¹

מאחר שהחברה להגנת הטבע החליטה לאחרונה לשקם את בתי־הגידול הלחים, כדי להגדיל את אוכלוסיית הצפרדעים המידלדלת, אני מציע להם לפסוח על שיקומה של שלולית אחת שאת הצפרדעים המקרקרים מתוכה דווקא חובה להדביר, והיא השלולית של הסיפורת הישראלית.

הקרקור שבקע מהשלולית הזו בשנת 2012 הוא ספרו של יאיר חסדיאל ­– “תל אביב”, שכבר בספרו השני גילה את המתכון שבעזרתו מקדם סופר את מעמדו בספרות הישראלית ­– פירסום עלילה דיסטופית המתארת את כישלונה של הציונות.

אף ששם הספר וגם תוכנו מתקשרים למשגשגת בערי מדינת ישראל, מתוארת בו תל־אביב כעיר נטושה ומתפוררת, שכיום נותר בה מיעוט יהודי, המורכב בעיקר מזקנים וקבצנים, וגם הוא מסתגר בשכונותיו הדלילות מפחד פגיעתם של הצעירים מיפו הערבית, שהם אדוני הארץ מזה שנים.

להצדקת הסילוף האווילי הזה על הסואנת בערי ישראל, בודה חסדיאל היסטוריה אלטרנטיבית (“נרטיב” במונחי הפוסט־מודרניזם) לזו שהציונות זכאית להשתבח בה. ואלו הם פרטיה: מאחר שמהומות הדמים הבלתי מוכרעות בין היהודים והערבים, שנמשכו בפלשתינה בין השנים תרצ“ו־תש”ח, המאיסו את הסכסוך במזרח התיכון על המעצמות הגדולות, ארצות הברית ובריטניה, הן “החליטו להתערב וכרתו ב־1948 ברית עם הממלכה ההאשֵמית של ירדן, כי תירש גם את עבר הירדן המערבי ותשלוט גם בפלשתינה”. החלטה זו לא רק שעצרה את המשך ההגשמה של החזון הציוני בארץ־ישארל ולנטישת “האגדה” על ייסוד ריבונות יהודית בה, אלא שהביאה להגירה של רוב היהודים שעלו לארץ מארצות אירופה עד 1948 חזרה לארצות מוצאם “מחמת המהומות ושיברון הפרנסה” (עמ' 16).

בקיצור: בעוד שדיסטופיה היא יצירת ספרות דמיונית המתארת כתמונת עתיד מציאות גרועה מזו הקיימת בממשות בהווה מיקֵם חסדיאל את עלילת ספרו בעבר, משנת 1948 ועד שנת 2010, כדי לתאר את החזון הציוני, כחזון שכלל לא התממש בהיסטוריה.

חסדיאל מבסס את הדיסטופיה שלו על העובדות המופרכות הבאות: לא רק שהמדינה היהודית לא נוסדה בשנת 1948, אלא שכל ההשקעה של הציונות בארץ־ישראל ירדה לטמיון. יהודים שעלו לכאן נטשו את בתיהם ואת עסקיהם וחזרו לארצות מוצאם באירופה וחידשו בהן את הגלות. וכך נותרו בשנת 1980 בפלשתינה ההאשֵמית, רק 173,829 יהודים, ואילו בפולין התחדשה הקהילה היהודית הגדולה באירופה והיא מנתה 40.6 אחוזים מכלל יהודי העולם (עמ' 68), ומאז ועד שנת 2010, השנה שבה מתרחשת עלילת הספר, ודאי התרכזו מחצית מיהודי העולם בקהילה זו, בעוד שמספרם של היהודים בארץ־ישראל ודאי הצטמצם לפחות ממאה אלף נפש, וגם אלה נשארו בארץ הקודש רק משום שהחוק ההאשֵמי אסר על היהודים למכור את נכסיהם לערבים (עמ' 37).

פרטי ההיסטוריה האלטרנטיבית הזו, שעליהם ביסס יאיר חסדיאל את “תל אביב” שלו, הם ניסיון נוסף להיטפל לתיאודור הרצל ולספרו האוטופי מראשית המאה הקודמת, “אלטנוילנד” (שנחום סוקולוב בחר לתרגמו תחת הכותרת “תל־אביב”). דומה שגם הוא ביקש לזקוף לזכותו מעט מהתהילה שזכו לה כותבי דיסטופיות אחרים שגם הם נטפלו להרצל ולאוטופיה שלו וכתבו עלילות פוסט־ציוניות המערערות על חזונו ­– עלילות המציעות חלופות למדינת ישראל הקיימת, וביניהן “מה שרציתם” לאגור שיף (2007), “נוילנד” לאשכול נבו (2011) ו“הרצל אמר” ליואב אבני (2011).

התמונה הדיסטופית הזו נמסרת בעברית מעורבת, בשפה דיבורית (הכוללת גם עגה ביידיש) המשובצת בהרבה מליצות (או בניסוח של ההוצאה על עטיפת הספר: שפה “המערבת לשון קודש נצחית ועברית עכשווית”), מפי המספר, רפאל היימליך, עיתונאי חילוני ומתבולל מהקהילה שהתחדשה בפולין, אשר עורך את ביקורו הראשון בפלשתינה ההאשֵמית בשנת 2010 יחד עם חברו הֶרְשִי צוּבֶּרִי, “התימני הראשון של השטעטל”. רפאל מספר את קורותיו בביקור זה ואת תולדות משפחתו באוזני רות, מאזינה הנותרת אלמונית לקורא עד החלק הרביעי של הספר, המתחיל בעמ' 195, שבו מתבררת לו זהותה וכיצד היא משתלבת בסיפור־המעשה המופרך והשרירותי שמתגלגל בספר הזה. ורק שם נודע לקורא, שרות זכתה בירושתו הרוחנית (ספריו) והגשמית (ביתו) של “אחרון הציונים”, הסופר וההומוסקסואל הערירי האנס קלר, משום שאמה היתה מיודדת איתו. בספריו הילל קלר גיבורים שפעלו בציון עד שנת 1948 ולכן השפעתו על רפאל ודומיו מבני הנוער בקהילת פולין המשגשגת היתה בלתי־מבוטלת.

התלמיד ורבו    🔗

קורות משפחתו של רפאל משולבים ללא שום הצדקה בסיפור־המעשה באופן מקוטע, ומהם מתברר שרפאל הוא צאצא של סבא־רבא אשר ציית לאדמו“ר שלו ועלה בשנת 1920 לארץ־ישראל וייסד בת”א בית־מלאכה לחותמות. אביו, נחמיה, נכדו של אותו סבא־רבא, הפך בזכות קומתו החריגה לשחקן כדור־סל נערץ. אך ההצלחה הרחיקה אותו מהדת, ועל כן היגרו הוריו בשנת 1962 מפלשתינה ההאשֵמית חזרה לפולין, כדי למנוע את הידרדרותו הסופית לחילוניות (עמ' 223), וייסדו שם בית־חרושת לייצור גלידות. רפאל כבר נולד על אדמת פולין וכך גם חברו מילדות הֶרְשִי צוּבֶּרי. הרפתקאותיהם של רפאל והרשי שזורים בתיאורים פורנוגרפיים ברמות שונות, שחסדיאל יכול היה בהחלט לחסוך לנו אותם.

נסיעתם לפלשתינה ההאשמית של רפאל היימליך והרשי צוברי, שניהם רווקים באמצע שנות השלושים לחייהם, קשורה באבותיהם. רפאל מתכוון להשאיר שם את אביו הסנילי אצל אחותו, צילה, ששומרת שם על הבית ברח' ענתבי ועל עסק החותמות בפינת כיכר המושבות (עמ' 47), כדי שהיא תטפל באבא הסנילי ותביא אותו אחרי פטירתו לקבורה בארץ שבה נולד בשנת 1939.

מניעיו של הרשי צוברי לבצע נסיעה ראשונה זו לפלשתינה ההאשמית הם הרבה יותר מורכבים. הוא הבטיח לאביו כי ידאג להעביר מפולין את עצמותיו לקבור בארץ־ישראל, אך בה־בעת הוא מתכוון לממש רעיון עסקי שצץ במוח התימני הקודח שלו: מאחר שהציונים לשעבר, אלה שברחו חזרה לאירופה “רוצים שאחרי המוות האדמה הזאת תחבק אותם חזרה ותמחל להם על הבגידה, שאחרי המוות שלהם הם יחזרו לשם וייקברו בתל־אביב, איפה שהחלום הציוני שלהם טיפ אין דער עֶרְד” (כלומר: קבור עמוק באדמה), בדעתו לרכוש שם מגרשים שאין להם דורש ולהסב אותם “לבית קברות, ולמלון קטן לידו, שהילדים והנכדים יוכלו לבוא מחוץ לארץ לבקר את הקברים של הסבא והסבתא ­– ­– ­– וגם מוזיאון קטן לתולדות תל־אביב, ואַ־שְׁטִיקָלֶע חנות מזכרות” (עמ' 76).

חסדיאל לא רק מיחזר כאן רעיון דיסטופי שמאיר שלו כבר הציג בספרו הראשון, “רומן רוסי”, משנת 1988, אלא גם קידם והרחיב אותו במידה ניכרת. כזכור, גיבור “רומן רוסי”, הנכד ברוך שנהר, מימש את צוואת סבו המאוכזב, מבני העלייה השנייה וממייסדי הכפר הציוני. הוא עקר את המטע שטיפח סבו, הכריז על אדמת המטע כעל “בית־עולם לחלוצים”, ואחרי שחילק את האדמה לחלקות קבורה מכר אותן גם ליהודים מהעולם. על־ידי יוזמה זו החזיר ברוך שנהר לאדמת ארץ־ישראל את התפקיד שהיהודים הועידו לה במהלך הגלות הארוכה (ואשר מומחש היטב לא רחוק מנהלל, באתרי הקבורה המפוארים בבית־שערים).

“רומן רוסי” הפך לרב־מכר, כי רבים מהקוראים היו מוכנים אז לבלוע את הרעיון הדיסטופי הזה של מאיר שלו, משום שזיהו את ההצעה הפוסט־ציונית שבספר עם המשבר שהתרחש בחקלאות בתקופה ההיא, בלי שקלטו את רְעילוּתה של ההצעה שהרומאן טפטף למוחם ­– להסב את גלגל ההיסטוריה לאחור ולהשיב לארץ־ישראל את התפקיד שמילאה בתולדות העם היהודי במשך דורות: אתר קבורה לאומי לבעלי אמצעים שנכספו להיקבר בארץ הקודש אחרי פטירתם.

לא די שחסדיאל חטא בחקיינות גלויה, אך גם עשה זאת בלי יכולת הסיפר של מאיר שלו, שסייעה לו לשווק רעיון עיוועים כזה כהברקה של יוצר בעל דמיון. אי־היכולת לגלף דמות ואי־היכולת לארגן סיפור־מעשה גם הם מבדילים את החקיין של הרעיון מרבו המוכשר ממנו בהרבה דרגות. אך למה לנו להלין על הכותב המתחיל חסדיאל ועל יומרנותו לכתוב רומאן פרובוקטיבי, אם להדפסתו של הספר הזדוני הזה אחראים נועה מנהיים, אחת העורכות הוותיקות והמנוסות, והוצאת זמורה־ביתן המכובדת?