¹

עלילות שני ספריו הקודמים של יהלי סובול ­– “בין דירות” (2004) ו“דמי מפתח” (2006) ­– שהיו עלילות ריאליסטיות, לא הציבו אותו כמְספר בולט ומבטיח בין הסופרים הצעירים, סופרי המשמרת החמישית בסיפורת הישראלית, אך העלילה הדיסטופית ברומאן “אצבעות של פסנתרן”, המתארת את העתיד העגום המצפה בקרוב למדינת ישראל, בוודאי כבר תקדם אותו למעמד מרכזי יותר במפת סיפורת המקור. הן בשלולית הזו כל מי שמצטרף למתנבאים על התפשטות הריקבון במדינה או על חורבנה הקרוב, ברוח ההשקפה הפוסט־ציונית, משדרג כיום מיד את מקומו לא רק בספרות הדור אלא גם בתולדות הספרות העברית לדורותיה.

מאחר שרשימת כותבי הדיסטופיות בספרותנו היא ארוכה, וגם סופרים מהמשמרות הקודמות תרמו לסוגה זו כרכים דלי־ערך, כגון: “טקסטיל” (2006) של אורלי קסטל־בלום ו“המפץ הקטן” (2009) של בני ברבש, אמנה רק אחדות מהדיסטופיות האחרונות שפרסמו הכותבים מהמשמרת החמישית, זו שגם יהלי סובול משתייך אליה: “מה שרציתם” (2007) של אגור שיף, “נתניה” (2010) של דרור בורשטיין, “נוילנד” (2011) של אשכול נבו ו“הרצל אמר” (2011) של יואב אבני. לא במקרה מתקשרים השמות, שבחרו לספריהם שלושה מסופרים אלה (שיף, נבו ואבני), למשנתו הציונית של תיאודור הרצל. יתר על כן: כדאי גם לשים־לב לכך, שנבו ואבני טוענים טענה זהה, אם כי בעלילות דיסטופיות שפותחו בכיוונים הפוכים: כל הצעה לייסוד “מדינת היהודים”, שהוצגה כאפשרית בעבר (אבני) או שתוצג כאפשרית בעתיד (נבו) בכל מקום אחר בעולם, תהיה טובה יותר ממדינת ישראל הממוקמת כיום במזרח התיכון.

כאמור, אין יהלי סובול מפליג כאחרים בדיסטופיה שלו לעתיד רחוק ובמקום אלטרנטיבי למיקומה הנוכחי של המדינה בארץ־ישראל, אלא מתאר שינויים שהתרחשו במדינה בסיומה של מלחמת טילים, אשר מאז סיום מלחמת לבנון השנייה ב־2006 כל רואֵי־השחורות במחוזותינו מתנבאים שהיא בלתי־נמנעת ותתחולל בקרוב. יתר על כן: כבר בפתח הספר הגביל את העלילה ל“תל־אביב, אחרי המלחמה הבאה”, ולכן כלל ברשימת האתרים שנפגעו מהטילים רק מאתריה המפורסמים של “העיר ללא־הפסקה”: מגדלי הקריה, הכיכר המשוקמת של תיאטרון “הבימה” ואחד ממגדלי אקירוב. בכך הצהיר כי הפגיעה ב“מדינת תל־אביב” היא זו המדירה שינה מעיניו, ושאחרים ידאגו לחלקיה האחרים של מדינת ישראל.

בשני צמצומים אלה ­– הצמצום מהמֶשֶׁך הארוך שהועיד העם היהודי למדינת הלאום שלו לטובת הזמן המיידי שלה (“אחרי המלחמה הבאה”), והצמצום משטח הריבונות המלאה של מדינת ישראל (ממטולה ועד אילת, והמהדרין מוסיפים גם “מהירדן ועד הים”) לטובת מקום שהינו רק חלק זעיר משטח זה (“מדינת תל־אביב”) ­– חשף יהלי סובול את הדלות והרדידות של העולם הרוחני שלו ושל המחנה שאליו הוא משתייך – המחנה העכשוויסטי־דפיטיסטי, מחנה השאננים לציון בספרות הישראלית.

משום כך, גם אילו הצליח יהלי סובול לכתוב בספר “אצבעות של פסנתרן” דיסטופיה סבירה יותר בתוכנה, וגם אילו הצליח להפגין בספרו זה דמיון ספרותי עשיר יותר בהמחשתה, אי־אפשר היה לקשור את ספרו (וגם לא את ספרי האחרים שפירסמו דיסטופיות פוליטיות לפניו) להשפעה של אחד מאבות החשובים וברוכי הכישרון של סוגת האוטופיה הדיסטופית ­– ג’ורג' אורוול, אשר העניק לספרות העולם מודל ספרותי מודרני ומשוכלל לסוגה זו ברומאן הנודע שלו “1984” משנת 1949. על־פי התוצאות העלובות שאליהן הגיעו האוטופיסטים מבין סופרינו עד כה בספריהם, אפשר להסיק כמעט בוודאות שכנראה לא התוודעו לסוגה הספרותית הזו באמצעות ספרו המופתי של אורוול, אלא שיננו את חוקיה של הסוגה מקריאה באחד מספרי החקיינים הרבים שקמו לו מאז.

משטר חירום טוטליטרי    🔗

וכזו היא המציאות אשר יהלי סובול משער כי תהיה במדינה בסיומה של המלחמה הבאה: מאחר שהרמטכ“ל נהרג וראש הממשלה נפצע אנושות עם רבים אחרים בפיצוץ רב־עוצמה בישיבת הקבינט הביטחוני שהתכנס בקריה בתל־אביב, התמנה לעמוד בראש המטכ”ל האלוף מני שמאי, מי שהיה עד אז סגן הרמטכ“ל. מאחר שאין שום רמז בספר לטיב היחסים שהיו בין מני שמאי לרמטכ”ל הקודם, ננסה להקיש על יחסים אלה מן המחלוקת שפרצה בהווה בין האלופים בצבא בנושא מלחמת הטילים שעלולה לפרוץ בעתיד, סביר להניח כי מני שמאי חלק על דעתו של הרמטכ“ל שלו והיה הטוען הקבוע בפורום המטה, שבמלחמת הטילים שצפויה חייב הצבא להקדים ולהנחית את המכה הראשונה על האויב. לכן נפוצה השמועה בסיום המלחמה כי הרמטכ”ל הקודם, ההססן, חוסל בהפיכה מתוכננת של קבוצת בכירים במטכ"ל מתומכי מני שמאי (עמ' 34).

כביטחוניסט ימני קשוח הכריז שמאי, מיד אחרי שקיבל מנשיא המדינה את המינוי להיות רמטכ"ל, על מצב חירום במדינה וריכז בלשכתו בקריה את הסמכויות שהיו מחולקות בעבר, כמקובל בדמוקרטיה, בין שלוש רשויות: המחליטה, השופטת והמבצעת. עד מהר השלים ביד חזקה ובזרוע נטויה את החלפת המשטר הליברלי־דמוקרטי הקודם במשטר הטוטליטרי החדש.

מן המפורסמות היא העובדה, שמשטר טוטליטרי נשען על מנגנון אכיפה נאמן. ולכן אמור היה יהלי סובול להמציא בכוח דמיונו אירגוני־ביצוע תחליפיים לאירגונים שעליהם התבסס המשטר הדמוקרטי הקודם: הצבא, המשטרה ובתי המשפט. אך למרבה המבוכה משקפת הדיסטופיה הזו דמיון מוגבל ביותר בתחום זה. לאכיפת חוקי החירום, שהנחית בשם הביטחון על הציבור מלשכתו, הקים שמאי את המטה העליון הזמני (מעו"ז), אשר תפקידו היה לחקור חשודים בהתנגדות למנהיג הנערץ ולחוקי החירום שיצאו מלשכתו. עד מהרה צורפה למעו“ז יחידה מיוחדת בשם ילפ”ז ­– היחידה הזמנית לפשעי חתרנות. הבריונים של ילפ"ז לא הסתפקו בשיטות החקירה המתונות של החוקר יצחק לוי (“החוקר הטוב”), אלא השיגו וידויים מהחשודים בסגנונו האלים של החוקר ארז וילנר (החוקר הרע").

משטר הרודף שמאלנים    🔗

מדוע לא טרח יהלי סובול לכונן מציאות סיוטית מפורטת ומשכנעת יותר, שפגעיה חלים על כל אזרחי המדינה, אלא הסתפק בשירטוט שלה בתל־אביב בלבד ובקווים כה כללים? מתברר, שריכז את הסיוט ב“תל־אביב, אחרי המלחמה הבאה”, כי מטרתו בספר הזה היתה לכתוב דיסטופיה פוליטית, על הסכנה שתאיים על השמאלנים, אחרי המלחמה הבאה כמובן, והללו, כידוע, מרוכזים כבר היום ב“מדינת תל־אביב” ומטיפים משם את עקרונות השקפתם הפוסט־ציונית (המשתרעת בין עקרון השיבה לגבולות הקו הירוק לבין עקרון הפיכת מדינת הלאום של העם היהודי למדינת כל אזרחיה).

לכן, פיתח יהלי סובול את העלילה של ספרו מן ההשערה כי אחרי המלחמה הבאה תשתלט כת צבאית על המדינה ובראשה יעמוד מנהיג שונא שמאלנים מסוגו של מני שמאי, והמעשה הראשון שיעשה יתבטא בהקמת מנגנון מיוחד שתפקידו יהיה לרדוף שמאלנים ולמרר את חייהם, והכל ­– בשם ביטחון המדינה. כשמאלנים זיהה יהלי סובול בעלילת הספר את המיליֶה שהוא עצמו משתייך אליו: אמנים, מרצים מהאקדמיה, עיתונאים, שדרנים ושחקני־תיאטרון, אשר רובם פועלים כיום ב“מדינת תל־אביב”, והינם אוהדים של מפלגות השמאל ואף מעורבים בפעילותן הפוליטית, אך מקצתם, בדומה לפסנתרן יואב קירש, גיבור העלילה בספר זה, חפים אפילו מהתמצאות במחלוקות הפוליטיות בין הימין לשמאל.

ואכן, ברוב פרקי הדיסטופיה הזו חזר ותיאר יהלי סובול כיצד הוזמנו המשתייכים למיליֶה הזה באופן שרירותי לחקירה, אשר נפתחה תמיד בשאלה המכשילה: “האם אתה מגדיר את עצמך ציוני?”. וכך עברו בסך אצל החוקרים יצחק לוי וארז וילנר אמנים מסוגם של הפסנתרן יואב קירש (פרק 8), הבימאי עילם וקסמן (פרק 10) והשחקן גיל קראוס (פרק 13). לשני הראשונים לא היה עניין ולא מעורבות בפוליטיקה והשלישי נודע כצעיר פרוע וצרכן קבוע של סמים, ששחקנית כושלת נקמה בו על הצלחתו בתיאטרון והלשינה עליו שהינו שמאלני פעיל ומסוכן. תחילה בוצעו החקירות הללו במעו“ז ורק כדי “לחפור קצת בנשמות המפוחדות האלה” (עמ' 24), אך בהמשך, אחרי שהחקירות הועברו אל ילפ”ז, הן התקיימו כדי להפליל ולעצור את השמאלנים באשמת חתרנות נגד ביטחון המדינה.

על המטרה הפוליטית המוגבלת שהציב יהלי סובול לדיסטופיה הזו מעידות גם הגזירות שהנחית משטרו של שמאי ­– גזירות שרק העוסקים במקצועות הרוח והתרבות היו יכולים להרגיש את פגיעתן הכואבת. חשיפת השמאלנים הובטחה על־ידי החדרת “יועצי תוכן” לכל אמצעי התקשורת. תפקידם של יועצים אלה היתה להקפיד ששום ידיעה או מאמר לא יתפרסמו עד שיאושרו על־ידי הצנזורה הצבאית (עמ' 18). כמו כן הוחדרו משגיחים של השלטון גם למועצות המנהלים של תיאטראות ושל מוסדות תרבות כדי שלא יקדמו תכנים חתרניים נגד השלטון החדש (עמ' 78), וגם הוטל פיקוח על האינטרנט. בנוסף לכך הוגבלה ביותר היציאה מהארץ של האמנים, כי הם הוחשדו כ“פוזלים”, המתכוונים לצאת מהמדינה לצמיתות.

אם כל מה שמדאיג את יהלי סובול מפרוץ המלחמה הבאה היא האפשרות, כי אחריה, להנחתו, יוגבלו החירויות שמהם נהנים כיום השמאלנים בתל־אביב, לא היה צריך לשקוד על חיבורה של דיסטופיה על “תל־אביב, אחרי המלחמה הבאה”. אילו התעניין במצוקתם של יוצרים המוגדרים כ“ימניים” ­– ומספרם של אלה נופל בהרבה ממספר היוצרים במחנה “השאננים לציון” השמאלני ­– היה מגלה שהמצב הדיסטופי שניסה לתאר בספרו זה כבר קיים ברובו במחוזותינו מזמן, הרבה שנים לפני “המלחמה הבאה”. מזה שנים, מחזיקים נציגי השמאל בכל עמדות הכוח בחיי התרבות במדינה, והם מנצלים את אחיזתם זו כדי להשתיק, להפלות, להדיח ולהגביל בכל תחומי התרבות (ובראש ובראשונה בספרות) כל יוצר הנחשד בכך שהוא “ימני” (ראה הפרק “תככים ורשעות בחיי הספרות” בספרי “ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית” שהופיע ב־2012).

דילוג ממסלול למסלול    🔗

אחד הכללים הבסיסיים של הדיסטופיה בסוגה האורוולית, אומר, כי את העתיד הדיקטטורי־סיוטי עדיף לשקף דרך קורותיהם ומצוקותיהם של האנשים הפשוטים ­– אנשים אלמונים שהמשטר הטוטליטרי רומס בשרירות־לב ובעריצות את זכויותיהם האנושיות והאזרחיות. ואכן פתח יהלי סובול את ספרו בתיאור חייהם של יואב וחגית קירש, זוג צעיר מתל־אביב, על רקע השינויים שהתרחשו במדינה בסיום מלחמת הטילים. יואב הפך למובטל, כי עקב הקושי להשיג אישור יציאה מהארץ נאלץ פאול, סוכנו, לבטל מועדי הופעה שתיאם עבורו עם תזמורות שונות באירופה. משכורתה של חגית כעורכת חדשות באחד הערוצים בקושי הספיקה לקיומם ואילצה אותם לדחות את הגשמת רצונם להפוך להורים. הישועה לקריירה הדועכת של יואב כפסנתרן היתה אמורה לבוא מהיכרותו עם עוזי סגל, בעל ממון וקשרים וגם אוהב מוזיקה, שהבטיח להשיג ליואב את האישור לצאת מהארץ כדי לנגן בחו"ל, אך הפרקים הבאים לא קידמו את עלילת הספר במסלול האישי־משפחתי הזה, כי העלילה הוסטה עד מהרה למסלול הפוליטי.

אלא שיהלי סובול לא התמיד לקדם את העלילה גם במסלול הפוליטי ועד מהרה, החל מפרק 15, הזרים לסיפור־המעשה מידע חדש, שבעזרתו העביר את העלילה למסלול שלישי ­­­­­– הבלשי. אשה צעירה נאנסה בתל־אביב ומי שאנס, רצח אותה וגם ביים את מותה כהתאבדות הוא ליאור שמאי, בנו ההולל ומשולח־הרסן של הרמטכ"ל מני שמאי. אך לפני שחוסלה הספיקה הנרצחת, הילה לוין, להשאיר עדות בהֶתְקֵן דיסְק־אוֹן־קי, שבה ביטאה את החשש לחייה מידיו של ליאור שמאי. התקן המחשב הזה התגלגל לידיו של העיתונאי דניאל בן־דור, הכתב הצבאי של הערוץ, אשר בו עבדה חגית כעורכת חדשות, והוא גם היחיד שהאזין לחומר המפליל שהיה בהתקן הזה.

חוקרי ילפ"ז הצטוו לגלות את אביזר המחשב העלול להפליל את ליאור שמאי ולדאוג להשתקת הפרשייה. בזמן שנערך החיפוש במשרדי הערוץ ועל גופם של עובדיו, הצליח הכתב הצבאי להעביר את ההתקן הזעיר לידיה של חגית, והיא, מתוך נאמנות לחבר ממקום העבודה ומבלי לדעת מה מכיל ההתקן הזה, הבריחה אותו ממשרדי הערוץ בעקב המגף שלה וגם הספיקה להטמינו עוד באותו יום בכרך סיפורים נושן של ברנר (שמשום־מה גם הוא נאנס להיות מעורב בעלילה המאולצת הזו) בדירה של ידידתה הקשישה, רעיה. בשלב הזה כבר מרוכזת העלילה רק במסלול הבלשי שלה.

הדילוג ממסלול למסלול מודגם היטב באיפיון המרושל של הדמויות ובשימוש האינסטרומנטלי־פונקציונאלי שעושה בהן יהלי סובול, כאשר הוא מוציא דמויות מזירת העלילה ומחזיר אותן אליה על־פי התועלת שהוא יכול להפיק מהן בקידום סיפור־המעשה בכל מסלול. כך, למשל, טלטל פנימה והחוצה את צמד העשירים עוזי והגר סגל, אשר פרשו את חסותם על הפסנתרן המובטל יואב קירש. תחילה, במסלול המשפחתי, הם שולבו בעלילה בזכות ההבטחה שיעזרו ליואב לצאת מהארץ כדי להתפרנס מנגינה בחו"ל. בהמשך, במסלול הפוליטי של העלילה, כבר הוצדק שילובם בעלילה בתפקיד חדש, כבעלי הון ברובד ההֶדוניסטי של החברה הישראלית, רובד אשר גם מלחמת הטילים ההרסנית לא שינתה במשהו את אורח־חייו. שניהם מקשטים ברסיטלים של יואב קירש את המפגשים עם ידידיהם בסלון ביתם המפואר ­­– וזו הוכחה ניצחה שאינם משתייכים למיליֶה של השמאלנות בתל־אביב. ולבסוף, במסלול הבלשי של העלילה, הם מוחזרים אליה בלי הצדקה ברורה, כדי להעשיר בנוכחותם את המירדף האווילי של החוקרים אחרי התקן המחשב.

בין הפתיחה לסיום    🔗

במרדף אחרי הֶתְקֵן המחשב, רומסים החוקר ארז וילנר ולהק הבריונים שלו חירויות שהיו לעיתונות לפני מלחמת הטילים, ובראשן החירות להחזיק במידע וגם החופש לפרסמו, וכמובן גם את הזכויות של הפרט. ללא שום הצדקה ובלי צווי חיפוש מבתי־המשפט הם פורצים לבתיהם של אנשים תמימים וישרי דרך, הכל על־פי הכלל שהמשטר הטוטליטרי מנחה את חוקרי ילפ"ז לפעול לפיו מול השמאלנים: כולם חשודים בחתרנות ומסוכנים לביטחון המדינה עד שיוכח אחרת.

מקוממת במיוחד היא ההתנכלות של החוקרים לשני קשישים: רעיה, הידידה של חגית, ודב קציר, מי שהיה המורה של יואב בקונסרבטוריון. רעיה התמוטטה בחקירה שערך לה ארז וילנר ונפטרה בסיומה, ואילו דב קציר נותר עם סיוטים בסיום חקירתו. אך לפני שהגיעו אל הקשישים האלה, פגעו חוקרי ילפ"ז בנאמנותם החברית של עובדי הערוץ זה לזה ושקדו להפריד את חגית מיואב. אחרי שהשחיתו בחיפוש את כל התכולה בדירתם, אסרו את חגית וחקרו אותה עד שחילצו ממנה את המקום שבו הסתירה את התקן המחשב המפליל בדירתה של רעיה. ליואב חיסלו באותו חיפוש את הסיכוי לחזור ולהתפרנס מנגינה. מפקד החוקרים, ארז וילנר, לא הסתפק בעקירת הקלידים של הפסנתר לעיני יואב, אלא גם ריסק באַלָּה את אצבעותיו, כדי שלא יוכל לעולם להוסיף לנגן כפסנתרן.

הסיום הברוטאלי בסצינה זו ממוקד כל־כך במטרה הפוליטית שהציב יהלי סובול לעלילת ספרו זה, עד שבצדק תוהה הקורא להיכן נעלם הכותב שבקטע קצר וציורי בפרק הראשון תיאר את מראהו של בניין שנפגע במלחמת הטילים באופן מומחז, כפי שמצופה מסיפור. בקטע הסיפורי האמור מתואר מראהו של בית במורד שד' חן אשר חזיתו גולחה “כאילו נפרסה מהבניין בסכין לחם ענקית”. הפגיעה הזו חשפה את תכולת הדירות המגוונת של הדיירים השתגוררו בקומות השונות של הבניין הנטוש, ולכן כה סוריאליסטית היה מראה האשה המבוגרת אשר טיאטאה ביסודיות ובשקדנות “את הרצפה בדירה חסרת החזית” בקומה הראשונה של הבניין (עמ' 8). קטע בודד זה ­– אם נזכרים בו ­– מצביע על האפשרות האחרת לכתיבת הדיסטופיה הזו, אשר יהלי סובול יכול היה לדבוק בה, אלא משום־מה ויתר עליה די־מוקדם והסתפק בזו דלת־הדמיון שנועדה להסב אליו אהדה מעמיתיו במחנה השאננים לגורל ציון.