רקע
יוסף אורן
"השלישי" ­– ישי שריד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ראשון לציון: יחד; 2018

1

בספר הזה מנבא ישי שריד כי בעוד עשר שנים מהיום, בשנת 2025, תיהרס מדינת ישראל בהתקפת טילים מתוצרת אירן, ועל חלק זעיר משטחה תקום ממלכת יהודה של המתנחלים שתוכרע על־ידי הפלסטינים בשנת 2050, ובמקומה תקום באותה שנה על כל שטחה של ארץ־ישראל, מהירדן ועד הים התיכון, מדינת עמלק של הפלסטינים. ואשר לישראלים ­– הם יגורשו בשנת 2050 חזרה למדינות אירופה לחיות בגלות, השלישית בתולדותיהם.

כנראה שב“מחנה השלום” כבר לא נותרו נימוקים הגיוניים נוספים נגד הפעילות ההתיישבותית המבורכת של המתנחלים ביהודה ובשומרון, אם ישי שריד החליט לבדות דיסטופיה המציגה את מפעלם המצליח כעשייה משיחית המסכנת את קיומה של מדינת ישראל הליברלית־דמוקרטית במתכונתה הנוכחית.

מודע לעובדה שמשנתו הפוליטית של השמאל (המתחילה בהפיכת מדינת ישראל ל“מדינת כל אזרחיה” ומסתיימת בתקווה לייסד במקומה מדינה דו־לאומית בין הירדן לים התיכון) הפכה לאנכרוניסטית בהווה ­– עקב התחזקותם של הארגונים הג’יהדיסטיים במרחב הסובב את ישראל (אירן, חמאס, חיזבלה, דאע"ש ואחרים) ­– פנה שריד לאפיק הנבואי־עתידי כדי להטיל על “המשיחיות” של המתיישבים ביהודה ובשומרון את האחריות לאסון אפוקליפטי העומד להתרחש למדינת ישראל בעוד כעשור שנים ­– בשנת 2025.

באותה שנה ­– מנבא שריד ­– תיהרס מדינת ישראל בהתקפת פתע קטלנית של טילים בעלי ראשי־נפץ גרעיניים וכימיים של “עמלק” (כינוי שבאמצעותו הוא רומז לפלסטינים). בדיעבד התברר שצבא עמלק לא כיבד את גבולות מדינת ישראל עד מלחמת 1967 (כפי שהבטיחו מנהיגי “מחנה השלום” בשמם של הפלסטינים, בתמורה לנסיגה לגבולות הללו), אלא כיוון את מטחי הטילים דווקא אל ריכוזי האוכלוסיה הצפופים בשפלת החוף. משום כך לא הושמדו בהתקפה טילים זו ירושלים ושאר יישובי ההר שבין שכם בצפון ובין חברון בדרום, אלא תל־אביב, חיפה וכל ערי החוף האחרות.

מאחר שהממשלה, שהיתה מכונסת בירושלים, הוכתה בהלם, ומאחר שנהרגו גם כל מפקדי המטה הכללי של צה“ל שהצטופפו ב”בור" בת“א, לא נעשה שימוש בנשק יום־הדין ולא בוצעה תגובת “המכה השנייה” שהובטחה במשך שנים לאזרחי ישראל. משום כך פרצו המוני פלסטינים לערי השפלה (שבהן הועסקו עד אז כשוהים בלתי־חוקיים על־ידי מעסיקים יהודים), שלפו מתוך הממ”דים (החדרים הממוגנים) את אלה שהספיקו להסתגר בהם מפני התקפת הטילים, ורצחו אותם גם באמצעים הנושנים, “בסכינים ובפטישים ובידיים חשופות” (עמ' 37).

 

יהועז ­– המייסד של “מדינת המתנחלים”

האירועים הבאים קשורים לדמותו של קצין מילואים זוטר בשם יְהוֹעַז, שהיה הראשון שהתעשת מתוצאות התקפת הטילים על תל־אביב ושאר ערי החוף. יהועז גדל והתחנך באחת ההתנחלויות. הוריו היו חוזרים בתשובה שייסדו התנחלות סמוך לשכם. אמו “היתה פעילה נמרצת למען ההתיישבות ואפילו היתה חברת כנסת לתקופה קצרה כנציגת המתנחלים”. ואשר לאביו ­– מאחר שהיה אמן לפני שעלה לארץ, עסק בהוראת מוזיקה והפך למחנך אהוב ומשפיע על דורות של תלמידים בישיבה התיכונית בהתנחלות. תלישותו של המחנך הזה מהמציאות התבטאה בגיחותיו מהיישוב ללא נשק כדי להתבודד בטבע ולשוחח שם עם אלוהים. באחת מהן נרצח על־ידי עמלקים שארבו לו.

בתקופת נעוריו לא הסתמן יהועז כמי שימשיך את מפעלם של הוריו. בבחרותו אפילו חזר בשאלה, הסיר את הכיפה מראשו והתגייס לצבא ככל הצעירים בגילו. במהלך שירותו ביחידה מובחרת הגיע לדרגת סרן. בתקופת2 לימודיו באוניברסיטה הכיר סטודנטית חילונית, ואחרי שנישאו עברו להתגורר בדרום חברון על גבול המדבר. יהועז הפעיל שם מצפה כוכבים ושם נולדו להם ארבעת ילדיהם. אך אחרי רצח אביו התחולל שינוי בהשקפתו המתונה של יהועז. הוא התקרב לחוגו של הרב גדעון צְרוּיָה, חברו מתקופת השרות בצבא, והפך בהשפעתו לפעיל בחוג קיצוני של נאמני הר־הבית.

כשנה לפני התקפת הטילים, שהרסה את מדינת ישראל בשנת 2025, חווה יהועז התגלות (עמ' 41־43), שאותה הנציח בספרו “דָרַךְ כוכב מיעקב” (עמ' 176). בהתגלות שמע קול בוקע מתוך אור זוהֵר שבישר לו: “בעוד שנה, כעת חיה, תתהפך הארץ ­– ­– – ואז תבוא למלוך על ישראל. ­– ­– ­– אתה תבנה את בית מקדשי ואני אשב בתוככם”. ואכן, משהחלה התקפת הטילים שהחריבה את תל־אביב ואת כל ערי החוף, עלה יהועז בדרכי עקיפין לירושלים, הבירה שלא נפגעה, ובתושייה רבה ליכד את היחידות שהיו ביישובי המתנחלים בגב ההר וגם “לוחמים שאיבדו את יחידותיהם בטירוף המערכות” ממחנות הצבא שהיו בשפלת החוף ויצא בראשם ל“מלחמת הגאולה” נגד העמלקים. בעקבות הניצחון שנחל הכריז מיד על ייסודה של ממלכת יהודה בשטח שטיהר מעמלקים מן הירדן ועד שפלת החוף (שהיתה בשליטת העמלקים). ביום החמישה עשר ל“מלחמת הגאולה”, כלומר: אחרי שחלפו שבועיים מהיום שבו ניצח את העמלקים, הורה אליעז לחיל ההנדסה לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית, ולהתחיל בחפירה מתחת להריסותיהם כדי למצוא את ארון הברית ואת לוחות הברית שאלוהים נתן למשה בהר סיני (עמ' 31). ואחרי שאלה נחשפו, הניח יהועז את “אבן הפינה לבית המקדש השלישי בירושלים” (עמ' 40־37) ובאותו מעמד נבחר על־ידי לוחמיו למלך הממלכה שייסד. כמלך לא הסתפק יהועז רק בהקמת המקדש, אלא בנה במקביל גם מתחם מלכות מפואר בירושלים: “המתחם המלכותי נבנה על השטח שהיה קרוי פעם בשם הרובע המוסלמי, בין שער האריות לשער הפרחים, מצפון להר־הבית” (עמ' 69).

מאחר שרוב קט"ז פִּרְקוֹנֵי הספר מתרכזים במשטר האנכרוניסטי שהנהיג יהועז בממלכתו באמצעות עוזריו הנאמנים, שאותם בחר מקרב חבריו בחוג המשיחי של “נאמני הר־הבית”, נדלג על תוכנם המגוחך ונמשיך לסכם את תולדות ממלכת יהודה בהנהגת יהועז ­– “מציל ישראל וגואלו” (עמ' 41) ומייסד בית המקדש השלישי.

יהועז לא התכוון, כמובן, להסתפק בממלכה זעירה בשטח שבעבר כינו אותו השמאלנים “מדינת המתנחלים”, שהרי שאף להרחיב את גבולותיה לגבולות הארץ המובטחת, לכן יזם בכל שנות מלכותו מלחמות נגד העמלקים, שבחלקן ניצח ובחלקן הפסיד. את המלחמה הממושכת ביותר, זו שרוששה את אוצר הממלכה והסבה למותם ולפציעתם של לוחמים רבים, ניהל בשנת 2050 בצפון על מקורות נהר הירמוך (עמ' 81). באחד הקרבות של המלחמה הזו נפצע קשה גם דוד, בכור הבנים ומי שנועד להיות יורש העצר של ממלכת יהודה. בהעדר הכרעה בחזית מתישה זו, זיהו העמלקים את היחלשות צבאו של יהועז ופתחו במלחמה כוללת על ממלכת יהודה. הפעם תקפו בטילים את ירושלים, מוטטו את ארמון המלך ומימשו את המטרה העיקרית שהציבו לעצמם ­– החרבת בית המקדש השלישי.

אף שיהועז הספיק להורות על ירי טילים עם ראשי־נפץ גרעיניים אל ערי העמלקים (עמ' 240), הוא לא נהרג בקרב, אלא מידי צעיר בניו, הנסיך יהונתן. על־ידי המתת אביו, מנע יהונתן מאביו, להיענות לדרישת הציבור, שתבע ממנו להקריב על המזבח בבית המקדש את יגאל, התינוק שילדה לו הפילגש שלו, אפרת (עמ' 253), כדי לזכות בישועת אלוהים.

יהונתן אמנם הצליח להימלט עם התינוק, אחרי שדקר את אביו, אך שניהם נלכדו במחסום שהקימו העמלקים בשער הגיא. גורל התינוק נותר לוּט בערפל, אך ליהונתן העניקו העמלקים קט"ז ימי חסד כדי שיעלה על הכתב את עדותו על תולדות ממלכת יהודה, ממלכה שהתקיימה כחצי יובל השנים, משנת 2025 ועד שנת 2050, בחלק זעיר יותר משטחה של מדינת ישראל אשר התקיימה (לפי לוח הזמנים הסכמטי שקצב ישי שריד למאורעות) רק עד שנת 2025.

לא במקרה בחר ישי שריד להחריב את מדינת ישראל בהתקפה כבדה של טילים החמושים בראשי חץ גרעיניים וכימיים בשנת 2025. אף שבמהלך כתיבת הרומאן עדיין לא בא לעולם ההסכם שחתמו ארה"ב והחשובות מבין מדינות אירופה עם אירן, כדי לעכב את התגרענותה לדרגת יכולת לייצר פצצות אטום, כבר נדון הסכם פשרה כזה עם אירן בהרחבה באמצעי התקשורת בארץ ובעולם. ולכן כבר היה ביכולתו של שריד להניח בזמן כתיבתו של הספר הזה, שהתקפת הטילים על ישראל תתרחש ביום שבו יפוג המועד בן עשר השנים, שעד אליו תחוייב אירן להאט את התקדמותה ממדינת סף־גרעינית למדינת בעלת יכולת לאיים על ישראל ועל מדינות המערב בנשק גרעיני ­– מועד שנקבע לשנת 2025.

 

הקדמת “המועצה המדעית”

את כל הקשקוש הדיסטופי הזה על תולדותיה של “ממלכת יהודה” סיכם יהועז עצמו בנאומו האחרון באוזני הלוחמים ערב המערכה האחרונה שלו מול הצבא העמלקי, ולכן נחסוך לקורא את בזבוז זמנו על קריאת 259 עמודיו המייגעים והמשעממים של “השלישי” על־ידי הבאתם בלשון המקור של אומרם המשיחי.

וכך אמר יהועז ללוחמיו: “לפני חצי יובל שנים כמעט הקיץ הקץ על הריבונות היהודית בארצנו. האויב אידה את ערי החוף, מוסדות השלטון שותקו, הכלכלה נהרסה. עמלק קם עלינו לכלותנו מבפנים ומבחוץ. העולם המתקרא נאור עמד מנגד וקיווה לחזות בסופנו. בעזרת השם יתברך הצלחנו לגבור על האויבים. לא התפתינו לייאוש, לחולשה ולניוון של תל אביב, התנערנו מרבצנו והחלטנו להקים ממלכה חדשה וטהורה בארץ־ישראל. מנקודת השפל העמוקה ביותר צמחה לנו גאולה. טיהרנו את הארץ מזרים, הסרנו את שיקוצים מהר־הבית ומצאנו את ארון הברית במעמקיו. הקמנו את בית המקדש השלישי. ­– ­– ­– היינו כחולמים כאשר התחדשה עבודת הקורבנות בבית המקדש ויהוה שב לשכון בתוכנו. בפעם הראשונה לאחר אלפים שנה יכולנו לקיים שוב את מצוות התורה במלואן. קבענו את חוק התורה כחוק הממלכה. השבנו את הסנהדרין למקומה בלשכת הגזית. ביערנו את התועבות וניתצנו את הבמות. יצרנו אמנות יהודית מקורית וטהורה, נאמנה לעם ולארץ. הגשמנו את חלום הדורות של היהודים במלואו” (עמ' 219־218).

האמת, שניתן היה לקצר גם בדרך נוספת את עלילת הספר האווילי והמרושע הזה, המתענג מחיסול המפעל הציוני של העם היהודי בארץ־ישראל, מאחר שכל המידע הזה מסוכם למעשה כבר בעמוד הראשון של הספר, בעמוד שכותרתו היא: “הקדמה מאת המועצה המדעית”. מדובר במועצה של ממלכת עמלק (או במונחים של הזמן הנוכחי: המדינה של העם הפלסטיני), שבחרה לציין בשנת 2100 את שנת החמישים לקיומה בפרסום פרקי עֵדוּת שכתב “בן למשפחת המלוכה של יהודה סמוך לאחר חורבן הממלכה” ­– ממלכת יהודה ­– בשנת 2050.

מדוע גנז “מיניסטריון המודיעין” את קט"ז פִּרְקוֹנָיו של הנסיך יהונתן במשך חמישים שנה, אף שבעיני מדעניה של מדינת עמלק הוא “מקור ראשון במעלה לחקר ממלכת יהודה”? באין תשובה אחרת שתצדיק בנימוקי ביטחון את שמירתם במשך יובל שנים בארכיון של “מיניסטריון המודיעין” העמלקי, צריך לשער שראשי המיניסטריון החשוב הזה גזרו גניזה על הפרקונים האלה מטעמיי זהירות מופרזת, מחשש שפרסומם יתסיס את פזורת הישראלים בארצות העולם, ובעיקר את “המשיחיים” מביניהם, לנסות לייסד מחדש את מדינת היהודים בארץ שבעבר כינו אותה המתנחלים בלשונם המְבַדֶלֶת “ארצנו הקדושה” או “ארץ אבותינו”, ואילו הנאורים מהשמאל הקפידו לכנותה בלשונם המְשַתֶפֶת: “מדינת כל אזרחיה”.

מאחר שמחיקתן של שתי המדינות של היהודים ממפת המזרח התיכון ­– “מדינת ישראל” שהוקמה על־ידי הציונים והתקיימה כ־75 שנים (2025־1948) ו“ממלכת יהודה” שהקימו “המשיחיים” על חורבותיה ואשר התקיימה 25 שנים בלבד (2050־2025), הם עניין רציני ביותר, נעבור מההקדמה שהציבה “המועצה המדעית” של מדינת עמלק בפתח הספר “השלישי” להשלמת המידע על גורלם של היהודים אשר שרדו את שני האסונות האלה שהתרחשו בשנים 2025 ו־2050.

בסיומה של שנת 2050 איבד העם היהודי לעד את אחיזתו קצרת הימים בארץ־ישראל, שלא ארכה יותר ממאה שנים (2050־1948). ולפיכך ברחו הניצולים, הן אלה שדיברו בלשון המְשַתֶפֶת והן אלה שדיברו בלשון המְבַדֶלֶת, אל מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל. הבריחה נעשתה בשיטה שפליטים מיבשת אפריקה הגיעו באמצעותה אל מדינות אירופה המפותחות והעשירות בעשורים הראשונים של המאה ­– בסירות מבריחים מיפו, שתמורת תשלום גבוה היו מוכנים להעבירם אל החופים של אותן מדינות בים התיכון (עמ' 256). פליטים אלה היו הגרעין המייסד של הגלות השלישית בתולדותיו של העם היהודי. ורק בעוד שנתיים, אחרי שיִשַׁי שריד ישלים את ספר ההמשך ל“השלישי”, ייוודע לנו אם הוא נטה חסד לעם ישראל והעניק לו את הזכות להמשיך ולהתקיים בגלות זו כ“עם הספר”, או שהחליט למחוק אותו סופית כעם מתולדות האנושות.

 

תופעת הדקדנס בסיפורת

על מנת לבדות את האירועים האסוניים האלה לא היה צריך ישי שריד להפעיל מאגרים של דמיון ספרותי וגם לא מאמץ הגותי חריג כדי לטשטש את ההבדל בין החבורה הקיצונית והשולית של “המשיחיים” לבין הציבור האידיאולוגי הגדול והמציאותי של המתנחלים ביהודה ובשומרון. ספרי דקדנס דיסטופיים, שכבר התפרסמו לפני ספרו ושהיו טובים במידה ניכרת מ“השלישי” שלו, כבר שקדו על האשמת המתנחלים באסונות דמיוניים דומים על־ידי הוקעתם כ“משיחיים”.

ספרו זה של ישי שריד מתווסף לדיסטופיות פוסט־ציוניות קודמות שהופיעו בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית ושבכולן בַּדוּ המחברים עלילות המתארות דרכים שונות ומשונות לחיסולה של המדינה או למציאת תחליף לה: “מה שרציתם” של אגור שיף (2007), “המפץ הקטן” של בני ברבש (2009), “נוילנד” של אשכול נבו (2011), “אצבעות של פסנתרן” של יהלי סובול (2012), “תל אביב” של יאיר חסדיאל (2013), “הרים אני רואה” של רועי בית לוי (2014). כאמור: “השלישי” מתייחד מכולם בכך שהוא נופל מהם באיכותו במידה ניכרת. אף שמחברו התאמץ לתַבֵּל את יריעת ספרו המַשְׁמים בציטוטים ממקורות הלכתיים רבים ובאירועים פנטסטיים שונים, הוא איננו ראוי כלל, לדעתי, לביקורת באמות מידה ספרותיות.

תוכנם האוטופי־דיסטופי של ספרים אלה ומספרם המתרבה מעיד על תופעה שאי־אפשר היה להתעלם ממנה ­– תופעה של התגייסות כותבים לתאר את מדינת ישראל בסתירה מוחלטת להוויית החיים הקיימת בה. גל כזה התרחש בתולדות הסיפורת הישראלית אחרי מלחמת יום־כיפור (סיכמתי אותה בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” משנת 1983) והוא שהצמיח את המשמרת של שנות השבעים בסיפורת הישראלית ­– משמרת “הגל המפוכח”, שעל מצע הזעם של סופריה צמחה בהדרגה הסיפורת הדיסטופיות של כותבים דלי־דמיון ועניי־כישרון המתפלשים כיום בסְחי יאושם הפוליטי נוכח הצלחתה המפוארת של הציונות: ייסוד מדינת היהודים בארץ־ישראל והפיכתה למולדתו של כל יהודי בעולם.



  1. הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2015, 259 עמ'.  ↩

  2. “בתקופה” במקור המודפס. צ“ל: בתקופת – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות