מתורגם מאנגלית, עם מבוא והערות מאת ח. י. בורנשטיין

I

מעטים המה בכל דור ודור הסופרים המצֻיָּנים, אשר עשו להם שֵם תהלה, איש איש בספרות עמו; ומעטים מהם יתר הרבה סופרי המופת אשר זכו להציב להם יד ושֵם בספרות העולם, אשר רַבּוּ המתחרים בה ולא כל הרוצה ליטול את השֵם בא ונוטל. במספר יחידי סגֻלה מן המין האחרון הזה, יחשב בלי כל חולק המליץ הבריטי וִליַם שקספּיר – Wiliam Shakespeare – (נולד ביום כ"א לחדש אפריל 1564 ומת באותו יום בשנת 1616 במלאת לו חמישים ושתים שנה מיום ליום) אשר כמו הָקדש מרֶחם להיות ראש לכל חוזה חזיונות. ספרי האדם הגדול הזה כבר נעשו לקנין העולם כֻּלו. כל עמי תבל מהרו לאספם כאבני נזר אל ספרותם וגם עתּה הם שָׁבים וּמִתַּרְגְמִים חדשים לבקרים על־ידי בחירי הסופרים אשר בכל עם ועם. אין הזקנה שלטת בהם וחביבים הם על קוראיהם כשעה ראשונה.

בכל חזיונות האדם הגדול בענקים הזה נכבד הוא חזיון המלט, אשר אנחנו נותנים בזה לפני הקוראים בתרגום עברי. כי בכל חזיונות שקספּיר אין שני לו, אשר זה שלש מאות שנה ויותר לא ימוש מעשות רשֶׁם עמֹק גם על רואיו הרבים בבמת המחזה, גם על הוגי בו לירכתי שֻׁלחן, ואין כמֹהו, אשר ירתּק אליו בחבלי קסם את רגשות האדם ומחשבותיו.

II

החזיון הנפלא הזה יחיד במינו מכל ספרות העמים, כי יפרוץ ויהרוס בדברים רבים את הגדרים, אשר גבלו להם כל חוזי חזיונות אשר מעולם, וגם ילך מנגד לחֻקים ולמשפטים אשר שָׂם לו המליץ הזה בעצמו לקו בכל חזיונותיו האחרים.

כל איש אשר העמיק לקרוא חזיונות שקספּיר, יודע כי כל יצוריו שלמים הם ותַמים בצביונם ובשכלולם, בכל שרטוטי פניהם הדקים, בכל יצרי לבבם, ובכל כּחות הנפש הפועלים בהם. מגמת פני יוצרם נכּרת בהם מיד בּראשית מלאכתו; חוט אחד מושך והולך דרך כל עלילות גבוריהם, כחוט השדרה אשר באדם, היוצא ממוחו ועובר בכל חוליותיו ומעמיד את כל גופו. אהבת רומיה (Romeo) העזה כמות, קנאת אוֹתֶּלוֹ (Othelo) הקשה כשאול, תאות השררה, הנטועה בנפש אשת מקבּט (Makbet), קפּדנותו היתרה של המלך ליר (Lear), כל אחת ממדות הנפש האלה היא הרוח החיה באופני כל חזיון וחזיון, הכח המניע את עלילות כל גבוריו. וכל אשר עיניו בראשו יוכל לדעת, אנה פני הנפשות האלה מועדות, ומה תהיה אחריתן. לא כן חזיון המלט. כמעט נפלא ממנו למצוא את הפתיל החורז עליו כל מעשי המלט ומקשר אותם עם מחשבות לבו. קשה מאד לעמוד על אפיו, כי כֻלו מלא סתירות עצומות, כל עלילותיו אך זרות ותהפוכות ואינן מכֻונות אל המטרה, אשר הציב לו המליץ מראש – הנה זה תֹכן דבר החזיון.

III

המלט הזקן, מלך דַניה, המהֻלל בגבוּרתו, בּחכמתו ובטֹהר לבו, נופל בפּח אשר יקש לו אדם בליעל. אחיו מלֵדה ומבּטן, קלודיוס, קפּד חיתו בסתר. הרוצח הערום יודע להסתיר את מעשה הנבלה, ובקסם שפתיו ימשוך אחריו את לב אשת המת, גרטרודה, ויקחנה לו לאשה. היורש האחד, המלט הצעיר, השוקד עוד על למודיו בבית המדרש באשכנז, מוּסָר מן המלוכה; והנוֹכל עולה, ברצון החוֹרים והסגנים, על כסא אחיו. המלך החדש תופש את רסן הממשלה בתבונות כפיו, וביֵין משתיו יקנה לו את לב שריו, רומסי חצרו. גם עין מעמיקה לראות לא תכיר בפנים השוחקים והצוהלים האלה, בחיך המתוק והנעים הזה, כי תחתם יסתּתּרו נבלה ורצח, זולתי המלט הצעיר, בן הנרצח, אשר לבו הרַגש יחזה לו לפעמים כמתוך הערפל, כדמות נבואה קטנה, כי לא חף דודו מפשע. את הגות לבו לא יעיז לגַלות גם למו פיו וקודר יהלך ביגונו, על אשר מהרה אמו לשכוח את אלוף נעוריה ותחלל את יצועי אביו להתעלס באהבים את אחיו, ”אשר דמה אליו בגֹֹדל כגמד לבן מנוח". – והנה פתאֹם רוח המלך המת עולה מקברו, להפיץ כל עננה ולגלות לעין את נבלות הרוצח. רוח המלך האֻֻמלל, המעֻנה והמִטהר מעוונותיו כל היום בלהבות תפתה ותועה בלילה עלי אדמות, נראה פעמים ושלש אל מחזיקי המשמר לפני ארמון המלך, ובאחרונה גם אל בנו המלט. בהגלוֹת הרוח אל המלט, יספר באזניו את כל דברי הרצח לפרטיו. המלט הצעיר, אשר ירש מאביו את רוחו הכביר, רוח עצה וגבורה, כח לבבו זרוע, יקבּל עליו באָלה לנקום את דמי אביו, ישבע שבועה, כי “מלוח לבו ימחה זכרון כל דבר בארץ, ובתוך מגִלות מוחו אך פקֻדת אביו תחי”, פקֻדה, אשר תרעים באזניו “נקם! נקם!”. בעיני בני הדור ההוא היה מעשה הנקמה לחובה קדושה על גואל הדם, ועל המלט, אשר מבטן קראוהו שָׁמַים להיות מושל באדם, ולרוח משפט עלי אדמות, חובה כפולה ומכֻפּלת לבער את הרע מקרב הארץ. בכל מעמד הדברים וגלגולי המסבּות נראִים כמאירים פניהם אל המלט, כנדרשים ועומדים לחפץ נקמתו. זכרון המלך המת חי עודנו בלבות בני עמו, מעשי תקפּו וגבורתו נשׂואים על שׂפת כל איש. ואין כל סכל ושוטה בארץ, אשר לא ידע את יום נצחונו על מלך נוֹרוֶֶגיה (מערכה V מחזה א). רגשי הכבוד והאהבה, אשר רחש לב יושבי דניה למלכם המת, עברו גם על בנו המלט הצעיר, וגם הוא אהוּב ורצוּי לכל עמו כאביו (7, IV ), לעֻמתו עומד המלך החָדש קלודיוס, לבדו, ולא הספיק לקנות לו עוד את לב יושבי ארצו. דַּיּוֹ למקרה קל, כי יקום העם בסערת חמתו, למגר לארץ כסאו ולהמליך אחר תחתיו (5,IV ). למראה כל הדברים האלה הלא ישפוט כל איש, כי יחיש המלט את מעשה נקמתו החל וכַלה. אבל מה אנחנו רואים בחזיון אשר לפנינו? אחרי הֵעָלֵם מהמלט רוח אביו, בעודנו נרעש ונפעם ממראה עיניו וממשמע אזניו, ישא קולו אל כל צבאות מרום ותחת, וכמעט אמר להביא בבריתו את שאול תחתית וכל מלאכי בלהות עמו. אך עד מהרה ישבית את סערת רוחו ויתעתּד לגשת אל מעשהו בזהירות גדולה ויתרה. ירא הוא להביא בסודו גם את רעיו הנאמנים, להתיעץ עמם על צפוּניו ולמהר ולבצע את פעלו. בוחר הוא להרחיב לו את הדרך ולהרחיק את מעשה נקמתו. ולבלתי ירגישו אויביו במערכי לבבו אוחז הוא בתחבולה, כי יתהולל וישנֵה את טעמו בעיניהם. אכן במעשיו אלה הוא מוסיף למשוך עליו את עין המלך הערום, אשר אֵבֶל המלט על מות אביו היה חשוד בעיניו זה כבר, כי גדול היה יותר מדי ומעתה יחל לחשוב מחשבות להסיר מעל פניו את הנגע הזה את המלט.

במצב מַשמים כזה יעברו להמלט שני ירחים באפס כל מעשה. אך מקרה אחד העירו מן התרדמה העמֻקה, אשר אחזתּוּ. אחד מלהקת המשַׂחקים, אשר סרו בדרכם אל ארמון המלך, בקראו לפני המלט פרק מדברי ימי הריסות טרויא, התעורר ככה בסערת רגשותיו המדֻמות לצרת נפש הֶקוּבָּה (Hekuba) אשת המלך פריאם, עד כי עיניו מלאו דמעה, מתניו – חלחלה וכל יצורי גוו – דאבה ושבר רוח. הדבר הזה הזכּיר להמלט את צרתו ואת שבועתו לרוח אביו; והנה הוא שופך על נפשו נאצות וגדופים על התרפּותו במעשהו וקורא לנפשו: ריק, מְעַוֵל, נבל, פותה, אין לב, חולם, הוזה. אבל אחרי כל אלה המלט מבקש חשבונות רבים ומוצא גם פֹּה מקום להשתמט. על לבו תעלינה מחשבות: אולי כל מראה עיניו וכל משמע אזניו לא היו בלתי אם מעשה שטן. אולי רוח רעה, אשר נפש נכאה כמֹֹהו עלולה להתפעל ממנה ביותר, התחפשה בדמות אביו, להעבירו על דעתו ולהכשילו בחטאת דמים. פתאֹם תעלה תחבולה חדשה על מחשבתו, להשליך חַכּה במעמקי נפש המלך ולדלות משם מצפּוּניו. הוא מבקש מלהקת המשחקים לערוך בארמון המלך מחזה “רֶצח גַנזָכּה”, אשר הוסיף בו הוא טורים אחדים, לעשותו מכֻוָּן יותר עם רצח אביו כפי אשר מסר לו הרוח; והוא ורֵעו הורץ, אשר הביאו עתה בסודו, יטביעו במלך את עיניהם, לראות את הרשֶׁם, אשר יעשה המחזה עליו.

מראה השחוק הזה, אשר הוצג בארמון, לא החטיא את מטרתו. כל מלה ומלה ממנו פלחה כחץ שנון כליות המלך והמלכה, אשר ראו בו את דמות תבניתם, אך לא יחסרו בחזיוֹן הזה דברים קשים כגידים גם להמלט, אשר ישַׁוו את מכשול עוונו לנכח פניו.

גַּנְזַכָּה, המלך היוצא בשחוק, אשר יחוש בנפשו, כי כחותיו הולכים ורפים, בשיחו עם רעיתו יתאונן באזניה כי יומו קרוב, ועוד מעט והלך בדרך כל הארץ, והיא תאריך ימים אחריו, תציץ ותפרח. ואולי עוד תשוב ותהיה לאיש אחר. וחברתו אשת חיקו, תשיב לו אמריה בשפת חלקות:

“שֵׁנִית תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ – אִשָּׁה בַּעֲלָהּ רוֹצָחַת”!

דברים, אשר ירדו כראש פתנים אל קרב המלכה אֵם המלט, אשר בטרם כָּלוּ עוד ימי אבלה, מהרה ותנשא לדודו.

אך בטרם הספיק עוד לראות נקמתו באמו, אשר “לענה ורוש” היו לה הדברים הנמרצים האלה, והנה ישׂבּע מררות אף הוא לשֵמע האמת המרה, היוצאת מפי גנזכּה, אשר לא יאמין בדברי אשתו, ובהמון שבועותיה ויחשדנה בצדק כי לא תעמוד בנסיון, והימים הבאים ישכיחוה כל מוצא שפתיה, נדריה וכל אסריה. ובמרוצת דבריו יחוה דעתו, כי כח הרצון, המעורר את האדם להחליט ולעשות דבר, חזק הוא בראשיתו, בעת אשר הרגש עודנו חָדש בנפשו, אבל הולך הוא הלוך ורפֹֹה, ככל אשר יתמהמה האדם להוציא חפצו לפעלו; כי זכרון הרֹשֶם, שעשה הרגש האדיר בעתּוֹ, הולך ומִטשטש לאט לאט. עד אשר באחרונה ימחה ויחלוף כליל; או לפי סגנון לשונו של שקספּיר: הרצון הוא עבד נושא כלים לזכרון ועמו יחד ילך וירפה במשך הזמן; ולכן לא יפּלא עוד אם "אֹמר נגזר פעמים רבות נחללה, ודבר יפלֵה אדם בשאון ורגשת הרוח, אחר ישקט שאון, יכלה ויעלה ברוח.

הדברים הנמרצים האלה קולעים למישרים, אל לב המלכה אם המלט, אשר נחפזה לשכוח את אלוף נעוריה. אך בדרך עברם יכולים היו לפצוע גם את לב הנסיך וליסרו קשה על תתּו לַזמן להשכיח מלבו לאט לאט את נדרו ואת שבועתו לאביו.

חפץ המלט הצליח בידו. חטאת המלך יצאה ממחבואה, ותעמוד ערֻמה לעיני המלט והוֹרץ המתבוננים עליו. המלך, אמיץ הלב, נבעת למראה פשעוֹ; משמים ונדכא בא אל חדרו, והנה הוא מתאמץ להקל מעליו משאו הנורא ומתעתּד לשפוך צרתו לפני אלהיו. בעוד המלך נאבק עם מחשבותיו הקשות והנה המלט בא החדרה, ומוצא שעת הכשֶׁר מאין כמוה לבצע נקמתו. המלך שטוח לארץ ומעבדיו אין איש אתּו. אפלה כסתה פני תבל, דממת מות שׂוררה מסביב ולב המלט נכון לעלע דם רותח, ולעשות מעשים אשר למראיהם ירגז היום. אך כמעט יעיף עינו במלך, הכורע לפני אלהיו, חיש קל יהפך עליו לבבו, ורעיוניו ישאוּהו הלאה מן המטרה, אשר ישאף אליה. פתאֹם תעלה על לבו מחשבה זרה, אם יפה יעשה בהמיתו את המלך בעת עמדו בתפלה; אם תהיה נקמתו שלֵמה, בשלחו את נפשו השמימה ברגע הטהרו מחטאותיו, בעוד אשר אביו הומת בידו בלא תפלה ובלא ודוי. כהמלט כהמלך פוסחים עתה על שתי הסעיפים, את שניהם ימלא חפץ נמרץ לעשות מעשה אשר גמרו בלבם אך שניהם קצרי יד מהפיק זממם. המלך שואף לתשובה ולתפלה, והמלט – לנקם ודם. בעד האחד יעצור גֹדל פשעו ועוונותיו, ובעד השני רֹב דקדוקיו וחשבונותיו. המלך, הטובע בבוץ, ככל אשר יתאמץ לעלות ממנו, כן יוסיף לשקוע בו, והמלט, הצולל במעמקי עשתּנותיו, ככל אשר ייגע להחלץ מהם, כן יוסיף להאחז בם. אך לאחרונה תכרע נפש המלט תחת משא שרעפּיה החדשים; והוא דוחה את נקמתו למועד אחר, איּם ונורא יותר. המלט יוצא, והמלך קם מכרוֹע על ברכּיו, כי התפלל לא יוכל. מרגיש הוא כי כטובל ושרץ בידו נפלא ממנו לשוב בתשובה.

בנפש נרעשה ונשערה עד מאד יבוא עתה המלט אל חדר אמו ושופך עליה את תוכחת חמתו, ובחשבו, כי דודו מסתתר מאחרי היריעה, יביא בה צור חרבו בחפזה, והורג בשגגה את אבי אהובתו, את פלון. ובכן האיש הזה אשר נפשו היתה סולדת עליו משפוך דם רוצח, ירצח למורת רוחו נפש נקיה. במקרה הרע הזה יראה המלט כעין עֹנש לנפשו על התרפּותו במעשהו. אך המעט לו זאת, והנה רוח אביו שָׁב ונגלה אליו פתאֹם להזכירו את שבועתו וגם לשנן לו מצות כבּוד אֵם, אשר למרות פקֻדת אביו, בהגלותו אליו בפעם הראשונה, עבר עליה עתה בשׂערת רוחו.

תוצאות עריכת המחזה בארמון המלך היו, כי כמעט עברו שעות מספּר, והמלט משֻׁלח בפקֻדת המלך “בעבור טובת נפשו” עם שני רעיו, רוזנקרנץ וגלדנשטרן, אל ארץ אנגליה. אך בטרם יבוא על האניה והנה הוא פוגש על דרכו בחיל אמציה, נסיך נוֹרוֶגיה, איש כביר לב ורב פעלים, ההולך דרך ארץ דַניה למלחמה על פולין. הנסיך הצעיר הזה, בחשבו כי עתה במוֹת המלט הזקן נשברה זרוע דַניה, אמר בראשונה לעלות עליה למלחמה, להשיב לנוֹרוגיה את הנָפות, אשר קרע ממנה המלט המת, ולגֹל מעל ארצו את החרפה, אשר נפלה עליה לפני שלשים שנה. אך קלודיוס, מלך דניה החדש, השכיל לקדם את פני הרעה, בפנותו אל מלך נוֹרוֶגיה, דוֹד אמציה, כי יעצור בעד מערכי לב בן אחיו. והנסיך, המלא כח עלומים, והנאלץ לבטל עתה רצונו מפני דודו הזקן ורפה הכח, לא ינוח ולא ישקוט עד מצאו תשלומים אחרים לרוחו השואפת לגדולות. והנה הוא יוצא עתה למלחמה על פולין, לכבּוֹש שם רצועת ארץ קטנה, אשר דין ודברים לנוֹרוגיה עליה מקדם, ואשר כל פּרי ושכר אין בה, זולתי שֵׁם נקרא עליה. נפש המלט יודעת מאד, כי רצועת ארץ הלזו איננה שוה בקרבן אשר יוּבא עליה, ולבבו ידאב על מלחמות האדם באדם, אשר “כמכה פנימית” תאכלנה בלי חמלה אלפי נפשות, בגלל “קש נדף” או “קליפת ביצה”; ובכל זאת הרוח הכביר המפעם בקרב אמציה, הנסיך הצעיר והענג הזה, פועל עליו פעֻֻלה נמרצת. בלשונו אין מלה להביע בה תהלת האדם המעלה, אשר “תאות כבוד ממרום תּפּח בקרבו הרוח” היודע למצא חפץ וענין גם בסבה מיֻסדת על בלימה, לריב ריבו בגֹדל נפש, בעת אשר כבודו דורש אותה ממנו. הדבר הזה, אשר כחץ פתאֹם ירד חדרי בטנו, ישוב ויפרפּר את נפשו, כליותיו ייסרוהו מוסר נורא, על אשר ברב חשבונותיו לא מלא עד כה אחרי פּקֻדת אביו, אשר עליו להוקירה מכל כבוד ומכל חובה. ואחרי נאצות וגדופים אשר ישוב וישליך על נפשוֹ יכלה אמריו:

"לְמִיּוֹם הַזֶּה, שְׂעִפַּי, תִּשְׁאֲפוּ דָמִים וָרֶצַח,

אוֹ אַךְ אָוֶּן, אֶפֶס, יַחְדָיו תִּהְיוּ לָנֶּצַח". –

מראה השׂחוק, אשר נערך בארמון בדעת ובכשרון, גִלה לשני ראשי הגבורים אשר בחזיון לאיש איש מצפּוּני לב עמיתו. כל אחד מבעלי הדברים יודע, כי צפוי הוא אל קרץ כל עוד אשר משנהו מתהלך בין החיים. המלך איננו מחמיץ את מעשהו, ואחרי עבור שעות מספר מרגע הִגָּלות סודו, והנה בן אחיו שלוּח באניה בחברת שני רעיו, רוזנקרנץ וגלדנשטרן, אל ארץ אנגליה שהיתה אז נכנעת לדניה, להרים משם את תרומת הארץ מיושביה, כפי נוסח הדברים ששלח המלך בעל פה, או להרים שם את ראשו מעליו, כפי נוסח הפקֻדה שבכתב. אכן גם לב המלט לא ירגיע ויחבל מחשבות, לסכל את עצת דודו. בתוכחתו לאמו אחרי העבירו לפניה את דמות חטאתה, ואת תמונת דודו בכל גֹעל נפשו, וכי אין טוב לה כי אם לפרוש ממנו, יערוך לפניה באחרונה את מחשבתּו הרעה אשר הוא חושב עליו לשלחו ביד שני רעיו בדרך לא ישוב ממנה. וברוח סמוך ובטוח יגיד לה מראש, בלעג בלתי מסֻתּר, כי עצתם תעלה בתֹהו וחמתם על קדקדם ירד. כי יעמיק לטמון רשתּו כאַמה מתחת לרשתּם ולשלחם בסערה השמימה:

"סֵפֶר נִכְתַּב וְנֶחְתָּם, וּשְׁנֵי רֵעַי מִנֹעַר,–

בָּהֶם בָּטַח לִבִּי, כְּבִטְחִי בְּפֶתֶן וָצֶפַע –

יִשְׂאוּ פְקֻדַּת מַלְכָּם, לְפָנַי יָסֹלּוּ דֶרֶךְ,

וְיַנְחוּ אוֹתִי אָרְחוֹת מִרְמָה. יַעֲשׂוּ מַעֲשֵׁימוֹ! ¹

כִּי־יִִיף הַשְּׂחוֹק, בַּעֲלוֹת חָרָשׁ עָרוּם בַּסָּעַר,

וְנֻפַּץ בְּפַחִים טָמְנוּ יָדָיו; וּמָרָה תֶהִי,

אִם־לֹא אַעֲמִיק לַחְפּוֹר כְּאַמָּה לְשַׁחְתָּם מִתָּחַת,

וּכְמֹץ אֱסָעֲרֵם אֶל פְּנֵי יָרֵחַ. מָתוֹק לְעֵינַיִם

בִּפְגשׁ פָּנִים בְּפָנִים יַחְדָו תַּחְבֻּלוֹת שְׁתָּיִים."

תחבולות המלט הצליחו. בהיותו באניה, ושנָתו נהיתה עליו, קם ויגשש באפלה סביבותיו, והנה עלה בידו צרור החפצים אשר לרעיו, ושם מצא פקֻדה כתובה וחתומה אל מלך אנגליה, להסיר מעליו את ראשו כמעט תדרוך כף רגלו על אדמתו. בסערת נפשו העצומה, בטרם הספיק עוד לקבץ את רעיוניו המפֻזרים, מהר ויערוך פקֻדה אחרת, בתתו שם תחת שמו את שמות שני רעיו המתנקשים בנפשו. ממחרת היום ההוא התנפלו “שודדי ים” על הנוסעים; ובקשרי המלחמה קפץ המלט על אניתם, ויפול שבי בידם לבדו; ורוזנקרנץ וגלדנשטרן הוסיפו לעשות דרכּם לארץ אנגליה.

השודדים, אשר כדברי המלט, “ידעו את אשר המה עושים”, השיבו את הנסיך על אדמת דניה. ובכן שב שדה המערכה בין שני ראשי הגבורים אל המקום אשר היה שם בתחלה.

בין כה וכה ובדניה נעשו חדשות. עפליה, בדאבונה על אביה כי מת, ועל דודה כי נגלה, יצאה מדעתה, ותמצא מותה בשבֹּלת הנהר. שמועות שונות נפוצו בארץ על דבר מות פלון, אשר היה מכֻסה בערפל, ועל אֹדות קבורתו, אשר נעשתה בלאט שלא לפי כבודו ולא לפי זמנה (כי המלט הטמין את עצמותיו באחת ממחבואות הארמון ולא במהרה נמצאו).

החזיון אשר לפנינו הולך וקרב בפסיעות גסות אל קצו והנסיך לא עשה עוד כל צעד אשר יקרבנו אל מטרתו. כל ערמת המלט עמדה לו רק להפר את מזמת דודו לפי שעה, ולהשיב את הדברים לקדמתם. אך הפרט האחרון איננו כי־אם מראה עינים. ומצב כפוֹת המֹאזנים אשר לשני בעלי הדברים נשתּנה הרבּה מאד לרעת הנסיך, מעת אשר השכּיל המלך להסב אליו את לב לארת, ולהקימו להמלט לאויב ומתנקם, אשר חמת קנאתו לא תשוב מפני כל.

בשיחו האחרון עם נפשו שמענו את הנסיך נוטל עליו שתי דרכים: שאיפת נקם ודם או העדר ואפיסה לעד. אכן כּמשפטו הוא בוחר גם בפעם הזאת בדרך השניה. רפיון לב המלט – שהיה טבוע בנפשוֹ מלֵדה או פרי מקרי ימיו הקשים – לא זו בלבד שלא נתמעט בימים האחרונים כי אם הלך הלוך ורב. כשובו מדרכו הוא כבר גבר אין איל, כי אם איש אשר כחו וגבורתו עזבוהו כָּלה וכל מטרה בחיים אבדה ממנו. בהתהלכו עם הוֹרץ רֵעו על שדה הקברות הוא הוגה אך נכאים. כל מעשי תבל בעיניו הבל הבלים הכל הבל. מתרדמת נפשו העמֻקה יתעורר המלט למראה לויה גדולה, המוֹבילה לקברות נפש אחת ממרוֹם עם הארץ, ולמשמע דברים יורדים חדרי בטן אשר יצאו כאש מפי אחי המתה המביע את כאבו ברֹחב פה ובמלין נעתרות, ישפוך כל חמתו על קדקֹד אדם בליעל, אשר בשֶׁלוֹ באה עליה כל הצרה הזאת. והמלט – אשר אליו כוננוּ הדברים האלה, אשר הכיר בפני הדובר עליו עתק את לארת אחי עפליה – כשמעו את שם כבודו מנֹאץ בפי אחי ידידת נפשו אשר אהב באמת, לא יכול עוד להתאפק והוא מגיח ממקומו לקראת חורפו וכנכון להגן על כבודו יקרא בקול: “אנכי המלט הדני, אשר שֶׂפק בידו לתת דין וחשבון על מעשיו”. לארת המר והנמהר, אשר לא יכול למשול בּרוחו גם שעה קלה מתנפל על הנסיך ומבקש לחנקו כרגע. אך העומדים מפרידים בין שני הנאבקים. והמלך ממהר לרקע את הברזל בעודנו רותח: ובטרם יספיקו המלט ולארת לנוח מסערת רגשותם, והנה שניהם קרואים אל המלך להראות את כשרונם ולהתגושש לפניו. נפש לארת כבר מוכנת ועומדת למלאות את חפץ המלך בכל עת ובכל שעה. וגם המלט, אשר לא יחוש “בשחוק גבורים” זה כל שמץ דבר בליעל, בבטחו בכשרון זרועו ואמוּן ידיו נאות להצעת דודו, אם אמנם למרות רוחו והרגשתו הפנימית. והמלך אשר לא יאמין גם בזרוע לארת גם לא בחרבו החדה והמרעלה יוסיף זהירות על זהירות ובידיו הוא מכין כוס יין מהול ברעל חזק למען ישתה ממנה המלט כאשר יחם לו בהאבקו. ואחרי הכינו את הכל במועצות ובדעת, המלך מתיצב לראות בשחוק האָיֹם ולהתבונן ברוח נכונה על מוצא דבר, בלב סמוך כי חפצו בידו יצלח וישב על כסאו לבטח.

אמנם רוח אחרת היתה את יוצר החזיון, את שקספיר. למרות הכלל המקֻבּל בידי יוצרי חזיונות להיות כל המעשים מתפתּחים ויוצאים מעלילות הנפשות הלוקחות בהם חלק, בתור סבות ותוצאותיהן, ומוצָא דבר החזיון כסבה אחרונה לכל אותן שקדמוהו, הנה הרשה לעצמו שקספיר לסור מן הדבר הזה ולהכניס בסוף החזיון כמו יד נעלמה כביכול יד ההשגחה העליונה המשַׁנה את פני המקרים כרצונה. המלכה שותה שלא מדעתּה מן הכוס אשר הוכנה לבנה ונופלת מתה. שתי החרבות מתחלפות בידי המתגוששים וגם שניהם נפצעים בחרב המרעלה. לארת בראותו את המלכה כי מתה ואת קיצו כי קרוב, גולה את אֹזן המלט על דבר הבגד. והמלט בעוד רוחו בו מביא צור חרבו בלב המלך הרוצח, בלי כל מחשבה מראש וכמעט בדרך מקרה.

IV

השקפת המבקרים הראשונים

כל המבקרים במאה השמונה עשרה מימות רוא (Rowe) שכתב דבריו בשנת 1709, ועד גטה (Goethe), שגלה דעתו בשנת 1795, אשר ראו בחזיון המלט רעיון נקם ושלם, מצאו לו דמיון באחד החזיונות, אשר למשוררי יון הקדמונים. בחזיון אוריפידס (Euripides), הידוע בשם אלקטרה (Electra), יסֻפּר, כי בהיות אגממנון (Agamemnon) עם יתר מלכי יָוָן במצור על טרויא בגדה בו אשת חיקו, ותעגב על מאהבה איגיסטס (Aigistes) מלך מֶקֶנֶה, אשר משכה בחבלי זמתו, ואת אגממנון השב ממערכות המלחמה, רצח חרש. אורסטס (Orestes), בן אגממנון הצעיר, נשבע לקחת נקם מעושה הנבלה, ואלקטרה אחותו מעוררת אותו בכל עז לבצע פעלו. שבע שנים תמימות יתעתד אורסטס ויכון לקראת אויבו ולא ינוח ולא ישקוט עד הקימו מזמת לבו. ואת רוצח אביו יוריד בדם שאולה, ואת אמו הבוגדה ישלח אחריו אל ארץ תחתית. מוסר כליותיו על המיתו את אמו לא יתן לו מנוח, עד כי יצא מדעתו, אך כעבור ימים רבים ירפאהו האלהים מחליו.

והמבקרים אשר העריכו את שני החזיונות האלה, את המלט ואת אלקטרה, איש אל אחיו, מצאו כי יש יתרון רב לחזיון אורידיפס, אשר מטרתו תמיד לנגד עיניו, על חזיון המלט האובד דרך וכל מעשיו הפוכים, ותחת עשות נקם בחוטא אחד, יאַבּד כמה נפשות נקיות (פלון, לארת, רוזנקרנץ וגלדנשטרן), ויסב גם בנפשו ובנפש אמו. ועל־פי הדברים האלה הוציאו משפט כי לא הצליח שקספּיר במעשהו הפעם, ויצור כפיו זה לא עלה בידו יפה. ואחרים כוָלטר (Woltaire) וכנָוֹתיו הוסיפו עוד יותר להרשיע את המליץ ולשים חלקו בין הסופרים הבּרבּרים והאכזרים, המתענגים למראה שפיכות דמים, כי הִרבּה חנם את מספר הרוגיו. אולם גם כל המומים והחסרונות אשר חשבה הבקֹרת הקשה הזאת למצא בחזיון המלט, לא היו בכחם להוליך תועה את הרגש הטבעי, אשר פעמים רבות ייטיב לראות מאלפי משיבי טעם. החזיון לא חדל למשוך אחריו קוראים רבים; בתי תיאטריות לא פסקו מהציג אותו לעיני רואים; המונים רבים נהרו תמיד לראות בשחוק, וגדולי המשחקים אשר בארץ התחרו לנסות בו את כֹחם, כאלו הרגישו כֻלם, כי רעיון מסתּתּר מתחת לחזיון הזה, רעיון עמק אשר ירתּק אוֹתם שלא מדעתּם למרות כל המשפטים, אשר בּראוּ להם מראש על־פי המבקרים המספרים בגנותו.

V

השקפת המשורר האשכנזי גטה, שהמלט איננו מֻכשר מטבע נפשו היפה והעדינה למלאות את מלאָכות הנקם אשר הטיל עליו רוח אביו למורת רוחו.

ההשקפות על חזיון המלט נשתּנו מעִקרן במוצאי המאה השמונה עשרה. הראשון אשר העמיק יותר להתחקות על חזיון המלט הוא גטה (Goethe), אחד מגדולי הסופרים והמשוררים באשכנז. המשורר הזה מוצא, כי כל הזרות אשר פגשו המבקרים בהליכות המלט אינם כשגגה והעלם דבר מאת שקספּיר, כי אם להפך, הכּל היה צפוי אצל החוזה מראש, וכל מעשי גבּוֹרו שאינם מכֻוָּנים למראה עינים אל מטרת חפצו, שקולים וערוכים במחשבה תחלה. מגמת פני שקספּיר היתה להציג לפנינו ענות נפש איש, אשר לפי מזגו ותכונת רוחו אין בכחו למלאות אחרי המעשה אשר הוטל עליו. בצביונו זה יגלה אלינו הנסיך הצעיר כמעט בראשית דרכו, אחרי אשר כבדה עליו יד רוח אביו לקחת נקם מרוצח נפשו. כהשיבו אל לבו את השערורה אשר נתגלתה עתה באזניו ואת המלאכות הקשה אשר הוטלה עליו: כאלו יצא העולם כֻּלו ממסגרותיו וחזר לתֹהו ובֹהו ועליו להשיבו על מכונו כקדם, יתאונן על רֹעַ גורלו ויקרא מנהמת לבו:

"מִתּוֹךְ מִסְגְּרוֹת חָרְגָה תֵבֵל. אוֹיָה לְכוֹס־זָעַם!

כִּי לָשׁוּב וּלְתַקְּנוֹ עָלַי הוּטַל הַפָּעַם!"²

על פי שני הטורים האלה, אשר בהם ימצא גטה את המפתּח לכל חזיון המלט, יחרוץ המשורר הזה משפט, כי חפץ שקספּיר להציג לפנינו בחזיון המלט נפש קצרת אוֹנים, שלא הגיעה לגבורה הדרושה לבצע את המפעל הכבּיר, אשר הוטל עליה. “הנה פֹה לפנינו אַלוֹן נטוע בכלי יקר, אשר ידי יוצרו כוננוּהו לשאת בחיקו אך פרחי חמד; שרשי העץ יסֻבּכו וישתרעו, והכלי הנחמד יתפוצץ לרסיסים; נפש נעלה, רכה וענֻגה, חותם תכנית כל מדה טובה, אך חדלת כֹח וזרוע בשר, העושים את האדם לגבור, כורעת ואובדת תחת משׂאה, אשר אזלת ידה מִשֵּׂאתוֹ וגם מפרוֹק אותו מעליה” (ווילהעלם מייסטערס לערניאהרע, פיערטעס בּוּך דרייצעהנטעס קאַפּיטעל).

VI

המלט פילוסוף מלֻמד הוא איש שחכמתו מרֻבּה ממעשיו ונטיתו למחקר החלישו בלבבו את הכשרון למעשׂה.

השקפת המשורר האשכנזי בעִקָּרה, החושבת את רפיון רוחו של הנסיך לא לשגגה שיצאה מלפני החוזה הבריטי, כי אם כמחשבה עמֻקה, ערוכה וצפויה ממנו בכוָּנה מראש, או במלין אחרות הרואה בהמלט דמות האדם הנעלה, חוקר ופילוסוף, אשר המחקר והעיון לקחו את כל לבבו וישביתו מפניהם את החפץ והכשרון למעשה, ההשקפה הזאת מצאה עד מהרה מסלות בלב המבקרים, אם אמנם, כניצוץ אור הנופל על זכוכית מלֻטשת ומתפּרד בה לכל מראי הקשת, קִבּלה ביד הבאים אחריו צבעים וגַוָּנים שונים, העוברים לאט מן הצבע המזהיר והמבהיק עד הכהה והאָפל ביותר. ובחרתּי מהן את ההשקפות הנכבּדות שנתפשטו ביותר לתת את תּמציתן לפני הקוראים.

המתונים והנוחים בהם רואים בהמלט דמות גבר לא יצלח בחיים, איש אשר חכמתו ודעתּו אִבּדוּ בקרבו את המתנה הטובה, אשר נתן הטבע לבני אדם לעולל עלילות ולעשות מעשים. מגמת פני שקספּיר להעיר לנו אֹזן על הצֹרך הגדול לעשות שלום בין חיי הרוח וחיי המעשה ולהביא מִפְלָס ישר בין משאלות העולם החיצוני ובין דרישות הנפש והרגש הפנימי; ולנטוע בלבנו את הדעת, כי המעשה היא תכלית כל היצור וכי כל סגלות החכמה והמדע, גם אם יָקרוּ מפנינים, יביאו לנו לא אחת נזק ורעה רבה – והחפץ הנפרז להתפּלפּל ולהתפלסף במדה יתרה על אופן המעשה יהיה לנו פעמים רבות לסבה כי נאַבּד בידים את שעת הכשֶׁר ותושיה נדחה ממנו וכל מי שחכמתו מרֻבה ממעשיו גם הוא ממבַלי עולם.

VII

המלט הוא, לפי דברי מקצת מבקריו, בעל רוח קצרית לתמונוֹתיה השונות: רוח נעכר (מרה שחורה), שונא הבריות ותאב לראות את העולם בנווּלו, חולה הנפש.

בצד הפּתגמים המחֻכּמים, המאמרים המזֻקָּקים וההגיונות העמֻקים אשר יפיקו שפתי המלט על כל מדרך רגל, ויציגו אותו לפנינו בתור גבר כלול בהדרו, הנה לא יחסרו בפני הנסיך גם בהרות בהרות אשר יעממו את אורו: מעשים ועלילות אשר לא יתנו כבוד לשמו ולזכרו. כּתָמים מכערים כאלה דרכּם להמצא לרֹב בחצרות מלכים, כפרי גדל לבב, גאות מולדת, בּוּז לכל אדם וחטאים אחרים אשר יִוָּלדו על ברכּיהם. מעוונות כאלה הנדושות בין רַבּי הארץ בעקב, מדֵעות קדומות ונפתּלות העוברות בבתים כאלה מאבות לבנים לא נקתה גם נפש הנסיך המלט אשר הסכין עמם מראשית ימי נעוריו ונעשו לו כהתּר, וגם שקידתו בלמודים לא יעצרו כֹח לשרשם מלבּו. והנסיך בעצמו יודע את עוונותיו אלה: “לא רחוק אנכי מצדקה”, יאמר המלט לעפליה, “ובכל זאת הנקל להרשיע את נפשי בעוונות אשר טוב טוב היה אלו לא ילדתני אמי”, “הנני גא מאד, רודף כבוד ושואף נקם” (1, III), מדות אשר הביאוהו באחרונה לעריכת פקֻדתו הנמהרה.

אבל חבל מבקרים שונים, אשר חשבו למשפט, כי לא היתה את נפש שקספּיר, להציג לפנינו את המלט כאדם המעלה, כי אם להראות אותנו את מומיו ואת חסרונותיו, דִּמו לראות בהמלט איש בעל כשרונות נפלאים וגדול בלמודים, אבל בעל מדות רעות ונשחתות, שיש להתרחק ממנו. ובדרכם זו הפליגו מאד ללכת עד כי כמעט שלא ידעו כל גבול לרוחם. ואיש איש מהם מתחרה לעבור את אחיו לעשות את הנסיך לְרַאֲוָה ולבלתּי השאיר בו מתום. הטובים שבהם משַׁתּפים מדת הרחמים למדת הדין. ובחפצם להפוך בזכותו, יאמרו עליו כי הטבע עשהו ישר, ורק מקריו הרעים אשמים בכל מעלליו, אשר לא טובים. עָניוֹ ומצוקותיו עכרו את רוח בינתו והעבירוהו על דעתו, השחיתו מדותיו הטובות עד כי נעשה לאכזר מר־נפש ומתנקם, שמח לאיד (לפי דעת המבקרים האלה היה השגעון אשר עטה המלט לעיני רואיו לא שגעון מדֻמה אך שׁׂרש היה לו בנפשוֹ אם כמחלה עוברת, או כחסרון נטוע בו מלֵדה).

אחרים בהם הוציאו על המלט משפט קשה מזה, ואמרו עליו כי נולד במומו, כי היה מעֻוָּת ומשחת מבטן וכי היה מטבעו איש מתענג לראות את העולם כֻּלו בקלקלתו ובנווּלו, אשר טוב היה לו שלא נברא משנברא, וגם גזרו עליו אֹמר, כי אלו הגיע למלכות, לא זו בלבד, שלא היה טוב מדודו כי אם היה עובר אותו באכזריותו ובזדון לבּו.

ומבקרים אחרים, אשר יד היתה להם בחכמת הרפואה ראו בהמלט איש חולה הנפש; וגם קראו בשם את המחלה הזאת, אשר פי הרופאים יקבנה Melancholia attonita (מרה־שחורה משעממת) ויתפלאו על שקספּיר, כי השכיל ברֹב כשרונותיו לפרוש אותה לפנינו לכל אותותיה וסמניה המֻּבהקים.

VIII

מומי המלט

לגדולה באשמות המלט הסכינו רֻבּי המבקרים לחשוב לנסיך את התהלכו עם רעיו, רוזנקרנץ וגלדנשטרן, אשר אולי היו נקיים מעוון, ולא ידעו במזמות המלך, והנסיך משלחם אל ארץ תחתית, אחרי אשר כבר סכּל את עצת ראש צורריו, בהכחידו את פקֻדתו, ויד רעיו לא יכלה לעשות לו עוד כל רעה. אין זאת כי־אם רֹעַ לב ונקמה שפלה. לכן יחליטו המבקרים האלה כי היה הנסיך רע ונשחת מבטן או מקרי חייו השחיתו את דרכו. אולם האין למצוא למעשה המלט סבּה אחרת, נכונה ומתאימה יותר עם מֻשגי הדורות ההם והעושָׂה את מעשיו לפשוטים ומובנים מאליהם? המלט עומד ברגלו אחת בתקופת התּחִיָּה, אשר שנתה בדברים רבים לטובה את מֻשגי האדם הקדומים; אבל בראשו ורֻבּו עודנו שקוע בהשקפות שבאו לו בירֻשה מאבות אבותיו ונבלעו בדמיו. הנסיך למד תורה רבה בבתי המדרש באשכנז וגם שמע לקח מוסר ותושיה מחכמי המורים המצֻיָּנים שהיו בימיו. אבל כדברי המלט בעצמו “נטעי הצדק אינם נקלטים יפה בגזענו כי הזקין עד אשר יחדל מתת טעמו הסר” (1, III), הדעות הקדומות והנושנות אינן ממהרות לפַנות מקום לחדשות ולטובות מהם. וסוף סוף המלט הוא בן מלכים, אשר בנוהג שבעולם לא על נקלה יוַתּרו על “זכיותיהם הטבעיות”, על המתנות הטובות אשר חלק יוצר האדם לממלאי מקומו בארץ. המלט בשׂימו עין על גוית פלון חלל ידיו נפטר ממנו בגאוה ובוז:

סָכָל אֻמְלָל, פּוֹתֶה נִמְהָר, נִדְחָק בְּכָל מָקוֹם.

לְמָרוֹם מִמְּךָ חֲשָׁבְךָ לִבִּי. לְגוֹרָלְךָ נוּחָהּ!

ועל שאלת הורץ, אשר אחרי הִוָּדע לו מפי המלט את כל הקורות אותו, ישאלנו בחרדה וברגזה: “ובכן רוזנקרנץ וגלדנשטרן יוספים ללכת הלאה!”, ישיבנה הנסיך במנוחה:

"וּמֶה בֶּן־אִישׁ? לִשְׁלִיחוּת זֹאת הֵמָּה עָגָבוּ.

לִבִּי בְּתוֹכִי, הוֹרָץ, בַּל יַךְ אוֹתִי עָלֵימוֹ.

מַעֲמַל הַוַּת נַפְשָׁם אֲבַדּוֹן וָמָוֶת לָמוֹ.

אַךְ־אֵיד נָכוֹן לִיצוּרִים נִקְלִים וְחִדְלֵי יַחַשׂ,

בְּבוֹאָם בֵּינוֹת לְמַדְקְרוֹת לוֹחֲמִים אַדִּירֵי אָרֶץ.

כל מלה ומלה, היוצאת מפי הנסיך, קוראה באזנינו ככרוכיא, מה רב ההבדל בין דם מלכים ורוזנים, שכֻּלו תכלת ובין דם אחד האדם, שהוא כדם הצבי, וכדם האיל.

ואם כדברי הנסיך, בטרם הספיק עוד לאסוף את רעיוניו המפֻזרים, ישב ויערוך את פקֻדתו, החותכת משפט מות על שני בני לויתו, הנה היה גזר דינם ערוך אצלו מראש, על־פי היסוד שהיה נהוג בעולם מששת ימי בראשית, כי לאיד נכון כל יציר נקלה וחדל היחש, בבואו בינות למדקרות לוחמים אדירי ארץ, ואשר היה נר גם לרגלי המלט בפקֻדתו זאת.

IX

המלט כליל החכמה והמדע וכל מדה טובה, אך נשען על בינתו יותר מִדָּי.

אך יש אשר חשבו להמלט את התמהמהו במעשה הנקם לשבח ויחשבוה לו לצדקה.

אחד מן המבקרים אומר למלא את פּתרון השאלה בהכּרת נפשו העמֻקה, בדעתו התּקיפה והקשה כברזל, בצדקתו וביראת חטאוֹ. המלט הוא גבר חכם בעֹז, בעל בינה רחבה ורוח כביר, וכח ורצון לו לעשות גדולות; אך כֹּחו ורצונו נשמעים רק לבינת לבבו ולרגש נפשו הפנימי, לרגש הצדק והישֶׁר, הממלא את כל קרביו. כל מעשיו נחתּכים רק על־פי דעת עצמו ורצונו החפשי ואינם נזקקים לפקֻדה הבאה אליו מן החוץ. ולכן לא יוכל לבצע כל מזמה אשר הוטלה עליו למרות רצונו ולא ברוחו חוללה. רוח האמונה, הישֶׁר והצדק ורגש לבּוֹ הפּנימי לא יתּנוהו להאמין, כי רוח טהור ירד משָׁמַיִם ארצה, להסית את לב בנו לשפוך דם; ונפשו סולדת עליו להמית איש – גם לוּ יהיה רוצח שבעתים – בטרם עמדו למשפּט. רוח האמונה, הצדק והישֶׁר מזה והרגש הטבעי ותאות הנקם מזה עורכים מלחמה נוראה בלב המלט, אשר מסבּות יתהפּך בּתחבולותיו להחזיק בידו את השלטון על רגשותיו ולעשות מעשהו ברצון נפשו ובבחירה חפשית. נפשו תחוג ותנוע כבכף הקלע, ובאחרונה היא כורעת תחת משאה ואובדת בצִדקהּ.

ההשקפה הזאת לא תשים עוד כל עָקֹב למישור, והנפשות הנקיות, הנִּספּות בחזיון הזה בלא משפט, צועקות אלינו מן האדמה, ודורשות עוד דין וחשבון. ולכן יתאמצו המחזיקים בה למצוא בהמלט עוון אשר הסב בכל אלה. נפש המלט הנעימה והנחמדה מתעותת ומתפתלת בנפתוליה הקשים והרבים; טהרה ויפיה יהפכו למשחית ופגיעתה נעשית רעה, וכל הקרב הקרב אליה לא ינקה. השאיפה העזה, אשר הלכה ושגשגה, מבלי משים בקרב לבו, כי הכח היוצר, בתבונתו ובכשרון מעשיו, יעשה וגם יוכל למשוֹל בסדרי בראשית ולשַׁנות אותם כרצונו, נושאת עליה כֶּתֶם חטאת מֶרי, אין זאת כי אם התאוה להסיר יד האלהים ממַנהגת ולעשות רצון בן תמוּתה למשפּט חרוּץ ומחלט, התאוה להיות כאלהים – היא לא תצלח. המלט בכל תפארת נפשו ובכל סגֻלות כשרונותיו יחטיא את המטרה ולא יגיע אל מחוז חפצו. בכל מועצותיו ועלילותיו יפיק פליליה, יכּשל ויכשיל אחרים עמו ונקיים בעוונו יספוּ.

X

המלט כֻּלוֹ זכאי, אך טבע מעשה הרצח והתנאים אשר בהם יצא לפּעלוֹ מכריחים אותו להיות מתוּן וזָהיר במעשיו, עד אשר תִּגָּלֶה אשמת המלך בקהל.

ויש אשר התאמצו לעשות את הנסיך כֻּלו זכאי, ולגֹל מעליו את דמי הנפשות “הנקיות” פלון, עפליה, רוזנקרנץ וגלדנשטרן, אשר אם בזדון לבּם או בקלות דעתּם התמכּרו למלך הָעַוָּל, להתנקש בנפש צדיק. המבקרים האלה יוצאים גם הם מהנחת גטה, שאין המעשה המוטל על המלט מתאים עם תכוּנת נפשו, אבל תולים הם את הקלקלה, לא בטבע הנסיך, אשר גם כֹּח זרוע גם כֹּח לב לא יחסרו לו לעשות גדולות, כי אם בטבע מעשה הנבלה ובתנאים, אשר יצאה לְפָעֳלָהּ.

הרצח נעשה במשאון, אין רואה ואין יודע. אבי המלט נמצא מת בגנו ואותות רצח לא נכרו בּו, והצרעת, אשר כסתה את כל בשרו נתנה מקום לחשוב כי היא היתה סבּת מוֹתוֹ. מעשה הרצח נגלה רק להמלט לבד, ושלא כדרך הטבע, על פּי רוח אביו המת, והוא עצמו מפקפּק בעדוּתה. ואִלוּ אמר להביא על פיה במשפּט את מכּה אביו, כי אז שומע לא היה לו. ואִלו היה נחפּז בדרכיו לעשות דין לנפשו, ולשלם לרשע כרשעתו, בטרם נחקרה ונתבררה אַשמתו בשער, הלא היה בעיני העם, וגם בעיני עצמו, כשופך דם נקי. עליו להיות מתון וזהיר במעשיו, להשמיט שלא ברצונו את מעשה נקמתוֹ, ולבקש תחבולות להוציא לאור את מעשה הנבלה, למען יוכל להעמיד את דוֹדוֹ בדין ולשָׁפטוֹ משפט רוצח. אבל בעוד המלט מתהפּך בתחבולותיו לגַלוֹת תעלומות מני חשֶׁך, והנה דודו המלך בעצמוֹ ובכבודו משליך מעל פניו את המסכה הנסוכה עליו, ומתיצב לעיני כּל הרואים בכל מערֻמיו, ומעשי תועבותיו פּורצים מני אֹפל להִגָּלות לעיני השמש. הבליעל הערום נוֹקש בנכליו ובמחשבות אוֹנוֹ, נופל מדֶחי אל דחי, ומוסיף להוריד עוד שלש נפשות לשחת. והמלט מוצא עוד בעת מותו שעת הכּשֶׁר לקחת מן הרוצח נקמה שלֵמה, נקמה איֻמה, בשלחו אותו ברגע הראוי לנפש חוטאת כמהו, ברגע התעיבוֹ עלילה – נאלח בעוונותיו – אל שאול תחתיה.

XI

חזיון המלט מיֻסד על אגדה קדמוניה, ועל ידה יתבּארו כמה זריות בהליכותיו. שתי מהדוּרות של חזיון המלט ובהן מקור לזריות שונות.

כל המבקרים שעמדו אחרי גטה, ואשר אפס קציהם הבאנו לפני הקורא, אם אמנם רחוקים הם איש מרעהו בפרטי השקפותיהם מאֹד, שוים הם בדבר אחד, שכּל מעשי המלט, המלאים זרות ותהפוכות, יצאו מידי שקספּיר בכַוָּנה צפויה מראש. אולם נמצאים עוד מבקרים אחרים, התולים את הסתּירות בתולדות החזיון הזה, אשר יסודתו באגדה אחת קדמונית, ואשר עברו עליו שינויים רבים בטרם לבש את הצורה שלפננו.

בּמאה החמשית לפני מנין הנוצרים – יסַפּר לנו הסופר הַדֶּני סַכּסוֹ גרמטיקוֹס בספרו Historia Danica, הנדפס בּפַּריז בשנת 1514 – מָשַׁל בדַניה המלך רוֹרִיקוּס (Roricos), אשר מסר ממשלת חבל ארץ יוטלַנדיה בידי שני אחיו הורוֶנדיל ופֶנגו (Horvendil, Fengo). הוֹרונדיל הִכּה בקרָב את מלך נורוֶגיה, ורוֹריקוּס נתן לו לאשה את גרוּטה בתּו, אשר ילדה לו את אַמלט (Amletos). ופנגו, בקנאתו באחיו המאֻשר, רצחו בסתר, וימשוך בחבלי אהבתו את אלמנת הנרצח, אשר היתה לו לאשה. ובשמועות שקר, אשר הפיץ בארץ, עלה בידו להסתּיר את מעשה הנבלה, ורק אַמלט לא יאמין בצדקת דודו ובבר כפּיו. וביראתו אותו ושחיתותיו, יעטה שגעון למראה עינים. אך מלים, אשר נזרקו מפּי אַמלט מבּלי־משׂים, פקחו את עיני הרוצח לדעת, כי מחשבות נקם בלבו. וּמתי סודו מעמיקים עצה לדעת את אשר בלבבו, ומתקנים לו נערה יפה לדלות את מצפּוניו. אך אחד מאוהבי אַמלט, אחיו מִשָּׁדַיִם (מילך־ברודער), מעיר אזנו על הרעה הצפויה לו, וגם לב הנערה נוטה אליו לטובה, ותקות שונאיו נכזבה, אז ייעץ אחד משרי פנגו אותה עצה, כי ינתן לאַמלט לבקר את אמו, ולשׂוֹחח עמה, בעת אשר לא יהיה איש בביתו, ואחד מעבדיו יקשיב לשיחתם מאחרי היריעה.

הנסיון נעשה, אך אַמלט הרגיש במעשה המרמה ודוקר בחרבו את הבּוֹגד, וסוחב את גוִיָּתו מן החדר ומשליכה לחזירים. אחרי־כן הוא שָׁב אל אמו, ומוכיח על פניה את דרכּה, על הִנָּשׂאָה לדודו. ופנגו מוסיף לחַבֵּל מזמות להסיר מדרכּו את אַמלט, העומד לו לשטן; אך יסתּיר מעשהו מגרוּטה ומרוֹריקוּס. והוא שולח את אַמלט בלוית שני אנשים לארץ אנגליה, ובידם מכתּב אל מלך הארץ להסיר מעל אַמלט את ראשו. אך מזמתו נודעה לאַמלט, אשר פתח בדרך את המכתּב, וישׂם בו תחת שמוֹ את שמות בני לויתו, וגם הוסיף לבקש בו מאת מושל אנגליה, כי יתן את בתו לבן אחיו לאשה. אַמלט בבואו לאנגליה לוקח בחכמתו וברֹחב לבו את לב המלך, הנותן לו את בתּוֹ לאשה, ואת בני לויתוֹ הֵמית. מקץ ימים אַמלט שָׁב אל ארצו, בעצם היום אשר עשוהו בני בית פנגו זכּרון למוֹתו. ופלצות אחזה את יושבי הארמון, אשר חשבו, כי קם המת מקברו לקחת מהם נקם. אַמלט מוסיף גם עתּה להשתּגע ולהתהוֹלל. ולבלתּי יגע באיש לרעה ידבּיקו את חרבו אל תּערהּ. אך אַמלט יודע להשיב לשונאיו כגמוּל ידיהם. על הנאספים, אשר שתוּ לשכרה, ותרדמת מות נפלה עליהם, הוא משליך רֶשֶׁת, למען יסֻבּכו ויאָחזו בה, ושורף עליהם את אולם הבית. אחרי כן הוא שָׂם פניו אל דודוֹ, אשר כבר הָלמוֹ היין לפני קרואיו, ויוּבא אל חדרוֹ. שם אמלט מחליף חרבּוֹ בחרב דודו התלויה למראשותיו, מעיר אותו משנתו, נאבק עמו וממיתו.

ואַמלט אוסף את העם, ובשׂוּמוֹ לפניהם את כל הקורות אותו, יצדיק נפשו לפניהם על הליכותיו. והעם, אשר פנגו היה שנוא לו, מקבּל ברצון את דבריו ומושח אותו למלך.

כאשר יראה כל איש, חזיון המלט מכֻוָּן בכל פרטיו עם ספּוּרוֹ של סכּסוֹ, זולתי שהוא נוטה ממנו בפרט אחד, בדבר מעשה אכזריותו של אַמלט, שהוא שורף את האולם על הנאספים, אשר אפשר היה, שנמצאו בהם קרואים והולכים לתֻמם, והאגדה נותנת לאַמלט שכרו בצדה – את המלוכה. מעשה הנקם האכזרי הזה, שהיה בזמן הולדת האגדה כדבר טבעי וראוי לתהילה, היה רע בעיני המליץ, אשר בימיו כבר עמדו בני האדם על מדרגה גבוהה יותר במוסר ובמדות. אבל לא יכול שקספּיר לעזוב את מקורו כֻּלוֹ, ולא מנע את גבּוֹרהו מִגָּאֵל כפּיו בדמי שני בני לויתו – אשר מי יודע אם ידעו את דבר מלאכותם – ויתן בפי המלט להצטדק בדבר מעשהו זה. ובכן אנו רואים בהמלט תכונות הפוכות, תּערֹבת טוב ורע, נפש עדינה מזה ונוקמת ונוטרת כנחש מזה.

על פי רשמים שונים, אשר נשארו בספרות האנגלית, ישפטו מקצת החוקרים, כי אגדת סכּסו קבלה עוד לפני שקספּיר צורת חזיון דרמתי אשר הוצג בבית התיאטרון, ושקספּיר, כדרכו בחזיונות אחרים, שמצא אותם מוכנים לפניו, שִׁנָּה ותִּקֵּן בהם לפי טעמו ורוחו, עד שנהפכו בידו לבריאה אחרת. המהדורה הראשונה של המלט שיצאה מתחת ידו, ראתה אור בשנת 1603 אבל יוצרה לא חדל להיטיבה ולתקנה. ובשנת 1604 שאחריה, יצאה במהדורה חדשה, בצורתה שלפנינו, משֻנה מאד ובתוספת מרֻבּה על העִקָּר.

המבקרים מעריכים את השינויים שבין מהדורות אלה, ומתאמצים להוציא מהם תוצאות שונות. ואנו דַי יהיה לנו להעיר רק על שני שנויים עקריים. במהדורה ראשונה המלט הוא נער כבן שמונה עשרה שנה, ובשניה גבר כבן שלשים. לפי המהדורה הראשונה המלכּה יודעת ברצח אישהּ ובשניה מעשיה סתומים.

ויש אשר חשבו למצא פתרון למקצת סתירות בחזיון עוד בדרך אחרת. חוקרים שונים האוהבים להתחקות בבִקוּר כל ספר על המקורים, אשר מהם שָׁאַב מחבּרו, מצאו בחזיון המלט פרטים רבּים לקוחים מתולדות חיי שקספּיר וממקרים שונים, שקרו בימיו. וגם העבירו תחת שבטם את כל הספרים שנכתּבו בזמנו של יוצר החזיון הנפלא הזה, לדעת עד כמה השפיעו מרוחם על הלוך נפש המליץ והשקפותיו על העולם, והעירו על כל דמיון קל, שמצאו ביניהם, ויוציאו מהם תולדות שונות³. רבּים מהם הגיעו לידי החלטה, כי בחזיון המלט שָׁאַף המליץ לָשִׂים לפנינו לא רק את תמונת הנסיך הדֶני, שלקח מאגדת סכּסו, כי אם גם מעלות רוחו הוא ואת השקפותיו על החיים. על יסוד הנחה זו אמרו לפתור כמה זריות, שאנו מוצאים בספר הזה. מתוך גרונו של המלט מדַבּרות שתי רוחות: רוח הנסיך הדני, ראש הגבורים אשר בחזיון, ורוח יוצרו שקספּיר, אשר לא חדל לשים בפיהו מעת לעת את מחשבותיו והגות לבו הוא, אשר לא ישאו תמיד בד בבד עם התּכנית אשר הִתוָה לו מראש. הנה פה דוגמא אחת:

הנסיך מזדמן עם דודו לפונדק אחד ומוצא אותו כורע על ברכּיו. ופתאֹם, כאשר ידענו, תעלה על לבו מחשבה נפלא האם טוב יעשה בהמיתו את רוצח אביו בעת עמדוֹ בתפלה מתודה על חטאיו. וגומר בדעתו להניח נקמתו לעת אחרת, לעת אשר יהיה שקוע בתאות זמתו ומגֹאָל במעשי תועבותיו. המחשבה הזאת היא אך השקפת שקספּיר על מעשה הנבָלה וענשהּ. נפש המליץ נרעשה מגֹדל השערורה, ודעתו לא תוכל להתקרר כי אם בנקמה שלמה, בגוף ובנפש, מיתה שאין לה כפרה עולמית. ומיתה איֻמה כזאת שהמליץ מוצא דֻגמתה רק ברשעים גמורים וחֹטאים בנפשותם, היורדים שאולה ועוונותם על עצמותם ונדונים שם לדורי דורות – את המיתה האיֻמה הזאת שניהנם כּלה ונפש החוטא איננה כּלה הוא בורר למלך העַוָּל ומגלגל אותה על יד הנסיך, הנוקם מן הרוצח ברגעי חייו האחרונים, את הנקמה השלֵמה שהוא רוצה בה.

אבל רחוק לחשוב את התואנה, אשר שָׂם המליץ בפי המלט – לסבּה האמתּית, אשר בעבורה שלח הנסיך מידו את איש חרמו, אשר מתוך גלגולי הדברים בחזיון נראה בעליל, כי סגרו אלהים בידו, – לסבה, אשר בעבורה דחה את מעשי נקמתו למועד אחר בעת אשר לא יכול לדעת מראש על נכון כי ישוב מקרה כזה להזדמן לפניו שנית, בפרט בּתנאים החדשים אשר הוא מבקש.

ככל ההשקפות השונות גם השקפה זו איננה מחֻסרת כל בּסיס. אולם מאפס מקום לא נוכל להכניס עצמנו בפרטיה.

XII

הוצאות הראשונות של חזיונות שקספּיר. החבוּרות השקספּיריות. הספרות הרחבה של ספרי שקספּיר.

ההוצאות הראשונות של חזיונות שקספּיר (שמחציתם הופיעה בחיי המליץ, ומחציתם לאחר מותו) שיצאו לאור במשך המאה הי“ז, היו משֻׁבּשות מאד (ביחוד נתחלפו בהם אותיות ,n,r שהיו דומות בצורתן). אך מראשית המאה הי”ח החלו המדפיסים לדקדק יותר בהוצאותיהם, ולנקותם מטעיות, שנפלו בהוצאות הקודמות, כפי מִסַּת ידם; ולפעמים נפלא מהם בהכריע בין הנוסחאות (וזו אחת מן הסבּות שמתַּרגמי ספריו לשָׂפות אחרות נוטים בהרבה מקומות זה מזה, וכאשר העירותי על שנויים כאלה כמה פעמים בתרגוּמי להמלט). המאה השמונה עשרה היתה פרק זִקוּק וברור הנוסחאות. פּוֹריה ממנה יתר הרבה בתוצאותיה היתה המאה התשע עשרה. עוד במוצאי המאה הקודמת פִּרסם גטה, כאשר הזכרנו, את השקפתו על חזיון המלט. ולרגליה נוצרה ונתפּתּחה עד מהרה ספרות גדולה ורחבה, אשר לדברי אחד מן הסופרים המצֻיָּנים איננה נופלת במדתה לספרות שלמה של אחד העמים הקטנים (הסלוֹבַקים למשל). במאה הזאת נוסדו באנגליה ובאשכּנז חבוּרות מיֻחדות, אשר שָׂמו להן למטרה לאסוֹף ולכנוֹס כל דבר גדול וקטן הנוגע לתולדות המליץ ולספריו ולפרסם פּרי חקירתם שנה ושנה (חבורה שקספּירית כזאת נוסדה באשכנז 1864). החבורות האלה הרבּוּ עוד להעשיר יותר את הספרות השקספּירית. אחד מחוקרי אמריקה Furness נתן אל לבו לקַבּץ כעמיר גֹרנה את תֹּכן כל הספרים והמאמרים שנכתּבו על־אֹדות חזיון המלט ונפוצו במקומות שונים, והוציאם לאור בפילדלפיה. ותוצאות פרי עבודתו היו שני כרכים גדולים בתבנית שמינית גדולה מאד בני ארבע מאות עמודים נדפסים באותיות קטנות ודחוסות מאד; ובכל זאת לא הגיע עד קִצוֹ ולא הספיק לאסוף את כל החֹמר הנמצא לפניו. את הספר הזה שָׁב וקִצֵּר החכם הפּולַני ‎ Wladyslaw Matlakowski (Krakow, 1894) שהוסיף עליו את השקפתו על־אֹדות החזיון הזה. קבוצות ההשקפות האלה המצטינות בעמק הגיונם ובצחות לשונם הנמלצה, מושכים את קוראיהם בחבלי נֹעַם. וגם כּוֹתב הטורים האלה מתרגם החזיון הזה לעברית, אמר בראשונה לעַשׂוֹת מהם מטעמים לקוראיו ולתתּם בפתח דבריו כמבוא לתרגומו. אך יען כי רחבה ונסבה מלאכתו זו עד כי תכיל עשרה גליונות ויותר, ראה את עצמו אנוּס לנַעֵר כפיו ממנה, ולתת תחתיה את עִקָּרי ההשקפות על החזיון הזה בתָוים ושרטוטים גסים, ולהסתפּק בהשקפה אחת שהעתּקתּי קצות דבריה מספרו של הסופר העברי המצֻיָּן גיאורג ברנדס⁴.

XIII

השקפת הסופר המהֻלל גיאורג ברנדס בספרו “וִליַם שקספּיר”.

בכל ספרי שקספּיר וחזיונותיו אין עוד ספר כחזיון המלט, אשר הִרבּה המליץ לקלוע בו דברים רבים מתולדות חייו, מדעותיו והשקפותיו על העולם, כאִלו חפץ לתָאר בו לפנינו את תמונת נפשו. את כל סגֻלות רוחו הנעלה אָצל לראש הגבורים אשר בחזיון, הגיונותיו ומחשבותיו העמֻקות שָׂם בפי נסיך דניה הצעיר. את החֹמר אשר ממנו עשה המליץ את יציר כפּיו זה, לקח (כאשר ראינו למעלה סמן XI) מספּור אחר אשר מוצאו מסוף המאה השׁתּים עשרה. האגדה העתּיקה הזאת בתארהּ הגס הנושא עליו חותם זמנו, תקופת ימי הבּינים, לא היתה מכֻוֶּנת כל צרכּהּ עם מערכי לב המליץ. דרכּי השקפתה על העולם וחזיונותיו, יסודי אמונתה, הבּלוּלים משרידי עבודת אלילים ומעקרי הדת הקתּולית, רעיון נקם ודרישת דמים, אשר בימי הדורות ההם חשב לו כל איש למשפט וצדקה ולחובה קדושה, המוטלת עליו, – כל הדברים האלה רחוקים מאֹד מחיים מלאים מחשבה, חלומות יפים, רגשות עדינות, אשר בהם עטר המליץ את נפש המלט; ולכן יש אשר נראה בחזיון הזה כעין פּרץ נבעה בין קליפּתו ובין תוכו, סתירות גלויות בין מחשבות ראש גבוריו ובין דרכיו ועלילותיו. איש מדוֹר תּחיית המדעים, אשר גמר את למודיו בּמדרש הגדול בתבל, באשכנז, בעת ההיא, הנוטה מטבעו לעיון ולמחקר, האוהב את חכמת הזמרה, כותב שירים ומליץ נעלה כאחד מחוזי חזיונות, אנשי השם – איש כּזה ישאף לקחת בידיו נקם מזעום נפשו. איש אשר בשִׂכלו וברֹחב דעתּו דמה אל יוצרו ומחוללו, אל שקספּיר, ההוגה עמֻקות, רואה רוח מת ומדבּר עמו; יודע הוא ואומר בפה מלא, כי מארץ עיפתה לא שָׁב עוד כל הולך (2,III) אף כי הוא בעצמו ערך אליו מלים.

אכן כשרונו הכּבּיר של שקספּיר ידע למצא חפץ ולהפיק תועלת גם מן ההפכים השונים האלה: המלט, מעשה ידיו, מאמין ברוח – ומטיל בו ספק, מקבל מלאכוֹת הנקם – ומשתמט ממנה. חלק נכבּד מאופיו המצֻיָּן של החזיון העמֹק בכלל וראש גבוריו בפרט יוצא מעצמו מן הפּרץ הרחב אשר בין התמונה העתיקה מדורות ימי הבינים, הלקוחה מן האגדה, ובין תמונת הנסיך מתקופת התּחיה, תמונה עמֻקה ורבּת הפנים, הנושאה עליה כמעט חותם העת החדשה. בתמונה הרֹאשה הזאת, כפי אשר נוצרה ונתפּתּחה במוחו של שקספּיר, וכפי אשר אנחנו רואים אותה חיה בחזיון אשר לפנינו, היא אחת מן היצירות המעטות עד מאד בספרות כל העמים, אשר כּדוֹן קישוֹט לסופר הספרדי סרוַנטס (Servantes) וכפוֹסט למשורר האשכנזי גטה יתּנו תמיד לבאי עולם ענין לענות בו, כחידות סתומות ושאלות קשות המבקשות להן פתרונים. אם נערוך את תמונת המלט ודוֹן קישוט זה לעֻמת זה, אזי בלי ספק יפיק הראשון חן מאתּנו יותר, ויוסיף למשכֵנוּ בחבלי קסם ובצעיף התעלומה הנסוכה עליו. דון קישוט עומד בקשר עם העָבר, הִנּוֹ צלם דמות התמימות של פָּרָשׁ בעל דמיון, אשר בהאריכו ימים יצא חוץ לזמנו ונכנס לתקופה חדשה, תקופת חיי מעשה, בינה והשכּל לכן בכל אשר יפנה יעשה מִדְחֶה, וברֹב התלהבותו יהיה לשחוק; הנו תמונה נאמנה קלה ומובנה, תמונת איש, אשר יוצרו חפץ לתתּוֹ לקלסה. המלט עומד בקשר עם העתיד, עם העת החדשה, הנו בעל שכל כּבּיר, נוקב עד תהום. במשׂאות נפשו הנעלות והנמרצות הוא עומד בודד לו בעולם שכֻּלו משחת וחסר לב. אָנוּס הוא להסתּיר מחשבותיו; את הגות לבו יִכלאוּ כליותיו בחיקו. ובכל אשר יפנה יתן עצבת. בתכונות נפשו העמֻקות בלי חקר ובחליפות פניו המשתַּנות תמיד הוא סמל דמות איש הרוח. חזיון פוֹסט, אשר יצר גטה כמאתים שנה אחרי המלט, יכיל בתוכו תוים ושרטוטים שונים הלקוחים מאת שקספּיר. המלט ופוסט המה גדולי העולם ואנשי הרוח מתקופת ימי הביניים ומתקופת העת החדשה. אפס כי המלט בגדול כשרון ידי יוצרו, אשר ידע להתרומם מעל לגבול זמנו, מקפּל בעצמו כל התּקופה הארֻכּה מימות שקספּיר עד ימינו אלה; ומעגל פעולתו וגבול מעוּפוֹ עודם רחוקים רחוקים מעינינו, עד כי גם היום, בעמדֵנו בּמאת העשרים עוד נפלא ממנו לָשוּר אחריתם. “פוסט” היא תמונה כלילת פאר באֳמָנוּת, וחזוּת חותם תכנית האנשות בעת החדשה, החוקרת, השואפת והמתענגת, המקפת בדעתה את עצמה ואת כל העולם כֻּלו; אכן ככל אשר הִרבּה יוצרו לעבוד בו עבודתו, כן שֻׁנוּ פני גבּוֹרהוּ עד כי בּמחצית ימי חייו האחרונים הוא פושט את צורתו הטבעית ולובש צורה של משל, אשר ברמזיה הנפרזים תעלים מעינינו את תכונת נפשו וסמניה הפּרטיים. אכן מגמת פני שקספּיר לא היתה לתאר לנו נפש איש כפוסט, אשר כל ישעו וחפצו הוא אך קנין נסיונות רבים, רדיפת חכמה ודעת והכּרת האמת המָפשטת. שקספּיר גם בעת, אשר ירבּה להתרומם ולרכּוב על כּרוב דמיונו לא ישכח כָּלָה את הארץ, אשר הוא עומד עליה. פוסט במחקריו יגביה לעלות מרומי שמים, מתאמץ לעמוד בסוד הבריאה כֻלה ולגלות המסך מעל תעלומות הטבע, להיות כאלהים, יודע כל, ואחרי כַּלוֹתוֹ מבחר ימיו לריק ובתוחלת נכזבה, יתמרמר ויקרא בדאבה: “ואנכי עומד פֹה סָכָל חֵלֵכָה, חכם כבתּחילה ובחשֶׁך אֵלֵכָה”. את כאֵבו האָנוּש יבינו אך יחידי סגֻלה, אנשים בגילו, אשר חתרו בכל עֹז לבוא אל הקֹדש מבית לפרֹכת וימצאוהו סגור ברבּוא רבבות מנעולים. המלט ברוחו הכּבּיר משפיל לראות אל הארץ מתחת, על עלילות האדם בתבל, על העשׁק והמרוצה הנעשים תחת השמש. את מכאוביו יחושו כל המון העשוקים ורצוצי משפּט, אשר קול שַׁועתם ימלא כל חללו של עולם. כל חושב מחשבות יראה בו צלם דמות תבניתו וכל איש מצוק ומר נפש ימצא בו אָח לצרה.

המשורר גטה, אשר התאמץ לעמוד על תכונת נפש המלט רואה בו נפש נעימה, רכּה וענֻגה, בעלת מדות טובות, אך חדלת כח ואוֹן לבצע את המפעל הכבּיר, אשר הוטל עליה⁵. הפתרון הזה הוא מחֻכּם וחרוּץ, אבל נכון אך במקצתו. המשורר האשכנזי מתאר לו את תכונת המלט לפי רוח בני דורו הוא, דור התקופה החדשה, אשר יד המחקר והעיון העמֹק מזה, והרגש הרך והמעֻנג מזה, היתה בו, להצמית מקרבו כל חפץ עז וכל כֹּח מעשה; הֶחֳלִי הידוע בשם חֳלִי הרצון היה לאחד מנגעי בּני האדם האוכלים אותם מבּשר ועד נפש, ויצורים חסרי רצון וכח לב, אשר לא יצלחו לכל מעשה מהתחכּם ומרֹך, היו לחזון מעציב נפרץ מאד בארץ. אך המלט הנה יולד על ברכי דור אחר, דור תקופת התּחיה (Renaissance), אשר הראה את מעשה תקפּוֹ וגבורתו ואת מפעליו הכבּירים בּכל מקצועות החיים; שקידתו לפַתּח בּקרבו כשרונות הרוח לא השבּיתה מפניה כֹח וזרוע בשר, ואהבת החכמה לא שרשה מלבו את תאוות העולם. הליכות המלט נושאות עליהן חותם בני הדור ההוא, אשר התלכּדו בקרבּם הפכים שונים, ויצרם הטוב לא הכריע עוד תחתיו את יצר לבּם הרע, ויהיו שניהם דרים בכפיפה אחת, כמו השלימו ביניהם לפַנות מקום איש לרעהו. גם המלט ככל בני דורו, איננו צדיק גמור ומָחלט “גבור בצדקה” (טוגענדהעלד) תמיד, אך חליפות רַבּוֹת לרוחו: לרֹב הוא בעל נפש עדינה ונעימה, אך יש אשר הוא איש קשה ומר (בתוכחתו לאמו); לרֹב הוא מפֻנק ונקי הדעת, אך יש אשר הוא גם טמא שפתים (בשיחותיו עם עפליה); לפעמים הוא בעל רוח נלהבה ומתרגשת, ולפעמים בעל רוח קרה, אביר לב ורחוק מרגש (בהליכותיו את רוזנקרנץ וגלדנשטרן). גם בכֹח זרועו לא נופל הוא מכל בני דורו, המלט איננו גבר אין אֱיָל, חסר כל כֹח מעשה בכלל. רפה ואין אונים הוא לדבר אחד, למעשה אשר הטיל עליו רוח אביו בפרט, למעשה הנקמה אשר היא איננה ראויה לו והוא איננו ראוי לה לפי תכונת נפשו. המלט בכל דרכיו בן הוא לדורו, דור מלא שפעת חיים זורמים על כל גדותם כנחל איתן ומביט בפני המות בשאט נפש ובלי כל פחד.

המשפּט אשר הוציא גטה היה נר לרגלי מבקרים רבים באשכנז עד סוף הרבע השלישי במאה התשע עשרה. כֻּלם ראו בהמלט איש גדול הכשרון וחדל אונים ויבארו להם את הליכותיו איש איש על פי דרכו.

אך היה אחד בין מבקרי אשכנז החכם וֶרדֶר (Werder) מבית מדרשו של הפילוסוף הֶגֶל (Hegel), אשר יצא לערער על ההשקפה הזאת בכללהּ. בדברים נמרצים ונלהבים ברגש וקנאה גדולה יוצא הוא לַקרָב נגד חכמי ארצו ומתאמץ להוכיח, כי לא רפיון רוח המלט הוא המפריע אותו ממעשהו, אך סבּות חצוניות עומדות לשטן לו ויגדרו לו את דרכו בסירים, וכי מלאכות המלט קשה לא אך ממנו, כי גם מכל אדם ישר רוּח ומחשב דרכיו⁶. השקפת ורדר על החזיון מקטנת הרבה את מעלתו וחין ערכּו וממעטת את דמות ראש הגבורים מהיותו פועל מרצון נפשו. אבל בכל היות הדברים מחֻכּמים וגם נכונים מקצתם, הנה לא זה הדבר, אשר ישא ויתּן בו החזיון. לוּ היתה זאת עם לב שקספּיר, כי אז בלי ספק לא נמנע משׂום בפי המלט דבר על־אֹדות המוקשים והמכשולים החיצונים האלה, או לרמוז עליהם ברמז כל שהוא; אכן מכל אלה לא נשמע גם שמץ קל; ולהפך הננו רואים אותו תמיד מתאונן ומתרעם על רפיון רוחו והתעצלותו; ובזאת הלא גִלָּה שקספּיר את דעתו מפֹרש, כי רק סבּות פנימיות עוצרות בעד המלט, וכי אך נפש הנסיך היא מקום המערכה למלחמה העזה המתלקחת בקרבו. שמה יתנגשו ויתגוששו הכֹחות השונים המניעים והמניאים, המעוררים והמפריעים, איש את אחיו. ולכן אך שָׁמה עלינו לבקש פתרונים לכל הליכותיו.

אם נערוך את שתי נוסחאות הספר (אשר העירותי עליהן למעלה צד 22) זו לעֻמת זו, אז נראה כי שקספּיר בראשית יצירתו את המלט חשב לתארו כעלם בן תשע עשרה שנה, אשר אך החל הצג כף רגלוֹ על מפתּן החיים. אולם אחרי כן נחם על מחשבתו, ובכַלותו מעשהו הציגו לפנינו כאיש בן שלשים שנה. נקל לנו לשער הֲלוך רוח המליץ ומֵרוֹץ מחשבותיו. בתחלה חשב שקספּיר את תקופת ימי העלומים מכֻוֶּנת ודרוּשה יותר לחפץ חזיונו. התקופה הזאת תּפתֹּר לנו יפה את הרשֶׁם העז והנמרץ אשר עשו על רוח העלם מעשי אמו, בְמַהֲרה לשכּוח את אביו ובהחפזה להנשׂא אל דודו. בשבתּו בבית מדרשו באשכנז, בעיר ווירטֶמבֶּרג השלֵוָה והשוֹקטה, רחוק מתשואות חלד, האמין בתֻמו כי החיים מלאים שלום ונעימות, ככל אשר יֵראו לעיני נסיך צעיר לימים. הוא חשב בדמיונו, כי כל קֹדש ונשגב בתבל יָעֳרָצוּ, כי אצילי הרוח וּבָרֵי הרגש ינחלו ארץ, כי בבית יָשׂרוּ אמונה ותֹם, ובמדינה – צדק ומישרים. על גֹדל רוח אביו הביט וישתּומם, את אמו היפה והנעימה הוקיר ויכבּד, את עפליה רבּת החן אָהב בכל עזוז רגשותיו, הגה נכבּדות על דבר האדם, וביותר על האשה, על רֹך לבּה ונעימות נפשה. אך אחרי אשר מת עליו אביו, אחרי אשר אָכַף עליו לשַׁנות מחשבתּו על אמו, הנה ברגע אחד התעופפו חלומותיו הנעימים על־אֹדות החיים, כֻּלם ספו תַמוּ מן בלהות. אם יָכלה אמו לשכוח את אביו, אשר “אלי מרום כֻלם חותם עליו טָבָעו, לתת ליושבי תבל תבנית אדם בארץ”, ולמהר להנשׂא אל דודו אשר “דמיונו להלז כדמיון הילל לשעיר תפתה” (3, III), במה נחשבה האשה! ובמה נחשבו חיי אדם עלי חלד! על כן עוד בטרם נגלו לו תעלומות מפי הרוח יַריד בשיחו ויקרא כנוֹאָש:

לוּ נָמַק בְּשָׂרִי זֶה יָצוּק, יָצוּק כַּפֶּלַח

וּכְטַל מַשְׁכִּים הוֹלֵךְ נָמֵס כָּלָה מֵרֹאִי!

אוֹ לוּ שׁוֹפֵט עוֹלָם לֹא־שָׂם מִשְׁפָּט וָעֹנֶש

עַל אִישׁ טוֹרֵף נַפְשׁוֹ!… (2, I)

וזה פשר דבר תמהונו, תמהון גבר תמים, אשר ירשום לו זכרון בספר: “כי יש מצהיל פנים, יצהיל פנים וירשיע” (5,I). המקרה אשר קרהו היה לו לנסיון חרוץ ולמופת נאמן, במה נחשבה תבל. על כן יאמר בדאָבה אל רוזנקרנץ וגלדנשטרן: “בימים האחרונים האלה – לא אדע מדוע – גָלָה ממני כל גיל”. ואל זה ירמזון אמריו: “חותם תכנית מעשה חושב הוא האדם! מה גדול כבודו בתבונה! שַׂגיא בלי קץ בכשרון!… בעלילותיו איך דמה למלאך שמים! בדעתו ושׂכלו לאֵלי מרום! עטרת תפארת כל היקום! ראשית כל יצורי תבל!”. אלה היו הגיוניו לפנים על דבר החיים. עתה ספו יחדיו כחלום מהקיץ, עתה דמתה כל הארץ בעיניו “לכֵף ציה ומלֵחה… לאוצר רוח צחנה וקטב מרירי”. והאדם! ב“מה נחשב בעיניו כליל עפר ואפר הלזה”! לא ימצא חפץ בבני האדם, וגם לא בבנות האדם (2, II). מן המקור הזה – ממרירות לבו על מעשי אמו – יפכּו מחשבותיו על דבר אבּוּד עצמו לדעת. ככל אשר תרבינה רגשות עדינות בקרב עלם צעיר, כן תגדל תשוקתו, בדָרכוֹ על סף החיים, לראות את משאות נפשו מוּצָאוֹת לפעלן באדם ובהליכות תבל כֻּלה. הנה פתאם נפקחו עיני המלט לראות, כי החיים שונים המה מאד מאשר חזה בחלומו, וישאל את נפשו למוּת, בראותו כי אזלת ידו לשַׁנותם לפי רוחו. אך קשה עליו מאד להאמין כי ככה נשחתה תבל כֻּלה, על כן לא יחדל לבקש לו מופתים חדשים. אחד מן המופתים האלה הוא החזון אשר יצוה למשַׂחקים לערוך לפני המלך. תרועת גילו, בבלעו פני הלוֹט, הלוֹט על הרשעה, היא אך שמחת “התרת הספקות”, אשר דאָבה עמֻקה טמונה תחתיה, שמחת חוקר, אשר גלה נצורות, אשר סוף סוף עלתה בידו לדעת, מה אֲמֻלה תבל כֻּלה; חזון לבו בא – אמת ונכון הוא! לעגי בוז מלב נקפא כקרח, שקוצים מֻשלכים ברוח קרה עלי תבל, לא יֵרָאו ולא יִשָׁמעו בדבריו. אין זה שמחת איש רע, המתענג לראות את העולם בקלקלתו. האש העצור בעצמות המלט לא יכבה, ופצעיו הנעכּרים לא יֵרָפאו לעולם. חרב לארת המרעלה פוגעת בנפש שותתת דם חם, בנפש אשר מכותיה עוד יזוּבוּ ויִגָלֵעו.

כל הדברים האלה, אם אמנם לא נמנעים הם גם באיש כבן שלשים, קרובים המה בטבעם ומובנים יתר הרבה בעלם כבן תשע עשרה שנה. אולם ככל אשר הִרבּה שקספּיר לעבוד עבודתו בחזיון הזה וככל אשר נטה לבו לצבּוֹר ולכנוס בנפש המלט, כבית אוצר וחֹסן רב, את כל פרי חקרי לבבו בחיים, את מליצותיו השנונות ופתגמיו המזֻקקים, קבֻצת כל נסיונותיו, נסיונות גבר אשר ימים הורוהו, כן העמיק לראות, כי תקופת ימי העלומים מסגרת צרה היא, מהתכּנס בה כל התכונה הרַבּה וכל הכבוּדה הזאת, ויתן להמלט שנות גבר, שנות איש, אשר כבר מלאו ימיו, ודעתו התחוללה ונתישבה עליו.

אמונת המלט ובטחונו בבני איש ערער התערערו זה כבר, בטרם היתה בו יד הרוח; אך מן הרגע, אשר רוח אביו פתח לו אזן להביו שמועה שֶׁכֻּלה אך זוָעה, ויפקח את עיניו על כל המעשים המעציבים הנעשים סביבותיו – מן הרגע ההיא נפשו כֻלה כמרקחה. בדממה ושבר רוח יפרד מאת עפליה, אשר יְכַנֶהָ בשם “משאַת נפשו ואלהיו”. ההגיונות הנעלים אשר הגה לבו על דִבְרַת האשה ועל חין ערכּה תמו נכרתו. הנם במספּר זכרוני הבל, מעשי יום יום, אשר בחוּשוֹ את החובה הגדולה המוטלת עליו גמר אֹמר למחותם מסֵפר ימי חייו; אין בּחדרי לבבו, אשר שם תנוה לבדה אך פקֻדת אביו הנעלה, מקום לאהבת נפש רפה, בת בלי רצון, אשר רק רוח אביה ינחנה. לגַלוֹת לה סודו לא יוכל; היא הראתה לדעת, כי תכונות נפשה חִסרוּה מהיות לו עזר כנגדו. את מכתביו השיבה ריקם ותמנענו מֵראוֹת פּניה; ועוד יותר עשתה, כִּי את מכתבו האחרון הסגירה ביד אביה, למען יקראהו באזני המלך. ובאחרונה נֵאוֹתה להיות להם לעזר לִדלוֹת מצפּוני לבּוֹ. הוא לא יבטח עוד באשה ובטוֹחַ בה לא יוכל.

כל רגשות המלט והגיוניו מָקדשים עתה כֻלם לחפץ מלאכוּתו הקשה. נכון הוא למהר ולבצע מעשהו. אך שרעפּים שונים, אשר יתרוצצו ויתנגשו במוחו יניאו את לבבו וירַפּוּ את ידיו: רעיונות מרגיזי נפש על דבר התעלומה הנוראה, אשר גלה לו הרוח, ועלי הליכות תבל כֻּלה, אשר נבָלה כזאת תוכל להעשות בה; שעיפים וחשבונות רבים על דבר הרוח הנגלה אליו, האם באמת רוח אביהו הוא או אולי רוח מַתעה, השמחה לאידו, ישאף להוליכו שולל; חסרון אמונה בנפשו, אם כֹח וכשרון לו לשוב ולבנות הנהרסות, ולהשיב את הסדרים על כַּנָם, ואם זכות וצדקה לו לקחת על שכמו מִשְׂרַת שופט עליון, לבער רשעה ברוח משפט וברוח נקם. המבוכה אשר הרגיזה לבו, אם אמת בפי הרוח, נמוגה והלכה כליל אחרי עריכת השחוק בחזיון, אשר הראה עין בעין את אַשמת המלך הנבל; אך ריב שרעפיו בקרבו, אם כֹח וצדקה לו להיות שופט רמים בארץ, יפרפּר עוד את כל מיתרי נפשו, ולא יתנהו להיות נמהר ואָץ בדרכיו. נפש המלט, האוהבת לחקור ולחשב דרכיה, לא תרשהו להפיק זממו כי אם אחר כֹּבד מלחמה, אחרי הסירו מקרב חיקו כָּלה כל פוקה וכל מכשול לב; ונטיתו זאת לחשוב מחשבות תָּשִׂים מעצורים על דרכו. הרעיון הנמוג המרבה לפקפק “שזיו פניו הכסיפו” מחלי – יאפיל אור פני כל מזמה יפה ואת הוֹדהּ הטבעי יהפוך למשחית, עד כי מערכי לב ועשתונות גבר מלאי אונים וכח, יוטלו ממסלותם, עד אבוֹד כל זֵכר למוֹ, כאשר יתאונן על זה בשיחו המהֻלל (1, III).

התעלומה הנוראה והמשא הכבד, אשר נפלו פּתאֹם על המלט, הוציאו את רוחו מִמִּפְלָסָהּ ומשׁווּי משקלהּ, אך לא הוציאו אותו מדעתּוֹ. לב המלט כים נגרש וקרביו יהמו יחמרו, אך רוח בינתו תצוה אליו להזהר; לב יאחז במרמה ויתהולל למראה עינים. ערמתו זאת תתן לו ידים לשלח חפשי את רוחו הסוערת ולהניח לו מעט מעָצבּוֹ ומרָגזוֹ; כי את הדבר, אשר יקשה ממנו להבּיעו כצורתו, אותו יוציא בסתר פנים ובשפתי זרות, ובשַׁנותו את טעמו, יסב את דעת שומעיו מסבּת יגונו הסגורה בלבו על מסגר. הנה כי כן לא יְפַלֵס המלט לדברי פיהו נתיב ישר, הקרוב ביותר אל הלך מחשבותיו, אך יבחר לו פתגמים מחֻכּמים, מובאים ממרחק, במהתלות ואמָרים שנונים, אשר למראה עין רחוקים הם מענינם; ובמשל, מליצה וחידות יָשִׂים מאפל על הרגש הכּלוּא בחֻבּוֹ. אנוּס הוא לבקש סתר לו בסגנון עמוּם כזה. רגשותיו בקרבו כנחל גפרית ולמען לא יהיה טרף ללַבּת האש הבוֹערת בו, עליו לתת לה תוצאות שלא כדרכה ולהסתּיר את כאֵבו הנעכּר תחת התולי לשונו העוקצת ותחת מצהלות קריאותיו המשֻׁנות והזרות. זה הוא פשר דבר קריאתו, אחרי העלם ממנו הרוח: " הו,הו, עורה, עלם, בואה, בן עַיִט, בואה"! (5,I), או דבריו אל הרוח: “יפה דברתּ חֹלד זקן” (שם); ועל־כן יקרא כתֹם מראה השחוק, בראותו, כי חזיון לבּוֹ בא: “מהרו שָׁרים, נוֹגנים, אֵתָיוּ” (2, III). כל עצם שגעונו המדֻמה של המלט איננו כי אם הפרזה יתרה מֵאַוָתו להזהר ולהסתּיר מזמותיו.

אכן כָּלה לא יתחפּשׂ המלט בהתהוללו ובדַבּרוֹ זרות. התרגשוּתו וסערת רוחו, אשר הטילו בקרבּו בלהות ימי חייו הקשים, חוללו בנפשו כעֵין נטיה טבעית להוציא את רוחו בשטף לעג מוּזר ומר, ובמדקרות בוז עמֹק לשומרי עקביו. ולכן כדבר פלון: “יש סדר לשגעונו”. אך הסערה הזאת, אשר תֵּעוֹר בקרבו כפעם בפעם לרגלי עלילות שונאיו, תשוב תמיד לפנות מקום לנטיה הראשה הטבוּעה בו כיתד במקום נאמן, לאסוף את רעיוניו הפזורים, להתבונן ולחשב דרכיו. ואחרי נטיתו זאת יתאַמץ למלאת תמיד בכל עת התבודדו עם נפשו, בשיחותיו (מאָנאָלאגען) אשר ישיח עם לבבו ואשר יָקֵלו ממנו את מכאוביו – ורָוַח לו.

המסכה הנסוכה על פני המלט אך מעשה שבכה היא ברֻבּה, וכל עין בוחנת תכיר מבעד לנקביה הדקים את הפּנים אשר תחתיה. המליץ עשה אותה שקופה במקומות רבים, לבלתי תקצר נפש רואֵי החזיון בהמון מעשים ודברים אשר אין להם שחר. בחליפות דבריו עם פלון יתאמץ המלט בראשונה להֵרָאות כמשֻׁגע גמור לכל דבריו. אכן על שאלת פלון: “מה ענין הדברים אשר תקרא?” ישיב המלט באמרים שנונים: “עמל והוות אדוני”. העַול המתלוצץ יאמר פה על הזקנים, כי שֵׂער זקנם הפך לבן, כי פניהם מלאים קמטים ועיניהם תטופנה לבונה עבה וכעין שרף של פגעים, כי חֹסר לבּם עצום ורב ומתניהם רָפוּ ודלו וכו' " (2,II). הנה באמת אין בדבריו אלה כל שמץ מטרוף הדעת, עד כי באחרונה למען מחוֹת את רֹשֶם פעֻלתם בלב יועץ המלך, יחתום אותם המלט במאמרו העמום והסתום מעט: “הן גם אתה אדוני הגעתּ לשנות שֵׂיבה כמוני, לו כסרטן יכולת ללכת אחורנית” (שם). ובשיחתו הארֻכּה עם שני רעיו רוזנקרנץ וגלדנשטרן יצוה המלט להביא לו חליל אחד ויפצר בהם בחזקה לנגן בו לפניו. הנה באמת כל הדבר הזה איננו בלתי אם משל נחמד כאחד המשלים, אשר נמצא לרֹב בכתבי הקדש ובפי מושלי עם ועם, ובהגיון ישר ומליצה יפה יקרא המלט כמנצח: “ראה נא, איכה לכלי אין חפץ בו תּתּנני! לנגן בי חפצתּם; תֹאמרו לדעת נפשי ומנענעיה, תתאמצו לקרוע סגור לבי ממסתריו, ותבקשו לבחון אותי משפַל קולי עד מרום קצו; – הנה פֹה המון זמרה ונגינות נעימות בכלי הקטן הזה, ובכל זאת קצרה ידכם מהוציא הגה מפיו. פצע וחבורה! האמנם חשבתם, כי נקל יהיה לכם לנגן בי מן החליל הזה? כָּנוּני נא כחפצכם בשֵׁם כל כלי שיר אשר תבחרו, אמנם תמצא ידכם להרעיש אותי ולהרעימני, אך הבּצר יבּצר מכם לנַצח עלי בנגינות” (2,III). אך למען יוכל לעשות לבטח דרכו ולשלח חפשי את לשונו המלֻטש יקדים להגיד לחֶבר רעיו אלה: “דעתי תתבלע אך בעת אשר תֵעור רוח צפונית מערבית, אכן רוח מתימן כי תאתה, אדע להבחין בין נץ ושלך” (2, II).

המלט היה מטבעו איש אשר תּוֹכוֹ כבָרו וכפּיו כן לבּוֹ, בעל נפש עדינה ומתרגשת, מלאה אהבה לבני אדם ואמונה ובטחון בישרת רוחם. לבו היה פתוח כאולם לפני מיודעיו. כאָח יתהלך את הורץ; כדַבּר איש עם רעהו ידַבּר עם העומדים על המִצפּה לפני הארמון. בזרועות פתוחות יקבּל את שני חבריו, את רוזנקרנץ ואת גלדנשטרן, עם להקת המשַׂחקים הנודדת יתהלך כאחד מבני העם, יקבל פניהם בידידות, לא כגדול הנוהג ענוה בנפשו. פתאֹם באו מקריו הקשים ונסיונותיו המרים וַיַאַכפו עליו להזהר מרֻכסי איש ולטמוֹן מחשבותיו בחֻבּו. תרמית בני האדם אלצתהו לאחוז בתרמית, וזדונם ורֹעַ לבבם שֵׁרשוּ מקרבּו האמונה בבני איש, ויטעו מררֹת וכעס תחתיה, חסרון האמונה באדם נעשה מעתה לטבע חָדָש בנפשו, ויהפוך לבּוֹ להיות זהיר ברוחו ולשמור פתחי פיהוּ “מני עולם לא חי בדניה כֻלה בליעל” – יָחל אמריו אחרי הֵעָלֵם ממנו הרוח – בליעל ונבל כמלך היה עם לבבו לחתום דבר; אך עד מהרה יבואנו מורא, פן יבגדו בו רעיו ולא ישמרו סוד, לכן יגמור אמריו: “בלתי אם הוא רשע גמור” (5,I). המלט ישית עצות בנפשו, ורואה כי אין טוב לפניו, בלתי אם לשִׂים לו סתר פנים, ולהתחפשׂ כאיש אשר בינתו עזבתּוּ. אכן כמעט שָׂם המלט את המסוה על פניו, והנה הוא רואה כי מרַגלים סביב לו, גם רעיו ואוהביו וגם ידידות נפשו במחנה אויביו המה, רואה הוא כי רעה נשקפה אליו, אך יחשוב למשפּט כי עת לו לחשוֹת ולחכּוֹת.

אמנם סוף סוף המסכה אשר התחפּשׂ בה המלט, לא תעזור לו להגיע אל מטרתו, כי ככל אשר יוסיף להדביק אותה ולהָדקהּ אל אפּיו, כן יוסיפו פניו להֵרָאוֹת מבּעד לה, וככל אשר יתאמץ לכבוש את קֹצר רוחו, כן יוסיף להתגבּר עליו ולהתפרץ מפניו בכח. נפשו נשׂערה עד בלי די, והאש העצורה בעצמותיו מתפּרצת ממנו בחזקה למרות חפצו. ערמת המלט והתחפּשׂותו לא יקצרו לפניו את הדרך אך ירחיקו ממנו את מטרתו, כי יביאוהו לאחוז בערמומיות, לכרכר כרכּורים רבים, לנטות מדרכּו אנה ואנה. בדעת ומזמה ישכּיל המלט להקיף בחבילות חבילות של שאלות את שני רעיו, את רוזנקרנץ וגלדנשטרן, ולחפּש כל חדרי בטנם; אבל בחֻמו יתמלטו מפיו אמרים שנונים, לעג והתּול, אשר יופיעו נהָרָה על הרגש, אשר יהגה בסתר לבו על דודו המלך(2, II). בהתחַמץ לבבו על ידידות נפשו, כי נתנה ידה אל אויביו ובהתמרמרו על מין האדם כֻּלו, אשר נוח לו שלא נברא משנברא, יתפרצו מפיו מלין כמדקרות חרב: "אין לנו חפץ עוד בנישואים; אלה אשר כבר נשׂאו נשים, כלֻּם מלבד האחד (המלך) יחיו בשלום, אך הנשארים יהיו כאשר המה, ואשה לא ידעו (1, III), בלי השב אל לבו, כי דודו מסתּתּר תחת היריעה ומאזין לכל הגה אשר יוציאו שפתיו. החזון אשר השכּיל לערוך בחכמה, למען בלע את פני הלוֹט הלוֹט על המלך, פקח גם את עיני דודו לראות, כי נבעו מצפּוניו וכי נבלותו נגֹלה כספר לעיני המלט, וכי עתה אך דרך אחת לו להכרית אויבו מארץ החיים. בחמתו ובאש עברתו על האורב היושב לו מאחורי היריעה, יביא צוּר חרבּוֹ בלב פלון ויחבל בכל מערכי לבו. ברֹב שרעפיו בקרבּוֹ ובשאון סערת רוחו אשר ידריכוהו מנוחה, אולי לא תהיה נקמתו שלמה, אם ימית רוצח אביו בעת עָמדוֹ בתפילה, ישלח את אויבו מיד ויטוש את שעת הכּשֶׁר אשר אולי לא תשוב תִּקְָרֶה לפניו עוד.

מעשה המלט, המשלח את איש חרמו מיד, מפני רעיון רוח, בעת אשר אִנָּה אותו המקרה לידו, עורר מאז תמהון בלב כל איש ויתן מקום למבקרים שונים להוציא משפט על החזיון, כי חסר כל מטרה הוא. אולם היטיב אשר העיר המשורר גטה, כי להפך, בכל מקום אשר יֵראה המלט תועה ביותר ובכל מקום אשר יתאַמץ לכסות על שגיאותיו, לפָאֳרן וליַפּוֹתן ברֹב דברים, שם מחשבת שקספּיר ברורה ומזהרת ביותר. אם מונע המלט את חרבּו מדם, בשפטו, כי לאיש מָשחת ונאלח כקלודיוס נאוה לרדת שחת לא בְהַזִכּוֹ נפשו בתפלה, כי אם בעת התעיבו עלילה ובגָאלו נפשו בחלאת חטאותיו, הנה באמת מבעד לטעם התּפל המוּשָׂם בפי המלט, אשר יֵראה לנו כתואנת הבל, תתנוצץ לעינינו מחשבת שקספּיר, אשר חשב מראש⁷. שקספּיר חוֹשׂך את נפש המלך הנבל ממות, אשר יביא עליו בעתּוֹ כחֶתֶף, בעת אשר יפיק את נבלותן הנוראה בנפול ברשתּו שלש נפשות נקיות: המלכה, המלט ולארת. אז תמלא תאות נפש המלט, הנמנע באמת מהָמית את המלך, לא מפני הרעיון התּפל, אשר הוא מביע בשפתיו, כי אם מפני רעיונות אחרים, אשר ימלאו את לבבו כמעט שלא מדעתו ואשר נולדו ברוחו לרגלי השקפתו על סדרי תבל בכלל, כאשר נראה במרוצת דברינו.

לרגלי המשפט החרוץ, אשר הוציאו רֹב המבקרים, איש איש על פי דרכּוֹ, על ענין החזיון אשר לפנינו, נעשה המלט בעיני ההמון הרב לאיש נרפּה, הוֹזֶה וחוֹלם חזיונות וחסר כל כּח מעשה. אלפי בני אדם רָאוּ בו רפיוֹנם וקֹצר ידם ועמים שלֵמים – שפלותם ורפיון רוחם. אמנם כל החושבים, כי שקספּיר חפץ לתָאר לפנינו תמונת איש חולה הרעיון וחסר רצון, כאחת התמונות הנפרצות בעת החדשה, לא ירדו עד סוף דעתּוֹ. מצד אחד לא השיבו אל לבם, כי המראה המוזר הזה, מראה גבּור הולך בטל, דרוש היה במדה ידועה לחפץ החזיון ולמטרתו. אִלוּ הִכּה המלט את המלך מיד אחרי הִגָּלוֹת לו נבלותו מפי הרוח, כי אז תם כל החזיון במערכה אחת. מצד אחד נמשכו המבקרים יותר מדי אחרי פשוטם של דברים, אשר שָׂם המליץ בפי המלט, המרבה לשפוך על נפשו נאָצות וגדופים על עצלותו ורפיון ידיו. כל החטאים, העוונות והפשעים, אשר יעמוס המלט על עצמו לא יחוו לנו את מחשבת שקספּיר על יציר כפּיו ואת משפטו עליו לרעה. כל הדברים האלה יתארו לנו לא את התרשלוּתוֹ ורפיון רוחו, כי אם את התרגשוּתו וקֹצר רוחו, את בלי יכלתּו להאריך נפשו וליַחל, את תאוותו הנמרצה לראות מהרה בשִׁלוּמת רשעים ובנצחון הצדק והישֶׁר, אבל לא יענוּ בו כל עוון וחטא. ורק התוּלי המקרים הם אשר עשו את הנסיך המלט לסמל דמות ההתרשלות המבקשת חשבּונות בלי חקר, בעת אשר באמת הדבר להפך: אבק שרפה ממלא את כל קרביו, וחֹמר מפוצץ את כל רוחו וטבע נפשו.

אין כל ספק, כי שקספּיר בחפצו לעשות את צורתו של המלט בולטת ונכּרת יותר, ברא לו כנגדו בריאה יפה מלאתי עלומים וכּח מעשה, השואפת אל מטרתהּ מבלי חֲשוב מחשבות רבּות, מבּלי שים לב אל כל מעצוֹר ומבּלי שוּב מפני כל – את הנסיך הנורוֶגי אמציה. בעת אשר המלט מוּבל ללכת אל ארץ אנגליה, יופיע לפניו בדרכּו הנסיך הצעיר אמציה, ההולך בראש חילו אל מרחקי ארץ ומחרף למות נפשו בעד רצועת ארץ קטנה, אשר לא תביא בפריה גם חמשה כסף. המלט, אשר זה מעט עלתה בידו לגַלות תועבת המלך ונַבלותו כצהרים, בראותו עתה כי אָבדה ממנו כל תקוה להשיב את אשמת המלך בראשו, יתעורר למראה המקרה הזה ויקרא מכּאב לב: “איכה מקרַי כֻּלם קָמו נגדי וישטנוני, נקמת נעצל דרכיו איכה כדרבן יפרישו” (4 IV,) ובערכו נפשו לעמת הנסיך הצעיר, אשר בחרפו נפשו ונפש אנשיו בעד “קליפּת בּיצה” ריקה יאמר:

לא זה הוא גדוּלת גבר

לצאת לריב מהר בִּבלי סבּה נכבּדה,

אך למצוא עִלָה גם בְּקַש, להלחם בגֹדל נפש,

אם לַפִּיד צפוי כבוד.

את נפש המלט יחַיה דבר נעלה מרדיפת “הכבוד” המיֻחדת רק לאנשים שפֵלים ממנו הרבּה. לא יפּלא אֵפוֹא, אם יקוט המלט בפניו, בראותו את אמציה עובר בחצוצרות ובקול תרועה וממהר לבצע דבר, בעת אשר הוא לא עשה עוד כל מאומה וגם לא בחר לו דרך ילך בה; וברֹב יגוֹנו על עצתו, כי נתבּלעה ברגע, אשר דִמָּה, כי הגיע אל מטרתו, יתלה את כל הסרחון ברפיון רוחו ובחסרון כּחו לעשות מעשה. אך באמת יש להתרשלותו זאת שֹׁרש עמֹק בנפש יותר; מקורה בהמון הרשמים, אשר יִוָּלדו באדם למראה סדרי החיים, ואשר כּח בהם לרַפּות כל רוח ולשׂום אסורים על כל ידים. אך חזיונות החיים יפעלו על הנסיך פעֻלה נמרצת, יעוררו בקרבו המון רגשותיו ויעשו את נפשו כמרקחה. אך הם יקחו את כל לבבו ויסיחו את דעתּוֹ ממעשה הנקם, אשר יפנה מקום לרעיונות אחרים. כל צבא רגשותיו יערכו קרָבוֹת בנפשו: חובתו לאביו וחובתו לאמו, כבוד מלכות ומוראָהּ, והתעוררותו על נבלה, איבה וחמלה, תאותו לנקמה ותועבת נפשו לשפוך דם, כל אלה יתנגחו ויתרוצצו בקרבו וילחמו בכל עֹז. נפשו מרגשת ויודעת מאד, אף כי לא יבּיע זאת בשפתיו, כי בהכחד אחד מפריצי החיות, לא תבוא עוד גאֻלה לעולם, ותבל לא תנצל מרעתהּ. המלט עצמו נשתנה עד מאד ואיננו עוד את אשר היה לפנים: עלם מקֹרָא לנקום נְקַם נפש אחת; בגֹדל נפשו יסבּוֹל יסורי תבל כֻּלה; הוא שופך בוז על בני עַולה וחרפּתם הוא ישׂא; יכּה עריצים בשבט פיו והוא מחוֹלל מפשעיהם; זעקתו היא זעקת חברת האדם כֻּלה, הנבהלת למראה עלילותיה ומשבר רוח תּשַׁוֵעַ.

המלחמה הפנימית אשר היתה להמלט הכשילה מאד את כֹּחות נפשו. המלט איננו עוד בסוף החזיון את אשר היה בתחילתו. בשלש המערכות הראשונות נפשו גחלים תלהט וכל דבריו רשפי אש, ובשתים האחרונות נַראהוּ כאיש נכאה לבב ואובד עצות (ובלי שפתי שקר אם אמנם בהפרזה יתרה יצטדק לפני לארת כי הוּכַח בתמהון לבב קשה). דמיונו כהר שרפה אשר כבר כָבתה אִשּׁוֹ. בהתהלכו עם הוֹרץ בבית הקברות⁸ ידַבּר המלט בכל שאט בנפש על כל חמדת החיים ויתאַבּל במרירות על סוף כל האדם; ובשׂיחתו האחרונה עם הורץ (2,V) הוא נראה כמרגיש כי קרוב קצו, והוא נכון לקבּלו במנוחת לבב כמשפט חרוץ מאת “ההשגחה העליונה” או “הגזֵרה הקדומה”. זיקות אשו האחרונות ישובו ויתפרצו בחזקה בפגוע לארת בכבודו ובהרבּוֹתו המספד על עפליה בלשון מדַבּרת גדולות; ובטרם יכבּה לעד ניצוץ חייו האחרון יתאזר עּז לנקום את דמי אביהו מיד המלך המרצח והפושע.

בעיני רבים ממבקרי החזיון, אשר הלכה פסוקה בידם: “אין מיתה בלא חטא” היה מוֹת המלט לאות ולמופת כי אובד הוא ביד פשעו, וכי חפץ המליץ לָשִּׂים אָשם נפשו בגלל רפיון רוחו והחמיצו את מעשה הנקם אשר הטילה עליו פקֻדת אביהו. אמנם משפט “ענש ושכר” בחזיון ומליצה, אשר שָׂמוּ להם סופרי הדורות שלפנינו לחק – ואשר ידרוש מכל חוזה חזיונות כי יהיה צדיק יותר מצדיקו של עולם, ולא יתּן אחד מיצוריו להיות נספּה בלא משפט – אך משפט נושן הוא, אחד מעִקָּרי האמונה אשר הכניסוהו לרשות שאינה שלו, אל גבול הספרות, וילבישוהו מחלצות חדשות – מעטה חֻקי היֹפי. סתירת הכלל הזה – אשר עוד לפני חמשים שנה נחשבו הכופרים בו כחוטאים חטאה אֶסתֶּטית וכמעט כנוטים לצד מינות – תחשב עתה בעיני רֹב המבקרים לאחד מן הצעדים הנכבּדים, אשר עשתה הספרות היפה בתקופת העת האחרונה; והנה כבר קִדֵם אותם שקספּיר ימים רבים בדבר הזה.

חיי המלט חֶצְיָם בעלילוּת⁹ וחצים בחלום. יש אשר נראהו הולך תּועה כאחד מנודדי שֵׁנָה (נאכטוואנדלער), אף כי לרֹב לבּוֹ ער כצופה ומרַגל חרוּץ. רוח יתרה בו, אשר תּתּן בכל עת בפיהו תשובות מחֻדדוֹת ונמרצות, ובכל זאת הוא בה בעת כאיש אשר רוחו עזבתּוּ, ישליך זממו אחרי גֵוו לרדוף אחרי רעיון אחר, אחרי חזיון שוא ודמיון מַתעה. המלט מרַדף אמרים בלי חָשָׂך, ובכל זאת הוא סמל נפש מתבודדת, אשר אין בכֹחה לחלוק רגשותיה עם איש. המלט יזעזע וישעשע כל נפש, יקח כל לב ויהולל כל רוח, הַשְׁמֵם והַרְעֵש כל רגש, מאין כמוהו. בחזיון המלט – הוא החזיון הפיליסופי הראשון, אשר יצרה העת החדשה – תופיע לפנינו תמונת איש מבני הדור הזה עם כל סמניו המֻבהקים, עם כל פצעיו האנוּשים, אשר ינחל במלחמת תמיד בין משאות נפשו, ובין המון מְסִבּיו ומפריעיו, עם כל צערו הנמרץ, למראה התהום המפריד בין חובותיו ובין יכלתּו, עם כל תכונות נפשו, השונות וההפוכות, עם כל חִדוּדיו מבּלי שמחה והתוליו מבלי צהלה, עם כל קָשיוֹ ורֹך רגשותיו, עם כל קֹצר רוחו הסוער והתרשלותו הגדולה. חזיון המלט נעשה לרצוי נפש העם כֻּלו, אף כי לא רבּים העמיקו לרדת אל סוף דעתּוֹ. כל רואי החזיון וכל קוראיו בספר יחושו ויָצֵרו עם המלט, מבּשָׂרם יחזוהו וירגישוהו. איש איש ממנו, כי יגדל ויצא עלי תבל, אם בעל נפש הוא, יראה ויִוָּכַח לדאבון לבּו, כי איֻמה ונוראה היא אלפי פעמים מאשר יכול לתארה בנפשו. “כדמות רקב עלה בארץ דניה” (1 ,IV), “דניה כֻּלה בית כּלא היא”, “תבל כֻּלה מלאה בתּי כְלְָאים כּאלה”. והרוח ילחוש באזנינו: נוראות נעשו בארץ, נוראות יֵעָשׂוּ יום יום בארץ. הבה לנו עתה עזרה מצר; הביאה הכּל על מקומו, מתוך מסגרות חרגה תבל, הָשֵׁב אותה על כַּנָה; אך כל ידים תרפּינה, רשעה תלך קוממיות, לה בינה, לה גבורה.

רעיון החזיון בכללו, הבריח התּיכוֹן המקשר כל חלקיו לאחדים, איננו עובר על פניו מלמעלה, כי אם טמוּן הוא בתוכו. מגמת פני המליץ לא היתה הפעם לפרוש דבריו כַּשִׂמלה, כי אם לָשִׂים עליהם מסך. חידות סתומות נמצאו בו למכבּיר, דברים הנראים כסותרים זה את זה. אמנם גם הדבר הזה הוא אחד מחבלי הקסם הרבּים בספר זה, המוסיפים לוית חן ומושכים נפשות בכֹּחם. כל איש ממנו יודע המון ספרים כתובים בטוב טעם ודעת, מבנֵיהם ותּכניתם נקיים מדֹפי. רעיון הסופר בּרוּר לעין והנפשות אשר ברא מתֹאָרוֹת בשֶׂרֶד יפה ונאמן. הננו קוראים אותם בעֹנג נפש. אך כמעט כִּלִינו לקראם, והנה נפטרנו מהם לעולם, ואין לנו עוד כל עסק עמהם. אין דבר צפוּן בין שוּרוֹתם, אין כל תהום מבדיל בין פרקיהם; לא תָשׁוֹר שם כל עלטה, כל ערפלי תעלומה. אין שם מקום צללים להתבודד שם, כל קרן אָפֵל לחלום שם חלומות. כנגדם נמצאו ספרים אחרים, אשר רבים פּתרונים לרעיון הראשי, הנותנים מקום לקוראיהם לחלוֹק בו ולגַלות בו פנים שונים, ולקרוא בהם יותר מן הכתוב שם, ספרים אשר חין ערכּם איננו רק באשר יבּיעו מפֹרש, אך יתר הרבה באשר יכחידו תחת לשונם, אשר יעירו את רוח קוראיהם לִדְלוֹת עמֻקות מלבם ולחזות צפוּנוֹת מבּשׂרם. לספרים כאלה כֹח מיֻחד לחולל בנפש האדם המון רגשות ורעיונות הרבה הרבה יותר מן הכתוב בהם, רעיונות אשר אולי לא שעָרוּם מראש גם סופריהם. לספרים כאלה יחשב חזיון המלט. החזיון הזה, אם נראהו בתור דברי ימי נפש אחת, איננו בּהיר ושקוּף כאחד ממפעלות סופרי המופת; בנפש גִבּורָהּ קִנְנוּ סתרי תעלומות אין חקר ושפעת סגֻלות נפשות רבּוֹת בארץ; ודור לדור לא חדל להשתּתּף עם הנפש הזאת לשׂוּם בה הגיוֹני רוחוֹ ולהכניס בקרבּה מִכְסַת נסיונות ימי חייו.

הנה זאת סגֻלת החזיון הנפלא הזה, כי כל המרבּה למשמש בו מוסיף למצא בו טעם.

שמות הנפשות הבאות בחזיון:

קְלוֹדְיוּס, מלך דַניה – Klaudius

הַמְלֵט, בן המלך המת, ובן אחי המלך קלודיוס – Hamlet

פָּלוֹן, סוכן המלך – Polonius

הוֹרָץ, רֵעַ המלט – Horatio

לְאֶרֶת (לָאֶרֶת), בן פָּלון – Laertes

שרי המלך:

וָלְטְמַנְד – Voltimand

קָרְנֵאל – Cornelius

רֹזֶנְקְרַנְץ – Rosencrantz

גִּלְדֶּנְשְׁטֶרְן – Gildenstern

אָזְרִיק – Osric

אָצִיל – A Gentleman

כֹּהֵן – A Prist

שרי צבא:

מַרְסֵאל – Marcellus

בֶּרְנַרְדְּ – Bernardo

פְרַנְץ, איש צבא – Francisco

רֵנַלְדְּ, משרת פָּלון – Reynaldo

אֲמַצְיָהוּ, נסיך נוֹרוֶג – Fortinbras

שָׁלִישׁ – A Captain

צִירִים, מארץ אנגֵל – English Ambassadors

גֶּרְטְרוּדָה, מלכּת דַניה ואֵם המלט – Gertrude

עֹפֶלְיָה, בת פָּלון – Ophelia

רוח אבי המלט, שָׁרים ושָׁרות, פקידי חיל ואנשי צבא, חבל משַׂחקים, מקבּרים, מלחים, רָצים ובני לויה.

מקום המחזה: אלסינור – (Elsinore)

מערכה א.

מחזה א.

(אלסינור. לפני מעלה הארמון. פרנץ עומד על משמרתו. ברנרד הולך וקרב).

ברנרד מִי־שָׁם?

פרנץ לֹא־כִי אַתָּה תַּעֲנֶה; עִמְדָה וְהוֹדַע מִי אָתָּה.

ברנרד יְחִי הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם!

פרנץ בֶּרְנַרְדְּ?

ברנרד אֲנִי־הוּא אָנֹכִי.

פרנץ אָכֵן רִגְעֵי בוֹאֲךָ עַד־מְאֹד לִשְׁמֹר הִפְלֵאתָ;

ברנרד זֶה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה פַעַם הָלַם פַּעֲמֹן הָעֹפֶל;

לְכָה־נָּא וּשְׁכָב.

פרנץ אַלְפֵי תוֹדוֹת עַל־פְּטוּרַי אֵלֶּה;

הַקֹּר קָשֶׁה וָמָר, וְלִבִּי נָפוֹג בַּקֶּרֶב.

ברנרד הַאִם עָבְרָה מִשְׁמַרְתְּךָ שָׁלוֹם?

פרנץ עַכְבָּר לֹא־זָע.

ברנרד צֵאתְךָ אֵפוֹא לְשָׁלוֹם; וְכַאֲשֶׁר יִקְרֶה מִקְרֶךָ

לִפְגוֹשׁ בְּמַרְסֵאל וְהוֹרָץ, חֲבֵרַי בְּמִשְׁמַר הַלַּיְלָה

צַוֵּם לְהָחִישׁ דַרְכָּם.

פרנץ קוֹלָם אֲדַמֶּה לִשְׁמוֹעַ,

(הורץ ומרסאל באים)

עִמְדוּ! הוֹ־הוֹ! מִי־שָׁם?

הורץ אֹהֲבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת.

מרסאל עֲבָדִים לְמוֹשְׁלֵי דַנְיָה.

פרנץ שָׁלוֹם, יְבָרֶכְכֶם אֱלוֹהַּ.

מרסאל שָׁלוֹם גִבּוֹר תָּמִים; מִי־זֶה פְטָרְךָ הַפָּעַם?

פרנץ בֶּרְנַרְדְּ יִשְׁמוֹר תַּחְתָּי. הַשֵּׁם עִמָּכֶם. שָׁלוֹם

(יוצא)

מרסאל הוֹ־הוֹ בֶּרְנַרְדְּ!

ברנרד וְאִין־יֵשׁ הוֹרָץ בָּזֶה? הַגִּידָה.

הורץ הִנֵּה עֶצֶם מֵעֲצָמָיו.

ברנרד שָׁלוֹם בּוֹאֲךָ הוֹרָץ; – שָׁלוֹם מַרְסֵאל בּוֹאֶךָ;

הורץ וּמָה?

וּדְמוּת דָּבָר הַהִיא שָׁבָה נִגְלְתָה הַלָּיְלָה?

ברנרד עֵינַי לֹא־רָאוּ מְאוּמָה.

מרסאל הוֹרָץ יֹאמַר כִּי־זֶה הָיָה אַךְ־חֲזוֹן רוּחֵנוּ,

אַף־לֹא יִתֵּן מָקוֹם לַשְׁלִיט בְּנַפְשׁוֹ כָּל־אֹמֶן

בְּמַרְאֵה אֵימִים הַלָּז נִרְאֶה פַעֲמַיִם לָנוּ;

עַל־כֵּן אוֹתוֹ כָעֵת לָבוֹא אִתִּי שִׁחָרְתִּי,

לִשְׁמֹר אִתָּנוּ פֹה רִגְעֵי בַלַּיְלָה אֵלֶּה,

וְאִם־עוֹד תֵּאתֶה הַדְּמוּת יְאַשֵּׁר מַרְאֵה עֵינֵינוּ,

וְעָרַךְ מִלִּין אֵלֶיהָ.

הורץ חִלֵּק בִּלֵּק לֹא־תֵאתֶה.

ברנרד שְׁבָה אִתָּנוּ רֶגַע; וְאַךְ־עוֹד הַפַּעַם תְּנֵנִי

לָשׁוּב לְהַרְעִישׁ אָזְנְךָ סָבִיב כְּמִבְצָר סֻגָּרָה,

בִּפְנֵי דִּבְרֵי פְלָאוֹת זֶה־שְּׁנֵי לֵילוֹת חָזִינוּ.

הורץ הָבָה אֵפוֹא נֵשֵׁבָה;

נִשְׁמְעָה מַה־זֶּה יְדַבֵּר בֶּרְנַרְדְּ עַל־זֹאת בְּאָזְנֵינוּ.

ברנרד בְּאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן מִלֵּילוֹת,

מִדֵּי כּוֹכַב הָאוֹר, לַצִּיר מַעֲרָבָה שָמָּה,

עָשָׂה מַעְגַּל דַּרְכּוֹ לְהָאִיר פַּאֲתֵי רָקִיעַ

מָקוֹם־שָׁם יִבְעַר עַתָּה, פִּתְאֹם מַרְסֵאל וְאָנֹכִי

אַחַת כִּי־הָלַם פָּעַם, – (הרוח נגלה)

מרסאל הַסּוּ הַרְפּוּ; רְאוּ־נָא, כִּי־שָׁם יָשׁוּב יוֹפִיעַ!

ברנרד מַרְאֵה הַדְּמוּת כֻּלָּהּ כְּמַרְאֵה הַמֶּלֶךְ הַמֵּת.

מרסאל. הִנְּךָ חָכָם, הוֹרָץ; עֶרְכָה אֵלָיו מִלֶּיךָ.

ברנרד. הַאֵין מַרְאֵה פָנָיו דּוֹמֶה לְמַרְאֵה הַמֶּלֶךְ?

שִׂים־נָא הוֹרָץ עֵינְךָ עָלָיו.

הורץ. כֻּלּוֹ כְּמַרְאֵהוּ; –

מָגוֹר וְתִמְהוֹן לֵבָב יַחְדָּו נַפְשִׁי יְפַרְפֵּרוּ.

ברנרד. יֹאבֶה כִּי־יְדֻבַּר אֵלָיו.

מרסאל. הָבָה הוֹרָץ שְׁאָלֵהוּ.

הורץ. מִי־אַתְּ תָּעֹז לַחֲמֹס עִתּוֹת בַּלַּיְלָה אֵלֶּה,

וְאִתָּן הַדְּמוּת הַזֹּאת, מַרְאֵה גְבוּרָה וָיֹפִי

דְּמוּת בָּהּ עָדָה מוֹשֵׁל דַּנְיָה זוּ־יָרַד קָבֶר

לְפָנִים עַל־אָרֶץ? בְּאֵלֵי מָרוֹם אַשְׁבִּיעַ, עֲנֵנִי!

מרסאל. הָכְלַם וְנֶעְלָב.

ברנרד. רְאוּ־נָא, הִנֵּה יִפְנֶה לָלָכֶת!

הורץ. עִמְדָה! דַּבְּרָה, עֲנֵנִי! הִשְׁבַּעְתִּי אוֹתְךָ, עֲנֵנִי!

(הרוח נעלם)

מרסאל. נֶעְלַם מֵאֵן לַעֲנוֹת.

ברנרד. וּמַה הוֹרָץ הַפָּעַם?

בְּשָׂרְךָ אָחֲזָה רְעָדָה וְחָוֹר חָוְרוּ פָנֶיךָ;

הַאֵין כָּל־זֶה בִּלְתִּי חֶזְיוֹן וּמַרְאֵה רוּחַ?

מַה־לְּזֹאת יֹאמַר לִבֶּךָ?

הורץ. אָכֵן אֵלִי שָׂהֲדִי, הַאֲמֵן לָזֹאת לֹא־אָצְתִּי,

לוּלֵא עֵדוּת חוּשַׁי עֵדוּת אֱמוּנָה וָקשֶׁט –

מַרְאֵה עֵינַי אֵלֶּה.

מרסאל. אִם־לֹא דָמָה לַמֶּלֶךְ?

הורץ כָּמוֹךָ לְנַפְשְׁךָ אָתָּה;

זֶה־הוּא נִשְקו בְּעֵינוֹ, שִׂרְיוֹן לָבַשׁ וַיָּעַט,

כַּאֲשֶׁר נִלְחַם בְאוֹנוֹ וַיַּךְ נָרְוֵגִי רָהַב;

כָּכָה רָעֲמוּ פָנָיו בְּדַבְּרוֹ בְאַפּוֹ בַּשָּׁעַר,

וְגִבּוֹר פּוֹלִין ישְׁבִי שִׁדָה נִפֵּץ עֲלֵי־קֶרַח.¹

הַפְלֵא וָפֶלֶא!

מרסאל. כָּכָה זֶה שְׁתֵּי פְעָמִים בְּצַעֲדֵי גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת,

בְּמוֹעֵד כָּזֶה בְּעֶצֶם דִּמְמַת מָוֶת הַלֵּזוּ,

עָבַר לִפְנֵי מִצְפֵּנוּ.

הורץ. פֵּשֶׁר דָּבָר, פְּרָטָיו מֵרֹאשׁ, לֹא־אוּכַל דָּעַת;

אוּלָם בִּכְלָל, וּלְפִי גְּבֻלוֹת שִׂכְלִי אָנֹכִי,

מְהוּמוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת יְבַשְּׂרוּ לְאַרְצֵנוּ אֵלֶּה.

מרסאל. הָבָה שְׁבוּ־נָא, וְיַגֵּד, מִי־זֶה יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר,

מַה־זֶּה הַחֲזֵק מִשְׁמָר שָׁקֹד עַל מִצְפֶּה לָיְלָה

כָּכָה יַרְבּוּ יְיַגְּעוּ עַתָּה ישְׁבֵי הָאָרֶץ;

מַפָּץ וּמְחִי קָבֹל יוֹם־יוֹם נְחוּשָׁה יִיצָקוּ;

וְנֶשֶׁק בְּאַרְצוֹת מֶרְחָק יִקְנוּ לָרֹב יָכִינוּ;

מַה־זֶּה לְמִבְנֵה הַצִּים עוֹשֵׂי מְלָאכָה יִנְגשׁוּ,

וְשַׁבָּת מִימֵי מַעֲשֶׂה לֹא־תַפְלֶה עֲבֹדַת פָּרֶךְ;

מַה־זֶּה הֹוֶה לְאָדָם כִּי־כֹה בְּחָפְזָם בַּיָּזַע

יִיגְעוּ לָשׂוּם לַיְלָה לַיּוֹם לְחָבֵר וָעֵזֶר,

מִי־זֶה יֵדַע וְיַגֵּד?

הורץ. אֶת־זֹאת אוּכַל אָנֹכִי.

הֲלֹא־כֹה תַעֲבֹר שְׁמֻעָה בָּעָם: אַחֲרוֹן מְלָכֵינוּ –

הַמְלֵט הַמֵּת דְּמוּתוֹ זֶה־מְעַט לָנוּ נִגְלָתָה –

נִקְרֹא נִקְרָא מֵאֵת מוֹשֵׁל נָרְוֵג אֲמַצְיָהוּ

(בַּאֲשֶׁר גַּאֲוַת קִנְאָה רוּחוֹ רַבַּת הֵצִיקָה)

לָצֵאת עִמּוֹ לַקְּרָב, כַּאֲשֶׁר כָּל־זֹאת תֵּדָעוּ;

הַמְלֵט גִבּוֹר מַשְׂכִּיל (כִּי־כֵן אוֹתוֹ יַחְשֹׁבוּ

בְּעֶבְרֵי תֵבֵל נוֹדְעָה לָנוּ) הִכָּהוּ נָפֶשׁ;

וְעַל־פִּי אֲמָנָה וּכְתָב בְּיָדָם כָּתְבוּ חָתָמוּ,

מְאֻשָּׁר כַּדָּת וְכַדִּין כְּמִשְׁפָּט לַאֲצִילֵי אָרֶץ,

הוֹרִישׁ אֲמַצְיָה בְּמוֹתוֹ יְרֻשַּׁת נַחֲלָה לְמַכֵּהוּ

אֲחֻזּוֹת אַרְצוֹ כֻּלָּן הָיוּ בְיָדוֹ מִקֶּדֶם.

כְּנֶגְדָּן חֵלֶק רָאוּי בְּמִדָּה הִבְדִּיל מַלְכֵּנוּ,

לְסָפְחוֹ אֶל־גְּבוּל נָרְוֵג בִּגְבוֹר עָלָיו אֲמַצְיָהוּ;

כַּאֲשֶׁר עַל־פִּי הַכְּתָב וּתְנָי זוּ־פֹרַש שָׁמָּה

נָפְלוּ נָפוֹת אַרְצוֹ יְרֵשָׁה לְהַמְלֵט הַפָּעַם.

וְהִנֵּה עַתָּה, אֲדֹנַי, אֲמַצְיָה יוֹרֵשׁ הָעֶצֶר,

מָלֵא וְלֹהֵט בְּרוּחַ עַזָּה לֹא־תֵדַע רֶסֶן,

מִקְּצוֹת אֶרֶץ נָרְוֵג יְלַקֵּט בְּצֵדָה וָלָחֶם

חֶבֶל פֹּחֲזִים וְרֵיקִים, חֹלְפֵי־חֹק וּמָרֵי נָפֶשׁ,

לְמַעַן בַּצַע מַעֲשִׂים כֹּחַ לֵבָב לָהֵמָה:

מְגַמַּת פָּנָיו אַךְ־זֹאת (כַּאֲשֶׁר חַכְמֵי יוֹעֲצֵינוּ

חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ הֵיטֵב) לָשׁוּב עַתָּה וְלָקַחַת,

בְּכֹחַ וְחֶזְקַת הַיָּד בְּכֹבֶד לָחֶם וָסָעַר,

נָפוֹת אַרְצוֹ הָהֵן מִיַּד אָבִיו נִקְרָעוּ. –

אַךְ־זֶה, כַּאֲשֶׁר אֲדַמֶּה, הִנּוֹ מוֹצָא וָשֹׁרֶשׁ

לַשְׂגִּיא וְלַרְבּוֹת תְּכוּנָה, מָקוֹר לְהַחֲזִיק מִשְׁמָרֶת,

וְסִבָּה רֹאשָׁה לְהַבְהִיל חוּשִׁים וְלַרְתִּיחַ אָרֶץ.

ברנרד. אֵין־זֹאת, אֶחֱשֹׁב גַּם־אֲנִי, בִּלְתִּי כִּדְבָרְךָ אָתָּה;

וְיָפֶה יִפּוֹל דָבָר, כִּי־דְמוּת זְוָעָה הַלֵזוּ

תַּעֲבֹר חֲלוּצָה לִפְנֵי מִצְפֵּנוּ, בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ,

לְרִיבוֹת אֵלֶה נָתַן עִנְיָן בְּחַיָּיו וְגַם־עַתָה.

הורץ. דַּיּוֹ לְאָבָק וָדָק לַכְהוֹת עֵינֵי הָרוּחַ.

בַּעֲמוֹד רוֹמִי בִּמְרוֹם אָשְׁרָהּ פֹּרְחָה כַּתֹּמֶר,

עַד־לֹא אָבַד מַלְכָּה יוּלְיוּס נַעֲרָץ בַּכֹּחַ,

מִנִּי שֹׁכְנֵי עָפָר קְבָרִים רֵיקָם עֻזָּבוּ,

מֵתִים עוֹטֵי בַדִּים נָהֲקוּ הֵלִילוּ חֻצָה;

כּוֹכְבֵי שְׁבָטִים מְאַזְּרֵי זִיקוֹת רְשָׁפִים יָרֹבּוּ,

טַל־דָּם נָזְלוּ שְׁחָקִים, שֶׁמֶשׁ כִּסָּה צַלְמָוֶת;

אַף־זֶה כּוֹכָב רָטֹב² שַׁלִּיט בְּמַמְלֶכֶת רָהַב³

כּוֹאֵב וְנֶעְכָּר, כִּבְיוֹם אֲדֹנָי, קָחָהוּ אֹפֶל.

וְעַתָּה אוֹתוֹת כָּאֵל, מְבַשְּׂרֵי זְוָעָה וָפָחַד,

גָּבְהֵי שְׁחָקִים מֵעָל וְעִמְקֵי תְּהֹמוֹת מִתָּחַת –

כִּדְמוּת צִירִים קַלִּים פְּקֻדַּת מָרוֹם יְקַדֵּמוּ

אוֹ־כְעֵין מִפְתַּח דָּבָר לְעִתִּים לָבוֹא נָכוֹנוּ –

בְּחֶבֶל הָאִי הַזֶּה יַחַד בְּיוֹשְׁבָיו יִשְׁלָחוּ. –

אוּלָם הַסּוּ וּרְאוּ! הֲלֹא־שָׁם יָשׁוּב יוֹפִיעַ! (הרוח נגלה)

אֶגְדְּרָה דַרְכּוֹ גַּם־לוּ נַפְשִׁי יִרְמֹס יָפִיחַ. –

עִמְדָה הַמַּרְאֶה!

הֶגֶה בְּפִיךָ אִם־יֵשׁ, אִם־קוֹל תּוּכַל הַשְׁמִיעַ,

דַּבֵּרָה!

אִם־יֵשׁ מַעֲשֵׂה צְדָקָה דָּבָר אוֹתוֹ כִי־נַעַשׂ,

וְהֵבִיא לְנַפְשְׁךָ מְנוּחָה וְגַם־לִי רָצוֹן וָחָסֶד,

דַּבֵּרָה!

אִם־לְךָ נִגְלוּ עֲתִידוֹת, עִתִּים לְאַרְצְךָ נִצְפָּנוּ,

הֹוָה נוּכַל כַּפְּרָהּ, אוֹתָהּ אִם־נֵדַע עָתָּה,

אָנָּא דַּבֵּרָה!

אוֹ־אִם בְּחַיֵּי חֶלְדְּךָ בָּאָרֶץ שַׁתָּה בָּצֶר,

טָמֹן בְּמַעֲבֵה אֲדָמָה אוֹצְרוֹת בִּזָּה וָבָצַע,

בִּגְלָלָם – יֹאמְרוּ – אַתֶּם רוּחוֹת בְּמוֹתְכֶם תָּשׁוּטוּ,

(קריאת הגבר נשמעה)

הַגֵּד! עִמְדָה! דַּבֵּר! – גִּדְרָה מַרְסֵאל בַּעֲדֵהוּ.

מרסאל. הַאִם אָטִיל עָלָיו חֲנִיתִי אִם־בּוֹ אֶפְגָּעָה?

הורץ. הָטֵל אִם־לֹא יַעֲמֹד.

ברנרד. פֹּה־הוּא.

הורץ. בָּזֶה הִנֵּהוּ.

(הרוח נעלם)

מרסאל. נֶעְלָם וְאֵינֶנּוּ!

הִנְנוּ עוֹלְבִים פָּנָיו, מוֹרָא וְהָדָר מָלֵאוּ,

בְּהַרְאוֹת אוֹתוֹ פָּנִים מַרְאֵה זְרוֹעַ וָכֹחַ;

הִנֵּה הִנּוֹ כַאֲוֵיר, כְּרוּחַ לֹא־יִירָא מַחַץ,

פִּצְעֵי חֲרָבוֹת לָרִיק לְלַעֲגֵי מָעוֹג נֶחְשָׁבוּ.

ברנרד. לִפְצוֹת שְׂפָתָיו אָבָה כַּאֲשֶׁר קָרָא הַגָּבֶר.

הורץ. וְתַחְתָּיו רָגַז כְּנֶפֶשׁ חוֹטֵאת בְּשָׁמְעָהּ לָפֶתַע

קְרִיאַת אֵימָה: לְמִשְׁפָּט וָדִין! הִנֵּה שָׁמַעְתִּי

כִּי־עוֹף כָּנָף הַלָּז, צִפּוֹר מְחַצְצֵר הַבֹּקֶר,

יַרְעֵם בְּגָרוֹן פּוֹזֵז יָעִיר אֱלֹהֵי הַשָּׁחַר;

וְחָלוּ לְקוֹל הַמַּזְהִיר, גֶּבֶר בַּאֲשֶׁר הוּא־שָׁמָּה,

בַּיָּם, בְּמוֹ־אֵשׁ, בְּעֹמֶק אֶרֶץ וּבְרַחֲבֵי רוּחַ,

כָּל־רוּחַ תּוֹעֶה וְנוֹדֵד וְאֶל־גְּבוּל מְקוֹמָם יֶחֱרָדוּ,

וְעַתָּה הִנֵּה מוֹפֵת וְעֵדוּת נוֹתֶנֶת צֶדֶק

הֵבִיא מִקְרֵנוּ לָנוּ.

מרסאל. נָמוֹג פָּשַׁט וְנֶעֱלָם כְּשָׁמְעוֹ קְרִיאַת הַגָּבֶר.

אוֹמְרִים אָמוֹר, כִּי־עֵת יִקְרַב וְיֶאֱתֶה הַלָּיִל

שָׁמוּר הָיָה לָאֵל לְמוֹעֵד גְּאֻלָּה וָיֶשַׁע,

צִפּוֹר בֹּקֶר הַלָּז לַיְלָה כֻלּוֹ יָרִיעַ

בָּעֵת הַהִיא, יֹאמְרוּ, לָשׁוּט בַּל־יָעָז רוּחַ,

שָׁלוֹם מָלְאוּ לִילוֹת, כּוֹכָב לֹא־יָרַע לְגָבֶר

מַזִּיק לֹא־עוֹד יָשׁוּד, קוֹסֶמֶת חָדְלָה כֹּחַ.

כָּכָה מָלֵא רָצוֹן חַג־זֶה נַעֲרָץ בַּקֹּדֶשׁ.

הורץ. אָזְנִי שָׁמְעָה כָּאֵל גַּם־מְעַט אַאֲמִין בָּהֵמָּה

אוּלָם שׁוּרוּ וַחֲזוּ, שָׁנִים לָבַשׁ הַשָּׁחַר,

הוֹלֵךְ טוֹפֵף עֲלֵי־טָל בִּמְרוֹם גִּבְעָה מִקֶּדֶם;

נִטְּשָׁה עַתָּה הַמִּצְפֶּה, וַאֲנִי את־זֹאת יָעַצְתִּי:

הַגֵּד נָגִּיד כָּל־אֲשֶׁר רָאֲתָה עֵינֵנוּ אָמֶשׁ,

בְּאָזְנֵי הַמְלֵט הַבֵּן; בְּחַיֵּי נַפְשִׁי נִשְׁבָּעְתִּי

רוּחַ הַמֵּת הַלָּז, כְּאִלֵּם הָיָה אִתָּנוּ,

יִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמּוֹ, הֲתֹאבוּ אוֹתוֹ הוֹדִיעַ,

כַּאֲשֶׁר תִּפְקֹד אַהֲבָה וּכְמוֹ לְחוֹבָה יָאָתָה?

מרסאל. אַחֲלַי כָּזֹאת נַעֲשֶׂה; וַאֲנִי מָקוֹם יָדָעְתִּי,

הַיּוֹם לְמוֹעֵד נָכוֹן אוֹתוֹ נִמְצָא בַּבֹּקֶר. (יוצאים)

מחזה ב.

(חדר המלכות בארמון).

(המלך, המלכה, המלט, פלון, לארת, ולטמנד, נקרנאל, שרים יועצים ומשרתי המלך).

המלך. אַף־כִּי זִכְרוֹן הַמְלֵט, מוֹת־אָח יָקָר לַנָּפֶשׁ,

עוֹדוֹ חָדָשׁ וְרַעֲנָן, וְאַף כִּי לְנַפְשִׁי יָאָתָה

לָשֵׂאת בְּלִּבִּי מַכְאוֹב, וּלְעַם אַרְצִי כֻּלָּהַם

קָמֹט כְּאֶחָד פָּנִים לִדְמוּת דְּאָבָה וְעַצֶבֶת

הִנֵּה שָׂרָה שִׂכְלִי, שָׂרָה וְגָבַר עֲלֵי־טָבַע,

בְּתוּגָה מְלֵאֲתִי בִינָה בְּאָחִי הָגֹה הָגִיתִי,

אָכֵן אִתּוֹ יַחְדָּו נַפְשִׁי גַם־אֲנִי זָכָרְתִּי.

עַל־כֵּן בְּשָׂשׂוֹן מְדֻכָּא, בְּשִׂמְחָה קֹדְרָה הוֹלָכֶת

בְּאַחַת עֵינִי מֵאִירָה וְשֵׁנִית יוֹרֶדֶת מָיִם,

בְּרִנָּה לִשְׂדֵה קְבָרוֹת, לְחֻפָּה בְּמִסְפֵּד וָנֶהִי

בִּשְׁקוֹל חֶדְוָה וְיָגוֹן יַחְדָּו בְּכַפּוֹת מֹאזְנָיִם,

אֶת־זֹאת יְבִמְתִּי לְפָנִים רַעְיָה וּגְבֶרֶת עָתָּה

גְּבִירָה יוֹרְשָׁה בְמִשְׁפָּט אֶרֶץ גִבּוֹרִים הַזֹּאת,

לְאֵשֶׁת בְּרִיתִי לָקָחְתִּי; אָמְנָם בְּכָל־מַעֲשַׂי אֵלֶּה

בִּפְנֵי עֲצַתְכֶם כִּי־יָקְרָה מְאֹד מַעֲצוֹר לֹא־שַׂמְתִּ

וְגַם־הִיא חָפְשִׁי וּבְאֵין אֹנֵס פָּעֳלִי רָצָתָה.

עַל־כָּל קָחוּ־נָא תוֹדָה! – עַתָּה כַּאֲשֶׁר תֵּדָעוּ

אֲמַצְיָה הַבֵּן בַּאֲשֶׁר נָקֵל בְּעֵינָיו עֶרְכֵּנוּ,

בְּחָשְׁבוֹ כִּי־בְמוֹת אָחִי יַקִּירִי נוּחוֹ עֵדֶן,

נִתְּקוּ אֲגֻדּוֹת אַרְצִי מִנִּי מִסְגְּרוֹת חָרָגָה,

נִשְׁעָן עַל־חֲלוֹם חֶזְיוֹן רוּחוֹ כִּי־יָדוֹ רָמָה,

יוֹם־יוֹם בִּידֵי צִירָיו אַלֵּץ נַפְשִׁי בַּל־יֶרֶף

לְהָשִׁיב נָפוֹת אַרְצִי נַחֲלָה מֵאֵת אָבִיהוּ

בְּכָל־עֹז מִשְׁפָּט נָפְלוּ לְאָחִי גִבּוֹר הֶחָיִל.

כַלוּ דְבָרַי עָלָיו; עַתָּה נָבוֹא עָדֵינוּ,

נְכוֹנֵן לְעִנְיָן בְּשֶׁלּוֹ עַתָּה עֲצָרָה קָרָאנוּ

וְזֶה־הוּא שֹׁרֶשׁ דָּבָר: – הִנֵּה עָרַכְתִּי סֵפֶר

אֶל־דּוֹד אֲמַצְיָה הַבֵּן, מֶלֶךְ נָרְוֵג שְׁכֵנֵנוּ

גֶבֶר(?⁴) אָנוּשׁ מוּטָל בְּמִטָּה, וְכִמְעַט בַּל־יֵדַע

זִמּוֹת יַעַץ שְׁאֵרוֹ – לַעֲצֹר צְעָדַיו מֵעַתָּה

בַּאֲשֶׁר מִסְפַּר גְּדוּדָיו, כָּל־כְּתָב מִפְקַד חֵילֵהוּ,

וְהַתְּכוּנָה הַזֹּאת כֻּלָּהּ, מִתּוֹךְ עַמּוֹ לֻקָּחוּ.

אוֹתְךָ קָרְנֵאל יְדִידִי, וְאוֹתְךָ וָלְטְמַנְדְּ שָׁלָחְתִּי

לָשֵׂאת אִגְרוֹת שְׁלוֹמִי לְמֶלֶךְ נָרְוֵג אָחִינוּ;

מִבְּלִי מַלֹּאת יֶדְכֶם כָּל־עֹז רִשְׁיוֹן וָכֹחַ,

הַתְנוֹת עִמּוֹ דָּבָר, בִּלְתִּי בִּגְּבוּל וקֶצֶב

יַתְווּ אוֹתָם לָכֶם דְּבָרִים בָּזֶה פֹרָשׁוּ.

צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם! תַּעֲנֶה זְרִיזוּתְכֶם חוֹבַתְכֶם לָנוּ.

קרנאל וולטמנד. בָּזֹאת כַּאֲשֶׁר בַּכֹּל מַלֹּאת חוֹבָה נִשְׁקֹדָה.

המלך. בָּזֹּאת סָמוּךְ לִבִּי; בְּכָל־לֵב צֵאתְכֶם בֵּרַכְתִּי.

(ולטמנד וקרנאל יוצאים)

וְעַתָּה לְאֶרֶת מַה־זֶּה אִתְּךָ חֲדָשָׁה הֵבֵאתָ?

לִשְׁאוֹל דָּבָר תֹּאמַר; מַה־הוּא חֶפְצְךָ לָאָרֶת?

לֹא־לְרִיק תַּשְׁחִית אֲמָרִים בְּדַבֵּר בְּהַשְׂכֵּל וָדַעַת

בְּאָזְנֵי מוֹשֵׁל דַּנְיָה; לִשְׁאוֹל מַה־תּוּכַל לְאָרֶת,

וְלֹא־לְךָ אֶשְׁאַף לָתֵת עַד־לֹא אוֹתָהּ שָׁאָלְתָּ?

הַרֹאשׁ אָמְנָם לַלֵּב לֹא־כֹה קָרוֹב הִנֵּהוּ,

אַף־יָד לַפֶּה לֹא־כֹה כִּכְלִי לְשָּׁרֵת נָכוֹנָה,

כִּנְכוֹן חַסְדֵי מוֹשֵׁל דַּנְיָה אֶת־בֵּיִת אָבִיךָ.

מַה־זֶּה תִּשְׁאַל לְאָרֶת?

לארת. אָדוֹן נַעֲרָץ בַּכֹּחַ!

רִשְׁיוֹן וְרָצוֹן אֶשְׁאַל לְתִתִּי לָשׁוּב צָרְפָתָה.

מִשָּׁם בִּרְצוֹן לִבִּי אַרְצָה דַנְיָה אָתָתִי,

לְשַׁלְּמִי חוֹבִי לְמַלְכִּי בְרֹאשׁוֹ כִּי־יוּשַׂם כָּתֶר;

אָכֵן עַתָּה, אוֹדֶה, אַחֲרֵי חוֹבִי מִלֵּאתִי,

רַעְיוֹן לִבִּי וְחֶפְצִי שָׁמָּה לָשׁוּב יִשְׁאָפוּ,

לִפְנֵי חַסְדְּךָ יִשְׁחוּ וְרִשְׁיוֹן מִמְּךָ יְבַקֵּשׁוּ.

המלך. וְרִשְׁיוֹן מֵאָב יֵשׁ־לְךָ? פָּלוֹן מַה־תֹּאמַר אַתָּה?

פלון. עֶשַׁק מִנִּי מַלְכִּי רִשְׁיוֹן תֵּת־לוֹ בּוֹשַׁשְׁתִּי

בְּעָמָל וּבְדֵי תְחִנָּה; עַד־כִּי נֶעְתַּרְתִּי עֵקֶב

וַעֲלֵי מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ רְצוֹנִי מְעֻשֶּׂה חָתָמְתִּי

אָנָּא הוֹאֵל מַלְכִּי וְתֶן־לוֹ רִשְׁיוֹן לָלָכֶת.

המלך. בְּשָׁעָה טוֹבָה, לְאֶרֶת! הִנֵּה עִתְּךָ בְּיָדֶךָ,

זְכֵה־נָא בְּמַתְּנוֹת טוּבְךָ וַעֲשֵׂה בָהֶן כְּחֶפְצָךָ.

וְאַתָּה הַמְלֵט שְׁאֵרִי וּבְנִי, –

המלט. (אל נפשו). יוֹתֵר מִשְׁאֵרוֹ

וְרָחוֹק מִמֶּנּוּ בְּגָזַע⁵.

המלך. מַה־זֶּה תִשְׁכּוֹן תָּמִיד תְּרַחֵף עֲנָנָה עָלֶיךָ?

המלט. לֹא־כֵן מַלְכִּי; אוֹתִי תְכַסֶּה שִׁפְעַת אוֹר־שָׁמֶשׁ.

המלכה. הַשְׁלֵךְ, הַמְלֵט חֲמוּדִי, מִמְּךָ מַרְאֵה עֵיפָתָה,

וַעֲלֵי דַנְיָה כְּאוֹהֵב הָאֵר הַיְשַׁר עֵינֶיךָ.

אַל־נָא תוֹרִיד לָעַד שְׁמֻרוֹת עֵינֶיךָ אָרְצָה,

לְחַפֵּשׂ בְּעָפָר נֶפֶשׁ זַכָּה, נֶפֶשׁ אָבִיךָ.

הֵן־זֶה חָזוֹן נִפְרָץ. כָּל־חַי, תֵּדַע, יִגְוָעוּ.

לְמַעַן דֶּרֶך חֶלְדָּם אֶל־מְעוֹן נְצָחִים יִסָּעוּ.

המלט. נִפְרָץ, נִפְרָץ אִמִּי.

המלכה. אִם־כֵּן אֵפוֹא, מַדּוּעַ

אַךְ־בְּךָ פָּעֳלוֹ כֹּה־זָר יֵרָאֶה?

המלט. יֵרָאֶה גְּבָרֶת!

אַל־נָא, אִמְרִי “הִנּוּ”, כִּי־לֹא אֵדַע “הֵרָאֹה”

לֹא־לֹא, גְּבֶרֶת יְקָרָה, לֹא־מְעִיל שָׁחוֹר כַּחֶרֶת,⁶

מַעֲטֶה כֵהָה כַּדָּת קוֹרֵא יָגוֹן וָנֶהִי,

גַּם־לֹא סוּפוֹת אֲנָקָה מִלַּחַץ וְקֹצֶר רוּחַ,

לֹא־מְקוֹר דִּמְעָה בְּעַיִן עֲיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם,

גַּם־לֹא מַרְאֵה פָנִים מִכְּאֵב נָפְלוּ וָדַלּוּ,

כָּל־דְּמוּת וְדֶרֶךְ עֹצֶב, לֹא־הֵם כֻּלָּהַם יַחַד

נַפְשִׁי יְתָאֲרוּ בֶּאֱמֶת; כֻּלָּם מַרְאֵה עֵינָיִם.

אֵלֶּה כֻלָּם מַעֲשִׂים בְּנֵי־אִישׁ חַקּוֹת יוּכָלוּ;

נַעֲלָה עַל־רְאוּת עַיִן דְּאָבָה בְּלִבִּי יוֹשָׁבֶת,

אֵלֶּה אַךְ עֲדִי וּלְבוּשׁ לְרוּחַ נְכֵאָה וְעַצָּבֶת

המלך. יָפֶה וְנָעִים הַמְלֵט, וּכְדַי לְנַפְשְׁךָ תִּפְאָרֶת,

כִּי־חֹק וְחוֹבָה תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת לְאָבִיךָ אֵבֶל;

אוּלָם דַּע־לְךָ כִּי־גַם לְאָבִיךָ אָבַד אָבִיהוּ,

לְאָבִיו הַמֵּת גַּם־הוּא אָבַד אָבִיו יְלָדָהוּ,

זַרְעָם נִשְׁאַר בְּחַיִּים, כְּמִשְׁפַּט בָּנִים לְהוֹרֵימוֹ,

מִסְפַּר יָמִים יַעֲשֶׂה מִסְפֵּד וָאֵבֶל לָמוֹ.

אָכֵן הָמֵר בְּלִי־חֹק הַקְשֵׁה בְּלִי־דַי עַל־נָפֶשׁ,

הוּא־חֵטְא הַפְצֵר וָמֶרִי, דְּאָבָה לֹא־לְאִישׁ יָאָתָה;

אוֹת־הוּא לְנֶפֶשׁ עֻפְּלָה בָּזָה לְמוֹרָא שָׁמָיִם,

לְלֵבָב לֹא־עָז, לְרוּחַ נִלְאָה כַּלְכֵּל מַחֲלֵהוּ,⁷

לְרַעְיוֹן לֵבָב נָבוּב, לְיֵצֶר לֹא־לָמַד דָּעַת.

דָּבָר נֵדַע כִּי יַאת, דָּבָר עִמּוֹ הִסְכַּנּוּ,

עַד־כִּי כְּמַרְאֵה יוֹם־יוֹם נִפְרָץ הָיָה לְחוּשֵׁינוּ,

לָמָּה נַקְשֶׁה אֵלָיו לַאֲדִיב לַהֶבֶל נָפֶשׁ?

אַל־נָא! חֵטְא־הוּא לָאֵל, חֵטְא־הוּא לְנֶפֶשׁ מֵתֵנוּ,

חֵטְא לַטֶּבַע, סִכְלוּת גְּדוֹלָה וְחַטָּאת לַדָּעַת,

זוּ־מוֹת הוֹרִים מֵאָז מַשָּׂא שָׁגוּר בְּמוֹ־פִיהָ,

וְתָמִיד תִּקְרָא, מִנִּי רִאשׁוֹן כִּי־יָרַד קָבֶר

עַד־זֶה גָּוַע הַיּוֹם: “כָּזֹאת תִּהְיֶה לָנֶצַח!”

אָנָּא הַשְׁלֵךְ אַרְצָה קִינִים מוֹעִיל אֵין־בָּמוֹ,

וּלְאָב חֲשָׁב־נָא אוֹתִי, יֵדְעוּ־נָא יוֹשְׁבֵי חָלֶד:

קָרוֹב אַתָּה לְכִסְאִי וְאֵין־עוֹד קָרוֹב מִמֶּךָּ;

וְרִגְשֵׁי אַהֲבָה זַכָּה, אַהֲבָה לֹא־נוֹפְלָה בְעֶרֶךְ

מִנִּי אַהֲבַת הוֹרִים לְבָנִים יְקָרִים יָלָדוּ,

יִרְחַשׁ לִבִּי אַף־לָךְ וּלְךָ לְמָנָה אֶתְּנֶנָּה.

אָכֵן לְעִנְיַן חֶפְצְךָ לָשׁוּב לַעֲשׂוֹת דַּרְכֶּךָ,

אֶל־בֵּית מִדְרָשׁ בְּאַשְׁכְּנַז לְהוֹסִיף לִשְׁמוֹעַ לֶקַח,

הִנֵּה תַּאֲוַת לִבְּךָ הוֹלְכָה לְרוּחִי מִנֶּגֶד;

עַל־כֵּן אֲבַקֵּשׁ אוֹתְךָ, הַט־נָא עַתָּה לִבֶּךָ,

וּבְאוֹר נְעִימוֹת פָּנַי אִתִּי הוֹאִילָה שָּׁבֶת,

כְּרִאשׁוֹן לְיֹעֲצֵי אַרְצִי, שְׁאֵרִי וּבְנִי אָהָבְתִּי.

המלכה. אַל־נָא לְתֹהוּ וָרִיק תְּחִנָּה תַשְׁחִית אִמֶּךָ;

אָנָּא שְׁבָה־פֹּה וְאַרְצָה אַשְׁכְּנַז אַל־נָא תָשׁוּבָה.

המלט. בְּכָל־עֹז וְכֹחַ לֵבָב לְקוֹלֵךְ אַקְשִׁיבָה גְּבָרֶת.

המלך. אָכֵן זֹה־הִיא תְּשׁוּבָה יָפָה נְעִימָה לָנָפֶשׁ;

בְּדַנְיָה תֵּשֵׁב עַתָּה כָּמוֹנִי. – קוּמִי גְבָרֶת!

מַעֲנֵה הַמְלֵט כִּי־טוֹב, דָּבָר בְּרָצוֹן הִשְׁמִיעַ,

יִצְהַל וְיָדוּץ בְּלִבִּי; עַל־כֵּן לְמַעֲנוֹ הַפָּעַם,

לְכָל־כּוֹס יְשׁוּעוֹת, מוֹשֵׁל דַּנְיָה הַיּוֹם יָגִיחַ,

יַעֲנֶה מְחִי־קָבֹל בְּרֵעוֹ, עַד־עָב אוֹתוֹ יְשַׁלֵּחַ;

וְלִקְרַאת תְּרוּעַת מֶלֶךְ שְׁחָקִים מֵעָל יִרְעָשׁוּ,

וְרַעַם אֶרֶץ יִשְׁנוּ יָשִׁיבוּ. – בּוֹאִי גְּבָרֶת.

(כלם יוצאים לבד מהמלט)

המלט. לוּ־נָמַק בְּשָׂרִי זֶה יָצוּק יָצוּק מִפָּלַח,

וְכַטַּל מַשְׁכִּים הוֹלֵךְ נָמַס כָּלָה מֵרֹאִי!

אוֹ־לוּ שׁוֹפֵט עוֹלָם לֹא־שָׂם מִשְׁפָּט וָעֹנֶשׁ

עַל־אִישׁ טוֹרֵף נַפְשׁוֹ מְקַפֵּד חַיָּיו בְּיָדָיִם!

אֵלִי! אֵלִי! אֵיכָה סָרוּ נָבְלוּ שָׁפָלוּ,

רֵיקִים הָיוּ בְעֵינַי מַעֲשֵׂי אָדָם בָּאָרֶץ!

בּוּז־לָּהּ! כְּלִמָּה וָבוּז! כְּגַנָּה בָתָה הִנֶּהָ,

אַךְ־קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה, בָּאְשָׁה וְנִקְלֶה יְרֵשׁוּהָ

עַד־בְּלִי מָקוֹם. אֵיכָה כָזֹאת נִהְיְתָה וָבָאָה!

אַךְ שְׁנֵי יְרָחִים כִּי־מֵת! – לֹא־זֹאת, לֹא־שְׁנַיִם עֲדֶנָּה!

מוֹשֵׁל נֶאְדָּר וְנִפְלָא כָּזֶה; דִּמְיוֹנוֹ לְהַלָּז

כְּדִמְיוֹן הֵילֵל⁸ לְשָׂעִיר; וַאֲשֶׁר אַהֲבָה נִצַּחַת

אָהַב אֶת־אִמִּי, עַד־בְּלִי נָתַן לְרוּחוֹת שָׁמַיִם

נְגוֹעַ בְּחָזְקָה פָּנֶיהָ, וְגַם־הִיא – שְׁחָקִים וָאָרֶץ!

לָמָּה אֵלֶּה אֶזְכֹּר? – בְּצַוְּארֵי אִישָּׁהּ דָּבֵקָה,

וּכְמוֹ תַּאֲוַת נַפְשָׁהּ הָלוֹךְ וְגָדוֹל הָלָכָה,

כַּאֲשֶׁר הִרְבְּתָה לִרְוֹת עֲדָנָיו; – וְכִמְעַט גָּז־חֹדֶשׁ –

אַל־עוֹד אֶזְכְּרָה אֵלֶּה, – קַלּוּת⁹, הֲלֹא־אֵשֶׁת שְׁמֵכִי!

חֹדֶשׁ קָצָר וָקַל; עַד־לֹא נוֹשְׁנוּ נְעָלֶיהָ,

בָּהֶן גְּוִיַּת אָבִי אֶל־בֵּית עוֹלָם הוֹבִילָה,

כְּנִיּוֹבָה¹⁰ דְּמָעוֹת כֻּלָּהּ וְהִנֵּה הִיא־הִיא – אֵי־שַׁחַק!

הִנֵּה חַיְתוֹ שָׂדַי, בִּינָה וְדֵעָה חָסֵרוּ,

הָמֵר יַרְבּוּ יוֹתֵר – אִשָּׁה לְדוֹדִי הָיָתָה!

לַאֲחִי אָבִי, אָכֵן דָּמָה אֶל־אָבִי בְּגֹדֶל

כַּאֲשֶׁר לִבְנוֹ מָנוֹחַ¹¹ אָנִי! כִּמְעַט גָּז־חֹדֶשׁ

בְּטֶרֶם מָלַח דִּמְעָתָהּ, דִּמְעַת תַּרְמִית וָחֹנֶף

אָזַל מִנִּי עֵינָהּ מִכְּאֵב אָדְמָה דָּאָבָה,

וְהִנֵּה אִשָּׁה לְאַחֵר! – פַּחֲזוּת מוֹרְאָה וְנִגְאָלָה

כָּכָה חָפֹז וְרָצוֹא בִּיעָף אֶל־יְצוּעֵי בשֶׁת!

אַךְ־רַע וָמָר הַמַּעֲשֶׂה וְאַךְ־רַע אַחֲרִיתוֹ תֶהִי

אוּלָם הֵרוֹץ לְבָבִי, לְשׁוֹנִי בְּחֶבֶל הָשְׁקָעָה!

(הורץ מרסאל וברנרד באים)

הורץ. שָׁלוֹם לְרֹאשְׁךָ נְסִיכִי!

המלט. אֶשְׂמַח כִּי־בְטוֹב אֶרְאֶךָּ.

הִנֵּה הוֹרָץ – אִם־לֹא נַפְשִׁי שָׁכָחְתִּי.

הורץ. אָנִי

עַבְדְּךָ הַדַּל, נְסִיכִי, נָכוֹן תָּמִיד לְשָׁרְתֶךָ

המלט. יְדִידִי; – הַשֵּׁם הַזֶּה נָמִירָה לָּנוּ יָחַד.

מַה־זֶּה הוֹרָץ מִנִּי אַשְׁכְּנַז יוֹבִילְךָ הֵנָּה? –

מַרְסֵאל?

מרסאל. נְסִיכִי הַיָּקָר, –

המלט. אֶשְׂמַח לִרְאוֹת אוֹתָךְ. (אל ברנרד) שָׁלוֹם אֲדֹנִי גַּם־אַתָּה.

אָכֵן מַה־זֶּה בֶּאֱמֶת מִנִּי אַשְׁכְּנַז יְבִיאֶךָ?

הורץ. סוּרִי הָרַע, נְסִיכִי, לַהֲלוֹךְ בָּטֵל וְלָנוּעַ.

המלט. דְּבָרִים כָּאֵל מִפִּי צָרְךָ מֵאַנְתִּי שְׁמוֹעַ;

אַל־לְךָ אֵפוֹא אַלֵּץ אָזְנִי לִהְיוֹת קַשֶּׁבֶת

בַּעֲנוֹת פִּיךָ אַתָּה עֵדוּת כָּזֹאת בְּנַפְשֶׁךָ.

אֵדַע אָמְנָם כִּי־לֹא לַהֲלוֹךְ בָּטֵל הִסְכַּנְתָּ.

אָכֵן הַגֵּד מַה־הוּא חֶפְצְךָ עַתָּה בְּאֶלְסִינוֹר

אָכֵן שָׁתֹה לְשָׁכְרָה בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ נְלַמְּדֶךָ.

הורץ. נָסִיךְ יָקָר, לִרְאוֹת קְבוּרַת אָבִיךָ בָּאתִי.

המלט. אָנָּא אַל־לִי תִלְעַג, עֲמִיתִי בְּתוֹרָה וָדָעַת;

אֶחֱשֹׁב כִּי־רְאֹה חֲתֻנַּת אִמִּי הַגְּבֶרֶת בָּאתָ.

הורץ. אָמְנָם, נָסִיךְ יָקָר, אִשָּׁה רְעוּתָהּ דָּחָקוּ.

המלט. חִשְׂכוֹן חִשְׂכוֹן¹² הוֹרָץ! מִצְּלִי כֵּרַת הָאֵבֶל¹³

הוּכַן מַאֲכָל צוֹנֵן לְמִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַמֶּלֶךְ.

אָמְנָם בָּחֲרָה נַפְשִׁי פְּגָשׁ־צָר בְּשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם

מִחְיוֹת, הוֹרָץ, וְלִרְאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא כִּי־אָתָא. –

אָבִי, אָבִי, – אֲדַמֶּה כִּי־אָבִי אֶחֱזֶה עָתָּה.

הורץ. אֵיפֹה נְסִיכִי?

המלט. בְּעֵינֵי רוּחִי, הוֹרָץ, אֶחֱזֶנּוּ,

הורץ. רְאִיתִיו בְּחַיָּיו, נְסִיכִי; מוֹשֵׁל יָקָר בָּאָרֶץ.

המלט. אָדָם יָקָר; אָכֵן כָּלוּל בַּכֹּל קָחֶנּוּ;

לֹא־עוֹד אָשׁוּב, הוֹרָץ, לִרְאוֹת מָשְׁלוֹ עֲלֵי־חָלֶד.

הורץ. אֲדַמֶּה, נְסִיכִי, כִּי־עֵינִי אוֹתוֹ רָאֲתָה אָמֶשׁ.

המלט. רָאֲתָה? אֶת־מִי?

הורץ. אֶת־מֶלֶךְ דַּנְיָה, נְסִיכִי, אָבִיךָ.

המלט. אָבִי הַמֶּלֶךְ!

הורץ. תִּמְהוֹן לְבָבְךָ הַשְׁבִּיחָה רֶגַע,

בְּתִתְּךָ, נָסִיךְ יָקָר, לְמִלַּי אֹזֶן קַשָּׁבֶת,

עַד־כִּי אֲסַפֵּר וְאוֹכַח, בְּעֵדוּת שָׂרֶיךָ אֵלֶּה,

דִּבְרֵי פְלָאוֹת הָהֵם.

המלט. בְּאֵלֵי מָרוֹם, הַשְׁמִיעָה

הורץ. זֶה־שְּׁנֵי לֵילוֹת רְצוּפִים אֶת־שְׁנֵי שָׂרֶיךָ אֵלֶּה,

מַרְסֵאל וְרֵעוֹ בֶרְנַרְדְּ, כַּאֲשֶׁר לְמִשְׁמָר עָמָדוּ

בִּדְמִי מְשׁוֹאַת מָוֶת בַּחֲצוֹת בְּאִישׁוֹן הַלָּיְלָה,

קָרָה מִקְרֶה כָּזֶה. תְּמוּנָה כִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ,

חֲגוּרָה נִשְׁקָהּ כֻּלָּהּ, כְּתֻמָּהּ מֵרֹאשׁ עַד־רָגֶל

נִגְלֹה נִגְלְתָה לָהֶם צוֹעֲדָה בִּגְאוֹן תִּפְאָרֶת.

וּלְאַט בְּכָבוֹד וְהָדָר שָׁלשׁ פְּעָמִים עָבָרָה,

לִפְנֵי עֵינֵימוֹ מִנִּי מָגוֹר עָתְקוּ וָקָמוּ,

רְחוֹקָה מִנְּהֶם כִּמְלוֹא מַטֶּהָ; וָהֵם נָמוֹגוּ

וּכְצִיר קָרוּשׁ¹⁴ כִּמְעַט רָחֲפוּ קָפְאוּ מִפָּחַד,

עָמְדוּ דוּמָם, מִבְּלִי דַבֵּר דָּבָר אֵלֶיהָ.

כָּזֹאת גָּלוּ סִפְּרוּ בְאָזְנַי בְּרָגְזָה בַּסָּתֶר

וְכָעֵת לַיְלָה שְׁלִישִׁית אִתָּם לְמִשְׁמָר אָרָחְתִּי;

וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר סִפְּרוּ, לָעֵת וְלַתֹּאַר יָחַד,

הַכֹּל נָכוֹן וֶאֱמֶת, דָּבָר לֹא־נָפַל אָרְצָה,

שָׁבָה נִרְאֲתָה הַדְּמוּת. עֵינִי יָדְעָה אָבִיךָ;

יָדַי אֵלֶּה, נָסִיךְ יָקָר, לֹא־דָמוּ יֶתֶר.

המלט. וְאֵיפֹה הָיוּ כָּל־אֵלֶּה?

מרסאל. לִפְנֵי מַעֲלֵה הָאַרְמוֹן, שָׁמָּה לְמִשְׁמָר עָמַדְנוּ.

המלט. וְאַתֶּם דָּבָר אֵלָיו לֹא־עֲרַכְתֶּם?

הורץ. אָמְנָם נִסִּיתִי

לַעֲרוֹךְ אֵלָיו מִלִּין, נְסִיכִי, אַךְ־לֹא עָנָנִי.

פַּעַם אַחַת נִרְאָה כְּמוֹ־רֹאשׁ אֶל־עָל הִגְבִּיהַּ

כְּמוֹ־שָׂם פָּנָיו לָנִיד שָׂפָה לְהַבִּיעַ אֹמֶר;

אָכֵן פִּתְאֹם בְּגָרוֹן קָרָא צִפּוֹר הַבֹּקֶר,

וּלְקוֹל שְׁאוֹנוֹ רָגַז, נֶחְפַּז לִבְרוֹחַ כְּרָגַע,

וְנֶעְלַם מִנִּי עֵינֵינוּ.

המלט. אָכֵן פְּלָאוֹת דְּבָרֶיךָ.

הורץ. בְּחַיַּי, נָסִיךְ יָקָר, כִּי־אַךְ נְכֹחִים כֻּלָּהַם;

וְאֶת־זֹאת נְסִיכִי לִרְשֹׁם אֶל־חֹק חָשַׁבְנוּ לָנוּ

לְסַפֵּר עַתָּה בְּאָזְנֶיךָ.

המלט. בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת, אֲדֹנַי, לִבִּי יַרְגִּיזוּ אֵלֶּה.

הַאִם אַתֶּם תִּשְׁמְרוּ לָיְלָה?

מרסאל וברנרד. נַחְנוּ, נְסִיכֵנוּ.

המלט. חֲגוּרַת נִשְׁקָהּ אֲמַרְתֶּם?

מרסאל וברנרד חֲגוּרַת נִשְׁקָהּ, נְסִיכֵנוּ.

המלט. מִנִּי עָקֵב עַד־רֹאשׁ?

מרסאל וברנרד. מִנִּי קָדְקֹד עַד־רָגֶל.

המלט. פָּנָיו אֵפוֹא רָאֹה לֹא־רְאִיתֶם?

הורץ. רְאִינוּם, נְסִיכֵנוּ;

מִצְחַת רֹאשׁוֹ הֵרִים.

המלט. הַאִם פָּנָיו רָעָמוּ?

הורץ. מַרְאֵה פָנָיו, נְסִיכִי, הֵפִיק דְּאָבָה מֵרֹגֶז.

המלט. הַאִם חָוְרוּ אוֹ־אָדְמוֹ אָדֹם?

הורץ. עַד־מְאֹד חָוָרוּ.

המלט. וְעֵינָיו כּוֹנֵן אֲלֵיכֶם?

הורץ. בִּבְלִי חָשָׂךְ, נְסִיכֵנוּ.

המלט. לוּ־שָׁם אִתְּכֶם הָיִיתִי.

הורץ. כִּי־אָז מַשְׁמִים שָׂמֶךָ.

המלט. קָרוֹב לְהַאֲמִין; הַעֲמֹד הֶאֱרִיךְ חֶזְיוֹן הַלָּיִל?

הורץ. עַד־סְפֹר אָדָם מֵאָה בִּבְלִי מְרוּצָה בַּנָּחַת.

מרסאל וברנרד. יוֹתֵר וְיוֹתֵר הַרְבֵּה.

הורץ. לֹא־עֵת רְאִיתִיו אָנֹכִי.

המלט. בִּשְׂעַר זְקָנוֹ הַאִם זֹרְקָה שֵׂיבָה? – הֶאָיִן?

הורץ. כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיו בְּחַיָּיו: שְׁחוֹרָה וְנֶחְפָּה בַכָּסֶף.

המלט. אֶשְׁמְרָה אִתְּכֶם הַיּוֹם; אוּלַי יָשׁוּב יוֹפִיעַ.

הורץ. אֶת־זֹאת נְסִיכִי אֶעֱרֹבָה.

המלט. תְּמוּנַת אָבִי אִם־עוֹד יַעֲטֶה, אֵלָיו אֲדַבֵּרָה,

גַּם־לוּ בִּשְׁאוֹן נַהֲמָהּ תִּפְעַר הַשַּׁחַת פִּיהָ

וְתַחֲרִישׁ אֶת־קוֹל מִלָּי. פְּנֵיכֶם אַתֶּם שִׁחָרְתִּי,

מַרְאֵה עֵינְכֶם אִם־בְּמוֹ לִבְּכֶם צְפַנְתֶּם עַד־עָתָּה,

תְּנוּ־עוֹד עָלָיו שָׁמְרָה, דּוּמָם בְּחֵיקְכֶם יָנוּחַ;

וְדָבָר קָטֹן וְגָדוֹל יִקְרֶה אוֹתָנוּ לָיְלָה,

שִׂימוּ הַכֹּל עַל־לֵב וְאַל־נָא עַל־דַּל שְׂפָתָיִם;

וַאֲנִי אֶגְמֹל חַסְדְּכֶם. שָׁלוֹם לָכֶם הַפָּעַם;

לִפְנֵי מַעֲלֵה הָאַרְמוֹן, בְּטֶרֶם יֶאֱתֶה חֲצִי־לָיִל,

אֶרְאֶה פְנֵיכֶם.

כלם. מִצְוָה וְחוֹבָה נְסִיכִי נִצֹרָה.

המלט. אַהֲבָה וְחִבָּה, כַּאֲשֶׁר אַהֲבָה לָכֶם אֶרְחָשָׁה;

שָׁלוֹם לָכֶם! (יוצאים)

רוּחַ אָבִי בְּנִשְׁקוֹ! הַכֹּל יָפֶה אֵינֶנּוּ;

מְזִמּוֹת עָמָל אָגוּר, מָתַי יֶאֱתֶה הַלָּיְלָה!

אָכֵן דֹּמִּי נַפְשִׁי! נְבָלָה יְגַלּוּ שָׁמָיִם;

אִם־תְּהוֹם כֻּלָּהּ תְּכַסֶּהָ תַּעֲלֶה תִּגָּל לְעֵינָיִם.

(יוצא)

מחזה ג.

(חדר בבית פלון; לארת ועפליה).

לארת. חֲפָּצַי כֻּלָּם בָּאֳנִי; חֲיִי־נָא בְּשָׁלוֹם וָנָחַת!

וּבְעֵת רוּחַ טוֹבָה, אָחוֹת יְקָרָה, תָּפוּחַ,

וְשָׁטִים יֵצְאוּ בַצִּים, אַל־אָז נוּמָה תַּחֲמֹדִי,

וְדָבָר יִקְרֵךְ אוֹתִי הַשְׁמִיעִי.

עפליה. הֲיִשְׂפֹּק לִבֶּךָ?

לארת. אָכֵן עַל־דְּבַר הַמְלֵט וְדוֹדִים יַתְנֶה בְאָזְנָיִךְ

חִשְׁבִים לְמֶתֶק שָׂפָה, לְשַׁעֲשֻׁעֵי דָּמִים רֹתְחִים;

כְּפֶרַח נֶחְמָד בִּימֵי יַלְדוּת בְּמִשְׁחַר הַטָּבַע,

בֹּקֶר יָצִיץ – וְחָלָף, נָעִים – וְחָדֵל קִימֵהוּ,

כְּרֵיחַ עֲדָנִים עוֹבֵר נְעִימוֹת תַּעֲנֻגֵי רָגַע;

אַל־נָּא יוֹתֵר אֲחוֹתִי.

עפליה. וְיֹתֵר מֵאֵלֶּה אֵין?

לארת. אַל־נָּא יֹתֵר. בְּרִיאָה מִדֵּי תִשְׂגֶּא תַּפְרִיחַ,

לֹא־אַךְ גָּלְמָהּ יָפוּשׁ שְׁרִירֵי גֵוָהּ יְשׂרָגוּ;

אָכֵן מִדֵּי יוּקַם יִכּוֹן הֵיכָלָהּ חוּצָה,

עוֹשֵׂי דְבָרָהּ פְּנִימָה, נַפְשָׁהּ וְרוּחָהּ בַּקֶּרֶב

גַּם־הֵם יִשְׂתָּרְעוּ יָחַד. אוּלַי יֶאֱהָבֵךְ עָתָּה;

אוּלַי עַתָּה לֹא־עוֹד יְגָאֲלוּ תַּרְמִית וָדֹפִי

תֻּמַּת רוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ; אוּלָם הֲלֹא־גוֹר תָּגוּרִי

בְּשִׁיתֵךְ לִבֵּךְ לְגָדְלוֹ, כִּי־לֹא בְיָדוֹ חֶפְצֵהוּ.

אָכֵן גַּם־הוּא, אֲחוֹתִי, הִנּוֹ לְמוֹלַדְתּוֹ עָבֶד;

וְלֹא־לוּ כְּאַחַד הָעָם, אִישִׁים קַלֵּי הָעֶרֶךְ,

בָּרֹה לְנַפְשׁוֹ כְּחֵפֶץ לְבָבוֹ; יַעַן בְּמַעֲשֵׂהוּ

תְּלוּיָה טוֹבַת אַרְצוֹ וּשׁלוֹם ישְׁבֶיהָ יָחַד

עַל־כֵּן לְחֶפְצוֹ וְרוּחוֹ גְּבוּלוֹת וָחֹק הוּשָׂמוּ,

בִּרְצוֹן וְרִשְׁיוֹן הַגּוֹי – הַגֵּו רֹאשׁוֹ הִנֵּהוּ

בְּאָמְרוֹ אֵפוֹא אֲהַבְתִּיךְ, הִנֵּה לְשִׂכְלֵךְ יָאָתָה

הַאֲמֵן לְמוֹצָא שְׂפָתָיו, עַד־מְקוֹם תִּמְצָא יָדֵהוּ

עַל־פִּי מַצָּב וָחק מִגּוֹי כֻּלּוֹ יַפְלוּהוּ.

לְהוֹצִיא דְבָרוֹ לְפָעֳלוֹ; לֵאמֹר עַד־מְקוֹם יִלְוֶנּו

רְצוֹן עַם־דַּנְיָה כֻּלּוֹ, פַּלְּסִי אֲחוֹתִי וּשׁקֹלִי

זִכְרִי כַּמָּה רָעוֹת כְּבוֹדֵךְ יוּכְלוּ יִמְצָאוּ,

בְּתִתֵּךְ לְשִׁירַת דּוֹדָיו חִישׁ־קַל אֹזֶן קַשָּׁבֶת.

אוֹ־כִי תְאַבְּדִי לִבֵּךְ, וְאוֹצַר יְקָרֵךְ תִּפְתָּחִי

לְרִגְשׁוֹת סַעֲרַת רוּחוֹ בְּשַׁלְּחוֹ מִפִּיהוּ רֶסֶן.

יִרְאִי עֹפֶלְיָה, יִרְאִי אָחוֹת יְקָרָה וָגוּרִי;

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ וּשְׁבִי לְחֵשֶׁק לִבֵּךְ מִנֶּגֶד,

הַרְחֵק מֵחֲמַת תַּאֲוָה, הַרְחֵק מִגְּבוּל רְשָׁפֶיהָ.

נַעֲרָה נוֹצְרָה לִבָּהּ לְמַדַּי פִּזְּרָה דְרָכֶיהָ,

אִם־הוֹד יָפְיָהּ וְחִנָּהּ גִּלְּתָה לְעֵינֵי הַסָּהַר.

מִשּׁוֹט לָשׁוֹן לֹא־נִקּוּ גַּם־תֹּם וְהַצְנֵעַ לָכֶת;

רִמָּה פְּעָמִים רַבּוֹת תֹּאכַל צֶאֱצָאֵי אָבִיב,

עַד־לֹא גָמְלוּ נִצָּה עַד־לֹא פִּרְחָם פִּתֵּחוּ;

וּבְעֵת יִרְעֲפוּ טַלְלֵי יַלְדוּת, בְּהִבָּקַע שָׁחַר,

נִשְׁמַת רוּחוֹת רָעוֹת תַּרְבֶּה הַשְׁחֵת הָרֵעַ.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ אֵפוֹא! יִרְאָה בִּטְחָה מְאַזָּרֶת;

שַׁחֲרוּת גַּם־בְּאֵין דָּבָר כַּיָּם נִגְרָשׁ סֹעָרֶת.

עפליה. פִּתְגַּם לִקְחֲךָ הַטּוֹב לְנוֹטֵר לְבָבִי אָשִימָה.

אָכֵן, אָחִי הַטּוֹב, אַל־נָא תַעֲשֶׂה גַּם־אָתָּה,

כְּמוֹרִים רַבִּים חַנְפֵי לֵבָב, הַרְאֵה יַרְאוּנוּ

דֶּרֶךְ רְכָסִים וְסִירִים, דֶּרֶךְ יַעֲלֶה שָׁמָיְמָה;

וְהֵמָּה כְּפֹרְעֵי מוּסָר, מְשַׁלְּחֵי מִפָּנִים רֶסֶן,

בִּנְתִיב פְּרָחִים וְצִיצִים בִּנְתִיב תַּאֲוָה יִדְרֹכוּ,

וְתוֹרַת פִּיהֶם יִזְנָחוּ.

לארת. אַל־לִי אָחוֹת תִּדְאָגִי.

אָכֵן אֲאַחֵר שָׁבֶת; – רְאִי־נָא הִנֵּה אָבִינוּ. (פלון בא)

מִשְׁנֵה בִּרְכַת שָׁלוֹם מִשְׁנֵה בְרָכָה מִמָּעַל;

מִקְרִי יָאִיר פָּנָיו, בְּרָכָה אֶקַּח פַּעֲמָיִם.

פלון. עוֹדְךָ בָּזֶה לְאֶרֶת! לָאֳנִי, לָאֳנִי, אֵי־בשֶׁת!

בְּמִפְרַשׂ הָאֳנִי בְּעָרְפָּהּ יָלִין יִשְׁכֹּן הָרוּחַ,

כֻּלָּם בּוֹאֲךָ יְחַכּוּ. – הֵא־עוֹד בְּרָכָה לַדָּרֶךְ.

(סומך ידו על ראש לארת)

וְאֵלֶּה דְבָרַי זָכְרָה וּבְמוֹ זִכְרוֹנְךָ חֹקָּה.

אַל־נָא תְבַהֵל לִמְסֹר לָפֶה מַעֲלוֹת רוּחֶךָ,

אַף־לֹא לִידֵי מַעֲשֶׂה מְזִמָּה עַד־לֹא גָמָלָה.

רָצוּי תִּהְיֶה לָעָם, אַךְ־אַל כַּהֲמֹנוֹ גָבֶר.

אֹהֲבִים קָנְתָה נַפְשְׁךָ, וְרוּחָם בָּחֹן בָּחַנְתָּ,

אַמְצָה אוֹתָם אֶל־לֵב, רַתְּקֵם בַּחֲשׁוּקֵי נְחשֶׁת¹⁵;

אַךְ־אַל כַּפְּךָ תְּחַלֵּל לְמַהֵר לְחַבֵּק כָּל־רֵעַ,

אוֹהֵב עַתָּה רֻקַּם, וַאֲשֶׁר לֹא־בֻכַּר עֲדֶנָּה.

הִשָּׁמֶר מִבּוֹא בְרִיב; אָכֵן אִם־בֹּא נוֹקַשְׁתָּ,

הַשְׂכֵּל וּנְהַג בְּחָכְמָה, לִירוֹא מִמְּךָ יְרִיבֶךָ.

אָזְנְךָ תִתֵּן לְכָל־אִישׁ וְלִמְעַט דִּבְרֵי שְׂפָתֶיךָ;

קַבֵּל עֵצָה מִכֹּל וְנִצְרָה מִשְׁפָּטְךָ אָתָּה.

חֲמֻדוֹת כְּמִסַּת כִּיסְךָ תַּעֲטֶה, אַךְ־אַל תִּלְבּשֶׁת

זָרָה לְמַרְאֶה; יְקָרָה תִהְיֶה אַךְ־לֹא נוֹצָצֶת;

פְּעָמִים רַבּוֹת אָמְנָם בְּבִגְדוֹ יִנָּכֶר גָּבֶר,

וְאֵלֶּה בְצָרְפַת, אַנְשֵׁי מַעֲלָה מִמְּרוֹם הָאָרֶץ,

טוֹבֵי טַעַם הֵמָּה וּמְאֹד יַקִּירֵי דָעַת.

אַל־תְּהִי בְּנֹתְנֵי מִלְוָה, גַּם־לֹא בְּלֹקְחֵי מַשָּׁאוֹת;

לְמַלְוֶה יֹאבַד לָרֹב כַּסְפּוֹ וְרֵעֵהוּ יָחַד,

וּלְלֹוֶה – מַשְּׁאוֹת כָּל־יָד מְבוּכָה בְּחֶשְׁבּוֹן יָבִיאוּ¹⁶.

אַךְ־זֹאת עָלְתָה עַל־כֹּל: שָׁמְרָה אֱמוּנָה לְנַפְשֶׁךָ;

וְכִנְכוֹן מוֹצָא בֹקֶר אַחַר כִּי־פָנָה לָיְלָה,

נָכוֹן מוֹצָא דָבָר, כִּי־לֹא תִשְׁקֹר לְרֵעֶךָ,

הַצְלַח וּשְׁלָם! בִּרְכַת שְׁלוֹמִי בָּזֹאת תְּאַמְצֶךָ!

לארת. בְּמּוֹרָא וִיקָר אָבִי, בִּרְכַת שְׁלוֹמְךָ לָקָחְתִּי.

פלון. הָעֵת תִּקְרָא; לְכָה־נָּא, כִּי־לְךָ יְחַכּוּ אֲנָשֶׁיךָ.

לארת. שָׁלוֹם אֲחוֹתִי! זִכְרִי דְבָרַי אִתָּךְ דִּבַּרְתִּי.

עפליה. הִנָּם צְפוּנִים בְּלִבִּי, וְאַתָּה אָחִי בְּיָדֶךָ

תִּצֹר מְפַתֵּחַ לָמוֹ.

לארת. שָׁלוֹם! (יוצא)

פלון. מַה־זֶּה בִתִּי דִּבֶּר עַתָּה אָחִיךְ בְּאָזְנָיִךְ?

עפליה. דְּבָרִים אֲחָדִים, בִּי־אָבִי, עַל־דְּבַר הַנָּסִיךְ הַמְלֵט.

פלון. אָכֵן יָפֶה נִזְכַּרְתִּי!

הֻגֵּד הֻגַּד בְּאָזְנָי, כִּי־לָךְ בָּעֵת הַלֵּזוּ

יַקְדִישׁ לָרֹב רִגְעֵי חֻפְשׁוֹ; וְגַם־אַתְּ – שָׁמַעְתִּי

תְּקַבְּלִי פָנָיו בִּרְצוֹן נַפְשֵׁךְ וּבְטוֹבַת עָיִן.

אִם־יֵשׁ בָּזֶה נְכוֹנָה (כַּאֲשֶׁר אוֹתִי הִזְהִירוּ,

וּבְתוֹר עֵצָה טוֹבָה) עָלַי אוֹתָךְ הוֹדִיעַ,

כִּי־לֹא תֵדְעִי הֵיטֵב לְהָבִין אֶת־חִין עֶרְכֵּכִי,

כַּאֲשֶׁר לִכְבוֹד נַפְשֵׁךְ וּלְבַת פָּלוֹן יָאָתָה.

מַה־יֵּשׁ בֵּינֵךְ וּבֵינוֹ? קֹשֶט וֶאֱמֶת הַגִּידִי.

עפליה. אָמְנָם אָבִי, כַּמֶּה פְעָמִים בָּעֵת הַלֵּזוּ,

עַל־דְּבַר רִגְשׁוֹת לִבּוֹ בְּאָזְנַי הִבִּיעַ אֹמֶר.

פלון. רִגְשׁוֹת לִבּוֹ! רָזִי־לִי! כְּיַלְדָּה רַכָּה תְּדַבֵּרִי,

כְּיַלְדָּה לֹא־עוֹד נִסְּתָה בְּדַרְכֵי סִירִים כָּאֵלֶה.

הַאִם תִּבְטְחִי בִּתִּי בַּאֲשֶׁר תְּכַנִּיהוּ אֹמֶר?

עפליה. טֶרֶם אֵדַע, אֲדֹנִי אָבִי, דָּבָר אֶחְשֹׁבָה.

פלון. שִׁמְעִי וְאוֹרֵךְ: חִשְׁבִי כִּי־עוֹד פִּרְחָח הִנֵּכִי,

בַּאֲשֶׁר אֲמָרִים רֵיקִים, שִׁקְלֵי קֹדֶשׁ אֵינֵמוֹ,

לְכֶסֶף עוֹבֵר חָשָׁבְתְּ. הַרְבִּי הַאֲמֵר נַפְשֵׁכִי

וָלֹא, כִּי־אָז – לְבִלְתִּי רַדֵּף אֲמָרַי כִּי־דַלּוּ

עַד־צֵאת רוּחָם – חֶסְרוֹן דַּעְתֵּךְ לַכֹּל תֹאמֵרִי¹⁷.

עפליה. הֶעְתִּיר עָלַי אָבִי דִּבְרֵי אַהֲבָה וָנֹעַם,

בְּאֹרַח צְדָקָה וָקשֶׁט.

פלון. אֹרַח עוֹלָם תְּכַנִּים; הַרְפִּי מִנִּי וַחֲדָלִי.

עפליה. וּלְנִיב שְׂפָתָיו אָבִי נָתַן עָצְמָה וָאֹמֶץ,

כִּמְעַט בְּמוֹ כָּל־שְׁבֻעַת קֹדֶשׁ תַּחַת שָׁמָיִם.

פלון. מוֹקְשִׁים לְבַעֲלֵי כָנָף. הִנֵּה יוֹדֵעַ אָנִי,

מִדֵּי יְרֻתְּחוּ דָמִים, כַּמָּה תִּבְזוֹר הָרוּחַ

שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לַפֶּה. זִיקוֹת נוֹצְצִים כָּאֵלֶּה,

זִיקוֹת שֶׁאוֹר נָגְהָם גָּדוֹל מֵחֹם יָפִיקוּ,

וְיַחְדָּו בְּצֵאתָם מִפֶּה בְּרֶגַע נִבְרְאוּ יִדְעָכוּ, –

אַל־לְאֵשׁ תַּחְשְׁבִים בִּתִּי. מִיּוֹם הַזֶּה וָמַעְלָה

חִשְׁכִי חִשְׁכִי בִּתִּי יוֹתֵר קִרְבַת עֲלוּמָיִךְ

וּמְחִיר קְרִיאָה לִרְאוּת פָּנִים הַרְבִּי הַגְדִּילִי

מִקּוֹל פְּקֻדָּה לְהַרְצוֹת דְּבָרִים. לַנָּסִיךְ הַמְלֵט,

אַךְ־זֹאת תּוּכְלִי הַאֲמֵן: צָעִיר לְיָמִים הִנֵּהוּ,

גְּבֻלוֹת חַבְלוֹ נִטּוּ וּבְכַר נִרְחָב יָנוּעַ

מֵאֲשֶׁר תּוּכְלִי לָנוּעַ אָתְּ. בְּאַחַת, עֹפֶלְיָה,

אַל־תִּבְטְחִי בַּהֲמוֹן נְדָרָיו לֹקְחֵי נְפָשׁוֹת הִנָּמוֹ

מְשַׁחֲרֵי לְתַאֲוָה כֻּלָּם מְלִיצֵי מוֹרָשֵׁי אָוֶן,

שׁוֹנִים הַרְבֵּה בְּעֵינָם מֵאֲשֶׁר יַרְאֶה מַעֲטֵמוֹ,

כְּאַנְשֵׁי אֱמוּנָה יֶהְגּוּ יַבִּיעוּ אֱסָרֵי קֹדֶשׁ¹⁸

לְמַעַן עָקֹב וְרַמֵּה יוֹתֵר. אַחַת דִבַּרְתִּי,

אֶחְפּוֹץ – בְּמִלִּין בְּרוּרוֹת – כִּי־לֹא מִיּוֹם וָהָלְאָה

תְּאַבְּדִי רֶגַע אֶחָד מִנִּי עִתּוֹת מַרְגּוֹעַ,

לָבוֹא עִם־כְּבוֹד הַנְּסִיךְ הַמְלֵט בְּמִלִּין וָלַהַג.

רְאִי־נָא הִנְנִי מְצַוֵּךְ; לְדַרְכֵּךְ קוּמִי וָלֵכִי.

עפליה. לְקוֹלְךָ אָדוֹן אֶשְׁמָעָה. (יוצאים)

מחזה ד.

(לפני מעלה הארמון. המלט, הורץ ומרסאל)

המלט. הַקֹּר חָזָק לִמְאֹד, וְהָרוּחַ יֹאכַל בְּזָעַף.

הורץ. רוּחַ קָשָׁה וְקָרָה, רוּחַ חַדָּה וְקוֹרָצֶת.

המלט. מַה־מִּלֵּיל עָתָּה?

הורץ. עוֹד־מְעַט מִזְעָר אֶחֱשֹׁב, וַחֲצוֹת לַיְלָה תַּגִּיעַ.

מרסאל. לֹא־כֵן, כִּי־כְבָר פַּעֲמֹן הָעֹפֶל אוֹתָהּ הִשְׁמִיעַ.

הורץ. הַאִם בֶּאֱמֶת מַרְסֵאל? אָזְנִי לֹא־שָׁמְעָה מְאוּמָה;

וּבְכֵן תִּקְרַב הָעֵת לָשׁוּט הִסְכִּין הָרוּחַ.

(רעם תופים וחצוצרות ומחי קבל ישמע)

אוּלָם נְסִיכִי מָה־אֵלֶּה?

המלט. מוֹשֵׁל דַּנְיָה יִשְׁקֹד עַל־כּוֹס יְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף,

הֵידָד לְשׁוֹתִים יַעֲנֶה, בְּמָחוֹל יָחֹג יָרִיעַ;

וּבְעֵת גְּבִיעֵי חֶמֶר יָרִיק יְגַמֵּא אֶל־פִּיהוּ,

תְּרוּעַת חֲצוֹצְרוֹת וְרַעַם תֻּפִּים יַעֲנוּ יוֹדִיעוּ

מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ בַּשְּׁתִי.

הורץ. הֲכָזֶה מִנְהַג הָאָרֶץ?

המלט. מִנְהָג פָּרוּץ הִנֵּהוּ;

אַךְ־לְפִי רוּחִי וְדֵעִי – אַף־כִּי בָּזֶה נוֹלַדְתִּי

וְיַחְדָּו גְּדֵלַנִי מֵאָז – הִנֵּה מִנְהָג כָּמֹהוּ

כָּבוֹד וִיקָר לְעֹקְרוֹ יוֹתֵר מֵאִישׁ יִצְּרֶנְהוּ.

שְׁתִי־זֶה מְהוֹלֵל כָּל־רֹאשׁ לְחֶרְפָּה וָבוּז יְשִׂימֵנוּ

בְּעֵינֵי יוֹשְׁבֵי תֵבֵל קֵדְמָה וָיָמָה יָחַד;

סְבוּאִים יִקְרְאוּ לָנוּ, יִטְפְּלוּ קָלוֹן עַל־שְׁמֵנוּ:

כִּנוּי חֲזִירִים. וְגַם־הוּא אָמְנָה יַפְשִׁיט כָּל־אֶדֶר

מִנִּי מַעֲשֵי הַגּוֹי גַּם־לוּ בְהָדָר כּוֹנָנוּ;

יִקְבַּע עָצְמָם וְכֹחָם סְגֻלּוֹת נַפְשָׁם כֻּלָּנָה.

כָּזאת יִקְרֶה לָרב גַּם־אִישׁ וָאִישׁ בֶּחָלֶד,

בִּדְבוֹק בְּנַפְשָׁם מוּם־רָע נָחֲלָה מִטֶּבַע לָמוֹ,

כְּחֶסְרוֹן מִנִּי לֵדָה (וּבְזֹאת לֹא־הֵם אָשֵׁמוּ

כִּי־אֵין בִּידֵי בְרִיאָה לָבוּר לְנַפְשָׁהּ מוֹלֶדֶת)

בַּאֲשֶׁר שִׁפְעַת דָּמָם עָבְרָה בָהֶם הַמָּזֶג,

תַּהֲרֹס חֹמוֹת וָחֵל גִּדְרֵי חָכְמָה וָדָעַת,

אוֹ־בָם דָּבְקָה מִדָּה תַּחֲמִיץ וְתַשְׁחִית מִתֹּאַר

כָּל־צְבִי דַּרְכֵי נֹעַם – אֲנָשִׁים כָּאֵל, אָמַרְתִּי.

חוֹתַם חֶסְרוֹן אֶחָד אִם־אַךְ עֲלֵיהֶם יִשָּׂאוּ

(אִם שִׁית מִידֵי טִבְעָם אוֹ־כֶתֶם מִידֵי פָגַע)

לוּ־תְהִי צִדְקַת רוּחָם כְּחֶסֶד אֱלוֹהַּ לָטֹהַר,

וְרַבָּה בְלִי־קֵץ כַּאֲשֶׁר כַּלְכֵּל אַךְ־יוּכַל גָּבֶר,

הִנֵּה בְּעֵינֵי הַכֹּל לְדִרְאוֹן אָדָם הִנָּמוֹ

בִּגְלַל מוּמָם אֶחָד; גַּרְגַּר בָּאְשָׁה יַכְרִיעַ

יְבַלַּע כָּל־פְּאֵר וִיקָר יְשִׂימָם לְרַאֲוָה כָּמֹהוּ.

הורץ. הַבֵּט נְסִיכִי הִנּוֹ־בָא! (הרוח נגלה)

המלט. מַלְאֲכֵי רַחֲמִים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן אָנָּא תִמְכוּנִי! –

אִם־רוּחַ בְּרָכָה וְשָׁלוֹם אוֹ־שֵׁד אָרוּר הִנֶּךָּ,

אִתְּךָ רֵיחַ שְׁחָקִים אוֹ־בְאשׁ תָּפְתֶּה הֵבֵאתָ

זְמָמְךָ רָצוֹן אוֹ־רַע יָעָץ, הִנֵּה נִגְלֵיתָ

בִּדְמוּת מַרְאֵה כָזֶה, כֻּלּוֹ אוֹמֵר דִּרְשׁוּנִי,

עַל־כֵּן אֶכְסֹף לְדַבֵּר אִתָּךְ: הַמְלֵט אֲכַנֶּךָ,

מַלְכִּי וְאָבִי; מוֹשֵׁל דַּנְיָה אָנָא הֲשִׁיבֵנִי!

אַל־נָא לֵרוֹץ תִּתְּנֵנִי בְּשָׂפֶק! אָנָא הַגִּידָה:

לָמָה עַצְמוֹת קָדְשְׁךָ, שְׂרִידִים בַּמָּוֶת שָׂמְנוּ,

נִתְּקוּ מַעֲטֵה בַדִּים? וְלָמָּה גָּדִישׁ וָקֶבֶר,

שֶׁשָּׁם מוּשָׂם שָׁלוֹם בְּאָרוֹן אוֹתְךָ רָאִינוּ,

פָּעֹר פָּעַר אֶת־פִּיו, מַשָּׂא כַּפֹּרֶת שַׁיִשׁ,

הָקֵא אוֹתְךָ מִן־גֵּו? מַה־זֶּה הוֹיָה הַפָּעַם,

כִּי־אַתְּ, גְּוִיָּה מֵתָה, כֻּלָּךְ בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת.

יָצָאת לְבַקֵּר שֵׁנִית לִבְנַת נְגֹהוֹת יָרֵחַ,

לָשׂוּם לְזַעֲוָה לַיְלָה, וְאוֹתָנוּ פְּתָאֵי אָרֶץ

מַלְּאוֹת מָגוֹר וְרָגְזָה, הַשְׁמֵם כָּל־לֵב וָרוּחַ,

בַּהֲמוֹן שְׂעִפִּים רַבִּים שָׂגְבוּ מִבִּינַת גָּבֶר?

הַגֵּד, מַה־זֶּה? וְלָמָּה? מַה־זֹּאת תַחְפֹּץ וְעָשִׂינוּ?

(הרוח מורה באצבע להמלט)

הורץ. יוֹרֶה בְּאֶצְבַּע, אוֹתְךָ יִקְרָא אַחֲרָיו לָלָכֶת

וּכְמוֹ סוֹדוֹ אוֹתְךָ לְבַדְּךָ יֹאבֶה הוֹדִיעַ.

מרסאל. הַבֵּט, אֵיכָה בִּמְאוֹר פָּנִים יְנוֹפֵף יָדֵהוּ

יַרְאֲךָ מָקוֹם אַחֵר רָחוֹק מִזֶּה וָהָלְאָה;

אַל־נָא תֵלֵךְ אַחֲרָיו.

הורץ. אַל־נָא תֵלֵךְ, חָלִילָה!

המלט. לִפְצוֹת שְׂפָתָיו יְמָאֵן; הָבָה אַחֲרָיו אֵלֵכָה.

הורץ. כָּזֹאת, נְסִיכִי, אַל־תָּעַשׂ.

המלט. וּמָה? אַיֵּה אֵיפֹה מָקוֹם בָּזֶה לָפָחַד?

חַיֵּי חֶלְדִּי בְּעֵינַי נֹפְלִים מִמְּחִיר הַמַּחַט;

וְחַיֵּי נַפְשִׁי, מַה־זֶּה יוּכַל לַעֲשׂוֹת לָהֵמָּה?

הַאֵין גַּם־הִיא כָּמֹהוּ חַיָּה וּבַת בְּלִי־מָוֶת?

יְנוֹפֵף יַטֶּה יָדוֹ, אֵלְכָה אַחֲרָיו אָרוּצָה.

הורץ. וּמַה אִם־יַט אוֹתְךָ יַתְעֶה נְסִיכִי מְצוּלָתָה,

אוֹ־שָׁם, אוּלַי, אֶל־צוּר מָגוֹר אֶל־שֵׁן הַסָּלַע,

נָטוּי מִמְּקוֹם רַגְלָיו עַל־פְּנֵי הַיָּם מִמָּעַל?

וְאִם־שָׁם יַעֲטֶה תְמוּנָה וּדְמוּת אֵימִים אַחֶרֶת

עָשֹׁק תַּעֲשֹׁק דַּעְתְּךָ, תָּסִיר אוֹתָהּ מִגְּבָרֶת,

וְתַכְּךָ בְּתִמְהוֹן לֵבָב? שִׁיתָה לִבְּךָ וּזְכֹרָה:

כִּי־מְקוֹם הַצּוּק הַהוּא, גַּם־בְּלִי כָל־סִבָּה מוֹצֵאת,

יְחוֹלֵל מַרְאוֹת זְוָעָה בְּרַעְיוֹן ובְמֹחַ גָּבֶר,

אֶל־יָם יַבִּיט מִמְּרוֹם קוֹמוֹת הַרְבֵּה כָּאֵלֶּה,

וּשְׁאוֹן נַהֲמַת גַּלָּיו יִשְׁמַע מִתְּהוֹם מִתָּחַת.

המלט. יוֹסֵף יְנוֹפֵף יָדוֹ; לְכָה־נָּא, אַחֲרֶיךָ אָנִי.

מרסאל. אַל־נָא תֵלֵךְ, נְסִיכִי.

המלט. הַרְפּוּ אִסְפוּ יָדָיִם!

הורץ. שִׁמְעָה לְעֵצָה, אַל־תֵּלֵךְ.

המלט. פְּקֻדַּת יָמַי תִּקְרָאֶה,

וְכָל־גִּיד בַּגֵּו הַלָּז, עֹרְקִים מִשַּׂעֲרָה דַקּוּ,

תַּקְשֶׁה כְּמֵיתְרֵי לָבִיא שְׁרִירֵי אַרְיֵה בַיָּעַר. –

הִנֵּה יוֹסִיף יִקְרָא; – הַרְפּוּ אֲדֹנַי הַנִּיחוּ! –

בְּאֵלֵי מָרוֹם, לְרוּחַ אֶעֱשֶׂה כָל־אִישׁ יַעְצְרֵנִי.

(נחלץ מידם בחזקה)

הַרְפּוּ הַרְפּוּ! אֹמַר. לְכָה־נָּא, אַחֲרֶיךָ אָנִי.

(הרוח והמלט יוצאים)

הורץ. מִנִּי רַעְיוֹן רוּחוֹ יָצוֹא יֵצֵא מִדָּעַת.

מרסאל. נִרְדְּפָה אַחֲרָיו; אַל־נָא לָנוּ בְּקוֹלוֹ שָׁמוֹעַ.

הורץ. הָבָה! אַחֲרָיו! – מַה־זֶּה תִהְיֶה אַחֲרִית כָּל־אֵלֶּה

מרסאל. כִּדְמוּת רָקָב וּבְאשׁ עָלוּ בְּדַנְיָה אַרְצֵנוּ.

הורץ. שׁוֹכֵן שְׁחָקִים יְכוֹנְנֶהָ.

מרסאל. הָבָה, אַחֲרָיו נָרוּצָה.

(יוצאים)

מחזה ה.

(הרוח והמלט)

המלט. אֶל־אָן תּוֹלִיךְ אוֹתִי? הַגֵּד, לֹא־אֵלֶךְ הָלְאָה.

הרוח. שִׁמְעָה עָדָי.

המלט. אֶשְׁמָעָה.

הרוח. קָרְבוּ לָבוֹא רְגָעַי, אָשׁוּב אֶמָּסֶר בָּמוֹ

אֶל־יַד לַהֲבֵי גָפְרִית מְעַנֵּי וּמְמָרְקֵי נָפֶשׁ.

המלט. אִי־לָךְ רוּחַ אֻמְלָלָה!

הרוח. אַל־לִי תַרְבֶּה לָנוּד, אַךְ־הַט אֹזֶן קַשֶּׁבֶת

לַאֲשֶׁר אֲחַוֶּה אוֹתָךְ.

המלט. דַּבֵּר וְעָלַי לִשְׁמוֹעַ.

הרוח. גַּם־לְךָ לִנְקֹם נָקָם, אַחֲרֵי אוֹתִי שָׁמַעְתָּ.

המלט. מָה?!

הרוח. רוּחַ אָבִיךָ אָנִי.

עַד־עֵת נֶחְתַּךְ עָלַי, לָשׁוּט וְלָנוּעַ לָיְלָה,

וְיוֹמָם עַנּוֹת נַפְשִׁי כָּלוּא בְּמוֹקְדֵי שַׁלְהָבֶת,

עַד־צְרֹף חֶלְאַת פְּשָׁעַי בִּימֵי חֶלְדִּי עָשִׂיתִי,

וְתַמָּה וְהָיְתָה לְבָעֵר, לוּלֵא מֻזְהָר הָיִיתִי,

לְבִלְתִּי גַלּוֹת מִסְתְּרֵי כִלְאִי, כִּי־אָז יָכֹלְתִּי

סַפֵּר בְּאָזְנְךָ דְּבָרִים, שֶׁגַּם הַקַּל בָּהֵמָּה

אֶת־סְגוֹר לִבְּךָ יִקְרַע, יַקְפִּיא בְּתוֹכְךָ דַּם־נֹעַר;

מִנִּי גַּלְגֵּל יָרִיץ עֵינֶיךָ כְּכוֹכְבֵי שַׁחַק,

יַפְרִיד קְוֻצּוֹת רֹאשְׁךָ, יַחְדָּו נִקְלְעוּ סֻבָּכוּ,

וְשַׂעֲרָה שַׂעֲרָה לְבַדָּהּ יְסַמֵּר וְאֶל־עָל יַגְבִּיהַּ,

כִּדְמוּת מִקְשׁוֹת¹⁹ קִפּוֹד, בְּקִצְפּוֹ בְּהִמָּלְאוֹ רֹגֶז,

אָכֵן רָזֵי עוֹלָם כָּאֵל לֹא־נִתְּנוּ לְגַלּוֹת

בְּאָזְנֵי בָשָׂר וָדָם. – שִׁמְעָה הַמְלֵט, שְׁמָעֵנִי,

אָבִיךָ זֶה יְלָדְךָ אִם־אַךְ אָהֹב אָהַבְתָּ –

המלט. אוֹיָה אוֹיָה אֵלִי!

הרוח. נָקְמָה דָּמָיו שֻׁפָּכוּ,

נָקְמָה רֶצַח נִתְעָב, רֶצַח מוּזָר לָנָפֶשׁ.

המלט. רֶצַח?!

הרוח. רֶצַח נִתְעָב לִמְאֹד הִנּוֹ בַּטּוֹב מִדְּרָכִים;

אַךְ־זֶה נִתְעָב הַרְבֵה, נִפְלָא, מוּזָר לָנָפֶשׁ.

המלט. מַהֵר הַגֵּד בְּאָזְנַי, וְלָשֵׂאת כָּנָף אָחִישָׁה,

כִּמְעוּף תְּפִלָּה זַכָּה אוֹ־הֲגִיג אַהֲבָה עֹרֶגֶת,

נָקָם נָקָם לָקַחַת.

הרוח. מָהִיר וְנָכוֹן אֶרְאֶךָּ;

אָמְנָם מִצִּיץ דָּשֵׁן, שַׁאֲנָן יַכֶּה שָרָשָׁיו²⁰

עַל־שְׂפַת נַחַל דּוּמָה²¹, טָפַשׁ וְהִשְׁמִין לִבֶּךָ,

אִם־לֹא עַל־זֹאת רָגָזְתָּ.

עַתָּה שִׁמְעָה הַמְלֵט: שְׁמֻעָה בָּעָם הֶעֱבִירוּ,

כִּי־עֵת נוּמִי שְׁנָתִי בַּגָּן נָחָשׁ נְשָׁכָנִי;

כָּכָה חָרְשׁוּ מְזִמָּה, הִתְעוּ בְדַנְיָה כָּל־אֹזֶן,

בַּשָּׁוְא עַל־דְּבַר מוֹתִי; דַּע־עַתָּה, עֶלֶם חֶמֶד,

כִּי־זֶה נָחָשׁ, בְּנָשְׁכוֹ קִפֵּד חַיֵּי אָבִיךָ,

יִשָּׂא בְרֹאשׁוֹ נִזְרֵהוּ.

המלט. אוֹיָה רוּחִי, רוּחַ קָדְשִׁי! הִנֵּה־זֶה דּוֹדִי!

הָרוּחַ. וּפְרִיץ חַיּוֹת הַזֶּה, מְנָאֵף וּמְגָאֵל עָרֶשׂ,

בְּמִקְסַם מְלִיצוֹת יָפוֹת, בְּכִשְׁרוֹן בּוֹגְדוֹת וָמָעַל!

(אֹרוּ מְלִיצָה וְכִשְׁרוֹן כֹּה־אוֹן לַדִּיחַ לָמוֹ!)

מָשַׁךְ בְּחַבְלֵי תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ לֹא־יָדְעָה בּשֶׁת

אֶת־לֵב אִשְׁתִּי, תְּמִימַת נָשִׁים לְמַרְאֵה עֵינָיִם.

אוֹיָה הַמְלֵט אֵיכָה לִנְפּוֹל אִמְּךָ הֶעֱמִיקָה!

אוֹתִי עָזְבָה, אוֹתִי שֶׁכֹּה נְדָבָה אֲהַבְתִּיהָ,

אַהֲבָה בָרָה וְנַעֲלָה, אַהֲבָה צְמָדִים הָלָכָה

אֶת־שְׁבֻעָה פָּצוּ שְׂפָתַי יוֹם־לִי אוֹתָהּ אֵרַשְׂתִּי;

לַחֲבֹק זְרֹעוֹת נָבָל, סְגֻלּוֹת נַפְשׁוֹ אַךְ־דַּלּוּ

לְעֻמַּת סְגֻלּוֹת נַפְשִׁי אָנֹכִי!

אָכֵן כְּמוֹ־תֹם יַעֲמֹד מִבְּלִי יָנוּט לָנֶצַח,

גַּם־לוּ תְּסִיתוֹ חַטָּאת בִּדְמוּת מַלְאַךְ שָׁמָיִם,

כָּכָה זִמָּה, לְשָׂרָף נוֹצֵץ גַּם־לוּ נִצְמָדָה,

מְהֵרָה תִּשְׂבַּע דּוֹדָיו, תָּבוּז לִיצוּעֵי שַׁחַק,

וְעַלַּע תִּבְחַר בַּפֶּרֶשׁ.

אַךְ־הַס! כַּאֲשֶׁר אֲדַמֶּה אָרִיחַ רֵיחַ בֹּקֶר;

אַקְצִיר אֵפוֹא מִלָּי. – כַּאֲשֶׁר בְּגַנִּי שָׁכָבְתִּי,

כְּדַרְכִּי מֵאָז יוֹם־יוֹם לִישֹׁן בְּמוֹעֵד צָהֳרָיִם,

דּוֹדְךָ לְעֵת־זוֹ יָשַׁנְתִּי בֶטַח אָרַב כְּחֶתֶף,

וּמִיץ אַשְׁכְּלוֹת מְרֹרוֹת בַּסַּף אִתּוֹ בַּסָּתֶר,

וּבִמְבוֹא אָזְנִי הִטִּיף מִיץ־זֶה יְחוֹלֵל צָרָעַת;

שֶׁזֶּה כֹחוֹ לְדַם־אִישׁ יִשְׁמֹר אֵיבָה נִצָּחַת,

וְחִישׁ כַּכֶּסֶף הַחַי אֶל־גֵּו יַחְפֹּז לָרֶדֶת,

יִפְרֹץ יַעֲבֹר שְׁעָרָיו, כָּל־יַד מַעְגָּל וָדָרֶךְ

וּבְאוֹן וְכֹחַ פִּתְאֹם יַקְפִּיא וְיַעֲמִיד בַּקֶּרֶב

דָּמִים זַכִּים נוֹזְלִים, כְּחָלָב יַקְפִּיאוֹ חֹמֶץ

כִּמְעַט יִזֶּה לְתוֹכוֹ. כָּזֹאת גַּם־אֲנִי קָרָתְנִי:

בְּרֶגַע קָטֹן אֶחָד כִּסָּה נֶגַע פּוֹרֵחַ

מַחְשׂוֹף גָּרָב מַמְאִיר, כְּגֵיחֲזִי בְּיָמִים מִקֶּדֶם,

חֶלְקַת בְּשָׂרִי מִסָּבִיב.

כָּכָה בִּידֵי אָחִי, בְּנוּמִי שְׁנָתִי לָבֶטַח,

חַיִּים עֲטָרָה וְשֵׁגָל כֻּלָּם בְּאַחַת שֻׁדָּדְתִּי;

בִּגְמוֹל חֲטָאַי נִצָּה בְּעֶצֶם אִבָּם נִקְטָפְתִּי,

טֶרֶם הֲכִינִי רוּחִי בִּבְלִי תוֹדָה עַל־פָּשַׁע;

טֶרֶם חַשְּׁבִי דְרָכַי לָתֵת חֶשְׁבּוֹן שֻׁלַּחְתִּי,

וְנֵטֶל חַטֹּאת חֶלְדִּי בְּרֹאשִׁי הָיוּ כֻלָּנָה.

אוֹיָה נוֹרָא וְאָיֹם! אָיֹם מֵאֵין כָּמֹהוּ!

אַל־זֹאת תִּשָּׂא וְתִסְבֹּל אִם־בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה;

אַל־נָא תִהְיֶה עֶרֶשׂ מְלָכִים בְּדַנְיָה אַרְצֶךָ

מַרְבֵּץ לִזְנוּת וְטֻמְּאָה, לְתוֹעֲבוֹת זִמָּה וָתֶבֶל.

אָכֵן בְּכָל־דֶּרֶךְ תִּבְחַר בַּעֲבוּר בַּצַּע פָּעֳלֶךָ,

אַל־נָא תְגָאֵל רוּחֲךָ, וַעֲלֵי אִמְךָ יְלָדַתְךָ

אַל־יַחֲרשׁ לְבָבְךָ רָע; עָזְבָהּ לְמִשְׁפַּט שָׁמָיִם

לְמוּסַר שִׂכִּים וְחוֹחִים בְּחֵיקָהּ עָמֹק יָלִינוּ,

יִדְקְרוּ יְעַנוּהָ הֵם. – שָׁלוֹם עָלֶיךָ עָתָּה!

תּוֹלָע נוֹצֵץ יְבַשֵּׂר קִרְבַת מוֹצָאֵי בֹקֶר;

הִנֵּה אִשּׁוֹ לֹא־עָז יוּעַם מֵרֶגַע לְרָגַע.

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! זָכְרָה אוֹתִי פָּקְדֵנִי.

(הרוח נעלם)

המלט. אוֹיָה אַתֶּם צִבְאוֹת מָרוֹם! אוֹיָה אַתְּ־אָרֶץ! –

מִי־עוֹד אַפְסָם? הַאִם גַּם־שְׁאוֹל לָהֶם אַחְבִּירָה?

אוֹיָה חֶרְפָּה וָבוּז! – חִזְקָה לִבִּי וֶאֱמָצָה;

וְלָכֶם שְׁרִירַי, אַל־נָא רִפְיוֹן וָזֹקֶן רָגַע!

אַךְ־שְׂאוּ וְנַטְּלוּ אוֹתִי רוֹמָה! – זָכוֹר אוֹתָכָה?

אֶזְכֹּר רוּחַ אֻמְלָל, כָּל־עוֹד זִכְרוֹן יָנוּחַ

בְּגֻלַּת רֹאשִׁי הַהֲרוּסָה הַזֹּאת. זָכור אוֹתָכָה?

מִנִּי לוּחַ לִבִּי אֶמְחֶה זִכְרוֹנֵי הָבֶל,

זִכְרוֹן נִקְלֶה וְתָפֵל, פִּתְגָּם שָׁאוּב מִסֵּפֶר,

כָּל־דְּמוּת תַּבְנִית מְחֻקֶּה, עִקְבוֹת יָמִים עָבָרוּ,

כָּל־אֲשֶׁר רָשְׁמוּ עָלָיו עֲלוּמִים וּרְאוּת עֵינָיִם;

וּבְתוֹךְ חִקְקֵי לְבָבִי אַךְ־דְּבַר שְׂפָתֶיךָ יֶחִי,

מִבְּלִי יְעֹרַב עִמּוֹ דָּבָר שָׁפָל מִמֶּנּוּ.

אֶת־זֹאת אָקִים, מָרוֹם! – אִי־לָךְ אִשָּׁה בוֹגָדֶת

הוֹ־זֵד מַצְהִיל פָּנִים, הוֹ־זֵד אָרוּר מַרְשִׁיעַ!

הָבָה סִפְרִי! – נָכוֹן לִרְשׁוֹם עַל־לוּחַ שָׁמָּה

כִּי־יֵשׁ מַצְהִיל פָּנִים, יַצְהִיל פָּנִים וְיַרְשִׁיעַ.

אָכֵן הִנֵּה אֵדַע, כִּי־יֵשׁ בְּדַנְיָה כָּאֵלֶּה; (רושם בספר)

הִנֵּה הִנְּךָ דּוֹדִי. עַתָּה לָאוֹת הִכּוֹנָה:

“שָׁלוֹם, שָׁלוֹם!” יִקְרָא “זָכְרָה אוֹתִי פָּקְדֵנִי”.

הִנֵּה נִשְׁבָּעְתִּי.

הורץ. (ממרחק) נְסִיכִי, נְסִיכִי!

מרסאל. (ממרחק) נְסִיכִי הַמְלֵט!

הורץ. (ממרחק) אֲדֹנָי יִתְמְכֵהוּ!

המלט. אָמֵן וְאָמֵן!

הורץ. (ממרחק) הוֹ־הוֹ! עוּרָה נְסִיכִי, אַיֶּכָּה?

המלט הוֹ־הוֹ! עוּרָה עֶלֶם! עוּרָה בֶן־עַיִט בּוֹאָה!

(הורץ ומרסאל באים)

הורץ. וּמֶה נָסִיךְ יָקָר?

מרסאל. מַה־זֹּאת נְסִיכִי נִהְיָתָה?

המלט. פִּלְאֵי פְלָאוֹת!

הורץ. סַפְּרָה אוֹתָם נְסִיכִי.

המלט. לֹא־לֹא, כִּי־תְגַלוּ אוֹתָם

הורץ. בְּאֵלֵי מָרוֹם, לֹא־אֲנִי נְסִיכִי.

מרסאל. אַף־גַּם לֹא־אָנִי.

המלט. מַה־זֶּה תֹאמְרוּ? הַאִם חָשַׁב כָּזֹאת לֶב־גָּבֶר? –

הַאִם תְּכַסּוּ דָבָר?

הורץ ומרסאל. נְכַסֶּה, בֵּאלֹהֵי שָׁחַק!

המלט. מִנִּי עוֹלָם לֹא־גָר בְּדַנְיָה כֻלָּהּ בְּלִיָּעַל,

בִּלְתִּי אִם־הוּא רָשָּׁע גָּמוּר.

הורץ. אֵין־צֹרֶךְ לְרוּחַ

לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ קִבְרוֹ, לְהַגִּיד כָּאֵלֶּה לָנוּ.

המלט. אָמְנָם צְדַקְתֶּם; אִתְּכֶם תָּלִין נְכֹחָה וָצֶדֶק.

וּבְכֵן אֵפוֹא, מִבְּלִי כַרְכֵּר כִּרְכֻּרִים הַרְבֵּה,

אֶת זֹאת אֶחְשֹׁב לְמִשְׁפָּט: הָבָה נִתְקְעָה כַפָּיִם,

וְנֵלְכָה אִישׁ־אִישׁ לְדַרְכּוֹ; אַתֶּם אַחַי תֵּלֵכוּ

אֶל־מְקוֹם יִקְרְאוּ אֶתְכֶם עִנְיָן וָחֵפֶץ שָׁמָּה –

בַּאֲשֶׁר לְכָל־אִישׁ יֶשְׁנוֹ עִנְיָן אוֹ־חֵפֶץ מְאוּמָה –

וַאֲנִי בְעָנְיִי, רְאוּ־נָא, אֵלְכָה לָצֶקֶת לָחַשׁ.

הורץ. אָכֵן סְבוּכִים וְזָרִים, נְסִיכִי, דְּבָרֶיךָ אֵלֶּה.

המלט. הֵיטֵב חָרָה לְנַפְשִׁי, כִּי־בְזֹאת אֶתְכֶם הִכְעַסְתִּי

בֶּאֱמֶת חָרָה לְנַפְשִׁי.

הורץ. אֵין־פֹּה, נְסִיכִי, כָּל־כָּעַס.

המלט. בִּקְדוֹשׁ דַּנְיָה, בְּפַטְרִיק, יֶשׁ־פֹּה מַכְאוֹב וָכָעַשׂ

וְגַם־רַב וְגָדוֹל הַרְבֵּה. בִּדְבַר חֶזְיוֹן הַלָּיִל,

אֶת־זֹאת אוּכַל הַגֵּד, רוּחַ טָהוֹר הִנֵּהוּ.

וַאֲשֶׁר תִּכְסְפוּ לְדֵעָה דָּבָר הָיָה בֵינֵינוּ,

בָּזֹאת אַחַי כִּבְשׁוּ יִצְרְכֶם כַּאֲשֶׁר תּוּכָלוּ.

עַתָּה יְדִידַי הַיְּקָרִים!

בַּאֲשֶׁר אֹהֲבַי אַתֶּם, חֲבֵרַי וְגִבּוֹרֵי חָיִל,

תְּנוּ־לִי שְׁאֵלָה קְטַנָּה.

הורץ. מַה־הִיא, נְסִיכִי, וְנַעֲשֶׂנָּה?

המלט. לְבִלְתִּי גַלּוֹת לְעוֹלָם מֵאֲשֶׁר רְאִיתֶם הַלָּיְלָה.

הורץ ומרסאל. לֹא־נְגַל נְסִיכִי.

המלט, אַל־נָא, הָבָה הִשָּׁבְעוּ הֵנָּה.

הורץ. בִּימִין צִדְקִי, לֹא־אֲנִי, נְסִיכִי.

מרסאל. גַּם־לִי חָלִילָה;

בִּימִין צִדְקִי גַּם־אָנִי.

המלט. בְּחַרְבִּי, בְּחַרְבִּי.

מרסאל הֲלֹא־זֶה עַתָּה, נְסִיכִי, נִשְׁבָּעְתִּי.

המלט. בְּכָל־לֵב אֶדְרשׁ, בְּכָל־לֵב, בְּחַרְבִּי הִשָּׁבְעוּ הֵנָּה.

הרוח (מארץ) הִשָּׁבֵעוּ.

המלט. הֶאָח עֶלֶם! הַאִם אַתָּה תְמַלֵּל כָּאֵלֶּה?

הַאִם אַתָּה שָׁמָּה נֶאֱמָן בְּנֶאֶמְנֵי אָרֶץ? –

הָבָה – הִנֵּה שְׁמַעְתֶּם מִנִּי מַרְתֵּף קוֹל־רֵעַ –

קוּמוּ הִשָּׁבְעוּ עָתָּה.

הורץ. קְרָא־נָא אָלָתְךָ, נְסִיכִי.

המלט. לְבִלְתִּי הַגֵּד לְעוֹלָם מֵאֲשֶׂר רְאִיתֶם הַפָּעַם

בְּחַרְבִּי הִשָּׁבְעוּ עָתָּה.

הרוח (מארץ). הִשָּׁבֵעוּ.

המלט. בְּאַתְרָא הָדֵין וּבְכָל־אֲתָר?²²

שַׁנּוּ מְקוֹמְכֶם; קוּמוּ אֲדֹנַי, אֵתָיוּ הֵנָּה,

שׁוּבוּ שֵׁנִית אֲדנַי, יֶדְכֶם עַל־חֶרֶב שִׂימוּ:

לְבִלְתִּי הַגֵּד לְעוֹלָם מֵאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם הַפָּעַם,

בְּחַרְבִּי הִשָּׁבְעוּ עָתָּה.

הרוח (מארץ). הִשָּׁבֵעוּ.

המלט. יָפֶה, חֹלֶד זָקֵן! כֹּה־חִישׁ תַּעֲדֹר בָּאָרֶץ?

חוֹפֵר מָהִיר! – גְּשׁוּ־עוֹד אַחַי, הַעְתִּיקוּ הָלְאָה.

הורץ. הוֹ־יוֹם וָלֵיל, אֵיכָה זָרוּ נִפְלְאוּ כָּל־אֵלֶּה!

המלט. וּבְכֵן אֵפוֹא כְּזָרִים קַדְּמָה עַתָּה פָּנֵימוֹ.

אָכֵן רַבּוּ פְלָאוֹת בְּרַחֲבֵי אֶרֶץ וְשָׁמָיִם,

מֵאֲשֶׁר שָׁעֲרָה, הוֹרָץ, בַּחֲלוֹם חָכְמַת חוֹקְרֶיךָ.

אָכֵן אֵתָיוּ!

שׁוּבוּ וּשְׁנוּ גַם־פֹּה אָלָה אֲלִיתֶם זֶה־שָּׁמָּה,

כָּכָה אֶתְכֶם תָּמִיד יַעְזְרוּ רַחֲמֵי שָׁמָיִם,

בְּכָל־אֲשֶׁר נִפְלָא וָזָר בְּאָרְחוֹת חַיַּי תִּרְאוּנִי –

בַּאֲשֶׁר אוּלַי אֶמְצָא בְּיָמִים יָבוֹאוּ חֵפֶץ

לָשׂוּם זָרוֹת מַעֲטִי, שַׁנּוֹת טַעְמִי לְעֵינָיִם –

עֵת תִּרְאוּנִי כָּכָה אִם־אָז לֶב־אִישׁ תָּעִירוּ,

בִּפְכוֹר²³ יְדֵיכֶם אוֹ־בְנִיד רֹאשְׁכֶם, כָּמֹנִי עָתָּה,

אַף־כִּי בְּמַלֵּט מִפֶּה מִלָּה מְעוֹרֶרֶת שֶׂפֶק,

כֶּאֱמוֹר: “הִנֵּה נֵדַע” – אוֹ: “לוּ דַבֵּר חָפָצְנוּ” –

אוֹ־כְמוֹ: “אִלּוּ נַחְפֹּץ כִּי־אָז מָצְאָה יָדֵנוּ” –

אוֹ־כְמוֹ: “יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים רִשְׁיוֹן לוּ־הָיָה לָמוֹ” –

אוֹ־אִם בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת, פָּנִים שׁוֹנִים לָהֵנָּה,

תִּרְזְמְוּ כִּי־סוֹד צָפוּן אִתִּי תֵּדָעוּ:

חָלִילָה לָכֶם מִזֹּאת!

כָּכָה חֶסֶד וְרַחֲמִים בַּצָּר נַפְשְׁכֶם יְחַלֵּצוּ.

הִשָּׁבֵעוּ.

הרוח (מארץ). הִשָּׁבֵעוּ.

המלט. נוּחָה, נוּחָה, רוּחַ נֶעְכָּר! שָׁקֵטָה הַרְגִיעָה. –

וּבְכֵן אֲדֹנַי נַפְשִׁי בְּאַהֲבָה עֲלֵיכֶם אֶעֱזבָה;

וְדָבָר לַעֲשׂוֹת יוּכַל אִישׁ־דַּל וָמָךְ כָּמֹנִי,

לְהָשִׁיב לָכֶם אַהֲבָה, וְלַרְאוֹת רָצוֹן וָחֶסֶד,

בִּרְצוֹת אֲדֹנָי לֹא־יִמְנַע. נֵלְכָה נָשׁוּבָה יָּחַד.

וְאֶצְבַּע לָפֶה תָּמִיד, רְאוּ־נָא אֶתְכֶם בִּקַּשְׁתִּי. –

מִיסוֹד חָרְגָה תֵבֵל²⁴; אוֹיָה, מְאֵרָה וָקֶלֶס!

כִּי־אֲנִי לְצָרָה נוֹלַדְתִּי, שׂוּם־לָּהּ מִשְׁקָל וָפֶלֶס.

אֶפֶס הָבוּ בוֹאוֹ, נֵלְכָה נָשׁוּבָה יָּחַד.

(יוצאים)

מערכה ב.

מחזה א.

(חדר בבית פלון. פלון ורנלד)

פלון. הָבֵא אֵלָיו, רֵנַלְדְּ, הַכְּתָב הַזֶּה וְהַכָּסֶף.

רנלד. אֶעֱשֶׂה אָדוֹן וְאֶשְׁמָעָה.

פלון. בְּבִינָה רַבָּה לְהַפְלִיא תַּעֲשֶׂה רֵנַלְדְּ מַעֲשֶׂיךָ,

אִם־לֵב תָּשִׁית וְתַחְקֹר, עַד־לֹא תִרְאֶה פָּנֵיהוּ,

שִׂיחוֹ וְשִׂיגוֹ מָה־הֵם.

רנלד. כָּזֹאת, אָדוֹן, חָשָׁבְתִּי;

פלון. יָפֶה יְדִידִי, יָפֶה תְדַבֵּר. שִׁית־נָא לִבֶּךָ,

דְּרָשׁ־לִי בָרֹאשׁ, מִי־שָׁם בְּפָרִיז מִבְּנֵי אַרְצֵנוּ

מִי־הֵם וְאֵיכֹה, מוֹצָא לְכַסְפָּם, וְאֵיפֹה יָגוּרוּ,

אֶת־מִי יֵלְכוּ לְחֶבְרָה, כַּמָּה יוֹצִיאוּ כָסֶף;

וְאַחַר מְסִבּוֹת כָּאֵל, בְּמֵרוֹץ דָּבָר אִם־תַּחַז,

כִּי־הֵם יֹדְעִים אֶת־בְּנִי, תּוֹסִיף יֹתֵר לָגֶשֶׁת,

מֵאֲשֶׁר תְּכוֹנֵן וְתַעֲרֹךְ פְּרָטֵי שְׁאֵלוֹת אֵלֵימוֹ:²⁵

שַׁוֵּה נַפְשְׁךָ כְּאִלּוּ אֶת־בְּנִי מֵרָחוֹק תֵּדָע;

לֵאמֹר: "הִנֵּה אֵדַע הוֹרָיו אֹהֲבָיו וְרֵעֵהוּ,

גַּם־מְעַט אוֹתוֹ אֵדַע"; – הֲשַׂמְתָּ רֵנַלְדְּ לִבֶּךָ?

רנלד. הֵיטֵב הֵיטֵב, אֲדֹנִי.

פלון. “גַּם־מְעַט אוֹתוֹ יָדָעְתִּי;” –

“אָכֵן” – תּוֹסִיף – "אַךְ־זְעֵיר; וְאִם־הוּא הָאִישׁ חָשַׁבְתִּי,

אַךְ־עֲוִיל שׁוֹבָב הִנּוֹ, וְכָזֹה וְכָזֶה סוּרֵהוּ"²⁶.

וּפֹה תִּטְפֹּל עָלָיו כְּנַפְשְׁךָ כָּזָב וָכָחַשׁ;

אָכֵן אַל־נָא, יְדִידִי, עָוֹן נִתְעָב חָלִילָה

כְּבוֹדוֹ חַלֵּל יְחַלֵּל; מִזֹּאת תִּשְׁמֹר נַפְשֶׁךָ;

בִּלְתִּי מַעֲשֵׂי נַעֲרוּת, חַטֹּאת מְשׁוּבָה וָפָחַז,

מַעֲשִׂים יְדוּעִים לַכֹּל כְּחַבְרֵי שַׁחֲרוּת וָחֹפֶשׁ.

רנלד. כִּשְׂחֹק בְּקֻבְיָה, אָדוֹן.

פלון. אֵלֶּה, יְדִידִי, וְכָאֵלֶּה,

שָׁתֹה לְשָׁכְרָה, קַלֵּל, בַּקֵּשׁ מַצָּה וָפָצַע,

עָגֹב וְזָנֹה; – עַד־כֹּה לָבוֹא יוּכְלוּ בַּדֶּיךָ.

רנלד. אָכֵן אֲדֹנִי, אֵלֶּה כְּבוֹדוֹ חַלֵּל יְחַלֵּלוּ.

פלון. אָכֵן לֹא־זֹאת, אִם־שְׁקֹל תֵּדַע תְּנוּאוֹת בַּפֶּלֶס.

אַל־לְךָ אָמְנָם לַעֲטוֹת עָלָיו קָלוֹן וָבשֶׁת,

כְּאִלּוּ נִמְכַּר לְתַאֲוָה כָּלָה; לֹא־זֹאת חָשָׁבְתִּי;

אוּלָם חֲטָאָיו בְּכִשְׁרוֹן וּבְחִין שָׂפָה הַבִּיעָה;

עַד־כִּי דָמֹה יִדְמוּ כְּכִתְמֵי תַּעֲלוּלֵי חֹפֶשׁ,

כְּפֶרֶץ לַהַב כַּבִּיר נִבְעֶה בְּנֶפֶשׁ לֹהָטֶת,

כְּסַעֲרַת דָּמִים עַזִּים לֹא־יָדְעוּ רֶסֶן עֲדֶנָּה;

דְּבָרִים רָב־אִישׁ יִתְקֹפוּ.

רנלד. אוּלָם אָדון יָקָר, –

פלון. לָמָּה תַּעֲשֶׂה כָּל־אֵלֶּה?

רנלד. אָמְנָם אָדוֹן יָקָר, אֶת־זֹאת הָבֵן נִכְסָפְתִּי.

פלון. זֹה־הִיא מְגַמַּת פָּנַי, יְדִידִי, וּכְמוֹ אֶחְשֹׁבָה

הִנֵּה מְזִמַּת לִבִּי עֵצָה נְכחָה וְנֶאֱמָנָה.

כַּאֲשֶׁר תִּטְפֹּל עַל־בְּנִי כְּתָמִים קַלִּים כָּאֵלֶּה,

כִּכְלִי יְגֹאַל מְעַט־קָט בִּיצוֹר אוֹתוֹ כַּפָּיִם, –

שִׂימָה לִבֶּךָ!

אוֹ־אָז בַּעַל דְּבָרְךָ, הָאִישׁ בָּחוֹן חָפָצְתָּ,

אִם־אַךְ רָאָה וְיָדַע עָוֹן אֶחָד מֵאֵלֶּה

בָּעֲוִיל תִּשָּׂא עָלָיו אַשְׁמָה, הֱיֵה־נָא בָטוּחַ,

כָּכָה אִתְּךָ יַחְתֹּם וְכָזֹאת מִלִּין יַעֲנֶךָּ:

“אָדוֹן נִכְבָּד”, וְכַיֹּצֵא בוֹ, “אַלּוּף אוֹ־רֵעַ;” –

כְּמִשְׁפַּט לָשׁוֹן וְשָׂפָה וּשְׁמוֹת כָּבוֹד יָשׂרוּ

בְּאָדָם וּמְדִינָה שָׁמָּה. –

רנלד. יָפֶה אֲדוֹנִי.

פלון. אוֹ־אָז אֲהוּבִי כָּזֹאת יַעֲנֶךָּ, –

הִנֵּה כָּזֹאת יַעֲנֶה – מַה־זֶּה הַגֵּד חָפַצְתִּי? –

הָעֲבוֹדָה²⁷!

הֲלֹא־זֶה עַתָּה רֶגַע דָּבָר הַגֵּד חָפָצְתִּי; –

אֵי־זֶה מָקוֹם עָמָדְתִּי?

רנלד. הִנֵּה נָא־פֹה: “אִתְּךָ יַחְתֹּם וְכָזֹאת יַעֲנֶךָּ”;

הִנֵּה בָזֶה: “אָדוֹן נִכְבָּד, אַלּוּף אוֹ־רֵעַ”.

פלון. “כָּכָה יַחְתֹּם יְשִׁיבְךָ דָבָר”, – אָכֵן צָדָקְתָּ

כָּכָה אִתְּךָ יַחְתֹּם: "הָאִישׁ הַזֶּה יָדָעְתִּי;

הִנֵּה אֶתְמוֹל, אוֹ־יוֹם פְּלֹנִי, אוֹתוֹ רָאִיתִי,

יַחְדָּו אֶת־אִישׁ פְּלֹנִי; וְכַאֲשֶׁר הִגַּדְתָּ עָתָּה,

שָׁמָּה יָשַׁב וְשָׂחַק, שָׁמָּה הֲלָמָהוּ יָיִן;

שָׁמָּה קָרָא לָרִיב, מִדֵּי שַׂחֲקוֹ בַּכַּדּוּר";

וְאוּלַי כָּזֹאת: "רְאִיתִיו הוֹלֵךְ אֶל־בֵּית מַרְזֵחַ –

לֵאמֹר: “אֶל־בֵּית זִמָּה” – אוֹ־עוֹד דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. –

הִנֵּה רָאִיתָ עָתָּה,

מֵצוֹדְךָ – שֶׁקֶר הֶעֱלָה דָגָה – אֱמוּנָה וָקשֶׁט

כָּכָה נַחְנוּ בְנֵי־אִישׁ, בַּעֲלֵי מְזִמָּה וָשָׂכֶל,

בְּמַעְגָּל מְשׂרָךְ וְעָקֹב, בְּאַזֵּן מַסּוֹת בַּפֶּלֶס,

בַּהֲמוֹן הֲדוּרִים רַבִּים אֹרַח מִישׁוֹר נַגִּיעַ.

וְכָכָה אַתָּה, עַל־פִּי עֲצָתִי וְתוֹרוֹתַי אֵלֶּה,

אֶת־בְּנִי תִבְחַן וְתֵדָע. הֲבַנְתָּ עָדַי אִם־אָיִן?

רנלד. בַּנְתִּי אֲדֹנִי.

פלון. אֱלֹהִים עִמְּךָ! שָׁלוֹם דַּרְכֶּךָ!

רנלד. אָדוֹן יְקַר־רוּחַ!

פלון. יִצְרֵי לְבָבוֹ תִּבְחַן וְתֶחֱזֶה מִבְּשָׂרְךָ אָתָּה.

רנלד. אֶחֱזֶה אֲדֹנִי, אָשִׁית לִבִּי.

פלון. אָזְנוֹ הָעִירָה

וְשִׁירוֹ נַגֵּן יְנַגֵּן.

רנלד. יָפֶה אֲדוֹנִי, שָׁמָעְתִּי.

פלון. לֶךְ־נָא לְשָׁלוֹם! (רנלד יוצא, עפליה באה)

מַה־לָּךְ בִּתִּי? מַה־זֹּאת נִהְיָתָה?

עפליה. אוֹיָה אָבִי, אֵיכָה עַד־מְאֹד נִבְהַלְתִּי עָתָּה!

פלון. אֱלֹהֵי עוֹלָם, מַדוּעַ?

עפליה. כַּאֲשֶׁר בְּחֶדְרִי, אָבִי, יוֹשְׁבָה וְתוֹפְרָה הָיִיתִי,

וְהִנֵּה הַנְּסִיךְ הַמְלֵט – מַדּוֹ כֻּלּוֹ פָתוּחַ,

מִבְּלִי צָנִיף לְרֹאשׁוֹ, בָּתֵּי שׁוֹקָיו נְגֹאָלוּ,

וְסָבִיב לְכַפּוֹת רַגְלָיו נִטְּשׁוּ דַּלְיוּ לָאָרֶץ,

בִּרְכָּיו מָלְאוּ רֶטֶט, פָּנָיו חָוְרוּ כְּכֻתֹּנֶת,

וּרְאוּת עֵינָיו אֵימָה יָגוֹן וּכְאֵב הִבִּיעָה,

כְּמוֹ־זֶה שֻׁלַּח מִשְּׁאוֹל גַּלּוֹת בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת –

לְפָנַי עָמַד לָפֶתַע.

פלון. מְשֻׁגָּע וְחוֹלֵה אַהֲבָה

עפליה. אֶת־זֹאת, אָבִי, בַּל־אֵדָע,

אָכֵן אָגוּר כִּי־כֵן.

פלון. מַה־זֶּה דִּבֶּר אֵלָיִךְ?

עפליה. בְּיָדוֹ תָּפַשׂ כַּפִּי, אָחַז אוֹתָהּ בַּכֹּח;

אַחַר נָסוֹג אָחוֹר הַרְחֵק כִּמְלוֹא הַזְּרוֹעַ,

וְיָדוֹ הַשֵּׁנִית שָׂם לְגַבּוֹת עֵינָיו מִמָּעַל,

וּפָנַי הִרְבָּה לִבְחֹן כְּחָפֵץ לְתָאֳרָם בֶּחָרֶט.

כָּכָה עָמַד עַד־בּוֹשׁ; עַד־כִּי הִתְעוֹרֵר עֵקֶב

וְאַחֲרֵי נַעֲרוֹ אֶת־כַּף יָדִי בַּלָּט וָנָחַת,

וְרֹאשׁוֹ פְּעָמִים שָׁלשׁ הֵנִיד מַעְלָה וָמָטָּה,

אֲנָחָה מְדִיבַת נֶפֶשׁ מִלֵּב עָמֹק הֵגִיחַ,

כְּמוֹ כָּל־מִבְנֵה גֵווֹ חִשֵּׁב פַּצְפֵּץ רָעֹעַ

הַכְחֵד עָצְמוֹ מֵאִישׁ. אַחַר הִרְפָּה מִמֶּנִּי;

וְרֹאשׁוֹ דֶּרֶך כְּתֵפָיו הֵסֵב אֵלַי אֲחֹרַנִּית,

עַד־כִּי נִדְמָה כְּמוֹצֵא דַרְכּוֹ בִּבְלִי עֵינָיִם

כִּי־כֵן בִּלְעֲדֵי עֶזְרָן יָצָא פֶּתַח הֶחָדֶר,

וּבְרַק אוֹרָן עַד־סוֹף מִנִּי לֹא־גָרַע רָגַע.

פלון. קוּמִי וּלְכִי אִתִּי; מַלְכִּי אֵלְכָה אֲבַקֵּשָׁה.

הֶן־זֶה שִׁגְּעוֹן אַהֲבָה בְּעֵינוֹ בְּעֶצֶם מַרְאֵהוּ,

בַּעְיָם רוּחוֹ יֹאכַל עַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ יָחַד,

וְלֶב־אִישׁ יוֹלִיךְ שׁוֹלָל לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים אֵין־שָׁחַר

כְּמִשְׁפַּט תַּאֲוָה עַזָּה מֵאָז תַּחַת שָׁמָיִם

מִדֵּי תִתְקֹף נֶפֶשׁ אָדָם. נַפְשִׁי דָאָבָה –

מָה־זֹּאת? הֲקָשָׁה אִתּוֹ דִּבַּרְתְּ מִקָּרוֹב עָתָּה?

עפליה. לֹא־כֵן אֲדֹנִי אָבִי; אָכֵן, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָ,

אִגְּרוֹת שָׁלַח אֵלַי רֵיקָם אֵלָיו הֱשִׁיבוֹתִי,

וּמֵרְאוֹת פָּנַי מְנַעְתִּיו.

פלון. אַךְ־זֹאת דַּעְתּוֹ בִּלֵּעָה. –

נַפְשִׁי דָאֲבָה, כִּי־לֹא בְיִתְרוֹן הַכְשֵׁר וָדַעַת

שַׂמְתִּי עָלָיו עֵינִי. שַׂחֵק יְשַחֵק יָגֹרְתִּי,

יְכוֹנֵן לַשְׁחִית נַפְשֵׁךְ; יִקַּח מְגוֹרָתִי רוּחַ

בְּאֵלֵי מָרוֹם, הֲלֹא־זֶה מִשְׁפָּט לִשְּׁנוֹת הַזֹּקֶן,

לַרְבּוֹת וְלַעֲמִיק פְּלִילָה וְלַעֲבֹר הַגְּבוּל וָהָלְאָה,

כַּאֲשֶׁר צְעִירֵי הַגּוֹי בְּחֹסֶר מִשְׁפָּט יֶחֱטָאוּ.

קוּמִי וּלְכִי בִּתִּי; עָלָיו לָדַעַת אֵלֶּה:

בַּחֲבוֹשׁ אַהֲבָה בְּטָמוּן אוּלַי יִרְבֶּה כַעֲשֵׂנוּ,

מֵאֲשֶׁר יִגְדַּל הָאַף בְּגַלּוֹת אוֹתָהּ שְׂפָתֵנוּ.

קוּמִי נֵלֵכָה. (יוצאים)

מחזה ב.

(חדר בארמון המלך)

(המלך והמלכה, רוזמקרנץ וגלדנשטרן, שרים ועבדים)

מלך. שָׁלוֹם, יְדִידִי רֹזֶנְקְרַנְץ! שָׁלוֹם גַּם־לְךָ גִּלְדֶּנְשְׁטֶרְן!

מִלְּבַד כִּי רְאֹה פְנֵיכֶם לְתַאֲבָה שָׂרַי נִכְסַפְתִּי,

הִנֵּה דָּבָר נָחוּץ הֵעִיר רוּחִי הַפָּעַם

הַבְהֵל וְלִקְרוֹא לָכֶם. אָזְנְכֶם הֵן־לָקְחָה שֶׁמֶץ

מִדְּבַר תְּמוּרַת פִּתְאֹם בְּהַמְלֵט נִהְיְתָה וָחָלָה;

כָּכָה אֶקְּרָא לָזֹאת יַעַן כְּתוֹכוֹ כְּבָרֵהוּ

שֻׁנָּה הָאִישׁ הַזֶּה מֵאֲשֶׁר הָיָה מִקֶּדֶם.

מַה־הוּא שֹׁרֶשׁ דָּבָר – בִּלְתִּי אִם־מוֹת אָבִיהוּ –

שֶׁכֹּה הוֹצִיא אוֹתוֹ הַרְחֵק מִדַּעַת נָפֶשׁ,

אַךְ־רִיק אִיגַע לְשָׁעֵר. עַל־כֵּן שְׁנֵיכֶם שִׁחָרְתִּי –

בַּאֲשֶׁר אִתּוֹ גְדַלְתֶּם מִימֵי שַׁחֲרוּת וָנֹעַר,

וְהִנְּכֶם קְרוֹבִים אֵלָיו בְּשָׁנִים וַהֲלֹךְ הָרוּחַ –

כִּי־פֹה יָמִים מִסְפָּר תֹּאבוּ בַּחֲצֵרִי שָׁבֶת;

לְמָשְׁכוֹ אִתְכֶם לְחֶבְרָה אֶל־גִּיל, וְגַם־תּוּר לָדַעַת,

כַּאֲשֶׁר מִתּוֹךְ גִּלְגֻּל דָּבָר לָבוּר תּוּכָלוּ,

אִם־לֹא יָצִיק רוּחוֹ דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּנּוּ

וַאֲשֶׁר נוּכַל מְצוֹא־לוֹ מָזוֹר בְּהִוָּדְעוֹ לָנוּ.

המלכה. רַבּוֹת, אֲדוֹנִים יְקָרִים, בָּכֶם נִדְבַּר, שׂוֹחֵחַ;

גַּם־אֱמֶת נָכוֹן דָּבָר, כִּי־אֵין בָּאָרֶץ שְׁנָיִם

כֹּה־בָם דָּבַק לְאַהֲבָה. אִם־טוֹב בְּעֵינֵיכֶם עָתָּה

לַעֲשׂוֹת אִתִּי בְּרָכָה וְלַרְאוֹת רָצוֹן וָחָסֶד,

בַּלּוֹת מִסְפַּר יָמִים בָּזֶה עִמָּנוּ יָחַד,

לִתְמֹךְ וְלִסְעֹד כַּיּוֹם תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת בָּנוּ.

הִנֵּה עֵקֶב שִׁבְתְּכֶם תּוֹדוֹת תִּשְׂאוּ מִמֶּנּוּ,

כְּמִשְׁפָּט לְשַׁלִּיטֵי אָרֶץ.

רזנקרנץ. לַהֲדַר כְּבוֹדָם יָאֲתָה, בְּשִׁלְטוֹן עֻזָּם עָלֵינוּ,

לַעֲדוֹת חֶפְצָם הַנַּעֲרָץ תֹּקֶף פְּקֻדָּה נִמְרָצֶת

מִשְּׁאֹל רָצוֹן וָחָסֶד.

גלדנשטרן. אָכֵן שֹׁמְעִים נַחְנוּ, וְיַחְדָּו נִכּוֹן בְּכָל־כֹּחַ,

לְרַגְלֵי כִּסֵּא כְבוֹדָם בְּרָצוֹן הַקְדֵּשׁ מַעֲשֵׂינוּ

קֹדֶשׁ לְמִצְוַת שְׂפָתֵימוֹ.

המלך. תּוֹדוֹת לְךָ רֹזֶנְקְרַנְץ וּלְךָ גִּלְדֶּנְשְׁטֶרְן חֲמוּדִי.

המלכה. תּוֹדוֹת לְךָ גִּלְדֶּנְשְׁטֶרְן וּלְךָ רֹזֶנְקְרַנְץ חֲמוּדִי.

חִישׁ־נָא בַּקְּרוּ אֶת־בְּנִי שֶׁכֹּה שֻׁנָּה לָרֹעַ. –

יָבֵא אֶחָד מִכֶּם אֶת־שְׁנֵי הַשָּׂרִים הָאֵל

אֶל־מְקוֹם הַמְלֵט שָׁמָּה.

רזנקרנץ. יוֹאֵל אֱלֹהֵי שָׁמָיִם

וִהָיְתָה חֶבְרַת רֵעָיו, פְּעֻלַּת עֲמָלֵנוּ יָחַד,

לְמֵשִׁיב נַפְשׁוֹ לְרַוְחָתוֹ.

מלכה. אָמֵן כֹּה־יֹאמַר אֱלוֹהַּ!

(רֹזנקרנץ, גלדנשטרן ומקצת השרים יוצאים, פלון בא)

פלון. מִנִּי נָרְוֵג, מַלְכִּי, שָׁבוּ שְׂמֵחִים צִירֶיךָ.

המלך. אֲבִי כָּל־בְּשׂרָה טוֹבָה מֵאָז הָיִיתָ אָתָּה.

פלון. הַאִם אֵין־זֹאת, מַלְכִּי? הֱיֵה־נָא משְׁלִי בָּטוּחַ;

נַפְשִׁי וְאֵמוּן רוּחִי, שְׁנֵיהֶם הִקְדַּשְׁתִּי קֹדֶשׁ,

לְאֵלִי וּלְצוּר יִשְׁעִי וּלְךָ מַלְכִּי רַב־חָסֶד.

וְעַתָּה אֶשְׁפֹּט – אִם־לֹא מֹחִי בְּקָדְקֳדִי הַפָּעַם

חֲדַל מֵאֱחוֹז דַּרְכּוֹ בְּמַעְגְּלֵי מְזִמָּה לָבֶטַח

כַּאֲשֶׁר הִסְכִּין מֵאָז – כִּי־זֶה עַתָּה מָצָאתִי

מָקוֹר נֶאֱמָן לְשִׁגְּעוֹן הַמְלֵט וּדְבַר מַחֲלֵהוּ.

המלך. אַחֲלַי סַפְּרָה בְּאָזְנָי; אֶת־זֹאת אֶשְׁאַף לִשְׁמוֹעַ.

פלון. הוֹאֵל עַתָּה וְקַבֵּל בָּרֹאשׁ אֶת־פְּנֵי צִירֶיךָ;

וּתְהִי תְּנוּבַת שְׂפָתַי לְכֵרַת מַלְכִּי פַּרְפָּרֶת.

המלך. הָבָה אַתָּה כָּבוֹד לָהֶם, הֲבִיאֵמוֹ הֵנָּה. (פלון יוצא)

הִנּוֹ אוֹמֵר, גְּבִרְתִּי, כִּי־זֶה עַתָּה הִצְלִיחַ

לִמְצוֹא מוֹצָא וָרֹאשׁ לְעַצְבוֹת הַמְלֵט כֻּלָּנָה

המלכה. וַאֲנִי אֶדְאַג, כִּי־אֵין מוֹצָא אַחֵר לְמַחֲלֵהוּ

בִּלְתִּי הָרֹאֹשׁ וְרִאשׁוֹן: – הֲלֹא־הִיא מִיתַת אָבִיהוּ,

וּבְרִית נְשׂוּאַי אִתְּךָ, כִּי־בָהּ לָבוֹא נִמְהָרְנוּ.

המלך. נְבַקֵּר וְנָבוּר כָּל־אֵלֶּה.

(פלון שב ועמו ולטמנד וקרנאל)

שָׁלוֹם לָכֶם יְדִידָי! הַגֵּד וָלְטְמַנְדְּ הוֹדִיעָה,

מָה־יֵּשׁ בְּשׂרָה מִנִּי מוֹשֵׁל נָרְוֵג אָחִינוּ?

ולטמנד. מִבְחַר תְּשׁוּבוֹת יָפוֹת עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וּבְרָכָה.

בְּפֵתַח דָּבָר בָּרֹאשׁ נָתַן פְּקֻדָּה וָאֹמֶר

לַעֲצוֹר בְּמִקְרָא הַחֵיל עַל־יַד שְׁאֵרוֹ נֶאֱסָפוּ,

וַאֲשֶׁר דִּמָּה כִּי־צֵאת לִקְרַאת פּוֹלִין נָכוֹנוּ;

וְאַחֲרֵי חָקְרוֹ מָצָא כִּי־שׂוֹם שָׂמוּ פָּנֵימוֹ

לַעֲלוֹת וְלִלְחֹם אִתְּךָ מַלְכִּי. זָעֵף וְסַר־רוּחַ,

כִּי־כֹה שֵׂיבַת יָמָיו, רִפְיוֹן יָדָיו וְחָלְיֵהוּ,

הִרְבּוּ לִסְבֹב בְּכָזָב, דָּבָר מִהַר לִשְׁלוֹחַ

אֶל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ אֲמַצְיָה; וְהוּא־חָשׁ לְקוֹלוֹ שָׁמֵעַ,

קִבֵּל גַּעֲרַת מוֹשֵׁל, אַחַר נִשְׁבַּע וַיּוֹאֶל

בְּאָזְנֵי דוֹדוֹ הַשָּׂב, לְבִלְתִּי נַסּוֹת מֵעַתָּה

בַּקֵּשׁ קְרָבוֹת עִמְּךָ, מֶלֶךְ נֶאְדָּר בַּכֹּחַ.

מוֹשֵׁל נָרְוֵג, מָלֵא עֲלִיצוּת, תֵּת־לוֹ הִבְטִיחַ

מַשְׂאַת שָׁנָה בְּשָׁנָה שְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי דַּרְכְּמֹנִים.

גַּם־עֹז נָתַן בְּיָדוֹ, לָצֵאת אֶת־צְבָא הֶחָיִל

לַקְּרָב לִקְרַאת פּוֹלִין, כַּאֲשֶׁר מֵרֹאשׁ נוֹעָדוּ.

וּלְךָ עָרַךְ שְׁאֵלָה, בָּזֶה מְפֹרֶשֶׁת יֶתֶר (מוסר לו מכתב)

וּבָהּ יְשַׁחֵר אוֹתְךָ, כִּי־תֵט חַסְדְּךָ לַחֵפֶץ,

וְלָתֵת תּוֹאִיל לְחֵילוֹ לַעֲבֹר שָׁלוֹם גְּבוּלֶךָ,

עַל־פִּי עֲרֻבַּת שָׁלוֹם וְרִשְׁיוֹן מִמְשַׁל הָאָרֶץ,²⁸

כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ בַּסֵּפֶר.

המלך. טוֹבִים בְּעֵינַי דְּבָרֶיךָ;

כַּאֲשֶׁר אֶמְצָא מוֹעֵד נָכוֹן אוֹתָם אֶקְרָאָה,

אָשִׁיב דָּבָר, אַחַר לִבִּי לָהֶם אָשִׁיתָה.

עַתָּה אוֹדְכֶם עַל־עֲמַל נַפְשְׁכֶם כִּי־נָשָׂא פֶרִי;

לְכוּ־נָא נוּחוּ עַתָּה, יַחְדָּו נִלְחַם בָּעָרֶב.

לְשָׁלוֹם בּוֹאֲכֶם בֵּרַכְתִּי! (ולטמנד וקרנאל יוצאים)

פלון. וּבְכֵן אַחֲרִית דָּבָר עַד־מְאֹד שָׁפְרָה עָלֵינוּ –

גְּבִירָה וְאָדוֹן נַעֲלָה! לָשֵׁאת אִם־אוֹבֶה אֹמֶר

עַל־הוֹד מַלְכוּת מַה־הוּא, מַה־זֹּאת חוֹבָה מִשְׁמָעַת

מַה־לְּעֵת כִּי־עֵת, לַיּוֹם כִּי־יוֹם, לַלֵּיל כִּי־לָיִל,

אֵין־זֹאת בִּלְתִּי אַבֵּד הָעֵת, הַיּוֹם וְהַלָּיְלָה;

וְיַעַן קֹצֶר מִלִּין לְבִינָה רוּחַ וָנֶפֶשׁ,

וְלַהַג הַרְבֵּה אַךְ־גֵּו, יִפְעָה מִחוּץ וָעֶדִי,

אֲקַצֵּר מִלַּי: – הַבֵּן יַקִּיר לָכֶם הִשְׁתַּגָּע,

מְשֻׁגָּע אֶקְרָא אוֹתוֹ; כִּי־אִם נַחְפְּשָׂה נַחְקֹרָה

עִנְיַן שִׁגָּעוֹן מַה־הוּא, הַאִם אַחֵר הִנֵּהוּ

אִם־לֹא הֱיוֹת־אִישׁ מְשֻׁגָּע? אָכֵן רַב־לִי הַפָּעַם.

המלכה. הַרְבֵּה תֹּכֶן דָּבָר, מַעֲשֶׂה חשֶׁב הַמְעִיטָה.

פלון. בְּחַיַּי, גְּבִרְתִּי, כִּי־לֹא אֲבַקֵּשׁ חִשְּׁבֹנוֹת מְאוּמָה.

אָכֵן קשֶׁט וֶאֱמֶת: בִּנְכֶם הַנְּסִיךְ הִשְׁתַּגָּע;

קשֶׁט וֶאֱמֶת צַר־לִי, וְצַר־לִי כִּי־אֱמֶת הִנֶּהָ.

אַךְ־זאת תְּמוּנָה רֵיקָה, תֵּלֵךְ לְשָׁלוֹם תַּעֲבֹרָה,

כִּי־לֹא אוֹבֶה חִשְּׁבֹנוֹת. נֹאמְרָה אֵפוֹא הִשְׁתַּגָּע;

וּבְכֵן מַה־נּוֹתַר לָנוּ?

לִמְצוֹא סִבַּת דָּבָר שֶׁכֹּה לְרוּחוֹ עוֹלֵלָה,

אֵיטִיב דַּבֵּר: סִבָּה שֶׁכֹּה רוּחוֹ הוֹלֵלָה;

כִּי־יֵשׁ סִבַּת דָּבָר לְהוֹלְלוּת רוּחוֹ עוֹלֵלָה.²⁹

וְרַק־הוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאַר, וְהַנִּשְׁאָר הַזֶּה – בִּינוּ.

הִנֵּה בַת־לִי – בַּת־לִי כָּל־עוֹד בִּתִּי הִנֶּהָ –

וְהַבַּת הַזֹּאת – בַּחֲנוּ – בְּכַבְּדָהּ יִקְּהַת אָבִיהָ,

נָתְנָה אֵלַי אֶת־זֹאת; עַתָּה בַּחֲנוּ וַחֲקֹרוּ (קורא):

– "אֵלַיִךְ בַּת־שָׁמַיִם, מַשָּׂא נַפְשִׁי וֶאֱלֹהָי, עֹפֶלְיָה

הַיָּפָה וְהַנֶּהְדָּרָה" –

נִיב זֶה אַךְ־נִבְזֶה, נִיב גָּרוּעַ וּמָשְׁחָת; “הַנֶּהְדָּרָה”

הוּא נִיב גָּרוּעַ³⁰. אַךְ שִׁמְעוּ־נָא שָׁמוֹעַ. (קורא):

– “אֶל־חֵיקֵךְ הַצַּח וְהַטָּהוֹר יִהְיִוּ־נָא אֵלֶּה”, וָגוֹמֶר.

המלכה. הַאִם מִידֵי הַמְלֵט דְּבָרִים אֵלֶּה בָּאוּהָ?

פלון. חַכִּי גְבֶרֶת רָגַע; נְכֹחָה דַּבֵּר אֶשְׁמֹרָה. (קורא)

"תָּהֳלָה בְּכוֹכְבֵי־אוֹר שִׂימִי אִם־יִנְהָרוּ,

תָּהֳלָה בַּשֶּׁמֶשׁ אִם־תָּסֹב תָּנוּעַ,

בֶּאֱמֶת וֶאֱמוּנָה – כִּי כִזְּבוּ שָׁקָרוּ,

אַךְ־אַל בְּאַהֲבָתִי כִּי־רֶגַע תָּזוּעַ.

אֲהָהּ עֹפֶלְיָה יְקָרָה, כִּי־דַל כֹּחִי בְּקֶצֶב וּמִשְׁקָל,

וְחָסַרְתִּי כִשְׁרוֹן לִמְנוֹת מִסְפָּר לְאַנְחוֹתַי; אוּלָם כִּי־

אֲהַבְתִּיךְ אַהֲבָה נִפְלָאָה, הוֹי נִפְלָאָה בַּבָּנוֹת, הַאֲמִינִי

וּבְטָחִי. שָׁלוֹם לָךְ.

אוֹהֲבֵךְ לְעוֹלָם, עַלְמָה יְקָרָה, כָּל־עוֹד

הַמְּכוֹנָה³¹ הַזֹּאת לוֹ הִיא, הַמְלֵט".

אֶת־זֹאת, בְּכַבְּדָהּ יִקְּהַת דוֹדִים, בִּתִּי הֶרְאָתְנִי;

וּלְבַד מִזֶּה, עֲתֶרֶת דִּבְרֵי אֲהָבָיו כֻּלָּהַם,

כְּתֻמָּם, כַּאֲשֶׁר קָרוּ, לָעֵת מָקוֹם וָדָרֶךְ,

הַכֹּל בְּאָזְנַי סִפֵּרָה.

המלך. וְאֵיכָה קִבְּלָה בִתְּךָ דִּבְרֵי אַהֲבָתוֹ אֵלֶּה?

פלון. מַה־זֶּה תַּחְשְׁבוּ עָלָי?

המלך. כִּי־אִישׁ אֱמוּנִים הִנֶּךָּ,

תּוֹמֵךְ כָּבוֹד וִיקָר.

פלון. אֶת־זֹאת הוֹכַח חָפָצְתִּי.

אַךְ־מֶה חָשַׁב מַלְכִּי, אִלּוּ בְּעֵינַי חָזִיתִי

רִשְׁפֵּי אַהֲבָה אֵלֶּה כִּי־עוּף יַגְבִּיהוּ לָמוֹ –

וְעָלַי לְהָעִיר אָזְנְכֶם, כִּי־כְבָר עָדֵימוֹ בַנְתִּי,

עַד־לֹא סִפְּרָה בִתִּי דָּבָר בְאָזְנַי עָלֵימוֹ –

מָה־אָז חָשַׁב לִבְּךָ מַלְכִּי, גַּם־לִבֵּךְ גְּבָרֶת

אִלּוּ לְתֵבַת סֹפְרִים³² לְיַלְקוּט כְּתָבִים³³ דָּמִיתִי.

אוֹ־לוּ מַחֲרִישׁ וְנֶאֱלָם, דּוּמָם לְבָבִי סָגָרְתִּי,³⁴

וֶאֱלֵי אַהֲבַת בִּנְכֶם בְּעַיִן רָפָה³⁵ הִבָּטְתִּי?

מָה־אָז חֲשַׁבְתֶּם? – לֹא־כֵן, בְּגָלוּי לְפָעֳלִי יָצָאתִי,

וְכָזֹאת פָּצוּ שְׂפָתַי אֱלֵי שָׂרָתִי הָרַכָּה:

"הָאָדוֹן הַמְלֵט נָסִיךְ, מָרוֹם מֵחוּג שָׁמָיִךְ;

לֹא תְהִי כָזֹאת;" וְתוֹרָה וָחֹק אוֹתָהּ צִוִּיתִי,

כִּי־רְאֹה פָנָיו תְּמָאֵן, סָגוֹר בַּעֲדָהּ דְּלָתֶיהָ,

צִירָיו תָּשִׁיב רֵיקָם, מִנְחָה בַּל־תִּרֶץ מֶנְהוּ.

בִּתִּי עָשְׂתָה אֵלֶּה מִפְּרִי עֲצָתִי שָׂבָעָה;

אַךְ־הוּא נִדָּח – אֲקַצֵּר דָּבָר – עָטָה עַצָּבֶת;

אַחַר זִהֵם מַאֲכָל; אַחַר נָדְדָה שְׁנָתֵהוּ;

אַחַר אָחֲזוֹ רִפְיוֹן; אַחַר שְׂעִפָּיו נִתָּקוּ;

וְכָכָה עָבַר יָרַד בְּמוֹרָד, עַד־כִּי תְקָפַתּוּ

רוּחַ עִוְעִים רָעָה, כָּכָה עַתָּה תְּשָׂעֲרֵהוּ

וְתַאֲדִיב נֶפֶשׁ כֻּלָּנוּ.

המלך. הַאִם תַּחְשְׁבִי כִּי־כֵן?

המלכה. אוּלַי; קָרוֹב לִשְׁמוֹעַ.

פלון. הַאִם קָרָה מַלְכִּי – אֶת־זֹאת אֶכְסוֹף לָדָעַת –

כִּי־בְפִי פַּעַם אַחַת “כֶּן־הוּא” בָרוּר אָמַרְתִּי,

וְלֹא־בָא דְבָרִי כְּתֻמּוֹ?

המלך. בִּלְעֲדֵי יָדַעְתִּי אָנִי.

פלון. (בהורותו על ראשו ושכמו)

אֶת־זֶה מִזֶּה תָּסִיר, דְּבָרַי אִם־לֹא יָבוֹאוּ.

אִם־אַךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה מִקְרַי נָחֹה יַנְחוּנִי,

אֶמְצָא קשֶׁט וֶאֱמֶת, גַּם־לוּ יַעֲמִיקוּ שֶׁבֶת

בְּבֶטֶן אֶרֶץ בַּתָּוֶךְ.

המלך. וְאֵיכָה נוּכַל לְבָרֵר וְלַלְבֵּן יֹתֶר כָּל־אֵלֶּה?

פלון. הִנֵּה תֵדַע, מַלְכִּי, כִּי־פֹה בְּאוּלַם הַבַּיִת

פְּעָמִים כְּשָׁעוֹת אַרְבַּע יְהַלֵּךְ הֵנָּה וָהֵנָּה.

המלכה. אָמְנָם כִּי־כָכָה יָעַשׂ.

פלון. הִנְנִי וּלְעֵת כָּזֹאת בִּתִּי אֵלָיו אֶשְׁלָחָה.

וְאַתָּה וְעַבְדְּךָ נַעֲמֹד אַחֲרֵי הַיְרִיעָה שָׁמָּה,

וְנִרְאֶה וְנָשִׁית לֵבָב כַּאֲשֶׁר יִוָּעֲדוּ יָחַד;

אִם־לֹא אֲהֵבָהּ, וְאִם־לֹא בְשֶׁלְּזֹאת דַּעְתּוֹ בֻּלָּעָה,

לֹא־עוֹד אוֹסִיף, מַלְכִּי, אֶהְיֶה בְּיוֹעֲצֵי אַרְצֶךָ,

עוֹבֵד אֲדָמָה אֶהְיֶה, מְפַקֵּד לְנוֹהֲגִים בָּרָכֶשׁ.

המלך. אֶת־זֹאת נִבְחַן נֵדָעָה.

המלכה. רְאוּ־נָא כִּי־בָא, עָנִי קֹדֵר, הֹגֶה בַסֵּפֶר.

פלון. אָנָּא צְאוּ־נָא מִזֶּה, שְׁנֵיכֶם סוּרוּ וָצֵאוּ;

כְּרֶגַע אָשִׁית אֵלָיו פָּנָי. שְׂאוּ־נָא וּסְלָחוּ.³⁶

(המלך, המלכה והשרים יוצאים, המלט בא)

הֲשָׁלוֹם לִנְסִיכִי הַיָּקָר, לְהַמְלֵט?

המלט. שָׁלוֹם, תְּהִלָּה לֵאלוֹהַּ.

פלון. הֲתֵדָעֵנִי נְסִיכִי?

המלט. יְדַעְתִּיךָ הֵיטֵב; הֲלֹא מוֹכֵר דָּגִים אָתָּה.

פלון. לֹא־אֲנִי, נְסִיכִי.

המלט. כִּי־עַתָּה אָבִיתִי, כִּי־תִהְיֶה כָמֹהוּ גֶּבֶר תָּמִים.

פלון. גֶּבֶר תָּמִים, נְסִיכִי!

המלט. כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי; הָיֹה גֶּבֶר תָּמִים, בַּהֲלִיכוֹת תֵּבֵל

הַלֵּזוּ, אֶחָד הוּא עִם־הֱיוֹתוֹ בָּחוּר מֵרְבָבָה.

פלון. אַךְ־קשֶׁט וֶאֱמֶת, נְסִיכִי.

המלט. כִּי־אִם הַחַמָּה תַּבַקַּע תּוֹלָעִים בַּכֶּלֶב הַמֵּת, נְבֵלָה יָפָה

לִנְשִׁיקָה³⁷ – הֲיֶשׁ לְךָ בַּת?

פלון. בַּת לִי, נְסִיכִי, כִּדְבָרֶךָ.

המלט. אַל־נָא תִתְּנֶהָ לָלֶכֶת בַּחַמָּה; הַדַּעַת בִּרְכַּת אֱלֹהִים

הִיא, אָכֵן³⁸ בִּתְּךָ כִּי־תֵדַע – נִצְרָה אוֹתָהּ, אֲהוּבִי.

פלון. מַה־זֶּה הַגֵּד חָפַצְתָּ בִּדְבָרְךָ זֶה, נְסִיכִי? (אל נפשו) אַךְ־

בִּתִּי כָּל־הַיּוֹם הֶגְיוֹנוֹ. אָמְנָם לֹא הִכִּירַנִי בַּתְּחִלָּה

וַיֹּאמֶר כִּי־מוֹכֵר דָּגִים אָנֹכִי; אָכֵן הִרְחִיק לָלֶכֶת הִרְחִיק

עַד־מְאֹד. אַף אָמְנָם גַּם־אָנֹכִי בִּימֵי עֲלוּמַי עַד מְצָרֵי

שְׁאוֹל בָּאַהֲבָה הִגַּעְתִּי, וְכִמְעַט אֵלָיו נִמְשָׁלְתִּי.

אֲנַסֶּה־עוֹד דָּבָר אֵלָיו, – מַה־זֶּה תִקְרָא, נְסִיכִי?

המלט. דְּבָרִים, דְּבָרִים, דְּבָרִים.

פלון. וְאֵי־זֶה עִנְיָן לָהֶם, נְסִיכִי?

המלט. לְמִי אֶת־מִי?

פלון. חָפַצְתִּי לִשְׁאָלְךָ, נְסִיכִי, מָה־עִנְיַן הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תִּקְרָא.

המלט. עָמָל וְהַוֹּת, אֲדֹנִי: הָעַוָּל הַמִּתְלוֹצֵץ הַזֶּה יֹאמַר פֹּה

עַל־הַזְּקֵנִים, כִּי שְׂעַר זְקָנָם הָפַךְ לָבָן; כִּי־פְנֵיהֶם

מָלְאוּ קְמָטִים; וְעֵינֵיהֶם תִּטֹּפְנָה לְבֹנָה עָבָה וּשְׂרָף

הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף³⁹; כִּי־חֹסֶר לִבָּם עָצוּם וָרָב,

וּמָתְנֵיהֶם רָפוּ וָדַלּוּ. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲדֹנִי,

אַף־כִּי בְּכָל־נַפְשִׁי וּבְכָל־מְאֹדִי אַאֲמִין בָּהֵמָּה,

בְּכָל־זֹאת אֶחְשֹׁב לְמִשְׁפָּט, כִּי־לֹא נָכוֹן לִכְתּוֹב

אוֹתָם בַּסֵּפֶר; הֵן גַּם־אַתָּה, אֲדֹנִי, הִגַּעְתָּ לִשְׁנוֹת

שֵׂיבָה כָּמוֹנִי, לוּ לֶכֶת אֲחוֹרַנִּית כְּסַרְטָן יָכֹלְתָּ.⁴⁰

פלון. (אל נפשו) אַף־כִּי שִׁגָּעוֹן דְּבָרָיו הִנֵּה לָמוֹ מִשְׁטָר וָסֵדֶר.

הֲלֹא תֹאבֶה, נְסִיכִי, לָסוּר מִמְּקוֹם נִשְׁמַת הָרוּחַ?⁴¹

המלט. הַאֶל יַרְכְּתֵי־בוֹר?

פלון אָכֵן גַּם־לָזֹאת יֵאָמֵר: סוּר מִמְּקוֹם נִשְׁמַת הָרוּחַ. (אל

נפשו) מַה־נִּמְרְצוּ תְשׁוּבוֹתָיו לִפְעָמִים! יִתְרוֹן הַכְשֵׁר

הוּא לַשִּׁגָּעוֹן, כִּי־יִקְלַע פְּעָמִים רַבּוֹת אֶל־הַשַּׂעֲרָה,

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הַתְּבוּנָה וְהַשֵּׂכֶל הַבָּרִיא לֹא־יוּכְלוּ מַלֵּט

מַשָּׂא וְלַעֲשׂוֹת תּוּשִׁיָּה כָּמֹהוּ. אָכֵן אֶעֶזְבֶנּוּ עַתָּה,

וְאָחִישָׁה לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת כִּי־יֵרָאֶה פָנִים אֶת־בִּתִּי. –

נְסִיכִי הַיָּקָר! אֶמְצָא־נָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאִפָּרְדָה מִמְּךָ

וְהָלַכְתִּי.

המלט. לֹא־תוּכַל, אֲדֹנִי, לָקַחַת מִמֶּנִּי דָּבָר בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר

אֶתְאַוֶּה יוֹתֵר לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ – זוּלָתִי חַיַּי, זוּלָתִי חַיַּי,

זוּלָתִי חַיָּי⁴².

פלון. שָׁלוֹם לְךָ נְסִיכִי!

המלט. הוֹי זְקֵנִים אֱוִילִים וּמַלְאִים! (רזנקרנץ וגלדנשטרן באים)

פלון. אֶת הַנָּסִיךְ הַמְלֵט תְּבַקֵּשׁוּ; הִנֵּהוּ בָּזֶה.

רזנקרנץ. (אל פלון) אֱלֹהִים יָחְנְךָ אֲדֹנִי! (פלון יוצא)

גלדנשטרן. נְסִיכִי הַנִּכְבָּד!

רזנקרנץ. נְסִיכִי הַיָּקָר!

המלט. אוֹהֲבַי הַיְקָרִים! מַה־שְּׁלוֹמְךָ גִּלְדֶּנְשְׁטֶרְן? אָח!

רֹזֶנְקְרַנְץ! בַּחוּרֵי חֶמֶד, מַה־שְּׁלוֹם שְׁנֵיכֶם?

רזנקרנץ. כְּמִשְׁפָּט, נְסִיכִי, לְבֵינוֹנֵי אָדָם בְּתֵבֵל אָרְצָה.

גלדנשטרן. שִׂבְעֵי אשֶׁר וְרָצוֹן, כִּי־לֹא בְלִי־דַי אֻשָּׁרְנוּ;

בְּנֵזֶר יָצִיץ עַל־מְנִי⁴³ כַּפְתּוֹר וְגֻלָּה אֵינֶנּוּ.

המלט. גַּם לֹא עָקֵב לִנְעָלֶיהָ?

רזנקרנץ. גַּם לֹא־זֹאת, נְסִיכִי.

המלט. מְקוֹמְכֶם אֵפוֹא בִּמְסִבֵּי אֵזוֹרָהּ וְהוֹד־יָּפְיָהּ, בְּעֶצֶם

מִשְׁכַּן חִנָּהּ וְחַסְדָהּ?

גלדנשטרן. אָכֵן מִצְעִירֵי מְשַׁמְּשֶׁיהָ אֲנָחְנוּ.

המלט. בְּחֵיק מְנִי וּבְבֵית סְתָרֶיהָ? אַךְ־אֱמֶת וָקשֶׁט; הֲלֹא

צֹעָה זוֹנָה הִיא. – חֲדָשׁוֹת מַה־נִּשְׁמְעוּ בָּאָרֶץ?

רזנקרנץ. אֵין כָּל־חָדָשׁ, נְסִיכִי, זוּלָתִי כִּי הִתַּמֵּם תִּתַּמֵּם תֵּבֵל.

המלט. כִּי־עַתָּה קָרוֹב יוֹם־אֲדֹנָי; אוּלָם הַחֲדָשׁוֹת הָאֵלֶּה

לֹא־נֶאֱמָנוּ. הָבָה־נָּא אוֹסִיפָה וְאֶשְׁאָלְכֶם: מַה־

פִּשְׁעֲכֶם, יְדִידַי, וּמַה־חַטַּאתְכֶם לַמְּנִי, כִּי הִשְׁלִיכַתְכֶם

הֵנָּה אֶל־בֵּית הַסֹּהַר?

גלדנשטרן. אֶל־בֵּית הַסֹּהַר?

המלט. אֶרֶץ דַּנְיָה בֵּית־סֹהַר הִיא.

רזנקרנץ. אִם־כֵּן אֵפוֹא תֵּבֵל כֻּלָּהּ כָּכָה הִנֶּהָ?

המלט. גַּם־אָמְנָם בֵּית־סֹהַר יָפֶה וְנֶחְמָד; מָלֵא כְלָאִים

וְחוֹרִים, גַּם בָּתֵּי־בוֹר לְמַכְבִּיר. אֶרֶץ דַּנְיָה הִיא

אֶחָד מִן־הַקָּשִׁים בָּהֵמָּה.

רזנקרנץ. לֹא־כָזֹאת נַחְשְׁבֶהָ, נְסִיכִי.

המלט. אִם־כֵּן אֵינֶנָּה בֵית־כֶּלֶא לָכֶם; כִּי־אָמְנָם אֵין דָּבָר

טוֹב אוֹ־רָע בָּאָרֶץ, בִּלְתִּי מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם לְאֶחָד

מֵאֵלֶּה תַּעֲשֶׂנּוּ. לִי אֶרֶץ דַּנְיָה בֵּית־כֶּלֶא הִיא.

רזנקרנץ. כִּי גֹּדֶל לְבָבְךָ כָּכָה יַעֲשֶׂהָ; כִּי קְטַנָּה הִיא מֵהָכִיל

אֶת־רוּחֲךָ הַכַּבִּיר.

המלט. הוֹ אֵלִי; אָנֹכִי בִּקְלִיפַת הָאֱגוֹז הִסָּגֵר יָּכֹלְתִּי,

וּלְמֶלֶךְ מֶרְחֲבֵי אֵין־קֵץ בְּעֵינַי הָיִיתִי, לוּלֵא חֲלוֹמוֹתַי

הָרָעִים יִפְקְדוּנִי.

גלדנשטרן. חֲלוֹמוֹתֶיךָ אָמְנָם אַךְ־פְּרִי גֹּדֶל לֵבָב הֵמָּה; כִּי כָל־

עֶצֶם גֹּדֶל לֵבָב הֲלֹא אַךְ צִלְלֵי חֲלוֹם הוּא.

המלט. אָכֵן הֲלֹא כָּל־עֶצֶם הַחֲלוֹם אַךְ צֵל עוֹבֵר הוּא.

רזנקרנץ. צֶדֶק וּמֵישָׁרִים! וְאָנֹכִי אֶחְשֹׁב גָּאוֹן וְגֹדֶל לֵבָב

לִדְבָרִים קַלִּים מֵהֶבֶל, עַד כִּי־כְצִלְלֵי צְלָלִים הֵמָּה

בְּעֵינָי.

המלט. אִם־כֵּן אֵפוֹא עֲנִיֵּינוּ וְאֶבְיוֹנֵינוּ בָּשָׂר הֵמָּה, וְכָל־

מְלָכֵינוּ וְגִבּוֹרֵינוּ הַמִּתְעָרִים בִּגְאוֹנָם אַךְ־צִלְלֵי אֶבְיוֹנִים

הֵמָּה לָהֶם. – הֲלֹא נֵלֵךְ הֶחָצֵרָה? כִּי עַל־דִּבְרָתִי

הוֹכֵחַ מִלִּים לֹא־אֵדָע.

רזנקרנץ וגלדנשטרן. הִנְנוּ נְכוֹנִים לְשָׁרְתֶךָ.

המלט. אַל־נָא כָזֹאת, לֹא־אוֹבֶה כִּי־תִמָּנוּ אֶת־יֶתֶר עֲבָדַי;

כִּי אִם כְּמִשְׁפָּט לְגֶבֶר תָּמִים אֲדַבֵּר עִמָּכֶם, הִנֵּה

הָעֲבֻדָּה⁴⁴ אֲשֶׁר־לִי אַךְ־בְּרָע תְּשָׁרְתֵנִי. אָכֵן

אֶשְׁמְרָה־נָּא דַּרְכִּי אַהֲבָה וִידִידוּת וְלֹא אָט: מַה־

מַּעֲשֵׂיכֶם בְּאֶלְסִינוֹר?

רזנקרנץ. רְאֹה פָנֶיךָ נְסִיכִי בָּאנוּ; זוּלַת זֹאת אֵין־דָּבָר.

הַמְלֵט. מַה־דַּל וְאֶבְיוֹן אָנִי! עָנִי אָנֹכִי גַּם בְּתוֹדוֹת.

בְּכָל־זֹאת אָשִׁיב לָכֶם תּוֹדָתִי; אַךְ בָּרוּר הוּא,

אֲדֹנַי הַיְקָרִים, כִּי מְחִירָהּ מִצְעָר מֵחֲצִי פְרוּטָה.

הַאִם לֹא־שָׁלְחוּ לִקְרוֹא לָכֶם? אִם־חֵפֶץ לִבְּכֶם הִטָּה

אֶתְכֶם? וְהֵרָאוֹת פְּנֵיכֶם הַיּוֹם הֲבִרְצוֹן נַפְשְׁכֶם

הָיָתָה? הָבָה הִתְהַלְּכוּ אִתִּי בְּמֵישָׁרִים, הָבָה־נָּא

הָבָה, אִמְרוּ דַּבֵּרוּ.

גלדנשטרן. מַה־נֹּאמַר לְךָ, נְסִיכִי?

המלט. אִמְרוּ מַה־תֹּאמְרוּ – בִּלְתִּי דָּבָר לְעִנְיָנוֹ. הֲלֹא שָׁלוֹחַ

שָׁלְחוּ לִקְרוֹא לָכֶם; הִנֵּה־נָא כִּדְמוּת תּוֹדָה תָּצִיץ

מִנִּי עֵינֵיכֶם, וְתֻמַּת נַפְשְׁכֶם לֹא־תִמְצָא דֵּי הַכְשֵׁר

עָרְמָה לָשִׂים עָלֶיהָ מַסְוֶה. יָדַעְתִּי כִּי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב

וְהַמַּלְכָּה שָׁלְחוּ לַהֲבִיאֲכֶם הֵנָּה.

גלדנשטרן. וּלְאֵי־זֶה חֵפֶץ, נְסִיכִי?

המלט. אֶת־זֹאת תּוֹדִיעוּנִי אַתֶּם. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּמִשְׁפַּט

אַהֲבַת רֵעִים, בִּידִידוּת יְמֵי עֲלוּמֵינוּ, בְּחוֹבַת בְּרִית

שָׁלוֹם הָעוֹמֶדֶת בֵּינֵינוּ, בְּשֵׁם כָּל־קֹדֶשׁ וִיקָר, אֲשֶׁר

הִשְׂכִּיל מֵלִיץ מְחֻכָּם מִמֶּנִּי לְהַאֲלוֹת אֶתְכֶם: הֱיוּ־

נָא תְמִימִים וִישָׁרִים עִמָּדִי. הֵן שָׁלוֹחַ שָׁלְחוּ לִקְרוֹא

לָכֶם? הֲלֹא?

גלדנשטרן. (אל רזנקרנץ). מַה־תֹּאמַר עָתָּה?

המלט. (אל נפשו). הִנֵּה־נָא עַתָּה אִיעֲצָה עֲלֵיכֶם עֵינִי. – אִם

אוֹהֲבִים אַתֶּם אוֹתִי אַל־נָא תַעְצְרוּ בְּמִלִּין.

גלדנשטרן. נִקְרֵאנוּ לָבוֹא, נְסִיכִי.

המלט. וַאֲנִי אַגִּיד לָכֶם לָמָּה נִקְרֵאתֶם; הִנֵּה־כֵן יָבוֹאוּ דְבָרַי

וְיַקְדִּימוּ אֶת־גִּלּוּי סוֹדְכֶם אַתֶּם, וּמֵאֵמֻן רוּחֲכֶם לַמֶּלֶךְ

וְלַמַּלְכָּה לֹא־יִפּוֹל גַּם צְרוֹר אָרְצָה. בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים

הָאֵלֶּה – לֹא־אֵדַע מַדּוּעַ – גָּלָה מִמֶּנִּי כָּל־גִּיל, חָדַלְתִּי

מַעֲשַׂי וּמִפְעָלַי מֵאָז; וְכָכָה חֻבְּלָה רוּחִי, עַד־כִּי

הַבִּנְיָה הַיָּפָה הַזֹּאת, הָאָרֶץ, הָיְתָה בְּעֵינַי לְכֵף⁴⁵

צִיָּה וּמְלֵחָה; הַשַּׁפְרִיר הַנָּאוֶה הַלָּז, הָאֲוֵיר, רְאוּ־

נָא, חוּג שָׁמַיִם הַנֶּאְדָּר הַזֶּה הַנָּטוּי מִסָּבִיב,

הַמְּסֻכָּה הַיְקָרָה הַלֵּזוּ הַמְעֻלֶּפֶת אַבְנֵי אֵשׁ מוּפָז –

אֵיכָכָה דָמוּ בְּעֵינַי אַךְ לְאֹצְרוֹת רוּחַ צַחֲנָה וְקֶטֶב

מְרִירִי. חוֹתֵם תָּכְנִית מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב הָאָדָם! מַה־

גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּתְבוּנָה! שַׂגִּיא בְּלִי־קֵץ בְּכִשְׁרוֹן!

בְּתֹאֲרוֹ וּתְנוּעוֹתָיו אֵיכָכָה מְצֻיָּן וְנִפְלָא! בַּעֲלִילוֹתָיו

אֵיךְ דָּמָה לְמַלְאַךְ שָׁמַיִם! בְּדַעְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ – לְאֵלֵי

מָרוֹם! עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת כָּל־הַיְקוּם! רֵאשִׁית כָּל־

יְצוּרֵי תֵבֵל! וּבְכָל־זֹאת, בְּעֵינַי אֲנִי, מַה־נֶּחְשָׁב

כְּלִיל עָפָר וָאֹפֶר הַלָּזֶה? לֹא־אֶמְצָא עֹנֶו בִּבְנֵי

הָאָדָם – גַּם־לֹא בִּבְנוֹת הָאָדָם, אַף־כִּי שְׂחֹק שְׂפָתֶיךָ

יַעֲנֶה כִּי־אַחֶרֶת בִּלְבָבֶךָ.

רזנקרנץ. דָּבָר כָּזֶה, נְסִיכִי, לֹא־עָלָה עַל־לִבִּי עָתָּה.

הַמְלֵט. מַדּוּעַ אֵפוֹא שָׂחַקְתָּ, בְּאָמְרִי כִּי־לֹא אֶמְצָא עֹנֶג

בִּבְנֵי הָאָדָם?

רזנקרנץ. שָׂחַקְתִּי בְּחָשְׁבִי, כִּי אִם־לֹא תִּמְצָא עֹנֶג בִּבְנֵי

הָאָדָם, מַה־דַּלָּה וְרָזָה תִּהְיֶה מְנָת לַהֲקַת הַמְשַׂחֲקִים

וְחֶלְקָם אֲשֶׁר יִקְחוּ מִיָּדֶיךָ. הִנֵּה פְגַשְנוּם בַּדֶּרֶךְ,

וְהִנָּם הוֹלְכִים לְקַדֵּם פָּנֶיךָ, נְסִיכִי.

המלט. לַמְשַׂחֵק אֲשֶׁר יִשָּׂא הוֹד מַלְכוּת אֶשׁפֹּת שָׁלוֹם

שָׁלוֹם, וְאֶשְׁכָּר וָשַׁי אָשִׁיב לְמוֹרָאוֹ; גִבּוֹר זֶה חֵרֵף

נַפְשׁוֹ יַחֲזֶק־לוֹ מָגֵן וָרֹמַח; הָעוֹגֵב לֹא־יֵאָנַח לַחִנָּם;

בַּעַל הַהֲתֻלִים⁴⁶ יָבֹא עַד־קִצּוֹ בְּשָׁלוֹם; הַמְשַׁטֶּה

יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּי אֵלֶּה אֲשֶׁר טְחוֹל שׂוֹחֵק לָהֶם;

הָעַלְמָה תּוֹצִיא כָּל־רוּחָהּ חָפְשִׁי, אוֹ טוּרֶיהָ

הַשְּׁקוּלִים יָפִיקוּ וָלָעוּ. מִי־הֵם הַמְשַׂחֲקִים הָאֵלֶּה?

רזנקרנץ. הֲלֹא־הֵמָּה הַמְשַׂחֲקִים אֲשֶׁר הִסְכַּנְתָּ לְהִתְעַנֵּג עֲלֵיהֶם;

הַמְשַׂחֲקִים מֵעִיר הַבִּירָה.

המלט. וּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה בָהֶם לַהֲנִיעָם בָּאָרֶץ? הֲלֹא

טוֹב טוֹב הָיָה לָהֶם שִׁבְתָּם בִּמְקוֹמָם, כִּי הִרְבָּה

לְהָבִיא לָהֶם גַּם־פְּרִי תְהִלָּה גַּם תְּבוּאַת כֶּסֶף לְמִשְׁנֶה.

רזנקרנץ. אֲדַמֶּה כִּי מִידֵי הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר נִהְיְתָה עַתָּה בָּאָרֶץ

הַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת לָמוֹ.

המלט. הֲיוֹסִיפוּ לִתְמוֹךְ כָּבוֹד כַּאֲשֶׁר בִּימֵי שִׁבְתִּי בְּעִיר

הַבִּירָה? אִם יַרְבּוּ לְבַקְּרָם כְּקֶדֶם?

רזנקרנץ. לֹא־כֵן, כִּי־חָדְלוּ חָדֵלוּ.

המלט. וּמַדּוּעַ הָיְתָה כָזֹאת? הַאִם הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת רַקְבוּבִית

וּלְהִתְקַלְקֵל?

רזנקרנץ. לֹא־כֵן, יְגִיעָם וַעֲמָלָם בַּאֲשֻׁרָם יֹאחֲזוּ כְּבַתְּחִלָּה, אֶפֶס

הִנֵּה קָמָה, נְסִיכִי, תַּרְבּוּת עֲוִילִים, אֶפְרֹחִים קְטַנִּים,

אֲשֶׁר יָרִימוּ קוֹלָם בַּמַּשָּׂא לְמַעְלָה רֹאשׁ; לָהֶם יִמְחֲאוּ

הָעָם כָּף מָחוֹא לֹא־יַחְמוֹל; הֵמָּה יִמְצְאוּ עַתָּה חֵן

וָחֶסֶד, וְיַחֲרִישׁוּ בִשְׁאוֹנָם אֶת־בָּתֵּי הַמִּשְׂחָק אֲשֶׁר

לְיֶתֶר הֶהָמוֹן – כָּכָה יְכַנּוּם – עַד כִּי רַבִּים אֲחֻזֵי חֶרֶב

יִפְחֲדוּ מִנּוֹצַת בְּנֵי הָעַיִט וְיִירְאוּ מִבּוֹא שָׁמָּה.⁴⁷

המלט. וּמָה? הַאֻמְנָם יְלָדִים הֵמָּה? מִי תוֹמֵךְ בְּיָדָם? וּמָה

הַשָּׂכָר לִפְעֻלָּתָם? הַאִם לֹא יַחֲזִיקוּ בְאֻמָּנוּתָם בִּלְתִּי

כָל־עוֹד זַמֵּר יוּכָלוּ? הַאִם לֹא יֹאמְרוּ אַחֲרֵי־כֵן,

כַּאֲשֶׁר יֵרְדוּ וְיִהְיוּ לִמְשַׂחֲקִים לַהֲמוֹן הָעָם (כַּאֲשֶׁר

נָקֵל לִרְאוֹת מֵרֹאשׁ אִם מִשְׁעָן אַחַר לָהֶם אָיִן), כִּי־

עָוֶל עָשׂוּ סוֹפְרֵיהֶם בְּצַוֹּתָם אוֹתָם לִקְרוֹא בְגָרוֹן

וְלָבוּז לְנַחֲלָתָם?

רזנקרנץ. עַל־דִּבְרָתִי, רַבָּה הָיְתָה הָעֲבוֹדָה לִשְׁנֵי הָעֲבָרִים;

וְהָעָם לֹא־חָשַׁב לוֹ לְעָוֹן, לְסַכְסֵךְ אִישׁ בְּאָחִיו

לְחַרְחַר־רִיב, וְיָמִים רַבִּים לֹא־נָשָׂא כָל־מַעֲשֶׂה פְּרִי

לִבְעָלָיו, אִם־לֹא קָרְאוּ הַסּוֹפְרִים וְהַמְשַׂחֲקִים בֶּחָזוֹן

יַחַד לְמַהֲלֻמּוֹת וְאֶגְרֹף.

המלט. הֲיִתָּכֵן הַדָּבָר?

רזנקרנץ. גַּם־אָמְנָם פֻּזַּר שָׁמָּה מֹחַ לָרב⁴⁸

המלט. וְהַצֹּעֲרִים⁴⁹ נָשְׂאוּ מַלְקוֹחַ?

רזנקרנץ. נָשְׂאוּ, נְסִיכִי; נָשְׂאוּ אֶת־שִׁמְשׁוֹן וְאֶת־הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר

עַל־כְּתֵפָיו.⁵⁰

המלט. בְּעֵינַי לֹא יִפָּלֵא⁵¹; הֵן דּוֹדִי מֶלֶךְ בְּדַנְיָה, וְכָל־אֵלֶּה

אֲשֶׁר עִוּוּ פָנִים לוֹ בְּעוֹד אָבִי חָי, יִתְּנוּ עַתָּה

עֶשְׂרִים, אַרְבָּעִים, חֲמִשִּׁים גַּם מֵאָה שִׁקְלֵי זָהָב,

בִּתְמוּנָה מִצְעִירָה מִתְּמוּנַת פָּנָיו. בְּחַבְלֵי מָשִׁיחַ!

אָכֵן יֵשׁ בְּכָל־אֵלֶּה דָּבָר מָרוֹם וְנַעֲלָה מִן־הַטֶּבַע, לוּ

מָצְאָה הַחָכְמָה אוֹן לָהּ לָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ. (תרועת

חצוצרות נשמעה).

גלדנשטרן. הַמְשַׂחֲקִים הִנֵּה הִנָּם.

המלט. אַלּוּפַי! בְּרוּכִים אַתֶּם לִי בְּאֶלְסִינוֹר. הָבָה תְּנוּ־נָא

יְדֵיכֶם לִי. סִדְרֵי נִמּוּס וְדֶרֶךְ אֶרֶץ לוֹיוֹת לְקַבָּלַת

פָּנִים הֵמָּה; תְּנוּ־נָא לִי וַאֲבָרֶכְכֶם כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה;

לְבִלְתִּי תֵרָאֶינָה הֲלִיכוֹתַי אֶת־הַמְשַׂחֲקִים (אֲשֶׁר,

הִנְנִי מַגִּיד לָכֶם מֵרֹאשׁ, רַב פְּאֵר יִהְיֶה לָהֵן מִחוּץ)

כַּחֲלֻקַּת כָּבוֹד וִיקָר יוֹתֵר מִכֶּם. בְּרוּכִים אַתֶּם

בְּבוֹאֲכֶם; אוּלָם דּוֹדִי – אָבִי וְאִמִּי – דוֹדָתִי שָׁגוּ יַחְדָּו.

גלדנשטרן. בַּמֶּה, נְסִיכִי הַיָּקָר?

המלט. דַּעְתִּי תִּתְבַּלַּע אַךְ־בְּעֵת תֵּעוֹר רוּחַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית;

אָכֵן רוּחַ מִתֵּימָן כִּי־תֵאתֶה, אֵדַע לְהַבְדִּיל בֵּין נֵץ

לְשָׁלָךְ. (פלון בָּא)

פלון. שָׁלוֹם וּבְרָכָה לָכֶם אֲדֹנָי.

המלט. שְׁמַע־נָא גִּלְדֶּנְשְׁטֶרְן – שִׁמְעָה גַּם אַתָּה – שִׁמְעוּ

שָׁמוֹעַ בְּכָל־אֹזֶן: הָעוֹלֵל הַגָּדוֹל הַזֶּה, אֲשֶׁר תִּרְאֶינָה

עֵינֵיכֶם, לֹא־יָצָא מֵחִתּוּלָיו עֲדֶנָּה.

רזנקרנץ. אוּלַי שָׁב אֲלֵיהֶם פַּעַם שֵׁנִית; הֲלֹא יֹאמְרוּ אָמוֹר, כִּי

הַזְּקֵנִים יָשׁוּבוּ שֵׁנִית וְהָיוּ לִילָדִים.

המלט. אַגִּיד לָכֶם מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית. הִנֵּה הוּא־בָּא לְהוֹדִיעֵנִי

עַל דְּבַר הַמְשַׂחֲקִים כִּי־בָאוּ. שִׂימוּ לִבְּכֶם! – כִּדְבָרְךְ

אֲדֹנִי, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בַּבֹּקֶר, הֲלֹא אָז הָיָה הַדָּבָר⁵².

פלון. נְסִיכִי הַנִּכְבָּד, חֲדָשׁוֹת בְּפִי לְהוֹדִיעֶךָ.

המלט. אֲדֹנִי הַנִּכְבָּד, חֲדָשׁוֹת בְּפִי לְהוֹדִיעֶךָ; בְּעֵת הָיָה

רָסְקִיָּה⁵³ מְשַׂחֵק בְּעִיר רוֹמִי –

פלון. נְסִיכִי הַנִּכְבָּד! חֶבֶל מְשַׂחֲקִים בָּאוּ.

המלט. הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ!

פלון. עַל דִּבְרָתִי.

המלט. “אִישׁ־וָאִישׁ מֵהֶם עַל־עִירֹה רָכָבוּ”.

פלון. בְּחִירֵי הַמְשַׂחֲקִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, לְחֶזְיוֹנוֹת תּוּגָה

וּמַהֲתַלּוֹת, לְחֶזְיוֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וּלְשִׁירֵי רוֹעִים,

לְחֶזְיוֹנוֹת קְבוּעִים וּלְבִלְתִּי מָגְבָּלִים; סֵנֵקָה לֹא־יִכְבַּד

מֵהֶם וּפְלוֹט לֹא־יִבָּצֵר מִנְּהֶם. לְכָל־דָּבָר רָשׁוּם בִּכְתָב

אוֹ אָמוּר חָפְשִׁי בְּעַל־פֶּה אֵין מָשְׁלָם בָּאָרֶץ.⁵⁴

המלט. “הוֹ יִפְתָּח, שׁוֹפֵט יִשְׂרָאֵל!”

מָה־טּוֹב וְנָעִים אוֹצָרֶךָ⁵⁵!

פלון. וּמַה־הָאוֹצָר אֲשֶׁר הָיָה לוֹ, נְסִיכִי?

המלט. הִנֵּה־נָא:

"בַּת־יָפָה – אֵין־לוֹ אַחֶרֶת מֵעוֹדוֹ,

וְזֹה־בִתּוֹ אָהַב בְּכָל נַפְשׁוֹ וּמְאֹדוֹ".

פלון. (אל נפשו) אַךְ־בִּתִּי כָּל־הַיּוֹם הֲגִיגוֹ.

המלט. הַאִם לֹא־צָדַקְתִּי, יִפְתָּח הַזָּקֵן?

פלון. אִם יִפְתָּח תִּקְרָאֵנִי, נְסִיכִי, הִנֵּה בַּת לִי אֲשֶׁר בְּכָל־

נַפְשִׁי וּמְאֹדִי אֶאֱהָבֶנָּה.

המלט. לֹא־כָזֶה נֶאֱמַר אַחֲרָיו.

פלון. וּמַה־נֶּאֱמַר אַחֲרָיו, נְסִיכִי?

המלט. הִנֵּה־נָא:

“כִּי־הָיְתָה שׂוּמָה מִשּׁוֹכֵן רוּמָה”

וְאַחֲרֵי־כֵן, הֲלֹא תֵדַע:

“וְהַדְּבָרִים אָתָיוּ, כְּמוֹ־מֵרֹאשׁ חָזָיוּ”.

הַטּוּר הָרִאשׁוֹן מִשִּׁיר־קֹדֶשׁ הַזֶּה יוֹתֵר מֵאֵלֶּה יַרְאֶךָּ;

כִּי־הִנֵּה, הַבִּיטָה, חוֹתְמֵי כָל־חָזוֹן⁵⁶ בָּאִים.

(ארבעה או חמשה משחקים באים)

המלט. שָׁלוֹם לָכֶם רַבּוֹתַי! שָׁלוֹם לְכֻלְּכֶם! שָׂמַחְתִּי לִרְאוֹת

כִּי־שָׁלוֹם לָךְ! בְּרוּכִים אַתֶם בְּבוֹאֲכֶם יְדִידָי! הוֹ יְדִידִי

הַזָּקֵן! פָּנֶיךָ נַעֲשׂוּ שְׂעִרוֹת וּזְקָנְךָ מְסֻלְסָל, לְמִן הַיּוֹם

אֲשֶׁר רְאִיתִיךָ לָאַחֲרוֹנָה; הַלְהִסְתּוֹלֵל בִּי⁵⁷ בִּזְקָנְךָ בָּאתָ

אַרְצָה דַנְיָה? – וְאַתְּ שָׂרָתִי, עַלְמָה כְבוּדָה! בִּגְבֶרֶת

הָעֲלָמוֹת נִשְׁבַּעְתִּי, רוֹמְמוּתֵךְ קָרְבָה לַשְּׁחָקִים כִּמְלוֹא

עָקֵב⁵⁸ אֶחָד, לְמִיּוֹם לָאַחֲרוֹנָה חֲוִיתִיךְ. חַלִּי־נָא

פְנֵי־אֵל, לְבִלְתִּי יִהְיֶה קוֹלֵךְ כְּמַטְבֵּעַ זָהָב שֶׁנִּפְסַל

וְנִפְגַּם עַד לִפְנִים מִזֵּרוֹ; – נַעֲשֶׂה־נָּא כְּמַעֲשֶׂה צַיָּדֵי

צָרְפַת, וְנַעַט אֶל־כָּל אֲשֶׁר תִּרְאֶה עֵינֵנוּ. מַהֲרוּ־נָא

וְעִרְכוּ דָּבָר כְּרָגַע; הָבָה תְּנוּ־לָנוּ מוֹפֵת עַל־כִּשְׁרוֹן

מַּעֲשֵׂיכֶם; הָבָה־נָּא מַשָּׂא, הֶגְיוֹן נֶפֶשׁ מִשְׁתַּפָּכֶת.

ראש המשחקים. אֵי־זֶה מַשָּׂא, נְסִיכִי?

המלט. שְׁמַעְתִּיךָ פַּעַם אַחַת נוֹשֵׂא מַשָּׂא בְּאָזְנָי – אַךְ הַמַּשָּׂא

הַהוּא לֹא הֹעֲלָה עַל הַבָּמָה, וְאִם הָיְתָה כָזֹאת, כִּי־

אָז הֹעֲלָה פַּעַם אַחַת וְלֹא יָסָף; כִּי הֶחָזוֹן הַהוּא,

כַּאֲשֶׁר זָכַרְתִּי, לֹא הֵפִיק רָצוֹן מֵאָדָם רָב, כִּי הָיָה

כְּמַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ⁵⁹ לְחֵךְ הֶהָמוֹן; אוּלָם כַּאֲשֶׁר חָזִיתִי לִי

אֲנִי – וְכַאֲשֶׁר חָזוּ עִמִּי אֲחֵרִים, אֲשֶׁר מִשְׁפָּטָם

בִּדְבָרִים כָּאֵלֶּה נִשָּׂא וְנַעֲלָה יֶתֶר הַרְבֵּה עַל מִשְׁפָּטִי

אָנִי – הָיָה הֶחָזוֹן כָּלִיל בַּהֲדָרוֹ, עָרוּךְ הֵיטֵב

לְמַחְלְקוֹתָיו, עָשׂוּי בֶּאֱמֶת וָתֹם גַּם בְּכִשְׁרוֹן וָדָעַת.

זָכַרְתִּי כִּי־חִוָּה הָאֶחָד אֶת־דַּעְתּוֹ, כִּי תְּבָלִין לֹא־

נִמְצְאוּ בַּחֲרוּזָיו, לָתֶת טַעַם בָּעִנְיָן, וְכָל־עִנְיָן לֹא־

נִמְצָא בְּשִׂיחוֹתָיו, אֲשֶׁר יַעֲנֶה בְּסוֹפְרוֹ כִּי־בִקֵּשׁ

הִתְיַפּוֹת; אַךְ אָמַר עַל־הֶחָזוֹן כִּי־תָמִים דַּרְכּוֹ, כֻּלּוֹ

בָרִיא אַף־נָעִים, וְיִתְרוֹן יֹפִי מִיִּפְעָה⁶⁰ לוֹ הַרְבֵּה מְאֹד.

שִׂיחָה אַחַת מִמֶּנּוּ אַהֲבְתִּי יֶתֶר, הֲלֹא־הִיא שִׂיחַת

עֵינֵיָה וְדִידָה⁶¹, וּבְיֹתֵר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יְדֻבַּר שָׁם

עַל־מוֹת פְּרִיאָם. אִם־עוֹדֶנָּה חַיָּה בְּזִכְרוֹנְךָ הָחֵל

לִקְרוֹא מִן־הַטּוּרִים הָאֵלֶּה: – תְּנָה־לִי וְאֶזְכֹּר,

תְּנָה־לִי וְאֶזְכֹּר.

“פִּרוּס הַמַּר וְנִמְהָר כְּנָמֵר מֵהָרֵי טָרֶף” –

לֹא־כֵן, אַךְ רֵאשִׁית דְּבָרֶיהָ: פִּרוּס.

"פִּרוּס הַמַּר וְנִמְהָר – הָאִישׁ שֶׁשְּׁחוֹר שִׁלְטֵהוּ

דָּמָה, כְּזִמּוֹת לִבּוֹ, אֶל־לֵיל שׁוֹאָה וָאֹפֶל

אֶל־לֵיל שָׁכַב קָרַס בַּסּוּס זוּ־הָרָה אָוֶן, –

מָשַׁח עַתָּה מַרְאָיו מְפִיקֵי זְוָעָה וָחשֶׁךְ,

בְּצֶבַע נוֹרָא שִׁבְעָה: הִנּוֹ מֵרֹאשׁ עַד־רָגֶל

כֻּלּוֹ תּוֹלָע וָשָׁשַׁר; נָקֹד וּבָרֹד לְזַעֲוָה

בִּדְמֵי אָבוֹת וְאִמּוֹת, בָּנִים וּבָנוֹת יָחַד,

בְּדָמִים כָּשׂוּ וְעָבוּ מִיקוֹד רְחֹבוֹת זֹרָבוּ.

מִיקוֹד רְחֹבוֹת קִרְיָה, אוֹרָם כִּי־מַר הוֹפִיעוּ

לְרֶצַח נִתְעָב כָּזֶה⁶². נִחָר מֵאֵשׁ וָזָעַם,

חָמוּץ וְנִגְאָל סָבִיב בְּדָמִים קָפְאוּ יָבֵשׁוּ,

בְּעֵינָיו לְכַדְכֹּד דָּמוּ, יְבַקֵּשׁ פִּרוּס בֶּן־שַׁחַת

נֶפֶשׁ הָאָב הַשָּׂב, נֶפֶשׁ פּרִיאָם הַמֶּלֶךְ". –

הוֹסִיפָה וּקְרָא אַתָּה.

פלון. בֵּאלֹהִים, נְסִיכִי, הֱטִיבוֹתָ לִקְרוֹא; מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֵׂכֶל

וּבִינָה בַּמִּקְרָא.

המשחק הראש. "גַּם־חִישׁ הִנֵּה מְצָאוֹ נִלְחָם בְּקֹצֶר יָדַיִם

עִם־בְּנֵי יָוָן: חַרְבּוֹ, כִּי־גָז עָלֶיהָ כָּלַח,

תִּפְשַׁע בִּימִין תֹּפְשָׂהּ, בַּאֲשֶׁר תִּפּוֹל תָּנוּחַ,

לַמְרוֹת פִּי אֲדֹנֶיהָ. פִּרוּס נַעֲלָה בַכֹּחַ

יֵעוֹר לִקְרַאת פְּרִיאָם וִּבְאַף יְעוֹפֵף לֶהָבֶת;

אַךְ־כְּבָר מֵעֲיָם רוּחָהּ, מִשְּׁאוֹן חַרְבּוֹ כִּי־עַזָה

כֶּרַעַ הַשָּׂב אֵין־אֱיָל. אִלְיוֹן, דּוּמָם אֵין־רוּחַ,

כְּחָשָׁה נַחַת זְרֹעוֹ, עַד־יְסוֹד הֵשַׁחָה אַרְצָה

שִׂיאָהּ כְּלִיל־אֵשׁ בּוֹעֵר, וּבְקוֹל נִפְלָהּ אֵימָתָה

אֹזֶן פִּרוּס לָקְחָה שֶׁבִי; רְאוּ־נָא וָשׁוּרוּ,

חַרְבּוֹ נְטוּיָה עַל־רֹאשׁ פְּרִיאָם, כְּחָלָב מַרְאֵהוּ,

נֶעְצְרָה פִתְאֹם בִּיעָף, נִתְקְעָה כְיָתֵד בָּרוּחַ

פִּרוּס עָמַד כִּדְמוּת עָרִיץ מְתֹאָר בֶּחָרֶט:

וּכְאִישׁ חָדֵל כָּלָה רִגְשֵׁי רָצוֹן וָחֵפֶץ⁶³

לֹא־עָשָׂה מְאוּמָה.

אֶפֶס רַבּוֹת נִרְאֶה, לִפְנֵי סוּפָה וָסָעַר,

בְּהַשְׁקִיט שְׁחָקִים מֵעָל, עָבוֹת יִדְּמוּ יָנוּחוּ,

רוּחוֹת יֶחֱשׁוּ, אַף־הַס כַּמָּוֶת עַל־חוּג מִתָּחַת –

פִּתְאֹם רַעַם נוֹרָא יִקְרַע שָמַיִם בְּרגֶז;

כָּכָה גַּם־חֲמַת פִּרוּס, אַחֲרֵי כִּי־שָׁכְכָה רָגַע,

תֵּעוֹר עַתָּה שֵׁנִית וַעֲשׂוֹת נָקָם תְּפַעֲמֵהוּ;

וְהַלְמוּת רְפָאִים⁶⁴ מֵאָז לֹא־כֹה נִחֲתָה בְּלִי־רֶגֶשׁ

בְּגַבֵּי מָגִנֵּי מַאְדִּים, לְמוֹפֵת עוֹלָם יֻצָּרוּ,

כִּנְחוֹת חֶרֶב פִּרוּס, מִדַּם חֲלָלִים נוֹטֶפֶת,

עַל־רֹאשׁ פְּרִיאָם הַפָּעַם. –

צְאִי־צְאִי⁶⁵ בּוֹגֵדָה מְנִי! וְאַתֶּם כָּל־אֵלֵי שַׁחַק,

בְּשִׁבְתְּכֶם לְכִסֵּא יַחְדָּו, הָעֹז מִמֶּנָּה קָחוּ;

נַפְּצוּ אוֹפַן רְכוּבָהּ, חֲשׁוּקָיו וְגַבָּיו גַּם־יָחַד,

מִמְּרוֹם גַּפֵּי שְׁחָקִים חִשּׁוּר גַּלְגִּלָּהּ הֱדֹפוּ

אֶל־שְׂעִירֵי שַׁחַת שְׁאֹלָה!"⁶⁶

פלון. מָה אָרְכוּ דְּבָרָיו!

המלט. יָבוֹאוּ־נָא, יַחַד אֶת־זְקָנְךָ, אֶל־בֵּית הַגַּלָּב. – אַחֲלַי

הוֹסִיפָה דַּבֵּר. בְּעֵינָיו יִיטַב זְמִיר הוֹלֵלוּת אוֹ דִּבְרֵי

תִפְלוּת. וָלֹא, יִישַׁן וְיֵרָדֵם. – הוֹסֵף דַבֵּר, שִׂים פָּנֶיךָ

אֶל־הֱקֻבָּה.

המשחק הראש. “אַךְ־מִי רָאָה, אוֹיָה, רְעוּלָה⁶⁷ יוֹצְאָה הַגְּבָרֶת” –

המלט. הַגְּבֶרֶת יוֹצְאָה רְעוּלָה?

פלון. טוֹב וְיָפֶה: “יוֹצְאָה רְעוּלָה” אַךְ־טוֹב וְיָפֶה.

המשחק הראש. "רָצָה יָחֵף, אָנָה וָאָנֶה, בֵּין־לַהֲבֵי קָרֶת,

אֹמְרָה לְשָׁטְפָם בְּפַלְגֵי דִמְעָה מְעַוְּרֵי עֵינָיִם

מַטְלִית צָנִיף לְרֹאשָׁהּ זֶה־מְּעַט עָדָהוּ נֵזֶר;

וְסָבִיב לְמָתְנֶיהָ, מִנִּי צִירִים נָפְלוּ וָדַלּוּ⁶⁸,

שְׂמִיכָה – בִּמְקוֹם פְּתִיגִיל – בְּחֶרְדַת פִּתְאֹם תָּפָשָׂה; –

כָּל־אִישׁ רָאָה אֵלֶּה, בְּלָשׁוֹן נוֹטֶפֶת רַעַל,

קָרָא קֶשֶׁר עַל־מְנִי וְשִׁלְטוֹן יָדָהּ בָּאָרֶץ.

וּבְנֵי אֵלִים גַּם־הֵם, אִלּוּ חָזוּהָ שָׁמָּה,

בְּשׁוּר עֵינָהּ אֶת־פִּרוּס עוֹשֶׂה־לּוֹ מִשְׂחָק בְּרֶשַׁע,

לְשַׁסֵּף גְּוִיַּת אִישָׁהּ לְבַתֵּק יְצוּרָיו בֶּחָרֶב;

כִּי־אָז נַהֲמַת פִּתְאֹם, מִלֵּב עָמֹק פָּרָצָה –

אִם־לֹא זָרוּ לָהֶם כָּלָה כָּל־עִנְיְנֵי חָלֶד –

מֵעֵין בְּנֵי־שַׁחַק, כָּאֵשׁ תִּבְעַר, נוֹזְלִים הֵפִיקָה

נֹחַם וְרַחֲמִים מֵאֱלֹהַּ".

פלון. רְאוּ־נָא אִם־לֹא שֻׁנּוּ מַרְאָיו, וְאִם־לֹא נִגְּרָה עֵינוֹ

דִּמְעָה – אָנָּא אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר.

המלט. טוֹב הַדָּבָר; יֶתֶר דְּבָרֶיךָ אֶשְׁמַע בְּקָרוֹב. – אֲדוֹנִי

הַיָּקָר, הֲלֹא תוֹאִיל לָשִׂים עֵינֶיךָ עַל הַמְשַׂחֲקִים

הָאֵל לְטוֹבָה? הֲשָׁמַעְתָּ? יִתְהַלְּכוּ־נָא אִתָּם נְדָבָה,

כִּי־מִכְלָל⁶⁹ וְתָכְנִית הֵמָּה לְדִבְרֵי יְמֵי הַדּוֹר; וְטוֹב

טוֹב לְךָ מַצֵּבֵת קִיקָלוֹן וָדֹפִי בְּמוֹתְךָ, מִדִּבַּת שְׂפָתָם

עָלֶיךָ רָעָה בְּעוֹדְךָ חָי.

פלון. נְסִיכִי הַיָּקָר, אֶתְהַלֵּךְ אִתָּם כְּפִי פָּעֳלָם וּמַשְׂכֻּרְתָּם.

המלט. בֵּאלֹהֵי יִשְׁעֲךָ, גֶּבֶר, יֶתֶר הַרְבֵּה; הִתְהַלֵּךְ אֶת־אִישׁ

וָאִישׁ כְּפִי פָעֳלוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ. וּמִי־זֶה יִנָּקֶה אָז מִמַּהֲלֻמּוֹת?

הִתְהַלֵּךְ אִתָּם כְּנִדְבַת רוּחֲךָ וִיקָרֶךָ, וּכְפִי מְעֹט שְׂכַר

פְּעֻלָּתָם, כֵּן יִגְדַּל שְׂכָרְךָ בְּהֵיטִיבְךָ עִמָּם. קָחֶם־נָא

אִתָּךְ.

פלון. לְכוּ־נָא אִתִּי, אֲדֹנָי.

המלט. לְכוּ־נָא אִתּוֹ, יְדִידָי; מָחָר נִרְאֶה בַּשְּׂחוֹק.

(פלון יוצא עם המשחקים לבד מן המשחק הראש)

שִׁמְעָה־נָּא יְדִידִי הַזָּקֵן, הֲתֵדַע לַעֲרוֹךְ רֶצַח גָּנְזַגָּה?

ראש המשחקים. אֵדַע, נְסִיכִי.

המלט. וּבְכֵן מָחָר בָּעֶרֶב נִרְאֶה בַּשְּׂחוֹק הַזֶּה. הֲתוּכַל יְדִידִי,

לְעֵת הַצֹּרֶךְ, לִלְמוֹד פֶּרֶק אֶחָד, שְׁנֵים עָשָׂר אוֹ שִׁשָּׁה

עָשָׂר טוּרִים אֲשֶׁר אָשִׂים לְפָנֶיךָ, וְלָתֵת לָהֶם מָקוֹם

בַּשִּׂיחָה? הֲלֹא?

המשחק הראש. אוּכַל, נְסִיכִי.

המלט. טוֹב מְאֹד; לְכָה־נָּא אַחֲרֵי הָאָדוֹן הַזֶּה, אַךְ רְאֵה־נָא

אַל־נָא תִּתְקַלֶּס־בּוֹ. (המשחק הראש יוצא). יְדִידַי

הַיְקָרִים! אִפָּטְרָה־נָּא מִכֶּם עַד־הָעָרֶב. בְּרוּכִים

אַתֶּם לִי בְּאֶלְסִינוֹר!

רוזנקרנץ. נְסִיכִי הַיָּקָר! (רזנקרנץ וגלדנשטרן יוצאים).

המלט. וּבְכֵן אֲדֹנָי אִתְּכֶם! עַתָּה לְבַדִּי נוֹתַרְתִּי.

אוֹיָה! מָה־רֵיק וַעֲוִיל וְעֶבֶד נִקְלֶה אָנֹכִי!

אִם־לֹא מוֹרֶה הַדָּבָר? הַמְשַׂחֵק הַלָּז שָׁמָּה,

בְּמַרְאֶה בָּדוּי מִלֵּב, בַּחֲזוֹן רִגְשׁוֹת הַנֶּפֶשׁ,

הִשְׂכִּיל הַטּוֹת רוּחוֹ לְרַעְיוֹן לִבּוֹ בַּכֹּחַ

עַד־כִּי בְּתִגְרַת יָדוֹ פָּנָיו כָּלָה חָוֵרוּ,

עֵינוֹ מָלְאָה דִמְעָה. מַרְאָיו – רָגְזָה וָשָׂעַר,

הֶגֶה קוֹלוֹ נְכָאִים, וַחֲזוֹת יְצוּרָיו כֻּלָּהַם

תַּמִּים עִם־רַעְיוֹן רוּחוֹ. בְּשֶׁלְּמִי הָיוּ כָל־אֵלֶּה?

בְּשֶׁלֶּהֱקֻבָּה!

מַה־לּוֹ הֱקֻבָּה אוֹ־מָה הוּא־לָהּ, כִּי יֵבְךְּ עָלֶיהָ?

מַה־זֶּה עָשָׂה הָאִישׁ, אִלּוּ בְחֻבּוֹ כָּמֹנִי

נִמְצָא שֹׁרֶשׁ דָּבָר מֵעִיר לֵבָב וָרוּחַ?

בָּמַת הַשְּׂחֹק כֻּלָּהּ הִשְׂחָה בְדִמְעָה כַּמָּיִם,

פִּצְפֵּץ אָזְנֵי שֹׁמְעָיו בְּרֹגֶז שִׂיחוֹ אֵימָתָה;

מָסַךְ רוּחַ עִוְעִים בְּקֶרֶב נֶפֶשׁ פּוֹשֵׁעַ,

הִרְגִּיז נְקִיִּים, הִשְׁמִים נְפָשׁוֹת בַּל־יָדְעוּ פֵּשֶׁר

בִּלַּע וְהָמַם כִּשְׁרוֹן כָּל־עַיִן וְאֹזֶן יָחַד.

וַאֲנִי!

נָבָל, פּוֹתֶה אֵין־לֵב, חֲשֵׁכִים אֵלֵךְ אֶזְחָלָה.

כְּחָנָן חוֹלֵם הוֹזֶה, דְּבָרִי וְדִינִי שׁוֹכֵחַ,

מִבְּלִי מְצוֹא־אוֹן לְדַבֵּר דָּבָר וְלָרִיב רִיב־מֶלֶךְ,

בְּנַחֲלַת שָׁפְרָה עָלָיו בְּחַיָּיו מִפָּז יָקָרוּ

נַעֲשָׂה אַבְדָן נִתְעָב. הַאִם רַךְ־לֵב אָנֹכִי?

מִי־לִי נָבָל יִקְרָא? יָרֹץ קָדְקֹד לִשְׁנָיִם?

יִמְרֹט שַׂעֲרוֹת זְקָנִי, בְּפָנַי יַשְׁלִיךְ יָפִיחַ?

אַפִּי יִקְרֹץ יְפַרְפֵּר? יָשִׁיב כַּחֲשִׁי אֶל־לוֹעַ,

עָמֹק עָמֹק אֶל־גֵּו?⁷⁰ מִי־לִי יַעֲשֶׂה כָּאֵלֶּה?

בְּחַבְלֵי מָשִׁיחַ!

הִנְּנִי אֶשָּׂא וְאֶסְבֹּל דּוּמָם. – אֵין־זֹאת אַךְ־יַעַן

כִּי־לֵב יוֹנִים⁷¹ בְּקִרְבִּי, וְיַעַן מְרֵרָה חָסַרְתִּי

לְמָרֵר חַיֵּי עָנְיִי בְּעֵינָי, כִּי־לוּלֵא אֵלֶּה

הִנֵּה זֶה־כְּבָר נִבְלַת הַזֵּד הַלָּז הֶאֱכַלְתִּי

כָּל־עֵיִט הָרַי סָבִיב. אִישׁ־דָּם, נוֹאֵף, בְּלִיָּעַל!

הוֹ נָקָם נָקָם!

אֵיכָה מֵחֲמוֹר נִבְעָר אָנֹכִי! יָפֶה וְנֶחְמָד,

כִּי־בֵן יָקָר לְאָבִיו מוּמָת בִּידֵי מְרַצֵּחַ,

אוֹתוֹ שְׁחָקִים וּשְׁאוֹל יַחְדָּו לְנָקָם יָעִירוּ,

יִפְרֹק מַשָּׂא מִלֵּב כְּזוֹנָה בְּמִלִּין וָשִׂיחַ,

יִשְׂפִּיק בְּדִבְרֵי נְאָצָה כְּאִשּׁוֹת מְדָנִים וָכָעַס.

כְּשִׁפְחָה כֵּלִים רֹחָצֶת!

כְּלִמּוֹת וָבוּז! הִכּוֹן מֹחִי! הִנֵּה שָׁמַעְתִּי,

כִּי־עֵת אִישִׁים חֹטְאִים לִרְאוֹת בְּמַחֲזֶה יָשָׁבוּ,

כָּכָה בְנַפְשָׁם מֵעֱזוּז קְסָמָיו וְכִשְׁרוֹן מַעֲשֵׂהוּ

נִפְעֲמוּ בְּחֶזְקַת הַיָּד, עַד־כִּי מִהֲרוּ נֶחְפָּזוּ,

וּבְקוֹל לְעֵינֵי רֹאִים נָתְנוּ תוֹדָה עַל־פָּשַׁע;

רֶצַח, אַף־כִּי לָשׁוֹן אֵין־לוֹ, אֲמָרִים יַבִּיעַ,

וּבְקוֹל יַרְעִים פְּלָאוֹת. אֲצַוֶּה לַמְשַׂחֲקִים הָאֵל,

וְעָרְכוּ לִפְנֵי דוֹדִי מַרְאֶה כְּמַרְאֵה הָרֶצַח

בְּרִשְׁתּוֹ נָפַל אָבִי; וַאֲנִי מַרְאָיו אֶבְחָנָה.

אֶחְפֹּשׂ חַדְרֵי בִטְנוֹ; יִתַּר אַךְ־מְעַט יָזוּעַ

וְאָרְחוֹת דַרְכִּי אֵדָעָה.

אוּלַי שָׂטָן הָיָה רוּחַ חָזִיתִי לָיְלָה;

כִּי־עֹז לְשָׂטָן לַעֲטוֹת מַרְאֶה נֶחְמָד לָעָיִן;

כֵּן־הוּא, וְאוּלַי בְּחָלְיִי וּבְעִצְבוֹן רוּחִי עָתָּה –

וְיָדוֹ בְּרוּחוֹת נְכֵאִים כָּאֵל שַׁלֶּטֶת יֶתֶר –

יַתְעֵה נַפְשִׁי לְשַׁחֲתָה; מָעֳמָד אֵיתָן אֲבַקֵּשָׁה,

מָקוֹם נֶאֱמָן. מַרְאֵה הַשְּׂחוֹק מִכְמָר אֶעֱשֶׂנּוּ.

יִתְפֹּשׂ דּוֹדִי בְּלִבּוֹ, בְּחַבְלֵי חֶטְאוֹ יִלְכְּדֶנוּ.

(יוצא)

מערכה ג.

מחזה א.

(חדר בארמון המלך. המלך והמלכה, פלון ועפליה, רזנקרנץ וגלדנשטרן)

המלך. וּבְכֵן נִפְלָאת מִכֶּם, בְּמֵרוֹץ דָּבָר בַּשִּׂיחַ,

לִדְלוֹת מִפִּיו, עַל־מֶה עָטָה שְׁמָמָה, שֶׁכָּכָה

שַׁלְוַת יָמָיו בְּרוּחַ עִוְעִים מוֹרָה וְסֹעֶרֶת

תְּקַרְקַר וְתַרְגִּיז בְחָזְקָה?

רזנקרנץ. יוֹדֶה כִּי־רוּחוֹ סָרָה;

אַךְ־מְקוֹר מָרַת נַפְשׁוֹ הִסְתִּיר מֵאֵן הוֹדִיעַ.

גלדנשטרן. גַּם־לֹא מְצָאנוּהוּ נִדְרָשׁ לְגַלּוֹת לֵבָב וָקֶרֶב;

אָכֵן בְשִׁגְעוֹן עֲרוּמִים⁷² הִשְׂכִּיל לִנְטוֹת מִנֶּגֶד

בְּכָל־עֵת הוֹצֵא מִפִּיו מִלִּין נַסֵּה נִסִּינוּ

עַל־תְּכוּנַת רוּחוֹ בֶּאֱמֶת.

המלכה. הַאִם בְּרָצוֹן קִבֵּל פְּנֵיכֶם?

רוזנקרנץ. כְּאָצִיל וָשׁוֹעַ,

גלדנשטרן. אָכֵן עַל־הֲלךְ נַפְשׁוֹ הִכְבִּיד אֶכֶף רַב־אָכֶף.

רזנקרנץ. כֵּלַי הָיָה בְּשִׂיחוֹ, אָכֵן עַל־כֹּל שְׁאַלְנוּהוּ

נָדִיב לִמְאֹד בְּמַעֲנֵהוּ.⁷³

המלכה. הַאִם קְרָאתֶם אוֹתוֹ לִשְׂחֹק וְשַׁעֲשֻׁעֵי נָפֶשׁ?

רוזנקרנץ. אָמְנָם, גְּבִירָה יְקָרָה, הִנֵּה קָרָה מִקְרֵנוּ,

לִפְגּשׁ לַהֲקַת מְשַׂחֲקִים יַחְדָּו עֹבְרִים בַּדָּרֶךְ.

הִגַּדְנוּ זֹאת בְּאָזְנָיו, וּכְעֵין עֲלִיצֻת וָעֹנֶג

נִרְאוּ בְּפָנָיו כְּשָׁמְעוֹ. הִנָּם בִּמְסִבֵּי חֲצֵרֵךְ,

וּכְבָר, כַּאֲשֶׁר אֲדַמֶּה, פְּקֻדָּה לָּהֶם נִתָּנָה

לְשַׂחֵק לְפָנָיו בָּעָרֶב.

פלון. נָכוֹן וֶאֱמֶת הַדָּבָר;

וְאוֹתִי בִקֵּשׁ לְשַׁחֵר פְּנֵיכֶם, גְּבִירָה וָמֶלֶךְ,

לַאֲזִין וְלִרְאוֹת בַּשְּׂחוֹק הַהוּא.

המלך. בְּכָל לֵב וָנָפֶשׁ.

רַבַּת אֶשְׂמַח בְּשָׁמְעִי, כִּי־יֵט לִבּוֹ לָאֵלֶּה.

וְאַתֶּם, שָׂרִים אֲהוּבִים, חִשְׁקוֹ הַמְרֵץ הוֹסִיפוּ

הַטּוּ רוּחוֹ לְרַדֵּף שִׂמְחָה וְתַעֲנֻגוֹת כָּאֵל.

רוזנקרנץ. נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, אָדוֹן. (רזנקרנץ וגלדנשטרן יוצאים)

המלך. גַּם־אַתְּ עִזְבִינִי, גְּבָרֶת.

הִנֵּה לִקְרוֹא לְהַמְלֵט עַתָּה שָׁלַחְתִּי חֶרֶשׁ,

וּכְמוֹ בְמִקְרֶה, לְתֻמּוֹ, יִפְגּשׁ בְּעֹפֶלְיָה הֵנָּה.

וַאֲנִי וְאָבִיהָ – מְרַגְּלִים כְּשֵׁרִים – יַחְדָּו נַעֲמֹדָה

בִּמְקוֹם מִשָּׁם נוּכַל, רוֹאִים מִבְּלִי הֵרָאוֹת,

לִבְחֹן בִּבְלִי מַעֲצוֹר רִגְעֵי הִפָּגְשָׁם יָחַד;

וּלְאוֹר נוֹצִיא מִשְׁפָּט, עַל־פִּי שִׂיחוֹ וְשִׂיגֵהוּ,

הַאִם מְצָרֵי אַהֲבָה רוּחוֹ יְדַכְּאוּ, אִם־אָיִן.

המלכה. לְקוֹלְךָ, אִישִׁי, שָׁמָעְתִּי. –

וְלָךְ, עֹפֶלְיָה יְקָרָה, אַחַת אֶדְרשׁ מֵאֱלוֹהַּ:

יִתֵּן אֲדֹנָי, וְהָיָה יָפְיֵךְ וַהֲדַּר פָּנַיִךְ,

אַךְ־הֵם סִבָּה מוֹצֵאת לְשִׁמְמוֹן הַמְלֵט וְחָלְיֵהוּ

כִּי־אָז, קִוְּתָה נַפְשִׁי, תֻּמַּת רוּחֵךְ כִּי־בָרָה

אֹרַח מִישׁוֹר תְּשִׁיבוֹ, לְכָבוֹד לִשְׁנֵיכֶם יָחַד.

עפליה. מִי־יִתֵּן וְהָיָה, גְּבָרֶת. (המלכה יוצאה)

פלון. אַתְּ־פֹּה הַלְּכִי, בִּתִּי. – וְאַתָּה מַלְכִּי הוֹאִילָה

עִמְדָה אִתִּי בָּזֶה. (אל עפליה) בַּסֵּפֶר הַזֶּה קְרָאִי:

מַרְאֵה קְרִיאָה כָזֹאת יְיַפֶּה שִׁבְתֵּךְ בּוֹדָדֶת. –

רַב־בּוּז וְקָלוֹן לָנוּ – וְכָזֹאת רַבַּת רָאִינוּ –

כִּי־בְשִׁית יִרְאָה וָתֹם, בְּמַעֲשֵׂי צְדָקָה וָחֶסֶד,

גַּם־פְּנֵי שָׂעִיר מִשְּׁאוֹל נְחַפֶּה נְעִימוֹת וָמֶתֶק.

המלך (אל נפשו)דְבָרָיו אֵיכָה נֶאֱמָנוּ!

אֵיכָה כְּשֵׁבֶט מַמְאִיר כְּלָיוֹת וָלֵב יְיַסֵּרוּ!

לְחָיֵי זוֹנָה, מַעֲשֵׂה אָמָּן בִּשְׁרָק⁷⁴ נֶהְדָּרוּ,

אֵינָן לְזָרָא, נֶגְדָּה לְגֵהָה, לְיָפְיָן הוֹעִילָה,

כְּמַעֲשֵׂי יָדַי, לְעֻמַּת מִלַּי, בְּשֶׂרֶד תֹּאָרוּ.

כָּבֵד הַמַּשָּׂא, אוֹיָה!

פלון. צַעֲדֵי רַגְלָיו אֵשְׁמַע; נֵט־נָא מַלְכִּי הַצִּדָּה.

(המלך ופלון יוצאים. המלט בא. הוגה בספר)

המלט. הָיֹה אוֹ־חָדֹל, אָכֵן זֹה־הִיא שְׁאֵלָה נִשְׂגָּבָה.

הַאִם נָאוָה לְאָדָם, לָשֵׁאת וְלִסְבֹּל בָּרוּחַ⁷⁵

חִצִּים וְאַבְנֵי קְלָעִים, זַעַף מִקְרֶה וָפָגַע

אוֹ־תְפוֹשׂ אָזֵן וּסְגֹר לִקְרַאת יָם־צָר וָכָעַשׂ⁷⁶,

וְשִׂים־קֵץ לָהֶם בַּקְרָב. – לָמוּת־לִישׁוֹן וְלֹא־יתֵר! –

וֶאֱמוֹר⁷⁷ כִּי־שְׁנַת עוֹלָם צָרוֹת לֵבָב הִשְׁבִּיתָה

וַתְּכַל אַלְפֵי שְׁפָטִים נַחֲלת בָּשָׂר בָּאָרֶץ, –

נָאוָה לְאַחֲרִית כָּזֹאת לִהְיוֹת מַשָּׂא כָל־נָפֶשׁ.

לָמוּת–לִישׁוֹן–לִישׁוֹן? – אוּלַי גַּם־שָׁמָּה לַחֲלוֹם –

הִנֵּה אֶבֶן הַנָּגֶף!

כִּי מָה עִנְיַן הַחֲלוֹם יָבוֹא בִּשְׁנַת הַמָּוְתָה,

אַחֲרֵי נָעֵר אָדָם נַפְשׁוֹ מִמּוֹסְרֵי חָלֶד⁷⁸,

אַךְ־זֹאת תַּעֲצֹר כָּל־אִישׁ. טַעֲמֵי מָגוֹר כָּאֵלֶּה

יִתְּנוּ לֶעֱנוּת אָדָם אֹרֶךְ יָמִים עֲלֵי־אָרֶץ.

כִּי־מִי יִשָּׂא וְיִסְבֹּל לַעַג עִתּוֹ⁷⁹ וְשׁוֹטֶיהָ.

עָקַת מֵצִיק וְחוֹמֵץ, הַוֹּת כָּל־אֹזְרֵי רָהַב,

עֱנוּת אַהֲבָה נֶעְלָבָה, וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,

גַּאֲוַת בַּעְלֵי פְּקִידֻת, אוֹ־בוּז נְאָצָה וָקֶלֶס

תִּשָּׂא עַנְוָה צְדָקָה מִנִּי זֻלּוּת הוֹלֶלֶת.

לוּ־אַךְ בִּקְצֵה תַעֲרוֹ⁸⁰ יוּכַל מְצוֹא־לוֹ מַרְגּוֹעַ?

מִי־זֶה נָשָׂא דּוּמָם נֵטֶל חַיָּיו כִּי־מָרוּ,

יִדְכֶּה תַּחַת סִבְלָם, יֶאֱנֹק יַעֲטֹף בַּיָּזַע,

אִם־לֹא⁸¹ מְגוֹרַת דָּבָר, צָפוּן בַּמָּוֶת לָנוּ –

שָׁמָּה בְּאֶרֶץ עֵיפָה מֵעֵין כָּל־חַי נֶעְלָמָה

וְלֹא־שָׁב מִגְּבוּלָהּ הוֹלֵךְ – תְּהוֹלֵל תָּהֹם כָּל־חֵפֶץ.

עַד־כִּי לָשֵׂאת נִבְחַר צָרוֹת רַבּוֹת מְצָאוּנוּ,

מִתּוּר מִפְלָט לָנוּ בְּקֶרֶב צָרָה בַּל־נֵדָע?

כָּכָה דַּעַת וְחֶשְׁבּוֹן⁸² כָּל־לֵב יַמְסוּ יָרֵכּוּ;

זִו עֶשְׁתֹּנוֹת יָפִים, כָל־עֹז טָבוּעַ בָמוֹ

יְחֻלֶּה לְרַגְלֵי רַעְיוֹן שֶׁאוֹר פָּנָיו הִכְסִיפוּ⁸³

וַהֲמוֹן מַעַרְכֵי לֵב, מְלֵאֵי אוֹנִים וָכֹחַ.

מִפְּנֵי שְׂעִיפִּים כָּאֵל מִנִּי מְסִלָּה יוּטָלוּ,

מִבְּלִי מַעֲשֶׂה יֹאבְדוּ לָעַד. – אָכֵן הַס־עָתָּה!

עֹפֶלְיָה רַבַּת הַחֵן! – אָנָּא. בַּת־אֵל, זִכְרִינִי,

וּבְעַד חֲטָאַי כֻּלָּם בְּשִׂיחֵךְ⁸⁴ תְחִנָּה הַפִּילִי.

עפליה. מַה־הוּא שְׁלוֹמְךָ, נְסִיכִי, בְּקֶרֶב הַיָּמִים עַתָּה?

המלט. אוֹדֵךְ בְּעַנְוַת לֵבָב; שָׁלוֹם־לִי. שָׁלוֹם שָׁלוֹם.

עפליה. הִנֵּה בְיָדִי, נְסִיכִי, מַשְׂאוֹת מִמְּךָ נָשָׂאתִי,

וּכְבָר פְּעָמִים רַבּוֹת אֶתְהֶן הָשֵׁב חָפָצְתִּי;

אָנָּא קָחֵן מִנִּי, נְסִיכִי.

המלט. אַל־נָא, לֹא־אָנִי;

כִּי־לָךְ לֹא־תַתִּי מְאוּמָה.

עפליה. אַתָּה, נְסִיכִי, תֵּדַע, כִּי־לִי אֶתְהֶן נָתַתָּ,

וְלִוְיַת אִמְרֵי שֶׁפֶר, מְרֻקָּחִים שִׂפְתֵי נֹעַם,

הִרְבְּתָה עֶרְכָּן שִׁבְעָה. עַתָּה כִּי־חָדְלוּ רֵיחַ,

שׁוּבָה קָחֶן מֶנִּי; בְּעֵינֵי כָּל־נֶפֶשׁ עֲדִינָה

תִּדַּל מַשְׂאֵת יְקָרָה בִּשְׁכוֹחַ נֹתְנָהּ חֲנִינָה.

הִנָּן, נְסִיכִי, לִפָנֶיךָ.

המלט. הוֹ־הוֹ! הַתְמִימַת דֶּרֶךְ אַתְּ?

עפליה. נְסִיכִי.

המלט. הֲיָפָה אַתְּ?

עפליה. מַה חֶפְצְךָ, נְסִיכִי, בָּאֵלֶּה?

המלט. כִּי אִם תְּמִימָה וְיָפָה אַתְּ, אַל־נָא יְהִי לְתֻמֵּךְ דָּבָר

אֶת־יָפְיֵךְ.

עפליה. הֲיוּכַל הַיֹּפִי, נְסִיכִי, לִמְצוֹא־לוֹ חָבֵר נִכְבָּד מִן־הַתֹּם?

המלט. אָמְנָם כֵּן; כִּי נָקֵל לַיֹּפִי לַהֲפֹךְ בְּכֹחוֹ אֶת־הַתֹּם

מִתֹּאֲרוֹ וּלְשִׂימוֹ לְמֵלִיץ אָוֶן, מֵאֲשֶׁר יִמְצָא הַתֹּם אוֹן

לוֹ לְשַׁנּוֹת אֶת־הַיֹּפִי וְלַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ כִּדְמוּתוֹ. לְפָנִים

הָיְתָה זֹאת כְּדָבָר אֲשֶׁר אֵין־לוֹ שָׁחַר, אוּלָם הַיָּמִים

הָאֵלֶּה נָתְנוּ עֵדֵיהֶם וַיַּצְדִּיקוּהָ. הָיוּ יָמִים כִּי אֲהַבְתִּיךְ.

עפליה. אָמְנָם, נְסִיכִי, מָקוֹם נָתַתָּ לִּי לְהַאֲמִין כָּזֹאת.

המלט. לֹא הָיָה לָךְ לְהַאֲמִין בִּי: נִטְעֵי הַצֶּדֶק אֵינָם נִקְלָטִים

הֵיטֵב בְּגִזְעֵנוּ כִּי הִזְקִין, עַד־בְּלִי תֵת עוֹד אֶת־טַעְמוֹ

הַסָּר. לֹא אֲהַבְתִּיךְ מֵעוֹדִי.

עפליה. כִּי־עַתָּה הִתָּעוֹת בַּשָּׁוְא הִרְבֵּיתִי.

המלט. אֶל־בֵּית הַנְּזִירוֹת לֵכִי. לָמָּה־זֶּה תְבַקְּשִׁי לְהָקִים

תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים? לֹא רָחוֹק אֲנִי מִצְּדָקָה;

וּבְכָל־זֹאת הַנָּקֵל לִי לְהַרְשִׁיעַ נַפְשִׁי בַּעֲלִילוֹת כָּאֵלֶּה,

אֲשֶׁר טוֹב טוֹב הָיָה אִם־לֹא יְלָדַתְנִי אִמִּי. הִנְּנִי גֵא

מְאֹד, שׁוֹאֵף נָקָם, וְרוֹדֵף כָּבוֹד; חֲטָאִים לְמַכְבִּיר

נְכוֹנִים לִתְנוּפַת יָדִי⁸⁵ יֶתֶר הַרְבֵּה מֵאֲשֶׁר תּוּכַל

מַחֲשַׁבְתִּי הָכִיל, כֹּחַ דִּמְיוֹנִי לַעֲרֹךְ לָהֶם דְּמוּת וָתֹאַר

וִימֵי חֶלְדִּי – לָתֵת לְפָעֳלָם יָדָיִם. לָמָּה יִזְחֲלוּ עֲוִילִים

כָּמוֹנִי בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ? נְבָלִים גְּמוּרִים כֻּלָּנוּ;

אַל־תַּאֲמִינִי בְּאִישׁ מִמֶּנוּ. לְדַרְכֵּךְ לֵכִי, אֶל־בֵּית

הַנְּזִירוֹת! אַיֵּה אָבִיךָ?

עפליה. הִנּוֹ בְּבֵיתוֹ, נְסִיכִי הַנִּכְבָּד.

המלט. סִגְרִי־נָא אַחֲרָיו וּנְעָלִי, לְבִלְתִּי יִשְׁתַּטֶּה בְּבֵית נָכְרִי

כִּי־אִם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. שָׁלוֹם לָךְ!

עפליה (אל נפשה). עִזְרוּ־נָא לוֹ, חַסְדֵי שָׁמָיִם!

המלט. אִם תִּהְיִי לְאִישׁ, אֶתֶּן־לָךְ קִלְלָתִי זֹאת לְשִׁלּוּחִים:

הֲיִי בָרָה כַּקֶּרַח, זַכָּה כַשֶּׁלֶג, וּמִלְּזוּת שְׂפָתָיִם לֹא

תִּמָּלֵטִי. לְכִי־לָךְ אֶל־בֵּית הַנְּזִירוֹת, לְכִי לְשָׁלוֹם! וְאִם

בְּכָל־זֹאת הִנָּשֵׂא תַחְפֹּצִי, הִנָּשְׂאִי לִכְסִיל אָדָם; כִּי

אֲנָשִׁים נְבוֹנִים יוֹדְעִים עַד־מְאֹד אֶת־פְּרִיצֵי הַחַיּוֹת

אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה אוֹתָם אַתֵּנָּה. אֶל־בֵּית הַנְּזִירוֹת לכי!

אַךְ חוּשִׁי מַהֵרִי! שָׁלוֹם לָךְ!

עפליה (אל נפשה) כָּל־אֵלֵי שַׁחַק, לְקַדְמָתוֹ הֱשִׁיבוּהוּ!

המלט. גַּם רַבּוֹת שָׁמַעְתִּי עַל־דְבָר פִּרְכּוּס⁸⁶ פְּנֵיכֶן. תֹּאַר

פָּנִים נָתַן לָכֶן הָאֱלֹהִים. וְאַתֶּן פָּנִים חֲדָשׁוֹת תַּעֲשֶׂינָה

לָכֶן. הָלוֹךְ וּפַזֵּז תֵּלַכְנָה. הָלוֹךְ וְטָפֹף. וּבִנְעִימוֹת

תִּלְחַשְׁנָה, לְמַעֲשֵׂי הָאֱלֹהִים בְּלַעֲגֵי שָׂפָה שֵׁמוֹת

תְּכַנֶּינָה⁸⁷, וּפַחֲזוּתְכֶן לִתְמִימוּת⁸⁸ תְּשִׂימֶנָה. קוּמִי

וָלֵכִי! לֹא אוֹסִיף עוֹד דַבֵּר בַּדָּבָר הַזֶּה! הֲלֹא־הוּא

אֲשֶׁר נָסַךְ בְּקִרְבִּי רוּחַ עִוְעִים. אַחַת אָמַרְתִּי: אֵין

לָנוּ עוֹד חֵפֶץ בִּנְשׂוּאִים. אֵלֶּה אֲשֶׁר כְּבָר נָשְׂאוּ

נָשִׁים, כֻּלָּם מִלְּבַד הָאֶחָד⁸⁹, יִחְיוּ בְשָׁלוֹם; אָכֵן

הַנִּשְׁאָרִים יִהְיוּ־נָא כַּאֲשֶׁר הֵמָּה, וְאִשָׁה לֹא יֵדָעוּ.

אֶל־בֵּית הַנְּזִירוֹת! אֶל־בֵּית הַנְּזִירוֹת לֵכִי! (הולך לו).

עפליה. נֶפֶשׁ עֲדִינָה, אוֹיָה. אֵיכָה חֻבְּלָה בֻּלָּעָה!

עֵינֵי רוֹזֵן, שִׂפְתֵי חָכָם, חֶרֶב⁹⁰ אִישׁ־חָיִל

פֶּרַח שׁוֹשָׁן, תִּקְוַת אֶרֶץ חֶמְדָּה הַלֵּזוּ,

רְאִי לְכָל־דֶּרֶךְ נָעִים, חוֹתֵם תָּכְנִית כָּל־סֵמֶל,

מַשָּׂא⁹¹ עֵינֵי רוֹאִים – כָּלוּ, כָּלוּ, וְאֵינֵמוֹ!

וַאֲנִי דַּלָּה וְנִכְאָה, אֲמֻלָּה בִּבְנוֹת הָאָרֶץ,

שֶׁצּוּף נְעִימוֹת מוֹצָא שְׂפָתָיו כְּנַפְשִׁי מָצִיתִי.

אֶרְאֶה נֶפֶשׁ כָּזֹאת, עֲדִינָה שָׂרָתִי בְדָעַת.

הוֹגָה נְכָאִים כְּצִלְצְלֵי פַעֲמוֹן לָעוּ נָדַמּוּ;

סֵמֶל יֹפִי בְלִי־קֵץ, מַרְאֵה יַלְדוּת פֹּרַחַת,

מֻכֶּה בְּתִמְהוֹן לֵבָב. עֵינַי עֵינַי תִּבְכֶּינָה.

אוֹיָה כִּי־זֹאת חָזוּ, אוֹיָה כִּי־זֹאת תֶּחֱזֶינָה!

(המלך ופלון שבים.)

המלך. אַהֲבָה? לֹא־זֹאת! לִבּוֹ יִשְׁאַף לֹא־דֶרֶךְ הֵנָּה;

דְּבָרָיו, אַף־כִּי מְעַט־קָט יַחְסְרוּ סְדָרִים וָתֹאַר,

לִשְׂפַת מְשֻׁגָּע לֹא־דָמוּ.

בְּנַפְשׁוֹ יָצוּק דָּבָר, וְרוּחוֹ כִּי־מָלְאָה עֶצֶב

עָלָיו תִּרְבַּץ וְתִדְגֹּר; וּכְמוֹ נַפְשִׁי חוֹשֶׁשֶׁת,

יִהְיֶה פִרְיוֹ הַוּוֹת וְזוּרוֹ⁹² יִבָּקַע אָוֶן.

בַּעֲבוּר קַדֵּם פְּנֵיהֶם חִישׁ־קַל מְזִמָּה, חָשָׁבְתִּי,

וְזֹה־הִיא עֲצָתִי: – אֱלֵי־אִי אַנְגֵּל יֵלֵךְ יָחִישָׁה

לִדְרשׁ מִידֵי ישְׁבָיו מִסִּים לְשַׁלֵּם אֵחֵרוּ.

אוּלַי מַרְאֵה הַיָּם, מְדִינוֹת שׁוֹנוֹת בָּאָרֶץ,

וַהֲמוֹן דְּבָרִים רַבִּים עֵינָיו בְּדַרְכּוֹ תֶחֱזֶינָה.

יוּכְלוּ גָרֵשׁ מִן־גֵּו אֶת־זֹאת בְּלִבּוֹ יָשָׁבָה,

וַאֲשֶׁר רַעְיוֹן רוּחוֹ אַךְ־בָּהּ יִפְגַּע פָּגֹעַ,

וְיוֹצִיא אוֹתוֹ מִנִּי דַּעְתּוֹ. מַה תִּשְׁפֹּט אָתָּה?

פלון. אֵלֶּה לְנַפְשׁוֹ יֵיטִיבוּ;

בְּכָל־זֹאת, כַּאֲשֶׁר אַאֲמִין, מוֹצָא עָצְבּוֹ וְרֹאשֵׁהוּ

יְפַכּוּ מִמְּקוֹר אַהֲבָה נוֹחָלָה. – וּמָה עֹפֶלְיָה?

אָמְנָם, בִּתִּי. אֵין־לָךְ עַתָּה כָּל־צֹרֶךְ מְאוּמָה

לְספֵּר דִּבְרֵי הַנְּסִיךְ הַמְלֵט; אֶת־כֹּל שָׁמָעְנוּ. –

עֲשֵׂה־נָא כְחֶפְצְךָ מַלְכִּי; אוּלָם אִם־טוֹב בְּעֵינֶיךָ,

תּוֹאֵל הַיּוֹם, כִּכְלוֹת הַשְּׂחֹק, אִמּוֹ הַגְּבֶרֶת

לְשַׁחֵר פָּנָיו לְבַדָּהּ לְהַגִּיד עָצְבּוֹ לְפָנֶיהָ; –

תְּדַבֵּר עִמּוֹ מְפֹרָשׁ; – וַאֲנִי, אִם־לְזֹאת תֵּאוֹתָה,

אַקְשִׁיב וְאַטֶּה אָזְנִי, וּבְסוֹד שִׂיחָם אֶעֱמֹדָה.

אִם־לֹא תַּחְשֹׂף צְפוּנָיו, אָרְצָה אַנְגֵּל שַׁלְּחֵהוּ,

אוֹ־שִׂים עָלָיו מִשְׁמָר, כַּאֲשֶׁר יוֹרְךָ שִׂכְלֶךָ.

המלך. הָבָה, עֲצָתְךָ תֵעָשׂ; שִׁגְעוֹן רַבֵּי מַמְלָכֶת,

לֹא־טוֹב לְתִתּוֹ בָּדָד בִּבְלִי מִשְׁמָּר לָלָכֶת.

(כלם יוצאים)

מחזה ב.

(חדר בארמון המלך. המלט ומקצת מן המשחקים עמו)

המלט. שְׁנֵה־נָא לְפָנַי אֲמָרַי אֵלֶּה, רְאֵה בִקַּשְׁתִּיךָ, כַּאֲשֶׁר

קְרָאתִים בְּאָזְנֶיךָ, יִכּוֹנוּ יַחַד עַל־שְׂפָתֶיךָ; כִּי אִם

תִּגָּר אוֹתָם גֵּרָה בְּפִיךָ, כְּמַעֲשֵׂה רַבִּים מִן־הַמְשַׂחֲקִים

אַחֶיךָ, כִּי־עַתָּה בָחַרְתִּי, כִּי־יִקְרָא כָרוֹז הָעִיר אֶת־

חֲרוּזַי לְפָנָי. גַם אַל־נָא תֶרֶב תְּנַשֵּׁר בָּרוּחַ בְּיָדֶיךָ,

כָּמוֹנִי עַתָּה; אַךְ עֲשֵׂה־נָא כָּל־מַעֲשֶׂיךָ מַעֲדַנּוֹת.

כִּי־גַם בְּעֶצֶם שֶׁטֶף רִגְשׁוֹתֶיךָ, בְּכָל־סַעֲרָם וְסוּפָתָם, גַּם

מִדֵּי כַגַּלְגַּל – אִם יִכּוֹן לְדַבֵּר כָּכָה – סָבִיב יִתְקְפוּךָ,

עָלֶיךָ לְסַגֵּל וְלַעֲשׂוֹת לְרוּחֲךָ פֶּלֶס וּמִשְׁקָל, אֲשֶׁר יוֹסִיפוּ

לוֹ עֶדְנָה וָרֹךְ, אָח! הֵיטֵב חָרָה לְנַפְשִׁי, כִּי־אֶרְאֶה אִישׁ

מִדָּה וְקָדְקֹד שֵׂעָר קוֹרֵעַ אֶת־לְבָבוֹ לִקְרָעִים וְלִמְלָחִים,

לִצְרֹם בָּהֶם אֶת־אָזְנֵי דְגֵי הָרֶקֶק אֲשֶׁר בַּמְּצוּלָה⁹³,

אֲשֶׁר מַרְבִּיתָם לֹא יָבִינוּ בִּלְתִּי אִם מַרְאֵי מָחוֹג⁹⁴

אֵין־בִּינָה, אוֹ־קוֹל שָׁאוֹן וַהֲמֻלָּה. עֲוִיל כָּזֶה חָפַצְתִּי

לְיַסְּרָה כְּחַטָּאתוֹ, כִּי אַכְזָרִי הוּא מֵאֲשְׁמְדַי⁹⁵ וְיַעֲבֹר

בְּרִשְׁעָתוֹ אֶת יְרָבְעָם⁹⁶. הִשָּׁמֶר לְךָ מֵאֵלֶּה, הֲלֹא

בִּקַּשְׁתִּיךָ.

ראש המשחקים. אֶת־זֹאת אַבְטִיחֲךָ, נְסִיכִי.

המלט. אַךְ אַל־נָא תְהִי גַּם רְפֵה־רוּחַ יוֹתֵר מִדָּי, וְהָיָה לְךָ

גַּם־מִשְׁפָּטְךָ אַתָּה לְמוֹרֶה דָרֶךְ; יַּעֲנוּ־נָא מַעֲשֶׂיךָ אֶת־

דְּבָרֶיךָ וּדְבָרֶיךָ אֶת־מַעֲשֶׂיךָ; אַךְ הִזָּהֵר מְאֹד לְבִלְתִּי

שִׁית עַל־תֻּמַּת הַטֶּבַע נוֹסָפוֹת. כִּי כֹל אֲשֶׁר יַעֲבֹר

אֶת־גְּבוּלָהּ זָר הוּא לְרוּחַ כָּל מְשַׂחֵק מַשְׂכִּיל, אֲשֶׁר

כָּל־יִשְׁעוֹ וְחֶפְצוֹ, מֵרֹאשׁ וְעַד עַתָּה: לָשִׂים רְאִי בָרוּר

לִפְנֵי הַטֶּבַע: לְהַרְאוֹת לַצְּדָקָה אֶת־תְּמוּנָתָהּ, לַקַּלָּסָה

אֶת־מַרְאֵה פָנֶיהָ, לַדּוֹר וּלְעֶצֶם הָעֵת – חוֹתָמָם וּדְמוּת

תַּבְנִיתָם. כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר אֶת־הַמַּטָּרָה הַזֹּאת, כְּכֹל

אֲשֶׁר יַחֲטִיא אוֹתָהּ, אִם־אָמְנָם יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּי בֹעֲרִים

בָּעָם, הִנֵּה יַכְעִיס תַּמְרוּרִים כָּל־מְבִינֵי דָבָר; וּמִשְׁפַּט

אַחַד מֵאֵלֶּה יְהִי־נָא שָׁקוּל בְּעֵינֶיךָ יוֹתֵר מִמְּלוֹא בֵיתְךָ

אֲנָשִׁים אֲחֵרִים זוּלָתָם. אָמְנָם נִמְצְאוּ מְשַׂחֲקִים אֲשֶׁר

רָאוּ עֵינַי – וְגַם שָׁמַעְתִּי מְהַלְלִים אוֹתָם וּבְקוֹל רָם –

אֲשֶׁר נִדְמוּ בְּמִבְטָא שְׂפָתָם וַהֲלִיכוֹתֵיהֶם – אַל־נָא

אֲחַלֵּל כְּבוֹדָם בִּדְבָרַי – לֹא כְנוֹצְרִים, וְלֹא כְּעוֹבְדֵי

אֱלִילִים, וְגַם לֹא כִּבְנֵי־אָדָם⁹⁷, וְכָכָה עָדוּ גָאוֹן וַיִּגְעוּ,

עַד כִּי־דִמִּיתִי, כִּי־אֶחָד מִשְּׂכִירֵי הַיּוֹם אֲשֶׁר לַטֶּבַע

בָּרָא לוֹ בְּנֵי־אָדָם, וְלֹא עָשָׂה אוֹתָם יָפֶה. כָּכָה חִקּוּ

לְמַשְׁחִית מַעֲשֵׂי אֱנוֹשׁ בָּאָרֶץ.

ראש המשחקים. קַוֹּה קִוִּיתִי, נְסִיכִי, כִּי תִקַּנּוּ מְעַט אֶת־אֵלֶּה.

המלט. אָנָּא תַּקְּנוּ אוֹתָם כָּלָה! וְהַמְשַׁטִּים אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם,

אַל־נָא יוֹסִיפוּ עַל הַכָּתוּב לִפְנֵיהֶם בַּסֵּפֶר; כִּי יֶשְׁנָם

מְשַׁטִּים, אֲשֶׁר יְמַלְאוּ שְׂחוֹק פִּיהֶם, לְמַעַן הָבִיא

לִידֵי שְׂחוֹק אֶת־קִצְרֵי הַדַּעַת אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הָרוֹאִים,

אִם־אָמְנָם בְּעֶצֶם הָעֵת הַהִיא עִנְיָן נִכְבָּד בֶּחָזוֹן קוֹרֵא

וְאוֹמֵר: “דִּרְשׁוּנִי!”. הֲלֹא זֹאת רָעָה רַבָּה, אֲשֶׁר תָּעִיד,

כִּי גַאֲוָה, רְאֻיָּה לָנוּד לָּהּ, קְשׁוּרָה בְּלֵב הָאֱוִיל הָעוֹשֶׂה

זֹאת. לְכוּ־נָא לָכֶם עַתָּה, הִכּוֹנוּ.

(המשחקים יוצאים. פלון, רוזנקרנץ וגלדנשטרן באים)

המלט. וּמָה, אֲדֹנִי? הֲיָבוֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת בַּשְּׂחוֹק?

פלון. גַּם הַמֶּלֶךְ גַּם הַמַּלְכָּה; עוֹד מְעַט וְיָבוֹאוּ.

המלט. אֱמוֹר אֵפוֹא לַמְשַׂחֲקִים, וְיָחִישׁוּ מַעֲשֵׂיהֶם. (פלון יוצא)

וְאַתֶּם שְׁנֵיכֶם אֲדֹנַי, הֲתַעַזְרוּ עַל־יָדוֹ לְהָאִיץ בָּם?

רזנקרנץ וגלדנשטרן. רְצוֹנְךָ, נְסִיכִי, נַעֲשֶׂה. (רוזנק. וגלד. יוצאים)

המלט. הוֹ־הוֹ, הוֹרָץ, אַיֶּכָּה?

הורץ. הִנְנִי, נְסִיכִי, לְשָׁרְתֶךָ.

המלט. הוֹרָץ, אַתָּה צַדִּיק בִּבְנֵי אָדָם כֻּלָּהַם

לַהֲלֹךְ אִתָּם לְחֶבְרָה מְסִבּוֹת חַיַּי הֱבִיאוּנִי.

הורץ. נָסִיךְ יָקָר –

המלט. אַל־נָא תַחְשֹׁב כִּי־פֶה אַחֲלִיקָה;

אֵי־זֶה שָׂכָר אוּכַל קַוֹּת מֵאִישׁ כָּמוֹךָ,

שֶׁפְּרִי תְבוּאָה אֵין־לוֹ בִּלְתִּי רוּחוֹ הַטּוֹבָה,

נוֹתְנָה לָחְמוֹ וִסוּתֹה? מִי־לְדַל יַחֲלִיק שְׂפָתָיִם?

תְּלַחֵךְ גָּאוֹן נִבְעָר לָשׁוֹן נוֹטֶפֶת נֹפֶת,

תִּכַּף תִּסֹּב עַל־צִיר בֶּרֶךְ מְהִירָה לִכְרוֹעַ,

בִּמְקוֹם לְרַגְלֵי חֲנֻפָה יֵלְכוּ שָׂכָר וָבָצַע.

וְעַתָּה שִׁמְעָה עָדַי: מִיּוֹם נַפְשִׁי יְחִידָתִי

גְּבִירָה הָיְתָה לְחֶפְצָהּ, וְלִבְחוֹן בְּנֵי־אִישׁ יָדָעָה,

אוֹתְךָ בָּחֲרָה, הוֹרָץ, וְחוֹתָם עַל־לֵב שָׂמָתְךָ.

יַעַן אַתָּה, בְּשֵׂאתְךָ רַבּוֹת, הָיֹה הָיִיתָ

כְּאִישׁ לֹא־יִשָּׂא מְאוּמָה, כְּגֶבֶר פִּגְעֵי מִקְרֵהוּ

חַסְדּוֹ וְשִׁבְטוֹ יַחְדָּו, יְקַדֵּם בִּבְרָכָה אֶחָת;

וְאַשְׁרֵי הָאִישׁ, דָּמָיו וְשִׂכְלוֹ כֹּה־בוֹ נִמְסָכוּ,

עַד־בְּלִי יִהְיֶה לַמְּנִי כְּחָלִיל בְּאֶצְבְּעוֹת יָדֶיהָ,

לְנַגֵּן וְלָשֵׂאת זְמְרָה כְּרוּחָהּ, כַּטּוֹב בְּעֵינֶיהָ.

תְּנָה־לִּי גֶבֶר, לְתַאֲוַת נַפְשׁוֹ לֹא־הָיָה לְעָבֶד,

וּבְתוֹךְ חַדְרֵי לְבָבִי אֶצְרֶנּוּ, חֶדֶר בְּחָדֶר,

בִּמְקוֹם אֶצֹּר אוֹתָךְ. – אַךְ־כְּבָר מִלִּין הִכְבָּרְתִּי: –

הִנֵּה חָזוֹן יָעֳמַד לִפְנֵי דוֹדִי בָּעָרֶב;

וּבוֹ מַחֲזֶה אֶחָד קָרוֹב עַד־מְאֹד בְּעִנְיָנוֹ

לַאֲשֶׁר אוֹתְךָ בְעִתּוֹ עַל־מוֹת אָבִי הוֹדָעְתִּי.

אָנָּא, יְדִידִי, בְּמֵרוֹץ דָּבָר כַּאֲשֶׁר תִּרְאֵהוּ,

בַּחֲנָה אֶת־פְּנֵי דוֹדִי בְּכָל־עֹז בִּינַת נַפְשֶׁךְ.

וְאִם־חֵטְא טָמוּן בְּחֻבּוֹ לֹא־חִישׁ יַשְׁלִיךְ סִתְרֵהוּ

לְמִשְׁמָע שִׂיחָה אַחַת, יִפְרֹץ וְיִגָּל לָעָיִן;

כִּי־אָז רוּחַ שֶׁקֶר הָיָה מַרְאֶה חָזִינוּ,

וְהֶגְיוֹן מַעֲלוֹת רוּחִי יַחַד סָרוּ נֶאֱלָחוּ

כְּהַלְמוּת תוּבַל קָיִן.⁹⁸ אָנָּא, בָּחֳנֵהוּ הֶרֶב!

וַאֲנִי מַרְאֵה עֵינַי בְּפָנָיו אַדְבִּיק אַצְמִידָה,

אַחַר מִשְׁפָּט נוֹצִיא נַעַרְכָה שְׁנֵינוּ יָחַד,

וְלַחֲזוֹת פָּנָיו נַחְקֹר.

הורץ. יָפֶה, נְסִיכִי, הִנֵּנִי.

וְאִם־עֵת יָעֳמַד חָזוֹן יְגֻּנַּב דָּבָר מִמֶּנִּי,

וְנֶעְלַם וְנִמְלַט מִיָּד, – אֲשַׁלֵּם הַגְּנֵבָה אָנִי.

המלט. הִנָּם בָּאִים לִרְאוֹת, עָלַי הִתְהוֹלֵל עַתָּה.

בְּחַר־לְךָ מָקוֹם.

(תהלוכות צבא, רעם תופים וחצוצרות, המלך המלכה, פלון ועפליה, רזנקרנץ וגלדנשטרן באים, ושרים אחרים עמם, שומרי ראש המלך ואבוקות בידיהם).

המלך. הַבְטוֹב יִחְיֶה הַמְלֵט שְׁאֵרֵנוּ?

המלט. בְּרֹב טוֹבָה, עַל דִּבְרָתִי; מִמַּאֲכַל הַכֹּחַ⁹⁹ אֹכַל: רוּחַ

מְמֻלָּא דְבָרִים טוֹבִים, דְּבָרִים נִחוּמִים. בַּרְבֻּרִים לֹא־

תּוּכְלוּ אָבוֹס כָּכָה.

המלך. דָּבָר אֵין־לִי אֶת־תְּשׁוּבָתְךָ זֹאת, הַמְלֵט; לֹא־לִי

דְּבָרֶיךָ אֵלֶּה¹⁰⁰.

המלט. גַּם לֹא־לִי הֵמָּה עוֹד. (אל פלון) הֲלֹא בִּהְיוֹתְךָ לוֹמֵד

בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ יָצָאתָ בִּצְבָא מְשַׂחֲקִים? הֲלֹא הִגַּדְתָּ לִּי?

פלון. יָצָאתִי, נְסִיכִי, כִּדְבָרֶיךָ; וְגַם נֶחְשַׁבְתִּי כִּמְשַׂחֵק מֵבִין.

המלט. וּבְתוֹר מִי יָצָאתָ אָז?

פלון. בְּתוֹר יוּלְיוּס קֵיסָר יָצָאתִי, וּבִדְבִיר הַקֹּדֶשׁ נִרְצָחְתִּי;

פְּרוּדָא רְצָחַנִי נָפֶשׁ¹⁰¹.

המלט. מַעֲשֵׂה פֶרֶד¹⁰² עָשָׂה בְּרָצְחוֹ שָׁמָּה עֵגֶל מִתּוֹךְ הַדָּבְרוֹ. –

(אל רזנקרנץ) הַנְכוֹנִים הַמְשַׂחֲקִים לָצֵאת?

רוזנקרנץ. הִנָּם נְכוֹנִים, נְסִיכִי, וּלְמִצְוַת שְׂפָתֶיךָ יְיַחֵלוּ.

המלכה. בּוֹאָה־נָּא, הַמְלֵט יַקִּירִי, וּשְׁבָה־פֹּה אִתִּי.

המלט. אַל־נָא, אִמִּי הַיְקָרָה, הִנֵּה־פֹה אֶבֶן־חֵן אַחֶרֶת¹⁰³

תּוֹסִיף תִּמְשְׁכֵנִי יוֹתֵר.

פלון. (אל המלך) וּמָה? הֲשָׁמַעְתָּ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ?

המלט. (בשכבו לרגלי עפליה) הֲתִתְּנִינִי לִשְׁכַּב עַל חָצְנֵךְ?¹⁰⁴

עפליה. חָלִילָה, נְסִיכִי.

המלט. הֲלֹא כֹּה שְׁאִלְתִּיךְ: הֲתִתְּנִינִי לְהָנִיחַ רֹאשִׁי עַל־חֹצֶן בִּגְדֵךְ?

עפליה. כֵּן, נְסִיכִי וַאֲדֹנִי.

המלט. הֶחָשַׁבְתְּ כִּי רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר כְּאֶחָד מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת¹⁰⁵?

עפליה. אָנֹכִי לֹא אֶחְשֹׁב מְאוּמָה.

המלט. רַעְיוֹן יָפֶה וְנֶחְמָד! כָּרוֹעַ בֵּין רַגְלֵי עַלְמָה?!

עפליה. מַה־תֹּאמַר, נְסִיכִי?

המלט. אֵין דָּבָר.

עפליה. הִנְּךָ שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, נְסִיכִי, הַיּוֹם.

המלט. אֵלִי! יָחִיד אֲנִי בְּעוֹשֵׂי הֲתֻלִים! הֲטוֹב לָאָדָם מִשְּׂמוֹחַ

וּמֵהֵיטִיב לִבּוֹ? הַבִּיטִי נָא, אֵיךְ צָהֲלוּ פְּנֵי אִמִּי אַף־

כִּי עוֹד שְׁתֵּי שָׁעוֹת לֹא עָבְרוּ מֵרֶגַע מוֹת אָבִי עָלֶיהָ.

עפליה. לֹא־כֵן, נְסִיכִי, כְּבָר עָבְרוּ שְׁנֵי יְרָחִים פַּעֲמָיִם.

המלט. יָמִים רַבִּים כָּאֵלֶּה? עַתָּה יִלְבַּשׁ־לוֹ הַשָּׂטָן שְׁחֹרִים,

וַאֲנִי אֶלְבַּשׁ תָּחַשׁ. אֵי שָׁמַיִם! שְׁנֵי יְרָחִים עָבְרוּ,

וְזִכְרוֹ לֹא נִשְׁכַּח עֲדֶנָּה! עַתָּה, הֲלֹא יֵשׁ תִּקְוָה כִּי

זֵכֶר אָדָם גָּדוֹל יַאֲרִיךְ יָמִים אַחֲרָיו כַּחֲצִי שָׁנָה; אוּלָם,

בְּשֵׁם הַבָּרָה בָּעֲלָמוֹת! יִבֶן נָא בָּתֵּי תְפִלָּה, וְאִם

אַיִן, יִשָּׂא נָא וְיִסְבּוֹל, אִם עוֹד לֹא יִזָּכֵר, כְּמִקְרֵה

הַחֲמוֹר¹⁰⁶ אֲשֶׁר כָּתְבוּ עַל מַצַּבְתּוֹ:

כִּי – אוֹיָה, אוֹיָה לַדּוֹר,

נִשְׁכַּח, הוֹ־נִשְׁכַּח, הַחֲמוֹר.

(קוֹל חצוֹצרות וכלי שׁיר, אחריו מראה מחוג)

(מלך ומלכה משתּעשעים באהבים; המלכה מחבּקת את־המלך והוא יחבּק אוֹתה. היא כורעת לפניו ומחוה־לו אהבתה בּמחוג. המלך מרים אוֹתה, ומניח את־ראשו על־צּוארה; אחרי־כן הוא שוכב לנוח על מצע פרחים, והיא, בּראותה כּי נרדם ויישן, עוזבתּו והולכת לה. והנה איש אחד בּא, מרים את־העטרה ונושק אותה, ומטיף רעל באזני המלך, ויצא. המלכה שבה, ומוצאה את־המלך והנה־מת, ומפרשת כפיה משבר רוח. הרוצח שב, ועמו שנים או שלשה אנשים, והוא נראה כמתיפח ומצר עמה בּצרתה. גוית המת מוסרת, והרצח מבקש קרבת המלכה במנחה ומשאת; היא נראית בּראשונה כממאנת ורועמת פנים, אך לאחרונה היא נאותה לו ומשיבה אהבה אל־חיקו. יוצאים)

עפליה. מָה־פֵּשֶׁר אֵלֶּה, נְסִיכִי?

המלט. בְּחַיֵּי רֹאשִׁי! הִנֵּה זאת נְבָלָה וְזִמָּה נַעֲלָמָה; פִּשְׁרָן

עָמָל וְהַוּת.

עפליה. אוּלַי יוֹרֵנוּ הַמַּרְאֶה הַזֶּה עַל תָּכְנִית הֶחָזוֹן?

המלט. אֶת זֹאת נֵדַע מִפִּי הַנַּעַר הַלָּז. הַמְשַׂחֲקִים לֹא יוּכְלוּ

לְהַסְתִּיר סוֹד, כְּרֶגַע יוֹצִיאוּ כָל־רוּחָם.

עפליה. הֲיַגִּיד לָנוּ זֶה אֶת פֵּשֶׁר הַמַּרְאֶה?

המלט. הוּא יַגִּיד לָךְ פֵּשֶׁר הַמַּרְאֶה הַזֶּה, וְגַם כָּל מַרְאֶה

אֲשֶׁר תַּרְאִיהוּ; אַל נָא תֵבוֹשִׁי לְהַרְאוֹתוֹ מַרְאַיִךְ,

וְלֹא יֵבוֹשׁ גַּם־הוּא לְהַגִּיד לָךְ פֵּשֶׁר דָּבָר.

עפליה. טְמֵא שְׂפָתַיִם אַתָּה, טְמֵא שְׂפָתַיִם, נְסִיכִי; אָשִׂימָה

נָא לִבִּי אֶל הֶחָזוֹן.

המבשר עַל חָזוֹן, נַעֲרךְ בְּכָל חֵפֶץ כַּפָּיִם,

חַסְדְּכֶם נִבְעָיָה, אַף נִקֹּד אַפָּיִם.

שְׁמָעוּהוּ רָצוֹן, הַקְּשִׁיבוּ אָזְנָיִם. (יוֹצֵא)

המלט. הֲמִפְתַּח דְּבָרִים הוּא זֶה, אִם פִּתְגָּם מְחֻקֶה עַל

טַבָּעַת?

עפליה. קָצָר הוּא עַד מְאֹד, נְסִיכִי.

המלט. כְּאַהֲבַת אִשָּׁה (שׁני משׂחקים באים: מלך ומלכה)

מלך (המשׂחק). שְׁלשִׁים פְּעָמִים מַרְכְּבוֹת הֵילֵל טָשׂוּ וָעָפוּ,

מְצוּלוֹת רַהַב וּמְצוּקֵי גֵיא כַּדּוּר נָקָפוּ¹⁰⁷,

וּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה לְבָנוֹת פְּעָמִים שְׁלשִׁים חֻדָּשׁוּ,

וּבְאוֹר שָׁאוּל עַד קְצוֹת תֵּבֵל יָצְאוּ וָפָשׁוּ.

מִיּוֹם אַהֲבָה לִבּוֹת שְׁנֵינוּ יַחַד קָשָׁרָה,

וּבְרִית אֵמֻן בְּחַבְלֵי קָדְשָׁהּ זְרוֹעוֹת אָסָרָה.

המלכה (המשחקת). וְכָהֵן תְּקוּפוֹת סַהַר וְחַרְסָה לִמְנוֹת יִתְּנוּנוּ

בְּטֶרֶם יִכְלוּ רִגְשֵׁי אַהֲבָה מֵאָז יְחַיּוּנוּ.

אָכֵן, אוֹי־לִי, כִּי־זֶה יָמִים לְחוֹלֶה דָמִיתָ,

רָחוֹק מִמְּאוֹר פָּנִים מִגִּיל לְפָנִים עָטִיתָ,

עַל־כֵּן אִירָא וְאֵחָת; אוּלָם נַפְשִׁי אִם־חָתָּה,

הִנֵּה לָזֹאת, אִישִׁי, לִבְּךָ אַל־תָּשֶׂם אָתָּה.

פַּחַד וְאַהֲבַת אִשָּׁה מִדָּה אַחַת יִשְׁמֹרוּ:

יַחַד שְׁנֵימוֹ כְּאַיִן, אוֹ־גְּבוּל וָחֹק יַעֲבֹרוּ.

אַהֲבַת אִשְׁתְּךָ מַה־הִיא, עֵינְךָ לְמַדַּי רָאָתָה;

וּכְמוֹ רַבָּה אַהֲבָה, כָּל־צֵל¹⁰⁸ שֶׂפֶק – אֵימָה נִצָּחַת,

בִּשְׁגוֹת פְּחָדִים קַלִּים, תַּעֲלֶה אַהֲבָה כְּפֹרַחַת.

המלך (המשחק). אָכֵן, אֲהוּבָה, חִישׁ־קַל אֶטְּשֵׁךְ, יָמַי יִקְרָבוּ

כֹּחִי וְאוֹנִי תַּפְקִיד וָחֹק חָדְלוּ עָזָבוּ.

אַךְ־אַתְּ אַחֲרַי בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה תִּחְיִי, תִּפְרָחִי,

כְּבוּדָה, אֲהוּבָה; וְאוּלַי גַּם־עוֹד שֵׁנִית תִּצְלָחִי,

תִּמְצְאִי גֶּבֶר נֶחְמָד –

המלכה (המשחקת). אוֹי־לִי, מִדַּבֵּר חֲדָלָה!

אַהֲבָה כָזֹאת בֶּגֶד בְּלִבִּי, בְּעָוֹן חוֹלָלָה.

אֶת־אִישׁ אַחֵר תָּבוֹא עָלַי מְאֵרָה לֹא־נָחַת;

שֵׁנִית תִּהְיֶה לְגֶבֶר אִישָׁהּ רִאשׁוֹן רֹצָחַת.

המלט (אל נפשו). רוֹשׁ וְלַעֲנָה!

המלכה (המשחקת). מְסִבּוֹת, בִּבְרִית דּוֹדִים אִשָּׁה שֵׁנִית תָּבֵאנָה,

בְּתַאֲוַת בֶּצַע יְסוֹדָן, אַהֲבָה זָרָה לָהֵנֵּה.

נֶפֶשׁ אִישִׁי הַמֵּת שֵׁנִית הֹרֶגֶת אָנִי,

רֶגַע בְּעֶרֶשׂ יְצוּעָיו אִישִׁי אַחֵר נְשָקָנִי.

המלך (המשחק). ישֶׁר לִבֵּךְ, אַאֲמִין, לְשׁוֹנֵךָ עַתָּה מִלֵּלָה

אוּלָם אֹמֶר נִגְזַר פְּעָמִים רַבּוֹת נְחַלֵּלָה.

אָכֵן עֶבֶד חֵפֶץ מֵאָז לְזִכְרוֹן בְּעָלֵיהוּ;

אַמִּיץ מִנִּי לֵדָה, אַךְ־דַּל וְחָדֵל קִימֵהוּ;

הַיּוֹם, כִּפְרִי בְּאִבּוֹ, יִדְבַּק בְּעֵצוֹ בִּזְרוֹעַ,

אַחַר יִבְשַׁל וְיִגְמֹל יִפֹּל טֶרֶם יִנּוֹעַ.

הִנֵּה מוּסָד דָּבָר, כִּי־בְנֵי אָדָם כֻּלָּמוֹ

הָשֵׁב יִשְׁכְּחוּ לְנַפְשָׁם אָשָׁם אָשְׁמוּ לְנַפְשָׁמוֹ.

בְּפַלֵּא אָדָם דָּבָר בְּשָׁאוֹן וְרִגְשַׁת הָרוּחַ,

הִנֵּה כִּשְׁקוֹט שָׁאוֹן זְמָמוֹ יַעֲלֶה בָרוּחַ.

סַעֲרַת תּוּגָה אוֹ־גִיל, בְּפָרְצָהּ עָלֶיהָ פָּרֶץ,

תָּבִיא, מִדֵּי עָבְרָהּ, עַל־פְּרִי מַעֲשֶׂיהָ קָרֶץ.

בַּאֲשֶׁר תִּצְהַל גִּילָה, דְּאָבָה עַד־מְאֹד מְיַבָּבֶת,

לְמִקְרֶה קָטֹן תָּדוּץ דְּאָבָה, וְגִילָה דֹאָבֶת.

חֲלִיפוֹת מָלְאָה תֵבֵל; אַל־נָא אֵפוֹא נִשְׁתָּאָה,

כִּי גַם אַהֲבָה, בְּהָמִיר אֹשֶׁר, תְּמוּרָה מָצָאָה.

הֶן־זֹאת שְׁאֵלָה רַבָּה, פִּתְרוֹן לֹא־מָצְאָה עֲדֶנָּה

הֲתָבִיא אַהֲבָה אשֶׁר, אִם־הוּא לְרַגְלָיו יְבִיאֶנָּה.

עָשִׁיר הֻמָּךְ, רְאוּ־נָא, רֵעָיו נָדְדוּ הָלָכוּ;

אֶבְיוֹן שֻׂגַּב, אֹיְבָיו כֻּלָּם לְאֹהֲבִים נֶהְפָּכוּ

הִנֵּה תִרְדֹּף אַהֲבָה אשֶׁר בְּרֹאשָׁהּ נוֹסֵעַ:

גֶּבֶר, מַחְסוֹר אֵין־לוֹ, לְעוֹלָם בַּל־יֶחְסַר רֵעַ.

וְגֶבֶר מְנַסֶּה בַצָּר אֹהֵב מַחֲלִיק שְׂפָתָיִם.

רֶגַע אֶחָד לְאֹיֵב יַהֲפֹךְ אוֹתוֹ בְּיָדָיִם.

אָשׁוּב אֶל־רֹאשׁ אֲמָרַי, לְמַעַן הֵיטֵב יְצֻמָּדוּ,

מְזִמּוֹת אָדָם וְעִתָּיו עַד־מְאֹד רָחֲקוּ, נִפְרָדוּ.

הִבּוֹק תִּבּוֹק עֲצָתוֹ, תְחֻבַּל וְתַעֲלֶה בַתֹּהוּ,

לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב, אַחֲרִיתָם בְּיָדוֹ לֹא־הוּא.

חִשְׁבִי אֵפוֹא, כִּי־לֹא שֵׁנִית תִּנָּשְׂאִי לְגָבֶר;

אַךְ־בְּמוֹת אִישֵׁךְ, מַעֲלוֹת רוּחֵךְ תֵּרַדְנָה קָבֶר.

המלכה (המשחקת). תִּמְנַע מִנִּי אֶרֶץ פִּרְיָהּ, אוֹרָם שָׁמָיִם!

לַיְלָה וְיוֹם יִכְלְאוּ מִנִּי שַׁלְוִי וְשַׁעֲשֻׁעָי!

תְּהִי־לִי תִקְוָה לְאַכְזָב, נֹחַם לְכִלְיוֹן עֵינָיִם!

מִחְיַת בּוֹדֵד בְּכִלְאוֹ מַשָּׂא נַפְשִׁי וְגַעֲגֻעָי!

פִּגְעֵי תֵבֵל, כָּל־הוֹד פָּנִים וְכָל־גִּיל יַחְפִּירוּ,

מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי יְשַׁוּוּ לְמִפְגָּע, יְדַכְּאוּן תַּחְתֵּנִי.

גַּם־פֹּה גַּם־שָׁם נַפְשִׁי מְצוּקוֹת יִרְדְּפוּ, יַכְתִּירוּ –

אִם־לְאִישׁ אָשׁוּב אֶהְיֶה, אִלּוּ אַלְמֹן יְבוֹאֵנִי!

המלט. וּמָה אִם־תְּחַלֵּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ עָתָּה?

המלך (המשחק). אָלָה נִמְרֶצֶת. רֶגַע, אֲהוּבָה, רְצִי נָא עָזְבֵנִי

עָיְפוּ נִתְּקוּ זִמּוֹת לְבָבִי, וְיוֹם־זֶה יַלְאֵנִי

קַצֵּר אוֹבֶה בְּשֵׁנָה.

המלכה (המשחקת). תַּחֲלֵם נוּמָה רוּחֶךָ;

וְאַל־נָא יָבוֹא עֶצֶב, אִישִׁי, בֵּינִי בֵינֶךָ (יוצאת).

המלט. מַה־תֹּאמְרִי גְבִרְתִּי לֶחָזוֹן הַזֶּה?

המלכה. אֲדַמֶּה, כִּי הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּרְבֶּה לְהַבְטִיחַ עַד־מְאֹד.

המלט. אָכֵן אֶת־מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ הֲלֹא תָקִים!

המלך. הֲיָדַעְתָּ אֶת־דְּבַר הֶחָזוֹן? הַאֵין בּוֹ דָּבָר רָע?

המלט. חָלִילָה, כָּל־אֵלֶּה אַךְ־שְׂחוֹק הֵמָּה, בִּשְׂחוֹק יַטִּיפוּ

אִישׁ לְרֵעֵהוּ רַעַל וָמָוֶת; אֵין דָּבָר רָע בָּאָרֶץ

המלך. וּמַה־שְּׁמוֹ אֲשֶׁר תִּקְרָא לוֹ?

המלט. “מוֹקֵשׁ לְעַכְבָּרִים”. אָכֵן מַדוּעַ וְאֵיכָכָה? הִנֵּה הוּא

שֵׁם מָשְׁאָל. הֶחָזוֹן יַעֲרֹךְ דְּמוּת מַעֲשֶׂה רֶצַח, אֲשֶׁר

קָרָה וְנִהְיָה בְּוִינָה. שֵׁם הַנָּסִיךְ גָּנְזַגָּה וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ

בַּפְּטִסְתָּה; עוֹד מְעַט וְרָאִיתָ אֶת־מַעֲשֵׂה הַנְּבָלָה, כִּי־

נוֹרָא הוּא. אָכֵן מָה־יַעֲשֶׂה זֶה לָנוּ? עָדֶיךָ, מַלְכִּי,

וְעָדֵינוּ, אֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ פֹּה, כִּי חַפָּה נַפְשֵׁנוּ מִפֶּשַׁע

לֹא יִגַּע לְרָעָה. יְעָוֶה וְיִרְקַע בְּרֶגֶל, הַסּוּס אֲשֶׁר עוֹרוֹ

רָגַע וַיִּמָּאֵס; גַּבֵּנוּ שָׁלֵם וְאֵין בּוֹ נִקְלֶה¹⁰⁹ (לוטן בא)

הָאִישׁ הַזֶּה לוֹטָן שְׁמוֹ, בֶּן־אֲחִי הַמֶּלֶךְ.

עפליה. הִנְּךָ נְסִיכִי, כְּמֵלִיץ בֵּינוֹתֵינוּ.

המלט. יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת לְמֵלִיץ בֵּינָךְ וּבֵין מְאַהֲבֵךְ, לוּ רָאִיתִי

אֶת־הָעֲוִילִים מְצַחֲקִים לְפָנָי.

עפליה. שָׁנוּן וָחַד אַתָּה, נְסִיכִי, שָׁנוּן וָחָד.

המלט. מִכְּאֵב תְּחִילִין, לוּ תֹאבִי הַקְהוֹת עֻקְצִי.

עפליה. הִנְּךָ הוֹלֵךְ וָטוֹב – הוֹלֵךְ וָרָע.

המלט. כָּכָה תִּשְׁגֶּינָה בְּאַנְשֵׁיכֶן¹¹⁰. – הָחֵל מַעֲשֶׂיךָ, רוֹצֵחַ! –

הֶרֶף, מְנֻגָּע, מֵהַעֲמֵד פָּנֶיךָ הַזְּעוּמִים, וְהָחֵל

מַעֲשֶׂיךָ! –

הִנֵּה צַעֲקַת ערְבִים לְנָקָם תָּעֵיר הָרוּחַ –

לוטן. זְמָמִי נֶאֱלָח, יָדִי נְכנָה, וְנִבְחָר הַמֶּסֶךְ,

הָעֵת תְּשַׂחֵק, אֵין־יְצִיר סְבִיבַי, כִּי־יֵרֶא וְיֵשֶׂךְ¹¹¹,

הוֹ־מִיץ מַמְאִיר, מְאֻסָּף מֵאוֹרוֹת בְּאִישׁוֹן לָיִל,

מְאֵרַת לִילִית בְּרוּחַ קֶטֶב נְשָׁפַתּוּ שֶׁבַע!

תָּבוֹא מְרֹרַת חֲמָתְךָ, וֶעֱזוּז כְּשָׁפֶיךָ טֶבַע¹¹²,

תַּחְטֹף חַיַת גֶּבֶר, מְלֵאֲתִי אוֹנִים וָחָיִל!

(מטיף רעל באזני המלך הישן)

המלט. הִנֵּה־הוּא מֵמִית אוֹתוֹ בְּרַעַל בְּתוֹךְ גַּנּוֹ, לְמַעַן רֶשֶׁת

אֶת־מֶמְשַׁלְתּוֹ. שְׁמוֹ גַּנְזַגָּה, וְהֶחָזוֹן אֱמֶת; הוּא רָשׁוּם

בִּכְתָב בִּשְׂפַת אִיטַלְיָה יָפָה וְנִבְהָרָה. עוֹד מְעַט

וּרְאִיתֶם, אֵיכָה יִקְנֶה־לוֹ הָרוֹצֵחַ אַהֲבַת אֵשֶׁת גַּנְזַגָּה.

עפליה. הַמֶּלֶךְ קָם מִמּוֹשָׁבוֹ.

המלט. הֲנִבְהַל מִשְּׁמֻעַת שֶׁקֶר, לְקוֹל קוֹרֵא: “אֵשׁ!”?

המלכה. מֶה־הָיָה לְךָ, אִישִׁי?

פלון. חִתְמוּ הֶחָזוֹן, כַּלּוּהוּ.

המלך. הָאִירוּ לִי נֵר; – נֵצֵאָה!

כלם. נֵרוֹת! נֵרוֹת! נֵרוֹת! (כלם יוצאים לבד מהמלט והורץ)

המלט. אַיָּלִים פְּצוּעִים מִכְּאֵבָם יִנְהָמוּ,

וְחַיִּים וּתְמִימִים יַעַלְזוּ, יַעֲבֹרוּ;

אֵלֶּה יֵעוֹרוּ, כִּי־אֵלֶּה נִרְדָּמוּ,

אֵלֶּה הַסְּדָרִים בָּאָרֶץ יָשׂרוּ.

הַאֻמְנָם לֹא יוּכַל הֶחָזוֹן הַזֶּה, אַלּוּפִי, וְחֹרֶשׁ רַב־

נוֹצָה עַל רֹאשִׁי – אִם יֶתֶר הוֹנִי יֵלֵךְ לַעֲזָאזֵל – גַּם

שְׁנֵי פְּטוּרֵי צִיצִים לִנְעָלַי הַמְטֻלָּאוֹת, לָתֶת לִי מָקוֹם

בֵּין חֶבֶל מְשַׂחֲקִים? מָה, אֲדֹנִי?

הורץ. אָמְנָם כֵּן, לְמַחֲצִית שָׂכָר.

המלט. לֹא־כֵן, כִּי אִם לְכֻלּוֹ.

עֵינֶיךָ, דַּמּוֹן¹¹³ יְדִידִי, חָזָיוּ

מַעֲשִׂים בָּאָרֶץ קָרוּ, אָתָיוּ;

כִּי־שֻׁדַּד הֲדָרָהּ, צֶדֶק¹¹⁴ בִּגְאוֹנוֹ,

וְעַתָּה עַל־כִּסְאוֹ יֵשֵׁב – בֶּן־תֻּכִּי¹¹⁵.

הורץ. יָכֹלְתָּ לַחְתֹּם דְּבָרֶיךְ בַּחֲרוּז¹¹⁶.

המלט. הוֹרָץ יַקִּירִי, אֶלֶף לִיטְרָא אֶתֵּן, כִּי נֶאֶמְנוּ דִּבְרֵי

הָרוּחַ; הֲשַׂמְתָּ אֵלָיו לִבֶּךָ?

הורץ. אָמְנָם כֵּן, נְסִיכִי.

המלט. בְּהִתְגַּלְגֵּל הַדְּבָרִים עַל־אֹדוֹת הָרֶצַח?

הוֹרץ. שַׂמְתִּי בוֹ עֵינַי הֵיטֵב.

המלט. הֶאָח! הֶאָח! מַהֲרוּ נוֹגְנִים! חוֹלְלִים אֵתָיוּ! –

אִם־הַשְּׂחוֹק לֹא־טוֹב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ

הֲלֹא־אוֹת – כִּי־לִבּוֹ אַחֲרָיו לֹא־יֵלֶךְ –

מַהֲרוּ נוֹגְנִים! (רזנקרנץ וגלדנשטרן באים)

רזנקרנץ. הַרְשֵׁנִי, נְסִיכִי הַיָּקָר, לְדַבֵּר דָּבָר אֶחָד בְּאָזְנֶיךָ.

המלט. גַּם סִפּוּר שָׁלֵם, אֲדֹנִי.

רזנקרנץ. הַמֶּלֶךְ, נְסִיכִי –

המלט. אָכֵן, אֲדֹנִי, מֶה־הָיָה לוֹ?

רזנקרנץ. הִנּוֹ סָגוּר בְּחֶדְרוֹ נִרְעָשׁ וְנִסְעָר לְהַפְלִיא.

המלט. הֲמִיַּיִן, אֲדֹנִי?

רזנקרנץ. אַל־נָא, נְסִיכִי, כִּי־אִם מִכַּעַס וּמְרֵרָה.

המלט. בִּינָתְךָ הוֹסִיפָה תּוּשִׁיָּה, לוּ יְעָצַתְךָ לְהוֹדִיעַ זֹאת

לְרוֹפֵא; כִּי אִם אֶתֶּן־לוֹ אָנֹכִי תַּמְרוּק לִתְרוּפָה. מִי

יוֹדֵעַ, אִם־לֹא יוֹסִיף לִשְׁפֹּךְ מְרֵרָתוֹ.

רזנקרנץ. הָבִיאָה נָּא, נְסִיכִי, סְדָרִים מְעַט בִּדְבָרֶיךָ, וְאַל־נָא

תֶרֶב כָּכָה לְקַפֵּץ שׁוֹבָב מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר הֱבִיאַנִּי הֲלֹם.

המלט. נַעֲנֵיתִי לְךָ אֲדֹנִי; – הַבִּיעָה אֲמָרֶיךָ.

רזנקרנץ. אִמְּךָ הַגְּבֶרֶת, בַּהֲמוֹן רוּחָהּ כִּי־עָז, שְׁלָחַתְנִי אֵלֶיךָ.

המלט. בָּרוּךְ בּוֹאֶךָ!

רזנקרנץ. אַל־נָא, נְסִיכִי הַיָּקָר, עַנְוָתְךָ זֹאת אֵינֶנָּה זֶרַע

אֱמֶת¹¹⁷. אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לַהֲשִׁיבֵנִי דָּבָר דָּבֻר עַל–

בֻּרְיוֹ, אֲמַלֵּא פְּקֻדַּת אִמְּךָ הַגְּבֶרֶת; וְאִם־אַיִן, שָׂא־

נָא לִי, וְהָיָה רִשְׁיוֹנְךָ, נְסִיכִי, וּתְשׁוּבָתִי עַל עֲקֵבַי

אָנֹכִי, הַקֵּץ לְדִבְרֵי מַלִאֲכוּתִי.

המלט. לֹא־אוּכל אֲדֹנִי

רזנקרנץ. מֶה, נְסִיכִי.

המלט. לַהֲשִׁיבְךָ דָּבָר עַל־בֻּרְיוֹ, כִּי בִינָתִי מְבֻלָּעָה.

אוּלָם, אֲדֹנִי, כְּכֹל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדִי לַהֲשִׁיבְךָ מִלִּין

הִנֵּה נְכוֹנָה תְשׁוּבָתִי לִפְקֻדָּתְךָ, אוֹ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר,

לִפְקֻדַּת אִמִּי; אַל־נָא נוֹסֵף אֵפוֹא דַּבֵּר, בִּלְתִּי אִם

דָּבָר לְעִנְיָנוֹ. אִמִּי, אָמַרְתָּ –

רזנקרנץ. אִמְּךָ צִוָּתְנִי לֵאמֹר: מַעֲשֶׂיךָ הֱבִיאוּהָ בְּשִׁמָּמוֹן

וּבְתִמָּהוֹן.

המלט. הוֹי, בֵּן מוּזָר וּמַפְלִיא, שֶׁכָּכָה יוּכַל הַשְׁמֵם אֶת־

אִמּוֹ! – אַךְ הַאֵין עוֹד נוֹסָפוֹת הַהֹלְכוֹת בַּעֲקֵב

תִּמְהוֹן אֵם? הַגִּידָה

רזנקרנץ. הִנֵּה־הִיא חֲפֵצָה לְדַבֵּר אִתְּךָ, בְּטֶרֶם תַּעֲלֶה עַל־

יְצוּעֶיךָ.

המלט. אַקְשִׁיב לְמִצְוָתָהּ. גַּם־אִם עֲשֶׂרֶת מוֹנִים אִמִּי תִהְיֶה.

הֲיֶשׁ־לְךָ עוֹד דְּבָרִים אֵלָי?

רזנקרנץ. נְסִיכִי הַיָּקָר! הָיוּ יָמִים כִּי אֲהַבְתָּנִי.

המלט. וְגַם אוֹסִיף אַהֲבָתְךָ; עֵדִים הֵמָּה שְׁנֵי חוֹמְסִים וְגַנָּבִים

אֵלֶּה¹¹⁸.

רזנקרנץ. הַגִּידָה נָּא לִי, נְסִיכִי הַיָּקָר, סִבַּת שִׁמְמוֹן רוּחֲךָ מַה־

הִיא; כִּי אָמְנָם הִנְּךָ סוֹגֵר הַדֶּלֶת בְּעַד חֻפְשְׁךָ, אִם

מַעְלִים אַתָּה אֶת־דְּבָר תּוּגָתְךָ מֵאֵת אֹהֲבֶךָ.

המלט. כִּי יִבָּצֵר מִמֶּנִי, אֲדֹנִי, לַעֲלוֹת בְּמַעֲלוֹת.

רזנקרנץ. אֵיכָכָה יִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה, אַחֲרֵי כִּי פִתְגַּם הַמֶּלֶךְ

לְיוֹרֵשׁ כִּסֵּא דַנְיָה אַחֲרָיו נְתָנֶךָ?

המלט. כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי, אֶפֶס “בְּטֶרֶם יִצְמַח הֶחָצִיר”¹¹⁹ –

הִנֵּה הַמָּשָׁל הַזֶּה כְּבָר עָבַשׁ וַיִּבְאַשׁ מְעַט. (משחקים

באים וחלילים בידיהם) הִנֵּה הַחֲלִילִים! – תְּנָה־נָּא לִי

חָלִיל אֶחָד! – סוּרוּ יַחַד הַצִּדָה¹²⁰; – הַגִּידוּ נָא לִי,

מַדוּעַ סָבִיב תָּשִׁיתוּ עָלַי, שַׁאוֹף רוּחִי בְּנֶפֶשׁ, כְּמוֹ

לְהַפִּילֵנִי בְמִכְמָר תֹּאמֵרוּ?

גלדנשטרן. אִם חוֹבָתִי, נְסִיכִי, הִרְהִיבַתְנִי לְמַדַּי, הִנֵּה גַּם

אַהֲבָתִי לֹא תֵדַע חֹק¹²¹.

המלט. לֹא אָבִין דְּבָרֶיךָ לַאֲשֻׁרָם. הֲלֹא תְּנַגֶּן־לִי בֶּחָלִיל הַזֶה?

גלדנשטרן. לֹא אוּכַל, נְסִיכִי.

המלט. רְאֵה־נָא, בִּקַּשְׁתִּיךָ.

גלדנשטרן. הַאֲמִינָה לִּי, נְסִיכִי, כִּי לֹא־אוּכָל.

המלט. בְּכָל־לִבִּי שִׁחַרְתִּיךָ.

גלדנשטרן. לֹא אֶמְצָא בַּדָּבָר הַזֶּה יָדַי, נְסִיכִי.

המלט. הֲלֹא נָקֵל הַדָּבָר הַזֶּה מִדַּבֵּר שְׁקָרִים; הַרְכֵּב וְהַעֲבֵר

אֶצְבְּעוֹתֶיךָ וּבְהֹנוֹת יָדֶיךָ עַל הַנְּקָבִים הָאֵלֶּה,

פְּחָה־נָּא רוּחַ בְּפִיךָ, וְהִבִּיעַ לְךָ נְעִימוֹת בְּשָׂפָה

לַנֶּאֱמָנִים. רְאֵה־נָא, הִנֵּה הַמְנַעַנְעִים.

גלדנשטרן. אוּלָם לֹא אוּכַל לִפְקֹד עָלָיו, כִּי יוֹצִיא גַּם נְעִימָה

אַחַת; לֹא אֵדַע נַגֵּן בֶּחָלִיל.

המלט. עַתָּה רְאֵה נָא אֵיכָה לִכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ תִּתְּנֵנִי! לְנַגֵּן

בִּי חָפַצְתָּ; תֹּאמַר לָדַעַת נַפְשִׁי וּמְנַעַנְעֶיהָ; תִּתְאַמֵּץ

לִקְרוֹעַ סְגוֹר לִבִּי וּמִסְתָּרָי; וּתְבַקֵּשׁ לִבְחוֹן אוֹתִי

מִקָּצֶה, מִשְּׁפַל קוֹלִי עַד מְרוֹם קִצּוֹ; – וְהִנֵּה־פֹה

הֲמוֹן זִמְרָה וּנְעִימוֹת נַעֲלוֹת בַּכְּלִי הַקָּטֹן הַזֶּה, וּבְכָל־

זֹאת קָצְרָה יָדְךָ מֵהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיהוּ. פֶּצַע וְחַבֻּרָה!

הֶחָשַׁבְתָּ כִּי נָקֵל יִהְיֶה־לְךָ לְנַגֵּן בִּי מִן הֶחָלִיל הַזֶּה?

כַּנֵּנִי נָא כְּחֶפְצְךָ בְּשֵׁם כְּלִי־שִׁיר אֲשֶׁר תִּבְחַר, אָמְנָם

תִּמְצָא יָדְךָ לְהַרְעִישׁ אוֹתִי וּלְהַרְעִימֵנִי, אַךְ יִבָּצֵר

מִמְּךָ לְנַצֵּחַ עָלַי בִּנְגִינוֹת. (פלון בא) אֱלֹהִים יָחְנְךָ, אֲדֹנִי.

פלון. נְסִיכִי! אִמְּךָ הַמַּלְכָּה חֲפֵצָה לְדַבֵּר אִתְּךָ מִבְּלִי

הִתְמַהְמֵהַּ.

המלט. הַבִּיטָה נָא אֶל־הָעָב הַהִיא שָׁמָּה, הַאִם לֹא תְמוּנַת

גָּמָל לָהּ?

פלון. הָעֲבוֹדָה! תְּמוּנַת גָּמָל לָהּ.

המלט. אֲדַמֶּה, כִּי דָמְתָה לָחֹלֶד.

פלון. מִגַּבָּהּ דָּמְתָה לָחֹלֶד.

המלט. אוֹ לְתַנִּין.

פלון. לְתַנִּין כְּתֻמּוֹ דָמָתָה.

המלט. עַתָּה אֵלֵךְ אֶל־אִמִּי כְּרָגַע. (אל נפשו) לַחֲסַר־דַּעַת

יְשִׂימוּנִי, הָצֵק רוּחִי עַד־לְהִבָּקֵעַ. חִישׁ־קָל אָבוֹאָה.

פלון. אֵלְכָה וְאַגִּידָה. (יוצא)

המלט. נָקֵל לֵאמֹר: “חִישׁ־קַל”. – אָנָּא, יְדִידַי, עִזְבוּנִי

(רזנקרנץ, גלדנשטרן, הורץ והמשחקים יוצאים)

אָתָא אִישׁוֹן לַיְלָה, מוֹעֵד כָּל־קֹסְמֵי קֶסֶם,

קְבָרִים יִפְעֲרוּ פִיהֶם, וּשְׁאוֹל תַּפִיחַ קֶטֶב

עַל־פְּנֵי תֵבֵל כֻּלָּהּ. עַתָּה יָכֹל יָּכֹלְתִּי

לְעַלַּע דָּמִים רֹתְחִים, וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה

לָהֶם יִרְגַּז יוֹם־מָר¹²². אַךְ־הַס! אֶל־אִמִּי אֵלֵךְ.

לִבִּי, לִבִּי, אַל־נָא תַשְׁחֵת הַיּוֹם טִבְעֶךָ!

אַל־תַּאת בְּחֵיקִי נָחוּשׁ נֶפֶשׁ נִירוֹן¹²³ גַּם־רָגַע!

אֱהִי־נָא אַכְזָר, אַךְ־לֹא אֶפְרֹץ גִּדְרֵי הַטֶּבַע;

חֲרָבוֹת אַבִּיעָה בְּפִי, אַךְ־לֹא אֶשְׁלֹף מִתָּעַר

בָּזֹאת לְשׁוֹנִי וְנַפְשִׁי שַׁקְּרוּ הַיּוֹם, הָתֵלוּ:

וּבְעֵת יְיַסְּרוּ אוֹתָהּ מִלַּי בְּחֵמָה וָזָעַם,

אַל־נָא תְּשַׁוִּי נַפְשִׁי חוֹתָם עֲלֵיהֶן הַפָּעַם!

(יוצא)

מחזה ג.

(חדר בארמון המלך. המלך, רזנקרנץ וגלדנשטרן)

המלך. שְׂאֵתוֹ לֹא־אוּכַל; גַּם־לֹא יִשְׁכַּב לִבִּי לָבֶטַח,

כָּל־עוֹד שִׁגְעוֹן רוּחוֹ חָפְשִׁי יֵלֵךְ יָּנוּעַ.

נְכוֹנִים אֵפוֹא תִּהְיוּ; פְּקֻדָּה לַעֲרֹךְ אָחִישָׁה,

וְאִתְּכֶם אֶל־אִי אַנְגֵּל יְמַהֵר יָחִישׁ לָלֶכֶת.

יְקָרִי וְטוֹבַת אַרְצִי בַּל־עוֹד לִנְשׂוֹא יוּכָלוּ

שׁוֹאָה קְרוֹבָה כָּזֹאת, רַבָּה מֵרֶגַע לֶרֶגַע,

אֶת־הֲמוֹן מִשׁוּבוֹת רוּחוֹ.

גלדנשטרן. נְמַהֵר נִכּוֹן לַדָּרֶךְ.

אָכֵן קָדוֹשׁ וְנַעֲלֶה, מוֹשֵׁל נֶאְדָּר, פַּחְדֶּךָ,

כִּי־הוּא יִשְׁפֹּת שָׁלוֹם לְרַבּוֹת נְפָשׁוֹת בָּאָרֶץ,

לְעַמִּים בְּצִלְּךָ יֶחֱסוּ. יִחְיוּ חָיֹה וְשָׂבוֹעַ.

רנזקרנץ. אִם־עֲלֵי אַחַד הָעָם חוֹבָה רַבָּה הוּטָלָה,

לִשְׁמוֹר נַפְשׁוֹ מִשֹּׁד, בְּכָל־עֹז וְעָצְמַת הָרוּחַ;

אַף־כִּי לְרוּחַ כַּבִּיר, בְּאָשְׁרוֹ וְטוּבוֹ נִקְשָׁרוּ

חַיֵּי נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. בַּאֲבֹד מָשׁוּחַ מֶלֶךְ,

לֹא־הוּא לְבַדּוֹ יִגְוַע; אִתּוֹ יִסְחֹף כַּזֶּרֶם

יַחַד סְבִיבָיו כֻּלָּם. דִּמְיֹנוֹ כְּגַלְגַּל מוּצָק,

מֻצָּב הָכֵן עַל־רֹאשׁ הָרִים, עַל־שִׂיא גָבוֹהַּ,

וְלַהֲמוֹן חֲשׁוּקָיו, כִּי־עַצְמוּ מְאֹד, נִצְמְדוּ שֻׁלָּבוּ

רִבְבוֹת חֲפָצִים קְטַנִּים; כַּאֲשֶׁר יִפּוֹל לָאָרֶץ,

כָּל־כְּלִי קָטֹן כָּל־נִסְפָּח קַל צָפוּי לַשָּׁחַת.

מִימוֹת עוֹלָם מַלְכֵי תֵבֵל לֹא־לְבַד נֶאֱנָקוּ,

כִּי־הֲמוֹן אָדָם לָרֹב אִתָּם מִכְּאֵב יִצְעָקוּ.

מלך. אָנָּא הִכּוֹנוּ נָא לַעֲשׂוֹת דַּרְכְּכֶם כִּי־נָחוּץ;

הִנְנִי לָשִׂים בַּסַּד בַּלְּהוֹת צַלְמָוֶת אֵלֶּה,

עַד־כֹּה בְּרֶגֶל גַאֲוָה חָפְשִׁי תֵּלַכְנָה לָמוֹ.

רזנקרנץ וגלדנשטרן. נְמַהֵר, נָחִישָׁה!

(רזנקרנץ וגלדנשטרן יוצאים. פלון בא)

פלון. הִנּוֹ הוֹלֵךְ, מַלְכִּי, אֶל־חֲדַר הֹרָתוֹ עַתָּה;

לַקְשִׁיב דָּבָר אֶעֱמֹד אַחֲרֵי הַיְּרִיעָה חֶרֶשׁ

מוּסָר נִמְרָץ תְּשַׁחֵר אוֹתוֹ, אֶת־זֹאת אֶעֱרֹבָה.

וּכְמוֹ הִגִּיד פִּיךָ (וְגַם־זֶה בְּחָכְמָה הִגַּדְתָּ)

הִנֵּה אַךְ־טוֹב וְיָפֶה, כִּי־עוֹד אֹזֶן קַשֶּׁבֶת –

מִלְּבַד אִמּוֹ, נוֹגְעָה בָזֹאת נַפְשָׁהּ שָׂמַתָּה –

תִּשְׁמַע שִׂיחָם בְּהַכְשֵׁר בַּסָּתֶר. שָׁלוֹם מַלְכִּי!

עַרְשְׂךָ טֶרֶם תַּעֲלֶה, אָשׁוּב אֶעֱמֹד לְפָנֶיךָ,

וְדָבָר אֵדַע אַגִּיד.

המלך. בְּכָל־לֵב אֲדנִי אוֹדֶךָּ. (פלון יוצא)

אוֹיָה, מַה סָר פִּשְׁעִי, בָּאְשׁוֹ יַעֲלֶה שָׁמָיְמָה;

מֵרֹאשׁ מִימוֹת עוֹלָם קְלָלָה עָלָיו רוֹבָצֶת:

חַטַּאת הוֹרֵג אָחִיו! – לַחַשׁ בַּל אוּכַל צֶקֶת,

אַף־כִּי תַאֲוַת לִבִּי כִּרְעוּת נַפְשִׁי¹²⁴ נִמְרָצָה:

פִּשְׁעִי, כִּי־עַז מִנְּהֶם, חֶפְצִי הָעַז יַכְרִיעַ,

וּכְאִישׁ עֲלִילוֹת שְׁתַּיִם יַחַד עָלָיו הוּטָלוּ,

אֶעֱמֹד מַשְׁמִים וְנָבוֹךְ אֵי־זֹה רִאשׁוֹנָה אָעַשׂ,

וְאֶטּשׁ שְׁתֵּיהֶן. אַךְ־מָה? אִם־זֹה יָדִי הָאֲרוּרָה

בִּדְמֵי אָחִי סָבִיב לְמִשְׁנֶה כָּשְׂתֵה עָבָתָה,

הַאֵין גֶּשֶׁם נְדָבוֹת לָרֹב שָׁמָּה בַּשַּׁחַק,

לְכַבְּסָהּ כְּשֶׁלֶג לָבָן? לָמָּה רַחֲמִים וָחֶסֶד,

אִם־לֹא לִהְיוֹת מָגֵן בִּפְנֵי עָוֹן וָפָשַׁע?

הַאֵין בִּידֵי תְפִלָּה כֹּחַ וָעֹז כִּפְלָיִם,

לִשְׁמֹר אָדָם מִמּוֹט, וְשַׂגְּבוֹ סְלִיחָה וָיֶשַׁע

אַחֲרֵי כִּי־מָט וְנָפָל? אֶל־עָל אֶשָּׂא עֵינַיִם:

חֶטְאִי עָבָר. אַךְ־אוֹי, מַה־דְּמוּת תְּפִלָּה וָשִׂיחַ

יָאֲתָה לְמַעֲמַד נַפְשִׁי? “שָׂא־נָא נְבָלָה וָרֶצַח”?

כָּזֹאת הָיֹה לֹא תִהְיֶה; אַחֲרֵי כִּי־בְיָדִי עֲדֶנָּה

חֲפָצַי כֻּלָּם. לְמַעֲנָם כַּפַּי אֶגְאַלְתִּי בְּרֶצַח:

כִּתְרִי וּגְאוֹן עֻזִּי, וְשֵׁגָל לְצִדִּי יוֹשָׁבֶת.

הֲיוּכַל אָדָם הָפֵק סְלִיחָה וְהַחֲזֵק בַּפָּשַׁע?

בְּמַעֲשֵׂי תֵבֵל אַרְצָה, נְלוֹזִים וְעִקְּשִׁים דְרָכֶיהָ,

תִּמְצָא זְרוֹעַ רָשָׁע, נֶחְפָּה בְחָרוּץ וָכָתֶם,

לְהַסִּיג אָחוֹר מִשְׁפָּט; וְרַבּוֹת רָאֲתָה עֵינֵנוּ

בֶּצַע וּזְהַב חֲמָסִים קוֹנִים מִשְׁפָּט וָצֶדֶק.

לֹא־כֵן בַּמָּרוֹם שָׁמָּה!

שָׁמָּה פַּסּוּ מְזִמּוֹת, שָׁמָּה מַעֲשִׂים יֻצָּעוּ

בְּטִבְעָם וְעֵינָם בֶּאֱמֶת, וְכָל־אִישׁ וָאִישׁ מִמֶּנּוּ

יָעֳמַד פָּנִים בְּפָנִים נֶגְדָה לַעֲוֹן פִּשְׁעֵהוּ,

לַעֲנוֹת עֵדוּת בְּנַפְשׁוֹ. מָה־עוֹד לַעֲשׂוֹת נִשְׁאָרָה?

נַס מַה־תּוּכַל תְּשׁוּבָה? מַה־זֶּה יִבָּצֵר מֶנָּה?

אַךְ־מֶה לַעֲשׂוֹת תּוּכַל, אִם־שׁוֹב לֹא־יוּכַל גָּבֶר?

אוֹיָה לְעָנְיִי! אִי־לְחֵיק נֶאֱלָח מִשְּׁחוֹר כַּמָּוֶת!

אִי־לָךְ נֶפֶשׁ יוּקָשָׁה! לָצֵאת מִפַּח תִּיגָעִי

וְתַרְבִּי תְסֻבְּכִי יוֹתֵר. – עִזְרוּ מַלְאֲכֵי שָׁמָיִם!

הָבָה כֹּחֲךָ נַסֵּה¹²⁵! כִּרְעִי בֶּרֶךְ מוּצָקֶת!

וְאַתָּה לֵבָב קָשֶׁה, יְתָרָיו כַּאֲפִיקֵי נְחשֶׁת,

הֱיֵה־רַךְ כִּשְׁרִיר יוֹנֵק, כְּעוֹלֵל יָצָא מֵרָחֶם!

הַכֹּל יֵהָפֵךְ לְטוֹבָה. (כורע על ברכיו, המלט בא)

המלט. עַתָּה נָקֵל־לִי לַעֲשׂוֹת, עַתָּה כִּי־יִיצֶק לָחַשׁ;

עַתָּה עָשׂה אֶעֱשֶׂה – וְנַפְשׁוֹ מָרוֹם תָּעוּפָה!

כָּכָה נָקָם אֶקַּח!? – הֲלֹא־זֶה קוֹרֵא: “בַּקְּרוּנִי”!

זֵד רָצַח אֶת־אָבִי, וּבְנוֹ יְחִידוֹ – אָנֹכִי –

יִשְׁלַח בַּעֲוֹן פִּשְׁעוֹ הַזֵּד הַזֶּה שָׁמָיְמָה.

הֵן־זֶה שָׂכָר, גְּמוּל־טוֹב, אַךְ־לֹא נָקָם וָעֹנֶשׁ.

הוּא־גַז חַיֵּי אָבִי בְּרָהְבּוֹ, כְּשָׂבְעָתוֹ לָחֶם,

בְעוֹד כַּדֶּשֶׁא בְּאָבִיב חֲטָאָיו פָּרְחוּ רַעֲנָנוּ;

חֶשְׁבּוֹן דִּינוֹ, זוּלַת שַׁדַּי, מִי־זֶה יוֹדֵעַ?

אַךְ־לְפִי דַרְכֵי מִשְׁפָּט, וַהֲלֹךְ רוּחֵנוּ נָחְנוּ,

אַךְ־רַע וָמַר חֶלְקוֹ. הַבְזֹאת חֲמָתִי אָנִיחַ,

כִּי־בוֹ אֹחֲזָה פִּתְאֹם, בְּטַהֲרוֹ נַפְשׁוֹ מִפָּשַׁע,

וְנָכוֹן לַעֲשׂוֹת דַרְכּוֹ בְּאֹרַח עוֹלָם אַנְחֶנּוּ?

לֹא!

אֶל־נְדָן חַרְבִּי! מַחַץ אָיֹם מִזֶּה תִּבְחָרִי:

כַּאֲשֶׁר יִשְׁכַּב וְיִישָׁן, יִגְעַשׁ בְּעֶבְרָה וָזָעַם,

כַּאֲשֶׁר יְחַלֵּל יְצוּעָיו בְּתַאֲוַת זִמָּה וָתֶבֶל,

כַּאֲשֶׁר יְשַׂחֵק וְיָהֹל, אָלָה כִּי־יְמַלֵּא פִיהוּ,

אוֹ־כִי יַעֲשֶׂה דָבָר לֹא־יְרִיחוֹ בְּיֶשַׁע נֶפֶשׁ;

אוֹ־אָז תְּקַצּוּ רַגְלָיו, עַד־בְעֹט עֲקֵבָיו שָׁמָיִם

וְנַפְשׁוֹ תְקֻלַּל וְתוּאָר, תֶּחְשַׁךְ מִשְּׁחוֹר וָפִיחַ,

כִּשְׁאוֹל יוּרַד שָׁמָּה. – אִמִּי מְחַכָּה, אֵלֵכָה;

זֶה־הוּא תַמְרוּק לְיָמִים מִסְפָּר יַאֲרִיךְ מַחֲלֶךָ.

(המלט יוצא. המלך קם מכרוע על ברכיו)

המלך. מִלַּי עָפוֹת, הֲגִיגֵי לִבִּי בְּשִׁפְלָה יִשְׁפָּלוּ;

אָכֵן דְּבָרִים בְּלִי־לֵב לֹא־עָל לַעֲלוֹת יוּכָלוּ. (יוצא)

מחזה ד.

(חדר המלכה. המלכה ופלון)

פלון. חִישׁ־קַל יָבוֹא; מוּסָר נִמְרָץ שַׁחֲרִיהוּ עַתָּה:

מְשׁוּבוֹת לִבּוֹ – אִמְרִי – רַבּוּ, מִנְּשׂוֹא גָדֵּלוּ;

אִמְרִי, כִּי־אַךְ חַסְדֵּךְ עָמַד לְמָסָךְ בֵּינֵיהוּ

וּבֵין הָאֵשׁ וְהָאָף. לְמוֹ־פִי יָדִי אָשִׂימָה¹²⁶.

אָנָּא, גְּבִרְתִּי, בָּרוּר מְפֹרָשׁ עִמּוֹ מַלֵּלִי.

המלט (קורא מבחוץ) אִמִּי, אִמִּי, אִמִּי!

המלכה. הַשְׁקֵט וְהַרְגַּע רוּחֶךָ;

אַל־לִי תִדְאָג. סוּרָה! כִּי־קוֹל צְעָדָיו שָׁמַעְתִּי.

(פלון מתחבא אחרי היריעה. המלט בא)

המלט. וּמָה אִמִּי? אֵי־זֶה דָבָר לָךְ־עַתָּה אֵלָי?

המלכה. הַמְלֵט, רוּחַ אָבִיךָ הִמְרוּ עַד־מְאֹד מַעֲשֶׂיךָ.

המלט. אִמִּי, רוּחַ אָבִי הִמְרוּ עַד־מְאֹד מַעֲשָׂיִךְ.

המלכה. הַרְפֵּה, הַרְפֵּה, בִּלְשׁוֹן זָרוֹת מִלִּין תַּעֲנֵנִי.

המלט. חִדְלִי, חִדְלִי, בִּלְשׁוֹן הַוֹּת מִלִּין תִּשְׁאָלִי.

המלכה. מַה־זֹּאת, הַמְלֵט?

המלט. אֵי־זֶה דָבָר לָךְ־אִמִּי אֵלָי?

המלכה. הַאִם אוֹתִי שָׁכַחְתָּ?

המלט. אַל־נָא בָּעֵץ נִשְׁבָּעְתִּי!

הִנָּךְ מַלְכַּת דַּנְיָה, אִשָּׁה לַאֲחִי אִישֵׁכִי,

אַף־גַּם הִנָּךְ – וּמִי יִתֵּן וְלֹא־הָיָה כָכָה! –

הִנָּךְ אִמִּי יְלָדָתְנִי.

המלכה. אֶקְרָא אֵפוֹא לְאִישִׁים, דַּבֵּר עִמְּךָ יָבִינוּ.

המלט. סוּרִי סוּרִי שְׁבִי־פֹה; אַל־נָא מְקוֹמֵךְ תַּנִּיחִי.

כִּי־לֹא תֵצְאִי מִזֶּה, עַד־כִּי אַעֲבִיר לְעֵינַיִךְ

מַרְאָה, שָׁמָּה תִּרְאִי שְׂפֻנֵי טְמוּנֵי נַפְשֵׁכִי.

המלכה. מַה־זֶּה לַעֲשׂוֹת תֹּאבֶה? הַאִם תֹּאמַר לְרַצְחֵנִי?

הוֹ־הוֹ! עִזְרוּ, עֲזֹרוּ!

פלון (מאחורי היריעה) הוֹ־הוֹ! עִזְרוּ, הֲצִילוּ!

המלט (שולף חרבו) מִי־שָׁם? עַכְבָּר? הֲלֹא־מֵת! דַּרְכְּמֹן זָהָב אֶתֵּנָה,

דַּרְכְּמֹן זָהָב כִּי־מֵת!

פלון. אוֹיָה לְנַפְשִׁי, כִּי־מַתִּי! (נופל מת)

המלכה. אוֹיָה, מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ?

המלט. לֹא־אֵדַע מָה; הַאִם הָיָה הַמֶּלֶךְ שָׁמָּה?

המלכה. אוֹיָה, מַה־מַּר וְנִמְהָר מַעֲשֵׂה דָמִים עָשִׂיתָ!

המלט. מַעֲשֵׂה דָמִים! – כִּמְעַט תּוּכְלִי, אִמִּי, תַּשְׁוִיהוּ

כַּהֲרוֹג נֶפֶשׁ מֶלֶךְ וְהָיֹה לְאִשָּׁה לְאָחִיהוּ.

המלכה. כַּהֲרוֹג נֶפֶשׁ מֶלֶךְ!

המלט. כָּזֹאת דִּבַּרְתִּי, גְּבֶרֶת.

(מרים את היריעה ורואה את פלון).

אַתָּה סָכָל אֻמְלָל, נִמְהָר וְנִדְחָק¹²⁷ בְּכָל־מָקוֹם,

לֵךְ לְשָׁלוֹם!

לְמָרוֹם מִמְּךָ¹²⁸ חֲשָבְךָ לִבִּי; לְגוֹרָלְךָ נוּחָה!

עַתָּה תִּרְאֶה כִּי־בְרֹב עִנְיָן לֹא־יֶחְדַּל אָוֶן¹²⁹. –

הַרְפִּי, שְׁבִי־נָא וְהֶחֱשִׁי; חִדְלִי פָּרֵשׂ¹³⁰ כַּפַּיִךְ,

וּפְרֹשׂ¹³¹ לִבֵּךְ תְּנִינִי; כִּי־זֹאת אֶעֱשֶׂה הַפָּעַם

אִם־אַךְ קֹרַץ מִיסוֹד תּוֹכוֹ נוּכַל הַבְקֵעַ,

וְאִם־לֹא הַרְגֵּל נִתְעָב נָחוּשׁ מוּצָק עָשָׂהוּ,

לַעֲמֹד כְּבָחוֹן וָחֵל בִּפְנֵי בִינָה וָרָגֶשׁ.

המלכה. הַגֵּד מַה־זֹּאת עָשִׂיתִי,

כִּי־כֹה תָּעֵז פָּנִים, וְכֹה־לִי תֶּחֱרַץ לְשׁוֹנֶךָ

בְּשָׁאוֹן וּבְקוֹל הֲמֻּלָּה כָּזֹאת?

המלט. עֲלִילִיָּה כָזֹאת

תְּחַלֵּל צְדָקָה וָתֹם, חִנָּם וְיִפְעַת פָּנֵימוֹ,

לְטָהֳרָה תִקְרָא חֲנֻפָה, וְתַחְמֹס שׁוֹשַׁנַּת חֶמֶד

מִמְּקוֹם אַהֲבָה בָרָה עַל־יְפִי מִצְחָהּ עָדַתָּה,

לָשׂוּם מִשְׂפָּח מְקוֹמָהּ; עֲלִילִיָּה כָזֹאת. אוֹיָה,

לְאָלוֹת עוֹשֵׂי רְמִיָּה¹³² תַּחְשֹׁב מָסֹרֶת קֹדֶשׁ,

מִגֵּו אֲמָנָה וְחוֹזֶה תִּקְבַּע נְשָׁמָה וָרוּחַ,

וְתָשִׂים נְעִימוֹת דָּת־אֵל לְגַבֵּי מִלִּין וָלָהַג¹³³:

כָּאֵשׁ חָרוּ שְׁחָקִים, וְאֵיתָנֵי אֶרֶץ אֵלֶּה,

מְצוּקִים מוֹסְדֵי עוֹלָם, פְּנֵיהֶם תוּגָה יָפִיקוּ

וּכְיוֹם אֲדנָי בַּהֲגִיגָם מִכְּאֵב נֶעְכָּר יָחִילוּ

לְמַרְאֵה מַעֲשֶׂה כָזֶה.

המלכה. אַךְ־מָה הַמַּעֲשֶׂה, אוֹיָה,

שֶׁכֹּה בְּפֵתַח דְּבָרָיו יַרְעִים בְּקוֹלוֹ יָרִיעַ?

המלט. שׁוּרִי לַדְּמוּת הַזֹּאת וְלַדְּמוּת הַלֵּזוּ שָׁמָּה,

מַעֲשֵׂה אָמָּן שְׁתֵּיהֶן, תַּבְנִית אַחִים מִבָּטֶן.

רְאִי־נָא כַּמָּה יִפְעָה בְּפָנִים אֵלֶּה הוּצָקָה!

מֵצַח צֶדֶק¹³⁴ בְּעֵינוֹ, קְוֻצּוֹת הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר¹³⁵,

עֵינָיו עֵינֵי מַאֲדִּים¹³⁶, מְפִיקֵי הַמְשֵׁל וָפָחַד,

תֹּאֲרוֹ כִּדְמוּת כּוֹכָב¹³⁷, הָאֲרִיאֵל לְאֵלֵי שַׁחַק,

בְּרִדְתּוֹ בִּיעָף עַל־רֹאשׁ גִּבְעָה שְׁחָקִים נוֹשָׁקֶת;

חוֹתֵם תָּכְנִית כֻּלּוֹ, מִכְלַל כָּל־צְבִי וָיֹפִי.

אֵלֵי מָרוֹם כֻּלָּם חוֹתָם עָלָיו טָבָעוּ,

לָתֵת לְיושְׁבֵי תֵבֵל תַּבְנִית אָדָם בָּאָרֶץ:

הֵן־זֶה הָיָה אִשֵּׁךְ. מִי־בָא אַחֲרָיו, הַבִּיטִי.

הֲלֹא־פֹה אִישֵׁךְ, כִּקְנֵה שִׁבֹּלֶת שְׁדֻפַת רוּחַ,

בְּאָחִיו בָּרִיא יַדְבִּיק שְׁדֵפָה. אַיֵּה עֵינָיִךְ?

אֵיכָה מִרְעֵךְ בָּהָר הַטּוֹב הַזֶּה זָנַחַתְּ,

לְדַשֵּׁן נַפְשְׁךְ בְּבִצָּה? אַיֵּה אֵיפֹה עֵינָיִךְ?

לֹא־לְזֹאת תּוּכְלִי תִּקְרְאִי אַהֲבָה: בִּשְׁנֵי חַיַּיְכִי

דָּמִים חָדְלוּ שָׁאוֹן, יִדְּמּוּ לְמִשְׁפָּט וָדָעַת;

וְאֵי־זֶה מִשְׁפָּט מִזֶּה לָזֶה יִתְעֶה לָרֶדֶת?

הֲלֹא חוּשַׁיִךְ אִתָּךְ – זוּלָתָם חָסַרְתְּ רֶגֶשׁ –

אָכֵן כִּדְמוּת שָׁבָץ אָחַז חוּשַׁיִךְ אֵלֶּה;

רוּחַ עִוְעִים אָמְנָם כָּכָה לֹא־תֹאבַד דָּרֶךְ,

וְחוּשֵׁי אָדָם גַּם־הֵם לֹא־כֹה יְדֻכְּאוּ תַּחְתֶּיהָ

עַד־בְּלִי הִשְׁאִיר לָהֶם גַּם־מְעַט כִּשְׁרוֹן וָכֹחַ,

לָחוּשׁ לְהַבְדִּיל כָּזֹאת. אֵי־זֶה שָׂטָן מִשַּׁחַת

הִשִּׁיא אוֹתָךְ לָצֵאת בִּמְחוֹל “פָּרָה עִוֶּרֶת”?¹³⁸

רָאֹה בִּבְלִי מַשֵּׁשׁ, מַשֵּׁשׁ בִּבְלִי עֵינָיִם,

מִשְׁמַע אֹזֶן גַּם־בְּלִי אֶצְבַּע וָעַיִן יָחַד,

אוֹ־אַף מֵרִיחַ לְבַד בִּלְעֲדֵי אֵלֶּה כֻּלָּהַם,

שָׂרִיד כִּמְעַט מִנִּי חוּשִׁים חֻקָּם שָׁמָרוּ

שׁוֹלָל בַּל־יֵלֶךְ כָּכָה.

אַיֵּה אֹדֶם פָּנַיִךְ בּשֶׁת? שְׁאוֹל בְּלִיַּעַל,

אִם־בְּמוֹ עַצְמוֹת מְלֵאַת יָמִים כֹּה־עוֹרַרְתְּ קָשֶׁר,

הִנֵּה כְדוֹנַג תִּהְיֶה תֻּמַּת יַלְדוּת יוֹקֶדֶת,

וְתִמַּס בְּלַהֲבוֹת אִשָּׁהּ; אֶל עוֹד כְּלִמּוֹת תִּקְרָאִי

כַּאֲשֶׁר רוּחוֹת לֹהֲטִים יִפְרְצוּ לְכִידוֹר¹³⁹ יֵעוֹרוּ,

אִם־בּוּל קֶרַח מֻצָּק גַּם־הוּא יִבְעַר בַּכֹּחַ,

וְשֵׂכֶל יְאַלֵּף תָּאֲוָה.

המלכה. בִּי־הַמְלֵט, דַּבֵּר חֲדָלָה!

אַתָּה תָּסֵב עֵינַי אֶל־קֶרֶב נַפְשִׁי פְּנִימָה,

שָׁמָּה אֶחֱזֶה כְּתָמִים כְּחֶרֶת שָׁחֲרוּ הֶעֱמִיקוּ

עַד־בְּלִי יָסוּר צִבְעָם.

המלט. לֹא־לֹא, חָיֹה תוֹסִיפִי

בְּקֶרֶב זֵעָה סְרוּחָה, בִּפְאַת מִטָּה מְטֻנָּפֶת,

מְקֻטֶרֶת זִמָּה וְחֶלְאָה; וְאַהֲבָה תַתְנִי תַּמְתִּיקִי

בְּמִכְלָה מְלֵאָה מָאוֹס –

המלכה. אָנָּא, מִדַבֵּר חֲדָלָה!

כְּחַרְבוֹת צוּרִים יֵרְדוּ בְּאָזְנַי מִלֶּיךָ אֵלֶּה.

הַרְפֵּה, הַמְלֵט חֲמוּדִי!

המלט. נָבָל, רֹצֵחַ, עָבֶד.

חֵלֶק אֶחָד מִנִּי עֶשְׂרִים שֹׁוֶה אֵינֶנּוּ

בְּמַעְשַׂר אִישֵׁךְ רִאשׁוֹן; מֶלֶךְ – סֵמֶל הַפָּשַׁע.

גַּנָּב מַפְשִׁיט אֶדֶר, חוֹמֵס שִׁלְטוֹן וַעֲטֶרֶת,

נֵזֶר וִיקָר לָקַח מֵעַל מְכוֹנָם בַּסֵּתֶר,

וּבְחֵיק בִּגְדוֹ הִטְמִין וַיֵצֵא –

המלכה. הֶרֶף, הֶרֶף!

המלט. מֶלֶךְ מְלָחִים וּבְלוֹיֵי סְחָבוֹת! – (הרוח נגלה)

עִזְרוּ, סוֹכְכוּ כָנָף עָלַי, שַׂרְפֵי שָׁמָיִם! –

מַה־זֶּה תֹאבֶה, מַרְאֶה נֶאְדָּר?

המלכה. הִשְׁתַּגַּע, אוֹיָה!

המלט. אִם־לֹא עַתָּה בָאתָ יַסֵּר וְהוֹכֵחַ בְּנֶךָ,

נִשְׁמָט וְנִרְפֶּה¹⁴⁰ בְּרִגְשֵׁי לְבָבוֹ וּבְעֵת הַכּשֶׁר,

עַל־כִּי לַעֲשׂוֹת יוֹחֵר מִשְׁפָּט נוֹרָא צִוִּיתָ

אָנָּא, הַגֵּד!

הרוח. אַל־נָא תִּשְׁכַּח! הַפַּעַם בָּאתִי

שָׁנוֹן וְשַׁנֵּן לְנַפְשְׁךָ זְמָמְךָ כִּי־קֵהָה עַתָּה,

אוּלָם הַבֵּט, אֶת־פְּנֵי אִמְּךָ זְוָעָה כִסָּתָה!

עִמְדָה בֵינָהּ וּלְבֵין נַפְשָׁהּ כִּי־קְרָב עֹרָכֶת;

רַעְיוֹן בְּנֶפֶשׁ רָפָה יִרְדֶּה בְחָזְקָה בַּכֹּחַ.

דַּבֵּר הַמְלֵט אֵלֶיהָ.

המלט. מַה־לָּךְ הָיָה, גְּבִרְתִּי?

המלכה. מַה־לְּךָ, אוֹי־לִי, הָיָתָה,

כִּי־כֹה תִלְטשׁ עֵינְךָ לַמָּקוֹם הָרֵיק שָׁמָּה,

וֶאֱלֵי אַוֵּר לֹא־גּוּף תַּעֲרֹךְ מִלִּין וָאֹמֶר?

פְּרוּעָה תָּצִיץ רוּחֲךָ מִתּוֹךְ בָּבוֹת עֵינֶיךָ;

וְשַׂעֲרוֹת רֹאשְׁךָ סְרוּחוֹת פִּתְאֹם זָעוּ עָמָדוּ,

כְּאַנְשֵׁי צָבָא יְשֵׁנִים – לִשְׁאוֹן תְּרוּעָה וָרָעַם,

כְּאִלּו רוּחַ חַיִּים סְפִיחִים¹⁴¹ אֵלֶּה חִיָּתָה.

אָנָּא, זְרָק־נָא חֲמוּדִי, עַל יְקוֹד סַעֲרַת רוּחֶךָ

נֶטֶף מַיִם קָרִים, שֶׁמֶץ דֻּמִיַּת נָפֵשׁ.

אָנָּה תָּסֵב עֵינֶיךָ?

המלט. אַחֲרָיו, אַחֲרָיו יִסַּבּוּ!

רְאִי־נָא מַרְאֵה עֵינָיו, אֵיכָה חָוְרוּ וָקָמוּ!

מַרְאָיו וְשִׂיגוֹ יַחְדָּו, אִלּוּ מִלִּין הִטִּיפוּ,

בְּאֶבֶן נָפְחוּ רָגֶשׁ. – אַל־נָא עָלַי תַּבִּיטָה,

כִּי־חֲזוֹת פָּנִים כָּאֵל, מְפִיקֵי מַכְאוֹב וָעֹצֶב,

הָפוֹךְ וְשַׁנּוֹת תּוּכַל פְּעֻלַּת חֶפְצִי כִּי־עַזָּה;

וְדָבָר לַעֲשׂוֹת אוֹבֶה יֶחְסַר צִבְעוֹ וְעֵינֵיהוּ:

וּמְקוֹם דָּמִים דִּמְעָה תִשְׁטֹף.

המלכה. אֶת־מִי תְּשׂוֹחֵחַ?

המלט. הַמְאוּם לֹא־תֶחֱזִי שָׁמָּה?

המלכה. לֹא אֶחֱזֶה מְאוּם, אַף־כִּי אֶת־כֹּל עֵינַי תִּרְאֶינָה.

המלט. גַּם־לֹא תִשְׁמְעִי דָּבָר?

המלכה. לֹא־מְאוּם בִּלְתִּי קוֹלֵנוּ.

המלט. שׁוּרִי רְאִי־שָׁם, אֵיכָה בַּלָּאט יִפְנֶה לָלֶכֶת!

אָבִי בְּמַעֲטֵה לְבוּשׁוֹ, כְּמוֹ־חַי לְפָנַי אֶרְאֵהוּ!

רְאִי־נָא, הִנּוֹ הוֹלֵךְ, עַתָּה יֵצֵא הַפֶּתְחָה!

המלכה. אֵלֶּה כֻלָּם הֵמָּה יַלְדֵי רַעְיוֹן רוּחֶךָ;

יְצוּרֵי לֹא־גֵו כָּאֵל אַךְ יַד שִׁמְמוֹן הָרוּחַ

לֻמְּדָה לִבְרוֹא בְּיִתְרוֹן הַכְשֵׁר.

המלט. שִׁמְמוֹן הָרוּחַ!

עֹרְקַי, כְּעֹרְקַיִךְ אַתְּ, מִדָּה וָחֹק יִשְׁמֹרוּ,

יַחְלְמוּ¹⁴² יִפְצְחוּ רִנָּה, בְּנַחַת פַּעַם יַהֲלֹמוּ.

אֲמָרִים יָצְאוּ מִפִּי שִׁמְמוֹן רוּחַ אֵינֵמוֹ;

נַסִּי אוֹתִי, וְאֶשְׁנֶה דְבָרַי כֻּלָּם בְּאָזְנָיִךְ,

דָּבָר עָלָיו מְשֻּׁגָּע יְקַפֵּץ בְּלִי־חֹק וָסֵדֶר.

בְּמָעוֹז יִשְׁעֵךְ, אַל־נָא לְנַפְשֵׁךְ תַּחְבְּשִׁי בַּחֹנֶף,

כִּי־לֹא חֶטְאֵךְ, אַךְ־פִּי מְשֻׁגָּע, דּוֹבֵר אֵלָיִךְ;

בָּזֹאת תַּעֲלִי עַל־פְּנֵי פִצְעֵךְ אַךְ־קְרוּם וָגֶלֶד,

אָכֵן לֵחָה טְרִיָּה תַּבְאִישׁ תִּגָּלַע¹⁴³ פְּנִימָה,

הַרְעֵל אוֹתָךְ בַּלָּאט. תְּנִי־נָא תוֹדָה לֵאלוֹהַּ

זִנְחִי עֹבְרוֹת, מִנִּי בָאוֹת שִׁמְרִי נַפְשֵׁכִי

אַל־נָא תִזְרִי דֹמֶן עַל־פְּנֵי קִמּוֹשׁ וָחוֹחַ,

פֶּן־עֲשׂה יַרְבּוּ בָּאְשָׁה. שְׂאִי־נָא צִדְקָתִי עַתָּה¹⁴⁴;

בְּדוֹר־זֶה הִשְׁמִין לִבּוֹ, וְנִשְׁמַת רוּחוֹ קָצָרָה

נָטֹל נָטַל עַל־תֹּם בַּקֵּשׁ סְלִיחָה מִפָּשַׁע,

וְהִכֹּף וְחָלּוֹת פָּנָיו לְתִתּוֹ גָּמְלֵהוּ חָסֶד.

המלכה. אֶת־סְגוֹר לִבִּי, הַמְלֵט, לִשְׁנֵי קְרָעִים קָרָעְתָּ.

המלט. אָנָּא, חֶלְקוֹ הָרָע הַשְׁלִיכִי, זְרִיהוּ הָלְאָה,

וִחְיִי אֶת־חֶלְקוֹ אַחֵר בַּתֹּם וּבְיֶתֶר טֹהַר.

שָׁלוֹם אִמִּי! מִנִּי יְצוּעֵי דוֹדִי רַחֵקִי;

חַקִּי דֶּרֶךְ צְדָקָה אִם־לֹא קְנִיתִיהָ עֲדֶנָּה.

שִׁקֻּץ שׁוֹמֵם – הַרְגֵּל, כָּלָה יֹאכַל כָּל רָגֶשׁ,

נֶעְקַשׁ דְּרָכִים – שָׂטָן¹⁴⁵, גַּם־הוּא מַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ:

כִּי־גַם לְפֹעֲלֵי הַטּוֹב, לְעוֹשֵׂי צְדָקָה וָחֶסֶד,

יָכִין וְיִתֵּן מַלְבּוּשׁ, בְּגָדִים אֶתְהֶם יַהֲלֹמוּ¹⁴⁶,

לִלְבּוֹשׁ אוֹתָם כְּמַדָּם. מִשְׁלִי בְיִצְרֵךְ הַלָּיְלָה;

פְּרִישָׁה כָזֹאת תָּקֵל אֶת־זֹה תָּבוֹא אַחֲרֶיהָ,

תְּאַזְרֵךְ אוֹנִים, וְהָיְתָה חֲבֶרְתָּהּ קַלָּה מִמֶּנָּה.

כִּמְעַט יוּכַל הַרְגֵּל לְשַׁנּוֹת חוֹתַם הַטֶּבַע,

יָרֹד שָׂטָן תַּחְתָּיו וְכָלָה מִגֵּו יְגָרְשֵׁהוּ

בְּכֹחוֹ כִּי־עַז וְנִפְלָא. שָׁלוֹם אִמִּי עוֹד־פָּעַם!

וְכַאֲשֶׁר תִּתְאָו נַפְשֵׁךְ בְּרָכָה אֲשַׁחֵר פָּנַיִךְ

לֶאֱצוֹל גַּם־לִי בְּרָכָה. – לַשָּׂר הַזֶּה אָגוּדָה,

צַר־לִי עָלָיו, אַךְ־כֹּה שָׁפְרָה בְּעֵינֵי שָׁמָיִם:

לְיַסְּרָה אוֹתִי בְּיָדוֹ, וְאוֹתוֹ בְּיָדִי יַסֵּרָה,

וְיַד־אֵל חָזְקָה עָלַי לְתִתִּי שׁוֹטֵר וָשֵׁבֶט.

הִנְנִי אֶטַּפֵּל בְּפִגְרוֹ, וְחֶשְׁבּוֹן וָדִין אֶתֵּנָה

עַל־דָּם שָׁפְכוּ יָדָי. עוֹד־פַּעַם בְּרָכָה קָחִי! –

כְּאַכְזָר הִנְנִי הַיּוֹם מֵהֲמוֹן מֵעַי נִכְמָרוּ;

הָרָע הֵחֵל, וְקָשׁוֹת מִזֶּה לַעֲשׂוֹת נִשְׁאָרוּ. –

אַךְ־עוֹד מִלָּה, גְּבִרְתִּי.

המלכה. מַה־זֶּה תְּבַקֵּשׁ כִּי־אָעַשׂ?

המלט. כִּי־לֹא תַעֲשִׂי דָבָר מֵאֲשֶׁר אוֹמַר, חָלִילָה¹⁴⁷:

יָשֹׁב אִישֵׁךְ, הַנֹּאד הַמָּלֵא, לְמָשְׁכֵךְ אֶל־עָרֶשׂ,

יְמָעֵךְ לֶחֱיֵךְ לְתַאֲוָה, יַעֲלַת חִנּוֹ יְכַנֵּכִי.

וּבְעַד מִסְפַּר נְשִׁיקוֹת, נֹדְפוֹת מָאוֹס וָסֶחִי,

בְּהַעֲבֵר אֶצְבַּע מוֹרְאָה עַל־טוּב חֶלְקַת צַוָּארֵךְ,

יִקַּח לִבֵּךְ, וְיִדְלֶה מִפִּיךְ דָּבָר תֵּדָעִי:

כִּי־לֹא מְשֻׁגָּע אֲנִי, בִּלְתִּי מִתְהוֹלֵל בְּדָעַת.

טוֹב־לָךְ גַּלּוֹת אָזְנָיו; כִּי־מִי זוּלָתֵךְ גְּבָרֶת,

יָפָה, חֲכָמָה וְתַמָּה, תַּעְלִים מֵעֵין תִּנְשֶׁמֶת,

מֵעֵין עֲטַלֵּף וְחָתוּל, צְפוּנוֹת יְקָרוֹת כָּאֵלֶּה?

מִי־זֹה עָשְׂתָה כָזֹאת? לֹא־כֵן, לַמְרוֹת הַדָּעַת.

לַמְרוֹת חוֹבֵךְ לַסְתִּיר דָּבָר, עֲלִי־לָךְ הַגָּגָה,

פִּתְחִי הַכְּלוּב, וּלְעוֹף כָּנָף תְּנִי־נָא וְיָעוּפוּ;

וְכַקֹּף שֵׁם־לוֹ בְתֵבֵל תַּעֲלִי בְּתוֹכוֹ תֵשֵׁבִי;

תִּבְחֲנִי מוֹצָא דָבָר, וְשָׁבַרְתְּ בְּנִפְלֵךְ מַפְרָקֶת¹⁴⁸.

המלכה. יְהִי־נָא לִבְּךָ סָמוּךְ: מִלִּין אִם־יִיצֶר רוּחַ,

וְרוּחַ יִיצְרוּ חַיִּים, כִּי־אָז חַיִּים חָסַרְתִּי,

לְהוֹצִיא רוּחַ מִפִּי מֵאֲשֶר בְּאָזְנַי הִגַּדְתָּ.

המלט. עָלַי לָצֵאת אֶל־אִי אַנְגֵּל; הֲיָדַעַתְּ אֵלֶּה?

המלכה. אָח, שָׁכַחְתִּי; אָמְנָם כָּזֹאת נִגְזַר עָלֶיךָ.

המלט. סֵפֶר נִכְתַּב וְנֶחְתָּם; וּשְׁנֵי רֵעַי מִנֹּעַר,

בָּהֶם בָּטַח לִבִּי כְּבִטְחִי בְּנָחָשׁ וָצֶפַע,

יִשְׂאוּ פְּקֻדַּת מַלְכָּם, לְפָנַי יָסֹלוּ דָרֶךְ

וְיַנְחוּ אוֹתִי אָרְחוֹת מִרְמָה. יַעֲשׂוּ מַעֲשֵׂימוֹ!

כִּי־יִיף הַשְּׂחוֹק, בַּעֲלוֹת חָרָשׁ עָרוּם בַּסָּעַר,

וְנֻפַּץ בְּפַחִים טָמְנוּ יָדָיו; וּמָרָה תֶהִי,

אִם־לֹא אַעֲמִיק לַחְפֹּר כְּאַמָּה לְשַׁחְתָּם מִתָּחַת.

וּכְמֹץ אֱסָעֲרֵם אֶל־פְּנֵי יָרֵחַ. מָתוֹק לְעֵינָיִם,

בִּפְגשׁ פָּנִים בְּפָנִים יַחְדָּו תַּחְבֻּלוֹת שְׁתָּיִם. –

הָאִישׁ הַלָּז יַעֲמֹס עָלַי מַשָּׂא וָנֵטֶל;

הִנְנִי וּבְנֵי מֵעָיו אֶסְחַב הַחַדְרָה שָׁמָּה. –

שָׁלוֹם אִמִּי! – הַשָּׂר הַזֶּה, יוֹעֵץ הַפֶּלֶא,

מַחֲרִישׁ וְאֹהֵב מְנוּחָה, אָדָם נִכְבָּד וְצָנוּעַ,

הָיָה בְחַיָּיו פּוֹתֵה שְׂפָתָיו, וְנוֹכֵל צָבוּעַ. –

קוּמָה, אֲדֹנִי, אֲבַצְעָה מַעֲשַׂי עִמְּךָ הַפָּעַם. –

תְּעֱרַב אִמִּי שְׁנָתֵכִי.

(יוצאים איש לעברו. המלט סוחב אחריו נבלת פלון)

מערכה ד.

מחזה א.

(חדר בארמון, המלך, המלכה, רוזנקרנץ וגלדנשטרן).

המלך. אָכֵן דָּבָר צָפוּן בְּאַנְחוֹת נְכָאַיִךְ אֵלֶּה;

נַהֲמַת לִבֵּךְ, כִּי־עָמְקָה מְאֹד, אוֹתִי הָבִינִי,

כִּי־לִי לָדַעַת אֵלֶּה.

אֵי־בְנֵךְ, אֵיפֹה?

המלכה. מְקוֹמְכֶם הַנִּיחוּ לָנוּ רָגַע.

(רוזנקרנץ וגילדנשטרן יוצאים).

אּוֹיָה, אִישִׁי, מַה־זֶּה חָזוּ עֵינַי הַלָּיְלָה!

המלך. מָה־זֹּאת, גְּבִרְתִּי? לִבְנֵךְ לְהַמְלֵט מַה־זֶּה הָיָתָה?

המלכה. כֻּלּוֹ סוֹעֵר, כְּמוֹ־יָם וְסוּפָה, כִּי־יְתַחֲרוּ יַחַד

יַד־מִי תָּעֹז: בַּעְיָם רוּחוֹ, כִּי־חֹק פָּרָצָה,

כְּשָׁמְעוֹ שָׁאוֹן כִּמְעַט אַחֲרֵי הַיְרִיעָה שָׁמָּה,

קָרָא: “עַכְבָּר! עַכְבָּר!”, וְחַרְבּוֹ שָׁלַף מִתָּעַר,

וּבְחֹם רַעְיוֹן רוּחוֹ בְּלִי־רְאוֹת רָמַס לָאָרֶץ

חַיֵּי הַשָּׂב הַטּוֹב.

המלך. אוֹיָה, מַה־מַּר הַמַּעֲשֶׂה!

כָּזֹאת קָרָה אוֹתִי, לוּ־שָׁם תָּחְתָּיו הָיִיתִי.

חֻפְשׁוֹ יְמַלֵּא זְוָעָה, הִנּוֹ אָיֹם לְכָל־נָפֶשׁ;

אָיֹם לְנַפְשֵׁךְ, אָיֹם לְנַפְשִׁי, אָיֹם לְכָל־גָּבֶר.

אוֹיָה, מַה־זֶּה נֹאמַר, נַעֲנֶה לְמַעֲשֵׂה הָרֶצַח?

דָּמָיו יִתְּנוּ בְּרֹאשִׁי; עָלַי אָמְנָם הָיָתָה

לִרְאוֹת דָּבָר מֵרֹאשׁ, לַעֲצוֹר וְלִבְלוֹם בָּרֶסֶן

לִכְלוֹא הַרְחֵק מֵאִישׁ הָעֲוִיל הַמְשֻׁגָּע הַלָּז.

אֶפֶס כָּכָה רַבָּה, גָּדְלָה אֵלָיו אַהֲבָתִי,

עַד־לֹא אָבִיתִי דַעַת, מַה־לִּי לַעֲשׂוֹת יָאָתָה.

וּכְאִישׁ דָּבְקָה בְגֵווֹ מַחֲלָה רָעָה מַמְאָרֶת,

יֵבוֹשׁ גַּלּוֹת נִגְעוֹ, יַסְתִּיר אוֹתוֹ מֵעָיִן,

נְתַתִּיו לֶאֱכוֹל בְּכָל־פֶּה, עַד־כִּי נָגַע עֲדֵי־נָפֶשׁ

אָנָה הָלַךְ?

המלכה. לִטְמוֹן חָלָל יָדָיו דָּקָרוּ.

אַךְ־פֹּה שִׁגְעוֹן רוּחוֹ – כְּגַרְגַּר חָרוּץ וָכֶתֶם

מִתּוֹךְ עַפְרוֹת מוּצָק נִקְלֶה – בְּטָהֳרוֹ הוֹפִיעַ:

לַחֲלַל יָדָיו כֻּלּוֹ יְיֵלִיל, יֵרֵד בַּבֶּכִי

המלך. קוּמִי, גְּבִרְתִּי, נֵלֵכָה!

מְרוֹמֵי גְבָעוֹת הָאֵל בְּטֶרֶם יִשַּׁק הֶחָרֶס,

יְשֻׁלַּח מִזֶּה בָּאֳנִי; וְנַחֲנוּ מַעֲשֵׂה הָרֶצַח,

בְּכָל־עֹז הֶדֶר מַלְכוּת, בְּכָל־כֹּחַ בִּינַת רוּחַ,

יַחְדָּו נִיגַע גָּנוֹן וְכַפֵּר. – הוֹ־הוֹ, גִּלְדֶּנְשְׁטֶרְן!

(רוזנקרנץ וגלדנשטרן באים)

לְכוּ־נָא, אַחַי, וּקְחוּ אֲנָשִׁים אִתְּכֶם לְעֶזְרָתָה;

הַמְלֵט בְּשִׁגְעוֹן רוּחוֹ אֶת־פָּלוֹן רָצַח נָפֶשׁ

וְגֵווֹ סָחַב מֵחֲדַר אִמּוֹ; לְכוּ־נָא בַּקְּשׁוּהוּ,

דַּבְּרוּ אִתּוֹ רַכּוֹת, וְנִבְלַת הַמֵּת הָבִיאוּ

בֵּיתָה תְפִלָּה הַלָּז. אָנָּא, חוּשׁוּ מַהרוּ.

(רוזנקרנץ וגלדנשטרן יוצאים)

נֵלְכָה, גְּבִרְתִּי, נִקְרָא כָּל־אִישׁ חָכָם בְּאוֹהֲבֵינוּ.

נוֹדַע לָהֶם, עֲשׂה־מֶה נַחְשֹׁב, וְרָעָה קָרָתְנוּ;

הִנֵּה כִי־כֵן, אוּלַי דִּבַּת מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר –

שֶׁקּוֹל לְחִישַׁת שְׂפָתָיו הוֹלֵךְ עַד־קְצוֹת הָאָרֶץ,

וְכִמְחִי קָבֹל לְמַטָּרָה, נָתִיב יָשָׁר וָדֶרֶךְ

לְחִצֵּי חֲמָתוֹ יְפַלֵּס – יִשְׂטֶה וְיָסוּר מִמֶּנּוּ,

וְהַכֵּה יַכֶּה בַּאֲוִיר, בְּרוּחַ לֹא־יֵדַע מָחַץ.

נֵלֵכָה מִזֶּה! נַפְשִׁי מָלְאָה מָגוֹר וָלָחַץ. (יוצאים)

מחזה ב.

(חדר אחר בארמון. המלט בא)

המלט. הִנּוֹ טָמוּן לָבֶטַח.

רוזנ. וגלד. (קוראים מבחוץ) הַמְלֵט! הַמְלֵט! נְסִיכֵנוּ!

המלט. אַךְ־הַס, מַה־קּוֹל בְּאָזְנַי? מִי־זֶה הַמְלֵט קְרָאָנִי?

אָכֵן הִנָּם בָּאִים. (רוזנקרנץ וגלדנשטרן באים)

רוזנקרנץ. מַה־זֹּאת, נְסִיכִי, עָשִׂיתָ

אֶת־גְּוִיַּת הַמֵּת?

המלט. לַעֲפַר אֶרֶץ אוֹתָהּ הֱשִׁיבוֹתִי,

אֶל־בּוֹר נֻקְּרָה מִמֶּנּוּ

רוזנקרנץ. הַגֵּד אַיֵּה מְקוֹמָהּ: לְבַעֲבוּר קַחְתָּהּ נוּכָלָה

שֵׂאתָהּ בֵּיתָה תְפִלָּה.

המלט. אַל־לְךָ הַאֲמֵן בְּנַפְשֶׁךָ.

רוזנקרנץ. הַאֲמֵן, בַּמֶּה?

המלט. כִּי־אֵדַע לִנְצוֹר סוֹדְכֶם אַתֶּם, וְסוֹדִי אֲנִי לֹא־אֶצֹּרָה.

וּמלְּבד זֹאת, הַאֵחָקֵר מִפִּי סְפוֹג! וּמַה־הוּא הַמַּעֲנֶה

אֲשֶׁר יָשִׁיב בֶּן־מֶלֶךְ?

רוזנקרנץ. הַאִם לִסְפוֹג תַּחְשְׁבֵנִי, נְסִיכִי?

המלט. כִּדְבָרְךָ, אֲדֹנִי, לִסְפוֹג, הַבּוֹלֵעַ וְסוֹפֵג אֶל־תּוֹכוֹ אוֹר

פְּנֵי־מֶלֶךְ, מַשְׂאֵת וְשִׁלְטוֹן. אָכֵן בַּעֲלֵי פְקִידֻת כָּאֵלֶּה

יִתְנוּ בְאַחֲרִיתָם שָׂכָר טוֹב לְמַלְכָּם. הִנֵּה־הוּא מַכְחִיד

אוֹתָם, כְּקוֹף אֶת־אֱגוֹזָיו¹⁴⁹, בְּקֶרֶן זָוִית בִּגְרוֹנוֹ; שׂם

יָשִׂים אוֹתָם בְּפִיהוּ בָּרִאשׁוֹנָה, לְמַעַן בְּלוֹעַ אוֹתָם

בָּאַחֲרוֹנָה. יִמְצָא־נָא חֵפֶץ בַּאֲשֶׁר בָּלַעְתָּ, כְּרֶגַע

יְזוּרְךָ, וְהָיִיתָ אַתָּה, הַסְּפוֹג, רֵיק וְיָבֵשׁ כְּבַתְּחִלָּה.

רוזנקרנץ. לֹא־אָבִין דְּבָרֶיךָ, נְסִיכִי.

המלט. כִּי־עַתָּה אַשְׁרֵי חֶלְקִי, דִּבְרֵי מְזִמָּה וְעָרְמָה בְּאָזְנֵי

כְסִילִים יָנוּמוּ¹⁵⁰.

רוזנקרנץ. נְסִיכִי, עָלֶיךָ לְהוֹדִיעֵנִי אַיֵּה גְּוִיַּת הֶחָלָל, וְלָלֶכֶת אִתָּנוּ

אֶל־הַמֶּלֶךְ.

המלט. הַגְּוִיָּה הִנֶּהָ עִם־הַמֶּלֶךְ, אַךְ הַמֶּלֶךְ אֵינֶנּוּ עִם־הַגְּוִיָּה¹⁵¹.

הַמֶּלֶךְ הוּא דָבָר –

רוזנקרנץ. דָּבָר, נְסִיכִי?

המלט. אֲשֶׁר כָּמֹהוּ כְּאַיִן וָתֹהוּ; הֲבִיאוּנִי אֵלָיו. הֵחָבֵא שׁוּעָל,

הַכֹּל אַחֲרֶיךָ! (יוצאים)

מחזה ג.

(חדר אחר בארמון. המלך ועבדיו).

המלך. צִירִים שֻׁלְּחוּ לְבַקְּשׁוֹ, וְלִמְצוֹא גְּוִיַּת הֶחָלָל.

אָיֹם וְנוֹרָא, כִּי־אִישׁ כָּזֶה חָפְשִׁי יָנוּעַ!

אָכֵן מִשְׁפָּט קָשֶׁה עָלָיו לֹא־נוּכַל מְתֹחַ.

הִנּוֹ רָצוּי לַהֲמוֹן הָעָם, הָרֵיק מִשָּׂכֶל,

וַאֲשֶׁר יִשְׁפּוֹט לְמַרְאֵה עֵינָיו, לֹא בְרוּחַ דָּעַת;

בִּמְקוֹם תִּהְיֶה כָזֹאת, עֹנֶשׁ חוֹטֵא יִשְׁקֹלוּ,

לֹא־עֲוֹן חֶטְאוֹ כִּי־רָב. בַּעֲבוּר יַשֵּׁר כָּל־אֵלֶּה,

נָכוֹן אֵפוֹא כִּי־דְבַר שִׁלּוּחָיו עַתָּה לְפֶתַע

יֵרָא כְּמִשְׁפָּט חָרוּץ בְּשׁוּבָה וּבְאֹרֶךְ רוּחַ,

אִם־עַז וְנִמְרָץ הֶחֳלִי, תַּמְרוּק נִמְרָץ יִגְהֶנּוּ

אוֹ־צְרִי וּתְעָלָה אָיִן. (רוזנקרנץ בא)

מַה־זֶּה? מַה־נִּהְיְתָה עָתָּה?

רוזנקרנץ. אָנָה טָמַן גְּוִיַּת הַמֵּת, אַךְ־שָׁוְא יָגַעְנוּ

לְהוֹצִיא מִפִּיו, מַלְכִּי.

המלך. אַךְ־הוּא אֵיפֹה? אַיֵּהוּ?

רוזנקרנץ. עָצוּר בַּחוּץ, מַלְכִּי; נָכוֹן לְמוֹצָא שְׂפָתֶיךָ.

המלך. הָבֵא אוֹתוֹ לְפָנֵינוּ.

רוזנקרנץ. הוֹ גִּלְדֶּנְשְׁטֶרְן! אֶת־כְּבוֹד הַנְּסִיךְ הָבִיאָה הֵנָּה.

(המלט וגלדנשטרן באים)

המלך. וּמָה הַמְלֵט? פָּלוֹן אַיֵּהוּ?

המלט. הִנֵּה־הוּא מֵסֵב בִּסְעוּדַת הָעָרֶב.

המלך. בִּסְעוּדַת הָעֶרֶב! אָנָה?

המלט. לֹא בַּאֲשֶׁר יֹאכַל הוּא, כִּי־אִם בַּאֲשֶׁר יֹאכְלוּהוּ.

מְסִבַּת תּוֹלָעִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים נֶאֶסְפוּ אֵלָיו כָּעֵת לַאֲסֵפָה.

אֵין לְךָ מֶלֶךְ אַדִּיר בְּמַאֲכָלוֹ כַּתּוֹלַעַת הַזֹּאת. הִנְנוּ

מְפַטְּמִים יְצוּרִים רַבִּים, לְמַעַן פַּטֵּם בָּהֶם אֶת־בְּשָׂרֵנוּ;

וְאֶת־בְּשָׂרֵנוּ נְפַטֵּם לְמַעַן נִהְיֶה בָרוֹת לָרִמָּה. הַמֶּלֶךְ

הַבָּרִיא וְהַשָּׁמֵן וְהָאֶבְיוֹן הַדַּל וְהָרָזֶה אַךְ מַטְעַמִּים

שׁוֹנִים הֵמָּה – שְׁתֵּי מָנוֹת עַל־שֻׁלְחָן אֶחָד. הִנֵּה־זֶה

קֵץ כָּל־בָּשָׂר.

המלך. אוֹיָה, אוֹיָה, כִּי־כֵן!

המלט. הַנָּקֵל לְאָדָם לָצוּד דָּגָה בְּתוֹלַעַת אֲשֶׁר אָכְלָה מִבְּשַׂר

הַמֶּלֶךְ וְלֶאֱכוֹל אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר בָּלְעָה אֶת־הַתּוֹלָעַת

המלך. מַה־ירְזְמוּן מִלֶּיךָ אֵלֶּה?

המלט. אֵין דָּבָר; אֶת־לְבָבִי הָיָה לְהַרְאוֹתְךָ אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר

יֵלֶךְ בָּהּ הַמֶּלֶךְ לְמַסָּעָיו דֶּרֶךְ מְעֵי הָאֶבְיוֹן.

המלך. אַיֵּה פָלוֹן?

המלט. הִנֵּה־הוּא בַּשָּׁמַיִם; שִׁלְחָה שָׁמָּה לִרְאוֹתוֹ. אִם מַלְאָכְךָ

לֹא יִמְצָאֵהוּ שָׁמָּה, בַּקְּשָׁה אוֹתוֹ אַתָּה בְּמָקוֹם אַחֵר¹⁵².

אָכֵן אִם בְּחֹדֶשׁ יָמִים לֹא תִּמְצָאוּהוּ, הֲלֹא־אָז יָרִיחַ

אוֹתוֹ אַפְּךָ בַּעֲלוֹתְךָ בְּמַעֲלוֹת עַל־הַיָּצִיעַ.

המלך (אל עבדיו). לְכוּ־נָא בַּקְּשׁוּהוּ שָׁמָּה.

המלט. הוּא יְחַכֶּה לָכֶם עַד בּוֹאֲכֶם אֵלָיו. (העבדים יוצאים)

המלך. שִׁמְעָה, הַמְלֵט, דָּבָר עוֹלְלָה הַיּוֹם יָדֶךָ

(בַּעֲבוּר טוֹבַת נַפְשְׁךָ, כִּי־מְאֹד בְּעֵינַי יָקָרָה,

כַּאֲשֶׁר מִלֵּב עָמֹק אֶדְוֶה לְמַעֲשֶׂה עָשִׂיתָ)

כְּמַהֵר בָּרָק יָאִיץ לְשַׁלַּח אוֹתְךָ מֵאָרֶץ. –

הִכּוֹן אֵפוֹא לַדָּרֶךְ.

הָאֳנִי הִנֵּה נָכוֹן. וְרוּחַ טוֹבָה תִּתְמְכֵהוּ,

חַבְרֵי דַּרְכְּךָ יְחַכּוּ, וְהַכֹּל שׁוֹאֵף לָלֶכֶת

אֶל־אִי אַנְגֵּל.

המלט. אֶל־אִי אַנְגֵּל.

המלך. כִּדְבָרְךָ, הַמְלֵט.

המלט. אַךְ־טוֹב וְיָפֶה.

המלך. כֶּן־הוּא, חֶפְצִי אִלּוּ יָדָעְתָּ.

המלט. הִנְנִי רוֹאֶה אֶת־הַכְּרוּב אֲשֶׁר יְשוּרֶנּוּ¹⁵³. – אַךְ־קוּמוּ

וְנֵלֵכָה! אֶל־אֶרֶץ אַנְגֵּל! – שָׁלוֹם לָךְ אִמִּי הַיְקָרָה!

המלך. וּלְאָבִיךָ אוֹהַבְךָ, הַמְלֵט.

המלט. שָׁלוֹם לְאִמִּי! אָב וָאֵם אִישׁ וְאִשָּׁה הֵמָּה, וְאִישׁ

וְאִשָּׁה הֲלֹא בָּשָׂר אֶחָד הֵמָּה; וּבְכֵן שָׁלוֹם לָךְ אִמִּי! –

קוּמוּ וְנֵלֵכָה אֶל־אֶרֶץ אַנְגֵּל! (יוצא)

המלך. קוּמוּ וּצְאוּ בְרַגְלָיו, לָאֳנִי מַהֲרוּ מִשְׁכוּהוּ;

אַל־נָא תְּאַחֲרוּ; עָלָיו לָצֵאת מִזֶּה הַלָּיְלָה.

קוּמוּ לְכוּ־נָא! הַכֹּל עָרוּךְ, חָתוּם בְּטַבָּעַת,

הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכּל. אָנָּא, מַהֲרוּ וָחוּשׁוּ.

(רוזנקרנץ וגלדנשטרן יוצאים)

וְאַתְּ, בַּת־אַנְגֵּל, אַהֲבַת מוֹשְׁלֵךְ אִם־מְעַט תּוֹקִירִי,

כַּאֲשֶׁר זְרוֹעַ דַּנְיָה אוֹתָהּ הָבֵן לִמְּדָתֶךְ,

(כִּי־עוֹד מִחְיַת פִּצְעֵךְ מִדָּם אָדְמָה רָגָעָה¹⁵⁴

מִנִּי מַכַּת חַרְבָּהּ, וּרְתֵת לְהוֹבִיל תֵּאוֹתִי¹⁵⁵

שַׁי לְמוֹרָאִי אָנִי), כִּי־אָז לֹא־בְקָרַת רוּחַ

תְּקַבְּלִי פִּתְגָּם מַלְכֵּךְ, שֶׁבְּפֶה מָלֵא יַשְׁמִיעַ,

בִּכְתָב עָרוּךְ בַּכֹּל מְכוֹנָן יָפֶה לַחֵפֶץ¹⁵⁶

מָוֶת כְּרֶגַע לְהַמְלֵט. עֲשִׂי־זֹאת אַנְגֵּל הַפָּעַם,

כִּי־כְאֵשׁ יַרְתַּח דָּמִי, וְאַךְ־אַתְּ אוֹתִי תַחֲלִימִי.

שִׂפְתֵי מְבַשֵּׂר: “נַעֲשָׂה” עַד־לֹא פָנַי יַצְהִילוּ,

לֹא־יַאת מְשׂוֹשִׂי, גַּם־לוּ דְרָכַי כֻּלָּם יָחִילוּ. (יוצא)

מחזה ד.

(עמק מישור בדניה. אמציה ושלישו. וצבא הולך חוצץ)

אמציה. לְכָה, שָׁלִישִׁי, וּדְרוֹשׁ בִּשְׁמִי לִשְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ;

אֱמוֹר, כִּי־כְרִשְׁיוֹן עָלָיו, יִשְׁאַל אֲמַצְיָה מִמֶּנּוּ

אִגְּרוֹת לְמַעֲבַר גְּדוּדָיו בִּגְבוּל אַרְצוֹ לָבֶטַח,¹⁵⁷

לְמַעֲבָר אָמוּר מֵאָז. אֶת־מְקוֹם מוֹעֲדִי יָדָעְתָּ.

וְאִם־יֵשׁ לַהֲדַר כְּבוֹדוֹ אֵלַי דָּבָר וָחֵפֶץ,

מַלְאוֹת חוֹבִי לְפָנָיו נָכוֹן נָכוֹן אָנֹכִי;

כָּזֹאת הוֹדַע אוֹתוֹ.¹⁵⁸

השליש. אֶעֱשֶׂה, נְסִיכִי, וְאֶשְׁמָעָה.

אמציה (אל חילו). לְאִטְּכֶם הִלְכוּ וַעֲבֹרוּ!

(אמציה וצבאו יוצאים. המלט, רוזנקרנץ וגלדנשטרן ואחרים באים)

המלט. לְמִי־הֵם, אָדוֹן יָקָר, זְרֹעוֹת הַחַיִל אֵלֶּה?

השליש. לְמוֹשֵׁל נָרְוֵג, אֲדוֹנִי.

המלט. וְאָנָה מִגַמַּת פָּנֵימוֹ?

השליש. אֶל־נוֹף אֶחָד בְּפוֹלִין.

המלט. וּמִי מְפַקֵּד הֶחָיִל?

השליש. בֶּן־אֲחִי מוֹשֵׁל נָרְוֵג הַשָּׂב, הַנְּסִיךְ אֲמַצְיָהוּ.

המלט. הַאֶל טַבּוּר אֶרֶץ פּוֹלִין, אֲדוֹנִי, תֵּלֵכוּ

אוֹ־אֶל אַחַד גְּבוּלֶיהָ?

השליש. אִם־קשְׁטְ אַגִּיד אֲדֹנִי, בְּלִי־שִׁית נוֹסָפוֹת מְאוּמָה

רְצוּעַת אֶרֶץ קְטַנָּה נֵלְכָה לִלְכֹּד הַפָּעַם,

כָּל־פְּרִי וְשָׂכָר אֵין־בָּהּ אַךְ־שֵׁם נִקְרָא עָלֶיהָ.

בְּשִׁקְלֵי זָהָב חֲמִשָׁה לִשְׂכֹּר אוֹתָהּ מֵאַנְתִּי;

גַּם־בְּלִי תוֹסִיף הָבֵא לְנָרְוֵג אוֹ־לְפוֹלִין פֶּרִי,

אִלּוּ שְׂכִירוּת עוֹלָם אוֹתָהּ הַשְׂכֵּר יֹאמֵרוּ.¹⁵⁹

המלט. אִם־כֵּן בַּל־יַחְשֹׁב יוֹשֵׁב פּוֹלִין לְהָגֵן עָלֶיהָ.

השליש. לֹא־כֵן, אֲדוֹנִי, וּכְבָר מַצַּב הוֹשִׁיבוּ שָׁמָּה.

המלט. אַלְפַּיִם נֶפֶשׁ, וְשִׁקְלֵי זָהָב עֶשְׂרִים אֶלֶף,

רִיב זֶה עַל־קַשׁ נִדָּף לֹא־עוֹד יוּכְלוּ הַכְרֵעַ.

זֹה־הִיא מַכָּה טְרִיָּה יְלִידַת שָׁלוֹם וָשֶׁפַע,

מַכָּה בְּקֶרֶב עָמֹק בַּגֵּו תִּבָּקַע פְּנִימָה,

גַּם־בְּלִי נוֹדַע בַּחוּץ מַדּוּעַ גָּוַע גָּבֶר. –

מִלֵּב, אֲדֹנִי, אוֹדֶךָּ.

השליש. אֲדֹנָי עִמְּךָ, אָדוֹן! (יוצא)

רוזנקרנץ. הֲתֵלֵךְ, נְסִיכִי, עִמָּנוּ?

המלט. עִבְרוּ לְפָנַי לְאִטְּכֶם; אֲלֵיכֶם אֶלָּוֶה כְּרָגַע.

(כלם יוצאים מלבד המלט)

אֵיכָה מִקְרַי כֻּלָּם קָמוּ עָלַי וְיִשְׂטְנוּנִי,

וְנִקְמַת נֶעְצַל דְּרָכָיו אֵיכָה כְּדָרְבָן יַפְרִישׁוּ!

מָה הָאָדָם כָּל־מְנָת חֶלְדּוֹ, יִשְׁעוֹ בָאָרֶץ,

יָשֹׁן וְשַׂבַּע כְּרֵשׂוֹ? מוֹתָר מִבְּעִיר לוֹ אָיִן.

יוֹצֵר אָדָם וְחוֹנְנוֹ בִּינָה רְחָבָה וָשָׂכֶל,

נְכֹחוֹת יֶחֱזוּ פָּנִים וְאָחוֹר, לֹא־חָלַק לָנוּ

מַתָּת יְקָרָה כָּזֹאת, חָכְמַת אֱלֹהִים מִמָּעַל,

בַּעֲבוּר תִּבְאַשׁ בַּחֵיק בִּבְלִי מַעֲשֶׂה וָפעַל

וְעַתָּה הַאִם שִׁכְחָה, לְבֶהֱמַת הָאָרֶץ חֵלֶק,

אוֹ־פִיק רַעְיוֹן עָמֹק, מַרְבֶּה לִשְׁקוֹל בַּפֶּלֶס

אַחֲרִית דָּבָר מֵרֹאשׁ, – רַעְיוֹן כַּאֲשֶׁר נִצְרְפֶנּוּ,

וְנִמְצָא בְתוֹכוֹ רְבִיעִית אַחַת חֶשְׁבּוֹן וָדָעַת,

וְשָׁלשׁ יָדוֹת מֹרֶךְ, – לֹא־אֵדַע לָמָה אֶחִי,

אֶקְרָא: “זֹאת־לִי לַעֲשׂוֹת”; אַף־כִּי כַבִּיר מָצָאתי

חֵפֶץ וְסִבָּה, יְכֹלֶת וָעֹז, זְמָמִי בַצֵּעַ.

מַעֲשִׂים גְּדוֹלִים בַּעֲלִיל לָאָרֶץ רוּחִי יָעִירוּ:

עֵדִים צְבָאוֹת אֵלֶּה, עֲצוּמִים בְּהָמוֹן וָחסֶן,

נְהוּגִים בִּידֵי נָסִיךְ עָנֹג וּבַעַל נָפֶשׁ;

תַּאֲוַת כָּבוֹד מֵעָל תִּפַּח בְּקִרְבּוֹ הָרוּחַ,

יִשְׂחַק לְתוֹצְאוֹת דָּבָר, לְעִתִּים נִצְפְּנוּ מֵעָיִן,

כָּל־טוּב עוֹבֵר וְחָדֵל, כָּל־יְקָר נָכוֹן לָצֶלַע,

הַכֹּל יַסְגִּיר בִּידֵי מִקְרֶה, אָסוֹן וָמָוֶת,

בִּגְלַל קְלִיפַת בֵּיצָה. גָּדוֹל יִקָּרֵא בְצֶדֶק

לֹא־אִישׁ יָקוּם לָרִיב גַּם־בְּלִי גְדוֹלוֹת יְעִירוּהוּ

אַךְ־אִישׁ מוֹצֵא עִנְיָן לָרִיב בְּגָדְלוֹ עַל־בִּלִימָה,¹⁶⁰

אִם־לְכִיד נָכוֹן כָּבוֹד. וּמֶה מִשְׁפָּטִי אָנִי,

הָאִישׁ, אָב־לוֹ נִרְצָח, וְאֵם־לוֹ – חֻלְלָה, טֻמָּאָה

(מַעֲשִׂים מְעוֹרְרִים לְמַדַּי שִׂכְלִי וְדָמִי גַּם־יָחַד),

וּשְׁנָת אֶתֵּן לַכֹּל? לְבָשְׁתִּי רָאִיתִי עַתָּה

מָוֶת מְרַחֵף עַל־רֹאשׁ עֶשְׂרִים אֶלֶף בְּנֵי־חָיִל,

שֶׁבְּעַד רַעְיוֹן רוּחָם, חֶזְיוֹן כָּבוֹד מְתַעְתֵּעַ,

הִנָּם יוֹרְדִים אֶל־בּוֹר כְּהוֹלְכִים אֶל־יְצוּעֵי עָרֶשׂ;

לֹחֲמִים בְּעַד־גּוּשׁ עָפָר, שֶׁאֵין יָדַיִם שָׁמָּה

לַהֲמוֹן הָעָם הַזֶּה לְדַבֵּר עָלָיו בַּשָּׁעַר,

גַּם־לֹא מָקוֹם לְמַדַּי לָתֵת לְמֵתֵימוֹ קָבֶר. –

הָבָה, עֹרְנָה שְׂעִפַּי! מִיּוֹם הַזֶּה תֶּהְגֶּינָה

מְזִמּוֹת נָקָּם וָדָם, אוֹ־לְאַל יַחְדָּו תִּהְיֶינָה. (יוצא)

מחזה ה.

(חדר בארמון. המלכה, הורץ ואציל)

המלכה. דַּבֵּר אִתָּהּ בַּל־אוֹבֶה.

האציל. הַפְצֵר תַּרְבֶּה בָּעוֹז; אָכֵן יָצְאָה מִדָּעַת.

מַצַּב עָנְיָהּ מוֹרֶה, יָעִיר לְחֻמְלָה כָּל־נָפֶשׁ.

המלכה. מַה־זֶּה תְבַקֵּשׁ?

האציל. לְדַבֵּר תַּרְבֶּה עַל־דְּבַר אָבִיהָ;

אָזְנָהּ שָׁמְעָה, תֹּאמַר, כִּי־תֹךְ מָלְאָה הָאָרֶץ;

תֶּאֱנֹק, תֶּהֱמֶה וְתִנְהֹם; עַל־לֵב מַכָּה, תּוֹפֶפֶת;

לְקַשׁ־קַל תִּבְעַט בְּחֵמָה; דְּבָרֶיהָ יַעַט אֹפֶל,

שַׁחַר לְמֶחֱצָה לָמוֹ; שִׂיחָהּ אַךְ־רֵיק וָאָיִן,

אַךְ־זֶה לַהֲגָהּ תֹּהוּ יָעִיר לְשׁוֹמֵעַ אֹזֶן,

לַחְשֹׁב וְהוֹצֵא מִשְׁפָּט; יַחְפְּשׂוּ לְמִלֶּיהָ פֵּשֶׁר,¹⁶¹

יְאַחוּ¹⁶² אֶתְהֶן, יַחְבְּרוּן, עַל־פִּי מַעֲלוֹת רוּחָמוֹ;

גַּם־נִיד רֹאשָׁהּ, תְּנוּעַת גֵּוָהּ וּמְעוּף עֵינֶיהָ,

יְעוֹרְרוּ לֶב־אִישׁ, כִּי־פֹה נִמְצְאוּ לְשָׁעֵר יָדָיִם,

אִם־לֹא דָּבָר בָּרוּר, הֲלֹא־דֵי עָמָל וָכָעַשׂ.

הורץ. אַךְ־טוֹב דַּבֵּר אִתָּהּ, לְבִלְתִּי יִזְרוּ דְבָרֶיהָ

מַחְשְׁבוֹת אוֹנִים וְהַוֹּת בִּלְבַב חֹרְשֵׁי בְלִיָּעַל.

המלכה. תָּבוֹא. (האציל יוצא)

(אל נפשה). רוּחִי כִּי־סָר וְכוֹאֵב, כְּמִשְׁפָּט לְנֶפֶשׁ חַטָּאָה,

מֹץ־קַל יִרְאֶה כְּמַלְאָךְ מְבַשֵּׂר צָרָה נוֹרָאָה.¹⁶³

פּוּקָה, מִכְשׁוֹל לֵבָב, מָלֵא רוּחַ פּוֹשֵׁעַ,

בְּפַחְדּוֹ לְבִלְתִּי יְבֻלַּע נַפְשׁוֹ בְּיָדָיו יְבַלֵּעַ.

(האציל שב עם עפליה)

עפליה. אַיֵּה הֶדֶר דַּנְיָה וְהוֹדָהּ?

המלכה. מָה־אַתְּ, עֹפֶלְיָה?

עפליה (משוררת) אֵיכָה דּוֹדֵךְ בַּבָּנִים

אַכִּירָה עֲלֵי־קָרֶת? –

בְּמַקְלוֹ, בִּצְנִיפוֹ שַׁבְּלוּל,

וְנַעֲלוֹ¹⁶⁴ הַמְצֹרָרֶת.

המלכה. אוֹיָה עַלְמָה נְעִימָה, מַה־הוּא פֵּשֶׁר שִׁירָיִךְ?

עפליה. הֲכָכָה תֹאמְרִי? אַל־נָא גְבִרְתִּי, אָנָּא הַקְשִׁיבִי. (משוררת)

נֶאֱסַף נִסַּע, יָפָתִי,

נֶאֱסַף אֶל־אֲבוֹתָיו;

מְרַאֲשׁוֹתָיו יֶרֶק דֶּשֶׁא,

אֶבֶן לְמַרְגְּלוֹתָיו.

הוֹ! הָהּ!

המלכה. אָכֵן אַל־נָא, עפֶלְיָה –

עפליה. אָנָּא שִׁמְעִי, הַקְשִׁיבִי. (משוררת)

סְדִינוֹ כְּשֶׁלֶג־הַר נָקִי – (המלך בא)

המלכה. אוֹיָה, מַלְכִּי, רְאֵה־נָא.

עפליה (משוררת) פִּרְחֵי־הוֹד עָדוּהוּ;

אַךְ־רְבִיבִים, זַרְזִיף דּוֹדִים,

אֶל־בּוֹר לֹא־לָווּהוּ.¹⁶⁵

המלך. מַה־שְּׁלוֹמֵךְ, עַלְמָה יָפָה?

עפליה. שָׁלוֹם, אֱלֹהִים יָחְנְךָ! אֹמְרִים אָמוֹר, כִּי הַיַּנְשׁוּף בַּת

הָיְתָה לְאוֹפֶה.¹⁶⁶ אֵלִי! יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ אֵת אֲשֶׁר הִנְנוּ

עַתָּה, אַךְ לֹא נֵדַע אֵת אֲשֶׁר נִהְיֶה. אֱלֹהִים יְבָרֵךְ אֶת־לַחְמֶךָ!

המלך. רוּחָהּ הוֹזֶה עַל־מוֹת אָבִיהָ.

עפליה. בִּי אֲדוֹנִי, אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר בַּדָּבָר הַזֶּה; אָכֵן כִּי

יִשְׁאָלְךָ אִישׁ לֵאמֹר מָה־אֵלֶּה, וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ: (משוררת)

מָחָר יוֹם־אֲמִינוֹן¹⁶⁷, עִם־שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן,

כִּמְעַט שַׁחַר נָעִירָה,

וְאוֹתִי רַעְיָתְךָ, בְּחַלּוֹן סֻכָּתְךָ,

לִהְיוֹת לְתָמָר תַּאֲמִירָה.

חִישׁ־קָם מִשְּׁנָתוֹ, עָטָה שִׂמְלָתוֹ,

וְדֶלֶת חֶדְרוֹ פִּתֵּחַ;

וַיָּבֵא בְתוּלָה, אֵלֵיהוּ זְבֻלָה,

אַךְ־לֹא בְתוּלָה שִׁלֵּחַ.

המלך. עֹפֶלְיָה יָפָתִי!

עפליה. בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, חִדלוּ הַשְׁבֵּעַ, עוֹד־מְעַט וְכִלִּיתִי. (משוררת)

בֵּאלֹהֵי עוֹלָם, וּקְדוֹשָׁיו כֻּלָּם!

אוֹיָה בּוֹשָׁה! מַה־תָּעַשׂ!

הָעֶלֶם יַעֲשֶׂנָּה, כִּי־יָדָיו תִּמְצֶאנָה,

וּכְדֵי כְּלִמּוֹת וָכָעַשׂ. –

"כַּף־לִי תָקַעְתָּ, לְאָרְשִׂי נִשְׁבַּעְתָּ,

עַד־לֹא אוֹתִי הִכְרָעְתָּ". –

"אִלּוּ – אוֹר־חֶרֶס¹⁶⁸! – לֹא־בָאת אֶל־עֶרֶשׂ

כָּזֹאת עָשִׂיתִי עָתָּה".

המלך. כַּמָּה יָמִים הִיא חוֹלָה כָּכָה?

עפליה. אֲקַוֶּה כִּי הַכֹּל יֵהָפֵךְ לְטוֹבָה. לָנוּ לְהוֹחִיל וְלָשֶׁבֶת

דּוּמָם; אַךְ אָנֹכִי לֹא אוּכַל, בִּלְתִּי אִם לָשֵׂאת בְּכִי

וַאֲנָקָה, בַּהֲגִיגִי כִּי נָתְנוּ אוֹתוֹ בְּמַעֲבֵה אֲדָמָה קָרָה.

אָחִי יֵדַע הַדָּבָר; הוֹדִיתִי לָכֶם עַל עֲצַתְכֶם כִּי טוֹבָה.

– הָבוּ מֶרְכַּבְתִּי! שָׁלוֹם לָכֶן גְּבִירוֹתַי! שָׁלוֹם גְּבִירוֹתַי

הַנְּעִימוֹת! שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! (יוצאת)

המלך. אָנָּא שִׁיתָה לִבְּךָ, שָׁמְרָה שָׁרְשֵׁי רַגְלֶיהָ. (הורץ יוצא)

זוֹ־הִיא מְרֹרַת תּוּגָה עֲמֻקָּה; מִמּוֹת אָבִיהָ

תְּזַנֵּק חֲמָתָהּ. אַךְ־אֱמֶת, אוֹי־לִי, רַעְיָה וּגְבָרֶת,

מָצוֹק וָצַר, לֹא־כְעֵין מְרַגְּלִים בּוֹדְדִים יֵלֵכוּ,

אָכֵן גְּדוּדִים גְּדוּדִים, יַחְדָּו בְּהָמוֹן יֶאֱתָיוּ.

יֹלְדָהּ נָפַל חָלָל, וּבְנֵךְ נִסַּע וַיִּגֶל;

פָּעֳלוֹ כִּי־מַר וְנִמְהָר בְּמִשְׁפָּט שִׁלְּחוֹ מֵאֶרֶץ;

הָעָם כַּיָּם נִגְרָשׁ, כֻּלּוֹ נִרְפָּשׂ וְדָלוּחַ

מֵהֲמוֹן שְׂעִפִּים וְדִבּוֹת עַל־מוֹת פָּלוֹן הַנָּקִי,

מַעֲשֶׂה מְבֹהָל הָיָה כִּי־כֹה חוּשִׁים קְבַרְנוּהוּ

עֲנִיָּה־זוֹ נִטְרְדָה מֵחִין שִׂכְלָהּ, מִדַּעַת נָפֶשׁ,

בִּלְתָּם תַּבְנִית מְחֻקָּהּ אוֹ־בְהֵמָה לָנוּ נָחֲנוּ.

וְאַחֲרוֹן הִכְבִּיד, בְּתוֹכוֹ יָכִיל כָּל־אֵלֶּה יָחַד:

מִנִּי צָרְפַת הִנֵּה זֶה־שָׁב אָחִיהָ חֶרֶשׁ,

לַחְמוֹ לְנַפְשׁוֹ – פְּלָאוֹת, עָבִים – חֶבְיוֹן וָסָתֶר,¹⁶⁹

גַּם־לֹא יַחְסְרוּן מְלַחֲשֵׁי עָמָל, אָזְנָיו יַרְעִילוּ

בַּחֲמַת עַכְשׁוּב, בְּדִבְרֵי בֶלַע עַל־מוֹת אָבִיהוּ;

וּבְאֵין לְדִבַּת לָשׁוֹן כָּל־יְסוֹד נֶאֱמָן וָשֹׁרֶשׁ,

הִנֵּה בִּבְלִי מַעֲצֹר עָלַי תָּקוּם תַּרְשִׁיעַ

מִנִּי אֹזֶן לָאֹזֶן¹⁷⁰. אֵלֶּה גְבֶרֶת, אוֹיָה!

כְּמַפָּץ וּכְלִי מַשְׁחִית מִנִּי עֲבָרִים כֻּלָּהַם

יַרְבּוּ מְמוֹתַי חִנָּם.¹⁷¹ (שאון בחוץ. אחד האצילים בא)

המלכה. אוֹי־לִי מַה־קּוֹל הָרָעַשׁ?

המלך. אַיֵּה שֹׁמְרֵי פְתָחַי? יִסְגְּרוּ דְלָתוֹת וְיָגִיפוּ.

מַה־זֶה נִהְיָה בַּחוּץ?

האציל. מַלְּטָה, מַלְכִּי, נַפְשֶׁךָ!

הַיָּם בְּפָרְצוֹ חֻקּוֹ, גַּלִּים כִּי־פִיו יַעֲבֹרוּ,¹⁷²

לֹא־כֹה יַעֲשֹׁק יַחְפֹּז, יְגַמֵּא שִׁפְלָה וָעֵמֶק,

כַּאֲשֶׁר יִסְחֹף לְאֶרֶת, וַעֲצֶרֶת קשְׁרֵי קֶשֶׁר,

שֹׁמְרֵי חֲצֶרְךָ, מַלְכִּי, הָעָם אֲדֹנָיו יְכַנֵהוּ.

וּכְמוֹ עַתָּה יָצְאָה, תָּגַח תֵּבֵל מֵרָחֶם,

נִשְׁכְּחוּ רִאשֹׁנוֹת, הֲלִיכוֹת עוֹלָם בַּל־עוֹד נוֹדָעוּ,

אֵלֶּה נֹתְנֵי עָצְמָה תֹּמְכֵי כָּל־דָּבָר בָּעֹז,¹⁷³

“נִבְחֲרָה, נִבְחֲרָה” יֶהֱמוּ, “נִבְחֲרָה אֶת־לְאֶרֶת לְמֶלֶךְ!”

וְכָל־כַּף, כּוֹבַע וְלָשׁוֹן, עַד־עָב יִמְחֲאוּ יָרִיעוּ:

“לְאֶרֶת הֹוֶה לְמֶלֶךְ!”. “מָלַךְ מָלַךְ לָאֶרֶת!”

המלכה. אֵיכָה בִּנְתִיב רְמִיָּה בְּדֵי־גִיל יֶהֱמוּ יִנְבָּחוּ!

הַפְכְּכֶם, כַּלְבֵי דַנְיָה, כְּלָבִים נִתְעִים בַּשָּׁקֶר¹⁷⁴!

המלך. הָבְקְעוּ דְלָתָיִם.

(שאון ורעש בחוץ. לארת בא חגור כלי קרב ורבים מבני דניה עמו)

לארת. אַיֵּה הַמֶּלֶךְ? – עִמְדוּ אֲדֹנַי כֻּלְּכֶם חוּצָה.

הדנים. לֹא־לֹא, אִתְּךָ נָבוֹא.

לארת. אָנָּא תְּנוּ־לִי. הַרְשׁוּנִי.

הדנים. נִשְׁמְעָה, נִשְׁמָעָה. (שבים אל אחרי הדלת)

לארת. אוֹדְכֶם! שִׁמְרוּ שְׁעָרִים. – אִי־לְךָ מוֹשֵׁל בְּלִיָּעַל!

הָשֵׁב הָשֵׁב אֶת־אָבִי!

המלך. הַשְׁקֵט, יַקִּירִי לְאֶרֶת.

לארת. כָּל־רְסִיס דָּמִים, בְּערְקַי יִשְׁקט, לְמַמְזֵר יִתְּנֵנִי

לְאָבִי הַמֵּת בְּאָזְנַי יִקְרָא בַּעַל קַרְנָיִם¹⁷⁵!

וּבְבֵין עֵינֵי אִמִּי, בְּמִצְחָהּ הַחַף מִדֹּפִי,

יַתְוֶה תָו־אֵשׁ: צוֹעָה זוֹנָה!

המלך. מַה־זֹּאת, לָאֶרֶת,

כִּי־פְנֵי עֲנָקִים כָּאֵל לְקִשְׁרְךָ קָשַׁרְתָּ עָתָּה? –

תְּנִי־לוֹ מָקוֹם, גְּבִרְתִּי, וְאַל־נָא לְנַפְשִׁי תִדְאָגִי.

הַדְרַת אֱלֹהִים תָּסֹךְ לְקָדְקֹד מָשִׁיחַ מֶלֶךְ,

כִּי־רַק הַבֵּט יוּכַל לְמַחְשְׁבוֹת אוֹנֵהוּ קָשֶׁר,

אַךְ־מְעַט יָפִיק מֵאֲשֶׁר יָזֹם. – הַגִּידָה, לְאֶרֶת,

מַה־זֶּה תִבְעַר כְּמוֹ־אֵש? – תְּנִי־לוֹ יָדַיִם, גְּבָרֶת –

הַגִּידָה גָּבֶר.

לארת. אַיֵּה אָבִי? אֵיפֹה?

המלך. הוּמָת.

המלכה. אַךְ לֹא בְיָדֵהוּ.

המלך. תְּנִי־לוֹ וְיִשְׁאַל דַּיֵּהוּ.

לארת. אֵיכָה הָיְתָה כִּי־מֵת? אַל־נָא אֶתָּעֶה בְּכָחַשׁ.

לִשְׁאוֹל מוֹרָא מַלְכוּת! שְׁבֻעוֹת, לְשֵׁדֵי עֵיפָתָה!

יִרְאַת אֱלֹהִים וְיִשְׁעוֹ, לְעִמְקֵי תָפְתֶּה וָשָׁחַת!

לַחֲמַת שַׁדַּי אֶשְׂחַק. עַד־כֹּה בְּעָנְיִי הִגַּעְתִּי,

כִּי־בוֹז אָבוּז כַּיּוֹם לִשְׁנֵי עוֹלָמַי יָחַד;

יֶאֱתֶה עָלַי מַה־יַּאת! נָקָם נָקָם אֶשְׁאָפָה,

נִקְמַת שְׁלוֹמִים לְאָבִי.

המלך. מִי־זֶה יַעְצֹר אוֹתָכָה?

לארת. חֶפְצִי לֹא־תֵבֵל כֻּלָּהּ.¹⁷⁶

וְכֹחִי, מִסַּת יָדִי, אוֹתָם כַּלְכֵּל אֵדָעָה,

עַד־כִּי בִמְעַט רַבּוֹת אֶמְצָא.

המלך. אִם־בֶּאֱמֶת וְתָמִים

לְדֵעָה תַחְפּץ דָּבָר נָכוֹן עַל־מות אָבִיךָ,

הַאִם רָשׁוּם אִתְּךָ בִּכְתָב נִקְמָתְךָ, לְאֶרֶת,

לִגְרוֹף אוֹיֵב וְאוֹהֵב, מַפְסִיד וְנִשְׂכָּר בָּלוֹעַ

יַחְדָּו כְּטוֹרֵף מַלְקוֹחַ?¹⁷⁷

לארת. לֹא־כִי אֹיְבָיו לְבַדָּם.

המלך. וְאוֹתָם תִּתְאָו לָדָעַת?

לארת. וּשְׁתֵּי זְרֹעַי לְאֹהֲבָיו יַחְדָּו לְמֶרְחָב אֶפְתָּחָה,

וְכִדְמוּת קָאָת, לְמַחֲמַל נַפְשָׁהּ תַּקְרִיב חַיֶּיהָ,¹⁷⁸

נַפְשָׁם דָּמִי אֲרַוֶּה.

המלך. עַתָּה הִנֵּה דִבַּרְתָּ

כְּמוֹ־בֵן נֶחְמָד לְאָבִיו, וְאָצִיל נֶאֱמָן לְמַלְכֵּהוּ.

כִּי־חַף וְנָקִי בֶּאֱמֶת מִדְּמֵי אָבִיךָ אָנִי,

כִּי־דְבַר מוֹתוֹ הוֹגָה רוּחִי, נָגַע עַד־נָפֶשׁ

הֶן־זֶה יָשָׁר יִנְחַת אֶל־תּוֹךְ בִּינַת לִבֶּךָ,

כִּנִחוֹת אוֹר־יוֹם אֶל־עֵין רוֹאֶה.

דנים (מחוץ) תְּנוּ־לָהּ וְתָבוֹאָה!

לארת מַה־זֹּאת? מַה־קּוֹל הָרָעַשׁ? (עפליה שבה)

הוֹ־אֵשׁ לֹהֵט, מֹחִי בְקָדְקְדִי יַבְּשָׁה כַחֶרֶס!

דְּמָעוֹת מְלוּחוֹת שִׁבְעָה, אֶת־מְאוֹר עֵינַי אַכֵּלְנָה! –

בְּאֵלֵי מָרוֹם! שִׁגְעוֹן רוּחֵךְ יְשֻׁלַּם בְּמִשְׁקֹלֶת,

עַד־כִּי תִנְחַת הַכַּף, וְקָנֶה תַכְרִיעַ אָרְצָה.

שׁוֹשַׁן אָבִיב! עַלְמָה נְעִימָה! אָחוֹת רָחָמְתִּי! –

הֲתוּכַל, אֵלִי, בִּינַת יַלְדָּה, עֲלוּמִים מָלֵאָה,

כְּחַיֵּי זָקֵן וָשָׂב לִכְלוֹת וְלַעֲלוֹת בַּתֹּהוּ?

בְּרִגְשֵׁי אַהֲבָה בָרָה, תִּתְעַל וְתִזַּךְ הַטֶּבַע;

וּבְעֵת תִּתְעַל וְתִזַּךְ, תִּשְׁלַח כָּל־יְקָר וָצֶבִי

מִנִּי סְגֻלּוֹת נַפְשָׁהּ אַחֲרֵי מְאַהֲבָהּ לְמַזְכָּרֶת¹⁷⁹.

עפליה (משוררת) מְגֻלֶּה בְמִטָּה אוֹתוֹ סָבָלוּ;

הֵידָד הֶאָח! הֶאָח הֵידָד¹⁸⁰!

דְּמָעוֹת עַל־קִבְרוֹ זְעֵיר־שָׁם נָזָלוּ –

שָׁלוֹם לָךְ, יוֹנָתִי!

לארת. אִלּוּ הָיְתָה דַעְתֵּךְ שְׁלֵמָה וּלְנָקָם הֵסַתְּ,

לֹא־כֹה עוֹרְרוּנִי אֵלֶּה.

עפליה. עֲלֵיכֶם לְשׁוֹרֵר: “אוֹיָה, הָהּ, אוֹיָה!” וְלַעֲנוֹת: "הָהּ,

אוֹיָה, הָהּ!" מַה־יָפֶה הַגַּלְגַּל¹⁸¹ הַזֶּה! הֲלֹא־זֶה

הַסּוֹכֵן הַבּוֹגֵד אֲשֶׁר גָּנַב אֶת־בַּת אֲדוֹנָיו.

לארת. רֵיק וָאֶפֶס אֵלֶּה מֵרֹב עִנְיָן נִמְרָצוּ.

עפליה. הִנֵּה־פֹה כְּלִיל הָרַי, טוֹב הוּא לְזִכָּרוֹן; אָנָּא זָכְרֵנִי

מַחֲמַד נַפְשִׁי! וּפֹה פִּרְחֵי “לֹא־תִנָּשֵׁני”, לְעוֹרֵר

הַמַּחֲשָׁבָה.¹⁸²

לארת. לֶקַח טוֹב בְּשִׂפְתֵי שִׁגָּעוֹן. – מַחֲשָׁבָה וְזִכָּרוֹן נִצְמָדוּ.

עפליה. הִנֵּה־לְךָ פֹה שֶׁבֶת וּנְשָׁרִים – וְהִנֵּה־לָךְ פֹּה מְעַט

פֵּיגָם – זֶה־פֹּה אֶקַּח־לִי – הֲלֹא־זֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר נִקְרָא־לוֹ

צֶמַח חֶסֶד לִימֵי שַׁבָּתוֹן – אַתְּ, הוֹ, תִּשְׂאִי פֵיגָמֵךְ

בְּהַפְלָאָה. – הִנֵּה־פֹה פֶּרַח לָבָן; אָמַרְתִּי לָתֵת לָכֶם

גַּם־מְעַט פִּרְחֵי מְנִשְׁכָּה, אַךְ כֻּלָּם נָבְלוּ וַיִּיבָשׁוּ מִיּוֹם

מוֹת עָלַי אָבי¹⁸³. אוֹמרִים אָמוֹר, כִּי אַחֲרִיתוֹ הָיְתָה

נְעִימָה – (משוררת)

כִּי־אַמְנוֹן מְשׂוֹשִׂי מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי –

לארת. רַעְיוֹן קוֹדֵר, יָגוֹן נֶעְכָּר, מַכְאוֹב גַּם־שַׁחַת,

אֶת־פְּנֵי כֻלָּם תַּהֲפֹךְ תָּשִׂים לְיִפְעָה וָנֹעַם.

עפליה (משוררת) הַאֻמְנָם לֹא־עוֹד יָשׁוּב לָנֶצַח?

הַאֻמְנָם לֹא־עוֹד יָשׁוּב לָנֶצַח?

לֹא־לֹא, לִשְׁאוֹלָה נָחַת,

רְדִי־לָךְ אֶל־עַרְשׂוֹ – שָׁחַת;

לֹא־עוֹד אֵלַיִךְ יָשׁוּב לָנֶצַח.

זְקָנוֹ כַּשֶּׁלֶג הִלְבִּין מַרְאֵהוּ,

וּכְעֵין הַפִּשְׁתָּה שַׂעֲרַת רֹאשֵׁהוּ.

נָחַת, נָחַת אֶל־קָבֶר,

לָרִיק נֶאֱנֹק עַל־שָׁבֶר –

יָנוּחַ בְּשָׁלוֹם, כְּבוֹד־אֵל יְאַסְּפֵהוּ!

אוֹתוֹ וְכָל־נֶפֶשׁ יְשָׁרָה, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. – אֲדֹנָי

עִמָּכֶם! (יוצאה)

לארת. הוֹי־אֵלִי! הֲתֶחֱזֶה אֵלֶּה?

המלך. הִנְנִי וְאֶקְחָה בְּצָרַת נַפְשְׁךָ לָאֶרֶת חֵלֶק,¹⁸⁴

אִם־לֹא תִמְנַע מִנִּי מִשְׁפָּט. סוּרָה הַצִדָּה

בַּחֲרָה כְחֶפְצְךָ נְבוֹנֵי דָבָר מִתּוֹךְ אוֹהֲבֶיךָ.

יִשְׁמְעוּ וְחָרְצוּ מִשְׁפָּט, בֵּינִי וּבֵינְךָ עָתָּה.

וְהָיָה אִם־לִי יִמְצְאוּ מַגַּע וָחֵלֶק בְּאֵלֶּה,

כִּי־אֲנִי בְנַפְשִׁי, אוֹ מִן־הַצַּד, בָּזֹאת סַבּוֹתִי,

אַרְצִי, כִּתְרִי, חַיַּי, אֶת־כֹּל “לִי־הוּא” אֶקְרָאָה,

אֶתְּנָה לְכַפֵּר פָּנֶיךָ; אוּלָם אִם־לֹא יִמְצָאוּ,

אֲזַי תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ לְהַאֲרִיךְ אִתִּי רוּחֶךָ,

וּשְׁכֶם אֶחָד יַחְדָּו תַּעֲמֹל נַפְשִׁי וְנַפְשֶׁךָ,

עַד־לְךָ נַמְצִיא רְוָחָה.

לארת. יְהִי־נָא כִדְבָרְךָ עָתָּה.

סִבַּת מוֹתוֹ, קְבֻרַת עֲפָרוֹ בַּלָּט בַּחשֶׁךְ –

בְּלִי הוֹד גִּבּוֹר עַל־יַד עֲצָמָיו: מָגֵן וָחָרֶב,

בִּבְלִי מִנְהֲגֵי כָבוֹד, בִּבְלִי אוֹתוֹת תִּפְאָרֶת –

יִקְרְאוּ בְקוֹלָם, כְּמִנִּי שְׁחָקִים עַד־תְּהֹמוֹת אָרֶץ,

כִּי־לִי לְהָבִיא נֶעְלָם בְּמִשְׁפָּט.

המלך. חֶפְצְךָ מַלְּאֵהוּ.

וַאֲשֶׁר תִּמְצָא עֲוֹנוֹ, חֶרֶב נְקָמוֹת תְּבוֹאֵהוּ.

לְכָה־נָא אִתִּי, אֲבַקְּשֶׁךָ. (יוצאים)

מחזה ו.

(חדר אחד בארמון. הורץ ומשרתו)

הורץ. מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵל דַּבֵּר אִתִּי יַחְפֹּצוּ?

המשרת. מַלָּחִים אֲדֹנִי;

הִנָּם אוֹמְרִים, כִּי־יֵשׁ בְּיָדָם אִגְּרוֹת אֵלֶיךָ.

הורץ. הַגֵּד לָהֶם וְיָבוֹאוּ. (המשרת יוצא)

פְּלִיאָה מִנִּי, אֵי־מִזֶּה מָקוֹם בְּכָל־רַחֲבֵי אָרֶץ,

אִם־לֹא מֵאֵת הַמְלֵט, אִגְּרוֹת שְׁלוֹמִים יְבוֹאוּנִי.

(המלחים באים)

המלח הראשון. אֱלֹהִים עִמְּךָ, אֲדֹנִי.

הורץ. יְבָרֵךְ אוֹתְךָ גַּם־אָתָּה.

המלח הראשון. יְבָרֵךְ, אֲדֹנִי, אִם־יִרְצֵנִי. הִנֵּה־פֹה מִכְתָּב אֵלֶיךָ

אֲדֹנִי – הִנֵּה־בָא לְיָדִי מֵאֵת הַצִיר אֲשֶׁר שָׂם פָּנָיו

אַרְצָה אַנְגֵּל – אִם הוֹרָץ שִׁמְךָ, כַּאֲשֶׁר הוֹדִיעוּנִי.

הורץ (קורא) "הוֹרָץ! כְּקָרְאֲךָ אֶת־הַסֵּפֶר הַזֶּה, מַהֲרָה וּתְנָה

לָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה יָדַיִם לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ; כִּי סְפָרִים

בְּיָדָם אֵלָיו. כִּמְעַט הָיִינוּ שְׁנֵי יָמִים בַּיָּם, וְהִנֵּה אֳנִי

שׁוֹדְדִים בְּמַחֲנֶה עָרוּךְ כֻּלּוֹ לַקְּרָב רוֹדֶפֶת אַחֲרֵינוּ.

בִּרְאוֹתֵנוּ, כִּי נוֹפְלִים אֲנַחְנוּ מֵהֶם בְּקַלּוּת הַמֵּרוֹץ,

אָזַרְנוּ גְבוּרָה שֶׁלֹּא בִרְצוֹנֵנוּ. בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה

קָפַצְתִּי עַל סִפּוּן אֳנִיָּתָם¹⁸⁵; וּבָרֶגַע הַהוּא מִהֲרוּ וַיַּעְתִּיקוּ

מֵעַל אֳנִיָּתֵנוּ, וָאֶפּוֹל אֲנִי לְבַדִּי שְׁבִי בְּיָדָם. אָכֵן

הִתְהַלְּכוּ אִתִּי כְּשׁוֹדְדִים מְלֵאֵי רַחֲמִים; וְגַם אָמְנָה

יָדְעוּ אֵת אֲשֶׁר הֵמָּה עוֹשִׂים, וְעָלַי לְהָשִׁיב לָהֶם

טוֹבָה. יָבוֹאוּ נָא הַסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי לְיַד הַמֶּלֶךְ;

וְאַתָּה בּוֹאָה אֵלַי חִיש קַל, כְּמַהֶרְךָ לָנוּס מִפְּנֵי הַמָּוֶת.

עוֹד לִי מִלִּין לְדַבֵּר בְּאָזְנֶיךָ, אֲשֶׁר שׁוֹמֵם וְנֶאֱלָם

יְשִׂימוּךָ, אָכֵן אַךְ קַלִּים יִהְיוּ הַרְבֵּה מִנִּי תֹּכֶן דָּבָר!

הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים הָאֵלֶּה יַנְחוּךָ אֶל־הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם

תִּמְצָאֵנִי. רֹזֶנְקְרַנְץ וְגִלְדֶּנְשְׁטֶרְן יוֹסְפִים לַעֲשׂוֹת דַּרְכָּם

אֶל אֶרֶץ אַנְגֵּל; רַבּוֹת יֶשׁ־לִי לְהַגִּיד לְךָ עַל אֹדוֹתָם.

שָׁלוֹם לָךְ!

וְהִנְנִי הָאִישׁ, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ שֶׁכֻּלּוֹ לָךְ, הַמְלֵט".

לְכוּ־נָא אִתִּי, לְאִגְּרוֹת שׁוֹלַחֲכֶם אָסֹלָּה דָּרֶךְ;

וְאוֹתָהּ אָחִישׁ לַעֲשׂוֹת, בַּעֲבוּר תְּמַהֲרוּ תַנְחוּנִי

אֶל־מְקוֹם הָאִיש, נִתְּנוּ לָכֶם מִיָּדוֹ אֵלֶּה.

(יוצאים)

מחזה ז.

(חדר בארמון. המלך ולארת)

המלך. עַתָּה צִדְקִי יְאַשְּׁרוּ בְּחֵיקְךָ כְּלָיוֹת וָקֶרֶב,

וְאוֹתִי חַדְרֵי לִבְּךָ תָּבִיא כְאוֹהֵב וָרֵעַ,

אַחֲרֵי שָׁמְעֲךָ עַתָּה, וְאָזְנְךָ, מִלִּין בָּחָנָה,

כִּי־זֶה מַכֵּה אָבִיךָ נַפְשִׁי דִּמָּה לָקָחַת.

לארת. כָּל־זֶה נִרְאֶה יָפֶה וְנָכוֹן. אוּלָם הַגִּידָה,

מָה הַדָּבָר אֵפוֹא, כִּי־לֹא בְמִשְׁפָּט הֵבֵאתָ

חַטּאוֹת דָּמִים כָּאֵל, עֲוֹנוֹת בַּנֶּפֶשׁ הֵמָּה,

כַּאֲשֶׁר דָּרְשָׁה מִמְּךָ בְּחָזְקָה שַׁלְוַת נַפְשֶךָ,

גֻּדְּלְךָ, שִׂכְלךָ, וַהֲמוֹן דְּבָרִים זוּלָתִי אֵלֶּה?

המלך. מִפְּנֵי דְבָרִים שְׁנַיִם; אוּלַי קַלִּים בְּעֵינֶיךָ,

אַךְ־מְאֹד גָּדְלוּ בְעֵינָי. אִמּוֹ הַגְּבֶרֶת תִּחְיֶה

אַךְ־בְּאוֹר פָּנָיו; וַאֲנִי לְנַפְשִׁי – לְטוֹב־לִי אוֹ־לְנָגַע –

אָכֵן אֵין־זֹאת בִּלְתִּי אֶחָד מִשְּׁנַיִם אֵלֶּה –

הִנֵּה בְּחַיַּי וְנַפְשִׁי נִקְלְעָה גַם־שׂרְגָה יָחַד,

עַד־כִּי כִדְמוּת כּוֹכָב אַךְ־בְּתוֹךְ חוּגוֹ יָנוּעַ,

דַּרְכָּהּ אֶשְׁמֹר לֹא־אָט. אַף־זֹאת שֵׁנִית מְנָעַתְנִי

מִבּוֹא אִתּוֹ בְּמִשְׁפָּט נֶגְדָה לָעָם בַּשָּׁעַר,

הֲלֹא־הִיא אַהֲבַת רָצוֹן, שֶׁהֲמוֹן עַמּוֹ יְסוֹבְבֶנּוּ;

וַאֲשֶׁר חֲטָאָיו כֻּלָּם בְּרִגְשֵׁי רוּחוֹ יַשְׁקִיעַ,

שָׁאוֹף בְּכָל־לֵב, לַהֲפוֹךְ נְחֻשְׁתָּיו לַחֲלִי וָכָתֶם,¹⁸⁶

כְּמַעְיְנֵי פְלָאוֹת הָהֵם כָּל־עֵץ יַהַפְכוּ לְאָבֶן.¹⁸⁷

וּבְכֵן חִצַי כֻּלָּם, בַּאֲשֶׁר נַעֲשׂוּ מֵחֹמֶר

רָפֶה מֵעֲמוֹד בְּסוּפָה כָזֹאת, אָחוֹר יָשׁוּבוּ

יַחְדָּו אֶל־מוּל קַשְׁתִּי, מִבְּלִי יוּכְלוּ לַגִּיעַ

אֶל־מְקוֹם אוֹתָם שִׁלָּחְתִּי.

לארת. וְכֹה־לִי אָבַד אָבִי, נָקִי וּטְהוֹר יָדָיִם,

וּלְקִצְבֵי צָרָה בִּבְלִי תִקְוָה הָשְׁלְכָה אֲחוֹתִי,

שֶׁרוּם עֶרְכָּהּ (אִלּוּ תִסְכֹּן תְּהִלָּה לְמַפְרֵעַ)

עָמַד בְּגָבְהוֹ עֶלְיוֹן, קוֹרֵא לַדּוֹר לֶחָלֶד¹⁸⁸

אֶל־חִין מַעֲלוֹת נַפְשָׁהּ. – אַךְ־יוֹם נָקָם יַגִּיעַ

המלך. אַל־נָא לָזֹאת תִּדַּד שֵׁנָה מֵעֵינְךָ רָגַע.

אַל־לְךָ לְדַמּוֹת בְּלִבְּךָ, כִּ־יְצוּר עָשׂוּי מֵחֹמֶר

תָּפֵל וְנִקְלֶה אָנִי, וְנָתוֹן אֶתֵּן לָפֶגַע

לִמְרֹט זְקָנִי, חָשֹׁב אוֹתָהּ לְשַׁעֲשֻׁעֵי נָפֶשׁ.

עוֹד־מְעַט תּוֹסֵף תִּשְׁמַע: אָבִיךָ מְאֹד אָהָבְתִּי,

נַפְשִׁי גַם־אֲנִי אֵהָב; הֶן־זֹאת, קַוֹּה קִוִּיתִי,

תִּשְׂפֹּק לְנַפְשְׁךָ לִרְאוֹת – (מלאך בא)

מַה־זֹּאת? מַה־חֲדָשָׁה בְּפִיךָ?

המלאך. אִגְּרוֹת, מַלְכִּי, מֵאֵת הַנְּסִיךְ הַמְלֵט הִגִּיעוּ;

זֶה־לְּךָ, מוֹשֵׁל נֶאְדָּר, וְזֶה־פֹּה לְאִמּוֹ הַגְּבָרֶת.

המלך. מֵאֵת הַמְלֵט? מִי־זֶה הֱבִיאָן?

המלאך. מַלָּחִים, מַלְכִּי;

כָּזֹאת שָׁמְעָה אָזְנִי וְעֵינַי אוֹתָם לֹא־רָאוּ;

אֵלַי נְתָנָן כִּלְאָב, שֶׁהוּא קִבֵּל אוֹתָנָה

מִיַּד הַמְבִיאִים אוֹתָן.

המלך. תּוּכַל שְׁמוֹעַ אֵלֶּה, לְאֶרֶת. – עָזְבָה אוֹתָנוּ. (המלאך יוצא)

(קורא) "מֶלֶךְ נִשָּׂא וְנַעֲרָץ! יִוָּדַע לְךָ, כִּי עֵירֹם וְעֶרְיָה הֻצַּגְתִּי

"עַל־שְׂפַת אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתֶּךָ. מָחָר אֲבַקֵּשׁ רִשְׁיוֹן

"לִרְאוֹת אוֹר פָּנֶיךָ, מֶלֶךְ; וְאָז, אַחֲרֵי אֲשֶׁר אָפִיק

"בָּרִאשׁוֹנָה מִמְּךָ רָצוֹן לַדָּבָר הַזֶּה, אֲסַפְּרָה לְפָנֶיךָ

"סִבַּת תְּשׁוּבָתִי הַמְבֹהֶלֶת וְהַמַּפְלִיאָה יֶתֶר הַרְבֵּה

“מְאֹד. הַמְלֵט”.

מַה־זֶּה יִרְזְמוּן מִלָּיו? הַאִם כֻּלָּהַם שָׁבוּ?

אִם־אַךְ הֲתֻלִים עִמִּי, וְכָזָב וָרִיק כָּל־אֵלֶּה?

לארת. הֲתַכִּיר מִכְתַּב יָדֵהוּ?

המלך. הִנּוֹ מִכְתַּב הַמְלֵט. – “עֵירֹם וְעֶרְיָה הֻצַגְתִּי”,

וּפֹה בְּשׁוּלֵי הַכְּתָב יֹאמַר: “לְבַדִּי אָנֹכִי” –

הַאִם תּוּכַל תְּבִינֵנִי?

לארת. הִנְנִי אוֹבֵד בִּינוֹת. אוּלָם יָבוֹא־נָא הֵנָּה,

יָבוֹא וּכְאֵב נֶעְכָּר בְּלִבִּי יָשׁוּב יַרְתִּיחַ;

כִּי־עוֹד חַי־חַי אֶקְרָא בְּפָנָיו לַקְהוֹת שִׁנָּיִם:

“יָדְךָ עָשְׂתָה כָל־זֹאת!”

המלך. אִם־זֹאת עִמְּךָ, לָאֶרֶת –

וְאֵיכָה לֹא־תְהִי עִמְּךָ כָּזֹאת? אֵיכָה אַחֶרֶת? –

הַאִם תֵּאוֹת וְאֶהְיֶה מוֹרֶה דַרְכְּךָ, מְנַהֲלֶךָ?

לארת. אֵאוֹת, מַלְכִּי, אִם־לֹא דַּרְכֵי שָׁלוֹם תּוֹרֵנִי.

המלך. דַּרְכֵי שָׁלוֹם לְנַפְשֶׁךָ.

אִם־שׁוֹב יָשׁוּב, כְּאִלּוּ בָּחֲלָה נַפְשׁוֹ בַּדֶּרֶךְ,

וְאִם־לֹא יַחְפֹּץ עֲשׂוֹתָהּ שֵׁנִית, הֲלֹא־אָז אַטֶּנּוּ,

לַעֲשׂוֹת עֲלִילָה, בְּרַעְיוֹן לִבִּי עַתָּה גָמָלָה,

וַאֲשֶׁר בִּבְלִי מִפְלָט יִכְרַע וְיִפּוֹל תַּחְתֶּנָּה;

מִבְּלִי יַחֲלף גַּם־רוּחַ קַל וּלְזוּת שְׂפָתַיִם

בִּגְלַל מוֹתוֹ. וְאִמּוֹ גַם־הִיא תַּצְדִּיק פָּעֳלֵנוּ,

וּבְשֵׁם מִקְרֶה תְּכַנֵּהוּ.

לארת. אֶשְׁמַע לְעֵצָה, מַלְכִּי, וּבְתַאֲוַת נֶפֶשׁ יֶתֶר,

אִם־כֹּה תַעֲרֹךְ דָּבָר וּכְלִי לְפָעָלְךָ אֶהִי.

המלך. יָפֶה יִפּוֹל דָּבָר. לְמִיּוֹם עָזַבְתָּ אָרֶץ,

רַבּוֹת – וּבְמוֹ אָזְנֵי הַמְלֵט – שׂוֹחֲחוּ סִפֵּרוּ

עַל־דְּבַר כִּשְׁרוֹן אֶחָד, שֶׁבּוֹ תַזְהִיר לְתִפְאָרֶת;

מִסַּת סְגֻלּוֹת נַפְשְׁךָ כֻּלָּן לֹא־דָלוּ מֶנְהוּ

קִנְאָה לְמַכְבִּיר, כְּכִשְׁרוֹן יָדְךָ הַהוּא, לָאֶרֶת,

שֶׁהוּא הַקַּל מֵהֶן בְּמַעֲלָה, לְפִי־דֵעִי אָנִי.

לארת. מה־הוּא, מַלְכִּי, וְאֵדָעָה.

המלך. אַךְ־כְּעֵין קִשּׁוּר יָפֶה בִּצְעִיף שַׁחֲרוּת וָנֹעַר,

אָכֵן דָּרוּשׁ לְחֶפְצוֹ; כִּי־כֵן לְשַׁחֲרוּת יָאָתָה

תִּלְבּשֶׁת קַלָּה וְנוֹחָה, אוֹתָהּ לִלְבּוֹשׁ הִסְכִּינָה,

כַּאֲשֶׁר לִשְׁנוֹת שֵׂיבָה נָאווּ תַכְרִיךְ וְאַדֶּרֶת,

מְפִיקֵי רִפְאוּת לַגֵּו וְנֶגְדָה לָעָם תִּפְאָרֶת. –

זֶה־שְׁנֵי יְרָחִים עָבַר בְּאַרְצִי אָצִיל נָרְמַנִּי.

אֵדַע אַנְשֵׁי צָרְפַת, גַּם־קְרָב אִתָּם עָרָכְתִּי,

עַל־סוּס יֵדְעוּ לִרְכֹּב; אַךְ־אִישׁ חֲמֻדּוֹת אָמַרְתִּי.

קְסָמִים הָיוּ בְּמָתְנָיו: כֻּלּוֹ שֹׁרֵשׁ בְּמוֹשָׁבוֹ,

וְסוּסוֹ הִשְׂכִּיל לַנְחוֹת דְּרָכִים מַפְלִיאֵי עָיִן,

כְּאִלּוּ רֻקַּם וַיְהִי לְאֶחָד בְּבָשָר וָנֶפֶשׁ

אֶת־גֵּו בְּעִירוֹ הַקַּל. זִמּוֹת לִבִּי כֻּלָּנָה

עָבַר יַחְדָּו בְּמַעֲשָׂיו; כִּי־כֵן בְּכָל־יְגִיעַי אָנִי

לִמְצוֹא פָּנִים שׁוֹנִים, תְּמוּנוֹת סְבוּכוֹת לָהֵמָּה,

כִּמְעַט עַד־קְצוֹת דְּרָכָיו לֹא־בָאתִי.

לארת. אָצִיל נָרְמַנִּי?

המלך. נָרְמַנִּי.

לארת. הִנּוֹ אַלְמֹרְדְּ, חַי־אָנִי.

המלך. אָכֵן זֶה־שְּׁמוֹ וְזִכְרוֹ.

לארת. יְדַעְתִּיו הֵיטֵב, יָדָעְתִּי;

הִנּוֹ בֶאֱמֶת מַחֲמַד עַמּוֹ וּצְבִי עֶדְיֵהוּ.

המלך. שְׂפָתָיו נָתְנוּ תוֹדָה, וְעֵדוּת כָּבוֹד אוֹמֶרֶת,

לִגְדוֹל כִּשְׁרוֹן זְרוֹעֲךָ, אִמּוּן יָדְךָ בְּכָל־נֶשֶׁק,

וְיֹתֵר מֵהֶם בֶּחָרֶב; וְכָכָה קָרָא בְרָגֶשׁ:

“חָזוֹן יָקָר הָיָה אֵלָיו לוּ־שָׂרָה גָבֶר!”

תֹּפְשֵׂי אָזֶן בְּעַמּוֹ – נִשְׁבַּע – לֹא־עָצְרוּ כֹחַ

לְעוֹרֵר חַרְבָּם, לִמְצוֹא סִתְרָה וָעַיִן לָמוֹ

מִדֵּי עֲמָדְךָ נֶגְדָּם. דִּבְרֵי עֵדוּתוֹ אֵלֶּה

מְרֹרוֹת וַחֲמַת קִנְאָה בִּלְבַב הַמְלֵט הִטִּיפוּ,

עַד־כִּי רַק־זֹאת יִשְׁאַל, יְשַׁחֵר בְּכָל־לֵב וָנָפֶשׁ:

כִּי־שׁוֹב תָּשׁוּב מְהֵרָה, לְנַסּוֹת עִמּוֹ כֹּחֶךָ.

וְיֵצֵא מִזֶּה –

לארת. מִזֶּה, מַלְכִּי, מַה־יֵּצֵא לָנוּ?

המלך. הַאִם יָקָר לְנַפְשְׁךָ הָיָה אָבִיךָ לְאֶרֶת?

אוֹ־דְמוּת מְחֻקָּה, תַּבְנִית דְּאָבָה וָעֹצֶב אָתָּה,

פָּנִים וְלֹא־לֵב?

לארת. אֵיכָה תִשְׁאַל מַלְכִּי כָּאֵלֶּה?

המלך. לֹא־כִי יַחְשֹׁב לִבִּי כִּי־לֹא אוֹתוֹ אָהָבְתָּ;

אָכֵן בְּדַעְתִּי, רִגְשֵׁי אַהֲבָה יָמִים יְחוֹלֵלוּ.

וְכַאֲשֶׁר חָזוּ עֵינַי בְּמַסּוֹת וַהֲלִיכוֹת חָלֶד,

יָמִים יְרַפּוּ אִשָּׁהּ, יַחְדָּו יַכְהוּ רְשָׁפֶיהָ.

בְּלַבַּת אַהֲבָה בְּתוֹכָהּ כִּדְמוּת פְּתִילָה דוֹלֶקֶת,

כִּדְמוּת פִּשְׁתָּה כֵהָה כֹּחָהּ תֹּאכַל תְּכַלֶּנּוּ.

אֵין־לְךָ דָבָר בְּתֵבֵל עוֹמֵד בְּטוּבוֹ לָנֶצַח;

בִּפְרוֹץ טוֹבָה לְמַכְבִּיר תָּשׁוּב לְשִׁפְעָה נַעְתָּרֶת,¹⁸⁹

וְתֹאבַד מֵרֹב שִׂפְקָהּ. דָּבָר לַעֲשׂוֹת חָפַצְנוּ,

“חוֹבָה” לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ כִּמְעַט אָמַרְנוּ עֲשׂהוּ;

רַבּוֹת תְּמוּרוֹת לְרָצוֹן, מִדְחֶה וְשִׁפְלוּת יָדָיִם,

כְּמִסְפַּר לְשׁוֹנוֹת, זְרֹעוֹת, מִקְרֵי אָדָם בָּאָרֶץ,

וּלְאַט תָּשׁוּב “חוֹבָה” לְאֶנְקַת נְכָאִים נִפְרָזֶת,

תָּבִיא רָעָה לַלֵּב מִדֵּי תַמְצִיאוֹ רֶוַח.

אוּלָם הִנְנִי וְאֶגַּע בְּבָשָׂר הַחַי, בַּנָּגַע!

הַמְלֵט הִנֵּה יָשׁוּב; מַה־זֶּה לַעֲשׂוֹת תַּחְשֹׁבָה,

בַּעֲבוּר הַרְאוֹת, כִּי־בֵן אַתָּה לְאָבִיךָ, בְּפֹעַל

לֹא־אַךְ בִּדְבַר שְׂפָתָיִם?

לארת. בְּמִקְדַּשׁ אֱלֹהִים אָתֵז צַוָּארוֹ.

המלך. אֱמֶת וָקשֶׁט,

כִּי־אֵין מָקוֹם קָדוֹשׁ מִקְלָט לְרוֹצֵחַ נָפֶשׁ,

וְלֹא־חֹק וּגְבוּל לְנָקָם. אוּלָם, חֲמוּדִי לָאֶרֶת,

אִם־זֹאת לַעֲשׂוֹת תֹּאבֶה, שֶׁב־נָא עָצוּר בְּבֵיתֶךָ.

הַמְלֵט, כִּמְעַט יָשׁוּב, יִשְׁמַע כִּי־בָאתָ הֵנָּה;

וְעַל־פִּי תִּהְיֶה שׂוּמָה, וְהִלְּלוּ כִּשְׁרוֹן יָדֶךָ,

וְשָׂמוּ מִשְׁנֵה יִפְעָה עַל־אֲשֶׁר הֶעֱבִיר עָלֶיךָ

פָּרַשׁ צָרְפַת בָּעָם; אַחַר אֶתְכֶם אוֹעִידָה,

תְּתַחֲרוּ יַחְדָּו, וּמְחִיר אָשִׁית לְקָדְקֹד נוֹצֵחַ.

הַמְלֵט, נִרְפֶּה, גְּדָל־לֵב, וְרָחוֹק מִמְּזִמַּת אָוֶן,

לֹא־שׁוֹת יָשִׁית לִבּוֹ לִבְחֹן חֲרָבוֹת יָבִיאוּ;

וּבְלֹא עָמָל, אוֹ־מְעַט עָרְמָה, לָבוּר תּוּכָלָה

בַּרְזֶל בִּלְתִּי קֵהָה, וּבְמַכַּת לוֹחֵם מְחֻכָּם

תָּשִׁיב בְּרֹאשׁוֹ אֶת־דְּמֵי אָבִיךָ.

לארת. כָּכָה אָעַשׂ;

וַאֲנִי לְמַטְּרַת חֶפְצִי חַרְבִּי אֶמְשַׁח מָשׁוֹחַ.

מִשְׁחָה אַחַת יֶשׁ־לִי, קָשָׁה וְעַזָּה כַּמָּוֶת,

מִידֵי רוֹכֵל מַרְעִישׁ שְׁוָקִים¹⁹⁰. טְבָל־בָּהּ מַאֲכֶלֶת,

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תִּשְׂרֹט בָּעוֹר, עַד־דָּם הִטִּיפָה,

כָּל־צְרִי יָקָר, כָּל־זְנֵי רְטִיָּה, אֲסָפָם רוֹקֵחַ

מֵהֲמוֹן אֹרוֹת שֶׁכֹּחַ לָמוֹ תַּחַת סַהַר,

לֹא־עוֹד יוּכְלוּ יְצוּר־זֶה נִשְׂרַט הַצֵּל מִשָּׁחַת.

אַךְ־קְצֵה חַרְבִּי אֵפוֹא אַגַּע וְאֶטְבֹּל בָּרָעַל,

וְהָיָה אִם־בּוֹ אֶגַּע, אֶשְׂרֹט בְּעוֹרוֹ שָׂרָטֶת,

וּבָא לְרַגְלָיו הַמָּוֶת.

המלך. נַעֲמִיק לַחֲקֹר יֹתֵר; נִשְׁקְלָה כָּל־טוּב וְתוֹעֶלֶת,

בְּמִקְרֶה וָעֵת נִמְצָא לְכוֹנֵן מְגַמַּת פָּנֵינוּ.

אִם־לֹא יִצְלַח חֶפְצְךָ, וַעֲצַת מִרְמָה הַלֵּזוּ

תּוֹפַע מִתּוֹךְ עֲלִילָה, כִּי־בְרָע לְפָעֳלָהּ יָצָאָה,

הֶן־טוֹב לְבִלְתִּי נַסּוֹת דָּבָר; עַל־כֵּן עָלֵינוּ

לְהָכִין לְעָרְמָה מִפְלָט, וְחָסוּת לְהִשָּׂגֶב שָׁמָּה

אִם־לָהּ יְבֻלַּע בַּמַּסָּה. חַכֵּה! הָבָה אֶחְפֹּשָׂה! –

אֲנִי הִנֵּה אֶתְעָרֵב עַל־דְּבַר תְּבוּנַת כַּפֶּיךָ –

הִנֵּה מָצָאתִי!

כַּאֲשֶׁר תְּתַחֲרוּ יַחְדָּו, וְיִחַם לָכֶם וְתִצְמָאוּ –

לָזֹאת אֵפוֹא חַרְבְּךָ תְעוֹרֵר בֶּעֱזוּז וָכֹחַ –

כְּשָׁאֳלוֹ לִשְׁתּוֹת, הִנֵּה אָכִין לְפָנָיו גָּבִיעַ

וְהָיָה אִם־אַךְ טָעוֹם יִטְעַם מִמֶּנּוּ נֵטֶף,

גַּם־לוּ יֵצֵא שָׁלֵם מֵחֲמַת מַדְקְרוֹת חַרְבֶּךָ,

הוּא־אָז יָפִיק זְמָמִי. אַךְ־מָה? מַה־קּוֹל הָרָעַשׁ?

מַה־זֹּאת, רַעְיָה נְעִימָה? (המלכה באה)

המלכה. צָרָה תְרַדֵּף צָרָתָה,

תִּדְרֹךְ רְעוּתָהּ עָקֵב; כֹּה־חִישׁ לָרוּץ תִּשְׁטֹפְנָה. –

אֲחוֹתְךָ טָבְעָה, לָאֶרֶת.

לארת. טָבְעָה? אוֹי־לִי! אֵיכָכָה?

המלכה. עֲרָבָה אַחַת גְּדֵלָה נְטוּיָה עַל־פְּנֵי הַנָּחַל,

בְּמֵימָיו כְּגָבִישׁ זַכּוּ לִבְנַת עָפְיָהּ נִשְׁקָפָה;

שָׁמָּה יָרְדָה עִם־צְרוֹר צִיצִים מַפְלִיאֵי עָיִן:

נוּרִית, סָרָב, פֶּרַח לָבָן, עִם־עֵשֶׂב גָּבֶר¹⁹¹ –

רוֹעִים חָפְשִׁים לָהֶם יִקְרְאוּ אוֹתוֹ שֶׁם־שָׁחַץ,

אַךְ־פִּי נְעָרוֹת צְנוּעוֹת אֶצְבַּע מֵתִים יִקֳּבֶנּוּ –

וַיְהִי בְטַפְּסָהּ לַעֲלוֹת, לִקְשֹׁר מִקְלְעוֹת פְּרָחֶיהָ,

עֲטָרָה לְרָאשֵׁי פֹארוֹת, נְטִישׁוֹת תְּלוּיוֹת לָאָרֶץ,

וְהִנֵּה נִשְׁבְּרָה פִתְאֹם שׂוֹכָה רָעָה תַּחְתֶּיהָ,

וּשְׁלַל צִמְחָהּ וָהִיא בְּיוּבַל בָּכוּת נָפָלוּ.

מְעִילָהּ הַקַּל פָּרַשׂ הִרְחִיב כָּנָף סְבִיבֶיהָ,

וּכְעֵין בַּת־יָם¹⁹² נְשָׂאָהּ עַל־פְּנֵי הַמַּיִם רָגַע,

וְהִיא־אָז שׁוֹרְרָה פְּרָקִים פְּרָקִים מִשִּׁירֵי קֶדֶם,

כִּדְמוּת בְּרִיאָה כִּשְׁרוֹן אֵין־לָהּ לָחוּשׁ מַה־שָּׁבֶר,

וְכִיצוּר נוֹלַד תְּהֹמוֹת וְעָשׂוּי לִשְׁכֹּן בַּמָּיִם.

אָכֵן לֹא־אָרְכָה זֹאת, כִּי־חִישׁ מַהֵר לְבוּשֶׁיהָ,

שְׁתוּיִם כִּבְדֵי מַשְׁקִים, מָשְׁכוּ הַבַּת הָאֲמֻּלָּה

מִנִּי שִׁירָהּ וְזִמְרָהּ אֶל־בּוֹר יָוֵן וָמָוֶת.

לארת. וּבְכֵן טָבְעָה? אוֹי־לִי!

המלכה. טָבְעָה, טָבְעָה, לָאֶרֶת.

לארת. אָחוֹת, אָחוֹת עֲנִיָּה, לְמַדַּי שָׂבַעַתְּ מָיִם,

עַל־כֵּן אֶחְשׂךְ וְאֶעֱצֹר פַּלְגֵי דִמְעָתִי עָתָּה.

אָכֵן חָק־הֵם לֶאֱנוֹשׁ; וְחֻקּוֹ יִשְׁמֹר הַטֶּבַע,

תַּטֵּף כְּחֶפְצָהּ מִלֶּיהָ בּשֶׁת; יֵזְלוּ לָמוֹ,

וְאַָזַל רִפְיוֹן נָשִׁים. – שָׁלוֹם, מַלְכִּי, אֵלֵכָה.

הִנֵּה דְבָרַי כָּאֵשׁ, כְּלַפִּיד יִפְרְצוּ יִבְעָרוּ,

לוּלֵא הֲבָלִים כָּאֵל¹⁹³ בַּעֲדָם עָצֹר יַעְצֹרוּ. (יוצא)

המלך. נֵלְכָה אַחֲרָיו גְּבִרְתִּי. יְגִיעַת נַפְשִׁי מָה־רַבָּה

עַד־כִּי צָלְחָה בְיָדִי, סַעֲרַת רוּחוֹ הַשְׁכֵּחַ!

הַכְּאֵב הַזֶּה, אֶפְחַד, יָשׁוּב שֵׁנִית יְשָׂעֲרֶנּוּ.

קוּמִי אֵפוֹא, נֵלֵכָה. (יוצאים)

מערכה ה.

מחזה א.

(שדה קברות. שני מקברים, קרדם ומעדר בידיהם)

המקבר הראשון. הַאֻמְנָם קְבוּרַת יְשָׁרִים תִּקָּבֵר נֶפֶשׁ אֲשֶׁר

בִּקְּשָׁה־לָּהּ בְּיָדֶיהָ תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים?

המקבר השני. הִגַּדְתִּי לְךָ כִּי־כֵן; הָחִישָׁה מַעֲשֶׂיךָ וַחֲצָב־לָהּ קָבֶר,

בּוֹדֵק הַמֵּתִים יָשַׁב לְמִשְׁפָּטָהּ, וַיִּגְזַר אֹמֶר, כִּי

קְבוּרַת יְשָׁרִים תִּקָּבֵר.

המקבר הראשון. אֵיכָה תִהְיֶה כָּזֹאת, אִם־לֹא כִּי־בְאֹנֶס טָבָעָה?¹⁹⁴

המקבר השני. הִנֵּה כִי־כֵן נִגְזַר אֹמֶר.

המקבר הראשון. אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם־נַעֲשָׂה בִּפְשִׁיעָה; אֵין־פֹּה

דֶּרֶךְ אַחֶרֶת¹⁹⁵. הִנֵּה־פֹה סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת:

אִם־אֶקְפּוֹץ בְּדַעַת הַמַּיְמָה, הִנֵּה עָשִׂיתִי מַעֲשֶׂה,

וְכָל־מַעֲשֶׂה יִפָּרֵד לִשְׁלשָׁה רָאשִׁים, הֲלֹא־הֵמָּה:

בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה¹⁹⁶. אֱמוֹר מְעַט,¹⁹⁷ כִּי־

בְחֵפֶץ נַפְשָׁהּ טָבָעָה.

המקבר השני. שְׁמָעֵנִי נָא גֶּבֶר עֲמִיתִי, תּוֹפֵשׂ הַמַּעְדֵּר.

המקבר הראשון. הַנִּיחָה נָּא לִי. הִנֵּה הַמַּיִם פֹּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה, טוֹב

הַדָּבָר; וְהָאִישׁ עוֹמֵד בַּמָּקוֹם הַזֶּה, טוֹב הַדָּבָר;

אִם־יֵלֵךְ הָאִישׁ הַמַּיְמָה וְיִטְבַּע, מִדַּעְתּוֹ אוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ,

אַחַת הִיא, הִנֵּה הָלַךְ, הָבֵן דָּבָר! אָכֵן אִם־יָבוֹאוּ

הַמַּיִם אֵלָיו וּשְׁטָפוּהוּ, אָז לֹא־טָבַע הָאִישׁ מִדַּעְתּוֹ.

אֱמוֹר מְעַט, כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אָשֵׁם בְּמוֹתוֹ,

לֹא יְקַפֵּד חַיָּיו בְּיָדָיו.

המקבר השני. הֲכֵן דְּבַר הַמִּשְׁפָּט?

המקבר הראשון. אָמְנָם כֵּן; מִשְׁפָּט הוּא לְבוֹדְקֵי הַמֵּתִים.

המקבר השני. הֲתֹאבֶה לָדַעַת דְּבַר אֱמֶת? לוּלֵא הָיְתָה הָעַלְמָה

הַזֹּאת בַּת אֲצִילִים, כִּי־עַתָּה לֹא קְבוּרַת יְשָׁרִים

קְבָרוּהָ.

המקבר הראשון. הִנֵּה־נָא! הֱטִיבוֹתָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וּבְכֵן הֲלֹא יֵשׁ

לָנוּד יוֹתֵר לִמְרוֹם עַם הָאָרֶץ, כִּי רַבִּים מְעוֹרְרִים

וּמְמִיתִים לָהֶם בְּתֵבֵל, לִטְבּוֹעַ בַּמַּיִם וּלְהִתָּלוֹת

בָּעֵץ, שְׁכֶם אֶחָד עַל־יֶתֶר בְּנֵי־דָתָם. הָבָה תְּנָה־

לִּי הַמַּעְדֵּר! אָכֵן אֵין בָּאָרֶץ אֲצִילִים שֶׁמּוֹצָאוֹתָם

מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם, כְּיוֹגְבִים עוֹדְרִים וְקֹבְרֵי מֵתִים,

כִּי מַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם הָרִאשׁוֹן, אֻמָּנוּת אָדָם, בִּידֵיהֶם.

המקבר השני. הַאֻמְנָם הָיָה מֵאֲצִילֵי הָאָרֶץ?

המקבר הראשון. הֲלֹא־הוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נִתַּן־לוֹ כֹּחַ אֲצִילִים.

המקבר השני. זֹאת לֹא זֹאת.

המקבר הראשון. הֲמִבְּנֵי כוּשִׁיִּים אַתָּה? אִם־לֹא יָדַעְתָּ סֵפֶר?

הַתּוֹרָה אָמְרָה כִּי אָדָם עָבַד אֶת־הָאֲדָמָה; הֲיָכוֹל אָדָם

לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה, אִם אַצִילִים לֹא־הָיוּ לוֹ?¹⁹⁸

הָבָה אֶשְׁאָלְךָ עוֹד שְׁאֵלָה אַחֶרֶת, וְאִם לֹא־תִמְצָא

לָהּ פֵּשֶׁר, תְּנָה תוֹדָה –¹⁹⁹

המקבר השני. פְּצֵה־פִיךָ וּשְׁאִלָה.

המקבר הראשון. מִי־הוּא־זֶה שֶׁמִּבְנֵהוּ אֵיתָן מִמִּבְנֵה גֹדְרִים, חָרָשִׁים

וּבוֹנֵי אֳנִיּוֹת?

המקבר השני. עוֹשֵׂה עֵץ לִתְלוֹת עָלָיו; כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו יְבַלֶה אַלְפֵי

אִישׁ, אֲשֶׁר יָבוֹאוּ לַחֲסוֹת בְּצִלוֹ.

המקבר הראשון. אֶשְׁתַּעֲשַׁע מְאֹד בְּשֵׂכֶל מִלֶּיךָ, עַל דִּבְרָתִי! אַךְ־

טוֹב וְיָפֶה הָעֵץ! אַךְ־לְמִי הוּא־טוֹב וְיָפֶה? לְאִישׁ

הָעוֹשֶׂה רַע בְּעַמָּיו. וְאַתָּה הִנֵּה הֲרֵעוֹתָ לַעֲשׂוֹת,

בַּאֲמָרְךָ, כִּי מִבְנֵה הָעֵץ אֵיתָן מִמִּבְנֵה בֵּית תְּפִלָּה;

אֱמוֹר מְעַט, כִּי אַךְ־טוֹב וְיָפֶה יִהְיֶה־לְךָ הָעֵץ.

שׁוּבָה הִתְבּוֹנָנָה!

המקבר השני. מִי־הוּא־זֶה שֶׁמִּבְנֵהוּ אֵיתָן מִמִּבְנֵה גוֹדְרִים, חָרָשִׁים

וּבוֹנֵי אֳנִיּוֹת?

המקבר הראשון. כֵּן דִּבַּרְתָּ; הַגִּידָה חִידָתִי, וּפָרַקְתָּ עֻלְּךָ מְעַל

צַוָּארֶךָ.

המקבר השני. חֵי־נַפְשִׁי, עַתָּה אוּכַל וְאַגִּידָה.

המקבר הראשון. וּבְכֵן…

המקבר השני. הָעֲבוֹדָה! לֹא־אֵדַע הַגֵּד. (המלט והורץ נראים מרחוק)

המקבר הראשון. אַל־תּוֹסֶף לְרוֹסֵס עוֹד אֶת־מֹחֲךָ בַּדָּבָר הַזֶה; כִּי

חֲמוֹרְךָ הֶעָצֵל אֵין־בִּינָה²⁰⁰ לֹא יַרְחִיב צְעָדָיו תַּחְתָּיו,

גַּם בְּעוֹרֵר עָלָיו שׁוֹט; וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ אִישׁ מָחָר

לֵאמֹר: מִי־אֵלֶּה? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: מְקַבְּרֵי מֵתִים, כִּי

קִבְרָם – בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם, עַד־קֵץ הַיָּמִין יַעֲמֹדוּ.

וְעַתָּה רוּצָה־נָּא אֶל־כַּרְמִי, וְהָבִיאָה לִי מִשָּׁם לֹג

אֶחָד מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם הַהוּא שָׁמָּה. (המקבר השני הולך)

(חופר את הקבר ומשורר²⁰¹.)

בַּעֲלוּמֵי יָמַי אָהב אָהָבְתִּי,

וְנַחֲלָתִי עָלַי שָׁפְרָה נָעֵמָה;

עִתִּים לַחֲפָצַי בַּלּוֹת יָאָבְתִּי

אָמַרְתִּי בְלִבִּי אֵין־טוֹב בָּהֵמָה.²⁰²

המלט. הַאִם לֹא יָבִין הָעֲוִיל הַלָז אֶת־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנָיו

כִּי־פִיו יָשִׁיר וִירַנֵּן, עֵת יָדָיו יַחְצְבוּ־קָבֶר?

הורץ. הַהַרְגֵּל עָשָׂה אוֹתָהּ בְּעֵינָיו לְאֻמָּנוּת נְקִיָּה וּנְעִימָה.

המלט. כִּדְבָרְךָ כֶן־הוּא; כְּכֹל אֲשֶׁר תַּמְעִיט הַיָּד בַּעֲבוֹדָה

כֵּן יִרְבֶּה כִשְׁרוֹנָהּ לָחוּשׁ וּלְהַרְגִּישׁ יָפֶה יָפֶה.

המקבר הראשון. (משורר) אַךְ־זֹקֶן בַּלָט הִתְגַּנֵּב שְׁחוֹחַ,

תְּקָפַנִי בְאֶגְרוֹף, פְּרָצַנִי פָרֶץ;

אוֹתִי אֶל־אֶרֶץ סָחַף כַּזֶרֶם,²⁰³

כְּגֶבֶר לֹא־כָכָה אֻשַּׁר בָּאָרֶץ.

(משליך בחפרו גלגלת אחת מן העפר).

המלט. לַגֻלְגֹּלֶת הַזֹּאת הָיְתָה לָשׁוֹן לְפָנִים, וְלָשִׁיר וּלְרַנֵּן

יָדָעָה; וְאֵיכָה יִרְמְסֶנָּה לָאָרֶץ הַפּוֹחֵז הַזֶּה כְּמַכְתֵּשׁ

קַיִן רֹאשׁ לִמְרַצְחִים! הַגֻּלְגֹּלֶת הַזֹּאת, אֲשֶׁר שָׂרָה

אֵלֶיהָ בְּאוֹנוֹ הַפֶּרֶא הַזֶּה, אוּלַי קָדְקֹד יוֹעֵץ פֶּלֶא הוּא,

אֲשֶׁר אָמַר בְּחַיָּיו לַעֲקֹב גַּם אֶת־אֱלֹהָיו; הַאִם אֵין

זֹאת?

הורץ. אוּלַי כֶּן־הוּא, נְסִיכִי.

המלט. אוֹ אוּלַי לְאֶחָד מֵרוֹמְסֵי חַצְרוֹת מְלָכִים הָיָתָה, אֲשֶׁר

יָדַע לְבַטֵּא: "בִּרְכַּת אֲדֹנָי עָלֶיךָ אֲדֹנָי הַנָּעִים! מַה־

שְּׁלוֹמְךָ הַיָּקָר בַּנְּסִיכִים!" אוֹ אוּלַי לָאָדוֹן פְּלוֹנִי

אַלְמֹנִי, אֲשֶׁר מִלֵּא פִיהוּ תְּהִלּות סוּס הָאָדוֹן פְּלוֹנִי

אַלְמֹנִי, בְּעֵת אֲשֶׁר חָשַׁב בְּלִבּוֹ לָשֵׂאת אֹתוֹ מַשְׂאֵת

מֵאֵת פָּנָיו. הַאַף אֵין־זֹאת?

הורץ. יִתָּכֵן, נְסִיכִי.

המלט. אֶל־נָכוֹן כֶּן־הוּא; וְעַתָּה הָיָה לְאַלּוּף תּוֹלָע²⁰⁴, נְטוּל

לֶחִי וּרְעוּעַ קָדְקֹד, בְּמַעְדֵּר פּוֹלֵחַ וּבוֹקֵעַ בָּאָרֶץ. מַה־

נִּפְלְאָה הַתְּמוּרָה הַזֹּאת וּמָה־נַּעֲלָתָה, לוּ הָיָה לָנוּ

הַכִּשְׁרוֹן לְהִתְבּוֹנֵן עָדֶיהָ. האַךְ לָזֹאת טֻפְּחוּ הָעֲצָמוֹת

הָאֵלֶּה לְמַעַן יְשַׂחֲקוּ בָהֶן עַתָּה כַכַּדּוּר?²⁰⁵ עֲצָמַי

אֲנִי יִכְאֲבוּ עָלַי בַּהֲגִיגִי זֹאת.

המקבר הראשון (משורר) קַרְדֹּם וּמַעְדֵּר מַהֲרוּ עַתֵּדוּ,

תִּלְבּשֶׁת בַּדִּים: סָדִין, כֻּתֹּנֶת;

וִיצוּעֵי קֶבֶר בְּעָפָר רַפֵּדוּ –

וּלְהֵלֶךְ כָּזֶה צֵידָה נָכוֹנֶת.

(מוציא עוד גלגלת אחת)

המלט. הִנֵּה־עוֹד גֻּלְגֹּלֶת אַחַת; וּמִי יוֹדֵעַ אִם־לֹא גֻּלְגֹּלֶת

יוֹדֵעַ דָּת וָדִין הִיא? אַיֵּה עַתָּה חֲרִיפוּתוֹ? אַיֵּה

פִּלְפֻּלָּיו? אַיֵּה עִנְיָנָיו?²⁰⁶ אָפְנָיו וּתְאֻנָיו? מַדּוּעַ יִשָּׂא

וְיִסְבֹּל עַתָּה, כִּי הָעֶצֶב הַנִּבְזֶה הַלָּז, בְּמַעְדְּרוֹ הַמְּגֹאָל

יְשׁוּפֵהוּ רֹאשׁ? מַדּוּעַ לֹא יוֹעִידֶנּוּ לִפְלִילִים, לַעֲשׂוֹת

בּוֹ מִשְׁפָּט כָּתוּב, דִּין הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ? אוּלַי הָיָה

הָאִישׁ הַזֶּה בְּעִתּוֹ בַּעַל נְכָסִים רַבִּים, וְחֵקֶר לֹא הָיָה

לְסִפְרֵי מִקְנָתוֹ, שִׁעְבּוּדָיו, לִתְבוּאוֹתָיו הַשּׁוֹנוֹת,

לְסִפְרֵי תְעוּדוֹתָיו הַכְּפוּלוֹת וּלְאַחֲרָיוּת נְכָסָיו; הֲזֹה

הִיא תְּבוּאַת כָּל־תְּבוּאוֹתָיו, אַחֲרִית כָּל־אַחֲרָיוּת

נְכָסָיו, כִּי רֹאשׁוֹ הַמְפַלֵס כָּל־מְזִמָּה דַקָּה יִתְפַּלֵּשׁ

עַתָּה בְּאַבְקַת עָפָר דַּקָּה? הַאִם כָּל־סִפְרֵי תְעוּדוֹתָיו,

וְהַכְּפוּלוֹת עִמָּהֶן, לֹא יוֹעִידוּ לוֹ מֵאֲחֻזּוֹתָיו יוֹתֵר

מֵאֹרֶךְ וְרֹחַב צֶמֶד אֶחָד מִשְּׁטָרוֹתָיו? הֲלֹא קָטֹן הָאָרֹן

הַזֶּה מֵהָכִיל אֶת־כָּל־ כְּתָבָיו וְאוֹנוֹתָיו²⁰⁷; הַאִם לֹא

יִמְצָא־לוֹ אִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ מָקוֹם בְּעוֹלָמוֹ יוֹתֵר מִזֶּה?

הֲלֹא?

הורץ. גַּם־לֹא כִּמְלוֹא הַשַּׂעֲרָה, נְסִיכִי.

המלט. הַאִם לֹא יֵעָשֶׂה הַקְּלָף מֵעֹרוֹת כְּבָשִׂים?

הורץ. מֵעוֹרוֹת כְּבָשִׂים גַּם מֵעוֹרוֹת עֲגָלִים, נְסִיכִי.

המלט. אָכֵן כְּבָשִׂים וַעֲגָלִים הֵמָּה אֵלֶּה, אֲשֶׁר יָשִׂימוּ בוֹ

מִבְטֶחָם. אָבוֹא־נָא בִדְבָרִים אֶת־הַנַּעַר הַלָּז. – לְמִי

הַקֶּבֶר הַזֶּה, גָּבֶר?

המקבר הראשון. לִי־הוּא, אֲדוֹנִי (משורר)

וִיצוּעֵי קֶבֶר בְּעָפָר רַפֵּדוּ –

וּלְהֵלֶךְ כָּזֶה צֵדָה נָכוֹנֶת.

המלט. אַאֲמִין כִּי־לְךָ הוּא, כִּי הִנֵּה בְתוֹכוֹ אַתָּה יוֹשֵׁב.

המקבר הראשון. אַתָּה, אֲדֹנִי, הִנְּךָ מֵחוּצָה לּוֹ, עַל־כֵּן לֹא לְךָ הוּא;

וַאֲנִי לְנַפְשִׁי, לֹא אֵשֵׁב בְּתוֹכוֹ, אָמְנָם לִי הוּא.

המלט. שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ שֶׁקֶר; יַעַן בְּקֶבֶר אַתָּה וְאוֹמֵר לִי־

הוּא. קְבָרִים לְמֵתִים יוּכָנוּ, וְלֹא לְחַיִּים, עַל־כֵּן

שֶׁקֶר בְּפִיךָ.

המקבר הראשון. אָמְנָם הַשֶּׁקֶר הַזֶּה יֶשׁ־לוֹ רַגְלַיִם²⁰⁸; אַף יָשׁוּב וְיִסֹּב

מִמֶנִי אֵלֶיךָ אֲדוֹנִי.

המלט. מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר תַּחְצֶב־לוֹ קָבֶר?

המקבר הראשון. לֹא לְאִישׁ הוּא, אֲדוֹנִי.

המלט. מִי־הִיא אֵפוֹא הָאִשָּׁה?

המקבר הראשון. גַּם־לֹא לְאִשָּׁה הוּא.

המלט. מִי־הִיא הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תִּמְצָא־לָהּ פֹּה קָבֶר?

המקבר הראשון. נֶפֶש אֲשֶׁר לְפָנִים, אֲדוֹנִי, אִשָּׁה הָיָתָה; בַּעַל

הָרַחֲמִים יַסְתִּירָהּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו, כִּי־מֵתָה.

המלט. מַה־תַּקִיף בְּעֵינָיו²⁰⁹ הוּא הָעֲוִיל הַלָז! נְדַבֶּר־נָא

בַּמִדָּה, בַּקָּו, פֶּן־יְקַפְּחֵנִי בְּצִלְצְלֵי שְׂפָתָיו. בַּאדֹנָי,

הוֹרָץ, נִשְׁבַּעְתִּי, הִתְבּוֹנַנְתִּי בִּשְׁלשׁ הַשָּׁנִים

הָאַחֲרוֹנוֹת הָאֵלֶּה כִּי פַקֵּחַ הִתְפַּקַּח הַדּוֹר; עַד־

כִּי יֵלֵךְ עַתָּה הָאִכָּר וְגֻדְלוֹ בְּצַד עֲקֵב הָרוֹזֵן נוֹקֵף

אֶת־הַצִּנִּית²¹⁰ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. – כַּמָּה שָׁנִים קוֹבֵר

מֵתִים אָתָּה?

המקבר הראשון. מִכָּל־יְמוֹת הַשָּׁנָה. נִגַשְׁתִּי אֶל־הַמְלָאכָה הַזֹּאת

בְּיוֹם הַכּוֹת הַמְלֵט מַלְכֵּנוּ הָאַחֲרוֹן אֶת־אֲמַצְיָה.

המלט. וְכַמָה שָׁנִים עָבְרוּ לְמִן הַיוֹם הַהוּא?

המקבר הראשון. הַאם לֹא־תֵדַע לְהַגִיד זֹאת? הֵן כָּל־כְּסִיל וָבַעַר

יֵדָעֶנָּה: הַדָּבָר הַזֶה הָיָה בְּיוֹם הֻלֶּדֶת הַמְלֵט הַצָעִיר,

הֲלֹא הוּא אֲשֶׁר הִשְׁתַּגּע עַתָּה, וַיְשֻׁלַּח אַרְצָה אַנְגֵּל.

המלט. אָמְנָם כֵּן; וּמַדּוּעַ שֻׁלַּח אַרְצָה אַנְגֵּל?

המקבר הראשון. יַעַן כִּי הִשְׁתַּגָּע. שָׁמָּה תָּשׁוּב אֵלָיו בִּינָתוֹ; וְגַם אִם־

לֹא תָשׁוּב, גַּם־אָז אֵין כָּל־דָבָר שָׁמָּה.

המלט. מַדּוּעַ?

המקבר הראשון. יַעַן כִּי־שָׁמָּה לֹא יַרְגִּישׁוּ בַדָּבָר; כִּי כָל־הָעָם

מְשֻגָּעִים הֵמָּה כָּמֹהוּ

המלט. וְאֵיכָכָה הִשְׁתַּגָּע?

המקבר הראשון. אוֹמְרִים אָמוֹר, כִּי בְדֶרֶךְ זָרָה וְנִפְלָאָה מְאֹד.

המלט. בְּדֶרֶךְ זָרָה וְנִפְלָאָה? וּמַה־הִיא?

המקבר הראשון. עַל דִּבְרָתִי, יַעַן כִּי אָבְדָה בִינָתוֹ.

המלט. וְעַל־מָה?²¹¹

המקבר הראשון. עַל־מָה? עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, אַדְמַת דַּנְיָה; הִנְנִי

פֹּה קוֹבֵר מֵתִים, בְּנַעֲרוּתִי וּבְזִקְנוּתִי, זֶה שְׁלשִׁים

שָׁנָה.

המלט. כַּמָּה שָׁנִים יִשְׁכַּב אִישׁ בָּאָרֶץ בְּטֶרֶם יִרְקָב?

המקבר הראשון. בְּחַיֵי רֹאשִׁי, אִם־לֹא אֲכָלוֹ הָרָקָב בְּטֶרֶם יָמוּת –

כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ לָנוּ כַּיּוֹם לֹא־מְעַט גְּוִיּוֹת מְנֻגָּעוֹת

אֲשֶׁר כִּמְעַט לֹא־תוּכַלְנָה עֲמוֹד עַד־שׁוּבָן אֶל־קֶבֶר –

כִּי־אָז יַעֲמֹד בָּאָרֶץ כִּשְׁמוֹנֶה וְתֵשַׁע שָׁנִים; גְּוִיַּת

מְעַבֵּד עוֹרוֹת תַּעֲמֹד כְּתֵשַׁע שָׁנִים.

המלט. וּמַדּוּעַ יִמָּשְׁכוּ יָמָיו יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים?

המקבר הראשון. אֲבָל, אֲדֹנִי, יַעַן כִּי מְלַאכְתּוֹ עִפְּצָה־לּוֹ אֶת־עוֹרוֹ,

עַד כִּי יַעֲמֹד יָמִים רַבִּים בִּפְנֵי הַמָיִם; וְהַמַּיִם הֵמָּה

מַשְׁחִית נוֹרָא לְחַבֵּל אֶת־גֵּוְךָ בֶּן־אָדָם, חָלָל מַמְזֵר!

הִנֵּה־עוֹד גֻּלְגֹּלֶת אַחַת; הַגֻּלְגֹּלֶת הַזֹּאת שָׁלשׁ

וְעֶשְׂרִים שָׁנָה שָׁכְבָה בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה.

המלט. לְמִי הָיְתָה הַגֻּלְגֹּלֶת הַזֹּאת?

המקבר הראשון. לַעֲוִיל מְשֻׁגָּע וּמַמְזֵר. לְמִי, תְּדַמֶּה אֲדֹנִי, הָיְתָה

הַגֻּלְגֹּלֶת הַלֵּזוּ?

המלט. לֹא־אֵדָע.

המקבר הראשון. שֵׂעַר קֶטֶב לְרֹאשׁ הָעֲוִיל הַמְּשֻׁגָּע הַזֶּה! הֲלֹא הוּא

אֲשֶׁר שָׁפַךְ פַּעַם אַחַת בַּקְבֻּק מָלֵא יֵין חֶלְבּוֹן עַל

רֹאשִׁי. זֹאת הִיא גֻּלְגֹּלֶת יוֹרִיק, הָאֶוִיל הַמִּתְלוֹצֵץ

אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ.

המלט. הֲזֹאת הִיא?

המקבר הראשון. זֹאת וְלֹא אַחֶרֶת.

המלט. הַרְאֵנִי אוֹתָהּ. – (מרים את הגלגלת) אָח, יוֹרִיק הָאֻמְלָל! –

אָנכִי יְדַעְתִּיהוּ, הוֹרָץ; הוּא הָיָה נַעַר מָלֵא רוּחַ

צָהֳלָה בְּלִי־קֵץ. מִכְלַל כָּל־מְזִמָּה, כָּל־רַעְיוֹן יָקָר.

אַלְפֵי פְעָמִים נְשָׂאַנִי עַל־גַּבּוֹ, וְעַתָּה אֵיכָה הָיָה

לְרוּחִי לְחָגָּא! לְמַרְאָיו אָחוּשׁ מַחֲנַק בִּגְרוֹנִי. בַּמָּקוֹם

הַזֶה הָיוּ תְלּוּאוֹת הַשְּׂפָתַיִם הָהֵן, אֲשֶׁר נָשַׁקְתִּי

פְּעָמִים לֹא־אֵדַע סְפֹרוֹת לָמוֹ. אַיֵּה עַתָּה הֲתֻלֶיךָ?

אַיֵּה כִרְכֻּרֶיךָ וּמַנְגִּינוֹתֶיךָ? אַיֵּה זִיקוֹת עֲלִיצֻתְךָ,

אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶת־כָּל־הַמְּסִבָּה כְּמֶרְקָחָה, וַתְּהִי

לִתְשֻׁאוֹת תְּרוּעָה וּשְׂחק? הַאֵין גַּם־אֶחָד בְּכָל־אֵלֶּה,

אֲשֶׁר יִשְׂחַק לְמַרְאֵה הִתְגַּלַעֲךָ²¹² בוֹ? אֵיכָה שֻׁפּוּ לְחָיֶיךָ

וְנָפְלוּ כָלָה? לְכָה־נָּא עַתָּה אֶל חֲדַר הַגְּבִירָה,

הַגִּידָה נָּא לָהּ, כִּי־גַם אִם־תִּמְשַׁח פָּנֶיהָ בַּשָּׁשַׁר

כַּעֲבִי אֶצְבַּע, הִנֵּה־זֹאת תִּהְיֶה אַחֲרִית יִפְעָתָהּ.

הַצְהִילָה בָזֹאת פָּנֶיהָ. אֲבַקֶּשְׁךָ הוֹרָץ, הַגִּידֶה נָּא

לִי דָּבָר אֶחָד.

הורץ. מַה־שְּׁאֵלָּתְךָ, נְסִיכִי הַיָּקָר?

המלט. הֲתַחְשֹׁב כִּי פְנֵי אַלֶּכְּסַנְדֵּר שֻׁנּוּ כָכָה בָּאָרֶץ?

הורץ. כָּכָה נְסִיכִי.

המלט. וְכָכָה עָלָה בָאְשׁוֹ! אָח!

הורץ. כָּכָה. כָּכָה, נְסִיכִי.

המלט. מַה־שְּׁפָלִים וְנִבְזִים הֵמָּה כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר נָשׁוּב

נֵהָפֵךְ לָהֶם בְּמוֹתֵנוּ, הוֹרָץ! הַאִם לֹא יוּכַל רוּחַ

דִּמְיוֹנֵנוּ לָלֶכֶת בְּעִקְבוֹת אַלֶּכְּסַנְדֵּר הַגָּדוֹל,

וּלְהִתְחַקּוֹת עַל־עֲפָרוֹ הַנַּעְלָה, עַד אֲשֶׁר נִמְצָאֵהוּ

סוֹתֵם פִּי־חָבִית?

הורץ. אִם־כָּכָה נַעֲמִיק לַחֲקֹר, הֲלֹא נַעֲמִיק יֶתֶר מִדָּי.

המלט. חָלִילָה, עַל־אֱמוּנָתִי, גַּם־לֹא כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. אֵין

זֹאת בִּלְתִּי אִם הָלוֹךְ וְהִתְנַהֵל אַחֲרָיו לְאָט, וּפַלֵּס

מַעְגַּל דַּרְכֵּנוּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט, לֵאמֹר: אַלֶּכְּסַנְדֵּר גָּוַע

וָמֵת, אַלֶּכְּסַנְדֵּר נִקְבַּר, אַלֶּכְּסַנְדֵּר נֶהְפַּךְ לְאָבָק;

הָאָבָק הָיָה לַעֲפַר־אֶרֶץ; מֵעָפָר יֻקַּח חֹמֶר; וּמַה־זֶּה

יִפָּלֵא אֵפוֹא, אִם בַּחֹמֶר הַזֶּה, אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ־לוֹ

אַלֶּכְּסַנְדֵּר, יִסָּתֵם עַתָּה פִּי חָבִית מְלֵאָה שֵׁכָר.

קֵיסָר נֶאְדָּרִי, זוּ־נֶהְפַּךְ לַחֹמֶר,

אוּלַי־שָׁם בְּקִיעִים מִסַּעַר יָטוּחַ;

הוֹ־עָפָר הִרְגִּיז הָאָרֶץ בָּאֹמֶר,

אֵיכָה יִסְתָּם־קִיר מִקָּרָה מֵרוּחַ!

אָכֵן הַס־נָא, הַס־נָא וָסוּר: – הִנֵּה הַמֶּלֶךְ!

(חבר כהנים ואחריהם רב אדם, גוית עפליה, לארת ומקוננים המלך והמלכה, שרים ועבדים ועוד)

הַמַּלְכָּה וְחֹרֵי דַנְיָה; מִי־הוּא אַחֲרָיו יִמְשֹׁכוּ?

וְסִדְרֵי לְוָיַת הַמֵּת, אֵיכה רָבוּ פרָצֶיהָ!

הִנֵּה זֶה־אוֹת, כִּי־מֵת יוּבַל לַקֶּבֶר עַתָּה

טָרַף נַפְשׁוֹ בְּיָדָיו, בַּצַּר מִקֹּצֶר רוּחַ.

הִנּוֹ מִמְּרוֹם הָעָם; נִצְפְּנָה, נָשִׂימָה עָיִן.

(המלט והורץ נסוגים הצדה)

לארת. מֶה־עוֹד לַעֲשׂוֹת עַתָּה לַמֵּת?

המלט. הִנֵּה לָאֶרֶת

בָּחוּר נֶחְמָד. שִׂים־עָיִן!

לארת. מֶה־עוֹד לַעֲשׂוֹת עַתָּה לַמֵּת?

הכהן הראש. הַרְחֵב הִרְחַבְנוּ

סִדְרֵי קְבוּרָה וְרִנָּה עַד גְּבוּל זֶה־החַק לָנוּ;

מוֹתָהּ יְכַסֶּה מַאֲפֵל, וְלוּלֵא פְקֻדָּה נַעֲרָצָה

גָּבְרָה בְאוֹנָהּ עֲלֵי־חֹק, כִּי־אָז בַּאֲדָמָה טְמֵאָה

שָׁכַב עֲפָרָהּ עַד־עֵת הַרְעֵם שׁוֹפַר יוֹם־אֱלוֹהַּ

בִּמקוֹם תְּפִלָּה זַכָּה חַרְשֵׂי יוֹצְרִים רְגָמוּהָ

וְחַלְּקֵי חָצָץ. וְעַתָּה הִנֵּה לֹא־חָשְׂכוּ מֶנָּה

עַטְרוֹת פְּרָחִים כְּמִשְׁפַּט עֲלָמוֹת, וּכְלִיל²¹³ בְּתוּלֶיהָ.

וְלָשׁוּב בְּצִלְצְלֵי פַעֲמֹן אֶל־בֵּית עוֹלָם אֶל־קָבֶר.

לארת. וּבְכֵן אֵין־עוֹד לַעֲשׂוֹת דָּבָר?

הכהן הראש. אֵין־עוֹד כָּל־מְאוּמָה

כָּל־חִין תְּפִלָּה לְשֹׁכְנֵי עָפָר נְחַלֵּל מִקֹּדֶשׁ

אִלּוּ רָנֵּי “מְנוּחָה נְכוֹנָה” בַּעֲדָהּ נִשָׂאָה,

כְּדָת לִנְפָשׁוֹת בָּרוֹת, בְּמִישׁוֹר וְשָׁלוֹם נֶאֱסָפוּ.

לארת. הוֹרֵד אוֹתָה אֶל־בּוֹר, וְאַלְפֵי פְרָחִים יָצִיצוּ

מִנִּי גֵוָהּ, כִּי־זַךְ וְנָקִי! – אַגֵּדְךָ עַתָּה,

כֹּהֵן קְשֵׁה־לֵב, אֲחוֹתִי שָׂרָף בַּשַׁחַק תֶּהִי,

עֵת לְמַעֲצֵבָה תִשְׁכַּב תִּנְהֹם בְּצִירֶיךָ אָתָּה.

המלט. מַה־זֹאת? הַאִם עֹפֶלְיָה?

המלכה (בזרותה פרחים) יָפֶה לְיָפָה²¹⁴; בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו שִׁכְבִי וָנוּחִי! –

נַפְשִׁי קִוְּתָה, לְהַמְלֵט תִּהְיִי אִשָּׁה וַחֲבֶרֶת;

כִּי־לָךְ, עַלְמָה נְעִימָה, אֶרְפַּד יְצוּעֵי דוֹדָיִךְ

לֹא כִי אֲעַטֵּר קִבְרֵךְ פְּרָחִים.

לארת. מְאֵרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת

תְּשֻׁלַּשׁ עֲשֶׂרֶת מנִים, וְתֵאתֶה לְקָדְקֹד בְּלִיָעַל

זְדוֹנוֹ וַחֲמַס יָדָיו אֶת־חִין שִׂכְלֵךְ שָׁדָדוּ! –

אִסְפוּ יֶדְכֶם, בְּרִגְבֵי עָפָר עִצְרוּ אַךְ־רָגַע,

וּבְמוֹ זְרוֹעַי אוֹסִיף לְחַבְּקָהּ אַךְ־זֹאת הַפָּעַם.

(קופץ אל תוך הקבר)

עַתָּה שִׁפְכוּ עָפָר עַל־חַי וָמֵת גַּם־יָחַד,

עַד־כִּי הַגַּיְא הַלָּז לְהַר־רָם ותָלוּל תָּשִׂימוּ

מָרוֹם מֵהַר פִּלְיוֹן, מֵהַר אֵלִים הַר־קֶדֶם,²¹⁵

שֶׁשִּׂיא רֹאשׁוֹ יַעֲנִיק שְׁחָקִים וּתְכֵלֶת יָעַט.

המלט (קרב) מִי־זֶה שֶׁעֱנוּת נַפְשׁוֹ עָתָק כָּזֶה תַּבִּיעַ?

שֶׁמְּרִי שִׂיחוֹ כּוֹכְבֵי שְׁחָקִים בְּרוּצָם יַשְׁבִּיעַ,

עָצוֹר אוֹתָם בִּיעָף, כְּאִישִׁים נִדְהֲמוּ מִפָּחַד? –

הִנְנִי הַמְלֵט הַדָּנִי. (קופץ אל תוך הקבר)

לארת. יִקַּח שָׂטָן נַפְשֶׁךָ! (נאבקים יחדו).

המלט. תְּפִלַּת שְׂפָתֶיךָ אָוֶן.

הָסֵר אֶצְבַּע מִנִּי גְרוֹנִי, הִנְנִי מְבַקְּשֶׁךָ;

אָמְנָם לֹא־אִישׁ חָמוֹת, לֹא־מַר וְנִמְהָר אָנֹכִי,

אָכֵן בְּקִרְבִּי יָצוּק דָּבָר לְמָגוֹר יַעֲשֵׂנִי;

יְהִי־בוֹ רוּחֲךָ זָהִיר עַד־מְאֹד, הַרְפֵּה יָדֶךָ!

המלך. הַפְרֵד אוֹתָם!

המלכה. הַמְלֵט! הַמְלֵט!

כלם. הַשָּׂרִים חֲדָלוּ –

הורץ. נְסִיכִי הַטּוֹב הַרְגִּיעָה!

(השרים מפרידים ביניהם, והם עולים מן הקבר)

המלט. בְּחַיֵּי עוֹלָם, עַל־זֹאת אִתּוֹ אָרִיב לָנֶצַח,

עַד־כִּי שְׁמֻרוֹת עֵינַי לֹא־עוד יוּכְלוּ לָנוּעַ.

המלכה. הוֹ־בְנִי! עַל־מָה?

המלט. עֹפֶלְיָה כְּנַפְשִׁי אָהֹב אָהָבְתִּי

אַרְבַּע רִבּוֹא אַחִים, מִכְסַת אַהֲבַת כֻּלָּהַם,

קָצְרוּ הַשֵּׂג יַחְדָּו מִדַּת אַהֲבָתִי אָנִי –

עֲשׂה־מֶה תַּחְפֹּץ לְמַעֲנָהּ?

המלך. דַּעְתּוֹ בֻלְּעָה, לָאֶרֶת.

המלכה. בְּרַחֲמֵי שַׁדַּי, הַרְפּוּ־לוֹ!

המלט. בְּאֵלֵי מָרוֹם, הַגֵּד, מַה־זֶה לַעֲשׂוֹת תַּחְפֹּצָה:

לִבְכּוֹת? לִלְחֹם? עַנּוֹת נַפְשֶׁךָ? לִבְּךָ קָרוֹעַ?

גַּמֵּא מֵי־יְאֹר²¹⁶ אֶל־פֵּה? תַּנִּין אָכוֹל בָּלֹעַ?

אֶת־זֹאת אֶעֱשֶׂה. – הַאִם לְתַנּוֹת וְלִנְהֹם אָתָתָ.

בַּעֲבוּר הַרְעֵם רוּחִי, בִּקְפֹץ אֶל־בּוֹר אַחֲרֶיהָ?

הִקָּבֵר אִתָּה חַיִּים, כָּזֹאת אֶעֱשֶׂה גַּם־אָנִי;

וְאִם־קוֹל לְהָרִים תִּשָּׂא, יִפְּלוּ יֵעָרְמוּ יַחַד

אַלְפֵי אֲלָפִים צִמְדֵי אֲדָמָה, יִפְּלוּ יְכַסּוּנוּ.

עַד־כִּי הַגַּיְא הַלָּז יַחֲרֹךְ רֹאשֵׁהוּ שָׁמָּה

בִּגְבוּל מוֹקְדֵי עוֹלָם, וְאוֹתָה יָשִׂים לְיַבָּלֶת²¹⁷.–

אִם־פֶּה תַרְחֵב, גַּם־אֲנִי אֲדַבֵּר גְּבֹהָה כָּמוֹךָ.

המלכה. רוּחוֹ הָרַע תְּקָפוֹ, שָׂעֹר יְשָׂעֲרֶנּוּ רָגַע;

אַךְ־חִישׁ מְהִרָה, יָחִיל וְדוּמָם, כְּיוֹנָה שֹׁקֶטֶת

אַחֲרֵי בָקְעָה וְדָגְרָה תָּאֳמֵי יְרַקְרַק וָכֶתֶם,

יֵשֵׁב יְרַפֶּה כָנָף בְּקֶרֶב דְּמָמָה שָׁקוּעַ²¹⁸.

המלט. שִׁמְעָה אֲדֹנִי, עַל־מָה אוֹתִי גָמַלְתָּ כָּכָה?

וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ תָּמִיד; אַךְ־זֹאת לֹא־זֹאת הַפָּעַם;

יָעֵר שִׁמְשׁוֹן כֹּחוֹ, יֶאֱזֹר גְּבוּרָתוֹ אָלֶף,

חָתוּל יֶהֱמֶה כְדַרְכּוֹ, גַּם־יוֹם יָבוֹא לַכָּלֶב.²¹⁹ (יוצא)

המלך. אָנָּא לְכָה־נָּא, הוֹרָץ, עָלָיו עֵינֶיךָ שִׂימָה. (הורץ הולך)

אַמֵּץ וְהַאֲרֵךְ רוּחֲךָ בְּדִבְרֵי שִׂיחֵנוּ אָמֶשׁ;

עַתָּה דָּחוֹף וְהַבְהֵל דָּבָר לְפָעֳלוֹ נוֹצִיאָה. –

רַעְיָה נְעִימָה, עַל־בְּנֵךְ הַמְלֵט שֹׁמְרִים הַפְקִידִי. –

לְקִבְרָהּ נַצִיב צִיוּן, נֶפֶשׁ חַיָּה וְקַיָּמֶת²²⁰.

קָרְבוּ רִגְעֵי מְנוּחָה, מְהֵרָה תִרְאֵם עֵינֵנוּ;

אָכֵן עַד־עֵת מוֹעֵד בְּהַשְׁקֵט נַעֲשֶׂה מַעֲשֵׂינוּ

(יוצאים)

מחזה ב.

(חדר בארמון. המלט והורץ).

המלט. רַב־לִי, אֲדֹנִי, בָּזֹאת; וְיֹתֵר תֶּחֱזֶה הַפָּעַם.

אָכֵן הַאִם תִּזְכֹּר מְסִבּוֹת דְּבָרַי כֻּלָּנָה?

הורץ. הַאִם, נְסִיכִי, אֶזְכֹּרָה?!

המלט. בְּעִמְקֵי לִבִּי, אֲדֹנִי, פָּרְצָה כִּדְמוּת מִלְחֶמֶת:

שְׁנָתִי נִהְיְתָה עָלַי, וּבְעֵת שָׁכְבִי דִּמִּיתִי,

כִּי־מְקוֹם רִבְצִי קָשֶׁה מִסַּד אַסִּירֵי פָשַׁע.

בְּחָפְזִי –

גַּם־יְהִי חָפְזִי בָּרוּךְ, כִּי־זֹאת נֵדְעָה יָדוֹעַ:

פְּעָמִים רַבּוֹת חֶסְרוֹן מְזִמָּה אַךְ־טוֹב יִגְמְלֵנִי.

מִדֵּי עֵצָה עֲמֻקָּה²²¹ תִּבּוֹק; גַּם־זֹאת תְּאַלְפֵנִי,

כִּי־יַד אֱלֹהִים תָּצוּר יִצְרֵי מַעַלְלֵי גָבֶר,

יִפְסֹל אָדָם גָּלְמָם כְּחֶפְצוֹ וּכְמַעֲלוֹת רוּחוֹ –

הורץ. בָּרוּר כַּיּוֹם.

המלט. – וְהִנֵּה מִחוּץ לְחֶדְרִי הָיִיתִי,

עוֹטֶה שִׂמְלַת עוֹבְרֵי יַמִּים, מְגַשֵּׁשׁ בָּאֹפֶל,

לִמְצוֹא מְקוֹמָם²²² אַיֵּה; מְגַמַּת פָּנַי נִהְיָתָה,

צְרוֹרָם עָלָה בְיָדִי; אַחַר מֵהֶם סַבּוֹתִי,

לָשׁוּב אֶל־חֲדַר מְעוֹנִי. פַּחְדִּי שִׁכְּחַנִי ישֶׁר,

הִרְהִיב בְּנַפְשִׁי רַב־עֹז, עַד־כִּי נוֹעַזְתִּי פְתוֹחַ

אֶת־כְּתָב הַדָּת הַלָּז; שֶׁשָּׁם, הוֹרָץ, מָצָאתִי

הַוֹּת וְנִכְלֵי מְלָכִים²²³ – פְּקֻדָּה כָּלָה נֶחֱרֶצֶת –

מְלֵאָה מִפֶּה לָפֶה דִּבְרֵי הַשְׂכֵּל וָטָעַם,

דְּבָרִים נוֹגְעִים אֶל־שְׁלוֹם דַּנְיָה וְאַנְגֵּל גַּם־יָחַד,

גַּם־אָח! אֵימִים בְּחַיַּי לְמַכְבִּיר, בִּעוּתֵי תֹפֶת²²⁴ –

כִּי־חִישׁ מַהֵר, כִּמְעַט יִרְאוּ דִּבְרֵי הַסֵּפֶר,

מִבְּלִי אַחֵר דָּבָר, עַד־לֹא תוּחַד הֶחָרֶב,

רֹאשִׁי מֵעַל שִׁכְמִי יָסִירוּ.

הורץ. הֲנִשְׁמַע כָּזֹאת?

המלט. הֵא פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב; בִּמְצוֹא מוֹעֵד קְרָאֵהוּ.

אוּלָם הַאִם תַּחְפֹּץ לְהַקְשִׁיב מָה־אָז עָשִׂיתִי?

הורץ. אָנָּא, נְסִיכִי, אֲשַׁחֲרֶךָּ.

המלט. סָבוּךְ וְאָחוּז כָּלָה בְּמוֹקְשׁוֹת חֹרְשֵׁי בְלִיַּעַל –

עַד־לֹא מִפְתַּח דָּבָר בְּמֹחִי וְקָדְקֳדִי עָרַכְתִּי,

לַעֲרוֹךְ מִשְׂחָק הֵחֵלּוּ הֵם²²⁵ – לְשֻׁלְחָן יָשַׁבְתִּי;

תִּכַּנְתִּי פְּקֻדָּה חֲדָשָׁה, בִּכְתָב יָפֶה כְּתַבְתִּיהָ.

לְפָנִים, כְּמַעֲשֵׂה רַבִּים מִנִּי חַכְמֵי יוֹעֲצֵינוּ,

הִדּוּר הַכְּתָב וְיָפְיוֹ לְדָבָר נִקְלֶה חָשַׁבְתִּי.

וְרַבּוֹת רַבּוֹת עָמְלָה נַפְשִׁי תַּלְמוּדִי שְׁכוֹחַ;

וְעַתָּה כְּגָדוֹל וָרָב בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר שֵׁרְתָנִי.

אוּלָם הַאִם תִּתְאָו לְדֵעָה דָּבָר כָּתַבְתִּי?

הורץ. כֶּן־הוּא, נְסִיכִי.

המלט. אָלָה נִמְרָצָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ –

בַּאֲשֶׁר אַנְגֵּל שַׁי־לוֹ תּוֹבִיל וְאֵמוּן שׁוֹמָרֶת,

בַּאֲשֶׁר אַהֲבַת נְדָבָה כְּתָמָר תִּפְרַח בֵּינֵימוֹ,

בַּאֲשֶׁר מִקְלְעוֹת חִטָּיו יִשָּׂא שָׁלוֹם לָנֶצַח,

עוֹמֵד תָּמִיד כְּזָקֵף²²⁶ בֵּין־בְּרִית יְדִידוּתָם יָחַד,

וַהֲמוֹן אֲשֵׁרִים נוֹשְׂאֵי סְעִפִּים לְמַכְבִּיר כָּאֵלֶּה²²⁷ –

כִּי־אַךְ רָאֹה יִרְאוּ יֵדְעוּ דִּבְרֵי הַסֵּפֶר,

מִבְּלִי הַרְבּוֹת פְּלִילָה גְּדוֹלָה אוֹ־קְטַנָּה רָגַע

עַל־שְׁנֵי נוֹשְׂאָיו יַחְדָּו יְמַהֲרוּ יָמִיטוּ מָוֶת,

בְּלִי־תֵת לָהֶם מוֹעֵד לָתֵת תּוֹדָה עַל־פָּשַׁע.

הורץ. וְאֵיכָה נֶחְתַּם הַסֵּפֶר?

המלט. אָמְנָם גַּם־פֹּה יַד־אֵל עָלַי בְּעֻזָּהּ נִגְלָתָה.

טַבַּעַת אָבִי, הוֹרָץ, בְּחֵיקִי אִתִּי נָשָׂאתִי,

עֲשׂוּיָה בְּתַבְנִית וּדְמוּת חוֹתַם מֶמְשֶׁלֶת דַּנְיָה;

כְּתָב־זֶה כּוֹנְנוּ יָדַי כְּמִשְׁפַּט אָחִיו קִפַּלְתִּי,

חָתוֹם אוֹתוֹ כַּדָּת וְנָתוֹן עָלָיו טַבָּעַת;

שַׂמְתִּיו בִּצְרוֹר, עַד־בְּלִי נִכַּר בֶּן־תְּמוּרָה הַלָּז.

לְמָחֳרַת הַיּוֹם הָיְתָה בַיָּם מִלְחָמָה לָנוּ,

וַאֲשֶׁר נַעֲשָׂה אַחֲרָיו הִנֵּה הֵיטֵב יָדָעְתָּ.

הורץ. וְכֹה גִּלְדֶּנְשְׁטֶרְן וְרֹזֶנְקְרַנְץ יוֹסִפִים לָלֶכֶת לָמוֹ!

המלט. וּמֶה בֶּן־אִישׁ? לְמַלְאָכוּת זֹאת הֵמָּה עָגָבוּ.

לִבִּי בְּתוֹכִי, הוֹרָץ, בַּל־יַךְ אוֹתִי עָלֵימוֹ;

מֵעֲמַל הַוַּת נַפְשָׁם אֲבַדּוֹן וָמָוֶת לָמוֹ.

אַךְ־אֵיד נָכוֹן לִיצוּר נִקְלֶה וּשְׁפַל הַיַּחַשׂ,

בְּבוֹאוֹ בֵּינוֹת לְמַדְקְרוֹת לֹחֲמִים אַדִּירֵי אָרֶץ,

בֵּינוֹת לְלַהֲבוֹת כִּידוֹן לֹהֲטִים בְּאַכְזְרִיוּת וָקָצֶף.

הורץ. מוֹשֵׁל כָּזֶה, אֵי־שָׁחַק!

המלט. אִם־לֹא נָטַל עָלַי – מַה־לְּזֹאת תֹּאמַר נַפְשֶׁךָ? –

עַל־זֶה הוֹרֵג אָבִי, מַזְנֶה אִמִּי יְלָדָתְנִי,

עַל־אִישׁ נִלְחַץ בֵּין־מַשָּׂא נַפְשִׁי וּלְבֵין הַכֶּתֶר,

וּפַח טָמַן לְחַיַּי בְתֹךְ וִנָלוֹז כָּאֵלֶה –

הַאִם אֵין־זֹאת, הוֹרָץ, פְּעֻלַּת צְדָקָה וָישֶׁר,

לְהָשִׁיב עָלָיו אוֹנוֹ בְּיָדַי וּזְרוֹעַי אֵלֶּה?

וְאִם־לֹא חַטָּאת תִּהְיֶה, לָתֵת לְרִמָּה זוֹלֶלֶת

הוֹסֵף לֶאֱכוֹל בְּכָל־פֶּה, הַשְׁחֵת בָּשָׂר וָנָפֶשׁ?

הורץ. אַךְ־חִישׁ מְהֵרָה מִנִּי אַנְגֵּל שְׁמוּעָה תְבוֹאֵהוּ

וְתוֹצְאוֹת דָּבָר אוֹתוֹ תוֹדַע.

המלט. עוֹד־מְעַט תַּגִּיעַ,

אָכֵן בֵּין־כֹּה וָכֹה עִתּוֹתַי בְּיָדַי הֵנָּה;

וְחַיֵּי אָדָם מָה־הֵם? אֶחָד נִסְפֹּר וְאֵינֶנּוּ.

אָמְנָם הֵיטֵב, הוֹרָץ, חָרָה לְנַפְשִׁי עַד־מָוֶת,

כִּי־בְעֵת רִיבִי אֶת־לְאֶרֶת נַפְשִׁי הַיּוֹם שָׁכָחְתִּי:

בְּמַרְאֵה מִקְרֵי יָמַי אֶחֱזֶה אֶת־דְּמוּת מִקְרֵהוּ.²²⁸

חִין אַהֲבָתוֹ אוֹקִיר²²⁹; אָמְנָם כִּי־רֹחַב פִּיהוּ,

דַּבְּרוֹ בְיָגוֹן עָתָק, רוּחִי בְּלִי־חֹק הִרְעִימוּ.

הורץ. הַחֲשֵׁה! מִי־זֶה בָּא־הֵנָּה? (אזריק בא)

אזריק. שָׁלוֹם לַהֲדַר כְּבוֹדְךָ, נְסִיכִי, בְּשׁוּבְךָ אֶל־דַּנְיָה.²³⁰

המלט. אוֹדְךָ, אֲדֹנִי, בְּעַנְוַת לֵבָב. (אל הורץ) הֲתֵדַע אֶת־זְבוּב

הַמַּיִם הַלָּזֶה?

הורץ. לֹא אֵדָעֵהוּ, נְסִיכִי.

המלט. כִּי־עַתָּה יְשׁוּעַת נַפְשְׁךָ קְרוֹבָה יוֹתֵר, כִּי הַדַּעַת אוֹתוֹ

לַחֲטָאָה תֵחָשֵׁב. לוֹ חֶבֶל אֲדָמָה רַבָּה וּפוֹרִיָּה; תְּהִי־

נָא אַחַת הַבְּהֵמוֹת לִגְבֶרֶת עַל בַּהֲמוֹת שָׂדַי, וּכְרֶגַע

יַעֲמֹד אֲבוּסָה אֵצֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ. זַרְזִיר הוּא²³¹, אָכֵן

כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, לוֹ בִּצֹאת וַאֲגַמִּים רַחֲבֵי יָדָיִם.

אזריק. נְסִיכִי הַנָּעִים! לוּ הָיָה לַהֲדַר כְּבוֹדְךָ מוֹעֵד פָּנוּי

מְעַט, כִּי־עַתָּה הִשְׁמַעְתִּיךָ דָבָר בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ.

המלט. הִנְנִי לְקַבֵּל, אֲדֹנִי, בְּכָל־כִּשְׁרוֹן רוּחִי. פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ

עָלֶיךָ כְּדַרְכּוֹ זוּ נָכוֹן לוֹ; הֲלֹא לְרֹאשְׁךָ נַעֲשָׂה.

אזריק. אוֹדֶה לַהֲדַר כְּבֹדְךָ, נְסִיכִי; הַחֹם רַב מְאֹד.

המלט. לֹא־כֵן אֲדֹנִי, הַאֲמִינָה לִּי, הַיּוֹם קַר־מְאֹד; וְרוּחַ

צָפוֹן נוֹשָׁבֶת.

אזריק. אָמְנָם נְסִיכִי, הַיּוֹם קַר מְעַט, כִּדְבָרֶךָ.

המלט. וּבְכָל־זֹאת אֲדַמֶּה, כִּי הַחֹם קֶשֶׁה²³², וְהָרוּחַ מָלֵא הֶבֶל

הַרְבֵּה מְאֹד לְפִי מֶזֶג גּוּפִי²³³.

אזריק. הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאֹד, נְסִיכִי; הֶבֶל קָשֶׁה מְאֹד, "כְּעֵין –

לֹא אֵדַע אֲכַנֶּה. אֶפֶס, נְסִיכִי, הֲדַר מַלְכוּתוֹ פִּקַד עָלַי

לְהוֹדִיעֲךָ, כִּי הִתְעָרֵב תַּעֲרֻבָה גְדוֹלָה עַל

אֹדוֹתֶיךָ; וְזֶה הַדָּבָר: –

המלט. אָכֵן אֲבַקֶּשְׁךָ, זְכָר־נָא – (כופה אותו לכסות ראשו)

אזריק. אַל־נָא, נְסִיכִי, עַל דִּבְרָתִי, אֵין זֹאת כּי־אִם לְעֹנֶג

נַפְשִׁי, עַל דִּבְרָתִי. נְסִיכִי, זֶה מִקָּרוֹב בָּא לְאֶרֵת

אֶל־הָאַרְמוֹן; עַל־אֱמוּנָתִי, אָצִיל כָּלוּל בַּהֲדָרוֹ, מָלֵא

מַעֲלוֹת מְצֻיָּנוֹת לָרֹב, נָעִים מְאֹד בַּהֲלִיכוֹתָיו וְנֶאְדָּר

לְמַרְאֶה; כִּי אָמְנָם, אִם אֲדַבֵּר עָלָיו בְּשׂוֹם שֵׂכֶל,

הִנֵּהוּ תָּכְנִית נֶאֱמָנָה וְלוּחַ עָרוּךְ²³⁴ לַאֲצִילֵי עָם, כִּי־

בוֹ תִמְצָא מִכְלַל תְּכוּנַת כָּל־דָּבָר, אֲשֶׁר תִּשְׁאַף

לִרְאוֹת עֵין אָצִיל בָּאָרֶץ.

המלט. פָּרָשַׁת גְּדֻלָּתוֹ, אֲדֹנִי, לֹא מָצְאָה עַל יָדְךָ כָּל־חֶסֶר,

אַף כִּי־יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי סִדּוּרָהּ בַּסֵּפֶר לְמַחְלְקוֹתֶיהָ

יְהוֹלֵל כָּל־חֶשְׁבּוֹן כָּל־זִכְרוֹן, וּבְכָל־זֹאת אַךְ־עַבֵּט

יְעַבֵּט וִישָׂרֵךְ דַּרְכּוֹ²³⁵ לְעֻמַּת מְעוּף מִפְרָשָׂיו כִּי־קַלוּ

מְאֹד. אוּלָם אָנֹכִי, בְּכָל־ישֶׁר מַהֲלָלִי, אֶחְשְבֵהוּ

לְנֶפֶשׁ רַבַּת הַתְּכוּנָה, לְרוּחַ מְלֵאָה כָּל־כִּשְׁרוֹן נַעֲלָה

וְיָקָר, עַד כִּי אִם אַגִּיד עָלָיו קשֶׁט וֶאֱמֶת, אֵין דְּמוּת

תַּעַרְכֵהוּ, בִּלְתִּי תְּמוּנַת פָּנָיו בַּמַּרְאָה, וְכָל־אִישׁ

זוּלָתוֹ אֲשֶׁר יַחְפֹּץ לְחַקּוֹתוֹ, אַךְ־צֵל פָּנָיו יְחַקֶּה לֹא

יוֹתֵר.

אזריק. הֲדַר כְּבוֹד נְסִיכִי מְדַבֵּר עָלָיו בְּלִי כָל־מִשְׁגֶּה וָסֶלֶף.

המלט. וּמַה־שֹּׁרֶשׁ דָּבָר, אֲדֹנִי? עַל־מָה אֲנַחְנוּ מְפִיחִים עַל

הָאָצִיל הַזֶה מִסָּבִיב בַּהֲבֵל פִּינוּ הַקָּשֶׁה

אזריק. נְסִיכִי?

הורץ. הַאִם לֹא נוּכַל לְהָבִין שְׁמוּעָה בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת? הֲלֹא

תַעֲשֶׂה־זֹאת, אֲדֹנִי²³⁶.

המלט. מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָאתָ בְשֵׁם אֶת־הָאָצִיל הַזֶה?

אזריק. אֶת־לְאֶרֶת?

הורץ (אל המלט) הִנֵּה הוּרַק כִּיסוֹ כָּלָה, הִשְׁתַּפֵּךְ כָּל־הַכֶּתֶם

הַטּוֹב אֲשֶׁר בְּפִיהוּ.

המלט. אוֹתוֹ, אֲדֹנִי.

אזריק. יָדַעְתִּי, נְסִיכִי, כִּי־לֹא נֶעְדְּרָה מִמְּךָ הַדַּעַת – ²³⁷

המלט. חָפַצְתִּי, אֲדֹנִי, כִּי־תֵדַע זֹאת; אִם אָמְנָם, עַל־דִּבְרָתִי,

דַּעְתְּךָ זֹאת לֹא־תַעֲלֶה עֶרְכִּי הַרְבֵּה. יָפֶה, אֲדֹנִי.

אזריק. לֹא נֶעְדְּרָה מִמְּךָ הַדַּעַת מָה־רַב כְּבוֹד לְאֶרֶת וְחִין

עֶרְכּוֹ –

המלט. לֹא אֶעֱרֹב אֶת־לְבָבִי לְהַגִּיד כָּזֹאת, פֶּן־אֶעֱרֹךְ אֶת־

נַפְשִׁי אֵלָיו בְּכִשְׁרוֹן; הַדַּעַת אֶת־נֶפֶשׁ אַחֵר יָפֶה,

הֲלֹא־הִיא הַדַּעַת אָדָם אֶת־נַפְשׁוֹ הֵיטֵב.²³⁸

אזריק. עִם־לְבָבִי, נְסִיכִי, הָיָה לְהַגִּיד: חִין עֶרְכּוֹ וְכִשְׁרוֹנוֹ

בַּנֶּשֶׁק; לְפִי הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר יַעֲבִירוּ עָלָיו, אֵין דּוֹמֶה

לּוֹ בַּדָּבָר הַזֶּה.

המלט. וּבְאֵי־זֶה נֶשֶׁק כֹּחוֹ גָדוֹל.

אזריק. בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית.

המלט. אִם־כֵּן גָּדוֹל כֹּחוֹ בִּשְׁנָיִם; הוֹסִיפָה דַבֵּר.

אזריק. הַמֶּלֶךְ הִתְעָרֵב עִמּוֹ, נְסִיכִי, לָתֶת לוֹ שִׁשָּׁה סוּסִים,

אַבִּירֵי בַרְבַּרְיָה, וּכְנֶגְדָּם נָתַן הוּא בַּעֲבוֹט²³⁹, כַּאֲשֶׁר

לָקְחָה אָזְנִי, שֵׁשׁ חֲרָבוֹת אוֹ חֲנִיתוֹת צָרְפַת, עִם־כָּל־

אֲבִזְרֵיהֶן: מְזִיחַ וּתְלִי וְכָהֵמָּה. שָׁלשׁ מִן הַמְּכוֹנוֹת²⁴⁰

הָאֵלֶּה, עַל דִּבְרָתִי, יְקָרוֹת מְאֹד לְיוֹדְעֵי טַעַם,

תֹּאֲמוֹת אֶל־נִצְבֵיהֶן, מְכוֹנוֹת יָפוֹת וְנֶהְדָּרוֹת, פְּרִי

חִשְׁבוֹנוֹת מְפֹאָרִים מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב.

המלט. מַה־תְּכַנֶּה בְּשֵׁם מְכוֹנוֹת?

הורץ (אל המלט) יָדַעְתִּי כִּי־עוֹד תִּבָּנֶה מֵהֲמוֹן פֵּרוּשָׁיו הַנֶּחְמָדִים

בְּטֶרֶם תָּבוֹא עַד קִצוֹ.

אזריק. הַמְּכוֹנוֹת, אֲדֹנִי, הֲלֹא־הֵנָּה הַמֵּזַח וְהַתֶּלִי.

המלט. דְּבָרֶיךָ הָיוּ קְרוֹבִים יוֹתֵר אֶל הָעִנְיָן, לוּ יָכֹלְנוּ לָשֵׂאת

מְחִי־קָבֹל בְּמָתְנֵינוּ; בָּחַרְתִּי כִּי־יִהְיוּ אֵזוֹר וּתְלִי

כַּאֲשֶׁר הָיוּ עַד־כֹּה. אָכֵן כַּלֵּה־נָא: שִׁשָּׁה סוּסֵי

בַרְבַּרְיָה, וּכְנֶגְדָּם שֵׁשׁ חַרְבוֹת צָרְפַת עִם־כָּל־

אֲבִזְרֵיהֶן, וְשָׁלשׁ מְכוֹנוֹת, פְּרִי חִשְׁבוֹנוֹת מַעֲשֵׂה

חוֹשֵׁב; זֶה־הוּא עֵרְבוֹן צָרְפַת כְּנֶגֶד עֵרְבוֹן דַּנְיָה.

אוּלָם מַה־הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר בִּגְלָלוֹ נִתְּנוּ אֵלֶּה

בַּעֲבוֹט²⁴¹, כַּאֲשֶׁר תִּקְרָא לָזֹאת אָתָּה?

אזריק. הַמֶּלֶךְ, נְסִיכִי, הִתְעָרֵב עִמּוֹ, נְסִיכִי, כִּי בִשְׁתֵּים

עֶשְׂרֵה פְּגִישׁוֹת בֵּינְךָ וּבֵינָיו לֹא תַעֲלֶה יָדוֹ עָלֶיךָ

בְּשָׁלשׁ; הוּא הִתְעָרֵב עִמּוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כְּנֶגֶד תֵּשַׁע.

וְהַדָּבָר יוּכַל לָבוֹא לִידֵי מַסָּה כְּרֶגַע, לוּ יוֹאִיל הֲדַר

כְּבוֹד נְסִיכִי לַהֲשִׁיבוֹ דָבָר.²⁴²

המלט. וּמָה, אִם־אָשִׁיב וְאוֹמַר: “לֹא”?

אזריק. עִם־לְבָבִי, נְסִיכִי, הָיָה לְהַגִּיד: לוּ תוֹאִיל לְהִתְרָאוֹת

אִתּוֹ פָּנִים בַּמַּסָּה הַזֹּאת.

המלט. אֲדֹנִי, בָּאוּלָם הַזֶּה אֶתְהַלֵּךְ הֵנָּה וָהֵנָּה. אִם־טוֹב

בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ – הִנֵּה בַּשָּׁעָה הַזֹּאת דַּרְכִּי לִשְאוֹף

רוּחַ צַח יוֹם־יוֹם – יָבִיאוּ נָא אֶת־הַחֲרָבוֹת; וְאִם־נֶפֶשׁ

הָאָצִיל נִכְסָפָה וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד בִּדְבָרוֹ, אֲזַי אֶתְאַמֵּץ

לִזְכּוֹת לוֹ בְּנַפְתּוּלִים אֵלֶּה, אִם־תַּשִּׂיג יָדִי; וְאִם־אַיִן,

אָרִים אַךְ מַשְׂאַת חֶרְפָּה, גַּם מַדְקְרוֹת מִסְפָּר בָּעוֹדֵף.

אזריק. הַאֶמְסוֹר דְּבָרֶיךָ אֵלֶּה בְּעֵינָם?

המלט. כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲדֹנִי, וְגַם צִיצִים וּפְרָחִים

כַּאֲשֶׁר תִּתְאַוֶּה נַפְשֶׁךָ.

אזריק. אַבִּיעָה הֶגְיוֹן לִבִּי לַהֲדַר כְּבוֹדְךָ, נְסִיכִי.

המלט. לְךָ אֲנִי, אֲדֹנִי. (אזריק יוצא). אָמְנָם יֵיטִיב לַעֲשׂוֹת כִּי

בְּפִיו יַבִּיעַ לָנוּ הֶגְיוֹן לִבּוֹ, כִּי שִׂפְתֵי זָר לֹא תַעֲשֶׂינָה

לּוֹ כָּזֹאת.

הורץ. בֶּן־הָעוֹף הַזֶּה הִתְמַלֵּט וּשְׁפוֹפֶרֶת בֵּיצָתוֹ עַל רֹאשׁוֹ.

המלט. הוּא הִתְנָה חֲלָקוֹת אֶת־שְׁדֵי אִמּוֹ, בְּטֶרֶם יִינַק מֵהֶם.

כָּכָה רָכְשׁוּ לָהֶם הוּא וְכָמֹהוּ רַבִּים מִן־הַפִּרְחָח אֲשֶׁר

כְּגִילוֹ – אֲשֶׁר יָדַעְתִּי כִּי יִשְׁתּוֹלֵל וְיִנָּהֶה אַחֲרֵיהֶם

דּוֹר סִיגִים הַזֶּה – צִלְצְלֵי נְגִינוֹת זְמַנָּם, וְאֶת־דַּרְכֵי

הַחַיִּים וּמַחְלְצוֹתָם מִחוּץ, אֲשֶׁר כִּדְמוּת קְבֻצַּת קֶצֶף

עַל־פְּנֵי־מַיִם יְנהֲלוּם דֶּרֶךְ כָּל־דָּבָר נִבְעָר וּמְזֻקָּק

יֶתֶר²⁴³; אַךְ נַס נָא וּפְחָה בָּהֶם, וְסָפוּ הָאֲבַעְבֻּעוֹת

מִן־בַּלָּהוֹת. (אחד האצילים בא)

האציל. נְסִיכִי, הַמֶּלֶךְ שָׁלַח דְּבָרוֹ אֵלֶיךָ בְּיַד אָזְרִיק הַצָּעִיר,

אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ אֲמָרִים, כִּי מְחַכֶּה אַתָּה עָלָיו בָּאוּלָם

הַזֶּה; וְעַתָּה הִנֵּה שְׁלָחַנִי לִשְׁאוֹל אֶת־פִּיךָ, אִם־בְּחֵפֶץ

לֵבָב הִנְּךָ מַחֲזִיק בְּדַעְתְּךָ לְשַׂחֵק אֶת־לְאֶרֶת, אוֹ

תֹאמַר לִדְחוֹת הַדָּבָר לְמוֹעֵד.

המלט. עוֹמֵד אֲנִי בִּדְבָרִי, וְהוּא אַחֲרֵי מִשְׁאֲלוֹת הַמֶּלֶךְ

יְמַלֵא. אִם רְצוֹנוֹ יִתֶּן־אֹמֶר, רְצוֹנִי אֲנִי נָכוֹן לְמַלֹּאתוֹ;

בָּעֵת הַזֹּאת אוֹ לְמוֹעֵד אַחֵר, אִם־אַךְ יִהְיֵה כֹחִי אָז

כְּכֹחִי עָתָּה.

האציל. הַמֶּלֶךְ, הַמַּלְכָּה וְכָל־הַשָּׂרִים חִישׁ קַל יָבוֹאוּ הֵנָּה.

המלט. בְּשָׁעָה מֻצְלַחַת!

האציל. נֶפֶשׁ הַמַּלְכָּה תִּשְׁאַל, כִּי תְדַבֵּר, נְסִיכִי, דִּבְרֵי שָׁלוֹם

וֶאֱמֶת אֶת־לְאֶרֶת, בְּטֶרֶם תֵּצֵא לְשַׂחֵק עִמּוֹ.

המלט. מֵישָׁרִים תּוֹרֵנִי. (האציל יוצא)

הורץ. לֹא תִזְכֶּה בַּתַּחֲרוּת הַזֹּאת, נְסִיכִי.

המלט. אָנֹכִי לֹא־כֵן אֶחְשֹׁב; לְמִיּוֹם צֵאתוֹ אַרְצָה צָרְפַת

אִמַּנְתִּי יָדִי יוֹם־יוֹם; אֲדַמֶּה כִּי אֶזְכֶּה וְגַם אוּכַל

בָּעוֹדֵף אֲשֶׁר נִתַּן־לִי. אֶפֶס כִּי־לֹא תוּכַל לְתָאֵר

בְּנַפְשְׁךָ, כַּמָּה יִכְבַּד הַדָּבָר הַזֶּה עַל לִבִּי. אָכֵן אֵין

דָּבָר.

הורץ. אַל־נָא, נְסִיכִי הַיָּקָר –

המלט. הֶבֶל וָרִיק; אַךְ־כְּעֵין מְגוֹרַת לֵבָב הִיא, אֲשֶׁר אוּלַי

רוּחַ אִשָּׁה תּוּכַל לְהַרְגִּיז.

הורץ. אִם נַפְשְׁךָ סוֹלֶדֶת עָלֶיךָ נְסִיכִי, שְׁמַע בְּקוֹלָהּ; וַאֲנִי

אֵלְכָה וַאֲקַדְּמָה אֶת־בּוֹאָם, וְאַגִּידָה לָהֶם, כִּי לֹא

נָכוֹן אַתָּה לַדָּבָר הַזֶּה הַפָּעַם.

המלט. אֵין כָּל־מְאוּמָה; אֶלְעַג לִנְחָשִׁים. עַיִן מִמָּרוֹם צוֹפִיָּה

גַּם בִּנְפוֹל צִפּוֹר אָרְצָה. אִם יִקְרֵנִי פֶגַע עַתָּה, לֹא

יִקְרֵנִי אַחֲרֵי כֵן; אִם־לֹא יִקְרֵנִי אָז, הֲלא יִקְרֵנִי עָתָּה;

וְאִם עַתָּה לֹא יִקְרֵנִי הֲלֹא יִקְרֵנִי לָאַחֲרוֹנָה. הִתְעַתֵּד

וְהִכּוֹן זֶה כָּל־הָאָדָם. אִם־לֹא יֵדַע אִישׁ אֵת אֲשֶׁר

הוּא עוֹזֵב אַחֲרָיו²⁴⁴, מַה־מֶּנְהוּ יַהֲלֹךְ אִם יַקְדִּים

וְיַעַזְבֶנּוּ? יַעֲבֹר עָלַי מָה!

(המלך, המלכה, לארת, שרים ואזריק, סריסים נושאי חרבות באים)

המלך. בּוֹא־נָא הַמְלֵט, וְהַיָּד הַזֹּאת מִיָּדִי קָחָה.

(המלך מניח יד לארת בכף המלט)

המלט. אָנָּא, אֲדֹנִי, שָׂא־נָא, חִנָּם אוֹתְךָ עָלָבְתִּי;

אָכֵן אַתָּה, כְּאָצִיל בַּר־לֵב, הוֹאֵל וּסְלָחָה.

אֵלֶּה־פֹּה כֻּלָּם יוֹדְעִים,

וְאוּלַי שָׁמְעָה אָזְנְךָ גַּם־הִיא, אֵיכָה הוּכַחְתִּי

בְּתִמְהוֹן לֵבָב קָשֶׁה. דָּבָר הַיּוֹם עָשִׂיתִי,

וַאֲשֶׁר הִרְעִים מָרָה נַפְשְׁךָ וְרִגְשֵׁי כְבוֹדֶךָ –

לְעֵינֵי הָעָם אַגִּיד – הָיָה אַךְ־חֹסֶר דָּעַת.

הַאִם הַמְלֵט עָלַב אֶת־לְאֶרֶת? אַל־נָא, לֹא־הוּא

אִם־לֵב הַמְלֵט עֲזָבוֹ וְרוּחוּ אָזַל מִמֶּנּוּ,

וּבֵעת הָיָה לֹא־הוּא פָּגַע בִּכְבוֹד לָאֶרֶת,

לֹא־הוּא עָשָׂה, הַמְלֵט יַכְזִיב, יֹאמַר לֹא־אָנִי.

מִי־הוּא פָעַל וְעָשָׂה? שִׁגְעוֹן רוּחוֹ, מַחֲלֵהוּ.

אִם־כֵּן, הִנֵּה הַמְלֵט נֶעְלָב בְּנֶעֶלְבֵי אָרֶץ:

מַחֲלַת נַפְשׁוֹ הָיְתָה לְהַמְלֵט הַדַּל לְאויָבֶת.

נֶגְדָה לְכָל־שֹׁמְעַי אֵלֶּה

הִנְנִי קוֹרֵא: מְזִמָּה רָעָה רָחֲקָה מִמֶּנִּי;

תַּצְדִּיק תּוֹדָתִי זֹאת אוֹתִי בְּעֵינֵי כְבוֹדֶךָ,

כְּאִלּוּ חִצִּי לְתֻמִּי מֵעַל לַגָּג יָרִיתִי,

וְהַחֵץ פָּגַע בְּאָחִי.

לארת. נָחָה רוּחִי בָּאֵלֶּה;

שָׁכְכוּ רִגְשׁוֹת נַפְשִׁי, שֶׁכֹּחַ הָיָה לָמוֹ

לְהָעִיר אוֹתִי בְּיוֹתֵר לַחֲמַת נָקָם הַפָּעַם.

אוּלָם בִּדְבַר כְּבוֹדִי, הִנֵּה אֶעֱמֹד מִנֶּגֶד,

אֲחַכֶּה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, עַד־כִּי אִישִׁים בְּנֵי־חַיִל

זְקֵנִים מִנִּי לְיָמִים וְתֹמְכֵי כָבוֹד בָּאָרֶץ,

יְחַוּוּ דַעְתָּם בֶּאֱמֶת, וַעֲצַת שָׁלוֹם יוֹרוּנִי;

כִּי־אָז אֶשָּׂא פָנַי מִמּוּם, וּשְׁמִי מִדֹּפִי²⁴⁵.

אַךְ־עַד הָעֵת הַהִיא דִּבְרֵי אַהֲבָתְךָ אֵלֶּה

לְאַהֲבָה וֶאֱמֶת אֶחְשֹׁב, וְעַוְלָה לָהֶם לֹא־אָעַשׂ.

המלט. בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם לָזֹאת אֵאוֹתָה, לְאֶרֶת,

וּשְׂחוֹק אַחִים הַלָּז אִתְּךָ רָצוֹן אֲשַׂחֵקָה.–

הָבָה חֲרָבוֹת, הָבִיאוּ!

לארת. הָבָה, גַּם־לִי הָבִיאוּ חָרֶב!

המלט. וַאֲנִי, לָאֶרֶת,

מָגֵן מָרוּק אֱהִי־לָךְ²⁴⁶: בַּחֲסַר כִּשְׁרוֹנִי אָנִי

יֵרָא הֲדָרְךָ כָּאֵשׁ, כְּכוֹכָב בְּמַחֲשַׁכֵּי לָיְלָה.

לארת. אַךְ־לִי תִלְעַג, אֲדֹנִי.

המלט. אַל־נָא, כַּפִּי תָקָעְתִּי.

המלך. הָבֵא שְׁלָחִים, אָזְרִיק. הַמְלֵט שְׁאֵרִי, הֲיָדַעְתָּ

דְּבָרִים הֻתְנוּ בֵינֵינוּ?

המלט. אֵדַע מַלְכִּי; אַתָּה לְחַלָּשׁ עוֹדֵף נָתָתָּ.

המלך. סָמוּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי. שְׁנֵיכֶם זֶה־כְּבָר חָזִיתִי;

אַךְ־הוּא הִרְבָּה לְאַמֵּן יָדָיו מִיּוֹם רְאִיתִיהוּ,

עַל־כֵּן עוֹדֵף הִתְנִינוּ.

לארת. זֹאת כָּבְדָה מִמֶּנִּי, הָבָה תְּנוּ־לִי אַחֶרֶת.

המלט. טוֹבָה עַד־מְאֹד; הַאִם מִדָּה אַחַת לָהֵנָּה?

אזריק. כֶּן־הוּא, נְסִיכִי הַנַּעֲלָה.

המלך. עִרְכוּ לְפָנַי שֻׁלְחָן, וּגְבִיעֵי יַיִן שִׂימוּ.

אִם רִאשׁוֹנָה אוֹ־שֵׁנִית יִפְגַּע הַמְלֵט בִּלְאֶרֶת,

אוֹ־יַךְ וְיָשִׁיב בַּשְּׁלִישִׁית אֶל־חֵיק מַכַּת רֵעֵהוּ,

צְרִיחֵי קִרְיָה כֻּלָּם יַעֲנוּ בָאֵשׁ וָרָעַם;

מוֹשֵׁל דַּנְיָה יִשְׁתֶּה לִשְׁלוֹם הַמְלֵט וְחַיֵּיהוּ,

וְאֶל־תּוֹךְ כּוֹסוֹ יַשְׁלִיךְ בְּיָדָיו פְּנִינָה נִבְחָרָה,²⁴⁷

יְקָרָה מִנִּי פְנִינָה, שֶׁשָּׁם שֻׁבְּצָה בַּנֵּזֶר

נָשְׂאוּ אוֹתוֹ לְפָנַי מַלְכֵי דַנְיָה אַרְבָּעַת.

הָבוּ גְבִיעִים; יַרְעֵם הַתֹּף וְלַחֲצוֹצְרָה יַעַן,

חֲצוֹצְרָה לִמְחִי קָבֹל מִחוּץ לָעֹפֶל שָׁמָּה,

הֵמָּה יַעֲנוּ שְׁחָקִים, שְׁחָקִים יעֲנוּ לָאָרֶץ:

“עַתָּה לִשְׁלוֹם הַמְלֵט כּוֹסוֹ יִשְׁתֶּה הַמֶּלֶךְ!” –

מַהֲרוּ הָחֵל! וְאַתֶּם, שׁוֹפְטִים, תָּשִׂימוּ עָיִן.

המלט. הָבָה, הָחֵל, אֲדֹנִי!

לארת. הָבָה, נְסִיכִי, הָחֵלָּה!

(משחקים איש את אחיו)

המלט. אַחַת.

לארת. לֹא־כֵן.

המלט. שׁוֹפְטִים!

אזריק. פְּגִיעָה, פְּגִיעָה נִכָּרֶת.

לארת. יָפֶה, שׁוּבָה אֲדֹנִי!

המלך. חַכּוּ! תְּנוּ־לִי גָבִיעַ! –

לְךָ, הַמְלֵט, הַנְּטִיפָה²⁴⁸, הַכּוֹס הַזֹּאת לְחַיֶּיךָ!

(רעם תפים חצוצרות ומחי קבל)

תְּנוּ־לוֹ הַכּוֹס.

המלט. אַל־נָא, אֲכַלֶּה מַעֲשַׂי רִאשׁוֹנָה;

הַכּוֹס הַצִּיגוּ רָגַע.

שׁוּבָה אֲדֹנִי – הִנֵּה עַתָּה שֵׁנִית פְּגַעְתִּיךָ.

מַה־זֶה תֹאמַר כָּעֵת?

לארת. אוֹדֶה, אוֹדֶה, פָּגָעְתָּ.

המלך. בְּנֵנוּ נוֹצֵחַ.

המלכה. הִנּוֹ בָרִיא וְשָׁמֵן, וְנִשְׁמַת אַפּוֹ קָצְרָה.

הֵא, הַמְלֵט, מִטְפַּחְתִּי, מְחֵה־בָהּ זֵעָה מִמֵּצַח.

מַלְכַּת דַּנְיָה שׁוֹתָה, שׁוֹתָה, הַמְלֵט, לְחַיֶּיךָ.

המלט. גְּבִירָה יְקָרָה!

המלך. אַל־נָא תִשְׁתִּי, רַעְיָתִי, עָתָּה.

המלכה. אֶשְׁתֶּה אוֹתָהּ, אֲדוֹנִי; אָנָּא שָׂא־נָא וּרְצֵנִי. (שותה)

המלך (אל נפשו) מָוֶת בַּכּוֹס; אַךְ־כְּבָר עָבְרָה הָעֵת, עָבָרָה.

המלט. לֹא־עוֹד אוּכַל לִשְׁתּוֹת עַתָּה; בְּעוֹד־רֶגַע, גְּבֶרֶת.

המלכה. גְּשָׁה־נָּא הַמְלֵט; אֶמְחֶה זֵעָה מֵעַל פָּנֶיךָ.

לארת. עַתָּה אַכֶּה אוֹתוֹ, מַלְכִּי.

המלך. לֹא־כֵן אֶחְשֹׁבָה.

לארת (אל נפשו) אָמְנָם לִבִּי בְקִרְבִּי כִּמְעַט עַל־זֹאת יִנְקְפֵנִי.

המלט. קוּמָה אֲדֹנִי שְׁלִישִׁית! אָכֵן אַךְ־מְשַׂחֵק אָתָּה.²⁴⁹

אָנָּא עוֹרְרָה יְמִינְךָ בְּכָל־עז; יָרֵא אָנֹכִי,

כְּהָתֵל בַּעֲוִיל וָרַךְ כֶּן־בִּי תְהָתֵל, לָאֶרֶת,

לארת. הַכְזֹאת תֹּאמַר? הָבָה! (נלחמים)

אזריק. בְּאָחִיו לֹא־נָגַע גָּבֶר.

לארת. עַתָּה הִנְנִי אֵלֶיךָ²⁵⁰!

(לארת מוחץ את המלט, מחליפים בחמס חרבותם והמלט מוחץ את לארת)

המלך. הַפְרֵד הַפְרֵד אוֹתָם, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו נֵחָמוּ.

המלט. לֹא־לֹא, שׁוּב־נָא וָבוֹא! (המלכה נופלת)

אזריק. שׁוּרוּ לַגְּבֶרֶת הֵנָה!

רְאוּ־נָא! הוֹ־הוֹ!

הורץ. מִזֶּה וּמִזֶּה דָּמִים יִזֹּלוּ. –

מַה־לְּךָ, נָסִיךְ יָקָר?

אזריק. מַה־לְּךָ הָיְתָה, לָאֶרֶת?

לארת. כְּצִפּוֹר בַּפַּח, אָזְרִיק, בַּפַּח יָדַי טָמָנוּ;

בְּמִשְׁפָּט אָמוּת, בְּמַעֲלִי בַּחֲמַת כַּפַּי אָבָדְתִּי.

המלט. מַה־שְּׁלוֹם הַמַּלְכָּה?

המלך. עֻלְּפָה לְמַרְאֵה דָמִים.

המלכה. לֹא־לֹא. הַכּוֹס, הַמֶּסֶךְ! –

אוֹי־לִי, הַמְלֵט חֲמוּדִי! אוֹי־לִי, הַכּוֹס, הַמֶּסֶךְ! –

מֵי־רוֹשׁ, מֵי־רוֹשׁ הִשְׁקוּנִי. (מתה)

המלט. נְבָלָה וָשֹׁד! סִגְרוּ שְׁעָרִים. הוֹ־בֶגֶד בָגֶד!

חַפְּשׂוּ, חַפְּשׂוּ, אַיֵהוּ. (לארת נופל לארץ)

לארת. הִנּוֹ בָזֶה, הַמְלֵט. שָׁדוּד, הַמְלֵט, נָפָלְתָּ;

אֵין־עוֹד רִפְאוּת בְּתֵבֵל תֵּיטִיב גֵּהָה לְפִצְעֶךָ;

חַיִּים לַחֲצִי שָׁעָה עַתָּה בְמוֹ־גֵוְךָ אָיִן.

וּכְלִי הַמָוֶת פֹּה בְּיָדְךָ: בַּרְזֶל לֹא־קֵהָה,

וְרֹאשׁוֹ הוּחַד הָרְעָל. מַחְשְׁבוֹת אוֹנִים חִבַלְתִּי

נֶהְפְּכוּ שָׁבוּ בְרֹאשִׁי: רְאוּ־נָא! הִנֵּה כָרַעְתִּי

לְבִלְתִּי אָקוּם לְעוֹלָם – אִמְּךָ בָּרַעַל מֵתָה –

לֹא־עוֹד אוּכַל דַבֵּר – דוֹדְךָ אָשֵׁם – הַמֶּלֶךְ!

המלט. חַרְבִּי חַדָּה, הָרְעָלָה?

כַלֵּה מַעֲשֶׂיךָ, רָעַל! (דוקר את המלך)

כלם. קֶשֶר! קָשֶׁר!

המלך. עִזְרוּ, עִזְרוּ, אַחַי! כִּי אַךְ פָּצוּעַ אָנִי.

המלט. פֹּה־פֹה, דָּנִי אָרוּר, מְגַלֶּה עֶרְוָה, רוֹצֵחַ,

שְׁתֵה־נָא חֶלְקְךָ אַתָּה! – הַאִשׁ פְּנִינָה בַּיַּיִן?²⁵¹

לֶךְ־לְךָ אַחֲרֵי אִמִּי! (המלך מת)

לארת. בַּדִּין שֻׁלַּם, כְּמַעֲשֵׂהוּ;

מֵי־רוֹשׁ בַּכּוֹס הַלָּז יָדָיו יָדָיו מָסְכוּ.

הַמְלֵט בַּר־לֵב! נִסְלְחָה עַתָּה לְאָחִיהוּ גָּבֶר:

דָּמִי וּדְמֵי אָבִי אַל־נָא בְרֹאשְׁךָ יָחוּלוּ,

גַּם־לֹא בְרֹאשִׁי דָּמֶיךָ! (מת)

המלט. יְנַקְּךָ מִנְּהֶם יוֹשֵׁב שְׁחָקִים! אַחֲרֶיךָ אָנִי. –

אֲנִי־מֵת, הוֹרָץ. – מַלְכָּה אֲמֻלָה, בְּשָׁלוֹם תָּנוּחִי! –

וְלָכֶם אִישִׁים, לִבְנֵי פָנִים וַאֲחוּזֵי רַעַד,

שֶׁחֲזוֹן דָּמִים הַלָּז דּוּמָם תִּרְאוּ תִּשְׁמָעוּ,

לוּ־יֵשׁ עִתִּי בְּיָדִי – נוֹגֵשׂ אַכְזָרִי מָוֶת

יָאִיץ יֶאֱסֹף אֶל־בּוֹר – רַבּוֹת סַפֵּר יָכֹלְתִּי.

אַךְ־יַאת עָלַי מַה־יַּאת! – הוֹרָץ, גּוֵֹעַ אָנִי;

אַתָּה תִחְיֶה אַחֲרַי; דְּבָרִי וְדִינִי הוֹדִיעָה

לַאֲשֶר יְגַשְּׁשׁוּ בַחשֶׁךְ.

הורץ. אַל־נָא תַאֲמֵן כָּזֹאת. קָרוֹב לְעַם־רוֹמִי אָנִי,

לְגוֹי־זֶה עַתִּיק יָמִים, מֵאֲשֶׁר לִילִידֵי דַנְיָה.

פֹּה־עוֹד נִשְׁאַר מְעַט־מֶסֶךְ.

המלט. אִם־אִישׁ אַתָּה, תְּנָה־לִּי הַכּוֹס! הַרְפֵּה וַחֲדָלָה!

בְּאֵלֵי מָרוֹם, אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ! הוֹ־הוֹרָץ חֲמוּדִי,

אֵיכָה מָשְׁחַת יִהְיֶה שְׁמִי־זֶה אַחֲרַי אַנִּיחַ,

אִם־בְּמוֹ עֲרָפֶל יִהְיוּ מַעֲשַׂי לוּטִים לָנֶצַח!

אִם־בְּתוֹךְ לִבְּךָ, הוֹרָץ, אוֹתִי נָשָׂאתָ פַּעַם,

חַכֵּה הִתְאַפֵּק מְעַט־קָט לְבַקֵּשׁ נְעִימוּת שָׁמָיִם,

וּפֹה בְּעוֹלָם עָכֹר תִּשְׁאָף בָּעֹצֶב רוּחַ,

וְהַגֵּד מַעֲשַׂי לַדּוֹר. –

(צעדי אנשי צבא ותרועת מחי קבל)

מַה־שְּׁאוֹן תְּרוּעָה בַּשָּׁעַר?

אזריק. מִשְּׂדֵה פוֹלִין יָשׁוּב אֲמַצְיָה כְּגִבּוֹר מְנַצֵחַ.

וְיִדְרשׁ לִשְׁלוֹם צִירִים מֵאִי אַנְגֵּל יֶאֱתָיוּ

בִּשְׁאוֹן תְּרוּעָה וּקְרָב.

המלט. עַתָּה, הוֹרָץ, אָמוּתָה;

סַם־זֶה כִּי־עָז יַרְעִישׁ רוּחִי וְעָלָיו יַצְרִיחַ.

חֲדָשׁוֹת מִנִּי אַנְגֵּל לֹא־עוֹד אָזְנַי תִּשְׁמַעְנָה;

אָכֵן מֵרֹאשׁ אַגִּיד: אֲמַצְיָה יִבָּחֵר לְמֶלֶךְ;

יָדִי גַם־הִיא תִּכּוֹן עִמּוֹ, יַד־דַּל גּוֵֹעַ.

הוֹדַע אוֹתוֹ גָּדוֹל וְקָטֹן מִקְרַי כֻּלָּהַם.

דְּבָרִים הִטּוּ כָּל־זֹאת. – יִתְרָם דְּמָמָה לָנֶצַח. (מת)

הורץ. עַתָּה יֵרוֹץ לֵב־זָךְ. – בַּטּוֹב, נְסִיכִי, תָּלִינָה,

מַחֲנוֹת שַׂרְפֵי אֵלִים לְנוּחֲךָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ!

(קול ההמון והתרועה הולך וקרב)

לָמֶה תִקְרַב וְתֵאתֶה הֶמְיַת הַתְּרוּעָה הֵנָּה?

(אמציה וצירי אנגל ואנשים אחרים באים)

אמציה. אֱהִי הַמַּרְאֶה הַלָּז?

הורץ. מַה־זֶּה לִרְאוֹת יָאָבְתָּ?

אִם־חֲזוֹן צָרָה וְשַׁמָּה, חִדְלָה מִבַּקֵּשׁ וַעֲמֹדָהּ.

אמציה. גִּבְעַת פְּגָרִים הַזֹּאת תִּקְרָא תַרְעִים “מַטְבֵּחַ!”.

הוֹ־מָוֶת יָהִיר! אֵי־זֹה כֵרָה תּוּכַן הַפַּעַם

בְּבֵיתְךָ בִּמְעוֹן עוֹלָם²⁵². כִּי־הֲמוֹן נְסִיכִים הִכְרַעְתָּ

בְּמַכָּה אַחַת כַּיּוֹם?

אחד הצירים. מַרְאֵה פַלָּצוּת וְאֵימָה!

אֶחֱרוּ לָבוֹא חֲדָשׁוֹת מִנִּי אַנְגֵּל הֵבֵאנוּ.

כָּבְדוּ וְחָרְשׁוּ עַתָּה אָזְנַיִם יִחֲלוּ שְׁמוֹעַ

דִּבְרֵי בְשׂרָה לֵאמֹר: נַעֲשָׂה פִתְגָּם צֻוֵּינוּ,

וְרֹזֶנְקְרַנְץ וְגִלְדֶּנְשְׁטֶרְן יַחְדָּו לַשַּׁחַת מֵתוּ.

מֵאָן נִקַּח תּוֹדָה?

הורץ. אָמְנָה כִּי־לֹא מִפִּיהוּ,

גַּם־לוּ הָשֵׁב תּוֹדָה מָצָא חַיִּים וָכֹחַ;

לֹא־הוּא גָזַר עָלֵימוֹ מָוֶת. אֶפֶס יַעַן

כִּי־פֹה לַחֲזוֹן דָּמִים יַחְדָּו נִקְרֵיתֶם לְפֶתַע,

אַתֶּם מִשְּׂדֵה פוֹלִין וְאַתֶּם מֵאֶרֶץ אַנְגֵּל,

הָבוּ עַתָּה פְקֻדָּה, וְחַלְלֵי אָדָם הָאֵלֶּה,

בִּמְרוֹם בָּמָה בִּמְקוֹם רֹאִים יָשִׂימוּ שָׁמָּה:

וְאוֹדַע לְישְׁבֵי תֵבֵל, לַאֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ עֲדֶנָּה,

אֵיכָה קָרָה וְנִהְיָה כָּל־זֶה. אוֹ־אָז תּוּכְלוּ שְׁמוֹעַ,

חַטְּאֹת זִמָּה וְדָמִים, תּוֹעֲבַת לְאָדָם לָטֶבַע.²⁵³

שְׁפוּטֵי מִקְרֶה וָעֵת, חַלְּלֵי סִבָּה וָפָגַע,²⁵⁴

מְמוֹתֵי עָרְמָה וְחֶשְׁבּוֹן, אָכַף עָלֵימוֹ אֹנֶס;²⁵⁵

וּבְסוֹף דָּבָר מְזִמּוֹת לֵבָב חֶפְצָן הֶחֱטִיאוּ,

וַעֲלֵי קָדְקֹד חוֹרְשֵׁי הָרַע נֶהְפְּכוּ וָשָׁבוּ.²⁵⁶

כָּל־זֹאת אֲסַפֵּר בֶּאֱמֶת.

אמציה. נְמַהֲרָה לִשְׁמוֹעַ אֵלֶּה,

וְכָל־אִישׁ נִכְבָּד בְּעַמּוֹ נִקְרָא לַאֲסֵפָה הֵנָּה.

וַאֲנִי לְנַפְשִׁי בְּתוּגַת לֵבָב אָשְׁרִי אֶקָּחָה.

דְּבָרִים וָדִין בְּלִבִּי לְנָפוֹת הָאָרֶץ אֵלֶּה,

וְאוֹתָם לִדְרשׁ בְּמִשְׁפָּט טוֹבַת נַפְשִׁי תְּצַוֵּנִי.

הורץ. עַל־זֹאת אֶמְצָא מָקוֹם לְדַבֵּר דָּבָר גַּם־אָנִי,

מִפֶּה נַעֲלָה, שֶׁקּוֹל מִלָּיו רַבִּים יִמְשֹׁכוּ,

תֵּעָשׂ כָּל־זֹאת מְהֵרָה וּבְעוֹד יִשְׂעַר כָּל־רוּחַ;

לְבִלְתִּי תָשׁוּב תִּפְרֹץ, לְרַגְלֵי מִשְׁגֶּה אוֹ־קֶשֶׁר,

מְהוּמָה וְהֹוָה בָּעָם.

אמציה. אַרְבַּעַת שָׂרֵי חַיִל

גּוּפַת הַמְלֵט כְּגִבּוֹר עַל־מְרוֹם בָּמָה יִשָּׂאוּ;

אָכֵן בָּרוּר דָּבָר, לוּ־עָל הוּרַם לָשֶׁבֶת,

כִּי־אָז מוֹשֵׁל הָדוּר בְּיָפְיוֹ רָאֲתָה עֵינֵנוּ;

בְּעָבְרוֹ – נְגִינוֹת צָבָא, מִשְׁטְרֵי עֹדְרֵי מַעֲרֶכֶת.

גֻּדְלוֹ יַעֲנוּ בָּעָם. הָסֵר חַלְלֵי הַמָּוֶת!

נָאוֶה לְגִבּוֹר בַּקְּרָב לָבוּס בְּדָמִים כָּרָפֶשׁ,

אַךְ־פֹּה מַרְאֶה כָזֶה לְזָרָא וּלְגֹעַל נָפֶשׁ.

צַוּוּ לְמוֹרִים וְיָרֹבּוּ. (תרועת אבל)

(יוצאים ונושאים עמם גויות החללים, אחר ישמע קול רעם מחי קבל)

מיום עָמדי על דעתּי הייתי מתאוה תמיד לראות את מבחר חזיונות שקספּיר, את חזיון המלט, מתֻּרגם כראוי לשפה העברית, אבל קשה היה ממני להפיק מאויי, מחסרון עת הדרושה לדבר. העת הפנויה, אשר נשארה לי מעבודתי בתור מזכּיר בית הכּנסת אשר בעירנו, היתה מצֻמצמת מאד, ואותה הקדשתּי ללמוד המדעים המדֻקדקים (חכמת הנדסה למחלקותיה, חכמת התּכונה, חכמת הטבע לענפיה) אשר דבקה בהם נפשי מנעורי, ולכן התאמצתי להטות את לב מיודעי, שחשבתּים מֻכשרים לכך, לקבל על עצמם את העבודה הזאת, והבטחתּים להיות להם לעזר כפי מסַּת ידי.

אך פתאם, בראשית שנת תרמ“ח, כמעט עָברו עלי ארבעים ושתּים שנה לימי חיי, קָרַני אָסון נורא, אשר אָכף עלי לשַׁנות סדר חיי ודרך עבודתי. קורט אחד של דם, אשר לא עשה תּפקידו כראוי, הִרבּה לעשות שַׁמות באור עיני, עד כי ראיתי את עצמו אָנוּס, למעט את הקריאה בספרים כפי האפשר, ולהפרד לגמרי ממבחר שעשועי, מחכמת ההנדסה וחברותיה. ומבּלתּי יכֹלת ללכת בטל בחרתּי עבודה כזאת, אשר לא תרבה להוגיע כל כך את עיני הרָפות. ואז עלה על לבי חזיון המלט, אשר לשוא חכּיתי שיעתּיקוהו אחרים. כי די היה לי לסגל לנפשי מספּר טורים ולתרגמם בזכרוני. מקץ שנות מספּר נגמר בידי תרגום החזיון, ונדפס ב”הצפירה" שנת תר"ס. ועם לבבי היה לשוב ולהדפיסו בהוצאה מיוחדת, ולהוסיף עליו מבוא גדול, לאסוף בו בקצרה את השקפות השונות, שנכתּבו בדבר החזיון הזה. אבל מסבות שונות נתרשלתּי להוציא מחשבתי לפָעֳלָהּ, ודחיתיה מיום ליום.

אבל קשה היה עלי להפּרד לצמיתות מכּל חקירה מדעית, וכעבוֹר שנות מספר ממקרי הרע, אחרי אשר לאט לאט הסכַּנתּי עם מחלתי, שָׁבָה והתעוררה בי התשוקה למדעים; ואם לא בשִׁעוּר הראשון, אשר עבר את כשרון כֹּח רְאִיָּתִי, הנה השתּדלתּי על־כּל־פּנים לעסוק בדברים הדורשים, הן פחות הן יותר, ידיעת המדעים המדֻקדקים, והשליתי את נפשי, כי בזה לא אוגיע את עיני הרָפות יותר מכֹּחם. תוצאוֹת פּרי עמלי בעת ההיא היו: “מחלֹקת רב סעדיה גאון ובן מאיר” (ספר “היובלים” לר“ן סוקולוב, תרס”ג), “פליטה מני קדם” (ספר־“הזכרון” להר“א הרכבי, תרס”ט), “חקירות ודרישות על התפּתּחות שִׁטת הצמצום או שִׁטת חב”ד¹ ושִׂימת עין על ידיעת הרב מלאדי בחכמות הלמודיות" (תרע"ג), מאמרים שונים על תולדות חכמת העבור שנדפסו בספרי התּקופה, מספר ד' עד ספר כ', ותקוה היתה לי, כי ברצות השם יצליח בידי לגמור את החקירות בתולדות העבור, שרֹב החֹמר נמצא בידי, אבל לא נסדר כראוי. ולרגלי מלאכתּי זאת דחיתי הוצאת חזיון המלט, אשר חדל להיות בעיני מן הדברים העומדים בשורה הראשונהּ. אבל עבודתי זאת הוגיעה את עיני יותר מאשר חשבתּי, ונקמה ממני את נקמתה. ובהגיעי בשנה הזאת לגבורות עָשקה ממני את שארית אור עיני, ואָנוס אנכי ליָאֵש את נפשי מהַשלים את מבחר שעשוע והגיוני, את ספרי על תולדות העבּור, ולשוב באחרית ימי חיי אל חזיון המלט, אשר עברו מעת צאתו לאור בפעם הראשונה כחצי יובל שנים, ואל תרגומים משפות אחרות שתּרגמתּי בשנים הראשונות אשר ראיתי את עצמי אָנוּס להפּרד ממשאת נפשי, מן המדעים המדֻקדקים.

אלו היה הדבר בידי, כי אז עברתּי עוד הפעם על תרגומי, לָשוב וּלתַקנו בּמקומות שונים. אך מצב אור עיני לא יתּנני לעשות כזאת; ומלבד מקומות אחדים, ראיתי את עצמי אָנוּס להניח את הדברים כשהיו בראשונה. ואעיר רק על פרטים אחדים.

במקום אחד יזכיר המלט את רֹב כוכבי הלכת להשוות עמהם את גֹדל רוח אביו וחין ערכּו (צד 118) את השמות האלה תרגמתי כפי שהיו ידועים בלשוננו, מספרות התלמוד והתוכנים הקדמונים, אם אמנם כוונת המלט לא אל גלמי הכוכבים כי אם אל הרוח השולט בהם באגדות התלמודיות ובאסטרולוגיה. והנה מצאתי עתה בספרים את שמות הכוכבים האלה, ואלה שמותיהם לפי סדר שצ“ם חנכ”ל: כִּיּוּן, בֵּל, נִירִיג או נֵרְגַל, שִׁמְשָׁא, בִּלְתִּי, נְבוֹ, סין (עַיֵּן פֵּרוּש לספר “יצירה” לר"י אלברגלוני צד 248–249) שבלי ספק לקחם ממקור קדמון, אלא שנשתבשו מקצתם מעט, שמות הכוכבים האלה (מלבד השם סין שנמצא רק אצל הבבליים) נמצאים גם אצל הסוריים (עַיֵּן אלבירוני בתרגום סאכוי צד 172). ואת השמות האלה ראוי להדפיס בתרגומי.

בשני מקומות נטיתי מעט ממקור הספר כדי לתת להם תמונה מכֻוֶּנת ביותר לקורא העברי: “שָׁמוּר למועד גאולה וישע” (צד 12) כַּוָּנת המשורר לליל התקדש חג הוּלדת משיחם, בעת אשר לפי תרגומי יוכל להתפרש על ליל הפסח השָׁמוּר ובא מן המזיקין.

בתארי את צרעת המלך (צד 39) השתמשתּי במליצה כ“גחזי בימים מקדם” מספרי הקדש (מלכים, ב, ה), בעת אשר המשורר השתמש בתמונה אחרת לקוחה מספר ה“בּרית החדשה” וקשורה בשֵׁם מצורע אחר (לעזר = אלעזר, לוקס, טז, יט), שנכנסה משם ללשונות אירופה.

ח. י. בּורנשטיין

ורשה, חדש אביב, תרפ"ה.