I    🔗

מעטים המה בכל דור ודור הסופרים המצֻיָּנים, אשר עשו להם שֵם תהלה, איש איש בספרות עמו; ומעטים מהם יתר הרבה סופרי המופת אשר זכו להציב להם יד ושֵם בספרות העולם, אשר רַבּוּ המתחרים בה ולא כל הרוצה ליטול את השֵם בא ונוטל. במספר יחידי סגֻלה מן המין האחרון הזה, יחשב בלי כל חולק המליץ הבריטי וִליַם שקספּיר – Wiliam Shakespeare – (נולד ביום כ"א לחדש אפריל 1564 ומת באותו יום בשנת 1616 במלאת לו חמישים ושתים שנה מיום ליום) אשר כמו הָקדש מרֶחם להיות ראש לכל חוזה חזיונות. ספרי האדם הגדול הזה כבר נעשו לקנין העולם כֻּלו. כל עמי תבל מהרו לאספם כאבני נזר אל ספרותם וגם עתּה הם שָׁבים וּמִתַּרְגְמִים חדשים לבקרים על־ידי בחירי הסופרים אשר בכל עם ועם. אין הזקנה שלטת בהם וחביבים הם על קוראיהם כשעה ראשונה.

בכל חזיונות האדם הגדול בענקים הזה נכבד הוא חזיון המלט, אשר אנחנו נותנים בזה לפני הקוראים בתרגום עברי. כי בכל חזיונות שקספּיר אין שני לו, אשר זה שלש מאות שנה ויותר לא ימוש מעשות רשֶׁם עמֹק גם על רואיו הרבים בבמת המחזה, גם על הוגי בו לירכתי שֻׁלחן, ואין כמֹהו, אשר ירתּק אליו בחבלי קסם את רגשות האדם ומחשבותיו.

II    🔗

החזיון הנפלא הזה יחיד במינו מכל ספרות העמים, כי יפרוץ ויהרוס בדברים רבים את הגדרים, אשר גבלו להם כל חוזי חזיונות אשר מעולם, וגם ילך מנגד לחֻקים ולמשפטים אשר שָׂם לו המליץ הזה בעצמו לקו בכל חזיונותיו האחרים.

כל איש אשר העמיק לקרוא חזיונות שקספּיר, יודע כי כל יצוריו שלמים הם ותַמים בצביונם ובשכלולם, בכל שרטוטי פניהם הדקים, בכל יצרי לבבם, ובכל כּחות הנפש הפועלים בהם. מגמת פני יוצרם נכּרת בהם מיד בּראשית מלאכתו; חוט אחד מושך והולך דרך כל עלילות גבוריהם, כחוט השדרה אשר באדם, היוצא ממוחו ועובר בכל חוליותיו ומעמיד את כל גופו. אהבת רומיה (Romeo) העזה כמות, קנאת אוֹתֶּלוֹ (Othelo) הקשה כשאול, תאות השררה, הנטועה בנפש אשת מקבּט (Makbet), קפּדנותו היתרה של המלך ליר (Lear), כל אחת ממדות הנפש האלה היא הרוח החיה באופני כל חזיון וחזיון, הכח המניע את עלילות כל גבוריו. וכל אשר עיניו בראשו יוכל לדעת, אנה פני הנפשות האלה מועדות, ומה תהיה אחריתן. לא כן חזיון המלט. כמעט נפלא ממנו למצוא את הפתיל החורז עליו כל מעשי המלט ומקשר אותם עם מחשבות לבו. קשה מאד לעמוד על אפיו, כי כֻלו מלא סתירות עצומות, כל עלילותיו אך זרות ותהפוכות ואינן מכֻונות אל המטרה, אשר הציב לו המליץ מראש – הנה זה תֹכן דבר החזיון.

III    🔗

המלט הזקן, מלך דַניה, המהֻלל בגבוּרתו, בּחכמתו ובטֹהר לבו, נופל בפּח אשר יקש לו אדם בליעל. אחיו מלֵדה ומבּטן, קלודיוס, קפּד חיתו בסתר. הרוצח הערום יודע להסתיר את מעשה הנבלה, ובקסם שפתיו ימשוך אחריו את לב אשת המת, גרטרודה, ויקחנה לו לאשה. היורש האחד, המלט הצעיר, השוקד עוד על למודיו בבית המדרש באשכנז, מוּסָר מן המלוכה; והנוֹכל עולה, ברצון החוֹרים והסגנים, על כסא אחיו. המלך החדש תופש את רסן הממשלה בתבונות כפיו, וביֵין משתיו יקנה לו את לב שריו, רומסי חצרו. גם עין מעמיקה לראות לא תכיר בפנים השוחקים והצוהלים האלה, בחיך המתוק והנעים הזה, כי תחתם יסתּתּרו נבלה ורצח, זולתי המלט הצעיר, בן הנרצח, אשר לבו הרַגש יחזה לו לפעמים כמתוך הערפל, כדמות נבואה קטנה, כי לא חף דודו מפשע. את הגות לבו לא יעיז לגַלות גם למו פיו וקודר יהלך ביגונו, על אשר מהרה אמו לשכוח את אלוף נעוריה ותחלל את יצועי אביו להתעלס באהבים את אחיו, ”אשר דמה אליו בגֹֹדל כגמד לבן מנוח". – והנה פתאֹם רוח המלך המת עולה מקברו, להפיץ כל עננה ולגלות לעין את נבלות הרוצח. רוח המלך האֻֻמלל, המעֻנה והמִטהר מעוונותיו כל היום בלהבות תפתה ותועה בלילה עלי אדמות, נראה פעמים ושלש אל מחזיקי המשמר לפני ארמון המלך, ובאחרונה גם אל בנו המלט. בהגלוֹת הרוח אל המלט, יספר באזניו את כל דברי הרצח לפרטיו. המלט הצעיר, אשר ירש מאביו את רוחו הכביר, רוח עצה וגבורה, כח לבבו זרוע, יקבּל עליו באָלה לנקום את דמי אביו, ישבע שבועה, כי “מלוח לבו ימחה זכרון כל דבר בארץ, ובתוך מגִלות מוחו אך פקֻדת אביו תחי”, פקֻדה, אשר תרעים באזניו “נקם! נקם!”. בעיני בני הדור ההוא היה מעשה הנקמה לחובה קדושה על גואל הדם, ועל המלט, אשר מבטן קראוהו שָׁמַים להיות מושל באדם, ולרוח משפט עלי אדמות, חובה כפולה ומכֻפּלת לבער את הרע מקרב הארץ. בכל מעמד הדברים וגלגולי המסבּות נראִים כמאירים פניהם אל המלט, כנדרשים ועומדים לחפץ נקמתו. זכרון המלך המת חי עודנו בלבות בני עמו, מעשי תקפּו וגבורתו נשׂואים על שׂפת כל איש. ואין כל סכל ושוטה בארץ, אשר לא ידע את יום נצחונו על מלך נוֹרוֶֶגיה (מערכה V מחזה א). רגשי הכבוד והאהבה, אשר רחש לב יושבי דניה למלכם המת, עברו גם על בנו המלט הצעיר, וגם הוא אהוּב ורצוּי לכל עמו כאביו (7, IV ), לעֻמתו עומד המלך החָדש קלודיוס, לבדו, ולא הספיק לקנות לו עוד את לב יושבי ארצו. דַּיּוֹ למקרה קל, כי יקום העם בסערת חמתו, למגר לארץ כסאו ולהמליך אחר תחתיו (5,IV ). למראה כל הדברים האלה הלא ישפוט כל איש, כי יחיש המלט את מעשה נקמתו החל וכַלה. אבל מה אנחנו רואים בחזיון אשר לפנינו? אחרי הֵעָלֵם מהמלט רוח אביו, בעודנו נרעש ונפעם ממראה עיניו וממשמע אזניו, ישא קולו אל כל צבאות מרום ותחת, וכמעט אמר להביא בבריתו את שאול תחתית וכל מלאכי בלהות עמו. אך עד מהרה ישבית את סערת רוחו ויתעתּד לגשת אל מעשהו בזהירות גדולה ויתרה. ירא הוא להביא בסודו גם את רעיו הנאמנים, להתיעץ עמם על צפוּניו ולמהר ולבצע את פעלו. בוחר הוא להרחיב לו את הדרך ולהרחיק את מעשה נקמתו. ולבלתי ירגישו אויביו במערכי לבבו אוחז הוא בתחבולה, כי יתהולל וישנֵה את טעמו בעיניהם. אכן במעשיו אלה הוא מוסיף למשוך עליו את עין המלך הערום, אשר אֵבֶל המלט על מות אביו היה חשוד בעיניו זה כבר, כי גדול היה יותר מדי ומעתה יחל לחשוב מחשבות להסיר מעל פניו את הנגע הזה את המלט.

במצב מַשמים כזה יעברו להמלט שני ירחים באפס כל מעשה. אך מקרה אחד העירו מן התרדמה העמֻקה, אשר אחזתּוּ. אחד מלהקת המשַׂחקים, אשר סרו בדרכם אל ארמון המלך, בקראו לפני המלט פרק מדברי ימי הריסות טרויא, התעורר ככה בסערת רגשותיו המדֻמות לצרת נפש הֶקוּבָּה (Hekuba) אשת המלך פריאם, עד כי עיניו מלאו דמעה, מתניו – חלחלה וכל יצורי גוו – דאבה ושבר רוח. הדבר הזה הזכּיר להמלט את צרתו ואת שבועתו לרוח אביו; והנה הוא שופך על נפשו נאצות וגדופים על התרפּותו במעשהו וקורא לנפשו: ריק, מְעַוֵל, נבל, פותה, אין לב, חולם, הוזה. אבל אחרי כל אלה המלט מבקש חשבונות רבים ומוצא גם פֹּה מקום להשתמט. על לבו תעלינה מחשבות: אולי כל מראה עיניו וכל משמע אזניו לא היו בלתי אם מעשה שטן. אולי רוח רעה, אשר נפש נכאה כמֹֹהו עלולה להתפעל ממנה ביותר, התחפשה בדמות אביו, להעבירו על דעתו ולהכשילו בחטאת דמים. פתאֹם תעלה תחבולה חדשה על מחשבתו, להשליך חַכּה במעמקי נפש המלך ולדלות משם מצפּוּניו. הוא מבקש מלהקת המשחקים לערוך בארמון המלך מחזה “רֶצח גַנזָכּה”, אשר הוסיף בו הוא טורים אחדים, לעשותו מכֻוָּן יותר עם רצח אביו כפי אשר מסר לו הרוח; והוא ורֵעו הורץ, אשר הביאו עתה בסודו, יטביעו במלך את עיניהם, לראות את הרשֶׁם, אשר יעשה המחזה עליו.

מראה השחוק הזה, אשר הוצג בארמון, לא החטיא את מטרתו. כל מלה ומלה ממנו פלחה כחץ שנון כליות המלך והמלכה, אשר ראו בו את דמות תבניתם, אך לא יחסרו בחזיוֹן הזה דברים קשים כגידים גם להמלט, אשר ישַׁוו את מכשול עוונו לנכח פניו.

גַּנְזַכָּה, המלך היוצא בשחוק, אשר יחוש בנפשו, כי כחותיו הולכים ורפים, בשיחו עם רעיתו יתאונן באזניה כי יומו קרוב, ועוד מעט והלך בדרך כל הארץ, והיא תאריך ימים אחריו, תציץ ותפרח. ואולי עוד תשוב ותהיה לאיש אחר. וחברתו אשת חיקו, תשיב לו אמריה בשפת חלקות:

“שֵׁנִית תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ – אִשָּׁה בַּעֲלָהּ רוֹצָחַת”!

דברים, אשר ירדו כראש פתנים אל קרב המלכה אֵם המלט, אשר בטרם כָּלוּ עוד ימי אבלה, מהרה ותנשא לדודו.

אך בטרם הספיק עוד לראות נקמתו באמו, אשר “לענה ורוש” היו לה הדברים הנמרצים האלה, והנה ישׂבּע מררות אף הוא לשֵמע האמת המרה, היוצאת מפי גנזכּה, אשר לא יאמין בדברי אשתו, ובהמון שבועותיה ויחשדנה בצדק כי לא תעמוד בנסיון, והימים הבאים ישכיחוה כל מוצא שפתיה, נדריה וכל אסריה. ובמרוצת דבריו יחוה דעתו, כי כח הרצון, המעורר את האדם להחליט ולעשות דבר, חזק הוא בראשיתו, בעת אשר הרגש עודנו חָדש בנפשו, אבל הולך הוא הלוך ורפֹֹה, ככל אשר יתמהמה האדם להוציא חפצו לפעלו; כי זכרון הרֹשֶם, שעשה הרגש האדיר בעתּוֹ, הולך ומִטשטש לאט לאט. עד אשר באחרונה ימחה ויחלוף כליל; או לפי סגנון לשונו של שקספּיר: הרצון הוא עבד נושא כלים לזכרון ועמו יחד ילך וירפה במשך הזמן; ולכן לא יפּלא עוד אם "אֹמר נגזר פעמים רבות נחללה, ודבר יפלֵה אדם בשאון ורגשת הרוח, אחר ישקט שאון, יכלה ויעלה ברוח.

הדברים הנמרצים האלה קולעים למישרים, אל לב המלכה אם המלט, אשר נחפזה לשכוח את אלוף נעוריה. אך בדרך עברם יכולים היו לפצוע גם את לב הנסיך וליסרו קשה על תתּו לַזמן להשכיח מלבו לאט לאט את נדרו ואת שבועתו לאביו.

חפץ המלט הצליח בידו. חטאת המלך יצאה ממחבואה, ותעמוד ערֻמה לעיני המלט והוֹרץ המתבוננים עליו. המלך, אמיץ הלב, נבעת למראה פשעוֹ; משמים ונדכא בא אל חדרו, והנה הוא מתאמץ להקל מעליו משאו הנורא ומתעתּד לשפוך צרתו לפני אלהיו. בעוד המלך נאבק עם מחשבותיו הקשות והנה המלט בא החדרה, ומוצא שעת הכשֶׁר מאין כמוה לבצע נקמתו. המלך שטוח לארץ ומעבדיו אין איש אתּו. אפלה כסתה פני תבל, דממת מות שׂוררה מסביב ולב המלט נכון לעלע דם רותח, ולעשות מעשים אשר למראיהם ירגז היום. אך כמעט יעיף עינו במלך, הכורע לפני אלהיו, חיש קל יהפך עליו לבבו, ורעיוניו ישאוּהו הלאה מן המטרה, אשר ישאף אליה. פתאֹם תעלה על לבו מחשבה זרה, אם יפה יעשה בהמיתו את המלך בעת עמדו בתפלה; אם תהיה נקמתו שלֵמה, בשלחו את נפשו השמימה ברגע הטהרו מחטאותיו, בעוד אשר אביו הומת בידו בלא תפלה ובלא ודוי. כהמלט כהמלך פוסחים עתה על שתי הסעיפים, את שניהם ימלא חפץ נמרץ לעשות מעשה אשר גמרו בלבם אך שניהם קצרי יד מהפיק זממם. המלך שואף לתשובה ולתפלה, והמלט – לנקם ודם. בעד האחד יעצור גֹדל פשעו ועוונותיו, ובעד השני רֹב דקדוקיו וחשבונותיו. המלך, הטובע בבוץ, ככל אשר יתאמץ לעלות ממנו, כן יוסיף לשקוע בו, והמלט, הצולל במעמקי עשתּנותיו, ככל אשר ייגע להחלץ מהם, כן יוסיף להאחז בם. אך לאחרונה תכרע נפש המלט תחת משא שרעפּיה החדשים; והוא דוחה את נקמתו למועד אחר, איּם ונורא יותר. המלט יוצא, והמלך קם מכרוֹע על ברכּיו, כי התפלל לא יוכל. מרגיש הוא כי כטובל ושרץ בידו נפלא ממנו לשוב בתשובה.

בנפש נרעשה ונשערה עד מאד יבוא עתה המלט אל חדר אמו ושופך עליה את תוכחת חמתו, ובחשבו, כי דודו מסתתר מאחרי היריעה, יביא בה צור חרבו בחפזה, והורג בשגגה את אבי אהובתו, את פלון. ובכן האיש הזה אשר נפשו היתה סולדת עליו משפוך דם רוצח, ירצח למורת רוחו נפש נקיה. במקרה הרע הזה יראה המלט כעין עֹנש לנפשו על התרפּותו במעשהו. אך המעט לו זאת, והנה רוח אביו שָׁב ונגלה אליו פתאֹם להזכירו את שבועתו וגם לשנן לו מצות כבּוד אֵם, אשר למרות פקֻדת אביו, בהגלותו אליו בפעם הראשונה, עבר עליה עתה בשׂערת רוחו.

תוצאות עריכת המחזה בארמון המלך היו, כי כמעט עברו שעות מספּר, והמלט משֻׁלח בפקֻדת המלך “בעבור טובת נפשו” עם שני רעיו, רוזנקרנץ וגלדנשטרן, אל ארץ אנגליה. אך בטרם יבוא על האניה והנה הוא פוגש על דרכו בחיל אמציה, נסיך נוֹרוֶגיה, איש כביר לב ורב פעלים, ההולך דרך ארץ דַניה למלחמה על פולין. הנסיך הצעיר הזה, בחשבו כי עתה במוֹת המלט הזקן נשברה זרוע דַניה, אמר בראשונה לעלות עליה למלחמה, להשיב לנוֹרוגיה את הנָפות, אשר קרע ממנה המלט המת, ולגֹל מעל ארצו את החרפה, אשר נפלה עליה לפני שלשים שנה. אך קלודיוס, מלך דניה החדש, השכיל לקדם את פני הרעה, בפנותו אל מלך נוֹרוֶגיה, דוֹד אמציה, כי יעצור בעד מערכי לב בן אחיו. והנסיך, המלא כח עלומים, והנאלץ לבטל עתה רצונו מפני דודו הזקן ורפה הכח, לא ינוח ולא ישקוט עד מצאו תשלומים אחרים לרוחו השואפת לגדולות. והנה הוא יוצא עתה למלחמה על פולין, לכבּוֹש שם רצועת ארץ קטנה, אשר דין ודברים לנוֹרוגיה עליה מקדם, ואשר כל פּרי ושכר אין בה, זולתי שֵׁם נקרא עליה. נפש המלט יודעת מאד, כי רצועת ארץ הלזו איננה שוה בקרבן אשר יוּבא עליה, ולבבו ידאב על מלחמות האדם באדם, אשר “כמכה פנימית” תאכלנה בלי חמלה אלפי נפשות, בגלל “קש נדף” או “קליפת ביצה”; ובכל זאת הרוח הכביר המפעם בקרב אמציה, הנסיך הצעיר והענג הזה, פועל עליו פעֻֻלה נמרצת. בלשונו אין מלה להביע בה תהלת האדם המעלה, אשר “תאות כבוד ממרום תּפּח בקרבו הרוח” היודע למצא חפץ וענין גם בסבה מיֻסדת על בלימה, לריב ריבו בגֹדל נפש, בעת אשר כבודו דורש אותה ממנו. הדבר הזה, אשר כחץ פתאֹם ירד חדרי בטנו, ישוב ויפרפּר את נפשו, כליותיו ייסרוהו מוסר נורא, על אשר ברב חשבונותיו לא מלא עד כה אחרי פּקֻדת אביו, אשר עליו להוקירה מכל כבוד ומכל חובה. ואחרי נאצות וגדופים אשר ישוב וישליך על נפשוֹ יכלה אמריו:

"לְמִיּוֹם הַזֶּה, שְׂעִפַּי, תִּשְׁאֲפוּ דָמִים וָרֶצַח,

אוֹ אַךְ אָוֶּן, אֶפֶס, יַחְדָיו תִּהְיוּ לָנֶּצַח". –

מראה השׂחוק, אשר נערך בארמון בדעת ובכשרון, גִלה לשני ראשי הגבורים אשר בחזיון לאיש איש מצפּוּני לב עמיתו. כל אחד מבעלי הדברים יודע, כי צפוי הוא אל קרץ כל עוד אשר משנהו מתהלך בין החיים. המלך איננו מחמיץ את מעשהו, ואחרי עבור שעות מספר מרגע הִגָּלות סודו, והנה בן אחיו שלוּח באניה בחברת שני רעיו, רוזנקרנץ וגלדנשטרן, אל ארץ אנגליה שהיתה אז נכנעת לדניה, להרים משם את תרומת הארץ מיושביה, כפי נוסח הדברים ששלח המלך בעל פה, או להרים שם את ראשו מעליו, כפי נוסח הפקֻדה שבכתב. אכן גם לב המלט לא ירגיע ויחבל מחשבות, לסכל את עצת דודו. בתוכחתו לאמו אחרי העבירו לפניה את דמות חטאתה, ואת תמונת דודו בכל גֹעל נפשו, וכי אין טוב לה כי אם לפרוש ממנו, יערוך לפניה באחרונה את מחשבתּו הרעה אשר הוא חושב עליו לשלחו ביד שני רעיו בדרך לא ישוב ממנה. וברוח סמוך ובטוח יגיד לה מראש, בלעג בלתי מסֻתּר, כי עצתם תעלה בתֹהו וחמתם על קדקדם ירד. כי יעמיק לטמון רשתּו כאַמה מתחת לרשתּם ולשלחם בסערה השמימה:

"סֵפֶר נִכְתַּב וְנֶחְתָּם, וּשְׁנֵי רֵעַי מִנֹעַר,–

בָּהֶם בָּטַח לִבִּי, כְּבִטְחִי בְּפֶתֶן וָצֶפַע –

יִשְׂאוּ פְקֻדַּת מַלְכָּם, לְפָנַי יָסֹלּוּ דֶרֶךְ,

וְיַנְחוּ אוֹתִי אָרְחוֹת מִרְמָה. יַעֲשׂוּ מַעֲשֵׁימוֹ! ¹

כִּי־יִִיף הַשְּׂחוֹק, בַּעֲלוֹת חָרָשׁ עָרוּם בַּסָּעַר,

וְנֻפַּץ בְּפַחִים טָמְנוּ יָדָיו; וּמָרָה תֶהִי,

אִם־לֹא אַעֲמִיק לַחְפּוֹר כְּאַמָּה לְשַׁחְתָּם מִתָּחַת,

וּכְמֹץ אֱסָעֲרֵם אֶל פְּנֵי יָרֵחַ. מָתוֹק לְעֵינַיִם

בִּפְגשׁ פָּנִים בְּפָנִים יַחְדָו תַּחְבֻּלוֹת שְׁתָּיִים."

תחבולות המלט הצליחו. בהיותו באניה, ושנָתו נהיתה עליו, קם ויגשש באפלה סביבותיו, והנה עלה בידו צרור החפצים אשר לרעיו, ושם מצא פקֻדה כתובה וחתומה אל מלך אנגליה, להסיר מעליו את ראשו כמעט תדרוך כף רגלו על אדמתו. בסערת נפשו העצומה, בטרם הספיק עוד לקבץ את רעיוניו המפֻזרים, מהר ויערוך פקֻדה אחרת, בתתו שם תחת שמו את שמות שני רעיו המתנקשים בנפשו. ממחרת היום ההוא התנפלו “שודדי ים” על הנוסעים; ובקשרי המלחמה קפץ המלט על אניתם, ויפול שבי בידם לבדו; ורוזנקרנץ וגלדנשטרן הוסיפו לעשות דרכּם לארץ אנגליה.

השודדים, אשר כדברי המלט, “ידעו את אשר המה עושים”, השיבו את הנסיך על אדמת דניה. ובכן שב שדה המערכה בין שני ראשי הגבורים אל המקום אשר היה שם בתחלה.

בין כה וכה ובדניה נעשו חדשות. עפליה, בדאבונה על אביה כי מת, ועל דודה כי נגלה, יצאה מדעתה, ותמצא מותה בשבֹּלת הנהר. שמועות שונות נפוצו בארץ על דבר מות פלון, אשר היה מכֻסה בערפל, ועל אֹדות קבורתו, אשר נעשתה בלאט שלא לפי כבודו ולא לפי זמנה (כי המלט הטמין את עצמותיו באחת ממחבואות הארמון ולא במהרה נמצאו).

החזיון אשר לפנינו הולך וקרב בפסיעות גסות אל קצו והנסיך לא עשה עוד כל צעד אשר יקרבנו אל מטרתו. כל ערמת המלט עמדה לו רק להפר את מזמת דודו לפי שעה, ולהשיב את הדברים לקדמתם. אך הפרט האחרון איננו כי־אם מראה עינים. ומצב כפוֹת המֹאזנים אשר לשני בעלי הדברים נשתּנה הרבּה מאד לרעת הנסיך, מעת אשר השכּיל המלך להסב אליו את לב לארת, ולהקימו להמלט לאויב ומתנקם, אשר חמת קנאתו לא תשוב מפני כל.

בשיחו האחרון עם נפשו שמענו את הנסיך נוטל עליו שתי דרכים: שאיפת נקם ודם או העדר ואפיסה לעד. אכן כּמשפטו הוא בוחר גם בפעם הזאת בדרך השניה. רפיון לב המלט – שהיה טבוע בנפשוֹ מלֵדה או פרי מקרי ימיו הקשים – לא זו בלבד שלא נתמעט בימים האחרונים כי אם הלך הלוך ורב. כשובו מדרכו הוא כבר גבר אין איל, כי אם איש אשר כחו וגבורתו עזבוהו כָּלה וכל מטרה בחיים אבדה ממנו. בהתהלכו עם הוֹרץ רֵעו על שדה הקברות הוא הוגה אך נכאים. כל מעשי תבל בעיניו הבל הבלים הכל הבל. מתרדמת נפשו העמֻקה יתעורר המלט למראה לויה גדולה, המוֹבילה לקברות נפש אחת ממרוֹם עם הארץ, ולמשמע דברים יורדים חדרי בטן אשר יצאו כאש מפי אחי המתה המביע את כאבו ברֹחב פה ובמלין נעתרות, ישפוך כל חמתו על קדקֹד אדם בליעל, אשר בשֶׁלוֹ באה עליה כל הצרה הזאת. והמלט – אשר אליו כוננוּ הדברים האלה, אשר הכיר בפני הדובר עליו עתק את לארת אחי עפליה – כשמעו את שם כבודו מנֹאץ בפי אחי ידידת נפשו אשר אהב באמת, לא יכול עוד להתאפק והוא מגיח ממקומו לקראת חורפו וכנכון להגן על כבודו יקרא בקול: “אנכי המלט הדני, אשר שֶׂפק בידו לתת דין וחשבון על מעשיו”. לארת המר והנמהר, אשר לא יכול למשול בּרוחו גם שעה קלה מתנפל על הנסיך ומבקש לחנקו כרגע. אך העומדים מפרידים בין שני הנאבקים. והמלך ממהר לרקע את הברזל בעודנו רותח: ובטרם יספיקו המלט ולארת לנוח מסערת רגשותם, והנה שניהם קרואים אל המלך להראות את כשרונם ולהתגושש לפניו. נפש לארת כבר מוכנת ועומדת למלאות את חפץ המלך בכל עת ובכל שעה. וגם המלט, אשר לא יחוש “בשחוק גבורים” זה כל שמץ דבר בליעל, בבטחו בכשרון זרועו ואמוּן ידיו נאות להצעת דודו, אם אמנם למרות רוחו והרגשתו הפנימית. והמלך אשר לא יאמין גם בזרוע לארת גם לא בחרבו החדה והמרעלה יוסיף זהירות על זהירות ובידיו הוא מכין כוס יין מהול ברעל חזק למען ישתה ממנה המלט כאשר יחם לו בהאבקו. ואחרי הכינו את הכל במועצות ובדעת, המלך מתיצב לראות בשחוק האָיֹם ולהתבונן ברוח נכונה על מוצא דבר, בלב סמוך כי חפצו בידו יצלח וישב על כסאו לבטח.

אמנם רוח אחרת היתה את יוצר החזיון, את שקספיר. למרות הכלל המקֻבּל בידי יוצרי חזיונות להיות כל המעשים מתפתּחים ויוצאים מעלילות הנפשות הלוקחות בהם חלק, בתור סבות ותוצאותיהן, ומוצָא דבר החזיון כסבה אחרונה לכל אותן שקדמוהו, הנה הרשה לעצמו שקספיר לסור מן הדבר הזה ולהכניס בסוף החזיון כמו יד נעלמה כביכול יד ההשגחה העליונה המשַׁנה את פני המקרים כרצונה. המלכה שותה שלא מדעתּה מן הכוס אשר הוכנה לבנה ונופלת מתה. שתי החרבות מתחלפות בידי המתגוששים וגם שניהם נפצעים בחרב המרעלה. לארת בראותו את המלכה כי מתה ואת קיצו כי קרוב, גולה את אֹזן המלט על דבר הבגד. והמלט בעוד רוחו בו מביא צור חרבו בלב המלך הרוצח, בלי כל מחשבה מראש וכמעט בדרך מקרה.

IV    🔗

השקפת המבקרים הראשונים

כל המבקרים במאה השמונה עשרה מימות רוא (Rowe) שכתב דבריו בשנת 1709, ועד גטה (Goethe), שגלה דעתו בשנת 1795, אשר ראו בחזיון המלט רעיון נקם ושלם, מצאו לו דמיון באחד החזיונות, אשר למשוררי יון הקדמונים. בחזיון אוריפידס (Euripides), הידוע בשם אלקטרה (Electra), יסֻפּר, כי בהיות אגממנון (Agamemnon) עם יתר מלכי יָוָן במצור על טרויא בגדה בו אשת חיקו, ותעגב על מאהבה איגיסטס (Aigistes) מלך מֶקֶנֶה, אשר משכה בחבלי זמתו, ואת אגממנון השב ממערכות המלחמה, רצח חרש. אורסטס (Orestes), בן אגממנון הצעיר, נשבע לקחת נקם מעושה הנבלה, ואלקטרה אחותו מעוררת אותו בכל עז לבצע פעלו. שבע שנים תמימות יתעתד אורסטס ויכון לקראת אויבו ולא ינוח ולא ישקוט עד הקימו מזמת לבו. ואת רוצח אביו יוריד בדם שאולה, ואת אמו הבוגדה ישלח אחריו אל ארץ תחתית. מוסר כליותיו על המיתו את אמו לא יתן לו מנוח, עד כי יצא מדעתו, אך כעבור ימים רבים ירפאהו האלהים מחליו.

והמבקרים אשר העריכו את שני החזיונות האלה, את המלט ואת אלקטרה, איש אל אחיו, מצאו כי יש יתרון רב לחזיון אורידיפס, אשר מטרתו תמיד לנגד עיניו, על חזיון המלט האובד דרך וכל מעשיו הפוכים, ותחת עשות נקם בחוטא אחד, יאַבּד כמה נפשות נקיות (פלון, לארת, רוזנקרנץ וגלדנשטרן), ויסב גם בנפשו ובנפש אמו. ועל־פי הדברים האלה הוציאו משפט כי לא הצליח שקספּיר במעשהו הפעם, ויצור כפיו זה לא עלה בידו יפה. ואחרים כוָלטר (Woltaire) וכנָוֹתיו הוסיפו עוד יותר להרשיע את המליץ ולשים חלקו בין הסופרים הבּרבּרים והאכזרים, המתענגים למראה שפיכות דמים, כי הִרבּה חנם את מספר הרוגיו. אולם גם כל המומים והחסרונות אשר חשבה הבקֹרת הקשה הזאת למצא בחזיון המלט, לא היו בכחם להוליך תועה את הרגש הטבעי, אשר פעמים רבות ייטיב לראות מאלפי משיבי טעם. החזיון לא חדל למשוך אחריו קוראים רבים; בתי תיאטריות לא פסקו מהציג אותו לעיני רואים; המונים רבים נהרו תמיד לראות בשחוק, וגדולי המשחקים אשר בארץ התחרו לנסות בו את כֹחם, כאלו הרגישו כֻלם, כי רעיון מסתּתּר מתחת לחזיון הזה, רעיון עמק אשר ירתּק אוֹתם שלא מדעתּם למרות כל המשפטים, אשר בּראוּ להם מראש על־פי המבקרים המספרים בגנותו.

V    🔗

השקפת המשורר האשכנזי גטה, שהמלט איננו מֻכשר מטבע נפשו היפה והעדינה למלאות את מלאָכות הנקם אשר הטיל עליו רוח אביו למורת רוחו.

ההשקפות על חזיון המלט נשתּנו מעִקרן במוצאי המאה השמונה עשרה. הראשון אשר העמיק יותר להתחקות על חזיון המלט הוא גטה (Goethe), אחד מגדולי הסופרים והמשוררים באשכנז. המשורר הזה מוצא, כי כל הזרות אשר פגשו המבקרים בהליכות המלט אינם כשגגה והעלם דבר מאת שקספּיר, כי אם להפך, הכּל היה צפוי אצל החוזה מראש, וכל מעשי גבּוֹרו שאינם מכֻוָּנים למראה עינים אל מטרת חפצו, שקולים וערוכים במחשבה תחלה. מגמת פני שקספּיר היתה להציג לפנינו ענות נפש איש, אשר לפי מזגו ותכונת רוחו אין בכחו למלאות אחרי המעשה אשר הוטל עליו. בצביונו זה יגלה אלינו הנסיך הצעיר כמעט בראשית דרכו, אחרי אשר כבדה עליו יד רוח אביו לקחת נקם מרוצח נפשו. כהשיבו אל לבו את השערורה אשר נתגלתה עתה באזניו ואת המלאכות הקשה אשר הוטלה עליו: כאלו יצא העולם כֻּלו ממסגרותיו וחזר לתֹהו ובֹהו ועליו להשיבו על מכונו כקדם, יתאונן על רֹעַ גורלו ויקרא מנהמת לבו:

"מִתּוֹךְ מִסְגְּרוֹת חָרְגָה תֵבֵל. אוֹיָה לְכוֹס־זָעַם!

כִּי לָשׁוּב וּלְתַקְּנוֹ עָלַי הוּטַל הַפָּעַם!"²

על פי שני הטורים האלה, אשר בהם ימצא גטה את המפתּח לכל חזיון המלט, יחרוץ המשורר הזה משפט, כי חפץ שקספּיר להציג לפנינו בחזיון המלט נפש קצרת אוֹנים, שלא הגיעה לגבורה הדרושה לבצע את המפעל הכבּיר, אשר הוטל עליה. “הנה פֹה לפנינו אַלוֹן נטוע בכלי יקר, אשר ידי יוצרו כוננוּהו לשאת בחיקו אך פרחי חמד; שרשי העץ יסֻבּכו וישתרעו, והכלי הנחמד יתפוצץ לרסיסים; נפש נעלה, רכה וענֻגה, חותם תכנית כל מדה טובה, אך חדלת כֹח וזרוע בשר, העושים את האדם לגבור, כורעת ואובדת תחת משׂאה, אשר אזלת ידה מִשֵּׂאתוֹ וגם מפרוֹק אותו מעליה” (ווילהעלם מייסטערס לערניאהרע, פיערטעס בּוּך דרייצעהנטעס קאַפּיטעל).

VI    🔗

המלט פילוסוף מלֻמד הוא איש שחכמתו מרֻבּה ממעשיו ונטיתו למחקר החלישו בלבבו את הכשרון למעשׂה.

השקפת המשורר האשכנזי בעִקָּרה, החושבת את רפיון רוחו של הנסיך לא לשגגה שיצאה מלפני החוזה הבריטי, כי אם כמחשבה עמֻקה, ערוכה וצפויה ממנו בכוָּנה מראש, או במלין אחרות הרואה בהמלט דמות האדם הנעלה, חוקר ופילוסוף, אשר המחקר והעיון לקחו את כל לבבו וישביתו מפניהם את החפץ והכשרון למעשה, ההשקפה הזאת מצאה עד מהרה מסלות בלב המבקרים, אם אמנם, כניצוץ אור הנופל על זכוכית מלֻטשת ומתפּרד בה לכל מראי הקשת, קִבּלה ביד הבאים אחריו צבעים וגַוָּנים שונים, העוברים לאט מן הצבע המזהיר והמבהיק עד הכהה והאָפל ביותר. ובחרתּי מהן את ההשקפות הנכבּדות שנתפשטו ביותר לתת את תּמציתן לפני הקוראים.

המתונים והנוחים בהם רואים בהמלט דמות גבר לא יצלח בחיים, איש אשר חכמתו ודעתּו אִבּדוּ בקרבו את המתנה הטובה, אשר נתן הטבע לבני אדם לעולל עלילות ולעשות מעשים. מגמת פני שקספּיר להעיר לנו אֹזן על הצֹרך הגדול לעשות שלום בין חיי הרוח וחיי המעשה ולהביא מִפְלָס ישר בין משאלות העולם החיצוני ובין דרישות הנפש והרגש הפנימי; ולנטוע בלבנו את הדעת, כי המעשה היא תכלית כל היצור וכי כל סגלות החכמה והמדע, גם אם יָקרוּ מפנינים, יביאו לנו לא אחת נזק ורעה רבה – והחפץ הנפרז להתפּלפּל ולהתפלסף במדה יתרה על אופן המעשה יהיה לנו פעמים רבות לסבה כי נאַבּד בידים את שעת הכשֶׁר ותושיה נדחה ממנו וכל מי שחכמתו מרֻבה ממעשיו גם הוא ממבַלי עולם.

VII    🔗

המלט הוא, לפי דברי מקצת מבקריו, בעל רוח קצרית לתמונוֹתיה השונות: רוח נעכר (מרה שחורה), שונא הבריות ותאב לראות את העולם בנווּלו, חולה הנפש.

בצד הפּתגמים המחֻכּמים, המאמרים המזֻקָּקים וההגיונות העמֻקים אשר יפיקו שפתי המלט על כל מדרך רגל, ויציגו אותו לפנינו בתור גבר כלול בהדרו, הנה לא יחסרו בפני הנסיך גם בהרות בהרות אשר יעממו את אורו: מעשים ועלילות אשר לא יתנו כבוד לשמו ולזכרו. כּתָמים מכערים כאלה דרכּם להמצא לרֹב בחצרות מלכים, כפרי גדל לבב, גאות מולדת, בּוּז לכל אדם וחטאים אחרים אשר יִוָּלדו על ברכּיהם. מעוונות כאלה הנדושות בין רַבּי הארץ בעקב, מדֵעות קדומות ונפתּלות העוברות בבתים כאלה מאבות לבנים לא נקתה גם נפש הנסיך המלט אשר הסכין עמם מראשית ימי נעוריו ונעשו לו כהתּר, וגם שקידתו בלמודים לא יעצרו כֹח לשרשם מלבּו. והנסיך בעצמו יודע את עוונותיו אלה: “לא רחוק אנכי מצדקה”, יאמר המלט לעפליה, “ובכל זאת הנקל להרשיע את נפשי בעוונות אשר טוב טוב היה אלו לא ילדתני אמי”, “הנני גא מאד, רודף כבוד ושואף נקם” (1, III), מדות אשר הביאוהו באחרונה לעריכת פקֻדתו הנמהרה.

אבל חבל מבקרים שונים, אשר חשבו למשפט, כי לא היתה את נפש שקספּיר, להציג לפנינו את המלט כאדם המעלה, כי אם להראות אותנו את מומיו ואת חסרונותיו, דִּמו לראות בהמלט איש בעל כשרונות נפלאים וגדול בלמודים, אבל בעל מדות רעות ונשחתות, שיש להתרחק ממנו. ובדרכם זו הפליגו מאד ללכת עד כי כמעט שלא ידעו כל גבול לרוחם. ואיש איש מהם מתחרה לעבור את אחיו לעשות את הנסיך לְרַאֲוָה ולבלתּי השאיר בו מתום. הטובים שבהם משַׁתּפים מדת הרחמים למדת הדין. ובחפצם להפוך בזכותו, יאמרו עליו כי הטבע עשהו ישר, ורק מקריו הרעים אשמים בכל מעלליו, אשר לא טובים. עָניוֹ ומצוקותיו עכרו את רוח בינתו והעבירוהו על דעתו, השחיתו מדותיו הטובות עד כי נעשה לאכזר מר־נפש ומתנקם, שמח לאיד (לפי דעת המבקרים האלה היה השגעון אשר עטה המלט לעיני רואיו לא שגעון מדֻמה אך שׁׂרש היה לו בנפשוֹ אם כמחלה עוברת, או כחסרון נטוע בו מלֵדה).

אחרים בהם הוציאו על המלט משפט קשה מזה, ואמרו עליו כי נולד במומו, כי היה מעֻוָּת ומשחת מבטן וכי היה מטבעו איש מתענג לראות את העולם כֻּלו בקלקלתו ובנווּלו, אשר טוב היה לו שלא נברא משנברא, וגם גזרו עליו אֹמר, כי אלו הגיע למלכות, לא זו בלבד, שלא היה טוב מדודו כי אם היה עובר אותו באכזריותו ובזדון לבּו.

ומבקרים אחרים, אשר יד היתה להם בחכמת הרפואה ראו בהמלט איש חולה הנפש; וגם קראו בשם את המחלה הזאת, אשר פי הרופאים יקבנה Melancholia attonita (מרה־שחורה משעממת) ויתפלאו על שקספּיר, כי השכיל ברֹב כשרונותיו לפרוש אותה לפנינו לכל אותותיה וסמניה המֻּבהקים.

VIII    🔗

מומי המלט

לגדולה באשמות המלט הסכינו רֻבּי המבקרים לחשוב לנסיך את התהלכו עם רעיו, רוזנקרנץ וגלדנשטרן, אשר אולי היו נקיים מעוון, ולא ידעו במזמות המלך, והנסיך משלחם אל ארץ תחתית, אחרי אשר כבר סכּל את עצת ראש צורריו, בהכחידו את פקֻדתו, ויד רעיו לא יכלה לעשות לו עוד כל רעה. אין זאת כי־אם רֹעַ לב ונקמה שפלה. לכן יחליטו המבקרים האלה כי היה הנסיך רע ונשחת מבטן או מקרי חייו השחיתו את דרכו. אולם האין למצוא למעשה המלט סבּה אחרת, נכונה ומתאימה יותר עם מֻשגי הדורות ההם והעושָׂה את מעשיו לפשוטים ומובנים מאליהם? המלט עומד ברגלו אחת בתקופת התּחִיָּה, אשר שנתה בדברים רבים לטובה את מֻשגי האדם הקדומים; אבל בראשו ורֻבּו עודנו שקוע בהשקפות שבאו לו בירֻשה מאבות אבותיו ונבלעו בדמיו. הנסיך למד תורה רבה בבתי המדרש באשכנז וגם שמע לקח מוסר ותושיה מחכמי המורים המצֻיָּנים שהיו בימיו. אבל כדברי המלט בעצמו “נטעי הצדק אינם נקלטים יפה בגזענו כי הזקין עד אשר יחדל מתת טעמו הסר” (1, III), הדעות הקדומות והנושנות אינן ממהרות לפַנות מקום לחדשות ולטובות מהם. וסוף סוף המלט הוא בן מלכים, אשר בנוהג שבעולם לא על נקלה יוַתּרו על “זכיותיהם הטבעיות”, על המתנות הטובות אשר חלק יוצר האדם לממלאי מקומו בארץ. המלט בשׂימו עין על גוית פלון חלל ידיו נפטר ממנו בגאוה ובוז:

סָכָל אֻמְלָל, פּוֹתֶה נִמְהָר, נִדְחָק בְּכָל מָקוֹם.

לְמָרוֹם מִמְּךָ חֲשָׁבְךָ לִבִּי. לְגוֹרָלְךָ נוּחָהּ!

ועל שאלת הורץ, אשר אחרי הִוָּדע לו מפי המלט את כל הקורות אותו, ישאלנו בחרדה וברגזה: “ובכן רוזנקרנץ וגלדנשטרן יוספים ללכת הלאה!”, ישיבנה הנסיך במנוחה:

"וּמֶה בֶּן־אִישׁ? לִשְׁלִיחוּת זֹאת הֵמָּה עָגָבוּ.

לִבִּי בְּתוֹכִי, הוֹרָץ, בַּל יַךְ אוֹתִי עָלֵימוֹ.

מַעֲמַל הַוַּת נַפְשָׁם אֲבַדּוֹן וָמָוֶת לָמוֹ.

אַךְ־אֵיד נָכוֹן לִיצוּרִים נִקְלִים וְחִדְלֵי יַחַשׂ,

בְּבוֹאָם בֵּינוֹת לְמַדְקְרוֹת לוֹחֲמִים אַדִּירֵי אָרֶץ.

כל מלה ומלה, היוצאת מפי הנסיך, קוראה באזנינו ככרוכיא, מה רב ההבדל בין דם מלכים ורוזנים, שכֻּלו תכלת ובין דם אחד האדם, שהוא כדם הצבי, וכדם האיל.

ואם כדברי הנסיך, בטרם הספיק עוד לאסוף את רעיוניו המפֻזרים, ישב ויערוך את פקֻדתו, החותכת משפט מות על שני בני לויתו, הנה היה גזר דינם ערוך אצלו מראש, על־פי היסוד שהיה נהוג בעולם מששת ימי בראשית, כי לאיד נכון כל יציר נקלה וחדל היחש, בבואו בינות למדקרות לוחמים אדירי ארץ, ואשר היה נר גם לרגלי המלט בפקֻדתו זאת.

IX    🔗

המלט כליל החכמה והמדע וכל מדה טובה, אך נשען על בינתו יותר מִדָּי.

אך יש אשר חשבו להמלט את התמהמהו במעשה הנקם לשבח ויחשבוה לו לצדקה.

אחד מן המבקרים אומר למלא את פּתרון השאלה בהכּרת נפשו העמֻקה, בדעתו התּקיפה והקשה כברזל, בצדקתו וביראת חטאוֹ. המלט הוא גבר חכם בעֹז, בעל בינה רחבה ורוח כביר, וכח ורצון לו לעשות גדולות; אך כֹּחו ורצונו נשמעים רק לבינת לבבו ולרגש נפשו הפנימי, לרגש הצדק והישֶׁר, הממלא את כל קרביו. כל מעשיו נחתּכים רק על־פי דעת עצמו ורצונו החפשי ואינם נזקקים לפקֻדה הבאה אליו מן החוץ. ולכן לא יוכל לבצע כל מזמה אשר הוטלה עליו למרות רצונו ולא ברוחו חוללה. רוח האמונה, הישֶׁר והצדק ורגש לבּוֹ הפּנימי לא יתּנוהו להאמין, כי רוח טהור ירד משָׁמַיִם ארצה, להסית את לב בנו לשפוך דם; ונפשו סולדת עליו להמית איש – גם לוּ יהיה רוצח שבעתים – בטרם עמדו למשפּט. רוח האמונה, הצדק והישֶׁר מזה והרגש הטבעי ותאות הנקם מזה עורכים מלחמה נוראה בלב המלט, אשר מסבּות יתהפּך בּתחבולותיו להחזיק בידו את השלטון על רגשותיו ולעשות מעשהו ברצון נפשו ובבחירה חפשית. נפשו תחוג ותנוע כבכף הקלע, ובאחרונה היא כורעת תחת משאה ואובדת בצִדקהּ.

ההשקפה הזאת לא תשים עוד כל עָקֹב למישור, והנפשות הנקיות, הנִּספּות בחזיון הזה בלא משפט, צועקות אלינו מן האדמה, ודורשות עוד דין וחשבון. ולכן יתאמצו המחזיקים בה למצוא בהמלט עוון אשר הסב בכל אלה. נפש המלט הנעימה והנחמדה מתעותת ומתפתלת בנפתוליה הקשים והרבים; טהרה ויפיה יהפכו למשחית ופגיעתה נעשית רעה, וכל הקרב הקרב אליה לא ינקה. השאיפה העזה, אשר הלכה ושגשגה, מבלי משים בקרב לבו, כי הכח היוצר, בתבונתו ובכשרון מעשיו, יעשה וגם יוכל למשוֹל בסדרי בראשית ולשַׁנות אותם כרצונו, נושאת עליה כֶּתֶם חטאת מֶרי, אין זאת כי אם התאוה להסיר יד האלהים ממַנהגת ולעשות רצון בן תמוּתה למשפּט חרוּץ ומחלט, התאוה להיות כאלהים – היא לא תצלח. המלט בכל תפארת נפשו ובכל סגֻלות כשרונותיו יחטיא את המטרה ולא יגיע אל מחוז חפצו. בכל מועצותיו ועלילותיו יפיק פליליה, יכּשל ויכשיל אחרים עמו ונקיים בעוונו יספוּ.

X    🔗

המלט כֻּלוֹ זכאי, אך טבע מעשה הרצח והתנאים אשר בהם יצא לפּעלוֹ מכריחים אותו להיות מתוּן וזָהיר במעשיו, עד אשר תִּגָּלֶה אשמת המלך בקהל.

ויש אשר התאמצו לעשות את הנסיך כֻּלו זכאי, ולגֹל מעליו את דמי הנפשות “הנקיות” פלון, עפליה, רוזנקרנץ וגלדנשטרן, אשר אם בזדון לבּם או בקלות דעתּם התמכּרו למלך הָעַוָּל, להתנקש בנפש צדיק. המבקרים האלה יוצאים גם הם מהנחת גטה, שאין המעשה המוטל על המלט מתאים עם תכוּנת נפשו, אבל תולים הם את הקלקלה, לא בטבע הנסיך, אשר גם כֹּח זרוע גם כֹּח לב לא יחסרו לו לעשות גדולות, כי אם בטבע מעשה הנבלה ובתנאים, אשר יצאה לְפָעֳלָהּ.

הרצח נעשה במשאון, אין רואה ואין יודע. אבי המלט נמצא מת בגנו ואותות רצח לא נכרו בּו, והצרעת, אשר כסתה את כל בשרו נתנה מקום לחשוב כי היא היתה סבּת מוֹתוֹ. מעשה הרצח נגלה רק להמלט לבד, ושלא כדרך הטבע, על פּי רוח אביו המת, והוא עצמו מפקפּק בעדוּתה. ואִלוּ אמר להביא על פיה במשפּט את מכּה אביו, כי אז שומע לא היה לו. ואִלו היה נחפּז בדרכיו לעשות דין לנפשו, ולשלם לרשע כרשעתו, בטרם נחקרה ונתבררה אַשמתו בשער, הלא היה בעיני העם, וגם בעיני עצמו, כשופך דם נקי. עליו להיות מתון וזהיר במעשיו, להשמיט שלא ברצונו את מעשה נקמתוֹ, ולבקש תחבולות להוציא לאור את מעשה הנבלה, למען יוכל להעמיד את דוֹדוֹ בדין ולשָׁפטוֹ משפט רוצח. אבל בעוד המלט מתהפּך בתחבולותיו לגַלוֹת תעלומות מני חשֶׁך, והנה דודו המלך בעצמוֹ ובכבודו משליך מעל פניו את המסכה הנסוכה עליו, ומתיצב לעיני כּל הרואים בכל מערֻמיו, ומעשי תועבותיו פּורצים מני אֹפל להִגָּלות לעיני השמש. הבליעל הערום נוֹקש בנכליו ובמחשבות אוֹנוֹ, נופל מדֶחי אל דחי, ומוסיף להוריד עוד שלש נפשות לשחת. והמלט מוצא עוד בעת מותו שעת הכּשֶׁר לקחת מן הרוצח נקמה שלֵמה, נקמה איֻמה, בשלחו אותו ברגע הראוי לנפש חוטאת כמהו, ברגע התעיבוֹ עלילה – נאלח בעוונותיו – אל שאול תחתיה.

XI    🔗

חזיון המלט מיֻסד על אגדה קדמוניה, ועל ידה יתבּארו כמה זריות בהליכותיו. שתי מהדוּרות של חזיון המלט ובהן מקור לזריות שונות.

כל המבקרים שעמדו אחרי גטה, ואשר אפס קציהם הבאנו לפני הקורא, אם אמנם רחוקים הם איש מרעהו בפרטי השקפותיהם מאֹד, שוים הם בדבר אחד, שכּל מעשי המלט, המלאים זרות ותהפוכות, יצאו מידי שקספּיר בכַוָּנה צפויה מראש. אולם נמצאים עוד מבקרים אחרים, התולים את הסתּירות בתולדות החזיון הזה, אשר יסודתו באגדה אחת קדמונית, ואשר עברו עליו שינויים רבים בטרם לבש את הצורה שלפננו.

בּמאה החמשית לפני מנין הנוצרים – יסַפּר לנו הסופר הַדֶּני סַכּסוֹ גרמטיקוֹס בספרו Historia Danica, הנדפס בּפַּריז בשנת 1514 – מָשַׁל בדַניה המלך רוֹרִיקוּס (Roricos), אשר מסר ממשלת חבל ארץ יוטלַנדיה בידי שני אחיו הורוֶנדיל ופֶנגו (Horvendil, Fengo). הוֹרונדיל הִכּה בקרָב את מלך נורוֶגיה, ורוֹריקוּס נתן לו לאשה את גרוּטה בתּו, אשר ילדה לו את אַמלט (Amletos). ופנגו, בקנאתו באחיו המאֻשר, רצחו בסתר, וימשוך בחבלי אהבתו את אלמנת הנרצח, אשר היתה לו לאשה. ובשמועות שקר, אשר הפיץ בארץ, עלה בידו להסתּיר את מעשה הנבלה, ורק אַמלט לא יאמין בצדקת דודו ובבר כפּיו. וביראתו אותו ושחיתותיו, יעטה שגעון למראה עינים. אך מלים, אשר נזרקו מפּי אַמלט מבּלי־משׂים, פקחו את עיני הרוצח לדעת, כי מחשבות נקם בלבו. וּמתי סודו מעמיקים עצה לדעת את אשר בלבבו, ומתקנים לו נערה יפה לדלות את מצפּוניו. אך אחד מאוהבי אַמלט, אחיו מִשָּׁדַיִם (מילך־ברודער), מעיר אזנו על הרעה הצפויה לו, וגם לב הנערה נוטה אליו לטובה, ותקות שונאיו נכזבה, אז ייעץ אחד משרי פנגו אותה עצה, כי ינתן לאַמלט לבקר את אמו, ולשׂוֹחח עמה, בעת אשר לא יהיה איש בביתו, ואחד מעבדיו יקשיב לשיחתם מאחרי היריעה.

הנסיון נעשה, אך אַמלט הרגיש במעשה המרמה ודוקר בחרבו את הבּוֹגד, וסוחב את גוִיָּתו מן החדר ומשליכה לחזירים. אחרי־כן הוא שָׁב אל אמו, ומוכיח על פניה את דרכּה, על הִנָּשׂאָה לדודו. ופנגו מוסיף לחַבֵּל מזמות להסיר מדרכּו את אַמלט, העומד לו לשטן; אך יסתּיר מעשהו מגרוּטה ומרוֹריקוּס. והוא שולח את אַמלט בלוית שני אנשים לארץ אנגליה, ובידם מכתּב אל מלך הארץ להסיר מעל אַמלט את ראשו. אך מזמתו נודעה לאַמלט, אשר פתח בדרך את המכתּב, וישׂם בו תחת שמוֹ את שמות בני לויתו, וגם הוסיף לבקש בו מאת מושל אנגליה, כי יתן את בתו לבן אחיו לאשה. אַמלט בבואו לאנגליה לוקח בחכמתו וברֹחב לבו את לב המלך, הנותן לו את בתּוֹ לאשה, ואת בני לויתוֹ הֵמית. מקץ ימים אַמלט שָׁב אל ארצו, בעצם היום אשר עשוהו בני בית פנגו זכּרון למוֹתו. ופלצות אחזה את יושבי הארמון, אשר חשבו, כי קם המת מקברו לקחת מהם נקם. אַמלט מוסיף גם עתּה להשתּגע ולהתהוֹלל. ולבלתּי יגע באיש לרעה ידבּיקו את חרבו אל תּערהּ. אך אַמלט יודע להשיב לשונאיו כגמוּל ידיהם. על הנאספים, אשר שתוּ לשכרה, ותרדמת מות נפלה עליהם, הוא משליך רֶשֶׁת, למען יסֻבּכו ויאָחזו בה, ושורף עליהם את אולם הבית. אחרי כן הוא שָׂם פניו אל דודוֹ, אשר כבר הָלמוֹ היין לפני קרואיו, ויוּבא אל חדרוֹ. שם אמלט מחליף חרבּוֹ בחרב דודו התלויה למראשותיו, מעיר אותו משנתו, נאבק עמו וממיתו.

ואַמלט אוסף את העם, ובשׂוּמוֹ לפניהם את כל הקורות אותו, יצדיק נפשו לפניהם על הליכותיו. והעם, אשר פנגו היה שנוא לו, מקבּל ברצון את דבריו ומושח אותו למלך.

כאשר יראה כל איש, חזיון המלט מכֻוָּן בכל פרטיו עם ספּוּרוֹ של סכּסוֹ, זולתי שהוא נוטה ממנו בפרט אחד, בדבר מעשה אכזריותו של אַמלט, שהוא שורף את האולם על הנאספים, אשר אפשר היה, שנמצאו בהם קרואים והולכים לתֻמם, והאגדה נותנת לאַמלט שכרו בצדה – את המלוכה. מעשה הנקם האכזרי הזה, שהיה בזמן הולדת האגדה כדבר טבעי וראוי לתהילה, היה רע בעיני המליץ, אשר בימיו כבר עמדו בני האדם על מדרגה גבוהה יותר במוסר ובמדות. אבל לא יכול שקספּיר לעזוב את מקורו כֻּלוֹ, ולא מנע את גבּוֹרהו מִגָּאֵל כפּיו בדמי שני בני לויתו – אשר מי יודע אם ידעו את דבר מלאכותם – ויתן בפי המלט להצטדק בדבר מעשהו זה. ובכן אנו רואים בהמלט תכונות הפוכות, תּערֹבת טוב ורע, נפש עדינה מזה ונוקמת ונוטרת כנחש מזה.

על פי רשמים שונים, אשר נשארו בספרות האנגלית, ישפטו מקצת החוקרים, כי אגדת סכּסו קבלה עוד לפני שקספּיר צורת חזיון דרמתי אשר הוצג בבית התיאטרון, ושקספּיר, כדרכו בחזיונות אחרים, שמצא אותם מוכנים לפניו, שִׁנָּה ותִּקֵּן בהם לפי טעמו ורוחו, עד שנהפכו בידו לבריאה אחרת. המהדורה הראשונה של המלט שיצאה מתחת ידו, ראתה אור בשנת 1603 אבל יוצרה לא חדל להיטיבה ולתקנה. ובשנת 1604 שאחריה, יצאה במהדורה חדשה, בצורתה שלפנינו, משֻנה מאד ובתוספת מרֻבּה על העִקָּר.

המבקרים מעריכים את השינויים שבין מהדורות אלה, ומתאמצים להוציא מהם תוצאות שונות. ואנו דַי יהיה לנו להעיר רק על שני שנויים עקריים. במהדורה ראשונה המלט הוא נער כבן שמונה עשרה שנה, ובשניה גבר כבן שלשים. לפי המהדורה הראשונה המלכּה יודעת ברצח אישהּ ובשניה מעשיה סתומים.

ויש אשר חשבו למצא פתרון למקצת סתירות בחזיון עוד בדרך אחרת. חוקרים שונים האוהבים להתחקות בבִקוּר כל ספר על המקורים, אשר מהם שָׁאַב מחבּרו, מצאו בחזיון המלט פרטים רבּים לקוחים מתולדות חיי שקספּיר וממקרים שונים, שקרו בימיו. וגם העבירו תחת שבטם את כל הספרים שנכתּבו בזמנו של יוצר החזיון הנפלא הזה, לדעת עד כמה השפיעו מרוחם על הלוך נפש המליץ והשקפותיו על העולם, והעירו על כל דמיון קל, שמצאו ביניהם, ויוציאו מהם תולדות שונות³. רבּים מהם הגיעו לידי החלטה, כי בחזיון המלט שָׁאַף המליץ לָשִׂים לפנינו לא רק את תמונת הנסיך הדֶני, שלקח מאגדת סכּסו, כי אם גם מעלות רוחו הוא ואת השקפותיו על החיים. על יסוד הנחה זו אמרו לפתור כמה זריות, שאנו מוצאים בספר הזה. מתוך גרונו של המלט מדַבּרות שתי רוחות: רוח הנסיך הדני, ראש הגבורים אשר בחזיון, ורוח יוצרו שקספּיר, אשר לא חדל לשים בפיהו מעת לעת את מחשבותיו והגות לבו הוא, אשר לא ישאו תמיד בד בבד עם התּכנית אשר הִתוָה לו מראש. הנה פה דוגמא אחת:

הנסיך מזדמן עם דודו לפונדק אחד ומוצא אותו כורע על ברכּיו. ופתאֹם, כאשר ידענו, תעלה על לבו מחשבה נפלא האם טוב יעשה בהמיתו את רוצח אביו בעת עמדוֹ בתפלה מתודה על חטאיו. וגומר בדעתו להניח נקמתו לעת אחרת, לעת אשר יהיה שקוע בתאות זמתו ומגֹאָל במעשי תועבותיו. המחשבה הזאת היא אך השקפת שקספּיר על מעשה הנבָלה וענשהּ. נפש המליץ נרעשה מגֹדל השערורה, ודעתו לא תוכל להתקרר כי אם בנקמה שלמה, בגוף ובנפש, מיתה שאין לה כפרה עולמית. ומיתה איֻמה כזאת שהמליץ מוצא דֻגמתה רק ברשעים גמורים וחֹטאים בנפשותם, היורדים שאולה ועוונותם על עצמותם ונדונים שם לדורי דורות – את המיתה האיֻמה הזאת שניהנם כּלה ונפש החוטא איננה כּלה הוא בורר למלך העַוָּל ומגלגל אותה על יד הנסיך, הנוקם מן הרוצח ברגעי חייו האחרונים, את הנקמה השלֵמה שהוא רוצה בה.

אבל רחוק לחשוב את התואנה, אשר שָׂם המליץ בפי המלט – לסבּה האמתּית, אשר בעבורה שלח הנסיך מידו את איש חרמו, אשר מתוך גלגולי הדברים בחזיון נראה בעליל, כי סגרו אלהים בידו, – לסבה, אשר בעבורה דחה את מעשי נקמתו למועד אחר בעת אשר לא יכול לדעת מראש על נכון כי ישוב מקרה כזה להזדמן לפניו שנית, בפרט בּתנאים החדשים אשר הוא מבקש.

ככל ההשקפות השונות גם השקפה זו איננה מחֻסרת כל בּסיס. אולם מאפס מקום לא נוכל להכניס עצמנו בפרטיה.

XII    🔗

הוצאות הראשונות של חזיונות שקספּיר. החבוּרות השקספּיריות. הספרות הרחבה של ספרי שקספּיר.

ההוצאות הראשונות של חזיונות שקספּיר (שמחציתם הופיעה בחיי המליץ, ומחציתם לאחר מותו) שיצאו לאור במשך המאה הי“ז, היו משֻׁבּשות מאד (ביחוד נתחלפו בהם אותיות ,n,r שהיו דומות בצורתן). אך מראשית המאה הי”ח החלו המדפיסים לדקדק יותר בהוצאותיהם, ולנקותם מטעיות, שנפלו בהוצאות הקודמות, כפי מִסַּת ידם; ולפעמים נפלא מהם בהכריע בין הנוסחאות (וזו אחת מן הסבּות שמתַּרגמי ספריו לשָׂפות אחרות נוטים בהרבה מקומות זה מזה, וכאשר העירותי על שנויים כאלה כמה פעמים בתרגוּמי להמלט). המאה השמונה עשרה היתה פרק זִקוּק וברור הנוסחאות. פּוֹריה ממנה יתר הרבה בתוצאותיה היתה המאה התשע עשרה. עוד במוצאי המאה הקודמת פִּרסם גטה, כאשר הזכרנו, את השקפתו על חזיון המלט. ולרגליה נוצרה ונתפּתּחה עד מהרה ספרות גדולה ורחבה, אשר לדברי אחד מן הסופרים המצֻיָּנים איננה נופלת במדתה לספרות שלמה של אחד העמים הקטנים (הסלוֹבַקים למשל). במאה הזאת נוסדו באנגליה ובאשכּנז חבוּרות מיֻחדות, אשר שָׂמו להן למטרה לאסוֹף ולכנוֹס כל דבר גדול וקטן הנוגע לתולדות המליץ ולספריו ולפרסם פּרי חקירתם שנה ושנה (חבורה שקספּירית כזאת נוסדה באשכנז 1864). החבורות האלה הרבּוּ עוד להעשיר יותר את הספרות השקספּירית. אחד מחוקרי אמריקה Furness נתן אל לבו לקַבּץ כעמיר גֹרנה את תֹּכן כל הספרים והמאמרים שנכתּבו על־אֹדות חזיון המלט ונפוצו במקומות שונים, והוציאם לאור בפילדלפיה. ותוצאות פרי עבודתו היו שני כרכים גדולים בתבנית שמינית גדולה מאד בני ארבע מאות עמודים נדפסים באותיות קטנות ודחוסות מאד; ובכל זאת לא הגיע עד קִצוֹ ולא הספיק לאסוף את כל החֹמר הנמצא לפניו. את הספר הזה שָׁב וקִצֵּר החכם הפּולַני ‎ Wladyslaw Matlakowski (Krakow, 1894) שהוסיף עליו את השקפתו על־אֹדות החזיון הזה. קבוצות ההשקפות האלה המצטינות בעמק הגיונם ובצחות לשונם הנמלצה, מושכים את קוראיהם בחבלי נֹעַם. וגם כּוֹתב הטורים האלה מתרגם החזיון הזה לעברית, אמר בראשונה לעַשׂוֹת מהם מטעמים לקוראיו ולתתּם בפתח דבריו כמבוא לתרגומו. אך יען כי רחבה ונסבה מלאכתו זו עד כי תכיל עשרה גליונות ויותר, ראה את עצמו אנוּס לנַעֵר כפיו ממנה, ולתת תחתיה את עִקָּרי ההשקפות על החזיון הזה בתָוים ושרטוטים גסים, ולהסתפּק בהשקפה אחת שהעתּקתּי קצות דבריה מספרו של הסופר העברי המצֻיָּן גיאורג ברנדס⁴.

XIII    🔗

השקפת הסופר המהֻלל גיאורג ברנדס בספרו “וִליַם שקספּיר”.

בכל ספרי שקספּיר וחזיונותיו אין עוד ספר כחזיון המלט, אשר הִרבּה המליץ לקלוע בו דברים רבים מתולדות חייו, מדעותיו והשקפותיו על העולם, כאִלו חפץ לתָאר בו לפנינו את תמונת נפשו. את כל סגֻלות רוחו הנעלה אָצל לראש הגבורים אשר בחזיון, הגיונותיו ומחשבותיו העמֻקות שָׂם בפי נסיך דניה הצעיר. את החֹמר אשר ממנו עשה המליץ את יציר כפּיו זה, לקח (כאשר ראינו למעלה סמן XI) מספּור אחר אשר מוצאו מסוף המאה השׁתּים עשרה. האגדה העתּיקה הזאת בתארהּ הגס הנושא עליו חותם זמנו, תקופת ימי הבּינים, לא היתה מכֻוֶּנת כל צרכּהּ עם מערכי לב המליץ. דרכּי השקפתה על העולם וחזיונותיו, יסודי אמונתה, הבּלוּלים משרידי עבודת אלילים ומעקרי הדת הקתּולית, רעיון נקם ודרישת דמים, אשר בימי הדורות ההם חשב לו כל איש למשפט וצדקה ולחובה קדושה, המוטלת עליו, – כל הדברים האלה רחוקים מאֹד מחיים מלאים מחשבה, חלומות יפים, רגשות עדינות, אשר בהם עטר המליץ את נפש המלט; ולכן יש אשר נראה בחזיון הזה כעין פּרץ נבעה בין קליפּתו ובין תוכו, סתירות גלויות בין מחשבות ראש גבוריו ובין דרכיו ועלילותיו. איש מדוֹר תּחיית המדעים, אשר גמר את למודיו בּמדרש הגדול בתבל, באשכנז, בעת ההיא, הנוטה מטבעו לעיון ולמחקר, האוהב את חכמת הזמרה, כותב שירים ומליץ נעלה כאחד מחוזי חזיונות, אנשי השם – איש כּזה ישאף לקחת בידיו נקם מזעום נפשו. איש אשר בשִׂכלו וברֹחב דעתּו דמה אל יוצרו ומחוללו, אל שקספּיר, ההוגה עמֻקות, רואה רוח מת ומדבּר עמו; יודע הוא ואומר בפה מלא, כי מארץ עיפתה לא שָׁב עוד כל הולך (2,III) אף כי הוא בעצמו ערך אליו מלים.

אכן כשרונו הכּבּיר של שקספּיר ידע למצא חפץ ולהפיק תועלת גם מן ההפכים השונים האלה: המלט, מעשה ידיו, מאמין ברוח – ומטיל בו ספק, מקבל מלאכוֹת הנקם – ומשתמט ממנה. חלק נכבּד מאופיו המצֻיָּן של החזיון העמֹק בכלל וראש גבוריו בפרט יוצא מעצמו מן הפּרץ הרחב אשר בין התמונה העתיקה מדורות ימי הבינים, הלקוחה מן האגדה, ובין תמונת הנסיך מתקופת התּחיה, תמונה עמֻקה ורבּת הפנים, הנושאה עליה כמעט חותם העת החדשה. בתמונה הרֹאשה הזאת, כפי אשר נוצרה ונתפּתּחה במוחו של שקספּיר, וכפי אשר אנחנו רואים אותה חיה בחזיון אשר לפנינו, היא אחת מן היצירות המעטות עד מאד בספרות כל העמים, אשר כּדוֹן קישוֹט לסופר הספרדי סרוַנטס (Servantes) וכפוֹסט למשורר האשכנזי גטה יתּנו תמיד לבאי עולם ענין לענות בו, כחידות סתומות ושאלות קשות המבקשות להן פתרונים. אם נערוך את תמונת המלט ודוֹן קישוט זה לעֻמת זה, אזי בלי ספק יפיק הראשון חן מאתּנו יותר, ויוסיף למשכֵנוּ בחבלי קסם ובצעיף התעלומה הנסוכה עליו. דון קישוט עומד בקשר עם העָבר, הִנּוֹ צלם דמות התמימות של פָּרָשׁ בעל דמיון, אשר בהאריכו ימים יצא חוץ לזמנו ונכנס לתקופה חדשה, תקופת חיי מעשה, בינה והשכּל לכן בכל אשר יפנה יעשה מִדְחֶה, וברֹב התלהבותו יהיה לשחוק; הנו תמונה נאמנה קלה ומובנה, תמונת איש, אשר יוצרו חפץ לתתּוֹ לקלסה. המלט עומד בקשר עם העתיד, עם העת החדשה, הנו בעל שכל כּבּיר, נוקב עד תהום. במשׂאות נפשו הנעלות והנמרצות הוא עומד בודד לו בעולם שכֻּלו משחת וחסר לב. אָנוּס הוא להסתּיר מחשבותיו; את הגות לבו יִכלאוּ כליותיו בחיקו. ובכל אשר יפנה יתן עצבת. בתכונות נפשו העמֻקות בלי חקר ובחליפות פניו המשתַּנות תמיד הוא סמל דמות איש הרוח. חזיון פוֹסט, אשר יצר גטה כמאתים שנה אחרי המלט, יכיל בתוכו תוים ושרטוטים שונים הלקוחים מאת שקספּיר. המלט ופוסט המה גדולי העולם ואנשי הרוח מתקופת ימי הביניים ומתקופת העת החדשה. אפס כי המלט בגדול כשרון ידי יוצרו, אשר ידע להתרומם מעל לגבול זמנו, מקפּל בעצמו כל התּקופה הארֻכּה מימות שקספּיר עד ימינו אלה; ומעגל פעולתו וגבול מעוּפוֹ עודם רחוקים רחוקים מעינינו, עד כי גם היום, בעמדֵנו בּמאת העשרים עוד נפלא ממנו לָשוּר אחריתם. “פוסט” היא תמונה כלילת פאר באֳמָנוּת, וחזוּת חותם תכנית האנשות בעת החדשה, החוקרת, השואפת והמתענגת, המקפת בדעתה את עצמה ואת כל העולם כֻּלו; אכן ככל אשר הִרבּה יוצרו לעבוד בו עבודתו, כן שֻׁנוּ פני גבּוֹרהוּ עד כי בּמחצית ימי חייו האחרונים הוא פושט את צורתו הטבעית ולובש צורה של משל, אשר ברמזיה הנפרזים תעלים מעינינו את תכונת נפשו וסמניה הפּרטיים. אכן מגמת פני שקספּיר לא היתה לתאר לנו נפש איש כפוסט, אשר כל ישעו וחפצו הוא אך קנין נסיונות רבים, רדיפת חכמה ודעת והכּרת האמת המָפשטת. שקספּיר גם בעת, אשר ירבּה להתרומם ולרכּוב על כּרוב דמיונו לא ישכח כָּלָה את הארץ, אשר הוא עומד עליה. פוסט במחקריו יגביה לעלות מרומי שמים, מתאמץ לעמוד בסוד הבריאה כֻלה ולגלות המסך מעל תעלומות הטבע, להיות כאלהים, יודע כל, ואחרי כַּלוֹתוֹ מבחר ימיו לריק ובתוחלת נכזבה, יתמרמר ויקרא בדאבה: “ואנכי עומד פֹה סָכָל חֵלֵכָה, חכם כבתּחילה ובחשֶׁך אֵלֵכָה”. את כאֵבו האָנוּש יבינו אך יחידי סגֻלה, אנשים בגילו, אשר חתרו בכל עֹז לבוא אל הקֹדש מבית לפרֹכת וימצאוהו סגור ברבּוא רבבות מנעולים. המלט ברוחו הכּבּיר משפיל לראות אל הארץ מתחת, על עלילות האדם בתבל, על העשׁק והמרוצה הנעשים תחת השמש. את מכאוביו יחושו כל המון העשוקים ורצוצי משפּט, אשר קול שַׁועתם ימלא כל חללו של עולם. כל חושב מחשבות יראה בו צלם דמות תבניתו וכל איש מצוק ומר נפש ימצא בו אָח לצרה.

המשורר גטה, אשר התאמץ לעמוד על תכונת נפש המלט רואה בו נפש נעימה, רכּה וענֻגה, בעלת מדות טובות, אך חדלת כח ואוֹן לבצע את המפעל הכבּיר, אשר הוטל עליה⁵. הפתרון הזה הוא מחֻכּם וחרוּץ, אבל נכון אך במקצתו. המשורר האשכנזי מתאר לו את תכונת המלט לפי רוח בני דורו הוא, דור התקופה החדשה, אשר יד המחקר והעיון העמֹק מזה, והרגש הרך והמעֻנג מזה, היתה בו, להצמית מקרבו כל חפץ עז וכל כֹּח מעשה; הֶחֳלִי הידוע בשם חֳלִי הרצון היה לאחד מנגעי בּני האדם האוכלים אותם מבּשר ועד נפש, ויצורים חסרי רצון וכח לב, אשר לא יצלחו לכל מעשה מהתחכּם ומרֹך, היו לחזון מעציב נפרץ מאד בארץ. אך המלט הנה יולד על ברכי דור אחר, דור תקופת התּחיה (Renaissance), אשר הראה את מעשה תקפּוֹ וגבורתו ואת מפעליו הכבּירים בּכל מקצועות החיים; שקידתו לפַתּח בּקרבו כשרונות הרוח לא השבּיתה מפניה כֹח וזרוע בשר, ואהבת החכמה לא שרשה מלבו את תאוות העולם. הליכות המלט נושאות עליהן חותם בני הדור ההוא, אשר התלכּדו בקרבּם הפכים שונים, ויצרם הטוב לא הכריע עוד תחתיו את יצר לבּם הרע, ויהיו שניהם דרים בכפיפה אחת, כמו השלימו ביניהם לפַנות מקום איש לרעהו. גם המלט ככל בני דורו, איננו צדיק גמור ומָחלט “גבור בצדקה” (טוגענדהעלד) תמיד, אך חליפות רַבּוֹת לרוחו: לרֹב הוא בעל נפש עדינה ונעימה, אך יש אשר הוא איש קשה ומר (בתוכחתו לאמו); לרֹב הוא מפֻנק ונקי הדעת, אך יש אשר הוא גם טמא שפתים (בשיחותיו עם עפליה); לפעמים הוא בעל רוח נלהבה ומתרגשת, ולפעמים בעל רוח קרה, אביר לב ורחוק מרגש (בהליכותיו את רוזנקרנץ וגלדנשטרן). גם בכֹח זרועו לא נופל הוא מכל בני דורו, המלט איננו גבר אין אֱיָל, חסר כל כֹח מעשה בכלל. רפה ואין אונים הוא לדבר אחד, למעשה אשר הטיל עליו רוח אביו בפרט, למעשה הנקמה אשר היא איננה ראויה לו והוא איננו ראוי לה לפי תכונת נפשו. המלט בכל דרכיו בן הוא לדורו, דור מלא שפעת חיים זורמים על כל גדותם כנחל איתן ומביט בפני המות בשאט נפש ובלי כל פחד.

המשפּט אשר הוציא גטה היה נר לרגלי מבקרים רבים באשכנז עד סוף הרבע השלישי במאה התשע עשרה. כֻּלם ראו בהמלט איש גדול הכשרון וחדל אונים ויבארו להם את הליכותיו איש איש על פי דרכו.

אך היה אחד בין מבקרי אשכנז החכם וֶרדֶר (Werder) מבית מדרשו של הפילוסוף הֶגֶל (Hegel), אשר יצא לערער על ההשקפה הזאת בכללהּ. בדברים נמרצים ונלהבים ברגש וקנאה גדולה יוצא הוא לַקרָב נגד חכמי ארצו ומתאמץ להוכיח, כי לא רפיון רוח המלט הוא המפריע אותו ממעשהו, אך סבּות חצוניות עומדות לשטן לו ויגדרו לו את דרכו בסירים, וכי מלאכות המלט קשה לא אך ממנו, כי גם מכל אדם ישר רוּח ומחשב דרכיו⁶. השקפת ורדר על החזיון מקטנת הרבה את מעלתו וחין ערכּו וממעטת את דמות ראש הגבורים מהיותו פועל מרצון נפשו. אבל בכל היות הדברים מחֻכּמים וגם נכונים מקצתם, הנה לא זה הדבר, אשר ישא ויתּן בו החזיון. לוּ היתה זאת עם לב שקספּיר, כי אז בלי ספק לא נמנע משׂום בפי המלט דבר על־אֹדות המוקשים והמכשולים החיצונים האלה, או לרמוז עליהם ברמז כל שהוא; אכן מכל אלה לא נשמע גם שמץ קל; ולהפך הננו רואים אותו תמיד מתאונן ומתרעם על רפיון רוחו והתעצלותו; ובזאת הלא גִלָּה שקספּיר את דעתו מפֹרש, כי רק סבּות פנימיות עוצרות בעד המלט, וכי אך נפש הנסיך היא מקום המערכה למלחמה העזה המתלקחת בקרבו. שמה יתנגשו ויתגוששו הכֹחות השונים המניעים והמניאים, המעוררים והמפריעים, איש את אחיו. ולכן אך שָׁמה עלינו לבקש פתרונים לכל הליכותיו.

אם נערוך את שתי נוסחאות הספר (אשר העירותי עליהן למעלה צד 22) זו לעֻמת זו, אז נראה כי שקספּיר בראשית יצירתו את המלט חשב לתארו כעלם בן תשע עשרה שנה, אשר אך החל הצג כף רגלוֹ על מפתּן החיים. אולם אחרי כן נחם על מחשבתו, ובכַלותו מעשהו הציגו לפנינו כאיש בן שלשים שנה. נקל לנו לשער הֲלוך רוח המליץ ומֵרוֹץ מחשבותיו. בתחלה חשב שקספּיר את תקופת ימי העלומים מכֻוֶּנת ודרוּשה יותר לחפץ חזיונו. התקופה הזאת תּפתֹּר לנו יפה את הרשֶׁם העז והנמרץ אשר עשו על רוח העלם מעשי אמו, בְמַהֲרה לשכּוח את אביו ובהחפזה להנשׂא אל דודו. בשבתּו בבית מדרשו באשכנז, בעיר ווירטֶמבֶּרג השלֵוָה והשוֹקטה, רחוק מתשואות חלד, האמין בתֻמו כי החיים מלאים שלום ונעימות, ככל אשר יֵראו לעיני נסיך צעיר לימים. הוא חשב בדמיונו, כי כל קֹדש ונשגב בתבל יָעֳרָצוּ, כי אצילי הרוח וּבָרֵי הרגש ינחלו ארץ, כי בבית יָשׂרוּ אמונה ותֹם, ובמדינה – צדק ומישרים. על גֹדל רוח אביו הביט וישתּומם, את אמו היפה והנעימה הוקיר ויכבּד, את עפליה רבּת החן אָהב בכל עזוז רגשותיו, הגה נכבּדות על דבר האדם, וביותר על האשה, על רֹך לבּה ונעימות נפשה. אך אחרי אשר מת עליו אביו, אחרי אשר אָכַף עליו לשַׁנות מחשבתּו על אמו, הנה ברגע אחד התעופפו חלומותיו הנעימים על־אֹדות החיים, כֻּלם ספו תַמוּ מן בלהות. אם יָכלה אמו לשכוח את אביו, אשר “אלי מרום כֻלם חותם עליו טָבָעו, לתת ליושבי תבל תבנית אדם בארץ”, ולמהר להנשׂא אל דודו אשר “דמיונו להלז כדמיון הילל לשעיר תפתה” (3, III), במה נחשבה האשה! ובמה נחשבו חיי אדם עלי חלד! על כן עוד בטרם נגלו לו תעלומות מפי הרוח יַריד בשיחו ויקרא כנוֹאָש:

לוּ נָמַק בְּשָׂרִי זֶה יָצוּק, יָצוּק כַּפֶּלַח

וּכְטַל מַשְׁכִּים הוֹלֵךְ נָמֵס כָּלָה מֵרֹאִי!

אוֹ לוּ שׁוֹפֵט עוֹלָם לֹא־שָׂם מִשְׁפָּט וָעֹנֶש

עַל אִישׁ טוֹרֵף נַפְשׁוֹ!… (2, I)

וזה פשר דבר תמהונו, תמהון גבר תמים, אשר ירשום לו זכרון בספר: “כי יש מצהיל פנים, יצהיל פנים וירשיע” (5,I). המקרה אשר קרהו היה לו לנסיון חרוץ ולמופת נאמן, במה נחשבה תבל. על כן יאמר בדאָבה אל רוזנקרנץ וגלדנשטרן: “בימים האחרונים האלה – לא אדע מדוע – גָלָה ממני כל גיל”. ואל זה ירמזון אמריו: “חותם תכנית מעשה חושב הוא האדם! מה גדול כבודו בתבונה! שַׂגיא בלי קץ בכשרון!… בעלילותיו איך דמה למלאך שמים! בדעתו ושׂכלו לאֵלי מרום! עטרת תפארת כל היקום! ראשית כל יצורי תבל!”. אלה היו הגיוניו לפנים על דבר החיים. עתה ספו יחדיו כחלום מהקיץ, עתה דמתה כל הארץ בעיניו “לכֵף ציה ומלֵחה… לאוצר רוח צחנה וקטב מרירי”. והאדם! ב“מה נחשב בעיניו כליל עפר ואפר הלזה”! לא ימצא חפץ בבני האדם, וגם לא בבנות האדם (2, II). מן המקור הזה – ממרירות לבו על מעשי אמו – יפכּו מחשבותיו על דבר אבּוּד עצמו לדעת. ככל אשר תרבינה רגשות עדינות בקרב עלם צעיר, כן תגדל תשוקתו, בדָרכוֹ על סף החיים, לראות את משאות נפשו מוּצָאוֹת לפעלן באדם ובהליכות תבל כֻּלה. הנה פתאם נפקחו עיני המלט לראות, כי החיים שונים המה מאד מאשר חזה בחלומו, וישאל את נפשו למוּת, בראותו כי אזלת ידו לשַׁנותם לפי רוחו. אך קשה עליו מאד להאמין כי ככה נשחתה תבל כֻּלה, על כן לא יחדל לבקש לו מופתים חדשים. אחד מן המופתים האלה הוא החזון אשר יצוה למשַׂחקים לערוך לפני המלך. תרועת גילו, בבלעו פני הלוֹט, הלוֹט על הרשעה, היא אך שמחת “התרת הספקות”, אשר דאָבה עמֻקה טמונה תחתיה, שמחת חוקר, אשר גלה נצורות, אשר סוף סוף עלתה בידו לדעת, מה אֲמֻלה תבל כֻּלה; חזון לבו בא – אמת ונכון הוא! לעגי בוז מלב נקפא כקרח, שקוצים מֻשלכים ברוח קרה עלי תבל, לא יֵרָאו ולא יִשָׁמעו בדבריו. אין זה שמחת איש רע, המתענג לראות את העולם בקלקלתו. האש העצור בעצמות המלט לא יכבה, ופצעיו הנעכּרים לא יֵרָפאו לעולם. חרב לארת המרעלה פוגעת בנפש שותתת דם חם, בנפש אשר מכותיה עוד יזוּבוּ ויִגָלֵעו.

כל הדברים האלה, אם אמנם לא נמנעים הם גם באיש כבן שלשים, קרובים המה בטבעם ומובנים יתר הרבה בעלם כבן תשע עשרה שנה. אולם ככל אשר הִרבּה שקספּיר לעבוד עבודתו בחזיון הזה וככל אשר נטה לבו לצבּוֹר ולכנוס בנפש המלט, כבית אוצר וחֹסן רב, את כל פרי חקרי לבבו בחיים, את מליצותיו השנונות ופתגמיו המזֻקקים, קבֻצת כל נסיונותיו, נסיונות גבר אשר ימים הורוהו, כן העמיק לראות, כי תקופת ימי העלומים מסגרת צרה היא, מהתכּנס בה כל התכונה הרַבּה וכל הכבוּדה הזאת, ויתן להמלט שנות גבר, שנות איש, אשר כבר מלאו ימיו, ודעתו התחוללה ונתישבה עליו.

אמונת המלט ובטחונו בבני איש ערער התערערו זה כבר, בטרם היתה בו יד הרוח; אך מן הרגע, אשר רוח אביו פתח לו אזן להביו שמועה שֶׁכֻּלה אך זוָעה, ויפקח את עיניו על כל המעשים המעציבים הנעשים סביבותיו – מן הרגע ההיא נפשו כֻלה כמרקחה. בדממה ושבר רוח יפרד מאת עפליה, אשר יְכַנֶהָ בשם “משאַת נפשו ואלהיו”. ההגיונות הנעלים אשר הגה לבו על דִבְרַת האשה ועל חין ערכּה תמו נכרתו. הנם במספּר זכרוני הבל, מעשי יום יום, אשר בחוּשוֹ את החובה הגדולה המוטלת עליו גמר אֹמר למחותם מסֵפר ימי חייו; אין בּחדרי לבבו, אשר שם תנוה לבדה אך פקֻדת אביו הנעלה, מקום לאהבת נפש רפה, בת בלי רצון, אשר רק רוח אביה ינחנה. לגַלוֹת לה סודו לא יוכל; היא הראתה לדעת, כי תכונות נפשה חִסרוּה מהיות לו עזר כנגדו. את מכתביו השיבה ריקם ותמנענו מֵראוֹת פּניה; ועוד יותר עשתה, כִּי את מכתבו האחרון הסגירה ביד אביה, למען יקראהו באזני המלך. ובאחרונה נֵאוֹתה להיות להם לעזר לִדלוֹת מצפּוני לבּוֹ. הוא לא יבטח עוד באשה ובטוֹחַ בה לא יוכל.

כל רגשות המלט והגיוניו מָקדשים עתה כֻלם לחפץ מלאכוּתו הקשה. נכון הוא למהר ולבצע מעשהו. אך שרעפּים שונים, אשר יתרוצצו ויתנגשו במוחו יניאו את לבבו וירַפּוּ את ידיו: רעיונות מרגיזי נפש על דבר התעלומה הנוראה, אשר גלה לו הרוח, ועלי הליכות תבל כֻּלה, אשר נבָלה כזאת תוכל להעשות בה; שעיפים וחשבונות רבים על דבר הרוח הנגלה אליו, האם באמת רוח אביהו הוא או אולי רוח מַתעה, השמחה לאידו, ישאף להוליכו שולל; חסרון אמונה בנפשו, אם כֹח וכשרון לו לשוב ולבנות הנהרסות, ולהשיב את הסדרים על כַּנָם, ואם זכות וצדקה לו לקחת על שכמו מִשְׂרַת שופט עליון, לבער רשעה ברוח משפט וברוח נקם. המבוכה אשר הרגיזה לבו, אם אמת בפי הרוח, נמוגה והלכה כליל אחרי עריכת השחוק בחזיון, אשר הראה עין בעין את אַשמת המלך הנבל; אך ריב שרעפיו בקרבו, אם כֹח וצדקה לו להיות שופט רמים בארץ, יפרפּר עוד את כל מיתרי נפשו, ולא יתנהו להיות נמהר ואָץ בדרכיו. נפש המלט, האוהבת לחקור ולחשב דרכיה, לא תרשהו להפיק זממו כי אם אחר כֹּבד מלחמה, אחרי הסירו מקרב חיקו כָּלה כל פוקה וכל מכשול לב; ונטיתו זאת לחשוב מחשבות תָּשִׂים מעצורים על דרכו. הרעיון הנמוג המרבה לפקפק “שזיו פניו הכסיפו” מחלי – יאפיל אור פני כל מזמה יפה ואת הוֹדהּ הטבעי יהפוך למשחית, עד כי מערכי לב ועשתונות גבר מלאי אונים וכח, יוטלו ממסלותם, עד אבוֹד כל זֵכר למוֹ, כאשר יתאונן על זה בשיחו המהֻלל (1, III).

התעלומה הנוראה והמשא הכבד, אשר נפלו פּתאֹם על המלט, הוציאו את רוחו מִמִּפְלָסָהּ ומשׁווּי משקלהּ, אך לא הוציאו אותו מדעתּוֹ. לב המלט כים נגרש וקרביו יהמו יחמרו, אך רוח בינתו תצוה אליו להזהר; לב יאחז במרמה ויתהולל למראה עינים. ערמתו זאת תתן לו ידים לשלח חפשי את רוחו הסוערת ולהניח לו מעט מעָצבּוֹ ומרָגזוֹ; כי את הדבר, אשר יקשה ממנו להבּיעו כצורתו, אותו יוציא בסתר פנים ובשפתי זרות, ובשַׁנותו את טעמו, יסב את דעת שומעיו מסבּת יגונו הסגורה בלבו על מסגר. הנה כי כן לא יְפַלֵס המלט לדברי פיהו נתיב ישר, הקרוב ביותר אל הלך מחשבותיו, אך יבחר לו פתגמים מחֻכּמים, מובאים ממרחק, במהתלות ואמָרים שנונים, אשר למראה עין רחוקים הם מענינם; ובמשל, מליצה וחידות יָשִׂים מאפל על הרגש הכּלוּא בחֻבּוֹ. אנוּס הוא לבקש סתר לו בסגנון עמוּם כזה. רגשותיו בקרבו כנחל גפרית ולמען לא יהיה טרף ללַבּת האש הבוֹערת בו, עליו לתת לה תוצאות שלא כדרכה ולהסתּיר את כאֵבו הנעכּר תחת התולי לשונו העוקצת ותחת מצהלות קריאותיו המשֻׁנות והזרות. זה הוא פשר דבר קריאתו, אחרי העלם ממנו הרוח: " הו,הו, עורה, עלם, בואה, בן עַיִט, בואה"! (5,I), או דבריו אל הרוח: “יפה דברתּ חֹלד זקן” (שם); ועל־כן יקרא כתֹם מראה השחוק, בראותו, כי חזיון לבּוֹ בא: “מהרו שָׁרים, נוֹגנים, אֵתָיוּ” (2, III). כל עצם שגעונו המדֻמה של המלט איננו כי אם הפרזה יתרה מֵאַוָתו להזהר ולהסתּיר מזמותיו.

אכן כָּלה לא יתחפּשׂ המלט בהתהוללו ובדַבּרוֹ זרות. התרגשוּתו וסערת רוחו, אשר הטילו בקרבּו בלהות ימי חייו הקשים, חוללו בנפשו כעֵין נטיה טבעית להוציא את רוחו בשטף לעג מוּזר ומר, ובמדקרות בוז עמֹק לשומרי עקביו. ולכן כדבר פלון: “יש סדר לשגעונו”. אך הסערה הזאת, אשר תֵּעוֹר בקרבו כפעם בפעם לרגלי עלילות שונאיו, תשוב תמיד לפנות מקום לנטיה הראשה הטבוּעה בו כיתד במקום נאמן, לאסוף את רעיוניו הפזורים, להתבונן ולחשב דרכיו. ואחרי נטיתו זאת יתאַמץ למלאת תמיד בכל עת התבודדו עם נפשו, בשיחותיו (מאָנאָלאגען) אשר ישיח עם לבבו ואשר יָקֵלו ממנו את מכאוביו – ורָוַח לו.

המסכה הנסוכה על פני המלט אך מעשה שבכה היא ברֻבּה, וכל עין בוחנת תכיר מבעד לנקביה הדקים את הפּנים אשר תחתיה. המליץ עשה אותה שקופה במקומות רבים, לבלתי תקצר נפש רואֵי החזיון בהמון מעשים ודברים אשר אין להם שחר. בחליפות דבריו עם פלון יתאמץ המלט בראשונה להֵרָאות כמשֻׁגע גמור לכל דבריו. אכן על שאלת פלון: “מה ענין הדברים אשר תקרא?” ישיב המלט באמרים שנונים: “עמל והוות אדוני”. העַול המתלוצץ יאמר פה על הזקנים, כי שֵׂער זקנם הפך לבן, כי פניהם מלאים קמטים ועיניהם תטופנה לבונה עבה וכעין שרף של פגעים, כי חֹסר לבּם עצום ורב ומתניהם רָפוּ ודלו וכו' " (2,II). הנה באמת אין בדבריו אלה כל שמץ מטרוף הדעת, עד כי באחרונה למען מחוֹת את רֹשֶם פעֻלתם בלב יועץ המלך, יחתום אותם המלט במאמרו העמום והסתום מעט: “הן גם אתה אדוני הגעתּ לשנות שֵׂיבה כמוני, לו כסרטן יכולת ללכת אחורנית” (שם). ובשיחתו הארֻכּה עם שני רעיו רוזנקרנץ וגלדנשטרן יצוה המלט להביא לו חליל אחד ויפצר בהם בחזקה לנגן בו לפניו. הנה באמת כל הדבר הזה איננו בלתי אם משל נחמד כאחד המשלים, אשר נמצא לרֹב בכתבי הקדש ובפי מושלי עם ועם, ובהגיון ישר ומליצה יפה יקרא המלט כמנצח: “ראה נא, איכה לכלי אין חפץ בו תּתּנני! לנגן בי חפצתּם; תֹאמרו לדעת נפשי ומנענעיה, תתאמצו לקרוע סגור לבי ממסתריו, ותבקשו לבחון אותי משפַל קולי עד מרום קצו; – הנה פֹה המון זמרה ונגינות נעימות בכלי הקטן הזה, ובכל זאת קצרה ידכם מהוציא הגה מפיו. פצע וחבורה! האמנם חשבתם, כי נקל יהיה לכם לנגן בי מן החליל הזה? כָּנוּני נא כחפצכם בשֵׁם כל כלי שיר אשר תבחרו, אמנם תמצא ידכם להרעיש אותי ולהרעימני, אך הבּצר יבּצר מכם לנַצח עלי בנגינות” (2,III). אך למען יוכל לעשות לבטח דרכו ולשלח חפשי את לשונו המלֻטש יקדים להגיד לחֶבר רעיו אלה: “דעתי תתבלע אך בעת אשר תֵעור רוח צפונית מערבית, אכן רוח מתימן כי תאתה, אדע להבחין בין נץ ושלך” (2, II).

המלט היה מטבעו איש אשר תּוֹכוֹ כבָרו וכפּיו כן לבּוֹ, בעל נפש עדינה ומתרגשת, מלאה אהבה לבני אדם ואמונה ובטחון בישרת רוחם. לבו היה פתוח כאולם לפני מיודעיו. כאָח יתהלך את הורץ; כדַבּר איש עם רעהו ידַבּר עם העומדים על המִצפּה לפני הארמון. בזרועות פתוחות יקבּל את שני חבריו, את רוזנקרנץ ואת גלדנשטרן, עם להקת המשַׂחקים הנודדת יתהלך כאחד מבני העם, יקבל פניהם בידידות, לא כגדול הנוהג ענוה בנפשו. פתאֹם באו מקריו הקשים ונסיונותיו המרים וַיַאַכפו עליו להזהר מרֻכסי איש ולטמוֹן מחשבותיו בחֻבּו. תרמית בני האדם אלצתהו לאחוז בתרמית, וזדונם ורֹעַ לבבם שֵׁרשוּ מקרבּו האמונה בבני איש, ויטעו מררֹת וכעס תחתיה, חסרון האמונה באדם נעשה מעתה לטבע חָדָש בנפשו, ויהפוך לבּוֹ להיות זהיר ברוחו ולשמור פתחי פיהוּ “מני עולם לא חי בדניה כֻלה בליעל” – יָחל אמריו אחרי הֵעָלֵם ממנו הרוח – בליעל ונבל כמלך היה עם לבבו לחתום דבר; אך עד מהרה יבואנו מורא, פן יבגדו בו רעיו ולא ישמרו סוד, לכן יגמור אמריו: “בלתי אם הוא רשע גמור” (5,I). המלט ישית עצות בנפשו, ורואה כי אין טוב לפניו, בלתי אם לשִׂים לו סתר פנים, ולהתחפשׂ כאיש אשר בינתו עזבתּוּ. אכן כמעט שָׂם המלט את המסוה על פניו, והנה הוא רואה כי מרַגלים סביב לו, גם רעיו ואוהביו וגם ידידות נפשו במחנה אויביו המה, רואה הוא כי רעה נשקפה אליו, אך יחשוב למשפּט כי עת לו לחשוֹת ולחכּוֹת.

אמנם סוף סוף המסכה אשר התחפּשׂ בה המלט, לא תעזור לו להגיע אל מטרתו, כי ככל אשר יוסיף להדביק אותה ולהָדקהּ אל אפּיו, כן יוסיפו פניו להֵרָאוֹת מבּעד לה, וככל אשר יתאמץ לכבוש את קֹצר רוחו, כן יוסיף להתגבּר עליו ולהתפרץ מפניו בכח. נפשו נשׂערה עד בלי די, והאש העצורה בעצמותיו מתפּרצת ממנו בחזקה למרות חפצו. ערמת המלט והתחפּשׂותו לא יקצרו לפניו את הדרך אך ירחיקו ממנו את מטרתו, כי יביאוהו לאחוז בערמומיות, לכרכר כרכּורים רבים, לנטות מדרכּו אנה ואנה. בדעת ומזמה ישכּיל המלט להקיף בחבילות חבילות של שאלות את שני רעיו, את רוזנקרנץ וגלדנשטרן, ולחפּש כל חדרי בטנם; אבל בחֻמו יתמלטו מפיו אמרים שנונים, לעג והתּול, אשר יופיעו נהָרָה על הרגש, אשר יהגה בסתר לבו על דודו המלך(2, II). בהתחַמץ לבבו על ידידות נפשו, כי נתנה ידה אל אויביו ובהתמרמרו על מין האדם כֻּלו, אשר נוח לו שלא נברא משנברא, יתפרצו מפיו מלין כמדקרות חרב: "אין לנו חפץ עוד בנישואים; אלה אשר כבר נשׂאו נשים, כלֻּם מלבד האחד (המלך) יחיו בשלום, אך הנשארים יהיו כאשר המה, ואשה לא ידעו (1, III), בלי השב אל לבו, כי דודו מסתּתּר תחת היריעה ומאזין לכל הגה אשר יוציאו שפתיו. החזון אשר השכּיל לערוך בחכמה, למען בלע את פני הלוֹט הלוֹט על המלך, פקח גם את עיני דודו לראות, כי נבעו מצפּוניו וכי נבלותו נגֹלה כספר לעיני המלט, וכי עתה אך דרך אחת לו להכרית אויבו מארץ החיים. בחמתו ובאש עברתו על האורב היושב לו מאחורי היריעה, יביא צוּר חרבּוֹ בלב פלון ויחבל בכל מערכי לבו. ברֹב שרעפיו בקרבּוֹ ובשאון סערת רוחו אשר ידריכוהו מנוחה, אולי לא תהיה נקמתו שלמה, אם ימית רוצח אביו בעת עָמדוֹ בתפילה, ישלח את אויבו מיד ויטוש את שעת הכּשֶׁר אשר אולי לא תשוב תִּקְָרֶה לפניו עוד.

מעשה המלט, המשלח את איש חרמו מיד, מפני רעיון רוח, בעת אשר אִנָּה אותו המקרה לידו, עורר מאז תמהון בלב כל איש ויתן מקום למבקרים שונים להוציא משפט על החזיון, כי חסר כל מטרה הוא. אולם היטיב אשר העיר המשורר גטה, כי להפך, בכל מקום אשר יֵראה המלט תועה ביותר ובכל מקום אשר יתאַמץ לכסות על שגיאותיו, לפָאֳרן וליַפּוֹתן ברֹב דברים, שם מחשבת שקספּיר ברורה ומזהרת ביותר. אם מונע המלט את חרבּו מדם, בשפטו, כי לאיש מָשחת ונאלח כקלודיוס נאוה לרדת שחת לא בְהַזִכּוֹ נפשו בתפלה, כי אם בעת התעיבו עלילה ובגָאלו נפשו בחלאת חטאותיו, הנה באמת מבעד לטעם התּפל המוּשָׂם בפי המלט, אשר יֵראה לנו כתואנת הבל, תתנוצץ לעינינו מחשבת שקספּיר, אשר חשב מראש⁷. שקספּיר חוֹשׂך את נפש המלך הנבל ממות, אשר יביא עליו בעתּוֹ כחֶתֶף, בעת אשר יפיק את נבלותן הנוראה בנפול ברשתּו שלש נפשות נקיות: המלכה, המלט ולארת. אז תמלא תאות נפש המלט, הנמנע באמת מהָמית את המלך, לא מפני הרעיון התּפל, אשר הוא מביע בשפתיו, כי אם מפני רעיונות אחרים, אשר ימלאו את לבבו כמעט שלא מדעתו ואשר נולדו ברוחו לרגלי השקפתו על סדרי תבל בכלל, כאשר נראה במרוצת דברינו.

לרגלי המשפט החרוץ, אשר הוציאו רֹב המבקרים, איש איש על פי דרכּוֹ, על ענין החזיון אשר לפנינו, נעשה המלט בעיני ההמון הרב לאיש נרפּה, הוֹזֶה וחוֹלם חזיונות וחסר כל כּח מעשה. אלפי בני אדם רָאוּ בו רפיוֹנם וקֹצר ידם ועמים שלֵמים – שפלותם ורפיון רוחם. אמנם כל החושבים, כי שקספּיר חפץ לתָאר לפנינו תמונת איש חולה הרעיון וחסר רצון, כאחת התמונות הנפרצות בעת החדשה, לא ירדו עד סוף דעתּוֹ. מצד אחד לא השיבו אל לבם, כי המראה המוזר הזה, מראה גבּור הולך בטל, דרוש היה במדה ידועה לחפץ החזיון ולמטרתו. אִלוּ הִכּה המלט את המלך מיד אחרי הִגָּלוֹת לו נבלותו מפי הרוח, כי אז תם כל החזיון במערכה אחת. מצד אחד נמשכו המבקרים יותר מדי אחרי פשוטם של דברים, אשר שָׂם המליץ בפי המלט, המרבה לשפוך על נפשו נאָצות וגדופים על עצלותו ורפיון ידיו. כל החטאים, העוונות והפשעים, אשר יעמוס המלט על עצמו לא יחוו לנו את מחשבת שקספּיר על יציר כפּיו ואת משפטו עליו לרעה. כל הדברים האלה יתארו לנו לא את התרשלוּתוֹ ורפיון רוחו, כי אם את התרגשוּתו וקֹצר רוחו, את בלי יכלתּו להאריך נפשו וליַחל, את תאוותו הנמרצה לראות מהרה בשִׁלוּמת רשעים ובנצחון הצדק והישֶׁר, אבל לא יענוּ בו כל עוון וחטא. ורק התוּלי המקרים הם אשר עשו את הנסיך המלט לסמל דמות ההתרשלות המבקשת חשבּונות בלי חקר, בעת אשר באמת הדבר להפך: אבק שרפה ממלא את כל קרביו, וחֹמר מפוצץ את כל רוחו וטבע נפשו.

אין כל ספק, כי שקספּיר בחפצו לעשות את צורתו של המלט בולטת ונכּרת יותר, ברא לו כנגדו בריאה יפה מלאתי עלומים וכּח מעשה, השואפת אל מטרתהּ מבלי חֲשוב מחשבות רבּות, מבּלי שים לב אל כל מעצוֹר ומבּלי שוּב מפני כל – את הנסיך הנורוֶגי אמציה. בעת אשר המלט מוּבל ללכת אל ארץ אנגליה, יופיע לפניו בדרכּו הנסיך הצעיר אמציה, ההולך בראש חילו אל מרחקי ארץ ומחרף למות נפשו בעד רצועת ארץ קטנה, אשר לא תביא בפריה גם חמשה כסף. המלט, אשר זה מעט עלתה בידו לגַלות תועבת המלך ונַבלותו כצהרים, בראותו עתה כי אָבדה ממנו כל תקוה להשיב את אשמת המלך בראשו, יתעורר למראה המקרה הזה ויקרא מכּאב לב: “איכה מקרַי כֻּלם קָמו נגדי וישטנוני, נקמת נעצל דרכיו איכה כדרבן יפרישו” (4 IV,) ובערכו נפשו לעמת הנסיך הצעיר, אשר בחרפו נפשו ונפש אנשיו בעד “קליפּת בּיצה” ריקה יאמר:

לא זה הוא גדוּלת גבר

לצאת לריב מהר בִּבלי סבּה נכבּדה,

אך למצוא עִלָה גם בְּקַש, להלחם בגֹדל נפש,

אם לַפִּיד צפוי כבוד.

את נפש המלט יחַיה דבר נעלה מרדיפת “הכבוד” המיֻחדת רק לאנשים שפֵלים ממנו הרבּה. לא יפּלא אֵפוֹא, אם יקוט המלט בפניו, בראותו את אמציה עובר בחצוצרות ובקול תרועה וממהר לבצע דבר, בעת אשר הוא לא עשה עוד כל מאומה וגם לא בחר לו דרך ילך בה; וברֹב יגוֹנו על עצתו, כי נתבּלעה ברגע, אשר דִמָּה, כי הגיע אל מטרתו, יתלה את כל הסרחון ברפיון רוחו ובחסרון כּחו לעשות מעשה. אך באמת יש להתרשלותו זאת שֹׁרש עמֹק בנפש יותר; מקורה בהמון הרשמים, אשר יִוָּלדו באדם למראה סדרי החיים, ואשר כּח בהם לרַפּות כל רוח ולשׂום אסורים על כל ידים. אך חזיונות החיים יפעלו על הנסיך פעֻלה נמרצת, יעוררו בקרבו המון רגשותיו ויעשו את נפשו כמרקחה. אך הם יקחו את כל לבבו ויסיחו את דעתּוֹ ממעשה הנקם, אשר יפנה מקום לרעיונות אחרים. כל צבא רגשותיו יערכו קרָבוֹת בנפשו: חובתו לאביו וחובתו לאמו, כבוד מלכות ומוראָהּ, והתעוררותו על נבלה, איבה וחמלה, תאותו לנקמה ותועבת נפשו לשפוך דם, כל אלה יתנגחו ויתרוצצו בקרבו וילחמו בכל עֹז. נפשו מרגשת ויודעת מאד, אף כי לא יבּיע זאת בשפתיו, כי בהכחד אחד מפריצי החיות, לא תבוא עוד גאֻלה לעולם, ותבל לא תנצל מרעתהּ. המלט עצמו נשתנה עד מאד ואיננו עוד את אשר היה לפנים: עלם מקֹרָא לנקום נְקַם נפש אחת; בגֹדל נפשו יסבּוֹל יסורי תבל כֻּלה; הוא שופך בוז על בני עַולה וחרפּתם הוא ישׂא; יכּה עריצים בשבט פיו והוא מחוֹלל מפשעיהם; זעקתו היא זעקת חברת האדם כֻּלה, הנבהלת למראה עלילותיה ומשבר רוח תּשַׁוֵעַ.

המלחמה הפנימית אשר היתה להמלט הכשילה מאד את כֹּחות נפשו. המלט איננו עוד בסוף החזיון את אשר היה בתחילתו. בשלש המערכות הראשונות נפשו גחלים תלהט וכל דבריו רשפי אש, ובשתים האחרונות נַראהוּ כאיש נכאה לבב ואובד עצות (ובלי שפתי שקר אם אמנם בהפרזה יתרה יצטדק לפני לארת כי הוּכַח בתמהון לבב קשה). דמיונו כהר שרפה אשר כבר כָבתה אִשּׁוֹ. בהתהלכו עם הוֹרץ בבית הקברות⁸ ידַבּר המלט בכל שאט בנפש על כל חמדת החיים ויתאַבּל במרירות על סוף כל האדם; ובשׂיחתו האחרונה עם הורץ (2,V) הוא נראה כמרגיש כי קרוב קצו, והוא נכון לקבּלו במנוחת לבב כמשפט חרוץ מאת “ההשגחה העליונה” או “הגזֵרה הקדומה”. זיקות אשו האחרונות ישובו ויתפרצו בחזקה בפגוע לארת בכבודו ובהרבּוֹתו המספד על עפליה בלשון מדַבּרת גדולות; ובטרם יכבּה לעד ניצוץ חייו האחרון יתאזר עּז לנקום את דמי אביהו מיד המלך המרצח והפושע.

בעיני רבים ממבקרי החזיון, אשר הלכה פסוקה בידם: “אין מיתה בלא חטא” היה מוֹת המלט לאות ולמופת כי אובד הוא ביד פשעו, וכי חפץ המליץ לָשִּׂים אָשם נפשו בגלל רפיון רוחו והחמיצו את מעשה הנקם אשר הטילה עליו פקֻדת אביהו. אמנם משפט “ענש ושכר” בחזיון ומליצה, אשר שָׂמוּ להם סופרי הדורות שלפנינו לחק – ואשר ידרוש מכל חוזה חזיונות כי יהיה צדיק יותר מצדיקו של עולם, ולא יתּן אחד מיצוריו להיות נספּה בלא משפט – אך משפט נושן הוא, אחד מעִקָּרי האמונה אשר הכניסוהו לרשות שאינה שלו, אל גבול הספרות, וילבישוהו מחלצות חדשות – מעטה חֻקי היֹפי. סתירת הכלל הזה – אשר עוד לפני חמשים שנה נחשבו הכופרים בו כחוטאים חטאה אֶסתֶּטית וכמעט כנוטים לצד מינות – תחשב עתה בעיני רֹב המבקרים לאחד מן הצעדים הנכבּדים, אשר עשתה הספרות היפה בתקופת העת האחרונה; והנה כבר קִדֵם אותם שקספּיר ימים רבים בדבר הזה.

חיי המלט חֶצְיָם בעלילוּת⁹ וחצים בחלום. יש אשר נראהו הולך תּועה כאחד מנודדי שֵׁנָה (נאכטוואנדלער), אף כי לרֹב לבּוֹ ער כצופה ומרַגל חרוּץ. רוח יתרה בו, אשר תּתּן בכל עת בפיהו תשובות מחֻדדוֹת ונמרצות, ובכל זאת הוא בה בעת כאיש אשר רוחו עזבתּוּ, ישליך זממו אחרי גֵוו לרדוף אחרי רעיון אחר, אחרי חזיון שוא ודמיון מַתעה. המלט מרַדף אמרים בלי חָשָׂך, ובכל זאת הוא סמל נפש מתבודדת, אשר אין בכֹחה לחלוק רגשותיה עם איש. המלט יזעזע וישעשע כל נפש, יקח כל לב ויהולל כל רוח, הַשְׁמֵם והַרְעֵש כל רגש, מאין כמוהו. בחזיון המלט – הוא החזיון הפיליסופי הראשון, אשר יצרה העת החדשה – תופיע לפנינו תמונת איש מבני הדור הזה עם כל סמניו המֻבהקים, עם כל פצעיו האנוּשים, אשר ינחל במלחמת תמיד בין משאות נפשו, ובין המון מְסִבּיו ומפריעיו, עם כל צערו הנמרץ, למראה התהום המפריד בין חובותיו ובין יכלתּו, עם כל תכונות נפשו, השונות וההפוכות, עם כל חִדוּדיו מבּלי שמחה והתוליו מבלי צהלה, עם כל קָשיוֹ ורֹך רגשותיו, עם כל קֹצר רוחו הסוער והתרשלותו הגדולה. חזיון המלט נעשה לרצוי נפש העם כֻּלו, אף כי לא רבּים העמיקו לרדת אל סוף דעתּוֹ. כל רואי החזיון וכל קוראיו בספר יחושו ויָצֵרו עם המלט, מבּשָׂרם יחזוהו וירגישוהו. איש איש ממנו, כי יגדל ויצא עלי תבל, אם בעל נפש הוא, יראה ויִוָּכַח לדאבון לבּו, כי איֻמה ונוראה היא אלפי פעמים מאשר יכול לתארה בנפשו. “כדמות רקב עלה בארץ דניה” (1 ,IV), “דניה כֻּלה בית כּלא היא”, “תבל כֻּלה מלאה בתּי כְלְָאים כּאלה”. והרוח ילחוש באזנינו: נוראות נעשו בארץ, נוראות יֵעָשׂוּ יום יום בארץ. הבה לנו עתה עזרה מצר; הביאה הכּל על מקומו, מתוך מסגרות חרגה תבל, הָשֵׁב אותה על כַּנָה; אך כל ידים תרפּינה, רשעה תלך קוממיות, לה בינה, לה גבורה.

רעיון החזיון בכללו, הבריח התּיכוֹן המקשר כל חלקיו לאחדים, איננו עובר על פניו מלמעלה, כי אם טמוּן הוא בתוכו. מגמת פני המליץ לא היתה הפעם לפרוש דבריו כַּשִׂמלה, כי אם לָשִׂים עליהם מסך. חידות סתומות נמצאו בו למכבּיר, דברים הנראים כסותרים זה את זה. אמנם גם הדבר הזה הוא אחד מחבלי הקסם הרבּים בספר זה, המוסיפים לוית חן ומושכים נפשות בכֹּחם. כל איש ממנו יודע המון ספרים כתובים בטוב טעם ודעת, מבנֵיהם ותּכניתם נקיים מדֹפי. רעיון הסופר בּרוּר לעין והנפשות אשר ברא מתֹאָרוֹת בשֶׂרֶד יפה ונאמן. הננו קוראים אותם בעֹנג נפש. אך כמעט כִּלִינו לקראם, והנה נפטרנו מהם לעולם, ואין לנו עוד כל עסק עמהם. אין דבר צפוּן בין שוּרוֹתם, אין כל תהום מבדיל בין פרקיהם; לא תָשׁוֹר שם כל עלטה, כל ערפלי תעלומה. אין שם מקום צללים להתבודד שם, כל קרן אָפֵל לחלום שם חלומות. כנגדם נמצאו ספרים אחרים, אשר רבים פּתרונים לרעיון הראשי, הנותנים מקום לקוראיהם לחלוֹק בו ולגַלות בו פנים שונים, ולקרוא בהם יותר מן הכתוב שם, ספרים אשר חין ערכּם איננו רק באשר יבּיעו מפֹרש, אך יתר הרבה באשר יכחידו תחת לשונם, אשר יעירו את רוח קוראיהם לִדְלוֹת עמֻקות מלבם ולחזות צפוּנוֹת מבּשׂרם. לספרים כאלה כֹח מיֻחד לחולל בנפש האדם המון רגשות ורעיונות הרבה הרבה יותר מן הכתוב בהם, רעיונות אשר אולי לא שעָרוּם מראש גם סופריהם. לספרים כאלה יחשב חזיון המלט. החזיון הזה, אם נראהו בתור דברי ימי נפש אחת, איננו בּהיר ושקוּף כאחד ממפעלות סופרי המופת; בנפש גִבּורָהּ קִנְנוּ סתרי תעלומות אין חקר ושפעת סגֻלות נפשות רבּוֹת בארץ; ודור לדור לא חדל להשתּתּף עם הנפש הזאת לשׂוּם בה הגיוֹני רוחוֹ ולהכניס בקרבּה מִכְסַת נסיונות ימי חייו.

הנה זאת סגֻלת החזיון הנפלא הזה, כי כל המרבּה למשמש בו מוסיף למצא בו טעם.