ויהי ביוֹם כְּלוּלוֹת¹ בת רבי עקיבא, וַתֵּצא מן הבית אל הסֻכָּה היפה אשר עשה לה אביה בַגָן. וַתַּעַל עַל מִטָתָה וַתִּשְכָּב. בעת הזאת הִגִיחַ² נָחָש גדול מֵחורוֹ וילך על גְחוֹנוֹ הָלֹך ועלות בְקִיר הסֻכה אל בַת רבי עקיבא לְנַשְכָהּ. ויהי בעֶצֶם הָרֶגַע אשר הִתְכּוֹנֵן הנחש לַהֲמִיתָה, וַתָסַר בת רבי עקיבא את עֲטַרְתָּה מֵעַל ראשה לִתְלוֹתָה בְקִיר הסֻכָּה. ובָעֲטָרָה וָוֵי³ זהב חַדִים⁴ מאוד. וַינַקְרוּ הַוָוִים את עֵינֵי הנחש וַיְמִיתֻהוּ ולֹא יָדעה העלמה כי הֵמִיתָה את הנחש, והוּא נֶאֱחָז בוָוֵי – הָעֲטָרָה הַתְּקוּעִים⁵ בקיר הסֻכָּה. ויהי בַבֹקר וַתַּשְכֵּם בת רבי עקיבא וַתִּרְחַץ יָדֶיה ופָנֶיה, ותאמר לָקַחת את העטָרָה. ותֵרא את הַנְחָש הַנִמְשָׁך אחרי העטרה וַתֶּחֶרַד מאד וַתִּצְעַק צעקה גדולה. וַיִשמע רבי עקיבא את קול הַצְעָקָה, וימהר אל בִתּוֹ וַיֹאמר: מה – לך, בִתִּי כי צָעָקְתְּ? וַתַּרְאֵהו את הַנְּחָש הַנֶאֱחָז בַּעֲטַרְתָּה. וַיִתְבּוֹנֵן רבי עקיבא אל הנחש, וַיַרְא והנה מֵת הנחש, ועֵינָיו מנֻקָרוֹת בְוָוֵי הָעֲטָרָה. וַיַרגִיעַ⁶ רבי עקיבא את בתו ויאמר: ראִי נא גם ראִי, – הִפְלִיא יי לַעשות עִמָך וַיַצִילֵך מִמָוֶת. ועתה הַגִידִי נא לי: מָה הוא הדבר אשר עָשִׂית וַיַחְשְבֵהו יי לָך צְדָקָה? וַתַעֲנֵהוּ בִתּוֹ לאמר: כאשר ישבתי אתמול בראש הנָשִים הַקרואוֹת, וָאֵרֶא והנה איש עני בא הביתה, וַיַעמֹד בַפֶתַח. ואִיש מכל אַנשֵי הבית לא שָׂם אֵליו לֵב, כי שָמחו וַיִצְהֲלוּ, ויאכלו וַיִשתּוּ וַיֵיטִיבו לִבָם. אָז קַמְתִי אֲנִי מִמקוֹמִי ואֶגַש אל הֶעָנִי וָאֲבָרְכֵהוּ, וָאָשִים לו כִסֵא וַיֵשֶב. וָאֶקַח לחם ובשר ויין וָאַגִיש אֵלָיו וָאֹמַר: אֶכֹל וּשְתֵה והֵיטִיבָה את לִבֶךְ. ויאכל העני וַיֵשתְּ וַיוֹתִיר, וַיבָרֶך את יי וַיֵלך לו. ויאמר רבי עקיבא: בִתִי! עֲשִׂי נא תָמִיד אַך טוֹב וָחֶסֶד. הֲלֹא רָאִית את גֹדֶל הַצדָקָה, כי מצֶּלֶת הִיא אֶת עוֹשֶׂיה מִמָוֶת! (שבת קנ"ו).

עִוֵר היה נחוּם שתֵּי עֵינָיו, וְגִדֵם¹ ופִסֵחַ ומעֻנֶה בתַחֲלואִים רַבִים, וַיִשְכַּב ימים רבים בביתו הַנְטוּ² וַיָבֹאו אליו תַּלְמִידָיו וַיֹאמֵרוּ הנה שָׂכַרנוּ לך בַיִת רְחַב יָדָיִם, ועתה תְנָה אותָנו לְשֵׂאתְךָ אל הבית ההוא, והִשְכַּבְנוּךָ עַל כְּסָתות³ רַכוֹת וְיִיטַב לָך! ויאמר נחום: עֲשו כאשר דִבַרְתֶם! וַיהִי אך הוצִיאֻהו תַלְמִידָיו מִבֵיתוֹ, וַיִפֹל הַבָּיִת. וַיִתְמְהו תלמידיו מאד וַיאמֵרו: אֵין זאת כי אם צִדקָתך עָמדָה לנו וַתַצִּילֵנו מִמָוֶת, כי לו הִתְמַהְמַהְנוּ עוד רֶגע בביתך, כִי עַתָּה נִקְבַּרְנו בו חיים! ויהי כראות התלמידים כי לא עָנָם נחום על הַדבָרים האלה, – ויוֹסִיפו לדַבר אליו ויאמרו: הן יָדע נֵדַע כי צדיק אתה בכָל דרָכֶיךָ, ועתה הַגִידָה נא לנו תַחַת־מֶה יִסרְךָ יי ככה וַיַחֲלִיאֶךָ! ויאמר להם נחום: שִמעוּ דְבָרי וקחו מוסָר: הָלֹך הָלַכתי אל חותני היושב בעיר הקרובה, ושָלש אֲתוֹנוֹתַי נָשְׂאוּ בָר וָלֶֶחֶם וּמָזוֹן ויַיִן ובָטְנִים וּשְׁקֵדִים, וַיְהי בהיותי בדרך, ויָבא עני לִקרָאתי ויאמר: רַחֵם נא עָלַי וְהַאֲכִילֵני כי רָעֵב אנכי מאוד! וָאֹמר אליו: חַכֵּה נָא לי כִּמְעַט רָגַע, עַד הוצִיאִי את הַלֶחם מן הַשָׂק, ועודֶנִי עוֹשֶׂה הֵנָה וָהֵנָה – וַיִפל העני אָרצָה. וָאָרוץ אֵליו וָאֶתבוֹנֵן עָליו, – והנה לא נוֹתְרָה בו נשָמָה! וַימָרֵרני הדבר הזה עַד מאד וָאֲקַלֵל את נפשי לאמר: תקֻצַצְנָה⁴ יָדַי, אשר לא מהרו לִפתּחַ את השָׂק, ורַגלי תִּשָּׁבַרְנָה אשר לא מִהֲרוּ לרוץ אל הֶעָני להַאֲכִילֵהו. וִיהי לי כן! ולא שקַטתִּי ולא נַחתִּי עַד אִם שָמַע יי את קול בִכְיָתִי אשר בָכִיתִי לפָניו לֵאמר: הַכֵּני נא יי בעִוָרוֹן וּבִשחִין רָע והָיִיתי למָשָל וּלמוּסַר לכָל אִיש אֲשֶר יְאֲחֵר מתֵּת נִדבָתוֹ לֶעָנִי וְלָאֶבְיוֹן, וַיאמרו אליו תלמידיו: אוֹיָה לנו כי ראִינוךָ מֻכֵּה אלהים ומְעֻנֶה מאד; ויאמר נחוּם: יְהִי שֵם יי מְבֹרָך כי שָמַע בקול תַּחֲנוּנַי, וַיָשֶׁב לי גְמוּלִי ברֹאשִׁי! (ירושלמי סוף פאה).

יושבי ארץ ישראל יִשתּוּ לִמטַר השמים,¹ ועל כן יַחפְרו אֲדוֹני הַבָתִּים בּוֹרוֹת בחַצְרוֹתֵיהֶם, ושָׂדוּם² בְשִׂיד.³ וּברֶדֶת הַמָטָר, יִמָלאוּ הבורות מים, והָיה לָעָם לִשתּוֹת; אולָם בהֵעָצֵר השמים יָמים רבים ולא יִהיה מָטָר, והַמַים בַבּוֹרוֹת הוֹלכִים הָלך וחָסֵר, וצָמֵא הָעָם למים, – והָיְתָה צלוֹחִית מים בשֶׁקֶל, וְכַד – בִשנֵי שְקָלִים.

ויהי בימים הרבים ההם, וַיַעֲלוּ בני ישראל להֵרָאוֹת את פני יי בֶחָג כדָּבר הָאָמור בתורת משה: שָלֹש פעָמִים בשָנה יֵרָאֶה כל זְכוּרך…. וּבָעֵת הַהיא נֶעֶצרוּ הַשמים, והַמַים בבורות הָלכו הָלך וְחָסֹר, – וַיִצְמָא העם למים, ותֵּהָפֵך לָהֵם שִׂמחַת החג לְאֵבֶל. וַיַרְא בּוֹני בן גוריון את הדבר הזה, וַיִתעצב אל לבו, וילך אל איש נָכרִי אשר יָשַב בירושלים, אשר היו לו בורות רבים מְלֵאים מָיִם, וַיאמַר: תְנָה לי שְנֵים עָשָׂר בּוֹרוֹת מים! וְהָיה אם לא יֵרד הגשם בעוֹד שִבעַת ימים, – ונָתַתִּי לך מְחִירָם שנים עשר כִּכַּר כסף. ויען הנכרי ויאמר: כֵּן תַּעֲשֶה כאשר דִּבַּרתָּ! וַימַהֵר בוני וַיַעֲבֶר קול ברחוֹבוֹת ירושלים לאמר: כָל צָמֵא לְכוּ לַמָיִם! וַיָרוצו בנֵי ישראל אל הבורות אשר בַּחֲצַר הַנָכרִי, וַיִשתּו וַיִשְׂבָּעוּ, וַיבָרכוּ את בוֹני, וַיָחוגו את חַגָם וַיִשְׂמחוּ וַיַעַלְצוּ מאֹד.

ויהי ביום השביעי, הוּא היום אֲשֶר יְעָדוֹ⁴ בוני לָאִיש הַנָכרי לֵאמר: ביום הזה אמַלֵא בורותיך מים; וָלֹא⁵ אתן לך מחִירָם שנים עשר כִּכַּר כֶּסֶף, וַיַשְׁכֵּם הַנָכרִי בבּקר, וַיִשָא עיניו השמימה, וַיַרא והִנֵה טהורים הם, וַיִשמַח מאד ויאמר: עתה יתן לי היהודי שנים עשר ככר כסף! וַיָבא הַנָכרִי הַבַיְתָה, וַיאמר אל עַבדוֹ: רוץ אל בוני בן גוריוֹן ואָמַרתָּ אֵליו: כֹה אָמַר אֲדוֹני, מַלֵא את שנים עשר הַבוֹרוֹת מַיִם כי בָא מוֹעֵד. וַיְרָץ העבד אל בוני וַיַּגֶד לוֹ את דִברֵי אֲדוֹנָיו. וַיַעֲנֵהו בוני לאמר: שוב לַאֲדוֹנֶיךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בִשְׁמִי: עוד היום גָדוֹל! מִי יודֵעַ – יִתֵּן יי מָָטָר על הארץ ומָלְאוּ כָל הַבוֹרוֹת מָיִם! וַיָשָׂב העבד אל אדוניו ויאמר: כֹה דִבַרתִי אל בוני, וְכֹה עָנָנִי; וַיִצחַק הַנָכְרִי ויאמר: גַם עָב⁶ קטַנָה: ככַף אִיש לא תֵרָאֶה, – וְהוא אוֹמֵר גֶשֶם־בּוֹרוֹת⁷ יִהְיֶה, וַיהִי בַצָּהֳרַים, וַיִשְׁלַח הנכרי את עבדו אל בּוֹני לאמר: הָשׁיבָה לי את המים אשר לָקַחְתָּ, ויענהו בוני ביַד העבד לאמר: הֲלֹא רק מַחֲצִית היום עָבָרָה, וַיְחַכֶה הנכרי עוד שָלֹש שָעות וַיִשלַח את עַבדו בַפַעַם הַשלִישִית אל בוני לֵאמר: מַהֲרָה הָשִיבָה לי את המים או תְּנָה לי שנֵים עָשָר כִּכַּר כסף כַּאֲשֶר אָמָרְתָּ! ויענהו בוני לאמר: כֹה תֹאמר לַאֲדוֹנֶיך אֲשֶר שלָחֶך: עוֹד לא בָאָה השֶמש, וְלַה' אֵין מַעֲצור⁸ לְמַלֵא את כָל הַבורות מַים בּרָגַע. וַיְהִי כִשְׁמע הַנָכְרִי את דברי בוני, כִי הִגִיד לו עַבְדוֹ, – וַיְמַלֵא פִיו שְׂחוק וַיֹאמַר: הִנֵה יְיָ פוֹתֵח אֲרֻבוֹת הַשָׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַדָבָר הזה ברִגְעֵי הַיוֹם הָאַחֲרוֹנים? וַיֵלך הנכרי לבית־הָרַחְצָה שָׂמֵחַ וטוב לב כי אָמָר: עוד מעט ומִלֵאתִי אוֹצרוֹתַי כֶּסֶף רָב! ובוני בן גוריון קָם, וַיֵלֶך בֵיתָה הַמִקְדָשׁ, וַיִתְפלֵל אל יי לאמר: הִנֵה עָשִיתִי את הדבר הזה וָאֵקֶן מִיַד הנכרי שְׁנֵים עשר בורות מַים לְמַעַן בניך אֲשֶר עָלו ירושלימה עִיר קָדְשֶך, – לְבִלְתִּי יָמוּתוּ בַצָמָא, וְעַתָּה, יי, עֲשֵה נא למַען שֵם קדשֶך ונָתַתָּ מָטָר על פני האדמה, וְיֵדעוּ כָל הַגוֹים כִּי אֵין כָּמוךָ בָאֱלֹהִים! וַיהִי הוּא מִתפַּלֵל, – וַיִתְקַדְּרוּ⁹ פִתְאוֹם הַשמַיִם עָבִים, וַיהי קוֹלוֹת וברָקים, וּמָטָר סוֹחֵף¹⁰ נִתַּך¹¹ אָרְצָה, וַיִמָלאוּ כָל הַגֵבים¹² מַיִם, וַיְמַלאוּ את כָל הַבוֹרוֹת אשר היו בַחֲצַר הַנָכְרִי. וּכְצֵאת בוני מבית המקדש, וַיִפְגְשֵהו הַנָכְרִי הַשָׁב מִבֵית־הָרַחֲצָה. וַיֹאמֶר אֵלָיו בוני: הִנֵה נִמְלְאו שנֵים עָשָר הבּוֹרוֹת מים, ויֶתֶר הַבּוֹרוֹת אֲשֶׂר בַּחֲצֵרֶיךָ מָלְאוּ גַם הֵם, וְעַתָּה הָשִׁיבָה נא לי את מְחִיר יֶתֶר הַמַים! וַיַעֲנֵהוּ הַנָכְרִי לֵאמר: אָמנָם יָדַעְתִּי כי בְשׁלְך¹³ היה הַמָטָר; אולָם ראֵה נא גם ראֵה, כִּי יָרַד הַמָטָר אַחֲרֵי בּוֹא הַשֶׁמֶש, ואָנכִי הֲלֹא אָמרתִּי לך ביוֹם קַחְתְךָ את מֵימֵי לִפנֵי בּוֹא הַשֶׁמֶש תָּשִׁיב לי מים אוֹ מְחִירָם! וַיָשָׁב בוני שֵׁנִית אל בית המקדשׁ וַיֹאמר: אֱלהֵי חַסְדִי! אתה עשית את הַתְּשֻעָה הַגְדוֹלָה הַזֹאת, וַתַּגְדֵל חַסְדֶךָ, ותתן את המָטר לִברָכה על פנֵי הָאֲדָמָה; וְעַתָּה שְׁמַע נא יי בקול תַּחנונַי אַך הַפָּעַם, וְצִוִיתָ לַשֶׁמֶשׁ לִזְרחַ עוֹד רגַע! וַיִשׁמַע יי קול תַּחנוני בוני, – וַתָּבֹא פִתְאוֹם רוחַ גדוֹלה וחזקה וַתִּפַח בְּעָבִים וַיָּפוצוּ, וַיִטְהֲרוּ הַשָמַיִם, וַתָּשָׁב הַשֶׁמֶשׁ וַתִּזְרָח! וַיִקְרְאו בּני ישראל לבוני בן גוריון נַקְדִימוֹן, לֵאמר נָקְדָה (זָרחָה) לו השָׁמֶש. (תענית כ)

ויהי ביום הששי לפנות ערב ואַבא תחנא הוֹלךְ לָשׁוּב לְעירוֹ וַחֲבִילָה¹ כבֵדה על שִׁכמו, ויהי כבאו עד לפני העיר והנה איש מֻכֵּה שְׁחִין² מפָרֵש אליו יָדָיו ומִתחַנן אליו לאמר: אָנָא, אדוני, הוֹשׁיעָה נָא! וַיִגַשׁ אליו אבא תחנא ויאמר לו: הגִידָה נא לי בַמֶה אוכל וְאושִׁיעֶךָ? ויען האיש ויאמר: מַר לִי מאד! אֵין מְתום³ בִּבְשָׂרִי רַגלַי בָצְקוּ ויָדַי כֹּאֲבוֹת וְגוּפִי מָלֵא חַבֻּרוֹת, ואֵינֶנִי יכֹל לִצְעַד גם צַעַד אֶחָד; יִגדַל נא חַסדךָ אדוֹני, וְהִרְכַּבְתַּנִי על שִׁכמֶך והֵבֵאתַנִי הָעִירה! ויאמר אבא תחנא בלבו: לָשֵׂאת את הַצָרוּעַ יחד עם חֲבִילָתִי אִי־⁴אֶפְשַׁר כִּי יִכְבְּדוּ מִמֶנִי; וכִי אֶקח את הַצָרוּעַ ועָזַבְתִּי את חֲבִילָתִי בּדרך וְנִגְנְבָה, – ומַתִּי אֲנִי ואַנשֵׁי ביתי בָרָעָב, ויהי כראות אבא תחנא את מְצוּקוֹת הַצָרוּעַ כִי רָבּוּ, וַיַעֲזֹב את חֲבִלָתוֹ בדרך, וַיִקַח את הצרוּע, וַישִׂמֵהוּ על שִכמו, וַיְבִיאֵהוּ העירה; וְלא הִרפָה ממנוּ עַד אִם מָצא לו מָנוחַ אשר יִיטַב לו ואַחַר שב אל המקוֹם אשׁר עָזַב שם את חֲבִילָתוֹ, וַיִקָּחֶהָ וַיָשָׁב העירה והשׁמשׁ כְּבָר בָּאָה, ואַנשֵי העיר “קִבְּלו את הַשַׁבָת”, וַיִראו – והנה אבא תחנא הולך וַחֲבִילָתוֹ על שִׁכמוֹ, וַיִתמהוּ איש אל אָחיו ויאמרו: הֲכָכָה יַעֲשֶׂה אבא תחנא החסיד, כִּי יִשָׂא מַשָׂא ביום השבת, הֲנִשׁמַע כַּדָבָר הזה? וישמע אבא תחנא את הדברים האלה, וַיַךְ אוֹתו לבו מְאד ויקרא ויאמר: יי אלהי! סְלַח נא לפִשׂעִי הגדוֹל כי חִלַלתִֹּי את יוֹם קָדשְךָ בְּבוֹאִי לַעֲשׂוֹת חסד לָאִיש הָאֻמלָל! וכדַבְרוֹ את הדברים האלה, וַתֵּרַדְנָה עֵינִיו דמָעות וַיַפְלִיא יי לַעֲשׂוֹת וַתֵּרָא השמש בְעֶצֶם הָרֶגַע הַזֶה, וַתִּזְרַח לכָל אַנשֵׁי הָעִיר, ויהי כִּרְאוֹת אבא תחנא את הדבר הזה, ויאמר: הִפלִיא יי לעשות עִמִי וַיַזְרִיחַ את השמש בשׂכַר החסד שֶעָשִיתִי עם הַצָרוּעַ ועתּה לא אָבוֹא⁵ עוֹד על שְׂכַר הַדָבָר הַטוֹב הַזֶה לָעוֹלָם הַבָא! ויהי אךְ כִּלָה לדַבֵּר את הדברים האלה וַיִשָמַע קוֹל בַמָרוֹם לֵאמר: לֵך אֱכוֹל בשִׂמְחָה לַחמֶךָ, ושְׁתֵה בלֵב טוב יֵינך כי כבָר רָצָה האלהים את מעשיך, – וּתְקַבֵל שְׂכָרֶךְ! (מדרש קהלת רבתי סדרא תליתאה).

קוֹל מִמָרוֹם הָיָה נשׁמע מִדֵי יום ביומו בבית אבא הרוֹפא לאמר: שָׁלוֹם לך אַבָּא! וַיֵצֶר הדבר הזה לאַבַיֵי מְאד ויאמר: תחת מה יִשָׁמַע הקוֹל הזה בּבֵית אבא הרופא יום יום, ובביתי אֲנִי רק אחת בשבֻעַ ביוֹם הַשִׁשִּי? וַיֵאָמֵר לְאַבַּיֵי לאמר. אָמנם צַדיק ויָשָׁר אתה; אוּלם גָדלוּ מאד חַסְדֵי אבא הרופא, ואַתה לא תוכל עַשׂוֹת כָמהו, וַיִשְׁאַל אבייל אמר מה המה חסָדיו? וַיֵאָמר לוֹ לאמר. מדי יום בּיומו יבאו אליו חוֹלים הרבה מאד. בהם עשירים הַנותנִים לוֹ בַּעֲמָלוֹ שָׂכָר טוב, ועניים אשר אין ידם מַשֶׂגֶת לתֵת לו גם פרוטה אֶחָת; ובכל זאת לא יַפְלֶה בין עָנִי ובין עשיר ורַפֵא ירַפא לכֻלם בלֵבַב שלם ובנפש חֲפֵצָה, ויהי כי ראה כי העניים מִתְבושְׁשִׁים לבַקש חנם עֶזרָתוֹ, – וַיָשֶׂם מֵאַחֲרֵי הדֶלֶת תֵבַת עץ וַיִקֹב בָה חר וַיַעֲבר קול לאמר. לא אקח עוד כסף מִידֵי החולים הַבָּאים אלי לְהִתְרַפֵּא, כי אם נָתֹן יִתֵּן כל איש, אשר יָדוֹ מַשֶׂגֶת, את הכסף אל התבה העומדת מאחרי הדלת; ואשר אין לו כסף, ועָבַר גם הוא לִפני התבה הַהִיא ושָׂם את יָדוֹ עָלֶיה כנוֹתֵן אֵלֶיה כסף, ולא יֵבוֹש עוד ולא יכָּלֵם לִדְרֹש מֵעִמִי עֶזרָה, ויהי כי הִרְבוּ הַחוֹלים העניים לָבֹא אליו, – וַיַרא בּהם רְפֵי כח וְחַלָשִׁים, וַיֵדַע כי לא תַחלִימֵם רְפֻאָתו, כִי אִם הַבָּשר אשר יאכלוּ והַיַיִן אשר יִשתּוּ – וַיִתֵּן להם כסף ויאמר להם אִכלו בשר ושתוּ יין ונִרְפֵאתֶם וַחֲזקתֶּם!

ויהי היום וישלח אביי שנַיִם מִתַלמִידָיו אל אבא הרוֹפא להִתבוֹנֵן במַעֲשֵׂי צִדקָתוֹ, וַיָבֹאוּ שני האנָשים אל אבא, וישמח עליהם שמחה גדולה, וַיָשׂם להם כִּסאוֹת וַיַגֶש לָהֶם לחם ויין וַיֹאכלוּ, וַיִשתּוּ וַיְבָרכו את יי. ויהי בלילה וישם אבא על הַמִטָה אשר הִצִיע לִשנֵי הָאוֹרחים בִגדֵי צֶמֶר רַכִּים וטובים מאד, ויאמר להם: עֲלוּ על יצוּעֲכֶם וִישַׁנתֶּם ועָרבָה לָכֶם שנַתכֶם. ויהי בַבּקר, ויקחו שני התלמידים את בִּגדֵי הַצֶמר וַיִגְלְמו אוֹתם, וַיִקָחוּם וַיְבִיאום אל השוּק אשר יָבֹא שָׁמָה כָּל מוֹכֵר וכָל קוֹנה, ויהי הם מִתהַלכים הֵנה והֵנה, והִנֵה אבא הולך לִקרָאתם, ויאמרו אליו שני התלמידים: הַגִידָה נא לנו מַה מחִיר שני הַבגָדִים האלה? ויען אבא ויאמר: מחִירָם חֲמִשִים שׁקל, ויאמרוּ אליו התלמידים: הַאִם לא הִמעַטְתָּ במחירם? ויען אבא ויאמר: כמחִיר אשר אמרתי לכם, נתתי בבגדי הצמר האלה! לא הוסַפתי עליו ולא גָרַעתִּי ממנו! וַיוֹסִיפוּ שני התלמידים לדבר אליו ויאמרו: הואילה נא והגדת לנו: במה חֲשַׁדְתָּנוּ בראותך אותנו לוֹקחים את בגָדֶיך הטובים האלה? ויען אבא לאמר: אמרתי בלבי: הִקרָה יי לִפנֵיכם איש הַנתָוּן בצרה. וַתֵּבוֹשו לשאל ממנוּ נִדבַת כסף וַתֹאמרו לַעֲזָר־לוֹ במחִיר בגדֵי הצמר האלה, ויאמרוּ אליו התלמידים: ידֹע תֵּדַע כי לְבַעֲבור נַסותֶךָ לקחנו את הבּגדים, ועתה יהי נא לך אשר לך, וַיְמָאֵן אבא לָקַחַת ויאמר: מֵרֶגע קַחְתְּכֶם את הַבגָדִים אמרתי: מי יתן והָיָה מחירם קודש לַדָבר אשר יִמְצָא חֵן בְעֵיני יי, ועַתָּה הוֹאִילוּ נָא קְחוּ את הַבְּגָדים, ומכַרְתוּם וְהָיָָה כֶסֶף מְחִירָם קֹדש לַדְבָרִים שֶׁבִּצְדָקָה! (תענית כ"א).

ויהי היום וַיַעֲמֹד רב ברוֹקָא ברחוב עִיר בֵית־לֶפֶת. וַיִתְבוֹנֵן אל האנשים הָרַבִּים הָעוֹברִים ושָבִים בָרחוֹב, וַיֵרָא אליו אליהו הנביא וַיבָרכֵהו בשָׁלוֹם, ויאמר אליו רב ברוקא: הַגִידה נא לי אִם יֵש בכָל האנשים הרבים האלה עושה צדָקָה וחסד? ויענהו אליהו הנביא ויאמר אָיִן! ויהי הם מדַברים, – ואיש יהודי עבר מהֵר לפניהם, וַיַשְגִיחַ אליו רב ברוקא, וַיַרְא והנה נְעָלִים שׁחוֹרוֹת ברַגלָיו, וכַנפֵי בגָדָיו אֵינָן מצֻיָּצוֹת. ויאמר אל אליהו הנביא: אוֹיָה לָאיש הזה אשר עָזַב תורת יי וַיֵלך בִשְרִירות לִבו! וַיֹאמר אֵלִיָהוּ הַנָבִיא: צַדִיק האיש הזה בכָל דְרָכָיו, וַיְיָ אֲהֵבו! וַיִשְׁתָּאֵה רב ברוקא לדִברֵי אליהו הנביא, וַיִקרָא לַיהודי הַנֶחְפָז לָלֶכת לֵאמר: עִמְדָה נא עֲמוֹדָה! ולא שָׁעָה האיש לִדבָריו ולא הֵסַב אליו את פָניו, וַיְמַהֵר רב ברוקא וַיָרָץ אחרי האיש וַיַשִׂיגֵהו וַיֹאמֶר לו: הוֹאִילָה נא וְהַגִידָה לי: מַה מַעֲשֶׂיך? וַיַעֲנֵהו הָאִיש לֵאמֹר: נחְפָז אָנכִי מאד לָלֶכֶת וְלא אוכַל לְדַבֵר עַתָּה אִתָּך! אולָם אִם תָּבא אֵלַי מָחָר וַעֲנִיתִיךָ את כל אשר תִּשְׁאָלֵנִי, וַיַגד לו האיש את הַמָקום אשר יִמְצָאהוּ שָם מָחָר, וַיִלֶך לדַרכוֹ. וַיהִי מִמָחֲרַת וַיָבא אֵליו רב ברוקא וַיִשאָלֵהו לאמר: הַגִידָה נא לי מִי אַתָה וּמַה מַעֲשֶׂיךָ? וַיַעַנֵהו הָאִיש לֵאמר: שׁוֹמֵר בֵית הָאֲסורִים אָנכי, כִי הִפְקִידַנִי המלך על בָתֵּי הַמִשְׁמָר והָיָה כִּרְאותי את הֶעָוֶל הַנַעֲשֶׂה לָאֲסורִים הַחַלָשִים, וָאֶהִי מָגֵן לָהֶם, וָאַצִילֵם מִיַד חָזָק מֵהֶם, וַיאמר רב ברוקא, מַדוּעַ שַׂמתָּ נעָלים שְׁחוֹרוֹת בְרַגְלֶיך? וַיַעֲנֵהו הָאִיש לאמר: מִתְאַבֵל אָנכי עַל ירושלים עִיר קָדְשֵׁנו הַשָׁמֵמָה! וַיוסֶף רב ברוקא לדַבֵּר אליו ויאמר: מַדועַ לא עָשִיתָ לך צִיצִית על כנַּפֵי בִגְדֶךָ? וַיַעַן האיש ויאמר: לוּ עָשִיתי לִי צִיצִית על כַּנפֵי בגָדַי, כִּי עתּה יָדעו שָרֵי הַמֶלֶךְ כי יְהודִי אָנִי, והָיו נִזְהרִים מִמֶני לְבִלְתִּי דַבֵר בְאָזנִי את כל הָרָעָה אשר הם חוֹשְבִים על אַחַי הַיהודִים, אולָם עַתָּה חָשֹׁב יַחְשְבונִי לבֶן עַמָם, וְדַבֵר יְדַבֵּרוּ באָזנַי את כָּל הָעולָה עַל רוחם, וְלא יִזָהֲרוּ מִמֶנִי. וְהָיָה כְּשָמְעִי כי חוֹרְשִׁים הֵמָה רָעָה עַל יִשְרָאל, – ומִהַרתִּי ובָאתִי לִבְני עמי וְהִזְהַרתִּים, וְיָעֲצוּ עֵצוֹת לְהָפֵר את הַמַחשָׁבוֹת הָרָעות, וַיוסֶף רב ברוקא וַיִשְאל את האיש לאמר: מַדוע לא שָׁעִית אֵלַי אֶתמול כַּאֲשֶר קָרָאתי לך אַחַת ושְׁתָּיִם? וַיַעַן האיש ויאמר: הנה שָמַעתִּי אוֹמרים: הַשָׂרִים נֶאֱסָפִים לָעוץ רָעָה עַל ־בְּנֵי עַמֵנו, וָאמַר הָבָה אָרוּצָה אֲלֵיהֶם ושָמַעְתִּי את דִברֵיהֶם ורַצְתִּי והִזְהַרְתִּי את בְנֵי עַמִי, וְהָיו נְכוֹנִים לְהָפֵר את הַגְזֵרוֹת בְּעוד מוֹעד! וַיבָרֶך רַב ברוקא את הָאִישׁ וַיֵלֶך לָשׁוב לבֵיתוֹ. וַיִפְגְשֵׁהוּ שנִית אֵלִיָהוּ הַנָביא וַיוסֶף לדַבֵּר עִמוֹ, וַיהִי הֵם מְדַברִים והנה שני אנשים עוֹבְרִים לִפנֵיהם, וַיאמר אֵלִיָהו הַנָבִיא: גַם אֵלה צַדִיקִים ומַעֲשָם טוֹב מְאד לפְנֵי יְיָ וַיִגַש אליהם רב ברוקא וַיבָרכֵם בשם יי וַיִשְׁאָלֵם לֵאמר: מַה מַעֲשֵׂיכֶם? וַיַעֲנֻהוּ שנֵי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶה לאמר: מְשַׂמְחִים אנחנו בִדבָרֵינו את כָּל מַר נפֶשׁ ואֶת כָל קְשֶׁה יוֹם, וְלֹא נַרְפֵה מֵהֶם עַד אִם רָאִינו כי סָר יְגוֹן הָאֲנָשִים וַיְנֻחָמוּ, ובִרְאותֵנו כי יָרִיבוּ אֲנָשִׁים אוֹ יְחָרְפוּ אִיש את רֵעֵהו, – לא נָסור מֵהם עַד אִם הָשְׁלַם הָאֶחָד לַשֵׁנִי. וַיִפָרְדוּ אִישׁ מֵעִם אָחִיו בְּשָלוֹם וְאַהֲבָה. (תענית כ"ב א'):