רקע
ישראל בנימין לבנר
עוֹשֵׂי צְדָקוֹת בְכָל עֵת.
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

ויהי היום וַיַעֲמֹד רב ברוֹקָא ברחוב עִיר בֵית־לֶפֶת. וַיִתְבוֹנֵן אל האנשים הָרַבִּים הָעוֹברִים ושָבִים בָרחוֹב, וַיֵרָא אליו אליהו הנביא וַיבָרכֵהו בשָׁלוֹם, ויאמר אליו רב ברוקא: הַגִידה נא לי אִם יֵש בכָל האנשים הרבים האלה עושה צדָקָה וחסד? ויענהו אליהו הנביא ויאמר אָיִן! ויהי הם מדַברים, – ואיש יהודי עבר מהֵר לפניהם, וַיַשְגִיחַ אליו רב ברוקא, וַיַרְא והנה נְעָלִים שׁחוֹרוֹת ברַגלָיו, וכַנפֵי בגָדָיו אֵינָן מצֻיָּצוֹת. ויאמר אל אליהו הנביא: אוֹיָה לָאיש הזה אשר עָזַב תורת יי וַיֵלך בִשְרִירות לִבו! וַיֹאמר אֵלִיָהוּ הַנָבִיא: צַדִיק האיש הזה בכָל דְרָכָיו, וַיְיָ אֲהֵבו! וַיִשְׁתָּאֵה רב ברוקא לדִברֵי אליהו הנביא, וַיִקרָא לַיהודי הַנֶחְפָז לָלֶכת לֵאמר: עִמְדָה נא עֲמוֹדָה! ולא שָׁעָה האיש לִדבָריו ולא הֵסַב אליו את פָניו, וַיְמַהֵר רב ברוקא וַיָרָץ אחרי האיש וַיַשִׂיגֵהו וַיֹאמֶר לו: הוֹאִילָה נא וְהַגִידָה לי: מַה מַעֲשֶׂיך? וַיַעֲנֵהו הָאִיש לֵאמֹר: נחְפָז אָנכִי מאד לָלֶכֶת וְלא אוכַל לְדַבֵר עַתָּה אִתָּך! אולָם אִם תָּבא אֵלַי מָחָר וַעֲנִיתִיךָ את כל אשר תִּשְׁאָלֵנִי, וַיַגד לו האיש את הַמָקום אשר יִמְצָאהוּ שָם מָחָר, וַיִלֶך לדַרכוֹ. וַיהִי מִמָחֲרַת וַיָבא אֵליו רב ברוקא וַיִשאָלֵהו לאמר: הַגִידָה נא לי מִי אַתָה וּמַה מַעֲשֶׂיךָ? וַיַעַנֵהו הָאִיש לֵאמר: שׁוֹמֵר בֵית הָאֲסורִים אָנכי, כִי הִפְקִידַנִי המלך על בָתֵּי הַמִשְׁמָר והָיָה כִּרְאותי את הֶעָוֶל הַנַעֲשֶׂה לָאֲסורִים הַחַלָשִים, וָאֶהִי מָגֵן לָהֶם, וָאַצִילֵם מִיַד חָזָק מֵהֶם, וַיאמר רב ברוקא, מַדוּעַ שַׂמתָּ נעָלים שְׁחוֹרוֹת בְרַגְלֶיך? וַיַעֲנֵהו הָאִיש לאמר: מִתְאַבֵל אָנכי עַל ירושלים עִיר קָדְשֵׁנו הַשָׁמֵמָה! וַיוסֶף רב ברוקא לדַבֵּר אליו ויאמר: מַדועַ לא עָשִיתָ לך צִיצִית על כנַּפֵי בִגְדֶךָ? וַיַעַן האיש ויאמר: לוּ עָשִיתי לִי צִיצִית על כַּנפֵי בגָדַי, כִּי עתּה יָדעו שָרֵי הַמֶלֶךְ כי יְהודִי אָנִי, והָיו נִזְהרִים מִמֶני לְבִלְתִּי דַבֵר בְאָזנִי את כל הָרָעָה אשר הם חוֹשְבִים על אַחַי הַיהודִים, אולָם עַתָּה חָשֹׁב יַחְשְבונִי לבֶן עַמָם, וְדַבֵר יְדַבֵּרוּ באָזנַי את כָּל הָעולָה עַל רוחם, וְלא יִזָהֲרוּ מִמֶנִי. וְהָיָה כְּשָמְעִי כי חוֹרְשִׁים הֵמָה רָעָה עַל יִשְרָאל, – ומִהַרתִּי ובָאתִי לִבְני עמי וְהִזְהַרתִּים, וְיָעֲצוּ עֵצוֹת לְהָפֵר את הַמַחשָׁבוֹת הָרָעות, וַיוסֶף רב ברוקא וַיִשְאל את האיש לאמר: מַדוע לא שָׁעִית אֵלַי אֶתמול כַּאֲשֶר קָרָאתי לך אַחַת ושְׁתָּיִם? וַיַעַן האיש ויאמר: הנה שָמַעתִּי אוֹמרים: הַשָׂרִים נֶאֱסָפִים לָעוץ רָעָה עַל ־בְּנֵי עַמֵנו, וָאמַר הָבָה אָרוּצָה אֲלֵיהֶם ושָמַעְתִּי את דִברֵיהֶם ורַצְתִּי והִזְהַרְתִּי את בְנֵי עַמִי, וְהָיו נְכוֹנִים לְהָפֵר את הַגְזֵרוֹת בְּעוד מוֹעד! וַיבָרֶך רַב ברוקא את הָאִישׁ וַיֵלֶך לָשׁוב לבֵיתוֹ. וַיִפְגְשֵׁהוּ שנִית אֵלִיָהוּ הַנָביא וַיוסֶף לדַבֵּר עִמוֹ, וַיהִי הֵם מְדַברִים והנה שני אנשים עוֹבְרִים לִפנֵיהם, וַיאמר אֵלִיָהו הַנָבִיא: גַם אֵלה צַדִיקִים ומַעֲשָם טוֹב מְאד לפְנֵי יְיָ וַיִגַש אליהם רב ברוקא וַיבָרכֵם בשם יי וַיִשְׁאָלֵם לֵאמר: מַה מַעֲשֵׂיכֶם? וַיַעֲנֻהוּ שנֵי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶה לאמר: מְשַׂמְחִים אנחנו בִדבָרֵינו את כָּל מַר נפֶשׁ ואֶת כָל קְשֶׁה יוֹם, וְלֹא נַרְפֵה מֵהֶם עַד אִם רָאִינו כי סָר יְגוֹן הָאֲנָשִים וַיְנֻחָמוּ, ובִרְאותֵנו כי יָרִיבוּ אֲנָשִׁים אוֹ יְחָרְפוּ אִיש את רֵעֵהו, – לא נָסור מֵהם עַד אִם הָשְׁלַם הָאֶחָד לַשֵׁנִי. וַיִפָרְדוּ אִישׁ מֵעִם אָחִיו בְּשָלוֹם וְאַהֲבָה. (תענית כ"ב א'):

המלצות קוראים
תגיות