בין בן־יוסף לבין בן־דויד

מאת

יצחק אורן

---

מסע כלולות

מאת

יצחק אורן

א

בלי אתראה, במפתיע, פרץ משב רוח צוננת אל תוך ערפל השרב הדחוס. משב אחד ויחיד, יוצא דופן, היסטרי, קצר ואלים. משב הכלוא בין חומות הרים באחד ממרתפיו הטבעיים של כדור־הארץ, כמאתיים מטר מתחת לפני הים.

נתנפנפו שוליה של המפה שכיסתה את השולחן המרובע, אך מיד חזרו בהם ונתקפלו לאורך שפות השולחן ושוב נתלו לאים וצייתנים כקודם. רק גדיליהם הדקים עוד מרטטים שעת־מה.

נשמע קול חבטה קלה ועל המפה הופיע חרק. נראה כי אותו משב רוח הוא שהטיחו בשולחן ומכוח החבטה נפגעו כנפיו. ברמישה עצבנית שוטט בין הכוסות והצלחות ומילא החלל זמזום סמיך.

– דבורה– קבע מדריך התיירים.

הרב־סרן הכה באצבע צרידה. היו לו אצבעות דקות וארוכות, אך גמישות ושריריות כשל פסנתרן. ממכת אצבעו הוצנחה הדבורה אל הקרקע. הרב־סרן דרך עליה בנעלו. נשמע קול חריקת גופיף חי בהימעכו.

מדריך התיירים עיוה פניו.

– גם אתה רגיש לענינים אלה? – שאל הרב־סרן.

– גם אני. מי עוד?

הרב־סרן לא ענה. הפזיל מבט כלפי הסמלת שישבה לימינו, הצית סיגריה ושאף עמוקות את עשנה. לאחר שפלט מפיו את שארית העשן – פליטה ארוכה וגנדרנית במקצת – העיר כמסיח לפי תומו:

– כל היום דרכנו על היסטוריה. הגיעה השעה לדרוך על משהו אחר.

היה לילה. התאורה הצבעונית ברציף המשמש בית קפה שיותה ברק מתכת לפניו השזופות.

– אין כאן חכמות – המשיך – או אני או היא.

הסמלת חשפה שיניה בבדל בת־צחוק. עיניה לא לקחו חלק בבת־צחוק זו. עצובות היו או לפחות רציניות. רציניות מאד.

משום־מה ראיתי צורך לשתף עצמי בשיחה. כדרכי בקודש פסקתי את פסוקי:

– הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.

את חטאי אני מזכיר היום: חיבה יתרה נודעת ממני לפסוקים, ולא תמיד מוכן אני לערוב כי אמנם קולעים הם למטרה. אך הפעם נדמה היה לי כי הפסוק הוא דבר בעתו. רב־הסרן ראה בו סיוע לדבריו. הוא אמר:

– אם אני לא אדרסנה היא תעקוץ אותי, לא כן?

בדרך זו נזדרז ללמד סנגוריה על קול חריקת המיעוך שעדיין שהה באזניים; על־כל־פנים, באזני שלי.

יש צלילים המצלצלים באוזן שעה ארוכה לאחר שחדלו לנסר בחלל. מבחינה אקוסטית־פיסיקלית עברו ובטלו מן העולם. מבחינה פסיכית־ פיזיולוגית הושהתה הוייתם. יש שאינם מתים עוד לעולם. ואם הם מתים, קמים הם לתחיה. אפשר שכל חייהם של צלילים אלה אינם אלא תחיה מתמדת.

עד המאה שעברה סברו בני האדם כי סוגי חיים מסוימים, לפחות בשלביהם הנמוכים, עשויים להיוצר מחדש כל אימת שקיים רקע נאה להתהוותם. סבורים היו כי התולעים נולדים מן הרפש. ואם איני טועה, היה זה הישגו הראשון של לואי פאסטר כשהוכיח בעליל כי לא היין עצמו הוא המוליד פטריות תסיסה. כיום אין איש גורס כך לגבי החיים, אך רבים גורסים כך לגבי צלילים. יש טוענים כי הצלילים נולדים בנפשו של אדם, ולא היא. נפשו של אדם אינה אלא תרבית להתלכדותם והתמזגותם, לגידולם ולפרייתם. זרע הצלילים נזרע מבחוץ, ואפילו אותה תחיה מתמדת אין די לה בתרבית נפשית והיא נזקקת לרקע חיצוני. רקע זה הוא לעתים דממה. דממה דקה.

פרט לאותם הצלילים שתוארו לעיל (והמלים שנהגו בכלל זה) שררה סביבנו דומיה מוחלטת. האויר עמד דום. שני התיירים שבחבורתנו שתקו. עד לפני שעה קלה נשפו והלחיתו, קינחו זיעתם ולגמו משקה קר – עכשיו חדלו מכל אלה. לזיעה קורא דרור. יש שאגל כדורי רב –מידות – האל יודע מדוע דוקא אגל זה – שימש מוקד לקרניהן של שתים־שלוש נורות משרשרת התאורה למעלה, והיה דומה – אמנם רק כדי הרף־עין – לשלפוחית סבון. מלבדנו לא היה איש באותו רציף־בית־הקפה. הכינרת רגעה עלופת ערפל שרבי סמיך. ערפל זה לא יכלו לו הנורות הצבעוניות. קרניהן לא הצליחו לפלח את העלטה. לשוא התנאו לנגד עינינו בגונים וגוני־גונים. אפילו אחת מהן לא הבקיעה לה משעול כדי נצנוץ של ממש.

תהום שחורה ללא מוצא פערה פיה מאחורי מעקה הרציף.

מובטחני שגם בתודעתו של מדריך התיירים האריך צליל החריקה. עברו דקות ארוכות עד שהגיב על התנצלותו המגושמת של הרב־סרן ועל הפסוק שלי, שבזכות היותו פסוק היה, לפי עניות דעתי, מגושם פחות. בכל אותן הדקות שתק. כשאני לעצמי פירשתי שתיקה זו כהקשבה לצליל פנימי. רק לאחר שבאה כליה אוביקטיבית על אותו צליל פתח המדריך את פיו. ומשפתח את פיו פנה אל הרב־סרן ואמר:

– אתה טועה. דבורה זו שמיעכת אין בכוחה לעקוץ אותך. אין זו נקבה. והזכר שבדבורים נטול עוקץ; לכאן נקלע לאחר שגורש מן הכוורת בתוך הזכרים, אחיו לצרה. ביום בהיר אחד גוזרת הכוורת גזירת גירוש על כל זכריה. וגירוש משמעו מוות לזכרים. מוות לזכרים! – חזר משום מה והגביה קולו. מתוך כך נשמעו דבריו כקריאת תגר, או שיסוי. שיויתי לעיני אלפי דבורים הרוחשות בכוורת ומזמזמות פה אחד: מוות לזכרים!

– על פי רוב מוות ברעב – המשיך המדריך – קרבנך, אדוני הרב־סרן, דינו יצא למות גם בלאו הכי. לגבי הכוורת הריהו בבחינת היסטוריה. הרי ששוב דרכת על ההיסטוריה.

אם נכון הדבר, כי השחור סופג את כל צבעי הספקטרום והלבן מחזיר את כולן, הרי פניה של הסמלת החזירו ללא שיור. חיורות היו עד כדי לובן שלא מעלמא הדין. גם להן לא יכלו הנורות. לא יכלו ללובנה של הסמלת כשם שלא יכלו לשחורה של הכינרת.

אמרה הסמלת:

– על ההיסטוריה צריך לדרוך בזהירות, ביחוד מי שיש לו רגל שטוחה.

הרב־סרן, נתן בה מבט דהוי ולא השיב דבר. החלל שבינו לבין הסמלת נהפך לשדה מתח. דומה כי ניתן למששו בידיים. כפי הנראה חש בו אחד התיירים. ננער קמעה ושאל:

– על מה הם מדברים?

המדריך מיצה את השיחה במשפט אחד ובלשון האנגלית:

– הם אומרים כי דרכנו על ההיסטוריה.

• O, yes, we did – פסק התייר השני.

ב

ואכן, כל אותו היום דרכנו על ההיסטוריה. ואם נדייק נאמר: גלגלי האבטובוס שהסיענו דרכו על ההיסטוריה. היה זה אבטובוס תיירים ארך־גוף, מרווח ומפואר. מושביו רכים, מרופדים ומוטים אחורנית – סיוע למנוחה, לנמנום קל, וסתם להנאת ישיבה. ואף־על־פי שכוח קיבולו של האבטובוס היה ששים נוסעים לא היינו בו אלא ששה בלבד.

חמישים וארבעה מקומות היו ריקים. ורק שניים מבין הששה היו נוסעים כשרים: התייר ומדריכו, שהיה גם הנהג. כל השאר נהנו מן הנסיעה לא בזכות עצמם אלא בחסד.

בין כל שאר ההבחנות רווחת בעולם אחת המבחינה בין דברים המתלכדים אורגנית לבין דברים המצטרפים מיכנית. אם אני בא לסגל לי הבחנה, זו, עלי לומר בלי שמץ פקפוק כי החבורה שבאוטובוס נצטרפה בדרך מיכנית גרידא – לפחות בתחילת הנסיעה. כיצד היתה הצטרפות זו להתלכדות אורגנית, הרי זה ענין לענות בו לסיפור המעשה עצמו.

אני ישיבתי בירושלים, ואילו ידידי, יעקב גבריאלי, המדריך לתיירים, ישיבתו בתל־אביב. ידידי זה טבע עיסוקו מזמנו תדיר לירושלים, מה שאין כן אני שאיני מזדמן לתל־אביב אלא לעתים רחוקות בלבד. מדי פעם בפעם, כשאנו נפגשים בירושלים, קובל אני בפני ידידי על שאיני יוצא כמעט את עירי. אמנם פעם אחת שיחקה לי השעה, ואגב מילוי תפקיד בחיל המילואים זכיתי בסיור יפה בנגב, אך בגליל לא הייתי זה־כבר.

יום אחד שהיתי בתל־אביב לרגל הוצאת ספרי הדן במנהיגות חריזמטית בישראל בתקופת בית ראשון ובתקופה שקדמה לבית ראשון. נתעקבתי בבית הדפוס ולא נתפניתי לבקר אצל ידידי אלא לעת ערב. אשתו כיבדתני בסעודת ערב, ושני בניו, תינוקות שעדיין לא הגיעו לגיל בית־ספר, שעשעוני במעשי קונדס, ואגב כך הראוני תבונה וכושר תפיסה ושאר סגולות וכשרונות, שרובם באו להם, לדעתי, בירושה מאמם ומיעוטם, כגון הזיקה לשירה, מאביהם. בימי עלומיו היה ידידי דבק בדיבורו. כך נתגלגלו הדברים, שאני עסוקי במקרא ותחביבי שירה, והוא עיסוקו הדרכת תיירים ותחביבו כוורנות. עתה עמד בכורו ודיקלם לפני שיר ערש מפרי עטי. מעיקרו היה השיר שיר עליז, אך התינוק אמר את השיר בעצבות. אף־על־פי־כן הסב לי קורת־רוח, שכן מתוך כך הבליט את עיקר יעודו של שיר־ערש, והוא הרדמת הבריות. לאחר ההצגה הארוכה הושכבו התינוקות במיטותיהם. ההשכבה כרוכה היתה במאבק קשה בין האם לבניה ובין הבנים בינם לבין עצמו, ואם חוש שמיעתי לא הטעני ספג אחד מהם סטירת לחי ראויה להתכבד. אחר־כך השתררה דומיה.

אשתו של ידידי הוסיפה לכבדני. הוגש לי ספל תה, אף הוא ראוי להתכבד, ועל השולחן הוצגו שתי צנצנות דבש טהור: האחת לצריכה לאלתר, והשניה על מנת שאקחנה עמי לביתי.

נזכרתי בשעשועו של ידידי ושאלתי אם דבש זה בא ממכוורתו. השיבה לי אשתו, שאלמלא בא הדבש ממכוורתם לא היה כל טעם לתת לי במתנה צנצנת דבש, שאין לה כשלעצמה ערך של מתנה נאה, עטפה את הצנצנת במטלית וכרכה במשיחה. חזרתי ושאלתי:

– מתי יש לו פנאי לעסוק בכל אלה?

ענתה לי:

– בשבתות. המכוורת היא בחצרו של אחד מידידינו שבכפר, ובשבתות כולנו נוסעים לשם.

באותה שעה בא ידידי. ראני ושמח שמחה גדולה. למחרת היום עומד הוא לערוך מסע טיולים בגליל ואין עמו אלא תייר אמריקני יחיד. בטוח הוא כי התייר לא יתנגד אם אלווה אליהם. מכאן שכיוונתי את השעה. אוכל לראות את הגליל במלוא הודו האביבי, והוסיף בנימה הפאתיטית שנתנגנה בו, ולהינות ממנו ככל שרוחי משגת.

למחרת היום השכמנו קום ועם הנץ החמה הגענו אל משרדה של אותה חברת תיירות שבה הועסק ידידי.

במשרד נתברר כי אירעה תקלה. מכונית התיירים הקטנה בת ארבעת המושבים שנועדה לאותו תייר נפגעה בתאונה, וכל שאר המכוניות הקטנות תפוסות, אפשר, כמובן, לשכור מונית, אך כל המוניות שהיו בתחום ההישג היו מוניות סתם ולא מוניות־תיירים. כשלעצמי איני מבחין בין סתם מונית לבין מונית־תיירים, אך מתוך ההתרגשות ששררה במשרד רשאי הייתי להסיק כי גדול הוא ההבדל, ואין לערבב מין שאינו מינו.

תחילה התקשרו טלפונית עם מלונו של התייר. השיחה, חציה עברית וחציה אנגלית, לא נשאה כנראה פרי, כי ידידי התנצל לפני בחפזון, ביקש שאמתין לו ונסע אל מלונו של התייר.

קניתי עיתון וסרתי אל אחת הגינות שבקרבת מקום כדי לעיין בו. הספסלים שהיו מוצלים היו תפוסים. מוטב היה לי שאוותר על הקריאה בעיתון משאקרא בו בחמה

בשורת שרב הממשמש ובא עמדה באויר.

עמדתי להיכנס לבית קפה, אך בדרכי השגחתי במצחצח נעליים מוצל כהלכה. הצבתי כף רגלי על הבליטה שבתיבתו וקראתי את העיתון בעמידה. עד שסקרתי את כל הכותרות נתמרקו שתי נעלי. בעודי מקפל את העיתון קלטה עיני כותרת צנועה על נערה שיצאה מביתה באחד המקומות בגליל ועקבותיה לא נודעו. את פרטי הידיעה לא קראתי פרט לסופה, שנאמר בו כי המשטרה חוששת שהנערה טבעה בים כנרת.

לא נודע לי מה היה המשא־והמתן בן התייר האמריקני לבין משרד התיירות, אך סיומו היה כבד משקל, כי לאחר שעה קלה יצאנו ממבואות תל־אביב באותו אבטובוס־תיירים ענק שתיארתיו קודם, ושלושה נוסעים בו: התייר, המדריך ששימש כאמור גם נהג, ואני.

התייר היה שמנמן, קטן־קומה וגולגלתו זירה אפורה למאבק נואש בין קרחת צחיחה ובלורית מתולתלת.

כשהגענו לחיפה נעצרנו במקום שנעצרנו (דומה בסניף של אותו משרד תיירים) ונצטרף אלינו עוד תייר אחד: צנום, גבה־קומה, תכול־עיניים, ששערותיו כעין הפשתן והן ממורקות ומסורקות למשעי אחורנית. מכל המקומות הפנויים בחר דוקא במושב הסמוך למושבו של התייר הראשון. בתחילה תמהתי על נטייה זו להצטופפות במקום שניתנה לו רווחה, אך עד מהרה נתברר לי כי אוהב שיחה הוא ונתיישבה תמיהתי.

אף הוא אמריקני, נוצרי, מבני אחת הכתות המרובות שביבשת החדשה, אשר שמען אף לא הגיע לאזני. בתוך כך כבר ידעתי כי התייר השמנמן וקטן־הקומה היה יהודי בר־אורין, שבבחרותו נועד להיות רב באחת הקהילות הגדולות שבארצות הברית, אך לא נסתייע הדבר ונעשה איש־עסקים. על דבר זה אין הוא מיצר, הסביר לי, שמתוך כך זכה לקיים מאמר חז"ל: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות.

מאמר חז"ל זה הגה בעברית בהברה אשכנזית, אף שבדרך כלל לא דיבר אלא אנגלית, ויש שהתקשה להבין את הדיבור העברי.

ביציאתינו מחיפה היינו איפוא ארבעה נוסעים. את צמד הטרמפיסטים – הרב־סרן והסמלת – אספנו בדרך לעכו.

בהמשך הסיפור אהיה אנוס לא אחת לתאר את דמותה של הסמלת במצבים שונים, לפי צורך המקום והזמן. אין טעם איפוא שאתאר אותה עכשיו. כבר הזכרתי דרך אגב את חיוורון פניה. אין לשער כי חיילות צה"ל בשירות פעיל נקל להן להימלט מקרני השמש. על כרחינו אנו אומרים כי מצוי עור שקרני השמש אין להן שליטה עליו.

ספק אם יהיה הכרח לתאר גם את הרב־סרן. הואיל וכך מוטב שאעשה זאת עכשיו, אלא שאין לי להוסיף הרבה על מה שכבר נאמר על אצבעותיו הארוכות – אצבעות גרמיות־שריריות – ועל ברק המתכת שבפניו. בשעתו נוח היה לי לייחס ברק זה לתאורה הצבעונית שבאותו רציף בית־קפה, אך באמת לא סר הברק ממנו גם בכל שעות היום. הברק עמד בעינו – אם לא בפניו, הרי לפחות בעיניו.

על־פי גילו רשאי הייתי להניח כי משרת הוא בצבא הקבע. לבושתי אין אני בקי בסימני החילות השונים בצה"ל. אך אין לי שמץ ספק שמקומו בחיל קרבי.

המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק מספר בהקדמה לאחת הפואמות שלו כי ערב מלחמת העולם הראשונה נזדמן לו לראות בזירה לודר שמערכת שריריו דמתה לכלי־נגינה מושלם. לא ראיתי את מערכת שריריו של הרב־סרן – חוץ משרירי אצבעותיו – אך משום־מה לא משה הפואמה של בלוק מזכרוני למן הרגע שהרב־סרן עלה לאבטובוס.

שורותיה הראשונות של הפואמה זכורות לי בעל־פה. מאין יכולת לתרגמן במיקצב וחרוז הריני מביאן בתרגום מילולי (אם איני טועה, קרויים תרגומים כאלו תרגומים אקדמיים):

חיים בלי תחילה וסוף.

לכולנו אורב המקרה.

או זוהר פני האלהים.

אך אתה, הָאָמָן הַאֲמֵן אמונה שלמה

בתחילות וסופים. ודע

היכן צפוי לנו הגיהנום וגן־העדן.

בקנה־מידה נטול־יצר ניתן לך

למדוד את כל אשר תראה.

עז וצלול יהי מבטך.

אפשר שמבטי היה עז ותלול, אלא שהשרב העטה על היקום דוק אפרורי. מתוך כך היתה הראות לקויה, ולמבטינו לא נודעה כל השפעה על הנראה לעין. כולנו הצטערנו על כך. שעל־שעל הבקיע האבטובוס את הערפל ובהתמדה עקשנית ותקיפה דרך על פני ההיסטוריה.

ג

אירע לנו, לששת הטיילים, ההיפך ממה שאירע לעושי ההיסטוריה הגדולים. הללו ככל שהרחיבו את גבול שלטונם, צמצמו את ערכו של הזמן. השמש כביכול לא שקעה בממלכותיהם. אנו ככל שצללנו בזמן, נתגמד המרחב. ייתכן כי ערפל־השרב הוא שהעלים מעינינו את קסמי נוף הגליל, ומבטנו – אפילו היה עז וצלול, כמאמר המשורר – לא הקיף אלא מטרים אחדים בלבד. מכל מקום כל אימת שאני נזכר באותו טיול מצטייר לי הגליל, על הריו ועמקיו, על עריו הקטנות וכפריו הגדולים, כפני נערה חיורת (חיורון על שום מה – לובן הדוק השרבי), שעינה האחת גדולה, האחרת קטנה ופיה פעור לרווחה.

לאחר שיקרא הקורא מה שאירע לי בהמשך הסיפור חזקה עליו שימצא הסבר פסיכולוגי־אסוציאטיבי לדימוי זה. לפי שעה מסתפק אני ברמז־פירוש על העיניים ועל הפה: ים כינרת הוא העין הגדולה, ים החולה העין הקטנה, הפה הפעור הוא הים התיכון. לאורו של פירוש זה כל שאר רכיביו של הדימוי מובנים מאליהם.

יודע אני, הרבה השגות אפשר להשיג על דימוי זה. ראשית, השגה אמנותית: הדימוי הוא שטחי ואנטרופומורפיסטי עד כדי גסות. שנית, השגה גאוגרפית: כל המעיף עין על מפת הגליל יווכח על נקלה כי יש צורך בדמיון משולח כדי להמשילו לפני נערה, ולו שחומת־עין למחצה, וודאי לי שכל אדם אנין־טעם נפשו היפה תסלוד מים התיכון המשול לפה פעור. אפילו דימוייו המזרחיים, נטולי חוש המידה, של שלמה המלך בשיר השירים, לא הרחיקו לכת עד כדי כך. ולבסוף, ההצגה מצד המציאות עצמה: אותן עובדות עקשניות שלעולם נתקעות הן בגרונו של אדם בעל –דמיון – לא לבלוע ולא להקיא. שהרי ספק אם יש מקום בגליל, שממנו נראים שני האגמים, המכונים בארצנו ימים, כשתי עיניים בפניו של אדם; ואם יש מקום כזה, ספק אם היינו שם; ואפילו היינו שם, אין ספק כי נבצר ממבטנו להקיף מרחבי־ארץ כאלו מחמת אותו ערפל שרבי שליפף את היקום וצמצם את הראיות לכדי שיעור של עשרות מטרים.

עכשיו שמניתי את כל ההשגות על דימויי והעברתיו בלי רחם תחת שבט הביקורת, חוזר אני עליו ואיני משנה ממנו אפילו תיבה אחת, לאמור: כל אימת שאני נזכר באותו טיול מצטייר לי הגליל, על הריו ועמקיו, על עריו הקטנות וכפריו הגדולים, כפני נערה חיורת (חיורון על שום מה? על שום לובן הדוק השרבי), שעינה האחת גדולה, עינה האחרת קטנה, ופיה פעור לרווחה.

אם כה ואם כה, מרחבו של הגליל נתגמד כדי שיעור פניה של נערה, ומתוך התאם גמור לציור השמש שאינה שוקעת לעולם, נתארך הזמן הסקור והזכור – הזמן ההיסטורי – עד קצה גבול האפשרות.

אכן, את ההיסטוריה של הגליל מיצינו עד תומה – וביום אחד.

פעלנו מתוך שיתוף־פעולה למופת, כצוות מומחים שכל אחד מהם תלוי בחברו – לעתים לחיים ולמוות – והמפעל כולו תלוי בכל אחד לחוד ובכולם יחד; כמין קבוצת כדורגל המבקיעה שערי העבר בכוחות משותפים; כחבורה שנצטרפה מוכנית ונתלכדה ליכוד אורגני בכוחו האדיר של הזמן,

אכן, כל עוד דרכנו על ההיסטוריה היינו גוף חי, שכל אבר מאבריו תורם תרומתו למחזור־החמרים שלו. מכל איש אשר ידבנו לבו לקחה ההיסטוריה את תרומתה עד כי ניטשטשו התחומים בין דרך לדורך, בין מדריך למודרך. מאליהם נתגלגלו הדברים, מן המוקדם אל המאוחר, חוץ מכמה סטיות ופניות שעוד ידובר בהן. כיון שכך, אני, שעיסוקי במקרא, הייתי הפותח.

פתחתי בכנענים שישבו בגליל והזכרתי את הצורים והצידונים. להלן נשאתי דברי על יבין מלך חצור ועל דבורה הנביאה ששפטה את ישראל וחילצה אותו מידי יבין בכוח שירתה ובזרוע־עוזו של ברק בן אבינועם. ייחדתי את הדיבור על יעל הקינית שהשפיעה אהבים על סיסרא (מי זקוק לאהבה או לפחות לאהבים כשר־צבא מוכה!) בעודו ישן שנת לאים ומובסים תקעה יתד ברקתו.

מכאן ואילך מניתי לפניהם את השבטים שהתנחלו בגליל; נפתלי, יששכר וזבולון. כשהגעתי אל מבצעו הקולוניזאטורי של שבט דן, שנדד מן הדרום אל הגליל, לא פסחתי על פסל מיכה, וכאן העלתי בזהירות את גירסתי על צורתם של האפוד והתרפים. אשר לצד הכלכלי – הוספתי – הרי נעלה מכל ספק כי שבטי הגליל התפרנסו בשפע ולא בדוחק. על כך מעידים פסוקים כגון “מאשר שמנה לחמו”, “טובל בשמן רגליו”, וגומר וגומר.

לא שיסעוני אלא שלוש פעמים בלבד.

מדריך־התיירים מלמל משהו על דבורה הנביאה, ואם איני טועה קשרה בדרך מופלאה עם מלכת הדבורים בכוורת. כיון שישב על ההגה ובריחוק־מקום ממני לא קלטתי את דבריו. הללו שתחביבם מעבירם על דעתם אין מחשבותיהם סובבות אלא על ענינם האחד, ומתוך כך יש שהאסוציאציות שלהם אינן מובנות לזולתם.

אותו הדין חל על התייר שאהב את המלאכה ושנא רבנות. דבר זה נתאשר בדרך פיקנטית. כשהזכרתי את יעל ואת סיסרא זקף הלה את אצבעו והפטיר: שבע בעילות בעל סיסרא את יעל. קביעת פרט היסטורי־אינטימי זה ובעברית צחה, אם כי בהברה אשכנזית, בנגינה מלעילית ובמבטא אנגלוסכסי, הפתיעני מאד. הועיל והייתי שקוע, כאמור, במסירת סקירה היסטורית על הגליל בימי בית ראשון, לא סטיתי מדרכי. אף־על־פי־כן לא הבלגתי ונתתי בו מבט של תדהמה. חש התייר בתדהמתי ומיד השיב לי באנגלית כי עובדה זו מחייו האינטימיים של סיסרא לא בדה מלבו, אלא גמרא מפורשת היא; הוא הביא לפני את המסכת ואת הדף.

הערתו של הרב־סרן היתה הערה צבאית־אסטרטגית. הוא הביע תמהונו שפסחתי על יהושוע בן נון, תיאר במונחים של מומחה צבאי את דרך כיבושיו של מצביא עתיק זה וייחד את הדיבור על כיבוש הגליל.

עוד אני משתאה על בקיאותו בפרשיות האסטרטגיות שבמקרא, נטש הרב־סרן את המקרא וגילה בקיאות לא פחותה מזו בתולדות ישראל בתקופת בית שני. הוא דיבר על ישובי היהודים בגליל מימי החשמונאים ואילך, על הקנאים ועל המרידות בשלטונה של רומי, על יהודה הגלילי ועל יוחנן מגוש חלב, על יוסף בן מתיתיהו ועל יודפת. מכאן קפצה לו הדרך אל מלחמות צלאח־אל־דין בצלבנים שניטשו בגליל, משם עשה עוד קפיצה והגיע אל שיבת ציון שבימינו. סיפר על ישובי חלוצים יהודים מבודדים בים הערבי, על מות הגיבורים שמתו בתל־חי יוסף וחבריו (משום מה לא אמר יוסף טרומפלדור, אלא יוסף סתם), ובזכותם – הוסיף – נקבעו גבולות הארץ כפי שנקבעו.

– היתה זו אחת הדוגמאות למלחמת המעטים נגד הרבים – סיכם בנימה של יובש – ששימשה מופת לבאים אחריהם.

אפילו המלים האחרונות יצאו מפיו בלי שמץ פאתוס, ומכאן ואילך תיאר בפרטי פרטים את כיבוש הגליל על־ידי צה"ל – ושוב במונחים צבאיים ובסיועם של נתונים סטטיסטיים וטופוגרפיים, שהמחשתם נמנעה במידה מרובה על־ידי השרב האביך, שטשטש והבליע בתוכו את הגליל כולו.

כאליהוא בן ברכיאל שחיכה בקוצר־רוח שיסיימו איוב ומרעיו את הסימפוזיון על אלהים ואדם, כך ציפה אותו בר־אורין אמריקני לתורו. ומשהגיע תורו היו דבריו יוקדים לא פחות מנאומו של אליהוא בן ברכיאל בשעתו. בדבריו, שהיו מתובלים במונחים הלועזיים של חכמת ישראל, שקד למסור לנו את כל הלחלוחית שאפפה את השקלא וטריא של חז"ל. פירט שמותיהן של ערי הגליל ששימשו מושב לסנהדרין. בציפורי – אמר לנו – נחתמה המשנה ובטבריה נחם התלמוד הירושלמי. כל אימת שהגענו לאחד המקומות ששמו הקדום עדיין נקרא עליו, היה דיבורו מעניק מימד נוסף לנוף ולשיכוני עולים, לחפירות ארכיאולוגיות ולכפרים נטושים בכוחם של סיפורים ריאליסטיים ודמיוניים על תנאים ואמוראים, בעלי הלכה ובעלי אגדה, שהיו, כלשונו של התייר, מעין מים חיים לישראל בארצות גלותו.

הקשבתי לדיבוריו כמי שמאזין ליצירה מוסיקלית. לכאורה לא היה כל טעם לכך. הלשון האנגלית אינה מוסיקלית מטבעה, ומבטאו של המספר ודאי לא היה מוסיקלי. אף הדברים שסח לנו לא היה בהם זכר למוסיקה. אף־על־פי־כן הבחינה בהם אזני ברור מומנט מוסיקלי. זיהיתי היטב מבנה המושתת על עקרונות הקונטרפונקט. ולא רק קונטרפונקט, כי אם פוגה, ממש פוגה: שני נושאים השתלבו זה בזה.

בתחילה היה הנושא השני מעומעם, בוקע ונאלם, גח ונרתע. אבל לאט ובעקשנות הלך ונתעצם עד שנהפך מטפל לעיקר, מליווי לנושא ראשי. או אז עמדתי על טיבו. הבחנתי כי אל דבריו של התייר נלוו הערותיו של איש הכת – הערות שהשתרגו על סיפורו של התייר עד שנבלע בתוכן.

מעתה לא שמעתי עוד אלא את איש הכת. ברצ’יטטיב איטי וקצוב דיבר על שלומית בתו של הורדוס אנטיפס שהיתה מרקדת כנגד גלגלתו של יוחנן המטביל, על בן החרש מנצרת, על דייגים שנעשו תלמידים־שליחים ועל רבם המהלך על פני הכינרת. על הלחי האחרת שיש להגישה למכה בלחי האחת, ועל האל הצלוב, שבדמו כיפר עוונות וברגעי חייו האחרונים אמר: אלי, אלי, למה שבקתני. ועוד אמר: סלח להם כי אין המה יודעים את אשר הם עושים.

מכאן ואילך נהפך הדו־שיח לשלש־שיח. זכור לי כי המדריך פתח את פיו והשמיע באזנינו דברים מלאי הוד על ראשוני המתיישבים בגליל. לא על שתי לחייהם סיפר, כי אם על שתי ידיהם, היד האחת עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח. על ג’עוני שהיתה לראש פינה, על סג’רה ועל יבנאל, על ביריה שהוקפה צבא בריטי שחיפש נשק־מגן, וכל יהודי הסביבה נזעקו להגן עליה בגופם ובידים ריקות נוכח חיילים חמושים; על העולים לגרדום במבצר עכו ועל לוחמי חירות שפרצו את חומותיו; על נצרת החדשה שנבנתה זה עתה ובה מיפעלי חרושת גדולים, החולשים על מנזריה של נצרת העתיקה, על עיר־עולים העולה כפורחת סמוך לתל־חי ושמה נקרא עליה לזכר השמונה שנפלו בתל־חי.

המדריך האריך את הדיבור על כל הדברים שהזכרתי והוסיף כהנה וכהנה דברים שנשתכחו ממני. אף איני זוכר אם המתין עד שסיים איש הכת את שיחו או שהשמיע דבריו בעוד הלה מדבר, ואולי אף בטרם יכלה התייר היהודי את דבריו. שכן ניטשטשו התחומים ברוחי ולא הבחנתי בין סימולטניות לבין רציפות.

על כל פנים, זכור לי היטב כי בתצליל הסיום חזר וגבר קולו של התייר היהודי.

באותה שעה עמדנו בצפת. וכיון שעמדנו בצפת פתח לפנינו התייר את אוצרו הטוב והרצה ראשי פרקים על תורת הח’ן שבספרד והקבלה המעשית ששגשגה בצפת שבגליל, התיז עלינו מנצוצותיו של האר"י הקדוש וערך לפנינו את שולחנו של יוסף קארו, ולא נחה דעתו עד שהביא מאמר מן הזוהר, שבשעה שיקיצו מתי עולם ויזדמנו בארץ הקודש יקומו חיילות חיילות, כולם על הארץ ועל הגליל משום ששם עתיד להתגלות מלך המשיח, כי שם חלק יוסף.

פסוק זה מיצה את כוח דיבורו של התייר והוא נשתתק. לאחר שעות רצופות של שיחה בלתי פוסקת עמדה עכשיו דממה גמורה שאפילו טרטורה הרך של מכונית התיירים לא היה בו כדי להפריעה.

פתאם נשמע קולה של הנערה הסמלת:

–יוסף?

היא ישבה סמוך לרב־סרן. איני יודע את מי נתכוונה לשאול, מן הסתם את התייר, שהרי בשם יוסף סיים את משאו על תורת הח’ן. על כל פנים, השאלה לא היתה מכוונת אל הרב־סרן, לפי שראשה של הסמלת הוסט לכיוון הפוך. אך דוקא מתוך כך הסקתי כמין איפכא מסתברא, כי שמו של רב־הסרן הוא יוסף. איני יודע אם צדקתי. מודה אני, בשעת כתיבתי, כי שמותיהם של התיירים אינם נהירים לי עד היום הזה, זולת שמו של מדריך התיירים, שהכרתיו מילדותי, ושמה של הסמלת שנתגלה לי דקות ספורות לאחר ששאלה את שאלתה.

על שאלתה לא השיב איש, אבל כולנו הפכנו ראשינו אליה. נתאויתי אף אני לראות את הבעת פניה, אך העליתי חרס בידי. לא זו בלבד שראשה היה מופנה אל החלון ואף נשתרבב קמעה מתוכו החוצה, אלא שעל חטמה הרכיבה משקפי שמש כהות והללו האפילו על עיניה.

– פניתי אליה ושאלתיה:

– מה שמך?

היא לא החזירה ראשה, אבל את תשובתה שמעתי ברור:

– שמי יעל.

כפי הנראה קלט התייר את צלילי השם יעל. חיוך פשה על פניו הדשנות והוא חזר והפטיר את הגמרא המפורשת בדבר סיסרא ושבע הבעילות. כיון שאמר מה שאמר בהברה אשכנזית ובהטעמה מלעילית אין להניח כי הסמלת הבינה את דבריו. אף־על־פי־כן נבוכותי רגע קט. השפלתי עיני ומתוך עיניים מושפלות הגנבתי מבט חטוף כלפי הסמלת. דומה כי הרגישה במבטים. נפנתה אלי, הסירה את משקפיה וסקרתני במבט ארוך ונוקב.

אמרתי בלבי:

– אכן, נודע הדבר.

עתה ראיתי כי עינה השמאלית קטנה מהימנית.

הקורה יזכור מן הסתם מה שאמרתי על צורת הגליל כפי שנצטיירה בזכרוני לאחר אותו טיול. העירותי כי בהמשכו של הסיפור ימצא הקורה הסבר פסיכולוגי־אסוציאטיבי לדימויי. עכשיו הגעתי אל מקורו של הסבר זה, ואיני רואה צורך להרבות מילים על כך. לעומת זאת רואה אני צורך לחזור שוב על הדימוי עצמו מלה במלה ולהביאו כאן בשלישית ובאחרונה לאמור: כל אימת שאני נזכר באותו טיול מצטייר לי הגליל, על הריו ועמקיו, על כריו הקטנות וכפריו הגדולים, כפני נערה חיורת (חיורון על שום מה על שום לובן הדוק השרבי), שעינה האחת גדולה, עינה האחרת קטנה ופיה פעור לרווחה.

ואמנם פערה הסמלת את פיה ולא הוציאה הגה. בכדי ציפיתי למוצא־פיה. בסופו של דבר התיאשתי. ורק אז שמתי לב כי באמת החשתה מראשית הטיול. כולנו דיברנו, נאמנו, תיארנו, והיא שתקה. מכאן שהסמלת לא היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו של הגוף המיכני־אורגנו־ מוסיקלי שכל אחד מחמשתינו היה חלק ממנו.

והערפל חדר מן החוץ פנימה.

אם מתוך שמאמר מן הזוהר הושמע באזני לפני שעה קלה ואם מתוך קשרי מחשבות אחרים שיויתי לנגדי את דמותו הגשמית של אלהי הקבלה על כל עשר ספירותיו. הצצתי בפניו של הרב־סרן, פני מתכת שנזדקרו מתוך פנימיותי כמטוס הנגלה בענן, ונזכרתי בשם שנתתי לו: יוסף. והרי אין יוסף אלא הספירה התשיעית, ספירת היסוד, שהיא אבר המין של אותו גוף אלוהי־מסתורי־סימבולי – ספירה תשיעית ואחרונה, שכן הספירה העשירית לבדד תשכון. לא היתה לה מקבילה בדמותו הזכרית של אלוהי הזוהר, ממש כשם שהסמלת לא היתה אבר מן החי שקורץ במוצא־שפתנו מתוך חומר הזמן והדריכה על פני ההיסטוריה. נקבית היתה הספירה העשירית, ומקומה מחוץ לגוף הסמלי שתחילתו בכתר וסופו ביסוד. ואף־על־פי שנקבית היתה, סימלוה חכמי הח’ן באישיותו של דויד וקראוה בשם מלכות. דוקא הספירה הנקבית היא ספירת המלכות, אלא שהסמלת לא נקראה בשם דויד כי אם בשם יעל.

חמדנות משונה, מיסוד החלום וההזיה, פשטה בכל אברי. חמדנות מותחת ומרגיעה כאחד, שכמותה לא ידעתי זה זמן רב.

שבע בעילות בעל סיסרא את יעל – הידהדה באזני הגמרא המפורשת במבטא אנגלו סכסי.

איני יודע אם העולם הסובב אותנו מחדיר אל תוכנו מסתורין שלו, או שהמסתורין שברוחנו הוא שמוקרן לתוך העולם החיצון. דברים אלה הם מכבשונו של עולם ושנויים במחלוקת מיום שעמד האדם על דעתו. מכל מקום, הכל מסכימים שהמספר שבע יש בו מן המסתורין.

אולי משום כך, בעוד שבע בעילותיו של סיסרא מהדהדות באזני, נגלו לעיני שבע נשים ערביות, כולן לבושות צבעונין, נושאות כדים לשאוב מים מן המעין. בתחילה חושש הייתי כי הללו הן שחקניות מן הסרט “אכסודוס” שהוסרט באותם הימים בארצנו ברוב תרועה, אך נוכחתי לדעת כי לא תמונה להפקת סרט נעה לפני. אלא קטעים אותנטיים מנוף עברה של ארצנו שעדיין מבצבץ זעיר שם בשעות הדמדומים.

עתה נתקלנו בבנין־משטרה מתקופת המנדט ודגל בריטי עליו. תמהנו על דגל בריטי המתנופף ברמה במדינת ישראל בשנת תש"ך והנה נתחוור לנו כי הבנין אינו בנין של ממש, כי אם מיבנה של ניורת ודיקטים לצרכי הסרטה שנועד לפיצוץ בידי טרוריסטים ומוקף היה מכוניות לכיבוי אש ומכונות הסרטה, האמורות לצלם את הפיצוץ ולהנציחו, לשחזר את העבר הקרוב ולהציגו לראוה לעיני כל באי בתי קולנוע בעולם. עם חשכה נכנסנו לטבריה. עונת הרחצה כבר מאחורינו והשרב הכביד עולו על הארץ כולה; על כן היו מלונותיה של טבריה ריקים.

ד

לאחר שהתייר הנוצרי אמר “O, yes, we did” לא נתחדשה עוד השיחה.

ישבנו מלחיתים, נושמים ושותקים. הדבורה נשתכחה מלבנו, וליתר דיוק, מלבי שלי. כפי שיתברר להלן, לא נשתכחה מלבו של המדריך.

יעל השקיפה על הכינרת אף שעיניה לא יכלו לקלוט דבר זולת תהום שחורה. עיניה היו שוות זו לזו. לשוא ניסיתי למצוא הסבר הגיוני לשינוי שחל בפניה וייפה אותם (האמנם ייפה? כנראה עשאם שכיחים יותר – וכל השכיח יותר מקובל עלינו כיפה יותר). אולי התאורה החיצונית גרמה לה לצמצם את עינה האחרת, ואפשר שכל אותו הבדל בין שתי העינים לא היה ולא נברא אלא בדמיוני בלבד. עכשיו לא היה כל הבדל בין עינה השמאלית ובין עינה הימנית. שוות היו שתיהן, תכולות־בהירות ועצובות.

קמנו ללכת אל המלון. יעל הרכיבה משקפי שמש, שלא היה בהם כל צורך בחשכה שנורות החשמל לא יכלו לה אלא מעט מן המעט.

מבואות המלון ופרוזדוריו הוארו באור קלוש ולאה. הלכנו איש לחדרו. חדרם של הרב־סרן והסמלת היו בקצה הפרוזדור. חדרנו היה סמוך לו ונמצא לפניו. לפיכך הגענו ראשונים, נפרדנו מהם ונכנסנו לחדרנו. הם הלכו הלאה. שמענו את צעדיהם, את שיחתם לא שמענו. ספק אם בכלל שוחחו זה עם זו באותה שעה. כל שעת ההליכה לא שוחחו זה עם זו, אף לא בבית־הקפה ששימש רציף ועל הרציף ששימש בית־קפה, אם אין אנו רואים כשיחה את הערתה של יעל על הזהירות שיש לנהוג בה שדורכים על ההיסטוריה וביחוד ברגל שטוחה. היתה זו הערה עוקצנית, ועל פי כל הסימנים היה עוקצה כלפי הרב־סרן. את פשרה לא ידעתי ואיני יודע עד היום הזה.

– כפי הנראה בני־זוג הם הללו – העיר מדריך התיירים בהיותנו בחדר.

לא עניתי לו, לא היה מענה בפי.

המדריך פשט בגדיו ולבש פיג’מה. קרב אל הכיור הסמוך למיטתו, פתח את הברז ונתן ראשו מתחת לקילוחי המים. אחר־כך נטל מגבת והתחיל מקנח פניו, ראשו וצוארו.

הצעתי את מיטתי.

– שמה דבורה, לא כן? – שאל המדריך כשהוא משתרע על מיטתו.

– יעל, לא דבורה?

– יעל.

– משום מה חשבתי ששמה דבורה.

באותה שעה כבר שכבתי גם אני במיטתי. איני נרדם אלא מתוך קריאת ספר. אף הפעם הוצאתי ספר מתיקי והתחלתי לעיין בו.

המדריך עישן. לפתע נפנה אלי.

– האם ידוע לך – דיבר במפגיע – כי מלכת הדבורים היא כמעט הנקבה היחידה בין כל בעלי־החיים העשויה להעמיד וולדות בלי סיועו של הזכר? אני מתכוון לבעלי־חיים שהפרייתם מינית, שהרי…

– לא, דבר זה אינו ידוע לי – שיסעתיו בשוויון־נפש.

– אם כן דע לך: כל ביצה של בעל־חיים אין מתבקע ממנה כלום אלא אם הופרתה תחילה, ואלו ביצתה של מלכת הדבורים אפילו אין היא מופרית, דבורה מתבקעת מתוכה.

שהה שעה קלה והמתין לתגובתי. לא הגבתי.

– ואולם– המשיך לאחר שהתיאש – מן הביצה שלא הופרתה מתבקעים זכרים בלבד. אתה שומע? רק זכרים. האם משיג אתה את מלוא עומק משמעותה של תופעה זו?

– לא.

– פירושו חיים למען המוות. חיים שאין להם המשך. פירושו הפיכתה של הכוורת לקבר. ולא רק מבחינה ביאולוגית. גם מבחינה חברתית. שהרי הזכרים אינם מסוגלים לעבוד, לסייר, ללקט צוף. התנוונות, כליה, אבדון. קיום הזורם לקראת אחרית בלי כל תקוה לראשית חדשה.

– דור אחרון לשעבוד שאינו דור ראשון לגאולה – העירותי כדרכי במובאה מעובדת קמעה לצורך השעה.

– אתה בא עלי בביאליק– התלהב ידידי – ואני אבוא עליך בטשרניחובסקי. “עמא דדהבא” קראת?

– כן.

–זוכר את “חתונת החתונות?”

– אני מודה ומתוודה: איני זוכר.

– ראית מימיך מסע־כלולות של מלכת הדבורים?

– לא.

– ביום צח ובהיר יוצאת היא מממלכתה־כוורתה וממריאה אל־על. גאה, שחורה, עוטה הוד והדר. היא מגביהה עוף (כבר אמרתי שידידי משורר בכוח היה, ואלמלא נסיבות חייו אפשר שהיה מוציא את כשרונו מן הכוח אל הפועל), ומאחוריה ענן, ענן הקטורת של הזכרים. כל הזכרים שבכוורת מעופפים בעקבותיה. תחרות מעוף, תחרות נואשת בין עשרות, מאות, אולי אלפים, שרק אחד מהם עתיד לזכות בקליאופטרה זו, ואף הוא במחיר חייו. קרבן האהבה והעתיד. שעה ארוכה מנסים דלי־הנף להשיג את אדירת־האבירות. הנועזים, האלימים, הנואשים, מרי־הנפש, התקיפים הולכים וקרבים אליה, אך המלכה עודנה מהם והלאה, עד שבא האחד. האחד והיחיד. הנועז, האלים, הנואש, מר־הנפש, התקיף שבכולם. עבר הוא על פני הענן, מזדקר מתוכו, מקדימו, פורש ממנו, וכל העשרות, המאות, אולי האלפים נחשלים אחריו. אז נכנעת המלכה, רוהה־וותרנית נעצרת היא במעופה ונכבשת. הוא משיגה ונצמד אליה. נגדה־נא לכל עמם הווים השנים לבשר אחד. קפואים, נטולי־תנועה, נטועים באויר, צמודים זה לזו במרחב הכחול שבין שמים וארץ. דקה, שתי דקות, שעה… המלכה זוקפת ראשה. את קצות רגליה הפרוקות נועצת היא בבטנו של הכובש לשעה ובאייל הודפתו מבשרה. הוא ניתק ממנה, אבריו בקרבה וגופו נשמט ארצה, כאבן. גויה ללא רוח חיים מוטלת על הקרקע. תם מסע הכלולות. המלכה פונה אל הכוורת. בחובה זרעי העתיד, בקרבה קרעי אבריו של בחיר־לבה, ומאחוריה פמליה מזמזמת – ענן זכרים שאין עוד כל טעם לחייהם.

כיביתי את האור במנורת השולחן והפכתי ראשי אל הקיר. איני יודע אם עוד הוסיף ידידי המדריך לדבר או השתתק, על־כל־פנים, קול אדם עלה באזני, ואם לא קול אדם, הרי זמזום דבורה, ברם, עד־מהרה נוכחתי לדעת כי לא דבורה זמזמה אלא יעל. יעל זמזמה ומתוך זמזומה בקעו מלים. עשיתי אזני כאפרכסת. יעל זמזמה: עד שקמתי אם בישראל. ראיתי חובה לעצמי להעמידה על טעותה. אמרתי לה: אם יעל את אין טעם שתשירי את שירת דבורה, ואם דבורה את, מדוע אין את יוצאת למסע כלולות? אמרה לי: רצונך שאצא? אמרתי לה: אדרבה, צאי. המריאה וטסה באויר. ענן זכרים התעופף אחריה. מניתי את מספרם: שבעים. לא מאות ולא אלפים כי אם שבעים במספר. כמנינה של סנהדרין. שבעים חכמי סנהדרין טסו אחרי יעל מעל לציפורי ובית־שערים ושפרעם ואושה, ובראשם פלוני צמוק־פנים ודל־בשר, שזקנקן משולש דליל משתלשל מסנטרו.

סקרתיו היטב וזיהיתי בו את ישו הנוצרי, שכן דומה היה לאיקונין בנוסח ביזנטי־רוסי. אך מיד חזרתי בי: לא ישו הוא, כי אם סיסרא. עד שאני תמה כיצד נתחלף לי סיסרא בישו הפכה יעל את ראשה אלי. היתה עינה הגדולה עצומה ועינה הקטנה פקוחה לרווחה, זועקת, מבקשת רחמים. איך אושיענה, ואני אין לי כנפיים! שעה ארוכה היה לבי דווה עד שמצאתי עצה ותושיה. אותתי לרב־סרן, איתות מורס ודוקא בלועזית: S.O.S! ואמנם כעבור שניות ספורות הופיע מטוס. מטוס צבאי נהוג בידי הרב־סרן. הוא חש לעזרה. טרטורו של המטוס החריש את זמזומה של הסנהדרין והבליע את כל הקולות זולת אחד: קול שכשוך במימי הכינרת. פכפוך אחד ויחיד, משל אבן הוטלה המימה וצללה בהם.

– יעל – צווחתי בכל כוחי.

איש לא ענני. האוירון חדל לטרטר. הסנהדרין חדלה לזמזם. יעל חדלה להתקיים. השתררה דומיה עמוקה. והדומיה היא שהעירתני.

ה

ראשון ירדתי אל חדר־האוכל. כשעמדתי לצאת מחדרינו היה רעי המדריך שרוע במיטתו ונוחר מתוך שנתו. החזקתי בכתפיו וטלטלתיו. חדל לנחור אך לא נעור.

חדר־האוכל היה אולם רחב־ידיים ובו שולחנות רבים, כולם ריקים. על אחד מהם ראיתי עיתון. ישבתי ליד אותו שולחן ועיינתי בעיתון. לאחר שסיימתי את קריאת החדשות המרעישות על ועידת פסגה שלא נתקיימה הפכתי את הדף ובעמוד האחרון נגלה לפני צילומה של אותה נערה, שהמשטרה חושדת שטבעה בכינרת. היה נדמה לי שעינה האחת קטנה מן האחרת שפשפתי עיני בידי להוכיח לעצמי שאיני חולם. הנחתי לעיתון והצצתי מבעד לחלון. מן הכינרת לא מש עדיין מעטה הענן. חזרתי ונתתי עיני בעיתון. לא, זו אחיזת עיניים: עינה האחת של אותה נערה היתה קטנה מן האחרת. בכל שאר הדברים לא היה כל דמיון בינה לבין יעל הסמלת. יעל פניה מארכות, עיניה עצובות, סנטרה בולט ומשתרבב קדימה; שפתיה דקות, חטמה צר ועדין, לסתותיה גרמיות במקצת ועורה החיור מתוח ונטול, קמטים; וזו פניה תפוחיות, עיניה נטולות מבע, סנטרה כדורי, שפתיה מגושמות, חטמה שקוע מתחת למצחה ומתעגל מעל לשפתיים וקצהו העבה מופשל קמעה כלפי מעלה, לסתותיה מכוסות בשר ועורה… מי חכם וידע לקבוע טיבו של עור פני נערה מתוך צילום שנדפס בעיתון.

בא הרב־סרן, בירכני וישב מולי. הושטתי לו את העיתון. הודה לי ועיין בו.

– היכן יעל? – שאלתי.

– כבר נסעה – השיב ולא גרע ענו מן העיתון.

הצצתי בשעוני: 6.45.

– בשעה כה מוקדמת? – תמהתי.

– כן.

– לבדה?

– כן.

– מדוע?

– עד שבע עליה להגיע אל המחנה.

– היכן המחנה?

הרב־סרן לא ענה לי. קול שכשוך עלה באזני. לא חיכיתי עד שתוגש לי ארוחת הבוקר. קמתי, יצאתי את האולם, עליתי במדרגות ונכנסתי לחדרי. המדריך לא היה בו. כפי הנראה יצא אל חדר־השירות. ארזתי בחיפזון את מזוודתי, במרוצה ירדתי מן המדרגות ויצאתי החוצה.

הלכתי דרומה לאורך חופה של הכינרת. שעות רבות הלכתי. הרעב הציק לי. המזוודה הכבידה על זרועי. השרב התיש את כוחי. השמש קפחה על ראשי. טבלתי בזיעה.

דרכתי על גשר ושמתי פעמי צפונה. השמש נטתה מערבה, ראשי היה מרוקן מכל מחשבה, מכל הרהור, מכל זכרון. הלכתי כאחוז־בולמוס. מלחית, נושם בכבדות, טובל בזיעה, מלקק שפתי, ובלי להעצר אפילו רגע אחד. מימיני, מעל רוכסי הרים, איימו עלי משלטי הסורים. משמאלי השתרעה הכינרת. אפורה היתה. אדוות שרב נענעה סירה בודדת על פני המים.

עברתי על פני ישובים, על־פני מקומות־נופש, נופי חופים תלולים. רגלי בצקו. כל מדרך כף רגל הכאיבני. העברתי מזוודתי מיד שמאל ליד ימין ומיד ימין ליד שמאל. חשתי דקירות בשמאלו של חזי. קרבתי אל הכינרת וישבתי על אבן עגולה. לא אבן טבעית היתה זו, כי אם אבן מעובדת: שכב של ריחיים, או גת עתיקה. חלצתי נעלי וטבלתי רגלי במים. שפתי היו חרוכות. חפנתי מים והגשתים אל פי.

היום נטה לערוב. השקפתי על סביבותי. ראיתי שיושב אני ליד מרפסת של בית־קפה ריק מאדם. סמוך למרפסת נערמו בקבוקי גזוז ריקים. לא הרחק ממני זיקפה חורשת תמרים את אמיריה. מבין הדקלים הציצו גגות אדומים של בתים לבנים. מן המרפס אל החורשה נמשכה שורה ארוכה של בונקרים. כחול ערפיליהם של משלטי הסורים שעל פסגות הרכסים שמנגד נהפך לשחור.

דומם ישבתי על האבן העתיקה, רגלי טובלות במים, מבטי נעוץ בכינרת ונפשי צופיה ומצפה. נפשי לא הכזיבתני. היא הופיע.

במיקצב האדווה צפה על פני המים, התנדנדה קליל וקרבה אלי. על גבה צפה, עיניה פקוחות לרווחה ומבטה הקפוא נתון בשמי־השמים כמבטו של יצחק בשעת העקידה.

גופה השיק אל כפות רגלי. העליתיה לחוף והשכבתיה על החול. כקלוף קליפה מתפוח פשטתי מעליה תלבושת חאקי ספוגת מים. רצועות רצועות נשר הבד הרטוב מבשרה. השבעתי אתכם הקוראים! ארור האיש אשר יתן דופי בתהליך זה של עירטול שכולו קודש. אימה נפלה עלי. עצמתי את עיני. ואף־על־פי שעצמתי את עיני היה גופה מעורטל לפני. שיויתי אבריה לנגדי, המבדיל בין קודש לחול דובב שפתי בפסוקי שיר השירים:

“שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד… שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה…בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים”…

פקחתי עיני, הפכתיה והשכבתיה על בטנה. שוב נתרצעה תלבושת החאקי הרטובה, שוב נתקלפה מעורה הצח ושוב ערטלה את גופה פסים־פסים.

קמתי, פשטתי בגדי, שכבתי על ידה ובשארית אוני ניסיתי להצמידה אלי. לשוא. כל עמלי עלה בתוהו. כל אימת שעלה בידי להשכיבה על צדה היתה נשמטת וצונחת אין־אונים על גבה. לא כחי, לא כצומח, כדומם צנחה.

לא היתה לי ברירה; מתחתי בשרי על עורה וחיממתיה בלהט נשימתי:

– יעל, יעל, יעל – לאטתי באזניה.

עדים הם שמי השרב המשחירים בערוב היום, עדה הכינרת האפורה־כהה, עדים סנסיני התמרים, בקבוקי הגזוז הריקים, שורות הבונקרים המבוצרים בעפר, צללי רוכסיהם של משלטי הסורים, עדי בדל הירח שנגלה לפתע ושפך אור צהבהב על פניה החיורות, עדה האבן העתיקה ספק שכב ספק גת, עדים אתם כולכם, כולכם עד־אחד, כי בלחייה נטולות־הגון פרח הסומק.

גבר אורו של הירח עד שהאיר את מחוגי השעון שבשמאלי ואת ספרותיו ומתוך המחוגים והספרות למדתי כי היה זה הסומק הראשון שראיתי בפניה של יעל בשלושים ושתיים השעות שחלפו למן הרגע שהכרתיה.

והנה כתם הסומק שפרח מתחת לעינה הגדולה קטן היה, וכתם הסומק שפרח מתחת לעינה הקטנה היה גדול.

כי יש דין ויש דיין ויש מי שמאזן את הקטנות עם הגדולה.

---

האוטוביוגרפיה של גלגמש בן נינסון

מאת

יצחק אורן

א

אני גלגמש בן האלה נינסון נולדתי…לאמתו של דבר אין כל חשיבות לתאריך לידתי ואף לא למגילת היוחסין שלי. ולא עוד אלא שהחיטוט בדברים כגון אלה עלול לסבך את סיפור ימי בשאלות של מיתולוגיה והיסטוריה – שאלות אשר מסיבות שתתבררנה להלן אין אני מעונין בהן.

לפיכך מוטב כי לפי שעה אמנע עצמי מלספר את כל ידוע לי על עצמי, ואזכיר תחילה בקיצור נמרץ את כל הידוע לכם על אודותי, ליתר דיוק, את כל שעשוי לדעת עלי אדם המוצא ידיו ורגליו בדברי ימי קדם.

ובכן, ראשית־כל ברור כי מוצאי משומר העתיקה. ברשימת המלכים של העיר ארך מופיע שמי כמלך החמישי בשושלת הראשונה. באותה רשימה מופיע כמלך רביעי שמו של תמוז, אשר ברבות הימים נעשה אל נודע בשערים, שבקיץ הוא יורד שאולה (בלשונכם: מת, נפטר, הולך לעולמו), ובסתיו הוא קם לתחיה. ייתכן כי יש יחסי שארה בינינו, אבל גם זה ענין לענות בו לחוקרי המיתוס ולבעלי המסתורין ולא לי.

כידוע נכבשה שומר על יד אכד ואכד על ידי בבל ולימים השתלטו עליה האשורים. בין שומר לאשור מפרידות אלפי שנים, ובמשך כל אותן השנים לא פג טעמי ולא נס לחי. אדרבה, כל כובש אימצני לבן לו, ובסופו של דבר נולד אותו אפוס “נשגב” (הקורא מתבקש לשים לב למרכאות) הידוע בשם “עלילות גלגמש”, והמקיף שנים־עשר לוחות שנמצאו בספריתו של אשורבניפל מלך אשור. עוד בימי קדם תורגם האפוס לחתית ולחורית, ואין מספר ללשונות שאליהן תורגם האפוס בימכם, כלומר בתקופה זו שאתם קוראים לה “המאה העשרים”.

להוה ידוע שלא מתוך התפארות בא אני לפרט לפניכם את כל אלה, אלא רק מאהבתי לאמת. בהמשך הסיפור יזדמן לכם לא אחת ולא שתיים להיוכח כי אין אני שחצן, כי אהבת האמת נטועה בלבי, והנני מוכן להקריב קרבנות לשמה – לפחות משעה שהתחלתי כותב אבטוביאוגרפיה זו. אך מה אעשה! עולמנו עשוי ניגודים וסתירות ואורה של האמת אינו מבהיק אלא נוכח צלו של השקר, או בלשון נקיה וזהירה יותר, נוכח צלו של הדמיון. לפיכך קודם שאפתח בסיפור קורותי, כפי שאירעו באמת, עלי למנות בקצרה את עלילותי כפי שנשתקפו באגדה, כלומר כנתינתם באותו אפוס אכדי־אשורי שהזכרתי לעיל. כאן ראוי לציין כי מלבד שנים־עשר הלוחות מתוך ספריתו של אשורבניפל, המכילים אפוס שלם כמעט, נתגלו באחרונה כמה לוחות גם בלשון השומרית, שאף הם כוללים קטעים מתוך פואמות, שאני הוא גיבורן. ואלה שמות הפואמות:

א. גלגמש ושער השמים.

ב. גלגמש ואגא מלך כש.

ג. גלגמש וארץ החיים.

ד.גלגמש ושאול תחתית.

ה.מותו של גלגמש.

אין כל ספק כי לוחות אלה אוטנטיים הם יותר מ“עלילות גלגמש” שיצא להם שם־עולם. אף־על־פי־כן גמרתי בלבי להתעלם מהם כליל, וטעמי ונימוקי עמי. קורא שיש לו ענין מיוחד בהם ימצא את הדרוש לחפצו בכל אנציקלופדיה (ע"ע גלגמש).

ועתה רשאי אני להניח כי יש לכם ענין־מה בחיצוניותי, והריני מוכן ומזומן לתארה לפניכם לפי שני מקורות:

א. לפי תבליט שנתגלה בארמונו של סרגון השני מלך אשור – מן המאה השמינית לפני הספירה המקובלת אצלכם.

ב. חותמת גלילית זעירה שקדמה בכמה אלפי שנים לתבליט זה. בתבליט הוענקו לי פנים עצובות, זקן מסולסל וכמה מחלפות תלתלים. בימיני מחזיק אני כלי ציד – ספק בומראנג ספק מקל־חובלים מפותל הדומה לנחש – ובשאלי גור־אריה.

אשר לחותמת, הרי ראייתי כיום אינה כתמול־שלשום, ולפיכך קשה לי להבחין את קוי דמותי מחמת מידתה הזעירה של החותמת ומחמת הטשטוש שחל בדמויות החרותות עליה במרוצת הדורות. מכל מקום ברור דבר אחד: על גבי החותמת נאבק אני עם שור (להלן יתברר לכם מה טיבו של זה) ורעי אנכידו (שגם בו ידובר בהמשך הסיפור) נאבק עם האריה.

מימי לא ראיתי אדם שצילומו הניח את דעתו. אין תימה איפוא שגם דמות דיוקני, כפי שהיא משתקפת במקורות הללו, אינה לפי טעמי. עתה, לעת זקנה מופלגת, מוותר אני על האריה ועל השור ועל הבומראנג ואפילו על הקצוות הסדורות תלתלים. כן התלתלים אינם; קרח אני, ללא שיור של שערת־שיבה אחת, ובידי לא בומראנג אלא עט נובע מתוצרת “גלובוס”. אף על פי כן עוד עומם בקרבי זיק חיבה אל גורי חיות. לפני חדשים מספר מצאתי כלבלב באחד ממשעולי הכרם הסמוך לאותו בית קטן, שאני מתגורר בו עתה. אספתיו לביתי והוא גדל והולך מיום ליום. כרוך הוא אחרי ואינו זז ממני. אפילו עכשיו, בשעת כתיבה, רובץ הוא למרגלותי, מצמיד פרצופו לקרקע, זוקף אזניו וסוקר אותי במבט מתוח וחודר.

לאחר הקדמה זו מן הראוי שאביא לפניכם סקירה על האפוס הקדום שבעולם, “עלילות גלגמש”.

ב

“אדון הארץ, הרואה את כל הנעשה, למד לדעת להבין כל־דבר”… “שלישיתו נולד אדם ושאר שלישיות בו אלהים” – הכוונה כמובן, אלי. כיון שאני מלך גדול ונבון עולה בדעתי להקיף את עירי ארך (היא אורך) בחומה ולבנות בה היכל לאל אנו ולאלה אשתר. יושבי העיר נאנקים תחת עול העבודה הקשה – “ותעל שועתם אל האלהים הגדולים”. שמע אלהי־השמים וקרא לארורו, היוצרת שבין האלים: “את, ארורו, בראת את גלגמש / צורי כיום בצלמו דמות־תבניתו יציר אשר כוחו ככוחו של גלגמש. / בעתו יבוא האביר אורכה / ושרה עם גלגמש ושקטה אורך”. מן החומר יצרה ארורו את אנכידו “בצלם אנו ודמותו”, ספק אדם ספק חיה, יצור שעיר רב־מידות, החי עם חיות הטרף, ענק שכוח־איתנים כוחו. צייד אחד נוטל עליו לזמן את אנכידו עמי, ולשם כך שולח הוא קדשה ליער. בקסמיה מצליחה זו לפתות את אנכידו.

לאחר זאת בורחות חיות היער מפני אנכידו, ושוב אין לו ברירה אלא לחיות בקרב בני האדם. הקדשה אומרת לו: “לכה אתי, עירה אורך אביאך… / בוא אל בית החמדה, מעונה אנו ואשתר, אשר שם גלגמש איש גבור־החיל, / כוח ראם־פרא כוחו, בו ירד בעם”.

אנכידו והקדשה שמים לארך פעמיהם, אך בינתיים חולם אני כמה חלומות (האפוס אינו חוסך חלומות ומעניקם ביד רחבה לי ולאנכידו), ושואל פשרם מפי אמי. בפתרונותי מבשרת לי אמי – כזכור לקורא המדובר באלה נינסון – על בואו הקרוב של אנכידו ומנסה לשכנעני שאתרועע עמו. אני משתכנע. לאחר שעה קלה יוצא אני לקראתו ומקדם את פניו בלחם ושכר. הקדשה מדברת על לבו של אנכידו ומפצירה בו שיקבל את השכר. אנכידו מתרצה לה.

לאחר שהיטיב לבו במאכל ובמשקה, משח אנכידו את בשרו בשמן, לבש בגדים “ויהי כאחד האדם”. רוחו היתה טובה עליו. משום מה רק אז נשא את עיניו וראה אותי. תחילה הזעים פניו, אך עד מהרה נעתר שוב לבקשותיה של הקדשה, שמנתה לפניו שבחיהם של חיי התרבות לעומת חיי היער, ויצא לארך. בואו עורר ענין רב בקרב התושבים. לאחר פגישתינו נאבקתי עמו, ניצחתיו והיינו לידידי־נפש.

עשיתי ככל אשר לאל ידי להנעים חייו של אנכידו. חלקתי לו כבוד מלכים ואילצתי רוזני ארץ לנשק רגליו, האכלתיו מאכלי מלכים והשקיתיו משקי אלים. אף על פי כן ערג אנכידו אל היערות, וחלומות זועה ביעתוהו. בין השאר ראה בעיני רוחו את מוראות השאול. אם נעתיק את נוסח האפוס ללשון הזמן הזה רשאים אנו לומר כי בכל התופעות הללו ראיתי מעין משבר, שחל בנפשו של אדם הבא מן היער ושוקע בחיי התרבות העירונית. כדי להסיח דעתו עוררתיו למעשה גבורה וסיפחתיו אלי במעשה נועז ביותר: הריגתו של חומבבה – רשע־מפלצתי הנוטר את יער הארזים. אנכידו ואני יוצאים לדרך. בהתקרבנו ליער נפלה רוחו של אנכידו, אך אני מעודדו ואמי מקריבה קרבן לשמש. מיד חולמים אנו (אנכידו ואני) חלומות יפים המבשרים את קצו של חומבבה. אנכידו מתאושש. אנו הורגים את חומבבה וחוזרים לארך עטורי נצחון. בדרכנו נטפלת אלי האלה אשתר ומציעה לי את דודיה. הפיתוי הוא רציני ביותר וגם צופן בחובו סכנות רבות. אשתר יפיפיה ובעלת השפעה רבה באולימפוס השומרי. כפי הנראה חשקה בי בכל יקוד תשוקתה הסוערת, אלא שכרוב היפיפיות היא מרשעת ובוגדנית. אני מטיח בפניה את שמותיהם של כל גיבורי אהבותיה הקודמות – החל באל תמוז וכלה בגנן אישולנו – שכולם נעשו בעטיה אומללים וחדלי־אישים, הריני דוחה אותה מעל פני. כבודה הנשי נפגע קשה, והיא משליחה בנו, בי ובאנכידו, את שור־האימים, אשר “רוח־ אפו… טאטא מאה איש”. אנכידו ואני נאבקים עמו ויכולים לו. אז מופיעה אשחר על חומת ארך ומקללת אותנו. אנכידו ידידי, אשר לפי כל הסימנים מזגו חם ממזגי, מטיל בה את שוקו הימני של השור. אשתר וכהנותיה מבכות את השור, ואנחנו חוזרים לארך. תושבי העיר – אותם התושבים שנאנקו תחת עולי ושקראו את אנכידו לעזרתם – מקבלים פנינו בתרועות ובתשואות. אך כפי הנראה לא מחלה אשתר על כבודה, ואנליל, ידידה מאז ומקדם, גוזר עונש מוות על אנכידו. שוב מבעתת אותו רוח רעה, חלומות־אימים מדריכים מנוחתו, וכעבור שנים־עשר יום הולך הוא בדרך כל הארץ.

מותו של ידידי המרומם הממני. נשאתי עליו קינות, שמבחינה אמנותית אינן נופלות מהספדו של אנטוניוס על יוליוס קיסר בטראגדיה המפורסמת של שקספיר. זו לי הפעם הראשונה שראיתי את מר־המות בדל"ת אמותי. אפילו גיבור רב־פעלים כאנכידו לא נמלט ממנו. אבל אני מסרב להשלים עם הגזירה. גומר אני בלבי להשיג את חיי הנצח ויהי מה. כעבור זמן־מה יוצא אני לדרך.

אי־שם, בקצוי תבל, מעבר למי־המות, חי אחד מאבות אבותי, אותנפשתים. הוא זכה לחיי נצח, וחזקה עליו כי יודע הוא את סודם. אליו שמתי פעמי. מהלך אני על פני הרים, שמאחוריהם שוקעת השמש, עובר במנהרה אפלה, נתיב השמש בלילות – ובשעה שכבר כלתה תקותי לשוב ולראות את אור היום, מגיע אני לפתע אל חופו של ים רחב־ידים. בריות רבות ומשונות מזדמנות לי בדרכי, וכל אחת מהן שואל אני למקומו של אותנפשתים ולסודם של חיי הנצח. כולם כאחד מנסים להשיבני מדרכי ולהכזיב את תקוותי.

גלגמש, אנה אתה ממהר?

את החיים אשר אתה דורש לא תמצא.

בברוא אלהים אדם מינו לו את־המות.

ואת החיים לקחו להם.

לכן, גלגמש, אכול ושתה,

מלא בטנך ושמח יומם ולילה,

יום יום עשה לך משתה,

שוש תשיש יומם ולילה,

שא זמרה ותנה כנור, חליל נעים עם מחול.

בכל־עת יהיו בגדיך לבנים,

רחץ את־ראשך ושמן עליו אל יחסר,

וטבל את־בשרך במים חיים.

ראה בשמחה את־בניך, אשר ימישון כפיך,

ראה חיים עם האשה.

לכן שוב לאורך, מלך מהולל וגבור.

אף על פי כן אני נכנע. מנוי וגמור עמי לבקש ולמצוא את חיי נצח.

משחק לי מזלי והאלים מזמנים לפני את הספן שהשיט בשעתו את סירתו של אותנפשתים. הלה מדריכני כיצד עלי לעבור את מי המות. גובר אני על כל המכשולים ובסופו של דבר אני מוצא את אותנפשתים ושואל את פיו לסוד חיי הנצח, אלא שאף הוא אין בכוחו להושיעני. חיי הנצח שהוא זכה להם אינם אלא תולדת נסיבות מיוחדות במינן.

בימים קדמונים, כשהחליטו האלים להשחית כל בשר וביזמתו של אנליל הביאו מבול על הארץ, ניצלו רק אותנפשתים ואשתו. אותנפשתים הוזהר מראש, ולפיכך בנה ספינה גדולה ומצא בה מפלט לעצמו ולאשתו וכן לזוג אחד מכל החי אשר בארץ. לאחר זמן התחרט אנליל וראה את ענין המבול כמעשה נמהר מצדו. לפיכך העניק לאותנפשתים חיי־נצח – פרס על מפעל ההצלה, שאלמלא הוא היה נכחד כל החי אשר על פני האדמה. נקל לראות כי סיפורו של אותנפשתים דומה מאד בפרטיו לסיפורי המבול המוכרים לכם מכתבי־הקודש שלכם ובכמה ענינים שלא הזכרתים כאן, כגון משלוח היונה “לראות הקלו המים”, הריהו אפילו זהה עמו.

מכל מקום, סבור היה אותנפשתים, כי נסיבות כגון אלו לא תישנינה לעולם. אף־על־פי־כן אמר לי כי יכול אני לנסות ולנצח תופעה הדומה למות, היא השינה – שינה מאגית, שהיא מעין מות. אף שהצעתו לא היתה אלא תחליף, הסכמתי לקבלה. הלכה אשתו של אותנפשתים לאפות שבעה מיני עוגות שכל האוכל אותן מביס את השינה, ואני, שהייתי עייף ויגע מעמל הדרך הארוכה ורבת הסכנות, נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. הרי שגם תקות הנצחון על השינה היתה לי למפח נפש. אשתו של אותנפשתים העירתני משנתי ורחמיה נכמרו עלי. שידלה את בעלה, והלה גילה לי את סודו: במקום פלוני, על קרקעו של ים אלמוני, מצוי עשב־פלאות המחזיר לבן־תמותה את עלומיו. מיד חוזרים אלי כוחותי ובלוית אורשנהבי, החובל של אותנפשתים, מפליג אני בים, מוצא את המקום וצולל אל קרקע הים. כשחוזר אני וצף על פני המים, מצוי פרח הפלאות בידי.

היום חם, ההליכה מיגעת, הדרך שוממה, לפתע נקרה לי אגם מים. אני פושט בגדי, טובל במים הקרים ושוחה להנאתי, ואת העשב אני מניח על שפת האגם. עד שאני שוחה חש הנחש בריחו של העשב, “ויט אליו ויקח את העשב”.

כך סיומו של האפוס הכתוב על אחד־עשר לוחות. מצוי עוד לוח שנים־עשר ובו מסופר כיצד אני מעלה באוב את רוחו של אנכידו מן השאול, והלה מתאר לפני את מוראותיו של המקום הנורא ההוא. אך אני לא התחייבתי אלא להרצות את המאורעות שאירעו כביכול, וגם זה בקיצור, על כן איני מתעכב על לוח זה ובכך אני מסיים את מעשה גלגמש.

ג

מחברו של האפוס נתברך בכמה וכמה סגולות נאות כגון כשרון כתיב נפש פיוטית, דמיון וכו'. אין כל ספק כי העמיק לחדור לנפשו של האדם שאינו רוצה להשלים עם המות. הוא השכיל לתאר את הטרגדיה שאין מנוס ממנה. כל המבקש ליהנות מסגולותיה של היצירה – בין הנאה אסתטית רוחנית ובין הנאת היסטוריון החוקר אמונות ודעות מימים עברו – אין לו אלא לפנות אל המקור, או לכל הגרוע לתרגומיו. אני כשלעצמי לא באתי אלא לספר דברים כהוויתם ולהשיב את האמת על כנה. וכל החושש שמא נמחו הדברים מזכרוני במשך אלפי השנים שחלפו מאז, אין חששו אלא חשש שוא. אמנם, תדיר שוכח אני היכן שמתי זה עתה משקפי, ומהו הספר שקראתי בו לפני שעתיים. אך לעומת זאת מיטיב אני לזכור מאורעות ומקומות ודמויות מן הימים הרחוקים ההם. הן זו דרכו של ישיש: שוכח הוא לרכוס את כפתורי בגדו, אך זוכר פרטיו ופרטי פרטים בימי ילדותו. ואין בכך הבדל אם עברו ששים שנה או ארבעת אלפים שנה. אדרבה שורת ההגיון נותנת כי ככל שהעבר מתרחק, כן מתבהר הוא לעיני רוחנו.

אפתח איפוא בפרשת החומה וההיכל. אמת נכון הדבר: תושבי ארך נצטוו להקיף את העיר בחומה ולבנות בה היכל. אולם לא אני הוא שהוצאתי את הצו. אדרבה, הייתי אחד מני רבים קשי־יום שגויסו לעבודת הבניה. אכן קשה מנשוא היתה העבודה. המפקחים והמשגיחים הפליאו מכותיהם, השוטים והשבטים צרבו את הבשר, והעיקר, מנת האוכל היתה זעומה ביותר. רוב האיכרים שבסביבות ארך הועבדו בבנין החומה. באותם הימים היה כוחי במתני וגבורתי בלבי. יום אחד, כשבא המלך עם פמליתו לערוך ביקורת על עבודות הבניה, ידיתי בו אבן והרגתיו בו במקום. שאר האנשים העושים במלאכה השתערו על פמליתו וחיסלוה. המפקחים והמשגיחים, השוטרים והנוגשים ברחו כעכברים והתפזרו לכל רוח. לפנות ערב הוכרזתי כמלכה של ארך.

שבועות וירחים היטיבו כל תושבי ארך את לבם במאכל ובמשקה, הרסו וניצתו את מחצית החומה שנבנתה ואת שליש ההיכל שהוקם, רקדו ברחובות והריעו לכבודי. עד שיום אחד נודע ל כי שבט נוודים, ובראשו אחד אנכידו – שודד, צייד ואיש מלחמה נודע בשערים – זומם לעלות על ארך. לא היתה לי ברירה אלא לצוות על תושבי עירי שייחלצו שוב לבנין החומה וההיכל (שכן החומה בלבד לא היה בה כדי להגן על העיר ללא ברכתה של אשתר). אולם שמור היה בלבי זכר גורלו של המלך הקודם ולא נחפזתי לתת את הפקודה. ביחוד מכיון שבמשך החדשים הללו נתרוקנו האסמים והאיכרים לא חזרו עדיין לעבודתם אחרי ימי ההילולה. התחלתי חוכך בדעתי ומטכס עצה. שלחתי שליחים אל תשרתו הקדשה – הכוהנת של אשתר. באה תשרתו והתיצבה לפני. יפה היתה. גופה תמיר וחטוב להפליא, שדיה עגלגלים, חמוקי ירכיה קמורים, שמלתה תכלת שקופה ושערה מגדל של קומות תלתלים מעשה זיקורת (כלומר מקדש בנוי קומות שאתם נוהגים לקרוא לו “פגודה”). בנוהג שבעולם היו פניה רעולות פרט לנסיבות מסוימות שאז לא היו רעולות. באותן נסיבות היתה סביבה אפלה למחצה ומשום כך נראו פניה צחות ולבנות כשלג שעל ראשי ההרים, ושלהבת ירקרקת נוצצה בעיניה כשלהבת שבעיניו של ברדלס בחשכת הלילה. ניחוח בשמים חריף־מתוק נדף ממנה ונסך שיכרון על כל בא במחיצתה.

אמרתי לה:

– תשרתו, עליך לכבוש את אנכידו.

אותה שעה הצדיקו הנסיבות את הפשלת הרעלה. נתברקה הירקות שבעיניה וצחור שיניה פילח את האפלולית. השיבה: " אכבשנו, מלכי", קדה קידה עמוקה עד שנתהדקה שמלתה השקופה על גופה הגמיש ויצאה למלא שליחותה.

דרך אגב, כל אותו התיאור של אדם־חיה המצוי ב“עלילות גלגמש” אין לו שחר. מאז ומעולם ראו יושבי הערים את שבטי הנוודים כפראי־אדם. לאור נסיוני הרב רואה אני חובה לעצמי להכחיש הנחה זו בכל תוקף. הנוודים הם בני תרבות ממש כמונו אלא שתרבותם וארחות חייהם שונים הם מתרבותנו וארחות חיינו. תרבותנו אנו אינה בעיניהם אלא רכרוכיות שבתפנוקים ובהתנוונות. אולי משום כך כובשים הם אותנו על נקלה ומתמידים בכיבושיהם עד שהם עצמם נעשים בני תרבות יושבים כמונו. סופם שאף הם נכבשים על ידי שבטים נודדים וחוזר חלילה, כמוכח מדברי ימיה של מולדתי שבין הפרת והחדקל.

לאחר שיצאה תשרתו למלא ת שליחותה גבר בארך המחסור במצרכי־מזון חיוניים. פניתי אל האיכרים וביקשתי מהם לשוב לעבודת אדמתם. קצתם נענו לי וקצתם לא נענו. אלה שנענו אגרו את תבואת שדותיהם ולא מכרוה אלא תמורת חרבות לעצמם ועדיים לנשיהם. עברו כמה וכמה חדשים, ומתשרתו אין קול ואין קשב. שלחתי מרגלים אל אנכידו. המרגלים לא חזרו. נתמלאה נפשי חששות וחשדות והייתי מתהלך בארמוני סר וזעף. סחה לי אמי:

– גלגמש, צוה לעם לבנות את החומה ואת ההיכל.

עניתי לה:

– הרי אני הוא אשר…

לא הניחה לי לסיים דברי ואמרה:

– המלך אשר יהרגך גם הוא יצוה לבנות.

מיד נתחוור לי כי הצדק עמה. הצו ניתן והוחל בבניה.

אני מודה ומתודה: אכזריותו של המלך הקודם היתה כאין וכאפס לעומת השיטות שבהן העבדתי אני את העם. מאין ברירה קוצצה מנת המזון כדי שליש ורביע מן המנה שקיבלנו אנו בשעתנו, ואילו מספר השוטרים והנוגשים הוכפל ובמקומות התורפה אף הושלש. הנרפים הורעבו עד מות. לעומת זאת הוגדלה מדי פעם בפעם מנתם של העושים מלאכתם אמונה, והמצטיינים קיבלו אפילו שתי מנות. אני עצמי לא באתי למקום העבודה ולא ערכתי ביקורת אפילו פעם אחת, אבל הכבדתי ידי על המפקחים ודרשתי מהם דינים וחשבונות מפורטים ותדירים. כל השיפורים במעשה המינהל וכל החידושים שנתחדשו בתורת האירגון עמדו לי, ומשנשלמה המלאכה עדיין הייתי בחיים.

ביום חנוכת החומה וההיכל ציויתי לפתוח את האסמים ואת היקבים ושוב הכרזתי על הילולה כללית. בהיכלה של אשתר הוקרבו קרבנות, בהעדרה של תשרתו התנדבה אמי להקריבם. אולם אני ידעתי את נפש העם וזכרתי את תארה של תשרתו. אמי בת הששים, שהכריזה על עצמה שהיא האלה נינסון, התחילה נוהגת בעצמה מנהגי סלסול וחנחון של עלמה צעירה מאז הומלכתי על ארך, ולא היתה אלא תחליף עלוב ביותר לקדשה של אשתר. אמרתי לה בעדינות שיש בה מן התקיפות, כי סבור אני שטוב תעשה אם תמסור את התפקיד בידי אחותי אורשונינוגלו. אמי ויתרה, לכאורה מרצונה הטוב.

לאחר שהוקרבו הקרבנות עליתי על החומה ונאמתי נאום, אמרתי כי מעתה נשב לבטח על אדמתנו וכל צר ואויב לא יוכל לנו. החומה תגן עלינו מפני חרב האדם ואשתר מפני זעם האלים. העם הריע.

עוד זה מריע וזה בא. ממרומי החומה ראיתי כי ענני אבק כיסו את האופק. לא היה כל ספק בדבר: גייסותיו של אנכידו עלו על העיר. משנתקרבו כדי טווח של ראייה נוכחתי לדעת כי חמושים הם בקשתות ובחיצים. העם היה עדיין מריע. המרחק בין החומה לבין הגייסות נתקצר והלך. בראש בעלי החיצים צעד בטוחות גבר גבוה וחסון, שזקנקנו משולש וחזהו עטוי שריון. לידו פסעה אשה. ואף שפסיעתה קצרה וטופפת היתה לא פיגרה אחריו. זו היתה תשרתו.

לא הייתי מוכן למלחמה. תושבי ארך בטחו בחומה ובאשתר. לאים היו ושתויים. לאחר היסוסים שלא ארכו יותר מרגעים מספר בלבד, ירדתי מן החומה וציויתי לפתוח את השער. יצאתי אל מחוץ לחומה. בלי קשת ובלי חצים, בלי בומרונג ובלי אבן פסעתי לקראת האויב. העם עלה על החומה. התרועות והתשואות פסקו. דומיה כבדה נשתררה מסביב לארך.

מן המפורסמות היא כי שבטי המדבר המצטיינים באכזריותם יש בהם קורטוב של אבירות. מאין ברירה השלכתי יהבי על מידה זו. ואכן, עצר אנכידו את חילו, הדף את תשרתו מפניו והפילה ארצה, התפרק מנשקו, שמט שריונו והתקרב אלי לבדו כדי מרחק אמה אחת בלבד. שעה ארוכה הסתכלנו זה בפני זה. סקר אותי אנכידו בעיניים שחורות בוערות, עטורות אודם קל – עיניו של שוכן מדבר – ואני לא המשתי מבטי מאישוניו. נתיגעו עיני והתחלתי ממצמץ. הוא נתחייך וקרץ לי בעין אחת. הושטתי לו יד. חבוקים נכנסנו בשערי החומה. העם הריע. חייליו של אנכידו התרועעו עם תושבי ארך, אכלו ושתו עמם ואף יצאו במחולות. אחותי הקריבה קרבנות בהיכל אשתר.

בארמוני נערך משתה. ביקשתי את תשרתו ולא מצאתיה. לבי אמר לי כי איני צריך לשאול את אנכידו דבר וחצי דבר ל אודותיה.

כטוב לב אנכידו ביין פנה אלי ושאלני:

– מדוע קרצת לי?

כאמור, לא קרצתי לא מצמצתי בעיני שנתיגעו מהבטה מרוכזת באישוניו של אנכידו. אנכידו הוא שקרץ לי. כבר עמדתי לומר לו את האמת אך בעוד מועד עצרתי בלשוני ונתהרהרתי קמעה. מוחי עבד בקדחתנות. מסתבר, שאנכידו קרץ לי משום שסבור היה כי אני קרצתי לו; עלי לבדות סיבה לקריצתי המדומה ויהי מה. רעיון נתבזק במוחי.

הצמדתי שפתי אל אזנו של אנכידו ולחשתי לו:

– חומבבה…

אנכידו מרט בזקנו.

– בעל הארזים? – שא לבסוף.

הקרבתי אצבעי אל שפתי, נדתי בראשי לאות הסכמה וקרצתי בכל עצמת שמורותיה של עיני השמאלית. הפעם היתה זו קריצה של ממש.

חומבבה היה שליטם של כל יערות הארזים ממזרח לשומר ונוטריו לא הניחו לשום אדם לגשת אליהם. קשתיו של אכידו יש לאל ידם להתגבר עליהם ולצוד את החיות שביערות הללו. אני אשלח את אנשי ארך לכרות את הארזים ולהשיטם בדוברות לכל שאר הערים־הממלכות השוכנות על הפרת או במרחק־מה ממנו. בני ניפור ובני אור משאת־נפשם לדור בבתי הארזים, וביחוד מלכיהם, שריהם וכוהניהם. הם יקנו את הארזים ויתנו לי ביד נדיבה מתנובת שדותיהם. אני אהיה עשיר. ארך תהיה עשירה. העם ישתה, יעלוז ויריע, יריע לכבודי.

כאן רואה אני צורך לסטות מדרך המלך של סיפורי. זה לא כבר נודע לי כי יערות הארזים נגוזו ואינם. מוכן אני להישבע לפני קוראי כי בשעתו לא הספקתי לכרות אפילו אחד חלקי רבבה מאילנות היער הגדול. לעומת זאת קראתי בספרים כי לעתים משנה האדמה את פניה, יערות וחיות צוללים תהומה, ולאחר מיליוני שנים נהפכים הם לנוזל שחור ושמן, שכל העולם נלחם עליו. אני כשלעצמי נבצר ממני להבין כיצד מתרחש הדבר. אולם יודע אני כי לא כל מה שאינו מובן לי אינו אמת לפיכך מוכן אני לקבל את גירסת המלומדים שלכם, אבל בסייג אחד בלבד: נראה לי כי ההסבר שתהליך זה נמשך מיליוני שנים יש בו מן הגוזמה. לדעתי אפשר להסתפק באלפי שנים. ואם אפשר להסתפק באלפי שנים סבור אני כי הנוזל השחור ויערות הארזים הם היינו הך.

אנכידו סמך ידו על תכניתי. מפלצת האימים שב“עלילות גלגמש” אינה אלא הד לתעמולת־הזועה שפתחנו בה נגד חומבבה. חייבים היינו לעשות כן כדי להלהיב את תושבי ארך ובעיקר את בני המדבר שבצבאו של אנכידו המתלהבים על נקלה. לאמיתו של דבר היה חומבבה כאחד מאתנו, ואלמלא יערות הארזים לא היה עולה בדעתי לצאת למלחמה עליו. מכל מקום, גאה אני על אותו רעיון שעלה במוחי כתירוץ לקריצתי שלא היתה ולא נבראה, אני רואה אותו כהברקה גאונית עד היום הזה. פחותה מזו גאותי על המיבצע עצמו. את נוטריו של חומבבה הביסו קלגסיו של אנכידו, את חומבבה עצמו הרג אנכידו במו ידיו. לאמיתו של דבר לא הייתי אלא עד ראיה בלבד. חזרנו לארך יחדו והעם קידם פנינו בתשואות. קשה לקבוע בודאות למי נועדו התשואות, לאנכידו או לי. ברור היה כי לא לי בלבד נועדו. שמרתי את הדבר בלבי.

בארמוני צפתה לי תשרתו. תחילה חשתי בריח הבושם המתקתק־חריף ואחר ראיתיה שכובה על משכבי. הפעם היו הנסיבות יוצאות מגדר הרגיל: פניה היו רעולות וגופה חשוף. כל מקום, כך נראתה לי בחדר משכבי, שהיה מוצף קרני שמש. כשמהרהר אני עכשיו באותו מעמד מתחיל אני לחשוד שמא שפע האור הוא שגרם לאותו רושם כי תשרתו ערומה היתה, שכן בתורת קדשה של אשתר לבשה שמלה שקופה, כאמור.

מבעד לרעלה נשמע ולה:

– גלגמש!

נדמה לי כי קולה רטט. צמרמורת חלפה בגופי. לא עניתי לה.

– גל־ג־מש! – פנתה אלי שוב, והיא מושכת כל הברה ומאריכה בתנועות. הפכתי ראשי אל הקיר. היא אמרה:

– גלגמש! כבשתי אותו לפי פקודתך.

בעוד פני אל הקיר עניתי:

רצונך בפרס?

– כ––ן.

– מהו?

– כיבוש תחת כיבוש.

– דברי ברור.

– אתה תכבשני.

אהבתי את תשרתו. שנאתיה. שנאתי את תשרתו. אהבתיה. נכספתי אליה. יראתי מפניה. ספק הוא אם אמנם כבשה את אנכידו למעני. הן התברר כי אני הוא שכבשתי אותו באותה קריצה מדומה. עובדה היא כי לפני שהתחיל מתקרב אלי הדף את תשרתו והפילה ארצה. אך אין כל ספק כי נהנה ממנה. משדיה העגולים ומירכיה הקמורות, מפניה הצחים ומשפתיה הוורודות. קינאתי בו. קינאתי לה. חשקתי בה. חמדתי אותה. ידוע ידעתי כי ביום בואי אליה יכלה כעשן גלגמש הגדול. כיבוש תחת כיבוש. היא היא שתכבשני… לעולמים.

יצאתי מן החדר. היא לא רדפה אחרי ולא השמיעה קול. אפשר שלבה אמר לה כי דינה נחרץ. ואכן נחרץ דינה, שכן בליבי גמלה החלטה נחושה: תשרתו תעוקד לשור.

עיקוד לשור פירושו כי תשרתו הכהנת־הקדשה תעמוד על ראש הזיקורת – מעל קודש הקדשים – ולעיני כל העם ידענה השור. שור פשוטו כמשמעו, פר בן בקר

יודע אני מה חש הקורא בן הזמן החדש למקרא הדברים הללו. הקורא כבר נוכח לדעת – ועוד יוסיף להיוכח גם להלן – כי בסיפור זה אין אני מתעטף באיצטלה של חסידות ואיני מנסה לחפות על מידותי הרעות. אף־על־פי־כן נאלץ אני כאן ללמד סנגוריה על עצמי מחשש שמא יאבד הקורא את הפרספקטיבה הנכונה. תשרתו היתה קדשת אשתר. אשתר היא אלת הפריון והשפע. השור הוא סמל הגברות, היצירה והכוח. הטקס המעורר בכם סלידה ורגשי זועה היה טכס מסתורין בעל משמעות מיתולוגית עמוקה. היה זה מעין קרבן מיסטי. לא היה בו משום השפלה או התעללות. אדרבה, היתה זו השגבה, הקדשה, כמעט האלהה. אמנם אף קדשה אחת לא נשארה בחיים לאחר טקס העיקוד. אולם כל קדשה סופה לעלות קרבן על מזבח אלתה בצורה זו או אחרת.

עם זאת אף אני אסור לי לאבד את הפרספקטיבה הנכונה. כשחוזר אני ומתבונן בענין לאור המושגים המודרניים, סבור אני כי לגבי דידי היה זה מוצא נאות מסבך ההרגשות שתוארו לעיל. יצרי הארוטיים היו באים על סיפוקם, ולו על דרך הפרוורסיה, ובאותה שעה הייתי מתנקם בה, מרחיקה לנצח מדרכי, מתעמר בה, ומרומם אותה למעלת קדושה, אלה־למחצה. יתר על כן: העם היה מריע לכבודי, מוסיף להריע לכבודי, מריע ביתר שאת לכבודי.

לחם ושעשועים צירוף רומאי הוא, אך הלחם והשעשועים קדמו לרומאים בכמה אלפי שנים. בעית הלחם נפתרה על־ידי כיבוש יערותיו של חומבבה. בעית השעשועים תיפתר על ידי עיקודה של תשרתו לשור.

הזיקורת היה גבוה. העם השתוקק לחזות בכל פרט ופרט. מה לא יעשה מלך למען עמו? הסכמתי לסטות מן הנוהג המקובל וציויתי להקים במה מיוחדת. בבא היום צבאו עליה כל תושבי ארך מעלות השחר. בעמל רב השתלטו עליהם שוטרי והושיבום שורות שורות בחצי גורן עגולה. בסמוך לבמה ישבתי אני ועל ידי אנכידו.

תחילה הופיעה תשרתו. היא דמתה לפסל. הקהל עצר נשימתו. אז הוצא השור. בכבדות פסע לעבר תשרתו. ובכל רחבי ארך נשמע קול אחד ויחיד. קול נשימתו הכבדה של השור. תשרתו לא זזה ממקומה. השור קרב אליה, הרכין ראשו ורחרח בגופה. לפתע נסוג אחור, הסיט ראשו, זקף אזניו, כונן קרניו וגח מן הבמה ישר אלי.

עוד לפני שנתאוששתי מתדהמתי ראיתי היאך תופס אנכידו בשתי קרניו של השור, שני קולות נשמעו ברחבי ארך: קול נשימתו של השור וקול שריריו של אנכידו המתוחים עד להתפקע. לאט לאט הופשל ראשו של השור אחורנית. גידי צוארו נקרעו. נעצתי את חרבי בבטנו. תשרתו נעלמה. העם הריע. הפעם היה הדבר ברור כשמש: העם הריע לאנכידו.

עם רדת החשכה ציויתי על רופא הארמון להרעיל את אנכידו. אנכידו הורעל. שנים עשר יום נאבק גופו האדיר עם סם־המות. הוא פירכס ביסוריו, נחרד ממראות אימים ומחלומות זועה, השתולל כנכפה, אחוז בלהות וסיוטים, שגה בהזיות, פלט מגרונו זעקות מחרישות אזניים והשמיע איומים מעורפלים. את שמי לא הוציא מפיו. לעומת זאת חזר פעמים רבות על שמה של תשרתו. כפי הנראה חשד בה לא בי. ביום השלושה־עשר מת.

העם שתק. שרי ויועצי שתקו אף הם. שתיקה זו היתה בעוכריהם. לפי פקודתי הורעלו בזה אחר זה. לאחר זמן־מה מת גם הרופא עצמו. אני לא ציויתי להרעילו – הוא איבד עצמו לדעת העם שתק.

נשארתי גלמוד. לא מיניתי שרים ויועצים חדשים. בכל מאכל ומשקה טעמתי טעם של רעל. חדלתי לאכול. באישון הלילה יורד הייתי אל המעין ושותה ממימיו במישרין. חליתי ונפלתי למשכב. רופא לא היה לי. טיפלה בי אמי. על כל אדם זולתה נאסר להתקרב אלי.

שאלתני אמי:

– גלגמש, ירא אתה את המות?

– כן – עניתי בפשטות.

– האיש אשר ירעיל אותך גם הוא יירא את המות.

– האין עצה, אמא?

– יש עצה.

אמי לא פלטה מלים בכדי. “ודאי יש דברים בגו” – חשבתי.

– מה העצה?

– הדח את אורשנינוגלו ועשה אותי כוהנת של אשתר.

חמתי בערה בי כאש.

– הזאת עצה?

– לא, זה התנאי לעצה.

שקלתי בדעתי. בין כך ובין כך שותק העם. תשרתו נעלמה ועקבותיה לא נודעו.

– מבוקשך ינתן לך, אמרתי.

אמי נתחייכה.

– העצה היא: נחמוליאל.

נעצתי בה מבטי. אם ביטא את הרגשותי אותה שעה, היה חייב להיות מבט שחציו תמיהה וחציו איום.

אמי נזדרזה לפרש את דבריה:

– נחמוליאל יודע את סוד חיי הנצח.

בנקודה זו טמון גרעינה ההיסטורי של פרשת אותנפשתים שבמעשה גלגמש. איני יודע על שום מה נקרא האיש באותו אפוס בשם אותנפשתים, ואלו דווקא בתרגום החורי נשתמר שמו הנכון, והוא נחמוליאל. על כל פנים, הפרשה כולה, כפי שהיא מתוארת באפוס, מסולפת היא ומשובשת, מקושטת בעדיים של פיוט ומשוחה בכחל ושרק אמנותי.

נחמוליאל היה סוחר־ספן שהשיט ספינתו על נהר פרת. מדי פעם בפעם היה מזדמן לארך ומביא אליה סחורתו. מימי לא ראיתיו, ולא הכרתיו אלא מפי השמועה. מעולם לא עלה בדעתי כי אדם זה מצפין בחובו את סוד חיי הנצח.

מיד לאחר השיחה ביני לבין אמי יצאו הרצים מארמוני. אנשי ארך העיר הוקהלו סביב הזיקורת והכרוז ציוה בשמי על כל אדם אשר יראה את נחמוליאל לאסרו ולהביאו אלי.

לא יצאו ימים מעטים ונחמוליאל הובא לפני. הוא היה איש צנום וחיוור שקומתו למטה מבינונית, לבושו שונה מלבושם של תושבי ארך וזקן לבן וארוך יורד לו על פי מידותיו.

אותה שעה עדיין הייתי שוכב על משכבי. רמזתי לאמי שתצא ונתתי מבטי באסיר. הלה החזיר לי מבט, ספק של הכנעה ספק של לגלוג, ופקח לרווחה עיניים אפורות־דהות. הוא לא נפל על פניו ולא כרע על ברכיו כדרך האסירים המובאים למלך. הרכין ראשו וחיכה למוצא פי.

אמרתי לו:

– גלה לי סוד חיי הנצח.

נתהרהר נחמוליאל, החליק בכף ידו על זקנו ופתח בסיפור ארוך על ארץ רחוקה שאנשיה חטאו לאל עליון (משום מה לא פירש בשמו של האל העליון שהוא כידוע אנו), ובגלל זאת שקעה הארץ תהומה ומכל תושביה לא ניצל איש מלבד נחמוליאל ואשתו. אולם לבו סמוך ובטוח כי ביום מן הימים תשוב הארץ ותצוף ממעמקים על כל בניה־יושביה, כיון שיש יסוד להניח כי באמת לא ניספו הללו, אלא נשארו בחיים על קרקע תהום רבה. לפיכך מחזר הוא בספינתו על פני נהרות וימים עד אשר ימצא את ארצו האבודה, ולפי שעה קונה הוא סחורה בערי החוף, מוכרה בערים שבפנים הארץ־ומתפרנס מן הריווח.

סיפור־מעשה זה לא היתה לו כל שייכות לשאלתי. מטרתו היתה ברורה: להסיח דעתי ולפרוש מסך־עשן על בקשתי המפורשת. מטרה זו לא הושגה. חזרתי ואמרתי לו:

– גלה לי את סוד חיי הנצח.

נחמוליאל חזר על סיפורו. באותו יום הולקה בזמורות ארז לחות עד שהתבוסס בדמו. למחרת היום נרגם באבנים. ביום השלישי נתלה על עץ סמוך לחומה. ביום הרביעי התיצבה לפני אשתו של נחמוליאל, צמוקה ממנו וקטנת־קומה ממנו, וגילתה לי את הסוד המבוקש.

עתה הגעתי לאותה פיסקה מיוחדת במינה ב“עלילות גלגמש” שכולה אמת לאמיתה. אמת היא כי בשל אשתו של נחמליאל נודע לי דבר העשב שעל קרקע הים. אמת היא כי באתי אל המקום הנועד, צללתי, חזרתי וצפתי על פני המים ופרח הפלאות בדי. אפילו שמו של הספן שהשיטני שמה נכון הוא: ארשנהבי. אמת היא כי טבלתי באגם שנזדמן לי, כחום היום, וכי באותה שעה הגיח הנחש ונטל את העשב שהשארתי על שפת אגם.

עיניכם הרואות כי המציאות באנאלית יותר, טראגית ונשגבת פחות מן האפוס המפואר. אך מה אעשה – פציתי פי לספר הדברים כהויתם ולא אוכל לשוב.

על כל פנים, האפוס מסתיים במקום שהוא מסתיים, ואילו המציאות יש לה המשך.

ד

כבשתי פני בחול ובכיתי. ספק אם בכיתי קודם לכן בכל ימי חיי, אפשר רק בימים שהייתי תינוק. עתה ידעתי כי אין לי כל תקוה.

שני אנשים הרימוני מן החול, אסרו את ידי ורגלי ונשאוני על כתפיהם. לא ידעתי מיהם. לא התנגדתי. גורלי שלי חדל לענין אותי. לעומת זאת, כפי הנראה, לא חדל גורלי לענין את שני האנשים (תוך כדי כתיבת הדברים עולה בלבי חשד כי אחד מהם לא היה גבר אלא אשה. זוהי השערה, ואולי רק הרגשה בלבד, שנתעוררה ברגע זה – אותה שעה לא אכפת היה לי הדבר).

לאחר הליכה שארכה כחצי שעה פרקוני מעל שכמיהם, התירו את אסורי והשליכוני לתוך בור, כלומר לתוך באר חרבה. את פי הבאר כיסו באבן.

אפלה שחורה אפפה את כל ישותי. איבדתי את תחושת הזמן. שכבתי שרוע על גבי ומבטי נעוץ באפלה. אפשר שמצב זה ארך שעות ואפשר שארך ימים ושבועות. אברי לא כאבו, לא הייתי רעב. הייתי קפוא, דומם, מאובן, נטול חושים. על־כל־פנים דמדמה בי מעין הכרה עמומה כי נטול חושים אנכי. כפי שנתברר היתה הכרה זו מוטעית.

לאחר כמה שעות או ירחים חשתי גירוי־מה בעינים. מסתבר כי עיני היו פקוחות. ראיתי קרן אור. קרן אדמדמת־סגולה, צרה, עדנדנת, רכה, מלטפת, יפה, קוסמת, אגדית. מלמעלה חצצה האבן ביני לבין האור. הקרן הנפלאה בקעה מלמטה.

תחילה נהניתי מיפיה של הקרן והתענגתי על מראה עיני. לאחר זמן (כמה זמן, איני יודע) התחלתי דורש וחוקר למקום מוצאה. פקחתי עיני לרווחה, ריכזתי מבטי בנקודה שממנה הפציעה הקרן עד שנתגלה לי כי בוקעת היא מתוך כדור קטן. הכדור סובב על צירו, אלא שעם סיבובו לא נשתנה כיוון הקרן שבקעה מתוך תוכו. ממרכזו של הכדור קרן האור לתוך עיני כיון שהכדור היה סובב על ציר הבקיעה הקרן את קליפתו ובכל פעם האירה קטע אחר משטחו החיצוני, כלומר אותו הקטע, שהיה מופנה אלי ברגע מסוים של הסיבוב, על פני השטח. בתוך הקטעים המוארים, הופיעו דיוקנאות. הם הוארו מפנים ומתוך כך נראו בולטים, ממשיים, תלת־ממדיים. תוך כדי תנועתו הסיבובית של הכדור נגלו לעיני בזה אחר זה: דיוקנו של המלך, שאני הרגתיו – לפני הרצח, בשעת הביקורת, ואחרי הרצח; של אנכידו הקורץ, אנכידו הנאבק עם השור, אנכידו המורעל; דיוקנו של חומבבה הסוקר את ארזיו, הנלחם המובס; דיוקנה של תשרתו הפוסעת ליד אנכידו, השוכבת על משכבי, הניצבת כפסל נוכח השור; דיוקנו של נחמוליאל המולקה, הרגום, התלוי; דיוקנו של הנחש המריח, הנפתל, המגיח ליטול את סם החיים… וכשתמו הדיוקנאות לא נסתיים אלא סיבוב אחד של הכדור, והתחיל הסיבוב השני: המלך, אנגידו, חומבבה, תשרתו, נחמוליאל, נחש… ואחריו הסיבוב השלישי, הרביעי, החמישי, הששי… המאה… האלף…. הרבבה.

עצמתי עיני, אך הקרן חדרה מבעד לשמורותי. הכדור הסתובב. הדיוקנאות הופיעו בזה אחר זה ברציפות אכזרית. בפעם הראשונה מאז הוטלתי אל הבור ניתרתי ממקומי וחיפשתי לי מפלט בירכתי הבור. הקרן פלחה את הקרקע, ופגעה בעיני. הכדור הסתובב, הקטע נגה, הדיוקנאות זהרו באור אדמדם־סגול, החל באנכידו וכלה בנחש וחוזר חלילה.

ביקשתי למות. שיטחתי תחינתי לפני כל האלים ששמותיהם זכרתי, שאלתי מהם חסד אחד ואחרון: מות.

המות לא בא.

אילו קם משורר שהיה משכיל לכתוב שירה לירית גדולה על ערגתו של גלגמש אל המות, כשם שקם משורר שידע לתאר בשירה אפית גדולה את תשוקתו של גלגמש לחיי נצח, היה הופך את הטראגדיה שב“עלילות גלגמש” לשעשוע לעומת יסוריו של גלגמש נטול העלילות השוכב בבור והנכסף לדבר אחד ויחיד: מות.

הלוח השנים־עשר של האפוס ובו בלהות שאול אינו אלא משחק דמיון של תינוקות תמימים לעומת סיוטי הזועות שנתנסיתי בהם בבור: הקרן, הכדור, הקטע המואר בפנים. המלך – לפני הרצח, בשעת הביקורת, אחרי הרצח; אנכידו הקורץ, הנאבק עם השור, המורעל; חומבבה הסוקר את ארזיו, הנלחם, המובס; תשרתו הפוסעת ליד אנכידו, השוכבת על משכבי, הניצבת כפסל נוכח השור; נחמוליאל המולקה הרגום, התלוי; הנחש המריח, הנפתל, המגיח ליטול את סם החיים… המלך, אנכידו…

אלים אדירים! מדוע לא בא המות?!

כאן אנוס אני שוב לנתק את חוט סיפורי ולתת הסבר לקורא המודרני. חושש אני שמא יעלה על דעתכם כי יש כאן לפניכם תופעה פסיכית או מוסרית המכונה בפיכם נקיפת־לב או מוסר כליות. עלי להודות כי בימים ההם לא ידעתי פשרם של מושגים אלו ויסורי לא נבעו מלבטי המצפון או מרגשי חרטה. אף לא היתה הרגשת חטא, שהרי כל האמור התרחש שנים רבות קודם שמושג החטא הוטבעה עליו גושפנקה של מוסר על ידי היהדות או הנצרות או האיסלאם – ועדיין איני בקי בכל השאלות הללו. הקורא מתבקש לסלוח לי על בורותי זו. על כל פנים לא בשל חויות ממין זה קצתי בחיי. וודאי תתמהו עלי אם אומר בתום־לב כי לא היתה זו חויה נפשית עמוקה כלל. היתה זו הרגשה גופנית למחצה, ולכשתרצו תחושה חיצונית. הניגוד המשווע שבין מהותה של הקרן הבוקעת מתוך הכדור לבין מהותם של הדיוקנאות שעל פני הכדור הוא שמירר את חיי, הוא שדיכאני עד עפר, הוא שאילצני לבקש מן האלים את מותי.

הקרן היתה יפה, הדיוקנאות מכוערים, כוונתי לאו דווקא לכיעור פיסי (חין ערכה של תשרתו, למשל, לא נפגם אף כמלוא נימה בדיוקן שעל פני הכדור ), אלא לכיעור המחריד הצפון בכל מה שהיה כרוך בזכרוני בדמויות הללו, לשון אחר, לכיעור שלי. הקרן היתה טובה – רכה, לטפנית, אמהית – והדיוקנאות היו רעים. הם הביעו רוע, חישפו רוע – את הרוע שלי. הקרן היתה אמת – ואילו הדיוקנאות סימלו שקר, הקרינו שקר – את השקר שלי. וסתירה זו, חדה כלהבו של סכין, היא שדקרה את חושי, ננעצה בבשרי, שברה את גופי.

כבר רמזתי כי רק משורר גדול יש לאל ידו לתאר את מוראות גלגמש המשתוקק למות. איני אמן ואיני מתימר להיות אמן. לפיכך כל מה שאמרתי אינו מכוון לתאר, כי אם להסביר מצב מסוים במונחים הקרובים ללבכם. הטוב, היפה, האמת – מושגים מופשטים אלה מקורם וצירופם כערכים מוחלטים הוא, אם איני טועה, באפלטון. ואני הוטלתי אל תוך הבור כאלפיים שנה לפני אפלטון, לא באתונא, כי אם בארך, או בסביבות ארך, ואם נגזר עלי להשתמש במושגים מודרניים דומני כי איטיב לקלוע למטרה אם אשוה את מצבי למצבו של אדם שבאזנו האחת משמיעים לו סימפוניה של בטהובן ובשני קול חיכוכו של מזלג בקרקעית של מרחשת.

אכן עינויים מסוג זה מודרניים הם בהחלט. בימים ההם נהגנו לשבור את גופו של אדם ולא ידענו כי יש אמצעים רבים השוברים את רוחו, והדבר מכאיב שבעתיים. כיום ידועים הדברים. מפי השמועה נודע לי כי זה לא כבר הומצאה בבתי הסוהר שיטה יעילה לחקירתו של אסיר: מושיבים אותו בחדר חם ונעים, תולשים קווצות שיער מקדקדו, ועל הקרחת שנתהוותה מגירים טיפות מים צוננים: טיפה אחר טיפה, טיפה אחר טיפה… טיפה אחר טיפה… טיפה אחר טיפה… המלך… אנכידו… חומבבה… תשרתו…

המות לא בא. אולם לאחר רבבות ימים, לאחר אלפי דורות, לאחר מאות תקפות, לאחר מיליוני סיבובים של הכדור המואר (לא מניתי את הסיבובים, ואפשר שהמספר הנקוב מוגזם הוא ואינו אלא פרי דמיון משולהב ומיוגע), באה הגאולה: הדיוקנאות נגוזו.

סירבתי להאמין לפלא. שעה ארוכה לא מלאני לבי לפקוח את עיני. כשאזרתי עוז ופקחתין ראיתי את הבור מוצף אור – אור שמש רגיל. ברור הוא כי אבן נגולה מעל פי הבאר. עליתי מעלה, מעלה, מעלה.

ליד הבאר עמדו עלם ועלמה בלבוש הדומה למדי חייל הנהוגים בימיכם, כלומר בתלבושת חאקי. ואף־על־פי שהיו אלה עלם ועלמה ולבושים בתלבושת , הכרתים מיד: לפני ניצבו נחמוליאל ותשרתו – צעירים, רעננים, חסונים. נחמוליאל צעיר וחסון, ותשרתו בלבוש חאקי ללא רעלה וללא ניחוח־בשמים – הרי דברים אלה כשלעצמם מתמיהים ומדהימים הם. אך שבעתיים נדהמתי מעצם הצירוף: נחמוליאל ותשרתו כבני־ זוג.

נחמוליאל לא ויתר על ספינתו, אלא שהפעם היתה זו ספינת־יבשה שהיתה נוסעת על גלגלים בלי סוס. בספינה זו הושיבוני והסיעוני בטרטור גדול.

שאלתי את נחמוליאל:

– לא מצאת עדיין את ארצך ששקעה?

השיב לי:

– מצאתי. ואתה – העודך מבקש את סם חיי הנצח?

– לא. אני רוצה למות.

תשרתו כרכה ידה סביב צוארי, קירבה לחייה אל גבות זקני וסחה רכות:

– מות תמות, גילגמש, מות תמות.

ה

ספינת־היבשה לא היתה אלא מכונית. עוד בהיותנו בדרך הסתגלתי אליה, כשם שבמרוצת הימים הסתגלתי לכל ההוי המודרני במהירות מפליאה.

תשרתו, המתקראת עתה שרה, לא קיימה עדין את הבטחתה ועיניכם הרואות כי עודני בחיים. אולם לבי סמוך ובטוח כי ברבות הימים – ואולי בעוד תקופה קצרה ביותר – מות אמות. אין אני חושש מפני המות ואיני נכסף אליו. נחמוליאל, משום מה קיצר את שמו לנוח, אספני אל ביתו הקטן, ובו אבלה כנראה את שארית ימי. ספק בעיני אם נוח ושרה יוסיפו לחיות לעולמים, ואף כי שאלה זו שוב אינה מן השאלות המעסיקות את רוחי, נראה לי שגם הם עתידים למות, אלא שמפאת היותם צעירים ייתכן כי הדבר יתרחש עשרות שנים אחרי מותי. על כל פנים שמץ מהם יוסיף להתקיים עלי אדמות, כיון שיש להם שלושה בנים, והללו ודאי יוסיפו לחיות גם אחרי מות הוריהם ויולידו בנים ובנות. הילדים נחמדים ונעימים ביותר. הם קוראים לי סבא, ואני משחק עמם במשחקים שונים ומספר להם סיפורים. עד כדי כך הסתגלתי לטכניקה המודרנית, שעשיתי להם צעצוע מיוחד במינו. נטלתי כדור עשוי זכוכית והתקנתי בתוכו מנורת חשמל שצבעה אדמדם־סגול וכן מנגנון מיוחד שעם הפעלתו מתחיל הכדור לסוב על צירו. הילדים מציירים עליו ציורים מכל העולה על רוחם – מכונות, בני־אדם, נופים – ונהנים הנאה מרובה כל־אימת שצופים הם מרחוק היאך, תוך כדי סיבובו של הכדור, מוארים ציוריהם מבפנים בקרן אדמדמת־סגולה.

וכשם שהסתגלתי לטכניקה המודרנית כן ספגתי את חיי הרוח של מינו ושל כל השנים הרבות שקדמו לימינו (עתה רשאי אני לומר “ימינו” ולוא דוקא “ימיכם”). מסתבר כי ביליתי בבור למעלה מארבעת אלפיים וחמש מאות שנה, ועד שערגתי למות במעמקים זכיתי לחיי נצח על פני השטח. נמצא מישהו שהעלה על הכתב את “עלילות גלגמש”. נתקנאו בו אחרים וכתבו את עלילות שמשון העברי ואת עלילות הראקליוס היוני. את האמת שבעלילות גלגמש גיליתי בפניכם. איני יודע, אף אתם אינכם יודעים. לעומת זאת יודעים אתם את מידת האמת בעלילותיהם של אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר וקארל הגדול מלך צרפת ופיליפ מלך ספרד ומלכי ביזנטיון וחליפי ערב ושולטני תורכיה ונפוליאון והיטלר וסטאלין ועוד כהנה וכהנה אישים עושי היסטוריה. אני כשלעצמי רואה בכל אלה את דמות דיוקני, ומתוך כך מתגנב חשד ללבי כי אשתו הראשונה של נחמוליאל (אותה זקנה צמוקה) רימתני בשעתה, ולא את סם החיים נטל ממני הנחש, אלא את סם המות. סחתי זאת לרופא המטפל בי, אך הלה שראה בדברי גילוי של שחצנות, נקט, כמובן, לשון נקיה וכינה את התרשמותי מגדולי ההיסטוריה האנושית בשם אגוצנטריות שבזיקנה, שמקורה בהסתיידות העורקים.

הסתיידות העורקים משמע צעידה לקראת המות. יודע אני כי קצי קרוב. אין אני שש לקראתו ואיני ירא מפניו. יושב אני בכיסא נוח על מרפסת ביתם הקטן של נוח ושרה ומשקיף על השמש השוקעת מאחורי הכרם עם שהיא טובלת בים. בימיני עט נובע מתוצרת “גלובוס” ולמרגלותי הכלב שאספתי לביתי. ילדיו של נוח מציירים את ציוריהם על כדור הזכוכית שהתקנתי להם. מזדרזים הם לסיים את עבודתם, כדי שמיד עם רדת החשכה יוכלו להפעיל את המנגנון, להדליק את המנורה להתענג על התמונות המוארות.

למענם, למען הילדים הללו, כתבתי עתה מה שכתבתי. לכשאנוח מנוחת־עולמים בבית הקברות הסמוך יקראו הם אבטוביאוגרפיה זו שנכתבה במחיצתם וידונוני לזכות או לחובה. כי להם המשפט, ולא לי, גלגמש בן האלה נינסון, אשר ערג אל חיי הנצח והתפלל על מותו, ועתה יושב הוא על מרפסת ביתם הקטן של נוח ושרה, צופה באדמומית השמש הטובלת בים ובסגולו של כרם המבשיל ענביו, ויודע כי קצו קרוב.

ולמן הרגע שידעתי כי קצי קרוב נשתכן בי הביטחון כי יודע אני עוד דברים רבים מאד – מהם שנאמרו באבטוביאוגרפיה זו ומהם שנרמזו בה – עד כי נדמה לי לעתים שרק עכשיו, על סף המות, נתקיימו בי דברי הפתיחה של “עלילות גלגמש” – “למד לדעת והבין כל־דבר”.

---

משפט שלמה

מאת

יצחק אורן

א

המשפט נערך שנים מספר לאחר ששב שלמה מן הזבח הגדול בגבעון לירושלים. אלף עולות העלה שלמה, ואלהים נראה לו בחלום. ולא שאל לו שלמה מאת אלהים דבר זולת לב שומע להבין בין טוב לרע, כדי לשפטו את העם הכבד הזה.

שתי נשים זונות הובאו לפני המלך למשפט. באמת לא היו הנשים זונות. הכינוי ניתן להן בידי השוטרים, שבדרך זו הביעו את הרושם שנתרשמו מהתנהגותן הפרועה של שתי הנשים באחד מפרברי ירושלים. הללו היכו זו את זו, היכו ושרטו, קיללו וגידפו. שתיהן אחזו בתינוק כבן שבועיים וכמעט קרעוהו לשניים אלמלא השוטרים שהתערבו. האחת היתה תוקפנית והיסטרית. האחרת שקטה יותר, אך חזקה ממנה. בסופו של דבר נשאר התינוק בזרועותיה של השניה. השוטרים קראו להן זונות, ודעתן של הנשים לא היתה פנויה להכחיש או למחות בידם. לפיכך נכנס התואר בכל התעודות ונתגלגל לכל המקורות, ואיש לא טרח למחוק אותו ולהעמיד דברים על דיוקם.

מדוע ולמה הגיע משפטן של הנשים אל המלך בכבודו ובעצמו, זאת אין אנו יודעים אף שאין כל ספק, שגם בימי שלמה דנו בענינים מסוג זה ערכאות נמוכות יותר. על כל פנים עובדה היא כי שתי הנשים באו אל המלך “ותעמודנה לפניו”. וכל אחת מהן טענה כי התינוק הוא בנה.

המלך ציווה לגזור את התינוק לשניים ולחלקו ביניהן. האחת קיבלה בהתלהבות את פסק־הדין, ואלו האחרת, דוקא זו שהתינוק היה בזרועותיה, ויתרה מרצונה הטוב על תביעתה, ובלבד שהתינוק יישאר בחיים “כי נכמרו רחמיה” על הילד. על סמך הויתור הזה החליט המלך כי אשה זו היא אמו של התינוק, ופסק למסרו לידה.

שמועת המשפט פשטה בכל גבול ישראל, והעם ראה ונוכח כי חכמת אלהים בקרב שלמה לעשות משפט.

ב

שאול היה נביא, דויד היה משורר, שלמה היה חכם. החכמה כיון שנאצלה ביום מן הימים לבשר־ודם, שוב אין היא זקוקה להתגלויות אלוהיות נוספות. צומחת היא ומיתמרת מאליה כאילו זה שנשתל באדמה והריהו גדל, מסתעף ומאמיר. לפיכך לא הגיש שלמה את משפט הנשים אל האלוהים, לא דרש באורים ותומים, לא המתין עד שתצלח עליו הרוח, אף לא שיטח תחינתו בשיר ומזמור לאלהיו שיורהו להוציא משפט צדק. הוא נהג על פי כללי החכמה האנושית, על־פי שורת ההגיון, בימינו היינו אומרים: בדרך שיקול־הדעת המדעי. הוא ערך ניסוי, הקיש היקש המתקבל על הדעת, ועל פיו גזר את דינו.

חכמי הארכיאולוגיה חופרים במעמקי האדמה ומשחזרים את העבר על פי השרידים מימי קדם המתגלים לעיניהם של החוקרים. תוך כדי כך מסתייעים הם בכל הישגיו של המדע המודרני, החל בפענוח גוילים עתיקים וכלה בחישוב זמן קרינתם של היסודות הראדיואקטיביים. אף אנו מצווים לעשות כמוהם. כיון שחייבים אנו לחפור בנפש האדם, בדין שנסתייע במה שהעלתה הפסיכולוגיה המודרנית, הצוללת בתהומות האל־ידע והמנסה לחקור במופלא מן ההגיון האנושי. והנה בעשותנו כן, בעל כרחנו באים אנו לידי מסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע שלמה המלך: אמו של התינוק היא שאמרה “גם לי וגם לה לא יהיה”, אמו של התינוק שצעקה “גזורו!”

אכן, רק האם יכלה לנהוג כך. רק בנפשה של אם עשוי שיתחולל אותו מתח אדיר, כגון אהבה שהיא שנאה ושנאה שהיא אהבה, אותו שעבוד ביאולוגי לפרי־רחמה ובעת ובעונה אחת שאיפה עזה להשתחרר מעולו של שעבוד זה. האם, ורק האם, עלולה להעלות לגרדום את ילדה ובלבד שלא יימצא בידי זולתה. וכל הסבור כי תהליכי נפש כה מסובכים הם פרי התרבות המודרנית דוקא, ואין הם מתרחשים אלא בקרב נשי מעמד מסוים הנגוע בכל מדוי האינטלקטואליות היתרה, כל הסבור כך אינו אלא טועה. בנקל יכול הוא לעמוד על טעותו אם יעיין בכל הידוע לנו על הסטייה הנפשית של האדם הניאוליטי, אם ידפדף ב“פארת הזהב” לפרייזר, המתאר את מנהגיהם של שבטי הפראים למיניהם על יחסי הגומלין המורכבים עד אין חקר שבין אבות, בנים, אמהות, אחים, אחיות, אם יחקור את בעיות הטוטמיזם, על תסביכי האדיפוס שבו והיפוכיהם. מכאן שהפתולוגיה המשפחתית אינה פרי דורנו ותרבותנו, וברי לנו שאין היא חלה על רמי מעלה בלבד. הרוצה להיוכח בכך די לו לסקור את הסטטיסטיקה המצויה בעתוני העולם על מעשי הפשעים המרובים שעושות אמהות בבניהן ובבנותיהן, ודוקא בקרב דלת העם ובאומות נחשלות.

והרי לא רק בימי שלמה, אפילו בתקופות מאוחרות יותר (ראה מלכים־ב' כ“ג י', ירמיה ל”ב, ל"ג), עדיין היו מבני ישראל שהעבירו בניהם למולך, לא כל שכן מבני שאר האומות, בין שהיו שכנים לישראל ובין שנכבשו על־ידי בני ישראל ונטמעו או שלא נטמעו בקרבם. אבות הקריבו ילדיהם למולך, בבכוריהם ייסדו ביתם ובצעיריהם הציבו דלתיו, והאמהות, שלקחו חלק במנהג זה או לפחות היו עדות לו, חזקה עליהן שהדבר חרת עקבותיו בנפשן. הרבה דורות לפני שלמה המלך עקד אברהם את יצחק בנו כדי להעלותו לעולה לא למולך, כי אם לאלהים. ואף שניתן לצפות כי אלהים אך ניסה את אברהם, הרי נפטרה שרה אמנו מעצם הנסיון (עיין רש"י פרשת חיי שרה). לא במקרא ולא בפירושים מאוחרים אין אנו מוצאים רמז להתנגדותה של שרה לעקידה. הרי שרשאים אנו להניח כי המאבק שנערך בנפשה פנימה הוא שגרם ש“פרחה נשמתה”, כמאמרו של רש"י, היא לא חטפה את בנה מידי אברהם, היא לא הצפינה אותו בחיקה או במקום־סתר, היא נפטרה והלכה לעולמה.

אף־על־פי־כן חלילה לנו לבוא בטרונית עם שלמה המלך על משפטו. הוא לא הכיר ואף נבצר ממנו להכיר את חגוי הפסיכולוגיה מודרנית. ואף שמצד הזמן היה בשלושת אלפים שנה קרוב יותר אל האדם הניאוליטי, קרוב לודאי שלא ידע על אודותיו דבר וחצי־דבר ואף לא חשד בקיומו, בדומה להירודוטוס, שעוד במאה החמישית לפני הספירה הקדיש חלק ניכר מספרו לתרבותה ודברי־ימיה של מצרים העתיקה, אך לא ידע על עברה הרחוק אפילו שמינית שבשמינית ממה שאנו יודעים בפרשה זו. כדרך המלכים והמלכות מאז ומעולם — החל בצוסר, בונה הפיראמידה הראשונה, וכלה במארי אנטואנט שיעצה לרעבי־פאריס לאכול עוגות מאין להם לחם, — גודל שלמה בארמון המלך, לא היה לו ענין בחייהם של גברים ונשים מדלת העם, ולא העמיק חקר בנפשותיהם. ואפילו יש קורטוב של אמת במקורות המאוחרים המספרים על תעלוליו של אשמדאי ועל שלמה הנודד ברחבי מלכותו ומבקש פת־לחם למחיתו, הרי אין ספק שמשפט שתי הנשים נערך ימים רבים קודם לכן, כלומר בשנים הראשונות למלכותו, בטרם קנה נסיון רב בחיים ולא היה לו לסמוך אלא על כוח השיפוט של שכלו. על אחת כמה וכמה לא היה לו כל מושג על פרטי הביאוגרפיה של שתי הנשים, ועל היחסים ששררו ביניהן קודם שהגיעו אל כס המשפט, שהרי בימים ההם עדיין לא נהגו לחקור ולדרוש בפרשת חייהם של הנשפטים ולהעלותה על הכתב. משימה זו נטלנו איפא עתה על עצמנו, ובהמשך הדברים נשתדל לקיימה לפי כוחנו והבנתנו.

גם לענין המולך אין אנו רשאים לבוא בטענות על שלמה המלך שלא ירד לעומקה של הבעיה ולא ביקש להסמיך משפטו לתהליכי נפש הכרוכים בהקרבת פרי־בטן. כאמור, היה המשפט בשנים הראשונות למלכותו. בימים ההם עוד לא היו לו נשים נכריות רבות, עדיין לא היה נתון להשפעתן האלילית. עדיין לא הלך לבו אחרי עשתורת אלהי הצידונים ואחרי מלכום שיקוץ מואב. אדרבה, באותם הימים היה לבו שלם עם אלהיו כלבב דויד אביו. בית המקדש עמד בעצם בנינו, ויש לשער כי שלמה היה הוגה אז, או כותב או מלטש — כיאות לחכם — את נאומו הנפלא שבמלכים־א' ח'. אמנם, כבר התחתן אז עם פרעה, והביא את בת פרעה אל עיר דויד, אך לפי מיטב ידיעותינו לא היו המצרים מקריבים קרבנות־אדם, ועל כל פנים לא באותה תקופה. נקל להבין איפוא כי למראה התינוק לא נתעוררו בלבו של המלך קשרי־מחשבות עם תועבות הגויים עובדי האלילים בכלל, וקרבנות־אדם בפרט.

שלמה שפט על פי ההגיון, וזו זכותו הגדולה, בין שמשפטו היה משפט־צדק ובין שלא היה משפט־צדק. בימינו יודעים אנו את הגבלות השכל האנושי, והיכן סופה של כל־יכלתו. שכן בשלבי הדיאלקטיקה של הרוח האנושית כבר נמצאים אנו מעבר לקצה מלכותה של התבונה, אך מעולם לא היינו מגיעים לשלב זה אלמלא ראשית נצניה של החכמה, שנבטו בימים שלא נודע עדיין שלטון השכל, והיצרים שבמרתפי רוחו של האדם משתוללים והאדם שרוי באפלה ומוצא פורקן באמונות טפלות. ניצנים אלה הגיעו ללבלובם כעבור חמש־שש מאות שנה באתונא של סוקראטס, אפלטון ואריסטו.

נזכיר כאן כי חכמי יון, בהמליכם את השכל על העולם, לא הסתפקו בהגיון בלבד. תורת ההגיון היתה רק אחד מאזוריה של ממלכת התבונה, שכללה עוד שני אזורים: תורת המידות ותורת היופי. ודאי לא מקרה הוא שמכל הידוע לנו על שלמה המלך — החל בפרשת אבישג השונמית (“והנערה יפה עד מאד”) וכלה בתפאורת בית המקדש — מתחייבת מסקנה אחת שאין להרהר אחריה: שלמה היה רגיש מאד ליופי.

כל בן־תמותה — ויהא אפילו מלך או שופט — אינו אלא בשר־ודם. אין אנו באים חלילה להטיל על המלך אפילו צל של חשד במשוא פנים, שהרי אמרנו וחזרנו ואמרנו, כי על פי ההגיון, ורק על פי ההגיון, הוציא שלמה את משפטו. אלא שלבנו אומר לנו כי האם המדומה, זו שהחזיקה בידיה את התינוק וזכתה במשפט, היתה טובת־מראה, ואלו האם האמיתית, זו שצעקה “גזורו!” היתה מכוערת.

חטמה היה ממועך דוגמת חטמיהם של המתאגרפים בימינו. צלקת לבנה השתרגה כתולעת על פניה המכורכמות, תחילתה ברקה השמאלית, משם נמשכה כלפי מטה, נקטעה בשטח שמתחת לאף נטול־הצורה, שוב נתחדשה בלחי הימנית ונבלעה בזויות השפתיים. חזה שקוע היה וגבה כפוף כגבו של נושא־סבל. בטנה צבה כזו של סוטה שהשקוה מים מרים ומאוררים, עיניה צהובות, מבטה דלוח, ושביסה צמוד ומהודק אל ראשה. אף שערה אחת לא בצבצה מתחת לשביס, למרות הקרב שניטש זה עתה בינה לבין צרתה. דומה היה כי אין לה שיער כלל: כפי הנראה נשרו שערותיה או נגזזו. עם כל מאמציה להדק את שפתיה, היה סדק אדמדם מתגלה ביניהן כל אימת שפתחה את פיה לדבר או לצעוק: חסרה היתה לפחות שתי שניים קדמיות.

יריבתה היתה כאמור יפה. ודוקא משום כך יקשה עלינו לתאר את מראיה ואת פרטי דמותה. הכיעור לעולם יש בו משהו אישי. אין שני בני־אדם מכוערים הדומים זה לזה. נעלה מכל ספק הוא שהמושג כיעור נוצר בדרך ההיקש מן הפרט המוחשי אל הכלל המופשט. לא כן היופי. אשה יפה, למשל, נתפסת בתודעתנו כהתגלמות פרטית של מושג אידיאלי חובק־כל הטבוע בנו מלידה. משנעלמה זו מעינינו, לא נשאר בנו אלא הד עמום לאותו חזון ותחושת־מתק לזכר החוויה האסתטית.

יפה ותמירה היתה. במשך כל זמן המשפט — פרט לרגעים שעוד נעמוד עליהם בהמשך הסיפור (המשפט לא נמשך אלא כמחצית השעה) — לא סר חיוך משפתיה, חיוך קל של אשה הבוטחת ביפיה אפילו במעמד מלכים, אותו חיוך שמשום־מה נדמה כי מנצנץ בו זיק של רשע. צוארון שמלתה השחורה, המרוקם חוטים אדומים, היה קרוע. כתם ורוד בלט על צוארה, וכל המתבונן בו קל היה לו להבחין בעקבות נשיכה של שתי שניים. לראשה לא היה כיסוי — כפי הנראה נשמט בשעת הקטטה — ושערותיה העבותות היו פרועות ודמו לכלי ים בפרוץ הסערה. אולם היא עצמה היתה שקטה ומאופקת, לפחות נוכח התנהגותה הפרועה של יריבתה.

כשאמר המלך מה שאמר (“גזרו את הילד החי לשניים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת”) עדיין היה החיוך מרחף על שפתיה. היא שתקה. גם לאחר שאמו של התינוק, זו המכוערת, אמרה: “גם לי וגם לך לא יהיה”, לא פצתה היפה את פיה, אך פניה חוורו. אולם ברגע שזעקת אימה “גזורו!” מילאה את כל חללו של הארמון המפואר, שזה עתה נסתיים בנינו על־פי מיטב תכניותיהם של האדריכלים הפיניקיים, שב אליה חיוכה, והפעם לא נצנץ בו אפילו אותו זיק של רשע. בחן ובפשטות שובת־לב פנתה אל המלך ואמרה: “בי, אדוני, תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו”. המתח שבאוירה המחושמלת פג. השוטרים ושרי המלך, שנזדעזעו מצווחתה ההיסטרית של האם, רוחם שבה אליהם. ניכר היה שנתרשמו מטוב־לבה של האשה התמירה והיפה ושוב לא גרעו עיניהם ממנה. המלך חרץ את משפטו.

שוב נטלה האשה את התינוק בזרועותיה והפזילה מבט של ביטול לעבר יריבתה. התינוק פרץ בבכי גדול. זו לו הפעם הראשונה שהשמיע את קולו במהלך המשפט. אפילו ברגע הדרמטי ביותר (“ויאמר המלך: קחו לי חרב; ויביאו החרב לפני המלך”), כשהיה מוטל על הרצפה הקרה עירום כביום היולדו. רק פקח לרווחה את עיניו, עיני תינוק בוהות־צלולות, התבונן בברק להבה של החרב, ולא הוציא הגה מפיו.

ג

בעבר הרחוק. בימים שקדמו אפילו לימי שלמה, היו סבורים שקריאת שם לדבר־שהוא יש בה ממעשה יצירה, לפי שהשם עצמו היו תולים בו תכונות של קיום ממשי, כמעט חמרי. עכשיו אין אנו סבורים כך. ואם בשלב זה החלטנו לקרוא שמות לשתי הנשים אין אנו עושים כך אלא לשם נוחות הזיהוי בהמשך הסיפור.

גם את השמות בחרנו על דרך האסוציאציה. היפה שמה פועה, והמכוערת שפרה — שני שמות שבתודעתם של הבקיאים במקרא מתקשרים בלידה, בתינוקות חיים ומתים, ובגזירתו של מלך על בניהן של נשים עבריות.

בעלה של שפרה שמו היה שמשון. גם כאן פועלת האסוציאציה המקראית, שכן שמשון היה גבוה, רחב־גרם ובעל שרירים, שערותיו עבותות ומסולסלות, זרועותיו וחזהו שעירים, חיוך של טוב־לב שפוך על פניו, וכוחו כוח־ענקים. רק בזכות התואם המפליא שבין חלקי גופו לא הורגשו ממדיו העצומים אלא בשעה שהיה עומד ליד אדם אחר.

לשמשון היתה נחלת שדה וכרם באחד הכפרים שבסביבות ירושלים. בוקר בוקר עם זריחת החמה היו שלושה אנשים יוצאים מביתו של שמשון אל שדהו ואל כרמו: שמשון עצמו, אשתו שפרה ועבדו מישע. שלוש שנים אחר הנישואים היתה שפרה עקרה, אך בשנה הרביעית פתח אלהים את רחמה, והיא הרתה ללדת. אדמת הרי יהודה אדמת טרשים היא, ומורד סלעי הפריד בין ביתו של שמשון לבין כרמו. יום אחד מעדו רגליה של שפרה, היא החליקה בסלע ונידרדרה במורד, הולד שבקרבה יצא לאויר העולם בלי רוח־חיים, והיא עצמה נתרסקו פניה, נמעך אפה ובטנה צבתה.

מני אז היה שמון הולך לעבודתו עם עבדו מישע, ושפרה נשארה בבית, שוכבת וגונחת ימים רבים עד שהוקל לה ממכאוביה. החיוך סר מפניו של שמשון ובעיניו, שהיו דומות לעיניהם של תינוקות, נשתכנה הדאגה. וגם לאחר שחזרה שפרה לעבודתה לא שב החיוך אל פניו, וכל אימת שהיה שוהה במחיצתה של אשתו, ליכסן מבטו הצדה. שתקן היה מטבע ברייתו ויש שבמשך יום תמים לא הוציא מפיו אלא מלים ספורות. עכשיו גברה שתקנותו.

בשובו מעבודת־השדה הוקיר רגליו מביתו. יושב היה על אחת האבנים שבחוץ, צופה בכוכבים או נובר בעפר ובוזקו מיד ליד. יש שהיה נרדם על ערמת החציר ומקיץ רק אחרי עלות השחר. לאחר זמן התחיל נוטש את הבית ונעלם בכל ערב וערב. פעמים היה חוזר בעיצומו של לילה ופעמים לא היה חוזר כלל.

פעם אחת לא פקד את ביתו שבוע תמים. גם מן השדה נעדר וגם בכרם נפקד מקומו. שפרה עבדה בשדה ומישע הלך אל הכרם. לעת ערב מצאתו שפרה ישן תחת אחד הגפנים. קטפה זמורה והניפתה על ראשו לייסרו בעבור עצלותו, אך העבד הנקלה צמצם בה את עיניו ופרץ בצחוק. השליכה שפרה את הזמורה והלכה הביתה.

בבית ישב שמשון ועל פניו החיוך שלא נראה למן היום שבו נידרדרה במדרון. הישיר בה מבטו — אף זה מעשה שלא נעשה מאותו יום — לקלק שפתיו, חרחר בגרונו כמי שרוצה לומר דבר ואינו יכול. לבסוף עשה תנועה משונה בידו — תחליף למלים שנעתקו מפיו — נתקרב אל שפרה, הניח כף־ידו הגדולה על ראשה והחליק בה על שרידי שערותיה. שוב לא היתה שפרה רגילה במגע ידו: הלטיפה הכאיבה לה.

בלילה ההוא שכב עמה ולמחרת היום נערכה הילולה גדולה בכפר, העלו עולות ושלמים. הגברים סבאו יין ושכר, ונערות־הכפר רקדו לקול תוף ומצלתיים ביום שמחת לבו של שמשון: פועה, היפה בבנות הכפר הסמוך, היתה לו לאשה.

לתקופת השנה נולדו לשמשון שני בנים, שניהם ביום אחד. אך בו ביום התרגשה עליו הפורענות. הנוגש אשר על המס בא לקחת את אשר למלך, ושמשון מכר זה־כבר את תנובת־שדהו וכרמו ואת כל כספו הוציא על המוהר הרב, על החתונה המפוארת ועל הענק הגדול בצוארוניה של פועה. הנוגש זעם וצרח והקיש חניתו ברצפת האבן. ראשו אף לא הגיע עד לחזהו של שמשון, ובכל זאת עמד הלה לפניו כתינוק שסרח, ראשו מושפל ושפתיו הדוקות. עמידה זו עודדה את הנוגש, והוא הניף עליו את חניתו. שמשון פשט את זרועותיו, הגביה את הנוגש באויר כמי שמרים חפץ נטול־משקל, קרב אל החלון והשליכו החוצה. אילו היה ביתו של שמשון טירה שחלונותיה גבוהים, חזקה שכל עצמותיו של הנוגש היו מתרסקות בו במקום. למזלו היה הבית בית כפרי נמוך, ולנוגש לא אונה כל רע. הוא קם, הרים את חניתו, ניער את העפר מבגדיו, ישב על סוסו ופנה מן הכפר בואכה ירושלים. כל איכרי הכפר נתקהלו בסמוך לביתו של שמשון וליווהו במבטיהם עד שנעלם מן העין מאחורי הרכסים. דממת־מות שררה בכפר.

כעבור שלושה ימים באו עשרה אנשי־צבא חמושים ובידי מפקדם פקודת אדונירם אשר על המס. נחלת שמשון הוחרמה, היא וביתו ועבדו מישע, והיתה לקנין המלך. על שנים־עשר איכרים מאיכרי הכפר הוטל לעבדה ולשמרה, איש איש חודש בשנה. שמשון עצמו נלקח לסבל (“שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי” — כך נאמר בפקודה), ושתי נשיו עם בניהן הובאו לירושלים והושבו במחנה אהלים שבאחד מפרוורי העיר. לוחיות חרס ניתנו בידיהן ובהן אותיות חרותות. בוקר בוקר היו שתי הנשים הולכות אל המקום המיועד לכך, מראות את הלוחית לפקיד־המלך אשר על משפחות סבל בני־בנימין (כי מבני בנימין היה שמשון) ומקבלות מזון למחייתן ולמחית ילדיהן. המחנה היה גדול ומנת־המזון קטנה.

בבוקר הששי לשבתן במחנה ענדה פועה את ענקה ואמרה לשפרה:

— תני לי גם את הלוח אשר לך והבאתיה מזון לכולנו.

שעה ארוכה סקרה שפרה את פניה ואת גזרתה של פועה לפני שנענתה לה. לבסוף נדה בראשה ונתנה לה את לוחית החרס.

לעת הצהריים שבה פועה. פניה מזיעות, עיניה מזהירות ועל גבה שק גדול מלא מזון: מנה גדולה עשרת מונים מן המנה הרגילה. פרקה פועה את שקה ופלטה אנחת־רווחה.

שפרה צידדה מבטה ואמרה כמעט בלחש:

— בנך מת. חיפשתיך ולא מצאתיך. גדול המחנה והשוטרים האיצו בי, הם קברוהו מחוץ למחנה.

צנחה פועה על הארץ וגעתה בבכי. לאחר זמן־מה חדלה מבכי ושכבה שעה ארוכה, פניה כבושות בקרקע, כולה קפואה ואינה מנידה אבר כמי שאין בו רוח חיים. לפתע קפצה על רגליה, זינקה אל התינוק החי, אל בנה של שפרה, נטלתו בזרועותיה, חלצה את שדה והתחילה מיניקה אותו.

אז נתגלע הריב, שמסיבות שאינן ידועות לנו הגיע עוד באותו יום לפני המלך.

ד

פועה לא ידעה את המקום שבנה נקבר בו. שפרה היתה בשעת הקבורה וזכרה את המקום. לאחר ששלמה המלך פסק למסור את בנה שלה בידי פועה, הלכה אל קבר בנה של צרתה וישבה על התל הקטן. העפר עוד היה רך ותחוח וריח שדה חרוש נודף ממנו.

פועה חזרה לאהלה. היא היניקה את התינוק החי, שמעתה היה שייך לה כדת וכדין, והשכיבתו בעריסה. את העריסה תלתה על הוו שננעץ במוט התומך באוהל.

דמדומי ערב כיסו את המחנה והביאו עמם רוח צוננת מן הים. ובטרם תרד החשכה בא שמשון.

יללת גיל פרצה מפיה של פועה. היא לא ציפתה לראות את בעלה אלא לאחר שש שנים והנה בא כעבור ששה ימים. איש לא הגיד לפועה כי ששת ימים יעבדו נושאי הסבל והחוצבים מבני ישראל בעבודות המלך, וביום השביעי ישבתו ויינפשו באהלי משפחותיהם.

שמשון היה עייף ויגע. ריחות של זיעה וטחב נמהלו והיו לריח אחד חריף־מתקתק שמילא את האוהל. בפניו הגלויות הופיעה הבעה חדשה, שלא היתה בהן מעולם, הבעת אימה ופחד. עיניו, שהיו שלוות, שוטטו עכשיו בחוריהן. מדי פעם בפעם היה משפיל ראשו ומפזיל מבטיו על סביבותיו.

בתחילה עמד כפוף קמעה מחשש שמא יגע ראשו בבד התקרה וימוטט את האוהל. כשנזדקף נמצא סנטרו בגובה העריסה התלויה. רפרף עליה במבטו אך לא הציץ פנימה.

— איה שפרה? — שאל.

הוא לא חזר על שאלתו אף שלא קיבל תשובה. פועה היתה טרודה בהרקת השק המלא שהביאה בצהרי היום.

עד־מהרה יצאה אל מחוץ לאוהל. כרעה על ברכיה ונשפה על הרמץ העומם בין שלוש אבנים סדורות במשולש. לאחר שהפיחה את האש הוסיפה עליה זמורות יבשות ובשלה לבעלה ארוחה כיד המלך. אפילו יין הגישה לו בנאד השמור עמה מימי היותם בכפר.

שמשון אכל ברעבתנות ואת היין שתה עד תומו. אחר נפתח פיו, כאשר לא פתחו מימיו, והוא סיפר לפועה אשתו היפה על החוצבים בעמקי האדמה, על פטישים ומקבות המנקבים סלעים, ועל לוחות ענקיים שתוקעים אותם בנקבים ושופכים עליהם מים ימים ולילות עד שהם תופחים ומנפצים את הסלע. אז יפרוץ קול שאון מחריש־אזניים. אבני־ענק עפות באויר, מתפזרות לכל עבר ומכסות את עין השמש. אחר־כך מוטלות הן על קרקע המערה כרפאים ששכבו לנוח וקפאו תחתיהם, ועשרים נושאי־סבל כבירי־כוח כמוהו יקשה מהם לעתים להרימן. ויש אומרים כי האבנים עורגות אל צור־מחצבתן, והסלע זועם ונוהם על לוח העץ שחדר אל לבו ויוכל לו.

פתאום נסגר פי שמשון. כפתיחתו כן סגירתו. כאחת האבנים האדירות שנותקו מסלען צנח על ערמת התבן הסמוכה ליריעת האוהל ושקע בתרדמה. פועה שכבה על ידו. בלילה נתעורר שמשון וידעה. לפנות בוקר נתעורר שוב וידעה ושוב צלל בשנתו.

התינוק נתן קולו מלמעלה. פועה קמה ממצעה והניקתו. אז לקחה אותו בזרועותיה ויצאה אל מחוץ למחנה. כאחד משומרי המלך הקיפה את המחנה הגדול.

בזה אחר זה נתחלפו הגוונים שליפפו את ירושלים מסביב. שחור הלילה היה לכחול, הכחול לתכלת והתכלת לערפילי כסף. פס אדום נמתח על פני האופק, במזרח השמש, ומרחוק נדמה היה כי בלב־לבו של הפס האדום יושבת דמות שחורה שחוחה ומעוטפת. פועה ידעה שדמות זו אינה אלא שפרה. נתקרבה אליה במרוצה, נתנה את התינוק בידה והלכה לה.

בתחילה לא זזה שפרה מן התל. בתנועה מיכנית, מצוות אנשים מלומדה, חלצה שדה לפרי־בטנה. התינוק היה שבע והסיט ראשו. רק אז זעה שפרה. ניערה את התינוק, נשקתו, הצמידה פניו אל לחיה ליטפה אותו. שוב חלצה לו שדה ושוב סירב התינוק לינוק. שפרה קמה ממקומה, שלחה זרועותיה לפניה כסהרורית ובעוד ידיה מחזיקות בבנה הקיפה במרוצה מעגלות מעגלות, כדבורה החגה סביב הכוורת. מסיבוב לסיבוב גדל המעגל עד שנתרחקה מן הקבר. בסופו של דבר נתיגעה. אך למרות המרחק הרב חזרה בברכיים כושלות אל תל העפר הקטן, כגיבור של דוסטויבסקי החוזר אל מקום הפשע.

ישבה שפופה על התל ונרדמה בעוד אחד משדיה מעורטל. רק לאחר שנרדמה מתח התינוק את זרועותיו, גישש בשפתיו, מצא את הפיטמה והתחיל יונק. וכך מצאו אותה השומרים הסובבים במחנה.

אחרי ככלות הכל היה משפטו של שלמה משפט־צדק.

---

הסיפור הראשון

מאת

יצחק אורן

בשעה שפראנץ וידנרייך אמר בדרך של הלצה בקונגרס האנתרופולגים הפיסיים, שנתקיים בקופנהאגן סמוך למלחמת־העולם השניה, כי Homo Sapiens בא כפי הנראה לאירופה הצפונית מארץ־ישראל, קמה המשלחת הנאצית ועזבה את האולם.

ו. פ. אולברייט — “הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל”.

א

לא ארבה בשמות רומיים. איני יודע מה כינוייה של אותה קבוצת יצירי אלוה, שעליה יסופר להלן, על־פי מערכת המיון האנתרופולוגי המודרני: Pongidae, Hominoidea Homo neanderthalensis, Sinantropus, Pitecantropus Anthropoidea. Homo Heidelbergensis.. וכו' וכו' וכו'. איני מתמצא בכל השמות הללו. לוא כתבתי לועזית הייתי קורא להם “פרימאטים” — שם כוללני מאד, שאינו מחייב כל־עיקר. אולם כיון שאני כותב עברית במדינת ישראל ובתקופה בה מרבים אנו לחפור במעמקי עברנו ולפשפש בנבכי לשוננו די למצוא בה — במישרין או בעקיפין — אסמכתא למינוח עברי מקורי ששומה עליו להלום כל מושג מודרני במדע, בספרות ובאמנות, הריני מרהיב עוז בנפשי וקורא ליצורים אלה “נמרודים”, כי נמרוד היה גיבור ציד לפני אדני, ואותם היצורים, שבעבר הרחוק מאוד היו נזר הבריאה ובהווה אינם אלא גיבורים של סיפור, אותם היצורים היו ניזונים מבעלי חיים. מאחר שבלועזית הייתי קורא להם פרימאטים — היינו ספק קופים ספק בני אדם — יהא בכך משום המעטת דמות אם אגדירם כחיות טורפות או כעופות דורסים. מוטב איפוא שאוסיף ולא אגרע. המושג צייד, אף שיש בו מן המחמאה לגיבורי סיפורי מבחינת הנורמות של תורת דארוין ועוד יותר מבחינת השקפת העולם של תלמידו ספנסר — הריהו הולם יפה את קבוצת היצורים שתתואר להלן, על אחת כמה וכמה הצייד הקדמון, ראשון הציידים נמרוד. דוק: המדובר הוא בקבוצת יצורים ולא ביצור אחד. לפיכך נוהג אני היתר בדקדוק, הופך שם עצם פרטי לשם־עצם כללי, ומכאן ואילך אשתמש בצורות לשוניות מיוחדות, כגון: נמרוד, נמרודה, נמרודים, נמרודות.

ב

אחת הנמרודות כרעה ללדת ביכרתי מערתה. על ברכיה כרעה, המחצית העליונה של גופה כפופה אחורנית וידיה תומכות מאחור בקרקע — תנוחה שרק האקרובאטים בימינו מסוגלים להתמיד בה. שערות ראשה המופשל לאחור, שערות ארוכות־עבותות, גלשו כוילון שחור עשוי שתי ללא ערב, ששוליו נשתפלו ונפרשו קווצות־קווצות נפתלות על משטח מחוספס של מצע העלים. והעלים רחבי טרף, מרובי מפרצים וארוכי פטוטרת וירקותם עמוקה, עסיסית, ירקות מלאת של צמח העומד על סף הרקבון.

הנמרודה גנחה. בין גניחה לגניחה נשמעו נשימותיה התכופות והכבדות. שעה ארוכה נשמעו עד שפסקו לפתע. וברגע שפסקו בו ברגע גברו הריחות במערה: ריח טחב, ריח רקב ועוד “בת קול” של ריח שלא נודע כמוהו עד כה. בת־קול ריחנית זו הבקיעה לה דרך בין הריחות השגורים מתמול ומשלשום ועוד מעט היתה כובשת את כל חללה של המערה אלמלא יללת האימים שפרצה מפיה של הממליטה, נתקלה בקירות הטרשים והתרססה לאלפי הדים והדהודים. הקול התמודד עם הריח ויכול לו.

אותה שעה נסתם פיה של המערה ועלטה היתה. לא אבן שנעקרה מצור מחצבתה ונידרדרה במורדו של הר, לא ליש שהרחיק נדוד עד למשכנות נמרודים בשחרו לטרף — לא אלה סתמו את פי המערה. היה זה אחד הנמרודים שחזר מצידו, בן זוגה של הנמרודה שאחזוה צירי יולדה, הוא הוא שהחשיך את המערה בעמדו בפתח ובנסותו להיכנס אל נוהו.

הפתח היה צר והנמרוד גבה־קומה ורחב גרם. שעיר היה מכף רגל ועד ראש. כמעט בזחילה חדר אל המערה פנימה. משנמצא בפנים שבו קרני השמש אל פי המערה והציפו את חללה. היה אור.

מתחת לבית שחיו החזיק הנמרוד משני צדיו את טרפו: איל פרא, עגלת פרא ועז פרא ותור וגוזל. עדיין ריססו הקירות את שרידי צוחת האימים. הנמרוד השליך טרפו על הקרקע, התמתח, זקף אזניו, שירבב צוארו והקשיב רב קשב. הקול נדם והנשימות נתחדשו, אבל עכשיו האיטו קצבן והגבירו עמקותן עד שדמו לנשימותיו של אדם בן ימינו הישן שנת צדיקים (וימינו פירושם במקרה דנן כמאה אלף השנים האחרונות).

הנמרוד פסע לעבר העלים. בכבדות פסע, בצעדים מסורבלים, ראשו מושפל קמעה, גבו קמור ורגליו קצרות ועקומות משל נלאו נשוא את נטל הגוף רב המשקל.

פתאום נעצר בדרכו, רחרח סביבו וחזר על עקבותיו אל הטרף שהביא זה עתה למערה. העז, האיל והעגלה לא היה רוח חיים באפם. כפי הנראה מתו מיתת חנק. התור עדיין פרפר. גוזל העיט היה עוד בחיים. הוא המריא למעלה, נחבט בתקרת המערה וירד על הפגרים. הנמרוד לא גירשו. התבונן בו שעה קלה ושוב פנה ללכת אל הנמרודה.

היא רבצה על צדה. ראשה מוטה על חזה וגופה מכורבל בשערותיה כבשמיכה. בחיקה נח גור־נמרוד. הוא ינק. היא ליקקה את ראשו בלשונה וקינחה את גופו בקצוות שערותיה. משראתה את בן־זוגה הנמרוד רכון מעליה הטתה ראשה אליו הטיה רפה, כמעט בלתי מורגשת, והזריחה קרן אור מתוך עיניה הלאות. הנמרוד פרץ בצעקה. לאמיתו של דבר לא צעקה היתה זו אלא שאגת צהלה אדירה. הוא גח אל טרפו, החזיק בעגלה והתחיל קורע את בשרה בצפורניו ובשיניו. מעצמת הצהלה היה מקדים קנה לושט. נחנק, לועס, בולע ושוב נותן קולו בשאגת פרא צוהלת. הדם טפטף משפתיו ומידיו. לאחר שסיים כירתו שיסע את העז, נטל אחד מכרעיה ובעודו שואג שאגת תרועה קרב במרוצה אל נמרודתו, שזה עתה המליטה, כרע על ברכיו, צבט מבשר ירכה של העז והגישו אל פי האם. היא אכלה. שאגתו של הנמרוד הפכה בהדרגה לנהימה.

אותה שעה פתח התינוק את פיו ופלט קול יללה דקה.

הנמרוד השתתק. זקף אזניו והקשיב. התינוק חדל מילל. הנמרוד הניח את הטרף סמוך לפיה של בת זוגו וגחן אל התינוק. שעה ארוכה סקרו מבעד לשערות ראשה של הנמרודה שעטפוהו כרדיד, ופתאום חלף רטט בגופו האדיר והשעיר: נמרוד נבהל. ואכן היו סיבות לחלחלתו: הרך הנולד לא היה דומה אף כהוא זה לכל שאר הנמרודים שהיו ידועים עד כה. בת זוגו הנמרודה המליטה מפלצת.

והמפלצת גופה לא היה שעיר, ידיה היו קצרות ורגליה ארוכות. אך לא בשל כך נתחלחל הנמרוד האב. לוא ידע להגדיר במלים את סיבת תדהמתו היה אומר כי עיקר הזעזוע בא לו בשל מבנה גולגלתו של בנו בכורו וביחוד בשל הצורה המשונה של לסתותיו. אולם כל שאירע אירע בטרם היות המלה בתבל. לפיכך הוסיף לכרוע על ברכיו רכון מעל לתינוק ושתק. רק גבו הקמור והשעיר רטט קצובות מדי פעם בפעם.

בימינו מצויות מלים למכביר העשויות לתת הסבר למאורע הטרגי שאירע במשפחת הנמרודים.

הביאולוג היה קורא תופעה זו בשם מוטאציה, משמע שינוי פתע שחל בבת אחת בצאצאו של זן אורגאני מסוים. הרי שמוטאציה היא היפוכה של ההשתלשלות שפירושה שינוי הדרגתי המתהווה במשך דורות רבים.

ןאילו האנתרופולוג לאחר שהיה בודק את הרך הנולד היה מציין בפשטות באחת מרשימותיו המדעיות: נולד Homo Sapiens.

אבל אני שהתחייבתי להשתמש במינוח עברי בעל משמעות מיוחדת אקראנו בשם אב־אדם. ושמא אפילו בלי מקף: אבאדם.

ג

אבאדם גדל בקרב הנמרודים כאותו ברבור קטן בין ברווזים, ב“הברווזון המכוער” של אנדרסן. הנמרודים סבלוהו אך לא אהבוהו.

יום אחד הגדיש את הסאה.

אותו יום השתוללה סופת אימים. הרוח גדעה את האילנות. הנמרודים פשטו ביער ושיחרו לטרף. ברוח אפם הריחו את ריח הגשם העתיד להציף בקרוב את היקום כולו ויצאו להביא למערותיהם צידה אשר תשפוק לכל ימות הגשמים, גשמי הזלעפות הממשמשים ובאים. ככל חיתו יער אף הם עמדו בפני בעיה כפולה: לטרוף ולא להיטרף, להביא צידה לעצמם אך לא לשמש צידה לזולתם. היו איפוא מהלכים בזהירות, חושיהם דרוכים, אזניהם זקופות, צואריהם משורבבים וכפות רגליהם דורכות רכות על פני העשבים בצעדה בלתי נשמעת. אבאדם הלך עמהם. עיניו ראו איל פרא נאחז בסבך בקרניו. נעצר ופלט צליל מגרונו. לא צליל גבוה ולא צליל צורם, לא צווחה, לא צעקה ולא קריאת אימים. ספק אם היה בו כדי להבריח איילה קלת רגליים או למשוך תשומת לבו של אריה צמא דם. צליל תמים וצנוע שלא נועד לפגוע או להזיק לשום נפש חיה בעולם. אף־על־פי־כן זעזע הצליל את לבבותיהם של בני עדת הנמרודים. כי עם כל תמימותו וצנעותו היה הצליל מוזר ומדהים, מורכב מבני צלילים ומחלקיקי צלילים אשר כמוהם לא שמעו מימיהם לא הם ולא אבות אבותיהם. היתה זו המלה הראשונה שיצאה מפיו של יצור חי וניסרה בחללו של עולם.

אותה שעה הרעים הרעם והבריק הברק. נהר־די־נור הציף את אמירי האילנות, נחש אש עקלתון התיך את עופרת הרקיע האפור, נעץ עוקצו באחת הצמרות, ועץ עבות, רחב גזע ועתיק יומין, התמוטט, הוטה על צדו האחד, נגדע, כרע ונפל שדוד. אש פרצה מבטנו, פשטה בחריקה על פני הענפים ושלחה לשונות השמימה.

ואל תוך האש הושלך אבאדם. בבת אחת, לא כעדר אלא כפלוגת חיילים ממושמעים ומאומנים כהלכה, אך ללא פקודה מבחוץ כי אם על פי צו המורא הגדול שבפנים. מתוך תחושת עתיד מעורפלת, אינסטינקטיבית, עמומה וחדה כאחד השתערו הנמרודים על דובר המלה הראשונה, יצור נטול שיער, קטן קומה, ארך רגליים, שגולגלתו תמוהה ולסתותיו מופלאות, סתמו את פיו בכפות ידיהם השעירות לבל יזועזע החלל שנית באותו צליל גורלי, נטלוהו בידיהם — זה אוחז ברגליו, זה תופס בכתפיו וזה מחזיק בראשו, אף שכל אחד מהם יכול היה לשאתו על נקלה בזרועותיו לבדו — והשליכוהו אל תוך הכבשן שנתהווה ביער בחסדו של הברק.

בו ברגע ניתך גשם עז ארצה. הנמרודים נסו אל מערותיהם ללא צידה. המדורה כבתה. זעיר שם זעיר שם פעפעו, לחשו ורמצו גחלים בודדות.

המטר לא פסק אלא בעיצומו של לילה. וכשפסק נצנצו כוכבים על פני אותה פיסת רקיע אשר נגלתה מעל לאילן שנגדע ונשרף, ושוב לא הסתיר בצמרתו את עין השמים.

אבאדם שכב אפרקדן ועיניו נעוצות בכוכבים. לכאורה דומה היה כי סופר הוא אותם אך אין זה אלא דמיון שוא. עדיין לא בא לעולם מושג המספר, ואבאדם לא יכול היה לספור את הכוכבים. הוא צפה בהם ותו לא. וכאשר נלאה מצפות חילץ עצמותיו, קם על רגליו והזדקף. טיפות מים נשרו מגופו. אילנות שחורים הקיפוהו מכל עבר. מדי פעם בפעם הניעו ענפיהם וניערו את שרידי מי הגשם.

הופיע הירח ועמו הצללים. דומה כי הכוכבים נעתקו מן השמים אל קרקע היער ומתחת לכל עץ נתהווה עיגול של פסיפס אורצל.

אבאדם פסע מפסיפס לפסיפס. הוא לא הלך בזהירות, חושיו לא היו דרוכים, אזניו לא היו זקופות, צוארו לא היה משורבב וכפות רגליו לא דרכו רכות על פני העשבים בצעדה בלתי נשמעת. הוא לא שיחר לטרף ולא חשש שמא ייטרף. הוא הלך כמי שהולך מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ אשר הגורל יראנו.

עד אור הבוקר הלך ללא הפוגה, ומשהאיר השחר נתייגע וישב לנוח.

פיו היה סגור. הוא לא השמיע קול מפחד הנמרודים. אולם בלי משים, כמעט בעל כרחו נתכווצו שרירי לחייו, לסתותיו זעו, שפתיו נעו ומגרונו נפלט צליל.

היתה זו המלה השניה בתבל, והפעם היה לה הד. בקול ענות החזיר היער אל אוזנו של אבאדם את המלה שיצאה מפיו. אבאדם נתחלחל ונשתתק. המלה הוסיפה להדד. מנבכי היער פרצה, רפרפה על צמרות העצים, נשרה מעליהם וחדרה אל תוך אזניו. גדולה מזו: היא נתעצמה ונתעזזה ונדמה לו שהמעמקים שהשמיעוה הם עצמם קרבו אליו מרגע לרגע כמשק אשדות מים הזורמים מפסגות הרים אל ערוצי הפלגים שביערות.

הנה הנה המלה, הולכת היא וקרבה אליו עד כדי מגע פיסי.

ובנוגע בו המלה נגלתה דמות מבין העצים. דמות של נמרודה, אבאדם קפץ על רגליו ומתח שריריו כדי לנוס מנוסת בהלה, אך משום מה נשאר נטוע במקומו ולא גרע עינו מן הדמות. נמרודה זו לא היתה דומה לשאר הנמרודות: היא לא היתה שעירה, ידיה היו קצרות ורגליה ארוכות. אך לא אלה משכו את לבו של אבאדם. לו היה בפיו כל אותו אוצר המלים המצוי כיום בפיותינו היה אומר כי בעיקר קסם לו מבנה גולגולתה של זו שהיא ספק נמרודה וספק מי יודע מי.

הוא קרב אליה וסקרה בעיניו. ראה ראה כי שרירי לחייה נתכווצו, לסתותיה זעו, שפתיה נעו והיא השמיעה צליל. התעלומה פוענחה: לא ההד ענה לו ביער והחזיר לאזניו את המלה השניה, דמות זו שעמדה נכחו היא היא שהגתה את המלה. אלא שבפיה של זו נוסף להגיית המלה גון מיוחד. אם קורא אני להגייותיו של אבאדם בשם דיבור מותר לי להגדיר את הצלילים שניתקו משפתיה של זו כשירה, ולא יהא בכך משום סילוף האמת. היא שרה. על כן אקרא שמה שריה.

למן הרגע ההוא הלכו יחדיו. שרירי לחייהם התכווצו, לסתותיהם זעו, שפתיהם נעו. הם שוחחו זה עם זו. והמלים פרו ושרצו ורבו ועצמו מאוד מאוד ונמלא היער אותם.

ד

בבת אחת, כתנופת מקל קסמים נקטע היער וארץ תלאובות השתרעה לפני אבאדם ושריה. סלעי מגור ורודים־קרחים נעצו צוקיהם ברקיע והטילו צללים מרוסקים על הגוים, גיאיות וביתרונים. שמש מלובנת הכוותה את הפסגות וקרניה צרבו את בשרם הערום, נטול השיער. כפי הנראה עמדה השמש להעביר גם שני יצורים אלה מן העולם כשם שהכחידה מכאן את כל שאר שרידי החיים. וכיון שלא היו חיים בארץ הזאת, היתה זו ארץ אילמת ולא נשמע בה עד עתה אלא קולו של הרוח המיילל בעת סערה ללא גשם.

עתה נשמע בה גם קול שיחם ושיגם של אבאדם ושריה: הם דיברו. וההרים נתמתחו וזקפו ביתר שאת את פסגותיהם במאמץ לקלוט את דבריהם.

מאמץ זה היה מאמץ שוא. אלמלא נבלעו דבריהם של אבאדם ושריה ביללת הרוח אפשר שאדמת הטרשים היתה קולטת את ההגיות היוצאות מפיותיהם ואולי אפילו מפענחתן. אולם מאחר שהרוח ספגה את כל הצלילים שהושמעו בארץ אילמת זו ידעו ההרים כי דבר נפל ביניהם אך לא ידעו מה נפל.

ה

אבאדם ושריה אהבו זה את זו. וכשם שאהבו זה את זו אהבו את ארץ התלאובות, כי לבדם היו בארץ זו ולא היתה בה נפש חיה להחרידם בארחם ורבעם, ברבצם, באהבתם, בשיחם ובשיגם. אף־על־פי־כן לא ארכו ימיהם בה, כי כבד עליהם הרעב בארץ התלאובות. בשברון לב גמרו אומר לשוב היערה. אך לא היער אשר ממנו באו, כי אם על יער חדש, אשר ייתכן כי אין בו נמרודים ונמרודות. ולפני צאתם לדרך נשמעו זה לזו (ואני משתמש במונח שבועה אך ורק משום שאיני מוצא מונח אחר, העשוי להגדיר את המגע המילולי שנתקיים בין השניים ואת היחס בן מגע זה לבן תוצאותו), כי כל אימת שייתקלו בנמרודים לא יוציאו הגה מפיהם. אלמים יהיו, שהרי מבשרו חזה אבאדם כי אין דבר בעולם המפיל חתיתו על נמרודים כמלה היוצאת מן הפה.

ארבעים יום וארבעים לילה נדדו הנמרודים עד שהגיעו אל היער החדש. רגע עמדו מהססים ופוסחים על שתי הסעיפים אך עד מהרה התאזרו עוז ודרכו על אדמת היער הדשנה.

ריחות לחים, ססגוניים, ריחות עתירי משמעות אפפום מכל עבר, האילנות פרשו צמרותיהם — מחסה מלהט החמה, מחסה מרהיב לב ומנעים נפש לעומת נקרות הצוקים הצחיחים. העלים רשרשו. סנאית ניתרה מבד לבד. אבאדם נאחז בזרועותיו באחד הענפים, נשען ברגלו על סיקוס ותפס את הסנאית בזנבה. קריאת התפעלות פרצה מפיה של שריה. יש להניח כי לא היתה זו אלא מלת קריאה דוגמת “יישר כוחך!” או “בראוו” של ימינו. על כל פנים זו היתה מלה: מלה הגויה, מוגדרת, בעלת משמעות. וברגע שנהגתה המלה בו ברגע נמצאו השניים מוקפים עדת נמרודים. אבאדם ושריה נאלמו דום. הסנאית נפלה מידיו של אבאדם. כפי הנראה נחבטה בקרקע עד כדי הלם. היא לא זזה ממקומה.

הנמרודים עמדו על עמדם וסקרו בעיניהם את שריה. היא השפילה ראשה. כננסה היתה לעומתם, לבנת עור וקצוצת שיער. אחד הנמרודים — לפי כל הסימנים הארי שבחבורה — קרב אליה. הרכין ראשו, הרחיב נחיריו ורחרח בה באפו. שיניו נחשפו, עיניו הבהיקו. ברור היה כי רעב הוא לבשרה וצמא לדמה. מוזר: דוקא ברגעים אלה לא דמה לחיה. אדרבה, דומה היה לאדם, כמעט לאדם בן תקופתנו.

פשט את ידו השעירה והרים את שריה בזרועותיו הגרומות. היא שתקה. עדת הנמרודים פרצה בשאגת תאוה. אבאדם קפץ מן העץ והתיצב סמוך לנמרוד הגדול. אותה שעה נראה כגוליבר בארץ הענקים. מעצמת קפיצתו נקטע ענף מן האילן ונפל ברעש: ענף גדול, רחב, מסוקס וכבד־משקל. אבאדם הרימו מן הקרקע והנחיתו על ראשו של הנמרוד. הנמרוד לא הספיק לפלט הגה מפיו. כהרף עין השתרע מלוא קומתו על הקרקע ללא רוח חיים באפו. דם ניגר מגולגלתו. שאר הנמרודים ניצבו זקופים ומתוחים כאילו כפאם שד ולא הנידו אבר. אבאדם הניף את הענף בשניה. הנמרודים נמלטו על נפשם. כשם שהגיחו פתע כך נמלטו פתע בעבי היער. שריה נטלה את הסנאית. אבאדם פסע חזרה אל ארץ התלאובות ומקלו־ענפו בידיו. שריה הלכה אחריו. עדיין נשמרו לנפשותיהם ולא הוציאו הגה מפיהם.

אי־אז לפני ארבעים יום וארבעים לילה, כשעזבו לראשונה את יער מולדתם היה המעבר בין היער לבין השממה מעבר חד, מותחם, מוגדר. למעשה כמעט שלא היה מעבר כל עיקר. נפסק היער ונפתחה השממה. לא כן היער החדש. מער הפריד בינו לבין ארץ התלאובות. ובמער ציפתה להם עדת נמרודים אחרת. שריה נעצרה. הצמידה את הסנאית אל חזה וחיבקתה כחבק אם את גוריה. אבאדם צעד בטוחות לקראת הנמרודים. אצבעותיו לא זזו ממקומם; בלט ביניהם אחד שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל השאר. אבאדם קרב אליו, עמד נכחו ונעץ בו את עיניו. היה זה נמרוד זכר מסורבל ושעיר. כל השאר היו נמרודות־נקבות. שערות ראשן העבותות גלשו מכתפיהן ועטפון כלבוש. בידיהן החזיקו טרף: עזי פרא, אילי פרא, עגלות פרא, תורים וגוזלים. אבאדם לא הניף את מקלו, היה ברור כשמש: נמרודים אלה לא היו מסוכנים. אדרבה, אף הזכר גבה־הקומה הכרת פניו ענתה בו כי אין בלבו אלא כניעה ופחד. עיניו נעו בחוריהן והפיקו התרפסות, ראשו היה רכון ומשורבב מעט לפנים. אפילו אזניו הביעו התבטלות. אילו היה לו זנב, ודאי היה מכשכש בו ככלב הרוצה לכפר את פני אדונו. אולם הנמרודים עמדו על שלב גבוה של ההשתלשלות הביאולוגית וכבר לא היה להם זנב. הנמרוד הגדול נפל על פניו לרגליו של אבאדם. הנמרודות נעתקו ממקומותיהן והחלו לנוע לעבר ארץ התלאובות עמוסות טרף לעייפה. אבאדם הלך אחריהן ובעקבותיו פסעה שריה. הנמרוד הגדול היה שרוע על הקרקע ולא הרים פניו עד אשר הרחיקו לכת בשממה. אז נעלם מעיניהם ולא ראוהו עוד.

שוב ריסקו סלעי מגור את קרני השמש והתיכו יקודה על בשרם של אבאדם ושריה. כתריסר נמרודות צעדו בסך לפניהם ונשאו טרף בידיהן. משהגיעו אל הנקרה הראשונה נכנסו לתוכה, פרקו טרפן, הטילוהו בנקרה ושבו על עקבותיהן בדרכן חזרה אל היער.

רק אחת הנמרודות מאנה לשוב עם בנות מינה. היא נשארה בנקרה יחד עם אבאדם ושריה.

ו

בלילה ההוא נדדה שנתו של אבאדם. ריח מגרה, זר ומוכר, דוחה ומושך כאחד, לא נתן לו מנוח. תחילה סבור היה כי הטרף הנמצא בנקרה הוא הממלא את נחיריו חשק שלא ידעו עד כה. אך לאחר שניסה לטעום ממנו נוכח כי לא בו מקור הריח. שבע היה אבאדם, שבע כפי שלא היה מאז בואו לראשונה אל ארץ התלאובות. מסתבר כי הנמרוד המתרפס שלח לו את כל הצידה הזאת לבל ישוב אל היער להרוג את אחיו ואחיותיו. אבאדם לא רצה לשוב אל היער. גמר בלבו להישאר בארץ התלאובות אף אם תכלה הצידה.

שריה ישנה מימינו. משמאלו רבצה הנמרודה. הריח גבר והלך. היה זה ריח קדומים, ריח בראשית, ריח אמו הורתו שבחיקה שכב אי־פעם במערה.

אכן, נודע הדבר: מן הנמרודה בא הריח. אבאדם פשט זרועו ומשך את הנמרודה אליו. שוב חש עצמו טובע בחיקה של אמו. כך חש שתיל־עץ המכה שרשים באדמתו הורתו. ריח הקדומים אפף את אבאדם כאפוף קורי עכביש את הזבוב הנלכד. מחגוי גופה של הנמרודה רווה אבאדם את הריח ודלהו עד תומו ממכמני בשרה.

ומקץ תשעה ירחים ילדה הנמרודה בן. וגם שריה ילדה בן לאבאדם.

היה בנה של הנמרודה שעיר מכף רגל ועד ראש, רגליו קצרות ועקומות, גבו קמור, כתפיו גרמיות וגולגלתו כשל שאר הנמרודים. ובנה של שריה רגליו ארוכות וגופו חלק, גבו ישר וכתפיו עדינות וגולגלתו כגולגלתם של אביו ואמו.

כרע אבאדם על ברכיו, התבונן ברך הנולד לשריה ופרץ בצחוק.

היה זה הצחוק הראשון בתבל. מפתחה של הנקרה יצא הצחוק, נתלה בחודי הצוקים, נשר מן הפסגות, ריפד את הנקיקים וחזר אל נקרתם של אבאדם ושריה.

עדיין לא כרתה שריה את שררו של הילוד והנה צחקה גם היא — בדמיה צחקה. שמעה הנמרודה את קול הצחוק ויצאה מן הנקרה יחד עם גורה הנמרוד. מני אז תועה היא במדבר. אל היער לא הגיעה ואל הנקרה לא חזרה.

ואבאדם ושריה קראו את בנם בשם יצחק.

דוק: לא אני הוא שנתתי הפעם שם לאחת הדמויות שבסיפור. אביו ואמו קראוהו בשמו.

וזה היה השם הראשון בתבל.

ז

אבאדם ושריה ישבו עם בנם בפתח נקרתם כחום היום. בכליון עיניים ציפו לשעת בין הערביים עת ישוך יקודה של חמה ויוכלו לצאת החוצה וללקט ביצי נחשים. אשכר הטרף שהובא קודם בידי הנמרודות כבר אזל.

אמר יצחק:

— אני רעב.

אמרה שריה:

— הבה נשובה היערה.

אבאדם פתח את פיו ונשא עיניו השמימה. כדור צהבהב אדמומי בער באפרורית מותכת. פתאום התחיל מתארך, משרג זרועות־שלוחות אל הקרקע, מתיך את שמי העופרת, מתמשך, זוחל וגולש מטה־מטה במורד האופק.

דמות די־נור פשטה על פני היקום כולו ותכבשנו. והדמות כמוה כאבאדם: ארוכת רגליים, זקופת ראש ועומדת על שתיים.

אבאדם נטל את יצחק בזרועותיו, קרב אל הדמות והושיט לה את בנו. הדמות פשטה שתי זרועות־אש שנתמשכו מסוף הרקיע ועד סופו, אך מיד חזרה בה ושילבתן על חזה. היא לא נגעה ביצחק.

אמר אבאדם:

— קח.

הדמות פתחה את פיה. שררי לחייה נתכווצו, לסתותיה זעו; שפתיה נעו ומלועה בקעו צלילים, ספק צחוק, ספק זימרה, ספק דברים דבורים על אפניהם. רק שלושה ברואים בתבל יכלו לקלוט ולהבין את הצלילים הללו. אך בטרם קלטום והבינום נהפכו הצלילים לרעמים והרעמים לברקים והברקים לגשם. מטר ניתך על האדמה והרווה את פניה הצחיחים של ארץ התלאובות. כהרף עין הדשיאה הארץ דשא ונתכסתה שיחים. בסבך השיחים נאחז בקרניו איל.

יצחק נחלץ מזרועותיו של אבאדם, זינק אל האיל, נאבק עמו ויכול לו.

שוב לא היה רעב.

השמים לבשו גון כחול־כהה. ירח צהבהב הבהיק במרכזם — שריד זעום מראשו של ענק־האש שהצטמצם כדי עיגול. הוא לא דיבר, לא שר, לא צחק. הוא חייך וחיוכו היה אילם.

אבאדם סגר את פיו וכבש פניו בחול.

יצחק נצמד אל אמו. הוא אמר:

— מה נורא הסיפור אשר סיפרת, אבי.

היה זה הסיפור הראשון בתבל.

ה

ידועים הם דברי הפתיחה לאוונגליון של יוחנן:

“בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים ואלהים היה את הדבר”.

לאחר כל מה שסופר הריני מרשה לעצמי לשפר את נוסחתו של יוחנן ולהכניס בה תיקונים והוספות, לאמור:

“בראשית היה הדבר. והדבר היה לסיפור, והסיפור היה את האלהים ואלהים היה את האדם”.

נקל לראות כי נוסחתו של יוחנן מביעה התרחשות אחידה, אל־זמנית, ואילו בנוסחתי שלי ניתנת דריסת־רגל למושג הזמן כגורם פעיל.

האוונגליון של יוחנן נכתב במקורו יוונית. למעשה מופיעה בו המלה לוגוס שפירושה לא רק דבר, מלה, או בנוסח קדמונינו מאמר, אלא גם תורה, הגיון, שכל. צדק איפוא מי שאמר: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן.

---

קינים והגה והי

מאת

יצחק אורן

פולוניוס: מה אתה קורא, נסיך?

האמלט: מלים, מלים, מלים.

פולוניוס: אמנם, דבריו הם שגעון אך יש בהם שיטה.

שקספיר.

הקדמה

אני יודע: הכותרת מרתיעה. ומשום שיודע אני כי הכותרת מרתיעה אץ אני להרגיע את הקוראים: תנוח דעתכם, גבירותי ורבותי. אין כל סיבה לחרדה. למרות הכותרת — ואולי דוקא בשל כותרת זו המבשרת לכאורה עצבות וקדרות, יגון וצער — אין לפניכם אלא סיפור עליז, ואם לא עליז הרי לפחות סיפור המסתיים בכי טוב, ב־Happy end. ממש כסרט, כסרט הוליוודי מובהק.

ואל נא יהיה דבר זה תמוה בעיניכם, שהרי קינים והגה והי ו־Happy end תרתי דסתרי הם בעיניכם. ואולם, אם תעיינו בדבר עיין היטב, תיוכחו לדעת על נקלה כי מה שבמבט ראשון נראה כפאראדוכס אינו לאמיתו של דבר אלא אחד הדברים המקובלים והשכיחים ביותר שאנו נתקלים בהם מדי יום ביומו, על כל מדרך כף רגל, ומקורו באותו מתח ניגודים שהוא מכבשונו של עולם: תוגת השמחה וחדוות היגון, וכל היש הנמתח ביניהם כהויה הנרקמת בין שני קטבים. הן כל תלמיד גימנסיה יודע בימינו כי אחד מגילויי היסוד של ההויה החמרית כולה אינו אלא זרימת אלקטרונים מן הקוטב השלילי אל הקוטב החיובי, ואם החומר נוצר כך יצירה שברוח לא כל שכן.

אני, למשל, איני יכול לראות מוקיון על הבימה בלי שאחוש צביטת כאב בלבי וצער עמוק בנפשי. וכן להיפך: כל אימת שאני צופה בהאמלט הפצוע המדקלם במיקצב שקספירי את המונולוג האחרון שלו בעוד הרעל מחלחל בעורקיו או בי’וליה המזדרזת לפסוק את פסוקה הפאתטי כלפי הפגיון הנעוץ בחזה, בא החיוך ובעל כרחי מרחף על שפתי.

יהא מה שיהא משמעו של החיוך הרי זה אותו החיוך שאני מזמינו לבוא ולרחף גם על שפתותיכם למקרא סיפורי זה, ששמו קינים והגה והי; וטעמי ונימוקי עמי, שכן כבר בהקשר המקורי, כלומר באותו פרק ביחזקאל, שבו — ורק בו — מופיע צירופן של שלוש מלים אלו, זורמים הדברים מן הקוטב השלילי אל החיובי, מן הצער אל ההנאה, מן המרירות אל המתיקות, מן המזעזע אל ה Happy end.

וזה לשון הכתוב:

“וארא והנה יד שלוחה אלי, והנה בו מגילת ספר. ייפרוש אותה לפני, והיא כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קינים והגה והי… ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת, ויאמר אלי: בן־אדם! בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת, אשר אנכי נותן אליך. ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק”.

ההדגשה היא, כמובן, שלי ולא של יחזקאל הנביא, ואין היא זקוקה לפירושים.

יכולני לסיים בכך את ההקדמה לסיפורי אלמלא ראיתי צורך בעוד מובאה אחת מתוך אותו הפרק עצמו, דהיינו הפסוק ט"ו: “ואבוא אל הגולה תל־אביב היושבים על נהר כבר ואשר המה יושבים שם, ואשב שבעת ימים משמים בתוכם”.

דין הוא שאציין כי המלה “משמים” אינה סותרת את מסקנתי האופטימית. מילה זו אינה מביעה צער, יסורים, כאב או יגון, אלא שממון, עצבות־מה, דכדוך נפש, המשתלט על־פי־רוב דוקא לאחר שהאדם בא על סיפורו ומיצה את ההנאה עד תומה. אפשר שמבשר הוא סיבוב שני מקוטב הקינים, ההגה וההי אל קוטב הדבש למתוק ובדרך זו מסמל את יחסיותם של המושגים Happy ו־end — שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד.

אני כשלעצמי הבאתי פסוק זה לא בשל המלה “משמים”, כי אם בשל המלה “תל־אביב” המצויה בו. להלן יתברר כי לא בכדי עשיתי כן. מכל מקום איני מתכוון לעמוד כאן על התהליך הפסיכולוגי, ובמקרה שלפנינו תהלך כמעט פיסיאולוגי, שבהפיכת מגילת הקינים למעדן דבש, שכן בניגוד למקובל ולמוסכם לגבי יצירה אמנותית זו הקרויה סיפור, לא יסוב סיפורי על האדם. לא ולא. הסיפור, שאתם עתידים לקרוא, כולו קודש הוא למלים, למלים כשלעצמן, Per se כלשון המשפט הרומי an und fur Sich בלשון הפילוסופיה הגרמנית, ולא עוד אלא שתחולתו על שלוש מלים בלבד: קינים והגה והי.

גבירותי ורבותי! קורותיהן של שלוש מלים אלה על גלגוליהן ותהפוכותיהן אוצרות בקרבן מאבק בין טוב לרע, בין אלהים לברואיו ובין אדם לבוראו בשיעור שאינו נופל מזה שבשלוש דמויות מתוך טרגדיה יונית או בשלושה גיבורים מתוך רומן של דוסטוייבסקי, ועלילותיהן יש בהן קומיות טרגית וטרגיות קומית ממש כבעלילותיו של דון קישוט, ואולי למעלה מזה.

קינים והגה והי. הרשוני נא, קוראי הנכבדים, להציגן לפניכם בזו אחר זו — ראשון ראשון ואחרון אחרון — ולערטל לנגד עיניכם את מלוא עצמת אורן הגנוז.

קינים

השורש הוא קין. ואל נא תיראה כפגם בעיניכם העובדה שאני פותח סיפור בחשיפת השורש של גיבורו. אף לוא נסב סיפורי לא על מלה, אלא, למשל, על דמות מיתולוגית, נניח על אורפיוס, חזקה עלי שגם אז הייתי מתחקה על שרשו של השם, כדי לעמוד מתוך כך על טיבה ומהותה של הדמות. מן הסתם מציץ הייתי באנציקלופדיה ומצטט מתוכה לאמור: “יש מפרשים אותו (את השם אורפיוס) בודד, ולפי זה היה אורפיוס זמר מתבודד ומשוטט בשדות וביערות, ויש מוצאים בו את ההוראה של “אופל” — רמז לטיבו החתוני (שמתח לאדמה, בשאול של אורפיוס”.

לא במקרה בחרתי לי לדוגמה דוקא את אורפיוס הזמר והמנגן. אף השורש קין — לדברי מנדלקרן — מורה בסורית, בערבית ובכושית על השירה ועל הנגינה בכלל, ורק בעברית נתייחד לאבל והספד. עובדה היא כי בתרגום יונתן קרויה אחותו של תובל קין נעמה בשם מרת קינין וזמרין — בלשון ימינו: אלופת הזמר והשיר — ויש לשער כי לגבי נעמה היו קינין וזמרין — שמות נרדפים. שיריה הרנינו את לבות שומעיהם אם בעצבותם ואם בעליזותם — הכל לפי טיבם של השירים ולפי מצב רוחו של קהל מאזיניה הקדמונים. על־יד האש — אש התמיד של האדם הקדמון — או במקדשיו הפרימיטיביים הראשונים, היה ההמון צוהל וחוגג, תוקע ומריע, מחלל ומרקד, מפזז ומכרכר, ורק זעיר שם נתעגל מעגל צר סביב נעמה והדומות לה, ואיי ליריקה קמאית, תוגת עולם, תוגת כל חי באשר הוא חי, הטבועה במיקצב קיומה האדיש של הבריאה כולה, נתהוו, צצו ועמדו איתנים כסלע נוכח נחשולי הפרע של מצהלות ההמונים המשתוללים. ושמא היו המאזינים הללו מאבות אבותיהם של העברים שבמרוצת הדורות ייחדו את הקינים לבכי ולמספד עד שיבוא מי שיבוא — יחיד או דור שלום — ויחזיר לקינים את משמעותם המקורית?

אפשר שכך הוא ואפשר שאין זה כך — דבר זה אינני יודע. אבל יודע אני כי עם צמיחת הציביליזציה והתעצמותה בימי קדם התנוונו צאצאיה של נעמה. אותה מרת קינין וזמרין כנה ופרימיטיבית, והפכו למוסד קבע העוסק בהספד בחינת מצוות אנשים מלומדה. נשים חשופות שד ופרועות שיער חקוקות בתבליט מצרי עתיק שבקברו של פקיד ממלכה נשוא פנים. זרועותיהן נשואות השמימה ועיניהן זקופות מעלה ומבכות הן את האציל המת. וכל רואן מכיר בחוש כי המספד אינו אלא טקס שעובד בידי כוהן על כל פרטיו ודקדוקיו והבכי אינו אלא מנגינה שחוברה בידי מלחין ממשרתי החצר. נעמה הפכה לנעמיזם, מרת הקינין הספונטנית למקוננת מקצועית.

נשובה נא איפוא אל שורשם של הדברים, אל קין.

שימו לב, גבירותי ורבותי, כי באמרנו קין מתגלגלים אנו בלי משים שבעה דורות אחורה מנעמה, ממש אל ערש האנושות, אל בנו בכורו של אדם הראשון, אל קין בכבודו ובעצמו, קין — אבי אבות אבותיהם של כל הקינים על כל מובניהם ומשמעויותיהם.

קין רצח את הבל אחיו. לוא על בני אדם סיפרתי, הייתי מתאר את הבל הרועה ברוח האידיליה הפאסטורלית. יושב לו הבל על גבעה, מחלל בחלילו, ואלו בכורות צאנו וחלביהן מתקטרים מעל פני המזבח. ריח שישליק אוטנטי, כזה שבמסעדות עכו ונצרת, מתפשט בחלל, ועשן מיתמר אל על. הכבשים משוטטים באחו. ענן בצורת כרוב או כרוב בצורת ענן מצטחרר על פני תכלתו הזכה של רקיע השמים. “סביב תשלוט שלוות השקט, עלה בל יתעורר”. במתיקות דבשית זו, שהיקום כולו שרוי בה, אין צורך בדמיון רב, כדי לשער שאותו כרוב־ענן צח מסמל את העובדה הניצחת כי אלהים רצה את קרבנו של הבל. שהרי זה קסמו הגדול של הקדוש־ברוך־הוא, שעם כל שגבו וכליכלתו לא אחת מחונן הוא את עצמו במידות אנושיות עד מאד. וכשם שהאדם רואה בו אות ומופת לו (מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו'), כך יש שבורא העולם משים לו בשר ודם כדגם לעצמו. מה האדם (על־כל־פנים כותב השורות הללו) מעדיף ריח של צלי על ריחה של חיטה קלויה, אף הוא כך. על כן שעה אל מנחתו של הבל ואל קין ואל מנחתו, מנחת פרי האדמה לא שעה. כצליל פרא של סכסופון מתוך תזמורת ג’אז דרום־אמריקנית מגיח קין אל לב עדנתה של הפאסטורלה האדוותית ורוצח את אחיו.

זה משפטו של הבל בסיפור אנושי, אנטרופוצנטרי בלע"ז. אבל סיפורי אינו אנושי. לא האדם עומד במרכזו אלא המלה. המלה במובנה הרחב, החובק זרועות עולם, מעין הלוגוס היוני, שפירושו היסודי מלה ואלו בהשפעת הגומלין שבין היהדות ליוונות בתקופה ההלניסטית נעשה מתווך בין אלהים לאדם, ועוד לפני כן היה לשם נרדף לסדרי בראשית, לסדר עולמי מקיף־כל.

והנה לאורו של סדר עולמי זה אנוס אני לצלול אל נבכיו של השם הבל ולקבוע בודאות כי שם זה מטבע ברייתו צפן בחובו את כליון נושאו. הבל־פה הריהו סמל למציאות רגעית שאינה בת־קימא. ואחד מראשוני הניהיליסטים בעולם, בנסותו לשלול את כל היש, פותח את ספרו במשפט שהפך לשגרה, לאמור: הבל הבלים הכל הבל. על כרחנו מגיעים אנו לידי מסקנה שבתוך תוכו של בנו הצעיר של אדם הראשון חלחלה האידיאה של הכליון במובנה האפלטוני, עצם החדלון העולמי כולו, מות אדם, קץ כל בשר, כלות עולם. מכאן שקין לא עשה אלא מה שהוטל עליו מגבוה, מילא שליחות, ביצע את צו הגורל, החיש את התהליך שאין מפלט ממנו, כאותו רופא המזריק מנת מורפיום מוגדלת בעורקיו של חולה סרטן.

אכן, משימת אימים הוטלה על קין: רצח אח. ולא במישרין, לא בפקודה מפורשת נצטווה לעשות מה שעשה, כי אם בעקיפין, בדרך פרובוקטיבית, בדרך של ניצול החולשות האנושיות. כבמאי אמן ביים הגורל מחזה מדנים, קנאה פעוטה ושנאת אחים. השחקנים ביצעו בכובד ראש את תפקידיהם בטרגדיה זו, ואלו הוא, הגורל, סדר הבריאה, יכול היה כפונטיוס פילאטוס לרחוץ בנקיון כפיו ולנער מעצמו כל אשמה.

ברם משימת הרצח ההרסנית היתה רק מטלת אקדמה ליעוד אחר, שאותו הגורל עצמו ייעד לקין, ודוקא יעוד קונסטרוקטיבי, שכן קין ולא אחר היה הציביליזטור הראשון, אביה ומחוללה של התרבות האנושית; תרבות שאינה אידילית־פאסטורלית כל־עיקר, אלא תקיפה ואכזרית, שסועת ניגודים, מושחתת וכמהת מוסר (שהרי הא בהא תליא), אבל צומחת אורגנית ומתפתחת דיאלקטית. תרבות זו מקומה בערים מאז ומעולם, מנוא־אמון עד בבל, מאתונה עד ירושלים, מרומא עד פאריס וממוסקבה עד ניו־יורק. הציביליזציה ראשיתה מצער (לוטש כל חורש נחושת וברזל) ואחריתה שוגה מאד (פצצת מימן וספוטניק), אך תנאי מוקדם לקיומה הוא מלחמת השמד על כל הרכרוכי, הפסבדו־אידילי, הקיקיוני והחולף שבהוויית החברה האנושית — מות להבל!

ולאחר שהאדמה פצתה בפעם הראשונה את פיה לקחת דמי אדם (אלהים אדירים! כמה מיליונים פעמים עתידה היא עוד לפצות מכאן ואילך את פיה כדי לטעום ממשקה עועים זה הערב לחיכה שאינו יודע רויה!) נטש קין את החקלאות ויהי בונה עיר.

ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, ויוולד לחנוך את עירד. ועירד ילד את מחויאל, ומחויאל ילד את מתושאל ומתושאל ילד את למך. ויקח למך שתי נשים, שם האחת עדה ושם השנית צילה. ותלד עדה את יבל, הוא אבי יושב אוהל ומקנה, ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב. וצילה גם היא ילדה את תובל־קין, לוטש כל חורש נחושת וברזל.

ואחות תובל קין נעמה, היא היא נעמה, שבתרגום יונתן מתוסף אל שמה התואר מרת קינין וזמרין.

הנה כי כן בפיסקה אחת מבראשית ד' בתוספת מחצית משפט מתרגום יונתן מיציתי בפניכם את טיבה ואת מהותה של הציביליזציה העירונית הראשונה. ברור כשמש, כי יבל היה הממונה הקדמון על התעשיה הקלה, על הטכסטילים הפרימיטיביים, מעשי ידיהם של יושבי אוהל ומקנה. אכן, גבירותי ורבותי, מבקש אני בכל לשון של בקשה שתרדו לעומקו של הפסוק המתאר את יבל ולא תיגררו אחרי הרושם החיצוני העלול להטעותכם כך שתראו באחד מצאצאיו של קין מעין נסיגה אל דמות פאסטורלית מסוגו של הבל, רועה המשוטט באחו ומחלל בחליל. דין הוא שיהא ברור ומחוור לכם, כי לא רועה צאן היה יבל, אלא יושב אוהל ומקנה, וההבדל בהגדרה משקף את השוני המהותי לא רק בעיסוקם כי אם גם בטיבם, באפיים ובמעמדם החברתי של שתי הדמויות הקדמוניות.

יבל היה איפוא הממונה על התעשיה הקלה. כיון שבימיו עוד לא בוית הסוס, יש להניח כי גם התחבורה, שהתנהלה על גבי חמורים וגמלים, היתה בשטח שיפוטו. ואלו תובל קין הקים את התעשיה הכבדה בעירו המתועשה של קין, שהרי המונח תעשיה כבדה אינו אלא פאראפרזה מודרנית של הפסוק לוטש כל חורש נחושת וברזל.

וכמו בכל עיר ואם בעולם אף בעיר חנוך צמחה התרבות הרוחנית במקביל אל התרבות החמרית. יוצאי חלציו של קין טיפחו את האמנות, ובראש וראשונה את מלכת האמנויות, את פאר יצירת רוחו של המין האנושי, את המוסיקה. יובל תפש כינור ועוגב ונעמה החרתה אחריו בזמר ובשיר.

לא אבוא לחזק את דברי בראיות היסטוריות. לא ארחיב את הדיבור על סברותיהם של ההיסטוריונים בדבר שבט הקינים, זה השבט העתיק, אשר בניו — כך גורסים ההיסטוריונים — היו העובדים הראשונים במכרות המתכת שבסיני. אין זה מעניני לעמוד על השיטות הקדומות של הפקת עפרות הנחושת ועיבודן, שיטות, שהקינים השקיעו בהן עמל רב, ואין תימה כי לאחר יום עבודה מפרך היו הפועלים היגעים נותנים בשיר קולם ותופשים כינור ועוגב להפיג את ליאותם, להתפרק מיגונם ולהתבדר מקשי יומם עם שכתובת הקעקע החרותה על מצחם (מעין אות קין, שהיה סימן היכר לפועלי תעשיה קדמונים אלה) מצטהבת לאור הירח על פני עורם השזוף והשחום. לא. לא אתעכב על כל אלה, שהרי לא אחת הדגשתי וחזרתי והדגשתי כי לא על בני אדם יסוב סיפורי. רק פיסקה אחת קצרצרה אביא דרך אגב, ואף זו לא מספרי היסטוריה כי אם מספר כימיה לאמור: קשיותה של הנחושת הקדומה באה לה מן הזרחן המתהווה בעת הצירוף של העפרות בנוכחות אפטיט, דם ועצמות (ושמא עצמותיו של הבל הן הן שמקשות את עפרות הנחושת הטמונות באדמה, אשר פצתה את פיה לקחת את דמו) — ושוב אשוב אל גיבורי המלים ובהן ורק בהן אתמוך את יתדות הציביליזציה של פרומיתיאוס המקראי.

ושלוש הן המלים, אשר תשמשנה לי ראיות:

א. השם יובל. יובל בין השאר פירושו כידוע נחל, פלג, נהר. והרי כל בר־בי־רב יודע כי הציביליזציות הראשונות בתולדות האנושות מסין ועד מצריים ומבבל ועד הודו צצו סמוך לנהרות.

ב. שוב השורש קין. בארמית משמעו: לצור צורה, לעצב. ובמדרש רבא פרשה כ"ג נאמר וקינן קנטורין, כלומר עיצב אותם בדמות של הקנטאור היוני. מכאן שהשורש קין כרוך לא רק במוסיקה כי אם גם באמנות הפלאסטית.

ג. דורות רבים לאחר תובל קין עדין נשאו עליהם כמה מכלי הנשק את שמו של קין, כגון להב חניתו של ישבי בנוב (ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת — שמ“ב ט”ז). כלום ישנו בעולם סימן מובהק יותר לציביליזציה אנושית מאשר כלי מלחמה והרס?

אכן, קין נתן לאנושות ציביליזציה של ממש כשם שפרומיתיאוס הביא לה את האש. שניהם — פעלם מצוה הבאה בעברה, אבל קיים הבדל תהומי בין פרומיתיאוס לבין קין. פרומיתיאוס הפר את פקודת האלים, בלשון חז"ל הרי זו עברה על מצוות שבין אדם למקום. ואלו קין רצח אדם. חטאו הוא חטא מוסרי, עברה על מצוות שבין אדם לחברו. שניהם נבצר מהם להגשים את יעודיהם ללא חטא. כיון שהאלים גנזו את האש ושמרו עליה מכל משמר לא היתה לפרומיתיאוס ברירה אלא לגנבה מהם. כיון שנגזר על קין למצות את מלוא משמעותו החברתית־היסטורית של השורש “קין” הוצרך להכחיד מן העולם את כל החבוי במושג “הבל”. טיבו של החטא הוא שקבע את מהותו של העונש: פרומיתיאוס פעלו התמיד ברציפות שלא נותקה מעולם, והוא עצמו נענש אישית, ואלו קין גופו חונן (וישם אלהים אות לבלתי הרוג אותו כל מוצאו), ולא עוד אלא שהוכרז ברבים כי כל הורג קין שבעתיים יוקם, אבל ענשו עונש חברתי־היסטורי: מפעלו נידון להתנווונות ולכילה.

תרבותו של קין תרבות רווית עוון היתה. משחר ימיה העיק עליה החטא המוסרי.

קין בנה עיר. “היה כל ימיו בונה העיר… ובנה מעט בטורח ועמל… ויבנה מעט ולא יצליח את דרכיו”… (רמב"ן).

היו בה באותה עיר בתי חרושת לתעשיה כבדה ולתעשיה קלה, אולמות למוסיקה ולמחול, קונצרטים לכינור ולעוגב, אך אושר לא שרה עליה. חטא מוסרי, אף אם נעשה על פי צו הגורל, לעולם הריהו שורש פורה רוש ולענה. שחיתות, תאוות בשרים, זימה — כל אלה פשו כנגע בעירו של קין. למך לקח שתי נשים. “אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקשטה ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה” (רש"י). נראה כי הארוטיקה טופחה במידה מוגזמת, וכזכר סארקאסטי לאותה אוירה נשתייר עוד בגמרא המושג קיין, שפירושו בעל אשכים גדולים (קיין בביצים, גברתא בגיד — בכורות מ"ד).

עד שבא היום המר והנמהר ועל כל אותה הציביליזציה הקיץ הקץ. מבחינה היסטוריוסופית צדקה העברית עם שייחדה את השורש קין לאבל ולמספד, שהרי גורלה של הציביליזציה הקינית עשוי לשמש אות ומופת לכל הציביליזציות שבאו אחריה. כולן כאחת עתידות היו לשקוע במוקדם או במאוחר. שת, בנו השלישי של אדם הראשון התחיל את הכל מחדש. ובעוד כשמונה־תשעה דורות החל נוח בשלישית.

ואף־על־פי־כן מנצחת ההיסטוריה את הגורל. אין עבר היסטורי — ואפילו עבר שאבד עליו כלח — שאינו מקרין זהרורים אל תוך העתיד גם לאחר שקיעתו. זעיר שם הסתננו שברי מפעלו של קין אל תוך תרבויותיהם של שת ושל נוח. בנו של אנוש מתקרא קינן ובתיבת נוח מצויים קנים. ואנו, שנתבסמנו מתורת החן של המלה, לא נרהיב עוז לבטל את השפעתו של קין על הדורות הבאים לאור פקודתו המפורשת של הקדוש־ברוך־הוא אל נוח: “קנים תעשה את התיבה”.

כן, גברותי, ורבותי, קורטוב מרוחו של קין חדר גם אל הציביליזציה החדשה שלאחר המבול והוא מגולם בקניה של התיבה. ברם, כאן רואה אני חובה לעצמי לעשות אתנחתא קלה. איני יודע אם שמתם לב לכך שתוך כדי הזכרת הקנים הללו יצאנו בלי משים מתחום השורש “קין” ומבחינה לשונית נמצאים אנחנו בשטח תחולתו של השורש קנן, שכן קנים מקורם לא בקין אלא בקנן. אין לי שמץ של ספק כי לא חטאתי למהותן המיתפיסית של המלים, ואף־על־פי־כן נדמה לי כי מן הראוי שאוכיח כי הסגת גבול זו לגיטימית אף מנקודת מבט דקדוקית טהורה.

כידוע, גזרת נחי עין וו' (ועין יו"ד) וגזרת הכפולים אחיות הן בלשון העברית ולא אחת יקרה כי תתחלפנה זו בזו. נוד ונדד, סור וסרר, שית ושתת ועוד רבים כמותם משמשים בלשון בערבוביה ומביעים אותם המושגים עצמם. לא חרגתי איפוא מגדר המקובל בהסמיכי את הקן לקינה.

ועכשיו, לאחר שהנחתי את דעתם של המדקדקים, רשאי אני לחתור אל הקשרים שברבדים עמוקים יותר ולחשוף את הסיבות התת־קרקעיות, שהדקדוק משועבד להן והן אינן משועבדות לו.

אכן, קוראים נכבדים, הפיכת קין לקנן וקינה לקן יש בה משום אידיליזציה ואידיאליזציה של העבר. התרבות הקינית נחרבה, היסוד התעשייתי־עירוני, המומנט המוסיקלי־אמנותי שבה, גילוייה הדיוניסיים־ארוטיים — כל אלה נמחו מזכרון הבריות, ומה שנשתמר במרוצת הדורות נתכסה דוק של ורידות־אידילית, עודן עד לבלי הכירו ועל פי חוק הדיאלקטיקה ההגליאנית הפך לאנטיתיזה של עצמו: למעין אלגוריה, סמל ומופת לחיי משפחה רגועים, שלום־בית, שלוה, ציוץ צפור — כללו של דבר, לכל מה שהמלה קן מעוררת בתודעתנו. והקדימני בכך בלעם, שאמר בראותו את הקיני: איתן מושבך ושים בסלע קנך. אף במשנה מצויה מסכת שלמה הקרויה מסכת קנים, אלא שבמסכת זו משמשות הקנים מונח פולחני־טכני ומשמעו זוג צפרים המוקרב קרבן לאלהים — עולה או חטאת.

צר לי על שאיני בקיא בכרונולוגיה של העולם העתיק ואיני יודע כמה שנים מפרידות בין קין לבלעם ובין בלעם לבין חכמי המשנה. לוא ידעתי בדיוק את מספר השנים חזקה עלי שהייתי מרכיב נוסחה מתימטית המביעה את הדיאלקטיקה ההיסטורית של הלשון, זו הלשון ההופכת קינים לקנים על מנת להקריב עולה וחטאת את דריהם של הקנים הללו.

דומני שכבר הודעתי לכם, גבירותי ורבותי, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי לא אעסוק במחקר היסטורי־עובדתי, ומובטחני כי איש מן הקוראים לא יאשימני בכך שכל הכתוב לעיל מבוסס, חלילה, על עובדות. מתוך כך נמנעתי מלהרחיב את הדיבור על שבט הקינים ההיסטורי, שלכל הדעות היה קיים במציאות, ולא הזכרתיו אלא כלאחר יד. ברם, כיהודי איני רשאי להתעלם מן היחסים ששררו בין הקינים לבין עם ישראל.

זכורני כי בימים שבטרם קום המדינה הרבינו להשתמש במונח “השאלה היהודית”. רוסיה והשאלה היהודית, גרמניה והשאלה היהודית וכו‘, וכו’. עכשיו שזכינו לעצמאות יכולני לדבר על ישראל והשאלה הקינית.

לא ארחיק לכת כאותם מבין חוקרי המקרא הסבורים כי משה רבנו קיבל את אמונת יהוה מיתרו שהיה קיני. אף־על־פי־כן דין הוא שאציין כי כל המקורות מעידים פה אחד על יחסי ידידות בין הקינים לבין מלכות ישראל בימי קדם, ואין לבטל במחי־יד את הסברה המונה את הקינים בין שבטי ישראל.

בעלי סברה זו מסתמכים כדרכם על פסוקים במקרא ועל תעודות עתיקות מחוץ למקרא, ואלו אני לשיטתי אלך: מלים, שמות, גלגוליהם והשתלשלויותיהם.

בתקופת ההתנחלות תקעה יעל הקינית יתד ברקתו של סיסרא שר צבא יבין מלך חצור. בתקופת שיבת ציון כרתה יהודית העבריה את ראשו של הולופרניש, שר צבא נבוכדנצר מלך אשור (אשור ונבוכדנצר הם כינויי הסחה לפרס ולמלכה). לבי סמוך ובטוח כי לפנינו אותו הסיפור עצמו בשתי מהדורות: האחת מהדורת בית ראשון והשניה מהדורת בית שני. ואם יעל הפכה ליהודית דייני.

ובסיום פרק הקינים של סיפורי אזכיר שלושה שמות ערים, המופיעים במקרא בזה אחר זה: קינה ודימונה ועדעדה. חשיבותה של שלישיה זו תתחוור לכם במערכה האחרונה והמכרעת, זו הקרויה בסיפורי “אפילוג”. לפי שעה איני מבקש מכם אלא שתשימו לב לשלושה שמות אלה ותנצרום בזכרונכם. הן לא רק בסיפור בלשים, כי אם גם בגדולים וטובים ממנו יש שפרט פעוט, שלכאורה נמסר כלאחר יד, מתגלה בסופו של דבר כגורם בעל חשיבות מכרעת בעלילת הסיפור ובחיי גיבוריו.

הגה

כל עוד עסקתי בקינים לא נתקשיתי לתחום תחומים לעצמי ולהימנע מפריצת גדרים. הסתפקתי בשורש קין, אף כי גדול ועצום היה הפיתוי להרחיב את היריעה, לכלול בה שרשים אחרים כגון קנה וקנא ולהשיח דברים מרתקים ומזעזעים על קנאה ועל קנין, ואפילו על קנים בקוף קמוצה כגון קנה־נשימה וקנה־מידה, קנה־סוף וקנה־רובה. לא עשיתי כן, אף־על־פי שחוה בכבודה ובעצמה גזרה את שמו של קין משורש קנה מתוך משגה שביומרנות אמהית (קניתי איש את אלהים). לא עשיתי כן אף־על־פי שרוב רובם של הפרשנים המסורתיים מסמיכים קין לקנאה ועל רקע זה מסבירים את הרצח הראשון בתולדות האנושות ממש כמעשה הפסיכולוגים בימינו אנו. לא עשיתי כן אף־על־פי שמבחינה אמנותית גרידא קוסמים לי מאד קני המנורה שבאוהל מועד ולא אחת נתאויתי לתארם כפתור ופרח כפתור ופרח. לא עשיתי כן משום שסבור אני כי איני רשאי לחרוג ממסגרתו של שלד מיבנה מסוים, וכל עוד עסקתי בקינים, חשתי, כאמור, כי אין זה למעלה מכוחותי להישאר בתחומה של מסגרת זו. ואלו עכשיו, בהגיעי אל ההגה אימה נופלת עלי ושוב איני בטוח כל עיקר אם אמנם אוכל לשלוט ברוחי. משול אני לחובב אמנות שהזדמן אל המוזיאון הבריטי או לגרגרן שהוזמן לארוחה סינית, שתפריטה כולל כחמישים־ששים מנות. זה מאבד את עשתנותיו למראה שפע המוצגים הרומזים לו מכל עבר וזה רוחו מתבלעת מן המטעמים המעלים את שלל ניחוחותיהם באפו.

הגה… לכאורה אין זו אלא מילה פשוטה ותמימה, אך… אל אלהים! איזה אוצר בלום גנוז בשלוש אותיותיה. מושגים מופשטים וחויות נפש, צער עולם ומחשבה צלולה וקרה, מתחים וניגודים, דברים והיפוכיהם, יחסי אנוש ויצירות רוח, רחשי לב ומערכי חברה.

גבירותי ורבותי! מימי לא עסקתי באדריכלות, אבל הפעם יכול אני לבנות היכלי נוי ולהקים ארמונות תפארת על גבי כל אחד ואחד מן המובנים המשתמעים משורש זה במפורש ומכללא. ברם, דוקא רחבות אינסופית זו היא שגוזרת עלי צמצום, שאם לא כן אין לסיפורי סוף, והרי בתחילתו הבטחתי לכם סוף, ולא עוד אלא סוף עליז ושמח.

אין לי ברירה איפוא אלא לדחוס את שדה השפעתה של המלה הגה אל תוך מיטת סדום של כמה הגדרות מועטות; ואת הארמונות וההיכלות על צריחיהם וקמרוניהם תבנו אתם, גבירותי ורבותי, כיד דמיונכם הטובה עליכם — אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שתכוונו לבכם. דין הוא שאציין כי בעשותי כן איני מחדש דבר בימינו, שהרי האמנות המודרנית כולה דורשת מן הצופה, מן המאזין ומן הקורא השתתפות פעילה — ולא סבילה כבימים עברו —ביצירה האמנותית, והיא הולכת ומגבירה את דרישתה עד שהצופה נעשה אמן והאמן הופך למין קטליזטור ותו לא.

והרי הרשימה לפניכם:

א. עיון (והגית בה יומם ולילה — יהושוע א' ח').

ב. דיבור (פי צדיק יהגה חכמה — תהילים ל"ז ל').

ג. השמעת קול סתם (כיונים הגה נהגה — ישעיהו נ“ט, י”א).

ד. פטפוט חסר משמעות (המצפצפים והמהגים — ישעיהו ח‘, ט’).

ה. ביטוי ברור הנשמע במפורש (הגיה, הגיית השם באותיותיו).

ו. מחשבה מעמיקה (הגות).

ז. רחשי לב והבעת רגשות (הגיון — שירי הגיון).

ח. מוסיקה (הגיון בכינור — תהילים צ"ב, ד').

ט. חשיבה נכונה ומאורגנת (הגיון — תורת הגיון).

י. הסרה, הרחקה, הזזה (הוגה מן המסילה — שמ“ב כ', י”ג).

י"א. הבל־פה, נשימה (כלינו שנינו במו הגה — תהילים ד‘, ח’).

י"ב. תורה (אין הגה אלא תורה — בראשית רבא, פרשה מ"ט).

י"ג. דקירה, חשיפת פצע במשמעות של זריית מלח על פצעים (היגו מכתה — איכה רבתי).

ואחרון אחרון חביב:

י"ד. מכשיר במכוניות, בסירות, בספינות, במטוסים ובשאר כלי רכב המשמש להטותם ולכוונם לכל עבר.

עיניכם הרואות כי במשיכת קולמוס אחת מניתי ארבע־עשרה משמעויות־יסוד לשורש הגה. מתוך שקיבלתי על עצמי את גזרת הצמצום נמנעתי מלנגוע בשרשים הקרובים לו קרבת דם כשאר בשר, כגון, יגה, נהג, נגה, ובמלים הנגזרות מהם: יגון, תוגה, נהג, נוהג, מנהג, מנהיג, התנהגות, נוגה וכו' וכו' וכו'…

רשות הדיבור, גבירותי ורבותיי לדמיונכם היוצר! ואני לא ארשה לעצמי אלא הערה אחת בלבד ואף זו אינפורמטיבית גרידא: המלה הגה במובנה המקובל ביותר בתקופתנו, שהשימוש בו כה שכיח בטכניקה המודרנית (מכוניות, ספינות, מטוסים!) מצויה לראשונה דוקא בפיוט מעריב ליום הכיפורים. האין זו ראיה ניצחת לקטביותה הפתטית של מלה זו, שהיא גיבורה של הפרק השני בסיפורי?

הי

מוצאה מנהי, ונהי מקורו בנהה. כל נהיה יש בה מן הנהי, כי אין אדם נוהה אלא אחרי הטמיר, הנעלם, שאינו ניתן לשגה. בתקופת גאותה של הקיסרות המצרית העתיקה עמד בראש הפנתיאון שלה האל אמון, שפירושו במצרית נסתר, נעלם, טמיר. משה רבנו התחנך בבית פרעה, מרד באלהי מצרים, והמליך את יהוה על העולם כולו. האותיות המרכיבות את המלה הי מהוות את ראשיתו של השם המפורש, את הנהיה אחרי הטמיר, הבלתי מושג.

יש סבורים כי שתי אותיות אלה הן הן השם המקורי, היסודי, הקדום של בורא העולם: יה! שכן “יה!” היא קריאת התלהבות ראשונית, קמאית, ספונטנית, פרימיטיבית, ואולי אף ההגה הראשון שהאדם הקדמון הוציא מפיו בשוותו לו משמעות מושגית, צליל שנעשה ברבות הימים לאבי אבות אבותיהן של המלים ההגויות והכתובות, יסוד מוסד ללשון בני האדם על שבטיהם ואומותיהם, זו הלשון שהיא — אחרי ככלות הכל — מותר האדם מן הבהמה, מותר יחיד ואין בלתו.

יה — וה — מפרידים בעלי הקבלה. ובימיו של שבתי צבי אמרו כי הגאולה תבוא כשהה’א שבשם המפורש תתחבר עם הוו', אלא שלפני כן יבואו חבלי המשיח ו“אוי למי שיזדמן כאשר יתבע האריה הגדול את נקבתו” — כמאמר הזוהר.

בימיו של שבתי צבי דיברו בלשון מסתורין דתית ובימינו אנו מדברים בלשון סמלים אמנותית. בימיו של שבתי צבי כתבו על חבלי המשיח ועל הגאולה ובימינו אנו כותבים על השואה ועל תקומת העצמאות העברית. אשר לאריה הגדול התובע את נקבתו, הריני שומר עוד אמונים לעקרוני, עקרון המלים, ומביע אותו הרעיון בדרך נועזת של מתמורפוזה מילולית. כיצד?

חוקרי המקרא טוענים כי אל האותיות “הו” נתוספה אלף, ומתוך כך משמשת המלה “הוא” גם בהוראת שם אלהים. “ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה” (ישעיהו מ"ג י'). “אני הוא ואין אלהים עמדי” (דברים ל“ב ל”ט). ואנכי אומר: כשם שהקדמונים הוסיפו אלף להבהרה השניה של השם המפורש (הו), כך נבוא אנו ונקדים אלף להברה הראשונה (יה). וכיון שעוד בראשית סיפורי רמזתי על הזרימה מן הקוטב השלילי אל החיובי, רשאי אני לנצל את מושגי ספר הזוהר המסמלים את כל הרע והשטני בשמאל ואת כל הטוב והאלהי בימין ולקרוא את התוצאה שנתקבלה לאחר הוספת אלף אל יה (איה), משמאל לימין, דהיינו היא. לפיכך נוטל אני חירות לעצמי ובחרדת־מה מסיים פרק זה באותיות ה’א יו"ד אלף — היא. ואף שמיד לאחר מעשה זה מצטופפות במוחי היוקד דמויות של נשים ואמהות ועמן אסוציאציות של זריעה, נביטה, צמיחה, לידה ותחיה (עשתורת, איסיס, אפרודיטי, מרים; תמוז, אוסיריס, אדוניס, ישו), איני חושש לא מפני האלילות ולא מפני הטמיעה ואף לא מפני הכפירה, שכן דוקא בתלמוד ובמדרשים משמשות הי והיא בערבוביה, ועיין מארכוס יסטרוב, עמ' 336.

A Dictionary of The Targumim, The Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature, Pardes Publishing Hause inc. New York,1950.

אפילוג

לילה אחד באתי לתל־אביב. לא זו שעל נהר כבר כי אם זו שעל גדות הירקון. הלכתי אל מועדון התיאטרון. ישבתי משמים עד שהופיע אריק לביא ושר את שיר הסלע האדום. משום מה נזכרתי בבלעם ובברכתו לקיני: איתן מושבך ושים בסלע קנך. מיד נתישבה עלי דעתי והתחלתי סוקר את הנוכחים. זוג צעיר ישב מולי. בן הזוג הציץ בשעון ורמז בעיניו אל בת זוגו. קמו שניהם ויצאו החוצה. יצאתי אחריהם. היה ליל סתיו צונן ובהיר. הכוכבים הבהיקו כמו בחלל החיצון על פי תיאורו של גאגארין. ממרחק נשמעה המייתם של גלי הים. הם ישבו בג’יפ.

רציתי בטרמפ. שאלתים:

— לאן אתם?

— לדימונה.

— לא לקינה ולא לעדעדה?

שניהם התבוננו בי בתמיהה רבה. לאחר מכן נתנו עיניהם זו בזו ופרצו בצחוק.

התעלמתי מצחוקם.

— אתה עובד שם? — הוספתי לשאול.

— כן.

— מה אתה עושה?

לא ענה לי והתניע את הג’יפ. ידו האחת אחזה בהגה והשניה חיבקה את בת זוגתו.

אמרתי בלבי: הלה מהנדס והוא עובד בכור האטומי.

הג’יפ זע.

— קינים והגה והיא — מלמלתי ועקבתי בעיני אחרי הג’יפ המתרחק. הדלקתי סיגריה ושאפתי לקרבי את עשנה. ותהי בפי כדבש למתוק.

---

הנרקיס

מאת

יצחק אורן

א

תחילתה של הפרשה בימי מלחמת השחרור בירושלים הנצורה. תקופה פאתיטית ביותר, לית מאן דפליג. אך אני… את חטאי אני מזכיר היום: באותה תקופה שספינת ישראל טולטלה על פני גלים זדוניים, כשטובי בניה חירפו נפשם להדוף את הפולשים המתנכלים לאומה ולתקותה, באותם הימים של אימה וגבורה לא זכיתי להשכיר חרבי מדם משנאי. לא הכרעתים לטבח, רגלי לא דרכו על ראש פרעותמו – על כל פנים לא במישרים, שכן רוב הימים עשיתי בחדר קטן גדוש תיקים, וברדת השמש הוספתי לעבוד לאורה של פתילה המושחלת בנקב גרוש של ממשלת פלשתינה (א"י), כשבין אצבעותי נתון אותו כלי יחיד ומיוחד שאני שולט בו שליטה גמורה: הקולמוס.

לא כאן המקום לפרט את הגורמים שהכריעו את הכף ונתנוני בין עובדי הקולמוס אף באותה תקופה נסערת. אפשר שכך נתגלגלו הדברים מחמת גילי, שאמנם עדיין לא היה מכובד, אבל כבר אז מרוחק היה מגיל ההתבגרות, ואפשר מחמת הבדיקה הרפואית שהעלתה מה שהעלתה וייתכן שלא היה כאן ענין של סיבה ומסובב אלא סתם צירוף נסיבות שאין לאדם שליטה עליו. כשלעצמי סבור אני שכל שאר הכלים, החל בפטישים וכלה בתותחים, סולדים מן המגע באצבעות ידי – אצבעות דקות, צרות, כמעט פריכות, ומבעד לעורן השקוף מכחילים הורידים בראוותנות נטולת בושה. עכשיו עמדתי והפכתי את קולמוסי מקולמוס אזרחי לקולמוס צבאי וקיימתי בו כל מה שנצטויתי לקיים.

יש אומרים כי מלחמה מודרנית רובה מעשי קולמוס ומיעוטה מעשי כלי זין. כל האומרים כך ודאי לי שהנחתי דעתם בתרומתי למאמץ־המלחמה, אך דומה כי בימים ההם היו רבים שסברו אחרת. לפיכך נתקבלה יום אחד פקודה שלפיה נצטוינו כולנו – כלומר כל אותם הבחורים שישבו בחדר הקטן וחרקו בקולמוסיהם – לצאת למשלטים לשבוע ימים, “וכיתתו קולמוסיהם לרובים ועפרונותיהם לסטנים”, פסק אחד מבינינו שהיה בקי בנביאים אחרונים.

בעיניו של חייל צה"ל בימינו יהיו הדברים תמוהים, שהרי צבאנו כיום צבא מאורגן, מאומן וממוקצע, התקן תקן והמצבה מצבה. כל משימה יש לה מומחה שלה, כל תפקיד מוגדר בבהירות ובדיקנות כיאות לצבא מודרני, וכיון שהוכשר אדם לתפקידו שוב אינו זז ממנו; ואילו באותם הימים עדיין היו הגבולות מטושטשים, הפגזים שרקו בחוצות, והצבא ספק חבורת פרטיזנים שנחלצו למלחמת מצוה, שתאריהם לא תארים, תפקידיהם מוגדרים במעורפל וזה נכנס בתחומו של זה.

חלפו הימים ההם! ואם סיימתי את הפסוק בסימן קריאה, לא עשיתי כן אלא משום שמבקש אני שהקורא יחוש באנחת הגעגועים הצפונה בו. ככל בן תמותה אף אני גאה על הישגיה הכבירים של האנושות בחצי מאתנו, הישגים שבאו לה בזכות ההתמחות המקצועית. ואף־על־פי־כן מתפלץ לבי בקרבי לנוכח מפריח לווינים, שמימיו לא שמע איך שרה איוב עם האלוהים, או חוקר דגול החודר אל כל סבכי השגב המילולי של “האמלט”, ואלו נוסחת חוק הגראויטציה נשתכחה ממנו עוד בילדותו. רואה אני אותם בגודל מומחיותם, ונפשי תכלה אל אריסטו ואל פראנסיס ביקון ואל ליאונרדו־דה־וינצ’י שקיפלו בקפלי אדרותיהם את דעת דורם והדורות שקדמו להם, אם משום שהדעת היתה אחרת ואם משום שהדורות היו אחרים.

אך מי אני ומה אני כי אשנה ממנהגו של עולם. מימי לא התיימרתי לעשות כן, וכל זמן שהעולם אינו כופה עלי לשנות ממנהגי – רב לי.

ב

למחרת היום הוסענו למשלט. הפקודה לא דייקה בלשונה, שכן באמת הובאנו לעמדה בטבורה של ירושלים. טבורה של ירושלים נחתך על־ידי גבול, ומשני עבריו עמדו חילות חמושים ושטח הפקר עדיין לא נחתם ביניהם, כך נמצאנו כולנו משוכנים בדירה שנעשתה עמדה לאחר שדייריה נטשוה.

אפילו רחוב של ממש לא הפריד בינינו לבין עמדותיהם של הערבים, ואף־על־פי־כן לא נתארע דבר בכל אותו שבוע ששהיתי בעמדה. אדרבה, השעמום והבטלה הוגיעונו עד דכא, והחברים בילו רוב זמנם במשחקי קלפים, להלכה בהסתר ולמעשה בגלוי. רק מאפס מעשה היו קרבים מדי פעם בפעם אל רבדי השקים שחסמו את החלונות והציצו בעד לחרכים שהותקנו במיוחד לתצפית. כיון שמשחק הקלפים לעולם אינו מפיג את שעמומי אלא מגבירו, לא נצטרפתי לחבורה והייתי מהלך שפי בחדרים העזובים וסוקר את החפצים שנשארו בדירה.

ניכר היה כי רוב החפצים באו לה למשפחת הדיירים בירושה – בכלל זה המזווה המזוגג, פמוטות הכסף, וכלי מתכת המיועד, כפי שהוסבר לי, להבדלה. הספרים היו תורניים ברובם. דפדפתי בכמה מסכתאות של סדר נזיקין (ש"ס וילנא) אך למגינת לבי לא מצאתי בהן את ידי ורגלי. אותה שעה קיבלתי עלי כי בבוא היום, כפי הנראה לאחר שאפרוש לקצבה, אקדיש עתותי לתלמוד, כדי להעמיק שורש בתרבות ישראל.

לפי שעה משכתי ידי מן הש"ס והוספתי לחטט בין הספרים מתוך תקוה שישחק לי מזלי ואמצא ספר שאוכל לעיין בו ולהחיש קצב זחילתו העצלנית של הזמן.

ואכן תקותי לא נתבדתה. מאחד המדפים שליתי ספר בעל מידות, מודפס בכתב רש"י, חוץ מן השער התנוססו בו אותיות אשוריות, שרובן נצטרפו למלים המפארות את מחבר הספר בנוסח רבני ובלא מעצורים שבצניעות יתרה. כשביקשתי להחזיר את הספר למקומו חשו אצבעותי בחפץ שהיה מונח מאחורי טור הספרים. תקעתי את כף ידי ברווח שנתהווה והוצאתי ספר, שונה בתכלית מכל ספר שנזדמן לידי עד כה בספריה זו: ממדיו כשיעור של חוברת, דפיו דקים, כריכתו ניורת ולשונו גרמנית בכתב גוטי קוצני.

הגרמנית שלי אינה רהוטה כל עיקר, אף־על־פי־כן שמחתי על הספר כמוצא שלל רב. לקחתיו אל מיטתי ושקעתי בקריאה.

ג.

לכאורה אין טעם להביא בסיפור תוכנו של ספר אחר, שהרי אין טוב מלכוון את הקורא אל המקור עצמו. ואולם הפעם דומה איני פטור מכך. הרבה פעמים באו אלי בעטיו של הספר, ובידי אותם הקוראים, שיאריכו רוחם ויקראו סיפורי עד תומו, מניח אני את ההכרעה, אם יש קשר סמוי או גלוי בין המאורעות המופלאים שאירעו לי לבין תוכנו של ספר זה. לפיכך עלי להרצות בקצרה את הכתוב באותו ספר.

ובכן שם הספר “הנרקיס”. תחילה סבור הייתי שאין לפני אלא פרק מתורת הצומח; ואמנם פותח הספר בהגדרת הנרקיס ובתיאורו, ומתוך כך מסתבר כי הוא צמח בר בעל בצל, פרחיו גדולים ולבנים, והם ניכרים בעטרתם הצהובה הדומה לספל ומפיצים סביבם ריח חריף ונעים; אלא שמיד לאחר מכן מפליג הספר מתחום הבוטניקה לעולמות מסתוריים הרחוקים ממדעי הטבע כרחוק מזרח ממערב. כאן המקום לציין כי מרחק זה נוצר בעיקר בתקופתנו, ומן הספר עצמו אתה למד כי בימים עברו היה המרחק קטן, ויש שלא היה מרחק כל עיקר, שכן העולמות השונים עמדו סמוכים זה לזה וסיעפו שלוחות זה לתוך זה.

והנה ביקש הספר למצות כל משמעיה של המילה נרקיס והרחיב את הדיבור על כל המושגים המסתעפים ממנה החל בנרקסיזם שבתורת פרויד וכלה ב “נרקיס וגולמונד” להרמן הסה. אפילו אותו עבד רומי משוחרר, שקלאודיוס העלהו לגדולה ונירון קיסר הוציאו להורג, לא נפקד מקומו, שכן נרקיס היה שמו.

דבר שאין צריך לומר כי חלק ניכר של הספר הוקדש למיתוס היוני על האלה אכו שחשקה נפשה באל נרקיס, וכיון שלא השיב לה אהבה, נשבעה נקם והביאה עליו כליה. מעשי כשפיה גרמו לו לנרקיס היפהפה שישקיף במי הנהר ויראה בהם את בבואת עצמו. נתאהב נרקיס עד שיצאה נפשו באהבתו אל עצמו, ובמקום אשר עמד וצפה בהנאת כיסופים בצלמו עד שנמוג כליל, בעצם המקום ההוא צמח הפרח ששמו נקרא עליו.

להלן בא פירוט זני הנרקיס בלשון הגרמנית ובלשון רומי. לא כאן המקום לחזור על פירוט זה. אזכיר רק זן אחד ששמו קסם לי ביותר: Narcissus Poeticus, היינו הנרקיס הפיוטי. מסתבר כי זן זה הוא אחד הנפוצים ביותר בעולם.

מכאן ועד סופו של החלק הראשון חוזר המחבר ודן במיתולוגיה היונית. סבור הוא כי אגדות הפרחים המצויות במיתולוגיה זו, עלילות גיבורים עולי־ימים ויפי־תואר, שקיפחו חייהם ונהפכו לפרחים מרהיבי עין, מקורם בקורבנות אדם שהקריבו השבטים הניאוליטיים מתוך שהאמינו בקיום קשר הדוק ומסתורי בין האדם לבין האדמה, וכשם שדמו של האדם ניזון מפרי האדמה כך ניזונה האדמה מדמו של האדם. בשחר התהוותה של החברה האנושית היו השבטים מקריבים את מיטב בניהם לאמא־אדמה ומרוים עפרה בדמם. לימים נתעדנה התרבות, דמוני הטבע הפכו לאלי האולימפוס, שבטי הפראים לבני יון המהוללת. קורבנות אדם היו לתועבה להם. אף־על־פי־כן עדיין היו היונים סבורים כי הפרחים הנאים מגלמים בתוכם את ישותם של גיבורי קדם, שאם לא כן מהיכן בא להם יפיים. נפשם העדינה של בני הלאס סירבה־סלדה מלתארם כקורבנות בידי אדם והפכתם לקורבנות הגורל.

זה או מעין זה היה סיום חלקו הראשון של ספר הנרקיס.

החלק השני שונה ממנו תכלית שינוי. קודם־כל בכמותו. זה משתרע על פני חמישים עמוד, וזה אינו תופס אפילו עמוד אחד. זה ריח מדע ומחקר נודף ממנו, וזה יש בו יומרה אמנותית. אפשר שאינו אלא שיר, שהרי בימינו רבו השירים המתפרצים מפני חבריהם, ואין איש יודע על שום מה שיר נקרא עליהם. אם שיר הוא, ברי לי שיש לשייכו לליריקה מודרנית, שכן כולו כתוב בלשון המדבר, והנרקיס אינו נזכר בו כלל. אך מתוך הקשר הדברים בחלק הראשון רשאים אנו להסיק כי ה“אני המדבר” הוא הנרקיס עצמו.

בהמשך הסיפור יווכח הקורא לדעת כי בעל־כרחי ניתנה לי הזדמנות “נאה” (כולא אני את המלה “נאה” במרכאות, וגם טעמה של כליאה זו יתברר לקורא בהמשך הדברים) לעיין ימים ארוכים בספר הנרקיס, להפוך בו עד שאותה יצירה מפוקפקת הכלולה בחלקו השני נקלטה במוחי. לפיכך יכולני עכשיו להביאה כאן בשלמותה, אף שמסיבות שאינן תלויות בי אין הספר נמצא תחת ידי. ערב אני כי איני מוסיף ואיני גורע דבר. אפשר שהתרגום לקוי במקצת, אך מובטחני שאינו פגום יותר מרוב התרגומים בימינו.

למזלו של הקורא היצירה קצרה, וזו לשונה מלה במלה:

"חשתי את דקירת הזריקה. אזני קלטה ברור את דברי הרופא. הוא אמר: הניחו לו אין תקוה.

הקיפוני עיניים עטורות עיגולי ארגמן.

ניסיתי לחייך.

החיוך ניתק משפתי והפך למעטה ערפל. כל היקום צלל בשכחה עמוקה מני תהום. עברה תקופת זמן שאין לו שיעור. היש הפך לאין, והאין שאף להבקיע את האפלה ולהגיע אל האור.

האין הצמיח גבעול.

גבעול ענוג ורך השתער על אדמת טרשים נחושה. פרץ נבעה בעפרה.

פתחתי גביעי פישקתי עלעלי, רחצתי כותרתי בקרני השמש.

באה הנערה וקטפתני.

מעל קברי קטפתני.

מבין אצבעותיה נשאתי תפילתי אליה:

אל תשליכיני לעת עלומים. תניני אגרטל ואחיה, ולו יום אחד בלבד.

הנערה ענתה כהד¹ :

– גם מות לא תמות גם חיה לא תחיה.

היא לא שעתה לתפילתי ונתנתני בין דפי ספר ליבשני".

קראתי את היצירה ופני נתכרכמו. אפשר שהחלק הראשון לא היה בו כדי להניח דעתו של מדען לפי שהוא מערבב מין בשאינו מינו ומשלב אגדות ודברי הבאי בסקירה בוטנית, אך נעלה מכל ספק הוא כי האלגוריה הקלוקלת שבחלק השני היה בה כדי לעורר סלידה בכל אדם המתיימר להיות בעל טעם באמנות וספרות.

וכמו לספות חטאת על חטאת החליט פלוני בעל לב רגש להמחיש את התיפלות במעשה של ממש: בין העמוד האחרון של הספר, לעמוד שאותו שיר־לא־שיר מודפס עליו, לבין כריכת הניורת נמצא פרח מיובש.

החזרתי את הספר למקומו מאחורי הספרות התורנית וגמרתי בלבי לקחת חלק במשחקי הקלפים, אלא שכבר אחרתי את המועד. כתה אחרת באה להחליפנו בעמדה ואנו הוחזרנו אל בתינו ואל משרדינו.

כשעמדה המשאית הצבאית לזוז ממקומה צווחתי “רגע, רגע!”, וקפצתי ארצה. כל עוד נפשי בי חשתי אל הספריה, תחבתי ידי אל מאחורי שורת כרכים כבדי משקל, לקחתי את חוברת הנרקיס וטמנתיה בכיסי. חיילי הכתה המחליפה נעצו בי מבטי תמהון.

כשיצאתי החוצה נוכחתי לדעת כי המשאית הסתלקה. אנוס הייתי איפוא לעשות את כל הדרך אל ביתי ברגל.

אותה שעה סבור הייתי כי נענשתי על גניבת החוברת וריציתי את ענשי בו במקום. לימים נתברר לי כי גישתי אל בעיית השכר והעונש היתה אופטימית מדי.

ד.

חלפו עשר שנים.

גופי העלה שומן, נפשי נתעשרה בכמה נסיונות, ורוחי אולפה בהגיונות שלא ידעתים קודם, רובם שאולים מכתבי גדולים וטובים ממני ומיעוטם פרי פיתולי מוחי שלי. אף בחברה רכשתי לי מעמד מה. אויבי סבורים היו כי אין אני ראוי למעמד זה, ואילו ידידי טענו כי ראוי אני למעמד נעלה ממנו. בדרך כלל היתה דעתי כדעת אויבי פרט לרגעי דכאון ודכדוך נפש שבהם הייתי נוטה לדעתם של ידידי. בספרייתי נוספו כמה כרכים – באחדים מהם ידובר להלן – ומשפחתי גדלה אף היא. רק אצבעות ידי נשארו כשהיו, דקות וצרות וורידיהן נשתקפו מבעד לעור. מכאן שקולמוסי היה עדיין כלי עבודתי היחיד.

ואמנם היה קולמוסי בידי בשעה שנכנס אלי אדם שלא הכרתיו קודם לכן.

היה זה אברך צעיר מן החרדים, שלחייו נפולות, פניו צהובות, עיניו נטולות גון אך מבהיקות (אותו בוהק מופלא השופע מעצמים נטולי גון), וזקנקן מסולסל רך בשנים מעטר את פרצופו.

הוא נכנס במורך־לב וכבש עיניו בקרקע. לאחר שתיקה ממושכת למדי הפזיל בי מבט ושאלני לשמי.

סחתי לו את שמי והורתי לו על כורסה שממולי.

הוא ישב. לא כדרכם של הבריות השוקעים בכורסא לרווחתם ולהנאתם אלא כמי שכפו עליו את הישיבה בעל כרחו. בקצה הכורסה ישב וזקף גבו.

– המ… המ… אדוני… היה בימי המצור בדירתו של שורבך?

מימי לא שמעתי את שמו של שורבך. אף־על־פי־כן נשמעתי לקול התבונה ונמנעתי מלשאול מי הוא שורבך.

– שאלתך אינה מובנת לי – אמרתי.

– אני הוא בן נכדו של רבי ישראל שורבך – הכריז הבחור על עצמו, ושוב לא כבש את פניו בקרקע. הישיר בי מבטו, ומשהו מעין גון נסתמן בעיניו.

ברור היה כשמש כי רבי ישראל שורבך היה רב גדול בישראל ואנוכי לא ידעתי. שוב נצטערתי על שאיני מעורה כדבעי בתרבות עמי: אף כי זקנתי בעשר שנים, עוד רחוק הייתי מגיל הקיצבה. אמנם עשר שנים אלה לא נתבזבזו לריק. עכשיו מצוי היה בספרייתי ש"ס וילנה בהוצאת “תורה לעם”, שהופץ על־ידי אחד מעיתוני הערב.

עתה הגיע תורי להמהם ולכעכע. בתוך כך הלך ונתעזז לבו של הבחור.

– להוי ידוע לך אדוני – פתח בנחת אך בתקיפות – כי בסכנת נפשות הצילה משפחתנו את ספרייתו של רבי ישראל שורבך מידי הנאצים, ימח שמם, ואני היורש היחיד. כל ספריו ברשותי.

ניסיתי להעמיד פני נרעש. איני יודע אם עלה הדבר בידי. מכל מקום, הבחור לא שם לבו להבעת פני.

– כל ספריו – המשיך – פרט לשתי הבבות שבסדר נזיקין. – הוא הטיל בי מבט נוקב וחודר.

מבט זה העלה משום מה את חמתי. הזדקפתי.

– אדוני – אמרתי לו ברוגזה מאופקת – אני איני נוהג בדרכי עקיפין כלפי זולתי, ונפשי סולדת כשהאחרים נוהגים כך כלפי אני. אמור נא בגלוי ובקיצור, מה הביאך לכאן?

הוא נתרווח בכורסה, שולי מגבעתו המעוגלת נתקלו במסעד, והמגבעת נפלה מראשו. שלח ידו והרימה אך לא חבשה שנית: כיפה שחורה כיסתה את פדחתו.

דרך ישיבתו בכורסה, בשעה שאני הקשיש ממנו כמעט פי שניים עומד זקוף ממולו, וכן דרך דיבורו היה בהם עכשיו ממידת השחצנות. סקרתיו מכף־רגל ועד ראש, חמתי מחלחלת בי ונמהלת בתמיהה על מעבר חריף זה ממורך לב לשחצנות.

– מה הביאני לכאן? – סח נכדו של רבי ישראל שורבך במהורהר. עיניו קיבלו סוף סוף גוון מוגדר: הן היו חומות – למה באתי? בעוונותינו הרבים נתרגשה פורענות על עיר הקודש ודירתנו נהפכה לעמדה. כיון ששהו בה חיילי ישראל, רחמנים בני רחמנים, לא שלחו יד ברכושנו. משהחזירנו הקדוש־ברוך־הוא אל ביתנו מצאנו כי הכל עומד על מכונו, פרט לש“ס. הש”ס של רבי ישראל שורבך היה לקוי בחסר: ראשיתו של סדר נזיקין, דהיינו בבא קמא ובבא מציעא נעלמו ואינם. חקרנו ודרשנו עד שמצאנו עד־ראייה שהסיח לנו דברים כהויתם. במו עיניו ראה כי אחד החיילים קנהו במשיכה. ידעת ולא מצאת אל תאמין. עשר שנים תמימות לא נחה דעתי עד שבעזרת השם נודע לי כי אתה האיש. כן. אתה האיש – סיים בפאתוס של נתן הנביא.

רוגזי הופג כהרף עין.

– ח־ח־ח – – פרצתי בצחוק גדול – אני מבקש את סליחתך. אכן חטאתי,עויתי, פשעתי. אני מודה ומתודה: קניתי במשיכה. או שמא נקרא לילד בשמו ג־נ־ב־ת־י. גנבתי ספר, אם חוברת עלובה זו ראויה לכינוי נכבד כזה. פחז יצרי ונתפתיתי – תוך כדי דיבור אצתי אל הכוננית ונטלתי בידי את ספר הנרקיס. עשר שנים לא נגעתי בו, ואף־על־פי־כן מצאתיו על נקלה – הרי שלך לפניך אדוני. ואם רצונך בדמי שימוש הריני מוכן ומזומן לשלמם. עיניך הרואות כי טעות בידך, לא סדר נזיקין ולא שום סדר אחר. אדרבה, ספר לועזי שכולו אי־סדר לדעתי. טול נא את ספרך יחד עם הפרח המיובש הנמצא בתוכו – עלעלתי בחוברת כדי למצוא את הפרח והעליתי חרס בידי. הפרח לא נמצא. חזרתי ועלעלתי, הפרח נעלם – סליחה, כרגע איני מוצא אותו משום מה, ודאי נשר במרוצת השנים. אבל זכור לי היטב כי היה כאן פרח. פרח מיובש – מדברי נשתמע זלזול, אך בעומק לבי חשתי מועקה בשל היעלמו של הפרח. איני יודע אם מועקה זו היה בה מתחושת הבאות או סתם רגש אי־נעימות המלוה כל אבדה, אפילו אין לה ערך של ממש – על־כל־פנים מוכן אני להחזיר לך פרח חי תמורתו. במו ידי אקטפנו לך. ואם תרצה לייבשו הרשות נתונה. אשר לש“ס וילנה הרי יש לי ש”ס משלי.

זכורני כי אזני קלטו נימת גאוה בקולי.

בן נכדו של רבי ישראל שורבך חייך. התנהגותו נכנסה עתה לשלב שלישי: שלב של בוז. כזכור קדמו לו שלבי המורך והשחצנות. חיוכו היה חיוך של בוז.² שוב חשתי אל הכוננית ושוב הוצאתי ספר – כרך של ש"ס וילנא בהוצאת תורה לעם, שהופץ באמצעות עיתון־ערב ושהכיל את שתי הבבות הראשונות. פתחתי את הכרך ומיד לאחר עמוד השער מצאתי את הפרח המיובש. כן, ללא צל של ספק: אותו הפרח, כפי הנראה פרח הנרקיס, אף שלאמיתו של דבר לא טרחתי עד היום לקבוע את זהותו הבוטאנית של הפרח שיובש בספר הנרקיס. עוד אני תמה על תגליתי והופך את עמוד השער לכאן ולכאן, והנה קלטה עיני בזויתו הימנית העליונה של אותו עמוד כתובת באותיות גדולות ובכתב יד מיוחד חד במינו. אילו גרפולוג הייתי, ודאי הייתי מגלה בבעליו מידה יתרה של רחבות לב. האותיות היו מסולסלות ומקושרות זו בזו, אך ניתן לצרפן בנקל לשתי מלים ברורות למדי: ישראל שורבך.

הטלתי מבט³ תוהה בבן נכדו של זה. מובטחני כי מבט מעין זה הייתי מעניק לקוסם, מעונן, רב־מג, אילו עמד נכחי.

חיוכו של הלה שוב לא היה חיוך של בוז, אלא חיוך של נצחון. כתמי סומק פרחו בלחייו הצהובות.

אם איני טועה, סיזאן הוא שמרבה להשתמש בציוריו בצירוף זה של אדום וצהוב.

ה.

המאורע שתואר לעיל היה ראש וראשון לסדרת מאורעות תמוהים ומופלאים, שמכאן ואילך נתארעו זה אחר זה.

אמנם במרוצת הימים ניתן לבאר כמה מהם על דרך ההגיון ולתתם ענין לחוק הסיבתיות – בין שחוק זה שולט על ההתרחשויות בעולם ובין שהוא מושל בכיפה רק על מערכי לבנו – אך רובם נשארו תמוהים ומופלאים, ואין הסבר להם עד היום.

אפתח במאורע שבסופו של דבר נסתבר על דרך ההגיון, היינו בענין הפרח שנדד מספר הנרקיס אל סדר נזיקין.

לאחר חקירה קלה נתברר כי באחד מאותם ימות הסיוד והשיפוץ העונתיים הנושאים פירות לעתיד ובינתיים הופכים את ההווה לפורענות נתקלה אשתי בספר הנרקיס וגילתה בו את הפרח. כסבורה היתה שלא מן התבונה הוא להחזיק פרח מיובש בתוך ספר קטן שכריכתו דקה, והעבירתו לאחד מכרכי הש"ס שמימדיו גדולים וכריכתו עבה.

כיון שנדידתו של הפרח נפתרה בדרך קלה ניסיתי למצוא פתרון סביר גם לכתובת המסתורית, כלומר חתימתו רחבת־הלב של רבי ישראל שורבך.

מיציתי את כל כושר החקירה והדרישה שבי והעליתי סברה מתקבלת על הדעת, והיא: הש“ס שהוצא לאור בהוצאת “תורה לעם” והופץ באמצעות עיתון ערב אינו אלא צילום של ש”ס וילנה המקורי. ייתכן איפוא כי הכרך שימש מקור לצילום זה אמנם היה מספרייתו המהוללת של רבי ישראל שורבך ומתוך כך צולמה גם חתימתו.

ימים רבים חזרתי על פתחיהם של מו"לים ובתי דפוס אופסט עד שעלה בידי להתחקות על עקבות המקור ולבדקו. הבדיקה לא העלתה מאומה: שום חתימה לא היתה מצויה במקור.

רק לאחר מעשה עלה בדעתי כי היתה לפני דרך קלה יותר, שהרי יכולתי לבדוק כמה טפסים אחרים של אותו כרך הש"ס בתוצאת “תורה לעם” ולראות אם ישנה חתימה עליהם או לאו. מדוע לא בחרתי בדרך זו? לאלוהים הפתרונים. אפשר משום שכל באי עולם נחלקים לשני סוגים: ההולכים בדרכים הקלות והמשתרכים בתוהו לא דרך.

לאחר שהעליתי חרס חזרתי לביתי ושוב פתחתי את הכרך שבספרייתי. לא האמנתי למראה עיני: לא פרח ולא חתימה. שניהם נעלמו ועקבותיהם לא נודעו.

למען הדיוק עלי לציין כי הפרח הותיר מישותו בצורת אבקה קלה שהיתה פזורה על פני עמוד השער, ואלו החתימה היתה כלא היתה. הזוית הימנית העליונה של עמוד השער היתה חלקה נקייה וטהורה למעלה מכל חשד של כתובת או חתימה בעבר.

תחילה עלה בלבי חשש שמא הוחלף הכרך בטופס אחר, אך מיד חזרתי בי מהשערתי זו שהרי שיירי האבקה האפורה של הפרח לשעבר הם שהעידו כמאה עדים כי איני מחזיק בידי אלא אותו הטופס עצמו.

מה אומר ומה אדבר! שאלתי באפוד ובטרפים, דהיינו הכימאים ובבוטניקאים, שמא קרני השמש או העדרן של קרני השמש גרמו לתופעה מוזרה זו, או שמא תהליך כימי מסוים היה עשוי להביא לידי כך. הללו חייכו ונענעו בראשיהם. אשר לפרח – סחו לי – אין תמה בדבר. אדרבא, לפלא היה בעיניהם איך לא נתפורר עוד קודם לכן, ביחוד בשעה שאשתי העבירתו מספר לספר, ואלו לגבי הכתובת לא היה כל הסבר ולא יכול היות. אין כתובת או חתימה נעלמת מאליה בלי להשאיר סימן. ניכר היה שלא האמינו לי.

לא האמין לי גם השופט שבפניו נתברר משפטי, שכן בן נכדו של רבי ישראל שורבך לא טמן ידו בצלחת ותבעני לדין.

מעיד אני עלי שמים וארץ שגם בבית הדין לא הוצאתי דבר שקר מפי: אמרתי את האמת, את כל האמת ורק את האמת. אך השופט המלומד לא נתן בי אמון בדברי. אדרבה, את הנמקת פסק דינו פתח במימרה שנשתמעה באזני כהערה עוקצנית כלפי, לאמור: במופלא ממך אל תדרוש. ועל המימרה הוסיף את הפסוק: הנסתרות לאדוני, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם.

יש להניח כי השופט היה בר־אורין ומעורה בתרבות הדתית של ישראל סבא, אף ששפט על פי החוק החילוני של מדינת ישראל הצעירה.

אשר לנגלות – פסק – הרי העובדות ברורות ואינן משתמעות לשני פנים. הנתבע אינו מכחיש כי ברשותו היה כרך של ש“ס אשר בשערו התנוססה חתימתו של רבי ישראל שורבך. כיצד נתגלגל הכרך לידו? גם דבר זה אינו מוקשה נוכח שהייתו של הנתבע בדירת נכדו של הרב בימי המצור. אשר להיעלמה של החתימה, הרי אין זה מעניינו של בית המשפט אלא מענינה של המשטרה לחקור בדבר. אפשר שהכרך הוחלף ואפשר שהחתימה נמחקה בידי בשר־ודם. מכל מקום לבו של השופט היה סמוך ובטוח, שהנתבע מנסה לאחז את העינים בספר גרמני על נרקיס כדי להמעיט את חומרת הפשע. שלא הרי ספר קטן ודל־ערך כהרי כרך של ש”ס עתיק־יומין הנושא חתימתו של רב וגדול בישראל, שהוא כקנין היסטורי בימינו. וחיזוק לדבריו מצא השופט המלומד בעדותם של התובע ואביו. שניהם הכירו כל ספר וספר בספרייתו של הרב הגאון – ספריה שנתגלגלה להם הזכות לרשתה – ושניהם קבעו קביעה חד־משמעית כי ספר הנרקיס מעולם לא היה ולא יתכן שיהיה בין ספרי הרב, זכרונו לברכה. אין להימנע ממסקנה כי קביעה זו מתקבלת על הדעת לחלוטין.

הורשעתי בדין. כיון שסירבתי לשלם לתובע את הנזק שהוטל עלי פסקו לי שלושה חדשי מאסר. איני יודע מדוע, אך מכל ספרי בחרתי בספר הנרקיס לקחתו אל בית האסורים ושעות ארוכות עיינתי בו בכלא. לא אכחד: הנאה מרובה גרם לי שם הספר, ואפילו אותו שיר קלוקל שבסיומו, תיפלותו פחתה בעיני. גדולה מזו: קטפתי פרח, ייבשתיו ונתתיו בין דפי הספר במקום הפרח שנעלם. הפעם יגעתי עד שזיהיתי את פרח הנרקיס על פי התכונות המפורטות בספר. ולא עוד אלא דייקתי לקטוף דוקא את הזן המתקרא: Narcissus Poeticus..

כל הרוצה בכך הרשות בידו להסיק מכאן מסקנה באנאלית על החיים, על תהפוכותיהם וסבלותיהם המגבירים כביכול את רגשנותו של אדם ומפנים את כוח שיפוטו מן השכל הקר והיבש אל הלב החם והלחלוחי. צר לי כי הנוהג המקובל בבתי־סוהר מחייב להשאיר לצמיתות בספריית הכלא כל ספר המובא לשם בידי האסירים או שוחרי טובתם, ומתוך כך אף אני לא הורשיתי בצאתי לקחת עמדי את ספר הנרקיס. ויותר משאני מיצר על שספר זה אינו בידי, מיצר אני על שהוא מונח בבית הכלא כאבן שאין לה הופכין. ודאי לי שאין איש מעיין בו. אלולא בוטל במדינת ישראל עונש המות סבור אני כי לפחות הנידונים למות והמצפים לביצוע גזר דינם עשויים היו לשאוב עידוד ונחמה מאגדת האל שהתאהב בעצמו ונתגלם בפרח נאה לאחר מותו. עכשיו שבוטל עונש המות מה טעם שיהא ספר זה מצוי בין ספרי בית הכלא והפרח המיובש Narcussus Poeticus בין דפיו.

לפיכך איני בא בטרוניה אל השופט, שכלאני בבית האסורים על לא־עוול בכפי. שהרי אילו אני שופט ודאי לי שגם אני הייתי נוהג כמותו, ואם לא הייתי נוהג כמותו ודאי לי שלא הייתי שופט. אך קובל אני מרה על מנהל בתי הסוהר – אף שלא הרע עמדי כל ימי שבתי בכלא ופעמים אפילו היטיב עמי – על שגזר מה שגזר על ספריהם של האסירים ומובטחני שאילו אני במקומו הייתי נוהג אחרת.

ועתה לא נשאר לי אלא לחזור ולהטעים שלא רק בבית המשפט אמרתי את האמת, אלא גם בפני הקורא הסחתי דברים כהויתם – לא הוספתי עליהם ולא גרעתי מהם. ואם גם הקורא דעתו כדעת השופט ועומד הוא להסתייע בפסוקי התורה ובאמרות חז"ל, הרשות בידו לעשות כמעשה השופט ולדונני לכף חובה. אמנם אין סמכות בידו לכלאני בבית האסורים, אך ידיו רב לו לבודדני בכלא רוחני.

ושנינו בעדויות דף ח' של עקביא בן מהללאל שהעיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב־בית־דין בישראל. אמר להם: מוטב להיקרא לי שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע בפני המקום.

ממובאה זו שהבאתי יכול הקורא, בין שאר דברים, ללמוד כי אמנם החילותי בהגשמת המשימה שהטלתי על עצמי באותה דירה שנהפכה לעמדה, עמדת מפתח בחיי. שכן מיום שהותרתי מבית האסורים סר חיני בעיני הבריות, ושוב אין קופצים על קולמוסי. לפיכך איני מועסק אלא דרך ארעי ועיתותי בידי לקיים את הנדר שנדרתי לצלול בים התלמוד עוד לפני המועד המקווה.

ולסיום אזכיר כי בתחילת סיפורי זה הנחתי בידי הקורא את ההכרעה בדבר אי־קיומו של קשר כלשהו בין תכנו של ספר הנרקיס לבין מה שאירע לי בעטיו של זה. ועדיין ההכרעה בידו. ברם, לפני שיכריע בדבר, בדין שיתן דעתו על העובדה כי בימי שהותי בבית הסוהר התענגתי על אגדת הנרקיס הכלה באהבתו אל עצמו עד שמתגלגלת רוחו בפרח שצץ על קברו, ואלו לאחר שקורא לי דרור חולק אני כבוד לעוז־רוחו של עקביא בן מהללאל, הוא עקביא בן מהללאל שעל דבריו הנוקבים חוזרים על כל קבר פתוח: דע מאין באת, לאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין־וחשבון.

בין ארקנגינו לנובודרינו

מאת

יצחק אורן

---

איים

מאת

יצחק אורן

לַכּוֹמָר הָיְתָה כַּלְבֹּנֶת הוּא אָהַב אוֹתָהּ היא

חָטְפָה בְּשָׂר כְּזַיִת הוּא הָרַג אוֹתָהּ. הֲרָגָהּ וּקְבָרָהּ וכָתַב

עֲלֵי קִבְרָהּ כּי לַכּוֹמָר הָיתָה כַּלְבֹּנֶת וכ'.

(שיר עממי רוסי)

א.

האי ארקנגינו נמצא בלב האוקינוס. בודד הוא האי. השמש זרחה עליו. הגלים ליחכו את חופיו. צמחייתו הוגדרה כסוב־טרופית. בין יתר בעלי החיים היה מצוי בו גם ה־

אין אנו יודעים אימתי התחיל האדם מאכלס אי זה ומפתח בו תרבות וציביליזציה, שכן עדיין לא עמדנו על כל תגליותיהם ומחקריהם של ארכיאולוגים ואנתרופולוגים. ברם, בתקופה שבה התרחש כל המסופר להלן, היווה האי מדינה. היו בו איפוא שלש רשויות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת.

ב.

על שפת ימה של ארקנגינו הוקם מלון מפואר, ובו מרפסת פתוחה לרוח הים.

בסמוך למעקה המרפסת עמד שולחן ולידו שני כסאות. במרכז השולחן התנוסס בקבוק ריק, שהכיל לפני כן יין שמפניה, ובאחד הכסאות ישב האדון קוסטאפינו: אדם גוץ, שמנמן ועצבני. מדי פעם היה מתרומם מכסאו, פוסע כמה פסיעות בלתי קצובות על רצפת המרפסת, נעצר, שולה ממחטה מכיסו, מקנח את פניו וחוזר למקומו. משחזר בפעם הששית מצא אורח יושב בכסא השני: אדם צנום, גבוה ושקט. הוא מצץ מקטרת והפריח טבעות עשן. משראה את מר קוסטאפינו זיכהו בניד־ראש מאופק.

מר קוסטאפינו ישב בכסאו והיה מתופף באצבעותיו על השולחן. האורח לא שת לבו אליו. הים איווש.

לפתע הסמיקו פניו של מר קוסטאפינו וצחוק דגדגוני פרץ מפיו. האורח הגביה גביניו ועשאם קשתות.

– הוא בידי, בידי אדוני היקר! – נצטווח קוסטאפינו – בידי הוא כשם שהבקבוק הזה בידי – הוא נטל את הבקבוק ולפת באצבעותיו את צווארו – כן, כשם שהבקבוק הזה בידי.

האורח הוציא את מקטרתו מפיו. – מי? – שאל בקור רוח.

– מי? מי, אתה שואל! האידיוט פורטאבינו! חמור גרם, פתי, סכל! שנתיים שילם לי שכר דירה מדי חודש בחודשו ולא ביקש קבלות. א א א! למען האמת עלי להודות כי ביקש פעם אחת או פעמיים, אבל אני התחמקתי ולא נתתי. ועכשיו הוא בידי. אם אין לא לאדם קבלה ואין עדים…ח…ח אדרבה, יש עדים! לי יש עדים שהוא לא שילם. עדים שלא שילם, אתה מבין? עדים שראו במו עיניהם כיצד לא שילם ח–ח…ובכן אין לא לאדם קבלה ואין עדים, הרי שלא שילם שכר דירה. ועורך הדין שלי הגיש תביעה לצו פינוי…והחמור מאיים…מאיים…מאיים. מה יעשה לי פורטאבינו, א? מה יעשה? מה הוא יכול לעשות? הוא ואביו ואמו ואשתו ובניו יוצאו החוצה על כל מטלטליהם. והוא לא יעשה לי דבר מאומה. החוק אדוני הנכבד הוא לצדי לא כן? לא כן?

מר קוסטאפינו אחז בזרועו של האורח. הלה חילץ את זרועו בנימוס, אך בתקיפות. מר קוסטאפינו הזדקף.

– עם מי יש לי הכבוד לשוחח?

מאז הופעתו נראה זו הפעם הראשונה צל של הבעה כלשהי בפניו המאובנות של האורח. רגעים מספר מצץ את מקטרתו בקפידה יתרה. דומה כי נמלך בדעתו. לבסוף סינן מבין שיניו:

– השופט אנדלינו.

ג.

האי ארקנגינו לא היה מן האיים הזערוריים, אך גם גדול ביותר לא היה. מספר השופטים בו היה מצומצם. לפיכך לא חטאה המציאות כלפי חוק ההסתברות כאשר משפט הפינוי שהגיש קוסטאפינו נתברר דווקא בפניו של השופט אנדלדינו. תביעתו של קוסטאפינו הוכרה כצודקת. ניתן צו פינוי נגד פורט אבינו. קוסטאפינו צהל וזהר.

בפרוזדור בית המשפט עמד וציפה לשופט אנדלדינו. משעבר הלה על פניו הסיר את מגבעתו והחווה קידה. השופט לא השגיח בו, או השים עצמו כמי שאינו משגיח בו, והמשיך ללכת. כאז, על מרפסת המלון, כן גם עתה, בפרוזדור בית המשפט, היה השופט צנום וגבה קומה וקוסטאפינו גוץ ושמן. אלא שהפעם היה השופט עצבני וקוסטאפינו שקט. הוא ליווה את השופט עד השער. בסמוך לשער החיש את צעדיו הקטנים, הקדים את השופט ושוב החווה קידה עמוקה. השופט אנדלדינו נעצר ופלט מפיו רקיקה, ישר בפרצופו של קוסטאפינו.

לית מאן דפליג: היה זה מעשה שלא ייעשה כמוהו בארקנגינו. שופט, אישיות מכובדת ונשואת פנים, אחד מאצילי האי, עומד ורוקק בפניו של אזרח. אף על פי כן אין לבוא בטרוניה עם השופט אנדלידנו. הוא התייסר, הוא סבל. שנתו נדדה בלילות. החוק והצדק התנגשו בקרבו. המצפון והחובה הכריזו מלחמה זה על זו וקרעו את נפשו לגזרים.

החוק דורש הוכחות. בידי פורטאבינו לא היו הוכחות. השופט חייב לפסוק לפי מה שעיניו רואות ואזניו שומעות באולם בית הדין. לאן נגיע אם, חס וחלילה ננהג אחרת! לאן נגיע אם השופט יסיק מסקנותיו מפגישות מקריות עם תובעים ועם נתבעים בבתי מלון וברחובות העיר? אשיות החברה יתערערו. ארקנגינו תחזור לתוהו ובוהו אם לא יתחום השופט תחום בין האדם שבו לבין השופט שבו. החוק! רבונו של עולם, החוק!

חששותיו של השופט אלדלדינו לא נתבדו. ארקנגינו חזרה לתוהו ובוהו, אלא שהסיבה לכך לא היתה משפטית ולא פסיכולוגית, לא חברתית ולא מוסרית. הסיבה היתה גיאולוגית ועל כך עוד יסופר להלן. לפי שעה מן הראוי למנות אי־אלה מאורעות שקדמו לכך.

פורטאבינו שגורש מדירתו – הוא ואשתו ובניו ובנותיו ואביו ואמו – רצח את קוסטאפינו. השופט שישב בדין לא התייסר ולא סבל, שכן היה לפניו ענין של פשע פלילי ברור, המוגדר בחוק כרצח בכוונה תחילה. פורטאבינו נידון למאסר עולם.

ד.

פורטאבינו ישב בכלאו ומבעד לסורג השקיף על פני הים. אותה שעה דמה לכל האסירים שמבעד לסורג השקיפו על מה שהשקיפו מימות עולם ועד היום הזה. ספרים הרבה נכתבו על מחשבותיהם ועל הרגשותיהם, על חוויותיהם ועל הרהוריהם, ואין צורך לחזור כאן על כל אלה, שהרי בין כל אותם האסירים לבין פורטאבינו לא היה למעשה ולא כלום.

ישב אפוא פורטאבינו ומבעד לסורג השקיף על פני הים. לפתע זע הקרקע מתחת לרגליו ואור גדול סינוור את עיניו. אחרי האור תכלת ואחרי התכלת תוהו ואחרי התוהו בוהו ואחרי הבוהו מבול.

האוקינוס גמר אומר להציף את האי ארקנגינו וביצע את זממו. קרעי בנינים צפו על פני המים. רבבות גופות התפתלו, השתרבטו, פירכסו וצללו. אותה שעה דמו לדגים שנשלו מן המים והוצאו ליבשה, שכן אלמים היו בני האדם – שאון הגלים האדירים החליש את קולות האנוש הדלים. מגדלים התמוטטו כמגדלי קלפים. מכונות ענק סובבו גלגליהם במערבולת מיכנית חסרת טעם, עד שהמים כיסון מעין רואים. אניות נטו על צדיהן, תרנים שקעו במצולות. שברי לוחות, קטעי רהיטים, ענפי צמרות צפו על פני המים, וחיות לעין ספור ורמשים לאין תיכלה נתערבלו ונדחקו ונאבקו בגלים מתוך מאמצים נואשים להיאחז בבדל קרש או בסיקוס זמורה.

האי ארקנגינו נבלע בתהום רבה.

פורטאבינו לפת בול עץ בזרועותיו. מששבה אליו רוחו מצא את עצמו מוטל על חופו של אי שומם. נראה כי נכמרו עליו רחמי האוקינוס ופלטוהו לאותו אי – והוא חי וקיים ובריא ושלם.

על מפת העולם מסומן האי בשם נובודרינו.

ה.

האי נובודרינו נמצא בלב האוקינוס. בודד היה האי. השמש זרחה עליו, הגלים ליחכו את חופיו. צמחייתו הוגדרה כסוב־טרופית. בקיץ היה בו חם למדי ובחורף קר למדי. בין יתר בעלי החיים היה מצוי בו גם ה־ Homo Sapiens.

אנו יודעים בדיוק נמרץ אימתי התחיל האדם מאכלס אי זה ומפתח בו תרבות וציביליזציה, שכן פורטאבינו היה היצור האנושי הראשון, אשר הגיע לשם בדרך שהגיע. ברם, אין אנו יודעים כיצד נתהוו הדברים, ולמרות עבודתם הקשה של האנתרופולוגים, הארכיאולוגים וההיסטוריונים עדיין מרובה הסתום על הידוע: מי היתה אשתו השניה של פורטאבינו ומנין הגיעה לאי? כלום תושבי האי כולם צאצאיו של פורטאבינו או שמא במרוצת הזמן נתוספו מהגרים מן החוץ? – וכיוצא באלה בעיות שעדיין לא מצאו את פתרונן. מכל מקום, בימינו אנו מהווה האי מדינה. קיימות בו, איפוא, שלוש רשויות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת.

ו.

על שפת ימה של נודבודרינו הוקם מלון מפואר ובו מרפסת פתוחה לרוח הים.

בסמוך למעקה המרפסת – – –

---

החטא וענשו

מאת

יצחק אורן

א

אלקטרוקארדיאוגראמה. מלה ארוכה מאד, כל המלים הלועזיות ארוכות הן לעומת העבריות, ביחוד אלה שנקלטו במינוח הרפואי. אלקטרוקארדיאוגראמה.

יואל כרמי שכב אפרקדן על רהיט גבוה, ספק שולחן ספק מיטה. הרופא שם לוחית קטנה על חזהו. חוטים נתמשכו מן הלוחית אל תיבה חומה, ומעליה עמד רכון הרופא.

– הסר נא את השעון מידך, מר כרמי.

כרמי התיר את צמיד המתכת והושיט לרופא את שעונו.

– ועתה הואל נא להפשיל את המכנסים.

כרמי הפשיל את מכנסיו עד למעלה מברכיו. מסביב לכל ברך נכרכו טבעות שהיו עשויות, כפי שנדמה לו, גומי.

הרופא לחץ על כפתור, והתיבה השמיעה קול תקתוק קצוב, ממש כתקתוקו של שעון הקיר שהיה תלוי בבית אבא לפני הרבה שנים.

אלקטרוקארדיאוגראמה.

זו לו הפעם הראשונה שרופא פרטי עושה קארדיאוגראמה ליואל כרמי. עד כה לא היה אלא בטיפולם של רופאי קופת חולים, ואלו הפעם מטפל בו רופא פרטי. ולא סתם רופא פרטי, כי אם כוכב מזהיר בשמי הרפואה. גדול המומחים למחלות לב, שכל ביקור אצלו משמעו כך וכך עשרות ל"י טבין ותקילין.

התיבה תקתקה. דוק נמנומי עטף את מוחו של כרמי. רצה להתהפך לצד ימין, אז נזכר כי לא להנאתו הוא שוכב אלא לשם בדיקה בלבו, וחזר בו.

– אנא, אל תזוז, אדוני, ואל תשעין רגליך אל הקיר. שכב בנחת, רגוע.

כרמי עצר נשימתו ולאחר מכן נאנח קשה. אלא שאנחה זו היתה תהליך פיסיולוגי גרידה, תוצאה של קוצר נשימה ותו לא. לא גניבת יסורי נפש ולא אנקת מדוי גוף. אל הלחץ בחזהו הסכין מזה שנים ולא שת לבו עליו. הדקירות שפקדו מדי פעם בפעם את צדו השמאלי לא הציקו לו אלא שניות ספורות. עכשיו לא חש בהן. אשר לנפש, הרי בשעה זו היתה נפשו רגועה ושלווה. גדולה מזו: יואל כרמי היה שמח וטוב לב. מין חדוה פשטה ונמסכה בכל אבריו. אפשר שבירכתיה של חדוה זו היה טמון קורטוב של עצבות, אלא שכף של עצבות בחבית של חדוה לעולם אינה מקלקלת את השורה. אדרבה, מגבירה היא את השמחה בחינת מעשי אורצל.

חמישים אלף לירות ישראליות!

יואל כרמי זכה בהגרלת המלוה העממי בחמישים אלף לירות.

חמישים אלף לירות – לא דבר קטן הוא. מכל מקום לא לגבי יואל כרמי. לפני שלושה ימים זכה בכסף ולפני יומיים הגיש מכתב התפטרות באותו משרד ממשלתי שבו בילה את תשע השנים האחרונות. ויתר על הכל: על פיצויים, על גימלה, ואפילו על שלושת חדשי החופשה השנתית שנצטברו על חשבונו בתקופת שירות, וכל זה בשל זכיה בחמישים אלף ל“י. והרי בממדים שמחוץ לתחום חייו של פקיד ממשלה חמישים אלף ל”י אינו סכום גדול כל עיקר. סכום פעוט הוא. ושריפה זו של גשרים אינה אלא מעשה של שטות.

מילא, עכשיו מותר לו לעשות מעשה של שטות פעם אחת. זו לו כעשרים וחמש שנה שאין הוא עושה אלא מעשים נבונים. בוקר בוקר קם הוא ממיטתו, שותה קפה תוך כדי קריאת עתון או קורא עתון תוך כדי שתיית קפה והולך לעבודה. חשבונות, תיקים, בעיות מינהל, ישיבות. והמאזן הוא: אשה אקדמאית שנשלחה להשתלמות לחוץ־לארץ (אתמול שיגר לה טלגרמה) לאחר עשרים וחמש שנות ותק בהוראה ובניהול בתי ספר לילדים קשי חינוך, בת שסיימה את שירותה בנח"ל ומשום מה נשארה בישוב משלט ו… דירה. דירה נאה, מרווחת למדי – בימים אלה כשהוא שרוי לבדו, אפילו מרווחת יתר על המידה – ומרוהטת כמקובל. גאז, פריג’ידר, ראדיו־פטיפון וספריה. כן, ספריה עשירה למדי, רבת כרכים – ומהם ספרים בעלי ערך. מכל מקום, ספרייתו גדולה מכל ספריותיהם של חבריו ומכריו, וכמה אנשי רוח בכלל זה. ספרות יפה, פילוסופיה, מדע ומחקר בשש לשונות, לרבות יוונית ורומית. החל בכרכים העוסקים בעניני כלכלה, הנהלת חשבונות ומינהל וכלה בשפינוזה והיידגר. עוד לפני ארבע שנים היה מדיר שינה מעיניו ומעיין בלילות בספרים אלה, אך מאז החלו המיחושים בצד השמאלי ונתגלתה מחלת הלב משך ידו מן הקריאה בלילות. משרד, ראדיו, שיחת רעים, ולפעמים קולנוע. קונצרט או תיאטרון בתחומי האפשרות של משכורתו החדשית. כל הבילויים הללו מסתיימים בשעה שמסתיימים, ואלו הקריאה עלולה לגרור אותך אל תוך שעות זריחתה של חמה. ובשש שומה על עובד ממשלה לקום ממיטתו ויהי מה. המיחושים, הדקירות, הלחץ באיזור הלב גוברים. וכיון שעד לפני שלושה ימים לא עשה אלא מעשים נבונים בלבד, מנע עצמו מקריאה. כן, עד כאן מעשים נבונים בהחלט.

הרופא אסף את המכשירים.

– בבקשה לקום, אדוני.

היה לו מבטא אנגלוסאכסי מובהק. מוזר: עד כה לא הרגיש כרמי בכך.

מפינת החדר גרר הרופא סולם בעל שלוש מדרגות וקירבו אל כרמי.

– חמש עשרה פעמים, בבקשה.

כרמי זקף מחצית גוו.

– מה חמש עשרה פעמים? – תמה.

– הואל נא לעלות ולרדת במדרגות אלה חמש עשרה פעמים.

הרופא יצא מן החדר.

כרמי עלה וירד, ירד ועלה, נשם ונשף, מלחית, מזיע ומונה:

– שתים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה.

הוא השתרע אין אונים על משכבו הגבוה. דקירות חדות פלחו את חזהו. רגע נתערפל סביבו הכל, ומבעד לערפל נזדקר פרצופו של הרופא, שהיה דומה לזבס המשקיף על עולם בני תמותה מבעד למפלשי העבים שעל פסגת אולימפוס.

לאט לאט נתרגעה הנשימה והערפל נתפזר. כרמי פלט אנחה שניה.

כן, עכשיו שוב אין הוא מסוגל לשום מאמץ גופני. 15X3 = 45. טיפס ועלה ארבעים וחמש מדרגות וכוחו כלה. והרי הוא עצמו רק בן ארבעים וחמש. הן היו ימים שעבד בכבישים, בקטיף, בבציר. מתי? לפני מאה, מאתיים, שלוש מאות שנה? לא, רק לפני עשרים וחמש שנים. בהיותו סטודנט באוניברסיטה. או־ני־בר־סי־טה! ח־ח־ח־ח! הרי הוא, יואל כרמי, למד אי פעם מדעי הרוח. ספרות, פילוסופיה, היסטוריה. באחת ממגרותיו גנוזה לו תעודה: מוסמך למדעי הרוח. ניתנה האמת להיאמר, לפחות בשעת אלקטרוקרדיאוגראמה: בנעוריו, כלומר עד שמלאו לו י“ח שנים, חלם להיות סופר. בכיתה השישית בגימנסיה, אי־שם בחוץ לארץ, כתב שיר אהבה והקדישו לאחת התלמידות. שיר אהבה שני כתב לאשתו כמה חדשים לפני החתונה. ועוד שיר אחד כתב, שיר פטריוטי מאד, דומה… במלחמת השחרור… לא, לא. במאורעות תרצ”ו–תרצ“ט. כשעדיין היה עומד על המשמר עם רובה ביד. במלחמת השחרור היה ממונה על יחידה צבאית שעסקה בעניני תשלומים: פקיד ותיק וסוג בריאות נמוך. השיר משנת תרצ”ו נגנז. יואל כרמי למד ספרות באוניברסיטה וידע להבחין בין טוב לרע. לפחות כשההבחנה לא היתה קשה כל עיקר. השיר הפטריוטי היה שירו האחרון. אף־על־פי־כן זכורות לו עדיין כמה משורותיו:

נחרוש את התלם, נפריח שממה,

אך אם יתקיפונו נכריז מלחמה.

גועל נפש! חוסר טעם ותפלות! והנה תרצה בתו הלכה לישוב משלט ויושבת לה על גבול רצועת עזה מול תותחי המצרים. מימיה לא כתבה שירים. אדרבה, גילתה כשרונות בולטים למדעים מדויקים דוקא: מתימטיקה, פיסיקה, כימיה, ואמה… כלומר, אשתו של כרמי שוהה בחוץ־לארץ. שאפתנית היא במובן הטוב של המלה. השתלמות, התקדמות…

התיבה חדלה לתקתק. הרופא עיין בסרט נייר. קווים מזוגזגים נתמשכו על פני הסרט.

תחילה נתקמט מצחו של הרופא, לאחר מכן נתארכו שפתיו והתחיל צובט את התחתונה שבהן באצבעו ובאגודלו.

כרמי ירד ממשכבו ולבש את חולצתו. שמש שוקעת יצקה שני בשמשות החלון.

הרופא הזדקף ונעץ בכרמי מבט דלוח. כרמי נתחייך. לאחר דקה שאל:

– רע?

הרופא נד בראשו.

– רע. אנגינה פקטוריס… ובשלב רציני.

– אינני מעונין באבחנה. כמה זמן?

– מה כמה זמן?

– כמה זמן אחיה?

– רופא אינו נביא. אם תציית להוראות רופאיך, יש לך סיכויים לחיות ולחיות.

– ואם לאו?

– מה פירוש אם לאו?

– אם אעשן ציגרים חריפים ומשובחים, אשתה יין שמפן, אוכל מאכלים אסורים, אך טעימים ובכמות גדולה, לא אישן בלילות ואבלה עם נשים?

– תמות.

– מתי?

– אינני יודע. ייתכן אפילו… בעוד שבוע.

ב

למחרת היום טילפן כרמי למשרד.

– האלו! אמרי נא לי מה כתבתה של שושנה כהן?

– מי מדבר, בבקשה?

– אינך מכירה את קולי?

– א! אדון כרמי! אעביר אותך אל שושנה.

– לא, לא. אין צורך. תיוודעי רק ותמסרי לי את כתבתה.

הטלפונאית אמרה לו את כתבתה של שושנה.

בערב הלך לביתה. צלצל בפעמון. בעלה של שושנה פתח לו את הדלת. הם לא הכירו זה את זה.

– אוכל לראות את שושנה?

– בבקשה, הכנס.

לבעלה של שושנה היו עיניים נוגות. הוליך את כרמי אל המבוי והושיבו בכורסה מתקפלת שחציה עץ וחציה בד.

דירת שיכון סיטוני: מבוי, שני חדרים קטנים. הכל מצוחצח, משופשף, מסויד, מבריק. על הקיר תמונת נוף מתקתקת בצבעי שמן.

מן הפרוזדור נשמעו מצעדיה החפוזים של שושנה. נעמדה בפתח ראתה את כרמי ונדהמה. נרתעה אחורנית וקפאה על עמדה.

כרמי קם מכורסתו.

– שלום, שושנה.

פניה היו חוורות כמימים ימימה, עיניה גדולות, עגולות וקורנות כיהלום תכלת. שערה חום־כהה ועשוי כתסרוקת של גבר, לחייה מתוחות ללא שמץ של תפיחות, קצה חטמה זקוף במקצת כלפי מעלה ושפתיה אסופות־מכווצות תדיר כשל תינוק העומד לנשק את אמו. אף שהיתה אם לילדה בת ארבע, היתה גזרתה כשל נערה בת ט"ו. רזה היתה אך לא צמוקה.

לא. כל הדברים האלה אינם אלא הבלי הבלים. רק העיניים, העיניים הזוהרות המקרינות צפרירים סביבה, רק בשל העיניים האלה בא לכאן.

דומה היה כי העיניים גילו את סודו ונתקרנו עד כדי סינוור.

– מר כרמי?

שוב לא היתה זו תדהמה. רק תמיהה. נתקרבה אליו והושיטה לו את ידה. תוך כדי כך הפטירה לעבר בעלה:

– תכיר, אפרים, זה הבוס שלי.

– לשעבר – תיקנה כרמי ונתחייך.

אפרים ניסה להאיר פניו ולא עלה בידו. פרצופו היה חמוץ. “כיב קיבה יש לו לזה” – החליט כרמי בליבו.

– פניך מוכרות לי – אמר אפרים בלי שהציג עצמו רשמית – פעם אחת ראיתיך במשרדך ופעם שניה אתמול. תמונתך היתה בעיתון.

– באיזה עיתון?

– באחד מעיתוני הערב.

– לא ראיתי.

– כן, היתה כותרת מרעישה – החרתה שושנה אחרי בעלה – פקיד ממשלה בכיר זכה בחמישים אלף ל"י. אפרים, הבא כיסא ונשב פה. אני שמחה מאד שבאת, מר כרמי. אבל… אבל… אומר לך את האמת: אני מתפלאה מאוד. לא חיכיתי לך. כל השנים לא ביקרת אפילו כשהזמנתיך יחד עם כל המחלקה לחנוכת הבית.

– הייתי חולה אז.

– א! כן! היית חולה. אני זוכרת: שלחת פרחים.

אפרים הביא כיסא ביד אחת ובשניה גרר עגלת תה.

– מה אתה מביא עגלת תה ריקה? מר כרמי, מה תשתה? תה? קפה? אמא הביאה לי היום עוגות שאפתה. תטעם.

לא המתינה לתשובה והסתלקה.

שושנה יצאה, אך הקרניים שהוקרנו מעיניה עדיין ריצדו בחללו של המבוי הקטן; נשתברו, נתרססו והשתעשעו באור הנברשת שהשתלשלה מן התקרה.

אפרים ישב בכיסא, שהוא עצמו הביא, ושתק. שפתיו של כרמי נמתחו. פיו נפער מתוך מאמץ נואש לדכא חיוך. הרים כף ידו וחיפה בה על פיו.

שושנה חזרה ובידה מגש. באותה זריזות מפליאה, שבה דפדפה במשרד בניירות התיקים, פרשה מפה על עגלת התה והגישה כיבוד. משסיימה נשתפלה על שרפרף סמוך לעגלה. אפרים הרחיק מעצמו את צלחת העוגות.

“כן, אין ספק. כיב קיבה”.

כרמי נעץ מבט חודר בשושנה. שלושה כתמי סומק פרחו בפניה: שניים על הלחיים ואחד על המצח. הכתמים שעל הלחיים היו עגולים, והכתם שעל המצח היה מאורך־מלבני. היא שאלה:

– מדוע אתה מביט בי ככה, מר כרמי?

כרמי לא ענה לה. הוא פנה אל אפרים:

– יש לכם פריג’ידר?

– לא – השיב אפרים בשויון נפש.

– היית רוצה לקבל “אמקור” גדול?

– בהחלט – השיבה שושנה במקומו.

– ותנור גאז?

– יהיה לנו עוד מעט – הפעם השיב אפרים עצמו.

– שמע נא, מר אפרים, סליחה… מר כהן, אני מוכן לתת לך מחצית הסכום שזכיתי בו.

– מה פתאם?

– אם אתן, תקבל?

– לא.

– מדוע!

– למה לי?

– עשרים וחמישה אלף לירות!

– לא איכפת לי…

– לי איכפת – נכנסה שושנה לתוך דבריו – אבל אין כל סכנה, אתה מתלוצץ.

– איני מתלוצץ. הקשיבי, שושנה; אני חולה אנוש. אשתי ובתי חייהן זורמים באפיק שקבעו לעצמן. אין הן זקוקות לי אלא מבחינה רגשית בלבד. אתמול אמר לי הרופא שלא אחיה אלא שבוע ימים. שבוע אחד ויחיד.

– אח, שטויות.

– לא, לא שטויות. בעוד שבוע יקיץ עלי הקץ. אני מפקיד בבנק עשרים וחמישה אלף לירות על שמו של אפרים כהן, אך את השבוע שנותר לי לחיות, רוצה אני לבלות עם שושנה כהן.

– מה זאת אומרת לבלות? – שאל אפרים.

– לבלות משמעו להיות יחד. רק שנינו, שושנה ואני. אני אחבק את שושנה, אנשק אותה ו…

– אתה רוצה שאמכור לך את אשתי בעשרים וחמישה אלף לירות?

– לא. אל תפרש את דברי כך. פירוש זה היה נכון אילו הייתי כאחד מכם. אילו ניתן לי להמשיך לחיות: חודש, שנה, שנתיים. אבל אני לא אחיה למעלה משבוע ימים, ואם רופא אומר כך, יכול אתה להאמין לו. כלום ייחשב לי לחטא אם בשבוע האחרון של חיי רוצה אני ליהנות? עד כה הייתי רק נהנה ממראה של שושנה. מי יידה בי אבן אם על סף המוות מתאווה אני להרחיב את תחושת ההנאה על שאר חושי ואברי? מובטחני, שאפילו ידו של בעלה לא תרים את האבן. ניסע יחד – כלומר, שושנה ואני – לשפת הים, נגור באחד מבתי המלון, אקנה לה את השמלה היפה ביותר שתבחר לה, שעון זהב, טבעת יהלומים – כל אשר יתחשק לה. ואני אשתה יין שמפן, אעשן האוואנה ו… אבלה עם שושנה. אולי אמות בעוד יום או יומיים, אך לא ייתכן שאחיה למעלה משבוע. איש לא יידע דבר. רק אנחנו, אנחנו שלשתנו היושבים כאן. חיי המשפחה שלכם יהיו טהורים גם להבא, כשם שהיו טהורים עד כה. הצעתי אין בה משום הטלת רבב, פגם או דופי. אדרבה עשרים וחמשת האלפים עשויים לשמש מנוף לרווחה כלכלית. ורווחה כלכלית כל עוד אינה עושר מופלג, הרי היא מעשירה את חיי המשפחה ודוקא מבחינה רוחנית, נפשית. מוסיפה להם נוי, מקשטת אותם, פוטרת מן הדאגה היומיומית לפרנסה, זו הדאגה האוכלת כל חלקה טובה ברוחו של אנוש, מדכאה, משפילה, מנוונת. מאידך גיסא, רבותי, אין אדם בעולם המחוסן בפני מהלומות החיים ופתיעותיהם. יש שחיי הרגש פורצים החוצה כלבה, בלי הודעה מוקדמת. הגורל נכנס כאורח לא קרוא ואינו מקיש על הדלת. שושנה יפה, הגברים כרוכים אחריה, נמשכים אליה. מה שיכול לקרות… מה שכמעט מן הנמנע שלא יקרה… מוטב שיקרה עמי. והסוד יירד לקבר יחד עמי, לכל המאוחר בעוד שבוע. מוטב כך, מר אפרים כהן, מוטב בהסכמתך מאשר בלעדיה. אני יודע: מנקודת מבטו של המוסר הבנאלי, פסולה היא הצעתי, על אחת כמה וכמה מאחר שאני מקשר אותה בסכום כסף, הריני נוכל ובליעל בעיניו של כל דרשן ומטיף. אך אנא הבינו: כללי המוסר אינם חלים עלי – בעוד שבוע אהיה מעבר לכל מוסר ואף מעבר לכל צורך בכסף. כלום נבצר מכם לשתף את עצמכם בהרגשתי זו שבוע ימים, שבוע אחד ויחיד? ולאחר זאת… עשרים וחמישה אלפים עשויים לשנות את חייכם מן היסוד. מנסיוני למדתי: הכסף יענה את הכל. אינני ציניקן, אבל זכרו: אני הולך למות. מותר לי להשקיף על העובדות במלוא ערטילאותן האכזרית, היבשה, החדה. ואם חטא הוא הרי נתחייבתי כרת מראש…

לפתע חש כרמי בחוש כי שומעיו אינם מבינים את דבריו. הוא השתתק. בחדר השתררה דומיה כבדה, דחוסת מתח וכפי שנדמה לכרמי אף הרת סכנות.

אפרים קם מכסאו. חיור היה, אבל שקט בהחלט. העצבות סרה מפניו. דוק נפרש על עיניו ומתוך כך נראו כנטולי הבעה.

“הוא עומד לרצחני נפש. מילא. שבוע יותר, שבוע פחות, עם שמפן או בלי שמפן, עם שושנה או בלי שושנה, מה זה משנה?”

אפרים קרב אל שושנה. הוא סינן בינות לשיניו בקול נמוך, אבל איתן:

– דברי, שושנה.

“אין לו כיב קיבה” – חזר בו כרמי מאבחנתו הקודמת. הסב פניו מן הזוג ונעץ מבטו בזבוב שפיזז על תמונת הנוף.

שושנה אמרה:

– אני אם לילדה.

– ז… ה… ה–כ–ל!? – שאל אפרים.

שושנה החרישה. מבטו של כרמי היה עדיין נעוץ בזבוב. הוא לא ראה את פניה של שושנה. הוא שמע את קולו של אפרים:

– מר כרמי! הפקד מחר את הכסף.

גם לאחר שאמר אפרים מה שאמר, לא הביט כרמי בשושנה. ברם, ידוע ידע כי עיניה קורנות, והקרינה חדרה אל תוך תוכו ומילאתו חדוה גדולה.

ג

הים היה כחול וגלי. רוח צינה נשבה על המרפסת. כרמי עישן ציגר האוואנה ושושנה השקיפה על הים. היא היתה לבושה כמו במשרד: חצאית וחולצה. על אף הפצרותיו סירבה לקבל ממנו שמלה חדשה. אף לא טבעת ורביד. היא לא רצתה מתנות. מחצית המאכלים, שהוגשו אל שולחנם, הוחזרו כלעומת שהובאו. שניהם ניטל מהם תיאבונם. מרביתו של הזמן שתקה שושנה. ביום הראשון קרנו עיניה כמימים ימימה, ביום השני נתעממו, ביום השלישי נצנצו בהן דמעות. תירצה דבר זה בציגר שהיה נעוץ בפיו: עשנו של הציגר מגרה את עיניה כביכול.

כיבה את הציגר והזמינה למועדון לילה, שזה עתה נפתח. נענתה לו, החליפה שמלתה והלכה עמו. הזמרים היו גרועים והרקדניות כבדות תנועה ומסורבלות. היינות המשובחים עוררו בו בחילה. כאב חד כיווץ את חזהו ולא הרפה ממנו. כל ניד ראש, כל מחי יד היה לו למאמץ גדול מנשוא. פניה של שושנה נראו לו תפוחות קמעה. חוורונה נהפך לירקות, עיניה היו כבויות: לא קרן, לא זיק, לא נצנוץ. תגלית נוראה נתבזקה במוחו: שושנה היתה מכוערת.

חלום העדנה היה לחלום בלהות.

עוד באותו לילה פרע כרמי את החשבון במלון והזמין מונית מיוחדת לירושלים. שושנה לא דיברה מטוב ועד רע. עד בוא המונית ארזה את מזוודתה.

פנסי המונית פלחו את קטעי הכביש בצהבת ירקרקת. כרמי השים עצמו מנמנם. משעמדה המונית סמוך לביתה של שושנה, פתח את הדלת, יצא והמתין לה. היא חלפה על פניו בריצה.

ד

יואל כרמי חי עוד שנים הרבה. היה מקיים בדיקנות את הוראותיו של הרופא ונזהר במצווה קלה כבחמורה בכל הנוגע לבריאותו. חדל לעשן, ברר את מאכליו והקפיד על שעות המנוחה.

לאחר שפטר עצמו מן העבודה במשרד, חזר להגות בספרים ואף פרסם כמה מסות רבות־ענין על גדולי הסופרים שבעולם. מסותיו עשו רושם. נתעודד, אזר חלציו ופרסם שני ספרי מחקר. לא יצאו שנים מעטות ונתמנה מרצה לספרות העולם.

יום אחד באה לביתו תלמידה להיבחן בחינות שבעל־פה. שאל אותה כמה שאלות שבשגרה על “החטא וענשו” של דוסטוייבסקי. הנערה השיבה תשובות שבשגרה.

כרמי נד בראשו. מנוד ראש זה נתפרש לה כעידוד ונתחייכה. ומשנתחייכה נתקרנו עיניה. כרמי זע בכורסתו. הקרינה חדרה אל תוך תוכו והציפתו זכרונות.

הציץ בפנקסו וראה רשום: “עדנה כהן”.

– את ירושלמית? – שאל.

– לא – ענתה הילדה בקורטוב של תמיהה – אמנם, נולדתי בירושלים, אבל רוב ימי ביליתי בשרון.

– נולדת בירושלים? מה שם אמך?

– שושנה.

– ואביך?

– שמו היה אפרים.

– מה פירוש “היה”?

– הוא מת. נהרג בעתודות מכדור שנפלט מרובהו.

– מתי?

– הייתי אז בת ארבע.

כרמי הליט פניו בכפות ידיו. לאחר שתיקה קלה שאל:

– ואמא… נשואה עכשיו?

הנערה הסמיקה ולא ענתה דבר.

כרמי קם מכסאו והתחיל פוסע בחדר אנה ואנה. פלט שיעול ופנה אל תלמידתו:

– התוכלי לומר לי כמה מלים על הדמיון והשוני שבין גישתו של דוסטוייבסקי לבין גישתו של שקספיר (בהאמלט, למשל) לעצם הבעיה של החטא וענשו?

הנערה נתהרהרה. לאחר כמה דקות פתחה בדיבור חפוז.

ניסה כרמי לקלוט את תוכן דבריה ולא יכול.

ה

בו ביום נועדה פגישה בין מר כרמי לביני בענין מחקר שערכתי בימים ההם על מכתביו של קובנר, אחד מראשוני המבקרים בספרות העברית, אל דוסטוייבסקי. כידוע נדון קובנר לעבודות פרך בשל גנבת תכשיטים, וישנם חוקרים הסבורים, כי מכתביו אל דוסטוייבסקי הם ששימשו חומר ודחף לסופר הרוסי הגדול לכתיבת “החטא וענשו”. כיון שמר כרמי נחשב כבר־סמכא בכל הנוגע לדוסטוייבסקי, באתי להיוועץ בו.

אשתו פתחה לי את הדלת וביקשתני להמתין. אחר כמחצית שעה יצאה נערה מחדרו של כרמי, ואני נכנסתי. כרמי ישב בכורסתו זעום עפעפים ותפוס שרעפים. כל מאמצי להטות את השיחה לאפיק רצוי לי, היינו סביב מחקרי על קובנר, עלו בתוהו. ואף שהיה נדמה לי כי לא השגיח בנוכחותי כלל ועיקר, פתח את פיו והשיח לי את כל הדברים המסופרים לעיל. לאחר שסיים את סיפורו הוסיף ואמר, כי שוב אין בדעתו להמשיך במחקר הספרות ומכאן ואילך יצור הוא עצמו יצירות ספרות ויחדל לפשפש ביצירותיהם של אחרים. אפילו ייתכן שייסד אסכולה ספרותית משלו, שאת עיקרה ניתן להגדיר במלה אחת: תמצית. שכן שומה על הסופרים למצות את החיים, לדחסם, לרכזם, להביעם ולבטאם ביטוי תמציתי כעין נוסחה מתימטית; והקורא הוא שחייב למהול את התמצית במי רוחו – הכל לפי טעמו, כשרו ויכלתו – כשם שהצרכן ולא היצרן מוהל את הויסקי בסודה, את הקפה בחלב ואת התה במים.

נוכחתי לדעת שלא כיוונתי את השעה. מלמלתי במגומגם כי בעתיד הקרוב אתקשר עמו, לחצתי את ידו והסתלקתי.

באותו לילה מת יואל כרמי מיתה חטופה ליד שולחן עבודתו. לפי דברי הרופא עמד לבו מפעום לפנות בוקר, כפי הנראה תוך כדי עבודה. על שולחנו נמצאו ארבעה סיפורים כתובים בכתב ידו. איני יודע אם מבחינת המינוח של תורת הספרות ניתן לכנות רשימות אלה בשם סיפורים, שכן לדעתי דומים הם יותר למשלים מימי קדם, שעיקרם מוסר השכל המובע בהם במפורש או משתמע מהם. אך מתוך כבוד לזכרו של כרמי ומתוך הקשר לדברים שהשמיע באזני ביום מותו, הריני קורא להם סיפורים, ומביא להלן את כל ארבעתם כפי שנכתבו מלה במלה.

השבוי

המלחמה היתה אכזרית. למרות ההתחייבויות הבינלאומיות שהצדדים הלוחמים חתמו עליהן, ניתנה לאותה יחידה פקודה סודית להרוג את כל השבויים שנפלו לידיה. אחד השבויים הוציא מכיסו את תמונת אשתו ונשקה. הסמל הממונה על ביצוע הפקודה השגיח בדבר. רחמיו נכמרו על האישה הצעירה והיפה, שפניה נראו בתמונה, והוא הציל את חיי בעלה.

כשנסתיימה המלחמה והשבוי חזר לביתו גילה כי בהיעדרו בגדה בו אשתו. הוא רצח אותה. אף־על־פי־כן הוסיף מדי פעם בפעם לנשק את התמונה שבגללה היתה לו נפשו לשלל.

הכתם

רופא עיניים מהולל ראה כתמים בעיניהם של חוליו. על פי פקודתו נותחו החולים ובשעת הניתוחים התברר כי הכתמים לא היו ולא נבראו. רק אז נבדק הרופא המהולל עצמו ונתגלה כי הכתמים היו בעיניו שלו.

החתול על הגג

איש אחד עלה על גג של בנין כדי להפיל עצמו ממנו ולשים קץ לחייו. על הגג ראה כלב הרודף אחרי חתול. לא היה לחתול מפלט על הגג – לכן קפץ ארצה. הכלב עמד על המעקה ונבח.

אמר האיש בלבו: יש מי שקופץ מן הגג כדי לאבד עצמו לדעת, ויש מי שעושה זאת כדי להציל את חייו.

תיבת הדואר

איש אחד ציפה כל ימיו למכתב, אשר ישנה את מהלך חייו.

הרבה מכתבים קיבל, אבל אף אחד מהם לא שינה את מהלך חייו.

פעם אחת ראה כי כלבו ניגש אל קעריתו הריקה, שעמדה בקצה הפרוזדור, והיה מלקקה בלשונו ומגרדה בשיניו, אף כי לא נשאר בה אפילו ריח של מזון, משום שעתה זה ניקה אותה האיש עצמו בסבון ובמברשת ושטפה במים חמים.

לקח האיש את המפתח של תיבת הדואר, שהיתה צמודה אל דלת דירתו, פתח בו את התיבה והתחיל מלקקה בלשונו ומגרדה בשיניו.

---

הקורידה

מאת

יצחק אורן

א

אני מרמה אותה. כשאינה נמצאת בבית אני מרבה לכתוב במהירות, בזריזות, כמעט בכתב רהוט. אמנם איני סבור שמישהו יוכל לקרוא את כתב־ידי. אני עצמי ודאי שאיני יכול לקראו, ואף אין אני מנסה, לפי שיודע אני מראש כי יהא זה נסיון־שווא. בחדשים האחרונים ניסיתי לא אחת לקרוא, ולאו דוקא את כתב־ידי שלי, שספק אם השם כתב־יד יאה לו (שכן כותב אני ביד שמאלי, ולא משום שאיטר־יד־ימיני אני אלא משום שידי זאת משותקת, והיא מונחת על ברכי כאבן שאין לה הופכין). ובכן, לא את כתב־ידי ואף לא כתב־יד של זולתי ניסיתי לקרוא כי אם אותיות־דפוס, מהן אותיות קידוש־לבנה, והעליתי חרס בידי. אמנם רואה אני כל אות בנפרד, מבחין בה ומזהה אותה, אלא שהאותיות אינן מצטרפות למלים. ואף אם לפרקים משחק לי המזל והן מואילות בחסדן להתלכד במוחי למלה אחת בעלת משמעות, שוב אין המלים מצטרפות כדי משפטים בעלי מובן. הרופאים נדים בראשיהם ותמהים על פגם זה שבי יותר מאשר על כל שאר הפגמים שנשתיירו בי לאחר הניתוח. ואכן, סבור אני כי מבחינה רפואית יש יסוד לתמיהתם: מאזין אני לתכניות שידור, שומע ומבין את כל המשודר; מיום שאירע לי מה שאירע ראיתי חמישה סרטים – אחד עוד בבית־החולים וארבעה בבתי־קולנוע – ולא זו בלבד שקלטתי את תכנם אלא שאני זוכרם עד היום הזה: ועיניכם הרואות שיכול אני אפילו לכתוב. ואולם הקריאה ממני והלאה. יש אומרים שאין איש קורא ספרים בימינו ואת מקומם של הספרים ירשו סרטי הקולנוע ומקלטי הראדיו. אפשר שאיש אינו קורא, אבל אני הייתי מרבה בקריאה. ולפי שעכשיו איני יכול להמשיך בכך, סבור אני כי מקומי במוסד־למתנוונים. המדובר הוא בניוון גופני בלבד, ביתר דיוק – במה שנראה בעיני החברה כניוון, שהרי עוד תיוכחו לדעת שאיני רואה עצמי מנוון כל־עיקר. מכל־מקום, אשתי אינה מוכנה לשמוע על מוסד־למתנוונים. היא מטפלת כי כטפל אם בתינוקה, מאכילה אותי, משקה אותי, ולפחות תריסר פעמים ביום מכריזה היא חגיגית על הטבה ניכרת שחלה במצבי. רק לפני שלושת־רבעי שנה יכולתי בעמל רב לפסוע עשרים פסיעות. והיום צועד אני מאה צעדים בזה אחר זה עם ששמאלי מחזיקה במקל ובימיני המאובנת תומכת אשתי. הרי זו תוספת של שבעים־וחמש פסיעות בתשעה חדשים. שמונה פסיעות ושליש הפסיעה לכל חודש בממוצע… עליה של 0,2666 פסיעות בכל יום. עיניכם הרואות… שוב עיניים רואות. רצוני שמכאן ולהבא יוסכם ביני לבין אותה בריה דמיונית שתטריח את עצמה לקרוא ולפענח את המקווקו כאן, שכל־אימת שאני פונה אל הקורא או אל הקוראים איני עושה כן אלא מתוך הרגל ושיגרה שמקורם במיתוס הקרוי בימינו תקשורת, ופירושו אמונה תמימה וחסרת־שחר כי ילוד־אשה מדבר אל יצירי־אנוש כמוהו ולא אל עצמו ואל החלל הריק. עיניכם הרואות אפוא כי עוד ידי רב לי אם לא בהליכה הרי לפחות בתורת החשבון. במקצועי הריני מהנדס־מכונות מדופלם, והקורא אינו צריך להיות קל־אמנה כדי להאמין לי שהגעתי כבר להשגים גדולים יותר במתימטיקה וחישבתי חישובים מסובכים יותר מאלה שהדגמתי כאן. מכל־מקום, אם רצונכם בכך מוכן אני אפילו לחשב מהי ההתקדמות שחלה ביכולת הצעידה שלי בכל שעה, בכל רגע ובכל שניה. מכאן שיש דברים בגו. כלומר, אפשר שאשתי דוברת אמת וכי אכן מתקדם אני. “לאט אבל בטוח!” – אומרת אשתי וורידי עיניה מתמלאים אודם מתוך מאמץ לכבוש את הדמעות. אף אני מסייע לה לכבוש דמעותיה בדרך משלי: כל־אימת שהיא מצביעה על ההתקדמות (ודבר זה עושה היא, כאמור, תריסר פעמים ביום) נד אני לאות־הסכמה בראשי ומעלה על שפתי חיוך של קורת־רוח. דרך־אגב, אשתי היא שאמרה לי לראשונה (ואחריה חזרו כל מכרי וידידי על פי הוראתה החשאית) כי העובדה שאיני יכול לקרוא אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי רובו של כל המין האנושי חדל לקרוא ואף הוא, כמוני, מסתפק בראדיו ובקולנוע. מילא, אפשר שרובה של האנושות מקומו במוסד־למתנוונים.

ואף־על־פי־כן יש עוד הבדל ביני לבין רובה של האנושות. פרט לאילמים ולתינוקות רכים, כל המין האנושי מדבר. ואילו אני, כוח־הדיבור ניטל ממני. אני שותק. נד בראשי, מעווה פרצופי, רומז וקורץ ועושה מיני מחוות שונות ומשונות, ושותק. כל הנסיונות ללמדני לדבר עלו בתוהו. מה שאין כן הנסיונות ללמדני לכתוב ביד שמאל. מורה מיוחדת באה אלי יום־יום ומאמנתי במלאכה זו. היא מראה לי תמונה ומצווה עלי לתאר בכתב את המצוי בתמונה. ואני מציית. אות אחר אות מצייר אני בקפידה ובשקידה – ממש כתיבה תמה. הואיל ואין ביכולתי לקרוא את הכתוב, בודקת אשתי את יצירותי אלו ושוב מתפעלת מן ההתקדמות האדירה, העצומה, היוצאת מן הכלל וכו' וכו', שהכתוב על הנייר מעיד עליה בשחור על גבי לבן. הואיל וכך, לא נותר למורה אלא לאשר את דבריה במנוד־ראש, שהרי כל תארי הגוזמה לשבח ולתהילה, מה שקרוי בלעז סופרלטיבים, כבר מוצו בפיה של אשתי.

יושב אני, אפוא, ומצייר את האותיות אחת לאחת – גם ביד ימין היה לי בשעתו כתב־יד נאה, דייקני וברור – ומתאר כל מה שאני רואה בתמונות, שהמורה לכתב־יד־שמאל מביאה לי. עיקר עיסוקי בכך בשעות הבוקר, כשאשתי יוצאת מן הבית לערוך קניות, לשלם חשבונות ולסדר סידורים שונים, החל במס־הכנסה וכלה בכל הגינונים הפורמליים¹ הכרוכים בגימלה שלי, ואין צורך לומר בכל הריצות שהטיפול הרפואי בי מחייבן. מתוך כך שרוי אני לבדי כמעט עד לצהרי היום וכל אותן השעות מתאר אני לכאורה במלים את הנראה לי בתמונות וכותב משפטים כגון: הילדים מטיילים בגן: הגננת יושבת על ספסל; כרושצ’וב נפגש עם נאצר בעצרת או"מ; הם לוחצים ידיים… וכיוצא באלה דברים המצולמים בשבועונים ובספרי־ילדים.

וכשחוזרת אשתי מטרדותיה בחוץ פורקת היא את סלסלת הקניות, מחלקת את המיצרכים במקומות הראויים להם, שופתת את קדירת פת־הצהריים על כירת־הגז ולאחר־מכן נוטלת מידי את המחברת ופורצת בקריאות־גיל קולניות, כזמרת קונטראלטו שמשום־מה מנסה לשיר בקול סופראנו דוקא, למראה ההתקדמות שחלה היום. קריאות אלה צורמות את אזני, אך במידה שעודי שולט בשרירי־פני נזהר אני מאוד שלא לגלות אפילו בצל של רמז את הצרימה הזאת. ואילו אשתי, עם שהיא מתפעלת מן ההתקדמות מבחינה איכותית, הריהי מאוכזבת מן הכמות ואינה מעלימה ממני אכזבה זו. אדרבה, תוך כדי התפעלות הריהי מטיחה בי האשמות של עצלות ובטלנות ומשדלתני לעבוד יותר ולהתאמץ יותר. אני כשלעצמי איני מתרשם מדברים אלה, שכן זה לי שלושים־ושתים שנה שהיא טופלת עלי אשמת עצלות ובטלנות. ואם בכל השנים הללו היו האשמותיה אלו מוצדקות במידה רבה, שכן מודה אני ומתוודה כי מימי לא הצטיינתי בפעלתנות־יתר ותמיד היתה לי זיקה של אהדה אל המנוחה והבטלה, שהן מרחיבות את הדעת ומעשירות את הנפש יותר מכל פעילות שהיא, הרי עכשיו, דוקא בשבועות אלה, אין קורטוב של הצדקה להטיל בי דופי זה. אדרבה, עובד אני ועובד קשה. אני כותב. כמעט בכל שעות היעדרה כותב אני רשימות אלה שלעולם לא אוכל לקראן.

כן, אני מרמה אותה. את המשפטים הרשמיים מסיים אני תוך חצי שעה, ועד לרגע שבו נשמעות פסיעותיה הכבדות על מדרגות הבית איני גורע יד שמאלי מפיסות נייר הטואלט, שעליהן מקווקו אני את רשימותי וגונזן לאחר־מכן בגניזה מיוחדת־במינה, כלומר – מאחרי הביטנה שבמעיל הגשם שלי התלוי עדיין בארון. ביטנה זו אינה צמודה למעיל אלא מכופתרת אליו. התרתי כפתור אחד ואני דוחף את הפיסות המקווקות אל תוך הסדק שנתהווה מתוך כך. אין לחשוש שמא יתגלה המחבוא בימי־חלדי. בימות סגריר וגשם איני יוצא מפתח ביתי, אף לא אצא כל שארית־ימי. חה–חה–חה! צר לי שלא אזכה לחזות בהבעת־פניו של זה שאחרי מותי יירש או יקנה או יקבל במתנה את מעילי (בני משכמו ומעלה גבה־קומה ממני והמעיל אינו הולם אותו. אפילו הלמו המעיל לא היה לובשו, שכן זה כמה שנים עושה הוא בחוץ־לארץ בתפקיד חשוב מטעם משרד־החוץ) ויגלה מאחרי הביטנה מטמון של נייר טואלט, ששמאלו של מאובן חרטה עליו מה שחרטה בחרט אנוש. אם יהיה זה אדם קר־מזג ומיושב־בדעתו, ישליך את הניירות אל המקום הראוי להם על פי טיבם ומהותם ולא יתן דעתו עליהם. אם יהיה סקרן, ינסה לפענח את הכתב, אך עד־מהרה יתיאש כמעשהו של הראשון. אם יהיה סר וזעף שאזנו כרויה רק אל רחשי הקדרות והטראגיות שבחיים, ינוד בראשו ויוסיף מועקה על כאב העולם שבנפשו. אך אם ישחק לי מזלי ויהיה זה אחד מאותם ברוכי־אלוה, שכל־אימת שהם נתקלים בסבלו ובאפסותו של הזולת לבם מתמלא עליצות וחדוה משום שחשים הם במשנה עוז ותעצומות את אונם ואשרם הם, הרי לפני שיטיל אל פח האשפה את האוצר הגנוז בין ביטנה צבעונית רכה לבין בד אטים־מים שצבעו צבע חאקי משעמם, יפתח את פיו, יחשוף שניים בריאות־לבנות ויפרוץ בצחוק עלומים ועונג. אולי לאחר־מכן, כדי להקל על מצפונו – זה המוצר החברותי, שדורות מטיפים טיפחוהו על־מנת שיתבל בכף של זפת כל חבית של דבש – יזכור אותי ויפטיר כלאחר פה: “מסכן”.

רבותי!… ואם זכרוני אינו מטעני, כבר פירשתי אל מי אני מתכוון בפניות כגון רבותי, קוראי וכו'… רבותי! מעיד אני על רשימות אלו, כי כינוי זה לא זו בלבד שהוא מיותר, מעליב ופוגע, אלא שאין הוא הולם את העובדות. אינני מסכן. אינני אומלל. טעות היא. טעות מרה. אדם אני. האדם בה"א־הידיעה. האדם הנבון. אותו זן זואולוגי מיוחד בכל עולם־החי שהוא ורק הוא חובק־זרועות־עולם. חובק תבל ומלואה ביד אחת – יד שמאל. כן, רבותי, עכשיו חובק אני זרועות־עולם ביד אחת, ואילו לפני כן חיבקתי בקושי את אשתי בשתי ידיים. אמנם, שמנה אשתי מאד בעשרים השנים האחרונות ומתוך כך כבדו גם צעדיה שאני שומעם על המדרגות. וכיון ששומע אני את צעדיה על המדרגות, הגיעה שעתי לדדות אל מעיל הגשם ב…

ב

דומני כי קיבוץ־הגלויות הוא שגרם שבדורנו יש שבעל ואשתו אין להם לשון משותפת של ממש. ואין המדובר במשמעותו הסמלית של מושג זה כי אם בלשון משותפת פשוטה־כמשמעה. אשתי ואני מדברים עברית זה עם זו. ואולם שפת־האם שלי היא אידיש ושפת־האם שלה צרפתית. אני, כידוע, חדלתי לקרוא, ואילו אשתי, אף שהיא טוענת כאמור שכל המין האנושי חדל לקרוא יחד אתי, מוסיפה לקרוא. אמנם, אך ורק בלשון הצרפתית. למזלי – ואולי למזלה – אף אני שומע צרפתית. לפיכך יש שהיא קוראת באזני בקול, ואני ספק מקשיב ספק איני מקשיב. בערבים האחרונים קוראת היא בספרו של אנדרה ז’יד, “מזייפי־המטבעות”. בדרך־כלל איני עוקב אחרי קריאתה, ואולם יש שמשפטים בודדים, פעמים אפילו שיחות ותיאורים שלמים, נקלטים במוחי. אתמול זקפתי את אזני: קטע מסוים עורר בי ענין מיוחד. רמזתי לה שתקראהו לפני בשניה ולאחר־מכן בשלישית, ברביעית ובחמישית. היא נתנה בי מבט של תמיהה הגובלת באימה, אבל עשתה את מבוקשי. חמש פעמים קראה את הקטע באזני ואין תימה שאני זוכרו עכשיו בעל־פה. דומה כי היה זה קטע מתוך שיחה על הסופר אדואר, גיבורו הראשי של הרומן, עם הנער ברנאד, שאף הוא אחד הגיבורים הראשיים. וזה אמר אדואר:

“אידיאות, כן, האידיאות, אני מודה, מעניינות אותי יותר מבני־אדם. מעניינות אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. האידיאות חיות, נאבקות, מתות ממש כבני־אדם. אמנם, אפשר לטעון כי רק באמצעות האדם אנו מכירים אותם ולומדים עליהן, כשם שלומדים אנו על משב הרוח באמצעות תנועתו הקלה של קנה־הסוף המתכופף. אבל הרוח ערכו רב מערכו של קנה־הסוף”.

“הרוח קיימת ללא תלות בקנה”, שיסעו בראבר.

התערבות זו, שאדואר ציפה לה זה מכבר, איפשרה לו להמשיך: “כן, אני יודע שהאידאות מתקיימות אך ורק בזכותו ובמיצועו של האדם, אבל דוקא בכך טמון היסוד הפאתטי. הן חיות על חשבונו של האדם שבזכותו הן קיימות”.

אדואר צודק. חבל רק שדבריו מסוגננים יתר על המידה, מעורפלים וספוגים תחבולות ספרותיות. יש להגדירם בבירור, ביובש אכזרי־טכני בלי דימויים, ברחל־בתך־הקטנה. לא פיוט ולא פאתוס, לא רוח ולא קני־סוף, כי אם, בפשטות, מכשירי־ייצור. האדם הוא מכשיר ייצור לאידיאות ותו לא. זה יתרון האדם מן הבהמה ואחר אין. זה תפקידו האחד והיחיד של המין האנושי, כשם שתפקידם של מיתקני פורד לייצר מכוניות. ואני מימי לא מילאתי תפקיד זה ביעילות כה רבה כפי שאני ממלאו כיום. שהרי עד כאן כמעט לא היה ולא־כלום ביני לבין כל חיה אחרת. אם ייגעתי מוחי לא ייגעתיו אלא לשם תועלת או לשם הנאה. מהנדס־מכונות אני, ועשרים־וחמש שנים פיקחתי מטעם הממשלה (ממשלת המנדט וממשלת ישראל) על כמה בתי־חרושת כדי להוציא לחמי ולפרנס את משפחתי, כשם שהחתול מחטט בפחי־אשפה למצוא לו מחייתו. כל שאר הדברים שעשיתי לא עשיתי אלא להנאתי, במישרין או בעקיפין – כשם שהחתול מתחמם בשמש או רובץ על כר לרווחתו ולעונג־לבו. ואילו עכשיו שוב איני עושה דבר, רק מייצר אידיאות בלבד, ואין לי מייצור זה לא הנאה ולא תועלת. אני ממלא חובה, מקיים מצוה ומבצע משימה, מגשים יעוד. אדם אני, אדם בטהרתו, תמצית האדם במלוא חריפות מהותו הייעודית המרוכזת. לשון אחרת: מיתקן לייצור אידיאות. מיתקן שתפוקתו אינה זקוקה לא למהנדס־מכונות ולא למהנדס־ייעול.

והאידיאות, כדבריו של ז’יד – או ביתר דיוק, של גיבורו אדואר – חיות, נאבקות ומתות. שוב נכונים הדברים בעיקרם, אלא שחסרה בהם ההדגשה. חייב היה ז’יד לשים את הדגש במאבק. ריבון־העולמים! איזה מאבק! מאבק־אדירים, קרב־איתנים! מלחמת־עולם! לוחמה אטומית! הירושימה, גוג־ומגוג, תיאמת־ומרדוך – כאין־וכאפס הם לעומת מלחמת האידיאות.

אולי שמתם לב, רבותי, כי פיסת־הנייר הראשונה, הפותחת רשימות אלו, הוכתרה בשם “קורידה”. קורידה הוא הכינוי הספרדי המקורי למלחמה הדראמתית והאכזרית ביותר שבכל מלחמות הפרט האנושי, זו הקרויה בפינו מלחמת־פרים. דין הוא שאעיר כאן כי המונח מלחמת־פרים, המקובל משום־מה בלשוננו, אינו אלא סילוף ושיבוש. לא הפרים נלחמים זה עם זה כי אם האדם נלחם פה עם הפר. לפיכך מוטב, לדעתי, לוותר על הקיצור (היום ארוך והמלאכה מעטה…) ולקרוא לה בשמה הנכון: מלחמת האדם בפר.

אלא שאני העדפתי להכתיר את רשימותי אלו במלה הספרדית המקורית “קורידה”. ראשית משום שאיני יודע ספרדית והמלה אינה מעוררת בי אסוציאציות עם האדם, ומתוך כך עשויה היא לסמל, באורח מדויק וקולע יותר, את מאבק האידיאות בטהרתם. ושנית… אני מקווה שהסיבה השניה תסתבר מאליה למקרא הדברים הבאים.

ובכן, האידיאות נאבקות בקורידה אכזרית, וככל שהן נאבקות כן גדלה תפוקתם בגופי המשותק, שאינו, כאמור, אלא מיתקן לייצורן. כבכל מיתקן יש בו בגופי אבזרים ראשיים ואבזרים משניים, חלקים עיקריים וחלקים טפלים. המכשיר העיקרי לייצור האידיאות הוא, כידוע, המוח, כשם שהמנוע הוא המכשיר העיקרי להנעת המכונית.

כלום נסעתם אי־פעם במכונית שמנועה נפגם ולא היתה כל אפשרות לתקן את הפגם בדרך? לא שהמנוע התקלקל עד בלי יכולת לנסוע אלא רק נפגם קצת. אני נסעתי. והנסיעה היתה לי לחוויה. היה לילה אפל. הדרך ארוכה ושוממת. הנהג חשש בכל רגע שמא תיעצר המכונית לפתע ושוב לא תזוז ממקומה. הכביש התפתל בסמוך לגבול. מעבר לגבול נשמעו קולותיהם של משמרות האויב. והמנוע היה בו פגם. הפגם סיכן את חיינו. ועצם הסיכון הוא שהפך נסיעה משעממת להרפתקה, לחוויה, לעלילה רבת־מתח. וכשהגענו אל מחוז־חפצנו ראינו את עצמנו בחינת פליטי ספינה שנטרפה בים (בשל פגם במנוע) אשר חתרו אל חוף־מבטחים, שרו עם הים ויכלו לו.

ג

הקילקול… או מוטב לי שאומר: קלקלה… לא, נדמה לי כי למעלה השתמשתי במלה “פגם”… ובכן, הפגם החל עוד בבקרו של אותו יום… לא, גם ניסוח זה אינו מתקבל על הדעת, לא מבחינה תחבירית ולא מבחינה עובדתית. “הפגם החל” – הרי זו עברית גרועה. ואפילו מותר לומר כך בעברית – רק האכזר שבמחמירים ידרוש ממני שאקפיד על העברית במצבי הנוכחי ­­– אין זה נכון. לאחר־מכן טענו הרופאים שהענין הזה פרי התפתחות סמויה שנמשכה שבועות ואולי אפילו חדשים. אבל אני לא חשתי בו ולא הרגשתי בו אלא אותו בוקר. ראשית־כל, קשתה עלי הקימה. צריכים אתם לדעת, רבותי, כי מטבעי דייקן אני ואולי אפילו דקדקן, וספק אם בשלושים־וחמש השנים האחרונות איחרתי לעבודתי עשר פעמים. אמנם, סמוך למיטתי נמצא השעון המעורר, אלא שזה היה משמש לי בעיקר אמצעי בטחון, שכן בלי סיועו הייתי מתעורר ברגע הדרוש. אותו בוקר לא התעוררתי. אדרבה, אפילו לאחר שסיים השעון המעורר את מיכסת צילצוליו שעה ארוכה עדיין הייתי שרוע במיטתי ועיני עצומות. עופרת משונה הוצקה בתפוחי העיניים ובשמורותיהן. אימצתי את כל כוחותי, וקמתי. עיני נפקחו, אך העופרת לא נעקרה מהן ואפילו לא הותכה. כבדה ומוצקת מילאה את ארובותי מבפנים. אותה שעה נתמלא לבי קנאה בפסיליהם של הקדמונים, שעיניהם היו עשויות זכוכית, קונכיות ואבני־חן, אך לא עופרת.

בשעת הגילוח פצעתי את לחיי. פני זבו דם. נדמה היה לי שידי הימנית רוטטת. הפצעים תכפו. החלפתי את סכין־הגילוח: הסכין החדש חדר בבשרי ביתר עומק, פצע ללא רחם, פצוע, שרוט וחתוך. מימי לא היו לי יומרות מיוחדות, לא כאדם ולא כגבר. ואולם אחד הדברים שהייתי גאה עליהם היה כושר הגילוח שלי. מתגלח הייתי למשעי, לחיי חלקות תדיר ופני אין בהן שרטת.

אין תימה שאותו בוקר היו כל עובדי המשרד מתבוננים בפליאה בפני החתוכים וליצנים שבהם שאלוני אם לא הייתי בבית־המטבחיים. כלפי־חוץ הגבתי על חידוד זה בחיוך קל, אבל אי־שם במעמקים חשתי כאילו פגע בי חץ. לא חץ מורעל, לא חץ־מוות, ואף־על־פי־כן חץ. שעה שדנתי עם עוזרי בדבר שרטוט מסוים, שאלני הלז פתאם:

– מדוע אתה מדבר כך?

– מה פירוש, כך? תמהתי.

– כמי שחש בשניו – פירש.

– לא, אינני חש בשני, – פטרתיו בקצרה, ושבתי לעיין בשרטוט שהיה פרוש לפנינו על השולחן.

ואולם משיצא מן החדר חדרה בי תחושה של אי־נוחות בצד הימני של שפתי. הרגשתי בו מעין קהות שלאחר זריקה שמזריקים בחניכיים לפני עקירת שן.

בערביתו של אותו יום הרצה יגאל ידין על מכתביו של בר־כוכבא שנתגלו במדבר יהודה. מנוי־וגמור היה עמי ללכת לשמוע הרצאה זו, שעוד מימי נעורי עיקר תחביבי ההיסטוריה העתיקה והמיתולוגיה, ולא למדתי הנדסה אלא מתוך חישובים מעשיים. אותו ערב עצמו הוצג הסרט “מאדאם בובארי”. פלובר קסם לאשתי יותר מבר־כוכבא. לפי שהיה זה יום־חמישי בשבוע והסרט הוצג כבר שבועיים ימים, היתה זו ההזדמנות האחרונה לראותו. אני לא קראתי מימי את פלובר ועכשיו ברור לי ששוב לא אקראנו. אמרתי לאשתי שאין לנו ברירה אלא ללכת איש לדרכו – אני אל בר־כוכבא והיא אל מאדאם בובארי – או, ביתר דיוק, אני אל יגאל ידין והיא אל פלובר. הישירה אשתי את מבטה אל תוך עיני – אותן העיניים שהעופרת עדיין היתה יצוקה בהן מן הבוקר – מבט בוחן שדאגה עמומה מסתתרת במעמקיו, חככה רקע קט בדעתה, ואמרה:

– לא. אני אלך אתך.

כשאני נזכר במבט מוזר זה, שעוד חזר ונקלע בי לא אחת, וכן בהסכמה, המוזרה ממנו, להילוות אלי להרצאה על מכתבי בר־כוכבא, ובעיקר בכל מה שאירע לאחר־מכן, איני יכול שלא לקבל את הדעה הרווחת בדבר תבונה־שבלב, כלומר אינטואיציה, שרוב הנשים נתברכו בה כביכול.

אף שראשי היה כבד עלי, הקשבתי ברוב־קשב להרצאה והייתי צופה בענין רב בתצלומים שהוקרנו בפנס־הקסם. הרי יהודה, הקניון, המערה הרהיבו את העין. מכתביו של השליט העברי האחרון ביהודה נמצאו כידוע בארנקה של אשה. מתוך כך הופיעו על המסך חפציה של אותה אשה, וביניהם ראי. הצצתי בראי ומחשבותי נתבלבלו. תוהו־ובוהו השתרר בראשי. בזכרוני צפה ועלתה אגדה שלפיה הומת בר־כוכבא על־ידי נחש. ברור היה לי משום־מה שאין זה אלא אותו נחש מסית ומדיח, שבעטיו גורש האדם מגן־עדנו. כמיהה גדולה לגן־עדן מילאה את לבי והציפתני כולי. נכספתי לשכב בצלו של עץ־החיים ולאכול מפרי עץ־הדעת, אף שבדרך־כלל אוהב אני לשכב במיטה ומבכר מאכלי־בשר על פירות. מניה וביה מוכן הייתי להגשים את חלומי, ומובטח אני שהייתי עושה כן לולא הנחש. חששתי מפני הנחש, שהרי כל בר־בי־רב יודע שבצלם של אילנות מצויים נחשים, ביחוד בימות־שרב – והיום יום־שרב היה. שוב לא קלטתי את ההרצאה והייתי יושב ומהרהר בנחש. ואדם הנכסף אל גן־עדן ומהרהר בנחש סופו שיתן דעתו גם על חוה, שכן ברית־סתרים כרותה מששת ימי־בראשית בין נחש לחוה. אף איזיס המצרית היה לה ענין עם נחש. ולא רק איזיס. רבות הן האלות שהמיתוס קושרן בנחש, כשם שרבים הם האלים שהמיתוס קושרם בפר. אשה־נחש, גבר־פר. ואפילו משה רבנו, עם כל קנאתו העזה לאל על־מיני ועל־אנושי, לא מצאה ידו לבטל שני סמלים אלה. נחש־הנחושת מכאן, והכרובים, שאינם אלא פרים בעלי־כנפיים, מכאן. וקראתי מאמר של טור־סיני המוכיח כי ישראל משמעו שור־אל. בר־כוכבא, שליטה האחרון של ישראל העתיקה, נחש חנקו. נעלה מכל ספק הוא שקיים קשר מסתורי בין אותו נחש לבין האשה ששמרה את מכתביו של המצביא המורד למען ההיסטוריה. ככל אשה שומרת מכתבים אף זו ודאי מתוסבכת היתה וקרובה להיסטריה. אפשר היא־היא ששילחה בו את הנחש. מתוך אהבה, כמובן, מתוך קנאה, מתוך שהוא מתמסר יותר למרד מאשר לה – על־כל־פנים מטעמים פסיכולוגיים־רומנטיים. ולאחר מותו נישקה כל שורה ממכתביו, שהיו מיועדים לקצינים הסרים למשמעתו ולא לה, הרטיבתם בדמעותיה והרעיבה עצמה עד־מוות במערה עמוקה. אכן, הארנק הוא עדות מובהקת נגדה. דינו כדין אותה שגיאה קלה וגורלית שעושה כל רוצח בסיפור־בלשים, כדי שהסיפור יוכל להיכתב. העיפותי עין על המסך. עדיין פרוש היה עליו הראי. אלא שעכשיו נשקף ממנו קלסתר־פניה של אשתי. הראי התפשט על כל המסך ופניה של אשתי עמו. פניה נוכח פני ומבט־הדאגה שלה נעוץ בעיני־העופרת שלי.

ד

איני זוכר אם כבר סיפרתי לכם שאשתי היא ספרדיה. אני מוצאי מעיר המכונה ירושלים־דליטא. אבי היה סוחר, סבי היה חייט, ומי היה אביו של סבי אינני יודע. אביה של אשתי אף הוא היה סוחר, אבל מגילת היוחסין שלה מגיעה עד דון יצחק אבארבנאל. לוא היה אברבנאל מקבל בשעתו את הצעתה של איזבלה הקשטילית וממיר דתו ערב גירוש־ספרד, ודאי לי שאשתי היה כיום אחת מבנות האצולה של ספרד.

וכאן רואה אני צורך לגלות סוד כמוס, מעין תגלית חשובה שנתבזקה במוחי. סבור אני, רבותי, שבנקודה זו אין המסורת ההיסטורית נכונה. לבי סמוך ובטוח כי אי־שם בנבכי הארמון קיבל אברבנאל את הצעתה של המלכה, שאם לא כן איך אפשר הדבר שבקורידה, שנערכה בזירה הגדולה והמפוארת ביותר במאדריד, ישבה אשתי בשורה הראשונה מוקפת אצילים בתלבושת־פאר והיא עצמה עטויה שמלת־שיראים ססגונית ועדויה אבני־חן מבהיקות. עיניה השחורות בורקות בתאורה המסנוורת וגווה הדק והגמיש (דק וגמיש כפי שלא היה אפילו בימי נעוריה) נפתל בפירכוס נחשי עם כל שיא דראמטי חדש במהלך הקרב. כל העיניים היו צופיות אל הלוחם האמיץ ואילו מבטה שלה, שעימעום הדאגה עדיין לא סר ממעמקיו, היה מרותק אלי. ואין תימה בדבר, שהרי הפר הייתי אני. אני ולא אחר.

אין טעם שאתאר לפניכם את הרגשתי, הרגשת עצמה ואון שאין דומה להם במלוא תבל. האמפיתיאטרון הגועש והחגיגי היה לקן־נמלים בעיני. אך מגוחך הוא שאחד הנפילים ינסה לשפוך שיחו בפני נמלים, אף כי עצם השם הקומי – נפיל – צופן בחובו את ההווה הדראמתי ואת העתיד הטראגי. אכן, נפול יפול, ואם לא הנמלים הרי התולעים ודאי תאכלנה את בשרו. ואולם האין אתם סבורים כי תחושת העצמה שבהווה יונקת דוקא מהרגשת החדלון שבעתיד? לא, אינכם סבוכים כך. ואני לא אנסה לשכנע אתכם. לא אתאר לפניכם את המיית יין־האיתנים אשר שצף ותסס וגאה בכל עורק מעורקי. רק את מהלך הקרב אתאר בקצרה, ואף תיאור זה אינו מיועד אלא לאלה אשר ­– כמוני, למשל – מימיהם לא ראו קורידה בעיני־הבשר שלהם.

הושמעה תקיעת החצוצרות ובזירה הופיעו הפיקאדורים על סוסיהם. בידיהם החזיקו חניתות. אחת החניתות נתקעה בשרירים שמאחרי ערפי. סילון דם־ענב פרץ מן הפצע. כל ימי רגיש הייתי לכוהל. סילון הארגמן שיכרני כהרף־עין. עצמתי גברה שבעתיים. הסתערתי על הסוסים והברחתים יחד עם הפיקאדורים שעל גביהם.

עוד לא התעשתי והבאנדריליירוס הגיעו. הללו לא חניתות היו בידיהם כי אם באנדריליאס – מקלות־עץ קצרים מקושטים ניירות צבעונים וקרסי־ברזל מחודדים בקציהם. גופי שימש מטרה לבאנדריליאס. הבאנדריליירוס קלעום בי בזה אחר זה. שניים מן הקרסים ננעצו בגבי וניירות־הצבעונים נמתחו כמפרשים קטנים. נדמה היה כי צמחו לי כנפיים. שוב לא הייתי פר אלא כרוב. אחד הכרובים.

אז בא המאטאדור או הטורירו, הידוע מחוץ לספרד – במיוחד בקרב חסידי “כרמן” של ביזה – כטוריאדור. היה זה גבר חסון ויפהפה, לבוש מדי־פאר עתירי־גונים ורבי־רושם. הוא הסיר את כובעו השחור והקדיש את הקרב לאשתי. נחשולי תשואות סוערות הרעידו את אמות־הספים. כל הקהל העצום עמד על רגליו. בלחייה של אשתי פרח הסומק, התרסס ניצנוצים־ניצנוצים והקרין ברק־שני מכל אבן מאבני־החן שבתכשיטיה. שוב נתפרכס גופה בנפתול־פתנים והרטיט את שפעת הניצנוצים שנזרעו על כל דמותה ככוכבים על פני השמים. הכוכבים היבהבו, קרצו קריצת־פיתוי, וכבו. מדוע כבו הכוכבים?

הכוכבים כבו משום ששחר אדום־כדם התנפנף באופק. הטורירו ניפנף לנגד עיני בשחר ארגמני. יראתי את השחר. נפשי נקעה מן הזריחה. חשקתי בכוכבים. בצבא־השמיים המשלהב אורים צהבהבים־ירקרקים בכחול רקיע אפל. תיעבתי את ארגמן השחר המבשר להטה של חמה, שטמתי את השני המכאיב את עיני. במלוא אוני גחתי עליו לנגחו בקרני, לרמסו בטלפי, לבתקו, לשספו, להכחידו. אבל השחר חמק ממכתי המוחצת ושוב חזר והתנפץ באופק כרדיד־ארגמן. הסתערתי עליו בשניה, בשלישית, ברביעית, עד אשר גברתי עליו ויכולתי לו. גז השחר ורד חושך. ובחושך ניצנצו כוכבים – מהם כאבני־חן בתכשיטיה של אשה ומהם כעיניים שדאגת־מעמקים מעמעמת את זיון. עדי־רגע הבריקו הכוכבים ושוב כבו. אפלה דביקה פשתה ביקום. האמפיתיאטרון רעם, געש, שאג. נחשולי תשואות ניפחו את העלטה כאוויר המנפח עד־אפקיעה שלפוחית־שעשועים.

רק אז חשתי כי בערפי ננעץ פגיון. ננעץ, סובב ונעקר. מן הנקב זורם מוחי ומזדלף על פני הזירה. ובכל מקום שבו פוגעים או נוגעים בריפרוף תאי מוחי בזירמתם נדלקות שלהבות באפלה, מזדהרות, מהבהבות ומתקרנות כגחליליות בלילה. אלו הן האידיאות. אידיאות ירקרקות ואידיאות אדמומיות, אידיאות אפלטוניות ואידיאות אווקלידיות, אידיאות אלהיות ואידיאות שטניות, תיזות ואנטיתיזות, מעגל וקוביה, טוב ורע, פרומיתיאוס ואדם הראשון, משוואה ריבועית ומונה־ליזה…

כך נעשיתי מיתקן לייצור אידיאות.

ה

כשהתעוררתי בבית־החולים שבוע לאחר־מכן ראיתי את אשתי שהיתה רכונה מעלי. פניה נוכח פני ומבטה, מבט הדאגה, נעוץ בעיני. ואולם עכשיו לא חשתי את העופרת. היא הותכה.

לימים נודע לי כי התעלפתי ברגע הדראמתי ביותר של ההרצאה ונלקחתי באמבולנס לבית־החולים. עשרים־וארבע שעות אחרי־כן גילו גידול במוחי וכעבור ארבעים־ושמונה שעות נותחתי…

אני שומע את צעדיה של אשתי על המדרגות. היום לא אטמין את הניירות מחת לביטנה שבמעיל־הגשם. אדרבה, היום אפתח את כל הכפתורים, ארחיק את הביטנה, ואת כל פיסות נייר־הטואלט אפזר על פני הרצפה. אלא שלפני כן חייב אני לעשות את המוטל עלי. עדיין לא כתבתי אף משפט בכתיבה תמה. חושש אני כי איחרתי את המועד. היא מתקרבת. אסור לי לצער אותה. אכתוב כמה מלים, ויהי מה. אנסה לכתוב מהר, ובכל־זאת בכתב־יד ברור ודייקני. מה היא התמונה היום? אבא אבן מרצה בוועידה לפיתוח ארצות נחשלות. הרבה כושים מקשיבים. לא, לא יפה לכתוב כך. אני אכתוב: נציגי מדינות אפריקה מקשיבים ברוב־קשב.

היא נועצת את המפתח בחור המנעול.

היום התקדמות ניכרת.

היכן המחברת?

התקדמות, התקדמות, התקדמות…

---

אדם־החתול

מאת

יצחק אורן

א

הבוקר התפרסמה בעיתונים ידיעה בדבר מותו של יורי צ’סטנוב במוסקבה. הידיעה אושרה בחדשות הראדיו ואף חזרה בעיתוני־בערב. אכן, יורי צ’סטנוב הלך לעולמו, ושוב אין כל ספק בדבר.

כיון שכך הריני פטור מהתחייבויותי כלפיו ומכאן ואילך נקי אני משבועת־האלם שנשבעתי לו. אדרבה, מותו של צ’סטנוב מטיל עלי חובה הפוכה: חובת הדיבור. ידוע לי כי מיום שנתאלמן במסיבות טראגיות היה שרוי בלי אשה, וילדים לא היו לו מעולם. מתוך כך איני חושש שמא יבולע למשפחתו בשל הדברים שאני מעלה עכשיו על הכתב, אף אם יזכו לפירסום.

יורי צ’סטנוב קנה את עולמו כגדול האנתרופולוגים עם שגילה בצפונה של סיביר את Homo Felis – האדם־החתול. שיחק לי המזל ובאחת הוועידות הבינלאומיות של האנתרופולוגים זכיתי לראותו פנים־אל־פנים. באותה ועידה היינו כולנו צמאים לשמוע את דבריו, אך על אף העובדה שעל סדר־היום היתה רשומה הרצאתו של צ’סטנוב והיא שנועדה להיות מסמר הוועידה, לא נשא צ’סטנוב את דברו. על־כל־פנים לא בפומבי. במועד שנקבע להרצאה זו הודיעו כי חולה הוא. רוב הצירים דרשו לשנות את סדר־היום. כמה מהם אף היו מוכנים לוותר על הרצאותיהם שלהם כדי לשמוע את מגלהו המהולל של Homo Felis אך למראה־הפליאה הרי דוקא המשלחת של ברית־המועצות עמדה בתוקף על כך שהוועידה תנהג בהתאם לסדר־היום שנקבע מראש ולא תסור ממנו ימין ושמאל, ומכיון שצ’סטנוב החמיץ את ההזדמנות שוב אין תקנה לדבר.

למחרת בערב פגשתי את יורי צ’סטנוב במסעדה. לא היה ספק בלבי כי אמנם חולה היה. צהיבות חוורוורה היתה מסוכה בלחייו ושיוותה מידה יתרה של מונגוליות לפניו רחבי־הלסתות. כוס־תה מלאה עד מחציתה עמדה על השולחן לפניו. הוא לא נגע בה. גביניו היו זעופים, מצחו קמוט מתחת לבלוריתו האפורה, שהקרחת פלשה בה בשני משולשים מרחיקי לכת. בתאוותנות עצבנית עישן סיגריה ושאף עמוקות את עשנה. איש מאנשי משלחתו לא ישב על־ידו ואף לא ליד השולחנות הסמוכים.

– מותר לשבת? – שאלתיו ברוסית והוריתי על הכיסא שממולו.

שולחנו עמד באחת מפינותיה המרוחקות של המסעדה.

– בבקשה – הפטיר כלאחר־פה. השפיל עיניו וגמע מן התה.

היה גומע מן התה ושואף עשן חליפות, ומבטו בכוסו. עלי לא נתן דעתו.

התחייכתי ואמרתי:

– “ידיד יחיד בא ערב־ערב, / בתוך כוסי נשקף דומם”.

היתה זו מובאה משירו המפורסם ביותר של המשורר הרוסי בלוק.

צ’סטנוב זקף עיניו ונתן בי מבט כחול־אפרורי. רגע שף את מצחו באצבעותיו כמי שמנסה לזכור דברים שנשתכחו ממנו. עצם עין אחת וסקרני בשניה. כשאנתרופולוג מפורסם סוקר את גולגלתך אין לך מפלט מהרגשה שהפכת מושא של מחקר.

– אתה מישראל? – שאלני פתאום.

– כן – השיבותי קצרות.

– הבה נצא אל הגינה – הציע לי במפתיע וקם ממקומו. משנזדקף שמתי לב עד־מה חסון וגבה־קומה הוא.

יצאנו אל הגן. שמנו פעמינו אל הספסל הקרוב ביותר ועד שפסענו לעברו הירהרתי בכל מה ששמעתי על יהודי ברית־המועצות המחפשים מגע עם ישראלים. שוב הצצתי בפניו של צ’סטנוב שנצטהבו ביתר־שאת, ושבעתיים דמו לפניו של בן גזע מונגולי. חוכך הייתי בדעתי אם יהודי הוא או לא. על־כל־פנים התכוננתי לחקירת שתי־וערב על החיים במדינת־ישראל וערכתי בלבי סקירה חטופה על מאבקנו, השגינו וכו' וכו'. כיון שישבנו על הספסל, שאלתיו ללא עקיפין:

– אתה יהודי?

– לא.

– רוסי?

– לא לגמרי. אבי רוסי ואמי בוריאטית.

– מה זה?

– עם מונגולי בסיביריה הצפונית.

לכך לא הייתי מוכן. שתקתי.

– ואתה יהודי? – פתח צ’סטנוב.

– כן. מדינת־ישראל היא מדינת היהודים.

– והיא פורחת? – שאלני.

– מתפתחת – עניתי במאופק.

הוא קם ועמד נכחי.

– הישבע לי – מילמל בהתרגשות עזה – הישבע לי שכל שתשמע הערב מפי לעולם לא יעלה על דל־שפתיך.

נבוכותי.

– אינני נוהג להישבע – גימגמתי – בייחוד לא שבועה שאיני יודע מה טיבה.

– אספר לך על Homo Felis, אספר פרטים ופרטי־פרטים. הי־ש־בע! – תבע כמי ששרוי באקסטזה.

להוט הייתי עד מאד לשמוע פרטים ופרטי־פרטים על Homo Felis. נשבעתי לו. וברגע שנשבעתי לו, בו־ברגע גמלה בלבי החלטה נחושה שלא לעמוד בשבועתי. האתיקה המדעית אינה מרשה לשמור בסוד תגליות חשובות, כמעט מהפכניות, ולמען קידומו של המדע כולו מוכן הייתי להפר שבועה ולמעול באמונו של מדען אחד.

ואולם לאחר ששמעתי מה ששמעתי שיניתי את החלטתי. כל עוד התהלך צ’סטנוב עלי־אדמות היה סודו קבור בלבי.

ואלה היו דברי צ’סטנוב:

השמועות הראשונות על הימצאו של איש־פרא ביערות הטאיגה הגיעוני ב־1950. בימים ההם שהיתי יחד עם אשתי באחת מעריה הקטנות של צפון־מזרח סיביריה. כבר אמרתי לך כי אמי בוריאטית. כמעט כל ימי־חייה לא יצאה מעיר־מולדתה, ומדי פעם בפעם הייתי נוהג לבקרה ולבלות במחיצתה שבועות־מספר בשלהי אביב ובתחילת קיץ יחד עם אשתי המנוחה, שאף היא היתה אנתרופולוגית כמוני.

בתחילה לא נתנו אמון – אשתי ואני – באגדות על ענק־פרא המשוטט כביכול ביער בחברתו של זאב, ויחד עמו טורף הוא כל יצור חי המזדמן לו בדרכו. ואולם לאחר שחקרתי כמה מתושביו הוותיקים של המקום (את שפתם יודע אני על בוריה) עוררו בי השמועות סקרנות מסוימת וענין־מה, אף כי עדיין ראיתין בעיקרן כסיפורי־בדים. חוטב־עצים ישיש, שעוד בשחר־ילדותי נראה לי זקן מופלג, ועתה, לאחר שחלפו למעלה מארבעים שנה, עדיין היה חסון כאלון ששום כוח בעולם לא יוכל לגדעו, למוטטו או לכופפו, ישיש זה נטל עליו לגלות את עקבותיו של האדם המסתורי ולהוליכנו אליו.

שלושה יצאנו לדרך: הישיש, אשתי ואני. אשתי היתה מנוסה במסעים קשים – זה לה שנים שלקחה חלק במיבצעי המדעיים, מהם שהיו כרוכים בסיכונים רבים ובתנאים מפרכים ביותר. הפעם, כאמור, לא התיחסנו אל המיבצע בכובד־ראש. אף־על־פי־כן הצטיידנו בכל הדרוש, כגון פרוה מתקפלת העשויה לשמש אוהל בשעת הצורך, שני רובים, מלאי של כדורים, מזון ודלק. את כל הכבודה הזאת נשאנו על שכמינו, וחלק־הארי הוטל על כתפו של הבוריאט הישיש. רכב לא היה לנו. ביערות אלה אין כל משמעות למושג זה. כל שבילי היער ומשעוליו היו נהירים לאותו ישיש, שהיה לנו מורה־דרך מצוין. בערוב היום היה משכיל להביאנו אל אחת הקרחות. מקימים היינו את אוהל־הפרוה ולנים בו. סמוך לאוהל היינו מבעירים אש. העונה עונת קיץ היתה, אלא שהלילות עדיין היו צוננים ולחים. כן, לחים היו משיפעת המים, מי קרחוניה של סיביריה הנמסים בשלהי האביב ומשקים את האדמה לרוויה.

מי שלא ראה יערות־בראשית בירכתי הצפון לא ישיג לעולם את תחושת ההיוליות האופפת כל אדם שנקלע ליערות אלה בתחילת הקיץ. כל החי והצומח פורץ מן האדמה במלוא עצמתו הקמאית ומוסך שכרון־פרא בעורקיו של בן־תמותה, שכרון יין־קדומים מימי טרם־היות־אדם.

אין טעם אפוא לתאר לפניך את היערות ואת ההרגשות. ולוא אף היה בכך טעם, לא אני האיש המסוגל ליטול על עצמי משימה זו. אינני מזכיר דברים אלה אלא כדי להדגיש את הניגוד שבין ראשיתו הנפלאה של מסע זה, שהתיחסנו אליו בעיקר כאל מסע־טיולים, לבין סיומו הטראגי.

גם להבא אימנע מתיאורי נופים והרגשות ולא אספר אלא עובדות, עובדות יבשות בלבד.

ארבעה לילות היינו לנים ביער. בבקרו של היום החמישי נתקלנו בעקבות באדמה התחוחה. היו אלה עקבות משני סוגים: עקבות כפות־רגליו של אדם וסמוך להם עקבות טלפיה של חיה.

פניו של הישיש הפיקו סיפוק רב ואימה גדולה כאחד; סיפוק על שסיפוריו לא נתבדו ואימה… כן, היו סיבות לאימה.

אפשר שעקבותיה של החיה עקבות זאב היו. הזאבים אינם נדירים ביערות הצפון. המופלא הוא שעקבותיו של זאב זה לא זזו מעקבותיו של האדם. אלא שגם עובדה זו כשלעצמה עדיין אין בה כדי להטיל אימה. המבעיתים שבגילויינו היו עקבותיו של האדם עצמו. לא היה כל ספק כי אין זה אדם רגיל. כף־רגלו היתה גדולה פי־שנים מזו של אדם ממוצע בן־ימינו. אוראנג־אוטאן? גורילה? לא. באזורים אלה אין ולא יכלו להיות קופים.

אשתי נתנה בי מבט מלא סקרנות.

– מתברר… – פתחה.

– עדיין לא מתברר ולא־כלום – שיסעתיה – ובכל זאת מעניין. על־כל־פנים, מסקרן.

השיחה התנהלה בעצם הבוקר. ובצהרי אותו יום לא היתה אשתי בחיים.

כשעתיים עשינו דרכנו בשביל עד שגילינו כי העקבות נעלמו. כיון שנעלמו, נעצרנו.

בו־ברגע הגיח זאב ממעבה היער והסתער על אשתי. רובי היה דרוך. אינני זוכר אם היה סיפק בידי ללחוץ על ההדק או לא. מכת־אדירים ניתכה עלי כחתף והכריעתני ארצה. דמותו של ענק־אימים, שכל פניו וגולגלתו מכוסים שיער מגודל פרע, חלפה רגע לנגד עיני. כפי הנראה ירדה עלי עוד מהלומה כבדה ואיבדתי את חושי.

וכשוב אלי רוחי נמצאתי שרוע באוהל־פרוות. הישיש הבוריאטי טיפל בי. אשתי לא היתה על־ידי. מאז לא הוספתי לראותה. על־כל־פנים לא בהקיץ.

אני עומד בדיבורי ואיני מתאר הרגשות. אשר לעובדות, כלומר לדברים שאירעו לאחר־מכן, הרי הן ידועות לך ולכל העולם. כעבור כשבועיים ימים הועמדתי בראש משלחת שמנתה חמישה־עשר חברים והיתה מצוידת ומאורגנת כהלכה. פעולותיה תוכננו כראוי ונשאו פרי. הזאב נהרג ונתגלה Homo Felis. בן־שיחך, יורי צ’סטנוב, הרים את התרומה החשובה ביותר לאנתרופולוגיה למן היום שקיים מדע זה עלי־אדמות: אדם קדמון חי ולא גולגלות ושרידי עצמות. מובן מאליו כי בכך הביא גדולה ויקר למולדתו.

ג ¹

לבי סמך ובטוח כי תכונותיו של Homo Felis נהירות לך מן הפירסומים המדעיים הרבים. ידועים לך ממדי־הענק של אבריו, מבנה גולגלתו, הדומה לזו של חוליות־המעבר הנדירות שבין קוף לאדם, שיניו הארוכות, ניביו החדים וכו'.

ואולם את נפשו של האדם־החתול אינך מכיר. עליה לא פירסמתי דבר וחצי דבר. עליה יודע רק אני. אני לבדי. או, לפחות, עד כה ידעתי רק אני. בעוד דקות־מספר יידע עליה עוד אדם אחד – אתה. והרי כבר השבעתיך שיהיה זה עוד אחד בלבד.

ובכן, Homo Felis נלכד חי. הוא נכלא בסוגר רחב־ידיים בחצר המכון האנתרופולוגי. בבית שבאותה חצר שמתי אני את משכני.

חקרתי ודרשתי, מדדתי ועקבתי, ערכתי רשימות מפורטות, שיגרתי דוחות² מדעיים. Homo Felis שיתף פעולה. הוא אכל לתיאבון ומשקלו עלה. כעבור זמן־מה הניח לי להתקרב אליו בלי כל אילוף מוקדם. לימים הייתי נכנס לסוגרו ועושה בו את ניסויי בלי כל התנגדות מצדו. יש שמבטו – מבט עצבות תהומית – היה מדהימני, אלא שאותו מבט, שאנו רגילים לכנותו עצוב, אופייני הוא לכמה חיות לרבות חיות־טרף. ברור היה כי עלה בידי לרכוש את אמונו, אף שאני כשלעצמי עדיין נהגתי בו על פי הכלל “כבדהו וחשדהו”.

יום אחד הלכתי בחצר בדרכי לביתי ומתחת לבית־שחיי תמונה גדולה במסגרת. היה זה דיוקנה של אשתי המנוחה שעמדתי לתלותו על אחד הקירות שבחדרי. משנמצאתי סמוך לסוגרו של אדם־החתול חטף הלה את התמונה מתחת לבית־שחיי, החזיקה בידיו והתבונן בה. אותה שעה היה מבטו ממש כשל אחד האדם, כמוני וכמוך. אף־על־פי־כן הייתי נבוך. אם אמשוך בתמונה ואוציאנה מידו בכוח – יקרענה לגזרים, אם אשאירה בידיו הרי הסכנה גדולה עשרת מונים. עד שאני מטכס עצה נשמע צליל. לא האמנתי למשמע אזני. סבור הייתי כי איני אלא חולם בהקיץ.

Homo Felis פתח את פיו ושאל ברוסית ברורה:

– אשתך?

כן, אדוני. אדם־החתול דיבר רוסית רהוטה. ובאותו מעמד סיפר לי את קורות חייו.

לא אייגע אותך בסיפורים ארוכים. אקצר ככל שאוכל. כמובטח, אצטמצם בעובדות יבשות בלבד. אמנם, סיפורו שלו היה רצוף תיאורים, חוויות והערכות, אבל אני איני יכול ואיני רואה צורך לעשות כמוהו.

Homo Felis נולד במזרחה של פולניה והיה בן למשפחה יהודית אמידה. עד גיל ההתבגרות היה נער אנין־נפש ועדין־גוף, מוכשר עד להפליא (הוריו, מוריו ומחנכיו חשבוהו לילד־פלא), חולמני ומעמיק־חשוב. סמוך לגיל ההתבגרות חלה במחלה משונה, כפי הנראה ממין המחלות הקרובות לאלפנתיניזם: אבריו גדלו עד־להבעית, קומתו גבהה כדי שני מטרים ותווי־פניו שונו עד בלי הכר. זכור־נא את פירסומי המכון האנתרופולוגי, העלה בזכרונך את התצלומים – כל אלה אותנטיים, בלי שמץ גוזמה. כל מאמצי הרופאים עלו בתוהו. אולם גידול מחריד זה לא השפיע אף כמלוא נימה על אפיו, על סגולותיו השכליות ועל תכונותיו הנפשיות. עדיין היה זה בחור אנין־נפש, איש רוח ובעל שאר־רוח. רק כוחו הגופני גבר עד לעצמה בלתי־רגילה. בלי כל מאמץ היה מכופף מסמרים באצבעותיו ובאגרופו יכול היה לקטול סוס. משסיים את חוק־לימודיו בגימנסיה למד משפטים באוניברסיטה ובתקופה זו הצטרף למפלגה הקומוניסטית. עם הכיבוש הגרמני נשלח למחנה־השמדה והתענה בו ארבע שנים. הודות למבנה־גופו האדיר החזיק מעמד עד ליום השחרור. מששוחרר נסע לרוסיה, המשיך בלימודיו והצטיין בהם. עם קום מדינתכם התעוררו בו רגשות כלפי עמו. איני יודע איך ביטא רגשות אלה. באותם הימים עדיין שרר אצלנו פולחן האישיות ופעולותיו או דבריו לא היו רצויים לשלטונות. הוא הוגלה לסיביריה ונכלא במחנה־ריכוז. ושוב עמד לו מבנה־גופו החסון. בשל תפוקתו בחטיבת עצים זכה להיות ניזון מן הדוד הראשון (כלומר, נהנה ממנת־מזון כפולה מזו של העובדים שתפוקתם אינה עולה על המיכסה שנקבעה) ועד־מהרה נעשה ראש לקבוצת עובדים.

יום אחד יצא עם בני קבוצתו ליער ושוב לא חזר אל המחנה. מראיהם של אנשים תשושים ומזי־רעב, היוצאים מכליהם כדי למלא מיכסת תפוקה בעבודה מפרכת ובמשטר אשר משחר־נעוריו ראה בו את הגאולה, זיעזעהו לפתע עד למעמקי נפשו. קורות חייו שלו חלפו לנגד עיניו סלידה עזה, סלידה ללא נשוא מכל המתקרא ציביליזציה אנושית, מילאה את כל ישותו ולא הרפתה ממנו. יחד עם כלב־זאב שנלוה אליו במחנה והיה כרוך אחריו זה כמה חדשים הרחיק אל עבי־היער וגמר אומר להיעשות מרצונו הטוב מין רובינזון קרוזו. מכאן ואילך נזון מצמחי־יער או מחיות־בר שצד יחד עם כלבו. עד־מהרה לא היה כל הבדל בינו לבין האדם הקדמון ובין כלבו לבין זאב טורף, פרט לבדידותם.

כל זמן שסח לי את סיפורו לא המיש עינו מתמונתה של אשתי. זכרתי את השלד שגילינו ביום שבו נלכד האיש: היו אלה עצמותיה של אשתי.

אכן, Homo Felis היה רגיש להגיגי זולתו. הוא אמר לי:

– אני לא נגעתי בה. הכלב טרפה.

פתחתי את דלת הסוגר. נתתי תער בידו ואמרתי:

– לך לחדר־האמבט וגלח את פניך. עוד היום נלך שנינו אל חייט וספר.

הוא הלך. ישבתי בסוגרו והמתנתי לו שעתיים. משחלפו השעתיים והוא לא בא ידעתי כי הדבר אשר לו ציפיתי וממנו יגורתי התרחש. הלכתי לחדר־האמבט ומצאתיו מוטל על הרצפה טובל בשלולית של דם. התער היה נעוץ בצוארו.

טילפנתי למשטרה. לאחר־מכן שמתי פעמי אל ראש המכון (בימים ההם לא אני עמדתי בראש המכון האנתרופולוגי) וסחתי לו כל אותו מעשה. נצטוויתי לשתוק. באיסור חמור נאסר עלי להוציא הגה מפי ולהעלות על הכתב – ולו אף ברמז – שמץ ממה שסיפרתי לך עתה־זה.

שתקתי ולא הפרתי שתיקתי עד היום הזה. ומן היום והלאה אוסיף לשתוק עד יום מותי.

בינתיים פירסם המכון לאנתרופולוגיה את כל הדו"חות על Homo Felis ששלחתי עד ליום התאבדותו.

ד

אני לא שאלתי את צ’סטנוב על שום מה בחר דוקא בי לגילוי סודו. שאלתיו שאלה אחרת.

– מדוע קרוי האיש Homo Felis כלומר אדם־חתול. הרי אין כל דמיון בינו לבין חתול. אף לא מצאתי הסבר לכך בשום פירסום מדעי.

– דבר זה נעשה על־פי בקשתי. היתה זו היחידה מכל בקשותי שהמכון נענה לה.

– כלומר? – תמהתי.

– שמו של האיש היה כץ. לימים נודע לי כי כץ פירושו חתול בלשון היהודית. רציתי להנציח את שמו.

פרצתי בצחוק.

– הטעוך, אדוני. מי שאמר לך דברים אלה לא ידע מה שאמר. אמנם, כץ פירושו חתול בלשונם של יהודי מזרח־אירופה, אך שם־המשפחה כץ הריהו ראשי־תיבות של שתי מלים עבריות: כהן־צדק.

באותו מעמד הרציתי לפניו בקצרה על משמעותו של המושג כהן־צדק.

---

אלקנה

מאת

יצחק אורן

ליעקב קנאל ז"ל

א

"אמיץ היה האיש. אמיץ עד כדי שכחת עצמו, עד כדי פחזות.

והוא שהיה בעוכריו.

אומרים – רגש הפחד טבוע בדם, אלא שאפשר להתגבר עליו.

יעקב הפריך סברה זו. הוא לא ידע פחד מהו. לא הבין את עצם המושג. משהעירו לו שהוא מסכן עצמו שלא לצורך השיב: רק פחדנים נופלים. מי שאינו פוחד אינו עלול להיפגע.

היתה זו טעותו הגדולה בחייו.

יולי 1948. נתקבלה פקודת המיבצע לכבוש את הגבעות החולשות על עין געש. מסמר הכיבוש – חירבת אל מסאעיה.

היחידה יצאה עם החשיכה. בתחילת הקרב נפל מפקד הפלוגה. סגנו נטל מיד את הפיקוד לידיו והמשימה בוצעה. החירבה נפלה לידי היחידה.

למחרת החלה הפגזה קשה מלווה צליפות מן הרכס שממול. השטח היה מלא שיחים וקשה היה לנוע ביניהם. ההסתערויות הראשונות נהדפו.

אחר הצהריים נפגע מפגז עוד מפקד אחד, מטובי המפקדים. נפצע קשה, נטה למות. היתה זו מהלומה קשה. יעקב תמך בראשו, איגרף ידו וזעק: אתה לא תמות, שלמה. לא תמות מידי מנוולים אלה. אתה תחיה. הם לא יוכלו לך!

לא ניתן לסחבו מחמת חשש לחייו. התחילו מקימים סביבו גדר אבנים – מפחד פגיעה נוספת. יעקב עבד בקדחתנות.

ההפגזה התגברה. הכוח כשל, העצבים חשבו להיקרע, המתיחות היתה ללא נשוא. ולפתע קריאות לעזרה: הערבים מסתערים שוב!

החברים נטשו את הגוסס ורצו איש למקומו. יעקב רץ, טיפס על אחת מפסגות הרכס, יצא מבין השיחים וכולו גלוי לאויב השקיף על הנעשה לפניו.

לפתע התמוטט וצנח.

מישהו צעק לעברו: יעקב! אתה עדיין בקו האש! השתדל לרדת!

הוא שמע. התרומם, פסע שתי פסיעות ושוב צנח. הדם זנק מפיו בזרמים גדולים. החובש שנקרא לא הופיע – נפצע בדרך.

יעקב ניסה לומר דבר־מה אך הדם החניקו. לבסוף הניע בידו כאומר: אין טעם בזה, עזבו אותי.

לאחר זמן־מה נדם גופו. הדם זרם בערוץ.

מודעת היא שמחט פלדה אינה נוטה להתכופף – היא מתרסקת.

אדם היה האיש. לוחם היה ואיש חזון. אבל אמיץ מדי היה. אמיץ מכדי לחיות".

ב

הרשימה היה מודפסת במכונת־כתיבה על גבי גיליון־נייר אפרפר־שקוף וחתומה בשם אורי גיורא.

באותם הימים הייתי חבר מערכת שבועון צבאי. ערימת ניירות היתה מונחת על שולחני: דפים תלושים ממחברות בית־ספר ומפנקסי־חשבונות, טפסים צבאיים וסתם גליונות־נייר מקופלים בקפידה, מהם כתובים בכתב עקמומי חפוז ומהם בכתב רהוט של מי שלא אחת ניסה את הנוצה. נתקווקוו אותיות קולמוסו של תלמיד מתבגר, שריח כתיבה תמה נודף מהם, ושורות חזיתיות של מכונת־כתיבה התנוססו בבטחת אצבעה של מזכירת קצין השולט בפיקודיו ובסגנונו.

תוארי היה: קצין מנהלה ומערכה. כקצין מערכת הייתי עובר על כתבי־היד, כקצין מנהלה הייתי מקפיד על הסדר. לפיכך נמצאו על שולחני שלושה מגשים, וכל מגש יעודו עמו: לסל המערכת, לדפוס, לשיקול־דעת נוסף.

לאחר שקראתי את רשימתו של אורי גיורא החזקתיה בין אצבעותי ושרבבתי ידי בתנועת שיגרה כלפי אחד המגשים: “לסל המערכת”, “לדפוס”, “לשיקול־דעת נוסף”. כף ידי רטטה בין המגשים וכתב־היד התנופף באוויר. מסתבר כי שרבבתי ידי בכדי, מאחר שלגבי רשימה זו לא גמלה החלטה בלבי. מתוך כך רטטה היד והגליון התנפנף באוויר. רטט זה ונפנוף זה הם שעוררו את חמתי. היסוסים כגון אלה לגבי רשימה ספרותית של חייל – תעודת־עניות הם לעורך וקצין מנהלה. נמלכתי בדעתי ובאתי לידי החלטה: הרשימה הוטלה אל סל המערכת.

אותה שעה פשטו בחדר דמדומי שקיעה ואותיותיה של הרשימה ניטשטשו לנגד עיני. קמתי מכסאי, פסעתי אל מזוזת הדלת והעליתי אור במנורה. חזרתי אל השולחן ותליתי עיני במגש שתכולתו מיועדת לסל. רוח טרום־מערבית נשבה מן החלון וזיקפה אותו גליון דק ושקוף שעליו נדפסה הרשימה; אלמלא חשתי לעזרתו היה מועף מן השולחן אל הרצפה. אף שדינה של הרשימה יצא לסל תפסתי את הגליון באצבעותי. ישבתי בכסאי ועיינתי שנית בכתוב. לאחר שסיימתי נקפני לבי על גזר־הדין. בזווית השמאלית של הדף מתחת לשם “אורי גיורא” צוינה כתובת צבאית, שלא השגחתי בה בקריאה ראשונה: כ. ב. א. מספר כך וכך. הטלתי את הרשימה במגש “לשיקול־דעת נוסף” – הפעם ללא היסוס כלשהו. כתבתי לאורי גיורא והזמנתיו אלי לשיחה.

ג

כעבור שלושה שבועות הופיע בחדרי חייל, וראשו – מן הצוואר ועד לקדקוד – חבוש תחבושות לבנות. רק העיניים והשפתיים בצבצו מבין התחבושות – עיניים שחורות כפחם ושפתיים סמוקות כדם. אפשר שרקען הלבן של התחבושות הוא שעשה את העיניים כה שחורות ואת השפתיים כה סמוקות.

החייל נעצר בפתח חדרי ועיין בשלט שהיה ממוסמר לדלת. לאחר מכן פסע לעבר שולחני.

– כן? – שאלתי.

התחבושות זעו. רק לאחר שעה ארוכה – ואפשר שרק לי נדמה כי עברה שעה ארוכה – נפלטו גם המלים מבין השפתיים:

– שמי אורי גיורא.

השפלתי ראשי אך מיד חזרתי בי וזקפתיו. נתחייכתי כמיטב יכולתי ורפרפתי על פני התחבושות במבט של מנהל מנוסה המרבה לראיין עובדים – מבט שיש בו מן החמימות והקפידה כאחד. עוד בחיי אזרח סיגלתי לי מבט זה וידעתי לשלוט בו ולכוונו לפי רצוני.

– אנא, שב.

הוא ישב.

פתחתי את מגרת שולחני ופשפשתי בה. לא מצאתי את הרשימה. העיניים השחורות עקבו במתיחות אחרי תנועותי. שוב התחילו התחבושות נעות, ואולם הפעם הקדמתי את אורי גיורא ואמרתי לו עוד לפני שהמלים נפלטו מפיו:

– הזמנתיך כדי לחטוף אתך שיחה קלה בדבר רשימתך.

אורי גיורא נד בראשו.

– הרשימה כשלעצמה נאה למדי… אלא שיש לי כמה השגות. מובטחני כי בדרך של שיתוף־פעולה נוכל שנינו לחסל השגות אלו.

אין ספק בלבי כי בדברי שופע הייתי מאור־פנים. אף־על־פי־כן הושפלו העיניים השחורות ונתרחקו אל זווית השולחן.

– ובכן – המשכתי – אין צורך בחוש אמנותי דק כדי לעמוד על הכשרון הספרותי המבצבץ מתוך שורות רשימתך. ואולם נדמה לי ששלחת לי קטע אחד בלבד. לבי אומר לי – ואני נוהג לסמוך על אמרי־לבי בעניני אמנות וספרות – כי… כי אין זה אלא שבב, נתז מתוך יצירה אפית רחבה יותר. האין אני צודק?

התחבושות לא נעו. אורי גיורא החשה.

– אבל נניח לזה – הוספתי לדבר – בין שמונח לפני קטע ובין שיש כאן רשימה בפני עצמה, חייב אני לדון עליה מתוך זיקה אל העיתון שאני עורכו. ועיתון צבאי מגמה כפולה לו: חינוך מחד גיסא ובידור מאידך גיסא. הלא תסכים שלא אוכל לשייך את יצירתך למדור הבידור.

אורי גיורא עצם את עיניו והפך אנדרטה עשויה גבס.

“חבל שהתחבושות מעוררות אסוציאציות של גבס. כאן מקומו של השיש” – חלף הרהור בלבי.

שתקתי רגעים מספר.

– הרי ש… – פתחתי שוב – הרי שמקומו ב… ב… אספקט החינוכי… כלומר ערכו נעוץ בתכליתיותו החינוכית. אך דא עקא, אורי, כמכשיר חינוכי רשימתך היא – אם תרשה לי להיות גלוי־לב – פרימיטיבית במקצת. הזמנים בהם ניתן היה לשפיע על הלוחמים בדרך של יצירת דמות הירואית־פאתיטית חלפו לבלי שוב. המדינה היחידה שעדיין משתמשת באמצעי תעמו… סליחה, בדרכים חינוכיות מסוג זה היא רוסיה הסובייטית. במדינות הדימוקראטיות מקובלות כיום שיטות השונות מאלה תכלית שינוי, שיטות המושתתות על מחקרים חדישים בשדה הפסיכולוגיה החברתית, הדינאמיקה הקבוצתית, ומסתבר…

אורי גיורא קם ממקומו. חסון היה וגבה־קומה.

– היכן הרשימה? – שאל.

– הרשימה בידי, אבל…

– החזירנה לי! – תבע.

– מדוע?

– משום שאין לה מקום בעיתונך. אין בה לא בידור ולא חינוך. יש בה אמת.

– האמת אינה סתירה לא לבידור ולא לחינוך.

– הייתי עד למותו של ידיד. סיפרתי על כך ותו לא.

– רצונך לומר שפשוט תיארת דברים כהוויתם?

– כן.

וגם הכאראקטריסטיקה של ידידך המנוח היא…

– איני יודע כאראקטריסטיקה מה היא. מניתי את סגולותיו של האיש כפי שהיו.

– המ… אם כן לפנינו מעין נקרולוג.

גיורא שתק.

– ואם נקרולוג הוא זה מדוע לא הזכרת את שמו המלא של החייל שנפל?

– הוא היה בוחל בכגון אלה. אפילו השם המופיע ברשימה בדוי הוא.

– אם היה בוחל, לשם מה בכלל כתבת מה שכתבת ואף שלחת לעיתון?

– פשוט מאוד. רציתי שידעו כי ישנם אנשים כאלה, כי היה אדם כזה.

נתהרהרתי. גיורא עמד זקוף נכחי. התחבושות היו קפואות.

– שמא מותר לי לדעת¹ מה היה שמו האמיתי של ידידך שנספה?

– הוא לא נספה. הוא נפל בקרב.

– מה היה שמו?

– אלקנה ישורון.

פי נפער מאליו ולא נסגר שעה ארוכה.

ד

ראשית הכרתי את אלקנה ישורון בימי המאורעות תרצ“ו–תרצ”ט.

באותם הימים עליתי ירושלימה ללמוד באוניברסיטה העברית.

כיוון שלא היה לי גואל ומודע בעיר הקודש סח לי אחד מידידי בשרון על קיומו של אלקנה, מסר לי את כתובתו ורשם כמה מלים על פתק המיועד אליו.

הגעתי לירושלים בשעות הערב. ירדתי מן האבטובוס, עצרתי עוברים ושבים ושאלתים בדבר הכתובת.

– שכונת שומרי ציון, בית נסים מזרחי.

– תרד למטה ושם תשאל עוד פעם.

– אתה רואה סימטה זו? תלך עד הסוף ושם תשאל.

הלכתי עד הסוף ושם שאלתי. סימטאות מרוצפות פערו פשפשי חצרות. עליתי במדרגות ונמצאתי עומד בפני דלת צבועה ירוק. כפי הנראה נצבעה לא מכבר, שכן ריח צבע טרי נדף ממנה וגבר על שאר הריחות הממלאים את סימטאותיה של ירושלים.

ניקשתי באצבעי על הדלת ושמעתי קול קורא מתוך הבית. לא הבחנתי את המלים. לחצתי על הידית. הדלת נפתחה ונכנסתי פנימה.

נמצאתי עומד בחדר מרווח למדי ובו מיטת־ברזל, שולחן, כסא, כמה מדפי־ספרים וקולב צמוד לקיר. על הקולב היתה תלויה חולצת חאקי. מנורת־נפט שפכה אור צהצהב על דפיו של ספר פתוח.

פסע לקראתי בחור לבוש מכנסי חאקי קצרים וגופיה. פתאום נדמה לי ששני מאורות מקרינים עלי אור ופולחים בשני פסים את האפלה למחצה שהחדר היה שרוי בה. חשתי כאותו הולך־רגל הצועד בכביש באישון לילה ולפתע מסתנוור בפנסיה של מכונית הנעה לקראתו. שתי עיניים בלתי־מוכרות הטילו בי מבט תמיהה.

“האמנם העיניים הללו הן שהקרינו שפע זה של אור?” – תמהתי.

התדהמה לא ארכה אלא שניות ספורות בלבד. עד מהרה התאוששתי ובמוחי נתרקם הסבר מתקבל על הדעת: האפקט הוא אפקט פיסיקאלי – אופטי. לפני שנכנסתי ישב הבחור ליד שולחנו וקרא בספר לאורה של מנורת הנפט. עיניו ספגו את שלהבתה. משנפנה אל האזורים האפלים של החדר נצנץ האור… הן לא ייתכן שהנפש…

– אלקנה ישורון? – שאלתי.

– כן.

– נתבקשתי על־ידי משה וורנר… – שליתי את הפתק מכיסי ומסרתיו לו.

– משה וורנר? מה שלומו?

– בסדר.

הוא נטל את המזוודה הקטנה שהחזקתי ביד והניחה באחת מפינות החדר.

– היכנס, היכנס בבקשה… שב.

הבטתי על סביבי. בכל החדר לא היה אלא כיסא אחד בלבד. נשארתי עומד.

– שב – אמר אלקנה בתקיפות־מה.

נשתפלתי על אותו כיסא.

הוא קרב אל המנורה ועיין בפתק.

“כן, האפקט הוא אפקט פיסיקאלי, שהרי אין זו דרכה של הנפש לשלוח רסן מפניה ולקרון מתוך העיניים בצורה כה גלוייה, כמעט חסרת בושה” – הוספתי להרהר עם שמבטי מרותק אל עיניו המושפלות כלפי הפתק.

סיים את הקריאה ושוב הקרין עלי שתי אלומות־אור.

– “ואולי לא פיסיקאלי” – נתעוררו ספקות בלבי.

– אני עובד בלילות – פתח – תישן במיטתי. שמא רעב אתה?

שתקתי. הייתי רעב.

הוא ניתר ממקומו ונבלע באחד הקירות. הפעם לא היה שום ספק כי האפקט הוא פיסיקאלי־אופטי: באחד הקירות התגלה כוך שלא השגחתי בו קודם־לכן.

מתוך הכוך הוצאו שני ארגזים – אחד מצופה נייר צבעוני והשני ללא ציפוי – קומקום, פרימוס ושני פחים.

– נרתיח תה. יש לנו לחם וזיתים. פח מלא זיתים.

– פח מלא זיתים?

– כן. ישר מן השוק. מה יש בדעתך ללמוד?

– עדיין לא החלטתי. על־כל־פנים, מדעי הרוח.

הפרימוס הודלק. הזיתים הוצאו מן הפח והוגשו לשולחן בשתי צלוחיות. הלחם נפרס.

עקבתי אחר תנועותיו של אלקנה – תנועות מתוחות, קצובות – ונזכרתי במורתי לפסנתר בשכבר הימים, שהיתה מתופפת ברגלה על הרצפה כדי לווסת את קצב נגינתי.

התה היה ערב לחיך אף שלא הומתק כלל ועיקר, והזיתים – מעדני מלכים.

– גם אני לומד מדעי הרוח – הפטיר אלקנה עם שהוא קולף בשיניו זית ירוק ומוצץ את החרצן בקפידה ובקצב. כן, גם המציצה קצובה היתה.

– אלו מקצועות?

– היסטוריה ישראלית, בעיקר תקופת בית שני. ופדאגוגיה.

– מתעתד להיות מורה?

– לאו דוקא. לא מורה ולא פרופיסור ולא סנדלר. כלומר, גם מורה, גם פרופיסור, גם סנדלר – הכל לפי הצורך. חסר גלגל – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קח אותי. צריך לחפור אדמה? צריך לירות, להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי־דין? מורים? שואבי־מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין אפילו שם. אני – האידיאה הטהורה של השירות. מוכן לכל. איני קשור בשום דבר. אני יודע רק ציווי אחד – לבנות.

מובאה ארוכה זו מדבריו המפורסמים של טרומפלדור אל ז’בוטינסקי שנאמרה בעל־פה, בקצב של דקלום, והוסבה על עצמו עוררה את רוגזי בשל היומרנות שנשתמעה בה.

– אכן, עכשיו מובן לי בשל מה בחרת דווקא בתקופת בית שני. האישים שבאותה תקופה מגשימים את האידיאלים שלך – פתחתי בציניות – ישו הנוצרי, למשל: צריך לדוג דגים בכנרת הוא דג. צריך לחלק לחמים, יינות – הוא מחלק. להיות משיח, נביא, בן אלוהים – בבקשה. או ניטול לדוגמא את יוחנן מגוש חלב. צריך למכור שמן – מוכר, למרוד במלכות – מורד. יכולני להמשיך: יוחנן בן זכאי – צריך להיות מת – הוא מת. לעמוד בראש סנהדרין ביבנה – עומד. יהושע בן חנניה – צריך להיות בעל־מלאכה…

אלקנה גמע מן התה בהנאה מרובה, נתחייך ואמר:

– יהושע בן חנניה אינו שייך לתקופת בית שני. עיקר פעילותו אחרי החורבן.

צרור יריות בקע מן החוץ.

אלקנה קם ממושבו והתחיל נוטל את הכלים מן השולחן ומחזירם אל הכוך. בחיפזון רב עשה מה שעשה, אלא שגם בחפזונו שלט קצב. אמנם, קצב מוגבר.

לאחר שסיים מלאכתו לבש את חולצת החאקי שהיתה תלויה בקולב וחבש כובע נטול־מצחיה עשוי צמר כבשים בלתי־מעובד – כובעם של נוטרים־גאפירים משנות תרצ“ו–תרצ”ט.

מנורת הנפט נתעממה. כפי הנראה אזל הנפט.

אלקנה פתח את דלת חדרו, ניצב שניות מספר בפתח והציץ בי. שוב נדמה לי כי שתי אלומות אור פלחו את החשכה שנשתררה והלכה.

“אפקט פיסיקאלי, אפקט פיסיקאלי” – רטנתי בלבי – הפעם בעקשנות רוגזנית של מי שמנסה לשכנע את עצמו ויהיה מה.

בפי שאלתי:

– שמירה?

היתה זו אחת מאותן השאלות השכיחות שאין להן שחר. דוגמת השאלה שנשאל פלוני שנכנס לביתו רטוב מכף רגל ועד ראש: “מה? גשם בחוץ?”

– כן. שמירה. אבל אתה מתבקש לא לקשור עניין זה עם כל מה שנאמר קודם לכן…

רעם של יריות נכנס לתוך דבריו. נשתתק והמתין עד שייפסקו היריות. כיון שלא פסקו הגביר קולו והוסיף כמעט בצווחה:

– שמירה זו – הוא הטעים את המילה “זו” – אינה אלא עניין של פרנסה.

– אינך חייב להתנצל בפני – אמרתי.

ספק אם שמע אלקנה את דברי – היריות נמשכו במלוא תוקפן.

– לא אחזור עד שבע בבוקר. תוכל לישון ברווחה. שלום.

הוא יצא.

הייתי עייף. נשבתי בשלהבת המנורה הדועכת וכיביתיה, ובעודי לבוש בבגדי השתרעתי על מיטתי ועצמתי עיני.

שאון היריות רפה קימעה, נתעמעם והפך לשקשוק קצוב. שקשקו מכונות ובתוכן מסמרים, ברגים וגלגלים. כל בורג, כל מסמר, כל גלגל לא היה אלא אלקנה בשינוי צורה. לפתע סגר עליהן בית שדלתו משוחה צבע ירוק. מעל לדלת התנוסס שלט ועליו כתובת מעורפלת ובלתי־ברורה: ספק בית שני, ספק בית שלישי. נשמעה התפוצצות. מסמרים, ברגים וגלגלים ניתזו לכל העברים, אך הבית עמד על תלו. שני חלונותיו הקרינו אור מסנוור הישר לתוך עיני. הקרניים חדרו מבעד לשמורותי.

הסטתי ראשי. האור זהר. המכונות שקשקו בקצב:

– חת שתים, חת שתים.

במאמץ רב פקחתי את עיני. השמש זרחה מבעד לחלון הפתוח לרווחה. אלקנה ניצב במרכז החדר והתעמל.

– חת שתים, חת שתים!

אוויר צונן זרם מן החלון. היה קריר. אלקנה היה ערום, פרט לתחתונים שעטפו את ירכיו. כל שריר משרירי גופו נע בקצב מתוח:

– חת־שתים…

ה

עוד באותו יום שכרתי לי חדר ולא הייתי נפגש עם אלקנה אלא בחצר האוניברסיטה על הר הצופים תוך כדי ריצה מאולם־הרצאות אחד אל משנהו.

יום אחד ישבתי על מדרגות האמפיתיאטרון ועקבתי אחר גלישתם של הרי יהודה הוורודים בכחולו של ים המלח. חרוטי הרכסים שבעבר־הירדן הכהו את תכלת האופק כקרעי עננים אפרפרים.

אלקנה עבר על פני בהילוכו המהיר והקצוב.

– שלום, אלקנה – הפטרתי לעברו, שעה שכבר נתרחק ממני כדי שיעור של כמה אמות.

הוא הפך פניו, צמצם עיניו בי ומשהכירני הזריח בי את חיוכו. האמפיתיאטרון היה שטוף שמש והילת עיניו נטמעה בזוהר הכללי.

– שלום, שלום! – השיב בחיבה, נפנף בידו לעברי והוסיף להתרחק בצעדה חפוזה, קצובה. ברם, לאחר כמה פסיעות נוספות חזר וקרב אלי.

– סלח לי – סח עם שהשתפל על מדרגות האבן בסמוך אלי – מה אתה עושה עכשיו?

השאלה היתה תמוהה בעיני.

– משקיף על הרי יהודה בואכה ים המלח במידה שטווח־ראייתי מאפשר לי דבר זה.

הוא נד בראשו. קורטוב של קוצר־רוח הורגש במנוד־ראש זה.

– אני מבין… כלומר, מסתבר שיש לך שעה פנויה? – פתח בהיסוס מה.

– מסתבר.

– שעה אחת?

– כן.

– ומה תהא ההרצאה הבאה?

– קבלה.

– אתה לומד קבלה?

– כן.

– מוזר.

– מדוע מוזר?

– משום שנבצר ממני להבין מה הוא הדבר הקוסם לראציונאליסט קר כמוך בתורה דתית שהיא כולה מסתורין מצד אחד, ומצד שני גובלת באמונות טפלות.

פרצתי בצחוק.

– אני – ראציונאליסט?

– על־כל־פנים, כך התרשמתי – פלט אלקנה בשפה רפה.

– מעניין מאוד. ואני סבור הייתי שאתה הראציונאליסט.

– אולי – השיב במהורהר – אבל בכל אופן לא קר.

– לא, לא קר. צדקת. בהחלט לא קר. אולי נבוא לידי פשרה – הצעתי ספק בלגלוג ספק בכובד־ראש – אתה ראציונאליסט חם ואני איראציונאליסט קר.

שוב נתחייך אלקנה.

– יפה – אמר – נכון או לא נכון, אבל יפה. ואף־על־פי־כן עדיין לא ברור לי מה קוסם לך בקבלה?

– מעולם לא ניסיתי להגדיר דבר זה. מכל מקום נדמה לי שקוסמת לי הדרך, שבה יכול היחיד להתמזג עם הקוסמוס ולאו דווקא עם האלוהים. הפאנתיאיזם שבקבלה הוא שמושך את לבי.

– פאנתיאיזם? אם כן, מדוע בחרת דווקא בקבלה? מדוע לא בבודהיזם, בראהמיניזם, שפינוזה?

– לבודהיזם ובראהמיניזם אין קתדרה באוניברסיטה. אשר לשפינוזה הריני לומד גם פילוסופיה כללית ומובטחני שאף שעתו תגיע.

הוא שתק. זקפתי עיני. כתמים לבנבנים פשטו על פני השמים ומיד נתמסמסו בתכלת כטבעות­־עשן הנפלטות מן הפה. הצצתי באלקנה. ראשו מושפל היה ומבטו עקב אחר חרק זערורי, שהתנהל בכבדות על חספוסי האבן. כל גבשושית היתה לו להר וכל חריץ לעמק. דומה היה כי החרק מזיע, מלחית ומתנשם.

– שמא מוכן אתה פעם אחת לוותר על הבראהמיניזם למען היהדות?

עדיין היה ראשו מושפל ולא ידעתי אם בלעג או ברצינות נאמרו הדברים.

– פעם אחת? – תמהתי.

– כן. המדובר הוא בפעם אחת. רצוני שתוותר על ההרצאה היום.

– למען היהדות?

– כן.

– משהו קונקרטי, מעשי?

– בהחלט – פתח בהתרגשות עצורה – בעוד כעשר דקות תתקיים באחד האולמות הרצאת אורח. המרצה הוא מאנשי ה… מאותם האנשים הידועים בציבור בהשקפותיהם התבוסניות. קבוצת סטודנטים – ואני בתוכם – החליטה לערוך הפגנה, כלומר למנוע בעד אדם זה מלשאת את דברו ויהי מה. לא ייתכן שאישיות כמותו תשמיע מה שתשמיע באוזני תלמידים ובכתלי האוניברסיטה העברית בירושלים בימים אלה, כאשר כל עצם וכל גיד של היישוב והעם כולו דרוך כמו…

– מדוע לא ייתכן? – שיסעתיו.

הוא קם ועמד על רגליו.

– אם דבר זה אינו מובן לך חבל על כל רגע שאני מבטל עליך. שלום לך. כפי הנראה קל יותר להתמזג עם הקוסמוס מאשר להשתלב..

– מה שומה עלי לעשות? – נכנסתי שוב לדבריו.

– אתה… אתה… מוכן? – תמה אלקנה תמיהת הפתעה כמוצא שלל רב. שביב מאותה קרינה ערבית נתנצנץ בעיניו.

– מה עלי לעשות? – שאלתי שנית, והפעם בהטעמה.

– מה לעשות? לצעוק, לרקוע ברגליים, לשרוק… – הוא הציץ בשעונו – אבל עלינו למהר. כבר איחרנו.

במרוצת עברנו על פני הגן. ניחוח הארנים נספג בריאות ומילא את החזה. לפתע נתמהל בריח כימיקאלים חריפים שפרץ מן הדלתות הפתוחות של אולם הכימיה. סמוך לאולם הצטופפו מספר סטודנטים, כמה מהם שקועים היו בוויכוח סוער ולוהט.

נסתבר כי ההפגנה לא נתקיימה. ברגע האחרון חזר בו המרצה־האורח ולא בא להרצות, אלא שעל רקע ההרצאה שבוטלה פרץ ויכוח. כפי הנראה הגיעו הדברים גם לתיגרות־ידיים, ואפשר שאפילו נודו אבנים. לפחות אבן אחת נודתה, שכן בחור אחד צנום, גבוה ובהיר־שיער עמד פעור־פה והצמיד ממחטה אל רקתו. הממחטה היתה ספוגת דם. אגל סמוק נקווה מתחת לסנטרו מוכן ומזומן לנשור.

לא היה סיפק בידי לראות באיזו דרך הגיעה לידו של אלקנה תיבת עזרה ראשונה. על־כל־פנים, דקות ספורות לאחר שהגענו למקום עמד זקוף מעל לראשו הרכון של הפצוע, שהיה גבה־קומה ממנו, וחבשו בתחבושת לבנה. תנועותיו היו זריזות, קצובות ובטוחות כשל חובש מומחה במקצועו ופניו הפיקו ריכוז ומתח.

עד היום הזה איני יודע אם לו היה הפצוע או לצריו.

ו

פגישתנו האחרונה נתקיימה בנסיבות רומאנטיות

ירח מלא השליח קרניים צהובות על פרוורי ירושלים לאחר יום שרב כבד. הבתים נתמסמסו בעופרת חמסינית מותכת. הראדיו הודיע על שלושים ושש מעלות חום ובישר זרם אוויר קר לפנות ערב.

מאין דבר אחר להאמין בו שמתי מבטחי בשירות המיטריאולוגי, ועם רדת השמש יצאתי אל מחוץ לעיר.

הזרם הקר לא בא. אדרבה, בכבדות מסורבלת נשמו טרשי ההרים ופלטו מקרבם את הלהט שספגו במשך היום. חרולים חרוכים חרקו מתחת לסנדלי. דמויות דמיון תמהוניות – יצירי תערובת של קמרוני הרים וקרני ירח – שוטטו בבקעות.

אחת מהן הפסיעה לקראתי. ככל שנתקרבה פשטה את צורתה הדמיונית, קרמה עור ולבשה בשר עד שבסופו של דבר נתגלמה באישיותו של אלקנה ישורון.

לבוש היה מכנסיים קצרים וחולצת חאקי. טיפות זיעה הבהיקו על מצחו השזוף.

– משוטט? – שאלני בלי שברכני לשלום.

זו לי הפעם הראשונה שראיתיו מחייך בשפתיו בלבד. עיניו לא לקחו חלק בחיוך. הן היו צוננות. כל כולו היה דרוך ומתוח. ניכר היה כי אינו להוט לשהות עמדי ונחפז הוא לעבור ממני והלאה.

לא רציתי להכביד עליו. עמדנו שנינו זה מול זה וחיפשנו דרך להיפרד בחביבות ובנימוס.

מובטחני שהיינו מוצאים פתרון לבעיה אלמלא דמות שלישית, שצמחה לפתע מן האדמה ובאה עלינו כחתף: כפיה, עבאיה, מקלע. ערבי עמד נכחנו וכיוון עלינו את מקלעו.

עור פניו היה שחום עד כדי שחור והבהיק כברק חרטומיהן של נעלים מצוחצחות. עיניו התיזו שלהבות ירקרקות. שפתיו נתעקמו קימעה לצד שמאל.

– עכשיו תמותו – סינן מבין שיניו בערבית.

זו היתה חוויית המוות הראשונה בימי חיי, מוות בטוח העומד לבוא בעוד כמה שניות, תחושת הפחד הפתאומי – אימה הולמת ברקות ועוצרת נשימה – חלפה כלעומת שבאה, נשטפה בנהר החידלון הגדול – נהר קפוא ורחב־ידיים כאוקיינוס הקרח הצפוני וחידלון מתוק עד אין נשוא שבהתלכדות עם ההרים והירח ובהתמזגות מוחלטת עם כל חרול חרוך, עם כל קרן צהובה־ירקרקת…

לא בכדי יעצני אלקנה ללמוד את הדהאמה הבודהיסטית. סבור אני שכך ולא אחרת חש בודהא בנירוואנה. אלא שאותה שעה לא הרהרתי בבודהא. משום־מה הרהרתי בדוסטויבסקי שהועלה לגרדום וברגע האחרון חונן במפתיע על־ידי השליט הרוסי האכזר. ואולם, אין אני יודע בבטחה אם הרהור זה חלף במוחי לפני שהשתרר בי החידלון הנירוואני או לאחר־מכן. מעדיף אני לחשוב כי לפני כן, שהרי אם נתעורר לאחר מכן אות הוא כי הנירוואנה לא היה שלימה. מכל מקום בין שהיתה שלימה ובין שלא היתה שלימה אותה שעה חשתי כי גרגיר אני הזורם אל האין־סוף והנצח וזרימה זו היתה נמשכת ללא תכלה אלמלא הופרעה ולאו דוקא ביריה.

בזריזות מדהימה, במהירות שאינה ניתנת למדידה אפילו בשניות זינק אלקנה אל הערבי ובעט ברגל בזרועו של זה. נפלטה יריה. המקלע התעופף באוויר ונח לרגלי. אלקנה והערבי נפתלו על הקרקע צמודים זה לזה במאבק נואש.

גחנתי והרימותי את המקלע.

לאחר שעה קלה נמצאנו יושבים בתחנת משטרה ומוסרים עדות.

פניו של אלקנה היו מלאות שריטות וחבורות. עיניו הקרינו את זהרן. דיבורו היה מהיר אך קצוב. הוא השיח בפרוטרוט כיצד “אנחנו” גברנו על הערבי. “אנחנו” בעטנו, “אנחנו” נאבקנו.

המלה “אנחנו” צרמה את אוזני.

ז

רשימתו של אורי גיורא נדפסה ללא שינויים.

חלפו כשמונה שנים. שוב היה יום שרב כבד ושוב יצאתי לשוטט בהרים לאור ירח מלא.

הפעם הרחקתי לכת ונתייגעתי. נזדמן לי סלע צחיח וישבתי עליו לפוש קימעה. מילאתי את מקטרתי, הדלקתיה ומצצתיה בהנאה מרובה.

הרכס שממולי היה מכוסה שיחים ועשבים תמירי גזע וארוכי גבעול. השרב לא יכול להם. איוושתם הגיעה גם לאוזני. שם פכפכו מים וצרצרו חרגולים.

סופג הייתי את עשנה של המקטרת² והוגה בהפליה שבטבע. כאן רכס שופע חיים וממולו סלע קרח ושומם.

היה לבי סמוך ובטוח כי היקום קולט את הרהורי לבי. אף־על־פי־כן סירב לתקון את המעוות. אדרבה, הלך והגבירו. קבוצת־נוער הופיעה על אחת מפסגות הרכס. איוושת השיחים, צרצור החרגול, פכפוך המים – הכול נבלע בהמולת קולותיהם של נערים ונערות.

קירבתי את שעוני אל עיני וניסיתי להבחין את השעה לאורו של הירח. ראיתי את המחוג ולא ראיתי את הספרות. תרתי סביבי כדי לזהות את מקום הימצאי. אורות ישוב הבהבו במעלה הר, ונסתבר לי כי נמצא אני סמוך לעין געש. מיד צפה ועלתה בזכרוני רשימתו של אורי גיורא שהדפסתיה לפני שמונה שנים. נתחוור לי למעלה מכל ספק, כי הרכס שממולי הוא הוא הרכס שעל אחת מפסגותיו נפל חלל אלקנה ישורון, משיצא מבין השיחים והשקיף נכחו כולו גלוי לאויב.

אותה שעה בקעה משם שירה שפרצה מפיותיהם של הנערים והנערות.

מקטרתי כבתה ושוב לא הדלקתיה. דומם וקפוא ישבתי על הסלע הצחיח והשומם והאזנתי לקול השירה.

---

אדם וזולתו

מאת

יצחק אורן

א

וילהלם פרנץ יוסף תיאודור בינימין זאב שוואלבנקרנץ היה לו חדר פרטי מיוחד במשרד אף־על־פי שלא נמנה עם הפקידים הבכירים. פקיד זוטר היה שוואלבנקרנץ, ולחדר המיוחד זכה לא מחמת החשיבות שייחסו לתפקידו אלא מחמת סגולות אופי מיוחדות שאף הן נבעו מתכונות גופניות. מבנה גופו של שוואלבנקרנץ היה רופף. רפיון זה הוא שגרם לכך שמר שוואלבנקרנץ היה אדם חולני ורגיש לצינה מאין כמוהו. כיון שהיה חולני היה נוח לכעוס וכיון שהיה נוח לכעוס לא היה נוח לבריות ודעת הבריות לא היתה נוחה הימנו. ויותר משהוא עצמו שימש גורם למריבות ולמדנים גרם לכך תנור הנפט שהיה מצוי בד' אמותיו כמעט במשך כל ימות השנה פרט לימי שרב וחמסין מובהקים. נוהג היה מר שוואלבנקרנץ להדליק את תנורו מיד עם היכנסו לחדר עבודתו ולא היה מכבו עד לשעות ערב, שכן מסור היה לתפקידו ולעבודתו, לפנקסיו ולחשבונותיו ועשה במשרד עד רדת החשכה. במשך היום היה חדרו מתמלא אדים ועשן, ויותר משדמה לחדר באחד ממשרדי הממשלה דמה לבית־מרחץ. אין תימה איפוא, שהפקידים שישבו במחיצתו התמרדו ופנו בתלונה אל ההנהלה. מר שוואלבנקרנץ אף הוא לא טמן את ידו בצלחת ופנה אל ועד העובדים. כשבוע ימים נטוש היה קרב בין ההנהלה לבין הוועד, ובסופו של דבר הושגה פשרה: למר שוואלבנקרנץ הוקצה חדר קטן ומבודד, שעד כה לא היה בשימוש כל עיקר.

משהיה אדם פותח את הדלת ונכנס לאותו חדר, היה ערפל סמיך מכהה את עיניו. רק לאחר שעה ארוכה, עם שהסכינו העיניים לצריבת העשן המגרה וניקבו את דוק הגאזים המחפשים מוצא ואין, היו מצטיירות צלליות של מלבני הפנקסים הגדולים, המסודרים על המדפים, וממש כמו דמות אלחימאי מסתורי מימי הביניים בצבץ בערפל דיוקנו המהורהר של מר שוואלבנקרנץ, הגחון מעל לרשימה רבת ממדים והוא מסכם מספרים תוך מלמול מהיר ורצוף בשפת אשכנז.

איזה דיוקן!

“קצר קומה, מחוטט במקצת, מצוהב במקצת ולמראה אף ניסום בעיניו קצת, קרחת לא גדולה לו על מצחו, קמטים משני צידי לחייו וגון פניו זה שקורין טחור”.

תיאור זה, הכלוא במרכאות כפולות, הריהו תיאורו של אקאקי אקאקיביץ באשמצקין מתוך הסיפור “האדרת” מאת הסופר הרוסי גוגול ובתרגומו העברי של שנהר. ואקאקי אקאקיביץ עצמו אינו אלא פקיד זוטר באחת ממחלקותיה המרובות של ממשלת רוסיה הצארית במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. העובדה, שדיוקנו של וילהם פרנץ יוסף תיאודור בנימין זאב שוואלבנקרנץ זהה עם דמותו של אקאקי אקאקיביץ באשמצ’קין מעידה כמאה עדים כי קיימים בעולם טיפוסי בני אדם, שמטבעם הם מחוץ לזמן ולמקום. תמורות העתים, הבדלי לאום וגזע, תנאי אקלים – לכל הדברים הללו אין שליטה עליהם.

אף־על־פי־כן אין להפריז על המידה ואין ליטול מכל אחד מהם את עצמותו, את ה“אני” שלו ואת ההיסטוריה האישית שלו. די להעיף עין על שמותיו הפרטיים של שוואלבנקרנץ כדי לחוש מיד בריח ההיסטוריה הנודף מהם. וילהלם פרנץ יוסף על שום שלידתו ביום פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כיון שנולד ביום פרוץ מלחמת העולם הראשונה דוקא על הגבול שבין אוסטריה לגרמניה, ניתנה להוריו הזדמנות נאה להפגין את נאמנותם לשתי הממלכות גם יחד, והילד נקרא בשמו של פרנץ יוסף הישיש ועל שמו של וילהלם קיסר בעת ובעונה אחת. אלא שבכך לא סגי. אביו ציוני היה, מראשוני חסידיו של הרצל. לפיכך, לאחר שנתן לקיסר את אשר לקיסר ראה חובה לעצמו לתת את המגיע גם לאלוהיו. עמד וצירף לשמותיו של הרך הנולד עוד שלושה: תיאודור בנימין זאב. ההיסטוריה הטילה, איפוא, את מלוא כובד משקלה על שוואלבנקרנץ מן היום הראשון שראה אור עולם, ומאז לא הרפתה ממנו. בשל תעלוליה – ולא בשל ציונותו של אביו – גלה ממולדתו ומצא עצמו בארץ ישראל, בשל השתוללותה ישב וסיכם מספרים באחד ממשרדיה של ממשלת ישראל, ואף זאת לאחר שנתנסה בנסיונות עגומים וקשים, שלעומתם ישיבה זו נראתה כמנוחה ונחלה. יש עוד לקבוע בצער שיחסים אלה בין ההיסטוריה לבין שוואלבנקרנץ לא הושתתו על עיקרון ההדדיות: ההיסטוריה השפיעה על מהלך חייו, אך אין לומר כי הוא השפיע על מהלך ההיסטוריה. אדרבה, לוא היתה לו השפעה כלשהי, לא היה מתגורר בירושלים בודד וגלמוד, ללא גואל, ללא מודע, ללא קרוב, לא היה מסתפק במעמדו העלוב בחברה ובדרגתו הנמוכה במשרד אפילו לאחר שהוקצה לו מדור מיוחד.

ב

יום אחד נכנס שמואל אמיר לחדרו של שוואלבנקרנץ. ואם שמואל אמיר נכנס לחדרו של שוואלבנקרנץ אות הוא כי יש דברים בגו, שכן בנוהג שבמשרד אין איש נכנס לחדר זה, אלא אם כן יש בכך הכרח. על אחת כמה וכמה שמואל אמיר, שהוא מנהל מחלקה ובעל דרגה גבוהה לאין שיעור מזו של שוואלבנקרנץ, ולעולם לא יעשה מעשה העלול לפגוע בכבודו ולגרוע מחשיבותו.

משנתפזר קמעה מעטה העשן והאדים, שאפף את האורח, ניראו עיניו הפקחות של אמיר כשהן מחייכות מאחורי זכוכיות המשקפיים ושפתיו הדקות כשהן עוצרות בעד הצחוק לבל יפרוץ מפיו.

– מה זה, שוואלבנקרנץ? מה מספרים עליך? הפכת לפאטריוט?

שוואלבנקרנץ הרים את ראשו והטיל באמיר מבט איבה.

– כלום נרשמת לחבר קנאי הלשון העברית? זה הולם אותך, שוואלבנקרנץ. אומרים שזה עתה גירשת אשה יפה מחדרך, ורק משום שלא פנתה אליך בעברית.

שוואלבנקרנץ שתק.

– הנכון הדבר, שוואלבנקרנץ? הייתכן?

שוואלבנקרנץ השיב במבטא גרמני מובהק:

– כן, כן… זה נכון… זה… זה נכון נכון.. – כל אימת שהיה מתרגש היה מתחיל לגמגם, ביחוד שעה שדיבר עברית – נכון מאד… למ… למה פנתה בגרמנית… בגר… מנית אני… אני לא חייב לענות ל..לא חייב ולא רוצה.. לא רוצה לדבר גר… במשרד… במשרד.. כן.

אמיר צחק בקול רם.

"שמע, שוואלבנקרנץ, מעשים כאלה – יש בהם לפעמים משום סכנה. אספר לך מעשה שהיה. בימי המנדט היה לי בוס אנגלי. כלומר, יהודי אנגלי. לשונו אנגלית היתה, אך מזגו היה יהודי בהחלט, עצבני ורגזן. פעם אחת יושבים אנחנו ועובדים… פתאום נכנס גבר שמנמן ששפם קצרצר לו מתחת לאף ופנה אל הבוס בגרמנית. הלה שמע ונתכעס לפתע. אמנם, היה זה בשנת 1942, בעצם ימי המלחמה עם היטלר, אבל אני עצמי שמעתיו לא פעם שובר את לשונו ומדבר גרמנית רצוצה. אולם, הפעם הסמיק משום מה והפך ליורה רותחת:

– אדוני, נא לדבר עמי באחת השפות הרשמיות הנהוגות בארץ: אנגלית, ערבית או עברית.

הוא עצמו אמר את דבריו באנגלית בלי שגרע עינו מן התיק, שהיה מונח לפניו.

השמנמן נדהם. רגעים אחדים שררה דממה. סומקו של הבוס שלי גדל והלך, פשט על פני צווארו ועד לקצות אצבעותיו הגיע – חששתי שמא יתחיל הדם לקלוח מעורו. השמנמן הסתכל על סביבותיו אובד עצות. ברם, כעבור שעה קלה התאושש וחזר על שאלתו. ושוב, כמובן, בגרמנית:

– אדוני הוא מר…?

הבוס שלי אף הוא חזר על תשובתו. הפעם בעברית ובנימה תוקפנית.

– אבר מיין ליבר הרר!

הבוס קם והזדקף. רגע נדמה לי כי עומד הוא לזנק אל האורח ולהתקיפו. אלא שאותה שעה נתחייך השמנמן לפתע ויצא את החדר בלי אומר ודברים.

למחרת היום אחרתי לבוא למשרד. איני זוכר כבר בשל מה אחרתי. אך שער בנפשך, שוואלבנקרנץ, מה גדול היה תמהוני כשנכנסתי לחדר וראיתי את הבוס שלי יושב ומשוחח בידידות עם אותו שמנמן. שני ספלי קפה טורקי מעלים אדים, וקופסת סיגרות משובחות מונחת על השולחן. שמא תוכל אתה, שוואלבנקרנץ, לנחש ולומר מה קרה?"

שוואלבנקרנץ הקשיב רב קשב, ומבטו מרותק אל עיניו של אמיר.

– הפתרון היה פשוט. כשהבוס שלי חזר לביתו בערב הקודם מצא את השמנמן יושב בביתו, לוגם תה ומשוחח בניחותא עם אשתו של הבוס. נתברר שזה עתה בא מאמריקה, בידו מתנה ובפיו בשורה: כל משפחת אשתו של הבוס ניצלה מהתופת הנאצי ונמצאת במקום מבטחים. השמנמן נצטווה למסור את ברכותיו לאשה ולבעלה הרתחן.

– אמנם, קבלת הפנים, שזכיתי לה במשרד בעלך – אמר המבשר לאשה – לא עודדתני ביותר למלא את שליחותי, אך מצפוני לא הרשני לחזור אל המשפחה ריקם. החלטתי, איפוא, לא להתחשב בהתנהגותו הגסה. מצאתי את הכתובת ובאתי.

– העיקר, שוואלבנקרנץ, היזהר. מי יודע מה צפוי לו לאדם מזולתו.

אמיר הסיר את משקפיו, קינחם קנח היטב, שיפשף את עיניו המגורות מן העשן ופנה ללכת. ליד הדלת נעצר והתעטש. משיצא נשתמע בפרוזדור קול צחוקו הצורמני.

ג

מי פילל כי שיחה קצרה זו, שיחה שתכליתה לא היתה אלא קיטור שיגרתי, שאדם פיקח ושנון מקנטר אדם תמים וחם מזג, תהא נקודת מפנה מכריע בחייו של מר וילהלם פרנץ יוסף תיאודור בינימין זאב שוואלבנקרנץ.

מן הרגע שאמיר עזב את חדרו של שוואלבנקרנץ ניטל מן הלה כושר העבודה. לשוא מילמל את מספריו, לשוא דיפדף בפנקסיו, לשוא הגדיל את האש בתנור ואפילו לבש את מעילו – העבודה לא זזה. כל רגע הפך לשעה וכל שעה לנצח.

מי יודע? שמא גם לו הביאה האשה בשורה? ואולי אפילו מתנה? שמא אינו כה גלמוד ובודד בחלד כפי שהוא עצמו משער? שמא נמצאת אי שם במרחקים משפחה, שמא קיים שאר־בשר, גואל, ידיד, שמא מהלכת על פני תבל נפש חיה הדורשת טובתו, דואגת לו, מיצרה עליו, ואולי אפילו מוכנה לשתף את עצמה בגורלו, להקריב את חייה למענו? הוא, האוויל, השוטה, דחה אותה בשתי ידיים.

מה דמות היתה לה, לאותה אשה, שנכנסה לחדרו? גבוהה למדי, שמנמונת במקצת (גם המבשר של מר אמיר שמנמן היה). ופניה? האדים והעשן העלימו מעיניו את פניה. אולם, קלסתר פניה לא היה נחרת בזכרונו אפילו היה האויר בחדר צלול ושקוף, משום שבשעת הופעתה לא זיכה אותה אף בהרמת ראש קלה. ולו גם הרים את ראשו, לא היה סיפק בידו לראות את קווי פניה, שהרי שהתה בחדר שניות ספורות בלבד. אף־על־פי־כן אימץ את דמיונו הדל וקימט את מיצחו הקמוט גם בלאו הכי – שמא בכל זאת יופיעו הפנים בערפילי החדר.

לאמיתו של דבר, אין חשיבות לדיוקנה של אשה. העיקר הוא מה הבשורה שבפיה – הרהר שוואלבנקרנץ שעה שישב במשרד. ברם, משעזב את המשרד (ובאותו יום הקדים לעזוב) והשתרע במיטתו חש היאך נשמט מתודעתו ומשרעפיו דבר הבשורה, מתעמעם ענין המשפחה שבמרחקים ודוקא דמותה של האשה – שמנמונת במקצת וללא קלסתר פנים – מגיחה מתוך הערפל הכחלחל, מתפשטת, מתמשכת ומאפילה על הכל.

ללא קלסתר פנים; ואם יזדמן לו לראותה שנית – כלום יכירנה?

כן, יכירנה. אין בכך כל ספק.

שוואלבנקרנץ התנחם, נרגע ונרדם. ולמחרת היום, בגבור העשן בחדרו ניגש מדי פעם בפעם אל התנור וכיבה את אשו. כעבור יומיים חדל כליל מלהעלות את האש בתנור. כעבור שבוע פתח את החלון בחדר משרדו. חודש אדר עדיין לא הגיע לקצו והוא פשט כבר את אפודת הצמר, שהיה לובש מעל לחולצה. ייתכן שפשט אף את אפודת הצמר, שהיתה מוסתרת גם מתחת לחולצה. על־כל־פנים הופעתו החיצונית הלכה והשתנתה מיום ליום. מכנסיו נתגהצו והקמט נמתח בהם כמיתר. עניבתו נתקשרה כדבעי. יום אחד הביא קשתית למשרד ותלה עליה את מעילו.

במרוצת הזמן התחיל מאיר פנים לבריות. שוב לא היה חדרו בבחינת מוקצה מחמת מיאוס. חברים לעבודה נכנסו לתוכו בלי שהיה בכך הכרח ולא כוונות של קינטור. אף הוא עצמו לא היה מרותק לשולחנו כמימים ימימה, ויש שהיה סר אל החדר הסמוך – חדרו של שמואל אמיר. נמצא אפילו מי שראהו עומד בחדר הכתבניות ומשוחח עם כתבנית צעירה פנים אל פנים ומשהו מעין חיוך מרחף על שפתיו.

באוויר המשרד ניסרה שאלת תמיהה:

– מה קרה לשוואלבנקרנץ?

ולמעשה לא קרה לשוואלבנקרנץ ולא כלום. עדיין לא קרה דבר. הוא ציפה לפגישה, והצפיה עצמה היתה המאורע היחיד שאירע. הרי המין האנושי כולו צופה לימים טובים מאלה. וגזעו של שוואלבנקרנץ כל קיומו הוא צפיה לגאולה. מהי, אחרי ככלות הכל, ההיסטוריה האנושית כולה אם לא ערגה תמימה ומתמידה לתיקון עולם? והרי לעיל עמדנו כבר על יחסי גומלין שבין שוואלבנקרנץ לבין ההיסטוריה. על אף היחסים הללו בטח שוואלבנקרנץ בפגישה שעתידה לבוא, ובטחונו לא הושם לאל.

יום אחד סר אל החדר הסמוך, והנה… האשה. היא ישבה מול שמואל אמיר. כפפותיה היו מונחות על השולחן ותיקה תלוי על מסעד הכיסא. כל ישיבתה היתה כזו של אדם שהסכין לשבת במקום זה מתמול שלשום. היא שוחחה בנחת כאילו בכל הופעתה לא היה משום דבר היוצא מגדר הרגיל. שוואלבנקרנץ הכירה מיד: שמנמונת במקצת, גבוהה למדי ופניה… רבון העולמים! כל קו, כל גומה, כל בליטה שבפנים אלה היו מוכרים לו. היאך סבר כל הימים הללו שקלסתר פנים זה, המפליא בברירותו ובבהירותו, ממש כתחריט לבן על רקע שחור, ניטשטש בהכרתו כביכול.

אמיר הצביע על האשה ואמר:

– בבקשה להכיר, אשתי.

גון פניו הצחור של שוואלבנקרנץ הפך ארגמן. שרידי השערות, שעטרו את גולגולתו, נסתמרו ונתפרעו עד כי דמתה קרחתו לזו של חבר משק ותיק מימי העליה השניה או השלישית, שעלה לגדולה וזכה להיות חבר כנסת או מנהל אגף במשרד ממשלתי.

ד

כפי שניתן להיוכח בנקל שייך סיפור זה לסוג הסיפורים המסתיימים במה שמקובל לקרוא בעולם הספרות בשם “פואנטה”, כלומר נקודת מוקד או, אם תמצי לומר, פורקן לכל העלילה כולה.

אפשר שנאה היא דרך זו לגבי כתיבת סיפורים, אך החיים לעולם אינם מסתיימים ב“פואנטה”. אף לאחר ה“פואנטה” נמשכים הם והולכים לפחות עד יום המוות. שוואלבנקרנץ, מלבד היות גיבור של סיפור קטן, היה אדם חי. ואותה אשה, מלבד היותה משאת נפשו של שוואלבנקרנץ, אף היא היתה אשה חיה. ומי גבר ויעיז לצלול לנבכי התהום שבנפש אשה נטולת גיל, לחדור למסתורי נשמתה העמוקה מני ים, להתחקות על שרשי סיביה הדקים של נשמה זו, סיבוכיה ותסביכיה העדינים, ולעמוד על טיב מניעי רוחה הרגישים והמורכבים לפי חוקי המיכאניקה העדינה ביותר? מוטב להימנע מנסיונות־שוא ולספר את הדברים כהוויתם. והדברים כהוויתם, כלומר, התפתחות המאורעות בחייו של שוואלבנקרנץ ובחיי האשה היה בהם משהו מפתיע, אולי אפילו מסחרר, שכן, כעבור שנה בקירוב מיום הפגישה שתוארה לעיל, נתגרשה האשה מבעלה והתחתנה עם שוואלבנקרנץ.

ושמואל אמיר… גורלו של שמואל אמיר אינו ענין לכאן, שהרי לא הוא גיבורו של הסיפור, כי אם וילהלם פרנץ יוסף תיאודור בנימין זאב שוואלבנקרנץ.

על־כל־פנים, כדאי להטעים שכל המסופר אינו צריך לגרוע מאישיותו של שמואל אמיר, שהיה אדם נעים הליכות, מוכשר ופיקח, אף־על־פי שלעתים חמד לצון וליגלג על חבריו בעבודה. אדרבה, יש להודות שגילה חכמת חיים ועמקות מחשבה שעה שאמר לשוואלבנקרנץ:

– מי יודע מה צפוי לו לאדם מזולתו.

---

כפתור

מאת

יצחק אורן

א

גורלם של האבות לא פסח גם על דוקטור גולן. בתו, שהיתה קטנה ביום שנולדה, גדלה והלכה לנגד עיניו עד שנתבגרה והוא לא ידע ולא התבונן ולא הרגיש בכך עד לאותו היום בו נסע יחד עמה לבלות את חופשתו על שפת ימה של נתניה.

דוקטור גולן היה ישוב בכיסא נוח, פניו מוצלות במחסה וגופו מופקר ללהטה של חמה. אותה שעה עצמה טבלה בתו בים. עצם הדוקטור את עיניו ושקע ברפיון חושים שבנים־לא־נים עד שלפתע שמע צעקה:

– אבא! אבא!

והקול קול בתו. מיד ניתר מכסאו וחש לעזרתה. ראה אותה שקועה במים עד לצווארה ובני אדם אצים מכל עבר להצילה. אולם, בתו מנידה בראשה, דוחה אותם וצועקת: אבא! אבא!

גל שהתנחשל חבט בדוקטור גולן והרתיעו אחורנית. במר נפשו נאבק הדוקטור עם הגל עד שיכול לו. סוף סוף נתקרב אל הבת ובלב מלא חרדה שאל:

– מה לך, עדנה?

– אבא – לחשה הלזו באזנו – נקרע כפתור. אבא… כפתור נותק מבגד הים. כפתור גורלי. בזכותו מוחזק הבגד כולו. אנא, אבא, עזור! מהר.

באותו רגע הבין הדוקטור גולן כי בתו עלמה מבוגרת, אלא שהשעה לא היתה כשרה למחשבות ממושכות ולעיכולים פסיכולוגיים של תגליות משפחתיות. כחץ מקשת רץ דוקטור גולן אל המציל והשיג אצלו חוט ומחט. לאחר מכן חש אל ביתן הבגדים והושיט לאדם הממונה על שמירת המלבושים תבלית של פח עם מספר החרוט עליה. אותו אדם היה טרוד ולחוץ ומיוזע. תור ארוך מכביד את אכפו עליו וידיים המחזיקות טבליות פח משתרבבות אליו מכל העברים. דוקטור גולן הבקיע לו דרך בתוך התור, עם שהפעיל את ידיו ואת רגליו, את שרירי גבו ואת שרירי חזהו. משהגיע אל הממונה הצליח לשכנעו באמרי פיו ולהכיח לו עד מה חשוב ודחוף עניינו. לבסוף ראה את מכנסיו בידי אותו אדם. משכם בבהילות, ניתק מהם אחד מכפתוריהם והחזירם. מיד שב בריצה אל בתו ולאחר שעה קלה של מלחמה נואשת בגלים, בחוט, במחט ובבגד ים חזר הכל על מקומו בשלום. דוקטור גולן ובתו פסעו אל החוף שלובי זרוע וקורנים מגיל. הבת קרנה על שניצלה מבושת פנים ואביה קרן על שגילה בת ששוב אינה תינוקת כי אם עלמה מבוגרת שהגיעה לפרקה.

ב

אותו לילה, שעה שדוקטור גולן פשט את בגדיו, נוכח לדעת לתמהונו שמכנסיו אינם חסרים אף כפתור אחד. פישפש וחיטט ומישמש, חקר ובדק ובלש ולא מצא מקום מיועד לכפתור שלא יהא כפתור תפור בו. העלה בזכרונו את האדם הממונה על הבגדים ואת הדוחק שהיה שרוי בו בשעה שהושיט לו בחיפזון זוג מכנסיים ונתחוור לו כל העניין כולו: האיש מסר לדוקטור מכנסיים לא לו, מכנסי זולתו שמעולם לא היו שייכים לו. והוא, דוקטור גולן, ניתק, איפוא, כפתור ממכנסיו של פלוני ותפרו בבגדה של בתו.

כל אדם אחר היה וודאי פורץ בצחוק ומספר את המעשה בכל עת מצוא כדוגמה למקרה מבדח. ואילו דוקטור גולן שמר את הדבר בלבו. ולא עוד אלא שאותו מאורע קל־ערך נודעה לו חשיבות מרובה בחייו הפנימיים של הדוקטור, שהרי כל אדם יש לו חיים חיצוניים וחיים פנימיים ומכל שכן לאדם בעל השכלה ושאר רוח כדוקטור גולן.

חיים כפולים אלה יחסי הגומלין שביניהם משולים לשתי מראות עקומות העומדות זו לעומת זו והאדם, נושא החיים, ביניהן. חוקי האופטיקה קובעים כי מספר אין סופי של בבואות יווצר במראות אלה, ומתוך שהן עקומות תהא כל בבואה סילופה של בבואה אחרת. אלא שמתוך הסילוף עומד אתה על האמת. נשאלת השאלה היאך לתאר את חייו של אדם: מבפנים או מבחוץ? דומה כי רצוי לילך בדרך ההתנגדות הקטנה ביותר ולתאר את הצד החיצוני. מכל מקום ננהג כך לגבי חייו של דוקטור גולן.

ובחייו החיצוניים של דוקטור גולן היתה למושג כפתור משמעות מיוחדת במינה. ולא יהיה משום גוזמה אם ייאמר שמושג זה קבע במידה רבה את מהלך חייו. מאורע מסוים שאירע לו בימי הילדות עשה עליו רושם בל־יימחה והטביע את חותמו… אך מוטב לתאר את המאורע עצמו.

יום אחד – והדוקטור גולן עדיין אינו דוקטור ואף גולן איננו עוד כי אם ילד בן שש – הלך ברחוב בשעת בין השמשות. זו לו הפעם הראשונה בחייו ששהה מחוץ לבית בשעה כה מאוחרת. השמש גלשה מערבה בקצב מהיר. מי שעתיד היה להיות דוקטור גולן החיש את פעמיו וכאשר שקע הרחוב באפלה נשתיירו בינו לבין ביתו כמאה מטר. בשטח זה של מאה מטר אירע מה שאירע. נער רחוב עזוב, מלוכלך, מוזנח ולבוש קרעים צץ מתוך כניסה שבאחד הבתים הסמוכים, הזדקף לנוכח פניו של דוקטור גולן בכח (לא בפועל), תפס באצבעותיו אחד מכפתורי מעילו ונפנף באגרוף סמוך לאפו:

– תן כסף!

מי שעתיד היה להיות הדוקטור גולן נרתע אחורנית באותו כוח איתנים שהפחד מפיח בנו, נחלץ מידי הילד התוקפני וברח כל עוד נפשו בו. בידי המתקיף הקטן נשאר רק הכפתור.

התחייבנו לעיל להימנע מצלילה בנבכי חייו הפנימיים של דוקטור גולן. לפיכך לא נערוך מחקר בשאלה מה הוא שהשפיע עליו: אבדן הכפתור, הבריחה המחפירה, או שניהם גם יחד. ושמא אבדן הכפתור כסמל הבריחה? אף לא נתאר את חוויותיו לא בדרך סיפורית־אפית ולא בדרך פסיכואנליטית. נסתפק במספר הערות על עיסוקו של דוקטור גולן מן היום ההוא והלאה.

הוא סיים בהצטיינות את הגימנסיה ולאחר מכן את האוניברסיטה. באוניברסיטה התמחה בשלושה מקצועות: אנתרופולוגיה, מיתולוגיה ותולדות האמנות. הנושא לדוקטוראט שלו היה: “רמזי הכפתור בלבושם של המצרים הקדמונים כפי שנתגלה בקבר של תות־אנך־אמון”. אולם, פרסום רחב ושם עולם הקנה לו מחקרו המעמיק על “עלי התאנה, האי כפתור והמיתוס העתיק של עמי אגן הים התיכון”.

סמוך לאותו יום היסטורי שבילה על שפת ימה של נתניה סיים דוקטור גולן עבודת מחקר נוספת, חשובה, מקורית ומענינת, על הקשר המיתולוגי, הפסיכולוגי והאנתרופולוגי בין השורש “פתר” לבין המלה “כפתור” בשפה העברית ובשפות שמיות אחרות.

אחר כל הדברים האלה אין תימה שעם גילוי הכפתור במכנסיים לא נחה דעתו של דוקטור גולן עד שהסיק שלוש מסקנות:

א) הואיל ובתו בוגרת הריהו עצמו כבר זקן.

ב) הואיל והוא זקן שוב לא יוכל להוסיף דעת ולאלף בינה בעניני כפתורים.

ג) הואיל והדחף הפנימי לכפתורולוגיה, שעד כה היוה את נשמת אפו, ניתן על ידי אבדן הכפתור בילדותו, השיב לו הגורל כפתור בזקנתו. תמה, איפוא, ונשלמה פרשת הכפתור, והמעגל נסגר.

ג

ובכן, הדוקטור גולן היה סבור שהמעגל נסגר והפרשה נסתיימה. אולם, למעשה לא היה יום זה אלא ככל סוף דבר שבעולם מעבר להתחלה חדשה. ואם נסגר איזה מעגל שהוא היה נפתח מיד מעגל חדש.

התבגרותה של בתו אושרה על־ידי הנסיון. ממש באותו יום, יום סגירת המעגל ודוקא בשעת שיטוט על שפת הים, לאחר שהמעוות תוקן הכירה עדנה גבר עול ימים ונעים הליכות. הכרה זו, שהיתה רבת תוצאות, הביאה בסופו של דבר לידי עריכת חופה וקידושין כדת משה וישראל. ואף־על־פי שהצעירים החליטו מה שהחליטו על דעת עצמם, נתקיימה סמוך ליום החתונה פגישת הכרה בין אביו ואמו של הבחור עול הימים ונעים ההליכות לבין הוריה של עדנה. הדוקטור גולן ורעיתו אירחו חרשתן כרסתני ואשה מסורבלת. ארבעת האנשים, שנגזר עליהם להיות קרובי משפחה, סבלו שעה ארוכה עד שמצאו נושא לשיחה משותפת ושוטפת. ומשנמצא הנושא היה זה שוב הכפתור. נתברר כי החרשתן היה בן למשפחה עניה ורבת צאצאים. הוא גדל בתנאים קשים ובמשך מרבית ימי ילדותו היה נתון להשפעתו של הרחוב. פעם אחת התגרה בחוץ בילד אחד – כזה עדנדן, מפונק, בן עשירים – ומרוב קנאה קרע כפתור ממעילו.

הכרסתן נשתתק כפי הנראה משום שאשתו רמזה לו בקריצות עין ובתנועות ידיים, כי אין להרבות בדיבור על מוצא בלתי מכובד ועל מעשי שובבות והפקרות מימי הילדות הרחוקה.

שעה קלה שררה דומיה. אלא שהכרסתן היה חובב שיחה ולאחר שתיקה קצרה פתח שוב וציין בצער רב שהמוסר ירד פלאים בארץ בשנים האחרונות ומקרי הרציחות, המעשים המגונים והגנבות לבשו ממדים מדאיגים ביותר. הוא עצמו נזדמן פעם אחת אל שפת הים והפקיד את בגדיו במקום המיועד לכך. ומשחזר ולבשם הרגיש כי במכנסיו חסר כפתור אחד. אמנם, אבדן הכפתור כשהוא לעצמו אינו מהווה בעיה בשבילו, שכן הוא עצמו הנו בעל בית חרושת גדול לכפתורים, אשר למרות המצב הכלכלי הקשה שהארץ שרויה בו, עולה כפורח אפילו בימינו אלה.

ד

דוקטור גולן היה נרגש. לאו דוקא מן העובדה שהמוסר בארץ נמצא בשפל המדרגה. אדרבה, בסיפורו של הכרסתן ראה גילוי של מוסר עליון שכל העולם חדור בו בכלל וחייו של הדוקטור חדורים בו בפרט. חוט שני של צדק עליון, של גמול מחושב, של שכר ועונש היה משוך על היחסים המסתוריים בינו לבין מי שעומד להיות קרובו מיום הפגישה ברחוב בעבר הרחוק ועד לביצוע גזר הדין של ההשגחה העליונה על שפת הים.

בזהירות ובעקיפין פתח דוקטור גולן בחקירה. הוא שאל:

– היוכל אדוני לומר לי אם יש קשר פנימי פסיכולוגי בין המאורע שאירע בימי ילדותו לבין עובדת היותו עתה מייצר כפתורים? דוקא כפתורים ולא מוצר אחר?

הכרסתן בלע בחיפזון את העוגה שלא היה סיפק בידו לסיים את לעיסתה.

– קשר פנימי? פסיכולוגי? אתה מלומד גדול, דוקטור גולן, ואני לא מבין כלום בפסיכולוגיה. התחלתי הרבה דברים ולא הלך לי. אחר כך ניסיתי כפתורים וזה הלך… כפתורים פשוטים. אין בארץ שוק לכפתורים מן המין המשובח. ולעשות אפשר. אפשר ואפשר. אני יכול להציע כפתורים שאין כמותם אפילו באמריקה. מכיר היטב. כל הסוגים וכל הצורות. רק לפני חדשיים חזרתי משם.

– ואימתי נסעת?

– לפני שנה.

הכרסתן נסע לאמריקה לפני שנה וחזר לפני חדשיים. המאורע על שפת הים אירע לפני שבעה חדשים, כלומר דוקא בעת שהותו באמריקה. בהמשך השיחה נתברר כי כפתורו של הכרסתן נגנב בחוף חיפה, ואילו מעשה הבת והאב אירע בנתניה.

כל הנחותיו המיסטיות של דוקטור גולן נתערערו עד היסוד. כטובע הנאחז בקש פנה דוקטור גולן אל אבי חתנו ושאל אותו על דבר מוצאו הגיאוגרפי. הלה השיב שהוא יליד ירושלים ומימיו לא יצא את הארץ פרט לאותה נסיעה לאמריקה, ואף זאת אך ורק לרגל עסקיו.

ילדותו של דוקטור גולן עברה במרחק אלפי קילומטרים מהרי יהודה.

מעולם לא היה, איפוא, כל מגע בין דוקטור גולן לבין החרשתן הכרסני ואלמלא עמדה בתו של זה להינשא לבנו של זה ספק אם החיים היו מפגישים אותם אפילו פעם אחת.

ה

מה שלא יעשו החיים יעשה הסיפור. מחברו של הסיפור אינו חוקר תולדות הכפתורים בתקופות שונות ובציביליזציות משונות, דוגמת דוקטור גולן. אף אינו מייצר כפתורים דוגמת אבי חתנו החרשתן.

משום כך אינו יודע המחבר מהי כמות הכפתורים הנמצאת בעולם בימינו אלה. מכל מקום, משער הוא כי מספרם מגיע למליונים. מהם מצויין על מעילים ומהם על מכנסיים, מהם על חליפות ומהם על שמלות. יש בהם נתפרים ויש בהם ניתקים. אשר לבני אדם לפי המשוער מאוכלס כדור הארץ בשלושה מיליארדים ילודי אשה. מהם מאבדים כפתורים ומהם רוכשים כפתורים. עד שבא הסיפור, מייחד לעצמו כפתור אחד ומפיח בו רוח חיים. מכאן ואילך משול הכפתור לאותו כדור לבן המתעופף מעל לרשת על פני מגרש הטניס, שאלמלא הוא לא היה נוצר כל מתח בין שני אנשים מיוזעים המתרוצצים אנה ואנה עם הרקיטות בידיהם.

וכל הנהנה ממשחק הטניס בן חורין ליהנות גם מן הסיפור.

---

שבבים

מאת

יצחק אורן

כשגודעים יער ניתזים השבבים

(פתגם רוסי)

1. ליל אחאב

…ואיש משך בקשת לתומו ויכה את מלך ישראל בין הדבקים ובין השריון. ויאמר לרכבו: הפוך ידך והוציאני מן המחנה כי החליתי. ותעלה המלחמה ביום ההוא. והמלך היה מעמד במרכבה נוכח ארם. וימת בערב. ויצק דם המכה אל חיק הרכב.

שמש זוהרת בערה במרכז הרקיע. אי־מי מתח קשת ואל חצי האור שפלחו את האויר השקוף נוסף עוד חץ אחד – קצהו חד וחודו מרעל – חדר בין השריון ובין הדבקים וננעץ בין צלעותיו של אחאב מלך ישראל. החץ ננעץ בבשר. וכשמת אחאב היה כבר ערב. בשעה שרצועה ורודה נזדחלה מחיקו של אחאב אל חיק הרכב, התפתלה, התעקלה, ונקותה לשלולית, בה בשעה נמתח פס אדום גם באופק, בשולי מערב; והיקום החל מתכחל.

כמחול נביאי הבעל נסתחררו תמונות העבר לנגד עיניו של אחאב. שנים חלפו כבזק, אבל הרגעים, השניות נמתחו עד אין קץ. היום לא היה לו תכלה. מדי יום ביומו יצא מלך הזוהר למשול על הרקיע במלוא תפארת יפעתו ולעת ערב יורד הוא שאולה מתבוסס בדמו, וננס חיור משתלט עם צבאו על היקום השחור. מדי יום ביומו כך, ורק הפעם בושש המלך לרדת שאולה. אי הרכּב המחזיק את מושכות רכבו של השמש?

והמלך היה מעמד במרכבה נוכח ארם. הוא לא שמע את שריקת החץ. חש דקירה בבית שחיו, נגע באצבעותיו במה שנגע וטפות נוזל סמיך נטפו כמור עובר על כפותיו. נתעוו שפתיו וזקף ראשו: שמא כיסו העננים את עין השמים והרקיע שת לו טפות תחת טפות. אף נביאי הבעל התגודדו ושרטו את בשרם עד שפך דם, כי זה דרכו של הבעל: גשם תמורת דם.

בלשונו המלחיתה לקק אחאב את שפתיו החרוכות.

“חי אלהים, אלהי ישראל, אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר”.

כחולים היו השמים, כחולים־בהירים ללא רבב, ללא כתם, ללא צל ענן ­– רק במרכז, ממש מעל הראש, דיסקוס של אש, אש לוהטת, צורבת, אוכלת, כעיניו מזרות האימה של אותו נכפה עטוף אדרת שער, שזקנו לבן ושערות ראשו מגודלות פרע, כמלות השלהבת היוקדת הנפלטות כלבה מפיו נטול השנים: הרצחת וגם ירשת?

מי שמימיו לא רצח ולא ירש שיידה בו אבן!

אכן, רק אבן ולא חץ. כי הוא לא רצח. הוא לא רצח את נבות היזרעאלי. רק את כרמו עתיר האשכולות חמד. כרם טוב ממנו הציע לו תמורתו, כסף מחירו חפץ לתת לו. וגם אחרי שסרב נבות לא נגע בו המלך לרעה. כילד מפונק שכב במיטתו, הסב פניו ולא אכל לחם. ואלמלא חיקה הנחוחי של איזבל…

איזבל…

את חיקי פלח חץ. דם הוצק אל חיק הרכב. רק חיקך עוד לבן כבית השן אשר בניתי. עיניך כחולות כימים רחוקים, אשר בני עמך מפליגים בהם ומביאים רעלות משי מנומרות, צרי, נכאות ולאט ואבני חן מבהיקות וזוהרות בכל צבעי הקשת.

– אך לתומו משך האיש בקשת, אחאב.

– ארור התום המושך בקשת, איזבל.

– ארורים הכלבים המלקקים את דמם, אחאב.

– ברוכות הזונות הרוחצות בברכה, איזבל.

הן לא רצחו, הן רק ירשו.

וימת המלך ויבוא שומרון ויקברו את המלך בשומרון, וישטף את הרכב על ברכת שומרון וילקו הכלבים את דמו והזונות רחצו כדבר יהוה אשר דבר. ויתר דברי אחאב וכל אשר עשה ובית השן אשר בנה הלא הם כתובים…

2. אדוני בזק

היתה זו שיחתו האחרונה של ברוך גורביץ' עם בנו יורם גור.

יורם גור התגייס לצבא, ובאותו יום הגיע מבסיס אימונים לביתו לחופשה של 24 שעות.

משעמד לחזור לבסיס שידלתו אמו הגברת גורביץ' שיטול עמו בגדים חמים נוסף על הביגוד הצבאי. יורם סירב. מר גורביץ התערב והציע ליותם את הבאטל־דרס שנשתמר בידו מימי שירותו בצבא. יורם נתרצה להם ספק מתוך ששוכנע וספק מתוך רצון למנוע מריבה משפחתית. לבש את הבאטל־דרס של ברוך גורביץ' ותחב ידו בכיסיו. חש באצבעותיו חפץ זערורי מוצק. שלהו מכיסו ועיין בו. היה זה רסיס של אבן.

עד שיורם גור עיין ברסיס צפו ועלו בזכרונו של ברוך גורביץ' הנסיבות שבהם נקלע רסיס זה לכיס הבאטל־דרס שלו.

היה זה בימי מצור ירושלים עוד לפני הפלישה של שש המדינות. ברוך גורביץ' עמד על משמרתו סמוך לחומת העיר העתיקה. פתאם הגיעה לאזניו התפוצצות אדירת אימים. רסיס ניתז מהחומה ונפל לרגלו. שעה קלה היה ברוך גורביץ' המום. לאחר שהתעשת קמעה גחן אל הקרקע, הרים את הרסיס ומשום מה נתנו בכיסו. נראה כי הרסיס שהה בכיסו עד היום הזה.

יורם גור עיין ברסיס שעה ארוכה מאד, ארוכה עד תמיהה.

– מה הענינים, יורם? – שאל אביו.

יורם הפנה אליו פרצוף שכולו פליאה והשתוממות.

– נדמה לי, אבא, כי דמות חקוקה ברסיס.

– תן לי את הרסיס – אמר לבנו.

הגברת גורביץ' פרצה בצחוק.

ברוך גורביץ' פתח את מגירת שולחנו, והוציא מתוכה משקפת.

יורם הושיטו לו. ברוך גורביץ' קירב את המשקפת אל עיניו וסקר את הרסיס סקור היטב. אותה שעה דומה היה לשען אף שעל פי מקצועו היה מורה להיסטוריה עתיקה.

יורם קיפל את הבאטל־דרס ועמד ללכת בלי שהמתין לתשובה.

– לא חשוב, אבא, שלום – פלט לעברו של אביו.

ברוך גורביץ' התיק את המשקפת מעיניו ועצר את בנו בתנועה שאינה משתמעת לשני פנים.

– כן חשוב, יורם. הדמות שברסיס היא דמותו של אדוני בזק.

– של מי?

החיוך, שעוד נשתייר על פניה של הגברת גורביץ' מאז פרצה בצחוק לשמע שאלתו של בנה, קפא משום מה. עיניה הביעו דאגה.

ברוך גורביץ' הניח את הרסיס ואת המשקפת, נטל את ספר התנ"ך שהיה מונח תדיר על שולחנו ופתח לאטו ברצ’יטטיב חגיגי:

“וימצאו את אדוני בזק בבזק וילחמו בו ויכו את הכנעני ואת הפריזי, וינס אדוני בזק וירדפו אחריו ויאחזו אותו ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו, ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני. כאשר עשיתי כן שילם לי אלהים. ויביאוהו ירושלים וימת שם”.

"שומע אתה, בני? החוקרים סבורים כי אדוני בזק אינו אלא מלך ירושלים. ואני משעשע את עצמי בתקוה כי עדיין זכור לך שגם לפני הכיבוש העברי היתה ירושלים קשורה קשר אמיץ עם המושג צדק. מלכי צדק מלך שלם קידם את פניו של אברהם אבינו בלחם וביין. ובראש הקואליציה נגד יהושוע עמד מלכה של ירושלים אדוני־צדק. מדוע, אפוא, לאחר מותו של יהושוע נתחלף שמו של המלך מאדוני צדק לאדוני בזק? הבה ואאלפך בינה, בני. בזק פירושו בארמית פירור של אבן. הצדק הפך לאבן. הרוח לחומר. אברהם אמר למלכי צדק: תן לי את הנפש והרכוש קח לך, ואלו יורשיו של יהושוע הגשימו את הצדק האבני: צדק של שכר ועונש, צדק של שן תחת שן, של נקם ושילם “כאשר עשיתי כן שילם לי אלקים”.

“תרבות החומר פשתה בתבל. ושבעים המלכים קצוצי הבהונות אשר לקטו תחת שלטונו של אדוני בזק היו מלקטים תוך כדי זחילה על ארבע, שהרי נבצר מהם להזדקף מלוא קומתם באין בוהן ברגליהם. ואולי הם, המלכים, לא לבוהני רגליהם דאגו. לבוהני ידיהם כלתה נפשם. לאליליהם נשאו תפילה שישיבו להם את בהונות ידיהם כדי שיוכלו ללקט מלוא החופן”.

ברוך גורביץ' השתתק. אצבעות ידו האחת מחזיקות בספר התנ"ך וכף ידו השניה קמוצה לאגרוף. ובאגרוף הרסיס.

יורם גור הביט בו בעיני זכוכית, שניהם לא ידעו כי היתה זו שיחתם האחרונה.

אשר לגברת גורביץ' דומה היה כי דמותה נתנדפה באויר ולא שרד ממנה אלא החיוך הקפוא.

3. ערב

אני הולך ברחוב. הגשם מצליף על פני. השמים – עופרת כבדה ושחורה. בידי השמאלית קצה רצועה. אל קצה השני של אותה רצועה אסור כלב. הכלב – כלבי. מרחרח באפו, סופג בו את האויר הלח ומושך קדימה. הרצועה נמתחת.

הלילה שחור. גם הכלב שחור. רק קצות רגליו הקדמיות לבנים הם. איני רואה אלא את קצות רגליו הלבנים. הם מנתרים, מבהיקים, מהבהבים ככתמי פלא בתוך תוכו של השחור ומתווים את דרכי.

העיר שקועה באפלה. מפאת מטרות הסחף חל קלקול בחשמל. רוח קרה מנשבת מן ההרים: רטובה, חודרת, חתכנית. אבל אני איני חושש לא מפני הרוח ולא מפני הגשם: גופי עטוף במעיל גשם, בראשי כומתת צמר ורגלי נתונות במגפיים גבוהים. מהלך אני בלילה, ליל זלעפות וגשם, כלבי לצדי, ומלבדנו אין איש בעולם.

מדוע אין מייצרים מעילי גשם לכלבים?

שלומית מחכה לי. יודע אני כי שלומית מחכה לי, ואף־על־פי־כן הולך אני לכיוון הפוך. אמנם, לא בי האשם כי אם בכלב, זה כלבי האהוב והנאמן. הכלב גוררני ברצועה. וכיון שאינו יודע כי שלומית מחכה לי הריהו גורר אותי הביתה, אל ביתנו שלו ושלי. וגורר הוא אותי הביתה על שום שפרוותו נסתפגה מי גשם וקר לו.

בחדרה של שלומית חם. הסקה מרכזית וקומקום חשמלי ובערבים צוננים ולחים כגון זה אף בקבוק קוניאק מוכן למעני. מבאר אני לה סוגיות חמורות במקרא ובספרות יון ולוגם קוניאק, לפי שהקוניאק מרחיב את הדעת ואת העורקים המקיפים את הלב.

אתמול הודיעה לי שלומית כי עומדת היא למסור לי הודעה חשובה, ואלמלא הכלב הגוררני הביתה חזקה עלי שהייתי סר אליה הערב.

הקלקול שחל בחשמל תוקן. חלונות הבית הוארו וברחובות נדלקו פנסים. קרני האור הצהוב התפתלו והזדגזגו בין טיפות הגשם.

בפרוזדור התרתי את הרצועה. הכלב גח אל קערתו והתחיל שותה בצמא את מימיה, משל באנו מארץ צחיחה ולא ממבול המציף את העיר כולה.

נכנסתי לחדר. אשתי ישבה וסרגה. מימינה תנור נפט ומשמאלה הראדיו. התנור דולק והראדיו פתוח. אמרה אשתי:

– דרישת שלום לך משלומית. זה עתה יצאה מכאן. היא הזמינה אותנו לחתונתה.

– בגשם כזה – תמהתי.

אותה שעה שוב כבה האור. הכלב פרץ משום־מה ביללה וזינק מן הפרוזדור אל החדר. באפלה שהשתררה לא נראו אלא שני קצות רגליו הלבנים.

4. סרגל חישוב

עוד בילדותו ניתזו כשרונותיו של דן קורנשטיין בכל הכיוונים. לפיכך משסיים בית ספר עממי נחלקו הדעות במשפחה. אביו שידלו שיבחר במגמה ריאלית ואמו צידדה בהומניסטית. דני עצמו היה נייטרלי. בסופו של דבר נתפשרו על מגמה ביאולוגית.

משעמד בהצלחה בבחינות הבגרות קיבל שי מהוריו: מאביו סרגל חישוב לוגריתמי כזה של מהנדסים ומאמו כתבי פושקין בתרגומו של שלונסקי. הניח דני לשניהם והתגייס לצבא. כל עוד היה בצבא היה נוטה לצד אביו, אולם לאחר גמר שירותו חגגה האם את נצחונה: דן כתב שירים ופרסמם בכתבי עת. לימים מצא לו מו"ל שהסכים להוציא לאור קובץ של שיריו.

יום אחד נתקבלה הודעה מן הדואר בדבר צרור דואר רשום השמור לו. ידע דן כי ספר שיריו הגיע והזדרז לילך אל בית הדואר לקבלו.

בבית הדואר אירעה תקלה. בתעודת הזהות היה רשום כדן קורנשטיין ואלו החבילה היתה על שמו של דן קורן. פקיד הדואר – זקן צנום, קצר ראי, שפרצופו קמוט ומצומק, עיניו דלוקות ומוקטנות ללא רחם בזגוגיות העבות של משקפיו – חכך בדעתו, קירב את ההודעה אל חטמו, התבונן בה והפך בה. עמד דני ופירש לו לאותו פקיד את כל הסתום לאמור: שמו קורנשטיין, אלא שהחבילה מכילה את ספר שיריו שיצא עתה זה לאור. בדין הוא שספר שירים עבריים ישא עליו שם של מחבר עברי. לפיכך אין המו"ל מכירו אלא בשמו העברי, הוא קורן.

הפקיד נתחייך. ומתוך שנתחייך נתגלה חלל ריק בלסתו התחתונה. בעודו מחייך הלך ופשפש בין החבילות. חזר אל דלפקו, הזדקף על בהונות רגליו, שרבב צוארו, הסמיך פיו אל רקתו של דני ולחש באזנו:

– גם אני סופר.

תוך כדי לחישה מסר לו את החבילה וקרץ קריצה של מתק סוד.

מי שנתנסה בימי חייו בקבלת ספר ראשון מפרי עטו הוא, מכיר את טיבה של חויה זו, ואין צורך לתארה בפניו. מי שלא נתנסה בכך הריהו בבחינת זר לא יבין, ואין כדאי לתאר לו את הדברים. על־כל־פנים אין תימה בדבר שאותו פקיד נשתכח מלבו של דן כל אותו השבוע ועוד שני שבועות שבאו אחריו. בשבוע הרביעי, בשעה שהיה מדפדף בספר שיריו בפעם האין־ספור, הגיח פרצופו של הפקיד מתוך הרווח שבין הבתים, כלומר בין בתי חרוזיו של דן.

סגר דן את הספר והלך לבית הדואר. קרב אל המצומק ושאלו:

– כמה ספרים פרסמת בימי חייך?

העיניים הזערוריות הבהיקו מאחורי העדשות.

– ששה.

– שירה? פרוזה?

– שניים מכל מין. שניים שירה, שניים פרוזה, שניים מחקר.

הקהל שבזנב התור התחיל רוטן:

– מה זה כאן? בלי תור? איזה מין סדר? פרוטקציה?

הפקיד נטל פתק אדום מידיו של העומד ראשון בתור והתחיל מעיין בו. דן פרש ממנו בלי ברכת פרידה.

ובלילה נדדה שנתו ולא נתנמנם אלא לפנות בוקר.

ראה עצמו עומד ליד דלפק דואר החבילות במקומו של הפקיד קמוט הפרצוף. בא חיים נחמן ביאליק ותחב לו הודעה על צרור דואר רשום. דן נתחייך ומתוך שנתחייך נתגלה חלל ריק בלסתו התחתונה. בעודו מחייך הלך ופשפש בין החבילות. חזר אל דלפקו, הזדקף על בהונות רגליו, שרבב צוארו, הסמיך פיו אל רקתו של חיים נחמן ביאליק ולחש באזנו:

– גם אני סופר.

תוך כדי לחישה מסר לו את החבילה וקרץ קריצה של מתק סוד.

שאל ביאליק:

– כמה ספרים פרסמת בימי חייך?

עיניו הזערוריות של דן נתברקו מאחורי העדשות.

– ששה.

– שירה? פרוזה?

– שניים מכל מין. שניים שירה, שניים פרוזה ושניים מחקר. לא, סליחה, ששה בריבוע, כלומר שלושים וששה, שנים־עשר ספרי שירה, שנים־עשר ספרי פרוזה ושנים־עשר ספרי מחקר. למען האמת, לא שלושים וששה אלא שלושים וששה בריבוע שהן 1296 ספר, מהם 432 שירה, 432 פרוזה ו־432 מחקר. ואם נדייק כחוט השערה הרי למעשה פרסמתי 1296 ספרים בריבוע, אלא שאין אני יכול לעשות את החישוב בלי סרגל חישוב… רק רגע, מר ביאליק.

הלך דן לחפש את סרגל החישוב והשאיר את ביאליק עומד לפני דלפק ריק ובידו הודעה על צרור דואר רשום, מין ריבוע עשוי קרטון שצבעו אדום.

5. הכוכב

היה לילה מחניק. שנתו של רמי נדדה. מבעד לחלונו נצנץ כוכב בשמים. רמי פתח את החלון, פשט ידו, נטל את הכוכב ונתנו בצנצנת קטנה, אחת מאותן הצנצנות שנותרו לו מן התרופות אשר קיבל בהיותו חולה זה לא כבר. את הצנצנת הטמין במגרת שולחנו.

הרבה שנים חי רמי. הרבה גלגולים עברו עליו בחייו, אך על הצנצנת שמר כעל בבת עינו ולא פתחה עד יום מותו מחשש שמא יפרח הכוכב מתוכה ויתמסמס בחלל.

ומנין לו כי אמנם נמצא הכוכב בצנצנת?

מן העובדה שמאז הלילה המחניק לא ראה את הכוכב ברקיע, אף כי לא אחת ולא שתיים נשא עיניו אל השמים.

6. דו־שיח חד־צדדי

משורר אני, אדוני הרופא, אבל הפעם כתבתי סיפור, וסיפור זה רוצה אני להשמיע דוקא באזניך, אדוני הרופא. אשלם לך בעד ביטול הזמן, אדוני הרופא, ובלבד שתזדיין בסבלנות ותשמע. לכשתשמע ודאי תיוכח כי זקוק אני לריפוי לא פחות משאר החולים הממתינים לך בחדר הסמוך. מכל מקום, אין לי ספק כי זוהי אחת מיצירותי המעולות.

הטה אוזנך, איפוא, אדוני הרופא. שמו של הסיפור “הלב לא של ד’אמיצ’יס” וזה לשונו:

"הכל סבורים היו שיוסף ויינשטיין לא השאיר שום צוואה לפחות משום שלא היה לו מה להוריש בצוואתו. משנפטר מן העולם הובילוהו למנוחות כדת וכדין באחד מבתי הקברות.

ברם, לאחר כמה ימים חיטט אחד מבניו בניירותיו ונתקל במעטפה סגורה, ועליה כתובת: לפתוח לאחר מותי. פתחה ומצא בה פתק קצר: אני מבקש לא להביאני לקבורה, כי אם לתרום את גופתי לפקולטה לרפואה.

למרבה המזל והפליאה עדיין לא פשה הרקב בבשרו. היו המורים והתלמידים מפרקים את גופו של ויינשטיין אברים אברים ועורכים בהם ניסויים. משהגיעו אל הלב נתנוהו בצנצנת וגילו שהוא הולם כדבעי. תמהו תמיהה גדולה על שלבו של אדם פועם כך וכך ימים לאחר המות עם שהוא נתלש משאר חלקי הגוף. חזרו והרכיבו את האברים והחזירו את הלב למקומו. מיד חדל לפעום. שוב עקרוהו מן הגוף ושוב נתנוהו בצנצנת ושוב התחיל הלב מתכווץ, מפעיל שסתומיו, הולם במיקצב קבוע משל היה לב תקין בגופו של אדם בריא, חי וקיים.

נטלו החוקרים את קולמוסיהם והעלו רשמיהם על הכתב למען יידעו הדורות הבאים כי מצויים לבבות הפועמים דוקא כשמנתקים אותם מסביבתם הטבעית ואינם פועמים כשהם קבועים במקום, שנועד להם מששת ימי בראשית."

מה דעתך, אדוני הרופא? סיפור נאה, לא כן? ח–ח–ח! אל תנסה לנתחו באזמל המדע. ניתנה האמת להיאמר לא לשם כך באתי. באתי בענין אחר. ודווקא ענין מדעי. כלומר ענין רפואי, מדעי ומעשי כאחד.

רצוני שתעזור לי, אדוני הרופא. רואה אתה את רקות השיבה הללו? כן, את רקות השיבה אתה רואה, אבל את הקרחת אינך רואה. לפי שעה מכוסה היא שיער; אפילו בלורית, אבל אי־שם בבלורית פנימה מתעגל מער הצופן בחובו אפשרויות פוטנציאליות כבירות לעתיד לבוא. והנה, אדוני הרופא, חרף השיבה והקרחת אירע מה שאירע. נערה בת עשרים ושלוש. שומה עליך לעזור לי אדוני הרופא ויפה שעה אחת קודם. אולי עוד היום. אני יודע: הניתוח אינו רציני. אולי תיאלץ הנערה לשכב בביתך עד הערב. היא ממתינה שם יחד עם כל החולים. ובערב אבוא לבקרה ואדקלם לה שיר. הפעם לא משירי שלי. משיריו של אלכסנדר בלוק. שמעת על משורר רוסי כזה, אדוני הרופא? או שמא אינך מתעניין בשירה. מכל מקום התרגום הוא שלי:

בַּנִּשְׁכָה הַמְּרֻחֶקֶת

תִּינוֹקֵך בַּתְּכוֹל נִפְטָר.

צָץ גַּמָּד קָטָן בְּשֶׁקֶט

וּמְּחוֹג שָׁעוֹן עָצָר.

אֵין שִׁנּוּי. רַק כֹּה מוּזֶּרֶת

הַדְּמָמָה שֶׁהִשְׂתָּרְרָה.

בִּשִּׁמְשַׁת חַלּוֹן מוּאֶרֶת

רַק הָרְחוֹב הָיָה נוֹרָא.

צְלִיל כְּאִלּוּ לֹא הֻבַּע עוֹד

הַמְּרַטֵּט זֶה עִדָּנִים.

חוּט נִתַּק מִן הַפְּקַעַת,

חוּט הַמְּאַחֶה שָׁנִים.

אָז פָּסַעַת עוֹטָה נִים־צְחוֹר־רַךְ

לְבַדֵּךְ אֶל הַחַלּוֹן

וְהוֹרַדְתּ בְּרֶטֶט מֹרֶךְ

עַל פְּנֵי כְּחוֹל אֶת הַוִּילוֹן.

אַחַר כָּךְ בִּלְתִּי מֻרְגֶּשֶׁת

אַתּ הִפְשַׁלְתּ דּוֹק הַכִּלָּה

וּכְמוֹ זְמָן נִצְחִי בָּאֶשֶׁד

נִתְלְתָה הָאֲפֵלָה.

וְנָדַם חֲדַר הַתְּכֵלֶת,

אֹפֶל כְּחוֹל וְרֹגַע עָד.

כִּי גַּמָּד קָטָן כְּיֶלֶד

הַמָּחוֹג מַחְזִיק בַּיָּד.

עד שאדקלם יהיו עיניה עצומות, ראשה שמוט, שערותיה השחורות פזורות על הכר, ובלחייה יפרח סומק. כשאסיים תפשוק שפתיה קמעה, תזקוף שמורותיה ובחתך עיניה הצהבהבות תתנצנץ… התודה. שהרי יודעת היא כי – כלשונו של אביר משוררנו – “עני אני, אביון ודל כחץ בן קשת, רק פי לעת מצוא מפיק מרגליות”.

לפיכך תודה לי. אדוני הרופא, בי נשבעתי, כי אכן היא תודה לי.

תודה לי על השיר כפי כשאתה מודה לי על הסיפור, כי – תסלח לי, אדוני הרופא, – זה הוא התשלום היחיד שאני יכול להציע לך בעד עמלך ויגיעתך, ואפילו – אם אינני טועה – בעד סיכון מסוים שתסתכן אם תיענה לבקשתי שהרי כרוך הדבר בעברה פלילית, לא כן, אדוני הרופא?

הן לא אשמתי היא ואף לא אשמתך כי מאז ומעולם לא יכלו לדור בכפיפה אחת שלושת הגדולים הללו: החוק, השירה והחיים.

7. כתב־היד

א

כל אימת שמחלק העיתונים מניח את עיתון הבוקר בתיבת הדואר פורץ הכלב בנביחה ואינו חדל עד הימוג הד צעדיו של הלה. ישראל נאור מתעורר, איפוא, בעל כרחו בשעה 5.30, אלא אם כן מתאחר העיתון מסיבות כל שהן, (מקרה נדיר, אמנם, אולם קשה לומר כי אינו מתארע כלל).

בוקרו של אותו יום קיץ לוהט היה אחד מאותם הנדירים. מששמע נאור את קול הנביחה פקח עיניו והטיל מבטו בשעון כמעשהו מדי יום ביומו. המחוגים הורו שבע, העיתון נתאחר.

– שקט, מופסי! – פלט נאור קריאת בוקר שגרתית, תחב את כפות רגליו למעמקי נעלי הבית, קם ויצא אל הפרוזדור. עמד דקות מספר והמתין עד שיסתלק מחלק העיתונים, ואחר כך פתח את הדלת ושרבב את ידו אל תיבת הדואר המוצמדת אליה. הכלב כשכש בזנבו, התרומם על רגליו האחוריות, קפץ למעלה והעניק לקיקה לצווארו של נאור. וכיון שהדלת היתה עדיין פתוחה יצא החוצה.

נאור פנה למטבח ועיתונו בידו. עכשיו, לאחר שיצא מופסי, נותר לבדו בכל הדירה. אשתו ובתו שהו בחוץ לארץ; ובנו בירושלים – סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא פרש את העיתון על השולחן, נטל קומקום חשמלי, מתח את החוט ותקע את זיזי התקע אל תוך השקע שבקיר. עוד לא הפיג הלילה את דחסו הכבד של השרב, שחדר מבעד לקירות האבן במשך יום האתמול, וכבר שינק את הגרון להטו של יום חדש.

ב

בכל בוקר היה ישראל נאור נודר נדר לעצמו לבל יהרהר בעניני העסק עד בואו אל המשרד, ומשום כך אף נהג לילך ברגל. אך כל אימת שיצא מפתח ביתו היו עניני העסק עטים עליו כעדת צרעות, נדחקים אל מוחו ומטרידים את רוחו. ותחת אשר יהלך בשובה ובנחת, כיאה לבעל בעמיו, היה מדדה בעצבנות מתוחה – לעתים מנפנף בזרועותיו ומעורר תשומת לבן של הבריות. כל בוקר כך – בבקרים של שרב על אחת כמה וכמה.

אכן, עסקיו של ישראל נאור לא היו מזהירים כל עיקר; לא בכדי הדריכו את מנוחתו. גלגולים רבים עברו עליו בימי חייו: ראשיתו תלמיד חכם, אחר – עובד אדמה באחד המושבים, וסופו המר – מו"ל עברי; “סוף” זה נמשך זה עשרות שנים. אף־על־פי־כן נשתמר בישראל נאור ניצוץ של תלמיד חכם וקורטוב של תמימות מושבניקית בצדו.

אין דרכו של “איש ספר” סוגה בשושנים, וכל שכן אם מו"ל עברי הוא. אמנם, להתאונן אסור, חס וחלילה. אדרבה, יש לו לישראל נאור הרבה משנתאווה – דירה נאה ואשה נאה ובת נאה; ואף בן לו, סטודנט זו השנה השלישית. וכבר שלושה שירים שלח לו מירושלים; מי יודע, אולי פעם יזכה גם להוציאם לאור. אף־על־פי־כן היו הענינים יגעים, ביחוד בימים אלה, כשהשוק מוצף ספרי לעז, וספרים עבריים מונחים בקרן זוית כאבן שאין לה הופכין.

מרתפו מלא היה ספרים עד אפס מקום. ספרים יפים בכריכות הדורות ובעטיפות צבעוניות מרהיבות עין. אף למעשה, לא הספרים קבורים במחסנים, כי אם תקוות ומאווים. הרבה תקוות ומאווים, שלו ושל זולתו. אמנם חלומותיהם של אחרים לא יוכל לחלום (“הניחו למתים לקבור את מתיהם” פסק פסוקו אותו “תלמיד חכם” שבו, שאי־פעם הציץ ולא נפגע). אולם, תקוותיו שלו – על אלה אינו יכול שלא להרהר. אין לך דבר כספרים שכל אחד מהם מגלם ומסמל וטומן וקובר בחובו כיסופים וכמיהות עד אין סוף. ספר פלוני – התקוה להוציא “בסט סלר”, ואלמוני – חלום כמוס להנציח את שמו בהיסטוריה כמגלה כשרון צעיר, העתיד להתגלות כגאון־עולם. אכן, קשה לעמוד בפניהם של הצעירים הללו. לכאורה הריהם כולם גאונים – לא סיימו אלא אי אילו עונות במכללה וכבר עיניהם בוערות, רוחם סוערת ובפיהם גדולות ונצורות. הכל משוועים לכסף: בתי הדפוס, הסופרים, המתרגמים, המגיהים, העורכים, הפקידים… בעוד הם עצמם קונים “פוקט בוקס” אנגליים. לו היתה תפוצת ספריו כמחצית מזו של אלו היה מוציאם לשוק בעשרה גרשים, בשילינג… חכמה גדולה. אנגלית! נסו נא, חברים יקרים, להוציא ספרים בעברית, בלשון הקודש ובארץ הקודש.

והבנקים סוגרים את האשראי.

ג

משרד “הוצאת הספרים ישראל נאור” נמצא בקומה החמישית. מיום ליום קשתה על נאור העליה במדרגות. לפיכך משתדל היה להאיט את הקצב ויש שהיה עומד לפוש קמעה. תוך כדי מנוחה מביט היה על סביבותיו וקורא את השלטים על דלתות המוסדות והמשרדים שמילאו את חדרי הבנין הגדול.

נזדקר לעיניו השלט “בנק זמל ושות'”. לא שהיה בו משום חידוש. אדרבה, היטיב נאור להכיר את השלט, את הבנק ואת מר זמל עצמו. איש עסקים נוקשה וצנום שאינו נוח לבריות. אמנם, נאור כשלעצמו אין לו כל סיבה לקבול עליו. דוקא אדם זה מעניק לו אשראי ביד רחבה, אלא שמקפיד הוא ועומד על קוצו של יו"ד בכל הנוגע למועדי התשלום. דומה שגם ברגע זו מצויה בכיסו של נאור הודעה על מועד מסוים. אתמול קיבל אותה ותחבה לכיסו. נתן נאור את כפות ידיו בכיסי מכנסיו וחש בפיסת נייר מקופלת. הוציאה, פתחה וקרא את הכתוב עליה:

לכב'

הוצאת נאור

אסיר תודה אהיה אם יואיל מר נאור בטובו לסור אל הבנק בהקדם האפשרי.

בכבוד רב,

דוקטור י. זמל

לסור?

המ… אפשר שגם בבנק זמל אזלו הכספים, ובכן, טעות היתה בידו. אין זו הודעה על מועד תשלום. לסור… מכתבים מעין אלה לעולם אינם מבשרים טובות. יהיה זה עסק ביש אם גם זמל יחסום את האשראי. רע יהיה. רע ומר.

לסור… מילא, נסור. ויפה שעה אחת קודם.

ד

מאמצים נואשים עשה נאור, בישבו מול דוקטור זמל, להסתיר את דאגתו וחרדתו. חייך ולא נענה, סיפר הלצה ואף בבת צחוק לא זוכה, הציע סיגריה ונתקל בסירוב. העור הצהוב המתוח על גולגולת רחבת לסתות, העיניים הזעירות החבויות אחר זגוגיות משקפיים עבות, עיניים דהויות וקצרות־ראי – כל אלה הזכירו לו דמות של סיני, אף שנאור מימיו לא ראה סיני מחוץ למסגרת של תמונה.

“צ’ון–צ’ון–צ’אן”; “צ’ון צ’אן” – החל נאור מפזם לעצמו. דוקטור זמל לא התרשם גם מן הפיזום התמוה. הוא פתח את מגירת שולחנו, הוציא מתוכה חוברת בלתי מכורכת והניחה על השולחן. לאחר מכן פלט שניים־שלושה שיעולים קטועים ואמר:

– המוכן אתה להוציא לאור את… את זה?

– את מה?

– את החוברת.

– מה זה?

– שירים.

– אילו שירים?

– ליריים.

– שירים ליריים? של מי?

– שלי.

– אתה כותב שירים ליריים?

– תמצית חיי, שלושים שנות מתח נפשי ללא־נשוא גלומות בהם. שלושים שנות חוויות כמוסות. כל מלה – דמע… כל אות – דם…

מוחו של נאור עבד בקדחתנות, הוא חישב: החוברת עבה; כשלוש מאות עמוד… עשרים גליונות דפוס. שירים… כלומר, ניקוד. זה עולה הון. כריכה הדורה. הקדמה מאת… כן, ודאי ימציא איזו הקדמה מאת… שלושת אלפים לירה. אף לא פרוטה אחת פחות, ואפשר יותר. מאה טפסים יקנו הידידים, והיתר… היתר ייגנזו. שלושת אלפים לירה הפסד נקי.

דוקטור זמל הסיר את משקפיו, נטל ממחטה, קירב את קצותיה אל קצות עיניו, הרחיקה קמעה ושוב קירבה. אפשר שהיה נרגש עד לדמעות ואפשר שעיניו הטרוטות דמעו מאליהן.

– שירים אלה חלבי ודמי הם. חלב־הנפש ודם־הרוח שהעלו בשר מלים. מכמנים שפרצו כלבת הר־געש והפכו לשדה ואחו…

בשר מלים, שדה ואחו, ימח שמך וזכרך – אמר ישראל נאור בלבו. חימה עזה התחילה מחלחלת בו, מחלחלת, עולה ופורצת ומציפה את כל ישותו; שלושת אלפים לירות הפסד נקי תמורת אשראי בעבר, בהווה ובעתיד.

נטל את כתב היד ופנה ללכת בלי אומר ודברים.

דוקטור זמל קפץ ממקומו, תפס את ידו של נאור בשתי כפותיו ונענעה שעה ארוכה. מצחו, סנטרו ואפו חוורו עד כדי ירקון. רק בלחייו הנפולות עלה הסומק. אותה שעה שוב לא היה דומה לסיני. הוא דמה למופסי. לכלב… לכלב… לכלב… בשר… שדה… כלב… שדה… בשר – “ובשר בשדה אל תאכלו. לכלב תשליכו אותו – פסק ה”תלמיד חכם" לשעבר את פסוקו ונרגע קמעה בהוסיפו לעלות במדרגות עד דלת משרדו.

ה

נאור לא חזר לביתו אלא לפנות ערב. כמימים ימימה קידם הכלב את פניו בקפיצות, ביללות גיל, בלקיקות ובכשכושי־זנב. נאור פתח את תיקו והוציא מתוכו שני דברים: כתב יד וצנצנת שומן.

שעה ארוכה היה נאור תולש דפים מתוך החוברת, טובלם בשומן ונותנם בפיו של הכלב, והלה לועסם ברעבון ובתמיהה. טרחו שניהם ויגעו עד לאחר חצות. זה תולש וטובל, וזה לועס ובולע. וכתאוותו של זה, כן תיאבונו של זה.

כשסיים את מלאכתו נשתכב במיטתו ונרדם. כל אותו קיץ לא ערבה עליו שנתו כבאותו הלילה. למחרת בא העיתון במועדו, אך גם נביחתו הזועמת של מופסי לא הפריעתו בשנתו.

---

אנדרטת התחיה

מאת

יצחק אורן

א

הכל היה מאורגן כראוי ומתוכנן להפליא. השג זה ראוי להערכה כפולה ומכופלת לאור העובדה שכל הענין חייב היה להישמר בסוד: אף נפש חיה, פרט לאלה שעסקו במישרין במיבצע הנדון, לא ידעה עליו דבר וחצי דבר. ובאמת, עד היום הזה תמוה בעיני על שום מה נתגלגלה לי הזכות להיות אחד מאותם בחירי אנוש, שנודע להם מראש הדבר הגדול הזה, כלומר אותו מאורע שאין תקדים לו בתולדות המין האנושי ושעתיד היה להתרחש כעבור שמונה־עשרה שעות מן הרגע שבו בישרוני עליו.

אין אני בקי בסבכיהם של המדעים השונים המתיימרים לחזות את העתיד מראש. לפיכך איני יודע אם התוכנים או ההוברים הפיזיקאים או הסטטיסטיקאים, הפסיכולוגים או הסוציולוגים הם שצפו כי המשיח עומד לבוא בתאריך, בשעה, בדקה ובשניה שנקבעו. כל מה שאני יודע — ואף ידיעה זו אינה אלא השערה בלבד — הוא שמישהו צפה וחישב וחזה, העלה סברה, הוכיחה עד כדי ודאות מדעית ומסרה לממונים עליו. והממונים עליו חקרו ודרשו, אירגנו ותיכננו ושמרו בסוד עד בוא מועד.

אני כשלעצמי לא היה לי כמובן כל חלק לא בחיזוי ולא בתיכנון — ואין תימה בדבר. אדרבה, התמיהה הגדולה היא שעל אף שהנני כפי שהנני, הייתי, כאמור, אחד המעטים שידעו את דבר הסוד הגדול כשמונה־עשרה שעות לפני היגלותו ברבים.

ובאמרי ש“הנני כפי שהנני” איני מתכוון חלילה לזלזל באישיותי. אדם אני ככל אדם אחר. איני נופל מרוב בני־מיני. אך ניתנה האמת להיאמר: אף אין אני עולה על רוב בני־מיני, וודאי לי שנופל אני ממיעוטם, אותו מיעוט שנתברך בתכונות ההופכות את חייו למסע־נצחון רצוף ואשר בכל אשר יפנה יצליח. אני, כאמור, לא התברכתי בתכונות אלו ואיני יכול להשתבח בנצחונות. אולם, כשם שאיני יכול להתברך בנצחונות כך שאין אני יכול להצביע על תבוסות, שהרי כדי שינחל אדם תבוסה שומה עליו להילחם, ואילו אני לא נלחמתי מימי; לא בחיל ולא בכוח ולא ברוח.

איני כדאי שאפרוש לפניכם את מסכת־חיי, ולוא רק מתוך שחיי אינם ראויים להיקרא מסכת. דייני אם אבוא ואתאר לפניכם את עצמי כפי שהנני, ומתוך ההווה לא יקשה לכל המעוניין בדבר לעמוד על העבר. אף דבר זה איני עושה אלא כדי לבאר על שום מה תמוהה בעיני העובדה שלפתע נמצאתי יושב בסוד מועצתם של גדולי־הדור בגדול־הדורות.

הרי אני כבן שלושים שנה, נשוי ואב לשני ילדים: בן ובת. בני הוא בן שש שנים ובתי בת שנתיים. אשתי אחות רחמניה בלתי־מוסמכת והיא עובדת באחד מבתי־החולים. כולנו מתגוררים בדירה בת שני חדרים באחד מפרוורי העיר. הדירה היא קנייני הפרטי, אלא שעדיין רובצת עליה משכנתה, שאני פורעה בשיעורים חדשיים ממשכורתי וממשכורתה של אשתי.

פועל אני באחד מבתי־החרושת לתעשיה צבאית. אני מודה ומתוודה: אין לי שמץ מושג מה מייצר בית־חרושת זה. ראשית, משום שהמוצר הסופי הוא בגדר סוד צבאי, שנית, משום שמעודי לא התעניינתי לדעת מה הוא אותו מוצר סודי.

שמונה שעות ביום יושב אני בדד בקיטון צר שאין בו חלונות ודלתו היחידה סגורה, פרט לפעמים שאני פותחה. ואין אני פותחה אלא ארבע פעמים ביום: בבוקר, כשאני נכנס אל הקיטון; בהפסקת־הצהריים, כשאני פורש למזנון כדי לקנח בכוס תה את סעודת הכריכים, שאני מביאם עמי מביתי; בסיום הפסקת־הצהריים, כשאני חוזר מן המזנון אל הקיטון; ולפנות ערב, כשאני נוטשו עד למחרת היום. האיוורור מותקן בקיטוני מלאכותית בדרך של נקבים סמויים בתקרה, והאור בוקע ממנורות פלורסנט. יושב אני במעין כורסה גבוהה, וממולי בתוך הקיר מותקן מכשיר המעלה בדמיון מדחום גדול, כלומר שפופרת בעלת־ממדים, עשויה זכוכית (ואולי חומר שקוף אחר), המתמלאת כספית (ואולי נוזל אחר הדומה לכספית). תהליך המילוי מתבצע מלמטה למעלה, כלומר אותו עמוד ראשיתו מיצער והוא הולך ועולה, הולך וגדל — פעמים מהר ופעמים לאט, כדרך הכספית במדחום — עד שהוא ממלא את השפופרת עד אפס מקום. ומשעה שהוא ממלא את השפופרת עד אפס מקום, בא אני ומרוקנה. כיצד? בידי הימנית אני מחזיק בקצהו של חבל המושחל בתוך נקב שבקיר. שימו לב, רבותי: לא מנוף ולא כפתור, לא ידית ולא זיז, כי אם חבל. חבל־פשתן פשוט שבפשוטים. כל־אימת שעיני רואות כי השפופרת מלאה, מושך אני בחבל והיא מתרוקנת.

איני יודע מה הם התהליכים הכרוכים בתפקידי זה, כשם שאיני יודע מדוע כדי לרוקן שפופרת צריך אני למשוך בחבל בתקופתנו־אנו, שבה כל מנגנון בעולמו של הבורא מתווסת אוטומטית וכל מיתקן מפקח על עצמו מיכנית. זה לי חמש שנים שאני מתגורר בדירתי ואיני יודע מי הם השכנים שבבנין כולו (פרט שבדירה שמעל לדירתי). כסבור אני שהיעדר זה של סקרנות הוא אחת מתכונותי האופייניות ביותר. בעטיה של תכונה זו איני שומע חדשות ואיני מעיין בעתונים, בעטיה דברים כה מעטים ידועים לי ודברים כה רבים אינם ידועים לי, בעטיה אין לי השכלה פורמלית מעל לבית־ספר עממי. אני מדגיש: השכלה פורמלית, שכן עד לאותו יום שנשאתי אשה והעמדתי בנים ונשתעבדתי לעבודה בקיטונו של מפעל תעשיה צבאית הייתי מרבה לקרוא — בלי שיטה, בלי סדר ומכל הבא ליד: ספורי־בלשים ושפינוזה, מדרשי־אגדה ומארסל פרוסט, אפלטון וספרי מדע־לעם — כל אלה היו משמשים בערבוביה בתפריטי הרוחני. אלא שאינה דומה קריאה שלי לקריאתם של כל באי־עולם, שכן על־פי רוב איני קולט את הדברים כפי שהם כתובים באמת אלא כפי שאני הוזם ומתקנם ומשפרם ברוחי. לפיכך איני זוכר אפילו קורטוב מן הדברים שהנסיך בולקונסקי (המדובר הוא ב“מלחמה ושלום” של טולסטוי) סח באזניה של נאטאשה אהובת נפשו, אך לעומת זאת חרותים על לוח־לבי הדברים שהייתי אני אומרם לנאטאשה אילו נזדמנה לי באחד הימים, ודברים אלה איש לא ימחה ולא יעקור. דומני כי סיפורי הבלשים שקראתי בימי חיי מספרם מגיע למאות, אך כל מי שינסה לשאלני מהי הדרך שבה גילו שרלוק הולמס ופוארה ופרי מייסון את מבצעי הרציחות לא יציל מפי דבר וחצי דבר. אף־על־פי־כן יש לי שיטה משלי לגילויים של כל אותם הפושעים, ואילו היה בי שמץ מכשרונם של קונן דויל או אגאתה כריסטי או סטנלי גארדינר הייתי כותב מחדש את סיפוריהם ומגלה את הפושעים בדרך מהירה יותר ויעילה יותר. אפילו לענין הקמתן של מדינות־מופת שמורה עמי עצה טובה מזו של אפלטון, אף כי עצה זו צצה במוחי דוקא למקרא “המדינה” של אפלטון. מוכן אני לגלות את עצתי ברבים, ואיני מגלה אותה רק משום שלבי סמוך ובטוח כי שומע לא יהיה לי. גדולה מזו: מתוך ספרים כגון “כיצד ביקעתי את האטום”, “אלקטרוניקה לבני־הנעורים”, “כוכבי־שמים לכל דורש”, “אחת, שתים, שלש… נצח” וכיוצא באלה חיבורים, ניסיתי ללמוד משהו על תנועתם של גרמי־השמים וחלקיקי האטום. קראתי בהם אך לא שניתי ואם שניתי לא שילשתי, לפיכך נשתכחו ממני עיקרי הדברים. אלא שגם על כך איני מיצר אף־כהוא־זה. אדרבה, אצורה ברוחי מערכת־חוקים, שעל־פיה עשוי כל החומר שבעולם — החל באלקטרון וכלה בשביל־החלב — לנוע בחלל בדרך השונה תכלית־שינוי מן הדרכים שבהן הוא נע עכשיו. אף מערכת־חוקים זו מעדיף אני לגנוז בנבכי נפשי, מתוך שיודע אני מראש כי גם אם אקרא בקול יהיה קולי קול קורא במדבר, שהרי בימינו מתירים לבני־אדם לחוקק חוקים המחייבים רק את עצמם, וכל המנסה להכתיב חוקים לבריאה כולה הלא כמתעתע ייחשב בעיני הבריות.

יושב אני אפוא בקיטוני ונהנה מעבודתי. ונהנה אני מעבודתי משום שדעתי פנויה להרהר ולהזות הזיות על עברו של כל חי, על ההווה של הקוסמוס ועל עתידו של המין האנושי. עיני רתוקות לשפופרת וידי מושכת בחבל כל־אימת שהנוזל מגיע אל רומה של אותה שפופרת.

זה לי שש שנים שאני צופה בנוזל, מושך בחבל, מבלה בשרעפי־נועם שליש של יממה, ותוך כדי כך כך מחריב עולמות ישנים ובונה חדשים וטובים מהם.

ב

אותו יום הקיש מישהו על דלת קיטוני. השעה היתה תשע ארבעים־וחמש.

עיני היו רתוקות לשפופרת, ידי החזיקה בקצה החבל, ואף־על־פי־כן זוכר אני בדיוק נמרץ שהשעה היתה תשע ארבעים־וחמש — מכאן שהיה סיפק בידי להעיף מבט חטוף על שעוני בטרם אפתח פי ואשאל בקול רם:

— מי שם?

— יונה שווארץ, — נעניתי מאחורי הדלת.

ואכן, היה זה קולו של יונה שווארץ.

יונה שווארץ היה היחיד מבין עובדי בית־החרושת שהיה נכנס אל קיטוני בשתי השנים האחרונות פעם אחת לחודש כדי למסור לידי את משכורתי החדשית. ועל שום מה רק בשנתיים האחרונות? על שום שעד לפני שנתיים היתה המשכורת במפעל משתלמת במזומנים, ואילו לפני שנתיים הונהג לשלמה בהמחאות. כל עוד השתלמה המשכורת במזומנים הייתי מכתת את רגלי, הולך לאחר שעות־העבודה אל הקופה, עומד בתור ומחכה עד שאגיע אל האשנב. משהונהגו ההמחאות היה יונה שווארץ מביאן אל כל העובדים — ואלי בכלל זה. שוב לא הייתי חייב להצטופף בתור ומיד עם שובי הביתה בראשון בחודש הייתי מסב את ההמחאה ומוסרה לאשתי.

מששמעתי את קולו של יונה שווארץ לחצתי על הדוושה שלמרגלותי. מיד נפתחה הדלת ונכנס יונה שווארץ. דוושה זו התקינוה שלטונות הבטחון כדי שהדלת לא תיפתח מבחוץ אלא אם כן אראה הכרח בכך. רק מי שצויד במפתח מיוחד — זה המפתח שהיה ברשותי תדיר — היה לאל־ידו לפתוח את הדלת בלי שייזקק ללחיצת הדוושה שלי.

תמהתי תמיהה רבה על שיונה שווארץ בא אצלי לביקור־פתע באמצע החודש, ושבעתיים גדלה תמיהתי כשפתח את פיו ופנה אלי בזו הלשון:

— קוראים אותך אל ההנהלה. דחוף. אני אחליף אותך.

— אותי להנהלה?

מימי לא נקראתי אל ההנהלה. לא היה לי כל מושג מה מראה־פניהם של חבריה. לפני שש שנים, כאשר נתקבלתי לעבדה, הוצגתי בפני פולני חייכן, תכול עיניים נוגות, שקווצותיו סדורות לו תלתלים והשיבה פושה בצדעיו, ועד היום הזה לא ידעתי אם אותו אדם נמנה עם חברי ההנהלה או לא. מאז לא נטרדתי מקיטוני על־ידי הממונים עלי אפילו פעם אחת.

— כן, אותך אל ההנהלה — פסק יונה שווארץ, ונדמה היה לי כי קוצי הזיפים של זקנו האפרורי נסתמרו קמעה. (יונה שווארץ היה מתגלח אחת בשבוע, בערב שבת, והיום יום שלישי בשבוע היה).

לאחר שחזרו זיפי זקנו למצבם התקין — או שהיה נדמה לי כי חזרו למצבם התקין — עשה יונה מחווה שממנה הסקתי כי עומד הוא לתפוס את מקומי באותו מושב שקראתיו למעלה מעין כורסה.

קמתי ממושבי, ובעוד ידי מרפה מקצה החבל ועיני עוקבות אחרי עליית הנוזל בשפופרת התקנתי עצמי להרצות לו בקצרה על מהותו של תפקידי. אולם יונה שווארץ הפזיל בי מבט מתוך עיניו הצהובות (מובטח אני, משום מה, כי מעיקרון חומות היו עיניו של יונה שווארץ, אך הואיל והיה מאנשי העליה השלישית ונתנסה בכל מה שנתנסו בו הללו, כגון סלילת כבישים וחפירת בורות, דיג בכנרת ושמירה בגליל, הגנה בירושלים וטיולים בנגב, דהה גון עיניו ונצטהב מחמת השמש), וקורטוב של בוז נשקף מעמקי מבטו. עד שאני מנסה לעמוד על פשרו של מבט זה, ישב במושבי, נעץ עיניו בשפופרת, ובידו החזיק בקצהו של החבל שלי.

אותה שעה שוב לא נמצא לי מקום בקיטון. יצאתי ממנו ופסעתי בחצר רחבת־ידיים בדרכי אל ההנהלה.

משחציתי את החצר נכנסתי לבנין רב־קומות. עמדתי ליד תא המעלית וצילצלתי בפעמון. מחוג מבהיק באור צהבהב הורה כלפי מעלה — אות הוא כי המעלית עולה.

ישבתי והמתנתי עד שתעלה למקום שתעלה ושוב תרד בתגובה לצילצולי. בינתיים הגיעו עוד כמה אנשים ואף הם המתינו למעלית. אלא שכל אלה רוחם היתה קצרה, לפיכך המתינו בעמידה. ואילו אני הארכתי רוחי והמתנתי בישיבה.

עד שישבתי והמתנתי גיליתי כי המפתח המיוחד של קיטוני עוד נתון בכיסי.

אותה שעה לא ידעתי עוד כי לא אחזור אל קיטוני לעולם. אדרבה, סבור הייתי שבעוד דקות מספר אשוב. וטוב שהייתי סבור כך, שלולא כן היה המפתח טורד את מצפוני עד כדי כך שהייתי רץ למסרו ליונה שווארץ וכופה על ההנהלה שתחכה לי שעה ארוכה — דבר שעלול היה להתנקם בעתידי.

ג

נתברר בוודאות מוחלטת כי אותו חייכן, שעיניו תכולות ונוגות, שערו מסולסל והשיבה פושה בצדעיו — כלומר, האיש שקיבלני בשעתו לעבודה — היה חבר ההנהלה, וראיה לכך היתה העובדה שהוא אשר ישב בראש השולחן באותו חדר, שעל גבי דלתו היה קבוע השלט “הנהלה” ושלתוכו נכנסתי בלי שאדפוק תחילה. כסבור הייתי שאם הוזמנתי אל ההנהלה פטור אני מלהקיש על דלתה.

אולם משפתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה נתערער בטחוני ושוב לא ידעתי אם נהגתי כראוי או לא. אמנם, לא מיזמתי האישית באתי אלא מגבוה הוזמנתי, ואף־על־פי־כן אפשר שחייב הייתי להקיש נקישות מספר. ספק זה שכירסם בלבי הוא שגרם אותו פיק־ברכיים שחשתי עם שפסעתי מן הפתח לעבר השולחן. אך למראה החייכן המסולסל, שעיניו תכולות ועצובות ופניו מוכרים לי מלפני שש שנים, נתעזז לבי בקרבי וחרדתי היתה כלא־היתה.

החייכן עצוב־העיניים ישב אפוא בראש. משני צדיו ישבו שני אנשים שעד כה לא נזדמן לי לראותם. אחד מהם צנום, סמוק־פרצוף ושערו גזוז ורדוד עד כדי כך שגולגלתו דומה היתה לשדה חרולים שלאחר קציר וכל עצמו פקעת עצבים מתוחים; יש שהיה מתופף באצבעותיו על השולחן ויש שהיה מעווה פניו עוויות תכופות וקצובות, אם בדרך של שירבוב השפה התחתונה ואם בדרך של קריצת עין שמאלית וכיווץ כל שטח הפנים הסמוך לאותה עין.

ברנש עצבני זה ישב משמאל למסולסל, ואילו מימינו ישב היפוכו הגמור: ספק פסל ספק בשר־ודם קירח שעיניו גונן כגון מתכת חלודה ופניו קפואים כפני קרחון — לא ניע, לא זיע, לא ניד־עפעף. לאחר שהיתה אשתו של לוט לנציב־מלח, ודאי היה פרצופה כשל זה.

החייכן נתן בי את מבטו הנוגה והורה על הכיסא שממולו. שפתיו נתחייכו ביתר־שאת.

— שב, מר קורנשטיין — סח בנחת.

— שמי לא קורנשטיין — עניתי בעודי עומד.

— לא קורנשטיין? — נצטווח העצבני.

הקפוא לא זע.

— לא. שמי היה קורנשטיין. עכשיו שמי קרני.

— מתי שינית את שמך? —שאל המסולסל, ואף כי דיבורו היה בנחת נשמע בקולו הד של דאגה מסותרת.

— לפני חמש שנים. למען האמת, לי לא היה איכפת להיקרא בשם קורנשטיין, אבל אשתי עמדה על כך בתוקף.

— על מה עמדה אשתך?

— על שינוי השם.

העצבני דיפדף בתיק שהיה מונח לפניו על השולחן. הקפוא הזעיף גביניו. המסולסל פלט מפיו הימהומים משונים.

הייתי רגוע בהחלט. עתה נתתי דעתי על העובדה שעודני עומד על רגלי, אף שזה מכבר הציעו לי — ואולי אף פקדו עלי — לשבת, ישבתי, ולא עוד אלא שנתרווחתי בישיבתי. שוב לא היה איכפת לי אם נהגתי כראוי או שלא כראוי.

העצבני הסמיך את התיק אל המסולסל והורה לו על מסמך מסוים. המסולסל נד בראשו ולחש באזנו של הקפוא. הזעף סר מפניו של הקפוא ויחד עם הזעף הסתלק מפרצופו שריד אחרון של הבעה כלשהי.

— אשת לוט בצורת גבר, לאחר מהפכת סדום ועמורה — חלף הירהור במוחי.

מסתבר שלא הסתפקתי בהירהורים שבלב והעליתי את הדברים על דל־שפתי, שהרי מן הנמנע הוא שקרא החייכן את מחשבותי. הוא אמר:

— לא אשת לוט כי אם אנדרטת התחיה, ולא מהפכת סדום ועמורה כי אם מהפכה גורלית בתולדות המין האנושי והבריאה כולה, ולא אחרי המהפכה כי אם לפניה.

עד שאני מנסה להבהיר לעצמי את משמעותו של תרביך מילולי זה, נעו שפתיו של הקפוא ומבין שיניו הקמוצות הסתנן משפט קצר וחד־משמעי:

— מחר לפנות בוקר, בשעה ארבע־אפס־אפס, יבוא המשיח.

כאמור לעיל, תוהה אני עד היום על הזכות שנתגלגלה לידי להיות אחד מאותם מעטים, שראו צורך לגלות את אזנם בדבר המאורע החשוב ביותר שעמד להתארע בדברי־ימיה של האנושות, ואולי אף בתולדותיו של הקוסמוס. ואולם כיון שפסק הקפוא את פסוקו לא נתעורר בי אפילו קורטוב של פליאה. לוא היה אומר לי כי מחר בשעה ארבע־אפס־אפס יצלצל השעון המעורר שליד מיטתי הייתי משתאה הרבה יותר, לפי ששעוני זה מצלצל בדרך־כלל בשעה חמש־אפס־אפס ולא בשעה ארבע־אפס־אפס.

— דבר זה הוא סוד כמוס, סוד כמוס, סוד כמוס. אתה שומע? — רגש העצבני עם שעינו השמאלית קורצת ומכווצת את כל שטח הפנים שמסביבה ברדיוס של כמה סנטימטרים.

החייכן המסולסל השפיל ראשו וציפה עד שיסיים העצבני את ריחושו. לאחר־מכן האיר לי פניו ואמר בנחת, כדרכו:

— אני מניח, מר קרני, ששמעת כי ביאת המשיח מלווה בתחיית־המתים. מובן־מאליו כי תוספת כה גדולה של תושבים על־פני כדור־הארץ (אנו אומדים את מספר המועמדים לתחיית־המתים בכמה ביליונים, וזאת על סמך הדיווח של שירות־המודיעין שלנו, הסבור כי צו התחיה יחול על כל בני־האדם לא הבדל דת, גזע, לאום והשקפת־עולם — כל מי שנולד אי־פעם יקום לתחיה, כצדיק כרשע), תוספת אוכלוסים כה גדולה עלולה לעורר בעיות אין ספור, בייחוד בשטח התזונה והדיור. לפיכך נעשו כל הסידורים הנאותים להטיס את הקמים לתחיה — מיד לאחר שיקומו מקברותיהם — אל הירח, אל כוכבי־הלכת, ואולי גם אל גרמי־שמים אחרים. המיתקנים הדרושים על צוותותיהם עומדים במצב־הכן. אשר לסודיות, הרי זו חיונית כדי למנוע בהלה בקרב תושבי כדור־הארץ. אנו עושים ככל אשר לאל־ידנו לערוך את המיבצע על־פי תיכנון מדויק, בלי זעזועים לתוכי כדור־הארץ, ובמידת האפשר אפילו בלי ידיעתם. עם זאת נמנינו וגמרנו להנציח את המאורע בדרך של הקמת אנדרטה, אנדרטת התחיה. משימת הקמתה — או, ביתר דיוק, הצבתה — הוטלה עליך.

המסולסל שאף רוח. העצבני הגביה כף־ידו והתקין אצבעותיו כדי לתופף בהן על השולחן, אך ידו נשארה תלויה באוויר. הקפוא שירבב זרועו והורה עלי באצבעו כקולע באקדח.

שפתי יבשו. רציתי ללקקן בלשוני, אך לא הרהבתי עוז. בלעתי את הרוק שנצטבר בפי וחשתי כאב חד בגרוני.

— המשימה היא פשוטה בתכלית־הפשטות — המשיך המסולסל החייכן — מחר, בשעה שתיים־וחמישים לפנות בוקר, אתה מתעורר, יוצא מביתך והולך לכביש הפונה לרמאללה. יש סבורים כי היא בית־אל, אשר בה היה מוצב בשעתו סולם יעקב וראשו הגיע השמימה. דוק! אתה הולך ברגל. בהגיעך אל המחסום שעל הגבול פנה שמאלה והוסף ללכת עד שתראה קצה חבל המבצבץ מן האדמה. השתפל על הקרקע סמוך לאותו מקום והמתן עד שעה ארבע־אפס־אפס. בשעה ארבע־אפס־אפס תשמע קול — ספק תקיעה ספק צפירה. דע לך כי אין זו צפירת אזעקה אלא קול תקיעת שופרו של המשיח. מיד עם הישמע התקיעה, משוך בחבל. דוק! אל תחכה עד תום התקיעה, משוך תמשוך בהישמע צליליה הראשונים. זה הכל. ועכשיו לך לביתך ושכב לנוח. המנוחה יש לה חשיבות רבה לגבי המיבצע, ויש לראותה כשלב ראשון במילוי משימתך. זכור: אף הגה אחד לשום אדם!

— אינני חוזר אל קיטוני? — שאלתי.

— לא. אתה חייב לנוח.

— והמפתח?

— איזה מפתח?

— המפתח של קיטוני. מפתח מיוחד — שליתי מכיסי את המפתח.

כל השלושה פרצו בצחוק. המסולסל סילסל גם בצחוקו. הקפוא הפיק מגרונו צלילי מתכת. העצבני הרטיט כתפיו.

יצאתי החוצה ופסעתי אל האוטובוס עם שהמפתח נתון באגרופי הקמוץ.

ד

שעה שעמדתי באוטובוס שהוליכני לביתי היתה הדאגה מכרסמת בלבי ומחשבות נוגות מנקרות במוחי. לא לעצמי דאגתי ולא על עצמי חשבתי. לבי היה סמוך ובטוח כי אמלא את שליחותי באמונה ואבצע ביעילות את המשימה שהוטלה עלי, אף כי לא היתה כל הצדקה אובייקטיבית לבטחון עצמי זה. חושש הייתי למשיח דוקא. קראתי במקום שקראתי כי נאפוליון נחל תבוסה בקרב־לייפציג בשל נזלת. מה יקרה, למשל — אמרתי בלבי — אם ברגע שהמשיח יקרב אל פיו את השופר בו־ברגע יתקפהו כאב־בטן נורא־מנשוא.

חששות אלה וכיוצא בהם הטרידוני כל הדרך. ברם, לאחר שהגעתי אל סף ביתי חדלתי לחשוש למשיח ובתוקף המסיבות התחלתי לחשוש לעצמי.

כשעמדתי סמוך לפתח דירתי היתה השעה עשר־חמישים־וחמש. הואיל ונצטוויתי לנוח תיכננתי לי את יומי: מיד עם בואי לביתי אפשוט בגדי ואשתרע על מיטתי, אתכסה בשמיכה ואירדם. אישן שנת־צדיקים עד אשר ישובו בני מבית־ספרו ואשתי מעבודתה. אשתי עובדת עד שעה אחת ובדרכה הביתה נוטלת היא את בתי מן הגנון. בשעה אחת־ושלושים נמצאים כל בני המשפחה, חוץ ממני, בבית, ובשעה שתים סועדים הם את פת־הצהריים; כיון שהיום אהיה גם אני בבית, נסעד כולנו יחד. לאחר ארוחת־הצהריים אדיח אני את הכלים. מתוך כך תהיה מנוחתה של אשתי שלמה, והיא תוכל לשוב לעבודתה (משעה חמש ועד שעה שבע־ושלושים) רעננה יותר מבכל יום. עד שאשתי תשהה בעבודה אשתעשע אני עם בתי ואסייע לבני בהכנת השיעורים (“שלום, אבא”, “שלום, אמא”, “שנה טובה” — באותיות־ענק). הואיל ובערב תהיה אשתי עייפה פחות מן הרגיל, נצא יחדיו לקולנוע ונבקש את השכנה המתגוררת בדירה שבקומה העליונה — ממש מעלינו — שתרד לדירתנו ותשמור על הילדים. אף לה יש־ילדים משלה ויש שהיא נזקקת לנו בשירות זה, בחינת “שמור לי ואשמור לך”. אמנם נצטוויתי על־ידי ההנהלה לנוח, אבל הקולנוע כמוהו כמנוחה.

תכנית זו גמלה בלבי בשעה עשר־חמישים־ושש. בשעה עשר־חמישים־ושבע באה התקלה הראשונה. רבות מחשבות בבל איש ועצת ה' היא קום.

קרבתי אל דלת דירתי בעוד מפתח קיטוני נתון באגרופי הקמוץ. מתוך פיזור־נפש נעצתיו בחור המנעול, או ביתר דיוק, ניסיתי לנעצו, שהרי מבנהו של מפתח זה היה מיוחד־במינו ובשום־פנים ואופן לא ניתן לנעצו בחור המנעול של דירתי. אף־על־פי־כן תחבתיו ודחפתיו שעה ארוכה ובעקשנות רבה עד שנתיגעתי. רק לאחר שנתיגעתי עמדתי על טעותי ונתחוור לי שכל מאמצי לשוא. שליתי מכיסי את המפתח הנכון ופתחתי את הדלת. בעודי בפתח שמעתי מלמעלה את קולה של שכנתנו, זו שדירתה מעל לדירתנו והיא עצמה נועדה לשמור על טפנו הלילה. זקפתי עיני וראיתיה יורדת בחפזון מן המדרגות ובתי הפעוטה בזרועותיה. ככל שירדה וקרבה אלי גבר קולה והלך ומשעמדה נכחי היה הקול ליללה. השכנה ייללה ואילו בתי הפעוטה לא הוציאה הגה מפיה. פקחה לרווחה את עיניה, כיוצה שפתיה ופשטה אלי את זרועותיה.

עדיין לא ידעתי פשר דבר וכבר התחמץ בי לבי. וכשנודע לי פשר הדברים, התחמץ לבי ביתר־שאת. הסתבר כי בעלת הגנון הביאה הבוקר את בתי הביתה לפי שהתינוקת להטה מחום. נעלה מכל ספק כי חלתה הילדה, אולי אפילו במחלה מידבקת. חששה הגננת שמא יידבקו שאר התינוקות והזדרזה להביא את בתי הביתה. מצאה את דירתנו סגורה ומסוגרת. עלתה לקומה השניה ומסרה את הפעוטה לידי השכנה. הואיל והשכנה היא אם לשלושה ילדים, חששה זו לשלומם של ילדיה וסירבה לקבל את פעוטתי, ולא נענתה לגננת אלא לאחר דין־ודברים. עכשיו שפכה חמתה עלי, אף שמלות־הגנאי שהוטחו כלפי נאמרו בלשון נקבה ולפי כל סימני ההיכר חלו לא עלי אלא על אשתי, כגון “מכשפה ולא אם, שולחת פעוטה חולה לגנון, מנוולת, ילדים היא צריכה לגדל? גורי חיות לא הייתי מפקידה בידיה של זו”, וכיוצא באלה תוכחות וגינויים שלא העידו על רחשי־לב חמים ביותר, אף כי עד אז סבור הייתי כי יחסי־שכנות נאים שוררים בין זוגתי לבין שכנותיה בכלל ושכנה זו שמעלינו בפרט.

נטלתי מידיה את בתי, השכבתיה בעריסה והגמעתיה תה מתוך כפית. ירקה הפעוטה את התה ופרצה בבכי. ניענעתי את העריסה, תחילה בנחת ואחר־כך בכל עוז, עד שנרדמה התינוקת. כיון שנרדמה התחילה לנשום בכבדות ולפלוט מפיה נחרות וחירחורים. אצתי אל חנות־המכולת וטלפנתי לבית־החולים שבו עבדה אשתי. לאחר שספגתי צלילים שונים־ומשונים — מהם קולות של גברים ומהם קולות של נשים — קישרוני בסופו של דבר אל האחות הראשית במחלקתה של אשתי. האחות הראשית בישרתנו כי הבוקר הודיע מישהו בשמה של אשתי שהיא חולה ולא תבוא לעבודה. הנחתי את השפופרת והרימותיה שוב. חייגתי כך־וכך חיוגים והתקשרתי אל קופת־חולים. שאלני מי ששאלני מה מידת חומה של בתי. על כך לא היה מענה בפי. יעצני הקול לתת לה אסיאלגן ולטלפן למחרת היום כדי שייקבע לי תור. ניסיתי למחות, אך השיחה נותקה.

חזרתי הביתה. ליד הדלת עמד בני. מכנסיו היו קרועים וחולצתו מלוכלכת. נפשטה ידי מאליה וסטרה על פניו. היתה זו הסטירה הראשונה שחלקתי לבני בכל ימי־חייו. הוא פער את פיו בתדהמה וקפא על עמדו. חשתי צביטת כאב לבי, אך לפי שדעתי לא היתה פנויה לסבלותי שלי התעלמתי מן הצביטה ונכנסתי הביתה. בתי ישנה. ההירהורים והנחרות פסקו. ישבתי ליד עריסתה ונגעתי במצחה. השהיתי כף־ידי על מצחה ולא חכמתי, לפי שמעולם לא ידעתי לקבוע מידת חומו של אדם במגע־יד. נרכנתי אליה והצמדתי אזני אל חזה. היה חזה מתרומם ושוקע חליפות ונשימתה קצובה ורגועה. נחה דעתי. כיון שנחה דעתי, זכרתי את בני. פסעתי לעבר הדלת ומצאתיה פתוחה. דומה היה כי בחפזי שכחתי לסגרה. עמדתי בפתח ותרתי בעיני אחרי בני. סקרתי את כל הסביבה ולא מצאתיו.

חזרתי אל עריסתה של בתי, הסמכתי כיסא אליה וישבתי. ניסיתי להרהר במשיח העומד לבוא בשעה ארבע־אפס־אפס והצצתי בשעוני. השעה היתה אחת־עשרים־ושבע — היא השעה שבה אשתי נוהגת לחזור מעבודתה. ואף כי היום, כפי שנודע לי, לא היתה בעבודה, חזרה ממש באותה שעה. משראתני יושב סמוך למיטתה של בתי, קפאה על עמדה והביטה בי בתימהון. עפעפיה היו אדומים כלאחר בכי.

סחתי לה את כל המוצאות אותי, פרט לענין המשיח, שאת דבר ביאתו הצפויה בשעה ארבע־אפס־אפס העלמתי ממנה. ועוד העלמתי ממנה את העובדה שידוע לי כי לא היתה היום בעבודה.

היא שאלה:

— מה פתאום באת בשעה זו?

לבושתי נוכחתי לדעת כי לא היתה בפי תשובה לשאלה זו, אף כי הדעת נותנת שהייתי צריך להיות מוכן לה. באו המלים וניתקו מפי מאליהן, לאמור:

— פוטרתי מן העבודה.

מדוע ניתקו מפי דוקא שתי מלים אלו, פליאה היא.

אני כל־אימת שאני נרגש או מזועזע מבשורת־איוב הבאה עלי כחתף תוקפני הרצון להשתרע במיטתי ולצלול בהזיות. ואילו אשתי כל־אימת שהיא נרגשת או מזועזעת מבשורת־איוב הבאה עלי כחתף, הריהי נתקפת בפעלתנות מופלגת. מששמעה את דבר פיטורי המדומים, זינקה אל התינוקת, השיקה שפתיה אל מצחה והיטיבה שמיכתה. אחר־כך חשה אל המטבח ושפתה כמה סירים וקומקום. בעודם על האש הוציאה ירקות מן המקרר וקילפתם במכשיר מיוחד, ספק סכין ספק משור. במהירות הבזק הטילה את הירקות הקלופים לתוך אחת הקדרות והגיחה החוצה. את כל אלה עשתה בלי אומר ודברים.

התינוקת ננערה ופרצה בבכי. שוב ניסיתי להרגיעה: ליטפתיה, השקיתיה תה מתוק וניענעתי את העריסה, אבל הפעם הזאת העליתי חרס בידי. אינני יודע כמה זמן ביליתי בנסיונות־סרק אלה. לי נדמה כי ארכו שעות רבות, ואילו על־פי החישוב המדויק לא נמשכו אלא כמחצית השעה. משיצאה מחצית שעה זו הופיעה אשתי ועמה בני וד"ר תמיר.

בני פרש לקרן־זווית והשקיף עלי בפנים זועפים. ד“ר תמיר קרב אל העריסה ושהה על־ידה. אשתי החליפה את בגדיו של בני והצטרפה אל ד”ר תמיר.

ד"ר תמיר כשמו כן הוא. מלבד היותו תמיר הריהו בהיר־שיער כאחד מבני צפון־אירופה.

שניהם — אשתי וד"ר תמיר — עסקו בבתי ואני קרבתי אל בני וניסיתי לפייסו בכל מיני דרכים. תחילה לא נענה לי וכל מעשי־הקונדס שלי היו ללא¹ הועיל. לבסוף סחתי לו מעשה בעכבר שבלע פיל ונשאר קטן כשהיה. סיפור־מעשה זה כבש את דמיונו ושימש עילה להתפייסות מוחלטת. לא היתה לי ברירה אלא לחזור עליו בשניה.

בינתיים סיים ד"ר תמיר את בדיקת בתי ורשם מתכון. מסרה לי אשתי את המתכון וביקשתני לסור אל בית־המרקחת. הלכתי אל בית־המרקחת, ובני נתלווה אלי. בדרך הסחתי לו בשלישית את המעשה בעכבר שבלע פיל.

כשחזרתי מבית־המרקחת היתה אשתי שקועה בכורסה — זו הכורסה היחידה המצויה בדירתנו ושבאה לנו מהוריה של אשתי — ומאחרי הכורסה ניצב ד"ר תמיר. הוא השקיף למרחק מבעד לגופי, משל לא קורצתי מחומר אלא הייתי מקום ריק בחלל, ואילו אשתי נתנה בי מבט ממושך שתחילתו זיק ירקרק של שנאה וסופו הבעה של אשמה מהולה בחנופה כזו של כלב שסרח. מעבר חד זה מזיק ירקרק להבעת כלב שסרח מוכר היה לי ולא בישר טובות.

ד"ר תמיר אמר: “שלוש פעמים ביום כפית אחת”, והסתלק.

שוב ניסיתי להרהר במשיח ובאנדרטת־התחיה. נראה כי לא היה לאל־ידי לכוון לבי כראוי אל יום־האלוהים הממשמש־ובא כגנב בלילה, אך לפחות עלה בידי להסיח דעתי מכל המתרחש סביבי. ראיה לכך העובדה שאינני זוכר דבר וחצי דבר מכל שאירע מן הרגע שבו יצא ד"ר תמיר מביתנו ועד לרגע שבו התעוררתי במיטתי לקול התיפחויותיה של אשתי השכובה לצדי. ירח מלא הציף את החדר צהבת ירקרקת. לאורו של ירח זה הצצתי בשעוני. השעה היתה שתים־עשרה־אפס־אפס. כתפיה של אשתי רטטו. פניה היו כבושים בכר.

לא נתברכתי בזכרון טוב ומימי לא השכלתי ללמוד בעל־פה פסוק אחד כהלכתו, אך למראה כתפיה הרוטטות של אשתי, למראה ערפה המתרומם ושוקע (את פניה לא ראיתי לפי שהיו כבושות בכר), למראה שערותיה המתבדרות עם כל תנודת עורף, נתנגן בי לפתע (אכן, ממש נתנגן, שכן לא רק המלים כי אם גם המנגינה נצטלצלה בתוכי) בית שלם מתוך שירו של ביאליק־:

ועוד הגידי לו: מיטתי

אשחה לילה בדמעתי

ומתחת לבנת־בשרי

נשקף מדי־לילה כרי.

אמרתי לה:

— את אוהבת את ד"ר תמיר.

רטטו כתפיה ביתר־שאת ולא השיבתני דבר.

— וגם הוא אוהב אותך? — שאלתי.

הגביהה ראשה, ירתה בי מבט־נצחון מתוך עיניים דומעות, ואמרה:

— כן.

אותה שעה גמרתי בלבי לרצוח את שניהם; וצידוק היה להחלטתי זו, שהרי ידוע ידעתי כי בשעה ארבע־אפס־אפס יקומו שניהם לתחיה ויוסעו אל אחד מכוכבי־הלכת. אפשר שהייתי מבצע את זממי אלא שלפתע ניצבו לנגד עיני דמויותיהם של בני ושל בתי. איכה אתפור את מכנסיו הקרועים של בני וכל חוט שבין אצבעותי מחטיא את קוף המחט; איכה אשיג רופא לבתי (ולו יהיה זה אפילו ד"ר תמיר) ובקופת־חולים מנתקים לי את השיחה?

אמרתי לאשתי:

— אני אלך. המסולסל פקד עלי לצאת בשעה שתיים־וחמישים לפנות בוקר. בשעה שתיים־וחמישים לפנות בוקר אעזוב את הבית.

למזלי לא שמעה אשתי אלא המשפט האחרון. אכן, שומר־פתאים אדוני, לוא שמעה את ראשיתם של דברי, חזקה עליה שהיתה חוקרת ודורשת מי הוא המסולסל ומקיפתני בשאלות, ומי יודע אם בסופו של דבר לא הייתי נכשל ומגלה טפה ממה שהיה ידוע לי על הגאולה, התחיה והאנדרטה. הואיל ושמעה רק את המשפט האחרון, הגביהה מחצית גופה והלמה באגרופיה על הכר:

— לא בשתיים־וחמישים, לא בשתים־וחמישים; עכשיו, עכשיו תלך. עכשיו, בזה הרגע — צווחה אחוזת היסטריה.

נס הוא שהילדים לא התעוררו לקול ציוחותיה.

קמתי, לבשתי בגדי ויצאתי החוצה.

במרחק־מה מביתי ניטע גן ציבורי. הנטעים עדיין רכים היו והגן בבחינת משאת־נפש לעתיד־לבוא, אך הספסלים שהוצבו בו היו ספסלים של ממש.

ישבתי על אחד מהם וציפיתי לשעה שתיים־וחמישים.

ה

בשעה שתיים־וחמישים יצאתי מן הגן והלכתי בכביש הפונה לרמאללה. יש סבורים כי היא בית־אל, אשר בה היה מוצב בשעתו סולם־יעקב וראשו הגיע השמימה. הלכתי ברגל. בהגיעי אל המחסום שעל הגבול פניתי שמאלה והוספתי ללכת עד שראיתי קצה חבל מבצבץ מן האדמה.

לאור הכוכבים ראיתיו בשחור הליל, כי הירח שקע ועמוד השחר עדיין לא עלה.

השתפלתי על הקרקע סמוך לאותו מקום והמתנתי עד לשעה ארבע־אפס־אפס.

הכוכבים דהו והיקום הכחיל. צלליות כהות ריצדו בקו־האופק על פסגות הרי־יהודה. יש שנראו כצמרות² עצים המונעים ברוח ויש שדמו לכיתת חיילים העומדים על המשמר ומרטטים מצינת הטל שלפנות בוקר.

בשעה ארבע־אפס־אפס שמעתי קול — ספק תקיעה, ספק צפירה. ידעתי כי אין זו צפירת אזעקה כי אם קול שופרו של המשיח. מיד עם הישמע התקיעה משכתי בחבל. לא חיכיתי עד תום התקיעה. משוך משכתי בהישמע צליליה הראשונים.

וכשמשכתי חשתי כי שוקע אני באדמה. אני שוקע ונכחי מזדקף פסל. ככל שהוספתי למשוך כן העמקתי לשקוע וכן הלך הפסל והזדקף לנגד עיני.

דומה כי משכתי שעה ארוכה למדי, על־כל־פנים עד לשעה שיצאה השמש והאירה על הארץ. הואיל והייתי שקוע בעבודתי, עבודת הקודש, לא ראיתי את איילת־השחר ואת ארגמן הזריחה. ראיתי את השמש במלוא עוז יקודה.

וכשהאירה השמש במלוא עוז יקודה כבר הייתי שקוע באדמה עד לצווארי ורק ימיני, זו שכף־ידה החזיקה בחבל, הזדקרה מן העפר.

הפסל היה כבר זקוף כמעט לגמרי — ואם נטה עוד מעט אחורה לא היתה זו אלא נטייה בזווית של 5־6 מעלות בלבד. עוד דקות ספורות ואנדרטת התחיה תהיה ניצבת לנגד עיני בזווית ישרה כלפי הקרקע.

כאשר גילה אלוהי ההודים לארג’ונה את צורתו האלהית, דומה היה לאלף שמשות שזרחו בשמים בבת־אחת. מדבר היה מתוך פיות אין־ספור, מביט ברבבות עיניים, עוטה מחלצות גן־עדן ומשוח בשמן־המור, שניחוחו ניחוח שמים. זכה בנו של פאנדו וראה את כל הבריאה כולה, על שלל אורותיה וגוניה, מקופלת בגופו של אל־האלים.

אני לא ראיתי לא ממנו ולא מקצתו.

אנדרטת־התחיה, שהזדקפה והלכה לנגד עיני, לא היתה אלא דמות של נערה ששערה החום גזוז כשל נער, שחיתוך עיני־התכלת שלה מונגולי כלשהו, שיניה בולטות קמעה, חטמה עדין וצר ופניה קורנים בבת־צחוק, שתום ותבונה, אהבה ובטחון ממוזגים בה כדי שלמות עילאית; צווארה נטוי לפנים נטייה קלה־שבקלות, כתפיה…

לא. לא היה סיפק בידי לראות את כתפיה, לפי שברגע שהזדקפה נכחי במאונך, הישר ואיתן, כיסה העפר את שמורותי ושוב לא ראיתי מאומה.

איליה מורומץ, ואולי גיבור אחר מגיבורי האפוס הרוסי העתיק, באחד ממסעותיו נזדמן לו ארנק בדרך. ירד איליה מורומץ מסוסו וניסה להרים את הארנק. הארנק לא מש ממקומו, אך איליה מורומץ שקע באדמה.

שהדי במרומים, לא בשל ארנק שקעתי אני באדמה, בשל אנדרטת — התחיה כוסיתי עפר. ואף כי העפר כיסה את שמורותי, לא נאטמו אזני משמוע וקול שופרו של המשיח הגיע אליהן.

עדיין נזדקרה זרועי מן האדמה, אלא שכף־ידי שותקה ואצבעותי התאבנו. חדלתי מלמשוך בחבל.

ומשחדלתי למשוך בחבל נדם קול שופרו של המשיח ואת מקומו ירש טירטור. ידוע ידעתי כי הקמים לתחיה מוטסים אל גרמי־השמים.

ואני? עכשיו, כשאני קבור באדמה, כלום איני כאחד מהם? כלום אין דיני כדינם?

דבר זה בבחינת ספק הוא שצריך בירור. מה שאינו צריך בירור הרי זו הוודאות שאשתי וילדי וד"ר תמיר נשארו על פני כדור־הארץ.

לולא שיכבת העפר שסתמה את פי והכבידה על נשימתי הייתי פורץ בצחוק.

---

פלסרטט

מאת

יצחק אורן

א

דומה כי בראש וראשונה שומה עלי לנקד מלה משונה זו המשמשת כותרת לסיפורי, שאם לא כן עלול הקורא לחשוד שמא אין לפניו אלא צירוף אותיות נטול מובן, או — גרוע מזה — מלה שהיא כמעט כולה עיצורים ואין בה תנועות כלל ועיקר, כמקובל בכמה לשונות סלביות. אמנם, כל המצוי אצל לשונות סלביות יכיר מיד כי המלה אינה סלבית, שכן אותן לשונות — ביחוד המערביות שבהן — האותיות זסש“ץ חוזרות ונשנות בתיבותיהן בלי הפוגה, ואילו המלה שלפנינו אין בה אלא סמ”ך אחת בלבד. אף־על־פי־כן מוטב שכבר בשלב זה אוסיף את התנועות ואנקד את הניתן לניקוד. המלה היא איפוא פְּלַסְרֶטֶט, וכך יש להגותה.

עכשיו שניקדתי והיגיתי, מובטח אני שכל שיש בו קורטוב של חוש פונטי ושמץ של זיקה ללשון ירגיש מיד בלחנה ובקצבה של שפת־עבר, אף שוודאי לי שעוד לא יעמוד על משמעותה של הכותרת. אכן, עוד חזון למועד. לפי־שעה אעיר כאן שעד כה לא נזדמן לי לראות תיבה יוצאת־דופן זו כתובה בכתב אשורי בלבד, ולבי סמוך ובטוח שגם הקורא לא נתקל בה אלא כשהתעתיק הלועזי בצדה (Plasretet). והתעתיק הלועזי לעולם הוא בצדה על שום שהמלה היא חלק בלתי־נפרד מסימן־מסחר (Trade Mark) ואם יש מי שיתמה על כך שסימן־מסחר משמש כותרת לסיפור ויטען כי יש כאן עירבוב תחומים בין אמנות וספרות לבין מסחר וכלכלה, אביא לו כמה דברי הסבר בזה אחר זה.

ראשית, אל לנו להקל ראש בסימן־מסחר. אני עצמי ידועות לי לפחות שתי חברות אדירות, החולשות על שוקי עולם, שהתדיינו ביניהן בכמה וכמה ערכאות שבבירות תבל על שני סימני־מסחר מתחרים. ממון רב הוציאו על כך, וכל בר־בי־רב בעולם המסחר יודה שהוצאות אלו אינן בבחינת ביזבוז אלא בבחינת השקעה, שכן שתי החברות ייצרו גומי־לעיסה וארזוהו חפיסות־חפיסות. זו כינתה תוצרתה בשם צ’יקס וזו בשם צ’קלטיס, וכל אחת האשימה את חברתה בחיקוי עד שתבעו זו את זו לדין. גדולי השופטים שבעולם נחלקו. יש בהם שפסקו לטובתם של צ’יקס ויש מהם שפסקו לטובתם של צ’יקלטס, והדין שונה בכל מדינה ומדינה.

שנית, סבור אני כי הכלכלה פעמים יש בה מן האמנות, והאמנות פעמים יש בה מן הכלכלה. הרי שמטבע הדברים מטושטשים התחומים, והכותרת היא אפוא לגיטימית בהחלט.

וחיזוק לדברי מוצא אני בסיפור זה עצמו שכותרתו היא סימן־מסחר (טרייד־מארק בלע"ז) ועניינו פרשת חיים (או מוות) של אמן־פסל.

שמו של הפסל יחיאל ראובני.

ב

נעלה מכל ספק הוא שיחיאל ראובני היה אדם יוצא־דופן. ואולם דוקא “היוצא דופן” שבו הוא שעושה את תולדות חייו לפרשה שכיחה, נדושה ולעוסה, על כל הטרגיות שבה. לולא היה אמן אפשר שלא כך היו הדברים נראים לנו. אך הואיל ואמן היה, אין סיפור־ימיו אלא חוליה אחת בשרשרת שוות־חוליות של סיפורים ידועים לכל על אמנים, מלחינים וסופרים המשוגעים־לדבר־אחד, שחייהם קודש ליצירות־רוחם. מהם שהיו לגדולי עולם ולתפארת המין האנושי, מהם שנולדו בני־בלי־שם ונפטרו אלמונים ולא נודע לתבל כי באו אל קרבה הם ויצירותיהם גם יחד, ומהם החיים עמנו כיום הזה.

יחיאל ראובני היה מגדל זקן ושולח שערו פרע. דל־בשר היה, נפול־לחיים וכפוף קצת, אף־על־פי־כן נראה גרמי, רחב־כתפיים ומגושם. עפעפיו דלוקים היו ובעיניו ניצנץ זיק מאותם זיקים שרוב המנויים למעלה ניחנו בהם. פניו ספק שחומות ספק חיורות כלומר מטבען מסתבר כי שחומות היו אלא שהחיים נסכו בהם חיורון. שפתיו עבות — יש מגדירים שפתיים כאלו כחושניות; אני כשלעצמי עדיין לא למדתי להבחין בין שפתיים חושניות לשפתיים שאינן חושניות, על־כל פנים לא בפניו של גבר. חטמו תחילתו צרה וסופו רחב ומופשל כלפי מעלה. כדרך בני־אדם מסוגו היה מדיר עצמו מחברתם של הבריות ומרבה להתבודד, ולולא רחל אשתו היה גלמוד כל ימי חייו. הוריו ניספו במקום שניספו, אחים לא היו לו, את שארי בשרו לא הכיר וידידים לא רכש. רופאי־נפש ודאי שהיו רואים בו טיפוס מופרע ונוורוטי ורופאי־גוף חזקה עליהם שהיו מטביעים עליו גושפנקה של שם רומי ארוך, שמשמעותו מחלת־לב העלולה בכל רגע לשים קץ לחייו.

אף־על־פי־כן אהבתו רחל אשתו אהבה עזה. אף היא היתה גלמודה כמותו. דלת־בשר היתה אך לא מגושמת, פניה חיורות ונפולות אך ללא שרידי שחימות, עפעפיה דלוקים, אך הזיק נעדר מעיניה. כל הבוחר בדרך האמת סופו לבוא לידי אכזריות. אף לי אין ברירה אלא לנהוג באכזריות ולקבוע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את עובדת כיעורה של רחל ראובני.

הוריה לא נרצחו. אמה נפטרה בלדתה אותה ואביה, שעד יומו האחרון סירב לשאת אשה אחרת, הלך בדרך כל בשר בהיותה בת חמש־עשרה. מאז פירנסה עצמה, תחילה כנערה־שליחה בחנות ולאחר־מכן ככתבנית במשרד. מטבעה לא נטתה להתבודדות. אדרבה, כמה וכמה חברות נאמנות היו לה, אלא שמיום שנישאה ליחיאל התרחקה מהן ונהגה כמנהגו, כלומר אף היא הדירה עצמה מן הבריות, ומחוץ למקום־עבודתה לא שהתה אלא במחיצתו.

היתה אפוא רחל עובדת ומשתכרת כדי מחיית בעלה בצימצום ולא בשפע. בעבודתה לא עשתה חיל. אפשר משום שלא שיחק לה מזלה ואפשר משום שלא נתברכה בכל אותן סגולות שדין הוא לאדם שיתברך בהן כדי שיעשה חיל. כל אדם כך, כל שכן כתבנית שאינה זריזה ואינה חיננית כל־עיקר. זה לה שלוש שנים במשרד אחד ועדיין נשתלמה לה משכורתה לפי כל שעת עבודתה, ללא מעמד וללא זכויות, ואף זו, כדברי מנהליה, בחסד יותר מאשר בזכות.

יחיאל בעלה לא היה יוצא מפתח ביתו. התנזר מכל תענוגות החיים ועשה לילותיו כימים במלאכת הפיסול. מיום שגמר בלבו להיות פסל (כבן שבע־עשרה היה ביום ההוא, ועכשיו הריהו בן עשרים־ושמונה) אינו עובד אלא על פסל אחד, ועדיין לא סיימו.

צא וראה כמה נשתנו פני עולמנו בדורות האחרונים. ראדיו וטלביזיה, רובוטים ולווינים, מחשבים אלקטורניים ואטומים מתבקעים, הלאמות־רכוש ומדינות־רווחה; ואף־על־פי־כן עדיין נותרו בו דברים שלא חל בהם שינוי זה עידן ועידנים.

כתבנית צולעת (לא צליעה גופנית, חלילה, אלא צליעה מקצועית), המקיימת במרתף אפל פסל חולני המכניע עולמות־חומר בגאון־רוחו, בכל זמן ובכל מקום עוטה אותם אווירה בלזאקית־דוסטוייבסקאית (וראה גם ש"י עגנון, תמול־שלשום, ספר שני, פרק שמיני, “הווילון שמתח האמן”). מכאן שאווירה בלזקאית־דוסטוייבסקאית היא מן הדברים הקבועים בעולם, שאינם ניתנים לשינויים בחליפות העתים ותהפוכות הזמנים.

ג

אפילו שמינית־שבשמינית משל אווירה זו לא היתה שורה אותו ערב בביתו של מר סימון ריצ’מן. אדרבה ואדרבה, אם גזרתי על עצמי לבטא אווירות במונחי ספרות, שומה עלי לומר כי בביתו של סימון ריצ’מן שררה אווירה אידילית.

ריצ’מן עצמו ישב ועיין בכרך חדש של “פני עולם המקרא”, שעתה־זה נתקבל. ממונאי ותעשיין רב־פעלים היה ריצ’מן, אף־על־פי־כן לא משך ידו מתרבות. מתרבות בכלל, על אחת כמה וכמה מן התרבות העברית. בשכבר־הימים היה תלמיד־חכם ובר־אוריין אי־שם באחת מעיירות פולין, לאחר־מכן נתפס להשכלה, ומיום שעמד על דעתו ציוני הוא, מחסידיו הוותיקים של אחד־העם. עוד בשחר נעוריו חלם לקיים בגופו את מצוות יישוב־הארץ, אך לא נסתייע הדבר אלא סמוך לזקנתו. באחד הימים נשמט מידיו רסן השלטון על מהלך חייו שלו בעטיים של מאורעות שאין לפרט האנושי שליטה עליהם. הוצרך להפליג לאמריקה, לשקוע בעסקי ממון ופרנסה ולהיות שרוי במ"ט שערי טומאה של העולם־הזה, ולא נשתיירה בידו שהות להרהר בעולם הבא. לא שמשך ידו מחלומות נעוריו. נהפוך הוא: כל־אימת שהיתה שעתו פנויה היה תורם ומתרים, נואם ומנאים, ואין צריך לומר שקישט דירתו בספריה נאה מכל שנתחדש במדעי־היהדות באמריקה ובארץ־ישראל.

לאחר מלחמת־העולם השניה נתברר לו כי עסקיו פורחים, בניו בוגרים, והוא עצמו עוד כוחו במתניו. הפקיד עסקיו בידי בניו, עקר ארצה וקבע מושבו בבירת ישראל. וכדי לקיים גם מצוות פיתוחה של הארץ, עמד והקים בה בית־חרושת למוצרי פלסטיקה.

ישב אפוא ריצ’מן בכורסתו ועיין בכרך החדש של “פני עולם המקרא”, זה המפעל החשוב הממחיש פסוקי מקרא בתצלומי מלאכת־מחשבת מימי־קדם, פסוק־פסוק ותצלומו בצדו. רצונך בעשתורת, הרי היא לפניך — אותה עשתורת עצמה שאחאב עבדה בלכתו אחרי גילולי איזבל אשתו. רצונך בהר־סיני, אף הוא ניצב לנגד עיניך בכל שגבו והדרו.

עוד הוא מתבשם מריח המקרא — ריח שיש בו הן מקטורת־הסמים של ארץ־כנען בשכבר־הימים והן מאדי החמין של שבת בבית־אבא — והנה נשמע צלצול בדלת. תחילה היה מצפה שאשתו תפתח את הדלת, לפי שהיתה זריזה ממנו ולהוטה ממנו לדעת מי ומי הבאים, אך משחזר הצלצול ונשנה זכר סימון ריצ’מן כי אשתו סרה אל השכנים שבדירה הסמוכה. טרד עצמו מן הכורסה והלך לפתוח.

נכנס יחיאל ראובני.

לפי שכבר תיארתי את דמותו של הלה, פטור אני מלתארה בשניה, אך איני פטור מלתאר את הרושם שעשתה דמות זו על סימון ריצ’מן, שראהו זו הפעם הראשונה בימי חייו. ניתנה האמת להיאמר: ריצ’מן, שמימיו לא היה מוג־לב, התחלחל הפעם. מתוך שהיה שרוי בעולם המקרא, פעלו בו אסוציאציות מקראיות ונדמה היה לו כי עוג מלך הבשן נכנס אל דירתו. אמנם, נראה כי עוג זה קיבל עליו גזירת הדיאטה־לרזון, כנהוג בתקופתנו, תקופת עדפי המזון, אף־על־פי־כן עוג מלך־הבשן שנעץ בו מבט זועם מתוך עיניים דלוקות ושאל:

— אתה סימון ריצ’מן?

— אני סימון ריצ’מן — השיב — מה אתה חפץ?

אף שהיה נרעש אמר “חפץ” לא אמר “רוצה”, להודיעך כי אינו כאחד העולים החדשים שרכשו את ידיעותיהם בלשון־הקודש באולפן, כי אם יהודי הבקיא במקורות, שאינו מוכן להמיר את החפץ ברצון אך ורק משום שכך גזרו בני הארץ.

— אני יחיאל ראובני, בעלה של רחל רייכמן.

— רחל רייכמן?

תקצר ידי מלהעביר לפני הקורא את שרשרת הדמויות והחזיונות שנתבזקה במוחו של ריצ’מן לשמע שמה של רחל רייכמן היוצא מפיו של עוג מלך הבשן, וטוב שהקדימני גיטה הגדול ותיאר כבר מצב הדומה למצבו של ריצ’מן באותה שעה, לאמור: “את שבידי כמו מרחוק אראנו, מה שחלף נראה לי כמציאות”.

מכל שארי־בשרו של ריצ’מן בפולין לא נשתייר אלא רייכמן שעקר ארצה סמוך לתקופה שבה היגר ריצ’מן — אף הוא רייכמן בימים ההם — לארצות־הברית. כל זמן שהיה רייכמן חי היו מחליפים ביניהם מכתבים לעתים, או לפחות משגרים זה לזה ברכת שנה־טובה. משנפטר נותקו הקשרים. בתו של רייכמן לא כתבה לו אפילו מכתב אחד. לפני שנתיים ימים, מיד לאחר שעלה ארצה, חקר־ודרש עד שמצא את מענה. לא חס על כבודו וכיתת רגליו למקום מגוריה. מצא מרתף סגור על מסגר ומוברח בבריח. הניח אחריו כרטיס־ביקור ולא נענה. הסיח דעתו ממנה וחדל מחיפושיו.

אף־על־פי־כן התרגש עכשיו.

—ברוך הבא! ברוך הבא! — פתח בחפזה, עם שהוא מסיט ראשו ומצודד מבטו מיחיאל ראובני והלאה — בוא, בוא, היכנס. נשב, נשוחח… חיפשתיכם… על משכבי בלילות ביקשתי… מילא, כבודי מחול. היכנס.

יחיאל לא מש ממקומו.

— אני צריך לחזור הביתה. רחל חולה. לא. לא חולה — לפתע הישיר בריצ’מן את עיניו הדלוקות שהזיק מנצנץ בהן. ריצ’מן לא הרגיש בזיק, אך הרגיש בדלקת ונרתע אחורה כשיעור של מחצית הפסיעה — לא חולה. הרה. רחל הרה. צריכה לשכב. כבר חדשיים אינה עובדת. גם לא תוכל לעבוד. עוד כמה חדשים. אמרה לי ש… — יחיאל נעץ אצבעותיו בבלוריתו הפרועה — שאבקש ממך כסף. הלוואה. כשיוולד הילד, נחזיר.

— הרה? אינה עובדת? היכן הייתם כל הזמן?

— רק הערב נודע לי על קיומך.

ריצ’מן לא היסס אפילו רגע אחד.

— היא בבית? — שאל.

— כן.

— אנו נוסעים. נוסעים אליה. תיכף־ומיד.

קרב אל הטלפון וחייג פעמיים. פעם אחת אל חברת מוניות להזמין מונית, ופעם שניה אל השכנים להודיע לאשתו שיוצא הוא מביתו.

בהיותם במונית שאל את יחיאל:

— ואתה… מה מעשיך… כלומר… על מה פרנסתך?

יחיאל לא ענה לו. ריצ’מן לא הוסיף, לחקור.

שלושה דברים בלטו במרתפה של משפחת ראובני. שניים מהם פעלו על חוש־הראיה ואחד על חוש־הריח.

הריח היה ריח טחב. טחב רגיל שאין לעקרו משום מרתף. ונתוסף עליו טחב מיוחד שמקורו בחמרי פיסול רטובים.

אשר לעין, הרי על אף התאורה הדלה, ואולי דוקא בגללה, בלט חיוורונה של רחל ראובני, שהיתה שכובה במיטה ומכוסה שמיכה צבאית. עורה היה שקוף ודומה כי ניתן לראות את גון עצמות־לסתותיה הרחבות.

הרבה יגיעות יגע ריצ’מן ואף־על־פי־כן לא נתקשרה שיחה של ממש בינו לבין שארת־בשרו. על כל שאלותיו השיבה ב“הן” או “לאו” ולעתים לא השיבה אלא בניד־ראש קל בלבד.

אולם הדבר הבולט ביותר במרתף היה פסלו של יחיאל. הפסל חלש, על כל המרתף. ידו החזיקה קערת חרס בעלת־מידות וספק קירבתה אל פיה ספק הרחיקתה ממנו. דומה היה כי היד רועדת.

אין זה מענייני לחקור כיצד ניתן להגיע באמנות הפיסול — שכולה סטטיקה — לאפקט דינמי של יד רוטטת. עובדה היא כי שעה ארוכה סקר ריצ’מן את הפסל. מוחו עבד בקדחנות. מזיגה פורה זו של מתח לב רגש ומאמץ מוח ער לא איחרה להבשיל פרי ישווה לה.

— I have an idea — נצטווח פתאום — רעיון גאוני! אין לכם צורך בחסדי. בזכות ולא בחסד תרוויחו את לחמכם. ביזנס איס ביזנס! עוד מחר יבוא לכאן צלם לצלם פסל זה. מאת אלוקים היתה זאת, היא נפלאת בעינינו! מאת אלוקים! זה לי חדשים רבים שאני מחפש ציור סמלי לסימן־מסחר, והנה זימן לי הקדוש־ברוך־הוא. זכה, מלאכתו נעשית בידי אחרים. דמות מתאימה והולמת מאין כמוה. ממש קליעה למטרה. פסל המקרב אל פיו ביד רוטטת קערה של פלסטיקה. (צר לי לנתק את שטף התלהבותו של ריצ’מן, אך רואה אני חובה להזכיר כי הקערה היתה עשויה חרס ולא פלסטיקה). על כל כוס, על כל ספל, על כל טס, על כל קערית, על כל צלחת תודבק תווית ועליה פסל — לא אדם כי אם פסל, מלאכת־מחשבת, מעשה־ידי־אמן — פסל המקרב ביד רוטטת קערה של פלסטיקה אל פיו. והפרסומת! ריבונו־של־עולם! סיסמת הפרסומת! אף אם ידך רועדת, לא תישפך אף טיפה אחת מכוסך, מספלך… רווה תרווה… דרוש בכל מקום! והשם, השם! ממש brain waive! טרייד־מארק שלא היה דוגמתו. פלסרטט! פלסטיק ורטט. Plasretet. דרשו אך ורק תוצרת פלסרטט. היזהרו מזיופים! פלסרטט…

נפעם עד דמע שלה מימון ריצ’מן את פנקס־ההמחאות מכיסו וכתב ספרה: 5.000, קיימה במלים I. L. Five thousands only והטביע חתימתו: S. Richman.

ד

אפשר כשרונו המיוחד של סימון ריצ’מן למזג את הנעים עם המועיל, את המסחר עם המוסר ואת שאר־הרוח עם שיעור הריוח, הוא שעמד לו לראות ברכה והצלחה בכל מעשי־ידיו.

תוצרת פלסרטט כבשה את השוק בארץ ואף כמה וכמה שוקי־יצוא בחוץ־לארץ. עשרות אלפי ספלים וספלונים, כוסות וכוסיות, קערות וקעריות נשאו עליהם תווית צהבהבת בצורת משולש, ועליה תצלום פסלו של יחיאל ראובני. אילו היה ראובני מצרף את כל התוויות לאחת, אפשר שהיתה מגעת לשיעור גדלו של הפסל המקורי.

אין צריך לומר כי במשפחת ראובני היתה הרווחה. ריצ’מן לא הסתפק בתשלום חד־פעמי אלא חתם חוזה מיוחד שעל פיו היה ראובני מקבל תמלוגים מכל כלי שנמכר.

הזוג עקר לדירת־מגורים נאה, ובו חדר־עבודה מרווח ליחיאל. הואיל ורחל עדיין היתה מצווה לשכב, לא היה סיפק בידם להתקין את חדר העבודה כראוי ולפי־שעה היה יחיאל מוסיף לעבוד במרתפו. לאמיתו של דבר לא היה עובד כי אם יושב באפס־מעשה שקוע בשרעפים. כל ימיו פיסל פסל אחד, עכשיו הגה ברוחו פסל שני, אך לידי מעשה עדיין לא הגיע.

מה שאין כן רחל אשתו. לילה אחד אחזוה צירים והוסעה לבית־חולים. אותו לילה נעל יחיאל את דירתו והלך אל מרתפו.

השתרע על המיטה שהושארה בו ונעץ עיני־בשר בפסלו הראשון ועיני־רוח בפסלו השני. אחזה הקנאה בפסל הראשון, כדרך התינוקות שהבכור מקנא בצעיר ממנו. קרב אל יחיאל, פשט ידו הרוטטת אל יוצרו והתחיל לחנקו.

אדם הבא על רעהו לחנקו הריהו חונקו מבחוץ, ואילו יצירות רוחו של אדם חונקות אותו מבפנים. כיצד? תחילה קודחות הן בגב כבמקדח. לאחר־מכן תופסות הן את הכתפיים ומקרינות קרני כאב וסבל אל הזרועות. צבתות אוחזות בעורקי הזרועות — צבת לעורק, צבת לעורק — ואינן מרפות מהן שעה ארוכה. ומשהן מרפות מהן, הריהן מרכזות את כל תקפן וגבורתן בחזה. סבור אתה כי רימון הוטל בתוך תוכי חזך והריהו מפוצצו לרסיסים, עד שגרונך פולט מקרבו אנקת סוף־פסוק, שהיא ספק גניחה ספק חריקת מכונית הנבלמת פתע בדהרתה.

ה

התינוק שנולד למחרת היום נתקרא בשם יחיאל בן יחיאל.

סימון ריצ’מן, הואיל ומינה עצמו אפוטרופוס על רחל ראובני, טרח בכל הסידורים הכרוכים בהכנסת הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו, אף הזמין כמה ממכריו ואותי בתוכם.

אפילו צל־צלו של אבל לא היה שרוי על הטכס. אדרבה, כל הקרואים היו שמחים וטובי־לב, שתו “לחיים”, בירכו את סימון ריצ’מן בברכת מזל־טוב ולחצו ידיו משל היה הוא אביו של זה הקטן אשר גדול יהיה.

אף ריצ’מן עצמו נהג כאילו הוא־הוא בעל השמחה. עיניו קצרות־הראי הבהיקו מבעד למשקפיו והפיקו נחת־רוח מרובה.

איני יודע אם נכחה רחל ראובני בטכס או לא. הואיל וטכס המילה נערך בבית־חולים, לא טרח איש להציגני בפניה או להציגה בפני. אמנם, היתה בין הנשים אחת חיורת ושקופת־עור כאשה שאחרי לידה, אבל עיניה לא היו דלוקות. יבשות היו.

מובן מאליו כי לא הורגש מחסור במשקאות מכל הסוגים ומכל הצבעים. מבעד לאותו סוג משקאות שהוא מטבעו נטול גון וצבע נשקפה תווית “פלסרטט”, שהיתה דבוקה אל קרקעיותיהן של הכוסיות.

אם משום שדרכם של נוזלים להרטיט כל דבר הנשקף מבעדם, ואם משום שעל אף מאמציו של ריצ’מן לייצר פלסטיק שקוף כזכוכית היה בתוצרתו מן העיכור, ראה ראיתי כי ידה של הדמות הננסית המקרבת קעררית אל פיה רטטה על גבי התווית. מכאן שתצלומו של הפסל וכן המלה “פלסרטט” הוטבעו לא רק מצד אחד של התווית, כנהוג ברוב־רובם של סימני־מסחר, כי אם משני צדיה גם יחד, כאותו מטבע שלעולם יש בו שני צדדים. אלא שבמטבע כל צד שונה מחברו, ואילו בסימן־המסחר “פלסרטט” אין בין צד אחד למשנהו ולא־כלום.

---

אנטי־מטאמורפוסיס

מאת

יצחק אורן

א

איני בא לקבוע מסמרות. איני סבור שכל הבא לקרוא ב“אנטי־דיהרינג” לאנגלס או ב“אנטי־אפיון” ליוספוס פלאויוס חייב לעיין תחילה בכתביהם של דיהרינג ואפיון. אך האומר לקרוא סיפור זה ממליץ אני לפניו שיקרא תחילה את ה“מטאמורפוסיס” לקאפקא. הרבה טעמים לדבר ואיני מזכיר אלא אחד: אם לא ייהנה מסיפור זה, ייהנה לפחות מסיפורו של קאפקא; ואם לא ייהנה מסיפורו של קאפקא, אין כדאי שיטרח בקריאת סיפור זה.

ב

יום אחד, בשעת דמדומים שלפני זריחת החמה, חש יצחק הוגם כי זיפי השיער המכסים את פניו — יצחק הוגם היה מתגלח פעם אחת ביום, עם השכמה — נתעבו ונעשו למעין זקן סמיך וקצר. מנומנם ניסה להיזכר שמא עלה בידו אתמול לחסוך גילוח אחד, אלא שבאותו רגע עלו באפו ריחות שונים ומשונים ורוחו התבלבלה. ניסה להרים ידו ולנגוע בלחייו, אך התנועה קשתה עליו משום מה כקריעת ים סוף. בחר בדרך אחרת: חרץ לשונו ולקלק בה את לחייו. פעולה זו עוררה בו כמה וכמה רגשות. נדמה היה לו כי לא שערות הוא מלקק אלא פרווה. עוד בשחר ילדותו אהב תחושת המגע בפרווה, ואהבה זו לא הרפתה ממנו כל ימיו. פרווה משמעה ריח בראשית, רוך, נעימות וחמימות חלקלקה. עד כאן נתנסה בכל אלה רק מתוך מגע של כף־יד, ואלו עתה זכה ללקק פרווה, והמגע בלשון היה בגדר חויה חדשה. כיון שנעם לו הליקוק שירבב לשונו עד קצה גבול האפשרות והיה תוהה על הישגיו במלאכת השרבוב, החריצה והלקלוק בעת ובעונה אחת. דומה היה כי לשונו הגיעה עד לרקותיו ואפשר אפילו עד למצחו. מאחר ששתי הרקות והמצח נתכסו פרווה, כמעט שניטשטשו התחומים ביניהם. מה שאין כן החוטם. החוטם עמד בעצמאותו. הוא לא קיבל עליו את דין הפרווה, אף שגם צורתו וטיבו נשתנו עד לבלי הכיר: היה זה חוטם כגלגל, רחב, גדל־נחיריים, ומשום־מה צונן ולח. כן, חוטמו היה צונן ולח. כיון שנגע בו בלשונו פשטה תחושת הלחות והצינה בכל אבריו, ואף על פי שהיה מכוסה בשמיכה נתאווה ליתר חום. שוב ניסה להרים ידו ולמשוך את שמיכת המוך כלפי מעלה ושוב נתקשה בפעולה זו עד מאד. טיכס עצה, השפיל ראשו אל חזהו ושירבב עצמו מטה באופן שראשו נמצא ממילא מתחת לשמיכה. אך דעתו לא נחה: חוטמו היה לח, תחושת הצינה לא פגה. לפיכך נצטנף כמין עיגול, תקע חוטמו אל תוך מפשעתו (מה לא יעשה יצור חי כדי להחם חוטם לח וצונן!), ומיד פגה הצינה ונעימות מתוקה השתפכה בכל אבריו. הוא נרדם.

קשה לאמוד כמה זמן היה יצחק הוגם שקוע בתרדמה עמוקה ולשודה. שעת הנץ החמה נתחלפה בעיצומו של בוקר. מישהו גרף את השמיכה מעליו והוגם פקח עיניו ונתישב במיטתו. היתה ישיבתו רפויה ונטולת שיווי־משקל, ונדמה לו כי הוא מט לנפול. כופף איפוא את ברכיו, הניח כפות רגליו על המיטה ואף נתמך בשתי ידיו. עתה מתח צווארו, שירבב ראשו, פער פיו וזקף אזניו. עד כה לא היה זוקף אוזניו אלא באורח סמלי, כלומר מאמץ היה את חוש השמיעה. עכשיו זקפן זקיפה של ממש, שאינה יוצאת מידי פשוטה. פעירת הפה אף היא לא היתה כתמול שלשום. דומה היה כעשוי לבלוע עולם ומלואו ולגרמו בין שיניו.

“מי משך מעלי את השמיכה?”

יצחק הוגם פער פיו כדי לשאול שאלה זו, אך מכמה טעמים נמנע מלהשמיעה. אחד הטעמים, שהשאלה היתה ריטורית גרידא. ברור היה מי משך את השמיכה. דפנה, בתו־יחידתו של הוגם, תלמידת הפקולטה למדעי־הטבע באוניברסיטה, עמדה זקופה ליד מיטתו, קצות השמיכה נתונים בין אצבעותיה ומבטה נעוץ ביצחק הוגם, מבט שכולו תדהמה ותמהון.

זה עשרים שנה הוא מחייך כל אימת שהוא רואה את בתו. גם עכשיו ניסה להעלות בת צחוק על שפתיו הפשוקות, אך הדבר לא עלה בידו. לעומת זאת חש כאילו נתארך חוט־שדרתו, פרץ את הגבולות שהקצה לו הטבע, והסרח העודף נתנפנף באוויר כמין מטוטלת של שעון קיר. אוזניו של הוגם קלטו ברור את נקישותיו הקצובות בדפנות המיטה.

דפנה קפאה על עמדה, נתנה עיניים קמות באביה, ומפיה נשרה מלה אחת ויחידה:

“כלב!”

היתה זו קביעת עובדה שאין לערער עליה. נעלה מכל ספק הוא שיצחק הוגם נהפך בן־לילה לכלב. הבקיאים בגזעי הכלבים אפשר שהיו מתדיינים ביניהם על שלשלת היוחסין של אותו כלב. פרצופו מוארך היה, פרוותו שחורה, ואוזניו זקופות, לכאורה כלב רועים הקרוי כלב־זאב — ובכל זאת ספק אם זאב טהור היה. שכן פס לבן קישט את חזהו — ואין זה ממנהגו של כלב־זאב טהור להתקשט בפסים לבנים. זנבו היה פלומי מופשל כלפי מעלה ככעך — ואף שדבר זה כשלעצמו יש בו מן הנוי, הנה תורת הגזע דורשת אותו לגנאי. מכל מקום, בין שהיה טהור, ובין שלא היה טהור, היה זה כלב נאה ומשמח עין־רואיו עד כדי כך, שתדהמתה של דפנה חלפה מהר. אך העווית הקלה שנשתמרה ממנה בזויות השפתיים לא היה בה שמץ של צער, שהרי עיניה של דפנה קרנו משמחה גלויה.

היא ישבה סמוך להוגם, ליטפה את פרוות צווארו וליוותה את ליטופיה בכינויי חיבה מכל המינים. זה שנים רבות לא זכה הוגם לליטופים כאלה, ליטופי אהבה שכולה טוהר, ועל אחת כמה לכינויים כאלה מפי בתו. מה תימה אם התמוגג מנחת ואמר להשיב לבתו מנה אחת אפיים בלקיקה יפה היוצאת מן הלב. אלא שבאותו רגע נפתחה הדלת ואשתו נכנסה לחדר:

“אמא, ראי, כלב!” בישרה דפנה.

חנה הוגם לא גילתה סימני הפתעה. כפי הנראה נוכחה לדעת עוד קודם לכן כי בעלה נהפך לכלב, שהרי מיטתה סמוכה למיטתו, וכיון שהבוקר הקדימה לקום מן הסתם השגיחה בכך עוד לפני שיצאה מחדר המיטות. ראייה נוספת לכך — ואולי ראייה מכרעת — שידיה של אשתו החזיקו קערה ובתוכה תבשיל שהוא שונה בתכלית מארוחת־הבוקר הרגילה של יצחק הוגם: לא קפה ולא ביצה ולא לחמניה אלא לחם מיובש שרוי במים ומעורב בפירורי בשר ומבושל. מאבק איתנים התחולל בנפשו של יצחק הוגם. סטייה זו מארוחת־הבוקר השיגרתית היה בה משום ההשפלה הגלויה, שהרי אין זה מתקבל על הדעת כי יצור המכבד את עצמו יהא ניזון בסעודה שכזאת. ואולם ריחו של התבשיל היה הולך מסוף החדר ועד סופו ומושך את הוגם בכוח טמיר אל הקערה. בלוטות הרוק שבפיו הפרישו תוצרתן בתפוקה כפולה ומכופלת, משל היה הוגם כלבו של פבלוב עצמו והקערה לא קערה אלא מנורת האור הירקרק.

עד שנמשך המאבק בקרבו הניחה חנה את הקערה באחת מפינות החדר, טפחה בכף ידה על ברכה הימנית, ובפנים מאירות — אם כי באותה ארשת של מעשיות שמעולם לא סרה מעל פניה — קראה לו ליצחק הוגם בזו הלשון:

“איצי, איצי, איצי! בוא! בוא לאכול, איצי!”

דפנה פרצה בצחוק. צחוקה היה רענן וצלצלני ולא נשמע בו אפילו קורטוב של דאגה. פנייה זו וצחוק זה הם שהכריעו את הכף. זעם אימים חלחל בלועו של הוגם והסתנן בחרחורי שמע מבין שיניו ונחיריו.

“ובכן, כאלה הם פני הדברים! שתי הנשים הללו מצאו להן כלבלב להנאתן! והאב והאוהב והרחום, הבעל והמפרנס, שמידו זכו בכל מה שיש להן, ובכלל זה בכלבלב המעורר חיבתן, הוא עצמו, הוגם האדם, כקליפת השום הוא בעיניהן! חדל להתקיים, נמחק… והללו מתרפקות על… על…”

מרוב חימה לא דייק יצחק הוגם במחשבותיו. ראשית, היתה זו גוזמה לקרוא אשה לבתו שעתה זה מלאו לה עשרים שנה והשם נערה היה נאה לה יותר. שנית, היה משום המעטת־דמות בכינוי כלבלב. הוגם לא נהפך לכלבלב. הוא היה כלב בעל מידות, ולפי כל הסימנים, כלב בגיל העמידה. ברם אפילו אדם שנברא בצלם אינו מקפיד על מוצא־שפתיו בשעת ריתחה, על אחת כמה ברייה שרק עמים פרימיטיביים עשויים לדמות תארה אל אלוהות מאלהויותיהם. זעמו של הוגם לא שכך. אדרבה, מרגע לרגע גבר והלך.

אביהן, בעלן, מטה־לחמן — המו מעיו ספק משום חרון־אף ספק מניחוח התבשיל שעלה באותו אף — ופקיד ממשלה בדרגה ראויה לשמה כלום דבר קטן הוא בעיניהן? והעוזר הראשי למפקח על התולדה? לא, לא. עוד כוחי במותני. עוד יש לאל ידי להוכיח להן כי למרות השינוי שחל בי, שאינו מעלה ואינו מוריד לגופו של עניין, עדיין ראוי אני לכבוד, להוקרה…

הוא קפץ מן המיטה, עבר על פני קערת התבשיל בהיסט־ראש של ביטול — דבר שעלה לו במאמץ ניכר — ואץ אל משרדו.

היה בוקר חורף צח. הוגם רץ. מימיו — כך “רשם לפניו” מתוך קורת־רוח מרובה — לא התקדם במהירות כזו בלי שנזקק לשירותם של כלי־רכב ממונעים. נשימתו עדיין היתה קצרה, אך דבר זה לא פגע עוד בכושר ריצתו. בבת אחת נפטר יצחק הוגם מכל המיחושים בגופו, מן הדקירות בחזהו, בצדדיו ובראשו. ואחרון אחרון, נסתבר לו כי סוף־סוף עלה בידו להגשים את חלומו וחלום הרופא המטפל בו, שהיה בחינת משאת־נפש שאין להשיגה: הוא חדל לעשן. אפילו את הסיגריות השאיר בביתו. מעתה ועד עולם לא יטמא עוד את פיו בקטורת־פיגלוים זו.

שמח וטוב־לב ניתר יצחק הוגם בשולי המדרכה. ערב־רב של ריחות אפפו מכל עבר והניע לכאן ולכאן את נחיריו הסופגניות. כיון שעדיין לא עמד על משמעותם העמוקה של ריחות, ריח־יסודי וריח־לוואי ובן־בנו של ריח, לא נתן דעתו עליהם והמשיך דרכו אל המשרד. אמנם הדרך היתה זרועה מכשולים. לאו דוקא מכשולים פיסיים — על אלה היה עשוי להתגבר בנקל — אלא מכשולים שניתן להגדירם כמכשולים רוחניים. אך הסיח דעתו מן הריחות, מיד חש שהוא טובל בים של צלילים. וכשם שהריחות הניעו את נחיריו הניעו הצלילים את אוזניו, זקפון והשפילון, שירבבון וכיווצון. כיון שאוזניו לא הורגלו להבחין בין הצלילים לא שעה אליהם ואץ הלאה אל המשרד.

ועדיין לא ניתן לנפשו מנוח. חפצים משונים ריצדו לנגד עיניו והדריכו מנוחתו. עברה שעה ארוכה עד שעלה בידו לעמוד על דמותם: נסתבר כי היו אלה נעליים. נעליים שונות ומשונות שהיו מדדות ברחוב זוגות זוגות ומתוכן מזדקרות שוקי רגליים מכל המינים. רבון־העולמים, אלו שוקיים! מעוקמות וישרות כמקל, דשנות ומצומקות, גבנוניות ושקערוריות. הנעליים עצמן נטולות צבע, אלא אם כן האפור אף הוא צבע: מהן אפורות־בהירות ומהן אפורות־כהות. אלמלא עמדו לו ליצחק הוגם בגלגולו הקודם ארבעים שנים של כיבוש־היצר, ודאי שהיה יוצא מכליו ונועץ שניו באחד מחרטומיהן של אותן נעליים אפורות המרצדות על פני המדרכה ללא טעם ותכלית.

בסופו של דבר נמצא יצחק הוגם עומד בפתח משרדו. בקפיצה קלילה עלה במדרגות, חמק על פני הפרוזדור ובאין רואה הגיע אל חדרו. הדלת היתה סגורה. תקע חוטמו בסדק שבין הדלת לבין הרצפה ורחרח בו לכל אורכו. תשועה לא באה. רגע ישב על עכוזו אובד־עצות. אך עד מהרה מצא עצה. הזדקף על כרעיו האחוריות, פשט את הקדמיות, לחץ מלוא כובדן על ידית הדלת ומיד הרפה ממנה. הדלת נפתחה והוא נכנס לחדרו.

היום כאמור, יום חורף צח היה. בימים כגון אלה היה יצחק הוגם נוהג לפתוח את החלון מיד עם כניסתו לחדר. הפעם נמנע מכך. טיפס על כורסתו וישב בה. על שולחנו היו מונחים ניירות: שורות אפורות־כהות על רקע אפור־בהיר. קירב הוגם את חוטמו אל הניירות, נשף עליהן נשיפות מספר מתוך נחיריו האלימות, ומיד נוכח לדעת כי אין לו עניין בהם. הניח לניירות. זקף צווארו והתחיל עוקב בכובד־ראש אחר תנועתו של זבוב גלמוד, שריד אנאכרוני מימי הקיץ, שהיה מעופף בעצלתיים בחדר ומשמיע זמזום חרישי. קול נקישה רכה בדלת נשמע באוזניו, ומיד נכנסה מזכירתו. רגע עמדה בפתח כמי שכפאו שד, עיניה פקוחות לרווחה ומבטן קפוא, בוהה. פתאום פערה את פיה ופרצה בזעקת אימים.

אין לך בשר־ודם שאינו מתאווה למידה מסויימת של שלטון, מי באצטלה של מנהיג ומי באצטלה של עסקן, מי כראש משפחה ומי כראש ממשלה. אף יצחק הוגם לא היה נקי מתאווה זו. מידה של שלטון השיג בביתו ובמשרדו. עד שהגיע לגיל מסוים שאף להרחיב את תחום שלטונו. לימים נתייאש והקדיש כוחותיו לשמירת הקיים. והנה עתה נוכח לדעת כי אכן שליט הוא. מימיו לא עלה בידו להקים מהומה רבה כל־כך במשרד כי אכן שליט הוא. מימיו לא עלה בידו להקים מהומה רבה כל־כך במשרד כלשהו. פקידים התרוצצו בפרוזדורים, פקידות צווחו, טלפונים צלצלו. מנהלים הנידו ראשיהם, והכל בעטיו של יצחק הוגם. כלום לא היה בכך משום שלטון? שלטון של ממש, שלטון שלא בא מכוחה של סמכות שהוקנתה בחוק פלוני מכוח עמדה מוסכמת בחברה או מכוח נכסים ועושר. לא ולא. היה כאן שלטון ששאב את כוחו מעבר לכל אלה. לא מן המפקח על התולדה, אלא מן התולדה עצמה, ממעשי בראשית, שלטון קמאי שהוא כאחד מאיתני הטבע.

אך דא עקא, מאז ומעולם מתקומם האדם על כוחות הטבע ומנסה לרסנם ולעקפם. עד מהרה הופיע שוטר בחדר וכיוון את לוע אקדחו אל לועו של הוגם. אלמלא בתו דפנה שכיוונה את השעה וברגע גורלי זה ממש פרצה לחדר וחיבקה את הוגם בצווארו, היה העוזר הראשי למפקח על התולדה נופח נשמתו באותה שעה ובאותו מעמד.

אין תימה איפוא אם הוגם כשכש בזנבו מתוך שמחה וליקק את פניה של בתו. דפנה נתנה קולר בצווארו, כרכה רצועה לקולר וגררה את הוגם החוצה.

נגרר יצחק הוגם אחרי בתו ורוחו טובה עליו. לכאורה צריך היה להתמרמר ולצעוק חמס על שלילת חירותו בדרך כה גסה, ולא היא; פרט להרגשה של חנק־מה בגרון — עניבתו הרגילה היתה חונקת אותו הרבה יותר — לא חש כל הגבלה בחירותו. אדרבה, היה לו הרגש שעד כאן נקבעו כל מעשיו על פיו של אחד פלאי שהיה נגיד ומצווה על יומו מהשכמה ועד שכיבה, ואילו עכשיו, כשהקולר נתון בצווארו ובתו גוררתו ברצועה, רשאי הוא לעשות ככל העולה על רוחו. וכדי להפוך רגש זה לוודאות אימץ את שריריו ומשך בכל עוצמת גופו החסון אל אחד האילנות הנטועים בצדי המדרכה. דפנה לא עצרה כוח לעמוד נגדו. נמצא הוא הגורר והיא הנגררת. מיד הפשיל את רגלו האחורית והטיל מימיו, נגדה נא לכל עמו, על גזעו של אותו אילן. דפנה ניצבה בסמוך לו והמתינה באורך־רוח.

מרצונו, בלי שמץ כפייה, פתח הוגם בדהירה קצובה סמוך לכף־רגלה של בתו, הלוך וטפוף דהר, והרצועה שבקולרו תלויה רפויה, ככלי אין חפץ בו, שאין לראותו אפילו כסמל.

ג

גלגולו של יצחק הוגם עורר כמה וכמה בעיות בתחומים שונים של הרוח: מטאפיסיקה, דת, כלכלה, ביאולוגיה, חוק ומשפט וכו'. לא נעמוד כאן אלא על הבעיות המשפטיות בלבד, כיון שלפתרונן נודעה חשיבות רבה בשלבים הראשונים של חייו החדשים. איני מתכוון לרדת לעומקן של הבעיות הללו אלא להדגימן על ידי הבאת חליפת־המכתבים שהתנהלה בין הרשות המוסמכת הנוגעת בדבר לבין אותו עורך־דין ששכרה אשתו חנה הוגם להגנת זכויותיה וענייניה עקב השינוי שחל בבעלה.

פנייה ראשונה

לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

לידי מרת רלבג

אדון נכבד,

כיון שמר יצחק הוגם, העוזר הראשי למפקח על התולדה, נאלץ בתוקף נסיבות בלתי צפויות מראש לפרוש מן השירות, זכאי הוא לקיצבת־פרישה בהתאם לחוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ.

אי לזאת אבקש כי למרשתי מרת חנה הוגם תשולם קיצבת פרישה המגיעה לה כחוק בשיעורים חודשיים.

לוטה בזה טופס אבגדה 12345 ממולא כהלכה כנדרש בתקנה 7 לתקנות הגימלאות תשמי"ץ.

בכבוד רב

ז. און־צפריר, עו"ד

תשובה לפנייה ראשונה

לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד

הנידון: קיצבת־פרישה

אסמכתא: מכתבך מיום…

אדון נכבד,

מאחר שמר יצחק הוגם לא הגיע לגיל הפרישה — ופרש מן השירות מרצונו, אין הוא זכאי לקיצבת פרישה.

בכבוד רב,

תמר רלבג

בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

פנייה שניה

לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

לידי מרת רלבג

אדון נכבד,

במכתבי מיום… הבהרתי לכבודו כי מר יצחק הוגם פרש מן השירות לא מרצונו, אלא עקב נסיבות בלתי צפויות מראש.

אולם לאור מכתבך מיום… מודיעתני מרשתי הגברת חנה הוגם כי כי בעלה מר יצחק הוגם אומר לחזור לעבודתו ולמלא את תפקידו כמיטב יכולתו בנסיבות הקיימות, בתנאי שייעשו הסידורים הדרושים להבטחת שלומו ובטחונו וכן להבטחת שלומם ובטחונם של כל אלה שיבואו במגע עמו.

בכבוד רב,

ז. און־צפריר, עו"ד

תשובה לפנייה שנייה

לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד

הנידון: מר יצחק הוגם

אסמכתא: מכתבך מיום…

אדון נכבד,

המפקח על התולדה מודיעני כי אין הוא מוכן להחזיר את מר יצחק הוגם למשרתו הקודמת.

בכבוד רב,

תמר רלבג

בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

פנייה שלישית

לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

לידי מרת רלבג

אדון נכבד,

הנני מסתמך על מכתבך מיום… שבו הודעת לי כי המפקח על התולדה אינו מוכן להחזיר לתפקידו את בעלה של מרשתי מר יצחק הוגם.

הודעה זו יש לראותה כהודעת פיטורין ולפיכך זכאי מר הוגם:

(א) לפיצויי פיטורים על־פי התקנון;

(ב) לקיצבת־פרישה לכל ימי חייו, כיוון שגילו הוא למעלה מארבעים שנה.

אכיר תודה איפוא אם הסכומים המגיעים למרשתי כמפורט בפסקות א' וב' לעיל ישולמו לה בלי השהייה נוספת.

בכבוד רב,

ז. און־צפריר, עו"ד

תשובה לפנייה שלישית

לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד

הנידון: קיצבת פרישה ופיצויי פיטורים למר יצחק הוגם.

אסמכתא: מכתבך מיום…

אדון נכבד,

אני שמח להודיעך כי הוועדה לעניני פיטורים והתפטרויות אישרה למר יצחק הוגם פיצויי־פיטורים בסך 6,894 ל“י. למחלקת הכספים של המפקח על התולדה ניתנו הוראות מתאימות לשלם את הסכום הנ”ל למרשתך.

אשר לקיצבת־פרישה, הריני להודיעך כי מר יצחק הוגם נמצא פסול לשירות, ועובד שנפסל לשירות אינו זכאי לקיצבת פרישה.

בהזדמנות זו הנני להפנות תשומת לבך לסעיף 1958 לחוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ.

בכבוד רב,

תמר רלבג

בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

פנייה רביעית

לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

לידי מרת רלבג

אדון נכבד,

אני מאשר בתודה את קבלת מכתבך מיום… לאחר עיון מעמיק בסעיף 1958 לחוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ, לא מצאתי בו סימוכין לדעה שהובעה במכתבך האמור. אותו סעיף מורה בפירוש כי עובד־מדינה קבוע זכאי לקיצבת פרישה אלא אם כן נפסל לשירות על־ידי בית־דין משמעתי. כידוע לך לא נפסל מר יצחק הוגם על־ידי בית־דין משמעתי, ולפיכך מגיעה לו קיצבת פרישה בשיעור המפורט במכתבי מיום…

אם יש בדעתכם להעמידו בפני בית־דין משמעתי, אהיה מוכן לייצגו בערכאה זו ולטעון את הטענות המשפטיות הנאותות. אולם כבר בשלב זה רואה אני צורך לקבוע עובדה שאין להרהר אחריה: מר הוגם לא עבר כל עבירה משמעותית, ואני מתקשה למצוא את הסעיף שלפיו יוכל להיתבע לדין כאמור.

ז. און־צפריר, עו"ד

בכבוד רב,

תשובה לפנייה רביעית

לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד

הנידון: מר יצחק הוגם ז"ל.

אסמכתא: מכתבך מיום…

אדון נכבד,

בעקבות בירור נוסף נסתבר שמר יצחק הוגם חדל להתקיים למעשה.

מתוך הנחה זו ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הנידון הוחלט לראות את מרשתך הגברת חנה הוגם כאלמנת עובד־מדינה ולהעניק לה קיצבת שארים (ולא קיבצת פרישה), בלי שדבר זה ישמש תקדים לגבי מקרים זהים או דומים להבא.

בכבוד רב,

תמר רלבג

בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

פנייה חמישית

לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

לידי מרת רלבג

אדון נכבד,

מכתבך מיום… הדהימני. הביטוי “חדל להתקיים למעשה” הריהו נטול כל משמעות משפטית. אם יצחק הוגם מת, אבקש להמציא לי תעודת־מוות חתומה בידי רופא מוסמך. באין תעודה כזאת יש לראות את יצחק הוגם כחי וקיים לענין חוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ, תהא דמותו מה שתהא.

לפיכך, הקיצבה שמרשתי זכאית לקבלה אינה קיצבת שאירים אלא קיצבת פרישה לאור העובדה שמכתבך מיום… דינו כדין מכתב־פיטורין שנשלח לעובד־מדינה, שלא נפסל על־ידי בית־דין משמעתי. אי לזאת הריני מבקש לשלם למרשתי חנה הוגם קיצבת־פרישה בשיעורים חדשיים כמפורט בחוק הנ"ל.

אם לא תקוים דרישה צודקת זו תוך שבועיים ימים מתאריך מכתב זה אראה הכרח לעצמי לפנות אל בית־המשפט הגבוה לצדק.

בכבוד רב,

ז. און־צפריר, עו"ד

תשובה לפנייה חמישית

לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד

הנידון: קיצבת פרישה בנסיבות מיוחדות.

אסמכתא: מכתבך מיום…

אדון נכבד,

לאור הנסיבות המיוחדות במינן של המקרה הנידון עיינתי מחדש בתביעתך והחלטתי לאשר קיצבת־פרישה, אשר תשולם למרשתך הגברת חנה הוגם כל עוד בעלה יצחק הוגם חי בכל צורה שהיא, בתנאי שאישור זה לא ישמש בשום אופן תקדים לגבי מקרים זהים או דומים להבא.

בכבוד רב,

תמר רבלג

בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

הרשות המוסמכת שילמה איפוא קיצבת־פרישה לחנה הוגם כל עוד בעלה יצחק הוגם “חי בכל צורה שהיא”. הישגו זה של העורך־דין און־צפריר הפך את יצחק הוגם לקניין נושא פירות, והמשפחה שמרה אותו כבבת־עינה.

אפשר שקביעת קשר זה של סיבה ומסובב בין הקיצבה ששולמה בשיעורים חודשיים למרת חנה הוגם לבין יחסה של המשפחה אל יצחק הוגם יש בה משום עיוות־דין לגבי המשפחה. כי הלוא יזכור הקורא שעוד בבוקר הראשון — בלי כל זיקה לחוק הגימלאות ולצד הכלכלי של העניין — ליטפה דפנה בחיבה רבה את הכלב שגילתה במיטתו של אביה, וחנה אשתו הגישה לו פת־שחרית משביעה ממיטב מעדניו של המין הכלבי. ולא עוד אלא שבשעה שסכנת־מוות היתה צפויה לו מידיו של אותו שוטר, הושיעתו בתו בחירוף־נפש, ומגוחך הוא לחשוד בה כי משיקולים של טובת־הנאה עשתה מה שעשתה. יחסה של המשפחה אל יצחק הוגם בגלגולו הכלבי היה איפוא מלכתחילה יחס חיובי, רצוף חיבה ורוך, שלא על מנת לקבל פרס. ואולם אדם אינו אלא בשר ודם, ואם לא הקיצבה קבעה את יחסה הראשיתי של המשפחה אל כלבה, רשאים אנו להניח כי היא תרמה תרומה גדולה לרציפותו של יחס זה. והרי מן המפורסמות הוא שאינם דומים חייו של כלב במשפחה שפרנסתה מצויה בשפע לחייו של כלב במשפחה המתקיימת בדוחק — סופו של כלב כזה ליהפך לכלב־חוצות. סכנה מעין זו לא היתה צפויה ליצחק הוגם המטופל והמטופח. אדרבה, אפילו צעד אחד לא צעד מחוץ לכותלי ביתו בלי שהופקדה עליו דפנה בתו למשמר, ולעתים אף חנה אשתו. בתוך ביתו היה מושל בכיפה, אף שמעולם לא ניצל את שלטונו לרעה. מקום מנוחתו, למשל, לא שונה בעטיו של הגלגול. את לילותיו בילה במיטתו, כמימים ימימה, בסמוך לאשתו. השינוי היחיד שחל במצבו היה שינוי של יחס בינו לבין השמיכה: עד הגלגול היה ישן מתחת לשמיכה, לאחר הגלגול נתעקשה אשתו שיישן מעל לשמיכה. הוא ויתר, אך לא בלי מאבק: לא אחת ניסה להפשיל בחוד פרצופו את השמיכה החמה ולהתכנס תחתיה, אלא שבעניין זה סירבה להתרצות לו. בסופו של דבר הגיעו לידי פשרה: הוגם שכב על השמיכה ודפנה היתה מכסה אותו בשמיכה אחרת, שאמנם היתה דקה, אבל גם היא סיפקה את דרישותיו לחום ולנוחות.

לילות ארוכים היה שוכב, זוקף אוזניו וקולט כל רחש הבא מן החוץ. וכל הנעשה ברחוב גלוי וידוע לפניו. צעדי שכנים מאחרים בנשף החוזרים לאים לבתיהם, חיטוטי חתול באחד מפחי הזבל, פסיעות רהויות של כלב־חוצות המשחר לטרף — אלה היו הסוליסטים באותו קונצ’רטו בחליפות צליליו, שכל ישותו טבלה בהם לילה לילה. אך לפנות בוקר היה מופיע האויב הראשון: מחלק העיתונים. יצור זה עצם הופעתו היתה מעין בשורת־איוב המכריזה שכינורות הלילה אניני הצלילים עומדים לפנות מקומם לתופיו הסואנים של היום. אפילו חריקת אופניו של אותו ברנש העלתה את חמתו של הוגם, עירבלה את האוויר בגרונו והפיקה חרחורי חרון מפיו ומאפו. כל עוד נמצא הלה בריחוק־מה מן הבית היה הוגם מסתפק בסימנים רפויים אלה של חרון־אף. הוא לא שש לנטוש את המיטה החמה — אך כיון שאותו האיש היה משעין את אופיו אל הגדר, קרב אל הדלת ומנסה לשלשל את העיתון לתוך תיבת המכתבים, היה הוגם קופץ מן המיטה בחימה שפוכה, חש אל הדלת ופורץ בנביחות עזות במלוא עוצמתם של מיתרי קולו הכלביים.

“ש־ק־ט, ש־ק־ט”, היתה חנה גונחת במיטתה מתוך מאמץ נואש להרגיעו. אך הוגם לא היה נרגע אלא לאחר שחריקת אופניו של מחלק העיתונים היתה נבלעת בשאר המולות הבוקר.

“אין רחמים בלבו של כלב זה”, היתה חנה הוגם לוחשת אין־אונים ומתהפכת על צדה השני.

נקל להבין לרוחה של חנה, שהגורל גזר עליה להתעורר יום יום עם הנץ החמה לקול נביחת־אימים של כלב רב־מידות. אך להבין אין פירושו להסכים. כי נביחותיו של הוגם מקורן לא היה בהקשחת־לב או אי־התחשבות בזולתו. אדרבה, מקורן היה חיובי מבחינה מוסרית, והן נבעו ממעמקיה הצלולים של נפשו שנעשתה כולה תום, התגלות וטוהר.

ואכן סגולות אלו הן שעיצבו מכאן ואילך את אופיו. שנאתו היתה עתה שנאה גלויה ללא חת ואהבתו אהבה שאין עמה פשרה. הוגם לא חייך עוד חיוך מאונס למראה ברייה המעוררת בו תיעוב, אפילו היתה ברייה זו אדם דגול ומכובד בחברה. כל אורח נושא ריח שאינו רצוי היה מתקבל בהסתערות מוחצת מיד עם צלצול הפעמון, ולפעמים בעודו מתקרב אל הבית. לעומת זאת היה פוגש בחדווה רבה את כל אלה שנעמו לו ולא היה מסתיר את רגשותיו: קפץ עליהם בחיבה, ליקק פניהם, כשכש בזנבו ברוב תנופה, וניסה לגפפם כמיטב יכולתם המוגבלת של גפיו.

מנהגו זה של הוגם נעשה מיסננת אוטומטית לגבי באי הבית. לא עברו שבועות מעטים ובביתם לא דרכה רגל אנוש זולת מי שהיה חביב חיבת־אמת על יצחק הוגם. על־פי־רוב היתה זו חיבת גומלין. באי הבית השיבו לו אהבה, אם בכינות ואם תוך שיקול, שהרי הם, להבדיל מהוגם, עדיין היו נמנים עם משפחת “הומו סאפיאנס” — מי בלטיפה, מי בגירוד מצחו ומי בעצם הראויה לגירום־תאוה. נוח היה לו להוגם. אשרי מי שזוכה להימצא תמיד אך ורק בין בריות החביבות עליו.

ברם, אפילו כשלא נמצא בין הבריות — ורוב היום בילה בחברת עצמו — לא היתה הבדידות מעיקה עליו.

בשעות הבוקר המוקדמות היו חנה ודפנה יוצאות כל אחת לעיסוקיה — זו לעבודה וזו ללימודים. היה הוגם מרוקן את קערתו ממטעמיה — תרביך מרהיב בטן עשוי תערובת של עצמות, חלב, בשר, ויטמינים וירקות מבושלים — מלקק שפתיו בהנאה ויוצא אל הגזוזטרה לחזות בעולמו של הקדוש ברוך הוא ולהריחו.

בריות אפורות־בהירות ואפורות־כהות הפיצו ריחות מריחות שונים, מהם מלבבים ומהם מתועבים. את המלבבים היה מלווה בכשכוש זנב ואת המתועבים בנביחות הראויות להשמע. יש שחתול היה מנסה לחמוק מתחת לגזוזטרה ואף הוא היה מתכבד במנה יפה של נביחות־זעף. אלא שעם־החתולים אינו מן הנעלבים ואינם עולבים. היה החתול מפנה אליו פרצוף רוהב, מסמר שערותיו, יורק לו להוגם בפרצופו רקיקה של ממש, ומלווה רקיקתו בתנועת רגל חצופה. ובעוד חמתו של הוגם בוערת כאש והוא מזמן עצמו לזנוק על עז־פנים זה ולרסק עצמותיו הרכרוכיות, קופץ הלה קפיצה הדורה על ענף של עץ סמוך — ואיננו. זעם אין־אונים ממלא את נפשו של הוגם. חולם הוגם כי באחרית הימים, ביום שכולו טוב, יום שבו יכלו מן העולם אמירי העצים ולא יוותרו מן האילנות אלא שרידי גזעים בלבד — שהללו יש בהם תועלת של ממש, כאשר ראינו ועוד נראה להלן — ביום ההוא לא יוכלו עוד החתולים להגביה קפוץ ולפחות אחד מהם נפול יפול בין מלתעותיו.

כך בילה יצחק הוגם את יומו, חציו בגזוזטרה וחציו בכורסה, זוקף אוזניו לרחשי היום, שוגה בתקוות מרעידות־נחיריים לעתיד, וצופה בנחת באפרורית רוגעת שמחוץ לזמן, אפרורית שפעמים היא כהה ופעמים בהירה.

ובערוב היום היה יוצא לטיולו עם דפנה, מרחרח בקפידה בכל פינה על פני נתיב הילוכו, וקובע קביעה שאין עמה טעות את זהותו של כל כלב שעבר באותו מקום לפני כך וכך זמן. כל אימת שלקח אותו הלך אלמוני את לבו היה נענה לו במנה של מי־רגליים, אם תחת עץ רענן ואם על גבעה גבוהה, שלא נערמה כביכול אלא לצורך התכתבות מסתורית זו בין בעלי־חיים אחד למשנהו.

היי ברוכה, אמנות התקשורת הקמאית! אמא־אדמה בכבודה ובעצמה משתטחת כנייר חלק לפני כתב חרטומים היולי זה, הנכתב לא בקולמוס וציפורן, לא במכונת־כתיבה או במכבש דפוס, אלא בכוח איתנים של החי באשר הוא חי.

ויצחק הוגם חי. הוא חי כמתואר לעיל, והיה מוסיף לחיות כך אלמלא מקרה שקרה והפך את קערת חייו על פיה.

ד

בוקר אחד, בשעה שישב כמנהגו על הגזוזטרה, קשוב לרחשי הרחוב, בקע לפתע ריח אל אפו — ריח עז שכמותו לא חש מימיו. מתח הוגם את צווארו, שירבב חוטמו, נענע בנחיריו לכאן ולכן ושאף אוויר מלוא ריאותיו.

רוח נושבה ממערב, והריח נמוג בחלל. כמעט שנתייאש הוגם מלחזור וליהנות מאותה חוויה ריחנית, אלא שבאותו רגע נתחלף כיוון הרוח ואותו ריח שובה־לב פרץ במשנה עוז אל נחיריו, ושם התפשט ומסך מתיקות מתוחה בכל שערה משערות גופו.

יצחק הוגם הזדקף על אחוריו והצמיד ראשו אל מעקה הגזוזטרה. שעה קלה לא הניד אבר, ואפילו אוזניו הזקופות ניצבו כשתי אנטנות וזיקרו חודיהן בלי ניע. הריח גבר מרגע לרגע. נשימתו של הוגם תכפה, הוא הלחית לשונו, ואגלי ריר נטפו על המעקה.

אותה שעה נלווה הצליל אל הריח. תחילה רק הד עמום מפסיעותיה של ברייה קלת־רגלים ואחריו צלצול מתכתי שעלה מאבזמו של קולר נושא לוחית־נחושת. הצלילים קרבו והלכו עד שנתגלתה לנגד עיניו, סמוך לגזוזטרה, כלבה שאשה גוררת אותה ברצועה זעירה. לא בפעם הראשונה ראה יצחק הוגם כלבה זו. עוד בהיותו נמנה עם משפחת נזרי הבריאה היה מלטף לפעמים את שערה הפלומי הלבן ומניד ראשו אל גברתה ניד כלשהו כנהוג בין שכנים שאין ביניהם היכרות רשמית. מיום שנהפך למה שנהפך חדל ללטף את הכלבה ולהניד ראשו אל האשה, מן הסתם משום שנשתנו דרכי ההבעה של רגשותיו. לפעמים היה מכשכש בזנבו למראה הזוג המקושר ברצועת עור דקה של חיבת־גומלין ולפעמים היה פולט נביחה שאין בה משום גילוי יחס מיוחד.

היום היתה רוח אחרת. שירה חדשה הרנינה את בוקר חייו, שירת ניחוחות, שמקורה בכלבה זו, בנבכי חיותה, בעצם קיומה. כל פסיעה של כל אחת מארבע רגליה הטבילתו באמבט של נועם. נרד וכרכום, צרי וצפורן, שחלת וחלבנה חברו יחדיו, והעטוהו מעטה עלפון משכר, משכיח־כל, זולת קיומה של ניחוחית זו, שמעקה של גזוזטרה בלבד מפריד בינו לבינה.

בימים כתיקנם היתה הכלבה נוהגת אדישות בהוגם. כרוכה היתה אחרי גברתה. ואפילו באותן פעמים שהיה מכבד אותה בנביחה קלה לא היתה מזכה אותו בניד זנב כלשהו. הפעם שונתה גם היא. היא הפנתה ראשה לעבר הגזוזטרה וניסתה לצעוד לקראתו. גברתה כיהתה בה. הרצועה נמתחה.

שוב נשבה הרוח והטיחה באפו של הוגם קטורת חריפה מכל אבקת רוכל. בערפל האפרורי שעלף את היקום עדיין נמשך המאבק בין הכלבה לגברתה. הדם פרץ אל ראשו של הוגם. בזינוק אדיר גח מעבר למעקה והסתער על הכלבה בסופת יצרים מיוחמת שאין לה מעצור, בתשוקת אהבה עזה כמוות וקשה כשאול.

כל מה שאירע אחר־כך היה דומה יותר לחלום־בלהות מאשר למציאות. האשה פרצה בצווחה היסטרית ונטלה את הכלבה בזרועותיה. הכלבה פרפרה, יללה, וניסתה להיחלץ. שפתיו של הוגם נפשלו מאליהן, שניו נחשפו, חרחור מאיים נפלט מגרונו. גופו נתרומם באוויר ומלתעותיו ננעצו בבשר זרועה של האשה. כן, המלתעות ננעצו מאליהן. יצחק הוגם לא נעצר. על־כל־פנים לא בפעם הראשונה. אולי רק בפעם השנייה, לאחר שכבר חש בפיו טעמו של דם.

בני אדם נקהלו ובאו מכל עבר, מזויינים בכל הבא ליד, מקלות, אבנים, גרוטאות של מתכת. מהלומות כבדות ניתכו על הוגם, על ראשו, על גבו ועל צדדיו. מישהו בעט בבטנו, מישהו חנק את גרונו בצבתות ברזל, מישהו משך בזנבו באכזריות עד שחש כאילו חוט־השדרה שלו מתפרק לחוליותיו. אלוהים אדירים! המונים רבים נאבקו עמו עד שיכלו לו, ואפילו לאחר שיכלו לו והוא הרגיש כי כוחותיו עזבוהו והכרתו דועכת, לא ידע בוודאות אם האנשים הם שהכריעוהו או אותו הריח המשכר, המכלה, המשתפך בכל אברי גופו.

יצחק הוגם הושם בהסגר מחשש כלבת. משניעור מעלפונו מצא עצמו שרוע על רצפת ביטון קרה בתא אפל ומסורג. הריח נגוז. לא רק אותו ריח שגרם להתפרצותו האומללה, אלא כל הריחות שליווהו החל באותו בוקר גורלי וכלה בהתכתשות האחרונה היו כלא היו. התאים הסמוכים והתאים שממולו היו מלאים כלבים. הכלבים חרחרו, נבחו, אך ריחם לא הילך קסמים וכל קיומם לא עורר בו עניין. אבריו כאבו. הוא היה צמא. ואף־על־פי שהיה צמא לא ניגש אל קערת המים שהיתה עומדת בפינת התא.

צמאונו גבר, אך הוגם לא זז ממקומו. חש כי צמאון זה שונה הוא מכל הצמאונות שהרגיש עד כה. צמאון שכמוהו לא ידע מיום שחל בו השינוי הפיסיולוגי, צמאון אשר מים רבים לא יכבוהו. הצמיד את פרוות־פרצופו אל הביטון הקר ושקע בהרהורים.

שרידיו של אור היום נטשו את הבניין הקודר ואפילה דביקה בלעה את הכל. בצינת חוטמו הלחלוחי מישש הוגם את צמיגותו של החושך, ובלי שזקף את אוזניו כוון שמיעתו פנימה אל המתרחש בקרבו.

הוגם גורש מגן־עדנו וצמאונו היה צמאון הערגה הכוססת המכלה נפשם של כל גרושי־גן־עדן מאז ומעולם, ערגה שבהפרת השלמות העילאית, ההתמזגות ללא־תנאי, ערגת הכריתות מן הבריאה, המשדרת קטעים נבחרים מהוויתה אל הכרתו של יצור חי באמצעות חושיו.

אך מתי־מספר מבין ילודי־אשה משיגים שמץ משלימות זו. אנשי מסתורין והוגי־הגיונות מגיעים אליה לאחר נפתולים לאין קץ עם העולם, עם עצמם ועם שכלם. הוגם זכה והגיע לכך ביום שהפך לכלב. ביום ההוא נתחוור לו בבהירות שאין למעלה ממנה מה שנתחוור לכמה מגדולי אנוש: החיים הם הם תכליתם של החיים. עכשיו בא הצמאון ונטל ממנו בהירות זו. היה זה צמאון שמעבר לחיים.

אחד הפצעים שברגליו שתת דם. הוגם חרץ לשונו ללקקו, אך הלשון לא נשמעה לו. היא נשארה בפנים. אף לסתותיו חדלו לציית לו. הן נעו בתנועה משונה ונתחככו זו בזו עד להכאיב. דבר־מה הכביד על החך ועל הגרון כאילו ננעצה בהם חכה והוא מושך, מושך, מושך, עד לבלי נשוא. יש לשלות את החכה ויהיה מה. לעקרה, לנתקה, להקיאה!

הוגם קם על רגליו. לועו נתכווץ ומפיו נפלטה אנחה — לא חרחור, לא נביחה, לא יללה, כי אם אנחה בלוויית מלה חיה, אמיתית, מדוברת, מלת אנוש:

— אמא!

קירות סוגרו החזירו לאוזניו את המלה שבוטאה:

— אמא!

ליד השבכה הופיעה דמותו של הרופא הווטרינרי. הוא לא הרהיב עוז להיכנס אל התא. בכל אחת מידיו החזיק פנס והאיר את משולש פניו של הוגם. ואילו להוגם היה נדמה כי לא פנסים מאירים את משולש פניו אלא שתי עיניים דולקות נועצות בו מבט של תדהמה מהולה באימה, כמבטה של מזכירתו באותו בוקר במשרד.

ה

כיצד אירע דבר מופלא זה? כיצד ברייה שזהותה הזאולוגית לא היתה מוטלת בספק — קאניס פאמיליאריס — כלומר יצור שהיה כלב לכל דבר, והמכשירים המוטוריים והאודיטוריים של מבנה גופו לא הוכשרו בשום פנים להרכיב ולהפעיל את המנגנון הדרוש לחיתוך הדיבור — כיצד פלט יצור כזה מלה מדוברת, מה־גם מלה אנושית כל כך כגון “אמא”?

דומה חייב אני למצוא הסבר מדעי לכך, שהרי בימינו אין מקבלים שום עובדה כעובדה אלא אם כן עומד לימינה המדע בכל כובד משקלו.

אמנם יכול המקשן להקשות קושייה שאין לה לכאורה תירוץ. יכול הוא לבוא ולטעון שגלגולו הראשון של יצחק הוגם בדמות כלב אף הוא מאורע שאין לו תקדים, בחינת מעשה־נס, ואין חוקי הטבע חלים עליו. אם כן הדבר, הרי אותה פליטת־פה, אותה אנקת־נכאים בלוויית מלה מדוברת אינה אלא חולייה בשלשלת הנסים, ואין טעם לבקש הסבר מדעי דוקא לה.

לכאורה יש הגיון בטענה זו, אך באמת מוטעית היא מעיקרה, ורצופה היא אי־הבנה משוועת בעצם טיבו של המדע. מן המפורסמות הוא כי המדע אינו תוהה על עובדות־היסוד, אלא מקבלן כמות שהן. אין הוא מנסה לפתור את השאלה כיצד ומדוע התהווה החומר. אך כיוון שנתהווה כדרך שנת־הווה הרי בא המדע וכותב את החוקים שלפיהם התהוות נוהגת. נסיונותיו של המדע להשיב על השאלה כיצד ומדוע נבראו חיים עלי אדמות עלו בתוהו.

לא אהיה איפוא כופר בעיקרי המדע אם אקבל את הפיכתו של הוגם לכלב כעובדה יסודית שאין המדע חייב לתהות עליה, אלא משום כך אין אני פטור מלזרוע מאורו של המדע על אותה מלה שיצאה מפיו.

בין סוגי ההתמוטטות הפסיכית מונה תורת־הנפש את הנסיגה, רגרסיה בלע"ז. בנסיבות מסוימות חוזר האדם אל מצבם והתנהגותם של תינוקות. מי לא ראה פלוגת חיילים קשוחים ומזוקנים העושים מעשה־קונדס ברוב הנאה כאילו היו תינוקות של בית רבן? אלה הם מקרים קלי־ערך. חמורים יותר הם מקרי נסיגתו של האדם אל מצבה של חיה. נסיגה זו מקורה על־פי־רוב בזעזוע גופני או נפשי. כל שכבות ההשתלשלות הביאולוגית וההתפתחות התרבותית ננערות מן החולה כהינער אבק משטיח ישן. הוא חורק בשניו, מנסה לטרוף, בועט ברגליו, שואג כאריה ומיילל כתן. אילו באותה שעה היה מצמיח מלתעות אריה, קרני ראם, או טלפי סוס, היה דינו כדין חיה ומקום מושבו ביער או באורווה. אך גופו של “הנסוג” נשאר גוף של אדם. גפיו אינן מגדלות פרסות, שיניו אינן נהפכות מלתעות ולועו אינו אלא ושט של ילוד־אשה, לפיכך אין מוליכים אותו אל היער ואין כולאים אותו באורווה, אלא מאשפזים אותו בבית חולי רוח.

רגרסיה, זה שמו המדעי וזה הסברו של המאורע שאירע ליצחק הוגם. רגרסיה משמע חזרה אל מצב קודם, ולגבי הוגם פירושה חזרה אל התנהגות של אדם. כשם שזעזוע נפשי (וייאמר בסוגריים כי לא אחת נעוצה סיבתו בהפרעות מיניות) מחזיר את האדם לשלב של חיה, כך החזיר הזעזוע את הוגם לשלב של אדם. אילו היה באותה שעה עצמה לובש גם צורת אדם היה הכל חוזר על מקומו בשלום, ויש לשער כי רשות מוסמכת מסויימת היתה אפילו מחזירה את הוגם לעבודה ועולם היה נוהג כמנהגו. דא עקא, צורתו של הוגם לא נשתנתה אף כהוא זה. דמותו, אבריו, מבנה גופו — לגבי כל אלה לא היה ולא כלום בינו לבין כלב־זאב שחור־פרווה שאינו טהור־גזע למהדרין.

אף־על־פי־כן היה הוגם הכלב הראשון בעולם שביטא בפירוש את המלה “אמא”. ושבשתא כיוון דעל על. לאחר שביטא את המלה “אמא” למד לבטא גם מלים אחרות. תהליך הנסיגה נמשך והתפתח וגאה. עד מהרה היה משיח עם הבריות בלשונותיהן ומחווה דעתו על מדיניות ועל כלכלה, על חומר ועל רוח, על אדם ועל אלוהים. עיתוני העולם פרסמו את צילומיו ופרטי חייו. חנה הוגם ויתרה מרצונה על זכותה לקיצבת־פרישה ועברה לגור בביתה החדש בהרים. אותו בית נראה מבחוץ כטירה מימי־הביניים ואילו בפנים היו בו הסידורים החדישים ביותר, החל בבריכת־שחייה, שמימיה מחוממים בחשמל, וכלה במכונה חשמלית להכנת קפה־אספרסו. אגף אחד מאגפי הבית היה קודש למכון הפרטי לחקר האלקטרון שהוקם בידי דפנה הוגם, ובמרכז הבית, בחדר העשוי בעיקרו בסגנון יפאני, שלא היו בו אלא שטיחים בלבד, על כר פלומה מצופה משי, רבץ יצחק הוגם, מבריק, מצוחצח, מסורק, מוקף ספרים, קערות מלאות מטעמים, וקהל משרתים המצפים למוצא פיו.

ברי ומובן מאליו על שום מה עלו והאמירו הכנסותיה של משפחת הוגם. פחות מובן היה על שום מה התחילו יורדות לפתע. למרת הוגם לא היה דבר זה מחוור כלל. נמלכה בדעתו של רואה־החשבון, ולאחר עיון מדוקדק במאזן החליטה לשכור צוות מומחים שיערוך חקירה בדעת־הקהל ויתחקה על שרשיה של התופעה המדאיגה.

הצוות ערך חקירה ברחבי תבל והגיש דין־וחשבון מקיף וממצה. נתברר כי ההתלהבות שקעה משום שחלק ניכר מן הציבור נתערער אמונו בכלב־הפלאים. אחרי ככלות הכל לא ראו ההמונים את הכלב במו עיניהם, אלא בצילומים שנדפסו בעיתונים ובהצגות הטלוויזיה. נתעוררו חשדות שמא יש כאן אבק הונאה, שהרי גלוי וידוע כי העתונאים מרדפי סנסאציות הם ואין הקהל סומך על ידיעותיהם זמן רב, ואף הטלוויזיה פותחת פתח לתחבולות טכניות שונות. המומחים המליצו איפוא על הצגה חיה באחד התיאטראות הגדולים באחת מבירות העולם, כדי להסיר ספק מלבותיהם של קטני־אמונה, ולחדש את ההכנסות כקדם, ואולי אף להגדילן, ביחוד אם לא תהיה זו הצגה חד־פעמית אלא סדרת הצגות בחלקי תבל שונים.

לא עבר זמן רב ויצחק הוגם הואר באורות הבמה בפעם הראשונה בימי חייו — חייו בכל גלגוליהם ושלביהם. האורות היו מסנוורים והרטיטו את נשמתו. פרוותו השחורה הבהיקה כמגפיה של מקהלת קוזאקים המופיעה באחת מבירות המערב. אלפי זוגות עיניים נעצו בו מבטי צפייה ואלפי פיות נפערו למראהו. דממת־מוות שררה באולם.

יצחק הוגם קרא משיריו של אדגר אלן פו, שר את הפזמון “האיש בעל המאנדולינה” בליוויו של נגן איטלקי מן המעולים. נשא נאום על שלום העולם והרצה הרצאה על החלל הבין־פלאנטארי.

הקהל ישב דרוך ומוקסם. הדממה לא הופרה אפילו בהפסקות שבין חלקי התכנית. רק לאחר שנסתיימה ההצגה כולה והוגם נשטח על רצפת הבימה, הסמיך פרצופו אל הקרקע ועצם עיניו, רק אז פרץ רעם תשואות מחריש־אזניים.

יצחק הוגם לא שמע את התשואות. אוזניו הזקופות תמיד נשתפלו כלפי מטה, נתלו רפויות וכיסו את צינורות השמיעה. שתי רגליו הקדמיות נשתרבבו לפניו בדרך שאינה הולמת כלב. שמורותיו נפשקו אך עיניו קפאו בארובותיהן.

יצחק הוגם מת.

התשואות לא שככו אלא לאחר שעה ארוכה.

ו

הרופא שהובהל למקום פסק: מוות כתוצאה משבץ הלב. נבלתו של הוגם נרכשה על ידי מכון פתולוגי שהציע תמורתו את הממון הרב ביותר. ימים רבים התנהל ויכוח על דפי העתונות המדעית — ושמץ מנהו גונב אף לעתונות היומית — בדבר המתיחות הכרוכה בהתנגשות בין רוחו של אדם לבין גופו של כלב, מתיחות שהביאה לידי הסיום הטראגי בשיאה של אותה הצגה.

לא מענייני להכניס ראשי באותו ויכוח. לאחר שסיפרתי את קורות חייו של יצחק הוגם מיום בריאתו מחדש עד יום מותו, רואה אני כאילו עשיתי שליחותי.

אף־על־פי־כן איני יכול לכבוש את יצרי ולהימנע מהערה על רגעי חייו האחרונים, שתוארו בפרק הקודם. בזכרוני צפה ועולה דמות אחרת. דמותו של המוקיון קאלוורו בסרטו המפורסם של צ’אפלין “אורות הבמה”, שאף הוא קיפח את חייו בנסיבות דומות.

נמצא שפתחתי בקאפקא וסיימתי בצ’אפלין. אם אומנם יש קשר ביניהם, הריני מסיר מעלי גינוני צניעות ואומר בפה מלא כי יפה עשיתי שעמדתי עליו, ואם אין קשר, על אחת כמה וכמה יפה עשיתי שיצרתיו. וכי אין זו שליחותם המשותפת היחידה של ההגות והאמנות לגלות או ליצור את החוטים הסמויים המקשרים בין יצירה ליצירה ובין יוצר ליוצר?

מן הראוי איפוא שעם סיומו של סיפור זה יורשה לי לכבד בדומייה את זכרו של יצחק הוגם המנוח, שזכות קיומו עמדה לי לרקום אחד החוטים הללו.

---

דרכו של אלכסנדר זמירי בספרות

מאת

יצחק אורן

א

בראש וראשונה רואה אני חובה לעצמי להכריז בפני הקורא כי איני מביא לפניו מאמר ביקורת כי אם סיפור מעשה, שמרביתו הושחה לי מפי ידידי.

אף־על־פי־כן אם יטעה מי שיטעה בשל הכותרת של הסיפור לא תהא טעותו כולה שקר. יהיה בה קורטוב של אמת, שכן אם אין כאן מאמר ביקורת יש כאן מעשה במאמר ביקורת ובמחברו של מאמר זה ששמו שמואל זילברשטיין.

מצויים בעולמו של הקדוש ברוך רשעים מרושעים המרננים אחרי המבקרים למיניהם. כל מבקר ספרותי — טוענים הללו — חזקה עליו שניסה כוחו בפיט או בסיפור ונכשל כישלון מחפיר. כיון שכך מבלה הוא את ימיו — מדעת או שלא מדעת — בשפיכת קיתוני שופכין על אלה שעמד להם כשרונם או שיחק להם מזלם ועשו חיל. לראיה נוקבים המקטרגים בשמות רבים ובכללם אף של מבקרים דגולים שקנו להם שם עולם, כגון גדול מבקריה של רוסיה בילינסקי, שראשית דרכו בספרות היתה דרמה תפלה בשם “השודדים”.

אני כשלעצמי רחוק אני מספרות כרחוק מזרח ממערב ולא נקבתי בשמו של בילינסקי אלא מתוך טעם אחד ויחיד: מימי תלמודי בבית ספר לא זכור לי שמו של מבקר אחר. אף־על־פי־כן מרהיב אני עוז לחלוק על דבריהם של המקטרגים לפחות לגבי שני מבקרים: ויסריון בילינסקי ושמואל זילברשטיין.

בילינסקי על שום שהלה לא רק שפך זעמו על סופרים כי אם גם — ובעיקר — היה גומר את ההלל עליהם; כלומר, מקטרג היה על הגרועים ומשבח את המעולים וגזר דינו כמוהו כגזר דינה של ההיסטוריה, והוא שריר וקיים עד היום הזה.

אשר לשמואל זילברשטיין הרי ידידים אנחנו משחר ילדותנו, ומי כמוני יודע שמימיו לא כתב אפילו שיר או סיפור אחד, ואלו עוד בימי שהותנו בגימנסיה קנה לו שמואל בחיבוריו שם של מבין בספרות, שחושו עדין וטעמו אנין, והוא רגיש אל כל הדק מן הדק, וחזקה עליו שיהיה חוקר ומבקר מן הדגולים.

כיון שנגעתי בפרשת הידידות בדין שאזכיר כאן גם את אלכסנדר זמירי, שכן באותם הימים היפים שהיינו גימנזיסטים לא שני ידידים היינו אלא שלושה: שמואל זילברשטיין, אני, ואלכסנדר זמירי. עיניכם הרואות כי בניגוד לכל כללי הנימוס קבעתי את זמירי בסוף רשימת הידידים, וטעמי ונימוקי עמי. מכל מקום אם פגעתי בו בכך הרי פיציתיו מראש עשרת מונים משהקדשתי לו את הכותרת של סיפור זה.

הרבה שנים חלפו מן הימים ההם ועד ימינו אלה, הרבה ארצות מפרידות בין המקומות ההם, כלומר אותם המקומות ההם, כלומר אותם המקומות שבהם למדנו יחד בגימנסיה, לבין ארצנו זו שאנו דרים בה עתה, אך החוט המשולש לא ניתק עד היום הזה.

כולנו יחד הגשמנו את חלומנו המשותף ועלינו ארצה, וכל אחד לחוד הגשים על פי דרכו את חלומו האישי: זמירי היה לסופר, זילברשטיין היה למבקר, ואלו אני הייתי לרופא. כיון שכך יוצא אני מן התמונה ומשאיר את הזירה לשני אנשי הספרות, אלא שלפני כן שומה עלי למסור תמציתו של אחד מסיפוריו של זמירי שנתפרסם לפני כחדשיים ימים.

מעשה באדם שנפצע במלחמה והתאהב באחות רחמניה. כשחזר לאיתנו חיפש את האחות ולא מצאה. לימים אירעה לו תאונת דרכים והתעוור. משהגיע לשיבה טובה נלקח יום אחד לבית חולים (דומה שבלי כל קשר לעיוורונו) ושוב טיפלה בו אחות — נערה צעירה. פעם אחת מישש הישיש את פניה של האחות וגילה דמיון בינה לבין האחות שטיפלה בו בחזית. מיד חזר אליו מאור עיניו. אלא שלא זכה ליהנות ממנו ימים רבים, כיון שלאחר שבוע ימים יצאה נשמתו. מכל מקום, עד ליום פטירתו לא היה עיור אלא פיקח.

עד כה לא פרסם שמואל זילברשטיין אף מאמר ביקורת אחד על סיפורי ידידו. אדרבא, אפילו בעל־פה נמנעו השניים מלשוחח על נושא זה. היו משיחים בשקספיר ובביאליק, בטולסטוי ובמנדלי ונמנעים מלהזכיר את יצירותיו של זמירי. הפעם שינה משום מה זילברשטיין ממנהגו וכתב מאמר ביקורת.

ואכן, היתה זו ביקורת ללא משוא פנים. הרבה חטאים מנה זילברשטיין בזמירי ולא אבוא כאן לפרטם. עיקר טענותיו היה שזמירי שואב את השראתו לא מן החיים, שהם אמת, אלא מנחל אכזב זה של רעיונות מופשטים, שמקורם “לא בנפש אלא בתורת הנפש”. לפיכך יוצר הוא מצבים מלאכותיים שאינם משכנעים כלל ועיקר, ואת החסר מבחינה אמנותית ממלא הוא בבראוורה שבהתחכמות שכלתנית ובגרוטסקה שבצירופי אירועים.

לאחר שניתח את הסיפור ועמד ביחוד על התמיהה שבהחזרת ראייתו של הגיבור — תופעה שאין לה אחיזה בחיים וממילא אף לא הצדקה אמנותית —חזר והביע את צערו על שאין המחבר רואה את פשטותם ועמקותם של החיים כמות שהם וכפי שראום גדולי הפרוזה הסיפורית מבאלזאק ועד טולסטוי. ושבעתיים גדול הצער — סיים שמואל זילברשטיין את מאמרו — לאור העובדה שאין להתכחש לה: אלכסנדר זמירי כשרונו גדול, יכולתו רבה וכתיבתו רהוטה ומושכת את הלב.

עמד זמירי ושיגר לזילברשטיין מכתב פרטי לאות כי ידידותם לא נפגמה אף כהוא זה.

"יצירת אמנות, וסיפור בכלל זה — כתב זמירי במכתבו — כמוה כארמון הבנוי בראש הר. יש אדם הנהנה ממראהו החיצוני ויש המתאוה לחדור פנימה ולראות את הנעשה בתוכו. אך לשם כך זקוק הוא למפתח. באין לו המפתח לעולם לא יעלה בידו להיכנס פנימה אלא אם כן פרץ חלון או דלת ופגם בבנין עצמו. מימי לא ניסיתי לפרש את יצירותי, כיון שסבור אני כי הקורא עצמו חייב למצוא את המפתח. משום כך אף את מכתבי זה איני מוכן לפרסם ברבים. ברם, לך — כידיד ולא כמבקר — מוכן אני להושיט את קצה חרטומו.

אם ארמוז לך, למשל, שגיבורו של סיפורי הוא עם ישראל ושתי האחיות הרחמניות הן ארץ ישראל — האחת בעבר והשנייה בהווה — כלום תוסיף למדוד סיפור זה באותם קני המידה האמנותיים שבהם נקטת במאמרך ואשר לדעתי ניתן לסכמם במשפט אחד לאמור: אין מקור להשראה אמנותית אלא חייו של יחיד, שהרי באמרך “חיים” אינך מתכוון אלא לחייו של היחיד. האמנם חיי עם שלם, חיים עקובי ייסורים ונקובי קרעים שבלב, שכל נפתולי נפשותיהם של גיבור הרומנים הפסיכולוגיים כאין וכאפס לעומתם, האמנם חיים אלה עשויים לשמש נושא אך ורק למחקר היסטורי ואין לגלמם בסמלי אמנות הסיפורת?"

ב

שמואל זילברשטיין סיים לקרוא את מכתבו של זמירי ונתחייך. הם התגוררו בשכונה אחת. שלושה רחובות הפרידו ביניהם.

היה זה באחד מערבי החורף. רוח קרה נשבה מן המערב ולכסנה טיפות גשם כבדות כעופרת, עגולות כגולות־משחק וחודרות ככדורי רובה.

זילברשטיין נטל את מטרייתו ויצא החוצה.

כשעלה זילברשטיין ארצה נמנע מלחבוש כובע אפילו בימות הגשמים, לא כל שכן בימות החמה, מאחר שבלוריתו העבותה היתה לו למגן ולמחסה. לימים נידבלל שערו ורכש לו מגבעת. משחלפו עוד כמה שנים הפכה בלוריתו קרחת. תחילה ניסה להסתירה מעין רואים בדרך של מעשי להטים באותן השערות שעוד נשתיירו לו, אך ברבות הימים נכנע והיה מגלח אפילו את שרידי שערותיו ומציג את קרחתו לראוה. יום אחד עלה לעליית גג כדי לחטט בערמת ספרים ישנים, שלא נמצא להם מקום אכסון בבית, לפתע גילה מטריה. מני אז לא נפרד ממנה בעתות סגריר וגשם. עד היום הזה אין הוא יודע אם אמנם מטריה זו היא מטרייתו שלו או שנעזבה בעליית הגג בידי אחד השכנים. את השכנים שבהווה שאל ונענה בשלילה. את השכנים שבעבר לא טרח למצוא.

פרש איפוא שמואל זילברשטיין את מטרייתו ופסע אל בית חברו.

כיון שזמירי לא נהג לנעול את דלת ביתו אלא בשעות הלילה לא היה צורך לעמוד על ידה ולהמתין עד שאחד מדרי הבית יפתחנה. לאחר הקשת נימוסין פתחה זילברשטיין בעצמו ונכנס לפרוזדור, שנסתיים בחדר פתוח, הוא חדרה של נירה, בתו של זמירי. הציצה נירה מתוך חדרה וברכתו לשלום. החזיר לה שלום ושאל על אביה. עוד לא היה סיפק בידה לענות, והנה קולו של זמירי עצמו נשמע מן החדר הסמוך:

— כן, כן, בבית. היכנס, שמואל.

זילברשטיין נכנס לאותו חדר, שהיה ספק חדר אורחים, ספק חדר אוכל, ספק ספריה ובלי ספק שימש את כל הצרכים הללו בעת ובעונה אחת. זמירי היה שרוע על ספתו. סמוך לירכו היה מונח ספר פתוח. האיר פניו לשמואל ואמר:

— יפה עשית שבאת, שמואל. טול כורסה ושב.

— שמא תרשני תחילה לפשוט מעילי?

שניהם פרצו בצחוק, אותו צחוק לבבי הפורץ מגרונותיהם של בני אדם בגיל העמידה אך ורק בחברת ידידי נעורים.

זילברשטיין פשט את מעילו ותלאו באונקל הקולב. את המטריה הניח בפרוזדור עוד לפני כן. חזר אל חדרו של זמירי, קירב אל הספה אחת משתי הכורסות שהיו מצויות בו וישב בה.

— ובכן, סאשה, פתחנו בפולמוס בכתב, לא כן?

אלכסנדר זמירי הגביה מחצית גופו וישב על ספתו. השעין גבו אל מסעדה ושיכל רגליו כפחה טורקי בעיטורים של ספרי ילדים.

— נירה! — קרא לפתע בקול רם.

בתו נענתה לו מן החדר הסמוך:

— רגע!

הרגע ארך כמה דקות.

— היכן שרה אשתך? — שאל זמירי.

— נסעה לתל־אביב. חתונת בנו של אחד הקרובים.

— ואתה בבית?

— לא בקו הבריאות. היא תתנצל.

— כרגיל. תירוצים כדי למצוא עילה להתבודדות.

— אולי.

באה נירה.

— יש לך פנאי, נירה?

— לא — פסקה הלזו ביובש, אלא שמבט עיניה המלא חמימות ורוך לא עלה בקנה אחד עם יובש דיבורה.

— את יוצאת הערב?

— לא.

— תוכלי להקדיש לי כמחצית של שעה?

— כן.

— שבי, נירה.

היא ישבה בכורסה השניה. אלמלא ידע אלכסנדר כי אשה זו מלאו לה כבר עשרים ושלוש שנה סבור היה כי אין זו אלא נערה בית חמש־עשרה או שש־עשרה, שגיזרתה — אך ורק גיזרתה —בשלה קודם זמנה. פניה שפעו זוך ילדות, שערה הבהיר היה עשוי זנב סוס, ועיניה — עיניים כחולות, סופגניות, תמימות כעיני תינוקת. דומה היה כי עוד מעט תפשוט ידה, תורה באצבעה על הספר המונח על הספה ותשאל: “אבא, מה זה?”. וזמירי ישיב לה באותה הטעמה מיוחדת שבה משיחים הורים עם תינוקותיהם: “זה־ה־ה ספר”.

— חצי שעה, אבא — אמרה בקפידה, ושוב עמדו דבריה בסתירה חריפה להבעת פניה.

— אולי פחות — הרגיעה זמירי — רצוני שתתארי בקצרה את דרך התפקחותו של בירנבוים.

נירה ליכסנה מבט על זילברשטיין.

— אבל הרי סיפרתי לך על כך אבא לפחות חמש פעמים — פלטה בקוצר רוח.

— רצוני ששמואל ישמע מפיך.

נירה שאפה רוח ונאנחה.

— מילא — פתחה והציצה בשעונה — דבר זה יארך פחות מחצי שעה. הייתי אחות תורנית בלילה ונודע לי כי בבקרו של אותו יום הובא בירנבוים לבית חולים. כמעט שלא הכרתיו לפני כן, שהרי ממך, אבא, ירשתי את הנטייה להתנכר לקרובי משפחה. מפי אמא ידעתי שאשתו היא קרובתנו, ואולי ביקרתי בביתו פעם אחת או פעמיים בעודי תינוקת. אולם, הפעם כפי הנראה ניעור בי חוש השארה. ניגשתי לחדרו. היה זה חדר קטן בין שתי מיטות. המיטה השניה היתה פנויה. שכחתי לומר לכם — אם יש צורך לומר — שבירנבוים היה עיור. הוא שמע את צעדי ושאל: מי שם? שקלתי רגע בדעתי אם לגלות לו את זהותי או לאו. החלטתי להעלים. אמרתי לו: האחות. הוא נאנח. שאלתיו שמא נחוץ לו דבר־מה. אמר לי כי הוא צמא ופשט את ידו. גישש בה על שולחנו והפך את כוס המים שעמדה עליה. חשתי לעזרתו. ידו היתה עוד מושטת ואצבעותיו פרפרו באויר. כשגנחתי על מנת לאסוף את הכוס נגעו האצבעות בפני. הוא התישב במיטה והושיט גם את ידו השניה. כפות ידיו רעדו.

— מי את? — שאל בהתרגשות עצומה.

הוא סבל ממחלת לב. נאסר עליו להתרומם במיטה. על אחת כמה וכמה להתרגש.

— אני אחות — לחשתי לו — אמלא כוס אחרת ואביאנה לך. שכב, אדון בירנבוים. אסור לך להתרגש.

הוא לא שכב.

— גשי ואמושך, בתי — אמר בקול תחנונים.

אם אינני טועה כך או בערך כך קרא יצחק ליעקב (אתה רואה, אבא? עדיין זוכרת משהו). ישבתי על ידו. זמן רב מישש את כל קווי פני באצבעותיו ובכף ידו. פתאם אמר:

— אני רואה, אני רואה.

— מענין, שתי מלים אלה ביטא בלי כל התרגשות. להיפך, בשלוה גמורה אמר, אף כי ברגע זה באמת חזר אליו מאור עיניו. עשרות רופאים ביקרוהו למחרת היום ואישרו כי ראייתו תקינה. כשבוע תמים חקרו אותי ובדקו אותו בלי הפוגה. כעבור עשרה ימים נפטר. המתמחה לחש באזני כי הבדיקות והביקורים הם שהיו בעוכריו, אך כיצד יכולנו למנעם! האיש היה זקן והמאורע מופלא ומיוחד במינו, שאין דומה לו בכל תולדות הרפואה.

— תודה, נירה — סח זמירי וקם מספתו.

— זה הכל? — שאלה נירה ואף היא התרוממה מכורסתה.

— כן, זה הכל.

היא העלתה חיוך על שפתיה, הטילתו בזילברשטיין כמין תחליף לברכת פרידה ויצאה את החדר.

זמירי פסע הלוך וחזור.

— לא דייקתי —סח במהורהר — אין זה הכל.

הוא יצא לפרוזדור ובידו מעילו ומטרייתו של זילברשטיין.

— אנו הולכים — פסק קצרות.

— בשעה זו? במזג אויר זה. אנו חייבים להמשיך.

— במה?

— בסיפור המעשה.

ג

כיון שכוונתו היחידה של זמירי היתה להמשיך בסיפור המעשה, כלומר באותה פרשה שהוא רואה אותה כסיפור המעשה, שוב אין אני רואה טעם לבוא ולתאר דברים צדדיים שאין להם שייכות ישירה לסופו של הענין. לפיכך לא אחזור על דבריו של זילברשטיין ולא אספר כיצד חרף שירותה של המטריה נתרטבו שני הידידים עד העצמות לפני שהגיעו אל מחוז חפצם, או ביתר דיוק אל מחוז חפצו של זמירי. כיצד בתמיהה רבה, כמעט בתדהמה ובחרדה, קידמה את פניהם ישישה אצילה ונשואת פנים, ששערותיה לבנות, פניה קמוטות ועיניה יגעות, אך גופה זקוף וקולה עדיין נשתמרו בו צלילי רעננות של נעורים. לא אתאר היאך הרגיעה זמירי, היאך התנצל בפניה פירש לה באדיבות ובאורך רוח את טעמו של הביקור המשונה ובסופו של דבר השכיל לדובבה ולשדלה שתשיח לשני הרעים את סיפורה, ואפילו לא אזכיר אלא דרך אגב את הדמיון החיצוני שבין ישישה זו, היא היא הגברת בירנבוים, אלמנתו של בירנבוים המנוח, לבין נירה בתו של זמירי — דמיון שההבדל הרב בגיל לא יכול לו.

אין, איפוא, לקורא ברירה אלא להיעזר בדמיונו ולראות בעיני רוחו את חדרה הצנוע של הגברת בירנבוים, את הבעת פניה בדברה, לשמוע את העליות והירידות בקולה הססגוני, ואולי אפילו לשוות לנגד עיני רוחו את העיטורים האדומים שהיו מעטרים את עיניה כל אימת שסיפורה נגע או פגע בדברים היקרים ללבה.

— בימי מלחמת העולם הראשונה — פתחה הגברת בירנבוים — עבדתי כאחות רחמניה באחד מבתי החולים הסמוכים לחזית. שם הכרתי את בירנבוים לראשונה. הוא נפצע בחזית ואני טיפלתי בו. מרבית הזמן היה נטול הכרה. כשהועברתי לבית חולים אחר עדיין לא חזרה אליו הכרתו. לאחר שנים רבות נפגשנו בארגנטינה. הייתי אלמנה והוא היה עוד רווק. בתחילה לא הכרתיו, שהרי לא ראיתיו קודם לכן אלא פצוע וחבוש. יום אחד שאלתיו — תוך כדי שיחה טרקלינית של מה בכך — מדוע אין הוא נושא אשה. הוא ענה בכובד ראש והשיח לי לפי תומו מעשה באחות רחמניה שראה בימי מלחמת העולם כששכב פצוע בבית חולים. פניה של האחות הבקיעו את ערפילי המות כקרני השמש המפציעות מבעד לעננים ביום סגריר (הדימוי הוא שלו, וכפי שאזניכם שומעות זכור הוא לי עד היום הזה), והם הם שהשיבו לו את החיים. הדמות נחרתה בזכרונו לנצח. היתה זו אהבתו האחת והיחידה, הדולצינייה של חייו, ולה נשאר נאמן עד היום הזה, כלומר עד היום שבו נתקיימה שיחתנו. לאחר שתיאר בפני את דיוקנה של האחות ידעתי כי הוא הוא הנער שטיפלתי בו בימי מלחמת העולם. ועוד ידעתי כי הוא לא הכירני. אולי השתניתי במרוצת השנים, ואולי… אולי הדמות שהופיעה בדמיונו המשולהב של הפצוע לא הלמה שום אשה במציאות, אם כי בסופו של דבר, כלומר בימי חייו האחרונים התברר כי אין הדבר כן. כפי הנראה בתך, מר זמירי, דמתה לפני שלושה חדשים לדמות דיוקני מלפני חמישים שנה יותר משדמיתי לה אני עצמי לפני עשרים וחמש שנה.

— מכל מקום, לא גיליתי לו דבר. לא רציתי לאכזבו. שמרתי בלבי את הסוד. רק לאחר מותו גיליתיו לך, מר זמירי. שמעתי כי ניצלת אותו בעבודתך הספרותית (זמירי לא ניצל סוד זה. אדרבה, בסיפורו אין זכר לעובדה שאשתו של בירנבוים היתה אותה האחות). את סיפורך לא קראתי. כידוע לך איני קוראת עברית ואיש לא התנדב לתרגמו לי.

— ובכן, שמרתי את סודי. אף־על־פי־כן התידדנו ולימים ביקש את ידי. לאחר היסוסים קלים הסכמתי. חיי המשפחה שלנו היו יפים, אף כי לא נולדו לנו ילדים. כל ימיו היה בירנבוים ציוני ולעת זקנתו החליט לעלות ארצה. לא התנגדתי. חמש שנים לאחר עלייתנו אירעה לבירנבוים תאונת דרכים, והוא התעוור. אולם, גם בעיורונו ידע לחיות חיים יפים. הייתי קוראת לפניו מתוך ספרים ועיתונים, והוא היה מאזין לשידורי הראדיו ולמוסיקה מעל גבי תקליטים. ער ועליז היה, רוחו טובה עליו מרבית הימים, ולא עוד אלא שבעזרתי ובעזרת מנהלו המסור פיקח עד יומו האחרון על עסקיו הרבים בארגנטינה. יום אחד נתקף במחלת לב. השאר ידוע לכם.

השעה היתה לאחר חצות כשזילברשטיין וזמירי עמדו בתחנה והמתינו לאוטובוס האחרון שיביאם לשכונתם.

מטרייתו של זילברשטיין היתה מקופלת. הגשם נפסק והרוח שככה במקצת לאחר שעלה בידה לקרוע קרע במעטה העננים. מתוך הקרע הציצו כוכבים.

הידידים שתקו. האוטובוס לא בא שעה ארוכה.

אמר זילברשטיין:

— נניח לסיפורך, נניח למאמרי… אבל מכתבך… עכשיו שבעתיים תמוה בעיני מכתבך. מה ענין עם ישראל וארץ ישראל לכאן?

אף שחלף פרק זמן ניכר בין שאלתו של זילברשטיין לבין בואו של האוטובוס, לא השיב לו זמירי אלא בשעה שהיו כבר ישובים על אחד הספסלים. וכשהשיב השיב בזו הלשון:

— בשתי דרכים יכול סופר לזכות בחיי נצח. בדרך הלעז ובדרך לשון הקודש. לגבי הכותבים לועזית קיימות אמות מידה שמקורן בתורת היופי, בתורת הנפש, בתורת החברה, באמנות, בספרות, במוסר, ואלו כל מי שכותב עברית אין לו אמת מידה אלא אחת: האם ניתן לשלב את יצירתו בדרמה היסטורית־קוסמית זו המתחוללת על בימת כדור הארץ בין עם אחד לאלוהיו או לאו? כשני דורות לאחר החורבן כינסו התנאים את הכתובים. משנתקלו בשיר השירים נחלקו בדעותיהם. זה אומר לגנוז וזה אומר לכנוס. בא רבי עקיבא והטיח את דבריו הנמרצים: לא היה כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים. ולמה? שכל הכתובים קודש, שיר השירים קודש קדשים. לא על שום סגולותיו הפיוטיות של השיר אמר רבי עקיבא מה שאמר אלא על שום שהנך יפה רעייתי זו כנסת ישראל ושני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הם משה ואהרון. והדברים נאמרו בתוככי הקיסרות הרומית שלא נזקקה לפירושים אלה כדי לזכות בחיי נצח את הומרס, פינדאר, סאפו, אסכילס, סופוקלס, אבריפידס בלשון יון ואת הוראציוס, וירגיל, אובידיוס בלשון רומא. לא בנתיבו של טולסטוי ייכנס אלכסנדר זמירי בשערי הנצח על אפם ועל חמתם של…

לא זו בלבד שאין אני יודע מה השיב לו זילברשטיין, אלא שעד היום הזה לא נודע לי במה סיים זמירי את דבריו. כידוע נמסרה לי כל הפרשה כולה מפיו של זילברשטיין, פרט לענין ראייתו של בירנבוים ששמעתי עליה בחוגי הרופאים. וזילברשטיין זה משהגיע לדבריו אלה של זמירי חדל מסיפורו והעיר:

— אשר לגופו של ענין, הרי משתוקק אני לשמוע את חוות דעתך לא כידיד אלא כמומחה. האמנם ייתכן כי אדם שנתעוור בתאונת דרכים עשוי להירפא מתוך מניעים פסיכולוגיים?

עניתי לו דוקא כרופא אין אני מוסמך לחוות דעתי, מאחר שהשאלה היא מחוץ לתחום התמחותי. דעה מוסמכת על כך יכול לחוות רופא עיניים, רופא עצבים או פסיכיאטר, ואלו אני איני אלא אורולוג, היינו מומחה לריפוי דרכי השתן.

גם אלה מסות בנימין החמישי

מאת

יצחק אורן

---

הקונגרס

מאת

יצחק אורן

…על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח.

(במדבר יב, א)

א

היה זה קונגרס ל…

את האינטרמצו הראשון אנוס אני להכניס מיד עם הפתיחה. המלים המבטאות את מטרתו של הקונגרס שאובות מן הז’רגון המדעי, והן כה ארוכות, מסורבלות ובלתי־נוחות לאזנו של הקורא שאינו מצוי אצל המינוח המדעי, עד שאני מהסס להשתמש בהן מחשש שמא אטיל אימה על הקורא עוד בראשיתו של הסיפור וארתיעו מלהמשיך בקריאה. נמצא שעמלתי להבל וכיליתי כוחי לריק, שהרי לא העליתי על הכתב את רשמי מאותו קונגרס אלא משום שסבור אני כי נודעת להם חשיבות מרובה, ואם לא אמצא קהל קוראים תהיה חשיבות זו ערטילאית ולעולם לא תצא מן הכוח אל הפועל.

אין חכם כבעל־נסיון. ונסיוני שלי הורני כי הבריות סולדים ממלים שקליטתן אינה נוחה לאזניהם כל־אימת שהם באים לעיין בדבר המתקרא מטעם זה או אחר בשם סיפור, שהרי בימינו אין אדם קורא סיפור אלא על מנת להתבדר. כשלעצמי אין אני גורס כך. רחוק אני מאותה סברה מקובלת שלפיה יעודה של מה־שקרוי “ספרות יפה” הוא בידור.

אף־על־פי־כן, הואיל ואיני מוכן לפתוח בוויכוח עם רוב־בנינו־ומנינו של ציבור הקוראים, אניח כי הקורא צודק לעולם ואתחייב שלא להשתמש במלים מבהילות אלא לשם פיקוח־נפש בלבד, כלומר רק כל־אימת שההימנעות ממלים אלו היא בנפשו של הסיפור.

לאחר הקדמה זו, דומני כי רשאי אני להמשיך במקום שהפסקתי באמצע המשפט. ובכן, המדובר הוא בקונגרס עולמי לדיון בהשגי האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים.

מתוך נאמנות להבטחתי לא אנסה אפילו להסביר כאן את טיבו של המדע ששימש נושא לקונגרס זה. אפשר שתוך כדי קריאת הסיפור יעמוד הקורא ממילא על כמה מעיקריה של תורה זו ומובטחני שלא יהיה מיצר על כך: שכן האורוקינרבטיקה היא, לדעתי, אחד המדעים המופלאים והמעניינים ביותר שפותחו בתקופתנו ברוכת־ההמצאות. אמנם, אפשר שדעתי משוחדת, שהרי כאחד המומחים למקצוע זה השתתפתי באותו קונגרס שנערך בעיר בינונית — ולאו דוקא בכרך גדול — שבאחת מארצות אירופה.

אכן, הריני אחד המעטים בעולם הבקיאים בתורה חדשה זו, ואני מודה ומתוודה: הרבה תקוות תליתי בקונגרס, אף סבור הייתי שיעלה בידי להורות על כמה חידושים מעניינים שנתגלו בארצי — מהם על־ידי במישרין ומהם בפיקוחי ובהשגחתי. ואולם, למגינת־לבי נתבדו תקוותי. לא אני ולא מדינתי אלא שתי מדינות אחרות, אף הן צעירות, היו מוקד ההתעניינות. מדינות אלו זכו לעצמאות מלאה סמוך להתכנסותו של הקונגרס, ועוד לפני כיובל שנים היו עמיהן שבטים פראים למחצה שרדה בהם שבט נוגש אירופי: האחת נורדלאנד והשניה יוגאניה — זו בירכתי צפון וזו בקרבת הקוטב הדרומי.

להלן יווכח הקורא כי שתי המדינות הצעירות ראויות היו בהחלט לתשומת־הלב שהוקדשה להן. אני כשלעצמי אתאר את הדברים באורם הנכון אף אם יהיה בכך משום ויתור על שאפתנות מדעית־אישית ולאומית (תופעה כשרה וחיובית לא פחות מכל התחרות אחרת בעולם) ומשום הפניית הזרקורים אל היריב, ואם לא אעמיד את עצמי בצל, הרי ייעשה הדבר לא מתוך יומרנות מדעית אלא מתוך הכורח העלילתי של הסיפור. אמנם לא אני זכיתי להיות הדמות המרכזית בקונגרס, אבל אני הוא גיבורו של הסיפור.

ב

ראשון המרצים היה נציגה של נורדלאנד. היה זה ברנש רחב־גרם, מוצק וחסון שקומתו בינונית, לסתותיו מונגוליות, חיורון צפוני נסוך על פניו ושפם דרומי שחור מעטר את שפתו העליונה. תנועותיו העידו עליו כי עצבני הוא ונרגש, אף שיודע הוא להתגבר על עצבנותו, ואפשר שלא היתה כאן אלא אימת ציבור שאין אדם בעולם פטור ממנה. יש שהיה מצמצם כתפיו ומשרבב ראשו לפנים, ויש שהיה מרתיע מחצית גופו אחורה ומסיט ראשו לשמאל לא בלי קורטוב של התחנחנות. את דבריו נשא באנגלית רהוטה ומלוטשת אך במבטא שלא יכולתי לזהותו. יש להניח כי אין זה אלא מבטאם של בני נורדלאנד.

נעלה מכל ספק הוא שאדם זה נתברך במידה גדושה של כשרון דיבור; אולם באותו מעמד לא נזקק לכשרונו אלא שעה קלה בלבד, שכן הופע+תו לא היתה למעשה הרצאה על השגיה של האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים כי אם הדגמה ממשית של אותם השגים. השגים אלה הוקרנו על בד והוצגו לפני הקונגרס הנדהם במלוא תפארת היקפם ועמקם. לפיכך הסתפק נציגה של נורדלאנד בדברי פתיחה קצרים. מונחת לפני הסטנוגרמה הרשמית ויש לאל־ידי למסור את דבריו כלשונם:

"זכות גדולה נתגלגלה לידי לייצג את מדינת נורדלאנד בקונגרס העולמי הראשון שבו משתתפת מדינתנו כמדינה עצמאית.

“כידוע לכם, גבירותי ורבותי, עוד לפני כחמישים שנה לא ידענו קרוא וכתוב. בעולם המערב (המונח “מערב” בהקשר זה אינו מושג גיאוגרפי כי אם תרבותי, ולפיכך אני מרשה לעצמי לכלול בו תרבויות של כמה עמים שלא שכנו במערב מבחינה גיאוגרפית אך מבחינה היסטורית הם־הם אבות־אבותיה של תרבות המערב), ובכן, במערב חלפו כשבעת־אלפים שנה מראשית המצאתו של הכתב עד לתחילת צמיחתו של המדע המשמש נושא לדיוננו, ואילו אנו קיבלנוהו יחד עם האלפבי”ת.

"את עצמאותנו השגנו מן המערב באש ובחרב, ואילו תרבותו הוגשה לנו על מגש הכסף וכמעט כולה בבת־אחת — סעודה דשנה ומגוונת. אפשר שדוקא משום כל עלה בידנו לסקור אותה ממעוף של ציפור, להקיפה במבט אחד ואולי אף לנסחה במלה אחת ויחידה: מקרה.

"כן, רבותי, רק זרוע אחת נטויה על תרבותכם ויד חזקה אחת ויחידה פועלת בה: יד המקרה, התרחשות חד־פעמית, שבנקודת מפגש מקרית ושרירותית של קווי החלל והזמן, עשויה לחולל בתולדותיכם זרם של תגובת־שרשרת אירועית שאין לה סוף; ואתם אף לא ניסיתם מעולם לעצור זרם זה ולרסנו, אלא נסחפתם בו כקיסם על גבי נחשולים. מעולם לא טרחתם לעמוד על טיבו של מחולל הזרם, כלומר על אותה התרחשות ראשונית שאינה אלא מקרה ספאטוטמפורלי, ועל־ידי הפעלה מודעת של צירופי חלל וזמן אפשר היה למנעה, לחסלה או לפחות להשתלט עליה ולכוונה במסלול הנכון. לא עשיתם כן. אדרבה, את המקרה ראיתם ככורח והנחתם לו להעמיד ולדות, שילשים וריבעים, לפרות ולרבות ולפרוץ מאד־מאד עד אשר מלאה תרבותכם מקרים כמים לים מכסים.

"גבירותי ורבותי! רואה אני כי שאלת־תמיהה צפה ועולה על דעתכם, לאמור: מה ענין בקורת תרבותו של המערב לאורוקינרבטיקה אלקטרותרמודינמית. התשובה פשוטה בתכלית הפשטות: דוקא הודות לאורוקינרבטיקה גילינו את משמעותו של המקרה הספאטוטמפורלי לגבי תרבות המערב. כי אנו, מדעני נורדלאנד, הפעלנו תורה זו לא כלפי החומר אלא כלפי הרוח, לא כלפי הפיסיקה אלא כלפי ההיסטוריה.

"נטלנו שני מקרי־יסוד בדברי־ימי תרבותו של המערב, שני מאורעות הדומים במהותם שאירעו במקומות שונים ובזמנים שונים והטביעו את חותמם על כל גילויי הרוח האירופית. (יצוין בסוגריים כי מאורעות אלה אינם כרוכים בלידה אלא במוות — ציון סימפטומאטי לגבי תרבותכם). ובכן, נטלנו התרחשות ספאטוטמפורלית, כלומר מאורע שאירע במקום פלוני ובזמן מסוים, וכינינו אותו בשם “צליבתו של ישו”. לאחר־מכן נטלנו אירוע שני שבנקודת־מפגש אחרת של קווי החלל והזמן וכינינוהו בשם “מותו של סוקארטס”.

"המאורע הראשון (ראשון מבחינת הסדר שקבענו ולא מבחינה היסטורית) אירע בירושלים בשנת שלושים לספירת־הנוצרים. השני, באתונה בשנת 400 לפניה. ההפרש בזמן הוא אפוא 430 שנה. המרחק בין אתונה לירושלים הוא כ־1,200 קילומטר. אלא שבכך עדיין לא מיצינו את הביטוי המספרי של השוני בין שני המאורעות. שומה עלינו להביא בחשבון את הדרך שעבר כדור־הארץ בארבע־מאות שנים אלו, הן במסלולו סביב השמש והן בחלק ממערכת השמש, שאף היא נעה תדיר. חישבנו דרך זו בעזרת המחשב האלקטרוני. מסתבר כי שיעורה 430 קוסמומטרים. שימו לב, רבותי, המספר 430 הוא קבוע, “קונסטאנטה” בלשון המתימטיקה.

"כיוונו על מספר זה את ההיסטוריוסקופ הלוגוסטטי והעמדנוהו בשדה המוקד המלאכותי של הקרינה הקוסמית. את התוצאות רשמנו בעזרת קרני אומגה על לוחיותיו של ההיסטוגרף הראדיואקטיבי, ולאחר שהסתייענו בתהליך היפרכימי מסוים, שמסיבות בטחוניות נאסר עלי לגלותו לפניכם, עלה בידנו לצלמן כמו שהן על גבי סרט קינמטוגרפי רגיל.

“הרשוני־נא להקרין לפניכם סרט זה”.

המרצה השתתק והעלה על פניו חיוך שכולו מאור־פנים מאונס. שניו המצוחצחות הבהיקו בברק מוגזם. הוא הגביה קמעה את ידו הימנית והניע אצבעותיו. תחילה פירשתי תנועה זו כגילוי נוסף של עצבנות, אך מיד חזרתי בי. נסתבר כי היה זה רמז, שכן המסך שמאחורי — מסך משי אדום רקום חוטים שחורים שחשבתיו לוילון — נחצה לפתע לשנים וחשף בד לבן. המרצה ירד מן הבמה ונבלע בחשכה.

אני איני אלא מדען, אולם סבור אני שאפילו סופר מן המעולים תקצר ידו להביע את אשר ראו עיני, שכן על הבד הוקרנה טרגדיה יוונית עתיקה, טרגדיה יונית אותנטית ממש כפי שהוצגה בימי קדם. עוד בתמונה הראשונה זיהיתי את התיאטרון של דיאוניסיוס, שבחורבותיו סיירתי לאחרונה בדרכי לקונגרס זה, אלא שהפעם לא היו לפני חרבות. האורכסטקה, הסקינה, הפרוסקניון, הפאראדוי — הכל עמד על מכונו. מושבי האבן היו מלאים עד אפס מקום, והקהל לא זו בלבד שהיה לבוש כדרך האתונאים בימיו של פריקלס אלא שגם דיבר בלשון יוונית עתיקה. איני שומע לשון זו, אך יכול אני לזהותה בנקל על פי המלים הרבות שנשתרשו בלשונות אירופה, ביחוד במינוח המדעי.

הצופים שוחחו אפוא זה עם זה ביוונית עתיקה. אין צריך לומר השחקנים. על פי מיטב המסורת האתונאית הוצגו בזו אחר זו שלוש טרגדיות על אותו נושא מפרי־עטם של שלושה מחברים: מתי, לוקס ומרקוס. שלושת הטרגיקונים התחרו ביניהם על הפרס. איני יודע מי מהם קיבל את הפרס. כאמור, אין אני שומע יוונית והמארגנים לא דאגו לתרגום. מכל־מקום, טכס חלוקת הפרס לא הוקרן.

אני חוזר ואומר: איני מתימר למסור אפילו שמינית־שבשמינית מן האווירה האמנותית ששררה בהצגות. מזכירות הקונגרס פתרה בעיה זו בצרפה לכל פרוטוקול תיבה המכילה העתק של הסרט. מצוי בידי העתק כזה, ואני מוכן להשאילו לכל המעונין בדבר.

אף־על־פי־כן, המתחיל במצוה אומרים לו גמור. כיון שפתחתי בפרשה זו, פטור בלא־כלום אי־אפשר. אנסה למסור דין־וחשבון יבש ותמציתי.

מסתבר, אפוא, שכל אחד משלושת הטרגיקונים שאת שמותיהם הזכרתי לעיל חיבר טרגדיה ששמה “האל הצלוב”. אין לי כל ספק ששלשתם ינקו מאייסכילוס והושפעו במיוחד מ“פרומיתיאוס הכבול”. בראשית ההצגה נראה על הבמה צלב־עץ ענק. לאחר כמה שניות מופיעים הכוהן הגדול קייפא ופונטיוס פילטוס נציב יהודה. שני אלה בכבודם־ובעצמם מוליכים את ישו הנוצרי אל הצלב וצולבים אותו במו־ידיהם מעל לאורכסטרה. זוהי הפעולה הדינמית היחידה ומלבדה אין מתרחש דבר. דו־שיח של קבע מתנהל בין ישו לבין שלוש נשים המופיעות בזו אחר זו: מרתה, מרים המגדלית ומרים, אמו של ישו. מדי פעם בפעם נכנסת לתוך דבריהם המקהלה, שעליה נמנים שנים־עשר השליחים. פרט לצלב אין שום תפאורה. קשה לדבר על משחק במובן מודרני, לפי שהדיאלוגים ואף שירי המקהלה דוקלמו בהתאפקות רבה אפילו ברגעים המבטאים לכאורה יסורי גוף ונפש. אשר למימיקה, הרי פניהם של הגיבורים היו לוטים במסכות. מסכתו של ישו דמתה משום־מה לציור־קיר מתקופת גדולתה של ביצנץ הנוצרית.

כל המאורעות שקדמו לצליבה סופרו, כפי הנראה, בדו־שיח, אם בפיו של השחקן הראשי ואם בפיהם של שחקני־המשנה או המקהלה.

ההבדלים בין שלושת המחזות היו פעוטים, ואני מניח כי עיקרם בקצב הדיבור ואולי בשינויים קלים בעצם המסירה הפיוטית של תוכן הדברים.

אף־על־פי־כן, אותו דקלום חדגוני ובלתי־מובן, שניגר משפתיים לא־דובבות של מסכות זעומות־פנים, חדר אל תוך־תוכי ומשום־מה זיעזעני עד למעמקי נפשי. אין לי הסבר לתופעה זו, אולם עובדה היא כי עם סיום כל מחזה ומחזה מוכן הייתי, יחד עם כל רבבות האתונאים לבושי החג, שמילאו תיאטרון שיש מפואר ומקושט אנדרטאות ופסלי אלים, לקום ולהריע לאותו חזיון נוגע ללב, שזו הפעם הראשונה נקרא עליו שמו הנכון, השם היחיד היאה לו: טרגדיה.

נציגה של נורדלאנד לא דייק. לא סרט אחד הוקרן לפנינו אלא שני סרטים. הם הוקרנו בזה אחר זה. בהפסקה קצרה שחלה בין שניהם אף לא נדלק האור. הקהל השמיע כמה שיעולי־קולנוע מקובלים ותו לא.

נמצא בידי העתק גם מהסרט השני. אך נדמה לי שהפעם אשכיל יותר למסור את הדברים. ראשית, משום שאין כאן טרגדיה. אדרבה, היו בהצגה כמה מסממני הקומדיה דוקא. חוקי האחדות המפורסמים — אחדות הזמן, המקום והפעולה — לא חלו עליה, ולפיכך היתה דינמית יותר ודמתה לסרט היסטורי בן־זמננו. לא נעדר ממנה אפילו קורטוב מאותו טעם־לוואי של זולות המצוי כמעט בכל סרט היסטורי. שנית, משום שהסרט צפן בחובו הפתעה אישית לי. לשונו היתה עברית, עברית פשוטה כמשמעה, לשון־חכמים מתקופת המשנה. מובטחני כי הייתי הצופה היחיד שקלט והבין את השיחות שהתנהלו על הבד.

מקום העלילה — ירושלים. נעם לי מאד לחזור ולראות בעיני את העיר העתיקה, שמסיבות, מובנות לא ביקרתי בה זה עידן ועידנים. אמנם, חלו בה שינויים רבים אך קווי־היסוד נשארו כשהיו, והראיה היא שהכרתיה ממבט ראשון.

עד כאן, לענין המקום. אשר לזמן, הרי לפי כל הסימנים נרקמת עלילת הסרט בסוף תקופת הבית השני. ואם נצמצם את משטח הזמן ליחידה קטנה יותר, נוכל לומר בבירור כי הסרט פותח בליל סדר־פסח. הסדר נערך באחד מבתי האבן המיוחדים של ירושלים ובין המסובים — ביתר דיוק, בראש המסובים — ישב סוקרטס. כן, אותו יווני עבדקן, חרומף וקרח למחצה ישב בראש המסובים בליל הסדר יחד עם כמה מראשוני התנאים. את ההגדה אמרו בזה אחר זה, משל היו לוקחים חלק בסימפוזיון על יופי ולא מסובים בסדר פסח. משהגיעו לשיר־השירים, פתח סוקרטס במדרש ארוך ומחוכם על שני פסוקים: “הנך יפה,רעייתי”, ו“לסוסתי ברכבי פרעה דימיתך”. המדרש היה מפולפל מאד ולא תמיד עלה בידי לעקוב אחרי פיתוליו של קו המחשבה המתעקל. מכל־מקום, עד כמה שהבינותי, דרש את המלה רעייתי לגבי זכר ולא לגבי נקבה (“אל תקרא רעייתי אלא רע אתי”) ואילו סוסתי ברכבי פרעה היא לדבריו האשה החכמה דיוטימה, שלמדה את תורת היופי בארץ מצרים.

אם בשל מדרש תמוה זה ואם בשל עבירות אחרות, בתמונה הבאה ראינו את סוקרטס עומד לפני בית־דינה של סנהדרין באשמת עבודה זרה ומלמד סניגוריה על עצמו. הוא מסתייע פסוקים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומוכיח בק"ן טעמים שאין הוא מאמין באלוהי נכר אלא בדימונין, ואין הדימונין אלא מלאכי־השרת בכבודם־ובעצמם (“שנאמר כי אדני אלהינו הדמנו”), שלוחיו של הקדוש־ברוך־הוא, בורא עולם וקונה שמים וארץ. הוא הטוב, הוא היפה, הוא האמת. טוב — שנאמר הודו לאדני כי טוב, יפה שנאמר הנך יפה רעי אף נעים, אמת שנאמר ארך־אפיים ורב־חסד־ואמת. אין צריך לומר שיצא זכאי בדינו.

למראה הסרט נתערערה קצת אמונתי בהשגיה של נורדלאנד בשטח האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית והתחלתי לחשוד שמא אין כאן אלא פארודיה תפלה בנוסח הוליווד על “המשתה” וה“אפולוגיה” של אפלטון, פארודיה שאינה נקיה אפילו מאבק של אנטישמיות. דעה זו נתחזקה בי עוד עם שבתמונה השלישית שבסרט בלטו כמה קווים פארודיסטיים גם לגבי פיידון.

סוקראטס יושב בבית־מדרשו מוקף תלמידי־חכמים (אחד מהם שמו רבי פדי) ומתפלמס עם הצדוקים בענין תחיית המתים. הצדוקים יוצאים בשן ועין, מובסים בכוח פלפולו החריף של אבי אבות הדיאלקטיקה. מיד בא אחד מתלמידיו של סוקראטס ומגיש לרבו גביע מלא יין. הלה מברך עליו ומריקו בגמיעה אחת. לאחר־מכן משתרע הוא על ספסל ונרדם. בטרם תאחז בו התנומה סופית מספיק הוא למלמל כמה פסוקים מקוטעים על נוח, על כרמו ועל שלושת בניו, בעיקר על חם. ואפשר שלא נתכוון אלא לשם־התואר “חם” וקבל על החום הגדול ששרר באותו יום.

בכך נסתיים הסרט השני. רוגז ועלבון הציפו את נפשי וכבר עמדתי לתת קולי בקריאת־שיסוע עוקצנית, אלא שאותה שעה נדלק האור באולם ונציגה של נורדלאנד חזר אל דוכן המרצים. כמה צחקוקים הושמעו באולם כתגובה על הסרט המגוחך, אבל פרצופו של המרצה הביע כובד־ראש. אף צל של חיוך לא נראה על שפתיו. הוא המשיך באותה נעימה מתוחה־מאופקת:

“גבירותי ורבותי! הודות להשגיה של נורדלאנד בשטח האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים עלה בידי להראות בעליל — להראות פשוטו כמשמעו, כלומר להפוך את הנחתי למושא ישר של חוש הראיה — ובוודאות מדעית שאין לערער עליה מה היה קורה אילו הופיע סוקראטס בירושלים של ימות ישו ואילו התגלה ישו באתונה של סוקראטס. הקהל האתונאי היה מקבל את ישו כשחקן הטרגדיה והיה מוכן להריע לו כשם שהריע לכל שחקן מוכשר שביצע תפקידם של אלים, אלים למחצה, או סתם גיבורי קדם סובלים ומתיסרים. חכמי ישראל היו רואים את סוקרטס כאחד משלהם, ולוא אף העמידוהו לדין היה יוצא זכאי בדינו. והרי אך מקרה הוא שאירע ההפך, כלומר שישו הופיע בישראל וסוקראטס באתונה. כן, התרחשות בנקודת מפגש של רווי החלל והזמן, שאין לכנותה אלא בשם מקרה, היא שהולידה את כל התולדות ההיסטוריות הגדולות כביכול. גבירותי ורבותי, לא אוסיף לפתח את קו מחשבתי. קונגרס זה אינו קונגרס להיסטוריוסופיה, אולם אני מרהיב עוז לשעשע עצמי בתקוה שהוכחתי, לא באותות ובמופתים אלא על דרך הניסוי והתצפית, כי יש לאל־ידנו לנצל את המדע החדיש, אשר לשם קידומו התכנסנו כולנו כאן, כדי להשתלט על נקודות־מפגש גורליות מסוג זה, לבחון בחינה מדעית לא רק את מאורעות עברה של האנושות כי אם גם את אירועי עתידה, ולאחר בחינה זו לקבוע אותם במקומות נאותים ובמועדים נכונים. איני מוכן לערוב כי הפתרונות שהגעתי אליהם בסרטי הם הפתרונות היחידים. אפשר יש מקום לניסויים אורוקינרבטיים נוספים אפילו בשני המאורעות שבחרתי. אולם אני כשלעצמי מעדיף את הטרגדיה והקומדיה על צלב ורעל, אפילו יש בכך משום ויתור על אמונה דתית או על תורה פילוסופית. כי כופר אני, גבירותי ורבותי, בדת־חיים הנזונה מפרפורי גסיסה על צלב ובתורת־אמת היונקת ממעיינות סם־מות”.

ג

הוכרזה הפסקה עד לישיבת־הלילה. הצירים היו עייפים ורעבים ונהרו אל המסעדות ואל המלונות. אני לא הייתי רעב. רק עייף הייתי. ואפשר לא עייף הייתי אלא מדוכדך, שהרי לעולם כרוך הדיכדוך בליאות.

מועקה כבדה רבצה על לבי. האמנם הרצאתו של איש נורדלאנד היא שדיכדכתני?

ניגשתי אל הבאר והזמנתי לי כוס ויסקי. הבאר היה ריק מאדם. בבדידות מזהירה לגמתי מכוסי וניסיתי לרכז את מחשבותי במעלליו של אותו מדען כביכול. מאמצי לא נשאו פרי: עוד מימי ילדותי נשתיירו רגעים בחיי שבהם הוגה אני בתמונות ולא ברעיונות — תעודת־עניות למדען.

הזמנתי עוד כוס ויסקי. שרידי המחשבות הסדורות נגוזו כליל, ולעומתן הצטיירו התמונות ביתר בהירות, ולא תמונות סתם אלא דיוקנאות. דומה כי כל אותם בקבוקי המשקאות הצבעוניים שמילאו את הקיר שמנגד איבדו את המימד השלישי ולא נותרו אלא צבעיהם בלבד. נתחככו הצבעים זה בזה עד שהתלכדו לשני דיוקנאות מצוירים ביד אמן: דיוקנו של נציג נורדלנאד על חיורונו הצפוני, שפמו הדרומי ולסתותיו המונגוליות, ודיוקנו של סוקרטס על אפו החרום, זקנו המסולסל ומצחו הנבלע בקרחתו. תחילה נתנו בי שניהם את עיניהם. צירה של נורדלאנד כיוץ שפתיו והזעיף גביניו. כל שריר משרירי פניו נדרך במתיחות. אבחנתי לגבי מצב עצביו היתה נכונה: הכרת־פניו ענתה בו כי אך בקושי משתלט הוא על עצמו, סוקרטס נתחייך. ולאחר שנתחייך הסיט ראשו אל בן נורדלאנד ורקק בפניו.

טלטלתי ראשי טלטלת־גבר. הרי לך השגים של שתי כוסות ויסקי, לאו דוקא של האורוקינרבטיקה.

פרשתי מדוכן־המשקאות וקרבתי אל החלון. סמוך לבנין הקונגרס נמצא מנזר מימי־הביניים בסגנון גותי. חלוני נשקף אל הגן הגדול שהקיף את המנזר.

היה יום־קיץ אירופי רך ונוח. החלון היה פתוח. צפצפת־ענק שלחה ענפים כבדי־עלוה שהשיקו לחלון, ובנשוב הרוח רפרפו העלים על פני התריסים.

מבעד לרווחים שבין עלה לעלה הציצו קטעי פסיפס מתוך שמשותיו המזוגגות של המנזר… שוב אותם הצבעים, צבעי בקבוקיהם של משקאות המאוחסנים על אצטבאות הקיר שמול דוכן־המשקאות.

במורך־מה הפכתי ראשי לאחור והצצתי באותו קיר. הדיוקנאות נגוזו. לא סוקרטס ולא צירה של נורדלאנד כי אם בקבוקי משקאות צבעוניים. אכן, גם אלה כשלעצמם די בהם להיות תמונה ססגונית מרהיבת־עין.

יצאתי מבנין הקונגרס והלכתי למנזר. ערוגות הגן היו מטופחות כהלכה ופרחים לבני־גביע וארוכי־גבעול (איני יודע מה זהותם הבוטאנית) לבלבו משני צדי השדרה המוצלת שהוליכה אל המנזר.

המנזר היה פתוח ובפתחו לא נראה איש.

עליתי על המפתן ונמצאתי במסדרון צר וחשוך, אטום משני צדדיו. הלכתי לארכו והגעתי אל המדרגות הלוליניות. טיפסתי בהן ונמצאתי עומד בחדר מרווח למדי ומואר כהלכה. קירותיו היו מלאים ספרים מן התקרה ועד הרצפה, ובמרכזו עמד שולחן ארוך שגם עליו היו פזורים כמה ספרים, רובם בכריכת־עור חומה עתיקת־ימים. אחד מהם היה פתוח. כפוף עליו ישב נזיר ועיין בו. ישבתי מולו. הוא לא גילה כל ענין בי ולא זיכני אפילו בזקיפת־עין.

נטלתי אחד הספרים שנמצאו בקרבתי, ביתר־דיוק את הספר הקרוב אלי ביותר, ספר עב־כרס וגדל־מידות קשור ברצועת עור ומחוזק באבזם זהב. התרתי את הרצועה ודפדפתי בדפים העבים, ששפתיהם נשתמרו יפה כיון שהיו משוחים בכסף, אך הם עצמם הצהיבו מיושן והדיפו אותו ריח מיוחד שחשתי בו בילדותי כל־אימת שהיה אבי מוליכני לבית־הכנסת. עד־מהרה נתברר לי כי החזקתי בידי את כתבי אפלטון בלשון הרומית ובמהדורה עתיקה שנדפסה עוד בבית־הדפוס של גוטנברג עצמו.

הקורא יודע כבר כי אין אני שומע יונית, אבל עדיין אינו יודע כי שולט אני שליטה נאה למדי בלשון הרומית. חיפשתי ומצאתי את “פיידון” ושקעתי בעמודיו האחרונים כדי להשיב נפשי לאחר הסרט הקלוקל, תהיה מה שתהיה נקודת־המפגש של קווי החלל והזמן.

"וכששמע קריטון את הדברים האלה רמז לנער שעמד על־ידו. והנער יצא ושהה לא מעט וחזר עם האיש שהיה צריך להגיש את הרעל שהביא עמו שחוק בכוס. וכשראה סוקרטס את האיש אמר: טוב ויפה, יקירי. הלא לך יש ידיעה באלה הדברים — מה אני צריך לעשות?

" — אין לעשות כלום — השיב הלה — חוץ ממה שלאחר שתשתה תתהלך הנה והנה עד שתכבדנה שוקיך, ואחר־כך תשכב והפעולה תבוא מאליה — ובזה הושיט לסוקרטס את הכוס.

"והוא לקח אותה, סקרטוס, בדעה בדוחה בלא שרעד ובלא שנשתנו מראהו או פניו, אלא הביט באיש כפי רגילותו מבט בלי־נוע ואמר:

" — מה תאמר בדבר ניסוך לאיזה מן האלים ממשקה זה? וכי מותר לעשות כך או לא?

"— אנו שוחקים, סוקרטס — השיב הלה — רק כדי שיספיק לפי דעתנו לשתיה.

" — אני מבין — אמר סוקרטס — אבל מותר וצריך להתפלל לאלים שהמעבר מכאן לשם יהיה מוצלח. ועל זה מתפלל גם אני, והלואי שהיה כך.

"ולאחר שאמר כך הגיע אל פיו את הכוס ושתה אותה עד תומה שמח וטוב־לב.

“והנה עד כאן ברובנו עדיין היינו יכולים להתאפק בקושי מבכי; אבל כשראינו אותו שותה ואף מכלה לשתות, לא יכולנו להתאפק עוד. וגם עיני שלי זלגו דמעות־שליש למרות רצוני. ועל כן הליטותי את פני ואבכה על עצמי; כי אכן לא עליו בכיתי אלא על גורלי שלי, שחבר כזה יילקח ממני”

נשאתי ראשי מן הספר ונעצתי מבטי במרחק כמנהגי מאז ומתמיד כל־אימת שיש בדעתי לעכל סוגיה חמורה.

,ביני ובין המרחק חצצו פניו של הנזיר: פרצוף ארוך וגרמי, כחוש ומגולח למשעי. ניכר היה בו שמכבר עבר את גיל־העמידה אף שבפניו לא נראה אפילו קמט אחד. אדרבה, עורו היה מתוח על עצמות גולגלתו כגרב ניילון על שוקה של אשה מקפידה בלבושה. עכשיו סקרני במבט צונן־חוקר שניתז מעיניים אפורות־דלוחות. מבט זה החדיר בי משום־מה הרגשת אי־נוחות. משול הייתי לפלוני הנחקר על־ידי שוטר, ואף כי חף הוא מפשע הרי החקירה מטילה בו מבוכה. עיני שוטטו לצדדים ותרו אחרי חפץ שאוכל להניח עליו את מבטי. משלא עלה בידי למצוא את מבוקשי, הבטתי נכחי אך לא על פניו של הנזיר אלא על הספר שהיה מונח לפניו. היה זה ספר ענקי, גדול משלי. באחד משני עמודיו הפתוחים היתה מודפסת תמונה, שהשתרעה על מלוא שטח העמוד. קשה היה לי לקבוע את נושא התמונה, שהרי השקפתי עליה במהופך, ולא עוד אלא שקצר־רואי אני מבטן־ולידה. הרכבתי את משקפי ונעצתי בה מבט נוקב. במאמץ־מה נוכחתי לדעת כי מצויר בה משה רבנו העומד לפני הסנה, והסנה, בוער באש. מפאת המצב שהייתי נתון בו כלפי הספר נראה לי משה כעומד על ראשו ולשונות אש של הסנה כמיתמרות כלפי מטה.

חימה עזה חילחלה בי כלפי הנזיר על שרואה הוא את המראה הגדול הזה בצורתו הטבעית ואילו לגבי נהפכה ההתגלות על פיה.

נתעזז בי לבי והישרתי בו מבטי.

— נפלה כאן טעות, אדוני — פתחתי בצרפתית אף שלא ידעתי אל־נכון מה לשונו של זה — טעות בנקודת־המפגש של קווי הזמן עם רווי החלל. ח־ח־ח… הזמן כאן, בתמונה זו המונחת לנגד עיניך… — אם נבחר רק באחת הסברות הרבות שהעלו החוקרים — הזמן הוא 1,300 שנה לפני הספירה שלכם. המקום — סיני, כלומר הגבול בין מצרים לארץ־ישראל. ובכן, אדוני, דוקא בבחירה זו נעוצה טעותו של ריבון־העולמים. כיון שהוא כל־יכול, אין לחשוד בו שלא השכיל לעשות אחרת, אלא שפשוט טעה. חייב היה להבעיר את הסנה לא בימים ההם בסיני אלא בזמן הזה בנורדלאנד. שער בנפשך, אדוני, אותו פרצוף, שחיורונו צפוני ושפמו דרומי, רועה את הדובים הלבנים של חותנו בטונדרה, והנה… סנה בוער באש והסנה אינו אוכל. סנה בטונדרה, והוא בוער בשלגים. מה עושה רועה־הדובים בנקודת־מפגש זו של רווי החלל והזמן? אני שואל אותך, אדוני הנזיר, מה הוא עושה?

זוויות שפתיו של הנזיר נשתפלו כלפי מטה בעווית של סלידה. אף־על־פי־כן לא המיש מבטו ממני.

— ח־ח־ח! — נתבסמתי קמעה בשתי כוסות ויסקי על קיבה ריקה. כמעט שפרצו דמעות מעיני למקרא הדברים כאן — הוריתי בידי על כתבי אפלטון. — אדוני הנזיר הנכבד, הרי שנינו, אתה ואני, מלומדים הננו, כל אחד בתורתו. וסוקרטס הוא אבי המלומדים בעולם אבי המדע. רשאים אנו לכנותו כך, אם לא נדייק יתר ל המידה בהגדרות. מכאן שבכל אחד מאתנו רומץ ניצוץ מאשו של סוקרטס. אלא שאני הוא אותו סוקרטס שראיתיו היום מסב בחברתם של ראשוני התנאים — חברה מוזרה, לא כן? — ואילו אתה הוא סוקרטס של פיידון — שוב הוריתי על הספר — ששתה את כוס הרעל; על כל פנים, כך אתה נראה ברגע זה. ואם נגזר עליך לשתות, חייב אתה להריק את הקובעת עד תומה. שתה, אפוא, אדוני הנזיר. לחיים! לוואי ויבואו דברי אלה כשיקוי בעצמותיך. שמע, אפוא, מה היה עושה איש נורדלאנד בימינו למראה הסנה הבוער באש ואינו אוכל. הסכת: אש בוערת בשלגים — מה פירושה, אדוני הנזיר? פירושה נפט. רק נפט עשוי לבעור בשלג. מעיין נפט נתגלה לעינו של איש נורדלאנד. נפט בירכתי צפון. חושש אני כי תגלית זו היתה עלולה לפגוע פגיעה חמורה ביותר במלחמת עצמאותה של נורדלאנד, לא כן? שהרי המעצמות הגדולות כל־אימת שריח נפט עולה באפן באיזה מקום שהוא שוב אין הן מרפות ממנו. מכאן שלוא ראה רועה־הדובים סנה בוער באש לא היתה נורדלאנד זוכה לעצמאות ואף לא היתה מגיעה להשגים כה מרעישים באורוקינרבטיקה אלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים. על־כרחנו אנו אומרים אחרי ככלות הכל לא שגה הקדוש־ברוך־הוא, והמקרה אינו מקרה אלא חישוב מדויק. מקרה הוא רק שמשה עומד ברגע זה על הראש, אך מעוות זה יכול לתקון.

קמתי, פשטתי ידי, נטלתי את ספרו של הנזיר והפכתיו. מיד לאחר מכן פסעתי לעבר הדלת. בין שהבין הנזיר את דברי ובין שלא הבינם, ודאי לי שמטורף הייתי בעיניו, אלא אם כן נדף מפי ריח הוויסקי והגיע גם אל אפו. לבי אמר לי שעוד עתידים אנו להיפגש.

לבי לא רימני, אלא שפגישתנו הבאה נתקיימה בערב, ועכשיו היתה שעת־צהריים. סוף־סוף התחיל הרעב מציקני.

במהירות הבזק גלשתי מן המדרגות הלולייניות וחשתי אל מלוני.

ד

איני יודע כיצד נקבע סדר־היום בקונגרס ומה העקרונות שלפיהם פעלה הוועדה הנוגעת בדבר. לא הייתי חבר באותה ועדה ובדיוניה לא השתתפתי.

לנורדלאנד הוקדשה ישיבה שלמה. אחרי נורדלאנד נקבע תורה של יוגאניה, ועוד באותה ישיבה עצמה, כלומר בישיבת הלילה, עתיד הייתי להרצות גם אני. מכל־מקום, שלשתנו היינו הראשונים. אפשר שהיה בסדר־יום זה משום גילוי של רוחב־לב אפוטרופסי מצד המדינות הוותיקות כלפי הצעירות, ואפשר שנקבע מה שנקבע על סמך שיקולים טכניים בלבד.

נציגת יוגאניה פתחה אפוא את ישיבת הלילה. יוגאניה, ארץ פאתי הדרום, שלחה לקונגרס נציגה ולא נציג.

לעבר דוכן־המרצים התקדמה אשה לבושה שמלה לבנה ארוכה, מעין שמלת־נשף. גבהת־קומה היתה, זקופה ותמירה. במעמקי הצחור של שש שמלתה היתה גנוזה אפרורית נסתרת, כעין אפרוריתו של ענן לבן המבשר גשמי־זעף אך אינו מביאם. כסהרורית הלכה ולא הניעה אבר בלכתה. שמלתה חבקה את גופה במהודק והבליטה כמה מחמוקיו, אף־על־פי־כן לא זע בה מאומה — לא הכתפיים ולא הירכיים — וזרועותיה צמודות היו לצדדיה כזרועותיו של חייל בעמידת־דום. אכן, היתה זו “הליכת־דום”. כיון ששולי השמלה הסתירו אפילו את קרסוליה, נדמה היה שלא הלכה אלא שטה כאחד הברבורים.

השמלה לא הלמה את מעמד הקונגרס ולכל הדעות היתה מלבוש יוצא־דופן בו. אך שבעתיים יוצאי־דופן היו הפנים שהזדקרו מעל לשמלה. פנים אלה היו קריאת־תגר על המושג גזע. לכאורה היתה האשה אשה כושית: עור פניה שחור — לא שחום, לא כהה, כי אם שחור — שערה קצר, עבות ומסולסל ואף הוא שחור עד כדי גון־לוואי של כחול, אם כי נימי שיבה פזורים בו ברווחים שוים להפליא ומאפרים את שחורו זעיר־פה שעיר־שם. אולם כושיות זו לא ניכרה אלא בצבעים בלבד. כל תווי פניה היו אריים, מבנה גולגלתה היה ארי טהור על פי כל חומר־דינם של המחזיקים המושבעים בתורת הגזענות. מצח תלול, חוטם רומי־קלאסי חטוב כחזון גיאומטרי מובהק של משולש ישר־זווית, עיני תכלת בהירה וצלולה המרתקת ומרתיעה כאחת על רקעה השחור. לחיים נפולות קמעה, לסתות צרות, סנטר חד ושפתיים כה דקות עד שלעתים דומה היה כי נטולת שפתיים היא.

זקופה, כמעט קפואה עמדה על הדוכן ופתחה את פיה. מבטה, מבט התכלת הבהירה, נשלח מעל לראשיהם של הנאספים לנקודה מסתורית במרחקים שאין להם סוף, ושוב לא זז משם. נחיריה רטטו קמעה, ומלבדם לא זע אף קו אחד מקווי פניה, כאילו הנחיריים הרוטטים הם שהיו מדובבים. היא אמרה:

“שמי ניגרואריאנה. מימים קדמונים עבדו בני עמי את האלה דיאגלסיזגו בעלת עיני הזכוכית. והיה כי חפץ איש לדעת את אשר יקרה לו בחייו, ובא אל כוהן דיאגלסיזגו וביקשו כי יקרבהו אל האלה. היה הכוהן מעלה אותם במדרגות עד הגיעו אל גרם־המעלות אל נוכח פני דיאגלסיזגו. שם עמד והתבונן ארוכות בעיני הזכוכית של האלה עד אשר ראה בהן את עיני עצמו, ובעיני עצמו את גורלו”.

"אם שחקו עיניו שיחק לו מזלו, ואם זעף מבטו וזעם לו גם גורלו.

"יום אחד באו אנשים לבני־עור וכבשונו. לא בחיל כבשונו, לא בכוח ולא בכלי כיבוש, כי אם בדברי כיבושין. אנשים יפים היו הלבנים (דוק: היא לא אמרה ‘טובים’, היא אמרה ‘יפים’) ומעשים טובים עשו. את חולינו ריפאו ואת ילדינו לימדו קרוא־וכתוב, ועוד רצו להפיק רצון מאתנו — עקרו את עיני הזכוכית של דיאגלסיזגו וישימו עיני יהלומים תחתיהן. מאז השתעשעו קרני השמש בעיניה של דיאגלסיזגו, ועולם ומלואו נשקף בהן בשלל נצנוצים מרהיבי־לב, אך מני אז לא ראה איש בהן את עיני עצמו ואיש לא ידע את אשר יקרה לו, עד שקמתי ניגרואריאנה…

“כי ביום מן הימים קמנו על הלבנים היפים (שוב חזרה על התואר שלא היה בו כל צורך בהקשר זה) — קמנו עליהם לגרשם, ונוכל להם. ביום ההוא עקרנו את היהלומים בארובות־עיניה של דיאגלסיזגו, אבל את עיני הזכוכית לא החזרנו לה. כי מעתה לא בעיניה של אלה נחזה את עתידנו ונדע את אשר יקרה את כל אחד ואחד מבני עמי, כי אם באורוקינרבטיקה אלקטרותרמודינמית”.

“ואת הצעד הראשון כבר עשינו”.

זו היתה פתיחה מהממת. והמופלא ביותר הוא שלא היתה כאן פתיחה פיוטית־ריטורית סתם, שכן הדברים שנאמרו היתה להם מידה רבה של הצדקה בגוף ההרצאה המדעית. לא אבוא כאן למסור את ההרצאה כלשונה, וזאת מכמה טעמים. ראשית, יצריך דבר זה שימוש במונחי מדע מסורבלים ובנוסחות מתימטיות מסובכות, ואני עודי נאמן להבטחתי ואינני מוכן להלאות את הקורא בכגון אלה. שנית, אודה ולא אבוש: יותר משהקשיבו אזני לדבריה של המרצה היו עיני רתוקות אל המרצה עצמה, אל עורה השחור ואל ה“חיטוב” הלבן של פניה, אל נחיריה הרוטטים, אל מבטה, מבט התכלת השלוח לאין סוף, ואל עמקו האפרפר של צחור השש שעטה את גזרתה ללא זיע.

אף־על־פי־כן את עיקרי הדברים קלטתי ושומה עלי למסור את תמציתם, הן בשל הענין שבהם כשלעצמם והן בשל החשש שמא בלעדיהם יקשה על הקורא להבין את השתלשלות המאורעות שאירעו לי בו בערב בקונגרס.

מדעני יוגאניה חקרו ומצאו שהאצטגנינות איננה דבר ריק, על־כל־פנים לא כולה תורת־הבל ומצויים בה כמה וכמה דברים של ממש, כלומר: מצבם של גרמי־השמיים עשוי להשפיע השפעה מכרעת על גורלו של אדם. יש תקופה קבועה בחיי אדם ואדם — על פי רב חלה תקופה זו בשלהי גיל ההתבגרות— שבה, ורק בה, יכול הוא לחזות את עתידו על פי מצבם של גורמי־השמיים. לשם כך נזק הוא לכל תחבולות המתימטיקה ובדין שייעזר גם בהשגי הפיסיקה המודרנית ויסתייע במיתקני המדידה והחישוב המדויקים ביותר. ככל שידייק בחישוב כן יובהר עתידו וכן ייטיב לדעת פרטים ופרטי־פרטים על כל הצפוי לו. הניסויים שנערכו עד כה, אם אין בהם עדיין משום הוכחה ודאית לכך, דיים לקבוע דבר ה כהנחה מדעית סבירה, המבוססת אמנם על כמה מעיקרי האסטרולוגיה, אלא שלמעשה הדמיון בין התורה החדשה לבין האסטרולוגיה אינו רב מן הדמיון בין הכימיה המודרנית לבין האלכימיה של ימי־הביניים.

עד כאן דברים שלכאורה אין להם זיקה אל האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית, ומכל־מקום אין בהם אפילו קורטוב של הצדקה לאותה קריאה יומרנית בנוסח דבורה הנביאה: “עד שקמתי ניגרואריאנה”.

ואולם בהמשכה של ההרצאה נתלבנו כמה בעיות נוספות, והובהר הקשר ביניהן לבין האוארוקינרבטיקה ובין האורוקינרבטיקה לבין ניגרואריאנה. נסתבר כי באותה תקופה מכרעת שבשלהי גיל ההתבגרות ניתן לא רק לחזות מראש את העתיד אלא גם לקבעו. לשון אחרת: לא זו בלבד שיכול בשר־ודם להכיר את עתידו על פי מצבם של גרמי־השמיים בעזרתה של המתימטיקה, אלא שיש לאל־ידו לגבש עתיד זה בדרך של השפעה על מצבם של גרמי־השמיים באמצעות ה…מוסיקה. כל ילוד־אשה נושא איזו נעימה בנפשו. אם יידע להביעה במיתקני המוסיקה האלקטרונית, הרי באמצעות מכשירי האורוקינרבטיקה ניתן לשדרה אפילו מעבר לחלל הבינפלאניטרי ובאורח זה להשפיע על אותם גרמי־השמיים המעצבים את גורלו של פלוני בעל הנעימה. תגלית זו היתה הישגה האישי של נגגרואריאנה.

סוף דבר: מכאן ואילך לא זו בלבד שעתידו של כל בשר־ודם עשוי להיות נהיר לו אלא שהפרט האנושי, האדם, היחיד, אותו גרגר־אבק שניצב עד כה אין אונים מול עצמתם המשולשת של הבריאה, החברה והאלהים — האדם היחיד יהיה אדון לגורלו.

אמנם, מכל הבעיות הכרוכות בהיפותזה זו שאין ערוך לחשיבותה לא נחקר בשלב זה אלא שטח אחד בלבד: נעשו ניסויים בדבר השפעתה של המוסיקה על גרמי־השמיים. נערכו תצפיות מדויקות ונתגלו תגליות מרחיקות־לכת ומאירות־עיניים. עם תום ההרצאה הוקרנו על הבד כמה אמ’גים (אמ’ג — קיצור מקובל במדע שלנו. המונח המלא הוא: אלקטרומוזוגרמה, ופרושו תצלום של השפעת גלי הקול על גוף חמרי, שנעשה בטלסקופ אלקטרוני) של מזל בתולה. המזל צולם בשעה שמכשירי הנגינה האלקטרוניים ביצעו את רפסודיית־התכלת מאת גרשוין. טרנספורמטוק אורוקינרבטי הפך את גלי הקול לגלי אור, והללו הוקרנו על המזל. הוכח בשיעור גבוה מאד של סבירות — כלומר, כמעט בוודאות, — שבעקבות הקרינה המוסיקלית חלו שינויים ניכרים במצבו של אותו מזל. האמ’גים הוכיחו אפוא בעליל לפחות דבר אחד: רפסודיית־התכלת של גרשוין משפיעה על המזל בתולה.

ה

תוך כדי הקרנה הושמעה הרפסודיה של גרשוין גם באולם. עצמתי עיני ולא פקחתין אלא לאחר שנסתיימה הנגינה, וכשפקחתין ראיתי כי נדלק האור. ניגרואריאנה לא היתה על דוכן המרצים. כפי הנראה הסתלקה מבעוד חושך. הפכתי ראשי לאחור, ועיני קצרות־הראי הספיקו לקלוט כתם לבן סמוך לדלת היציאה. ניתרתי ממושבי וזינקתי אחריה. בהיותי בפתח פניתי כה וכה וראיתיה נכנסת אל שער גנו של המנזר הסמוך. חשתי לשם.

בגן המנזר לא היו פנסים ואף־על־פי־כן היה מואר כולו. מבעד לצמרותיהם של האילנות הסתננו אורות, שקצתם בקעו מחלונותיו הצרים־המזוגגים של המנזר וקצתם מתוך בנין הקונגרס, שרוב קירותיו זכוכית היו. אלא שעל כל האורות הללו נוספו נגוהות אדומים, חרצו לשון, הבליחו בין גזעי העצים ושלחו קרני ארגמן ממוקד טמיר ופלאי. סבור הייתי כי מדורה הובערה אי־שם בפאתי הגן. ריח נפט בוער עלה באפי.

מי הבעיר מדורה?

כברק נתבזקה השאלה במוחי וניקרה בו בעצמה כה גדולה עד כי רגע הסחתי דעתי מדמותה של ניגרואריאנה. הלכתי לתור אחרי המדורה. אורות חשמל סגולים־בהירים, ערוגות פרחים לבנים, לילה שחור נטול כוכבים, ליל טרם־סגריר־קיץ באירופה, עיקולי עצים המתנדנדים קלילות ברוח ולובשים צורות דמיוניות במשחק אור־צל של לשונות ארגמן נוגה — הכל השרה אווירה של אגדת קסמים.

הצצתי בשעוני: טירוף! בעוד כשבע דקות מוטל עלי להרצות במליאת הקונגרס. מיששתי בכיסי את הדפים המקופלים שהכילו ראשי־פרקים של הרצאתי והוספתי ללכת. שיחק לי מזלי ולא הרחקתי נדוד. באחת השדרות גיליתי את מקור האש. זו לא היתה מדורה, היה זה מעין לפיד של קבע. בראשו של עמוד נמוך, שגבהו כמחצית המטר והוא תקוע באמצעה של השדרה, היה נתון בזיך נחושת ובו בער נפט. בעוד אני תמה על תאורה משונה זו במחציתה השניה של המאה העשרים ראו עיני את ניגרואריאנה ההולכת לקראת הלפיד מקצה השני של השדרה. לבנה, זקופה, תמירה — זרועותיה צמודות לצדדים ועיניה מביטות היישר נכחה — נעה אל הלפיד כשם ששטה שעה קלה קודם־לכן אל דוכן המרצים. אותה שעה לא ידעתי אם ראתה אותי או לא. כעבור שעה קלה נתברר לי שלא ראתני. גדולה מזו: אף את הלפיד הבוער לא ראתה.

בקצב גורלי החליקה על פני האדמה מבלי נטות ימין ושמאל עד הגיעה ממש סמוך לעמוד. היא לא נעצרה, נעצרה נשימתי: עוד שניה ופניה הרומיים השחורים ייחרכו בשלהבתו המתנשאה של לפיד הנפט. היא פרצה בצעקה. כהרף־עין גחתי אליה ונטלתיה בזרועותי. נשאתיה אל הספסל הקרוב והשכבתיה עליו. היא שכבה בלי נוע והליטה פניה בכפות ידיה.

סקרתי אותה מכף רגל ועד ראש. שמלתה לא נפגעה. פניה היו מכוסים. אנקה חרישית נתמלטה מפיה.

— נחרכת? — שאלתיה.

ניתקה כפות ידיה מפניה, ישב על הספסל ונענעה ראשה לשלילה.

— מה היה לך? מדוע לא נזהרת?

— אני? — שאלה והגיעה אצבעותיה אל עיניה.

השאלה היתה תמוהה בעיני לא עניתי עליה.

— אני עיורת — פלטה בנחת לאחר שתיקה קלה. שפתיה הדקיקות נתמשכו ונתפרדו לצדדים, ספק בעווית ספק בחיוך.

כשראיתיה על דוכן המרצים כלתה נפשי אליה. כשנשאתיה בזרועותי חשקתי בה. חשתי את גופה והוא מוצק, גמיש ככדור גומי. והנה במלה אחת שיצאה מפיה נשתנה הכל. הגומי היה לאבן. אין זו אשה חיה, פסל היא, אנדרטה, אבן. חככתי ידי זו בזו כדי למחות את תחושת מגעו הצונן של השיש. שגיתי, לא שש אלא שיש.

— דיאגלסיזגו, דיאגלסיזגו… — מלמלתי לעצמי.

היא שמעה. ולא עוד אלא שנדה בראש לאות הסכמה.

החוויתי לה קידת נימוס. (למה עשיתי זאת? הרי עיורת היתה).

— סליחה — אמרתי — הגיע תורי להרצות.

נטשתיה על הספסל והלכתי לאטי. משהגעתי אל הלפיד בעטתי בו ברגלי והפלתיו. הנפט הבוער ניגר על הקרקע.

הפכתי ראשי ונתתי מבטי בניגרואריאנה. היא ישבה על הספסל ולא שינתה את תנוחתה, אולם סמוך לה ישב אותו נזיר שהתעללתי בו בהיותי שיכור בספריה והפכתי לו את הסנה הבוער באש. הניגוד החריף בין גלימתו השחורה ושמלתה הלבנה העלה לקרשצ’נדו את מנגינת הצבעים שבגן. אולם לעומת הניגוד בצבעים הדהימני הדמיון בצורת הלבוש. שוב משגה: לא שמלת נשף לבשה ניגרואריאנה אלא גלימה, גלימה לבנה. ואולי לא משגה. אולי הנזיר הוא שלבש שמלת נשף שחורה.

שלוחה משלוחותיה של שלולית הנפט זחלה והגיעה עד לספסלם. השלהבת אחזה בשולי שמלתה של ניגרואריאנה.

הנזיר פשט ידו. הראה עלי באצבעו ואמר:

— סלחי להם! אין הם יודעים מה הם עושים.

איני יודע על שום מה נקט לשון־רבים, אלא אם כן רצה לחזור מלה במלה על דברי משיחו.

מכל־מקום היו אלו המלים היחידות ששמעתי מפיו. כשם שלא הגיב על דברי־הבלע בספריית המנזר כך שלא חש לעזרתה של נגרואריאנה אף למראה רצועת האש המשיקה אל שולי שמלתה.

השעיתי מבטי מהם ושוב הצצתי בשעוני: עוד שתי דקות נותרו לי.

ריח חריכה עלה באפי.

החשתי פעמי והגעתי למועד.

הרציתי על נושא מוגדר: השפעת הקרינה המופקת באמצעות האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות בפאטוטמפורלים על הכרומוזומים של פרת־משה־רבנו. דברי היו יבשים ועיניניים ביותר. אף־על־פי־כן נשמעו במתח רב, כמעט בדריכות. אלא שמתח זה ודריכות זו מקורם היה לא במה שנשמע באולם אלא במה שנראה מחוץ לאולם: גנו של המנזר הסמוך בער באש, לשונות אדומות ליחכו את קירות הזכוכית של בנין הקונגרס. כיון שכל הנוכחים היו מדענים כבדי משקל, שחונכו ואולפו כהלכה, וקצתם אף התעניינו באמת־ובתמים בהשפעת הקרינה המופקת באמצעות האורוקינרבטיקה האלרטקותרמודינמית של הכרומוזומים של פרת־משה־רבנו, לא מש איש מהם ממקומו כל עוד הרציתי את הרצאתי שנמשכה כשעה ומחצית השעה.

כן, איש לא מש ממקומו פרט לאחד ויחיד: נציגה של נורדלאנד. הלה הצמיד פניו אל הזכוכית שהיא ספק קיר ספק שמשה הזין עיניו בנגוהות המשתוללים.

שעונה אל הזכוכית נראתה ניגרואריאנה.

---

דויד

מאת

יצחק אורן

א

אני מתחנן, מתפלל, משווע.

לשוא. הצעדים נשמעים ביתר עוז: טוק, טוק, טוק, טוק.

אני זועק:

– למען השם, הרפו ממני! הניחו לי! נפשי סולדת מכם. לטורח הייתם עלי. אנא, תנו לי מנוח. הניחוני לחיות ככל אדם בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא. לאכול, לשתות, לעבוד, לאהוב, לשנוא, לחבק, לנשק, לטייל.

צעדי אבן כבדים מהדהדים על המדרגות. יצור כבד, אבני, מטפס ועולה, דורך בכפות אבן על מעלות אבן. קול נקישת אבן באבן פולח את אזני וצולל בנבכי נשמתי.

הנה הוא הולך. הוא בא. מי?

עדיין לא ידוע לי מי הוא ההולך. אולם, ברור ללא צל של ספק שההולך אינו אלא הוא. פוסע אחד מאלה המדריכים את מנוחתי, ההופכים את חיי להרפתקה אינטלקטואלית, למסה ומריבה בין כוחות הרוח, לסיוט שכלי, למסע אין־סופי בעולם ההגיון החלקלק, המתחמק, החורץ לשון.

אני שומע את צליל מגעה של כף יד האבן אל ידית הדלת. הנה הוא. הוא קרב והולך. הוא עומד אחר כתלי, הוא עומד להיגלות, להופיע.

אני מנסה לברוח, להסתתר, להיעלם. לאן? ריבון העולמים! לאן?!

הוא פותח את הדלת ונכנס.

אני אץ אל הדלת שמנגד – היא נעולה. אני נלחץ אליה, מתרפק עליה, לופת בזרועותי את המזוזות, מתדפק באצבעותי, בועט ברגלי – לשוא. אין מפלט.

אני מעיף מבט על האורח.

דויד.

דויד מעשה ידי אביר האמנים מיכאל אנג’לו.

לפני עמד דויד במלוא עצמת קומתו. גבוה, שרירי, זקוף, גשמי, אבני, נצחי, אדיר.

לוא היתה מראה בחדרי היתה משקפת ליד דויד הניצב גאה, שופע עלומים, יווני־רינסנסי, את בבואתו של יהודי עגול־כרס, שכובד לחייו נתקפל מימין ומשמאל לסנטרו ומחשבות ושרעפים חרשו קמטים על מצחו ועיטרו את עיניו בחריצי מעגלות. אולם, מראה לא היתה בחדר.

אמרתי לאורח:

־ הסתלק. שמעתי את הדי פסיעותיך האבניות בעלותך, עתה אשמעם ברדתך. חשתי את הולם כפות רגליך הכבדות בלכתך אלי, אחושנו אף בצאתך מעמי. סור ממני. עזבני לנפשי ורד.

דויד לא זע. פניו – פני השיש – לא נעו.

הזדקפתי. הישרתי את צווארי ומתחתיו, זקפתי ראשי ונשאתי את עיני למעלה. הייתי ננס לעומתו.

– חוסה עלי, דויד. וכי מן הנמנע הוא שהשיש יכיל רגש אנוש והאבן תחמם לב בשר. כדבר אדם אל אדם אדברה הפעם. חסד אני מבקש, חסד. שבעתי אורחים. לך לך אל ארצך ומולדתך, אל איטליה היפה החיננית, השופעת נופים. ואותי עזוב לנפשי. האמינה, כשל כח הסבל. קצתי בחיי מפניכם. מביקוריכם, מדמויותיכם, משיחותיכם. מאסתי ביצירי הרוח האנושית. מדוע תפקדוני? מדוע דוקא אלי תתגלו? חשקה נפשי לחיות ככל אדם… שחררני מנוכחותך, אל תרדפני. כי הנה רד היום ואשתי, אשת חיקי, רעיית נעורי מצפה לי על משכבה. שלחני, כי צמא אני, צמא ככל בשר ודם.

ידי השיש נעו בתנועות קצובות ומחוטבות. בין אצבעות האבן הופיע ספל מלא מים. הספל הוגש אל פי.

– לא! לא! לא! לא! לא למים צמא אני. על־כל־פנים, לא למי שתייה. למי חיים, לא, לשכר החיים, לתירוש החיים, ליין החיים צמא אני. אינך מקורי, פסל. כבר היה מי שאמר: באשר ליין, הרי שתה מים. ואם כי בשישך לא פגעה יד הזמן, מעשיך, פסל, בלויים מזקנה ושחוקים מיושן. ואף בעולם הרוח והיצירה אין בעצם ביקורך משום חידוש. אין טעם בבואך ואין קסם בהופעתך. פושקין הרוסי כבר כתב על אורח האבן, מרימה הצרפתי נפח רוח חיים בפסל נחושת, ועוד אצל שקספיר יורד פסלה של המלכה מכנו והופך שוב להיות מלכה. ההפתעה שבך נדושה, משומשת, הוד פסליותו המלך, הרועה, נעים הזמירות, איש השיש. לך לך, אדוני, לך לשלום.

הוא לא הלך. הוא נשאר. נשאר בטוח ביתרון כוחו, גדולתו, כבירותו, מונומנטאליותו.

ברם, מנוי וגמור היה עמי לא להיכנע הפעם.

– דויד המלך! – אמרתי בקול נגיד ומצווה – בעוד שלוש דקות יעלמו עקבותיך מן החדר הזה.

עמדתי בפתח ושירבבתי את ידי כאדם המראה את הדרך לזולתו.

שתקתי שעה קלה על מנת לתת משנה תוקף לאולטימטום ולהגביר את הרושם.

לדאבוני, לא היה מה להגביר. דברי לא עשו כל רושם.

הלכתי ופשפשתי בין החפצים, שהיו מונחים על המדפים שבחדרי. מצאתי שקיק ממולא חומר אפור. כרעתי ברך לפני הפסל ונתתי את השקיק בין אצבעות רגליו הענקיות.

־ עדים השמים ועדה הארץ, עדים כתלי החדר הזה, עד אתה עצמך, פסל רב־ממדים וכביר ערך: נקי אני מחטא לאמנות ולתרבות. התרפסתי. את תחינתי שיטחתי לפניך, בקשתיך, הזהרתיך, איימתי, התריתי. פני היו לשלום.

הדלקתי גפרור. התפוצצות אדירה זיעזעה את כל הרחוב; גושי שיש ניתזו לכל העברים.

ב

אני נשארתי בחיים. אף שערה אחת משערות ראשי לא נפלה ארצה. והעולם נהג כמנהגו.

ומנהגיו של עולם רבים ומגוונים הם על משטחי הזמנים ועל מיגווני המקומות.

מנהג אחד היה קיים, למשל, בקרב עמי הקדם בתקופה טרום־ציביליזציונית או אפילו בתקופת שחרה של הציביליזציה הניאוליתית. לפי מיטב ידיעותי רווח המנהג עד היום הזה בין שבטי הפראים שהאנטרופולוגים מודדים את גולגלתיהם בימינו אנו. וכך השתלשלו הענינים שאני, איש מדע דגם 1963, שימשתי חומר ניסוי, ובמעשי אימתתי ואישרתי ווידאתי את מסקנותיהם של פראי האדם מימות הפרהיסטוריה.

וזה דבר המנהג.

מן המפורסמות הוא, כי השבטים שהוזכרו לעיל נהגו לאכול מבשר שבוייהם או אויביהם המוכנעים והמנוצחים על מנת לספוג אל תוך גופם ונפשם שמץ־מה מגבורת יריביהם, מרוחם ומכוח שלטונם. מה הם היצרים שהמריצו את האדם הפרימיטיבי לעסוק במפעלי תזונה מסוג זה – הרי זה ענין לחכמי הפסיכולוגיה הקיבוצית לענות בו. אשר לי, הרי הרגשתי כיצד יצרים אלה משתלטים עלי, מחלחלים בי ומרתיחים את דמי שעה שעמדתי נוכח גל אבני שיש וראיתי את אויבי האדיר, המתנשא והמתייהר מובס והופך עי מפולת. תפסתי גוש אחד של שיש וניסיתי ללעוס אותו. שיני לא יכלו לו. שמתיו לתוך מכתשת וכתשתיו כתוש היטב. הגוש התפורר. מזגתי יין שרף אל תוך המכתשת, בחשתי בכפית ומילאתי גביע במקפא שהתהווה.

לאחר מכן הסבתי בכורסתי (אשר, אגב, לא זזה ממקומה אף כחוט השערה למרות הזעזוע העצום), הדלקתי סיגריה ולגמתי להנאתי מיין השיש הסמיך. אינני סבור כי היה טעם כלשהו לאותו משקה דביק, אך לעצם תהליך שתייתו היה טעם לוואי של סיפוק והנאה.

לאמיתו של דבר – הרהרתי בין לגימה ללגימה – הנחתם של הפראים הפרימיטיביים אינה נטולת יסוד. על־כל־פנים, לא באותה מידה שדבר זה עשוי להיראות במבט ראשון. אדרבה, דומני כי דוקא בימינו אלה בחלק גדול של העולם נרקמת והולכת תורה ביאולוגית, העשויה לתת ביסוס מדעי לאותה קאניבאליות ולהצדיקה לפחות מבחינת ההגיון התכליתי בלי להיכנס, כמובן, לתחום המוסר שאין לו מקום במדעי הטבע. ואף־על־פי שחברי, המרצה לביאולוגיה, מבטל את מיצ’ורין הרוסי כעפרא דארעא, הרי עובדה קיימת היא שהמפלגה הקומוניסטית, ועמה בדלית ברירה מחצית העולם, קבעה את משנתו של הלה כהלכה למשה בסיני. חסידי אותה תורה גורסים, דומני, כי תכונות התורשה מועברות לאו דוקא על־ידי הגנים והכרומוזומים, כי אם הפרוטופלאסמה עצמה טעונה תכונות תורשה, והריהן גלומות בכוח בכל תא מתאיו של הצמח או בעל החיים. ובנימין הפיסיקאי, שהוא, אמנם, פיסיקאי ותו לא, ואין זה ממנהגו של העולם המדעי בימינו, המפוצל והמוגבל במקצועותיו, הנזהר מחביקה כוללת של ענפי הרוח במחשבה אוניברסאלית אחת כמעקיצת נחש, פן, חס וחלילה, יווצר גזע איתן, אשר יצמיד אליו את כל הענפים הללו, ומי כמוני עוין את תורת הגזע ומתנגד לה, לאחר שבמו עינינו ראינו מה עוללה בעולם תורה זו ומה חטאו נביאיה… עמוד… עצור… אתה מסתבך, מר בנימין, מסתבך בלשונך… המשקה חריף מדי… גם ההתפוצצות… בלשונך מסתבך אתה, אדוני המלומד, וכיוון שהלשון אינה אלא כלי ביטוי למחשבה, נמצא אתה בשגיונותיך מפליג אל התעתוע… להווה ידוע לך שהמחשבה כמוה כחיים, כספינה המיטלטלת בים. אם לא תביאנה אל חוף מבטחים – סופה שתיטרף… אפילו הרהור קל העולה על רוחך ־ גזרה היא לסיימו כהלכה. לפיכך, אדוני המלומד, אזור כגבר חלציך וגרור אותו. גרור את ההרהור…

ובכן, אין זה מקובל במדע שבר־סמכא בפיסיקה יכניס ראשו במחלוקת בין גדולי הביאולוגיה. ברם, כל עוד רשאי גם הפיסיקאי לחשוב, אין כל מניעה שאף מרצה לפיסיקה ישב בחדרו וככל הדיוט אחר בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא יחווה בצנעה דעה שאינה מחייבת אפילו אותו. לפיכך, מסיק בנימין הפיסיקאי את מסקנותיו מן ההנחות של מיצ’ורין הביאולוג לאמור: מאחר שהפרוטופלאסמה שרירה וקיימת בכל תא ותא מרקמותיו של הצומח והחי, הרי שטעימה מבשרו של פלוני עשויה להקנות לטועם את תכונותיו של הנטעם. מכאן, שגם בשטח זה כבהרבה שטחים אחרים חוזר המדע המדויק אל המאגיה, האדם הנאור אל האדם הפרימיטיבי והעולם אל התוהו ובוהו. על־כל־פנים, במידה שהעולם הוא פרי הכרתי, כפי שמורה הפילוסופיה האידיאליסטית, הריהו כבר חזר… חזר אל התוהו ואל הבוהו… משום שהכרה זו, שהעולם הוא פריה כביכול, דלוחה היא ומטושטשת ואין בה אלא עירפולים.

ראשי סחרחר. קמח השיש הכביד על קיבתי. עשן ההתפוצצות עדיין לא התנדף והדמיע את העיניים. עלי לצאת לשעה קלה ולשאוף אוויר צח. טיול קצר דרוש לי. התרעננות.

יצאתי. לילה ירושלמי צונן קידם את פני. האוויר היה שקוף וצלול. הכוכבים נצנצו. אורות שקטים הבהיקו בעליות ובמורדות. אני טיילתי.

עברתי על פני זוג. היא נצמדה אליו ביתר שאת תוך נסיון להסתתר ממבטי. הערתי הערה אפוטרופסית:

– אין דבר. גם אני הייתי צעיר.

רווח לי. הטיול השפיע לטובה. הערפל התבהר קמעה. איברי קלו.

רחובותיה של ירושלים שוממים בשעות הלילה. הכביש הארוך הטעני במדוחי בדידותו הכחולה. הבתים דללו והלכו משני הצדדים. צללים ארוכים נתמשכו, נתקצרו בהדרגה, נתכווצו, נתרסקו, נתגמדו ונעלמו כליל. הזמן נמשך. האופק חוור במזרח. דומני שעברתי את גבולותיה של ירושלים העברית.

קנה רובה כונן מול חזי.

– עמוד!

עמדתי.

דמות אדם צמחה לפני.

–!

הרמתי את ידי. לגיונר ערבי איים עלי ברובהו. חייכתי לו. תפסתי את קנה הרובה והיטיתיו הצדה. עם שעשיתי זאת הופתעתי בעצמי מכוחי הפיסי ומעוז רוחי. אמרתי ללגיונר:

– אל תירה, חביבי. אל תירא ואל תחת. אינני חבלן. אין לי כל כוונות פוליטיות או צבאיות, לא הסתננות, לא ריגול ולא הסגת גבול. אם יש חשש לאירידנטה, הרי אין זו אירידנטה שבשטח. זוהי לכל היותר אירידנטה שבזמן. ואם כי מבחינה מסוימת עלולה זו להיות מסוכנת יותר מחבלה או פיצוץ, הרי אין זה מתפקידך ואין זה בכוחך למנוע אותה. מובטחני שכל הענין הוא מחוץ לכושר השגתך, מאחר שנושא שיחתנו הוא הוד נצחיותו הזמן בכבודו ובעצמו, וכל שביתת נשק שבעולם תקצר ידה להציב לו גבולות ולתחום תחומים לרציפותו. לפיכך, ידידי, מייעץ אני לך שתשכיח מלבך כל מחשבה על שימוש בכוח ותימנע מכל מעשה אלימות, ולא, אנטוש גם אני את דרך השיכנוע ואפנה אל עצמתי הגופנית, אשר לתמהוני הרב מחלחלת בי, גוברת והולכת מרגע לרגע ומשניה לשניה. כל תנועה בלתי זהירה, שתעורר חשד קל שבקלים, עלולה להמיט שואה עליך ועל רובך, אשר כהרף עין יישבר לרסיסים.

בין שהאיום פעל את פעולתו ובין ששוכנע הערבי בהגיון שבדברי, לא הוכרחתי להזדקק לאמצעים נמרצים. הלגיונר מסר לי את הרובה והזמינני להיכנס אל האוהל שהיה נטוי בקרבת מקום. נעניתי לו. באוהל מצאתי כחצי תריסר ערבים. הללו קבלוני בסבר פנים יפות וכיבדוני בקפה טורקי ריחני ובנרגילה ריחנית לא פחות.

לאחר שיצאתי מן האוהל נמצאתי בדרך לבית לחם. השמש להטה כבר בכל עוז יקודה. כרי מרעה שפכו ירוקת מימיני ומשמאלי. הצאן פשט לכל העברים. אף הרובה שבידי נדמה לי משום־מה כמקל רועים. סרתי מן הכביש והלכתי בשדה. אימצתי את ראייתי כדי לראות את צריחי כנסיותיה של בית לחם. הצריחים לא נראו. בתים קטנים ורעועים הצטופפו על ההר. כפי הנראה סטיתי מן הדרך. אני צועד לקראת כפר.

זקן הולך לקראתי. אני שואל אותו אם זוהי הדרך לבית לחם. הזקן אינו משיב לי. ידו אוחזת פך שמן. הוא תוחב כף ידו אל תוך הפך, טובלה בשמן ומנסה למשוח את ראשי.

אני נרתע לאחור. אני אומר לו:

– סלח לי, אדוני, אינני נוהג להשתמש בשמן־שערות. מעולם לא סבלתי תמרוקים מאיזה מין שהוא.

הזקן אינו נכנע. הוא הופך את פך השמן על שערותי, מניח את כף ידו על ראשי ומדקלם חגיגית:

– משיח תהיה בקרב אחיך, ורוח אדני עמך מן היום הזה ומעלה.

השמן נוזל על לחיי. אני מחפש בכיס ממחטה כדי לנגב את פני, אבל אפילו את הכיס איני מוצא. לשוא מחליקה כף ידי על חלקת הלבוש המשונה העוטף את ירכי.

הזקן ממשיך:

– מאס אדני בשאול וינחם כי המליכו על ישראל.

אני נועץ את אצבעותי בשערותי המשומנות וחש כי קרחתי נעלמה כליל. תלתלים עבותים צמחו על ראשי. אינני מאמין. אינני מסתפק במישוש, אני רוצה לראות. אני מורט שערה ומתבונן בסקרנות בתלתל אדמוני המזדקר בין אצבעי לאגודלי.

רגע עמדתי על עמדי. איברי שותקו. אולם, מחשבתי עבדה בקדחתנות. אם כן, הם צדקו, כולם צדקו. צדקו שבטי הפראים, צדקו העמים הפרימיטיביים, צדקה הציביליזאציה הניאוליתית, צדק מיצ’ורין הרוסי – כולם צדקו. גשו נא הנה, רעי, בואו והיווכחו. צאו וראו כיצד עלה בידי לאמת נסיונית את שהרגשתם בחוש של בעלי חיים. ואתה, חבר מיצ’ורין – אל נא תיעלב, לא באשמתך נקלעת לכאן. המסקנה שהסקתי מתורתך שלי היא, מסקנה פרטית, אישית. לשמע מסקנה זו הייתם בוודאיי – אתה וחבריך – לועגים לי, יורקים בפני, יורים בי, מגרדמים אותי, מגלים לסיביריה. אל נא באפכם! רק לא לסיביריה. האקלים בארץ זו בשום פנים אינו מתאים לגלגולי החדש. ועל אף עוצמתכם הגדולה אינני מייעץ לכם להתגרות בי. עתה זה ניצחתי את הענק שאיים כאן על כולנו, לפני שעה קלה פוצצתי את גלית. מה אני אומר? פוצצתי! ח–ח–ח! זוהי פליטת פה, פליטת זמן, אטאביזם הפוך על פיו, פליטת העתיד אל תוך העבר. רצוני לומר, שקלעתי בו אבנים מכף הקלע. זה עתה קלעתי. אני – דויד.

וכיון שהייתי דויד לא היתה לי ברירה אלא לנהוג לפי הכתוב בספר שמואל. תג אחרי תג, מלה אחרי מלה, שורה אחרי שורה, פרק אחרי פרק קיימתי כלשונם וככתבם את כל הפסוקים, בעצם מהלך חיי וחזיתי מבשרי את כל המתואר בהם. הייתי רועה, הייתי מנגן בכינור, הייתי שר צבא, הייתי פרטיזן, הייתי מלך, הייתי טוב, הייתי רע, הייתי אהוב, הייתי שנוא, הייתי צעיר, תוסס און עלומים, הייתי זקן ושבע חיים.

עד שקרבו ימי למות ויכסוני בבגדים ולא יחם לי.

ג

פקדתי על עבדי שיעזבוני לנפשי. הם יצאו על בהונות רגליהם. בעוד אני שוב מכוסה בבגדים, ועצמותי רוחפות מקור, והלילה ליל שרב, והאוויר בחדרי מחניק, והשמן בוער במנורה ומהבהב בשלהבת צהובה, והעבדים מתלחשים מאחורי הדלת, ורחש חרישי מאווש בנבכי נפשי מלווה הד קלוש של מריבות החצר הגועשות עתה בירכתי הארמון – חרש חרש נפתחה הדלת ומן החרך הצר שנוצר בפתח הוטל צל על הרצפה. בלאט, במורך לב, ברטט הוטל הצל ומשהוטל גדל והלך באיטיות עד שהופיעה דמות ופסעה בחדר פסיעות אחדות בצעדה רכה וגמישה. עיני פזלו בכיוון החריקה שהשמיעה הדלת בהיסגרה. הדמות עמדה זמן־מה בלי נוע ולפתע כרעה על ברכיה.

בתנועת יד רמזתי לה לקום. היא קמה. הפניתי את ראשי אליה. נערה שחומת גו, שעיניה קורנות, בוהות, תמימות־ילדותיות, עינים שהבהיקו לבילוחי שלהבת השמן, קרבה והלכה אל מיטתי. היא היתה ערומה. עורה רטט.

הכרתיה. זו היתה אבישג. אבישג השונמית. בת צחוק הופיעה על שפתי ונבלעה באפלולית החדר ובזקני הארוך.

לפחות חמישים וחמש שנה הפרידו ביני לבין הנערה. חמימות נעימה השתפכה באיברי. היא גנחה מעל למיטתי. לחשתי לה:

־ אבישג, נערתי. לבשי בגדיך והביאי הכינור.

היא גנחה יותר. כפי הנראה לא הבחינה בדברי שנאמרו בלחש. הגברתי את קולי:

– הביאי הכינור ועל נשי צווי לבוא.

היא יצאה את החדר.

משחזרה הביאה לי כינור. אחריה נכנסו המלכות. חמש במספר. רק חמש מלכות בלבד. הבחנתין לפי הילוכן, לפי גזרתן, לפי עמידתן. לפי הילוכה, לפי גזרתה, לפי עמידתה של כל אחת ואחת מהן. הן הזדקנו, אך כל אחת שמרה על עצמיותה המיוחדת מימי העלומים. מיכל הבישנית, האוהבת, הנראית כמתרפקת על מישהו אפילו כשאין איש לידה; אביגיל הצעירה לנצח, מלאת המרץ, שעליצות ודיכאון משמשים בה בערבוביה תוססת־היסטרית; אחינועם היזרעאלית, המוצקה, שכל נפשה הפשטנית מובעת בשני טורי שיני חן הנחשפות עם כל חיוך העולה על שפתיה לכל עת מצוא; בת־שבע היפהפיה שכל הרף עין בחייה אינו אלא מאבק מתמיד לכיבוש ייצרי השלטון והתאווה המשתוללים בקרבה; חגית החגיגית, המתונה, הגאה, ספוגת הוד פנימי וחשיבות חיצונית. שלל הרגשות מגוונות ועשירות הרווני חמש אלה בימי חלדי.

נטלתי את הכינור ונגעתי במיתריו. הצלילים נעתקו וניתרו בחדר. האקורד הראשון פגע באבישג. היא נרתעה והסתתרה בין המלכות. הצלילים רחפו. צרור צלילים פגע בנשים. הן התכווצו והתכופפו מתוך נסיון נואש להתגונן, נצמדו אשה אל רעותה והתלכדו לגוש אחד.

אני ניגנתי ודיברתי.

– אל־נא, רעיות נעורי, אל בהלה ואל פחד. כזאת וכזאת תעשה המוסיקה, ואין לחשוש מפניה. ואם פוגעות בכן התנודות הרי אין אלה תנודות המנגינה, כי מופשטת היא. תנודות אוויר הן אלה ואין בהן כשלעצמן ממהותה של המוסיקה ולא כלום. לא תיסוגנה, מלכות, ולא תירתענה. ואת, הצעירה במלכות, את, השחר שהפציע בחשכת זקנתי, את, אשר מגע גופי הבלה לא יכול לבתוליך, אבישג, אל תיחבאי ואל תסתתרי. כי האוויר הפוגע בך אינו אלא מימצע, שליח מצווה. אל תיראי מתנודותיו. הוא איננו המוסיקה, הוא שמשה בלבד. המנגינה עצמה טהורה היא, זכה, שמימית, אל־חמרית, אידיאלית, כולה אידיאה, צורה, צורת הצורות, מהות המהויות, נשמת הנשמות. ואל האוויר פונה היא רק על מנת לזעזע אתכן, להרתיעכן, להרטיטכן, להלום בכן, להשגיבכן… התלכדנה, נשים, היצמדנה, מלכות, השתלבנה שלב היטב – זקוקה הנעימה לאוויר כגל הזקוק למי הים כדי לחבוט באון בחופי היבשות. אוויר! אוויר! אוויר לנשימה. קרעו הקירות והבו לי אוויר. כי מחנק שולט פה ואוויר אין.

שלהבת השמן כבתה. עייפתי. זמן־מה שלטה בחדר דומיה מוחלטת. אספתי את שארית כוחותי וישבתי על המיטה. אף אחת מן המלכות לא ניגשה לעזור לי. נצנוץ של תמיהה חלף במוחי היגע. שוב רפרפתי על פני מיתרי הכינור והמשכתי:

– ואף אם מחנק שולט פה ואוויר אין, לא תמות המנגינה ולא יובס הצליל. יש לאל ידם לבחור להם מימצע אחר, מתווך אחר, שליח אחר. את האתר, למשל. שידור בגלים אלקטרומאגנטיים באמצעות האתר. מזמור לדויד, למנצח על המשדר. היכונה! כוננה מקלטים, מלכות. כי יום לאדני צבאות, וגלי האתר יוליכו את הקול.

ד

דין–דין–,דין–דין, קול ירושלים. השעה שעת האפוס. האזינו עתה להרצאתו של דויד המלך על תהליך הביניים ביהדות המיסטית בימי האצילות כפי שנתקבלה בתורת ביטוי. ליד הכינור המרצה עצמו. בבקשה, מר דויד.

הנכם מאזינים לקול ירושלים המועבר אליכם על פני גלי הזמן. אנו מבקשים את סליחת מאזינינו על הטעות שנפלה בהודעתנו הקודמת. אנו חוזרים עתה על ההודעה לאחר שהכנסנו בה את השינויים הדרושים. האזינו, איפוא, להרצאתו של דויד המלך על תהליך האצילות במיסטיקה היהודית בימי הביניים, כפי שהתבטא בתורת הקבלה. בבקשה, מר דויד.

הקבלה שתי פנים לה. מצד אחד הריהי ביטוי קונסטרוקטיבי למאמצי המחשבה היהודית לגשר על פני התהום הרובצת בין העולם לבין האלוהות. אותה האלוהות שהיא נשגבת, נאדרת, נעלה מכל השגה על־ידי העולם התחתון, החמרי, הממשי ומתוך כך נטולת אפשרות של מגע עמו; מצד שני מבע היא לכוחות ויצרים אמונתיים־פיוטיים־מסתוריים, שהיו גנוזים בנפש האומה מתחת לעומס ההלכה התלמודית והפילוסופיה השכלתנית. לפיכך גושרה התהום על־ידי מבנה ארכיטקטוני של עשר ספירות. עשר ספירות אלו מעבירות אל העולם את האצילות המוקרנת מן האין־סוף האלהי! לא כאן המקום לעמוד על השאלה באיזו מידה קיימים בפיתרון זה יסודות מיתיים ופנתיאיסטיים ובאיזו מידה מהווה מערכת הספירות, או כל ספירה וספירה לחוד, אלוהות נפרדת או חלק ממנה. נציין רק כי המבנה כולו צופן בחובו מחשבה עמוקה ורגש חם, פלאסטיות אצילה ותסיסה גועשת, הארמוניה סימטרית וחיים פעילים. לשון אחר: לפנינו אורגאניזם אידיאלי, ולא ייפלא איפוא, כי בין שאר הדימויים, הסמלים והתיאורים של אילן הספירות תופסת דמותו של האדם את המקום המרכזי. אני פוסח על שלוש הספירות העליונות, אשר לפי אותו דימוי מהוות את הראש, ועובר מיד אל גופו של אותו אדם, כלומר, אל שבע הספירות התחתונות: הזרועות, הגו, השוקיים ואבר המין. אלה הם סמלי הספירות. אולם, מלבד הסמלים קיימים גם שמות. ספירה ספירה ושמה. לכל ספירה יש כינוי אך הכינויים הללו ברובם אינם אלא ענין של דרוש או של מקרה ואין ליחס להם משמעות עמוקה מדי. ואלה דמות הספירות (שוב בלי שלוש הספירות העליונות): הזרועות – חסד ודין (או גדולה וגבורה), הגוף ־ רחמים (או תפארת). מידת הרחמים היא הפשרה בין חסד לדין והיא המקיימת את שיווי המשקל בין שתי הזרועות. השוקיים – נצח והוד, אבר המין – היסוד. כל ספירה וספירה היא בבחינת יחידה עצמאית המחוננת בתכונות משלה, הנושאת בעול משימות המיוחדות לה וחיה חיים עשירים ומגוונים – הווה אומר, עולם בפני עצמו – אף־על־פי־כן, לא זו בלבד שכולן מתלכדות לצלם יחיד ודמות אחידה, אלא ששיתוף הפעולה שביניהן מכאן והניקודים מכאן יוצרים מתח של פעילות אורגאנית.

נוסף על הסימול שבצלם האדם ובד בבד עם שורת הכינויים קיימת גם מערכת מקבילה של דימויים באמצעות אישים מן התורה. לכל ספירה נתיחדה האישיות שלה בהתאם לאופיה של אותה אישיות וטיבה של אותה הספירה. למשל: אברהם ויצחק – חסד ודין, יעקב – רחמים, משה – נצח, אהרון – הוד, יוסף – יסוד.

וודאי שמתם לב, מאזינים יקרים, שעד כה דיברתי רק על שש ספירות תחתונות, אף־על־פי שגם לאחר דילוג מדעת על שלוש ספירות עליונות, נשארות שבע ספירות ולא שש. הסיבה לכך נעוצה במהותה של הספירה האחרונה. ספירה זו, שלא כספירות הקודמות, אינה איבר מאבריו של אותו אדם עליון (והסליחה אתכם על המינוח הניצשיאני שאין לו ענין לכאן), אלא דמות נפרדת, העומדת ברשות עצמה. היא המסיימת את ההרמוניה הארכיטקטונית־אלוהית־עיונית על־ידי צרוף משמעות מיתית־פסיכו־ביאולוגית. הספירה השביעית היא הנקבה המשלימה את דמות האדם הזכר ומקבלת ממנו את שפע האצילות באמצעות היסוד. היא היא ספירת המלכות, היא השכינה, היא האם האלהית, היא הלבנה הזוהרת באור המושאל מן השמש, והעיקר – שימו לב! ־ היא מסומלת על־ידי אישיות תנ’כית אחת ושמה דויד. דויד המלך.

ייתכן כי הסימבוליקה היא מקרית, ייתכן כי פעלו כאן אסוציאציות לשוניות־חיצוניות או הקבלות היסטוריות שטחיות כגון ספירת מלכות ובית דויד. אבל את הנעשה אין להשיב. גם הצליל המשודר על גלי הזמן אין לו דרך, אלא זו שלפניו: קדימה.

אני, דויד המלך הנני – מרצוני הטוב או בעל כרחי – הלבנה הזוהרת, האור המושאל מן השמש. הנני האם האלוהית, הנני השכינה, הנני הנקבה המקבלת שפע משש ספירות שהתלכדו לדמות זכרית אחת. נשיי אני, פאסיבי… אני מחכה.

גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד… יסוד… י–ס–ו–ד! אני כולי עדנה… אני מחכה… צניעותי הנשית אינה מרשה לי לומר יותר… מיכל, אביגיל, בת־שבע, אחינועם, חגית, אבישג… אבישג… א–ב–י–ש–ג! אני כולי עדנה… אני מחכה… לכן מחכה אני, מלכות. גשנה, קרבנה… אלי, אלי… אל לכן לעמוד רתוקות אל הקרקע… עורי צפון ובואי תימן, הפיחי מלכות… גרפי אותן אלי. אלי… יבוא דודי לגנו ויאכל…

פרצה רוח גדולה והקירות נקרעו לרווחה. נפלו, שקעו, צללו, נבלעו. שפע של אור הציף את החדר. אור ירקרק־צהוב, אור ירח. אור ירח מסנוור.

לפני עמד פסל של אשה ערומה. מלאכת מחשבת. הפסל היה ערוף ראש.

הייתי יגע וסחוט. כבדות משונה נתנסכה באיברי ורתקתני אל האדמה. הרגשתי שגם אני אבן. אצבעותי קפאו והכינור נשמט מהן ונופץ. ברם, משהו הוסיף להתנגן בקרבי, בפנימיותי. כפי הנראה מעבירה האבן את גלי הזמן כשם שהברזל מעביר את זרם החשמל. הזמן זרם בתוכי.

ה

לרותי ליום חתונתה בברכות לבביות ממוטקה הג’ינג’י (רותי! אל תשכחי!) מוגש שירו של חיים חפר “זה הכל ענין של אופי”.

הנה ירח על הגג עולה מנגד…

– אל תתבלבל, בבקשה, אתה מאבן

ולעמוד מול הכיכר זה תפקידך… וכו' וכו'

היום היא אבן, היום היא פסל… וכו' וכו'

זה הכל ענין של אופי,

אל תשכח, אל תשכח,

זה הכל ענין של אופי

שקיבלנו בפלמ"ח.

---

כלבים

מאת

יצחק אורן

א

נזקקתי לטיפול רפואי. הרופא בדק אותי ולאחר נאום תוכחה קצר ציווני להקדים בשינה ולהשכים קום, להקציב שעות מספר למנוחת צהרים, להתעמל ולערוך טיול קצר מדי בוקר בבוקרו (רצוי בסמוך לזריחה), להרבות באכילת ירקות, פירות, ביצים ובשר (רצוי בשר עוף) ולמעט באכילת לחם ודיסות, לספוג מיצים ולהימנע משתיית משקאות חריפים וכיוצא באלה עצות שונות ומשונות כיד חכמת הרפואה הצולחת על הרופאים שעה שהם מאמצים את שארית כוחות בקיאותם כדי לעזור לחולה או למי שנראה להם חולה ולטהר את מצפונם על נטילת שכר.

תחילה סירבתי למלא אחרי הוראות הרופא ולעגתי לעצותיו. אולם, לאחר שהלה הצהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מנער הוא את חצנו מכל אחריות לבריאותו, נסוגותי קמעה מעמדותי והתחלתי מקיים חלק מן המצוות.

פתחתי במצוות עשה. ואם כי עדיין מאחר הייתי בלילות עשיתי מאמץ נואש: השכמתי עם שחר ויצאתי לטייל מלא טינה ותרעומת ורוטן על הרופא שלי בפרט ועל כל הרופאים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא בכלל. עם שטיילתי התנדפה הטינה והתחלפה בהתרעננות ורווחה, והתרעומת הפכה להנאה וקורת־רוח.

ירדתי אל הבקעה המובילה לשייך באדר, ומשם סטיתי הצידה והילכתי על פני הכביש החדש בואכה בית הכרם.

החמה האירה בכל תוקפה, אך היקום השהה בכוונה את שלוות הלילה, והעיר התרפקה עדיין על ההתעוררות הסואנת כאותה עלמה בסרטי קולנוע (ואולי גם בחיים) הנצמדת באחרונה אל בחיר לבה לאחר שצילצל כבר פעמון הרכבת העתידה להסיעו לחזית. דומיה מוחלטת שררה סביבי. הלכתי והתענגתי.

לפתע הופרה הדממה וקול צלילים רוטטים הגיעו לאזני. הלכתי בכיוון הקול שגבר והלך ככל שנתקרבתי. כסבור הייתי שזוהי תפילת בוקר של ערבי. תפילה מסולסלת ויללנית. שעה שדימיתי כי נמצא אני סמוך למקור הקול נשתתקו הצלילים והתפילה נדמה. עמדתי וחיכיתי עד שתשתמע שוב. ואמנם, כעבור זמן־מה ירשה מנגינה רכה וערגנית את מקום התפילה. שעה קלה זרמה הנגינה ברציפות. לאחר מכן נתהוו פרצות ברציפות זו והיא נתקטעה והלכה. מרחב ריק נפער בין קטע לקטע. אף כל קטע כשהוא לעצמו נתכווץ ונתקצר והפך ליבבה, להתיפחות ספק משל אשה, ספק משל תינוק עזוב לנפשו. שוב הרמתי פעמי והתקדמתי. ההתיפחות עברה ליללה. זירזתי את קצב הילוכי ומוחי מלא השערות על טיבה של היללה: תן? שועל? חתול? כלב?

בינתים הגעתי אל שוחה קטנה ונעצרתי, שכן היה לבי סמוך ובטוח כי שוחה זו היא היא מקור הקול. עיני הבחינו בשני כלבים. האחד רבץ בתוך השוחה על בטנו, צווארו משורבב, ראשו מונח על הקרקע ועיניו – עיניים קמות ועצובות – נעוצות בשמים. מראהו היה כזה של כלב מחונך, עדין ומפונק (הייתי אומר גזעי לוא היה לי מושג כלשהו על גזעיהם של כלבים) אזניו ארוכות, ראשו מוארך, גופו כחוש וגמיש וכולו אומר אצילות. את לובן שערו בזאו פסי שחור חלזוניים. חיצוניותו הנאה לא התישבה עם סביבתו המבחילה: השוחה היתה מלאה קיא, צואה ודם.

הטלתי מבט חשדני בכלב השני. הלה עמד מחוץ לשוחה. כלב חוצות רגיל, שאוזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דליל ומראה שערו ספק לבן, ספק חום, ספק צהוב, אך ללא ספק מלוכלך. עיניו אדומות ומשולהבות, פיו פעור ומלתעותיו חשופות. הוא הוא שיילל עד שהשגיח בי. משהשגיח בי חדל מיילל.

אותה שעה התחיל העולם מתנער ובדומיה שהשתררה שוב לא היה מן השלווה והרוגע ההרמוני שלפני כן. אדרבה, היה בה משהו מן החרדה. מכל מקום, אני הרגשתי היאך משתפכת בי עצבנות. כמעט ועמדתי לברוח אלמלא הכלב הראשון שהרגיעני. הוא קם על רגליו, במאמצים נואשים טיפס על קירות השוחה, גלש למטה ושוב טיפס עד שעלה מתוכה ופסע לקראתי בפסיעות איטיות ורפויות, עם שכל אחת מרגליו צועדת בנפרד ללא התחשבות כלשהי בשלוש חברותיה, ועל פניו ארשת סבל פיסי, השלמה (אך לא כניעה) עם הגורל והתעלות רוחנית. משקרב אלי הזדקף בעמדו על רגליו האחוריות והושיט לי את רגלו הקדמית כדרך שעושים כלבים מאומנים.

באותו מעמד נזכרתי במעשה שסח לי חבר, אשר בילה את מרבית ימיו במזרח הרחוק. חבר זה רגיל היה לנסוע בריקשה, כלומר עגלה הרתומה לבן אדם, בלי שחש מוסר כליות כלשהו ובלי שראה בכך משהו בלתי טבעי. יום אחד נזדמן לו ריקשה (השם מוסב הן על האדם והן על העגלה הרתומה לו) שתוך כדי ריצה פתח את פיו ופנה אליו באנגלית צחה:

– האם אדוני הוא יליד סין או אינו אלא אחד מנציגי ההון האמריקני והאימפריאליזם הבריטי?

חברי נזדעזע. מיד עצר את האדם־סוס, ירד מן העגלה והלך לצדו שעה ארוכה בלי ששם לב למבטיהם התמהים של העוברים ושבים, שהסתכלו בפליאה על אירופי המהלך ברחוב בחברת ריקשה ומשוחח עמו שיחה ידידותית. תוך כדי כך הגיעו למחוז חפצו של חברי ונפרדו. משנכנס חברי למשרדו ושקע בכורסתו עלה על דעתו הרעיון שכדאי להעסיק את הריקשה הנאור כפקיד במשרדו. ירד במרוצה אל הרחוב, חיפש וצעק ושאל עוברים ושבים, אולם הכל ללא הועיל. עקבותיו של הריקשה לא נודעו.

לחצתי את הרגל הכלבית המושטת ואמרתי באדיבות כנה:

– נעים מאד להכירך. שמי בנימין.

הכלב כשכש בזנבו והשיב לי:

ב

אף לי נעים מאד הדבר. מאד מאד. כל הפגישה הזאת יש בה משום הפתעה נעימה בשבילי. ומצטער אני, מר בנימין, של שאין לאל ידי לגמול לך כפעלך ולגלות לך את שמי. אין זה ענין של רצון או אי־רצון. הדבר תלוי במסיבות חיצוניות. יהא לבך סמוך ובטוח כי ברגע זה לא הייתי יכול להמציא לעצמי הנאה גדולה מזו שהיתה עשויה להיגרם לי אילו הצגתי את עצמי לפניך בשמי המלא. אך דא עקא, מר בנימין הנכבד, אין לי שם. פשוטו כמשמעו – אין לי שם. אין פירושו של דבר שאני הנני בן בלי שם במשמעותו המיוחדת של ביטוי זה. חס וחלילה. אני הוא הכלב, גיבור סיפורו של פרנץ קפקא “חקירותיו של כלב”, שהוא ראש וראשון בקובץ הסיפורים הקרוי בשם “החומה הסינית הגדולה”. רואה אתה, איפוא, שעם היותי נטול שם אינני בן־בלי־שם. אדרבה, דומני שלא יהיה בדברי משום גוזמה או התפארות שוא אם אומר שמפורסם אני למדי לפחות בחוג מצומצם של מעריצי הסופר פרנץ קפקא. הואיל ומפקפק אני אם גם אתה נמנה עם אנשי החוג הריני סבור כי לשם היכרות יתר רצוי שאחזור בקצרה על תוכנו של הסיפור, וממילא אספר את תולדות חיי ואף אציג את עצמי לפניך במלוא שיעור קומתי.

אם מצפה אתה לעלילה מרתקת מוטב שלא תתחיל להקשיב משתתחיל ותתאכזב. אין עלילה בחיי, אין הרפתקה במעשי ואין פאבולה בסיפורי. לעומת זאת, יש בהם חוויה ומחשבה והתלבטות, שכן מטבעי אינני כלב רב־פעלים, אלא עמקן ונקרן ופילוסוף, כלב העיון והמחקר, שבהם כוחי גדול.

דחיפה ראשונה לתהייה על קנקן העולם שימשה לי פגישה עם שתי תופעות שהתרחשו בבת־אחת והתלכדו לחטיבה אחת, אף שכל אחת ואחת מהן נקלטה לפי דרכה: זו בחוש הראייה וזו בחוש השמיעה. שמעתי מוסיקה ונדהמתי. הכלבים רקדו כמכושפים בכוח הנגינה. תוך כדי ריקוד עמדו על רגליהם האחוריות, הזדקפו וגילו את ערוותם. מאז חותר אני אל צפונות ההוויה. מה הכלבים הללו גילו את ערוותם אף אני מנסה לגלות את ערוות ההתרחשויות ולהסיר את הלוט מעל פני סיבותיהן ותכליתן.

הצגתי לעצמי את השאלה: מנין בא לנו מזוננו? הצגתיה לעצמי והצגתיה לחברי הכלבים, העמדתי פנים של טיפוס חברותי, חדרתי אל כל החברות ואל כל החוגים, התידדתי עם כלבים בודדים מכל הסוגים, נטפלתי אל כל המעמדות שבציבור הכלבים, התהלכתי עם נציגים שונים של המין הכלבי, אף נשאתי עיני אל הכלבים הננסים הנישאים באוויר – תשובה על שאלתי לא מצאתי. ביתר דיוק התשובה היתה – שתיקה.

ולא שתיקה שבהשתמטות ובהתחמקות שהיא העדר רצון לדיבור. השתיקה שהשתררה כל אימת שהצגתי את שאלתי היתה שתיקה כבדת משקל, חיובית, עמוקה. אף־על־פי־כן היתה זו שתיקה ותו לא.

מתוך יאוש שקעתי בנבכי עברו של הגזע הכלבי, פשפשתי בתולדות אבותינו וחיפשתי אצל הראשונים את הפתרון שלא ניתן לי על־ידי האחרונים. לאחר יגיעה רבה מצאתי משהו מעין תשובה בזו הלשון: האדמה היא הנותנת לנו את מזונותינו. לשם כך מרטיבים אנו אותה כמיטב יכולתנו הפיסיאולוגית ומגרדים אותה ברגלינו כמלוא כוחנו הפיסי.

לכאורה, יש כאן ענין של סיבה ומסובב – הרי שהפיתרון המבוקש בידי. ברם, התשובה לא זו בלבד שלא ספקתני אלא גירתה שבעתיים את יצר חקרנותי. וזאת משום הסתירות שבתשובה זו שלא נתישבו אלא בקושי. ראשית, אם אמנם בא המזון מן האדמה על שום מה נופל הוא אלינו מן השמים דוקא? ועוד: אם מעבדים אנו את האדמה על־ידי גירוד והרטבה על מנת שתצמיח מזון לנו, על שום מה אין אנו מתפללים לאדמה זו? ומה טעם תפילתנו לאספקת מזון מלמטה מופנית כלפי מעלה? הן נעלה מכל ספק הוא, שאותו פולחן המנגינה והריקוד, אשר המריצני ועוררני לילך בנתיב היסורים של חקר ההוויה, לא היה אלא טקס תפילה, והרי בשעת טקס זה הזדקפו המתפללים כלפי מעלה ונשאו את עיניהם למרום ושיטחו את תחינתם לפני השמים ולא לפני הארץ.

שוב התחילה פרשת הרדיפה הנואשת אחרי האמת, פרשה שאין לה סוף ולעולם אין שכרה בצדה. עד שיום אחד גמרתי אומר לבחון את השערת הקדמונים על־ידי ניסויים.

ערכתי את הניסוי הראשון. נטשתי את השיטה המקובלת של בני מיני מדורי דורות והחלטתי להימנע מלחטוף בשיני את האוכל הנופל אלינו בעודו באוויר. להתאפק, להבליג, לכבוש את ייצרי ולהניח לו לאוכל שיפול על האדמה, שייגע בה, אף לתת לו שהות להימצא עליה ולוא אך לשעה קלה. הניסוי לא עלה יפה. לא הצלחתי להתגבר על גרגרנותי ורעבתנותי ובלעתי את האוכל בטרם נגע נגיעה כלשהי בעפר הארץ.

ערכתי את הניסוי השני. ברחתי מן אוכל שעה שעף אלי מן האוויר. אף ניסוי זה לא הוכתר בהצלחה. אפשר שהאשמה בי, בהתרשמותי הסוביקטיבית. אפשר שהסיבה נעוצה באי־יכולתי לשלוט על עצבי, על מעשי ועל דמיוני, אפשר שהיתה כאן התלכדות אירועים חיצוניים – האוכל רדף אחרי.

ערכתי את הניסוי השלישי והמכריע, את ניסוי הצום. בחרתי לי שוחה זו שרואות עיניך ופתחתי בצום ממושך שבשעה זו עדיין לא נסתיים. תקצר ידי ולשוני להביע את כל עצמת ההרגשות והחוויות, החזיונות והמראות, המחשבות וההזיות המתרחשות בנפשו של כלב והעולפות את תחושותיו תך כדי צום ארוך וקשה. לשם כך דרוש כשרונו האדיר של יוצרי ומחוללי פרנץ קפקא. אקצר, איפוא, ואומר שהגיע רגע שבו סבור הייתי כי עברתי את הגבול החיים והגעתי למנוחת עולמים. אלא שהרגע לא ארך זמן רב. עד מהרה נוכחתי לדעת כי היתה זו התעלפות בלבד. משהתעוררתי ראיתי חבר מדובלל זה עומד ליד השוחה. נכנסתי בשיחה עמו. סיפר לי הלה כי צייד הוא העוסק בציד משום שחייב הוא לעסוק בציד. לאחר מכן פתח את פיו ופצח רינה. כיון ששמעתי מוסיקה חזרה אלי מנוחת נפשי, שכן קלטה רוחי לחן היוצא מפי יצור ספונטאני שקיומו אינו ניתן לערעור, והנעימה היתה זו של תהליך החיים האלמנטארי שלא פגעה בו יד הסתירה האכזרית שבין החופש לבין ההכרח.

ג

כל אותה שעה שכלבו של קפקא השיח לי מה שהשיח היה הכלב השני מחשה ומקרטע ברגלו. משסיים כלב זה שהיה סיני ועוקר הרים פתח הכלב השני. ובמה פתח? בסיבוב. היה מסתחרר כדרך שמסתובב סביבון של חנוכה והיה פוער את פיו ומשרבב צווארו להוט לנשוך את זנבו בשיניו. היה סובב והולך עד שנתיגע. משנתיגע התחיל צווח בקול גדול: לעז לעז לעז. לעז תרתי משמע. סיפור זה שסיפר לך הכלב לא בא אלא מעם לועז ומארצות הקיר’ה ואין בו מטעמה של ארץ הצבי וממתיקותה של לשון הקודש, ככתוב בתורתנו הקדושה: וטעמו כצפיחית בדבש. ולא עוד אלא שמתוך שהלעיז בלשונו הוציא לעז עלי. לא היו דברים מעולם. לא דיברתי עמו מטוב ועד רע ולא פצחתי רינה, כי בלבי עצבת ולא רינה ובנפשי נכאים ולא שירה, ואין דעתי נוחה מכל אותם הקולות והברקים, המנגינות והניגונים שאומות העולם קורין להם מוסיקה. לא מניה ולא מקצתיה. בלק אני. בלק מתמול שלשום מעשה ידי עגנון ש“י. כלב חוצות שאזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דליל ומראה שערו ספק לבן, ספק חום, ספק צהוב. דרכי לשוטט במאה שערים מבתי וורשה ועד מוצררה, לגשש באפי, להריח ניחוח הטשולנ”ט והקישק"ה המטוגנת בשומן וללחך שיריים מקדרותיהם של ישראל, שהם רחמנים בני רחמנים, לגרם עצמות ממזבלותיהם של חסידי אומות העולם ולהתענג על הטעמים ועל הריחות, על הכרסום ועל הגירום. ואין לי טענות ומענות לעולמו של הקדוש־ברוך־הוא וברואיו כדרך הפילוסופין הכופרים בעיקר, רחמנא ליצלן. והייתי עד היום שמח בחלקי ורואה ברכה בעמלי אלמלא מעשה שהיה.

יום אחד מהלך הייתי להנאתי ברחוב, בטני מלאה וגדושה ודעתי זחוחה עלי ואפי מרחרח והולך עד שהטלתי את עיני בבחור אחד מן החלוצין החדשים שבאו לבנות את הארץ כביכול. אותו בחור צבע היה, והיה המכחול משתלשל מידו וזיפיו רטובים ונוטפים טפין טפין של צבע לח משיב נפש. אותה שעה היה חום לוחך את בשרי והמים בירושלים מועטים. גבר עלי ייצרי ונתקרבתי לאותו בחור והושטתי גבי למכחולו כאדם הנותן גוו לקילוחי מים. באותו מעמד נשתחפה שדי וחיי קופחו. משום שאותו חלוץ, שפרק עול תורה ומצוות, נטל את מכחולו וצייר על שער גבי אות כ' ואות ל' ואות ב' ואות מ‘, אות ש’ ואות ו‘, אות ג’ ואות ע' – וכל האותיות הללו נצטרפו לשתי מלים שפירושן כלב משוגע. מכאן ואילך היו הכל רודפים אותי על צווארי ומגרשים אותי מעל פניהם. מהומה ומבוכה היתה משתררת בכל מקום שנכנסתי בין בחצר ובין ברחוב, בין בבית מדרש, בין במושב לצים ובין במושב תלמידי חכמים. והיתה נפשי יוצאת אל פת חרבה וגרוני ניחר בחרבה ובצמא מפחד בלילות. שבעתי תמרורים וספגתי בעיטות עד שכמעט פרחה נשמתי ולא ידעתי למה זה אנכי. נכמרו עלי רחמיו של השם וזימן לפני אותו רשע ומכחולו בידו. משתפכת החימה בכל איברי מחמת היסורים הרבים שהתייסרתי בעטיו של זה, והביזיון והקצף מתגעשים בעורקי ומרתיחים את דמי ועוברים על גדות נשמתי, וריח הצבע עולה באפי וכל מעי צועקים חמס כי לי הנקם והשילם. לא נתקררה דעתי עד שזינקתי אל אותו עוכר כלבי ישראל ונעצתי בו את שיני והיה זה חלקי מכל עמלי.

מיד עמדו עלי כל תושבי ירושלים להרגני. שיחק לי המזל וישראל אינם חגורי חרב ומלומדי מלחמה ועובדים הם את אלהיהם בתפילה וביראה, בתעניות הרבה ובמעשים טובים ורגליהם חלושות מרוב יגיעה בתורת אל חי שהיא חייהם ואורך ימיהם ולא עמד בהם כוח לרדוף אחרי ולהשיגני. נמלטתי אל מחוץ לירושלים עיר הקודש תיבנה ותקומם במהרה בימינו אמן עד שנזדמנתי לשוחה זו ופגעתי בטרדן זה, שאין עמו תורה ודרך ארץ ודעתו טרופה ורוח תזזית נכנסה בו, והריהו טופל עלי אשמות ומעליל עלילות בגין מנגינה ולחן ונעימה ומוסיקה וכיוצא באלה דברים שכל שומר נפשו ירחק מהם, משל כאילו הייתי כלי זמר בחתונה שנערכה כדת וכדין או שמתענג אני על כלה היוצאת מחופתה שעה שהרעב מציק לגופי ונפשי כלה במכאוביה וגרוני מיילל מעצמת יגוני.

אוי לי מבני אדם ואי לי מבני כלבים, כי חטא ישראל וידחק את הקץ ויבא רשעים לעולם הכופרים במשיח צדקנו ומתימרים להשיב את שבותנו בכוחם ועוצם ידם וה' אין עמם.

ד

כוונתו של הרופא שציווה עלי טיול בוקר היתה בלי כל ספק רצויה ביותר. ואם הטיול נתקל במכשולים בלתי צפויים, שאין לחכמת הרפואה שליטה עליהם, הרי אין זו אשמתו. על־כל־פנים מטרתו של הטיול, שנועד למנוחה ותירגול גופני, נתפוגגה כליל. בנימין הפיסיקאי היה שקוע בעבודתו, שהרי עבודתו של מלומד אינה אלא אימוץ כוח החשיבה לשם פתירת בעיות.

ישבתי על סלע וחשבתי. שני הווידוים הכלביים עשו רושם. כל אחד לפי דרכו, לפי טיבו ולפי סגנונו. הקשר שבין שניהם העסיק את מוחי במיוחד. עמדתי לחזור הביתה על מנת לעיין ולהעמיק חקר בתופעה המשונה שנתגלתה לי, להבהירה לעצמי וללבנה מכל צדדיה.

אולם, אך קמתי ממקומי ופסעתי פסיעה אחת זינק אלי בלק, נעץ את שיניו במכנסי ומשכני אל השוחה. כלבו של קפקא הסתכל בי בעינים בוהות־עצובות. לפי כל הסימנים ציפו הכלבים לתשובה ממני, לתגובה כלשהי. הם ציפו בכליון עינים למוצא פי. מאין ברירה פלטתי שיעול קטוע ‏‏– מעשה נואם מקצועי מנוסה – ופתחתי את פי:

– כלבים נכבדים – אמרתי – המ… המ… רואה אני כי מחובתי לתת לכם תשובה. אמנם, למעשה לא הוצגה לי כל שאלה. אבל רשאי אני להניח שלא בכדי נשא כל אחד מכם את דברו, ואלמלא נשאתם עיניכם למוצא פי לא היה כל טעם בהרצאה תמציתית של הדברים שהייתי יכול לקרוא ביתר תענוג אסתטי בכתביהם של קפקא ועגנון. ברם, כיון שלא הוצגה השאלה על ידכם הרי אני בא ומציג אותה, לאמור: על שום מה אתה, כלבו של קפקא, מצאת את מנוחת הנפש רק לאחר הפגישה עם בלק? זאת היא השאלה – שאלה פשוטה. והתשובה עוד פשוטה ממנה: משום שבכל חקירותיך לא נגלה לך קיומו של האדם שמזונך נזרק אליך מידו. משפגעת בבלק, שכל חייו אינם אלא מגע מתמיד יומיומי ובלתי אמצעי עם האדם (העובדה, שמגע זה ככל מגע אחר לובש לעתים צורה פתלוגית־היסטרית, אינה מעלה ואינה מורידה) חשת בו, בבלק, את המעבר מן האדמה – אותה אדמה, שרק היא בלבד היתה קיימת בשבילך עד כה – אל האדם – אותו אדם שמפניו ברח בלק כתוצאה מהתלכדות מסיבות חיצוניות גרידה. זו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא. אולם, כדי שתורה זו תקבל את ביטויה המושלם עלי להלבישה בלבוש של נוסחה מתימטית כיאות לאיש המדע המדויק, הכופר בכל אמת שאינה ניתנת להבעה בנוסחה. הנוסחה תפתור, דרך אגב, גם את שאלת המוסיקה, אשר צליליה השפיעו השפעה כה מבורכת עליך ואשר בלק כופר בה או לפחות מכחיש את שייכותה אליו. אתם רואים, איפוא, לפניכם שתי הנחות: האחת היא, כי נוסחה מתימטית עשויה לפתור את שאלת המוסיקה והשניה… השניה אינה הנחה כי אם עובדה: המשמיע את המוסיקה אינו שומע אותה. שתי עובדות־הנחות אלה זיקת גומלין קיימת ביניהן. כי המוסיקה והמתימטיקה, כלפי הנכבדים, היינו הך הן: זו ביטוי עילאי מושלם לרגש וזו ביטוי עילאי מושלם לשכל. ההבדל הוא רק בזה שחושבים ביודעין ומלחינים בלא יודעין. משום כך כלבו של קפקא יודע שהוא חושב ואילו כלבו של עגנון אינו יודע שהוא שר.

– ובכן, נוסחה. אך לפני שארשום לפניכם את הנוסחה – ואני עומד לרשמה כאן, על גבי העפר באותיות קידוש לבנה – עלי לציין קו מענין, או ביתר דיוק העדר קו מענין וחשוב בשני סיפוריכם. אף אחד מכם לא ציין את מינו. לא ידוע לי, איפוא, מי מכם הזכר ומי הנקבה. אולם, נוסחה מתימטית אינה סתם סימול מושגים וצירופם המיכני. נוסחה הריהי שילוב אמיץ, התלכדות איתנה, כמעט סופראורגאנית של נתונים. וכיון שבנתוני נוסחתי מצויות יחידות חיות, אין צירוף מתימטי אמיתי המורכב מיחידות אלה יכול להתעלם מן הגורם המיני. על אחת כמה וכמה כשהמדובר הוא ביחידות מפותחות, בבעלי חיים מסוג היונקים שהתלכדותם בזמן אפשרית אך ורק באמצעות יחסי מין. ואין ביניהם התמזגות אלא אם כן יש בה מן ההזדווגות. אי לזאת ובעזרת אי־אלו סימנים חיצוניים הריני קובע בזה אחת ולתמיד: הכלב הנקרן העיוני משל קפקא – הוא הזכר: אתה בלק, סליחה, את, בלק, הנך הנקבה.

שאפתי רוח. הבטתי על סביבותי וחיפשתי מכשיר שאוכל להשתמש בו לשם שרטוט על פני האדמה. מתוך ערמת עפר שבראש השוחה הזדקרה ידית של טוריה ישנה. תפסתיה באצבעותי ומשכתיה. נתגלה גם הברזל. נראה כי היתה זו הטוריה שבה נחפרה השוחה. הכלבים הסתכלו בה בענין.

– ובכן הנוסחה נכתבת כך:

אדמה וכלב = כלבה ואדם

– כפי שאתם רואים מסומנת ההתמזגות באות השוויון. משנמצאים אנו בתחום המתימטיקה שוב אין לנו ברירה אלא לנהוג לפי כלליה של תורה זו ולהשתעבד לחוקיה. אנו נאלצים, איפוא, לצמצם את הנוסחה בדרך שאנו נוהגים לצמצם כל נוסחה אחרת. אלף, דלת, מ’ם, שבמלה אדמה, אשר בצד הימני של הנוסחה, מתבטלות ע"י א' ד' מ' המהוות את המלה “אדם” בצדה השמאלי. מתוך כך מתקבלת התמונה כדלקמן:

ה וכלב = כלבה ו

אנו מצמצמים והולכים. הה’א הנפרדת מתבטלת על־ידי הה’א שב“כלבה” והו’ו הנפרדת על־ידי הו’ו שב“וכלב” אנו מקבלים זהות:

כלב = כלב

– דוקו! אין אנו עוסקים בתורת ההגיון. שרויים אנו עדיין בממלכת המתימטיקה וזו אינה יודעת רחם. היא מוסיפה ומצמצמת. כלב אחד מבטל את משנהו. הצורה המושלמת בה מתבטאת התוצאה הסופית היא:

0 = 0

־ לשון אחרת: אפס אחד גדול. אולם, אל יהא דבר האפס קל בעיניכם. הוא אינו נטול משמעות כלל וכלל, ואין לזלזל בו. דעו לכם, כי המצאת האפס היא אחד מהשגיה הגדולים ביותר של הרוח האנושית. עמוק אפס זה מני ים וחובק הוא זרועות עולם. הוא הוא האפס הגדול, שכל ההוויה גלומה בו בכוח וחדורה בו בפועל. הוא הוא שנתגלה ובוטא באותה סימפונית צלילים, אשר אתה, הכלב הקפקאי, הגדרת אותו (בצדק!) כמוסיקה ואתה, בלק, סליחה, את, בלק, לא הרגשת בקיומו (בצדק!) אם כי את היא שיצרת אותו על־ידי המגע עם האדם וסללת את הנתיב האפסי־מוסיקאלי מן האדמה אל האדם.

– ואף־על־פי־כן האפס הוא אפס. ויהא אפילו תוכו רצוף מוסיקה וכבודו מלא עולם – האפס אינו אלא אפס. אפס זה אין מוצא מתוכו ואין דרך להתחמק ממנו אלא על־ידי ויתור על אות השויון, כלומר כל ההתמזגות. הסכמנו כבר כי אין התמזגות של שני יחידים מסוג היונקים אלא הזדווגות מינית. עלינו לוותר, איפוא, על המין ולהציג את הכלב כתוצאה על־מינית או לפחות בלתי מינית, כלומר גברות ונשות כאחד. לאחר שני הוויתורים הללו תיראה הנוסחה כך:

אדמה – כלב – אדם

– התבוננו היטב בשורה זו ותיוכחו על הנקלה, כי עם שוויתרנו על צורתה המקורית של הנוסחה יצאנו בלי משים מתחום המתימטיקה. ללא אות שויון אין נוסחה. והשורה המשורטטת כאן לעינינו אינה נוסחה אלא סכימה בלבד. אדמה–כלב–אדם. סכימה בלתי מתימטית לא תביאנו לעולם לידי פתרון, לידי ביסוס מדעי או אפילו הסבר כלשהו של החווייה המוסיקאלית הקוסמית. לעומת זאת, מסמנת היא ביתר בהירות את מהלך אותם הדברים בטבע, שאין להכניסם למיטת סדום של נוסחה מתימטית. בין אדם והאדמה עומד הכלב. במקרה דנן מייצג הכלב את כל העולם הצומח והחי (מחוץ לאדם) שתחילתו ומוצאו מן האדמה ואף קיומו תלוי בה (הצמח ניזון מן האדמה, החי מן הצמחים, הכלב מן החי). נמצא כי הוא הסמל המרוכז והתמציתי של כל המיוצר על־ידי האדמה על מנת לשמש בסופו של דבר את האדם. הכלב מהווה, איפוא, בתוקף סמכותו כנציג העולם האורגאני, מתנת האדמה לאדם. הצינור מן האדמה אל האדם עובר דרך הכלב. מכאן: אדמה–כלב–אדם.

– כלבים נכבדים! כאן נאלץ אני לקרוא את הסכימה משמאל לימין ולהפוך את הקערה על פיה. עלי לשנות את הסדר ולומר: אדם–כלב–אדמה. סדר חדש זה חל עליכם. שכן אתם הנכם כלבים מיוחדים במינכם ונבדלים אתם, רבותי, משאר הכלבים בעיקר במוצאכם: אינכם יצורי האדמה, אלא להיפך, ייצירי האדם אתם, כל אחד מכם הנו פרי רוחו ודמיונו של סופר, ושניכם יחד ברואי הגאון האנושי ומעשי תבונתו וכשרונו. וכפי שידוע לכולנו מגישה האדמה את פעלה מנחה לאדם. כיון שכך אסור לו לאדם להיות כפוי טובה, והגינות אלמנטרית דורשת שישלם לה מידה כנגד מידה. חייב, איפוא, האנוש להעמיד את ייצוריו לרשות האדמה כשם שהאדמה מעמידה לרשותו את יבולה ויצוריה. זאת היא, כלבי היקרים, המסקנה ומוסר ההשכל מכל מחקרי, ובהתאם למסקנה זו עומד אני לנהוג בכם אפילו אצטרך לשם כך לדכא בקרבי כל מיני רגשות יפים ואנושיים כגון: חמלה, רחמים, השתתפות בצער וכיוצא באלה. אנו, אנשי המדע, דוגלים בראש וראשונה בעקרון העקביות. מתוך כך סבור אני כי מוטב שאהיה אכזר משאהיה צבוע ומוג לב. אחדל, איפוא, מלדבר ברמזים ואכריז בגלוי על כוונותי. לפיכך הריני מודיעכם בזה בלשון ברורה ובדעה צלולה כי אני עומד לשים קץ לחייכם. להמיתכם, להרגכם, לרצחכם — כאן, במקום הזה ובזה הרגע. לאחר שתירצחו תיקברו באדמה, ושוחה זו תהיה לכם לקבר. היכונו.

ביצוע זממי לא היה כרוך בכל קושי. אפשר שהכלבים לא קלטו את מלוא משמעותם של איומי, אפשר שקלטו והשלימו עם הגורל, ואולי נדהמו מן המפנה הפתאומי והמכריע שחל בדברי — על־כל־פנים אף אחד מהם לא זז ממקומו. תשושים היו שניהם וחלשים עד מאד. בעיטה אחת ברגל, מכה אחת בטוריה – וקץ הושם לחייהם. גררתים אל השוחה ובטוריה גרפתי את העפר כדי לכסות בו את נבלותיהם.

השמש להטה. הואיל ולא הייתי רגיל במאמץ גופני התחלתי מזיע ונושם בכבדות. מה גדולה היתה הנאתו של הרופא אילו ראני עובד בטוריה? לאחר שכיסיתי את הפגרים בשכבת עפר דקה נשענתי על ידית הטוריה ועמדתי להינפש.

לנגד עיני הקיצה לחיים עיר שטופת שמש. אנשים צעדו מן הרחובות אל ההרים. מימיני עברה על פני הכביש שיירת משאיות ומשום מה נשתפכו באוויר צלילי מארש האבל לשופן. תחילה ייחסתי את הצלילים למכונית ותמהתי על המותרות שהונהגו בארץ עד כדי ציוד משאיות במקלטי ראדיו, אולם משנתרחקה השיירה והצלילים נשתהו ואפילו גברו ידעתי כי עלי לחפש את מקורם בכיוון אחר. בינתים נתקרבה והלכה קבוצת האנשים שצעדה מן העיר. אפשר להבחין פרצופים בודדים, כפי הנראה היו אלה מן הישוב הישן, מכל מקום רובם נראו כחרדים. מהם אפילו בעלי פיאות וזקנים. הם ניגשו אל השוחה. מספרם היה גדול מכפי ששיערתי בתחילה. קהל גדול אך חד־גווני. אלה שעמדו במרחק מן השוחה חבשו ממחטות לראשיהם. כסבור הייתי שעשו זאת לשם מחסה מיקודה של חמה, אלא שמיד עמדתי על טעותי. מארש האבל נדם. אחד החרדים פתח בזמר עצוב ומסולסל:

“על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי, על כרחך א…”

הבינותי: הם עורכים הלוויה לכלבים, הלוויה כדת וכדין.

“דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – מאין באת?”

הזמר המסולסל ניסר באוויר. הקהל בכה. הקברנים גחנו מעל לשוחה ושלו מתוכה את הגופות. עגלה שחורה, רתומה לזוג סוסים מכוסים שחורים נעה לאיטה לקראת השוחה. לאורך העגלה היו מונחים שני ארונות מתים. הגופות הושמו אל תוך הארונות. העגלה נעתקה ממקומה. הסוסים פסעו בצעדה איטית וחגיגית. רגליהם העדינות, הגמישות המחוטבות להפליא צעדו ברוך ובהוד על אדמת הטרשים. הקהל נע בהדרת כבוד. מקהלת נערים ונערות החזיקה נרות בידיהם ושרה שיר כנסייתי מימי הבינים. שיר חגיגי, עסיסי, דחוס ועמוק. למרות הקסמים שהילך עלי השיר חשתי שינויים סביבי. לא חשתי בהתהוות השינויים, אלא בשינויים עצמם לאחר שכבר נתהוו. שונה הכל: הצורה, ההתנהגות, התלבושת, הקצב. הזקנים והפיאות נעלמו כליל. פנים מגולחות למשעי, חלקות, קפדניות עד כדי גוון־לוואי של קווי עריצות הזדקרו מתוך גלימות שחורות ארוכות. כמרים ונזירים. בהיסוס מה אני קובע שההלוויה הפכה לנוצרית. עד שאני מהרהר על גלגול משונה זה היינו בשער יפו. הקאנון הקאתולי הושתק בצריחות גרוניות והשחור הפולחני התרסס על־ידי ססגוניות מנומרת שהגיחה מכל העברים ופרצה בו פרצים. מכל צד עטו ערבים. תרבושים אדומים, כפיות לבנות, עביות אפורות, רבידים, עגילים, נזמים, חגורות שפגיונות צמודים אליהן. עלי לברוח ויהי מה. להתחמק, להסתתר. אולם אני עומד תקוע במקומי, כיון שהתרבושים האדומים והכפיות הלבנות והאבעיות האפורות, הרבידים והעגילים, הנזמים והחגורות לא עטפו גופים ולא הוצמדו אל בני אדם. תכשיטים ללא נושאים, לבוש ללא אנשים. ואם כי היו באותו מעמד בני אדם, ואפילו המון עם רב, הרי היו בני אדם אלה ערומים כביום היולדם, ללא כל לבוש. גבוהים, חסונים, גמישים, יפים, שחומים כארד.

התבוננתי בהם בענין רב. סקרתי את כולם יחד והסתכלתי בכל אחד מהם לחוד. לא יכולתי לגרוע עין מהם. הרגשת עונג אסתטי והנאה אמנותית מילאו את כל ישותי. תקפני רצון לכרוע ברך לפניהם, להשתחוות להם ולהתפלל. ולא היה ברצון זה כדי להתמיה. שכן היו אלה אלים ומן הדין שיתעורר באדם חשק לעבוד לאלים. פנתיאון בין־דתי:מאוסיריס עד דגון, מכמוש עד אפולו, מבעל עד זבס, מאל עד יופיטר, מרשף עד וולקאנוס, מתמוז עד הורוס, מעשתורת עד וינוס. כולם היו כאן. כולם נכחו וכולם, כולם יד אחד זנקו אל הארונות והסתערו על הכלבים. הם משו את הכלבים מן הארונות ו… אני עצמתי את עיני. לא עצרתי כוח לראות את האלים, שזה עתה מילאו את נפשי ברגשי יראת כבוד והערצה, עושים מעשי זוועה, שפלות ותועבה… לאור היום, תחת השמש.

שעה ארוכה היו עיני עצומות. וכשנפקחו הוכיתי בסנוורים. עבר פרק זמן ניכר עד שעיני הסתגלו אל קרני השמש שהוחזרו אלי מכל העברים. בכל אשר פניתי היתה מראה מלוטשת חוסמת את דרכי. מראות, מראות, מראות עד לאין תכלה. כל אל, כל אלה, כל אלון, כל אליל וכל אלוה החזיק בידו מראה וכיוונה אלי. ובכל מראה נשתקפה בבואת פני. לא ראיתי דבר פרט לפרצופי שלי. ברבבות עיניים השקפתי על עצמי, תהיתי על עצמי, התפתלתי, השתרבטתי — לא היה לי מנוס מעצמי. התכופפתי. הלטתי את פני בידי ובזניקה מהירה פרצתי פרץ בחומת האלים. הטחתי את ראשי בברכיהם, התחלזנתי בין שוקיהם, נתחככתי בכפות רגליהם, בזחילה עברתי כברת דרך ורק לאחר שנוכחתי שאין האלים רודפים אחרי נזדקפתי ובריצה מרתונית הגעתי העירה.

תוך כדי ריצה והתנשמות נתבזק במוחי הרהור על הרופא שציווני לטייל. ודאי לי שלא היה גבול לאשרו אילו ידע שעלה בידו להביאני לידי ריצה כה מהירה.

ה

העיר זהרה בשמש. החנויות הבליטו בגנדרנות את חלונות הראווה. בני אדם התרוצצו טרודים ומודאגים ואף־על־פי־כן איש מהם לא חשך ממני חיוך מאיר עינים. רבים ברכוני לשלום. רבים מאד. רבים מן הרגיל. באהבה ובשמחה החזרתי שלום לכולם. מעולם לא שיערתי כי עיר, רחובות, חנויות וסתם בני אדם עשויים לגרום לי הנאה כה גדולה. נכנסתי לבית קפה. הזמנתי כוס קפה ועוגה. המלצרית היתה יפה יותר מכל מלצרית שראיתי בימי חיי. לי גילתה חיבה מיוחדת. היא הגישה לי את הקפה. זה שנים לא היה בפי קפה כה טעים וריחני.

ליד השולחן הסמוך ישבה אשה שעל שערותיה הבהירות פזורים היו כתמי שיבה ראשונים והיא לבושה שמלה ירוקה. את פניה לא יכולתי לראות. ראשה היה מורד. זוג מסרגות נע בין אצבעותיה במהירות מופלאה. עקבתי בעונג אחרי התרקמותן של שורות הצמר האדום. פקעת אדומה נפלה מעל ברכיה, התגלגלה על הרצפה ונעצרה ליד נעלי. האשה לא הרגישה בכל הנעשה. ואילו אני הרגשתי היטב, כי חוט שני קישר בין רגלי לבין שולחנה. גחנתי והרימותי את הפקעת. גלגלתיה על השולחן. החוט נמתח. כמעט נקרע. קמתי וניגשתי אל שולחנה. הושטתי לה על כף ידי את הכדור האדום. היתה שקועה בסריגתה ולא שמה לב למתרחש סביבה.

אמרתי לה:

– גברתי, הרשיני לנשקך.

זולתנו לא היה איש בבית הקפה. אף־על־פי־כן הוספתי:

– נשיקה ידידותית, אבהית.

זיקפה זוג עיני תכלת ובלי שהרימה את ראשה מן הסריגה זיכתני בבת־צחוק סלחנית. היא לא ענתה לי. שלחה ידה ונטלה ממני את הפקעת. אותה שעה הבחינו עיני כי על ברכיה של האשה מוטל כלבלב לבן ומתולתל. היה נדמה לי כי עיניו צוחקות לי.

– צדקת – אמרתי לו ופניתי ללכת. לפני שיצאתי מבית הקפה היה סיפק בידי לחטוף עוד מבט על האשה. בת הצחוק סרה מעיניה שהיו שוב נעוצות בסריגתה. שוב נעו אצבעותיה בזריזות, בריכוז ובקפידה. האריג האדום הלך וגדל לנגד עיני.

---

בדיון לא מדעי

מאת

יצחק אורן

א

לכאורה הייתי אני המלומד הדגול והיא סתם עיתונאית, שהסכמתי לקבלה לראיון. היא הביאה עמה תיק נשים ומכונת הקלטה. את התיק הניחה בצד את מכונת ההקלטה שמה על השולחן. ומובן הדבר: לכאורה היה התיק טפל והמכונה עיקר. לאחר זמן התברר לי כי ההיפך הוא האמת: התיק היה עיקר והמכונה טפל, אלא שדבר זה נתחוור לי בשלב מאוחר מאד. לפי שעה לא ענין אותי התיק ולא כלום. ענינה אותי המכונה והעיתונאית.

המכונה הועמדה איפוא על השולחן והעיתונאית ישבה מולי. ואף שישבה מולי ולא סמוך אלי נדמה לי כי אין חוצץ ביננו אלא הזמן בלבד. כיצד חצץ הזמן ביננו? בדרך של הבלטת הניגודים. בכל אחד מאתנו נתן הזמן סימנים משלו – סימן כנגד סימן.

היו לה עיניים כחולות־קורנות ולי עיניים צהובות־דהות, לה שפתי שני עסיסיות, לי שפתי כחול מיובשות, לה לחיים דשנות־כליליות, לי לחיים מצומקות, שעורן נשתפל כלפי מטה ונצבר משני צדי הפה לכדי שתי גולות תפוחות; לה סבכי שחור מקורזל, לי סחישי שיבה; לה מצח חלק משופע, לי מצח תלול חרוש קמטים.

נטלה את חוט החשמל, נעצה תקע בשקע והפעילה את מכונת ההקלטה. שני גלגלים סובבו אפקית על ציריהם המאונכים ככידונים נוגדים. סרט צר נע מגלגל לגלגל. היא שאלה, אני עניתי, המכונה הקליטה, הסרט קלט.

שאלותיה היו שיגרתיות. הכרת פניה ענתה בה, כי תשובותי ידועות מראש. מאות פעמים נשאלתי שאלות אלה. מאות פעמים עניתי עליהן. ומשנסתיים הראיון שאלתני המראיינת הצעירה:

– רצונך לשמוע את ההקלטה?

– שקלתי בדעתי שעה קלה. הצצתי בעיניה וראיתי ברק משונה. ברק מתכת לטושה. אמרתי לה:

– כן, מוטב שאשמע.

היא לחצה על כפתור והתחייכה. זיק ערמומי ריצד במעמקי חיוכה. המכונה השמיעה את צליליה. הקול – קולי, אך הדברים אינם דברי, להג, להג משונה חסר מובן ונטול תוכן.

נתתי בה מבט תמיהה.

– סליחה – אמרה עם שהחיוך עדיין מרחף על שפתיה – סובבתי בכיוון הפוך.

– מה פירוש בכיוון הפוך?

– הפירוש הוא שאתה שומע את דבריך במהופך.

– עדיין לא ברור לי.

– ראשון אחרון ואחרון ראשון – ניסתה להסביר לי.

הטיתי אזני. לאחר שהקשבתי זמן־מה התחייכתי גם אני.

– מענין – אמרתי – מענין לשמוע את עצמי מדבר מאחור לפנים. במקום “גבירותי ורבותי”, למשל, יאתובארו אתוריבג… – ח – ח!

– אין פנים ואין אחור – פסקה הנערה – הכל גלוי בכיוונו של הסיבוב.

נעצתי בה מבט נוקב. ברק המתכת שבעיניה נמס בהילה חדשה. המכונה השמיעה את להגה. קרבתי אל העיתונאית הצעירה. הסתכלתי בפניה.

– יש פנים – פתחתי בלשון נופל על לשון – אנו שנינו, למשל, עומדים פנים אל פנים. רק הזמן חוצץ ביננו.

– לא הזמן – השיבה באותה נימה פסקנית – הכיוון.

היא פשטה זרועותיה. רגע נדמה לי כי מחווה זו מכוונת כלפי, דהיינו שזרועותיה פשוטות אלי, וכבר מוכן הייתי להשיב מחווה על מחווה, אלא שבעוד מועד עמדתי על טעותי. לא אלי פשטה הנערה זרועותיה, כי אם אל מכונת ההקלטה, ומיד חדלה המכונה להשמיע קול. מעצם פשיטת זרועותיה של זו השתתקה המכונה, ואולי כך נדמה לי רק, אולי נגעה הלזו במכונה ואני לא השגחתי בכך, שהרי באותה שעה היתה דעתי פזורה עלי בשל אותה מדקרת אכזבה, שחשתי אי־שם במעמקי נפשי עם שנתחוור לי כי לא אלי נפשטו הזרועות.

היא קפאה על עמדה בעוד זרועותיה פשוטות. כאמור נשתתקה המכונה ובחדר שררה דומיה. אני הוא שהפרתיה. אמרתי לה:

– אין לך פסל זול יותר מאדם חי. כנערה הרי את נערה נאה, סליחה, אשה צעירה ויפה. כפסל אינך אלא פגיעה בטעם הטוב. כל אימת שהחיים מחקים את האמנות הרי הם תפלים לא פחות מן האמנות המחקה את החיים.

דומה היה כי דברי השפיעו עליה. השפילה ידיה וקרבה אלי בהילוך טבעי. אף חיוכה היה עכשיו טבעי ופשוט. עדיין נשתמרה ההילה בעיניה, אלא שברק המתכת חזר ומצמץ מתוך נבכי ההילה, והיה בו משהו מן הפסליות המלאכותית, אכן, לא הצברית הנאה שזה לא כבר סיימה את תהליך ההתבגרות, לא היא עצמה כי אם ברק מתכת זה הוא שדיבר מגרונה לאמור:

– פסל פירושו קפאון. הוא מסמל את הזמן בטהרתו. אין זמן צרוף אלא בקפאון, במנוחה. כל תנועה הופכת את הזמן לכיוון. כי מה הוא הזמן, שעליו אתה מדבר, אדוני הפרופסור, שבו אתה עוסק אדוני המדען, שאותו אתה מודד, אדוני המלומד? אין לו משמעות אלא אחת ויחידה: מספר הסיבובים של כדור הארץ סביב צירו. כך וכך סיבובים כך וכך ימים ותו לא. לחצתי על כפתור לא נכון ובמו אזניך שמעת את דבריך ההולכים אחורנית, הסק את המסקנות. אדוני, מניסוי מדעי זה, כלום לא ייתכן כי אי־שם בסביבות כדור הארץ יילחץ כפתור לא נכון, ואף הוא, כלומר כדור הארץ, יסוב בכיוון הפוך? ואם יסוב כדור הארץ בכיוון הפוך הרי גם הזמן יזרום אחורה.

היא היתה עלי לטורח. נלאיתי נשוא אותה.

– הראיון הסתיים, גברתי – פסקתי בניגוד לכל כללי הנימוס.

הנערה היתה תקיפה מכפי ששיערתי.

– אתה טועה, אדוני, – השיבה בהבטחה – הראיון עוד לא התחיל, כפתור הארץ עדיין לא נלחץ.

– ומי ילחץ עליו? שמא את? – לעגתי לה.

– הכפתור אינו אלא סמל. אין הכרח בכפתור ממש. מצויות דרכים אחרות, אולי אפילו פשוטות יותר.

תוך כדי דיבור הפשילה את שרוול חולצתה וסובבה שלוש פעמים את הצמיד שבזרועה. אחר שחדלה לסובב פרצה בצחוק.

ולקולו של צחוק ילדותי תמים זה שינה כדור הארץ את כיוון סיבובו והזמן זרם אחורנית.

כיון שמה שהתרחש התרחש במהירות אסטרונומית, נבצר מעיני לקלוט המתארע סביבי. לפיכך נגזר עלי להסתפק במתחולל בקרבי, בתוך תוכי, ואף זאת במעורפל, בדרך של היאחזות בתמרורים בודדים, ציוני דרך, קני קש המזדמנים זעיר שם לטובע באוקינוס. על־כל־פנים מה שנשתמר בזכרוני אינו אלא ערב־רב של שברים, קטעים ורסיסים.

מה לא היה בהם, ברסיסי הוייתי המידרדרים אחורה במדרון הזמן?

הייתי ציוני, הייתי משכיל, בחור ישיבה, הייתי רב מימי הביניים, מלוה ברבית, אמורא, חייל בצבאו של בר־כוכבא, משורר בבית המקדש בימיו של עזרא הסופר, נושא סבל למקדשו של שלמה המלך, אחד הריקים והפוחזים בגדודו של יפתח; רך־נולד שניצל מטביעה ביאור הודות לאומץ לבה של מיילדת עבריה, שהרהיבה עוז בנפשה לעבור על פקודתו המפורשת של פרעה אשר לא ידע את יוסף. לאחר מכן הייתי אחד מבניו של בנימין. לא זכור לי אם נתקראתי מופים או חופים, אך זכורה לי אותה תחושה מציקה של הצטמקות הקיבה בימי הרעב הכבד שפקד את ארץ כנען. אלמלא דודי אחי יוסף, שהביאו שבר ממצרים, ודאי לי שהייתי גווע ברעב בימים ההם כאחד ההודים בימינו אנו.

כדור הארץ המשיך בסיבובו בכיוון הפוך. מבעד לנחשולי הזמן המפכה מימיו מן החופים אל לב האוקינוס קרן ברק המתכת ככחול עיניה של הנערה. ההילה נגוזה. אפורה היתה המתכת ואף על־פי־כן זהרה עד כדי סינוור. אותה שעה תפסתי את מלוא תהומיותו של ההבדל בין זוהר להילה. חיפיתי על עיני בכפות ידי, וכהרף עין נעצר המירוץ הפרוורטי המטורף. לו ידעתי הייתי מחפה על עיני עוד בהיותי מלווה ברבית בימי הביניים או משכיל מתקופת ההשכלה ברוסיה.

מכונת ההקלטה הכריזה ברורות:

– האזינו לשיחתה של כתבתנו שפרה נועם על פגישתה עם אברהם אבינו, אשר הועלה ארצה ברוח האוב הגרעיני, שהוקם בין בית־אל לבין העי.

ולאחר ההודעה נשמעה קולה של הנערה:

– ראש המכון האלקטרוהיסטורי הפרופסור בנימין השכיל להעלות מתהום העבר את אברהם אבינו בכוח האוב הגרעיני.

הסירותי כפות ידי מעיני ופקחתין. הנערה דיברה. תוך כדי דיבורה קירבה אצבעה אל פיה – אות אזהרה לי לבל אפריענה – והושיטה לי ראי.

מתוך הראי השקיפה עלי דמות מזוקנת, שהדרת פניה באה לה בשל איפורה, דוגמת דמותו של משה רבנו כפי שהיא מופיעה בחלקו השני של הסרט “עשרת הדברות”, מעשה ידו של ססיל דה מיל.

עמדתי לנפץ את הראי לרסיסים. פתחתי את פי כדי לפלוט צוחת אימים:

– קיטש! תיפלות! פרסומת זולה. לא אתן יד לדבר!

פי נשאר פעור אך מלים נעתקו ממנו. אף הגה אחד לא נמלט מגרוני. אדרבה, לפתע היה נדמה לי כי הראי אינו ראי אלא מעין מים זכים. והנערה אינה כתב־ראדיו מראיין כי אם הגר אמתה של אשתי.

ומסביב מידבר,

לא ניפצתי את הראי. לא צווחתי. רק על פי תנועות השפתיים שלי עצמי – תנועות שעקבתי אחריהן בראי – ידעתי כי שפתיים אלה מדובבות חרש:

– אתה אל ראי. הגם הלום ראיתי אחרי ראי.

שפתי נעו וקולי לא נשמע. נשמע קולה של הנערה ששידרה במבטא צברי מובהק שיחה פיקנטית על פגישה עם אברהם אבינו, שנזדמן אל מדינת ישראל בשנת תשכ"א.

קרני מתכת הלמו בראי, הוחזרו ממנו על פי חוקיה של תורת האור וגירו את עיני עד דמע.

ב

בראש וראשונה שומה עלי לבקש סליחה מציבור המאזינים. חוששת אני כי שיחתי זו על פגישה עם אברהם אבינו בשנת תשכ"א עלולה לאכזב. אני מודה ומתודה: שאני עצמי הריני מאוכזבת. קיויתי כי בפגישה מרעישה זו יובלט הפרדוכסלי, יובלט הניגוד שבין שלושת אלפי השנים שחלפו מאז צעד אברהם אבינו על פני האדמה הזאת לא כמוצר האוב הגרעיני כי אם כאדם חי. סבורה הייתי כי אברהם השב יתרשם מן הכור האטומי, מן המחשב האלקטרוני, מן הראדיו, מן הדחפורים המבתרים את סלעי הנגב המוכרים לו מאז, משיטות ההשקאה המודרניות. לבסוף שעשעתי את עצמי בתקוה כי לפחות יתעניין באותן הבעיות המשקיות שטבע הדברים מחייב כי תהיינה קרובות ללבו, כגון גידול צאן ובקר. מובטחני כי שום טלה מטלאיו של אברהם אבינו לא חלם על זריקות הפניצילין המקובלות בימינו בכל דיר.

עלי לציין בצער רב כי אברהם אבינו היה אדיש בהחלט לכל הדברים האלה. גדולה מזו: אפילו בעיות אינטלקטואליות כגון מדע, פילוסופיה, תורת החיים ואחרון אחרון הדת – ואין כוונתי למערכת מנהגים מסוימת, אלא לרליגיוזיות פנימית, לדת כמערכת ערכים, כגילוי עילאי של לבטי הנצח בין אדם לאלהים, בין אדם לבריאה ובין אדם לחברו, אפילו על נושאים אלה הוא – המונותיאיסט הראשון, מבקש האלהים הראשון, אביו של עם נושא אלהים ואבי אבות אבותיה של ממלכת כוהנים גוי קדוש – סירב לדבר.

הנוושא היחיד, שעליו דיבר בלי הרף – ואלמלא הכבוד שאני רוחשת לו מסיבות מובנות. הייתי אומרת, שהכביר מלים והרבה להג על נושא זה – הוא: עקדת יצחק בנו.

היה לי רושם כי פעולה זו, שאלפי דורות הרימוה על נס, רובצת על מצפונו כסיוט, ואין הוא יכול להשתחרר מסיוט זה. מכאן טעם הלואי האפולוגטי בדבריו, מכאן נימת ההתנצלות, שריוותה כל מלה, אשר הוציא מפיו.

התנצלות? בפני מי? בפני מה? כפי הנראה בפני עצמו.

שכן נתרשמתי בבירור כי היחסים בינו לבין בן זקוניו יצחק היו מתוחים. לאחר השיחה עם אברהם אבינו קראתי שוב את הפרק על פרשת העקדה בספר בראשית ונדהמתי מן האירוניה בפנייתו של אלהים אל אברהם אבינו בראש הפרק: קח־נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק. כל מלה ומלה בפסוק זה ראיתיה כאלו שרויה היא בתרכיז סמיך של לעג, לשון סגי נהור סטירית, מכאיבה, אכזרית כמעט ללא הסואה.

את יצחק. שם זה ניתן לבן הזקונים על פי הצעתה של שרה, אמנם אברהם הסכים לכך, אך בלי התלהבות. שרה צחקה משנודע לה כי הרתה ועמה יחד צחקו רבים אחרים, ואלו אברהם עצמו לא צחק, אפילו לא חייך. הפסוק: “וייפול אברהם על פניו ויצחק” סותר את עצמו בנקודה זו. מי יערוב להבעת פניו של אדם הנופל על פניו אם צוחק הוא או בוכה. מכל מקום ברור לי כי בעצם הזכרת השם “יצחק” היה מומנט של לגלוג, אולי עוד לא לגלוג גלוי אלא מוסתר, כשם שייתכן מאד שבעצם הצעתה של שרה היה כבר שמץ מנהו.

אשר אהבת… לוא היו לו לקדוש־ברוך־הוא עיני בשר ודאי לי שבאותה שעה היה נותן בן־שיחו מבט בוחן ונוקב, כמקובל להתבטא בספרות מודרנית. אברהם לא אהב את יצחק, כל ימי חייו ניסה לאהבהו, ראה חובה לעצמו לאהבו, אך לא אהבו. על הפירושים הדחוקים החל במדרשים וכלה בסברות מודרניות, תוקעות יתדותיהן בפסיכואנליזה, בדבר מיתוס הבחירה, ההעדפה ומשוא פנים כלפי הבן הצעיר מתנפצים אל סלע המציאות כמות שהיא. אברהם אהב את בכורו, את ישמעאל. הסיבה ברורה: הקוטב החיובי והשלילי נמשכים זה אל זה: מבקש אלוהים, איש־הרוח, לעולם יש בו מן הערצה הסמויה, המעורבת ברגשי נחיתות, אל פרא־האדם שידו בכל ויד כל בו. זוהי סיבה ודאית, אך יש גם סיבות אחרות שהן אולי פחות ודאיות אך לא פחות סבירות מבחינה פסיכולוגית. על אחת מהן יורמז להלן, והשניה היא – הגר. המסורת אינה מונה משום־מה את פרשת הגר בין עשרת נסיונותיו של אברהם, אף כי לדעתי היה זה הנסיון הקשה שבכולם, שכן הפעם לא אלוהים ניסה את אברהם, אלא שרה. היא רצתה לבחון את נאמנותו לה ושלחה לו את הגר אמתה. ובנסיון זה לא עמד אברהם. שרה צחקה כשהרתה את יצחק. כמה שנים לפני כן, כשנולד ישמעאל, בכתה שרה בכי מר, יחידך – כאן הלגלוג בולט לעין. שני בנים היו לאברהם, התואר יחידך לגבי אחד מהם פשוט אינו נכון, אינו אמת. לא בכדי שם המדרש בפיו של אברהם את התשובה, שיש בה קורטוב העזה – אם כי שתמטנית – לחלוק על דברי אלוהים לאמור: שניהם יחידים לאמהותיהם.

ואולם שיאה של האירוניה הטראגית היא דוקא בראשיתה של הפניה: קח נא את בנך. מופלא הדבר, אבל המלה “בנך” היא שצרמה את אזנו של אברהם. ייתכן שחששותיו לא היה להם יסוד, ייתכן שחשדיו היו פרי השלכה פסיכולוגית למחצה וגיאומטרית למחצה של צפון לא טהור. יש לשער כי ההשתלשלות המעין־הגיונית של הלך מחשבתו היתה בקירוב זאת: היא שלחה לי את הגר ואני שלחתי לה את שלושת המלאכים שניצבו עלי בחום היום. אני לא עמדתי בנסיון ובדרך זו שחררתי את קפיצי המעצורים המוסריים שבמצפונה היא. יש להניח איפוא שגם היא לא עמדה בנסיון ובנסיבות שנוצרו (למען הדיוק: שאני יצרתי) היתה זו תופעה לגיטימית בהחלט. הגר היתה מצרית. היא דמתה לנפרטיטי. שלושת המלאכים מוצאם אינו ידוע, אך הם דמו לאלי יוון. אמנם בימיו של אברהם אבינו עדיין לא באו לעולם לא נפרטיטי ולא אלי יון, אף־על־פי־כן, סבורה אני כי ההשואה לא זו בלבד שהיא מוצדקת, אלא גם קולעת, שהרי כל הדברים האמורים אברהם אבינו לא השמיעם באזני במפורש, כי אם אני היא שהסקתים משיחתו מכללא, בין השיטין.

כן, את כל האמור לעיל הסקתי בעקיפין, שכן אברהם ניסה להוכיח כי המתיחות בינו לבין בנו צמחה על רקע חברתי־אידיאולוגי. הוא טען כי בנעוריו יצא מאור־כשדים, משום שקץ בנפשו מפני הציביליזציה העירונית, שאינה לדבריו אלא שחיתות וניוון רוחני ומוסרי, על מגדליה, צריחיה ומלכיה, על מקדשיה, פסליה וכוהניה. הוא שב אל חיי הטבע והיה לרועה צאן מתוך מגמה אחת ויחידה: להתקרב אל הבריאה ובוראה. ואם ברבות הימים גילה לתמהונו כי כבד הוא מאד במקנה, בכסף ובזהב והיה לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים, הרי כל אלה באו לו בהיסח הדעת, כלאחר יד. מימיו לא נתן דעתו עליהם. מה שאין כן יצחק בנו. ההישגים החמריים היו לו למטרה בפני עצמה. שעות ארוכות היה יושב ומונה את מספר ראשי הצאן והבקר. איל אחד שנתברך בקרניים יקרות מציאות היה יצחק מטפחו ומפנקו, והכל אך ורק משום שמלכי־צדק מלך שלם מוכן היה לשלם הון תועפות תמורת הקרניים הללו.

על רקע זה כביכול פרצו מרבית הסכסוכים בין האב לבנו. יום אחד, אחרי חילופי דברים ממורמרים ביותר בין האב לבנו, נטל אברהם אבינו את האיל יקר־המציאות והטיחו במדורה בוערת. יצחק זינק אל תוך האש והצילו. ממקרה פעוט ערך זה צמחה עלילת העקדה, אף שלמעשה לא נפגע יצחק אלא במידה מועטה בלבד. שערותיו נחרכו מעט וזרועו השמאלית נכוותה במקצת. השערות צמחו מחדש והכויה נתרפאה מקץ ימים ספורים.

– למעשה – העיר אברהם והשפיל עיניו – אחד משלושת המלאכים שנזדמן משום מה דוקא באותו רגע, הוא שריפא את הכויה.

– והאיל? – שאלתי.

– האיל נשרף כליל.

– גם הקרניים?

– לא, הקרניים ניצלו.

– ונמכרו?

– כן.

– למלכי־צדק?

– כן.

ג

שריקה, זמזום, חריקה, צפירה, ושוב ישבנו זה מול זו כמקודם. עדיין עיני דמעות, אלא שעכשיו לא היו הדמעות תוצאת גירויין של קרני המתכת. היו אלה דמעות עלבון צורב.

– מה עשית? – שאלתיה ביגון קודר.

– אדוני נפגע? חבל. כפי הנראה אדוני הוא רגיש מאד – התעללה בי הנערה – להווי ידוע לך, אדוני אנין־הרגש, כי מבחינה מקצועית השידור מעשה־אמנות.

– מעשה אמנות? – רתחתי בקצף אין אונים – בליל תפל. התעללות בכל הנשגב. עקדת יצחק, זה הסיפור המזעזע בפשטותו הפרימיטיבית בטהרת המוסר הנעלה שבו, הפכת תיפלות ברמת מעשי להטים של להקת ספיריטיסטים מפוקפקת. אברהם אבינו מכרכר בפיתולי סופיזמים של מלודרמה מודרנית זולה וטובע ברפש כבושה במבשרי המדעים הפופולריים של ימינו כגון פסיכולוגיה כלכלה, מדעי החברה, טובע…

– כאופליה באגם – שיסעתני הנערה בהומור הציני שלה.

– לא, דוקא לא כאופליה באגם, ככלב בנהר, כלב, שכרכו אבן בצוארו.

הנערה נתחייכה.

– נדמה לי שהדימויים שלי, אם אין הם מוצלחים משלך, הרי הם לפחות אליגנטיים יותר. הלא תודה, אדוני המלומד.

שתקתי.

– ועוד תודה – המשיכה הנערה – כי גם אני הסתייגתי מכל הענין עוד בתחילת השיחה, אבל לך מוכנה אני לגלות את האמת. הסתיגותי היתה הסתיגות כוזבת. מס־שפתיים לטיפוסים אינטלקטואליים מסוגך. בתוך תוכי אוהדת אני דוקא את אברהם זה שהועלה באוב האלקטרוני. ולא עוד אלא שלבי סמוך ובטוח כי קהל המאזינים שבע נחת משנגלה לו אברהם המרומה, הקנאי, הערמומי, הנאבק עם יצרו. נעם לו לציבור להזדהות עם אברהם האנושי.

– אנושי?! – צווחתי בקולי קולות – ככל שאתם מגמדים את האדם, ככל שאתם מגלים את החיה שבו כן מרבים אתם להג על האנושי שבו כביכול. האנושי באברהם אבינו הוא גילוי האלוהים, ולא מישגלו עם הגר. האנושי שבדורנו – הרי הם הלוויינים והמוחות האלקטרוניים, ולא ירכיה של רקדנית ערומה. היצרים אינם אנושיים. היצרים הם שרידי החיה שבתוכנו.

הנערה נתהרהרה.

– ייתכן – סחה בכובד־ראש לאחר שתיקה קלה – אלא שאתה כמדען חייב להוכיח דבר זה בדרך של ניסוי. הפעם מוכנה אני לקבל על עצמי את עול ההוכחה ואת ביצוע הניסוי, נבדוק, למשל, מה הם יצריה של האמיבה ובאיזו מידה הם אנושיים.

– של מי? – תמהתי.

– של האמיבה, החיה הפשוטה ביותר.

לא היה סיפק בידי אפילו להביע כראוי את תמהוני, שכן העיתונאית המופלאה סובבה שוב את צמיד הקסמים הכרוך לזרועה וכהרף עין נמצאתי טבול בטיפת מים מזוהמים יחד עם אלפים או מיליונים מבני מיני, וכל כולי גרעין זערורי מוקף מקפא רירי. ואולי האסוציאציה הרירית אינה נכונה, אולי לא מקפא היה זה כי אם מקפא דמע. אם כן הדבר, אפשר שצדקו המצרים הקדמונים באמרם כי האדם נוצר מדמעותיו של אחד האלים. על־כל־פנים – ואני מוכן להישבע בפני אלוהים ואדם כי אמת נכון הדבר אשר אנכי אומר – במעומעם נשמע במעמקי הטיפה שירה של מרים ילן־שטקליס:

אינני בוכה אף פעם,

אינני תינוק בכיין.

אך למה, אמא, למה

בוכות הדמעות בעצמן?

שיא אנושי מאד. ולא בכדי מדייק אני ואומר “נשמע” ולא “שמעתי”, שהרי אני כשלעצמי לא יכולתי לשמוע. הייתי יצור חד־תאי, אמיבה. ידיעותי במדעי הטבע די בהן כדי לקבוע כי שום אמיבה בעולם לא נתברכה בחוש שמיעה.

ד

הנערה השירה את כל שיורי הגינונים של דרך־ארץ כלפי.

– די, די, זקן, אל תבכה – סחה בגסות־מה, אך בתוספת חן של כנות שעד כה נעדרה מדבריה – חדל מלהטוטים אלה – היא נטלה את מכונת ההקלטה והשליכתה מן החלון ככדור משחק – בוא, זקן, נמשוך ידינו מן העבר ונעסוק בעתיד. רק בעתיד ותו לא. בלי סיבובים בלי הקלטות, פשוט כך – ובדברה שלתה מתיקה גליון נייר מגולל, שהיה דומה למגילה מימי קדם.

– עתיד? – תמהתי והוריתי באצבעי על המגילה.

– כן, יקירי, עתיד. הדמיון אל העבר הוא חיצוני בלבד ולא בא אלא לשם אחיזת־עיניים.

בזריזות יתרה פרשה את הגליון לפני. על הגליון היו מודבקים קטעים מרובעים שנגזרו מתוך עיתונים. הקטעים נחו בסדר ובמשטר ומעל לכל קטע תאריך.

– הבאתי לך מתנה. מתנה של ממש. קטעים מתוך עיתון מחודש דצמבר שנת 2999. חודש תמים. יום יום וקטעו.

ישבה הנערה על ברכי, כרכה זרועה סביב צוארי ואת הגליון הניחה על ברכיה. כך ולא אחרת היתה יושבת נכדתי, לוא היתה לי נכדה.

אין לי נכדה.

את קטעי העיתון קראנו יחדיו.

ה

1.12.2999

ראש ממשלת הירח נפגש אתמול עם ראש ממשלת כוכב (מרקור). השיחה התנהלה באוירה ידידותית ונסבה על היחסים הבינפלאנטריים. שום הודעה רשמית לא נתפרסמה, אך לכתבנו נודע כי ראש ממשלת כוכב הבטיח עזרה מלאה למדינת הירח אם זו תסתלק מזיקתה אל כדור הארץ.

ראש ממשלת הירח הביע בזהירות רבה את ספקותיו לגבי אפשרות ביצועה של ההצעה בשלב זה של היחסים הבינפלאנטריים, אך לא סתם את הפתח למשא־ומתן בעתיד.

2.12.2999

חלב מפוסטר. מופק משביל החלב באמצעות מזל גדי. דרשו בכל סוכנויותינו. המשרד הראשי בכוכב־הלכת נוגה (וינוס). היזהרו מזיופים (מ).

3.12.2999

תחרות בינפלאנטרית לשירה זכתה בפרס ראשון הפואמה הבאה:

ז ז ז ז ז ז ז ז!

צ’וק צ’וק צ’וק

פיף פף

בום

כל המבקרים ציינו לשבח את כשרון ההבעה המובהק של המשורר, שהשכיל לבטא בפשטות נוגעת ללב רחשי־אנוש כמוסים ביותר.

4.12.2999

לכתבנו נודע כי מתנהל משא־ומתן בין המרכז הרוחני הבינפלאנטרי לבין האוצר של מערכת השמש בדבר הקצבת סכום מסוים לייצור מגידת עתידות אלקטרונית, אשר מיד עם היוולדו של כל אדם תרשום את עתידו בדייקנות של שנה אחת, דהיינו תגדיר בצורה תמציתית את מעשיו מדי שנה בשנה עד יום מותו. ייתכן שברבות הימים תגיע המכונה לדייקנות של חודש.

עצם הרעיון עורר התנגדות בכמה חוגים אינטלקטואליים. הללו סבורים כי מגידת עתידות אלקטרונית עלולה לקטול את שרידיהן האחרונים של תכונות היסוד המאפיינות את האנושות מיום היבראה, והן: הזיה, חזון ובחירה חפשית. מושגים כגון תקוה, שאיפה, הישג, הצלחה יעלמו כליל.

מצדדיה של התכנית טוענים, שכדאי להקריב את כל אלה תמורת הסיכוי כי אחת ולתמיד ייעלם המושג אכזבה העושה שמות במין האנושי.

מכל מקום, העניין כולו נתון לפי שעה בשלב דיונים טרומיים בלבד.

5.12.2999

בהוצאת “חדש ימינו כקדם” הופיע לא־מכבר סיפור־אבירים מן המאה הכ’ד, שלא ראה אור זה כשש מאות שנה. אנחנו מביאים בזה את תוכנו מאחר שסבורים אנו כי לסיפור יש ערך כפול: הן כנכס היסטורי והן כדוגמה חינוכית.

אחד האבירים טס במטוס ופגש אשה בדרכו, מיד יצא מן המטוס כדי לברכה בשלום. כיון שבידו הימנית הגביה את כובעו כנדרש על־פי כללי הנימוס האבירי נאלץ לפרוש את מצנחו ביש שמאל. דבר זה לא עלה בידו והוא נפל והתרסק.

כך כיבדו האבירים את גבירותיהם במאה הכ’ד.

6.12.2999

אתמול התקיים במארסיינה כינוס של רופאי צפורן האגודל. השתתפו למעלה משני מיליון נציגים ממוסדות רפואה שונים.

התנהל ויכוח מדעי ער רב־ענין בין המומחים לצפורן האגודל של היד הימנית לבין המומחים לצפורן האגודל של היד השמאלית. מרבית המשתתפים בכינוס נטו לדעה, כי אין לערבב את שני תחומי המדע הנבדלים זה מזה מבחינות רבות ושונות.

הוחלט איפוא על פתיחת פקולטות נפרדות בכל רחבי העולם, כדי שיובחן היטב בין התואר דוקטור לצפורן האגודל של יד שמאל DLHSJS לבין התואר דוקטור לצפורן האגודל של יד־ימין DLHSJJ

7.12.2999

אתמול נראה כוכב שביט, שנכנס בלי רשיון אל תחום החלל הבינפלאנטרי, התיאור: נרגש, מבשר רעות, ראש קטן, זנב ארוך.

הציבור מוזהר בזה שלא לעשות דין לעצמו, אלא להודיע לתחנת המשטרה באמצעות הטלקומוניפטיה.

נגד כוכב שביט יופעלו כלי הנשק החדישים ביותר, כדי לגרשו מתחום מערכת השמש.

8.12.2999

משרד הבריאות מתריע נגד השימוש המופרז בגלולות האושר. גלולות אושר במנות גדושות – טענים המומחים – עלולות לשתק את היזמה החברתית, לעמם את העירנות האינטלקטואלית ולצנן את הלהט האמנותי.

אם ימשיכו בני האדם לצרוך גלולות אושר בכמות הנוכחית יקיץ הקץ על התקדמותה של האנושות.

בחוגי הממשלה דנים על הגבלת ייצורן של הגלולות, ואם יהיה צורך, אף בהנהגת קיצוב לצרכנים.

9.12.2999

באחד המקומות הנידחים על פני כדור הארץ נתגלה שבט פראים, שהציביליזציה המודרנית לא הגיעה אליו עד היום הזה. יש להניח כי אורח חייה של חברה פרימיטיבית זו לא נשתנה זה למעלה מאלף שנים.

האנרגיה החשמלית עדיין משמשת בשבט זה מקור לתאורה ולכוח, ומכשירי הטלביזיה – לשידור חדשות ובידור. בכמה בתים נמצאו אפילו מגילות דפוס חתוכות וכרוכות, שהיו קרויות בימי קדם בשם ספרים. אולם הדבר המופלא ביותר הוא שנשי השבט מופרות במישרין על־ידי בעליהן ולא בדרך הגנטיקה הסינטטית, המאפשרת לגדל במדגרת־אדם דור בעל תכונות רצויות לחברה.

צוות החוקרים ששוגר למקום עדיין לא פירסם את מסקנותיו הסופיות, אבל כבר בשלב זה ברור כי על קביעת אופיים של הדורות הבאים חלים עוד בשבט זה חוקי התורשה של מנדל בשם שהם חלים על שעועית ואפונה.

ממשלת כדור הארץ עומדת לגדור את המקום ולהפכו למעין גן־חיות או בית נכות לאומי.

10.12.2999

בעולם מדעי־הרוח עורר סנסציה מחקרו של פרופסור מטריאלו ריאליני, אשר הוכיח כי כל תרבותה של האנושות יסודה בהתקדמות הטכניקה.

לדעתו של הפרופסור לא היה ישו הנוצרי יכול לרדת מן הצלב ולקום לתחיה אלו הוברג אל הצלב בברגים ולא הוסמר במסמרים.

מכאן שאילו היו ברגים בימי הרומאים לא היתה נולדת הדת הנוצרית וכל תולדותיה של הרוח האנושית היו שונים תכלית שנוי.

11.12.2999

אמש נמצא מר איקס באוירונו הפרטי ללא רוח חיים.

השכנים מספרים כי אתמול לפנות ערב יצא מר איקס מביתו וישב באוירונו, אך האוירון לא המריא. נראה כי מר איקס לא עמד בו הכוח להתניעו.

מר איקס היה רווק. בביתו נמצאו: מכונת מחשבה, מכונת הגות, מכונת אמנות, מכונת ספרות, מכונת ריקוד, מכונת שלטון, מכונת עבדות, מכונת חברה, מכונת בידור, מכונת בדידות, מכונת כיסוף, מכונת סיפוק – כולן ממונעות בכוח האנרגיה האטומית.

לא נמצאה אף גלולת מזון אחת.

הרופא קבע כי סיבת מותו של מר איקס היתה – רעב.

12.12.2999

בחגיגות יום הידידות בין כוכבנו לבין כוכב נוגה אירעה תקלה חמורה, במקומו של רובוט הידידות הופעל רובוט האיבה והשמיע נאום שיטנה ארסי כלפי נוגה.

השגריר של נוגה עזב את האולם, וקיים חשש לתסבוכת דיפלומטית רצינית ביותר.

יש למנוע ויהי מה את הישנותן של תקלות מעין אלה. המומחים חייבים להתקין מנגנון מיוחד שיבלום אבטומטית את פיו של הדובר בכל מקרה של משגה כה חמור בבחירת הרובוט הנוגע בדבר.

13.12.2999

הלילה אירע רצח סנסציוני על רקע רומאנטי. כידוע יכול כל אדם לקרוא את צפונות לבו של זולתו בעזרת מכשיר הקונפרונטופטיה, שבשנים האחרונות הוכנסו בו כמה וכמה שכלולים ושיפורים. מובן מאליו שדבר זו מותנה בכך שגם הזולת יפעיל את מכשירו.

בחקירה מוקדמת במשטרה טען הרוצח כי למעלה משלושה שבועות סירבה אהובתו להפעיל את מכשירה, ומתוך־כך נבצר ממנו לדעת את צפונות לבה, והוא נאלץ להסתפק במוצא שפתיה ולהאמין לה. לדבריו טענה הלזו שמכשירה מקולקל, אך למעשה היה המכשיר תקין.

המשטרה, אשר בדקה את מכשירה של הנרצחת, מאשרת כי אמנם היה המכשיר תקין.

14.12.2999

ברגע האחרון מודיעים לנו על שביתה שפרצה בבית חרושת “אמוריה” – מפעל ענק לייצור אלקסיר (משקה) אהבת הבריות, שמקומו על כוכב הלכת נפטון.

עדיין אין בידינו פרטים. מיד לאחר קבלת הידיעה הטסנו כתב מיוחד לנפטון.

“אמוריה” היא המפעל היחיד במערכת השמש המייצר את אלקסיר אהבת הבריות. שביתה במפעל זה עלולה לגרור תוצאות חמורות למין האנושי כולו.

15.12.2999

מפאת הכתמים שפשו על פני השמש נשתבשו סדרי התחבורה והתקשורת, ומתוך כך עדיין לא הגיעו ידיעות מוסמכות על מהלך השביתה ב“אמוריה”. התשדורות שנקלטו עד כה אינן מצטרפות לכדי תמונה שלמה.

אנו מנצלים שהות זו כדי לסקור את תולדותיו של המוצר המיוצר במפעלי “אמוריה” שעל כוכב הלכת נפטון.

בימי קדם, כשכל המין האנושי שכן עוד בגיטו של כוכב־לכת אחד (כדור הארץ) ניסו להזריק את אהבת הבריות בדרכים תמימות ביותר, כגון הטפת מוסר, חינוך ובעיקר שכר ועונש. ככל שהרבו ללכת בדרכים אלה כן גדל סבלו של האדם. תורות רבות, שהקיפו עמים ויבשות, דגלו להלכה באהבת הבריות ולמעשה שימשו מעיין לא־אכזב לסבל, דיכוי ויסורים של ילודי אשה. מרביתן של התורות הללו נקראו בשם דתות, כגון: אלילות, יהדות, בודהיזם, נצרות, איסלאם ובתקופה מאוחרת יותר – דימוקרטיה, פאשיזם, קומוניזם, פסיכולוגיזם וכו'.

סוף סוף הבקיע האדם את חומות כלאו הארצי ופשט על פני כל מערכת השמש. זמן־מה לאחר מכן גילו המדענים את אלקסיר אהבת הבריות והתחילו לייצרו בסיטונות מחומר מיוחד המצוי רק על כוכב הלכת נפטון לבדו.

חברת “אמוריה” רכשה זכות ייחודית לייצור זה. אין צריך להדגיש את חשיבות המפעל ואת השואה שהשביתה בו עלולה להמיט על האנושות כולה, ביחוד לאור העובדה כי אלקסיר אהבת הבריות זקוק לתנאי אחסון מיוחדים, ואפילו בתנאים אלה אינו נשמר אלא עשרים שעות בלבד.

16.12.2999

השביתה ב“אמוריה” נמשכת.

נודע כי הסכסוך בין פועלי “אמוריה” לבין הנהלתה פרץ בשל צריכת המוצר עצמו, דהיינו אלקסיר אהבת הבריות

עד כה לגמו מנהלי המפעל רק שתי מנות ליום משל משקה זה. הפועלים דרשו שכל מנהל ילגום לפחות שלוש מנות. המנהלים סירבו להיענות לדרישה זו. הם טענו כי קבלת שלוש מנות ליום עלולה להשפיע לרעה על המשמעת והיעילות במפעל, וכן על מצבה הכספי של חברת “אמוריה”. משהחריף הסכסוך פרצה השביתה.

17.12.2999

השביתה ב“אמוריה” נתנה את אותותיה בכל רחבי העולם. נתרבו הקטטת, הגירושין ואפילו מקרי הרצח. מספר התביעות המשפטיות – הן האזרחיות והן הפליליות – שהוגשו בשבוע זה גדול פי חמישה ממספרן במשך כל השנה.

בני־אדם מנסים לאגור את שאריות האלקסיר לאהבת הבריות המצויות בידיהם.

אנו רואים חובה לעצמנו להזהיר את הציבור: החומר אינו ניתן לשימור. השימוש בחומר מקולקל עלול להביא לידי דכדוך נפש ותו לא. מוטב להשתמש מיד בכל המלאי הקיים.

כל ממשלות העולם עושות למען הפסקת השביתה. מערכת השמש אינה יכולה להתקיים בלי אהבת אנוש.

מומחים מנבאים חורבן עולמי תוך חדשיים ימים אם תתמיד השביתה.

18.12.2999

ארגון כוכבי הלכת המאוחדים (אכל’ם) החליט לשגר צבא בינפלאנטרי לנפטון כדי לדכא את השביתה ב“אמוריה”.

ממשלות כל הכוכבים – ובכלל זה נפטון עצמו ואסטרואידים קטנים – שלחו יחידות מובחרות מצוידות בנשק מודרני חדיש ביותר.

הצבא המאוחד יימנע מאלימות ככל האפשר וינסה בעצמו להפעיל את מיתקני “אמוריה”. המומחים, שאין להם תחליף, יאולצו לעבוד באיום של נשק.

במקרה הגרוע ביותר לא ירתע צבא אכל''ם אפילו משפיכות דמים למען אלקסיר אהבת הבריות.

הקוסמוס כולו עוקב במתיחות דרמתית אחרי המתרחש.

19.12.2999

השביתה ב“אמוריה” הסתיימה במפתיע ללא שפיכות דמים ומתוך שימוש מינימלי ביותר באמצעי אלימות מצד צבא אכל"ם.

ביזמתו הברוכה והגאונית של הגנרל נפטונוביצ’י הקיף הצבא את קריית המפעל, ריכז בידו את כל מיכלי האלקסיר שתכולתם לא נתקלקלה ובאיומי נשק אטומי הזריק מנות גדושות של האלקסיר הן לפועלים והן למנהלים. לאחר מכן אכף על הצדדים לקיים מגע ביניהם.

שיכורי אהבת אנוש פתחו הצדדים במשא ומתן וסיימוהו תוך שעה אחת. עוד בליל אמש התחדשה העבודה במפעל.

חרב חדה הוסרה מצוארה של האנושות.

20.12.2999

ראש המחקר הזואולוגי על פני כדור הארץ הפרופיסור אנוש בר־קוף אשר לפני עשר שנים אימץ שימפנזה מן הג’ונגל וחינכו, הודיע עתה כי לאחר ניתוח, שבוצע באבריו המוטוריים והאודיטוריים של הקוף ולאחר שימוש באמצעי הרדמה ואלחוש פסיכוחשמליים, ישנם סיכויים סבירים שהקוף ילמד לדבר. לפי הערכתו הזהירה של הפרופיסור עשוי הקוף ללמוד לפחות שפה אנושית אחת לאחר שיקיץ מתרדמתו הממושכת.

21.12.2999

השערותיו של הפרופיסור בר־קוף התאמתו כבר היום. אנו מייעצים לציבור שיהיה מרותק אל מקלטי הספאטוביזיה בכל רחבי מערכת השמש. קופו של הפרופיסור בר־קוף ישא את דברו.

22.12.2999

הרצאתו של הקוף ששודרה אמש בגלי הספאטוביזיה עוררה תדהמה בכל רחבי הקוסמוס. עצם ההישג שביכולת הדיבור הועם זהרו בשל תוכן דבריו של המרצה (דהיינו הקוף), אשר הכריז קבל עם ועדה כי בידיהם של הקופים מצויה פצצת אטום, אך כיון שאין הם שולטים בשפת אנוש לא יכלו עד כה להודיע על כך לאנושות. פצצת האטום היתה לפני כאלף שנה אחת מכלי ההשמדה ההרסניים ביותר. כיום הרי זה נשק מיושן, אך יש בו עוד משום סכנה רצינית לפחות לתושבי כדור הארץ, ביחוד כל עוד פצצה זו נמצאת בידיהם של הקופים בג’ונגל.

23.12.2999

ועדת הבטחון של אכל"ם התכנסה לישיבה דחופה. הוחלט להקיף את הג’ונגל שעל פני כדור הארץ בחגורת הגנה בלתי־חדירה לכוח ההרס של פצצת האטום.

24.12.2999

פצצת האטום בג’ונגל התפוצצה. הג’ונגל נחרב. חגורת ההגנה האנטיאטומית החזיקה מעמד. יש להניח כי בני אדם לא נפגעו.

25.12.2999

היום התברר כי פצצת האטום, שהתפוצצה בג’ונגל השמידה את כל בעלי החיים שבג’ונגל פרט לסוג אחד של יצורים חיים: חידקים ונגיפים. הללו חדרו אל תוך חגורת הבטחון האטומית, הסתננו דרכה אל מחוץ לג’ונגל ופשטו על פני כל כדור הארץ בכמויות ובעצמה ללא־תקדים. קיים חשש שיפלשו גם אל כוכבי־לכת אחרים.

הציבור מוזהר בזה שלא להשתמש באתר הקוסמי לצרכי נשימה מלאכותית, שכן על פני כל האתר רוסס רעל מיוחד מחשש סכנה של חידקים ונגיפים.

השתמשו בחמצן המיוצר בבית־החרושת “קוסמוקסיד”. להשיג בכל חנויות באריזה נוחה ונאה.

26.12.2999

היום נודעה סיבת ההתפוצצות שאירעה בג’ונגל אשר על פני כדור הארץ. מתברר שאחד הקופים הצעירים הטיל את פצצת האטום בפיו, כיון שהיה סבור כי אין זה אלא אגוז. בכל כוחו ניסה לפצחה אך לסתותיו לא עמדו לו לשם כך. הואיל וכל מאמציו עלו בתוהו מסרה לאריה שעבר על פניו. שיניו החזקות של האריה יכלו לפצצה, והיא התבקעה בפיו.

27.12.2999

לשירות הבטחון הבינפלאנטארי נודע כי נעשות הכנות נמרצות לקונגרס העולמי של הרובוטים. בשלב זה הוטל איפול מוחלט על כל הפרשה, ואין ביכולתנו למסור לציבור ידיעות נוספות. מכל מקום ידוע לנו כי כל האנושות עושה מאמצים נואשים למנוע כינוסו של קונגרס זה בכל מחיר – מסיבות, שעדיין לא הגיעה השעה לגלותן.

28.12.2999

כל מאמציו של המין האנושי למנוע את קונגרס הרובוטים עלו בתוהו. הקונגרס יתקיים ולפי כל הסימנים על כוכב הלכת מאדים. מסתבר כי המלה רובוט אינה מדויקת. לפי הידיעות שבידינו יוזמנו נציגים מכל כלי העבודה שהיו אי־פעם בידי המין האנושי, החל בחרבות צורים מתקופת האבן וכלה במוח אלקטרוני משוכלל ביותר. יש להניח כי אכן יהיה זה כינוס רב־רושם.

29.12.2999

היום הושבתה העבודה בכל רחבי מערכת השמש. כל כלי הייצור וכל השירותים הכריזו על שבתון לכבוד הקונגרס. האדם עומד נדהם ואובד עצות. דיוני הקונגרס הם סודיים, ושום יצור אנושי לא הורשה להיות נוכח בישיבת.

30.12.2999

קונגרס הרובוטים פרסם הודעה רשמית. ההודעה כוללת שלוש הצעות שיועמדו להצבעה הלילה:

א. השמדת המין האנושי.

ב. הדברת המין האנושי ושעבודו המוחלט.

ג. דחיית ההחלטה הסופית עד לקונגרס הבא שיתכנס בעוד אלף שנה.

31.12.2999

המין האנושי נשם לרווחה. בקונגרס הרובוטים התקבלה ברוב דעות הצעת ההחלטה השלישית, דהיינו לדחיית ההחלטה הסופית בדבר גורלו של המין האנושי. מן הראוי לציין כי איגוד פצצות המימן הורה לחבריו להצביע בעד הצעה זו. הסתדרות חרבות הצורים החליטה להצביע בעד השמדת המין האנושי, ארגון המוחות האלקטרוניים בעד שעבודו. כל שאר הנציגים לא חלה עליהם משמעת ארגונית והם הצביעו על פי צו מצפונם.

---

הכליל

מאת

יצחק אורן

א

רוצה ילוד־אשה שיהיו דבריו נשמעים, הריהו נתלה באילן גדול. מתוך כך כמעט אין לך אדם בין גדולי־עולם שלא שאף להידמות לאדם גדול שקדם לו, וצבת בצבת עשויה. ואכן, אפשר שצודקים אותם סוציולוגים המתירים את פקעת המנהיגות בתולדות המין האנושי בדרך פרספקטיבה הפוכה בזמן ומושכים חוט של חן היסטורי מהיטלר ועד אלי מצרים העתיקה לאמור: היטלר שיוה לנגד עיניו את נפוליאון, נפוליאון את יוליוס קיסר, יוליוס קיסר את אלכסנדר מוקדון, ואלכסנדר מוקדון את פרעוני מצרים, פרעוני מצרים את אליה הקדומים. אם בהיסטוריה כך, בספרות ואמנות לא כל שכן. והדברים ידועים. אם יבוא משורר ויטען כי לא עמדה לפניו דמות מדמויותיהם של אנשי־שם בדורו או בדורות אחרים בשעה שכתב את שירו הראשון, לא אאמין לו.

כשאני לעצמי הריני מודה ומתוודה: בשעה שישבתי להעלות על הכתב את הדברים המסופרים להלן, הרהרתי בבוריס פסטרנק.

אם אבוא להעלות על הכתב את כל המבדיל ביני לבין בוריס פסטרנק יקצר המצע מהשתרע. מוטב אפוא שאפתח לא בשונה אלא בדומה, ויהיה בכך משום תרומה גם ליעילות וחסכון – שני האלים של תקופתנו.

מה פסטרנק כתב רומן וסיפח אליו קובץ שירים, אף אני כותב סיפור ומצרף אליו כליל סוניטות. בכך מתמצה הדמיון. כל השאר הוא שוני. כאמור, נבצר ממני למנות את כל נקודות השוני, אך קצתן שומה עלי לפרט:

א) גיבורו של פסטרנק הוא בשר ודם ששמו דוקטור ז’יוואגו והשירים שנספחו אל הרומן לא באו אלא להעיד כביכול על אפיו וכשרונו של מחברם, ואילו גיבור סיפורי הוא לא פלוני המהלך עלי אדמות אלא כליל הסוניטות בכבודו־ובעצמו.

ב) פסטרנק ראה צורך להסתתר מאחורי גבו של דוקטור ז’יוואגו ולייחס לו את השירים, ואילו אני אומר בפה מלא כי אני ולא אחר הוא שחיבר את כליל־הסוניטות.

ג) פסטרנק הוא סופר, מתרגם ומשורר, ואני רחוק מכל אלה כרחוק מזרח ממערב.

ב

מי לא שמע בראדיו ולא קרא בעיתון על מכונת־תרגום אלקטרונית? לא כאן המקום לעמוד על הבעיות בהרכבתה והפעלתה של מכונה זו או לתאר את לבטיהם ונפתוליהם, מסותיהם וניסוייהם של המעולים במדעני העולם, שקדמו לכל השג ובדל השג בשטח זה. הכלל שהזכרתי לעיל – צבת בצבת עשויה – אפשר שהוא חל על היסטוריה ועל ספרות ואמנות ואפשר שאינו חל עליהן, אך אין איש מערער על תקפו לגבי טכניקה ומדע. הרבה מלומדים יגעו ועמלו באותו מוח אלקטרוני מתרגם ולא קידמו את הדברים אלא כחוט־השערה. עד שבאתי אני והוספתי נופך משלי – שיכלול אחרון וסופי, שהפך נסיון מפוקפק למנגנון כליל־שלמות. מן הראוי לציין כי שיכלול זה עלה גם לי בהרבה שנות עמל ויגיעה.

השגים מעין זה הורתם ברוחו של היחיד אך לידתם לעולם בציבור או, כפי שנוהגים לומר כיום, בקבוצות: צוותי מומחים וסגני־מומחים, מנהלי־פנקסים ומנהלי־עבודה, רואי־חשבון ומחשבי־קצים, פועלים ונהגים, ואפילו עסקני־ציבור ופעילי־מפלגות, שהתקציבים במדינה מודרנית תלויים בהם. אין תימה אפוא שכל הצלחה של ממציא הופכת הצלחה של הציבור כולו, כלומר תפארת היא למדינה ולאומה שהממציא נמנה עליהן.

כך נתגלגלה הזכות לידי לפאר את מדינתי במכונת־תרגום משוכללת ראשונה עלי־אדמות ולהרים בדרך זו את קרנה בעולם. מכונת־התרגום שלי מתרגמת בעת־ובעונה־אחת לכל חמש הלשונות הרשומות של האו"ם, כלומר: לאנגלית, רוסית, צרפתית, ספרדית, וסינית. נמנו כל הנוגעים בדבר וגמרו כי בראש־וראשונה יש לתרגם יצירת־מופת מן הספרות העברית. נטלתי על עצמי משימה זו כמין התערות־רוח־מרום. אולם מיד עם הצעדים הראשונים נתקלתי בקשיים.

לאחר חישובים רבים – כדי שלא למלא דפים רבים בנוסחות מתימטיות, שאינן אומרות ולא־כלום ללבותיהם של רוב הקוראים, נמנע אני מלהביא חישובים אלה – באתי לידי מסקנה כי לשם הבטחת הצלחה מלאה למפעל התרגום דין הוא שהיצירה המיתרגמת תהיה בעלת מתכונת מסוימת, כלומר צורתה החיצונית מדודה, משקלה קבוע וצליליה חוזרים על עצמם. לשון אחר: הכרח הוא שהיצירה תהיה יצירה שירית. לא שיר מן השירים המקובלים בימינו, שאין בהם לא מתכונת ולא צורה, לא צליל ולא מיקצב, אלא שירה קצובה וחרוזה כבימים ההם. ככל שיוקפד על הקצב כן ירבו הסיכויים להצלחתו של התרגום, וככל שירבה אותו צליל עצמו לחזור ולהתחרז כן ייטב. מאין ברירה התחלתי לפשפש ולחטט במשקלי־השירה למן ההקסאמטר של הומרוס ועד ליאמבים של פושקין ולא מצאתי טוב למכונתי מכליל־סוניטות, שמבנהו כמעט מתימטי ולא עוד אלא שאת הסוניטה המסכמת, שמספרה חמישה־עשר, ניתן לקשור אל כל השאר באות השוויון, כלומר בדרך מתימטית מובהקת.

פניתי אל מומחה לספרות עברית וביקשתי ממנו כליל סוניטות. הורה לי על “לשמש” של שאול טשרניחובסקי ועל “האשה” של ש. שלום. שמחתי על שניהם כמוצא שלל, קבעתים במתרגם האלקטרוני, אך לתמהוני ולדאבון־לבי העליתי חרס בידי. המתרגם שלי סירב לתרגמם – לא מהם ולא מקצתם. היצירות לא נקלטו במכונה ולא נתפסו במוחה האלקטרוני.

גדול היה הבזיון – שהרי בינתיים יצאו לי מוניטין, פרצופי קישט עמודים ראשונים של עיתונים בארץ ובחוץ לארץ, ראיונות שקוימו אתי שודרו על גלי האתר. מסיבות נערכו ונאומים ננאמו לכבודי, והציבור הנאור בעולם כולו היה דרוך לשמוע את בשורת התרגום – אך גדולה מן הבזיון היתה האכזבה, אף־על־פי־כן לא אמרתי נואש. פרשתי מן הבריות ונסגרתי על מסגר־ובריח ואין איש עמי אלא מכונת־התרגום לבדה. יש אומרים כי ארבעים יום וארבעים לילה שרוי הייתי בדד עם מכונתי. לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, ואם אכלתי ושתיתי הרי לא ידעתי באכלי ובשתותי. בחנתי מחדש כל מה שניתן לבחון ונתברר לי כי שגיאתי היחידה היתה זילזול בכבודה של המכונה. אכן, משגה חמור, וכולנו – כל המין האנושי – שותפים לו. רואים אנו את המכונה כשם שראה דיקארט בשעתו את בעלי־החיים. סבורים אנחנו כי מכונות אינן אלא צירוף מיכני של כוחות ומתעלמים אנו כליל מנפשותיהן, מחוויותיהן, משאיפותיהן וממאוויהן. המתרגם האלקטרוני סירב לתרגם כלילי־סוניטות המוקדשים לשמש ולאשה. הוא תבע כליל שכולו קודש לו ולו לבדו.

מיד פניתי במכתב אל כל משוררי שפת־עבר לדורותיהם והזמנתי אצלם כליל־סוניטות המוקדש לרובוט, למוח אלקטרוני או לכל מכונה המונעת באנרגיה גרעינית. מכאן שלא הקפדתי על קוצו של יו"ד, לא צמצתי את הנושא למכונת־תרגום דוקא והשארתי למוזות שטח־מחיה נרחב למדי. אף־על־פי־כן גם הפעם העליתי חרס בידי. מי שכתב על רובוטים לא כתב כלילי־סוניטות ומי שכתב כלילי־סוניטות לא כתב על רובוטים.

מאין ברירה ישבתי וחיברתי כליל משלי שכולו קודש לרובוט. לא מתוך השראה חיברתיו אלא מתוך יאוש ולא להנאתם של הבריות אלא לרווחתו של המוח האלקטרוני. משל הייתי אני פטרארקה ומכונת־התרגום שלי לאורה.

מובן מאליו כי במסיבות אלו אין טעם לפצות פה על סגולותיו הפיוטיות של הכליל, לפי שענין זה הוא מחוץ לתחום שיפוטי ודיוני. דייני בכך שהכליל נקלט במכונה באהבה וברצון ובן־לילה הונחל לעולם כולו במיליוני טפסים ובחמש לשונותיו של ארגון־האומות־המאוחדות.

אני את שלי עשיתי.

ג

כל מי שהתנסה במאמצים שהוכתרו בהצלחה לאחר תקופה ארוכה של יגיעה גופנית ומתח רוחני, מובטח אני שנהירה לו אותה הרגשה של לאות ורפיון־רוח עד כדי דכאון המלווה את ההצלחה והנמסכת בכל מעקשי גופו ונפשו של בעל ההשג. דוקא בשעה שזכה להכרה ולהוקרה. בימים שהיה העולם מריע למכונת־התרגום ומוחא כף להשגיה של הרוח האנושית בכלל ושל מדינתי בפרט, בעצם הימים ההם הוכרז עלי – בעזרתם האדיבה של רופאי – כי נחליתי ואין ביכלתי לקבל אפילו אדם אחד לשיחה. אפשר שמצד האבחנה הקלינית היה בהכרזה זו משום הונאת הבריות, אולם מבחינה פסיכוסומטית ודאי היה בה מן האמת יותר מאשר מן השקר. תשוש הייתי, עייף, יגע וקצוץ. מאסתי בעיתונים ובראדיו. על גבי תקליטים האזנתי ליצירות מוסיקליות החביבות עלי מימי ילדותי, שלא היתה שהות בידי לשמען זה עידן ועידנים. עישנתי סיגריות וגידלתי זקן. לאחר שהגיע הזקן לממדים מוחשיים נסעתי לאחת המושבות ובשם בדוי התאכסנתי בפנסיון קטן וצנוע שעל שפת־הים. ספרי בלשים מילאו את מזוודתי עד מחציתה.

באחד הימים הייתי בצלה של שקמה עתיקת־ימים, שקוע בכסא־נוח ומרותק לפיתולי חקירתו של רצח מסתורי. קרני השמש מיעוטן הסתננו מבין העפאים ורובן התדפקו על גבולותיו של הצל עם שהן אופפות מכל צד אך אינן מרהיבות עוז לפרוץ לתחומיו.

לפתע חשתי בנוכחותו של אדם על ידי. סילקתי עיני מן הספר הבלשי ומראה מדהים נגלה לעיני: נערה כבת עשרים כרעה על ברכיה סמוך לכסא־הנוח ונעצה בי מבט…

ריבון־העולמים! לוא היו נקודות הדמיון ביני לבין פסטרנק מרובות על נקודות השוני, לוא נתברכתי בכשרונו התיאורי, אפשר שהייתי מנסה לתאר – ולוא אך בקווים כלליים – אותה חיה כבירת־רושם שלשוני הדלה לעולם לא תדע להביעה במלים: אדם שבע־ימים ורוגז, שפניו הקמוטים עטורים זקן שלבנוניתו מרובה על אפרוריותו, קרחתי מבהיקה בפסיפס הרווחים שבין עלי השקמה ומתוך שוליה צצות ומתנפנפות במשב־רוח קל שתי קווצות דלילות – זכר לבלורית מרדנית מימים עברו – אדם שכזה מסלק עינו מספר בלשי ונתקל בפנים מוארכים־חיורים של נערה, עלמה, אשה עולת־ימים, שראשה שמוט קמעה לצד שמאל ועורה מתוח על לסתותיה הצרות; שפתיה ורודות־כהות, העליונה צרה ודקיקה והתחתונה רחבה ומשתלשלת כלשהו למטה ושתיהן פשוקות וחושפות שני טורי שן מהוקצע, חטמה מזיגה מופלאה משל חטמיהן של נפרטיטי ומונה־ליזה, אלא שקצהו עצמאי ומקורי וזקוף כלפי מעלה כדי שיעור של טוב־טעם ולא למעלה מזה, ונחיריו מרטטות כמיתר של כלי־נגינה; שערות שחורות, קצרות, גזוזות כשערותיו של נער, מכסות את ראשה, לכאורה ללא סדר וללא משטר ולמעשה בהרמוניה עילאית שהתסרוקת – ככל דבר אחר בעולם – אינה זוכה לכך אלא אם כן הקדוש־ברוך־הוא בכבודו־ובעצמו ניאות להיות הגלב; ומתחת למצח כשני אגמים למרגלותיו של הר, שכל אחד מהם משקף בקרבו בנפרד את הירח המחזיר קרניים צהובות־ירקרקות, השקיפו על אותו זקן שתי עיניים ונעצו בו, כלומר בי, מבט שופע אהבה, הערצה, סגידה, חרדת קודש, תאוה, שלטון, כניעה… הכל.

עודי המום, מוכה תדהמה ומנסה לברר לעצמי אל־נכון אם אמנם קטע מן המציאות לנגד עיני או חזיון־תעתועים שאינו נדיר כל־עיקר במצב מעין זה שבו הייתי שרוי באותם הימים. והנה נעו שפתיה של הנערה, בעיניה נקשרו דמעות ומפיה נפלטו המלים:

– לך לא שרו דנטה ופטררקה.

(להלן יווכח הקורא כי מלים אלו הן־הן השורה הראשונה של כליל־הסוניטות שכתבתי בשביל מכונת־התרגום).

ד

למי היתה הנערה דומה? לאדם בן ימינו שקרא ב“איליאס” ותחת אשר יתפעל מכשרונו האדיר של הומרוס הולך הוא וסוגד לזבס ולהרה ולשאר אלי האולימפוס.

כל באי־עולם נתפעלו ממכונת התרגום ולא שתו לבם – בצדק, כמובן – אל כליל־הסוניטות. ואילו נערה זו, דוקא הכליל זעזעה עד עמקי נפשה. איני בא לחוות דעה על טעמה האמנותי, שהרי כבר קבעתי כי דבר זה הוא מחוץ לתחום שיפוטי, אך לבי סמוך ובטוח כי היתה כאן טעות בהערכת הדברים, לפחות מנקודת־מבט היסטורית, שכן כותבי כלילים היו גם לפני אך איש לפני לא הביא לידי פעולה אפקטיבית את מכונת־התרגום. על־כל־פנים הנערה זועזעה. כיון שזועזעה, גמרה בלבה לראות את “המשורר” פנים־אל־פנים ויהי מה. לפיכך לא שקטה ולא נחה, חקרה ודרשה, פרצה את חומת הסתגרותי והקרינה עלי מעיניה מה שהקרינה.

אולם קרינת עיניים לחוד וחיי מעשה לחוד.

אותו ערב בא בני לבקרני בפנסיון. בן יחיד הוא לי בחור כארזים, תמיר שחום עור, בהיר־שיער עם יפה־עיניים וקצין בצבא הסדיר. מה שאירע לאחר־מכן הרי זה ענין לענות בו למומחים בתורת הנפש ולחוקרים בתורשה וגנטיקה. הללו אפשר יראו טעם להאריך בדברים ואילו אני אקצר.

לא יצאו שבועות מעטים ובני נשא את הנערה לאשה. כיון שדירתי נרווחת למדי, נשתכן בה הזוג הצעיר והחליט לא לזוז ממנה כל עוד לא סיים בני את שירותו בצבא. מתוך כך הייתי רואה את בני כל אימת ששהה בביתי בימות חופשותיו הקצרות, ואת כלתי הייתי רואה מדי ערב בערבו. מדי ערב בערבו – משום שאת ימיה בלתה באוניברסיטה. שבה למדה מתימטיקה ופיסיקה. היינו מחליפים דברים בינינו ברוח טובה ומסיחים בהוויות העולם, בעברי, בעתידה, בפיסיקה, במתימטיקה ובמכונת־תרגום. כליל־הסוניטה לא הועלה כל דל־שפתינו.

אני איני נוהג לנסות את הקדוש־ברוך־הוא. בכל לילה בשכבי בולע אני גלולת־שינה ובזכותה אני ישן שנת־צדיקים עד שמאיר השחר. גם בלילה ההוא עשיתי כך, ואף־על־פי־כן הקיצותי סמוך לחצות. חשתי בנוכחותו של אדם על ידי. כלתי שכבה לצדי, הצמידה גופה אל גופי ובשפתיים מהבילות לאטה על אזני:

– הלוויינים כצפרים ירונו.

(להלן יווכו הקורא כי מלים אלו הן השורה האחרונה של כליל־הסוניטות שכתבתי בשביל מכונת־התרגום).

שיקעתי שפתי בשפתיה וכרכתי זרועי סביב מתניה. ברכיה הלוהטות צרבו את ירכי. שוב לא התעוררתי אלא בעיצומו של בוקר. פקחתי עיני וראיתי את בני גוחן על המיטה. חיוך של בוז היה שפוך על פניו. ראשה של אשתו התנוסס מעל לשמיכה ושערותיה פזורות היו על כרי. שני כתמי סומק פרחו בלחייה החיוורות. עיניה היו עצומות ונשימתה קצובה. דומה היה כי שנתה רגועה.

סערת־רגשות התחוללה בקרבי: אשמה, חרטה, בחילה, בוז, כלימה. כל אחד מרכיביו של בליל מתערבל זה כיון את עוקצו כלפי נפשי פנימה. ישבתי על המיטה ככלי מלא בושה מעורטל מכל לבוש. כבשתי עיני בקרקע ומלמלתי כתינוק שסרח:

– אני… אני… אני…

למרבה הפתעתי פרץ בני בצחוק גדול:

– אתה. חה־חה־חה! – אתה. חה־חה־חה!

הוא התפתל והשתנק בצחוקו. באצבעו הורה עלי: –! חה־חה־חה! אתה! אוי… אתה…

אזני קלטה בת־קול. מעין הד לצחוקו של בני. עוד מישהו צחק בחדר. צידדתי פני מבני וליכסנתי מבט אל כלתי. ראשה עדיין היה מונח על הכר, אך עיניה היו פקוחות, שלחה ידה לעומתי – ומתוך כך נתערטלה קשת־כתף שחורה שזופה, שלא כפניה שהשיזוף לא היתה לו שליטה על חיורונם – הורתה עלי באצבעה וצחקה:

אתה. חה־חה־חה!

הוא אשר אמרתי בראשית סיפורי: לא אני גיבורו אלא כליל־הסוניטות. הגיעה איפוא השעה לתתו בפני הקורא.