א

בלי אתראה, במפתיע, פרץ משב רוח צוננת אל תוך ערפל השרב הדחוס. משב אחד ויחיד, יוצא דופן, היסטרי, קצר ואלים. משב הכלוא בין חומות הרים באחד ממרתפיו הטבעיים של כדור־הארץ, כמאתיים מטר מתחת לפני הים.

נתנפנפו שוליה של המפה שכיסתה את השולחן המרובע, אך מיד חזרו בהם ונתקפלו לאורך שפות השולחן ושוב נתלו לאים וצייתנים כקודם. רק גדיליהם הדקים עוד מרטטים שעת־מה.

נשמע קול חבטה קלה ועל המפה הופיע חרק. נראה כי אותו משב רוח הוא שהטיחו בשולחן ומכוח החבטה נפגעו כנפיו. ברמישה עצבנית שוטט בין הכוסות והצלחות ומילא החלל זמזום סמיך.

– דבורה– קבע מדריך התיירים.

הרב־סרן הכה באצבע צרידה. היו לו אצבעות דקות וארוכות, אך גמישות ושריריות כשל פסנתרן. ממכת אצבעו הוצנחה הדבורה אל הקרקע. הרב־סרן דרך עליה בנעלו. נשמע קול חריקת גופיף חי בהימעכו.

מדריך התיירים עיוה פניו.

– גם אתה רגיש לענינים אלה? – שאל הרב־סרן.

– גם אני. מי עוד?

הרב־סרן לא ענה. הפזיל מבט כלפי הסמלת שישבה לימינו, הצית סיגריה ושאף עמוקות את עשנה. לאחר שפלט מפיו את שארית העשן – פליטה ארוכה וגנדרנית במקצת – העיר כמסיח לפי תומו:

– כל היום דרכנו על היסטוריה. הגיעה השעה לדרוך על משהו אחר.

היה לילה. התאורה הצבעונית ברציף המשמש בית קפה שיותה ברק מתכת לפניו השזופות.

– אין כאן חכמות – המשיך – או אני או היא.

הסמלת חשפה שיניה בבדל בת־צחוק. עיניה לא לקחו חלק בבת־צחוק זו. עצובות היו או לפחות רציניות. רציניות מאד.

משום־מה ראיתי צורך לשתף עצמי בשיחה. כדרכי בקודש פסקתי את פסוקי:

– הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.

את חטאי אני מזכיר היום: חיבה יתרה נודעת ממני לפסוקים, ולא תמיד מוכן אני לערוב כי אמנם קולעים הם למטרה. אך הפעם נדמה היה לי כי הפסוק הוא דבר בעתו. רב־הסרן ראה בו סיוע לדבריו. הוא אמר:

– אם אני לא אדרסנה היא תעקוץ אותי, לא כן?

בדרך זו נזדרז ללמד סנגוריה על קול חריקת המיעוך שעדיין שהה באזניים; על־כל־פנים, באזני שלי.

יש צלילים המצלצלים באוזן שעה ארוכה לאחר שחדלו לנסר בחלל. מבחינה אקוסטית־פיסיקלית עברו ובטלו מן העולם. מבחינה פסיכית־ פיזיולוגית הושהתה הוייתם. יש שאינם מתים עוד לעולם. ואם הם מתים, קמים הם לתחיה. אפשר שכל חייהם של צלילים אלה אינם אלא תחיה מתמדת.

עד המאה שעברה סברו בני האדם כי סוגי חיים מסוימים, לפחות בשלביהם הנמוכים, עשויים להיוצר מחדש כל אימת שקיים רקע נאה להתהוותם. סבורים היו כי התולעים נולדים מן הרפש. ואם איני טועה, היה זה הישגו הראשון של לואי פאסטר כשהוכיח בעליל כי לא היין עצמו הוא המוליד פטריות תסיסה. כיום אין איש גורס כך לגבי החיים, אך רבים גורסים כך לגבי צלילים. יש טוענים כי הצלילים נולדים בנפשו של אדם, ולא היא. נפשו של אדם אינה אלא תרבית להתלכדותם והתמזגותם, לגידולם ולפרייתם. זרע הצלילים נזרע מבחוץ, ואפילו אותה תחיה מתמדת אין די לה בתרבית נפשית והיא נזקקת לרקע חיצוני. רקע זה הוא לעתים דממה. דממה דקה.

פרט לאותם הצלילים שתוארו לעיל (והמלים שנהגו בכלל זה) שררה סביבנו דומיה מוחלטת. האויר עמד דום. שני התיירים שבחבורתנו שתקו. עד לפני שעה קלה נשפו והלחיתו, קינחו זיעתם ולגמו משקה קר – עכשיו חדלו מכל אלה. לזיעה קורא דרור. יש שאגל כדורי רב –מידות – האל יודע מדוע דוקא אגל זה – שימש מוקד לקרניהן של שתים־שלוש נורות משרשרת התאורה למעלה, והיה דומה – אמנם רק כדי הרף־עין – לשלפוחית סבון. מלבדנו לא היה איש באותו רציף־בית־הקפה. הכינרת רגעה עלופת ערפל שרבי סמיך. ערפל זה לא יכלו לו הנורות הצבעוניות. קרניהן לא הצליחו לפלח את העלטה. לשוא התנאו לנגד עינינו בגונים וגוני־גונים. אפילו אחת מהן לא הבקיעה לה משעול כדי נצנוץ של ממש.

תהום שחורה ללא מוצא פערה פיה מאחורי מעקה הרציף.

מובטחני שגם בתודעתו של מדריך התיירים האריך צליל החריקה. עברו דקות ארוכות עד שהגיב על התנצלותו המגושמת של הרב־סרן ועל הפסוק שלי, שבזכות היותו פסוק היה, לפי עניות דעתי, מגושם פחות. בכל אותן הדקות שתק. כשאני לעצמי פירשתי שתיקה זו כהקשבה לצליל פנימי. רק לאחר שבאה כליה אוביקטיבית על אותו צליל פתח המדריך את פיו. ומשפתח את פיו פנה אל הרב־סרן ואמר:

– אתה טועה. דבורה זו שמיעכת אין בכוחה לעקוץ אותך. אין זו נקבה. והזכר שבדבורים נטול עוקץ; לכאן נקלע לאחר שגורש מן הכוורת בתוך הזכרים, אחיו לצרה. ביום בהיר אחד גוזרת הכוורת גזירת גירוש על כל זכריה. וגירוש משמעו מוות לזכרים. מוות לזכרים! – חזר משום מה והגביה קולו. מתוך כך נשמעו דבריו כקריאת תגר, או שיסוי. שיויתי לעיני אלפי דבורים הרוחשות בכוורת ומזמזמות פה אחד: מוות לזכרים!

– על פי רוב מוות ברעב – המשיך המדריך – קרבנך, אדוני הרב־סרן, דינו יצא למות גם בלאו הכי. לגבי הכוורת הריהו בבחינת היסטוריה. הרי ששוב דרכת על ההיסטוריה.

אם נכון הדבר, כי השחור סופג את כל צבעי הספקטרום והלבן מחזיר את כולן, הרי פניה של הסמלת החזירו ללא שיור. חיורות היו עד כדי לובן שלא מעלמא הדין. גם להן לא יכלו הנורות. לא יכלו ללובנה של הסמלת כשם שלא יכלו לשחורה של הכינרת.

אמרה הסמלת:

– על ההיסטוריה צריך לדרוך בזהירות, ביחוד מי שיש לו רגל שטוחה.

הרב־סרן, נתן בה מבט דהוי ולא השיב דבר. החלל שבינו לבין הסמלת נהפך לשדה מתח. דומה כי ניתן למששו בידיים. כפי הנראה חש בו אחד התיירים. ננער קמעה ושאל:

– על מה הם מדברים?

המדריך מיצה את השיחה במשפט אחד ובלשון האנגלית:

– הם אומרים כי דרכנו על ההיסטוריה.

• O, yes, we did – פסק התייר השני.

ב

ואכן, כל אותו היום דרכנו על ההיסטוריה. ואם נדייק נאמר: גלגלי האבטובוס שהסיענו דרכו על ההיסטוריה. היה זה אבטובוס תיירים ארך־גוף, מרווח ומפואר. מושביו רכים, מרופדים ומוטים אחורנית – סיוע למנוחה, לנמנום קל, וסתם להנאת ישיבה. ואף־על־פי שכוח קיבולו של האבטובוס היה ששים נוסעים לא היינו בו אלא ששה בלבד.

חמישים וארבעה מקומות היו ריקים. ורק שניים מבין הששה היו נוסעים כשרים: התייר ומדריכו, שהיה גם הנהג. כל השאר נהנו מן הנסיעה לא בזכות עצמם אלא בחסד.

בין כל שאר ההבחנות רווחת בעולם אחת המבחינה בין דברים המתלכדים אורגנית לבין דברים המצטרפים מיכנית. אם אני בא לסגל לי הבחנה, זו, עלי לומר בלי שמץ פקפוק כי החבורה שבאוטובוס נצטרפה בדרך מיכנית גרידא – לפחות בתחילת הנסיעה. כיצד היתה הצטרפות זו להתלכדות אורגנית, הרי זה ענין לענות בו לסיפור המעשה עצמו.

אני ישיבתי בירושלים, ואילו ידידי, יעקב גבריאלי, המדריך לתיירים, ישיבתו בתל־אביב. ידידי זה טבע עיסוקו מזמנו תדיר לירושלים, מה שאין כן אני שאיני מזדמן לתל־אביב אלא לעתים רחוקות בלבד. מדי פעם בפעם, כשאנו נפגשים בירושלים, קובל אני בפני ידידי על שאיני יוצא כמעט את עירי. אמנם פעם אחת שיחקה לי השעה, ואגב מילוי תפקיד בחיל המילואים זכיתי בסיור יפה בנגב, אך בגליל לא הייתי זה־כבר.

יום אחד שהיתי בתל־אביב לרגל הוצאת ספרי הדן במנהיגות חריזמטית בישראל בתקופת בית ראשון ובתקופה שקדמה לבית ראשון. נתעקבתי בבית הדפוס ולא נתפניתי לבקר אצל ידידי אלא לעת ערב. אשתו כיבדתני בסעודת ערב, ושני בניו, תינוקות שעדיין לא הגיעו לגיל בית־ספר, שעשעוני במעשי קונדס, ואגב כך הראוני תבונה וכושר תפיסה ושאר סגולות וכשרונות, שרובם באו להם, לדעתי, בירושה מאמם ומיעוטם, כגון הזיקה לשירה, מאביהם. בימי עלומיו היה ידידי דבק בדיבורו. כך נתגלגלו הדברים, שאני עסוקי במקרא ותחביבי שירה, והוא עיסוקו הדרכת תיירים ותחביבו כוורנות. עתה עמד בכורו ודיקלם לפני שיר ערש מפרי עטי. מעיקרו היה השיר שיר עליז, אך התינוק אמר את השיר בעצבות. אף־על־פי־כן הסב לי קורת־רוח, שכן מתוך כך הבליט את עיקר יעודו של שיר־ערש, והוא הרדמת הבריות. לאחר ההצגה הארוכה הושכבו התינוקות במיטותיהם. ההשכבה כרוכה היתה במאבק קשה בין האם לבניה ובין הבנים בינם לבין עצמו, ואם חוש שמיעתי לא הטעני ספג אחד מהם סטירת לחי ראויה להתכבד. אחר־כך השתררה דומיה.

אשתו של ידידי הוסיפה לכבדני. הוגש לי ספל תה, אף הוא ראוי להתכבד, ועל השולחן הוצגו שתי צנצנות דבש טהור: האחת לצריכה לאלתר, והשניה על מנת שאקחנה עמי לביתי.

נזכרתי בשעשועו של ידידי ושאלתי אם דבש זה בא ממכוורתו. השיבה לי אשתו, שאלמלא בא הדבש ממכוורתם לא היה כל טעם לתת לי במתנה צנצנת דבש, שאין לה כשלעצמה ערך של מתנה נאה, עטפה את הצנצנת במטלית וכרכה במשיחה. חזרתי ושאלתי:

– מתי יש לו פנאי לעסוק בכל אלה?

ענתה לי:

– בשבתות. המכוורת היא בחצרו של אחד מידידינו שבכפר, ובשבתות כולנו נוסעים לשם.

באותה שעה בא ידידי. ראני ושמח שמחה גדולה. למחרת היום עומד הוא לערוך מסע טיולים בגליל ואין עמו אלא תייר אמריקני יחיד. בטוח הוא כי התייר לא יתנגד אם אלווה אליהם. מכאן שכיוונתי את השעה. אוכל לראות את הגליל במלוא הודו האביבי, והוסיף בנימה הפאתיטית שנתנגנה בו, ולהינות ממנו ככל שרוחי משגת.

למחרת היום השכמנו קום ועם הנץ החמה הגענו אל משרדה של אותה חברת תיירות שבה הועסק ידידי.

במשרד נתברר כי אירעה תקלה. מכונית התיירים הקטנה בת ארבעת המושבים שנועדה לאותו תייר נפגעה בתאונה, וכל שאר המכוניות הקטנות תפוסות, אפשר, כמובן, לשכור מונית, אך כל המוניות שהיו בתחום ההישג היו מוניות סתם ולא מוניות־תיירים. כשלעצמי איני מבחין בין סתם מונית לבין מונית־תיירים, אך מתוך ההתרגשות ששררה במשרד רשאי הייתי להסיק כי גדול הוא ההבדל, ואין לערבב מין שאינו מינו.

תחילה התקשרו טלפונית עם מלונו של התייר. השיחה, חציה עברית וחציה אנגלית, לא נשאה כנראה פרי, כי ידידי התנצל לפני בחפזון, ביקש שאמתין לו ונסע אל מלונו של התייר.

קניתי עיתון וסרתי אל אחת הגינות שבקרבת מקום כדי לעיין בו. הספסלים שהיו מוצלים היו תפוסים. מוטב היה לי שאוותר על הקריאה בעיתון משאקרא בו בחמה

בשורת שרב הממשמש ובא עמדה באויר.

עמדתי להיכנס לבית קפה, אך בדרכי השגחתי במצחצח נעליים מוצל כהלכה. הצבתי כף רגלי על הבליטה שבתיבתו וקראתי את העיתון בעמידה. עד שסקרתי את כל הכותרות נתמרקו שתי נעלי. בעודי מקפל את העיתון קלטה עיני כותרת צנועה על נערה שיצאה מביתה באחד המקומות בגליל ועקבותיה לא נודעו. את פרטי הידיעה לא קראתי פרט לסופה, שנאמר בו כי המשטרה חוששת שהנערה טבעה בים כנרת.

לא נודע לי מה היה המשא־והמתן בן התייר האמריקני לבין משרד התיירות, אך סיומו היה כבד משקל, כי לאחר שעה קלה יצאנו ממבואות תל־אביב באותו אבטובוס־תיירים ענק שתיארתיו קודם, ושלושה נוסעים בו: התייר, המדריך ששימש כאמור גם נהג, ואני.

התייר היה שמנמן, קטן־קומה וגולגלתו זירה אפורה למאבק נואש בין קרחת צחיחה ובלורית מתולתלת.

כשהגענו לחיפה נעצרנו במקום שנעצרנו (דומה בסניף של אותו משרד תיירים) ונצטרף אלינו עוד תייר אחד: צנום, גבה־קומה, תכול־עיניים, ששערותיו כעין הפשתן והן ממורקות ומסורקות למשעי אחורנית. מכל המקומות הפנויים בחר דוקא במושב הסמוך למושבו של התייר הראשון. בתחילה תמהתי על נטייה זו להצטופפות במקום שניתנה לו רווחה, אך עד מהרה נתברר לי כי אוהב שיחה הוא ונתיישבה תמיהתי.

אף הוא אמריקני, נוצרי, מבני אחת הכתות המרובות שביבשת החדשה, אשר שמען אף לא הגיע לאזני. בתוך כך כבר ידעתי כי התייר השמנמן וקטן־הקומה היה יהודי בר־אורין, שבבחרותו נועד להיות רב באחת הקהילות הגדולות שבארצות הברית, אך לא נסתייע הדבר ונעשה איש־עסקים. על דבר זה אין הוא מיצר, הסביר לי, שמתוך כך זכה לקיים מאמר חז"ל: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות.

מאמר חז"ל זה הגה בעברית בהברה אשכנזית, אף שבדרך כלל לא דיבר אלא אנגלית, ויש שהתקשה להבין את הדיבור העברי.

ביציאתינו מחיפה היינו איפוא ארבעה נוסעים. את צמד הטרמפיסטים – הרב־סרן והסמלת – אספנו בדרך לעכו.

בהמשך הסיפור אהיה אנוס לא אחת לתאר את דמותה של הסמלת במצבים שונים, לפי צורך המקום והזמן. אין טעם איפוא שאתאר אותה עכשיו. כבר הזכרתי דרך אגב את חיוורון פניה. אין לשער כי חיילות צה"ל בשירות פעיל נקל להן להימלט מקרני השמש. על כרחינו אנו אומרים כי מצוי עור שקרני השמש אין להן שליטה עליו.

ספק אם יהיה הכרח לתאר גם את הרב־סרן. הואיל וכך מוטב שאעשה זאת עכשיו, אלא שאין לי להוסיף הרבה על מה שכבר נאמר על אצבעותיו הארוכות – אצבעות גרמיות־שריריות – ועל ברק המתכת שבפניו. בשעתו נוח היה לי לייחס ברק זה לתאורה הצבעונית שבאותו רציף בית־קפה, אך באמת לא סר הברק ממנו גם בכל שעות היום. הברק עמד בעינו – אם לא בפניו, הרי לפחות בעיניו.

על־פי גילו רשאי הייתי להניח כי משרת הוא בצבא הקבע. לבושתי אין אני בקי בסימני החילות השונים בצה"ל. אך אין לי שמץ ספק שמקומו בחיל קרבי.

המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק מספר בהקדמה לאחת הפואמות שלו כי ערב מלחמת העולם הראשונה נזדמן לו לראות בזירה לודר שמערכת שריריו דמתה לכלי־נגינה מושלם. לא ראיתי את מערכת שריריו של הרב־סרן – חוץ משרירי אצבעותיו – אך משום־מה לא משה הפואמה של בלוק מזכרוני למן הרגע שהרב־סרן עלה לאבטובוס.

שורותיה הראשונות של הפואמה זכורות לי בעל־פה. מאין יכולת לתרגמן במיקצב וחרוז הריני מביאן בתרגום מילולי (אם איני טועה, קרויים תרגומים כאלו תרגומים אקדמיים):

חיים בלי תחילה וסוף.

לכולנו אורב המקרה.

או זוהר פני האלהים.

אך אתה, הָאָמָן הַאֲמֵן אמונה שלמה

בתחילות וסופים. ודע

היכן צפוי לנו הגיהנום וגן־העדן.

בקנה־מידה נטול־יצר ניתן לך

למדוד את כל אשר תראה.

עז וצלול יהי מבטך.

אפשר שמבטי היה עז ותלול, אלא שהשרב העטה על היקום דוק אפרורי. מתוך כך היתה הראות לקויה, ולמבטינו לא נודעה כל השפעה על הנראה לעין. כולנו הצטערנו על כך. שעל־שעל הבקיע האבטובוס את הערפל ובהתמדה עקשנית ותקיפה דרך על פני ההיסטוריה.

ג

אירע לנו, לששת הטיילים, ההיפך ממה שאירע לעושי ההיסטוריה הגדולים. הללו ככל שהרחיבו את גבול שלטונם, צמצמו את ערכו של הזמן. השמש כביכול לא שקעה בממלכותיהם. אנו ככל שצללנו בזמן, נתגמד המרחב. ייתכן כי ערפל־השרב הוא שהעלים מעינינו את קסמי נוף הגליל, ומבטנו – אפילו היה עז וצלול, כמאמר המשורר – לא הקיף אלא מטרים אחדים בלבד. מכל מקום כל אימת שאני נזכר באותו טיול מצטייר לי הגליל, על הריו ועמקיו, על עריו הקטנות וכפריו הגדולים, כפני נערה חיורת (חיורון על שום מה – לובן הדוק השרבי), שעינה האחת גדולה, האחרת קטנה ופיה פעור לרווחה.

לאחר שיקרא הקורא מה שאירע לי בהמשך הסיפור חזקה עליו שימצא הסבר פסיכולוגי־אסוציאטיבי לדימוי זה. לפי שעה מסתפק אני ברמז־פירוש על העיניים ועל הפה: ים כינרת הוא העין הגדולה, ים החולה העין הקטנה, הפה הפעור הוא הים התיכון. לאורו של פירוש זה כל שאר רכיביו של הדימוי מובנים מאליהם.

יודע אני, הרבה השגות אפשר להשיג על דימוי זה. ראשית, השגה אמנותית: הדימוי הוא שטחי ואנטרופומורפיסטי עד כדי גסות. שנית, השגה גאוגרפית: כל המעיף עין על מפת הגליל יווכח על נקלה כי יש צורך בדמיון משולח כדי להמשילו לפני נערה, ולו שחומת־עין למחצה, וודאי לי שכל אדם אנין־טעם נפשו היפה תסלוד מים התיכון המשול לפה פעור. אפילו דימוייו המזרחיים, נטולי חוש המידה, של שלמה המלך בשיר השירים, לא הרחיקו לכת עד כדי כך. ולבסוף, ההצגה מצד המציאות עצמה: אותן עובדות עקשניות שלעולם נתקעות הן בגרונו של אדם בעל –דמיון – לא לבלוע ולא להקיא. שהרי ספק אם יש מקום בגליל, שממנו נראים שני האגמים, המכונים בארצנו ימים, כשתי עיניים בפניו של אדם; ואם יש מקום כזה, ספק אם היינו שם; ואפילו היינו שם, אין ספק כי נבצר ממבטנו להקיף מרחבי־ארץ כאלו מחמת אותו ערפל שרבי שליפף את היקום וצמצם את הראיות לכדי שיעור של עשרות מטרים.

עכשיו שמניתי את כל ההשגות על דימויי והעברתיו בלי רחם תחת שבט הביקורת, חוזר אני עליו ואיני משנה ממנו אפילו תיבה אחת, לאמור: כל אימת שאני נזכר באותו טיול מצטייר לי הגליל, על הריו ועמקיו, על עריו הקטנות וכפריו הגדולים, כפני נערה חיורת (חיורון על שום מה? על שום לובן הדוק השרבי), שעינה האחת גדולה, עינה האחרת קטנה, ופיה פעור לרווחה.

אם כה ואם כה, מרחבו של הגליל נתגמד כדי שיעור פניה של נערה, ומתוך התאם גמור לציור השמש שאינה שוקעת לעולם, נתארך הזמן הסקור והזכור – הזמן ההיסטורי – עד קצה גבול האפשרות.

אכן, את ההיסטוריה של הגליל מיצינו עד תומה – וביום אחד.

פעלנו מתוך שיתוף־פעולה למופת, כצוות מומחים שכל אחד מהם תלוי בחברו – לעתים לחיים ולמוות – והמפעל כולו תלוי בכל אחד לחוד ובכולם יחד; כמין קבוצת כדורגל המבקיעה שערי העבר בכוחות משותפים; כחבורה שנצטרפה מוכנית ונתלכדה ליכוד אורגני בכוחו האדיר של הזמן,

אכן, כל עוד דרכנו על ההיסטוריה היינו גוף חי, שכל אבר מאבריו תורם תרומתו למחזור־החמרים שלו. מכל איש אשר ידבנו לבו לקחה ההיסטוריה את תרומתה עד כי ניטשטשו התחומים בין דרך לדורך, בין מדריך למודרך. מאליהם נתגלגלו הדברים, מן המוקדם אל המאוחר, חוץ מכמה סטיות ופניות שעוד ידובר בהן. כיון שכך, אני, שעיסוקי במקרא, הייתי הפותח.

פתחתי בכנענים שישבו בגליל והזכרתי את הצורים והצידונים. להלן נשאתי דברי על יבין מלך חצור ועל דבורה הנביאה ששפטה את ישראל וחילצה אותו מידי יבין בכוח שירתה ובזרוע־עוזו של ברק בן אבינועם. ייחדתי את הדיבור על יעל הקינית שהשפיעה אהבים על סיסרא (מי זקוק לאהבה או לפחות לאהבים כשר־צבא מוכה!) בעודו ישן שנת לאים ומובסים תקעה יתד ברקתו.

מכאן ואילך מניתי לפניהם את השבטים שהתנחלו בגליל; נפתלי, יששכר וזבולון. כשהגעתי אל מבצעו הקולוניזאטורי של שבט דן, שנדד מן הדרום אל הגליל, לא פסחתי על פסל מיכה, וכאן העלתי בזהירות את גירסתי על צורתם של האפוד והתרפים. אשר לצד הכלכלי – הוספתי – הרי נעלה מכל ספק כי שבטי הגליל התפרנסו בשפע ולא בדוחק. על כך מעידים פסוקים כגון “מאשר שמנה לחמו”, “טובל בשמן רגליו”, וגומר וגומר.

לא שיסעוני אלא שלוש פעמים בלבד.

מדריך־התיירים מלמל משהו על דבורה הנביאה, ואם איני טועה קשרה בדרך מופלאה עם מלכת הדבורים בכוורת. כיון שישב על ההגה ובריחוק־מקום ממני לא קלטתי את דבריו. הללו שתחביבם מעבירם על דעתם אין מחשבותיהם סובבות אלא על ענינם האחד, ומתוך כך יש שהאסוציאציות שלהם אינן מובנות לזולתם.

אותו הדין חל על התייר שאהב את המלאכה ושנא רבנות. דבר זה נתאשר בדרך פיקנטית. כשהזכרתי את יעל ואת סיסרא זקף הלה את אצבעו והפטיר: שבע בעילות בעל סיסרא את יעל. קביעת פרט היסטורי־אינטימי זה ובעברית צחה, אם כי בהברה אשכנזית, בנגינה מלעילית ובמבטא אנגלוסכסי, הפתיעני מאד. הועיל והייתי שקוע, כאמור, במסירת סקירה היסטורית על הגליל בימי בית ראשון, לא סטיתי מדרכי. אף־על־פי־כן לא הבלגתי ונתתי בו מבט של תדהמה. חש התייר בתדהמתי ומיד השיב לי באנגלית כי עובדה זו מחייו האינטימיים של סיסרא לא בדה מלבו, אלא גמרא מפורשת היא; הוא הביא לפני את המסכת ואת הדף.

הערתו של הרב־סרן היתה הערה צבאית־אסטרטגית. הוא הביע תמהונו שפסחתי על יהושוע בן נון, תיאר במונחים של מומחה צבאי את דרך כיבושיו של מצביא עתיק זה וייחד את הדיבור על כיבוש הגליל.

עוד אני משתאה על בקיאותו בפרשיות האסטרטגיות שבמקרא, נטש הרב־סרן את המקרא וגילה בקיאות לא פחותה מזו בתולדות ישראל בתקופת בית שני. הוא דיבר על ישובי היהודים בגליל מימי החשמונאים ואילך, על הקנאים ועל המרידות בשלטונה של רומי, על יהודה הגלילי ועל יוחנן מגוש חלב, על יוסף בן מתיתיהו ועל יודפת. מכאן קפצה לו הדרך אל מלחמות צלאח־אל־דין בצלבנים שניטשו בגליל, משם עשה עוד קפיצה והגיע אל שיבת ציון שבימינו. סיפר על ישובי חלוצים יהודים מבודדים בים הערבי, על מות הגיבורים שמתו בתל־חי יוסף וחבריו (משום מה לא אמר יוסף טרומפלדור, אלא יוסף סתם), ובזכותם – הוסיף – נקבעו גבולות הארץ כפי שנקבעו.

– היתה זו אחת הדוגמאות למלחמת המעטים נגד הרבים – סיכם בנימה של יובש – ששימשה מופת לבאים אחריהם.

אפילו המלים האחרונות יצאו מפיו בלי שמץ פאתוס, ומכאן ואילך תיאר בפרטי פרטים את כיבוש הגליל על־ידי צה"ל – ושוב במונחים צבאיים ובסיועם של נתונים סטטיסטיים וטופוגרפיים, שהמחשתם נמנעה במידה מרובה על־ידי השרב האביך, שטשטש והבליע בתוכו את הגליל כולו.

כאליהוא בן ברכיאל שחיכה בקוצר־רוח שיסיימו איוב ומרעיו את הסימפוזיון על אלהים ואדם, כך ציפה אותו בר־אורין אמריקני לתורו. ומשהגיע תורו היו דבריו יוקדים לא פחות מנאומו של אליהוא בן ברכיאל בשעתו. בדבריו, שהיו מתובלים במונחים הלועזיים של חכמת ישראל, שקד למסור לנו את כל הלחלוחית שאפפה את השקלא וטריא של חז"ל. פירט שמותיהן של ערי הגליל ששימשו מושב לסנהדרין. בציפורי – אמר לנו – נחתמה המשנה ובטבריה נחם התלמוד הירושלמי. כל אימת שהגענו לאחד המקומות ששמו הקדום עדיין נקרא עליו, היה דיבורו מעניק מימד נוסף לנוף ולשיכוני עולים, לחפירות ארכיאולוגיות ולכפרים נטושים בכוחם של סיפורים ריאליסטיים ודמיוניים על תנאים ואמוראים, בעלי הלכה ובעלי אגדה, שהיו, כלשונו של התייר, מעין מים חיים לישראל בארצות גלותו.

הקשבתי לדיבוריו כמי שמאזין ליצירה מוסיקלית. לכאורה לא היה כל טעם לכך. הלשון האנגלית אינה מוסיקלית מטבעה, ומבטאו של המספר ודאי לא היה מוסיקלי. אף הדברים שסח לנו לא היה בהם זכר למוסיקה. אף־על־פי־כן הבחינה בהם אזני ברור מומנט מוסיקלי. זיהיתי היטב מבנה המושתת על עקרונות הקונטרפונקט. ולא רק קונטרפונקט, כי אם פוגה, ממש פוגה: שני נושאים השתלבו זה בזה.

בתחילה היה הנושא השני מעומעם, בוקע ונאלם, גח ונרתע. אבל לאט ובעקשנות הלך ונתעצם עד שנהפך מטפל לעיקר, מליווי לנושא ראשי. או אז עמדתי על טיבו. הבחנתי כי אל דבריו של התייר נלוו הערותיו של איש הכת – הערות שהשתרגו על סיפורו של התייר עד שנבלע בתוכן.

מעתה לא שמעתי עוד אלא את איש הכת. ברצ’יטטיב איטי וקצוב דיבר על שלומית בתו של הורדוס אנטיפס שהיתה מרקדת כנגד גלגלתו של יוחנן המטביל, על בן החרש מנצרת, על דייגים שנעשו תלמידים־שליחים ועל רבם המהלך על פני הכינרת. על הלחי האחרת שיש להגישה למכה בלחי האחת, ועל האל הצלוב, שבדמו כיפר עוונות וברגעי חייו האחרונים אמר: אלי, אלי, למה שבקתני. ועוד אמר: סלח להם כי אין המה יודעים את אשר הם עושים.

מכאן ואילך נהפך הדו־שיח לשלש־שיח. זכור לי כי המדריך פתח את פיו והשמיע באזנינו דברים מלאי הוד על ראשוני המתיישבים בגליל. לא על שתי לחייהם סיפר, כי אם על שתי ידיהם, היד האחת עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח. על ג’עוני שהיתה לראש פינה, על סג’רה ועל יבנאל, על ביריה שהוקפה צבא בריטי שחיפש נשק־מגן, וכל יהודי הסביבה נזעקו להגן עליה בגופם ובידים ריקות נוכח חיילים חמושים; על העולים לגרדום במבצר עכו ועל לוחמי חירות שפרצו את חומותיו; על נצרת החדשה שנבנתה זה עתה ובה מיפעלי חרושת גדולים, החולשים על מנזריה של נצרת העתיקה, על עיר־עולים העולה כפורחת סמוך לתל־חי ושמה נקרא עליה לזכר השמונה שנפלו בתל־חי.

המדריך האריך את הדיבור על כל הדברים שהזכרתי והוסיף כהנה וכהנה דברים שנשתכחו ממני. אף איני זוכר אם המתין עד שסיים איש הכת את שיחו או שהשמיע דבריו בעוד הלה מדבר, ואולי אף בטרם יכלה התייר היהודי את דבריו. שכן ניטשטשו התחומים ברוחי ולא הבחנתי בין סימולטניות לבין רציפות.

על כל פנים, זכור לי היטב כי בתצליל הסיום חזר וגבר קולו של התייר היהודי.

באותה שעה עמדנו בצפת. וכיון שעמדנו בצפת פתח לפנינו התייר את אוצרו הטוב והרצה ראשי פרקים על תורת הח’ן שבספרד והקבלה המעשית ששגשגה בצפת שבגליל, התיז עלינו מנצוצותיו של האר"י הקדוש וערך לפנינו את שולחנו של יוסף קארו, ולא נחה דעתו עד שהביא מאמר מן הזוהר, שבשעה שיקיצו מתי עולם ויזדמנו בארץ הקודש יקומו חיילות חיילות, כולם על הארץ ועל הגליל משום ששם עתיד להתגלות מלך המשיח, כי שם חלק יוסף.

פסוק זה מיצה את כוח דיבורו של התייר והוא נשתתק. לאחר שעות רצופות של שיחה בלתי פוסקת עמדה עכשיו דממה גמורה שאפילו טרטורה הרך של מכונית התיירים לא היה בו כדי להפריעה.

פתאם נשמע קולה של הנערה הסמלת:

–יוסף?

היא ישבה סמוך לרב־סרן. איני יודע את מי נתכוונה לשאול, מן הסתם את התייר, שהרי בשם יוסף סיים את משאו על תורת הח’ן. על כל פנים, השאלה לא היתה מכוונת אל הרב־סרן, לפי שראשה של הסמלת הוסט לכיוון הפוך. אך דוקא מתוך כך הסקתי כמין איפכא מסתברא, כי שמו של רב־הסרן הוא יוסף. איני יודע אם צדקתי. מודה אני, בשעת כתיבתי, כי שמותיהם של התיירים אינם נהירים לי עד היום הזה, זולת שמו של מדריך התיירים, שהכרתיו מילדותי, ושמה של הסמלת שנתגלה לי דקות ספורות לאחר ששאלה את שאלתה.

על שאלתה לא השיב איש, אבל כולנו הפכנו ראשינו אליה. נתאויתי אף אני לראות את הבעת פניה, אך העליתי חרס בידי. לא זו בלבד שראשה היה מופנה אל החלון ואף נשתרבב קמעה מתוכו החוצה, אלא שעל חטמה הרכיבה משקפי שמש כהות והללו האפילו על עיניה.

– פניתי אליה ושאלתיה:

– מה שמך?

היא לא החזירה ראשה, אבל את תשובתה שמעתי ברור:

– שמי יעל.

כפי הנראה קלט התייר את צלילי השם יעל. חיוך פשה על פניו הדשנות והוא חזר והפטיר את הגמרא המפורשת בדבר סיסרא ושבע הבעילות. כיון שאמר מה שאמר בהברה אשכנזית ובהטעמה מלעילית אין להניח כי הסמלת הבינה את דבריו. אף־על־פי־כן נבוכותי רגע קט. השפלתי עיני ומתוך עיניים מושפלות הגנבתי מבט חטוף כלפי הסמלת. דומה כי הרגישה במבטים. נפנתה אלי, הסירה את משקפיה וסקרתני במבט ארוך ונוקב.

אמרתי בלבי:

– אכן, נודע הדבר.

עתה ראיתי כי עינה השמאלית קטנה מהימנית.

הקורה יזכור מן הסתם מה שאמרתי על צורת הגליל כפי שנצטיירה בזכרוני לאחר אותו טיול. העירותי כי בהמשכו של הסיפור ימצא הקורה הסבר פסיכולוגי־אסוציאטיבי לדימויי. עכשיו הגעתי אל מקורו של הסבר זה, ואיני רואה צורך להרבות מילים על כך. לעומת זאת רואה אני צורך לחזור שוב על הדימוי עצמו מלה במלה ולהביאו כאן בשלישית ובאחרונה לאמור: כל אימת שאני נזכר באותו טיול מצטייר לי הגליל, על הריו ועמקיו, על כריו הקטנות וכפריו הגדולים, כפני נערה חיורת (חיורון על שום מה על שום לובן הדוק השרבי), שעינה האחת גדולה, עינה האחרת קטנה ופיה פעור לרווחה.

ואמנם פערה הסמלת את פיה ולא הוציאה הגה. בכדי ציפיתי למוצא־פיה. בסופו של דבר התיאשתי. ורק אז שמתי לב כי באמת החשתה מראשית הטיול. כולנו דיברנו, נאמנו, תיארנו, והיא שתקה. מכאן שהסמלת לא היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו של הגוף המיכני־אורגנו־ מוסיקלי שכל אחד מחמשתינו היה חלק ממנו.

והערפל חדר מן החוץ פנימה.

אם מתוך שמאמר מן הזוהר הושמע באזני לפני שעה קלה ואם מתוך קשרי מחשבות אחרים שיויתי לנגדי את דמותו הגשמית של אלהי הקבלה על כל עשר ספירותיו. הצצתי בפניו של הרב־סרן, פני מתכת שנזדקרו מתוך פנימיותי כמטוס הנגלה בענן, ונזכרתי בשם שנתתי לו: יוסף. והרי אין יוסף אלא הספירה התשיעית, ספירת היסוד, שהיא אבר המין של אותו גוף אלוהי־מסתורי־סימבולי – ספירה תשיעית ואחרונה, שכן הספירה העשירית לבדד תשכון. לא היתה לה מקבילה בדמותו הזכרית של אלוהי הזוהר, ממש כשם שהסמלת לא היתה אבר מן החי שקורץ במוצא־שפתנו מתוך חומר הזמן והדריכה על פני ההיסטוריה. נקבית היתה הספירה העשירית, ומקומה מחוץ לגוף הסמלי שתחילתו בכתר וסופו ביסוד. ואף־על־פי שנקבית היתה, סימלוה חכמי הח’ן באישיותו של דויד וקראוה בשם מלכות. דוקא הספירה הנקבית היא ספירת המלכות, אלא שהסמלת לא נקראה בשם דויד כי אם בשם יעל.

חמדנות משונה, מיסוד החלום וההזיה, פשטה בכל אברי. חמדנות מותחת ומרגיעה כאחד, שכמותה לא ידעתי זה זמן רב.

שבע בעילות בעל סיסרא את יעל – הידהדה באזני הגמרא המפורשת במבטא אנגלו סכסי.

איני יודע אם העולם הסובב אותנו מחדיר אל תוכנו מסתורין שלו, או שהמסתורין שברוחנו הוא שמוקרן לתוך העולם החיצון. דברים אלה הם מכבשונו של עולם ושנויים במחלוקת מיום שעמד האדם על דעתו. מכל מקום, הכל מסכימים שהמספר שבע יש בו מן המסתורין.

אולי משום כך, בעוד שבע בעילותיו של סיסרא מהדהדות באזני, נגלו לעיני שבע נשים ערביות, כולן לבושות צבעונין, נושאות כדים לשאוב מים מן המעין. בתחילה חושש הייתי כי הללו הן שחקניות מן הסרט “אכסודוס” שהוסרט באותם הימים בארצנו ברוב תרועה, אך נוכחתי לדעת כי לא תמונה להפקת סרט נעה לפני. אלא קטעים אותנטיים מנוף עברה של ארצנו שעדיין מבצבץ זעיר שם בשעות הדמדומים.

עתה נתקלנו בבנין־משטרה מתקופת המנדט ודגל בריטי עליו. תמהנו על דגל בריטי המתנופף ברמה במדינת ישראל בשנת תש"ך והנה נתחוור לנו כי הבנין אינו בנין של ממש, כי אם מיבנה של ניורת ודיקטים לצרכי הסרטה שנועד לפיצוץ בידי טרוריסטים ומוקף היה מכוניות לכיבוי אש ומכונות הסרטה, האמורות לצלם את הפיצוץ ולהנציחו, לשחזר את העבר הקרוב ולהציגו לראוה לעיני כל באי בתי קולנוע בעולם. עם חשכה נכנסנו לטבריה. עונת הרחצה כבר מאחורינו והשרב הכביד עולו על הארץ כולה; על כן היו מלונותיה של טבריה ריקים.

ד

לאחר שהתייר הנוצרי אמר “O, yes, we did” לא נתחדשה עוד השיחה.

ישבנו מלחיתים, נושמים ושותקים. הדבורה נשתכחה מלבנו, וליתר דיוק, מלבי שלי. כפי שיתברר להלן, לא נשתכחה מלבו של המדריך.

יעל השקיפה על הכינרת אף שעיניה לא יכלו לקלוט דבר זולת תהום שחורה. עיניה היו שוות זו לזו. לשוא ניסיתי למצוא הסבר הגיוני לשינוי שחל בפניה וייפה אותם (האמנם ייפה? כנראה עשאם שכיחים יותר – וכל השכיח יותר מקובל עלינו כיפה יותר). אולי התאורה החיצונית גרמה לה לצמצם את עינה האחרת, ואפשר שכל אותו הבדל בין שתי העינים לא היה ולא נברא אלא בדמיוני בלבד. עכשיו לא היה כל הבדל בין עינה השמאלית ובין עינה הימנית. שוות היו שתיהן, תכולות־בהירות ועצובות.

קמנו ללכת אל המלון. יעל הרכיבה משקפי שמש, שלא היה בהם כל צורך בחשכה שנורות החשמל לא יכלו לה אלא מעט מן המעט.

מבואות המלון ופרוזדוריו הוארו באור קלוש ולאה. הלכנו איש לחדרו. חדרם של הרב־סרן והסמלת היו בקצה הפרוזדור. חדרנו היה סמוך לו ונמצא לפניו. לפיכך הגענו ראשונים, נפרדנו מהם ונכנסנו לחדרנו. הם הלכו הלאה. שמענו את צעדיהם, את שיחתם לא שמענו. ספק אם בכלל שוחחו זה עם זו באותה שעה. כל שעת ההליכה לא שוחחו זה עם זו, אף לא בבית־הקפה ששימש רציף ועל הרציף ששימש בית־קפה, אם אין אנו רואים כשיחה את הערתה של יעל על הזהירות שיש לנהוג בה שדורכים על ההיסטוריה וביחוד ברגל שטוחה. היתה זו הערה עוקצנית, ועל פי כל הסימנים היה עוקצה כלפי הרב־סרן. את פשרה לא ידעתי ואיני יודע עד היום הזה.

– כפי הנראה בני־זוג הם הללו – העיר מדריך התיירים בהיותנו בחדר.

לא עניתי לו, לא היה מענה בפי.

המדריך פשט בגדיו ולבש פיג’מה. קרב אל הכיור הסמוך למיטתו, פתח את הברז ונתן ראשו מתחת לקילוחי המים. אחר־כך נטל מגבת והתחיל מקנח פניו, ראשו וצוארו.

הצעתי את מיטתי.

– שמה דבורה, לא כן? – שאל המדריך כשהוא משתרע על מיטתו.

– יעל, לא דבורה?

– יעל.

– משום מה חשבתי ששמה דבורה.

באותה שעה כבר שכבתי גם אני במיטתי. איני נרדם אלא מתוך קריאת ספר. אף הפעם הוצאתי ספר מתיקי והתחלתי לעיין בו.

המדריך עישן. לפתע נפנה אלי.

– האם ידוע לך – דיבר במפגיע – כי מלכת הדבורים היא כמעט הנקבה היחידה בין כל בעלי־החיים העשויה להעמיד וולדות בלי סיועו של הזכר? אני מתכוון לבעלי־חיים שהפרייתם מינית, שהרי…

– לא, דבר זה אינו ידוע לי – שיסעתיו בשוויון־נפש.

– אם כן דע לך: כל ביצה של בעל־חיים אין מתבקע ממנה כלום אלא אם הופרתה תחילה, ואלו ביצתה של מלכת הדבורים אפילו אין היא מופרית, דבורה מתבקעת מתוכה.

שהה שעה קלה והמתין לתגובתי. לא הגבתי.

– ואולם– המשיך לאחר שהתיאש – מן הביצה שלא הופרתה מתבקעים זכרים בלבד. אתה שומע? רק זכרים. האם משיג אתה את מלוא עומק משמעותה של תופעה זו?

– לא.

– פירושו חיים למען המוות. חיים שאין להם המשך. פירושו הפיכתה של הכוורת לקבר. ולא רק מבחינה ביאולוגית. גם מבחינה חברתית. שהרי הזכרים אינם מסוגלים לעבוד, לסייר, ללקט צוף. התנוונות, כליה, אבדון. קיום הזורם לקראת אחרית בלי כל תקוה לראשית חדשה.

– דור אחרון לשעבוד שאינו דור ראשון לגאולה – העירותי כדרכי במובאה מעובדת קמעה לצורך השעה.

– אתה בא עלי בביאליק– התלהב ידידי – ואני אבוא עליך בטשרניחובסקי. “עמא דדהבא” קראת?

– כן.

–זוכר את “חתונת החתונות?”

– אני מודה ומתוודה: איני זוכר.

– ראית מימיך מסע־כלולות של מלכת הדבורים?

– לא.

– ביום צח ובהיר יוצאת היא מממלכתה־כוורתה וממריאה אל־על. גאה, שחורה, עוטה הוד והדר. היא מגביהה עוף (כבר אמרתי שידידי משורר בכוח היה, ואלמלא נסיבות חייו אפשר שהיה מוציא את כשרונו מן הכוח אל הפועל), ומאחוריה ענן, ענן הקטורת של הזכרים. כל הזכרים שבכוורת מעופפים בעקבותיה. תחרות מעוף, תחרות נואשת בין עשרות, מאות, אולי אלפים, שרק אחד מהם עתיד לזכות בקליאופטרה זו, ואף הוא במחיר חייו. קרבן האהבה והעתיד. שעה ארוכה מנסים דלי־הנף להשיג את אדירת־האבירות. הנועזים, האלימים, הנואשים, מרי־הנפש, התקיפים הולכים וקרבים אליה, אך המלכה עודנה מהם והלאה, עד שבא האחד. האחד והיחיד. הנועז, האלים, הנואש, מר־הנפש, התקיף שבכולם. עבר הוא על פני הענן, מזדקר מתוכו, מקדימו, פורש ממנו, וכל העשרות, המאות, אולי האלפים נחשלים אחריו. אז נכנעת המלכה, רוהה־וותרנית נעצרת היא במעופה ונכבשת. הוא משיגה ונצמד אליה. נגדה־נא לכל עמם הווים השנים לבשר אחד. קפואים, נטולי־תנועה, נטועים באויר, צמודים זה לזו במרחב הכחול שבין שמים וארץ. דקה, שתי דקות, שעה… המלכה זוקפת ראשה. את קצות רגליה הפרוקות נועצת היא בבטנו של הכובש לשעה ובאייל הודפתו מבשרה. הוא ניתק ממנה, אבריו בקרבה וגופו נשמט ארצה, כאבן. גויה ללא רוח חיים מוטלת על הקרקע. תם מסע הכלולות. המלכה פונה אל הכוורת. בחובה זרעי העתיד, בקרבה קרעי אבריו של בחיר־לבה, ומאחוריה פמליה מזמזמת – ענן זכרים שאין עוד כל טעם לחייהם.

כיביתי את האור במנורת השולחן והפכתי ראשי אל הקיר. איני יודע אם עוד הוסיף ידידי המדריך לדבר או השתתק, על־כל־פנים, קול אדם עלה באזני, ואם לא קול אדם, הרי זמזום דבורה, ברם, עד־מהרה נוכחתי לדעת כי לא דבורה זמזמה אלא יעל. יעל זמזמה ומתוך זמזומה בקעו מלים. עשיתי אזני כאפרכסת. יעל זמזמה: עד שקמתי אם בישראל. ראיתי חובה לעצמי להעמידה על טעותה. אמרתי לה: אם יעל את אין טעם שתשירי את שירת דבורה, ואם דבורה את, מדוע אין את יוצאת למסע כלולות? אמרה לי: רצונך שאצא? אמרתי לה: אדרבה, צאי. המריאה וטסה באויר. ענן זכרים התעופף אחריה. מניתי את מספרם: שבעים. לא מאות ולא אלפים כי אם שבעים במספר. כמנינה של סנהדרין. שבעים חכמי סנהדרין טסו אחרי יעל מעל לציפורי ובית־שערים ושפרעם ואושה, ובראשם פלוני צמוק־פנים ודל־בשר, שזקנקן משולש דליל משתלשל מסנטרו.

סקרתיו היטב וזיהיתי בו את ישו הנוצרי, שכן דומה היה לאיקונין בנוסח ביזנטי־רוסי. אך מיד חזרתי בי: לא ישו הוא, כי אם סיסרא. עד שאני תמה כיצד נתחלף לי סיסרא בישו הפכה יעל את ראשה אלי. היתה עינה הגדולה עצומה ועינה הקטנה פקוחה לרווחה, זועקת, מבקשת רחמים. איך אושיענה, ואני אין לי כנפיים! שעה ארוכה היה לבי דווה עד שמצאתי עצה ותושיה. אותתי לרב־סרן, איתות מורס ודוקא בלועזית: S.O.S! ואמנם כעבור שניות ספורות הופיע מטוס. מטוס צבאי נהוג בידי הרב־סרן. הוא חש לעזרה. טרטורו של המטוס החריש את זמזומה של הסנהדרין והבליע את כל הקולות זולת אחד: קול שכשוך במימי הכינרת. פכפוך אחד ויחיד, משל אבן הוטלה המימה וצללה בהם.

– יעל – צווחתי בכל כוחי.

איש לא ענני. האוירון חדל לטרטר. הסנהדרין חדלה לזמזם. יעל חדלה להתקיים. השתררה דומיה עמוקה. והדומיה היא שהעירתני.

ה

ראשון ירדתי אל חדר־האוכל. כשעמדתי לצאת מחדרינו היה רעי המדריך שרוע במיטתו ונוחר מתוך שנתו. החזקתי בכתפיו וטלטלתיו. חדל לנחור אך לא נעור.

חדר־האוכל היה אולם רחב־ידיים ובו שולחנות רבים, כולם ריקים. על אחד מהם ראיתי עיתון. ישבתי ליד אותו שולחן ועיינתי בעיתון. לאחר שסיימתי את קריאת החדשות המרעישות על ועידת פסגה שלא נתקיימה הפכתי את הדף ובעמוד האחרון נגלה לפני צילומה של אותה נערה, שהמשטרה חושדת שטבעה בכינרת. היה נדמה לי שעינה האחת קטנה מן האחרת שפשפתי עיני בידי להוכיח לעצמי שאיני חולם. הנחתי לעיתון והצצתי מבעד לחלון. מן הכינרת לא מש עדיין מעטה הענן. חזרתי ונתתי עיני בעיתון. לא, זו אחיזת עיניים: עינה האחת של אותה נערה היתה קטנה מן האחרת. בכל שאר הדברים לא היה כל דמיון בינה לבין יעל הסמלת. יעל פניה מארכות, עיניה עצובות, סנטרה בולט ומשתרבב קדימה; שפתיה דקות, חטמה צר ועדין, לסתותיה גרמיות במקצת ועורה החיור מתוח ונטול, קמטים; וזו פניה תפוחיות, עיניה נטולות מבע, סנטרה כדורי, שפתיה מגושמות, חטמה שקוע מתחת למצחה ומתעגל מעל לשפתיים וקצהו העבה מופשל קמעה כלפי מעלה, לסתותיה מכוסות בשר ועורה… מי חכם וידע לקבוע טיבו של עור פני נערה מתוך צילום שנדפס בעיתון.

בא הרב־סרן, בירכני וישב מולי. הושטתי לו את העיתון. הודה לי ועיין בו.

– היכן יעל? – שאלתי.

– כבר נסעה – השיב ולא גרע ענו מן העיתון.

הצצתי בשעוני: 6.45.

– בשעה כה מוקדמת? – תמהתי.

– כן.

– לבדה?

– כן.

– מדוע?

– עד שבע עליה להגיע אל המחנה.

– היכן המחנה?

הרב־סרן לא ענה לי. קול שכשוך עלה באזני. לא חיכיתי עד שתוגש לי ארוחת הבוקר. קמתי, יצאתי את האולם, עליתי במדרגות ונכנסתי לחדרי. המדריך לא היה בו. כפי הנראה יצא אל חדר־השירות. ארזתי בחיפזון את מזוודתי, במרוצה ירדתי מן המדרגות ויצאתי החוצה.

הלכתי דרומה לאורך חופה של הכינרת. שעות רבות הלכתי. הרעב הציק לי. המזוודה הכבידה על זרועי. השרב התיש את כוחי. השמש קפחה על ראשי. טבלתי בזיעה.

דרכתי על גשר ושמתי פעמי צפונה. השמש נטתה מערבה, ראשי היה מרוקן מכל מחשבה, מכל הרהור, מכל זכרון. הלכתי כאחוז־בולמוס. מלחית, נושם בכבדות, טובל בזיעה, מלקק שפתי, ובלי להעצר אפילו רגע אחד. מימיני, מעל רוכסי הרים, איימו עלי משלטי הסורים. משמאלי השתרעה הכינרת. אפורה היתה. אדוות שרב נענעה סירה בודדת על פני המים.

עברתי על פני ישובים, על־פני מקומות־נופש, נופי חופים תלולים. רגלי בצקו. כל מדרך כף רגל הכאיבני. העברתי מזוודתי מיד שמאל ליד ימין ומיד ימין ליד שמאל. חשתי דקירות בשמאלו של חזי. קרבתי אל הכינרת וישבתי על אבן עגולה. לא אבן טבעית היתה זו, כי אם אבן מעובדת: שכב של ריחיים, או גת עתיקה. חלצתי נעלי וטבלתי רגלי במים. שפתי היו חרוכות. חפנתי מים והגשתים אל פי.

היום נטה לערוב. השקפתי על סביבותי. ראיתי שיושב אני ליד מרפסת של בית־קפה ריק מאדם. סמוך למרפסת נערמו בקבוקי גזוז ריקים. לא הרחק ממני זיקפה חורשת תמרים את אמיריה. מבין הדקלים הציצו גגות אדומים של בתים לבנים. מן המרפס אל החורשה נמשכה שורה ארוכה של בונקרים. כחול ערפיליהם של משלטי הסורים שעל פסגות הרכסים שמנגד נהפך לשחור.

דומם ישבתי על האבן העתיקה, רגלי טובלות במים, מבטי נעוץ בכינרת ונפשי צופיה ומצפה. נפשי לא הכזיבתני. היא הופיע.

במיקצב האדווה צפה על פני המים, התנדנדה קליל וקרבה אלי. על גבה צפה, עיניה פקוחות לרווחה ומבטה הקפוא נתון בשמי־השמים כמבטו של יצחק בשעת העקידה.

גופה השיק אל כפות רגלי. העליתיה לחוף והשכבתיה על החול. כקלוף קליפה מתפוח פשטתי מעליה תלבושת חאקי ספוגת מים. רצועות רצועות נשר הבד הרטוב מבשרה. השבעתי אתכם הקוראים! ארור האיש אשר יתן דופי בתהליך זה של עירטול שכולו קודש. אימה נפלה עלי. עצמתי את עיני. ואף־על־פי שעצמתי את עיני היה גופה מעורטל לפני. שיויתי אבריה לנגדי, המבדיל בין קודש לחול דובב שפתי בפסוקי שיר השירים:

“שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד… שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה…בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים”…

פקחתי עיני, הפכתיה והשכבתיה על בטנה. שוב נתרצעה תלבושת החאקי הרטובה, שוב נתקלפה מעורה הצח ושוב ערטלה את גופה פסים־פסים.

קמתי, פשטתי בגדי, שכבתי על ידה ובשארית אוני ניסיתי להצמידה אלי. לשוא. כל עמלי עלה בתוהו. כל אימת שעלה בידי להשכיבה על צדה היתה נשמטת וצונחת אין־אונים על גבה. לא כחי, לא כצומח, כדומם צנחה.

לא היתה לי ברירה; מתחתי בשרי על עורה וחיממתיה בלהט נשימתי:

– יעל, יעל, יעל – לאטתי באזניה.

עדים הם שמי השרב המשחירים בערוב היום, עדה הכינרת האפורה־כהה, עדים סנסיני התמרים, בקבוקי הגזוז הריקים, שורות הבונקרים המבוצרים בעפר, צללי רוכסיהם של משלטי הסורים, עדי בדל הירח שנגלה לפתע ושפך אור צהבהב על פניה החיורות, עדה האבן העתיקה ספק שכב ספק גת, עדים אתם כולכם, כולכם עד־אחד, כי בלחייה נטולות־הגון פרח הסומק.

גבר אורו של הירח עד שהאיר את מחוגי השעון שבשמאלי ואת ספרותיו ומתוך המחוגים והספרות למדתי כי היה זה הסומק הראשון שראיתי בפניה של יעל בשלושים ושתיים השעות שחלפו למן הרגע שהכרתיה.

והנה כתם הסומק שפרח מתחת לעינה הגדולה קטן היה, וכתם הסומק שפרח מתחת לעינה הקטנה היה גדול.

כי יש דין ויש דיין ויש מי שמאזן את הקטנות עם הגדולה.

א

אני גלגמש בן האלה נינסון נולדתי…לאמתו של דבר אין כל חשיבות לתאריך לידתי ואף לא למגילת היוחסין שלי. ולא עוד אלא שהחיטוט בדברים כגון אלה עלול לסבך את סיפור ימי בשאלות של מיתולוגיה והיסטוריה – שאלות אשר מסיבות שתתבררנה להלן אין אני מעונין בהן.

לפיכך מוטב כי לפי שעה אמנע עצמי מלספר את כל ידוע לי על עצמי, ואזכיר תחילה בקיצור נמרץ את כל הידוע לכם על אודותי, ליתר דיוק, את כל שעשוי לדעת עלי אדם המוצא ידיו ורגליו בדברי ימי קדם.

ובכן, ראשית־כל ברור כי מוצאי משומר העתיקה. ברשימת המלכים של העיר ארך מופיע שמי כמלך החמישי בשושלת הראשונה. באותה רשימה מופיע כמלך רביעי שמו של תמוז, אשר ברבות הימים נעשה אל נודע בשערים, שבקיץ הוא יורד שאולה (בלשונכם: מת, נפטר, הולך לעולמו), ובסתיו הוא קם לתחיה. ייתכן כי יש יחסי שארה בינינו, אבל גם זה ענין לענות בו לחוקרי המיתוס ולבעלי המסתורין ולא לי.

כידוע נכבשה שומר על יד אכד ואכד על ידי בבל ולימים השתלטו עליה האשורים. בין שומר לאשור מפרידות אלפי שנים, ובמשך כל אותן השנים לא פג טעמי ולא נס לחי. אדרבה, כל כובש אימצני לבן לו, ובסופו של דבר נולד אותו אפוס “נשגב” (הקורא מתבקש לשים לב למרכאות) הידוע בשם “עלילות גלגמש”, והמקיף שנים־עשר לוחות שנמצאו בספריתו של אשורבניפל מלך אשור. עוד בימי קדם תורגם האפוס לחתית ולחורית, ואין מספר ללשונות שאליהן תורגם האפוס בימכם, כלומר בתקופה זו שאתם קוראים לה “המאה העשרים”.

להוה ידוע שלא מתוך התפארות בא אני לפרט לפניכם את כל אלה, אלא רק מאהבתי לאמת. בהמשך הסיפור יזדמן לכם לא אחת ולא שתיים להיוכח כי אין אני שחצן, כי אהבת האמת נטועה בלבי, והנני מוכן להקריב קרבנות לשמה – לפחות משעה שהתחלתי כותב אבטוביאוגרפיה זו. אך מה אעשה! עולמנו עשוי ניגודים וסתירות ואורה של האמת אינו מבהיק אלא נוכח צלו של השקר, או בלשון נקיה וזהירה יותר, נוכח צלו של הדמיון. לפיכך קודם שאפתח בסיפור קורותי, כפי שאירעו באמת, עלי למנות בקצרה את עלילותי כפי שנשתקפו באגדה, כלומר כנתינתם באותו אפוס אכדי־אשורי שהזכרתי לעיל. כאן ראוי לציין כי מלבד שנים־עשר הלוחות מתוך ספריתו של אשורבניפל, המכילים אפוס שלם כמעט, נתגלו באחרונה כמה לוחות גם בלשון השומרית, שאף הם כוללים קטעים מתוך פואמות, שאני הוא גיבורן. ואלה שמות הפואמות:

א. גלגמש ושער השמים.

ב. גלגמש ואגא מלך כש.

ג. גלגמש וארץ החיים.

ד.גלגמש ושאול תחתית.

ה.מותו של גלגמש.

אין כל ספק כי לוחות אלה אוטנטיים הם יותר מ“עלילות גלגמש” שיצא להם שם־עולם. אף־על־פי־כן גמרתי בלבי להתעלם מהם כליל, וטעמי ונימוקי עמי. קורא שיש לו ענין מיוחד בהם ימצא את הדרוש לחפצו בכל אנציקלופדיה (ע"ע גלגמש).

ועתה רשאי אני להניח כי יש לכם ענין־מה בחיצוניותי, והריני מוכן ומזומן לתארה לפניכם לפי שני מקורות:

א. לפי תבליט שנתגלה בארמונו של סרגון השני מלך אשור – מן המאה השמינית לפני הספירה המקובלת אצלכם.

ב. חותמת גלילית זעירה שקדמה בכמה אלפי שנים לתבליט זה. בתבליט הוענקו לי פנים עצובות, זקן מסולסל וכמה מחלפות תלתלים. בימיני מחזיק אני כלי ציד – ספק בומראנג ספק מקל־חובלים מפותל הדומה לנחש – ובשאלי גור־אריה.

אשר לחותמת, הרי ראייתי כיום אינה כתמול־שלשום, ולפיכך קשה לי להבחין את קוי דמותי מחמת מידתה הזעירה של החותמת ומחמת הטשטוש שחל בדמויות החרותות עליה במרוצת הדורות. מכל מקום ברור דבר אחד: על גבי החותמת נאבק אני עם שור (להלן יתברר לכם מה טיבו של זה) ורעי אנכידו (שגם בו ידובר בהמשך הסיפור) נאבק עם האריה.

מימי לא ראיתי אדם שצילומו הניח את דעתו. אין תימה איפוא שגם דמות דיוקני, כפי שהיא משתקפת במקורות הללו, אינה לפי טעמי. עתה, לעת זקנה מופלגת, מוותר אני על האריה ועל השור ועל הבומראנג ואפילו על הקצוות הסדורות תלתלים. כן התלתלים אינם; קרח אני, ללא שיור של שערת־שיבה אחת, ובידי לא בומראנג אלא עט נובע מתוצרת “גלובוס”. אף על פי כן עוד עומם בקרבי זיק חיבה אל גורי חיות. לפני חדשים מספר מצאתי כלבלב באחד ממשעולי הכרם הסמוך לאותו בית קטן, שאני מתגורר בו עתה. אספתיו לביתי והוא גדל והולך מיום ליום. כרוך הוא אחרי ואינו זז ממני. אפילו עכשיו, בשעת כתיבה, רובץ הוא למרגלותי, מצמיד פרצופו לקרקע, זוקף אזניו וסוקר אותי במבט מתוח וחודר.

לאחר הקדמה זו מן הראוי שאביא לפניכם סקירה על האפוס הקדום שבעולם, “עלילות גלגמש”.

ב

“אדון הארץ, הרואה את כל הנעשה, למד לדעת להבין כל־דבר”… “שלישיתו נולד אדם ושאר שלישיות בו אלהים” – הכוונה כמובן, אלי. כיון שאני מלך גדול ונבון עולה בדעתי להקיף את עירי ארך (היא אורך) בחומה ולבנות בה היכל לאל אנו ולאלה אשתר. יושבי העיר נאנקים תחת עול העבודה הקשה – “ותעל שועתם אל האלהים הגדולים”. שמע אלהי־השמים וקרא לארורו, היוצרת שבין האלים: “את, ארורו, בראת את גלגמש / צורי כיום בצלמו דמות־תבניתו יציר אשר כוחו ככוחו של גלגמש. / בעתו יבוא האביר אורכה / ושרה עם גלגמש ושקטה אורך”. מן החומר יצרה ארורו את אנכידו “בצלם אנו ודמותו”, ספק אדם ספק חיה, יצור שעיר רב־מידות, החי עם חיות הטרף, ענק שכוח־איתנים כוחו. צייד אחד נוטל עליו לזמן את אנכידו עמי, ולשם כך שולח הוא קדשה ליער. בקסמיה מצליחה זו לפתות את אנכידו.

לאחר זאת בורחות חיות היער מפני אנכידו, ושוב אין לו ברירה אלא לחיות בקרב בני האדם. הקדשה אומרת לו: “לכה אתי, עירה אורך אביאך… / בוא אל בית החמדה, מעונה אנו ואשתר, אשר שם גלגמש איש גבור־החיל, / כוח ראם־פרא כוחו, בו ירד בעם”.

אנכידו והקדשה שמים לארך פעמיהם, אך בינתיים חולם אני כמה חלומות (האפוס אינו חוסך חלומות ומעניקם ביד רחבה לי ולאנכידו), ושואל פשרם מפי אמי. בפתרונותי מבשרת לי אמי – כזכור לקורא המדובר באלה נינסון – על בואו הקרוב של אנכידו ומנסה לשכנעני שאתרועע עמו. אני משתכנע. לאחר שעה קלה יוצא אני לקראתו ומקדם את פניו בלחם ושכר. הקדשה מדברת על לבו של אנכידו ומפצירה בו שיקבל את השכר. אנכידו מתרצה לה.

לאחר שהיטיב לבו במאכל ובמשקה, משח אנכידו את בשרו בשמן, לבש בגדים “ויהי כאחד האדם”. רוחו היתה טובה עליו. משום מה רק אז נשא את עיניו וראה אותי. תחילה הזעים פניו, אך עד מהרה נעתר שוב לבקשותיה של הקדשה, שמנתה לפניו שבחיהם של חיי התרבות לעומת חיי היער, ויצא לארך. בואו עורר ענין רב בקרב התושבים. לאחר פגישתינו נאבקתי עמו, ניצחתיו והיינו לידידי־נפש.

עשיתי ככל אשר לאל ידי להנעים חייו של אנכידו. חלקתי לו כבוד מלכים ואילצתי רוזני ארץ לנשק רגליו, האכלתיו מאכלי מלכים והשקיתיו משקי אלים. אף על פי כן ערג אנכידו אל היערות, וחלומות זועה ביעתוהו. בין השאר ראה בעיני רוחו את מוראות השאול. אם נעתיק את נוסח האפוס ללשון הזמן הזה רשאים אנו לומר כי בכל התופעות הללו ראיתי מעין משבר, שחל בנפשו של אדם הבא מן היער ושוקע בחיי התרבות העירונית. כדי להסיח דעתו עוררתיו למעשה גבורה וסיפחתיו אלי במעשה נועז ביותר: הריגתו של חומבבה – רשע־מפלצתי הנוטר את יער הארזים. אנכידו ואני יוצאים לדרך. בהתקרבנו ליער נפלה רוחו של אנכידו, אך אני מעודדו ואמי מקריבה קרבן לשמש. מיד חולמים אנו (אנכידו ואני) חלומות יפים המבשרים את קצו של חומבבה. אנכידו מתאושש. אנו הורגים את חומבבה וחוזרים לארך עטורי נצחון. בדרכנו נטפלת אלי האלה אשתר ומציעה לי את דודיה. הפיתוי הוא רציני ביותר וגם צופן בחובו סכנות רבות. אשתר יפיפיה ובעלת השפעה רבה באולימפוס השומרי. כפי הנראה חשקה בי בכל יקוד תשוקתה הסוערת, אלא שכרוב היפיפיות היא מרשעת ובוגדנית. אני מטיח בפניה את שמותיהם של כל גיבורי אהבותיה הקודמות – החל באל תמוז וכלה בגנן אישולנו – שכולם נעשו בעטיה אומללים וחדלי־אישים, הריני דוחה אותה מעל פני. כבודה הנשי נפגע קשה, והיא משליחה בנו, בי ובאנכידו, את שור־האימים, אשר “רוח־ אפו… טאטא מאה איש”. אנכידו ואני נאבקים עמו ויכולים לו. אז מופיעה אשחר על חומת ארך ומקללת אותנו. אנכידו ידידי, אשר לפי כל הסימנים מזגו חם ממזגי, מטיל בה את שוקו הימני של השור. אשתר וכהנותיה מבכות את השור, ואנחנו חוזרים לארך. תושבי העיר – אותם התושבים שנאנקו תחת עולי ושקראו את אנכידו לעזרתם – מקבלים פנינו בתרועות ובתשואות. אך כפי הנראה לא מחלה אשתר על כבודה, ואנליל, ידידה מאז ומקדם, גוזר עונש מוות על אנכידו. שוב מבעתת אותו רוח רעה, חלומות־אימים מדריכים מנוחתו, וכעבור שנים־עשר יום הולך הוא בדרך כל הארץ.

מותו של ידידי המרומם הממני. נשאתי עליו קינות, שמבחינה אמנותית אינן נופלות מהספדו של אנטוניוס על יוליוס קיסר בטראגדיה המפורסמת של שקספיר. זו לי הפעם הראשונה שראיתי את מר־המות בדל"ת אמותי. אפילו גיבור רב־פעלים כאנכידו לא נמלט ממנו. אבל אני מסרב להשלים עם הגזירה. גומר אני בלבי להשיג את חיי הנצח ויהי מה. כעבור זמן־מה יוצא אני לדרך.

אי־שם, בקצוי תבל, מעבר למי־המות, חי אחד מאבות אבותי, אותנפשתים. הוא זכה לחיי נצח, וחזקה עליו כי יודע הוא את סודם. אליו שמתי פעמי. מהלך אני על פני הרים, שמאחוריהם שוקעת השמש, עובר במנהרה אפלה, נתיב השמש בלילות – ובשעה שכבר כלתה תקותי לשוב ולראות את אור היום, מגיע אני לפתע אל חופו של ים רחב־ידים. בריות רבות ומשונות מזדמנות לי בדרכי, וכל אחת מהן שואל אני למקומו של אותנפשתים ולסודם של חיי הנצח. כולם כאחד מנסים להשיבני מדרכי ולהכזיב את תקוותי.

גלגמש, אנה אתה ממהר?

את החיים אשר אתה דורש לא תמצא.

בברוא אלהים אדם מינו לו את־המות.

ואת החיים לקחו להם.

לכן, גלגמש, אכול ושתה,

מלא בטנך ושמח יומם ולילה,

יום יום עשה לך משתה,

שוש תשיש יומם ולילה,

שא זמרה ותנה כנור, חליל נעים עם מחול.

בכל־עת יהיו בגדיך לבנים,

רחץ את־ראשך ושמן עליו אל יחסר,

וטבל את־בשרך במים חיים.

ראה בשמחה את־בניך, אשר ימישון כפיך,

ראה חיים עם האשה.

לכן שוב לאורך, מלך מהולל וגבור.

אף על פי כן אני נכנע. מנוי וגמור עמי לבקש ולמצוא את חיי נצח.

משחק לי מזלי והאלים מזמנים לפני את הספן שהשיט בשעתו את סירתו של אותנפשתים. הלה מדריכני כיצד עלי לעבור את מי המות. גובר אני על כל המכשולים ובסופו של דבר אני מוצא את אותנפשתים ושואל את פיו לסוד חיי הנצח, אלא שאף הוא אין בכוחו להושיעני. חיי הנצח שהוא זכה להם אינם אלא תולדת נסיבות מיוחדות במינן.

בימים קדמונים, כשהחליטו האלים להשחית כל בשר וביזמתו של אנליל הביאו מבול על הארץ, ניצלו רק אותנפשתים ואשתו. אותנפשתים הוזהר מראש, ולפיכך בנה ספינה גדולה ומצא בה מפלט לעצמו ולאשתו וכן לזוג אחד מכל החי אשר בארץ. לאחר זמן התחרט אנליל וראה את ענין המבול כמעשה נמהר מצדו. לפיכך העניק לאותנפשתים חיי־נצח – פרס על מפעל ההצלה, שאלמלא הוא היה נכחד כל החי אשר על פני האדמה. נקל לראות כי סיפורו של אותנפשתים דומה מאד בפרטיו לסיפורי המבול המוכרים לכם מכתבי־הקודש שלכם ובכמה ענינים שלא הזכרתים כאן, כגון משלוח היונה “לראות הקלו המים”, הריהו אפילו זהה עמו.

מכל מקום, סבור היה אותנפשתים, כי נסיבות כגון אלו לא תישנינה לעולם. אף־על־פי־כן אמר לי כי יכול אני לנסות ולנצח תופעה הדומה למות, היא השינה – שינה מאגית, שהיא מעין מות. אף שהצעתו לא היתה אלא תחליף, הסכמתי לקבלה. הלכה אשתו של אותנפשתים לאפות שבעה מיני עוגות שכל האוכל אותן מביס את השינה, ואני, שהייתי עייף ויגע מעמל הדרך הארוכה ורבת הסכנות, נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. הרי שגם תקות הנצחון על השינה היתה לי למפח נפש. אשתו של אותנפשתים העירתני משנתי ורחמיה נכמרו עלי. שידלה את בעלה, והלה גילה לי את סודו: במקום פלוני, על קרקעו של ים אלמוני, מצוי עשב־פלאות המחזיר לבן־תמותה את עלומיו. מיד חוזרים אלי כוחותי ובלוית אורשנהבי, החובל של אותנפשתים, מפליג אני בים, מוצא את המקום וצולל אל קרקע הים. כשחוזר אני וצף על פני המים, מצוי פרח הפלאות בידי.

היום חם, ההליכה מיגעת, הדרך שוממה, לפתע נקרה לי אגם מים. אני פושט בגדי, טובל במים הקרים ושוחה להנאתי, ואת העשב אני מניח על שפת האגם. עד שאני שוחה חש הנחש בריחו של העשב, “ויט אליו ויקח את העשב”.

כך סיומו של האפוס הכתוב על אחד־עשר לוחות. מצוי עוד לוח שנים־עשר ובו מסופר כיצד אני מעלה באוב את רוחו של אנכידו מן השאול, והלה מתאר לפני את מוראותיו של המקום הנורא ההוא. אך אני לא התחייבתי אלא להרצות את המאורעות שאירעו כביכול, וגם זה בקיצור, על כן איני מתעכב על לוח זה ובכך אני מסיים את מעשה גלגמש.

ג

מחברו של האפוס נתברך בכמה וכמה סגולות נאות כגון כשרון כתיב נפש פיוטית, דמיון וכו'. אין כל ספק כי העמיק לחדור לנפשו של האדם שאינו רוצה להשלים עם המות. הוא השכיל לתאר את הטרגדיה שאין מנוס ממנה. כל המבקש ליהנות מסגולותיה של היצירה – בין הנאה אסתטית רוחנית ובין הנאת היסטוריון החוקר אמונות ודעות מימים עברו – אין לו אלא לפנות אל המקור, או לכל הגרוע לתרגומיו. אני כשלעצמי לא באתי אלא לספר דברים כהוויתם ולהשיב את האמת על כנה. וכל החושש שמא נמחו הדברים מזכרוני במשך אלפי השנים שחלפו מאז, אין חששו אלא חשש שוא. אמנם, תדיר שוכח אני היכן שמתי זה עתה משקפי, ומהו הספר שקראתי בו לפני שעתיים. אך לעומת זאת מיטיב אני לזכור מאורעות ומקומות ודמויות מן הימים הרחוקים ההם. הן זו דרכו של ישיש: שוכח הוא לרכוס את כפתורי בגדו, אך זוכר פרטיו ופרטי פרטים בימי ילדותו. ואין בכך הבדל אם עברו ששים שנה או ארבעת אלפים שנה. אדרבה שורת ההגיון נותנת כי ככל שהעבר מתרחק, כן מתבהר הוא לעיני רוחנו.

אפתח איפוא בפרשת החומה וההיכל. אמת נכון הדבר: תושבי ארך נצטוו להקיף את העיר בחומה ולבנות בה היכל. אולם לא אני הוא שהוצאתי את הצו. אדרבה, הייתי אחד מני רבים קשי־יום שגויסו לעבודת הבניה. אכן קשה מנשוא היתה העבודה. המפקחים והמשגיחים הפליאו מכותיהם, השוטים והשבטים צרבו את הבשר, והעיקר, מנת האוכל היתה זעומה ביותר. רוב האיכרים שבסביבות ארך הועבדו בבנין החומה. באותם הימים היה כוחי במתני וגבורתי בלבי. יום אחד, כשבא המלך עם פמליתו לערוך ביקורת על עבודות הבניה, ידיתי בו אבן והרגתיו בו במקום. שאר האנשים העושים במלאכה השתערו על פמליתו וחיסלוה. המפקחים והמשגיחים, השוטרים והנוגשים ברחו כעכברים והתפזרו לכל רוח. לפנות ערב הוכרזתי כמלכה של ארך.

שבועות וירחים היטיבו כל תושבי ארך את לבם במאכל ובמשקה, הרסו וניצתו את מחצית החומה שנבנתה ואת שליש ההיכל שהוקם, רקדו ברחובות והריעו לכבודי. עד שיום אחד נודע ל כי שבט נוודים, ובראשו אחד אנכידו – שודד, צייד ואיש מלחמה נודע בשערים – זומם לעלות על ארך. לא היתה לי ברירה אלא לצוות על תושבי עירי שייחלצו שוב לבנין החומה וההיכל (שכן החומה בלבד לא היה בה כדי להגן על העיר ללא ברכתה של אשתר). אולם שמור היה בלבי זכר גורלו של המלך הקודם ולא נחפזתי לתת את הפקודה. ביחוד מכיון שבמשך החדשים הללו נתרוקנו האסמים והאיכרים לא חזרו עדיין לעבודתם אחרי ימי ההילולה. התחלתי חוכך בדעתי ומטכס עצה. שלחתי שליחים אל תשרתו הקדשה – הכוהנת של אשתר. באה תשרתו והתיצבה לפני. יפה היתה. גופה תמיר וחטוב להפליא, שדיה עגלגלים, חמוקי ירכיה קמורים, שמלתה תכלת שקופה ושערה מגדל של קומות תלתלים מעשה זיקורת (כלומר מקדש בנוי קומות שאתם נוהגים לקרוא לו “פגודה”). בנוהג שבעולם היו פניה רעולות פרט לנסיבות מסוימות שאז לא היו רעולות. באותן נסיבות היתה סביבה אפלה למחצה ומשום כך נראו פניה צחות ולבנות כשלג שעל ראשי ההרים, ושלהבת ירקרקת נוצצה בעיניה כשלהבת שבעיניו של ברדלס בחשכת הלילה. ניחוח בשמים חריף־מתוק נדף ממנה ונסך שיכרון על כל בא במחיצתה.

אמרתי לה:

– תשרתו, עליך לכבוש את אנכידו.

אותה שעה הצדיקו הנסיבות את הפשלת הרעלה. נתברקה הירקות שבעיניה וצחור שיניה פילח את האפלולית. השיבה: " אכבשנו, מלכי", קדה קידה עמוקה עד שנתהדקה שמלתה השקופה על גופה הגמיש ויצאה למלא שליחותה.

דרך אגב, כל אותו התיאור של אדם־חיה המצוי ב“עלילות גלגמש” אין לו שחר. מאז ומעולם ראו יושבי הערים את שבטי הנוודים כפראי־אדם. לאור נסיוני הרב רואה אני חובה לעצמי להכחיש הנחה זו בכל תוקף. הנוודים הם בני תרבות ממש כמונו אלא שתרבותם וארחות חייהם שונים הם מתרבותנו וארחות חיינו. תרבותנו אנו אינה בעיניהם אלא רכרוכיות שבתפנוקים ובהתנוונות. אולי משום כך כובשים הם אותנו על נקלה ומתמידים בכיבושיהם עד שהם עצמם נעשים בני תרבות יושבים כמונו. סופם שאף הם נכבשים על ידי שבטים נודדים וחוזר חלילה, כמוכח מדברי ימיה של מולדתי שבין הפרת והחדקל.

לאחר שיצאה תשרתו למלא ת שליחותה גבר בארך המחסור במצרכי־מזון חיוניים. פניתי אל האיכרים וביקשתי מהם לשוב לעבודת אדמתם. קצתם נענו לי וקצתם לא נענו. אלה שנענו אגרו את תבואת שדותיהם ולא מכרוה אלא תמורת חרבות לעצמם ועדיים לנשיהם. עברו כמה וכמה חדשים, ומתשרתו אין קול ואין קשב. שלחתי מרגלים אל אנכידו. המרגלים לא חזרו. נתמלאה נפשי חששות וחשדות והייתי מתהלך בארמוני סר וזעף. סחה לי אמי:

– גלגמש, צוה לעם לבנות את החומה ואת ההיכל.

עניתי לה:

– הרי אני הוא אשר…

לא הניחה לי לסיים דברי ואמרה:

– המלך אשר יהרגך גם הוא יצוה לבנות.

מיד נתחוור לי כי הצדק עמה. הצו ניתן והוחל בבניה.

אני מודה ומתודה: אכזריותו של המלך הקודם היתה כאין וכאפס לעומת השיטות שבהן העבדתי אני את העם. מאין ברירה קוצצה מנת המזון כדי שליש ורביע מן המנה שקיבלנו אנו בשעתנו, ואילו מספר השוטרים והנוגשים הוכפל ובמקומות התורפה אף הושלש. הנרפים הורעבו עד מות. לעומת זאת הוגדלה מדי פעם בפעם מנתם של העושים מלאכתם אמונה, והמצטיינים קיבלו אפילו שתי מנות. אני עצמי לא באתי למקום העבודה ולא ערכתי ביקורת אפילו פעם אחת, אבל הכבדתי ידי על המפקחים ודרשתי מהם דינים וחשבונות מפורטים ותדירים. כל השיפורים במעשה המינהל וכל החידושים שנתחדשו בתורת האירגון עמדו לי, ומשנשלמה המלאכה עדיין הייתי בחיים.

ביום חנוכת החומה וההיכל ציויתי לפתוח את האסמים ואת היקבים ושוב הכרזתי על הילולה כללית. בהיכלה של אשתר הוקרבו קרבנות, בהעדרה של תשרתו התנדבה אמי להקריבם. אולם אני ידעתי את נפש העם וזכרתי את תארה של תשרתו. אמי בת הששים, שהכריזה על עצמה שהיא האלה נינסון, התחילה נוהגת בעצמה מנהגי סלסול וחנחון של עלמה צעירה מאז הומלכתי על ארך, ולא היתה אלא תחליף עלוב ביותר לקדשה של אשתר. אמרתי לה בעדינות שיש בה מן התקיפות, כי סבור אני שטוב תעשה אם תמסור את התפקיד בידי אחותי אורשונינוגלו. אמי ויתרה, לכאורה מרצונה הטוב.

לאחר שהוקרבו הקרבנות עליתי על החומה ונאמתי נאום, אמרתי כי מעתה נשב לבטח על אדמתנו וכל צר ואויב לא יוכל לנו. החומה תגן עלינו מפני חרב האדם ואשתר מפני זעם האלים. העם הריע.

עוד זה מריע וזה בא. ממרומי החומה ראיתי כי ענני אבק כיסו את האופק. לא היה כל ספק בדבר: גייסותיו של אנכידו עלו על העיר. משנתקרבו כדי טווח של ראייה נוכחתי לדעת כי חמושים הם בקשתות ובחיצים. העם היה עדיין מריע. המרחק בין החומה לבין הגייסות נתקצר והלך. בראש בעלי החיצים צעד בטוחות גבר גבוה וחסון, שזקנקנו משולש וחזהו עטוי שריון. לידו פסעה אשה. ואף שפסיעתה קצרה וטופפת היתה לא פיגרה אחריו. זו היתה תשרתו.

לא הייתי מוכן למלחמה. תושבי ארך בטחו בחומה ובאשתר. לאים היו ושתויים. לאחר היסוסים שלא ארכו יותר מרגעים מספר בלבד, ירדתי מן החומה וציויתי לפתוח את השער. יצאתי אל מחוץ לחומה. בלי קשת ובלי חצים, בלי בומרונג ובלי אבן פסעתי לקראת האויב. העם עלה על החומה. התרועות והתשואות פסקו. דומיה כבדה נשתררה מסביב לארך.

מן המפורסמות היא כי שבטי המדבר המצטיינים באכזריותם יש בהם קורטוב של אבירות. מאין ברירה השלכתי יהבי על מידה זו. ואכן, עצר אנכידו את חילו, הדף את תשרתו מפניו והפילה ארצה, התפרק מנשקו, שמט שריונו והתקרב אלי לבדו כדי מרחק אמה אחת בלבד. שעה ארוכה הסתכלנו זה בפני זה. סקר אותי אנכידו בעיניים שחורות בוערות, עטורות אודם קל – עיניו של שוכן מדבר – ואני לא המשתי מבטי מאישוניו. נתיגעו עיני והתחלתי ממצמץ. הוא נתחייך וקרץ לי בעין אחת. הושטתי לו יד. חבוקים נכנסנו בשערי החומה. העם הריע. חייליו של אנכידו התרועעו עם תושבי ארך, אכלו ושתו עמם ואף יצאו במחולות. אחותי הקריבה קרבנות בהיכל אשתר.

בארמוני נערך משתה. ביקשתי את תשרתו ולא מצאתיה. לבי אמר לי כי איני צריך לשאול את אנכידו דבר וחצי דבר ל אודותיה.

כטוב לב אנכידו ביין פנה אלי ושאלני:

– מדוע קרצת לי?

כאמור, לא קרצתי לא מצמצתי בעיני שנתיגעו מהבטה מרוכזת באישוניו של אנכידו. אנכידו הוא שקרץ לי. כבר עמדתי לומר לו את האמת אך בעוד מועד עצרתי בלשוני ונתהרהרתי קמעה. מוחי עבד בקדחתנות. מסתבר, שאנכידו קרץ לי משום שסבור היה כי אני קרצתי לו; עלי לבדות סיבה לקריצתי המדומה ויהי מה. רעיון נתבזק במוחי.

הצמדתי שפתי אל אזנו של אנכידו ולחשתי לו:

– חומבבה…

אנכידו מרט בזקנו.

– בעל הארזים? – שא לבסוף.

הקרבתי אצבעי אל שפתי, נדתי בראשי לאות הסכמה וקרצתי בכל עצמת שמורותיה של עיני השמאלית. הפעם היתה זו קריצה של ממש.

חומבבה היה שליטם של כל יערות הארזים ממזרח לשומר ונוטריו לא הניחו לשום אדם לגשת אליהם. קשתיו של אכידו יש לאל ידם להתגבר עליהם ולצוד את החיות שביערות הללו. אני אשלח את אנשי ארך לכרות את הארזים ולהשיטם בדוברות לכל שאר הערים־הממלכות השוכנות על הפרת או במרחק־מה ממנו. בני ניפור ובני אור משאת־נפשם לדור בבתי הארזים, וביחוד מלכיהם, שריהם וכוהניהם. הם יקנו את הארזים ויתנו לי ביד נדיבה מתנובת שדותיהם. אני אהיה עשיר. ארך תהיה עשירה. העם ישתה, יעלוז ויריע, יריע לכבודי.

כאן רואה אני צורך לסטות מדרך המלך של סיפורי. זה לא כבר נודע לי כי יערות הארזים נגוזו ואינם. מוכן אני להישבע לפני קוראי כי בשעתו לא הספקתי לכרות אפילו אחד חלקי רבבה מאילנות היער הגדול. לעומת זאת קראתי בספרים כי לעתים משנה האדמה את פניה, יערות וחיות צוללים תהומה, ולאחר מיליוני שנים נהפכים הם לנוזל שחור ושמן, שכל העולם נלחם עליו. אני כשלעצמי נבצר ממני להבין כיצד מתרחש הדבר. אולם יודע אני כי לא כל מה שאינו מובן לי אינו אמת לפיכך מוכן אני לקבל את גירסת המלומדים שלכם, אבל בסייג אחד בלבד: נראה לי כי ההסבר שתהליך זה נמשך מיליוני שנים יש בו מן הגוזמה. לדעתי אפשר להסתפק באלפי שנים. ואם אפשר להסתפק באלפי שנים סבור אני כי הנוזל השחור ויערות הארזים הם היינו הך.

אנכידו סמך ידו על תכניתי. מפלצת האימים שב“עלילות גלגמש” אינה אלא הד לתעמולת־הזועה שפתחנו בה נגד חומבבה. חייבים היינו לעשות כן כדי להלהיב את תושבי ארך ובעיקר את בני המדבר שבצבאו של אנכידו המתלהבים על נקלה. לאמיתו של דבר היה חומבבה כאחד מאתנו, ואלמלא יערות הארזים לא היה עולה בדעתי לצאת למלחמה עליו. מכל מקום, גאה אני על אותו רעיון שעלה במוחי כתירוץ לקריצתי שלא היתה ולא נבראה, אני רואה אותו כהברקה גאונית עד היום הזה. פחותה מזו גאותי על המיבצע עצמו. את נוטריו של חומבבה הביסו קלגסיו של אנכידו, את חומבבה עצמו הרג אנכידו במו ידיו. לאמיתו של דבר לא הייתי אלא עד ראיה בלבד. חזרנו לארך יחדו והעם קידם פנינו בתשואות. קשה לקבוע בודאות למי נועדו התשואות, לאנכידו או לי. ברור היה כי לא לי בלבד נועדו. שמרתי את הדבר בלבי.

בארמוני צפתה לי תשרתו. תחילה חשתי בריח הבושם המתקתק־חריף ואחר ראיתיה שכובה על משכבי. הפעם היו הנסיבות יוצאות מגדר הרגיל: פניה היו רעולות וגופה חשוף. כל מקום, כך נראתה לי בחדר משכבי, שהיה מוצף קרני שמש. כשמהרהר אני עכשיו באותו מעמד מתחיל אני לחשוד שמא שפע האור הוא שגרם לאותו רושם כי תשרתו ערומה היתה, שכן בתורת קדשה של אשתר לבשה שמלה שקופה, כאמור.

מבעד לרעלה נשמע ולה:

– גלגמש!

נדמה לי כי קולה רטט. צמרמורת חלפה בגופי. לא עניתי לה.

– גל־ג־מש! – פנתה אלי שוב, והיא מושכת כל הברה ומאריכה בתנועות. הפכתי ראשי אל הקיר. היא אמרה:

– גלגמש! כבשתי אותו לפי פקודתך.

בעוד פני אל הקיר עניתי:

רצונך בפרס?

– כ––ן.

– מהו?

– כיבוש תחת כיבוש.

– דברי ברור.

– אתה תכבשני.

אהבתי את תשרתו. שנאתיה. שנאתי את תשרתו. אהבתיה. נכספתי אליה. יראתי מפניה. ספק הוא אם אמנם כבשה את אנכידו למעני. הן התברר כי אני הוא שכבשתי אותו באותה קריצה מדומה. עובדה היא כי לפני שהתחיל מתקרב אלי הדף את תשרתו והפילה ארצה. אך אין כל ספק כי נהנה ממנה. משדיה העגולים ומירכיה הקמורות, מפניה הצחים ומשפתיה הוורודות. קינאתי בו. קינאתי לה. חשקתי בה. חמדתי אותה. ידוע ידעתי כי ביום בואי אליה יכלה כעשן גלגמש הגדול. כיבוש תחת כיבוש. היא היא שתכבשני… לעולמים.

יצאתי מן החדר. היא לא רדפה אחרי ולא השמיעה קול. אפשר שלבה אמר לה כי דינה נחרץ. ואכן נחרץ דינה, שכן בליבי גמלה החלטה נחושה: תשרתו תעוקד לשור.

עיקוד לשור פירושו כי תשרתו הכהנת־הקדשה תעמוד על ראש הזיקורת – מעל קודש הקדשים – ולעיני כל העם ידענה השור. שור פשוטו כמשמעו, פר בן בקר

יודע אני מה חש הקורא בן הזמן החדש למקרא הדברים הללו. הקורא כבר נוכח לדעת – ועוד יוסיף להיוכח גם להלן – כי בסיפור זה אין אני מתעטף באיצטלה של חסידות ואיני מנסה לחפות על מידותי הרעות. אף־על־פי־כן נאלץ אני כאן ללמד סנגוריה על עצמי מחשש שמא יאבד הקורא את הפרספקטיבה הנכונה. תשרתו היתה קדשת אשתר. אשתר היא אלת הפריון והשפע. השור הוא סמל הגברות, היצירה והכוח. הטקס המעורר בכם סלידה ורגשי זועה היה טכס מסתורין בעל משמעות מיתולוגית עמוקה. היה זה מעין קרבן מיסטי. לא היה בו משום השפלה או התעללות. אדרבה, היתה זו השגבה, הקדשה, כמעט האלהה. אמנם אף קדשה אחת לא נשארה בחיים לאחר טקס העיקוד. אולם כל קדשה סופה לעלות קרבן על מזבח אלתה בצורה זו או אחרת.

עם זאת אף אני אסור לי לאבד את הפרספקטיבה הנכונה. כשחוזר אני ומתבונן בענין לאור המושגים המודרניים, סבור אני כי לגבי דידי היה זה מוצא נאות מסבך ההרגשות שתוארו לעיל. יצרי הארוטיים היו באים על סיפוקם, ולו על דרך הפרוורסיה, ובאותה שעה הייתי מתנקם בה, מרחיקה לנצח מדרכי, מתעמר בה, ומרומם אותה למעלת קדושה, אלה־למחצה. יתר על כן: העם היה מריע לכבודי, מוסיף להריע לכבודי, מריע ביתר שאת לכבודי.

לחם ושעשועים צירוף רומאי הוא, אך הלחם והשעשועים קדמו לרומאים בכמה אלפי שנים. בעית הלחם נפתרה על־ידי כיבוש יערותיו של חומבבה. בעית השעשועים תיפתר על ידי עיקודה של תשרתו לשור.

הזיקורת היה גבוה. העם השתוקק לחזות בכל פרט ופרט. מה לא יעשה מלך למען עמו? הסכמתי לסטות מן הנוהג המקובל וציויתי להקים במה מיוחדת. בבא היום צבאו עליה כל תושבי ארך מעלות השחר. בעמל רב השתלטו עליהם שוטרי והושיבום שורות שורות בחצי גורן עגולה. בסמוך לבמה ישבתי אני ועל ידי אנכידו.

תחילה הופיעה תשרתו. היא דמתה לפסל. הקהל עצר נשימתו. אז הוצא השור. בכבדות פסע לעבר תשרתו. ובכל רחבי ארך נשמע קול אחד ויחיד. קול נשימתו הכבדה של השור. תשרתו לא זזה ממקומה. השור קרב אליה, הרכין ראשו ורחרח בגופה. לפתע נסוג אחור, הסיט ראשו, זקף אזניו, כונן קרניו וגח מן הבמה ישר אלי.

עוד לפני שנתאוששתי מתדהמתי ראיתי היאך תופס אנכידו בשתי קרניו של השור, שני קולות נשמעו ברחבי ארך: קול נשימתו של השור וקול שריריו של אנכידו המתוחים עד להתפקע. לאט לאט הופשל ראשו של השור אחורנית. גידי צוארו נקרעו. נעצתי את חרבי בבטנו. תשרתו נעלמה. העם הריע. הפעם היה הדבר ברור כשמש: העם הריע לאנכידו.

עם רדת החשכה ציויתי על רופא הארמון להרעיל את אנכידו. אנכידו הורעל. שנים עשר יום נאבק גופו האדיר עם סם־המות. הוא פירכס ביסוריו, נחרד ממראות אימים ומחלומות זועה, השתולל כנכפה, אחוז בלהות וסיוטים, שגה בהזיות, פלט מגרונו זעקות מחרישות אזניים והשמיע איומים מעורפלים. את שמי לא הוציא מפיו. לעומת זאת חזר פעמים רבות על שמה של תשרתו. כפי הנראה חשד בה לא בי. ביום השלושה־עשר מת.

העם שתק. שרי ויועצי שתקו אף הם. שתיקה זו היתה בעוכריהם. לפי פקודתי הורעלו בזה אחר זה. לאחר זמן־מה מת גם הרופא עצמו. אני לא ציויתי להרעילו – הוא איבד עצמו לדעת העם שתק.

נשארתי גלמוד. לא מיניתי שרים ויועצים חדשים. בכל מאכל ומשקה טעמתי טעם של רעל. חדלתי לאכול. באישון הלילה יורד הייתי אל המעין ושותה ממימיו במישרין. חליתי ונפלתי למשכב. רופא לא היה לי. טיפלה בי אמי. על כל אדם זולתה נאסר להתקרב אלי.

שאלתני אמי:

– גלגמש, ירא אתה את המות?

– כן – עניתי בפשטות.

– האיש אשר ירעיל אותך גם הוא יירא את המות.

– האין עצה, אמא?

– יש עצה.

אמי לא פלטה מלים בכדי. “ודאי יש דברים בגו” – חשבתי.

– מה העצה?

– הדח את אורשנינוגלו ועשה אותי כוהנת של אשתר.

חמתי בערה בי כאש.

– הזאת עצה?

– לא, זה התנאי לעצה.

שקלתי בדעתי. בין כך ובין כך שותק העם. תשרתו נעלמה ועקבותיה לא נודעו.

– מבוקשך ינתן לך, אמרתי.

אמי נתחייכה.

– העצה היא: נחמוליאל.

נעצתי בה מבטי. אם ביטא את הרגשותי אותה שעה, היה חייב להיות מבט שחציו תמיהה וחציו איום.

אמי נזדרזה לפרש את דבריה:

– נחמוליאל יודע את סוד חיי הנצח.

בנקודה זו טמון גרעינה ההיסטורי של פרשת אותנפשתים שבמעשה גלגמש. איני יודע על שום מה נקרא האיש באותו אפוס בשם אותנפשתים, ואלו דווקא בתרגום החורי נשתמר שמו הנכון, והוא נחמוליאל. על כל פנים, הפרשה כולה, כפי שהיא מתוארת באפוס, מסולפת היא ומשובשת, מקושטת בעדיים של פיוט ומשוחה בכחל ושרק אמנותי.

נחמוליאל היה סוחר־ספן שהשיט ספינתו על נהר פרת. מדי פעם בפעם היה מזדמן לארך ומביא אליה סחורתו. מימי לא ראיתיו, ולא הכרתיו אלא מפי השמועה. מעולם לא עלה בדעתי כי אדם זה מצפין בחובו את סוד חיי הנצח.

מיד לאחר השיחה ביני לבין אמי יצאו הרצים מארמוני. אנשי ארך העיר הוקהלו סביב הזיקורת והכרוז ציוה בשמי על כל אדם אשר יראה את נחמוליאל לאסרו ולהביאו אלי.

לא יצאו ימים מעטים ונחמוליאל הובא לפני. הוא היה איש צנום וחיוור שקומתו למטה מבינונית, לבושו שונה מלבושם של תושבי ארך וזקן לבן וארוך יורד לו על פי מידותיו.

אותה שעה עדיין הייתי שוכב על משכבי. רמזתי לאמי שתצא ונתתי מבטי באסיר. הלה החזיר לי מבט, ספק של הכנעה ספק של לגלוג, ופקח לרווחה עיניים אפורות־דהות. הוא לא נפל על פניו ולא כרע על ברכיו כדרך האסירים המובאים למלך. הרכין ראשו וחיכה למוצא פי.

אמרתי לו:

– גלה לי סוד חיי הנצח.

נתהרהר נחמוליאל, החליק בכף ידו על זקנו ופתח בסיפור ארוך על ארץ רחוקה שאנשיה חטאו לאל עליון (משום מה לא פירש בשמו של האל העליון שהוא כידוע אנו), ובגלל זאת שקעה הארץ תהומה ומכל תושביה לא ניצל איש מלבד נחמוליאל ואשתו. אולם לבו סמוך ובטוח כי ביום מן הימים תשוב הארץ ותצוף ממעמקים על כל בניה־יושביה, כיון שיש יסוד להניח כי באמת לא ניספו הללו, אלא נשארו בחיים על קרקע תהום רבה. לפיכך מחזר הוא בספינתו על פני נהרות וימים עד אשר ימצא את ארצו האבודה, ולפי שעה קונה הוא סחורה בערי החוף, מוכרה בערים שבפנים הארץ־ומתפרנס מן הריווח.

סיפור־מעשה זה לא היתה לו כל שייכות לשאלתי. מטרתו היתה ברורה: להסיח דעתי ולפרוש מסך־עשן על בקשתי המפורשת. מטרה זו לא הושגה. חזרתי ואמרתי לו:

– גלה לי את סוד חיי הנצח.

נחמוליאל חזר על סיפורו. באותו יום הולקה בזמורות ארז לחות עד שהתבוסס בדמו. למחרת היום נרגם באבנים. ביום השלישי נתלה על עץ סמוך לחומה. ביום הרביעי התיצבה לפני אשתו של נחמוליאל, צמוקה ממנו וקטנת־קומה ממנו, וגילתה לי את הסוד המבוקש.

עתה הגעתי לאותה פיסקה מיוחדת במינה ב“עלילות גלגמש” שכולה אמת לאמיתה. אמת היא כי בשל אשתו של נחמליאל נודע לי דבר העשב שעל קרקע הים. אמת היא כי באתי אל המקום הנועד, צללתי, חזרתי וצפתי על פני המים ופרח הפלאות בדי. אפילו שמו של הספן שהשיטני שמה נכון הוא: ארשנהבי. אמת היא כי טבלתי באגם שנזדמן לי, כחום היום, וכי באותה שעה הגיח הנחש ונטל את העשב שהשארתי על שפת אגם.

עיניכם הרואות כי המציאות באנאלית יותר, טראגית ונשגבת פחות מן האפוס המפואר. אך מה אעשה – פציתי פי לספר הדברים כהויתם ולא אוכל לשוב.

על כל פנים, האפוס מסתיים במקום שהוא מסתיים, ואילו המציאות יש לה המשך.

ד

כבשתי פני בחול ובכיתי. ספק אם בכיתי קודם לכן בכל ימי חיי, אפשר רק בימים שהייתי תינוק. עתה ידעתי כי אין לי כל תקוה.

שני אנשים הרימוני מן החול, אסרו את ידי ורגלי ונשאוני על כתפיהם. לא ידעתי מיהם. לא התנגדתי. גורלי שלי חדל לענין אותי. לעומת זאת, כפי הנראה, לא חדל גורלי לענין את שני האנשים (תוך כדי כתיבת הדברים עולה בלבי חשד כי אחד מהם לא היה גבר אלא אשה. זוהי השערה, ואולי רק הרגשה בלבד, שנתעוררה ברגע זה – אותה שעה לא אכפת היה לי הדבר).

לאחר הליכה שארכה כחצי שעה פרקוני מעל שכמיהם, התירו את אסורי והשליכוני לתוך בור, כלומר לתוך באר חרבה. את פי הבאר כיסו באבן.

אפלה שחורה אפפה את כל ישותי. איבדתי את תחושת הזמן. שכבתי שרוע על גבי ומבטי נעוץ באפלה. אפשר שמצב זה ארך שעות ואפשר שארך ימים ושבועות. אברי לא כאבו, לא הייתי רעב. הייתי קפוא, דומם, מאובן, נטול חושים. על־כל־פנים דמדמה בי מעין הכרה עמומה כי נטול חושים אנכי. כפי שנתברר היתה הכרה זו מוטעית.

לאחר כמה שעות או ירחים חשתי גירוי־מה בעינים. מסתבר כי עיני היו פקוחות. ראיתי קרן אור. קרן אדמדמת־סגולה, צרה, עדנדנת, רכה, מלטפת, יפה, קוסמת, אגדית. מלמעלה חצצה האבן ביני לבין האור. הקרן הנפלאה בקעה מלמטה.

תחילה נהניתי מיפיה של הקרן והתענגתי על מראה עיני. לאחר זמן (כמה זמן, איני יודע) התחלתי דורש וחוקר למקום מוצאה. פקחתי עיני לרווחה, ריכזתי מבטי בנקודה שממנה הפציעה הקרן עד שנתגלה לי כי בוקעת היא מתוך כדור קטן. הכדור סובב על צירו, אלא שעם סיבובו לא נשתנה כיוון הקרן שבקעה מתוך תוכו. ממרכזו של הכדור קרן האור לתוך עיני כיון שהכדור היה סובב על ציר הבקיעה הקרן את קליפתו ובכל פעם האירה קטע אחר משטחו החיצוני, כלומר אותו הקטע, שהיה מופנה אלי ברגע מסוים של הסיבוב, על פני השטח. בתוך הקטעים המוארים, הופיעו דיוקנאות. הם הוארו מפנים ומתוך כך נראו בולטים, ממשיים, תלת־ממדיים. תוך כדי תנועתו הסיבובית של הכדור נגלו לעיני בזה אחר זה: דיוקנו של המלך, שאני הרגתיו – לפני הרצח, בשעת הביקורת, ואחרי הרצח; של אנכידו הקורץ, אנכידו הנאבק עם השור, אנכידו המורעל; דיוקנו של חומבבה הסוקר את ארזיו, הנלחם המובס; דיוקנה של תשרתו הפוסעת ליד אנכידו, השוכבת על משכבי, הניצבת כפסל נוכח השור; דיוקנו של נחמוליאל המולקה, הרגום, התלוי; דיוקנו של הנחש המריח, הנפתל, המגיח ליטול את סם החיים… וכשתמו הדיוקנאות לא נסתיים אלא סיבוב אחד של הכדור, והתחיל הסיבוב השני: המלך, אנגידו, חומבבה, תשרתו, נחמוליאל, נחש… ואחריו הסיבוב השלישי, הרביעי, החמישי, הששי… המאה… האלף…. הרבבה.

עצמתי עיני, אך הקרן חדרה מבעד לשמורותי. הכדור הסתובב. הדיוקנאות הופיעו בזה אחר זה ברציפות אכזרית. בפעם הראשונה מאז הוטלתי אל הבור ניתרתי ממקומי וחיפשתי לי מפלט בירכתי הבור. הקרן פלחה את הקרקע, ופגעה בעיני. הכדור הסתובב, הקטע נגה, הדיוקנאות זהרו באור אדמדם־סגול, החל באנכידו וכלה בנחש וחוזר חלילה.

ביקשתי למות. שיטחתי תחינתי לפני כל האלים ששמותיהם זכרתי, שאלתי מהם חסד אחד ואחרון: מות.

המות לא בא.

אילו קם משורר שהיה משכיל לכתוב שירה לירית גדולה על ערגתו של גלגמש אל המות, כשם שקם משורר שידע לתאר בשירה אפית גדולה את תשוקתו של גלגמש לחיי נצח, היה הופך את הטראגדיה שב“עלילות גלגמש” לשעשוע לעומת יסוריו של גלגמש נטול העלילות השוכב בבור והנכסף לדבר אחד ויחיד: מות.

הלוח השנים־עשר של האפוס ובו בלהות שאול אינו אלא משחק דמיון של תינוקות תמימים לעומת סיוטי הזועות שנתנסיתי בהם בבור: הקרן, הכדור, הקטע המואר בפנים. המלך – לפני הרצח, בשעת הביקורת, אחרי הרצח; אנכידו הקורץ, הנאבק עם השור, המורעל; חומבבה הסוקר את ארזיו, הנלחם, המובס; תשרתו הפוסעת ליד אנכידו, השוכבת על משכבי, הניצבת כפסל נוכח השור; נחמוליאל המולקה הרגום, התלוי; הנחש המריח, הנפתל, המגיח ליטול את סם החיים… המלך, אנכידו…

אלים אדירים! מדוע לא בא המות?!

כאן אנוס אני שוב לנתק את חוט סיפורי ולתת הסבר לקורא המודרני. חושש אני שמא יעלה על דעתכם כי יש כאן לפניכם תופעה פסיכית או מוסרית המכונה בפיכם נקיפת־לב או מוסר כליות. עלי להודות כי בימים ההם לא ידעתי פשרם של מושגים אלו ויסורי לא נבעו מלבטי המצפון או מרגשי חרטה. אף לא היתה הרגשת חטא, שהרי כל האמור התרחש שנים רבות קודם שמושג החטא הוטבעה עליו גושפנקה של מוסר על ידי היהדות או הנצרות או האיסלאם – ועדיין איני בקי בכל השאלות הללו. הקורא מתבקש לסלוח לי על בורותי זו. על כל פנים לא בשל חויות ממין זה קצתי בחיי. וודאי תתמהו עלי אם אומר בתום־לב כי לא היתה זו חויה נפשית עמוקה כלל. היתה זו הרגשה גופנית למחצה, ולכשתרצו תחושה חיצונית. הניגוד המשווע שבין מהותה של הקרן הבוקעת מתוך הכדור לבין מהותם של הדיוקנאות שעל פני הכדור הוא שמירר את חיי, הוא שדיכאני עד עפר, הוא שאילצני לבקש מן האלים את מותי.

הקרן היתה יפה, הדיוקנאות מכוערים, כוונתי לאו דווקא לכיעור פיסי (חין ערכה של תשרתו, למשל, לא נפגם אף כמלוא נימה בדיוקן שעל פני הכדור ), אלא לכיעור המחריד הצפון בכל מה שהיה כרוך בזכרוני בדמויות הללו, לשון אחר, לכיעור שלי. הקרן היתה טובה – רכה, לטפנית, אמהית – והדיוקנאות היו רעים. הם הביעו רוע, חישפו רוע – את הרוע שלי. הקרן היתה אמת – ואילו הדיוקנאות סימלו שקר, הקרינו שקר – את השקר שלי. וסתירה זו, חדה כלהבו של סכין, היא שדקרה את חושי, ננעצה בבשרי, שברה את גופי.

כבר רמזתי כי רק משורר גדול יש לאל ידו לתאר את מוראות גלגמש המשתוקק למות. איני אמן ואיני מתימר להיות אמן. לפיכך כל מה שאמרתי אינו מכוון לתאר, כי אם להסביר מצב מסוים במונחים הקרובים ללבכם. הטוב, היפה, האמת – מושגים מופשטים אלה מקורם וצירופם כערכים מוחלטים הוא, אם איני טועה, באפלטון. ואני הוטלתי אל תוך הבור כאלפיים שנה לפני אפלטון, לא באתונא, כי אם בארך, או בסביבות ארך, ואם נגזר עלי להשתמש במושגים מודרניים דומני כי איטיב לקלוע למטרה אם אשוה את מצבי למצבו של אדם שבאזנו האחת משמיעים לו סימפוניה של בטהובן ובשני קול חיכוכו של מזלג בקרקעית של מרחשת.

אכן עינויים מסוג זה מודרניים הם בהחלט. בימים ההם נהגנו לשבור את גופו של אדם ולא ידענו כי יש אמצעים רבים השוברים את רוחו, והדבר מכאיב שבעתיים. כיום ידועים הדברים. מפי השמועה נודע לי כי זה לא כבר הומצאה בבתי הסוהר שיטה יעילה לחקירתו של אסיר: מושיבים אותו בחדר חם ונעים, תולשים קווצות שיער מקדקדו, ועל הקרחת שנתהוותה מגירים טיפות מים צוננים: טיפה אחר טיפה, טיפה אחר טיפה… טיפה אחר טיפה… טיפה אחר טיפה… המלך… אנכידו… חומבבה… תשרתו…

המות לא בא. אולם לאחר רבבות ימים, לאחר אלפי דורות, לאחר מאות תקפות, לאחר מיליוני סיבובים של הכדור המואר (לא מניתי את הסיבובים, ואפשר שהמספר הנקוב מוגזם הוא ואינו אלא פרי דמיון משולהב ומיוגע), באה הגאולה: הדיוקנאות נגוזו.

סירבתי להאמין לפלא. שעה ארוכה לא מלאני לבי לפקוח את עיני. כשאזרתי עוז ופקחתין ראיתי את הבור מוצף אור – אור שמש רגיל. ברור הוא כי אבן נגולה מעל פי הבאר. עליתי מעלה, מעלה, מעלה.

ליד הבאר עמדו עלם ועלמה בלבוש הדומה למדי חייל הנהוגים בימיכם, כלומר בתלבושת חאקי. ואף־על־פי שהיו אלה עלם ועלמה ולבושים בתלבושת , הכרתים מיד: לפני ניצבו נחמוליאל ותשרתו – צעירים, רעננים, חסונים. נחמוליאל צעיר וחסון, ותשרתו בלבוש חאקי ללא רעלה וללא ניחוח־בשמים – הרי דברים אלה כשלעצמם מתמיהים ומדהימים הם. אך שבעתיים נדהמתי מעצם הצירוף: נחמוליאל ותשרתו כבני־ זוג.

נחמוליאל לא ויתר על ספינתו, אלא שהפעם היתה זו ספינת־יבשה שהיתה נוסעת על גלגלים בלי סוס. בספינה זו הושיבוני והסיעוני בטרטור גדול.

שאלתי את נחמוליאל:

– לא מצאת עדיין את ארצך ששקעה?

השיב לי:

– מצאתי. ואתה – העודך מבקש את סם חיי הנצח?

– לא. אני רוצה למות.

תשרתו כרכה ידה סביב צוארי, קירבה לחייה אל גבות זקני וסחה רכות:

– מות תמות, גילגמש, מות תמות.

ה

ספינת־היבשה לא היתה אלא מכונית. עוד בהיותנו בדרך הסתגלתי אליה, כשם שבמרוצת הימים הסתגלתי לכל ההוי המודרני במהירות מפליאה.

תשרתו, המתקראת עתה שרה, לא קיימה עדין את הבטחתה ועיניכם הרואות כי עודני בחיים. אולם לבי סמוך ובטוח כי ברבות הימים – ואולי בעוד תקופה קצרה ביותר – מות אמות. אין אני חושש מפני המות ואיני נכסף אליו. נחמוליאל, משום מה קיצר את שמו לנוח, אספני אל ביתו הקטן, ובו אבלה כנראה את שארית ימי. ספק בעיני אם נוח ושרה יוסיפו לחיות לעולמים, ואף כי שאלה זו שוב אינה מן השאלות המעסיקות את רוחי, נראה לי שגם הם עתידים למות, אלא שמפאת היותם צעירים ייתכן כי הדבר יתרחש עשרות שנים אחרי מותי. על כל פנים שמץ מהם יוסיף להתקיים עלי אדמות, כיון שיש להם שלושה בנים, והללו ודאי יוסיפו לחיות גם אחרי מות הוריהם ויולידו בנים ובנות. הילדים נחמדים ונעימים ביותר. הם קוראים לי סבא, ואני משחק עמם במשחקים שונים ומספר להם סיפורים. עד כדי כך הסתגלתי לטכניקה המודרנית, שעשיתי להם צעצוע מיוחד במינו. נטלתי כדור עשוי זכוכית והתקנתי בתוכו מנורת חשמל שצבעה אדמדם־סגול וכן מנגנון מיוחד שעם הפעלתו מתחיל הכדור לסוב על צירו. הילדים מציירים עליו ציורים מכל העולה על רוחם – מכונות, בני־אדם, נופים – ונהנים הנאה מרובה כל־אימת שצופים הם מרחוק היאך, תוך כדי סיבובו של הכדור, מוארים ציוריהם מבפנים בקרן אדמדמת־סגולה.

וכשם שהסתגלתי לטכניקה המודרנית כן ספגתי את חיי הרוח של מינו ושל כל השנים הרבות שקדמו לימינו (עתה רשאי אני לומר “ימינו” ולוא דוקא “ימיכם”). מסתבר כי ביליתי בבור למעלה מארבעת אלפיים וחמש מאות שנה, ועד שערגתי למות במעמקים זכיתי לחיי נצח על פני השטח. נמצא מישהו שהעלה על הכתב את “עלילות גלגמש”. נתקנאו בו אחרים וכתבו את עלילות שמשון העברי ואת עלילות הראקליוס היוני. את האמת שבעלילות גלגמש גיליתי בפניכם. איני יודע, אף אתם אינכם יודעים. לעומת זאת יודעים אתם את מידת האמת בעלילותיהם של אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר וקארל הגדול מלך צרפת ופיליפ מלך ספרד ומלכי ביזנטיון וחליפי ערב ושולטני תורכיה ונפוליאון והיטלר וסטאלין ועוד כהנה וכהנה אישים עושי היסטוריה. אני כשלעצמי רואה בכל אלה את דמות דיוקני, ומתוך כך מתגנב חשד ללבי כי אשתו הראשונה של נחמוליאל (אותה זקנה צמוקה) רימתני בשעתה, ולא את סם החיים נטל ממני הנחש, אלא את סם המות. סחתי זאת לרופא המטפל בי, אך הלה שראה בדברי גילוי של שחצנות, נקט, כמובן, לשון נקיה וכינה את התרשמותי מגדולי ההיסטוריה האנושית בשם אגוצנטריות שבזיקנה, שמקורה בהסתיידות העורקים.

הסתיידות העורקים משמע צעידה לקראת המות. יודע אני כי קצי קרוב. אין אני שש לקראתו ואיני ירא מפניו. יושב אני בכיסא נוח על מרפסת ביתם הקטן של נוח ושרה ומשקיף על השמש השוקעת מאחורי הכרם עם שהיא טובלת בים. בימיני עט נובע מתוצרת “גלובוס” ולמרגלותי הכלב שאספתי לביתי. ילדיו של נוח מציירים את ציוריהם על כדור הזכוכית שהתקנתי להם. מזדרזים הם לסיים את עבודתם, כדי שמיד עם רדת החשכה יוכלו להפעיל את המנגנון, להדליק את המנורה להתענג על התמונות המוארות.

למענם, למען הילדים הללו, כתבתי עתה מה שכתבתי. לכשאנוח מנוחת־עולמים בבית הקברות הסמוך יקראו הם אבטוביאוגרפיה זו שנכתבה במחיצתם וידונוני לזכות או לחובה. כי להם המשפט, ולא לי, גלגמש בן האלה נינסון, אשר ערג אל חיי הנצח והתפלל על מותו, ועתה יושב הוא על מרפסת ביתם הקטן של נוח ושרה, צופה באדמומית השמש הטובלת בים ובסגולו של כרם המבשיל ענביו, ויודע כי קצו קרוב.

ולמן הרגע שידעתי כי קצי קרוב נשתכן בי הביטחון כי יודע אני עוד דברים רבים מאד – מהם שנאמרו באבטוביאוגרפיה זו ומהם שנרמזו בה – עד כי נדמה לי לעתים שרק עכשיו, על סף המות, נתקיימו בי דברי הפתיחה של “עלילות גלגמש” – “למד לדעת והבין כל־דבר”.

א

המשפט נערך שנים מספר לאחר ששב שלמה מן הזבח הגדול בגבעון לירושלים. אלף עולות העלה שלמה, ואלהים נראה לו בחלום. ולא שאל לו שלמה מאת אלהים דבר זולת לב שומע להבין בין טוב לרע, כדי לשפטו את העם הכבד הזה.

שתי נשים זונות הובאו לפני המלך למשפט. באמת לא היו הנשים זונות. הכינוי ניתן להן בידי השוטרים, שבדרך זו הביעו את הרושם שנתרשמו מהתנהגותן הפרועה של שתי הנשים באחד מפרברי ירושלים. הללו היכו זו את זו, היכו ושרטו, קיללו וגידפו. שתיהן אחזו בתינוק כבן שבועיים וכמעט קרעוהו לשניים אלמלא השוטרים שהתערבו. האחת היתה תוקפנית והיסטרית. האחרת שקטה יותר, אך חזקה ממנה. בסופו של דבר נשאר התינוק בזרועותיה של השניה. השוטרים קראו להן זונות, ודעתן של הנשים לא היתה פנויה להכחיש או למחות בידם. לפיכך נכנס התואר בכל התעודות ונתגלגל לכל המקורות, ואיש לא טרח למחוק אותו ולהעמיד דברים על דיוקם.

מדוע ולמה הגיע משפטן של הנשים אל המלך בכבודו ובעצמו, זאת אין אנו יודעים אף שאין כל ספק, שגם בימי שלמה דנו בענינים מסוג זה ערכאות נמוכות יותר. על כל פנים עובדה היא כי שתי הנשים באו אל המלך “ותעמודנה לפניו”. וכל אחת מהן טענה כי התינוק הוא בנה.

המלך ציווה לגזור את התינוק לשניים ולחלקו ביניהן. האחת קיבלה בהתלהבות את פסק־הדין, ואלו האחרת, דוקא זו שהתינוק היה בזרועותיה, ויתרה מרצונה הטוב על תביעתה, ובלבד שהתינוק יישאר בחיים “כי נכמרו רחמיה” על הילד. על סמך הויתור הזה החליט המלך כי אשה זו היא אמו של התינוק, ופסק למסרו לידה.

שמועת המשפט פשטה בכל גבול ישראל, והעם ראה ונוכח כי חכמת אלהים בקרב שלמה לעשות משפט.

ב

שאול היה נביא, דויד היה משורר, שלמה היה חכם. החכמה כיון שנאצלה ביום מן הימים לבשר־ודם, שוב אין היא זקוקה להתגלויות אלוהיות נוספות. צומחת היא ומיתמרת מאליה כאילו זה שנשתל באדמה והריהו גדל, מסתעף ומאמיר. לפיכך לא הגיש שלמה את משפט הנשים אל האלוהים, לא דרש באורים ותומים, לא המתין עד שתצלח עליו הרוח, אף לא שיטח תחינתו בשיר ומזמור לאלהיו שיורהו להוציא משפט צדק. הוא נהג על פי כללי החכמה האנושית, על־פי שורת ההגיון, בימינו היינו אומרים: בדרך שיקול־הדעת המדעי. הוא ערך ניסוי, הקיש היקש המתקבל על הדעת, ועל פיו גזר את דינו.

חכמי הארכיאולוגיה חופרים במעמקי האדמה ומשחזרים את העבר על פי השרידים מימי קדם המתגלים לעיניהם של החוקרים. תוך כדי כך מסתייעים הם בכל הישגיו של המדע המודרני, החל בפענוח גוילים עתיקים וכלה בחישוב זמן קרינתם של היסודות הראדיואקטיביים. אף אנו מצווים לעשות כמוהם. כיון שחייבים אנו לחפור בנפש האדם, בדין שנסתייע במה שהעלתה הפסיכולוגיה המודרנית, הצוללת בתהומות האל־ידע והמנסה לחקור במופלא מן ההגיון האנושי. והנה בעשותנו כן, בעל כרחנו באים אנו לידי מסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע שלמה המלך: אמו של התינוק היא שאמרה “גם לי וגם לה לא יהיה”, אמו של התינוק שצעקה “גזורו!”

אכן, רק האם יכלה לנהוג כך. רק בנפשה של אם עשוי שיתחולל אותו מתח אדיר, כגון אהבה שהיא שנאה ושנאה שהיא אהבה, אותו שעבוד ביאולוגי לפרי־רחמה ובעת ובעונה אחת שאיפה עזה להשתחרר מעולו של שעבוד זה. האם, ורק האם, עלולה להעלות לגרדום את ילדה ובלבד שלא יימצא בידי זולתה. וכל הסבור כי תהליכי נפש כה מסובכים הם פרי התרבות המודרנית דוקא, ואין הם מתרחשים אלא בקרב נשי מעמד מסוים הנגוע בכל מדוי האינטלקטואליות היתרה, כל הסבור כך אינו אלא טועה. בנקל יכול הוא לעמוד על טעותו אם יעיין בכל הידוע לנו על הסטייה הנפשית של האדם הניאוליטי, אם ידפדף ב“פארת הזהב” לפרייזר, המתאר את מנהגיהם של שבטי הפראים למיניהם על יחסי הגומלין המורכבים עד אין חקר שבין אבות, בנים, אמהות, אחים, אחיות, אם יחקור את בעיות הטוטמיזם, על תסביכי האדיפוס שבו והיפוכיהם. מכאן שהפתולוגיה המשפחתית אינה פרי דורנו ותרבותנו, וברי לנו שאין היא חלה על רמי מעלה בלבד. הרוצה להיוכח בכך די לו לסקור את הסטטיסטיקה המצויה בעתוני העולם על מעשי הפשעים המרובים שעושות אמהות בבניהן ובבנותיהן, ודוקא בקרב דלת העם ובאומות נחשלות.

והרי לא רק בימי שלמה, אפילו בתקופות מאוחרות יותר (ראה מלכים־ב' כ“ג י', ירמיה ל”ב, ל"ג), עדיין היו מבני ישראל שהעבירו בניהם למולך, לא כל שכן מבני שאר האומות, בין שהיו שכנים לישראל ובין שנכבשו על־ידי בני ישראל ונטמעו או שלא נטמעו בקרבם. אבות הקריבו ילדיהם למולך, בבכוריהם ייסדו ביתם ובצעיריהם הציבו דלתיו, והאמהות, שלקחו חלק במנהג זה או לפחות היו עדות לו, חזקה עליהן שהדבר חרת עקבותיו בנפשן. הרבה דורות לפני שלמה המלך עקד אברהם את יצחק בנו כדי להעלותו לעולה לא למולך, כי אם לאלהים. ואף שניתן לצפות כי אלהים אך ניסה את אברהם, הרי נפטרה שרה אמנו מעצם הנסיון (עיין רש"י פרשת חיי שרה). לא במקרא ולא בפירושים מאוחרים אין אנו מוצאים רמז להתנגדותה של שרה לעקידה. הרי שרשאים אנו להניח כי המאבק שנערך בנפשה פנימה הוא שגרם ש“פרחה נשמתה”, כמאמרו של רש"י, היא לא חטפה את בנה מידי אברהם, היא לא הצפינה אותו בחיקה או במקום־סתר, היא נפטרה והלכה לעולמה.

אף־על־פי־כן חלילה לנו לבוא בטרונית עם שלמה המלך על משפטו. הוא לא הכיר ואף נבצר ממנו להכיר את חגוי הפסיכולוגיה מודרנית. ואף שמצד הזמן היה בשלושת אלפים שנה קרוב יותר אל האדם הניאוליטי, קרוב לודאי שלא ידע על אודותיו דבר וחצי־דבר ואף לא חשד בקיומו, בדומה להירודוטוס, שעוד במאה החמישית לפני הספירה הקדיש חלק ניכר מספרו לתרבותה ודברי־ימיה של מצרים העתיקה, אך לא ידע על עברה הרחוק אפילו שמינית שבשמינית ממה שאנו יודעים בפרשה זו. כדרך המלכים והמלכות מאז ומעולם — החל בצוסר, בונה הפיראמידה הראשונה, וכלה במארי אנטואנט שיעצה לרעבי־פאריס לאכול עוגות מאין להם לחם, — גודל שלמה בארמון המלך, לא היה לו ענין בחייהם של גברים ונשים מדלת העם, ולא העמיק חקר בנפשותיהם. ואפילו יש קורטוב של אמת במקורות המאוחרים המספרים על תעלוליו של אשמדאי ועל שלמה הנודד ברחבי מלכותו ומבקש פת־לחם למחיתו, הרי אין ספק שמשפט שתי הנשים נערך ימים רבים קודם לכן, כלומר בשנים הראשונות למלכותו, בטרם קנה נסיון רב בחיים ולא היה לו לסמוך אלא על כוח השיפוט של שכלו. על אחת כמה וכמה לא היה לו כל מושג על פרטי הביאוגרפיה של שתי הנשים, ועל היחסים ששררו ביניהן קודם שהגיעו אל כס המשפט, שהרי בימים ההם עדיין לא נהגו לחקור ולדרוש בפרשת חייהם של הנשפטים ולהעלותה על הכתב. משימה זו נטלנו איפא עתה על עצמנו, ובהמשך הדברים נשתדל לקיימה לפי כוחנו והבנתנו.

גם לענין המולך אין אנו רשאים לבוא בטענות על שלמה המלך שלא ירד לעומקה של הבעיה ולא ביקש להסמיך משפטו לתהליכי נפש הכרוכים בהקרבת פרי־בטן. כאמור, היה המשפט בשנים הראשונות למלכותו. בימים ההם עוד לא היו לו נשים נכריות רבות, עדיין לא היה נתון להשפעתן האלילית. עדיין לא הלך לבו אחרי עשתורת אלהי הצידונים ואחרי מלכום שיקוץ מואב. אדרבה, באותם הימים היה לבו שלם עם אלהיו כלבב דויד אביו. בית המקדש עמד בעצם בנינו, ויש לשער כי שלמה היה הוגה אז, או כותב או מלטש — כיאות לחכם — את נאומו הנפלא שבמלכים־א' ח'. אמנם, כבר התחתן אז עם פרעה, והביא את בת פרעה אל עיר דויד, אך לפי מיטב ידיעותינו לא היו המצרים מקריבים קרבנות־אדם, ועל כל פנים לא באותה תקופה. נקל להבין איפוא כי למראה התינוק לא נתעוררו בלבו של המלך קשרי־מחשבות עם תועבות הגויים עובדי האלילים בכלל, וקרבנות־אדם בפרט.

שלמה שפט על פי ההגיון, וזו זכותו הגדולה, בין שמשפטו היה משפט־צדק ובין שלא היה משפט־צדק. בימינו יודעים אנו את הגבלות השכל האנושי, והיכן סופה של כל־יכלתו. שכן בשלבי הדיאלקטיקה של הרוח האנושית כבר נמצאים אנו מעבר לקצה מלכותה של התבונה, אך מעולם לא היינו מגיעים לשלב זה אלמלא ראשית נצניה של החכמה, שנבטו בימים שלא נודע עדיין שלטון השכל, והיצרים שבמרתפי רוחו של האדם משתוללים והאדם שרוי באפלה ומוצא פורקן באמונות טפלות. ניצנים אלה הגיעו ללבלובם כעבור חמש־שש מאות שנה באתונא של סוקראטס, אפלטון ואריסטו.

נזכיר כאן כי חכמי יון, בהמליכם את השכל על העולם, לא הסתפקו בהגיון בלבד. תורת ההגיון היתה רק אחד מאזוריה של ממלכת התבונה, שכללה עוד שני אזורים: תורת המידות ותורת היופי. ודאי לא מקרה הוא שמכל הידוע לנו על שלמה המלך — החל בפרשת אבישג השונמית (“והנערה יפה עד מאד”) וכלה בתפאורת בית המקדש — מתחייבת מסקנה אחת שאין להרהר אחריה: שלמה היה רגיש מאד ליופי.

כל בן־תמותה — ויהא אפילו מלך או שופט — אינו אלא בשר־ודם. אין אנו באים חלילה להטיל על המלך אפילו צל של חשד במשוא פנים, שהרי אמרנו וחזרנו ואמרנו, כי על פי ההגיון, ורק על פי ההגיון, הוציא שלמה את משפטו. אלא שלבנו אומר לנו כי האם המדומה, זו שהחזיקה בידיה את התינוק וזכתה במשפט, היתה טובת־מראה, ואלו האם האמיתית, זו שצעקה “גזורו!” היתה מכוערת.

חטמה היה ממועך דוגמת חטמיהם של המתאגרפים בימינו. צלקת לבנה השתרגה כתולעת על פניה המכורכמות, תחילתה ברקה השמאלית, משם נמשכה כלפי מטה, נקטעה בשטח שמתחת לאף נטול־הצורה, שוב נתחדשה בלחי הימנית ונבלעה בזויות השפתיים. חזה שקוע היה וגבה כפוף כגבו של נושא־סבל. בטנה צבה כזו של סוטה שהשקוה מים מרים ומאוררים, עיניה צהובות, מבטה דלוח, ושביסה צמוד ומהודק אל ראשה. אף שערה אחת לא בצבצה מתחת לשביס, למרות הקרב שניטש זה עתה בינה לבין צרתה. דומה היה כי אין לה שיער כלל: כפי הנראה נשרו שערותיה או נגזזו. עם כל מאמציה להדק את שפתיה, היה סדק אדמדם מתגלה ביניהן כל אימת שפתחה את פיה לדבר או לצעוק: חסרה היתה לפחות שתי שניים קדמיות.

יריבתה היתה כאמור יפה. ודוקא משום כך יקשה עלינו לתאר את מראיה ואת פרטי דמותה. הכיעור לעולם יש בו משהו אישי. אין שני בני־אדם מכוערים הדומים זה לזה. נעלה מכל ספק הוא שהמושג כיעור נוצר בדרך ההיקש מן הפרט המוחשי אל הכלל המופשט. לא כן היופי. אשה יפה, למשל, נתפסת בתודעתנו כהתגלמות פרטית של מושג אידיאלי חובק־כל הטבוע בנו מלידה. משנעלמה זו מעינינו, לא נשאר בנו אלא הד עמום לאותו חזון ותחושת־מתק לזכר החוויה האסתטית.

יפה ותמירה היתה. במשך כל זמן המשפט — פרט לרגעים שעוד נעמוד עליהם בהמשך הסיפור (המשפט לא נמשך אלא כמחצית השעה) — לא סר חיוך משפתיה, חיוך קל של אשה הבוטחת ביפיה אפילו במעמד מלכים, אותו חיוך שמשום־מה נדמה כי מנצנץ בו זיק של רשע. צוארון שמלתה השחורה, המרוקם חוטים אדומים, היה קרוע. כתם ורוד בלט על צוארה, וכל המתבונן בו קל היה לו להבחין בעקבות נשיכה של שתי שניים. לראשה לא היה כיסוי — כפי הנראה נשמט בשעת הקטטה — ושערותיה העבותות היו פרועות ודמו לכלי ים בפרוץ הסערה. אולם היא עצמה היתה שקטה ומאופקת, לפחות נוכח התנהגותה הפרועה של יריבתה.

כשאמר המלך מה שאמר (“גזרו את הילד החי לשניים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת”) עדיין היה החיוך מרחף על שפתיה. היא שתקה. גם לאחר שאמו של התינוק, זו המכוערת, אמרה: “גם לי וגם לך לא יהיה”, לא פצתה היפה את פיה, אך פניה חוורו. אולם ברגע שזעקת אימה “גזורו!” מילאה את כל חללו של הארמון המפואר, שזה עתה נסתיים בנינו על־פי מיטב תכניותיהם של האדריכלים הפיניקיים, שב אליה חיוכה, והפעם לא נצנץ בו אפילו אותו זיק של רשע. בחן ובפשטות שובת־לב פנתה אל המלך ואמרה: “בי, אדוני, תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו”. המתח שבאוירה המחושמלת פג. השוטרים ושרי המלך, שנזדעזעו מצווחתה ההיסטרית של האם, רוחם שבה אליהם. ניכר היה שנתרשמו מטוב־לבה של האשה התמירה והיפה ושוב לא גרעו עיניהם ממנה. המלך חרץ את משפטו.

שוב נטלה האשה את התינוק בזרועותיה והפזילה מבט של ביטול לעבר יריבתה. התינוק פרץ בבכי גדול. זו לו הפעם הראשונה שהשמיע את קולו במהלך המשפט. אפילו ברגע הדרמטי ביותר (“ויאמר המלך: קחו לי חרב; ויביאו החרב לפני המלך”), כשהיה מוטל על הרצפה הקרה עירום כביום היולדו. רק פקח לרווחה את עיניו, עיני תינוק בוהות־צלולות, התבונן בברק להבה של החרב, ולא הוציא הגה מפיו.

ג

בעבר הרחוק. בימים שקדמו אפילו לימי שלמה, היו סבורים שקריאת שם לדבר־שהוא יש בה ממעשה יצירה, לפי שהשם עצמו היו תולים בו תכונות של קיום ממשי, כמעט חמרי. עכשיו אין אנו סבורים כך. ואם בשלב זה החלטנו לקרוא שמות לשתי הנשים אין אנו עושים כך אלא לשם נוחות הזיהוי בהמשך הסיפור.

גם את השמות בחרנו על דרך האסוציאציה. היפה שמה פועה, והמכוערת שפרה — שני שמות שבתודעתם של הבקיאים במקרא מתקשרים בלידה, בתינוקות חיים ומתים, ובגזירתו של מלך על בניהן של נשים עבריות.

בעלה של שפרה שמו היה שמשון. גם כאן פועלת האסוציאציה המקראית, שכן שמשון היה גבוה, רחב־גרם ובעל שרירים, שערותיו עבותות ומסולסלות, זרועותיו וחזהו שעירים, חיוך של טוב־לב שפוך על פניו, וכוחו כוח־ענקים. רק בזכות התואם המפליא שבין חלקי גופו לא הורגשו ממדיו העצומים אלא בשעה שהיה עומד ליד אדם אחר.

לשמשון היתה נחלת שדה וכרם באחד הכפרים שבסביבות ירושלים. בוקר בוקר עם זריחת החמה היו שלושה אנשים יוצאים מביתו של שמשון אל שדהו ואל כרמו: שמשון עצמו, אשתו שפרה ועבדו מישע. שלוש שנים אחר הנישואים היתה שפרה עקרה, אך בשנה הרביעית פתח אלהים את רחמה, והיא הרתה ללדת. אדמת הרי יהודה אדמת טרשים היא, ומורד סלעי הפריד בין ביתו של שמשון לבין כרמו. יום אחד מעדו רגליה של שפרה, היא החליקה בסלע ונידרדרה במורד, הולד שבקרבה יצא לאויר העולם בלי רוח־חיים, והיא עצמה נתרסקו פניה, נמעך אפה ובטנה צבתה.

מני אז היה שמון הולך לעבודתו עם עבדו מישע, ושפרה נשארה בבית, שוכבת וגונחת ימים רבים עד שהוקל לה ממכאוביה. החיוך סר מפניו של שמשון ובעיניו, שהיו דומות לעיניהם של תינוקות, נשתכנה הדאגה. וגם לאחר שחזרה שפרה לעבודתה לא שב החיוך אל פניו, וכל אימת שהיה שוהה במחיצתה של אשתו, ליכסן מבטו הצדה. שתקן היה מטבע ברייתו ויש שבמשך יום תמים לא הוציא מפיו אלא מלים ספורות. עכשיו גברה שתקנותו.

בשובו מעבודת־השדה הוקיר רגליו מביתו. יושב היה על אחת האבנים שבחוץ, צופה בכוכבים או נובר בעפר ובוזקו מיד ליד. יש שהיה נרדם על ערמת החציר ומקיץ רק אחרי עלות השחר. לאחר זמן התחיל נוטש את הבית ונעלם בכל ערב וערב. פעמים היה חוזר בעיצומו של לילה ופעמים לא היה חוזר כלל.

פעם אחת לא פקד את ביתו שבוע תמים. גם מן השדה נעדר וגם בכרם נפקד מקומו. שפרה עבדה בשדה ומישע הלך אל הכרם. לעת ערב מצאתו שפרה ישן תחת אחד הגפנים. קטפה זמורה והניפתה על ראשו לייסרו בעבור עצלותו, אך העבד הנקלה צמצם בה את עיניו ופרץ בצחוק. השליכה שפרה את הזמורה והלכה הביתה.

בבית ישב שמשון ועל פניו החיוך שלא נראה למן היום שבו נידרדרה במדרון. הישיר בה מבטו — אף זה מעשה שלא נעשה מאותו יום — לקלק שפתיו, חרחר בגרונו כמי שרוצה לומר דבר ואינו יכול. לבסוף עשה תנועה משונה בידו — תחליף למלים שנעתקו מפיו — נתקרב אל שפרה, הניח כף־ידו הגדולה על ראשה והחליק בה על שרידי שערותיה. שוב לא היתה שפרה רגילה במגע ידו: הלטיפה הכאיבה לה.

בלילה ההוא שכב עמה ולמחרת היום נערכה הילולה גדולה בכפר, העלו עולות ושלמים. הגברים סבאו יין ושכר, ונערות־הכפר רקדו לקול תוף ומצלתיים ביום שמחת לבו של שמשון: פועה, היפה בבנות הכפר הסמוך, היתה לו לאשה.

לתקופת השנה נולדו לשמשון שני בנים, שניהם ביום אחד. אך בו ביום התרגשה עליו הפורענות. הנוגש אשר על המס בא לקחת את אשר למלך, ושמשון מכר זה־כבר את תנובת־שדהו וכרמו ואת כל כספו הוציא על המוהר הרב, על החתונה המפוארת ועל הענק הגדול בצוארוניה של פועה. הנוגש זעם וצרח והקיש חניתו ברצפת האבן. ראשו אף לא הגיע עד לחזהו של שמשון, ובכל זאת עמד הלה לפניו כתינוק שסרח, ראשו מושפל ושפתיו הדוקות. עמידה זו עודדה את הנוגש, והוא הניף עליו את חניתו. שמשון פשט את זרועותיו, הגביה את הנוגש באויר כמי שמרים חפץ נטול־משקל, קרב אל החלון והשליכו החוצה. אילו היה ביתו של שמשון טירה שחלונותיה גבוהים, חזקה שכל עצמותיו של הנוגש היו מתרסקות בו במקום. למזלו היה הבית בית כפרי נמוך, ולנוגש לא אונה כל רע. הוא קם, הרים את חניתו, ניער את העפר מבגדיו, ישב על סוסו ופנה מן הכפר בואכה ירושלים. כל איכרי הכפר נתקהלו בסמוך לביתו של שמשון וליווהו במבטיהם עד שנעלם מן העין מאחורי הרכסים. דממת־מות שררה בכפר.

כעבור שלושה ימים באו עשרה אנשי־צבא חמושים ובידי מפקדם פקודת אדונירם אשר על המס. נחלת שמשון הוחרמה, היא וביתו ועבדו מישע, והיתה לקנין המלך. על שנים־עשר איכרים מאיכרי הכפר הוטל לעבדה ולשמרה, איש איש חודש בשנה. שמשון עצמו נלקח לסבל (“שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי” — כך נאמר בפקודה), ושתי נשיו עם בניהן הובאו לירושלים והושבו במחנה אהלים שבאחד מפרוורי העיר. לוחיות חרס ניתנו בידיהן ובהן אותיות חרותות. בוקר בוקר היו שתי הנשים הולכות אל המקום המיועד לכך, מראות את הלוחית לפקיד־המלך אשר על משפחות סבל בני־בנימין (כי מבני בנימין היה שמשון) ומקבלות מזון למחייתן ולמחית ילדיהן. המחנה היה גדול ומנת־המזון קטנה.

בבוקר הששי לשבתן במחנה ענדה פועה את ענקה ואמרה לשפרה:

— תני לי גם את הלוח אשר לך והבאתיה מזון לכולנו.

שעה ארוכה סקרה שפרה את פניה ואת גזרתה של פועה לפני שנענתה לה. לבסוף נדה בראשה ונתנה לה את לוחית החרס.

לעת הצהריים שבה פועה. פניה מזיעות, עיניה מזהירות ועל גבה שק גדול מלא מזון: מנה גדולה עשרת מונים מן המנה הרגילה. פרקה פועה את שקה ופלטה אנחת־רווחה.

שפרה צידדה מבטה ואמרה כמעט בלחש:

— בנך מת. חיפשתיך ולא מצאתיך. גדול המחנה והשוטרים האיצו בי, הם קברוהו מחוץ למחנה.

צנחה פועה על הארץ וגעתה בבכי. לאחר זמן־מה חדלה מבכי ושכבה שעה ארוכה, פניה כבושות בקרקע, כולה קפואה ואינה מנידה אבר כמי שאין בו רוח חיים. לפתע קפצה על רגליה, זינקה אל התינוק החי, אל בנה של שפרה, נטלתו בזרועותיה, חלצה את שדה והתחילה מיניקה אותו.

אז נתגלע הריב, שמסיבות שאינן ידועות לנו הגיע עוד באותו יום לפני המלך.

ד

פועה לא ידעה את המקום שבנה נקבר בו. שפרה היתה בשעת הקבורה וזכרה את המקום. לאחר ששלמה המלך פסק למסור את בנה שלה בידי פועה, הלכה אל קבר בנה של צרתה וישבה על התל הקטן. העפר עוד היה רך ותחוח וריח שדה חרוש נודף ממנו.

פועה חזרה לאהלה. היא היניקה את התינוק החי, שמעתה היה שייך לה כדת וכדין, והשכיבתו בעריסה. את העריסה תלתה על הוו שננעץ במוט התומך באוהל.

דמדומי ערב כיסו את המחנה והביאו עמם רוח צוננת מן הים. ובטרם תרד החשכה בא שמשון.

יללת גיל פרצה מפיה של פועה. היא לא ציפתה לראות את בעלה אלא לאחר שש שנים והנה בא כעבור ששה ימים. איש לא הגיד לפועה כי ששת ימים יעבדו נושאי הסבל והחוצבים מבני ישראל בעבודות המלך, וביום השביעי ישבתו ויינפשו באהלי משפחותיהם.

שמשון היה עייף ויגע. ריחות של זיעה וטחב נמהלו והיו לריח אחד חריף־מתקתק שמילא את האוהל. בפניו הגלויות הופיעה הבעה חדשה, שלא היתה בהן מעולם, הבעת אימה ופחד. עיניו, שהיו שלוות, שוטטו עכשיו בחוריהן. מדי פעם בפעם היה משפיל ראשו ומפזיל מבטיו על סביבותיו.

בתחילה עמד כפוף קמעה מחשש שמא יגע ראשו בבד התקרה וימוטט את האוהל. כשנזדקף נמצא סנטרו בגובה העריסה התלויה. רפרף עליה במבטו אך לא הציץ פנימה.

— איה שפרה? — שאל.

הוא לא חזר על שאלתו אף שלא קיבל תשובה. פועה היתה טרודה בהרקת השק המלא שהביאה בצהרי היום.

עד־מהרה יצאה אל מחוץ לאוהל. כרעה על ברכיה ונשפה על הרמץ העומם בין שלוש אבנים סדורות במשולש. לאחר שהפיחה את האש הוסיפה עליה זמורות יבשות ובשלה לבעלה ארוחה כיד המלך. אפילו יין הגישה לו בנאד השמור עמה מימי היותם בכפר.

שמשון אכל ברעבתנות ואת היין שתה עד תומו. אחר נפתח פיו, כאשר לא פתחו מימיו, והוא סיפר לפועה אשתו היפה על החוצבים בעמקי האדמה, על פטישים ומקבות המנקבים סלעים, ועל לוחות ענקיים שתוקעים אותם בנקבים ושופכים עליהם מים ימים ולילות עד שהם תופחים ומנפצים את הסלע. אז יפרוץ קול שאון מחריש־אזניים. אבני־ענק עפות באויר, מתפזרות לכל עבר ומכסות את עין השמש. אחר־כך מוטלות הן על קרקע המערה כרפאים ששכבו לנוח וקפאו תחתיהם, ועשרים נושאי־סבל כבירי־כוח כמוהו יקשה מהם לעתים להרימן. ויש אומרים כי האבנים עורגות אל צור־מחצבתן, והסלע זועם ונוהם על לוח העץ שחדר אל לבו ויוכל לו.

פתאום נסגר פי שמשון. כפתיחתו כן סגירתו. כאחת האבנים האדירות שנותקו מסלען צנח על ערמת התבן הסמוכה ליריעת האוהל ושקע בתרדמה. פועה שכבה על ידו. בלילה נתעורר שמשון וידעה. לפנות בוקר נתעורר שוב וידעה ושוב צלל בשנתו.

התינוק נתן קולו מלמעלה. פועה קמה ממצעה והניקתו. אז לקחה אותו בזרועותיה ויצאה אל מחוץ למחנה. כאחד משומרי המלך הקיפה את המחנה הגדול.

בזה אחר זה נתחלפו הגוונים שליפפו את ירושלים מסביב. שחור הלילה היה לכחול, הכחול לתכלת והתכלת לערפילי כסף. פס אדום נמתח על פני האופק, במזרח השמש, ומרחוק נדמה היה כי בלב־לבו של הפס האדום יושבת דמות שחורה שחוחה ומעוטפת. פועה ידעה שדמות זו אינה אלא שפרה. נתקרבה אליה במרוצה, נתנה את התינוק בידה והלכה לה.

בתחילה לא זזה שפרה מן התל. בתנועה מיכנית, מצוות אנשים מלומדה, חלצה שדה לפרי־בטנה. התינוק היה שבע והסיט ראשו. רק אז זעה שפרה. ניערה את התינוק, נשקתו, הצמידה פניו אל לחיה ליטפה אותו. שוב חלצה לו שדה ושוב סירב התינוק לינוק. שפרה קמה ממקומה, שלחה זרועותיה לפניה כסהרורית ובעוד ידיה מחזיקות בבנה הקיפה במרוצה מעגלות מעגלות, כדבורה החגה סביב הכוורת. מסיבוב לסיבוב גדל המעגל עד שנתרחקה מן הקבר. בסופו של דבר נתיגעה. אך למרות המרחק הרב חזרה בברכיים כושלות אל תל העפר הקטן, כגיבור של דוסטויבסקי החוזר אל מקום הפשע.

ישבה שפופה על התל ונרדמה בעוד אחד משדיה מעורטל. רק לאחר שנרדמה מתח התינוק את זרועותיו, גישש בשפתיו, מצא את הפיטמה והתחיל יונק. וכך מצאו אותה השומרים הסובבים במחנה.

אחרי ככלות הכל היה משפטו של שלמה משפט־צדק.

בשעה שפראנץ וידנרייך אמר בדרך של הלצה בקונגרס האנתרופולגים הפיסיים, שנתקיים בקופנהאגן סמוך למלחמת־העולם השניה, כי Homo Sapiens בא כפי הנראה לאירופה הצפונית מארץ־ישראל, קמה המשלחת הנאצית ועזבה את האולם.

ו. פ. אולברייט — “הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל”.

א

לא ארבה בשמות רומיים. איני יודע מה כינוייה של אותה קבוצת יצירי אלוה, שעליה יסופר להלן, על־פי מערכת המיון האנתרופולוגי המודרני: Pongidae, Hominoidea Homo neanderthalensis, Sinantropus, Pitecantropus Anthropoidea. Homo Heidelbergensis.. וכו' וכו' וכו'. איני מתמצא בכל השמות הללו. לוא כתבתי לועזית הייתי קורא להם “פרימאטים” — שם כוללני מאד, שאינו מחייב כל־עיקר. אולם כיון שאני כותב עברית במדינת ישראל ובתקופה בה מרבים אנו לחפור במעמקי עברנו ולפשפש בנבכי לשוננו די למצוא בה — במישרין או בעקיפין — אסמכתא למינוח עברי מקורי ששומה עליו להלום כל מושג מודרני במדע, בספרות ובאמנות, הריני מרהיב עוז בנפשי וקורא ליצורים אלה “נמרודים”, כי נמרוד היה גיבור ציד לפני אדני, ואותם היצורים, שבעבר הרחוק מאוד היו נזר הבריאה ובהווה אינם אלא גיבורים של סיפור, אותם היצורים היו ניזונים מבעלי חיים. מאחר שבלועזית הייתי קורא להם פרימאטים — היינו ספק קופים ספק בני אדם — יהא בכך משום המעטת דמות אם אגדירם כחיות טורפות או כעופות דורסים. מוטב איפוא שאוסיף ולא אגרע. המושג צייד, אף שיש בו מן המחמאה לגיבורי סיפורי מבחינת הנורמות של תורת דארוין ועוד יותר מבחינת השקפת העולם של תלמידו ספנסר — הריהו הולם יפה את קבוצת היצורים שתתואר להלן, על אחת כמה וכמה הצייד הקדמון, ראשון הציידים נמרוד. דוק: המדובר הוא בקבוצת יצורים ולא ביצור אחד. לפיכך נוהג אני היתר בדקדוק, הופך שם עצם פרטי לשם־עצם כללי, ומכאן ואילך אשתמש בצורות לשוניות מיוחדות, כגון: נמרוד, נמרודה, נמרודים, נמרודות.

ב

אחת הנמרודות כרעה ללדת ביכרתי מערתה. על ברכיה כרעה, המחצית העליונה של גופה כפופה אחורנית וידיה תומכות מאחור בקרקע — תנוחה שרק האקרובאטים בימינו מסוגלים להתמיד בה. שערות ראשה המופשל לאחור, שערות ארוכות־עבותות, גלשו כוילון שחור עשוי שתי ללא ערב, ששוליו נשתפלו ונפרשו קווצות־קווצות נפתלות על משטח מחוספס של מצע העלים. והעלים רחבי טרף, מרובי מפרצים וארוכי פטוטרת וירקותם עמוקה, עסיסית, ירקות מלאת של צמח העומד על סף הרקבון.

הנמרודה גנחה. בין גניחה לגניחה נשמעו נשימותיה התכופות והכבדות. שעה ארוכה נשמעו עד שפסקו לפתע. וברגע שפסקו בו ברגע גברו הריחות במערה: ריח טחב, ריח רקב ועוד “בת קול” של ריח שלא נודע כמוהו עד כה. בת־קול ריחנית זו הבקיעה לה דרך בין הריחות השגורים מתמול ומשלשום ועוד מעט היתה כובשת את כל חללה של המערה אלמלא יללת האימים שפרצה מפיה של הממליטה, נתקלה בקירות הטרשים והתרססה לאלפי הדים והדהודים. הקול התמודד עם הריח ויכול לו.

אותה שעה נסתם פיה של המערה ועלטה היתה. לא אבן שנעקרה מצור מחצבתה ונידרדרה במורדו של הר, לא ליש שהרחיק נדוד עד למשכנות נמרודים בשחרו לטרף — לא אלה סתמו את פי המערה. היה זה אחד הנמרודים שחזר מצידו, בן זוגה של הנמרודה שאחזוה צירי יולדה, הוא הוא שהחשיך את המערה בעמדו בפתח ובנסותו להיכנס אל נוהו.

הפתח היה צר והנמרוד גבה־קומה ורחב גרם. שעיר היה מכף רגל ועד ראש. כמעט בזחילה חדר אל המערה פנימה. משנמצא בפנים שבו קרני השמש אל פי המערה והציפו את חללה. היה אור.

מתחת לבית שחיו החזיק הנמרוד משני צדיו את טרפו: איל פרא, עגלת פרא ועז פרא ותור וגוזל. עדיין ריססו הקירות את שרידי צוחת האימים. הנמרוד השליך טרפו על הקרקע, התמתח, זקף אזניו, שירבב צוארו והקשיב רב קשב. הקול נדם והנשימות נתחדשו, אבל עכשיו האיטו קצבן והגבירו עמקותן עד שדמו לנשימותיו של אדם בן ימינו הישן שנת צדיקים (וימינו פירושם במקרה דנן כמאה אלף השנים האחרונות).

הנמרוד פסע לעבר העלים. בכבדות פסע, בצעדים מסורבלים, ראשו מושפל קמעה, גבו קמור ורגליו קצרות ועקומות משל נלאו נשוא את נטל הגוף רב המשקל.

פתאום נעצר בדרכו, רחרח סביבו וחזר על עקבותיו אל הטרף שהביא זה עתה למערה. העז, האיל והעגלה לא היה רוח חיים באפם. כפי הנראה מתו מיתת חנק. התור עדיין פרפר. גוזל העיט היה עוד בחיים. הוא המריא למעלה, נחבט בתקרת המערה וירד על הפגרים. הנמרוד לא גירשו. התבונן בו שעה קלה ושוב פנה ללכת אל הנמרודה.

היא רבצה על צדה. ראשה מוטה על חזה וגופה מכורבל בשערותיה כבשמיכה. בחיקה נח גור־נמרוד. הוא ינק. היא ליקקה את ראשו בלשונה וקינחה את גופו בקצוות שערותיה. משראתה את בן־זוגה הנמרוד רכון מעליה הטתה ראשה אליו הטיה רפה, כמעט בלתי מורגשת, והזריחה קרן אור מתוך עיניה הלאות. הנמרוד פרץ בצעקה. לאמיתו של דבר לא צעקה היתה זו אלא שאגת צהלה אדירה. הוא גח אל טרפו, החזיק בעגלה והתחיל קורע את בשרה בצפורניו ובשיניו. מעצמת הצהלה היה מקדים קנה לושט. נחנק, לועס, בולע ושוב נותן קולו בשאגת פרא צוהלת. הדם טפטף משפתיו ומידיו. לאחר שסיים כירתו שיסע את העז, נטל אחד מכרעיה ובעודו שואג שאגת תרועה קרב במרוצה אל נמרודתו, שזה עתה המליטה, כרע על ברכיו, צבט מבשר ירכה של העז והגישו אל פי האם. היא אכלה. שאגתו של הנמרוד הפכה בהדרגה לנהימה.

אותה שעה פתח התינוק את פיו ופלט קול יללה דקה.

הנמרוד השתתק. זקף אזניו והקשיב. התינוק חדל מילל. הנמרוד הניח את הטרף סמוך לפיה של בת זוגו וגחן אל התינוק. שעה ארוכה סקרו מבעד לשערות ראשה של הנמרודה שעטפוהו כרדיד, ופתאום חלף רטט בגופו האדיר והשעיר: נמרוד נבהל. ואכן היו סיבות לחלחלתו: הרך הנולד לא היה דומה אף כהוא זה לכל שאר הנמרודים שהיו ידועים עד כה. בת זוגו הנמרודה המליטה מפלצת.

והמפלצת גופה לא היה שעיר, ידיה היו קצרות ורגליה ארוכות. אך לא בשל כך נתחלחל הנמרוד האב. לוא ידע להגדיר במלים את סיבת תדהמתו היה אומר כי עיקר הזעזוע בא לו בשל מבנה גולגלתו של בנו בכורו וביחוד בשל הצורה המשונה של לסתותיו. אולם כל שאירע אירע בטרם היות המלה בתבל. לפיכך הוסיף לכרוע על ברכיו רכון מעל לתינוק ושתק. רק גבו הקמור והשעיר רטט קצובות מדי פעם בפעם.

בימינו מצויות מלים למכביר העשויות לתת הסבר למאורע הטרגי שאירע במשפחת הנמרודים.

הביאולוג היה קורא תופעה זו בשם מוטאציה, משמע שינוי פתע שחל בבת אחת בצאצאו של זן אורגאני מסוים. הרי שמוטאציה היא היפוכה של ההשתלשלות שפירושה שינוי הדרגתי המתהווה במשך דורות רבים.

ןאילו האנתרופולוג לאחר שהיה בודק את הרך הנולד היה מציין בפשטות באחת מרשימותיו המדעיות: נולד Homo Sapiens.

אבל אני שהתחייבתי להשתמש במינוח עברי בעל משמעות מיוחדת אקראנו בשם אב־אדם. ושמא אפילו בלי מקף: אבאדם.

ג

אבאדם גדל בקרב הנמרודים כאותו ברבור קטן בין ברווזים, ב“הברווזון המכוער” של אנדרסן. הנמרודים סבלוהו אך לא אהבוהו.

יום אחד הגדיש את הסאה.

אותו יום השתוללה סופת אימים. הרוח גדעה את האילנות. הנמרודים פשטו ביער ושיחרו לטרף. ברוח אפם הריחו את ריח הגשם העתיד להציף בקרוב את היקום כולו ויצאו להביא למערותיהם צידה אשר תשפוק לכל ימות הגשמים, גשמי הזלעפות הממשמשים ובאים. ככל חיתו יער אף הם עמדו בפני בעיה כפולה: לטרוף ולא להיטרף, להביא צידה לעצמם אך לא לשמש צידה לזולתם. היו איפוא מהלכים בזהירות, חושיהם דרוכים, אזניהם זקופות, צואריהם משורבבים וכפות רגליהם דורכות רכות על פני העשבים בצעדה בלתי נשמעת. אבאדם הלך עמהם. עיניו ראו איל פרא נאחז בסבך בקרניו. נעצר ופלט צליל מגרונו. לא צליל גבוה ולא צליל צורם, לא צווחה, לא צעקה ולא קריאת אימים. ספק אם היה בו כדי להבריח איילה קלת רגליים או למשוך תשומת לבו של אריה צמא דם. צליל תמים וצנוע שלא נועד לפגוע או להזיק לשום נפש חיה בעולם. אף־על־פי־כן זעזע הצליל את לבבותיהם של בני עדת הנמרודים. כי עם כל תמימותו וצנעותו היה הצליל מוזר ומדהים, מורכב מבני צלילים ומחלקיקי צלילים אשר כמוהם לא שמעו מימיהם לא הם ולא אבות אבותיהם. היתה זו המלה הראשונה שיצאה מפיו של יצור חי וניסרה בחללו של עולם.

אותה שעה הרעים הרעם והבריק הברק. נהר־די־נור הציף את אמירי האילנות, נחש אש עקלתון התיך את עופרת הרקיע האפור, נעץ עוקצו באחת הצמרות, ועץ עבות, רחב גזע ועתיק יומין, התמוטט, הוטה על צדו האחד, נגדע, כרע ונפל שדוד. אש פרצה מבטנו, פשטה בחריקה על פני הענפים ושלחה לשונות השמימה.

ואל תוך האש הושלך אבאדם. בבת אחת, לא כעדר אלא כפלוגת חיילים ממושמעים ומאומנים כהלכה, אך ללא פקודה מבחוץ כי אם על פי צו המורא הגדול שבפנים. מתוך תחושת עתיד מעורפלת, אינסטינקטיבית, עמומה וחדה כאחד השתערו הנמרודים על דובר המלה הראשונה, יצור נטול שיער, קטן קומה, ארך רגליים, שגולגלתו תמוהה ולסתותיו מופלאות, סתמו את פיו בכפות ידיהם השעירות לבל יזועזע החלל שנית באותו צליל גורלי, נטלוהו בידיהם — זה אוחז ברגליו, זה תופס בכתפיו וזה מחזיק בראשו, אף שכל אחד מהם יכול היה לשאתו על נקלה בזרועותיו לבדו — והשליכוהו אל תוך הכבשן שנתהווה ביער בחסדו של הברק.

בו ברגע ניתך גשם עז ארצה. הנמרודים נסו אל מערותיהם ללא צידה. המדורה כבתה. זעיר שם זעיר שם פעפעו, לחשו ורמצו גחלים בודדות.

המטר לא פסק אלא בעיצומו של לילה. וכשפסק נצנצו כוכבים על פני אותה פיסת רקיע אשר נגלתה מעל לאילן שנגדע ונשרף, ושוב לא הסתיר בצמרתו את עין השמים.

אבאדם שכב אפרקדן ועיניו נעוצות בכוכבים. לכאורה דומה היה כי סופר הוא אותם אך אין זה אלא דמיון שוא. עדיין לא בא לעולם מושג המספר, ואבאדם לא יכול היה לספור את הכוכבים. הוא צפה בהם ותו לא. וכאשר נלאה מצפות חילץ עצמותיו, קם על רגליו והזדקף. טיפות מים נשרו מגופו. אילנות שחורים הקיפוהו מכל עבר. מדי פעם בפעם הניעו ענפיהם וניערו את שרידי מי הגשם.

הופיע הירח ועמו הצללים. דומה כי הכוכבים נעתקו מן השמים אל קרקע היער ומתחת לכל עץ נתהווה עיגול של פסיפס אורצל.

אבאדם פסע מפסיפס לפסיפס. הוא לא הלך בזהירות, חושיו לא היו דרוכים, אזניו לא היו זקופות, צוארו לא היה משורבב וכפות רגליו לא דרכו רכות על פני העשבים בצעדה בלתי נשמעת. הוא לא שיחר לטרף ולא חשש שמא ייטרף. הוא הלך כמי שהולך מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ אשר הגורל יראנו.

עד אור הבוקר הלך ללא הפוגה, ומשהאיר השחר נתייגע וישב לנוח.

פיו היה סגור. הוא לא השמיע קול מפחד הנמרודים. אולם בלי משים, כמעט בעל כרחו נתכווצו שרירי לחייו, לסתותיו זעו, שפתיו נעו ומגרונו נפלט צליל.

היתה זו המלה השניה בתבל, והפעם היה לה הד. בקול ענות החזיר היער אל אוזנו של אבאדם את המלה שיצאה מפיו. אבאדם נתחלחל ונשתתק. המלה הוסיפה להדד. מנבכי היער פרצה, רפרפה על צמרות העצים, נשרה מעליהם וחדרה אל תוך אזניו. גדולה מזו: היא נתעצמה ונתעזזה ונדמה לו שהמעמקים שהשמיעוה הם עצמם קרבו אליו מרגע לרגע כמשק אשדות מים הזורמים מפסגות הרים אל ערוצי הפלגים שביערות.

הנה הנה המלה, הולכת היא וקרבה אליו עד כדי מגע פיסי.

ובנוגע בו המלה נגלתה דמות מבין העצים. דמות של נמרודה, אבאדם קפץ על רגליו ומתח שריריו כדי לנוס מנוסת בהלה, אך משום מה נשאר נטוע במקומו ולא גרע עינו מן הדמות. נמרודה זו לא היתה דומה לשאר הנמרודות: היא לא היתה שעירה, ידיה היו קצרות ורגליה ארוכות. אך לא אלה משכו את לבו של אבאדם. לו היה בפיו כל אותו אוצר המלים המצוי כיום בפיותינו היה אומר כי בעיקר קסם לו מבנה גולגולתה של זו שהיא ספק נמרודה וספק מי יודע מי.

הוא קרב אליה וסקרה בעיניו. ראה ראה כי שרירי לחייה נתכווצו, לסתותיה זעו, שפתיה נעו והיא השמיעה צליל. התעלומה פוענחה: לא ההד ענה לו ביער והחזיר לאזניו את המלה השניה, דמות זו שעמדה נכחו היא היא שהגתה את המלה. אלא שבפיה של זו נוסף להגיית המלה גון מיוחד. אם קורא אני להגייותיו של אבאדם בשם דיבור מותר לי להגדיר את הצלילים שניתקו משפתיה של זו כשירה, ולא יהא בכך משום סילוף האמת. היא שרה. על כן אקרא שמה שריה.

למן הרגע ההוא הלכו יחדיו. שרירי לחייהם התכווצו, לסתותיהם זעו, שפתיהם נעו. הם שוחחו זה עם זו. והמלים פרו ושרצו ורבו ועצמו מאוד מאוד ונמלא היער אותם.

ד

בבת אחת, כתנופת מקל קסמים נקטע היער וארץ תלאובות השתרעה לפני אבאדם ושריה. סלעי מגור ורודים־קרחים נעצו צוקיהם ברקיע והטילו צללים מרוסקים על הגוים, גיאיות וביתרונים. שמש מלובנת הכוותה את הפסגות וקרניה צרבו את בשרם הערום, נטול השיער. כפי הנראה עמדה השמש להעביר גם שני יצורים אלה מן העולם כשם שהכחידה מכאן את כל שאר שרידי החיים. וכיון שלא היו חיים בארץ הזאת, היתה זו ארץ אילמת ולא נשמע בה עד עתה אלא קולו של הרוח המיילל בעת סערה ללא גשם.

עתה נשמע בה גם קול שיחם ושיגם של אבאדם ושריה: הם דיברו. וההרים נתמתחו וזקפו ביתר שאת את פסגותיהם במאמץ לקלוט את דבריהם.

מאמץ זה היה מאמץ שוא. אלמלא נבלעו דבריהם של אבאדם ושריה ביללת הרוח אפשר שאדמת הטרשים היתה קולטת את ההגיות היוצאות מפיותיהם ואולי אפילו מפענחתן. אולם מאחר שהרוח ספגה את כל הצלילים שהושמעו בארץ אילמת זו ידעו ההרים כי דבר נפל ביניהם אך לא ידעו מה נפל.

ה

אבאדם ושריה אהבו זה את זו. וכשם שאהבו זה את זו אהבו את ארץ התלאובות, כי לבדם היו בארץ זו ולא היתה בה נפש חיה להחרידם בארחם ורבעם, ברבצם, באהבתם, בשיחם ובשיגם. אף־על־פי־כן לא ארכו ימיהם בה, כי כבד עליהם הרעב בארץ התלאובות. בשברון לב גמרו אומר לשוב היערה. אך לא היער אשר ממנו באו, כי אם על יער חדש, אשר ייתכן כי אין בו נמרודים ונמרודות. ולפני צאתם לדרך נשמעו זה לזו (ואני משתמש במונח שבועה אך ורק משום שאיני מוצא מונח אחר, העשוי להגדיר את המגע המילולי שנתקיים בין השניים ואת היחס בן מגע זה לבן תוצאותו), כי כל אימת שייתקלו בנמרודים לא יוציאו הגה מפיהם. אלמים יהיו, שהרי מבשרו חזה אבאדם כי אין דבר בעולם המפיל חתיתו על נמרודים כמלה היוצאת מן הפה.

ארבעים יום וארבעים לילה נדדו הנמרודים עד שהגיעו אל היער החדש. רגע עמדו מהססים ופוסחים על שתי הסעיפים אך עד מהרה התאזרו עוז ודרכו על אדמת היער הדשנה.

ריחות לחים, ססגוניים, ריחות עתירי משמעות אפפום מכל עבר, האילנות פרשו צמרותיהם — מחסה מלהט החמה, מחסה מרהיב לב ומנעים נפש לעומת נקרות הצוקים הצחיחים. העלים רשרשו. סנאית ניתרה מבד לבד. אבאדם נאחז בזרועותיו באחד הענפים, נשען ברגלו על סיקוס ותפס את הסנאית בזנבה. קריאת התפעלות פרצה מפיה של שריה. יש להניח כי לא היתה זו אלא מלת קריאה דוגמת “יישר כוחך!” או “בראוו” של ימינו. על כל פנים זו היתה מלה: מלה הגויה, מוגדרת, בעלת משמעות. וברגע שנהגתה המלה בו ברגע נמצאו השניים מוקפים עדת נמרודים. אבאדם ושריה נאלמו דום. הסנאית נפלה מידיו של אבאדם. כפי הנראה נחבטה בקרקע עד כדי הלם. היא לא זזה ממקומה.

הנמרודים עמדו על עמדם וסקרו בעיניהם את שריה. היא השפילה ראשה. כננסה היתה לעומתם, לבנת עור וקצוצת שיער. אחד הנמרודים — לפי כל הסימנים הארי שבחבורה — קרב אליה. הרכין ראשו, הרחיב נחיריו ורחרח בה באפו. שיניו נחשפו, עיניו הבהיקו. ברור היה כי רעב הוא לבשרה וצמא לדמה. מוזר: דוקא ברגעים אלה לא דמה לחיה. אדרבה, דומה היה לאדם, כמעט לאדם בן תקופתנו.

פשט את ידו השעירה והרים את שריה בזרועותיו הגרומות. היא שתקה. עדת הנמרודים פרצה בשאגת תאוה. אבאדם קפץ מן העץ והתיצב סמוך לנמרוד הגדול. אותה שעה נראה כגוליבר בארץ הענקים. מעצמת קפיצתו נקטע ענף מן האילן ונפל ברעש: ענף גדול, רחב, מסוקס וכבד־משקל. אבאדם הרימו מן הקרקע והנחיתו על ראשו של הנמרוד. הנמרוד לא הספיק לפלט הגה מפיו. כהרף עין השתרע מלוא קומתו על הקרקע ללא רוח חיים באפו. דם ניגר מגולגלתו. שאר הנמרודים ניצבו זקופים ומתוחים כאילו כפאם שד ולא הנידו אבר. אבאדם הניף את הענף בשניה. הנמרודים נמלטו על נפשם. כשם שהגיחו פתע כך נמלטו פתע בעבי היער. שריה נטלה את הסנאית. אבאדם פסע חזרה אל ארץ התלאובות ומקלו־ענפו בידיו. שריה הלכה אחריו. עדיין נשמרו לנפשותיהם ולא הוציאו הגה מפיהם.

אי־אז לפני ארבעים יום וארבעים לילה, כשעזבו לראשונה את יער מולדתם היה המעבר בין היער לבין השממה מעבר חד, מותחם, מוגדר. למעשה כמעט שלא היה מעבר כל עיקר. נפסק היער ונפתחה השממה. לא כן היער החדש. מער הפריד בינו לבין ארץ התלאובות. ובמער ציפתה להם עדת נמרודים אחרת. שריה נעצרה. הצמידה את הסנאית אל חזה וחיבקתה כחבק אם את גוריה. אבאדם צעד בטוחות לקראת הנמרודים. אצבעותיו לא זזו ממקומם; בלט ביניהם אחד שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל השאר. אבאדם קרב אליו, עמד נכחו ונעץ בו את עיניו. היה זה נמרוד זכר מסורבל ושעיר. כל השאר היו נמרודות־נקבות. שערות ראשן העבותות גלשו מכתפיהן ועטפון כלבוש. בידיהן החזיקו טרף: עזי פרא, אילי פרא, עגלות פרא, תורים וגוזלים. אבאדם לא הניף את מקלו, היה ברור כשמש: נמרודים אלה לא היו מסוכנים. אדרבה, אף הזכר גבה־הקומה הכרת פניו ענתה בו כי אין בלבו אלא כניעה ופחד. עיניו נעו בחוריהן והפיקו התרפסות, ראשו היה רכון ומשורבב מעט לפנים. אפילו אזניו הביעו התבטלות. אילו היה לו זנב, ודאי היה מכשכש בו ככלב הרוצה לכפר את פני אדונו. אולם הנמרודים עמדו על שלב גבוה של ההשתלשלות הביאולוגית וכבר לא היה להם זנב. הנמרוד הגדול נפל על פניו לרגליו של אבאדם. הנמרודות נעתקו ממקומותיהן והחלו לנוע לעבר ארץ התלאובות עמוסות טרף לעייפה. אבאדם הלך אחריהן ובעקבותיו פסעה שריה. הנמרוד הגדול היה שרוע על הקרקע ולא הרים פניו עד אשר הרחיקו לכת בשממה. אז נעלם מעיניהם ולא ראוהו עוד.

שוב ריסקו סלעי מגור את קרני השמש והתיכו יקודה על בשרם של אבאדם ושריה. כתריסר נמרודות צעדו בסך לפניהם ונשאו טרף בידיהן. משהגיעו אל הנקרה הראשונה נכנסו לתוכה, פרקו טרפן, הטילוהו בנקרה ושבו על עקבותיהן בדרכן חזרה אל היער.

רק אחת הנמרודות מאנה לשוב עם בנות מינה. היא נשארה בנקרה יחד עם אבאדם ושריה.

ו

בלילה ההוא נדדה שנתו של אבאדם. ריח מגרה, זר ומוכר, דוחה ומושך כאחד, לא נתן לו מנוח. תחילה סבור היה כי הטרף הנמצא בנקרה הוא הממלא את נחיריו חשק שלא ידעו עד כה. אך לאחר שניסה לטעום ממנו נוכח כי לא בו מקור הריח. שבע היה אבאדם, שבע כפי שלא היה מאז בואו לראשונה אל ארץ התלאובות. מסתבר כי הנמרוד המתרפס שלח לו את כל הצידה הזאת לבל ישוב אל היער להרוג את אחיו ואחיותיו. אבאדם לא רצה לשוב אל היער. גמר בלבו להישאר בארץ התלאובות אף אם תכלה הצידה.

שריה ישנה מימינו. משמאלו רבצה הנמרודה. הריח גבר והלך. היה זה ריח קדומים, ריח בראשית, ריח אמו הורתו שבחיקה שכב אי־פעם במערה.

אכן, נודע הדבר: מן הנמרודה בא הריח. אבאדם פשט זרועו ומשך את הנמרודה אליו. שוב חש עצמו טובע בחיקה של אמו. כך חש שתיל־עץ המכה שרשים באדמתו הורתו. ריח הקדומים אפף את אבאדם כאפוף קורי עכביש את הזבוב הנלכד. מחגוי גופה של הנמרודה רווה אבאדם את הריח ודלהו עד תומו ממכמני בשרה.

ומקץ תשעה ירחים ילדה הנמרודה בן. וגם שריה ילדה בן לאבאדם.

היה בנה של הנמרודה שעיר מכף רגל ועד ראש, רגליו קצרות ועקומות, גבו קמור, כתפיו גרמיות וגולגלתו כשל שאר הנמרודים. ובנה של שריה רגליו ארוכות וגופו חלק, גבו ישר וכתפיו עדינות וגולגלתו כגולגלתם של אביו ואמו.

כרע אבאדם על ברכיו, התבונן ברך הנולד לשריה ופרץ בצחוק.

היה זה הצחוק הראשון בתבל. מפתחה של הנקרה יצא הצחוק, נתלה בחודי הצוקים, נשר מן הפסגות, ריפד את הנקיקים וחזר אל נקרתם של אבאדם ושריה.

עדיין לא כרתה שריה את שררו של הילוד והנה צחקה גם היא — בדמיה צחקה. שמעה הנמרודה את קול הצחוק ויצאה מן הנקרה יחד עם גורה הנמרוד. מני אז תועה היא במדבר. אל היער לא הגיעה ואל הנקרה לא חזרה.

ואבאדם ושריה קראו את בנם בשם יצחק.

דוק: לא אני הוא שנתתי הפעם שם לאחת הדמויות שבסיפור. אביו ואמו קראוהו בשמו.

וזה היה השם הראשון בתבל.

ז

אבאדם ושריה ישבו עם בנם בפתח נקרתם כחום היום. בכליון עיניים ציפו לשעת בין הערביים עת ישוך יקודה של חמה ויוכלו לצאת החוצה וללקט ביצי נחשים. אשכר הטרף שהובא קודם בידי הנמרודות כבר אזל.

אמר יצחק:

— אני רעב.

אמרה שריה:

— הבה נשובה היערה.

אבאדם פתח את פיו ונשא עיניו השמימה. כדור צהבהב אדמומי בער באפרורית מותכת. פתאום התחיל מתארך, משרג זרועות־שלוחות אל הקרקע, מתיך את שמי העופרת, מתמשך, זוחל וגולש מטה־מטה במורד האופק.

דמות די־נור פשטה על פני היקום כולו ותכבשנו. והדמות כמוה כאבאדם: ארוכת רגליים, זקופת ראש ועומדת על שתיים.

אבאדם נטל את יצחק בזרועותיו, קרב אל הדמות והושיט לה את בנו. הדמות פשטה שתי זרועות־אש שנתמשכו מסוף הרקיע ועד סופו, אך מיד חזרה בה ושילבתן על חזה. היא לא נגעה ביצחק.

אמר אבאדם:

— קח.

הדמות פתחה את פיה. שררי לחייה נתכווצו, לסתותיה זעו; שפתיה נעו ומלועה בקעו צלילים, ספק צחוק, ספק זימרה, ספק דברים דבורים על אפניהם. רק שלושה ברואים בתבל יכלו לקלוט ולהבין את הצלילים הללו. אך בטרם קלטום והבינום נהפכו הצלילים לרעמים והרעמים לברקים והברקים לגשם. מטר ניתך על האדמה והרווה את פניה הצחיחים של ארץ התלאובות. כהרף עין הדשיאה הארץ דשא ונתכסתה שיחים. בסבך השיחים נאחז בקרניו איל.

יצחק נחלץ מזרועותיו של אבאדם, זינק אל האיל, נאבק עמו ויכול לו.

שוב לא היה רעב.

השמים לבשו גון כחול־כהה. ירח צהבהב הבהיק במרכזם — שריד זעום מראשו של ענק־האש שהצטמצם כדי עיגול. הוא לא דיבר, לא שר, לא צחק. הוא חייך וחיוכו היה אילם.

אבאדם סגר את פיו וכבש פניו בחול.

יצחק נצמד אל אמו. הוא אמר:

— מה נורא הסיפור אשר סיפרת, אבי.

היה זה הסיפור הראשון בתבל.

ה

ידועים הם דברי הפתיחה לאוונגליון של יוחנן:

“בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים ואלהים היה את הדבר”.

לאחר כל מה שסופר הריני מרשה לעצמי לשפר את נוסחתו של יוחנן ולהכניס בה תיקונים והוספות, לאמור:

“בראשית היה הדבר. והדבר היה לסיפור, והסיפור היה את האלהים ואלהים היה את האדם”.

נקל לראות כי נוסחתו של יוחנן מביעה התרחשות אחידה, אל־זמנית, ואילו בנוסחתי שלי ניתנת דריסת־רגל למושג הזמן כגורם פעיל.

האוונגליון של יוחנן נכתב במקורו יוונית. למעשה מופיעה בו המלה לוגוס שפירושה לא רק דבר, מלה, או בנוסח קדמונינו מאמר, אלא גם תורה, הגיון, שכל. צדק איפוא מי שאמר: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן.

פולוניוס: מה אתה קורא, נסיך?

האמלט: מלים, מלים, מלים.

פולוניוס: אמנם, דבריו הם שגעון אך יש בהם שיטה.

שקספיר.

הקדמה

אני יודע: הכותרת מרתיעה. ומשום שיודע אני כי הכותרת מרתיעה אץ אני להרגיע את הקוראים: תנוח דעתכם, גבירותי ורבותי. אין כל סיבה לחרדה. למרות הכותרת — ואולי דוקא בשל כותרת זו המבשרת לכאורה עצבות וקדרות, יגון וצער — אין לפניכם אלא סיפור עליז, ואם לא עליז הרי לפחות סיפור המסתיים בכי טוב, ב־Happy end. ממש כסרט, כסרט הוליוודי מובהק.

ואל נא יהיה דבר זה תמוה בעיניכם, שהרי קינים והגה והי ו־Happy end תרתי דסתרי הם בעיניכם. ואולם, אם תעיינו בדבר עיין היטב, תיוכחו לדעת על נקלה כי מה שבמבט ראשון נראה כפאראדוכס אינו לאמיתו של דבר אלא אחד הדברים המקובלים והשכיחים ביותר שאנו נתקלים בהם מדי יום ביומו, על כל מדרך כף רגל, ומקורו באותו מתח ניגודים שהוא מכבשונו של עולם: תוגת השמחה וחדוות היגון, וכל היש הנמתח ביניהם כהויה הנרקמת בין שני קטבים. הן כל תלמיד גימנסיה יודע בימינו כי אחד מגילויי היסוד של ההויה החמרית כולה אינו אלא זרימת אלקטרונים מן הקוטב השלילי אל הקוטב החיובי, ואם החומר נוצר כך יצירה שברוח לא כל שכן.

אני, למשל, איני יכול לראות מוקיון על הבימה בלי שאחוש צביטת כאב בלבי וצער עמוק בנפשי. וכן להיפך: כל אימת שאני צופה בהאמלט הפצוע המדקלם במיקצב שקספירי את המונולוג האחרון שלו בעוד הרעל מחלחל בעורקיו או בי’וליה המזדרזת לפסוק את פסוקה הפאתטי כלפי הפגיון הנעוץ בחזה, בא החיוך ובעל כרחי מרחף על שפתי.

יהא מה שיהא משמעו של החיוך הרי זה אותו החיוך שאני מזמינו לבוא ולרחף גם על שפתותיכם למקרא סיפורי זה, ששמו קינים והגה והי; וטעמי ונימוקי עמי, שכן כבר בהקשר המקורי, כלומר באותו פרק ביחזקאל, שבו — ורק בו — מופיע צירופן של שלוש מלים אלו, זורמים הדברים מן הקוטב השלילי אל החיובי, מן הצער אל ההנאה, מן המרירות אל המתיקות, מן המזעזע אל ה Happy end.

וזה לשון הכתוב:

“וארא והנה יד שלוחה אלי, והנה בו מגילת ספר. ייפרוש אותה לפני, והיא כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קינים והגה והי… ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת, ויאמר אלי: בן־אדם! בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת, אשר אנכי נותן אליך. ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק”.

ההדגשה היא, כמובן, שלי ולא של יחזקאל הנביא, ואין היא זקוקה לפירושים.

יכולני לסיים בכך את ההקדמה לסיפורי אלמלא ראיתי צורך בעוד מובאה אחת מתוך אותו הפרק עצמו, דהיינו הפסוק ט"ו: “ואבוא אל הגולה תל־אביב היושבים על נהר כבר ואשר המה יושבים שם, ואשב שבעת ימים משמים בתוכם”.

דין הוא שאציין כי המלה “משמים” אינה סותרת את מסקנתי האופטימית. מילה זו אינה מביעה צער, יסורים, כאב או יגון, אלא שממון, עצבות־מה, דכדוך נפש, המשתלט על־פי־רוב דוקא לאחר שהאדם בא על סיפורו ומיצה את ההנאה עד תומה. אפשר שמבשר הוא סיבוב שני מקוטב הקינים, ההגה וההי אל קוטב הדבש למתוק ובדרך זו מסמל את יחסיותם של המושגים Happy ו־end — שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד.

אני כשלעצמי הבאתי פסוק זה לא בשל המלה “משמים”, כי אם בשל המלה “תל־אביב” המצויה בו. להלן יתברר כי לא בכדי עשיתי כן. מכל מקום איני מתכוון לעמוד כאן על התהליך הפסיכולוגי, ובמקרה שלפנינו תהלך כמעט פיסיאולוגי, שבהפיכת מגילת הקינים למעדן דבש, שכן בניגוד למקובל ולמוסכם לגבי יצירה אמנותית זו הקרויה סיפור, לא יסוב סיפורי על האדם. לא ולא. הסיפור, שאתם עתידים לקרוא, כולו קודש הוא למלים, למלים כשלעצמן, Per se כלשון המשפט הרומי an und fur Sich בלשון הפילוסופיה הגרמנית, ולא עוד אלא שתחולתו על שלוש מלים בלבד: קינים והגה והי.

גבירותי ורבותי! קורותיהן של שלוש מלים אלה על גלגוליהן ותהפוכותיהן אוצרות בקרבן מאבק בין טוב לרע, בין אלהים לברואיו ובין אדם לבוראו בשיעור שאינו נופל מזה שבשלוש דמויות מתוך טרגדיה יונית או בשלושה גיבורים מתוך רומן של דוסטוייבסקי, ועלילותיהן יש בהן קומיות טרגית וטרגיות קומית ממש כבעלילותיו של דון קישוט, ואולי למעלה מזה.

קינים והגה והי. הרשוני נא, קוראי הנכבדים, להציגן לפניכם בזו אחר זו — ראשון ראשון ואחרון אחרון — ולערטל לנגד עיניכם את מלוא עצמת אורן הגנוז.

קינים

השורש הוא קין. ואל נא תיראה כפגם בעיניכם העובדה שאני פותח סיפור בחשיפת השורש של גיבורו. אף לוא נסב סיפורי לא על מלה, אלא, למשל, על דמות מיתולוגית, נניח על אורפיוס, חזקה עלי שגם אז הייתי מתחקה על שרשו של השם, כדי לעמוד מתוך כך על טיבה ומהותה של הדמות. מן הסתם מציץ הייתי באנציקלופדיה ומצטט מתוכה לאמור: “יש מפרשים אותו (את השם אורפיוס) בודד, ולפי זה היה אורפיוס זמר מתבודד ומשוטט בשדות וביערות, ויש מוצאים בו את ההוראה של “אופל” — רמז לטיבו החתוני (שמתח לאדמה, בשאול של אורפיוס”.

לא במקרה בחרתי לי לדוגמה דוקא את אורפיוס הזמר והמנגן. אף השורש קין — לדברי מנדלקרן — מורה בסורית, בערבית ובכושית על השירה ועל הנגינה בכלל, ורק בעברית נתייחד לאבל והספד. עובדה היא כי בתרגום יונתן קרויה אחותו של תובל קין נעמה בשם מרת קינין וזמרין — בלשון ימינו: אלופת הזמר והשיר — ויש לשער כי לגבי נעמה היו קינין וזמרין — שמות נרדפים. שיריה הרנינו את לבות שומעיהם אם בעצבותם ואם בעליזותם — הכל לפי טיבם של השירים ולפי מצב רוחו של קהל מאזיניה הקדמונים. על־יד האש — אש התמיד של האדם הקדמון — או במקדשיו הפרימיטיביים הראשונים, היה ההמון צוהל וחוגג, תוקע ומריע, מחלל ומרקד, מפזז ומכרכר, ורק זעיר שם נתעגל מעגל צר סביב נעמה והדומות לה, ואיי ליריקה קמאית, תוגת עולם, תוגת כל חי באשר הוא חי, הטבועה במיקצב קיומה האדיש של הבריאה כולה, נתהוו, צצו ועמדו איתנים כסלע נוכח נחשולי הפרע של מצהלות ההמונים המשתוללים. ושמא היו המאזינים הללו מאבות אבותיהם של העברים שבמרוצת הדורות ייחדו את הקינים לבכי ולמספד עד שיבוא מי שיבוא — יחיד או דור שלום — ויחזיר לקינים את משמעותם המקורית?

אפשר שכך הוא ואפשר שאין זה כך — דבר זה אינני יודע. אבל יודע אני כי עם צמיחת הציביליזציה והתעצמותה בימי קדם התנוונו צאצאיה של נעמה. אותה מרת קינין וזמרין כנה ופרימיטיבית, והפכו למוסד קבע העוסק בהספד בחינת מצוות אנשים מלומדה. נשים חשופות שד ופרועות שיער חקוקות בתבליט מצרי עתיק שבקברו של פקיד ממלכה נשוא פנים. זרועותיהן נשואות השמימה ועיניהן זקופות מעלה ומבכות הן את האציל המת. וכל רואן מכיר בחוש כי המספד אינו אלא טקס שעובד בידי כוהן על כל פרטיו ודקדוקיו והבכי אינו אלא מנגינה שחוברה בידי מלחין ממשרתי החצר. נעמה הפכה לנעמיזם, מרת הקינין הספונטנית למקוננת מקצועית.

נשובה נא איפוא אל שורשם של הדברים, אל קין.

שימו לב, גבירותי ורבותי, כי באמרנו קין מתגלגלים אנו בלי משים שבעה דורות אחורה מנעמה, ממש אל ערש האנושות, אל בנו בכורו של אדם הראשון, אל קין בכבודו ובעצמו, קין — אבי אבות אבותיהם של כל הקינים על כל מובניהם ומשמעויותיהם.

קין רצח את הבל אחיו. לוא על בני אדם סיפרתי, הייתי מתאר את הבל הרועה ברוח האידיליה הפאסטורלית. יושב לו הבל על גבעה, מחלל בחלילו, ואלו בכורות צאנו וחלביהן מתקטרים מעל פני המזבח. ריח שישליק אוטנטי, כזה שבמסעדות עכו ונצרת, מתפשט בחלל, ועשן מיתמר אל על. הכבשים משוטטים באחו. ענן בצורת כרוב או כרוב בצורת ענן מצטחרר על פני תכלתו הזכה של רקיע השמים. “סביב תשלוט שלוות השקט, עלה בל יתעורר”. במתיקות דבשית זו, שהיקום כולו שרוי בה, אין צורך בדמיון רב, כדי לשער שאותו כרוב־ענן צח מסמל את העובדה הניצחת כי אלהים רצה את קרבנו של הבל. שהרי זה קסמו הגדול של הקדוש־ברוך־הוא, שעם כל שגבו וכליכלתו לא אחת מחונן הוא את עצמו במידות אנושיות עד מאד. וכשם שהאדם רואה בו אות ומופת לו (מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו'), כך יש שבורא העולם משים לו בשר ודם כדגם לעצמו. מה האדם (על־כל־פנים כותב השורות הללו) מעדיף ריח של צלי על ריחה של חיטה קלויה, אף הוא כך. על כן שעה אל מנחתו של הבל ואל קין ואל מנחתו, מנחת פרי האדמה לא שעה. כצליל פרא של סכסופון מתוך תזמורת ג’אז דרום־אמריקנית מגיח קין אל לב עדנתה של הפאסטורלה האדוותית ורוצח את אחיו.

זה משפטו של הבל בסיפור אנושי, אנטרופוצנטרי בלע"ז. אבל סיפורי אינו אנושי. לא האדם עומד במרכזו אלא המלה. המלה במובנה הרחב, החובק זרועות עולם, מעין הלוגוס היוני, שפירושו היסודי מלה ואלו בהשפעת הגומלין שבין היהדות ליוונות בתקופה ההלניסטית נעשה מתווך בין אלהים לאדם, ועוד לפני כן היה לשם נרדף לסדרי בראשית, לסדר עולמי מקיף־כל.

והנה לאורו של סדר עולמי זה אנוס אני לצלול אל נבכיו של השם הבל ולקבוע בודאות כי שם זה מטבע ברייתו צפן בחובו את כליון נושאו. הבל־פה הריהו סמל למציאות רגעית שאינה בת־קימא. ואחד מראשוני הניהיליסטים בעולם, בנסותו לשלול את כל היש, פותח את ספרו במשפט שהפך לשגרה, לאמור: הבל הבלים הכל הבל. על כרחנו מגיעים אנו לידי מסקנה שבתוך תוכו של בנו הצעיר של אדם הראשון חלחלה האידיאה של הכליון במובנה האפלטוני, עצם החדלון העולמי כולו, מות אדם, קץ כל בשר, כלות עולם. מכאן שקין לא עשה אלא מה שהוטל עליו מגבוה, מילא שליחות, ביצע את צו הגורל, החיש את התהליך שאין מפלט ממנו, כאותו רופא המזריק מנת מורפיום מוגדלת בעורקיו של חולה סרטן.

אכן, משימת אימים הוטלה על קין: רצח אח. ולא במישרין, לא בפקודה מפורשת נצטווה לעשות מה שעשה, כי אם בעקיפין, בדרך פרובוקטיבית, בדרך של ניצול החולשות האנושיות. כבמאי אמן ביים הגורל מחזה מדנים, קנאה פעוטה ושנאת אחים. השחקנים ביצעו בכובד ראש את תפקידיהם בטרגדיה זו, ואלו הוא, הגורל, סדר הבריאה, יכול היה כפונטיוס פילאטוס לרחוץ בנקיון כפיו ולנער מעצמו כל אשמה.

ברם משימת הרצח ההרסנית היתה רק מטלת אקדמה ליעוד אחר, שאותו הגורל עצמו ייעד לקין, ודוקא יעוד קונסטרוקטיבי, שכן קין ולא אחר היה הציביליזטור הראשון, אביה ומחוללה של התרבות האנושית; תרבות שאינה אידילית־פאסטורלית כל־עיקר, אלא תקיפה ואכזרית, שסועת ניגודים, מושחתת וכמהת מוסר (שהרי הא בהא תליא), אבל צומחת אורגנית ומתפתחת דיאלקטית. תרבות זו מקומה בערים מאז ומעולם, מנוא־אמון עד בבל, מאתונה עד ירושלים, מרומא עד פאריס וממוסקבה עד ניו־יורק. הציביליזציה ראשיתה מצער (לוטש כל חורש נחושת וברזל) ואחריתה שוגה מאד (פצצת מימן וספוטניק), אך תנאי מוקדם לקיומה הוא מלחמת השמד על כל הרכרוכי, הפסבדו־אידילי, הקיקיוני והחולף שבהוויית החברה האנושית — מות להבל!

ולאחר שהאדמה פצתה בפעם הראשונה את פיה לקחת דמי אדם (אלהים אדירים! כמה מיליונים פעמים עתידה היא עוד לפצות מכאן ואילך את פיה כדי לטעום ממשקה עועים זה הערב לחיכה שאינו יודע רויה!) נטש קין את החקלאות ויהי בונה עיר.

ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, ויוולד לחנוך את עירד. ועירד ילד את מחויאל, ומחויאל ילד את מתושאל ומתושאל ילד את למך. ויקח למך שתי נשים, שם האחת עדה ושם השנית צילה. ותלד עדה את יבל, הוא אבי יושב אוהל ומקנה, ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב. וצילה גם היא ילדה את תובל־קין, לוטש כל חורש נחושת וברזל.

ואחות תובל קין נעמה, היא היא נעמה, שבתרגום יונתן מתוסף אל שמה התואר מרת קינין וזמרין.

הנה כי כן בפיסקה אחת מבראשית ד' בתוספת מחצית משפט מתרגום יונתן מיציתי בפניכם את טיבה ואת מהותה של הציביליזציה העירונית הראשונה. ברור כשמש, כי יבל היה הממונה הקדמון על התעשיה הקלה, על הטכסטילים הפרימיטיביים, מעשי ידיהם של יושבי אוהל ומקנה. אכן, גבירותי ורבותי, מבקש אני בכל לשון של בקשה שתרדו לעומקו של הפסוק המתאר את יבל ולא תיגררו אחרי הרושם החיצוני העלול להטעותכם כך שתראו באחד מצאצאיו של קין מעין נסיגה אל דמות פאסטורלית מסוגו של הבל, רועה המשוטט באחו ומחלל בחליל. דין הוא שיהא ברור ומחוור לכם, כי לא רועה צאן היה יבל, אלא יושב אוהל ומקנה, וההבדל בהגדרה משקף את השוני המהותי לא רק בעיסוקם כי אם גם בטיבם, באפיים ובמעמדם החברתי של שתי הדמויות הקדמוניות.

יבל היה איפוא הממונה על התעשיה הקלה. כיון שבימיו עוד לא בוית הסוס, יש להניח כי גם התחבורה, שהתנהלה על גבי חמורים וגמלים, היתה בשטח שיפוטו. ואלו תובל קין הקים את התעשיה הכבדה בעירו המתועשה של קין, שהרי המונח תעשיה כבדה אינו אלא פאראפרזה מודרנית של הפסוק לוטש כל חורש נחושת וברזל.

וכמו בכל עיר ואם בעולם אף בעיר חנוך צמחה התרבות הרוחנית במקביל אל התרבות החמרית. יוצאי חלציו של קין טיפחו את האמנות, ובראש וראשונה את מלכת האמנויות, את פאר יצירת רוחו של המין האנושי, את המוסיקה. יובל תפש כינור ועוגב ונעמה החרתה אחריו בזמר ובשיר.

לא אבוא לחזק את דברי בראיות היסטוריות. לא ארחיב את הדיבור על סברותיהם של ההיסטוריונים בדבר שבט הקינים, זה השבט העתיק, אשר בניו — כך גורסים ההיסטוריונים — היו העובדים הראשונים במכרות המתכת שבסיני. אין זה מעניני לעמוד על השיטות הקדומות של הפקת עפרות הנחושת ועיבודן, שיטות, שהקינים השקיעו בהן עמל רב, ואין תימה כי לאחר יום עבודה מפרך היו הפועלים היגעים נותנים בשיר קולם ותופשים כינור ועוגב להפיג את ליאותם, להתפרק מיגונם ולהתבדר מקשי יומם עם שכתובת הקעקע החרותה על מצחם (מעין אות קין, שהיה סימן היכר לפועלי תעשיה קדמונים אלה) מצטהבת לאור הירח על פני עורם השזוף והשחום. לא. לא אתעכב על כל אלה, שהרי לא אחת הדגשתי וחזרתי והדגשתי כי לא על בני אדם יסוב סיפורי. רק פיסקה אחת קצרצרה אביא דרך אגב, ואף זו לא מספרי היסטוריה כי אם מספר כימיה לאמור: קשיותה של הנחושת הקדומה באה לה מן הזרחן המתהווה בעת הצירוף של העפרות בנוכחות אפטיט, דם ועצמות (ושמא עצמותיו של הבל הן הן שמקשות את עפרות הנחושת הטמונות באדמה, אשר פצתה את פיה לקחת את דמו) — ושוב אשוב אל גיבורי המלים ובהן ורק בהן אתמוך את יתדות הציביליזציה של פרומיתיאוס המקראי.

ושלוש הן המלים, אשר תשמשנה לי ראיות:

א. השם יובל. יובל בין השאר פירושו כידוע נחל, פלג, נהר. והרי כל בר־בי־רב יודע כי הציביליזציות הראשונות בתולדות האנושות מסין ועד מצריים ומבבל ועד הודו צצו סמוך לנהרות.

ב. שוב השורש קין. בארמית משמעו: לצור צורה, לעצב. ובמדרש רבא פרשה כ"ג נאמר וקינן קנטורין, כלומר עיצב אותם בדמות של הקנטאור היוני. מכאן שהשורש קין כרוך לא רק במוסיקה כי אם גם באמנות הפלאסטית.

ג. דורות רבים לאחר תובל קין עדין נשאו עליהם כמה מכלי הנשק את שמו של קין, כגון להב חניתו של ישבי בנוב (ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת — שמ“ב ט”ז). כלום ישנו בעולם סימן מובהק יותר לציביליזציה אנושית מאשר כלי מלחמה והרס?

אכן, קין נתן לאנושות ציביליזציה של ממש כשם שפרומיתיאוס הביא לה את האש. שניהם — פעלם מצוה הבאה בעברה, אבל קיים הבדל תהומי בין פרומיתיאוס לבין קין. פרומיתיאוס הפר את פקודת האלים, בלשון חז"ל הרי זו עברה על מצוות שבין אדם למקום. ואלו קין רצח אדם. חטאו הוא חטא מוסרי, עברה על מצוות שבין אדם לחברו. שניהם נבצר מהם להגשים את יעודיהם ללא חטא. כיון שהאלים גנזו את האש ושמרו עליה מכל משמר לא היתה לפרומיתיאוס ברירה אלא לגנבה מהם. כיון שנגזר על קין למצות את מלוא משמעותו החברתית־היסטורית של השורש “קין” הוצרך להכחיד מן העולם את כל החבוי במושג “הבל”. טיבו של החטא הוא שקבע את מהותו של העונש: פרומיתיאוס פעלו התמיד ברציפות שלא נותקה מעולם, והוא עצמו נענש אישית, ואלו קין גופו חונן (וישם אלהים אות לבלתי הרוג אותו כל מוצאו), ולא עוד אלא שהוכרז ברבים כי כל הורג קין שבעתיים יוקם, אבל ענשו עונש חברתי־היסטורי: מפעלו נידון להתנווונות ולכילה.

תרבותו של קין תרבות רווית עוון היתה. משחר ימיה העיק עליה החטא המוסרי.

קין בנה עיר. “היה כל ימיו בונה העיר… ובנה מעט בטורח ועמל… ויבנה מעט ולא יצליח את דרכיו”… (רמב"ן).

היו בה באותה עיר בתי חרושת לתעשיה כבדה ולתעשיה קלה, אולמות למוסיקה ולמחול, קונצרטים לכינור ולעוגב, אך אושר לא שרה עליה. חטא מוסרי, אף אם נעשה על פי צו הגורל, לעולם הריהו שורש פורה רוש ולענה. שחיתות, תאוות בשרים, זימה — כל אלה פשו כנגע בעירו של קין. למך לקח שתי נשים. “אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקשטה ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה” (רש"י). נראה כי הארוטיקה טופחה במידה מוגזמת, וכזכר סארקאסטי לאותה אוירה נשתייר עוד בגמרא המושג קיין, שפירושו בעל אשכים גדולים (קיין בביצים, גברתא בגיד — בכורות מ"ד).

עד שבא היום המר והנמהר ועל כל אותה הציביליזציה הקיץ הקץ. מבחינה היסטוריוסופית צדקה העברית עם שייחדה את השורש קין לאבל ולמספד, שהרי גורלה של הציביליזציה הקינית עשוי לשמש אות ומופת לכל הציביליזציות שבאו אחריה. כולן כאחת עתידות היו לשקוע במוקדם או במאוחר. שת, בנו השלישי של אדם הראשון התחיל את הכל מחדש. ובעוד כשמונה־תשעה דורות החל נוח בשלישית.

ואף־על־פי־כן מנצחת ההיסטוריה את הגורל. אין עבר היסטורי — ואפילו עבר שאבד עליו כלח — שאינו מקרין זהרורים אל תוך העתיד גם לאחר שקיעתו. זעיר שם הסתננו שברי מפעלו של קין אל תוך תרבויותיהם של שת ושל נוח. בנו של אנוש מתקרא קינן ובתיבת נוח מצויים קנים. ואנו, שנתבסמנו מתורת החן של המלה, לא נרהיב עוז לבטל את השפעתו של קין על הדורות הבאים לאור פקודתו המפורשת של הקדוש־ברוך־הוא אל נוח: “קנים תעשה את התיבה”.

כן, גברותי, ורבותי, קורטוב מרוחו של קין חדר גם אל הציביליזציה החדשה שלאחר המבול והוא מגולם בקניה של התיבה. ברם, כאן רואה אני חובה לעצמי לעשות אתנחתא קלה. איני יודע אם שמתם לב לכך שתוך כדי הזכרת הקנים הללו יצאנו בלי משים מתחום השורש “קין” ומבחינה לשונית נמצאים אנחנו בשטח תחולתו של השורש קנן, שכן קנים מקורם לא בקין אלא בקנן. אין לי שמץ של ספק כי לא חטאתי למהותן המיתפיסית של המלים, ואף־על־פי־כן נדמה לי כי מן הראוי שאוכיח כי הסגת גבול זו לגיטימית אף מנקודת מבט דקדוקית טהורה.

כידוע, גזרת נחי עין וו' (ועין יו"ד) וגזרת הכפולים אחיות הן בלשון העברית ולא אחת יקרה כי תתחלפנה זו בזו. נוד ונדד, סור וסרר, שית ושתת ועוד רבים כמותם משמשים בלשון בערבוביה ומביעים אותם המושגים עצמם. לא חרגתי איפוא מגדר המקובל בהסמיכי את הקן לקינה.

ועכשיו, לאחר שהנחתי את דעתם של המדקדקים, רשאי אני לחתור אל הקשרים שברבדים עמוקים יותר ולחשוף את הסיבות התת־קרקעיות, שהדקדוק משועבד להן והן אינן משועבדות לו.

אכן, קוראים נכבדים, הפיכת קין לקנן וקינה לקן יש בה משום אידיליזציה ואידיאליזציה של העבר. התרבות הקינית נחרבה, היסוד התעשייתי־עירוני, המומנט המוסיקלי־אמנותי שבה, גילוייה הדיוניסיים־ארוטיים — כל אלה נמחו מזכרון הבריות, ומה שנשתמר במרוצת הדורות נתכסה דוק של ורידות־אידילית, עודן עד לבלי הכירו ועל פי חוק הדיאלקטיקה ההגליאנית הפך לאנטיתיזה של עצמו: למעין אלגוריה, סמל ומופת לחיי משפחה רגועים, שלום־בית, שלוה, ציוץ צפור — כללו של דבר, לכל מה שהמלה קן מעוררת בתודעתנו. והקדימני בכך בלעם, שאמר בראותו את הקיני: איתן מושבך ושים בסלע קנך. אף במשנה מצויה מסכת שלמה הקרויה מסכת קנים, אלא שבמסכת זו משמשות הקנים מונח פולחני־טכני ומשמעו זוג צפרים המוקרב קרבן לאלהים — עולה או חטאת.

צר לי על שאיני בקיא בכרונולוגיה של העולם העתיק ואיני יודע כמה שנים מפרידות בין קין לבלעם ובין בלעם לבין חכמי המשנה. לוא ידעתי בדיוק את מספר השנים חזקה עלי שהייתי מרכיב נוסחה מתימטית המביעה את הדיאלקטיקה ההיסטורית של הלשון, זו הלשון ההופכת קינים לקנים על מנת להקריב עולה וחטאת את דריהם של הקנים הללו.

דומני שכבר הודעתי לכם, גבירותי ורבותי, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי לא אעסוק במחקר היסטורי־עובדתי, ומובטחני כי איש מן הקוראים לא יאשימני בכך שכל הכתוב לעיל מבוסס, חלילה, על עובדות. מתוך כך נמנעתי מלהרחיב את הדיבור על שבט הקינים ההיסטורי, שלכל הדעות היה קיים במציאות, ולא הזכרתיו אלא כלאחר יד. ברם, כיהודי איני רשאי להתעלם מן היחסים ששררו בין הקינים לבין עם ישראל.

זכורני כי בימים שבטרם קום המדינה הרבינו להשתמש במונח “השאלה היהודית”. רוסיה והשאלה היהודית, גרמניה והשאלה היהודית וכו‘, וכו’. עכשיו שזכינו לעצמאות יכולני לדבר על ישראל והשאלה הקינית.

לא ארחיק לכת כאותם מבין חוקרי המקרא הסבורים כי משה רבנו קיבל את אמונת יהוה מיתרו שהיה קיני. אף־על־פי־כן דין הוא שאציין כי כל המקורות מעידים פה אחד על יחסי ידידות בין הקינים לבין מלכות ישראל בימי קדם, ואין לבטל במחי־יד את הסברה המונה את הקינים בין שבטי ישראל.

בעלי סברה זו מסתמכים כדרכם על פסוקים במקרא ועל תעודות עתיקות מחוץ למקרא, ואלו אני לשיטתי אלך: מלים, שמות, גלגוליהם והשתלשלויותיהם.

בתקופת ההתנחלות תקעה יעל הקינית יתד ברקתו של סיסרא שר צבא יבין מלך חצור. בתקופת שיבת ציון כרתה יהודית העבריה את ראשו של הולופרניש, שר צבא נבוכדנצר מלך אשור (אשור ונבוכדנצר הם כינויי הסחה לפרס ולמלכה). לבי סמוך ובטוח כי לפנינו אותו הסיפור עצמו בשתי מהדורות: האחת מהדורת בית ראשון והשניה מהדורת בית שני. ואם יעל הפכה ליהודית דייני.

ובסיום פרק הקינים של סיפורי אזכיר שלושה שמות ערים, המופיעים במקרא בזה אחר זה: קינה ודימונה ועדעדה. חשיבותה של שלישיה זו תתחוור לכם במערכה האחרונה והמכרעת, זו הקרויה בסיפורי “אפילוג”. לפי שעה איני מבקש מכם אלא שתשימו לב לשלושה שמות אלה ותנצרום בזכרונכם. הן לא רק בסיפור בלשים, כי אם גם בגדולים וטובים ממנו יש שפרט פעוט, שלכאורה נמסר כלאחר יד, מתגלה בסופו של דבר כגורם בעל חשיבות מכרעת בעלילת הסיפור ובחיי גיבוריו.

הגה

כל עוד עסקתי בקינים לא נתקשיתי לתחום תחומים לעצמי ולהימנע מפריצת גדרים. הסתפקתי בשורש קין, אף כי גדול ועצום היה הפיתוי להרחיב את היריעה, לכלול בה שרשים אחרים כגון קנה וקנא ולהשיח דברים מרתקים ומזעזעים על קנאה ועל קנין, ואפילו על קנים בקוף קמוצה כגון קנה־נשימה וקנה־מידה, קנה־סוף וקנה־רובה. לא עשיתי כן, אף־על־פי שחוה בכבודה ובעצמה גזרה את שמו של קין משורש קנה מתוך משגה שביומרנות אמהית (קניתי איש את אלהים). לא עשיתי כן אף־על־פי שרוב רובם של הפרשנים המסורתיים מסמיכים קין לקנאה ועל רקע זה מסבירים את הרצח הראשון בתולדות האנושות ממש כמעשה הפסיכולוגים בימינו אנו. לא עשיתי כן אף־על־פי שמבחינה אמנותית גרידא קוסמים לי מאד קני המנורה שבאוהל מועד ולא אחת נתאויתי לתארם כפתור ופרח כפתור ופרח. לא עשיתי כן משום שסבור אני כי איני רשאי לחרוג ממסגרתו של שלד מיבנה מסוים, וכל עוד עסקתי בקינים, חשתי, כאמור, כי אין זה למעלה מכוחותי להישאר בתחומה של מסגרת זו. ואלו עכשיו, בהגיעי אל ההגה אימה נופלת עלי ושוב איני בטוח כל עיקר אם אמנם אוכל לשלוט ברוחי. משול אני לחובב אמנות שהזדמן אל המוזיאון הבריטי או לגרגרן שהוזמן לארוחה סינית, שתפריטה כולל כחמישים־ששים מנות. זה מאבד את עשתנותיו למראה שפע המוצגים הרומזים לו מכל עבר וזה רוחו מתבלעת מן המטעמים המעלים את שלל ניחוחותיהם באפו.

הגה… לכאורה אין זו אלא מילה פשוטה ותמימה, אך… אל אלהים! איזה אוצר בלום גנוז בשלוש אותיותיה. מושגים מופשטים וחויות נפש, צער עולם ומחשבה צלולה וקרה, מתחים וניגודים, דברים והיפוכיהם, יחסי אנוש ויצירות רוח, רחשי לב ומערכי חברה.

גבירותי ורבותי! מימי לא עסקתי באדריכלות, אבל הפעם יכול אני לבנות היכלי נוי ולהקים ארמונות תפארת על גבי כל אחד ואחד מן המובנים המשתמעים משורש זה במפורש ומכללא. ברם, דוקא רחבות אינסופית זו היא שגוזרת עלי צמצום, שאם לא כן אין לסיפורי סוף, והרי בתחילתו הבטחתי לכם סוף, ולא עוד אלא סוף עליז ושמח.

אין לי ברירה איפוא אלא לדחוס את שדה השפעתה של המלה הגה אל תוך מיטת סדום של כמה הגדרות מועטות; ואת הארמונות וההיכלות על צריחיהם וקמרוניהם תבנו אתם, גבירותי ורבותי, כיד דמיונכם הטובה עליכם — אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שתכוונו לבכם. דין הוא שאציין כי בעשותי כן איני מחדש דבר בימינו, שהרי האמנות המודרנית כולה דורשת מן הצופה, מן המאזין ומן הקורא השתתפות פעילה — ולא סבילה כבימים עברו —ביצירה האמנותית, והיא הולכת ומגבירה את דרישתה עד שהצופה נעשה אמן והאמן הופך למין קטליזטור ותו לא.

והרי הרשימה לפניכם:

א. עיון (והגית בה יומם ולילה — יהושוע א' ח').

ב. דיבור (פי צדיק יהגה חכמה — תהילים ל"ז ל').

ג. השמעת קול סתם (כיונים הגה נהגה — ישעיהו נ“ט, י”א).

ד. פטפוט חסר משמעות (המצפצפים והמהגים — ישעיהו ח‘, ט’).

ה. ביטוי ברור הנשמע במפורש (הגיה, הגיית השם באותיותיו).

ו. מחשבה מעמיקה (הגות).

ז. רחשי לב והבעת רגשות (הגיון — שירי הגיון).

ח. מוסיקה (הגיון בכינור — תהילים צ"ב, ד').

ט. חשיבה נכונה ומאורגנת (הגיון — תורת הגיון).

י. הסרה, הרחקה, הזזה (הוגה מן המסילה — שמ“ב כ', י”ג).

י"א. הבל־פה, נשימה (כלינו שנינו במו הגה — תהילים ד‘, ח’).

י"ב. תורה (אין הגה אלא תורה — בראשית רבא, פרשה מ"ט).

י"ג. דקירה, חשיפת פצע במשמעות של זריית מלח על פצעים (היגו מכתה — איכה רבתי).

ואחרון אחרון חביב:

י"ד. מכשיר במכוניות, בסירות, בספינות, במטוסים ובשאר כלי רכב המשמש להטותם ולכוונם לכל עבר.

עיניכם הרואות כי במשיכת קולמוס אחת מניתי ארבע־עשרה משמעויות־יסוד לשורש הגה. מתוך שקיבלתי על עצמי את גזרת הצמצום נמנעתי מלנגוע בשרשים הקרובים לו קרבת דם כשאר בשר, כגון, יגה, נהג, נגה, ובמלים הנגזרות מהם: יגון, תוגה, נהג, נוהג, מנהג, מנהיג, התנהגות, נוגה וכו' וכו' וכו'…

רשות הדיבור, גבירותי ורבותיי לדמיונכם היוצר! ואני לא ארשה לעצמי אלא הערה אחת בלבד ואף זו אינפורמטיבית גרידא: המלה הגה במובנה המקובל ביותר בתקופתנו, שהשימוש בו כה שכיח בטכניקה המודרנית (מכוניות, ספינות, מטוסים!) מצויה לראשונה דוקא בפיוט מעריב ליום הכיפורים. האין זו ראיה ניצחת לקטביותה הפתטית של מלה זו, שהיא גיבורה של הפרק השני בסיפורי?

הי

מוצאה מנהי, ונהי מקורו בנהה. כל נהיה יש בה מן הנהי, כי אין אדם נוהה אלא אחרי הטמיר, הנעלם, שאינו ניתן לשגה. בתקופת גאותה של הקיסרות המצרית העתיקה עמד בראש הפנתיאון שלה האל אמון, שפירושו במצרית נסתר, נעלם, טמיר. משה רבנו התחנך בבית פרעה, מרד באלהי מצרים, והמליך את יהוה על העולם כולו. האותיות המרכיבות את המלה הי מהוות את ראשיתו של השם המפורש, את הנהיה אחרי הטמיר, הבלתי מושג.

יש סבורים כי שתי אותיות אלה הן הן השם המקורי, היסודי, הקדום של בורא העולם: יה! שכן “יה!” היא קריאת התלהבות ראשונית, קמאית, ספונטנית, פרימיטיבית, ואולי אף ההגה הראשון שהאדם הקדמון הוציא מפיו בשוותו לו משמעות מושגית, צליל שנעשה ברבות הימים לאבי אבות אבותיהן של המלים ההגויות והכתובות, יסוד מוסד ללשון בני האדם על שבטיהם ואומותיהם, זו הלשון שהיא — אחרי ככלות הכל — מותר האדם מן הבהמה, מותר יחיד ואין בלתו.

יה — וה — מפרידים בעלי הקבלה. ובימיו של שבתי צבי אמרו כי הגאולה תבוא כשהה’א שבשם המפורש תתחבר עם הוו', אלא שלפני כן יבואו חבלי המשיח ו“אוי למי שיזדמן כאשר יתבע האריה הגדול את נקבתו” — כמאמר הזוהר.

בימיו של שבתי צבי דיברו בלשון מסתורין דתית ובימינו אנו מדברים בלשון סמלים אמנותית. בימיו של שבתי צבי כתבו על חבלי המשיח ועל הגאולה ובימינו אנו כותבים על השואה ועל תקומת העצמאות העברית. אשר לאריה הגדול התובע את נקבתו, הריני שומר עוד אמונים לעקרוני, עקרון המלים, ומביע אותו הרעיון בדרך נועזת של מתמורפוזה מילולית. כיצד?

חוקרי המקרא טוענים כי אל האותיות “הו” נתוספה אלף, ומתוך כך משמשת המלה “הוא” גם בהוראת שם אלהים. “ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה” (ישעיהו מ"ג י'). “אני הוא ואין אלהים עמדי” (דברים ל“ב ל”ט). ואנכי אומר: כשם שהקדמונים הוסיפו אלף להבהרה השניה של השם המפורש (הו), כך נבוא אנו ונקדים אלף להברה הראשונה (יה). וכיון שעוד בראשית סיפורי רמזתי על הזרימה מן הקוטב השלילי אל החיובי, רשאי אני לנצל את מושגי ספר הזוהר המסמלים את כל הרע והשטני בשמאל ואת כל הטוב והאלהי בימין ולקרוא את התוצאה שנתקבלה לאחר הוספת אלף אל יה (איה), משמאל לימין, דהיינו היא. לפיכך נוטל אני חירות לעצמי ובחרדת־מה מסיים פרק זה באותיות ה’א יו"ד אלף — היא. ואף שמיד לאחר מעשה זה מצטופפות במוחי היוקד דמויות של נשים ואמהות ועמן אסוציאציות של זריעה, נביטה, צמיחה, לידה ותחיה (עשתורת, איסיס, אפרודיטי, מרים; תמוז, אוסיריס, אדוניס, ישו), איני חושש לא מפני האלילות ולא מפני הטמיעה ואף לא מפני הכפירה, שכן דוקא בתלמוד ובמדרשים משמשות הי והיא בערבוביה, ועיין מארכוס יסטרוב, עמ' 336.

A Dictionary of The Targumim, The Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature, Pardes Publishing Hause inc. New York,1950.

אפילוג

לילה אחד באתי לתל־אביב. לא זו שעל נהר כבר כי אם זו שעל גדות הירקון. הלכתי אל מועדון התיאטרון. ישבתי משמים עד שהופיע אריק לביא ושר את שיר הסלע האדום. משום מה נזכרתי בבלעם ובברכתו לקיני: איתן מושבך ושים בסלע קנך. מיד נתישבה עלי דעתי והתחלתי סוקר את הנוכחים. זוג צעיר ישב מולי. בן הזוג הציץ בשעון ורמז בעיניו אל בת זוגו. קמו שניהם ויצאו החוצה. יצאתי אחריהם. היה ליל סתיו צונן ובהיר. הכוכבים הבהיקו כמו בחלל החיצון על פי תיאורו של גאגארין. ממרחק נשמעה המייתם של גלי הים. הם ישבו בג’יפ.

רציתי בטרמפ. שאלתים:

— לאן אתם?

— לדימונה.

— לא לקינה ולא לעדעדה?

שניהם התבוננו בי בתמיהה רבה. לאחר מכן נתנו עיניהם זו בזו ופרצו בצחוק.

התעלמתי מצחוקם.

— אתה עובד שם? — הוספתי לשאול.

— כן.

— מה אתה עושה?

לא ענה לי והתניע את הג’יפ. ידו האחת אחזה בהגה והשניה חיבקה את בת זוגתו.

אמרתי בלבי: הלה מהנדס והוא עובד בכור האטומי.

הג’יפ זע.

— קינים והגה והיא — מלמלתי ועקבתי בעיני אחרי הג’יפ המתרחק. הדלקתי סיגריה ושאפתי לקרבי את עשנה. ותהי בפי כדבש למתוק.

א

תחילתה של הפרשה בימי מלחמת השחרור בירושלים הנצורה. תקופה פאתיטית ביותר, לית מאן דפליג. אך אני… את חטאי אני מזכיר היום: באותה תקופה שספינת ישראל טולטלה על פני גלים זדוניים, כשטובי בניה חירפו נפשם להדוף את הפולשים המתנכלים לאומה ולתקותה, באותם הימים של אימה וגבורה לא זכיתי להשכיר חרבי מדם משנאי. לא הכרעתים לטבח, רגלי לא דרכו על ראש פרעותמו – על כל פנים לא במישרים, שכן רוב הימים עשיתי בחדר קטן גדוש תיקים, וברדת השמש הוספתי לעבוד לאורה של פתילה המושחלת בנקב גרוש של ממשלת פלשתינה (א"י), כשבין אצבעותי נתון אותו כלי יחיד ומיוחד שאני שולט בו שליטה גמורה: הקולמוס.

לא כאן המקום לפרט את הגורמים שהכריעו את הכף ונתנוני בין עובדי הקולמוס אף באותה תקופה נסערת. אפשר שכך נתגלגלו הדברים מחמת גילי, שאמנם עדיין לא היה מכובד, אבל כבר אז מרוחק היה מגיל ההתבגרות, ואפשר מחמת הבדיקה הרפואית שהעלתה מה שהעלתה וייתכן שלא היה כאן ענין של סיבה ומסובב אלא סתם צירוף נסיבות שאין לאדם שליטה עליו. כשלעצמי סבור אני שכל שאר הכלים, החל בפטישים וכלה בתותחים, סולדים מן המגע באצבעות ידי – אצבעות דקות, צרות, כמעט פריכות, ומבעד לעורן השקוף מכחילים הורידים בראוותנות נטולת בושה. עכשיו עמדתי והפכתי את קולמוסי מקולמוס אזרחי לקולמוס צבאי וקיימתי בו כל מה שנצטויתי לקיים.

יש אומרים כי מלחמה מודרנית רובה מעשי קולמוס ומיעוטה מעשי כלי זין. כל האומרים כך ודאי לי שהנחתי דעתם בתרומתי למאמץ־המלחמה, אך דומה כי בימים ההם היו רבים שסברו אחרת. לפיכך נתקבלה יום אחד פקודה שלפיה נצטוינו כולנו – כלומר כל אותם הבחורים שישבו בחדר הקטן וחרקו בקולמוסיהם – לצאת למשלטים לשבוע ימים, “וכיתתו קולמוסיהם לרובים ועפרונותיהם לסטנים”, פסק אחד מבינינו שהיה בקי בנביאים אחרונים.

בעיניו של חייל צה"ל בימינו יהיו הדברים תמוהים, שהרי צבאנו כיום צבא מאורגן, מאומן וממוקצע, התקן תקן והמצבה מצבה. כל משימה יש לה מומחה שלה, כל תפקיד מוגדר בבהירות ובדיקנות כיאות לצבא מודרני, וכיון שהוכשר אדם לתפקידו שוב אינו זז ממנו; ואילו באותם הימים עדיין היו הגבולות מטושטשים, הפגזים שרקו בחוצות, והצבא ספק חבורת פרטיזנים שנחלצו למלחמת מצוה, שתאריהם לא תארים, תפקידיהם מוגדרים במעורפל וזה נכנס בתחומו של זה.

חלפו הימים ההם! ואם סיימתי את הפסוק בסימן קריאה, לא עשיתי כן אלא משום שמבקש אני שהקורא יחוש באנחת הגעגועים הצפונה בו. ככל בן תמותה אף אני גאה על הישגיה הכבירים של האנושות בחצי מאתנו, הישגים שבאו לה בזכות ההתמחות המקצועית. ואף־על־פי־כן מתפלץ לבי בקרבי לנוכח מפריח לווינים, שמימיו לא שמע איך שרה איוב עם האלוהים, או חוקר דגול החודר אל כל סבכי השגב המילולי של “האמלט”, ואלו נוסחת חוק הגראויטציה נשתכחה ממנו עוד בילדותו. רואה אני אותם בגודל מומחיותם, ונפשי תכלה אל אריסטו ואל פראנסיס ביקון ואל ליאונרדו־דה־וינצ’י שקיפלו בקפלי אדרותיהם את דעת דורם והדורות שקדמו להם, אם משום שהדעת היתה אחרת ואם משום שהדורות היו אחרים.

אך מי אני ומה אני כי אשנה ממנהגו של עולם. מימי לא התיימרתי לעשות כן, וכל זמן שהעולם אינו כופה עלי לשנות ממנהגי – רב לי.

ב

למחרת היום הוסענו למשלט. הפקודה לא דייקה בלשונה, שכן באמת הובאנו לעמדה בטבורה של ירושלים. טבורה של ירושלים נחתך על־ידי גבול, ומשני עבריו עמדו חילות חמושים ושטח הפקר עדיין לא נחתם ביניהם, כך נמצאנו כולנו משוכנים בדירה שנעשתה עמדה לאחר שדייריה נטשוה.

אפילו רחוב של ממש לא הפריד בינינו לבין עמדותיהם של הערבים, ואף־על־פי־כן לא נתארע דבר בכל אותו שבוע ששהיתי בעמדה. אדרבה, השעמום והבטלה הוגיעונו עד דכא, והחברים בילו רוב זמנם במשחקי קלפים, להלכה בהסתר ולמעשה בגלוי. רק מאפס מעשה היו קרבים מדי פעם בפעם אל רבדי השקים שחסמו את החלונות והציצו בעד לחרכים שהותקנו במיוחד לתצפית. כיון שמשחק הקלפים לעולם אינו מפיג את שעמומי אלא מגבירו, לא נצטרפתי לחבורה והייתי מהלך שפי בחדרים העזובים וסוקר את החפצים שנשארו בדירה.

ניכר היה כי רוב החפצים באו לה למשפחת הדיירים בירושה – בכלל זה המזווה המזוגג, פמוטות הכסף, וכלי מתכת המיועד, כפי שהוסבר לי, להבדלה. הספרים היו תורניים ברובם. דפדפתי בכמה מסכתאות של סדר נזיקין (ש"ס וילנא) אך למגינת לבי לא מצאתי בהן את ידי ורגלי. אותה שעה קיבלתי עלי כי בבוא היום, כפי הנראה לאחר שאפרוש לקצבה, אקדיש עתותי לתלמוד, כדי להעמיק שורש בתרבות ישראל.

לפי שעה משכתי ידי מן הש"ס והוספתי לחטט בין הספרים מתוך תקוה שישחק לי מזלי ואמצא ספר שאוכל לעיין בו ולהחיש קצב זחילתו העצלנית של הזמן.

ואכן תקותי לא נתבדתה. מאחד המדפים שליתי ספר בעל מידות, מודפס בכתב רש"י, חוץ מן השער התנוססו בו אותיות אשוריות, שרובן נצטרפו למלים המפארות את מחבר הספר בנוסח רבני ובלא מעצורים שבצניעות יתרה. כשביקשתי להחזיר את הספר למקומו חשו אצבעותי בחפץ שהיה מונח מאחורי טור הספרים. תקעתי את כף ידי ברווח שנתהווה והוצאתי ספר, שונה בתכלית מכל ספר שנזדמן לידי עד כה בספריה זו: ממדיו כשיעור של חוברת, דפיו דקים, כריכתו ניורת ולשונו גרמנית בכתב גוטי קוצני.

הגרמנית שלי אינה רהוטה כל עיקר, אף־על־פי־כן שמחתי על הספר כמוצא שלל רב. לקחתיו אל מיטתי ושקעתי בקריאה.

ג.

לכאורה אין טעם להביא בסיפור תוכנו של ספר אחר, שהרי אין טוב מלכוון את הקורא אל המקור עצמו. ואולם הפעם דומה איני פטור מכך. הרבה פעמים באו אלי בעטיו של הספר, ובידי אותם הקוראים, שיאריכו רוחם ויקראו סיפורי עד תומו, מניח אני את ההכרעה, אם יש קשר סמוי או גלוי בין המאורעות המופלאים שאירעו לי לבין תוכנו של ספר זה. לפיכך עלי להרצות בקצרה את הכתוב באותו ספר.

ובכן שם הספר “הנרקיס”. תחילה סבור הייתי שאין לפני אלא פרק מתורת הצומח; ואמנם פותח הספר בהגדרת הנרקיס ובתיאורו, ומתוך כך מסתבר כי הוא צמח בר בעל בצל, פרחיו גדולים ולבנים, והם ניכרים בעטרתם הצהובה הדומה לספל ומפיצים סביבם ריח חריף ונעים; אלא שמיד לאחר מכן מפליג הספר מתחום הבוטניקה לעולמות מסתוריים הרחוקים ממדעי הטבע כרחוק מזרח ממערב. כאן המקום לציין כי מרחק זה נוצר בעיקר בתקופתנו, ומן הספר עצמו אתה למד כי בימים עברו היה המרחק קטן, ויש שלא היה מרחק כל עיקר, שכן העולמות השונים עמדו סמוכים זה לזה וסיעפו שלוחות זה לתוך זה.

והנה ביקש הספר למצות כל משמעיה של המילה נרקיס והרחיב את הדיבור על כל המושגים המסתעפים ממנה החל בנרקסיזם שבתורת פרויד וכלה ב “נרקיס וגולמונד” להרמן הסה. אפילו אותו עבד רומי משוחרר, שקלאודיוס העלהו לגדולה ונירון קיסר הוציאו להורג, לא נפקד מקומו, שכן נרקיס היה שמו.

דבר שאין צריך לומר כי חלק ניכר של הספר הוקדש למיתוס היוני על האלה אכו שחשקה נפשה באל נרקיס, וכיון שלא השיב לה אהבה, נשבעה נקם והביאה עליו כליה. מעשי כשפיה גרמו לו לנרקיס היפהפה שישקיף במי הנהר ויראה בהם את בבואת עצמו. נתאהב נרקיס עד שיצאה נפשו באהבתו אל עצמו, ובמקום אשר עמד וצפה בהנאת כיסופים בצלמו עד שנמוג כליל, בעצם המקום ההוא צמח הפרח ששמו נקרא עליו.

להלן בא פירוט זני הנרקיס בלשון הגרמנית ובלשון רומי. לא כאן המקום לחזור על פירוט זה. אזכיר רק זן אחד ששמו קסם לי ביותר: Narcissus Poeticus, היינו הנרקיס הפיוטי. מסתבר כי זן זה הוא אחד הנפוצים ביותר בעולם.

מכאן ועד סופו של החלק הראשון חוזר המחבר ודן במיתולוגיה היונית. סבור הוא כי אגדות הפרחים המצויות במיתולוגיה זו, עלילות גיבורים עולי־ימים ויפי־תואר, שקיפחו חייהם ונהפכו לפרחים מרהיבי עין, מקורם בקורבנות אדם שהקריבו השבטים הניאוליטיים מתוך שהאמינו בקיום קשר הדוק ומסתורי בין האדם לבין האדמה, וכשם שדמו של האדם ניזון מפרי האדמה כך ניזונה האדמה מדמו של האדם. בשחר התהוותה של החברה האנושית היו השבטים מקריבים את מיטב בניהם לאמא־אדמה ומרוים עפרה בדמם. לימים נתעדנה התרבות, דמוני הטבע הפכו לאלי האולימפוס, שבטי הפראים לבני יון המהוללת. קורבנות אדם היו לתועבה להם. אף־על־פי־כן עדיין היו היונים סבורים כי הפרחים הנאים מגלמים בתוכם את ישותם של גיבורי קדם, שאם לא כן מהיכן בא להם יפיים. נפשם העדינה של בני הלאס סירבה־סלדה מלתארם כקורבנות בידי אדם והפכתם לקורבנות הגורל.

זה או מעין זה היה סיום חלקו הראשון של ספר הנרקיס.

החלק השני שונה ממנו תכלית שינוי. קודם־כל בכמותו. זה משתרע על פני חמישים עמוד, וזה אינו תופס אפילו עמוד אחד. זה ריח מדע ומחקר נודף ממנו, וזה יש בו יומרה אמנותית. אפשר שאינו אלא שיר, שהרי בימינו רבו השירים המתפרצים מפני חבריהם, ואין איש יודע על שום מה שיר נקרא עליהם. אם שיר הוא, ברי לי שיש לשייכו לליריקה מודרנית, שכן כולו כתוב בלשון המדבר, והנרקיס אינו נזכר בו כלל. אך מתוך הקשר הדברים בחלק הראשון רשאים אנו להסיק כי ה“אני המדבר” הוא הנרקיס עצמו.

בהמשך הסיפור יווכח הקורא לדעת כי בעל־כרחי ניתנה לי הזדמנות “נאה” (כולא אני את המלה “נאה” במרכאות, וגם טעמה של כליאה זו יתברר לקורא בהמשך הדברים) לעיין ימים ארוכים בספר הנרקיס, להפוך בו עד שאותה יצירה מפוקפקת הכלולה בחלקו השני נקלטה במוחי. לפיכך יכולני עכשיו להביאה כאן בשלמותה, אף שמסיבות שאינן תלויות בי אין הספר נמצא תחת ידי. ערב אני כי איני מוסיף ואיני גורע דבר. אפשר שהתרגום לקוי במקצת, אך מובטחני שאינו פגום יותר מרוב התרגומים בימינו.

למזלו של הקורא היצירה קצרה, וזו לשונה מלה במלה:

"חשתי את דקירת הזריקה. אזני קלטה ברור את דברי הרופא. הוא אמר: הניחו לו אין תקוה.

הקיפוני עיניים עטורות עיגולי ארגמן.

ניסיתי לחייך.

החיוך ניתק משפתי והפך למעטה ערפל. כל היקום צלל בשכחה עמוקה מני תהום. עברה תקופת זמן שאין לו שיעור. היש הפך לאין, והאין שאף להבקיע את האפלה ולהגיע אל האור.

האין הצמיח גבעול.

גבעול ענוג ורך השתער על אדמת טרשים נחושה. פרץ נבעה בעפרה.

פתחתי גביעי פישקתי עלעלי, רחצתי כותרתי בקרני השמש.

באה הנערה וקטפתני.

מעל קברי קטפתני.

מבין אצבעותיה נשאתי תפילתי אליה:

אל תשליכיני לעת עלומים. תניני אגרטל ואחיה, ולו יום אחד בלבד.

הנערה ענתה כהד¹ :

– גם מות לא תמות גם חיה לא תחיה.

היא לא שעתה לתפילתי ונתנתני בין דפי ספר ליבשני".

קראתי את היצירה ופני נתכרכמו. אפשר שהחלק הראשון לא היה בו כדי להניח דעתו של מדען לפי שהוא מערבב מין בשאינו מינו ומשלב אגדות ודברי הבאי בסקירה בוטנית, אך נעלה מכל ספק הוא כי האלגוריה הקלוקלת שבחלק השני היה בה כדי לעורר סלידה בכל אדם המתיימר להיות בעל טעם באמנות וספרות.

וכמו לספות חטאת על חטאת החליט פלוני בעל לב רגש להמחיש את התיפלות במעשה של ממש: בין העמוד האחרון של הספר, לעמוד שאותו שיר־לא־שיר מודפס עליו, לבין כריכת הניורת נמצא פרח מיובש.

החזרתי את הספר למקומו מאחורי הספרות התורנית וגמרתי בלבי לקחת חלק במשחקי הקלפים, אלא שכבר אחרתי את המועד. כתה אחרת באה להחליפנו בעמדה ואנו הוחזרנו אל בתינו ואל משרדינו.

כשעמדה המשאית הצבאית לזוז ממקומה צווחתי “רגע, רגע!”, וקפצתי ארצה. כל עוד נפשי בי חשתי אל הספריה, תחבתי ידי אל מאחורי שורת כרכים כבדי משקל, לקחתי את חוברת הנרקיס וטמנתיה בכיסי. חיילי הכתה המחליפה נעצו בי מבטי תמהון.

כשיצאתי החוצה נוכחתי לדעת כי המשאית הסתלקה. אנוס הייתי איפוא לעשות את כל הדרך אל ביתי ברגל.

אותה שעה סבור הייתי כי נענשתי על גניבת החוברת וריציתי את ענשי בו במקום. לימים נתברר לי כי גישתי אל בעיית השכר והעונש היתה אופטימית מדי.

ד.

חלפו עשר שנים.

גופי העלה שומן, נפשי נתעשרה בכמה נסיונות, ורוחי אולפה בהגיונות שלא ידעתים קודם, רובם שאולים מכתבי גדולים וטובים ממני ומיעוטם פרי פיתולי מוחי שלי. אף בחברה רכשתי לי מעמד מה. אויבי סבורים היו כי אין אני ראוי למעמד זה, ואילו ידידי טענו כי ראוי אני למעמד נעלה ממנו. בדרך כלל היתה דעתי כדעת אויבי פרט לרגעי דכאון ודכדוך נפש שבהם הייתי נוטה לדעתם של ידידי. בספרייתי נוספו כמה כרכים – באחדים מהם ידובר להלן – ומשפחתי גדלה אף היא. רק אצבעות ידי נשארו כשהיו, דקות וצרות וורידיהן נשתקפו מבעד לעור. מכאן שקולמוסי היה עדיין כלי עבודתי היחיד.

ואמנם היה קולמוסי בידי בשעה שנכנס אלי אדם שלא הכרתיו קודם לכן.

היה זה אברך צעיר מן החרדים, שלחייו נפולות, פניו צהובות, עיניו נטולות גון אך מבהיקות (אותו בוהק מופלא השופע מעצמים נטולי גון), וזקנקן מסולסל רך בשנים מעטר את פרצופו.

הוא נכנס במורך־לב וכבש עיניו בקרקע. לאחר שתיקה ממושכת למדי הפזיל בי מבט ושאלני לשמי.

סחתי לו את שמי והורתי לו על כורסה שממולי.

הוא ישב. לא כדרכם של הבריות השוקעים בכורסא לרווחתם ולהנאתם אלא כמי שכפו עליו את הישיבה בעל כרחו. בקצה הכורסה ישב וזקף גבו.

– המ… המ… אדוני… היה בימי המצור בדירתו של שורבך?

מימי לא שמעתי את שמו של שורבך. אף־על־פי־כן נשמעתי לקול התבונה ונמנעתי מלשאול מי הוא שורבך.

– שאלתך אינה מובנת לי – אמרתי.

– אני הוא בן נכדו של רבי ישראל שורבך – הכריז הבחור על עצמו, ושוב לא כבש את פניו בקרקע. הישיר בי מבטו, ומשהו מעין גון נסתמן בעיניו.

ברור היה כשמש כי רבי ישראל שורבך היה רב גדול בישראל ואנוכי לא ידעתי. שוב נצטערתי על שאיני מעורה כדבעי בתרבות עמי: אף כי זקנתי בעשר שנים, עוד רחוק הייתי מגיל הקיצבה. אמנם עשר שנים אלה לא נתבזבזו לריק. עכשיו מצוי היה בספרייתי ש"ס וילנה בהוצאת “תורה לעם”, שהופץ על־ידי אחד מעיתוני הערב.

עתה הגיע תורי להמהם ולכעכע. בתוך כך הלך ונתעזז לבו של הבחור.

– להוי ידוע לך אדוני – פתח בנחת אך בתקיפות – כי בסכנת נפשות הצילה משפחתנו את ספרייתו של רבי ישראל שורבך מידי הנאצים, ימח שמם, ואני היורש היחיד. כל ספריו ברשותי.

ניסיתי להעמיד פני נרעש. איני יודע אם עלה הדבר בידי. מכל מקום, הבחור לא שם לבו להבעת פני.

– כל ספריו – המשיך – פרט לשתי הבבות שבסדר נזיקין. – הוא הטיל בי מבט נוקב וחודר.

מבט זה העלה משום מה את חמתי. הזדקפתי.

– אדוני – אמרתי לו ברוגזה מאופקת – אני איני נוהג בדרכי עקיפין כלפי זולתי, ונפשי סולדת כשהאחרים נוהגים כך כלפי אני. אמור נא בגלוי ובקיצור, מה הביאך לכאן?

הוא נתרווח בכורסה, שולי מגבעתו המעוגלת נתקלו במסעד, והמגבעת נפלה מראשו. שלח ידו והרימה אך לא חבשה שנית: כיפה שחורה כיסתה את פדחתו.

דרך ישיבתו בכורסה, בשעה שאני הקשיש ממנו כמעט פי שניים עומד זקוף ממולו, וכן דרך דיבורו היה בהם עכשיו ממידת השחצנות. סקרתיו מכף־רגל ועד ראש, חמתי מחלחלת בי ונמהלת בתמיהה על מעבר חריף זה ממורך לב לשחצנות.

– מה הביאני לכאן? – סח נכדו של רבי ישראל שורבך במהורהר. עיניו קיבלו סוף סוף גוון מוגדר: הן היו חומות – למה באתי? בעוונותינו הרבים נתרגשה פורענות על עיר הקודש ודירתנו נהפכה לעמדה. כיון ששהו בה חיילי ישראל, רחמנים בני רחמנים, לא שלחו יד ברכושנו. משהחזירנו הקדוש־ברוך־הוא אל ביתנו מצאנו כי הכל עומד על מכונו, פרט לש“ס. הש”ס של רבי ישראל שורבך היה לקוי בחסר: ראשיתו של סדר נזיקין, דהיינו בבא קמא ובבא מציעא נעלמו ואינם. חקרנו ודרשנו עד שמצאנו עד־ראייה שהסיח לנו דברים כהויתם. במו עיניו ראה כי אחד החיילים קנהו במשיכה. ידעת ולא מצאת אל תאמין. עשר שנים תמימות לא נחה דעתי עד שבעזרת השם נודע לי כי אתה האיש. כן. אתה האיש – סיים בפאתוס של נתן הנביא.

רוגזי הופג כהרף עין.

– ח־ח־ח – – פרצתי בצחוק גדול – אני מבקש את סליחתך. אכן חטאתי,עויתי, פשעתי. אני מודה ומתודה: קניתי במשיכה. או שמא נקרא לילד בשמו ג־נ־ב־ת־י. גנבתי ספר, אם חוברת עלובה זו ראויה לכינוי נכבד כזה. פחז יצרי ונתפתיתי – תוך כדי דיבור אצתי אל הכוננית ונטלתי בידי את ספר הנרקיס. עשר שנים לא נגעתי בו, ואף־על־פי־כן מצאתיו על נקלה – הרי שלך לפניך אדוני. ואם רצונך בדמי שימוש הריני מוכן ומזומן לשלמם. עיניך הרואות כי טעות בידך, לא סדר נזיקין ולא שום סדר אחר. אדרבה, ספר לועזי שכולו אי־סדר לדעתי. טול נא את ספרך יחד עם הפרח המיובש הנמצא בתוכו – עלעלתי בחוברת כדי למצוא את הפרח והעליתי חרס בידי. הפרח לא נמצא. חזרתי ועלעלתי, הפרח נעלם – סליחה, כרגע איני מוצא אותו משום מה, ודאי נשר במרוצת השנים. אבל זכור לי היטב כי היה כאן פרח. פרח מיובש – מדברי נשתמע זלזול, אך בעומק לבי חשתי מועקה בשל היעלמו של הפרח. איני יודע אם מועקה זו היה בה מתחושת הבאות או סתם רגש אי־נעימות המלוה כל אבדה, אפילו אין לה ערך של ממש – על־כל־פנים מוכן אני להחזיר לך פרח חי תמורתו. במו ידי אקטפנו לך. ואם תרצה לייבשו הרשות נתונה. אשר לש“ס וילנה הרי יש לי ש”ס משלי.

זכורני כי אזני קלטו נימת גאוה בקולי.

בן נכדו של רבי ישראל שורבך חייך. התנהגותו נכנסה עתה לשלב שלישי: שלב של בוז. כזכור קדמו לו שלבי המורך והשחצנות. חיוכו היה חיוך של בוז.² שוב חשתי אל הכוננית ושוב הוצאתי ספר – כרך של ש"ס וילנא בהוצאת תורה לעם, שהופץ באמצעות עיתון־ערב ושהכיל את שתי הבבות הראשונות. פתחתי את הכרך ומיד לאחר עמוד השער מצאתי את הפרח המיובש. כן, ללא צל של ספק: אותו הפרח, כפי הנראה פרח הנרקיס, אף שלאמיתו של דבר לא טרחתי עד היום לקבוע את זהותו הבוטאנית של הפרח שיובש בספר הנרקיס. עוד אני תמה על תגליתי והופך את עמוד השער לכאן ולכאן, והנה קלטה עיני בזויתו הימנית העליונה של אותו עמוד כתובת באותיות גדולות ובכתב יד מיוחד חד במינו. אילו גרפולוג הייתי, ודאי הייתי מגלה בבעליו מידה יתרה של רחבות לב. האותיות היו מסולסלות ומקושרות זו בזו, אך ניתן לצרפן בנקל לשתי מלים ברורות למדי: ישראל שורבך.

הטלתי מבט³ תוהה בבן נכדו של זה. מובטחני כי מבט מעין זה הייתי מעניק לקוסם, מעונן, רב־מג, אילו עמד נכחי.

חיוכו של הלה שוב לא היה חיוך של בוז, אלא חיוך של נצחון. כתמי סומק פרחו בלחייו הצהובות.

אם איני טועה, סיזאן הוא שמרבה להשתמש בציוריו בצירוף זה של אדום וצהוב.

ה.

המאורע שתואר לעיל היה ראש וראשון לסדרת מאורעות תמוהים ומופלאים, שמכאן ואילך נתארעו זה אחר זה.

אמנם במרוצת הימים ניתן לבאר כמה מהם על דרך ההגיון ולתתם ענין לחוק הסיבתיות – בין שחוק זה שולט על ההתרחשויות בעולם ובין שהוא מושל בכיפה רק על מערכי לבנו – אך רובם נשארו תמוהים ומופלאים, ואין הסבר להם עד היום.

אפתח במאורע שבסופו של דבר נסתבר על דרך ההגיון, היינו בענין הפרח שנדד מספר הנרקיס אל סדר נזיקין.

לאחר חקירה קלה נתברר כי באחד מאותם ימות הסיוד והשיפוץ העונתיים הנושאים פירות לעתיד ובינתיים הופכים את ההווה לפורענות נתקלה אשתי בספר הנרקיס וגילתה בו את הפרח. כסבורה היתה שלא מן התבונה הוא להחזיק פרח מיובש בתוך ספר קטן שכריכתו דקה, והעבירתו לאחד מכרכי הש"ס שמימדיו גדולים וכריכתו עבה.

כיון שנדידתו של הפרח נפתרה בדרך קלה ניסיתי למצוא פתרון סביר גם לכתובת המסתורית, כלומר חתימתו רחבת־הלב של רבי ישראל שורבך.

מיציתי את כל כושר החקירה והדרישה שבי והעליתי סברה מתקבלת על הדעת, והיא: הש“ס שהוצא לאור בהוצאת “תורה לעם” והופץ באמצעות עיתון ערב אינו אלא צילום של ש”ס וילנה המקורי. ייתכן איפוא כי הכרך שימש מקור לצילום זה אמנם היה מספרייתו המהוללת של רבי ישראל שורבך ומתוך כך צולמה גם חתימתו.

ימים רבים חזרתי על פתחיהם של מו"לים ובתי דפוס אופסט עד שעלה בידי להתחקות על עקבות המקור ולבדקו. הבדיקה לא העלתה מאומה: שום חתימה לא היתה מצויה במקור.

רק לאחר מעשה עלה בדעתי כי היתה לפני דרך קלה יותר, שהרי יכולתי לבדוק כמה טפסים אחרים של אותו כרך הש"ס בתוצאת “תורה לעם” ולראות אם ישנה חתימה עליהם או לאו. מדוע לא בחרתי בדרך זו? לאלוהים הפתרונים. אפשר משום שכל באי עולם נחלקים לשני סוגים: ההולכים בדרכים הקלות והמשתרכים בתוהו לא דרך.

לאחר שהעליתי חרס חזרתי לביתי ושוב פתחתי את הכרך שבספרייתי. לא האמנתי למראה עיני: לא פרח ולא חתימה. שניהם נעלמו ועקבותיהם לא נודעו.

למען הדיוק עלי לציין כי הפרח הותיר מישותו בצורת אבקה קלה שהיתה פזורה על פני עמוד השער, ואלו החתימה היתה כלא היתה. הזוית הימנית העליונה של עמוד השער היתה חלקה נקייה וטהורה למעלה מכל חשד של כתובת או חתימה בעבר.

תחילה עלה בלבי חשש שמא הוחלף הכרך בטופס אחר, אך מיד חזרתי בי מהשערתי זו שהרי שיירי האבקה האפורה של הפרח לשעבר הם שהעידו כמאה עדים כי איני מחזיק בידי אלא אותו הטופס עצמו.

מה אומר ומה אדבר! שאלתי באפוד ובטרפים, דהיינו הכימאים ובבוטניקאים, שמא קרני השמש או העדרן של קרני השמש גרמו לתופעה מוזרה זו, או שמא תהליך כימי מסוים היה עשוי להביא לידי כך. הללו חייכו ונענעו בראשיהם. אשר לפרח – סחו לי – אין תמה בדבר. אדרבא, לפלא היה בעיניהם איך לא נתפורר עוד קודם לכן, ביחוד בשעה שאשתי העבירתו מספר לספר, ואלו לגבי הכתובת לא היה כל הסבר ולא יכול היות. אין כתובת או חתימה נעלמת מאליה בלי להשאיר סימן. ניכר היה שלא האמינו לי.

לא האמין לי גם השופט שבפניו נתברר משפטי, שכן בן נכדו של רבי ישראל שורבך לא טמן ידו בצלחת ותבעני לדין.

מעיד אני עלי שמים וארץ שגם בבית הדין לא הוצאתי דבר שקר מפי: אמרתי את האמת, את כל האמת ורק את האמת. אך השופט המלומד לא נתן בי אמון בדברי. אדרבה, את הנמקת פסק דינו פתח במימרה שנשתמעה באזני כהערה עוקצנית כלפי, לאמור: במופלא ממך אל תדרוש. ועל המימרה הוסיף את הפסוק: הנסתרות לאדוני, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם.

יש להניח כי השופט היה בר־אורין ומעורה בתרבות הדתית של ישראל סבא, אף ששפט על פי החוק החילוני של מדינת ישראל הצעירה.

אשר לנגלות – פסק – הרי העובדות ברורות ואינן משתמעות לשני פנים. הנתבע אינו מכחיש כי ברשותו היה כרך של ש“ס אשר בשערו התנוססה חתימתו של רבי ישראל שורבך. כיצד נתגלגל הכרך לידו? גם דבר זה אינו מוקשה נוכח שהייתו של הנתבע בדירת נכדו של הרב בימי המצור. אשר להיעלמה של החתימה, הרי אין זה מעניינו של בית המשפט אלא מענינה של המשטרה לחקור בדבר. אפשר שהכרך הוחלף ואפשר שהחתימה נמחקה בידי בשר־ודם. מכל מקום לבו של השופט היה סמוך ובטוח, שהנתבע מנסה לאחז את העינים בספר גרמני על נרקיס כדי להמעיט את חומרת הפשע. שלא הרי ספר קטן ודל־ערך כהרי כרך של ש”ס עתיק־יומין הנושא חתימתו של רב וגדול בישראל, שהוא כקנין היסטורי בימינו. וחיזוק לדבריו מצא השופט המלומד בעדותם של התובע ואביו. שניהם הכירו כל ספר וספר בספרייתו של הרב הגאון – ספריה שנתגלגלה להם הזכות לרשתה – ושניהם קבעו קביעה חד־משמעית כי ספר הנרקיס מעולם לא היה ולא יתכן שיהיה בין ספרי הרב, זכרונו לברכה. אין להימנע ממסקנה כי קביעה זו מתקבלת על הדעת לחלוטין.

הורשעתי בדין. כיון שסירבתי לשלם לתובע את הנזק שהוטל עלי פסקו לי שלושה חדשי מאסר. איני יודע מדוע, אך מכל ספרי בחרתי בספר הנרקיס לקחתו אל בית האסורים ושעות ארוכות עיינתי בו בכלא. לא אכחד: הנאה מרובה גרם לי שם הספר, ואפילו אותו שיר קלוקל שבסיומו, תיפלותו פחתה בעיני. גדולה מזו: קטפתי פרח, ייבשתיו ונתתיו בין דפי הספר במקום הפרח שנעלם. הפעם יגעתי עד שזיהיתי את פרח הנרקיס על פי התכונות המפורטות בספר. ולא עוד אלא דייקתי לקטוף דוקא את הזן המתקרא: Narcissus Poeticus..

כל הרוצה בכך הרשות בידו להסיק מכאן מסקנה באנאלית על החיים, על תהפוכותיהם וסבלותיהם המגבירים כביכול את רגשנותו של אדם ומפנים את כוח שיפוטו מן השכל הקר והיבש אל הלב החם והלחלוחי. צר לי כי הנוהג המקובל בבתי־סוהר מחייב להשאיר לצמיתות בספריית הכלא כל ספר המובא לשם בידי האסירים או שוחרי טובתם, ומתוך כך אף אני לא הורשיתי בצאתי לקחת עמדי את ספר הנרקיס. ויותר משאני מיצר על שספר זה אינו בידי, מיצר אני על שהוא מונח בבית הכלא כאבן שאין לה הופכין. ודאי לי שאין איש מעיין בו. אלולא בוטל במדינת ישראל עונש המות סבור אני כי לפחות הנידונים למות והמצפים לביצוע גזר דינם עשויים היו לשאוב עידוד ונחמה מאגדת האל שהתאהב בעצמו ונתגלם בפרח נאה לאחר מותו. עכשיו שבוטל עונש המות מה טעם שיהא ספר זה מצוי בין ספרי בית הכלא והפרח המיובש Narcussus Poeticus בין דפיו.

לפיכך איני בא בטרוניה אל השופט, שכלאני בבית האסורים על לא־עוול בכפי. שהרי אילו אני שופט ודאי לי שגם אני הייתי נוהג כמותו, ואם לא הייתי נוהג כמותו ודאי לי שלא הייתי שופט. אך קובל אני מרה על מנהל בתי הסוהר – אף שלא הרע עמדי כל ימי שבתי בכלא ופעמים אפילו היטיב עמי – על שגזר מה שגזר על ספריהם של האסירים ומובטחני שאילו אני במקומו הייתי נוהג אחרת.

ועתה לא נשאר לי אלא לחזור ולהטעים שלא רק בבית המשפט אמרתי את האמת, אלא גם בפני הקורא הסחתי דברים כהויתם – לא הוספתי עליהם ולא גרעתי מהם. ואם גם הקורא דעתו כדעת השופט ועומד הוא להסתייע בפסוקי התורה ובאמרות חז"ל, הרשות בידו לעשות כמעשה השופט ולדונני לכף חובה. אמנם אין סמכות בידו לכלאני בבית האסורים, אך ידיו רב לו לבודדני בכלא רוחני.

ושנינו בעדויות דף ח' של עקביא בן מהללאל שהעיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב־בית־דין בישראל. אמר להם: מוטב להיקרא לי שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע בפני המקום.

ממובאה זו שהבאתי יכול הקורא, בין שאר דברים, ללמוד כי אמנם החילותי בהגשמת המשימה שהטלתי על עצמי באותה דירה שנהפכה לעמדה, עמדת מפתח בחיי. שכן מיום שהותרתי מבית האסורים סר חיני בעיני הבריות, ושוב אין קופצים על קולמוסי. לפיכך איני מועסק אלא דרך ארעי ועיתותי בידי לקיים את הנדר שנדרתי לצלול בים התלמוד עוד לפני המועד המקווה.

ולסיום אזכיר כי בתחילת סיפורי זה הנחתי בידי הקורא את ההכרעה בדבר אי־קיומו של קשר כלשהו בין תכנו של ספר הנרקיס לבין מה שאירע לי בעטיו של זה. ועדיין ההכרעה בידו. ברם, לפני שיכריע בדבר, בדין שיתן דעתו על העובדה כי בימי שהותי בבית הסוהר התענגתי על אגדת הנרקיס הכלה באהבתו אל עצמו עד שמתגלגלת רוחו בפרח שצץ על קברו, ואלו לאחר שקורא לי דרור חולק אני כבוד לעוז־רוחו של עקביא בן מהללאל, הוא עקביא בן מהללאל שעל דבריו הנוקבים חוזרים על כל קבר פתוח: דע מאין באת, לאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין־וחשבון.