…על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח.

(במדבר יב, א)

א

היה זה קונגרס ל…

את האינטרמצו הראשון אנוס אני להכניס מיד עם הפתיחה. המלים המבטאות את מטרתו של הקונגרס שאובות מן הז’רגון המדעי, והן כה ארוכות, מסורבלות ובלתי־נוחות לאזנו של הקורא שאינו מצוי אצל המינוח המדעי, עד שאני מהסס להשתמש בהן מחשש שמא אטיל אימה על הקורא עוד בראשיתו של הסיפור וארתיעו מלהמשיך בקריאה. נמצא שעמלתי להבל וכיליתי כוחי לריק, שהרי לא העליתי על הכתב את רשמי מאותו קונגרס אלא משום שסבור אני כי נודעת להם חשיבות מרובה, ואם לא אמצא קהל קוראים תהיה חשיבות זו ערטילאית ולעולם לא תצא מן הכוח אל הפועל.

אין חכם כבעל־נסיון. ונסיוני שלי הורני כי הבריות סולדים ממלים שקליטתן אינה נוחה לאזניהם כל־אימת שהם באים לעיין בדבר המתקרא מטעם זה או אחר בשם סיפור, שהרי בימינו אין אדם קורא סיפור אלא על מנת להתבדר. כשלעצמי אין אני גורס כך. רחוק אני מאותה סברה מקובלת שלפיה יעודה של מה־שקרוי “ספרות יפה” הוא בידור.

אף־על־פי־כן, הואיל ואיני מוכן לפתוח בוויכוח עם רוב־בנינו־ומנינו של ציבור הקוראים, אניח כי הקורא צודק לעולם ואתחייב שלא להשתמש במלים מבהילות אלא לשם פיקוח־נפש בלבד, כלומר רק כל־אימת שההימנעות ממלים אלו היא בנפשו של הסיפור.

לאחר הקדמה זו, דומני כי רשאי אני להמשיך במקום שהפסקתי באמצע המשפט. ובכן, המדובר הוא בקונגרס עולמי לדיון בהשגי האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים.

מתוך נאמנות להבטחתי לא אנסה אפילו להסביר כאן את טיבו של המדע ששימש נושא לקונגרס זה. אפשר שתוך כדי קריאת הסיפור יעמוד הקורא ממילא על כמה מעיקריה של תורה זו ומובטחני שלא יהיה מיצר על כך: שכן האורוקינרבטיקה היא, לדעתי, אחד המדעים המופלאים והמעניינים ביותר שפותחו בתקופתנו ברוכת־ההמצאות. אמנם, אפשר שדעתי משוחדת, שהרי כאחד המומחים למקצוע זה השתתפתי באותו קונגרס שנערך בעיר בינונית — ולאו דוקא בכרך גדול — שבאחת מארצות אירופה.

אכן, הריני אחד המעטים בעולם הבקיאים בתורה חדשה זו, ואני מודה ומתוודה: הרבה תקוות תליתי בקונגרס, אף סבור הייתי שיעלה בידי להורות על כמה חידושים מעניינים שנתגלו בארצי — מהם על־ידי במישרין ומהם בפיקוחי ובהשגחתי. ואולם, למגינת־לבי נתבדו תקוותי. לא אני ולא מדינתי אלא שתי מדינות אחרות, אף הן צעירות, היו מוקד ההתעניינות. מדינות אלו זכו לעצמאות מלאה סמוך להתכנסותו של הקונגרס, ועוד לפני כיובל שנים היו עמיהן שבטים פראים למחצה שרדה בהם שבט נוגש אירופי: האחת נורדלאנד והשניה יוגאניה — זו בירכתי צפון וזו בקרבת הקוטב הדרומי.

להלן יווכח הקורא כי שתי המדינות הצעירות ראויות היו בהחלט לתשומת־הלב שהוקדשה להן. אני כשלעצמי אתאר את הדברים באורם הנכון אף אם יהיה בכך משום ויתור על שאפתנות מדעית־אישית ולאומית (תופעה כשרה וחיובית לא פחות מכל התחרות אחרת בעולם) ומשום הפניית הזרקורים אל היריב, ואם לא אעמיד את עצמי בצל, הרי ייעשה הדבר לא מתוך יומרנות מדעית אלא מתוך הכורח העלילתי של הסיפור. אמנם לא אני זכיתי להיות הדמות המרכזית בקונגרס, אבל אני הוא גיבורו של הסיפור.

ב

ראשון המרצים היה נציגה של נורדלאנד. היה זה ברנש רחב־גרם, מוצק וחסון שקומתו בינונית, לסתותיו מונגוליות, חיורון צפוני נסוך על פניו ושפם דרומי שחור מעטר את שפתו העליונה. תנועותיו העידו עליו כי עצבני הוא ונרגש, אף שיודע הוא להתגבר על עצבנותו, ואפשר שלא היתה כאן אלא אימת ציבור שאין אדם בעולם פטור ממנה. יש שהיה מצמצם כתפיו ומשרבב ראשו לפנים, ויש שהיה מרתיע מחצית גופו אחורה ומסיט ראשו לשמאל לא בלי קורטוב של התחנחנות. את דבריו נשא באנגלית רהוטה ומלוטשת אך במבטא שלא יכולתי לזהותו. יש להניח כי אין זה אלא מבטאם של בני נורדלאנד.

נעלה מכל ספק הוא שאדם זה נתברך במידה גדושה של כשרון דיבור; אולם באותו מעמד לא נזקק לכשרונו אלא שעה קלה בלבד, שכן הופע+תו לא היתה למעשה הרצאה על השגיה של האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים כי אם הדגמה ממשית של אותם השגים. השגים אלה הוקרנו על בד והוצגו לפני הקונגרס הנדהם במלוא תפארת היקפם ועמקם. לפיכך הסתפק נציגה של נורדלאנד בדברי פתיחה קצרים. מונחת לפני הסטנוגרמה הרשמית ויש לאל־ידי למסור את דבריו כלשונם:

"זכות גדולה נתגלגלה לידי לייצג את מדינת נורדלאנד בקונגרס העולמי הראשון שבו משתתפת מדינתנו כמדינה עצמאית.

“כידוע לכם, גבירותי ורבותי, עוד לפני כחמישים שנה לא ידענו קרוא וכתוב. בעולם המערב (המונח “מערב” בהקשר זה אינו מושג גיאוגרפי כי אם תרבותי, ולפיכך אני מרשה לעצמי לכלול בו תרבויות של כמה עמים שלא שכנו במערב מבחינה גיאוגרפית אך מבחינה היסטורית הם־הם אבות־אבותיה של תרבות המערב), ובכן, במערב חלפו כשבעת־אלפים שנה מראשית המצאתו של הכתב עד לתחילת צמיחתו של המדע המשמש נושא לדיוננו, ואילו אנו קיבלנוהו יחד עם האלפבי”ת.

"את עצמאותנו השגנו מן המערב באש ובחרב, ואילו תרבותו הוגשה לנו על מגש הכסף וכמעט כולה בבת־אחת — סעודה דשנה ומגוונת. אפשר שדוקא משום כל עלה בידנו לסקור אותה ממעוף של ציפור, להקיפה במבט אחד ואולי אף לנסחה במלה אחת ויחידה: מקרה.

"כן, רבותי, רק זרוע אחת נטויה על תרבותכם ויד חזקה אחת ויחידה פועלת בה: יד המקרה, התרחשות חד־פעמית, שבנקודת מפגש מקרית ושרירותית של קווי החלל והזמן, עשויה לחולל בתולדותיכם זרם של תגובת־שרשרת אירועית שאין לה סוף; ואתם אף לא ניסיתם מעולם לעצור זרם זה ולרסנו, אלא נסחפתם בו כקיסם על גבי נחשולים. מעולם לא טרחתם לעמוד על טיבו של מחולל הזרם, כלומר על אותה התרחשות ראשונית שאינה אלא מקרה ספאטוטמפורלי, ועל־ידי הפעלה מודעת של צירופי חלל וזמן אפשר היה למנעה, לחסלה או לפחות להשתלט עליה ולכוונה במסלול הנכון. לא עשיתם כן. אדרבה, את המקרה ראיתם ככורח והנחתם לו להעמיד ולדות, שילשים וריבעים, לפרות ולרבות ולפרוץ מאד־מאד עד אשר מלאה תרבותכם מקרים כמים לים מכסים.

"גבירותי ורבותי! רואה אני כי שאלת־תמיהה צפה ועולה על דעתכם, לאמור: מה ענין בקורת תרבותו של המערב לאורוקינרבטיקה אלקטרותרמודינמית. התשובה פשוטה בתכלית הפשטות: דוקא הודות לאורוקינרבטיקה גילינו את משמעותו של המקרה הספאטוטמפורלי לגבי תרבות המערב. כי אנו, מדעני נורדלאנד, הפעלנו תורה זו לא כלפי החומר אלא כלפי הרוח, לא כלפי הפיסיקה אלא כלפי ההיסטוריה.

"נטלנו שני מקרי־יסוד בדברי־ימי תרבותו של המערב, שני מאורעות הדומים במהותם שאירעו במקומות שונים ובזמנים שונים והטביעו את חותמם על כל גילויי הרוח האירופית. (יצוין בסוגריים כי מאורעות אלה אינם כרוכים בלידה אלא במוות — ציון סימפטומאטי לגבי תרבותכם). ובכן, נטלנו התרחשות ספאטוטמפורלית, כלומר מאורע שאירע במקום פלוני ובזמן מסוים, וכינינו אותו בשם “צליבתו של ישו”. לאחר־מכן נטלנו אירוע שני שבנקודת־מפגש אחרת של קווי החלל והזמן וכינינוהו בשם “מותו של סוקארטס”.

"המאורע הראשון (ראשון מבחינת הסדר שקבענו ולא מבחינה היסטורית) אירע בירושלים בשנת שלושים לספירת־הנוצרים. השני, באתונה בשנת 400 לפניה. ההפרש בזמן הוא אפוא 430 שנה. המרחק בין אתונה לירושלים הוא כ־1,200 קילומטר. אלא שבכך עדיין לא מיצינו את הביטוי המספרי של השוני בין שני המאורעות. שומה עלינו להביא בחשבון את הדרך שעבר כדור־הארץ בארבע־מאות שנים אלו, הן במסלולו סביב השמש והן בחלק ממערכת השמש, שאף היא נעה תדיר. חישבנו דרך זו בעזרת המחשב האלקטרוני. מסתבר כי שיעורה 430 קוסמומטרים. שימו לב, רבותי, המספר 430 הוא קבוע, “קונסטאנטה” בלשון המתימטיקה.

"כיוונו על מספר זה את ההיסטוריוסקופ הלוגוסטטי והעמדנוהו בשדה המוקד המלאכותי של הקרינה הקוסמית. את התוצאות רשמנו בעזרת קרני אומגה על לוחיותיו של ההיסטוגרף הראדיואקטיבי, ולאחר שהסתייענו בתהליך היפרכימי מסוים, שמסיבות בטחוניות נאסר עלי לגלותו לפניכם, עלה בידנו לצלמן כמו שהן על גבי סרט קינמטוגרפי רגיל.

“הרשוני־נא להקרין לפניכם סרט זה”.

המרצה השתתק והעלה על פניו חיוך שכולו מאור־פנים מאונס. שניו המצוחצחות הבהיקו בברק מוגזם. הוא הגביה קמעה את ידו הימנית והניע אצבעותיו. תחילה פירשתי תנועה זו כגילוי נוסף של עצבנות, אך מיד חזרתי בי. נסתבר כי היה זה רמז, שכן המסך שמאחורי — מסך משי אדום רקום חוטים שחורים שחשבתיו לוילון — נחצה לפתע לשנים וחשף בד לבן. המרצה ירד מן הבמה ונבלע בחשכה.

אני איני אלא מדען, אולם סבור אני שאפילו סופר מן המעולים תקצר ידו להביע את אשר ראו עיני, שכן על הבד הוקרנה טרגדיה יוונית עתיקה, טרגדיה יונית אותנטית ממש כפי שהוצגה בימי קדם. עוד בתמונה הראשונה זיהיתי את התיאטרון של דיאוניסיוס, שבחורבותיו סיירתי לאחרונה בדרכי לקונגרס זה, אלא שהפעם לא היו לפני חרבות. האורכסטקה, הסקינה, הפרוסקניון, הפאראדוי — הכל עמד על מכונו. מושבי האבן היו מלאים עד אפס מקום, והקהל לא זו בלבד שהיה לבוש כדרך האתונאים בימיו של פריקלס אלא שגם דיבר בלשון יוונית עתיקה. איני שומע לשון זו, אך יכול אני לזהותה בנקל על פי המלים הרבות שנשתרשו בלשונות אירופה, ביחוד במינוח המדעי.

הצופים שוחחו אפוא זה עם זה ביוונית עתיקה. אין צריך לומר השחקנים. על פי מיטב המסורת האתונאית הוצגו בזו אחר זו שלוש טרגדיות על אותו נושא מפרי־עטם של שלושה מחברים: מתי, לוקס ומרקוס. שלושת הטרגיקונים התחרו ביניהם על הפרס. איני יודע מי מהם קיבל את הפרס. כאמור, אין אני שומע יוונית והמארגנים לא דאגו לתרגום. מכל־מקום, טכס חלוקת הפרס לא הוקרן.

אני חוזר ואומר: איני מתימר למסור אפילו שמינית־שבשמינית מן האווירה האמנותית ששררה בהצגות. מזכירות הקונגרס פתרה בעיה זו בצרפה לכל פרוטוקול תיבה המכילה העתק של הסרט. מצוי בידי העתק כזה, ואני מוכן להשאילו לכל המעונין בדבר.

אף־על־פי־כן, המתחיל במצוה אומרים לו גמור. כיון שפתחתי בפרשה זו, פטור בלא־כלום אי־אפשר. אנסה למסור דין־וחשבון יבש ותמציתי.

מסתבר, אפוא, שכל אחד משלושת הטרגיקונים שאת שמותיהם הזכרתי לעיל חיבר טרגדיה ששמה “האל הצלוב”. אין לי כל ספק ששלשתם ינקו מאייסכילוס והושפעו במיוחד מ“פרומיתיאוס הכבול”. בראשית ההצגה נראה על הבמה צלב־עץ ענק. לאחר כמה שניות מופיעים הכוהן הגדול קייפא ופונטיוס פילטוס נציב יהודה. שני אלה בכבודם־ובעצמם מוליכים את ישו הנוצרי אל הצלב וצולבים אותו במו־ידיהם מעל לאורכסטרה. זוהי הפעולה הדינמית היחידה ומלבדה אין מתרחש דבר. דו־שיח של קבע מתנהל בין ישו לבין שלוש נשים המופיעות בזו אחר זו: מרתה, מרים המגדלית ומרים, אמו של ישו. מדי פעם בפעם נכנסת לתוך דבריהם המקהלה, שעליה נמנים שנים־עשר השליחים. פרט לצלב אין שום תפאורה. קשה לדבר על משחק במובן מודרני, לפי שהדיאלוגים ואף שירי המקהלה דוקלמו בהתאפקות רבה אפילו ברגעים המבטאים לכאורה יסורי גוף ונפש. אשר למימיקה, הרי פניהם של הגיבורים היו לוטים במסכות. מסכתו של ישו דמתה משום־מה לציור־קיר מתקופת גדולתה של ביצנץ הנוצרית.

כל המאורעות שקדמו לצליבה סופרו, כפי הנראה, בדו־שיח, אם בפיו של השחקן הראשי ואם בפיהם של שחקני־המשנה או המקהלה.

ההבדלים בין שלושת המחזות היו פעוטים, ואני מניח כי עיקרם בקצב הדיבור ואולי בשינויים קלים בעצם המסירה הפיוטית של תוכן הדברים.

אף־על־פי־כן, אותו דקלום חדגוני ובלתי־מובן, שניגר משפתיים לא־דובבות של מסכות זעומות־פנים, חדר אל תוך־תוכי ומשום־מה זיעזעני עד למעמקי נפשי. אין לי הסבר לתופעה זו, אולם עובדה היא כי עם סיום כל מחזה ומחזה מוכן הייתי, יחד עם כל רבבות האתונאים לבושי החג, שמילאו תיאטרון שיש מפואר ומקושט אנדרטאות ופסלי אלים, לקום ולהריע לאותו חזיון נוגע ללב, שזו הפעם הראשונה נקרא עליו שמו הנכון, השם היחיד היאה לו: טרגדיה.

נציגה של נורדלאנד לא דייק. לא סרט אחד הוקרן לפנינו אלא שני סרטים. הם הוקרנו בזה אחר זה. בהפסקה קצרה שחלה בין שניהם אף לא נדלק האור. הקהל השמיע כמה שיעולי־קולנוע מקובלים ותו לא.

נמצא בידי העתק גם מהסרט השני. אך נדמה לי שהפעם אשכיל יותר למסור את הדברים. ראשית, משום שאין כאן טרגדיה. אדרבה, היו בהצגה כמה מסממני הקומדיה דוקא. חוקי האחדות המפורסמים — אחדות הזמן, המקום והפעולה — לא חלו עליה, ולפיכך היתה דינמית יותר ודמתה לסרט היסטורי בן־זמננו. לא נעדר ממנה אפילו קורטוב מאותו טעם־לוואי של זולות המצוי כמעט בכל סרט היסטורי. שנית, משום שהסרט צפן בחובו הפתעה אישית לי. לשונו היתה עברית, עברית פשוטה כמשמעה, לשון־חכמים מתקופת המשנה. מובטחני כי הייתי הצופה היחיד שקלט והבין את השיחות שהתנהלו על הבד.

מקום העלילה — ירושלים. נעם לי מאד לחזור ולראות בעיני את העיר העתיקה, שמסיבות, מובנות לא ביקרתי בה זה עידן ועידנים. אמנם, חלו בה שינויים רבים אך קווי־היסוד נשארו כשהיו, והראיה היא שהכרתיה ממבט ראשון.

עד כאן, לענין המקום. אשר לזמן, הרי לפי כל הסימנים נרקמת עלילת הסרט בסוף תקופת הבית השני. ואם נצמצם את משטח הזמן ליחידה קטנה יותר, נוכל לומר בבירור כי הסרט פותח בליל סדר־פסח. הסדר נערך באחד מבתי האבן המיוחדים של ירושלים ובין המסובים — ביתר דיוק, בראש המסובים — ישב סוקרטס. כן, אותו יווני עבדקן, חרומף וקרח למחצה ישב בראש המסובים בליל הסדר יחד עם כמה מראשוני התנאים. את ההגדה אמרו בזה אחר זה, משל היו לוקחים חלק בסימפוזיון על יופי ולא מסובים בסדר פסח. משהגיעו לשיר־השירים, פתח סוקרטס במדרש ארוך ומחוכם על שני פסוקים: “הנך יפה,רעייתי”, ו“לסוסתי ברכבי פרעה דימיתך”. המדרש היה מפולפל מאד ולא תמיד עלה בידי לעקוב אחרי פיתוליו של קו המחשבה המתעקל. מכל־מקום, עד כמה שהבינותי, דרש את המלה רעייתי לגבי זכר ולא לגבי נקבה (“אל תקרא רעייתי אלא רע אתי”) ואילו סוסתי ברכבי פרעה היא לדבריו האשה החכמה דיוטימה, שלמדה את תורת היופי בארץ מצרים.

אם בשל מדרש תמוה זה ואם בשל עבירות אחרות, בתמונה הבאה ראינו את סוקרטס עומד לפני בית־דינה של סנהדרין באשמת עבודה זרה ומלמד סניגוריה על עצמו. הוא מסתייע פסוקים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומוכיח בק"ן טעמים שאין הוא מאמין באלוהי נכר אלא בדימונין, ואין הדימונין אלא מלאכי־השרת בכבודם־ובעצמם (“שנאמר כי אדני אלהינו הדמנו”), שלוחיו של הקדוש־ברוך־הוא, בורא עולם וקונה שמים וארץ. הוא הטוב, הוא היפה, הוא האמת. טוב — שנאמר הודו לאדני כי טוב, יפה שנאמר הנך יפה רעי אף נעים, אמת שנאמר ארך־אפיים ורב־חסד־ואמת. אין צריך לומר שיצא זכאי בדינו.

למראה הסרט נתערערה קצת אמונתי בהשגיה של נורדלאנד בשטח האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית והתחלתי לחשוד שמא אין כאן אלא פארודיה תפלה בנוסח הוליווד על “המשתה” וה“אפולוגיה” של אפלטון, פארודיה שאינה נקיה אפילו מאבק של אנטישמיות. דעה זו נתחזקה בי עוד עם שבתמונה השלישית שבסרט בלטו כמה קווים פארודיסטיים גם לגבי פיידון.

סוקראטס יושב בבית־מדרשו מוקף תלמידי־חכמים (אחד מהם שמו רבי פדי) ומתפלמס עם הצדוקים בענין תחיית המתים. הצדוקים יוצאים בשן ועין, מובסים בכוח פלפולו החריף של אבי אבות הדיאלקטיקה. מיד בא אחד מתלמידיו של סוקראטס ומגיש לרבו גביע מלא יין. הלה מברך עליו ומריקו בגמיעה אחת. לאחר־מכן משתרע הוא על ספסל ונרדם. בטרם תאחז בו התנומה סופית מספיק הוא למלמל כמה פסוקים מקוטעים על נוח, על כרמו ועל שלושת בניו, בעיקר על חם. ואפשר שלא נתכוון אלא לשם־התואר “חם” וקבל על החום הגדול ששרר באותו יום.

בכך נסתיים הסרט השני. רוגז ועלבון הציפו את נפשי וכבר עמדתי לתת קולי בקריאת־שיסוע עוקצנית, אלא שאותה שעה נדלק האור באולם ונציגה של נורדלאנד חזר אל דוכן המרצים. כמה צחקוקים הושמעו באולם כתגובה על הסרט המגוחך, אבל פרצופו של המרצה הביע כובד־ראש. אף צל של חיוך לא נראה על שפתיו. הוא המשיך באותה נעימה מתוחה־מאופקת:

“גבירותי ורבותי! הודות להשגיה של נורדלאנד בשטח האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים עלה בידי להראות בעליל — להראות פשוטו כמשמעו, כלומר להפוך את הנחתי למושא ישר של חוש הראיה — ובוודאות מדעית שאין לערער עליה מה היה קורה אילו הופיע סוקראטס בירושלים של ימות ישו ואילו התגלה ישו באתונה של סוקראטס. הקהל האתונאי היה מקבל את ישו כשחקן הטרגדיה והיה מוכן להריע לו כשם שהריע לכל שחקן מוכשר שביצע תפקידם של אלים, אלים למחצה, או סתם גיבורי קדם סובלים ומתיסרים. חכמי ישראל היו רואים את סוקרטס כאחד משלהם, ולוא אף העמידוהו לדין היה יוצא זכאי בדינו. והרי אך מקרה הוא שאירע ההפך, כלומר שישו הופיע בישראל וסוקראטס באתונה. כן, התרחשות בנקודת מפגש של רווי החלל והזמן, שאין לכנותה אלא בשם מקרה, היא שהולידה את כל התולדות ההיסטוריות הגדולות כביכול. גבירותי ורבותי, לא אוסיף לפתח את קו מחשבתי. קונגרס זה אינו קונגרס להיסטוריוסופיה, אולם אני מרהיב עוז לשעשע עצמי בתקוה שהוכחתי, לא באותות ובמופתים אלא על דרך הניסוי והתצפית, כי יש לאל־ידנו לנצל את המדע החדיש, אשר לשם קידומו התכנסנו כולנו כאן, כדי להשתלט על נקודות־מפגש גורליות מסוג זה, לבחון בחינה מדעית לא רק את מאורעות עברה של האנושות כי אם גם את אירועי עתידה, ולאחר בחינה זו לקבוע אותם במקומות נאותים ובמועדים נכונים. איני מוכן לערוב כי הפתרונות שהגעתי אליהם בסרטי הם הפתרונות היחידים. אפשר יש מקום לניסויים אורוקינרבטיים נוספים אפילו בשני המאורעות שבחרתי. אולם אני כשלעצמי מעדיף את הטרגדיה והקומדיה על צלב ורעל, אפילו יש בכך משום ויתור על אמונה דתית או על תורה פילוסופית. כי כופר אני, גבירותי ורבותי, בדת־חיים הנזונה מפרפורי גסיסה על צלב ובתורת־אמת היונקת ממעיינות סם־מות”.

ג

הוכרזה הפסקה עד לישיבת־הלילה. הצירים היו עייפים ורעבים ונהרו אל המסעדות ואל המלונות. אני לא הייתי רעב. רק עייף הייתי. ואפשר לא עייף הייתי אלא מדוכדך, שהרי לעולם כרוך הדיכדוך בליאות.

מועקה כבדה רבצה על לבי. האמנם הרצאתו של איש נורדלאנד היא שדיכדכתני?

ניגשתי אל הבאר והזמנתי לי כוס ויסקי. הבאר היה ריק מאדם. בבדידות מזהירה לגמתי מכוסי וניסיתי לרכז את מחשבותי במעלליו של אותו מדען כביכול. מאמצי לא נשאו פרי: עוד מימי ילדותי נשתיירו רגעים בחיי שבהם הוגה אני בתמונות ולא ברעיונות — תעודת־עניות למדען.

הזמנתי עוד כוס ויסקי. שרידי המחשבות הסדורות נגוזו כליל, ולעומתן הצטיירו התמונות ביתר בהירות, ולא תמונות סתם אלא דיוקנאות. דומה כי כל אותם בקבוקי המשקאות הצבעוניים שמילאו את הקיר שמנגד איבדו את המימד השלישי ולא נותרו אלא צבעיהם בלבד. נתחככו הצבעים זה בזה עד שהתלכדו לשני דיוקנאות מצוירים ביד אמן: דיוקנו של נציג נורדלנאד על חיורונו הצפוני, שפמו הדרומי ולסתותיו המונגוליות, ודיוקנו של סוקרטס על אפו החרום, זקנו המסולסל ומצחו הנבלע בקרחתו. תחילה נתנו בי שניהם את עיניהם. צירה של נורדלאנד כיוץ שפתיו והזעיף גביניו. כל שריר משרירי פניו נדרך במתיחות. אבחנתי לגבי מצב עצביו היתה נכונה: הכרת־פניו ענתה בו כי אך בקושי משתלט הוא על עצמו, סוקרטס נתחייך. ולאחר שנתחייך הסיט ראשו אל בן נורדלאנד ורקק בפניו.

טלטלתי ראשי טלטלת־גבר. הרי לך השגים של שתי כוסות ויסקי, לאו דוקא של האורוקינרבטיקה.

פרשתי מדוכן־המשקאות וקרבתי אל החלון. סמוך לבנין הקונגרס נמצא מנזר מימי־הביניים בסגנון גותי. חלוני נשקף אל הגן הגדול שהקיף את המנזר.

היה יום־קיץ אירופי רך ונוח. החלון היה פתוח. צפצפת־ענק שלחה ענפים כבדי־עלוה שהשיקו לחלון, ובנשוב הרוח רפרפו העלים על פני התריסים.

מבעד לרווחים שבין עלה לעלה הציצו קטעי פסיפס מתוך שמשותיו המזוגגות של המנזר… שוב אותם הצבעים, צבעי בקבוקיהם של משקאות המאוחסנים על אצטבאות הקיר שמול דוכן־המשקאות.

במורך־מה הפכתי ראשי לאחור והצצתי באותו קיר. הדיוקנאות נגוזו. לא סוקרטס ולא צירה של נורדלאנד כי אם בקבוקי משקאות צבעוניים. אכן, גם אלה כשלעצמם די בהם להיות תמונה ססגונית מרהיבת־עין.

יצאתי מבנין הקונגרס והלכתי למנזר. ערוגות הגן היו מטופחות כהלכה ופרחים לבני־גביע וארוכי־גבעול (איני יודע מה זהותם הבוטאנית) לבלבו משני צדי השדרה המוצלת שהוליכה אל המנזר.

המנזר היה פתוח ובפתחו לא נראה איש.

עליתי על המפתן ונמצאתי במסדרון צר וחשוך, אטום משני צדדיו. הלכתי לארכו והגעתי אל המדרגות הלוליניות. טיפסתי בהן ונמצאתי עומד בחדר מרווח למדי ומואר כהלכה. קירותיו היו מלאים ספרים מן התקרה ועד הרצפה, ובמרכזו עמד שולחן ארוך שגם עליו היו פזורים כמה ספרים, רובם בכריכת־עור חומה עתיקת־ימים. אחד מהם היה פתוח. כפוף עליו ישב נזיר ועיין בו. ישבתי מולו. הוא לא גילה כל ענין בי ולא זיכני אפילו בזקיפת־עין.

נטלתי אחד הספרים שנמצאו בקרבתי, ביתר־דיוק את הספר הקרוב אלי ביותר, ספר עב־כרס וגדל־מידות קשור ברצועת עור ומחוזק באבזם זהב. התרתי את הרצועה ודפדפתי בדפים העבים, ששפתיהם נשתמרו יפה כיון שהיו משוחים בכסף, אך הם עצמם הצהיבו מיושן והדיפו אותו ריח מיוחד שחשתי בו בילדותי כל־אימת שהיה אבי מוליכני לבית־הכנסת. עד־מהרה נתברר לי כי החזקתי בידי את כתבי אפלטון בלשון הרומית ובמהדורה עתיקה שנדפסה עוד בבית־הדפוס של גוטנברג עצמו.

הקורא יודע כבר כי אין אני שומע יונית, אבל עדיין אינו יודע כי שולט אני שליטה נאה למדי בלשון הרומית. חיפשתי ומצאתי את “פיידון” ושקעתי בעמודיו האחרונים כדי להשיב נפשי לאחר הסרט הקלוקל, תהיה מה שתהיה נקודת־המפגש של קווי החלל והזמן.

"וכששמע קריטון את הדברים האלה רמז לנער שעמד על־ידו. והנער יצא ושהה לא מעט וחזר עם האיש שהיה צריך להגיש את הרעל שהביא עמו שחוק בכוס. וכשראה סוקרטס את האיש אמר: טוב ויפה, יקירי. הלא לך יש ידיעה באלה הדברים — מה אני צריך לעשות?

" — אין לעשות כלום — השיב הלה — חוץ ממה שלאחר שתשתה תתהלך הנה והנה עד שתכבדנה שוקיך, ואחר־כך תשכב והפעולה תבוא מאליה — ובזה הושיט לסוקרטס את הכוס.

"והוא לקח אותה, סקרטוס, בדעה בדוחה בלא שרעד ובלא שנשתנו מראהו או פניו, אלא הביט באיש כפי רגילותו מבט בלי־נוע ואמר:

" — מה תאמר בדבר ניסוך לאיזה מן האלים ממשקה זה? וכי מותר לעשות כך או לא?

"— אנו שוחקים, סוקרטס — השיב הלה — רק כדי שיספיק לפי דעתנו לשתיה.

" — אני מבין — אמר סוקרטס — אבל מותר וצריך להתפלל לאלים שהמעבר מכאן לשם יהיה מוצלח. ועל זה מתפלל גם אני, והלואי שהיה כך.

"ולאחר שאמר כך הגיע אל פיו את הכוס ושתה אותה עד תומה שמח וטוב־לב.

“והנה עד כאן ברובנו עדיין היינו יכולים להתאפק בקושי מבכי; אבל כשראינו אותו שותה ואף מכלה לשתות, לא יכולנו להתאפק עוד. וגם עיני שלי זלגו דמעות־שליש למרות רצוני. ועל כן הליטותי את פני ואבכה על עצמי; כי אכן לא עליו בכיתי אלא על גורלי שלי, שחבר כזה יילקח ממני”

נשאתי ראשי מן הספר ונעצתי מבטי במרחק כמנהגי מאז ומתמיד כל־אימת שיש בדעתי לעכל סוגיה חמורה.

,ביני ובין המרחק חצצו פניו של הנזיר: פרצוף ארוך וגרמי, כחוש ומגולח למשעי. ניכר היה בו שמכבר עבר את גיל־העמידה אף שבפניו לא נראה אפילו קמט אחד. אדרבה, עורו היה מתוח על עצמות גולגלתו כגרב ניילון על שוקה של אשה מקפידה בלבושה. עכשיו סקרני במבט צונן־חוקר שניתז מעיניים אפורות־דלוחות. מבט זה החדיר בי משום־מה הרגשת אי־נוחות. משול הייתי לפלוני הנחקר על־ידי שוטר, ואף כי חף הוא מפשע הרי החקירה מטילה בו מבוכה. עיני שוטטו לצדדים ותרו אחרי חפץ שאוכל להניח עליו את מבטי. משלא עלה בידי למצוא את מבוקשי, הבטתי נכחי אך לא על פניו של הנזיר אלא על הספר שהיה מונח לפניו. היה זה ספר ענקי, גדול משלי. באחד משני עמודיו הפתוחים היתה מודפסת תמונה, שהשתרעה על מלוא שטח העמוד. קשה היה לי לקבוע את נושא התמונה, שהרי השקפתי עליה במהופך, ולא עוד אלא שקצר־רואי אני מבטן־ולידה. הרכבתי את משקפי ונעצתי בה מבט נוקב. במאמץ־מה נוכחתי לדעת כי מצויר בה משה רבנו העומד לפני הסנה, והסנה, בוער באש. מפאת המצב שהייתי נתון בו כלפי הספר נראה לי משה כעומד על ראשו ולשונות אש של הסנה כמיתמרות כלפי מטה.

חימה עזה חילחלה בי כלפי הנזיר על שרואה הוא את המראה הגדול הזה בצורתו הטבעית ואילו לגבי נהפכה ההתגלות על פיה.

נתעזז בי לבי והישרתי בו מבטי.

— נפלה כאן טעות, אדוני — פתחתי בצרפתית אף שלא ידעתי אל־נכון מה לשונו של זה — טעות בנקודת־המפגש של קווי הזמן עם רווי החלל. ח־ח־ח… הזמן כאן, בתמונה זו המונחת לנגד עיניך… — אם נבחר רק באחת הסברות הרבות שהעלו החוקרים — הזמן הוא 1,300 שנה לפני הספירה שלכם. המקום — סיני, כלומר הגבול בין מצרים לארץ־ישראל. ובכן, אדוני, דוקא בבחירה זו נעוצה טעותו של ריבון־העולמים. כיון שהוא כל־יכול, אין לחשוד בו שלא השכיל לעשות אחרת, אלא שפשוט טעה. חייב היה להבעיר את הסנה לא בימים ההם בסיני אלא בזמן הזה בנורדלאנד. שער בנפשך, אדוני, אותו פרצוף, שחיורונו צפוני ושפמו דרומי, רועה את הדובים הלבנים של חותנו בטונדרה, והנה… סנה בוער באש והסנה אינו אוכל. סנה בטונדרה, והוא בוער בשלגים. מה עושה רועה־הדובים בנקודת־מפגש זו של רווי החלל והזמן? אני שואל אותך, אדוני הנזיר, מה הוא עושה?

זוויות שפתיו של הנזיר נשתפלו כלפי מטה בעווית של סלידה. אף־על־פי־כן לא המיש מבטו ממני.

— ח־ח־ח! — נתבסמתי קמעה בשתי כוסות ויסקי על קיבה ריקה. כמעט שפרצו דמעות מעיני למקרא הדברים כאן — הוריתי בידי על כתבי אפלטון. — אדוני הנזיר הנכבד, הרי שנינו, אתה ואני, מלומדים הננו, כל אחד בתורתו. וסוקרטס הוא אבי המלומדים בעולם אבי המדע. רשאים אנו לכנותו כך, אם לא נדייק יתר ל המידה בהגדרות. מכאן שבכל אחד מאתנו רומץ ניצוץ מאשו של סוקרטס. אלא שאני הוא אותו סוקרטס שראיתיו היום מסב בחברתם של ראשוני התנאים — חברה מוזרה, לא כן? — ואילו אתה הוא סוקרטס של פיידון — שוב הוריתי על הספר — ששתה את כוס הרעל; על כל פנים, כך אתה נראה ברגע זה. ואם נגזר עליך לשתות, חייב אתה להריק את הקובעת עד תומה. שתה, אפוא, אדוני הנזיר. לחיים! לוואי ויבואו דברי אלה כשיקוי בעצמותיך. שמע, אפוא, מה היה עושה איש נורדלאנד בימינו למראה הסנה הבוער באש ואינו אוכל. הסכת: אש בוערת בשלגים — מה פירושה, אדוני הנזיר? פירושה נפט. רק נפט עשוי לבעור בשלג. מעיין נפט נתגלה לעינו של איש נורדלאנד. נפט בירכתי צפון. חושש אני כי תגלית זו היתה עלולה לפגוע פגיעה חמורה ביותר במלחמת עצמאותה של נורדלאנד, לא כן? שהרי המעצמות הגדולות כל־אימת שריח נפט עולה באפן באיזה מקום שהוא שוב אין הן מרפות ממנו. מכאן שלוא ראה רועה־הדובים סנה בוער באש לא היתה נורדלאנד זוכה לעצמאות ואף לא היתה מגיעה להשגים כה מרעישים באורוקינרבטיקה אלקטרותרמודינמית בשדות ספאטוטמפורליים. על־כרחנו אנו אומרים אחרי ככלות הכל לא שגה הקדוש־ברוך־הוא, והמקרה אינו מקרה אלא חישוב מדויק. מקרה הוא רק שמשה עומד ברגע זה על הראש, אך מעוות זה יכול לתקון.

קמתי, פשטתי ידי, נטלתי את ספרו של הנזיר והפכתיו. מיד לאחר מכן פסעתי לעבר הדלת. בין שהבין הנזיר את דברי ובין שלא הבינם, ודאי לי שמטורף הייתי בעיניו, אלא אם כן נדף מפי ריח הוויסקי והגיע גם אל אפו. לבי אמר לי שעוד עתידים אנו להיפגש.

לבי לא רימני, אלא שפגישתנו הבאה נתקיימה בערב, ועכשיו היתה שעת־צהריים. סוף־סוף התחיל הרעב מציקני.

במהירות הבזק גלשתי מן המדרגות הלולייניות וחשתי אל מלוני.

ד

איני יודע כיצד נקבע סדר־היום בקונגרס ומה העקרונות שלפיהם פעלה הוועדה הנוגעת בדבר. לא הייתי חבר באותה ועדה ובדיוניה לא השתתפתי.

לנורדלאנד הוקדשה ישיבה שלמה. אחרי נורדלאנד נקבע תורה של יוגאניה, ועוד באותה ישיבה עצמה, כלומר בישיבת הלילה, עתיד הייתי להרצות גם אני. מכל־מקום, שלשתנו היינו הראשונים. אפשר שהיה בסדר־יום זה משום גילוי של רוחב־לב אפוטרופסי מצד המדינות הוותיקות כלפי הצעירות, ואפשר שנקבע מה שנקבע על סמך שיקולים טכניים בלבד.

נציגת יוגאניה פתחה אפוא את ישיבת הלילה. יוגאניה, ארץ פאתי הדרום, שלחה לקונגרס נציגה ולא נציג.

לעבר דוכן־המרצים התקדמה אשה לבושה שמלה לבנה ארוכה, מעין שמלת־נשף. גבהת־קומה היתה, זקופה ותמירה. במעמקי הצחור של שש שמלתה היתה גנוזה אפרורית נסתרת, כעין אפרוריתו של ענן לבן המבשר גשמי־זעף אך אינו מביאם. כסהרורית הלכה ולא הניעה אבר בלכתה. שמלתה חבקה את גופה במהודק והבליטה כמה מחמוקיו, אף־על־פי־כן לא זע בה מאומה — לא הכתפיים ולא הירכיים — וזרועותיה צמודות היו לצדדיה כזרועותיו של חייל בעמידת־דום. אכן, היתה זו “הליכת־דום”. כיון ששולי השמלה הסתירו אפילו את קרסוליה, נדמה היה שלא הלכה אלא שטה כאחד הברבורים.

השמלה לא הלמה את מעמד הקונגרס ולכל הדעות היתה מלבוש יוצא־דופן בו. אך שבעתיים יוצאי־דופן היו הפנים שהזדקרו מעל לשמלה. פנים אלה היו קריאת־תגר על המושג גזע. לכאורה היתה האשה אשה כושית: עור פניה שחור — לא שחום, לא כהה, כי אם שחור — שערה קצר, עבות ומסולסל ואף הוא שחור עד כדי גון־לוואי של כחול, אם כי נימי שיבה פזורים בו ברווחים שוים להפליא ומאפרים את שחורו זעיר־פה שעיר־שם. אולם כושיות זו לא ניכרה אלא בצבעים בלבד. כל תווי פניה היו אריים, מבנה גולגלתה היה ארי טהור על פי כל חומר־דינם של המחזיקים המושבעים בתורת הגזענות. מצח תלול, חוטם רומי־קלאסי חטוב כחזון גיאומטרי מובהק של משולש ישר־זווית, עיני תכלת בהירה וצלולה המרתקת ומרתיעה כאחת על רקעה השחור. לחיים נפולות קמעה, לסתות צרות, סנטר חד ושפתיים כה דקות עד שלעתים דומה היה כי נטולת שפתיים היא.

זקופה, כמעט קפואה עמדה על הדוכן ופתחה את פיה. מבטה, מבט התכלת הבהירה, נשלח מעל לראשיהם של הנאספים לנקודה מסתורית במרחקים שאין להם סוף, ושוב לא זז משם. נחיריה רטטו קמעה, ומלבדם לא זע אף קו אחד מקווי פניה, כאילו הנחיריים הרוטטים הם שהיו מדובבים. היא אמרה:

“שמי ניגרואריאנה. מימים קדמונים עבדו בני עמי את האלה דיאגלסיזגו בעלת עיני הזכוכית. והיה כי חפץ איש לדעת את אשר יקרה לו בחייו, ובא אל כוהן דיאגלסיזגו וביקשו כי יקרבהו אל האלה. היה הכוהן מעלה אותם במדרגות עד הגיעו אל גרם־המעלות אל נוכח פני דיאגלסיזגו. שם עמד והתבונן ארוכות בעיני הזכוכית של האלה עד אשר ראה בהן את עיני עצמו, ובעיני עצמו את גורלו”.

"אם שחקו עיניו שיחק לו מזלו, ואם זעף מבטו וזעם לו גם גורלו.

"יום אחד באו אנשים לבני־עור וכבשונו. לא בחיל כבשונו, לא בכוח ולא בכלי כיבוש, כי אם בדברי כיבושין. אנשים יפים היו הלבנים (דוק: היא לא אמרה ‘טובים’, היא אמרה ‘יפים’) ומעשים טובים עשו. את חולינו ריפאו ואת ילדינו לימדו קרוא־וכתוב, ועוד רצו להפיק רצון מאתנו — עקרו את עיני הזכוכית של דיאגלסיזגו וישימו עיני יהלומים תחתיהן. מאז השתעשעו קרני השמש בעיניה של דיאגלסיזגו, ועולם ומלואו נשקף בהן בשלל נצנוצים מרהיבי־לב, אך מני אז לא ראה איש בהן את עיני עצמו ואיש לא ידע את אשר יקרה לו, עד שקמתי ניגרואריאנה…

“כי ביום מן הימים קמנו על הלבנים היפים (שוב חזרה על התואר שלא היה בו כל צורך בהקשר זה) — קמנו עליהם לגרשם, ונוכל להם. ביום ההוא עקרנו את היהלומים בארובות־עיניה של דיאגלסיזגו, אבל את עיני הזכוכית לא החזרנו לה. כי מעתה לא בעיניה של אלה נחזה את עתידנו ונדע את אשר יקרה את כל אחד ואחד מבני עמי, כי אם באורוקינרבטיקה אלקטרותרמודינמית”.

“ואת הצעד הראשון כבר עשינו”.

זו היתה פתיחה מהממת. והמופלא ביותר הוא שלא היתה כאן פתיחה פיוטית־ריטורית סתם, שכן הדברים שנאמרו היתה להם מידה רבה של הצדקה בגוף ההרצאה המדעית. לא אבוא כאן למסור את ההרצאה כלשונה, וזאת מכמה טעמים. ראשית, יצריך דבר זה שימוש במונחי מדע מסורבלים ובנוסחות מתימטיות מסובכות, ואני עודי נאמן להבטחתי ואינני מוכן להלאות את הקורא בכגון אלה. שנית, אודה ולא אבוש: יותר משהקשיבו אזני לדבריה של המרצה היו עיני רתוקות אל המרצה עצמה, אל עורה השחור ואל ה“חיטוב” הלבן של פניה, אל נחיריה הרוטטים, אל מבטה, מבט התכלת השלוח לאין סוף, ואל עמקו האפרפר של צחור השש שעטה את גזרתה ללא זיע.

אף־על־פי־כן את עיקרי הדברים קלטתי ושומה עלי למסור את תמציתם, הן בשל הענין שבהם כשלעצמם והן בשל החשש שמא בלעדיהם יקשה על הקורא להבין את השתלשלות המאורעות שאירעו לי בו בערב בקונגרס.

מדעני יוגאניה חקרו ומצאו שהאצטגנינות איננה דבר ריק, על־כל־פנים לא כולה תורת־הבל ומצויים בה כמה וכמה דברים של ממש, כלומר: מצבם של גרמי־השמיים עשוי להשפיע השפעה מכרעת על גורלו של אדם. יש תקופה קבועה בחיי אדם ואדם — על פי רב חלה תקופה זו בשלהי גיל ההתבגרות— שבה, ורק בה, יכול הוא לחזות את עתידו על פי מצבם של גורמי־השמיים. לשם כך נזק הוא לכל תחבולות המתימטיקה ובדין שייעזר גם בהשגי הפיסיקה המודרנית ויסתייע במיתקני המדידה והחישוב המדויקים ביותר. ככל שידייק בחישוב כן יובהר עתידו וכן ייטיב לדעת פרטים ופרטי־פרטים על כל הצפוי לו. הניסויים שנערכו עד כה, אם אין בהם עדיין משום הוכחה ודאית לכך, דיים לקבוע דבר ה כהנחה מדעית סבירה, המבוססת אמנם על כמה מעיקרי האסטרולוגיה, אלא שלמעשה הדמיון בין התורה החדשה לבין האסטרולוגיה אינו רב מן הדמיון בין הכימיה המודרנית לבין האלכימיה של ימי־הביניים.

עד כאן דברים שלכאורה אין להם זיקה אל האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית, ומכל־מקום אין בהם אפילו קורטוב של הצדקה לאותה קריאה יומרנית בנוסח דבורה הנביאה: “עד שקמתי ניגרואריאנה”.

ואולם בהמשכה של ההרצאה נתלבנו כמה בעיות נוספות, והובהר הקשר ביניהן לבין האוארוקינרבטיקה ובין האורוקינרבטיקה לבין ניגרואריאנה. נסתבר כי באותה תקופה מכרעת שבשלהי גיל ההתבגרות ניתן לא רק לחזות מראש את העתיד אלא גם לקבעו. לשון אחרת: לא זו בלבד שיכול בשר־ודם להכיר את עתידו על פי מצבם של גרמי־השמיים בעזרתה של המתימטיקה, אלא שיש לאל־ידו לגבש עתיד זה בדרך של השפעה על מצבם של גרמי־השמיים באמצעות ה…מוסיקה. כל ילוד־אשה נושא איזו נעימה בנפשו. אם יידע להביעה במיתקני המוסיקה האלקטרונית, הרי באמצעות מכשירי האורוקינרבטיקה ניתן לשדרה אפילו מעבר לחלל הבינפלאניטרי ובאורח זה להשפיע על אותם גרמי־השמיים המעצבים את גורלו של פלוני בעל הנעימה. תגלית זו היתה הישגה האישי של נגגרואריאנה.

סוף דבר: מכאן ואילך לא זו בלבד שעתידו של כל בשר־ודם עשוי להיות נהיר לו אלא שהפרט האנושי, האדם, היחיד, אותו גרגר־אבק שניצב עד כה אין אונים מול עצמתם המשולשת של הבריאה, החברה והאלהים — האדם היחיד יהיה אדון לגורלו.

אמנם, מכל הבעיות הכרוכות בהיפותזה זו שאין ערוך לחשיבותה לא נחקר בשלב זה אלא שטח אחד בלבד: נעשו ניסויים בדבר השפעתה של המוסיקה על גרמי־השמיים. נערכו תצפיות מדויקות ונתגלו תגליות מרחיקות־לכת ומאירות־עיניים. עם תום ההרצאה הוקרנו על הבד כמה אמ’גים (אמ’ג — קיצור מקובל במדע שלנו. המונח המלא הוא: אלקטרומוזוגרמה, ופרושו תצלום של השפעת גלי הקול על גוף חמרי, שנעשה בטלסקופ אלקטרוני) של מזל בתולה. המזל צולם בשעה שמכשירי הנגינה האלקטרוניים ביצעו את רפסודיית־התכלת מאת גרשוין. טרנספורמטוק אורוקינרבטי הפך את גלי הקול לגלי אור, והללו הוקרנו על המזל. הוכח בשיעור גבוה מאד של סבירות — כלומר, כמעט בוודאות, — שבעקבות הקרינה המוסיקלית חלו שינויים ניכרים במצבו של אותו מזל. האמ’גים הוכיחו אפוא בעליל לפחות דבר אחד: רפסודיית־התכלת של גרשוין משפיעה על המזל בתולה.

ה

תוך כדי הקרנה הושמעה הרפסודיה של גרשוין גם באולם. עצמתי עיני ולא פקחתין אלא לאחר שנסתיימה הנגינה, וכשפקחתין ראיתי כי נדלק האור. ניגרואריאנה לא היתה על דוכן המרצים. כפי הנראה הסתלקה מבעוד חושך. הפכתי ראשי לאחור, ועיני קצרות־הראי הספיקו לקלוט כתם לבן סמוך לדלת היציאה. ניתרתי ממושבי וזינקתי אחריה. בהיותי בפתח פניתי כה וכה וראיתיה נכנסת אל שער גנו של המנזר הסמוך. חשתי לשם.

בגן המנזר לא היו פנסים ואף־על־פי־כן היה מואר כולו. מבעד לצמרותיהם של האילנות הסתננו אורות, שקצתם בקעו מחלונותיו הצרים־המזוגגים של המנזר וקצתם מתוך בנין הקונגרס, שרוב קירותיו זכוכית היו. אלא שעל כל האורות הללו נוספו נגוהות אדומים, חרצו לשון, הבליחו בין גזעי העצים ושלחו קרני ארגמן ממוקד טמיר ופלאי. סבור הייתי כי מדורה הובערה אי־שם בפאתי הגן. ריח נפט בוער עלה באפי.

מי הבעיר מדורה?

כברק נתבזקה השאלה במוחי וניקרה בו בעצמה כה גדולה עד כי רגע הסחתי דעתי מדמותה של ניגרואריאנה. הלכתי לתור אחרי המדורה. אורות חשמל סגולים־בהירים, ערוגות פרחים לבנים, לילה שחור נטול כוכבים, ליל טרם־סגריר־קיץ באירופה, עיקולי עצים המתנדנדים קלילות ברוח ולובשים צורות דמיוניות במשחק אור־צל של לשונות ארגמן נוגה — הכל השרה אווירה של אגדת קסמים.

הצצתי בשעוני: טירוף! בעוד כשבע דקות מוטל עלי להרצות במליאת הקונגרס. מיששתי בכיסי את הדפים המקופלים שהכילו ראשי־פרקים של הרצאתי והוספתי ללכת. שיחק לי מזלי ולא הרחקתי נדוד. באחת השדרות גיליתי את מקור האש. זו לא היתה מדורה, היה זה מעין לפיד של קבע. בראשו של עמוד נמוך, שגבהו כמחצית המטר והוא תקוע באמצעה של השדרה, היה נתון בזיך נחושת ובו בער נפט. בעוד אני תמה על תאורה משונה זו במחציתה השניה של המאה העשרים ראו עיני את ניגרואריאנה ההולכת לקראת הלפיד מקצה השני של השדרה. לבנה, זקופה, תמירה — זרועותיה צמודות לצדדים ועיניה מביטות היישר נכחה — נעה אל הלפיד כשם ששטה שעה קלה קודם־לכן אל דוכן המרצים. אותה שעה לא ידעתי אם ראתה אותי או לא. כעבור שעה קלה נתברר לי שלא ראתני. גדולה מזו: אף את הלפיד הבוער לא ראתה.

בקצב גורלי החליקה על פני האדמה מבלי נטות ימין ושמאל עד הגיעה ממש סמוך לעמוד. היא לא נעצרה, נעצרה נשימתי: עוד שניה ופניה הרומיים השחורים ייחרכו בשלהבתו המתנשאה של לפיד הנפט. היא פרצה בצעקה. כהרף־עין גחתי אליה ונטלתיה בזרועותי. נשאתיה אל הספסל הקרוב והשכבתיה עליו. היא שכבה בלי נוע והליטה פניה בכפות ידיה.

סקרתי אותה מכף רגל ועד ראש. שמלתה לא נפגעה. פניה היו מכוסים. אנקה חרישית נתמלטה מפיה.

— נחרכת? — שאלתיה.

ניתקה כפות ידיה מפניה, ישב על הספסל ונענעה ראשה לשלילה.

— מה היה לך? מדוע לא נזהרת?

— אני? — שאלה והגיעה אצבעותיה אל עיניה.

השאלה היתה תמוהה בעיני לא עניתי עליה.

— אני עיורת — פלטה בנחת לאחר שתיקה קלה. שפתיה הדקיקות נתמשכו ונתפרדו לצדדים, ספק בעווית ספק בחיוך.

כשראיתיה על דוכן המרצים כלתה נפשי אליה. כשנשאתיה בזרועותי חשקתי בה. חשתי את גופה והוא מוצק, גמיש ככדור גומי. והנה במלה אחת שיצאה מפיה נשתנה הכל. הגומי היה לאבן. אין זו אשה חיה, פסל היא, אנדרטה, אבן. חככתי ידי זו בזו כדי למחות את תחושת מגעו הצונן של השיש. שגיתי, לא שש אלא שיש.

— דיאגלסיזגו, דיאגלסיזגו… — מלמלתי לעצמי.

היא שמעה. ולא עוד אלא שנדה בראש לאות הסכמה.

החוויתי לה קידת נימוס. (למה עשיתי זאת? הרי עיורת היתה).

— סליחה — אמרתי — הגיע תורי להרצות.

נטשתיה על הספסל והלכתי לאטי. משהגעתי אל הלפיד בעטתי בו ברגלי והפלתיו. הנפט הבוער ניגר על הקרקע.

הפכתי ראשי ונתתי מבטי בניגרואריאנה. היא ישבה על הספסל ולא שינתה את תנוחתה, אולם סמוך לה ישב אותו נזיר שהתעללתי בו בהיותי שיכור בספריה והפכתי לו את הסנה הבוער באש. הניגוד החריף בין גלימתו השחורה ושמלתה הלבנה העלה לקרשצ’נדו את מנגינת הצבעים שבגן. אולם לעומת הניגוד בצבעים הדהימני הדמיון בצורת הלבוש. שוב משגה: לא שמלת נשף לבשה ניגרואריאנה אלא גלימה, גלימה לבנה. ואולי לא משגה. אולי הנזיר הוא שלבש שמלת נשף שחורה.

שלוחה משלוחותיה של שלולית הנפט זחלה והגיעה עד לספסלם. השלהבת אחזה בשולי שמלתה של ניגרואריאנה.

הנזיר פשט ידו. הראה עלי באצבעו ואמר:

— סלחי להם! אין הם יודעים מה הם עושים.

איני יודע על שום מה נקט לשון־רבים, אלא אם כן רצה לחזור מלה במלה על דברי משיחו.

מכל־מקום היו אלו המלים היחידות ששמעתי מפיו. כשם שלא הגיב על דברי־הבלע בספריית המנזר כך שלא חש לעזרתה של נגרואריאנה אף למראה רצועת האש המשיקה אל שולי שמלתה.

השעיתי מבטי מהם ושוב הצצתי בשעוני: עוד שתי דקות נותרו לי.

ריח חריכה עלה באפי.

החשתי פעמי והגעתי למועד.

הרציתי על נושא מוגדר: השפעת הקרינה המופקת באמצעות האורוקינרבטיקה האלקטרותרמודינמית בשדות בפאטוטמפורלים על הכרומוזומים של פרת־משה־רבנו. דברי היו יבשים ועיניניים ביותר. אף־על־פי־כן נשמעו במתח רב, כמעט בדריכות. אלא שמתח זה ודריכות זו מקורם היה לא במה שנשמע באולם אלא במה שנראה מחוץ לאולם: גנו של המנזר הסמוך בער באש, לשונות אדומות ליחכו את קירות הזכוכית של בנין הקונגרס. כיון שכל הנוכחים היו מדענים כבדי משקל, שחונכו ואולפו כהלכה, וקצתם אף התעניינו באמת־ובתמים בהשפעת הקרינה המופקת באמצעות האורוקינרבטיקה האלרטקותרמודינמית של הכרומוזומים של פרת־משה־רבנו, לא מש איש מהם ממקומו כל עוד הרציתי את הרצאתי שנמשכה כשעה ומחצית השעה.

כן, איש לא מש ממקומו פרט לאחד ויחיד: נציגה של נורדלאנד. הלה הצמיד פניו אל הזכוכית שהיא ספק קיר ספק שמשה הזין עיניו בנגוהות המשתוללים.

שעונה אל הזכוכית נראתה ניגרואריאנה.

א

אני מתחנן, מתפלל, משווע.

לשוא. הצעדים נשמעים ביתר עוז: טוק, טוק, טוק, טוק.

אני זועק:

– למען השם, הרפו ממני! הניחו לי! נפשי סולדת מכם. לטורח הייתם עלי. אנא, תנו לי מנוח. הניחוני לחיות ככל אדם בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא. לאכול, לשתות, לעבוד, לאהוב, לשנוא, לחבק, לנשק, לטייל.

צעדי אבן כבדים מהדהדים על המדרגות. יצור כבד, אבני, מטפס ועולה, דורך בכפות אבן על מעלות אבן. קול נקישת אבן באבן פולח את אזני וצולל בנבכי נשמתי.

הנה הוא הולך. הוא בא. מי?

עדיין לא ידוע לי מי הוא ההולך. אולם, ברור ללא צל של ספק שההולך אינו אלא הוא. פוסע אחד מאלה המדריכים את מנוחתי, ההופכים את חיי להרפתקה אינטלקטואלית, למסה ומריבה בין כוחות הרוח, לסיוט שכלי, למסע אין־סופי בעולם ההגיון החלקלק, המתחמק, החורץ לשון.

אני שומע את צליל מגעה של כף יד האבן אל ידית הדלת. הנה הוא. הוא קרב והולך. הוא עומד אחר כתלי, הוא עומד להיגלות, להופיע.

אני מנסה לברוח, להסתתר, להיעלם. לאן? ריבון העולמים! לאן?!

הוא פותח את הדלת ונכנס.

אני אץ אל הדלת שמנגד – היא נעולה. אני נלחץ אליה, מתרפק עליה, לופת בזרועותי את המזוזות, מתדפק באצבעותי, בועט ברגלי – לשוא. אין מפלט.

אני מעיף מבט על האורח.

דויד.

דויד מעשה ידי אביר האמנים מיכאל אנג’לו.

לפני עמד דויד במלוא עצמת קומתו. גבוה, שרירי, זקוף, גשמי, אבני, נצחי, אדיר.

לוא היתה מראה בחדרי היתה משקפת ליד דויד הניצב גאה, שופע עלומים, יווני־רינסנסי, את בבואתו של יהודי עגול־כרס, שכובד לחייו נתקפל מימין ומשמאל לסנטרו ומחשבות ושרעפים חרשו קמטים על מצחו ועיטרו את עיניו בחריצי מעגלות. אולם, מראה לא היתה בחדר.

אמרתי לאורח:

־ הסתלק. שמעתי את הדי פסיעותיך האבניות בעלותך, עתה אשמעם ברדתך. חשתי את הולם כפות רגליך הכבדות בלכתך אלי, אחושנו אף בצאתך מעמי. סור ממני. עזבני לנפשי ורד.

דויד לא זע. פניו – פני השיש – לא נעו.

הזדקפתי. הישרתי את צווארי ומתחתיו, זקפתי ראשי ונשאתי את עיני למעלה. הייתי ננס לעומתו.

– חוסה עלי, דויד. וכי מן הנמנע הוא שהשיש יכיל רגש אנוש והאבן תחמם לב בשר. כדבר אדם אל אדם אדברה הפעם. חסד אני מבקש, חסד. שבעתי אורחים. לך לך אל ארצך ומולדתך, אל איטליה היפה החיננית, השופעת נופים. ואותי עזוב לנפשי. האמינה, כשל כח הסבל. קצתי בחיי מפניכם. מביקוריכם, מדמויותיכם, משיחותיכם. מאסתי ביצירי הרוח האנושית. מדוע תפקדוני? מדוע דוקא אלי תתגלו? חשקה נפשי לחיות ככל אדם… שחררני מנוכחותך, אל תרדפני. כי הנה רד היום ואשתי, אשת חיקי, רעיית נעורי מצפה לי על משכבה. שלחני, כי צמא אני, צמא ככל בשר ודם.

ידי השיש נעו בתנועות קצובות ומחוטבות. בין אצבעות האבן הופיע ספל מלא מים. הספל הוגש אל פי.

– לא! לא! לא! לא! לא למים צמא אני. על־כל־פנים, לא למי שתייה. למי חיים, לא, לשכר החיים, לתירוש החיים, ליין החיים צמא אני. אינך מקורי, פסל. כבר היה מי שאמר: באשר ליין, הרי שתה מים. ואם כי בשישך לא פגעה יד הזמן, מעשיך, פסל, בלויים מזקנה ושחוקים מיושן. ואף בעולם הרוח והיצירה אין בעצם ביקורך משום חידוש. אין טעם בבואך ואין קסם בהופעתך. פושקין הרוסי כבר כתב על אורח האבן, מרימה הצרפתי נפח רוח חיים בפסל נחושת, ועוד אצל שקספיר יורד פסלה של המלכה מכנו והופך שוב להיות מלכה. ההפתעה שבך נדושה, משומשת, הוד פסליותו המלך, הרועה, נעים הזמירות, איש השיש. לך לך, אדוני, לך לשלום.

הוא לא הלך. הוא נשאר. נשאר בטוח ביתרון כוחו, גדולתו, כבירותו, מונומנטאליותו.

ברם, מנוי וגמור היה עמי לא להיכנע הפעם.

– דויד המלך! – אמרתי בקול נגיד ומצווה – בעוד שלוש דקות יעלמו עקבותיך מן החדר הזה.

עמדתי בפתח ושירבבתי את ידי כאדם המראה את הדרך לזולתו.

שתקתי שעה קלה על מנת לתת משנה תוקף לאולטימטום ולהגביר את הרושם.

לדאבוני, לא היה מה להגביר. דברי לא עשו כל רושם.

הלכתי ופשפשתי בין החפצים, שהיו מונחים על המדפים שבחדרי. מצאתי שקיק ממולא חומר אפור. כרעתי ברך לפני הפסל ונתתי את השקיק בין אצבעות רגליו הענקיות.

־ עדים השמים ועדה הארץ, עדים כתלי החדר הזה, עד אתה עצמך, פסל רב־ממדים וכביר ערך: נקי אני מחטא לאמנות ולתרבות. התרפסתי. את תחינתי שיטחתי לפניך, בקשתיך, הזהרתיך, איימתי, התריתי. פני היו לשלום.

הדלקתי גפרור. התפוצצות אדירה זיעזעה את כל הרחוב; גושי שיש ניתזו לכל העברים.

ב

אני נשארתי בחיים. אף שערה אחת משערות ראשי לא נפלה ארצה. והעולם נהג כמנהגו.

ומנהגיו של עולם רבים ומגוונים הם על משטחי הזמנים ועל מיגווני המקומות.

מנהג אחד היה קיים, למשל, בקרב עמי הקדם בתקופה טרום־ציביליזציונית או אפילו בתקופת שחרה של הציביליזציה הניאוליתית. לפי מיטב ידיעותי רווח המנהג עד היום הזה בין שבטי הפראים שהאנטרופולוגים מודדים את גולגלתיהם בימינו אנו. וכך השתלשלו הענינים שאני, איש מדע דגם 1963, שימשתי חומר ניסוי, ובמעשי אימתתי ואישרתי ווידאתי את מסקנותיהם של פראי האדם מימות הפרהיסטוריה.

וזה דבר המנהג.

מן המפורסמות הוא, כי השבטים שהוזכרו לעיל נהגו לאכול מבשר שבוייהם או אויביהם המוכנעים והמנוצחים על מנת לספוג אל תוך גופם ונפשם שמץ־מה מגבורת יריביהם, מרוחם ומכוח שלטונם. מה הם היצרים שהמריצו את האדם הפרימיטיבי לעסוק במפעלי תזונה מסוג זה – הרי זה ענין לחכמי הפסיכולוגיה הקיבוצית לענות בו. אשר לי, הרי הרגשתי כיצד יצרים אלה משתלטים עלי, מחלחלים בי ומרתיחים את דמי שעה שעמדתי נוכח גל אבני שיש וראיתי את אויבי האדיר, המתנשא והמתייהר מובס והופך עי מפולת. תפסתי גוש אחד של שיש וניסיתי ללעוס אותו. שיני לא יכלו לו. שמתיו לתוך מכתשת וכתשתיו כתוש היטב. הגוש התפורר. מזגתי יין שרף אל תוך המכתשת, בחשתי בכפית ומילאתי גביע במקפא שהתהווה.

לאחר מכן הסבתי בכורסתי (אשר, אגב, לא זזה ממקומה אף כחוט השערה למרות הזעזוע העצום), הדלקתי סיגריה ולגמתי להנאתי מיין השיש הסמיך. אינני סבור כי היה טעם כלשהו לאותו משקה דביק, אך לעצם תהליך שתייתו היה טעם לוואי של סיפוק והנאה.

לאמיתו של דבר – הרהרתי בין לגימה ללגימה – הנחתם של הפראים הפרימיטיביים אינה נטולת יסוד. על־כל־פנים, לא באותה מידה שדבר זה עשוי להיראות במבט ראשון. אדרבה, דומני כי דוקא בימינו אלה בחלק גדול של העולם נרקמת והולכת תורה ביאולוגית, העשויה לתת ביסוס מדעי לאותה קאניבאליות ולהצדיקה לפחות מבחינת ההגיון התכליתי בלי להיכנס, כמובן, לתחום המוסר שאין לו מקום במדעי הטבע. ואף־על־פי שחברי, המרצה לביאולוגיה, מבטל את מיצ’ורין הרוסי כעפרא דארעא, הרי עובדה קיימת היא שהמפלגה הקומוניסטית, ועמה בדלית ברירה מחצית העולם, קבעה את משנתו של הלה כהלכה למשה בסיני. חסידי אותה תורה גורסים, דומני, כי תכונות התורשה מועברות לאו דוקא על־ידי הגנים והכרומוזומים, כי אם הפרוטופלאסמה עצמה טעונה תכונות תורשה, והריהן גלומות בכוח בכל תא מתאיו של הצמח או בעל החיים. ובנימין הפיסיקאי, שהוא, אמנם, פיסיקאי ותו לא, ואין זה ממנהגו של העולם המדעי בימינו, המפוצל והמוגבל במקצועותיו, הנזהר מחביקה כוללת של ענפי הרוח במחשבה אוניברסאלית אחת כמעקיצת נחש, פן, חס וחלילה, יווצר גזע איתן, אשר יצמיד אליו את כל הענפים הללו, ומי כמוני עוין את תורת הגזע ומתנגד לה, לאחר שבמו עינינו ראינו מה עוללה בעולם תורה זו ומה חטאו נביאיה… עמוד… עצור… אתה מסתבך, מר בנימין, מסתבך בלשונך… המשקה חריף מדי… גם ההתפוצצות… בלשונך מסתבך אתה, אדוני המלומד, וכיוון שהלשון אינה אלא כלי ביטוי למחשבה, נמצא אתה בשגיונותיך מפליג אל התעתוע… להווה ידוע לך שהמחשבה כמוה כחיים, כספינה המיטלטלת בים. אם לא תביאנה אל חוף מבטחים – סופה שתיטרף… אפילו הרהור קל העולה על רוחך ־ גזרה היא לסיימו כהלכה. לפיכך, אדוני המלומד, אזור כגבר חלציך וגרור אותו. גרור את ההרהור…

ובכן, אין זה מקובל במדע שבר־סמכא בפיסיקה יכניס ראשו במחלוקת בין גדולי הביאולוגיה. ברם, כל עוד רשאי גם הפיסיקאי לחשוב, אין כל מניעה שאף מרצה לפיסיקה ישב בחדרו וככל הדיוט אחר בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא יחווה בצנעה דעה שאינה מחייבת אפילו אותו. לפיכך, מסיק בנימין הפיסיקאי את מסקנותיו מן ההנחות של מיצ’ורין הביאולוג לאמור: מאחר שהפרוטופלאסמה שרירה וקיימת בכל תא ותא מרקמותיו של הצומח והחי, הרי שטעימה מבשרו של פלוני עשויה להקנות לטועם את תכונותיו של הנטעם. מכאן, שגם בשטח זה כבהרבה שטחים אחרים חוזר המדע המדויק אל המאגיה, האדם הנאור אל האדם הפרימיטיבי והעולם אל התוהו ובוהו. על־כל־פנים, במידה שהעולם הוא פרי הכרתי, כפי שמורה הפילוסופיה האידיאליסטית, הריהו כבר חזר… חזר אל התוהו ואל הבוהו… משום שהכרה זו, שהעולם הוא פריה כביכול, דלוחה היא ומטושטשת ואין בה אלא עירפולים.

ראשי סחרחר. קמח השיש הכביד על קיבתי. עשן ההתפוצצות עדיין לא התנדף והדמיע את העיניים. עלי לצאת לשעה קלה ולשאוף אוויר צח. טיול קצר דרוש לי. התרעננות.

יצאתי. לילה ירושלמי צונן קידם את פני. האוויר היה שקוף וצלול. הכוכבים נצנצו. אורות שקטים הבהיקו בעליות ובמורדות. אני טיילתי.

עברתי על פני זוג. היא נצמדה אליו ביתר שאת תוך נסיון להסתתר ממבטי. הערתי הערה אפוטרופסית:

– אין דבר. גם אני הייתי צעיר.

רווח לי. הטיול השפיע לטובה. הערפל התבהר קמעה. איברי קלו.

רחובותיה של ירושלים שוממים בשעות הלילה. הכביש הארוך הטעני במדוחי בדידותו הכחולה. הבתים דללו והלכו משני הצדדים. צללים ארוכים נתמשכו, נתקצרו בהדרגה, נתכווצו, נתרסקו, נתגמדו ונעלמו כליל. הזמן נמשך. האופק חוור במזרח. דומני שעברתי את גבולותיה של ירושלים העברית.

קנה רובה כונן מול חזי.

– עמוד!

עמדתי.

דמות אדם צמחה לפני.

–!

הרמתי את ידי. לגיונר ערבי איים עלי ברובהו. חייכתי לו. תפסתי את קנה הרובה והיטיתיו הצדה. עם שעשיתי זאת הופתעתי בעצמי מכוחי הפיסי ומעוז רוחי. אמרתי ללגיונר:

– אל תירה, חביבי. אל תירא ואל תחת. אינני חבלן. אין לי כל כוונות פוליטיות או צבאיות, לא הסתננות, לא ריגול ולא הסגת גבול. אם יש חשש לאירידנטה, הרי אין זו אירידנטה שבשטח. זוהי לכל היותר אירידנטה שבזמן. ואם כי מבחינה מסוימת עלולה זו להיות מסוכנת יותר מחבלה או פיצוץ, הרי אין זה מתפקידך ואין זה בכוחך למנוע אותה. מובטחני שכל הענין הוא מחוץ לכושר השגתך, מאחר שנושא שיחתנו הוא הוד נצחיותו הזמן בכבודו ובעצמו, וכל שביתת נשק שבעולם תקצר ידה להציב לו גבולות ולתחום תחומים לרציפותו. לפיכך, ידידי, מייעץ אני לך שתשכיח מלבך כל מחשבה על שימוש בכוח ותימנע מכל מעשה אלימות, ולא, אנטוש גם אני את דרך השיכנוע ואפנה אל עצמתי הגופנית, אשר לתמהוני הרב מחלחלת בי, גוברת והולכת מרגע לרגע ומשניה לשניה. כל תנועה בלתי זהירה, שתעורר חשד קל שבקלים, עלולה להמיט שואה עליך ועל רובך, אשר כהרף עין יישבר לרסיסים.

בין שהאיום פעל את פעולתו ובין ששוכנע הערבי בהגיון שבדברי, לא הוכרחתי להזדקק לאמצעים נמרצים. הלגיונר מסר לי את הרובה והזמינני להיכנס אל האוהל שהיה נטוי בקרבת מקום. נעניתי לו. באוהל מצאתי כחצי תריסר ערבים. הללו קבלוני בסבר פנים יפות וכיבדוני בקפה טורקי ריחני ובנרגילה ריחנית לא פחות.

לאחר שיצאתי מן האוהל נמצאתי בדרך לבית לחם. השמש להטה כבר בכל עוז יקודה. כרי מרעה שפכו ירוקת מימיני ומשמאלי. הצאן פשט לכל העברים. אף הרובה שבידי נדמה לי משום־מה כמקל רועים. סרתי מן הכביש והלכתי בשדה. אימצתי את ראייתי כדי לראות את צריחי כנסיותיה של בית לחם. הצריחים לא נראו. בתים קטנים ורעועים הצטופפו על ההר. כפי הנראה סטיתי מן הדרך. אני צועד לקראת כפר.

זקן הולך לקראתי. אני שואל אותו אם זוהי הדרך לבית לחם. הזקן אינו משיב לי. ידו אוחזת פך שמן. הוא תוחב כף ידו אל תוך הפך, טובלה בשמן ומנסה למשוח את ראשי.

אני נרתע לאחור. אני אומר לו:

– סלח לי, אדוני, אינני נוהג להשתמש בשמן־שערות. מעולם לא סבלתי תמרוקים מאיזה מין שהוא.

הזקן אינו נכנע. הוא הופך את פך השמן על שערותי, מניח את כף ידו על ראשי ומדקלם חגיגית:

– משיח תהיה בקרב אחיך, ורוח אדני עמך מן היום הזה ומעלה.

השמן נוזל על לחיי. אני מחפש בכיס ממחטה כדי לנגב את פני, אבל אפילו את הכיס איני מוצא. לשוא מחליקה כף ידי על חלקת הלבוש המשונה העוטף את ירכי.

הזקן ממשיך:

– מאס אדני בשאול וינחם כי המליכו על ישראל.

אני נועץ את אצבעותי בשערותי המשומנות וחש כי קרחתי נעלמה כליל. תלתלים עבותים צמחו על ראשי. אינני מאמין. אינני מסתפק במישוש, אני רוצה לראות. אני מורט שערה ומתבונן בסקרנות בתלתל אדמוני המזדקר בין אצבעי לאגודלי.

רגע עמדתי על עמדי. איברי שותקו. אולם, מחשבתי עבדה בקדחתנות. אם כן, הם צדקו, כולם צדקו. צדקו שבטי הפראים, צדקו העמים הפרימיטיביים, צדקה הציביליזאציה הניאוליתית, צדק מיצ’ורין הרוסי – כולם צדקו. גשו נא הנה, רעי, בואו והיווכחו. צאו וראו כיצד עלה בידי לאמת נסיונית את שהרגשתם בחוש של בעלי חיים. ואתה, חבר מיצ’ורין – אל נא תיעלב, לא באשמתך נקלעת לכאן. המסקנה שהסקתי מתורתך שלי היא, מסקנה פרטית, אישית. לשמע מסקנה זו הייתם בוודאיי – אתה וחבריך – לועגים לי, יורקים בפני, יורים בי, מגרדמים אותי, מגלים לסיביריה. אל נא באפכם! רק לא לסיביריה. האקלים בארץ זו בשום פנים אינו מתאים לגלגולי החדש. ועל אף עוצמתכם הגדולה אינני מייעץ לכם להתגרות בי. עתה זה ניצחתי את הענק שאיים כאן על כולנו, לפני שעה קלה פוצצתי את גלית. מה אני אומר? פוצצתי! ח–ח–ח! זוהי פליטת פה, פליטת זמן, אטאביזם הפוך על פיו, פליטת העתיד אל תוך העבר. רצוני לומר, שקלעתי בו אבנים מכף הקלע. זה עתה קלעתי. אני – דויד.

וכיון שהייתי דויד לא היתה לי ברירה אלא לנהוג לפי הכתוב בספר שמואל. תג אחרי תג, מלה אחרי מלה, שורה אחרי שורה, פרק אחרי פרק קיימתי כלשונם וככתבם את כל הפסוקים, בעצם מהלך חיי וחזיתי מבשרי את כל המתואר בהם. הייתי רועה, הייתי מנגן בכינור, הייתי שר צבא, הייתי פרטיזן, הייתי מלך, הייתי טוב, הייתי רע, הייתי אהוב, הייתי שנוא, הייתי צעיר, תוסס און עלומים, הייתי זקן ושבע חיים.

עד שקרבו ימי למות ויכסוני בבגדים ולא יחם לי.

ג

פקדתי על עבדי שיעזבוני לנפשי. הם יצאו על בהונות רגליהם. בעוד אני שוב מכוסה בבגדים, ועצמותי רוחפות מקור, והלילה ליל שרב, והאוויר בחדרי מחניק, והשמן בוער במנורה ומהבהב בשלהבת צהובה, והעבדים מתלחשים מאחורי הדלת, ורחש חרישי מאווש בנבכי נפשי מלווה הד קלוש של מריבות החצר הגועשות עתה בירכתי הארמון – חרש חרש נפתחה הדלת ומן החרך הצר שנוצר בפתח הוטל צל על הרצפה. בלאט, במורך לב, ברטט הוטל הצל ומשהוטל גדל והלך באיטיות עד שהופיעה דמות ופסעה בחדר פסיעות אחדות בצעדה רכה וגמישה. עיני פזלו בכיוון החריקה שהשמיעה הדלת בהיסגרה. הדמות עמדה זמן־מה בלי נוע ולפתע כרעה על ברכיה.

בתנועת יד רמזתי לה לקום. היא קמה. הפניתי את ראשי אליה. נערה שחומת גו, שעיניה קורנות, בוהות, תמימות־ילדותיות, עינים שהבהיקו לבילוחי שלהבת השמן, קרבה והלכה אל מיטתי. היא היתה ערומה. עורה רטט.

הכרתיה. זו היתה אבישג. אבישג השונמית. בת צחוק הופיעה על שפתי ונבלעה באפלולית החדר ובזקני הארוך.

לפחות חמישים וחמש שנה הפרידו ביני לבין הנערה. חמימות נעימה השתפכה באיברי. היא גנחה מעל למיטתי. לחשתי לה:

־ אבישג, נערתי. לבשי בגדיך והביאי הכינור.

היא גנחה יותר. כפי הנראה לא הבחינה בדברי שנאמרו בלחש. הגברתי את קולי:

– הביאי הכינור ועל נשי צווי לבוא.

היא יצאה את החדר.

משחזרה הביאה לי כינור. אחריה נכנסו המלכות. חמש במספר. רק חמש מלכות בלבד. הבחנתין לפי הילוכן, לפי גזרתן, לפי עמידתן. לפי הילוכה, לפי גזרתה, לפי עמידתה של כל אחת ואחת מהן. הן הזדקנו, אך כל אחת שמרה על עצמיותה המיוחדת מימי העלומים. מיכל הבישנית, האוהבת, הנראית כמתרפקת על מישהו אפילו כשאין איש לידה; אביגיל הצעירה לנצח, מלאת המרץ, שעליצות ודיכאון משמשים בה בערבוביה תוססת־היסטרית; אחינועם היזרעאלית, המוצקה, שכל נפשה הפשטנית מובעת בשני טורי שיני חן הנחשפות עם כל חיוך העולה על שפתיה לכל עת מצוא; בת־שבע היפהפיה שכל הרף עין בחייה אינו אלא מאבק מתמיד לכיבוש ייצרי השלטון והתאווה המשתוללים בקרבה; חגית החגיגית, המתונה, הגאה, ספוגת הוד פנימי וחשיבות חיצונית. שלל הרגשות מגוונות ועשירות הרווני חמש אלה בימי חלדי.

נטלתי את הכינור ונגעתי במיתריו. הצלילים נעתקו וניתרו בחדר. האקורד הראשון פגע באבישג. היא נרתעה והסתתרה בין המלכות. הצלילים רחפו. צרור צלילים פגע בנשים. הן התכווצו והתכופפו מתוך נסיון נואש להתגונן, נצמדו אשה אל רעותה והתלכדו לגוש אחד.

אני ניגנתי ודיברתי.

– אל־נא, רעיות נעורי, אל בהלה ואל פחד. כזאת וכזאת תעשה המוסיקה, ואין לחשוש מפניה. ואם פוגעות בכן התנודות הרי אין אלה תנודות המנגינה, כי מופשטת היא. תנודות אוויר הן אלה ואין בהן כשלעצמן ממהותה של המוסיקה ולא כלום. לא תיסוגנה, מלכות, ולא תירתענה. ואת, הצעירה במלכות, את, השחר שהפציע בחשכת זקנתי, את, אשר מגע גופי הבלה לא יכול לבתוליך, אבישג, אל תיחבאי ואל תסתתרי. כי האוויר הפוגע בך אינו אלא מימצע, שליח מצווה. אל תיראי מתנודותיו. הוא איננו המוסיקה, הוא שמשה בלבד. המנגינה עצמה טהורה היא, זכה, שמימית, אל־חמרית, אידיאלית, כולה אידיאה, צורה, צורת הצורות, מהות המהויות, נשמת הנשמות. ואל האוויר פונה היא רק על מנת לזעזע אתכן, להרתיעכן, להרטיטכן, להלום בכן, להשגיבכן… התלכדנה, נשים, היצמדנה, מלכות, השתלבנה שלב היטב – זקוקה הנעימה לאוויר כגל הזקוק למי הים כדי לחבוט באון בחופי היבשות. אוויר! אוויר! אוויר לנשימה. קרעו הקירות והבו לי אוויר. כי מחנק שולט פה ואוויר אין.

שלהבת השמן כבתה. עייפתי. זמן־מה שלטה בחדר דומיה מוחלטת. אספתי את שארית כוחותי וישבתי על המיטה. אף אחת מן המלכות לא ניגשה לעזור לי. נצנוץ של תמיהה חלף במוחי היגע. שוב רפרפתי על פני מיתרי הכינור והמשכתי:

– ואף אם מחנק שולט פה ואוויר אין, לא תמות המנגינה ולא יובס הצליל. יש לאל ידם לבחור להם מימצע אחר, מתווך אחר, שליח אחר. את האתר, למשל. שידור בגלים אלקטרומאגנטיים באמצעות האתר. מזמור לדויד, למנצח על המשדר. היכונה! כוננה מקלטים, מלכות. כי יום לאדני צבאות, וגלי האתר יוליכו את הקול.

ד

דין–דין–,דין–דין, קול ירושלים. השעה שעת האפוס. האזינו עתה להרצאתו של דויד המלך על תהליך הביניים ביהדות המיסטית בימי האצילות כפי שנתקבלה בתורת ביטוי. ליד הכינור המרצה עצמו. בבקשה, מר דויד.

הנכם מאזינים לקול ירושלים המועבר אליכם על פני גלי הזמן. אנו מבקשים את סליחת מאזינינו על הטעות שנפלה בהודעתנו הקודמת. אנו חוזרים עתה על ההודעה לאחר שהכנסנו בה את השינויים הדרושים. האזינו, איפוא, להרצאתו של דויד המלך על תהליך האצילות במיסטיקה היהודית בימי הביניים, כפי שהתבטא בתורת הקבלה. בבקשה, מר דויד.

הקבלה שתי פנים לה. מצד אחד הריהי ביטוי קונסטרוקטיבי למאמצי המחשבה היהודית לגשר על פני התהום הרובצת בין העולם לבין האלוהות. אותה האלוהות שהיא נשגבת, נאדרת, נעלה מכל השגה על־ידי העולם התחתון, החמרי, הממשי ומתוך כך נטולת אפשרות של מגע עמו; מצד שני מבע היא לכוחות ויצרים אמונתיים־פיוטיים־מסתוריים, שהיו גנוזים בנפש האומה מתחת לעומס ההלכה התלמודית והפילוסופיה השכלתנית. לפיכך גושרה התהום על־ידי מבנה ארכיטקטוני של עשר ספירות. עשר ספירות אלו מעבירות אל העולם את האצילות המוקרנת מן האין־סוף האלהי! לא כאן המקום לעמוד על השאלה באיזו מידה קיימים בפיתרון זה יסודות מיתיים ופנתיאיסטיים ובאיזו מידה מהווה מערכת הספירות, או כל ספירה וספירה לחוד, אלוהות נפרדת או חלק ממנה. נציין רק כי המבנה כולו צופן בחובו מחשבה עמוקה ורגש חם, פלאסטיות אצילה ותסיסה גועשת, הארמוניה סימטרית וחיים פעילים. לשון אחר: לפנינו אורגאניזם אידיאלי, ולא ייפלא איפוא, כי בין שאר הדימויים, הסמלים והתיאורים של אילן הספירות תופסת דמותו של האדם את המקום המרכזי. אני פוסח על שלוש הספירות העליונות, אשר לפי אותו דימוי מהוות את הראש, ועובר מיד אל גופו של אותו אדם, כלומר, אל שבע הספירות התחתונות: הזרועות, הגו, השוקיים ואבר המין. אלה הם סמלי הספירות. אולם, מלבד הסמלים קיימים גם שמות. ספירה ספירה ושמה. לכל ספירה יש כינוי אך הכינויים הללו ברובם אינם אלא ענין של דרוש או של מקרה ואין ליחס להם משמעות עמוקה מדי. ואלה דמות הספירות (שוב בלי שלוש הספירות העליונות): הזרועות – חסד ודין (או גדולה וגבורה), הגוף ־ רחמים (או תפארת). מידת הרחמים היא הפשרה בין חסד לדין והיא המקיימת את שיווי המשקל בין שתי הזרועות. השוקיים – נצח והוד, אבר המין – היסוד. כל ספירה וספירה היא בבחינת יחידה עצמאית המחוננת בתכונות משלה, הנושאת בעול משימות המיוחדות לה וחיה חיים עשירים ומגוונים – הווה אומר, עולם בפני עצמו – אף־על־פי־כן, לא זו בלבד שכולן מתלכדות לצלם יחיד ודמות אחידה, אלא ששיתוף הפעולה שביניהן מכאן והניקודים מכאן יוצרים מתח של פעילות אורגאנית.

נוסף על הסימול שבצלם האדם ובד בבד עם שורת הכינויים קיימת גם מערכת מקבילה של דימויים באמצעות אישים מן התורה. לכל ספירה נתיחדה האישיות שלה בהתאם לאופיה של אותה אישיות וטיבה של אותה הספירה. למשל: אברהם ויצחק – חסד ודין, יעקב – רחמים, משה – נצח, אהרון – הוד, יוסף – יסוד.

וודאי שמתם לב, מאזינים יקרים, שעד כה דיברתי רק על שש ספירות תחתונות, אף־על־פי שגם לאחר דילוג מדעת על שלוש ספירות עליונות, נשארות שבע ספירות ולא שש. הסיבה לכך נעוצה במהותה של הספירה האחרונה. ספירה זו, שלא כספירות הקודמות, אינה איבר מאבריו של אותו אדם עליון (והסליחה אתכם על המינוח הניצשיאני שאין לו ענין לכאן), אלא דמות נפרדת, העומדת ברשות עצמה. היא המסיימת את ההרמוניה הארכיטקטונית־אלוהית־עיונית על־ידי צרוף משמעות מיתית־פסיכו־ביאולוגית. הספירה השביעית היא הנקבה המשלימה את דמות האדם הזכר ומקבלת ממנו את שפע האצילות באמצעות היסוד. היא היא ספירת המלכות, היא השכינה, היא האם האלהית, היא הלבנה הזוהרת באור המושאל מן השמש, והעיקר – שימו לב! ־ היא מסומלת על־ידי אישיות תנ’כית אחת ושמה דויד. דויד המלך.

ייתכן כי הסימבוליקה היא מקרית, ייתכן כי פעלו כאן אסוציאציות לשוניות־חיצוניות או הקבלות היסטוריות שטחיות כגון ספירת מלכות ובית דויד. אבל את הנעשה אין להשיב. גם הצליל המשודר על גלי הזמן אין לו דרך, אלא זו שלפניו: קדימה.

אני, דויד המלך הנני – מרצוני הטוב או בעל כרחי – הלבנה הזוהרת, האור המושאל מן השמש. הנני האם האלוהית, הנני השכינה, הנני הנקבה המקבלת שפע משש ספירות שהתלכדו לדמות זכרית אחת. נשיי אני, פאסיבי… אני מחכה.

גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד… יסוד… י–ס–ו–ד! אני כולי עדנה… אני מחכה… צניעותי הנשית אינה מרשה לי לומר יותר… מיכל, אביגיל, בת־שבע, אחינועם, חגית, אבישג… אבישג… א–ב–י–ש–ג! אני כולי עדנה… אני מחכה… לכן מחכה אני, מלכות. גשנה, קרבנה… אלי, אלי… אל לכן לעמוד רתוקות אל הקרקע… עורי צפון ובואי תימן, הפיחי מלכות… גרפי אותן אלי. אלי… יבוא דודי לגנו ויאכל…

פרצה רוח גדולה והקירות נקרעו לרווחה. נפלו, שקעו, צללו, נבלעו. שפע של אור הציף את החדר. אור ירקרק־צהוב, אור ירח. אור ירח מסנוור.

לפני עמד פסל של אשה ערומה. מלאכת מחשבת. הפסל היה ערוף ראש.

הייתי יגע וסחוט. כבדות משונה נתנסכה באיברי ורתקתני אל האדמה. הרגשתי שגם אני אבן. אצבעותי קפאו והכינור נשמט מהן ונופץ. ברם, משהו הוסיף להתנגן בקרבי, בפנימיותי. כפי הנראה מעבירה האבן את גלי הזמן כשם שהברזל מעביר את זרם החשמל. הזמן זרם בתוכי.

ה

לרותי ליום חתונתה בברכות לבביות ממוטקה הג’ינג’י (רותי! אל תשכחי!) מוגש שירו של חיים חפר “זה הכל ענין של אופי”.

הנה ירח על הגג עולה מנגד…

– אל תתבלבל, בבקשה, אתה מאבן

ולעמוד מול הכיכר זה תפקידך… וכו' וכו'

היום היא אבן, היום היא פסל… וכו' וכו'

זה הכל ענין של אופי,

אל תשכח, אל תשכח,

זה הכל ענין של אופי

שקיבלנו בפלמ"ח.

א

נזקקתי לטיפול רפואי. הרופא בדק אותי ולאחר נאום תוכחה קצר ציווני להקדים בשינה ולהשכים קום, להקציב שעות מספר למנוחת צהרים, להתעמל ולערוך טיול קצר מדי בוקר בבוקרו (רצוי בסמוך לזריחה), להרבות באכילת ירקות, פירות, ביצים ובשר (רצוי בשר עוף) ולמעט באכילת לחם ודיסות, לספוג מיצים ולהימנע משתיית משקאות חריפים וכיוצא באלה עצות שונות ומשונות כיד חכמת הרפואה הצולחת על הרופאים שעה שהם מאמצים את שארית כוחות בקיאותם כדי לעזור לחולה או למי שנראה להם חולה ולטהר את מצפונם על נטילת שכר.

תחילה סירבתי למלא אחרי הוראות הרופא ולעגתי לעצותיו. אולם, לאחר שהלה הצהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מנער הוא את חצנו מכל אחריות לבריאותו, נסוגותי קמעה מעמדותי והתחלתי מקיים חלק מן המצוות.

פתחתי במצוות עשה. ואם כי עדיין מאחר הייתי בלילות עשיתי מאמץ נואש: השכמתי עם שחר ויצאתי לטייל מלא טינה ותרעומת ורוטן על הרופא שלי בפרט ועל כל הרופאים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא בכלל. עם שטיילתי התנדפה הטינה והתחלפה בהתרעננות ורווחה, והתרעומת הפכה להנאה וקורת־רוח.

ירדתי אל הבקעה המובילה לשייך באדר, ומשם סטיתי הצידה והילכתי על פני הכביש החדש בואכה בית הכרם.

החמה האירה בכל תוקפה, אך היקום השהה בכוונה את שלוות הלילה, והעיר התרפקה עדיין על ההתעוררות הסואנת כאותה עלמה בסרטי קולנוע (ואולי גם בחיים) הנצמדת באחרונה אל בחיר לבה לאחר שצילצל כבר פעמון הרכבת העתידה להסיעו לחזית. דומיה מוחלטת שררה סביבי. הלכתי והתענגתי.

לפתע הופרה הדממה וקול צלילים רוטטים הגיעו לאזני. הלכתי בכיוון הקול שגבר והלך ככל שנתקרבתי. כסבור הייתי שזוהי תפילת בוקר של ערבי. תפילה מסולסלת ויללנית. שעה שדימיתי כי נמצא אני סמוך למקור הקול נשתתקו הצלילים והתפילה נדמה. עמדתי וחיכיתי עד שתשתמע שוב. ואמנם, כעבור זמן־מה ירשה מנגינה רכה וערגנית את מקום התפילה. שעה קלה זרמה הנגינה ברציפות. לאחר מכן נתהוו פרצות ברציפות זו והיא נתקטעה והלכה. מרחב ריק נפער בין קטע לקטע. אף כל קטע כשהוא לעצמו נתכווץ ונתקצר והפך ליבבה, להתיפחות ספק משל אשה, ספק משל תינוק עזוב לנפשו. שוב הרמתי פעמי והתקדמתי. ההתיפחות עברה ליללה. זירזתי את קצב הילוכי ומוחי מלא השערות על טיבה של היללה: תן? שועל? חתול? כלב?

בינתים הגעתי אל שוחה קטנה ונעצרתי, שכן היה לבי סמוך ובטוח כי שוחה זו היא היא מקור הקול. עיני הבחינו בשני כלבים. האחד רבץ בתוך השוחה על בטנו, צווארו משורבב, ראשו מונח על הקרקע ועיניו – עיניים קמות ועצובות – נעוצות בשמים. מראהו היה כזה של כלב מחונך, עדין ומפונק (הייתי אומר גזעי לוא היה לי מושג כלשהו על גזעיהם של כלבים) אזניו ארוכות, ראשו מוארך, גופו כחוש וגמיש וכולו אומר אצילות. את לובן שערו בזאו פסי שחור חלזוניים. חיצוניותו הנאה לא התישבה עם סביבתו המבחילה: השוחה היתה מלאה קיא, צואה ודם.

הטלתי מבט חשדני בכלב השני. הלה עמד מחוץ לשוחה. כלב חוצות רגיל, שאוזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דליל ומראה שערו ספק לבן, ספק חום, ספק צהוב, אך ללא ספק מלוכלך. עיניו אדומות ומשולהבות, פיו פעור ומלתעותיו חשופות. הוא הוא שיילל עד שהשגיח בי. משהשגיח בי חדל מיילל.

אותה שעה התחיל העולם מתנער ובדומיה שהשתררה שוב לא היה מן השלווה והרוגע ההרמוני שלפני כן. אדרבה, היה בה משהו מן החרדה. מכל מקום, אני הרגשתי היאך משתפכת בי עצבנות. כמעט ועמדתי לברוח אלמלא הכלב הראשון שהרגיעני. הוא קם על רגליו, במאמצים נואשים טיפס על קירות השוחה, גלש למטה ושוב טיפס עד שעלה מתוכה ופסע לקראתי בפסיעות איטיות ורפויות, עם שכל אחת מרגליו צועדת בנפרד ללא התחשבות כלשהי בשלוש חברותיה, ועל פניו ארשת סבל פיסי, השלמה (אך לא כניעה) עם הגורל והתעלות רוחנית. משקרב אלי הזדקף בעמדו על רגליו האחוריות והושיט לי את רגלו הקדמית כדרך שעושים כלבים מאומנים.

באותו מעמד נזכרתי במעשה שסח לי חבר, אשר בילה את מרבית ימיו במזרח הרחוק. חבר זה רגיל היה לנסוע בריקשה, כלומר עגלה הרתומה לבן אדם, בלי שחש מוסר כליות כלשהו ובלי שראה בכך משהו בלתי טבעי. יום אחד נזדמן לו ריקשה (השם מוסב הן על האדם והן על העגלה הרתומה לו) שתוך כדי ריצה פתח את פיו ופנה אליו באנגלית צחה:

– האם אדוני הוא יליד סין או אינו אלא אחד מנציגי ההון האמריקני והאימפריאליזם הבריטי?

חברי נזדעזע. מיד עצר את האדם־סוס, ירד מן העגלה והלך לצדו שעה ארוכה בלי ששם לב למבטיהם התמהים של העוברים ושבים, שהסתכלו בפליאה על אירופי המהלך ברחוב בחברת ריקשה ומשוחח עמו שיחה ידידותית. תוך כדי כך הגיעו למחוז חפצו של חברי ונפרדו. משנכנס חברי למשרדו ושקע בכורסתו עלה על דעתו הרעיון שכדאי להעסיק את הריקשה הנאור כפקיד במשרדו. ירד במרוצה אל הרחוב, חיפש וצעק ושאל עוברים ושבים, אולם הכל ללא הועיל. עקבותיו של הריקשה לא נודעו.

לחצתי את הרגל הכלבית המושטת ואמרתי באדיבות כנה:

– נעים מאד להכירך. שמי בנימין.

הכלב כשכש בזנבו והשיב לי:

ב

אף לי נעים מאד הדבר. מאד מאד. כל הפגישה הזאת יש בה משום הפתעה נעימה בשבילי. ומצטער אני, מר בנימין, של שאין לאל ידי לגמול לך כפעלך ולגלות לך את שמי. אין זה ענין של רצון או אי־רצון. הדבר תלוי במסיבות חיצוניות. יהא לבך סמוך ובטוח כי ברגע זה לא הייתי יכול להמציא לעצמי הנאה גדולה מזו שהיתה עשויה להיגרם לי אילו הצגתי את עצמי לפניך בשמי המלא. אך דא עקא, מר בנימין הנכבד, אין לי שם. פשוטו כמשמעו – אין לי שם. אין פירושו של דבר שאני הנני בן בלי שם במשמעותו המיוחדת של ביטוי זה. חס וחלילה. אני הוא הכלב, גיבור סיפורו של פרנץ קפקא “חקירותיו של כלב”, שהוא ראש וראשון בקובץ הסיפורים הקרוי בשם “החומה הסינית הגדולה”. רואה אתה, איפוא, שעם היותי נטול שם אינני בן־בלי־שם. אדרבה, דומני שלא יהיה בדברי משום גוזמה או התפארות שוא אם אומר שמפורסם אני למדי לפחות בחוג מצומצם של מעריצי הסופר פרנץ קפקא. הואיל ומפקפק אני אם גם אתה נמנה עם אנשי החוג הריני סבור כי לשם היכרות יתר רצוי שאחזור בקצרה על תוכנו של הסיפור, וממילא אספר את תולדות חיי ואף אציג את עצמי לפניך במלוא שיעור קומתי.

אם מצפה אתה לעלילה מרתקת מוטב שלא תתחיל להקשיב משתתחיל ותתאכזב. אין עלילה בחיי, אין הרפתקה במעשי ואין פאבולה בסיפורי. לעומת זאת, יש בהם חוויה ומחשבה והתלבטות, שכן מטבעי אינני כלב רב־פעלים, אלא עמקן ונקרן ופילוסוף, כלב העיון והמחקר, שבהם כוחי גדול.

דחיפה ראשונה לתהייה על קנקן העולם שימשה לי פגישה עם שתי תופעות שהתרחשו בבת־אחת והתלכדו לחטיבה אחת, אף שכל אחת ואחת מהן נקלטה לפי דרכה: זו בחוש הראייה וזו בחוש השמיעה. שמעתי מוסיקה ונדהמתי. הכלבים רקדו כמכושפים בכוח הנגינה. תוך כדי ריקוד עמדו על רגליהם האחוריות, הזדקפו וגילו את ערוותם. מאז חותר אני אל צפונות ההוויה. מה הכלבים הללו גילו את ערוותם אף אני מנסה לגלות את ערוות ההתרחשויות ולהסיר את הלוט מעל פני סיבותיהן ותכליתן.

הצגתי לעצמי את השאלה: מנין בא לנו מזוננו? הצגתיה לעצמי והצגתיה לחברי הכלבים, העמדתי פנים של טיפוס חברותי, חדרתי אל כל החברות ואל כל החוגים, התידדתי עם כלבים בודדים מכל הסוגים, נטפלתי אל כל המעמדות שבציבור הכלבים, התהלכתי עם נציגים שונים של המין הכלבי, אף נשאתי עיני אל הכלבים הננסים הנישאים באוויר – תשובה על שאלתי לא מצאתי. ביתר דיוק התשובה היתה – שתיקה.

ולא שתיקה שבהשתמטות ובהתחמקות שהיא העדר רצון לדיבור. השתיקה שהשתררה כל אימת שהצגתי את שאלתי היתה שתיקה כבדת משקל, חיובית, עמוקה. אף־על־פי־כן היתה זו שתיקה ותו לא.

מתוך יאוש שקעתי בנבכי עברו של הגזע הכלבי, פשפשתי בתולדות אבותינו וחיפשתי אצל הראשונים את הפתרון שלא ניתן לי על־ידי האחרונים. לאחר יגיעה רבה מצאתי משהו מעין תשובה בזו הלשון: האדמה היא הנותנת לנו את מזונותינו. לשם כך מרטיבים אנו אותה כמיטב יכולתנו הפיסיאולוגית ומגרדים אותה ברגלינו כמלוא כוחנו הפיסי.

לכאורה, יש כאן ענין של סיבה ומסובב – הרי שהפיתרון המבוקש בידי. ברם, התשובה לא זו בלבד שלא ספקתני אלא גירתה שבעתיים את יצר חקרנותי. וזאת משום הסתירות שבתשובה זו שלא נתישבו אלא בקושי. ראשית, אם אמנם בא המזון מן האדמה על שום מה נופל הוא אלינו מן השמים דוקא? ועוד: אם מעבדים אנו את האדמה על־ידי גירוד והרטבה על מנת שתצמיח מזון לנו, על שום מה אין אנו מתפללים לאדמה זו? ומה טעם תפילתנו לאספקת מזון מלמטה מופנית כלפי מעלה? הן נעלה מכל ספק הוא, שאותו פולחן המנגינה והריקוד, אשר המריצני ועוררני לילך בנתיב היסורים של חקר ההוויה, לא היה אלא טקס תפילה, והרי בשעת טקס זה הזדקפו המתפללים כלפי מעלה ונשאו את עיניהם למרום ושיטחו את תחינתם לפני השמים ולא לפני הארץ.

שוב התחילה פרשת הרדיפה הנואשת אחרי האמת, פרשה שאין לה סוף ולעולם אין שכרה בצדה. עד שיום אחד גמרתי אומר לבחון את השערת הקדמונים על־ידי ניסויים.

ערכתי את הניסוי הראשון. נטשתי את השיטה המקובלת של בני מיני מדורי דורות והחלטתי להימנע מלחטוף בשיני את האוכל הנופל אלינו בעודו באוויר. להתאפק, להבליג, לכבוש את ייצרי ולהניח לו לאוכל שיפול על האדמה, שייגע בה, אף לתת לו שהות להימצא עליה ולוא אך לשעה קלה. הניסוי לא עלה יפה. לא הצלחתי להתגבר על גרגרנותי ורעבתנותי ובלעתי את האוכל בטרם נגע נגיעה כלשהי בעפר הארץ.

ערכתי את הניסוי השני. ברחתי מן אוכל שעה שעף אלי מן האוויר. אף ניסוי זה לא הוכתר בהצלחה. אפשר שהאשמה בי, בהתרשמותי הסוביקטיבית. אפשר שהסיבה נעוצה באי־יכולתי לשלוט על עצבי, על מעשי ועל דמיוני, אפשר שהיתה כאן התלכדות אירועים חיצוניים – האוכל רדף אחרי.

ערכתי את הניסוי השלישי והמכריע, את ניסוי הצום. בחרתי לי שוחה זו שרואות עיניך ופתחתי בצום ממושך שבשעה זו עדיין לא נסתיים. תקצר ידי ולשוני להביע את כל עצמת ההרגשות והחוויות, החזיונות והמראות, המחשבות וההזיות המתרחשות בנפשו של כלב והעולפות את תחושותיו תך כדי צום ארוך וקשה. לשם כך דרוש כשרונו האדיר של יוצרי ומחוללי פרנץ קפקא. אקצר, איפוא, ואומר שהגיע רגע שבו סבור הייתי כי עברתי את הגבול החיים והגעתי למנוחת עולמים. אלא שהרגע לא ארך זמן רב. עד מהרה נוכחתי לדעת כי היתה זו התעלפות בלבד. משהתעוררתי ראיתי חבר מדובלל זה עומד ליד השוחה. נכנסתי בשיחה עמו. סיפר לי הלה כי צייד הוא העוסק בציד משום שחייב הוא לעסוק בציד. לאחר מכן פתח את פיו ופצח רינה. כיון ששמעתי מוסיקה חזרה אלי מנוחת נפשי, שכן קלטה רוחי לחן היוצא מפי יצור ספונטאני שקיומו אינו ניתן לערעור, והנעימה היתה זו של תהליך החיים האלמנטארי שלא פגעה בו יד הסתירה האכזרית שבין החופש לבין ההכרח.

ג

כל אותה שעה שכלבו של קפקא השיח לי מה שהשיח היה הכלב השני מחשה ומקרטע ברגלו. משסיים כלב זה שהיה סיני ועוקר הרים פתח הכלב השני. ובמה פתח? בסיבוב. היה מסתחרר כדרך שמסתובב סביבון של חנוכה והיה פוער את פיו ומשרבב צווארו להוט לנשוך את זנבו בשיניו. היה סובב והולך עד שנתיגע. משנתיגע התחיל צווח בקול גדול: לעז לעז לעז. לעז תרתי משמע. סיפור זה שסיפר לך הכלב לא בא אלא מעם לועז ומארצות הקיר’ה ואין בו מטעמה של ארץ הצבי וממתיקותה של לשון הקודש, ככתוב בתורתנו הקדושה: וטעמו כצפיחית בדבש. ולא עוד אלא שמתוך שהלעיז בלשונו הוציא לעז עלי. לא היו דברים מעולם. לא דיברתי עמו מטוב ועד רע ולא פצחתי רינה, כי בלבי עצבת ולא רינה ובנפשי נכאים ולא שירה, ואין דעתי נוחה מכל אותם הקולות והברקים, המנגינות והניגונים שאומות העולם קורין להם מוסיקה. לא מניה ולא מקצתיה. בלק אני. בלק מתמול שלשום מעשה ידי עגנון ש“י. כלב חוצות שאזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דליל ומראה שערו ספק לבן, ספק חום, ספק צהוב. דרכי לשוטט במאה שערים מבתי וורשה ועד מוצררה, לגשש באפי, להריח ניחוח הטשולנ”ט והקישק"ה המטוגנת בשומן וללחך שיריים מקדרותיהם של ישראל, שהם רחמנים בני רחמנים, לגרם עצמות ממזבלותיהם של חסידי אומות העולם ולהתענג על הטעמים ועל הריחות, על הכרסום ועל הגירום. ואין לי טענות ומענות לעולמו של הקדוש־ברוך־הוא וברואיו כדרך הפילוסופין הכופרים בעיקר, רחמנא ליצלן. והייתי עד היום שמח בחלקי ורואה ברכה בעמלי אלמלא מעשה שהיה.

יום אחד מהלך הייתי להנאתי ברחוב, בטני מלאה וגדושה ודעתי זחוחה עלי ואפי מרחרח והולך עד שהטלתי את עיני בבחור אחד מן החלוצין החדשים שבאו לבנות את הארץ כביכול. אותו בחור צבע היה, והיה המכחול משתלשל מידו וזיפיו רטובים ונוטפים טפין טפין של צבע לח משיב נפש. אותה שעה היה חום לוחך את בשרי והמים בירושלים מועטים. גבר עלי ייצרי ונתקרבתי לאותו בחור והושטתי גבי למכחולו כאדם הנותן גוו לקילוחי מים. באותו מעמד נשתחפה שדי וחיי קופחו. משום שאותו חלוץ, שפרק עול תורה ומצוות, נטל את מכחולו וצייר על שער גבי אות כ' ואות ל' ואות ב' ואות מ‘, אות ש’ ואות ו‘, אות ג’ ואות ע' – וכל האותיות הללו נצטרפו לשתי מלים שפירושן כלב משוגע. מכאן ואילך היו הכל רודפים אותי על צווארי ומגרשים אותי מעל פניהם. מהומה ומבוכה היתה משתררת בכל מקום שנכנסתי בין בחצר ובין ברחוב, בין בבית מדרש, בין במושב לצים ובין במושב תלמידי חכמים. והיתה נפשי יוצאת אל פת חרבה וגרוני ניחר בחרבה ובצמא מפחד בלילות. שבעתי תמרורים וספגתי בעיטות עד שכמעט פרחה נשמתי ולא ידעתי למה זה אנכי. נכמרו עלי רחמיו של השם וזימן לפני אותו רשע ומכחולו בידו. משתפכת החימה בכל איברי מחמת היסורים הרבים שהתייסרתי בעטיו של זה, והביזיון והקצף מתגעשים בעורקי ומרתיחים את דמי ועוברים על גדות נשמתי, וריח הצבע עולה באפי וכל מעי צועקים חמס כי לי הנקם והשילם. לא נתקררה דעתי עד שזינקתי אל אותו עוכר כלבי ישראל ונעצתי בו את שיני והיה זה חלקי מכל עמלי.

מיד עמדו עלי כל תושבי ירושלים להרגני. שיחק לי המזל וישראל אינם חגורי חרב ומלומדי מלחמה ועובדים הם את אלהיהם בתפילה וביראה, בתעניות הרבה ובמעשים טובים ורגליהם חלושות מרוב יגיעה בתורת אל חי שהיא חייהם ואורך ימיהם ולא עמד בהם כוח לרדוף אחרי ולהשיגני. נמלטתי אל מחוץ לירושלים עיר הקודש תיבנה ותקומם במהרה בימינו אמן עד שנזדמנתי לשוחה זו ופגעתי בטרדן זה, שאין עמו תורה ודרך ארץ ודעתו טרופה ורוח תזזית נכנסה בו, והריהו טופל עלי אשמות ומעליל עלילות בגין מנגינה ולחן ונעימה ומוסיקה וכיוצא באלה דברים שכל שומר נפשו ירחק מהם, משל כאילו הייתי כלי זמר בחתונה שנערכה כדת וכדין או שמתענג אני על כלה היוצאת מחופתה שעה שהרעב מציק לגופי ונפשי כלה במכאוביה וגרוני מיילל מעצמת יגוני.

אוי לי מבני אדם ואי לי מבני כלבים, כי חטא ישראל וידחק את הקץ ויבא רשעים לעולם הכופרים במשיח צדקנו ומתימרים להשיב את שבותנו בכוחם ועוצם ידם וה' אין עמם.

ד

כוונתו של הרופא שציווה עלי טיול בוקר היתה בלי כל ספק רצויה ביותר. ואם הטיול נתקל במכשולים בלתי צפויים, שאין לחכמת הרפואה שליטה עליהם, הרי אין זו אשמתו. על־כל־פנים מטרתו של הטיול, שנועד למנוחה ותירגול גופני, נתפוגגה כליל. בנימין הפיסיקאי היה שקוע בעבודתו, שהרי עבודתו של מלומד אינה אלא אימוץ כוח החשיבה לשם פתירת בעיות.

ישבתי על סלע וחשבתי. שני הווידוים הכלביים עשו רושם. כל אחד לפי דרכו, לפי טיבו ולפי סגנונו. הקשר שבין שניהם העסיק את מוחי במיוחד. עמדתי לחזור הביתה על מנת לעיין ולהעמיק חקר בתופעה המשונה שנתגלתה לי, להבהירה לעצמי וללבנה מכל צדדיה.

אולם, אך קמתי ממקומי ופסעתי פסיעה אחת זינק אלי בלק, נעץ את שיניו במכנסי ומשכני אל השוחה. כלבו של קפקא הסתכל בי בעינים בוהות־עצובות. לפי כל הסימנים ציפו הכלבים לתשובה ממני, לתגובה כלשהי. הם ציפו בכליון עינים למוצא פי. מאין ברירה פלטתי שיעול קטוע ‏‏– מעשה נואם מקצועי מנוסה – ופתחתי את פי:

– כלבים נכבדים – אמרתי – המ… המ… רואה אני כי מחובתי לתת לכם תשובה. אמנם, למעשה לא הוצגה לי כל שאלה. אבל רשאי אני להניח שלא בכדי נשא כל אחד מכם את דברו, ואלמלא נשאתם עיניכם למוצא פי לא היה כל טעם בהרצאה תמציתית של הדברים שהייתי יכול לקרוא ביתר תענוג אסתטי בכתביהם של קפקא ועגנון. ברם, כיון שלא הוצגה השאלה על ידכם הרי אני בא ומציג אותה, לאמור: על שום מה אתה, כלבו של קפקא, מצאת את מנוחת הנפש רק לאחר הפגישה עם בלק? זאת היא השאלה – שאלה פשוטה. והתשובה עוד פשוטה ממנה: משום שבכל חקירותיך לא נגלה לך קיומו של האדם שמזונך נזרק אליך מידו. משפגעת בבלק, שכל חייו אינם אלא מגע מתמיד יומיומי ובלתי אמצעי עם האדם (העובדה, שמגע זה ככל מגע אחר לובש לעתים צורה פתלוגית־היסטרית, אינה מעלה ואינה מורידה) חשת בו, בבלק, את המעבר מן האדמה – אותה אדמה, שרק היא בלבד היתה קיימת בשבילך עד כה – אל האדם – אותו אדם שמפניו ברח בלק כתוצאה מהתלכדות מסיבות חיצוניות גרידה. זו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא. אולם, כדי שתורה זו תקבל את ביטויה המושלם עלי להלבישה בלבוש של נוסחה מתימטית כיאות לאיש המדע המדויק, הכופר בכל אמת שאינה ניתנת להבעה בנוסחה. הנוסחה תפתור, דרך אגב, גם את שאלת המוסיקה, אשר צליליה השפיעו השפעה כה מבורכת עליך ואשר בלק כופר בה או לפחות מכחיש את שייכותה אליו. אתם רואים, איפוא, לפניכם שתי הנחות: האחת היא, כי נוסחה מתימטית עשויה לפתור את שאלת המוסיקה והשניה… השניה אינה הנחה כי אם עובדה: המשמיע את המוסיקה אינו שומע אותה. שתי עובדות־הנחות אלה זיקת גומלין קיימת ביניהן. כי המוסיקה והמתימטיקה, כלפי הנכבדים, היינו הך הן: זו ביטוי עילאי מושלם לרגש וזו ביטוי עילאי מושלם לשכל. ההבדל הוא רק בזה שחושבים ביודעין ומלחינים בלא יודעין. משום כך כלבו של קפקא יודע שהוא חושב ואילו כלבו של עגנון אינו יודע שהוא שר.

– ובכן, נוסחה. אך לפני שארשום לפניכם את הנוסחה – ואני עומד לרשמה כאן, על גבי העפר באותיות קידוש לבנה – עלי לציין קו מענין, או ביתר דיוק העדר קו מענין וחשוב בשני סיפוריכם. אף אחד מכם לא ציין את מינו. לא ידוע לי, איפוא, מי מכם הזכר ומי הנקבה. אולם, נוסחה מתימטית אינה סתם סימול מושגים וצירופם המיכני. נוסחה הריהי שילוב אמיץ, התלכדות איתנה, כמעט סופראורגאנית של נתונים. וכיון שבנתוני נוסחתי מצויות יחידות חיות, אין צירוף מתימטי אמיתי המורכב מיחידות אלה יכול להתעלם מן הגורם המיני. על אחת כמה וכמה כשהמדובר הוא ביחידות מפותחות, בבעלי חיים מסוג היונקים שהתלכדותם בזמן אפשרית אך ורק באמצעות יחסי מין. ואין ביניהם התמזגות אלא אם כן יש בה מן ההזדווגות. אי לזאת ובעזרת אי־אלו סימנים חיצוניים הריני קובע בזה אחת ולתמיד: הכלב הנקרן העיוני משל קפקא – הוא הזכר: אתה בלק, סליחה, את, בלק, הנך הנקבה.

שאפתי רוח. הבטתי על סביבותי וחיפשתי מכשיר שאוכל להשתמש בו לשם שרטוט על פני האדמה. מתוך ערמת עפר שבראש השוחה הזדקרה ידית של טוריה ישנה. תפסתיה באצבעותי ומשכתיה. נתגלה גם הברזל. נראה כי היתה זו הטוריה שבה נחפרה השוחה. הכלבים הסתכלו בה בענין.

– ובכן הנוסחה נכתבת כך:

אדמה וכלב = כלבה ואדם

– כפי שאתם רואים מסומנת ההתמזגות באות השוויון. משנמצאים אנו בתחום המתימטיקה שוב אין לנו ברירה אלא לנהוג לפי כלליה של תורה זו ולהשתעבד לחוקיה. אנו נאלצים, איפוא, לצמצם את הנוסחה בדרך שאנו נוהגים לצמצם כל נוסחה אחרת. אלף, דלת, מ’ם, שבמלה אדמה, אשר בצד הימני של הנוסחה, מתבטלות ע"י א' ד' מ' המהוות את המלה “אדם” בצדה השמאלי. מתוך כך מתקבלת התמונה כדלקמן:

ה וכלב = כלבה ו

אנו מצמצמים והולכים. הה’א הנפרדת מתבטלת על־ידי הה’א שב“כלבה” והו’ו הנפרדת על־ידי הו’ו שב“וכלב” אנו מקבלים זהות:

כלב = כלב

– דוקו! אין אנו עוסקים בתורת ההגיון. שרויים אנו עדיין בממלכת המתימטיקה וזו אינה יודעת רחם. היא מוסיפה ומצמצמת. כלב אחד מבטל את משנהו. הצורה המושלמת בה מתבטאת התוצאה הסופית היא:

0 = 0

־ לשון אחרת: אפס אחד גדול. אולם, אל יהא דבר האפס קל בעיניכם. הוא אינו נטול משמעות כלל וכלל, ואין לזלזל בו. דעו לכם, כי המצאת האפס היא אחד מהשגיה הגדולים ביותר של הרוח האנושית. עמוק אפס זה מני ים וחובק הוא זרועות עולם. הוא הוא האפס הגדול, שכל ההוויה גלומה בו בכוח וחדורה בו בפועל. הוא הוא שנתגלה ובוטא באותה סימפונית צלילים, אשר אתה, הכלב הקפקאי, הגדרת אותו (בצדק!) כמוסיקה ואתה, בלק, סליחה, את, בלק, לא הרגשת בקיומו (בצדק!) אם כי את היא שיצרת אותו על־ידי המגע עם האדם וסללת את הנתיב האפסי־מוסיקאלי מן האדמה אל האדם.

– ואף־על־פי־כן האפס הוא אפס. ויהא אפילו תוכו רצוף מוסיקה וכבודו מלא עולם – האפס אינו אלא אפס. אפס זה אין מוצא מתוכו ואין דרך להתחמק ממנו אלא על־ידי ויתור על אות השויון, כלומר כל ההתמזגות. הסכמנו כבר כי אין התמזגות של שני יחידים מסוג היונקים אלא הזדווגות מינית. עלינו לוותר, איפוא, על המין ולהציג את הכלב כתוצאה על־מינית או לפחות בלתי מינית, כלומר גברות ונשות כאחד. לאחר שני הוויתורים הללו תיראה הנוסחה כך:

אדמה – כלב – אדם

– התבוננו היטב בשורה זו ותיוכחו על הנקלה, כי עם שוויתרנו על צורתה המקורית של הנוסחה יצאנו בלי משים מתחום המתימטיקה. ללא אות שויון אין נוסחה. והשורה המשורטטת כאן לעינינו אינה נוסחה אלא סכימה בלבד. אדמה–כלב–אדם. סכימה בלתי מתימטית לא תביאנו לעולם לידי פתרון, לידי ביסוס מדעי או אפילו הסבר כלשהו של החווייה המוסיקאלית הקוסמית. לעומת זאת, מסמנת היא ביתר בהירות את מהלך אותם הדברים בטבע, שאין להכניסם למיטת סדום של נוסחה מתימטית. בין אדם והאדמה עומד הכלב. במקרה דנן מייצג הכלב את כל העולם הצומח והחי (מחוץ לאדם) שתחילתו ומוצאו מן האדמה ואף קיומו תלוי בה (הצמח ניזון מן האדמה, החי מן הצמחים, הכלב מן החי). נמצא כי הוא הסמל המרוכז והתמציתי של כל המיוצר על־ידי האדמה על מנת לשמש בסופו של דבר את האדם. הכלב מהווה, איפוא, בתוקף סמכותו כנציג העולם האורגאני, מתנת האדמה לאדם. הצינור מן האדמה אל האדם עובר דרך הכלב. מכאן: אדמה–כלב–אדם.

– כלבים נכבדים! כאן נאלץ אני לקרוא את הסכימה משמאל לימין ולהפוך את הקערה על פיה. עלי לשנות את הסדר ולומר: אדם–כלב–אדמה. סדר חדש זה חל עליכם. שכן אתם הנכם כלבים מיוחדים במינכם ונבדלים אתם, רבותי, משאר הכלבים בעיקר במוצאכם: אינכם יצורי האדמה, אלא להיפך, ייצירי האדם אתם, כל אחד מכם הנו פרי רוחו ודמיונו של סופר, ושניכם יחד ברואי הגאון האנושי ומעשי תבונתו וכשרונו. וכפי שידוע לכולנו מגישה האדמה את פעלה מנחה לאדם. כיון שכך אסור לו לאדם להיות כפוי טובה, והגינות אלמנטרית דורשת שישלם לה מידה כנגד מידה. חייב, איפוא, האנוש להעמיד את ייצוריו לרשות האדמה כשם שהאדמה מעמידה לרשותו את יבולה ויצוריה. זאת היא, כלבי היקרים, המסקנה ומוסר ההשכל מכל מחקרי, ובהתאם למסקנה זו עומד אני לנהוג בכם אפילו אצטרך לשם כך לדכא בקרבי כל מיני רגשות יפים ואנושיים כגון: חמלה, רחמים, השתתפות בצער וכיוצא באלה. אנו, אנשי המדע, דוגלים בראש וראשונה בעקרון העקביות. מתוך כך סבור אני כי מוטב שאהיה אכזר משאהיה צבוע ומוג לב. אחדל, איפוא, מלדבר ברמזים ואכריז בגלוי על כוונותי. לפיכך הריני מודיעכם בזה בלשון ברורה ובדעה צלולה כי אני עומד לשים קץ לחייכם. להמיתכם, להרגכם, לרצחכם — כאן, במקום הזה ובזה הרגע. לאחר שתירצחו תיקברו באדמה, ושוחה זו תהיה לכם לקבר. היכונו.

ביצוע זממי לא היה כרוך בכל קושי. אפשר שהכלבים לא קלטו את מלוא משמעותם של איומי, אפשר שקלטו והשלימו עם הגורל, ואולי נדהמו מן המפנה הפתאומי והמכריע שחל בדברי — על־כל־פנים אף אחד מהם לא זז ממקומו. תשושים היו שניהם וחלשים עד מאד. בעיטה אחת ברגל, מכה אחת בטוריה – וקץ הושם לחייהם. גררתים אל השוחה ובטוריה גרפתי את העפר כדי לכסות בו את נבלותיהם.

השמש להטה. הואיל ולא הייתי רגיל במאמץ גופני התחלתי מזיע ונושם בכבדות. מה גדולה היתה הנאתו של הרופא אילו ראני עובד בטוריה? לאחר שכיסיתי את הפגרים בשכבת עפר דקה נשענתי על ידית הטוריה ועמדתי להינפש.

לנגד עיני הקיצה לחיים עיר שטופת שמש. אנשים צעדו מן הרחובות אל ההרים. מימיני עברה על פני הכביש שיירת משאיות ומשום מה נשתפכו באוויר צלילי מארש האבל לשופן. תחילה ייחסתי את הצלילים למכונית ותמהתי על המותרות שהונהגו בארץ עד כדי ציוד משאיות במקלטי ראדיו, אולם משנתרחקה השיירה והצלילים נשתהו ואפילו גברו ידעתי כי עלי לחפש את מקורם בכיוון אחר. בינתים נתקרבה והלכה קבוצת האנשים שצעדה מן העיר. אפשר להבחין פרצופים בודדים, כפי הנראה היו אלה מן הישוב הישן, מכל מקום רובם נראו כחרדים. מהם אפילו בעלי פיאות וזקנים. הם ניגשו אל השוחה. מספרם היה גדול מכפי ששיערתי בתחילה. קהל גדול אך חד־גווני. אלה שעמדו במרחק מן השוחה חבשו ממחטות לראשיהם. כסבור הייתי שעשו זאת לשם מחסה מיקודה של חמה, אלא שמיד עמדתי על טעותי. מארש האבל נדם. אחד החרדים פתח בזמר עצוב ומסולסל:

“על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי, על כרחך א…”

הבינותי: הם עורכים הלוויה לכלבים, הלוויה כדת וכדין.

“דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – מאין באת?”

הזמר המסולסל ניסר באוויר. הקהל בכה. הקברנים גחנו מעל לשוחה ושלו מתוכה את הגופות. עגלה שחורה, רתומה לזוג סוסים מכוסים שחורים נעה לאיטה לקראת השוחה. לאורך העגלה היו מונחים שני ארונות מתים. הגופות הושמו אל תוך הארונות. העגלה נעתקה ממקומה. הסוסים פסעו בצעדה איטית וחגיגית. רגליהם העדינות, הגמישות המחוטבות להפליא צעדו ברוך ובהוד על אדמת הטרשים. הקהל נע בהדרת כבוד. מקהלת נערים ונערות החזיקה נרות בידיהם ושרה שיר כנסייתי מימי הבינים. שיר חגיגי, עסיסי, דחוס ועמוק. למרות הקסמים שהילך עלי השיר חשתי שינויים סביבי. לא חשתי בהתהוות השינויים, אלא בשינויים עצמם לאחר שכבר נתהוו. שונה הכל: הצורה, ההתנהגות, התלבושת, הקצב. הזקנים והפיאות נעלמו כליל. פנים מגולחות למשעי, חלקות, קפדניות עד כדי גוון־לוואי של קווי עריצות הזדקרו מתוך גלימות שחורות ארוכות. כמרים ונזירים. בהיסוס מה אני קובע שההלוויה הפכה לנוצרית. עד שאני מהרהר על גלגול משונה זה היינו בשער יפו. הקאנון הקאתולי הושתק בצריחות גרוניות והשחור הפולחני התרסס על־ידי ססגוניות מנומרת שהגיחה מכל העברים ופרצה בו פרצים. מכל צד עטו ערבים. תרבושים אדומים, כפיות לבנות, עביות אפורות, רבידים, עגילים, נזמים, חגורות שפגיונות צמודים אליהן. עלי לברוח ויהי מה. להתחמק, להסתתר. אולם אני עומד תקוע במקומי, כיון שהתרבושים האדומים והכפיות הלבנות והאבעיות האפורות, הרבידים והעגילים, הנזמים והחגורות לא עטפו גופים ולא הוצמדו אל בני אדם. תכשיטים ללא נושאים, לבוש ללא אנשים. ואם כי היו באותו מעמד בני אדם, ואפילו המון עם רב, הרי היו בני אדם אלה ערומים כביום היולדם, ללא כל לבוש. גבוהים, חסונים, גמישים, יפים, שחומים כארד.

התבוננתי בהם בענין רב. סקרתי את כולם יחד והסתכלתי בכל אחד מהם לחוד. לא יכולתי לגרוע עין מהם. הרגשת עונג אסתטי והנאה אמנותית מילאו את כל ישותי. תקפני רצון לכרוע ברך לפניהם, להשתחוות להם ולהתפלל. ולא היה ברצון זה כדי להתמיה. שכן היו אלה אלים ומן הדין שיתעורר באדם חשק לעבוד לאלים. פנתיאון בין־דתי:מאוסיריס עד דגון, מכמוש עד אפולו, מבעל עד זבס, מאל עד יופיטר, מרשף עד וולקאנוס, מתמוז עד הורוס, מעשתורת עד וינוס. כולם היו כאן. כולם נכחו וכולם, כולם יד אחד זנקו אל הארונות והסתערו על הכלבים. הם משו את הכלבים מן הארונות ו… אני עצמתי את עיני. לא עצרתי כוח לראות את האלים, שזה עתה מילאו את נפשי ברגשי יראת כבוד והערצה, עושים מעשי זוועה, שפלות ותועבה… לאור היום, תחת השמש.

שעה ארוכה היו עיני עצומות. וכשנפקחו הוכיתי בסנוורים. עבר פרק זמן ניכר עד שעיני הסתגלו אל קרני השמש שהוחזרו אלי מכל העברים. בכל אשר פניתי היתה מראה מלוטשת חוסמת את דרכי. מראות, מראות, מראות עד לאין תכלה. כל אל, כל אלה, כל אלון, כל אליל וכל אלוה החזיק בידו מראה וכיוונה אלי. ובכל מראה נשתקפה בבואת פני. לא ראיתי דבר פרט לפרצופי שלי. ברבבות עיניים השקפתי על עצמי, תהיתי על עצמי, התפתלתי, השתרבטתי — לא היה לי מנוס מעצמי. התכופפתי. הלטתי את פני בידי ובזניקה מהירה פרצתי פרץ בחומת האלים. הטחתי את ראשי בברכיהם, התחלזנתי בין שוקיהם, נתחככתי בכפות רגליהם, בזחילה עברתי כברת דרך ורק לאחר שנוכחתי שאין האלים רודפים אחרי נזדקפתי ובריצה מרתונית הגעתי העירה.

תוך כדי ריצה והתנשמות נתבזק במוחי הרהור על הרופא שציווני לטייל. ודאי לי שלא היה גבול לאשרו אילו ידע שעלה בידו להביאני לידי ריצה כה מהירה.

ה

העיר זהרה בשמש. החנויות הבליטו בגנדרנות את חלונות הראווה. בני אדם התרוצצו טרודים ומודאגים ואף־על־פי־כן איש מהם לא חשך ממני חיוך מאיר עינים. רבים ברכוני לשלום. רבים מאד. רבים מן הרגיל. באהבה ובשמחה החזרתי שלום לכולם. מעולם לא שיערתי כי עיר, רחובות, חנויות וסתם בני אדם עשויים לגרום לי הנאה כה גדולה. נכנסתי לבית קפה. הזמנתי כוס קפה ועוגה. המלצרית היתה יפה יותר מכל מלצרית שראיתי בימי חיי. לי גילתה חיבה מיוחדת. היא הגישה לי את הקפה. זה שנים לא היה בפי קפה כה טעים וריחני.

ליד השולחן הסמוך ישבה אשה שעל שערותיה הבהירות פזורים היו כתמי שיבה ראשונים והיא לבושה שמלה ירוקה. את פניה לא יכולתי לראות. ראשה היה מורד. זוג מסרגות נע בין אצבעותיה במהירות מופלאה. עקבתי בעונג אחרי התרקמותן של שורות הצמר האדום. פקעת אדומה נפלה מעל ברכיה, התגלגלה על הרצפה ונעצרה ליד נעלי. האשה לא הרגישה בכל הנעשה. ואילו אני הרגשתי היטב, כי חוט שני קישר בין רגלי לבין שולחנה. גחנתי והרימותי את הפקעת. גלגלתיה על השולחן. החוט נמתח. כמעט נקרע. קמתי וניגשתי אל שולחנה. הושטתי לה על כף ידי את הכדור האדום. היתה שקועה בסריגתה ולא שמה לב למתרחש סביבה.

אמרתי לה:

– גברתי, הרשיני לנשקך.

זולתנו לא היה איש בבית הקפה. אף־על־פי־כן הוספתי:

– נשיקה ידידותית, אבהית.

זיקפה זוג עיני תכלת ובלי שהרימה את ראשה מן הסריגה זיכתני בבת־צחוק סלחנית. היא לא ענתה לי. שלחה ידה ונטלה ממני את הפקעת. אותה שעה הבחינו עיני כי על ברכיה של האשה מוטל כלבלב לבן ומתולתל. היה נדמה לי כי עיניו צוחקות לי.

– צדקת – אמרתי לו ופניתי ללכת. לפני שיצאתי מבית הקפה היה סיפק בידי לחטוף עוד מבט על האשה. בת הצחוק סרה מעיניה שהיו שוב נעוצות בסריגתה. שוב נעו אצבעותיה בזריזות, בריכוז ובקפידה. האריג האדום הלך וגדל לנגד עיני.

א

לכאורה הייתי אני המלומד הדגול והיא סתם עיתונאית, שהסכמתי לקבלה לראיון. היא הביאה עמה תיק נשים ומכונת הקלטה. את התיק הניחה בצד את מכונת ההקלטה שמה על השולחן. ומובן הדבר: לכאורה היה התיק טפל והמכונה עיקר. לאחר זמן התברר לי כי ההיפך הוא האמת: התיק היה עיקר והמכונה טפל, אלא שדבר זה נתחוור לי בשלב מאוחר מאד. לפי שעה לא ענין אותי התיק ולא כלום. ענינה אותי המכונה והעיתונאית.

המכונה הועמדה איפוא על השולחן והעיתונאית ישבה מולי. ואף שישבה מולי ולא סמוך אלי נדמה לי כי אין חוצץ ביננו אלא הזמן בלבד. כיצד חצץ הזמן ביננו? בדרך של הבלטת הניגודים. בכל אחד מאתנו נתן הזמן סימנים משלו – סימן כנגד סימן.

היו לה עיניים כחולות־קורנות ולי עיניים צהובות־דהות, לה שפתי שני עסיסיות, לי שפתי כחול מיובשות, לה לחיים דשנות־כליליות, לי לחיים מצומקות, שעורן נשתפל כלפי מטה ונצבר משני צדי הפה לכדי שתי גולות תפוחות; לה סבכי שחור מקורזל, לי סחישי שיבה; לה מצח חלק משופע, לי מצח תלול חרוש קמטים.

נטלה את חוט החשמל, נעצה תקע בשקע והפעילה את מכונת ההקלטה. שני גלגלים סובבו אפקית על ציריהם המאונכים ככידונים נוגדים. סרט צר נע מגלגל לגלגל. היא שאלה, אני עניתי, המכונה הקליטה, הסרט קלט.

שאלותיה היו שיגרתיות. הכרת פניה ענתה בה, כי תשובותי ידועות מראש. מאות פעמים נשאלתי שאלות אלה. מאות פעמים עניתי עליהן. ומשנסתיים הראיון שאלתני המראיינת הצעירה:

– רצונך לשמוע את ההקלטה?

– שקלתי בדעתי שעה קלה. הצצתי בעיניה וראיתי ברק משונה. ברק מתכת לטושה. אמרתי לה:

– כן, מוטב שאשמע.

היא לחצה על כפתור והתחייכה. זיק ערמומי ריצד במעמקי חיוכה. המכונה השמיעה את צליליה. הקול – קולי, אך הדברים אינם דברי, להג, להג משונה חסר מובן ונטול תוכן.

נתתי בה מבט תמיהה.

– סליחה – אמרה עם שהחיוך עדיין מרחף על שפתיה – סובבתי בכיוון הפוך.

– מה פירוש בכיוון הפוך?

– הפירוש הוא שאתה שומע את דבריך במהופך.

– עדיין לא ברור לי.

– ראשון אחרון ואחרון ראשון – ניסתה להסביר לי.

הטיתי אזני. לאחר שהקשבתי זמן־מה התחייכתי גם אני.

– מענין – אמרתי – מענין לשמוע את עצמי מדבר מאחור לפנים. במקום “גבירותי ורבותי”, למשל, יאתובארו אתוריבג… – ח – ח!

– אין פנים ואין אחור – פסקה הנערה – הכל גלוי בכיוונו של הסיבוב.

נעצתי בה מבט נוקב. ברק המתכת שבעיניה נמס בהילה חדשה. המכונה השמיעה את להגה. קרבתי אל העיתונאית הצעירה. הסתכלתי בפניה.

– יש פנים – פתחתי בלשון נופל על לשון – אנו שנינו, למשל, עומדים פנים אל פנים. רק הזמן חוצץ ביננו.

– לא הזמן – השיבה באותה נימה פסקנית – הכיוון.

היא פשטה זרועותיה. רגע נדמה לי כי מחווה זו מכוונת כלפי, דהיינו שזרועותיה פשוטות אלי, וכבר מוכן הייתי להשיב מחווה על מחווה, אלא שבעוד מועד עמדתי על טעותי. לא אלי פשטה הנערה זרועותיה, כי אם אל מכונת ההקלטה, ומיד חדלה המכונה להשמיע קול. מעצם פשיטת זרועותיה של זו השתתקה המכונה, ואולי כך נדמה לי רק, אולי נגעה הלזו במכונה ואני לא השגחתי בכך, שהרי באותה שעה היתה דעתי פזורה עלי בשל אותה מדקרת אכזבה, שחשתי אי־שם במעמקי נפשי עם שנתחוור לי כי לא אלי נפשטו הזרועות.

היא קפאה על עמדה בעוד זרועותיה פשוטות. כאמור נשתתקה המכונה ובחדר שררה דומיה. אני הוא שהפרתיה. אמרתי לה:

– אין לך פסל זול יותר מאדם חי. כנערה הרי את נערה נאה, סליחה, אשה צעירה ויפה. כפסל אינך אלא פגיעה בטעם הטוב. כל אימת שהחיים מחקים את האמנות הרי הם תפלים לא פחות מן האמנות המחקה את החיים.

דומה היה כי דברי השפיעו עליה. השפילה ידיה וקרבה אלי בהילוך טבעי. אף חיוכה היה עכשיו טבעי ופשוט. עדיין נשתמרה ההילה בעיניה, אלא שברק המתכת חזר ומצמץ מתוך נבכי ההילה, והיה בו משהו מן הפסליות המלאכותית, אכן, לא הצברית הנאה שזה לא כבר סיימה את תהליך ההתבגרות, לא היא עצמה כי אם ברק מתכת זה הוא שדיבר מגרונה לאמור:

– פסל פירושו קפאון. הוא מסמל את הזמן בטהרתו. אין זמן צרוף אלא בקפאון, במנוחה. כל תנועה הופכת את הזמן לכיוון. כי מה הוא הזמן, שעליו אתה מדבר, אדוני הפרופסור, שבו אתה עוסק אדוני המדען, שאותו אתה מודד, אדוני המלומד? אין לו משמעות אלא אחת ויחידה: מספר הסיבובים של כדור הארץ סביב צירו. כך וכך סיבובים כך וכך ימים ותו לא. לחצתי על כפתור לא נכון ובמו אזניך שמעת את דבריך ההולכים אחורנית, הסק את המסקנות. אדוני, מניסוי מדעי זה, כלום לא ייתכן כי אי־שם בסביבות כדור הארץ יילחץ כפתור לא נכון, ואף הוא, כלומר כדור הארץ, יסוב בכיוון הפוך? ואם יסוב כדור הארץ בכיוון הפוך הרי גם הזמן יזרום אחורה.

היא היתה עלי לטורח. נלאיתי נשוא אותה.

– הראיון הסתיים, גברתי – פסקתי בניגוד לכל כללי הנימוס.

הנערה היתה תקיפה מכפי ששיערתי.

– אתה טועה, אדוני, – השיבה בהבטחה – הראיון עוד לא התחיל, כפתור הארץ עדיין לא נלחץ.

– ומי ילחץ עליו? שמא את? – לעגתי לה.

– הכפתור אינו אלא סמל. אין הכרח בכפתור ממש. מצויות דרכים אחרות, אולי אפילו פשוטות יותר.

תוך כדי דיבור הפשילה את שרוול חולצתה וסובבה שלוש פעמים את הצמיד שבזרועה. אחר שחדלה לסובב פרצה בצחוק.

ולקולו של צחוק ילדותי תמים זה שינה כדור הארץ את כיוון סיבובו והזמן זרם אחורנית.

כיון שמה שהתרחש התרחש במהירות אסטרונומית, נבצר מעיני לקלוט המתארע סביבי. לפיכך נגזר עלי להסתפק במתחולל בקרבי, בתוך תוכי, ואף זאת במעורפל, בדרך של היאחזות בתמרורים בודדים, ציוני דרך, קני קש המזדמנים זעיר שם לטובע באוקינוס. על־כל־פנים מה שנשתמר בזכרוני אינו אלא ערב־רב של שברים, קטעים ורסיסים.

מה לא היה בהם, ברסיסי הוייתי המידרדרים אחורה במדרון הזמן?

הייתי ציוני, הייתי משכיל, בחור ישיבה, הייתי רב מימי הביניים, מלוה ברבית, אמורא, חייל בצבאו של בר־כוכבא, משורר בבית המקדש בימיו של עזרא הסופר, נושא סבל למקדשו של שלמה המלך, אחד הריקים והפוחזים בגדודו של יפתח; רך־נולד שניצל מטביעה ביאור הודות לאומץ לבה של מיילדת עבריה, שהרהיבה עוז בנפשה לעבור על פקודתו המפורשת של פרעה אשר לא ידע את יוסף. לאחר מכן הייתי אחד מבניו של בנימין. לא זכור לי אם נתקראתי מופים או חופים, אך זכורה לי אותה תחושה מציקה של הצטמקות הקיבה בימי הרעב הכבד שפקד את ארץ כנען. אלמלא דודי אחי יוסף, שהביאו שבר ממצרים, ודאי לי שהייתי גווע ברעב בימים ההם כאחד ההודים בימינו אנו.

כדור הארץ המשיך בסיבובו בכיוון הפוך. מבעד לנחשולי הזמן המפכה מימיו מן החופים אל לב האוקינוס קרן ברק המתכת ככחול עיניה של הנערה. ההילה נגוזה. אפורה היתה המתכת ואף על־פי־כן זהרה עד כדי סינוור. אותה שעה תפסתי את מלוא תהומיותו של ההבדל בין זוהר להילה. חיפיתי על עיני בכפות ידי, וכהרף עין נעצר המירוץ הפרוורטי המטורף. לו ידעתי הייתי מחפה על עיני עוד בהיותי מלווה ברבית בימי הביניים או משכיל מתקופת ההשכלה ברוסיה.

מכונת ההקלטה הכריזה ברורות:

– האזינו לשיחתה של כתבתנו שפרה נועם על פגישתה עם אברהם אבינו, אשר הועלה ארצה ברוח האוב הגרעיני, שהוקם בין בית־אל לבין העי.

ולאחר ההודעה נשמעה קולה של הנערה:

– ראש המכון האלקטרוהיסטורי הפרופסור בנימין השכיל להעלות מתהום העבר את אברהם אבינו בכוח האוב הגרעיני.

הסירותי כפות ידי מעיני ופקחתין. הנערה דיברה. תוך כדי דיבורה קירבה אצבעה אל פיה – אות אזהרה לי לבל אפריענה – והושיטה לי ראי.

מתוך הראי השקיפה עלי דמות מזוקנת, שהדרת פניה באה לה בשל איפורה, דוגמת דמותו של משה רבנו כפי שהיא מופיעה בחלקו השני של הסרט “עשרת הדברות”, מעשה ידו של ססיל דה מיל.

עמדתי לנפץ את הראי לרסיסים. פתחתי את פי כדי לפלוט צוחת אימים:

– קיטש! תיפלות! פרסומת זולה. לא אתן יד לדבר!

פי נשאר פעור אך מלים נעתקו ממנו. אף הגה אחד לא נמלט מגרוני. אדרבה, לפתע היה נדמה לי כי הראי אינו ראי אלא מעין מים זכים. והנערה אינה כתב־ראדיו מראיין כי אם הגר אמתה של אשתי.

ומסביב מידבר,

לא ניפצתי את הראי. לא צווחתי. רק על פי תנועות השפתיים שלי עצמי – תנועות שעקבתי אחריהן בראי – ידעתי כי שפתיים אלה מדובבות חרש:

– אתה אל ראי. הגם הלום ראיתי אחרי ראי.

שפתי נעו וקולי לא נשמע. נשמע קולה של הנערה ששידרה במבטא צברי מובהק שיחה פיקנטית על פגישה עם אברהם אבינו, שנזדמן אל מדינת ישראל בשנת תשכ"א.

קרני מתכת הלמו בראי, הוחזרו ממנו על פי חוקיה של תורת האור וגירו את עיני עד דמע.

ב

בראש וראשונה שומה עלי לבקש סליחה מציבור המאזינים. חוששת אני כי שיחתי זו על פגישה עם אברהם אבינו בשנת תשכ"א עלולה לאכזב. אני מודה ומתודה: שאני עצמי הריני מאוכזבת. קיויתי כי בפגישה מרעישה זו יובלט הפרדוכסלי, יובלט הניגוד שבין שלושת אלפי השנים שחלפו מאז צעד אברהם אבינו על פני האדמה הזאת לא כמוצר האוב הגרעיני כי אם כאדם חי. סבורה הייתי כי אברהם השב יתרשם מן הכור האטומי, מן המחשב האלקטרוני, מן הראדיו, מן הדחפורים המבתרים את סלעי הנגב המוכרים לו מאז, משיטות ההשקאה המודרניות. לבסוף שעשעתי את עצמי בתקוה כי לפחות יתעניין באותן הבעיות המשקיות שטבע הדברים מחייב כי תהיינה קרובות ללבו, כגון גידול צאן ובקר. מובטחני כי שום טלה מטלאיו של אברהם אבינו לא חלם על זריקות הפניצילין המקובלות בימינו בכל דיר.

עלי לציין בצער רב כי אברהם אבינו היה אדיש בהחלט לכל הדברים האלה. גדולה מזו: אפילו בעיות אינטלקטואליות כגון מדע, פילוסופיה, תורת החיים ואחרון אחרון הדת – ואין כוונתי למערכת מנהגים מסוימת, אלא לרליגיוזיות פנימית, לדת כמערכת ערכים, כגילוי עילאי של לבטי הנצח בין אדם לאלהים, בין אדם לבריאה ובין אדם לחברו, אפילו על נושאים אלה הוא – המונותיאיסט הראשון, מבקש האלהים הראשון, אביו של עם נושא אלהים ואבי אבות אבותיה של ממלכת כוהנים גוי קדוש – סירב לדבר.

הנוושא היחיד, שעליו דיבר בלי הרף – ואלמלא הכבוד שאני רוחשת לו מסיבות מובנות. הייתי אומרת, שהכביר מלים והרבה להג על נושא זה – הוא: עקדת יצחק בנו.

היה לי רושם כי פעולה זו, שאלפי דורות הרימוה על נס, רובצת על מצפונו כסיוט, ואין הוא יכול להשתחרר מסיוט זה. מכאן טעם הלואי האפולוגטי בדבריו, מכאן נימת ההתנצלות, שריוותה כל מלה, אשר הוציא מפיו.

התנצלות? בפני מי? בפני מה? כפי הנראה בפני עצמו.

שכן נתרשמתי בבירור כי היחסים בינו לבין בן זקוניו יצחק היו מתוחים. לאחר השיחה עם אברהם אבינו קראתי שוב את הפרק על פרשת העקדה בספר בראשית ונדהמתי מן האירוניה בפנייתו של אלהים אל אברהם אבינו בראש הפרק: קח־נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק. כל מלה ומלה בפסוק זה ראיתיה כאלו שרויה היא בתרכיז סמיך של לעג, לשון סגי נהור סטירית, מכאיבה, אכזרית כמעט ללא הסואה.

את יצחק. שם זה ניתן לבן הזקונים על פי הצעתה של שרה, אמנם אברהם הסכים לכך, אך בלי התלהבות. שרה צחקה משנודע לה כי הרתה ועמה יחד צחקו רבים אחרים, ואלו אברהם עצמו לא צחק, אפילו לא חייך. הפסוק: “וייפול אברהם על פניו ויצחק” סותר את עצמו בנקודה זו. מי יערוב להבעת פניו של אדם הנופל על פניו אם צוחק הוא או בוכה. מכל מקום ברור לי כי בעצם הזכרת השם “יצחק” היה מומנט של לגלוג, אולי עוד לא לגלוג גלוי אלא מוסתר, כשם שייתכן מאד שבעצם הצעתה של שרה היה כבר שמץ מנהו.

אשר אהבת… לוא היו לו לקדוש־ברוך־הוא עיני בשר ודאי לי שבאותה שעה היה נותן בן־שיחו מבט בוחן ונוקב, כמקובל להתבטא בספרות מודרנית. אברהם לא אהב את יצחק, כל ימי חייו ניסה לאהבהו, ראה חובה לעצמו לאהבו, אך לא אהבו. על הפירושים הדחוקים החל במדרשים וכלה בסברות מודרניות, תוקעות יתדותיהן בפסיכואנליזה, בדבר מיתוס הבחירה, ההעדפה ומשוא פנים כלפי הבן הצעיר מתנפצים אל סלע המציאות כמות שהיא. אברהם אהב את בכורו, את ישמעאל. הסיבה ברורה: הקוטב החיובי והשלילי נמשכים זה אל זה: מבקש אלוהים, איש־הרוח, לעולם יש בו מן הערצה הסמויה, המעורבת ברגשי נחיתות, אל פרא־האדם שידו בכל ויד כל בו. זוהי סיבה ודאית, אך יש גם סיבות אחרות שהן אולי פחות ודאיות אך לא פחות סבירות מבחינה פסיכולוגית. על אחת מהן יורמז להלן, והשניה היא – הגר. המסורת אינה מונה משום־מה את פרשת הגר בין עשרת נסיונותיו של אברהם, אף כי לדעתי היה זה הנסיון הקשה שבכולם, שכן הפעם לא אלוהים ניסה את אברהם, אלא שרה. היא רצתה לבחון את נאמנותו לה ושלחה לו את הגר אמתה. ובנסיון זה לא עמד אברהם. שרה צחקה כשהרתה את יצחק. כמה שנים לפני כן, כשנולד ישמעאל, בכתה שרה בכי מר, יחידך – כאן הלגלוג בולט לעין. שני בנים היו לאברהם, התואר יחידך לגבי אחד מהם פשוט אינו נכון, אינו אמת. לא בכדי שם המדרש בפיו של אברהם את התשובה, שיש בה קורטוב העזה – אם כי שתמטנית – לחלוק על דברי אלוהים לאמור: שניהם יחידים לאמהותיהם.

ואולם שיאה של האירוניה הטראגית היא דוקא בראשיתה של הפניה: קח נא את בנך. מופלא הדבר, אבל המלה “בנך” היא שצרמה את אזנו של אברהם. ייתכן שחששותיו לא היה להם יסוד, ייתכן שחשדיו היו פרי השלכה פסיכולוגית למחצה וגיאומטרית למחצה של צפון לא טהור. יש לשער כי ההשתלשלות המעין־הגיונית של הלך מחשבתו היתה בקירוב זאת: היא שלחה לי את הגר ואני שלחתי לה את שלושת המלאכים שניצבו עלי בחום היום. אני לא עמדתי בנסיון ובדרך זו שחררתי את קפיצי המעצורים המוסריים שבמצפונה היא. יש להניח איפוא שגם היא לא עמדה בנסיון ובנסיבות שנוצרו (למען הדיוק: שאני יצרתי) היתה זו תופעה לגיטימית בהחלט. הגר היתה מצרית. היא דמתה לנפרטיטי. שלושת המלאכים מוצאם אינו ידוע, אך הם דמו לאלי יוון. אמנם בימיו של אברהם אבינו עדיין לא באו לעולם לא נפרטיטי ולא אלי יון, אף־על־פי־כן, סבורה אני כי ההשואה לא זו בלבד שהיא מוצדקת, אלא גם קולעת, שהרי כל הדברים האמורים אברהם אבינו לא השמיעם באזני במפורש, כי אם אני היא שהסקתים משיחתו מכללא, בין השיטין.

כן, את כל האמור לעיל הסקתי בעקיפין, שכן אברהם ניסה להוכיח כי המתיחות בינו לבין בנו צמחה על רקע חברתי־אידיאולוגי. הוא טען כי בנעוריו יצא מאור־כשדים, משום שקץ בנפשו מפני הציביליזציה העירונית, שאינה לדבריו אלא שחיתות וניוון רוחני ומוסרי, על מגדליה, צריחיה ומלכיה, על מקדשיה, פסליה וכוהניה. הוא שב אל חיי הטבע והיה לרועה צאן מתוך מגמה אחת ויחידה: להתקרב אל הבריאה ובוראה. ואם ברבות הימים גילה לתמהונו כי כבד הוא מאד במקנה, בכסף ובזהב והיה לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים, הרי כל אלה באו לו בהיסח הדעת, כלאחר יד. מימיו לא נתן דעתו עליהם. מה שאין כן יצחק בנו. ההישגים החמריים היו לו למטרה בפני עצמה. שעות ארוכות היה יושב ומונה את מספר ראשי הצאן והבקר. איל אחד שנתברך בקרניים יקרות מציאות היה יצחק מטפחו ומפנקו, והכל אך ורק משום שמלכי־צדק מלך שלם מוכן היה לשלם הון תועפות תמורת הקרניים הללו.

על רקע זה כביכול פרצו מרבית הסכסוכים בין האב לבנו. יום אחד, אחרי חילופי דברים ממורמרים ביותר בין האב לבנו, נטל אברהם אבינו את האיל יקר־המציאות והטיחו במדורה בוערת. יצחק זינק אל תוך האש והצילו. ממקרה פעוט ערך זה צמחה עלילת העקדה, אף שלמעשה לא נפגע יצחק אלא במידה מועטה בלבד. שערותיו נחרכו מעט וזרועו השמאלית נכוותה במקצת. השערות צמחו מחדש והכויה נתרפאה מקץ ימים ספורים.

– למעשה – העיר אברהם והשפיל עיניו – אחד משלושת המלאכים שנזדמן משום מה דוקא באותו רגע, הוא שריפא את הכויה.

– והאיל? – שאלתי.

– האיל נשרף כליל.

– גם הקרניים?

– לא, הקרניים ניצלו.

– ונמכרו?

– כן.

– למלכי־צדק?

– כן.

ג

שריקה, זמזום, חריקה, צפירה, ושוב ישבנו זה מול זו כמקודם. עדיין עיני דמעות, אלא שעכשיו לא היו הדמעות תוצאת גירויין של קרני המתכת. היו אלה דמעות עלבון צורב.

– מה עשית? – שאלתיה ביגון קודר.

– אדוני נפגע? חבל. כפי הנראה אדוני הוא רגיש מאד – התעללה בי הנערה – להווי ידוע לך, אדוני אנין־הרגש, כי מבחינה מקצועית השידור מעשה־אמנות.

– מעשה אמנות? – רתחתי בקצף אין אונים – בליל תפל. התעללות בכל הנשגב. עקדת יצחק, זה הסיפור המזעזע בפשטותו הפרימיטיבית בטהרת המוסר הנעלה שבו, הפכת תיפלות ברמת מעשי להטים של להקת ספיריטיסטים מפוקפקת. אברהם אבינו מכרכר בפיתולי סופיזמים של מלודרמה מודרנית זולה וטובע ברפש כבושה במבשרי המדעים הפופולריים של ימינו כגון פסיכולוגיה כלכלה, מדעי החברה, טובע…

– כאופליה באגם – שיסעתני הנערה בהומור הציני שלה.

– לא, דוקא לא כאופליה באגם, ככלב בנהר, כלב, שכרכו אבן בצוארו.

הנערה נתחייכה.

– נדמה לי שהדימויים שלי, אם אין הם מוצלחים משלך, הרי הם לפחות אליגנטיים יותר. הלא תודה, אדוני המלומד.

שתקתי.

– ועוד תודה – המשיכה הנערה – כי גם אני הסתייגתי מכל הענין עוד בתחילת השיחה, אבל לך מוכנה אני לגלות את האמת. הסתיגותי היתה הסתיגות כוזבת. מס־שפתיים לטיפוסים אינטלקטואליים מסוגך. בתוך תוכי אוהדת אני דוקא את אברהם זה שהועלה באוב האלקטרוני. ולא עוד אלא שלבי סמוך ובטוח כי קהל המאזינים שבע נחת משנגלה לו אברהם המרומה, הקנאי, הערמומי, הנאבק עם יצרו. נעם לו לציבור להזדהות עם אברהם האנושי.

– אנושי?! – צווחתי בקולי קולות – ככל שאתם מגמדים את האדם, ככל שאתם מגלים את החיה שבו כן מרבים אתם להג על האנושי שבו כביכול. האנושי באברהם אבינו הוא גילוי האלוהים, ולא מישגלו עם הגר. האנושי שבדורנו – הרי הם הלוויינים והמוחות האלקטרוניים, ולא ירכיה של רקדנית ערומה. היצרים אינם אנושיים. היצרים הם שרידי החיה שבתוכנו.

הנערה נתהרהרה.

– ייתכן – סחה בכובד־ראש לאחר שתיקה קלה – אלא שאתה כמדען חייב להוכיח דבר זה בדרך של ניסוי. הפעם מוכנה אני לקבל על עצמי את עול ההוכחה ואת ביצוע הניסוי, נבדוק, למשל, מה הם יצריה של האמיבה ובאיזו מידה הם אנושיים.

– של מי? – תמהתי.

– של האמיבה, החיה הפשוטה ביותר.

לא היה סיפק בידי אפילו להביע כראוי את תמהוני, שכן העיתונאית המופלאה סובבה שוב את צמיד הקסמים הכרוך לזרועה וכהרף עין נמצאתי טבול בטיפת מים מזוהמים יחד עם אלפים או מיליונים מבני מיני, וכל כולי גרעין זערורי מוקף מקפא רירי. ואולי האסוציאציה הרירית אינה נכונה, אולי לא מקפא היה זה כי אם מקפא דמע. אם כן הדבר, אפשר שצדקו המצרים הקדמונים באמרם כי האדם נוצר מדמעותיו של אחד האלים. על־כל־פנים – ואני מוכן להישבע בפני אלוהים ואדם כי אמת נכון הדבר אשר אנכי אומר – במעומעם נשמע במעמקי הטיפה שירה של מרים ילן־שטקליס:

אינני בוכה אף פעם,

אינני תינוק בכיין.

אך למה, אמא, למה

בוכות הדמעות בעצמן?

שיא אנושי מאד. ולא בכדי מדייק אני ואומר “נשמע” ולא “שמעתי”, שהרי אני כשלעצמי לא יכולתי לשמוע. הייתי יצור חד־תאי, אמיבה. ידיעותי במדעי הטבע די בהן כדי לקבוע כי שום אמיבה בעולם לא נתברכה בחוש שמיעה.

ד

הנערה השירה את כל שיורי הגינונים של דרך־ארץ כלפי.

– די, די, זקן, אל תבכה – סחה בגסות־מה, אך בתוספת חן של כנות שעד כה נעדרה מדבריה – חדל מלהטוטים אלה – היא נטלה את מכונת ההקלטה והשליכתה מן החלון ככדור משחק – בוא, זקן, נמשוך ידינו מן העבר ונעסוק בעתיד. רק בעתיד ותו לא. בלי סיבובים בלי הקלטות, פשוט כך – ובדברה שלתה מתיקה גליון נייר מגולל, שהיה דומה למגילה מימי קדם.

– עתיד? – תמהתי והוריתי באצבעי על המגילה.

– כן, יקירי, עתיד. הדמיון אל העבר הוא חיצוני בלבד ולא בא אלא לשם אחיזת־עיניים.

בזריזות יתרה פרשה את הגליון לפני. על הגליון היו מודבקים קטעים מרובעים שנגזרו מתוך עיתונים. הקטעים נחו בסדר ובמשטר ומעל לכל קטע תאריך.

– הבאתי לך מתנה. מתנה של ממש. קטעים מתוך עיתון מחודש דצמבר שנת 2999. חודש תמים. יום יום וקטעו.

ישבה הנערה על ברכי, כרכה זרועה סביב צוארי ואת הגליון הניחה על ברכיה. כך ולא אחרת היתה יושבת נכדתי, לוא היתה לי נכדה.

אין לי נכדה.

את קטעי העיתון קראנו יחדיו.

ה

1.12.2999

ראש ממשלת הירח נפגש אתמול עם ראש ממשלת כוכב (מרקור). השיחה התנהלה באוירה ידידותית ונסבה על היחסים הבינפלאנטריים. שום הודעה רשמית לא נתפרסמה, אך לכתבנו נודע כי ראש ממשלת כוכב הבטיח עזרה מלאה למדינת הירח אם זו תסתלק מזיקתה אל כדור הארץ.

ראש ממשלת הירח הביע בזהירות רבה את ספקותיו לגבי אפשרות ביצועה של ההצעה בשלב זה של היחסים הבינפלאנטריים, אך לא סתם את הפתח למשא־ומתן בעתיד.

2.12.2999

חלב מפוסטר. מופק משביל החלב באמצעות מזל גדי. דרשו בכל סוכנויותינו. המשרד הראשי בכוכב־הלכת נוגה (וינוס). היזהרו מזיופים (מ).

3.12.2999

תחרות בינפלאנטרית לשירה זכתה בפרס ראשון הפואמה הבאה:

ז ז ז ז ז ז ז ז!

צ’וק צ’וק צ’וק

פיף פף

בום

כל המבקרים ציינו לשבח את כשרון ההבעה המובהק של המשורר, שהשכיל לבטא בפשטות נוגעת ללב רחשי־אנוש כמוסים ביותר.

4.12.2999

לכתבנו נודע כי מתנהל משא־ומתן בין המרכז הרוחני הבינפלאנטרי לבין האוצר של מערכת השמש בדבר הקצבת סכום מסוים לייצור מגידת עתידות אלקטרונית, אשר מיד עם היוולדו של כל אדם תרשום את עתידו בדייקנות של שנה אחת, דהיינו תגדיר בצורה תמציתית את מעשיו מדי שנה בשנה עד יום מותו. ייתכן שברבות הימים תגיע המכונה לדייקנות של חודש.

עצם הרעיון עורר התנגדות בכמה חוגים אינטלקטואליים. הללו סבורים כי מגידת עתידות אלקטרונית עלולה לקטול את שרידיהן האחרונים של תכונות היסוד המאפיינות את האנושות מיום היבראה, והן: הזיה, חזון ובחירה חפשית. מושגים כגון תקוה, שאיפה, הישג, הצלחה יעלמו כליל.

מצדדיה של התכנית טוענים, שכדאי להקריב את כל אלה תמורת הסיכוי כי אחת ולתמיד ייעלם המושג אכזבה העושה שמות במין האנושי.

מכל מקום, העניין כולו נתון לפי שעה בשלב דיונים טרומיים בלבד.

5.12.2999

בהוצאת “חדש ימינו כקדם” הופיע לא־מכבר סיפור־אבירים מן המאה הכ’ד, שלא ראה אור זה כשש מאות שנה. אנחנו מביאים בזה את תוכנו מאחר שסבורים אנו כי לסיפור יש ערך כפול: הן כנכס היסטורי והן כדוגמה חינוכית.

אחד האבירים טס במטוס ופגש אשה בדרכו, מיד יצא מן המטוס כדי לברכה בשלום. כיון שבידו הימנית הגביה את כובעו כנדרש על־פי כללי הנימוס האבירי נאלץ לפרוש את מצנחו ביש שמאל. דבר זה לא עלה בידו והוא נפל והתרסק.

כך כיבדו האבירים את גבירותיהם במאה הכ’ד.

6.12.2999

אתמול התקיים במארסיינה כינוס של רופאי צפורן האגודל. השתתפו למעלה משני מיליון נציגים ממוסדות רפואה שונים.

התנהל ויכוח מדעי ער רב־ענין בין המומחים לצפורן האגודל של היד הימנית לבין המומחים לצפורן האגודל של היד השמאלית. מרבית המשתתפים בכינוס נטו לדעה, כי אין לערבב את שני תחומי המדע הנבדלים זה מזה מבחינות רבות ושונות.

הוחלט איפוא על פתיחת פקולטות נפרדות בכל רחבי העולם, כדי שיובחן היטב בין התואר דוקטור לצפורן האגודל של יד שמאל DLHSJS לבין התואר דוקטור לצפורן האגודל של יד־ימין DLHSJJ

7.12.2999

אתמול נראה כוכב שביט, שנכנס בלי רשיון אל תחום החלל הבינפלאנטרי, התיאור: נרגש, מבשר רעות, ראש קטן, זנב ארוך.

הציבור מוזהר בזה שלא לעשות דין לעצמו, אלא להודיע לתחנת המשטרה באמצעות הטלקומוניפטיה.

נגד כוכב שביט יופעלו כלי הנשק החדישים ביותר, כדי לגרשו מתחום מערכת השמש.

8.12.2999

משרד הבריאות מתריע נגד השימוש המופרז בגלולות האושר. גלולות אושר במנות גדושות – טענים המומחים – עלולות לשתק את היזמה החברתית, לעמם את העירנות האינטלקטואלית ולצנן את הלהט האמנותי.

אם ימשיכו בני האדם לצרוך גלולות אושר בכמות הנוכחית יקיץ הקץ על התקדמותה של האנושות.

בחוגי הממשלה דנים על הגבלת ייצורן של הגלולות, ואם יהיה צורך, אף בהנהגת קיצוב לצרכנים.

9.12.2999

באחד המקומות הנידחים על פני כדור הארץ נתגלה שבט פראים, שהציביליזציה המודרנית לא הגיעה אליו עד היום הזה. יש להניח כי אורח חייה של חברה פרימיטיבית זו לא נשתנה זה למעלה מאלף שנים.

האנרגיה החשמלית עדיין משמשת בשבט זה מקור לתאורה ולכוח, ומכשירי הטלביזיה – לשידור חדשות ובידור. בכמה בתים נמצאו אפילו מגילות דפוס חתוכות וכרוכות, שהיו קרויות בימי קדם בשם ספרים. אולם הדבר המופלא ביותר הוא שנשי השבט מופרות במישרין על־ידי בעליהן ולא בדרך הגנטיקה הסינטטית, המאפשרת לגדל במדגרת־אדם דור בעל תכונות רצויות לחברה.

צוות החוקרים ששוגר למקום עדיין לא פירסם את מסקנותיו הסופיות, אבל כבר בשלב זה ברור כי על קביעת אופיים של הדורות הבאים חלים עוד בשבט זה חוקי התורשה של מנדל בשם שהם חלים על שעועית ואפונה.

ממשלת כדור הארץ עומדת לגדור את המקום ולהפכו למעין גן־חיות או בית נכות לאומי.

10.12.2999

בעולם מדעי־הרוח עורר סנסציה מחקרו של פרופסור מטריאלו ריאליני, אשר הוכיח כי כל תרבותה של האנושות יסודה בהתקדמות הטכניקה.

לדעתו של הפרופסור לא היה ישו הנוצרי יכול לרדת מן הצלב ולקום לתחיה אלו הוברג אל הצלב בברגים ולא הוסמר במסמרים.

מכאן שאילו היו ברגים בימי הרומאים לא היתה נולדת הדת הנוצרית וכל תולדותיה של הרוח האנושית היו שונים תכלית שנוי.

11.12.2999

אמש נמצא מר איקס באוירונו הפרטי ללא רוח חיים.

השכנים מספרים כי אתמול לפנות ערב יצא מר איקס מביתו וישב באוירונו, אך האוירון לא המריא. נראה כי מר איקס לא עמד בו הכוח להתניעו.

מר איקס היה רווק. בביתו נמצאו: מכונת מחשבה, מכונת הגות, מכונת אמנות, מכונת ספרות, מכונת ריקוד, מכונת שלטון, מכונת עבדות, מכונת חברה, מכונת בידור, מכונת בדידות, מכונת כיסוף, מכונת סיפוק – כולן ממונעות בכוח האנרגיה האטומית.

לא נמצאה אף גלולת מזון אחת.

הרופא קבע כי סיבת מותו של מר איקס היתה – רעב.

12.12.2999

בחגיגות יום הידידות בין כוכבנו לבין כוכב נוגה אירעה תקלה חמורה, במקומו של רובוט הידידות הופעל רובוט האיבה והשמיע נאום שיטנה ארסי כלפי נוגה.

השגריר של נוגה עזב את האולם, וקיים חשש לתסבוכת דיפלומטית רצינית ביותר.

יש למנוע ויהי מה את הישנותן של תקלות מעין אלה. המומחים חייבים להתקין מנגנון מיוחד שיבלום אבטומטית את פיו של הדובר בכל מקרה של משגה כה חמור בבחירת הרובוט הנוגע בדבר.

13.12.2999

הלילה אירע רצח סנסציוני על רקע רומאנטי. כידוע יכול כל אדם לקרוא את צפונות לבו של זולתו בעזרת מכשיר הקונפרונטופטיה, שבשנים האחרונות הוכנסו בו כמה וכמה שכלולים ושיפורים. מובן מאליו שדבר זו מותנה בכך שגם הזולת יפעיל את מכשירו.

בחקירה מוקדמת במשטרה טען הרוצח כי למעלה משלושה שבועות סירבה אהובתו להפעיל את מכשירה, ומתוך־כך נבצר ממנו לדעת את צפונות לבה, והוא נאלץ להסתפק במוצא שפתיה ולהאמין לה. לדבריו טענה הלזו שמכשירה מקולקל, אך למעשה היה המכשיר תקין.

המשטרה, אשר בדקה את מכשירה של הנרצחת, מאשרת כי אמנם היה המכשיר תקין.

14.12.2999

ברגע האחרון מודיעים לנו על שביתה שפרצה בבית חרושת “אמוריה” – מפעל ענק לייצור אלקסיר (משקה) אהבת הבריות, שמקומו על כוכב הלכת נפטון.

עדיין אין בידינו פרטים. מיד לאחר קבלת הידיעה הטסנו כתב מיוחד לנפטון.

“אמוריה” היא המפעל היחיד במערכת השמש המייצר את אלקסיר אהבת הבריות. שביתה במפעל זה עלולה לגרור תוצאות חמורות למין האנושי כולו.

15.12.2999

מפאת הכתמים שפשו על פני השמש נשתבשו סדרי התחבורה והתקשורת, ומתוך כך עדיין לא הגיעו ידיעות מוסמכות על מהלך השביתה ב“אמוריה”. התשדורות שנקלטו עד כה אינן מצטרפות לכדי תמונה שלמה.

אנו מנצלים שהות זו כדי לסקור את תולדותיו של המוצר המיוצר במפעלי “אמוריה” שעל כוכב הלכת נפטון.

בימי קדם, כשכל המין האנושי שכן עוד בגיטו של כוכב־לכת אחד (כדור הארץ) ניסו להזריק את אהבת הבריות בדרכים תמימות ביותר, כגון הטפת מוסר, חינוך ובעיקר שכר ועונש. ככל שהרבו ללכת בדרכים אלה כן גדל סבלו של האדם. תורות רבות, שהקיפו עמים ויבשות, דגלו להלכה באהבת הבריות ולמעשה שימשו מעיין לא־אכזב לסבל, דיכוי ויסורים של ילודי אשה. מרביתן של התורות הללו נקראו בשם דתות, כגון: אלילות, יהדות, בודהיזם, נצרות, איסלאם ובתקופה מאוחרת יותר – דימוקרטיה, פאשיזם, קומוניזם, פסיכולוגיזם וכו'.

סוף סוף הבקיע האדם את חומות כלאו הארצי ופשט על פני כל מערכת השמש. זמן־מה לאחר מכן גילו המדענים את אלקסיר אהבת הבריות והתחילו לייצרו בסיטונות מחומר מיוחד המצוי רק על כוכב הלכת נפטון לבדו.

חברת “אמוריה” רכשה זכות ייחודית לייצור זה. אין צריך להדגיש את חשיבות המפעל ואת השואה שהשביתה בו עלולה להמיט על האנושות כולה, ביחוד לאור העובדה כי אלקסיר אהבת הבריות זקוק לתנאי אחסון מיוחדים, ואפילו בתנאים אלה אינו נשמר אלא עשרים שעות בלבד.

16.12.2999

השביתה ב“אמוריה” נמשכת.

נודע כי הסכסוך בין פועלי “אמוריה” לבין הנהלתה פרץ בשל צריכת המוצר עצמו, דהיינו אלקסיר אהבת הבריות

עד כה לגמו מנהלי המפעל רק שתי מנות ליום משל משקה זה. הפועלים דרשו שכל מנהל ילגום לפחות שלוש מנות. המנהלים סירבו להיענות לדרישה זו. הם טענו כי קבלת שלוש מנות ליום עלולה להשפיע לרעה על המשמעת והיעילות במפעל, וכן על מצבה הכספי של חברת “אמוריה”. משהחריף הסכסוך פרצה השביתה.

17.12.2999

השביתה ב“אמוריה” נתנה את אותותיה בכל רחבי העולם. נתרבו הקטטת, הגירושין ואפילו מקרי הרצח. מספר התביעות המשפטיות – הן האזרחיות והן הפליליות – שהוגשו בשבוע זה גדול פי חמישה ממספרן במשך כל השנה.

בני־אדם מנסים לאגור את שאריות האלקסיר לאהבת הבריות המצויות בידיהם.

אנו רואים חובה לעצמנו להזהיר את הציבור: החומר אינו ניתן לשימור. השימוש בחומר מקולקל עלול להביא לידי דכדוך נפש ותו לא. מוטב להשתמש מיד בכל המלאי הקיים.

כל ממשלות העולם עושות למען הפסקת השביתה. מערכת השמש אינה יכולה להתקיים בלי אהבת אנוש.

מומחים מנבאים חורבן עולמי תוך חדשיים ימים אם תתמיד השביתה.

18.12.2999

ארגון כוכבי הלכת המאוחדים (אכל’ם) החליט לשגר צבא בינפלאנטרי לנפטון כדי לדכא את השביתה ב“אמוריה”.

ממשלות כל הכוכבים – ובכלל זה נפטון עצמו ואסטרואידים קטנים – שלחו יחידות מובחרות מצוידות בנשק מודרני חדיש ביותר.

הצבא המאוחד יימנע מאלימות ככל האפשר וינסה בעצמו להפעיל את מיתקני “אמוריה”. המומחים, שאין להם תחליף, יאולצו לעבוד באיום של נשק.

במקרה הגרוע ביותר לא ירתע צבא אכל''ם אפילו משפיכות דמים למען אלקסיר אהבת הבריות.

הקוסמוס כולו עוקב במתיחות דרמתית אחרי המתרחש.

19.12.2999

השביתה ב“אמוריה” הסתיימה במפתיע ללא שפיכות דמים ומתוך שימוש מינימלי ביותר באמצעי אלימות מצד צבא אכל"ם.

ביזמתו הברוכה והגאונית של הגנרל נפטונוביצ’י הקיף הצבא את קריית המפעל, ריכז בידו את כל מיכלי האלקסיר שתכולתם לא נתקלקלה ובאיומי נשק אטומי הזריק מנות גדושות של האלקסיר הן לפועלים והן למנהלים. לאחר מכן אכף על הצדדים לקיים מגע ביניהם.

שיכורי אהבת אנוש פתחו הצדדים במשא ומתן וסיימוהו תוך שעה אחת. עוד בליל אמש התחדשה העבודה במפעל.

חרב חדה הוסרה מצוארה של האנושות.

20.12.2999

ראש המחקר הזואולוגי על פני כדור הארץ הפרופיסור אנוש בר־קוף אשר לפני עשר שנים אימץ שימפנזה מן הג’ונגל וחינכו, הודיע עתה כי לאחר ניתוח, שבוצע באבריו המוטוריים והאודיטוריים של הקוף ולאחר שימוש באמצעי הרדמה ואלחוש פסיכוחשמליים, ישנם סיכויים סבירים שהקוף ילמד לדבר. לפי הערכתו הזהירה של הפרופיסור עשוי הקוף ללמוד לפחות שפה אנושית אחת לאחר שיקיץ מתרדמתו הממושכת.

21.12.2999

השערותיו של הפרופיסור בר־קוף התאמתו כבר היום. אנו מייעצים לציבור שיהיה מרותק אל מקלטי הספאטוביזיה בכל רחבי מערכת השמש. קופו של הפרופיסור בר־קוף ישא את דברו.

22.12.2999

הרצאתו של הקוף ששודרה אמש בגלי הספאטוביזיה עוררה תדהמה בכל רחבי הקוסמוס. עצם ההישג שביכולת הדיבור הועם זהרו בשל תוכן דבריו של המרצה (דהיינו הקוף), אשר הכריז קבל עם ועדה כי בידיהם של הקופים מצויה פצצת אטום, אך כיון שאין הם שולטים בשפת אנוש לא יכלו עד כה להודיע על כך לאנושות. פצצת האטום היתה לפני כאלף שנה אחת מכלי ההשמדה ההרסניים ביותר. כיום הרי זה נשק מיושן, אך יש בו עוד משום סכנה רצינית לפחות לתושבי כדור הארץ, ביחוד כל עוד פצצה זו נמצאת בידיהם של הקופים בג’ונגל.

23.12.2999

ועדת הבטחון של אכל"ם התכנסה לישיבה דחופה. הוחלט להקיף את הג’ונגל שעל פני כדור הארץ בחגורת הגנה בלתי־חדירה לכוח ההרס של פצצת האטום.

24.12.2999

פצצת האטום בג’ונגל התפוצצה. הג’ונגל נחרב. חגורת ההגנה האנטיאטומית החזיקה מעמד. יש להניח כי בני אדם לא נפגעו.

25.12.2999

היום התברר כי פצצת האטום, שהתפוצצה בג’ונגל השמידה את כל בעלי החיים שבג’ונגל פרט לסוג אחד של יצורים חיים: חידקים ונגיפים. הללו חדרו אל תוך חגורת הבטחון האטומית, הסתננו דרכה אל מחוץ לג’ונגל ופשטו על פני כל כדור הארץ בכמויות ובעצמה ללא־תקדים. קיים חשש שיפלשו גם אל כוכבי־לכת אחרים.

הציבור מוזהר בזה שלא להשתמש באתר הקוסמי לצרכי נשימה מלאכותית, שכן על פני כל האתר רוסס רעל מיוחד מחשש סכנה של חידקים ונגיפים.

השתמשו בחמצן המיוצר בבית־החרושת “קוסמוקסיד”. להשיג בכל חנויות באריזה נוחה ונאה.

26.12.2999

היום נודעה סיבת ההתפוצצות שאירעה בג’ונגל אשר על פני כדור הארץ. מתברר שאחד הקופים הצעירים הטיל את פצצת האטום בפיו, כיון שהיה סבור כי אין זה אלא אגוז. בכל כוחו ניסה לפצחה אך לסתותיו לא עמדו לו לשם כך. הואיל וכל מאמציו עלו בתוהו מסרה לאריה שעבר על פניו. שיניו החזקות של האריה יכלו לפצצה, והיא התבקעה בפיו.

27.12.2999

לשירות הבטחון הבינפלאנטארי נודע כי נעשות הכנות נמרצות לקונגרס העולמי של הרובוטים. בשלב זה הוטל איפול מוחלט על כל הפרשה, ואין ביכולתנו למסור לציבור ידיעות נוספות. מכל מקום ידוע לנו כי כל האנושות עושה מאמצים נואשים למנוע כינוסו של קונגרס זה בכל מחיר – מסיבות, שעדיין לא הגיעה השעה לגלותן.

28.12.2999

כל מאמציו של המין האנושי למנוע את קונגרס הרובוטים עלו בתוהו. הקונגרס יתקיים ולפי כל הסימנים על כוכב הלכת מאדים. מסתבר כי המלה רובוט אינה מדויקת. לפי הידיעות שבידינו יוזמנו נציגים מכל כלי העבודה שהיו אי־פעם בידי המין האנושי, החל בחרבות צורים מתקופת האבן וכלה במוח אלקטרוני משוכלל ביותר. יש להניח כי אכן יהיה זה כינוס רב־רושם.

29.12.2999

היום הושבתה העבודה בכל רחבי מערכת השמש. כל כלי הייצור וכל השירותים הכריזו על שבתון לכבוד הקונגרס. האדם עומד נדהם ואובד עצות. דיוני הקונגרס הם סודיים, ושום יצור אנושי לא הורשה להיות נוכח בישיבת.

30.12.2999

קונגרס הרובוטים פרסם הודעה רשמית. ההודעה כוללת שלוש הצעות שיועמדו להצבעה הלילה:

א. השמדת המין האנושי.

ב. הדברת המין האנושי ושעבודו המוחלט.

ג. דחיית ההחלטה הסופית עד לקונגרס הבא שיתכנס בעוד אלף שנה.

31.12.2999

המין האנושי נשם לרווחה. בקונגרס הרובוטים התקבלה ברוב דעות הצעת ההחלטה השלישית, דהיינו לדחיית ההחלטה הסופית בדבר גורלו של המין האנושי. מן הראוי לציין כי איגוד פצצות המימן הורה לחבריו להצביע בעד הצעה זו. הסתדרות חרבות הצורים החליטה להצביע בעד השמדת המין האנושי, ארגון המוחות האלקטרוניים בעד שעבודו. כל שאר הנציגים לא חלה עליהם משמעת ארגונית והם הצביעו על פי צו מצפונם.

א

רוצה ילוד־אשה שיהיו דבריו נשמעים, הריהו נתלה באילן גדול. מתוך כך כמעט אין לך אדם בין גדולי־עולם שלא שאף להידמות לאדם גדול שקדם לו, וצבת בצבת עשויה. ואכן, אפשר שצודקים אותם סוציולוגים המתירים את פקעת המנהיגות בתולדות המין האנושי בדרך פרספקטיבה הפוכה בזמן ומושכים חוט של חן היסטורי מהיטלר ועד אלי מצרים העתיקה לאמור: היטלר שיוה לנגד עיניו את נפוליאון, נפוליאון את יוליוס קיסר, יוליוס קיסר את אלכסנדר מוקדון, ואלכסנדר מוקדון את פרעוני מצרים, פרעוני מצרים את אליה הקדומים. אם בהיסטוריה כך, בספרות ואמנות לא כל שכן. והדברים ידועים. אם יבוא משורר ויטען כי לא עמדה לפניו דמות מדמויותיהם של אנשי־שם בדורו או בדורות אחרים בשעה שכתב את שירו הראשון, לא אאמין לו.

כשאני לעצמי הריני מודה ומתוודה: בשעה שישבתי להעלות על הכתב את הדברים המסופרים להלן, הרהרתי בבוריס פסטרנק.

אם אבוא להעלות על הכתב את כל המבדיל ביני לבין בוריס פסטרנק יקצר המצע מהשתרע. מוטב אפוא שאפתח לא בשונה אלא בדומה, ויהיה בכך משום תרומה גם ליעילות וחסכון – שני האלים של תקופתנו.

מה פסטרנק כתב רומן וסיפח אליו קובץ שירים, אף אני כותב סיפור ומצרף אליו כליל סוניטות. בכך מתמצה הדמיון. כל השאר הוא שוני. כאמור, נבצר ממני למנות את כל נקודות השוני, אך קצתן שומה עלי לפרט:

א) גיבורו של פסטרנק הוא בשר ודם ששמו דוקטור ז’יוואגו והשירים שנספחו אל הרומן לא באו אלא להעיד כביכול על אפיו וכשרונו של מחברם, ואילו גיבור סיפורי הוא לא פלוני המהלך עלי אדמות אלא כליל הסוניטות בכבודו־ובעצמו.

ב) פסטרנק ראה צורך להסתתר מאחורי גבו של דוקטור ז’יוואגו ולייחס לו את השירים, ואילו אני אומר בפה מלא כי אני ולא אחר הוא שחיבר את כליל־הסוניטות.

ג) פסטרנק הוא סופר, מתרגם ומשורר, ואני רחוק מכל אלה כרחוק מזרח ממערב.

ב

מי לא שמע בראדיו ולא קרא בעיתון על מכונת־תרגום אלקטרונית? לא כאן המקום לעמוד על הבעיות בהרכבתה והפעלתה של מכונה זו או לתאר את לבטיהם ונפתוליהם, מסותיהם וניסוייהם של המעולים במדעני העולם, שקדמו לכל השג ובדל השג בשטח זה. הכלל שהזכרתי לעיל – צבת בצבת עשויה – אפשר שהוא חל על היסטוריה ועל ספרות ואמנות ואפשר שאינו חל עליהן, אך אין איש מערער על תקפו לגבי טכניקה ומדע. הרבה מלומדים יגעו ועמלו באותו מוח אלקטרוני מתרגם ולא קידמו את הדברים אלא כחוט־השערה. עד שבאתי אני והוספתי נופך משלי – שיכלול אחרון וסופי, שהפך נסיון מפוקפק למנגנון כליל־שלמות. מן הראוי לציין כי שיכלול זה עלה גם לי בהרבה שנות עמל ויגיעה.

השגים מעין זה הורתם ברוחו של היחיד אך לידתם לעולם בציבור או, כפי שנוהגים לומר כיום, בקבוצות: צוותי מומחים וסגני־מומחים, מנהלי־פנקסים ומנהלי־עבודה, רואי־חשבון ומחשבי־קצים, פועלים ונהגים, ואפילו עסקני־ציבור ופעילי־מפלגות, שהתקציבים במדינה מודרנית תלויים בהם. אין תימה אפוא שכל הצלחה של ממציא הופכת הצלחה של הציבור כולו, כלומר תפארת היא למדינה ולאומה שהממציא נמנה עליהן.

כך נתגלגלה הזכות לידי לפאר את מדינתי במכונת־תרגום משוכללת ראשונה עלי־אדמות ולהרים בדרך זו את קרנה בעולם. מכונת־התרגום שלי מתרגמת בעת־ובעונה־אחת לכל חמש הלשונות הרשומות של האו"ם, כלומר: לאנגלית, רוסית, צרפתית, ספרדית, וסינית. נמנו כל הנוגעים בדבר וגמרו כי בראש־וראשונה יש לתרגם יצירת־מופת מן הספרות העברית. נטלתי על עצמי משימה זו כמין התערות־רוח־מרום. אולם מיד עם הצעדים הראשונים נתקלתי בקשיים.

לאחר חישובים רבים – כדי שלא למלא דפים רבים בנוסחות מתימטיות, שאינן אומרות ולא־כלום ללבותיהם של רוב הקוראים, נמנע אני מלהביא חישובים אלה – באתי לידי מסקנה כי לשם הבטחת הצלחה מלאה למפעל התרגום דין הוא שהיצירה המיתרגמת תהיה בעלת מתכונת מסוימת, כלומר צורתה החיצונית מדודה, משקלה קבוע וצליליה חוזרים על עצמם. לשון אחר: הכרח הוא שהיצירה תהיה יצירה שירית. לא שיר מן השירים המקובלים בימינו, שאין בהם לא מתכונת ולא צורה, לא צליל ולא מיקצב, אלא שירה קצובה וחרוזה כבימים ההם. ככל שיוקפד על הקצב כן ירבו הסיכויים להצלחתו של התרגום, וככל שירבה אותו צליל עצמו לחזור ולהתחרז כן ייטב. מאין ברירה התחלתי לפשפש ולחטט במשקלי־השירה למן ההקסאמטר של הומרוס ועד ליאמבים של פושקין ולא מצאתי טוב למכונתי מכליל־סוניטות, שמבנהו כמעט מתימטי ולא עוד אלא שאת הסוניטה המסכמת, שמספרה חמישה־עשר, ניתן לקשור אל כל השאר באות השוויון, כלומר בדרך מתימטית מובהקת.

פניתי אל מומחה לספרות עברית וביקשתי ממנו כליל סוניטות. הורה לי על “לשמש” של שאול טשרניחובסקי ועל “האשה” של ש. שלום. שמחתי על שניהם כמוצא שלל, קבעתים במתרגם האלקטרוני, אך לתמהוני ולדאבון־לבי העליתי חרס בידי. המתרגם שלי סירב לתרגמם – לא מהם ולא מקצתם. היצירות לא נקלטו במכונה ולא נתפסו במוחה האלקטרוני.

גדול היה הבזיון – שהרי בינתיים יצאו לי מוניטין, פרצופי קישט עמודים ראשונים של עיתונים בארץ ובחוץ לארץ, ראיונות שקוימו אתי שודרו על גלי האתר. מסיבות נערכו ונאומים ננאמו לכבודי, והציבור הנאור בעולם כולו היה דרוך לשמוע את בשורת התרגום – אך גדולה מן הבזיון היתה האכזבה, אף־על־פי־כן לא אמרתי נואש. פרשתי מן הבריות ונסגרתי על מסגר־ובריח ואין איש עמי אלא מכונת־התרגום לבדה. יש אומרים כי ארבעים יום וארבעים לילה שרוי הייתי בדד עם מכונתי. לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, ואם אכלתי ושתיתי הרי לא ידעתי באכלי ובשתותי. בחנתי מחדש כל מה שניתן לבחון ונתברר לי כי שגיאתי היחידה היתה זילזול בכבודה של המכונה. אכן, משגה חמור, וכולנו – כל המין האנושי – שותפים לו. רואים אנו את המכונה כשם שראה דיקארט בשעתו את בעלי־החיים. סבורים אנחנו כי מכונות אינן אלא צירוף מיכני של כוחות ומתעלמים אנו כליל מנפשותיהן, מחוויותיהן, משאיפותיהן וממאוויהן. המתרגם האלקטרוני סירב לתרגם כלילי־סוניטות המוקדשים לשמש ולאשה. הוא תבע כליל שכולו קודש לו ולו לבדו.

מיד פניתי במכתב אל כל משוררי שפת־עבר לדורותיהם והזמנתי אצלם כליל־סוניטות המוקדש לרובוט, למוח אלקטרוני או לכל מכונה המונעת באנרגיה גרעינית. מכאן שלא הקפדתי על קוצו של יו"ד, לא צמצתי את הנושא למכונת־תרגום דוקא והשארתי למוזות שטח־מחיה נרחב למדי. אף־על־פי־כן גם הפעם העליתי חרס בידי. מי שכתב על רובוטים לא כתב כלילי־סוניטות ומי שכתב כלילי־סוניטות לא כתב על רובוטים.

מאין ברירה ישבתי וחיברתי כליל משלי שכולו קודש לרובוט. לא מתוך השראה חיברתיו אלא מתוך יאוש ולא להנאתם של הבריות אלא לרווחתו של המוח האלקטרוני. משל הייתי אני פטרארקה ומכונת־התרגום שלי לאורה.

מובן מאליו כי במסיבות אלו אין טעם לפצות פה על סגולותיו הפיוטיות של הכליל, לפי שענין זה הוא מחוץ לתחום שיפוטי ודיוני. דייני בכך שהכליל נקלט במכונה באהבה וברצון ובן־לילה הונחל לעולם כולו במיליוני טפסים ובחמש לשונותיו של ארגון־האומות־המאוחדות.

אני את שלי עשיתי.

ג

כל מי שהתנסה במאמצים שהוכתרו בהצלחה לאחר תקופה ארוכה של יגיעה גופנית ומתח רוחני, מובטח אני שנהירה לו אותה הרגשה של לאות ורפיון־רוח עד כדי דכאון המלווה את ההצלחה והנמסכת בכל מעקשי גופו ונפשו של בעל ההשג. דוקא בשעה שזכה להכרה ולהוקרה. בימים שהיה העולם מריע למכונת־התרגום ומוחא כף להשגיה של הרוח האנושית בכלל ושל מדינתי בפרט, בעצם הימים ההם הוכרז עלי – בעזרתם האדיבה של רופאי – כי נחליתי ואין ביכלתי לקבל אפילו אדם אחד לשיחה. אפשר שמצד האבחנה הקלינית היה בהכרזה זו משום הונאת הבריות, אולם מבחינה פסיכוסומטית ודאי היה בה מן האמת יותר מאשר מן השקר. תשוש הייתי, עייף, יגע וקצוץ. מאסתי בעיתונים ובראדיו. על גבי תקליטים האזנתי ליצירות מוסיקליות החביבות עלי מימי ילדותי, שלא היתה שהות בידי לשמען זה עידן ועידנים. עישנתי סיגריות וגידלתי זקן. לאחר שהגיע הזקן לממדים מוחשיים נסעתי לאחת המושבות ובשם בדוי התאכסנתי בפנסיון קטן וצנוע שעל שפת־הים. ספרי בלשים מילאו את מזוודתי עד מחציתה.

באחד הימים הייתי בצלה של שקמה עתיקת־ימים, שקוע בכסא־נוח ומרותק לפיתולי חקירתו של רצח מסתורי. קרני השמש מיעוטן הסתננו מבין העפאים ורובן התדפקו על גבולותיו של הצל עם שהן אופפות מכל צד אך אינן מרהיבות עוז לפרוץ לתחומיו.

לפתע חשתי בנוכחותו של אדם על ידי. סילקתי עיני מן הספר הבלשי ומראה מדהים נגלה לעיני: נערה כבת עשרים כרעה על ברכיה סמוך לכסא־הנוח ונעצה בי מבט…

ריבון־העולמים! לוא היו נקודות הדמיון ביני לבין פסטרנק מרובות על נקודות השוני, לוא נתברכתי בכשרונו התיאורי, אפשר שהייתי מנסה לתאר – ולוא אך בקווים כלליים – אותה חיה כבירת־רושם שלשוני הדלה לעולם לא תדע להביעה במלים: אדם שבע־ימים ורוגז, שפניו הקמוטים עטורים זקן שלבנוניתו מרובה על אפרוריותו, קרחתי מבהיקה בפסיפס הרווחים שבין עלי השקמה ומתוך שוליה צצות ומתנפנפות במשב־רוח קל שתי קווצות דלילות – זכר לבלורית מרדנית מימים עברו – אדם שכזה מסלק עינו מספר בלשי ונתקל בפנים מוארכים־חיורים של נערה, עלמה, אשה עולת־ימים, שראשה שמוט קמעה לצד שמאל ועורה מתוח על לסתותיה הצרות; שפתיה ורודות־כהות, העליונה צרה ודקיקה והתחתונה רחבה ומשתלשלת כלשהו למטה ושתיהן פשוקות וחושפות שני טורי שן מהוקצע, חטמה מזיגה מופלאה משל חטמיהן של נפרטיטי ומונה־ליזה, אלא שקצהו עצמאי ומקורי וזקוף כלפי מעלה כדי שיעור של טוב־טעם ולא למעלה מזה, ונחיריו מרטטות כמיתר של כלי־נגינה; שערות שחורות, קצרות, גזוזות כשערותיו של נער, מכסות את ראשה, לכאורה ללא סדר וללא משטר ולמעשה בהרמוניה עילאית שהתסרוקת – ככל דבר אחר בעולם – אינה זוכה לכך אלא אם כן הקדוש־ברוך־הוא בכבודו־ובעצמו ניאות להיות הגלב; ומתחת למצח כשני אגמים למרגלותיו של הר, שכל אחד מהם משקף בקרבו בנפרד את הירח המחזיר קרניים צהובות־ירקרקות, השקיפו על אותו זקן שתי עיניים ונעצו בו, כלומר בי, מבט שופע אהבה, הערצה, סגידה, חרדת קודש, תאוה, שלטון, כניעה… הכל.

עודי המום, מוכה תדהמה ומנסה לברר לעצמי אל־נכון אם אמנם קטע מן המציאות לנגד עיני או חזיון־תעתועים שאינו נדיר כל־עיקר במצב מעין זה שבו הייתי שרוי באותם הימים. והנה נעו שפתיה של הנערה, בעיניה נקשרו דמעות ומפיה נפלטו המלים:

– לך לא שרו דנטה ופטררקה.

(להלן יווכח הקורא כי מלים אלו הן־הן השורה הראשונה של כליל־הסוניטות שכתבתי בשביל מכונת־התרגום).

ד

למי היתה הנערה דומה? לאדם בן ימינו שקרא ב“איליאס” ותחת אשר יתפעל מכשרונו האדיר של הומרוס הולך הוא וסוגד לזבס ולהרה ולשאר אלי האולימפוס.

כל באי־עולם נתפעלו ממכונת התרגום ולא שתו לבם – בצדק, כמובן – אל כליל־הסוניטות. ואילו נערה זו, דוקא הכליל זעזעה עד עמקי נפשה. איני בא לחוות דעה על טעמה האמנותי, שהרי כבר קבעתי כי דבר זה הוא מחוץ לתחום שיפוטי, אך לבי סמוך ובטוח כי היתה כאן טעות בהערכת הדברים, לפחות מנקודת־מבט היסטורית, שכן כותבי כלילים היו גם לפני אך איש לפני לא הביא לידי פעולה אפקטיבית את מכונת־התרגום. על־כל־פנים הנערה זועזעה. כיון שזועזעה, גמרה בלבה לראות את “המשורר” פנים־אל־פנים ויהי מה. לפיכך לא שקטה ולא נחה, חקרה ודרשה, פרצה את חומת הסתגרותי והקרינה עלי מעיניה מה שהקרינה.

אולם קרינת עיניים לחוד וחיי מעשה לחוד.

אותו ערב בא בני לבקרני בפנסיון. בן יחיד הוא לי בחור כארזים, תמיר שחום עור, בהיר־שיער עם יפה־עיניים וקצין בצבא הסדיר. מה שאירע לאחר־מכן הרי זה ענין לענות בו למומחים בתורת הנפש ולחוקרים בתורשה וגנטיקה. הללו אפשר יראו טעם להאריך בדברים ואילו אני אקצר.

לא יצאו שבועות מעטים ובני נשא את הנערה לאשה. כיון שדירתי נרווחת למדי, נשתכן בה הזוג הצעיר והחליט לא לזוז ממנה כל עוד לא סיים בני את שירותו בצבא. מתוך כך הייתי רואה את בני כל אימת ששהה בביתי בימות חופשותיו הקצרות, ואת כלתי הייתי רואה מדי ערב בערבו. מדי ערב בערבו – משום שאת ימיה בלתה באוניברסיטה. שבה למדה מתימטיקה ופיסיקה. היינו מחליפים דברים בינינו ברוח טובה ומסיחים בהוויות העולם, בעברי, בעתידה, בפיסיקה, במתימטיקה ובמכונת־תרגום. כליל־הסוניטה לא הועלה כל דל־שפתינו.

אני איני נוהג לנסות את הקדוש־ברוך־הוא. בכל לילה בשכבי בולע אני גלולת־שינה ובזכותה אני ישן שנת־צדיקים עד שמאיר השחר. גם בלילה ההוא עשיתי כך, ואף־על־פי־כן הקיצותי סמוך לחצות. חשתי בנוכחותו של אדם על ידי. כלתי שכבה לצדי, הצמידה גופה אל גופי ובשפתיים מהבילות לאטה על אזני:

– הלוויינים כצפרים ירונו.

(להלן יווכו הקורא כי מלים אלו הן השורה האחרונה של כליל־הסוניטות שכתבתי בשביל מכונת־התרגום).

שיקעתי שפתי בשפתיה וכרכתי זרועי סביב מתניה. ברכיה הלוהטות צרבו את ירכי. שוב לא התעוררתי אלא בעיצומו של בוקר. פקחתי עיני וראיתי את בני גוחן על המיטה. חיוך של בוז היה שפוך על פניו. ראשה של אשתו התנוסס מעל לשמיכה ושערותיה פזורות היו על כרי. שני כתמי סומק פרחו בלחייה החיוורות. עיניה היו עצומות ונשימתה קצובה. דומה היה כי שנתה רגועה.

סערת־רגשות התחוללה בקרבי: אשמה, חרטה, בחילה, בוז, כלימה. כל אחד מרכיביו של בליל מתערבל זה כיון את עוקצו כלפי נפשי פנימה. ישבתי על המיטה ככלי מלא בושה מעורטל מכל לבוש. כבשתי עיני בקרקע ומלמלתי כתינוק שסרח:

– אני… אני… אני…

למרבה הפתעתי פרץ בני בצחוק גדול:

– אתה. חה־חה־חה! – אתה. חה־חה־חה!

הוא התפתל והשתנק בצחוקו. באצבעו הורה עלי: –! חה־חה־חה! אתה! אוי… אתה…

אזני קלטה בת־קול. מעין הד לצחוקו של בני. עוד מישהו צחק בחדר. צידדתי פני מבני וליכסנתי מבט אל כלתי. ראשה עדיין היה מונח על הכר, אך עיניה היו פקוחות, שלחה ידה לעומתי – ומתוך כך נתערטלה קשת־כתף שחורה שזופה, שלא כפניה שהשיזוף לא היתה לו שליטה על חיורונם – הורתה עלי באצבעה וצחקה:

אתה. חה־חה־חה!

הוא אשר אמרתי בראשית סיפורי: לא אני גיבורו אלא כליל־הסוניטות. הגיעה איפוא השעה לתתו בפני הקורא.