לַכּוֹמָר הָיְתָה כַּלְבֹּנֶת הוּא אָהַב אוֹתָהּ היא

חָטְפָה בְּשָׂר כְּזַיִת הוּא הָרַג אוֹתָהּ. הֲרָגָהּ וּקְבָרָהּ וכָתַב

עֲלֵי קִבְרָהּ כּי לַכּוֹמָר הָיתָה כַּלְבֹּנֶת וכ'.

(שיר עממי רוסי)

א.

האי ארקנגינו נמצא בלב האוקינוס. בודד הוא האי. השמש זרחה עליו. הגלים ליחכו את חופיו. צמחייתו הוגדרה כסוב־טרופית. בין יתר בעלי החיים היה מצוי בו גם ה־

אין אנו יודעים אימתי התחיל האדם מאכלס אי זה ומפתח בו תרבות וציביליזציה, שכן עדיין לא עמדנו על כל תגליותיהם ומחקריהם של ארכיאולוגים ואנתרופולוגים. ברם, בתקופה שבה התרחש כל המסופר להלן, היווה האי מדינה. היו בו איפוא שלש רשויות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת.

ב.

על שפת ימה של ארקנגינו הוקם מלון מפואר, ובו מרפסת פתוחה לרוח הים.

בסמוך למעקה המרפסת עמד שולחן ולידו שני כסאות. במרכז השולחן התנוסס בקבוק ריק, שהכיל לפני כן יין שמפניה, ובאחד הכסאות ישב האדון קוסטאפינו: אדם גוץ, שמנמן ועצבני. מדי פעם היה מתרומם מכסאו, פוסע כמה פסיעות בלתי קצובות על רצפת המרפסת, נעצר, שולה ממחטה מכיסו, מקנח את פניו וחוזר למקומו. משחזר בפעם הששית מצא אורח יושב בכסא השני: אדם צנום, גבוה ושקט. הוא מצץ מקטרת והפריח טבעות עשן. משראה את מר קוסטאפינו זיכהו בניד־ראש מאופק.

מר קוסטאפינו ישב בכסאו והיה מתופף באצבעותיו על השולחן. האורח לא שת לבו אליו. הים איווש.

לפתע הסמיקו פניו של מר קוסטאפינו וצחוק דגדגוני פרץ מפיו. האורח הגביה גביניו ועשאם קשתות.

– הוא בידי, בידי אדוני היקר! – נצטווח קוסטאפינו – בידי הוא כשם שהבקבוק הזה בידי – הוא נטל את הבקבוק ולפת באצבעותיו את צווארו – כן, כשם שהבקבוק הזה בידי.

האורח הוציא את מקטרתו מפיו. – מי? – שאל בקור רוח.

– מי? מי, אתה שואל! האידיוט פורטאבינו! חמור גרם, פתי, סכל! שנתיים שילם לי שכר דירה מדי חודש בחודשו ולא ביקש קבלות. א א א! למען האמת עלי להודות כי ביקש פעם אחת או פעמיים, אבל אני התחמקתי ולא נתתי. ועכשיו הוא בידי. אם אין לא לאדם קבלה ואין עדים…ח…ח אדרבה, יש עדים! לי יש עדים שהוא לא שילם. עדים שלא שילם, אתה מבין? עדים שראו במו עיניהם כיצד לא שילם ח–ח…ובכן אין לא לאדם קבלה ואין עדים, הרי שלא שילם שכר דירה. ועורך הדין שלי הגיש תביעה לצו פינוי…והחמור מאיים…מאיים…מאיים. מה יעשה לי פורטאבינו, א? מה יעשה? מה הוא יכול לעשות? הוא ואביו ואמו ואשתו ובניו יוצאו החוצה על כל מטלטליהם. והוא לא יעשה לי דבר מאומה. החוק אדוני הנכבד הוא לצדי לא כן? לא כן?

מר קוסטאפינו אחז בזרועו של האורח. הלה חילץ את זרועו בנימוס, אך בתקיפות. מר קוסטאפינו הזדקף.

– עם מי יש לי הכבוד לשוחח?

מאז הופעתו נראה זו הפעם הראשונה צל של הבעה כלשהי בפניו המאובנות של האורח. רגעים מספר מצץ את מקטרתו בקפידה יתרה. דומה כי נמלך בדעתו. לבסוף סינן מבין שיניו:

– השופט אנדלינו.

ג.

האי ארקנגינו לא היה מן האיים הזערוריים, אך גם גדול ביותר לא היה. מספר השופטים בו היה מצומצם. לפיכך לא חטאה המציאות כלפי חוק ההסתברות כאשר משפט הפינוי שהגיש קוסטאפינו נתברר דווקא בפניו של השופט אנדלדינו. תביעתו של קוסטאפינו הוכרה כצודקת. ניתן צו פינוי נגד פורט אבינו. קוסטאפינו צהל וזהר.

בפרוזדור בית המשפט עמד וציפה לשופט אנדלדינו. משעבר הלה על פניו הסיר את מגבעתו והחווה קידה. השופט לא השגיח בו, או השים עצמו כמי שאינו משגיח בו, והמשיך ללכת. כאז, על מרפסת המלון, כן גם עתה, בפרוזדור בית המשפט, היה השופט צנום וגבה קומה וקוסטאפינו גוץ ושמן. אלא שהפעם היה השופט עצבני וקוסטאפינו שקט. הוא ליווה את השופט עד השער. בסמוך לשער החיש את צעדיו הקטנים, הקדים את השופט ושוב החווה קידה עמוקה. השופט אנדלדינו נעצר ופלט מפיו רקיקה, ישר בפרצופו של קוסטאפינו.

לית מאן דפליג: היה זה מעשה שלא ייעשה כמוהו בארקנגינו. שופט, אישיות מכובדת ונשואת פנים, אחד מאצילי האי, עומד ורוקק בפניו של אזרח. אף על פי כן אין לבוא בטרוניה עם השופט אנדלידנו. הוא התייסר, הוא סבל. שנתו נדדה בלילות. החוק והצדק התנגשו בקרבו. המצפון והחובה הכריזו מלחמה זה על זו וקרעו את נפשו לגזרים.

החוק דורש הוכחות. בידי פורטאבינו לא היו הוכחות. השופט חייב לפסוק לפי מה שעיניו רואות ואזניו שומעות באולם בית הדין. לאן נגיע אם, חס וחלילה ננהג אחרת! לאן נגיע אם השופט יסיק מסקנותיו מפגישות מקריות עם תובעים ועם נתבעים בבתי מלון וברחובות העיר? אשיות החברה יתערערו. ארקנגינו תחזור לתוהו ובוהו אם לא יתחום השופט תחום בין האדם שבו לבין השופט שבו. החוק! רבונו של עולם, החוק!

חששותיו של השופט אלדלדינו לא נתבדו. ארקנגינו חזרה לתוהו ובוהו, אלא שהסיבה לכך לא היתה משפטית ולא פסיכולוגית, לא חברתית ולא מוסרית. הסיבה היתה גיאולוגית ועל כך עוד יסופר להלן. לפי שעה מן הראוי למנות אי־אלה מאורעות שקדמו לכך.

פורטאבינו שגורש מדירתו – הוא ואשתו ובניו ובנותיו ואביו ואמו – רצח את קוסטאפינו. השופט שישב בדין לא התייסר ולא סבל, שכן היה לפניו ענין של פשע פלילי ברור, המוגדר בחוק כרצח בכוונה תחילה. פורטאבינו נידון למאסר עולם.

ד.

פורטאבינו ישב בכלאו ומבעד לסורג השקיף על פני הים. אותה שעה דמה לכל האסירים שמבעד לסורג השקיפו על מה שהשקיפו מימות עולם ועד היום הזה. ספרים הרבה נכתבו על מחשבותיהם ועל הרגשותיהם, על חוויותיהם ועל הרהוריהם, ואין צורך לחזור כאן על כל אלה, שהרי בין כל אותם האסירים לבין פורטאבינו לא היה למעשה ולא כלום.

ישב אפוא פורטאבינו ומבעד לסורג השקיף על פני הים. לפתע זע הקרקע מתחת לרגליו ואור גדול סינוור את עיניו. אחרי האור תכלת ואחרי התכלת תוהו ואחרי התוהו בוהו ואחרי הבוהו מבול.

האוקינוס גמר אומר להציף את האי ארקנגינו וביצע את זממו. קרעי בנינים צפו על פני המים. רבבות גופות התפתלו, השתרבטו, פירכסו וצללו. אותה שעה דמו לדגים שנשלו מן המים והוצאו ליבשה, שכן אלמים היו בני האדם – שאון הגלים האדירים החליש את קולות האנוש הדלים. מגדלים התמוטטו כמגדלי קלפים. מכונות ענק סובבו גלגליהם במערבולת מיכנית חסרת טעם, עד שהמים כיסון מעין רואים. אניות נטו על צדיהן, תרנים שקעו במצולות. שברי לוחות, קטעי רהיטים, ענפי צמרות צפו על פני המים, וחיות לעין ספור ורמשים לאין תיכלה נתערבלו ונדחקו ונאבקו בגלים מתוך מאמצים נואשים להיאחז בבדל קרש או בסיקוס זמורה.

האי ארקנגינו נבלע בתהום רבה.

פורטאבינו לפת בול עץ בזרועותיו. מששבה אליו רוחו מצא את עצמו מוטל על חופו של אי שומם. נראה כי נכמרו עליו רחמי האוקינוס ופלטוהו לאותו אי – והוא חי וקיים ובריא ושלם.

על מפת העולם מסומן האי בשם נובודרינו.

ה.

האי נובודרינו נמצא בלב האוקינוס. בודד היה האי. השמש זרחה עליו, הגלים ליחכו את חופיו. צמחייתו הוגדרה כסוב־טרופית. בקיץ היה בו חם למדי ובחורף קר למדי. בין יתר בעלי החיים היה מצוי בו גם ה־ Homo Sapiens.

אנו יודעים בדיוק נמרץ אימתי התחיל האדם מאכלס אי זה ומפתח בו תרבות וציביליזציה, שכן פורטאבינו היה היצור האנושי הראשון, אשר הגיע לשם בדרך שהגיע. ברם, אין אנו יודעים כיצד נתהוו הדברים, ולמרות עבודתם הקשה של האנתרופולוגים, הארכיאולוגים וההיסטוריונים עדיין מרובה הסתום על הידוע: מי היתה אשתו השניה של פורטאבינו ומנין הגיעה לאי? כלום תושבי האי כולם צאצאיו של פורטאבינו או שמא במרוצת הזמן נתוספו מהגרים מן החוץ? – וכיוצא באלה בעיות שעדיין לא מצאו את פתרונן. מכל מקום, בימינו אנו מהווה האי מדינה. קיימות בו, איפוא, שלוש רשויות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת.

ו.

על שפת ימה של נודבודרינו הוקם מלון מפואר ובו מרפסת פתוחה לרוח הים.

בסמוך למעקה המרפסת – – –

א

אלקטרוקארדיאוגראמה. מלה ארוכה מאד, כל המלים הלועזיות ארוכות הן לעומת העבריות, ביחוד אלה שנקלטו במינוח הרפואי. אלקטרוקארדיאוגראמה.

יואל כרמי שכב אפרקדן על רהיט גבוה, ספק שולחן ספק מיטה. הרופא שם לוחית קטנה על חזהו. חוטים נתמשכו מן הלוחית אל תיבה חומה, ומעליה עמד רכון הרופא.

– הסר נא את השעון מידך, מר כרמי.

כרמי התיר את צמיד המתכת והושיט לרופא את שעונו.

– ועתה הואל נא להפשיל את המכנסים.

כרמי הפשיל את מכנסיו עד למעלה מברכיו. מסביב לכל ברך נכרכו טבעות שהיו עשויות, כפי שנדמה לו, גומי.

הרופא לחץ על כפתור, והתיבה השמיעה קול תקתוק קצוב, ממש כתקתוקו של שעון הקיר שהיה תלוי בבית אבא לפני הרבה שנים.

אלקטרוקארדיאוגראמה.

זו לו הפעם הראשונה שרופא פרטי עושה קארדיאוגראמה ליואל כרמי. עד כה לא היה אלא בטיפולם של רופאי קופת חולים, ואלו הפעם מטפל בו רופא פרטי. ולא סתם רופא פרטי, כי אם כוכב מזהיר בשמי הרפואה. גדול המומחים למחלות לב, שכל ביקור אצלו משמעו כך וכך עשרות ל"י טבין ותקילין.

התיבה תקתקה. דוק נמנומי עטף את מוחו של כרמי. רצה להתהפך לצד ימין, אז נזכר כי לא להנאתו הוא שוכב אלא לשם בדיקה בלבו, וחזר בו.

– אנא, אל תזוז, אדוני, ואל תשעין רגליך אל הקיר. שכב בנחת, רגוע.

כרמי עצר נשימתו ולאחר מכן נאנח קשה. אלא שאנחה זו היתה תהליך פיסיולוגי גרידה, תוצאה של קוצר נשימה ותו לא. לא גניבת יסורי נפש ולא אנקת מדוי גוף. אל הלחץ בחזהו הסכין מזה שנים ולא שת לבו עליו. הדקירות שפקדו מדי פעם בפעם את צדו השמאלי לא הציקו לו אלא שניות ספורות. עכשיו לא חש בהן. אשר לנפש, הרי בשעה זו היתה נפשו רגועה ושלווה. גדולה מזו: יואל כרמי היה שמח וטוב לב. מין חדוה פשטה ונמסכה בכל אבריו. אפשר שבירכתיה של חדוה זו היה טמון קורטוב של עצבות, אלא שכף של עצבות בחבית של חדוה לעולם אינה מקלקלת את השורה. אדרבה, מגבירה היא את השמחה בחינת מעשי אורצל.

חמישים אלף לירות ישראליות!

יואל כרמי זכה בהגרלת המלוה העממי בחמישים אלף לירות.

חמישים אלף לירות – לא דבר קטן הוא. מכל מקום לא לגבי יואל כרמי. לפני שלושה ימים זכה בכסף ולפני יומיים הגיש מכתב התפטרות באותו משרד ממשלתי שבו בילה את תשע השנים האחרונות. ויתר על הכל: על פיצויים, על גימלה, ואפילו על שלושת חדשי החופשה השנתית שנצטברו על חשבונו בתקופת שירות, וכל זה בשל זכיה בחמישים אלף ל“י. והרי בממדים שמחוץ לתחום חייו של פקיד ממשלה חמישים אלף ל”י אינו סכום גדול כל עיקר. סכום פעוט הוא. ושריפה זו של גשרים אינה אלא מעשה של שטות.

מילא, עכשיו מותר לו לעשות מעשה של שטות פעם אחת. זו לו כעשרים וחמש שנה שאין הוא עושה אלא מעשים נבונים. בוקר בוקר קם הוא ממיטתו, שותה קפה תוך כדי קריאת עתון או קורא עתון תוך כדי שתיית קפה והולך לעבודה. חשבונות, תיקים, בעיות מינהל, ישיבות. והמאזן הוא: אשה אקדמאית שנשלחה להשתלמות לחוץ־לארץ (אתמול שיגר לה טלגרמה) לאחר עשרים וחמש שנות ותק בהוראה ובניהול בתי ספר לילדים קשי חינוך, בת שסיימה את שירותה בנח"ל ומשום מה נשארה בישוב משלט ו… דירה. דירה נאה, מרווחת למדי – בימים אלה כשהוא שרוי לבדו, אפילו מרווחת יתר על המידה – ומרוהטת כמקובל. גאז, פריג’ידר, ראדיו־פטיפון וספריה. כן, ספריה עשירה למדי, רבת כרכים – ומהם ספרים בעלי ערך. מכל מקום, ספרייתו גדולה מכל ספריותיהם של חבריו ומכריו, וכמה אנשי רוח בכלל זה. ספרות יפה, פילוסופיה, מדע ומחקר בשש לשונות, לרבות יוונית ורומית. החל בכרכים העוסקים בעניני כלכלה, הנהלת חשבונות ומינהל וכלה בשפינוזה והיידגר. עוד לפני ארבע שנים היה מדיר שינה מעיניו ומעיין בלילות בספרים אלה, אך מאז החלו המיחושים בצד השמאלי ונתגלתה מחלת הלב משך ידו מן הקריאה בלילות. משרד, ראדיו, שיחת רעים, ולפעמים קולנוע. קונצרט או תיאטרון בתחומי האפשרות של משכורתו החדשית. כל הבילויים הללו מסתיימים בשעה שמסתיימים, ואלו הקריאה עלולה לגרור אותך אל תוך שעות זריחתה של חמה. ובשש שומה על עובד ממשלה לקום ממיטתו ויהי מה. המיחושים, הדקירות, הלחץ באיזור הלב גוברים. וכיון שעד לפני שלושה ימים לא עשה אלא מעשים נבונים בלבד, מנע עצמו מקריאה. כן, עד כאן מעשים נבונים בהחלט.

הרופא אסף את המכשירים.

– בבקשה לקום, אדוני.

היה לו מבטא אנגלוסאכסי מובהק. מוזר: עד כה לא הרגיש כרמי בכך.

מפינת החדר גרר הרופא סולם בעל שלוש מדרגות וקירבו אל כרמי.

– חמש עשרה פעמים, בבקשה.

כרמי זקף מחצית גוו.

– מה חמש עשרה פעמים? – תמה.

– הואל נא לעלות ולרדת במדרגות אלה חמש עשרה פעמים.

הרופא יצא מן החדר.

כרמי עלה וירד, ירד ועלה, נשם ונשף, מלחית, מזיע ומונה:

– שתים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה.

הוא השתרע אין אונים על משכבו הגבוה. דקירות חדות פלחו את חזהו. רגע נתערפל סביבו הכל, ומבעד לערפל נזדקר פרצופו של הרופא, שהיה דומה לזבס המשקיף על עולם בני תמותה מבעד למפלשי העבים שעל פסגת אולימפוס.

לאט לאט נתרגעה הנשימה והערפל נתפזר. כרמי פלט אנחה שניה.

כן, עכשיו שוב אין הוא מסוגל לשום מאמץ גופני. 15X3 = 45. טיפס ועלה ארבעים וחמש מדרגות וכוחו כלה. והרי הוא עצמו רק בן ארבעים וחמש. הן היו ימים שעבד בכבישים, בקטיף, בבציר. מתי? לפני מאה, מאתיים, שלוש מאות שנה? לא, רק לפני עשרים וחמש שנים. בהיותו סטודנט באוניברסיטה. או־ני־בר־סי־טה! ח־ח־ח־ח! הרי הוא, יואל כרמי, למד אי פעם מדעי הרוח. ספרות, פילוסופיה, היסטוריה. באחת ממגרותיו גנוזה לו תעודה: מוסמך למדעי הרוח. ניתנה האמת להיאמר, לפחות בשעת אלקטרוקרדיאוגראמה: בנעוריו, כלומר עד שמלאו לו י“ח שנים, חלם להיות סופר. בכיתה השישית בגימנסיה, אי־שם בחוץ לארץ, כתב שיר אהבה והקדישו לאחת התלמידות. שיר אהבה שני כתב לאשתו כמה חדשים לפני החתונה. ועוד שיר אחד כתב, שיר פטריוטי מאד, דומה… במלחמת השחרור… לא, לא. במאורעות תרצ”ו–תרצ“ט. כשעדיין היה עומד על המשמר עם רובה ביד. במלחמת השחרור היה ממונה על יחידה צבאית שעסקה בעניני תשלומים: פקיד ותיק וסוג בריאות נמוך. השיר משנת תרצ”ו נגנז. יואל כרמי למד ספרות באוניברסיטה וידע להבחין בין טוב לרע. לפחות כשההבחנה לא היתה קשה כל עיקר. השיר הפטריוטי היה שירו האחרון. אף־על־פי־כן זכורות לו עדיין כמה משורותיו:

נחרוש את התלם, נפריח שממה,

אך אם יתקיפונו נכריז מלחמה.

גועל נפש! חוסר טעם ותפלות! והנה תרצה בתו הלכה לישוב משלט ויושבת לה על גבול רצועת עזה מול תותחי המצרים. מימיה לא כתבה שירים. אדרבה, גילתה כשרונות בולטים למדעים מדויקים דוקא: מתימטיקה, פיסיקה, כימיה, ואמה… כלומר, אשתו של כרמי שוהה בחוץ־לארץ. שאפתנית היא במובן הטוב של המלה. השתלמות, התקדמות…

התיבה חדלה לתקתק. הרופא עיין בסרט נייר. קווים מזוגזגים נתמשכו על פני הסרט.

תחילה נתקמט מצחו של הרופא, לאחר מכן נתארכו שפתיו והתחיל צובט את התחתונה שבהן באצבעו ובאגודלו.

כרמי ירד ממשכבו ולבש את חולצתו. שמש שוקעת יצקה שני בשמשות החלון.

הרופא הזדקף ונעץ בכרמי מבט דלוח. כרמי נתחייך. לאחר דקה שאל:

– רע?

הרופא נד בראשו.

– רע. אנגינה פקטוריס… ובשלב רציני.

– אינני מעונין באבחנה. כמה זמן?

– מה כמה זמן?

– כמה זמן אחיה?

– רופא אינו נביא. אם תציית להוראות רופאיך, יש לך סיכויים לחיות ולחיות.

– ואם לאו?

– מה פירוש אם לאו?

– אם אעשן ציגרים חריפים ומשובחים, אשתה יין שמפן, אוכל מאכלים אסורים, אך טעימים ובכמות גדולה, לא אישן בלילות ואבלה עם נשים?

– תמות.

– מתי?

– אינני יודע. ייתכן אפילו… בעוד שבוע.

ב

למחרת היום טילפן כרמי למשרד.

– האלו! אמרי נא לי מה כתבתה של שושנה כהן?

– מי מדבר, בבקשה?

– אינך מכירה את קולי?

– א! אדון כרמי! אעביר אותך אל שושנה.

– לא, לא. אין צורך. תיוודעי רק ותמסרי לי את כתבתה.

הטלפונאית אמרה לו את כתבתה של שושנה.

בערב הלך לביתה. צלצל בפעמון. בעלה של שושנה פתח לו את הדלת. הם לא הכירו זה את זה.

– אוכל לראות את שושנה?

– בבקשה, הכנס.

לבעלה של שושנה היו עיניים נוגות. הוליך את כרמי אל המבוי והושיבו בכורסה מתקפלת שחציה עץ וחציה בד.

דירת שיכון סיטוני: מבוי, שני חדרים קטנים. הכל מצוחצח, משופשף, מסויד, מבריק. על הקיר תמונת נוף מתקתקת בצבעי שמן.

מן הפרוזדור נשמעו מצעדיה החפוזים של שושנה. נעמדה בפתח ראתה את כרמי ונדהמה. נרתעה אחורנית וקפאה על עמדה.

כרמי קם מכורסתו.

– שלום, שושנה.

פניה היו חוורות כמימים ימימה, עיניה גדולות, עגולות וקורנות כיהלום תכלת. שערה חום־כהה ועשוי כתסרוקת של גבר, לחייה מתוחות ללא שמץ של תפיחות, קצה חטמה זקוף במקצת כלפי מעלה ושפתיה אסופות־מכווצות תדיר כשל תינוק העומד לנשק את אמו. אף שהיתה אם לילדה בת ארבע, היתה גזרתה כשל נערה בת ט"ו. רזה היתה אך לא צמוקה.

לא. כל הדברים האלה אינם אלא הבלי הבלים. רק העיניים, העיניים הזוהרות המקרינות צפרירים סביבה, רק בשל העיניים האלה בא לכאן.

דומה היה כי העיניים גילו את סודו ונתקרנו עד כדי סינוור.

– מר כרמי?

שוב לא היתה זו תדהמה. רק תמיהה. נתקרבה אליו והושיטה לו את ידה. תוך כדי כך הפטירה לעבר בעלה:

– תכיר, אפרים, זה הבוס שלי.

– לשעבר – תיקנה כרמי ונתחייך.

אפרים ניסה להאיר פניו ולא עלה בידו. פרצופו היה חמוץ. “כיב קיבה יש לו לזה” – החליט כרמי בליבו.

– פניך מוכרות לי – אמר אפרים בלי שהציג עצמו רשמית – פעם אחת ראיתיך במשרדך ופעם שניה אתמול. תמונתך היתה בעיתון.

– באיזה עיתון?

– באחד מעיתוני הערב.

– לא ראיתי.

– כן, היתה כותרת מרעישה – החרתה שושנה אחרי בעלה – פקיד ממשלה בכיר זכה בחמישים אלף ל"י. אפרים, הבא כיסא ונשב פה. אני שמחה מאד שבאת, מר כרמי. אבל… אבל… אומר לך את האמת: אני מתפלאה מאוד. לא חיכיתי לך. כל השנים לא ביקרת אפילו כשהזמנתיך יחד עם כל המחלקה לחנוכת הבית.

– הייתי חולה אז.

– א! כן! היית חולה. אני זוכרת: שלחת פרחים.

אפרים הביא כיסא ביד אחת ובשניה גרר עגלת תה.

– מה אתה מביא עגלת תה ריקה? מר כרמי, מה תשתה? תה? קפה? אמא הביאה לי היום עוגות שאפתה. תטעם.

לא המתינה לתשובה והסתלקה.

שושנה יצאה, אך הקרניים שהוקרנו מעיניה עדיין ריצדו בחללו של המבוי הקטן; נשתברו, נתרססו והשתעשעו באור הנברשת שהשתלשלה מן התקרה.

אפרים ישב בכיסא, שהוא עצמו הביא, ושתק. שפתיו של כרמי נמתחו. פיו נפער מתוך מאמץ נואש לדכא חיוך. הרים כף ידו וחיפה בה על פיו.

שושנה חזרה ובידה מגש. באותה זריזות מפליאה, שבה דפדפה במשרד בניירות התיקים, פרשה מפה על עגלת התה והגישה כיבוד. משסיימה נשתפלה על שרפרף סמוך לעגלה. אפרים הרחיק מעצמו את צלחת העוגות.

“כן, אין ספק. כיב קיבה”.

כרמי נעץ מבט חודר בשושנה. שלושה כתמי סומק פרחו בפניה: שניים על הלחיים ואחד על המצח. הכתמים שעל הלחיים היו עגולים, והכתם שעל המצח היה מאורך־מלבני. היא שאלה:

– מדוע אתה מביט בי ככה, מר כרמי?

כרמי לא ענה לה. הוא פנה אל אפרים:

– יש לכם פריג’ידר?

– לא – השיב אפרים בשויון נפש.

– היית רוצה לקבל “אמקור” גדול?

– בהחלט – השיבה שושנה במקומו.

– ותנור גאז?

– יהיה לנו עוד מעט – הפעם השיב אפרים עצמו.

– שמע נא, מר אפרים, סליחה… מר כהן, אני מוכן לתת לך מחצית הסכום שזכיתי בו.

– מה פתאם?

– אם אתן, תקבל?

– לא.

– מדוע!

– למה לי?

– עשרים וחמישה אלף לירות!

– לא איכפת לי…

– לי איכפת – נכנסה שושנה לתוך דבריו – אבל אין כל סכנה, אתה מתלוצץ.

– איני מתלוצץ. הקשיבי, שושנה; אני חולה אנוש. אשתי ובתי חייהן זורמים באפיק שקבעו לעצמן. אין הן זקוקות לי אלא מבחינה רגשית בלבד. אתמול אמר לי הרופא שלא אחיה אלא שבוע ימים. שבוע אחד ויחיד.

– אח, שטויות.

– לא, לא שטויות. בעוד שבוע יקיץ עלי הקץ. אני מפקיד בבנק עשרים וחמישה אלף לירות על שמו של אפרים כהן, אך את השבוע שנותר לי לחיות, רוצה אני לבלות עם שושנה כהן.

– מה זאת אומרת לבלות? – שאל אפרים.

– לבלות משמעו להיות יחד. רק שנינו, שושנה ואני. אני אחבק את שושנה, אנשק אותה ו…

– אתה רוצה שאמכור לך את אשתי בעשרים וחמישה אלף לירות?

– לא. אל תפרש את דברי כך. פירוש זה היה נכון אילו הייתי כאחד מכם. אילו ניתן לי להמשיך לחיות: חודש, שנה, שנתיים. אבל אני לא אחיה למעלה משבוע ימים, ואם רופא אומר כך, יכול אתה להאמין לו. כלום ייחשב לי לחטא אם בשבוע האחרון של חיי רוצה אני ליהנות? עד כה הייתי רק נהנה ממראה של שושנה. מי יידה בי אבן אם על סף המוות מתאווה אני להרחיב את תחושת ההנאה על שאר חושי ואברי? מובטחני, שאפילו ידו של בעלה לא תרים את האבן. ניסע יחד – כלומר, שושנה ואני – לשפת הים, נגור באחד מבתי המלון, אקנה לה את השמלה היפה ביותר שתבחר לה, שעון זהב, טבעת יהלומים – כל אשר יתחשק לה. ואני אשתה יין שמפן, אעשן האוואנה ו… אבלה עם שושנה. אולי אמות בעוד יום או יומיים, אך לא ייתכן שאחיה למעלה משבוע. איש לא יידע דבר. רק אנחנו, אנחנו שלשתנו היושבים כאן. חיי המשפחה שלכם יהיו טהורים גם להבא, כשם שהיו טהורים עד כה. הצעתי אין בה משום הטלת רבב, פגם או דופי. אדרבה עשרים וחמשת האלפים עשויים לשמש מנוף לרווחה כלכלית. ורווחה כלכלית כל עוד אינה עושר מופלג, הרי היא מעשירה את חיי המשפחה ודוקא מבחינה רוחנית, נפשית. מוסיפה להם נוי, מקשטת אותם, פוטרת מן הדאגה היומיומית לפרנסה, זו הדאגה האוכלת כל חלקה טובה ברוחו של אנוש, מדכאה, משפילה, מנוונת. מאידך גיסא, רבותי, אין אדם בעולם המחוסן בפני מהלומות החיים ופתיעותיהם. יש שחיי הרגש פורצים החוצה כלבה, בלי הודעה מוקדמת. הגורל נכנס כאורח לא קרוא ואינו מקיש על הדלת. שושנה יפה, הגברים כרוכים אחריה, נמשכים אליה. מה שיכול לקרות… מה שכמעט מן הנמנע שלא יקרה… מוטב שיקרה עמי. והסוד יירד לקבר יחד עמי, לכל המאוחר בעוד שבוע. מוטב כך, מר אפרים כהן, מוטב בהסכמתך מאשר בלעדיה. אני יודע: מנקודת מבטו של המוסר הבנאלי, פסולה היא הצעתי, על אחת כמה וכמה מאחר שאני מקשר אותה בסכום כסף, הריני נוכל ובליעל בעיניו של כל דרשן ומטיף. אך אנא הבינו: כללי המוסר אינם חלים עלי – בעוד שבוע אהיה מעבר לכל מוסר ואף מעבר לכל צורך בכסף. כלום נבצר מכם לשתף את עצמכם בהרגשתי זו שבוע ימים, שבוע אחד ויחיד? ולאחר זאת… עשרים וחמישה אלפים עשויים לשנות את חייכם מן היסוד. מנסיוני למדתי: הכסף יענה את הכל. אינני ציניקן, אבל זכרו: אני הולך למות. מותר לי להשקיף על העובדות במלוא ערטילאותן האכזרית, היבשה, החדה. ואם חטא הוא הרי נתחייבתי כרת מראש…

לפתע חש כרמי בחוש כי שומעיו אינם מבינים את דבריו. הוא השתתק. בחדר השתררה דומיה כבדה, דחוסת מתח וכפי שנדמה לכרמי אף הרת סכנות.

אפרים קם מכסאו. חיור היה, אבל שקט בהחלט. העצבות סרה מפניו. דוק נפרש על עיניו ומתוך כך נראו כנטולי הבעה.

“הוא עומד לרצחני נפש. מילא. שבוע יותר, שבוע פחות, עם שמפן או בלי שמפן, עם שושנה או בלי שושנה, מה זה משנה?”

אפרים קרב אל שושנה. הוא סינן בינות לשיניו בקול נמוך, אבל איתן:

– דברי, שושנה.

“אין לו כיב קיבה” – חזר בו כרמי מאבחנתו הקודמת. הסב פניו מן הזוג ונעץ מבטו בזבוב שפיזז על תמונת הנוף.

שושנה אמרה:

– אני אם לילדה.

– ז… ה… ה–כ–ל!? – שאל אפרים.

שושנה החרישה. מבטו של כרמי היה עדיין נעוץ בזבוב. הוא לא ראה את פניה של שושנה. הוא שמע את קולו של אפרים:

– מר כרמי! הפקד מחר את הכסף.

גם לאחר שאמר אפרים מה שאמר, לא הביט כרמי בשושנה. ברם, ידוע ידע כי עיניה קורנות, והקרינה חדרה אל תוך תוכו ומילאתו חדוה גדולה.

ג

הים היה כחול וגלי. רוח צינה נשבה על המרפסת. כרמי עישן ציגר האוואנה ושושנה השקיפה על הים. היא היתה לבושה כמו במשרד: חצאית וחולצה. על אף הפצרותיו סירבה לקבל ממנו שמלה חדשה. אף לא טבעת ורביד. היא לא רצתה מתנות. מחצית המאכלים, שהוגשו אל שולחנם, הוחזרו כלעומת שהובאו. שניהם ניטל מהם תיאבונם. מרביתו של הזמן שתקה שושנה. ביום הראשון קרנו עיניה כמימים ימימה, ביום השני נתעממו, ביום השלישי נצנצו בהן דמעות. תירצה דבר זה בציגר שהיה נעוץ בפיו: עשנו של הציגר מגרה את עיניה כביכול.

כיבה את הציגר והזמינה למועדון לילה, שזה עתה נפתח. נענתה לו, החליפה שמלתה והלכה עמו. הזמרים היו גרועים והרקדניות כבדות תנועה ומסורבלות. היינות המשובחים עוררו בו בחילה. כאב חד כיווץ את חזהו ולא הרפה ממנו. כל ניד ראש, כל מחי יד היה לו למאמץ גדול מנשוא. פניה של שושנה נראו לו תפוחות קמעה. חוורונה נהפך לירקות, עיניה היו כבויות: לא קרן, לא זיק, לא נצנוץ. תגלית נוראה נתבזקה במוחו: שושנה היתה מכוערת.

חלום העדנה היה לחלום בלהות.

עוד באותו לילה פרע כרמי את החשבון במלון והזמין מונית מיוחדת לירושלים. שושנה לא דיברה מטוב ועד רע. עד בוא המונית ארזה את מזוודתה.

פנסי המונית פלחו את קטעי הכביש בצהבת ירקרקת. כרמי השים עצמו מנמנם. משעמדה המונית סמוך לביתה של שושנה, פתח את הדלת, יצא והמתין לה. היא חלפה על פניו בריצה.

ד

יואל כרמי חי עוד שנים הרבה. היה מקיים בדיקנות את הוראותיו של הרופא ונזהר במצווה קלה כבחמורה בכל הנוגע לבריאותו. חדל לעשן, ברר את מאכליו והקפיד על שעות המנוחה.

לאחר שפטר עצמו מן העבודה במשרד, חזר להגות בספרים ואף פרסם כמה מסות רבות־ענין על גדולי הסופרים שבעולם. מסותיו עשו רושם. נתעודד, אזר חלציו ופרסם שני ספרי מחקר. לא יצאו שנים מעטות ונתמנה מרצה לספרות העולם.

יום אחד באה לביתו תלמידה להיבחן בחינות שבעל־פה. שאל אותה כמה שאלות שבשגרה על “החטא וענשו” של דוסטוייבסקי. הנערה השיבה תשובות שבשגרה.

כרמי נד בראשו. מנוד ראש זה נתפרש לה כעידוד ונתחייכה. ומשנתחייכה נתקרנו עיניה. כרמי זע בכורסתו. הקרינה חדרה אל תוך תוכו והציפתו זכרונות.

הציץ בפנקסו וראה רשום: “עדנה כהן”.

– את ירושלמית? – שאל.

– לא – ענתה הילדה בקורטוב של תמיהה – אמנם, נולדתי בירושלים, אבל רוב ימי ביליתי בשרון.

– נולדת בירושלים? מה שם אמך?

– שושנה.

– ואביך?

– שמו היה אפרים.

– מה פירוש “היה”?

– הוא מת. נהרג בעתודות מכדור שנפלט מרובהו.

– מתי?

– הייתי אז בת ארבע.

כרמי הליט פניו בכפות ידיו. לאחר שתיקה קלה שאל:

– ואמא… נשואה עכשיו?

הנערה הסמיקה ולא ענתה דבר.

כרמי קם מכסאו והתחיל פוסע בחדר אנה ואנה. פלט שיעול ופנה אל תלמידתו:

– התוכלי לומר לי כמה מלים על הדמיון והשוני שבין גישתו של דוסטוייבסקי לבין גישתו של שקספיר (בהאמלט, למשל) לעצם הבעיה של החטא וענשו?

הנערה נתהרהרה. לאחר כמה דקות פתחה בדיבור חפוז.

ניסה כרמי לקלוט את תוכן דבריה ולא יכול.

ה

בו ביום נועדה פגישה בין מר כרמי לביני בענין מחקר שערכתי בימים ההם על מכתביו של קובנר, אחד מראשוני המבקרים בספרות העברית, אל דוסטוייבסקי. כידוע נדון קובנר לעבודות פרך בשל גנבת תכשיטים, וישנם חוקרים הסבורים, כי מכתביו אל דוסטוייבסקי הם ששימשו חומר ודחף לסופר הרוסי הגדול לכתיבת “החטא וענשו”. כיון שמר כרמי נחשב כבר־סמכא בכל הנוגע לדוסטוייבסקי, באתי להיוועץ בו.

אשתו פתחה לי את הדלת וביקשתני להמתין. אחר כמחצית שעה יצאה נערה מחדרו של כרמי, ואני נכנסתי. כרמי ישב בכורסתו זעום עפעפים ותפוס שרעפים. כל מאמצי להטות את השיחה לאפיק רצוי לי, היינו סביב מחקרי על קובנר, עלו בתוהו. ואף שהיה נדמה לי כי לא השגיח בנוכחותי כלל ועיקר, פתח את פיו והשיח לי את כל הדברים המסופרים לעיל. לאחר שסיים את סיפורו הוסיף ואמר, כי שוב אין בדעתו להמשיך במחקר הספרות ומכאן ואילך יצור הוא עצמו יצירות ספרות ויחדל לפשפש ביצירותיהם של אחרים. אפילו ייתכן שייסד אסכולה ספרותית משלו, שאת עיקרה ניתן להגדיר במלה אחת: תמצית. שכן שומה על הסופרים למצות את החיים, לדחסם, לרכזם, להביעם ולבטאם ביטוי תמציתי כעין נוסחה מתימטית; והקורא הוא שחייב למהול את התמצית במי רוחו – הכל לפי טעמו, כשרו ויכלתו – כשם שהצרכן ולא היצרן מוהל את הויסקי בסודה, את הקפה בחלב ואת התה במים.

נוכחתי לדעת שלא כיוונתי את השעה. מלמלתי במגומגם כי בעתיד הקרוב אתקשר עמו, לחצתי את ידו והסתלקתי.

באותו לילה מת יואל כרמי מיתה חטופה ליד שולחן עבודתו. לפי דברי הרופא עמד לבו מפעום לפנות בוקר, כפי הנראה תוך כדי עבודה. על שולחנו נמצאו ארבעה סיפורים כתובים בכתב ידו. איני יודע אם מבחינת המינוח של תורת הספרות ניתן לכנות רשימות אלה בשם סיפורים, שכן לדעתי דומים הם יותר למשלים מימי קדם, שעיקרם מוסר השכל המובע בהם במפורש או משתמע מהם. אך מתוך כבוד לזכרו של כרמי ומתוך הקשר לדברים שהשמיע באזני ביום מותו, הריני קורא להם סיפורים, ומביא להלן את כל ארבעתם כפי שנכתבו מלה במלה.

השבוי

המלחמה היתה אכזרית. למרות ההתחייבויות הבינלאומיות שהצדדים הלוחמים חתמו עליהן, ניתנה לאותה יחידה פקודה סודית להרוג את כל השבויים שנפלו לידיה. אחד השבויים הוציא מכיסו את תמונת אשתו ונשקה. הסמל הממונה על ביצוע הפקודה השגיח בדבר. רחמיו נכמרו על האישה הצעירה והיפה, שפניה נראו בתמונה, והוא הציל את חיי בעלה.

כשנסתיימה המלחמה והשבוי חזר לביתו גילה כי בהיעדרו בגדה בו אשתו. הוא רצח אותה. אף־על־פי־כן הוסיף מדי פעם בפעם לנשק את התמונה שבגללה היתה לו נפשו לשלל.

הכתם

רופא עיניים מהולל ראה כתמים בעיניהם של חוליו. על פי פקודתו נותחו החולים ובשעת הניתוחים התברר כי הכתמים לא היו ולא נבראו. רק אז נבדק הרופא המהולל עצמו ונתגלה כי הכתמים היו בעיניו שלו.

החתול על הגג

איש אחד עלה על גג של בנין כדי להפיל עצמו ממנו ולשים קץ לחייו. על הגג ראה כלב הרודף אחרי חתול. לא היה לחתול מפלט על הגג – לכן קפץ ארצה. הכלב עמד על המעקה ונבח.

אמר האיש בלבו: יש מי שקופץ מן הגג כדי לאבד עצמו לדעת, ויש מי שעושה זאת כדי להציל את חייו.

תיבת הדואר

איש אחד ציפה כל ימיו למכתב, אשר ישנה את מהלך חייו.

הרבה מכתבים קיבל, אבל אף אחד מהם לא שינה את מהלך חייו.

פעם אחת ראה כי כלבו ניגש אל קעריתו הריקה, שעמדה בקצה הפרוזדור, והיה מלקקה בלשונו ומגרדה בשיניו, אף כי לא נשאר בה אפילו ריח של מזון, משום שעתה זה ניקה אותה האיש עצמו בסבון ובמברשת ושטפה במים חמים.

לקח האיש את המפתח של תיבת הדואר, שהיתה צמודה אל דלת דירתו, פתח בו את התיבה והתחיל מלקקה בלשונו ומגרדה בשיניו.

א

אני מרמה אותה. כשאינה נמצאת בבית אני מרבה לכתוב במהירות, בזריזות, כמעט בכתב רהוט. אמנם איני סבור שמישהו יוכל לקרוא את כתב־ידי. אני עצמי ודאי שאיני יכול לקראו, ואף אין אני מנסה, לפי שיודע אני מראש כי יהא זה נסיון־שווא. בחדשים האחרונים ניסיתי לא אחת לקרוא, ולאו דוקא את כתב־ידי שלי, שספק אם השם כתב־יד יאה לו (שכן כותב אני ביד שמאלי, ולא משום שאיטר־יד־ימיני אני אלא משום שידי זאת משותקת, והיא מונחת על ברכי כאבן שאין לה הופכין). ובכן, לא את כתב־ידי ואף לא כתב־יד של זולתי ניסיתי לקרוא כי אם אותיות־דפוס, מהן אותיות קידוש־לבנה, והעליתי חרס בידי. אמנם רואה אני כל אות בנפרד, מבחין בה ומזהה אותה, אלא שהאותיות אינן מצטרפות למלים. ואף אם לפרקים משחק לי המזל והן מואילות בחסדן להתלכד במוחי למלה אחת בעלת משמעות, שוב אין המלים מצטרפות כדי משפטים בעלי מובן. הרופאים נדים בראשיהם ותמהים על פגם זה שבי יותר מאשר על כל שאר הפגמים שנשתיירו בי לאחר הניתוח. ואכן, סבור אני כי מבחינה רפואית יש יסוד לתמיהתם: מאזין אני לתכניות שידור, שומע ומבין את כל המשודר; מיום שאירע לי מה שאירע ראיתי חמישה סרטים – אחד עוד בבית־החולים וארבעה בבתי־קולנוע – ולא זו בלבד שקלטתי את תכנם אלא שאני זוכרם עד היום הזה: ועיניכם הרואות שיכול אני אפילו לכתוב. ואולם הקריאה ממני והלאה. יש אומרים שאין איש קורא ספרים בימינו ואת מקומם של הספרים ירשו סרטי הקולנוע ומקלטי הראדיו. אפשר שאיש אינו קורא, אבל אני הייתי מרבה בקריאה. ולפי שעכשיו איני יכול להמשיך בכך, סבור אני כי מקומי במוסד־למתנוונים. המדובר הוא בניוון גופני בלבד, ביתר דיוק – במה שנראה בעיני החברה כניוון, שהרי עוד תיוכחו לדעת שאיני רואה עצמי מנוון כל־עיקר. מכל־מקום, אשתי אינה מוכנה לשמוע על מוסד־למתנוונים. היא מטפלת כי כטפל אם בתינוקה, מאכילה אותי, משקה אותי, ולפחות תריסר פעמים ביום מכריזה היא חגיגית על הטבה ניכרת שחלה במצבי. רק לפני שלושת־רבעי שנה יכולתי בעמל רב לפסוע עשרים פסיעות. והיום צועד אני מאה צעדים בזה אחר זה עם ששמאלי מחזיקה במקל ובימיני המאובנת תומכת אשתי. הרי זו תוספת של שבעים־וחמש פסיעות בתשעה חדשים. שמונה פסיעות ושליש הפסיעה לכל חודש בממוצע… עליה של 0,2666 פסיעות בכל יום. עיניכם הרואות… שוב עיניים רואות. רצוני שמכאן ולהבא יוסכם ביני לבין אותה בריה דמיונית שתטריח את עצמה לקרוא ולפענח את המקווקו כאן, שכל־אימת שאני פונה אל הקורא או אל הקוראים איני עושה כן אלא מתוך הרגל ושיגרה שמקורם במיתוס הקרוי בימינו תקשורת, ופירושו אמונה תמימה וחסרת־שחר כי ילוד־אשה מדבר אל יצירי־אנוש כמוהו ולא אל עצמו ואל החלל הריק. עיניכם הרואות אפוא כי עוד ידי רב לי אם לא בהליכה הרי לפחות בתורת החשבון. במקצועי הריני מהנדס־מכונות מדופלם, והקורא אינו צריך להיות קל־אמנה כדי להאמין לי שהגעתי כבר להשגים גדולים יותר במתימטיקה וחישבתי חישובים מסובכים יותר מאלה שהדגמתי כאן. מכל־מקום, אם רצונכם בכך מוכן אני אפילו לחשב מהי ההתקדמות שחלה ביכולת הצעידה שלי בכל שעה, בכל רגע ובכל שניה. מכאן שיש דברים בגו. כלומר, אפשר שאשתי דוברת אמת וכי אכן מתקדם אני. “לאט אבל בטוח!” – אומרת אשתי וורידי עיניה מתמלאים אודם מתוך מאמץ לכבוש את הדמעות. אף אני מסייע לה לכבוש דמעותיה בדרך משלי: כל־אימת שהיא מצביעה על ההתקדמות (ודבר זה עושה היא, כאמור, תריסר פעמים ביום) נד אני לאות־הסכמה בראשי ומעלה על שפתי חיוך של קורת־רוח. דרך־אגב, אשתי היא שאמרה לי לראשונה (ואחריה חזרו כל מכרי וידידי על פי הוראתה החשאית) כי העובדה שאיני יכול לקרוא אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי רובו של כל המין האנושי חדל לקרוא ואף הוא, כמוני, מסתפק בראדיו ובקולנוע. מילא, אפשר שרובה של האנושות מקומו במוסד־למתנוונים.

ואף־על־פי־כן יש עוד הבדל ביני לבין רובה של האנושות. פרט לאילמים ולתינוקות רכים, כל המין האנושי מדבר. ואילו אני, כוח־הדיבור ניטל ממני. אני שותק. נד בראשי, מעווה פרצופי, רומז וקורץ ועושה מיני מחוות שונות ומשונות, ושותק. כל הנסיונות ללמדני לדבר עלו בתוהו. מה שאין כן הנסיונות ללמדני לכתוב ביד שמאל. מורה מיוחדת באה אלי יום־יום ומאמנתי במלאכה זו. היא מראה לי תמונה ומצווה עלי לתאר בכתב את המצוי בתמונה. ואני מציית. אות אחר אות מצייר אני בקפידה ובשקידה – ממש כתיבה תמה. הואיל ואין ביכולתי לקרוא את הכתוב, בודקת אשתי את יצירותי אלו ושוב מתפעלת מן ההתקדמות האדירה, העצומה, היוצאת מן הכלל וכו' וכו', שהכתוב על הנייר מעיד עליה בשחור על גבי לבן. הואיל וכך, לא נותר למורה אלא לאשר את דבריה במנוד־ראש, שהרי כל תארי הגוזמה לשבח ולתהילה, מה שקרוי בלעז סופרלטיבים, כבר מוצו בפיה של אשתי.

יושב אני, אפוא, ומצייר את האותיות אחת לאחת – גם ביד ימין היה לי בשעתו כתב־יד נאה, דייקני וברור – ומתאר כל מה שאני רואה בתמונות, שהמורה לכתב־יד־שמאל מביאה לי. עיקר עיסוקי בכך בשעות הבוקר, כשאשתי יוצאת מן הבית לערוך קניות, לשלם חשבונות ולסדר סידורים שונים, החל במס־הכנסה וכלה בכל הגינונים הפורמליים¹ הכרוכים בגימלה שלי, ואין צורך לומר בכל הריצות שהטיפול הרפואי בי מחייבן. מתוך כך שרוי אני לבדי כמעט עד לצהרי היום וכל אותן השעות מתאר אני לכאורה במלים את הנראה לי בתמונות וכותב משפטים כגון: הילדים מטיילים בגן: הגננת יושבת על ספסל; כרושצ’וב נפגש עם נאצר בעצרת או"מ; הם לוחצים ידיים… וכיוצא באלה דברים המצולמים בשבועונים ובספרי־ילדים.

וכשחוזרת אשתי מטרדותיה בחוץ פורקת היא את סלסלת הקניות, מחלקת את המיצרכים במקומות הראויים להם, שופתת את קדירת פת־הצהריים על כירת־הגז ולאחר־מכן נוטלת מידי את המחברת ופורצת בקריאות־גיל קולניות, כזמרת קונטראלטו שמשום־מה מנסה לשיר בקול סופראנו דוקא, למראה ההתקדמות שחלה היום. קריאות אלה צורמות את אזני, אך במידה שעודי שולט בשרירי־פני נזהר אני מאוד שלא לגלות אפילו בצל של רמז את הצרימה הזאת. ואילו אשתי, עם שהיא מתפעלת מן ההתקדמות מבחינה איכותית, הריהי מאוכזבת מן הכמות ואינה מעלימה ממני אכזבה זו. אדרבה, תוך כדי התפעלות הריהי מטיחה בי האשמות של עצלות ובטלנות ומשדלתני לעבוד יותר ולהתאמץ יותר. אני כשלעצמי איני מתרשם מדברים אלה, שכן זה לי שלושים־ושתים שנה שהיא טופלת עלי אשמת עצלות ובטלנות. ואם בכל השנים הללו היו האשמותיה אלו מוצדקות במידה רבה, שכן מודה אני ומתוודה כי מימי לא הצטיינתי בפעלתנות־יתר ותמיד היתה לי זיקה של אהדה אל המנוחה והבטלה, שהן מרחיבות את הדעת ומעשירות את הנפש יותר מכל פעילות שהיא, הרי עכשיו, דוקא בשבועות אלה, אין קורטוב של הצדקה להטיל בי דופי זה. אדרבה, עובד אני ועובד קשה. אני כותב. כמעט בכל שעות היעדרה כותב אני רשימות אלה שלעולם לא אוכל לקראן.

כן, אני מרמה אותה. את המשפטים הרשמיים מסיים אני תוך חצי שעה, ועד לרגע שבו נשמעות פסיעותיה הכבדות על מדרגות הבית איני גורע יד שמאלי מפיסות נייר הטואלט, שעליהן מקווקו אני את רשימותי וגונזן לאחר־מכן בגניזה מיוחדת־במינה, כלומר – מאחרי הביטנה שבמעיל הגשם שלי התלוי עדיין בארון. ביטנה זו אינה צמודה למעיל אלא מכופתרת אליו. התרתי כפתור אחד ואני דוחף את הפיסות המקווקות אל תוך הסדק שנתהווה מתוך כך. אין לחשוש שמא יתגלה המחבוא בימי־חלדי. בימות סגריר וגשם איני יוצא מפתח ביתי, אף לא אצא כל שארית־ימי. חה–חה–חה! צר לי שלא אזכה לחזות בהבעת־פניו של זה שאחרי מותי יירש או יקנה או יקבל במתנה את מעילי (בני משכמו ומעלה גבה־קומה ממני והמעיל אינו הולם אותו. אפילו הלמו המעיל לא היה לובשו, שכן זה כמה שנים עושה הוא בחוץ־לארץ בתפקיד חשוב מטעם משרד־החוץ) ויגלה מאחרי הביטנה מטמון של נייר טואלט, ששמאלו של מאובן חרטה עליו מה שחרטה בחרט אנוש. אם יהיה זה אדם קר־מזג ומיושב־בדעתו, ישליך את הניירות אל המקום הראוי להם על פי טיבם ומהותם ולא יתן דעתו עליהם. אם יהיה סקרן, ינסה לפענח את הכתב, אך עד־מהרה יתיאש כמעשהו של הראשון. אם יהיה סר וזעף שאזנו כרויה רק אל רחשי הקדרות והטראגיות שבחיים, ינוד בראשו ויוסיף מועקה על כאב העולם שבנפשו. אך אם ישחק לי מזלי ויהיה זה אחד מאותם ברוכי־אלוה, שכל־אימת שהם נתקלים בסבלו ובאפסותו של הזולת לבם מתמלא עליצות וחדוה משום שחשים הם במשנה עוז ותעצומות את אונם ואשרם הם, הרי לפני שיטיל אל פח האשפה את האוצר הגנוז בין ביטנה צבעונית רכה לבין בד אטים־מים שצבעו צבע חאקי משעמם, יפתח את פיו, יחשוף שניים בריאות־לבנות ויפרוץ בצחוק עלומים ועונג. אולי לאחר־מכן, כדי להקל על מצפונו – זה המוצר החברותי, שדורות מטיפים טיפחוהו על־מנת שיתבל בכף של זפת כל חבית של דבש – יזכור אותי ויפטיר כלאחר פה: “מסכן”.

רבותי!… ואם זכרוני אינו מטעני, כבר פירשתי אל מי אני מתכוון בפניות כגון רבותי, קוראי וכו'… רבותי! מעיד אני על רשימות אלו, כי כינוי זה לא זו בלבד שהוא מיותר, מעליב ופוגע, אלא שאין הוא הולם את העובדות. אינני מסכן. אינני אומלל. טעות היא. טעות מרה. אדם אני. האדם בה"א־הידיעה. האדם הנבון. אותו זן זואולוגי מיוחד בכל עולם־החי שהוא ורק הוא חובק־זרועות־עולם. חובק תבל ומלואה ביד אחת – יד שמאל. כן, רבותי, עכשיו חובק אני זרועות־עולם ביד אחת, ואילו לפני כן חיבקתי בקושי את אשתי בשתי ידיים. אמנם, שמנה אשתי מאד בעשרים השנים האחרונות ומתוך כך כבדו גם צעדיה שאני שומעם על המדרגות. וכיון ששומע אני את צעדיה על המדרגות, הגיעה שעתי לדדות אל מעיל הגשם ב…

ב

דומני כי קיבוץ־הגלויות הוא שגרם שבדורנו יש שבעל ואשתו אין להם לשון משותפת של ממש. ואין המדובר במשמעותו הסמלית של מושג זה כי אם בלשון משותפת פשוטה־כמשמעה. אשתי ואני מדברים עברית זה עם זו. ואולם שפת־האם שלי היא אידיש ושפת־האם שלה צרפתית. אני, כידוע, חדלתי לקרוא, ואילו אשתי, אף שהיא טוענת כאמור שכל המין האנושי חדל לקרוא יחד אתי, מוסיפה לקרוא. אמנם, אך ורק בלשון הצרפתית. למזלי – ואולי למזלה – אף אני שומע צרפתית. לפיכך יש שהיא קוראת באזני בקול, ואני ספק מקשיב ספק איני מקשיב. בערבים האחרונים קוראת היא בספרו של אנדרה ז’יד, “מזייפי־המטבעות”. בדרך־כלל איני עוקב אחרי קריאתה, ואולם יש שמשפטים בודדים, פעמים אפילו שיחות ותיאורים שלמים, נקלטים במוחי. אתמול זקפתי את אזני: קטע מסוים עורר בי ענין מיוחד. רמזתי לה שתקראהו לפני בשניה ולאחר־מכן בשלישית, ברביעית ובחמישית. היא נתנה בי מבט של תמיהה הגובלת באימה, אבל עשתה את מבוקשי. חמש פעמים קראה את הקטע באזני ואין תימה שאני זוכרו עכשיו בעל־פה. דומה כי היה זה קטע מתוך שיחה על הסופר אדואר, גיבורו הראשי של הרומן, עם הנער ברנאד, שאף הוא אחד הגיבורים הראשיים. וזה אמר אדואר:

“אידיאות, כן, האידיאות, אני מודה, מעניינות אותי יותר מבני־אדם. מעניינות אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. האידיאות חיות, נאבקות, מתות ממש כבני־אדם. אמנם, אפשר לטעון כי רק באמצעות האדם אנו מכירים אותם ולומדים עליהן, כשם שלומדים אנו על משב הרוח באמצעות תנועתו הקלה של קנה־הסוף המתכופף. אבל הרוח ערכו רב מערכו של קנה־הסוף”.

“הרוח קיימת ללא תלות בקנה”, שיסעו בראבר.

התערבות זו, שאדואר ציפה לה זה מכבר, איפשרה לו להמשיך: “כן, אני יודע שהאידאות מתקיימות אך ורק בזכותו ובמיצועו של האדם, אבל דוקא בכך טמון היסוד הפאתטי. הן חיות על חשבונו של האדם שבזכותו הן קיימות”.

אדואר צודק. חבל רק שדבריו מסוגננים יתר על המידה, מעורפלים וספוגים תחבולות ספרותיות. יש להגדירם בבירור, ביובש אכזרי־טכני בלי דימויים, ברחל־בתך־הקטנה. לא פיוט ולא פאתוס, לא רוח ולא קני־סוף, כי אם, בפשטות, מכשירי־ייצור. האדם הוא מכשיר ייצור לאידיאות ותו לא. זה יתרון האדם מן הבהמה ואחר אין. זה תפקידו האחד והיחיד של המין האנושי, כשם שתפקידם של מיתקני פורד לייצר מכוניות. ואני מימי לא מילאתי תפקיד זה ביעילות כה רבה כפי שאני ממלאו כיום. שהרי עד כאן כמעט לא היה ולא־כלום ביני לבין כל חיה אחרת. אם ייגעתי מוחי לא ייגעתיו אלא לשם תועלת או לשם הנאה. מהנדס־מכונות אני, ועשרים־וחמש שנים פיקחתי מטעם הממשלה (ממשלת המנדט וממשלת ישראל) על כמה בתי־חרושת כדי להוציא לחמי ולפרנס את משפחתי, כשם שהחתול מחטט בפחי־אשפה למצוא לו מחייתו. כל שאר הדברים שעשיתי לא עשיתי אלא להנאתי, במישרין או בעקיפין – כשם שהחתול מתחמם בשמש או רובץ על כר לרווחתו ולעונג־לבו. ואילו עכשיו שוב איני עושה דבר, רק מייצר אידיאות בלבד, ואין לי מייצור זה לא הנאה ולא תועלת. אני ממלא חובה, מקיים מצוה ומבצע משימה, מגשים יעוד. אדם אני, אדם בטהרתו, תמצית האדם במלוא חריפות מהותו הייעודית המרוכזת. לשון אחרת: מיתקן לייצור אידיאות. מיתקן שתפוקתו אינה זקוקה לא למהנדס־מכונות ולא למהנדס־ייעול.

והאידיאות, כדבריו של ז’יד – או ביתר דיוק, של גיבורו אדואר – חיות, נאבקות ומתות. שוב נכונים הדברים בעיקרם, אלא שחסרה בהם ההדגשה. חייב היה ז’יד לשים את הדגש במאבק. ריבון־העולמים! איזה מאבק! מאבק־אדירים, קרב־איתנים! מלחמת־עולם! לוחמה אטומית! הירושימה, גוג־ומגוג, תיאמת־ומרדוך – כאין־וכאפס הם לעומת מלחמת האידיאות.

אולי שמתם לב, רבותי, כי פיסת־הנייר הראשונה, הפותחת רשימות אלו, הוכתרה בשם “קורידה”. קורידה הוא הכינוי הספרדי המקורי למלחמה הדראמתית והאכזרית ביותר שבכל מלחמות הפרט האנושי, זו הקרויה בפינו מלחמת־פרים. דין הוא שאעיר כאן כי המונח מלחמת־פרים, המקובל משום־מה בלשוננו, אינו אלא סילוף ושיבוש. לא הפרים נלחמים זה עם זה כי אם האדם נלחם פה עם הפר. לפיכך מוטב, לדעתי, לוותר על הקיצור (היום ארוך והמלאכה מעטה…) ולקרוא לה בשמה הנכון: מלחמת האדם בפר.

אלא שאני העדפתי להכתיר את רשימותי אלו במלה הספרדית המקורית “קורידה”. ראשית משום שאיני יודע ספרדית והמלה אינה מעוררת בי אסוציאציות עם האדם, ומתוך כך עשויה היא לסמל, באורח מדויק וקולע יותר, את מאבק האידיאות בטהרתם. ושנית… אני מקווה שהסיבה השניה תסתבר מאליה למקרא הדברים הבאים.

ובכן, האידיאות נאבקות בקורידה אכזרית, וככל שהן נאבקות כן גדלה תפוקתם בגופי המשותק, שאינו, כאמור, אלא מיתקן לייצורן. כבכל מיתקן יש בו בגופי אבזרים ראשיים ואבזרים משניים, חלקים עיקריים וחלקים טפלים. המכשיר העיקרי לייצור האידיאות הוא, כידוע, המוח, כשם שהמנוע הוא המכשיר העיקרי להנעת המכונית.

כלום נסעתם אי־פעם במכונית שמנועה נפגם ולא היתה כל אפשרות לתקן את הפגם בדרך? לא שהמנוע התקלקל עד בלי יכולת לנסוע אלא רק נפגם קצת. אני נסעתי. והנסיעה היתה לי לחוויה. היה לילה אפל. הדרך ארוכה ושוממת. הנהג חשש בכל רגע שמא תיעצר המכונית לפתע ושוב לא תזוז ממקומה. הכביש התפתל בסמוך לגבול. מעבר לגבול נשמעו קולותיהם של משמרות האויב. והמנוע היה בו פגם. הפגם סיכן את חיינו. ועצם הסיכון הוא שהפך נסיעה משעממת להרפתקה, לחוויה, לעלילה רבת־מתח. וכשהגענו אל מחוז־חפצנו ראינו את עצמנו בחינת פליטי ספינה שנטרפה בים (בשל פגם במנוע) אשר חתרו אל חוף־מבטחים, שרו עם הים ויכלו לו.

ג

הקילקול… או מוטב לי שאומר: קלקלה… לא, נדמה לי כי למעלה השתמשתי במלה “פגם”… ובכן, הפגם החל עוד בבקרו של אותו יום… לא, גם ניסוח זה אינו מתקבל על הדעת, לא מבחינה תחבירית ולא מבחינה עובדתית. “הפגם החל” – הרי זו עברית גרועה. ואפילו מותר לומר כך בעברית – רק האכזר שבמחמירים ידרוש ממני שאקפיד על העברית במצבי הנוכחי ­­– אין זה נכון. לאחר־מכן טענו הרופאים שהענין הזה פרי התפתחות סמויה שנמשכה שבועות ואולי אפילו חדשים. אבל אני לא חשתי בו ולא הרגשתי בו אלא אותו בוקר. ראשית־כל, קשתה עלי הקימה. צריכים אתם לדעת, רבותי, כי מטבעי דייקן אני ואולי אפילו דקדקן, וספק אם בשלושים־וחמש השנים האחרונות איחרתי לעבודתי עשר פעמים. אמנם, סמוך למיטתי נמצא השעון המעורר, אלא שזה היה משמש לי בעיקר אמצעי בטחון, שכן בלי סיועו הייתי מתעורר ברגע הדרוש. אותו בוקר לא התעוררתי. אדרבה, אפילו לאחר שסיים השעון המעורר את מיכסת צילצוליו שעה ארוכה עדיין הייתי שרוע במיטתי ועיני עצומות. עופרת משונה הוצקה בתפוחי העיניים ובשמורותיהן. אימצתי את כל כוחותי, וקמתי. עיני נפקחו, אך העופרת לא נעקרה מהן ואפילו לא הותכה. כבדה ומוצקת מילאה את ארובותי מבפנים. אותה שעה נתמלא לבי קנאה בפסיליהם של הקדמונים, שעיניהם היו עשויות זכוכית, קונכיות ואבני־חן, אך לא עופרת.

בשעת הגילוח פצעתי את לחיי. פני זבו דם. נדמה היה לי שידי הימנית רוטטת. הפצעים תכפו. החלפתי את סכין־הגילוח: הסכין החדש חדר בבשרי ביתר עומק, פצע ללא רחם, פצוע, שרוט וחתוך. מימי לא היו לי יומרות מיוחדות, לא כאדם ולא כגבר. ואולם אחד הדברים שהייתי גאה עליהם היה כושר הגילוח שלי. מתגלח הייתי למשעי, לחיי חלקות תדיר ופני אין בהן שרטת.

אין תימה שאותו בוקר היו כל עובדי המשרד מתבוננים בפליאה בפני החתוכים וליצנים שבהם שאלוני אם לא הייתי בבית־המטבחיים. כלפי־חוץ הגבתי על חידוד זה בחיוך קל, אבל אי־שם במעמקים חשתי כאילו פגע בי חץ. לא חץ מורעל, לא חץ־מוות, ואף־על־פי־כן חץ. שעה שדנתי עם עוזרי בדבר שרטוט מסוים, שאלני הלז פתאם:

– מדוע אתה מדבר כך?

– מה פירוש, כך? תמהתי.

– כמי שחש בשניו – פירש.

– לא, אינני חש בשני, – פטרתיו בקצרה, ושבתי לעיין בשרטוט שהיה פרוש לפנינו על השולחן.

ואולם משיצא מן החדר חדרה בי תחושה של אי־נוחות בצד הימני של שפתי. הרגשתי בו מעין קהות שלאחר זריקה שמזריקים בחניכיים לפני עקירת שן.

בערביתו של אותו יום הרצה יגאל ידין על מכתביו של בר־כוכבא שנתגלו במדבר יהודה. מנוי־וגמור היה עמי ללכת לשמוע הרצאה זו, שעוד מימי נעורי עיקר תחביבי ההיסטוריה העתיקה והמיתולוגיה, ולא למדתי הנדסה אלא מתוך חישובים מעשיים. אותו ערב עצמו הוצג הסרט “מאדאם בובארי”. פלובר קסם לאשתי יותר מבר־כוכבא. לפי שהיה זה יום־חמישי בשבוע והסרט הוצג כבר שבועיים ימים, היתה זו ההזדמנות האחרונה לראותו. אני לא קראתי מימי את פלובר ועכשיו ברור לי ששוב לא אקראנו. אמרתי לאשתי שאין לנו ברירה אלא ללכת איש לדרכו – אני אל בר־כוכבא והיא אל מאדאם בובארי – או, ביתר דיוק, אני אל יגאל ידין והיא אל פלובר. הישירה אשתי את מבטה אל תוך עיני – אותן העיניים שהעופרת עדיין היתה יצוקה בהן מן הבוקר – מבט בוחן שדאגה עמומה מסתתרת במעמקיו, חככה רקע קט בדעתה, ואמרה:

– לא. אני אלך אתך.

כשאני נזכר במבט מוזר זה, שעוד חזר ונקלע בי לא אחת, וכן בהסכמה, המוזרה ממנו, להילוות אלי להרצאה על מכתבי בר־כוכבא, ובעיקר בכל מה שאירע לאחר־מכן, איני יכול שלא לקבל את הדעה הרווחת בדבר תבונה־שבלב, כלומר אינטואיציה, שרוב הנשים נתברכו בה כביכול.

אף שראשי היה כבד עלי, הקשבתי ברוב־קשב להרצאה והייתי צופה בענין רב בתצלומים שהוקרנו בפנס־הקסם. הרי יהודה, הקניון, המערה הרהיבו את העין. מכתביו של השליט העברי האחרון ביהודה נמצאו כידוע בארנקה של אשה. מתוך כך הופיעו על המסך חפציה של אותה אשה, וביניהם ראי. הצצתי בראי ומחשבותי נתבלבלו. תוהו־ובוהו השתרר בראשי. בזכרוני צפה ועלתה אגדה שלפיה הומת בר־כוכבא על־ידי נחש. ברור היה לי משום־מה שאין זה אלא אותו נחש מסית ומדיח, שבעטיו גורש האדם מגן־עדנו. כמיהה גדולה לגן־עדן מילאה את לבי והציפתני כולי. נכספתי לשכב בצלו של עץ־החיים ולאכול מפרי עץ־הדעת, אף שבדרך־כלל אוהב אני לשכב במיטה ומבכר מאכלי־בשר על פירות. מניה וביה מוכן הייתי להגשים את חלומי, ומובטח אני שהייתי עושה כן לולא הנחש. חששתי מפני הנחש, שהרי כל בר־בי־רב יודע שבצלם של אילנות מצויים נחשים, ביחוד בימות־שרב – והיום יום־שרב היה. שוב לא קלטתי את ההרצאה והייתי יושב ומהרהר בנחש. ואדם הנכסף אל גן־עדן ומהרהר בנחש סופו שיתן דעתו גם על חוה, שכן ברית־סתרים כרותה מששת ימי־בראשית בין נחש לחוה. אף איזיס המצרית היה לה ענין עם נחש. ולא רק איזיס. רבות הן האלות שהמיתוס קושרן בנחש, כשם שרבים הם האלים שהמיתוס קושרם בפר. אשה־נחש, גבר־פר. ואפילו משה רבנו, עם כל קנאתו העזה לאל על־מיני ועל־אנושי, לא מצאה ידו לבטל שני סמלים אלה. נחש־הנחושת מכאן, והכרובים, שאינם אלא פרים בעלי־כנפיים, מכאן. וקראתי מאמר של טור־סיני המוכיח כי ישראל משמעו שור־אל. בר־כוכבא, שליטה האחרון של ישראל העתיקה, נחש חנקו. נעלה מכל ספק הוא שקיים קשר מסתורי בין אותו נחש לבין האשה ששמרה את מכתביו של המצביא המורד למען ההיסטוריה. ככל אשה שומרת מכתבים אף זו ודאי מתוסבכת היתה וקרובה להיסטריה. אפשר היא־היא ששילחה בו את הנחש. מתוך אהבה, כמובן, מתוך קנאה, מתוך שהוא מתמסר יותר למרד מאשר לה – על־כל־פנים מטעמים פסיכולוגיים־רומנטיים. ולאחר מותו נישקה כל שורה ממכתביו, שהיו מיועדים לקצינים הסרים למשמעתו ולא לה, הרטיבתם בדמעותיה והרעיבה עצמה עד־מוות במערה עמוקה. אכן, הארנק הוא עדות מובהקת נגדה. דינו כדין אותה שגיאה קלה וגורלית שעושה כל רוצח בסיפור־בלשים, כדי שהסיפור יוכל להיכתב. העיפותי עין על המסך. עדיין פרוש היה עליו הראי. אלא שעכשיו נשקף ממנו קלסתר־פניה של אשתי. הראי התפשט על כל המסך ופניה של אשתי עמו. פניה נוכח פני ומבט־הדאגה שלה נעוץ בעיני־העופרת שלי.

ד

איני זוכר אם כבר סיפרתי לכם שאשתי היא ספרדיה. אני מוצאי מעיר המכונה ירושלים־דליטא. אבי היה סוחר, סבי היה חייט, ומי היה אביו של סבי אינני יודע. אביה של אשתי אף הוא היה סוחר, אבל מגילת היוחסין שלה מגיעה עד דון יצחק אבארבנאל. לוא היה אברבנאל מקבל בשעתו את הצעתה של איזבלה הקשטילית וממיר דתו ערב גירוש־ספרד, ודאי לי שאשתי היה כיום אחת מבנות האצולה של ספרד.

וכאן רואה אני צורך לגלות סוד כמוס, מעין תגלית חשובה שנתבזקה במוחי. סבור אני, רבותי, שבנקודה זו אין המסורת ההיסטורית נכונה. לבי סמוך ובטוח כי אי־שם בנבכי הארמון קיבל אברבנאל את הצעתה של המלכה, שאם לא כן איך אפשר הדבר שבקורידה, שנערכה בזירה הגדולה והמפוארת ביותר במאדריד, ישבה אשתי בשורה הראשונה מוקפת אצילים בתלבושת־פאר והיא עצמה עטויה שמלת־שיראים ססגונית ועדויה אבני־חן מבהיקות. עיניה השחורות בורקות בתאורה המסנוורת וגווה הדק והגמיש (דק וגמיש כפי שלא היה אפילו בימי נעוריה) נפתל בפירכוס נחשי עם כל שיא דראמטי חדש במהלך הקרב. כל העיניים היו צופיות אל הלוחם האמיץ ואילו מבטה שלה, שעימעום הדאגה עדיין לא סר ממעמקיו, היה מרותק אלי. ואין תימה בדבר, שהרי הפר הייתי אני. אני ולא אחר.

אין טעם שאתאר לפניכם את הרגשתי, הרגשת עצמה ואון שאין דומה להם במלוא תבל. האמפיתיאטרון הגועש והחגיגי היה לקן־נמלים בעיני. אך מגוחך הוא שאחד הנפילים ינסה לשפוך שיחו בפני נמלים, אף כי עצם השם הקומי – נפיל – צופן בחובו את ההווה הדראמתי ואת העתיד הטראגי. אכן, נפול יפול, ואם לא הנמלים הרי התולעים ודאי תאכלנה את בשרו. ואולם האין אתם סבורים כי תחושת העצמה שבהווה יונקת דוקא מהרגשת החדלון שבעתיד? לא, אינכם סבוכים כך. ואני לא אנסה לשכנע אתכם. לא אתאר לפניכם את המיית יין־האיתנים אשר שצף ותסס וגאה בכל עורק מעורקי. רק את מהלך הקרב אתאר בקצרה, ואף תיאור זה אינו מיועד אלא לאלה אשר ­– כמוני, למשל – מימיהם לא ראו קורידה בעיני־הבשר שלהם.

הושמעה תקיעת החצוצרות ובזירה הופיעו הפיקאדורים על סוסיהם. בידיהם החזיקו חניתות. אחת החניתות נתקעה בשרירים שמאחרי ערפי. סילון דם־ענב פרץ מן הפצע. כל ימי רגיש הייתי לכוהל. סילון הארגמן שיכרני כהרף־עין. עצמתי גברה שבעתיים. הסתערתי על הסוסים והברחתים יחד עם הפיקאדורים שעל גביהם.

עוד לא התעשתי והבאנדריליירוס הגיעו. הללו לא חניתות היו בידיהם כי אם באנדריליאס – מקלות־עץ קצרים מקושטים ניירות צבעונים וקרסי־ברזל מחודדים בקציהם. גופי שימש מטרה לבאנדריליאס. הבאנדריליירוס קלעום בי בזה אחר זה. שניים מן הקרסים ננעצו בגבי וניירות־הצבעונים נמתחו כמפרשים קטנים. נדמה היה כי צמחו לי כנפיים. שוב לא הייתי פר אלא כרוב. אחד הכרובים.

אז בא המאטאדור או הטורירו, הידוע מחוץ לספרד – במיוחד בקרב חסידי “כרמן” של ביזה – כטוריאדור. היה זה גבר חסון ויפהפה, לבוש מדי־פאר עתירי־גונים ורבי־רושם. הוא הסיר את כובעו השחור והקדיש את הקרב לאשתי. נחשולי תשואות סוערות הרעידו את אמות־הספים. כל הקהל העצום עמד על רגליו. בלחייה של אשתי פרח הסומק, התרסס ניצנוצים־ניצנוצים והקרין ברק־שני מכל אבן מאבני־החן שבתכשיטיה. שוב נתפרכס גופה בנפתול־פתנים והרטיט את שפעת הניצנוצים שנזרעו על כל דמותה ככוכבים על פני השמים. הכוכבים היבהבו, קרצו קריצת־פיתוי, וכבו. מדוע כבו הכוכבים?

הכוכבים כבו משום ששחר אדום־כדם התנפנף באופק. הטורירו ניפנף לנגד עיני בשחר ארגמני. יראתי את השחר. נפשי נקעה מן הזריחה. חשקתי בכוכבים. בצבא־השמיים המשלהב אורים צהבהבים־ירקרקים בכחול רקיע אפל. תיעבתי את ארגמן השחר המבשר להטה של חמה, שטמתי את השני המכאיב את עיני. במלוא אוני גחתי עליו לנגחו בקרני, לרמסו בטלפי, לבתקו, לשספו, להכחידו. אבל השחר חמק ממכתי המוחצת ושוב חזר והתנפץ באופק כרדיד־ארגמן. הסתערתי עליו בשניה, בשלישית, ברביעית, עד אשר גברתי עליו ויכולתי לו. גז השחר ורד חושך. ובחושך ניצנצו כוכבים – מהם כאבני־חן בתכשיטיה של אשה ומהם כעיניים שדאגת־מעמקים מעמעמת את זיון. עדי־רגע הבריקו הכוכבים ושוב כבו. אפלה דביקה פשתה ביקום. האמפיתיאטרון רעם, געש, שאג. נחשולי תשואות ניפחו את העלטה כאוויר המנפח עד־אפקיעה שלפוחית־שעשועים.

רק אז חשתי כי בערפי ננעץ פגיון. ננעץ, סובב ונעקר. מן הנקב זורם מוחי ומזדלף על פני הזירה. ובכל מקום שבו פוגעים או נוגעים בריפרוף תאי מוחי בזירמתם נדלקות שלהבות באפלה, מזדהרות, מהבהבות ומתקרנות כגחליליות בלילה. אלו הן האידיאות. אידיאות ירקרקות ואידיאות אדמומיות, אידיאות אפלטוניות ואידיאות אווקלידיות, אידיאות אלהיות ואידיאות שטניות, תיזות ואנטיתיזות, מעגל וקוביה, טוב ורע, פרומיתיאוס ואדם הראשון, משוואה ריבועית ומונה־ליזה…

כך נעשיתי מיתקן לייצור אידיאות.

ה

כשהתעוררתי בבית־החולים שבוע לאחר־מכן ראיתי את אשתי שהיתה רכונה מעלי. פניה נוכח פני ומבטה, מבט הדאגה, נעוץ בעיני. ואולם עכשיו לא חשתי את העופרת. היא הותכה.

לימים נודע לי כי התעלפתי ברגע הדראמתי ביותר של ההרצאה ונלקחתי באמבולנס לבית־החולים. עשרים־וארבע שעות אחרי־כן גילו גידול במוחי וכעבור ארבעים־ושמונה שעות נותחתי…

אני שומע את צעדיה של אשתי על המדרגות. היום לא אטמין את הניירות מחת לביטנה שבמעיל־הגשם. אדרבה, היום אפתח את כל הכפתורים, ארחיק את הביטנה, ואת כל פיסות נייר־הטואלט אפזר על פני הרצפה. אלא שלפני כן חייב אני לעשות את המוטל עלי. עדיין לא כתבתי אף משפט בכתיבה תמה. חושש אני כי איחרתי את המועד. היא מתקרבת. אסור לי לצער אותה. אכתוב כמה מלים, ויהי מה. אנסה לכתוב מהר, ובכל־זאת בכתב־יד ברור ודייקני. מה היא התמונה היום? אבא אבן מרצה בוועידה לפיתוח ארצות נחשלות. הרבה כושים מקשיבים. לא, לא יפה לכתוב כך. אני אכתוב: נציגי מדינות אפריקה מקשיבים ברוב־קשב.

היא נועצת את המפתח בחור המנעול.

היום התקדמות ניכרת.

היכן המחברת?

התקדמות, התקדמות, התקדמות…

א

הבוקר התפרסמה בעיתונים ידיעה בדבר מותו של יורי צ’סטנוב במוסקבה. הידיעה אושרה בחדשות הראדיו ואף חזרה בעיתוני־בערב. אכן, יורי צ’סטנוב הלך לעולמו, ושוב אין כל ספק בדבר.

כיון שכך הריני פטור מהתחייבויותי כלפיו ומכאן ואילך נקי אני משבועת־האלם שנשבעתי לו. אדרבה, מותו של צ’סטנוב מטיל עלי חובה הפוכה: חובת הדיבור. ידוע לי כי מיום שנתאלמן במסיבות טראגיות היה שרוי בלי אשה, וילדים לא היו לו מעולם. מתוך כך איני חושש שמא יבולע למשפחתו בשל הדברים שאני מעלה עכשיו על הכתב, אף אם יזכו לפירסום.

יורי צ’סטנוב קנה את עולמו כגדול האנתרופולוגים עם שגילה בצפונה של סיביר את Homo Felis – האדם־החתול. שיחק לי המזל ובאחת הוועידות הבינלאומיות של האנתרופולוגים זכיתי לראותו פנים־אל־פנים. באותה ועידה היינו כולנו צמאים לשמוע את דבריו, אך על אף העובדה שעל סדר־היום היתה רשומה הרצאתו של צ’סטנוב והיא שנועדה להיות מסמר הוועידה, לא נשא צ’סטנוב את דברו. על־כל־פנים לא בפומבי. במועד שנקבע להרצאה זו הודיעו כי חולה הוא. רוב הצירים דרשו לשנות את סדר־היום. כמה מהם אף היו מוכנים לוותר על הרצאותיהם שלהם כדי לשמוע את מגלהו המהולל של Homo Felis אך למראה־הפליאה הרי דוקא המשלחת של ברית־המועצות עמדה בתוקף על כך שהוועידה תנהג בהתאם לסדר־היום שנקבע מראש ולא תסור ממנו ימין ושמאל, ומכיון שצ’סטנוב החמיץ את ההזדמנות שוב אין תקנה לדבר.

למחרת בערב פגשתי את יורי צ’סטנוב במסעדה. לא היה ספק בלבי כי אמנם חולה היה. צהיבות חוורוורה היתה מסוכה בלחייו ושיוותה מידה יתרה של מונגוליות לפניו רחבי־הלסתות. כוס־תה מלאה עד מחציתה עמדה על השולחן לפניו. הוא לא נגע בה. גביניו היו זעופים, מצחו קמוט מתחת לבלוריתו האפורה, שהקרחת פלשה בה בשני משולשים מרחיקי לכת. בתאוותנות עצבנית עישן סיגריה ושאף עמוקות את עשנה. איש מאנשי משלחתו לא ישב על־ידו ואף לא ליד השולחנות הסמוכים.

– מותר לשבת? – שאלתיו ברוסית והוריתי על הכיסא שממולו.

שולחנו עמד באחת מפינותיה המרוחקות של המסעדה.

– בבקשה – הפטיר כלאחר־פה. השפיל עיניו וגמע מן התה.

היה גומע מן התה ושואף עשן חליפות, ומבטו בכוסו. עלי לא נתן דעתו.

התחייכתי ואמרתי:

– “ידיד יחיד בא ערב־ערב, / בתוך כוסי נשקף דומם”.

היתה זו מובאה משירו המפורסם ביותר של המשורר הרוסי בלוק.

צ’סטנוב זקף עיניו ונתן בי מבט כחול־אפרורי. רגע שף את מצחו באצבעותיו כמי שמנסה לזכור דברים שנשתכחו ממנו. עצם עין אחת וסקרני בשניה. כשאנתרופולוג מפורסם סוקר את גולגלתך אין לך מפלט מהרגשה שהפכת מושא של מחקר.

– אתה מישראל? – שאלני פתאום.

– כן – השיבותי קצרות.

– הבה נצא אל הגינה – הציע לי במפתיע וקם ממקומו. משנזדקף שמתי לב עד־מה חסון וגבה־קומה הוא.

יצאנו אל הגן. שמנו פעמינו אל הספסל הקרוב ביותר ועד שפסענו לעברו הירהרתי בכל מה ששמעתי על יהודי ברית־המועצות המחפשים מגע עם ישראלים. שוב הצצתי בפניו של צ’סטנוב שנצטהבו ביתר־שאת, ושבעתיים דמו לפניו של בן גזע מונגולי. חוכך הייתי בדעתי אם יהודי הוא או לא. על־כל־פנים התכוננתי לחקירת שתי־וערב על החיים במדינת־ישראל וערכתי בלבי סקירה חטופה על מאבקנו, השגינו וכו' וכו'. כיון שישבנו על הספסל, שאלתיו ללא עקיפין:

– אתה יהודי?

– לא.

– רוסי?

– לא לגמרי. אבי רוסי ואמי בוריאטית.

– מה זה?

– עם מונגולי בסיביריה הצפונית.

לכך לא הייתי מוכן. שתקתי.

– ואתה יהודי? – פתח צ’סטנוב.

– כן. מדינת־ישראל היא מדינת היהודים.

– והיא פורחת? – שאלני.

– מתפתחת – עניתי במאופק.

הוא קם ועמד נכחי.

– הישבע לי – מילמל בהתרגשות עזה – הישבע לי שכל שתשמע הערב מפי לעולם לא יעלה על דל־שפתיך.

נבוכותי.

– אינני נוהג להישבע – גימגמתי – בייחוד לא שבועה שאיני יודע מה טיבה.

– אספר לך על Homo Felis, אספר פרטים ופרטי־פרטים. הי־ש־בע! – תבע כמי ששרוי באקסטזה.

להוט הייתי עד מאד לשמוע פרטים ופרטי־פרטים על Homo Felis. נשבעתי לו. וברגע שנשבעתי לו, בו־ברגע גמלה בלבי החלטה נחושה שלא לעמוד בשבועתי. האתיקה המדעית אינה מרשה לשמור בסוד תגליות חשובות, כמעט מהפכניות, ולמען קידומו של המדע כולו מוכן הייתי להפר שבועה ולמעול באמונו של מדען אחד.

ואולם לאחר ששמעתי מה ששמעתי שיניתי את החלטתי. כל עוד התהלך צ’סטנוב עלי־אדמות היה סודו קבור בלבי.

ואלה היו דברי צ’סטנוב:

השמועות הראשונות על הימצאו של איש־פרא ביערות הטאיגה הגיעוני ב־1950. בימים ההם שהיתי יחד עם אשתי באחת מעריה הקטנות של צפון־מזרח סיביריה. כבר אמרתי לך כי אמי בוריאטית. כמעט כל ימי־חייה לא יצאה מעיר־מולדתה, ומדי פעם בפעם הייתי נוהג לבקרה ולבלות במחיצתה שבועות־מספר בשלהי אביב ובתחילת קיץ יחד עם אשתי המנוחה, שאף היא היתה אנתרופולוגית כמוני.

בתחילה לא נתנו אמון – אשתי ואני – באגדות על ענק־פרא המשוטט כביכול ביער בחברתו של זאב, ויחד עמו טורף הוא כל יצור חי המזדמן לו בדרכו. ואולם לאחר שחקרתי כמה מתושביו הוותיקים של המקום (את שפתם יודע אני על בוריה) עוררו בי השמועות סקרנות מסוימת וענין־מה, אף כי עדיין ראיתין בעיקרן כסיפורי־בדים. חוטב־עצים ישיש, שעוד בשחר־ילדותי נראה לי זקן מופלג, ועתה, לאחר שחלפו למעלה מארבעים שנה, עדיין היה חסון כאלון ששום כוח בעולם לא יוכל לגדעו, למוטטו או לכופפו, ישיש זה נטל עליו לגלות את עקבותיו של האדם המסתורי ולהוליכנו אליו.

שלושה יצאנו לדרך: הישיש, אשתי ואני. אשתי היתה מנוסה במסעים קשים – זה לה שנים שלקחה חלק במיבצעי המדעיים, מהם שהיו כרוכים בסיכונים רבים ובתנאים מפרכים ביותר. הפעם, כאמור, לא התיחסנו אל המיבצע בכובד־ראש. אף־על־פי־כן הצטיידנו בכל הדרוש, כגון פרוה מתקפלת העשויה לשמש אוהל בשעת הצורך, שני רובים, מלאי של כדורים, מזון ודלק. את כל הכבודה הזאת נשאנו על שכמינו, וחלק־הארי הוטל על כתפו של הבוריאט הישיש. רכב לא היה לנו. ביערות אלה אין כל משמעות למושג זה. כל שבילי היער ומשעוליו היו נהירים לאותו ישיש, שהיה לנו מורה־דרך מצוין. בערוב היום היה משכיל להביאנו אל אחת הקרחות. מקימים היינו את אוהל־הפרוה ולנים בו. סמוך לאוהל היינו מבעירים אש. העונה עונת קיץ היתה, אלא שהלילות עדיין היו צוננים ולחים. כן, לחים היו משיפעת המים, מי קרחוניה של סיביריה הנמסים בשלהי האביב ומשקים את האדמה לרוויה.

מי שלא ראה יערות־בראשית בירכתי הצפון לא ישיג לעולם את תחושת ההיוליות האופפת כל אדם שנקלע ליערות אלה בתחילת הקיץ. כל החי והצומח פורץ מן האדמה במלוא עצמתו הקמאית ומוסך שכרון־פרא בעורקיו של בן־תמותה, שכרון יין־קדומים מימי טרם־היות־אדם.

אין טעם אפוא לתאר לפניך את היערות ואת ההרגשות. ולוא אף היה בכך טעם, לא אני האיש המסוגל ליטול על עצמי משימה זו. אינני מזכיר דברים אלה אלא כדי להדגיש את הניגוד שבין ראשיתו הנפלאה של מסע זה, שהתיחסנו אליו בעיקר כאל מסע־טיולים, לבין סיומו הטראגי.

גם להבא אימנע מתיאורי נופים והרגשות ולא אספר אלא עובדות, עובדות יבשות בלבד.

ארבעה לילות היינו לנים ביער. בבקרו של היום החמישי נתקלנו בעקבות באדמה התחוחה. היו אלה עקבות משני סוגים: עקבות כפות־רגליו של אדם וסמוך להם עקבות טלפיה של חיה.

פניו של הישיש הפיקו סיפוק רב ואימה גדולה כאחד; סיפוק על שסיפוריו לא נתבדו ואימה… כן, היו סיבות לאימה.

אפשר שעקבותיה של החיה עקבות זאב היו. הזאבים אינם נדירים ביערות הצפון. המופלא הוא שעקבותיו של זאב זה לא זזו מעקבותיו של האדם. אלא שגם עובדה זו כשלעצמה עדיין אין בה כדי להטיל אימה. המבעיתים שבגילויינו היו עקבותיו של האדם עצמו. לא היה כל ספק כי אין זה אדם רגיל. כף־רגלו היתה גדולה פי־שנים מזו של אדם ממוצע בן־ימינו. אוראנג־אוטאן? גורילה? לא. באזורים אלה אין ולא יכלו להיות קופים.

אשתי נתנה בי מבט מלא סקרנות.

– מתברר… – פתחה.

– עדיין לא מתברר ולא־כלום – שיסעתיה – ובכל זאת מעניין. על־כל־פנים, מסקרן.

השיחה התנהלה בעצם הבוקר. ובצהרי אותו יום לא היתה אשתי בחיים.

כשעתיים עשינו דרכנו בשביל עד שגילינו כי העקבות נעלמו. כיון שנעלמו, נעצרנו.

בו־ברגע הגיח זאב ממעבה היער והסתער על אשתי. רובי היה דרוך. אינני זוכר אם היה סיפק בידי ללחוץ על ההדק או לא. מכת־אדירים ניתכה עלי כחתף והכריעתני ארצה. דמותו של ענק־אימים, שכל פניו וגולגלתו מכוסים שיער מגודל פרע, חלפה רגע לנגד עיני. כפי הנראה ירדה עלי עוד מהלומה כבדה ואיבדתי את חושי.

וכשוב אלי רוחי נמצאתי שרוע באוהל־פרוות. הישיש הבוריאטי טיפל בי. אשתי לא היתה על־ידי. מאז לא הוספתי לראותה. על־כל־פנים לא בהקיץ.

אני עומד בדיבורי ואיני מתאר הרגשות. אשר לעובדות, כלומר לדברים שאירעו לאחר־מכן, הרי הן ידועות לך ולכל העולם. כעבור כשבועיים ימים הועמדתי בראש משלחת שמנתה חמישה־עשר חברים והיתה מצוידת ומאורגנת כהלכה. פעולותיה תוכננו כראוי ונשאו פרי. הזאב נהרג ונתגלה Homo Felis. בן־שיחך, יורי צ’סטנוב, הרים את התרומה החשובה ביותר לאנתרופולוגיה למן היום שקיים מדע זה עלי־אדמות: אדם קדמון חי ולא גולגלות ושרידי עצמות. מובן מאליו כי בכך הביא גדולה ויקר למולדתו.

ג ¹

לבי סמך ובטוח כי תכונותיו של Homo Felis נהירות לך מן הפירסומים המדעיים הרבים. ידועים לך ממדי־הענק של אבריו, מבנה גולגלתו, הדומה לזו של חוליות־המעבר הנדירות שבין קוף לאדם, שיניו הארוכות, ניביו החדים וכו'.

ואולם את נפשו של האדם־החתול אינך מכיר. עליה לא פירסמתי דבר וחצי דבר. עליה יודע רק אני. אני לבדי. או, לפחות, עד כה ידעתי רק אני. בעוד דקות־מספר יידע עליה עוד אדם אחד – אתה. והרי כבר השבעתיך שיהיה זה עוד אחד בלבד.

ובכן, Homo Felis נלכד חי. הוא נכלא בסוגר רחב־ידיים בחצר המכון האנתרופולוגי. בבית שבאותה חצר שמתי אני את משכני.

חקרתי ודרשתי, מדדתי ועקבתי, ערכתי רשימות מפורטות, שיגרתי דוחות² מדעיים. Homo Felis שיתף פעולה. הוא אכל לתיאבון ומשקלו עלה. כעבור זמן־מה הניח לי להתקרב אליו בלי כל אילוף מוקדם. לימים הייתי נכנס לסוגרו ועושה בו את ניסויי בלי כל התנגדות מצדו. יש שמבטו – מבט עצבות תהומית – היה מדהימני, אלא שאותו מבט, שאנו רגילים לכנותו עצוב, אופייני הוא לכמה חיות לרבות חיות־טרף. ברור היה כי עלה בידי לרכוש את אמונו, אף שאני כשלעצמי עדיין נהגתי בו על פי הכלל “כבדהו וחשדהו”.

יום אחד הלכתי בחצר בדרכי לביתי ומתחת לבית־שחיי תמונה גדולה במסגרת. היה זה דיוקנה של אשתי המנוחה שעמדתי לתלותו על אחד הקירות שבחדרי. משנמצאתי סמוך לסוגרו של אדם־החתול חטף הלה את התמונה מתחת לבית־שחיי, החזיקה בידיו והתבונן בה. אותה שעה היה מבטו ממש כשל אחד האדם, כמוני וכמוך. אף־על־פי־כן הייתי נבוך. אם אמשוך בתמונה ואוציאנה מידו בכוח – יקרענה לגזרים, אם אשאירה בידיו הרי הסכנה גדולה עשרת מונים. עד שאני מטכס עצה נשמע צליל. לא האמנתי למשמע אזני. סבור הייתי כי איני אלא חולם בהקיץ.

Homo Felis פתח את פיו ושאל ברוסית ברורה:

– אשתך?

כן, אדוני. אדם־החתול דיבר רוסית רהוטה. ובאותו מעמד סיפר לי את קורות חייו.

לא אייגע אותך בסיפורים ארוכים. אקצר ככל שאוכל. כמובטח, אצטמצם בעובדות יבשות בלבד. אמנם, סיפורו שלו היה רצוף תיאורים, חוויות והערכות, אבל אני איני יכול ואיני רואה צורך לעשות כמוהו.

Homo Felis נולד במזרחה של פולניה והיה בן למשפחה יהודית אמידה. עד גיל ההתבגרות היה נער אנין־נפש ועדין־גוף, מוכשר עד להפליא (הוריו, מוריו ומחנכיו חשבוהו לילד־פלא), חולמני ומעמיק־חשוב. סמוך לגיל ההתבגרות חלה במחלה משונה, כפי הנראה ממין המחלות הקרובות לאלפנתיניזם: אבריו גדלו עד־להבעית, קומתו גבהה כדי שני מטרים ותווי־פניו שונו עד בלי הכר. זכור־נא את פירסומי המכון האנתרופולוגי, העלה בזכרונך את התצלומים – כל אלה אותנטיים, בלי שמץ גוזמה. כל מאמצי הרופאים עלו בתוהו. אולם גידול מחריד זה לא השפיע אף כמלוא נימה על אפיו, על סגולותיו השכליות ועל תכונותיו הנפשיות. עדיין היה זה בחור אנין־נפש, איש רוח ובעל שאר־רוח. רק כוחו הגופני גבר עד לעצמה בלתי־רגילה. בלי כל מאמץ היה מכופף מסמרים באצבעותיו ובאגרופו יכול היה לקטול סוס. משסיים את חוק־לימודיו בגימנסיה למד משפטים באוניברסיטה ובתקופה זו הצטרף למפלגה הקומוניסטית. עם הכיבוש הגרמני נשלח למחנה־השמדה והתענה בו ארבע שנים. הודות למבנה־גופו האדיר החזיק מעמד עד ליום השחרור. מששוחרר נסע לרוסיה, המשיך בלימודיו והצטיין בהם. עם קום מדינתכם התעוררו בו רגשות כלפי עמו. איני יודע איך ביטא רגשות אלה. באותם הימים עדיין שרר אצלנו פולחן האישיות ופעולותיו או דבריו לא היו רצויים לשלטונות. הוא הוגלה לסיביריה ונכלא במחנה־ריכוז. ושוב עמד לו מבנה־גופו החסון. בשל תפוקתו בחטיבת עצים זכה להיות ניזון מן הדוד הראשון (כלומר, נהנה ממנת־מזון כפולה מזו של העובדים שתפוקתם אינה עולה על המיכסה שנקבעה) ועד־מהרה נעשה ראש לקבוצת עובדים.

יום אחד יצא עם בני קבוצתו ליער ושוב לא חזר אל המחנה. מראיהם של אנשים תשושים ומזי־רעב, היוצאים מכליהם כדי למלא מיכסת תפוקה בעבודה מפרכת ובמשטר אשר משחר־נעוריו ראה בו את הגאולה, זיעזעהו לפתע עד למעמקי נפשו. קורות חייו שלו חלפו לנגד עיניו סלידה עזה, סלידה ללא נשוא מכל המתקרא ציביליזציה אנושית, מילאה את כל ישותו ולא הרפתה ממנו. יחד עם כלב־זאב שנלוה אליו במחנה והיה כרוך אחריו זה כמה חדשים הרחיק אל עבי־היער וגמר אומר להיעשות מרצונו הטוב מין רובינזון קרוזו. מכאן ואילך נזון מצמחי־יער או מחיות־בר שצד יחד עם כלבו. עד־מהרה לא היה כל הבדל בינו לבין האדם הקדמון ובין כלבו לבין זאב טורף, פרט לבדידותם.

כל זמן שסח לי את סיפורו לא המיש עינו מתמונתה של אשתי. זכרתי את השלד שגילינו ביום שבו נלכד האיש: היו אלה עצמותיה של אשתי.

אכן, Homo Felis היה רגיש להגיגי זולתו. הוא אמר לי:

– אני לא נגעתי בה. הכלב טרפה.

פתחתי את דלת הסוגר. נתתי תער בידו ואמרתי:

– לך לחדר־האמבט וגלח את פניך. עוד היום נלך שנינו אל חייט וספר.

הוא הלך. ישבתי בסוגרו והמתנתי לו שעתיים. משחלפו השעתיים והוא לא בא ידעתי כי הדבר אשר לו ציפיתי וממנו יגורתי התרחש. הלכתי לחדר־האמבט ומצאתיו מוטל על הרצפה טובל בשלולית של דם. התער היה נעוץ בצוארו.

טילפנתי למשטרה. לאחר־מכן שמתי פעמי אל ראש המכון (בימים ההם לא אני עמדתי בראש המכון האנתרופולוגי) וסחתי לו כל אותו מעשה. נצטוויתי לשתוק. באיסור חמור נאסר עלי להוציא הגה מפי ולהעלות על הכתב – ולו אף ברמז – שמץ ממה שסיפרתי לך עתה־זה.

שתקתי ולא הפרתי שתיקתי עד היום הזה. ומן היום והלאה אוסיף לשתוק עד יום מותי.

בינתיים פירסם המכון לאנתרופולוגיה את כל הדו"חות על Homo Felis ששלחתי עד ליום התאבדותו.

ד

אני לא שאלתי את צ’סטנוב על שום מה בחר דוקא בי לגילוי סודו. שאלתיו שאלה אחרת.

– מדוע קרוי האיש Homo Felis כלומר אדם־חתול. הרי אין כל דמיון בינו לבין חתול. אף לא מצאתי הסבר לכך בשום פירסום מדעי.

– דבר זה נעשה על־פי בקשתי. היתה זו היחידה מכל בקשותי שהמכון נענה לה.

– כלומר? – תמהתי.

– שמו של האיש היה כץ. לימים נודע לי כי כץ פירושו חתול בלשון היהודית. רציתי להנציח את שמו.

פרצתי בצחוק.

– הטעוך, אדוני. מי שאמר לך דברים אלה לא ידע מה שאמר. אמנם, כץ פירושו חתול בלשונם של יהודי מזרח־אירופה, אך שם־המשפחה כץ הריהו ראשי־תיבות של שתי מלים עבריות: כהן־צדק.

באותו מעמד הרציתי לפניו בקצרה על משמעותו של המושג כהן־צדק.

ליעקב קנאל ז"ל

א

"אמיץ היה האיש. אמיץ עד כדי שכחת עצמו, עד כדי פחזות.

והוא שהיה בעוכריו.

אומרים – רגש הפחד טבוע בדם, אלא שאפשר להתגבר עליו.

יעקב הפריך סברה זו. הוא לא ידע פחד מהו. לא הבין את עצם המושג. משהעירו לו שהוא מסכן עצמו שלא לצורך השיב: רק פחדנים נופלים. מי שאינו פוחד אינו עלול להיפגע.

היתה זו טעותו הגדולה בחייו.

יולי 1948. נתקבלה פקודת המיבצע לכבוש את הגבעות החולשות על עין געש. מסמר הכיבוש – חירבת אל מסאעיה.

היחידה יצאה עם החשיכה. בתחילת הקרב נפל מפקד הפלוגה. סגנו נטל מיד את הפיקוד לידיו והמשימה בוצעה. החירבה נפלה לידי היחידה.

למחרת החלה הפגזה קשה מלווה צליפות מן הרכס שממול. השטח היה מלא שיחים וקשה היה לנוע ביניהם. ההסתערויות הראשונות נהדפו.

אחר הצהריים נפגע מפגז עוד מפקד אחד, מטובי המפקדים. נפצע קשה, נטה למות. היתה זו מהלומה קשה. יעקב תמך בראשו, איגרף ידו וזעק: אתה לא תמות, שלמה. לא תמות מידי מנוולים אלה. אתה תחיה. הם לא יוכלו לך!

לא ניתן לסחבו מחמת חשש לחייו. התחילו מקימים סביבו גדר אבנים – מפחד פגיעה נוספת. יעקב עבד בקדחתנות.

ההפגזה התגברה. הכוח כשל, העצבים חשבו להיקרע, המתיחות היתה ללא נשוא. ולפתע קריאות לעזרה: הערבים מסתערים שוב!

החברים נטשו את הגוסס ורצו איש למקומו. יעקב רץ, טיפס על אחת מפסגות הרכס, יצא מבין השיחים וכולו גלוי לאויב השקיף על הנעשה לפניו.

לפתע התמוטט וצנח.

מישהו צעק לעברו: יעקב! אתה עדיין בקו האש! השתדל לרדת!

הוא שמע. התרומם, פסע שתי פסיעות ושוב צנח. הדם זנק מפיו בזרמים גדולים. החובש שנקרא לא הופיע – נפצע בדרך.

יעקב ניסה לומר דבר־מה אך הדם החניקו. לבסוף הניע בידו כאומר: אין טעם בזה, עזבו אותי.

לאחר זמן־מה נדם גופו. הדם זרם בערוץ.

מודעת היא שמחט פלדה אינה נוטה להתכופף – היא מתרסקת.

אדם היה האיש. לוחם היה ואיש חזון. אבל אמיץ מדי היה. אמיץ מכדי לחיות".

ב

הרשימה היה מודפסת במכונת־כתיבה על גבי גיליון־נייר אפרפר־שקוף וחתומה בשם אורי גיורא.

באותם הימים הייתי חבר מערכת שבועון צבאי. ערימת ניירות היתה מונחת על שולחני: דפים תלושים ממחברות בית־ספר ומפנקסי־חשבונות, טפסים צבאיים וסתם גליונות־נייר מקופלים בקפידה, מהם כתובים בכתב עקמומי חפוז ומהם בכתב רהוט של מי שלא אחת ניסה את הנוצה. נתקווקוו אותיות קולמוסו של תלמיד מתבגר, שריח כתיבה תמה נודף מהם, ושורות חזיתיות של מכונת־כתיבה התנוססו בבטחת אצבעה של מזכירת קצין השולט בפיקודיו ובסגנונו.

תוארי היה: קצין מנהלה ומערכה. כקצין מערכת הייתי עובר על כתבי־היד, כקצין מנהלה הייתי מקפיד על הסדר. לפיכך נמצאו על שולחני שלושה מגשים, וכל מגש יעודו עמו: לסל המערכת, לדפוס, לשיקול־דעת נוסף.

לאחר שקראתי את רשימתו של אורי גיורא החזקתיה בין אצבעותי ושרבבתי ידי בתנועת שיגרה כלפי אחד המגשים: “לסל המערכת”, “לדפוס”, “לשיקול־דעת נוסף”. כף ידי רטטה בין המגשים וכתב־היד התנופף באוויר. מסתבר כי שרבבתי ידי בכדי, מאחר שלגבי רשימה זו לא גמלה החלטה בלבי. מתוך כך רטטה היד והגליון התנפנף באוויר. רטט זה ונפנוף זה הם שעוררו את חמתי. היסוסים כגון אלה לגבי רשימה ספרותית של חייל – תעודת־עניות הם לעורך וקצין מנהלה. נמלכתי בדעתי ובאתי לידי החלטה: הרשימה הוטלה אל סל המערכת.

אותה שעה פשטו בחדר דמדומי שקיעה ואותיותיה של הרשימה ניטשטשו לנגד עיני. קמתי מכסאי, פסעתי אל מזוזת הדלת והעליתי אור במנורה. חזרתי אל השולחן ותליתי עיני במגש שתכולתו מיועדת לסל. רוח טרום־מערבית נשבה מן החלון וזיקפה אותו גליון דק ושקוף שעליו נדפסה הרשימה; אלמלא חשתי לעזרתו היה מועף מן השולחן אל הרצפה. אף שדינה של הרשימה יצא לסל תפסתי את הגליון באצבעותי. ישבתי בכסאי ועיינתי שנית בכתוב. לאחר שסיימתי נקפני לבי על גזר־הדין. בזווית השמאלית של הדף מתחת לשם “אורי גיורא” צוינה כתובת צבאית, שלא השגחתי בה בקריאה ראשונה: כ. ב. א. מספר כך וכך. הטלתי את הרשימה במגש “לשיקול־דעת נוסף” – הפעם ללא היסוס כלשהו. כתבתי לאורי גיורא והזמנתיו אלי לשיחה.

ג

כעבור שלושה שבועות הופיע בחדרי חייל, וראשו – מן הצוואר ועד לקדקוד – חבוש תחבושות לבנות. רק העיניים והשפתיים בצבצו מבין התחבושות – עיניים שחורות כפחם ושפתיים סמוקות כדם. אפשר שרקען הלבן של התחבושות הוא שעשה את העיניים כה שחורות ואת השפתיים כה סמוקות.

החייל נעצר בפתח חדרי ועיין בשלט שהיה ממוסמר לדלת. לאחר מכן פסע לעבר שולחני.

– כן? – שאלתי.

התחבושות זעו. רק לאחר שעה ארוכה – ואפשר שרק לי נדמה כי עברה שעה ארוכה – נפלטו גם המלים מבין השפתיים:

– שמי אורי גיורא.

השפלתי ראשי אך מיד חזרתי בי וזקפתיו. נתחייכתי כמיטב יכולתי ורפרפתי על פני התחבושות במבט של מנהל מנוסה המרבה לראיין עובדים – מבט שיש בו מן החמימות והקפידה כאחד. עוד בחיי אזרח סיגלתי לי מבט זה וידעתי לשלוט בו ולכוונו לפי רצוני.

– אנא, שב.

הוא ישב.

פתחתי את מגרת שולחני ופשפשתי בה. לא מצאתי את הרשימה. העיניים השחורות עקבו במתיחות אחרי תנועותי. שוב התחילו התחבושות נעות, ואולם הפעם הקדמתי את אורי גיורא ואמרתי לו עוד לפני שהמלים נפלטו מפיו:

– הזמנתיך כדי לחטוף אתך שיחה קלה בדבר רשימתך.

אורי גיורא נד בראשו.

– הרשימה כשלעצמה נאה למדי… אלא שיש לי כמה השגות. מובטחני כי בדרך של שיתוף־פעולה נוכל שנינו לחסל השגות אלו.

אין ספק בלבי כי בדברי שופע הייתי מאור־פנים. אף־על־פי־כן הושפלו העיניים השחורות ונתרחקו אל זווית השולחן.

– ובכן – המשכתי – אין צורך בחוש אמנותי דק כדי לעמוד על הכשרון הספרותי המבצבץ מתוך שורות רשימתך. ואולם נדמה לי ששלחת לי קטע אחד בלבד. לבי אומר לי – ואני נוהג לסמוך על אמרי־לבי בעניני אמנות וספרות – כי… כי אין זה אלא שבב, נתז מתוך יצירה אפית רחבה יותר. האין אני צודק?

התחבושות לא נעו. אורי גיורא החשה.

– אבל נניח לזה – הוספתי לדבר – בין שמונח לפני קטע ובין שיש כאן רשימה בפני עצמה, חייב אני לדון עליה מתוך זיקה אל העיתון שאני עורכו. ועיתון צבאי מגמה כפולה לו: חינוך מחד גיסא ובידור מאידך גיסא. הלא תסכים שלא אוכל לשייך את יצירתך למדור הבידור.

אורי גיורא עצם את עיניו והפך אנדרטה עשויה גבס.

“חבל שהתחבושות מעוררות אסוציאציות של גבס. כאן מקומו של השיש” – חלף הרהור בלבי.

שתקתי רגעים מספר.

– הרי ש… – פתחתי שוב – הרי שמקומו ב… ב… אספקט החינוכי… כלומר ערכו נעוץ בתכליתיותו החינוכית. אך דא עקא, אורי, כמכשיר חינוכי רשימתך היא – אם תרשה לי להיות גלוי־לב – פרימיטיבית במקצת. הזמנים בהם ניתן היה לשפיע על הלוחמים בדרך של יצירת דמות הירואית־פאתיטית חלפו לבלי שוב. המדינה היחידה שעדיין משתמשת באמצעי תעמו… סליחה, בדרכים חינוכיות מסוג זה היא רוסיה הסובייטית. במדינות הדימוקראטיות מקובלות כיום שיטות השונות מאלה תכלית שינוי, שיטות המושתתות על מחקרים חדישים בשדה הפסיכולוגיה החברתית, הדינאמיקה הקבוצתית, ומסתבר…

אורי גיורא קם ממקומו. חסון היה וגבה־קומה.

– היכן הרשימה? – שאל.

– הרשימה בידי, אבל…

– החזירנה לי! – תבע.

– מדוע?

– משום שאין לה מקום בעיתונך. אין בה לא בידור ולא חינוך. יש בה אמת.

– האמת אינה סתירה לא לבידור ולא לחינוך.

– הייתי עד למותו של ידיד. סיפרתי על כך ותו לא.

– רצונך לומר שפשוט תיארת דברים כהוויתם?

– כן.

וגם הכאראקטריסטיקה של ידידך המנוח היא…

– איני יודע כאראקטריסטיקה מה היא. מניתי את סגולותיו של האיש כפי שהיו.

– המ… אם כן לפנינו מעין נקרולוג.

גיורא שתק.

– ואם נקרולוג הוא זה מדוע לא הזכרת את שמו המלא של החייל שנפל?

– הוא היה בוחל בכגון אלה. אפילו השם המופיע ברשימה בדוי הוא.

– אם היה בוחל, לשם מה בכלל כתבת מה שכתבת ואף שלחת לעיתון?

– פשוט מאוד. רציתי שידעו כי ישנם אנשים כאלה, כי היה אדם כזה.

נתהרהרתי. גיורא עמד זקוף נכחי. התחבושות היו קפואות.

– שמא מותר לי לדעת¹ מה היה שמו האמיתי של ידידך שנספה?

– הוא לא נספה. הוא נפל בקרב.

– מה היה שמו?

– אלקנה ישורון.

פי נפער מאליו ולא נסגר שעה ארוכה.

ד

ראשית הכרתי את אלקנה ישורון בימי המאורעות תרצ“ו–תרצ”ט.

באותם הימים עליתי ירושלימה ללמוד באוניברסיטה העברית.

כיוון שלא היה לי גואל ומודע בעיר הקודש סח לי אחד מידידי בשרון על קיומו של אלקנה, מסר לי את כתובתו ורשם כמה מלים על פתק המיועד אליו.

הגעתי לירושלים בשעות הערב. ירדתי מן האבטובוס, עצרתי עוברים ושבים ושאלתים בדבר הכתובת.

– שכונת שומרי ציון, בית נסים מזרחי.

– תרד למטה ושם תשאל עוד פעם.

– אתה רואה סימטה זו? תלך עד הסוף ושם תשאל.

הלכתי עד הסוף ושם שאלתי. סימטאות מרוצפות פערו פשפשי חצרות. עליתי במדרגות ונמצאתי עומד בפני דלת צבועה ירוק. כפי הנראה נצבעה לא מכבר, שכן ריח צבע טרי נדף ממנה וגבר על שאר הריחות הממלאים את סימטאותיה של ירושלים.

ניקשתי באצבעי על הדלת ושמעתי קול קורא מתוך הבית. לא הבחנתי את המלים. לחצתי על הידית. הדלת נפתחה ונכנסתי פנימה.

נמצאתי עומד בחדר מרווח למדי ובו מיטת־ברזל, שולחן, כסא, כמה מדפי־ספרים וקולב צמוד לקיר. על הקולב היתה תלויה חולצת חאקי. מנורת־נפט שפכה אור צהצהב על דפיו של ספר פתוח.

פסע לקראתי בחור לבוש מכנסי חאקי קצרים וגופיה. פתאום נדמה לי ששני מאורות מקרינים עלי אור ופולחים בשני פסים את האפלה למחצה שהחדר היה שרוי בה. חשתי כאותו הולך־רגל הצועד בכביש באישון לילה ולפתע מסתנוור בפנסיה של מכונית הנעה לקראתו. שתי עיניים בלתי־מוכרות הטילו בי מבט תמיהה.

“האמנם העיניים הללו הן שהקרינו שפע זה של אור?” – תמהתי.

התדהמה לא ארכה אלא שניות ספורות בלבד. עד מהרה התאוששתי ובמוחי נתרקם הסבר מתקבל על הדעת: האפקט הוא אפקט פיסיקאלי – אופטי. לפני שנכנסתי ישב הבחור ליד שולחנו וקרא בספר לאורה של מנורת הנפט. עיניו ספגו את שלהבתה. משנפנה אל האזורים האפלים של החדר נצנץ האור… הן לא ייתכן שהנפש…

– אלקנה ישורון? – שאלתי.

– כן.

– נתבקשתי על־ידי משה וורנר… – שליתי את הפתק מכיסי ומסרתיו לו.

– משה וורנר? מה שלומו?

– בסדר.

הוא נטל את המזוודה הקטנה שהחזקתי ביד והניחה באחת מפינות החדר.

– היכנס, היכנס בבקשה… שב.

הבטתי על סביבי. בכל החדר לא היה אלא כיסא אחד בלבד. נשארתי עומד.

– שב – אמר אלקנה בתקיפות־מה.

נשתפלתי על אותו כיסא.

הוא קרב אל המנורה ועיין בפתק.

“כן, האפקט הוא אפקט פיסיקאלי, שהרי אין זו דרכה של הנפש לשלוח רסן מפניה ולקרון מתוך העיניים בצורה כה גלוייה, כמעט חסרת בושה” – הוספתי להרהר עם שמבטי מרותק אל עיניו המושפלות כלפי הפתק.

סיים את הקריאה ושוב הקרין עלי שתי אלומות־אור.

– “ואולי לא פיסיקאלי” – נתעוררו ספקות בלבי.

– אני עובד בלילות – פתח – תישן במיטתי. שמא רעב אתה?

שתקתי. הייתי רעב.

הוא ניתר ממקומו ונבלע באחד הקירות. הפעם לא היה שום ספק כי האפקט הוא פיסיקאלי־אופטי: באחד הקירות התגלה כוך שלא השגחתי בו קודם־לכן.

מתוך הכוך הוצאו שני ארגזים – אחד מצופה נייר צבעוני והשני ללא ציפוי – קומקום, פרימוס ושני פחים.

– נרתיח תה. יש לנו לחם וזיתים. פח מלא זיתים.

– פח מלא זיתים?

– כן. ישר מן השוק. מה יש בדעתך ללמוד?

– עדיין לא החלטתי. על־כל־פנים, מדעי הרוח.

הפרימוס הודלק. הזיתים הוצאו מן הפח והוגשו לשולחן בשתי צלוחיות. הלחם נפרס.

עקבתי אחר תנועותיו של אלקנה – תנועות מתוחות, קצובות – ונזכרתי במורתי לפסנתר בשכבר הימים, שהיתה מתופפת ברגלה על הרצפה כדי לווסת את קצב נגינתי.

התה היה ערב לחיך אף שלא הומתק כלל ועיקר, והזיתים – מעדני מלכים.

– גם אני לומד מדעי הרוח – הפטיר אלקנה עם שהוא קולף בשיניו זית ירוק ומוצץ את החרצן בקפידה ובקצב. כן, גם המציצה קצובה היתה.

– אלו מקצועות?

– היסטוריה ישראלית, בעיקר תקופת בית שני. ופדאגוגיה.

– מתעתד להיות מורה?

– לאו דוקא. לא מורה ולא פרופיסור ולא סנדלר. כלומר, גם מורה, גם פרופיסור, גם סנדלר – הכל לפי הצורך. חסר גלגל – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קח אותי. צריך לחפור אדמה? צריך לירות, להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי־דין? מורים? שואבי־מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין אפילו שם. אני – האידיאה הטהורה של השירות. מוכן לכל. איני קשור בשום דבר. אני יודע רק ציווי אחד – לבנות.

מובאה ארוכה זו מדבריו המפורסמים של טרומפלדור אל ז’בוטינסקי שנאמרה בעל־פה, בקצב של דקלום, והוסבה על עצמו עוררה את רוגזי בשל היומרנות שנשתמעה בה.

– אכן, עכשיו מובן לי בשל מה בחרת דווקא בתקופת בית שני. האישים שבאותה תקופה מגשימים את האידיאלים שלך – פתחתי בציניות – ישו הנוצרי, למשל: צריך לדוג דגים בכנרת הוא דג. צריך לחלק לחמים, יינות – הוא מחלק. להיות משיח, נביא, בן אלוהים – בבקשה. או ניטול לדוגמא את יוחנן מגוש חלב. צריך למכור שמן – מוכר, למרוד במלכות – מורד. יכולני להמשיך: יוחנן בן זכאי – צריך להיות מת – הוא מת. לעמוד בראש סנהדרין ביבנה – עומד. יהושע בן חנניה – צריך להיות בעל־מלאכה…

אלקנה גמע מן התה בהנאה מרובה, נתחייך ואמר:

– יהושע בן חנניה אינו שייך לתקופת בית שני. עיקר פעילותו אחרי החורבן.

צרור יריות בקע מן החוץ.

אלקנה קם ממושבו והתחיל נוטל את הכלים מן השולחן ומחזירם אל הכוך. בחיפזון רב עשה מה שעשה, אלא שגם בחפזונו שלט קצב. אמנם, קצב מוגבר.

לאחר שסיים מלאכתו לבש את חולצת החאקי שהיתה תלויה בקולב וחבש כובע נטול־מצחיה עשוי צמר כבשים בלתי־מעובד – כובעם של נוטרים־גאפירים משנות תרצ“ו–תרצ”ט.

מנורת הנפט נתעממה. כפי הנראה אזל הנפט.

אלקנה פתח את דלת חדרו, ניצב שניות מספר בפתח והציץ בי. שוב נדמה לי כי שתי אלומות אור פלחו את החשכה שנשתררה והלכה.

“אפקט פיסיקאלי, אפקט פיסיקאלי” – רטנתי בלבי – הפעם בעקשנות רוגזנית של מי שמנסה לשכנע את עצמו ויהיה מה.

בפי שאלתי:

– שמירה?

היתה זו אחת מאותן השאלות השכיחות שאין להן שחר. דוגמת השאלה שנשאל פלוני שנכנס לביתו רטוב מכף רגל ועד ראש: “מה? גשם בחוץ?”

– כן. שמירה. אבל אתה מתבקש לא לקשור עניין זה עם כל מה שנאמר קודם לכן…

רעם של יריות נכנס לתוך דבריו. נשתתק והמתין עד שייפסקו היריות. כיון שלא פסקו הגביר קולו והוסיף כמעט בצווחה:

– שמירה זו – הוא הטעים את המילה “זו” – אינה אלא עניין של פרנסה.

– אינך חייב להתנצל בפני – אמרתי.

ספק אם שמע אלקנה את דברי – היריות נמשכו במלוא תוקפן.

– לא אחזור עד שבע בבוקר. תוכל לישון ברווחה. שלום.

הוא יצא.

הייתי עייף. נשבתי בשלהבת המנורה הדועכת וכיביתיה, ובעודי לבוש בבגדי השתרעתי על מיטתי ועצמתי עיני.

שאון היריות רפה קימעה, נתעמעם והפך לשקשוק קצוב. שקשקו מכונות ובתוכן מסמרים, ברגים וגלגלים. כל בורג, כל מסמר, כל גלגל לא היה אלא אלקנה בשינוי צורה. לפתע סגר עליהן בית שדלתו משוחה צבע ירוק. מעל לדלת התנוסס שלט ועליו כתובת מעורפלת ובלתי־ברורה: ספק בית שני, ספק בית שלישי. נשמעה התפוצצות. מסמרים, ברגים וגלגלים ניתזו לכל העברים, אך הבית עמד על תלו. שני חלונותיו הקרינו אור מסנוור הישר לתוך עיני. הקרניים חדרו מבעד לשמורותי.

הסטתי ראשי. האור זהר. המכונות שקשקו בקצב:

– חת שתים, חת שתים.

במאמץ רב פקחתי את עיני. השמש זרחה מבעד לחלון הפתוח לרווחה. אלקנה ניצב במרכז החדר והתעמל.

– חת שתים, חת שתים!

אוויר צונן זרם מן החלון. היה קריר. אלקנה היה ערום, פרט לתחתונים שעטפו את ירכיו. כל שריר משרירי גופו נע בקצב מתוח:

– חת־שתים…

ה

עוד באותו יום שכרתי לי חדר ולא הייתי נפגש עם אלקנה אלא בחצר האוניברסיטה על הר הצופים תוך כדי ריצה מאולם־הרצאות אחד אל משנהו.

יום אחד ישבתי על מדרגות האמפיתיאטרון ועקבתי אחר גלישתם של הרי יהודה הוורודים בכחולו של ים המלח. חרוטי הרכסים שבעבר־הירדן הכהו את תכלת האופק כקרעי עננים אפרפרים.

אלקנה עבר על פני בהילוכו המהיר והקצוב.

– שלום, אלקנה – הפטרתי לעברו, שעה שכבר נתרחק ממני כדי שיעור של כמה אמות.

הוא הפך פניו, צמצם עיניו בי ומשהכירני הזריח בי את חיוכו. האמפיתיאטרון היה שטוף שמש והילת עיניו נטמעה בזוהר הכללי.

– שלום, שלום! – השיב בחיבה, נפנף בידו לעברי והוסיף להתרחק בצעדה חפוזה, קצובה. ברם, לאחר כמה פסיעות נוספות חזר וקרב אלי.

– סלח לי – סח עם שהשתפל על מדרגות האבן בסמוך אלי – מה אתה עושה עכשיו?

השאלה היתה תמוהה בעיני.

– משקיף על הרי יהודה בואכה ים המלח במידה שטווח־ראייתי מאפשר לי דבר זה.

הוא נד בראשו. קורטוב של קוצר־רוח הורגש במנוד־ראש זה.

– אני מבין… כלומר, מסתבר שיש לך שעה פנויה? – פתח בהיסוס מה.

– מסתבר.

– שעה אחת?

– כן.

– ומה תהא ההרצאה הבאה?

– קבלה.

– אתה לומד קבלה?

– כן.

– מוזר.

– מדוע מוזר?

– משום שנבצר ממני להבין מה הוא הדבר הקוסם לראציונאליסט קר כמוך בתורה דתית שהיא כולה מסתורין מצד אחד, ומצד שני גובלת באמונות טפלות.

פרצתי בצחוק.

– אני – ראציונאליסט?

– על־כל־פנים, כך התרשמתי – פלט אלקנה בשפה רפה.

– מעניין מאוד. ואני סבור הייתי שאתה הראציונאליסט.

– אולי – השיב במהורהר – אבל בכל אופן לא קר.

– לא, לא קר. צדקת. בהחלט לא קר. אולי נבוא לידי פשרה – הצעתי ספק בלגלוג ספק בכובד־ראש – אתה ראציונאליסט חם ואני איראציונאליסט קר.

שוב נתחייך אלקנה.

– יפה – אמר – נכון או לא נכון, אבל יפה. ואף־על־פי־כן עדיין לא ברור לי מה קוסם לך בקבלה?

– מעולם לא ניסיתי להגדיר דבר זה. מכל מקום נדמה לי שקוסמת לי הדרך, שבה יכול היחיד להתמזג עם הקוסמוס ולאו דווקא עם האלוהים. הפאנתיאיזם שבקבלה הוא שמושך את לבי.

– פאנתיאיזם? אם כן, מדוע בחרת דווקא בקבלה? מדוע לא בבודהיזם, בראהמיניזם, שפינוזה?

– לבודהיזם ובראהמיניזם אין קתדרה באוניברסיטה. אשר לשפינוזה הריני לומד גם פילוסופיה כללית ומובטחני שאף שעתו תגיע.

הוא שתק. זקפתי עיני. כתמים לבנבנים פשטו על פני השמים ומיד נתמסמסו בתכלת כטבעות­־עשן הנפלטות מן הפה. הצצתי באלקנה. ראשו מושפל היה ומבטו עקב אחר חרק זערורי, שהתנהל בכבדות על חספוסי האבן. כל גבשושית היתה לו להר וכל חריץ לעמק. דומה היה כי החרק מזיע, מלחית ומתנשם.

– שמא מוכן אתה פעם אחת לוותר על הבראהמיניזם למען היהדות?

עדיין היה ראשו מושפל ולא ידעתי אם בלעג או ברצינות נאמרו הדברים.

– פעם אחת? – תמהתי.

– כן. המדובר הוא בפעם אחת. רצוני שתוותר על ההרצאה היום.

– למען היהדות?

– כן.

– משהו קונקרטי, מעשי?

– בהחלט – פתח בהתרגשות עצורה – בעוד כעשר דקות תתקיים באחד האולמות הרצאת אורח. המרצה הוא מאנשי ה… מאותם האנשים הידועים בציבור בהשקפותיהם התבוסניות. קבוצת סטודנטים – ואני בתוכם – החליטה לערוך הפגנה, כלומר למנוע בעד אדם זה מלשאת את דברו ויהי מה. לא ייתכן שאישיות כמותו תשמיע מה שתשמיע באוזני תלמידים ובכתלי האוניברסיטה העברית בירושלים בימים אלה, כאשר כל עצם וכל גיד של היישוב והעם כולו דרוך כמו…

– מדוע לא ייתכן? – שיסעתיו.

הוא קם ועמד על רגליו.

– אם דבר זה אינו מובן לך חבל על כל רגע שאני מבטל עליך. שלום לך. כפי הנראה קל יותר להתמזג עם הקוסמוס מאשר להשתלב..

– מה שומה עלי לעשות? – נכנסתי שוב לדבריו.

– אתה… אתה… מוכן? – תמה אלקנה תמיהת הפתעה כמוצא שלל רב. שביב מאותה קרינה ערבית נתנצנץ בעיניו.

– מה עלי לעשות? – שאלתי שנית, והפעם בהטעמה.

– מה לעשות? לצעוק, לרקוע ברגליים, לשרוק… – הוא הציץ בשעונו – אבל עלינו למהר. כבר איחרנו.

במרוצת עברנו על פני הגן. ניחוח הארנים נספג בריאות ומילא את החזה. לפתע נתמהל בריח כימיקאלים חריפים שפרץ מן הדלתות הפתוחות של אולם הכימיה. סמוך לאולם הצטופפו מספר סטודנטים, כמה מהם שקועים היו בוויכוח סוער ולוהט.

נסתבר כי ההפגנה לא נתקיימה. ברגע האחרון חזר בו המרצה־האורח ולא בא להרצות, אלא שעל רקע ההרצאה שבוטלה פרץ ויכוח. כפי הנראה הגיעו הדברים גם לתיגרות־ידיים, ואפשר שאפילו נודו אבנים. לפחות אבן אחת נודתה, שכן בחור אחד צנום, גבוה ובהיר־שיער עמד פעור־פה והצמיד ממחטה אל רקתו. הממחטה היתה ספוגת דם. אגל סמוק נקווה מתחת לסנטרו מוכן ומזומן לנשור.

לא היה סיפק בידי לראות באיזו דרך הגיעה לידו של אלקנה תיבת עזרה ראשונה. על־כל־פנים, דקות ספורות לאחר שהגענו למקום עמד זקוף מעל לראשו הרכון של הפצוע, שהיה גבה־קומה ממנו, וחבשו בתחבושת לבנה. תנועותיו היו זריזות, קצובות ובטוחות כשל חובש מומחה במקצועו ופניו הפיקו ריכוז ומתח.

עד היום הזה איני יודע אם לו היה הפצוע או לצריו.

ו

פגישתנו האחרונה נתקיימה בנסיבות רומאנטיות

ירח מלא השליח קרניים צהובות על פרוורי ירושלים לאחר יום שרב כבד. הבתים נתמסמסו בעופרת חמסינית מותכת. הראדיו הודיע על שלושים ושש מעלות חום ובישר זרם אוויר קר לפנות ערב.

מאין דבר אחר להאמין בו שמתי מבטחי בשירות המיטריאולוגי, ועם רדת השמש יצאתי אל מחוץ לעיר.

הזרם הקר לא בא. אדרבה, בכבדות מסורבלת נשמו טרשי ההרים ופלטו מקרבם את הלהט שספגו במשך היום. חרולים חרוכים חרקו מתחת לסנדלי. דמויות דמיון תמהוניות – יצירי תערובת של קמרוני הרים וקרני ירח – שוטטו בבקעות.

אחת מהן הפסיעה לקראתי. ככל שנתקרבה פשטה את צורתה הדמיונית, קרמה עור ולבשה בשר עד שבסופו של דבר נתגלמה באישיותו של אלקנה ישורון.

לבוש היה מכנסיים קצרים וחולצת חאקי. טיפות זיעה הבהיקו על מצחו השזוף.

– משוטט? – שאלני בלי שברכני לשלום.

זו לי הפעם הראשונה שראיתיו מחייך בשפתיו בלבד. עיניו לא לקחו חלק בחיוך. הן היו צוננות. כל כולו היה דרוך ומתוח. ניכר היה כי אינו להוט לשהות עמדי ונחפז הוא לעבור ממני והלאה.

לא רציתי להכביד עליו. עמדנו שנינו זה מול זה וחיפשנו דרך להיפרד בחביבות ובנימוס.

מובטחני שהיינו מוצאים פתרון לבעיה אלמלא דמות שלישית, שצמחה לפתע מן האדמה ובאה עלינו כחתף: כפיה, עבאיה, מקלע. ערבי עמד נכחנו וכיוון עלינו את מקלעו.

עור פניו היה שחום עד כדי שחור והבהיק כברק חרטומיהן של נעלים מצוחצחות. עיניו התיזו שלהבות ירקרקות. שפתיו נתעקמו קימעה לצד שמאל.

– עכשיו תמותו – סינן מבין שיניו בערבית.

זו היתה חוויית המוות הראשונה בימי חיי, מוות בטוח העומד לבוא בעוד כמה שניות, תחושת הפחד הפתאומי – אימה הולמת ברקות ועוצרת נשימה – חלפה כלעומת שבאה, נשטפה בנהר החידלון הגדול – נהר קפוא ורחב־ידיים כאוקיינוס הקרח הצפוני וחידלון מתוק עד אין נשוא שבהתלכדות עם ההרים והירח ובהתמזגות מוחלטת עם כל חרול חרוך, עם כל קרן צהובה־ירקרקת…

לא בכדי יעצני אלקנה ללמוד את הדהאמה הבודהיסטית. סבור אני שכך ולא אחרת חש בודהא בנירוואנה. אלא שאותה שעה לא הרהרתי בבודהא. משום־מה הרהרתי בדוסטויבסקי שהועלה לגרדום וברגע האחרון חונן במפתיע על־ידי השליט הרוסי האכזר. ואולם, אין אני יודע בבטחה אם הרהור זה חלף במוחי לפני שהשתרר בי החידלון הנירוואני או לאחר־מכן. מעדיף אני לחשוב כי לפני כן, שהרי אם נתעורר לאחר מכן אות הוא כי הנירוואנה לא היה שלימה. מכל מקום בין שהיתה שלימה ובין שלא היתה שלימה אותה שעה חשתי כי גרגיר אני הזורם אל האין־סוף והנצח וזרימה זו היתה נמשכת ללא תכלה אלמלא הופרעה ולאו דוקא ביריה.

בזריזות מדהימה, במהירות שאינה ניתנת למדידה אפילו בשניות זינק אלקנה אל הערבי ובעט ברגל בזרועו של זה. נפלטה יריה. המקלע התעופף באוויר ונח לרגלי. אלקנה והערבי נפתלו על הקרקע צמודים זה לזה במאבק נואש.

גחנתי והרימותי את המקלע.

לאחר שעה קלה נמצאנו יושבים בתחנת משטרה ומוסרים עדות.

פניו של אלקנה היו מלאות שריטות וחבורות. עיניו הקרינו את זהרן. דיבורו היה מהיר אך קצוב. הוא השיח בפרוטרוט כיצד “אנחנו” גברנו על הערבי. “אנחנו” בעטנו, “אנחנו” נאבקנו.

המלה “אנחנו” צרמה את אוזני.

ז

רשימתו של אורי גיורא נדפסה ללא שינויים.

חלפו כשמונה שנים. שוב היה יום שרב כבד ושוב יצאתי לשוטט בהרים לאור ירח מלא.

הפעם הרחקתי לכת ונתייגעתי. נזדמן לי סלע צחיח וישבתי עליו לפוש קימעה. מילאתי את מקטרתי, הדלקתיה ומצצתיה בהנאה מרובה.

הרכס שממולי היה מכוסה שיחים ועשבים תמירי גזע וארוכי גבעול. השרב לא יכול להם. איוושתם הגיעה גם לאוזני. שם פכפכו מים וצרצרו חרגולים.

סופג הייתי את עשנה של המקטרת² והוגה בהפליה שבטבע. כאן רכס שופע חיים וממולו סלע קרח ושומם.

היה לבי סמוך ובטוח כי היקום קולט את הרהורי לבי. אף־על־פי־כן סירב לתקון את המעוות. אדרבה, הלך והגבירו. קבוצת־נוער הופיעה על אחת מפסגות הרכס. איוושת השיחים, צרצור החרגול, פכפוך המים – הכול נבלע בהמולת קולותיהם של נערים ונערות.

קירבתי את שעוני אל עיני וניסיתי להבחין את השעה לאורו של הירח. ראיתי את המחוג ולא ראיתי את הספרות. תרתי סביבי כדי לזהות את מקום הימצאי. אורות ישוב הבהבו במעלה הר, ונסתבר לי כי נמצא אני סמוך לעין געש. מיד צפה ועלתה בזכרוני רשימתו של אורי גיורא שהדפסתיה לפני שמונה שנים. נתחוור לי למעלה מכל ספק, כי הרכס שממולי הוא הוא הרכס שעל אחת מפסגותיו נפל חלל אלקנה ישורון, משיצא מבין השיחים והשקיף נכחו כולו גלוי לאויב.

אותה שעה בקעה משם שירה שפרצה מפיותיהם של הנערים והנערות.

מקטרתי כבתה ושוב לא הדלקתיה. דומם וקפוא ישבתי על הסלע הצחיח והשומם והאזנתי לקול השירה.

א

וילהלם פרנץ יוסף תיאודור בינימין זאב שוואלבנקרנץ היה לו חדר פרטי מיוחד במשרד אף־על־פי שלא נמנה עם הפקידים הבכירים. פקיד זוטר היה שוואלבנקרנץ, ולחדר המיוחד זכה לא מחמת החשיבות שייחסו לתפקידו אלא מחמת סגולות אופי מיוחדות שאף הן נבעו מתכונות גופניות. מבנה גופו של שוואלבנקרנץ היה רופף. רפיון זה הוא שגרם לכך שמר שוואלבנקרנץ היה אדם חולני ורגיש לצינה מאין כמוהו. כיון שהיה חולני היה נוח לכעוס וכיון שהיה נוח לכעוס לא היה נוח לבריות ודעת הבריות לא היתה נוחה הימנו. ויותר משהוא עצמו שימש גורם למריבות ולמדנים גרם לכך תנור הנפט שהיה מצוי בד' אמותיו כמעט במשך כל ימות השנה פרט לימי שרב וחמסין מובהקים. נוהג היה מר שוואלבנקרנץ להדליק את תנורו מיד עם היכנסו לחדר עבודתו ולא היה מכבו עד לשעות ערב, שכן מסור היה לתפקידו ולעבודתו, לפנקסיו ולחשבונותיו ועשה במשרד עד רדת החשכה. במשך היום היה חדרו מתמלא אדים ועשן, ויותר משדמה לחדר באחד ממשרדי הממשלה דמה לבית־מרחץ. אין תימה איפוא, שהפקידים שישבו במחיצתו התמרדו ופנו בתלונה אל ההנהלה. מר שוואלבנקרנץ אף הוא לא טמן את ידו בצלחת ופנה אל ועד העובדים. כשבוע ימים נטוש היה קרב בין ההנהלה לבין הוועד, ובסופו של דבר הושגה פשרה: למר שוואלבנקרנץ הוקצה חדר קטן ומבודד, שעד כה לא היה בשימוש כל עיקר.

משהיה אדם פותח את הדלת ונכנס לאותו חדר, היה ערפל סמיך מכהה את עיניו. רק לאחר שעה ארוכה, עם שהסכינו העיניים לצריבת העשן המגרה וניקבו את דוק הגאזים המחפשים מוצא ואין, היו מצטיירות צלליות של מלבני הפנקסים הגדולים, המסודרים על המדפים, וממש כמו דמות אלחימאי מסתורי מימי הביניים בצבץ בערפל דיוקנו המהורהר של מר שוואלבנקרנץ, הגחון מעל לרשימה רבת ממדים והוא מסכם מספרים תוך מלמול מהיר ורצוף בשפת אשכנז.

איזה דיוקן!

“קצר קומה, מחוטט במקצת, מצוהב במקצת ולמראה אף ניסום בעיניו קצת, קרחת לא גדולה לו על מצחו, קמטים משני צידי לחייו וגון פניו זה שקורין טחור”.

תיאור זה, הכלוא במרכאות כפולות, הריהו תיאורו של אקאקי אקאקיביץ באשמצקין מתוך הסיפור “האדרת” מאת הסופר הרוסי גוגול ובתרגומו העברי של שנהר. ואקאקי אקאקיביץ עצמו אינו אלא פקיד זוטר באחת ממחלקותיה המרובות של ממשלת רוסיה הצארית במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. העובדה, שדיוקנו של וילהם פרנץ יוסף תיאודור בנימין זאב שוואלבנקרנץ זהה עם דמותו של אקאקי אקאקיביץ באשמצ’קין מעידה כמאה עדים כי קיימים בעולם טיפוסי בני אדם, שמטבעם הם מחוץ לזמן ולמקום. תמורות העתים, הבדלי לאום וגזע, תנאי אקלים – לכל הדברים הללו אין שליטה עליהם.

אף־על־פי־כן אין להפריז על המידה ואין ליטול מכל אחד מהם את עצמותו, את ה“אני” שלו ואת ההיסטוריה האישית שלו. די להעיף עין על שמותיו הפרטיים של שוואלבנקרנץ כדי לחוש מיד בריח ההיסטוריה הנודף מהם. וילהלם פרנץ יוסף על שום שלידתו ביום פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כיון שנולד ביום פרוץ מלחמת העולם הראשונה דוקא על הגבול שבין אוסטריה לגרמניה, ניתנה להוריו הזדמנות נאה להפגין את נאמנותם לשתי הממלכות גם יחד, והילד נקרא בשמו של פרנץ יוסף הישיש ועל שמו של וילהלם קיסר בעת ובעונה אחת. אלא שבכך לא סגי. אביו ציוני היה, מראשוני חסידיו של הרצל. לפיכך, לאחר שנתן לקיסר את אשר לקיסר ראה חובה לעצמו לתת את המגיע גם לאלוהיו. עמד וצירף לשמותיו של הרך הנולד עוד שלושה: תיאודור בנימין זאב. ההיסטוריה הטילה, איפוא, את מלוא כובד משקלה על שוואלבנקרנץ מן היום הראשון שראה אור עולם, ומאז לא הרפתה ממנו. בשל תעלוליה – ולא בשל ציונותו של אביו – גלה ממולדתו ומצא עצמו בארץ ישראל, בשל השתוללותה ישב וסיכם מספרים באחד ממשרדיה של ממשלת ישראל, ואף זאת לאחר שנתנסה בנסיונות עגומים וקשים, שלעומתם ישיבה זו נראתה כמנוחה ונחלה. יש עוד לקבוע בצער שיחסים אלה בין ההיסטוריה לבין שוואלבנקרנץ לא הושתתו על עיקרון ההדדיות: ההיסטוריה השפיעה על מהלך חייו, אך אין לומר כי הוא השפיע על מהלך ההיסטוריה. אדרבה, לוא היתה לו השפעה כלשהי, לא היה מתגורר בירושלים בודד וגלמוד, ללא גואל, ללא מודע, ללא קרוב, לא היה מסתפק במעמדו העלוב בחברה ובדרגתו הנמוכה במשרד אפילו לאחר שהוקצה לו מדור מיוחד.

ב

יום אחד נכנס שמואל אמיר לחדרו של שוואלבנקרנץ. ואם שמואל אמיר נכנס לחדרו של שוואלבנקרנץ אות הוא כי יש דברים בגו, שכן בנוהג שבמשרד אין איש נכנס לחדר זה, אלא אם כן יש בכך הכרח. על אחת כמה וכמה שמואל אמיר, שהוא מנהל מחלקה ובעל דרגה גבוהה לאין שיעור מזו של שוואלבנקרנץ, ולעולם לא יעשה מעשה העלול לפגוע בכבודו ולגרוע מחשיבותו.

משנתפזר קמעה מעטה העשן והאדים, שאפף את האורח, ניראו עיניו הפקחות של אמיר כשהן מחייכות מאחורי זכוכיות המשקפיים ושפתיו הדקות כשהן עוצרות בעד הצחוק לבל יפרוץ מפיו.

– מה זה, שוואלבנקרנץ? מה מספרים עליך? הפכת לפאטריוט?

שוואלבנקרנץ הרים את ראשו והטיל באמיר מבט איבה.

– כלום נרשמת לחבר קנאי הלשון העברית? זה הולם אותך, שוואלבנקרנץ. אומרים שזה עתה גירשת אשה יפה מחדרך, ורק משום שלא פנתה אליך בעברית.

שוואלבנקרנץ שתק.

– הנכון הדבר, שוואלבנקרנץ? הייתכן?

שוואלבנקרנץ השיב במבטא גרמני מובהק:

– כן, כן… זה נכון… זה… זה נכון נכון.. – כל אימת שהיה מתרגש היה מתחיל לגמגם, ביחוד שעה שדיבר עברית – נכון מאד… למ… למה פנתה בגרמנית… בגר… מנית אני… אני לא חייב לענות ל..לא חייב ולא רוצה.. לא רוצה לדבר גר… במשרד… במשרד.. כן.

אמיר צחק בקול רם.

"שמע, שוואלבנקרנץ, מעשים כאלה – יש בהם לפעמים משום סכנה. אספר לך מעשה שהיה. בימי המנדט היה לי בוס אנגלי. כלומר, יהודי אנגלי. לשונו אנגלית היתה, אך מזגו היה יהודי בהחלט, עצבני ורגזן. פעם אחת יושבים אנחנו ועובדים… פתאום נכנס גבר שמנמן ששפם קצרצר לו מתחת לאף ופנה אל הבוס בגרמנית. הלה שמע ונתכעס לפתע. אמנם, היה זה בשנת 1942, בעצם ימי המלחמה עם היטלר, אבל אני עצמי שמעתיו לא פעם שובר את לשונו ומדבר גרמנית רצוצה. אולם, הפעם הסמיק משום מה והפך ליורה רותחת:

– אדוני, נא לדבר עמי באחת השפות הרשמיות הנהוגות בארץ: אנגלית, ערבית או עברית.

הוא עצמו אמר את דבריו באנגלית בלי שגרע עינו מן התיק, שהיה מונח לפניו.

השמנמן נדהם. רגעים אחדים שררה דממה. סומקו של הבוס שלי גדל והלך, פשט על פני צווארו ועד לקצות אצבעותיו הגיע – חששתי שמא יתחיל הדם לקלוח מעורו. השמנמן הסתכל על סביבותיו אובד עצות. ברם, כעבור שעה קלה התאושש וחזר על שאלתו. ושוב, כמובן, בגרמנית:

– אדוני הוא מר…?

הבוס שלי אף הוא חזר על תשובתו. הפעם בעברית ובנימה תוקפנית.

– אבר מיין ליבר הרר!

הבוס קם והזדקף. רגע נדמה לי כי עומד הוא לזנק אל האורח ולהתקיפו. אלא שאותה שעה נתחייך השמנמן לפתע ויצא את החדר בלי אומר ודברים.

למחרת היום אחרתי לבוא למשרד. איני זוכר כבר בשל מה אחרתי. אך שער בנפשך, שוואלבנקרנץ, מה גדול היה תמהוני כשנכנסתי לחדר וראיתי את הבוס שלי יושב ומשוחח בידידות עם אותו שמנמן. שני ספלי קפה טורקי מעלים אדים, וקופסת סיגרות משובחות מונחת על השולחן. שמא תוכל אתה, שוואלבנקרנץ, לנחש ולומר מה קרה?"

שוואלבנקרנץ הקשיב רב קשב, ומבטו מרותק אל עיניו של אמיר.

– הפתרון היה פשוט. כשהבוס שלי חזר לביתו בערב הקודם מצא את השמנמן יושב בביתו, לוגם תה ומשוחח בניחותא עם אשתו של הבוס. נתברר שזה עתה בא מאמריקה, בידו מתנה ובפיו בשורה: כל משפחת אשתו של הבוס ניצלה מהתופת הנאצי ונמצאת במקום מבטחים. השמנמן נצטווה למסור את ברכותיו לאשה ולבעלה הרתחן.

– אמנם, קבלת הפנים, שזכיתי לה במשרד בעלך – אמר המבשר לאשה – לא עודדתני ביותר למלא את שליחותי, אך מצפוני לא הרשני לחזור אל המשפחה ריקם. החלטתי, איפוא, לא להתחשב בהתנהגותו הגסה. מצאתי את הכתובת ובאתי.

– העיקר, שוואלבנקרנץ, היזהר. מי יודע מה צפוי לו לאדם מזולתו.

אמיר הסיר את משקפיו, קינחם קנח היטב, שיפשף את עיניו המגורות מן העשן ופנה ללכת. ליד הדלת נעצר והתעטש. משיצא נשתמע בפרוזדור קול צחוקו הצורמני.

ג

מי פילל כי שיחה קצרה זו, שיחה שתכליתה לא היתה אלא קיטור שיגרתי, שאדם פיקח ושנון מקנטר אדם תמים וחם מזג, תהא נקודת מפנה מכריע בחייו של מר וילהלם פרנץ יוסף תיאודור בינימין זאב שוואלבנקרנץ.

מן הרגע שאמיר עזב את חדרו של שוואלבנקרנץ ניטל מן הלה כושר העבודה. לשוא מילמל את מספריו, לשוא דיפדף בפנקסיו, לשוא הגדיל את האש בתנור ואפילו לבש את מעילו – העבודה לא זזה. כל רגע הפך לשעה וכל שעה לנצח.

מי יודע? שמא גם לו הביאה האשה בשורה? ואולי אפילו מתנה? שמא אינו כה גלמוד ובודד בחלד כפי שהוא עצמו משער? שמא נמצאת אי שם במרחקים משפחה, שמא קיים שאר־בשר, גואל, ידיד, שמא מהלכת על פני תבל נפש חיה הדורשת טובתו, דואגת לו, מיצרה עליו, ואולי אפילו מוכנה לשתף את עצמה בגורלו, להקריב את חייה למענו? הוא, האוויל, השוטה, דחה אותה בשתי ידיים.

מה דמות היתה לה, לאותה אשה, שנכנסה לחדרו? גבוהה למדי, שמנמונת במקצת (גם המבשר של מר אמיר שמנמן היה). ופניה? האדים והעשן העלימו מעיניו את פניה. אולם, קלסתר פניה לא היה נחרת בזכרונו אפילו היה האויר בחדר צלול ושקוף, משום שבשעת הופעתה לא זיכה אותה אף בהרמת ראש קלה. ולו גם הרים את ראשו, לא היה סיפק בידו לראות את קווי פניה, שהרי שהתה בחדר שניות ספורות בלבד. אף־על־פי־כן אימץ את דמיונו הדל וקימט את מיצחו הקמוט גם בלאו הכי – שמא בכל זאת יופיעו הפנים בערפילי החדר.

לאמיתו של דבר, אין חשיבות לדיוקנה של אשה. העיקר הוא מה הבשורה שבפיה – הרהר שוואלבנקרנץ שעה שישב במשרד. ברם, משעזב את המשרד (ובאותו יום הקדים לעזוב) והשתרע במיטתו חש היאך נשמט מתודעתו ומשרעפיו דבר הבשורה, מתעמעם ענין המשפחה שבמרחקים ודוקא דמותה של האשה – שמנמונת במקצת וללא קלסתר פנים – מגיחה מתוך הערפל הכחלחל, מתפשטת, מתמשכת ומאפילה על הכל.

ללא קלסתר פנים; ואם יזדמן לו לראותה שנית – כלום יכירנה?

כן, יכירנה. אין בכך כל ספק.

שוואלבנקרנץ התנחם, נרגע ונרדם. ולמחרת היום, בגבור העשן בחדרו ניגש מדי פעם בפעם אל התנור וכיבה את אשו. כעבור יומיים חדל כליל מלהעלות את האש בתנור. כעבור שבוע פתח את החלון בחדר משרדו. חודש אדר עדיין לא הגיע לקצו והוא פשט כבר את אפודת הצמר, שהיה לובש מעל לחולצה. ייתכן שפשט אף את אפודת הצמר, שהיתה מוסתרת גם מתחת לחולצה. על־כל־פנים הופעתו החיצונית הלכה והשתנתה מיום ליום. מכנסיו נתגהצו והקמט נמתח בהם כמיתר. עניבתו נתקשרה כדבעי. יום אחד הביא קשתית למשרד ותלה עליה את מעילו.

במרוצת הזמן התחיל מאיר פנים לבריות. שוב לא היה חדרו בבחינת מוקצה מחמת מיאוס. חברים לעבודה נכנסו לתוכו בלי שהיה בכך הכרח ולא כוונות של קינטור. אף הוא עצמו לא היה מרותק לשולחנו כמימים ימימה, ויש שהיה סר אל החדר הסמוך – חדרו של שמואל אמיר. נמצא אפילו מי שראהו עומד בחדר הכתבניות ומשוחח עם כתבנית צעירה פנים אל פנים ומשהו מעין חיוך מרחף על שפתיו.

באוויר המשרד ניסרה שאלת תמיהה:

– מה קרה לשוואלבנקרנץ?

ולמעשה לא קרה לשוואלבנקרנץ ולא כלום. עדיין לא קרה דבר. הוא ציפה לפגישה, והצפיה עצמה היתה המאורע היחיד שאירע. הרי המין האנושי כולו צופה לימים טובים מאלה. וגזעו של שוואלבנקרנץ כל קיומו הוא צפיה לגאולה. מהי, אחרי ככלות הכל, ההיסטוריה האנושית כולה אם לא ערגה תמימה ומתמידה לתיקון עולם? והרי לעיל עמדנו כבר על יחסי גומלין שבין שוואלבנקרנץ לבין ההיסטוריה. על אף היחסים הללו בטח שוואלבנקרנץ בפגישה שעתידה לבוא, ובטחונו לא הושם לאל.

יום אחד סר אל החדר הסמוך, והנה… האשה. היא ישבה מול שמואל אמיר. כפפותיה היו מונחות על השולחן ותיקה תלוי על מסעד הכיסא. כל ישיבתה היתה כזו של אדם שהסכין לשבת במקום זה מתמול שלשום. היא שוחחה בנחת כאילו בכל הופעתה לא היה משום דבר היוצא מגדר הרגיל. שוואלבנקרנץ הכירה מיד: שמנמונת במקצת, גבוהה למדי ופניה… רבון העולמים! כל קו, כל גומה, כל בליטה שבפנים אלה היו מוכרים לו. היאך סבר כל הימים הללו שקלסתר פנים זה, המפליא בברירותו ובבהירותו, ממש כתחריט לבן על רקע שחור, ניטשטש בהכרתו כביכול.

אמיר הצביע על האשה ואמר:

– בבקשה להכיר, אשתי.

גון פניו הצחור של שוואלבנקרנץ הפך ארגמן. שרידי השערות, שעטרו את גולגולתו, נסתמרו ונתפרעו עד כי דמתה קרחתו לזו של חבר משק ותיק מימי העליה השניה או השלישית, שעלה לגדולה וזכה להיות חבר כנסת או מנהל אגף במשרד ממשלתי.

ד

כפי שניתן להיוכח בנקל שייך סיפור זה לסוג הסיפורים המסתיימים במה שמקובל לקרוא בעולם הספרות בשם “פואנטה”, כלומר נקודת מוקד או, אם תמצי לומר, פורקן לכל העלילה כולה.

אפשר שנאה היא דרך זו לגבי כתיבת סיפורים, אך החיים לעולם אינם מסתיימים ב“פואנטה”. אף לאחר ה“פואנטה” נמשכים הם והולכים לפחות עד יום המוות. שוואלבנקרנץ, מלבד היות גיבור של סיפור קטן, היה אדם חי. ואותה אשה, מלבד היותה משאת נפשו של שוואלבנקרנץ, אף היא היתה אשה חיה. ומי גבר ויעיז לצלול לנבכי התהום שבנפש אשה נטולת גיל, לחדור למסתורי נשמתה העמוקה מני ים, להתחקות על שרשי סיביה הדקים של נשמה זו, סיבוכיה ותסביכיה העדינים, ולעמוד על טיב מניעי רוחה הרגישים והמורכבים לפי חוקי המיכאניקה העדינה ביותר? מוטב להימנע מנסיונות־שוא ולספר את הדברים כהוויתם. והדברים כהוויתם, כלומר, התפתחות המאורעות בחייו של שוואלבנקרנץ ובחיי האשה היה בהם משהו מפתיע, אולי אפילו מסחרר, שכן, כעבור שנה בקירוב מיום הפגישה שתוארה לעיל, נתגרשה האשה מבעלה והתחתנה עם שוואלבנקרנץ.

ושמואל אמיר… גורלו של שמואל אמיר אינו ענין לכאן, שהרי לא הוא גיבורו של הסיפור, כי אם וילהלם פרנץ יוסף תיאודור בנימין זאב שוואלבנקרנץ.

על־כל־פנים, כדאי להטעים שכל המסופר אינו צריך לגרוע מאישיותו של שמואל אמיר, שהיה אדם נעים הליכות, מוכשר ופיקח, אף־על־פי שלעתים חמד לצון וליגלג על חבריו בעבודה. אדרבה, יש להודות שגילה חכמת חיים ועמקות מחשבה שעה שאמר לשוואלבנקרנץ:

– מי יודע מה צפוי לו לאדם מזולתו.

א

גורלם של האבות לא פסח גם על דוקטור גולן. בתו, שהיתה קטנה ביום שנולדה, גדלה והלכה לנגד עיניו עד שנתבגרה והוא לא ידע ולא התבונן ולא הרגיש בכך עד לאותו היום בו נסע יחד עמה לבלות את חופשתו על שפת ימה של נתניה.

דוקטור גולן היה ישוב בכיסא נוח, פניו מוצלות במחסה וגופו מופקר ללהטה של חמה. אותה שעה עצמה טבלה בתו בים. עצם הדוקטור את עיניו ושקע ברפיון חושים שבנים־לא־נים עד שלפתע שמע צעקה:

– אבא! אבא!

והקול קול בתו. מיד ניתר מכסאו וחש לעזרתה. ראה אותה שקועה במים עד לצווארה ובני אדם אצים מכל עבר להצילה. אולם, בתו מנידה בראשה, דוחה אותם וצועקת: אבא! אבא!

גל שהתנחשל חבט בדוקטור גולן והרתיעו אחורנית. במר נפשו נאבק הדוקטור עם הגל עד שיכול לו. סוף סוף נתקרב אל הבת ובלב מלא חרדה שאל:

– מה לך, עדנה?

– אבא – לחשה הלזו באזנו – נקרע כפתור. אבא… כפתור נותק מבגד הים. כפתור גורלי. בזכותו מוחזק הבגד כולו. אנא, אבא, עזור! מהר.

באותו רגע הבין הדוקטור גולן כי בתו עלמה מבוגרת, אלא שהשעה לא היתה כשרה למחשבות ממושכות ולעיכולים פסיכולוגיים של תגליות משפחתיות. כחץ מקשת רץ דוקטור גולן אל המציל והשיג אצלו חוט ומחט. לאחר מכן חש אל ביתן הבגדים והושיט לאדם הממונה על שמירת המלבושים תבלית של פח עם מספר החרוט עליה. אותו אדם היה טרוד ולחוץ ומיוזע. תור ארוך מכביד את אכפו עליו וידיים המחזיקות טבליות פח משתרבבות אליו מכל העברים. דוקטור גולן הבקיע לו דרך בתוך התור, עם שהפעיל את ידיו ואת רגליו, את שרירי גבו ואת שרירי חזהו. משהגיע אל הממונה הצליח לשכנעו באמרי פיו ולהכיח לו עד מה חשוב ודחוף עניינו. לבסוף ראה את מכנסיו בידי אותו אדם. משכם בבהילות, ניתק מהם אחד מכפתוריהם והחזירם. מיד שב בריצה אל בתו ולאחר שעה קלה של מלחמה נואשת בגלים, בחוט, במחט ובבגד ים חזר הכל על מקומו בשלום. דוקטור גולן ובתו פסעו אל החוף שלובי זרוע וקורנים מגיל. הבת קרנה על שניצלה מבושת פנים ואביה קרן על שגילה בת ששוב אינה תינוקת כי אם עלמה מבוגרת שהגיעה לפרקה.

ב

אותו לילה, שעה שדוקטור גולן פשט את בגדיו, נוכח לדעת לתמהונו שמכנסיו אינם חסרים אף כפתור אחד. פישפש וחיטט ומישמש, חקר ובדק ובלש ולא מצא מקום מיועד לכפתור שלא יהא כפתור תפור בו. העלה בזכרונו את האדם הממונה על הבגדים ואת הדוחק שהיה שרוי בו בשעה שהושיט לו בחיפזון זוג מכנסיים ונתחוור לו כל העניין כולו: האיש מסר לדוקטור מכנסיים לא לו, מכנסי זולתו שמעולם לא היו שייכים לו. והוא, דוקטור גולן, ניתק, איפוא, כפתור ממכנסיו של פלוני ותפרו בבגדה של בתו.

כל אדם אחר היה וודאי פורץ בצחוק ומספר את המעשה בכל עת מצוא כדוגמה למקרה מבדח. ואילו דוקטור גולן שמר את הדבר בלבו. ולא עוד אלא שאותו מאורע קל־ערך נודעה לו חשיבות מרובה בחייו הפנימיים של הדוקטור, שהרי כל אדם יש לו חיים חיצוניים וחיים פנימיים ומכל שכן לאדם בעל השכלה ושאר רוח כדוקטור גולן.

חיים כפולים אלה יחסי הגומלין שביניהם משולים לשתי מראות עקומות העומדות זו לעומת זו והאדם, נושא החיים, ביניהן. חוקי האופטיקה קובעים כי מספר אין סופי של בבואות יווצר במראות אלה, ומתוך שהן עקומות תהא כל בבואה סילופה של בבואה אחרת. אלא שמתוך הסילוף עומד אתה על האמת. נשאלת השאלה היאך לתאר את חייו של אדם: מבפנים או מבחוץ? דומה כי רצוי לילך בדרך ההתנגדות הקטנה ביותר ולתאר את הצד החיצוני. מכל מקום ננהג כך לגבי חייו של דוקטור גולן.

ובחייו החיצוניים של דוקטור גולן היתה למושג כפתור משמעות מיוחדת במינה. ולא יהיה משום גוזמה אם ייאמר שמושג זה קבע במידה רבה את מהלך חייו. מאורע מסוים שאירע לו בימי הילדות עשה עליו רושם בל־יימחה והטביע את חותמו… אך מוטב לתאר את המאורע עצמו.

יום אחד – והדוקטור גולן עדיין אינו דוקטור ואף גולן איננו עוד כי אם ילד בן שש – הלך ברחוב בשעת בין השמשות. זו לו הפעם הראשונה בחייו ששהה מחוץ לבית בשעה כה מאוחרת. השמש גלשה מערבה בקצב מהיר. מי שעתיד היה להיות דוקטור גולן החיש את פעמיו וכאשר שקע הרחוב באפלה נשתיירו בינו לבין ביתו כמאה מטר. בשטח זה של מאה מטר אירע מה שאירע. נער רחוב עזוב, מלוכלך, מוזנח ולבוש קרעים צץ מתוך כניסה שבאחד הבתים הסמוכים, הזדקף לנוכח פניו של דוקטור גולן בכח (לא בפועל), תפס באצבעותיו אחד מכפתורי מעילו ונפנף באגרוף סמוך לאפו:

– תן כסף!

מי שעתיד היה להיות הדוקטור גולן נרתע אחורנית באותו כוח איתנים שהפחד מפיח בנו, נחלץ מידי הילד התוקפני וברח כל עוד נפשו בו. בידי המתקיף הקטן נשאר רק הכפתור.

התחייבנו לעיל להימנע מצלילה בנבכי חייו הפנימיים של דוקטור גולן. לפיכך לא נערוך מחקר בשאלה מה הוא שהשפיע עליו: אבדן הכפתור, הבריחה המחפירה, או שניהם גם יחד. ושמא אבדן הכפתור כסמל הבריחה? אף לא נתאר את חוויותיו לא בדרך סיפורית־אפית ולא בדרך פסיכואנליטית. נסתפק במספר הערות על עיסוקו של דוקטור גולן מן היום ההוא והלאה.

הוא סיים בהצטיינות את הגימנסיה ולאחר מכן את האוניברסיטה. באוניברסיטה התמחה בשלושה מקצועות: אנתרופולוגיה, מיתולוגיה ותולדות האמנות. הנושא לדוקטוראט שלו היה: “רמזי הכפתור בלבושם של המצרים הקדמונים כפי שנתגלה בקבר של תות־אנך־אמון”. אולם, פרסום רחב ושם עולם הקנה לו מחקרו המעמיק על “עלי התאנה, האי כפתור והמיתוס העתיק של עמי אגן הים התיכון”.

סמוך לאותו יום היסטורי שבילה על שפת ימה של נתניה סיים דוקטור גולן עבודת מחקר נוספת, חשובה, מקורית ומענינת, על הקשר המיתולוגי, הפסיכולוגי והאנתרופולוגי בין השורש “פתר” לבין המלה “כפתור” בשפה העברית ובשפות שמיות אחרות.

אחר כל הדברים האלה אין תימה שעם גילוי הכפתור במכנסיים לא נחה דעתו של דוקטור גולן עד שהסיק שלוש מסקנות:

א) הואיל ובתו בוגרת הריהו עצמו כבר זקן.

ב) הואיל והוא זקן שוב לא יוכל להוסיף דעת ולאלף בינה בעניני כפתורים.

ג) הואיל והדחף הפנימי לכפתורולוגיה, שעד כה היוה את נשמת אפו, ניתן על ידי אבדן הכפתור בילדותו, השיב לו הגורל כפתור בזקנתו. תמה, איפוא, ונשלמה פרשת הכפתור, והמעגל נסגר.

ג

ובכן, הדוקטור גולן היה סבור שהמעגל נסגר והפרשה נסתיימה. אולם, למעשה לא היה יום זה אלא ככל סוף דבר שבעולם מעבר להתחלה חדשה. ואם נסגר איזה מעגל שהוא היה נפתח מיד מעגל חדש.

התבגרותה של בתו אושרה על־ידי הנסיון. ממש באותו יום, יום סגירת המעגל ודוקא בשעת שיטוט על שפת הים, לאחר שהמעוות תוקן הכירה עדנה גבר עול ימים ונעים הליכות. הכרה זו, שהיתה רבת תוצאות, הביאה בסופו של דבר לידי עריכת חופה וקידושין כדת משה וישראל. ואף־על־פי שהצעירים החליטו מה שהחליטו על דעת עצמם, נתקיימה סמוך ליום החתונה פגישת הכרה בין אביו ואמו של הבחור עול הימים ונעים ההליכות לבין הוריה של עדנה. הדוקטור גולן ורעיתו אירחו חרשתן כרסתני ואשה מסורבלת. ארבעת האנשים, שנגזר עליהם להיות קרובי משפחה, סבלו שעה ארוכה עד שמצאו נושא לשיחה משותפת ושוטפת. ומשנמצא הנושא היה זה שוב הכפתור. נתברר כי החרשתן היה בן למשפחה עניה ורבת צאצאים. הוא גדל בתנאים קשים ובמשך מרבית ימי ילדותו היה נתון להשפעתו של הרחוב. פעם אחת התגרה בחוץ בילד אחד – כזה עדנדן, מפונק, בן עשירים – ומרוב קנאה קרע כפתור ממעילו.

הכרסתן נשתתק כפי הנראה משום שאשתו רמזה לו בקריצות עין ובתנועות ידיים, כי אין להרבות בדיבור על מוצא בלתי מכובד ועל מעשי שובבות והפקרות מימי הילדות הרחוקה.

שעה קלה שררה דומיה. אלא שהכרסתן היה חובב שיחה ולאחר שתיקה קצרה פתח שוב וציין בצער רב שהמוסר ירד פלאים בארץ בשנים האחרונות ומקרי הרציחות, המעשים המגונים והגנבות לבשו ממדים מדאיגים ביותר. הוא עצמו נזדמן פעם אחת אל שפת הים והפקיד את בגדיו במקום המיועד לכך. ומשחזר ולבשם הרגיש כי במכנסיו חסר כפתור אחד. אמנם, אבדן הכפתור כשהוא לעצמו אינו מהווה בעיה בשבילו, שכן הוא עצמו הנו בעל בית חרושת גדול לכפתורים, אשר למרות המצב הכלכלי הקשה שהארץ שרויה בו, עולה כפורח אפילו בימינו אלה.

ד

דוקטור גולן היה נרגש. לאו דוקא מן העובדה שהמוסר בארץ נמצא בשפל המדרגה. אדרבה, בסיפורו של הכרסתן ראה גילוי של מוסר עליון שכל העולם חדור בו בכלל וחייו של הדוקטור חדורים בו בפרט. חוט שני של צדק עליון, של גמול מחושב, של שכר ועונש היה משוך על היחסים המסתוריים בינו לבין מי שעומד להיות קרובו מיום הפגישה ברחוב בעבר הרחוק ועד לביצוע גזר הדין של ההשגחה העליונה על שפת הים.

בזהירות ובעקיפין פתח דוקטור גולן בחקירה. הוא שאל:

– היוכל אדוני לומר לי אם יש קשר פנימי פסיכולוגי בין המאורע שאירע בימי ילדותו לבין עובדת היותו עתה מייצר כפתורים? דוקא כפתורים ולא מוצר אחר?

הכרסתן בלע בחיפזון את העוגה שלא היה סיפק בידו לסיים את לעיסתה.

– קשר פנימי? פסיכולוגי? אתה מלומד גדול, דוקטור גולן, ואני לא מבין כלום בפסיכולוגיה. התחלתי הרבה דברים ולא הלך לי. אחר כך ניסיתי כפתורים וזה הלך… כפתורים פשוטים. אין בארץ שוק לכפתורים מן המין המשובח. ולעשות אפשר. אפשר ואפשר. אני יכול להציע כפתורים שאין כמותם אפילו באמריקה. מכיר היטב. כל הסוגים וכל הצורות. רק לפני חדשיים חזרתי משם.

– ואימתי נסעת?

– לפני שנה.

הכרסתן נסע לאמריקה לפני שנה וחזר לפני חדשיים. המאורע על שפת הים אירע לפני שבעה חדשים, כלומר דוקא בעת שהותו באמריקה. בהמשך השיחה נתברר כי כפתורו של הכרסתן נגנב בחוף חיפה, ואילו מעשה הבת והאב אירע בנתניה.

כל הנחותיו המיסטיות של דוקטור גולן נתערערו עד היסוד. כטובע הנאחז בקש פנה דוקטור גולן אל אבי חתנו ושאל אותו על דבר מוצאו הגיאוגרפי. הלה השיב שהוא יליד ירושלים ומימיו לא יצא את הארץ פרט לאותה נסיעה לאמריקה, ואף זאת אך ורק לרגל עסקיו.

ילדותו של דוקטור גולן עברה במרחק אלפי קילומטרים מהרי יהודה.

מעולם לא היה, איפוא, כל מגע בין דוקטור גולן לבין החרשתן הכרסני ואלמלא עמדה בתו של זה להינשא לבנו של זה ספק אם החיים היו מפגישים אותם אפילו פעם אחת.

ה

מה שלא יעשו החיים יעשה הסיפור. מחברו של הסיפור אינו חוקר תולדות הכפתורים בתקופות שונות ובציביליזציות משונות, דוגמת דוקטור גולן. אף אינו מייצר כפתורים דוגמת אבי חתנו החרשתן.

משום כך אינו יודע המחבר מהי כמות הכפתורים הנמצאת בעולם בימינו אלה. מכל מקום, משער הוא כי מספרם מגיע למליונים. מהם מצויין על מעילים ומהם על מכנסיים, מהם על חליפות ומהם על שמלות. יש בהם נתפרים ויש בהם ניתקים. אשר לבני אדם לפי המשוער מאוכלס כדור הארץ בשלושה מיליארדים ילודי אשה. מהם מאבדים כפתורים ומהם רוכשים כפתורים. עד שבא הסיפור, מייחד לעצמו כפתור אחד ומפיח בו רוח חיים. מכאן ואילך משול הכפתור לאותו כדור לבן המתעופף מעל לרשת על פני מגרש הטניס, שאלמלא הוא לא היה נוצר כל מתח בין שני אנשים מיוזעים המתרוצצים אנה ואנה עם הרקיטות בידיהם.

וכל הנהנה ממשחק הטניס בן חורין ליהנות גם מן הסיפור.

כשגודעים יער ניתזים השבבים

(פתגם רוסי)

1. ליל אחאב

…ואיש משך בקשת לתומו ויכה את מלך ישראל בין הדבקים ובין השריון. ויאמר לרכבו: הפוך ידך והוציאני מן המחנה כי החליתי. ותעלה המלחמה ביום ההוא. והמלך היה מעמד במרכבה נוכח ארם. וימת בערב. ויצק דם המכה אל חיק הרכב.

שמש זוהרת בערה במרכז הרקיע. אי־מי מתח קשת ואל חצי האור שפלחו את האויר השקוף נוסף עוד חץ אחד – קצהו חד וחודו מרעל – חדר בין השריון ובין הדבקים וננעץ בין צלעותיו של אחאב מלך ישראל. החץ ננעץ בבשר. וכשמת אחאב היה כבר ערב. בשעה שרצועה ורודה נזדחלה מחיקו של אחאב אל חיק הרכב, התפתלה, התעקלה, ונקותה לשלולית, בה בשעה נמתח פס אדום גם באופק, בשולי מערב; והיקום החל מתכחל.

כמחול נביאי הבעל נסתחררו תמונות העבר לנגד עיניו של אחאב. שנים חלפו כבזק, אבל הרגעים, השניות נמתחו עד אין קץ. היום לא היה לו תכלה. מדי יום ביומו יצא מלך הזוהר למשול על הרקיע במלוא תפארת יפעתו ולעת ערב יורד הוא שאולה מתבוסס בדמו, וננס חיור משתלט עם צבאו על היקום השחור. מדי יום ביומו כך, ורק הפעם בושש המלך לרדת שאולה. אי הרכּב המחזיק את מושכות רכבו של השמש?

והמלך היה מעמד במרכבה נוכח ארם. הוא לא שמע את שריקת החץ. חש דקירה בבית שחיו, נגע באצבעותיו במה שנגע וטפות נוזל סמיך נטפו כמור עובר על כפותיו. נתעוו שפתיו וזקף ראשו: שמא כיסו העננים את עין השמים והרקיע שת לו טפות תחת טפות. אף נביאי הבעל התגודדו ושרטו את בשרם עד שפך דם, כי זה דרכו של הבעל: גשם תמורת דם.

בלשונו המלחיתה לקק אחאב את שפתיו החרוכות.

“חי אלהים, אלהי ישראל, אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר”.

כחולים היו השמים, כחולים־בהירים ללא רבב, ללא כתם, ללא צל ענן ­– רק במרכז, ממש מעל הראש, דיסקוס של אש, אש לוהטת, צורבת, אוכלת, כעיניו מזרות האימה של אותו נכפה עטוף אדרת שער, שזקנו לבן ושערות ראשו מגודלות פרע, כמלות השלהבת היוקדת הנפלטות כלבה מפיו נטול השנים: הרצחת וגם ירשת?

מי שמימיו לא רצח ולא ירש שיידה בו אבן!

אכן, רק אבן ולא חץ. כי הוא לא רצח. הוא לא רצח את נבות היזרעאלי. רק את כרמו עתיר האשכולות חמד. כרם טוב ממנו הציע לו תמורתו, כסף מחירו חפץ לתת לו. וגם אחרי שסרב נבות לא נגע בו המלך לרעה. כילד מפונק שכב במיטתו, הסב פניו ולא אכל לחם. ואלמלא חיקה הנחוחי של איזבל…

איזבל…

את חיקי פלח חץ. דם הוצק אל חיק הרכב. רק חיקך עוד לבן כבית השן אשר בניתי. עיניך כחולות כימים רחוקים, אשר בני עמך מפליגים בהם ומביאים רעלות משי מנומרות, צרי, נכאות ולאט ואבני חן מבהיקות וזוהרות בכל צבעי הקשת.

– אך לתומו משך האיש בקשת, אחאב.

– ארור התום המושך בקשת, איזבל.

– ארורים הכלבים המלקקים את דמם, אחאב.

– ברוכות הזונות הרוחצות בברכה, איזבל.

הן לא רצחו, הן רק ירשו.

וימת המלך ויבוא שומרון ויקברו את המלך בשומרון, וישטף את הרכב על ברכת שומרון וילקו הכלבים את דמו והזונות רחצו כדבר יהוה אשר דבר. ויתר דברי אחאב וכל אשר עשה ובית השן אשר בנה הלא הם כתובים…

2. אדוני בזק

היתה זו שיחתו האחרונה של ברוך גורביץ' עם בנו יורם גור.

יורם גור התגייס לצבא, ובאותו יום הגיע מבסיס אימונים לביתו לחופשה של 24 שעות.

משעמד לחזור לבסיס שידלתו אמו הגברת גורביץ' שיטול עמו בגדים חמים נוסף על הביגוד הצבאי. יורם סירב. מר גורביץ התערב והציע ליותם את הבאטל־דרס שנשתמר בידו מימי שירותו בצבא. יורם נתרצה להם ספק מתוך ששוכנע וספק מתוך רצון למנוע מריבה משפחתית. לבש את הבאטל־דרס של ברוך גורביץ' ותחב ידו בכיסיו. חש באצבעותיו חפץ זערורי מוצק. שלהו מכיסו ועיין בו. היה זה רסיס של אבן.

עד שיורם גור עיין ברסיס צפו ועלו בזכרונו של ברוך גורביץ' הנסיבות שבהם נקלע רסיס זה לכיס הבאטל־דרס שלו.

היה זה בימי מצור ירושלים עוד לפני הפלישה של שש המדינות. ברוך גורביץ' עמד על משמרתו סמוך לחומת העיר העתיקה. פתאם הגיעה לאזניו התפוצצות אדירת אימים. רסיס ניתז מהחומה ונפל לרגלו. שעה קלה היה ברוך גורביץ' המום. לאחר שהתעשת קמעה גחן אל הקרקע, הרים את הרסיס ומשום מה נתנו בכיסו. נראה כי הרסיס שהה בכיסו עד היום הזה.

יורם גור עיין ברסיס שעה ארוכה מאד, ארוכה עד תמיהה.

– מה הענינים, יורם? – שאל אביו.

יורם הפנה אליו פרצוף שכולו פליאה והשתוממות.

– נדמה לי, אבא, כי דמות חקוקה ברסיס.

– תן לי את הרסיס – אמר לבנו.

הגברת גורביץ' פרצה בצחוק.

ברוך גורביץ' פתח את מגירת שולחנו, והוציא מתוכה משקפת.

יורם הושיטו לו. ברוך גורביץ' קירב את המשקפת אל עיניו וסקר את הרסיס סקור היטב. אותה שעה דומה היה לשען אף שעל פי מקצועו היה מורה להיסטוריה עתיקה.

יורם קיפל את הבאטל־דרס ועמד ללכת בלי שהמתין לתשובה.

– לא חשוב, אבא, שלום – פלט לעברו של אביו.

ברוך גורביץ' התיק את המשקפת מעיניו ועצר את בנו בתנועה שאינה משתמעת לשני פנים.

– כן חשוב, יורם. הדמות שברסיס היא דמותו של אדוני בזק.

– של מי?

החיוך, שעוד נשתייר על פניה של הגברת גורביץ' מאז פרצה בצחוק לשמע שאלתו של בנה, קפא משום מה. עיניה הביעו דאגה.

ברוך גורביץ' הניח את הרסיס ואת המשקפת, נטל את ספר התנ"ך שהיה מונח תדיר על שולחנו ופתח לאטו ברצ’יטטיב חגיגי:

“וימצאו את אדוני בזק בבזק וילחמו בו ויכו את הכנעני ואת הפריזי, וינס אדוני בזק וירדפו אחריו ויאחזו אותו ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו, ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני. כאשר עשיתי כן שילם לי אלהים. ויביאוהו ירושלים וימת שם”.

"שומע אתה, בני? החוקרים סבורים כי אדוני בזק אינו אלא מלך ירושלים. ואני משעשע את עצמי בתקוה כי עדיין זכור לך שגם לפני הכיבוש העברי היתה ירושלים קשורה קשר אמיץ עם המושג צדק. מלכי צדק מלך שלם קידם את פניו של אברהם אבינו בלחם וביין. ובראש הקואליציה נגד יהושוע עמד מלכה של ירושלים אדוני־צדק. מדוע, אפוא, לאחר מותו של יהושוע נתחלף שמו של המלך מאדוני צדק לאדוני בזק? הבה ואאלפך בינה, בני. בזק פירושו בארמית פירור של אבן. הצדק הפך לאבן. הרוח לחומר. אברהם אמר למלכי צדק: תן לי את הנפש והרכוש קח לך, ואלו יורשיו של יהושוע הגשימו את הצדק האבני: צדק של שכר ועונש, צדק של שן תחת שן, של נקם ושילם “כאשר עשיתי כן שילם לי אלקים”.

“תרבות החומר פשתה בתבל. ושבעים המלכים קצוצי הבהונות אשר לקטו תחת שלטונו של אדוני בזק היו מלקטים תוך כדי זחילה על ארבע, שהרי נבצר מהם להזדקף מלוא קומתם באין בוהן ברגליהם. ואולי הם, המלכים, לא לבוהני רגליהם דאגו. לבוהני ידיהם כלתה נפשם. לאליליהם נשאו תפילה שישיבו להם את בהונות ידיהם כדי שיוכלו ללקט מלוא החופן”.

ברוך גורביץ' השתתק. אצבעות ידו האחת מחזיקות בספר התנ"ך וכף ידו השניה קמוצה לאגרוף. ובאגרוף הרסיס.

יורם גור הביט בו בעיני זכוכית, שניהם לא ידעו כי היתה זו שיחתם האחרונה.

אשר לגברת גורביץ' דומה היה כי דמותה נתנדפה באויר ולא שרד ממנה אלא החיוך הקפוא.

3. ערב

אני הולך ברחוב. הגשם מצליף על פני. השמים – עופרת כבדה ושחורה. בידי השמאלית קצה רצועה. אל קצה השני של אותה רצועה אסור כלב. הכלב – כלבי. מרחרח באפו, סופג בו את האויר הלח ומושך קדימה. הרצועה נמתחת.

הלילה שחור. גם הכלב שחור. רק קצות רגליו הקדמיות לבנים הם. איני רואה אלא את קצות רגליו הלבנים. הם מנתרים, מבהיקים, מהבהבים ככתמי פלא בתוך תוכו של השחור ומתווים את דרכי.

העיר שקועה באפלה. מפאת מטרות הסחף חל קלקול בחשמל. רוח קרה מנשבת מן ההרים: רטובה, חודרת, חתכנית. אבל אני איני חושש לא מפני הרוח ולא מפני הגשם: גופי עטוף במעיל גשם, בראשי כומתת צמר ורגלי נתונות במגפיים גבוהים. מהלך אני בלילה, ליל זלעפות וגשם, כלבי לצדי, ומלבדנו אין איש בעולם.

מדוע אין מייצרים מעילי גשם לכלבים?

שלומית מחכה לי. יודע אני כי שלומית מחכה לי, ואף־על־פי־כן הולך אני לכיוון הפוך. אמנם, לא בי האשם כי אם בכלב, זה כלבי האהוב והנאמן. הכלב גוררני ברצועה. וכיון שאינו יודע כי שלומית מחכה לי הריהו גורר אותי הביתה, אל ביתנו שלו ושלי. וגורר הוא אותי הביתה על שום שפרוותו נסתפגה מי גשם וקר לו.

בחדרה של שלומית חם. הסקה מרכזית וקומקום חשמלי ובערבים צוננים ולחים כגון זה אף בקבוק קוניאק מוכן למעני. מבאר אני לה סוגיות חמורות במקרא ובספרות יון ולוגם קוניאק, לפי שהקוניאק מרחיב את הדעת ואת העורקים המקיפים את הלב.

אתמול הודיעה לי שלומית כי עומדת היא למסור לי הודעה חשובה, ואלמלא הכלב הגוררני הביתה חזקה עלי שהייתי סר אליה הערב.

הקלקול שחל בחשמל תוקן. חלונות הבית הוארו וברחובות נדלקו פנסים. קרני האור הצהוב התפתלו והזדגזגו בין טיפות הגשם.

בפרוזדור התרתי את הרצועה. הכלב גח אל קערתו והתחיל שותה בצמא את מימיה, משל באנו מארץ צחיחה ולא ממבול המציף את העיר כולה.

נכנסתי לחדר. אשתי ישבה וסרגה. מימינה תנור נפט ומשמאלה הראדיו. התנור דולק והראדיו פתוח. אמרה אשתי:

– דרישת שלום לך משלומית. זה עתה יצאה מכאן. היא הזמינה אותנו לחתונתה.

– בגשם כזה – תמהתי.

אותה שעה שוב כבה האור. הכלב פרץ משום־מה ביללה וזינק מן הפרוזדור אל החדר. באפלה שהשתררה לא נראו אלא שני קצות רגליו הלבנים.

4. סרגל חישוב

עוד בילדותו ניתזו כשרונותיו של דן קורנשטיין בכל הכיוונים. לפיכך משסיים בית ספר עממי נחלקו הדעות במשפחה. אביו שידלו שיבחר במגמה ריאלית ואמו צידדה בהומניסטית. דני עצמו היה נייטרלי. בסופו של דבר נתפשרו על מגמה ביאולוגית.

משעמד בהצלחה בבחינות הבגרות קיבל שי מהוריו: מאביו סרגל חישוב לוגריתמי כזה של מהנדסים ומאמו כתבי פושקין בתרגומו של שלונסקי. הניח דני לשניהם והתגייס לצבא. כל עוד היה בצבא היה נוטה לצד אביו, אולם לאחר גמר שירותו חגגה האם את נצחונה: דן כתב שירים ופרסמם בכתבי עת. לימים מצא לו מו"ל שהסכים להוציא לאור קובץ של שיריו.

יום אחד נתקבלה הודעה מן הדואר בדבר צרור דואר רשום השמור לו. ידע דן כי ספר שיריו הגיע והזדרז לילך אל בית הדואר לקבלו.

בבית הדואר אירעה תקלה. בתעודת הזהות היה רשום כדן קורנשטיין ואלו החבילה היתה על שמו של דן קורן. פקיד הדואר – זקן צנום, קצר ראי, שפרצופו קמוט ומצומק, עיניו דלוקות ומוקטנות ללא רחם בזגוגיות העבות של משקפיו – חכך בדעתו, קירב את ההודעה אל חטמו, התבונן בה והפך בה. עמד דני ופירש לו לאותו פקיד את כל הסתום לאמור: שמו קורנשטיין, אלא שהחבילה מכילה את ספר שיריו שיצא עתה זה לאור. בדין הוא שספר שירים עבריים ישא עליו שם של מחבר עברי. לפיכך אין המו"ל מכירו אלא בשמו העברי, הוא קורן.

הפקיד נתחייך. ומתוך שנתחייך נתגלה חלל ריק בלסתו התחתונה. בעודו מחייך הלך ופשפש בין החבילות. חזר אל דלפקו, הזדקף על בהונות רגליו, שרבב צוארו, הסמיך פיו אל רקתו של דני ולחש באזנו:

– גם אני סופר.

תוך כדי לחישה מסר לו את החבילה וקרץ קריצה של מתק סוד.

מי שנתנסה בימי חייו בקבלת ספר ראשון מפרי עטו הוא, מכיר את טיבה של חויה זו, ואין צורך לתארה בפניו. מי שלא נתנסה בכך הריהו בבחינת זר לא יבין, ואין כדאי לתאר לו את הדברים. על־כל־פנים אין תימה בדבר שאותו פקיד נשתכח מלבו של דן כל אותו השבוע ועוד שני שבועות שבאו אחריו. בשבוע הרביעי, בשעה שהיה מדפדף בספר שיריו בפעם האין־ספור, הגיח פרצופו של הפקיד מתוך הרווח שבין הבתים, כלומר בין בתי חרוזיו של דן.

סגר דן את הספר והלך לבית הדואר. קרב אל המצומק ושאלו:

– כמה ספרים פרסמת בימי חייך?

העיניים הזערוריות הבהיקו מאחורי העדשות.

– ששה.

– שירה? פרוזה?

– שניים מכל מין. שניים שירה, שניים פרוזה, שניים מחקר.

הקהל שבזנב התור התחיל רוטן:

– מה זה כאן? בלי תור? איזה מין סדר? פרוטקציה?

הפקיד נטל פתק אדום מידיו של העומד ראשון בתור והתחיל מעיין בו. דן פרש ממנו בלי ברכת פרידה.

ובלילה נדדה שנתו ולא נתנמנם אלא לפנות בוקר.

ראה עצמו עומד ליד דלפק דואר החבילות במקומו של הפקיד קמוט הפרצוף. בא חיים נחמן ביאליק ותחב לו הודעה על צרור דואר רשום. דן נתחייך ומתוך שנתחייך נתגלה חלל ריק בלסתו התחתונה. בעודו מחייך הלך ופשפש בין החבילות. חזר אל דלפקו, הזדקף על בהונות רגליו, שרבב צוארו, הסמיך פיו אל רקתו של חיים נחמן ביאליק ולחש באזנו:

– גם אני סופר.

תוך כדי לחישה מסר לו את החבילה וקרץ קריצה של מתק סוד.

שאל ביאליק:

– כמה ספרים פרסמת בימי חייך?

עיניו הזערוריות של דן נתברקו מאחורי העדשות.

– ששה.

– שירה? פרוזה?

– שניים מכל מין. שניים שירה, שניים פרוזה ושניים מחקר. לא, סליחה, ששה בריבוע, כלומר שלושים וששה, שנים־עשר ספרי שירה, שנים־עשר ספרי פרוזה ושנים־עשר ספרי מחקר. למען האמת, לא שלושים וששה אלא שלושים וששה בריבוע שהן 1296 ספר, מהם 432 שירה, 432 פרוזה ו־432 מחקר. ואם נדייק כחוט השערה הרי למעשה פרסמתי 1296 ספרים בריבוע, אלא שאין אני יכול לעשות את החישוב בלי סרגל חישוב… רק רגע, מר ביאליק.

הלך דן לחפש את סרגל החישוב והשאיר את ביאליק עומד לפני דלפק ריק ובידו הודעה על צרור דואר רשום, מין ריבוע עשוי קרטון שצבעו אדום.

5. הכוכב

היה לילה מחניק. שנתו של רמי נדדה. מבעד לחלונו נצנץ כוכב בשמים. רמי פתח את החלון, פשט ידו, נטל את הכוכב ונתנו בצנצנת קטנה, אחת מאותן הצנצנות שנותרו לו מן התרופות אשר קיבל בהיותו חולה זה לא כבר. את הצנצנת הטמין במגרת שולחנו.

הרבה שנים חי רמי. הרבה גלגולים עברו עליו בחייו, אך על הצנצנת שמר כעל בבת עינו ולא פתחה עד יום מותו מחשש שמא יפרח הכוכב מתוכה ויתמסמס בחלל.

ומנין לו כי אמנם נמצא הכוכב בצנצנת?

מן העובדה שמאז הלילה המחניק לא ראה את הכוכב ברקיע, אף כי לא אחת ולא שתיים נשא עיניו אל השמים.

6. דו־שיח חד־צדדי

משורר אני, אדוני הרופא, אבל הפעם כתבתי סיפור, וסיפור זה רוצה אני להשמיע דוקא באזניך, אדוני הרופא. אשלם לך בעד ביטול הזמן, אדוני הרופא, ובלבד שתזדיין בסבלנות ותשמע. לכשתשמע ודאי תיוכח כי זקוק אני לריפוי לא פחות משאר החולים הממתינים לך בחדר הסמוך. מכל מקום, אין לי ספק כי זוהי אחת מיצירותי המעולות.

הטה אוזנך, איפוא, אדוני הרופא. שמו של הסיפור “הלב לא של ד’אמיצ’יס” וזה לשונו:

"הכל סבורים היו שיוסף ויינשטיין לא השאיר שום צוואה לפחות משום שלא היה לו מה להוריש בצוואתו. משנפטר מן העולם הובילוהו למנוחות כדת וכדין באחד מבתי הקברות.

ברם, לאחר כמה ימים חיטט אחד מבניו בניירותיו ונתקל במעטפה סגורה, ועליה כתובת: לפתוח לאחר מותי. פתחה ומצא בה פתק קצר: אני מבקש לא להביאני לקבורה, כי אם לתרום את גופתי לפקולטה לרפואה.

למרבה המזל והפליאה עדיין לא פשה הרקב בבשרו. היו המורים והתלמידים מפרקים את גופו של ויינשטיין אברים אברים ועורכים בהם ניסויים. משהגיעו אל הלב נתנוהו בצנצנת וגילו שהוא הולם כדבעי. תמהו תמיהה גדולה על שלבו של אדם פועם כך וכך ימים לאחר המות עם שהוא נתלש משאר חלקי הגוף. חזרו והרכיבו את האברים והחזירו את הלב למקומו. מיד חדל לפעום. שוב עקרוהו מן הגוף ושוב נתנוהו בצנצנת ושוב התחיל הלב מתכווץ, מפעיל שסתומיו, הולם במיקצב קבוע משל היה לב תקין בגופו של אדם בריא, חי וקיים.

נטלו החוקרים את קולמוסיהם והעלו רשמיהם על הכתב למען יידעו הדורות הבאים כי מצויים לבבות הפועמים דוקא כשמנתקים אותם מסביבתם הטבעית ואינם פועמים כשהם קבועים במקום, שנועד להם מששת ימי בראשית."

מה דעתך, אדוני הרופא? סיפור נאה, לא כן? ח–ח–ח! אל תנסה לנתחו באזמל המדע. ניתנה האמת להיאמר לא לשם כך באתי. באתי בענין אחר. ודווקא ענין מדעי. כלומר ענין רפואי, מדעי ומעשי כאחד.

רצוני שתעזור לי, אדוני הרופא. רואה אתה את רקות השיבה הללו? כן, את רקות השיבה אתה רואה, אבל את הקרחת אינך רואה. לפי שעה מכוסה היא שיער; אפילו בלורית, אבל אי־שם בבלורית פנימה מתעגל מער הצופן בחובו אפשרויות פוטנציאליות כבירות לעתיד לבוא. והנה, אדוני הרופא, חרף השיבה והקרחת אירע מה שאירע. נערה בת עשרים ושלוש. שומה עליך לעזור לי אדוני הרופא ויפה שעה אחת קודם. אולי עוד היום. אני יודע: הניתוח אינו רציני. אולי תיאלץ הנערה לשכב בביתך עד הערב. היא ממתינה שם יחד עם כל החולים. ובערב אבוא לבקרה ואדקלם לה שיר. הפעם לא משירי שלי. משיריו של אלכסנדר בלוק. שמעת על משורר רוסי כזה, אדוני הרופא? או שמא אינך מתעניין בשירה. מכל מקום התרגום הוא שלי:

בַּנִּשְׁכָה הַמְּרֻחֶקֶת

תִּינוֹקֵך בַּתְּכוֹל נִפְטָר.

צָץ גַּמָּד קָטָן בְּשֶׁקֶט

וּמְּחוֹג שָׁעוֹן עָצָר.

אֵין שִׁנּוּי. רַק כֹּה מוּזֶּרֶת

הַדְּמָמָה שֶׁהִשְׂתָּרְרָה.

בִּשִּׁמְשַׁת חַלּוֹן מוּאֶרֶת

רַק הָרְחוֹב הָיָה נוֹרָא.

צְלִיל כְּאִלּוּ לֹא הֻבַּע עוֹד

הַמְּרַטֵּט זֶה עִדָּנִים.

חוּט נִתַּק מִן הַפְּקַעַת,

חוּט הַמְּאַחֶה שָׁנִים.

אָז פָּסַעַת עוֹטָה נִים־צְחוֹר־רַךְ

לְבַדֵּךְ אֶל הַחַלּוֹן

וְהוֹרַדְתּ בְּרֶטֶט מֹרֶךְ

עַל פְּנֵי כְּחוֹל אֶת הַוִּילוֹן.

אַחַר כָּךְ בִּלְתִּי מֻרְגֶּשֶׁת

אַתּ הִפְשַׁלְתּ דּוֹק הַכִּלָּה

וּכְמוֹ זְמָן נִצְחִי בָּאֶשֶׁד

נִתְלְתָה הָאֲפֵלָה.

וְנָדַם חֲדַר הַתְּכֵלֶת,

אֹפֶל כְּחוֹל וְרֹגַע עָד.

כִּי גַּמָּד קָטָן כְּיֶלֶד

הַמָּחוֹג מַחְזִיק בַּיָּד.

עד שאדקלם יהיו עיניה עצומות, ראשה שמוט, שערותיה השחורות פזורות על הכר, ובלחייה יפרח סומק. כשאסיים תפשוק שפתיה קמעה, תזקוף שמורותיה ובחתך עיניה הצהבהבות תתנצנץ… התודה. שהרי יודעת היא כי – כלשונו של אביר משוררנו – “עני אני, אביון ודל כחץ בן קשת, רק פי לעת מצוא מפיק מרגליות”.

לפיכך תודה לי. אדוני הרופא, בי נשבעתי, כי אכן היא תודה לי.

תודה לי על השיר כפי כשאתה מודה לי על הסיפור, כי – תסלח לי, אדוני הרופא, – זה הוא התשלום היחיד שאני יכול להציע לך בעד עמלך ויגיעתך, ואפילו – אם אינני טועה – בעד סיכון מסוים שתסתכן אם תיענה לבקשתי שהרי כרוך הדבר בעברה פלילית, לא כן, אדוני הרופא?

הן לא אשמתי היא ואף לא אשמתך כי מאז ומעולם לא יכלו לדור בכפיפה אחת שלושת הגדולים הללו: החוק, השירה והחיים.

7. כתב־היד

א

כל אימת שמחלק העיתונים מניח את עיתון הבוקר בתיבת הדואר פורץ הכלב בנביחה ואינו חדל עד הימוג הד צעדיו של הלה. ישראל נאור מתעורר, איפוא, בעל כרחו בשעה 5.30, אלא אם כן מתאחר העיתון מסיבות כל שהן, (מקרה נדיר, אמנם, אולם קשה לומר כי אינו מתארע כלל).

בוקרו של אותו יום קיץ לוהט היה אחד מאותם הנדירים. מששמע נאור את קול הנביחה פקח עיניו והטיל מבטו בשעון כמעשהו מדי יום ביומו. המחוגים הורו שבע, העיתון נתאחר.

– שקט, מופסי! – פלט נאור קריאת בוקר שגרתית, תחב את כפות רגליו למעמקי נעלי הבית, קם ויצא אל הפרוזדור. עמד דקות מספר והמתין עד שיסתלק מחלק העיתונים, ואחר כך פתח את הדלת ושרבב את ידו אל תיבת הדואר המוצמדת אליה. הכלב כשכש בזנבו, התרומם על רגליו האחוריות, קפץ למעלה והעניק לקיקה לצווארו של נאור. וכיון שהדלת היתה עדיין פתוחה יצא החוצה.

נאור פנה למטבח ועיתונו בידו. עכשיו, לאחר שיצא מופסי, נותר לבדו בכל הדירה. אשתו ובתו שהו בחוץ לארץ; ובנו בירושלים – סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא פרש את העיתון על השולחן, נטל קומקום חשמלי, מתח את החוט ותקע את זיזי התקע אל תוך השקע שבקיר. עוד לא הפיג הלילה את דחסו הכבד של השרב, שחדר מבעד לקירות האבן במשך יום האתמול, וכבר שינק את הגרון להטו של יום חדש.

ב

בכל בוקר היה ישראל נאור נודר נדר לעצמו לבל יהרהר בעניני העסק עד בואו אל המשרד, ומשום כך אף נהג לילך ברגל. אך כל אימת שיצא מפתח ביתו היו עניני העסק עטים עליו כעדת צרעות, נדחקים אל מוחו ומטרידים את רוחו. ותחת אשר יהלך בשובה ובנחת, כיאה לבעל בעמיו, היה מדדה בעצבנות מתוחה – לעתים מנפנף בזרועותיו ומעורר תשומת לבן של הבריות. כל בוקר כך – בבקרים של שרב על אחת כמה וכמה.

אכן, עסקיו של ישראל נאור לא היו מזהירים כל עיקר; לא בכדי הדריכו את מנוחתו. גלגולים רבים עברו עליו בימי חייו: ראשיתו תלמיד חכם, אחר – עובד אדמה באחד המושבים, וסופו המר – מו"ל עברי; “סוף” זה נמשך זה עשרות שנים. אף־על־פי־כן נשתמר בישראל נאור ניצוץ של תלמיד חכם וקורטוב של תמימות מושבניקית בצדו.

אין דרכו של “איש ספר” סוגה בשושנים, וכל שכן אם מו"ל עברי הוא. אמנם, להתאונן אסור, חס וחלילה. אדרבה, יש לו לישראל נאור הרבה משנתאווה – דירה נאה ואשה נאה ובת נאה; ואף בן לו, סטודנט זו השנה השלישית. וכבר שלושה שירים שלח לו מירושלים; מי יודע, אולי פעם יזכה גם להוציאם לאור. אף־על־פי־כן היו הענינים יגעים, ביחוד בימים אלה, כשהשוק מוצף ספרי לעז, וספרים עבריים מונחים בקרן זוית כאבן שאין לה הופכין.

מרתפו מלא היה ספרים עד אפס מקום. ספרים יפים בכריכות הדורות ובעטיפות צבעוניות מרהיבות עין. אף למעשה, לא הספרים קבורים במחסנים, כי אם תקוות ומאווים. הרבה תקוות ומאווים, שלו ושל זולתו. אמנם חלומותיהם של אחרים לא יוכל לחלום (“הניחו למתים לקבור את מתיהם” פסק פסוקו אותו “תלמיד חכם” שבו, שאי־פעם הציץ ולא נפגע). אולם, תקוותיו שלו – על אלה אינו יכול שלא להרהר. אין לך דבר כספרים שכל אחד מהם מגלם ומסמל וטומן וקובר בחובו כיסופים וכמיהות עד אין סוף. ספר פלוני – התקוה להוציא “בסט סלר”, ואלמוני – חלום כמוס להנציח את שמו בהיסטוריה כמגלה כשרון צעיר, העתיד להתגלות כגאון־עולם. אכן, קשה לעמוד בפניהם של הצעירים הללו. לכאורה הריהם כולם גאונים – לא סיימו אלא אי אילו עונות במכללה וכבר עיניהם בוערות, רוחם סוערת ובפיהם גדולות ונצורות. הכל משוועים לכסף: בתי הדפוס, הסופרים, המתרגמים, המגיהים, העורכים, הפקידים… בעוד הם עצמם קונים “פוקט בוקס” אנגליים. לו היתה תפוצת ספריו כמחצית מזו של אלו היה מוציאם לשוק בעשרה גרשים, בשילינג… חכמה גדולה. אנגלית! נסו נא, חברים יקרים, להוציא ספרים בעברית, בלשון הקודש ובארץ הקודש.

והבנקים סוגרים את האשראי.

ג

משרד “הוצאת הספרים ישראל נאור” נמצא בקומה החמישית. מיום ליום קשתה על נאור העליה במדרגות. לפיכך משתדל היה להאיט את הקצב ויש שהיה עומד לפוש קמעה. תוך כדי מנוחה מביט היה על סביבותיו וקורא את השלטים על דלתות המוסדות והמשרדים שמילאו את חדרי הבנין הגדול.

נזדקר לעיניו השלט “בנק זמל ושות'”. לא שהיה בו משום חידוש. אדרבה, היטיב נאור להכיר את השלט, את הבנק ואת מר זמל עצמו. איש עסקים נוקשה וצנום שאינו נוח לבריות. אמנם, נאור כשלעצמו אין לו כל סיבה לקבול עליו. דוקא אדם זה מעניק לו אשראי ביד רחבה, אלא שמקפיד הוא ועומד על קוצו של יו"ד בכל הנוגע למועדי התשלום. דומה שגם ברגע זו מצויה בכיסו של נאור הודעה על מועד מסוים. אתמול קיבל אותה ותחבה לכיסו. נתן נאור את כפות ידיו בכיסי מכנסיו וחש בפיסת נייר מקופלת. הוציאה, פתחה וקרא את הכתוב עליה:

לכב'

הוצאת נאור

אסיר תודה אהיה אם יואיל מר נאור בטובו לסור אל הבנק בהקדם האפשרי.

בכבוד רב,

דוקטור י. זמל

לסור?

המ… אפשר שגם בבנק זמל אזלו הכספים, ובכן, טעות היתה בידו. אין זו הודעה על מועד תשלום. לסור… מכתבים מעין אלה לעולם אינם מבשרים טובות. יהיה זה עסק ביש אם גם זמל יחסום את האשראי. רע יהיה. רע ומר.

לסור… מילא, נסור. ויפה שעה אחת קודם.

ד

מאמצים נואשים עשה נאור, בישבו מול דוקטור זמל, להסתיר את דאגתו וחרדתו. חייך ולא נענה, סיפר הלצה ואף בבת צחוק לא זוכה, הציע סיגריה ונתקל בסירוב. העור הצהוב המתוח על גולגולת רחבת לסתות, העיניים הזעירות החבויות אחר זגוגיות משקפיים עבות, עיניים דהויות וקצרות־ראי – כל אלה הזכירו לו דמות של סיני, אף שנאור מימיו לא ראה סיני מחוץ למסגרת של תמונה.

“צ’ון–צ’ון–צ’אן”; “צ’ון צ’אן” – החל נאור מפזם לעצמו. דוקטור זמל לא התרשם גם מן הפיזום התמוה. הוא פתח את מגירת שולחנו, הוציא מתוכה חוברת בלתי מכורכת והניחה על השולחן. לאחר מכן פלט שניים־שלושה שיעולים קטועים ואמר:

– המוכן אתה להוציא לאור את… את זה?

– את מה?

– את החוברת.

– מה זה?

– שירים.

– אילו שירים?

– ליריים.

– שירים ליריים? של מי?

– שלי.

– אתה כותב שירים ליריים?

– תמצית חיי, שלושים שנות מתח נפשי ללא־נשוא גלומות בהם. שלושים שנות חוויות כמוסות. כל מלה – דמע… כל אות – דם…

מוחו של נאור עבד בקדחתנות, הוא חישב: החוברת עבה; כשלוש מאות עמוד… עשרים גליונות דפוס. שירים… כלומר, ניקוד. זה עולה הון. כריכה הדורה. הקדמה מאת… כן, ודאי ימציא איזו הקדמה מאת… שלושת אלפים לירה. אף לא פרוטה אחת פחות, ואפשר יותר. מאה טפסים יקנו הידידים, והיתר… היתר ייגנזו. שלושת אלפים לירה הפסד נקי.

דוקטור זמל הסיר את משקפיו, נטל ממחטה, קירב את קצותיה אל קצות עיניו, הרחיקה קמעה ושוב קירבה. אפשר שהיה נרגש עד לדמעות ואפשר שעיניו הטרוטות דמעו מאליהן.

– שירים אלה חלבי ודמי הם. חלב־הנפש ודם־הרוח שהעלו בשר מלים. מכמנים שפרצו כלבת הר־געש והפכו לשדה ואחו…

בשר מלים, שדה ואחו, ימח שמך וזכרך – אמר ישראל נאור בלבו. חימה עזה התחילה מחלחלת בו, מחלחלת, עולה ופורצת ומציפה את כל ישותו; שלושת אלפים לירות הפסד נקי תמורת אשראי בעבר, בהווה ובעתיד.

נטל את כתב היד ופנה ללכת בלי אומר ודברים.

דוקטור זמל קפץ ממקומו, תפס את ידו של נאור בשתי כפותיו ונענעה שעה ארוכה. מצחו, סנטרו ואפו חוורו עד כדי ירקון. רק בלחייו הנפולות עלה הסומק. אותה שעה שוב לא היה דומה לסיני. הוא דמה למופסי. לכלב… לכלב… לכלב… בשר… שדה… כלב… שדה… בשר – “ובשר בשדה אל תאכלו. לכלב תשליכו אותו – פסק ה”תלמיד חכם" לשעבר את פסוקו ונרגע קמעה בהוסיפו לעלות במדרגות עד דלת משרדו.

ה

נאור לא חזר לביתו אלא לפנות ערב. כמימים ימימה קידם הכלב את פניו בקפיצות, ביללות גיל, בלקיקות ובכשכושי־זנב. נאור פתח את תיקו והוציא מתוכו שני דברים: כתב יד וצנצנת שומן.

שעה ארוכה היה נאור תולש דפים מתוך החוברת, טובלם בשומן ונותנם בפיו של הכלב, והלה לועסם ברעבון ובתמיהה. טרחו שניהם ויגעו עד לאחר חצות. זה תולש וטובל, וזה לועס ובולע. וכתאוותו של זה, כן תיאבונו של זה.

כשסיים את מלאכתו נשתכב במיטתו ונרדם. כל אותו קיץ לא ערבה עליו שנתו כבאותו הלילה. למחרת בא העיתון במועדו, אך גם נביחתו הזועמת של מופסי לא הפריעתו בשנתו.

א

הכל היה מאורגן כראוי ומתוכנן להפליא. השג זה ראוי להערכה כפולה ומכופלת לאור העובדה שכל הענין חייב היה להישמר בסוד: אף נפש חיה, פרט לאלה שעסקו במישרין במיבצע הנדון, לא ידעה עליו דבר וחצי דבר. ובאמת, עד היום הזה תמוה בעיני על שום מה נתגלגלה לי הזכות להיות אחד מאותם בחירי אנוש, שנודע להם מראש הדבר הגדול הזה, כלומר אותו מאורע שאין תקדים לו בתולדות המין האנושי ושעתיד היה להתרחש כעבור שמונה־עשרה שעות מן הרגע שבו בישרוני עליו.

אין אני בקי בסבכיהם של המדעים השונים המתיימרים לחזות את העתיד מראש. לפיכך איני יודע אם התוכנים או ההוברים הפיזיקאים או הסטטיסטיקאים, הפסיכולוגים או הסוציולוגים הם שצפו כי המשיח עומד לבוא בתאריך, בשעה, בדקה ובשניה שנקבעו. כל מה שאני יודע — ואף ידיעה זו אינה אלא השערה בלבד — הוא שמישהו צפה וחישב וחזה, העלה סברה, הוכיחה עד כדי ודאות מדעית ומסרה לממונים עליו. והממונים עליו חקרו ודרשו, אירגנו ותיכננו ושמרו בסוד עד בוא מועד.

אני כשלעצמי לא היה לי כמובן כל חלק לא בחיזוי ולא בתיכנון — ואין תימה בדבר. אדרבה, התמיהה הגדולה היא שעל אף שהנני כפי שהנני, הייתי, כאמור, אחד המעטים שידעו את דבר הסוד הגדול כשמונה־עשרה שעות לפני היגלותו ברבים.

ובאמרי ש“הנני כפי שהנני” איני מתכוון חלילה לזלזל באישיותי. אדם אני ככל אדם אחר. איני נופל מרוב בני־מיני. אך ניתנה האמת להיאמר: אף אין אני עולה על רוב בני־מיני, וודאי לי שנופל אני ממיעוטם, אותו מיעוט שנתברך בתכונות ההופכות את חייו למסע־נצחון רצוף ואשר בכל אשר יפנה יצליח. אני, כאמור, לא התברכתי בתכונות אלו ואיני יכול להשתבח בנצחונות. אולם, כשם שאיני יכול להתברך בנצחונות כך שאין אני יכול להצביע על תבוסות, שהרי כדי שינחל אדם תבוסה שומה עליו להילחם, ואילו אני לא נלחמתי מימי; לא בחיל ולא בכוח ולא ברוח.

איני כדאי שאפרוש לפניכם את מסכת־חיי, ולוא רק מתוך שחיי אינם ראויים להיקרא מסכת. דייני אם אבוא ואתאר לפניכם את עצמי כפי שהנני, ומתוך ההווה לא יקשה לכל המעוניין בדבר לעמוד על העבר. אף דבר זה איני עושה אלא כדי לבאר על שום מה תמוהה בעיני העובדה שלפתע נמצאתי יושב בסוד מועצתם של גדולי־הדור בגדול־הדורות.

הרי אני כבן שלושים שנה, נשוי ואב לשני ילדים: בן ובת. בני הוא בן שש שנים ובתי בת שנתיים. אשתי אחות רחמניה בלתי־מוסמכת והיא עובדת באחד מבתי־החולים. כולנו מתגוררים בדירה בת שני חדרים באחד מפרוורי העיר. הדירה היא קנייני הפרטי, אלא שעדיין רובצת עליה משכנתה, שאני פורעה בשיעורים חדשיים ממשכורתי וממשכורתה של אשתי.

פועל אני באחד מבתי־החרושת לתעשיה צבאית. אני מודה ומתוודה: אין לי שמץ מושג מה מייצר בית־חרושת זה. ראשית, משום שהמוצר הסופי הוא בגדר סוד צבאי, שנית, משום שמעודי לא התעניינתי לדעת מה הוא אותו מוצר סודי.

שמונה שעות ביום יושב אני בדד בקיטון צר שאין בו חלונות ודלתו היחידה סגורה, פרט לפעמים שאני פותחה. ואין אני פותחה אלא ארבע פעמים ביום: בבוקר, כשאני נכנס אל הקיטון; בהפסקת־הצהריים, כשאני פורש למזנון כדי לקנח בכוס תה את סעודת הכריכים, שאני מביאם עמי מביתי; בסיום הפסקת־הצהריים, כשאני חוזר מן המזנון אל הקיטון; ולפנות ערב, כשאני נוטשו עד למחרת היום. האיוורור מותקן בקיטוני מלאכותית בדרך של נקבים סמויים בתקרה, והאור בוקע ממנורות פלורסנט. יושב אני במעין כורסה גבוהה, וממולי בתוך הקיר מותקן מכשיר המעלה בדמיון מדחום גדול, כלומר שפופרת בעלת־ממדים, עשויה זכוכית (ואולי חומר שקוף אחר), המתמלאת כספית (ואולי נוזל אחר הדומה לכספית). תהליך המילוי מתבצע מלמטה למעלה, כלומר אותו עמוד ראשיתו מיצער והוא הולך ועולה, הולך וגדל — פעמים מהר ופעמים לאט, כדרך הכספית במדחום — עד שהוא ממלא את השפופרת עד אפס מקום. ומשעה שהוא ממלא את השפופרת עד אפס מקום, בא אני ומרוקנה. כיצד? בידי הימנית אני מחזיק בקצהו של חבל המושחל בתוך נקב שבקיר. שימו לב, רבותי: לא מנוף ולא כפתור, לא ידית ולא זיז, כי אם חבל. חבל־פשתן פשוט שבפשוטים. כל־אימת שעיני רואות כי השפופרת מלאה, מושך אני בחבל והיא מתרוקנת.

איני יודע מה הם התהליכים הכרוכים בתפקידי זה, כשם שאיני יודע מדוע כדי לרוקן שפופרת צריך אני למשוך בחבל בתקופתנו־אנו, שבה כל מנגנון בעולמו של הבורא מתווסת אוטומטית וכל מיתקן מפקח על עצמו מיכנית. זה לי חמש שנים שאני מתגורר בדירתי ואיני יודע מי הם השכנים שבבנין כולו (פרט שבדירה שמעל לדירתי). כסבור אני שהיעדר זה של סקרנות הוא אחת מתכונותי האופייניות ביותר. בעטיה של תכונה זו איני שומע חדשות ואיני מעיין בעתונים, בעטיה דברים כה מעטים ידועים לי ודברים כה רבים אינם ידועים לי, בעטיה אין לי השכלה פורמלית מעל לבית־ספר עממי. אני מדגיש: השכלה פורמלית, שכן עד לאותו יום שנשאתי אשה והעמדתי בנים ונשתעבדתי לעבודה בקיטונו של מפעל תעשיה צבאית הייתי מרבה לקרוא — בלי שיטה, בלי סדר ומכל הבא ליד: ספורי־בלשים ושפינוזה, מדרשי־אגדה ומארסל פרוסט, אפלטון וספרי מדע־לעם — כל אלה היו משמשים בערבוביה בתפריטי הרוחני. אלא שאינה דומה קריאה שלי לקריאתם של כל באי־עולם, שכן על־פי רוב איני קולט את הדברים כפי שהם כתובים באמת אלא כפי שאני הוזם ומתקנם ומשפרם ברוחי. לפיכך איני זוכר אפילו קורטוב מן הדברים שהנסיך בולקונסקי (המדובר הוא ב“מלחמה ושלום” של טולסטוי) סח באזניה של נאטאשה אהובת נפשו, אך לעומת זאת חרותים על לוח־לבי הדברים שהייתי אני אומרם לנאטאשה אילו נזדמנה לי באחד הימים, ודברים אלה איש לא ימחה ולא יעקור. דומני כי סיפורי הבלשים שקראתי בימי חיי מספרם מגיע למאות, אך כל מי שינסה לשאלני מהי הדרך שבה גילו שרלוק הולמס ופוארה ופרי מייסון את מבצעי הרציחות לא יציל מפי דבר וחצי דבר. אף־על־פי־כן יש לי שיטה משלי לגילויים של כל אותם הפושעים, ואילו היה בי שמץ מכשרונם של קונן דויל או אגאתה כריסטי או סטנלי גארדינר הייתי כותב מחדש את סיפוריהם ומגלה את הפושעים בדרך מהירה יותר ויעילה יותר. אפילו לענין הקמתן של מדינות־מופת שמורה עמי עצה טובה מזו של אפלטון, אף כי עצה זו צצה במוחי דוקא למקרא “המדינה” של אפלטון. מוכן אני לגלות את עצתי ברבים, ואיני מגלה אותה רק משום שלבי סמוך ובטוח כי שומע לא יהיה לי. גדולה מזו: מתוך ספרים כגון “כיצד ביקעתי את האטום”, “אלקטרוניקה לבני־הנעורים”, “כוכבי־שמים לכל דורש”, “אחת, שתים, שלש… נצח” וכיוצא באלה חיבורים, ניסיתי ללמוד משהו על תנועתם של גרמי־השמים וחלקיקי האטום. קראתי בהם אך לא שניתי ואם שניתי לא שילשתי, לפיכך נשתכחו ממני עיקרי הדברים. אלא שגם על כך איני מיצר אף־כהוא־זה. אדרבה, אצורה ברוחי מערכת־חוקים, שעל־פיה עשוי כל החומר שבעולם — החל באלקטרון וכלה בשביל־החלב — לנוע בחלל בדרך השונה תכלית־שינוי מן הדרכים שבהן הוא נע עכשיו. אף מערכת־חוקים זו מעדיף אני לגנוז בנבכי נפשי, מתוך שיודע אני מראש כי גם אם אקרא בקול יהיה קולי קול קורא במדבר, שהרי בימינו מתירים לבני־אדם לחוקק חוקים המחייבים רק את עצמם, וכל המנסה להכתיב חוקים לבריאה כולה הלא כמתעתע ייחשב בעיני הבריות.

יושב אני אפוא בקיטוני ונהנה מעבודתי. ונהנה אני מעבודתי משום שדעתי פנויה להרהר ולהזות הזיות על עברו של כל חי, על ההווה של הקוסמוס ועל עתידו של המין האנושי. עיני רתוקות לשפופרת וידי מושכת בחבל כל־אימת שהנוזל מגיע אל רומה של אותה שפופרת.

זה לי שש שנים שאני צופה בנוזל, מושך בחבל, מבלה בשרעפי־נועם שליש של יממה, ותוך כדי כך כך מחריב עולמות ישנים ובונה חדשים וטובים מהם.

ב

אותו יום הקיש מישהו על דלת קיטוני. השעה היתה תשע ארבעים־וחמש.

עיני היו רתוקות לשפופרת, ידי החזיקה בקצה החבל, ואף־על־פי־כן זוכר אני בדיוק נמרץ שהשעה היתה תשע ארבעים־וחמש — מכאן שהיה סיפק בידי להעיף מבט חטוף על שעוני בטרם אפתח פי ואשאל בקול רם:

— מי שם?

— יונה שווארץ, — נעניתי מאחורי הדלת.

ואכן, היה זה קולו של יונה שווארץ.

יונה שווארץ היה היחיד מבין עובדי בית־החרושת שהיה נכנס אל קיטוני בשתי השנים האחרונות פעם אחת לחודש כדי למסור לידי את משכורתי החדשית. ועל שום מה רק בשנתיים האחרונות? על שום שעד לפני שנתיים היתה המשכורת במפעל משתלמת במזומנים, ואילו לפני שנתיים הונהג לשלמה בהמחאות. כל עוד השתלמה המשכורת במזומנים הייתי מכתת את רגלי, הולך לאחר שעות־העבודה אל הקופה, עומד בתור ומחכה עד שאגיע אל האשנב. משהונהגו ההמחאות היה יונה שווארץ מביאן אל כל העובדים — ואלי בכלל זה. שוב לא הייתי חייב להצטופף בתור ומיד עם שובי הביתה בראשון בחודש הייתי מסב את ההמחאה ומוסרה לאשתי.

מששמעתי את קולו של יונה שווארץ לחצתי על הדוושה שלמרגלותי. מיד נפתחה הדלת ונכנס יונה שווארץ. דוושה זו התקינוה שלטונות הבטחון כדי שהדלת לא תיפתח מבחוץ אלא אם כן אראה הכרח בכך. רק מי שצויד במפתח מיוחד — זה המפתח שהיה ברשותי תדיר — היה לאל־ידו לפתוח את הדלת בלי שייזקק ללחיצת הדוושה שלי.

תמהתי תמיהה רבה על שיונה שווארץ בא אצלי לביקור־פתע באמצע החודש, ושבעתיים גדלה תמיהתי כשפתח את פיו ופנה אלי בזו הלשון:

— קוראים אותך אל ההנהלה. דחוף. אני אחליף אותך.

— אותי להנהלה?

מימי לא נקראתי אל ההנהלה. לא היה לי כל מושג מה מראה־פניהם של חבריה. לפני שש שנים, כאשר נתקבלתי לעבדה, הוצגתי בפני פולני חייכן, תכול עיניים נוגות, שקווצותיו סדורות לו תלתלים והשיבה פושה בצדעיו, ועד היום הזה לא ידעתי אם אותו אדם נמנה עם חברי ההנהלה או לא. מאז לא נטרדתי מקיטוני על־ידי הממונים עלי אפילו פעם אחת.

— כן, אותך אל ההנהלה — פסק יונה שווארץ, ונדמה היה לי כי קוצי הזיפים של זקנו האפרורי נסתמרו קמעה. (יונה שווארץ היה מתגלח אחת בשבוע, בערב שבת, והיום יום שלישי בשבוע היה).

לאחר שחזרו זיפי זקנו למצבם התקין — או שהיה נדמה לי כי חזרו למצבם התקין — עשה יונה מחווה שממנה הסקתי כי עומד הוא לתפוס את מקומי באותו מושב שקראתיו למעלה מעין כורסה.

קמתי ממושבי, ובעוד ידי מרפה מקצה החבל ועיני עוקבות אחרי עליית הנוזל בשפופרת התקנתי עצמי להרצות לו בקצרה על מהותו של תפקידי. אולם יונה שווארץ הפזיל בי מבט מתוך עיניו הצהובות (מובטח אני, משום מה, כי מעיקרון חומות היו עיניו של יונה שווארץ, אך הואיל והיה מאנשי העליה השלישית ונתנסה בכל מה שנתנסו בו הללו, כגון סלילת כבישים וחפירת בורות, דיג בכנרת ושמירה בגליל, הגנה בירושלים וטיולים בנגב, דהה גון עיניו ונצטהב מחמת השמש), וקורטוב של בוז נשקף מעמקי מבטו. עד שאני מנסה לעמוד על פשרו של מבט זה, ישב במושבי, נעץ עיניו בשפופרת, ובידו החזיק בקצהו של החבל שלי.

אותה שעה שוב לא נמצא לי מקום בקיטון. יצאתי ממנו ופסעתי בחצר רחבת־ידיים בדרכי אל ההנהלה.

משחציתי את החצר נכנסתי לבנין רב־קומות. עמדתי ליד תא המעלית וצילצלתי בפעמון. מחוג מבהיק באור צהבהב הורה כלפי מעלה — אות הוא כי המעלית עולה.

ישבתי והמתנתי עד שתעלה למקום שתעלה ושוב תרד בתגובה לצילצולי. בינתיים הגיעו עוד כמה אנשים ואף הם המתינו למעלית. אלא שכל אלה רוחם היתה קצרה, לפיכך המתינו בעמידה. ואילו אני הארכתי רוחי והמתנתי בישיבה.

עד שישבתי והמתנתי גיליתי כי המפתח המיוחד של קיטוני עוד נתון בכיסי.

אותה שעה לא ידעתי עוד כי לא אחזור אל קיטוני לעולם. אדרבה, סבור הייתי שבעוד דקות מספר אשוב. וטוב שהייתי סבור כך, שלולא כן היה המפתח טורד את מצפוני עד כדי כך שהייתי רץ למסרו ליונה שווארץ וכופה על ההנהלה שתחכה לי שעה ארוכה — דבר שעלול היה להתנקם בעתידי.

ג

נתברר בוודאות מוחלטת כי אותו חייכן, שעיניו תכולות ונוגות, שערו מסולסל והשיבה פושה בצדעיו — כלומר, האיש שקיבלני בשעתו לעבודה — היה חבר ההנהלה, וראיה לכך היתה העובדה שהוא אשר ישב בראש השולחן באותו חדר, שעל גבי דלתו היה קבוע השלט “הנהלה” ושלתוכו נכנסתי בלי שאדפוק תחילה. כסבור הייתי שאם הוזמנתי אל ההנהלה פטור אני מלהקיש על דלתה.

אולם משפתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה נתערער בטחוני ושוב לא ידעתי אם נהגתי כראוי או לא. אמנם, לא מיזמתי האישית באתי אלא מגבוה הוזמנתי, ואף־על־פי־כן אפשר שחייב הייתי להקיש נקישות מספר. ספק זה שכירסם בלבי הוא שגרם אותו פיק־ברכיים שחשתי עם שפסעתי מן הפתח לעבר השולחן. אך למראה החייכן המסולסל, שעיניו תכולות ועצובות ופניו מוכרים לי מלפני שש שנים, נתעזז לבי בקרבי וחרדתי היתה כלא־היתה.

החייכן עצוב־העיניים ישב אפוא בראש. משני צדיו ישבו שני אנשים שעד כה לא נזדמן לי לראותם. אחד מהם צנום, סמוק־פרצוף ושערו גזוז ורדוד עד כדי כך שגולגלתו דומה היתה לשדה חרולים שלאחר קציר וכל עצמו פקעת עצבים מתוחים; יש שהיה מתופף באצבעותיו על השולחן ויש שהיה מעווה פניו עוויות תכופות וקצובות, אם בדרך של שירבוב השפה התחתונה ואם בדרך של קריצת עין שמאלית וכיווץ כל שטח הפנים הסמוך לאותה עין.

ברנש עצבני זה ישב משמאל למסולסל, ואילו מימינו ישב היפוכו הגמור: ספק פסל ספק בשר־ודם קירח שעיניו גונן כגון מתכת חלודה ופניו קפואים כפני קרחון — לא ניע, לא זיע, לא ניד־עפעף. לאחר שהיתה אשתו של לוט לנציב־מלח, ודאי היה פרצופה כשל זה.

החייכן נתן בי את מבטו הנוגה והורה על הכיסא שממולו. שפתיו נתחייכו ביתר־שאת.

— שב, מר קורנשטיין — סח בנחת.

— שמי לא קורנשטיין — עניתי בעודי עומד.

— לא קורנשטיין? — נצטווח העצבני.

הקפוא לא זע.

— לא. שמי היה קורנשטיין. עכשיו שמי קרני.

— מתי שינית את שמך? —שאל המסולסל, ואף כי דיבורו היה בנחת נשמע בקולו הד של דאגה מסותרת.

— לפני חמש שנים. למען האמת, לי לא היה איכפת להיקרא בשם קורנשטיין, אבל אשתי עמדה על כך בתוקף.

— על מה עמדה אשתך?

— על שינוי השם.

העצבני דיפדף בתיק שהיה מונח לפניו על השולחן. הקפוא הזעיף גביניו. המסולסל פלט מפיו הימהומים משונים.

הייתי רגוע בהחלט. עתה נתתי דעתי על העובדה שעודני עומד על רגלי, אף שזה מכבר הציעו לי — ואולי אף פקדו עלי — לשבת, ישבתי, ולא עוד אלא שנתרווחתי בישיבתי. שוב לא היה איכפת לי אם נהגתי כראוי או שלא כראוי.

העצבני הסמיך את התיק אל המסולסל והורה לו על מסמך מסוים. המסולסל נד בראשו ולחש באזנו של הקפוא. הזעף סר מפניו של הקפוא ויחד עם הזעף הסתלק מפרצופו שריד אחרון של הבעה כלשהי.

— אשת לוט בצורת גבר, לאחר מהפכת סדום ועמורה — חלף הירהור במוחי.

מסתבר שלא הסתפקתי בהירהורים שבלב והעליתי את הדברים על דל־שפתי, שהרי מן הנמנע הוא שקרא החייכן את מחשבותי. הוא אמר:

— לא אשת לוט כי אם אנדרטת התחיה, ולא מהפכת סדום ועמורה כי אם מהפכה גורלית בתולדות המין האנושי והבריאה כולה, ולא אחרי המהפכה כי אם לפניה.

עד שאני מנסה להבהיר לעצמי את משמעותו של תרביך מילולי זה, נעו שפתיו של הקפוא ומבין שיניו הקמוצות הסתנן משפט קצר וחד־משמעי:

— מחר לפנות בוקר, בשעה ארבע־אפס־אפס, יבוא המשיח.

כאמור לעיל, תוהה אני עד היום על הזכות שנתגלגלה לידי להיות אחד מאותם מעטים, שראו צורך לגלות את אזנם בדבר המאורע החשוב ביותר שעמד להתארע בדברי־ימיה של האנושות, ואולי אף בתולדותיו של הקוסמוס. ואולם כיון שפסק הקפוא את פסוקו לא נתעורר בי אפילו קורטוב של פליאה. לוא היה אומר לי כי מחר בשעה ארבע־אפס־אפס יצלצל השעון המעורר שליד מיטתי הייתי משתאה הרבה יותר, לפי ששעוני זה מצלצל בדרך־כלל בשעה חמש־אפס־אפס ולא בשעה ארבע־אפס־אפס.

— דבר זה הוא סוד כמוס, סוד כמוס, סוד כמוס. אתה שומע? — רגש העצבני עם שעינו השמאלית קורצת ומכווצת את כל שטח הפנים שמסביבה ברדיוס של כמה סנטימטרים.

החייכן המסולסל השפיל ראשו וציפה עד שיסיים העצבני את ריחושו. לאחר־מכן האיר לי פניו ואמר בנחת, כדרכו:

— אני מניח, מר קרני, ששמעת כי ביאת המשיח מלווה בתחיית־המתים. מובן־מאליו כי תוספת כה גדולה של תושבים על־פני כדור־הארץ (אנו אומדים את מספר המועמדים לתחיית־המתים בכמה ביליונים, וזאת על סמך הדיווח של שירות־המודיעין שלנו, הסבור כי צו התחיה יחול על כל בני־האדם לא הבדל דת, גזע, לאום והשקפת־עולם — כל מי שנולד אי־פעם יקום לתחיה, כצדיק כרשע), תוספת אוכלוסים כה גדולה עלולה לעורר בעיות אין ספור, בייחוד בשטח התזונה והדיור. לפיכך נעשו כל הסידורים הנאותים להטיס את הקמים לתחיה — מיד לאחר שיקומו מקברותיהם — אל הירח, אל כוכבי־הלכת, ואולי גם אל גרמי־שמים אחרים. המיתקנים הדרושים על צוותותיהם עומדים במצב־הכן. אשר לסודיות, הרי זו חיונית כדי למנוע בהלה בקרב תושבי כדור־הארץ. אנו עושים ככל אשר לאל־ידנו לערוך את המיבצע על־פי תיכנון מדויק, בלי זעזועים לתוכי כדור־הארץ, ובמידת האפשר אפילו בלי ידיעתם. עם זאת נמנינו וגמרנו להנציח את המאורע בדרך של הקמת אנדרטה, אנדרטת התחיה. משימת הקמתה — או, ביתר דיוק, הצבתה — הוטלה עליך.

המסולסל שאף רוח. העצבני הגביה כף־ידו והתקין אצבעותיו כדי לתופף בהן על השולחן, אך ידו נשארה תלויה באוויר. הקפוא שירבב זרועו והורה עלי באצבעו כקולע באקדח.

שפתי יבשו. רציתי ללקקן בלשוני, אך לא הרהבתי עוז. בלעתי את הרוק שנצטבר בפי וחשתי כאב חד בגרוני.

— המשימה היא פשוטה בתכלית־הפשטות — המשיך המסולסל החייכן — מחר, בשעה שתיים־וחמישים לפנות בוקר, אתה מתעורר, יוצא מביתך והולך לכביש הפונה לרמאללה. יש סבורים כי היא בית־אל, אשר בה היה מוצב בשעתו סולם יעקב וראשו הגיע השמימה. דוק! אתה הולך ברגל. בהגיעך אל המחסום שעל הגבול פנה שמאלה והוסף ללכת עד שתראה קצה חבל המבצבץ מן האדמה. השתפל על הקרקע סמוך לאותו מקום והמתן עד שעה ארבע־אפס־אפס. בשעה ארבע־אפס־אפס תשמע קול — ספק תקיעה ספק צפירה. דע לך כי אין זו צפירת אזעקה אלא קול תקיעת שופרו של המשיח. מיד עם הישמע התקיעה, משוך בחבל. דוק! אל תחכה עד תום התקיעה, משוך תמשוך בהישמע צליליה הראשונים. זה הכל. ועכשיו לך לביתך ושכב לנוח. המנוחה יש לה חשיבות רבה לגבי המיבצע, ויש לראותה כשלב ראשון במילוי משימתך. זכור: אף הגה אחד לשום אדם!

— אינני חוזר אל קיטוני? — שאלתי.

— לא. אתה חייב לנוח.

— והמפתח?

— איזה מפתח?

— המפתח של קיטוני. מפתח מיוחד — שליתי מכיסי את המפתח.

כל השלושה פרצו בצחוק. המסולסל סילסל גם בצחוקו. הקפוא הפיק מגרונו צלילי מתכת. העצבני הרטיט כתפיו.

יצאתי החוצה ופסעתי אל האוטובוס עם שהמפתח נתון באגרופי הקמוץ.

ד

שעה שעמדתי באוטובוס שהוליכני לביתי היתה הדאגה מכרסמת בלבי ומחשבות נוגות מנקרות במוחי. לא לעצמי דאגתי ולא על עצמי חשבתי. לבי היה סמוך ובטוח כי אמלא את שליחותי באמונה ואבצע ביעילות את המשימה שהוטלה עלי, אף כי לא היתה כל הצדקה אובייקטיבית לבטחון עצמי זה. חושש הייתי למשיח דוקא. קראתי במקום שקראתי כי נאפוליון נחל תבוסה בקרב־לייפציג בשל נזלת. מה יקרה, למשל — אמרתי בלבי — אם ברגע שהמשיח יקרב אל פיו את השופר בו־ברגע יתקפהו כאב־בטן נורא־מנשוא.

חששות אלה וכיוצא בהם הטרידוני כל הדרך. ברם, לאחר שהגעתי אל סף ביתי חדלתי לחשוש למשיח ובתוקף המסיבות התחלתי לחשוש לעצמי.

כשעמדתי סמוך לפתח דירתי היתה השעה עשר־חמישים־וחמש. הואיל ונצטוויתי לנוח תיכננתי לי את יומי: מיד עם בואי לביתי אפשוט בגדי ואשתרע על מיטתי, אתכסה בשמיכה ואירדם. אישן שנת־צדיקים עד אשר ישובו בני מבית־ספרו ואשתי מעבודתה. אשתי עובדת עד שעה אחת ובדרכה הביתה נוטלת היא את בתי מן הגנון. בשעה אחת־ושלושים נמצאים כל בני המשפחה, חוץ ממני, בבית, ובשעה שתים סועדים הם את פת־הצהריים; כיון שהיום אהיה גם אני בבית, נסעד כולנו יחד. לאחר ארוחת־הצהריים אדיח אני את הכלים. מתוך כך תהיה מנוחתה של אשתי שלמה, והיא תוכל לשוב לעבודתה (משעה חמש ועד שעה שבע־ושלושים) רעננה יותר מבכל יום. עד שאשתי תשהה בעבודה אשתעשע אני עם בתי ואסייע לבני בהכנת השיעורים (“שלום, אבא”, “שלום, אמא”, “שנה טובה” — באותיות־ענק). הואיל ובערב תהיה אשתי עייפה פחות מן הרגיל, נצא יחדיו לקולנוע ונבקש את השכנה המתגוררת בדירה שבקומה העליונה — ממש מעלינו — שתרד לדירתנו ותשמור על הילדים. אף לה יש־ילדים משלה ויש שהיא נזקקת לנו בשירות זה, בחינת “שמור לי ואשמור לך”. אמנם נצטוויתי על־ידי ההנהלה לנוח, אבל הקולנוע כמוהו כמנוחה.

תכנית זו גמלה בלבי בשעה עשר־חמישים־ושש. בשעה עשר־חמישים־ושבע באה התקלה הראשונה. רבות מחשבות בבל איש ועצת ה' היא קום.

קרבתי אל דלת דירתי בעוד מפתח קיטוני נתון באגרופי הקמוץ. מתוך פיזור־נפש נעצתיו בחור המנעול, או ביתר דיוק, ניסיתי לנעצו, שהרי מבנהו של מפתח זה היה מיוחד־במינו ובשום־פנים ואופן לא ניתן לנעצו בחור המנעול של דירתי. אף־על־פי־כן תחבתיו ודחפתיו שעה ארוכה ובעקשנות רבה עד שנתיגעתי. רק לאחר שנתיגעתי עמדתי על טעותי ונתחוור לי שכל מאמצי לשוא. שליתי מכיסי את המפתח הנכון ופתחתי את הדלת. בעודי בפתח שמעתי מלמעלה את קולה של שכנתנו, זו שדירתה מעל לדירתנו והיא עצמה נועדה לשמור על טפנו הלילה. זקפתי עיני וראיתיה יורדת בחפזון מן המדרגות ובתי הפעוטה בזרועותיה. ככל שירדה וקרבה אלי גבר קולה והלך ומשעמדה נכחי היה הקול ליללה. השכנה ייללה ואילו בתי הפעוטה לא הוציאה הגה מפיה. פקחה לרווחה את עיניה, כיוצה שפתיה ופשטה אלי את זרועותיה.

עדיין לא ידעתי פשר דבר וכבר התחמץ בי לבי. וכשנודע לי פשר הדברים, התחמץ לבי ביתר־שאת. הסתבר כי בעלת הגנון הביאה הבוקר את בתי הביתה לפי שהתינוקת להטה מחום. נעלה מכל ספק כי חלתה הילדה, אולי אפילו במחלה מידבקת. חששה הגננת שמא יידבקו שאר התינוקות והזדרזה להביא את בתי הביתה. מצאה את דירתנו סגורה ומסוגרת. עלתה לקומה השניה ומסרה את הפעוטה לידי השכנה. הואיל והשכנה היא אם לשלושה ילדים, חששה זו לשלומם של ילדיה וסירבה לקבל את פעוטתי, ולא נענתה לגננת אלא לאחר דין־ודברים. עכשיו שפכה חמתה עלי, אף שמלות־הגנאי שהוטחו כלפי נאמרו בלשון נקבה ולפי כל סימני ההיכר חלו לא עלי אלא על אשתי, כגון “מכשפה ולא אם, שולחת פעוטה חולה לגנון, מנוולת, ילדים היא צריכה לגדל? גורי חיות לא הייתי מפקידה בידיה של זו”, וכיוצא באלה תוכחות וגינויים שלא העידו על רחשי־לב חמים ביותר, אף כי עד אז סבור הייתי כי יחסי־שכנות נאים שוררים בין זוגתי לבין שכנותיה בכלל ושכנה זו שמעלינו בפרט.

נטלתי מידיה את בתי, השכבתיה בעריסה והגמעתיה תה מתוך כפית. ירקה הפעוטה את התה ופרצה בבכי. ניענעתי את העריסה, תחילה בנחת ואחר־כך בכל עוז, עד שנרדמה התינוקת. כיון שנרדמה התחילה לנשום בכבדות ולפלוט מפיה נחרות וחירחורים. אצתי אל חנות־המכולת וטלפנתי לבית־החולים שבו עבדה אשתי. לאחר שספגתי צלילים שונים־ומשונים — מהם קולות של גברים ומהם קולות של נשים — קישרוני בסופו של דבר אל האחות הראשית במחלקתה של אשתי. האחות הראשית בישרתנו כי הבוקר הודיע מישהו בשמה של אשתי שהיא חולה ולא תבוא לעבודה. הנחתי את השפופרת והרימותיה שוב. חייגתי כך־וכך חיוגים והתקשרתי אל קופת־חולים. שאלני מי ששאלני מה מידת חומה של בתי. על כך לא היה מענה בפי. יעצני הקול לתת לה אסיאלגן ולטלפן למחרת היום כדי שייקבע לי תור. ניסיתי למחות, אך השיחה נותקה.

חזרתי הביתה. ליד הדלת עמד בני. מכנסיו היו קרועים וחולצתו מלוכלכת. נפשטה ידי מאליה וסטרה על פניו. היתה זו הסטירה הראשונה שחלקתי לבני בכל ימי־חייו. הוא פער את פיו בתדהמה וקפא על עמדו. חשתי צביטת כאב לבי, אך לפי שדעתי לא היתה פנויה לסבלותי שלי התעלמתי מן הצביטה ונכנסתי הביתה. בתי ישנה. ההירהורים והנחרות פסקו. ישבתי ליד עריסתה ונגעתי במצחה. השהיתי כף־ידי על מצחה ולא חכמתי, לפי שמעולם לא ידעתי לקבוע מידת חומו של אדם במגע־יד. נרכנתי אליה והצמדתי אזני אל חזה. היה חזה מתרומם ושוקע חליפות ונשימתה קצובה ורגועה. נחה דעתי. כיון שנחה דעתי, זכרתי את בני. פסעתי לעבר הדלת ומצאתיה פתוחה. דומה היה כי בחפזי שכחתי לסגרה. עמדתי בפתח ותרתי בעיני אחרי בני. סקרתי את כל הסביבה ולא מצאתיו.

חזרתי אל עריסתה של בתי, הסמכתי כיסא אליה וישבתי. ניסיתי להרהר במשיח העומד לבוא בשעה ארבע־אפס־אפס והצצתי בשעוני. השעה היתה אחת־עשרים־ושבע — היא השעה שבה אשתי נוהגת לחזור מעבודתה. ואף כי היום, כפי שנודע לי, לא היתה בעבודה, חזרה ממש באותה שעה. משראתני יושב סמוך למיטתה של בתי, קפאה על עמדה והביטה בי בתימהון. עפעפיה היו אדומים כלאחר בכי.

סחתי לה את כל המוצאות אותי, פרט לענין המשיח, שאת דבר ביאתו הצפויה בשעה ארבע־אפס־אפס העלמתי ממנה. ועוד העלמתי ממנה את העובדה שידוע לי כי לא היתה היום בעבודה.

היא שאלה:

— מה פתאום באת בשעה זו?

לבושתי נוכחתי לדעת כי לא היתה בפי תשובה לשאלה זו, אף כי הדעת נותנת שהייתי צריך להיות מוכן לה. באו המלים וניתקו מפי מאליהן, לאמור:

— פוטרתי מן העבודה.

מדוע ניתקו מפי דוקא שתי מלים אלו, פליאה היא.

אני כל־אימת שאני נרגש או מזועזע מבשורת־איוב הבאה עלי כחתף תוקפני הרצון להשתרע במיטתי ולצלול בהזיות. ואילו אשתי כל־אימת שהיא נרגשת או מזועזעת מבשורת־איוב הבאה עלי כחתף, הריהי נתקפת בפעלתנות מופלגת. מששמעה את דבר פיטורי המדומים, זינקה אל התינוקת, השיקה שפתיה אל מצחה והיטיבה שמיכתה. אחר־כך חשה אל המטבח ושפתה כמה סירים וקומקום. בעודם על האש הוציאה ירקות מן המקרר וקילפתם במכשיר מיוחד, ספק סכין ספק משור. במהירות הבזק הטילה את הירקות הקלופים לתוך אחת הקדרות והגיחה החוצה. את כל אלה עשתה בלי אומר ודברים.

התינוקת ננערה ופרצה בבכי. שוב ניסיתי להרגיעה: ליטפתיה, השקיתיה תה מתוק וניענעתי את העריסה, אבל הפעם הזאת העליתי חרס בידי. אינני יודע כמה זמן ביליתי בנסיונות־סרק אלה. לי נדמה כי ארכו שעות רבות, ואילו על־פי החישוב המדויק לא נמשכו אלא כמחצית השעה. משיצאה מחצית שעה זו הופיעה אשתי ועמה בני וד"ר תמיר.

בני פרש לקרן־זווית והשקיף עלי בפנים זועפים. ד“ר תמיר קרב אל העריסה ושהה על־ידה. אשתי החליפה את בגדיו של בני והצטרפה אל ד”ר תמיר.

ד"ר תמיר כשמו כן הוא. מלבד היותו תמיר הריהו בהיר־שיער כאחד מבני צפון־אירופה.

שניהם — אשתי וד"ר תמיר — עסקו בבתי ואני קרבתי אל בני וניסיתי לפייסו בכל מיני דרכים. תחילה לא נענה לי וכל מעשי־הקונדס שלי היו ללא¹ הועיל. לבסוף סחתי לו מעשה בעכבר שבלע פיל ונשאר קטן כשהיה. סיפור־מעשה זה כבש את דמיונו ושימש עילה להתפייסות מוחלטת. לא היתה לי ברירה אלא לחזור עליו בשניה.

בינתיים סיים ד"ר תמיר את בדיקת בתי ורשם מתכון. מסרה לי אשתי את המתכון וביקשתני לסור אל בית־המרקחת. הלכתי אל בית־המרקחת, ובני נתלווה אלי. בדרך הסחתי לו בשלישית את המעשה בעכבר שבלע פיל.

כשחזרתי מבית־המרקחת היתה אשתי שקועה בכורסה — זו הכורסה היחידה המצויה בדירתנו ושבאה לנו מהוריה של אשתי — ומאחרי הכורסה ניצב ד"ר תמיר. הוא השקיף למרחק מבעד לגופי, משל לא קורצתי מחומר אלא הייתי מקום ריק בחלל, ואילו אשתי נתנה בי מבט ממושך שתחילתו זיק ירקרק של שנאה וסופו הבעה של אשמה מהולה בחנופה כזו של כלב שסרח. מעבר חד זה מזיק ירקרק להבעת כלב שסרח מוכר היה לי ולא בישר טובות.

ד"ר תמיר אמר: “שלוש פעמים ביום כפית אחת”, והסתלק.

שוב ניסיתי להרהר במשיח ובאנדרטת־התחיה. נראה כי לא היה לאל־ידי לכוון לבי כראוי אל יום־האלוהים הממשמש־ובא כגנב בלילה, אך לפחות עלה בידי להסיח דעתי מכל המתרחש סביבי. ראיה לכך העובדה שאינני זוכר דבר וחצי דבר מכל שאירע מן הרגע שבו יצא ד"ר תמיר מביתנו ועד לרגע שבו התעוררתי במיטתי לקול התיפחויותיה של אשתי השכובה לצדי. ירח מלא הציף את החדר צהבת ירקרקת. לאורו של ירח זה הצצתי בשעוני. השעה היתה שתים־עשרה־אפס־אפס. כתפיה של אשתי רטטו. פניה היו כבושים בכר.

לא נתברכתי בזכרון טוב ומימי לא השכלתי ללמוד בעל־פה פסוק אחד כהלכתו, אך למראה כתפיה הרוטטות של אשתי, למראה ערפה המתרומם ושוקע (את פניה לא ראיתי לפי שהיו כבושות בכר), למראה שערותיה המתבדרות עם כל תנודת עורף, נתנגן בי לפתע (אכן, ממש נתנגן, שכן לא רק המלים כי אם גם המנגינה נצטלצלה בתוכי) בית שלם מתוך שירו של ביאליק־:

ועוד הגידי לו: מיטתי

אשחה לילה בדמעתי

ומתחת לבנת־בשרי

נשקף מדי־לילה כרי.

אמרתי לה:

— את אוהבת את ד"ר תמיר.

רטטו כתפיה ביתר־שאת ולא השיבתני דבר.

— וגם הוא אוהב אותך? — שאלתי.

הגביהה ראשה, ירתה בי מבט־נצחון מתוך עיניים דומעות, ואמרה:

— כן.

אותה שעה גמרתי בלבי לרצוח את שניהם; וצידוק היה להחלטתי זו, שהרי ידוע ידעתי כי בשעה ארבע־אפס־אפס יקומו שניהם לתחיה ויוסעו אל אחד מכוכבי־הלכת. אפשר שהייתי מבצע את זממי אלא שלפתע ניצבו לנגד עיני דמויותיהם של בני ושל בתי. איכה אתפור את מכנסיו הקרועים של בני וכל חוט שבין אצבעותי מחטיא את קוף המחט; איכה אשיג רופא לבתי (ולו יהיה זה אפילו ד"ר תמיר) ובקופת־חולים מנתקים לי את השיחה?

אמרתי לאשתי:

— אני אלך. המסולסל פקד עלי לצאת בשעה שתיים־וחמישים לפנות בוקר. בשעה שתיים־וחמישים לפנות בוקר אעזוב את הבית.

למזלי לא שמעה אשתי אלא המשפט האחרון. אכן, שומר־פתאים אדוני, לוא שמעה את ראשיתם של דברי, חזקה עליה שהיתה חוקרת ודורשת מי הוא המסולסל ומקיפתני בשאלות, ומי יודע אם בסופו של דבר לא הייתי נכשל ומגלה טפה ממה שהיה ידוע לי על הגאולה, התחיה והאנדרטה. הואיל ושמעה רק את המשפט האחרון, הגביהה מחצית גופה והלמה באגרופיה על הכר:

— לא בשתיים־וחמישים, לא בשתים־וחמישים; עכשיו, עכשיו תלך. עכשיו, בזה הרגע — צווחה אחוזת היסטריה.

נס הוא שהילדים לא התעוררו לקול ציוחותיה.

קמתי, לבשתי בגדי ויצאתי החוצה.

במרחק־מה מביתי ניטע גן ציבורי. הנטעים עדיין רכים היו והגן בבחינת משאת־נפש לעתיד־לבוא, אך הספסלים שהוצבו בו היו ספסלים של ממש.

ישבתי על אחד מהם וציפיתי לשעה שתיים־וחמישים.

ה

בשעה שתיים־וחמישים יצאתי מן הגן והלכתי בכביש הפונה לרמאללה. יש סבורים כי היא בית־אל, אשר בה היה מוצב בשעתו סולם־יעקב וראשו הגיע השמימה. הלכתי ברגל. בהגיעי אל המחסום שעל הגבול פניתי שמאלה והוספתי ללכת עד שראיתי קצה חבל מבצבץ מן האדמה.

לאור הכוכבים ראיתיו בשחור הליל, כי הירח שקע ועמוד השחר עדיין לא עלה.

השתפלתי על הקרקע סמוך לאותו מקום והמתנתי עד לשעה ארבע־אפס־אפס.

הכוכבים דהו והיקום הכחיל. צלליות כהות ריצדו בקו־האופק על פסגות הרי־יהודה. יש שנראו כצמרות² עצים המונעים ברוח ויש שדמו לכיתת חיילים העומדים על המשמר ומרטטים מצינת הטל שלפנות בוקר.

בשעה ארבע־אפס־אפס שמעתי קול — ספק תקיעה, ספק צפירה. ידעתי כי אין זו צפירת אזעקה כי אם קול שופרו של המשיח. מיד עם הישמע התקיעה משכתי בחבל. לא חיכיתי עד תום התקיעה. משוך משכתי בהישמע צליליה הראשונים.

וכשמשכתי חשתי כי שוקע אני באדמה. אני שוקע ונכחי מזדקף פסל. ככל שהוספתי למשוך כן העמקתי לשקוע וכן הלך הפסל והזדקף לנגד עיני.

דומה כי משכתי שעה ארוכה למדי, על־כל־פנים עד לשעה שיצאה השמש והאירה על הארץ. הואיל והייתי שקוע בעבודתי, עבודת הקודש, לא ראיתי את איילת־השחר ואת ארגמן הזריחה. ראיתי את השמש במלוא עוז יקודה.

וכשהאירה השמש במלוא עוז יקודה כבר הייתי שקוע באדמה עד לצווארי ורק ימיני, זו שכף־ידה החזיקה בחבל, הזדקרה מן העפר.

הפסל היה כבר זקוף כמעט לגמרי — ואם נטה עוד מעט אחורה לא היתה זו אלא נטייה בזווית של 5־6 מעלות בלבד. עוד דקות ספורות ואנדרטת התחיה תהיה ניצבת לנגד עיני בזווית ישרה כלפי הקרקע.

כאשר גילה אלוהי ההודים לארג’ונה את צורתו האלהית, דומה היה לאלף שמשות שזרחו בשמים בבת־אחת. מדבר היה מתוך פיות אין־ספור, מביט ברבבות עיניים, עוטה מחלצות גן־עדן ומשוח בשמן־המור, שניחוחו ניחוח שמים. זכה בנו של פאנדו וראה את כל הבריאה כולה, על שלל אורותיה וגוניה, מקופלת בגופו של אל־האלים.

אני לא ראיתי לא ממנו ולא מקצתו.

אנדרטת־התחיה, שהזדקפה והלכה לנגד עיני, לא היתה אלא דמות של נערה ששערה החום גזוז כשל נער, שחיתוך עיני־התכלת שלה מונגולי כלשהו, שיניה בולטות קמעה, חטמה עדין וצר ופניה קורנים בבת־צחוק, שתום ותבונה, אהבה ובטחון ממוזגים בה כדי שלמות עילאית; צווארה נטוי לפנים נטייה קלה־שבקלות, כתפיה…

לא. לא היה סיפק בידי לראות את כתפיה, לפי שברגע שהזדקפה נכחי במאונך, הישר ואיתן, כיסה העפר את שמורותי ושוב לא ראיתי מאומה.

איליה מורומץ, ואולי גיבור אחר מגיבורי האפוס הרוסי העתיק, באחד ממסעותיו נזדמן לו ארנק בדרך. ירד איליה מורומץ מסוסו וניסה להרים את הארנק. הארנק לא מש ממקומו, אך איליה מורומץ שקע באדמה.

שהדי במרומים, לא בשל ארנק שקעתי אני באדמה, בשל אנדרטת — התחיה כוסיתי עפר. ואף כי העפר כיסה את שמורותי, לא נאטמו אזני משמוע וקול שופרו של המשיח הגיע אליהן.

עדיין נזדקרה זרועי מן האדמה, אלא שכף־ידי שותקה ואצבעותי התאבנו. חדלתי מלמשוך בחבל.

ומשחדלתי למשוך בחבל נדם קול שופרו של המשיח ואת מקומו ירש טירטור. ידוע ידעתי כי הקמים לתחיה מוטסים אל גרמי־השמים.

ואני? עכשיו, כשאני קבור באדמה, כלום איני כאחד מהם? כלום אין דיני כדינם?

דבר זה בבחינת ספק הוא שצריך בירור. מה שאינו צריך בירור הרי זו הוודאות שאשתי וילדי וד"ר תמיר נשארו על פני כדור־הארץ.

לולא שיכבת העפר שסתמה את פי והכבידה על נשימתי הייתי פורץ בצחוק.

א

דומה כי בראש וראשונה שומה עלי לנקד מלה משונה זו המשמשת כותרת לסיפורי, שאם לא כן עלול הקורא לחשוד שמא אין לפניו אלא צירוף אותיות נטול מובן, או — גרוע מזה — מלה שהיא כמעט כולה עיצורים ואין בה תנועות כלל ועיקר, כמקובל בכמה לשונות סלביות. אמנם, כל המצוי אצל לשונות סלביות יכיר מיד כי המלה אינה סלבית, שכן אותן לשונות — ביחוד המערביות שבהן — האותיות זסש“ץ חוזרות ונשנות בתיבותיהן בלי הפוגה, ואילו המלה שלפנינו אין בה אלא סמ”ך אחת בלבד. אף־על־פי־כן מוטב שכבר בשלב זה אוסיף את התנועות ואנקד את הניתן לניקוד. המלה היא איפוא פְּלַסְרֶטֶט, וכך יש להגותה.

עכשיו שניקדתי והיגיתי, מובטח אני שכל שיש בו קורטוב של חוש פונטי ושמץ של זיקה ללשון ירגיש מיד בלחנה ובקצבה של שפת־עבר, אף שוודאי לי שעוד לא יעמוד על משמעותה של הכותרת. אכן, עוד חזון למועד. לפי־שעה אעיר כאן שעד כה לא נזדמן לי לראות תיבה יוצאת־דופן זו כתובה בכתב אשורי בלבד, ולבי סמוך ובטוח שגם הקורא לא נתקל בה אלא כשהתעתיק הלועזי בצדה (Plasretet). והתעתיק הלועזי לעולם הוא בצדה על שום שהמלה היא חלק בלתי־נפרד מסימן־מסחר (Trade Mark) ואם יש מי שיתמה על כך שסימן־מסחר משמש כותרת לסיפור ויטען כי יש כאן עירבוב תחומים בין אמנות וספרות לבין מסחר וכלכלה, אביא לו כמה דברי הסבר בזה אחר זה.

ראשית, אל לנו להקל ראש בסימן־מסחר. אני עצמי ידועות לי לפחות שתי חברות אדירות, החולשות על שוקי עולם, שהתדיינו ביניהן בכמה וכמה ערכאות שבבירות תבל על שני סימני־מסחר מתחרים. ממון רב הוציאו על כך, וכל בר־בי־רב בעולם המסחר יודה שהוצאות אלו אינן בבחינת ביזבוז אלא בבחינת השקעה, שכן שתי החברות ייצרו גומי־לעיסה וארזוהו חפיסות־חפיסות. זו כינתה תוצרתה בשם צ’יקס וזו בשם צ’קלטיס, וכל אחת האשימה את חברתה בחיקוי עד שתבעו זו את זו לדין. גדולי השופטים שבעולם נחלקו. יש בהם שפסקו לטובתם של צ’יקס ויש מהם שפסקו לטובתם של צ’יקלטס, והדין שונה בכל מדינה ומדינה.

שנית, סבור אני כי הכלכלה פעמים יש בה מן האמנות, והאמנות פעמים יש בה מן הכלכלה. הרי שמטבע הדברים מטושטשים התחומים, והכותרת היא אפוא לגיטימית בהחלט.

וחיזוק לדברי מוצא אני בסיפור זה עצמו שכותרתו היא סימן־מסחר (טרייד־מארק בלע"ז) ועניינו פרשת חיים (או מוות) של אמן־פסל.

שמו של הפסל יחיאל ראובני.

ב

נעלה מכל ספק הוא שיחיאל ראובני היה אדם יוצא־דופן. ואולם דוקא “היוצא דופן” שבו הוא שעושה את תולדות חייו לפרשה שכיחה, נדושה ולעוסה, על כל הטרגיות שבה. לולא היה אמן אפשר שלא כך היו הדברים נראים לנו. אך הואיל ואמן היה, אין סיפור־ימיו אלא חוליה אחת בשרשרת שוות־חוליות של סיפורים ידועים לכל על אמנים, מלחינים וסופרים המשוגעים־לדבר־אחד, שחייהם קודש ליצירות־רוחם. מהם שהיו לגדולי עולם ולתפארת המין האנושי, מהם שנולדו בני־בלי־שם ונפטרו אלמונים ולא נודע לתבל כי באו אל קרבה הם ויצירותיהם גם יחד, ומהם החיים עמנו כיום הזה.

יחיאל ראובני היה מגדל זקן ושולח שערו פרע. דל־בשר היה, נפול־לחיים וכפוף קצת, אף־על־פי־כן נראה גרמי, רחב־כתפיים ומגושם. עפעפיו דלוקים היו ובעיניו ניצנץ זיק מאותם זיקים שרוב המנויים למעלה ניחנו בהם. פניו ספק שחומות ספק חיורות כלומר מטבען מסתבר כי שחומות היו אלא שהחיים נסכו בהם חיורון. שפתיו עבות — יש מגדירים שפתיים כאלו כחושניות; אני כשלעצמי עדיין לא למדתי להבחין בין שפתיים חושניות לשפתיים שאינן חושניות, על־כל פנים לא בפניו של גבר. חטמו תחילתו צרה וסופו רחב ומופשל כלפי מעלה. כדרך בני־אדם מסוגו היה מדיר עצמו מחברתם של הבריות ומרבה להתבודד, ולולא רחל אשתו היה גלמוד כל ימי חייו. הוריו ניספו במקום שניספו, אחים לא היו לו, את שארי בשרו לא הכיר וידידים לא רכש. רופאי־נפש ודאי שהיו רואים בו טיפוס מופרע ונוורוטי ורופאי־גוף חזקה עליהם שהיו מטביעים עליו גושפנקה של שם רומי ארוך, שמשמעותו מחלת־לב העלולה בכל רגע לשים קץ לחייו.

אף־על־פי־כן אהבתו רחל אשתו אהבה עזה. אף היא היתה גלמודה כמותו. דלת־בשר היתה אך לא מגושמת, פניה חיורות ונפולות אך ללא שרידי שחימות, עפעפיה דלוקים, אך הזיק נעדר מעיניה. כל הבוחר בדרך האמת סופו לבוא לידי אכזריות. אף לי אין ברירה אלא לנהוג באכזריות ולקבוע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את עובדת כיעורה של רחל ראובני.

הוריה לא נרצחו. אמה נפטרה בלדתה אותה ואביה, שעד יומו האחרון סירב לשאת אשה אחרת, הלך בדרך כל בשר בהיותה בת חמש־עשרה. מאז פירנסה עצמה, תחילה כנערה־שליחה בחנות ולאחר־מכן ככתבנית במשרד. מטבעה לא נטתה להתבודדות. אדרבה, כמה וכמה חברות נאמנות היו לה, אלא שמיום שנישאה ליחיאל התרחקה מהן ונהגה כמנהגו, כלומר אף היא הדירה עצמה מן הבריות, ומחוץ למקום־עבודתה לא שהתה אלא במחיצתו.

היתה אפוא רחל עובדת ומשתכרת כדי מחיית בעלה בצימצום ולא בשפע. בעבודתה לא עשתה חיל. אפשר משום שלא שיחק לה מזלה ואפשר משום שלא נתברכה בכל אותן סגולות שדין הוא לאדם שיתברך בהן כדי שיעשה חיל. כל אדם כך, כל שכן כתבנית שאינה זריזה ואינה חיננית כל־עיקר. זה לה שלוש שנים במשרד אחד ועדיין נשתלמה לה משכורתה לפי כל שעת עבודתה, ללא מעמד וללא זכויות, ואף זו, כדברי מנהליה, בחסד יותר מאשר בזכות.

יחיאל בעלה לא היה יוצא מפתח ביתו. התנזר מכל תענוגות החיים ועשה לילותיו כימים במלאכת הפיסול. מיום שגמר בלבו להיות פסל (כבן שבע־עשרה היה ביום ההוא, ועכשיו הריהו בן עשרים־ושמונה) אינו עובד אלא על פסל אחד, ועדיין לא סיימו.

צא וראה כמה נשתנו פני עולמנו בדורות האחרונים. ראדיו וטלביזיה, רובוטים ולווינים, מחשבים אלקטורניים ואטומים מתבקעים, הלאמות־רכוש ומדינות־רווחה; ואף־על־פי־כן עדיין נותרו בו דברים שלא חל בהם שינוי זה עידן ועידנים.

כתבנית צולעת (לא צליעה גופנית, חלילה, אלא צליעה מקצועית), המקיימת במרתף אפל פסל חולני המכניע עולמות־חומר בגאון־רוחו, בכל זמן ובכל מקום עוטה אותם אווירה בלזאקית־דוסטוייבסקאית (וראה גם ש"י עגנון, תמול־שלשום, ספר שני, פרק שמיני, “הווילון שמתח האמן”). מכאן שאווירה בלזקאית־דוסטוייבסקאית היא מן הדברים הקבועים בעולם, שאינם ניתנים לשינויים בחליפות העתים ותהפוכות הזמנים.

ג

אפילו שמינית־שבשמינית משל אווירה זו לא היתה שורה אותו ערב בביתו של מר סימון ריצ’מן. אדרבה ואדרבה, אם גזרתי על עצמי לבטא אווירות במונחי ספרות, שומה עלי לומר כי בביתו של סימון ריצ’מן שררה אווירה אידילית.

ריצ’מן עצמו ישב ועיין בכרך חדש של “פני עולם המקרא”, שעתה־זה נתקבל. ממונאי ותעשיין רב־פעלים היה ריצ’מן, אף־על־פי־כן לא משך ידו מתרבות. מתרבות בכלל, על אחת כמה וכמה מן התרבות העברית. בשכבר־הימים היה תלמיד־חכם ובר־אוריין אי־שם באחת מעיירות פולין, לאחר־מכן נתפס להשכלה, ומיום שעמד על דעתו ציוני הוא, מחסידיו הוותיקים של אחד־העם. עוד בשחר נעוריו חלם לקיים בגופו את מצוות יישוב־הארץ, אך לא נסתייע הדבר אלא סמוך לזקנתו. באחד הימים נשמט מידיו רסן השלטון על מהלך חייו שלו בעטיים של מאורעות שאין לפרט האנושי שליטה עליהם. הוצרך להפליג לאמריקה, לשקוע בעסקי ממון ופרנסה ולהיות שרוי במ"ט שערי טומאה של העולם־הזה, ולא נשתיירה בידו שהות להרהר בעולם הבא. לא שמשך ידו מחלומות נעוריו. נהפוך הוא: כל־אימת שהיתה שעתו פנויה היה תורם ומתרים, נואם ומנאים, ואין צריך לומר שקישט דירתו בספריה נאה מכל שנתחדש במדעי־היהדות באמריקה ובארץ־ישראל.

לאחר מלחמת־העולם השניה נתברר לו כי עסקיו פורחים, בניו בוגרים, והוא עצמו עוד כוחו במתניו. הפקיד עסקיו בידי בניו, עקר ארצה וקבע מושבו בבירת ישראל. וכדי לקיים גם מצוות פיתוחה של הארץ, עמד והקים בה בית־חרושת למוצרי פלסטיקה.

ישב אפוא ריצ’מן בכורסתו ועיין בכרך החדש של “פני עולם המקרא”, זה המפעל החשוב הממחיש פסוקי מקרא בתצלומי מלאכת־מחשבת מימי־קדם, פסוק־פסוק ותצלומו בצדו. רצונך בעשתורת, הרי היא לפניך — אותה עשתורת עצמה שאחאב עבדה בלכתו אחרי גילולי איזבל אשתו. רצונך בהר־סיני, אף הוא ניצב לנגד עיניך בכל שגבו והדרו.

עוד הוא מתבשם מריח המקרא — ריח שיש בו הן מקטורת־הסמים של ארץ־כנען בשכבר־הימים והן מאדי החמין של שבת בבית־אבא — והנה נשמע צלצול בדלת. תחילה היה מצפה שאשתו תפתח את הדלת, לפי שהיתה זריזה ממנו ולהוטה ממנו לדעת מי ומי הבאים, אך משחזר הצלצול ונשנה זכר סימון ריצ’מן כי אשתו סרה אל השכנים שבדירה הסמוכה. טרד עצמו מן הכורסה והלך לפתוח.

נכנס יחיאל ראובני.

לפי שכבר תיארתי את דמותו של הלה, פטור אני מלתארה בשניה, אך איני פטור מלתאר את הרושם שעשתה דמות זו על סימון ריצ’מן, שראהו זו הפעם הראשונה בימי חייו. ניתנה האמת להיאמר: ריצ’מן, שמימיו לא היה מוג־לב, התחלחל הפעם. מתוך שהיה שרוי בעולם המקרא, פעלו בו אסוציאציות מקראיות ונדמה היה לו כי עוג מלך הבשן נכנס אל דירתו. אמנם, נראה כי עוג זה קיבל עליו גזירת הדיאטה־לרזון, כנהוג בתקופתנו, תקופת עדפי המזון, אף־על־פי־כן עוג מלך־הבשן שנעץ בו מבט זועם מתוך עיניים דלוקות ושאל:

— אתה סימון ריצ’מן?

— אני סימון ריצ’מן — השיב — מה אתה חפץ?

אף שהיה נרעש אמר “חפץ” לא אמר “רוצה”, להודיעך כי אינו כאחד העולים החדשים שרכשו את ידיעותיהם בלשון־הקודש באולפן, כי אם יהודי הבקיא במקורות, שאינו מוכן להמיר את החפץ ברצון אך ורק משום שכך גזרו בני הארץ.

— אני יחיאל ראובני, בעלה של רחל רייכמן.

— רחל רייכמן?

תקצר ידי מלהעביר לפני הקורא את שרשרת הדמויות והחזיונות שנתבזקה במוחו של ריצ’מן לשמע שמה של רחל רייכמן היוצא מפיו של עוג מלך הבשן, וטוב שהקדימני גיטה הגדול ותיאר כבר מצב הדומה למצבו של ריצ’מן באותה שעה, לאמור: “את שבידי כמו מרחוק אראנו, מה שחלף נראה לי כמציאות”.

מכל שארי־בשרו של ריצ’מן בפולין לא נשתייר אלא רייכמן שעקר ארצה סמוך לתקופה שבה היגר ריצ’מן — אף הוא רייכמן בימים ההם — לארצות־הברית. כל זמן שהיה רייכמן חי היו מחליפים ביניהם מכתבים לעתים, או לפחות משגרים זה לזה ברכת שנה־טובה. משנפטר נותקו הקשרים. בתו של רייכמן לא כתבה לו אפילו מכתב אחד. לפני שנתיים ימים, מיד לאחר שעלה ארצה, חקר־ודרש עד שמצא את מענה. לא חס על כבודו וכיתת רגליו למקום מגוריה. מצא מרתף סגור על מסגר ומוברח בבריח. הניח אחריו כרטיס־ביקור ולא נענה. הסיח דעתו ממנה וחדל מחיפושיו.

אף־על־פי־כן התרגש עכשיו.

—ברוך הבא! ברוך הבא! — פתח בחפזה, עם שהוא מסיט ראשו ומצודד מבטו מיחיאל ראובני והלאה — בוא, בוא, היכנס. נשב, נשוחח… חיפשתיכם… על משכבי בלילות ביקשתי… מילא, כבודי מחול. היכנס.

יחיאל לא מש ממקומו.

— אני צריך לחזור הביתה. רחל חולה. לא. לא חולה — לפתע הישיר בריצ’מן את עיניו הדלוקות שהזיק מנצנץ בהן. ריצ’מן לא הרגיש בזיק, אך הרגיש בדלקת ונרתע אחורה כשיעור של מחצית הפסיעה — לא חולה. הרה. רחל הרה. צריכה לשכב. כבר חדשיים אינה עובדת. גם לא תוכל לעבוד. עוד כמה חדשים. אמרה לי ש… — יחיאל נעץ אצבעותיו בבלוריתו הפרועה — שאבקש ממך כסף. הלוואה. כשיוולד הילד, נחזיר.

— הרה? אינה עובדת? היכן הייתם כל הזמן?

— רק הערב נודע לי על קיומך.

ריצ’מן לא היסס אפילו רגע אחד.

— היא בבית? — שאל.

— כן.

— אנו נוסעים. נוסעים אליה. תיכף־ומיד.

קרב אל הטלפון וחייג פעמיים. פעם אחת אל חברת מוניות להזמין מונית, ופעם שניה אל השכנים להודיע לאשתו שיוצא הוא מביתו.

בהיותם במונית שאל את יחיאל:

— ואתה… מה מעשיך… כלומר… על מה פרנסתך?

יחיאל לא ענה לו. ריצ’מן לא הוסיף, לחקור.

שלושה דברים בלטו במרתפה של משפחת ראובני. שניים מהם פעלו על חוש־הראיה ואחד על חוש־הריח.

הריח היה ריח טחב. טחב רגיל שאין לעקרו משום מרתף. ונתוסף עליו טחב מיוחד שמקורו בחמרי פיסול רטובים.

אשר לעין, הרי על אף התאורה הדלה, ואולי דוקא בגללה, בלט חיוורונה של רחל ראובני, שהיתה שכובה במיטה ומכוסה שמיכה צבאית. עורה היה שקוף ודומה כי ניתן לראות את גון עצמות־לסתותיה הרחבות.

הרבה יגיעות יגע ריצ’מן ואף־על־פי־כן לא נתקשרה שיחה של ממש בינו לבין שארת־בשרו. על כל שאלותיו השיבה ב“הן” או “לאו” ולעתים לא השיבה אלא בניד־ראש קל בלבד.

אולם הדבר הבולט ביותר במרתף היה פסלו של יחיאל. הפסל חלש, על כל המרתף. ידו החזיקה קערת חרס בעלת־מידות וספק קירבתה אל פיה ספק הרחיקתה ממנו. דומה היה כי היד רועדת.

אין זה מענייני לחקור כיצד ניתן להגיע באמנות הפיסול — שכולה סטטיקה — לאפקט דינמי של יד רוטטת. עובדה היא כי שעה ארוכה סקר ריצ’מן את הפסל. מוחו עבד בקדחנות. מזיגה פורה זו של מתח לב רגש ומאמץ מוח ער לא איחרה להבשיל פרי ישווה לה.

— I have an idea — נצטווח פתאום — רעיון גאוני! אין לכם צורך בחסדי. בזכות ולא בחסד תרוויחו את לחמכם. ביזנס איס ביזנס! עוד מחר יבוא לכאן צלם לצלם פסל זה. מאת אלוקים היתה זאת, היא נפלאת בעינינו! מאת אלוקים! זה לי חדשים רבים שאני מחפש ציור סמלי לסימן־מסחר, והנה זימן לי הקדוש־ברוך־הוא. זכה, מלאכתו נעשית בידי אחרים. דמות מתאימה והולמת מאין כמוה. ממש קליעה למטרה. פסל המקרב אל פיו ביד רוטטת קערה של פלסטיקה. (צר לי לנתק את שטף התלהבותו של ריצ’מן, אך רואה אני חובה להזכיר כי הקערה היתה עשויה חרס ולא פלסטיקה). על כל כוס, על כל ספל, על כל טס, על כל קערית, על כל צלחת תודבק תווית ועליה פסל — לא אדם כי אם פסל, מלאכת־מחשבת, מעשה־ידי־אמן — פסל המקרב ביד רוטטת קערה של פלסטיקה אל פיו. והפרסומת! ריבונו־של־עולם! סיסמת הפרסומת! אף אם ידך רועדת, לא תישפך אף טיפה אחת מכוסך, מספלך… רווה תרווה… דרוש בכל מקום! והשם, השם! ממש brain waive! טרייד־מארק שלא היה דוגמתו. פלסרטט! פלסטיק ורטט. Plasretet. דרשו אך ורק תוצרת פלסרטט. היזהרו מזיופים! פלסרטט…

נפעם עד דמע שלה מימון ריצ’מן את פנקס־ההמחאות מכיסו וכתב ספרה: 5.000, קיימה במלים I. L. Five thousands only והטביע חתימתו: S. Richman.

ד

אפשר כשרונו המיוחד של סימון ריצ’מן למזג את הנעים עם המועיל, את המסחר עם המוסר ואת שאר־הרוח עם שיעור הריוח, הוא שעמד לו לראות ברכה והצלחה בכל מעשי־ידיו.

תוצרת פלסרטט כבשה את השוק בארץ ואף כמה וכמה שוקי־יצוא בחוץ־לארץ. עשרות אלפי ספלים וספלונים, כוסות וכוסיות, קערות וקעריות נשאו עליהם תווית צהבהבת בצורת משולש, ועליה תצלום פסלו של יחיאל ראובני. אילו היה ראובני מצרף את כל התוויות לאחת, אפשר שהיתה מגעת לשיעור גדלו של הפסל המקורי.

אין צריך לומר כי במשפחת ראובני היתה הרווחה. ריצ’מן לא הסתפק בתשלום חד־פעמי אלא חתם חוזה מיוחד שעל פיו היה ראובני מקבל תמלוגים מכל כלי שנמכר.

הזוג עקר לדירת־מגורים נאה, ובו חדר־עבודה מרווח ליחיאל. הואיל ורחל עדיין היתה מצווה לשכב, לא היה סיפק בידם להתקין את חדר העבודה כראוי ולפי־שעה היה יחיאל מוסיף לעבוד במרתפו. לאמיתו של דבר לא היה עובד כי אם יושב באפס־מעשה שקוע בשרעפים. כל ימיו פיסל פסל אחד, עכשיו הגה ברוחו פסל שני, אך לידי מעשה עדיין לא הגיע.

מה שאין כן רחל אשתו. לילה אחד אחזוה צירים והוסעה לבית־חולים. אותו לילה נעל יחיאל את דירתו והלך אל מרתפו.

השתרע על המיטה שהושארה בו ונעץ עיני־בשר בפסלו הראשון ועיני־רוח בפסלו השני. אחזה הקנאה בפסל הראשון, כדרך התינוקות שהבכור מקנא בצעיר ממנו. קרב אל יחיאל, פשט ידו הרוטטת אל יוצרו והתחיל לחנקו.

אדם הבא על רעהו לחנקו הריהו חונקו מבחוץ, ואילו יצירות רוחו של אדם חונקות אותו מבפנים. כיצד? תחילה קודחות הן בגב כבמקדח. לאחר־מכן תופסות הן את הכתפיים ומקרינות קרני כאב וסבל אל הזרועות. צבתות אוחזות בעורקי הזרועות — צבת לעורק, צבת לעורק — ואינן מרפות מהן שעה ארוכה. ומשהן מרפות מהן, הריהן מרכזות את כל תקפן וגבורתן בחזה. סבור אתה כי רימון הוטל בתוך תוכי חזך והריהו מפוצצו לרסיסים, עד שגרונך פולט מקרבו אנקת סוף־פסוק, שהיא ספק גניחה ספק חריקת מכונית הנבלמת פתע בדהרתה.

ה

התינוק שנולד למחרת היום נתקרא בשם יחיאל בן יחיאל.

סימון ריצ’מן, הואיל ומינה עצמו אפוטרופוס על רחל ראובני, טרח בכל הסידורים הכרוכים בהכנסת הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו, אף הזמין כמה ממכריו ואותי בתוכם.

אפילו צל־צלו של אבל לא היה שרוי על הטכס. אדרבה, כל הקרואים היו שמחים וטובי־לב, שתו “לחיים”, בירכו את סימון ריצ’מן בברכת מזל־טוב ולחצו ידיו משל היה הוא אביו של זה הקטן אשר גדול יהיה.

אף ריצ’מן עצמו נהג כאילו הוא־הוא בעל השמחה. עיניו קצרות־הראי הבהיקו מבעד למשקפיו והפיקו נחת־רוח מרובה.

איני יודע אם נכחה רחל ראובני בטכס או לא. הואיל וטכס המילה נערך בבית־חולים, לא טרח איש להציגני בפניה או להציגה בפני. אמנם, היתה בין הנשים אחת חיורת ושקופת־עור כאשה שאחרי לידה, אבל עיניה לא היו דלוקות. יבשות היו.

מובן מאליו כי לא הורגש מחסור במשקאות מכל הסוגים ומכל הצבעים. מבעד לאותו סוג משקאות שהוא מטבעו נטול גון וצבע נשקפה תווית “פלסרטט”, שהיתה דבוקה אל קרקעיותיהן של הכוסיות.

אם משום שדרכם של נוזלים להרטיט כל דבר הנשקף מבעדם, ואם משום שעל אף מאמציו של ריצ’מן לייצר פלסטיק שקוף כזכוכית היה בתוצרתו מן העיכור, ראה ראיתי כי ידה של הדמות הננסית המקרבת קעררית אל פיה רטטה על גבי התווית. מכאן שתצלומו של הפסל וכן המלה “פלסרטט” הוטבעו לא רק מצד אחד של התווית, כנהוג ברוב־רובם של סימני־מסחר, כי אם משני צדיה גם יחד, כאותו מטבע שלעולם יש בו שני צדדים. אלא שבמטבע כל צד שונה מחברו, ואילו בסימן־המסחר “פלסרטט” אין בין צד אחד למשנהו ולא־כלום.

א

איני בא לקבוע מסמרות. איני סבור שכל הבא לקרוא ב“אנטי־דיהרינג” לאנגלס או ב“אנטי־אפיון” ליוספוס פלאויוס חייב לעיין תחילה בכתביהם של דיהרינג ואפיון. אך האומר לקרוא סיפור זה ממליץ אני לפניו שיקרא תחילה את ה“מטאמורפוסיס” לקאפקא. הרבה טעמים לדבר ואיני מזכיר אלא אחד: אם לא ייהנה מסיפור זה, ייהנה לפחות מסיפורו של קאפקא; ואם לא ייהנה מסיפורו של קאפקא, אין כדאי שיטרח בקריאת סיפור זה.

ב

יום אחד, בשעת דמדומים שלפני זריחת החמה, חש יצחק הוגם כי זיפי השיער המכסים את פניו — יצחק הוגם היה מתגלח פעם אחת ביום, עם השכמה — נתעבו ונעשו למעין זקן סמיך וקצר. מנומנם ניסה להיזכר שמא עלה בידו אתמול לחסוך גילוח אחד, אלא שבאותו רגע עלו באפו ריחות שונים ומשונים ורוחו התבלבלה. ניסה להרים ידו ולנגוע בלחייו, אך התנועה קשתה עליו משום מה כקריעת ים סוף. בחר בדרך אחרת: חרץ לשונו ולקלק בה את לחייו. פעולה זו עוררה בו כמה וכמה רגשות. נדמה היה לו כי לא שערות הוא מלקק אלא פרווה. עוד בשחר ילדותו אהב תחושת המגע בפרווה, ואהבה זו לא הרפתה ממנו כל ימיו. פרווה משמעה ריח בראשית, רוך, נעימות וחמימות חלקלקה. עד כאן נתנסה בכל אלה רק מתוך מגע של כף־יד, ואלו עתה זכה ללקק פרווה, והמגע בלשון היה בגדר חויה חדשה. כיון שנעם לו הליקוק שירבב לשונו עד קצה גבול האפשרות והיה תוהה על הישגיו במלאכת השרבוב, החריצה והלקלוק בעת ובעונה אחת. דומה היה כי לשונו הגיעה עד לרקותיו ואפשר אפילו עד למצחו. מאחר ששתי הרקות והמצח נתכסו פרווה, כמעט שניטשטשו התחומים ביניהם. מה שאין כן החוטם. החוטם עמד בעצמאותו. הוא לא קיבל עליו את דין הפרווה, אף שגם צורתו וטיבו נשתנו עד לבלי הכיר: היה זה חוטם כגלגל, רחב, גדל־נחיריים, ומשום־מה צונן ולח. כן, חוטמו היה צונן ולח. כיון שנגע בו בלשונו פשטה תחושת הלחות והצינה בכל אבריו, ואף על פי שהיה מכוסה בשמיכה נתאווה ליתר חום. שוב ניסה להרים ידו ולמשוך את שמיכת המוך כלפי מעלה ושוב נתקשה בפעולה זו עד מאד. טיכס עצה, השפיל ראשו אל חזהו ושירבב עצמו מטה באופן שראשו נמצא ממילא מתחת לשמיכה. אך דעתו לא נחה: חוטמו היה לח, תחושת הצינה לא פגה. לפיכך נצטנף כמין עיגול, תקע חוטמו אל תוך מפשעתו (מה לא יעשה יצור חי כדי להחם חוטם לח וצונן!), ומיד פגה הצינה ונעימות מתוקה השתפכה בכל אבריו. הוא נרדם.

קשה לאמוד כמה זמן היה יצחק הוגם שקוע בתרדמה עמוקה ולשודה. שעת הנץ החמה נתחלפה בעיצומו של בוקר. מישהו גרף את השמיכה מעליו והוגם פקח עיניו ונתישב במיטתו. היתה ישיבתו רפויה ונטולת שיווי־משקל, ונדמה לו כי הוא מט לנפול. כופף איפוא את ברכיו, הניח כפות רגליו על המיטה ואף נתמך בשתי ידיו. עתה מתח צווארו, שירבב ראשו, פער פיו וזקף אזניו. עד כה לא היה זוקף אוזניו אלא באורח סמלי, כלומר מאמץ היה את חוש השמיעה. עכשיו זקפן זקיפה של ממש, שאינה יוצאת מידי פשוטה. פעירת הפה אף היא לא היתה כתמול שלשום. דומה היה כעשוי לבלוע עולם ומלואו ולגרמו בין שיניו.

“מי משך מעלי את השמיכה?”

יצחק הוגם פער פיו כדי לשאול שאלה זו, אך מכמה טעמים נמנע מלהשמיעה. אחד הטעמים, שהשאלה היתה ריטורית גרידא. ברור היה מי משך את השמיכה. דפנה, בתו־יחידתו של הוגם, תלמידת הפקולטה למדעי־הטבע באוניברסיטה, עמדה זקופה ליד מיטתו, קצות השמיכה נתונים בין אצבעותיה ומבטה נעוץ ביצחק הוגם, מבט שכולו תדהמה ותמהון.

זה עשרים שנה הוא מחייך כל אימת שהוא רואה את בתו. גם עכשיו ניסה להעלות בת צחוק על שפתיו הפשוקות, אך הדבר לא עלה בידו. לעומת זאת חש כאילו נתארך חוט־שדרתו, פרץ את הגבולות שהקצה לו הטבע, והסרח העודף נתנפנף באוויר כמין מטוטלת של שעון קיר. אוזניו של הוגם קלטו ברור את נקישותיו הקצובות בדפנות המיטה.

דפנה קפאה על עמדה, נתנה עיניים קמות באביה, ומפיה נשרה מלה אחת ויחידה:

“כלב!”

היתה זו קביעת עובדה שאין לערער עליה. נעלה מכל ספק הוא שיצחק הוגם נהפך בן־לילה לכלב. הבקיאים בגזעי הכלבים אפשר שהיו מתדיינים ביניהם על שלשלת היוחסין של אותו כלב. פרצופו מוארך היה, פרוותו שחורה, ואוזניו זקופות, לכאורה כלב רועים הקרוי כלב־זאב — ובכל זאת ספק אם זאב טהור היה. שכן פס לבן קישט את חזהו — ואין זה ממנהגו של כלב־זאב טהור להתקשט בפסים לבנים. זנבו היה פלומי מופשל כלפי מעלה ככעך — ואף שדבר זה כשלעצמו יש בו מן הנוי, הנה תורת הגזע דורשת אותו לגנאי. מכל מקום, בין שהיה טהור, ובין שלא היה טהור, היה זה כלב נאה ומשמח עין־רואיו עד כדי כך, שתדהמתה של דפנה חלפה מהר. אך העווית הקלה שנשתמרה ממנה בזויות השפתיים לא היה בה שמץ של צער, שהרי עיניה של דפנה קרנו משמחה גלויה.

היא ישבה סמוך להוגם, ליטפה את פרוות צווארו וליוותה את ליטופיה בכינויי חיבה מכל המינים. זה שנים רבות לא זכה הוגם לליטופים כאלה, ליטופי אהבה שכולה טוהר, ועל אחת כמה לכינויים כאלה מפי בתו. מה תימה אם התמוגג מנחת ואמר להשיב לבתו מנה אחת אפיים בלקיקה יפה היוצאת מן הלב. אלא שבאותו רגע נפתחה הדלת ואשתו נכנסה לחדר:

“אמא, ראי, כלב!” בישרה דפנה.

חנה הוגם לא גילתה סימני הפתעה. כפי הנראה נוכחה לדעת עוד קודם לכן כי בעלה נהפך לכלב, שהרי מיטתה סמוכה למיטתו, וכיון שהבוקר הקדימה לקום מן הסתם השגיחה בכך עוד לפני שיצאה מחדר המיטות. ראייה נוספת לכך — ואולי ראייה מכרעת — שידיה של אשתו החזיקו קערה ובתוכה תבשיל שהוא שונה בתכלית מארוחת־הבוקר הרגילה של יצחק הוגם: לא קפה ולא ביצה ולא לחמניה אלא לחם מיובש שרוי במים ומעורב בפירורי בשר ומבושל. מאבק איתנים התחולל בנפשו של יצחק הוגם. סטייה זו מארוחת־הבוקר השיגרתית היה בה משום ההשפלה הגלויה, שהרי אין זה מתקבל על הדעת כי יצור המכבד את עצמו יהא ניזון בסעודה שכזאת. ואולם ריחו של התבשיל היה הולך מסוף החדר ועד סופו ומושך את הוגם בכוח טמיר אל הקערה. בלוטות הרוק שבפיו הפרישו תוצרתן בתפוקה כפולה ומכופלת, משל היה הוגם כלבו של פבלוב עצמו והקערה לא קערה אלא מנורת האור הירקרק.

עד שנמשך המאבק בקרבו הניחה חנה את הקערה באחת מפינות החדר, טפחה בכף ידה על ברכה הימנית, ובפנים מאירות — אם כי באותה ארשת של מעשיות שמעולם לא סרה מעל פניה — קראה לו ליצחק הוגם בזו הלשון:

“איצי, איצי, איצי! בוא! בוא לאכול, איצי!”

דפנה פרצה בצחוק. צחוקה היה רענן וצלצלני ולא נשמע בו אפילו קורטוב של דאגה. פנייה זו וצחוק זה הם שהכריעו את הכף. זעם אימים חלחל בלועו של הוגם והסתנן בחרחורי שמע מבין שיניו ונחיריו.

“ובכן, כאלה הם פני הדברים! שתי הנשים הללו מצאו להן כלבלב להנאתן! והאב והאוהב והרחום, הבעל והמפרנס, שמידו זכו בכל מה שיש להן, ובכלל זה בכלבלב המעורר חיבתן, הוא עצמו, הוגם האדם, כקליפת השום הוא בעיניהן! חדל להתקיים, נמחק… והללו מתרפקות על… על…”

מרוב חימה לא דייק יצחק הוגם במחשבותיו. ראשית, היתה זו גוזמה לקרוא אשה לבתו שעתה זה מלאו לה עשרים שנה והשם נערה היה נאה לה יותר. שנית, היה משום המעטת־דמות בכינוי כלבלב. הוגם לא נהפך לכלבלב. הוא היה כלב בעל מידות, ולפי כל הסימנים, כלב בגיל העמידה. ברם אפילו אדם שנברא בצלם אינו מקפיד על מוצא־שפתיו בשעת ריתחה, על אחת כמה ברייה שרק עמים פרימיטיביים עשויים לדמות תארה אל אלוהות מאלהויותיהם. זעמו של הוגם לא שכך. אדרבה, מרגע לרגע גבר והלך.

אביהן, בעלן, מטה־לחמן — המו מעיו ספק משום חרון־אף ספק מניחוח התבשיל שעלה באותו אף — ופקיד ממשלה בדרגה ראויה לשמה כלום דבר קטן הוא בעיניהן? והעוזר הראשי למפקח על התולדה? לא, לא. עוד כוחי במותני. עוד יש לאל ידי להוכיח להן כי למרות השינוי שחל בי, שאינו מעלה ואינו מוריד לגופו של עניין, עדיין ראוי אני לכבוד, להוקרה…

הוא קפץ מן המיטה, עבר על פני קערת התבשיל בהיסט־ראש של ביטול — דבר שעלה לו במאמץ ניכר — ואץ אל משרדו.

היה בוקר חורף צח. הוגם רץ. מימיו — כך “רשם לפניו” מתוך קורת־רוח מרובה — לא התקדם במהירות כזו בלי שנזקק לשירותם של כלי־רכב ממונעים. נשימתו עדיין היתה קצרה, אך דבר זה לא פגע עוד בכושר ריצתו. בבת אחת נפטר יצחק הוגם מכל המיחושים בגופו, מן הדקירות בחזהו, בצדדיו ובראשו. ואחרון אחרון, נסתבר לו כי סוף־סוף עלה בידו להגשים את חלומו וחלום הרופא המטפל בו, שהיה בחינת משאת־נפש שאין להשיגה: הוא חדל לעשן. אפילו את הסיגריות השאיר בביתו. מעתה ועד עולם לא יטמא עוד את פיו בקטורת־פיגלוים זו.

שמח וטוב־לב ניתר יצחק הוגם בשולי המדרכה. ערב־רב של ריחות אפפו מכל עבר והניע לכאן ולכאן את נחיריו הסופגניות. כיון שעדיין לא עמד על משמעותם העמוקה של ריחות, ריח־יסודי וריח־לוואי ובן־בנו של ריח, לא נתן דעתו עליהם והמשיך דרכו אל המשרד. אמנם הדרך היתה זרועה מכשולים. לאו דוקא מכשולים פיסיים — על אלה היה עשוי להתגבר בנקל — אלא מכשולים שניתן להגדירם כמכשולים רוחניים. אך הסיח דעתו מן הריחות, מיד חש שהוא טובל בים של צלילים. וכשם שהריחות הניעו את נחיריו הניעו הצלילים את אוזניו, זקפון והשפילון, שירבבון וכיווצון. כיון שאוזניו לא הורגלו להבחין בין הצלילים לא שעה אליהם ואץ הלאה אל המשרד.

ועדיין לא ניתן לנפשו מנוח. חפצים משונים ריצדו לנגד עיניו והדריכו מנוחתו. עברה שעה ארוכה עד שעלה בידו לעמוד על דמותם: נסתבר כי היו אלה נעליים. נעליים שונות ומשונות שהיו מדדות ברחוב זוגות זוגות ומתוכן מזדקרות שוקי רגליים מכל המינים. רבון־העולמים, אלו שוקיים! מעוקמות וישרות כמקל, דשנות ומצומקות, גבנוניות ושקערוריות. הנעליים עצמן נטולות צבע, אלא אם כן האפור אף הוא צבע: מהן אפורות־בהירות ומהן אפורות־כהות. אלמלא עמדו לו ליצחק הוגם בגלגולו הקודם ארבעים שנים של כיבוש־היצר, ודאי שהיה יוצא מכליו ונועץ שניו באחד מחרטומיהן של אותן נעליים אפורות המרצדות על פני המדרכה ללא טעם ותכלית.

בסופו של דבר נמצא יצחק הוגם עומד בפתח משרדו. בקפיצה קלילה עלה במדרגות, חמק על פני הפרוזדור ובאין רואה הגיע אל חדרו. הדלת היתה סגורה. תקע חוטמו בסדק שבין הדלת לבין הרצפה ורחרח בו לכל אורכו. תשועה לא באה. רגע ישב על עכוזו אובד־עצות. אך עד מהרה מצא עצה. הזדקף על כרעיו האחוריות, פשט את הקדמיות, לחץ מלוא כובדן על ידית הדלת ומיד הרפה ממנה. הדלת נפתחה והוא נכנס לחדרו.

היום כאמור, יום חורף צח היה. בימים כגון אלה היה יצחק הוגם נוהג לפתוח את החלון מיד עם כניסתו לחדר. הפעם נמנע מכך. טיפס על כורסתו וישב בה. על שולחנו היו מונחים ניירות: שורות אפורות־כהות על רקע אפור־בהיר. קירב הוגם את חוטמו אל הניירות, נשף עליהן נשיפות מספר מתוך נחיריו האלימות, ומיד נוכח לדעת כי אין לו עניין בהם. הניח לניירות. זקף צווארו והתחיל עוקב בכובד־ראש אחר תנועתו של זבוב גלמוד, שריד אנאכרוני מימי הקיץ, שהיה מעופף בעצלתיים בחדר ומשמיע זמזום חרישי. קול נקישה רכה בדלת נשמע באוזניו, ומיד נכנסה מזכירתו. רגע עמדה בפתח כמי שכפאו שד, עיניה פקוחות לרווחה ומבטן קפוא, בוהה. פתאום פערה את פיה ופרצה בזעקת אימים.

אין לך בשר־ודם שאינו מתאווה למידה מסויימת של שלטון, מי באצטלה של מנהיג ומי באצטלה של עסקן, מי כראש משפחה ומי כראש ממשלה. אף יצחק הוגם לא היה נקי מתאווה זו. מידה של שלטון השיג בביתו ובמשרדו. עד שהגיע לגיל מסוים שאף להרחיב את תחום שלטונו. לימים נתייאש והקדיש כוחותיו לשמירת הקיים. והנה עתה נוכח לדעת כי אכן שליט הוא. מימיו לא עלה בידו להקים מהומה רבה כל־כך במשרד כי אכן שליט הוא. מימיו לא עלה בידו להקים מהומה רבה כל־כך במשרד כלשהו. פקידים התרוצצו בפרוזדורים, פקידות צווחו, טלפונים צלצלו. מנהלים הנידו ראשיהם, והכל בעטיו של יצחק הוגם. כלום לא היה בכך משום שלטון? שלטון של ממש, שלטון שלא בא מכוחה של סמכות שהוקנתה בחוק פלוני מכוח עמדה מוסכמת בחברה או מכוח נכסים ועושר. לא ולא. היה כאן שלטון ששאב את כוחו מעבר לכל אלה. לא מן המפקח על התולדה, אלא מן התולדה עצמה, ממעשי בראשית, שלטון קמאי שהוא כאחד מאיתני הטבע.

אך דא עקא, מאז ומעולם מתקומם האדם על כוחות הטבע ומנסה לרסנם ולעקפם. עד מהרה הופיע שוטר בחדר וכיוון את לוע אקדחו אל לועו של הוגם. אלמלא בתו דפנה שכיוונה את השעה וברגע גורלי זה ממש פרצה לחדר וחיבקה את הוגם בצווארו, היה העוזר הראשי למפקח על התולדה נופח נשמתו באותה שעה ובאותו מעמד.

אין תימה איפוא אם הוגם כשכש בזנבו מתוך שמחה וליקק את פניה של בתו. דפנה נתנה קולר בצווארו, כרכה רצועה לקולר וגררה את הוגם החוצה.

נגרר יצחק הוגם אחרי בתו ורוחו טובה עליו. לכאורה צריך היה להתמרמר ולצעוק חמס על שלילת חירותו בדרך כה גסה, ולא היא; פרט להרגשה של חנק־מה בגרון — עניבתו הרגילה היתה חונקת אותו הרבה יותר — לא חש כל הגבלה בחירותו. אדרבה, היה לו הרגש שעד כאן נקבעו כל מעשיו על פיו של אחד פלאי שהיה נגיד ומצווה על יומו מהשכמה ועד שכיבה, ואילו עכשיו, כשהקולר נתון בצווארו ובתו גוררתו ברצועה, רשאי הוא לעשות ככל העולה על רוחו. וכדי להפוך רגש זה לוודאות אימץ את שריריו ומשך בכל עוצמת גופו החסון אל אחד האילנות הנטועים בצדי המדרכה. דפנה לא עצרה כוח לעמוד נגדו. נמצא הוא הגורר והיא הנגררת. מיד הפשיל את רגלו האחורית והטיל מימיו, נגדה נא לכל עמו, על גזעו של אותו אילן. דפנה ניצבה בסמוך לו והמתינה באורך־רוח.

מרצונו, בלי שמץ כפייה, פתח הוגם בדהירה קצובה סמוך לכף־רגלה של בתו, הלוך וטפוף דהר, והרצועה שבקולרו תלויה רפויה, ככלי אין חפץ בו, שאין לראותו אפילו כסמל.

ג

גלגולו של יצחק הוגם עורר כמה וכמה בעיות בתחומים שונים של הרוח: מטאפיסיקה, דת, כלכלה, ביאולוגיה, חוק ומשפט וכו'. לא נעמוד כאן אלא על הבעיות המשפטיות בלבד, כיון שלפתרונן נודעה חשיבות רבה בשלבים הראשונים של חייו החדשים. איני מתכוון לרדת לעומקן של הבעיות הללו אלא להדגימן על ידי הבאת חליפת־המכתבים שהתנהלה בין הרשות המוסמכת הנוגעת בדבר לבין אותו עורך־דין ששכרה אשתו חנה הוגם להגנת זכויותיה וענייניה עקב השינוי שחל בבעלה.

פנייה ראשונה

לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

לידי מרת רלבג

אדון נכבד,

כיון שמר יצחק הוגם, העוזר הראשי למפקח על התולדה, נאלץ בתוקף נסיבות בלתי צפויות מראש לפרוש מן השירות, זכאי הוא לקיצבת־פרישה בהתאם לחוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ.

אי לזאת אבקש כי למרשתי מרת חנה הוגם תשולם קיצבת פרישה המגיעה לה כחוק בשיעורים חודשיים.

לוטה בזה טופס אבגדה 12345 ממולא כהלכה כנדרש בתקנה 7 לתקנות הגימלאות תשמי"ץ.

בכבוד רב

ז. און־צפריר, עו"ד

תשובה לפנייה ראשונה

לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד

הנידון: קיצבת־פרישה

אסמכתא: מכתבך מיום…

אדון נכבד,

מאחר שמר יצחק הוגם לא הגיע לגיל הפרישה — ופרש מן השירות מרצונו, אין הוא זכאי לקיצבת פרישה.

בכבוד רב,

תמר רלבג

בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

פנייה שניה

לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

לידי מרת רלבג

אדון נכבד,

במכתבי מיום… הבהרתי לכבודו כי מר יצחק הוגם פרש מן השירות לא מרצונו, אלא עקב נסיבות בלתי צפויות מראש.

אולם לאור מכתבך מיום… מודיעתני מרשתי הגברת חנה הוגם כי כי בעלה מר יצחק הוגם אומר לחזור לעבודתו ולמלא את תפקידו כמיטב יכולתו בנסיבות הקיימות, בתנאי שייעשו הסידורים הדרושים להבטחת שלומו ובטחונו וכן להבטחת שלומם ובטחונם של כל אלה שיבואו במגע עמו.

בכבוד רב,

ז. און־צפריר, עו"ד

תשובה לפנייה שנייה

לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד

הנידון: מר יצחק הוגם

אסמכתא: מכתבך מיום…

אדון נכבד,

המפקח על התולדה מודיעני כי אין הוא מוכן להחזיר את מר יצחק הוגם למשרתו הקודמת.

בכבוד רב,

תמר רלבג

בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

פנייה שלישית

לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

לידי מרת רלבג

אדון נכבד,

הנני מסתמך על מכתבך מיום… שבו הודעת לי כי המפקח על התולדה אינו מוכן להחזיר לתפקידו את בעלה של מרשתי מר יצחק הוגם.

הודעה זו יש לראותה כהודעת פיטורין ולפיכך זכאי מר הוגם:

(א) לפיצויי פיטורים על־פי התקנון;

(ב) לקיצבת־פרישה לכל ימי חייו, כיוון שגילו הוא למעלה מארבעים שנה.

אכיר תודה איפוא אם הסכומים המגיעים למרשתי כמפורט בפסקות א' וב' לעיל ישולמו לה בלי השהייה נוספת.

בכבוד רב,

ז. און־צפריר, עו"ד

תשובה לפנייה שלישית

לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד

הנידון: קיצבת פרישה ופיצויי פיטורים למר יצחק הוגם.

אסמכתא: מכתבך מיום…

אדון נכבד,

אני שמח להודיעך כי הוועדה לעניני פיטורים והתפטרויות אישרה למר יצחק הוגם פיצויי־פיטורים בסך 6,894 ל“י. למחלקת הכספים של המפקח על התולדה ניתנו הוראות מתאימות לשלם את הסכום הנ”ל למרשתך.

אשר לקיצבת־פרישה, הריני להודיעך כי מר יצחק הוגם נמצא פסול לשירות, ועובד שנפסל לשירות אינו זכאי לקיצבת פרישה.

בהזדמנות זו הנני להפנות תשומת לבך לסעיף 1958 לחוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ.

בכבוד רב,

תמר רלבג

בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

פנייה רביעית

לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

לידי מרת רלבג

אדון נכבד,

אני מאשר בתודה את קבלת מכתבך מיום… לאחר עיון מעמיק בסעיף 1958 לחוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ, לא מצאתי בו סימוכין לדעה שהובעה במכתבך האמור. אותו סעיף מורה בפירוש כי עובד־מדינה קבוע זכאי לקיצבת פרישה אלא אם כן נפסל לשירות על־ידי בית־דין משמעתי. כידוע לך לא נפסל מר יצחק הוגם על־ידי בית־דין משמעתי, ולפיכך מגיעה לו קיצבת פרישה בשיעור המפורט במכתבי מיום…

אם יש בדעתכם להעמידו בפני בית־דין משמעתי, אהיה מוכן לייצגו בערכאה זו ולטעון את הטענות המשפטיות הנאותות. אולם כבר בשלב זה רואה אני צורך לקבוע עובדה שאין להרהר אחריה: מר הוגם לא עבר כל עבירה משמעותית, ואני מתקשה למצוא את הסעיף שלפיו יוכל להיתבע לדין כאמור.

ז. און־צפריר, עו"ד

בכבוד רב,

תשובה לפנייה רביעית

לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד

הנידון: מר יצחק הוגם ז"ל.

אסמכתא: מכתבך מיום…

אדון נכבד,

בעקבות בירור נוסף נסתבר שמר יצחק הוגם חדל להתקיים למעשה.

מתוך הנחה זו ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הנידון הוחלט לראות את מרשתך הגברת חנה הוגם כאלמנת עובד־מדינה ולהעניק לה קיצבת שארים (ולא קיבצת פרישה), בלי שדבר זה ישמש תקדים לגבי מקרים זהים או דומים להבא.

בכבוד רב,

תמר רלבג

בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

פנייה חמישית

לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

לידי מרת רלבג

אדון נכבד,

מכתבך מיום… הדהימני. הביטוי “חדל להתקיים למעשה” הריהו נטול כל משמעות משפטית. אם יצחק הוגם מת, אבקש להמציא לי תעודת־מוות חתומה בידי רופא מוסמך. באין תעודה כזאת יש לראות את יצחק הוגם כחי וקיים לענין חוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ, תהא דמותו מה שתהא.

לפיכך, הקיצבה שמרשתי זכאית לקבלה אינה קיצבת שאירים אלא קיצבת פרישה לאור העובדה שמכתבך מיום… דינו כדין מכתב־פיטורין שנשלח לעובד־מדינה, שלא נפסל על־ידי בית־דין משמעתי. אי לזאת הריני מבקש לשלם למרשתי חנה הוגם קיצבת־פרישה בשיעורים חדשיים כמפורט בחוק הנ"ל.

אם לא תקוים דרישה צודקת זו תוך שבועיים ימים מתאריך מכתב זה אראה הכרח לעצמי לפנות אל בית־המשפט הגבוה לצדק.

בכבוד רב,

ז. און־צפריר, עו"ד

תשובה לפנייה חמישית

לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד

הנידון: קיצבת פרישה בנסיבות מיוחדות.

אסמכתא: מכתבך מיום…

אדון נכבד,

לאור הנסיבות המיוחדות במינן של המקרה הנידון עיינתי מחדש בתביעתך והחלטתי לאשר קיצבת־פרישה, אשר תשולם למרשתך הגברת חנה הוגם כל עוד בעלה יצחק הוגם חי בכל צורה שהיא, בתנאי שאישור זה לא ישמש בשום אופן תקדים לגבי מקרים זהים או דומים להבא.

בכבוד רב,

תמר רבלג

בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות

הרשות המוסמכת שילמה איפוא קיצבת־פרישה לחנה הוגם כל עוד בעלה יצחק הוגם “חי בכל צורה שהיא”. הישגו זה של העורך־דין און־צפריר הפך את יצחק הוגם לקניין נושא פירות, והמשפחה שמרה אותו כבבת־עינה.

אפשר שקביעת קשר זה של סיבה ומסובב בין הקיצבה ששולמה בשיעורים חודשיים למרת חנה הוגם לבין יחסה של המשפחה אל יצחק הוגם יש בה משום עיוות־דין לגבי המשפחה. כי הלוא יזכור הקורא שעוד בבוקר הראשון — בלי כל זיקה לחוק הגימלאות ולצד הכלכלי של העניין — ליטפה דפנה בחיבה רבה את הכלב שגילתה במיטתו של אביה, וחנה אשתו הגישה לו פת־שחרית משביעה ממיטב מעדניו של המין הכלבי. ולא עוד אלא שבשעה שסכנת־מוות היתה צפויה לו מידיו של אותו שוטר, הושיעתו בתו בחירוף־נפש, ומגוחך הוא לחשוד בה כי משיקולים של טובת־הנאה עשתה מה שעשתה. יחסה של המשפחה אל יצחק הוגם בגלגולו הכלבי היה איפוא מלכתחילה יחס חיובי, רצוף חיבה ורוך, שלא על מנת לקבל פרס. ואולם אדם אינו אלא בשר ודם, ואם לא הקיצבה קבעה את יחסה הראשיתי של המשפחה אל כלבה, רשאים אנו להניח כי היא תרמה תרומה גדולה לרציפותו של יחס זה. והרי מן המפורסמות הוא שאינם דומים חייו של כלב במשפחה שפרנסתה מצויה בשפע לחייו של כלב במשפחה המתקיימת בדוחק — סופו של כלב כזה ליהפך לכלב־חוצות. סכנה מעין זו לא היתה צפויה ליצחק הוגם המטופל והמטופח. אדרבה, אפילו צעד אחד לא צעד מחוץ לכותלי ביתו בלי שהופקדה עליו דפנה בתו למשמר, ולעתים אף חנה אשתו. בתוך ביתו היה מושל בכיפה, אף שמעולם לא ניצל את שלטונו לרעה. מקום מנוחתו, למשל, לא שונה בעטיו של הגלגול. את לילותיו בילה במיטתו, כמימים ימימה, בסמוך לאשתו. השינוי היחיד שחל במצבו היה שינוי של יחס בינו לבין השמיכה: עד הגלגול היה ישן מתחת לשמיכה, לאחר הגלגול נתעקשה אשתו שיישן מעל לשמיכה. הוא ויתר, אך לא בלי מאבק: לא אחת ניסה להפשיל בחוד פרצופו את השמיכה החמה ולהתכנס תחתיה, אלא שבעניין זה סירבה להתרצות לו. בסופו של דבר הגיעו לידי פשרה: הוגם שכב על השמיכה ודפנה היתה מכסה אותו בשמיכה אחרת, שאמנם היתה דקה, אבל גם היא סיפקה את דרישותיו לחום ולנוחות.

לילות ארוכים היה שוכב, זוקף אוזניו וקולט כל רחש הבא מן החוץ. וכל הנעשה ברחוב גלוי וידוע לפניו. צעדי שכנים מאחרים בנשף החוזרים לאים לבתיהם, חיטוטי חתול באחד מפחי הזבל, פסיעות רהויות של כלב־חוצות המשחר לטרף — אלה היו הסוליסטים באותו קונצ’רטו בחליפות צליליו, שכל ישותו טבלה בהם לילה לילה. אך לפנות בוקר היה מופיע האויב הראשון: מחלק העיתונים. יצור זה עצם הופעתו היתה מעין בשורת־איוב המכריזה שכינורות הלילה אניני הצלילים עומדים לפנות מקומם לתופיו הסואנים של היום. אפילו חריקת אופניו של אותו ברנש העלתה את חמתו של הוגם, עירבלה את האוויר בגרונו והפיקה חרחורי חרון מפיו ומאפו. כל עוד נמצא הלה בריחוק־מה מן הבית היה הוגם מסתפק בסימנים רפויים אלה של חרון־אף. הוא לא שש לנטוש את המיטה החמה — אך כיון שאותו האיש היה משעין את אופיו אל הגדר, קרב אל הדלת ומנסה לשלשל את העיתון לתוך תיבת המכתבים, היה הוגם קופץ מן המיטה בחימה שפוכה, חש אל הדלת ופורץ בנביחות עזות במלוא עוצמתם של מיתרי קולו הכלביים.

“ש־ק־ט, ש־ק־ט”, היתה חנה גונחת במיטתה מתוך מאמץ נואש להרגיעו. אך הוגם לא היה נרגע אלא לאחר שחריקת אופניו של מחלק העיתונים היתה נבלעת בשאר המולות הבוקר.

“אין רחמים בלבו של כלב זה”, היתה חנה הוגם לוחשת אין־אונים ומתהפכת על צדה השני.

נקל להבין לרוחה של חנה, שהגורל גזר עליה להתעורר יום יום עם הנץ החמה לקול נביחת־אימים של כלב רב־מידות. אך להבין אין פירושו להסכים. כי נביחותיו של הוגם מקורן לא היה בהקשחת־לב או אי־התחשבות בזולתו. אדרבה, מקורן היה חיובי מבחינה מוסרית, והן נבעו ממעמקיה הצלולים של נפשו שנעשתה כולה תום, התגלות וטוהר.

ואכן סגולות אלו הן שעיצבו מכאן ואילך את אופיו. שנאתו היתה עתה שנאה גלויה ללא חת ואהבתו אהבה שאין עמה פשרה. הוגם לא חייך עוד חיוך מאונס למראה ברייה המעוררת בו תיעוב, אפילו היתה ברייה זו אדם דגול ומכובד בחברה. כל אורח נושא ריח שאינו רצוי היה מתקבל בהסתערות מוחצת מיד עם צלצול הפעמון, ולפעמים בעודו מתקרב אל הבית. לעומת זאת היה פוגש בחדווה רבה את כל אלה שנעמו לו ולא היה מסתיר את רגשותיו: קפץ עליהם בחיבה, ליקק פניהם, כשכש בזנבו ברוב תנופה, וניסה לגפפם כמיטב יכולתם המוגבלת של גפיו.

מנהגו זה של הוגם נעשה מיסננת אוטומטית לגבי באי הבית. לא עברו שבועות מעטים ובביתם לא דרכה רגל אנוש זולת מי שהיה חביב חיבת־אמת על יצחק הוגם. על־פי־רוב היתה זו חיבת גומלין. באי הבית השיבו לו אהבה, אם בכינות ואם תוך שיקול, שהרי הם, להבדיל מהוגם, עדיין היו נמנים עם משפחת “הומו סאפיאנס” — מי בלטיפה, מי בגירוד מצחו ומי בעצם הראויה לגירום־תאוה. נוח היה לו להוגם. אשרי מי שזוכה להימצא תמיד אך ורק בין בריות החביבות עליו.

ברם, אפילו כשלא נמצא בין הבריות — ורוב היום בילה בחברת עצמו — לא היתה הבדידות מעיקה עליו.

בשעות הבוקר המוקדמות היו חנה ודפנה יוצאות כל אחת לעיסוקיה — זו לעבודה וזו ללימודים. היה הוגם מרוקן את קערתו ממטעמיה — תרביך מרהיב בטן עשוי תערובת של עצמות, חלב, בשר, ויטמינים וירקות מבושלים — מלקק שפתיו בהנאה ויוצא אל הגזוזטרה לחזות בעולמו של הקדוש ברוך הוא ולהריחו.

בריות אפורות־בהירות ואפורות־כהות הפיצו ריחות מריחות שונים, מהם מלבבים ומהם מתועבים. את המלבבים היה מלווה בכשכוש זנב ואת המתועבים בנביחות הראויות להשמע. יש שחתול היה מנסה לחמוק מתחת לגזוזטרה ואף הוא היה מתכבד במנה יפה של נביחות־זעף. אלא שעם־החתולים אינו מן הנעלבים ואינם עולבים. היה החתול מפנה אליו פרצוף רוהב, מסמר שערותיו, יורק לו להוגם בפרצופו רקיקה של ממש, ומלווה רקיקתו בתנועת רגל חצופה. ובעוד חמתו של הוגם בוערת כאש והוא מזמן עצמו לזנוק על עז־פנים זה ולרסק עצמותיו הרכרוכיות, קופץ הלה קפיצה הדורה על ענף של עץ סמוך — ואיננו. זעם אין־אונים ממלא את נפשו של הוגם. חולם הוגם כי באחרית הימים, ביום שכולו טוב, יום שבו יכלו מן העולם אמירי העצים ולא יוותרו מן האילנות אלא שרידי גזעים בלבד — שהללו יש בהם תועלת של ממש, כאשר ראינו ועוד נראה להלן — ביום ההוא לא יוכלו עוד החתולים להגביה קפוץ ולפחות אחד מהם נפול יפול בין מלתעותיו.

כך בילה יצחק הוגם את יומו, חציו בגזוזטרה וחציו בכורסה, זוקף אוזניו לרחשי היום, שוגה בתקוות מרעידות־נחיריים לעתיד, וצופה בנחת באפרורית רוגעת שמחוץ לזמן, אפרורית שפעמים היא כהה ופעמים בהירה.

ובערוב היום היה יוצא לטיולו עם דפנה, מרחרח בקפידה בכל פינה על פני נתיב הילוכו, וקובע קביעה שאין עמה טעות את זהותו של כל כלב שעבר באותו מקום לפני כך וכך זמן. כל אימת שלקח אותו הלך אלמוני את לבו היה נענה לו במנה של מי־רגליים, אם תחת עץ רענן ואם על גבעה גבוהה, שלא נערמה כביכול אלא לצורך התכתבות מסתורית זו בין בעלי־חיים אחד למשנהו.

היי ברוכה, אמנות התקשורת הקמאית! אמא־אדמה בכבודה ובעצמה משתטחת כנייר חלק לפני כתב חרטומים היולי זה, הנכתב לא בקולמוס וציפורן, לא במכונת־כתיבה או במכבש דפוס, אלא בכוח איתנים של החי באשר הוא חי.

ויצחק הוגם חי. הוא חי כמתואר לעיל, והיה מוסיף לחיות כך אלמלא מקרה שקרה והפך את קערת חייו על פיה.

ד

בוקר אחד, בשעה שישב כמנהגו על הגזוזטרה, קשוב לרחשי הרחוב, בקע לפתע ריח אל אפו — ריח עז שכמותו לא חש מימיו. מתח הוגם את צווארו, שירבב חוטמו, נענע בנחיריו לכאן ולכן ושאף אוויר מלוא ריאותיו.

רוח נושבה ממערב, והריח נמוג בחלל. כמעט שנתייאש הוגם מלחזור וליהנות מאותה חוויה ריחנית, אלא שבאותו רגע נתחלף כיוון הרוח ואותו ריח שובה־לב פרץ במשנה עוז אל נחיריו, ושם התפשט ומסך מתיקות מתוחה בכל שערה משערות גופו.

יצחק הוגם הזדקף על אחוריו והצמיד ראשו אל מעקה הגזוזטרה. שעה קלה לא הניד אבר, ואפילו אוזניו הזקופות ניצבו כשתי אנטנות וזיקרו חודיהן בלי ניע. הריח גבר מרגע לרגע. נשימתו של הוגם תכפה, הוא הלחית לשונו, ואגלי ריר נטפו על המעקה.

אותה שעה נלווה הצליל אל הריח. תחילה רק הד עמום מפסיעותיה של ברייה קלת־רגלים ואחריו צלצול מתכתי שעלה מאבזמו של קולר נושא לוחית־נחושת. הצלילים קרבו והלכו עד שנתגלתה לנגד עיניו, סמוך לגזוזטרה, כלבה שאשה גוררת אותה ברצועה זעירה. לא בפעם הראשונה ראה יצחק הוגם כלבה זו. עוד בהיותו נמנה עם משפחת נזרי הבריאה היה מלטף לפעמים את שערה הפלומי הלבן ומניד ראשו אל גברתה ניד כלשהו כנהוג בין שכנים שאין ביניהם היכרות רשמית. מיום שנהפך למה שנהפך חדל ללטף את הכלבה ולהניד ראשו אל האשה, מן הסתם משום שנשתנו דרכי ההבעה של רגשותיו. לפעמים היה מכשכש בזנבו למראה הזוג המקושר ברצועת עור דקה של חיבת־גומלין ולפעמים היה פולט נביחה שאין בה משום גילוי יחס מיוחד.

היום היתה רוח אחרת. שירה חדשה הרנינה את בוקר חייו, שירת ניחוחות, שמקורה בכלבה זו, בנבכי חיותה, בעצם קיומה. כל פסיעה של כל אחת מארבע רגליה הטבילתו באמבט של נועם. נרד וכרכום, צרי וצפורן, שחלת וחלבנה חברו יחדיו, והעטוהו מעטה עלפון משכר, משכיח־כל, זולת קיומה של ניחוחית זו, שמעקה של גזוזטרה בלבד מפריד בינו לבינה.

בימים כתיקנם היתה הכלבה נוהגת אדישות בהוגם. כרוכה היתה אחרי גברתה. ואפילו באותן פעמים שהיה מכבד אותה בנביחה קלה לא היתה מזכה אותו בניד זנב כלשהו. הפעם שונתה גם היא. היא הפנתה ראשה לעבר הגזוזטרה וניסתה לצעוד לקראתו. גברתה כיהתה בה. הרצועה נמתחה.

שוב נשבה הרוח והטיחה באפו של הוגם קטורת חריפה מכל אבקת רוכל. בערפל האפרורי שעלף את היקום עדיין נמשך המאבק בין הכלבה לגברתה. הדם פרץ אל ראשו של הוגם. בזינוק אדיר גח מעבר למעקה והסתער על הכלבה בסופת יצרים מיוחמת שאין לה מעצור, בתשוקת אהבה עזה כמוות וקשה כשאול.

כל מה שאירע אחר־כך היה דומה יותר לחלום־בלהות מאשר למציאות. האשה פרצה בצווחה היסטרית ונטלה את הכלבה בזרועותיה. הכלבה פרפרה, יללה, וניסתה להיחלץ. שפתיו של הוגם נפשלו מאליהן, שניו נחשפו, חרחור מאיים נפלט מגרונו. גופו נתרומם באוויר ומלתעותיו ננעצו בבשר זרועה של האשה. כן, המלתעות ננעצו מאליהן. יצחק הוגם לא נעצר. על־כל־פנים לא בפעם הראשונה. אולי רק בפעם השנייה, לאחר שכבר חש בפיו טעמו של דם.

בני אדם נקהלו ובאו מכל עבר, מזויינים בכל הבא ליד, מקלות, אבנים, גרוטאות של מתכת. מהלומות כבדות ניתכו על הוגם, על ראשו, על גבו ועל צדדיו. מישהו בעט בבטנו, מישהו חנק את גרונו בצבתות ברזל, מישהו משך בזנבו באכזריות עד שחש כאילו חוט־השדרה שלו מתפרק לחוליותיו. אלוהים אדירים! המונים רבים נאבקו עמו עד שיכלו לו, ואפילו לאחר שיכלו לו והוא הרגיש כי כוחותיו עזבוהו והכרתו דועכת, לא ידע בוודאות אם האנשים הם שהכריעוהו או אותו הריח המשכר, המכלה, המשתפך בכל אברי גופו.

יצחק הוגם הושם בהסגר מחשש כלבת. משניעור מעלפונו מצא עצמו שרוע על רצפת ביטון קרה בתא אפל ומסורג. הריח נגוז. לא רק אותו ריח שגרם להתפרצותו האומללה, אלא כל הריחות שליווהו החל באותו בוקר גורלי וכלה בהתכתשות האחרונה היו כלא היו. התאים הסמוכים והתאים שממולו היו מלאים כלבים. הכלבים חרחרו, נבחו, אך ריחם לא הילך קסמים וכל קיומם לא עורר בו עניין. אבריו כאבו. הוא היה צמא. ואף־על־פי שהיה צמא לא ניגש אל קערת המים שהיתה עומדת בפינת התא.

צמאונו גבר, אך הוגם לא זז ממקומו. חש כי צמאון זה שונה הוא מכל הצמאונות שהרגיש עד כה. צמאון שכמוהו לא ידע מיום שחל בו השינוי הפיסיולוגי, צמאון אשר מים רבים לא יכבוהו. הצמיד את פרוות־פרצופו אל הביטון הקר ושקע בהרהורים.

שרידיו של אור היום נטשו את הבניין הקודר ואפילה דביקה בלעה את הכל. בצינת חוטמו הלחלוחי מישש הוגם את צמיגותו של החושך, ובלי שזקף את אוזניו כוון שמיעתו פנימה אל המתרחש בקרבו.

הוגם גורש מגן־עדנו וצמאונו היה צמאון הערגה הכוססת המכלה נפשם של כל גרושי־גן־עדן מאז ומעולם, ערגה שבהפרת השלמות העילאית, ההתמזגות ללא־תנאי, ערגת הכריתות מן הבריאה, המשדרת קטעים נבחרים מהוויתה אל הכרתו של יצור חי באמצעות חושיו.

אך מתי־מספר מבין ילודי־אשה משיגים שמץ משלימות זו. אנשי מסתורין והוגי־הגיונות מגיעים אליה לאחר נפתולים לאין קץ עם העולם, עם עצמם ועם שכלם. הוגם זכה והגיע לכך ביום שהפך לכלב. ביום ההוא נתחוור לו בבהירות שאין למעלה ממנה מה שנתחוור לכמה מגדולי אנוש: החיים הם הם תכליתם של החיים. עכשיו בא הצמאון ונטל ממנו בהירות זו. היה זה צמאון שמעבר לחיים.

אחד הפצעים שברגליו שתת דם. הוגם חרץ לשונו ללקקו, אך הלשון לא נשמעה לו. היא נשארה בפנים. אף לסתותיו חדלו לציית לו. הן נעו בתנועה משונה ונתחככו זו בזו עד להכאיב. דבר־מה הכביד על החך ועל הגרון כאילו ננעצה בהם חכה והוא מושך, מושך, מושך, עד לבלי נשוא. יש לשלות את החכה ויהיה מה. לעקרה, לנתקה, להקיאה!

הוגם קם על רגליו. לועו נתכווץ ומפיו נפלטה אנחה — לא חרחור, לא נביחה, לא יללה, כי אם אנחה בלוויית מלה חיה, אמיתית, מדוברת, מלת אנוש:

— אמא!

קירות סוגרו החזירו לאוזניו את המלה שבוטאה:

— אמא!

ליד השבכה הופיעה דמותו של הרופא הווטרינרי. הוא לא הרהיב עוז להיכנס אל התא. בכל אחת מידיו החזיק פנס והאיר את משולש פניו של הוגם. ואילו להוגם היה נדמה כי לא פנסים מאירים את משולש פניו אלא שתי עיניים דולקות נועצות בו מבט של תדהמה מהולה באימה, כמבטה של מזכירתו באותו בוקר במשרד.

ה

כיצד אירע דבר מופלא זה? כיצד ברייה שזהותה הזאולוגית לא היתה מוטלת בספק — קאניס פאמיליאריס — כלומר יצור שהיה כלב לכל דבר, והמכשירים המוטוריים והאודיטוריים של מבנה גופו לא הוכשרו בשום פנים להרכיב ולהפעיל את המנגנון הדרוש לחיתוך הדיבור — כיצד פלט יצור כזה מלה מדוברת, מה־גם מלה אנושית כל כך כגון “אמא”?

דומה חייב אני למצוא הסבר מדעי לכך, שהרי בימינו אין מקבלים שום עובדה כעובדה אלא אם כן עומד לימינה המדע בכל כובד משקלו.

אמנם יכול המקשן להקשות קושייה שאין לה לכאורה תירוץ. יכול הוא לבוא ולטעון שגלגולו הראשון של יצחק הוגם בדמות כלב אף הוא מאורע שאין לו תקדים, בחינת מעשה־נס, ואין חוקי הטבע חלים עליו. אם כן הדבר, הרי אותה פליטת־פה, אותה אנקת־נכאים בלוויית מלה מדוברת אינה אלא חולייה בשלשלת הנסים, ואין טעם לבקש הסבר מדעי דוקא לה.

לכאורה יש הגיון בטענה זו, אך באמת מוטעית היא מעיקרה, ורצופה היא אי־הבנה משוועת בעצם טיבו של המדע. מן המפורסמות הוא כי המדע אינו תוהה על עובדות־היסוד, אלא מקבלן כמות שהן. אין הוא מנסה לפתור את השאלה כיצד ומדוע התהווה החומר. אך כיוון שנתהווה כדרך שנת־הווה הרי בא המדע וכותב את החוקים שלפיהם התהוות נוהגת. נסיונותיו של המדע להשיב על השאלה כיצד ומדוע נבראו חיים עלי אדמות עלו בתוהו.

לא אהיה איפוא כופר בעיקרי המדע אם אקבל את הפיכתו של הוגם לכלב כעובדה יסודית שאין המדע חייב לתהות עליה, אלא משום כך אין אני פטור מלזרוע מאורו של המדע על אותה מלה שיצאה מפיו.

בין סוגי ההתמוטטות הפסיכית מונה תורת־הנפש את הנסיגה, רגרסיה בלע"ז. בנסיבות מסוימות חוזר האדם אל מצבם והתנהגותם של תינוקות. מי לא ראה פלוגת חיילים קשוחים ומזוקנים העושים מעשה־קונדס ברוב הנאה כאילו היו תינוקות של בית רבן? אלה הם מקרים קלי־ערך. חמורים יותר הם מקרי נסיגתו של האדם אל מצבה של חיה. נסיגה זו מקורה על־פי־רוב בזעזוע גופני או נפשי. כל שכבות ההשתלשלות הביאולוגית וההתפתחות התרבותית ננערות מן החולה כהינער אבק משטיח ישן. הוא חורק בשניו, מנסה לטרוף, בועט ברגליו, שואג כאריה ומיילל כתן. אילו באותה שעה היה מצמיח מלתעות אריה, קרני ראם, או טלפי סוס, היה דינו כדין חיה ומקום מושבו ביער או באורווה. אך גופו של “הנסוג” נשאר גוף של אדם. גפיו אינן מגדלות פרסות, שיניו אינן נהפכות מלתעות ולועו אינו אלא ושט של ילוד־אשה, לפיכך אין מוליכים אותו אל היער ואין כולאים אותו באורווה, אלא מאשפזים אותו בבית חולי רוח.

רגרסיה, זה שמו המדעי וזה הסברו של המאורע שאירע ליצחק הוגם. רגרסיה משמע חזרה אל מצב קודם, ולגבי הוגם פירושה חזרה אל התנהגות של אדם. כשם שזעזוע נפשי (וייאמר בסוגריים כי לא אחת נעוצה סיבתו בהפרעות מיניות) מחזיר את האדם לשלב של חיה, כך החזיר הזעזוע את הוגם לשלב של אדם. אילו היה באותה שעה עצמה לובש גם צורת אדם היה הכל חוזר על מקומו בשלום, ויש לשער כי רשות מוסמכת מסויימת היתה אפילו מחזירה את הוגם לעבודה ועולם היה נוהג כמנהגו. דא עקא, צורתו של הוגם לא נשתנתה אף כהוא זה. דמותו, אבריו, מבנה גופו — לגבי כל אלה לא היה ולא כלום בינו לבין כלב־זאב שחור־פרווה שאינו טהור־גזע למהדרין.

אף־על־פי־כן היה הוגם הכלב הראשון בעולם שביטא בפירוש את המלה “אמא”. ושבשתא כיוון דעל על. לאחר שביטא את המלה “אמא” למד לבטא גם מלים אחרות. תהליך הנסיגה נמשך והתפתח וגאה. עד מהרה היה משיח עם הבריות בלשונותיהן ומחווה דעתו על מדיניות ועל כלכלה, על חומר ועל רוח, על אדם ועל אלוהים. עיתוני העולם פרסמו את צילומיו ופרטי חייו. חנה הוגם ויתרה מרצונה על זכותה לקיצבת־פרישה ועברה לגור בביתה החדש בהרים. אותו בית נראה מבחוץ כטירה מימי־הביניים ואילו בפנים היו בו הסידורים החדישים ביותר, החל בבריכת־שחייה, שמימיה מחוממים בחשמל, וכלה במכונה חשמלית להכנת קפה־אספרסו. אגף אחד מאגפי הבית היה קודש למכון הפרטי לחקר האלקטרון שהוקם בידי דפנה הוגם, ובמרכז הבית, בחדר העשוי בעיקרו בסגנון יפאני, שלא היו בו אלא שטיחים בלבד, על כר פלומה מצופה משי, רבץ יצחק הוגם, מבריק, מצוחצח, מסורק, מוקף ספרים, קערות מלאות מטעמים, וקהל משרתים המצפים למוצא פיו.

ברי ומובן מאליו על שום מה עלו והאמירו הכנסותיה של משפחת הוגם. פחות מובן היה על שום מה התחילו יורדות לפתע. למרת הוגם לא היה דבר זה מחוור כלל. נמלכה בדעתו של רואה־החשבון, ולאחר עיון מדוקדק במאזן החליטה לשכור צוות מומחים שיערוך חקירה בדעת־הקהל ויתחקה על שרשיה של התופעה המדאיגה.

הצוות ערך חקירה ברחבי תבל והגיש דין־וחשבון מקיף וממצה. נתברר כי ההתלהבות שקעה משום שחלק ניכר מן הציבור נתערער אמונו בכלב־הפלאים. אחרי ככלות הכל לא ראו ההמונים את הכלב במו עיניהם, אלא בצילומים שנדפסו בעיתונים ובהצגות הטלוויזיה. נתעוררו חשדות שמא יש כאן אבק הונאה, שהרי גלוי וידוע כי העתונאים מרדפי סנסאציות הם ואין הקהל סומך על ידיעותיהם זמן רב, ואף הטלוויזיה פותחת פתח לתחבולות טכניות שונות. המומחים המליצו איפוא על הצגה חיה באחד התיאטראות הגדולים באחת מבירות העולם, כדי להסיר ספק מלבותיהם של קטני־אמונה, ולחדש את ההכנסות כקדם, ואולי אף להגדילן, ביחוד אם לא תהיה זו הצגה חד־פעמית אלא סדרת הצגות בחלקי תבל שונים.

לא עבר זמן רב ויצחק הוגם הואר באורות הבמה בפעם הראשונה בימי חייו — חייו בכל גלגוליהם ושלביהם. האורות היו מסנוורים והרטיטו את נשמתו. פרוותו השחורה הבהיקה כמגפיה של מקהלת קוזאקים המופיעה באחת מבירות המערב. אלפי זוגות עיניים נעצו בו מבטי צפייה ואלפי פיות נפערו למראהו. דממת־מוות שררה באולם.

יצחק הוגם קרא משיריו של אדגר אלן פו, שר את הפזמון “האיש בעל המאנדולינה” בליוויו של נגן איטלקי מן המעולים. נשא נאום על שלום העולם והרצה הרצאה על החלל הבין־פלאנטארי.

הקהל ישב דרוך ומוקסם. הדממה לא הופרה אפילו בהפסקות שבין חלקי התכנית. רק לאחר שנסתיימה ההצגה כולה והוגם נשטח על רצפת הבימה, הסמיך פרצופו אל הקרקע ועצם עיניו, רק אז פרץ רעם תשואות מחריש־אזניים.

יצחק הוגם לא שמע את התשואות. אוזניו הזקופות תמיד נשתפלו כלפי מטה, נתלו רפויות וכיסו את צינורות השמיעה. שתי רגליו הקדמיות נשתרבבו לפניו בדרך שאינה הולמת כלב. שמורותיו נפשקו אך עיניו קפאו בארובותיהן.

יצחק הוגם מת.

התשואות לא שככו אלא לאחר שעה ארוכה.

ו

הרופא שהובהל למקום פסק: מוות כתוצאה משבץ הלב. נבלתו של הוגם נרכשה על ידי מכון פתולוגי שהציע תמורתו את הממון הרב ביותר. ימים רבים התנהל ויכוח על דפי העתונות המדעית — ושמץ מנהו גונב אף לעתונות היומית — בדבר המתיחות הכרוכה בהתנגשות בין רוחו של אדם לבין גופו של כלב, מתיחות שהביאה לידי הסיום הטראגי בשיאה של אותה הצגה.

לא מענייני להכניס ראשי באותו ויכוח. לאחר שסיפרתי את קורות חייו של יצחק הוגם מיום בריאתו מחדש עד יום מותו, רואה אני כאילו עשיתי שליחותי.

אף־על־פי־כן איני יכול לכבוש את יצרי ולהימנע מהערה על רגעי חייו האחרונים, שתוארו בפרק הקודם. בזכרוני צפה ועולה דמות אחרת. דמותו של המוקיון קאלוורו בסרטו המפורסם של צ’אפלין “אורות הבמה”, שאף הוא קיפח את חייו בנסיבות דומות.

נמצא שפתחתי בקאפקא וסיימתי בצ’אפלין. אם אומנם יש קשר ביניהם, הריני מסיר מעלי גינוני צניעות ואומר בפה מלא כי יפה עשיתי שעמדתי עליו, ואם אין קשר, על אחת כמה וכמה יפה עשיתי שיצרתיו. וכי אין זו שליחותם המשותפת היחידה של ההגות והאמנות לגלות או ליצור את החוטים הסמויים המקשרים בין יצירה ליצירה ובין יוצר ליוצר?

מן הראוי איפוא שעם סיומו של סיפור זה יורשה לי לכבד בדומייה את זכרו של יצחק הוגם המנוח, שזכות קיומו עמדה לי לרקום אחד החוטים הללו.

א

בראש וראשונה רואה אני חובה לעצמי להכריז בפני הקורא כי איני מביא לפניו מאמר ביקורת כי אם סיפור מעשה, שמרביתו הושחה לי מפי ידידי.

אף־על־פי־כן אם יטעה מי שיטעה בשל הכותרת של הסיפור לא תהא טעותו כולה שקר. יהיה בה קורטוב של אמת, שכן אם אין כאן מאמר ביקורת יש כאן מעשה במאמר ביקורת ובמחברו של מאמר זה ששמו שמואל זילברשטיין.

מצויים בעולמו של הקדוש ברוך רשעים מרושעים המרננים אחרי המבקרים למיניהם. כל מבקר ספרותי — טוענים הללו — חזקה עליו שניסה כוחו בפיט או בסיפור ונכשל כישלון מחפיר. כיון שכך מבלה הוא את ימיו — מדעת או שלא מדעת — בשפיכת קיתוני שופכין על אלה שעמד להם כשרונם או שיחק להם מזלם ועשו חיל. לראיה נוקבים המקטרגים בשמות רבים ובכללם אף של מבקרים דגולים שקנו להם שם עולם, כגון גדול מבקריה של רוסיה בילינסקי, שראשית דרכו בספרות היתה דרמה תפלה בשם “השודדים”.

אני כשלעצמי רחוק אני מספרות כרחוק מזרח ממערב ולא נקבתי בשמו של בילינסקי אלא מתוך טעם אחד ויחיד: מימי תלמודי בבית ספר לא זכור לי שמו של מבקר אחר. אף־על־פי־כן מרהיב אני עוז לחלוק על דבריהם של המקטרגים לפחות לגבי שני מבקרים: ויסריון בילינסקי ושמואל זילברשטיין.

בילינסקי על שום שהלה לא רק שפך זעמו על סופרים כי אם גם — ובעיקר — היה גומר את ההלל עליהם; כלומר, מקטרג היה על הגרועים ומשבח את המעולים וגזר דינו כמוהו כגזר דינה של ההיסטוריה, והוא שריר וקיים עד היום הזה.

אשר לשמואל זילברשטיין הרי ידידים אנחנו משחר ילדותנו, ומי כמוני יודע שמימיו לא כתב אפילו שיר או סיפור אחד, ואלו עוד בימי שהותנו בגימנסיה קנה לו שמואל בחיבוריו שם של מבין בספרות, שחושו עדין וטעמו אנין, והוא רגיש אל כל הדק מן הדק, וחזקה עליו שיהיה חוקר ומבקר מן הדגולים.

כיון שנגעתי בפרשת הידידות בדין שאזכיר כאן גם את אלכסנדר זמירי, שכן באותם הימים היפים שהיינו גימנזיסטים לא שני ידידים היינו אלא שלושה: שמואל זילברשטיין, אני, ואלכסנדר זמירי. עיניכם הרואות כי בניגוד לכל כללי הנימוס קבעתי את זמירי בסוף רשימת הידידים, וטעמי ונימוקי עמי. מכל מקום אם פגעתי בו בכך הרי פיציתיו מראש עשרת מונים משהקדשתי לו את הכותרת של סיפור זה.

הרבה שנים חלפו מן הימים ההם ועד ימינו אלה, הרבה ארצות מפרידות בין המקומות ההם, כלומר אותם המקומות ההם, כלומר אותם המקומות שבהם למדנו יחד בגימנסיה, לבין ארצנו זו שאנו דרים בה עתה, אך החוט המשולש לא ניתק עד היום הזה.

כולנו יחד הגשמנו את חלומנו המשותף ועלינו ארצה, וכל אחד לחוד הגשים על פי דרכו את חלומו האישי: זמירי היה לסופר, זילברשטיין היה למבקר, ואלו אני הייתי לרופא. כיון שכך יוצא אני מן התמונה ומשאיר את הזירה לשני אנשי הספרות, אלא שלפני כן שומה עלי למסור תמציתו של אחד מסיפוריו של זמירי שנתפרסם לפני כחדשיים ימים.

מעשה באדם שנפצע במלחמה והתאהב באחות רחמניה. כשחזר לאיתנו חיפש את האחות ולא מצאה. לימים אירעה לו תאונת דרכים והתעוור. משהגיע לשיבה טובה נלקח יום אחד לבית חולים (דומה שבלי כל קשר לעיוורונו) ושוב טיפלה בו אחות — נערה צעירה. פעם אחת מישש הישיש את פניה של האחות וגילה דמיון בינה לבין האחות שטיפלה בו בחזית. מיד חזר אליו מאור עיניו. אלא שלא זכה ליהנות ממנו ימים רבים, כיון שלאחר שבוע ימים יצאה נשמתו. מכל מקום, עד ליום פטירתו לא היה עיור אלא פיקח.

עד כה לא פרסם שמואל זילברשטיין אף מאמר ביקורת אחד על סיפורי ידידו. אדרבא, אפילו בעל־פה נמנעו השניים מלשוחח על נושא זה. היו משיחים בשקספיר ובביאליק, בטולסטוי ובמנדלי ונמנעים מלהזכיר את יצירותיו של זמירי. הפעם שינה משום מה זילברשטיין ממנהגו וכתב מאמר ביקורת.

ואכן, היתה זו ביקורת ללא משוא פנים. הרבה חטאים מנה זילברשטיין בזמירי ולא אבוא כאן לפרטם. עיקר טענותיו היה שזמירי שואב את השראתו לא מן החיים, שהם אמת, אלא מנחל אכזב זה של רעיונות מופשטים, שמקורם “לא בנפש אלא בתורת הנפש”. לפיכך יוצר הוא מצבים מלאכותיים שאינם משכנעים כלל ועיקר, ואת החסר מבחינה אמנותית ממלא הוא בבראוורה שבהתחכמות שכלתנית ובגרוטסקה שבצירופי אירועים.

לאחר שניתח את הסיפור ועמד ביחוד על התמיהה שבהחזרת ראייתו של הגיבור — תופעה שאין לה אחיזה בחיים וממילא אף לא הצדקה אמנותית —חזר והביע את צערו על שאין המחבר רואה את פשטותם ועמקותם של החיים כמות שהם וכפי שראום גדולי הפרוזה הסיפורית מבאלזאק ועד טולסטוי. ושבעתיים גדול הצער — סיים שמואל זילברשטיין את מאמרו — לאור העובדה שאין להתכחש לה: אלכסנדר זמירי כשרונו גדול, יכולתו רבה וכתיבתו רהוטה ומושכת את הלב.

עמד זמירי ושיגר לזילברשטיין מכתב פרטי לאות כי ידידותם לא נפגמה אף כהוא זה.

"יצירת אמנות, וסיפור בכלל זה — כתב זמירי במכתבו — כמוה כארמון הבנוי בראש הר. יש אדם הנהנה ממראהו החיצוני ויש המתאוה לחדור פנימה ולראות את הנעשה בתוכו. אך לשם כך זקוק הוא למפתח. באין לו המפתח לעולם לא יעלה בידו להיכנס פנימה אלא אם כן פרץ חלון או דלת ופגם בבנין עצמו. מימי לא ניסיתי לפרש את יצירותי, כיון שסבור אני כי הקורא עצמו חייב למצוא את המפתח. משום כך אף את מכתבי זה איני מוכן לפרסם ברבים. ברם, לך — כידיד ולא כמבקר — מוכן אני להושיט את קצה חרטומו.

אם ארמוז לך, למשל, שגיבורו של סיפורי הוא עם ישראל ושתי האחיות הרחמניות הן ארץ ישראל — האחת בעבר והשנייה בהווה — כלום תוסיף למדוד סיפור זה באותם קני המידה האמנותיים שבהם נקטת במאמרך ואשר לדעתי ניתן לסכמם במשפט אחד לאמור: אין מקור להשראה אמנותית אלא חייו של יחיד, שהרי באמרך “חיים” אינך מתכוון אלא לחייו של היחיד. האמנם חיי עם שלם, חיים עקובי ייסורים ונקובי קרעים שבלב, שכל נפתולי נפשותיהם של גיבור הרומנים הפסיכולוגיים כאין וכאפס לעומתם, האמנם חיים אלה עשויים לשמש נושא אך ורק למחקר היסטורי ואין לגלמם בסמלי אמנות הסיפורת?"

ב

שמואל זילברשטיין סיים לקרוא את מכתבו של זמירי ונתחייך. הם התגוררו בשכונה אחת. שלושה רחובות הפרידו ביניהם.

היה זה באחד מערבי החורף. רוח קרה נשבה מן המערב ולכסנה טיפות גשם כבדות כעופרת, עגולות כגולות־משחק וחודרות ככדורי רובה.

זילברשטיין נטל את מטרייתו ויצא החוצה.

כשעלה זילברשטיין ארצה נמנע מלחבוש כובע אפילו בימות הגשמים, לא כל שכן בימות החמה, מאחר שבלוריתו העבותה היתה לו למגן ולמחסה. לימים נידבלל שערו ורכש לו מגבעת. משחלפו עוד כמה שנים הפכה בלוריתו קרחת. תחילה ניסה להסתירה מעין רואים בדרך של מעשי להטים באותן השערות שעוד נשתיירו לו, אך ברבות הימים נכנע והיה מגלח אפילו את שרידי שערותיו ומציג את קרחתו לראוה. יום אחד עלה לעליית גג כדי לחטט בערמת ספרים ישנים, שלא נמצא להם מקום אכסון בבית, לפתע גילה מטריה. מני אז לא נפרד ממנה בעתות סגריר וגשם. עד היום הזה אין הוא יודע אם אמנם מטריה זו היא מטרייתו שלו או שנעזבה בעליית הגג בידי אחד השכנים. את השכנים שבהווה שאל ונענה בשלילה. את השכנים שבעבר לא טרח למצוא.

פרש איפוא שמואל זילברשטיין את מטרייתו ופסע אל בית חברו.

כיון שזמירי לא נהג לנעול את דלת ביתו אלא בשעות הלילה לא היה צורך לעמוד על ידה ולהמתין עד שאחד מדרי הבית יפתחנה. לאחר הקשת נימוסין פתחה זילברשטיין בעצמו ונכנס לפרוזדור, שנסתיים בחדר פתוח, הוא חדרה של נירה, בתו של זמירי. הציצה נירה מתוך חדרה וברכתו לשלום. החזיר לה שלום ושאל על אביה. עוד לא היה סיפק בידה לענות, והנה קולו של זמירי עצמו נשמע מן החדר הסמוך:

— כן, כן, בבית. היכנס, שמואל.

זילברשטיין נכנס לאותו חדר, שהיה ספק חדר אורחים, ספק חדר אוכל, ספק ספריה ובלי ספק שימש את כל הצרכים הללו בעת ובעונה אחת. זמירי היה שרוע על ספתו. סמוך לירכו היה מונח ספר פתוח. האיר פניו לשמואל ואמר:

— יפה עשית שבאת, שמואל. טול כורסה ושב.

— שמא תרשני תחילה לפשוט מעילי?

שניהם פרצו בצחוק, אותו צחוק לבבי הפורץ מגרונותיהם של בני אדם בגיל העמידה אך ורק בחברת ידידי נעורים.

זילברשטיין פשט את מעילו ותלאו באונקל הקולב. את המטריה הניח בפרוזדור עוד לפני כן. חזר אל חדרו של זמירי, קירב אל הספה אחת משתי הכורסות שהיו מצויות בו וישב בה.

— ובכן, סאשה, פתחנו בפולמוס בכתב, לא כן?

אלכסנדר זמירי הגביה מחצית גופו וישב על ספתו. השעין גבו אל מסעדה ושיכל רגליו כפחה טורקי בעיטורים של ספרי ילדים.

— נירה! — קרא לפתע בקול רם.

בתו נענתה לו מן החדר הסמוך:

— רגע!

הרגע ארך כמה דקות.

— היכן שרה אשתך? — שאל זמירי.

— נסעה לתל־אביב. חתונת בנו של אחד הקרובים.

— ואתה בבית?

— לא בקו הבריאות. היא תתנצל.

— כרגיל. תירוצים כדי למצוא עילה להתבודדות.

— אולי.

באה נירה.

— יש לך פנאי, נירה?

— לא — פסקה הלזו ביובש, אלא שמבט עיניה המלא חמימות ורוך לא עלה בקנה אחד עם יובש דיבורה.

— את יוצאת הערב?

— לא.

— תוכלי להקדיש לי כמחצית של שעה?

— כן.

— שבי, נירה.

היא ישבה בכורסה השניה. אלמלא ידע אלכסנדר כי אשה זו מלאו לה כבר עשרים ושלוש שנה סבור היה כי אין זו אלא נערה בית חמש־עשרה או שש־עשרה, שגיזרתה — אך ורק גיזרתה —בשלה קודם זמנה. פניה שפעו זוך ילדות, שערה הבהיר היה עשוי זנב סוס, ועיניה — עיניים כחולות, סופגניות, תמימות כעיני תינוקת. דומה היה כי עוד מעט תפשוט ידה, תורה באצבעה על הספר המונח על הספה ותשאל: “אבא, מה זה?”. וזמירי ישיב לה באותה הטעמה מיוחדת שבה משיחים הורים עם תינוקותיהם: “זה־ה־ה ספר”.

— חצי שעה, אבא — אמרה בקפידה, ושוב עמדו דבריה בסתירה חריפה להבעת פניה.

— אולי פחות — הרגיעה זמירי — רצוני שתתארי בקצרה את דרך התפקחותו של בירנבוים.

נירה ליכסנה מבט על זילברשטיין.

— אבל הרי סיפרתי לך על כך אבא לפחות חמש פעמים — פלטה בקוצר רוח.

— רצוני ששמואל ישמע מפיך.

נירה שאפה רוח ונאנחה.

— מילא — פתחה והציצה בשעונה — דבר זה יארך פחות מחצי שעה. הייתי אחות תורנית בלילה ונודע לי כי בבקרו של אותו יום הובא בירנבוים לבית חולים. כמעט שלא הכרתיו לפני כן, שהרי ממך, אבא, ירשתי את הנטייה להתנכר לקרובי משפחה. מפי אמא ידעתי שאשתו היא קרובתנו, ואולי ביקרתי בביתו פעם אחת או פעמיים בעודי תינוקת. אולם, הפעם כפי הנראה ניעור בי חוש השארה. ניגשתי לחדרו. היה זה חדר קטן בין שתי מיטות. המיטה השניה היתה פנויה. שכחתי לומר לכם — אם יש צורך לומר — שבירנבוים היה עיור. הוא שמע את צעדי ושאל: מי שם? שקלתי רגע בדעתי אם לגלות לו את זהותי או לאו. החלטתי להעלים. אמרתי לו: האחות. הוא נאנח. שאלתיו שמא נחוץ לו דבר־מה. אמר לי כי הוא צמא ופשט את ידו. גישש בה על שולחנו והפך את כוס המים שעמדה עליה. חשתי לעזרתו. ידו היתה עוד מושטת ואצבעותיו פרפרו באויר. כשגנחתי על מנת לאסוף את הכוס נגעו האצבעות בפני. הוא התישב במיטה והושיט גם את ידו השניה. כפות ידיו רעדו.

— מי את? — שאל בהתרגשות עצומה.

הוא סבל ממחלת לב. נאסר עליו להתרומם במיטה. על אחת כמה וכמה להתרגש.

— אני אחות — לחשתי לו — אמלא כוס אחרת ואביאנה לך. שכב, אדון בירנבוים. אסור לך להתרגש.

הוא לא שכב.

— גשי ואמושך, בתי — אמר בקול תחנונים.

אם אינני טועה כך או בערך כך קרא יצחק ליעקב (אתה רואה, אבא? עדיין זוכרת משהו). ישבתי על ידו. זמן רב מישש את כל קווי פני באצבעותיו ובכף ידו. פתאם אמר:

— אני רואה, אני רואה.

— מענין, שתי מלים אלה ביטא בלי כל התרגשות. להיפך, בשלוה גמורה אמר, אף כי ברגע זה באמת חזר אליו מאור עיניו. עשרות רופאים ביקרוהו למחרת היום ואישרו כי ראייתו תקינה. כשבוע תמים חקרו אותי ובדקו אותו בלי הפוגה. כעבור עשרה ימים נפטר. המתמחה לחש באזני כי הבדיקות והביקורים הם שהיו בעוכריו, אך כיצד יכולנו למנעם! האיש היה זקן והמאורע מופלא ומיוחד במינו, שאין דומה לו בכל תולדות הרפואה.

— תודה, נירה — סח זמירי וקם מספתו.

— זה הכל? — שאלה נירה ואף היא התרוממה מכורסתה.

— כן, זה הכל.

היא העלתה חיוך על שפתיה, הטילתו בזילברשטיין כמין תחליף לברכת פרידה ויצאה את החדר.

זמירי פסע הלוך וחזור.

— לא דייקתי —סח במהורהר — אין זה הכל.

הוא יצא לפרוזדור ובידו מעילו ומטרייתו של זילברשטיין.

— אנו הולכים — פסק קצרות.

— בשעה זו? במזג אויר זה. אנו חייבים להמשיך.

— במה?

— בסיפור המעשה.

ג

כיון שכוונתו היחידה של זמירי היתה להמשיך בסיפור המעשה, כלומר באותה פרשה שהוא רואה אותה כסיפור המעשה, שוב אין אני רואה טעם לבוא ולתאר דברים צדדיים שאין להם שייכות ישירה לסופו של הענין. לפיכך לא אחזור על דבריו של זילברשטיין ולא אספר כיצד חרף שירותה של המטריה נתרטבו שני הידידים עד העצמות לפני שהגיעו אל מחוז חפצם, או ביתר דיוק אל מחוז חפצו של זמירי. כיצד בתמיהה רבה, כמעט בתדהמה ובחרדה, קידמה את פניהם ישישה אצילה ונשואת פנים, ששערותיה לבנות, פניה קמוטות ועיניה יגעות, אך גופה זקוף וקולה עדיין נשתמרו בו צלילי רעננות של נעורים. לא אתאר היאך הרגיעה זמירי, היאך התנצל בפניה פירש לה באדיבות ובאורך רוח את טעמו של הביקור המשונה ובסופו של דבר השכיל לדובבה ולשדלה שתשיח לשני הרעים את סיפורה, ואפילו לא אזכיר אלא דרך אגב את הדמיון החיצוני שבין ישישה זו, היא היא הגברת בירנבוים, אלמנתו של בירנבוים המנוח, לבין נירה בתו של זמירי — דמיון שההבדל הרב בגיל לא יכול לו.

אין, איפוא, לקורא ברירה אלא להיעזר בדמיונו ולראות בעיני רוחו את חדרה הצנוע של הגברת בירנבוים, את הבעת פניה בדברה, לשמוע את העליות והירידות בקולה הססגוני, ואולי אפילו לשוות לנגד עיני רוחו את העיטורים האדומים שהיו מעטרים את עיניה כל אימת שסיפורה נגע או פגע בדברים היקרים ללבה.

— בימי מלחמת העולם הראשונה — פתחה הגברת בירנבוים — עבדתי כאחות רחמניה באחד מבתי החולים הסמוכים לחזית. שם הכרתי את בירנבוים לראשונה. הוא נפצע בחזית ואני טיפלתי בו. מרבית הזמן היה נטול הכרה. כשהועברתי לבית חולים אחר עדיין לא חזרה אליו הכרתו. לאחר שנים רבות נפגשנו בארגנטינה. הייתי אלמנה והוא היה עוד רווק. בתחילה לא הכרתיו, שהרי לא ראיתיו קודם לכן אלא פצוע וחבוש. יום אחד שאלתיו — תוך כדי שיחה טרקלינית של מה בכך — מדוע אין הוא נושא אשה. הוא ענה בכובד ראש והשיח לי לפי תומו מעשה באחות רחמניה שראה בימי מלחמת העולם כששכב פצוע בבית חולים. פניה של האחות הבקיעו את ערפילי המות כקרני השמש המפציעות מבעד לעננים ביום סגריר (הדימוי הוא שלו, וכפי שאזניכם שומעות זכור הוא לי עד היום הזה), והם הם שהשיבו לו את החיים. הדמות נחרתה בזכרונו לנצח. היתה זו אהבתו האחת והיחידה, הדולצינייה של חייו, ולה נשאר נאמן עד היום הזה, כלומר עד היום שבו נתקיימה שיחתנו. לאחר שתיאר בפני את דיוקנה של האחות ידעתי כי הוא הוא הנער שטיפלתי בו בימי מלחמת העולם. ועוד ידעתי כי הוא לא הכירני. אולי השתניתי במרוצת השנים, ואולי… אולי הדמות שהופיעה בדמיונו המשולהב של הפצוע לא הלמה שום אשה במציאות, אם כי בסופו של דבר, כלומר בימי חייו האחרונים התברר כי אין הדבר כן. כפי הנראה בתך, מר זמירי, דמתה לפני שלושה חדשים לדמות דיוקני מלפני חמישים שנה יותר משדמיתי לה אני עצמי לפני עשרים וחמש שנה.

— מכל מקום, לא גיליתי לו דבר. לא רציתי לאכזבו. שמרתי בלבי את הסוד. רק לאחר מותו גיליתיו לך, מר זמירי. שמעתי כי ניצלת אותו בעבודתך הספרותית (זמירי לא ניצל סוד זה. אדרבה, בסיפורו אין זכר לעובדה שאשתו של בירנבוים היתה אותה האחות). את סיפורך לא קראתי. כידוע לך איני קוראת עברית ואיש לא התנדב לתרגמו לי.

— ובכן, שמרתי את סודי. אף־על־פי־כן התידדנו ולימים ביקש את ידי. לאחר היסוסים קלים הסכמתי. חיי המשפחה שלנו היו יפים, אף כי לא נולדו לנו ילדים. כל ימיו היה בירנבוים ציוני ולעת זקנתו החליט לעלות ארצה. לא התנגדתי. חמש שנים לאחר עלייתנו אירעה לבירנבוים תאונת דרכים, והוא התעוור. אולם, גם בעיורונו ידע לחיות חיים יפים. הייתי קוראת לפניו מתוך ספרים ועיתונים, והוא היה מאזין לשידורי הראדיו ולמוסיקה מעל גבי תקליטים. ער ועליז היה, רוחו טובה עליו מרבית הימים, ולא עוד אלא שבעזרתי ובעזרת מנהלו המסור פיקח עד יומו האחרון על עסקיו הרבים בארגנטינה. יום אחד נתקף במחלת לב. השאר ידוע לכם.

השעה היתה לאחר חצות כשזילברשטיין וזמירי עמדו בתחנה והמתינו לאוטובוס האחרון שיביאם לשכונתם.

מטרייתו של זילברשטיין היתה מקופלת. הגשם נפסק והרוח שככה במקצת לאחר שעלה בידה לקרוע קרע במעטה העננים. מתוך הקרע הציצו כוכבים.

הידידים שתקו. האוטובוס לא בא שעה ארוכה.

אמר זילברשטיין:

— נניח לסיפורך, נניח למאמרי… אבל מכתבך… עכשיו שבעתיים תמוה בעיני מכתבך. מה ענין עם ישראל וארץ ישראל לכאן?

אף שחלף פרק זמן ניכר בין שאלתו של זילברשטיין לבין בואו של האוטובוס, לא השיב לו זמירי אלא בשעה שהיו כבר ישובים על אחד הספסלים. וכשהשיב השיב בזו הלשון:

— בשתי דרכים יכול סופר לזכות בחיי נצח. בדרך הלעז ובדרך לשון הקודש. לגבי הכותבים לועזית קיימות אמות מידה שמקורן בתורת היופי, בתורת הנפש, בתורת החברה, באמנות, בספרות, במוסר, ואלו כל מי שכותב עברית אין לו אמת מידה אלא אחת: האם ניתן לשלב את יצירתו בדרמה היסטורית־קוסמית זו המתחוללת על בימת כדור הארץ בין עם אחד לאלוהיו או לאו? כשני דורות לאחר החורבן כינסו התנאים את הכתובים. משנתקלו בשיר השירים נחלקו בדעותיהם. זה אומר לגנוז וזה אומר לכנוס. בא רבי עקיבא והטיח את דבריו הנמרצים: לא היה כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים. ולמה? שכל הכתובים קודש, שיר השירים קודש קדשים. לא על שום סגולותיו הפיוטיות של השיר אמר רבי עקיבא מה שאמר אלא על שום שהנך יפה רעייתי זו כנסת ישראל ושני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הם משה ואהרון. והדברים נאמרו בתוככי הקיסרות הרומית שלא נזקקה לפירושים אלה כדי לזכות בחיי נצח את הומרס, פינדאר, סאפו, אסכילס, סופוקלס, אבריפידס בלשון יון ואת הוראציוס, וירגיל, אובידיוס בלשון רומא. לא בנתיבו של טולסטוי ייכנס אלכסנדר זמירי בשערי הנצח על אפם ועל חמתם של…

לא זו בלבד שאין אני יודע מה השיב לו זילברשטיין, אלא שעד היום הזה לא נודע לי במה סיים זמירי את דבריו. כידוע נמסרה לי כל הפרשה כולה מפיו של זילברשטיין, פרט לענין ראייתו של בירנבוים ששמעתי עליה בחוגי הרופאים. וזילברשטיין זה משהגיע לדבריו אלה של זמירי חדל מסיפורו והעיר:

— אשר לגופו של ענין, הרי משתוקק אני לשמוע את חוות דעתך לא כידיד אלא כמומחה. האמנם ייתכן כי אדם שנתעוור בתאונת דרכים עשוי להירפא מתוך מניעים פסיכולוגיים?

עניתי לו דוקא כרופא אין אני מוסמך לחוות דעתי, מאחר שהשאלה היא מחוץ לתחום התמחותי. דעה מוסמכת על כך יכול לחוות רופא עיניים, רופא עצבים או פסיכיאטר, ואלו אני איני אלא אורולוג, היינו מומחה לריפוי דרכי השתן.