מה יעשה אדם והרעב מציק, וכל האיברים משוועים ודורשים: – אוכל…
הבטן ריקה, הקיבה מתכווצת ונוטה לכאוב; המים הרבים, ששותים כדי למלא את מקום המזון הדרוש, מעוררים רק רגש בחילה, דיכאון וכובד בכל איברי הגוף. כל ההרגשות המומות ורק אחת ויחידה מנקרת במוח, בלב ובדם:
– במה משקיטים את הרעב המציק?!…
שדות תירס מבורכים אשר ליד שדות המרעה מגרים את היצר לקטוף קלחים אחדים. אבל עיני שומרי השדות, החודרות בימים אלה, אינן מאפשרות ליהנות מהטוב המפוזר על פני הארץ. לפתוח בריב עם השומרים בימים אלה, לא כדאי. בנפש הרועה והצאן הדבר. יגרשו משדות המירעה ולא יתנו לעלות עם הצאן אחרי הקוטפים. הללו מסוגלים להביא משטרה ולגרש בכוח, “דין הממשלה”… הצאן הרעבות מה יהיה עליהן, אנה יפנו בתקופה זו וישבעו, וההרים קרחים מעשב והגֵיאָיות צהובים, נובלים… בכל-זאת מי גיבור ויעמוד מעונה-רעב מול שפע טוב לפניו ולא ישלח יד לשבור את רעבונו?
מתכנים תכניות. יש מדברים ומשוחחים עם השומרים, מעכבים אותם ומכניסים אותם בשיחה על אודות מריבה ארוכה, ובשעת מעשה צוברת קבוצה שנייה מקצה שדה בלתי-נראה שֶבֶר מעט להחיות את הנפש. השלל טמון כל היום מעיני רואים. רק בערב, עם הדלקת המדורה, מוציאים את קלחי התירס ממקום מחבואם בזהירות רבה. קולים אותם על האש, אוכלים בתיאבון ומקנחים במים…
את המים מביאים בנאד מתעלת הביצות. הם מלאים תולעים ורמשים מכל המינים.
והקלחים – מצד אחד נחרכים ונשרפים על אש המדורה, ומצד שני – נא, לא קלויים כלל. אבל אין בודקים בשעת דחק. אוכלים… יש רצון לאכול דבר מבושל, לשׂבוע, למלא את הקיבה. אחד מכין סיר מים וכולם ממהרים להוציא את הגרעינים מהקלחים ושופכים אותם למים הרותחים. גרעיני תירס אינם מתבשלים מהר. כל רגע מסתכל מי שהוא בעינים חומדות – אולי… אולי בכל זאת הספיקו כבר להתבשל. והנה לפתע דמות אפלה מתנועעת ומתקרבת. הכלבים התחילו נובחים.
– השומר בא… הודיע המודיע.
חיש מהר הורידו את הסיר מעל המדורה ושמוהו בצד, ועוד טרם הספיקו לכסותו ולהעלימו – השומר הופיע.
– אהלן וסהלן, בבקשה, שב! – הזמינוהו כולם בסבר פנים יפות – שב!
הוא ישב. הוציא קופסת טבק ונייריות והזמין את כולם לעשן. דבר בעיתו, נפשם יוצאת לעשן… מעשנים בלי הרף סיגריה אחרי סיגריה. מחליפים מבטים. הקיבה ריקה, התקווה הקרובה הוכזבה. צוחקים בכל זאת ואין מגלים סימני יאושם ורעבונם. הבדואים הם סבלנים. שעה-שעתיים והשומר עודו יושב על מקומו ואינו חושב עדיין לקום וללכת. אינו פוסק מלדבר ולהקשיב. כנראה מצאה חן בעיניו חבורת הרועים, העליזים והשובבים – המופקרים.
מישהו נרדם מתוך חולשה, מי שהוא גם רוטן לחברו:
– ר-ע-ב…
כאשר קם סוף סוף ללכת – עצרו בעדו, כמנהג:
– מוקדם ללכת, למה תמהר?…
אך קם השומר וצעדיו הראשונים הלכו והתרחקו – קפצו כולם ממקומותיהם ועמדו מסביב לסיר, והעיניים ננעצות בו בתאווה אוכלת.
אחד שפך את המים הצידה וטעם גרעינים אחדים אם נתבשלו דיים. כל המבטים הופנו אליו – והוא עיווה את פניו, כי לא יכול לגרסם בשיניו – וירק בכעס. בכל זאת תפס כל אחד מלוא חפניים גרעיני תירס שלמים וקשים. בלעו אותם…
ואחריהם – מי ביצה שתו.
רועים קיללו בחלל העולם…
פעם הוכחתי לחברי הרועים על שאינם מדקדקים ביותר בדיני “שלי ושלך”.
היה זה בזמן שאכלנו יום יום לשובע והיינו מקבלים את ארוחותינו פעמיים מידי בעל הצאן או ה“מלחאק” – העוזר הצעיר.
עכשיו עוברים ימים שלמים והרעב אינו פוסק מלהטרידנו. יש שאוכלים פעם ביום, ואותו יום – יום מוצלח הוא. אף כי לא לשובע, כאילו רק לגרות את היצר ולהרגיזו… מוכרחים “להסתדר”. הכוחות הולכים ופוחתים, נחלשים, מי הביצה משפיעים לרע על הקיבה. נדמה תמיד: חלל ריק בפנים. תהום…
מתחילים במרץ “להסתדר”. מרחיקים לכת ורועים נעלמים לשעות אחדות בערבים ובלילות בשדות ובגנים ומביאים בצלים, חצילים וקשואים מגני-הירקות הרבים אי שם ליד כפר פלחים.
לא רחוק ממקום חנייתנו היתה מונחת ערימת תבואה. כל יום היה בעל התבואה לפני לכתו משם, עושה סימנים בערימה, מחשש שמא יגנוב השומר עצמו, השוכב עם חמורו ליד הערימה.
– שניים מהרועים התקרבו בלילה ומלאו שק בתבואה והסתלקו. שאר הרועים דאגו כבר לכך, שבעל השדה או השומר לא יחשדו חלילה ברועים. מה עשו? נגשו והתירו את החמור מקשריו והוא רץ ישר לערימה… כלבי הרועים נבחו ורצו אליו להפחידו. החמור, נפחד ונרעד, התבוסס במקומו; וכשהתעורר השומר לקול הרעש הזה, ראה את החמור על יד הערימה והסימנים מקולקלים…
אותו יום אכלנו פיתות טעימות… הלכו הרועים אל טחנה קרובה והחליפו את הגרעינים בקמח בחצי משוויָם, כי יודע הלה: אלה לא על שדותיהם גדלו…
מתכנים תכניות חדשות איך לחדור למקום פלוני ואלמוני. מוכרחים למצוא עצה… ודאי. אין מתנגד, טוב.
וצחוק מקניט מתפרץ:
– המ… לא יפה? מה?
קל, כנראה, להוכיח אחרים בשעת שובע…
* * *
קשה מנשוא. שוב יום וחצי רעב ממש. אוכל לא בא לפינו. מה יהיה? אפסו התכניות. שומרים על הרועים בשבע עינים, רבו מידי הגניבות בכל הסביבה. רעב…
ולפתע – נס ממש:
– הכבשה, “הקֵרחָה-אוּמגֶ’דלֶה” (מצבע חום ובעלת אוזניים מדולדלות כצמות) חולה – כך החליט חברי והוסיף בקריצת עיין – צריך לשחטה בטרם תמות… באללה, בודאי תמות…
ניגשתי אליה והתבוננתי בה. בדקתיה. כולה שמנה ובריאה היתה ואכלה לה בתיאבון…
הראש סחרחר ומכביד על הכתפיים. סביב העיניים נראים עיגולים עיגולים. אפלים ועבים העיגולים והם הולכים וגדלים. אפל – בעצם היום המופז קרני שמש מזהירים. רעד-קור עובר בחוט השדרה. בפה – יובש והלשון משתרבבת בכבדות ולוקקת בשפתיים היבשות. במוח קטעי מילים וריסוקי משפטים מעורפלים – כבשה חולה, בריאה, שמנה… תמות… ודאי… לא, בריאה היא לגמרי… לא תמות. קריצת עינו של הרועה: צריכים לשחטה… לשחטה? כן… תמות, נמות, אנו… אנו?… שחיטה. זיעה קרה
מכסה את כל הגוף… אופ… אופ…
– תן את פגיונך, יאללה!…
– הנה הוא יא חביבי, הא לך.
* * *
כן. אכלנו בשר צלוי לשובע.
חברי החליף חתיכות בשר בטבק. ליפפנו סיגריות ועישנו. נעשה טוב. פנים קורנות – כולם שבעים.
באותו יום עלה אחד הרועים לגולן. נתן חברי בידו חתיכות בשר עטופות בשק, ובפיו דברים לבעל הצאן:
– הכבשה ה“קֵרחה-אומגֶ’דלה” חלתה וגססה, לא יכולתי לרפאותה וכמעט שלא הספקתי לשחטה… כך תגיד…
– על ראשי ועל עיני!…
לפנות ערב הודיע רועה אחר:
– טלה “חלה” אצלי, צריכים לשחטו…
עיני כולם הבריקו משמחה.
אוכלים בשר – – –
האח, כמה מתוקה ונעימה הפיתה היבשה אחרי ימים שלמים של רעב!…
השיגו קצת קמח-תירס, אספו גללי בקר והציתו באבן-צור. לא הרי קמח-התירס כהרי קמח-חיטה ללישה ולאפיה. קמח תירס מתפרך ומתרסק ודרושה מומחיות ללוש את העיסה בזהירות רבה על העבאיה, שלא תתפורר מתחת לידיים. מוכרחים ללוש פיתות עבות. געפר מוציא את מכנסיו הקרועים מתוך השקיים שעל החמור – המשמשים לו בלילות קור לכסות את החורים במכנסים שהוא לובשם תמיד – מקפלם ושם את הפיתה עליהם והופכה על הגחלים בזהירות. הוא מכסה אותה בגללים עשנים בצדדים ולמעלה…
הוא משתדל להוציא טיפות-חלב אחרונות מעטיני הכבשות. מלוח הוא החלב ומוכרחים למהלו במים. אוכלים ושותים בתיאבון. כמה טעימה הפיתה לחיך הרעב וביחוד כשטובלים אותה בחלב… רק חבל שאינה מספיקה להשביע את כולנו…
כולם בלתי מרוצים, נרגזים, שותקים.
לפתע – התעוררות, חמור נראה על יד העדרים, מיהר חסין הרועה לקראתו בצהלה:
– שב, “יחריב-ביתהו” – חזרה!…
זה יומים שהחמור נעלם ואיננו. היה מעט קמח בתוך השקיים שעל גבו והקמח נעלם איתו… בגללו לא היה לנו ממה לאפות פיתות כל יום-אתמול; ועכשיו, אויה, שב בלי קמח, – נפל מעליו או נגנב? וחסין מוציא את כל רוגזו וכעסו עליו. מכהו, כשהוא מחזיק באזני החמור שלא יתכופף ויסב ראשו ממנו, וצועק לו:
– חמור שכמותך! מנוול! טמא! יקללך אללה ויחריב ביתך, חמור… הא לך! הא לך עוד ועוד… השארתנו רעבים… איפה הקמח, יא חמאר – – והחמור המסכן עומד בהכנעה וסופג בסבלנות את כל “התוכחה” הזאת כמצדיק עליו את דין חסין בעליו.
נכמרו רחמי הרועים על החמור המסכן והשביעו את חסין:
– באללה, עזבהו לנפשו, המסכן…
השתיקה נמשכה, כולם מכונסים בעצמם.
– באללה! – מסכימים כולם נוגות.
– ואתה, יא-עזיז, למה בחרת לך להיות רועה? האם לא טוב יותר להיות סוחר?
– יחריב-ביתכום – פנה מנצור לפתע, – כמוכם כצואה הרועים, “ולאד אל ערב”, מנוולים! עוד מעט וירד גשם, עשב יגדל ונעלה להרים. הצאן ישבע ואנו נשבע. – – מה כי תבכו? אללה יחריב-ביתכום…
חיוך ואחר כך צחוק קולני ומתגבר צלצל שוב על פני כרי הצאן.
כתמול שלשום, כמימים ימימה – – –
בריקוד ובשירה שכחו את הרעב.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.