[הָבָה נִתְחַדֵּשָה…] / ק"י סילמן

(מֻקְדָש לְ“עֹנֶג שַׁבָּת” בְּאֶרֶץ יִשְרָאֵל)

הָבָה נִתְחַדֵּשָׁה, הָבָה נִתְקַדֵּשָׁה,

הַשַׁבָּת כִּי בָּאָה; ב

כָּל יְמוֹת הַחֹל נָשָׂאנוּ אֶת הָעֹל, }

וְלַשַׁבָּת – הַלְוָאָה } ב

הַלְוָאָה, הַלְוָאָה, הַלְוָאָּה.

אוֹי וַאֲבוֹי, אִם אָיִן; ב

בְּלִי בָּשָׂר וָדָג אֶפְשָר לַעֲשוֹת חָג }

אַךְ לֹא בְּלִי יָיִן. } ב

יַיִן, יַיִן, יָיִן.

יַיִן שְׁתוֹת אֲמַהֵרָה; ב

וְאִם אֶשְׁתֶּה, זֶה אַחַר זֶה, }

מְעַט לִי אֶשְׁתַּכֵּרָה. } ב

אֶשְׁתַּכֵּרָה, אֶשְׁתַּכֵרָה, אֶשְׁתַּכֵּרָה.

יַיִן אֵינוֹ מָיִם; ב

וְאִם אֶשְׁתֶּה, זֶה אַחַר זֶה, }

תִּסְתּוֹבֵב יְרוּשָלָיִם. } ב

יְרוּשָלַיִם, יְרוּשָׁלָיִם, יְרוּשָלָיִם.

כָּל גּוּפִי אַרְקִידָה; ב

וְאִם אֶשְׁתֶּה, זֶה אַחַר זֶה {

אֶרְקֹד גַּם עִם חֲסִידָה. } ב

חֲסִידָה, חֲסִידָה, חֲסִידָה.

אוֹי, זֶה חֵטְא לֹא מְעַט הוּא; ב

אֲבָל אֶשְׁתֶּה, זֶה אַחַר זֶה, }

כִּי הַיּוֹם שַבָּת הוּא! } ב

נִגּוּן עֲמָמִי

קומדיה במערכה אחת עפ"י “שלום עליכם”

הנפשות: אברהם בן צרפת איש פול, סופר וסוכן “נרשם”.

לאלתר בן קהת בן לוי, משורר וסוכן אקויתבל.

מאיר בן הדס זה גוף, עסקן במולדת וסוכן אסורנץ קורפורציון למיטד.

מקום הקומדיה בעגלת הרכבת אשר בין יפו וירושלים.

אברהם (בן צרפת חבוש צילינדר וצוארון גבוהים, יושב על יד החלון, מוציא את “הפועל הצעיר” מכיסו, וקורא:) גויים וממלכות. ח. גויים וממלכות. ח. באחד העתונים המצוירים היוצאים בפריז נדפס ציור כזה: הקיסר וילהלם, בבגדי השרד שלו, עומד וצוחק. ושפמיו נטויות למעלה (ממשמש בשפמו). זה לא נכון כל כך. אין לדעת את וילהלם קיסר. היום הוא בוכה מתוך צחוק, ואתמול צחק מתוך בכי, עתה מלחמה. מלחמה בשם הדת. מלחמה. בשם אללה. מלחמה בשביל קידוש שם הנוצרי. פואנכרה. קלימנסו, מילירן… דרייפוס… הם בלי ספק תפארת צרפת…

בן הדס (נכנס חבוש חצי צילינדר. בן צרפת מסתיר מהר את “הפועל הצעיר”…): מותר לשבת אצל כבודו?

בן צרפת: בכבוד, הישב כב' אצל סופר הפוה"צ? אני שם סופר קבוע כותב על עניני המלחמה. המלחמה סכנה ממש.

בן הדס (לעצמו: טוב שהוא מתחיל): כבודו כותב? גם אני כותב ב“העומר” ב“אחיאסף” וגם עוסק אני ב“מולדת”. אמת דבר כבודו: סכנה, המולדת בסכנה.

בן צרפת (ממהר לפורטפיל. לעצמו: העסק ילך, חי נפשי): אומר אני בשעת סכנה כזו צריך אדם להבטיח את עצמו באחריות. מי יודע?

בן הדס (שמח, ממהר לפורטפיל): זהו שגם אני אומר – להבטיח באחריות. האחריות מוציאה מכל סכנה. בן כמה שנים כבודו?

בן צרפת: מה לו ולשנותי?

בן הדס: הן כבודו אומר שצריך להבטיח. יש סכנה…

בן צרפת: מה שייך – כבודו רוצה להבטיח אותי?

בן הדס: ואלא מאי – כבודו רוצה להבטיח אותי?

בן צרפת: הגם אתה סוכן?

בן הדס: ואתה הסופר – סוכן?

ג' אדר, תרצ"א

מתוך העזבון

זה כשנה ויותר שהתחלתי לחשוב על המות. הדבר בא אלי פתאום, באמצע חגיגה אחת. בשעת ריקודים – ראיתי פתאום את עצמי נישא על גבי מטה והמון מלוים אחרי.

אני חושב, שבמחשבות אלה כשהן לעצמן יש ענין. צר לי שלא השגחתי בהן עד עתה. מעתה אני רוצה להעלותן על הכתב, לעצמי.

*

אינני יודע כמה אאריך עוד את חיי עלי אדמות. אבי מת בן ששים ואחת, אמי – מתה בירושלים, בהיותה למעלה מבת שבעים. אף אחי – כך. ולי מלאו עתה רק חמישים, ובכל זאת…

אני מרגיש בי אותות מבשרים את קצי.

*

מה היה עלי? עד לפני זמן מה הרגשתי את עצמי מלא נעורים. עתים חשבתי בתמימות, שעודני ילד בין ילדים, כאח לבני ובנותי. אני מרשה לעצמי לפעמים גם מנהגי יַלדות. ופתאום – נקודת מפנה.

יום יום אומר לי: בן חמישים אתה. השקף לאחור: משא שנים, תקופה.

ואני, כמו על כרחי, כופף את ראשי.

שוקע בהרהורים באמצע היום. עושה חשבון הנפש.

*

הלילה לא ישנתי כראוי. על משכבי החלטתי, שאם אקום הבוקר, אתחיל בעריכת רשימותי.

ואולם היה ספק בעיני אם אקום.

ספק זה מתעורר בי זה כמה פעמים בעלותי על יצועי.

אני חושב: מה יהיה אם תתעורר בתי הקטנה, השוכבת על מטתה על ידי, ותראה את “אבא” מת? ואני אהיה קפוא כבר מכמה שעות, ועד אור הבוקר לא יוָדע הסוד.

*

אני יודע, שהשמש תזרח גם אחרי מותי, אבל אינני יודע אם בתי הקטנה תמצא נחמה.

שולמית, שולמית!

*

עיני דומעות.

_______

ד' אדר

לכאורה – חושב אני – חייתי דיי. אם הרצל מת בן ארבעים וארבע – המותר לנו לחיות יותר ממנו? מה אנו ומה חיינו?

אילו היה בידי וגזרתי על כל החיים לאבד עולמם בהיותם בני ארבעים וארבע. לאות מחאה כלפי השמים!

ואחרי מעשה הרצח בברנר, בשנות הארבעים שלו, המותר לי, תלמידו וידידו, לחיות יותר ממנו?

*

אני מודה, שאני אוהב את החיים. בלי פילוסופיה ובלי עקמומיות. אינני לוקח מן החיים הרבה. טיפין, טיפין. משום שאני אוהב אותם. חיי קשורים עם ארצי ועם חיי עמי בארצו. לפקוח עינים בבוקר יום אביב ולראות את ירושלים בהדרה, בטבלה בזיו זוהר עליון, אין חיים יותר עליונים ויותר מתוקים מזה.

ובכלל – איך אפשר ללכת מן החיים?

והלא אני תאב לדעת מה יהיה ההמשך כאן. מה יהיה עלינו בעוד שלושים שנה בארץ הזאת? התהיה מדינת ישראל?

והאנושיות כולה מה תהא עליה? האם לא תחדור אל קץ הפלאות של הטבע?

כמה רועד הלב לקראת הבאות.

*

ואני כבר ראיתי את עצמי בחלום עומד לפני חברי חברה־קדישא המרחצים ומטהרים אותי.

*

השבוע הרגשתי את עצמי הולך ורופף ונפסד בשבתי בבית קפה. חשבתי, שאם אמות מיד – טוב שלא ישאוני הביתה, אלא ל“ביקור חולים”.

למה לזהם את הבית בגופי המת?

ולמה להגדיל יגון?

*

סיירתי אתמול את גני סביב ביתי. כבר קפץ עליו האביב. לבלובים ראשונים. גם הגפנים הוציאו כבר ציצים. שיטה אחת, שהיא כבת שש אמות, הפריחה כולה, והיא דומה לפרח אחד גדול, שושנים ראשונות מלבינות, מאדימות,

מַוְרידות.

אשרי, מה טוב חלקי.

*

הייתי רוצה לדעת מה חושבים הזקנים המתהלכים עלי אדמות והם יודעים בבירור כי חדשיהם, ואולי גם ימיהם, ספורים.

האין כל הליכה והליכה שלהם הידוד אלי קבר?

מה יותר נורא מן הידיעה הוַדאית שבעוד שנה תרקבנה עצמותיך בעפר ותהיה מאכל לתולעה.

כמה גדול עלבון האדם.

ה' אדר

היום קראתי בעתונים על הד"ר ברוך שמת אתמול בתל אביב, באמצע עבודת ריפויו לאחר. האחר נרפא והוא מת לו. כך. פתאום, מבלי שחשב על סופו רגע קודם לכן. ואולי חשב? אולי חשב תמיד, כמוני היום?

*

אני עומד מול המראה ומסלסל בשערותי. אני שוכב על משכבי ומהרהר בתכנית ספר חדש שכדאי לכתבו, –

ומאחורי גבי עומד מי שהוא נעלם ושולח לשון אלי:

– רגע, ואינך!

*

כמה ביקש סופר התהלים לדעת מִדת ימיו!

*

מה אומלל האדם! מיליונות אנשים כבר הלכו לעולם ההוא והם אבודים ואינם!

לא שב אף אחד מהם, ולוּ רק לרגע אחד, לספר מה שם.

כמה גדול העלבון האנושי!

הכל, הכל הולכים למקום אחד. הולכים בגופם, ברוחם, גם במחשבותיהם היותר נעלות, גם ברעיונות נצח, – ועפר יכסם.

איש לא שב משם.

מוזר הדבר מאד.

אולי נאחזים הם שם ברשתות זהב וזוהר ואינם יכולים לשוב.

ואולי כל מה שהיה להם יורד לנשיה, לתחתיות, ואנחנו כולנו נשכחים מהם לעולם.

כי אנחנו בנשיה, בתחום האבדון, והם בחיים העליונים!

אפשר עוברים הם לאיזה מזל לא נדע שמו, או לחסות על הירח, ושם הם צוחקים ממעלה למטה את צחוק הנצח.

כמה עלוב האדם בכל חכמתו, שעד כה לא מצא את פתרון המות ולא עמד גם על סוד החיים.

כמה עלובים אנו, שלא יכולנו עד כה להתקשר עם המתים ולדעת מה מעֵבר לחדלון.

כמה סופרים וכמה עתונאים חרוצים הלכו כבר לעולמם, ועדיין לא נתקבלה מהם אף פתקא אחת.

*

אי שהוא עומד מפיסטו ושולח לשון ומתעלל בנו: – הכל רק זוָעה.

ו' אדר

בשנה זו מת שכני חיים דוב שחר בעצם ימי עלומיו. מת פתאום. הלילה ראיתיו הולך מרחוב עין־כרם, נוטה אל הסימטא, משתמט מראות אותי (ראוהו יחד אתי עוד אנשים) ופונה אל השביל המוביל לביתו. הלך בזריזות. כאדם חי לכל דבר.

*

לפני זמן חלמתי על מותי ושבאו לקבל פני שלמה שילר, יוסף חיים ברנר ועוד. הם היו כל כך מטוהרים ומזוקקים ופניהם הביעו עליזות ושמחה, וכאילו אמרו: הבל הבלים כל העולם התחתון לעומת מנעמי השמים!

אשריהם!?

ח' אדר

אתמול לא רשמתי שום דבר. ואינני רוצה לרשום היום על חשבון אתמול. דבר יום ביומו דוקא.

*

אמש ניגשה אלי בתי הקטנה ואמרה:

– אבא, אני החלטתי לכתוב רשימות חיי על פי הנוסח של דוד קופרפילד. אכתוב עמוד ליום עד שאגדל כראובן אחי (היום היא בת שמונה, וראובן בן ח"י). עד אז אכתוב חצי הספר. כשאהיה כמוהו אכתוב בבת אחת את חצי הספר השני.

הסכמתי לה שתעשה כך.

אחר ניגשה שוב ואמרה:

– אבל בעוד שנים רבות אולי נהיה כבר על הירח, ואיך אדפיס שם את הספר? וכלום ידעו עברית על הירח?

אמרתי לה:

– את שאלת ההדפסה נניח לאחר כך. קודם צריך הספר להיות כתוב. ועברית – צריך לשער – שיודעים על הירח. כל מה שיגבהו האנשים בדרך לשמים ידעו בודאי עברית יותר. הלא עברית שפת אלהים היא…

תשובתי נתקבלה על דעתה, והיא מסרה את שאלתה ותשובתי לימימה אחותה הגדולה.

איזה הדרך עבר פתאום הרעיון גם אל בתי הקטנה לכתוב רשימות ימים?

*

אני כותב רשימותי אלה בהסתר, ולא הייתי רוצה שעין מי שהוא תחדור לראותן.

אם יבוא זמן וימָסרו לדפוס – רצוני שיודפסו בהידור על ניר מובחר, בלוקסוס רב, בשיירי עמודים חלקים, כי יש ענין רב גם בחלק.

ספר כזה צריך להקָרא בשם “ספר המות”, או – “ספר הנפש”.

*

נדמה לי, שמן היום שהחלותי לערוך רשימותי אלה – הוקל לי.

כאילו מצאתי פתרון למה שהעיק על לבי ימים רבים. כאילו בכאן אני משאיר את נפשי לאחר החדלון, והיא תחיה אחרי.

*

אהה, מה נואלתי כל הימים שהתהלכתי מדוכא תחת נטל מחשבתי, ונתתי לכל רעיונותי להתעופף ולהתעלם ממני.

אנא הלכו? אנה גזו?

הן כל מה שנולד ברוח צריך להשאר חי ברוח. הן רעיון רוחי לא כחומר גלמי הוא.

ועתה – איפה אבקשם ואיך אכַנסם?

מי ישיבם אלי!

*

מיצר אני על שבכלל נאחזים רעיונות בכנפים ומתעופפים.

היה ראוי, שיעמדו תמיד לראש האדם, מתחילתם ועד סופם, וירוץ האדם קוראם בהם, וידע את כל מהלך התפתחותו מיום עמדו על דעתו ועד יום חולשת דעתו.

אז אולי יוָכח, כי החיים החזירוהו אחורנית.

*

למה יתהלך הזקן כפוף, והוא כמחפש למטה את אשר אבד לו בימי שנותיו.

ירים ראשו למעלה. למקום אבדו עשתונותיו ונעלמו!

ו' ניסן

עברו ימים רבים ולא רשמתי דבר. קבלתי, בינתים, עבודה על יד מערכת, ואני נמצא “עסוק”, אף שבעיקר הדבר – כתיבת ספר על חיפה, שקבלתי עלי מטעם הקרן הקימת – לא עסקתי, ועבודת הכתיבה בעתון לא קשתה עלי ולא גזלה ממני זמן רב.

אבל כך. ימים רבים עוברים ואינני יכול לגשת אל כתיבת הספר חיפה. כאילו דבר מה עוצר בי.

*

רוצה אני לכתוב השנה ספר לימוד דקדוק עברי, קל ומוסבר לתלמידים. עוד ספר: “העברי בארצו”, חלק שני ל“עברית חיה”, לפרסם מחזותי לילדים, וגם לכתוב מחזה בשביל “הבימה”.

נושאים יש לי: “יציאת מצרים”, “דבורה ויעל”, ומחזה מחיי הארץ בהווה.

*

כמה פעמים בעת מצוקות נפשי הפנימיות, עולה על לבי מעשה טוב שעשיתי בחיי ושלא גליתיו אף פעם לאיש.

הייתי אז צעיר מאד ועבדתי עבודת הוראה בוילנה. מצבי היה דחוק, ואני אז כבר קצצתי בנטיעות והקלתי בחמורות.

ליל שבת היה, ואני טִילתי ברחובות וילנה, ועל דרכי ראיתי אשה כבת חמישים, עטופה במטפחת גדולה ועבה על ראשה ועל גופה, והיא עצובה ובוכיה. שאלתיה למצבה, והיא ספרה לי, שזה עתה באה ברגל מעיירה קטנה סמוכה לוילנה, משום ששמעה, כי מצב בתה היולדת בבית החולים חמור מאד. זרה היא בעיר ואינה יודעת את מקום בית החולים ואת דירת הרופא לשאול על בתה. הלכתי עם האשה עד בית הרופא של בית החולים, עליתי עם האשה במעלות הבית, צלצלתי לרופא (אני זוכר, שלא הייתי מבין עדיין כראוי את ענין הצלצול, מה כוחה של לחיצה בכפתור), והרופא בטובו יצא אלינו ובישר לאם, כי מצב הבת בסדר, כי סכנתה עברה, והיא תבריא. אושר האם היה גדול, אבל בשובנו ורדתנו מעל המדרגות נתנה שוב את קולה בבכי. שאלתיה: למה תבכי עתה? והיא ענתה בקושי, שהיא באה לעיר הגדולה ברגל, ואין פרוטה בכיסה למזון יום, ואינה יודעת איך תשוב הביתה. הוצאתי מכיסי את הרובל שהיה לי, ונתתי לה. ומיד התחמקתי ממנה.

המעשה הוא פשוט, אבל אני זוכר, שבלכתי ממנה אחר כך, חשבתי על האגדה שיכולה להיות כאן. הן שוב תשוב האשה לעיירה שלה ותספר על המקרה שקרה אותה, כי פגשה באיש שטרח והוליך אותה עד בית הרופא וגם נתן לה כסף. כלום לא יעלה על דעת איש בעיירה, ש“אליהו הנביא” נזדמן לה לאשה זו?

ואני הרהרתי אז עוד בשאלה אחת:

– אילו הייתי עוד “צדיק” כמו קודם לכן והייתי נזהר בנשיאת כסף בשבת, הלא נבצר ממני לעשות את החסד הזה לאשה עניה!

ואני בכל עת רעה שבאה לי, עולה בסתר לבי זכרון מעשה זה שעשיתי, והלב כאילו מבקש מאלהיו, שיזכור לי את החסד הזה ואל יעזבני בצרה.

ובבוא יום האחרון שלי, ודאי אעמוד שוב בתפלה זו. אלא, שיש לחשוב, שעד אז ינוכו לי כבר כל זכויותי בעד המעשה הקטן שעשיתי, ולא יהיה עוד מה שיעמוד לי ביום ההוא.

*

כל כותב רשימות ימיו וקורא ברשימות ימיו של הרצל, צריך להכיר כמה קטן הוא לעומת הרצל.

*

אם תבוא ח"ו שעה ואצא משורת האנשים “הנורמליים”, הייתי רוצה שאהיה שקוע כל הימים באמירת תהלים. זה ספר האֱנוש!

רשימות אלה הן ראשיתו של יומן, שאבינו ז“ל התחיל רושם בג' אדר תרצ”א,

כשבע שנים לפני מותו, אך משום־מה לא המשיך בו, ב“ספר המות” או "ספר

הנפש" כפי שראהו בעיני רוחו. וכך אנו מגישים עזבון זה לבני־משפחה,

לידידיו וחבריו כ“רשימות לעצמי”, כפי שקראן המנוח עם פתיחת היומן.

יצא לאור על ידי משפחת המנוח

בעשור לפטירתו ט' כסלו תש"ח

נדפס בג' מאות טפסים בדפוס מרכז,

ירושלים.

לא לשם ספרות נכתבו הדברים בעלים המעטים האלה.

אבל נִתַן כאן בטוי לרחשי לב של אוהבים ומוקירים, אשר נפשם אבלה עם העדרו של האיש היקר: צבי בן יעקב ברוק.

איש איש מבַטא לפי כחו ולפי המית לבו.

ונכר, שאותו היחס הנעלם שהיה בין ברוק וסביבתו עדיין נשאר נעלם. דבר מה מפנימיות ההויה הזאת אינו יכול לבֻטא.

נעלמים כאן גם רשמי החיים הקצרים, אשר ברוק התלבט בהם בימי שבתו בארץ, הגיגו, זעזועי נפשו, בקשתו את הרחוק, הבלתי נתפס.

פרשת עבודת שנים מרֻבה, בלי הרף, בלי ליאות, מתיחת חוט זהב של רגש ותקוה, ופתאם – וקצה החוט נעלם אי־שהוא.

ורק ציון בצרור עלים, ברחשי לבבות הומים.

תמונה: ד"ר צבי ברוק

נולד בצ’רניגוב בשבת שובה תר“ל נפטר בברלין בט”ו סיון תרפ"ב

* * *

צבי בן יעקב ברוק נולד בצרניגוב בראשון לאוקטובר 1869 (שבת שובה תר"ל) למשפחה אמידה, שומרת דת ונאורה. אביו היה עסקן צבורי חשוב בעדתו ובימי בחרותו היה לעתים עוסק גם בכתיבה בעתונים. הוא ידע עברית על בוריה והיה בקי בספרותה. אף השתתף בועידת העסקנים בפטרבורג בשנת 1882 בתור חבר

ועד הפלךְ.

צ. ב. היה מטובי התלמידים בגמנסיה בצרניגוב. בשבתו על ספסל הגמנסיה היה קובע עתים לשפה העברית. לתנועת “חבת־ציון” הצטרף כמעט עם ראשׁית הופעתה, ובעודו נער בן חמשׁ־עשרה היה מיסד חוגים להפצת רעיון חבת ציון. גדולים מצ. ב. בשנים רואים בו עד היום את רבם בציונות.

בשנת 1866 גמר את חוק למודו בגמנסיה בהצטינות, ואמר לעלות לארץ־ישראל, אבל מוכרח היה לבטל את רצונו מפני רצון משפחתו, ונכנס למחלקת הרפואה של האוניברסיטה בקיוב. ואף על פי שמשׁפחתו היתה אמידה למדי, בכל זאת סרב לקבל ממנה אמצעים לקיומו, ובכל שׁנות למודיו באוניברסיטה התפרנס בצמצום משעורים לעברית. באותם הימים כבר נתגלה בתור נואם ואגיטטור מהמין המעולה וקנה לו שׁם טוב בין עסקני הציונות.

גמר את למודיו באוניברסיטה בשנת 1893 בהצטינות, והיה זמן־מה רופא הזמסטבה בפלך צ’רניגוב ובעיירה פודובריאנקה. שנה בלה בפטרבורג, ואחר־כךְ עבר להומל.

בהומל עמד בעיקר להועיל להמוני העם אשר רפאם לרוב שׁלא על מנת לקבל פרס, והרבה מזמנו הקדיש לפעולה צבורית כללית וציונית. פרנסתו לא היתה בריוח, כי עקר טפולו היה, כאמור, בעניי העם, ובכלל נתן את רוב זמנו לעבודת הצדקה. הוא עמד בראש החברה “צדקה־גדולה” מיום הוסדה. בתקופת נשיאותו הקימה החברה בנינים בשביל ה“תלמוד־תורה” ובית־הספר למלאכה. בהשתדלותו נפתח גם מטבח זול לעניים. גם במוסדות אשראי התענין, ולפי הצעתו נוסדה האגודה “הלואה וחסכון” בעיר.

בועידת הציונים בביליסטוק, שׁהיתה מיד אחר הקונגרס הראשׁון, השׁתתף כבר בתור ציוני אקטיבי. עם הופעתו שׁל הרצל נצטרף לקהל חסידיו האדוקים ביותר, והערצתו את הרצל לא רפתה עד יום מותו. בקונגרס השלישי נתמנה למורשה הגליל של הפלכים מוהילב, מינסק וויטבסק. אז פעל הרבה מאוד להפצת הציונות המדינית. עבר בערים ובעיירות והלךְ וסבב מקומות קרובים ורחוקים, ודבר הציונות בפיו. הוא קנה לבבות לא רק בתוקף הרעיון, אשר לשמו עבד, כי אם גם בקסם אישיותו, שהגיעה בימים ההם לפסגת פרסומה. עוד היום חי זכרו בכל הסביבה ההיא, ושמו נשא בכבוד ובחבה בפי כל.

בשנת 1901 הציעו לפניו משרת רב מטעם הממשלה בויטבסק, והוא נבחר שם כמעט פה אחד. במדה ידועה היתה זאת פרישה מהעבודה הציונית באותה שעה. הדבר חל בתקופת חלוקי־דעות פרינציפיוניים בינו ובין חבריו בהסתדרות הציונית בענין העבודה המעשית ברוסיה. בתור ציוני נאמן למסורת הרצל התנגד צ.ב. להכנסת “עבודת־ההוה” בתכנית הציונית, וגם לעבודה המעשׂית בארץ־ישראל, ומהצד השני קבל ברצון את משרת הרב מטעם הממשלה בויטבסק, מתוךְ נאמנות לסיסמת הרצל בדבר “כבושׁ הקהלות”, ואמר להקדישׁ מספר שנים לעבודה צבורית כללית.

ראוי לציין, שׁצ. ב. היה זהיר תמיד במצוות, היה שומר שבת ומקפיד על הכשרות בכל מקום ובכל עת.

בויטבסק נהל פעולה צבורית מאומצת, מבלי הסתלק מעבודת הרפואה, בעיקר שלא על מנת לקבל פרס. כל פעולות הצדקה והתרבות שבעיר היו מרוכזות בידיו. באו ימי הבחירות לדומה הרוסית הראשונה, ונתנו כל יהודי ויטבסק את עיניהם ברבם. הוא נבחר ציר לדומה ונספח באופן רשמי למפלגת ה“ק”ד“. שם השתדל לאחד, כמו ב”אגודה לשווי זכויות", אשׁר היה חבר פעיל מאוד בה, את כל חלקי הצבוריות העברית במלחמה לעניני עם ישראל, ושם לו למטרה להשלים בין הציונים ובין קבוצת וינבר. ואולם דבר זה לא עלה בידו.

הדומה הראשׁונה נתפזרה וצ. ב. הושׂם במאסר, יחד עם חבריו, על עוון חתימתו על הקול־הקורא הויבורגי. וכאשר תמו ימי מאסרו חזר צ. ב. לויטבסק לפעול על שדה העבודה העממית.

אכן, עוד פעם נדון צ.ב. למאסר: בהיותו רופא בצבא סרב לפנות לחיילים בלשון “אתה”, ונכתם עוונו ונאסר. בתקופת קרנסקי שלאחר כךְ תפס צ. ב. מקום חשׁוב מאוד בחוגי רופאי־הצבא, כי היה אהוב ומכובד על כל חבריו לעבודה, כיהודים כנוצרים.

עם גמר המלחמה הלךְ לקרים ולרוסטוב. גם במקומות אלה המשיך את עבודתו הציונית, אם כי נתברר לו כבר שבריאותו נעשתה רופפת.

עם האפשרות הראשונה, בשנת 1920, עלה צ. ב. לארץ ישׂראל משאת נפשו, ובשׁנת 1921, נבחר בתור ציר מא"י, לקונגרס ה XII.

ואולם – כאן בא"י, שקע מזלו, הועם זהרו!

זוהי אחת החידות של חיינו, ולא של צ. ב. בלבד.

מלחמת הקיום הקשה, תנאי החיים והעבודה בארץ, שהם לפעמים אכזריי מאד, הכשילו את כוחותיו הרוחניים והגופניים, והכריעוהו.

בשנת 1922 נסע לאירופה למצוא בה רפואה ומצא בה את המות. הוא מת בברלין בט"ו בסיון בתרפב, מתוךְ יסורים קשׁים, בסביבתם של ידידים מסורים מועטים. והוא רק כבן חמשׁים ושלש במותו.

צבי ברוק לא השאיר אחריו בנים ובנות, אבל רבים מאד בכל חוגי היהדות המבכים את מותו בלי עת.

יהי זכרו לברכה עם זכרון טובי העם אשר קמו לנו בדורנו!

ק. י. סילמן

“בראשית היה הדבור”, והוא היה עם ה“בראשית” ועם הדבור.

על פני היהדות הליטאית, היבשה, הצמוקה, הכבושה וצנועה, עברה אז רוח חדשה, רוח תקומה, התנערות, עֱזוּז.

הדבר לא היה מָאֳמָן. הא כיצד? אנחנו, הדוויים וחלשים, הנדכאים וחלכאים, אנחנו קמים? אנחנו זוקפים ראש? מדברים על עקירה מן הגלות והנחה בארץ ישראל?

ואולם מיום ליום גדלה וחזקה הרנה, והעירה היהודית היתה נפעמה, ועמדה נדהמה:

– דבר מה מתהוה, צועד, מתקרב.

אשרי מי שחי בימים ההם ולבו קלט את ההדים העמומים הראשונים.

כבר היה ענין הציוניות לשיחה ב“ישיבות”. כבר רטט קול המרא דאתרא מתוך הגמרא בנגון חדש, אחר.

ממרחקים נשא דבר הבשורה, ומי שהוא הביא את נגון “התקוה” המושׁר בארץ ישראל.

גָל־רָעַד הלב ורִנֵן האויר.

_______

חניך העיָרה הייתי, שקוע בגמרא חולין יום יום וערב ערב, לא זזה ידי מתוךְ יד ראש הישיבה, ובלילות הייתי מסומר אל עמודי ומעמיק בסוגיא שלפני ומבקש פתרונים למוקשה ולמסובך ולסתום. צרת עמי זכרתי רק בשעת תפלה “ומפני חטאינו”, שׁבשברון לב עד דמעות הייתי הוגה בה. אבל חוץ משׁעה זו לא חשבתי על גורל עמי. דמיתי, שהכל כשורה. העם העברי כלו שקוע בגמרא, במסכת חולין, חי בעירות, מתפלל ג' פעמים ביום ויורק ב“ככל המונם”. לא רק שאיננו חסרים דבר, אלא שיש לנו גם יתרון על אחרים. הן אנחנו העם הנבחר, אנחנו לומדים חולין בעולם הזה ונהיה קדושים בעולם הבא. לנו מוכן עולם כה נעלה ונאצל. מי עוד כמונו?

ואני זוכר את מהלך מחשבתי: כמה הייתי שונא את עצמי אלו נוצרתי גוי, כמה הייתי משתוקק אז, בגויותי, להכנס אל תחת כנפי היהדוּת, אם להיום מגושם, ארצי, חמרי, כעם הארץ – יקר מזה המָוְתָה. היהדות במערומיה, מחוסרת הקרקע ונטולת האחיזה הממשית, היא היתה בעיני לאידיאל נשגב.

ופעם היה השנוי.

ובעצם “הכל שוחטין” נמצאתי פתאם עומד על מצב עמי המדולדל, על חיי הכבשה האחת בין שבעים הזאבים, וה“ורמינהו” יצא מפי בנגון: “כל עוד דמעות מעינינו”…

נכנס טון מוזר, מעולם אחר, רחוק. לא אשכח לעולם את המשבר הזה בנגון הגמרא.

דומה אני, שמזה התחיל הכל.

_______

וכיצד אירע הדבר זמן רב אחר כך, שאני, שלא יצאתי מקירות העירה חוצה, הוטלתי אל תוך העגלה, עגלת הצב, המלאה צאן אדם, שיצאה לפנות ערב מן העירה על מנת להגיע בבוקר וילנתה, – אינני יודע. אין זאת, שכבר היה עולמי מבולבל עלי זה כמה. ויתר על כן: אבא ואמא לא התנגדו לנסיעתי לועידה הציונית בוילנה. אין זאת, כי גם עולמם, עוֹלמם של האבות, גם הוא כבר היה מבולבל עליהם. שמועות שׁמעו: הרצל, ציון, תקומה, הרב ריינס, הד"ר ברוק.

ותעיתי ברחובות הכרך שעות מרובות, לבדי, עזוב, באין מודע. אבל בלבּי כאילו נשאתי נר בתוכו, ואני תועה ותועה לאורו.

הציוניות היתה עוד אז אי ליגאלית, אבל גם אסורה בהחלט לא היתה, ולפיכךְ היו יום יום השמועות מתחלפות, ואיסור והיתר שמשׁו יחד. ואף על פי כן נהגו, עד כמה שאפשׁר, להסתיר דבר: כבודה בת מלךְ – פנימה.

כבן עירה בודד שלא ראה את “העולם” עמדתי מרעיד בחצר הועידה הציונית ולבי פועם בי ואין אישׁ אוספני אל הועידה, אליה חרגתי ממסגרות עיָרתי, לִשְׁמָהּ נדדתי כל הלילה.

זוכר אני, כי כל אותן השׁעות עמד אתי עוד בחור אחד בחצר, מצפה ורועד כמוני, מבקשׁ רשׁות הכניסה. עתה, אותו בחור כף מבשׁלים גדולה בקדרה היבסקי“ת, ממהרסינו ומחריבינו, ואולם אז עוד היה לבו רָד עם תקומת ישראל, ועמד שעות על יד הפתח ומחנן קולו להכנס לועידה ציונית. ל”נכבד" מקושט ומגוהץ בפרק שחור שׁיצא במקרה מאולם הועידה הנסתר ספרתי את דבר הליכתי מן העיָרה עד וילנה, והנכבד הזה – זכרה לו, אלהי, לטובה! – רחם עלי והכניסני פנימה. ואולם אותו בחור לא הוכנס, ועדיין הוא מעבר לפתחֵנו.

________

אז, בועידת וילנה, ראיתי את ברוק בפריחתו.

אולם הועידה הפנימי היה מלא בעלי בתים וילנאים נכבדים ועולי העירות. התהלכו והתישׁבו רבני העירות וערי המחוז בתלבשתם משי. זו היתה ועידה שׁל חשׁיבות, שׁל תמימות, שׁהורגש בה מעין ערב שבת, שׁרשׁרוש השׁיראין נתן בה קולו. צעירים כמעט לא היו בה, והרבנים בה לא היו עוד אנשׁי פוליטיקה. התוכחו עם רב זקן אחד, שדאג לשמירת היהדות, שׁדאג בתמימות. והרב ריינס עודנו רב משי, עוטה שלמת משׁי, ופניו מאירים, מחממים, נבונים, היה המעורב בכל הענינים והמנצח על המשא והמתן.

והנה עיני כל הועידה, על רבניה וישׁישיה, נשואות פתאם אל האברךְ, הד"ר צבי בן יעקב ברוק, האברךְ השחום, הרענן, הלוחם בעיניו השחורות, שׁזקן שׁחרחר סובב את לחייו ואשר חום של רגש פורץ מכל משׁפט שׁלו.

ברוק דבר אז שתים שלש שעות. שטף דבור עז, זורם, מכה גלים, נושׁא בדכיו, מזנק וגורף, חותר בנבכים ויורד מצולות ומעלה מרגניות ומבהיק בעוז וביופי.

ואני זוכר, שבכל אלה היה מן המפליא. הוא לא היה ככל בעלי הבתים והבנקים והקונטורות שהיו באותה ועידה. קל וחומר שׁלא היה דומה לרבנים המרובים. מסוג אחר היה, יותר זר ויותר רחוק. וכיצד כל אלה יושבים ומאזינים לקול דברו ונכנעים לעוזו ונלהבים ממראות הגולה שהוא, הצעיר הזה, מגולל ומתוכחתו הנמרצה לעם? הלא המוסר וההטפה והתוכחה היו עד אז נחלתם שלהם, נחלת הרבנים, ובא צעיר ונכנס לתחומם, ואף הוא הטף יטיף לאלה ומוכיח בשער!

ואולם כך היה. הרבנים והמטיפים והדרשׁנים נהגו דרך ארץ ב“צעיר רודם” זה, שלא ידעו עוד את יחוסו ואת מזגו ואת מעשׂיו הטובים, שׁהלךְ בגפו ושלט ברוסית. הדברנות היתה לדַבָּרוּת.

________

ושׁנים רבות־רבות נמשכה השפעת הדבור של ברוק. בבזל, בהומל, בויטבסק, בוילנה, ובכל אשר עבר. גם באספת ציוני רוסיה בקונגרס השׁנים עשר בקרלסבד נתן קול דברו שאמנם כבר נצרד. בכל דרךְ נסיעתנו לבזל ובעלותו על משׁכבו במלון בברלין (והוא כבר ידע, בתור רופא, את מחלתו האוכלת אותו) – היה לברוק מה לדבר, מה להוכיח, במה לסָעֵר את לב השׁומע. המציאות הציונית, והארץ ישראלית ביחוד, לא היתה לפי המעוף שׁל הדבור, לפי כחו של הבטוי החזוני. כנפי דברו היו עוד קלות, זכות, רכות, שׁלא נפגמו ולא נגזזו. בדמיונו חשׁב תמיד, שהאויר זךְ וטהור, ודי רק להשיק כנף – ולהתרומם.

הוא היה הלינדברג שלנו, שׁנשא על פני האוקינוס הזועף והמקציף, בו אנו טובלים, יורדים ועולים.

אלמוני

ביום הארבעה עשר ביוני בשנת 1922, באחת בצהרים, נתאספו בבית-הקברות שבביסנזיי בברלין באי-כח החוגים הציונים הרוסיים והגרמניים, באי-כח החברה היהודית-הרוסית, בני ארץ-ישראל שהיו באותה שעה בברלין, חברי המנוח, ידידיו וקרוביו, לחלק את הכבוד האחרון לד"ר צבי בן יעקב ברוק.

אחרי תפלת אבל קצרה הקדישו באי-כח חוגים שונים מלים חמות אחדות לזכרו של המנוח.

בשם מרכז ציוני רוסיה ואוקראינה שבחוץ לארץ נשא את דברי מ. קליינמן. בהתרגשות הזכיר את הימים הרחוקים, כשד“ר ברוק, אחד מראשוני הראשונים, נספח אל התנועה הציונית. ביושר ובמסירות, סגולות נפשו, נכנס כלו לתוך עבודת העם. ואחר כך, כעבור עשר שנים, בבחור היהדות הרוסית את בא-כחה ל”דומה הממלכתית", היה צבי ברוק אחד הנבחרים. הוא היה אמנם צעיר המנהיגים הראשונים של הציונות הרוסית, אבל מסירותו לא ידעה גבולות. הוא נשאר נאמן לעם עד יומו האחרון.

בשם רופאי ארץ-ישראל הספידו עברית ד"ר מלכין. הנואם הזכיר את התקופה המזהירה ביותר וגם הטרגית ביותר בימי חיי המנוח האחרונים, אשר בהם הספיק לרכוש שאת אהבתם של רבים מבני ארץ-ישראל ואת אמונם העמוק.

ד"ר קליי תאר כרקטריסטיקה בהירה של חברו המנוח: בהכנסו בין הראשונים לשורות הציוניות, היה הוא הראש לאבירי-הנפש שבנו. רוח אבירים זה הטביע את חותמו על כל פעולותיו, אולם רוח זה היה גם מקור סבלו העמוק. דרך הקרבה עצמית ויסורים נפשיים עבר את מסלת חייו. זכרו ותפקידו המזהיר בתנועה לא ישכחו לעולם.

בשם מערכת ה“רזסביט” דבר י. שחטמן. הוא תאר את אישיותו הישרה והמוסרית של המנוח. הצמאון לאמת היה הקו שהבליט ביותר את ברוק והוא ששרף את נשמתו. בצמאון זה עברו חייו, עבודתו, מלחמתו, חפושיו ודאגותיו. על רבים הטיל הקו הזה פחד ועיפות, אבל ברוק נשאר נאמן לעצמו; נלחם תמיד לאמת וכל ימיו חתר אליה.

מתוך דממת מות הורד גופו של צבי בן יעקב ברוק לתוך קברו.

* *

בפשוט השמועה על הסתלקותו של ד“ר ברוק, נתקבלו במרכז ציוני רוסיה ואוקראינה בברלין ובמערכת ה”רזסביט" טלגרמות ומכתבי תנחומים מקבוצים ציוניים, מחברות שונות ומידידים רבים.

הועד המרכזי של ציוני פולין טלגרף:

– ההסתדרות הציונית בפולין מביעה את צערה העמוק על הסתלקותו של צבי ברוק – אחד הלוחמים האמיצים והנאמנים לרעיוננו, בשם הועד המרכזי ד"ר קליומל.

מ. קריינין טלגרף מקיסינגן:

– נזדעזעתי לשמועה על הסתלקותו בלא עת של צבי ברוק. מיתתו – אבדה גדולה לכל הצבוריות היהודית. אני מביע את צערי לקרוביו, לאוהביו ולמערכת ה“רזסביט”.

א. צריקובר כתב מדנציג:

– גדול היגון, בזכרנו, כי אחד-אחד הולכים מאתנו אלה, אשר הראו בזמנם לעם את הדרך, אשר היו מנושאי הדגל בימים החשכים ביותר. יהי ברוך זכרונם של חלוצי המחשבה והרעיון.

“רזסביט”.