עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען.

(דברים).

ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ.

(שם)

ומשה של זמננו גם הוא עומד על ההר.

ואולם את הארץ ראה לא יראה.

על ראש הפסגה יעמוד, ואת עיניו ישא אל כל ארבע רוחות העולם.

וגם אל השמים יביט.

ואולם את הארץ ראה לא יראה.

היכן הארץ?

עולמות מלאים פותחים לפניו שמים ושמי השמים.

והעולמות גם יפעה גם ברק להם, גם עוז וגם הוד להם.

והעינים נמשכות אליהם – למרומים…

ורוחות העולם מנשבים מסביב.

והרוחות מפתים את הלב ומושכים אליהם –

צפונה, קדמה, ימה, ונגבה.

והעינים תועות אנה ואנה,

באשר פנה שם תנחנה.

באשר נגה שם תתָלינה.

ואת הארץ ראה לא יראה.

* *

והארץ שטוחה לפני משה.

עם עמקיה והריה, עם חולה ויַמה, עם פרחיה וסלעיה, עם צלה ושמשה.

אוצרות אוצרות בה.

העבר – תאמר – בי הוא, והעתיד – עמדי.

שרידי יקרות עולמים וזהרורי שחר של היום הבא.

ארץ! ארץ! ארץ!

בעפר אין משלה, בשמים איננה וארבע רוחות העולם לא ראוה.

והיא רומזה למשה לבוא אליה.

ככלה תעדה כליה.

בתבואות שמש, במגדת ומלואה, בפרחי מור ובשמים תתקשט.

ובקוי אור חמה תתעטר מראשית השנה ועד אחרית השנה.

כולה, כולה היא נמשכת אל העומד בהר.

וקולה לואט וחודר יומם ולילה:

– משה, משה, ראֵה את הארץ!

ומשה –

היכן עיניו של משה? –

* *

כלו כואב הוא משה.

עינו כהתה ולחו נוס ינוס.

ראשו מתנודד על כתפיו:

הַהֵנָה? הַהֲלוֹם?

הפה? השם?

משובר לב, קפוץ אגרוף, נגרש ונסער, עמד יעמד על ההר.

יש אשר עינו זעם תזרוק וגפרית תלהט ומדורת אש מתאבכת ממולה.

ויש אשר רחמים תפלל, ולישועה תצפה.

וקול רש ישמע, קול תחנוני תינוק מסוף העולם ועד סופו.

נורא!

– הזה משה?

ואולם הוא – הוא.

משה המשובר והמרוצץ.

משה הנמשך לשמים ולארבע רוחות העולם.

צלו עדיין על ראש הפסגה.

וכך עמד יעמודה, זעום ומתחנן –

עד אשר יראה את הארץ.

* *

והוא ראה יראנה!

ההרים ימושו והגבעות תמוטינה.

והארץ אשר נשבע לו אלהיו –

אלהי משה לא ינחם ולא יכזב…

ש.

השמטה מן ה“הגדה”

(עיין ב“ליהודים” דאשתקד)

כנגד ארבעה בנים דברה תורה, כלומר, התורה מדברת כנגדם של ארבעה בנים שבירושלים. אחד חכם, משמעו חכם ספרדי, שעפי“ר רכש לאומיותו כלום ואינו משתדל להכניס תקונים בתלמוד התורה. אחד רֹאשה, כמו שכתוב “האבן הראשה”, פירושו, הבד”ל דקרתא ירושלם, שדומה לאבן וכלו אך ראש, כי אין לבו נתון למצבו של ישראל. וי“ג רשע, כפשוטו, ומוסב על המקללים ומחרימים את בני עמם ברשעות ואכזריות ומביאים הקלה לבני ישראל בשביעית. אחד תם, כלומר תימני, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואחד שאינו יודע לשאול. והם חכמי הפרסים והמלכים ודומיהם, שבעוה”ר היו שרויים בחיק הגלות במרחקים והתורה נשתכחה מהם.

חכם מה הוא אומר? כלומר אינו אומר כלום, אינו עוסק בכלום, ואינו משתתף בצרכי האומה.

רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם: בית עם ובתי ספר ובצלאלו נשף מסכות? אקהה את שניכם בחרם. ויבא בצלאל ויאמר,בעבור זה". בעבור זה אפתח לכם את אולמי. אלמלא זה לא היה נשף נגאל.

תם מה הוא אומר – מה זאת? דרכם של התימנים לראות בת י"ב ולתמוה “מה זאת”, ולהשיאה מיד.

ושאינו יודע לשאול – אתה פתח לו בתי ספר ולמדהו.

ואקח את אביכם את אליעזר מעבר “האור” ואולך אותו בכל דרך הכנענים וארבה את זרעו ואתן לו את בן אבי, ואתן לבן אבי דפוס וקדרון ואתן לקדרון את הר עזאזל לרשת אותו ואליעזר וביתו ירדו מצרים.

ברוך “האור” שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא. כמו שנאמר לאליעזר אבינו בברית: ויאמר לאב"י ידע תדע כי “אור” יהיה זרעך בארץ ישראל ועבדום וענו אותם, ואחרי כן יצאו ממצרים ברכוש גדול.

הברית, לשון של שבועה. ועיין במלון הגדול, ברכוש גדול, כמה בכתוב וינצלו את מצרים ומ"א עשאוה כמצולה שאין בה דגים.

בכל הדור הזה חיב עורך להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. שנאמר, והגדת לבן אביך לאמר, לא את אביך בלבד גאלה מצרים אלא אף אותנו בעלי “החרות” גאל עמו. כמו שנאמר מעבדות לחרות, מאפלה לאור גדול ונאמר הללו נא.

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה. (שמות).

ומאז נתקבל הטררם לאחד מעקרי הנבואה…

גם שאול ידידנו לא יכול להכיר את הנביאים בלתי אם ע"י התף שהלך לפניהם…

מרים!

מעט היתה לה קרבתה אל משה ואהרן, התגנדרותה בשני אלה, תורתה שהטיפה לנשים הצדקניות במצרים והעבאיה הקדושה שהתעטפה בה על תלתלי שערה.

לנביאה לא היתה אלא בזמן שלקחה את התף.

כמה שירים שרה לה מרים באהלה, בביתה, בהתיצבה מרחוק לתבתו של משה, בישנה את אחיה, ברקמה חלומותיה, –

ואולם אחרת היתה שירתה עם התף.

הרגלים התרוממו ברקידה, 'שולי השמלה כבשו את האויר", העבאיה התנפחה, בשלחופיות, מקלעות השערות התטלטלו כבשעת “התעמלות”, והפנים קרנו ולהבו, והעינים ברקו וקדחו:

– אשירה! אשירה!…

והשירה?

על “סוס ורוכבו”, על מצרי ועוזו, על חרטום וזקנו, על שליש ושפמו, על “יועץ” ורמזיו…

והמקהלה ענתה בעוז;

– סוס ורוכבו!…

סוס ורוכבו – זה היה כנראה סמל הקנאה של הנשים בימים ההם.

סוס הוד ומצרי הוד ורכיבה של הוד…

מי יודע אם לא היתה שירת הנצחון מהולה בתוגה חרישית.

מרים – מי יודע סתרי לבבה…

אבל התוף היה. יחי התף!

הטררם משכיח כל סערות הלב.

וכך דרכם של נביאינו ונביאותינו בכל הזמנים:

–מן התוף עם התף ובשביל התף…

אופנהימר פרנץ מה הוא אומר? – מן המצר קראתי קואופרציה ענני ב“מרחביה”'…

בן יהודה מה הוא אומר? אנא ה' כי אני עבדך, אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי (מוסירי, שם נדיב במצרים).

גובר האפ"ק מה הוא אומר? – יפל מצדך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש. רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה.

דיזנגוף מ. מה הוא אומר? – גאולה תתנו לארץ.

הורביץ הרב מה הוא אומר? – ואת הסירות ואת היעים ואת הכפות ואת המחתות ואת המזרקות אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים. (מלכים)

ליבונתין ז. ד. מה הוא אומר? – והכסף מאין ימצא? והחכמה מאין תמצא?

מתנגד לעבודה עברית מה הוא אומר? – לעולם בהם תעבודו.

נחום סוקולוב מה הוא אומר? – בוקר ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופק ברכים וחלחלה בכל מתנים ופני כלם קבצו פארור (פסוק בנחום).

סמינר מה הוא אומר? ואנכי תרגלתי לאפרים.

עתונות א"י מה היא אומרת? – טוב טעם ודעת למדני.

ענתבי מה הוא אומר? – הענק תעניק לו.

ולפסון דוד מה הוא אומר? – והכנעני אז בארץ.

זכרון יעקב מה היא אומרת? – והיו עיניך רואות את מוריך.

חלוקה מה היא אומרת? – ומקבלין דין מן דין ואמרין “קדיש”.

טהון שרה מה היא אומרת? – מזמור לדוד, ה'! מי יגור באהליך?

יהושע ברזילי מה הוא אומר? – שומר בנקירים ה' דלותי ולי יהושע.

כהן מרדכי בן הלל מה הוא אומר? – אני הגבר!

פתח תקוה מה היא אומרת? – כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף. (ישעיה)

ציון מה היא אומרת? – “אֱלִי”….

קלוזנר יוסף דר. מה הוא אומר? – נביא מקרבך מאחיך כמוני.

ראשון לציון מה היא אומרת? – אוסרי לגפן עיריה.

שץ ב. פרופיסור מה הוא אומר? – יהי רצון שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה.

תל אביב וכל ישוב א"י מה הם אומרים? – ויישן ויחלם שנית והנה שבע שבלים…

[ציור בקובץ 3]

הראשון בארץ ישראל.

(מכתבים).

א.

חברי כרפס אהובי.

אנכי ילד קטן בין ילדי ארץ ישראל, בן עשרים ושש. נמצא אני בגן מלא שושנים. ויש לי הרבה מורים ומורות וגננות. כלם אוהבים אותי ואני אוהב גם אותם. אני אוהב לשחק במשחקים רבים. יש לי משחק ב“נסיכים”. משחק יפה מאד. פעם אני עומד כמו נסיך וכל חברי עוברים ומשתחוים על פני, ופעם אחד מחברי הוא נסיך ואני משתחוה לו.. זה כל כך יפה. אני אוהב לשחק גם במדליות, והן כמו כפתורים של זהב. לומד אני שתי שפות עברית וגרמנית. בשעת ההפסקה אני אוהב מאד את ה“כתות” אשר בגן. פעם אני בכתה זו, ופעם – בזו, פעם בשלישית ופעם ברביעית. יש אשר אלבש צילינדר ויש אשר אלבש ירמולקה. פעם צוארון לבן ופעם – אני מדביק אלי פאה. בסוף השנה עברתי למחלקה ב‘, ועשינו סעודה גדולה בשם “יובל”, וכלנו שמחנו כל כך שבעה ימים. אני אוהב מאד את גני, ובו אשאר כל ימי. כשאעבר למחלקה ג’ בודאי אודיעך, חביבי.

ממני אפרימ’ל.

ב.

כי תשמע, ידיד כרפס!

אני ילד בן שבע בין ילדי ארץ ישראל. בגן שלי נמצאים חמש מאות ילדים, וכלם מדברים בכל הלשונות, בעבור זה למדתי גם אני לדבר בכל לשון. על הקץ – אנו גם עובדים. אני אוהב מאד את העבודה ואת השירה. ואני אומר: כי תעבוד וכי תשיר – דבור אחד. אבל רק רבית קטנה מן הילדים בא“י מבינה את זה. כי כלם מדברים ואנחנו עושים. פעם אחת אמרתי לאפרימ’ל וחבריו “עבודה” וכלם צחקו ממני. אולי רוצה אתה לדעת חדשות? בגן הכל הולך בטוב. קנו לי סוס ועגלה ויום יום אני נוסע מעט. יש הרבה צפרים וחיות ונחשים אצלנו ואנחנו משחקים עמהם. יש לי הרבה, תמונות. ופסל אחד. אני אוהב לחשוב כל כך הרבה כל כך… גם יש לי הרבה צעצועים, “מגן דוד” אחד, “מנורה” אחת ו”סגנון" עם חוטם עברי. את ה“סגנון” אני אוהב מאד מאד ומשתעשע בו תמי ב“אבא ובנו”. אני אבא והוא בני. וזה כל כך טוב. שמע, ידידי. כי תבוא אצלנו פעם. אצלנו יש תמיד אורחים, וחיים. בעבור זה אם תבוא אז נעלה שנים על הגג של הגן שלנו ונראה את השמים ואת השמש משם טוב מאד. אבל כי תבוא. אני מבקש מאתך כי תהיה זרזיר מאד. ואולי נלכו לטיל גם מעט לחוצה.

ממני ידידך שרוצה הרבה לראות אותך

בורינקה.

ג.

ידידנו הנכבד, כרפס!

אני ילדה כבת שמונה עשרה כמובן. צעירה עוד מאד ומפותחת מאד. מאבדים, כי ההתפתחות לא לפי שנותי. יש לי שנים ארוכים ושנים קצרים. היינו: ההתפתחות והידיעות ארוכים ושנותי קצרים. האמנות והמדע שלי הם שני אפסים עגולים ורחבים.

אני אוהבת מאד מאד לכתוב “ירכתונים” מענינים דוקא אם כי לא למדתי עוד לכתוב בטוב. הכתיבה היא הנשמה שלי, הדם. כל מענין, כל חדיש אשר מוצאת בגננו מקסים אותי. כמו ממש חלום. כמו אינני יודעת מה. ביחוד אני אוהבת את “החיים החדשים” אשר בגננו, לצייר אותם כצריך. וכן אני אוהבת מאד להתלבש יפה ונקי, לפי האפנה. היינו: נעלים, כמו בוין, שמלה כמו בפריז ומגבעת אנגלית, אבל בלי סלסלה ובלי מלמלה. עתה לא הולכים בהם. חברותי הן לא ככה, ולכן תבטנה עלי בקנאה, והן אומרת, כי אסור לי להיות בגן. ואולי הצדק אתן. כל הילדים שבגן עודם תמימים הם, והם יודעים מאומה מן העולם הגדול. אבל אני יודעת כבר הרבה, ואולי יותר מדי באמת. אני אוהבת מאד לנסוע, כי הנסיעה טוב בשבילי. ככה אני עובדת בשקידה. בגן אני זורעת ונוטעת פרחי אור, מור ודודאים. הפרח היותר חביב עלי הוא זה ששמו “טינא”, אותו אני שומרת כל ימי על לבבי. את “החבצלת” לא אהבתי מעודי. זה פרח מאודי מאור. וצריכה אני לכבודו לאמור את האמת אבל בסוד חמור, מה שאינני אוהבת כל כך את חברי. או שהם מקנטים אותי או אנכי אותם. המשחק היותר טוב והיותר אהוד אצלי הוא “משחק הסנורים”. אני משימה תכריך על עיניהם והם מוכי סנורים, ואני סובבת אותם פעם ככה ופעם ככה. ואני כל כך הרבה צוחקת על שוטים האלה, בלי קץ. באמת בלי קץ.

עתה אאמר לו שלום! יבוא נא אלינו פעם.

בידידות, חמדהלאַלה.

ד.

אדון מכובד מאד, כרפס!

רק פעם אחת הייתי בגן הילדים אשר לכם בא“י ומצא חן בעיני מאד. אני כבן חמשים שנה, ועד עתה לא הספקתי עוד להכנס בגן שלכם, מפני שהייתי טרוד כל ימי בעניני צעצועים רבים. היה לי צעצוע אחד בשם “קונגרס”, היינו מתאספים הרבה ילדים ומדברים זה עם זה תמיד “אל הסדר” תמיד “אל הסדר”. ואני הייתי הראש, וראשי היה מכוסה בכתר כמו נשיא גדול. אני אהבתי מאד את המשחק הזה. “משחק בקיסרים” קראו לזה. כלנו היינו מדברים זה לזה וכלנו היינו מבקרים זה את זה וכלנו היינו מוחאים כפים כל כך הרבה, כל כך הרבה. ב”הידד" היינו מתחילים וב“הידד” היינו גומרים. ואחר כך היינו רוקדים הרבה מאד. ומה צריך טוב מזה? אחר כך נתנו לי משחק אחר, משחק ב“מטבעות”. ואני אהבתי מאד גם את המשחק הזה. אני בניתי סביבי כמו חנות, ואני הייתי ה“סוחר”. ומדדתי כל דבר באמה, ושקלתי כל דבר במאזנים. לזה נתתי ומזה לקחתי, והיה לי טוב מאד, וראיתי גם את “עולמי”. אבל עתה אני כבר כמו זקן, וזכרתי את הגן אשר לכם, כי בגן שלכם הן יש הרבה ילדים זקנים כמו שספרו לי. ועל כן אני חפץ לבוא אליכם בקרוב, ובבקשה שתקבלו את פני יפה…

ממני מכבדו ומוקירו בערכו הרם.

דוד’ל.