תמיד הם נראים זה בצד זה: בבית־המדרש ליד התנור בלילות החרף, בשוק מסביב לעגלות הכפרים, בבית־המַרְזֵחַ של חנה האלמנה וברחוב הצוענים, ששם הם דרים בשכנות תחת גג אחד.
שניהם הם זקנים לימים, בעלי־שיבה, ומדברים לכל אדם בלשון “אתה”.
בעיר מולדתם הקטנה הרי הם כנבדלים מן הקהל, כבני ארץ נכריה, אף אם הכל יודעים ומכירים אותם והם מתנהגים כיהודים פשוטים.
כשנפגשים אִתם ברחוב, מסתלקים1 העוברים אל הצד; הנשים מוציאות אנחה חרישית למראיהם; התינוקות מתיָראים מהם ובורחים מפניהם.
אלה הם הקברנים שבעֲיָרה2 או, כמו שהם קוראים לעצמם, “המעבירים את הגבול” מן העולם־הזה אל העולם־הבא.
זקנים הם, ואין בית בעיר אשר לא ראה אותם ביום אֵבֶל…
“אך לב אבן לאנשים האלה” – דנים בהם הכל. אין הם מתעוררים על ידי דמעות, אנחות, יללות.
הנה נפטר3 באחד הימים רב העדה, גאון, צדיק. מן העֲיָרות הסמוכות4 באו רבנים לספוד לו. כל העיר ירדה בבכי. והם – אף לא דמעה אחת.
אסון גדול קרה בעיר. בתו היחידה של בנציון הקמחי, כלה נאה, מתה כשבועַיִם קודם יום חתונתה. כל העיר היתה כמרקחה: הכל התאבלו, והם – לא כלום.
גדולה מזו, יש שהם מתלוצצים5, מלגלגים, מתקלסים, בשעה שבן־אדם מוריד דמעות.
– שוטה, למה אתה מתאבל על אשתך? כלום לא תמצא אחרת נאה הימנה?6 הלואי שהייתי אני במקומך!
– שמע, אל נא תרים קולך בבכי, פן תקיץ חותנתך ותקום לתחיה. ואתה הלא אינך רוצה בכך!
– יהודיה שוטה! היא שלחה ביום חורף את בתה הקטנה “להיות למליץ טוב עליה בעולם האמת”. וכי כך עושה אֵם? מוטב שהיתה הולכת בעצמה…
האַבְרְכִים7 המשכילים שבעיר מבארים את הדבר על פי חקירה, כי בדרך הטבע צריכים בני־אדם הללו להתעלל במות, מתוך שלבם גס8 בו.
תינוקות של בית־רבן מספרים זה לזה מעשיות נוראות בשואל הקברן, שהלך פעם אחת בליל מוצאי־שבת על יד בית־הקברות, נפלו עליו המתים ורצו לחנקו. נס גדול היה, ש“תפילין” היו מונחים בכיסו…
ויהודים פשוטים אומרים: זה הוא אחד מפלאי אלהים, שאין השכל האֳנוֹשִי9 יכול להשיגו.
* * *
שני האנשים האלה עוסקים בעבודה אחת, שניהם יושבים תמיד יחדו, שניהם מלגלגים על החיים ועל המתים, אבל על פי מראה פניהם הם נראים כשני עולמות.
שואל הקברן הוא יהודי גוץ10 וכרסן11, בעל זקן עב וסָב12, וגבות עבות מאפילות על שתי עיניו הקטנות, שמתוכן נשקף מבט זועם. דומה, שיהודי זה כועס על העולם כלו. הוא מדבר מעט, אך מפרק לפרק הוא זורק מפיו שנינה13 דוקרת ומכאיבה.
הוא אלמן מאשתו זה שנים מספר. בניו נדדו כלם למדינות־הים, והוא נשאר אחרי מות אשתו עם נכדתו הקטנה, יתומה ילדה כבת שבע, המנהלת עתה את משק ביתו14.
הקברן השני, זליג, הוא בעל קומה ודל בשר, וזקן דק מכַסה את קצה סנטרו, ופניו כפני צעיר־לימים.
יש ששואלין אותו:
– רבי זליג, מפני מה אינך מזקין כלל?
– משום שאין אני חי… וגם מפני שאשתי מקצרת ימי ושנותי…
עיניו הגדולות והכחולות15 מביטות על העולם בצחוק של חבה, ותמיד אתם מוצאים אותו כשהוא מדבר. לא לחנם מגדפת אותו אשתו בשם “פטפטן”16 או “טחנה”.
אין הוא אוהב לשבת בביתו, כל הימים הוא יושב אצל שכנו שואל.
על מי ומה משיחים17 שני האנשים האלה, שאינם באים בחברה אחרת? אין איש יודע.
ושנים רבות חיו שניהם יחדו. יחדו ישבו על כוס יי"ש18, יחדו ידעו עוני ומחסור ויחדו חלקו את לחמם.
* * *
באחד מימי הקיץ בערב נכנסה נכדתו של שואל ואמרה:
– רבי זליג, סבא קורא לך.
זליג הפסיק באמצע סעודתו, ברך בחֲטיפה19 ויצא אל בית שכנו ומצא אותו שוכב על המטה.
– הא, מה זאת?
– מאתמול אני חש20… עצמותי מתפרקות וקר לי. היכן היית כל היום?
– הלא מחר “סעודה” של חברה־קדישא, וטרוד הייתי. אבל מה לך כי נסכלת?
– חולה אני.
– הבלים! נסה נא להשתמש ברפואה הבדוקה: קח צנצנת של “המים המרים”…
שואל גחך21 קצת.
– הוי, אַחָא22, הן זוהי הצרה, כי גם ל“גמיאה” אין בי רוח…
זליג התבונן רגע אל פני החולה, ואחרי דומיה קצרה אמר:
– האשלח לקרא את הרופא?
– נמתין23 עד מחר, אולי אקום.
בבית שררה אַפלוּלית24, בעד החלונות הקטנים הציצו צללי ערב.
זליג ישב על ספסל, סמוך למטת החולה, ושתק.
– אִלו ידעת, זליג, מה שחלמתי הלילה…
– דהַיינו?
– בחלומי והנה הרבי שלנו, ליב המלמד… הנה אני הולך לי ולקראתי ליב זה צולע ומשענת בידו… נתן עיניו בי: בן־סורר, ההתפללת “מנחה”?… ותוך־כדי־דבור נעלם ואיננו…
זליג לא מצא בפיו מלים לפתור את החלום.
– הזוכר אתה, זליג, איך היה ליב זה מַלקה25 אותנו ב“חדר” וצועק: אתם, ממזרים, תורידוני שאולה… לבו נבא לו… כי אמנם אנחנו קברנו אותו…
– ואת “הרבנית” אתה זוכר? – נענה זליג – פעם אחת לכדנו את העֵז שלה וגרשנו אותה אל מחוץ־לעיר, והרבנית שלנו הלכה הלך ובכה: הֵיכָן26 אוצרי? היכן מפרנסני? היכן יחידתי?…
על פני שואל נראה חיוך קל, כשהתחיל זליג מחקה את קול האשה ויללותיה.
– כמה שנים כבר חלפו מאז?
זליג התעמק רגע ברעיונותיו.
– זה לנו כ… ששים ושש… הם, לא… טועה אני… הא?… לא, כן הוא, ששים ושש שנים.
– חבילה27 חשובה של “פגעים” נשאנו במשך הזמן הזה.
שעה קלה שררה דומיה. שני החברים נשתקעו בהרהוריהם. לא את הכל יכלו להוציא מפיהם. תמונות שונות מחייהם הארוכים עברו לנגד עיניהם. בעיָרה אחת נולדו, יחדו גדלו, סבלו ימי רעה ונהנו מרִגעי אושר. ואולם בדמיונם עתה קבלה כל התקופה שחלפה צורה של עדן, כאִלו השכיח העבר את זכרון הרעה, והשאיר רק את הרושם של רגעי הטובה.
– הן, כמדומה, כל זה היה לא כבר? – נענה זליג.
בבית הדליקו28 נר. לאור המנורה נעלמה הילדות, והחברים שבו להיות זקנים כשהיו.
* * *
לא עברו ימים רבים ושואל הובל לקברות. המון רב לא הלך אחרי מטתו. כבדו לא נחלק לו, הספדים לא נשמעו.
בבית־העַלְמִין29 היה “מנין” מצומצם30.
רק נערה צעירה עמדה והורידה דמעות: זו היתה נכדת הנפטר31.
אחרי סתימת הגולל32 קמה מהומה קלה: מי יאמר את “הקדיש הראשון”? נֵס היה, שנזדמן שם פָּרוּש33 אחד, שהיה זהיר גם במצוה קלה, ואמר “קדיש” לנשמת יהודי פשוט.
המלַוים המעטים עזבו את בית־הקברות, לא נשאר שם בלתי אם זליג הקברן.
הוא טִפֵּל34 בבנין הגל שעל גבי הקבר לתקנו ולחזקו כראוי.
גמר את עבודתו, הרים מעל הארץ את אֵתו, את מעדרו ואת מטהו ועמד ממתין קצת.
הנה חסר לו דבר.
שנים רבות הוא עושה מלאכתו, ומעולם לא נראה לו המות איום ומוזר כמו היום.
“האמנם לא יקום שואל עוד, לא יתהלך, לא ידבר, לא ישתעל35?”
זליג רוצה ללכת ונשאר עומד.
הוא זורק מבטו על פני שְדֵה־הקברות ומעיניו יורדת דמעה…
רוח קל נשב. העצים העומדים שם הניעו עליהם כמתלחשים… כמה שנים הם מתגוררים36 במקום הזה, ועד היום לא ראו את הקברן בוכה.
צפור קטנה פרחה בצפצוף, כאלו קראה לאחיותיה, כי תבאנה ותראינה את הפלא הגדול: זליג בוכה!…
-
סרים. ↩
-
בעיר הקטנה. ↩
-
מת. ↩
-
הקרובות. ↩
-
לועגים. ↩
-
ממנה. ↩
-
הצעירים. ↩
-
רגיל. ↩
-
של האדם. ↩
-
קטן־קומה. ↩
-
ובעל בטן, שמן. ↩
-
בעל שיבה. ↩
-
דבור חד ושנון. ↩
-
עניני ביתו. ↩
-
בעלות צבע כחול (בלויע). ↩
-
מרבה להג. ↩
-
מדברים. ↩
-
יין־שרף (בראנדוויין). ↩
-
בחפזון. ↩
-
מרגיש כאב. ↩
-
שחק. ↩
-
אחי. ↩
-
נחכה. ↩
-
כהוּת. ↩
-
מכה. ↩
-
איה. ↩
-
צרור משא. ↩
-
העלו, הבעירו. ↩
-
בבית־הקברות. ↩
-
בדוחק. ↩
-
המת. ↩
-
כסוי הקבר. ↩
-
אדם מובדל לעסוק בתורה. ↩
-
עסק. ↩
-
ישמיע קול גניחה. ↩
-
דרים, נמצאים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.