מלאי הנפט בעולם יספיק לאלף שנה, נאמר היום באספה השנתית של המכון האמריקאי לנפט. (“דבר” גל. 5674)
ובכן, אי־שקט זה בין החברות והעמים למה? הלא לעת־עתה יש נוזל בנמצא למשך אלף שנים. השלך איפוא על השם יהבך. כעבור אלף שנים ודאי יקום מי שיורה את הדרך, איך להניע את העולם בכוח אחר. המעטים הם הכוחות והאלמנטים בעולם־יה? למה, איפוא, כל הדאגה, ומיחוש־הראש למה?
גם האשמדאי הנאצי לא הסתפק בחבל הסאר, באוסטריה ובצ’יכוסלובקיה. הוא רצה, דווקא, לסדר את העולם לתקופה של אלף שנים.
כנראה. גם בעיניהם אלף שנים כיום אתמול.
[תש"ד]
לפנים אמרו, כי אנו דורכים פה, במקום אשר בו התהלכו נביאים. היום רומזים בחשיבות, כי גם פה מהלכים אנו, ממש, במקום אשר בו יפרצו ביום מן הימים מעינות נפט.
מובן, אפוא, יחס שליטי עולם מעבר לים אל נסיכים ומנהיגים ערביים. מוסברת חיבתם של סוכנים אנגליים ואמריקאיים לבדוים, להווי־חייהם הפטריארכלי; מובנת, כמה מובנת ההבנה לצרכם של הבדוים לשטחים כבירים למרעה לגמליהם ולסוסיהם.
הבקיאים ביחסי עמים וקנוניותיהם אומרים כי הנפט הוא בכל, – הוא־הוא מכלל הגורמים המכריעים למלחמות בין העמים. והנה בהתקרב ריח הנפט לזאת הארץ, הריני מתפלל תפילה חרישית לאל כל חי:
אנא, האל הטוב, שלח אחד גדול שימציא כח דלק אחר, להניע את עולמנו, ויהי זה כוח שמקורו אינו במעמקי־הארץ כי אם במרומי השמים, למשל, קרני שמש מרוכזות במיכלים מיוחדים לכך.
ואם יאמר האומר: גם כוח השמש סופו יתמעט ואף יכלה ונמצא כי גם היא תהיה גורם למלחמה בין העמים.
אבל, ידידי, כמה זה רחוק.
בקשר להתפתחות הטיס שעלול להתחרות בספנות, מתנהל ויכוח בין האומות בדבר נתיבי האויר. לאמור, על חופש או גבולות בשמים. (“דבר”, גל. 5677).
עד עתה היו הגבולות ידועים: השמים שמים לד', והארץ נתן לבני אדם. פה בארץ שלנו בני־אדם התכתשו וירדו זה לחייו של זה. אולם החלוקה קיימת מדורי־דורות, – אין התערבות. האלים שותקים.
ובמידה שהתערבו, ושמו גבולות לימים, בל יעברו את החול ויכסו את פני האדמה, – ספק אם היטיבו לעשות. לולא הגבולות האלה, אפשר וטוב היה אילו כל החלאה, הזוהמה והיסורים האלה היו מתכסים אחת ולעולמים וחסל.
עתה רוצים לעבור על חוקי החלוקה ולכבוש שטחים בשמים. כזכור היתה לפנים שפה אחת בין אדם לאדם, עד שעלה על דעתם לבנות מגדל שראשו מגיע השמימה. הדבר היטב חרה לאלהים וייסר את בני האדם בדורות־הפלגה ובבלבול שפתם.
הלכו־קלחו ימים ודורות, עד אשר שבה להיות שפה אחת בין בני־אדם; למשל: בענין חמרי־גלם, מעדנים ומחצבים, חלוקת עושר העולם, השמירה במבואות האסטרטגיים שעל כדור הארץ. – עד כי חשקה נפש האדם להגביה עוף השמימה.
עתה. מי יודע מה תהיה תגובת האלים, מה בלבול ודורות־הפלגה עתידים לבוא עלינו.
“אכן, הטרנספר בצורותיו השונות הוא תופעה טיפוסית של התקופה הסוציאליסטית” – כה דברי א. ליבנשטין. (“דבר” 5714).
ובאמת, הטרנספר הוא הכרח, כשם שמן ההכרח הוא לפעמים לקטע אבר אחד באדם חולה כדי להציל את כל גופו מסכנה, כך בעולם־החולה הזה בא ניתוח הטרנספר כהכרח. לאמור: בעולם של עם־לעם־זאב גם זה פתרון. ברם, סמי מכאן סוציאליזם.
הבאנו את תרבות המזרח לאירופה – ושילמו לנו במסעי הצלב. עזרנו למגר את הפיאודליזם, ובתמורה קיבלנו פרעות. ובהיותנו חלוצי הסוציאליזם נענשנו בהשמדת היטלר. (יהודה גוטהלף “דבר” גל. 6700).
לאמור, תגמולנו – דמים, דמי־שליחות.
והנה דורשים חברים ברי־לבב, כי בשובנו נביא אתנו את הסוציאליזם למזרח. והשאלה היא: מה תגמול צפוי לנו משליחות זו?
סוציאליזם? כן, אך לשימוש עצמי. בנין ארץ בתנאים שלנו מחייב, שהבנין יהיה סוציאַליסטי. ותו לא.
פן תבוא החרב העקומה ותגמול לנו – דמי שליחות.
פ. הלפרין כותב ביומנו על הצפיה וחפץ החיים הטבועים בעמנו ועל התשובה שעם זה נותן למשמידיו בכל דור. על השמדת פרעה ענה באלוהים בשמים, לעינויי רומא ענה במשיח בן אלוהים על הארץ, על טביחות ימי הביניים ות"ח, שהיטלר הוא גולת הכותרת שלהן, ודאי תינתן תשובה. ואין לחזות מראש, ייתכן שזו תהיה תנועה חברתית חדשה או דת חדשה. (“דבר” 5658).
למראה הדם הזה והיסורים האלה בדורנו אנו, ולתחושת ההשמדה, העלבון וההשפלה המלוים את העם הזה בכל הדורות – רבים בינינו היו מוותרים על עסקי־חליפין אלה: הבאת אלוהים שבשמים. ומתן משיח בן אלוהים לארץ, הבאת תנועות חדשות – תמורת מרחצאות־דם. ובלבד שלא נהיה נושא של כל הצער והסבל הזה במשך אלפי שנים, ומי יודע לכמה מאות בשנים לעתיד.
ילך לו אלוהים שבשמים, ומשיח בן אלוהים על הארץ, זה שהיה, ואלה הנמשחים בני אלוהים העתידים לבוא – ילכו באשר ילכו, לאיזה עם אחר, גוי חזק וגדול, ויניחו אותנו. כי אין כוח לשאת עוד במעמסה זו, בשפיכות דמים זו, בהתעללות ובהתנכרות אלה.
למה בחרו דוקא ונדבקו לעמי האומלל? אח, הניחו לנו.
ולמה אלוהי הצבאות ואיתני־היקום, למה בחר לו דוקא, שרוחו תהיה מרחפת מעל לנהרות, נחלי דם ודמעות של עמי השסוי?
ולמה בחר לו משיח בן האלוהים להלך דוקא על ערימות־ערימות גויות של טבוחים, ועל עיי־חרבות של עמי – עם ישראל האומלל בין הגויים?
ולמה התנועות החדשות שוב תצאנה, – כעדר רחלים העולות מהרחצה ושכולה אין ביניהן, – ממרחצאות של דם־דמע ושכול של עמי הנרדף?
למה?
כן יש לשאול: לשם מה תנועות חברתיות חדשות ודתות חדשות? לשם מה יביאו אלוהים חדש? והוא אחד ובלעדיו אין עוד. אם הוא הופיע כאלוהים שבשמים, באו אחים גדולים והרחיבו, כביכול, את ממשלתו על הארץ ובין בני אדם: שפינוזה קבע כי אלוהים הנהוּ עילת הדברים וכי כל הדברים כלולים בו. מרן הבעש"ט הורה. כי אלוהים נמצא בכל, ולית אתר פנוי מיניה. הרב מלאדי לימד, כי יש מצוי ראשון ויחיד, ובו כלולים כל הנבראים.
אלהים, כביכול, קיבל גם את הסכמתם של גדולי דורנו, איינשטין וברגסון, על היותו אין־סוף, טמיר ונעלם. רק גדול אחד בדורנו, פרויד, התהלך במקום המגע שבין אלהים והאדם – הנפש, ולא השגיח בו.
ואם אחד הוא, ואין יחיד כיחודו, ומה אלהים חדש יביאו לעולם?!
ואשר לבן אלהים – הננו כולנו בנים לאלהים; כל אחד ואחד הוא היכל אשר בו שוכן אלהים. הננו חלק אלוה ממעל. את זאת הורו במרוצת הדורות בני אלהים השלוחים ממרומים. בכל המקרים אשר נראו בארץ.
והארץ היתה תוהו ובוהו, ונשארה כזאת. מפני שדריה בני האדם, בעצמם הכתירו את האחים הגדולים הללו לבני אלהים, והכרזה זו היא היא התורפה. כי הנה בני האלהים האלה שבו להם אל אביהם, ושאר בני האדם משרכים בתוהו ובוהו. ה. ג. וולס בדברו על בודה אומר: מאמיניו הכריזו על הנס. כי בודה אינו ילוד אשה. עצם הופעתו בחשכת הימים לפני אלפי שנים, בארץ רחבה מאוכלסת מיליוני בני אדם, ועצם ההקשבה לקולו של האחד המדבר אליהם – הנס הגדול הזה לא חשו בו מאמיניו, לא ראו אותו כנס. הם היו צריכים נס אחר: כי בודה אינו ילוד אשה.
ובכן, שוב יופיעו בני־אלהים בארץ, ישובו לאביהם שבשמים. ואנו שוב נשאר פה עלי אדמות עזובים לאנחות? ולשם מה תנועה חברתית חדשה? האם הראשונות נפסלו? ומה עוד יווסף ולא נוסף עוד? למן משה, שהורה כי כעבור יובל שנים כל הרכוש הפרטי שב להיות לקנין העם; למן סולון שרצה לבטל את המטבע: למן ימי הרינסנסה, המהפכה הצרפתית, האוטופיזם והסוציאליזם: למן הקומונה של האיסיים, הקומונות הרוסיות ועד הקומונה שלנו; למן טולסטוי עד א. ד. גורדון – אנא, הגידו, מה יש להוסיף? האם ניסינו ללכת בדרכים אלה והן לא טובות?
אלא. מה? נחוץ מורה חדש, שיבוא ובכוח־איתנים יפזר את כל הגיבוב והשיגרה, וימזג את תוך־תוכן של כל התורות הדתיות והחברתיות, ויורה לאדם, לכל אדם, – מהי הדרך בה ילך לבטח.
אנו מאמינים בבואו, אנו מצפים בכל רגע לנס הופעתו ואולי הוא כבר מהלך בינינו. והנס לא יהיה בזה, שהנה יופיע בן־אלוהים בארץ. אלא הנס הנכסף מתוך כליון־נפש יהא בזה, כי העולם המפולג והמסוכסך יטה אוזן ולב, ויקשיב.
המולת־שאול שגיאה המחרישה את קול האדם תשכך ויתרחש נס־ההקשבה.
בחלומי: המלומד הגדול, שהתמכר כל שנות חייו למצוא דרך למגע עם הירח, השלים את כל ההכנות למסע דמיוני זה. אך ברגע האחרון התחרטו משום־מה אלה שהסכימו להשתתף במסע זה.
המלומד והיוזם הנמרץ לא התיאש, ומיניה וביה חשב על המצאה גאונית: הוא פנה למועצת הפיקוח על בעלות הברית בברלין, כי יואילו למסור לו את הנידונים למות מבין הפושעים הנאציים במשפט נירנברג, את גרינג ומרעיו, לשם טיסה לירח. אלה אשר לפי פקודתם נעשו נסיונות שונים ומשונים, שקיפחו את חייהם של כך וכך בני אדם, – מן הראוי שישמשו הם עכשיו חומר למטרת נסיונות לטובת המדע. והיה, אם ימלאו את התפקידים שיוטלו עליהם בנסיעה זו וישארו בחיים – יקלו בענשם.
במועצת הפיקוח של בעלות הברית נידונה הצעתו של המלומד הנכבד, נשקלו הנימוקים המכריעים שלו, ובאחרונה ניתנה הכרעה לבקשתו – לשלוח את גרינג ואת מרעיו לנסיעת בכורה לירח.
גלי הרדיו העבירו את הידיעה המרעישה לכל קצוי תבל, והבריות אמרו כי מעשה צודק הוא. אלה שעינו רבים אחרים בנסיונות לרעת האנושיות, יתענו עתה הם בנסיון לטובת האנושיות.
הגיע יום הנסיון. אוירון בנוי במיוחד לנסיעה זו, ובו פושעי נירנברג, הועף לירח, וכעבור זמן־מה בא האות, שהם אמנם הגיעו בשלום למטרה.
לפי לוח הזמן כבר היו צריכים תיירי הירח לחזור, והנה הם לא שבו עדיין. המלומד מעמיד את עצמו בקשר עם הירח על דרך הידועה לו בלבד, אך אין קול ואין עונה.
וכן נתחזקה הסברה, כי אבדו הפושעים. אך לימים נתחוור, לפי אותות מיוחדים, כי הם בריאים ושלמים. אלא שהם מודיעים דברים מוזרים: בעודם על הארץ, בשעת ההכנות לטיסה לירח, בא לפניהם מלומד נאצי מפורסם, שהתחבא מעיני בעלות הברית, ואמר להם: נוסעים אתם לירח, הואילו לקחת תכנית זו שתכנה בקיצור הוא: ישנו בירח חומר ידוע, שאם תשתמשו בו שימוש של כך וכך, תוכלו לאיים על כדור הארץ, או על חלקו, או על כל מטרה מצומצמת, – בהשמדה על ידי שריפה. פרטים תמצאו בתכנית. ואמנם בבואם לירח מצאו, כי הכל שריר וקיים כדברי המלומד הנאצי, ואמרו: עתה כל כדור הארץ בידינו, לאמור בידי גרמניה; לאמור בידי הרייך השלישי.
הידיעה הסנסציונית הזאת עברה על גלי הרדיו לכל קצווי תבל והרעישה את הלבבות. היו שאמרו, כי בימינו הכל בגדר־האפשר והתרעמו מאד, כי בידים ממש עזרו לשונאי המין האנושי, להגיע לידי יכולת זו, לאיים על שלומו של כדור הארץ ושלימותו.
ואמנם, לרגע אחז חיל את יושבי העולם. אך כעבור ימים אחדים עמדו אנשים פיקחים והוכיחו, כי דבר זה הוא מן הנמנעות, ואך איוולת היא לחשוב, כי אפשר לשרוף את כדור הארץ או חלק ממנו. אלא מאי? פושעי נירנברג, מזועזעים מחדשי המשפט, מפסק הדין של מיתה והנסיעה לירח, יצאו מדעתם. ואשר להודעה מן הירח ודאי מקורה בדמיונם של שאינם שפויים ברוחם.
יצאו כמה וכמה ימים, והרי סנסציות אחרות, ועיקרן ידיעה, כי הנאצים אשר בירח שוב השמיעו את קולם. וקובעים יום מסוים שבו יבחנו נשקם הסודי באחד מאיי הים השקט. אי־לכך הם מזמינים את אנשי־המדע, את העתונאים ואת ראשי המטות של האומות, להמצא באניה במרחק מאתים קילומטר מן האי. שיוכלו לראות במו עיניהם את תוצאות הנסיון.
הבריות היו עוד סבורים כי אין כאן אלא בני אדם שאינם שפויים בדעתם. בכל זאת השגיחו במרחק מאתים קילומטר, כי כל האופק לצד האיים שנועדו לנסיון מאדים והולך וכולו להבה אחת. ועד מהרה, כאשר האניה התקרבה, מצאו הנוסעים בה, כי המים מסביב לאיים רותחים והאיים אינם; הכל נעלם. חי, צומח ודומם נמחו מעל פני האדמה.
התחילה פעלתנות קדחתנית – המלומדים פתחו בחקירת טיבה של התופעה הזאת. אך לא ראו כל תועלת בחקירתם שהרי לא היה בה כדי להציל את כדור הארץ מידי הנאצים, או ממזימת הסחיטה שלהם. שעל כן נסמכה לחקירה פעולה דיפלומאטית קדחתנית: הרוסים באו במגע עם המנהיגים הנאציים בירח והסבירו להם, כי מאז ה־27 באוגוסט 1939, כידוע, היה לבם שלם עם הנאצים. אלא היטלר הוא שהקדיח את התבשיל באותו היום המר והנמהר של 22 ליוני 1941 בהתנפלו על רוסיה. ולא היה איפוא כל מוצא אחר, אלא להשיב מלחמה שערה. והלא ידוע, כי מבחינת האידיאולוגיה הם, הרוסים, הנם לשלטון מפלגה אחת, ולפרימט של המדינה על הרכוש וההון, והעיקר, עתה בראותם בעליל, כי האנגלו־סכּסים רוצים להשתלט על העולם, וכי האמריקאים תוחבים את אפם בכל פינה ובכל היבשות – הרי הם, הרוסים, מבקשים הסכם מדיני וצבאי עם הנאצים. וכמובן, הם נכונים להחזיר את כל השטחים הגרמניים שבידיהם; וכן הם נכונים לתוספת הנחות שפרטיהן יקבעו בחוזה שיחתם למשך חמשים שנה.
האנגלים הריצו אגרת למנהיגים בירח: וודאי הגרמנים רמי המעלה נוכחו לדעת, כי מאז שביתת הנשק חלו אצלם, – אצל האנגלים משמע, – תמורות חשובות ביחסם לאויבים ולאוהבים. וודאי מן המפורסמות הוא יחסם לאוכלוסיה הגרמנית באיזור הכיבוש הבריטי; ודאגתם כי הכוח הגרמני יהי שריר וקיים. ולפי שנוכחו עתה לדעת. כי הקומוניזם רוצה להשתלט בעולם, הם מציעים פספורט אחיד לגרמני ולבריטי, והסכם מדיני וצבאי למאה שנים.
האמריקאים פנו גם הם למנהיגים בירח: ידוע כי הם, האמריקאים, אין להם כל אינטרסים אנוכיים. לא באירופה ולא בשאר חלקי תבל. אלא, לבם מתחמץ בראותם כי הרוסים דוחקים עצמם לכל החזיתות על מנת להתפשט ולהתרחב. וכן אין הם, האמריקאים, רוצים לעזוב את האנגלים לנפשם וכיוון שבריטניה הריצה אגרת אל המנהיגים הגרמניים הנכבדים, מציעים גם האמריקאים הסכם לבבי.
וכמובן, גם מן הקריה הקדושה שברומא הגיעה אגרת לירח: האב הקדוש שמע על התגלית שבידי הגרמנים, העשויה להחריב את הארץ, והריהו מזכיר להם כי מעשה כזה אינו לרוחו של אדם ולרצונו של בורא העולם. האב הקדוש מסב את תשומת לבם של תיירי־הירח על האגרות שהריצו הבריטים והאמריקאים ומזכיר להם את הדבר הנודע, כי אמנם הרוסים הם שונאי אלוהים עלי אדמות. יואילו, איפוא תיירי־הירח לזכור לטובה את פולין, את איטליה ואת ספרד, שהן עכשיו מתחת למגפם של המנצחים.
לאחר מתיחות של עשרת חדשי משפט, פסק דין של מוות וטיסה לירח, – התבדחו עתה המנהיגים הנאציים למקרא האגרות הבאות מכל עבר, ויצאו קצת לטייל בירח. אך התרחקו ממקום חנייתם, הגיע אליהם איזה קול פלאי, קול חרישי כהמית היונה. מדי התקרבם והתגלה לעיניהם מחזה מופלא: אדם שרשמי פניו יפים וקדושים. ידיו נתונות בשלשלאות כבדות ורגליו בסד. ובראותו אותם אמר להם:
– אנכי המשיח. אותי הועיד בורא העולם וכל צבאותיו להביא גאולה לכל הנברא בצלם. כוחות הסטרא־אחרא התגברו עלי ושמוני פה והנה עתה שחררוני וארד לארץ ולדריה ויבוא שלום־נצחים וכל ההתנצחות בין האומות כליל תחלוף.
אחרי שהנאצים התעוררו מהשתוממותם, הם הודיעו כי הם ממאנים לסגת אחור, משניתן להם אמצעי להשתלט על כדור הארץ, ולהיות עם־אדונים, כראוי לגזע העליון שלהם.
אך המשיח לא הרפה מהם ועלה בדעתם לקשר בינו ובין הקריה הקדושה ברומא, הסינוד הקדוש במוסקבה, הארכיבישוף מקנטרבורי וראשי הכנסיה בארצות הברית. בא לפניהם המשיח וסיפר להם כי היה נתון בשלשלאות על הירח, וראה את הנאצים במעשיהם. – הנשק האיום אשר ברשותם, שיש בכוחו לדון בשרפה את כדור הארץ או חלקו, או כל תחום מסוים שיבחרו בו. ועל כן ראוי להם, לראשי הדתות, שישחררוהו. אולם הקריה הקדושה ברומא, הסינוד הקדוש במוסקבה וראשות הכנסיה בוסטמינסטר ובארצות הברית ענו לו, כי המומנט הזה הוא רציני ביותר בחיי־העמים; ראשי הכוחות המזוינים השומרים על שלומה של הארץ ושלימותה מזהירים, כי הימים האלה הם חמורים מכדי להסתבך באיזו תנועה משיחית של בעלי־חלומות; ואדרבה, השליות כאלו עלולות להביא את האנושות לידי חורבן גמור.
הקיצותי והנה חלום.
חלום ופתרון אין לו.
ויהי היום ותחשק נפשו של הדוב בדבש. וילך אל הכוורת. ואך תקע את אפו בה, ונבהלו עליו הדבורים לכבדו ברוב עקיצות, וישא הדוב רגליו כל עוד נפשו בו. בדרך פגש את השועל וישאל את פיו לאמור: הגידה נא, אישי השועל, הלא האדם חלש ממני ואיך השכיל ממני, – להוציא דבש מן הכורת, ואני הבריחוני הדבורים לבשתי ולחרפתי? ויען השועל ויאמר: האדם ילבש מסכה בבואו להוציא את הדבש מן הכורת, היא היא המסכה אשר תעמוד לו לעשות כמה וכמה מעשים אשר אנו, החיות, יבצר ממנו לעשותם.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.