רקע
יעקב פיכמן
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשי"ג

את המאמר הראשון על ברדיצ’בסקי פירסמתי ב“העולם” עם צאת ספרו ‘בערב’. הספר נכתב במגמה שלילית נפרזת, אך ביסודו הונח רעיון גדול, ועם כל הקיצוניות שבו הוא אחד החיבורים החשובים מבחינת ההבחנה האמנותית שכתב ברדיצ’בסקי. מגמה זו בעיקר הובלטה בקויה היסודיים בהערכתי שנכתבה לשם הספר הזה. ב’מאזנים' (ואחר כך ב’אמת הבנין') נתפרסם מאמרי ‘אחד־העם וברדיצ’בסקי’, והמסה ‘ברדיצ’בסקי כמספר’, באה כמבוא לסיפוריו המקובצים, שיצאו בכרך אחד על ידי ‘עם עובד’.


 

פתיחה

לא כאחד־העם, רבו ואלופו ואיש ריבו כאחד, גם לא כפרישמן שהיה אף הוא קרוב לו ורחוק ממנו כל ימיו כאחד – נתגלה לנו בתחילתו כלֵב הומה וכואב, שאל קולנו הקשבנו גם כי לא היינו תמיד אנשי בריתו. אבל רק לאט־לאט נתגלה לנו כמספּר גדול, כאמן אשר קווֹ נטוּי על מרחבי שירה ועקלקלות אדם. עקבנו בבחרוּתנו אחרי הפולמוס בינו ובין אחד־העם. בעומק הלב היינו עמו, רבן של ‘הצעירים’, אבל הואיל והיינו עוד בעצמנו עוּלי־ימים, היה מורא הרב, שלימות הרב, – זה שעל ‘פירוריו’ נתחנכנו, עלינו יותר. מצד שני היינו בעצמנו אמוּנים על ‘הסגנון המערבי’, ואף שאחד השלושה היה פרישמן, והוא היה הקורא הראשון לצאת ‘מן החומות’, היינו צמאים דוקא למה שבתוך החומות. כה הרבינו להתחבט בין שני המורים, הרגשנו ששניהם יתווּ את דרכנו בחיים וביצירה, גם ידענו עד מה נערץ אחד־העם המתון על ברדיצ’בסקי דוקא במתינותו זו, שהיתה גם, למרות כל התלהבותו החסידית, שממנה ינק כל ימיו, מסגולות נפשו היקרות ביותר. ה’מתנגד' וה’חסיד' – לאורם של שניהם היינו נאותים. ואין לצייר את יצירת הדור בלי מגע נפשי חזק עם שניהם.

ברם, גם בברדיצ’בסקי תפסנו קודם את האידיאולוגיה, שהרבה ממנה היה צורך השעה, תפיסת השעה, וכל כמה שהיה זה קול לבנו, מודה אני, שאת כוחו האמיתי לא הכרנו אלא לאחר שנתגלה לנו המשורר. לא בבת אחת הבחנו גם כאן את האמנות המקורית, את העצמיוּת הגדולה, החיטוּב שבצוּרה, שבסגנון, הכריע לזכותו של אחד־העם מן השורות הראשונות שקראנו ב’על פרשת דרכים‘. אבל עם קריאת סיפוריו הראשונים של מי"ב הרגשנו מיד, שכאן סוד הפריחה – שבהתלבטות זו ‘נפש חיה וממללה’. לשום איש לא סלחנו פגם שבניב, כשם שסלחנו לו. כמה שהיה מלא תוכן במאמריו הלבביים, היה נראה לנו אז כטירון לגבי הנובליסטן. בעצם היה הוא הנובליסטן האמיתי, ומלבד שלום־עליכם – הוא אולי המספר היהודי המקורי ביותר. הוא לא ידע את סוד הציור, כמנדלי או כש. בן־ציון: לא ידע גם את סוד הנגינה כפרישמן, את אמנות העיצוב של הסיפור העממי, שכל כך הפליא אותנו בה פרץ – בפרט ב’סיפורי העם’, פסגת יצירתו. אבל הריתמוס שלו היה כולו יהודי – שלא במתכוון; אחרת לא יכול לספר. הצמצום עצמו בא לשם הבלטה, ועם זה מתוך פחד מפני כל אבק להג. זאת היתה סטיכיה מספּרת. כשהוא סיפר, היה כל ציור מיותר, כל צבע מיותר – הלא הם נבלעו בסיפור והם גם ביצבצו מאליהם מתוכו. – בדמויות הנשים המופלאות שלו מעט מאד מן הכוח הפלאסטי. הסממנים גם דומים לעתים קרובות. אבל מה שהוא מספר עליהן מעלה את חינן ומעלה את דמותן. הוא חונן את האשה העבריה של דורו – איש מאתנו לא ראה לנפשה, ליגונה, לבדידותה, כמוהו. הוא מספר עליהן כעל אנשים קרובים, קרובים מאד. עוד ב’מחנים' וב’עורבא פרח' הראה צורת המטבע של האשה מזה ומזה. ברומן־הנובילה ‘מחנים’ כל הנשים עוברות לפנינו, ולכל אחת קבע צורה לא נשכחת. ומי ישכח את הדמויות במעולים אולי שבסיפוריו (אלה שקרא להם ‘רומנים קצרים’) ‘בית תבנה’ ו’בסתר רעם'?

לסיפוריו ניתן הכוח של ‘תעודות חיות’ ושל דברים שבדמיון כאחד. יש כאן דברים העושים רושם של זכרונות אבטוביוגרפיים או של דברי כרוניקה (כ’נידוּיה של מתה') ויש כנגד זה (כ’סיפורי תוגה', ‘סיפורי כפר’) רבים שהוא כאילו מעלה אותם ממעמקים לא שיערנום. חזיונות לב של משורר שרק לבו ראה אותם, כאב אותם, ואנחנו צוללים עמו בערפלי אימה, שעטפו את עולמו.

הוא לא היה נוטה לדברי אידיליה, כרוב משוררי הדור ומספריו. לעתים רחוקות היה משעשע את נפשו בבדיחה. העולם רובץ כבד על נפשו הרואה. גם אנשי הדור, שהתלבטו שם במקומות התורה שבערי המערב, עקומי לב והרפתקנים (כאנשים בסידרת ‘עמק רפאים’), – אנשים שירא את מגעם; מהם מעטים שלא היה להם שיור של אחיזה לא בעולמנו1 ולא בעולם הנכרי, ושהיו אובדי לב ואובדי חיים באמת (כבסיפור המזעזע ‘הזר’); ויש להתפלא, שראה את כל אלה מרחוק, מתוך קרן־זוית זו של תורה ועבודה ששקד עליהן כל ימיו.

בבחרותנו, בעודנו עומדים ‘על הגבולין’ וביקשנו ביטוי להמיית נפשו, היו סיפורים כמו ‘מעבר לנהר’, ‘בדרך רחוקה’, ‘התגלות’ – כל אותן הרשימות שעליהן יסופר ברטט־שיר בסידרה הראשונה של ציוריו הקטנים, וידויי לבנו. ואף שנעורינו כבר היו אחרים, נדמה לנו, שאנחנו קוראים על חיי עצמנו. ‘מעבר לנהר’ העלה הד של פואימה, ואין לזכור סיפור זה עד היום בלי רושם של חויה אישית. והרי זה הסימן המובהק ביותר, שיש לנו כאן עסק עם דברים שבשיר.

ברדיצ’בסקי המספר מתגלה באופנים שונים, אף שהוא תמיד אחד. אפיקה זו, כל כמה שאינה מתכוונת לצורות מסוימות, היא תמיד בת גוון משלה, בת קצב משלה. פעמים היא נראית מקראית, פעמים מדרשית, פעמים אפילו רבנית; אבל טבוע בה תמיד חותם של דרך־סיפור עצמית, והיא עממית בה במידה שהיא מודרנית־סמלית. ברם גם סמליות זו אין בה שמץ אליגוריה. תמיד מפעם אותה יצר אפּי – רצון לספּר, בלי כל כוונת מכוון; ורק שהעולם נתפס כאן תפיסה רצונית. יש רעיון לכל הסיפורים יחד, משום שעין זו ראתה את הדברים, והיא כולה משתאה למראה. יען כי לא בתבונה תפרש, כי אם בעצם הראיה, – בעצם התמיהה. מה שמסופר הוא בגדר המציאות, גם במידה שהמציאות עצמה לא תמיד גורסת אותו. עולם זה הוא לכאורה מנוגד לשכל הישר, ואולם שרשו באיזה שכל נעלה משכלנו – באשר כך יהיו הדברים, ועצם הויתם כאילו משמשת יסוד לשׂכליוּתם'.

למה קרה מה שקרה לקלונימוס ונעמי? למה הסכימה האם האוהבת לשידוך זה, בעוד שידעה, כי גם קלונימוס לא יהיה מאושר בעזבו את הנערה, אשר למענו נוצרה? אין כאן תבונה, כי אין חירות המעשים. המספר רואה עולם נטול רצון זה, נטול חירות זה, והוא יודע שכך קרו הדברים, משום שאחרת לא יכלוּ לקרות; ואולי זוהי תפיסת האפיקן האמיתי: הוא עצמו משועבד למקרים שעליהם יספּר. אין בידו לשנות. המציאות שמחוץ לגדר ההגיון – חזקה מזו שבגדר ההגיון.

אין האסון בא דוקא משום שמהלך הדברים גורם לבואו, כי אם משום שהכרח הוא שיבוא האבסורדיות של הדברים קודמת לזו של שכל העולם, חורגת מרצונו של אלהים עצמו. יש כוח אפל, לא־מובן, לא־הגיוני, שהוא אורב לנו על סף המרחב. כלום לא כך הוא מנהגו של עולם? דוקא במקום שהאושר קרוב ביותר, מחויב המציאות ביותר, שם נטויה היד הרעה, המחוסרת דעת, ושמחה להשמיד.

ההתחלה הית המאבק ליצירה, מאבק לשירה. היסודות עלו מעורבים. מעין פובליציסטיקה, מעין פולמוס. אבל מאחורי כל זה כבר רגשה פריחה נעלמה, משהו בוקע מאפלת הדם ונמשך אל על. היה זה התום והעומק, שהרעישו אותנו. בתוך הסתערות זו התחילו מתגלמים פסוקים – ‘פסוקי דזמרה’. תפילה לנוער כי יתפלל על נפשו, על החיים שנכבשו בידי הכתב. ומעתה מלחמת עולם לו בכתב זה (‘מה צרים הם אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל!’) ועם זה – הרי איש לא יחונן את הכתב כמוהו.

אכן, מה רחוק היה בסוף דרכו מקובלנות אלה; אז, בהבינו שעם שלם לא ישא את שם אלהים לשוא – בהבינו, כי נפש אדם טהורה אחת כי תימצא – תכפר על כל האימים, תדיח את כל צללי התוהו, ואם גם אין מנוס מהם.

אז ינסה לעצב את דמות מרים, זו שהיתה מרחפת לפניו על מיטת הדוי, שלא ירד עוד ממנה – דמות החמודות האחרונה.

החידוש שבתפיסת העיירה ביצירת ברדיצ’בסקי היה בזה, שהוא ראה את אסון יהודיה לא כמנדלי, – כתוצאה של ‘חטאת הקהל’. גם לא של חטא עצמם, כי אם היה מן הראשונים, שעמד על ההכרח, על אי־המוצא, על גורל עם שאין לו יניקה מן הקרקע, מן החיים – גורל שאינו יכול להיות אחר. אין זה עולם שאינו מתוקן, כי אם עולם ‘שאינו קיים’. ולפיכך אין לו תקנה. הפסימיזם של ברדיצ’בסקי, שהלך ועמק – בניגוד למנדלי שמעט־מעט גם קיבל פיוס, גדל והלך משראה (כמשורר וכיהודי) כי את שורש הרעה אין לעקור – שרק מהפכה גדולה בעצם היותנו עשויה לשנות מה. דוקא הוא, שלא הכריז על ציונותו, עמד על העיקר – ראה ברור, כי הצל הגדול נטוי על חיינו, כי הרוח אינו מספיק (כפי שהאמין אחד־העם), כי יש לשוב אל מקור החיים – להיאחז במשהו איתן, במשהו קיים קיום ממש.

מתוך אספקלריה זו ראה את ההויה הישראלית כמספר – ראה כי הכל נוע ינוע תחתינו, כי הכל מט, עשוי להתמוטט. לא הניצשֵיאנוּת היא שהוציאה מפיו את הקריאה לכוח, כי אם הרתיעה מפני רפיוננו, מפני נעילת השער אל הטבע, שאין בכוחנו לשברו. מחשבתו עצמה, עם כל הנימים האלגיות, המחלחלות בה, היא קריאה להתאזרות; לא ‘להתכשר’ לחיים, כי אם לקפוץ לתוכם, לשוב ולכבוש אותם. כוחו היה בזה, שבעצם לא הבדיל בין חומר לרוח. בסיפורו הקטן ‘הבודדים’ הוא מגלם את המציאות הישראלית בבדידות הכוח הגופני והרוחני כאחד: לשניהם אין מקום, צר המקום במיצר חיים־לא־חיים אלה.

כמשורר בן־חורין, שאינו כופף את המציאות לצד אחד – גילה בלי היסוּס, הבחין בעולם היהודי את כל העומק הטרגי, משהו ההולך ושוקע בלי הרף תחתינו. ועם זה האמין, ששם בירכתי אסיה הולך ונוצר משהו, שיש בו משום נסיון אחרון לצמיחת עולם יהודי חדש. ועל כן העלה דמויות, שבהן טרם נתפוררו יצרי חיים; על כן נזדעזע מפני ‘עמק הרפאים’ החדש, שגילה בסביבה המערבית, יען כי פה נתקל שוב ברוחות ‘דאזלין ערטילאין’, ועולם זה נראה מכוער שבעתים מן השממה שבעיירה. שם יהודי זקן, הוא יהושע־נתן, השו"ב דמתא, עוזב הכל ושב אל ביתו, נמשך אליו בכוח סתום זה שמשך את כולנו, ודמעות הנער המלוה אותו, הבוכה משום שעליו להישאר כאן, בעולם הגלות השומם, הן דמעות כל המלוים המיותמים, שאין להם תקוה לצאת יחד עם יהושע־נתן.

אכן, שני העולמות, מבפנים ומבחוץ, הטילו עליו אימה. בשניהם הבחין חוסר ישע וחוסר מציאות. רק את יהודי העיירה ריחם יותר – ידע כי גם בעלובים שבהם עדיין מפכפך מה, שיש בו עוד שיוּר חיוּת, בעוד שבריקנים ההם ראה אותם דרדרים יבשים, הנשאים ברוח, ואין מוצאי מים תחתם.

על כן חי בבדידות ויצר בבדידות, ואחד הפלאים הגדולים הוא, שמתוך כתלי בדידותו הגיע אליו רעש־הסרק מבחוץ, ועם זה הלך והתחזק בכאבו כביצירתו עד יומו האחרון.

דומה, שאין צורך להוכיח, כי בכל כוח הפולמוס והביקורת, שניחן בו, היה ברדיצ’בסקי כמעט מראשית התגלותו – קודם כל משורר. לכותב הדברים האלה אין כינוי זה מיחד את הסופר. פרוזאיקן גדול, לדעתי (לדעת כולנו כיום) – הוא ממילא גם משורר. השירה היא נשמתה החיה של כל יצירה. אבל יש מי שהוא בעצם מהותו משורר, שדרך ההסתכלות, הסגנון המוסיקה הנסתרת (גם במקום שהניב אינו חותר אלא אל הפרוזה) הם של משורר מלידה. ואפשר להגיד זאת גם בניסוח הפוך: כל משורר טוב הוכשר גם לפרוזה טובה. ומעטים הם היוצאים מן הכלל.

ברם, בכל כוח הגיונו וחריפותו מגלה ברדיצ’בסקי התנגדות, פעמים גלויה ופעמים נסתרת, ל’הגיון הפרוזאי', לסילוגיזם ככוח מכריע. לפי תפיסתו אין השירה, כמקובל, תוצאה של מצבים חיצוניים – חברתיים או פוליטיים. יש ‘גלגול נשמות’, ואוהב הוא להעיר, שבפלוני נתגלגלה נשמתו של אחד קדמון. גם בו עצמו נתגלגלה נשמה של בן דורנו ושונה בתכלית ממנו. כך ניתן לבאר, לדעתו, בואו של משורר גדול בשעת ירידת האומה: אולי מתעמקת התפיסה השירית דוקא על ידי הצרות, והמית הלב מתגברת דוקא בשעה שפורענות מתרגשת ובאה… הוא חושב בניגוד לבעלי האבוֹלוּציה, כי ‘עם כל משורר וחושב גדול תבוא ההתפתחות עד קצה… כמו יתרוקן הטבע לרגע בבריאה כבירה, ועל כן הבאים תיכף אחריה כבר אין להם אותו הרוח החזק ואותה המתנה הגדולה’. זאת היא תפיסת משורר. הוא סבור, שכל דור מתחיל מחדש. ואין ספק, שיש גם ירידה אחרי עליה – על כל פנים, בתקופה הסמוכה לה. אבל חשוב לנו בהשקפה זו, שהיא הולמת את המשורר, תפיסת השירה כפלא שאינו חוזר. השגת המשורר כגורל (ברשימתו עמוקת ההגות ‘המשורר’): מבשרו ראה זאת.

אין פלא שגם בשעה שעמד ברדיצ’בסקי במערכה בכל חומו, היתה ההרגשה, שגם בקטעיו ה’פרוזאיים' – ואת לב רבים קנה בימים הראשונים דוקא בהם – באותו ניב נמרץ, שבו הביא לידי ביטוי את אי־המנוחה שתקפה את היהודי העומד על תחום החדש והישן, את העיקר אשר נשא בחוּבּוֹ, טרם גילה, טרם מיצה בהם. היתה גם אז ההרגשה, שלפנינו בעיקר משורר שלא יגיע לידי הבעה מלאה של עולמו בלי מראה וחזון. הוא גם כפובליציסטן, כלוחם, היה בעיקר משורר – אדם שיללת דמו קדמה למחשבתו, כל כמה שהיתה הגויה עד הסוף. ב’יגון הישראלי העתיק' שלו חילחלו געגועים על ‘מרחב עולם’, ועם זה, עמוק מאד, קינן בו ‘יגון השכינה’; והוא לא עזב אותו גם ב’צאתו למרחב'. התמימים רואים בזה סתירה, ואינם יודעים שאולי דוקא זה הוא סימן למלוא לב למלוא חיים. אחד־העם, השלם, שכל ימיו עסק בישוב ניגודים, היה בכל כוח כשרונו הגדול, נדון, לפי עצם מהותו, לצמצום. הפילוסוף הוא בעצם טבעו אסיר עצמו, כלוא בעוגה שעג לעצמו.

כלום לא זהו מה שמבדיל בכלל את הוגה־הדעות מן המשורר? זה שעוסק תמיד באיחוי קרעיו בעוד שתפקיד המשורר לגלותם.

ברם לנו היה אחד בשירה וב’פרוזה'. ברדיצ’בסקי הוגה הדעות, המבקר, איש המדע, היה לנו משהו בלתי נפרד מן המספר. גם כאיש המחשבה הצטיין בכוח של ניתוח חריף מאד, והפולמוס עם אחד־העם יוכיח. אבל חש, כאמור, שעולמו אינו מתכנס בנגלה בלבד, ולכן צמא לשירה, שהיא מאירה את הסתום (או מעמיקה אותו…). את עיקר תפקידו של המשורר הוא רואה בזה, – בכוחו לראות, להעמיק את הנראה, ולא להסבירו (אין כמוהו נרתע מהסברה).

מה שהכביד על לבו, הכביד על עינו ביותר, מורגש מבחינת הבליטה, מבחינת העומק, יותר מכל, ואולי ביחוד – בסיפור. אני מכוון הפעם את כלי הניתוח בעיקר כלפי יצירת החזון, הואיל וכאן – המצולה. כוחו דוקא ביצירה האפית, בתפיסה האפית. בה הביא לידי גילוי עולם יהודי נבדל, מקורי, עצמיי – תמצית נקיה של נשמת ישראל, של צער ישראל, שלא ניתנו להבעה אלא באמצעות דמויות חיות.

ואולם איני מסיח דעתי אף רגע, שלברדיצ’בסקי היו מחשבות מענות, – שגם בסיפוריו ההויה הישראלית, כהויה האנושית, נבחנת מצד הדעות, שהביא לעולמנו. דוקא משום שהיו מורכבות מאד, האמין – לא שנוח להתירן, כי אם להבהירן בדברי חזון; איני מסיח דעתי מזה, שהיה גם כמספר אדם רב־לבטים, שחד את חידת החיים מתוך חדוַת הגילוי ומתוך חלחלה שבלב כאחד.


 

מערפלי הנוער

במאבק לסיפור, שלא היה קל לאותו דור, בולטים אותם הדברים הקטנים, ברובם אבטוביוגרפיים, שמחברם קרא להם ‘מערפלי הנוער’. ואמנם רב הערפל מסביב לברדיצ’בסקי הנער, העלם, אף שבלב הערפל הזה נולד אור המשורר.

הקטעים הסיפוריים האלה הם בעיקר ציונים וזכרונות מימי הילדות והנערות, שנכתבו אגב התרגשות ובמקצת אגב בדיחות־הדעת. כאן ביטוי ראשון לתפיסת העולם, להתמרדות – גם זכרון לימי העוני, ליתמות המוקדמת, שהם מעמיקים את המרירות, אך מרחיבים גם את הדעת, מיטיבים את הראיה. אילו היו ימי הילדות כתיקונם, מי יודע אם היו טובים לטיפוח השירה והמחשבה, לגעגועים הגדולים על מרחבי העולם.

האב לא הקפיד עמו (אבי היה טוב־לב, התהלך ברוֹך עמדי ולא יסרני'). אבל היה רב בישראל, ולא חפץ שהילד יבלה בקריאת סיפורים ומעשיות של ספרי־נשים, אותם ספרי העם ביהודית־אשכנזית שהילד היה כרוך אחריהם. כלום לא הם נטעו בו את הקצב הסיפורי המקורי שלנו בשתי הלשונות? והילד ביקש בכל אשר למד, אפילו במשנה, דוקא את הסיפור. הציור החי של ‘שנים רוכבים על החמור’ היה העיקר, וההלכה טפלה. והוא, שכל חייו היו שאלת־תמהון אחת, לא הבין למה הבדילו בין תורה שבכתב ושבעל־פה, כשם שלא הבין את הקשר בין יהודי העיירה תשוּשי הכוח ובין הקנאים שנלחמו בגבורה כזו עם לגיונות רומי, שצרו על ירושלים. ומה מזעזע הרושם של הסיפור הקטן ‘בדרך רחוקה’, בו הראה מי"ב כי גם בינקותו היה אחר.

ברם, מאבא החסיד למד תום, נקיון הדעת, את ‘האחריות הרבה לבן־אדם עלי אדמות’. ממנו למד גם ‘שבירת היצר’ – למד לדעת שיש דברים שבקדושה, ובכל חייו אחריו, כמו ביצירתו, ניכרו עקבות השפעתו וטוהר נפשו. כל ימיו רדף את קטנוּת־המוח, את הטומאה המתעטפת בטלית של קדושה – לא השלים עם שקר ביודעים ובלא יודעים; בדק גם את עצמו בשבע בדיקות.

גם עין האם היתה עליו לטובה, ומה נפלאה היא השיחה הקטנה בין הנער, שדם אביבו התחיל עולה ומענה אותו, ובין האם, שהבחינה בחוש אמהי בסכנה: 'פעם דיברה אלי לאמור: 'אַל נא, בני! אַל תרחיק ללכת – עודך נער'' (‘בין השמשות’). כמה עדינות וחרדה בדיבור קצר זה.

והנה זכרון מן הימים שהתחיל ‘מקצץ בנטיעות,’ ולעיניו הבהיקו השורות של רנ"ק: ‘תדע ותשׂכּיל, שמה שקראנוהו רוח הכולל לאותה אומה, הוא מה שייקרא בתורה ובנביאים הראשונים בלשון תחלת המחשבה אלהי האומה… וזה סוד, – – ושכנתי בתוכם’ (‘גויים ואלהיו’). הוא כולו נסער מן הרעיון שנתגלה לו, ואותה שעה הוא מקשיב לקול הקהל בליל שבת, הצוהל לפסוקי ‘לכו נרננה’:

הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו…

והם לא ידעו דרכי…

הוא מרגיש את מתיקות הסוד של ‘ושכנתי בתוכם,’ – וגם את ראשית הכאב של היחיד, שמחיצה מפסקת מעתה בינו ובין הרבים.

מתוך כל הרשימות הקטנות האלה אתה מכיר כבר את הלב ההוגה, את ההכרה שהקדימה, את ההזדעזעות שהקדימה. אין כאן מחשבה שבמנוחת־הדעת, חויה שאין פרץ בה. התום והסער ירדו בו כרוכים. בזה נבדל מבני הדור, שלא השליט שלטון גמור לא את השכל ולא את הלב.

בזה גם סוד מקוריותו כמספר יהודי. שההתגלות האינטואיטיבית לא נפגמה בו על ידי הניתוח שאינו פוסק. ואותה שעה הלב הומה את המייתו. שואל וחוזר ושואל, תמה וחוזר ותמה.

המשורר אינו מישב את הבעיות. מנת חלקו היא ביכולת להשתומם, לשאול, גם כי ידע שאין מענה.

וברדיצ’בסקי, גם כמספר, היה השואל הגדול.

רבים הם בספר הדברים, שמושרר מספר עליהם כאדם המדבר על עצמו. כלום יש יוצר שילדותו, בחרותו, אינן משמשות אחיזה נאמנה לשירתו? ובפרט למשורר כברדיצ’בסקי, שזכר ראשונות ותהה על הראשונות כל ימי חייו.

מן הדברים הטיפוסיים לחיי העיירה הוא הסיפור ‘אהבת נעורים’, שנכתב מתוך עצב ומתוך געגועים על הנערה, אשר הרנינה ביפיה את דמו הצעיר; ואף על פי כן נתן את משפט הבכורה לרעו, לאליקים זה שאף הוא אהב אותה, אף שבסופו עמד ונשא אחרת, ש’היה לה אלף כסף נֵדֶה במזומנים'. הרי זה סיפור עצוב, אך רגיל ביותר בהוי העיירה; אבל הוא כתוב ביד משורר, והלב כלבבו הומה לגורלה של נחמה, שהיא ‘עדיין ניצבת לפניו עמו חיה בתום יפיה ובשתי צמות שערותיה הארוכות’.

ובספרו על חייה הנוגים, הוא כמתנצל שעמד מרחוק. ‘אני האמנתי תמיד כי נחמה רחוקה ממני ולא פיללתי כי יתכן שהיא משאת נפשי וחלקי היחיד בחיים; ובכן כי גדלתי והייתי לאיש הרחקתי נדוד ואעבור מדינות וארצות, וכתותי את לבי למשוררים ולחושבי עולם’. ובזכרו את נערותו, המה לבו לנחמה ולעצב חייה וידע מה היה לה – מה היה גם לו.

רק לב משורר נושא את אביבי חייו ויודע לספר עליהם בתוגה חרישית כמוהו.

הפליאו אותנו ביותר ‘היציאה’ ו’הבריחה', שנכתבו במאוחר, והם מספרים על כליון נפש הילד לארץ־ישראל, שסיפורי התורה והנביאים החיו אותה בלבו התם. על כגון זה יספרו מנדלי, ביאליק; וטשרניחובסקי כתב על כך אולי את החמוּדה שבאידיליות שלו (‘כחום היום’). אבל הסיפורים האלה הרעישו את לבנו, כמאורעות גדולים; מרעיש סיומה של הבריחה שיכול היה להיכתב רק בידי אדם כברדיצ’בסקי, שידע עד כמה האנשים מתאכזרים לבורחים שהוחזרו למקומם: ‘בעיר שחקו על משבתי, שבו החיים לארחם. ואשאר בגולה אבל ומנודה עד היום…’ בפסוק האחרון כל עומק ההרגשה ועומק הביטוי של ברדיצ’בסקי.


 

נכאים ראשונים

חידת עמו, שהסתכל בחייו מן המקומות בנכר שהתעוהו אלהים בהם, היתה נושאו היחיד בשירה ובמחשבה. בעוד שכאב את כאב בדידותו, ‘לבו נתון למשבר שבישראל סבא ולעצב שבתולדתו הארוכה’, ובטרם יקומו המעטים לקרב, לשחרור, הוא כבר רואה את עצמו כגלגול אחד העברים הקדמונים. ‘חי במצור ירושלים’, ו’בראש בריונים ילחם' ‘ונקם יקח – נקמות אלהים!’ עד כדי כך הוא, בכל מלחמתו לחיי היחיד, בכל העדינות שבתפיסתו, גם כולו יהודי קדמון, אדם אלמנטרי!

אבל יש עוד נושא יסוד: האשה, הוא מאמין בגאולתו על ידי האהבה. ואהבה זו צריכה להיות גדולה, אור אלוהי. אכן בשעת יאוש יראה את האהבה כהכנעה: ‘אם נאבה ללכת בקומה זקופה, גם לאשה לא נשתחוה. הצורך לבקש עזר בנפשות אחרות ובחיים של אחרים בא אך מבלתי יכולתי לעמוד בפני עצמנו’.

כך אורבות לו שתי הבעיות: האומה והאשה. ב’לבדד' מסומנת שאלה זו בקיצור ובעומק. חן התלמידה, בשבתו על הספסל מאחריה, יכניעו; ובחדרו, רחוק ממנה, הוא ‘יושב כמנצח’. אבל מדכאה אותו ההכרה, שבעיניה הוא ‘רק תלמיד בן־ספר’ עלוב, כי בעוד שהוא יודע את כל עושר רוחה ויוכל לשיר שירת נפשה, ‘היא גם בעושר לבבה אינה מאמנת’. היא גם את עצמה לא תדע'…

לאחר זמן, כשבגר יותר, ידע כי זאת היא האשה – שזה גם קסמה, שדוקא זהו העושר שלה: שאינה מכירה בו. אבל מכלל בעיה לא יצאה האשה, כשם שלא יצאה האומה. לתומה יכלה לבבו, וממיעוט הכרתה הוא נכוה. ב’לבדד', שאינו אלא קטע שירי, כבר מרומז לא על ‘איבה אשית בינך ובינה’, – כי אם על אי־ההבנה, על ההתנגשות והקסם בשל אי־הבנה, אי־התאמה זו.

ואולם בכל יצירתו, מ’בלעדיה', זו האלגיה של הררי האלף, בה קונן על ‘האי שופרא’, עד ‘מרים’, שחתר לחשוף את סוד חינה, את טוהר חינה, – האשה הגואלת מופיעה כקדושה. זה הסוד המתוק ביותר, שהעניקו לנו החיים. בזכות סבלה, כושר סבלה, אנו קיימים. ויש שהוא פוסק: ‘חוטאים אך האנשים, לא הנשים’…

אפילו בפסיביות, שאותה הוא מגנה, – סוד האשה הנפלא, חידתה המכאיבה ומושכת, ובקטע בן שורות ספר ‘בבית אביה’ שרטוט האשה, אשר קסמים באי ידיעתה את עצמה, שלא תדע גם את חלומותיה: ‘לה חלומות שעוד לא תדע אותם, נתיבות שלא ראתה אותן ועליהן היא מתגעגעת’. אפילו יפי עצמה ממלא אותה ‘פחד נעים’ – זה שמקפיא את רצונה ומרתק אותה למקומה.

למרחוק היא שואפת, – ובבית אביה היא יושבת'. פסוק זה נקבע בזכרוננו בימי הנעורים; ועם כל האירוניה הקלה היה בו משום רמז לגורל אחיותינו, – קינה על יופי יקר זה, שנידון ללא מעשה, ללא אושר שבמעשה.

ומרומז ברשימה קטנה זו עולם מלא – והיא האשה, אשר את שרטוטי אפיה נגלה בכמה דמויות אחרות ­(אולי ברוב הדמויות – ודוקא במופלאות שבהן) של ברדיצ’בסקי.

כי מעטים הבינו לנפש האשה, לשירת האשה, כמוהו.

לאדם בעל חלומות ולטמפרמנט לוהט כאחד היה ברדיצ’בסקי בטרם חזק בו איש האפּיקה, כפי שנתגלה אחר כך במיטב יצירותיו בימי הישיבה בנכר. כל ימי חייו החזיק בדעה, שיצירה ליבּא בעי – שהלב הוא הרואה בטרם תראינה העינים; בפרט בימי הנעורים, שהיו רבי חלומות ורבי תוגה, וים החיים היה סוער עליו; והיאוש אחז בו כבמלקחים. אותה שעה הליריזם בלבד היה עשוי לתת לו רווחה.

מערפלי התקופה ההיא מאירים עד היום דפי ‘מעבר לנהר’. בסיפור אבטוביוגרפי זה בלבד מורעדים כל מיתרי הנוער של ברדיצ’בסקי. האוהב ושונא, הנלחם עם האנשים שהחריבו את עולמו, שהפרידו בקנאתם בינו ובין הנפש האהובה. המשורר נתגלה כּאן ביכלתו לצייר את שלות האושר, את התרפקות האשה האוהבת שאין לפניה אלא אהבתה והיא מתחננת לפני בעלה הקורא לסער: ‘אין אני רוצה במחשבות ובספרים, אשר הם מסיחים את לבך מאתי. מדוע לא תספיק לך אהבתי?’

יש בסיפור זה קטעים שיריים, שסוד קסמם בעיקר בשפע הנפש, באיזה תום סיפורי, שאין דומה לו. הנה ליל חג. שלוה ואור ‘בלילה ההוא ככלה בנעוריה היתה רעיתי בעיני’. אילו צלילים דקים הומים בלבו. יודע הוא, שבלי הנפש האהובה הזאת יאבד כבחלל ריק. אבל הוא נאמן לעולמו הפנימי, לתביעות הלב האחרות. הוא מתאכזר לה. מתאכזר לעצמו. הוא מוכרח לשבור את האזיקים ששמו עליו – והוא עוזב עולם זה, נפש חביבה זו. אנוּס לעזוב ורוצה לעזוב. ‘מדוע שמו חחים בדעותינו? מדוע אוסרים עלינו את החיים?.. רק ספרים כתבו, ספרים רבים כתבו בכל דור ודור… אבל אין אני מאמין בהם ובספריהם… אין אני מאמין בכל!..’ 'כמה מזכירה קריאה אחרונה זו את דברי ההטחה של קלונימוס (‘קלונימוס ונעמי’). שוב נתקיים: אין משורר מספר אלא על עצמו.

ברם פואימה לא גדולה זו על המלחמה האחרונה להשכלה, לחירות ומלחמת האדם לנפשו, הרעישה את הדור בזוך ניבה, בשפע נפשיוּתה. לדורנו היתה זו שירת העזיבה ויגונה, והיא כאן נסתמלה בפרידת הלב מאביב אשרו, מעצב ילדותו – היתה כולה מערבולת של אהבה ואיבה. מי ישכח את הרגעים בהם עזב האדם לנצח את כל מה שלבו היה דבק בו והתקומם לו. ‘אני שם פני אל הבתים הישנים, הנושאים בחיקם את כל הספרים, האמוּנות והמחשבות, שהיו לי לרועץ, שגדרו את הדרך בעדי ובעדה…’

‘אל נקמות! אל נקמות!’ – נפלתי על פני ואבךְ…'

‘מעבר לנהר’ היא שירת נעוריו של ברדיצ’בסקי – מעין פרילודיה לכל שירת חייו. כאן הקסם לא בביטוי הפלסטי, לא באמנות הסגנון; כי אם בסער הלב – סער ליל אביב, המבשר את הצמיחה הבאה.

משהו מקביל, אם גם פחות מילודי, הוא הנסיון האבטוביוגרפי ‘בין הפטיש והסדן’ – המשך הלבטים, העמקת ההכרה. ראוי היה סיפור זה בעושר מחשבתו, במה שמרומז בו למקוטעים לשמש חומר ליצירה רבת־היקף, לוידוי חיים גדול, על נדודי רוח ונדודי גוף ש’העוזב' נדון להם. אבל המחבר צימצם את חזונו בשפעת רעיונות ורמזים, שנתמלאו תוכן אפי ביצירותיו הבאות. כמו שהוא אין ‘בין הפטיש והסדן’ אלא פתיחה לשירה, והיא מטילה כעין אור חידות על הויה מלאת חרדה – על דעות מנצנצות, שהלב טרם כבש אלא מקצתן, אף אם יש לעמוד על העיקר שבהן גם לפי מכיתותיהן.

כאן כבר לא עצב ה’עזיבה', כי אם תהייה ראשונה, תהייה גדולה של נודד שגלה מעל שולחן אביו, על כל הטלטלה שטולטל באין דרך, באין אור לנפשו. עד מהרה נוכח, כי תפארת אמיתית ותפארת מדומה זו שבנכר, לא תתן ללב כופר האדמה, אשר נולדנו עליה. ‘אויר מולדת יושב בסתרי נשמה’ ובלעדיו לא תהיה לנו מנוחה לעולם. ‘המקום אשר בו יעזוב אדם את רחם אמו ויפקח את עיניו להביט על סביביו, נושא הוא בחיקו וברחשי לבו, כאשר ישא את זכרון אביו ואמו כל הימים’. והלב המתמרמר, אשר שמח כל־כך לעזוב את המחנק שבמקום צמיחתו, מגיד עתה בכל חומר הביטוי: ‘האיש אשר יעזוב רגשי נוער אלה, ישכחם ויסירם מלבו, נפשו בת בליעל היא, או אין אלהים כל מזימותיו’. באין זיקה לאור הילדות, ‘אין אלהים’. כך גדלו געגועיו על אותו עולם, שניוול את נעוריו, שהקיא אותו לשממת נכר!

אף על פי כן אין זה וידוי של ‘בעל תשובה’, המלמד זכות על האנשים אשר עזב. שמה לא ישוב עוד. הזעם מחלחל בכל הוידוי הזה, ובכל האור העולה משם. הוא יודע שלעולם ההוא אין תקנה, אבל אינו מאמין עוד גם בעולם האחר, ולכן צר כל כך על העזוב.

‘ארור היום, אשר בו צררה אותי ההשכלה וגדעה את היער, שגדל בי, עם יערות הדורות’. יודע הוא, כי היתה זו אחיזה שנשמטה מידיו ואין במקומה אחרת. וההשכלה היא שהשמיטה אותו; והרי גם בלעדיה ההויה מדולדלת: הכרח היה שתבוא במקום ההולך. כלום לא זהו פתרון הלבטים – ששני העולמות הכזיבו.

חשבון־הנפש הוא, השתוממות הנפש: ‘למה נוצרתי? מה אני עושה עלי אדמות? הוי, זעם החירות! הוי, עולם בעל דו־פרצופים!’ הנה שני החופים מתרחקים והולכים ו’במה יפדה את נפשו והיא בשביה?' על כל השערים דפק, בכל ‘האורים והתומים’ של הפילוסופיה, של השירה, שאל. ולא נענה. ‘משוררי עולם ומבקשי נתיבות עומדים על דרכי, ואת החידה לא אבין’; ‘הקיץ יגדיל תמהוני וירחי חורף ירבו את בדידותי…’ בדידות. עייפות ממחשבה שאינה נושאת גאולה לנפש. ‘לא עברתי את הירדן, ועייף אני. רבות ביקשתי בעולם, ומה עלתה לי?’

כל הפסוקים החריפים, הפזורים בוידוי מעורבל זה, אינם עונים על שאלה אריכתא זו, אינם פותרים את חידת חיי המשורר, כי אם את חידת יצירתו – ביחוד, את חידת יצירתו המאוחרת, אותה הרגשת העיורון שבעולם, שהלכה והכבידה עליו. יותר ויותר.

אכן מתוך קטעים מסוערים אלה יאיר גם שיר של יום: ‘בלכתי לשוח עם אחד מרעי בעיר הבירה, ופתחתי לפניו סגור לבי, תשובה אחת בפיו: נלכה אל ארץ אבותינו וירשנו אותה!’ אותה שעה סר יגונו. הנה נמצא הפתרון. היחיד מפנה את מקומו לכלל ‘מה שהיחיד אינו יכול, הציבור יכול. מה שהנשמה דובבת, יהיה לקול תרועה. נלך ונעשה, נלך ונעשה’.

אבל כל מה שיראה מסביב, מעיד כי אין לב הכלל שלם עם הרעיון. העם חפץ בשממון שבנכר; והוא פוסק: ‘העם ייבּנה מן הגורן ומן היקב, מן השדה ומן העבודה אשר יעבוד!’ אך הוא שומע רק את המדברים רמות, והאש שוקעת, שוקעת.

נדמה לי, כי אין יצירה שהשפיעה על ברנר המתלבט יותר משברי אבטוביוגרפיה זו, שעם כל אי־ההתאמה שבחלקיה אין מראה כמוה את עולמו המרוכז – את כל מבוכת נפשו של ברדיצ’בסקי הצעיר.

אני מבליט כאן רק דמויות בודדות, קוים בודדים, למען לא תחרוג מלאכתי מתחומיה; ואנוס אני לדלג על כמה מערוגות גנו. ודאי שיש משהו משותף בדמויותיו, – האמן דבק דוקא באלה, שיש בהן כדי להשלים את אלה שכבר נזקק להן. ואולם הרבה כאן מפולג, נוטה לצדדין – קיים בפני עצמו. בדרך כלל, קרובים לו המסוערים, – כן, בסער נפש סוד תפיסתם של החיים, של בני־האדם. כמה פעמים הוא מעלה את בני הכת הברסלבית – אלה שעומדים על משמר עצמם, כמרגישים תמיד את הסכנה הקרובה. אלה שקרדום חד מוּנף כלפי עצמם, כלפי יצרי עצמם, שאין מפלט מהם. תפילה אין בה ממש, אם אינה מרעישה את העולם, אם אינה עוקרת את האדם כולו מן החולין, מקרירות הדעת של ההויה. ‘נתן נטע היה מתפלל בסערה ובשטף כאיש עוקר אילנות… כל מעשיו לא היו תוצאה ישרה מתכונתו וממהלך לבו, כי אם היו כמצודה בנויה בו מול האויב הפנימי’ (ארבעה דורות'). האדם הוא נפש חיה כל זמן שהוא עולה בלהבות אש. האהבה עצמה, בפרט אהבת אלהים, אינה אלא אש בוערת. ‘בערב שבת, עם חשכה, כאשר דברי שיר־השירים נשמעו מכל בית יהודי, באה בלב שאול התלהבות שאין למעלה הימנה. את דברי השיר היה זורק כלהבות אש, ויהי מתרוצץ בחדרו כמשוגע’. ככה השיג את שיח האהבה הנלהב בין הקדוש ברוך הוא ובין כנסת ישראל.

טיפוסי הברסלביים משכו אותו כאיזה צל כבד, שמאחוריו מסתתרת שמש גדולה. כמשורר נמשך אל התהום, שרק בה שמורים שפוני־טמוני נפש האדם, ויקרו לו, מאידך גיסא, ‘השוקטים’, שמהם יבורכו בחיים. ‘בימי הקיץ בצאת הקטנים וכל בני הבית עסקו במלאכתם, והיא ישבה לבדה בחדר־הביאה על התפירה, ירדה עליה דממה מוזרה – צערה וגעגועיה של עיר שלמה, של גזע עתיק, והעולם דיבר אליה בקול, אשר רק המשוררים הראשונים שמעו כמוהו’.

כך על תחום הדממה והסער דיבר גם אליו עולם ה‘. ידוע ידע, כי יש דממה מקפיאה ויש דממה ששירה עמה. מעברים שונים בא אליו, כלכל יוצר רב כוח, קול ה’.

במשיכתו לאנשים בעלי יצרים היה הרבה מן הגעגועים על יהודים עזי נפש, מלאי דם, המחוברים אל החיים, אולי משום שראה בהם שרידי קדומים של האומה, אשר יקומו פעם וישנו את פניה ויכשירוה לקיום חדש, להויה חדשה. הם לא נפסלו אם גם לא הצטיינו במעשים טובים, ובלבד שדמם יהיה טוב, ומאוייהם שלמים. ודאי שלא ראה בקצבים שב’פרה אדומה', זה הסיפור עז־המראות, יהודים למופת, וקרובים ללבו היו אנשי ‘העובד’, ‘ההלך’, ‘מדרך אל דרך’, שלא נהנו מן העולם הזה והיו מהלכים כל ימיהם בצדי החיים, בהסבם את עיניהם הכשרות מן השולחן המלא מנעמים. העצב שבחייהם נבלע באור אשר זרעו בענוות נפשם, ברחמיהם הרבים, – בזה שהעמיקו להכיר את ריקות העולם בלי מעשים טובים. אין עד היום לקרוא את הסידרה ‘אישים’ בלי התעוררות לב, ואפילו בלי איזו קנאה באנשים, שהשיגו את עלבון החיים בלי פילוסופיה, כי אם באיזו חכמה חרישית, בהתבוננם אל נפשם פנימה, ועל כן ביקשו משענת־מה במעט הטוב, שהשיגה ידם להביא לזולתם, או בבטלם את כל הנאה לעצמם.

הרשימה הקטנה ‘ההלך’ מזעזעת, מראה עד כמה הילד תפס את קדושת נשמתו של אדם זה, שביקש כל ימיו ולא ידע מה – שברח מאיזה רעיון, שרדף אחריו ושלא ראה פתרון לו.

אין מספר לאנשים המוזרים, שהמשורר נתפס להם אולי משום שהיו שונים מסביבתם, מפני זרותם להם – משום שהיו נתוקים מן האדמה. באשר את לבו לקחו רק אלה שהלכו ‘מדרך אל דרך’, שלא מצאו מנוח לעולם, אלה היו אנשי בריתו האמיתיים.


 

רומנים־וידויים

כל כמה שהיה מספר, שעינו נקבה אפלת העולם, אין למוד אותו במידת האמן הרגילה. הוא היה משורר בן־חורין, אמן שאינו כפוף לשום צורה מקובלת. עינו מיטיבה ביותר לראות מתוך דמדומים. הוא תופס את הדברים, את הפרצופים, לפעמים כצייר – לא לחינם נטה בנערותו אחרי אמנות המכחול, אבל בעצם אינו אלא מעלה את דמויותיו מתהומה של ההויה. הוא אינו מחקה את הטבע: הוא יוצר אותו. ‘גילוי וכיסוי’ עולים אצלו בקנה אחד. גם בבליטה הגדולה, כוחו להבליע יפה ביותר. העיקר אינו תמיד מה שנראה לעין. העולם מתגלם במשהו, שעלינו ללכוד אותו ברגע גדול, כמו לאור הברק. וכוחו של ברדיצ’בסקי בתפיסה רומנטית זו, שעם זה אינה ערטילאית כל עיקר. פעמים הוא גם ריאליסטן יותר מדי. ברם, ריאליזם זה אינו משועבד לנראה, לפירורי הדברים. זוהי מין הויה משומרת – תמצית העולם הממשי. כוחו ברוח, המרעישה את המציאות. רק מציאות מורעשת כזו מגלה את צפונותיה וגם את בקיעיה. גם כי יתאר את הדברים, אינו חותר2 להראות, כי אם לעשותנו שותפם לראיה.

הוא, המשורר האלגי, מתגלה בבהירות התפיסה עוד בסיפורי האהבה הראשונים (כמו במחנים', ‘עורבא פרח’(. גם בהם, בהיותו עדיין עומד ומתודה, אתה מבחין ביכלתו להינעץ בכוח (אגב האירוניה על עצמו, הקטרוגים על עצמו) בלב הממשות עצמה. שני הרומנים הקטנים האלה, כל כמה שהנעימה הלירית משתלטת בהם לפעמים יותר ממה שהוּתר למספר, לא די שלא נתישנו – הם עוד כיום מודרניים בחריפות התפיסה, בחריפות הביטוי, בשלימות הדיאלוג.

ביחוד יש ב’מחנים' כדי לגלות את רמת־האמן, שהשיג ברדיצ’בסקי בעודנו נאבק ליצירה האפּית. רומן קטן זה, שהרעיש בזמנו את הדור, הציג לפנינו דמויות – לא רק ‘ליריות’, – שנתרשמו בנו לכל ימי חיינו. הדוויג זו, היפה ואינה יודעת ביפיה; האוהבת, ואינה יודעת באהבתה – היא דמות הנערה, אשר בה נתגלמה האשה בעצם תומה, בעצם כשרונה לאהוב, בניגוד לגבר, המבקש חשבונות, הירא את אהבתו. הדוויג מלבבת את מיכאל בזה, ש’רחשי לבבה אינם דברים השוכנים באיזו קרן־זוית שבנפשה‘; ש’נפשה בכלל אינה מופשטת’. כל מהותה היא רגש בלבד. זה הצמאון לטבע חיבב אותה על מיכאל, שאותו מענה חקר ‘הדבר כשהוא לעצמו’… אמנם בהבחנתו הגדולה הוא תופס ש’המאור שביופי יחסר לה. יחסר לה כליון הנפש – כל אותם הגעגועים של צער, בשעה שלבנו לא ידע שלו ויבקש לו נתיבה…' הוה אומר: חסרה היא דוקא זה, שבגללו היא יקרה לו כל כך – חפץ היה שיהיה בה משהו מזה, שיקרב אותה אל מהות עצמו… צר לו שלא ירשה מדם אביה היהודי מה שקרוב לו ביותר; ובכל חינה עולה ממנה לפעמים ‘הד נפשי זר’. אף על פי כן, מה שהיא אחרת, – זהו הקסם שבה.

כן, הוא אוהב אותה. אוהב כצעיר יהודי תמים וחושב, ואוהב אותה כמשורר. ברם, הרכב נפשו אחר: ‘על גדות המחשבה נולדו אצלו ניצני השירה’. ‘הוא שומע על קרקעית המחשבות מעין המית רגשות’. ובכל זאת יודע הוא שרק עם הדוויג הוא מסוגל לעזוב גם את חיי התרבות – לשוב לטבע, להיות לעובד אדמה. הדוויג מושכת אותו מעצמו כמחבוא מסערו, כפינת ההצלה; וכאשר אבדה לו בכשלונו המוסרי, – הוטל שוב אל עולמו ואל תהום מדוויו. כשלון נעוריו היה זה, כשלון אלהיו.

מיכאל הוא אותו ה’עוזב', זה שנשבע בברחו מצללי העיירה, שלא לשוב אליה לעולם. ואמנם לא שב, אך הוסיף לחיות בה כל ימיו; כי העולם שאליו נמלט היה עני בלב, עני בצער, – בצער זה שעמו נלחם ועליו חי.

כאמן גדול מתגלה ברדיצ’בסקי ב’מחנים' ביחוד בתיאור הנפשות ה’קטנות'. צורה בולטת היא מריה־יזפה, פולנית אצילית זו, שתבונתה מכסה גם על שנאת ישראל, המקננת בה. היא מנחשת, שצעיר יהודי זה הוא לא רק בן־טובים, כי אם נוצר גם לגדולות. נעימה לה ליחסנית זו ההתקרבות שבין ‘שכנה המלומד’ ובין הדוויג, והיא מטפחת יחסים אלה בחכמה ובזהירות.

בקוים מעטים ובולטים שירטט את דמות שטאַשה, חברתה היפה, בספרו על הביקור של מיכאל בביתה; והנסיון האירוטי שהתגברה עליו מפני איזה רגש אחריות כלפי צעיר טהור־לב זה, יסופּר בחן רב ותבונת הנפש.

אפילו את לוטה, כובסת זו, שהוכרחה מפני עניותה למסור למריה־יזפה את הדוויג בתה שנולדה לאב יהודי שעזב אותה לנפשה, עטף באיזה אור ענוה; ועל הסיפור הריאליסטי הזה, גם על החטא, מרחפת איזו תוגה חרישית. כאן – עומק האופק של שירת ברדיצ’בסקי כולה.

הנה ברדיצ’בסקי בלבלובו הראשון, וגם בבגרות תפיסתו – בה היטיב לצייר את שאר הנשים; ביניהן גם את האשה שנכשל בה. הנה צעיר יהודי, שנפשו לא נכתמה, שחפץ לעקור את עברו שכל כך המר לו, והוא טרם ידע כי הכשלון האורב לנו והוא צפון בקרבנו, נעלם גם מעצמנו. הקסם כאן הוא התום שהביא מן העיירה, בו יקח גם את לב הנכרים, ובו מרגישה קודם כל הדוויג, שהיא לפי מוצאה המעורב הקרובה לו ביותר; והיא, לפי סגולות נפשה, גם מוכשרת להעריך את העושר, השמור ביהודי מופלא זה, שכל מה שחי בו אומר עצב ואומר שירה.

פסיכולוגי יותר, אף כי לא אביבי כ’מחנים', הוא ‘עורבא פרח’. אכן גם כאן הוידויים, ‘הלקאת עצמו’, עדיין מרובים; וגם כאן הוא עדיין חותר להשגת עצמו בדרך המיוחדה לו. השאלה המציקה ביותר היא: מה היא אהבה ואיך נכבשנה. מרגיש הוא את כוחו לאהוב, ‘מבין את רוממות האהבה’, ומי היה יודע עוד כמוהו לשיר את שירת האהבה הגדולה, אך נבצר ממנו לדעת, להכריע: ‘זאת היא הנערה, שנוצרה בעבורו’…

בודד הוא, והבדידות מכבידה על לבו, בעוד שהוא מודה שזאת הבדידות מילאה את לבו גם איזו יהירות. טרם ידע כי האהבה היא קודם כל הכנעה, קבלת הדין וצידוק הדין. ואמנם כשבאה רחל, והוא האמין כי ‘זאת היא’, הוא נכנע לה. וזאת היתה הטעות המרה. הוא מתענה בקרבתה. חומד אותה, ורואה בכל זאת כי היא רוצה להית נאהבת ולא אוהבת. ‘גם היא ידעה שאיש קרוב לה, אבל לאיש הזה לא תוכל להיות הכל’. כאן כל המסובך שברומן זה, שלבטי הנפש נתפסו בו בתום־לב ובדקות רבה כאחד. היה ברור כי היא משתמטת: ‘לנתק הכל חפצתי, בראותי כי תמיד היא משיבה לי על דברים שלא שאלתי אותה – ולהיפרד ממנה לא יכולתי’.

האוירה אינה אגדית כאן כל עיקר. זהו סיפור על אהבה ש’הצד השני' לא נענה לה. רחל שונה מהדוויג תכלית שינוי. היא אורגת בערמה את רשתה – יודעת כי האיש כרוך אחריה גם בעוד שגלוי לפניו כי לבה לא לו. כאן אונאת עצמו של הגבר האוהב מתוארת בהבנת אמן גדולה. הוא רואה ואינו חפץ – גם אינו יכול – לראות עד הסוף. זהו תוכן הסיפור, הגומר בקריאה אירונית של אדם שנתפקח וראה את עצמו בן־חורין מאהבה טפלה זו – רואה לבסוף שכל זה לא היה אלא ‘עורבא פרח’. הרי זאת סטודיה פסיכולוגית של אהבה כוזבת, שנכשל בה אדם צעיר ותמים, שהאמין באשה כי תביא לו גאולה, וסופו שקילל אותה קללה נמרצת (‘ארורה את, ארור יפיך ותומך; ארורים תומך וקדושתך… ארור היום שראיתיך, ארור היום שהקדשתיך – – שבו טימאתיני בקדושתך’ וכו').

הכאב הנפשי המפעפע במשא־האיבה הזה מגלה את ברדיצ’בסקי הצעיר. כמתק החלום כן היתה מרירות היקיצה.

היתה זאת ‘תחנת־נסיון’ לאהבה, שיעור מר. עם התום צפונה בה חכמה רבה; הכרה שבאהבה גם על החכמה אין לסמוך. ‘עורבא פרח’ היה תחנה כזאת גם למספּר, – דרגה גדולה בהשגת החיים, בהשגת האשה, שאין אדם מכיר אותה אלא אם כן נכשל בה.


 

מעמק רפאים

ימים עברו עד שנתפזרו ‘ערפלי הנוער’, ואף שהאמן, העין הרואה גם מחוץ לתחומי בעליה, נתן את אותותיו בכמה מיניאַטוּרות (כ’בבית אביה' ועוד) והוסיף כוח ביצירות בעלות ההיקף ‘מחנים’ ו’עורבא פרח', הנה היה זה המשורר המספר בעיקר על עצמו, למען הקל את המועקה, הרובצת על לבו. רק לאחר שהשיח את מה שהיה לו, הוכשר לספר – כבש את האמנות האפּית, שהיא פרי הסתכלות בעולם מבחוץ: ראה את בני הדור, שנזדמנו לו בהימלטם או בבואם להנאתם ממזרח למערב. ראה – ונזדעזע; ואז כתב את הסידרה ‘מעמק רפאים’ – העלה אנשים מבולבלים ביותר או קופאים ביותר, נעוי פנים, נעוי לב, שרובם לא הוכשרו לעבוד, לא הוכשרו ליצור, בעוד שפיהם מדבר רמות; ראה את אלה שלא הכירו בצערו, שהתימרו בקלות השגתם, ברפיון רצונם לכבוש את המדע, לכבוש את האהבה, בלי צער של תורה, בלי צער של אהבה. בני כת גדולה ושוממה שאהבה היתה להם מקור שעשועים קלים, ולמדע של ממש, לכל חומרותיו הגדולות, לא היתה להם כל זיקה. סקר את ‘עמק הרפאים’ הזה וחרת בקולמוס מר (ובאירוניה חיצונית קלה על הרוב) את הפרצופים העלובים האלה, אשר גם אהבתם גם שנאתם נבעו ממקור חרב, למען שים זכר לדור־תעתועים זה, שהעמיד מורים, מטיפים, ריקי לב; ליהדות זו, שהסתפקה בערכי שוא, בתורה מכוערת ובכלי מכוער. הספר ‘מעמק רפאים’, שביסודו מחלחלת הסטירה, מגלה את איש־המוסר שבברדיצ’בסקי, שנפשו סלדה כל כך בכיעור האנושי, בחוסר ההשגה על חיים נעלים, על יצירה נעלה, בה במידה שגילה את איש־הנובילה המובהק, בעל התפיסה הקולעת, מי שנמשך בחמדה אחרי פרצופים מוזרים, בידעו כי דוקא במאורע המופלא ממנו ביותר טבועה המציאות הריאלית ביותר, המתמדת ביותר. כך הסיפור ‘בעד החלון’ מרמז על אירוטיקה שהיתה כבושה ימים רבים והתפרצה בצורת טירוף בבת אחת, בחשפה את היצרים הנסתרים, שגם בעליהם לא ידעו בהם.

ברם, לא המוסר המקובל שנפגם כאן מקור ההתפלצות, כי אם דלדול הנפש, מיעוט כשרונה להתעורר, לכבוש את לב האשה כיבוש שלם; הסתפקותם של חיורי־הדם בהנאה קלה, מתוך הכרה יהירה של העלובים, שהם ‘נאהבים’, בעוד שנוח להם לשמור על שלותם וקרירות־דעתם. זוכר אני אחד הסיפורים הראשונים מסוג זה (‘שתי שנים ומחצה’), שהביאני לידי התפעלות מרובה בשעתו כשנתפרסם באחד מ’לוחות אחיאסף‘. דוקא באירוניה קלה זו שבה הוארו הנפשות כאן ניכרה בינת המספּר, יכלתו לתפוס אגב שרטוטים מהירים אנשים חיים. בית זה, שבו מצוי שמואל, – שלוש אחיות בו, שהבכירה אמנם נשואה, השניה ארוסה וה’אובייקט’ לאהבה היא הצעירה, הפנויה עוד. אף־על־פי־כן, ‘הוא קרוב בחוּבּו לשלשתן’. ברם ‘האהבה אצלו היא רק ביטוי של צער, מין התרוממות על שאר האנשים…’ והיא, דבורה, שאליה מכונים לכאורה רגשותיו, ‘אינה יודעת כלל מה זה צער, הכל פשוט בעיניה’. ברור, שכלום לא יצא מזה; ואמנם יום אחד נמאס לה משחק ריק זה והיא עומדת להינשא לאחר. ‘הגיבור דנן’ מקבל פתאום מן המשפחה הודעת־אירוסין של דבורה – ולאחר שתי שנים ומחצה שלא קרה בהן דבר, מובן שגם עכשיו דבר לא קרה… ‘לבה של דבורה אינו חם כלל’. ואולם לבו של ‘האוהב’ מת. אחד הלבבות המתים, שהעלה המספר ב’מעמק רפאים'.

מסוג זה הוא ראובן לבית דוד (‘זו בצד זו’), שהוא אוהב את לאה לבית רסקין, משום ש’בשערותיה האדומות היתה נחמדה לפרקים ומפני שידעה שפת עבר‘. והוא גם חומד את ‘העלמה אולגה’, שנזדמנה לו, ואף שלבה כבר נתון לאחר, הוא בא אל ביתה, ו’השעה הזאת היא נעימה לו מאד’. ויש עוד שתי אחיות יפות ‘מבנות כת המקרא’, וראובן אינו שואל לעצמו: ‘במי יבחר’. הן ‘יבוא יום וילך לחו"ל להשתלם בלימודים וכל זה יהיה נשכח’. ויש עוד ‘נערה ליטאית, שכבר אהבה עשר פעמים וראובן לה האחד־עשר’… ויש עוד ועוד. כל ה’אהבות' האלה במספר תבואנה, ואין הבדל בין אהבה לאהבה. ואולם מבהיל או השממון העולה מתוך רשימה חטופה זו. מה שהובלט כאן ביותר בחטא הוא הלב הכמוש, שאבד לו כושר האהבה, כאב האהבה.

ויש שאחד (כגיבור ‘השמועה’), שהנה עלה לבבו, עלו חייו באהבו את אלישבע, ולא ידע לכבוש את לבבה, כי לא היה זה הלב אשר יאהב, וכלעומת שבאה כן הלכה; ואז לא היה טעם עוד לחייו. והוא אחד הסיפורים בסידרה זו, שהאירוניה שבראשיתו נבלעת בתוך העצב הרב שבסופו.

עצב עמוק יותר מחלחל בסיפור על ‘הזר’, והיא הדמות הקרובה ביותר ללב המשורר – טיפוס המנודה, זה שהושלך לתוך ריקות העולם – ‘תוגת בן־אדם באין עם ובאין אלהים’. לא לחינם ריחפו לפני ברדיצ’בסקי תמיד דמויותיהם של שפינוזה ואוריאל אקוסטה. ‘הזר’ הוא גלגולו של האחרון. קללת אדם שנעקר מעדתו, – אדם שרמס כל הנחלה אשר הנחילוהו' – יודע שהתפלש במחילות המחשבה עד רדתו', כי ‘הריסת עם היא הריסת נפשו’.

לא נכתבו אצלנו דברים מזעזעים יותר על ההתנכרות לאומה מרצון ושלא מרצון: על אלה שחורבן עמם בלבם היה גם חורבן לבבם.

מי שרוצה להכיר את ברדיצ’בסקי כאמן הנובילה, יכירהו לפי סידרת ה’פרצופים‘. לכאורה, עולמות שונים כאן, ויש שהם נוסכים גם עצב רב עלינו. אבל ביסודם הם, כ’סיפורי האהבה’, מספרים על עולמות ריקים, לבבות ריקים. הנה ‘הביקור’ – רופא שהצליח במלאכתו, אויל יהיר, שאינו פוסק מלדבר על הכנסותיו הגדולות, על פזרנותו ועל נדיבותו: ריקן, שחיפש ומצא את חברו, איש הרוח העני, ומַלְאֶה אותו בלהג טיפשי על רוב עשרו. הנה ‘בעל הסיפור’, שמרבה להג על אהבה שלא היתה ולא נבראה, וכשאחד השומעים חומד לו לצון ושואל לשמה של אהובתו, מסתתמים כל מעינות דמיונו של הבדאי ואינו יודע מה להשיב… הנה ‘קנאת אחים’ – בגידה מכוערת של אשה, שאינה שוה פרוטה, והיא נוטלת את שלות חייו של האומלל לעולם. עמוק מהם הוא הסיפור הקטן ‘עשיר ועני’ – איש ואשה, ולה עושר הנפש ואורה נופל על בן־זוגה, המכיר בעניו, והוא שרוי בפחד תמיד, בידעו שבלעדיה מתרוקנים חייו, מתרוקנת נפשו, כל הויתו. והיא, שסימלה ‘רוך אשה נשארת תמיד בעלומיה’, טבעה בים האגדי שעל שפתו נתלבלב חינה ביותר; ולב הבעל נשבר – אחד הסיפורים האגדיים למחצה, לעומת שאר הדברים שבסידרה זו, שחותם המציאות מוטבע עליהם ביותר.

ברם, כנובליסטן אמיתי, המספר נזקק כמעט תמיד למה שאינו נדיר, ועם זה טבועים ב’פרצופים' מעונים אלה כל סימני הרבים. הציור ‘מאיגרא רמא’ מעלה לפנינו בריה פלפלנית, אדם חריף כביכול, שמוחו טס מסוף העולם ועד סופו, והוא מצרף צירופים היסטוריים, דתיים, מיטפיסיים, כורך בעמקות מדומה את כולם לשיטה מדומה, – וסופו שהוא נכשל בחיבורו המסובך. ולעומתו אדם עניו, צמא לדעת, ורק שבסכלותו הוא מאמין שאפשר לבללוע את כל הספרים, את כל המדעים, על ידי שהוא לוקח יום־יום חבילות ספרים בכל המקצועות. וסופו שהוא נופל תחת כבדם, שובר את רגלו ונעשה חיגר לכל ימי חייו. תאמרו: זהו יוצא מן הכלל. לא, זהו הצמאון לדעת בצירוף קוצר הדעת המכשיל את הרבים. בהילות זו לבלוע את הכל, שהיתה טיפוסית לאלה שהיו חסרים אהבה אמיתית, קשר אמיתי לדבר אחד, היתה בעוכרי רבים מבני אותו הדור, שגלו למקום תורה.

עוד בימים שסידרה זו נתפרסמה ב’העולם' פרקים־פרקים – והמחבר אז כבר בעל כיבושים רבים באמנות הסיפור – הפליאוני הנובילות הקטנות האלה בצורתן המקורית, באיזה שטף סיפורי מהיר, היתולי, שמתוכו האפילה שממת הויה, והתפלצות להויה זו.


 

המספר ועולמו

אופן כתיבתו, דרכיה, אמצעיה, הם לא פחות עצמיים מן התוכן, מן הרעיון, שהוא (כמו אצל כל אמן אמיתי) אינו בולט, ופעמים אפילו נראה טפל, לשיחה המספרת, שהיא מהנה גם כשלעצמה. רעיון זה הוא כמעט תמיד חידת ההויה היהודית, כחטיבה מיוחדת בעולם. החתירה לתפיסתה מבצבצת גם מן הטרגי, גם מן ההומור המיוחד. מאמצעי אמנותו המיוחדים הוא מה שהוא קובע את דמות גיבוריו לפי השיגרה שבדיבורם, אפילו במלונם המחשבתי בלבד. שמואל בן נתן, אחד מ’גרי הרחוב‘, אדם בעל הון ובעל צורה, והוא כרוך אחר המחקר כל כך, עד שסגנון מחשבתו בא לידי ביטוי אצל המספר במלים ומונחים – לא בלי הומור, על הרוב – באמצעות גיבוב מחקרי זה, שבו מתעטף עולמו, וזה ‘השכל והמושכל’, ‘הסיבה והמסובב’, ‘העצם הפועל’ הנבדל מן ‘העצם המתהוה’, כל כמה שאינם מהות נפשו של מלוה ברבית זה, הם לבוש עולמו – חלק מעולמו. והוא הדין לגבי נתן בן נתן, שהוא מובלט כולו על ידי סגנון מכתבו התורני המחקרי. אין כברדיצ’בסקי יודע להתיז ניצוצות של הומור ולהסיק מסקנות אופי בעוד שהם מסקירה ראשונה נראים כאינם מן הענין. הסממנים הסטיריים שלהם מיוחדים במינם ולא תמיד יבחין הקורא בהם. אבל דוקא מיעוט ההטעמה, מיעוט ההסברה, מגלים את האמן. מצד אחד הוא כמעט תמיד כואב את כאב גיבוריו ומצד שני – ההיתול הדק מצטרף על הרוב להשתתפות עצמה. יש כאן מידה גדולה של הבנה אנושית, שהיא מותחת על הקטרוג חוט של סלחנות, ואותה שעה הקטרוג אינו נבלע בסלחנות. דרך תפיסה מקורית כאן של ראיית הדברים מכל צד, מבלי שיטושטש משהו מזה שהוא עיקר במסופר. ככה הוא יודע לשתף את הקורא בבת אחת בתמהונו, בהתפלצותו. גיבוריו נתפסים תפיסה חריפה, דראסטית, וסימניהם בולטים ביותר – בלי זה הרי אין אפּיקן אמיתי. אבל כוחו בתפיסת דברים שאינם בולטים לכאורה, בדיבורים שהם נראים ארעיים, ובכל זאת הם לופתים את עמודי ההויה. ה’הרעשה’ היא מעצם טבעו. עתים אינו שליט ברוחו – ביחוד כשהוא עומד בוידויי עצמו – אבל הוא מפליא כאמן אפּי דוקא בפליטות־פה, בדברים אגב־גררא. ביחוד ייטיב לראות ללב האשה. הנשים האוהבות, כאינן אוהבות, מביעות לא רק את זיקתן לגבר, הכרוך אחריהן, כי אם את עצם מהותן בדברים שלכאורה אין בהם ממש. לדוגמה יכול לשמש הסיפור ‘שתי שנים ומחצה’, – סיפור שהוא טיפוסי לאירוניה הדקה, בה נתפסות האחיות, נתפס הבעל – גם הגיבור עצמו. אין כמוהו אמן להראות את ה’אהבה' במרכאות, את השממון של חיזור ממושך אחרי אשה סתם, של אהבה ש’אינה מסוכנת‘, משום ש’אינה מחייבת’. מיעוט הכאב מגלה מיעוט החיות, מיעוט הדם. האירוניה כאן מגלה כמעט באיבה את הלבבות, שאין בהם כוח להכריע, רצון להכריע. דוקא משום שהוא עצמו או בני דורו היו נגועים בחולשה זו, הוא רואה שממון זה כחטא לא יוכל כפּרוֹ – החטא כאן בהיסוס, בפחד מפני האחריות – בפחד מפני חיי עצמם.

שלא בצדק ראו איפוא בו (בתקופתו הראשונה) אדם לירי, מספר לירי. ודאי שלא היה ביצירתו מקרירות־המכחול של הצייר. אבל עינו היתה תקועה כל ימיו במציאות, בנראה ובמה שמעבר לנראה כאחד – דוקא אותו אי־אפשר היה לרמות… כל ימיו סלד באנשים שהם ‘מדברים יפה’. כל ימיו שנא ‘צחות’, – הבעה נטולת חיות, נטולת דם. בהגיעו לבגרות, כאפּיקן (ב’רומנים הקצרים‘, ב’סיפורי תוגה’ ועוד) נזהר ביותר מכל הבעה פתטית, חד לנו בצלצלי ניב מוזרים, אבל במליצה, בעתרת דברים, לא נכשל. ידע תמיד שמחזקים ב’חסר' ולא ביתיר'.

הוא יודע את סוד הסיפור, יודע כנובליסטן אמיתי למשוך, לגרות – אבל העיקר לו הדמות. הוא מגיע אל העיקר לאחר שהוכשר הקורא לכך; ולא באמצעי מתיחות, כי אם לאחר שאנחנו נושמים את אויר המקום, הסביבה; לאחר שהגיבור חד לנו את חידתו בעצם חייו, בעצם מהותו. הוא מגרה על ידי מאורעות שקדמו למאורע, – המאורע הוא אצלו כמעט תמיד ההפתעה, הדבר שפחות מכל ציפינו לו. דוקא משום שאינו מחויב המציאות, יש בו משום מציאות מגובשת.

מוזרה היא העיירה של ברדיצ’בסקי. דומה היא לא ליער, המצניע את הנטיעות שבקרבו, כי אם לשדה, שהוא נראה כאדמת־מישור, אבל כי נשהה את מבטנו עליו, יגלה לנו גידולים מופלאים, יגלה מעלות ומורדות שלא פיללנו להם. בקראנו את הסיפורים האלה, נשתומם לשפע הדיוקנאות שבקרב אנשי העיירה, לעצמיוּת המרוּבּה שחלק להם הטבע. מבחינה זו הם עשויים לגלות לא רק לאלה שאינם מבני ברית, כי אם גם לקוראים משלנו, את נפש בן העיירה, שטרם ניטשטשה דמותו על ידי חיקוי והתבטלות. בהרקה ללועזית היו, אולי, משנים שינוי רב את המושג המקובל על ההויה היהודית המקורית.

כאמור, אין האמן מסתכל בהויה זו מתוך קרירות־הדעת. מתוך עצם ההבעה זועק הכאב, והאירוניה, כההשתתפות, מוכיחות, שאין זאת הסתכלות מתוך בטלה כל עיקר. אבל בניגוד למנדלי, אפילו לפרץ, הוא (במיטב יצירותיו, אך לא בכולן), נותן את עינו בבריותיו לא כקטיגור ולא כסניגור, כי אם ככורה במחצבים, כשמח לגלות עורקי מתכת יקרה, לא שזפתה עין. הוא שמח על העצמיות החריפה, בה נתברכו אנשים, שהוא מעלה אותם, מציל אותם מן השכחה.

סקרנות של משורר כאן, אף שהוא מכריז על עצמו לפעמים, ש’לא אמנות משורר בידו' (‘אחינו אתה’). אכן, נכון הוא מה שהוא מעיד על עצמו סמוך לאותו פסוק, כי ‘סופר ומזכיר הוא לעובדות ראשונות ומציין טיפוס אנשים נרשמו בזכרונו משכבר הימים’. ואמנם כעובדה וכקטע מדברי אגדה כאחד נקראת גם אותה רשימה קטנה וחריפה על חסיד ברסלבי, שישב כמנודה בעירו, ובשמחת פורים קשתה עליו הבדידות ביותר וקירב את הלבבות אליו במימרה מחוכמת (כי המן בגזירת ההשמדה לא הבדיל בין כת לכת וחרבו היתה לטושה על כל היהודים ואף על כל החסידים אשר בשושן'…). כמה הומור אגדי כאן מיד עמדו כולם, שתו עמו ‘לחיים’ וקראו בעוז: ‘אחינו אתה, שתה עמנו’). וכדי להדגיש שאין זאת בדותא, כי אם מעשה שהיה, הוא מסיים: ‘בן עשר הייתי אז’.

ואולם הקסם שבסיפורים אלה, שאנו קוראים אותם כעובדות גם בשעה שהם נראים כאגדות, ולהיפך – אנו קוראים אותם כאגדות גם בשעה שהם נראים ריאליים ביותר. כך ‘טוביה’, אחד מדבריו המרעישים ביותר, מעלה, עם כל הריאליזם שהונח ביסודו, הד של עצב עולם; הבית הקטן והרעוע נסתמא לאחר שהאפיל עליו בית גבוה על ידו, וטוביה לא יכול להשלים עם העוול שנעשה לו. והובלט כאן בכוח רב היצר להיאחז במשהו שריר וקיים – בבית. ‘העיקר הוא לברנש, אם הוא בעל בית, כלומר, איש שלו דירה נכתבה בספר־המקנה של העיר – איש שיש לו ‘נחלה’…’

הבית ירושה לטוביה מהוריו. בו נולד, גדל, נשא אשה. והרי הוא חלק מישותו. הכל – מאוייו, גאותו, תפילתו הם הבית אשר בו ישב, והנה חמסו את אורו, והוא, יחד עם בעליו, שקעו באפלה עולמית!

דברים כ’טוביה' מראים עד כמה נתגלמה במשורר נפש גיבוריו, עד כמה חי את חייהם – היה שותף לחייהם.

היתה זאת הנקודה היהודית החזקה בכשרונו של ברדיצ’בסקי. בלא רגשנות – אפילו בשמינית שבשמינית של הומור – יספר את אגדת העצב על טוביה ועל מה שעלתה לו; והרי הוא ראה את כל אשר נעשה תחת השמש כגזירה לאין תקנה. אכן הכיר, כי שליחות המשורר היא לערטל את פצעי העולם, להשמיע את המתרחש בחדרי חדריו באזני אלהים.

ברדיצ’בסקי המספּר, שהשפיע הרבה (הרבה יותר מכפי שגילו החריפים שבמבקריו), שהיה גם נערץ על אלה שהושפעו ממנו (וזהו חזיון נדיר מאד, שכן דוקא אלה, על הרוב, מתנכרים למעין, שנתברכו ממנו) – הוא תופעה פנומינלית מאד. הוא ‘מגרה’ בסגולותיו וגם בפגימותיו; מגרה בעומק תפיסתו, בעומק הביטוי ובזרות הביטוי, בעוד שהוא נראה לפעמים פרימיטיבי, נטול ‘כלים’, פגום סגנון, דוקא שם כוחו. סוד מקוריותו בזה, שהוא נשמע קודם כל לא לדוגמה שבכתב, כי אם למראה עיניו, להתרשמות לא־אמצעית, לביטוי לא־אמצעי. רק אלה שבאו באמת בסוד יצירתו עמדו על ראש סגולותיו: שהוא נאמן לעצמו, ועל כן גם נאמן לסגנונו. לשונו, כל כמה שהיא נראית לפעמים לא־שלמה, לא־מדויקת, היא גם בפגימותיה תמיד הולמת את התוכן, תמיד מביעה את המושג הנכון, עד שנדמה כי גם הפגם בא לחזק, להוסיף דיוק – להתרחק מן השגור, שבו גלומה הקליפה.

כתכונת יסוד אני רואה את צורת השיחה שבסיפוריו. תמיד אנו שומעים את קול המספר, את הדיבור שהוא עדיף במשנת יצירתו מן הכתב. אין כאן המגמה אפילו לדיוק חיצוני, כי אם להקים בלב השומע את רושם הדברים, את הראשונות שבתפיסת המספר. ואמנם, עם קריאת סיפוריו, נדמה לנו, שאלה הם דברים שבעל־פה. איש־הבמה היה מוצא כאן חומר עשיר ומגוון לגילוי כשרונו הקרייני. דוקא פרוזה זו, כל כמה שהיא לפעמים שונה מלשון הדיבור של תקופתנו, היא, לפי הלקוניות שלה, לפי קצב משפטיה המהיר, לפי כל הטביעות שבניגונה, גם כיום הנוחה ביותר, המודרנית ביותר. דרך השיחה היא הקרובה ביותר ללשון העממית, ואין פלא שגילה בסיפוריו הכתובים אידית יכולת אימפרוביזציונית, שאינך מוצא דוגמתה אלא אצל שלום־עליכם.

ברדיצ’בסקי המספר מפליא לא רק בעושר דמיונו, בשפע האמצעים, בזה שתמיד אנו עומדים כאן כפסע בין המבדח ובין הטרגי (אמנם לפי אפיו היסודי הוא נמשך אל הטרגי שבהויה) – כי אם בהיקף הראיה, שהוא כולל את היחידים, בכל זרותם ויחידותם, כחוליות בשרשרת האומה; הוא רואה בהם דוקא את מהותה. כל כמה שהוא נתפס ביותר ליוצאים מן הכלל, ומשוש קולמוסו הוא התמהוני – בין שהוא תורני, חסיד, סוחר, אדם טוב לב ביותר או אכזרי ביותר, מכניס אורח, אדם מלא אור נפש, או סתם מטורף, ביש־מזל, אדם שקללת הגורל רובצת עליו, הוא חותר תמיד לנפש האומה ברקמתה הכללית – לחידת האומה כולה. על פי סיפוריו אתה משיג הרבה ממה שלא היה מושג לך גם בסביבתם הקרובה ביותר – ולא רק ברב (שהוא הטיפוס הקרוב לו ביותר), בגביר (שעורר בו מימי ילדותו את סקרנותו כיצור אגדי, והבליט את דמותו בסיפורים כ’בסתר רעם'), באסירי־דת ומבקשי אלהים (‘מדרך אל דרך’), כי אם בהמונים, בעיירה בכלל. לא רק בסיפורים כ’ההפסקה', שהביקורת ציינה אותו בדין כאחת היצירות המופלאות ביותר של ברדיצ’בסקי – רשימה קטנה, שבה הוּאר כלל העיירה והמוניה, עצם המקור של קיומם הנפשי, של המתקת סבלם, לו גם לזמן קצר: גם בקטעי־דברים, כמו ‘משעבוד לגאולה’, אתה עומד בלב העיירה, נושם את יגונה בימי חול ואת חדות השבת, כיום הגאולה. וכל כמה שאין הנושא חדש, הוא מרעיש כאן באמנות הציור, בראיה הקרובה, האינטימית של צער אחים, אובדים במלחמת קיומם הדל, היודעים לתת את קורט נפשם האחרון לקידוש השבת, לאור מופלא זה, שבזכותו הם קיימים.

מפליאה התפיסה הכללית, הסינתטית, שברשימה קטנה כמו ‘המהלכים והעומדים’, שדרך החיים של בן־העיירה לכאן או לכאן מסומנת בשרטוטים כל כך ריאליסטיים, ועם זה – כל כך חריפים־סמליים, שהווית העיירה כולה מרוכזת בהם. נזקק הוא מצד אחד ליחידים, שמחיצה גבוהה מפסקת בינם ובין הסביבה; ומצד שני, אוהב הוא לנטות קו על ערים, בתים, רחובות, משפחות מסועפות. תמיד הוא מדהים אותנו בשפע הדמויות השונות זו מזו בבית אחד, במשפחה אחת. מעוררים את תמהונו אָפים השונה, גורל חייהם השונה של אחים מלידה, של בני משפחה וחיי משפחה שאינם דומים אלה לאלה (‘ארבעה האחים’, ‘אנשי השדה’ ועוד). דומה, שצבעוניות זו שבאנשי העיירה היא המעוררת בו ביותר את יצר המספר, המשעשעת ביותר את עין האמן. אבל מאחורי כל זה מחלחל הפחד מפני הויה זו, המלאה בקיעים, שכולנו מועדים בה לשינויים, להפתעות – להתמוטטות.

היה זה בקויו הראשיים הנושא של רוב סיפוריו הראשונים מ’בלעדיה' ועד ‘נידויה של מתה’; ואולם לעומק מיוחד הגיע בסיפוריו האחרונים על תעתועי הגורל – ‘בסתר רעם’, ‘בית תבנה’ – בהם הגיע גם כוח המשורר לדרגה הגבוהה ביותר; ועל פיהם ניתן למוד לא את רמת האמן בלבד, כי אם גם את החדירה לצפונות עולמו, את הראיה המרוכזת, המסתורית כמעט, בה סקר עולם נטול־הרמוניה זה.


 

סיפורי תוגה

המקורות הראשונים היו לו ספרי החסידות. מחשבה משכרת זו שימשה לו יסוד לשירה, היא שהדליקה בו את הצמאון ליצירה. בחסידות מצא את אשר ביקש כל ימי חייו – את הלהט שבקדושה העוקרת מן העולם העכור. דברים כ’ריקודים‘, שיש בהם מעין התגברות על היש, אינם נכתבים במקרה. ואף שב’ביום דין’ לימד זכות גם על הגאון, מתנגדה המר של החסידות, היה זה משום שגם בו משך אותו להט זה שבקדושה. ברם, החסידות הרי ביטלה את המחיצה ‘בין קודש לחול’. והוא ירא את החול המושך למטה (‘אנו מתגעגעים לאיזו קורבה ולאור ביתי, ואנו אומרים שירה’).

והחסידות היתה קודם כל מקור לשירה. זאת היתה לו ההשגה הגדולה על חסידות ממש.

ברם, שונה ממנה היתה האגדה, שבה נתקע דמיונו הנבעת לאחר זמן. כל שבגרה מחשבתו, הבין שאין לשכוח, שאסור לשכוח – שלא בשכרון אדם יגאל. המציאות נתגלתה לו כאימה גדולה, שאין להסיח דעת ממנה. העולם היה לו חידה ללא־פתרונים. ואפילו אין בידנו לתקן, חייבים אנו לזכור, להכיר – להביט אל התהום ולשקוע בה בלי הרף. היתה זאת הכרת הפגם הנצחי של העולם, שאת הכרת סבלו אין לפרוק מעלינו. כך השיג את המציאות היהודית, ובמרוצת הימים כלל בה את המציאות כולה. פסק ש’אין חירות‘. שהעיורון הוא המכביד על הכל. היתה זא השגה מטפיסית ושירית כאחד. ואין זאת כי האמין, שהבלטת הזועה היא תפקיד המשורר, ‘עקת אלהים’ היא הרובצת, ו’סער אלהים’ השוכן בקרבו. הכרה זו היא שליחותו ואין להשתחרר ממנה.

מתוך מועקה זו כתב את הטובים שבסיפוריו. לא שכחנו לעולם את הסיוט של ‘קלונימוס ונעמי’ ־ את העלובה שאמה בעצם ידה הרסה את אשרה, בהוציאה מפיה את ההסכמה לשידוך, בעוד שידעה כי בנפש בתה הוא. למה הוציא קלונימוס מפיו מה שהוציא, בעוד שידע, כי את חייו הוא קובע? למה נהרס עולמם של הנאהבים, בלי כוונה, על ידי עצמם?

הסיפור ‘קלונימוס ונעמי’ פועל לא כעובדה מעציבה, כי אם כחלום בלהות. ופעמים נדמה, כי חלום זה הוא המציאות האיומה ביותר. נעמי הרובצת במיטתה ורק כותנתה לבשרה ואוכלת כבהמה תפוחי־אדמה חיים, בעוד שעינה הכּבה אל בחירה שנלקח ממנה – מי ישכח את הציור המחריד הזה? לא, נס לא יתרחש, כמו בסיפורי חסידים. ומה שנתרחש כשנרפאה נעמי והיתה לקלונימוס ־ הוא חלום רע שנפסק ולא נפסק.

תמהון ופחד בנפשנו למקרא חזון התוּגה הזה. יד מי קיפחה את חייהם של הנאהבים ולא השאירה אלא תמצית יגון בעוד שהשמש עמדה זה עתה איתנה על ראשיהם? אכן, ‘יש חליפות לחיים, אולם הם בלי חירות; היד הכבדה המונחת עלינו אותה לא נסיר כל הימים’.


לא פחות נוּגה הוא ‘נידויה של מתה’. כשקראנו אותו לראשונה ב’השלח', היה לנו הרגש שכאן לא אמנות ושירה בלבד, כי אם תפיסה סמלית של המציאות היהודית, של הגורל היהודי. זה הגביר יעקב־יוסף הלפרין, שעליו היו מתהלכות אגדות גם בעירנו – היה לנו המזל היהודי, אשר יזרח בלי דעת וישקע בלי דעת. בזכות מה עלה, על מה הצליח ימים רבים בכל אשר עשה, ולמה נפסק חוט האושר בבת אחת האיש הושלך בבור, ובעצב כלוּ ימיו? אך כיון שנפגם מזלו, הלך ושקע בלי הרף והצל הכבד ליוה גם את צאצאיו, עד שירד בכל עוצם אפלתו על היתומה האחרונה, – על שושנה ענוגה זו, שבכל גלגולי חייה האומללים הלכה ונתלבלבה בהוד פלאים, על מנת להוריד יופי אגדי זה, כמנודה, אל קברה ולסיים סיום מחריד כזה את אגדת משפחתה, שעברה דרך כל מדורי הגדולה והאימים יחד.

דרכו של ברדיצ’בסקי היתה, עם כל הריאליזם שבפרטי סיפוריו, דרך האגדה. נוגע עד הלב לא היופי המופלא של הנערה, שאפילו ארוסה המטומטם ירא לגשת אליה, כי אם אביגיל אמו הנרעשת מאור לא־ארצי זה. ההשתוממות ליפיה של שושנה מביאה לידי התרגשות את כל בני הבית. ‘האמהות והשפחות מתלחשות עליה. אביגיל הסירה עדיה מעליה’… הנס שביופי שירד לעולם הוא המכניע.

אכן, דומה שהאגדה על יעקב־יוסף הלפרין מספרת שוב על בן מלך שגלה מעל שולחן אביו – על בנם של אלה, שכשהם עולים, הם עולים עד לשמים, וכשהם יורדים, אין סוף לירידתם. כלום אין זאת אגדה על קהילת ישראל בנכר, שבניהן הגיעו לכבוד מלכים, ואחר כך היו למרמס? העושר והגדולה נלקחים, ורק היופי שאין דומה לו נשאר.

את יפיה של שושנה שדד לא עניה, כי אם המות, היד אשר לא תחוס גם על פלאי החיים.


מתוך המדור של ‘סיפורי תוגה’ ראוי להעלות, כעצב וכאור אמונים גם יחד, עוד את ‘צללי ערב’. כאן שוב אגדת האהבה, שניתנה לאדם פשוט, שזכה לבת אדוניו שירד מנכסיו וכאשר מת לקח את חוה המעונגה לאשה, ולרגלה באה לו ההצלחה שניטלה מאביה. אך הוא לא זכה להאריך ימים עמה, כי ברוב הבטחון באושר שניתן לו ומרצונו לגלות לפניה את אהבתו והערצתו לקח בנסעו עמה את המושכות בידו; ובמרום אשרו בא האסון – המרכבה נתהפכה, חוה נפלה מתוכה ו’הנפילה היתה חזקה ותפוצץ את חייה'…

רק ברדיצ’בסקי ידע בשורות מועטות לתאר את האסון. ‘שמעון הלך אחר המיטה ונשא את צערו בדממה. אין מלים כנגד מר המות’… אמנם עוד נשא אשה והוליד בנים, אך במות חוה ב’חלום יפיה', שקעה שמש חייו לנצח, ורק כי יתבודד עם ידידיה, הבן היחיד, שילדה לו חוה, הוא כאילו מרגיש עוד את מגעה, מרגיש את אורה – הוא והבן יחד. ‘האב נשא בחובו את זכרון אשת נעוריו ובת אדוניו, וידידיה הבן, שהיה כבן שתים־עשרה במות אמו, נושא את זכרונה בשאון מעשיו וסחרו… צללי העבר חיים בלב שניהם ושומרים אותם שניהם, והם מזדמנים פעם בשלוש שנים שניהם יחדיו, והצער ירים אותם ויקדש אותם’.

מי עוד ידע לספר על אהבת עולם, השמורה במסתרים, כברדיצ’בסקי?

ואמנם הסיפור ‘צללי ערב’, המספּר על חסד נעורים שלא יבּול לנצח בלבבות נבחרים, הוא אחד הדברים העדינים ביותר, הפנימיים ביותר, שכתב מחברם של ‘סיפורי תוגה’ שקוּיי שירה אלה.


‘חג המות’ הוא האחרון ב’סיפורי תוגה‘. גם כאן האשה ‘בצניעות יפיה’, והיא האהובה על בעלה כל כך, וביתה שרוי בשמש האהבה והעושר – צל כבד תלוי עליו. שולמית, חמדת הבית, שרויה תמיד באבל – שנה־שנה עלה המות בחלוניה ולקח לו ילד או ילדה מבניה או מבנותיה הקטנים’. ושב והתיתם הבית עד אם יוולד שוב תינוק ומילא את הבית שמחה וחרדה.

והנה נולדה הדסה, ‘ותאמרנה כל השכנות, שכמוה לא ראו ליופי’. והאם מתפללת עליה תמיד ואומרת בלבה: ‘אם יזכני ה’ לגדלה וידעתי כי נרצה עווני‘. אך ה’ לא נרצה לה‘. הילדה נפלה למשכב והרופאים אמרו נואש לחייה. קפצה האם וביקשה: ‘בתי, בתי, מי יתן מותי תחתיך!’ ותפילתה נשמעה: הילדה קמה מחליה, אך מקץ שנה ‘בא מלאך־המות לגבות את חובו’, והאשה הכשרה נלקחה מעל בתה ומעל בעלה שאהב אותה כנפשו. ותיקר הדסה שבעתים לאביה, כי רק היא נשארה לו עתה בחיים והוא נדר בלבו, שלא לישא אשה שניה, ו’חי רק בעבורה’.

ותגדל הילדה ותיף מאד, והיא כחולמת מתהלכת בשאון האדמה ושומעת את ענני שמים ‘רוכבים מרחוק’… כמשפט האנשים אשר היופי הוא רק מתנה נוספת לקסם נפשם.

ובליל אירוסיה באה אמה אליה בחלום הליל ‘ופניה נזעמים’ והנערה קמה חולה בבוקר ולפנות ערב לא היתה עוד בחיים. ‘מי יפתור את החידה? מי ידע פשר מסיבת ההשגחה?’ היופי, כל שהוא שלם יותר, כן תרבינה הסכנות האורבות לו בעולם.

כאגדה יסופר הדבר, ויש בו משהו מן הפחד הקדמון, מזה שב’ספרים החיצוניים'. אכן הסיפור הקטן מזעזע, כעובדה שהיתה – סימן, שבדמיון משורר קם ויהי.


 

סיפורי כפר

סידרת ‘סיפורי כפר’, כזו של ‘סיפורי תוגה’ – כל סיפור בזמנו הרעיש את לבנו יותר מיצירותיו האחרות של ברדיצ’בסקי. כאן תוגת עולם וחידת עולם. על מה תהיה יד הגורל דוקא ביופי השלם, בחן שאין דומה לו, שבגללו קיים הכל, וראוי שיתקיים? נדמה, אל הכיעור אין הרע מתנכל. ודוקא זה המעט, שעליו נחיה – עליו נגזרה כליה.

נושא זה מצוי כמעט בכל יצירת ברדיצ’בסקי. האדמה תחוחה בעולם תמיד תחת היופי. ואולם בדברים אגדיים אלה של ‘סיפורי כפר’ (כמו במדור ‘סיפורי תוגה’) יגון ההויה מחלחל לא במקרה, כמשהו מחוץ לגדר הטבע, כי אם כחוק. יד המשחית שלוחה בסתר אל יקר האדם מראשית צמיחתו, ככוח עוין לו, שאינו סובל את עצם קיומו, וברגע כי יתגלה בכל בשלוּתו, ופגע בו את פגיעתו המכלה.

דומה, שזהו כאן הנושא הראשי: אשר יכאב המשורר את כאב הכליון, האורב לחמדת העולם, והוא לא נתגלה בברדיצ’בסקי בכוח מפליא יותר מאשר בסיפורי כפר' אלה. כאן יחוד לנו את חידת ההויה, והוא יודע שאין פתרון לה. ויותר מאשר ביצירות אחרות יאבל על מה שהיה עשוי להרבות אושר בעולם זה, ובעולם זה אין מגן לו. האם לא זהו יגון המשורר, שעינו דבקה ביופי, והוא יודע שהוא חולף – דוקא הוא המטרה לכוחות העולם האפלים, או – מה שמדאיב ביותר: למקרים שאין שחר להם? האם לא משום כך יוצק האמן רוח של עדנה עמוקה על נפשות יקרות אלה, שהוא מאוהב בהן, שיפין רמז לו פעם, הבטיח פעם – במציאות או בדמיון הלוהט? זה הצמאון ליופי שישנו, ושעליו לחלוף ואותו ישוד המקרה הפאטאלי – הוא אולי סוד שירתו ומקור שירתו של ברדיצ’בסקי, שלבו כלה ליופי ישראלי זה ואיש לא התאכזר אליו כמוהו, בהכירו אולי שבעומק לבנו חטאנו לו מאד, באשר לא ידענו להוקירו, לשמור עליו מכליון.

קו זה מופלא בשירת ברדיצ’בסקי. הוא כאב את כל תפארת, שנפסדה ללא חטא, ללא תקנה. ועוד נבחין צרבת לב זו ב’בית תבנה', בפאר יצירותיו – הוא לא יסלח לעולם מה שעוללו אנשים בעורונם, מה שעולל העולם בעורונו. לב המשורר הופקד על אוצרות העולם וכואב על חמודותיו, שגם עין אלהים לא תחוס עליהן, ולא נשכחו מלבו עולמית.


‘סיפורי כפר’ אלה נראו לנו כבלדות, כדברי חזון. כאן המשורר מתאחד עם הטבע, והוא מרגיש את מגעו – מרגיש שמשהו לא־צפוי מתגלה לפניו עד עצם לבו; וכל כמה שהוא רחוק גם ביצירות אחרות מחשבונות יתירים, מבדיקה יתירה, כאן הוא מתמסר כולו למראה, לביטוי הצף מאליו – ממעמקי דמו. דברים קטנים כ’קיץ וחורף', ‘את קרבני’ נראו לנו כה שונים מסיפורים עברים אחרים שכמעט לא האמנו, כי יצאו מידי אמן עברי. יש באסמי יצירתו של ב. דברים העולים עליהם בעמקות התפיסה, אבל כאן הוא כולו טבע, כולו ‘אבר מן החי’. לא לחינם התפעל מהם כל כך אדם כביאליק – הוא הרגיש שכאן משהו קדמון, מסתורי כתנ“ך ופשוט כתנ”ך. כאן הכל משוחרר מדברים שבספר – זהו מה שהרעיש כל כך את ביאליק, איש שלא זז בלי מגע עם הספר. הרעישה אותו עזות זו להישמע ללב, לעין –מה שכאן הכל נכתב מאליו, הושר מאליו; אור זה שקרע מפלשי עבים, ונשאר תקוע בתוכם. דומה, שהמשורר קורע את בשר הבריאה כמי שקורע את לבו, ואינו מגלה את צפונותיו.

ואולי בזה כוחם של הסיפורים האלה, שאינם מתכוונים לבאר, כי אם מודיעים על המתרחש בלי דעת, על עולם שאינו מכיר בעצמו, אף שהוא משועבד לכוחות עצמו. הם הם כוחם של סיפורים אלה, הם שורש הדברים, והם מכוסים ונעלמים גם ממנו.


כסיפור מסתורי, שהוא כנראה לקוח מ’ספרי יראים‘, מתחילה סידרה זו. ‘בין החיים ובין המתים’ הוא דוקא סיפור שבסודו הונח רעיון מוסרי ברור – עונש שנענש יצי־נחמן הטוחן, שהקשיח לבו ולא פתח את דלת ביתו לנכרי עובר בליל סער ושלג, ונגזר עליו מן השמים שימש לאחר מותו כפועל בחצרו של אותו נכרי שחטא לו. אבל עם זה כל הסיפור מלא ציורים מוחשיים כאלה, שאתה חי את חיי הטוחן ב’עולם התוהו’, יותר מכל חיי מציאות. ולא עוד אלא שהריאליזם כאן חריף ביותר, כאילו הרוח האגדית מילאה את המציאות הפנטסטית ציורים מוצקים יותר, כאילו ‘בין החיים ובין המתים’ קיים איזה קשר לא ינתק, והתחומים של שני העולמות נוגעים תמיד זה בזה. ואולי זוהי המציאות השלמה – בלי מגע־גומלין זה היא רופפת כל כך. קשר הדברים על המת המתהלך ופועל עם החיים נראה ריאלי, פשוט, טבעי, שאיננו מתפלאים בראותנו את יצי־נחמן מקבל את ענשו, כדת וכדין, ופורש שוב מן החיים אל המתים, כאילו פורק לרצונו את עול החיים שהוטל עליו וחוזר אל קברו, שהוא עכשיו עולמו הממשי.

אמנות ללא סממנים. סיפור תמים. אמנות, שהיא נעלה במינה, בהשליטה עלינו את עולם־הדמיון בכוח אלמנטרי – בתום הסיפורי, בחוסר התחכמויות, כאחד מסיפורי קדמונים. ערום וללא לבוש, ולבושו עליו.


‘הכיור האחרון’ אינו ‘סיפור כפר’ אלא למחצה. הגיבור הראשי', דויד־שמואל, הוא יהודי עירוני, אמנם למדן במקצת, אך קשה־לב, יבש – אדם שכולו יצרים קטנים, כולו ‘פרוזה’. אין בו טיפת רחמים לאשתו העדינה, והוא מוכר את מה שהשאירו אחריהם ההורים הכפריים לבתם היחידה. גם על ‘הכיור האחרון’ שהיא מבקשת לא תחוס עינו; אדם מכוער, כשהוא בא במגע עם היפה, הריהו מכוער שבעתים. בכל זאת סיפור כפרי אף הוא. כאלה הם הורי יוטה, ככפריים יהודים טיפוסיים, פשוטי לב, נותנים את חייהם, את רכושם על חתנם, שהוא בן־תורה ומענה את בתם, – שבכל תומם הם כבר יודעים, עד מה היא אומללה.

יוטה מאירה בענוות נפשה, בטוהר שתיקתה. בת־ישראל היא, וזרים לה עסקי העיר – עסקים בכלל. בת יחידה, מעונגה, משוש הבית, זרים לה כל עסקי חול – צמאה לפלאים שיביאו לה החיים. ‘ביום השבת היא מבינה את הוריה יותר מבימות החול, ולה אוזן קשבת ליהדות שאינה כתובה בספר’… אוזן קשבת לה גם ‘להמית הנחל… בעברה על הגשר המשופע, כשפני השמש מתאדמים במים אשר מתחת, תעמוד ותסתכל בהם’… ושוב היא מהרהרת, ולא תדע מה; אך אחד פלאי הן יבוא באחד הימים. והנה בא דויד־שמואל.

ביוטה נתגלמה בקוים מספר דמות שתקנית־אצילה, זו שנולדה לאושר. היא מזומנת לכאורה לחיים של יופי, והכיעור והעוני באים עליה כתומם, והיא תשא בענוות נפשה אשר ניטל עליה. ורק כשהבעל מתאכזר לה ועוקר מביתה את ‘הכיור האחרון’, הזכרון האחרון, שארית מחמדיה בימי אביביה, ‘יוטה לא יכלה עוד להתאפק ותשא קולה ותבך’.

‘בעמק’, השלישי ב’סיפורי כפר', הוא טרגי יותר, שירי יותר. כאן אותה הקינה על היופי, שאין לו מעמד בחיים. כאן פינת־ארץ רחוקה מאדם, ובפינה זו פורחת ועולה הבת הצעירה של בעלי הבית, ושמה חולדה, שם תנ"כי. ובבדידות־שדה זו, על יד הנחל המגלגל את אבני הריחים, הנערה חיה עם נפשה, ורוח קדם פרושה על נוה־שקט זה. היא שונה כולה משתי אחיותיה הגדולות, שכבר היו לאנשים והיניקו בנים. היא בת הככר הירוקה הזאת. דבר אין לה עם אדם, ואיש אינו מכיר בקסם יפיה. היא אחרת. ‘בה נשתמר חלק מאגדות־עם’ – עד כדי כך מפליג המשורר בחינה. ‘פינה מעולפה כמו זו גדלים נטיעים כאלה, והדם בא מרחוק’. ‘כשהטתה את ראשה ונראה צוארה הארוך; אשמה כמו אילת צביה בת שנה המתמלאת תמהון בחדות היער’. בסיפור־אגדה זה מורה היתר לעצמו גם המשורר, אשר זרה לו שפת יתר, לשון אגדות.

ואולם כמו במיטב הסיפורים האלה, לא אשר יצויר, כי אם אשר יסופר מעלה את המראה, היופי הנעלם הזה מכה בתמהון את לב האנשים אשר תתגלה להם פתאום, כצמח בא מארצות רחוקות, ורעד הלב: איך תבוא באנשים, אשר באו לקחתה עמהם, והיא לא הסכינה ל’קרירות זו המושלת כאן ואין שום נתיב לילדי הדמיון'. היא נמסרה לבחור משה־אברהם מבאר־שדה. וכשבאה אם החתן, אשה יושבת חנות, וראתה בראשונה אותה אף היא, ‘עמדה כתומר מקשה מהשתוממות ומפחד, כי לא ראתה מין יופי כזה עלי ארץ’. אבל יופי זה גם הכביד על לבה מאד. הוד־איתנים זה הוא שהטיל עליה אימה. וכה הרעידה גם את לב האורחים, ביום החופה, כי נגלתה עליהם בפעם הראשונה. הוי, העולם לא הוכשר ליופי מופלג זה. רב מכוחו לשאתו.

בדרך האגדה יסופר, כי ‘זרח הבוקר, ועיני איש לא ראו את המראה, כי הרחק מעט מן המושב עלה כוכב מאוחר מן המים… ושתי נשים עומדות ומשגיחות עליו…’

כה רמז כבר הטבע על האסון המתרגש לבוא. ואמנם הכלה, שהתהלכה כחולמת ולא ידעה את נפשה, ‘חשה בראשה, עזבה את בית מלונה ותמהר ותרד אל מימי הנהר ולא עלתה…’

כה צלל היופי בלי אומר ודברים. וכל כמה שאין ההגיון מחייב את האסון, – משהו שהוא למעלה מכל הגיון מחייב התפתחות מוזרה זו.

ומחה שנראה מוזר, אינו מוזר למשורר כל עיקר.


כנשימת בושם לא ידענוה פעלה עלינו בזמנה הנובילה הקטנה ‘קיץ וחורף’. היה בה משום חידוש. גם בכוח הפלאסטי גם בקסם יפיה של הנערה האוקראינית, יופי מוצק, לא־יהודי זה שמשך בכוחו, בזרותו, בקסמי האירוטיקה שהיה בהם משהו קדמוני, ראשוני – אשה במלוא כוחה, בכוחה המושך, הנצחי. והיה משום חידוש בציוּריוּת קלסית שאננה, שהיתה מתוחה על הנוף לפני הסער. ‘מחריש ומשתאה עמד הלילה בראשית הסתיו. הטבע אשר חגג את בריתו בימי האביב וילבש מעטהו בשדמות הקיץ ויתן מזון ומחיה לכל בריה – עשה הכנות לשבתו הגדולה’… עת בשול לצמח השדה ועת בשול לנעורי אדם כי ימלאו ימיהם. מרתה זו, שעמדה באיתנות יפיה כל הימים בפני חומדיה והסעירה את דמם, לא ידעה בלילה זה את נפשה. ‘תעתה בלילה ההוא ותסובב את הנחל, וכאילו הריחה בצלצלי הפעמון, שהשמיע אוסיפ, כי שעת פקודתה באה’. ‘עשרים שנה גדלה כצמח השדה, ופתאום כמו רוח אחרת בא אתה, כמו איזה סוד מוזר בנפשה משליך מעליו קליפתו. לבבה תוהה ומבקש דבר נחרץ’. כל מה שהיה עד הנה לא היה אלא הכנה לליל סתיו זה, והיא יושבת על הנחל, ממתינה לרגע הגדול, לו הבשילה את בתוליה. עתה אין לשאת עוד ציפיה זו. ‘מנוחת הנחל כמו מכבידה על הלב. כל הארץ מלאה איזה סוד קשה’… מרתה הגאיונית, זה היופי המלא בוז ועוז נפש, יודעת ואינה יודעת, כי הלילה יתרחש אותו ‘דבר פלאי’, שמפניו יראה ואל בואו זעקו כל כלי דמה החתומים. הטבע יעשה במחשך מעשהו, אך יש רגע והחושך עמו נהפך לאור חצוף שאין לעמוד כנגדו.

לאותה שעה כיוון אוסיפ – אף בלי דעת – ו’ניתק ביד נעלמה ויחץ את היער לאָרכו ולרחבו'. בדם לא שקט הוא מכה בגרזן אשר בידו אילן אילן על דרכו, כמתכוון ‘לעורר אותם משנתם’, בעוד ‘צלה של מרתה מרחף לפניו’. האפלה בדמו. והאור רומז לו מרחוק. ‘כמו קפץ חצי מיל בפעם אחת, והוא עומד מאחריה’. כן, היא חיכתה לו, מזלה חיכה לו, אף כי עודנה מוסיפה להיאבק עמו. ‘ויתעורר הסתיו לחרדת עולמים, ותהי כל הככר ללהב והנחל ניתר ממקומו. כוחות שנים נלחמים ונשמעים זה לזה’. – – מופלאה היא התאמה זו, שבין הנוף ובין המאורע – כמו העולם עצמו בשובע הסתיו ביקש שחרור מכוחו הרב. ומופלאה היא דמות מרתה כצורה בולטת. כולה ארציות איתנה, וכולה אשה, בלכתה אחרי ‘רוסי גדול’ נכנעת, ‘כלכת הכלב אחרי אדונו’. כשכתב ביאליק את ‘מגילת ערפה’, דומה, שמשהו מדמותה של מרתה היה מרחף לנגד עיניו.

ב’את קרבני' בולט שוב הכוח העיור, המנחה את האדם, והוא לא ידע בו. אמונת עם היא, כי כל מקוה־מים תובע שנה שנה את קרבנו. אך זה הגברתן וסיל שבא מרחוק, לא האמין, והוא מנסה את כוחו, ויורד המים; ‘ולו הדבר, כאילו דגים אוחזים בכפות רגליו ומושכים אותו למטה’. ‘כפשע היה בינו ובין המות, אך הוא התאזר חיל, גבר וישחה הלאה. הוא נמלט לעבר השני, ולבו בל עמו’…

זהו הכוח הממרה. הרצון להכריע את גורלו. באופן נפלא מצייר המשורר משיכה זו של הגיבור אל המצולה, שסוף סוף בלעתהו. יתרון הכוח הוא אשר הכריע את וסיל. לא ברפיון מקורה של אי־המנוחה, כי אם בעודף הכוח…

ואולי זהו ה’מוסר השכל': הקיום מובטח לרפים ופחדנים. אנשי־הכוח – הם הצפויים לסכנה. כי הכוח אשר יבטח בעצמו, לא ידע מנוח.


 

רומנים קצרים

בערוב היום, והוא ידע כי הוא קרב אל הדממה הגדולה, חתר להגיע אל החוף התלול של השירה, כאילו חפץ להבקיע בעין חוזה את חומת ההויה האטומה. אז כתב את היצירות המופלאות ביותר – את ‘בסתר רעם’, ‘בית תבנה’, שבהן חשף את זרוע הגורל – הראה, כי הצל הגדול נטוי עלינו תמיד, ובאמרנו כי הכל הושלם, והנה הכל מתמוטט תחתינו, כאילו גל אפל זומם בסתר לסחוף אל לוע המצולה את כל מה שגדל בשמש. ודוקא לאלה, שהיום היטיב עמהם, אורבת השקיעה בכל תוגת הריסותיה.

מתוך הרגשה זו, שאמנם היתה השלטת תמיד בתפיסת עולמו, נכתב הסיפור הגדול ‘בסתר רעם’. בשירה רבת־בליטה זו נתכוון להראות עד כמה רופף הקרקע גם תחת רגלם של אלה שצעדם איתן – אולי דוקא של אלה, השוכנים לבטח, שהכל מסביב להם שרוי באור לא ידעך.

הדמות הראשית כאן שלמה ‘האדום’ – עשיר ונבון־לב וגבר מצליח. מסביב לו בניו ובני בניו כשתילי יער, ששבילי אור ושבילי אופל מסובכים בו יחד. ברם, ראש המשפחה הוא בעל־כוח, ולמשמעתו יסורו כולם, בעל דם חם הוא בסתר, אך שולט ביצריו, והוא גם יודע בחכמתו סדר ומשטר, אחרי אשר מזלו היטיב עמו. ובכל אלה מוט יתמוטט הכל בגלוי ובסתר תחת המצודה הזאת. ואולי זוהי מגמת הסיפור – להתחקות על ההרס, להראות שאין לבטוח בעושר, במזל, גם בחכמה. שמשהו צומח במסתרים, המשׂתער עלינו ואין מחסה ממנו.

עם קריאת הסיפור הראשונה הרעישו אותנו ביותר הפרקים על התלקחות היצרים שהדליקה בלב האדם החסון שושנה כלתו, וההתעוררות לתשובה אחרי החטא. ואמנם זוהי נקודת המוקד בסיפור מסובך זה, ומעטים בשירתנו הדברים, אשר סער הדם, במגע מסתורין כמעט, יקום בכוח איתנים כבפרקים אלה. שושנה מערערת את הבנין בבת אחת. ואולם מגמת הסיפור היא מורכבה יותר. אולי המכוּון כאן להראות את העושר, השמור לשחיתות המשפחה, להתערערותה. בעוני יש משהו מחסן, השומר מן הסכנה, שכולנו צפויים לה, בעוד שהעושר מכשיר באין רואה את ההתמוטטות הבאה.

הפרץ, אשר נבעה בבוא שושנה לבית דניאל תחת מלכה, הרס את היסודות – המקרים מתגלגלים והולכים באין מעצור. אסון גורר אסון, עבירה גוררת עבירה, ואין להציל. רק כי עמד דניאל בפרץ והכניס אל ביתו את דבורה, ושם את נפשו בכפו והביא אותה לארץ אחרת, ו’השׂה הנידחת שבה והתגיירה' – כאילו במעשה זה כיפּר דניאל על כל פשעי משפחתו ותהי הרוחה. כאילו סרה עתה ‘היד הכבדה’, שהיתה תלויה על המשפחה העשירה והמקוללה.

‘בסתר רעם’, בעושר דמיונו, בשפע צבעיו, בקטעי ציוריו הבודדים, הוא מהישגי ברדיצ’בסקי הגדולים ביותר; אף כי הרבה בו מן המפתיע ומן המתמיה. סיפור יהודי הוא על גדוּלה יהודית, שאין מעמד לה, ושדוקא לה אורב השטן ביום פקודה.

התנגשות יצרים כאן. בניין איתנים מתערער תחתיו משנשמטה הלבנה הראשונה – הרעה תיפתח ממקום שלא ציפינו לה.


‘בית תבנה’ אף הוא מן ‘הרומנים הקצרים’, שנכתבו עם השקיעה, ושעוררו בנו השתוממות לכוח האמן, שהלך וגדל בעוד שלב המשורר לקה וקרבת הסוף האפילה כבר באופק. סיפור זה הוא פחות מסובך מ’בסתר רעם‘, שבו דמות רודפת דמות, מאורע – מאורע. אפשר שזהו הדבר השלם ביותר, שכתב ברדיצ’בסקי; ואף שביסודו של ‘בסתר רעם’, ששם החטא האירוטי של הגביר אינו אלא אפיזודה, והחטא האמיתי הוא עצם ההויה נטולת היסוד המוסרי, הצפויה להרס, הרי ‘בית תבנה’, בעיקר סיפור על חטא וענשו’ – מעשה באדם שאינו בטבעו פושע, ולא עמד בנסיון ומעל מעל ובא על ענשו; ועונש זה לפף גם את רעיתו, את שרה, שהמשורר מדבר עליה לא כמו על יפת־תואר בלבד (‘הן הרבה בנות חן חזיתי בימי חלדי – כמוה לא ראיתי ליופי ולפלא’), כי אם כמו על אשה זכת לב, צדקת בעצם אָפיה ובכל הליכותיה. התמוטט בית בחטא בעליו, ולא ביאר למה מצאה הרעה גם את אלמנתו, ולא חטא בה; ואף על פי כן אנו מכירים, כי לא יכלה לחיות, אחרי אשר איים עליה הכיעור בדמות נפתלי, שהאמין לכבוש אותה בחלקת פיו, והיא נעתרה לו ולבה בל עמה.

תוכן הסיפור אינו מגלה את עוצם הכוח שנשתקע ב’בית תבנה'. כאן משהו אגדי מאד ומשהו ריאלי מאד, כבמיטב סיפוריו של ברדיצ’בסקי. בתיאור החטא יש משהו מכוחו של דוסטוייבסקי – החטא כגזירה, כנחש הלופת את הפושע והוא נרדף לרצונו וכנגד רצונו אל הבור. על לבנו כאבן מעיקה, ואנחנו שותפים לבלהות אלה. מי שקרא את ‘בית תבנה’, שהוא בנוי על קללת התורה (‘בית תבנה ולא תשב בו’), יחיה אותו בכל מוראיו כל עוד נפשו בו. רק מי שעינו צמודה אל אופל האדם ואל אור האדם עלול היה לכתוב יצירה אפוקליפטית זו.

מה שבא על שרה, זו שנפשה היתה צלולה כבדולח, ‘זו שלא כעסה מימיה על אדם, לא גערה בשום אדם’; שהלכה ותיף גם מתקופה לתקופה וחינה עלה גם בהיותה אם לילדים (‘כל צלמה ודמותה כבתולה רבתי חן, שנתבגרה בימי קיץ’) – מכה על הלב ימים רבים. איך יעלה הכורת על עץ תפארת כזה!

הרי זאת שוב, עם כל המון המאורעות, שירת האשה הנבחרה, קינה ליופי המופלא ביותר, שגם לו יתנכל הגורל הרע.


‘גרי רחוב’, השלישי ל’רומנים הקצרים', הוא שוב ניסיון לשלב גורלות, לקרב רחוקים. כאן אנו שוב נתקלים בדמות ברסלבית זו – נתנאל – ששייכותו לאותה כת מופלאה השפיעה קשה עליו, על כל יוצאי חלציו. נאמנותו זו לרבי היחידי, שאינו עוד בחיים, לאדם מופלא זה, שאור ואופל משולבים בתורתו ושניהם יונקים זה מזה. נתנאל אדם נזוף, ככל חסידי ברסלב, ואמנם בביתו של למדן גדול ועשיר זה לא ינוה האושר. ואולם מעט האור גם בביתו של העשיר השני ברחוב, שמואל בן נתן, גדול בנגלה ובנסתר, ואולם חשוך־בנים. שקט של קפאון בו, והבית הזה נרעש יום אחד כשפרצו גנבים את דלתותיו ושדדו הרבה מן העושר, שאסף מלוה־בריבית זה. לפי ‘השכל הנאצל’ אין להצדיק מעשה פרוע כזה, ושמואל בן נתן, אחרי ששבה אליו רוחו מן המכה אשר הוּכה, אוסף את שארית הונו ועולה לירושלים, ‘העיר הקדושה, שידובר עליה בספרי התפילות, ושעד היום לא חשב איש מבני עירו של בן־נתן לקום ולעלות אליה’.

סימן שלא היה דומה לבני עירו, שגם הוא ‘יוצא דופן’, כרוב יציריו של ברדיצ’בסקי. רק הוא הוכשר להציל את נפשו במעשה כזה, שנדמה מוזר מאד לסביבה, ששמחת האגדה זרה לה.

‘גרי הרחוב’ הם כולם עצובי רוח וקשי לב ושבורי לב, וגם הרב ר' ארון אדם ירא־שמים והוא שרוי תמיד בפחד מפני החטא. מתאכזר למספר, מאחר שמצאו אצלו את ספר ה’מכילתא' – עד כדי כך גדולה האפלה כאן, גם יקותיאל, אדם עני, שאשתו עקרה וכשנולד לו בן יחיד, השחית את דרכיו ויהיו בן סורר ומורה, והוא אשר עמו קילקלו בנות נתנאל, שאיש לא חפץ להתחתן עם המנוּדה מבני הכת – על כל ‘גרי הרחוב’ האלה נטוי צל העולם, והוא המאַחד בריות נפרדות אלה.

למה שב המשורר בסוף ימיו לקדרות עולם זה? אולי משום שזכר, כי כאן קרא את ‘התועה בדרכי החיים’, והאמין, כי מעבר לקדרות זו ישנם אנשים שניתצוּ את הלוחות שנפסלו וחרתו ‘אמרות חדשות’, ‘ולא ידע כי ימים יבואו ויראה ויבין, כי גם אלוהיו אשר השליך יהבו עליהם, רימוהו – ויום אחד יבוא ויעמוד ערום בלי חסות, בלי תקוה ובלי אור’, ‘ואהיה אני אף אני אותו היתום, יתום בלי אב ובלי אם’.

והנה פקד עתה את המקום, אשר שמר לו איבה ימים רבים, ונכנס אל מבואי הבתים הישנים, ולא זכר את אשר עשו לו גריו, והבין כי גם הרב ארון אשר הקשה את לבו אליו, היה איש אשר אלהים לו, ובשעה שהוא התרפק על ‘התועה’ ישב הוא על הקרקע ואֵפר על ראשו, ‘בכי גדול מתפרץ מבין פתחי לבו’ עם תיקון חצות. 'קינה באה אחר קינה, וידוי נקשר עם וידוי, יהודי בוכה על גלות השכינה.

אותה שעה ידע, כי האור היה כאן גדול שבעתים מן האופל.


 

מרים

הרומן ‘מרים’, בו חתם מי"ב את חזון חייו. הוא היצירה אשר בה עולם נעוריו, עולמן של שתי עיירות בישראל, גם מרוכז, גם מסוער ביותר. לאמיתו של דבר, רומן זה משמש מסגרת לתקופה היסטורית שלמה – תקופה של התעוררות והתפוררות גם יחד. כאן ראשית ההשכלה וסופה; ראשית הפרעות ברוסיה ויקיצת הרוח על סף חיבת־ציון, בעוד לא היה ברור לה להיכן היא מכוונת. כל זה נתגלם בהמון הנפשות, העוברות לפנינו, ובראש וראשונה במרים, שעליה נופל אור של שירה, כמעט של מסתורין.

הרומן פותח בציון אישי, שעולה ממנו נעימת הפרידה האחרונה: 'לפני שנים רבות רשמתי לי עלי גליון פרטי המאורע הזה, מאורע כולל בקרבו רומן גמור לכל תאיו וחדריו, ואמנם אמר המספר כאן להעלות עולם יהודי מימי עלומיו, ואין זאת כי אם ראה במרים נשמתו של עולם זה, אם על שמה נקרא, אף כי לא תמיד קשורים המאורעות והמעשים דוקא בה. ברומן זה אמר לרוות צמאונו לעיצוב דמות מעוטרת הוד, – דמות אשה ששירה ותנחומיה עמה; לדמות זו, שאליה חתר בעצם במיטב יצירותיו כל ימיו, ‘ובינתים עבר היום שניתן לבן־אדם ולתפקידו, וצללי ערב באים מרחוק – עוד שעל אחד אל הליל הרחוק… הנני כותב עתה רק לאור הנר, והעת דחוּקה, על כן אקצר’.

בנעימה עצובה זו מתחיל הרומן, והוא מוזר בבנינו מכל מה שכתב המשורר, אף שזהו סגנונו ואופן סיפורו מאז. אגב ספרו על מרים, שלה נתכוון בעיקר, הוא רוקם דמויות בתוך דמויות; ופעמים נדמה, שמרים הוסחה מדעתו, בעוד שלבסוף מתברר, שדמותה היא החופפת כאן על כל הדברים שקרו, והקסם העולה ממנה הוא שהרעיש כל נפש, מבלי שתדע בתומה על מה שהיתה לרבים מדי בואה במגע עמהם. בעולם דל־שמחה זה יש משהו שיגולל את האבן לשעה קלה. ככוכב היא מופיעה וככוכב היא עוברת ושוקעת. דומה רק למענה נוצרו כל אלה, אף שעולמות רבים כאן נוצצים ונובלים ולב המספר נתון גם להם. כמה שונה היתה מרים מאמה, משר’ל זו, שאהבותיה היו דלוחות כל כך! אכן מדבורה’לה הכשרה, אמה זקנתה, ירשה מרים בודאי את כמיהת האהבה הגדולה, האהבה לאלהים. משהו אולי מאביה, המשכיל למחצה, דבק בה. היא אשר מילאה רוך אין קץ מילדותה את כל הבית, ביניהם גם את לבו המתון של נתן־נטע, סבא שלה, שהרגיש אולי, כי כל מה שעלה לגדולה וזכה לעשירות, אינו שווה באור שהביאה תינוקת זו לביתו. ‘בנכדתו הגדלה לעיניו ראה מעין זמרת הבוקר’. עמה עלתה הרוח, שלמוּ המאויים. סבתא דבורה’לה כיוונה תמיד בתפילתה אליה, ‘אל זוהר הבית’; ואביה ישראל ‘היה משוגע מרוב שמחה’ למראיה. ואמנם, מה טעם היה לכל הבית בלעדיה?

‘הבית’ כלשעצמו היה מסובך מאד. יש מי שמזווג זיווגים. אבל ‘כי נרים המסך, גם לא יד נעלמה כותבת’. זיווגיהם של אבות מרים ואבות אבותיה לא היו מוצלחים כל עיקר. זרים היו האנשים זה לזה. ‘אבן מעמסה על כולנו, והמשורר ישא משאו שבעתים’. אכן רק הוא המכיר, שבכל הצירופים המשונים האלה היתה איזו כוונה וכוונה גדולה – שמרים תבוא לעולם. ‘על דבורה’לה אספר בעבור שר’ל בתה’ – ושר’ל היא אם הגיבורה של סיפורי מרים'. כך מודיע המחבר בראש הספר את תכלית סיפורו: בעבור זאת הנערה שדמותה ריחפה לפניו, כנראה מקדמת הימים.

לפנינו עולם מסוכסך זה, שאהבה וחשק, מריבות וקנאה, שלטו בכל פינותיו. ובתוך צללי עולם זה פעם בפעם עוברת רק מרים בדממת יפיה; היא הזורעת פלאים בכל לב אשר ייקרה לפניה – יהיה זה הנער־הצייר מיכה אשר צייר את דמותה ולא שבע לראות את אור פניה עד אשר חשך אור שכלו, או אותו ‘רבי’ שהיה מלכתחילה מטורף טירוף דתי־אירוטי, או בטלון הנבון והמשכיל שהבין כי בלעדיה אין טעם לחייו, ואפילו רב־נכסים ופזרן כוולדיסלב ההולל – כל אחד כבר היה אחר, כי נקרתה לפניו; וכמה שאהבה זו גררה אחריה אסונות – האיש שקשר את גורלו במרים לא היה עוד מקולל. הנה כאן נתגלה הרומנטיקן שבברדיצ’בסקי, שהיה מצד אחר גלוי־עינים כל־כך; כפלא היתה לו האשה, אשר בעצם הויתה היא מכפרת על כל מה שהעוה העולם בעורונו. הנה לא לחינם נוצר: בעומק מעמקיו הוא מבשיל את האושר, שאי־שם ישנו, אם גם לעתים רחוקות נזכה בו.

כזאת היתה מרים. המשורר מראה אותה בכל זיו ילדותה, בראשית בגרותה. בכל מקום שהיא באה – פנים אחרות לעולם. בכל ימי החול המרובים היא השבת האחת. היא מוחקת את צבע האפור בראשה הצהבהב, במבט עיניה הכחולות והטהורות. ובעוד שהיא מהלכת לכאורה בצדי העולם, היא מקשיבה ללבו, שואלת, צמאה לדעת – מבקשת פתרון נפשה, שואלת לכוכבה; ואולם היא מתהלכת קסומת־אלם, ואין לב אשר אחריו ילך לבה התמים והנבון. לב זה שואל אחרת.


ספר אחרון זה, שהוא רוה כולו חכמת חיים ותוגת חיים, אינו עשוי מעשה ארדיכל. עתים הוא נראה כמחרוזת של נובילות, שכל אחת היא ענין בפני עצמו, ורק לאחר זמן מתברר, שהיא חוליה בשלשלת הסיפור. כל מקרה־אהבה כאילו מדגיש, שאין זה אלא תחליף – שאהבה, גם כשהיא נראית נאדרת בכוח, היא העלולה להתעות ביותר. אהה, הלבבות הגדולים, שהם ראויים באמת לאהבתנו (ושאנו ראויים להם) הם מעטים מעטים. בלי כל הדגש הכל מכוון להראות, כי מרים, שלבבה נשאר חתום לכל אלה שהתנקשו לו, צדקה בהתנכרותה לכולם. הערצת מרים מצד המשורר הריהי כשלעצמה משהו מופלא מאד. בכל הנשים שהעביר לפנינו, מחולדה (‘בעמק’) ועד שרה (‘בית תבנה’) לא הרעיש אותו אלא היופי שאינו מכיר בעצמו – יופי זה שמכה בתמהון, שעשוי לשנות אותנו, לנטות קו חדש על ההויה כולה. ביופי זה כאילו ראה אפשרות של תיקון העולם…


מובן למה חפץ להיפּרד מן העולם אגב עיצוב דמותה של מרים, דמות נעורים זו, שלמען העלות אותה הרחיב את תחומי סביבתה שמתוכה צמחה. אולי חפץ להצדיק את כל יצורי החולין בזה, שמתוך עדתם יצאה זו האחת. כלום אחת זו במקרה נולדה כאן? כלום לא היא המכריחה אותנו לשנות את הערכתנו גם לגבי האחרים? המחבר לא ייעף לטעת יצור חביב זה גם בלבנו. עוד מרים קטנה, לקחה את הלב במשהו, שהוא יותר מיופי חיצוני. ‘כי לקחה אדם על זרועותיו, בא איזה רוחב בנפשו’… הטבע הוציא את ‘גידולו בחשבון ובדעת כאמן משכיל משכלל את מלאכתו’. וזהו היופי אשר יחוד לנו תמיד, יופי שאין כמישה חלה עליו. וזהו לא יופי הנראה לעינים בלבד. ‘אור נשמה גדלה מיום ליום, לא תדע ליל וחורף’.

הצל היחידי היה בזה, שבכל עמלו של אביה המשכיל לקרב אותה אל העולם היהודי, לא הצליח הדבר בידו. מוריה ומדריכיה היו גם הם רחוקים מן המקור, והיא דוקא צמאה לשירה. כאשר קראה את טורגניב היה קרוב ללבבה, בעוד שחזון יהודי היה זר לה. פעם התאכסן בבית סומא, אדם זקן וחסר ישע, וגורלו הסעיר את לבה. ‘לוּ בתו היתה, כי אז ניהלה את המעונה והיתה לו לעזר תמיד’. הנה צוהר לנשמת הנערה. היא רואה כבר, כי האדמה מלאה ‘צורי מכשול וליום אין נתיב’. היא נולדה כדי להקריב את עצמה למען הסובלים. המחבר רואה אותה כקדושה. אך למראה הסומא האומלל' רעיון נורא חצה את האויר ויגע בנפשו הרכה: אלהים עיור ברא את העולם, ועל כן אך מעקשים בתבל זו יצר'.

והרי זה צוהר גם לנשמת המשורר.

בהיותה בת שלוש־עשרה חינה גדל. ‘כי שאל אדם אותה דבר, והיא ענתה לו, אז הרימה מלב המשיח עמה איזה משא’. בעלת־דמיון לא היתה, אך ‘השיגה כל דבר בחזון’. ועוד יעיד עליה המחבר: ‘גם אם שתקה, עוד איזה צל ריחף עליה. עצב העולם נטף אל נפשה הרכה איזו טיפים: לא סמי הריסה, או מעין אלה, כי אם מאותם המינים אשר ישגשגו והיו לניצני שירה’.

יצור שירי כזה היתה מרים ליוצרה. מין כוח מפרה, שהטוב הוא טבוע בלבה. ‘אין צו למסירת־נפש, אין תביעה לקרבנות’, – כך תפסה את שירת טורגניב ־ ‘כי אם הרגשת חובה הבאה מאליה’, לא נזירות – ‘כי יאהב נער נערה ויתן לה את אשר לו, הרי שבת בעולם’… כלום אין כל זה עולה משירת ברדיצ’בסקי עצמו?

עולם עולה ועולם מתפורר כאן, ולכן זרים למרים האנשים והמעשים. אין מי שימשוך את לבה אחריו בחזקה, ובלי זה הן לא הוכשרה לאהוב, להתקרב אל מישהו קירבה שמשמעה קשר חיים. המורה בטלון מגיש לה כף מלאה השכל ודעת, אבל דברי התבונה, כל כמה שהיא צמאה להם, אינם ממלאים את לבה, אינם מאירים את לבה. החלל מסביב לה מתרוקן והולך. אור בא מאדם נעלה, ממעשים נעלים. כזה הוא ד"ר קוך הזקן. גם הוא שגה באהבת נעורים. אבל הוא מביא הקלה לכואבים, מיטיב עם הבריות, וגם לה ייטב בקרבתו. ‘חידת הנוער והשׂיבה היא גם דבר השירה’… ולמרים נדמה, שאין שירה גדולה אלא בשעה ש’אלהים עוזב את מעונו, משתטח על פני המציאות והוא אינו נראה גם לקרוב גם לרחוק'.

אורו החמור של טולסטוי נופל עלינו. אשרי מי שכובש לו את דרכו ונושא אבנים ליצירה על שכמו'. מרים זו, שכל העולם נושא לה מלוא חפנים אהבה, נדחקת בין־השמשות לקרן־זוית זו של הרופא הזקן: ‘אמתך אני, אהיה לעזר לשרת את החולים ואעבדך באמונה’. והזקן ‘נושקה על מצחה ואומר: בתי אַת, גדול חסדך עמי’. משהו כאן מדממת התנ"ך ומתנחומיו.

כך היא מוותרת על האושר שהחיים מינו לה, למען הקל את סבל הכואבים. הנה מצאה תורת חיים, אשר תאיר מעתה את בדידוּתה.


הרומן נכתב קטעים־קטעים, מגילות־מגילות, ונגמר על ערש דוי, בימיו האחרונים של המשורר. רבים כאן הפרקים שנכתבו בכוח רב (כאהבת בטלון ויאוּשו) אבל מאחורי כל המאורעות מנצנצת דמות אחת – זו של מרים, באשר רק היא ריחפה לפני עיני המשורר בכתבו ‘לאור הנר’ את יצירתו האחרונה.

יותר אולי מאשר גם ביצירותיו המצוינות ביותר, מפעם את כל פרק כאן הרצון לעצב דמויות בכל מלוא הויתן. לא רק נתן־נטע ודבורה, ישראל ושר’ל, שעלו ביותר – גם הבבואות החולפות, שהן כל־כך מרובות כאן, נחרתו מתוך הסתכלות ותפיסה רבת־הבנה זו, המעידות, כי בכל החירות שנהג בביטוי החיצוני, היה יוצר בעל משמעות פנימית, שכבש את המציאות תמיד בסערה, אך גם מתוך עומק כוונה והתבוננות ממושכת.


 

ברדיצ’בסקי המבקר

לפני ארבעים שנה, כשעבדתי במחיצתו של בן־אביגדור בעריכת ‘הביבליותיקה הגדולה’ של ‘תושיה’, נמסר לידי ספר של ברדיצ’בסקי בשם ‘בערב’ – והוא ספק ספר מסות, ספק ספר סאטירות; על כל פנים ספר בקורת, שדוגמתו לא ידעתי בספרותנו. שם הספר כיום, במהדורת שטיבל, ‘דור וסופריו’ ונוספו לו כמה פרקים (על ליליינבלום ופרישמן, שלמה מיימון ומשה הס), שלפי אופיים הם מסוג אחר לגמרי. השם ‘בערב’ נראה לי מוזר. בקושי אפשר היה לפרשו, שהמרומז בו הוא כביכול עַרְבָּה של ספרותנו; אבל לפי השלילה הקיצונית שבו, כמעט שאי אפשר היה לפרשו אחרת.

עכשיו, לאחר ימים רבים, קראתי את המאמרים האלה בעיקר כיצירות אמנות מצוינות, אף שהמחבר מוקיע כאן באכזריות רבה (לפעמים מופרזת) את המליצה הנדושה. אבל מה שעושה את הספר יחיד במינו ומופלא בסגנונו, הוא דוקא ההומור בצד ההטעמה החריפה של הלהג, של מקומות התורפה, שרק אדם בעל חוש מיוחד להבחין במלים ריקות, בכל מימרה שהעט פולט בלי הכרה, בלי בקורת עצמו של הכותב, עשוי להרגיש בה, להתעורר עליה. מיד ניכר שלספר מגמה מרכזית, שהוא פרי בחינה ממושכת. אכן איש לא התפלץ כמוהו לפזרון מלים, לאיזה שטפון של דיבור, שהכותב נסחף בלי דעת אחריו.

בספר ‘בערב’ לפי מהדורתו הראשונה, נאספו שמות לא בלי יחש ספרותי, לא בלי כשרונות מזהירים, אנשים שתפסו את ‘כותל המזרח’ בספרותנו – הם שהיו ראשי המדברים בה; ואף שרבים מהם נגואלו זה כבר מכהונתם הגדולה, – הנה ברובם היו סופרים שעמדו עדיין במרכז חיינו הספרותיים. אפילו לבריינין, שבימים ההם כבר הוצג ריק, עוד זכרנו את חסד נעוריו, את המבשר הנלהב, איש הפרוזה החדשה, שלקחה לב באיזה חן אביבי, באיזה בוסר אביבי, ואין צריך לומר, לאנשים כצייטלין שהעמיק להבין, להרגיש, והיה על פי דרכו איש החזון. ברם, המבקר לא הבחין בין קרוב לרחוק, והעלה בחכתו כל דיבור חטוף, נפרז, כל מפל־עט, כל מה שאין מקורו נאמן.

אי־אפשר היה בשום פנים לחשוד בו, שהוא עושה זאת מרוע לב – בין ‘המדוקרים’ היו אנשים שהעריצוהו, שקירבוהו, וחיזקו את ידיו בבואו – והוא בכלל לא היה חשוד בעינינו, שהוא ‘עושה חשבונות’ עם מי שהוא. ברם, היתה זאת התפרצות של איבה לשטף המלולי, לסחף הדברנות, שראה בהם סכנה לגידולה של יצירתנו החדשה. בשבתו רחוק מן המערכה נראו לו אלה העומדים בראש המחנה, כאנשים נטולי הבחנה, שעטם מתנהל מאליו. שניטל מהם כל חוש של בקורת עצמם.

עם הספר ‘בערב’ גדלה הבקורת שלנו בתפיסה, בהשגה. משהו הזכיר בו את קובנר, את ‘תוהו ובוהו’ של פרישמן. בעוז לב כזה לא דיברו אצלנו על סופרים מקובלים. ואף שבקראנו עתה ספר מצוין זה, אנו מבחינים קודם כל באמן רב הכשרון, בהומוריסטן שנתן את עינו באלה שלשונם ‘הלכה לפניהם’, שלא נהגו כובד־ראש במלאכתם, שלא היה להם מושג אמיתי מן התפקיד החמור, שהוטל עליהם, ועשו מה שעשו כמין' הרגל' שאינו מחייב – הנה מצטרפים הדברים לא לקטיגוריה גדולה בלבד, כי אם גם לשיטה שיסודה אמנם לא בכללי פּוֹאטיקה נוקשים, כי אם להשגה גדולה, להבחנה בין יצירה לכתיבה, ‘בין הזהב ובין הנוצץ’. לאחר שקראנו ספר זה, רשאים אנו להגיד, מה שהמחבר אמר לאחר קריאת ‘תוהו ובוהו’, כי הנה ניתנה לנו הבקורת'.


המסה על סוקולוב היא המצוינה ביותר, משום שהחיוב והשלילה בה לפעמים כמעט ממוזגים. ואף על פי כן, היא כוללת את כל הקטיגוריה שלו על הכתיבה שהיא אמנם פרי כשרון, אבל אינה ‘הכרח נפשי’. בסוקולוב, שלו הוא דוקא רוחש כבוד, ראה את סמל הסופר, שהכל ניתן לו, ולא ניתן העיקר. ‘מין חפזון ומהירות כזו ברוח, בשימוש המלה, לא ראית מימיך. המלים קופצות ונתזות ממנו; הוא בעיקר לא יבטא אותן; הוא רק פותח את פיו, והדברים נופלים ומתפרצים ממש, והנם מונחים לפניך חמרים חמרים’… ולעומת אלה, נמצא ב’נעורי הנשר' שפה אחרת לגמרי, שפה שבה מנוחה שוררת, ‘שפה מחוטבה ונשאה’. אכן חידה הוא האיש בכוחו וחידה ברפיונו. הכל מוּסוה אצלו, ו’הוא מכסה פניו וחוזר ומגלה אותם, אבל גם גילוי זה מוסוה הוא אצלו וההסתר שוב אינו הסתר… הפכים אצלו, ואף על פי כן הכל שוב בנפשו. לו טל ילדות וסגנון נעורים וגם הדרת שיבה רבנית'…

והוא שואל:

‘מה כוח אישיותו של סוקולוב? מה הדבר המיוחד החי בנפשו? יש בו נקודות בהירות בלי אור. יש אצלו רצונות רבים, אבל אין בו רצון אחד’… והוא פותר את חידת השפעתו בזה: ‘אם אמנם לא ניתן לו לחולל נשגבות, יש לו סגולה זו שבראותו אנשים רבים נוטים לדבר אחד ורוצים בדבר אחד, הוא עומד בראשם ומַנחם בדרכם’…

סוקולוב הוא סופר רב כוח, וגם כשהוא נכשל, כשרונו עמו, פקחותו עמו. בבריינין הוא רואה סופר שלבלובו תם, והוא לא ידע. פעם היה איש מבשר, איש החזון. ברדיצ’בסקי אינו שוכח את ימיו הראשונים. אך הנה הוא נושא את משאו על הנביא, – ומליצה זו מוכיחה, עד כמה אין בדברים לא אמונה, לא אש אמתית: ‘הנביא… הכל מחכים לבואו. כל הנביאים שקמו עד היום בישראל היו רק הכנה לאותו הנביא, נסיך העתיד, אשר יבוא ויתגלה. בוא יבוא’…

בדברים כאלה, שאינם אלא פתוֹס מילולי, נאחז המבקר. והוא רואה את כותבם ריק מתוכן, ריק מחזון. מליצה נבובה אחת כזו מותחת חוט של חשד על הסופר כולו, מגלה את הזיוף, שבעליו גם אינו מכיר בו.

לא פחות קשה משפטו על המספר ש’אין לו היכולת להסתכל בעין צופיה, הרואה מעצמה', כי אם באמצעות צירופים חיצוניים.

ברדיצ’בסקי כמבקר הוא חזיון מקורי אולי לא פחות מברדיצ’בסקי האמן. האמן כאן על כל פנים המכריע. מהי הבקורת לאמן, אם לא השלמה ליצירתו? אם לא הארה נוספת לה? הוא יצר את הבקורת, שאינה רואה את השלילה במי שאין לו כשרון, כי אם בסופר שאין לו רצון משלו, אין לו גושפנקה משלו. ההתפעלות שמעוררים דברי הבקורת שלו, היא קודם כל התפעלות מן התבונה, מן הזיקה המיוחדת ליצירה, מן ההבחנה בביטוי – עין מבחנת כזו לא היתה גם לשוללים כפרישמן. אותו אפשר היה בכל זאת לשחד בצירוף מלים נאה, בניב מחוטב, בעוד שברדיצ’בסקי מבחין בשויון־נפשו של הכותב, מרגיש במחלצות הביטוי, שאין זה אלא לבוש, אלא כתיבה בעלמא.

ובכל לעגו האכזרי, יש והוא מצטער על כשרון שיורד לטמיון; ואולם גם אז ימתח את גזר דינו ולא יבדיל בין קרוב לרחוק. אין משוא פנים לפניו גם לגבי הקרובים, אם לא מצא להם זכות מכרעת. הנה השורות החריפות על ברנפלד: ‘לא אכחד, חידה לי הדבר הזה באיש כזה שנותן וחוזר ונותן, איש כותב מאמרים בכל יום ומדבר השכם והערב, שלא יפלט ממנו, ולו גם בשגגה, איזה דבר שנוכל לומר עליו זוהי הנפש שלו, זהו סוד נפשו’… האין בשורות מעטות אלה רמז לכל תביעותיו של ברדיצ’בסקי? אהה, לא זה חשוב, שאדם ‘מדבר השכם והערב’, שהוא ‘נותן חוזר ונותן’ – אלא אם נוכל לגלות במה שהוא מגיש לפנינו – ולו גם לא בשפע: ‘זוהי הנפש שלו’. 'דוקא משום שלברנפלד רחש טובות, חשוב לנו לדעת, שגם ביחס אליו אינו מוותר על העיקר – על ‘סוד נפשו’, שעל העדרו אין כל כושר הקולמוס שלו מכפר.

עם זה הוא מודה, שברנפלד הוא סופר פנומינאלי. יש לו תום לשון, ניב שהוא צומח מאליו – וזה לא מעט. ‘אם יתקיים חלומם של בריינין וחבריו ושפת עבר תהיה שפה מדוברת, לא שפתו של בריינין המליץ תהיה לה ליסוד, כי אם שפתו של ברנפלד. שפת ברנפלד הספרותית היא שפת הדיבור עם כל יושר הדיבור ועם כל החולין שבדיבור’…

כאן הוא מגלה אגב הערה קצרה מה שהוא מעריך בברנפלד – ‘יושר הדיבור והחולין שבדיבור’ החולין שבדיבור, שמתחתיו מאירים דברי־אמת, דברים שבמציאות.

מה שמייחד ספר זה ועושה אותו בראש וראשונה לספר אמנותי, הוא שאינו מדבר בעד הסופר, אלא מכריח את המבוקר עצמו לחרוז בזו אחר זו את כל פליטות הלשון – להשמיע לאזני עצמו את כל טפל, כל מה שהעווה בלשונו ולא ידע…

דומה, שאין עוד אצלנו חיבור דומה לו בהשפעתו החינוכית. בספר זה היתה לביקורת העברית קפיצת הדרך – הספרות כאן הכירה את עצמה, ראתה את הפח הטמון לה.

קשה להגדיר את ברדיצ’בסקי כמבקר, אף שהיה לו כשרון למלאכה זו, שהיה מספיק לעשרה מבקרים בעלי־מקצוע. אין ספק, שהיתה לו הנטיה של אמן להעריך את בני אומנותו. במעט שכתב על פרישמן כמעט מיצה את האופי המורכב למדי – אופי שהיה קרוב לו (הוא גם היה אחד מידידיו הגדולים, אף שנפלה אי־הבנה שהפרידה ביניהם), גם שונה כל כך ממנו. אבל גם על פרישמן, על אחד־העם, על ליליינבלום, כתב כאמן ולא כמבקר. כתב מה שהיו האנשים האלה לו, ולא לאחרים. מבקר ממש היה בסאטירות הגדולות. כאן נכנס לפני ולפנים. כאן סמך על חומר ממש, שנאסף בסבלנות אין קץ מכל קרן זוית נשכחת. אין זאת, כי אם הכיר, שהוא עושה שליחות, ידע כי כאן הוא נועץ ‘חרב בבית המדרש’ כולו – כי הדברים מכוונים לאו דוקא לאלה שבהם הוא מטפל, אלא גם לרבים אחרים, שלא נזכרו כאן כלל.

כאמור, לא היה זה ענין לכשרון (הנפגעים אינם חסרים כשרון כל עיקר), אלא ליסוד שבנפש, לענווה שבביטוי. כל משנת היצירה כאן כלולה ביכולת להשתחרר מ’יופי' מסופק, הפוסל גם את הקדשים. אחד־העם, ביאליק ומעטים כמותם היו בטבעם בררנים קפדניים וידעו שלא להיכשל. ברדיצ’בסקי חפץ, שהבחנה זו תהיה נחלת הכלל. סעודה דלה – אבל נקיה מאבק פסולת. דיבור אחד מיותר יש בו כדי לפגל סעודת מלכים!

לא תמיד צדק במשפטו החמור. אבל הוא צדק בגלותו את הירידה, שצפוי לה כל מי שמביא תחליפין של מלים רמות במקום מחשבה שיסודה אמת; הוא תבע לא ברק של ביטוי, כי אם בכל כתיבה בגרות אדם, ישרות אדם.

הוא היה אדם בעל כוח אנאליטי שאין דומה לו וחרב גיבורים ניתנה לו כנגד כל אלה, שמילאו את עולמנו מלים, שתחתיהן נמעך כל רעיון פורה וחי.

'לכל אדם ניתנה מתנה מיוחדת, והוא אינו נהנה הימנה. לכל אדם יש זכיה נפשית והוא אינו מוציא אותה. מה מהנית לנו התורה אשר מלמדים אותה בבטן, כיון שאחר־כך יכבה הנר… כיון שהמלאך בא ומשכיח אותה מאתנו…מה יהיו לנו טהרת נפשנו, זיכוך רוחנו, שיכלול דעותינו, אם אין אנו יודעים את המלה האחת שעלינו לאמרה, להביעה, לחדשה, לגלותה..

ועצב גדול ימלא אותנו לראות עצמנו תועים כל הימים, מבלי מצוא אותה המלה החיה הנותנת לנו פדות.

כל העולם יגע בעדנו, כל היקום יארוג בעדנו; בעדנו השמש זורחת, ירד הגשם, העמקים יעטפו בר, ומה יש לנו? מה נדע מזה ששייך לנו? – –

* * *

תורה שחסרה בה אות אחת פסולה היא; – ולמי מאתנו לא חסרה התגלות אות אחת, דוקא אותה האות שניתנה לו?

קחו מאתנו את ההרבה ותנו לנו את המעט; קחו מאתנו את המון הדברים ותנו לנו את המלה האחת שניתנה לנו, רק לנו'. – –


במהדורה הגדולה של שטיבל, בה הכניס ברדיצ’בסקי את מה שהשמיט בקודמות, הוסיף לספר כמה רשימות, שבעצם אין להן שום שייכות אל הספר ‘בערב’, שצביון אחד לו ומגמה אחת. אלה הם שרטוטי דמויותיהם של שלמה מיימון ומשה הס, ובעיקר מה שכתב על דוד פרישמן ומ. ל. ליליינבלום – דברים שבהם נתגלה כמבקר אמן בעל מדרגה גבוהה.

אופי של הערות רהוטות לקטעים שהוקדשו לשלמה מיימון וביחוד למשה הס – שנים שהם שונים כל כך זה מזה; אבל שניהם אישים, שזיקה נפשית גדולה מצד הכותב אליהם. ברור, שמיימון הנאבק לחיים, נאבק למדע, ובלי־חת ידבר על היהדות ועל צלליה – הוא אדם קרוב לו מאד. אופייני מאד מה שהוא מטעים את דברי קאנט למיימון: ‘כשרונך למדעים עיוניים ועמוקים הוא כשרון בלתי מצוי’; ומה שאמר לו הכהן הנוצרי: ‘הנך פילוסוף יותר מדי… יד השכל בך על העליונה… התפלל לה’, כי יאיר אותך באור חסדו'…

לברדיצ’בסקי עצמו אור הנפש היה עדיף מכל פילוסופיה. ובמקום אחר הוא מעיר: ‘ידענו את החושב בעל הרוח הקר; והנה לפתע נשמה אחרת מבצבצת ונראית לנו’… בלי ‘נשמה אחרת’ זו היה אדם זה, עם כל העומק המטפיסי שלו, זר לו ביותר. ובאיזו חיבה הוא מציין את דברי מיימון על שפינוזה: ‘עיונו העמוק של הפילוסוף הזה ואהבתו לאמת לקחו את לבי עד מאד’. ‘אהבתו לאמת’ – הנה מה שחיבב על ברדיצ’בסקי אדם מוזר זה. חיבבוהו עליו עצם האידיאליזם, מסירות הנפש שלו ‘להגיע למצב ההשכלה’, שעל ידיה אדם מגיע ל’יושר ולצדק'. כמו תמיד לבבוהו הניגודים שבאדם, – הקושי והרוך, המתגלים בו חליפות. ואולי בעיקר: מה שהיה דומה בגורל שניהם – באהבתם ליהדות ובאומץ לבם לבקורת ערכיה. לא לחנם מטעים ברדיצ’בסקי את דברי מיימון: ‘בני ישראל, מאהבתם אל השיטה (תורת האחדות) מחרדתם על העיקר היסודי, אחדות הטבע, שישתמר בכל טהרתו, הזניחו כליל את השימוש המדעי הזה; לכן היתה דתם אמנם דת טהורה ונקיה מכל סיג ותערובת זרה, אבל גם דת בלתי פוריה עד מאד, בנוגע להרחבת הידיעות גם בנוגע לשימושה בחיים המעשיים’.

ברדיצ’בסקי הריח תמיד את הקרובים לנפשו. ברם, עצם דמותו העמוקה־הטראגית של מיימון משכה אותו בזרותה ובניגודיה. ומה שכתב עליו מראה, עד כמה היה האיש קרוב לו בדעותיו, ועוד יותר – ברוחו.

ורשימה קצרה על ‘רומי וירושלים’.

יתכן, שמשה הס, איש המחשבה המאירה, זה שעם ישראל ותורת־ישראל נתמזגו אצלם עם האידיאלים האנושיים הגדולים שבעתיד – היה הקרוב לו ביותר. ‘הקסם מונח על זה האיש’… האם לא הוא שחידש בתפיסתו את היהדות, שהיה המבשר הראשון ‘על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון’…

ואמנם כמו מהר גבוה נשמעים דברי החזון הראשונים.

ברדיצ’בסקי, הנוהג זהירות גם בתום אמיתי, מבליט את דבר משה הס: ‘הרימי ניסך בת־עמי, הרימי, אל תיראי! בך טמון הגרגר המלא דשן וחיים, אשר כגרגרי הזרע, שפוני טמוני החנוטים שבמצרים, ישן שנת עולם ולא הקיץ; אבל יונקתו עוד לא חדלה, ועוד ישוב לתת פריו בעתו’…

ושוב הוא מתפעל מתום דבריו: ‘רוח הקודש נחה על ישראל לא רק בימים מקדם, בהיות סוד אלוה עליו; היא שורה עליו בכל עת שההיסטוריה תט אשוריה מן המסלה, אשר דרכה בה מקודם’ – – בכל עת שהחברה כורעת ללדת ברית חדשה'…

דומה, הוא יחד עם הס מאוהב ביהדות, ואינו רואה בקיעים בה. ברדיצ’בסקי המשורר נמשך אחרי המשורר שבהס. כמוהו הוא מאמין ש’במלחמת הדרור האחרונה אי אפשר שלא יבחין כל עם בין אוהב לאויב'; מאמין, כי ‘בהתעורר כל יושבי תבל יתעוררו לקראת עם ישראל, החפץ בחיים מדיניים על ארצו ועל אדמתו’…

אמונה גדולה גוררת אמונה. נלהב לאדם הנפלא, המבקר נלהב גם לחזונו.

וכמו את דברי עצמו, יביא את הקטע על ‘השבת’, אשר תבוא לעולם; ‘היום הגדול’, אשר עם ישראל ראה אותו במרחקי הבאות.

‘מתנה טוב יש לדת ישראל ושבת שמה. בשמירת השבת התגלם הרעיון אשר מלא תמיד את בתי נפשנו, – הרעיון, כי האותות אשר תבואנה תביאינה לנו יום שכולו שבת, היא ‘השבת ההיסטורית’, כמו שהעבר הביא לנו בכנפיו את השבת הטבעית’…

– – – ‘ככלות אלהים את מלאכתו בעולם הטבעי ויהי האדם לנפש חיה, נעשה שותף להקדוש ברוך הוא בבריאת העולם החברתי; ואז החלו ימי המעשה של ההיסטוריה, אש תחוג את שבתה אחרי אשר תסיים גם היא את מלאכתה בימות המשיח’.

‘אמונתי בביאת המשיח’ – מוסיף ברדיצ’בסקי לצטט – ‘היתה לי גם לפנים מה שהיא לי עתה – אמונה בתחית כל העמים התולדתיים נושאי דגל התרבות’…

הננו רואים כאן את ברדיצ’בסקי, כמו תמיד, כמבקר, אשר יתן את רשות הדיבור המלאה למבוקר, ובכל זאת עינינו תחזינה ברור גם את המבקר. אכן, ציטוט אינה מלאכה, כי אם שיתוף יצירה; וברדיצ’בסקי היה אחד המעטים שידעו בציטטה להמית וגם להחיות. כאן לא רק נשמת רעיונותיו של ‘רומי וירושלים’, כי אם גם לא מעט מברדיצ’בסקי עצמו.

‘רומי וירושלים’ היה לו גילוי אדם, גילוי מחשבות נשגבות שהפתיעו אותו, כאילו בעצמו הגה אותן. המאמר על ליליינבלום הוא מסה אבטוביוגרפית. כאן יסופר מה שהיה בעל ‘חטאות נעורים’ למחברנו, והדברים כתובים בתנופה גדולה. לפעמים בתרועת נפש ממש. אדם שיצא מעבדות לחירות מספר בדברים מלאי הודיה מה שהיה לו האיש הגואל, ששבר את דלת כלאו, – שקרא לו לצאת לכבוש את העולם לעצמו, לבחור בחיים. ברדיצ’בסקי יספר כאן על ליליינבלום ועל עצמו, על נעוריו שעלו, בהגיע אליו הקריאה הזאת. ימים טרום־היסטוריים הם לבעל ‘שנוי ערכין’, ובכל זאת עוד קרוב לו האיש שלחם לו, לדורו; עוד עולה באזניו קולו של אחד הראשונים ללוחמי ההשכל והחירות, הדת והחיים.

‘המועקה אשר בחיינו, – כל האופל שבמסורת קדומים ובחיים שבכתב, טשטוש הספר ואפיסת כוחו להאיר ולתת לנו את אשר אנו צריכים, את אשר אנו מחפשים, הכל נגלה לנו על־ידי ליליינבלום; והכל תאר בצבעים קלים ובשפה ברורה, בשפה שבה נפשנו מדברת לעצמה, בשפה שהיתה מדברת בה, לו אך ידעה לדבר’.

זה כבר לא היו חברים לקרב, והכותב מספר בפשטות: ‘הוא לא נמנע פעם בפעם מִיַדות אבן בי. גם אני לא טמנתי ידי בחיקי’. אולם בדברו על איש ‘שהיה לכולנו זמן רב לעינים’, יזכור רק את אשר היטיב עמו. ‘יום תרועה היה לנו אותו היום ששמענו בו את דבריו’. לקח את לבו לא כשרונו, לא מליצתו, כי אם ‘שפתו הפשוטה של הסופר הזה ורוחו הפשוטה בלי עדי ומליצה, דרכו לצעוד ישרה בלי שום הליכה סחור־סחור, הגיונותיו הברורים והיחס לכל דבר מצד נפש ישרה המבקשת להועיל ולהיטיב – הכל ליבב אותנו, עורר אותנו ועשה אותנו למה שהיינו’.

ומלבב אותנו גם זה, שברדיצ’בסקי עצמו צועד כאן ישרות, אינו מגדיש את צבעיו – כך בפשטות זו חיבב גם עלינו את הסופר הישר, שאף אם לא התנגדנו לו, הנה היה כמעריך שירתנו רחוק מעמנו. בדפים מעטים אלה קירב אותו המבקר אלינו, צירף את כל לבביותו, כל דקות הערכתו, השגתו הנעלה על הפשטן, שאינו מבקש אלא ‘להועיל ולהיטיב’. שוב זהרו דפי ‘חטאות נעורים’. והוד היה לפרוזאיזם שלו – כי את עלבון החיים תבע. והשעה, אותה שעה שהאדם חי בה – היא יקרה לו מכל ‘נחלת קדומים’. כאן, בעמדו עם יל"ג ועם ברודס אל מול מערכות המלחמה, היה נאמן עם נפשו, כהיותו נאמן עתה בלכתו עם פינסקר, בהתווכחו עם אחד העם. כאז כן עתה היה חפץ רק ‘להיטיב ולהועיל’. כאז כן עתה ‘לבו התפלץ לראות כשרון החיים שבנו הולך לטמיון’.

ואת כשרון החיים הוקיר מכל הדברים שבכתב. והוא קורא בדברים נמרצים: ‘אני אחד מן מתי עולם של התלמוד הבבלי, שהחיתה הספרות העברית, ספרות שהיא עצמה מתה, ואין בכוח הטל של תחיה שלה להחיות את המת, אלא להביא בו כמין תחיה’… האם לא קולו של ברדיצ’בסקי עצמו הוא העולה אלינו מפסוקים עצובים אלה?

ושוב הוא מעלה בזכרונו: ‘הספר ‘חטאות נעורים’ היה המחאה היותר עזה של הבנים נגד האבות, של החיים הדורשים את תפקידם נגד החיים שפג טעמם’.

והנה ראה האיש, כי ‘נחרבו תקוותיו’, ו’נחרב בנינו' ללא יסוד תחתיו; ונביא ההשכלה השליך את הלוחות, וקרא לשוב, לשוב! ה’סופר ההגיוני היה לחוזה'. ‘נביא ההשכלה היה לתוקע בשופר של משיח’.

ואולם בתום לבו דבר גם עתה. ואולי ביתר התלהבות: היה זה חוף ההצלה האחרון.

ברדיצ’בסקי העביר לפנינו את החיים הדרמטיים האלה; האיש ליליינבלום לא היה בעיניו אחר; תפקיד המבקר הוא לחיות עם הסופר את חייו כולם. ליליינבלום של ‘דרך תשובה’ לא היה בעיניו שונה מזה של ‘חטאות נעורים’; ורק בסוף מאמרו הוא מרמז על העצב של הלוחם 'ששב ממערכות המלחמה, כי ‘ידו קצרה להלחם עוד’.

‘מי שלא ראה את ליליינבלום ביום השבת אחר הצהרים בביתו בשעה שהוא נח מעבודתו – אין לו מושג מעצב עברי תחת מסכה של מנוחת הרוח’.

ומי עוד כברדיצ’בסקי עצמו ידע עצב עברי זה?

כמאמר על מ. ל. ליליינבלום, יש לה למסה המצוינה על דוד פרישמן אופי אבטוביוגרפי. הוא פותח ברושם העז של קריאת ‘תוהו ובוהו’, שנזדמן לו בעודנו נער בן חמש עשרה, ‘במיטב ימי ההשכלה’, כשכל ספר, גם אם התנגד לפרטיו והרהר אחריהם, ‘נשאר תמיד בעיניו דבר מכובד, רק מפני שספר הוא’. לאחר שקרא את הקונטרס של פרישמן, ‘חלפה תמימותו בפעם אחת’. אותה שעה נפקחו עיניו לדעת, שלא כל אדם ראוי לעטרת הספרות, אף אם הוא כותב ספרים – נוכח לדעת כי ‘מעשרה העולים לדוכן, תשעה הם פסולים’.

זה היה גילוי גדול, וברדיצ’בסקי מסכם את הרושם: ‘בו ביום ניתנה לי הבקורת’.

‘תוהו ובוהו’ היה לא הנפת שוט, כי אם קריאת זעם. הכאב והלעג נתמזגו כאן לגערה, גערת הרוח החדשה, והיא שהרעישה את הנובלות בכוח כזה. ‘רוח של נצחון היה נושב בעלי הקונטרס הזה’. והנער שקרא אותו, בטח בו, האמין בצדקתו. הקול עצמו נטע אמונה. בקול כזה לא דיבר קובנר, אף שאת פעלו המשיך פרישמן. כאן עלה קולו של היהודי החדש, של האדם החדש. בעצם סגנונו של הקונטרס הורגש כבר החדש בבואו.

כך מצייר ברדיצ’בסקי את המהפכה שחוללה הופעתו של ‘תוהו ובוהו’ על הנער. הוא הרגיש כי הישן הוכה מכה נצחת – שהנה נפרצה הגדר והחדש הולך ובא בפעמי נצחון. אפשר מכל מה שכתב פרישמן היה זה הדבר, שהשפיע עליו ביותר. השפיע בתוכן – במלחמה לאדם, ל’קומה זקופה‘, לחיים של צורה, בכוחו ‘לפשט את העקמומיות שבלב ובמוח’; אכן השפיעה גם הצורה, כי כמה שהספר ‘בערב’ שונה מ’תוהו ובוהו’, משהו מסגנונו של ‘תוהו ובוהו’ מפעם בו פה ושם: אותה הסאטירה הנוקבת, האיבה לפרזיאולוגיה החדשה, לבטלנות החדשה.

ברם, בדפים המעטים שנכתבו על פרישמן יש כבר התחלה של בקורת גדולה, של הבחנה גדולה בטיב הסופר המבוקר ובעצמיותו. ברדיצ’בסקי אינו מכסה שפרישמן ‘לא הראה איך ובמה עלינו לשנות את ערכי חיינו; לא חפץ לבנות, לברוא דבר חדש ולצרף מחשבות ודעות; הוא חפץ רק לחנך’. הוא היה חסר הפתוס של מורה גדל. ‘של נפש חושבת כסמולנסקין או של אדם בעל רצון וחושב כליליינבלום’. והוא תבע רצון, מחשבה מכוונת.

מרומז בו עיקר גדול לברדיצ’בסקי – הוא מכיר את סביבתו, את עמו – ‘אנכי ידעתי גוי שלא ידע לחיות’. הוא מכיר את הסכלות השלטת, וחותך כאיזמל בבשר החי. ‘את מוחם, רק את מוחם של האנשים האלה מי יתן וראיתי ונתחתי ובדקתי באותו רגע שהמלאכה נעשית, וכל המותר זרקתי החוצה’.

את הפתוס הזה ליישר, להבריא את נפש האומה, את בינת האומה, הוקיר ברדיצ’בסקי בפרישמן כנגד הפתוס של הסמולנסקינים והליליינבלומים, שרק באלה ראה כוח ראשוני, שיש בו כדי לעקור עם מקפאונם של דורות ולהקים אותו לחיים חדשים

הוא יודע, שפרישמן לא נלחם בעד הטעם הטוב בלבד – כי מאחורי האסתטיציזם שמונים בו מתנגדיו פעם לב יהודי, שידע להזדעזע מפני עול מוסרי לא פחות משהזדעזע מפני הסכלות והכיעור. כמה מלאי משמעות דברי פרישמן הנעלים, שקרא אחרי מטתו של גבריאל יהודה ליכטנפלד: ‘האדם הגדול הזה מת ברעב – ואני אמחול ואסלח ולא אבוא במשפט עם בני האדם!…’ בציטטה קטנה זו גילה לנו ברדיצ’בסקי מה שהיה יקר לו בפרישמן התובע.


במסה הקטנה נוגע ברדיצ’בסקי גם בפרישמן האמן, ואולי כאן גרעיני בקורת ראשונים – בקורת אמנותית. גם כאן אינו מהסס יחד עם הערצת המשורר לרמז על מקומות־התורפה שבשירתו – אך הוא מראה, שסגולותיו של משורר הן לעתים קרובות תוצאות מחסרונותיו – שהכשרון האמתי יש לו תמיד במה לכפר על פגימותיו.

הנה כאן תום אדם, שבעולם חד לו את חידתו הנצחית. ‘ואתה טרם ידעת עוד את החיים ואת תגרת ידם החזקה, עת אשר בקולות גדולים ובשאון כביר תגע היד הגדולה הזאת עד הנפש, ואז תשאל ולא תיענה, בקש פתרונים ולא תמצא’. והמבקר אינו מהסס להעיר על סגנון זה; ‘רוח אחד מרחף על כל אשר יעביר לפני בחזון, רוח של ילד גדול היודע לספר לנו מעשים ומאורעות על ידי תאורים שוים ועל פי נוסח נפשי אחד’. ככה ידע המבקר להראות לא את המסתכל בתמהון של ילד, אבל הוא ‘מספר לנו מעשים ומאורעות על פי נוסח שוה’, יען כי בעצם לא יתמה עוד וגם לתמהון ‘נוסח אחד’…

ובאיזו דקות של תפיסה יציין שוב בלי היסוס: אמנם פרישמן מרגיש את המית הטבע… אבל כשהוא מוסר לנו את רשמיו, הוא עושה זאת בדרך כלל, מוסרם בסימנים כוללים ומשותפים… בטרם יצלח בידו לגלם ולהעביר לפנינו את חזיונותיו באופן ממשי, בדברים נראים גם לנו. הוא מתחיל לפרש, לבאר ולהורות עליהם באצבע: ‘מי שמע וראה כזאת? מי יבין סתרי לב אדם?’…

ואותה שעה לא נעלמו ממנו גם קסמי המשורר. בהתפעלות אמיתית יביא לנו קטע מספורו ‘ביום הכפורים’: ‘כציץ על פני השדה גדלה הנערה ברחוב היהודים באין רואה ובאין יודע, ואש נפלה מן השמים ויבוא ניצוץ אחד גם אל תוך לבה, ותתלקח בקרבה להבת שלהבת גדולה; ומקץ שנים אחדות היתה הנערה למשוררת, ותהי מהוללה ומפוארה, ותעל על הבמות ותשר ותפליא לעשות, ותקח את לב כל שומעי שיריה, – ואולם מאושרת ושלוה לא היתה הנערה ההיא ולא מצאה נחת בכל התהלות אשר שמעו אזניה, כי לבה כבד עליה מאד’…

ככה מספר פרישמן.

‘לבך יכבד מכל הדברים אשר שמעו אזניך, ובכל מראות השמים לא תמצא נחת למלא את נפשך; אבל הליקוי שבשמיעה ובראיה ימלא על־ידי תום אגדי’.

ככה מבקר ברדיצ’בסקי: תוך כדי הבליטו את הפגום שבמשורר, יאשר את שירתו. ימים רבים זכרנו את המימרה הקצרה והנפלאה: ‘אבל הליקוי שבשמיעה ובראיה ימלא על־ידי תום אגדי’.

כי בכל מה שחברה שירה זו, הרי הקסם אשר בה היה ברור, וכוחו של המבקר בכך, שהוא יודע להראות את השלילה והחיוב בהעלם אחד.

זה היה סוד הבקורת המודרנית, שביקשה לגלות בכל שירה את הקסם שלה, ולא להקיש משירה אחרת עליה.

זאת ידע ברדיצ’בסקי, ופרישמן שכתב דברי בקורת מצוינים, לא תמיד ידע זאת.


ברדיצ’בסקי עמד על כך, שפרישמן היה תובע שירה, יותר משהעניק לנו שירה, אף כי כתב גם שירים טובים מאד. אולי משום שקליטתו היתה יותר מדי צלולה, ודוקא משום כך מצומצמת. צלילות זו היתה הפוגמת לפעמים גם בהערכותיו. תום שבקליטה, שהוא תנאי ראשון להערכת אמת – תום זה שתבע מאחרים, פעמים היה בעצמו חסר.

אכן הוא ידע מה ערכה של שירה – ידע שהנוקשה בחיינו הוא חסרונה, כי כושר השירה לא רק מגלה את החיים, מעשיר את החיים, כי אם מעיד על עושר הנפש, ועל כן התפלל לשירה, שתביא לידי התחדשות – ידע כי השירה עצמה היא ההתחדשות הגדולה.

אכן התובע הגדול לשירה עלול להיות רק מי שהוא בעצמו משורר.


ושוב ציטטה מפרישמן, בה מסתיימת המסה:

‘הנה שולח אנכי ידי לשלום, אל תיראו! היד הזאת נקיה היא, לא לקחה שוד, ולא היתה עם פועלי און; היד הזאת לא עשתה כל רע, אך כתבה דברים שונים בספר. פעם בארוכה ופעם בקצרה, פעם במהתלות ופעם בתום־לב; ואם דברתי שלא כרצונכם, הלא לטובה היתה כונתי, כי מה אני שואל למענכם? הלא אך להיטיב באשר אוכל ולהקל לעצמי המכאוב כאשר תקצר ידי’.

מה מאד הוקיר ברדיצ’בסקי דברי וידוי פשוטים ונאמנים כאלה – שירה שלא במתכוין שבה יתגלה אדם ברגעיו הגדולים!


בחלקו השלישי של הכרך ‘מאמרים’, שבו נאספו קטעי בקורת שונים על שיר ופרוזה, על בני דורו ועל אלה שהיה רשאי לראותם כיוצאי ירכו, ההערכה כמעט שאינה עניין לו – אותו מעסיק טבע היוצר כשהוא לעצמו, סוד היצירה בקשר עם נפש היוצר.

כמו תמיד, פחות מכל הוא מודד במידת הכשרון, במידת היכולת להביע. העיקר לו הקרקע, שמתוכה צמח הדבר; ההכרח הפנימי לעשות את היצירה ביטוי נאמן לנפשו; יקר לו ביותר מה שגדל מאליו, מה שמרנין מאליו – זאת הלחלוחית, שהיא שופעת כטל, ואין לו אמון רב ב’ענקים ונפילים‘. ב’רעמים ובמטרות עוז’, לא זעזועים דוקא, – ‘נועם תנו לנו ורחשי לב’. הרי שהשירה, הקרובה ללבו ביותר, היא הליריקה הטבעית, עשב השדה אשר יצמח בתום ירקו.

בדברו על פרישמן, הוא מציין לשבחו, ש’פרישמן אינו משורר לגדולים, כי אם משורר לילדים, ותום נוער לו. שיריו אינם לקריאה, כי אם לזמר ניתנו‘. משירי טשרניחובסקי הוא מבליט את ‘בעין דור’ – ‘בלדה זמרית בת שתים־שתים שורות’. בסידרה זו ידובר על דברים בודדים של יעקב כהן, שניאור; כי ידובר על הקרבן, תובלט, בתרגומו של פרישמן, הקירבה של הומירוס לספר ויקרא. אין כאן בשום פנים זלזול בחרוז, ובדברו על סקירה היסטורית של דובנוב, הוא אפילו פולט דיבור בשבח השירה (‘לוא לשיר ידע דובנוב’…), אבל הפרוזה היא בכל זאת העיקר, וגם ברשימותיו החטופות על מספרי זמנו (הטובה שבהן הוקדשה לפייארברג), אתה מרגיש, שכאן הוא אויר חיותו. פייארברג, שבא מבית מדרשו של אחד־העם, ונלחם לדעות של אחד העם (גם עם ברדיצ’בסקי עצמו), הוא לפי כל קצב נפשו קרוב דוקא אל ברדיצ’בסקי, זה שנלחם בצללים ויודע, שמלבד ‘הצללים’ האלה אין לו דבר בעולם. ברדיצ’בסקי מכיר בו את הקרוב ולבו יהמה לו מאד. הוא יודע, כי פייארברג גם ב’קרעיו’ שלם יותר, אחיד יותר, מן ה’שלמים עם נפשם'. ‘רוח אגדי לבת שירתו, לו הכל אחד והכל אומר שירה. הכל חושב ומרגיש והכל נהנה מזיו שדי’… כאן גם הצער שקוי ‘חידוש החיים’. הוא חביב על ברדיצ’בסקי משום שגדולה מלחמתו לחיים. מלחמתו לחיים כמלחמתו לקדושה, ובכל זאת ‘לא נראה דו ־פרצופים בבת שירתו’. ‘הוא הרגיש את הצער העולמי, ועם כל זה החיים אצלו כמו מתחילים עתה להתהוות ולכל העולם כמו פנים חדשות’… כך תפס כמשורר את הקסם של פייארברג, – את הנשמה היהודית שפרחה ביגונה וגועה בפריחתה. פייארברג הוא עצם מעצמו ובשר מבשרו. כמה מספרים קרובים לו מאד ־ שופמן, ברנר, גנסין – אבל את פייארברג אהב; ידוע ידע, מה אבד לשירתנו במותו. ועל מות זה שהקדים לבוא התאבל, כהתאבל על אח קרוב.


מעטים הם הדברים אשר הקדיש לשופמן הצעיר. אכן ברור, כי נצנץ לו משורר ביצירה זו. ומשהו תבע, ולא נדע מה. ‘מארת העוני נראה בספורי שופמן הצעיר’ הוא פותח סתומות. ומעט מעט יתברר, כי ככל שירבה כוחו לגלם, כן ימעט האור העולה מעולם משוכלל זה. כי האמן תופס עולם מחניק זה בכשרון רב, אבל שירתו אינה גואלת. אנחנו מרותקים תמיד אל ה’אבנים הכבדות'; לנחושתים הוגשו רגלינו, ואולי הוא יודע את הסוד, איך להסירם, ונמנע מעשות זאת. ‘הרי זה קול העולם האטום, המגיע אלינו. הוא מכה בברזל על האבן, ותמה הוא לשמוע קול’…

משהו אמור כאן בדקות מרובה. נרמז כאן, שאין להבדיל בין ‘הצער והיפה’; ונרמז שוב, כי ה’חטא והטבע' הם היינו הך. ובכל זאת, אין כאן שופמן בשעה ששירתו פותחת תהומות. אמנם נרמז משהו חשוב בדברים ‘שירה נסתרה היא זו. גניחת אדם בשם עצמו ובשם אחרים, בשם עצמו ובשם הסמל המטפיזי’.

הוא ראה לפניו את שופמן המתחיל בלבד, אבל הבחין בו את האדם הקרוב לו, אם גם לא בכל דבר.

לא אמרנו, כי פענחנו את הרשימה הסתומה למחצה על שופמן – כי פתרנו את חידתה. ואולי בכך ערכה, שהיא נוגעת ואינה נוגעת. אבל נביא לבסוף עוד פסוק מגרה ויש כאן אולי פתרון מה: בעיקר לא יתאר שופמן, אין לו דבר עם פואזיה‘… הוא פותח את חלונו ורואה. אבן על לבו, והוא רואה בהטבע; הוא, האומלל, שוכח לרגע מה שנושא בקרבו ומסתכל בחוץ’… הרי שהסתכלות מילתא היא. הרי שהשירה ‘משכחת לרגע’ מה שאנו ‘נושאים בקרבנו’.

הרשימה על ‘בחורף’ של ברנר פחות חידתית, אם גם היא אינה מניחה את דעתנו בכול. הנה דברים ברורים ‘ליל ארוך… הכל לו אחד, הכל כמו מתואר שחור על גבי שחור’. לא רומן, לא ספור, ואין אלה זכרונות שנכתבו לשחרר את המספר מדבר־מה, כאדם שעושה חשבון עם נפשו. הרי כאן רמז למשהו רצוי למבקר: ‘חשבון האדם עם נפשו’. אבל אם המחבר אינו אומר זאת מפורש, אין עוד ראיה, שאין כאן ‘חשבון הנפש’. ברנר לא כתב אף שורה בלי שיתכוון לכך. ‘יפול הצעיף והנה חיים נמקים, לבבות שנתמזמזו. צללים ואנחות: מי נמק ממי? מי חטא למי? מי חייב למי? העם, היחיד, המזל’. האם לא זהו תוכן ‘בחורף’? ספר נטול תקוה זה, בו אמנם לא ‘שיחרר’ ברנר את עצמו, אבל בו נתגלם על ידי בן העשרים ואחת עולם שלם. כאן רוח שבגרה כל כך מהר בידעה את אשר נגזר עליה בחיים.

גם על גנסין ידבר למקוטעין, ואף שזיקתו אליו, כמו לשופמן ולברנר, חיובית בהחלט, אינו מגיע (חוץ מאשר בדבריו הראשונים) לידי ביטוי מוחלט. ברור, שתפס את זמרת גנסין, ואפשר שראה בו, בבן הרב, אח לפייארברג, אך ההתלהבות הולכת וצוננת. מוזר מאד, שדוקא בדברו על הקרובים לו ביותר, הסתפק בהערות מספר; והרי היה זה עניין רב לנו לדעת מה היו לו גדולי המספרים החדשים, שנצטרפו עמו לחבורה.

אכן ממה שאמור גם ברמז בלבד, ניתן לראות, שהיתה לו זיקה לאלה. ואמנם ממנו נמשך החוט אליהם; וממנו (לא ברנר בלבד) צמחו השלשה, כמה שהיו שונים זה מזה.


יותר מן השירה עצמה, צורותיה וסגנוניה, העסיק אותו בעצם מקור השירה. הד הנפש, צורך הנפש, מה שמתנגן מאליו – זהו היסוד האמיתי, ולא ‘הרצון לשיר’. זהו הסוד, ‘שאינו צריך כלל ללבוּש וחי לפנינו גם בלא לבוּש’. העיקר הוא: מהיכן יונקת השירה –־ אם היא שופעת מתוך איזו עתרת שבלב, מתוך מועקה שבלב, או סתם מתוך הכרה חיצונית, רצונית. כל הביקורת של ברדיצ’בסקי חותרת לא אל הדברים שנתהווּ, כי אם אל רגע הולדתם. כך כש’הנפש והעולם החיצוני מצטרפים שניהם לדבר אחד ובוראים דבר אחד – קמה שירה'. לא העובדות המציאותיות מכריעות בשירה ‘המשורר לא זהו האמיתי, ש’מעתיק לו מן החיים דברים שקרו ויאתיו, כי אם להפך, הדברים שם בחוץ נעשים ראי לנפש המשורר ומהלכם הוא על פי רוח המשורר’.

כל ההערות הדקות האלה מכוונות לרעיון אחד, כי ‘בלי נסתר ובלי כוח הזמרה לא נברא דבר בנגלה’. השירה באה עלינו כחתף, ואין היא זקוקה לרוב דברים. ‘הדרך הקצרה’, האפוריסטית, זוהי האמירה הגדולה. ואין לדעת ‘מי יתן לנו יותר – הנותן במלוא חפנים, או זה אשר מפרה אותנו ונותן לנו את אשר בנו’.

אולי כל משנת יצירתו של ברדיצ’בסקי כלולה בהשגה זו, שהמשורר מפרה אותנו יותר משהוא נותן לנו – זאת אומרת: ‘כשהוא נותן לנו את אשר בנו’.

מבחינה פנימית, מהותית, הוא קרוב ביותר אל אותה פמליא של משוררי ישראל, שכוחם בנגינה, ולא באמירה, לא בתפיסת העולם המוחש. ההויה האמיתית ביותר, המלאה ביותר, כלולה בצלילו של עולם, בניגונו.

הצליל – רק הוא אינסופי.

מכאן תפיסת השירה לא כהתפתחות, כי אם כמאורע חד־פעמי, כנס שאינו חוזר. רעיון זה הטעים בכמה אפוריזמים, שמעטים כמוהם לחריפות. כל משורר אמיתי ‘סובב על צירו ובזה הוא נצחי’. ‘ספורי דוסטוייבסקי לא היו פתיחה לגורקי. גורדון רחוק מלהיות מעבר למשורר צעיר זה או זה… עם כל משורר וחושב גדול תבוא ההתפתחות עד קצה. אדרבה, לנו הדבר לפעמים כמו יתרוקן הטבע בבריאה כבירה’…

והוא מטעים: ‘המשורר הבא מעצמו אינו הקדם אל הבא אחריו ואינו בן למי שהיה לפניו’; ‘בשירה אין התקדמות’; ‘המשוררים האמיתיים והיצירות הגדולות עומדים זה בצד זה ולא זה אחר זה’.

כאן הוא שוב חולק לא על ביאליק בלבד (ב’שירתנו הצעירה'), כי אם על כל האסכולה האודיסאית וביחוד – על אחד־העם, שתורתו מיוסדת על חוק ההתפתחות.

אמיץ מחשבה היה בכל השקפותיו, חפשי מכל שעבוד לזמנו. ראה כמה משובשת דרך ההיסטוריה ונטה ממנה למשעול עצמו.

היה חולק על ההיסטוריה, ולא סמך מעולם על צדקתה…

הגה הרבה במשורר ובתוגת נפשו, וידע כל הכובד אשר העמיס עליו הגורל. האמין יותר בשירה, שהיא בת המועקה, זו ‘שהיא באה לרוב מבלתי אפשרות לכבוש החיים’. האמין, שכאן מלוא הרגשת החיים, מלוא נפש המשורר, ולא ב’שירה של המותרות, הבאה מרבוי האפשרות ומרוב השתמשות בצבעים שבחיים'.

כמה מגלה לנו הערה זו את מהותה של שירת ברדיצ’בסקי עצמה! קטעים אלה הם עצמם שירה, ואין ערוך לעושר המחשבה, לעומק ההשגה על השירה שבהם. ואולם את כל מה שהגה על המשורר הביע בקטע שירי אחד (‘המשורר’), שאיני מוצא דוגמתו לעומק ולעוז הביטוי בכל הפרוזה של ברדיצ’בסקי. פואימה קטנה היא, בה נחתמה הגוּת משורר גדול על השירה ועל תוגת האיש, שהיא מנת חלקו.

…'ואם אלף שנים יחיה המשורר ויסבול, אינן כלום לגבי סבלו של רגע אחד, לגבי שירה אחת של צער. ואם אלפי שנים ישטפו על פני כל חי, כל זה כאין נגד פלצות החיים והצער שבשירת החיים.

'קחו את נפשו של המשורר והמקונן גם יחד, נתצו את נפשו; קחו סכין חד וחתכו ממנו אבר אבר, – הצער שבו לעולם יחיה – ושירת היגון לא תחדל.

‘השירה היא ברכת אלוהים בתוך קללת אלוהים – הנה ברכה וקללה גם יחד’… ‘את הכל נותן המשורר לכם, ובידו אין כל’… ברכה וקללה, עושר עולם ותוגת עולם – תפיסה טראגית כזו תפס את גורל המשורר.



 

ברדיצ’בסקי ואחד־העם 3


שני טפוסים נפלאים העמידה הספרות שקדמה לדורנו, שניהם שונים בסגנון, במחשבה ובקצב המחשבה: אחד־העם וברדיצ’בסקי. לכתחילה לא נראו לנו כחולקים זה על זה אלא בפרטים. הפולמוס הידוע שביניהם – בין ה’צעירים‘, שדרשו הרחבת התחומין, ובין אחד־העם, שחפץ לעשות את ‘השלח’ בית־קיבול לערכי היהדות בלבד, לא היה אלא פורמלי: על צד האמת לא התנגד אחד־העם לערכים כלליים. הוא בנה את מיטב רעיונותיו על יסודות המחשבה האוניברסלית; את עצם היהדות, הציונות, חיזק במדע הכללי, והצמצום שדרש לא היה אלא לטובת הערכים הכלליים. מוטב שלא יביא ב’השלח’ כלל דברים מחוץ ליהדות, משיביא דברים, שלא צמחו מקרקע שלנו. שני הצדדים לא הבינו, היו מעוניינים שלא להבין זה את זה. ברדיצ’בסקי, בכל התלהבותו, לא נתכוון לנגח את אחד־העם, כי אם את אלה, שהשגותיהם היו מצומצמות באמת. הצעירים, ובראשם ברדיצ’בסקי, לא יכלו להסכים עם זה שב’השלח' יונהג מעין ‘תחום המושב’ לגבי ערכי שירה ומחשבה כלליים, כדי שמחיצה זו לא תבדיל באמת בין ערכים יהודיים לאוניברסליים. לברדיצ’בסקי היה עיקר גדול השיחרור מן הגיטו. ואף על פי כן משהו שבאי־הבנה היה כאן. אחד־העם היה תמיד מערבי גמור, את היהדות עצמה שאף לראות משוכללת – ואפילו מחוזקת, כאמור, על ידי התרבות הכללית. היה ברור, שהוא לא התנגד אלא ליהדות בטלנית, לא חפץ להכניס בירחונו כל מה שעלול להוריד את ערכו; יתכן לומר, שביהדות בעלת צורה ראה אמצעי לקרב את הדור גם אל תרבות כללית אמיתית, ודוקא בכך ראה תרבות עברית־ציונית.

ברדיצ’בסקי, שהעריץ את אחד־העם גם בהיותו בר־פלוגתא שלו, עמד על כך בלי ספק; מלחמתו ל’הרחבה' לא היתה אלא צורך השעה בלבד. ברם, הוא ראה כבר אז את אחד־העם כמתנגד בעצם השקפותיו, והפולמוס ב’השלח' היה מעין פּרלודיה של ההתגוששות הממושכת העתידה לבוא. והוא גם ידע כמה חשוב מתנגד בעל שיעור־קומה; כמה הוא מפרה אותנו וכמה הוא מועיל לנו, לגילוי עצמנו, דוקא משום שאנו מחולקים בדעות עמו.

אשר לנו, שהגענו בימים ההם לכלל קריאה והתבוננות ראשונה בעולם שנגלה לפנינו, אהבנו את ברדיצ’בסקי, אבל אותה שעה היינו תלמידיו של אחד־העם. קסם הצלילות, רמת הביטוי, רמת התרבות, קירבו אותנו אליו. הוא היה המורה.

כן, לא כמו שנוטים לחשוב בימינו – דוקא צעירים לוהטים אחר הצלילות, אחר הקו הישר. אך הלב נטה שלא מדעת אחר ברדיצ’בסקי גם בטרם הגיע לעומק

המחשבה שבבגרות. ברדיצ’בסקי הרי היה גם בדברים שבמחשבה – משורר. בעצם ניגונו משך אותנו. יותר משעיצב את מחשבתנו, חי את חיינו, שר את יגון נעורינו, ודבריו נכנסו אל לבנו על אף הסתירות שבהם, ואולי בזכות הסתירות. לימים עמד הוא עצמו על יסודות אחרים; ברם, גם כשהיינו לכאורה כנגדו, הלכנו שבי אחריו. נמשכנו אחריו. אחד־העם היה לנו ארדיכל המחשבה. אך ב’עצב הישראלי' של ברדיצ’בסקי בכה לב; בפרישה שלו היו לא פחות געגועים על היהדות ועולמה ההולך, מאשר בתורת היהדות של אחד העם, ואפילו של פייארברג, שבקנאותו ליהדות, ראה בברדיצ’בסקי, בתקופת ה’מערביות' הקיצונית, את ‘אויבו היותר נורא’. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי היה אחד האישים היוצרים המופלאים ביותר שהעמידה ספרותנו החדשה. לא היה איש אשר כל ימיו נאבק למחשבתו, לנפשו, ליצירתו – נאבק עם דורו ונאבק עם עצמו – כמוהו. מאבק כפול זה היה האויר שנשם כל חייו. מעולם לא שקט על אשר השיג: עצם המושג הזה של מנוחת דעת היה זר לו – בודד במועדיו, רחוק מרחוקים ורחוק מקרובים, עבד בלא חשך. שקד על התורה, ועל המחשבה. ריטש את נפשו, ובכל הקרעים אשר קרע את עצמו, הלך וחזק כמשורר, כהוגה דעות, עד יומו האחרון. את לב הדור לקח בהתפלצות זו לכל מעוקם בנו בניב ובמחשבה, לקח כאיש מכאובות, אשר שלח תמיד אש בקדשי דורות, בעוד אשר להם צמא ולהם לחם מלחמות אלהים.

קשה להביא בחשבון את כל מה שפעל האיש. השנים הראשונות עברו בנסיונות, בחיפושים, בעיצוב עצמו – ב’התלבטות' שאינם לא נפסקה מעולם. אכן בחמש עשרה השנים הפוריות ההן נכתבו הסיפורים, המעשיות, דברי הבקורת, המדע וקטעי ההערות – טופחו כל ערוגות השירה והמדע. מוח נפלא זה לא שבת ממלאכתו. כל זה נצטרף ליותר מעשרים כרכים כבדי תוכן. איך ומתי נעשתה כל המלאכה הגדולה הזאת, שאין בה כמעט דבר שלא הוטבע עליו חותם של התעמקות, של מחשבה רבת משקל? וכל זה עשה בהיותו עם נפשו לבדה – ורק צעירי הדור הם שעמדו לימינו, באשר הם ראו בו את האיש, אשר כוח בו לתבוע, להפרותם, לפרוק מעליהם את כל בלה ונושן, ולכבוש עולם אשר בו נבטו חיים חדשים. דוקא הוא, שעמד כביכול מן הצד, חי עם הדור המתלבט ועולה – ראה מרחוק והיה הקרוב ביותר. לאלה היה מכוון דברו, היה מכוּון לבו.

עולם זה, שעזבנוהו והסתובבנו דור על דור בישימון ריק, ללא ממשות חיה, ללא חלום חי, – היה הנושא האמתי של ברדיצ’בסקי. הוא לא היה פובליציסט־מבקר במובן הרגיל – קודם כל היה משורר; ואשר כאב ביותר היתה דלותנו – אשר הוצגנו ריקים ללא מוצא. לא כמבקר בלבד הוקיע את הסורוגאט, את הלהג, את הלבוש ללא גוף, את הרוח שבלא אחיזה ממשית גם רוח איננו – הוא הוקיע את החיים המדומים, המחשבה המדומה – את כל מה שאינו צומח ואין בו כוח ואין בו רצון לצמוח. הוא נלחם לחיוּת, לכיבוש עולם – מלחמתו היתה מלחמתנו לבּאוֹת.

הוא נאחז תמיד בכל מה שהיה בו רצון להתקיים, להתחדש. תועבת נפשו היה הקיום האינרטי, ורק דור, ששלח את ידו אל ענף החיים, היה הדור אשר אליו התפלל. הוא העריץ את הקנאים, משום שהיו אנשי רצון – משום שלא השלימו עם שקיעת האומה. ועל החסידות שר במלוא לבו, משום שמשהו התחיל אז פורח באומה, משום שהעולם חדל להיות מופשט, חדל להיות עולם בלא רצון, בלא נשמה. חכמה וילדות שוב הרנינו יחד את נפש האומה: 'גם לנו נשמות ורחבי נשמות…" ועם זה ראה, שהכל הולך לבלי שוב, הכל חי לבדו ומת. איש לא הרגיש את בדידות היחיד כמוהו. ובלי קיומו של היחיד, גם האומה כולה אינה קיימת.

‘בודדים, בודדים משוררינו וחושבינו בחייהם ובמותם… איש איש מדבר בפני עצמו ומתוך נגעי לבבו ללבו בעצמו; בריחוק ארבע אמות שוב אין שומע’…

הבאנו את קטע ההספד הזה על ‘סופר צעיר שמת’, משום שכאן הובלטה הבדידות הגדולה של עצמו, הגעגועים על אלה שהולכים לבלי שוב, לבלי הזכר. את הרוח הכבדה שהשתלטה עליו בעצמו נבין ביותר מתוך שורות ספורות אלה, ונבין לנפשו אשר ברוב ימיה צמאה לקרבת אדם, לקרבת עם, ותחי לבדה.

מה שכתב על המעטים שהיו קרובים לנפשו, לא היה אלא מתוך געגועים על אדם קרוב, מתוך כליון נפש לחבר־משורר.

בדד ומובדל מכל סביבה נתן את דעתו על כל חזיונות ספרותנו השונים. ראה עד כמה הדברים אינם מתוקנים אצלנו, ועד כמה קשה לתקון את המעוות.

לפי אופיו, לא היה עשוי לעבור בקור רוח על הופעות שליליות בספרות ובחיים, בלי שישמיע את תלונתו, את צערו. איש התגובה היה, וקרירות הדעת לא היתה מתכונתו. חשבון הנפש כאן של אדם שדן קלות כחמורות בכל כובד הראש. ואמנם השלילה שלו היתה מכוונת לצרכי העתיד, לבניין העתיד, אחד־העם וברדיצ’בסקי, שעמדו איש כנגד רעהו, נראו לבסוף כלוחמים וכבעלי־ברית גם יחד. כי אף על פי שלא היה לאחד־העם כברדיצ’בסקי מתנגד נאמן, שעקב אחריו וגילה כל מקום־תורפה שבתורתו בחריפות יותר, לא היה גם איש קרוב לו יותר, – חזיון מופלא של התנגדות וקרבה הוא שהביא אותם לבסוף לידי מסקנות כמעט דומות. ברדיצ’בסקי בא אליהן שלא מתוך פולמוס, כי אם אגב הסתכלות במציאות חיינו וספרותנו. ב’זכרון לראשונים' הוא מתפלץ לזכר גדולים וטובים שאבד זכרם ונשכחו מן הלב, והוא מונה שורה ארוכה של נשכחים: סמולנסקין, ברודס, צוויפל ועוד, והנה עשו מה שעשו והכל ‘מונח בקרן זוית’.

האין כאן רמז לכינוס? משהו דומה לזה נבחין ב’הבדלה', קובלנה מרה על ערמה זו של ספרים, שאין בה ‘הבדל בין טפל לעיקר, בין נמושות העולם ובין אבות הועלם’. האין גם כן תביעה לברר ולקיים את המשובח, כדי שהדורות הבאים לא יערבבו את הבר ואת התבן וידעו להבדיל בין ‘נמושות העולם ובין אבות העולם’.

שוב משהו שאחד־העם תבע וביאליק נתן את רוב ימיו עליו.


פרשה גדולה היא זאת. אין כמעט הזדמנות שלא ידובר על ההבדל שביניהם. על הרוב הוטעם ההבדל שבדעות, שבאמת היה גדול. אנחנו השתדלנו פה ושם להוכיח, שמחוץ לפולמוס, בהרבה מקומות, ששם ברדיצ’בסקי מדבר לתומו, צף פתאום מאליו גם הדמיון שביניהם. ברם, מובן שהיו באמת שונים זה מזה בהחלט, ולא רק בתקופה שבעל ‘שנוי ערכין’ עמד עדיין בכל חומו.

אחד־העם בקש ביהדות את המוסכם, את המוחלט, כדי לעשותו יסוד עולם לחינוך העם; האמין, כי הקו האחד, שיבוסס מחדש, עשוי לרפא אנומליות רבות בחיי העם, להבריאו, בעוד שברדיצ’בסקי ראה בהסכמה הכללית של חלקי העם בזמנים שונים דילדול הרוח, הקפאת היהדות; לדעתו, היהדות הפסידה בזה, שהשתדלה להטביע חותם אחד על האומה כולה. היהדות היתה תמיד טעונה התחדשות, כדי שגידולה לא ייפסק. אחד־העם ביקש לחזק את יסודותיה הנצחיים של היהדות, בעוד שברדיצ’בסקי לא האמין, שאומה הולכת לעולם בדרך כבושה אחת, וגם כאמור, לא חפץ ביהדות רשמית, קבועה לעולם וקפואה לעולם.

מה שראוי בהקבלת שני האישים לזכור תמיד, הוא שהיו לא רק בעלי דעות שונות, כי אם גם אנשים שונים, תכונות שונות. אחד־העם היה איש שלא סמך אלא על ההגיון. משהסיק מסקנה הלך והתחזק בה ולא שינה ממנה. ההתמדה בדעות הוחזקה אצלו כראיה חותכת לאמתותן, בעוד שברדיצ’בסקי, המשורר, שמח על החליפות, שמח ‘לפשפש בהלכות’, וראה בערעור היהדות על עצמה סימן לחיוּתה. לברדיצ’בסקי היה חשוב הפרט, שהוא מכניס ליהדות יסודות עצמיים חדשים, בעוד שאחד־העם ראה את הכלל כבסיס ראשון, תבע מ’כלל' זה שיהיה נאמן תמיד לאותם העיקרים והדעות, שירש מאבותיו. אחד־העם שמח לגלות ביהדות את מה שנמסר מדור לדור, וברדיצ’בסקי שמח לסתירות, להתמרדות, – האמין, שהסער אינו משיר אלא את הנובלות, ובאין רוח בלתי מצויה שתרעיש את הענפים, משתמרת על האילן, יחד עם העידית גם כל הפסולת.

אני נוגע במעט מהרבה. ברדיצ’בסקי עצמו, שהיה אנליטיקן נפלא, כמעט לא השאיר פרק ואפילו פסוק בתורת אחד־העם, שלא חלק עליו ושלא עמד עליו בפרטי פרטים. היה זה חזיון מופלא במינו – ברדיצ’בסקי זה, שהיה כל ימיו מבקר את אחד־העם, ומגלה עד כמה תורתו מלאה סתירות, היה ‘מאוהב’ ב’הרמוניה שבסתירותיו'; כל תורתו היתה, לכאורה, שונה משלו, ועם זה חש, כמה גדול האיש, שהשלמות שבנפשו לא נפגעה, גם בשעה שתורתו היתה מלאה פרצים. מי עוד כמוהו השיג, שלא התורה היא העושה אותנו שלמים, כי אם – להפך: אנחנו בשלמות שלנו, עושים את תורתנו שלמה.

אף על פי כן לא חדל כל ימיו מחתור תחתיה, היה לו צורך נפשי וגם צורך מחשבתי להסיע לבנה לבנה מחומה זו, שנבנתה אבנים שלמות, ואף על פי כן היתה נוחה כל כך להתפוררות. דומה, שמחשבת עצמו קיבלה חיזוק מבקורת זו. קשה לשער שני הפכים קיצוניים יותר מברדיצ’בסקי ואחד־העם; מחשבתו של כל אחד כאילו באה מלכתחילה כדי להרוס את זו של המתנגד, ‘משני עברים’ הוא אולי ספר־הפולמוס השנון ביתר שבספרותנו החדשה. כנגד ההגיון העצום של אחד־העם, חריפות חבריו וגם מתנגדיו, מבהיקות ההשגות של ברדיצ’בסקי, בלתי צפויות, כפגיונות טמונים, שחודם בולט ביותר כל מה שהמקובל על איש ריבו בטוח בעצמו ביותר.

ולע עוד אלא שאפילו ההוכחות שאחד־העם מביא מן המקורות, ברדיצ’בסקי פעמים מבטלן על ידי הוכחות מאותם המקורות במקומות אחרים. אחד־העם רוצה להוכיח, שהיהדות לא גרסה אלא ‘צדק מוחלט’ על פי הברייתא הידועה ‘שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד קיתון של מים; אם שניהם שותים מתים ואם שותה אחד מהם, מגיע לישוב. דרש בן־פטורא: מוטב שישתו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך – חייך קודמין לחיי חברך’. אחד־העם לומד מזה ש’מוסר היהדות מסתכל בדבר מתוך השקפה אובייקטיבית‘. ‘מי שהיכולת בידו יציל את נפשו’. ‘אין אנו יודעים מי היה בן פטורא, אבל אנו יודעים את רבי עקיבא ובטוחים אנו בו, שרוח היהדות מדברת מתוך גרונו’… ברם, ברדיצ’בסקי מביא אותה ברייתא בנוסח אחר ושם כתוב ההפך: לא בן פטורא כי אם דוקא רבי עקיבא דרש: מוטב שישתו שניהם וימותו וכו’. והרי יודעים אנו מי רבי עקיבא ובטוחים אנו בו, שרוח היהדות מדברת מתוך גרונו… אחר הוא איפוא מוסר־היהדות, כשאנו מסיקים אותו מתוך ברייתא אחת בשנוי נוסח קטן..

לא הבאנו אלא דוגמה אחת מתוך פולמוס זה. אבל היא חשובה ביותר, משום שאחד־העם אמר לבנות על אותה ברייתא את כל מוסר היהדות, – בא ברדיצ’בסקי, שלא יכול להשלים עם ‘צדק מוחלט’, אם הלב מתקומם לו, ומצא נוסח אחר של אותה ברייתא עצמה, נוסח שלו, והוכיח את ההפך…

וכאן ניצח המשורר את בעל ההגיון. נצנץ לו האור ביהדות, שלו נכסף – אור האדם…

הספר ‘משני עברים’ הוא אחד מכתבי הויכוח החריפים ביותר של ברדיצ’בסקי. הוא מתוכח עם הימין ועם השמאל, וקודם כל, כמובן, עם אחד־העם, שהפולמוס עמו לא נפסק כל ימי חייו. דומה, שאותו העריץ ככל מה שהוסיף לגלות פרצות בתורתו… אמנם גם בנוגע אליו, פעמים אינו נמנע מנעימה של הומור. ‘בישרו המדעי של אחד־העם אין להטיל ספק, אבל עם כל זה יש שבדרשו בדבר הוא מביא ראיה המסייעת לו, ועל זו שסותרת לו הוא עובר בשתיקה’. או: ‘אחד־העם מבקש את האמת ואינו נושא פנים, אבל לרוב הוא גודר את הדרך בפני עצמו’… אבל בדברו על אחד־העם מורגש עד כמה הוא רוחש לו כבוד – מורגש, שיש לו קורת־רוח להתוכח עם שכזה. בנצחונו על אחד־העם יש לו הכרה, שזהו נצחון של ממש ואפילו במקום שאין הפולמוס ערוך כנגדו ממש, יש ההרגשה שהוא מתכוון בעיקר לו. כל דעה שאחד־העם מחייב אותה, בדוק אחריה – בעובדה זו עצמה הוכשר היסוד לבקורתה. ובקורת זו, בקורת תורתו של אחד־העם, מנצנצת מרוב ספריו. אשרי אדם, שיש לו איש־ריב נערץ כזה!

מאז הפולמוס הראשון על תחומי ‘השלח’, הוא חותר תחתיו בגלוי ובסתר. אבל הוא זוכר תמיד, שיש לו עסק עם אדם גדול, עם בא־כוחה של האומה, עם בהיר־שכל, שאינו מצומצם בהשגות קטנות. הוא רואה אותו כאחד קדמון, ובמקום אחד הוא אומר עליו: ‘הוא שואף אל הנבואה, אל סגולת ישראל מקדם, ולו גם השכל הטהור הוא נבואה’… בהערה חריפה זו, אחת מאותן ההערות שרק הוא מסוגל להן – הוא עוקר את האיש, שהוא מתוכח עמו, מתחומיה של השגה שכלית צרה… אבל עיקר תפקידו הוא להשמיט את בסיס־הברזל מתחתיו – את המיוסד על המסורה… וכמה חריפות –וגם בקיאות – הוא מגלה בערערו את מה שאחד־העם ביסס בבטחון רב כל כך. כנגד כל הוכחה מסורתית של אחד־העם יש לו תמיד הוכחה מסורתית שכנגד, והיא לא פחות מכרעת.

עם ההערצה, הוא גם אינו נושא פנים לו. במקום אחד הוא אומר מפורש, שאחד־העם ‘אינו מן הסופרים הבוראים מעצמם וכו’, אינו יושב על האבניים שלא נבנו עוד, כי אם בא אל אבניים מוכנים מכבר; הוא אינו מוליד מחשבות, כי אם דן עליהן – ומברר אם קרוב הוא לשכר, או מביא הפסד‘. ‘אם נאמר שמהות הסופר הבורא הוא זה, שיש שארית עולם היולי בנשמתו ובכל פעם הוא מפרט אותו ומבקש ביטוי לו – אז לא יתכן זה אצל אחד־העם, והוא אמנם מרגיש כך’. שכן הוא גנן חרוץ, שתפקידו לא לעקור נטוע, כי אם להסיר את הקוצים והברקנים, ‘והוא גם יקח את המחרשה בידו’, פועל בטל איננו… הוא עושה על פי דרכו. והוא נאמן עם נפשו, נאמן עם מה שהוא עושה. הוא נכנע לחוקים שהם נצחיים, והם קודם כל חוקי ‘החברה שביסודה כבר נושאה בקרבה את נצני ההתקדמות והתועלת המוסרית’. ודאי שיסוד תורתו הוא המוסר, אבל ‘בהגיון ובשכל הוא חושב חומרי’. האני הפרטי של כל דבר נכנע אף הוא סוף כל סוף לפני הקיבוצי וכו’ ושוב אין החלקים החומריים מכאניים עוד; המוסר מתעלה על ידי רצון העושה. וכה יתלבש גוף העולם בנשמה. לפי זה נכנע אף הוא לרוח. גם היהדות, שהיא בעיניו הדת היותר מוחשית, איננה אלא ‘גילוי נפש האומה’. ברם, עם כל מה שהוא ‘מכבד את הנשמה והיא לו ראשית ואחרית, אבל הוא מאחד אותה עם הגוף’…

וכל כמה שרב שלטונו של הרוח במושג היהדות של אחד־העם, הלבוש כאילו מכביד, חוקי הברזל של המסורת, של הרבים, מכבידים. משהו עומד בכל ההשגה הזאת, כנגד צורך המהפכה, כנגד צורך ההתחדשות הגמורה, שרק בהם רואה ברדיצ’בסקי איזו הצלה… היהדות של אחד־העם לכאורה מתפתחת, ועם זה אינה זזה ממקומה.

אבל אחד־העם, כאישיות גדולה וכסופר־אמן, יקר לו בכל אשר יתנגד לו. ה’פירורים' הם כ’שער היחוד' שלו, ‘רוח ודאי ותום מחקרי מרחף עליהם’. ‘לשפתם איזה אור בהיר ומחיה ומיטיב לרוח וכו’ בכל מהוקצע ומשוכלל. לא תמצא בהם גרעון או עודף'. אנו רואים, שהוא מחשיב דוקא סגולות שהוא עצמו לא חונן בהן כל־כך: ‘אין ‘קפיצה ואין הברקה’. באחד־העם הוא מחשיב את הבהירות השלמה, הקלסיות, מה שהוא לכאורה בנגוד לטעמו; משבח בו גם זה, שחידושיו אינם בולטים. ויש שקסם רעיונותיו אינו אלא ‘חיזוק הנחות ישנות באמצעים מדעיים חדשים’. אצל אחד־העם גם זוהי מעלה, ש’דברים מדעיים נעשים על־ידי אפני ההרצאה כחדשים ומושכים את הלב כחדשים’. זה גם גנאי לו וגם שבח.

זהו כוח האמן, שקסם מיוחד לו בעיני האמן. וזוהי בעיניו גם הפשטות האצילית, הנקיון שבהבעה המעיד על הנקיון שבאדם.

יתכן, שדוקא הערצת האדם והסופר מצד המבקר עמדה לו שבכל מה שבניתוח רעיונותיו וסתירותיהם עסק כמעט כל ימיו, לא נכשל בביטוי שאינו הולם – ביטוי שהיה בו כדי לבטל את כוח בקורתו.


 

קטיגוריה ואמונה

הפולמוס עם אחד־העם הוא בעצם בקורת היהדות הרשמית, המגיעה לפעמים לידי קטיגוריה חריפה. בתקופה מסוימת (תקופת ‘דברי החזון’, שלפי דברי עצמו ‘רובם ילדי נוער הם ולא כמחשבותי עתה מחשבותי ודרכי אז’) הגיע לידי קיצוניות בשלילת העבר. תבע את עלבונם של כל אלה שהיהדות דחתה אותם – מן השומרונים, הקראים, עד אוריאל אקוסטה ושפינוזה (‘אנו איננו יכולים לסלוח לרודפים, אשר דחו את גבור הרוח שבנו בשתי ידים’). ראה גם את עצמו כמנודה.

לדעתו, דלדלה היהדות את עצמה בכך. והוא חפץ לראות את היהדות פתוחה לרוחות העולם, פתוחה לכל דעה נועזת. פעמים הוא מגיע לידי קיצוניות כזו, שאפילו את נצחונם של נביאי ישראל על נביאי הבעל הוא רואה כגורם לקפאון שהשתל ביהדות ההיסטורית (‘ואם בסתר נפשי אשמע קול מדבר, שאלמלא ניצח אליהו התשבי את נביאי הבעל, כי אז היה לתולדות ישראל מהלך אחר וצביון אחר…’). והרי בדרך כלל ראה את ימי הנבואה כתקופת העליה הגדולה, אבל בתקופת התסיסה ראה את היהדות כ’מושג מופשט' – ‘אין ליהדות יסודות, יש רק אנשים יהודים חושבים ועושים בעתים וזמנים שונים’. כלפי יהדות זו יש והטיח דברים קשים מאד. המסורת שהחמירה הרחיקה אותנו מן החומר, הרחיקה מן הטבע. ‘גוי שלם מרד בטבע’, הוא קורא במרירות, ‘העולם נקבר בספר’. ‘שנוי ערכין’ הוא קודם כל קריאה לכיבוש העולם (‘השיבו לנו את האילנות הנאים, הנירים הנאים, השיבו לנו את העולם!’) אל נא תקבעו את הכל בנוסח אחד. הרי גם התפלה, שכוחה בזה שהלב מתחדש, הביטוי מתחדש, קיימת אצלנו מדור לדור בנוסח קבוע אחד! והוא טוען: ‘אם גם לנו יש שירה עזה שקולה כקול ה’ על מים רבים, אם גם לנו שירת היופי והטבע כשיר־השירים, אבל איזו השפעה יש להן כיום עלינו, מי ומי הם המושלים בנו ובתולדותנו – הרואים והחוזים או הנהנים והסופרים'. ולו עולם מחודש הוא קודם כל עולם שירי.

את מהלך מחשבתו אנו רואים לפי ההשגה שלו על בית שמאי ובית הלל. דורו של שמאי בעיניו ‘דור העוז והחיים’, ודורו של הלל ‘דור הרוך והענוה’ (‘נאמר לנו בגולה, שהכל עומד על הרוך, על הענוה, על ההכנעה. אך יש מי שאומר: אל תהיו לנעלבים ואינם עולבים’). והוא בכל לבו עמהם: ‘הנה דורו של הלל חולף והולך ודורו של שמאי בא…’


זאת לא היתה אפיקורסות קטנה. לא כמשכיל טען כנגד החומרות, כי אם כצמא לעולם עשיר ורחב־ידים. בעוד שהיהדות נתונה בסד – ‘כגוף בלי נשמה’ ו’כנשמה בלי גוף': ‘העם חדל להרגיש כי יש דעת אשר יקנה לו האדם בהתבוננו בעצמו, בחזיונות אשר מסביב. דעתו היתה רק להגות בספרים ישנים ונושנים והתפתחות הדעת היא בעיניו לעשות פירושים וביאורים אין קץ לספרים הללו’. והוא קורא מנהמת לבו: 'מה צרים הם אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!

הוא טוען לחיים גדולים, שטרם נתמעכו על ידי הספר. מן ההשכלה נתאכזב מהר. אור החיים עדיף מהשכלה, יותר מדעת מופשטת, אף כי בבואה ‘לבו נתרוקן מדברי קדם וימלא רגשות חדשים’. בעודנו מעריצו של פרישמן, היתה משאת נפשו, ‘כי ישפוך אלהים רוח התרבות המערבית על כל בשר’. ‘מאז עברו ימים. הפלגתי בים החיים, ראיתי מערב אירופה, התבוננתי אל תרבותה, דעותיה ומדותיה, – ראיתי ונוכחתי אחרת’…

משאת נפשו היתה הצמיחה מן הקרקע, ממשות גדולה – זהו פירושם האמיתי של כוח, של שיבה אל הטבע, ‘אלהי המעשה קודם לזה של הדיבור’. כשם שראה בהפשטה סימן לרפיון הרוח, כך ראה בהכנעה, בחוסר תגובה, סימן לדלדול האדם, לירידת האימה (‘ומדי אראה בהכנעת בניו של מקום – – אז את יומי הנני מקלל, מקלל תבל ויושבי בה’). מכאן הערצת הקנאים (‘הני בריוני’) – ‘הדור הגדול אשר נפל על חרבו’. הוא לא הטיף להפקרות, לחיים של הנאות קטנות. שורש תורתו יונק מן החסידות – את אור העולם ראה תמיד בדברים שבקדושה. ‘קדושים תהיו לא רק בדעה ובדיבור, לא רק במעשים ובכוונות, כי אם בכל המהות. שלמות הנפש, טהרת האדם בכל היא התכלית האחרונה. מחשבות לבד אינן אומרות כלום. שלימות תבוקש מכם, שלימות בכל’. בהתכחשות לחיים, לטבע, ראה חטא גדול. אין החיים קדושים אלא כשהם גדולים ומלאים. אין לברך על פרי שעסיסו יבש. קדושים תהיו!' אך ‘גוי מוכה ומעונה ונרדף כל היום אינו יכול להית קדוש’. גם הקדושה לא תצויר בלי כוח, בלי עוז שבגוף ובנפש.

קשים היו הימים שלאחר החסידות. אפילו לא היתה זו אלא ‘הזיה שירית’, שנתבדתה לאחר זמן, חזקה נפשו באור זה של תום ואמונה. אחר כך לא היו עוד פני העולם כשהיו. הרגיש, שאינו שלם עם לבו, עם רעיונו המהפכני, וגם כשהוא מתאמץ להתיר חרצובותיו – ‘הנהו רק בן לאותם הדורות שהוא פוסע על ראשם’. כל ההתלבטות האיומה, כל עמלו ויגיעו לעמוד על נפשו, על מהותו, על ‘שורש נשמתו’, רק העמיקו את מבוכתו. ‘נניח, שיש בנו כשרון, אבל מה הוא הכשרון בלי עולם ובלי חיים’ – בלי שפע זה שרק בכוחה של ממשות נאמנה להנחילנו. והוא קובל: את הכל איננו רואים אלא מרחוק. ‘הנני רואה את כל עושר החיים והמציאות ויפעתם, ורחוקים הם מני’. לא לחנם הוא מתפלל (ב’עם וארץ') ליסוד הקרקעי, לאדמה, באותה דבקות, ששר על החסידות. החסידות עצמה היא דבקות גדולה בעולם.

ובהרגישו עד כמה יצא ריק מנכסי אבות ומנכסי החיים גם יחד, דופק על לבו אותו ‘עצב ישראלי, שכמוהו לא ידע’ – שורות נפלאות, שבכל תמימותן הביעו את יאוש הדור, את רצונו להתנער, לקום ולבנות עולם חדש. מי לא זכר, כזכור נעוריו, שורות עצב אלה? לב מי לא פעם עמו?…‘בשדה הקברות שלנו חפץ אנכי לנטוע אלוני בשן, עצים עושי פרי; אבל באותה שעה אני שומע שירת שלדי המתים הקבורים – – בידי אני הורס, ומרגלי אני מסיר נעלי, כדי שלא לגעת באדמת קודש שלנו.’.

פרק קטן זה היה וידוי של דור, גילוי כוחו וגילוי רפיונו. ‘הבו לי חיי – הבו לי מקום לבנות מעצמי, הבו לי מקום להניח בו את ראשי’. והוא גם תפילה לכאב גואל, ליסורים גואלים: ‘תנו לנו חבלי השירה, חבלי המשיח’…

בצירוף זה של ‘חבלי שירה וחבלי משיח’ כל מהותו של ברדיצ’בסקי.

אמנם מכיר הוא, כי פה ושם משהו התעורר בנו, אי שם יש יד עמלה, רוח נלחמת לכיבוש עולם חדש. ‘בכל נראה איזה מעשה וזרעוני מחשבה’ – ‘אך עננים באים, ענני פחד הגוי באים ועולים, ואנו אומרים: שמא לא יתקיימו אלה בידינו’ – –

‘תנו לנו איזה מעמד, תנו לנו ערובה, כי עמוד נעמוד!’…

שוב תפילה להויה צומחת ומצמיחה לדורות. ואת ‘רחשי לב’ אלה הוא מסיים בתחינת לב גדולה, בתפילה שבניב הקדמון והנצחי, לאדם החדש שנקים:

‘ואתחנן אל ה’ לאמור: אתה החלות להראות את עבדך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, את ערכיה החדשים ואנשיה החדשים ההולכים קוממיות!'

כי כבד לבו מאד, כיוון את עינו לאלה שיבואו. לאלה התפלל, אשר יעצרו כוח לעלות ולהעלות, אנשים מספר, אשר אותם שמרה האומה ליום הגדול והם ‘החפצים לעבוד ולעשות’.

מרחוק האירו לו יחידים אלה, ורק בהם האמין. בכוחה של אמונה שר זו את עצב נעוריו, חי בבדידותו הגדולה.


 

בין חומר לרוח

אחד הספרים, הנראים בודדים באוסף יצירותיו הגדול והמגוון של ברדיצ’בסקי, הוא הקובץ ‘עם וארץ’, בו נאספו הפרשיות על בעיות ‘עם וארץ’. עצם שמו של הספר נראה בסקירה ראשונה מוזר ביצירה הלירית והמחשבתית הזאת. ברדיצ’בסקי המשורר והחושב העסיק אותנו במידה כזו, שהסחנו את דעתנו מן הפובליציסטן; וגם לאחר שנאספו מאמריו בחוברותיה של הוצאת ‘צעירים’ (‘על הפרק’, ‘נמושות’, ‘בחומר וברוח’, ‘מימי המעשה’) היה לנו הפייטן, שהסעיר את הרוחות, עיקר, בעוד שלדעותיו על שאלות הזמן, שלא היו ארעיות בשום פנים והיו תמיד קשורות בהגיונותיו הליריים והפילוסופיים, כמעט לא שמנו לב. פני הדור כולו היו מכוונים לחיי הנצח, ול’חיי שעה' לא היה דורש. ומעטים מאד אולי עמדו על כך כי בספר ‘עם וארץ’ באה לידי ביטוי הדעה, כי הרוח יונקת קודם כל מן הקרקע, וכי מחשבה מופשטת בלי מעשים, בלי אנשים פרטיים, העוסקים בדבר, נשארת תלויה באויר. ברדיצ’בסקי היה מן הראשונים, שהשיגו כי פירושה של גלות הוא הפשטה, מחשבה נטולת ממשות, נטולת הגשמה. ומי יודע מה השפעה היתה לו לברדיצ’בסקי על תנועת העבודה אצלנו, מה קרובה השקפתו להשקפת־העולם של א. ד. גורדון. הצד המקורי של צירוף רעיונות זה בכך, שכל כמה שהוא מעמיק את הערך של הקרקע עצמה, שבלעדיה אין ממש לפעולת עם, יש חלק גם לצד הסמלי: הבסיס הקרקעי בכלל של ‘אדמה נושבת’, – ממנו יונקת רוח האומה והוא עצם מהותה. בכל הפולמוס הזה, שלכאורה הוא בעיקר פובליציסטי, ואין כאן כמעט זכר לפולמוס האידיאולוגי המסורתי שבינו ובין אחד־העם, בולט מכל מאמר ההבדל שבתחושת עולמם. בולטת ההשגה, שלא בתרבות רוחנית בלבד ובלא הטפת ‘מוסר לאומי’ בלבד מחנכים, – מחנכת רק ארץ, רק קשר חי ובלתי אמצעי באדמה, בעבודת האדמה שאנחנו באים לכבוש אותה. כבר בראשית הספר אנו נתקלים בדברים, שנעשו חלק מתורת התחיה, ושהם מתנגדים מיסודם לחינוך אחד־העמי, שיסודו ברוח.

אנו מתרשמים מן הדברים: ‘תרבות רוחנית וחמרית־לאומית עצמית לא תתקיים בלי יסוד לאומי קרקעי וארצי, בלא באר חברתית תולדתית־מוחשית, אשר ממנה ישקו הדברים שברוח ושבחומר. אמנם היחיד יכול לנתק פתילי החומר ויכול לבנות בשמים עליותיו, אולם הציבור העממי עומד רק על החומר. העם הוא קיבוץ חומרי־ארצי־נפשי וקשור ותלוי בחומרו ובארצו. ואם נתקיימנו עד עתה בלי ארץ, חיינו על ידי השאיפה לארץ; ואם לא ישבנו תחת גפננו ותאנתנו, חיינו על ידי זה, שקוינו לישב תחתיהם באחרית הימים’… כאן הוא מטעים וחוזר ומטעים, ‘אין נשמה בלי גוף’… או כמו שהוא אומר במקום אחר: ‘אין קודש בלי חול, אין שבת עברית מתקיימת, אם לא החיים שבימות החול המה חיים כלכליים עבריים וארציים, כלומר ארציים־עבריים, ומצטרפים לשבת, אשר נשענת עליהם ויונקת מהם’.

בכל הספר ‘עם וארץ’ מפעם רעיון ראשי זה. בכל פינה שפנה גילה פצע עמוק זה בחיינו: העדר מציאות, העדר אפשרות טבעית של מציאות. ‘היות עברים גמורים על אדמת נכר – בהנתן כל הלב וכל צרכי הלב לזה, בלי השאר דברים למה שמסביב לנו, הוא דבר בלתי אפשרי’.

וכמה היטיב לראות את חוסר המוצא שבמצב שם: ‘בכל אשר נפנה רשות אחת נוגעת בחברתה – תרבותנו צועקת הב־הב, והתנאים אשר מסביב צועקים: הב הב! ואיך נחלק את נפשנו בים התביעות משני הצדדים, והנפש לא ניתנה לחלוקה. ואיך ישגשג בנו משהו שלם וקיים, בעוד ששניות בנו, שניות בחיינו – שניות בכל אשר נעשה ונפעל’…

המחשבה של אחד־העם ינקה מן העבר, מן הגלות שכוחה היה בהסתגלות. בעוד שברדיצ’בסקי הסתכל בחיינו בשבתו במערב, וראה שההתבוללות אינה פרי רצון כי אם פרי הכרח. אחד־העם ראה את הכלל, דן על פי הכלל, וברדיצ’בסקי ראה את היחיד, ראה דרך אספקלריה של חיי היחיד, את השניות ההכרחית של עם בלי אדמה, וגילה את הפצעים שאין להם ארוכה בנכר.

כיום הדברים אלמנטריים (אף כי טרם השיגום השגה גמורה יהודי התפוצות, כאמריקה וכיוצא בה), אבל לפני חמישים שנה רק עז־ראיה ואמיץ־רוח כברדיצ’בסקי, היה מסוגל לראות את הדברים ראייה טראגית ולהכריז ולשוב ולהכריז עליהם. השגה זו לא גרסה מעולם אשליה, לא גרסה אונאה עצמית, לא הבדילה בין חיי עולם ובין חיי שעה. לו היה העוז להגיד, שהאדם בכלל יודע רק ‘חיי שעה שלפניו וחיי יום שלפניו’; ולכן לא האמין בהתלהבות לשעה, ותבע לשם חיי עולם חיי שעה. בכל לשון של הטעמה הטעים, כי בלי יסוד ארצי אין ממש לכל מה שאנו עושים. היתה זאת תפיסת הפייטן, שהיא עדיפה מכל תפיסה הגיונית. ולא לחינם היו מעריציו הגדולים דוקא אלה שדבקו בקרקע, בארצי, שרק ממנו יונק עם את חיותו.


המדור ‘ימי המעשה’ פותח בפרק ‘על דבר תיאודור הרצל’. הוא לא הוקסם, כפרישמן, מן המשורר. ‘הרצל בתור מספר לא היה חוזה ולא היה לאל ידו לגלם את החזיונות שבחיים ובשירה וכו’. משאת נפשו לברוא נפשות חיות וליצור אותן לא היתה נתונה לו'. אבל ידע להעריך את עמידתו הנהדרה, את לשונו הנאצלה. ‘האור שבנפשו, אחרי ראותו מחזות החיים ידע למסור בקרירות שפתו ובחינה המיוחד’ את תמציתם; ברדיצ’בסקי העריך בו את חכמת הביטוי, את התמצית הפנימית שגילה באנשים. אחרת לא היה מוכשר להיות מנהיג. מי שאינו נמשך, גם אינו מושך.

אכן הרגיש את העצב שבגורל הרצל המשורר: ‘בשירה, על במתי השירה, לא השיג מטרתו אשר הציב לו; אבל בחיים, על בימת החיים, ראה פרי. אנשיו שבכתב היו רק כצללים, אבל אלה אשר נועדו אתו בימים הראשונים לבקש דרך לתחית עמם היו חיים לפנינו’. פייטן־יוצר לא היה, אבל ידע להפוך עובדות ליצירה, ואמנם בכך היתה גדולתו שהמעשים אשר עשה נהפכו לחזון. משני ספריו שכתב, דוקא זה שאינו שירי (‘מדינת היהודים’) הוא כולו מוצק, בעוד ש’אלטניילאנד'' נשאר רופף עם כל מה שבו אמר לתת ביטוי שירי לחזון זה.

ברם, ברדיצ’בסקי לא דן כאן בעצם על היוצר הרצל, כי אם על המנהיג. ודאי שידע להעריך את חן ניבו, את מתינות מחשבתו ואצילותו; אבל את כשלונו כמנהיג ראה שוב בצירופי המחשבה המופשטת – בזה שלא התרכז בהגשמה: שישב בגולה ועסק בתעמולה (אמנם גאונית!), במקום לעלות בעצמו לארץ ולעמוד בראש החלוצים; ש’אמר להיות איש המעשה ואשר יצא ממפעלו – היה יצירת רעיון או חזון. רעיון על יד המעשה ולא עם המעשה'.

הוא טעה, כשם שטעה האיש שלא הבין לנפשו – הבארון הירש. במקום לכבוש לעצמו אדמה על ידי עשרו ולהביא אנשים לעבדה – הביא אנשים, והם עזבוה. ‘נצייר לנו איש, שבנפשו לעשות דבר לעמו, היה יונק רק מאותה הנקודה ומכוח האהבה העצמית לברוא מה לעצמו ושתיהן עלו לו בבת אחת – אדם כזה היה יכול להיות משיחו של ישראל הארצי’. כך עשה ססיל רודס: הוא ברא גדולות ונצורות, יען שעמד בכל כוחו והונו במקום שברא'.

באיזו פשטות הוא חוזר ומטעים את רעיונו: ‘ואנו חשוב חשבנו, שכיון שאדם מבין מה בין גאולה הבאה בימים ובין זו של המשיחיות הקדמונית’ הוא משיג, כי ‘אותה ציונות הסומכת רק על שתדלנות מופשטת, מבלי הצטרפות האישים הפרטיים ומבלי עבודת כל אחד ואחד בכל חייו, היא סוף כל סוף אינה אלא נסית ואין לה מעמד קיים גם באותם התנאים עצמם, והציונות לא תמלא את חייהם בכל, באשר אינה מתחלת בחייהם’.


מתוך השקפה זו פעמים היה עם אוסישקין, איש ההגשמה, זה שרגב הקרקע יקר לו מכל הלהטים הדיפלומטיים, שהיה סבור, כי ‘ההשקעות והאחוזות הן האלפא־ביתא של כל ישוב ממשלתי’. על הבמה שבכנסיה הגדולה במינסק עמד אז תלמידו המובהק של אחד־העם, והוא גדול בעיניו, יען כי היה לו חוש גדול למציאות, יען כי לא היה איש ההפשטה, כי אם איש המעשה: ‘על הדברים: אם ה’ לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו, – אנו רוצים להוסיף את הדברים: וברכתיך בכל אשר תעשה'…

ומפליא, שסגולה זו נחשבה בעיני ברדיצ’בסקי, איש הרוח המובהק, יותר מכל חריפות שברוח.

מה שחשוב לנו כאן הוא יחסו הנלהב של ברדיצ’בסקי ל’מוחש'. דוקא הוא, שהיה לכאורה כולו נלוש מעיסה רומנטית, לא סמך על ‘נסים’ דיפלומטיים.

‘שבתי וראיתי כי אין יחיד בלי חבורה; אין משפחה כובשת לה דרך בלי אדמה לשבת עליה – אין עם בלי ארץ. כפרתי בתנאי הגלות – – – ואמרתי לאחד את נווהו כקדם, אם גם רחוק הייתי מן העושים והמעשים אצלנו’.


דוקא בשאלות מעשיות אין מחשבתו גורסת הנחות לחצאין. אמנם בדברים מכריעים זהו יסוד תכונתו בכלל: לא לעמוד בחצי הדרך. עם כל מה שהוא מדגיש בשאלת היהדות תמיד את הקרעים שבנפשו, היה בשאלת היהודים מוצק ולא התנודד. הסכים לאחד־העם, ש’השנאה לישראל נשתרשה עמוק עמוק בלב עמי אירופה ונשארה בכל עצם תקפה, היא ותולדותיה המעשיות, גם בעת שההוה התחזק והתפשט במידה הגונה ובהרבה מענפי החיים כבר נסו צללי העבר מפניו. רק כשחזרנו על כל הצדדים ומצאנו רק תהום רבה מסביב וכו' התגבר בנו פתאום חפץ הקיום בכל עוזו, כחוק לכל חי במצב כזה, וברגע אחד למדנו לדעת את עצמנו, נפקחו עינינו לראות, כי תעינו עד כה בעולם של דמיון והזיה'…


ברדיצ’בסקי תמים־דעים עמו, כי ‘העמים אשר אנחנו יושבים על אדמתם, אנסו אותנו’ להכיר את עצמנו, ‘לשוב לעצמנו’.

את הספר (‘עם וארץ’) המלא כולו אמת מרה כל כך, הוא גומר בהרצאת טרייטשקי על הבעיה היהודית: 'מאז קללת אלהים רבה על ישראל להיות עם מחוץ לארצו, להיות שרוי בין האומות וצריך לזכויותיהם ולחלק עמהם חלק כחלק מצד אחד, ושומר מסורת אבותיו ועצמותו הלאומית מצד אחר; וזאת רק זאת הסבה לו המלחמה החיצונית של העמים שאינם נרצים לתת לזרים כאלה חלק… דברי טרייטשקי הם, אבל כמה שלא נוח לברדיצ’בסקי להסכים לדברי הצורר, מודה הוא בחצאיות הזאת, שהקימה מחיצה בינינו ובין העמים שישבנו ביניהם; והוא מביא כבהסמכה אלמת את דבריו: ‘רצונו הלאומי של עם ישראל יכול להמלא רק באופן אחד: בעזבו את הארץ וביסדו מדינת ישראל בפני עצמו’

וכאילו את דעת עצמו הוא מביע בהביאו את דברי טרייטשקי על היינה וברנה – כי בשעה שהקיץ בהם החוש העברי הרי חדלו להיות אשכנזים. לפי דעתו, כל כשרון יעשה פרי ישוה לו רק בעמדו בתחום אחד, בעם אשר מקרבו יצא ואשר אליו קשור הוא בקשר נצחי, טבעי. אמנם בידי הגאון היינה עלה פעמים רבות לעבור את הגשר ולשיר שירים טבעיים מעל גדות הרינוס, אבל ברנה ה’בינוני' לא היה מעולם ‘ביתי’, וגם דבריו הנכונים והטובים מרחפים באויר, כי לא שורש בארץ גזעם.

זה היה היסוד גם בהשקפת עולמו. הוא גרס רק מה שצומח מבפנים – מן העם ומן הקרקע.


הוא לא גרס גלות, בשום צורה והסוואה. כמונו הכיר את אונאת עצמו של בן הגלות, המבקש פתרון לשעה והולך מגולה אל גולה בלי להכיר את הטרגיות שבמצבו. השיג את האשליה שבשויון, כביכול – שבנתינת זכויות מדיניות: הכיר, ‘כי עם אשר יתרצה לתת לבני עם אחר זכויות אזרח וכו’ הרי הוא עושה כן רק על מנת לסגל לו כוחות החלק הזר הזה בחומר וברוח, ולעשותם דבר שכולו שלו'. ברדיצ’בסקי עמו ־ עם טרייטשקי – בדעה אחת, משום שגם כנגד טבעו היה כל קרע – ‘בחומר וברוח’ גם יחד.

בנידון זה כמעט לא הבין את ההתמרמרות מצדנו כנגד טרייטשקי. 'אחרי התבוננות ראויה אנוסים אנחנו להודות, שהתנגדותו של טרייטשקי אלינו מיוסדת גם על איזו הכרה בעניני העם. ולאחר שמת ורבים בינינו לא שכחו את אשר עולל להם, ולא נמנעו מלספר אחר מטתו, שאל הוא: ‘הנרים גם אנו אבנים לסקל את ארונו?’

היה לו האומץ לקבל את האמת, גם כשהיא יוצאת מפי אויב.


 

חסידות

זיקתו של ברדיצ’בסקי לחסידות, שהיתה חיובית־נלהבת בתחילתה כשם שהיתה שלילית־נלהבת לאחר שגילה את פרצותיה, מעמידה אותנו על התכונה הדיאלקטית של דרך מחשבתו, שבה ההבדל היסודי בינו ובין אחד־העם. כך היתה גם זיקתו לרוח המערב, שנלחם לה והרהר אחריה לאחר זמן. כך גם היה לגבי ניצשה בתקופת ‘שנוי־ערכין, ש’הרצון לכוח’ בא הימנו ושאחר כך פרש ממנו. ברם, קו ניצשיאני מובהק היה טבוע גם בתכונת עצמו, והוא נותן את אותותיו בכל גלגולי מחשבתו. כל ימיו הוא נלחם לאותן הדעות שהיה עתיד אחר־כך לערער עליהן. הוא לא היסס לחזור בו מדעות, שהחזיק בהן. זה טבע המשורר, שהוא בודק את עצמו תמיד ואינו מכסה על קרעיו.

החסידות היתה אביבו של ברדיצ’בסקי, בוקר חייו ובוקר יצירתו. מן ההשכלה שהכזיבה הוא שב אליה, כביאליק ל’סף בית המדרש‘, והיא מפרה את נפשו ומפרה את יצירתו. מתוך זיקתו הראשונה אל החסידות, שרוחה מפעמת את יצירתו גם לאחר שראה את צלליה, אנחנו רואים, כי היתה לו היהדות שנתחדשה, החיים שהתלבלבו. ‘בימי הקבלה והחסידות התרחב המבט גם בבית יעקב וכו’. חדל האדם גם לבקש חיי שעה רוחניים והחל לפנות לבו לחיי העולם והמציאות. האדם בעולם הקבלה והחסידות מחבק זרועות עולם ומחפש אחרי מסתרי החיים’. החסידות היתה לו מנוס ומסתור מעירום המציאות, והיא גם מחזקת את המציאות עצמה. הנסתר תמיד מגן על הנגלה. ב’התעוררות של מעלה' יש עקירה מן השפל, מן ההויה הקטנה – האדם מתעורר ומקשיב ל’תרועת אלהים' שבקרבו. זהו נצחונה של הרוח על מה שמושך למטה. כיבוש החומר וקידוש החומר – זהו מה שחידשה החסידות ביהדות. המציאות כאן נתרחבה, חרגה מתחומיה המצומצמים. בין קודש וחול אין מחיצה מספקת. החסידות היא שהפנתה את ברדיצ’בסקי לצד השירה. היא היתה הפראה ראשונה. ואף שגדל כמשורר בסיפורים כ’בסתר רעם', ‘בית תבנה’ הנה היה ‘ספר חסידים’ בחינת ראשית אונו, ראשית נצחונו כמשורר.

בפרק הנפלא על ה’ריקודין' מביע ברדיצ’בסקי את השפעת הריקוד על הנפש בכוח התנועה. ‘הריקוד אינו ריקוד של רגלים בלבד. קול בריאה הוא! הננו קוראים אל אלהי הרוחות ומיחדים יחודיו; הננו נושאים נפשו ומתפללים בקול – – – הננו עוזבים את תחומינו ועולים אנו בנשמתנו’ – נקרע הקו המבדיל בינינו ובין העולם אשר מסביב לנו; ‘אנו רוצים לצאת מעצמנו, האדם מרגיש שאין הוא יחידי’…

‘ספר חסידים’ גילה עומק לא ידענוהו גם בשירת החסידות של פרץ. ודאי, פרץ סלל את הדרך. הוא החיה את סגנון החסידים, כשירה. ואף שברדיצ’בסקי משיג עליו, כי אגב חריפות הוא שם לפעמים את דברי עצמו, את סגנון עצמו, בפי החסיד – הוא שעשה את החסידות חטיבה אמנותית, שנעשתה דוגמה לבאים אחריו. ברם, ברדיצ’בסקי העמיק את ההרגשה החסידית. הוא שר את שירת החסידות כשירת נפשו, – כתפילת עצמו. אין זה עוד חיקוי לשם חריפות, ואפילו לשם יצירה אמנותית, כי אם ביטוי של התלהבות ותודה. בכל פסוק כאן חדות ההתגלות, זריחה אלהית: ‘אנו יודעים ואוהבים את השם, והידיעה והאהבה אינן רק במחשבה בלבד ובהרהורי הלב; כי אם באות הן לידי גילוי, לידי מעשה, לידי חיות’… הוא שב ומחייה את החסידות כמקור שפע, שב ומרנין אותה לנפשו ולזולתו.

כאן כאילו שב האדם אל ביתו, קרב אל אלהיו – נתלכד עמו. הפרק על ה’ריקודין' של ברדיצ’בסקי הוא מן הדברים היותר נפלאים שיצרה שירת החסידות של זמננו. הציור המתחיל ‘איש חסיד יתן יד לרעהו’ הוא גם תיאור פלאסטי וגם המית חזון גדולה. הנה נתלהט הריקוד והרוקדים ‘יניפו רגליהם כמתחננים, כמבקשים על נפשם… ורגליהם מרחפות, כמעט אינן נוגעות בארץ, והמה נשאים ועולים, מרחפים באויר ואור על פניהם יחלוף… הם מרגישים הלך עליון, והלב מלא אהבה וגעגועים אל השכינה. המה מופשטים, הם אינם בהאי עלמא’.

אכן לא לחינם הרעיש ‘ספר חסידים’ כל כך בהופיעו את עולמנו. חסידות זו היתה שיבה למקור נפש האדם, צמאון לאלהים ושיבה לאלהים.


החסידות של ברדיצ’בסקי לא היתה – אף שהוא בעצמו הכריז לאחר זמן על כך – ‘הזיה שירית’ בלבד. אולי יותר מאשר לפרץ, היתה חויה אישית עמוקה. כאן לא התפעלות מדברים שבאגדה ובמחשבה, כי אם התעוררות ותמהון וחדווה על גילוי משמעה של החסידות, כמפתח לשער הקדושה, לשער החיים שדולדלו בלי אלהים. החסידות כאן אינה פרי חריפות, כי אם ‘הסתכלות, שהיא כעין השפעה מלעילא לתתא’. והיה במיטב פרקיה מ’מכמני הדת‘, אך שהיה זה יותר צמאון לדת, לשפע עליון. החסידות היתה לו העולם שנתחדש, שטרם הוטל בו פגם, שעה ש’הכל היה שלם בו והכל אחד’.

ההימנונות לחסידות היו התקוממות להכרה קטנה, לחמריות קטנה. אותה שעה השיג, כי ‘שקר הוא ואחיזת עינים להעמיד את כל החיים ומהותם על ההנאה ועל צרכי החומר’.

עם החסידות שב והמריא על, שב ו’דבק באורו של עולם‘. את החסידות לא ראה כאנטיתיזה להשכלה, כי אם כהצלה מן החולין – כפינת עולם, שטרם שממה. וזה היה הקסם שבחסידות שלו – התום בצירוף ההכרה, התום שהפך להכרה. כאן ביקש הדור את הקסם שאבד לו, את הנעורים שאבדו לו. משנת חסידות של פרץ היתה הבהקה גאונית של אמן, שמצא את החומר שאליו נכסף ימים רבים, – חומר שבו עלול היה ליצור את הגדולות – בעוד שחסידותו של ברדיצ’בסקי היתה ברכת הודיה, ‘התחטאות לפני אבינו שבשמים’. היתה התגברות על הקטנות, על ההתבהמות, אותה דחיה לצד האור, שעל ידיה האדם ‘יתקדש, ויעלה ויתרומם’. אולי זה סוד קסמו של ברדיצ’בסקי, שעם כל עמקותו, שמר את התום, ותפילתו הנעלה ביותר היתה התפילה לקדושה: ‘קדושים תהיו!’. התעוררות זו לטוהר הנפש מתחדשת בכל תקופות יצירתו – אפילו בימי ‘שנוי ערכין’ – באשר כל התעוררות שקדמה לה נראתה לו כרפיון רוח, כמשיכה למטה, לעומת רצון האדם ‘להיות יותר ממה שהוא’. גדול היה עליו תמיד הפחד כי האדם ‘יחדל להיות את אשר הוא’, ועל כן כלתה נפשו לקדושה השלמה’; לפריקת הקטנות, כמשען לעולם, משען לאלהים.

יצירת ברדיצ’בסקי, שהיא כולה חשבון הנפש ותהית הנפש, יונקת בראש וראשונה מן המעין הראשון – מן החסידות.


 

משהו על הפרוזאיקן

כל פעם שאנו באים להעריך סופר שהוא גם משורר גדול, וגם פרוזאיקן גדול, מדרך הטבע הוא שמן העדיפות נהנה המשורר. ואמנם שירה היא כמעט תמיד משהו אבסולוטי יותר. שירה בכלל נובעת ממעמקים אחרים – בעצם נעלם מאתנו מקום מוצאה, דרך מוצאה, בעוד שהפרוזה, גם העמוקה ביותר, קשורה במקורות נפשיים, שניתן על הרוב לגלות השתלשלותם ההגיונית.

ברם, הפרוזה חודרת לפעמים למקומות, שהשירה אינה אלא נוגעת בהם, מרמזת עליהם. היא המבליטה את רצון המשורר. משלימה את מה שהוא מחסר בשירה. ויש שעצם החתירה לשיאי מחשבה אלה מכשירה את המשורר להשגה אחרת, לעומק אחר. יתכן, שהפרוזה היא צורך הכרחי לשירה; פעמים היא מגיעה בעקיפין ושלא במתכוון לתוכן גדול (פלובר באגרותיו), ועל כל פנים, דומה, שכמעט תמיד חסרה השירה פרשיות שלמות בלי פרוזה. דברים בפרוזה אי אתה אומר בשירה.

גדולי משוררינו כותבים גם פרוזה. צורך הכרחי הוא להם והיא מסורת קדומה בספרות ישראל. יש שבדברים שבמחשבה השיג היוצר העברי לא פחות משהשיג בשירה. ‘לישרים תהלה’ ו’מסלת ישרים' – שני חיבורים הם, שאין האחד נופל מהשני. הפרוזה של שד“ל עולה על השירה שלו לאין ערוך, בעוד שיל”ג גדול בשירה, ורק בדברים בודדים השיג אותו הגובה בפרוזה שלו. ביאליק המספר לא הניח דעתם של רבים. אבל דפי הפרוזה האסאיסטית מאירים בצורה ובתכן כמעט באור שירתו, והם בלא ספק מן הדברים המצוינים ביותר שנכתבו בפרוזה העברית. אין אנחנו יודעים, היכן תצלח על סופר רוח היצירה יותר. פעמים אנו חופרים מטמונים בחלקה, שלא פיללנו למצוא בה אף אבן טובה אחת. ויש שהשירה והפרוזה משולבות כל כך, שאין להגדיר כל סוג בפני עצמו. ומי זה לא עמד על כך, שאנשי־פרוזה גדולים דוקא כמשוררים, אף שלצורתם נקבע הקצב הפרוזאי. אפשר כמעט להניח, שפרוזה טובה באמת לא תצויר בלי יסודות שירה. בעצם האיכות של הפרוזה יש כבר מטעם השירה, – גם בלי סממניה החיצוניים.

קשה להכריע, אם ברדיצ’בסקי היה במדה כזו איש המחשבה ואיש המחקר, כפי שהיה איש השירה והחזון. בלי שירתו אנו חסרים עולם מלא, אבל בלי הפרוזה שלו היה בודאי פחות משפיע, פחות מחנך. גם בנעוריו, כשדברי המחשבה נטלו מקום בראש פעולתו הספרותית, היה פתאום מנצנץ המשורר; ואולם גם בהתבגרו לשירה גדולה, והמשורר כמעט שהשכיח את הפרוזאיקן, לא פסקו מלהעסיק אותו בעיות מחקריות שונות ואפילו פובליציסטיות. הפרוזה, חוץ מתכנה העשיר, חשובה לנו, משום שהיא מבליטה את איש התגובה; מראה, שמעולם לא סגר את עצמו בד' אמות של סוג מיוחד. מה שמבדיל בינו ובין גדולי דורו הוא ההיקף הגדול, הסקירה הגדולה. על מאורעות היסטוריים הגיב באותו הכאב, שהגיב על בעיות החיים והתרבות של זמנו. איש כאחד־העם, שלא היה מצומצם בהשגה, ולא כל שכן בידיעות, עג עוגה מסביב לו – הציונות והתרבות העברית – וממנה כמעט לא זז – בעוד שעינו של ברדיצ’בסקי היתה משוטטת בכל תחומי חיינו, והוא, שהיה רחוק מן המעשים והעושים, ראה וחי אותם. הוא, שהיה לכאורה בעיקר איש הרוח, נתן את דעתו על החומר – פעמים גם הדגיש את החומר והראה, שבלעדיו גם ברוח אין ממש. ולא נתמה, אם אחד מספריו (‘עם וארץ’) מעמיד בעומק של השגה עניין חומר ורוח בראש כל הבעיות. וכמה הוא מעמיק בדיונו זה – הוא שהסתכל מחדר בדידותו ולא היה לו מגע עם ראשי העושים, עם ראשי המדברים מבחינה זו היה כאחד הראשונים שלא הבדילו בין דברי שירה לדברי תורה. היה בעל אגדה ובעל הלכה, ומעולם לא ראה את עצמו בן־חורין משתיהן. אולי זהו סוד השפעתו הגדולה על הדור הצעיר. את אחד־העם העריכו למדי; מעטים ראו בו את אמן הביטוי, ורבים – פוסק הלכות, בעוד שברדיצ’בסקי היה עמל במחשבה ואולי יותר מזה – זורע מחשבות; ועם זה לא פסק מעין שירתו. הוא ידע שחובותיו של סופר – בפרט של סופר עברי – מרובות, והציץ גם ב’חורים וסדקים', התפלץ לכל פגם שגילה בשירה ולכל פגם שגילה בחיים. ואף שכוחו בשירה היה גדול, ומדבריו הראשונים כבש את הקורא – היה כפרוזאיקן אמיץ־לב ועשיר־רוח – היה יותר ממשורר ויותר מפרוזאיקן. והדור ההוא ידע להוקיר מזיגה של מחשבה ושירה. ופעמים – ולא רק בימי הפולמוס עם אחד־האם – היה ברדיצ’בסקי בעיקר איש מלחמה; המשורר הלך וגדל יחד עם הפובליציסט והמבקר. זעקת נפשו עלתה מפסוקיו השיריים, משירתו המחשבתית – שניהם כאחד זעזעו את נפשנו. קרירות הדעת היתה זרה לו, אף שהוקיר את מתינותו של אחד־העם. הוא ראה אחרת את פרצות חיינו, כאב אחרת את פצעי לבנו. ואולי משום כך עמק המשורר, שקדם לו הפרוזאיקן.

ברם, השירה והפרוזה של ברדיצ’בסקי עלו תמיד בקנה אחד, היו שתיהן בנות ריתמוס אחד; היתה זאת התפעמות שאינה פוסקת, הזדעזעות שאינה פוסקת; אם גם לא בלי שמץ הומור, זה לא היה מנדלי בניבו המוצק וגם לא פרץ, שיש והפליג בדמיונו מתוך להיטות אחר החדשנות, אפילו אחר המתמיה סתם – הביטוי של ברדיצ’בסקי, בכל החידוש שבו, היה תמיד ביטוי הלב, התוודות הלב, שדמנו נשמע לו בכל צורה שהיא. סגנון המשורר לא די שהעמיק את הפרוזה שלו, כי אם גם יישר בה כל עקמומית – או מה שנראה עקמומית. בקראנו את קטעי דבריו של ברדיצ’בסקי היינו עם פיו ועם לבו, גם בשעה שההרצאה שלו נראתה פחות סדורה מזו של אחרים. אין פלא, שעוד רומניו הראשונים ‘מחנים’ ו’עורבא פרח' נקלטו בנו כדברים שעליהם חיינו בעצמנו. זאת היתה התפיסה החדשה, החויה החדשה, שנתפסה כאן בקוים אינטימיים־נפשיים. עולמנו היה זה, ומבוכתנו היתה זאת, אשר ממנה בקשנו מוצא. קריאתו היא שדחפה אותנו לצאת, להיעקר מן הקיפאון שמסביב – ללכת לקראת חיים אחרים, לקראת מציאות אחרת.

בספרי הפרוזה של ברדיצ’בסקי אין אותה האחדות שב’על פרשת דרכים' של אחד־העם. עם חיבוריו על שנוי ערכין, הקוראים להפיכת הקערה על פיה, הרנינו אותנו דברי אמונה; ולפסוקים המזעזעים של ‘ככלות הכל’ שבפרקי ‘לפנות ערב’, קדמו המחברות הקוראות לבנין ארץ מולדת ש’בחומר ורוח'. בהקדמתו לכתביו הוא אומר: ‘לא ביום אחד ובמועד אחד באה עלי הרוח לטלטלני מנחלת אבותי. פעם אחר פעם ביקשתי לי ארחות ודרכים. אשר היה אצלי לודאי גמור, נעשה למחר בעיני לספק גמור’. לא לקבוע הלכות נתכוון, כי אם ‘להתיך את חלקי ההתאבנות בלבנו ולהכריח אותנו לשוב ולהרהר גם אחרי דברים שאין איש מהרהר אחריהם עד כה’.

הפרוזה של ברדיצ’בסקי לא באה איפוא לדון מתונות, כי אם לזעזע, לעורר רצון חדש, מחשבות חדשות. זה כוחה, שבאה לבקש דרכים, לציין דרכים. ‘כתבי המה רק חוליות בשלשלת מחשבותי ושאלותי – – פרקים בודדים של דברי זכרונותי’…

והקורא את הפרקים האלה קורא את ספר ההתלבטות של דור שלם, אשר נלחם לשני עולמות, ושר את שירת שניהם.


 

יום אחד עם ברדיצ’בסקי

כלרוב בני־הדור, היה גם לי אחד המעטים שבתקופה, שאל קולו הקשבתי מראשית פעמי וידו סמכתני. שנים היו: אחד־העם וברדיצ’בסקי. הקו הישר והקו השבור. ההמשך וההתחלה. ושניהם כאחד, בכל הניגוד החיצוני שבתורתם, היו משענותינו. לשניהם היינו זקוקים, וכשם שגם הם עצמם יותר משהיו אנשי פולמוס, היו עמלי־מחשבה ועמלי תורה, כך היו גם לנו שניהם כאחד בני־לויה יקרים, אם כי לא תמיד ידענו ברור, אחרי מי מהם אנו כרוכים יותר.

כל אחד עשה את שליחותו, טיפח משהו מיוחד, הקרוב לנו מאד, ובלבנו השלימו שניהם. כמוהם נלחמנו במחנק המסורת, במדה שחפצנו בחיזוקה. כמוהם ידענו, שהדור מצווה ועומד לשמור על נכסי־עם, ושהמהפכה עצמה לא תצויר אלא בצורה של ביצור היסודות. כבר אז היינו מרגישים, שלא התורה, כי אם הדם הבריא הוא המכריע.

ול’דם בריא' הרי היו מתכוונים שניהם!


המגע האישי הראשון עם ברדיצ’בסקי היה בסתו שנת תרס"ד. באתי אז4 לווארשה לבקש עבודה, וכמעט בו ביום הושיבוני במערכת של הוצאת הספרים שנתייסדה זה עתה, ואני, שהייתי עוד בעצמי טירון למלאכה, נעשיתי מיד עסקן ועורך, מה שנטל ממני לא מעט מאור נעורי, אבל גם נתן לי את ההזדמנות להכיר בגיל מוקדם את אישי־הספרות הגדולים והקטנים, בגדלותם ובקטנותם.

אותה שעה הזמנתי בין שאר סופרי ישראל גם את ברדיצ’בסקי להשתתף במאסף ספרותי לילדים, שעלה במחשבה לפנינו. וכמה תמוה היה הדבר בעיני, שהראשון אשר נענה לי היה ברדיצ’בסקי. לא עבר שבוע מיום שפניתי אליו (הוא ישב אז, כמדומה, בברסלאו), עד שהגיעוני שתי מעשיות־עם שלו בצירוף אגרת קצרה, אגרת ברדיצ’בסקאית טפוסית, כתובה באותיות זעירות, כולה נימוס, כולה צמצום בביטויים הכרחיים ביותר – שורות יבשות כמעט, ועם זה חן של טוהר ולבביות עצורה משוך עליהן. אגרת שאינה נשכחת.


כבר אז היה הרגש, שהאדם עומד מחוץ לכל רעש. הדממה היתה חופפת עליו ועל דבריו. משהו התיק אותו מן המחנה והקיף עליו חומה של בדידות לכל ימי חייו.

לפני בואי ישב ישיבת עראי בווארשה, והשאיר אחריו בלב האנשים שהכירוהו רושם של עדינות ונקיון, שלא היו מצויים באותה סביבה. הוא היה זהיר בכל מגע עם הבריות והיה מקפיד ביותר על נימוסי־אדם ונימוסי־חברה. כל מה שהיה בו מן המועקה של הגיטו, שאותה ידע היטב מתוך נסיון חיים מר, היה מטיל עליו ממש אימה.

בן־אביגדור סיפר לי, שנסע עמו פעם לאוטבוצק בערב־שבת, יום שקרונות הרכבת מלאים תמיד מפה אל פה. מפני הדוחק אמר בן־אביגדור לעבור למחלקה אחרת, יותר גבוהה, אך ברדיצ’בסקי בשום אופן לא הסכים לעזוב את מקומו, כל כך נזהר שלא לעבור על תקנות המוסד הממלכתי, שהכל חייבים בשמירתן. זאת לא היתה הקפדה של משכיל, ששאף להידמות אל ‘המתוקנים שבהם’. בעיניו היתה זאת מדת־אדם מובהקה. במשמעת זו, בקלות כחמורות, האמין ליישר אותנו קימעה, לעורר בקרבנו איבה לכל שרירות־לב, לכל פריצת גדר, שיש עמה רישול מוסרי. בזה – ולא בזה בלבד – היה תלמידו המובהק של אחד־העם, שגם הוא החמיר תמיד לגבי סדר ולגבי דיוק. בראותו בהם סימנים לבריות־רוח, כשם שראה בכל קלות־ראש לגבי חובות־אדם ונימוסי־ציבור לא רק רפיון מוסרי, כי אם קודם כל חוסר־כוח וחוסר־כשרון לחיים.


שנות תרע“א־תרע”ב, הימים שהתגוררתי שוב בווארשה והייתי עסוק בעריכת ה’ביבליותיקה הגדולה', היו לי ימי התקרבות ראשונה אל ברדיצ’בסקי. אך נגשתי לעבודתי, מסר לי בן־אביגדור מיד שלושה ספרים של ברדיצ’בסקי לעריכה. אלה היו ספרי־ביקורת וקובצי הסיפורים המבוגרים ביותר, ובהיותי מטפל זמן רב בעריכתם ובהגהתם, היתה לי ההזדמנות להתעמק בהם ולעמוד ראשונה על תכונת יוצרם.

לפי טבעי וחנוכי היה תמיד פוגע בי קשה הרישול החיצוני שבסגנונו של ברדיצ’בסקי. במידה שתלמי שירתו הרהיבוני, נבצר ממני להשלים עם לקוייו בביטוי, שהיה קולע ומחטיא כאחד, שהיה מכוון לנקודה שהלשון המקובלת לא תמיד עצרה כוח להשיגה. הכרתי את כל הקסם שבסגנון נטול־משמעת זה, שבניבים אלו שחן של לבלוב פנימי היה טבוע בהם, אבל מומיהם היו כמדקרות קוץ לי. לא יכולתי לראות את הפייטן היקר לי בקלקולו.

והנה הוטל עלי, לרגל עבודתי, ל’תקן' את מה שפגם האמן. ורק אז נוכחתי, עד כמה סגנון זה, בכל הארעי המדומה שבו, קבוע ומוצק מבפנים ועד כמה קשה להסיע אבן ממנו. כל תיקון שהייתי מתכוון להכניס, אפילו בהתאמה גמורה לסגנונו ולדרכי ביטויו של ‘המסולף’, היה נראה כהתעללות במקור, כהקזת צבעו ודמו. וכמה שנתחבטתי בשינויי־הלשון, אפילו בקלים ביותר, עלה לי לשפר מה באמת רק לעתים רחוקות מאד.

מתוך עבודה זו למדתי ראשונה להוקיר סגנון ‘פרוע’ זה, שפרצותיו באמת מרובות. הבינותי, שלא הלשון, אפילו לא התוכן, כי אם הריתמוס הפנימי הוא הקובע כאן את העיקר. החשש להביא את הביטוי לידי סופו נובע מתוך עדינות המגע – מתוך הקפדה על טהרת ההבעה, שאינה מושגת אלא בערמת־תום זו, ששמה פּוֹאֶזיה. החתירה היתה לא לביטוי הפורמלי, כי אם ל’רוחני', להד הצרוף.


עוד בימי ‘המעורר’ נקבעה דמות ברדיצ’בסקי בלבי, דמות משורר, אשר מועקת גורלו תכביד עליו, כגזירה, כמוסר־אלוהים. ברבות הימים הלכה ונצטחצחה דמות טרגית זו – עוטרה זיו צונן ומאוחר זה, שפירושו בגרות, ויתור. הוא הלך ונסגר בתוך ד' אמות של תורה ועבודה. ברם, הפרישות מן הציבור לא גררה אחריה שוויון־נפש והסחת־דעת, כי אם התעמקות יתר בגורל עם ואדם. הוא נמלט לא כדי שיהיה לו נוח יותר, כי אם לשם שמירת הנקיון, רכושנו האחרון על אדמות.

באחד מפרברי ברלין, ב’נוה שלום' זה, כפי שהיה רגיל לציין במכתביו, ישב זה שנים רבות סגור ומסוגר. מעטים היו באי ביתו. מנהגו היה שלא לקבל שום איש, אם לא הקדים להודיע על חפצו לראותו ואם לא נועד לו זמן לקבל את פניו. ירא היה את החולין שברעש, חרד למעט הטוהר והשקט שבחדריו. באויר נזירות חי. רק בו יכול עוד לנשום.

כשבאתי לברלין, בערב שחיטת העמים הגדולה, לא מצאתיו בביתו. הוא יצא אז לנוח לכפר או למקום־מרפא. זה היה כבר סימן לא טוב והתחלה לא טובה לישיבתי בברלין – שלא מצאתי את הקרוב ביותר, במקום שהייתי עומד להקדיש את עצמי לעבודה גדולה ואחראית.

ימי ברלין שלפני הכרזת המלחמה. שרב כבד נח על הכרך. עיפות תקפה את הכל. מועקה רבצה על לב האנשים ועל לב העולם. ורק כשהותרה השחיטה על־ידי דבר־הקיסר, נתעוררו הבריות. הרכבות דהרו מקושטות דגלים מעל העיר. המסבאות המו מזמירות פטריוטיות מטומטמות. ורק בפינות שעל יד בתי־הכנסיה כרעו אמהות וארוסות ובכו להולכים.

בברלין נזדמנו אז סוקולוב, פרישמן, יעקב כהן, שניאור, שמעונוביץ, עגנון ודיזנדרוק. דעתו של סוקולוב לא היתה נוחה מכל המלחמה הזאת, שפרצה בניגוד לדעתו הפרטית, ולא גרס אותה כלל. היה בטוח שאין זו אלא אי־הבנה וש’הענין יתברר' במשך ימים מטעים נפשו של פרישמן היתה מרה על הגרמנים, שהשתוללו בימי ההתלהבות הפטריוטית הראשונים ועשו נקמות בו ובכובעו, והיה מנבא להם מפלה גמורה. היה מאושר, שניתן לו היתר־יציאה מברלין.

בשעות בין השמשות, בצר ללבי מאד, הייתי נמלט אל שמעונוביץ. שם, ב’בית־הגן' שבהאלנזיי, היינו כורכים פת באלתית ולוגמים את הקפה הטעים, שבעלת הבית הגרמנית היתה מבשלת לנו, ‘הרוסים’, שנואי עמה, בטוב לבב. בדמדומי הערב היינו משוחחים ארוכות או מהרהרים מתוך שתיקה ושואלים את עצמנו, מה יהא כאן בסופנו.

ברדיצ’בסקי הוסח מן הדעת. הוגד לי, כי כבר שב לביתו וכי גם שאל לי. אבל לא קם בי רוח לבוא אליו בשעה שאני מלא טרדות ודאגות ושקוע כולי במרה שחורה. לא היה חשק לכתוב אליו. רשמיות זו הפריעה. וכך עבר שבוע אחר שבוע. הסתיו כבר הטיל אדמימות בחורשות גרונוולד ושמארגנדורף, ואני עוד לא ראיתי את פניו.


רק בסוף אלול מצאתי את עצמי מוכשר לפגישה. כתבתי לו ומקץ יומיים קיבלתי מענה כתוב גרמנית – ליתר בטחון שיתקבל. כתב, שהוא מחכה לי בערב ראש־השנה. באחת עשרה בבוקר, וישמח לראות אותי בביתו.

זוכר אני את הנסיעה אליו באותו יום סתיו מוקדם, יום של רוח ועננים ושמש. העצים טולטלו בחזקה, וגם הלב בי רגש לא מעט. הקדמתי לצאת מתוך חשש שמא אאחר, והגעתי אל ביתו כמה רגעים לפני אחת עשרה. לשם הדיוק הגמור הייתי מטייל באותו רחוב־לאובאכר שוקט, שהיה ידוע לי כל־כך מתוך מכתביו, – ממתין לצלצול השעה האחת־עשרה ומתחזק לקראת הפגישה.

הוא עצמו פתח לי את הדלת. איש לא היה מלבדו בבית. אשתו ובנו יצאו למקום־מרפא לאחר שובו לברלין. ‘אנחנו גורסים מנוחה שלמה’ – אמר לי בחיוכו העצוב –’ואיננו יוצאים יחד לנאות־שדה ולמרחצאות. אדם צריך לנוח גם, ואולי דוקא, מן הקרובים לו ביותר…'

שקט היה בחדרים ובדידות כפולה הציצה מכל קרן זוית. אך היה סדר, נקיון, ונוח היה ללכת אחריו, בשעה שהראני ‘לשם אוריינטציה’ את מערכת הבית, כשהוא מתבדח משהו, כדי להפיג א הרשמיות שבביקור ראשון.

לבסוף באו אל חדר־הספרים, שהיה מסודר סידור מקורי, מכוון, כנראה, לאותה עבודה מדעית גדולה, שהיה עומד בה באותה תקופה. הספרים, שהפירושים על התנ"ך וסיפורי־העם היו מרובים ביניהם ביותר, היו מסודרים לתקופותיהם, ביניהם היו קונטרסים בודדים רבים, שהוציא מתוך כתבי־עת שונים – ממה שהיה דרוש למלאכתו. כל דבר היה במקומו. סדר זה הפליאני. לפי העצבנות שבכתיבתו ולפי אותה האנרכיה ההקלה, השוררת בהרצאת מחשבותיו, אי־אפשר היה לצייר הקפדה כזו על משטר וסדר. ברם, גם זה היה בודאי יותר פרי החינוך העצמי, פרי השקידה על הריפוי מ’מחלת הגיטו', משהיה זה מחויב תכונתו. לא היה בו אף שמץ מארדיכליות, אבל הוא נכנע לכל יושר של בנין –ככל יהודי יוצר אמתי. לא לחנם העריץ כל כך את אחד־העם…

רק כשישבנו ושתינו תה באחת מפינות הבית, נפל אור היום המעונן עליו ויכולתי להסתכל בפניו היה בהן הרבה מן הדמיון לפני ניצשה. בשפם העבה, היורד, באף ובמשקפים, ואפילו במבנה הפנים. אבל הם היו חיוורים־חומים, עיפים־מרוכזים, פני יהודי תלמיד חכם, העמל בתורה ובמחשבה, בעינים האפורות דעך משהו, שהיה מתלקח רגע ושב ודועך. עקבות מלחמה ותבוסות קשות היו בהן. אבל עד להתמרמרות לא ירד.

אכן בכאב רב דיבר על הספרות העברית, שאין בה מתום – שאין בה מעליית־אדם ומחרדת־האדם. הוא לא קבל על מיעוט הכשרון, כי אם על מיעוט הרצינות, על זה שאין יניקה כדרך הטבע ואין שורשים – שאין ניצוץ מצטרף אל חברו ואין חמימות מפרה ומגדלת. דמיתי לשמוע את אחד־העם…

מעטו מעט נעשתה שיחתו שוטפת ועצבנית יותר. כווידוי צלצלה באזני, ופעמים – גם כהתנצלות…

– כשהייתי צעיר – אמר לי – האמנתי בתומתי, ששחרור הרוח יבוא על ידי מהפכה ונפילת מגדלים, וקראתי להרס ולא חדלתי. האמנתי, שקסם בניב החדש שלנו וכוח בו לקומם ולהחיות. חשבתי אז, שמעכבים ה’שמות', מעכבים דורות אסירי־דת ואסירי־מסורת… ועכשיו אין אני מתבייש להגיד לך – כמעשה־נערות נראית לי כל המלחמה הזאת במבצרי עם, שסוככו עליו, שנתנו לו את האחיזה הנאמנה – שכלכלו את נשמתו בזעף הימים. קולו נעשה עמוק יותר. נראה היה, שהוא מביע דברים, שהציקו לנפשו ביותר.

מה כוחנו לתת לעם תמורת כל אותם ה’שמות' – נכסי עם, שבהם השקיעו דורות לא רק את רצונם לחיים, כי אם גם את רצונם לאמת, לקדושה, לטהרת־נפש? לא מה שניתן, כי אם גם מה שמשוקע בהם, יקר ביותר. אנחנו נותנים אולי כשרון יותר, יופי יותר, והנאה יותר, אבל לא נספק את העיקר – משען לנפש. כ כך רחקנו מן המקור, שגם הטוב שאנחנו מגישים, אל העם לא יבוא, והוא לא יחיה על זה ולא יברך אותנו על זה…

נמיכות־רוח עמוקה היתה מחלחלת בדבריו. הנה כן – זה היה המהפכן, בעל ‘שנוי ערכין’, איש ריבו של אחד־העם המשמר! ולא ידעתי, אם התכחשות היא לעוז הנעורים, ואם להיפך – אות הבגרות, ההכרה הסופית הגדולה.


השעה היתה כבר קרובה לשלוש אחר הצהרים כשהתעוררנו שנינו מן השיחה שהיינו שקועים בה. קמתי במחשבה להיפרד ממנו.

בטרם ניפרד – אמר לי ברדיצ’בסקי – אני חפץ לתת לך משהו לזכרון פגישתנו הראשונה. אתה אומר לשוב לרוסיה, ואינני יודע מתי נפגש שוב. הייתי חפץ שתיפטר ממני מתוך ‘דבר הלכה’ – מנהג קדמונים הוא, ומנהג יפה, שמתוך כך אדם זוכר את חברו… אתן לך רשימה ממקצת הספרים, שנתנו ללבי מה. נדמה לי, שאתה עומד בפרק, שהאדם עוד מוכשר ללמוד, ואולי תפיק מזה תועלת.

רשימת ספרים זו השארתי בברלין מחשש, שמא יחרימוה על הגבול, אבל משהו נשאר בזכרוני. מעניין, שרוב הספרים האלה היו דוקא ספוגי אידיאולוגיה פרוסית־שמרנית. בצמאונו ל’שרשים' ביקש ברדיצ’בסקי קרקע עם מוצק. וכמה רחוק היה אז מניצשה, מכל דיקדנס – אמתי ומדומה! עם כל מה שנשא בלבו עד הסוף את געגועיו על אלה, שהתקוממו למסורת והלכו ב’צדי דרכים', שתל את עצמו יותר ויותר בקרקע העם, ביצירת העם – היה, אחר מנדלי ופרץ, מן המעטים שגילו לעצמם ולאחרים את מקורותיה הנשכחים של האפּיקה היהודית הקדומה, שמתוכה הכיר את מהות האומה, את ‘אלהי האומה’…

זוכר אני שבשורה הראשונה ציין לי את שופנהויאר, שבשבחו הרבה לדבר, ואת תרגום התנ"ך של לותר, שחידש בו רושם הקדמות של לשון המקרא. אחריהם, אם איני טועה, רשם לי את אגרוֹת ביסמרק לארוסתו, את גוטפריד קלר, את הרמן היסה ועוד. את ניצשה לא הזכיר..

בצאתי מביתו ליוותני עוד זמן מה דממת חדריו, ליווני קולו, – קול מודע זה, ששמעתיו מתוך כל שורה שבכתב. דממה זו וקול זה הלמו את המשורר, שהשפעתו היתה כה גדולה וכה תמוהה, שמחשבתו היתה לנו בחינת היכל, שקטעי נגינה עולים מתוכו – שיותר מהשמיעה במפורש רמזה והאירה בהבלעה…

ושוב שאלתי לפשר אמריו־וידוייו: היש בהם משום נטיה מן המסלול, משום תהיה על הראשונות, או אין זאת אלא השתלבות שבסופי דרכים, אור מאוחר זה של ה’עיגול שנשלם', שבו נראים הניגודים שבהתכנסותם, בהתישרותם הנצחית.

לא ידעתי כי בעוד עשרה ימים אעזוב את גרמניה, ולא אראהו לעולם. חברי מסרו לי אחר־כך שקיבלו במשך שבועות אחדים אגרות קצרות אלי, בהן שאל לשלומי, למצבי החמרי, ושב והזמינני לבוא אליו.

לא זכיתי לראותו עוד פעם. אך היגון הטהור באותו יום יחידי שזכיתי לעמוד במחיצתו לא יפוג מלבי לעולם.




  1. “בעלמנו” במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. “חתר” במקור – הערת פב"י  ↩

  3. ראה מאמרי ‘אחד העם וברדיצ’בסקי (אמת הבנין')  ↩

  4. “או” במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות