את המסה הגדולה הראשונה על פרישמן כתבתי כמבוא לשיריו, שיצאו על ידי ‘ספרות’. כתבתיה מתוך התלהבות, אולי נפרזת קצת, אבל לאחר תרגום ‘קין’ ראיתי את פרישמן כאמן עברי גדול. איש לא כתב עברית מנוגנת, טובת חן ורבת־טוהר כזו של תרגום ‘קין’, כה אמר סרתוסטרה', של שירת טגור.

הפרוזה הסיפורית שלו לקויה לפעמים על ידי עתרת לירית. אבל במסה, בפיליטון, לשונו מזוקקה, ופשטותה הנעלה יכולה עד היום לשמש מופת לביטוי עברי־מערבי. הכרתי את פגימותיו ונתפעלתי ממעלותיו הגדולות כאחד. וראיתיו כמורי ורבי כל ימי.

מסות מיוחדות הקדשתי (ב’השלח') לשיריו שיצאו על ידי הוצאת שטיבל ולסיפוריו (ב’דבר'); כתבתי פרקים לילדים ולנוער (ב’מולדת' וב’דבר לילדים') ועל מבחר כתביו לבני הנעורים, שיצאו על ידי ‘עם עובד’. על תרגומו עמדתי במיוחד בדברים שנדפסו ב’התקופה'. פרקי מסה פרסמתי כמבוא לכתביו, שיצאו על ידי אלמנתו באמריקה.

הפרק ‘בין ברדיצ’בסקי לפרישמן’ נכתב ברובו כהקדמה לצרור מכתבים מפרישמן לברדיצ’בסקי, שמרת רחל בן גוריון מסרה אותם לפרסום ב’מאזנים' (כרך שביעי).

 

פתיחה    🔗

בימים ששמשה של חיבת־ציון כבר התחילה שוקעת, ומשענתה החזקה האחת היתה לנו עוד יצירת אחד־העם, שעמה בגרנו, למדנו חשוב, רכשנו דעת – היה לנו עוד אחד, שעם כל רמת הדעת ורמת ההבעה, לן גם טל של ילדות בכל מה שכתב. זה היה דוד פרישמן. שניהם היו מאורות בחרותנו. נדמה שחסרונו של אחד מהם – ודוקא משום שהיו שונים כל כך לכאורה זה מזה – היה מטיל פגם בחנוכנו, היה נוטל משהו יסודי, שהיינו כל כך זקוקים לו עם שקיעת ההשכלה שעליה עוד התחנכנו, ועם הפריחה החדשה, ששניהם היו גורמיה הגדולים.

ואף שפרישמן היה בן מחנה אחר ולא בעט בשום פנים בערכי ההשכלה, הבחנו גם אנחנו, הנערים, בלחלוחית האביבית, אפילו הציונית, שהיתה מפעמת את מחשבתו, ולא כל שכן – את ניבו. כה מוזר היה האיש, שבעמדו ‘מחוץ למחנה’ היה מכף רגל ועד ראש אחד מן המחנה, שנשא עמו רוח חדשה. מין ‘מתנגד'' כזה היה האיש שמכל דבריו רננה אמונה; ואנחנו הרגשנו בו מיד אדם קרוב, וקרבה זו בינו לבינינו לא פגה עד ימיו האחרונים, גם כשאנחנו הרחקנו מקסמיו והיינו אחרים. אולי דוקא משום שעמד מן הצד, שלא היה בו כלום מן ה’רשמי’ – שערכי ההשכלה נתמזגו בו עם החיוב החדש, עם הניגון החדש. ואפשר שאהבנו בו דוקא את המנודה, את מי שחי את חיי המחנה וכלפי חוץ לא נצטרף אל מנינו. כלום זה לא היה הקסם של ברדיצ’בסקי, ואפילו של אחד־העם, – של כל אלה שבהם נתגלם החדש, ובכל זאת נראו כמקטרגים עליו, כעומדים מנגד לו. לי, ששבעתי את ההשכלה ועיני תרו מרעה אחר, ירוק יותר, הגשים בכל רוח הבקורת שבו את נעורי התקופה, את מבשרה. עוד בילדותי נזדמן לי הקונטרס ‘תוהו ובוהו’ ועוד חלחל באויר זעף הדו, הד המהפכה. ואולם דוקא התום ה’רומנטי' שב’ביום הכפורים', זה הצליל המתוק והעגום, עקר אותי מן הישן –עורר בי את הצמאון לשירה, לטוהר לירי, למשהו שיפרוש חופת חג על הוויה כהה זו שהכבידה עלינו כל כך.

לי, שמקדמת ילדותי נשמתי ככולנו את אווירה של חבת־ציון, לא נראה האיש מעולם כצר ואויב לה. אמנם ‘היום’ ו’הבקר אור' לא הגיעו לעיר מולדתי, לא בצאתם ולא לאחר צאתם, אבל בתרגום ‘ביריניקה’ או ‘דניאל דירונדה’, פיעמה הרוח החדשה יותר מאשר בכל מאמריהם ושיריהם של חובבי ציון הנאמנים. בסגנון עצמו היה משהו רנסאנסי, משהו שהרנין את הלב, שהרנין את העולם אחרת. עוד נער הייתי, אבל גם אז הרגשתי שמהותו של משורר אינה בשלד הרעיונות שלהם יקדיש את עטו, כי אם בבושם ניבו, ובניגון הנפשי העולה מתוך שורותיו. פירושה של חיבת־ציון היה לי קודם כל לבלוב שבלב, קודם כל ילדות שנתחדשה, וריחו של אביב חדש זה עלה באפי מכל מה שכתב פרישמן. בו הכרתי את האיש שבדבריו נתגלמה רוחה של חיבת־ציון, נתגלמה הקריאה לצאת, להמלט מן השממון, מן הקפאון שמסביב. כמעט כל סופרי זמנו נלחמו בשצף קצף עם ערכי ההשכלה, בעוד שהוא היה כביכול מגן להם. אך הכרנו שהוא על ההשכלה עצמה הפיל אור אחר.

ולא זה מכריע, שכתב את השיר הנפלא ‘משיח’, את הסיפור הנפלא ‘לארץ ישראל’, ושהמחברת על מסעו בארך ישראל נשמה כולה כליון נפשו של יהודה הלוי. ה’ציונות' שלו באה לידי ביטוי גם אז בעודנו יושב במערכת ‘היום’, בעודנו עומד במערכת עם ליליינבלום, עם סמולנסקין. האידיאולוגיה לחוד, וכלי הנפש, כלי הנגינה לחוד, והם המכריעים בהשקפת עולמו של משורר לא בדברים, כי אם – בנגינה העולה; ונגינת פרישמן היתה נגינת חיבת־ציון. האם לא הוא היה הסופר המרכזי של אותה תקופת בין הזמנים? הוא, שליח ההשכלה, יצר את הסגנון של אחר ההשכלה, הכריז בעצם ניבו שהגיע זמנה לצור את כליה וללכת.

נוח לנו לקשור סגולותיה של תקופה באישיות אחת, שהיא אמנם כוללת את התוכן המפוזר, את החן המפוזר שלה. ואמנם אם נתחקה על המילודיה של אותה תקופה, שמתחילה עם שקיעת ההשכלה ומגיעה למלוא ביטויה בפרוזה של מנדלי ואחד־העם ובשירת ביאליק וטשרניחובסקי, נגלה את סמני ההיכר הבולטים שלה בפרישמן. גם ברנפלד, גם זלמן אפשטיין, ואפילו התנ"כית החדשה של זאב יעבץ – משהו מכולם הובלט בראשונה בפרישמן, אבל, כמו תמיד, לא היתה זאת השפעה של יחיד, כי אם של חבורה שלמה שבודאי דבק משהו מכל אחד בשאר החבריה, וכולם נצטרפו למניין מלוכד, שעמד במערכה כאיש אחד וסייע לקעקע את המפולת.

היו אלה, כנהוג, אנשים לא רק מחוננים מאוד, כי אם גם מאוחדים ברצון לחדש את הספרות, כגורם מחנך ומקדם. י. ל. קנטור, בוקי בן יגלי ודוד פרישמן היו בלי ספק בעלי טמפרמנטים שונים ובכל המשותף שבסגנונם לא התנבאו בסגנון אחד. קנטור, שהיה מיסדו של ‘היום’, בא מן העתונות היהודית־הרוסית (כעורכו של ה’רוסקי יבריי'); ומבחינה פובליציסטית (כלוחם ב’ריאקציה' של חיבת־ציון), היה ראש החבורה. לא היה איש צלול ממנו, מיושב בדעתו ממנו. גדולה היתה אמונתו ב’אידיאלים הנצחיים‘, ולא גרס את הבהלה שקמה עם ה’סופות שבנגב’, אבל עם זה – היה עברי נאמן, אף אם הרבה לכתוב רוסית, ולא גרס גם את הרדיפה אחרי כל חדש בספרויות אחרות. היה אדם נאור יותר מדי מכדי שלא להעריך את עצמיותה של הלשון כעצמיות האומה (‘קול משק העט ביד הסופר הוא קול נשמת האומה’). משהו צונן, שהיה יצוק בסגנונו, חינך לא רק לביטוי תרבותי, כי אם גם לרמה של אמת, להשגה נכונה על יופי של לשון, שאינו מחייב סתם מליצות נאות ואפילו חריפות שלא במקומה. חסרונו היה שהיה באמת ‘צונן’ במקצת, מעוט־פתוס, מעוט־סבלנות – שלא היה מחונן בעקשנות מבורכת זו, שהיא מתגברת על כל כשלון, ומשנפסק ‘היום’ נשתתק או נשתתק למחצה, ולא הבין שאפילו בטלנותו של ארז עשויה לחזק את הספרות, ולא הירידה מן הבמה בלי העפלה חדשה. חם יותר ונלבב יותר היה בוקי בן יגלי, איש חמודות ורב שפע כמספר וכאיש מדע כאחד. אבל הוא לא היה איש מלחמה, וממילא – גם לא איש השפעה גדולה. הוא כתב את סיפוריו ואת פיליטוניו רוסית ועברית – היה סופר עברי ורוסי, ואף שגילה בכל מה שכתב שאר־רוח, ואף סגנונו הצלול היה מקראי ומודרני כאחד, כזה של פרישמן, לא היה בעל עצמיות חריפה של ביטוי כמוהו, ורק סיפורו הנחמד ‘שירת הזמיר’ הבליט בתקופה זו את הנועם האידילי של מאפו. במאוחר, כתום התקופה, הגיע לאליגוריות הנפלאות ‘בין אדני השדה’, ‘היוגב אשר גורש מאחוזתו’ – דברים נעלים לפי תכנם ולפי סגנונם, והם המגלים ביותר את המשותף שבינו ובין פרישמן.

פרישמן היה איש הטמפרמנט, אדם שלא קיבל פיוס, שגידי עטו השתרגו תמיד בהריחו מלחמה. אך לא דמה לקובנר, שנלחם לרדיקליזם הרוסי השאול. הצד המקורי ביותר שבאישיותו של פרישמן (אולי גם הצד הטרגי שבה) היה בזה שבהכרה נלחם למערב (‘חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אדרוש מעמכם להסיד ולהפיך את הטעם הטוב, לא טעם מיוחד ופסקי טעמים מיוחדים, כי אם את הטעם ואת פסקי הטעמים המשותפים לכל יושבי ארצות המערב’), בעוד שבעצם טיבו היה איש המזרח, והדבר אשר בו עשה את הנפלאות כל ימיו היה ניב התנ“ך, דוקא טעם המזרח. איש התנ”ך היה כאשר לא היה כמותו אולי שני. הקסמים אשר הביא עמו היו תנ“כיים. אחרים גם לא ידע, גם כי דבק בו משהו מהם. אכן זה לא היה עוד התנ”ך של מאפו ושל יל"ג ושל ההשכלה בכלל. היה בסגנון עתיק זה מן המחודש, מן הרננה הנשכחה – מן המיוחד לתקופה צעירה, לאומה אשר זכרה את ילדותה ושרה לתומה את שירה היחידי אשר בצליליו תלויים חייה.

ועל כן היה פרישמן האיש אשר את רישום ניגונו ניתן להבחין ברוב סופריה של חיבת־ציון – אפילו באלה שעמדו עמו בקשרי מלחמה. הם קלטו שלא מדעת קצב חדש זה של איש חרמם; ואולי גם הכירו שאין זה אלא אויב מדומה – שב’משכיל' מזוין זה התחפש (ואף הוא שלא מדעת) אחד הנאמנים ביותר לחולמי התחיה. כי אמנם גם מלחמתו בבטלנות שבספרות זמנו ינקה מתוך קנאה לכבוד עמו ולכבוד יצירתו. ומי שקינא לערכי עמו במרירות כזו, כבר נשם ממילא את אווירה של התקופה – וכפשע היה בינו ובין סופר לאומי כאחד העם, שנלחם בקצהו השני של המחנה לאותה רוח אנושית גדולה, אשר לה נלחם מצד אחד ‘מתנגדו’, כביכול.

עם כל הזרות החיצונית שבדבר יש כאמור קו מקביל בין פרישמן ובין אחד־העם. כמוהו הבין ללב הנביא, אשר ‘חזונו באפס אחרית ועתידו אין לו מדות’ –הבין כי הכשרת הלב לגאולה היא היא הגאולה עצמה.

פרישמן לא בא עם תכנית ברורה של עבודה לאומית, ואמר: כזה וכזה עשו ונושעתם! הוא רק דבר אחד הבין ברור, – כי אין העם ראוי עוד לגאולה, כל עוד אין התפילה הזכה על פיו ואין עוד ‘האנחה הצרופה והטהורה’ – כל עוד לא נעשה הלב רך והומה ומנגן ככינורו של דוד בגעת בו הרוח…

ותהי לפרישמן רק תפילה אחת וחזון אחד: ‘יותן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רוך ועדן, איזה נחת ונעימות; אולי נצליח לפשט העקמומיות שבלב, ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבשה ולבם הקהה… ינתן נא ספר שירים ליריים ביד בני־הנעורים, – אולי יהיה להם ספר כזה לסידור־תפילה לכל מועדי השנה, אשר יקביל לכל דבר ולמשאלות כל איש ואיש, והתפלל הנער העברי והתפללה הנערה העברית ברוח השירים האלה ברגע אשר לבם יהיה מלא’.

את הדרך אל הגאולה הנאמנה, שהיא גאולת הלב ושחרורו, ראה פרישמן בשירה אמתית ובאמנות אמתית. ‘מלאכת מחשבת – תחית האומה’ פסק את פסוקו. כי מה היא האמנות, אם לא צרוף הלב מרגשנות מזויפת והכשרת הלב לרגש הנאמן עד הסוף? ומה היא תחייה, אם לא תחיית הלב ופריחתו? היה זה רק תומו והיתה זאת חכמתו להאמין, כי רק שירה צרופה היא הגואלת מעקת החיים ומשקר החיים.

גאולת הלב היא גאולת האומה. העקה החיצונית אין בכוחה לשעבד את האדם, להטיל פגם בו, אם לבו חי ומרגיש ופורח ואינו מרבה לשאול ואינו מרבה להתחכם. על כן זרים לפרישמן כל המעשים אשר ייעשו, אם אינם מכוּונים כלפי העיקר: הכשרת הלב וצרוף הרגש. על כן יתפלל תמיד ונשא את נפשו תמיד אל הדור, ‘אשר יכין נפשו להיות נגאל’. ועל כן ישוב אל הרעיון הזה פעם בפעם, ושמענו את הדו גם מתוך שירו ‘בשביל המשיח’, אשר בו יספרו לנו המלאכים בעצב חרישי, כי כל העובדים כבר כילו את המלאכה, הכל כבר מוכן בשביל המשיח; רק בהכנת הנשמה ‘אין עוד סימן ברכה’.

השפה העברית, ברק סגנון המקרא, אשר ידע לנגן על מיתריו הדקים כאשר לא ידע אולי איש עוד מלבדו – זה היה סלע משגבו, עשרו הבטוח. על השער הזה דפק תמיד ותמיד נענה. אם ביאליק עולה עליו בעוז ניבו, הנה לא היה עוד איש אשר לפניו נגלו כל הרוך והעדנה שבמליצת המקרא, כל החן הטמיר שבקפליה, כאשר נגלו לפרישמן. ואם בתקופות יצירתו הראשונה עוד נשאר בו משהו מן המליץ, הלך סגנונו במשך הימים הלוך וזוך, עד שהגיע בתקופה האחרונה למדרגה של פשטות יחידה במינה. הפרוזה שלו נעשתה נוחה ושקופה וטבעיותה לא נפגמה גם משמץ ההפלגה שנשאר בה תמיד. היא נעשתה מזוקקה כליריקה עממית. ואמנם רק בה נגלה פרישמן הליריקן, כאשר לא נתגלה אף פעם בשיריו המחורזים. הריתמוס הפנימי שלו, לשון נפשו, היתה צורת השיחה. מי שדיבר אתו פעם, מיד עמד על אופיו.

עם פרישמן מת אולי הרומנטיקן האחרון של הלשון העברית. כל גאון האומה, כל קיומה וזכותה לקיום נתגשמו לו בשפת־עבר הרוממה. הוא לא האמין אלא בכוחה. בפגומי סגנון לא האמין; למשחיתי הלשון לא סלח לעולם.

עברית לא דיבר, אבל מתוך הפרוזה הפשוטה שלו אנו שומעים את קולו הדובר. את קולו אנו שומעים מכל מה שכתב. עם כל כרכורי החן שביצירתו, היה תמיד סופר טבעי, אשר דיבר אל העם, אשר קולו נשמע מקרוב, קול הידיד הסובל עמו ונושא עמו. רק הרחוקים לא הקשיבו אל הקול השקוי דמע, לא ראו את היד השלוחה. הוא האמין עוד, שבכוחו של יופי זך, של שירה נעלה לחנך את העם, להכשיר את הלבבות. על כן הטיף לאמנות ולשירת־עם, על כן האמין בספרות אמונה תמה כל כך. בימינו אין איש מאמין עוד בכמו־אלה. והמאמינים מתביישים להגיד זאת. הוא לא התבייש. היו לו ערכים מעטים, אך הוא לא ויתר עליהם מעולם. לא החליפם באחרים מעולם.

כסופר עברי, כמשורר, כהוגה־דעות נשאר תמיד נאמן לטוב שאינו עובר, ליופי שאינו עובר, לערכין הנצחיים. ובכל־זאת היה אחד האנשים המודרניים המעטים בתוכנו, אשר ארב בצמאון לכל חדש פורה באמת ואשר שמח עליו במסתרים. הוא לא היה מאלה הזורעים את חסדם על כל קרוב ועל כל רחוק, אך באשר הבהיק משהו כשרון, משהו רוח, היה מבחין. זה לא נשכח לפניו. ברמז אחד כבוש היה מאשר, מעודד ומתרחק שוב. אך הוא חי אתנו, מרחוק הרגשנו בעינו הפקוחה תמיד.

מעצם ילדותנו היה מלוה אותנו הריתמוס ענוג־הקולות של שפתו המתוקה. היה בה תמיד משהו אביבי. הנוער היה פורח מתוכה. ואנחנו הקשבנו לצלילים הרעננים האלה, וכיין הטוב באו בעצמותינו. הם החלימו אותנו; הדביקו אותנו שוב אל העברית הקדומה בהוד ילדותה, לאחר שנמשכנו אחר קסמי לשונות נכריות. זה היה חן העלומים שבסגנונו; הניגון האגדי. כשהיה נותן בנו לפעמים עין זעומה לא נמוגה כליל דמות החבר החביבה. הוא נשאר משורר־נעורינו, רוח נושאת פרי חדש בטנאי הקדומים…

 

הדמות    🔗

אחד מבני לווייתנו היקרים, מבני לווייתה של התקופה, ממכווני רוחה ומקובעי ניגונה, צר ואויב לכל כבד ולכל נוקשה, ולא פחות מזה – לכל קל־מסובין, לקל מקשקש באסימונים, – נעשה מיום שהכרנוהו אחד הקרובים לנו ביותר, אחד מאלה, שלאורו הלכנו, שגם בפרצנו את גדרו, עוד היתה רוחו חופפת עלינו, וכל עוד התהלך בקרבנו, נשאנו את עינינו אליו כאל חבר ומורה, כאל שליט ומנודה כאחד.

השם פרישמן עצמו סימל נעורים. ובכל אשר שטמוהו ומררוהו ידע פעם בפעם להתנער, וגם בימים שהיה כולו אכול מדווים, עוד נרו היה דלוק ורמז לנו מבדידותו. זה היה הקסם שבו, שלא חדל להיות איש הנעורים, שלא צמא בלתי אם אל מה שמלבלב, אל מה שלובן ניצניו טרם כהה. שצמאונו הנצחי לליריזם היה צמאון לחידוש האדם, לכל מה שרעד הצמיחה צרור עוד בכנפיו.

הוא לא היה מוצק, מונומנטלי, כמנדלי, כאחד־העם, כביאליק, אבל במשהו היה מבני חבורתם. היה איש שבא ביצירתו המקורית והמתורגמת, שהביא לידי ביטוי שלם – אולי איש התנ“ך האחרון בספרות החדשה – תלם־פלאים זה, שהיה שקוי טל קדומים, טוהר קדומים, – היתה בה איזו מתיקות שבילדות, שבפריחת ילדות, שלא נפגמה עד הסוף. כאיש התנ”ך חתר תמיד לאיזו ממשות עליונה – לא לזו שהדור הוכרח לכבוש אותה. עמד בתומו, באמונתו, שהאוזן קולטת יותר משקולטת העין; האמין שהליריזם בנקיונו המוחלט עלול יותר לרפא את נגעי הנפש מכל שאגה מזעזעת, ועם זה – העריץ את גדולי הרואים, גדולי המוכיחים, – את מנדלי, את ביאליק ואת אחד־העם, ואפילו את ליליינבלום. זה היה כוחו להתגבר על עצמו, לברך על מה שאינו דומה לו, על מה שלא נפל בחלקו. אפשר שקרובים לו ביותר היו אנשים כבוקי בן־יגלי, כאורי ניסן גנסין; אנשי אגדה כאנדרסן, גם – כרוזה לוכסמבורג שעל קטעי השירה שבאיגרותיה כתב דברים, שבהם עלה בעצמו כמשורר, אבל הערצת מנדלי מוכיחה, שגם אם נכשל לפעמים כמבקר (לגבי פרץ וגם לגבי ביאליק המוכיח) – השיג את רזי היצירה של זמנו גם כשהיו שונים ממנו. רוחו לא רותקה גם לאזיקי עצמה.

את פרישמן הכרתי לאחר שישבתי כמה שנים באודיסה. המעבר לווארשה היה מיד מעין מעבר לאקלים יותר נוח. אודיסה היה ‘פוריטאנית’ ביותר. בווארשה היו מנשבות רוחות קלות יותר. ניכרה הקרבה לבירות המערב. משהו בוהימי היה באויר, והנשימה היתה יותר חפשית. וארשה היתה צעירה, וזה היה הקסם אשר בה. אבל לא היה על מי להשען כמו באודיסה המחמרת. לנו העברים, המשענת האחת פה היה – דוד פרישמן.

כשני חדשים כבר עברו למן היום אשר באתי לווארשה. את פרץ ראיתי פעם, ועם כל קסמי האיש לא נתקרבתי אליו. את פני פרישמן טרם ראיתי. את הפגישה עם הסופרים החביבים עלי ביותר הייתי ירא מעולם, ובלי הכרה ברורה הייתי דוחה מיום ליום את ביקורי בבית האיש, אשר היה לי אחד משנים־שלושת האנשים בספרות העברית, אשר שמרתי להם את אהבתי והערצתי גם לאחר שזרחה עלי שמשה של שירת העולם הגדולה. היה לי נימוק מיוחד לדחות את הפגישה עם פרישמן. אמנם הוא היה העורך, אשר סמך עלי את ידיו ופירסם את שירי הראשונים ב’הדור', ואולם גם עובדה מכרעת זו לא קירבתנו. מן הגליון הראשון של ‘הדור’, ידעתי שעורכו הוא פרישמן. הכרתיו אז מיד מתוך תשובתו המחוכמה על מכתבו של אחד־העם – וידעתי, שאם הוא יגיד ‘הן’, יצאתי מכלל ספק. התחלתי שולח לו מכתבים ושירים. מן השירים היה בוחר לפעמים משהו. ואולם לא היה זה מטבעו לכתוב שתי שורות לטירון שציפה להן בכליון עינים. לאיש כזה קשה לגשת. לבוא בבוקר לא עבות אחד אצלו – לבוא סתם, לשם ביקור?…

אך לא היו ימי מועטים ואני נזדמנתי עמו בבית הוצאת־ספרים עברית. רק רגעים אחדים דיברנו אז, ואולם זה היה הרושם הראשון, ועל כן נשתמר בזכרוני עד היום הזה. את עיני משכה עליה חיצוניותו. היה לבוש בעם – בנטיה לאלגנטיות, ועם זה בפשטות, בלי הבלטה. דיבורו היה רך ונוח וקולו מונוטוני וחסר ביטויים מגוונים ותנועותיו קלות ומרושלות קצת, ורק המשקפים אשר על אפו לא ישבו במנוחה אף רגע, ובשעה שהיה שולח את ידיו לכוננם על מקומם, היתה ניכרת עצבנות סמויה מן העין באצבעותיו… גם פניו היו נראים ברגע הראשון שוקטים ביותר, ויש אשר נדמה, כי דעך בהם איזה דבר; אבל לאט לאט היו מתגלים קוי הבעה חיים של התעוררות, של אירוניה דקה – גם של התפנקות ילד שנעלב… קשה מכל היה להבחין בטיב מבטו. נדמה היה, כי העינים מסתירות את עצמן מתחת למשקפים ורק לפתע נחו עליך, פקוחות ומבחינות מאד. אותה שעה נתגלה לפניך בכל תומו. ברגע אחד נעשו הפנים החומים האלה כה מובנים וקרובים ויקרים. אותה שעה אתה נוכח לדעת, כי האיש אחר, – שהוא כואב יותר, אוהב יותר מכפי ששיערת – כי רק מתוך איזו ביישנות הוא מסתיר את רגשותיו העדינים ביותר.

במשך הזמן נזדמן לי פעמים רבות להיות בביתו של פרישמן, לשבת בחדר עבודתו שעות ארוכות ולשמוע את סיפוריו, משפטיו וזכרונותיו. כאיש־שיחה כמעט לא ידעתי עד היום בין סופרינו כמוהו. בקולו הישר והמונוטוני קצת היה משהו ממצה. בעצם חדגונותו היה מצלילות הבינה שאינה בהולה, אינה מתבלטת – מין ערמומיות נחמדה היתה בו, אשר הכריחה אותך להקשיב, להתחקות על כל מהלך שיחתו, ולאט לאט גילית את אמנותו המיוחדת לספּר, להביע את הרעיונות העמוקים ביותך בלשון פשוטה ומדויקה. דיוק לשונו של פרישמן בדיבור היה ממש מפליא לעומת לשונו שבכתב, שהיתה בה נטיה קלה להפלגה שבביטוי. מין צלילות־דעת, מין זיכוך המחשבה, היו מציינים את שיחתו ומעידים על זה, שמעולם לא בא לדון על ענינים שאינם נהירים לו כל צרכם, ומעולם לא הוציא מפיו רעיון שטרם בשל במוחו, שטרם חי עליו הרבה קודם לכן. מלאות חן היו הפרזותיו הקונדסיות, בדיחותיו המחוטבות, שאפילו הוא חוזר עליהן, אתה שומע אותן כל פעם כחדשות. לא היה מטבעו אלא לעתים רחוקות להתרגש בדברו, ורק לפי הפרדוכסליות הקיצונית היינו מכירים את רצונו להרגיז, להקניט, למען הכריח אותך למחשבה… מי שישב במחיצתו ימים רבים וקלט מחשבה זו עם כל מרירותה – אפילו הוא עצמו אחר, אינו נעקר עוד ממנה לעולם. דוקא כפירתו שהיה מכריז עליה לימדה אותנו אמונה, לימדה להוקיר דברים שבקדושה.

כל אלה, שהיו במחיצתו, הרגישו כל חייהם את המגע עמו, הרמז שהזהיר מפני האוילים והצבועים, שאין מפלט מהם.

ברלין בשנת 1922. זוכר אני בוקר־שמש בהיר, שוקט, של שלהי קיץ. האם לא ישקוט כה העולם תמיד בלכת הנפשות הקרובות מעמנו? שניאור ואנוכי – שנינו עוברים במשעולים הסדורים, הצוננים, משעולי גינה של מבראה. בצעדים בלתי־בטוחים יורדים אנחנו אל החדר, שכתליו רפודים אטון שחור ומנורות חשמל, הקבועות בפינות, מטילות אור לבן חד, אוד נבדל, מוזר, המבליט עוד יותר את השחור. כאן הוא שוכב לבדו, בשעה ששם, בשדה־’וַיסנזיי', כבר מרפדים לו את יצועו האחרון. אנחנו עומדים ארוכות על ידו. בפעם האחרונה אנחנו מתייחדים עם רוחו, עם זה אשר היה עם פינו ועם עטנו מראשית צעדינו, ומתוך שתיקה אנחנו דבקים בצלו בשעת הפרידה:

הוֹי לִבִּי, מָה אַתָּה עָיֵף, הוֹי לִבִּי, מָה אַתָּה כָבֵד! –

תֵּרָבֵד עַרְשִׂי, תֵּרָבֵד…

כמדומה שאני שומע עוד את קולו עולה אלי. האין הוא עומד עמי בחדרו וקורא באזני את חרוזיו האחרונים, חרוזי הפרידה?

לב עייף וכבד. מה מעטים היו הימים הטובים, אשר ראה בחייו! מה מעט נתן המזל לאדם זה, אשר חונן ברוח פוריה ובכשרונות רבים ונעלים כל־כך! בשעה שעמדנו דומעים מסביב לקברו באותו בוקר שמשי ענוג שבפרבר ברלין, ידענו כולנו, כי הולך מעמנו האדם היותר בודד של הדור – אדם מעונה שלא נהנה כלום בחייו, שלא נהנה גם מזה שניתן לו מיד גורלו: מיצירתו…

הוא ראה יותר מדי ובדק יותר מדי משיקבל מן החיים מתת־מה. אדם חלש היה ועייף וחולה מרבית ימיו, אבל רוחו לא רפתה מעולם עד כדי להשלים עם הכיעור אשר ראה בעיניו הבהירות, ולבו לא עייף עד כדי חדול מאהוב ומערוג ומהאמין. משני קצותיו אכלה אותו האש, והוא התהלך כל הימים באמצע – נשרף מרוב רוך ומרוב גועל כאחד. אל רוח הביקורת העזה שחתרה תחתיו יותר משחתרה תחת האחרים, נלוותה רוח־תום עמוקה, עדנת ילדות, אשר ערגה אל החלומות ונרדפה מעצמה כל הימים, ולא שקטה עם חופיה מעולם.

יליד שתי תקופות, ריע ומודע לחדש וקרוב ונאמן בשרשי נפשו לדור עבר, נקלע תמיד ביניהם מבלי כרות ברית עם שניהם. נשאר תמיד עומד בחוץ. לא התחמם לאורה של מחנה ולא חסה בצלה של מחנה. הוא נשאר תמיד רק עם נפשו.

אכן אחדות פנימית כזו היתה נטועה ברוחו, שמתחה על אישיותו חוט של שלימות שאין דומה לה. מעולם לא דגל בשם רעיונות מפורשים, מעולם לא דרש בשבח שיטה מסוימת. אבל בניבו בלבד היה משום שיטה, משום תפיסת־עולם שלימה. בכל מה שכתב, בקטנות כבגדולות, היה טבוע חותמה של עצמיות עזה, של אישיות יחידה שאינה חוזרת.

אין כל צורך לחקור, מה היה פרישמן: משורר או מספר, מבקר או פיליטוניסטן? אין גם שום צורך לבדוק, במה היה כוחו גדול יותר. הוא היה אחד בכל מה שכתב. הוא עצמו לא הבדיל בין גדול לקטן. לא ידע בעצם מה גדול ומה קטן. באותה התמכרות כתב שיר או סיפור, פיליטון או מאמר ביקורת. באותה התקדשות תירגם את ניצטשה ואת ביירון, את טאגור ואת גרים. בכל חתר אל שלימות, שהיה בה יותר מחוסר־פגם בצורה, יותר מחוסר־פגם בסגנון. בכל אשר כתב – בכל שורה ובכל ניב היה מרוכז חן־עולם, נגינת־עולם. הלשון היתה לו יותר מאמצעי של ביטוי. היא היתה לו כגן־מסתורין, שמכל פינותיו יאירו רגע־רגע פלאים חדשים. בה ראה מקור כל כוח, מקור כל התחדשות לפי נקיון הביטוי דן על נקיון האדם.

הוא גם לא הבחין בין שניהם.

מה שהבדיל אותו מאנשי ההשכלה וממטיפי הלאומיות כאחד היה זה, שיותר משנלחם לדעות, נלחם לאדם – לנקיון המחשבה, לנקיון הדעת. מתנגדיו היו מונים אותו שהוא ‘חסר שיטה’, שאין לו עמדה קבועה – שבעצם אינו אלא אסטניס, הדן כל מעשה רק לפי צורתו. והוא היה בעצם טבעו איש המוסר. יחס קבוע היה לו לכל חזיון בחיים – יחס ביקורת עמוק. דוקא הוא לא העריך מעולם דבר לפי צורתו החיצונית. לו היתה מידה אחרת. הוא לא דן את האדם לפי דעותיו בלבד, אפילו לא לפי מעשיו בלבד, כי־אם לפי מידת האמת, לפי מידת המסירות, שהשקיע בהם. חשוב לנו לא מה שאדם עושה, כי־אם איך הוא עושה, למה הוא עושה – מה גורמם הפנימי ומה משקלם הפנימי של מעשיו.

בעצם טבעו היה רומנטיקן, אם גם רומנטיקן גלוי־עינים. גם בחלומות ידע לחתור עד מקורם, להבדיל בין חזון־לב ובין תרמית־לב. רק לצד זה היתה מכוונת האנליזה הביקורתית שלו. כל חלום־אמת היה חשוב לו כמציאות ויותר ממציאות. אכן שנוא שנא בכל לבו את הרומנטיקה של הזייפנים, את כל עושי־סחורה בחלומות.

זאת לא היתה יפיפיתנות, כי אם בחינת המעשים וחזון הלב שאין להפריד ביניהם. לא מלחמה לצורה היתה זאת, כי אם לתוכן הפנימי, ליופי הפנימי. הוא, איש הסגנון והמחמיר בביטוי עד לקיצוניות, היה עשוי לוותר על כל אלה במקום שגילה המיית־לב מסותרת. אזנו היה קשובה רק אל הניגון הפנימי. כאן ניכר האדם המשתוקק לזוך הנפש, למעין לרינת המעין.

גם כמבקר לא נתלה מעולם בשום תורה אסתיטית, תורה ‘מן המוכן’, אלא העריך כל דבר לפי איכותו העצמית. תועבת נפשו היתה כל דוקטרינה, כל הגדרה ספרותית חיצונית – כל אותה התגדרות ריקה ב’ישן' ו’חדש‘, ב’צעירות’ ו’זקנה', הבאה תמיד במקום שחסר כשרון־אמת. הוא לא שאל לגיל ולא שאל לאסכולה. רק לכשרון שאל. זה היה מספיק לו. במקום שגילה אותו, לא הירהר אחריו הרבה, לא פיקפק עוד, כי אם ידע לשמוח עליו שמחת־אמת, שמחת הכשרון בגלותו את חברו.

היה לו חוש להכיר את הזייפנים במרחק ת"ק פרסה, כאשר לא היה לאיש זולתו, וכל ימיו לא נלאה מרדוף אחריהם ומבער אחריהם. גם בזה לא הבחין בין קטנות לגדולות. כל מקום שהריח ריח של קורטוב רמיה, שם ירד בכל חריפות עטו הישר, ולא נח ולא שקט עד אם הוקיע אותו בכל נוולותו לעיניים.

זאת היתה משמרת־תמיד לה היה נאמן מימי נעוריו, מראשית צאתו למלחמת חייו – מלחמה לטהרה, ליופי ואמת שהיו לו מושג לא־נפרד אחד.

 

פרשת חייו    🔗

אף שבבית אביו היתה שלטת עוד רוח של מסורת, היו מנשבות בו גם הרוחות החדשות. החינוך שקיבל הנער המחונן היה גם יהודי וגם אירופי. ברם, אף שהילד החולם שאהב את הבדידות ואת הדמיון, נמשך אחרי האגדה היהודית העממית, ביחוד אחר שירת התנ"ך ולשונה הנגינתית, ויש שהיה עוסק גם בקבלה, במסתורין, כדי לקרב את הקץ – נשם בעיקר רוח של השכלה והקודש נדחה מפני החול.

אפשר לומר, שפרישמן נולד סופר. משוש מלאכתו היה לכתוב, לתרגם מלשון אל לשון. עודנו נער תרגם את ‘עיט צבוע’ של מאפו לגרמנית, ואת ‘הרוזן מונטי קריסטו’ של דיומא מצרפתית לעברית. היתה לו הכשרה לשונית הגונה, ולא נתפלא שאויר נשמתו היתה הספרות ושתרגם בבחרותו ספרים רבי כמות, כ’ידיעות הטבע' של אהרן ברנשטיין, לעברית בלי מאמצים מיוחדים.

המשורר האהוב עליו ביותר היה היינריך היינה, הקרוב לו במזיגת הליריזם והסאטירה, ובקצב הפיוטי המרנין. לכבודו גם כתב שיר בבחרותו. מסופרי ההשכלה דבר בעיקר במיכ“ל וביל”ג – בטרם נתגלע הריב ביניהם.

מובן, ששאף לפרסם את דבריו בדפוס, ובשנת תרל“ח הדפיס ב’השחר' את סיפורו ‘המורה צדק’. לפי דברי פרישמן נכתב לכבוד ‘בר־מצוה’ שלו, והנושא הוא בקורת הרבנים ברוחו של יל”ג. שמות הערים הם סכלה, זדיאל – אף הם בסגנונם של סופרי ההשכלה. באותו כרך של ‘השחר’ (שנת תרל"ט) פירסם שיר גדול בשם ‘לטובת הכלל’, ואף הוא עוד מושפע מיל“ג ובמקצת מן הסאטירה של היינה, שמשיריו תירגם באותה שנה את ‘דון ראמירו’ וגם כתב סוניטה, שחרוזה הראשון הוא ‘בן חמש עשרה שנה היום הנני’. תאריך זה בילבל קצת את הביוגראפים של פרישמן, יען כי לפי הוכחות ודאיות יותר נולד בשנת תר”ך בערך.

בימים ההם (בשנות תר“מ–תרמ”א) מתגלה בראשונה פרישמן הלוחם. הוא מפרסם ב’הבוקר אור' (תר“מ–תרמ”א) את ביקורתו החריפה נגד פרץ סמולנסקין (‘ממסתרי ספרותנו’) – בקורת שלא נגמרה, שהוכיחה, כי עם כל השפעת ההשכלה על פרישמן היה כולו רחוק מרוחה, מסגנונה, ממליצתה. מאמר זה נכתב בלא עדינות יתירה, וההוכחות כנגד סמולנסקין, שרעיונותיו שאולים מספרו של משה הס (‘רומי וירושלים’), אינן משכנעות. סמולנסקין היה למרות ההשפעה שאינה מוטלת בספק, בעל עצמיות משלו ובעל תוכן משלו. אבל ניכר היה, שפרישמן הצעיר כבר חרג ממסגרת הצורה של ההשכלה, הכיר שעליו הוטל תפקיד לא קל בספרות ‘בין הזמנים’, יען כי המלחמה אשר עליו לאסור תהיה ערוכה נגד ‘הישן’ ונגד ‘החדש’ גם יחד; מלחמה שתהיה גם לו מפנים ומאחור.

ברם פרישמן המשורר לא נתגלה אלא ב’ביום הכפורים‘, שהוא אולי הסיפור היותר מצוין, שפירסם בכל ימי חייו. את הסיפור הדפיס בשנת תרמ"א ב’הבוקר אור’, שעמד בקשרי מלחמה עם ‘השחר’. פרישמן הביא כאן סגנון חדש, ריתמוס חדש, שירה חדשה. משהו בדומה לזה – לפי הנושא – אמנם נכתב דוקא בידי מתנגדו פרץ סמולנסקין (יללת הרוח'); ואף שגם נובילה זו מצוינה מאד, הקסים פרישמן בניבו, במשהו פסיכולוגי־אנושי, לירי־אביבי, שהספרות העברית החדשה לא ידעה דוגמתו עד אז. זאת היתה פואימה בפרוזה, ואולי בה מתחילה השירה שלאחר ההשכלה.

לאחר פרוזה מעודנת זו הטיל פרישמן לתוך ספרות־הפולמוס את מחברתו ‘תוהו ובוהו’ (תרמ"ג) שהיתה מכוונת לא נגד ‘המליץ’ בלבד, כי אם נגד כל הביטוי, כל התפיסה של סופרי התקופה הקודמת. מקובל לראות ב’תוהו ובוהו' הסתערות על ה’בטלנות'; ואולם פרישמן לא את הסכלות בלבד הוקיע כאן, כי אם את הקטנות שבהשגה, שבאונאה העצמית, את ההתלהבות של קש – את רפיון המחשבה, שנתבטא במלים ריקות, במיעוט כובד־ראש:

וּלְגֹעַל לִי מַחֲשָׁבוֹת, מַחֲשָׁבוֹת וּמֹחוֹת אֵינָם,

וּלְתוֹעֵבָה לִי רְגָשׁוֹת. רְגָשׁוֹת וְאֵין לְבָבוֹת1

וּלְזָרָא לִי הִתְלַהֲבוּת, שֶׁאֵין בָּהּ אֵשׁ לֶהָבוֹת…

לפני אחד־העם היתה זאת התפרצות ראשונה נגד קלות הרוח, נגד קלות המחשבה שבפובליציסטיקה העברית של הימים ההם. זה הרעש, רעש מלים, הוא שהכאיב לו ביותר. הוא בעצמו טען נגד הטעם המקולקל; עינו תפסה את הקו הפרובינציאלי שהיה נטוי אז על העתונות כולה. אבל מה שהרתיח אותו ביותר היתה הריקות הנפשית – התפיסה הקטנה, שהביאו הסופרים מבית־המדרש; ולכן הדגיש כל כך את התביעה של טעם המערב – את ההבנה, שהיא מבוססת על הגיון, על ידיעה, על דברים מחושבים עד הסוף. בטלנות היתה בעיניו גם אי־רצון, גם אי־יכולת לחשוב.

ולכן היה הרושם של מחברת קטנה זו כל כך גדול. זאת לא היתה, כהשגותיו של קובנר, מלחמה לריאליזם, ל’רוח החיים', כי אם מלחמה לרמה תרבותית, לרמה אנושית. פרישמן היה לפי אופיו אדם אוניברסלי. גם את הסגנון היהודי, המחשבה היהודית, תפס כערכין אנושיים בצורה עברית. ואף שהיה פחות מאחד־העם כפוף ליהדות ההיסטורית, היה הוא, כשם שהיה יל"ג, מהטוענים הראשונים לסינתיזה של יהדות ואנושית, להומניזם ציוני; מן הראשונים שנפשם סלדה מכל השגה קטנה, הן מבחינה אנושית, הן מבחינה ציונית.

ואולי היתה השגה מצומצמת זו הגורם הראשי לכך, שפרישמן הסתייג אז מחיבת־ציון, בעוד שהיה לפי כל סגנונו, לפי כל נפשו, איש התחיה (מה שבא לידי ביטוי ב’משיח', בספרו ‘בארץ’, בסיפּורו ‘לארץ ישראל’).

כשיסד י. ל. קנטור (בשנת תרמ"ו) את עתונו ‘היום’ – מעין אורגן מתנגד ל’חיבת ציון' הרשמית, הזמין את פרישמן כאחד מעוזריו הראשיים, ופה ניתנה לו ההזדמנות להראות דוגמה של ז’ורנליסטיקה מערבית רבת ענין ורבת טעם. עוד בכרכי ‘האסיף’, הראשונים ניסה את כוחו בסיפור הקטן, בבקורת, בפיליטון. כאן, ב’אותיות פורחות' שב’היום‘, טישטש את הקו בין עתונות לשירה – הראה, כי לא הסוג מגדיר את המקצוע, כי אם היד המוכשרת, הרוח המוכשרת. באותה חבורה עליזה של ‘היום’ (קנטור, בוקי בן־יגלי, הוא) היה הוא שגילה ביותר שפע, קלות, טעם. אותה שעה יצר את הפיליטון, אשר היה כבר אז בידו כלי זינו הראשי. החריפות לא צררה כאן את השירה, והליריזם הרך לא הקהה את העוקץ המר. הסיפור הקטן היה מעין פיליטון, וכן להיפך. ב’בן־עמי’, ההוספה הספרותית ל’היום‘, גם החל לפרסם את ‘דניאל דירונדה’, ראשית מלאכתו בתרגום שלא נגמר אלא מקץ שנים אחדות (תר"ן). ב’היום’ גם פירסם את ראשוני מכתביו על דבר הספרות. ב’האסיף' פירסם מאמר עוקצני נגד ליליינבלום, שבא בטענות על יל"ג. תקופה קצרה זו (תרמ“ב–תרמ”ח) היתה ימים של ברכה וגידול לפרישמן מאין כמוה. היה זה אביבו הגדול, ואמנם הראה אז את כוחו כמעט בכל מקצועות יצירתו.

כשנפסק ‘היום’ לא נמצאה עוד לפרישמן, שהיה איש ריב לרבים, במה בת־חורין ההולמת את דרך כתיבתו. שלום־עליכם, שהיה מעריצו הגדול, משך אותו למאספיו (‘אידישע פאָלקסבילבליאָטהעק’) בם פירסם את הפואימה ‘אופיר’, ולאחר זמן נעשה קבוע בעתונות האידית ימים רבים. אבל לאחר שננעל ‘היום’ נשאר זמן־מה כחזן בלי ‘עמוד’. אותה תקופה ניצל לתורה ולהשכלה. בשנת תר“ן יצא לחו”ל וישב כמה שנים בברסלאו ושמע באוניברסיטה שיעורים בפילולוגיה, פילוסופיה ועוד. וכשנוסדה חברת ‘אחיאסף’ התחיל עוסק בקביעות בתרגומים (גמר את ‘דניאל דירונדה’, תירגם את ‘בירוניקה’ – שני רומנים, שמפעמת בהם רוח ציונית חזקה, ואת ‘תולדות השלמת האדם’ של ליפרט). בימים ההם הוציאה ‘תושיה’ את המהדורה הראשונה של כתביו המובחרים ובהוצאת ‘אחיאסף’ יצאה הסידרה הראשונה של 'מכתביו על ‘דבר הספרות’.

תקופה זו של שתיקה למחצה נפסקה על ידי תרגום ‘קין’ של ביירון, בו חידש פרישמן את כוחו – הביא תרגום שהוא שקול כנגד יצירת מקור. ואמנם היתה זאת מלאכת אמנות גדולה, בה הראה כשרון שאין דומה לו לביטוי המקראי, גם לא ניכר בו סימן כלשהו של תרגום – יצירה בת־חורין, שגילתה לא כוח של שירה בלבד, כי אם גם יכולת לחדש את הלשון המקראית, לשפוך עליה רוח חן ונעורים, שלא היתה לה גם בתקופת פריחתה בימי ההשכלה.

קדם למלאכת אמנות גדולה זו תרגום ‘אגדות וספורים’ של אנדרסן ו’משירי פושקין' שתורגמו לפי הזמנת ‘חברת מפיצי השכלה’.

בשנת תרס“א הוזמן פרישמן לערוך את השבועות ‘הדור’ (תרס“א–תרס”ב), שיצא על ידי ‘אחיאסף’, חברה שמדריכה הרוחני היה אחד־העם. גם עובדה זו מוכיחה שעל צד האמת לא נחשב פרישמן כמתנגד לציונות, ואמנם השתתפו בשבועון מצוין זה גדולי המשוררים הלאומיים (ביאליק, טשרניחובסקי ועוד), והמגמה היסודית שלו היתה ממילא ציונית. אבל ערכו לתרבות העברית היה בנקיונו, בטעמו הטוב. כעורך ומו”ל של ‘הדור (תרס“ד־תרס”ה) ניסה פרישמן את מזלו שנית. ערך גם את השבועון ‘הזמן’ (תרס"ג) וחלק מן החוברות של ירחון ‘הזמן’. כמו כן ערך חלק מן הקבצים ‘ספרות’ (תרס“ט–תר”ע) ואת השבועון ‘רשפים’ (תרס“ט־תרע”א), בו פירסם את תרגום ‘כה אמר סרתוסטרה’ לניצשה – אף הוא כ’קין’, שיא שלטונו של פרישמן בקצב הלשון התנ"כית ובחדירה לרוחה. כוח לא מעט השקיע בהוצאת העתון ‘הבוקר’ (תרס"ט) ובעריכת ‘הצפירה’ המחודשת. בשקט חדרו או ברעש בית־המערכת לא פסקה מלאכת הבנין של הספרות העברית.

בשנת תרע“ג חגגו מוקירי פרישמן את חג יובלו, במלאת שלשים שנה להופעת ‘תוהו ובוהו’. ‘מרכז’ פירסמה בשנת תרע”ד את כל כתביו ומבחר תרגומיו בששה עשר ספרים. סמוך לימים ההם (תרע“א–תרע”ב) הוציאה גם ‘ספרות’ את כתביו החדשים' (לאחר ‘הכתבים הנבחרים’ שהוציאה קודם לכן ‘תושיה’) בחמשה ספרים.

עוד ידם של מעריצי הסופר נטויה פרצה מלחמת העולם הראשונה, ופרישמן, שישב מיום שובו מברסלאו בווארשה, גלה בראשית המלחמה לאודיסה. גם פה, בעצם הרעש של המלחמה, קבע שעות לעבודה. תירגם לפי הצעת ביאליק את ‘שיחות גרים’ והצליח בעיקר בתרגום ‘גיטאני’אלי’ של רבינדראנאת טאגור, מלאכה שבה נתחדש סגנונו ובה גילה וחשף קסמים חדשים, קסמי נגינה, בלשון המקרא, שנתלבלבה תמיד מכל מגע חדש שלו עמה.

אותה שעה מתחילה תקופה רבת־תנובה חדשה ביצירתו. הוא הוזמן על ידי אברהם יוסף שטיבל לעמוד בראש הוצאה עברית גדולה שיסד. ערך את ספרות העולם, את הרבעון ‘התקופה’ בשנים הראשונות וחוץ מזה חידש את יצירת עצמו בכתבו שורה חדשה של סיפורים ביבליים ושירים ליריים מן הטובים ביותר, וכן סידרה חדשה של ‘מכתבים על דבר הספרות’. הנה לא פסקה ההתחדשות ביצירתו בתקופות שונות בחייו. עוד הוסיף לתרגם את ספרי טאגור, הראה שוב אמנות הסטיליזציה של התנ"ך בתרגום ‘יורם’ לרודולף בורכרדט; תירגם בפרוזה מחודשת את ‘תאיס’ לאנאטול פראנס; ובשנת חייו האחרונה, והוא כבר חולה את מחלת הסרטן של הכבד, תירגם עוד את קוריולאנוס' של שכספיר, שנתפרסם כבר אחר מותו (תרפ"ב). אחר מותו יצאו עוד ‘מכתבים חדשים על דבר הספרות’ (ע“י ‘דביר’ תרפ”ג), סידרת סיפוריו המקראיים ‘במדבר’ (ע“י ‘הספר’, תרפ”ג), ‘אגדות’ מאת מכס נורדאו (תרפ"ג); חוץ מזה יצאו על ידי לילי פרישמן, בעריכת ר. א. מלאכי, קובץ של אגרות פרישמן, והן רק חלק קטן ממכתבי פרישמן, שמעטים דוגמתם לחן ולחריפות.

זכורים הימים האחרונים, ברלין של שנת תרפ"ב, בעצם התכונה הגדולה, שבאה לשעה עם יסוד הוצאות הספרים ‘דביר’, ‘אשכול’, ‘כלל’; בשעה שסופרי ישראל מכל העולם נקבצו למטרופולין הגרמנית, – בעצם היריד הספרותי הזה, – הודיעוני פתאום מטעם הועד העברי בברלין, כי מת פרישמן ואני מוזמן לישיבה, שתעסוק בסידור הלויה.

בישיבה השתתפו סופרי ברלין ועסקניה וכמה סופרים שנזדמנו בה באותה שעה. בא גם ביאליק, שנקרא על־ידי הטלגרף מהוֹמבורג, ואני זוכר עוד את פניו הנבוכים בשבתו על אדן החלון ובדברו אתנו בלחש. הוא היה נרעש ומבולבל כולו. כל מות הרעיש אותו. הוא חפץ שנאריך כולנו ימים, וגם הוא בתוכנו. כל עקירת חבר היתה לו כעקירת חלק מחייו. אמנם פרישמן היה מכמה בחינות בן דור אחר; ואף־על־פי־כן, הוקיר בלב ונפש את פעולתו הגדולה בהכשרת הדור לשירה ולמחשבה. וכמו תמיד ברגעים כאלה, נראה לו, כי הנה הולך ומתערער עתה הכל. ואמנם לכולנו היתה הסתלקותו של האיש, שעבר לפנינו ומשך אותנו אחריו מאז הבוקר בזמרת לבו, בניבו המשכר, אבדה שאין לה תמורה. קמו אחריו אנשים קרובים יקרים, אבל בו היו קשורים רגעי ילדות מאושרים, זהרי־חזון ראשונים, התגלות ראשונה של עולם בניגונו. הוא היה הזורע המשכים. כוחו היה במה שנתן ובמה שהכשיר לקבל, במה שהעשיר אותנו בעקיפין. בעצם קריאתו, בעצם הצביעו על מרחקי העולם, שחרר אותנו מן המחנק שמקרוב.

כל אותו יום־ההלויה בעיר הנכריה, בשעה שנסענו עם שניאור אל הסנטוריום וברדתנו לפקוד את ארונו הבודד בחדר המות המואר אור חשמל מדכא בתוך הכתלים העוטים שחורים; בעברנו אחר־כך את רחובות הקיץ שוי־הנפש עד בית העלמין הרחוק שבוויסנזיי, ובצעדנו חרש אחרי ארונו בין שדרות המות המפוארות, – היתה דמותו החיה מרחפת לפני, ובאותם הרגעים נמוג כל פגם אנושי בו, ואני ראיתיו עוד פעם בתום שירתו, כאשר ראיתיו בימים נשכחים, בהגלותו לפני בקדמות ילדותי.

ממה שאמר עליו ביאליק בהספדו, בעמדנו שבורי־גוף ונפש באוהל בית העולם, אני זוכר מעט מאד. הוא ציין בעיקר מה שעשה פרישמן ללשון העברית ביישרו את קמטי פניה, שעמו היתה לה עדנה חדשה. ציין את האירוניה שבגורלו ובתפקידו, בסללו דרך לרעיונות שלכאורה התנגד להם. ואולם לא מה שאמר זעזע את לבנו, כי אם נעימת־היגון על החיים שהצליחו ולא הצליחו, על יצירה שהצליחה ולא הצליחה – על זה שהאושר פקד לעתים רחוקות כל כך את חיי האדם רב־הכשרונות הזה.

וכך הורד הארון ונטמן באדמה הזרה, בה ינוחו גדולי המדע העברי, גדולי האישים מלוחמי האמנציפציה שהאמינו כי הנה היתה הרווחה לעולם והיתה הרווחה לישראל. בה ינוח, לא רחוק ממיכה יוסף ברדיצ’בסקי, אשר אליו קרב ולא קרב בחיים, וכל כך מר לדעת, כי עצמותיהם של אלה, שהיו בני־לוויתנו הגדולים מימי ילדותנו, נשארו שם, באדמה הקרה והאויבת.

 

המספר    🔗

סיפורי פרישמן משנאספו כולם לפי סוגיהם ותקופותיהם, נותנים לנו מושג מלא יותר מזה, שהיה לנו עד עתה מפרישמן המספר. אנחנו שבים ונוכחים שאפילו סופרים, שצורתם ברורה, אינם נקבעים בהכרת הדור כל עוד אין מהדורה שלימה של כתביהם, ביחוד סופרים כפרישמן שכוחם רב במקצועות רבים ושונים, ועל כן לא תמיד יש ביכלתם להביא לידי בליטה מלֵאה סוגי יצירה בודדים.

כל ימיו היה פרישמן הסופר, כאילו רחב־סרעפות, מאפיל על ערוגות גנו הבודדות. הכל ידעו, שהוא שליט בכל המקצועות, שאין סוג ספרותי נשגב ממנו – משהו שלא נסה בו את כחו ושלא הצליח בו. ידעו שהוא אחד מאלה, שאינם מסוגלים כמעט להכשל, מאלה שיש להם תמיד במה לכפר על כל כשלון. אבל במדה שהאיש פרישמן – המושג פרישמן, לא ניתן לערעור, בה במידה היה חסר הבטחון בכמה סוגים של יצירתו, אם גם התמיד בהם, ויש שעלה בהם וגילה בהם חן רב, ואפילו יכולת רבה. סוג כזה היה הסיפור, שאותו טיפח פרישמן מראשית דרכו בספרות ועד ימיו האחרונים הרבה יותר מן הליריקה, שהיתה לו, עם כל חיבתו אליה, בדרך כלל, מלאכה ארעית. עוד באחד מסיפוריו הראשונים (‘ביום הכיפורים’) הביא את עצמיותו היצירית לידי ביטוי בולט מאד. ברם, הפיליטוניסטן, המבקר, המתרגם, כאילו טשטשו את הנוביליסטן, דחו אותו הצדה. הליריקה של התקופה עמעמה לא רק על שיריו, שנשארו בהכרת הדור כנסיונות מוצלחים בלבד. לא נערכה גם הנובילה השירית, בה קסם לנו בילדותנו כל כך. מעטים כברדיצ’בסקי עמדו על כל השירה שבאפיקה לירית נעלה של סיפורים כ’תיקון ליל שבועות' ב’יום הכיפורים' וכדומה להם.

סיפורים אלה במקובץ בצירוף ‘במדבר’, בו יש וחזק מאד, עשויים לחדש משהו מקסם נשכח זה, למי שמסוגל להלך על נפשו רוח תום זו, הנסוכה על דפיהם – רוח נוער זו המרחפת עד עתה עליהם. סיפורי ‘במדבר’ היו תנובתו האחרונה – והרי על סיפור מקראי חלם כל ימי חייו.

אכן פרישמן המספר הוא פרשה מיוחדה וכדאי לדון עליה במיוחד.

הריאליזם שגבר בספרותנו, זה שטיפח את הסיפור, את היסוד התיאורי, את התגלמות הסביבה, וטישטש מאד את מושג הנובילה – הטיל צל על סיפורים אלה, האפיל על חנם המיוחד. התקופה נתנה את דעתה בראש וראשונה על כיבוש המציאות. עיפים מרקמת הדמיון המילולית שבסיפורי ההשכלה, צמאה העין למראות חיים פשוטים, בלתי מופלאים, בלתי יוצאים מהכלל. דור זה – קצה נפשו באגדה; חפץ להרגיש תחת רגליו קרקע, חפץ לנשום אוירם של ימי חול, ולא היה מסוגל לטעום טעמה של הנובילה בצורתה הנקיה, הקלסית. דוקא סגולותיו המיוחדות של הספור הפרישמני: המופלא שבו הליריזם השקוף, ההומור האגדי – כל זה היה זר לקורא שהיה שכור מן השפע החדש של הוויה ממש, שגילו המספרים החדשים. ימים רבים עברו עד שיצא מאפו עולם מצומצם ומעט דמיון זה של ‘ציורים’ ו’תמונות', אלו שדילדלו את העולם, – של סיפור שלא סופר בו כלום, שלא חודש בו כלום.

הנובילה, צורה נעלה זו של הפרוזה הסיפורית, שרק אמני־עולם בודדים הצליחו בה, הוא סוג ספרותי חמור הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לציין בשם סיפור, ציור וכיוצא בהם. בכל סוגי האפּיקה האחרים החומר (התיאורי, ההווי החדש), כשהוא לעצמו, עשוי למלאות לעתים תכופות מקומה של יצירה (ביחוד ברומן), מה שאין כן בנובילה, שבה ארג המאורעות, הרעשת המציאות, הם המכריעים. הנובילה קודם כל מספרת. אין נובילה בלי מאורע מיוחד במינו. מאורע – הוי אומר: דבר שאירע, דבר שאינו חוזר, ואף על פי כן הוא מרמז לחזיונות קבועים; מאורע, שבו מרוכזים חיים אינטנסיביים יותר – ודוקא משום שאינם מצויים. בתקופה של ריאליזם נמוך מקובל, כי מה שחוזר יום־יום הוא הטיפוסי ביותר והנאמן ביותר בשירה; בתקופה כזו כמעט שאין מקום לנובילה, שהיא מגלה סמלי חיים, שמאורע בודד, חד־פעמי, בא ללמד בה על אלפי חזיונות נמצאים.

אין פלא אם בתקופה כזו (שהיתה מוצדקה כריאקציה נגד פנטסטיות עלובה, נגד לא־מציאות ולא שירה כאחד, ששלטו בספרות שקדמה לה), לא ידעו להעריך את הסיפור האגדי של פרישמן, שהפגם שבו (וגם סגולתו היקרה ביותר) היה, כאמור, הליריזם הגדוש, שאף הוא, כתיאור הגדוש, פוגם־מטשטש את קוויה הטהורים של הנובילה. ברם, עתה שהפרוזה הצעירה שלנו נטעה בנו מושגים יותר עמוקים על ‘האמת שבמציאות’ יש לשוב ולהעריך את הסיפור הפרישמני – לפני נקודות הגובה שבו. יתכן כי יש בו משהו, שהוא עשוי לשמש יסוד מבריא ואפילו מחדש לאפיקה שלנו. עם זה לא נכסה בשום פנים על רפיונו. פרישמן המספר היה בלי ספק רוחני ביותר, דל ממשות ביותר. יסוד השמיעה היה חזק בו על חשבון הראייה, אבל הוא נאחז בסמלי הוויה, הבין לנפש האדם, והבחין באדם את מהותו האמיתית, וקצב זה היה דוקא בצליליו הרוחניים עצמיי־יהודי.

עם כל העודף הלירי היה פרישמן איש הנובילה המובהק – ידע, כי חיי אדם הם צירוף מאורעותיהם, צירוף הפתעותיהם. המאורע – גורל אדם הוא בסיפורו. זהו הנסיון. המאורע הכרחי יותר, אולי גם חוקי יותר מכל מה שעובר עלינו יום־יום בחיים. רק במאורע רמז לנצח שבהוויה, וזאת אינו עלול להשיג אלא הנובליסטן מלידה.

המאורע שהוא הקובע את גורלנו בחיים, הופך גם את המציאות לאגדה. לאמתו של דבר, כל אדם, מדעת ושלא מדעת, מחכה למאורע, שיבוא ויכריע. מבחינה זאת טיפוסיים מאד לנובילה הפרישמנית דברים מעין ‘עכן אשר בווארשה’, ‘בן לילה אחד’, ‘מעבר לנהר’, ‘שתי שערות’. אנו רואים עד כמה המאורע עשוי לשנות ברגע גדול אחד את כל פני חיינו. ה’חוקיות' שבמאורע אמנם בכך, שהוא אינו אלא מסיים פרוצס פנימי, מביא לידי זעזוע מה שהיה כמוס בקרבנו, ארוג בקרבנו מקדמת דנא. אבל בלי מאורע זה אפשר שהיה הכל נשאר כשהיה. לולא אכילת המצה, עם מוסר הלב על ה’חטא' שחטא, אפשר שהנער היתום לא היה מרגיש את עלבון העוני בעוז כזה, ששידד את כל מערכת חייו; לולא פגישת הנשים הצדקניות ביער, שראו את המשכלת הנסתרה ב’קלקלתה', (כששערותיה מבצבצות מתחת הפאה הנכרית), אפשר שכל חייה של זו היו עוברים בין פראי־אדם בפינה נדחת זו; לולא נכשל אותו שדכן באי־ידיעת הגיאוגרפיה לגבי דמי־שדכנות שהיה צריך לקבל ייתכן, שלא היה שולח את בנו לאוניברסיטה. ודאי שאת לב המספר לקח כאן הקוריוז שבדבר, אבל אפשר שכאן באה הכרה נרדמה לידי גילוי, ועלבונה של אי־הידיעה הוא שגרם למהפכה גמורה אם לא בחיי האיש עצמו, כי אז בחיי בנו הנער.

ולא חשוב כאן שמאורעות אלה הם, כשהם לעצמם, קלי־ערך. לא זה העיקר, אם הרוח היתה גדולה וחזקה, כי אם מה שמצאה בדרכה, מה שהפכה בעברה. לא המאורעות הגדולים הם המכריעים, מכריעים אנחנו. מכרעת מידת הכשרתנו להזדעזע מן המאורעות – להסיק מסקנות של קיימא מהם. רק במידה שאנו מוכנים לקראתם, בוא יבואו המאורעות – הכרח הוא שיבואו.

פרישמן עצמו מביע זאת בפשטות, כדרכו: ‘יש אשר גלגל קטן יניע לפעמים עולם מלא, יש אשר דחיפה קטנה תריץ לפעמים את האדם עד מחוז חפצו, ויש אשר רגע אחד ברגעי חיי אדם ישנה לפעמים את כל סדרי חייו ומן הרגע הזה תוצאות לכל ימיו ושנותיו’ (‘עכן אשר בווארשה’).

או, במקום אחר, בציור עמוק יותר: ‘יש אשר בתוך הגן, בין ערוגות המטעים, יעלה הצמח מן הארץ והוא לא יוליד ולא יעשה פרי, עד אם בא הרוח והביא עמו בכנפיו מעט אבק מאבקת צמח כמוהו, הנטוע מעבר לים אוקינוס – מי הורה דרך לרוח להביא אל הצמח את בן גילו מכנף ארצות תבל ומאיים רחוקים?’ (‘הכהן בבית הקברות’).

‘בבית הרידקציה’ – אחד הסיפורים אשר, בכל יסוד הגרוטסקה שבהם, יהלכו כמעט רוח של מסתורין עלינו ואשר לא יישכח עוד מלבנו. עוד ילדים היינו כאשר קראנו אותו בפעם הראשונה ועד היום נראהו לנגד עינינו. דמות מוזרה זו של איש החידות אשר התאוה לספרות קיפחה את חייו, הוציאה אותו מן העולם. איש החידות אשר הוצג לפנינו מוזר הוא ומעשיו מוזרים וכל אשר יסופר עליו כמעט שלא יאמן, ואף־על־פי־כן הוא יוצר בקרבנו רושם של מציאות עמוקה ועזה יותר מזו שאנו רואים מימיננו ומשמאלנו יום יום. כאילו כל קרבנותיה של המאניה לספרות שבעולם הוצקו באדם בודד ואומלל זה, אשר נשרף כולו באש יצרו החולני, ואולי דוקא משום שאינו מצוי ואינו מן המציאות, הוא מלא כוח של סמל – הוא ‘מחויב המציאות’.

בעצם אין כמעט גיבור אחד בסיפורי פרישמן, שלא יהיה שייך לסוג זה. כולם הם ברב או במעט אנשי מאניה, יצורים בודדים משונים, נגועי־אופי. על כולם רובצת חידה גדולה, תאוה נסתרת, משעבדת, או זכרון סוד, המכביד תמיד על לבם. זה הצל הסמוי מן העין המאפיל על כל אדם, והנעלם לפעמים גם מעצמו. תו־הגורל הוא, והוא השליט בחיי האדם יותר מכל העובדות הגלויות.

בשורה שלמה של סיפורים (‘ביום הכפורים’, ‘הזכרת נשמות’, ‘בר־פלוגתיה דקופרניק’, ‘איש ומקטרתו’, ועוד) עוברות לפנינו בבואות־אנשים, אנשים שכשרונם או יצרם או מאורע פלאים בחייהם הבדיל אותם משאר הבריות לטובה ולרעה, לשבט ולחסד יחד. כל מי שאלהים הבדילו שכם אחד על רעיו, נעקר מתוך הסביבה, אינו מצטרף עוד לחבורה – נידון לבדידות עולם. אכן, מי שהיד הנעלמה רודפת אותו, נמנה גם עם כת הנבחרים: עם אלה שאלהים הפלה אותם מאחרים ועינו צופיה עליהם תמיד.

‘כציץ על פני השדה גדלה הנערה ברחוב היהודים באין רואה ובאין יודע, ואש נפלה מן השמים, ויבוא ניצוץ אחד גם אל תוך לבה, ותתלקח בקרבו שלהבת־להבה גדולה, ומקץ שנים אחדות היתה הנערה למשוררת ותהי מהוללת ומפוארה – ואולם מאושרת ושלוה לא היתה הנערה ההיא ולא מצאה נחת בכל התהלות הרבות אשר שמעו אזניה כי לבה כבד עליה מאד’ (‘ביום הכפורים’).

אין כאן השתלשלות של סיפור ורצון לבאר את מהלך הדברים, כי אם תמהון־הלב לחסד אלהים ולמוסר אלהים אשר ילוו על כרחו את האדם, אשר בלבו נגעה ‘אש מן השמים’. אותה היד הטובה, אשר ממנה ניתנה לנו מתת־הלב היקרה היא המתאכזרת לנו, המתנקמת בנו נקמת הניצוץ אשר בו זכינו.

‘יש אשר תלויים חיי האדם בחוט השערה והאיש לא יאושר בארץ בלתי אם בקלעו אל השערה ההיא’ – יגיד לנו המשורר במקום אחר, והוא היודע כי אין אדם בארץ אשר ‘קלע אל השערה’ בחייו, וכי הדברים רחוקים ממנו גם בהשלותו את נפשו להאמין כי קלע ולא החטיא…

גם הקו הרגיל ביותר בחיים מתעבה ביצירה זו לצל גדול ואפל, אשר ינטה על המציאות בכובד אימתו וילחצנה תחתיו. לגבי פרישמן אין עולם נגלה: הסתכל בכל חיים ותגלה את המאפיל מתוכם ועליהם.

בסיפורו ‘מכונה’ נלכדה דוקא מציאות רגילה: עתונאי שעליו 'להספיק יום־יום מספר שורות, אדם שכל חייו נהפכו לפרוצס חדגוני של עשיית כרוניקה יום־יום. ומלאכה איומה זו שאין שינוי ואין תמורה חלים בה לעולם, פרשה מעטה אפר על כל חייו, על כל נפשו, על כל חגיו וחוליו – איבנה אותו עד תהום הוויתו. מתוך פרשת חיים עגומה זו עולה קינת המשורר על עלבון הוויה נטולת־זיו, נטולת־חליפות, – עלבון אדם, שאילן חייו הכמוש עומד בעירומו ולא יפרח עוד לעולם – באשר נוראים החיים, שאין חליפות למו.

או אותה סאטירה כאובה על מלמד חולה, יושב עיר הבירה, שהרופא ציוה עליו לצאת ולשבת במעון קיץ. גם כאן אין מאורע יוצא מן הכלל: מעשה הוא במלמד תמים המאמין, שאם הוא מתרוצץ בעיר וחורש עם תלמידיו ונמק באבק ובזיעה כל היום, ועם ערב הוא שב בלא נשימה אל היער ומתהפך בנדודי שינה עד הנץ השחר – הוא יוצא ידי חובת מעון קיץ… אבל ריצה מבוהלת זו של החולה הקודח ‘מהכא להתם ומהתם להכא’ נהפכת לסמל העוני היהודי, לסמל הריפוי המדומה – והאירוניה המרה הולכת ונהפכת מעט מעט לחמלה רותחת על איש יהודי עזוב, מהומם, מחוסר־ישע, שבקווֹתוֹ להרפא החיש את קיצו ונפל מתוך מרוצתו המבולבלת בין עיר הבירה ובין מעון הקיץ ולא הוסיף קום (‘מעון קיץ’).

מידה זו לצייר את המראות שקופים ולראות תמיד את העולם הנרמז מעבר למתואר, מוכיחה שאין בפרישמן אף שמץ של ריאליסטן. גם בסיפורים, הלקוחים מן המציאות, כל עובדה, שאינה ‘יוצאת דופן’ אינה מעניינו. כן, היקף ראייתו דל מאד. הוא אינו אלא מקיש על שטח החיים, כהכות על מיתרי־כינור, ומקשיב ממושכות להד נגינתם, להד מוראיהם. כהיכל גותי נראה כאן העולם – כל חלל ההוויה שומע לעצמו, תוהה על עצמו, מלא תמהון על עצמו.

וזאת היא שירה.

 

בעל־האגדה    🔗

פרישמן, שרוח האלגיה מפעמת את שירתו (חוץ מן הפיליטונים בחרוזים), היה גם איש ההומור. בפיליטונים העוקצניים ביותר מנצנץ ההומור בצד האירוניה. אין השפע מצוי ברוח שאין בה מבדיחות הדעת. מרירות לא מעטה היתה בפרישמן, אך איש מר לא היה. את מנדלי העריץ, אך שלום־עליכם היה קרוב לו יותר – ידע כי אין שחרור מקטנות אלא בהומור. על כן היתה האגדה, ש’פנים שוחקות' לה חביבה על פרישמן, לא פחות משהיתה חביבה על פרץ, ורק שפרישמן הושפע יותר מנוסח האגדה האַנדרסֶנית, בעוד שפרץ ינק בעיקר מן האגדה העממית. ברגעי שעשועים, רגעים של הומור, כתב פרישמן את אגדותיו, אשר בהן נתגלה ביותר כשרונו המזהיר, ואני חושב, כי לא יהא בדברי מן ההפרזה, אם אומר כי אחדות מהן, כ’המלאך הקטן', ‘מחולות’, עומדות עד היום בודדות בספרותנו בתום הסגנון, אשר אין כמוהו ליופי ושלימות, וגם בברק הדמיון והרעיון אשר להן.

פרישמן פנה ראשונה אל אגדות־העם, וגם במקצוע זה היה אחד הראשונים. עוד במאמרו הבקורתי על ‘שיחות מני קדם’ קרא למשוררים העברים, כי ישאו ממעינות היצירה העממיים ובמעשיותיו אשר כתב בפרוזה ובחרוזים נתן לנו דוגמות יפות של פואימות־אגדות, הלקוחות ממסורת־העם. ואולם באגדותיו האינדיווידואליות הצליח יותר. יותר מדי היה סגנונו של פרישמן מורכב לעצמו, מיוחד רק להלך רגשותיו, כי ישמש לבוש ליצירת העם הפרימיטיבית. כלום לא כאן הקו היסודי המבדיל בין פרישמן ובין פרץ? שניהם היו בעלי־אגדה מובהקים וידעו את העושר השמור ביצירה העממית. אבל פרץ ששמח לגלות את שפע הלב וחן הביטוי היהודי המקורי במעשיות העם, היה בעצמו המשך האגדה, והוכשר משום כך להוסיף בכוחה משלו, להשקיע בה גם את עושר עצמו ולא נודע כי בא אל קרבה. בכל חריפות עצמיותו הוא מזדהה עם יצירת העם, מקבל ממנה ומעניק לה כאחד, ואין כאן שתי רשויות.

גם פרישמן הוקיר מאד את האגדה העממית. סיפורי העם ששילב בהערכת ‘שיחות מני קדם’ נחמדים מאד. הוא גם הלביש מחלצות המקרא את אגדות אַנדרסן, מכס נורדאו, והצליח מאד בתרגומן של שיחות גרים – הראה, כי בסגנון התנ"ך אפשר למצוא ביטוי להומור עממי, לפשטות עממית. ברם, סגנונו לא היה הולם את סיפור העם המאוחר שלנו.

בשיר עלה בתחום זה משהו בידו לפעמים (‘במצולות הירדן’, ‘בשביל המשיח’), אבל הפרוזה שלו היתה חסרה את הניב העצור, את הנפשיות העצורה, את הענווה שבקול. כנגד זה היה כוחו של פרישמן רב באגדה האמנותית. אגדות חדשות חפץ לספר לנו וארץ חדשה חפץ לגלות לנו ושמים חדשים, אשר המלאכים בהם הנם בבחינת קונדסים קטנים ‘אשר אין להם כל היום לעשות דבר בלתי אם לעלוז ולשמוח’. וגם האלהים אשר בשמים האלה ‘איננו אלהי חמה ואלהי רוגז ואלהי זעם, כאשר יאמרו עליו רבים, ותהי להפך, כי חשקה נפשו גם היא אשר יעלזו השמים לפניו וכל צבאות השמים יהיו תמיד עליזים ושמחים…’

והדרך העולה אל האלהים איננה לא דרך הנשר בשמים ולא דרך הגיבורים והחכמים אשר בארץ, כי־אם ברק העין אשר למשורר יעלה השמימה את כל אשר יחפוץ…

האגדה הנפלאה ‘המלאך הקטן’, אשר אין משלה בספרותנו ליפי הסגנון ולגיל הילדות ולחמדת ההומור ולשפעת הרעיונות, היתה שירת הילדות גם לפרישמן עצמו. על פני כל העולם פרוש עוד זיו הנוער, ומפלט יש ללב ומקלט לרוח: הלא היא השירה, נוה המבטחים לנפש האדם.

בסידרת סיפוריו ‘במדבר’ מזהירה בזוהר יקרות אגדת האהבה ‘מחולות’. ואולם לא רק סיפור־אהבה כי אם חזון כל החיים ביפים ובמוראיהם עוברים באגדה הקטנה והנפלאה הזאת. כל מחולות החיים הגדולים – ממחול האהבה הגא והשוקט, בראשית ימי התקווה, ועד מחול הספק הראשון, אשר יגע בלב הרך כמכוַת צרבת ולא יעבור עוד עד אם הרעיל אותו כולו. ממחול היאוש האפל כנתיב העלה הנידף בהיות הסער, ועד המחול האחרון – מחול האכסטזה הדתית, הגואל ומשחרר, אשר באשו האדומה תעלינה מצוקות הנשמה הגדולות על כאבן ועל אחרון תנחומיהן – כולם עברו לפנינו בשירה החזקה הזאת. כסער מתפרץ במרחק והולך וקרב ומתאפק בלכתו ומהלך אימים בצליליו הרחוקים, כן באה האהבה עם אושר ויגונה הגדולים. מן הרגע הראשון אשר ‘האדימו פני הנערה ואחרי כן הלבינו מאד’, איזה פחד סתום כבר מכה על לבנו והננו נושאים כבר את עינינו אל כל עבר לראות מאין תפתח הרעה… חידת־עולם מאפילה עלינו. למה זה יך האושר הגדול כה בחזקה על לבנו? מדוע יש בטחון ושקט בסביבי העצב, וחרדת סתרים תמיד בקרבת הגיל? אך ימי האושר חולפים חיש, ועד מהר הננו מגיעים אל קץ החזיון. המחול האחרון עובר לפנינו והנה חדל המכאוב הגדול וחדלה התשוקה הלוהטת ואין עוד התקוה המשחקת ואין גם היאוש – את הכל לקח האלוהים, את הכל לקחה אשו האוכלת; ואולם באין כל אלה ואפסו גם החיים; בהתרוקן הלב מאהבתו ומכאבו וקצרה גם יד האלוהים הגדולים לגאול־עוד…

התמונה האחרונה, בהגיע משובת מחולה של הנערה האומללה עד מרום קצה וחרדה תאחז את כל העם מסביב עד אשר ‘ישליכו איש את תופו ואיש את חלילו וינודו ויעמדו וינוסו על נפשם’, עושה רושם מחריד ביפיה. כאן עשן כבד יורד עלינו ועוטף אותנו, ובעד העשן עולים אלינו הלפידים הנוראים – לפידי הלב בהאכלו…

באגדת ה’מחולות' הגיעה שלמות הצורה והסגנון של פרישמן לידי מיצוי יכלתו. אין בה עוד מתעלולי הקונדס העליזים ומהפקר הדמיון הנעים אשר באגדת ‘המלאך הקטן’. ואולם במשפטיה הפשוטים, הקצרים, והבהירים, עצור כוח סתום ומרעיש. אין אתה יודע את סוד חנו של סגנון זה שבמקומות רבים הריהו כה אלמנטרי וחסר כל ביטוי מתמיה. אין אתה מכיר בפשר חידתו של כוחו הנעלם. בדברים הפשוטים ובציורים המצוים ביותר הוא כובש אותנו. לא בארחות עקלקלות הוא מתגנב אל הלב, כי אם באבוקת אור בהירה הוא תר לו את הדרך לחדריו היותר נסתרים. בהד צעדיו הקלים והישרים יש גם מבטחון הגיבורים וגם מן החן הצוהל אשר לנשים יפות ומפונקות…

 

המשורר    🔗

פרישמן היה בעיקרו משורר־מבשר, מאלה שהם מכריזים ומודיעים על הסגנון החדש, על הרוח החדש. ודאי שהיה כשהוא לעצמו רוח יוצר; בלי זה אין גם מכריז ומודיע גדול. להודיע – משמע: לא רק תעמולה, כי אם גם התחלה של הגשמה. ברם, הפתוס של פרישמן היה בעיקר להכשיר את הדור אל השירה החדשה, לעקור את הקורא מקרקע הישן. הוא היה בכל יצירתו, – כמשורר, כמספר וכמבקר – קודם כל הפופולאריזטור של ספרות־המערב. יותר משנתכוון להראות את עצמו נתכוון לגלות את העולם, שאליו קרא את הדור. היתה בזה עוד מגמה נסתרה של רוח ההשכלה, אם גם מתחת לצעיף אסתטי ענוג. ברם, לאט־לאט נתנדף הפתוס של המסביר, ורק בערוב ימיו בקע את החומה שבה נתבצר. ואותה הליריקה המזוככת, שאליה כלתה נפשו תמיד ושהיא הרוח המחיה את כל מה שיצר, סוף סוף נכבשה לפניו ובצרור שירים נאמנים צרר את יתמות חייו, את כל אותה הבדידות שתיפול בחלקם של הראשונים, – של אלה המכירים שהם משמשים גשר לאלה שיבואו אחריהם…

נגיד גלוי: הוא היה יותר חוליה מאחדת משיהה כשהוא לעצמו שרשרת. הוא היה צריך לפנות את הדרך קודם: להשתיק את הצעקנים, לעצור בעד הלהג, ולחנך את הדור הבא לניב־אמת, לשיח־לב. את כל הגועל אל הפטפוט ואל הסכלות ואל הזיוף הביע בחרוזיו הידועים, ששימשו אחר־כך כעין תכנית ליצירת חייו:

וּלְגֹעַל לִי מַחֲשָׁבוֹת, מַחֲשָׁבוֹת וּמֹחוֹת אֵינָם,

וּלְתוֹעֵבָה לִי רְגָשׁוֹת, רְגָשׁוֹת וְאֵין לְבָבוֹת…

ואמנם הכל נכלל אצלו בשאיפה אחת – לשירה, לתפילת־לב, לצירוף הרגש. את כל הזועה של התקופה ראה בחוסר אונה לנגן, להחריש, להתפלל. במידה שאחד־העם בא להכשיר את הדור לתורה שבלב, בא הוא להכשירו לשירה שבלב. במובן זה היו שניהם מחנכי התקופה. לא לחינם שנאו שניהם את סמולנסקין. הם ראו בו את סמל רפיונה של התקופה: לשלוט בביטוי לצרפו, לקדשו, לשניהם לא היתה תכלית יותר חשובה מלבד הכשרת כלי־הקבול וכלי המבטא. בשיר ‘משיח’ נרמזה כל תורתו של אחד־העם, שהיתה תורת שניהם:

דּוֹר אֲשֶׁר יָבִין גְּאֻלָּה,

דּוֹר אֲשֶׁר יַחְפֹּץ לִהְיוֹת נִגְאָל

וַאֲשֶׁר יָכִין נַפְשׁוֹ לִהְיוֹת נִגְאָל…

נרמזו: המחשבה, הרצון והכשרת הלב.

כשאנו מדפדפים בספר שיריו לא יעזבנו רגש מוזר מאד – של צמאון, של בקשת־המעין. משהו לא מצא כאן את תיקונו, והוא קובל ותובע. המשורר בעצמו כאילו תובע מעצמו:

עַל מַה־זֶּה, עַל מַה־זֶּה,

הוֹ, אִמְרוּ לִי עַל מַה־זֶּה

מְרַפְרֵף וְחוֹזֵר לִבִּי,

מְרַפְרֵף וְחוֹזֵר שִׁירִי

וְשׁוֹאֵף וְנִצְבָּט וּמִתְלַבֵּט וּמִתְגַּעְגֵּעַ…

הוא, שנשא בלבו את הגעגועים הגדולים על שירה, כשם שנושאים אחרים בלבם געגועים על שחרור, על תקומה, בהאמינו שבזה יש כדי לפשט את כל העקמומיות; הוא, ששקל כל יצירה במאזני־העולם הגדולים ושתבע מעצמו יותר משתבע אחרים – הוא לא יכול, בהשארו עם נפשו, שלא לשאול נמוכות:

אֵלִי! הַהִפְרַזְתִּי לְהַאֲמִין

בִּי וּבְשִׁירִי?

ברור, שאכלה אותו במסתרים ספקנות ממאירה בעצמו, בכוחותיו. גם יותר מדי היה מתגדר בפקחות, באירוניה; יותר מדי היה חפץ להיראות לפנינו כפיקח. אותם כרכורי־החן התמידיים, – גם ברגעי הווידויים האינטימיים ביותר, מרגיזים. הם נוטלים ממשקל שירתו ומותחים עליה לפעמים חוט של קלות, של חכמנות. ויחד עם זה גם אותה רגשנות בלתי מובנת, הנטפלת לעתים קרובות דוקא אל הסטיריקן – רגשנות זו שיצרה את השיר הסנטימנטאלי ‘הידעת?’ ושננעצת לפעמים גם בשירים אחרים ‘בעצם לבם’. בפרוזה נתמזגה האירוניה עם הליריות. היא ציננה אותה מעט, לא נתנה לה להשחית – וזה הוסיף לה גם חן שבאצילות. בליריקה זה רק פגם.

יצירות קיימות, שלמות, שיש בהן לפעמים גם מן הזוהר הקלסי, יכול היה לתת לנו כשהגביל את עצמו בחוג של מחשבה. כאן היה במקום חיותו. המחשבה בצורה לירית היתה שעשועיו. כאן לא היה זקוק לאמצעי האמן המרובים. יכולת הביטוי היתה גדולה. ואמנם במקצוע זה היה יוצר גדול. הוא נתן לנו דוגמות יפות, כמעט מופתיות, של שירה דידקטית למחצה כ’משיח', ‘אלילים’, ‘אגדות’, ‘שתי קערות’, ‘בשביל המשיח’ ועוד. שירים אלה עשויים יפה. מצד הסגנון והצורה אין בהם פגם. במבנם הפנימי הם לפעמים אלמנטריים למדי, אבל ברק הביטוי להם. הם פרי סגנון מבוגר. בהם הושקעו כוחות של תרבות, של רצון יצירי.

כל כך בהירים הם, מדויקים ומוגבלים במסגרת הרעיון. הרטט הלירי בהכרח נחנק מעט על־ידי בהירות זו; ואולם בזכות בהירות זו ספרות עולה, מתבצרת. כל בהירות גדולה היא מדרגה, אות להתקדמות, לבגרות ראשונה. עליה תמיד נשענים הבאים.

פרישמן היה אוהב את החידוד. החידוד יש ומגביל, אבל הכשרון הגדול יודע להרים אותו. שיריו כ’דניאל בגב האריות', שבהם נתמזגה הסטירה הדוקרת עם הרחמים הגדולים והחריפות אינה גורעת מאומה מן הלבביות העמוקה – מוכיחים עד כמה אין סייג ליצירה. החידוד כאן אינו אלא מסגרת. השירה מאירה מתוכה כפרחים אדומים מבין חרכי הגדר:

כִּי יֶלֶד הָיִיתִי עִם־אֲבוֹתַי ־

אֵי עַתָּה אֲבוֹתַי? אֵי אָבִי? אֵי אִמִּי?

* * *

וְאָחוֹת לִי הָיְתָה – אַל נָא לַאֲחותִי

אַל אוֹתִי תִשְׁאָלוּ –

כִּי דָבָר לֹא אַגִּיד.

_ _ _ _ _ _ _ _

כִּי לָקְחוּ הֶהָרוֹת, זֶה אוֹצַר הַבְּרָכָה.

הַחֵיק אֲשֶׁר יִשָּׂא הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים

וְרוֹקֵם צִיץ עָנֹג בְּמִסְתּוֹר וָרֹךְ,

וּמוֹרָא הוֹד עָלָיו כְּהֵיכַל־הַקֹּדֶשׁ

מֵאָז וְלַכֹּל –

וּבְמוֹטוֹת עֵץ נִגְּפוּ אֶת־בְּשָׂרָן בְּנֵי־אָדָם,

יְלוּדֵי אִשָּׁה גַם הֵם…

כמה פשטות עממית בשורות אלה. כמה לבביות גם בפרחי הריטוריקה המקשטים זעיר־שם את שירתו! כמה ידע פרישמן ברגעים בודדים להשיג את סוד הליריות הנאמנה שאינה זקוקה כמעט לאמצעים חיצוניים! כמו בפרוזה הצלולה שלו, כן גם בשיריו היה פרישמן אולי בעיקר פייטן עממי – זה נמשך קודם כל אל הדברים שבלב, זה שהתמימות, ההומור הן מעצם תכונותיו. הסופר איש־הסגנון והמשורר הפייטן דק־השמע נאבקו בו כל ימיו. והנצחון לא היה מכריע לשום צד. בזה הקו הטרגי שביצירתו.

כי פרישמן לא היה מטבע כשרונו לא מחדש ולא מהפכן בספרות, כפי שאנו רגילים לחשוב. לכך היה יותר מדי כפוף לצורה, לסגנון, למידת התרבות. יותר משהיה מחנך היה מזכך, מסדר, מתקן. הכניס כמה צורות חדשות, שהפרו את שירתנו. את סגנון התנ"ך הוקיר אולי יותר מהרבה שקדמו לו. הוא רק הכניס בו ריתמוס אחר, עקר את חרולי המליצה, מחק את הצבעוניות היתירה והוסיף לו פשטות וסדר. גם בשירה הוקיר את הקבוע, את זה שאין להזיזו. לכתוב פסוק כהלכתו – היה לו עיקר גדול. בזמנו לא רבים ידעו אמנות זו, וגם בשיריו היה אוהב לא פעם להראות, כיצד כותבים חרוז כתיקונו…

אם היה פרישמן משורר? רק קטני השגה יטילו ספק בזה. ברם, הריתמוס העצמי שלו היה לא בשירה מחורזת, אלא בפרוזה. רק תינוקות של בית־רבן עשויים לחשוב, שהריתמוס מתבטא דוקא בחרוזים. לפרוזה שלמה פעמים ריתמוס עמוק יותר מאשר לשיר.

זהו אותו משקל פנימי וקצב עליון, שאנו מרגישים בכל פרוזה טובה. מי שהשיג ריתמוס זה – ומשיגים אותו רק מעטים! – יבוז לכל צלצלי שיר אחרים. כאן הנגון הנובע מתוך הטבע, מתוך התגברות האדם על הארעי שבביטוי. לעמוד על שיעור קומתה של תרבות־אומה אולי נקל יותר על־פי הפרוזה שלה מאשר על פי שיריה. בפרוזה טובה נכלל גם כוח יסוד השירה מאליו. וכאן אין הכוונה לשירה בפרוזה, אלא לפרוזה בעצם. דוקא לה.

את ניגונו של פרישמן יש לבקש בפרוזה, ואף שהוא חוזר עליו יותר מדי, יש בו תמיד כדי להשליטו עלינו, למשוך אותנו אחריו. על כן הוא מצליח יותר גם בשעה שהוא משתמש במשקל החפשי (ביחוד בתרגומיו) המתקרב אל הפרוזה הריתמית שלו. כאן סוחפת אותנו המילודיה בכוח. כאן הוא שליט.

אבל היו גם רגעים שבהם התגבר על הסטירה. רגעים מעטים. מהם נשארו לנו מספר שירים, שמתוכם מנגן עולמו בלי כל פגם. ליריקה תמימת־צלילים, בלי כל שרטון פנימי, אינה זקוקה לכמות. התפילה אינה רבת־מלים. על פסוק אחד, שבו רועד לב אדם בנקיונו, אנו חוזרים אלפי פעמים ולא ניעף, ופסוקים כאלה ישנם בשירי פרישמן.

זוכר אני את ימי המלחמה הראשונים עם פרישמן באודיסה. ימי מחלות ובדידות ותהייה. על שפת הים אנו יושבים. מרחקים אלמים, ריקים. אף ספינה אחת לא חרשה את הגלים. עזוב היה ובודד בעיר דרומית זו. האטמוספירה היתה זרה. בשעות הבוקר היה מתרגם את שיחות גרים ואת שירת טאגור ובשעות הערבים היינו מתכנסים לבית־קפה, או היינו מטיילים ברחובות העיר השוקטים. רוב הימים היה חולה ומתלוצץ על מחלותיו, שהרופאים לא עמדו על טיבן. אבל ברגעים בודדים היתה נשקפת כל יתמותו מתוך עיניו הנדבקות בך. הוי, הוא היה בעצם עזוב ומעונה כל ימיו. על כן התהלכה גם בדברי שירתו היתמות גלוית־פנים ככה. בימים ההם כתב את שיריו היותר חרישים, היותר עצובים. לפני העינים העיפות נתערטל העולם, נפלו הקלעים האחרונים. הנשמה ראתה את עצמה בראי הנצח:

הָיָה הָסְּתָו עַל הָאָרֶץ, רוּחַ לֹא־רוּחַ נָשְׁבָה,

וְכָבֵד הִתְנַשֵּׂא וְעָצֵל בִּשְׁמֵי־הָעוֹפֶרֶת הָעוֹף.

וְעֶרְיָה עָמְדָה הַתִּרְזָה וַאֲבֵלָה כְנַעֲרָה נֶעֱלָבָה.

וְעֵץ הִתְלַחֵשׁ עִם אֶבֶן: בָּא סוֹף, בָּא סוֹף, בָּא סוֹף.

יש רגעים גדולים בחיים. כל כך צר, שהם באים על הרוב עם הסוף. ברגעים אלה יפול הסבל המיותר, האויר הנפשי מזדכך, והאדם רואה את עצמו ראשונה ביתמותו:

אַבִּיט פִּתְאֹם אָחוּשׁ בְּלִבִּי כְּאִלּוּ הָיִיתִי

גֵּר לְנַפְשִׁי אֲנִי, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, רְחוֹקָה.

וּכְאִלּוּ בְפַעַם רִאשׁוֹנָה אֶת עַצְמִי הַיּוֹם רָאִיתִי.

הנה כזו תהיה השירה הלירית בהִלוֹ נרה לפתע על מחשכי הלב אין מפריד עוד בין אדם ובין מהות הדברים. הנשמה צופה מסוף עולמה ועד סופו, והיא מבקשת את עצמה, נאחזת בקרעיה:

תּוֹעִים בָּאֲוִיר וְשָׁטִים חוּטֵי שִׁלֱהֵי־קַיִץ לְבָנִים וְדַקִּים;

קִרְעֵי נְשָׁמָה אַחֲרוֹנִים שֶׁל קַיִץ תַּם לִגְוֹעַ –

וְגַם הֵם נְמַקִּים. – – –

הוֹי, אֵלִי אֵלִי! וְלִי הֵן הָיָה קַיִץ וְהָיְתָה נְשָׁמָה –

וּקְרָעִים, אֶחָד־אֶחָד אֶל הָאֲוִיר הוֹצֵאתִיהָ,

מְעַט פֹּה מְעַט שָׁמָּה,

הֵמָּה תוֹעִים, וְאַיֵּה לֹא יָדַעְתִּי – – –

על כל השירים האלה מרחפת רוח ‘הימים האחרונים’. שירת סתיו היא ימי הלבלוב החדש. ציצי החיים זה כבר נרמסו ברגל, ורק הלב מחכה לשמש מרפא:

נִרְמַס חֲצִיר עֵשֶׂב – וַיִּשַּׁח לָאָרֶץ וַיִּשְׁכַּב סָרוּחַ

מְקֻמָּט וּמְחַכֶּה

עַד בּוֹא לוֹ מְעַט אוֹר וְחָיָה,

עַד יִפַּח וִיעוֹדְדוֹ רוּחַ. –

גַּם אֲנִי מְחַכֶּה.

רוב השירים האלה מלאים נכאים. הריקות משתלטת, והאד האחרון יורד על כל. אין עוד כאב ואין על מי ועל מה לקבול. ורק הד הדברים תלוי ומבקש פתרון:

מַה קוֹל זֶה, מַה נְּהִי זֶה הָרוֹעֵד בַּיְקוּם? –

לֹא יָדַעְתִּי מְאוּם;

הוֹלֵךְ וּבָא מָה עוֹד מְעַט מְעַט

וְיָד עָלַי יַט.

בשירים נוגים אלה נפרד המשורר מעלינו.

 

המבקר    🔗

כמבקר היה פרישמן לא מחוקק, לא יוצר שיטה, כי אם קודם כל איש התרבות, איש ההבחנה. אדם חדש היה, ועוד יותר סולל דרך לחדש, מבשר החדש. לכאורה, טען בשם הטעם, בשם החן; ועל יסוד זה הוחזק אסתטיקן ומתנגדיו קראו אחריו: יפה־הרוח. ברם, עם כל זה שהדגיש בכל את הטעם הטוב, יען כי נפשו בחלה בכל המכוער שבבטלנות, שבחוסר טעם – עצם תפקידו, ועצם כוחו כמבקר היה קודם כל בכך שידע והבחין בין יצירת־אמת ליצירת־שקר, בין דברים שהיה בהם מתמצית הלב, ובין להג זה, שיסודו הזיוף. כלום לא היה גם כליון נפשו כל הימים לשיר לירי אמיתי, כליון־נפש לטוהר ברגש ולאמת שבלב?

מובן שהביא מן המערב, שעל שירתו חונך, את כושר ההבחנה הזאת, ומשאת נפשו היתה להרכיב בדמנו את החוש ליופי אמיתי, לטעם אמיתי, ‘המשותפים לכל יושבי ארצות המערב’; ועל כן הניף את חרבו בראש וראשונה על המזלזלים בנקיון הביטוי, ולא חסה נפשו גם על אדם כסמולנסקין (‘ממסתרי ספרותנו’) שעם כל רחבת הפה ופליטות הפה, היה אדם שנפשו גחלים להטה. היתה זאת מצוה שהזמן גרמה: צריך היה לפנות דרך יחד עם הרעיון גם לצורה, ללשון שבני אדם נזקקין לה. אבל הקהל שסמולנסקין היה נערץ עליו לא השגיח בכתב פלסתר זה – ידע שסמולנסקין הוא בכל מומיו סופר גדול, אדם בעל מחשבה גדולה. אך ב’תוהו ובוהו', כשפגע באנשי הפטפוט והוקיע את הסכלות ואת הפראות באומץ לב, לא ידעוהו מימי קובנר, הרגישו כי אדם מודרני עולה על הבמה, וקשה כיום גם לשער את השפעתה של מחברת קטנה זו על הספרות הבאה.

לא היתה זאת, כאמור, בקורת דוקטרינרית, המטילה מרות משלה על הסופר, כי אם מרירות קנאית, הרגשת בושה שהנה לזאת יקראו ספרות, לזאת יקראו עתונות. ברם, עם כל זה הדגיש תמיד ש’אין לו שום אפשרות לתת תשובה נמרצה ומסוימת על פי פרגרפים של פורמולה ידועה' על השאלה ‘הבקורת מה היא?’ ורשאים אנו להסיק מיצירתו הבקורתית, שאמנם ‘מבקר מומחה’ לא היה, ועל פי ‘כללים קבועים אובייקטיביים’ לא עשה את מלאכת ההערכה מעולם – ניתנה לו הסגולה היקרה ביותר, שחונן בה מבקר אמת, והיא: לקנא ליופי, להתפעל, לחיות עליו. כל ימיו לא נתקהה בו הרגש להכיר ביצירות אמת, ‘אשר מיד כשתסתכל בהן והנה רוח חג ומועד ושבת עולה ופורץ אליך, ואשר כבוד אלהים חופף על כל אלה ואשר רוח הקודש מנהמת מכל פסוק. ואתה חש כרגע, כי גם אתה מדי קראך תתגדל ותתקדש’… עלית רוח זו היא מידת בקורת גדולה, יען כי רק היא לא תטעה אותך, בעוד שבקורת בעלת מגמה עלולה תמיד להכשיל אותך, בראותך לא מה שהעניק לך המשורר, כי אם מה שחפץ להעניק, מה שנתכוון להעניק – את צל היצירה היא רואה כיצירה.

הוא אמנם ‘מרכין את ראשו לפני אלה המעטים, המבקרים המנתחים, היודעים לתת לנו דברי בקורת נאמנים על פי יסודות מדעיים’. אכן, יודע הוא, שמה שהוכשר אדם להעריך ביצירה, לא הוכשר אלא בשובו ובחיותו עליה – בראותו אותה בעיני משורר.

ולכן יש שבהעריכו ספרו של אחר (ב’שיחות מני קדם' לזאב יעבץ) ונמשך בלא יודעים אחריו והוסיף לארוג בידי עצמו את רקמת האגדה, ויש אשר יעלה בדקות עצמו, בסגנון עצמו, גם על המבוקר. וכמה נעלו השורות שכתב על אגרותיה של רוזה לוכסמבורג! עד כדי כך הפתיעה אותו אשה עשירת נפש זו, ששר עמה שירה לא מכוונת זו והביא לידי ‘אפותיאוזה’ ממש את וידויי נפשה של אשה לפני חברתה!

ככה שר על כל אלה שהבחין בהם אמנות ממש, הגות לב ללא סייגים, אף אם היו שונים ממנו בתכלית. היה מן הראשונים שיצרו אצלנו פולחן של מנדלי – הבחין, מה שלא הבחינו רבים – שריאליסטן מובהק זה היה בראש וראשונה משורר. וכמו לגבי כל תופעה גדולה, ראה גם את הבליטה הריאליסטית כהווי שהוא למעלה מהווי.

סגנון בקרתו עם קורטוב ההפלגה, שיש בה מבדיחות הדעת, בה במידה שיש בה מזיקת הלב הנאמנה, אף הוא אינו, אם גם בפרופורציה אחרת, אלא סגנון האגדה.

ליליינבלום, סופר מעוט־קסמים לאדם כפרישמן; ואף על פי כן, הוא כותב בראש מסתו עליו: ‘כמעט שהיה נחשב בעיני לאדם מעולם האגדה’. ולא דיוק הניב חשוב כאן, כי אם הבלטת הדמות. המבקר יודע, כי יש להעלות קמעה את זה, שאנו מעונינים באמת להראותו. ‘כי לא לפי מה שנתן לנו סופר או אמן עלינו להעריך אותו, אלא לפי מה שהיה יכול לתת – מה שהיה יכול לתת לנו בכוח, חוץ ממה שנתן לנו בפועל’. לפיכך אינו חושש בכתבו את המסה – אולי הנפלאה ביותר – על ידידו י. ל. קצנלסון לדבר בלשון הפלגה (‘אשר תהיינה לאדם כל מתנות הרוח והלב’ וכו'); אין הוא חושד את הקורא באי־הבנה כזו, שישיג את הדברים כלשונם, ולא כמשמעם הפיוטי.

 

הפיליטוניסטן    🔗

פרישמן הקדים לעלות על הבמה. נער היה בפרסמו את דבריו הראשונים ב’השחר‘, וגם ב’הבוקר אור’, לא עבר עדיין את תחומי הבחרות. אכן מי עוד כמוהו מיהר להתבגר? הוא גילה מיד יכולת בכל סוגי הספרות: בשיר, בסיפור, בבקורת ובפיליטון. כאחד מראשי עוזריו של ‘היום’ שילב ב’אותיות פורחות' את כל הסוגים. לא היה מקצוע בספרות אשר שגב ממנו.

קשה להגדיר במה היה כוחו גדול ביותר. הוא כתב כמה סיפורים, אשר אין דומה להם; גם בשירה הוציא מתחת ידו דברים, כ’משיח', שהיו ונשארו עד היום יצירות למופת. בתרגום הגיע לשלימות, שרק בזמננו נמצאו מתחרים בו. הוא גם כתב מסות, שבצורה וגם בתוכן הן ראשונות במעלה.

ברור, שלא יכול להתרכז בסוג מסוים שבו יהיה שליט יחידי, כמשורר ונובליסטן ואפילו כמבקר. כל בנות השירה משכו אותו בקסם שוה. ואף שלא היה שליט בכל מקצוע לחוד – היה בכולם יחד, הסופר למופת. עצמיותו נתגלתה בגדולות ובקטנות, וגם בדברים שאחרים הגדילו לעשות ממנו, היה שלם על פי דרכו, גדול על פי דרכו.

ברם, חוץ מאמנות התרגום שבה הוא יחיד בדורו, יש עוד מקצוע, שהתמיד בו כל ימי חייו, ושבו הגיע לידי שכלול צורה ושכלול תוכן, שאין דומים לו גם כיום בספרותנו.

זהו הפיליטון. ברוב המקצועות היו לו לעינים דוגמאות המערב, אך מקוריותו בולטת על כורחה. ואף שקשה להצביע על פרוזה עברית מוסיקלית. קדומה ומודרנית כאחת, כ’ביום הכפורים', ‘תיקון ליל שבועות’, ‘מחולות’, ‘המלאך הקטן’, הנה בסיפור כבשיר לא היה מחדש אלא ברגעי עליה גדולים, בעוד שבפיליטון היה כולו קלסי – לפי חן השיחה, לפי הניב שאין פשוט וטבעי ממנו; וגם לפי התוכן, שקיפל בו בעצם את כל סוגי השירה. ודאי למד מאמני וינה את הסגנון השוחק הזה, את הליריזם ואת האירוניה, שתחומיהם יונקים, ואת הרצל הרי העריץ לא רק כיהודי גדול, כי אם כפיליטוניסטן נעלה – כמחברם של ‘חדר הילדים הריק’, ‘עץ החיים’, דברים שתירגם לעברית, ולדאבוננו, לא עשה את כל המלאכה שרק הוא הוכשר לה – לתת לנו הרצל עברי, שיהיה בו כל פאר המקור.

לפי עצם טבעו הוכשר לראות את השירה ואת המחשבה, את הסיפור ואת הבקורת כצורת־ביטוי אחת. אולי הקדים להשיג, שבספרות העתידה לבוא יתמזגו בפרוזה כל המקצועות. הרי עוד במאה התשע עשרה כבר בלע הרומן את כל צורות האפוס. והנה הגיעה השעה שהפובליציסטיקה והבקורת, הליריקה והנובילה נתמזגו בפיליטון. בצורה זו של שיחת נפש, של הסתכלות, של מיצוי שאלות שעה, שהם כלולים יחד במין רישום בלתי מאונס – כרשום איש את יומנו, או כשוחח אדם עם האדם הקרוב לו.

בצורה זו של פיליטון הבליע פרישמן את כל הגיגיו, את השיר בפרוזה ואת ההיתול המר, את דעותיו על הספרות ועל החיים – ביטוי שאינו מתגדר בצורות ספרותיות מקובלות. ורק לעתים רחוקות התעורר בו יצר הליריקן והנובליסטן, והראה כי כוחו רב לו גם באלה.

דוגמה לשירה שבפיליטון – כשהוא מתקומם לשקר שבוידוי ‘אשמנו מכל עם’: ‘איזו מרירות חשכה תקפה את הנער הקטן. את הגויים ההם אשר מסביב לא ידעתי עוד בימים ההם. ידעתי רק כי הם עושים את ‘הגלות’ וכי ‘הגלות’ היא רשעות וכי העושה רשעות הוא רשע וכי ‘בלבולים’ הם עושים לנו יום ולילה, – ועם כל זה אשמנו מהם!?…’ וכעין פיוס מצא בקרוא החזן אחר־כך גם דברי אמת, שאין להרהר אחריהם: ‘והנה כל הגויים שלוים ושוקטים ואביוני עמך דוויים וסחופים ומדולדלים…’ ואחרי כן: ‘והנה העת אשר יאתה לך להושיענו’. ופתאום ישאג הילד מעומק לבו המרותח: ‘ארץ, אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם עד ישקיף וירא ה’ משמים וינקום נקמתו ונקמת עמו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו, אשר שפכו דמים כמים'…

כמה עשוי היה אדם זה, שהוחזק איסטניס ‘יפה רוח’, להיות אלמנטרי, בעל דם שואג לנקם ושילם!

ואיזה רוך לירי, צרוף בניבו, יצוק בשורות פשוטות אשר בהן מתחילים ה’זכרונות' (‘על ספך, בית אלהים, אנכי עומד’…) – והם יגון יהודי, שמסביב לו ‘עומד העולם כולו באין קו־אור ובלי נטף ישע’; ואתה שומע מכל שורה בכי נפש, הנאחזת בשולי אלהים: ‘תנני נא ואבכה פה את לבי הפצוע, ואתה שמע! הלא אזנים לכתליך. הוי, עד מה בקשתי לי אוזן!’…

אם כמשורר היה פרישמן בעיקר כובש דרך לאחרים שהשתמשו בנצחונותיו לשם נצחונות יותר גדולים, הריהו כפיליטוניסטן האמן המיוחד וכמעט שאין גדול ממנו בספרותנו הוא היה הראשון אשר הרים אצלנו את המקצוע הזה ממלאכה ספרותית – ולא תמיד נקיה – למעלה של יצירה לירית רעיונית, והעמיד תלמידים לא רק מן הצעירים, כי אם גם מן הסופרים, שצורתם היתה קבועה זה כמה. הפיליטון של פרישמן הוא היומן של אמן מסתכל בדברי הימים, אשר על לבו יכו תמיד כל גלי החיים, ולכל החזיונות והמעשים, כקטנים וכגדולים, יש לו יחס פנימי, יען כי בכולם הוא מוצא רמזים להרהוריו הכמוסים והקבועים, וכולם משמשים לו סמלים לרעיונות מקיפים החוזרים מעולם ועד עולם. לפיליטוניסטן אשר כזה יהיה רק הסופר, המתרומם עד למדרגת אמן־חושב, זה שיש בכוחו להציג את עצמו במרחק ידוע מן החיים, למען יוכל להסתכל בחזיונות השעה מגובה מעמדו ולחוש בכל זאת את כאב הרחוקים והקרובים גם יחד. רק איש כזה יהיה לפיליטוניסטן־משורר, אשר כל מראה עיניו ומשמע אזניו יהיה לו חומר לשירה.

הפיליטון של פרישמן הוא תמיד פרי הסתכלות עמוקה בחיי־עולם, אם גם ענינו עוסק לכאורה בחיי שעה; אם לצון יחמוד לו ואם ידבר אלינו בכובד ראש – תמיד מרגישים אנו שכל חזיון שבחיים אינו אלא חוליה אחת בשלשלת הנצח, שכל מאורע וכל מעשה אינם דברים שבמקרה, כי אם חזיונות קבועים ועומדים, שמקורם ביסודו של עולם, באפיו של כל מהלך התולדה. לפיכך יש בסגנונו מן המתינות שבהסתכלות. הוא אינו בהול, אינו נרגש. הוא מתבונן. לידי התרגשות אינו בא אלא למראה התפעלות עשויה, שמקורה בהבנה שטחית או באונאה. מכיון שהוא רואה אנשים עומדים ומכריזים בקול רם על אמונתם ואהבתם, מיד הוא בא לכלל ספק. האמונה הגדולה והאהבה הנאמנה אינן זקוקות להכרזות קולניות – מה שלא נדלה ממעמקים, מה שלא נתעלה על ידי אדם ולא נצרף בלבו לתמצית של שירה, אינו עוד פרי הרוח הנאמנה.

הפיליטון של פרישמן אינו רק סאטירה. הוא מביע תמיד גם השתתפות. על הרוב אינו אלא וידוי לבבי, שיחת רע, אשר גם בעמדו מן הצד יכאב תמיד את מכאובי האדם, וגם בצחקו וגם בהתמרמרו אין כוונתו אלא ‘להיטיב באשר־יוכל ולהקל את עצמת המכאוב באשר קצרה ידו להושיע…’

 

פרישמן והרצל    🔗

פרישמן לא היה, כידוע, ציוני רשמי גם בימים, שלא עמד עוד בקשרי מלחמה עם ‘הלאומיים’, והמשכיל נדחה מפני ההכרה החדשה, שהיתה ציונית – אולי יותר מציונית במובן הרשמי. ‘ביריניקה’, ‘משיח’, ‘ארץ־ישראל’ – לא היו פרי מהפכה. כל זה היה מובן מאליו במי שהיה קודם כל משורר, רומנטיקן – במי שהתנ"ך היה כל חייו, משוש חייו, מקור כל עתרת וחן בנפשו ובשירתו. ולא יפלא, שסקיפּטיקן זה הוא שכתב על הרצל את השורות הנפלאות ביותר, – שורות מעטות, תמצית־לב, שבהן ניתן ביטוי נעלה לכל האהבה, ההערצה ולכל המהות העל־זמנית, העל־מפלגתית, של איש הפלאות שקם לאומה.

והן נכתבו בידי איש, שהוחזק ל’לא ציוני'.

אפשר שלכתחילה, לא היתה זאת אלא הערצת הסופר, הפרוזאיקן, ששורותיו המחוטבות, המיוחדות בטוהר ניבן, – אליהן היתה תשוקתו; הפיליטון כחטיבה של שירה היה משוש עטו כל ימיו – השירה שלא במתכוין, זו שמתכסה בטלית של שיחה קלה, בעוד שתחתיה מתעלם הצליל הלירי הענוג ביותר, – היה גם שורש כוחו. הוא אהב את הפתוס כהתגלות־לואי, כזינוק לא־צפוי, שפתאומיותו נוטלת חלק מחגיגיותו, מהפלגתו. היתה זאת עוד מורשה מהיינה, מן הרומנטיקה, שאירוניה וכובד־ראש היו מכסים זה על זה; אבל בפיליטון של הרצל היה צירוף צלילים אחר. לא היתה כאן הכוונה להדהים בחריפות יתרה, כי אם להשיג את האלמנטים הפשוטים של פרוזה טובה בצירוף ליריזם עצור, מזוכך. הפיליטון הפך כאן תמצית נקיה של פרוזה ושירה, שאין להבדיל ביניהן. ואמנות גבוהה זו, מותר להגיד, נעשתה דוגמה לפרישמן בתקופת יצירתו השניה. היא סייעה בידו להחלץ מקסמי היינה, ששעבדוהו ב’אותיות פורחות' שעבוד קיצוני כל כך.

ואולם לא היתה זאת הערצת הסופר בלבד. אפשר לומר, שלאדם כפרישמן היתה ההכרה בסופר האמן באיזו מידה תנאי קודם להכרת המנהיג־כאמן. לו נצטייר המשיח כמשורר, המנהיג כמשורר. בלי זה החסד, בלי זה החן המסתורי, – אין כובשים לב עם. הרצל המשורר שימש לו עדות, ערובה, שאמנם הוא הנבחר והוא נוצר לגאול, להושיע.

הכרה זו, שנצנצה עוד בשיחה קלה ב’הדור' הראשון על היהודי הבא להעריך את שויה של הסיכה היקרה, שקיבל הרצל, כאות־כבוד מן השולטן, גדלה ועמקה בדמות הטרגית שרשם לאחר אוגנדה (‘הדור’, שנה שניה). ואולם בשורות האבל שנרשמו עם הידיעה על מותו, זינקה כמעט מאליה, כמו תמיד מלב משורר, ההכרה העמוקה, שבמות הרצל צללה אגדה לדורות, סמל לדורות, – כי כל כמה שגדול היה במציאות, יגדל שבעתיים בבאות, כפליאה שאינה חוזרת.

הייתי במקרה עד לרגעים, בהם נולדו השורות האלה, שורות שכל חינה של מליצת פרישמן עליהן. את הרגעים האלה אני מעלה עתה על זכרוני.

היה זה ביום חם מאד, והשעה שעת אחר הצהרים. יושב אני בחדר עבודתו של פרישמן, ושנינו עייפים, מדוכאים מן המחנק. ופתאום נכנס טביוב שנקרא אז לווארשה ומספר לנו לתומו:

– יודעים אתם? זה עתה נתקבלה ידיעה, כי הרצל מת…

– מי מת? – קפץ פרישמן ממקומו. לפי נעימת הדובר אי אפשר היה להאמין, ששקעה שמשן של ישראל.

טביוב אישר את דבריו: זה עתה נתקבלה טלגרמה ב’הצפירה' על כך.

לא אשכח לעולם את מה שהיה אחר כך. פרישמן שוב השתער על המבשר, כאילו חפץ לדרסו. ואולם כרגע שב ממנו, שכח אותו, אותי, והתחיל פוסע בחדרו אילך ואילך, כמי שמבקש לו מפלט מרודפיו. הוא לא הוציא עוד מלה מפיו, ורק פסע את פסיעותיו המהירות, העצבניות, ולא מצא מקום לעצמו.

פניו החומים נתכווצו. הוא לא ראה דבר. לא שמע דבר. כל הווייתו הביעה הרגשת פלצות אחת. הרצל מת!

יצאנו שנינו מבלי להיפרד ממנו, מבלי לדבר דבר.

ובצאתנו, ישב וכתב את פסוקי־האבל, שבהם הוגד כל מה שרחש דור ליחידו.

 

המתרגם    🔗

מלאכת התרגום היתה לפרישמן כל ימיו דבר שעשה אותו בהתלהבות יתרה, כמלאכת מקור; היתה לו צורך נפשי – בה השלים את צורך האמן, ויש שמבחינת הלשון ושכלול הצורה נתנה לו הזדמנות לגלות את כוחות האמן בברק כשרון יותר מאשר במקור. סגולתו היסודית, והיא סגולת כל מתרגם גדול: שהוכשר ליהנות מיצירת אחרים לא פחות משנהנה מיצירת עצמו – שכמעט לא הבדיל בין יצירת עצמו ליצירת אחרים. ידוע ידע, כי אין עוד כמוהו איש אשר ילביש יצירה מן החוץ מחלצות־מקור. והיתה לו ההכרה שהספרות העברית זקוקה לתרגומים כאלה, אשר ישקו אותה לחלוחית שאין דומה לה ותהיינה מעין מלאכת הכשרה למקור אשר יבוא. כאחד ממעריצי היינה הגדולים (שהיה גם משהו משותף ביניהם בתפיסה הלירית והאירונית, המיוחדה לרומנטיקן המובהק) ניסה את כוחו בעודנו עלם בתרגום ‘דון ראמירו’, אבל את מקוריות סגנונו גילה בעיקר בתרגומי דרמה ודברי־פרוזה שאמנם פרש עליהם מעטה שירה דק, הרנין אותם במידה כזו שכל קטע פרוזה שלו שקוי קסם של שירה ופרוזה גם יחד.

היתה זאת בלי ספק זיקתו העמוקה אל הסגנון התנ"כי, שכמעט לא היה בדורו שני לו שבא בסוד רננתו; אשר לו נתגלו כל מסתרי חינו. כמו בכל מה שכתב, אתה מרגיש את התום הקדמוני ביחד עם העוקץ המודרני, ואין מפריד ביניהם. היה זה כשרון מיוחד, שהיה בו חלק להשכלה וגם למה שמתנגד להשכלה; אגדה והומור שהיו משולבים בכל מה שיצא מתחת ידו; לפיכך הטביע את חותם שניהם לא רק על הפיליטון; מהשניות שבהם הבהיק כשרונו במיוחד באור יקרות. בתרגום כאילו מצא תיקון לעצמו, לכשרונו הגדול, שהיה כולו רקמת־חן ועם זה היה חסר משהו מוצק תחתיו. בתרגומים המשובחים כ’קין', ‘כה אמר סרתוסטרה’, שירת טאגור, דבק בחומר נכסף זה, שנבצר ממנו לכבשו ביצירת מקור.

פרישמן בחר לו לתרגומיו כמעט רק יצירות הקרובות לרוחו ולסגנונו, יצירות מלאות נפשיות רבה, אשר אורם השקוף של כתבי־הקודש פרוש עליהן. על כן הצליח כל כך בתרגום ‘קין’ של ביירון. תרגום זה חידש את ביירון וחידש את ניב התנ"ך. זה היה נצחון מזהיר לספרונו יותר מיצירה מקורית גדולה. את ‘קין’ קראתי בתרגומים אירופיים אחדים, וביניהם מצוינים (כזה של איבן בונין'), אבל לא אפריז אם אגיד שאף אחד לא מסר את תלונתו השוטפת והסוערת של המתקומם הראשון, כתרגומו של פרישמן. אמנות הבנין של המשפט המורכב עם המון נפתוליו הדקים ומאמריו המוסגרים ביחד עם ברק שטפו הקל והמהיר – באמנות דקה כזו ובקלות וחרות גראציוזיות כאלה עוד לא בנו אצלנו משפט עברי, ובפרט מונולוגים ארוכים וסבוכים הקשים ביותר לסגנון המקראי, אשר כל כוחו הוא בפסוקיו הקצרים והנפסקים. ולעומת זה פליטות הניב הקצרות שבתרגום זה מבריקות אף הן בכל הצמצום והחריפות המיוחדים כל כך ללשוננו.

ואולם בתרגום ‘כה אמר סרתוסטרה’, הצליח פרישמן במידה אשר לא פללנו. לא פללנו כי יהיה לשפתנו המון סגולות ועושר של מבטא, להביע כל ברקי רעיון וצללי רעיון ועומק סמלים במידה שנתגלו בתרגום הזה, אשר בו נשתמרו כל קפלי המקור כולו, וכרכורי הדמיון הנועז – הריתמוס עשיר הקולות והצלילים, אשר אין כמוהו עוד בכל פרוזה לירית. ב’כה אמר סרתוסטרה' העניק פרישמן לספרותנו לא רק אחת מיצירות העולם המקוריות הגדולות, כי אם פעמים נדמה, שחידש את לשון התנ“ך עצמה, ריכז את המון קסמיה בפסוקים מוצקים ומלאי חן, אשר כמוהם לא נמצא אלא ב’קוהלת'. הפרק הראשון מכניס אותנו מיד לתוך סגנון נעלה זה, כמו לתוך סגנון הברית החדשה (בעוד שבתוכן נתכוון לשחרר אותנו משניהם יחד). אין ספק שמבחינה זו הצליח המתרגם יותר ממה שהצליח המחבר. פעמים נדמה, שעל פי ‘כה אמר סרתוסתרה’ ניתן לקלוט את כל הלשון התנ”כית, המוסיקה התנ"כית. גם ספר כ’קין' יותר משהוא מעשה אמנות של מתרגם גדול, הוא יצירה שנתבקשה להכתב לכתחילה עברית. וספר זה אמנם ייחשב לעולם כיצירה עברית מקורית שבמקרה נכתבה תחילה לועזית…

בדומה לזה אפשר ליחס את מיטב שירת טגור ליצירת מקור. אתה מוצא כאן פרקים שרק ב’תהלים' יש משיח הלב ומטוהר הניב כדוגמתם. והרי המשורר ההודי האלוהי היה גם אדם בן זמננו ולא היה אחד כמוהו שבא גם בסודה של שירת המערב. פרישמן הראה, כמו בכמה מיצירותיו המקוריות, שיש מי שהוא כולו איש המזרח ועם זה לא ננעלו בפניו גם שערי המערב…

בזאת המזיגה של שני עולמות, של תום המזרח וצלילות המערב, היה כוחו של פרישמן. ב’תאיס' גילה, כשחפץ, גם צלילותו הלטינית של אנאטול פראנס. אבל עלינו פעל כצליל קדומים. על כן נמשכנו אחריו; ואולי על ידי כך נשאר בו משהו פלאי וקוסם לנו לעולם.

 

הנובילה המקראית    🔗

חוזר אני ובודק את יצירותיו – חוזר ומוקסם וחוזר ומאוכזב חליפות. הלא זה הצד הטראגי שביצירה זו, שהיא לא־שלימה בשלימותה, ובכל הפגום בה יקרה לנו, כרצון ויכולת, כשירה וכמאבק לשירה.

חוזר וקורא אני את ספר שירתו האחרון ‘במדבר’, שיצא לאור במהדורות רבות. ספר זה, נכתב בשנות חייו האחרונות – בימים של התחדשות למחבר. חולה ושבור, ראה את עצמו כמשורר מתחיל. מתוך שיחות פרטיות ידענו, שהנובילה התנ"כית (או המעשיה התנ"כית) היתה הגיגו תמיד. ב’מחולות', בהם החל, הגיע אולי לשיא יכולתו: הראה את יצר האהבה, כיצר הדת, ושניהם ראשוניים, בלתי־נפרדים בנפש האדם הקדמון, יצר פואימה בפרוזה ללא פגם, דבר בעל כוח ובעל חן, שמעטים כמוהם בספרותנו.

האם בא ביצירות מחוטבות אלה על סיפוקו? הוא היה מוקסם מכל פסוק בתנ“ך, כל ניב, כל צליל. אפילו שם פרטי אפילו חוק ומשפט, גירו את דמיונו. רקמת תום ושירה היה לו כל מה שמסופר בתנ”ך; משהו שעליו שומה להשלימו, למצות את המשוקע בו בקדמות הימים. מבחינה זו היה בעל אגדה מובהק, – האמין כי ניתן לו לא לפרש, כי אם גם להמשיך, להוסיף על הקסם. הוא לא שבע מעולם את רננת התנ“ך. זאת היתה רננת חייו, רננת נפשו האחת. כל המקורות האחרים לא היו אלא צינורות למקור ברכה זה. כאיש התנ”ך טיפח כל ימיו את הרעיון על הסיפור התנ"כי. גם על נובילות מחיי זמננו אהב להפיל אור קדמון זה, שהיה בעצם אור נפשו. ב’תיקון ליל שבועות' שילוב הפסוקים מן המקרא הוא הרבה יותר מעוקץ ספרותי. נדמה, כי בכל פסוק נרמז כבר מלכתחילה התוכן המאוחר. לא נתכוונה תורה אלא למה שיבוא – בראשית הימים ובקץ הימים.

את ‘הסוטה’, ‘העגלה הערופה’ לא ראה כחוק מופשט, כי אם כמאורע חי; מאליהן נתרקמו האגדות על ‘עיר המקלט’, ‘במרצע’, ‘בהר סיני’ – הוא ראה את המדבר, אשר מרחבי עולם לו; ראה את העם שוכן לשבטיו, נלחם ליצריו ונלחם ביצריו. הרעיון היסודי המאחד את כל הסיפורים האלה היה זה המאבק של עם צעיר, שהוגש לנחושתים של חוק, וחוק זה גם מכביד עליו לאין נשוא, והוא גם מעצב את דמותו, נותן אחיזה לנפשו. במדבר השומם הזה יפרחו חייה הבאים של אומה זו, שהעבדות היתה מנת־חלקה עד כה, והנה היא לומדת מתוך נסיונותיה במדבר מעט־מעט להעריך את החופש, את אור האדם, גם את חשקת נפשו המתעטפת באור זה. אכן מופלאה היתה ההשגה על האהבה, שאין רפאות לפצעיה. אולי כן אהב רק האדם הקדמון.

מי יודע אם לא עלה במחשבתו של פרישמן להביא את גיבוריו עד סוף המדבר, עד העת בה יהיה מאספסוף לעם כובש ארץ, כובש תרבות ומקבלה עליו מתוך אהבה, אחרי שהוכשר לקלטה, להעריכה.

כל מי שנזדמן לו לדבר עם פרישמן על סיפורי המקרא תפס, כי בסיפורים האלה נרמזה לו ההוויה הנצחית, יצריה הנצחיים. כל פעם היה מקיש מסיפורי קדומים אלה על חיינו המודרניים. מן הסיפורים שאינם תנ"כיים אתה נוכח כמה היה צמוד אל האפיקה המקראית, כמה היה הנושא הזה מלבב ומושך אותו כל ימיו.

ודאי, שכל התפיסה כאן מודרנית, ובכל זאת בולט כאן ביותר הקשר שבינו לבין משוררי ההשכלה, שאף הם ראו את העולם דרך האספקלריה של התנ"ך.

בספר זה, בו עלה כמספר, אתה מבחין את כוחו ואת רפיונו. מצד אחד תפיסת המשורר שהגיעה לגובה כזה ב’מחולות‘, ב’הסוטה’, ואפילו בדבר פרימיטיבי כמעט כמו ‘במרצע’ – ביטוי הגועל לעבדות, לרוח אדם אשר לא עשתה כנפים. ומצד אחר: הרעיון אשר יהלך לפני השירה, קסם הלשון וחריפות הנושא, שהמחבר שליט בהם שלטון בלי מצרים. אותה חריצות אמנותית, שהיא וירטואוזיות וידיעה; אותו קסם שבהפתעה, שרק עמה תנצנץ השירה, ושהיא באה כמעט תמיד מאליה. עם חסרון הידיעה, עם ההתגלות, עם זה שאינו צפוי מראש. כמעט מעליב ב’הגולם' העדר תום זה – והרי זה נושא, שעליו חלם מחצית חייו! ועם זאת מי יגיד, שדברים כמו 'ביער, – עם כל ההשפעה האנדרסנית – אינם יצירה, אינם פרי חכמה, שרק גני משורר יצמיחוה? באגדה זו של ‘ראש השנה לאילנות’, הראה פרישמן שוב את ברק הכשרון של ‘המלאך הקטן’, של ‘ביום הכפורים’, של ‘תיקון ליל שבועות’.

הנה היער הנצחי, הרחש הנצחי, ההתעוררות לשעה, ההתקוממות לשעה. והנה ‘שב היער להיות כמשפטו תמיד. רעשו העצים ורעשו, המו ופטפטו, וכאשר נשב הרוח, שם הניעו העצים את ראשיהם…’

 

בין ברדיצ’בסקי לפרישמן    🔗

בנערותנו, כשהיינו עדים להתנגשות ראשונה בספרותנו בין ה’זקנים' ובין ה’צעירים' שה’טוען' מצד הראשונים היה אחד־העם ושל האחרונים – ברדיצ’בסקי, היינו מתבוננים מרחוק לפרישמן שכאילו הצטדד וכבש ימים רבים את נבואתו, בלי להשתתף בכל הפולמוס הזה ובלי לגלות, להיכן הוא נוטה. הוא, שעמד בצעירותו כל הימים, ושאף־על־פי־כן היה לנו, לפי כל תכונתו הסולדת מהכרזות ומהגדרות חיצוניות, איזה יסוד לשער שאחד־העם השמרן־’היהדותי' מקובל עליו, ‘האירופאי’, לא פחות מכל ה’צעירים המערביים' יחד. והנה הפתיענו יום אחד מאמר על דוד פרישמן, מסה מסובכת, אך מלאה רמזי מחשבה שנצנצו מתוך ערפלי הניב והיו נושמים חמימות ומין קרבה אישית אל המתואר, – והמסה כתובה בידי רבן של הצעירים מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. במסה זו הורם על נס פרישמן הלוחם, נוטע ‘הטעם המערבי בספרותנו’, ועוּטר רצון רב גם הפייטן, ‘חוזה החזיונות’. כאן, בנקודה זו, נתגלה המעריך הדק והמקורי. הוא הכיר בכל חולשותיו של פרישמן המספר, ידע עד כמה מכחולו דל ועד כמה חוג ראייתו המציאותי מצומצם, אבל תפס גם את היסוד המגי המופלא שביצירתו – את כוחה לעקור את האדם ממציאותו הקטנה ולטעת אותו בספירה אגדית, מה שהביע כמבקר וכפייטן בשורות רבות־המשמעות: ‘לבך יכבד מכל הדברים אשר שמעו אזניך, ובכל מראות השמים ושלל צבעי העננים לא תמצא נחת למלא את נפשך; אבל הלקוי שבשמיעה ובראיה ימלא על־ידי תום אגדי’.

בפסוק האחרון היה פתרון כלשהו להערצה גדולה זו מצד משורר הסתום שבעולם אל הזך והצלול שבכותבי־הפרוזה: הוא גילה מיד את ‘הנשמה השניה’ של פרישמן, המוסיקלית־האגדית – האירציונלית, על אף כל התגדרותו בשכלתנוּת. הנה מה ששיתף את שניהם ביצירה, בתפיסת הדברים. בהגינו על פרישמן, הגן, איפוא, על עצמו: נתן דין־וחשבון על עצמו. הלא היא דרך כל מבקר־פייטן, המיטיב לראות את אחרים דרך עצמו ואת עצמו דרך אחרים!

ואף־על־פי־כן, עלה, כאמור, מבקורת זו גם קול של הודיה על אשר ‘פקח את עיניו לדעת’, על חוש ההבחנה שנטע בתוכו, על שלימד אותו להכיר ולדעת כי ‘מעשרה העולים לדוכן, תשעה הם פסולים’ – שעל ידיו ‘ניתנה לו הבקורת’.

ברוב הימים נתברר לנו, כי רוח אחת החזיקה כאן טובה לחברתה, שחיזקה אותה בשיתוף־ראיה בה במידה שעקרה אותה מעצמה; שהקימה לה תצפית חדשה לראות את העולם ולראות גם את עצמה דרך אספקלריה מאירה יותר, אם כי גם צוננת יותר. אכן ימים רבים היתה זאת לנו פרשה סתומה. מה שהבדיל בין ברדיצ’בסקי לפרישמן היה לאין ערוך עמוק יותר ממה שאיחד אותם. פרישמן שחרר את כולנו מאיזה עודף של התפעלות, משיירי פרובינציאליזם, ניקה את השטח מגרוטאות ופיזר את הערפל. אבל במלאכת הנקיון גם צמצם משהו, ריסן משהו, גדר את המבוא אל מרחבים אחרים. ברדיצ’בסקי היה יקר לנו דוקא בזה שכיוון את הראייה לאותם שטחי הדמדומים, שפרישמן, עם כל הליריזם שבו, לא הרס אליהם – גם הזהיר באיזו מידה מפניהם. ולא אפריז, אם אומר שחמשים ושלשת המכתבים מפרישמן אל ברדיצ’בסקי, המקיפים תקופה של תשע שנים (1893–1901), עלולים ליישב הרבה את הסתום ביחסי פרישמן וברדיצ’בסקי. מכתבי פרישמן, המצטיינים לא בסגנונם המזהיר בלבד, כי אם גם בגלוי־לב גמור, – בהומור רב ובנעימה של רב לתלמיד, השותה בצמא את דבריו, מספרים על ידידות משונה שבין אנשים דומים ושונים, שונים בעיקר במידת בגרותם, שנפגשו על אם הדרך בפרק־חיים שהיה לאחד שעת אביב של תהיה ולבלוב, של שאלה לנתיבות עולם ונתיבות חיים, ולשני – תקופת נסיונות ואכזבות קשים, ימים שהחלומות נפלו כשבּלים מאחרי הקוצר. כל חליפת־מכתבים זו אינה אלא מעין דו־קרב בין נשמת ילד שוחרת יופי ואמונה ובין נשמת אדם מוכּת הכרה, שהבינה ולא הבינה את חברתה, שחסה ולא חסה על תוּמה. את השפעת המכתבים האלה נכיר אחר־כך ביצירת ברדיצ’בסקי (נכירה גם במסת־הבקורת הנזכרת על פרישמן), אם כי רואים אנו עד כמה גם נפגע מארסם. בידידות זו היתה הרבה דרמתיוּת, והקורא את המכתבים האלה בשׂום לב ירגיש במתיחות נפשית זו שאינה פוסקת. עם כל ההוּמוֹר לא היתה זאת חליפת־מכתבים אידילית כל־עיקר.

חשיבותם של מכתבים אלה, שאף על פי שאנו שומעים מתוכם את קול האחד – ניטיב להכיר על פיהם את שניהם: את המדבר ואת השומע. אולי את השומע יותר מאשר את המדבר. על פרק זמן זה של דמדומי ברדיצ’בסקי הוטל כאן אור בהיר מאד.

אכן, אנו רואים גם את פרישמן כמו שהיה: אדם שנולד מבוגר, שהתהלך מעצם ימי נעוריו עם ספקותיו ופצעיו הרבים. אין ספק, שהוקיר בברדיצ’בסקי יותר מכל את תום נפשו, ובאותה שעה לא יכול לשאת תום זה, – ביחוד כשנראה לו נפרז כלשהו. כל פעם שברדיצ’בסקי פונה אליו בחוֹם רגשותיו ומבוכתו, הוא נידון בצוננים של לעג בלי רחמים, עד שפעמים אנו מתפלאים לסבלנותו של השואל וחוזר ושואל, אף שכל פעם הוא נחבל על ידי חברו ורבו יותר. מתוך חליפת־מכתבים זו מתגלה לנו גם ברדיצ’בסקי הצעיר – התלמיד המסור, זה שידע להעריץ את הרב כמלאך אלהים, להתאבק בעפר רגליו, עד כדי לספוג ממנו גם את העלבונות המרים ביותר, כל עוד האמין בו. ואמנם בכל קשיותו של פרישמן, אפילו במקצת קנאה, המחלחלת בלי ספק בכמה מקומות שבמכתביו המאוחרים יותר, רואים ברור כמה נאמן אף הוא לאיש־שיחו, לאדם זה, שהוא זר וקרוב לו כאחד, שהוא מאמין ואינו מאמין בעתידותיו. בכל נפתוליו ובכל בקיעי־נפשו של פרישמן, של אדם ידוע־מכאוב זה, – שקר לא ישקר לעולם. מר־לב ומר־נסיון, הוא נכוה מכל הזיה של ידידו התמים, ואין לדעת מה גרם לכך יותר: מסירותו לחברו או סתם שנאתו לחלומות בטלים ולדברים בטלים. אכן יודע הוא להתאכזר באמתו ובאהבתו, להגיד עד תום את אשר עם לבבו – לכבות כל דבר שבדמיון ככבּוֹת את הדליקה.

האם לא זהו מה שעשה את פרישמן בכל ימי חייו ובכל דרגות יצירתו אובד ומעונה כל־כך. הוא עצמו היה מכף רגל ועד ראש איש דמיונות, איש אשר רק החלומות היו חלקו בחיים, וידוע ידע, כי זה המעט הוא אשר עליו יחיה לב אדם; ואף־על־פי־כן הסיתוֹ יצרו תמיד לכוון את חודו של עטו כנגדם. החלום נתחלף לו תמיד בבטלנות היהודית, והוא הלא ידע כמה חללים הפילה זו ברחוב היהודים! האם לא היה אף הוא עצמו אחד מחלליה?

אחר היה ברדיצ’בסקי. הוא עמד לפני העולם בעצם תומו. ודאי שבאותה תקופה לא ניקה עוד מאבק בטלנות זו, שלאחר זמן אף הוא (ובלי ספק – לא בלי השפעתו של פרישמן בכלל ומכתבי פרישמן אלה בפרט) עורר את שוט בקורתו עליה. אבל אף היא היתה שקוּיה חוֹם שבלב, מלאוּת שבלב. הוא לא היה אכוּל חכמה, אכוּל ריקנוּת. אף שממת העולם לא היתה שקוּפה לעיניו כזו של בעל ‘תוהו ובוהו’. הוא צלל ביאושו למען עלות יותר, בעט באלהים למען השתטח על קברותיהם. גם כשדללו מעיינות אמונתו, מעיינות תפלתו לא נסתתמו.

שתי תכונות שונות. וזה, כמובן, מה שמשך אותן זו לזו. אבל מן ההכרח היה שיבוא רגע, שברדיצ’בסקי ירגיש את הסכנה לנפשו שביסוד דימוֹני זה שבחברו ורבו. אותה שעה נרתע לאחור. פרישמן חשד אותו ב’יהירות', ולא ראה, כי ההתנגשות ביניהם היתה בלתי נמנעת.

כוחו של פרישמן היה בראייה. ההוויה היתה פרושה לפניו כולה מסופה ועד סופה. ככלי אין חפץ בו השליך אחריו כל פילוסופיה, כל ‘שיטה’, כל משענת מיטפיסית, ולא האמין בלתי אם במה שתפס תפיסה ישרה, בלתי אמצעית. הוא היה מתגדר בניהיליזם זה, ובמשא ומתן רגיל לא סבל באמת כל סבך, כל סתום, כל ‘פירוש בדוחק’, אף כי ריאליסטן תמים לא היה מעולם.יפיו של עולם היה גם לו בסתימוּתו, באין סופו, בחן חידתו, וזה מה שלקח את לב ברדיצ’בסקי, בקרבו אליו, בכתבו את דפי־הערכתו, המצוינים ביותר שנכתבו על פרישמן בזמן מן הזמנים. אבל פרישמן הבדיל כל ימיו בין שירה לפרוזה, בין קודש לחול. הוא ‘ידע את הרגעים הקדושים והנשגבים’, אבל לא האמין ברציפותם; האמין בקדושה, כל עוד לא דוּבּר עליה, – בעוד שנשמת ברדיצ’בסקי נחצבה כולה ממקור אמונה. חפץ היה לקדש כל רגע – לעקור את כל החולין כקוץ מכאיב מתוך גוף ההויה.

פגישה זו, שנסתיימה מקץ תשע שנים בהתנגשות טרגית, באה כולה לידי גילוי במכתבים אלה. בזה, כאמור, ערכם המיוחד, אם כי לא פחות מזה הם יקרים לנו מצד עצמם.

המספר הגרמני שטיפטר אמר פעם: ‘הפגימות, שבהן לקוּ יצירותי, נעשות בולטות עוד יותר באגרותי’. ואמנם יתכן, שאין לך מקום־תורפה לסופר כמכתביו. בהם הוא מתערטל על כרחו, בין שהוא זהיר יותר ובין שהוא זהיר פחות בכתיבתו. כאן אי־אפשר שלא ייראה כמו־שהוא.

ברם, אם לשפוט את פרישמן לפי מכתביו, יהא נשכר בלי ספק. עליו אפשר להמליץ את ההיפך ממה שאמר שטיפטר על עצמו: אמנם גם הוא מגלה את עצמו במכתביו טפח יותר משהוא מגלה זאת ביצירותיו, – מגלה לא מעט מן הפגום שבאופיו, אבל כאן בא לידי בליטה גם הטוב ביותר, העז ביותר שבנפשו: כוחה לאמת עד הסוף, לבקורת שאינה יודעת פשרות גם לגבי אדם קרוב ואהוב. באות לידי גילוי מידותיו הטובות, השתתפותו הנאמנה, שמחתו לעזור לחבר בשעת דחקו. אנו רואים אותו גם כנושא בעוֹל משפחה וצרכיה המרובים. אנו מבינים למה באה בשנות התשעים הפסקה גדולה כל כך ביצירתו בימים שהיה אנוס לעשות ימים כלילות למלאכת התרגום ולמשוך את ידיו כמה שנים ממלאכת השירה.

אבל מכתביו הם גם תעודת־כשרון, תעודת עושר רוחני לבעליהם. המכתבים המונחים לפני הם ברובם דברי־אמנות קטנים לפי סגנונם המזהיר, לפי חריפותם, לפי איזו שלמוּת שבביטוי, העולה לפעמים גם על זו שבדבריו שבדפוס, מן הימים ההם: כל כך משוחרר כאן סגנונו ממליצה, משפת־יתר; כל כך הוא גם עשיר בחמרי לשון, בגוני לשון, – באותו חן טבעי שלא נתגלה אלא בפרוזה המאוחרת שלו.

אי אפשר שמכתבים כאלה לא קירבו את ברדיצבסקי קירבה נוספת אל פרישמן, שהיה גם בלאו הכי נערץ עליו מימי נעוריו כסופר וכמשורר.

 

מזרח ומערב    🔗

כל ימיו שמר את אמונתו זו בסגנון־המערב – בכל מה שהוא קצוב ומתואם, מרוסן וישר־קו. את כל העולם ראה בחוגו הבהיר, בצמצומו האמיץ. מדרגת אדם־נעלה היה לו רק כשרון הרוח להכיר את גבולות עצמו. כל מה ש’מעבר לגבולין' היה מעורר בו ספק, היה מטיל עליו אימה. לא רק כמשורר, כי אם גם כאדם, עמד מעל לדוגמה של ההשכלה, אבל היא נבלעה בדמו. לפיכך ראה את פרץ, שחתר אל חופי מסתורין כ’עושה נפלאות'. הוא לא היה עשוי, כפרץ, להלך על עצמו שכרון: לכך היתה עינו ערה יותר מדי ויותר מדי היתה חשודה בעיניו התעוררות חסידית. תשוקתו אל השיר היתה מתמדת. ואולם מציאות של ממש היתה לו רק מה ששרוי באור.

זה היה הצד הטראגי שביצירתו, שהוא, איש־הנגינה, שעולמו החיצוני היה מעוט־צבעים, מעוט־צורות כל־כך, היה מסתובב כל ימיו בחוג הנגלה הצר, בחוג העוני המפוכח, בעוד שמלכותו האמיתית היתה מעבר לכל זה. לפיכך הדיר הנאה מעושר עצמו, בעצמו עשק את עצמו – אהה, הוא היה חסר דבר אחד, שרק הוא מוסיף כוח למשורר. הוא לא היה מוקסם מעצמו עד הסוף מעולם.

מי שהכיר את פרישמן מקרוב, מי שהתהלך עמו וידע אותה מילנכוליה עמוקה, שהיתה תופסת אותו לעתים קרובות כל־כך, זה יודע שתכונתו, כפי שנגלתה לרבים, כפי שבאה לידי ביטוי ברוב דבריו, היתה ‘קלסית’ – שבעצם היה כל ימיו נמשך לשיאי היצירה העולמית. הוא ידע את אשר חפץ. ידע, שהכוח, השלימות, הם הליריזם האמיתי או ההגשמה האמיתית של האפיקה – במקום שהכל בא לידי ביטוי משוכלל, פלאסטי – שכליון נפשו של הדור ההוא – ‘להתבטא’, לצאת מתוך ערפלי מלים ומושגים, לשפוך אור על העולם. תרבות־המערב היתה לעומת ההפשטה היהודית, קודם כל, תרבות של ביטוי, של צורה. יצירתו כמתרגם, כמבקר, לא היתה בעצם אלא הצבעה על זה, שהמתוקנים שבמערב עושים. חפצו היה, כמובן, שהמלאכה תהיה נעשית בכלים עצמיים, ובמנדלי הרים על נס את ‘האמנות היהודית’ שלו, אבל בעיקר לא היתה זאת אלא הפגנה של המערב, שאת כוח הגשמתו השיג כיהודי ומפניו התבטל. זאת היתה שליחותו הגדולה, ואין ספק, שבזה ערכו החינוכי לדורו. אבל הוא עשה זאת על חשבון עצמו. היה בזה יותר מן המשיכה לעולם זר משהיה בזה משום חתירה לסגולת עצמו. בתוך־תוכו היה פרישמן איש יהודי, משוררו של עולם מנוגן, של מציאות רוחנית, בלתי־מוחשת. בעצם היה איש החזון. אפשר שהיה יותר ‘חסיד’ מפרץ זה, שעמו עמד במלחמה כל ימיו. יותר משנלחם ביסוד ‘האוונטוריסטי’ שבפרץ, היה מקנא בו, שהיה עז נפש ביצירה יותר ממנו, שידע ללהט את עצמו, להתגבר על המשכיל שבו ולהשיג בכוחו של בטחון כל זה, שהוא, איש הסגנון הנפלא והתרבות הגדולה, הרך והמעונג, נשא את נפשו אליו כל ימיו: לחדש את השירה העממית, למזג את יסודות סגנוניה השונים ולהפרות בה את היצירה החדשה. הוא, שהעביר תחת שבט הביקורת כל ניב, כל ניע שביצירתו, לא האמין במעשי־הלהטים של פרץ, באדם שיצר בכוח האמונה, בכוח ההעזה. מי שממעיט כל־כך לבטוח בעצמו, עוד פחות מכן היה עשוי, כמובן, לבטוח באחרים.

זהו מה שהשכין את העצב בעולמו, – מה שמיעט אותו, את עז־העט ורב־הכשרון, לעומת רבים, שהיו עניים ממנו בכשרון ובדעת. עינו היתה פקוחה יותר מדי – ולא רק על אחרים, כי אם גם על עצמו. רק ברגעים מעטים של שכחת־עצמו הצליח להרנין את אלם עולמו ולהינשא על כנפי הנגינה, להרחיק מעצמו ולקרוב אל עצמו; להגיע אל מולדת לא־ארצית זו, אשר שם פרחו גניו הנעולים. קטעי ליריקה ענוגים אלו המפוזרים כתלמים בודדים בתוך הפואימות בפרוזה שלו, היו הקסם הנצחי שביצירתו. מראות־חזון אלה, אשר צבעיהם לא מכאן, הם שהקסימו את ילדותנו, כציצי מסתורין לוהטים, שעקרו אותנו מתוך שממונה של הפרוזה האפורה ההיא. הם שטיפחו בנו את חוש הנגינה שנפגם בימים הרבים ההם, של ‘סתום חזון’. אלה היו איבּי־הליריקה הראשונים בשירתנו הצעירה – הבשורה הראשונה עלתה מתוכם. אורה הרך של תקופה משכמת היה שרוי עליהם, וחן נעורים, חן הבאות, נאצל עליהם. אבל כשבאו אלה, שלהם ניבא, נפסקה שירת עצמו.

זא היתה שליחותו שלו, ואפילו של פרץ: לקרוא, להזהיר לעורר את החדש – להיות מבשרו ומעודדו. ברם, אין בשורה בלי ראשית צמיחה, בלי ראשית הגשמה.

בבדידות־עולם זו התנודד כל ימיו. כל ימיו נזהר מעצמו ונאמן לעצמו. כה עברו עליו חייו הקשים והפורים. אכן במלחמה זו בא לידי גילוי כוחו המיוחד, עצמיותו המיוחדה. מי שנלחם עם עצמו, מזכה את מלחמתו עם אחרים – גם אם פגע, כמו בפרץ, שלא כדין.

ראיתיו בימיו האחרונים, באותם השבועות המעטים שעשיתי עמו בברלין. היה נעים אז כפלים לראותו מחודש, מלא־תקוה, כשהוא מכין את עצמו, עם שקיעת חייו, להתקפת־יצירה גדולה זו, שרק בגללה כדאי היה כל הסבל.

מי היה יכול להאמין, שלאחר שנה יבוא כבר הקץ לנדודים! חלומו לשבת באירופה, להיות קרוב אל מעיינות המערב – נתקיים, אבל השעה היתה כבר מאוחרת. בשעה שערך מתוך התרוממות־רוחו את דירתו הנאה ב’שדרות־הקיסר', היה כבר אכול־סרטן למחצה, והוא לא ידע. רק יומים לפני מותו, בשעת הניתוח, גילו המומחים שזה כבר לא היה עוד מתום בו. אבל הוא גם בימים האחרונים הוסיף לעבוד, הוסיף לעלות. כתב את המסה על רוזה לוכסמבורג, תירגם את ‘קוריולנוס’. עוד לפני צאת נשמתו שעשע את עצמו בתקוות על־דבר עבודותיו הספרותיות העתידות לכשיקום ממטתו; וככה נשא אל קברו את צמאונו שלא נשבר לעולם ליצירה – כוכב הפלאים האחד אשר קסם לו עד רגעו האחרון.