לפי כללי ההגיון הפשוט והשכל הישר זה נראה כמו “מתיחה” גדולה בהמשכים. צה“ל יפלוש ללבנון, צה”ל לא יפלוש. אילולא היה מסוכן, אולי זה היה מצחיק, אבל זה מסוכן מאד. כלפי חוץ וגם כלפי פנים. מזמינים את כל העולם כולו להתכונן למתקפה ישראלית, לסכל אותה או למנוע אותה. נתחיל בסכנה הקטנה יותר – הפנימית.

ההזמנה המכוונת אל ראשי מפלגת העבודה לבוא אל ראש הממשלה מנחם בגין, יכולה להיות מלכודת. זה יכול להיות אליבי “תפור” ומוכן מראש. לאחר מעשה, אפשר יהיה לרמוז ואפילו לומר בפה מלא, כי מי שעזר לאש“ף להשתלט על העיריות ביהודה ושומרון הוא שעזר לו להימלט מהעונש המגיע לו. למה צה”ל לא התקיף את בסיס אש“ף בדרום לבנון? למה לא חיסל אותו אחת ולתמיד? אשמים בכך ראשי מפלגת העבודה, שהובאו בסוד הענין, הדליפו את הסוד והזהירו את האויב (אם חלילה תהיה פעולת חבלה ורצח של אש"ף בעתיד, אפשר יהיה אפילו לומר שהקרבנות נפלו באשמת ראשי מפלגת העבודה). אולי זה חשד שווא, אבל אין זה חשד בכשרים. צורת ההתעסקות של ראש הממשלה ב”עלילת הדם" של רצח ארלוזרוב חושפת את תחום השנאה ורצון הנקמה הבוער בו כלפי מפא“י ויורשיה. צריך להזהר. חבל שחיים בר-לב הפשוט והחנון, אינו יודע להיות חשדן וזהיר יותר, וכמוהו גם מוטה גור ויצחק רבין. כדאי להם ללמוד משמעון פרס את חכמת הניואנסים, שהיא חלק בלתי נפרד מאמנות המדינאות. אסור למפלגת העבודה להפקיר את “האמצע” של המפה הפוליטית ולאפשר למנחם בגין להיראות כמנהיג לאומי המושיט יד ליריביו מבית כדי להתלכד במערכות כלפי חוץ, והם אינם מסוגלים להתעלות כמוהו, כביכול, ותוקעים מקלות בגלגלי העגלה הלאומית; במקרה שלפנינו – בזחלילי הטנקים של צה”ל. אם צה"ל יצא בכל זאת להתקפה ויצליח, תהיה זאת הצלחה למרות התנגדות האופוזיציה. אם יכשל, יהיה זה בגלל התנגדותה. למפלגת העבודה אין מונופול מובטח על הקונסנסוס הלאומי. שרי הממשלה לא יהססו להכתים אותה בכתם של כמעט בגידה. והכתם הזה עלול להידבק. אבל לא זה העיקר.

אם צה“ל יתקיף את אש”ף בלבנון, יהיה זה הימור נוסף בשרשרת של הימורים מסוכנים שמנחם בגין נוטל על עצמו ועל מדינת ישראל כולה מאז עלותו לשלטון. מנחם בגין פועל כל הזמן על פי האסטרטגיה של “סיכונים גדולים – רווחים גדולים” (או הפסדים גדולים – אם הסיכונים לא עולים יפה). את מה שעושים המהמרים בבורסה עושה מנחם בגין במניות הקיום והבטחון של ישראל. כך הוא עושה מאז הסכם קמפ-דייויד והאשליה של “לא עוד מלחמות”, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד יתומים ואלמנות, הופכת לחזון אחרית הימים של ימינו. באיחור רב מבין, כנראה, מנחם בגין שהוא הכניס את עצמו למלכודת וחזון אחרית הימים רחוק מהגשמה בימינו. עוד מעט קט יוברר שסיני איננו. אין עוד קלפים למיקוח עם מצרים. אבל אש“ף ישנו. ויש סכנה של לחץ בין-לאומי כבד על ישראל לסגת מיהודה ושומרון ומרצועת עזה, לא רק מסיני. ואולי גם לשאת ולתת עם אש”ף במישרין או בעקיפין על נסיגה טוטאלית או כמעט טוטאלית. הלחץ הזה עלול להתגבר לאחר השלמת הנסיגה מסיני ב-26 באפריל. לכן נראית התנהגות מנחם בגין כשל מי שנכנס למלכודת וחש בכך באיחור טראגי, ועתה הוא מתרוצץ בנסיון נואש לפרוץ אותה, או להימלט מתוכה לפני שיהיה מאוחר מדי.

מי שאצה לו הדרך במידה כזאת אינו רואה מנוס לעצמו מלפעול בכל הכוח, ובכל המהירות. להשיג תוצאות מידיות. לפני שתיסגר המלכודת סופית. מנחם בגין חושש עתה שהנסיגה עד הסנטימטר האחרון בסיני עלולה לשמש תקדים גם ליהודה, שומרון ועזה והוא רוצה להיחלץ מהמלכודת של התקדים הזה. מכאן – החלת החוק הישראלי על ירושלים ועל רמת הגולן, היד החזקה ברמת הגולן נגד הדרוזים ונגד תומכי אש“ף ביהודה ושומרון. וכן – הנסיון לארגן ולחזק את אויביהם ויריביהם של תומכי אש”ף ברחוב הערבי או בסמטאותיו (“אגודות הכפרים”).

פעולת צה“ל בלבנון היא חוליה נוספת באותה שרשרת. והיא החוליה האחרונה, הסופית והמסוכנת שבכולן. ההימור האחרון. לתקוף את אש”ף במעוזו העיקרי, להשמיט את הקרקע הלבנונית מתחת לבסיסיו המרכזיים של אש“ף המדיני והצבאי. לא רק בדרום לבנון. להתחבר עם הנוצרים בצפון לבנון, ליצור אתם קשר ישיר כמו עם הדרום. לסייע לנוצרים להתגבר על יריביהם מבית ולאפשר להם לקיים מדיניות של שלום עם ישראל ושל הבטחת האינטרסים של המערב באזור (על-פי תפיסת מנחם בגין ואריק שרון). אם אש”ף המדיני והצבאי ימשיך להתקיים בבסיסיו בלבנון באין מפריע, אין סיכוי להצליח בחיסול שלוחותיו ביו"ש ובגולן.

ההימור הצבאי הזה עלול להסתיים בהפסד מדיני וצבאי גם אם יוכתר בהצלחה. כל המבצעים של צה"ל בלבנון הסתיימו בטרם עת, בלי שהושגה הכרעה לטובתנו עקב התערבות אמריקנית. אין בטחון שלא יקרה כך גם הפעם. על אחת כמה וכמה אם תהיה התערבות סורית ואולי גם סובייטית.

תחושת הדחיפות של המערכה נגד אש“ף נובעת מהקשר בינה לבין המילכוד המצרי. פתאום נוכח מנחם בגין לדעת שהמצרים מתכוונים לתמוך באש”ף גם בזירה המדינית ואולי גם בזירה המעשית. הגבול הישראלי-מצרי, בעיקר ברצועת עזה, עלול להיות גבול פרוץ מבחינת הבטחון השוטף והסכם השלום יפעל נגד ישראל. הוא יהיה מטריה מדינית שתחתיה תוכל לזרום התמיכה הגלויה והסמויה באש"ף. לכן נאלץ מנחם בגין להתרוצץ בין ההימור הלבנוני לבין המילכוד המצרי, בין האשליה של “שלום עכשיו” (שהוא ציפור הנפש של הסכמי קמפ-דייויד) לבין ההימור של “מלחמה עכשיו”, גם בשטחים וגם בלבנון, בשרשרת של הסלמה גוברת.

זו דרכו של מנחם בגין. דרכה של מפלגת העבודה לעומת זאת היתה מבוססת על אסטרטגיה של “סיכונים קטנים ורווחים קטנים”. היא היתה מעוגנת בהערכה הנכונה שהעולם הערבי והמוסלמי כולו נמצא בתקופת מעבר ממושכת בין תקופת זעזועים וחוסר יציבות של חברה טרום-תעשיתית וטרום-דמוקרטית המאפיינים אותו בעת הזאת, לבין תקופה של פיתוח, שפע ויציבות לעתיד לבוא. שלום כולל ויציב בין ישראל לבין כל שכנותיה יוכל להיכון רק בסיומה של תקופת המעבר הזאת, וכאשר שתי מעצמות העל יוכלו לבסס עליה מערכת של הסכמים לגבי המזרח התיכון. עד אז, בעתיד הנראה לעין, אין מנוס מאסטרטגיה של תקופת מעבר ממושכת ולא של “שלום עכשיו”, שאינו ניתן להשגה. זהו הניגוד האמיתי בין דרכה של ממשלת המערך לאחר מלחמת יום-הכיפורים לבין דרכה של ממשלת “המהפך” מאז כינונה. מדיניות ההימורים המסוכנת של “שלום עכשיו” הובילה באורח בלתי נמנע כמעט להימורים מסוכנים, שימוש בכוח ומלחמות קטנות וגדולות בסימן דחיפות ומיידיות. מי שנכנס למלכודת בפזיזות, נדחף להיחלץ ממנה בבהילות.

המערך צריך להיזהר מלהיות הצד השני של המטבע שהליכוד הוא צידו הראשון. המטבע המדיני של המערך מלפני “המהפך” היה אחר לגמרי ואליו יש לחזור. ההימור הלבנוני של “מלחמה עכשיו” הוא פועל יוצא של המלכוד המצרי של “שלום עכשיו”. המוצא חזרה, הוא בדרך של הסדרי ביניים ממושכים לפתרון הבעיה הפלשתינאית על כל היבטיה שלב אחרי שלב. בזהירות ובבטחון.

האלטרנטיבה האמתית של המערך טמונה בחזרה אל דרכו הוא, שהיא דרך ביניים של סינתיזה ולא של אנטיתיזה, של העדפת המועט הזהיר וההדרגתי על ההרפתקנות המסתיימת בהפסד ובנזק של תפיסת המרובה. בדרכו של מנחם בגין תישאר מדינת ישראל קרחת מכאן ומכאן בלי סיני, בלי יהודה שומרון ועזה, בלי שלום ובלי בטחון. זאת מבין עתה רוב העם, פרט לקצוות הקיצוניים ביותר. עם כל מי שמבין זאת אפשר וצריך לכונן ממשלה אחרת ואיתה ללכת לבחירות.

13.4.82