מאמרים

---

תולדות הרצל

מאת

בנימין זאב הרצל

(כתובות בידי עצמו)

נולדתי בשנת 1860 בבודאפשט, בבית הסמוך לאותו בית הכנסת, שבו התאונן עליי הרב זה לא כבר בדברים קשים, על אשר נסיתי-באמת ובתמים – על אשר נסיתי לדרוש בשביל היהודים כבוד וחפש במדה מרובה מאשר יש להם עתה. אבל בפתח שער הבית אשר ברחוב טבק, שבו נולדתי תראה כעבור עשרים שנה פתקא עם המודעה: “עומד להשכר”.

לא אוכל לכחד, כי בקרתי בבית-הספר. בתחלה שלחוני למכינה בבי“ס עברי, ששם נחלתי כבוד במדה ידועה, מפני שאבי היה איש סוחר עשיר. הזכרונות היותר קדומים מבית-הספר ההוא הן הנה המכות שהוכיתי בו, יען אשר לא ידעתי לספר ביציאת מצרים לכל פרטיה. עכשו יאמרו בעלי-הוראה רבים להכותני חרם, על שאני זוכר יותר מדי אותו המאורע של יציאת מצרים. היותי בן עשר שנים נכנסתי אל ביה”ס הריאלי, שבו בכרו את המדעים המודרניים, בנגוד אל הגימנסיה. שבה הושם לב ביותר ללמוד את השפות העתיקות. לספס היה בעת ההיא גבור היום, ובמוחי נולדה אז המחשבה לחפור אסתמוס שמי, זה של פנמה. לא ארכו הימים ואהבתי אל הלוגריטמים ותורת המדידה חלפה ועברה, מפני האנטישמיות הגלוי, ששררה אז בביה“ס הריאלי. אחד המורים באר לנו הוראתה של המלה האשכנזית “הידען” בדברים האלה: “על אלה יחשבו עובדי האלילים, המחמדנים והיהודים”. אחרי הבאור הנפלא הזה בחלה נפשי בביה”ס הריאלי ואגמור להכנס לגימנסיה. אבי הטוב לא הצר מעודו את צעדי בנוגע למה לך לימודי, ובכן הייתי לתלמיד הגימנסיה. ובכל זאת לא חדלה המחשבה ע“ד פנמה להטריד את מוחי. עברו שנים רבות ואנכי, בתור הסופר הפאריזי של העתון N. F. Presse בווינא, מלאתי את חובתי להודיע ע”ד השערוריות שנעשו במאורע זה, הרשום לדראון וחרפת עולם בקורות ארץ צרפת, ב“גימנסיה האֶוונגלית” רובם של התלמידים יהודים היו, ועל כן לא היה בו מקום לתלונה ע“ד שנאה ליהודים. בהיותי תלמיד המחלקה השביעית של הגימנסיה הזאת כתבתי את מאמרי הראשון בשביל אחד העיתונים, כמובן בלי חתימת שמי, מיראתי את עונש המאסר. בלמדי במחלקה העליונה שבגימנסיה מתה אחותי, עלמה בת י”ח שנים; אמי הטובה חלתה מאבל ויגון ורוחה חובלה, עד כי העתקנו את מושבנו בשנת 1878 לווינא.

בשבעת ימי אבלנו בא הרב כהן לנחמנו. וישאל אותי לעתידותי. גליתי לו חפצי להיות לסופר, והרב, נדמה לי, הניד ראשו באותו אי הרצון, שבו הביע אחרי כן את דעתו ע"ד הציונות. אומנותו של סופר איננה מחיה את בעליה, חרץ הרב את משפטו באי-רצון.

בווינא למדתי תורת המשפטים, נשתתפתי בכל תעלולי הסטודנטים, חבשתי לראשי מגבעת בעלת גונין של אחת האגודות, עד אשר באה האגודה לידי החלטה, שלא לספח עוד יהודים לחברים. לחבריה ממכבר הראתה האגודה את חבתה, בתתה להם רשות להשאר בה. נפטרתי בשלום מחברת הצעירים נדיבי הרוח ואפן אל למודי בשום לב. בשנת 1884, הייתי לדוקטור לתורת המשפטים ונכנסתי בתור פקיד בלי משכורת לעבודה מעשית בבית-הדין תחת פקודת אחד השופטים. עבדתי בבית-הדין בווינא ובזאלצבורג. עבודתי בזאלצבורג הניחה יותר את רוחי; יפעת הטבע שמסביב לעיר נודעה ליפה ביותר. חדר עבודתי היה במגדל של מבצר עתיק, מכוון ישר אל תחת העמוד, שהפעמון תלוי עליו, ושלש פעמים ביום צלל באזני קול הפעמון בהמולה רבה.

כמובן, כתבתי יותר בעד התיאטרון מאשר בעד בית-הדין. בזאלצבורג בליתי את השעות היותר מאושרות בימי חיי. מאד אותה נפשי להשתקע בעיר היפה הזאת. אך בתור יהודי לא הייתי עולה שם כל ימי למשרת שופט. ועל כן נפרדתי מזאלצבורג ומתורת המשפטים יחדו.

ושוב עלה לי להדאיב את רוחו של הרב מבודאפשט, כי תחת אשר היה לי לחזר אחרי אומנות או משרה בטוחה, החלותי לצאת במסע ולכתוב בעד התיאטרון ובעד עתונים. רבים מחזיונותי הוצגו בתיאטראות שונים: אחדים מהם מצאו חן ואחדים לא הפיקו רצון. עד עכשו אינני יכול להבין, מדוע נתקבלו אלה מחזיונותי ברצון ואלה בשריקות. מן ההבדל שנעשה בהכרת חזיונותי למדתי לבלי שים לב אל התהלות או החרפות, אשר ההמון מחלק לפרי רוחי. צריך האדם לעשות כטוב וכישר בעיניו, והשאר אינו נחשב לכלום. עתה בחלה נפשי בכל החזיונות אשר כתבתי, וגם באותם המוצאים חן בתיאטרון הקסרי שבווינא ואינני שם אליהם לב עוד.

בשנת 1889 נשאתי אשה ושלשה בנים נולדו לי, נער ושתי נערות. לדעתי בני הם לא מכוערים ולא חסרי טעם. אך אפשר, כמובן, שאני טועה בזה. בהיותי בדרך מסעי בספרד הציע לי העתון N. F. Press להיות לו סופר קבוע בפאריז. לקחתי עלי את המשרה הזאת, אף כי עד אז מאסתי ובזיתי את הפוליטיקה. בפאריז היתה לי שעת-כשר להכיר ולדעת, איך יבינו בני האדם את הפוליטיקה וגליתי דעתי על אדותיה בספר קטן: “היכל בורבון”. בשנת 1895 שבעתי את החיים בפאריז ושבתי לווינא.

במשך שני החדשים האחרונים לשבתי בפאריז כתבתי את ספרי “מדינת היהודים”, שעל ידו נתכבדתי להתבקש מאת מערכת “נייע פרייע פרעססע” להודיע בו מתולדותי וקורות ימי חיי. אינני זוכר שום רגע בחיי, שבו התרוממה רוחי, כבאותה שעה שכתבתי בה ספרי זה. היינה אומר, כי הסכין לשמוע רעש כנפי נשרים משיקות מעל ראשו מדי כתבו חרוזים ידועים. עבודתי בו היתה תכופה יום יום, עד כי עיפה נפשי מאד מאד; ורק באחת שובבתי נפשי לפנות ערב: בשמעי את נגינות וואגנר, ביחוד את האופרה “טאנהייזר”, אשר שמעתי בכל פעם שניתנה להשמע. רק בערבים שלא הוצגה בהם שום אופירה הרגשתי איזה ספק בצדקת רעיונותי.

בראשונה חשבתי שלא לפרסם את ספרי הקטן הזה ע"ד פתרון שאלת היהודים ולהציע אותו רק לפני מיודעי וידידי. אך כעבור איזה זמן גמרתי להדפיס את ספרי; לא נתכונתי בספרי זה להחל בו בתעמולה בשביל השאלה היהודית. רבים מן הקוראים ישתוממו בשמעם, כי סרבתי לעשות כזאת בראשונה, כל הענין היה בעיני דבר הדורש פעולות ממשיות ולא וכוחים. התעמולה בפומבי היתה, לפי דעתי, צריכה לבוא רק אז, אם לא תמצא לה הצעתי הפרטית אזנים קשובות וידים פועלות.

אחרי שגמרתי את ספרי, בקשתי מאת אחד מידידי הטובים מכבר לקרוא את כתב-היד. מדי קראו בו החל פתאום לבכות. אנכי הבינותי את רגשותיו הסוערים ככה, בהיותו איש יהודי. הן גם אני בכיתי לפעמים בשעת הכתיבה. אבל לתמהון לבבי נתן נימוק אחר לגמרי לדמעותיו. הוא חשב כי יצאתי מדעתי, ובהיותו אוהבי, נעצב מאוד בגלל האסון אשר בא עלי. הוא ברח מעל פני, מבלי להוציא עוד דבר מפיו. אחרי שנדדה שנתו כל הלילה בא אלי ויפצר בי לחדול מן הדבר, פן יחשבוני הכל למשוגע, סערת רוחו גדלה כל כך, עד שהבטחתיו לשמוע לכל דבריו, בכדי להרגיע את רוחו. אחרי כן יעצני לשאול את פי מאקס נורדוי, אם הצעתי היא מחשבת איש, שלא הסתתרה בינתו. “לא אשאל עצה מפי איש”, עניתי, “אם עשו מחשבותי רושם כזה על לב איש נאור ואוהב נאמן, הנני לסגת אחור מהצעתי”.

מצבי אחרי כן היה נורא מאד. דומה היה לי, כדבר לוהט באש אדומה, שהושלך פתאום למים קרים. אם, במקרה. אותו דבר ברזל הוא, אז יהפך לעשת.

אוהבי, שהזכרתי למעלה, היה רגיל לחשב את הוצאות הטלגרמות ששלחתי, במסרו לידי חשבון כזה בעל מספרים הרבה, ראיתי בסקירה ראשונה, כי טעה בחשבונו, העירותיו על זאת והוא חזר וחשב, אך בפעם השלישית או הרביעית נוכח לדעת, כי חשבוני הוא הנכון. המקרה הפעוט הזה השיב לי את בטחוני בי בעצמי. הן ידי רב לי לדייק בחשבון יותר ממנו: ובכן לא סרה עוד בינתי.

בו ביום החלה נפשי להסתער בדבר מדינת היהודים. במשך שתי שנים, וגם שנים רבות שבאו אחריהן, היו לי ימי עצב וכעס הרבה מאוד, ומתירא אני פן יבאו לי עוד ימי עצב רבים מהם. בשנת 1895 החילותי לרשום זכרונותי בספר; עד עתה מלאו מהם ארבעה כרכים גדולים, אם אפרסמם בימים יבאו, אז יכירו וידעו יושבי תבל, מי היו המתקוממים נגדי ומי היו בעזרי. התבוננתי וראיתי דבר אחד כדאי ונעלה על כל ספק: התנועה תתקיים. איני יודע יום מותי, אך הציונות לא תמות. מימי באזל שוב יש לעם היהודי מי שידבר ויפעל בשמו; ובכן תקום “מדינת היהודים” על אדמת ארצם. הנני נגש עתה להוציא לפעולה את יסוד הבאנק, ואני מקוה, כי התועלת שבו תהיה גדולה כזו של הקונגרס.

---

שיחה עם הבארון הירש

מאת

בנימין זאב הרצל

הד"ר תיאודור הרצל והבארון הירש

(חליפת מכתבים)

מכתב א אל הבארון הירש.

(הדאטום חסר).

אדון מאד נכבד!

מתי אוכל להכבד לבקר בביתך? יש את נפשי לשוחח אתך בדבר שאלת-היהודים. אין אני מבקש לא שיחה-עיתונאית ולא מתנת-כסף גלויה או מסותרת. כמדומני, שמרבים כל-כך להטריחך, עד כי נחוץ בכל האפשר להקדים ולהרחיק ממני כל לזות שפתים. חפצי הוא רק לבוא אתך בשיחה מדינית-יהודית, שפעולתה אולי תהיה בזמן רחוק, שגם אתה וגם אנכי לא נהיה עוד בארץ החיים.

ועל כן שאלתי היא, שתואיל לקבוע יום לועידתנו, שתוכל לעסוק בשאלה זו שעה או שתים באין מפריע. מפני עבודתי הרגילה טוב לי לבחור ביום א' לשבוע. לא נחוץ דוקא שיהיה היום הראשון לשבוע הקרוב. הדבר תלוי ברצונך.

מה שבדעתי לעשות, יענין אותך. ואף כי אינני רומז עליו אף במעט, בכל זאת שאלתי הוא, כי לא תראה לאיש בסביבותיך – מזכירים וכדומה – את מכתבי זה. הואיל לנהג בו כבדבר שלא ניתן להגלות.

ברוב כבוד, עבדך

ד"ר הרצל.

תשובת הבארון הירש.

לונדון, 26 מאי 1895.

לדון ד"ר תיאודור הרצל בפאריז.

קבלתי זה עתה את מכתבך פה בעיר שאני אומר לשהות בה שני ירחים. חבל, שלא אוכל, למרות רצוני, לקבוע לך את הועידה, שבקשת ממני. אולי תוכל להודיעני בכתב, מה שאתה רוצה לבאר לי בע"פ, אך תוסיף על המעטפה, שבה תשלח את מכתבך, את ההערה: “ענין פרטי”.

אבקש סליחתך על אשר אשיבך ע"י מזכירי ובשפת צרפת, כי מפני פצע נושן, שידי הימנית נפצעה בשעת ציד, איני יכול להחזיק בעט בזמן ארוך.

קבל, אדוני הנכבד, רחשי כבוד ויקר מאת

מ. לבית הירש.

מכתב ב אל הבארון הירש.

רחוב קאמבון 37, 24 מאי 1895.

אדון מאד נכבד!

צר לי מאד, כי לא יכולנו להועד פה.

לכתוב מה שהיה בלבי להגיד לך, לא נקל הוא. מלבד מקרים חיצונים, שיוכלו לשלוט לרעה במכתב, עוד אפשר שיבולע למחשבתי השואפת לתכלית רמה, בהגלותה לעין תאבי-חדשות, או בהודעה לאנשים, שלא ידעו לשלוט ברוח בינתם. וכל היות ג"כ, שיבוא מכתבי לידך בשעה שתהיה, טרוד בענינים אחרים, ולא תקראהו בתשומת-לב שלמה הדרושה לכך.

אך אם תמצא לנכון להשיבני ע"י מזכירך באיזו מליצה של דברי נימוס, אהיה מוכרח לחדול כלה מכתוב אליך, וזה יוכל, לצערי, לגרום נזק לכלל.

ובכל זאת אכתוב אליך. אך לע"ע טרוד אני יותר מדי, כדי שאוכל – כפתגם ההלצי הידוע – לקצר בדברי. באמת אינני רוצה להלאותך בלהג הרבה ובמשא-ומתן ארוך. עתיד אני, לכשאפנה, להציע לפניך דרך חדשה בפוליטיקה היהודית.

מה שהחלות לעשות עד כה, למרות שנעשה ברוח נדיבה ושעלה לך בדמים מרובים, יחטיא את המטרה והיה ללא הועיל עד עכשיו לא היית, אלא נדיב כפראבודי בשעתו. רוצה אני להראותך את הדרך, שבה תלך בכדי להיות יותר מנדיב.

אך אל נא תחשבני ליועץ מזמות נבער חדש במינו, אם גם אופן כתיבתי יוצא מעט מדרך הרגילות. מראש הנני מודה, כי אפשר שטועה אני, והנני מטה אזן קשבת לחולקים על דעותי.

בשום אופן לא אקוה, שתסכים מיד לדעתי, מפני שעליך לשנות עוד הרבה את הרעיונות, שאליהן הסכנת עד כה. כי אחת אשאל, אף כי זר אני בעיניך, כי תפנה אלי בכל לבך. בדברים שבע“פ הייתי רוכש לי בלי ספק את תשומת-לבך, אך על-ידי חליפת-מכתבים יקשה הדבר. מכתבי יהיה מונח בין אחרים על שלחנך, ואני חושב, כי יום יום באים אליך מכתבים יותר מדי מאת קבצנים מבקשי-נדבות, נוכלים ורמאים, החיים על חשבון הצדקה. וע”כ אשים את מכתבי בתוך מעטפה שניה ועליה יהיה רשום: מכתבו של ד"ר הרצל. אותו, אני מבקש ממך, תניח מן הצד ותפתחהו רק בשעה שתהיה מחשבתך פנויה וצלולה למדי, כמו שדרשתי זאת לשיחתנו, שלא יצאה לפעולה.

בכבוד רב, עבדך

ד"ר הרצל

תשובת הבארון הירש.

לונדון, 26 מאי.

לאדון הרצל, 37 רחוב קאמבּוֹן, בפאריז.

את מכתבך מיום שלשום קבלתי. יכול אתה לחשוך את הצעתך הארוכה, אם לא ערכת אותה עוד בכתב. בעוד ימים אחדים אבוא לפאריז, לשני ימים, ושם תמצאני ביום הראשון הבא (2 ביוני) בשעה ½ 10 לפני הצהרים, ברחוב עליזה מספר 2.

קבל,אדוני, הבעת רגשי כבוד מאת

מ. לבית הירש

שיחת הד"ר הרצל עם הבארון הירש.

הרצל: פרטי הדברים, שאני בא להציע לפניך, יש מהם שיהיו בעיניך פשוטים ביותר ויש מהם שתחשוב אותם מלאי דמיון למכביר. אולם אך כדברים פשוטים ובדמיונות נוהגים המנהיגים בבני-האדם. מתמיה הדבר – וידוע – מה רוח מדת התבונה, שבה מושלים השליטים בעולם.

והנה בכל אופן שהוא לא חזיתי לי מראש, שאבוא לעסוק בשאלת-היהודים.

הן גם אתה לא חשבת מראש להיות פטרון ליהודים. שולחני היית. עסקים גדולים היו לך; לבסוף הקדשת את עתך והונך ליהודים. כן היה גם אתי. הספרות, העתונות היו אומנותי, ואת היהודים לא זכרתי. אך נסיונותי ומראה עיני, לחץ האנטישמים, ההולך וגדל, אלצוני לעסוק בענין הזה.

כן. זה הוא כח ההרשאה שלי.

מניח אני את תולדות היהודים, שבהן ראוי היה לפתוח את דברי. הכל יודעים אותן. אך אחת עלי להטעים, שבהיותנו זה אלפים שנה מפוזרים ומפורדים, אין לנו הנהגה מדינית מאוחדה. זה הוא, לפי דעתי, אסוננו הראשי, והוא הועיל להותנו הרבה יותר מכל הרדיפות, כי לא היה איש שינסה – לו גם מאהבת מושל עצמית – לחנך אותנו לאנשים. ותהי להפך. נדחקנו אל כל משלח יד ועסק נבזה, כלואים היינו בתוך הגיטו ואכלנו איש בשר רעהו. וכאשר הוציאונו משם, חפצו שנלמד פתאום אל דרכי חיים של חרות.

לו היתה לנו איפוא הנהגה מדינית מאוחדה, שאת נחיצותה אין מן הצורך להוכיח ושנועדה לא בכדי לעשות במחשך מעשיה – הנהגה שכזו אלמלי היתה לנו, כי עתה יכולנו להחל בפתרון שאלת-היהודים, כלפי מעלה, כלפי מטה וכלפי כל הצדדים.

ולפי המטרה, שנשאף אליה בהיות לנו מרכז וראש, יהיו גם האמצעים.

שתים הנה המטרות, להשאר פה או לצאת.

לשתיהן גם יחד נחוץ שיקדמו להן מעשים, העלולים לחנך את העם. כי גם בצאתנו יארך הזמן, עד שנכנס אל ארץ בחירתנו. משה עשה זאת במשך ארבעים שנה. לנו אולי תספקנה עשרים או שלשים שנה. בכל אופן יבואו בינתים דורות חדשים, ועלינו לחנך אותם.

ובשביל החנוך הנני להציע מראש שיטות אחרות ושונות לגמרי מאותן שאחזת בהן אתה.

קודם-כל מחזיק אני את יסוד-הצדקה לבלתי-נכון. אתה הנך מגדל קבצנים. עובדה מצויינת היא, כי אצל שום עם אין מעשי-הצדקה והקבצנות מרובים כל כך, כאשר אצלנו היהודים. ומוכרחים אנו לשפוט מזה, כי שני אלה תלויים וקשורים זה בזה, באופן שע"י הצדקה יבולע לאפיו של העם.

הירש: כן דברת.

הרצל: לפני שנים אחדות שמעתי, כי נסיונותיך ביהודי-ארגנטינה לא הצליחו, או הועילו לרעה.

הירש: התסכים לי, אם אפסיק את דבריך, כאשר יהיה לי מה להשיב עליהם?

הרצל: לא. יותר ייטב בעיני, אם תרשני להראותך את גוף המשא-ומתן שלי. ידעתי, כי פרטים רבים לא יתאימו אל המעשים האמתיים, מפני שלא אספתי עד כה מספרים ועובדות. הרשני לברר רק את עיקרי יסודותי.

יהודי-ארגנטינה שלך אינם מתנהגים כשורה, כפי שספרו לי.

בכל אופן צריך היה להחל בדבר לא כאשר עשית אתה. הנך מוביל את היהודים-האכרים ומושכם אחריך. ובהכרח הם חושבים, שיש להם גם להבא הזכות לקבל תמיכה מידך, וע"י זה לא תגדל אהבתם לעבודה. יהודי מובל כזה איננו שווה במחיר שנתת בעדו. וכמה יהודים בכלל תוכל להעביר שמה? חמשה עשר אלף – עשרים אלף!… ברחוב אחד במגרש ליאופולדשטאט שבווינא מספרם של היהודים גדול ממספרם של אלו.

לא. בדרך ישר לא נוכל בכלל לנהל תנועת המוני-אדם. לפעול בזה אפשר רק בדרך אמצעי.

בכדי למשוך את היהודים אל הכפר, נטל עליך לספר להם הגדה ע"ד עפרות-זהב. בדרך הדמיון נוצר הפתגם הזה: מי שחורש זורע וקוצר, ימצא זהב באלומתו. אמנם קרוב הדבר לאמת. אבל היהודים יודעים, כי זהב זה יהיה אך גרגיר קטן של זהב. וכך יוכלו להגיד לך ביתר השכל: מי שידע לכלכל מעשיו באופן היותר טוב, יקבל פרס, שיכול להיות גדול מאד.

אני חושב, שאי-אפשר להעתיק את היהודים אל הכפרים בארצות מושבותיהם. האכרים ידושו את בשרם בחרוצות ברזל, הקן הראשי, שהאנטישמיות מצאה לה באשכנז, הוא מדינת הסן, שבה עוסקים היהודים מעט בעבודת האדמה.

בעשרים אלף יהודי-ארגנטינה שלך לא תוכיח כלום, אפילו אם האנשים האלה יהיו טובים מאד.

אך אם לא תצלח, תביא הוכחות נוראות לרעתם של היהודים.

דיה בקורת זו. מה לעשות איפוא?

אם נשאר פה, או אם נצא, נחוץ להשביח את הגזע במקומות מושבנו. נחוץ לעשות את בני-עמנו לאנשי-חיל, לאוהבי-עבודה, לאנשים ישרים. ואחרי-כן נצא – אם עוד צריכים נהיה לצאת.

להשבחה זו תוכל להועיל בממונך באופן יותר טוב מאשר עד כה.

תת לקנות אנשים יחידים מישראל, תקצוב פרסים עצומים בארצות שהאנטישמיות שוררת בהן: בעד מפעלים כבירים, בעד מעשים, שיש בהם הרבה מן היופי המוסרי, בעד אמץ-רוח, חרף-נפש, חיי-נמוס, חריצות-ידים באומנות ובמדע, בעד רופא בשעת מגפה, אנשי-צבא, ממציאי סמי-מרפא, המצאות לטובת הצבור, תהיינה מה שתהיינה, בעד כל נשא ורם.

שתים תהיינה תוצאות הפרס, בהשביחו את הכל ובעשותו פומבי לדבר. אחרי שהדבר יוצא מן הרגיל וברכה בו, ישיחו בו הכל. וכן ידעו הכל, כי יש בקרב היהודים אנשים טובים ומה רב מספרם.

התוצאה הראשונה נכבדה ביותר: ההשבחה. לא היחיד המקבל את הפרס השנתי העיקר אצלי. נכבדים בעיני יותר אותם השואפים לעלות למעלה, כדי לקבל את הפרס. ככה יתרומם המצב המוסרי….

הירש: לא, לא, לא! אינני רוצה כלל בהרמת המצב. כל אסוננו הוא זה, שהיהודים מעפילים לעלות למדרגות גבוהות. יש לנו בעלי-השכלה יותר מדי. חפצי הוא לעצור בעד המעפילים בין היהודים, לבל יוסיפו להתקדם במדה מרובה. זה מקור כל השנאה.

גם בנוגע לתחבולותי בארגנטינה לא שמעת נכונה. אמת הדבר, כי בתחלה באו שמה אנשים ריקים ופוחזים, שיותר נעים היה לי להשליכם במצולות-ים. אבל עכשו יש שם כבר אנשים ישרים במספר רב. וחפצי הוא, אם תצליח המושבה, לשכור אניה אנגלית ולהזמין מאת סופרי-עתונים – גם אותך אני מזמין כבר היום – ולעבור אתם יחד לארגנטינה. אמנם הדבר תלוי בתבואת הקציר. אחרי שנים אחדות של יבול טוב יכול הייתי להראות לכל באי-עולם, כי היהודים יצלחו להיות אכרים. אפשר שעל-ידי זה יתנום גם ברוסיה לעבוד את האדמה.

הרצל: לא הפסקתיך עוד, אף כי לא כליתי עוד את דברי. משתוקק אני לשמוע, לאיזו מטרה אתה שואף. אבל באתי לידי הכרה, כי ללא-הועיל אוסיף לגלות לך את מחשבותי;

הירש: אמנם הכרתיך לאיש נבון, אבל רעיונותיך מלאים כל-כך דמיון.

הרצל (קם ממושבו): כן הוא, אבל האם לא הגדתי לך מראש, כי דברי יהיו בעיניך כפשוטים או דמיוניים ביותר? אינך יודע, מה טיבו של הדמיון, וכי רק מגבוה נוכל להתבונן אל מהלכי האנושות הגדולים.

הירש: אין עצה אחרת מלבד ההגרה. הרבה ארצות יש לקנות.

הרצל: כן. אבל מי הגיד לך, כי אין אני רוצה בהגרה? ברשימותי אלה כתוב הדבר. נכון אני להתיצב לפני קיסר אשכנז, הוא יבין את דברי, כי על-פי חנוכו ידע לשפוט על דברים רבי-ערך…

אל קיסר אשכנזי אומר: שלחנו ונצא! זרים הננו, לא יתנונו להטמע בתוך העם, אף לא נוכל להטמע. תן אותנו לצאת! רוצה אני להראותך את האמצעים והדרכים, שאני חפץ להשתמש בהם ביציאתנו, לבל נשאיר אחרינו הריסות כלכליות וחרבּן.

הירש: מאין תקח את הכסף? רטשילד יחתום על חמש מאות פרנק.

הרצל: הכסף? אאסוף הלואה יהודית, שתעלה לעשרה מיליארדים מרק.

הירש: דמיון והזיה! היהודים העשירים לא יתנו מאומה. יצר-לב העשירים רע הוא. הם לא ישימו לב לצרת העניים.

הרצל: הנך מדבר כסוציאלי, אדוני הבארון הירש!

הירש: אמנם סוציאלי הנני. נכון אני לתת תיכף ומיד כל אשר לי, אם גם האחרים יהיו מוכרחים לכך…

שיחתנו זו לא היתה האחרונה. בשובי מלונדון אודיעך.

הרצל: בכל עת שתרצה,

מכתב ג אל הבארון הירש בפאריז

יום שני לחגם, חג הבכורים, 3 יוני 1895.

אדון נכבד מאד!

לבל אשכח איזה דבר, שהייתי אנוס אח"כ לחזור עליו, רשמתי לי את דברי בכתב, לפני לכתי אליך.

בשובי אל ביתי ראיתי, כי עמדתי על עמוד ו', ולי היו ל"ב עמודים. בחפזך לא הכרת לדעת, אלא ראשי פרקים. איפה ואיך תחל הפרחת הרעיון, לא נודע לך.

לא הפסדתי. ראשית, לא קויתי להסכמתך שתבוא מיד, הצעתי לא על מראה עיניך בלבד תתקיים.

אמנם יכול הייתי להשתמש בך כבכח נמצא ממש ונודע, כדי להחיש המעשה. אולם גם אז היית לי רק הכח, שבו הייתי מתחיל את עבודתי. אך יש עוד כחות אחרים, ראשית הדבר ותכליתו הוא, כי יש המון יהודים, שאדע למצוא מסלות בלבם.

העט הזה הוא כחי ועצם-ידי. תלמד לדעת זאת, אם אזכה לחיים ולבריאות – תנאי, שגם אתה בעצמך אנוס להתאים אליו את מפעלך.

אתה הוא יהודי-הכסף הגדול ואני יהודי-הרוח. ועל-כן שונים המה אמצעינו ודרכינו. התכונן-נא, כי לא שמעת עד כה דבר על אדות הנסיונות שעשיתי, יען כי אצלך ואתך היה הנסיון הראשון.

כמובן עמדת לעומתי בהתול קל. לזאת קויתי מראש. בפתח דברי הגדתי לך כזאת. כל הרעיונות החדשים מתקבלים באופן שכזה. נוסף לזאת קצרה רוחך לשמוע את דברי עד סופם. אני מקוה, כי תזכה לראות בחייך את צמיחתם הנהדרה של רעיונותי. אז תזכור את השעה לפני הצהרים בראשון לחג הבכורים, אחרי כי הנך, לדעתי, למרות התולך, איש חפשי ממשפט קדום ונוח לשמוע הצעות רבות-ערך, אף כבר נסית לעשות הרבה לטובת היהודים – על פי דרכך. אבל, התבין לי, באמרי, כי שיטתך מופרכת היא מעיקרה ע"י כל מהלכה של ההתפתחות האנושית? איך תאמר לכלוא את רוחו של קבוץ-אנשים גדול, שישאר על עמדו, ויותר מזה, להסב אותו לאחור? אדרבה, יודעים אנחנו כל תקופה ותקופה, שבה עבר המון האנושי, ממצבו היותר קדום עד הגיעו אל הקולטורה. העליה יהא מתמדת באין מעצור, למרות כל מכשול, ולעולם היא מתקדמת מעלה, מעלה! אמנם כן. יש גם נסיגות לאחור. ואין זו מליצה בלבד. אלמלי קמו אבות-אבותינו מקבריהם, היו משתוממים למראה עיניהם, אולם מי זה יערב לבו להביא באופן מלאכותי נסיגה לאחור, ומה גם כי בלתי-אפשרית היא. החושב אתה, כי אלמלי היתה זו אפשרות, לא היו המושלים והכנסיה מתאמצים להוציאה לפעולה? ומה מאד רבים האמצעים שביד שני הכחות האלה למשול בגופם ובנשמתם של בני האדם? מה המה אמצעיך כנגד אמצעיהם? לא. אם גדולות יעשו, אפשר שיעצרו רגע קטן בעד ההתפתחות, ואחרי כן סערה כקש תשאם.

התדע, כי הפוליטיקה שלך ריאקציונרית היא במדה נוראה – גרועה מזו של המושלים היותר עריצים – לאשרנו אין די כח בידך להוציאה לפעולה.כוונתך אמנם טובה ורצויה, זאת ידעתי גם אני, ועל כן חפצתי להראותך הדרך, בשביל רצונך הטוב. אל תתן את לבך לפנות מאחרי, יען כי צעיר אני לימים. בן שלשים וחמש שנה כמוני היום, יהיה בצרפת ליועץ-הממשלה. נאפוליון הזה – לקיסר.

בלעגך הנימוסי שמת קץ לדברי. ואני עדיין עלול להבהל בשעת השיחה. אין בי עוד האומץ אשר ילך ויגדל, האומץ הנחוץ להסיר מכשולים, להרגיז מרי-רוח ממנוחתם, לעורר נגועים ולהתיצב לפני גדולי-ארץ.

דברתי על אדות חיל-צבא, ואתה כבר הפסקתני, כאשר אך החלותי לדבר על החנוך (המוסרי) למסע. נתתיך להפסיק אותו ובכל זאת כבר בחרתי לעצמי את הצעתי לכל פרטיה. ידעתי, מה דרוש לזאת: כסף, כסף, כסף. אמצעי-הסעדה, צידה לדרך בעד המוני עם רב (לא רק אכילה ושתיה כבימי משה, המשמע), החזקת המשטר, ארגון המחלקות, שטרי-שחרור מיד מושלי המדינות, כתבי-אמנה בדבר הרשות לעבור בגבולות אחרים, חוזה של בטחון עם הכל בנין מושבות חדשים נהדרים;קודם לכל אלה: תעמולה אדירה, פרסום הרעיון ברבים ע"י עתונים, ספרים, מחברות, מטיפים-נודדים, ציורים, שירים, והכל יוצא ממרכז אחד ושואף למטרה ברורה בהבטה למרחקים, ולבסוף היה עלי להגיד לך דבר מה על דבר הדגלים, ואיך אני אומר להניפם, ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה.

לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך.

האמינה לי, הפוליטיקה של עם שלם – וביחוד אם מפוזר הוא העם הזה בין כל קצוי-ארץ – תעשה רק באמצעים דקים מן הדקים, הפורחים בגבהי מרום האויר. התדע, ממה נוצרה ממלכת אשכנז? מחלומות, שירים, דמיונות. רצועות בצבע שחור-אדום-צהוב. ובמשך זמן קצר. ביסמארק הניע את העץ, ששתלו בעלי-הדמיון.

איככה? האם לא תבין מה הוא הדק ההוא? והדת מה הוא? אמנם רק דבר שבדמיון לוקח את לב האדם, ומי שאינו יודע להשתמש בו, אפשר שיהיה איש טוב וישר ובעל דעה מיושבת וגם עושה צדקות במדה מרובה, אבל למנהיג אנשיה לא יהיה, ושארית וזכר לא יהיו לו.

ובכל זאת נחוץ שיעמדו בעלי-הדמיון שבעם על יסוד בטוח. מי הגיד לך, כי לרעיונותי בעיקרם אין ערך-ממשי בכל פרט ופרט? הפרט, באמת ערכו רב מאד מאד.

היציאה לארץ הבחירה דומה היא במעשה לקבלנות של העתקה כבירה מאד, אשר לא היתה עוד כמוה בעולם המודרני. העתקה זו כוללת את כל הסכום של עסקי בני-אדם, האחוזים זה בזה כידות אופנים במכונה. ובקבלנות זו, כבר בראשית פעולותיה, ימצאו מקום לעבודה צעירינו הרבים, שינהרו אחריה בהמון: כל אותם האינז’נירים, הארדיכלים, הטכניקים, הכימיקים,עורכי-הדין, שיצאו בשלשים השנה האחרונות מתוך הגיטו, בתקותם למצוא לחם חקם ומעט כבוד מחוץ תחת המסחר-היהודי השפל, ועכשו הם נואשים ועומדים להיות לפרולטריון של נאורים באופן מבהיל. אל אלה נקשרנו בעבותות אהבה וחפץ עז להרבות מספרם: כשם שאתה חפץ להמעיטו. בהם אני רואה לעתיד את הכח הכמוס בעמנו, באחת: באנשים כגילי.

ומן הפרולטריים הנאורים האלה אפקיד את ראשי-המטות ואת הלגיונות של תרים, חופרי הארץ, אשר ימצאוה ויכבשוה.

יחד עם יציאתם תבוא מעט רוחה במצב הבינוני של הארצות האנטישמיות והלחץ יקטן.

האינך רואה, כי ארכוש לי לתכלית זו בחדא מחתא גם את הונם, גם את כח-ידיהם של היהודים. וגם התפעלות-רוחם, אם אך יכירו לדעת, מה העבודה הזאת להם?

אלה הם אמנם רק ציורים כלליים, אבל מאין תדע, כי לא בררתי לעצמי כבר את פרטיהם? האם נתתני לכלות את דברי?

השעה היתה אמנם מאוחרת. ואולי חכו לך או שיח ושיג היו לך. אך אי אפשר לשאלת תנועה שכזו, שתהיה תלויה במקרים קטנים כאלה, הרגע-נא, באמת איננה תלויה בהם.

עוד תתאוה להמשיך שיחתנו. מבלי לחכות לך, אהיה תמיד מוכן ומזומן להציע לפניך את ההמשך.

אם תוסיף ההתעוררות שבאה לך על ידי להטריד את מוחך, ואם תאבה לדבר אתי, תכתוב אלי: " בוא ונתראה פנים". זה יספיק ואז אבוא ליום אחד ללונדון, ואם לא יצליח בידי להוכיחך כביום אתמול, אצא מעם פניך בלי רוגז ובטוב-לב כאשר יצאתי אתמול.

התאבה להתערב אתי? אנכי אאסוף הלואה-לאומית יהודית. התבטיח לחתום על חמשים מליון, – אם אני אאסוף את מאת המליונים מרק הראשונים? בגלל זה אשימך לראש.

מה המה עשרה מיליארדים לגבי היהודים? הלא עשירים המה מן הצרפתים של שנת 1871, וכמה יהודים היו אז בין הצרפתים! ועוד גם זאת! הן יכולים אנחנו בשעת הדחק להחל במסע עם מיליארד אחד. כי ההון הזה יעשה פרי בעבודתו עצמה, בהיותו יסוד לבנין-מסלות לעתיד, לאניות-מסענו ולצי-מלחמותינו. בו נבנה בתים, ארמונות, דירות לפועלינו, בתי-ספר, תיאטראות, בתי נכאת, בתי-פקידות לממשלה, בתי-כלא, בתי-חולים, בתי-משוגעים – בקצרה, נבנה ערים ונפדה את הארץ באופן שתהיה לארץ-הבחירה.

ההלואה הזאת תהיה הצורה הראשית של הגרת-ההון. פה הוא הגרעין הכלכלי-המדיני שבדבר. אולי לא למותר יהיה, להעיר פה, כי אוציא כל אלה בּתור פועל מדיני. סוחר אינני עתה, ולא אחפוץ להיות לסוחר כל ימי.

כספם של היהודים נמצא תמיד בשביל הלואות לארץ-הסינים, מסלות ליושבי אפריקה השחורים, לעסקים היותר זרים ומבוהלים, ובשביל היהודים עצמם וצרכיהם המורגשים לנחוצים ורחוקים ביותר לא ימצא כסף?

עד חצי החודש יולי אשאר בפאריז ואחרי כן אסע לזמן ארוך, לצורך הענין. ואני מבקש ממך להסתיר את הפרט הזה וכל מה שדברתי אתך. אפשר שמעשי לעת עתה לא יתכנו בעיניך;וזה ימריצני להעירך, כי כל חפצי הוא שישאר הכל במסתרים.

לבסוף אני מבטיחך באמונה, כי שיחתנו, אם גם לא נשלמה, היתה מענינת, וכי לא נכזבה תוחלתי ממך.

הנני דורש שלומך בכבוד רב, עבדך

ד"ר הרצל

---

מדינת היהודים

מאת

בנימין זאב הרצל

הקדמה

הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל.

מכל מלא רֹחב התבל נשמעות תלונות על היהודים, ולקולן יתעורר הרעיון הנרדם הזה לתחיה.

לא מחזה שוא ומקסם כזב אחזה, לדבר הזה ישימו נא לב קוראי ספרי זה, לפני קראם אותו מהחל ועד כלה, לא מלבי אני בודה את הדברים על כל הקורות אותנו משנות דור ודור, אף לא את דברי האמצעים להטיב אחריתנו; החומר הדרוש לתכלית הבנין, שאני מתר, לנגדנו הוא ובידינו נתפשנו; לא נעלם הוא מעיני איש; וכל מי שרוצה לקרוא את הדרך החדשה הלזו בפתרון שאלת היהודים בשמה הראוי לה, לא יוכל לכנותה בשם “דמיון כזב”, אך יתן לה תואר “השערה בלבד”.

קודם כל עלי להוכיח כי הצעתי איננה מקסם כזב ואי אפשר לחשב אותה כאוטופיה, ובזאת אסיר מכשול מדרך השופטים הנמהרים, לבל יבהלו להוציא משפט שוא, הן לא לכלימה יחשב לאיש גם בכתבו אוטופיה, אם רק באהבת-האדם יסודתה. ואף גם זאת, לוּ חפצתי לתת לפני הקוראים רעיון כזה בתמונת ספור מושך את הלבבות, שאין דרכם של בני אדם להרבות ולדון עליו כי עתה ראיתי משנה ברכה בעמלי הספרותי. אבל אוטופיה כזאת שאנחנו עוסקים בה, איננה נעימה ביותר לחך הקורא, כשאר האוטופיות שנכתבו לפני תוֹמַס מורוס ונשנו ונכתבו אחריו. מצב היהודים בארצות השונות הנהו בכלל, כאשר אחזה לי אני, נורא ומבהיל, עד כי למותר הוא להקדים לספרי זה שיחות טפלות ולהג הרבה.

בא וראה מה בין הצעתי להצעות אחרות שקוראים להם אוטופיה, נקח נא למשל אחד הספרים, אשר זכה לשם בשנים האחרונות, הוא הספר “ארץ החרות” ( Freiland ) לד"ר תיאודור הירצקא. הספר הזה כתוב ברוח דמיון עז וכביר בידי איש מבני הדור החדש, היודע בהלכות כלכלת העם, אבל תכנו רחוק מעולם ההויה והעשיה כרחוק מאתנו הקו המשוה בכדור הארץ, שעליו כוננה ארץ החלומות ההיא. “ארץ החרות” היא כמכונה הנפלאה רבת האופנים, וידותיהם נאחזות אופן בתוך אופן, אבל לא נוכחתי עוד לדעת אם תוכל גם להתנועע, וגם בעת אשר אני רואה חברות נוסדות למען כונן ארץ החרות, הנני חושב את הדבר לשחוק.

לעומת זאת יש בהצעתי הכח המסובב והמניע במציאות, את ידות האופנים והגלגלים למכונה, שאני אומר לבנות, אני מתאר אך כמו שהם, לפי עניות דעתי וקוצר ידי, בתקותי כי יקומו אחרי בנאים ואדריכלים גדולים וטובים ממני.

הכל תלוי בכח המעורר והמניע, הכח הזה הוא – עני היהודים.

וכי יוכל אדם להכחיש במציאות הכח הזה? בענין זה עוד נשוב לעסוק בפרק שבו נדבר ע"ד הסיבות המולידות את האנטיסמיטיזם.

נודע היה גם כח הקיטור, אשר הרים את הכסוי מעל קלחת הַתֵּה בהחם המים אשר בו, וכמחזה ההוא של הקלחת אנו רואים בנסיונות “חובבי ציון” עד היום ובפעולות החברות המתקוממות נגד האנטיסמיטיזם.

ואני אומר, כי הכח הזה, אם נדע להטותו לחפצנו, רב הוא מאד ויש בו כדי להניע את המכונה הגדולה, אשר תסיע בני אדם עם רכושם יחדו ממקום למקום; אחת היא לנו תֹאר המכונה מהו.

בקרב לבי נוכחתי לדעת כי כן הדבר – אף כי טרם אדע, אם כל ימי חיי לא יכזיבני העתיד. יוכל היות, כי העובדים הראשונים, אשר יקחו חלק בתנועה הזאת לא יקצרו ברנה פרי עמלם, אך גם בהתחלה יש כח למדי להעיר בקרבם רגשי קדש ואֹשר פנימי של חֹפש ודרור.

ולמען הסיר מעל הצעתי את תאר האוטופיה, אחדל מהרבות דברים על ציורי הארה וצבעיה הפרטים. ידעתי גם ידעתי, כי בלעגי שפה ובלצון של מה בכך יהפכו פה ושם את תאר בנינו למשחית וישחקו עליו. כן הגיד לי איש אחד מבני עמנו, אשר ידעתיו לחכם לב, לאמור: “הפרטים המיוחדים המתארים כנמצאים בעתיד הן אלה סימני ה”אוטופיה" הם. ואולם שקר הדבר! גם יועץ הממשלה הממונה על האוצרות, בבאו להעריך מראש את צרכי המדינה, יעריך את המספרים העתידים להיות, שהוא יודע לא רק מפי הנסיון משנים שעברו, או על פי השמועה ממדינות שונות או מעתים שונות באותה מדינה עצמה, כי אם יכלכל מעשהו גם על פי מספרים חדשים. אשר עוד לא בחן את ערכם – בקבעו, למשל, מסים חדשים. מי שלא ידע זאת, לא קרא ולא ראה מימיו הערכת צרכיה של איזה מדינה, היתכן לחשוב הצעה חדשה בשלטון אוצר המדינה לאוטופיה, גם בדעתנו מראש, כי לא כלֹה תצא לפעולות ידים?

ולא זאת בלבד אני דורש מאת קוראי ספרי. הנני דורש מאת החכמים והמלֻמדים לחזור ממשנתם אשר שננו להם רבותיהם ולפנות מקום במחשבתם למושגים חדשים, והמתוקנים שבבני עמנו, אשר עבדו עד היום עבודה עמם באמונה ויעמלו למצא פתרונים לשאלת היהודים, המה, אקוה, יוכחו לדעת, כי דרכם אשר בחרו להם עד כה, לא תובילם אל המטרה, ולא יוסיפו לכלות כחם לריק ולאפס.

בנוגע לבאור כל פרטי הרעיון, אך אחת יראתי: אם אמנע, מתאר את כל העתידות מפֹרש ובאר היטב, אהיה בעיני כֹל כאינו מאמין באפשרות צאתם לפעולה, ואם אגיד כל זאת בהחלט גמור, יחשבוני לחולם ובעל הזיה.

אשר על כן אמרתי: הנני מאמין באמונה שלמה, כי הרעיון יכול לצאת לפעולה, אף כי לא ארהיב בנפשי עז להחליט, כי הצעתי אני לא תקבל במשך הימים גם צורה אחרת. “מדינת היהודים” היא בכלל דבר שהשעה צריכה לו, וע"כ עתידה להתכונן!

כל זמן שברעיון הזה יעסקו אך יחידים מעטים, יהיה לשחוק, אך אם רבים מבני עמנו יסכימו לו, יעשו במועצות ודעת ולא יכבד מהם הדבר לעשותו. ברבות אוהבי הרעיון יגדל ערכו, ואולי יבוא ויפיץ אותו הדור הצעיר, דור צעירי בני עמנו, אשר דרכם נסתרה ומלאה חתחתים, ואשר יוכלו לקוות,כי בארצם החדשה יזרח להם שמש צדקה להשיב להם כבודם וגאונם, אשרם וחפשם גם יחד.

כשאני לעצמי, אחשוב, כי מלאתי חובתי בהביאי ספרי זה בקהל, אולם עוד אפתח שפתי, אם יתקוממו לנגדי אנשים בעלי דעה, או אהיה מוכרח להשיב על השגות שלא שערתין מראש, וללמד תועם בינה.

השגיתי במשפטי על מצב הדברים? אם חשתי לנבא עתידות אשר כמוהם לא היו עוד? הטרם נמלאה סאת צרותיהם של ישראל? הבה ונראה.

בנו בעצמנו תלוי הדבר, אם לע"ע יֵראה הספר הזה כספור בדוי בעלמא. אם דורנו איננו מוכשר לכך, יבוא דור אחר, נעלה וטוב ממנו. היהודים, החפצים להגאל יבואו אל המנוחה ואל הנחלה, ופרי מעלליהם יאכלו.

פתח דבר

נפלא הדבר, כי יש אשר מאנשים העומדים ברום עולם העשיה יבצר להתבונן היטב אל מצב הכלכלה של איזה עם ולשפוט מישרים. לא נתמה איפוא על החפץ, כי גם היהודים בעצמם ישאו על שפתם תמיד את הפתגם השגור בפי צורריהם: “חיים אנחנו בזכות עם הארץ, העובד את אדמת אחוזתו, ובלעדיו הן תמנו לגוע ברעב”. זאת היא אחת הדעות אשר הועילו להותנו, להתיש את כחנו וידיעת עצמנו, ולראות בנו כל המראות והנגעים אשר אויבנו מטפלים עלינו. ובאמת מה ענין “בעלי האחוזות” אצלנו? אם טפשות הלב אין כאן, הרי זו טעות ילדות ורעות רוח לחשוב, כי הקנינים והנכסים שבעולם סובבים הלוך ושוב מבלי השתנות מדור לדור, לא נחוץ הדבר, כי נתעורר משנה ארוכה כאותו Rip van Winckle, למען דעת ולהכיר, כי פני התבל מתחדשים לבקרים על ידי רכושים וקנינים חדשים שלא היו לעולמים. ובדורנו, אשר המלאכה וחרשת המעשה הולכים בו קדימה מבלי מעצור, לא יפלא גם מאיש היותר נבוב לראות בעיניו הכהות קנינים חדשים בכל אשר יפנה. רוח הקבלנות עשתה ותחולל כל אלה.

כל עבודה שאין עמה קבלנות תעמוד תמיד על עמדה ולא תעבור את הגבול אשר נבּלו לה ראשונים. יֵהיה לנו לאות האכר, איש השדה, אשר לא זז עד היום מן המקום אשר עמדו עליו אבותיו ואבות אבותיו לפני אלפי שנים. הצלחת כל מעשה ומפעל חמרי מיד הקבלנות באה ונהיתה. הלכה פשוטה היא וידועה לכל, שכמעט נבוש לדון עליה, ולו גם היינו כלנו, כאשר יטפלו עלינו בדרך גוזמא, רק קבלנים, גם אז לא היינו זקוקים לשום “עם כלכלי”, כי לא אל קנינים שאינם משתנים עינינו נשואות, כל זמן שלא י בצר מאתנו לרכוש לנו חדשים יום יום.

יש לנו אמצעים לעבודה, שכחם נפלא בגדלו ופעולתם רבה בעולם התרבות, למען התחרות עם עבודת הידים לרע לה, הם המכונות, אמנם גם פועלים נחוצים לנו, למען הניע את המכונות, אבל לתכלית זאת יש לנו אנשים די והותר. רק האיש שאיננו יודע את מצב היהודים ברובם של מקומות אירופה יכֹל להחליט, כי היהודי איננו מסוגל לעבודה או, כי נפשו בחלה בעמל כפים.

אולם לא ללמד זכות על היהודים באתי בספרי, כי ללא הועיל הוא. רבים וכן שלמים כבר עשו זאת גם ברוח בינה וגם בהרגש הלב. אך הראיות בדברים המסורים אל השכל והלבב הן כקול קורא במדבר, אם שומעיהן אינם מוכשרים להשיגם על בורין. ובהגיע השומעים למדרגה כזאת, הלא גם אז הדרשות תהיינה למותר. מאמיו אני ברוח האדם העולה למעלה להשכיל, אבל רואה אני את העליה הזאת היא עושה דרכה לאט לאט, אם נאמר לחכות, עד אשר תנוח גם על אנשי ההמון רוח הנחת והצדקה ששרתה על לסינג בכתבו את ספרו “נתן החכם”, אז יעבור דור אחר דור, גם שלשים גם רבעים, ואנחנו בצפיתנו נצפה, והנה רוח הזמן בא מאליו, ומעבר אחר יחוש לעזרתנו.

הדור שאנו חיים בו הביא לנו מרפא בקנינים הנפלאים, אשר רכשנו לנו בחרשת כל מעשה, ואולם לא השתמשנו עוד ברכושנו זה לתועלת האנושות, כראוי. כל קצוי ארץ ואיים רחוקים נעשו לנו קרובים, ובכל זאת עוד צר לנו המקום לשבת בו, כחצים מקשת נעוף עתה באניות בצורות לעבור מים אדירים אשר לא שזפתם עין בימים מקדם. מסלת הברזל תישר לפנינו הדורים, תעלה אותנו למרומי הרים אשר לפנים לא הרהבנו לעברם ברגל. במשך רגעים מעטים אנו שומעים ויודעים את כל הנעשה בארצות היותר רחוקות, אשר טרם נגלו ונודעו אז, בימים אשר היהודים סֻגרו בחומות הגיטו באירופא. על כן עני היהודים הוא דבר, שאבד עליו הכלח – ולא מפני שכבר זרחה שמש ההשכלה לפני מאות שנים, כי באמת לא הופיעה רק ליחידי סגלה מאנשי הרוח.

לפי דעתי לא נברא אור החשמל בשביל בעלי הכסף בלבד, למען האיר את בתיהם הספונים וחדרי משכיותיהם, כי אם למען אשר נמצא לאור נגהו פתרונים לשאלות האנושות. על השאלות ההן תחשב שאלת היהודים, שהיא אחת החשובות שבהן. אם נפתור אותה, נועיל לא רק לנו לבדנו, כי אם גם מעל אחרים נקל עול סבלם ומשא יגיעם ועמלם.

שאלת היהודים קיימת, ורק איש בער לא יֵדע אותה ויכחיש במציאותה, ירושת פלטה היא לעמים המנומסים מחשבת ימי הבינים, ועד היום אינם יכולים, למרות רצונם, להמיש צוארם ממנה. את גלוי דעתם ורצונם הטוב הן הראונו בהחלט לתת לנו שווי הזכויות. שאלת היהודים קיימת בכל המקומות שבני עמנו יושבים בהם במספר רב, ובאשר איננה עוד היום, בוא תבוא לאחר איזה זמן לרגל היהודים הנודדים שמה. הן תמיד פנינו מועדות אל המקומות, שבהם אינם נרדפים עוד, ובהאחזנו בתוכם תחלנה הרדיפות גם בהם. כן הוא הדבר ולא יחדל מהיות גם בארצות היותר נאורות – וארץ צרפת תוכיח – כל זמן שלא תפתר שאלת היהודים באופן מדיני. היהודים העניים נושאים אתם את האנטישמיות לאנגליה, וגם לאפריקה כבר הביאוהו.

אדמה כי הבינותי את התנועה האנטישמית עם כל פרטיה שחֻברו יחדיו. הנני מביט אל התנועה הזאת בתור יהודי, אבל לבי לא ידע לא שנאה ולא פחד. אדמה, כי ידעתי להבחין עד כמה יש בה מן ההוללות הפרועה, מקנאת-הלהם ההמונית, ממשפטים קדומים, הבאים בירושה ומתוך קנאה ושנאה דתית – אבל גם ממלכת-מגן, שהמחזיקים בה חושבים להלחם בנו. שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אף כי הסכינה להתלבש באחת מהצורות האלה. שאלה לאומית היא, אשר תיפטר רק אם נעשה אותה לאחת מן השאלות המדיניות שבעולם, אשר ימתיקו עליה סוד במושב הלאומים והעמים המנומסים יחד.

עם הננו, עם אחד!

בתם לבבנו נסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבתינו ולהיות כמוהם, לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידים. לשוא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המדה; לשוא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשוא נתאמץ להרים קרן ארצות מושבותינו בחכמות ובמדעים ולהרבות כבוד עשרן במסחר וקנין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים, לרֹב גם בעיני אלה, אשר אבותיהם עוד לא נאחזו בארץ, בעת אשר אבותינו אנחנו כבר נאנחו בה רשה. מי הוא הזר בארץ, יכריע הרוב; כל דאלים גבר – זאת תורת העמים ביחוסם איש אל רעהו. כשאני לעצמי, בתור איש פרטי בלי כל משרה, אינני מוָתר אף על משהו מן המשהו מכל הזכיות הראויות להנתן לנו. אבל במנהגו של עולם כשהוא נוהג עתה. ואולי אחרי עדן ועדנים, יד הכח גוברת על המשפט. הנה כי כן נעמול לשוא להיות אזרחים נאמנים, כהוגינוטים אשר נאלצו לנוד ולנוע. לו רק הרפו ממני…

אבל, אדמה, כי לא ירפו ממני.

הלחץ והרדיפות לא יוכלו לנו לכלותנו. אין עם בתולדה, אשר נשא וסבל צרות ומצוקות כמונו. אולם רק את הנחשלים אחרינו הביאו הרדיפות והגזרות הרעות לידי בגידה בעמם, והיהודים, אשר לבם אמיץ בגבורים, יתעוררו לשוב אל חיק עמם בכל עת אשר יחלו להציק להם. כמחזה הזה ראינו כעבור אך זמן מצער לחפש היהודים, כי הגדולים, בעלי ההון והרוח שבנו, מהרו לשכח את צור מחצבתם ולפנות ערף לעמם. ברבות הימים, שבהם נראה טובה הרבה, נתבולל בכל העמים, ואדמה, כי לא לחרפתנו נתבולל. ויועץ הממשלה החושב להועיל לעמו ע"י תערובת הגזע היהודי, עליו לדאג רק להיטיב את מצבנו המדיני ולהרחיב את צעדינו. אבל גם ביד איש כביסמארק לא יצלח הדבר הזה.

הן עמוק מאד הכו שרש בלב העם השנאה ומשפטיו הקדומים נגדנו. החפץ להכיר זאת, יטה נא אזן קשבת לכל הגה היוצא מפי העם המסיח לפי תומו. ההגדה והמשל מלאים שנאה ומשטמה לנו. העם הוא אמנם כמו ילד גדול, אשר נוכל לחנכו על פי דרכו, אך לחנוך כזה דרוש זמן כביר מאד, ועזרתנו ממקום אחר קרובה אלינו יותר, כאשר אמרתי.

ההתבוללות – לא רק בדברים שבחוץ כגון: מלבושים ובאיזה דרכי החיים, במנהגים ובלשון, כי אם התדמות גמורה ברוח ובמחשבה, התבוללות היהודים, תוכל להגמר רק על ידי נשואי התערובות בכל ארצות מושבותיהם, אבל נחוץ לזאת גם הרצון והתשוקה בלב רבים, כי חקי המדינה המרשים נשואי התערובות לבלי הועיל המה. הליברלים באונגריה, אשר חקקו חק כזה, טעו אפוא בחשבונם. כי הנה לא ארכו הימים להלכה החדשה הזאת בתורת הנשואין ואחד המקרים הראשונים הפיץ אור בהיר עליה: איש יהודי מומר נשא לו אשה מבנות ישראל! אך המלחמה, אשר פרצה מפאת החק החדש הזה, הרבתה עוד יותר להרחיב את הפרץ בין עם הארץ ובין היהודים באונגריה והַרָעה לרעיון התבוללות-הגזע יותר מאשר הועילה להרחבתו.

הממשלה החפצה בכליון היהודים על ידי התבוללות גמורה, רק דרך אחת לפניה: להטיב את מצבם הכלכלי, לבל יהיו נכרים בפני עם הארץ, ורק אז יוכלו להבליג על כל דעה קדומה נגד היהודים. כדבר הזה אנו רואים במשפחות המיוחסות אשר נשואי התערובות רבו מאד ביניהן. משפחות האצילים מעם הארץ, אשר הודן פנה לעת זקנתן, תחזקנה עמודי יחסן הרופפים בעזרת ממון היהודים, הבאים להחסות בצלן ולהבלע בקרבן. ומה דמות נערוך למחזה כזה, לו היה נפרץ גם בתוך המשפחות הבינוניות, שרק אליהן שאלת היהודים נוגעת, יען כי היהודים הנם עם החי במצב הבינוני? בעשות היהודים חיל רב כזה, תהיה ידם על העליונה גם בכל עניני חיי הכלכלה, כאשר יטפלו עליהם גם עתה בשקר. ואם עוררו היהודים במצבם ההוה קנאת ההמון ותגרת מדון בפי צורריהם, על אחת כמה וכמה, שגדולה ועצומה תהיה הקנאה, אם יוסיפו עוד לעשות חיל ולהרבות און ועצמה.

התנאים הדרושים לטמיעה גמורה לא יוכלו אפוא לבוא ולהתקים, כי הרבים והעצומים לא יכנעו לעולם תחת יד המעטים והבזוים, אשר אין להם כח להלחם גם בכלי מלחמתם של הראשונים. ועל הנני חושב את טמיעת היהודים גם בדרך הזאת ללא אפשרית, בארצות שבהן גדלה מאד השנאה לבני עמנו, יאמינו לי ויודו לדברי. אולם בארצות אשר לא הורע עוד מצב אחינו כל כך, יחלקו עלי רבים, ורק אחרי אשר תבא גם אליהן הרעה בשאת פתאם יאמינו לי, ובכל אשר תאחר האנטישמיות לבוא כן תרבה וכן תחזק ותפרוץ בשאון וקצף, תנועת היהודים הנודדים למקומות, שבהם הנם מקוים למצוא מנוחה ומרגוע, קנאת המפלגות, ההולכת וגדלה גם לאחינו היושבים שם לבטח מכבר, כל אלה תתאחדנה להרבות המבוכה ולהגדיל מדורת השנאה ופעולתן רבה להרע ולהשחית. משפטי זה נוסד על ההגיון הישר ואיני צריך לראיות.

ובהגידי את משפט הצדק הזה בלי משא פנים, אעיד עלי, בלי ספק, את חמת אחי בני עמי החיים בטובה. אם יש בין אלה אנשים אשר אך טובתם לנגד עיניהם והנם דואגים רק לשלום עצמם, וחוששים להפסד ממון וחסרון כיס – את אלה אתעב מעמק לבי ולא אשעה אליהם. אל לבנו נוגע אך דבר המעונינים והנגשים. אבל מראש הנני בא לפשט את העקמומיות ולהוציא מלבם כל מושג שוא וטפל, למען ידעו, כי בעלי ההון והרכוש שבנו לא יסבלו אף נזק כל שהוא, בצאת הצעתי לפעולות ידים, וע"כ הנני לתאר משפטי הקנין והרכוש בפרטות. ואם לא יצלח הרעיון לצאת לפעולה, הן לשוא יפחדו פחד, כי אז הלא יהיה העולם כמנהגו נוהג.

אמנם גדולה היא הטענה, כי הנני נותן יד לצוררנו להתעוֹלל בנו, באמרי כי עם אחד אנחנו, וכי אעצור בעד התבוללות במקום שכבר החלה, ומבטלת למפרע באשר עתידה להיות, אם בכלל יש לאל יד איזה סופר לעצור ולבטל דבר.

הטענה הזאת תגיע ביחוד מארץ צרפת, אמנם גם ממקומות אחרים תבאנה השגות כאלה, אך הנני להשיב ראשונה ליהודי צרפת, יען כי ביניהם רב מספר המתקוממים נגדי.

בכל הכבוד והיקר אשר ירחש לבי אל “הפרט”, בין שהוא איש יחידי בתור מחוקק, חרש וחושב, הוגה-דעות ושר-צבר, ובין שהוא קבוץ פרטי של איזה כתה תולדית, שאנו קוראים בשם עם, בכל הכבוד אשר ירחש לבי אל הפרט, אין אני דן עליו ואיני מצטער על חדלו מהיות. כל החפץ לחדול, כל היכול וכל אשר נטל עליו לחדול מהיות – טוב לו שלא יהיה, אך הקבוץ הפרטי של עמנו אינו רוצה ואינו יכול לחדול מהיות, וגם עוד לא בא יומו. אינו יכול! הן כל צורריו מבחוץ מכריחים אותו להעשות אגודה אחת ולהיות לעם אחד. אינו רוצה: כזאת ראינו ונוכח לדעת במשך אלפים השנה, שנות תלאות ונדודים לאין מספר. וכי לא באה עתו להיות כלה ועובר מן העולם, זאת הנני להוכיח גם אני בספרי, אחרי שכבר העידו על זאת לפני רבים מבני עמי אשר לא נואשו מהתקוה לחיות ולהתקים. ענפים רבים יבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקים לעד.

אם יתנגדו אפוא להצעתי אחדים מיהודי צרפת, או גם כלם, בחשבם כי כבר התבולל בעם הארץ, אשיב להם בקצרה: לא להם לחוות דעה בענין הזה. צרפתים בעלי דת משה הגם טוב הדבר! אבל הענין הזה נוגע רק לנו היהודים ואין לזרים לענות בו.

אך בכלל לא תוכל תנועת-הישוב, שאני מעוררה, להסב שום נזק ל“הצרפתים הישראלים” ולא להמתבוללים בארצות האחרות; ונהפוך הוא, כי עוד תועיל להם, כי עתה לא יבצר מהם למלא את “תפקידם הצביוני” – לפי דברת דַרְוִין – ולהתבולל בהשקט ובבטחה, אחרי אשר יסתם פי המשטינים והאנטישמיות תדום לנצח, ורק אז יאמינו בהם וברצונם הטוב, בפנותם ערף לארץ עמם החדשה, משטריה והליכותיה הטובים, ובהשארם בארץ מושבם.

והתועלת, שיציאת היהודים עתידה להביא לאחיהם “המתבוללים”, תגדל פי שנים, מאשר תועיל לעם הארץ הנוצרים, כי המתבוללים יפרקו מעל צוארם עול אחיהם המדֻכאים והנענים, הנעים ונדים מעיר לעיר ומארץ אל ארץ ומצפים לישועתם, עתה יכולים רק צוררינו להתמרמר על העניים האלה, אשר יפרצו לבוא אל ארצם, ועל היהודים העשירים לשום יד לפיהם ולחשות, אף כי הנודדים הם למשא רק עליהם, במסתרים הן תבכה נפש המתבוללים על זאת, ורק מעשי-חסד וצדקה שונים יקילו להם מעט וישאפו רוח, אשר על כן הם מרבים ליסד חברות לתמיכת יהודים נודדים, הפכפך וזר הוא הדרך הזה וראוי לשחוק עליו, לולא נגע לקשי יום ועניים מרודים. חברות כאלה הנן לפעמים לא רק לטבת היהודים הנודדים כי אם גם לרעתם. רק את העניים שבנו יבדילו וימהרו להרחיקם חיש מאתנו מרחק רב לבל יהיו להם לפוקה, ועין בוחנת תוכל להכיר במעשי גואלינו ומושיעינו אלה, כי אויבינו הם, אנטישמים יהודים.

אך גם הנסיונות האחרים אשר נסו עד כה יחידי סגולה מן המצוינים שבעמנו, לכונן מקום מפלט לאחינו, החטיאו את המטרה; ובכל זאת ראויים הנסיונות לשום אליהם לב. רחוק ממני הרעיון לחשוד את פלוני או אלמוני במחשבת פגול, כי היה כמצחק, כי הריץ האחד או משנהו את אחינו העניים לצחק לפניו כאשר יריצו האצילים את סוסיהם המתחרים לפניהם. אין להעלות על הלב רעיון שכזה בשעה שמצבנו נורא ומבהיל כל כך. מהראוי אפוא לשום אל לב, כי הנסיונות האלה, בראשיתם המצערת, הורונו הלכה למעשה ברעיון הישוב. ואף גם זאת, כי מתוך חסרונותיהם אנו למדים, איך להתנהג בבואנו להוציא את הרעיון כלו לפעולה, ואיך נתן לפעולותנו בסיס חזק ונאמן, אמת נכון הדבר, כי במעש הרעו לנו הנסיונות האלה, לא לבד במה שהיציאה כזאת עלולה להביא אתה את האנטישמיות ולטעת אותה במקומות חדשים, אך גם הרפיון וההתרשלות גרמו להם לרב אחינו לעמוד מנגד כמתיאשים ולבלי האמין עוד בכח עמנו, אם יצלח למאומה. את היאוש והספק הזה נוכל להוציא מלבם של בּעלי דעה ההוגים ישרה, באמרנו, כי את אשר לא יכולנו להשיג ע“י הראשית המצערת ההיא, נוכל להשיג על ידי מפעלות ומעשים גדולים. המפעל הקטן יזיק ע”פ הרוב בה במדה אשר יביא המפעל גדל הערך תועלת רבה למאד. הן אנית שיט לא תשוט בנחל קטן וצר, אולם הנהר, שאליו ישתפכו מימי הנחל ההולכים לאט, גם ציים אדירים ואניות ברזל מוצקות יעברוהו.

אין לאל יד איש וגם כל הונו לא יועיל להעתיק עם שלם ממקום למקום; רק האידיאה תוכל לעשות כזאת, והאידיאה של הישוב רבת אונים ואמיצת כח היא. במשך ימי גלותם האפלה כחשכת ליל לא חדלו היהודים מלחלום את החלום הנשגב הזה, לא פסק פיהם מלקרוא ברגש: “לשנה הבאה בירושלים”! עתה הגיעה העת להראות, כי בא החלום ויהי לאידיאה בהירה ומאירה כאור יומם.

לתכלית זאת נחוץ למחות הפעם מעל לוח לבנו כל מושג זר והפכפך, כל דעה נושנה ובלה מרוב ימים. כי הנה קטני המוח יחשבו את התנועה הזאת ליציאה שלמה מעולם התרבות וההשכלה אל מדבר שממה, אך שקר הדבר; כל עיקרה של היציאה אינה אלא מולדת התרבות, והיא לא תורידנו למדרגה שפלה, כי אם תובילנו בדרך העולה למעלה להשכיל. לא נשוב לבנות לנו בתי חמר, כי אם בתים טובים ויפים אשר נשב בהם לבטח. לא נשחית טובנו וסגולותינו אשר רכשנו לנו, כי אם נשתדל למצא בהם חפץ ומועיל. לא נאבד זכויותינו בידינו, רק נרכוש לנו זכויות טובות מאלה, לא נפרד מכל דרכי חיינו החביבים עלינו, כי אם נמצאם גם שם, לא נעזוב את ביתנו הישן, בטרם נבנה לנו בית חדש. רק אלה האנשים יעברו לפנינו חלוצים, אשר יקוו להיטיב שם את מצבם הרע. ראשונה יצאו הנואשים מכל תקוה, אחר ילכו העניים שבנו, ואחריהם בעלי הרכוש, והעשירים לאחרונה יסעו. העוברים ראשונה ילכו בעבודתם הלך ועלה למדרגה גבוהה, עד בוא שמה המשפחות בנות שאר השדרות. היציאה היא אפוא תנועת הכתות בהעלותן למעלה.

ובצאת היהודים לא תגדל המבוכה, פרץ וצוחה לא יהיו בארץ והאזרחים הנוצרים יתענגו על רב שלום! המה יקחו עתה את מקום היהודים ומשרותיהם. והשטף ילך לאט לאט, ובהַחֶלוֹ – תסוג גם האנטישמיות לאחור. היהודים יעזבו את הארץ כרעים מכֻבדים, ובשוב אחדים מהם לאחר איזה זמן, יקבלום בכל הארצות הנאורות בסבר פנים יפות ויתנהגו עמם כשורה וכמשפט הגרים הבאים מארצות אחרות. אף לא בחפזון ובמנוסה נצא, כי אם במערכה ובמשטר נכון ומאשר על פי דעת הקהל. על התנועה להזהר מעבור חק וברית עמים, ולא זה בלבד, אלא שהיא תוכל להתקיים, רק אם הממלכות שיש להן חפץ בה ימשכוה חסד.

וכלום אנו חסרים, אלא ערבים בעד טהרתה של האידיאה ובעד כחה ויכלתה לצאת לפעולה. הערבים האלה המה “הועד המוסרי” ו“הועד הפועל”, השונים זה מזה בתכונתם ותעודתם. ל“ועד מוסרי” כזה אשר דבר אין לו עם עסק עם הקנין והנכסים, אחשוב את החברה Society of Jews. (אגדת היהודים) ומשנהו “הועד הפועל” המכלכל את עסקי הנכסים היא החברה Jewish Company (החברה היהודית).

היחיד אשר יעיז לקבל על שכמו משרה גדולה ונכבדה כזאת יחשב בצדק לשוגה או משגה; אולם אל ישרת “הועד המוסרי” וכונתו הרצויה תעידנה מעלת רוח חבריו ותכונת נפשו, ועל כח “הועד הפועל” יוכיח הכסף האצור בידו.

בהקדמות שהקדמתי עד כה אמרתי בחפזי להשיב על המון השאלות הראשונות אשר תקיפנה אותי לשמע המלים: “מדינת היהודים”. מעתה נחל לדבר דברינו במתינות ונחת, להשיב עוד על איזה טענות אחרות ולבאר דברים אשר לא בארתים עוד כל צרכם, אף כי לא זו המטרה, אשר הציב לה מגלה עפה בספרנו זה.

פרקים קצרים ופרשיות מיוחדות לכל ענין וענין יסכנו מאד לתכליתנו.

מי שרוצה לבנות בנין חדש במקום הבנין הישן, עליו להרוס תחילה את הישן ואחרי כן לבנות את החדש; את הסדר הנכון הזה אשמור גם אני. בחלק הכללי הנני לברר את המושגים ולהוציא כל רעיון ישן מפני חדש, לפרוס את התנאים הראשים המדיניים והלאומיים, ולהציע על פיהם את את הצעתי ומטרתה.

בחלק הפרטי, המתחלק לשלשה פרקים ראשיים, אבאר את כל אפני המעשה והפעולה, והם: “החברה היהודית” (Jews Company) “חבורת הערים” (Ortsgruppen )ו“אגודת היהודים” (Society of Jews) ואם אמנם זאת האחרונה, תקדם להוסד, בכל זאת נכון להפוך בזה הסדר בהעריכי את דמותן, יען כי שאלת הכסף והספקות בדבר האמצעים נכבדות הן לעסוק בהן בראשונה.

בסוף דברי אהיה מוכרח להשיב עוד על איזה טענות שהמפקפקים בדבר יוכלו לטעון עלי, והנני מבקש מאת הקוראים מבני עמנו, שלא תקצר רוחם ויקראו את דברי עד תֻמם, כי יש אשר תבאנה הספקות בלב הקורא לא בסדר שאני משיב עליהן; ואולם כל הרואה את עצמו מנֻצח, עליו לבטל את דעתו, יודה ולא יבוש.

אל התבונה וההגיון אני מדבר, ואולם אני יודע, כי לא די לנו בתבונה לבדה, היושבים ימים רבים במאסר לא בנקל וברצון יעזבו את בית כלאם. נראה אפוא, אולי ילכו אחרינו בני הדור הצעיר הדרוש לנו מאד; הדור הצעיר, אשר ישא את הזקנים על כתפיו ואת מועצות התבונה יהפוך לרגשי התלהבות ברוחו הכביר.

השאלה היהודית

אין איש אשר יוכל להכחיש את דבר עני היהודים ומצוקתם. בכל הארצות שבהם הנם יושבים במספר רב, נרדפים הם על צואר. שווי זכיותיהם הוא כלא היה, גם בארצות אשר נכתב ונחתם בספרי חוקיהן. גם השערים למשרות הבינוניות בעבודת הצבא, ובמוסדות הממשלה והצבור, סגורות ומסגרות לפניהם. ובעולם המסחר והמעשה נשמע בּלי הרף את הקול הקורא: “אל תקנו מאת היהודים”!

החרפות והזלזולים הנשמעים בבתי המחוקקים והמועצות, באספות העם, בכתבי העתים, מעל הבמות בבתי התפלה, בחוצות ובדרך המסע, בבתי מלון אחרים, וגם בבתי משחק ושעשועים, ירבו מיום ליום. שונות הן הרדיפות לפי מנהג המדינות והחברות ומעלות רוחן השונות. מושבות היהודים ברוסיה הנן למשסה ולבזה, ברומיניה תשכלם החרב לעין השמש, באשכנז יקראו להם למהלומות לעת מצא, באוסטריה מרימים בני בלי שם ראש ומכבידים אכפם על כל חיי הצבור, באלג’יר סובבים כמרים מטיפים להרג ואבדן, בפריז מתכנסת החברה הרמה לתוך חוגה ואינה נותנת לכל איש יהודי לקרב אליה – הכל לפי מנהג המדינה. לא נחשוב וניזול כרוכלא את כל הצרות והתלאות; נעבור על הפרטים המיוחדים, אף כי הם מכאיבים את בשרנו ולבנו מאד.

אין את נפשי לעורר עלינו את מדת הרחמים והחמלה, לא יועיל לנו הדבר, אף לא לכבוד הוא לנו, די לי לשאול את פי אחי בני עמי: האמת נכון הדבר, כי בארצות, שהיהודים יושבים בהם במספר מסוים, מצב היהודים בתור רופאים, עורכי דין, חרשים ואמנים, מורים ופקידים שונים למיניהם, הולך הלוך ורע מיום ליום ומשנה לשנה? האם באמת רע ומר גורל אחינו בני המעמד הבינוני, עד כי אבדה מהם עצה? אם אמת נכון הדבר, כי ההמון השואף לטרף חורש תמיד מזמות רעות עשירי עמנו? האם אמת נכון הדבר, כי רבה צרת עניינו מעניי כל עם ועם ושברם גדול על אחד אלף?

אדמה, כי כלנו נרדפים הננו, בעיני אחינו הגדולים רע המעשה, על הבינונים המשא הוא כבד מנשוא והעניים שבנו נואשים מתקוה וקצים בחייהם.

מעשה שאין לסתור אותו: הכל הולך אל מקום אחד, ו מבטא אחד לכל הרדיפות השונות – כפתגם השגור בפי העם הברליני: “גשו הלאה, יהודים”!

שאלת היהודים נכלל אפוא בפי במלים האלה: הבאה העת, כי נעזוב את הארצות, שבהן אנו יושבים? ואנה פנינו מועדות?

או אולי נוכל להשאר עוד פה? ועד מתי?

אנסה להשיב על השאלה, אם נוכל להשאר פה. הנוכל לקוות לימים טובים מאלה, לשבת בדד ולדום, לצפות לעזרה ממרום, עד כי יהפך לבב השרים והעמים ויערה עליהם הרוח לאהבה אותנו ולחמלה עלינו? והנה אנכי אומר, כי לא נוכל לקוות שישתנה מצבנו לטובה, יען אשר השרים – גם אם יאהבונו בלבם כאהבתם לכל אזרחי ארצם – אין לאל ידם להיות לנו למגן ולסוכך עלינו, ככל אשר יוסיפו להאיר אלינו פנים, ככל אשר יגדילו את חסדם אתנו, כן יגדילו את השנאה בלב צוררי ישראל.

וחסדם זה, הנראה לאויבינו " כלפנים משורת הדין", לא יגיע לעולם אף למעט מן המעט שבזכיות יתר עם הארץ.

העמים אשר אנחנו יושבים בקרבם כלם יחד, אם בסתר או בגלוי, שונאים לנו.

ההמון הפשוט שאין לו כל עסק בקורות התולדה אינו שם לב גם לחקור אחריהן. הוא אינו יודע, כי עון אבותיו מימי הבינים נפקד עתה עליו ועל כל יושבי אירופא בזמננו, אנחנו היינו מתוך הכרח לאשר עשונו ידיהם בחומות הגיטו הצרות! ידנו רמה, אין ספק, על כל שאר בני אדם בעניני ממונות ובעסקי כספים, יען אשר הכריחו אותנו בימי הבינים לעסוק רק באלה. וכאז כן גם עתה יהדפונו בחזקת היד לעבוד את אליל הכסף בשערי הבירוא, בהרחיקם אותנו מכל יתר מקצועות המעשה ו העבודה. והחסות בצל הבירוא היא מקור רעתנו, היא הנותנת יד לכל שטן ומקטרג לשוב ולהתעלל בנו. בין כה וכה יוָלדו בקרבנו אנשי השכלה בינונית למכביר, אשר יעמדו על עמדם, וקשים הם לציבור כספחת, כשם שקשים לו אוצרות ההון, ההולכים ורבים בידי אחדים מאתנו, המלֻמדים העניים, שבנו מבקשים להם מנוס במחנה הסוציאליסטים, ובפרוץ המלחמה בחיי הצבור, תהפך ידה בנו בראשונה, יען כי בשתי המערכות, במערכת בעלי ההון וגם במערכת הסוציאליסטים, אל מול פני המלחמה אנו עומדים.

דרכי פתרונה עד היום

האמצעים המלאכותיים, שהשתמשו בהם עד כה להיטיב את מצב אחינו ולהוציאם ממצוקותיהם, מקצתם היו רק דלים ורעים, כיסוד המושבות השונות,ומקצתם נבנו על יסודות רעועים, כנסיונות להפוך את בני עמנו יום אחד לעובדי אדמה בארצות פזוריהם.

ומה יסכן לנו אם אלפים אחדים מבני עמנו יעתיקו את מושבם אל ארץ אחרת? אם יעשו שם חיל, יעירו גם שם את שנאת שכניהם, ו אם לא יצליחו, יעלו בתהו ויאבדו. על דבר העתקת יהודים עניים לארצות אחרות כבר חויתי דעתי; העתקה כזאת לא תספיק לנו, לא תובילנו אל המטר, אף גם תתנגד למטרתנו, על ידה יתעכב פתרון שאלת היהודים ואי אפשר לה להפטר בדרך הזה לעולם,

ואולם כל האומר להפוך את כל היהודים לאכרים טועה טעות גדולה. האכרים הם שדרה תולדית ונכרים הם במלבושיהם, אשר נשארו ברב הארצות כאשר היו לפני לפי שנים, ובכלי עבודתם, שלא שנו טבעם וצורתם מדורות קדומים. האת והמחרשה אשר ביד האכר נושנות הן, הוא עוד זורע מתוך הסנור והמטפחת, עודנו קוצר בחרמשו, דש וחובט במקלו כמלפנים. ואנחנו הלא נדע, כי הדברים האלה נעשים עתה ע"י מכונות. גם שאלת עבוֹדת האדמה היא בכלל שאלת המכונות, ועתידה אמריקה לנצח את אירופא כבלוע בעלי הקרקעות הגדולים את הקטנים מהם.

תמונת האכר היא אפוא בימינו כצל עובר, ועוד מעט תעבור מן העולם. ואם יעמלו עתה בכל עז לתת קיום למעמד האכרים, רק מפני נמוקים שבפוליטיקה עושה כזאת כל מי שמוצא בו חפץ. להוסיף עתה אכרים חדשים על הישנים בדמותם ובתבניתם הוא מן הנמנע, דבר הבל ורעות רוח. אין ביד כל איש, אף בכח הון עצום, להסב את התרבות אחורנית בחזקת היד. הן גם להחזיק בנושנות ולדאוג לקיומן קשה מאד, וגם ביד העזות והתקיפות שבממשלות לא יצלח הדבר.

היאמרו אפוא להפוך את היהודי, שכבר קנה לו חכמה לאכּר בדמותו וצורתו העתיקה? והרי זה דומה כאומר אל היהודי: “הא לך חיצים וקשת וצא למלחמה”!

– “מה זאת!” – ישאל – “האנכי אלחם בקשת וחצים, בעת אשר אני רואה ביד האחרים קני רובה חדשים וכלי תותח עשויים ע”פ שטת קרופפ"! טוב אשר עושים היהודים הפונים ערף לעצת החפצים לעשותם לאכרים. הקשת היא כלי מלחמה יפה מאד ומסֻגלת לעורר בנו רגשות תוגה בעתות המרגוע, אך מקומה בבית האסף לשרידי קדמוניות.

אמנם במקומות אחרים עובדים היהודים את האדמה או, למצער, הם מבקשים להם עבודה כזאת. אבל המקומות האלה יוכיחו – כמושבות בהֵסֵן אשר בפרוסיה ופלכים אחשים שברוסיה – כי רק בהם האנטישמיות מתגברת, וגם עושה חיל ביותר.

כי הנה החפצים בתקון העולם, המטיפים בין היהודים לעבודת האדמה, אינם שמים לבם לשאול גם את פי אחד בעליה של העבודה הזאת, והוא, האכר: אין דורש ממנו שהוא יחוה דעתו בענין זה, וטענת האכר צדקת גם היא, עול המסים, דאגת הבצרת, לחץ בעלי הקרקעות הגדולים, שעבודת האדמה עולה להם בזול, ונוספת על אלה התחרותה של אמריקה ותבואותיה. כל אלה ממררים את חייו של האכר יותר מדי. מלבד זאת הן לא יוכלו להעלות את שער מכס התבואות עד אין קץ, כי גם הפועלים העובדים בבתי החרשת מבקשים אכל, ונחות לשום לב גם למשאלותיהם, אחרי אשר הצליחו עתה לעשות חיל בתור מפלגה מדינית.

כל המעצורים האלה נודעים למדי, על כן לא ארבה לדבר אודותיהם וכל מגמתי היתה רק להראות, איך נואלו עד כה האומרים לפתור את שאלת היהודים, ואיך יגעו לריק, בין שכִּוְנו לאיזה הנאה פרטית ובין שכוָנתם היתה רצויה וטובה. לא נוכל להיטיב את מצבנו, גם בהעתיק מקצתנו את מושבותיהם, וגם בתחבולות השונות להוריד את עניינו ממדרגת השכלתם, על דבר תחבולת “ההתבוללות” הנפלאה כבר מלתי אמורה.

הנה כן אין עצה ואין תחבולה לשנאת היהודים, והשנאה הזאת לא תחדל מהיות, כל זמן שלא תחדלנה הסבות המולידות אותה. אולם התחדלנה הסבות האלה?

סבות האנטישמיות

לא נדבר בזה על הסבות שמקורן בהרגשה, במשפטים קדומים ובחסרון דעת, כי אם על הסבות המדיניות והכלכליות. האנטישמיות שבימינו איננה את אשר היה לפנים, שנאה דתית, אף כי בארצות אחדות יש לה צורה דתית.השנאה שבזמן הזה שונה היא עד מאד מהשנאה לפנים, ובמקום אשר תגבר חילים, רק לרגל חפש היהודים באה, בעת אשר נפקחו עיני העמים הנאורים לראות את העול הנעשה לנו והחקים המעיקים תחתינו ויאמרו לקרוא לנו דרור, כבר אחרו את המועד. על ידי חקי הארצות לא יכולנו עוד להיות חפשים בארצות מושבותינו. אז כבר התפתחנו בחומות הגיטו והיינו לעם החי במעמד הבינוני, ובצאתנו לחפשי מתוך החומות האלה הבאנו תחרות נוראה לכל המעמד הבינוני. אחרי חפשנו הוצבו רגלינו פתאם על אדמת הבורגניות, אשר תאטר עלינו מסביב, והמלחמה כבדה עלינו מלפנים ומאחור, האזרחים הנוצרים נכונים לתת אותנו לטרף לסוציאליסטים, אבל גם זה לא הועיל.

ובכל זאת לא יוכלו עוד לבטל את חקי שווי זכויותינו במקום שכבר חקקו, לא לבד מפני שמתנגד הדבר לרוח העת החדשה, אך מיראה, פן יבקשו להם כל היהודים, כעניים כעשירים, מפלט בתוך מפלגות המהרסים הקיצונים.

כל כלי יוצר עלינו לא יצלח. היו ימים אשר לקחו מיד היהודי את כספו וזהבו, ומה יוכלו לעשות היום למען תפוש את כל מטלטליהם? הלא המה רק שטרות של ניר, כתובים וחתומים, הסגורים על מסגר בכל פנות העולם, ואולי רק באמתחותיהם של הנוצרים, אמנם יכולים להעמיס עול מסים קשים על השטרות והמניות של מסלות הברזל ובתי האוצרות, ובארצות אשר בהן ילך ויגדל ערך המס לפי ערך הרכוש יוכלו להתפש כל נכסי היחידים.אבל כל הנסיונות האלה לא יגעו אל היהודים בלבד, וכאשר ינסו לעשות כזאת, לא יאחר לבא בחיי הכלכלה משבר גדול אשר יעשה שמות בכל הארץ, לא רק בין היהודים בלבד.

ומבלתי יכלת לעמוד בפני היהודים תגדל השנאה, תלך הלך וחזק בלב העמים מיום ליום ומשעה לשעה, ולא תחדל מלהתחזק עוד, כל זמן שלא יבערו את סבותיה מן הארץ. הסבה הרחוקה היא הסגולה אשר רכשנו לנו במשך ימי הבינים, לבל נוכל להתבולל בעמים, והסבה הקרובה היא, התרבותם של היהודים בעלי השכלה בינונית, שאינם עולים ו אינם יורדים – או כי עליתם וירידתם שלא כדרך הטבע הן. ברדתנו הננו עומדים בשורה הראשונה במחנה המפלגות הקיצוניות, בעת שמהעבר השני – אנו עולים למעלה, באספנו הון עצום ומבהיל.

פעולות האנטישמיות

בלחץ אשר ילחצונו לא ניטיב את דרכנו. בני אדם אנחנו ככל יתר האדם. לא נאהב את שונאינו – זאת לא נוכל לכחד. אולם רק האיש היודע לכבוש את יצרו, לו לבדו הצדקה להעיר למוסר אזנינו. הלחץ מביא אותנו לידי שנאה נגד הלוחצים אותנו, ושנאתנו תוסיף להגדיל את הלחץ; מחוג העגול הזה לא נוכל לצאת לעולם.

“אבל” – יקראו בעלי הרגש בחם לבבם – “אבל יכל נוכל, אם נעמול לטעת דעה בלב בני האדם אהבה לבני האדם אחיהם”.

הנחוץ לי להוכיח, כי אך משאות שוא ומדוחים הם הדברים האלה? כל האומר ליסד את תקון העולם על תקון מדותיהם של כל בני האדם, אינו בפיו אלא אוטופיה!

על דבר "ההתבוללות כבר חויתי דעתי. איני חושב אף רגע, כי דרושה היא לנו. הקבוץ הפרטי של עמנו נעלה הוא הערכו בדברי הימים, אף גדול כבודו, למרות הכנעתו ושפלותו, ולא לו להיות כלה ועובר מן העולם. אולם לו הניחו לנו במשך שני דורות – יוכל היות כי עתה כבר התערבנו בגויים שכנינו, עד אשר לא נשאר מאתנו שריד. אך לא יניחו לנו. בהניח לנו אך זמן מצער – שבה תקופת השנאה מחדש לגזול את מנוחתנו, כאלו בעקב הצלחתנו כרוכה הקנאה, כי כבר הסכינו לראות אותנו בכל דור ודור נבזים ושפלים, עניים שבעניים. כחסרון דעת וצרות עין אינן רואים את רפיון כחנו לעמנו ואת אבדן סגולתנו הלאומיות גם במקום הצלחתנו, רק הלחץ ידחפנו בחזקה לשוב למקור מחצבתנו העתיק לימים, רק המשטמה בכל סביבותינו תעשנו לגרים ונכרים בארץ.

אשר על כן הנו ולא נחדל מהיות, ברצון או באונס, קבוץ תולדי, בעל סגולות נכרות לעין כל, העושות אותנו לגוי אחד.

עם הננו – ושונאינו יעשונו לעם גם למרות חפצנו, והדבר לא חדש הוא בדברי ימינו, בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת ומרגישים לפתע פתאם את כחנו כי רב הוא. כן הדבר; גדול כחנו לרכוש לנו ארץ ולשבת ולחיות בה, ארץ אשר תהיה למופת לרבים, יש לנו כל האמצעים הרוחנים והחמרים הדרושים לתכליתנו.

ההצעה

ההצעה בצורתה היסודית פשוטה היא מאד, והיא צריכה להיות בכדי שתהא מובנת לכל.

יתנו לנו להאחז בכברת ארץ מיוחדת, אשר תספיק לכל צרכי האומה, ולשבת עליה ברשותנו, והשאר יהיה נעשה בידי עצמנו.

ויסוד מדינה חדשה עומדת ברשות עצמה לא שחוק הוא; יכול הוא לקום, להיות ולצאת לפעולה. הלא בעינינו ראינו בעשות זאת בימינו עמים, אשר לא כעמנו, החי בתוך המעמד הבינוני,כי אם עמים עניים בחומר וברוח, ובכן גם חלשים ממנו. דבר גדול ונכבד בערכו הוא אל כל הממלכות, אשר האנטישמיות מצאה להן קן בהן, דבר מתן ארץ וממשלה בפני עצמה ליהודים.

למטרה הזאת, הפשוטה מאד בעיקרה היסודי וסבוכה בדרכים המובילות אליה נחוצים לנו שני פועלים גדולים: “אגדת היהודים” (Society of Jews) ורעותה “החברה היהודית” (Jewwish Company).

את אשר תכין הראשונה בדרך מדעי ומדיני, אותו תוציא השניה לפעולה.

החברה היהודית תעסוק במכירת כל נכסי היהודים היוצאים ותכלכל את מעשיהם ועסקיהם בארץ החדשה.

ויציאת היהודים, כאמור, חלילה לנו מחשוב כי תהיה לפתע פתאם, לאט לאט תתנהל ולעשרות שנים תמשך. ראשונה יצאו העניים שבהם ויתקינו את אדמת הארץ לעבודה. בסדר ובמשטר נכון וקבוע מראש יסללו שם דרכים ומסלות, יבנו גשרים יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות ויבנו להם בתי מושב. לרגל עבודתם יפרוץ גם המסחר בארץ, ונפתחו שוקי-מסחר ואליהם רב אדם ימשך. בחפץ לב יבאו להאחז בארץ,איש איש על הוצאותיו וחשבון עצמו. בעבדנו את האדמה יעלה מחיר הארץ, והיהודים יכירו חיש לדעת, כי יש שכר לכשרון רוח לקבלנותם, שהיתה להם ימים רבים לאבן נגף ועשתה אותה לשחוק ולקלסה בעיני העמים.

הבאים לכונן להם ארץ חדשה בימינו, לא יוכלו לעשות זאת כמעשה הדורות הראשונים לפני אלפי שנים. אולת היא לשוב אחורנית במדרגות התרבות, כאשר יחשבו אחדים מ“חובבי ציון”. לו נטל עלינו, למשל, חיות רעות מן הארץ, אי אפשר שנלך בעקבות יושבי אירופא במאה החמישית. לא נצא יחידים, איש איש רומחו וחניתו בידו לקראת הדובים; כי אם נתאסף לאגֻדת ציָדים בהמון חוגג וקול תרועה להחריד את אוכלי האדם ממעון רבצם, ובהאספם למקום אחד נשליך עליהם כדורי מות.

בבנותנו לנו בתים, לא נבנה בתי עץ רעועים על שפת הים, כי אם נבנה על פי תורת הבניה בימינו, בתים גדולים וחזקים, ספונים ויפים למראה מאשר עד כה, כי יש לנו אמצעים, שלא היו עוד לעולמים.

אחרי השדרות הנמוכות במצב הכלכלי תצאנה לאט לאט הגבוהות מהן, אנשים אשר דרכם נסתרה ונואשים מכל תקוה יצאו ראשונה. ובראשם ילכו בני השכבות הבינוניות, הנולדים בקרבנו במדה מרובה מאד והנרדפים על צואר בכל מקומות מושבותיהם.

שאלת היציאה תביא על פי ספרי זה וכוח כללי, אין זאת אומרת, כי נכריע בה על פי מנין רב הדעות. בעשותנו כזאת – אך לריק נעמול ומראש נאכל את מעשה ידינו. האיש אשר אין את נפשו ללכת אתנו, ישאר פה, התנגדות יחידים לא תעלה ולא תוריד.

ההולכים אתנו יתאספו לדגלנו, ואתנו יעבדו בדבור, בכתב ובמעשה.

היהודים המסכימים לרעיון הישוב יתאגדו והיו “לאגֻדת היהודים” ומלאו את ידה לדבר בשמם, לשאת ולתת בעדם עם הממשלות. “האגֻדה” תקום עפ"י משפטי העמים וחקיהם והיא תכונן את הארץ, וממנה יתד ופנה לבנין ארץ מושבנו.

אם יאותו אפוא מלכי הארץ למסור ביד היהודים ממשלת איזו ארץ ניטרלית ועומדת ברשות עצמה, אז תבוא האגֻדה לפניהם לשאת ולתת עמהם בדבר הארץ, אשר אליה תשא את נפשה, והנה עתה שתי ארצות לפניה: פלשתינא (ארצנו הקדושה) וארגנטינא. בשתי אלה כבר החלו בני עמנו להתישב ולהשתקע, אף כי לא הבינו, כי העתקת היהודים זעיר שם זעיר שם לא תובילנו אל המטרה. העתקה כזו סופה להרע ולהשחית, כי בוא יבוא היום, אשר היהודים יהיו גם בארצות ההן למשא כבד על אזרחי הארץ, והממשלות תהינה מוכרחות לסגור שערי ארצותיהן לפני היהודים הנודדים. היציאה תביא לנו תועלת רק אם תוסד על בסיס נכון ובטוח, אם נצא אל ארץ, אשר תהיה ממלכה בפני עצמה.

“אגדת היהודים” תשא ותתן עם ראשי הארץ ושריה בהשכמת ממלכות אירופא האדירות, אחרי אשר תיטב בעיניהן ההצעה הזאת, ואנחנו הן נוכל להביא תועלת רבה לשרי הארץ המושלים בה עתה, לשאת אתם במשא שטרות חובותיה, לסול מסלות ודרכים שהם נחוצים גם לנו ועוד דברים רבים כאלה. והנה יסוד ארצנו יביא הנאה גם לשכניה מסביב, יען כי ברב או במעט תעלה התרבות של איזה ארץ זו את ערך הארצות אשר סביבותיה.

פלשתינא או ארגנטינא

הנבחר בפלשתינא, או בארגנטינא? “האגֻודה” תבחר בארץ אשר תוכל ואשר עליה יסכימו רב בני עמנו, האגֻודה תחליט באיזה מהן נבחר.

ארגנטינא היא אחת הארצות הדשנות והפוריות שבעולם, ארץ רחבת ידים מאד ואקלימה ממוצע. ממשלת העם בארגנטינא תתן לנו בחפץ לב כברת ארץ להאחז בתוכה, הגרת היהודים שעד כה לא הפיקה רצון מאת יושבי הארץ; עתה עלינו להעיר את אזן הממשלה בארגנטינא על ההבדל הרב שבין הגרתנו עד כה ובין הגרתנו החדשה.

ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה, יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו משתוקקות לשוב אליה. לו חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת כי עתה נָתַנו לו ידינו להביא סדרים בעניני האוצרות של ממלכתו, ולאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא, ועמדנו על המצפה להגן עד התרבות מפני פראי האדם. בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו. בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים שבארצנו נבקש תחבולה עפ"י חקות העמים ומשפטיהם, כי יבדלו מתוך אחוזתנו, ואנחנו נשמור על המקומות ההם ובקיומנו נהיה אחראים על מלוי חובתנו זאת. משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה לעַד, כי נפתרה שאלת היהודים אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים.

בפרק שלפני הקודם אמרתי: “החברה היהודית תכלכל בארץ החדשה את כל הענינים והעסקים”.

רואה אני חובה לעצמי להוסיף ולבאר את דברי אלה. הצעה בהצעתי אפשר שיסודותיה יתמוטטו, אם יתנגדו לה “בעלי המעשה”, ר“ל ה”פרקטיקים“. והנה “הפרקטיקים” האלה הם מאז ומעולם אנשי ההרגל, ואינם מסגלים לעזוב את החוג הצר של המחשבות והמושגים שהתרגלו בהם. אבל התנגדותם תמצא לה אזנים קשובות ותוכל אפוא להזיק לכל רעיון חדש, רק כל זמן שהרעיון החדש לא יעצר כח להסיר את ה”פרקטיטיר" וכל מושגיהם הבלים מזקן מהיות לאבן נגף בדרכנו.

כאשר הגיעה העת לסול מסלות ברזל באירופא, היו “בעלי המעשה” מנענעים בראשם ושוחקים על האולת לסול מסלה באיזה מקום מן המקומות, אשר “גם מספר הנוסעים במרכבת הרצים מעט בהם מאד”. אך לא באו עוד לידי הכרת האמת הידועה לכל בר בי רב מאתנו: כי לא על פי הנוסעים תהיה המסלה, רק המסלה, בהיותה מעוררת את החפץ לנסוע והיא מרבה את מספר העוברים והשבים, מובן מאליו, בהיות החפץ הזה נרדם מכבר בלבבם.

כטענה הזאת של ה“פרקטיקים” לפני דור מסלת-הברזל, כן טענת האנשים שאינם יכולים לשער עתה בנפשם, איך יכלכלו את כל עסקי מסחרם ורכושם אנשים, שזה עתה הם באים להשתקע בארצם החדשה, שעוד לא הספיקו לרכוש אותה להם ולעבד אותה כראוי. טענת ה“פרקטיקים” תהיה למשל:

“נניח, כי מצב היהודים בארצות שונות הנהו כעת ברע, ועוד ילך הלך ורע מיום ליום; נניח כי ישאפו עתה לצאת ממקומות מושבותיהם; נניח ג”כ, כי כל היהודים יצאו אל הארץ החדשה, מה תהיה שם אחריתם ואיזה מְקור פרנסתם? במה יחיו את נפשם? הן לא יוכלו עסקי אנשים רבים להבראות בדרך מלאכותי בין יוֹם".

על זאת אשיב אנוכי: אין כאן בריאה מלאכותית של העסקים והצרכים ואף לא בן יום אחד תקום, אבל גם אם לא נברא את העסקים, הלא נוכל להכין אותם, והצרך הוא המביא לידי ההכנה. בהודע הצרך והחפץ, יבואו הכל לידי מעשה, והעסקים השונים נבראים מאליהם.

*

אם באמת ובתמים ירגישו היהודים בנפשם את החפץ לצאת לרוחה ממצבם הרע, אם יגדל כח “אגדת היהודים” בתור כלי מעשה לחפץ הזה: אז יפרצו גם העסקים והמסחר בארץ החדשה, והדבר הזה יהיה לעתיד כהתפתחות מסלות הברזל לעיני אבותינו בשנות השלשים. ובכל זאת נבנו מסלות הברזל, מבלי שום לב לטענות ה“פרקטיקים”, הנוסעים במרכבות הרצים.

החברה היהודית

(Jewish Company)

ראשי היסודות

את “החברה היהודית” נשער לנו כמעט בדמות חברות גדולות למקנה קרקעות – Chartered Company – של יהודים. אך שונה היא מאלה, במה שאין בידה כח שליטה ויען שלא תסתפק ביסוד המושבות בלבד.

החברה היהודית תוַסד בתור חברה למניות תחת שלטונות של ממשלת ארץ אנגליה עפ“י חקי הארץ, אשר תחסה בצלה. מקום מושבה העיר לונדון. את הסכום הדרוש אינני יכול לקצוב מראש. אך לבל נגשש כעורים באפלה נערוך לע”ע את הסך למיליארד מרק, ויוכל היות כי ימעט או יעדיף מעט. באפן הכנסת הכסף, שעוד אוסיף לבארו, תלוי הדבר, כמה נחוץ לנו מכל הסכום בהחלנו להוציא את הרעיון לפעולה.

החברה היהודית תוָסד רק לשעתה, לנהל את עסקי הרכוש והכסף, ושונה היא תכלית שנוי מן “אגודת היהודים”.

ראשית פעולתה של החברה היהודית היא: למכור את כל נכסי היהודים היוצאים, הנכסים דלא ניידי. היא תכלכל מעשיה באפן שלא ירד השער עד הדיוטא התחתונה, תשמור על רכושו של כל איש ואיש, ותקל גם לאזרחים הנוצרים את התנועה הפנימית בקרב הארץ, כאשר אמרתי.

נכסי דלא ניידי

על הנכסים האלה יחשבו הבתים, אחוזות הארץ והקנינים בבתי המסחר. בראשנה תהיה החברה היהודית למכור את הנכסים והקנינים האלה. בימים הראשנים תהיה המכירה הזאת חפשית מבלי אשר ירבה לרדת שער הדברים הנמכרים. סניפי החברה בכל מקומותיהם יהיו למרכז העסקים ומכירת נכסי היהודים. כל סניף וסניף ישתכר איזה סכום מועט בעמלו ובשכרו זה יעמוד ויתקים.

אולם יוכל היות, כי בהתפתח התנועה ירד שער הנכסים למדרגת שפלה מאד, עד כי לא יוכל עוד להמכר. למן הרגע הזה תתחלק פעולתה של החברה, בתור מוכרת הנכסים, בין סניפים חדשים. החברה תכלכל את כל הנכסים הנעזבים ותחכה עד בוא שעת הכשר למכרם. היא תקבל שכר הדירות, תחכיר את האחוזות ותפקיד פקידים בבתי המסחר, ואולי גם – לבל יבואו לידי תקלה – תתן אותם בחכירה לעתים קבועות. החברה תשתדל בכל עת להקל על החוכרים – הנוצרים – את אפן קנין הנכסים ההם. בכלל תחל להושיב לאט לאט בשלטון נכסיה באירופא פקידים נוצרים חפשים ובלתי נחשדים שעבדי היהודים המה.

באי כח עם הארץ יעמדו אלה על המשמר לפקח על הנהגת העסקים, והיו לנו לעד, כי ישרים דרכנו ואין בהם עקש, וכי רחוק מאתנו החפץ להביא מבוכות וסכסוכים בחיי עם הארץ.

החברה היהודים תעסוק גם בקנין הנכסים או בחלופיהם, היא תחליף בית בבית, אחוזה באחוזה – “שם” בארץ החדשה. “ושם” יהיה הכל כאשר היה “פה”. ובזאת יפתח לחברה מקור הכנסות רבות ביושר ובמשפט. היא תוכל לתת “שם” בתים טובים ויפים, אחוזות טובות מאלה אשר היו “פה”, במחיר מצער.

קנין האדמה

את כברת הארץ, אשר יסכימו לתת לאגדה עפ"י חקי העמים, עלינו לקנות במחיר מיד בעליה.

את ההכנות שיעשו יחידים בטרם ילכו להשתקע שמה, לא פה המקום לפורטן. אך החברה צריכה לאחוזות ארץ גדולות למענה ולמעננו. את האחוזות האלה תקנה בפעם אחת. בתחילה תתאמץ לרכוש את האחוזות אשר לקנין ממשלת הארץ תחשבנה. מטרתה היא לבוא “שמה” ולהאחז בארץ, מבלי העלות את מחיר האדמה עד השער העליון, כאשר ימכר הכל גם פה מבלי את המחיר. לתנועת השער במדה מרובה אין לחוש עתה, כי החברה רק היא תעלה את מחיר האדמה בהעתיקה את היהודים אליה בעצת “אגֻדת היהודים” המפקחת על דרכה. על האגֻדה לדאוג לבל תהיה אחרית הקבלנות הזאת “כפאֵנאֵמא” בשעתה כי אם טובה ומועילה כתעלת ה“סוּעץ”.

החברה תמציא לכם פקידיה העובדים אתה, מקומות לבנית בתים במחיר מצער, תתן להם בהקפה כסף להוצאות הבנין ותנכה אותו אח"כ משכר עבודתם, או תחשבהו להם לשבח שכרם אשר יעלה מעת לעת. ובזאת ימצאו שכר טוב לפעולתם הנאמנה, נוסף על הכבוד והתהלה אשר ירחש להם לב רבים.

כל ההון העצום אשר יביא עסק הקבלנות, יהיה קנין “החברה היהודית”. היא קבלה עליה אחריות ולה לקבל גם שכר בדרך כל הקבלנים החפשים. במקום שיש אחריות גדולה משלמים גם שכר קבלנות ביד רחבה – אך רק במקום שהאחריות גדולה באמת. היחס שבין האחריות ושכרה הוא העמוד שעליו נשענת כל תורת המדות בעולם המעשה והמסחר.

בנין הבתים

החברה תחליף בית בבית ואחוזה באחוזה. מקנין הקרקעות תכניס החברה כסף רב, זאת יבין כל איש, היודע כי מחיר האדמה עולה במדה שישובה מתרחב. כדבר הזה ראינו במושבות שבעים ובארצות שונות. קרקעות שלא נעבדו עוד תעלנה בערכן ברבות הישוב והתרבות מסביב להן. מנהלי העיר פאריז, אשר חפצו להרחיב גבולותיה, השכילו מאד לעשות בהרחיקם את בניניהם החדשים מחוצות העיר הנושבת, ובקנותם את כל מגרשי העיר מחוצה לה, בנו את הבתים רק בקצות גבוליהם, ובזאת העלו את מחיר הקרקעות לבנין הבתים,אשר לא נחשבו עוד לנמצאים מחוץ לעיר, כי אם בתוכה פנימה.

אם תבנה החברה על חשבון עצמה, או תמסור את עסק הבנינים ליד אדריכלים חפשים, אחת היא לה. רב כח העבודה של החברה, כאשר נשוב להוכיח, וכחה זה אינו משועבד לאחרים, למען מלא אמתחות אדוניהם, בעלי ההון כסף, כי אם אלה יראו שכר טוב מעמל עבודתם, מבלי אשר ייקר שכרם כל כל, החמר לבנין הבתים יהיה מוכן ומזומן בידי נבוני דבר, אשר בחרו את האדמה למושה הערים.

משכנות הפועלים

משכנות הפועלים (העובדים בידיהם) יִבָנו על חשבון החברה,אך בשום אֹפן לא אוכל לשער בנפשי את תבניתם כתבנית בתי אסף הצרים של הפועלים בערים הגדולות באירופא, הבתים המעוררים תאניה בלב רואיהם, או כתבנית הסכות הרעועות, הסובבות את בתי חרשת המעשה. אמנם משכנות פועלינו יהיו פשוטים בתארם החיצוני – יען כי החברה תוכל לבנות במחיר מצער, בקנותה את החמר לבנין במספר רב – אך המשכנות האלה וגניהם הנחמדים אשר מסביב להם, ישיתו הוד והדר על המקום, שבו יקומו. יפעת הטבע תאציל מהודה על רוח האדריכלים, האמנים הצעירים, ועוררה אותם להמציא חדשות שלא היו, לבלי החזק בנושנות, ואם לא ידע עוד העם להעריך את ערך כל המערכה בסדר ובמשטר הזה, הן למצער תתענג לנפשו למראה אשר סביבותיהם. בתוך המחנה יעמוד בית התפלה בנוי לתלפיות ולמרחוק יראה חסן גבהו; הן רק דתנו העתיקה היא שעמדה לנו לעשותנו לגוי אחד בארץ. ובתי ספר מלאים אור ונגה ומפיקים אויר צח ובריא יעמדו על מכונם עם כל המכשירים ללמודים, הדרושים לפי העת החדשה, ובתי חנוך לפועלים, אשר בהם ישתלמו הפועלים הפשוטים והיו לאמנים משכילים בכל חרשת המעשה וידיעת חכמת המכונות ביתרון הכשר ודעת, ובתי תענוג ומשחק בד העם אשר תנהלם האגדה ותכלכל מעשיהם להיותם למקור נאמן לתקון המדות ודרך הארץ.

פה הננו מדברים רק בענין הבתים ולא בכל הנעשה בקרבם.

את משכנות הפועלים תבנה החברה במחיר מצער, לפי דעתי. לא רק מפני שכלח החמר הדרוש לבנין רב הוא בכמותו ולא רק מפני שהאדמה היא קנין החברה. אך גם יען אשר לא תהיה מוכרחת לשלם לפועלים שכר העבודה.

כך הוא דרך העובדים באמריקא, לעזור איש את אחיו בבנין בתי משכנותיהם, והדרך הזה, הנראה כמשחק ילדים, יוכל להתפתח ולהשתלם באפן נפלא מאד.

הפועלים “שאינם מלומדים” (Unskilled Labourers)

פועלינו “שאינם מלומדים”, הבאים בעת הראשונה מהארצות, אשר מצב היהודים שבהם הוא בשפל המדרגה, יעזרו איש את אחיו בבנין הבתים למושב להם, אמנם בתחילה לא יספיק הברזל מוצא ארצנו די העבודה ומוכרחים נהיה לבנות בתי עץ. אך ברבות הימים תהיה אחרת, ומקום בתי העץ הרעים, אשר בנינו בתחילה, יירשו אח"כ בתים טובים וחזקים מהם.

פועלינו “שאינם מלומדים” יבנו את משכנותיהם ומשכנות חבריהם, כאשר יַתְנו אִתָּם מראש. חלף עבודתם יקומו בתיהם להם לנחלת עולם, וכמובן רק אם יצטינו במשך שלש שנים בחריצות ובאמונה, בזה נרכוש לנו פועלים חרוצים ונאמנים, והאיש אשר יתחנך לעבודה במשך שלש שנים יהיה לגבר צולח כל ימיו.

הנה אמרתי למעלה, כי החברה לא תשלם לפועלים מאומה, ומאין איפא ימצא לחמם?

בכלל הנני מתנגד לכלכלת הפועלים מקופת הקהל, אך אם אלה החלוצים הראשונים נוכל להתנהג בדרך זה: החברה אשר תדאג להם ולצרכיהם הרבים תנהלם גם בלחם. שטת התמיכה הזאת תהיה נוהגת רק בשנים הראשונות, וחסדה זה יגדל עוד יותר עם הפועלים, בהגינה עליהם מנשך והרבית של הסוחרים הקטנים, בעלי בתי משקה וכיוצא באלה, החברה תעצור אפוא בעד עניינו מאחוז שם בתגרנות, שגם פה לא אחזו בה, כי אם מסבות התלויות בהתפתחות התולדה: החברה תמשול גם בשותי שכר ונלוזי דרך. האם יעברו בעת הראשונה מבלי קבל כל שכר? לא; שכר העבודה יגדל הרבה מאד.

עבודת שבע שעות ליום

הזמן הקצוב לעבודה הוא שבע שעות!

אין זאת אומרת, כי רק בשבע שעות ליום תעשנה כל המלאכות הנחוצות, כמו: הפלות העצים, חפירת האדמה והסעת האבנים. זאת לא זאת, ארבע עשרה שעות יעבדו יום יום, אך העובדים יעמדו לעבודת הבורות משך שלש שעות וחצי, ובנוח החבורה האחת תעבוד השנית. והכל יהיה במשטר וסדר נכון בעבודת הצבא, שוטרים ופקידים העולים ממדרגה למדרגה ולעת זקנתם יכֻלכלו בלחם. את המוצא לכסף די כלכלתם נראה להלן.

בשלש שעות וחצי יוכל איש בריא לעבוד עבודה רבה וכבדה, ובנוחו שלש שעות וחצי – את עתות המרגעה יקדיש למנוחת גוו, למשפחתו, להשתלמותו באומנותו – יחליף כח ושב לעבודתו. עובדים כאלה יוכלו לפעול גדולות ונצורות.

עבודת שבע שעות ליום! בכלל היא עולה לארבע עשרה שעות – יותר לא יתכן לעבוד ביום אחד.

מלבד זאת אדע נאמנה, כי עבודת שבע השעות איננה מן הנמנעות, כאשר הורונו הנסיונות בארצות אנגליה ובלגיה, אחדים מחכמי הכלכלה המדינית מעידים, כי די לה לעבודה בחמש שעות ליום. אגֻדת היהודים והחברה היהודית תלמדנה בענין זה חדשות יום יום – אשר יסכון גם ליתר העמים לדעתן – ובראותנו כי עבודת שבע השעות יכולה להתקים נקבע אותה בארצנו לחק לעתיד.

רק החברה תעביד את פועליה שבע שעות ביום ויש לאל ידה לעשות כזאת.

ועבודת שבע השעות תביא לנו תועלת, בהיותה לקול קורא ומאסף אלינו אנשים מכל פנות העולם, אשר יעלו בחפץ לבם. על ארצנו להיות מבחר הארצות…

לאיש אשר ידבנו לבו לעבוד יותר משבע שעות, יוסיפו על שכרו כמחיר עבודתו. ויען כי לחמו נתן לפי צרכיו, ולבני משפחתו אשר לא יוכלו לעבוד אתו, תדאגנה חברות הצדקה הכוללות – יוכל הוא לקבוץ על יד את העודף משכר עבודתו. אנחנו נשתדל לעזור ביד אחינו, אשר מטבעם יאהבו לצבור כסף, ותמכנו ביד יחידים בהתאמצם לעלות במדרגות גבוהות, ובזאת נכין בידיהם אוצרות כסף, אשר יסכנו לנו למלוה אוצר המדינה בימים הבאים.

העבודה היתרה על שבע השעות לא תרב משלש שעות, ורק בהסכמת הרופא. כי עתידים אחינו אשר יתעוררו לחיים חדשים בארצנו להתקרב דחופים ומבוהלים איש איש לעבודתו, ורק אז יודע בגוים, מה גדול כחנו לעבודה! איך להתנהג בכלכלת הפועלים הראשונים מקופת הקהל בשכר עבודתם לא אתאר עתה בפרוטרוט, לבלי הלאות את הקוראים. את הנשים לא יתנו לעבוד כל עבודה קשה, ולא תוכלנה לעבוד יותר מן השעות הקבועות.

הנשים ההרות חפשיות הנה מכל עבודה, ומקפת הקהל יכלכלו אותן בעין יפה כדי שתלדנה ילדים בריאים ושלמים הדרושים לנו בדור יבא.

חנוך הילדים משחר טל ילדותם יהיה בידינו והטינו אותו לחפצנו. אך לא פה המקום לענות בו.

כל הדברים, אשר דברתי על אדות הפועלים “שאינן מלֻמדים” ודרכי חייהם, לא מקסם כזב ושוא המה ויכולים לצאת לפעולה ככל יתר דברי הצעתי. דברים כאלה נעשים ונראים במקומות אחדים, אך במדה מועטה, ועל כן לא ימשכו עליהם עיני רבים, וערכם לא נכר עוד. בפתרון שאלת היהודים היתה לנגד עיני “החברה להמצאת עבודה” (Assistance par le trawall ), אשר הכרתיה בפאריז וידעתי את ערכה כי רב הוא.

הספקת העבודה

הספקת העבודה כפי שהיא עתה בפאריז וביתר ערי צרפת, באנגליה ובארצות השויץ ובאמריקא לא תפעול עוד גדולות, אך יכל תוכל להתרחב ולפעול גדולות ונצורות.

מה העבודה הזאת ועל איזה יסוד הטבעה?

יסודה בהספקת עבודה קָלה, שאינה צריכה למוד, לאנשים אשר לא חֻנכו מימיהם לשום עבודה, כמו: הכנת גזרי עצים קטנים להדלקה, אשר ישתמשו בהם בבתים רבים בפאריז. העבודה הזאת היא מעין אותן העבודות, אשר יעבידו בהן את האסורים בבתי הכלא לפני החקרם, עבודה אשר לא תחלל את כבודם. אז לא ימצאו עוד בקרבנו אנשים אשר יפשעו על ככר לחם, כי כלם יבחרו להיות בעבודתם, ורבים לא יוכרחו עוד לשלוח יד בנפשם מחרפת רעב. מעשים כאלה הם לחרפה ולדראון לחיי התרבות, בעת אשר משלחנות העשירים ישליכו מטעמים לפני הכלבים.

החברה להספקת העבודה תספיק עבודה לכל איש ואיש. אולם התוכל למכור גם את פרי כל העבודה ולשומו בכסף? זאת לא תצלח בידה רק מעט, וזה הוא חסרונה של החברה – כי נכונה היא גם להפסיד. כי היא נוסדה, אך לעשות חסד וצדקה, ונדבתה אשר תתן, מיא רק העודף מכסף הוצאותיה על תבואות מעשיה. היא לא תתן שתי פרוטות לכל עני ואביון הפושט יד, אך תספיק לו עבודה, אשר בה תפסיד את שתי הפרוטות האלה, ונמצא העני משתכר שקל כסף תחת שתי הפרוטות, אשר קבל עד כה במתנה ושבע עליהן חרפה וכלמות, והיה מעשה הצדקה שלם, כי ילך ויגדל עשרת מונים!

החברה תפסיד אמנם פרוטות פרוטות! אולם “החברה היהודית” לא תאבד ממליארד המרקים מאומה, ונהפוך הוא, כי תרבנה הכנסותיה מעת לעת.

וגם תועלת מוסרית יש בדבר. כי הנה גם עתה בהיות הספקת העבודה מעטה, תועיל הרבה לתיקון המדות של בני אדם הבטלים מכל עבודה, בהנתן לאיש ואיש עבודה לפי כשרונו ומעלות רוחו, אם במלאכתו שעסק בה עד היום, או בבקשו לו מלאכה חדשה. בשעות הנותרות לו מעבודתו יהיה חפשי לבקש לו עבודה אחרת, והחברה תתמוך בידי כל המבקשים משרה ועבודה.

היסוד הזה, כמו שהוא עתה, חסרונו בצדו מפני שלא יתכן להתחרות את סוחרי העצים ודומיהם. הסוחרים האלה אזרחים הם, אשר משפט הבחירה להם, והמה בצדק יעמדו על נפשם ויתרעמו על ההתחרות הזאת. ואולם הן גם במלאכת ידי האסירים בבתי הכלא אין להתחרות, יען אשר נטל על הממשלה לכלכל את אסיריה ולכלכלם בשכר עבודתם.

בקרב חיי החברה שבימינו וחקיהם הישנים אולי לא תמצא לה הספקת העבודה מקום לעמוד ולהתקים, אולם יכולה היא להיות בחברתנו החדשה!

בראשונה נחוצים לנו עובדים, “שאינם מלֻמדים” במספר רב ועצום לעבודה באחוזות הראשונות, תקון הדרכים, כריתת עצים, חפירת האדמה, בנין מסלות הברזל והטלגרף וכיוצא באלה. כל אלה יֵעֶשו במועצות ודעת, במשטר נכון וקבוע מראש.

השוק

לרגל עבודתנו על אדמתנו החדשה, יבור גם המסחר ושוקיו. אמנם בראשונה יהיו שוקי-המסחר רק לדברים היותר נחוצים וצרכי החיים הפשוטים! צאן ובקר, תבואות הארץ, בגדי העובדים, כלי מלאכה וכלי נשק שונים, בתחלה נקח כל אלה מאת שכנינו אשר סביבותינו או מארצות אירופא, וכעבור אך זמן מצער נעשה אותם בידינו. הקבלנים שבבני עמנו ילמדו על נקלה לדעת את התקוה הטב הנשקפת להם פה.

מעט מעט יבוא גם הצרך לדברי חפץ, מפאת ההמון הרב של בעלי המשרה בחברה ופקידיה. על הפקידים יחשבו גם ראשי צבא המגינים על שלום הארץ, אשר מספרם יעלה לעשירית ממספר כל הבאים להשתקע. המה יוכלו למשול במעט האנשים המורדים, כי רוב האזרחים אוהבי שלום המה.

הצרך לדברי חפץ של הפקידים, המשתכרים הרבה, יביא גם סחורות יקרות אל השוק, והמסחר בהם יגדל מיום ליום. בעלי אשה ובנים יקראו לבני ביתם, והרוָקים יקראו לאבותיהם ואחיהם לבוא אליהם, אחרי אשר יאחזו המה בארץ. כתנועה הזאת אנו רואים גם היום בין אחינו הנודדים לארצות הברית באמריקה. אם אך הצליח בידי הנודד למצוא מקור פרנסתו ולחם חקו, ימשוך אחריו חיש מהר את כל הנלוים על משפחתו. הן חיי המשפחה בתוכנו מאוחדים בקשר אמיץ אשר לא במהרה ינתק. אגֻדת היהודים והחברה היהודית תעזורנה אשה את אחותה בפעולותיהן להחזיק קשר המשפחה בישראל ולהרבות קרנה, לא רק בדרך המוסר – המובן מאליו – כי אם גם בעזרתן החומרית, לבעלי המשרה והפקידות יוסיפו בשכר עבודתם לפי מרבית ביתם ומשפחתם, כי דרוש לנו המון אדם רב, בין שכבר באו להאחז ובין שעתידים לבוא.

בתי מושב אחרים

כבר דברתי על אדות בתי בנין מושב לעובדים. עתה אשוב לתאר גם את משפט בנינים אחרים. גם בשביל האזרחים הקטנים תבנה החברה בתים על ידי אדריכליה בכסף או בחליפין. החברה תבנה מספר בתים בתבניות שונות ומיוחדות, והבנינים היפים האלה ימשכו אליהם עיני הקונים. מחיר הבתים יהיה קבוע, לא יעלה ולא ירד, והחברה תהיה אחראית על טובם ומתכונתם, יען אשר לא להשתכר בהם מגמתה. את מקום הבתים נתאר להלן, בדברנו על דבר האגודות לעריהן.

ויען כי החברה לא תאבה להשתכר מאומה בבנינים אשר תבנה רק בעסק קנין האדמה ומכירתה, אפשר שהאדריכלים יבנו בתים גם על חשבון עצמם. בזאת יעלו את מחיר האדמה והאחוזות, אחרי כן תפרוץ בארץ גם אהבת המותרות, הדרושה לנו לתכליות שונות, להתפתחות חרשת המעשה ומלאכת מחשבת, ובדורות הבאים – גם להריסת הרכושים העצומים.

כן הדבר, עשירי עמנו, החרדים עתה על רכושם ומסתירים אותו מעין רואה והנם באים במחבא בעת שהם נהנים מאוצרותיהם, יתענגו שם על רב שלום, וישבעו מטובם, אשר רכשו להם באין מפריע ומכלים דבר. אם תצא התנועה הזאת לפעולה בעזרתם, יביאו גם את הונם שמה, ותועלתו תתראה שם בתור פעל נשגב ונהדר, בהחל העשירים שבנו לבנות שם את ארמונותיהם ובתי משכיותיהם, אשר פה, באירופא, יביטו עליהם בצרות עין, אז יחקו גם אחרים את מעשיהם, ובאו לבנות את בתיהם הרמים והנשאים בארצנו החדשה.

אפני מכירת הנכסים

החברה היהודית היא כערב קבלן, או כמנהלת את עסקי הנכסים דלא ניידי של היהודים.

בנוגע לבתים ואחוזות קרקעות, נקל הדבר מאד, לא כן בתי המסחר, אשר יתנהלו ע"פ אפנים שונים, שאי אפשר לקבוע להם סדר נכון מראש. ואולם גם זה לא יכבד ביותר, בהיות לאל יד איש ואיש, החפץ לעזוב את הארץ, לשאת ולתת עם סניף החברה אשר בפלך מושבו, ולבחור באפן המכירה כטוב וכישר בעיניו. לסוחרים אשר עבודתם נכבדה היא ביותר, אך ערך מרכלתם וסחורתם איננו גדול כל כך, נקל מאד להעתיק את כל רכושם. החברה תספיק עבודה לכל איש ואיש כפי כשרונו, ובמחיר סחורתו המעטה תתן לו כברת ארץ ומכונות לעבודה בערבון. את העבודה החדשה ילמדו אחינו בכשרון רוחם ובזמן מצער. הן היהודים מצטינים בכשרונם להתרגל במהרה אל כל תנאי החיים. ובכן יוכלו סוחרים רבים להיות לאומנים זעירים בעבודת האדמה. אמנם לכאורה תהיה החברה מפסדת בקחתה מיד העניים האלה את נכסיהם, ובהספיקה להם במחירים את כל צרכיהם, אבל באמת שכרה הרבה מאד, בהשביחה ערך הקרקעות במדה, אשר תרבנה מסביב להן הקרקעות הנעבדות.

בבתי המסחר הבינונים, אשר ערך מרכלתם גדול מעבודת ידי בעליהם והבטחון הוא הכף המכרעת בתהלוכותיהם, תהיה המכירה באפנים שונים. וזה הוא הציר אשר עליו תסוב התנועה הפנימית בין האזרחים הנוצרים. היהודי העוזב את הארץ, לא יאבד מאומה מבטחונו ואמונתו, כי ילווהו גם בלכתו להשתקע בארץ החדשה. החברה היהודית תהיה ערבה לו. את מסחרו יוכל למכור בעצמו, או לעזבו ביי מנהליו תחת השגחת החברה ופקידיה. המנהל יקח ממנו את המסחר בחכירה או יקנהו מעט מעט בתשלומין לשעורין. החברה תפקח בעזרת פקידיה ובאי כחה על הנהגת בתי המסחר הנעזבים וגבית חובותיהם במועדם. החברה תהיה כאפוטרופוס ליוצאים. ואם יבצר מאת אחד היהודים למכור את מסחרו, אם לא יבטח בשום איש לעזבו על ידו, ואם לא יאבה להפרד ממנו, ישאר הסוחר ההוא במקום מושבו, והנשארים פה גם המה לא ישחיתו גורלם ולא ירעו את מצבם מאשר הוא עתה; התחרות אחיהם שיצאו לא תוסיף להציק להם, וקול האנטישמיות הקורא כל היום: “אל תקנו מאת היהודים”! ידום לנצח.

הסוחר היוצא, אשר לא יאבה להניח ידו מן המסחר, שעסק בו פה, יוכל להתקין עצמו לזה למפרע. למשל: מסחרו של ראובן הוא במכלולים ובגדי חפץ. ויש את נפשו לעזוב את הארץ, והיתה ראשית מלאכתו ליסד במקום אשר אוה למושבו החדש סניף למסחרו, ושלח שמה סחורות מסחורות שונות. העניים היוצאים ראשונה, יהיו שם קוניו. מעט מעט יבואו שמה אנשים, שיש להם חפץ בסחורות יקרות במחירן, ואז ישלח ראובן את מרכלתו החדשה, ואחרי כן גם היפה והמשובחה שבה, הסניף ההוא יהיה לו למקור הכנסה גם הוא, בעוד שבית מסחרו פה עודו עומד באיתנו. והנה שני בתי מסחר לראובן. את הישן ימכור או יעזבנו בידי בא כחו הנוצרי לנהלו, והוא יסע אל המקום, אשר יסד לו שם את בית מסחרו החדש.

והנה עוד משל אחד נכבד מן הראשון: שמעון ולוי יסחרו למרחקים בנחלים, ומכרי פחם ובתי חרשת רבים להם, ואיככה תוכל קבוצת רכוש עצום כזה להמכרז מקום מכרה הפחם וכל אשר סביבו יוכל להגאל בידי הממשלה, אשר ברשותה הוא. והדרך השנית היא, כי תגאלנו החברה היהודית, בתתה מחירו כסף או קרקעות בארצה. ויש עוד דרך שלישית, כי תוסד חברה למניות בשם “שמעון ולוי”. והדרך הרביעית, כי ישאר הכל כשהיה עד כה, והבעלים, העוזבים פה את אחוזתם, בשובם הנה לעתים מזומנות לפקח על עסקיהם, יחשבו לאזרחי ארץ אחרת, שגם להם הזכות ליהנות מחקי הארץ ולהחסות בצלה, כנהוג אצל העמים המנֻמסים. מעשים כאלה אנחנו רואים יום יום. ועוד לי להציע דרך חמישית מועילה ונפלאה במינה, אשר הנני רק לרמז עליה, יען כי חדשה היא ומעטים עוד ההולכים בה, אף כי קרובה היא מאד אל מצב השכלתנו. שמעון ולוי יוכלו למכור את אחוזתם לכל הפקידים הממונים עליה עתה במחיר. הפקידים יתאחדו לאגודה בעלת ערבון קצוב, ואולי יצליח בידם לשלם לשמעון ולוי את מחיר עסקיהם בעזרת ועד המדינה, אשר לא בנשך רב יתן את כספו. הפקידים יבטלו אח"כ את שטרי המלוה הנתנה להם מאוצר מדינתם, מהחברה היהודית או משמעון ולוי.

החברה היהודית תמכור את עזבון הגדולים והקטנים יחדו. ובעת אשר יצאו היהודים במנוחה והשקט לכונן להם ארץ חדשה, תעמוד החברה על משמרתה בתור ועד הנושא ונותן, המכלכל את יציאתם והמשגיח על אחוזותיהם הנעזבות, והיא תהיה ערבה בכח אוצרותיה, הנודעים לכל, לסדר הישר בגמר העבודה, ולאלה שכבר יצאו לארץ החדשה.

כח הערבון של החברה היהודית

ובמה כחה של החברה גדול להיות ערבה, לבל תרוששנה הארצות הנעזבות ולבל יפרוץ משבר בחיי הכלכלה?

הנה כבר אמרתי, שהישרים שבשונאי בני שם, אשר נדע תמיד לערוך את ערכם בתור בני אדם אהבי החפש, יוכלו להיות לנו לעזר כמשגיחים על עסקי העם.

אבל גם הממשלה תבא לידי נזק בהכנסת אוצרותיה, כאשר יאבד ממנה חלק מיושבי ארצה, אשר אמנם לא רב הוא ערכו הצבורי, אך ערך כספו רב הוא בתור מעלה מסים; ועלינו לשלם לה תשלומי הנזק הזה. הנה אנחנו עושים זאת, בעזבנו פה את ארץ בתי מסחרנו, הנוסדים בכשרון רוחנו ובחריצות ידינו, בתתנו לאזרחים הנוצרים לרשת את מקומנו ובעזרנו להמון אדם רב לעלות למדרגות גבוהו. בשלוה והשקט. בדבר ההוא ראינו בימי המרידה בצרפת; אבל אז נשפך דם רב כמים וחרב המשחית שכלה בכל מדינות הארץ ובארצות אירופא אשר בהן היתה המלחמה, מלבד זאת הופרו חקי זכיות אחדים, שבאו להם בירושה, או שרכשו אותם בעבודת ידיהם, ובעלי ערמה ומזמה, אשר קבלו את הנכסים הלאומיים, עשו עושר רק.

החברה היהודית תביא בפעולותיה תועלת רבה לכל אחת מן הארצות. בכל המקומות נוכל להקל על הממשלה את קנין נכסי היהודים הנעזבים, והממשלות תוכלנה להשתמש בקנינים רבי הערך האלה לעשות תקונים נחוצים בחיי החברה.

החברה תעזור את הממשלות ומחוקקיהן, אשר על פיהם תתנהל התנועה הפנימית בין האזרחים הנוצרים, והחברה תשלם גם מסים גדולים.

מושבה המרכזי הוא בלונדון, יען אשר עליה לחסות בצל חקי ארץ אדירה, אשר השנאה לבני ישראל לא גדלה בה עד היום. ואולם אם תתמכנה הממשלות ביד החברה, אז תתפשט בכל הארצות ותביא מסים רבים לאוצרותיהן, ביסדה סניפים בכל מקום ומקום. החברה תשלם לאוצר הממשלה פי שנים: מקנין הנכסים ומכירתם, וגם במקום אשר תהיה רק כסוכנה לתוך במשא ומתן, תתיצב לפי שעה כלוקחת את הנכסים לעצמה, ובמשך איזה זמן תכָּתב היא בספרי שלטון האוצרות בתור בעלת הנכסים ההם.

הדברים האלה צריכים אמנם לחשבון מדויק, כל מעשי החברה במקומות השונים יהיו נחתכים ומֻסכמים מראש, לדעת עד היכן ידה מגעת לפעול בעצמה, מבלי אשר קיומה יהיה בסכנה, החברה תשא ותתן בדבר הזה עם שרי שלטון האוצרות, ואלה יוָכחו עד מהרה לדעת ולהכיר את כונתה הרצויה, והיו לה לעזרה בפעולותיה בכל התנאים הדרושים, למען אשר תבוא בנקל אל המטרה הנשגבה אשר הציבה לה.

גם בדבר העתקת החפצים ונסיעת בני האדם תשא ותתן החברה. במקומות, אשר מסלת הברזל הן קנין הממשלה, ברור הדבר: ובמסלת הברזל,אשר קנין פרטים היה, תעשנה לחברה הנחות כלכל יתר חברות המשלוח הגדולות. הן עליה להשתדל, כי יסעו אחינו, היוצאים על חשבון עצמם, במחיר מצער. אמנם החברה תוכל להשתכר במחיר המסעות והמשלוח, אולם גם בזה לא תשים לב להכניס יותר מן הכסף הדרוש להוצאת קיומה.

עסק המשלוח הנהו ברוב המקומות בידי היהודים, ועל כן יהיו עסקי המשלוח הראשונים, אשר החברה תמצא בהן חפץ, ואותם תגאל בראשונה. בעלי העסקים ההם יקבלו תמורתם משרות ביד החברה, או ייסדו להם עסק כזה כאות נפשם בארץ החדשה. הן גם בהגיע היוצאים למחוז חפצם דרושים להם משלוחים, אשר יקבלו אותם ואת חפציהם, ויען כי רב טוב צפון בעסק הזה, יען אשר יוכלו להשתכר באין מפריע, כאשר אך באו שמה להשתקע, לא יחסרו אנשים, אשר יקבלו עליהם את העבודה הזאת. למותר אחשוב לתאר בזה את כל פרטי ענין היציאה והנהגתה. רק סופם ומטרתם מביאים לידי הכרתם ברוח בינה, ואנשי הרוח, אשר רבים הם בתוכנו, יתחקו על שרשיהם ואפני צאתם לפעולה.

אחדים ממפעלות החברה

רבים ממפעלות החברה יהיו נאחזים אחד ברעהו, למשל: מעט מעט תחל החברה לעסוק במושבותיה בחרשת המעשה, אשר ראשיתה תהיה מצער. בראשנה תכין לאחינו העניים היוצאים: בגדים, כתנות, נעלים וכו'. כי במקום יציאתם מאירופא ילבישו את עניינו בגדים חדשים מכף רגל ועד ראש. ולא במתנה יקבלו כל אלה, לבל יכנע רוחם; רק את בגדיהם הישנים והרעים יחליפו בטובים. את אשר תפסיד החברה תכתוב בספר על חשבון הפסד עסקיה. העניים חסרי כל, יחובו לחברה מחיר הבגדים, ולשמו אותם שם בנכיון משכר עבודתם היתרה,אשר גם ממנו יפטרו, אם יתהלכו במישרים.

ופה נתן מקום רחב ידים לחברות השונות לתמיכת היציאה, שנוסדו עד היום, לפעול ולעשות, את אשר עשו עד עתה לטבת היהודים הנודדים, תעשינה מעתה לטבת היוצאים תחת דגל החברה היהודית, ומנקל תמצאנה את הדרך להשתתף בפעולותיה.

והבגדים החדשים יהיו בסמן י פה ליוצאים העניים, לעורר את תקותם, לאמר: עתה תבאו לחיות חיים חדשים! אגדת היהודים תשתדל לעורר בלבות היוצאים רגשות קדש וענות תם לפני צאתם ובדרך מסעם בתורה ובתפלה, במשאות ובנאומים, בהבינה אותם לדעת את ערך רעיון היציאה, ובהורותה אותם תורת החיים והבריאות וחקי העבודה ומשפטיה לעתיד, כי הארץ הנבחרה אדמת העבודה היא. בבואם שמה יתגבלו בהמון חוגג מאת הראשים והמנהלים, אך לא בשאון ותרועת אולת, כי עלינו לרכוש עוד את ארץ בחירתנו, אולם עד מהרה ידעו העניים האֻמללים האלה, כי בארצם הם יושבים.

את בגדי היוצאים העניים לא תכין החברה בלי תכלית ומספר. אגֻדת היהודים תחתוך להם קצבה על פי אגודות הערים, ועל החברה לדעת מראש את מספר היוצאים, את יום בואם וכל צרכיהם. באופן כזה יוכלו להכין כל מחסוריהם למועד הנכון.

התעוררות לחרשת המעשה

את תעודות “אגֻדת היהודים” ו“החברה היהודית” אין אנו יכולים לתאר לעצמנו בתור נפרדות אשה מרעותה, כי תלויות הן תמיד זו בזו ואשה תעזור את אחותה. החברה תהיה תלויה תמיד בדעת האגֻדה, בכבודה ובעזרתה המוסרית, כשם שהאגֻדה תלויה בה ובעזרתה החמרית. בסדר הכנת הבגדים, למשל, נראה ראשית פעולתן לעצור בעד פריצות הגדר בדרכי העבודה, ובמשפט הזה יהיה בכל המעשה אשר תכין החברה.

אך בשום אופן לא תוכל להכביד אכפה על הקבלנות החפשית. הננו קוליקטביסטים רק במקום אשר תדרוש זאת מאתנו המלאכה הכבדה והנשגבת מאתנו, אך בכלל נתאמץ לשמור זכויותיו של היחידי, לחזקו ולאמץ את ידו. הקנין הפרטי, שעליו נשען החפש בחיי החברה, יתפתח וישתלם בקרבנו באין מכלים ובאין מעצור, הן גם לפועלינו “שאינם מלֻמדים” נעזור, שיעלו למעלה ורכשו להם מקנה וקנין.

את רוח הקבלנות נעורר ונתמוך בכל כחנו. את חרשת המעה נרים למעלה ראש על ידי חֻקים טובים ומתֻקנים בהנהגת עניני המכס, ע"י הכנת החמר לעבודה במחיר מצער ובעזרת משרד מיוחד למנות מספר לכל מפעלות בתי החרשת ולהודיעם גלוי ברבים.

רוח הקבלנות תוכל להתעורר באופן יפה ומועיל, רק הקבלנות הפרועה, שאינה יודעת כל סדר ומשטר ישר, חדל תחדל. בחסר בתי חרשת חדשים יפרסמו במהרה את דבר הודם, ובבוא אחד הקבלנים אחרי איזה ירחים לבחור באיזה סניף של הרשת המעשה, ידע את אשר לפניו ולא יבנה עוד על יסודות רעועים. ויען כי כל איש יודיע לאגֻדה את המטרה, אשר אליה הוא שואף בעסקיו החדשים, יהיה תמיד מצב כל מעשה ומשלח יד ועניניהם הפרטים נודעים לכל.

מלבד זאת ימצאו לכל אחד ואחד מהקבלנים כוחות העבודה, כאשר יפנה אל המשרד המרכזי להספקת עבודה ומשרות, ששכרו יהיה מעט, רק די הוצאות לקידומו, הקבלן מודיע להמשרד בטלגרמה דרושים לנו חמש מאות פועלים לשלשה ימים, שבועות או ירחים. ממחרת היום ההוא יבאו מכל המקומות, אשר דבר המשרד המרכזי מגיע, חמש מאות פועלים והחלו לעבוד את אדמתו או בבתי החרשת שלו. בסדר ובמשטר נכון כאנשי הצבא יצאו הפועלים לעבודתם. מובן מאליו, כי לא כעבדים משועבדים ישָלחו שמה, כי רק כפועלים חפשים, העובדים שבע שעות ביום, הנהנים גם עתה מזכיותיהם, וגם בשנוי המקום יוכלו לעלות למדרגות גבוהות ויכלכלו בלחם לעת זקנתם.

הקבלן החפשי יוכל לבקש לו ג"כ פועלים באשר ימצא כטוב בעיניו, אך יכבד ממנו לעשות כזאת. האגֻדה תעצור בעד המורדים, אשר יתאמצו להכניס עבדים שלא מבני ישראל, תאסור את סחורתם וגם תשים מכשולים אחרים על דרכי עסקיהם, באפן זה יהיו כלם מוכרחים לספח אל העבודה את העובדים אך שבע שעות, ועבודת שבע השעות תהיה בארצנו כמעט מעט לחק ולא יעבור.

התישבות פועלים מומחים

ברור הדבר, שכל הדברים האמורים בפועלים “שאינם מלֻמדים” יסכנו עוד יותר בנוגע לפועלים מומחים לאיזה מקצוע של עבודה. כמשפט הראשונים יהיה גם לאומנים העובדים בבתי החרשת באיזה מקצוע של עבודה מיוחד. המשרד המרכזי להספקת עבודה יטפל גם בהם.

ובנוגע לאומנים העומדים ברשות עצמם, הם האומנים הזעירים, אשר לנו לדאג לקיומם, מפני שעל ידם תוכל חרשת המעשה לצעוד קדימה בימים יבאו, ועלינו לתמוך בידם להוסיף להם בינה ודעת בכל מלאכת מחשבת וללמדם להשתמש בכחות הטבע הנפלאים, ובמימי הנהרות ואור החשמל – גם את הפועלים החפשים האלה יבקש המשרד המרכזי של האגודה ומצא אותם.

אגודות הערים תפנינה אל המשרד לאמר: דרושים לני כמה וכמה אומנים, חרשי ברזל, נגרים זגגים וכו'. המשרד יפרסם את הדבר, והאומנים ישמעו ובאו, הם ואנשי ביתם, אל המקום ההוא, והשתקעו שם לבטח, מבלי אשר ייראו מפני ההתחרות. שמה יקבעו את מושבם לטוב להם כל הימים.

המוצא לכסף

לסכום הדרוש למניות החברה הצעתי אמנם מכסת כסף, הנראה כחלום ודמיון כזב. ואולם את סכום הכסף הדרוש לנו באמת, יקצבו על נכון אנשים חכמים ומומחים לעניני ממונות. אך בכל אופן שהוא דרוש לנו כסף רב. והכסף הזה מאין ימצא? השאלה הזו תוכל להפתר באחד משלשה דרכים, והאגודה תבחר באחד מהם. האגודה, בתור “ערב מוסרי”, המנהיג את עניני היהודים, האוצר בקרבה את הישרים והטובים שבעמנו, אנשי חיל, שונאי בצע, ואף כי תהיה האגודה בתחילה רק כועד מוסרי, בכל זאת ידה רב לה להרבות כבוד “החברה” ובטחונה בעיני העם. החברה היהודית תוכל לקוות, כי תראה ברכה בעמלה, רק אם חותמה של האגודה יהיה עליה, אשר על כן לא תבוא שום חבורה של בעלי הון מן השוק לקחת העטרה לעצמה וליסד את החברה היהודית. האגודה תחקור ותדרוש, תבחר ותמנה, ובטרם תסכים אל היסוד, תבחן היטב אם תוכל לבטוח בו, כי יעשה מעשהו מעשהו באמת ובתמים. הן לא יתכן להחל בנסיונות, שעוד לא נ דע אם כחם רב, יען כי מפעל נכבד כזה נחוץ שיצליח בראשית הוסדו. אם לא יצלח, יאבד הרעיון את ערכו וימשך שנים רבות, ואולי לא יצא לפעולה עד עולם.

שלשת הדרכים למוצא הכסף אלה הם: א) האוצר הגבוה (Hochbank ) ב)האוצר הבינוני (Mittlebank ) ג) סכומים נחתמים בידי כל העם.

הדרך היותר קל ומוביל אל המטרה, הוא היסוד ע"י האוצר הגבוה. הכסף הדרוש יוכל להאסף בזמן קצר בין בעלי ההון הרבים והעצומים, אחרי אשר ימתיקו סוד יחדיו. תועלת יסוד כזה היא, שלא יצטרכו לאסוף את כל המיליארד, כאשר שערנו למעלה, בפעם אחת. ואף גם זאת, כי בטחון בעלי ההון העצומים יופיע בהדרו גם על היסוד הזה. בתוך אוצרותיהם של היהודים טמונים עוד כוחות מדיניים רבים ונפלאים, שעד היום לא השתמשו בהם כל צרכם. על פעולות האוצרות האלה יתרעמו צוררינו תמיד, כי בכחם לעשות נפלאות, אך באמת אינם עושים מאומה. היהודים העניים מרגישים רק את השנאה והמשטמה, אשר יעוררו האוצרות האלה; התועלת אשר בידם להביא להם, להקל את מכאובם, רחוקה מהם, מזמת בעלי האוצרות הגדולים ויכלתם המדינית ראויה שתביא תועלת להרעיון הלאומי. אולם אם ימצאו האדונים האלה השמחים בחלקם לנכון לפניהם, לבלי דאוג לאחיהם הנרדפים והנענים על עשרם של איזה יחידים, אז בוא תבוא עת צאת הצעתנו לפעולה, ונדע להבדיל בין אלה ובין בני העם כלו.

בכלל לא נדרוש מאת האוצר הגבוה להקדיש סכום עצום כזה כמתנת צדקה. אולת היא לחשוב כזאת; והפוך הוא, מיסדי החברה היהודית ומנוייה יבאו על שכרם, וגם מראש יוכלו לחשב ולדעת את עתידותיהם. ביד האגודה תהינה ידיעות ברורות המעידות על עתידותיה של החברה היהודית, אגודת היהודים תדע עפ“י דרישה וחקירה את עניני התנועה החדשה כל פרטיהם, והודיעה אותם באמת ותמים למיסדי החברה, למען אשר ידעו מי ומי הלוקחים חלק בה, ע”פ מספרים מדויקים של כל הדברים הנוגעים אל היהודים תפעל האגודה לטבת החברה כעין אותן החברות המדעיות Society detudes הקיימות בצרפת, בכל עת אשר יקרבו לקצוב הסכום הדרוש לאיזה מפעל גדול ונכבד.

ובכל זאת אולי לא ימצא הדבר בעיני אילי הכסף. יוכל היות, כי עוד יתאמצו בעזרת מלאכיהם ומשרתיהם עושי רצונם להפר עצתנו בדבר יציאת היהודים ולהלחם נגדה. אך למלחמה כזאת נקדיש כחנו, ונלחם בהם, כבכל העומדים לשטן על דרכנו, מלחמה עזה וכבדה.

– אולי יסתפקו נטילי הכסף בזה שיעברו על הצעתנו בשחוק קל על שפתותיהם.

התופר הצעתנו בעבור זאת? לא!

אנו נתאמץ למצא את הכסף הדרוש בדרך השני. מאת בני עמנו העשירים הבינונים נקבל אותו. האוצר הבינוני יקום ויעמוד נגד האוצר הגבוה בשם הרעיון הלאומי, וכח כספו גם הוא יגדל מאד. אך בזאת יגרע ערכו, כי היה יהיה לעסק של כסף, יען כי נחוץ שיהיה סך המיליארד שלם בידינו בטרם נחל מעשינו, ויען כי סכום עצום כזה יאסף רק לאט לאט, יעשו בכסף הנאצר עסקי הלואה שונים להשתכר בו. ויוכל היות, כי ישכחו במשך העת את תעודתו הראשונה, והיהודים העשירים ימצאו להם עסק חדש לעשות בו עשר רב, ורעיון היציאה ירד לטמיון.

הדרך הזה למוצא הכסף לא רעיון רוח הוא. זה פעמים רבות נסו הקתולים להעמיד אוצר כספם נגד האוצר הגבוה. כי גם היהודים יוכלו להתקומם נגדו, לא עלה על לב איש מעולם.

אבל מה רבו הסכסוכים המתחוללים לבא לרגל היסוד הזה, מה רב הנזק לכל הארצות, אשר תפרוץ בהן מלחמת כסף כזו ומה תגבר עתה האנטישמיות ותעלה למעלה ראש!

אנכי אינני מוצא נחת רוח בדרך הזה ולא הזכרתיו, אלא מפני ההמשך ההגיוני שבהצעתי.

אם יאותו האוצרות הבינונים לעסוק בדבר, אינני יודע. בכל אפן לא יבוטל אף אם גם העשירים הבינונים יסרבו לנו, כי רק אז נחל אנחנו את מעשנו.

כי הנה אגדת היהודים, אשר לא למען בצוע בצע נוסדה, תוכל אז ליסד את החברה מקרב כל העם.

הכסף למניות החברה יוכל להתאסף בלי אמצעות האוצר הגבוה או הבינוני, באפן שכל איש מבני ישראל יחתום ידו לתת איזה סך כאשר ידבנו לבו, לא רק היהודים העניים, כי אם הנוצרים החפצים להרחיק את היהודים מקרב ארצם, יקחו חלק באספת הסכום הדרוש, אשר ישלמו לשעורים קטנים, והדבר הזה יהיה אפן חדש ונפלא בגלוי דעתו ורצונו של כל העם, כי כל המסכים אל פתרון שאלת היהודים בדרך הזה, יחווה את דעתו הגלויה ע"י נדבתו החפשית אשר יחתום ברצונו. ובחפש הדעות תלוי גם הערבון על קיום הדבר. רק אז על כל איש לשלם את כל הסך אשר נדב ויחתום ידו עליו, בהיות כל הסכום הדרוש לתכליתנו חתום על לוח, ואם לא יהיה כן, ישיבו לבעליהם את חלקי הכסף שכבר שלמו מראש.

אך בהיות לנגד עינינו כל הסכום הדרוש רשום בכתב ונחתם ביד כל העם בכל ארצות התבל, אז יהיה איתן ונאמן גם מצב הסכומים הקטנים של היחידים, בהשענם על הסכומים הקטנים האחרים, הרבים והעצומים עד אין מספר.

ואולם בדבר הזה נחוצה לנו עזרתן הגלויה והנאמנה של הממלכות, אשר בקרבן אנו יושבים.

אגודות הערים

ההעתקה

עד הנה הוכחנו רק זאת, כי תנועת היציאה תוכל להתפתח, מבלי אשר תבואנה מבוכה ומהומה בחיי הכלכלה. אבל תנועה כזאת דרכה להרעיש את הלבבות ולפעול עליהם פעולה עזה. יש דברים רבים, אשר הורגלנו להם, וזכרונות יקרים, המחבבים את נפש האדם את המקום. מן המקום אשר עמדה בו ערש ילדותנו עד מקום קברות אבותינו; הלא הכל יודעים את הכבוד אשר ירחש לב היהודי אל קברות אבותיו. את ערשות הילדות הן נקח אתנו – בהן נרדמה תקותנו הנעימה לעתיד לבוא, ואת קברות אבותינו היקרים לנו נשאיר פה, אף כי בשברון לב נפרד מהם – אנחנו הנחשבים לעם אוהב בצע –, יען אשר נטל עלינו להשאירם.

ואולם הן גם היום מוכרחים אנחנו לעזוב את מקומות מושבותינו ואת קברינו מפני חמת המציק, מחסר להם ומשנאת העמים. גם עתה ינועו היהודים יום יום מארץ אל ארץ, ורב מאד מספר היוצאים מעבר לים, אל ארצות הברית, אשר גם שם לא יאהבונו. ואיה איפוא יאהבונו, כל זמן שאין לנו ארץ מולדת?

מגמתנו היא, לתת לבני עמנו ארץ מולדת. לא נעשה זאת בהעתיקנו אותם לפתע פתאם מארצות מושבותיהם, אך נזהר להסיע את כל גזענו עם שרשיו יחדו לטעת אותו בארץ דשנה ופוריה. כשם שעתידים אנחנו להביא חדשות בחיינו הכלכליים והמדיניים ולעשות בהם תקונים, ככה נתאמץ להחזיק בכל דבר הקדוש ללבנו מאז. על אלה נרמוז רק בדברים מעטים, כי יש פה מקום נרחב ביותר לטעון עלינו ולתת אותנו לחולמים ובעלי הזיה.

ובכל זאת אפשר שיצאו גם הדברים האלה לפעולה, אף כי הם נראים כסבוכים ויגעים. בהתאחדות כחותינו נעשה כל זאת בהשכל ודעת, נשכיל אף נצליח.

יציאת האגודות

אחינו היוצאים יתאחֶדו והיו לאגודות; אגודות אגודות למשפחותיהם ומיודעיהם. אין כל איש מחויב להמנות על היוצאים מעיר מגורתו. כל איש יכול לצאת, אחרי מכרו את אשר לו, כאות נפשו. הן כל איש נוסע בהוצאותיו במחלקת מסלת הברזל, או האניה אשר יבחר בה. במסלות הברזל והאניות אשר לנו, אולי לא תהיה יותר ממחלקה אחת; בדרך ארוכה שכזו למשא הוא על העניים ההבדל הנעשה בין הנוסעים לפי מדרגות רכושם. ואף כי נסיעת אחינו לא תהיה לשם תענוג ושעשועים, בכל זאת נתאמץ להנעים להם את דרך מסעם ולחבבו עליהם.

איש ממנו לא יחסר מאומה בדרך מסעו, גם מבקשי היופי והתענוגות בני האדם ישיגו מאויי לבם. עוד ימים רבים לפני היציאה – הן שנים רבות תעבורנה עוד בטרם התנועה גם בין בעלי הרכוש – יועצו על אודותיה, ובעלי הרכוש יתחרו ויצאו יחדיו. היחס שהיה פה בין איש לרעהו, לא י חדל מהיות גם שם. אלא ידענו, כי מלבד העשירים האדירים לא יתרועעו היהודים כמעט עם הנוצרים. בארצות אחדות אין ליהודי שום מכר ומודע מבני עם הארץ, מלבד בין המעטים, האוכלים את לחמו, הלוים את כספו, ומשרתיו עושי רצונו. בקרבנו הגיטו עודנו עומד בתקפו.

בני עמנו החיים במעמד הבינוני, יתעתדו זמן כביר וזריזות לדרך מסעם, אגודות אגודות לעריהם. בערים הגדולות יתאגדו לאגודות לפי חלקי העיר, ונשאו ונתנו יחד עם זה ע“י ראשיהם אשר יבחרו להם. חלוקת האגודות לפי חלקי העיר אינה הכרח ואונס. תעודתה היא רק להקל מעל העניים את עול הדרך ולגרש מלב הנוסעים כל רגש של עצבות בדרך מסעם, פן יצר להם בעזבם את ארץ מושבם. כל איש יוכל לנסוע לבדו או להספח אל האגודה שירצה. התנאים – ע”פ החלוקה – יהיו שוים לכל. בהתאחד חבורת אנשים לנסוע יחדיו במספר ראוי, ינתן לה מאת החברה מסע מרכבות מיוחד במסלת הברזל ואח"כ אניה מיוחדת.

לבתי מלון טובים, אשר העניים יסודרו אליהם, ידאג מראש המשרד אשר לחברה היהודית. ובהגיע העת ליציאת בעלי הרכוש, אז כבר יהיו בתי מלון בנויים בידי הקבלנים החפשים, הכל כאשר יורה אותם הצורך. מלבד זאת הן בעלי הרכוש, עוד בטרם יצאו מזה, יבנו להם בתים בארץ החדשה, ובעזבם את מקום מגורתם יעתיקו מושבם אל בתיהם החדשים.

את כל משכילינו ומלמדינו אין אנו צריכים להורות את המעשה אשר עליהם לעשות. כל המסכים אל הרעיון הלאומי ידע את חובתו הקדושה להפיצו בקהל יודעיו ומכיריו. וביותר נדרוש זאת מאת הרבנים רועי העדה.

רבנינו

נשיאי האגודות יהיו הרבנים המנהלים איש איש את קהל עדתו; באין אונס יתאספו אגודות אגודות לעריהם. ומספר הרבנים תהיינה האגודות. הרבנים יהיו הראשונים, אשר יבינו לחפצנו ומטרתנו. המה ראשונה יקדישו את כחם לנו ומעל הבמות יטיפו את לקחם להלהיב את לבות העם. לא נחוץ לקרא אספות ולהרבות להג, אך בעת התפלה יעשו זאת. וכן נכון לעשות. הלא את אחדותנו התולדית אין אנו מוצאים עוד, אלא באמונת אבותינו בלבד, אחרי שכבר למדנו לשוננו לדבר בשפות כל עם ועם ובהן כל שיחתנו והגיוננו.

אל הרבנים תבאנה כפעם בפעם ידיעות נכונות וברורות מאת האגודה והחברה, והפיצו אותן בקרב קהל עדתם. והתפלל ישראל אל אלהיו בעדנו, בעד כל העם.

ראשי האגודות ובחיריהם

האגודות לעריהן יִבחרו להם ועד אנשים והרב יעמוד בראשם, והמה יועצו והמתיקו סוד יחדיו על כל צרכיהם המיוחדים.

מוסדות הצדקה יועתקו גם המה עם האגודות לעריהן החדשות, וגם שם ישארו בידי האגודות ההן כמקדם. את בתי הצדקה פה לא יסכון, לפי דעתי, למכור בכסף, רק לעזבם מתנת-חנם לתועלת הנוצרים העניים בערים הנעזבות. וכאשר תתנהלנה האגודות את אחוזותיהן בארץ החדשה, ינתן להן ממגרשי העיר חנם אין כסף מקום לבנות את בתי צדקותיהם, והקלו בעליהם גם את הוצאות הבנין.

גם בהעתקת מוסדות הצדקה ינתן לנו, כאמור בפרטים רבים של הצעתנו, מקום רחב ידים לפעול ולעשות למען האנושות כלה. דרך גמילות החסדים של היחידים בבני עמנו נבוכה מאד ופעולתה בערך הכסף הנפזר מעטה היא. יש לאל ידנו, אף נטל עלינו, להביא סדרים נכונים בגמילות החסדים ומעשי הצדקה השונים, למען ישלימו חד את אחד. במדינה החדשה תוכל כל זאת להעשות בבינה יתרה וברוח העת החדשה, כאשר יורונו הנסיבות בכלכלת המדינה. ואל יהי הדבר הזה קל בעינינו, יען כי רב מאד מספר האביונים והמחזירים על הפתחים בקרבנו. לחץ אויביהם מבחץ, אשר ירך את לבבם, וגמילת-חסדי אחיהם, הרכה, המפנקת את רוחם, מביאים את חלשי הרוח שבנו לחיות על חשבון אחרים ולהחזיר על הפתחים.

האגודה אשר האגודות לעריהן תתמכנה בידה, תשים את לבה ביותר לחנוך העם. לכשרונות רבים, הכלים עתה בתהו ואפס, ינתן מקום רחב ידים להתפתח ולהשתלם, וכל הרוצה לעבוד, ימצא עבודה לפי כשרונו ומעלת רוחו. עניים מחזירים על הפתחים לא ימצאו כלל בקרבנו. כל המואס בעבודה חפשית יוכרח לעבוד עבודת המדינה.

לעמת זאת לא נכלא את הזקנים בבתי האסף לחולים. הבתים האלה הם האכזרים שבמעשי הצדקה, אשר הסכּילה רוח נדיבותנו להמציא. בבית האֹסף ישבע הזקן האֻלל אך כלמות ועצב עד יום מותו, ודומה הוא כאלו קברוהו חי. אנחנו נכונים לחזק גם את ידי העומדים על הדיוטא התחתונה במדרגת ההשכלה, לבל יהיו בעיני עצמם כמשא על הציבור עד יומם האחרון. לאנשים שכבר רפו ידיהם, תנתנה משרות קלות לפי כחם. אמנם לא נוכל להתעלם מעניינו, ההולכים ומתנונים בדורנו המתקרב עד קצו; אולם את הדורות הבאים נחנך באופן אחר, ברוח חפשי ולמען החפשי.

אנחנו נתאמץ להרבות את אשרם המוסרי של כל בנינו, כזקן כנער, איש ואיש לפי מצבו בחיים, על ידי העבודה, וכח עמנו ישוב לאיתנו בארצו החדשה, בארץ עבודת שבע השעות.

מִבְנֵה הערים

האגודות תשלחנה את באי כחן לבחור להם את ערי אחוזותיהן. בהֵחַלק הארץ נשתדל כי תהיה ההעתקה נוחה וקלה וכי ישאר כל דבר, אשר לו המשפט להתקיֵם, כאשר היה פה.

את תאר מבנה הערים החדשות יציעו לפני האגודות לעריהן, ואחינו ידעו מראש, אנה הם הולכים, את הערים ואת הבתים אשר ישבו בהם. ע"ד תאר הבתים וציוריהם הנאמנים אשר יחֻלקו בין האגודות, דברתי למעלה.

כשם שההנהגה הכללית תהיה מרכזית ביסודותיה, כן תעמודנה אגודות הערים ברשות עצמן בנוגע להתנהגותיהן פנימה. רק באופן זה תלך ההעתקה בנחת ובמישרין.

אנכי אינני משוה לנגדי את הדבר הזה קל מאשר הנהו; אך לא יתכן גם לשוות אותו לנגדנו כבד מאשר הוא באמת.

יציאת בני המעמד הבינוני

בין אחינו בני המעמד הבינוני תתפתח התנועה מעצמה. לאחדים מאלה בנים, העובדים את משמרת “אגודת היהודים”, או “החברה היהודית” בארץ החדשה. עורכי דין, רופאים, חרשי כל מלאכת מחשבת, כל אלה מבני עמנו, המבקשים להם עתה מנוס מפני חמת המציק אל רחבי ארץ, יקבצו ובאו לשבת על האדמה,אשר תקוה טובה נשקפת להם ממנה. אחרים נתנו את בנותיהם לאנשים צעירים, השואפים לעלות למעלה, וקרא אחד מצעירנו לרעיתו ומשנהו לאבותיו ולבני משפחתו לבוא אליו. במקום אשר בו תפרה תרבות חדשה לא יאחרו האנשים לקחת להם נשים. דבר זה יועיל הרבה לתקון המדות הכללי, וזרענו הבא אחרינו יגבר והיה לברכה בארץ, לא יהיו עוד כבנים החלשים, בני האבות המאחרים לשאת נשים, אחרי אשר כלו את כחם במלחמת החיים.

אנשי המצב הבינוני, “בעלי הבתים”, ימשכו אחריהם, בצאתם, רבים מבני גילם.

אמיצי הרוח ינהלו, כמובן, את כל טוב הארץ החדשה.

והנה הדבר הזה נראה אמנם, כאלו היו דרכי הצעתי מלאים מכשולים.

אף אם יצלח בידינו להציע את שאלת היהודים לפני הגדולים אשר בארץ, כי ידונו בה באמת ובתמים –

אף אם נשיג בעזרת אדירי הממלכות ממשלת איזה ארץ – גם אז עוד תהיה לפנינו השאלה:

איך נעתיק את המון היהודים, באין אונס, מארצות מושבותיהם אל הארץ החדשה הזאת? והן לא יתכן שהיציאה לא תהיה חפשית, ברצון איש ואיש?

הפלא של קבוץ ההמונים

הנה לא נעמול הרבה, בבואנו לעורר את התנועה בקרב העם. שונאים עושים זאת גם בלעדנו, ואם יעשו הלאה כמעשיהם עד כה, הנה החפץ לצאת יולד בלב רבים, שטרם ידעוהו עד היום, ובלבות החפצים לצאת עוד תגבר התשוקה. ואם היהודים אינם עוזבים היום את הארצות, שהאנטישמיות שוררת בהן, הוא מפני שגם המבינים אך מעט בדברי הימים, יודעים, כי בכל אשר הוספנו לשנות את מקום מושבנו במשך מאות השנים לא הוטב מצבנו לאורך ימים. לו היתה היום איזה ארץ, אשר תקרב את היהודים בימין צדקה והבטיחה אותם להעניק להם מטובה, אם גם מעט מהטוב הצפון להם “במדינת היהודים”, בהוסדה, כי עתה מהרו חיש המונים המונים מבני עמנו לבוא ולהאחז בארץ ההיא. עניינו שכבר נואשו מתקוה ינודו שמה.אבל יודע אני, ורבים יודעים זא כמוני, כי לרגלי הלחץ אשר ילחצונו כבר באה התשוקה לצאת ממקומות מושבותיהם גם בלבות אחינו החיים בטובה, אמנם יספיק גם מספר העניים שבנו ליסד מדינה חדשה, ואף גם זאת, כי הם הנם החמר היותר דרוש לישוב החדש, יען כי להתעוררות נכבדה כזאת יסכין גם מעט יאוש.

אבל אחרי אשר אחינו הנואשים האלה יעלו את מחיר הארץ בעבודתם את אדמתה, תתעורר התשוקה בלב בעלי הרכוש ויצאו אחריהם.

מעט מעט יתעוררו אנשים בני השדרות הגבוהות לצאת שמה. את מסע הראשונים, העניים שבנו, תנהלנה “אגודת היהודים” ו“החברה היהודית”, והחברות השונות, שכבר נוסדו לתכלית הישוב בא"י עד היום ולתמיכת אחינו הנודדים, הלא הן תתמכנה בידן:

איך נוכל לקבץ המון אדם רב מבלי מִפְקָד ולנהלם למקום אחר?

יש נדיבים גדולים בקרבנו, אשר נדבם לבם להושיע את אחיהם וינסו להושיבם מעט מעט על אדמת אבותיהם. הנדיבים האלה הקדימו כבר לעסוק בשאלה הזאת ויאמרו לפתור אותה, בתתם ליוצאים כסף או כלי עבודה. נדיב כזה היה אומר: “הריני נותן מכספי לאנשים האלה, למען אשר יצאו ויבאו אל הארץ”.

אך נטעים המה בשוא, ובכל הון עתק שבעולם לא יצלח הדבר בידם.

לא כן “החברה היהודית”, האומרת: “אנחנו לא נתן כסף ליוצאים, אך עוד נקח מהם, חלף הדברים הנתונים להם”.

אמשול לכם משל בדרך הלצה. אחד הנדיבים האלה, אשר נכנהו בשם “הבּארוֹן”, ואנכי, מתאוים להועיד המון אדם רב בראשון לשבוע כחם היום אל בקעת לוֹנגשאַמפּ שאצל פאריז. הבּארון, בהבטיחו לתת עשרה פראנק לכל אחד ואחד, יקבץ במחיר מאתים אלף פראנק אשר יוציא, עשרים אלף אנשים קשי רוח, עמלים ויגעים, הנכונים לקללו על העמל הרב שהשביעם.

ואנכי אקצוב את הסך באתים אלף פראנק לפרט בעד התחרות הסוס היותר קל במרוצתו – והגבלתי את הבקעה מסביב; כל הרוצה לסור אליה עליו לשלם פראנק אחד, חמשה פראנקים, עשרים פראנק.

והיתה פעולתי, כי אמשיך אחרי חמשים רבוא אנשים; נשיא הממשלה יופיע לעין כל בהדר מרכבתו וההמון החוגג יריע והתעלס. רבים ישבעו עונג רב במרוצת הסוסים, למרות חום השמש ובוער והאבק העולה באפם, ואנכי הכנסתי, בסך מאתים האלף פראנק שהוצאתי כמיליון פראנק מכל הבאים לראות ולהשתעשע. בקראי פעם שנית לאנשים האלה יוסיפו לבוא שמה – ולקול הבּארון לא ישמע עוד איש בעד כל כפר.

והנני מוסיף לבאר את הפלא של קבוץ ההמונים ע"פ אחר מעולם הפרנסה והכלכלה. ננסה פעם להעביר קול ברחובות קריה לאמור: "מי האיש החפץ לעמוד על רגליו כל היום בחנות פתוחה לכל עבריה, שהיא כמטרה לחורב הקיץ ולקור החרף, ולקרא לכל עובר, כי יסור אל החנות לקנות כל מיני בלואים, דגים, פירות, וכאלה, והיה שכרו שני שקלים, ארבעה פראנק ליום וכדומה.

כמה אנשים יקבלו עליהם את המשרה הזאת? ואם יקבלוה, כאשר יאכף עליהם פיהם, כמה ימים יעמדו על עמדם? ואם יעמדו? האם ישקדו על מלאכתם לקרא בזריזות לכל עובר. כי יסור לקנות את הפירות, הדגים, וכל מיני הבלואים? ואנחנו לא כן נעשה. במקומות אשר העסקים ירבו בהם, ואת המקומות האלה נמצא בנקל, יען כי בידינו אנחנו נטה את העסקים לכל אשר נחפץ, במקומות ההם נבנה חניותינו גרועות ומסכנות לגוף יותר מן החניות ההן, ינהרו אליהן האנשים, ומה גם בבנותנו חניות טובות ויפות ובשפכנו עליהן כל רוח נדיבותנו. והאנשים האלה, אשר לא הבטחנום מאומה, יען כי אין לאל ידינו להבטיח, לבל נהיה אח"כ כמתהללים במתת שקר, האנשים הישרים והתמימים הרבים. המה לא יחדלו ממשוך אליהם את העוברים, המה יעמדו על עמדם ולא ייעפו ברגליהם. ולא רק כי ימהרו לבוא אלינו יום יום, למען אשר יהיו הם הראשונים, כי אם גם יכרתו ברית אחים, ועשו אגודה אחת ויד אחת, למען אשר יראו ברכה בעסקיהם האלה באין מפריע. בחשבם לעת ערב את מעשיהם ובראותם כי הרויחו רק שקל וחצי, שלשה פראנקים וכדומה, תפעם בכל זאת רוח התקוה ליום המחרת כי ייטב מהיום.

מידינו להם התקוה הזאת.

ואם ישאל השואל: איה אפוא הצרכים, שהם מקור כל המסחר והשוק? האם נחוץ לי עוד לדבר על הדבר הזה?

הנה הוכחתי למעלה, כי הספקת העבודה תגדיל את שכר העובדים עד חמש עשרה פעמים. מיליון אחד יהיה לחמשה עשר מיליון, ומיליארד – לחמשה עשר מיליארדים.

האמנם במשפט העסקים הקטנים כן משפט הגדולים? הלא פרי תבואת ההון יקטן בערך אשר ילך ההון ויגדל? כן הדבר. אך במה הדברים אמורים: בהון האצור והנרדם תחת מראשותי בעליו, ולא בהון אשר בעליו יעבדו בו בחריצות ידים. ולא עוד, אלא שהון כזה הולך ו מתגבר באופן מבהיל ופרי תבואתו רב למאד. הלא זה הוא ענינה של “החברה היהודית”.

האצדק במשפטי זה? הנני מעיד לי עדים נאמנים; את בעלי ההון העצומים שבתוכנו. מדוע יחזיקו המה בכל משלח יד וחרשת המעשה? למה זה ישלחו אנשים אל תחתיות האדמה, אשר יחרפו את נפשם במחיר מצער, להעלות נחלים מבטן האדמה? לפי דעתי לא ינעם הדבר, אף לבעלי המכרה. אינני חושב את כל בעלי ההון לערלי לב הרחוקים מחמלה, ואין אני מתפאר לחשוב עליהם כזאת, הן לא לגרות מדון וּלחרחר ריב כונתי, ורק לשלום אדבר.

הנחוץ עוד לחזק דבר הפלא של קבוץ ההמונים ודרך הועדם אל מקום אחד, בראיות מעולי הרגל, הנודדים למקום קדשי דתם?

חלילה לי מחטא בלשוני נגד רגשות כל איש ואיש הקדושים בעיניו, בדברי אשר יוכלו להדרש לגנאי. אך בקצרה אני מרמז על ערך מסעות הנודדים למֶכַּא בעיני המחמדים, וערך המסעות למקומות הקדושים בעיני הקתולים, שהנודדים המאמינים שבים מהם בלב מלא תנחומים. כן נכונן לנו גם אנחנו מטרה קדושה, אשר אחינו ינשאו את נפשם אליה, כאשר תדרש מאתם אמונת לבם.

כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.

אין גוזרין גזרה על שום איש, אלא אם כן לטובת המדינה ולקיום סדרי הנהגתה. וגם הדבר הזה לא יהיה תלוי בדעת איזה יחיד או יחידים רבים, המשתנֶה כפעם בפעם, כי אם יוחק בעט ברזל לזכרון לדורות. אם יאמרו אפוא אחדים ללמוד בהראיות שהבאתי את ההפך, כי ההמון לא ישאף ימים רבים אל אחת מן המטרות ההן כהאמונה, הפרנסה והענג הרוחני, לאלה אשיב אמרי: אמנם אחת מאלה לבדה לא תמשוך אחריה את הלבבות, אולם שלשתן יחדו רב כחן להחזיק בהמון ולהניח דעתו לארך ימים. כי שלש המטרות האלה מתאחדות למטרה אחת גדולה, למטרה שאליה עינינו נשואות זה כבר, ומאז כלתה נפש בני עמנו אליה, שבעבורה קם עמנו ויהי כהיות הזה, בעבורה נשא וסבול נדודים אין קץ, והיא – ארץ אשר י שב לבטח עליה!

אם רק תחל התנועה, יצאו אליה אחרי הראשונים, ואחרים ינהרו אחריהם, יסעו בעל כרחם ואחרים ידָחקו לצאת.

גורל אלה האחרונים, המפגרים ללכת, יגרע גם פה גם שם.

אבל הראשנים אשר יעברו חלוצים בלב נכון ובטוח, בהתעוררות הנפש וברוח אומץ וגבורה, המה טוב הארץ יאכלו.

חֹמר האנשים

אין בתבל עם כעם היהודים, אשר על אודותיו ירבו משפטי הבל וכזב. צרותינו הרבות במשך דברי ימינו הרכו וגם המסו את לבבנו, עד כי גם אנחנו שוגים במשפטים ההם ומאמינים בהם.

אחד המשפטים המטעים האלה הוא, שהיהודים מרבים לאהוב את המסחר. והנה גלוי וידוע הדבר, כי בכל המקומות, שיש בידנו לעלות במדרגות שדרות הצבור, נמהר חיש להשליך את המסחר אחרי גו, רוֹבם של הסוחרים היהודים מוסרים את בניהם אל בתי המדע, ועל כן נשמע כל היום דבת רבים ע"ד השפעת היהודים על כל ענפי המדע. אבל גם בין היהודים העניים לא תגדל האהבה אל המסחר. כאשר יטפלו עלינו. במזרחה של אירופא רב מאד מספר היהודים שאינם עוסקים במסחר כלל ואינם מניחים ידיהם מכל עבודה קשה. “אגודת היהודים” תכין בדרך מדעי מספרים נכונים ונאמנים מחמר אנשינו. החובות החדשות אשר יקבלו עליהם, והתקות הטובות החדשות הנשקפות לאחינו בארצם החדשה, תניחנה את דעת העובדים גם עתה בידיהם, והפכו רבים מן התגרנים לבעלי מלאכה.

הרוכל הסובב בכפרים ומשא צרורו הכבד על כתפיו איננו מאֻשר כל כך, כאשר יחשבו כל המציקים לו והממררים את חייו. בעבודת שבע השעות יהפכו כל אלה לעושים במלאכה, אנשים אלה ישרים הם בלבותיהם, אך מוכים ומעונם ונרדפים הם יותר מכל איש, אך הנה ה“אגודה” תעסוק מראשית הוסדה בחנוכם, ולמדה את ידיהם לעבוד עבודה. את תשוקתם הנטועה בלבם לרכוש הרכוש תעורר בדרך טוב ומועיל. מטבעו של אוהב לקבוץ על יד, נבון הנהו ומוקיר את חיי המשפחה מאד. אנשים כאלה מסוגלים לכל מלאכה ומשלח יד, וכלום אנו צריכים, אלא לעצור בעד התגרנות, וחדלו גם הרוכלים להחזיק בו. ודי לנו, אם נמשוך חסד את בתי המסחר הגדולים לכל דבר מקנה וקנין. בתי המסחר הכלליים האלה הנם גם עתה למכשול ולפוקה למסחר הקטן בערים הגדולות, ובמדינה הנוסדה מחדש יעצרו בעדו מהתפתח כלל. יסוד הבתים האלה יועיל גם כן לארץ החדשה, בהאחז בה גם אנשים מפונקים, שצרכייהם מרובים.

דברים קטנים שהורגלנו בהם

היתאים הדבר לתכונת ספרי, אם אדבר בדברים קלי הערך, שכבר הרגלנו בהם והם מניחים את דעתנו?

אדמה כי כן הוא, והדבר נכבד מאד. הדברים קלי הערך האלה המה כאלפי חוטי פשתים דקים – אשר אם נעבתם יחדיו, והיו לחבל עב אשר לא במהרה ינתק.

וגם בדבר הזה עלינו להתרומם על כל מושג זר והפכפך. כל היודע תהלוכות החיים ידע, כי הדברים הקטנים האלה שהרגלנו בהם יום יום, אך בנקל יועתקו אתנו אל כל מקום אשר נלך. אמנם בכל ההמצאות הנפלאות, אשר הנחילה לנו העת החדשה בחרשת כל מעשה, ואשר נתאמץ בהצעתנו זאת לעשותן לקנין כל העם, בכל אלה לא השתמשו עד היום, אלא לדברי הרגל קלי הערך בלבד. יש בתי מלון בטעם האנגלים בארץ מצרים ובראש הררי השויץ, בתי קַוָה בטעם הוינאים בדרומה של אפריקא, בתי משחק בטעם הצרפתים ברוסיא, בתי זמרת האשכנזים באמריקא ושֵכר באווריא היותר טוב נמצא בפריז.

לוּ נצא שנית מארץ מצרים, לא נשכח את סיר הבשר.

בכל ערי האגודות נמצא איש איש את הדברים שהרגל בהם, אך יותר טובים, יפים ונעימים.

אגודת היהודים (Society of Jews) ומדינת היהודים

הספר הזה לא נכתב בשביל האנשים, שתורת המשפט היא אומנתם, אשר על כן אוכל, כאשר עשיתי בדברים רבים, לרמז רק בקצרה על השקפתי על יסודות המשפטים אשר למדינה ובכל זאת אני רואה חובה לעצמי, להציע פה את השקפתי החדשה הזאת, שהיא יכולה להתקיים גם בפני כל וכוח מדעי.

דעת רוסו הנושנה עתה, היתה, כי יסוד המדינה הוא האמנה אשר יכרתו יושביה. הוא היה אומר: “תנאי האמנה הזאת קצובים ע”פ טבע משאם ומתנם באֹפן, שהם עתידים להיות בטלים ומבוטלים לרגל איזה שינוי כל שהוא.תוצאת הדבר היא, כי התנאים האלה, לו אף פעם לא היו מפורשים ומבוארים מעולם, הם בכל זאת מקוימים ומאֻשרים בכל מקום והכל מודים עליהם בשתיקה. וכו'."

להכחיש את תורת רוסו הזאת מצד ההגיון וע“פ עדות דברי הימים, לא דבר כבד היה מאז ולא יכבד ממנו גם עתה. בארצות הקונסטיטוציה שבימינו אין שום ערך להלכה ולמעשה לשאלה, אם נכרתה איזו אמנה בין יושבי המדינה “ע”פ תנאים שאינם מפורשים ושאינם משתנים לעולם” עוד לפני שתקנו את סדרי הממשלה, בימינו כבר נודע בבירור היחס שבין הממשלה ובין יושבי הארץ.

אולם לפני הוסד איזו מדינה חדשה ובטרם יתוקנו סדרי ממשלתה, נכבדים המה היסודות האלה גם למעשה. כי תוכלנה גם עתה להוסד מדינות חדשות. יודעים אנחנו, וכבר ראינו זאת בעינינו. מושבות תפנינה ערף לארץ מולדתן מעלי מסים מתפרצים מפני הממשלה, אשר נכנעו תחתיה, ועד מהרה תוסד מדינה חפשית על כברת ארץ לא נודעת עד אז. מדינת היהודים היא אמנם; בריאה חדשה ויחידה במינה על כברת ארץ שטרם נדע את מקומה; אבל לא כברת הארץ היא המדינה, כי אם המון האנשים המאוחדים ע"י ממשלה אחת.

העם הוא הנפש והארץ היא העצם במדינה, ומשני היסודות האלה הנפש הכי נכבדה. יש, למשל, ממשלה אחת שאין לה כל יסוד עצמי כלל, ולא עוד, אלא שנכבדה היא על פני כל הארץ, והיא ממשלת האפיפיור.

תורת המדינה, השוררת עתה בעולם המדעים, היא תורת ההכרה ע“פ התבונה. התורה הזאת תספיק להצדיק בעינינו את יסוד המדינה, ולא נוכל להכזיבה ע”פ עדות דברי הימים כתורת האמנה. בנוגע ליסוד “מדינת היהודים”, יסדתי ספרי זה על תורת ההכרה ע“פ התבונה, אך התורה הזאת איננה מכֻוֶנת אל יסודות המשפטים של המדינה. רוח העת החדשה מתנגדת לדעות, כי המדינה נוסדה ע”פ רצון עליון, או בידי בעלי זרוע, או במשפט ראשי האבות לשבטיהם (Patriarchaltheorle ), או בירושת נחלה מאבות לבנים (Patrimonialtheorie ), או ע"פ האמנה. יסוד משפטה של המדינה הוא, לפי הדעות ההן, בכח האדם לבדו (כתורת ממשלת בעלי זרוע, ראשי האבות, ותורת האמנה), או בכח נאצל וגבוה ממנו (ע"פ רצון עליון), או בכח שאיננו שלו(ירושת נחלה). תורת ההכרה לא תפנה כלל אל השאלה הזאת. אולם שאלה כזו, אשר גדולי חכמי המשפט הרבו לעסוק בה בכל דור ודור, לא בתהו יסודתה, ובאמת יש במדינה כחות עליונים ותחתונים המעורבים זה בזה, ולמען הבין את יחס ההכנעה שבין עם הארץ ובין המושלים עליהם, נחוץ למצוא איזה יסוד למשפט ההוא. לדעתי נוכל למצא אותו בתורת "הנהגת הענינים " (Negotiorum gesto ). על פיה יהיו כל האזרחים לבעלי הענינים (Dominus) והממשלה תחשב למנהיגם (Gestor ).

כשרון רוחם של הרומאים לדברי דת ודין ברא להם בתורת “הנהגת הענינים” בריאה אדירה ונשגבה. בעת אשר רכוש האדם נתון ברעה, מבלי אשר יוכל למלטו, אז יוכל כל אדם, יהיה מי שיהיה, לבוא ולהיות עליו למגן. האיש המגין הזה, הוא המנהיג, המנהל את הענינים אשר לרעהו, הוא לא קבל שום פקודה מאיש ואיננו בא-כחו של איזה אדם, אך עומד וצוה הוא ע"פ איזה רצון גבוה. את מצות הרצון הגבוה ההוא תתאר לה המדינה באופנים שונים, ושונה הוא תארה ומושגה לפי מדרגות ההשכלה והתרבות הכללית ומושגיהן השונים בזמן ובמקום. תעודתה של הנהגת הענינים היא להיטיב לבעליהם לעם אשר עליו יחשב גם המנהיג.

המנהיג מנהל את עניני הרכוש, אשר גם לו חלק ונחלה בו. מתוך שותפותו הוא לומד לדעת את המצב הרע, אשר יכריחהו לענות בענינים ההם, לצאת ולבוא בפניהם בכל עת. אבל בשום אופן לא יקבל בתור שותף איזו פקודה על עצמו. רק אחת יוכל לקוות, כי השותפים הרבים יסכימו אח"כ להנהגתו.

המדינה תוסד ע"י מלחמת הקיום של איזה עם, במלחמה הזאת אי אפשר לחכות עד אשר ינתן איזה צו ופקודה נכונה. ולא עוד אלא שכל התעוררות לטובת הכלל תוכל להבטל למפרע, אם יאמרו לחכות, עד אשר תסכמנה לה רוב הדעות, ריב המפלגות בקרב העם פנימה יחליש את ידי העם, לבל תעשינה תושיה נגד הרע מבחוץ. הן לא כל הדעות שוות, ועל כן יעמוד המנהיג על דעתו והלך לפני העם.

ורשות נתונה למנהיג המדינה, כי תושע לו ידו בשעת הסכנה, בעת שהבעלים מתרשלים או, שלרגלי איזה מעצורים, רפו ידיהם מעשות תושיה.

אבל בקבלו עליו את ההנהגה יתחיב המנהיג להבעלים, כאלו היתה אמנה ביניהם (quasl ex contractu ), וזה הוא יחס המדינה שהיה לה מראש, או טוב מזה; שנלד אתה יחדו.

על המנהיג להיות נזהר לבל יתרפה במלאכתו, ועתיד הוא לתת את הדין, אם לא ימלא את חובתו, אשר קבל עליו, ואם יאחר לעשות איזה דבר הנוגע לחובתו וכו'. אין את נפשי להאריך פה בתורת “הנהגת הענינים” והתיחסותה אל המדינה, לבל התרחק מעניננו הראשי, אך אחת עלינו לדעת עוד: “ע”י ההסכם תהיה אחרי כן פעולה הנהגת הענינים לבעליהם, כאילו נתנו עליה איזו פקודה מראש".ומה הוא ענין כל אלו אצלנו?

אם בני ישראל בגלותו אין לאל ידו עתה לנהל בעצמו את עניניו המדיניים. מלבד זאת הנהו ברוב המקומות במצוקה גדולה או במעשה; הוא זקוק אפוא קודם כל למנהיג.

המנהיג הזה לא יתכן, כמובן, שיהיה איזה איש פרטי, יחיד כזה יהיה לשחוק או – בהחשבו למבקש טובת עצמו – תעב נתעבנו.

על מנהיג היהודים להיות בעל מוסר ומדות טובות במלא מובן המלה.

וזאת היא "אגודת היהודים.

מנהיג היהודים

האגודה, שהיא כלי המעשה לתנועת היהודים, אשר הננו לדבר עתה על אֹדותיה אמנם תוַסד בתחילה. אופן הוָסדה פשוט הוא מאד, מקרב אחינו הנדיבים בארץ אנגליה, אשר הצעתי לפניהם את הצעתי בלונדון, יקום “הועד המוסרי” הזה.

אגודת היהודים היא המרכז, אשר ממנו לתנועת היהודים תוצאות.

המטרות, שאליהן תשאף האגודה, הן מדעיות ו מדיניות,יסוד מדינה יהודית, כאשר אחשב לי אנכי, נחוץ שתקדמנה לו ידיעות רבות ושונות ברוח העת החדשה. לוּ נטל עלינו עתה לצאת מארץ מצרים, כי עתה לא יצאנו לפני אלפי שנים. בתחילה עלינו לדעת אל נכון את מספר היוצאים וכחם מה הוא. האגודה תצא ותבוא לפני היהודים כמשה בשעתו. הדמיון, שיש להנהגתו של מנהיג היהודים הגדול בעת ההיא, למנהיגנו עתה, הוא כדמיונה של שירה יפה ונחמדה, ישנה ועתיקת ימים, לשירה האופירה שבימינו. את המנגינה הישנה אנחנו מנגנים היום בכלי שיר נפלאים, בכנורות ונבלים ובמקהלות שרים ונוגנים נודעים לשם.

תעודת הספר הזה היא, להביא את שאלת היהודים לידי וכוח כללי. אוהבים ומתנגדים יקחו בו חלק – ואקוה כי לא בדרכם עד היום, בדברים של רגש וסנגוריא רבה, ולא בדברים קשים וחרפת מתנגדים; הוכוח יהיה לשמו, גדול בערכו ותמים בדרכו ומתאים אל תעודתו המדינית.

אגודת היהודים תאצור בידה את גלוי דעתם של יודעי העתים, המחוקקים, קהלות היהודים והחברות השונות, אשר יחוו כלם בדבור או בכתב באספותיהם, בכתבי העתים ובספריהם.

וכן תוכל האגודה לדעת ולהכיר מראש, אם יש את נפש היהודים לצאת אל ארץ הצבי, ואם נטל עליהם ללכת שמה. האגודה תקבל מאת כל קהלות היהודים בכל ארצות פזוריהם את האמצעים להכנה סטטיסטיקה, הכוללת את כל הדברים הנוגעים ליהודים.

עבודות האגודה המאֻחרות בזמן שתהיינה; הדרישה והחקירה בדבר גבולות הארץ החדשה, טבעה ותכונתה, הערכת סדר ומשטר נכון ליוצאים ולבאים להאחז בה, ההכנות לחוקק חקיה ומשפטיה וסדרי הנהגתה, וכיוצא באלה. כל זאת תעשה באופן המתאים אל מטרתה.

מחוצה לנו תשתדל האגודה, כאשר העירותי למעלה בחלק הכללי, להתיצב לפני כל העמים בתור מיסדת המדינה, והם יאשרו את פעלה. גלוי דעתם של רוב היהודים, הנלוים אל האגודה בחפץ לבם, יהיה לערב בעדה, ועשה אותה למוסכמת בעיני כל הממלכות.

ובקרבנו פנימה, נגד בני עמנו, תכונן האגודה את כל הדברים הנחוצים לנו בראשונה, תברא את התא היסודי (Urzelle ), כאשר יאמרו חכמי הטבע, שממנו יתפתחו אח"כ כל סדרי החיים במדינת היהודים.

המטרה הראשית היא, כאשר אמרתי, ממלכת עמנו על כברת ארץ, המספקת לכל צרכיו, ממלכה מקוימת ומאֻשרת ע"פ דתי העמים והממלכות.

ומה יהיה אחרי כן?

דְבַר הֵאָחזנו בארץ

כאשר נדדו העמים בשנים קדמוניות בארצות מושבותיהם, היו למשחק ביד כל מקרה אשר נשאם ויטלטלם וישליכם אל כל רוח. המונים המונים פשטו כארבה, מבלי דעת אנא הם נוסעים, ויתישבו באיו ארץ. בשנים קדמוניות עוד לא נודעו גלילות הארץ כהיות הזה.

יציאת היהודים בימינו נחוץ שתהיה על יסודות המדע.

עוד לפני ארבעים שנה היתה עבודת מכרה הזהב נעשה באופן נפלא ומשונה מאד. מה זרים היו אז המעשים בקליפורניה! לשמע השמועה, כי יש זהב בארץ, נהרו שמה מכל אפסי הארץ כל איש צר ומצוק לשלול שלל הארץ וגם לבז בז איש מרעהו – ושלל זהבם, כלעמת שמצאוהו, אבד מהם אח"כ באופן נורא ומבהיל.

והיום: נשוה נא לנגד עינינו את עבודת מרה הזהב שֵבְּטַרְנְסואֵל. שם אין כל איש נלהב, פוחז וריק, כי אם אנשים חכמים, חוקרי גלילות הארץ וחושבי מחשבת, המפקחים על על עבודת מכרה הזהב; מכונות, מעשי ידי אמנים נבונים, מוציאות את הזהב מעפרות אבניו. אין סומכין עוד על הנס ועל המקרה.

ככה גם עלינו לחקור את ארצנו החדשה בכל האמצעים הנאותים לרוח העת, ולהאחז בה.

אם רק יבטיחו לתת לנו את הארץ, תעבור אניתנו לרשת אותה.

באניה הזאת ילכו בחירי “האגודה” ו“החברה”, וראשי האגודות לעריהן.

על האנשים האלה לעסוק בשלשה דברים: א) לחקור ולדרוש היטב את טוב הארץ ותכונותיה הטבעיות; ב) לכונן סדרי הנהגת עניניה באופן מרכזי; ג) לחלק את הארץ. שלשת הדברים האלה תלויים זה בזה, ונחוץ שיעשו באופן המתאים אל מטרתם הידועה לנו.

אך דבר אחד עוד לא בארנו היטב: באיזה אופן תהיה חלוקת הארץ לפי האגודות לעריהן.

באמריקה יש אשר יבואו אנשים לשבת בה גם בדרך הזה: אנשים הבאים לכבוש את הארץ ולהתנחל אותה, יתאספו מסביב לגבולותיה, ולמועד נכון יפלו עליה מכל עבריה ויקחוה בחוזקה.

כן לא יעשה בארץ ישראל החדשה. מגרשי הגלילות והערים יִמָכרו לכל המרבה במחירים, לא בכסף, אך בשכר פעולותיהם. ע"פ הצעה כללית למבנה הערים יוָדע, מה הם הדרכים, הגשרים ותעלות המים וכיוצא באלה, הנחוצים למסחר הארץ ועסקיה. כל אלה יֵעָשו לפי צרך הגלילות תמכרנה כמו כן הערים, ואגודותיהן תקבלנה עליהן לבצע כל אלה בסדר ובמשטר. ההוצאות תהיינה על חשבון הערים, העומדות ברשות עצמן. “האגודה” תדע מראש, אם הקרבנות, אשר תביאנה האגודות לכלל, לא תהיינה גדולות הרבה מכפי כחן. לקהלות גדולות ינתן כּר יותר נרחב לפעולותיהן, וכרוב הקרבנות כן ירב גמולן; בתי מדרש למדעים, לחרשת כל מעשה ומלאכת מחשבת, וכל יתר בתי הכלל, אשר לא נחוץ כי יהיו בעיר הבירה, יפוצו על פני כל המדינה.

הערבון בעד ההנהגה הטובה בכל אשר קימו וקבלו עליהם לעשות, תהיה תועלת עצמם של המתנחלים בארץ, הנוגעים בדבר, ובשעת הדחק – התקציב של אנשי המקום, כי כאשר לא נוכל ולא נחפוץ להסיר את החיץ המבדיל בין אנשים פרטים שונים, כן תבדלנה גם האגודות, האחת מרעותה. הכל מתחברים ומתאחדים בדרך הטבע. כל זכיות האדם ומשפטיו אשר רכש לו, ישארו לו וגם לרכוש חדשים לא יבצר מכל איש.

את כל אלה ידעו אחינו מראש, מפורש ובאר היטב.

כשם שלא נעשוק אחרים ולא נרמה אותם, כן לא נשלח גם את נפשנו בשוא.

מראש יתבררו ויתלבנו כל הדברים, ומחשבתנו בעצה תכון, בתקון סדרי הצעתי זאת, אשר אני יכול רק לרמז עליה, יעסקו החכמים והנבונים שבעמנו. כל קניני המדע בתורת המדינה וחכמת הטבע, אשר רכשה לה העת שאנו חיים בה, ואשר עוד ירכשו הבאים אחרינו עד צאת ההצעה לפעולה, יהיו כלי חפץ למטרתנו; ובכל ההמצאות הנפלאות שבידינו עתה והעתידות עוד להמצא, נשתמש לצרכינו. בעשותנו כזאת, תהיה דרך ישובנו בארץ והתיסדות מדינתנו החדשה בדברי הימים, ותקוה כתקותנו לעתיד, גם היא לא היתה עוד לעולמים.

תקנת סדרי הממשלה

אחד הועדים הגדולים, אשר תבחר האגודה, יהיה סוד החכמים בתורת המדינה, ועליו יהיה לתקן תקנות הממשלה וסדרי הנהגתה ברוח העת החדשה. תקנות כאלה טובות הן, לפי דעתי, אם לא תִּתְנֶנה מקום לפלפל בהן הרבה. בספר אחר, אשר כתבתי, גליתי את דעתי על סדרי הממשלה הטובים בעיני. הנני חושב את הממלכה הדמוקרטית והרפובליקה האריסטוקרטית למשובחות ומתוקנות בממשלות המדינה. משטרי המדינה ויסודות ממשלתה צריכים להיות מקבילים איש אל רעהו. ומשבח אני את הממלכה וסדרי ממשלתה, המועילה להנהגה מדינית נכונה ותמידית, ויש בה זכות איזה משפחה גבוהה ונודעה לשם בדברי הימים, הנוצרה אף גֻדלה למלוך, ובה תלוי גם קיום המדינה. אך דברי ימי עמנו היו נפסקים זה זמן כביר, עד כי לא נוכל לתקן לנו סדרים כאלה כבתחילה; ולוּ נסינו לעשות כזאת, כי עתה הינו לשחוק ולקלסה.

הדמוקרטיה, אשר מלך לא יעמוד בראשה, אינה יודעת כל מעצור לרוחה, אם תהלל או תקלל, תרבה להג בבתי המחוקים והיא המגדלת מפלגת אנשים, שעניני המדינה הם אומנותם. גם העמים שבימינו – אינם מוכשרים למשול בלי מעצור, ואדמה, כח בדורות הבאים לא יוכשרו עוד יותר. כי הנה הדמוקרטיה הטהורה תלויה בטהרת המדות ובדרכי נימוס פשוטות מאד, והלא מדותינו ודרכי נמוסנו אנחנו הולכים ומסתככים מיום ליום לרגל העסקים ותרבות העת.

החכם מונטסקיו היה אומר: “ Le resort dune democratie est la vertn ” לאמור: הדמוקרטיה תצלח רק בהיות דרכה ישרה, ואיה אפוא תמָצא הדרך הישרה הזאת בחיי המדינה? אינני מאמין בישרת דרכנו המדינית, יען כי לא שונים אנחנו מכל העמים החיים אתנו, ויען כי, בהנתן לנו החפש, נלבש גאה וגאון. “ההצעות” (Referendum) לפני העם ללא הועיל הנה, לפי דעתי, יען כי בהנהגת המדינה אין כל שאלה פשוטה, שאפשר להשיב עליה “בהן” ו“לאו”; גם יצר לב ההמון רע מלב בחיריו בבתי המחוקקים, כי הוא מאמין בכל כזב ודבר הבל ואזניו קשובות לכל פושק שפתים, באספת העם אי אפשר לכלכל במשפט את דברי המדינה, הנוגעים אליה מבית או מחוץ.

עניני המדינה צריכים להיות נחתכים מפי גבוה מעל גבוהים, ובכל זאת לא תכבד יד הממשלה על איש ממדינת היהודים. כל איש מבני ישראל יוכל לעלות מעלה מעלה, וכל איש ישאף לעלות. כן יגבר החפץ בקרב אחינו לעלות למעלה, ובעוד שכל אחד יחשוב, כי הוא לבדו עולה, יעלה אתו את כל העם. העליה הזאת לא תצא מגדר המוסר ולא תטה ימין ושמאל מן הדרך המובילה להצלחת המדינה והרעיון הלאומי.

אשר על כן שויתי לנגד עיני את הריפובליקה האריסטוקרטית. הדבר הזה יתאים בפנותו גם אל רוח עמנו, הרודף אחר הכבוד, והמשחת עתה, בפנותו אל רהבים ותעתועים. תקוים אחדים בממשלת ויניציה הנם לנגד עיני; אך עלינו להשמר מכל דבר רע אשר היה העכרי המדינה ההיא. מתוך שגיונותיהם של אחרים, אשר ישנו בדברי הימים, נלמוד כמתוך שגיונות עמנו. כי עם הננו ככל העמים החדשים ושואפים אנחנו להיות עוד חדשים מהם. עמנו, אשר “האגודה” תתורו את הארץ לשבת בה, לקבל בתודה גם את החקים אשר תתן לו “האגודה”, ואת אשר ימרה את פיה תכניע “האגודה”, לבל יהיו יחידים בשגגתם או בזדונם לאבן נגף בדרכם.

שפת הארץ

רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנו להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסלת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאד. כל איש י דבר שם בשפה, שבה חונך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השוייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו. גם בארצנו החדשה נהיה כלנו את אשר הינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב את ארצות מולדתנו בכל נפשנו.

שפות הזרגון הבלולות והמנוולות, שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תשמענה עוד. הן הנה השפות המלאות מסתרים, אשר ידברו האסורים בבתי כלאם. המורים בבתי ספרנו ישימו את לבם ביחוד לעסוק בדבר הזה, והשפה אשר תסכון ביותר לעניני המסחר והעסקים הכללים תהיה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו. תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה.

ממשלת הדת

האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ.

הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ. את הסבלנות למדנו באירופא. ולא כמצחק אני אומר זאת. האנטישמיות שבימינו תוכל להחשב רק במקומות אחדים לשנאת הדת, אשר לא תסבול דת אחרת כמלפנים. ברובה היא בין עמי התרבות תנועה, הבאה להשכיח את בושת עלומיהם ולחפות על העבר שלהם.

חקי הארץ

בהתקרב העת, שיצא רעיון הישוב לפעולה, תמנה “אגודת היהודים” ועד אנשים יודעי דת ודין, ומלאה את ידם לחקק חקי הארץ. לפי שעה, עד צאת החקים האלה לאור, יתנהגו עם כל איש ואיש כשורת הדין והמשפט של הארצות אשר יצאו משם. עד מהרה נשתדל, כי תהיה חקה אחת לכלם. על החקים להיות חדשים לפי רוח העת, ומתוכם נבֹר רק את הטובים והמתוקנים. תורת משפטינו תוכל להיות למופת, מלאת משפט וצדק, כאשר תדרושנה שאלות החברה בימינו.

חיל הצבא

מדינת היהודים תהיה בטוחה, במצב נייטרלי, מבלי התערב בכל ריב, ומבלי אשר יבוא חיל זרים בגבולה. חיל צבאה – המזוין בכלי נשק היותר חדשים – יהיה רק למגן בעד משטרי הארץ מבית ולשמור על גבולותיה מחוץ.

הדגל

דגל אין לנו, אבל נחוץ הוא, אם נחפוץ להוליך אנשים רבים יחדיו, נחוץ להרים גם מעל לראשיהם.

הנני מתאר לי בדמיוני דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב מזהירים. היריעה הלבנה תהיה לאות על טהרת חיינו החדשים, ושבעת כוכבי הזהב אות על שבע שעות עבודתנו ביום. כי בשם העבודה ידגלו היהודים ההולכים אל ארצם החדשה.

תשלום גמֻלנו ובריתנו עם העמים

על מדינת היהודים להוָסד ע"פ חקי הנמוס ודרך הארץ. הן חושבים אנחנו להכבד על פני כל העמים בימין יבאו.

אשר על כן עלינו למלא את כל חובותינו בארצות מושבותינו ביושר ובמשפט. את מחיר ההעתקה והמסעות תורידנה “האגודה” ו“החברה” רק לאנשים, אשר תהיה בידם תעודה מפקודת מקומם לאמר: “נסע מזה כחק וכמשפט”.

את האשמים בדבר כל עון, שעשו עוד בארץ מולדתם, נמהר לשפוט בארצנו החדשה, מבלי לחכות לתשלום גמולם של העמים (Reciprocitat ), וזאת תהיה תפארתנו ותהלתנו בעיני העמים, אשר ידעו בימין יבאו לשפוט גם אותנו ביתר צדק וביתר משפט מאשר עד הנה.

מכל האמור עד כה, מובן מעצמו, כי יותר מכל הארצות נמהר אנחנו להסגיר את פושעי בני עמנו אל שופטיהם, עד בו העת, אשר נקים לנו שופטים מקרבנו בשערנו ככל יתר העמים הנאורים. במשך עת הזאת, בפרק המעברה, נקבל את פושעינו רק אחרי אשר ישאו את עונם, ואחרי כן יקובלו באין מכלים דבר. גם הפושעים יחלו לחיות בקרבנו חיים חדשים.

ככה תואיל היציאה ליהודים רבים לשנות דרכי חייהם לטוב. הסבות הרעות מבחוץ, אשר השחיתו רבים בנפש ורוח, תחדלנה, והאובדים את נפשם יצילו.

הנני לספר פה בקצרה מעשה שהיה, אשר קראתי בידיעות הבאות ע"ד מקום מכרה הזהב בְּוִיטְוַטֶרְסְרַאנְד. איש אחד בא אל החוף ההוא, וישתקע שם וינסה ידיו בכל עבודה, אך לא לכרות זהב, ויבנה לו בית חרשת למעשה הקרח, אשר ראה בו ברכה וירכוש לו בזמן קצר כבוד ותהלה מכל יודעיו. כעבור שנים אחדות הובא האיש במאסר. לפנים היה שלחני בפרנקפורט, ואחרי עשותו עֹשק ורמיה ברח מארצו, ובשנותו את שמו החל לחיות חיים חדשים. ויהי כאשר הובא במאסר ויוכרח לעזוב את מקום מגורו, ויבאו כל נכבדי העיר לחצר מסלת הברזל לנוד לו ולנחמו ולתת לו את בריתם שלום עד שובו אליהם! כי נכון הוא לשוב עוד.

זאת אומרת: חיים חדשים יוכלו להיטיב גם את דרכי הפושעים. ובקרבנו אנחנו, הן לא רב הוא מספר הפושעים בערכו. כזאת נראה מן הסטטיסטיקה, אשר חבר ותקן הד"ר מ. נתן בברלין, בספרו: “ Die kriminalität der Juden in Deutschland ” שכתב בפקודת “חברת המגן נגד האנטישמיות”. אמנם הספר הזה, המלא מספרים נכבדים, נוסד, ככל יתר אמצעי “המגן”, על הדעה המשובשת, כי יקחו האנטישמיים מוסר, אם נכחישם בדברים של טעם. שנואים אנחנו גם בעבור הטוב הנמצא בנו, כאשר ישנאונו בעבור הרע.

התועלת שביציאת היהודים

הנני חושב, שהממשלות תשימנה לב אל הצעתי, לרצונן, או אנוסות תהיינה לכך על ידי האנטישמיים אשר בארצותיהן, ואולי יקבלו פה ושם את הצעתי בסבר פנים יפות מראשית הוָדעה בקהל, והאירו פנים אל “אגודת היהודים”.

כי הנה ע"י תנועת היהודים, שאני מציע, לא תבוא כל מבוכה בחיי הכלכלה, מבוכות היכולות לבוא לרגל רדיפות היהודים תהינה מן הנמנעות בצאת הצעתנו לפעולה. תקופה גדולה של שלום ונחת תבוא אז אל הארצות, אשר האנטישמיות שוררת עתה בהן. הן אז תחל, כאשר העירות פעם ושתים, התנועה הפנימית בין האזרחים הנוצרים, אשר יקחו מאת היהודים בנחת ובמישרים את המקומות, הנעזבים מהם. אם לא רק יאותו למעשינו אנחנו, כי אם עוד יתמכו בידינו, אז תהיה התנועה לברכה בארץ. הו רק אִוֵלת היא לחשוב, כי בצאת היהודים במספר רב תוָרשנה הארצות. שונה תהיה יציאתנו מהיציאה הבאה לרגל הרדיפות שכבר פרצו; יציאה כזאת, כמהומות ומבוכות בעת המלחמה, דרכה להזיק ולעשות שמות בארץ, לא כן יציאת אנשים ההולכים בשלוה והשקט לתור להם מקום לשבת; כי אז אין פרץ ואין צוחה, הכל נעשה בצדק ובמישור, לא בחשך ובמסתרים, כי אם לעין השמש, לעיני פקידי הארץ ולעיני הקהל, יציאת הנוצרים העניים לארצות רחוקות תחדל כֻּלה מפני תנועת היציאה של היהודים.

ועוד טובה אחת תצא לכל הארצות, כי מסחרן מחוץ לגבולותיהן יגדל מאד, כי היהודים היוצאים, אשר עוד ימים רבים ישאו עיניהם אל סחורות אירופא, יהיו מוכרחים להביא משם את כל צרכיהם. האגודות לעריהן תבצענה את מעשיהן אלה באופן, שצרכי מקומן, אשר הסכינו אליהן, יובא עוד זמן כביר מן המקומות, שמהן באו לפנים.

התועלת היותר גדולה שביציאתנו תהיה הטבת מצב הציבור. על ידה ישקטו המתאוננים על מצב הציבור עד עבור איזה זמן, כעשרים שנה או יותר, בכל אופן עד העת אשר יעזבו היהודים את הארץ.

התפתחות שאלת הציבור תלויה רק בהתפתחותם של האמצעים המלאכותיים. הקיטור אסף את בני האדם מסביב למכונות, ששם ידחק איש את אחיו וכל אחד יועיל להוֶת משנהו. העבודה רבה מהכיל, בלי משטר וסדרים, ומביאה בכל עת ובכל שעה לידי מהומות ומבוכות, המאבדות את הבעלים והעובדים גם יחד. הקיטור העיק תחת בני האדם ופעולות החשמל תעמיד במרחב רגליהם, ואולי תשנה גם את מצב העובדים לטוב. בכל אופן לא יחדלו יוצרי כל מלאכת מחשבת, אלה עוסקים באמונה בעבודת האנושיות, לעבוד עבודתם גם אחרי אשר יצאו היהודים, והוסיפו לגלות צפונות נפלאות כאשר עד הנה – אך לא, דברים עוד יותר נפלאים יגלו.

המלה “נמנע” כמעט לא תשמע עוד בשפת כל מלאכת מחשבת. לוּ קם היום מקברו איש משנות המאה שעברה, כי עתה ראה את עולמו מלא קסמים נשגבים מרוח בינתו. בכל אשר נבוא עם אמצעינו החדשים נהפוך מדבר ציה לגן רוה. לבנין ערים יספיק לנו מספר השנים האחדות כמספר מאות השנים בשנים קדמויות – על זאת תעידנה ראיות אין מספר באמריקא. מרחק המקום לא ישים עוד מעצורים בדרך. בתי האוצר של רוח העת מלאים מפה אל פה אוצרות הון למכביר, אשר מספרם ירב מיום ליום; אלפים ורבבות יחשבו מחשבה, ידרשו ויחקרו בכל קצוי הארץ, הדבר אשר ימצא האחד הנהו בו רגע לקנין כל העולם.

ואנחנו הננו חפצים להשתמש במדינת היהודים בכל הנסיונות החדשים ולהשלימם, וכשם שתהיה עבודתנו בשבע שעות ליום נסיון לתועלת כל האנושות, ככה נתאמץ תמיד לעשות אך טוב וחסד, וארצנו החדשה תהיה לאות ולמופת לרבים.

בצאת היהודים ישארו כל העסקים אשר יצרו ידיהם, באשר היו, וגם רוח קבלנותם לא תחסר במקום אשר ימצאו חפץ בו. היהודי לא יחדל גם אז מתת את כספו לסחור את המקומות, אשר מצבם נודע לו מכבר. ובעוד אשר היהודי מוכרח עתה מפלט לצרור כספו מפני הרדיפות ולעשות בו עסקים שונים במרחקי הארץ, הנה, אחרי הפתר שאלת היהודים בדרך שלוה כזו, ישוב כסף היהודים הלום, והוסיף להפליא מעשיו לתועלת הארצות, אשר היהודים ישבו בהן עד היום.

אחרית דבר

דברים רבים לא נתבררו עוד. מגרעות רבות של חסר ויתר תמצאנה עוד בספר הזה. אף כי חשבתי דרכי לפני כתבי אותו, ולא אחת ושתים שניתי צורתו.

הקורא הישר והנבון, היודע לחדור אל עומקם של הדברים, לא ישים לב אל החסרונות הם, ולא עוד, אלא שיתעורר לשחר מכחו ומרוח חכמתו בעד מפעל, שאינו קנין אדם פרטי, ולתקן בו כל מעֻות.

האם לא בארתי דרים מובנים ולטענות היותר נכבדות לא שמתי את לבי?

על טענות אחרות נסיתי להשיב; ידעתי, כי יש עוד אחרות, רבות גם נכבדות וגם שפלות בערכן.

על הנכבדות תחשב הטענה, כי עני היהודי איננו היחיד בתבל – אולם, לפי דעתי, עלינו בכל אֹפן להחל בעבודה, לבער מעט מן העניות שבעולם; אף אם היתה זאת לע"ע עניותנו לבדה.

ועוד יש מקום לטעון, כי לא יתכן שנפריד מחדש בין אחים היושבים יחדו; הלא אין להקים חיץ חדש, אך נחוץ להרוס את החיץ הישן, המבדיל ביניהם. ואולם החושבים כזאת הם, לפי דעתי, בעלי הזיה נחמדים. אבל, גם אחרי אשר אלה ישובו אל עפרם ועשבים יעלו בלחייהם, עוד יציץ ופרח הרעיון הלאומי. רעיון האחוה של כל בני האדם איננו אף חלום נעים. להתפתחות כחותיו של הפרט דרושה מאד מלחמת האויב אשר יתקומם לנגדו.

אם כן?– ישאלו – הן היהודים ישבו לבטח על אדמתם באין מגור ופחד אויב מסביב, ומרוב טובה תרפינה ידיהם וכלה כחם; הלא אז יאבד כל כלכל יתר העמים, אך בהיותם על אדמתם, אי אפשר עוד שיפוזרו אל כל קצוי ארץ. אי אפשר שילכו שנית בגולה, כל עוד לא התפוררו עמודי התרבות בארץ. פחד כזה ימצא מקום רק בלב איש בער וחסר דעת. רב מאד כח התרבות שבימינו לעמוד על נפשות.

הטענות השפלות עצמו מספר, כאשר גם בין בני האדם רב מספר השפלים מן הנכבדים. על טענות הבל אחדות כבר נסיתי להשיב. כל הבא להחסות בצד הדגל הלבן ושבעת כוכביו, עליו לצאת אתנו יחד למלחמה של דעתנו זאת. יוכל היות, כי תהיה המלחמה הראשונה באנשים רעים, ערלי לבב ועניי הדעת מבני עמנו.

יש אשר יאמרו, כי נותן אני חרב ביד שונאינו להרגנו – ובמה? היען כי מודה אני על האמת? יען אשר לא אתפאר, כי כלנו צדיקים גמורים הננו?

ויש אשר יחשבו, כי הדרך שאני מציע, הוא אשר יוכל להועיל להוָתנו. על זאת אשיב בהחלט גמור: הצעתי לא תצא לפעולה אלא א"כ יסכימו לה רוב היהודים. יוכל היות, כי יעשו איזה דבר נגד יחידים או נגד שדרת היהודים האדירים, אבל בשום אפן לא תצא רעה מטעם הממשלה נגד כל העם. חקי שווי הזכויות לא יוכלו להבטל עוד במקום שכבר נתנו; כי אם ינסו לעשות כזאת, יבקשו להם כל היהודים, כעניים כעשירים, מנוס אל כתות המהרסים הקיצונים. בארצות, אשר יחלו רק במעט להתנהג עם היהודים שלא כשורה ולעות משפטם, לא תאחרנה לבוא מבוכות שונות בחיי הכלכלה. ועל כן לא יוכלו לעשות גדולה או קטנה לרעתנו, מבלי אשר ירֵעו העושים זאת גם לנפשם הם. בין כה וכה גדולה השנאה. העשירים אינם מרגישים בה כלל. אבל עניינו! נשאל נא את פי עניי עמנו הנדכאים, אשר עניותם הולכת ומתרה למן העת אשר חדשה האנטישמיות את נעוריה כהיום הזה.

ואם יחשבו אחדים מבני עמנו החיים בטובה, כי הלחץ עוד לא גדל כל כך, עד כי יוכרחו היהודים לצאת את הארץ, וכי גם בהיותם נרדפים לא יגדל חפצם לצאת, לאלה אשיב: כן הדבר! יען אשר אינם יודעים, אנא פניהם מועדות; יען אשר בצאתם ילכו מצרה אל צרה, מדחי אל דחי. אבל אנחנו הן נראה להם את הדרך המובילה אל ארץ בחירתנו. ועל ההתלהבות הנשגבה להלחם בכל עז נגד כח ההרגל הנורא, עד אשר תוכל לו.

אמת נכון הדבר, כי הרדיפות לא תחזקנה עתה כאשר היו בימי הבינים. אבל גם הרגשתנו עתה נוחה להתפעל יותר, עד כי לא נחוש, אם קלו מעט צרותינו. הרדיפות הרבות והשונות הרפו את עצבינו, ורומנו קצרה בעמלנו.

ואם יאמרו: אין להתעוררות כל תקוה מועילה, גם בהיות לנו ארץ וממשלה, יען אשר רק העניים ילכו שמה, והנה תשובתי: אלה רק אלה נחוצים לנו בראשונה. רק ביד הנואשים מתקוה יצלח לכבוש הארץ.

ואם ישאל איש לאמור: לו יכול הדבר להיות, ועתה כבר הנהו בגדר ויהי; הנני אומר: אמנם, לפנים לא יכול הדבר להיות, ועתה כבר הנהו בגדר היכולת. עוד לפני מאה שנה, לפני חמשים שנה, היה נחשב להזיה בעלמא, ועתה הוא נעשה בפועל. עשירנו, המתענגים לראות בעיניהם את ההמצאות הנפלאות בכל מלאכת מחשבת, יודעים היטב עד היכן כח הכסף מגיע. ובכל זאת רק העניים ואנשי ההמון, שאין להם כל מושג מכח האדם, המושל גם עתה בכחות הטבע, יתעוררו והאמינו לקול המבשר בכל לבם, כי התקוה לשוב לארץ אבותיהם טרם נכרתה מלבם.

כן הוא אחי! לא מקסם כזב, לא משאות שוא ומדוחים אני נותן לפניכם בזה! שיתו לבכם ונוכחתם לדעת, כי איש ואיש מכם נושא אתו מעט חמר לבנין ארץ הצבי: האחד ברוח בינתו, השני בכח ידיו והשלישי ברכושו אשר רכש לו.

והנה עוד יחשבו רבים, כי ימשך הדבר לאֹרך ימים ואם גם יצלח, עלינו לחכות עוד שנים רבות עד אשר תוסד מדינת היהודים, בין כה וכה הן יהיו היהודים באלפי מקומות לחרפות ולגדופים, לבז ולמשטמה ולהרג. אך היה לא תהיה כזאת: כאשר רק' נחל להוציא הצעתנו לפעולה, ונעלמה האנטישמיות וחדלה לעולם, כי ברית שלום תהיה זאת לנו. ביום הוסד “אגודת היהודים”, יצא שמעה בכל הארץ וברק החשמל יוליך את הקול למרחוק.

ורק אז תהיה הרוָחה, ממדרגות הבינוניות ינהרו כל אנשי ההשכלה הבינונית, שיש בקרבנו למכביר, ונספחו אל הכהונות הראשונות בפקודתנו. הם יהיו חושבי מחשבת, ראשי הצבא, המורים, הפקידים, עורכי הדין והרופאים הראשונים במדינת היהודים. וכן יצעד הדבר קדימה, קל מהרה, אך לא בשאון וברעש.

בבתי כנסיותינו יתפללו כי יצלח הדבר. אבל גם הם בבתי תפלתם יתפללו! כי הנה זה הקץ, קץ הלחץ אשר הציק לרבים.

אבל בראשונה נחוץ לפשט כל העקמומיות שבלב, לזכך ולהאיר המחשבות. נחוץ שיעוף הרעיון עד האחרון שבמעונות הצרים והאפלים, שאחינו יושבים בהם; והם יתעוררו משממה וקפאון, כי בחיי כל עמנו יבא אז תכן חדש. ובשום כל אחד אל לבו לדעת את מצבו, והתשוקה תתקפהו בכל עז. ומה גדלו הכבוד והתהלה הצפונים לחלוצים, העוברים ראשונה למלחמה בעד הרעיון הזה!

אשר על כן אני חושב, כי יקום דור חדש ונפלא בקרב בני עמנו, דור המכבים יקום ושב לתחיה.

עוד הפעם אני קורא בדברי הקדמתי: היהודים החפצים יבאו אל המנוחה ואל הנחלה!

באה העת, כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו ונמות לבטח עליה.

בחרותנו יקרא דרור לכל העולם, בעשרנו יתעשרו, ובגדולתנו יגדלו גם המה.

ומעשה ידינו, אשר נפעל שם לאשרנו והצלחתנו,יהיו לאות ולמופת לתהלה ולברכה בקרב כל הארץ.

---

פתרון לשאלת היהודים

מאת

בנימין זאב הרצל

נדרשתי להרצות בקצרה ע"ד הצעתי לפני קוראי Jewish Chronicle. הנני לנסות זאת, אף כי חוששני, פן לא יבינו אותי כראוי, מפני הקצור והשטחיות שבציורי. קרוב לשער, כי הרצאתי הראשונה, שאיננה שלמה, תעורר את היהודים לשחוק עלי. דרך כסל ופתיות הנהוגה בקרבנו, להתקלס איש ברעהו, הוא שיור ממדת העבדות, שהרגלנו בה במשך מאות השנים של רדיפה ולחץ. מי שהוא בן חורין, איננו רואה בעצמו שום דבר מגוחך ואיננו נותן לשום איש להתקלס בו. ולפיכך פונה אני בראשית דברי אל היהודים, שרוחם אמיצה ודעתם חפשית. המה ישמעוני בראשונה, וכאשר אקוה, יהפכו אחרי-כן לאוהבי. אינני מטיף לאיזה אידיאל חדש, כי ישן נושן הוא. זאת היא מחשבת כלנו – וזה כחה – עתיקה לימים היא כהעם עצמו, שלא חדל מעולם, אף בעתות קשות ורעות, לדגול בשמה.

נפלא הדבר, כי אנחנו היהודים חלמנו את החלום המלכותי הזה במשך הלילה הארוך של דברי-ימינו. והנה האיר היום. עלינו רק להעביר את השֵנה מעינינו, לחלץ את עצמותינו ולהפוך את החלום לדבר שבמציאות. לא חוזה אני ולא נביא, אבל מודה אני: הנני מקוה בבטחה, כי התלהבות נאדרה תתקף באחד הימים את העם היהודי. אולם, לעת-עתה, חפץ אני לפנות בדברים מתונים כלפי השכל הבריא של אנשים בעלי מחשבה מעשית והשכלה מודרנית. לאחרונה תבא החובה לדרוש אל אלה שחוננו בפחות מזה, להורותם ולהלהיב את לבם. את החובה הזאת לא אוכל למלא לבדי, אנכי אשתתף בה בשורה אחת, עם רעים ועוזרים, שאני עמל לרכוש אותם ולאהדם בשביל דבר הנוגע לכלנו; אינני מדבר באוהבי, לבל תתראה תנועתנו כעצמית וראויה מראשית הויתה לבוז ולקלסה. לא; תנועה עממית היא, ועתידה היא להיות לשם ולתפארת, אם ישמרו עליה, לבל תתגאל בדרישות עצמיות, ולוּ גם תהיינה הדרישות לשם רדיפה אחר הכבוד הפוליטי.

לנו, המתחילים בתנועה הזאת, קשה להאמין, כי נראה בעינינו את אחריתה המפוארה. אבל כבר בראשיתה היא מכניסה לתוך חיינו גאות רום-אנשים ואושר של חרות פנימית. אנחנו נטע בעד בנינו, כשם שאבותינו שמרו על מסורתם בעדנו. חיינו הם רגע אחד בנצחיותו של עמנו; ולרגע הזה יש חובות מיוחדות.

שני מחזות מושכים אליהם את תשומת לבנו בתוצאותיהם הכרוכות בעקבם: התרבות הגבוהה והפראות העמוקה שבימינו. אל התרבות הגבוהה יחשבו, לדעתי, הקנינים הנפלאים של הטכניקה, שבאמצעותם אנו משתמשים בכחות הטבע לצרכינו. לתרבות שפלה אני חושב את האנטישמיות. כעת אני יכול לעסוק בשני פרטי הנחתי רק באֹפן שטחי; הם וכיוצא בהם יתבררו ברחבה במחברתי המדינית: “פתרון לשאלת היהודים”, הנמצאה עתה בדפוס.

מאת-השנים הנוכחית זכתה לתחיה נפלאה שהיתה בתבל. לוּ יקום היום בקרבנו איש משנת 1795, לא יכיר את פניה. המלה “אי אפשר” חדלה כמעט בפי חוקרי-הטבע שלנו. בכל מקום, אשר יופיע בו האדם בהמצאותיו, יהפוך מדבר לעדן.

לבנין ערים די לנו עתה בשנים אחדות במספר מאות-השנים, שדרוש היה לזאת בתקופות ההיסטוריה שעברו. בתוך אוצרותיה של הרוח החדשה אצורים כבר קנינים, שאין ערוך להם; מיום ליום הם הולכים ורבים, רבבות מֹחות הוגים וחושבים ומחפשים בכל קצוי ארץ, ומה שמצא האחד, יהיה בין-רגע לקנינו של כל העולם.

מאידך גיסא מחכות שאלות-האנושות הגדולות לפתרון; שאלת היהודים איננה האחרונה שבהן.

יש שאלת היהודים, ואולת היא להכחיש במציאותה. היא קימת בכל מקום, שהיהודים נמצאים בו במספר מסוים. באשר איננה, שמה יביאוה אתם היהודים הנודדים. אמת הדבר, ולא יחדל מהיות אמת, בכל מקום, אף בארצות, שמדרגת התפתחותן גבוהה – וגם צרפת אינה יוצאה מן הכלל – כל זמן שלא נפתרה שאלת היהודים באֹפן מדיני.

אדַמה, כי הבינותי את האנטישמיות, שהיא תנועה מרכבת מיסודות הרבה. אני מתבונן לתנועה זו כיהודי, אך בלי שנאה ופחד. אדמה, כי ידעתי להבדיל בין מה שיש באנטישמיות מן הלצון הגס, מקנאת-לחם שפלה, ממורשת משפטים קדומים, מאי-סבלנות דתית – ובין מה שיש בה גם מהגנה עצמית מדומה. רק חסרי-דעת יכולים ליחס לה סמל תבניתן של רדיפות-היהודים מלפנים. אמנם יש לשתיהן סימנים משותפים, אולם מהלכה הרחב של התנועה נגד היהודים שונה הוא היום. בארצות, שהן ראשונות לאנטישמיות, הנה היא תוצאה משחרור היהודים. בעת שהכירו עמי-התרבות את האכזריות שבחוקים המבדילים, וישחררו אותנו, כבר אֵחרה האמנציפציה לבֹא. בתוך הגיטו התפתחנו בדרך נפלא לעם חי במעמד הבינוני, והתחרותנו הזיקה למעמד הבינוני. וכן עמדנו אחרי האמנציפציה פתאום מוקפים חומת הבורגנות, נלחצים ונדחקים משני עברים, מבית ומחוץ, אמנם לא היתה הבורגנות הנוצרית נמנעת מהשליך אותנו טרף להסוציאלות, אולם זה לא היה מועיל הרבה.

שאלת היהודים איננה בעיני לא סוציאלית ולא דתית, אם גם תתראה בצביון זה או אחר. שאלה לאומית היא, וכדי לפתרה, דרוש שנעשה אותה לשאלת העולם המדיני, שצריכה להיות נחתכת על-פי מועצת עמי-התרבות.

עם הננו, עם אחד!

בכל המקומות נסינו בתם-לבבנו להיות לעם אחד עם יתר התושבים, ולהשאיר בידינו רק את אמונת אבותינו לבדה. אבל דוחים אותנו בשתי ידים. לשוא הננו פטריוטים נאמנים, ובמקומות אחדים גם במדה נפרזה, לשוא אנו מקריבים חלבנו ודמנו ככל יתר התושבים, לשוא אנו עמלים להגדיל כבודן של ארצות מושבותינו באמניות ובמדעים ולהרבות עשרן במסחר ובקנין. בארצות, שבהן אנו יושבים כבר מאות בשנים, נחשבנו לזרים גם בעיני אלה, שאבותיהם עוד לא נאחזו בארץ, בעת שאבותינו אנחנו כבר נאנחו בה. הננו אפוא בכל מקום אזרחים נאמנים כההוגינוטים בשעתם, שנאלצו לעזוב את ארצם.

לוּ נתנו לנו מנוח…

עם אנחנו, והאויב עושה אותנו לעם, אם נחפץ או לא; תמיד היה כן בדברי-ימינו. בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת, ופתאום יגלה לעינינו כחנו. אמנם כחנו אתנו ליסד מדינה, מדינה שתהיה למופת. יש לנו האמצעים הדרושים לתכלית זו; אינני צריך לפרטם פה, יען כי נכללו במחברתי, שבה עניתי בסדר נכון על כל הטענות נגד הצעתי, שהגיעו אלי. את תכניתי הצעתי לפני פוליטיקאים, רבנים, מלומדים, אנשי-צבא, אמנים, חוקרי טבע, בעלי-מסחר ממקצועות שונים, וביחוד לפני אנשים מומחים לעניני-ממונות. כל הענין הוא פשוט מאוד ביסודותיו, כמו שצריך להיות, בכדי שיהיה מובן לכּל.

תנתן לנו כברת ארץ מיוחדה, אשר תספיק לכל צרכינו, לשבת עליה ברשותנו, והשאר יהיה נעשה בידי עצמנו.

כמובן אני רואה מראש, כי כל מלה ומלה במשפטי זה, וכל אות ואות שבתיבותיה תהיה לטרף בידי מתלוצצים ומפקפקים. הנני מיעצם להזהר במעשיהם, אם לא יחפצו להיות לבוז.

יסוד מדינה חדשה, עומדת ברשות עצמה, איננו דבר ראוי לשחוק או יוצא מגדר האפשרות. הן בעינינו ראינו כזאת בימינו אצל עמים, שאינם חיים כמונו במעמד הבינוני, אלא עניים וחשוכים, ובכן גם חלשים ממנו. לתת לנו מדינה עומדת ברשות עצמה, זה הוא חפצם האדיר של הממלכות, אשר האנטישמיות מצאה לה קן בארצותיהן.

הממלכות ההן תהינה נכונות למלא חפצנו ביתר שאת ובה במדה, שהתנועה, שאני מציע, תעצור בעד כל משבר בחיי הכלכלה, כאלה שרגילים לבא בתור תוצאות טבעיות מרדיפות-היהודים. כי על כן אני מציע העתקה פנימית של האזרחים הנוצרים לאותם המעמדות, שנתרוקנו לאט לאט ובסדר נכון מן היהודים. ובאחרונה, כשיתנו אותנו לא רק לפעול ולעשות באין מעצור, אלא גם יתמכו בידינו, אז נוכל לסדר העתקת קניניהם של היהודים ליד הנוצרים בנחת ובמדה כל כך נהדרה, שלא היתה דוגמתה בדברי-הימים.

כל זה צריך שיֵעָשה באפן מתאים עם זכיות קימות מכבר, בהתאמה מדויקת עם החוקים, באין אונס, בגלוי, לעין השמש, במשטרם של פקידי הרשות ובהשגחתה של דעת-הקהל.

בקצור נמרץ נוכל לצייר לנו מעשנו עפ"י המשל הזה: אנו מוסרים את מעוננו לאחרים ובונים לנו מעון חדש, יפה מן הראשון. איך נמסור את הבנינים הישנים ואיך נכונן לנו את החדשים, כל זה בארתי לפרטיו במחברתי. העבודה הזו, הפשוטה בעיקרי יסודותיה וסבוכה בפרטי הוצאתה לפעולה, נחוץ שתפתר בידי אגודה בעלת הון – נכנה אותה בשם: “החברה היהודית”.

“החברה היהודית” תעסוק במכירת נכסיהם של היהודים היוצאים.

כאמור לא נוכל לתאר לנו, כי תהיה יציאת היהודים פתאומית. היא תתנהל לאט, ותמשך לעשרות שנים.

“החברה היהודית”, אשר תראה שכר טוב בעסקיה, תוכל בכל אֹפן לתת בהקפה לעניים שבמהגרים את האמצעים לנסיעה ולחומר העבודה, ואלה ישלמו אחרי-כן בעבודתם. עתידים אנו להנהיג עבודת שבע שעות ליום, ולעשות בזה נסיון סוציאלי-מדיני, שיביא תועלת לכל האנושות. בכלל נעמול להנשא למרום ההכרה של העת החדשה. די לנו פה ברמיזה זו. על-פי תכנית קבועה מראש יסולו פועלינו דרכים ומסלות, יבנו גשרים, יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות ויבנו בתי-מושב גם לעצמם גם לפקידינו. לרגלי עבודתם יפרץ סחר-הארץ, המסחר יפתח את השוקים ואלה ימשכו אליהם מהגרים חדשים. העבודה, אשר נשקיע באדמה, תעלה את מחיר הארץ. בזמן קצר יכירו היהודים לדעת, כי רוח-קבלנותם, שהיתה להם עד כה למקור שנאה ובוז, פתחה לפניהם כר נרחב לעבודה, חדש ובר-קימא. כי ארץ הבחירה בנו בעצמנו היא – ברכושנו ובעבודתנו, אם יתאחדו שניהם בסדר ובמשטר.

כל הנסיונות לישוב יהודי, שנעשו עד כה, יצאו מתוך שגיאה ראויה לתשומת-לב. השגיאה היתה בזה, שהביטו על המפעל מתוך אופק צר והשתמשו באמצעים נושנים. נסיון של אולת הוא, להפוך את היהודי לאכר; אבל אפשר לעשותו לבעל אחוזה גדולה או קטנה, העובד את אדמתו במכונות.

כשרוצים היום ליסד מדינה, לא יתכן ליצרה באפן, שהוא לבדו היה אפשרי לפני אלף שנים. אולת היא, לשוב אחורנית למדרגת-תרבות ישנה, בעת שרוצים לברֹא חדשות. לוּ נטל עלינו, למשל, לגרש חיות רעות מאיזו ארץ, לא נעשה זאת באפן, שהיה נהוג אצל יושבי אירופא במאה החמישית. לא נצא יחידים, איש איש רומחו וחניתו בידו, לקראת הדובים, כי אם נבא לצוד ציד בהמון עליז, ונחריד את אוכלי האדם ממעון רבצם, ובהאספם למקום אחד נשליך עליהם כדורי-מות.

בבנותנו לנו בתים, לא נבנה בתי-עץ רעועים על שפת-הים, כי אם נבנה, על פי תורת הבניה בימינו, בתים נהדרים ויפים למראה, מאשר היו עד כה, כי יש לנו אמצעים, שלא היו עוד לעולמים.

אחרי השדרות השפלות במצב הכלכלה תצאנה לאט לאט הגבוהות מהן. כל הנואשים מתקוה יֵצאו ראשונה, ובראשם ילכו בני ההשכלה הבינונית, הנרדפים בכל מקום, אשר מספרם בקרבנו גדול יותר מדאי.

אנשי-המדע, עורכי-הדין והפקידים שלנו יפקחו מטעם הרשות על הפועלים “שאינם מלומדים”.

כמובן יהיה לנו גם חיל צבא, שישמור על הסדרים מחוץ ומבית.

בני-ביתם של שרי-צבאנו ופקידינו יהיו ביציאתם אל המולדת החדשה למופת “לבעלי הבתים” שבמעמד הבינוני. ובבואם אל הארץ יביאו אתם שמה את צרכי החיים הגבוהים, יבראו את השוקים הדרושים, ולאחרונה גם את האמנות וחרשת כל מעשה.

בנינו, שאליהם ביחוד אני פונה בדברי, יקדישו את כחם לעבודת רעיוננו. אולם עליהם לברר לעצמם מראש, כי אין בדעתנו ליסד ממשלת-דת, אלא מדינת-אזרחים מודרנית וסבלנית. אבל בשומנו לב לאמונת אבותינו, נקים מחדש את מקדשנו בהדרו העתיק. אנחנו נרים את נס-היהדות החדש – דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה תהיה לאות על טהרת חיינו החדשים, והכוכבים המה אות על שבע שעות הזהב של יום עבודתנו, כי בשם העבודה ידגלו היהודים, ההולכים אל ארצם החדשה.

מי שרוצה להשתתף עמנו, יעמוד תחת דגלנו וילחם בעדו בדבור, בכתב ובמעשה. אני מקוה, כי יעשו זאת צעירינו, השואפים לעלות מעלה, שבמקומות מושבותיהם נחתמו כל הדרכים בעדם.

רוסא חשב לבסיס המדינה את האמנה אשר יכרתו ביניהם יושביה. לדעתי תוכל מדינה להוסד על ידי כח-ההרשאה לנהל עסקי אחרים. בהיות נכסיו של איש בסכנה, ואין הבעלים יכולים להגן עליהם, יכול מי שיהיה לעמוד ולהגין עליהם. זה הוא המורשה, המנהל את עסקי אחרים. הוא לא קבל את המשרה, זאת אומרת, לא נתנה לו פקודה בידי שום אדם. פקודתו באה לו מתוך נחיצות גבוהה מעל גבוהה. כמובן, עליו להיות זהיר בפעולתו בתכלית הזהירות.

וכן צריכים אנו למנהל עניניו של העם היהודי.

העם היהודי, בהיותו עתה מפוזר בארצות גלותו, איננו יכול לנהל בעצמו את עניניו המדיניים. ויחד עם זה הוא נתון במקומות שונים במצוקה גדולה או קטנה. הוא צריך קודם כל למנהיג.

הצרך להקים מנהיג כזה, הוא איפא היותר עקרי בצרכינו. אבל לא יתכן, שיהיה המנהיג איש יחידי; היחיד, שיקח על שכמו מפעל כביר כזה, יהיה רמאי או שוטה. ולפיכך דורשת גם טהרת הרעיון גם הוצאתו לפעולה, לבל תהיה משרה זו תלויה באישיותו של יחיד. מנהיג-היהודים צריך שיהיה חבר אנשים, שיתאחדו למטרה ידועה, לאגודה. האגודה הזאת תוסד, כפי שאני מוצא לנכון להציע, בשורה הראשונה מקרב אנשי-המרץ שביהודי אנגליה, אשר לפניהם הצעתי את תכניתי בלונדון. היא תקרא בשם “אגודת היהודים”, ותעודתה שונה היא מזו של “החברה היהודית”, שהזכרתי למעלה. אגודת היהודים תהיה מקום המרכז להתחלתה של תנועת היהודים.

לאגודה יש תעודות מדעיות ומדיניות. ליסוד מדינת היהודים, כאשר אתארהו לי אני, צריך שתקדמנה ידיעות רבות ברוח העת החדשה. לוּ נצא היום ממצרים, לא יתכן שנלך בדרך התמימות של ימי קדם. קודם כל עלינו להביא בחשבון את מספרנו וכחנו.

מחברתי תביא את שאלת היהודים לידי וכוח כללי. חובבים ומתנגדים יקחו בו חלק – וכאשר אקוה, לא בסנגוריה של אנינת דעת ולא בחרפות ובזלזולים. הוכוח יהיה גדול לפי ענינו, רציני ופוליטי.

“אגודת היהודים” תאסוף את גילוי-דעתם של ראשי הממשלות, בתי המחוקקים, קהלות היהוּדים והחברות, שיביעו בדבור ובכתב, באספות, בעתונים ובספרים.

באפן זה תדע ותברר האגודה בפעם הראשונה, אם כבר הגיעה העת, שהיהודים חפצים ומוכרחים לצאת אל ארץ הבחירה. האגודה תקבל מאת קהלות היהודים שבכל ארצות התבל את החומר לספירה מקפת את כל עניני היהודים.

עבודות האגודה המאוחרות בזמן תהיינה: החקירה המדעית בטיב הארץ החדשה ואמצעיה הטבעיים, אחדות התכנית להגרה ולהתישבות, העבודות במכינות לקביעת חוקי הארץ וסדרי הנהגתה; כל אלה תתפתחנה באפן מתאים אל התכלית הרצויה.

בקצור, אגודת היהודים תהיה התא היסודי, שממנו יתפתחו אחרי-כן כל סדרי חיי-הצבור במדינת היהודים.

היהודים המודים ברעיוננו המדיני יתאגדו והיו ל“אגודת היהודים”. וע"י זה ימסר בידה כח-ההרשאה לדבר בשם היהודים ולבא במשא-ומתן עם הממשלות.

אם יאותו איפא מלכי הארץ למסור ביד היהודים ממשלת איזו ארץ נייטרלית ועומדת ברשות עצמה, אז תבוא האגודה במשא-ומתן עמהם בדבר הארץ, אשר תבחר. והנה עתה שתי ארצות לפניה: פלשתינא וארגנטינא. בשתיהן כבר נעשו נסיונות-לישוב חשובים בערכם; בכל אֹפן על היסוד המוטעה של הגרה אטית וחשאית. הגרה כזו סופה להזיק. אפשר שלא תצלח כלל; ואם תצלח, תגרום לאנטישמיות שתבא.

כי יבוא, היום, כנהוג, והממשלה תהיה מוכרחת לשום לב להפצרת אזרחיה, הרואים את עצמם נדחקים, ולסגור שערי ארצה בפני היהודים הנודדים. להגרה יש אפוא תועלת רק אז, אם תוָסד על בסיס בטוח של מדינה עומדת ברשות עצמה.

“אגודת היהודים” תשא ותתן עם ראשי הארץ, בהסכמת ממלכות אירופא האדירות, אחרי אשר ייטב הדבר, בעיניהן. יש לאל ידנו להביא תועלת רבה לראשי הארץ, המושלים בה עתה, לשאת אתם במשא שטרות חובותיה, לסול מסלות ודרכים, שהם נחוצים גם לנו, ועוד בדברים רבים כאלה. ויסוד מדינת היהודים, כשהוא לעצמו, יביא תועלת גם לשכניה מסביב, יען כי ברב או במעט תעלה תרבותה של ארץ את ערך הארצות אשר סביבותיה.

הנבחר בפלשתינה או בארגנטינה? האגודה תבחר בארץ, אשר יתנו לה ואשר עליה יסכימו רוב בני עמנו. האגודה תברר את שתי אלה.

ארגנטינה היא אחת הארצות הדשנות והפוריות בעולם, ארץ רחבת-ידים, שאנשים בה מעט ואקלימה ממוצע. ממשלת-העם בארגנטינה תתן לנו בחפץ-לב כברת ארץ להיאחז בה. אמנם, הגרת היהודים שעד כה – לא היתה שם לרצון; חובתנו היא לברר לממשלת ארגנטינא את ההבדל היסודי, שבין הגרתנו עד כה ובין הגרתנו החדשה.

פלשתינא היא ארץ-מולדתנו ההיסטורית, שלא משה מזכרוננו. די לנו לקרא בשמה, בכדי שיתעורר כל העם בחרדת-קדש נאדרה. לוּ חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת, כי עתה היינו נכונים להביא סדרים גמורים בעניני אוצרותיה של תוגרמא. לאירופא נהיה שם כחומה בצורה נגד אזיה; אנחנו נעמוד שם על המשמר להגן בעד התרבות מפני הפראות. בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו. בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים נבקש תחבולה על-פי משפטי העמים, כי יבדלו מתוך אחוזתנו. אנחנו נשמור על המקומות הקדושים ההם, ובקיומנו נהיה אחראים על מלוי חובתנו הזאת. משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה סימן ואות על שאלת היהודים, שנפתרה אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים.

אמנם ידעתי, כי בנסותי להפיח חיים חדשים ברעיון ישן נושן, נכון אני להיות לשחוק ולמפגע למתנגדים שונים. הנוחים שבהם ימצאו במחשבותי סימני אוטופיה. אולם, מה בין הצעה של אוטופיה להצעה, שאפשר להוציאה לפעולה? האוטופיה היא לפעמים מכונה נפלאה רבת-התכונה, שאינה חסרה אלא כֹח מניע; לעומת זאת נוסדה ההצעה האפשרית על כח נמצא בפועל.

את הכֹח הזה, הדרוש לנו, תמציא לנו האנטישמיות. אחדים יטענו נגדי, כי אני מוסיף בזה און ועצמה לאנטישמיות. לא אמת הדבר, יען כי האנטישמיות תלך ותצמח גם בלעדי הצעתי, כל זמן שלא יבערו את סבות צמיחתה מן העולם. אחרים ידאגו להונם ורכושם ויחרדו מפני הפסד עסקיהם. במחברתי, שהזכרתי פעמים הרבה, פרטתי דרכים שונים, שבהם אפשר למכור נכסי דלא ניידי, להעתיק עסקים לארץ חדשה, להרחיב גבולותיהם על-ידי סניפים, להשיבם אל מצבם הראשון או להגדילם.

מה יהיו סדרי ממשלתנו?

טובה בעיני הריפובליקה האריסטוקרטית, אף-על-פי שבארץ מולדתי הנני נוהה מתוך הכרה פנימית אחרי המונארכיה.

אבל דברי-ימינו היו נפסקים זה זמן כביר, עד כי לא נוכל לשוב ולתקן לנו סדרים כאלה. ולוּ רק ננסה לעשות זאת, נהיה לשחוק ולקלסה.

באיזו שפה נדבר? כל איש יחזיק בשפתו, שהוא מחבבה בתור מולדת למחשבותיו. ומדינת השוויץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, להתחבר ולשבת יחדו. גם בארצנו נהיה את אשר היינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב בדאבון נפש את ארצות מולדתנו, שגורשנו מקִרבּן.

יאמרו, כי נותן אני חרב ביד שונאינו. גם זה שקר הוא. כי הדבר, שאני מציע, לא יצא לפעולה, אלא אם כן יסכימו לו רוב היהודים. אפשר, שיעשו איזה דבר נגד יחידים או קבוצות של היהודים האדירים כעת, אולם בשום אפן לא תצא רעה מטעם איזו ממשלה נגד כל היהודים. שווי-זכיותינו לא יוכל להבטל עוד במקום, שכבר היה בו לחוק; כי אם ינסו לעשות כזאת, ימהרו כל היהודים, כעניים כעשירים, לבקש להם מנוס אל כתות המהרסים הקיצונים. בארצות, אשר יחלו רק במעט להתנהג עם היהודים שלא כשורה ולעוות משפטם, לא יאחרו לבוא משברים בחיי הכלכלה. ועל-כן לא יוכלו לעשות גדולה או קטנה לרעתנו, מבלי אשר ירֵעו העושים זאת גם לנפשם הם. בין כה וכה מתגבּרת השנאה.

ואם יאמרו: אין כל תקוה להצלחת המפעל, גם אם תנתן לנו הארץ והממשלה, – יען כי רק העניים ילכו שמה? על זאת אשיב: אלה, רק אלה נחוצים לנו בראשונה! רק הנואשים מתקוה מסוגלים לכבוש את הארץ.

העשירים והחיים בטובה יבאו אחריהם, בראותם, כי אפשר לחיות גם בארץ החדשה חיים כה נעימים, ואולי עוד יותר נעימים מן החיים אשר בארצותיהם.

המוסדות שלנו, “החברה היהודית” ו“אגודת היהודים”, האחת לעניני הצבור והשנית לעניני היחידים, יבראו בזמן קצר את התנאים הדרושים לחיים של תרבות.

אבל בלי התלהבותם של בני עמנו אי אפשר לנו לעשות דבר.

נחוץ שיעוף הרעיון ויתרחב עד האחרון שבמעונות הצרים והאפלים, שאחינו יושבים בהם. אלה יתעוררו מתוך השממון והקפאון, כי בחיי כלנו יבא תוכן חדש. ובשום כל אחד מאתנו אל לבו לדעת ולהכּיר את מצבו, תתקפהו התנועה בעזוז כחה.

ומה גדול הכבוד הצפון לחלוצים המתנדבים לעבוד בעד הרעיון!

אשר על-כן אני חושב, כי יצמח מתחתיו דור נפלא של יהודים. דור המכבים יקום ושב לתחיה.

וכן יהיה הדבר: העניים והדלים, שאין להם אף מושג כל שהוא מכח האדם המושל כבר עתה בכחות הטבע, הם רק הם יאמינו ביתר עוז לבשורה החדשה.

הנה היא לפניכם, יהודים! אין זו אגדה, אף לא מקסם שוא וכזב! הכל יכולים להוכח; כי איש ואיש מאתנו נושא אתו מעט חומר לבנין ארץ-הצבי: האחד ברוח בינתו, השני בכח ידיו והשלישי ברכושו, אשר רכש לו.

באה העת, כי נחיה כבני-חורין על אדמת אחוזתנו, ונמות בשלום על אדמת מולדתנו.

(המאמר נדפס בהעתון “Jewish Chronicle” מיום 17/1 1896 בשם “A Solution to the Jewish Question ”)

---

נאום באגודת-המכבים

מאת

בנימין זאב הרצל

(לונדון)

אם אמת היא, כי נתן אלהים את השפה לאדם, למען אשר יסתיר את מחשבותיו, אז נתאמת דבר זה אצלי, ביחוד בנוגע אל דבורי האנגלי. הטבע מנע ממני כל מה שדרוש לאיש, הבא לנאם בפומבי באנגלית, כלומר את המבטא הנכון. ואין אני נמנה בין המאושרים, שאינם יודעים מה רע הוא מבטאם. חבל, שאני יודע זאת.

והנה לא חפצתי בשום אפן להסתיר את מחשבותי בדברי אליכם, אף אם יש גם מקרים, שאי־אפשר, לטובת הענין, לאמר הכל. יש קצב לדברים, ועלי לשמור את הקצב היום ובמקום הזה ביתר שאת, מפני שמקום ניטראַלי הוא. יש פה גם חברים גם מתנגדים לדעותי, ואני מרגיש כחובתי הראשונה, שלא להרגיז שום איש, המסב עמי בידידות על שלחן אחד. הן רק בגלל זה נעתרתי לקריאתכם בתודה עמוקה, מפני שידעתי, כי יש באגודת המכבים מתנגדים לדעותי, וכי ההתנגדות ערוכה רק נגד הדעות ולא נגד האישיות. בשעה שכבדתם אותי לפני חמש שנים למנות אותי לחבר־נכבד עוד לא עשיתי אי־אלו דברים, שאולי לא הייתם מסכימים להם אחרי־כן. אין אמנם את נפשי לגלות סוד, כי רואה אני בהזמנתכם של היום הסכמה מאוחרה לכל נאומי ומעשי; אבל אולי לא אפריז על המדה בחשבי, כי עודכם מחזיקים אותי לראוי והגון להיות חבר־נכבד לכם.

אין דבר בעולם שאוכל להתגאות בו יותר מאשר אם אתבונן אל אפיה ותעודתה של אגודתכם: הרמת מצב המוסר וההשכלה בקרב היהודים.

בשנים האחרונות דאב לבי פעמים הרבה על אשר נחרו בי יהודים, לכאורה רק בשביל זה, שעסקתי בענינים הנוגעים אל היהודים.

אלמלי הייתי עוסק בעניני חינה, כי אז היו החינאים מתנפלים עלי. על כל פנים מורשה אני לעניני היהודים. אבל, כידוע, לא ישימו לב לזה, ולפיכך, אם גם מבין אני את ההתנפליות, יש לי בכל זאת סבה להתפלא על העׂז והעול שבהן, ורואה אני חובה לעצמי להתאונן עליהן בפני חברי־לדעה. אולם בזה באתי עד קץ הערותי, מפני שאינני רוצה להפריע את שלום הסבתנו אף בזכרון המריבות שהיו בשנים האחרונו.

להפך, בכל תומת־לבי חפץ אני, כי תחדלנה המריבות בין יהודים ליהודים מהיום והלאה. כדי שאוכל להגיד זאת, היתה לי ההזדמנות לנאם באגודת־המכבים רצויה מאד. התנועה, שלה אני מקדיש את כחותי הדלים, לא רק זקוקה היא לרכוש לה את חבתן של כל החברות היהודיות, אלא גם מסוגלת היא לזאת יותר מכל תנועה אחרת.

בעולם של אינם־יהודים התפלאו הרבה על הדבר, שבכלל אפשר היה למצא מתנגדים בין היהודים; כל כך טבעית ומובנה מאליה נראתה הצעתנו לפתרון שאלת היהודים.

רוצה אני אמנם להודות, כי עשינו אי־אלו שגיאות גדולות בהנהלת מפעלנו, כי לא היו דברינו ברורים ומעשינו נמרצים כל צרכם, כי לא הכרנו את ערך פעולותיהם של האנשים, אשר פעלו לפנינו או יחד עמנו לטובת היהדות, בתודה הראויה להם.

אבל כל אלה השגגות והמריבות צריכות, כמובן, לחדׂל בו ברגע, שאנו עומדים אולי לפני תקופה חדשה בתולדות העם היהודי.

חברי ומתנגדי הנכבדים! על נקלה תבינו, מה קשה עלי לדבר דוקא על הפרט הזה, שאתם מחכים, כי יתברר על ידי עתה. מסוכן הוא, אם אדבר יותר, ומסוכן גם כן, אם אדבר פחות מהראוי. היו לי כמה נסיונות לא טובים בבאורים שנִתְּו לדברי. אינני חש בנפשי שום אשמה, כאילו עוררתי תקות־שוא בלבות ההמונים המחזיקים ברעיוננו, ובכל זאת טפלו עלי גם את האשמה הזאת. מעולם לא הבטחתי לעשות נפלאות, אלא בררתי, כי בדרך העזרה העצמית בלבד תבׂא הגאולה.

אמרתי: “אל תבטחו בעזרת זרים, אל תבטחו גם בנדיבים או בזה שתתרככנה האנבים, – כי הנדיבים נותנים לכל היותר נדבות, המשפילות את האדם, והאבנים אינן מתרככות לעולם. עם, הרוצה להתקומם, מחויב לזקוף הכל על חשבון עצמו”.

באׂפן זה התחלנו ללכת, כידוע, בדרכנו המלאה מכשולים. היו רגעים רעים גם טובים, – רגעים, שבהם מתיאשים, ורגעים שבהם חוזרים לקוות. ברגע טוב שכזה, בסתו שנת 1898 היה הדבר, אמרתי פה בלונדון לאחי שבאיסטנד, כי חושב אני, שתקוותינו קרובות לצאת לפעולה. זאת לא היה לי להגיד. התנפלו עלי כעל איש תככים. אבל ימים יבאו יחרצו את המשפט, כשיהיה כל חׂמר התעודות נגלה בקהל. אז יראו. מה צדקתי גם אז, ומה שאירע בינתים.

אבל משפטים, אשר יחרצו עלינו אחרי שלשים או חמשים שנה, אינם מנחמים אותנו בשלמות על תלאות הרגע, וחסרון גדול אחד יש לו לעתיד, שאין אנו יכולים להנות ממנו, אף כשהוא נעים לנו.

ועל כן שמתי לי לחׂק שלא יעבור, לבלתי עורר עוד שום תקוה, אף בהיות לי נמוקים היותר מוכיחים.

אגב מודה אני, כי במדה ידועה צדקו המתנגדים להודעות הבאות קׂדם זמנן. טוב שיחכו העניים עוד איזה זמן, משיקדימו לשום לדרך פעמיהם. הן בכל זה מונחה אחריות גדולה, ובמדה שמרבים חברי ואני לעסוק בדבר בכׂבד־ראש, בה במדה עלינו להזהר יותר. ואני מוסיף ואומר: אם אחרי הנסיונות שהיו לי לא אׂמר חצי שעה לפני הגמר המקווה: “השגנו”, אז אפשר שתהיינה סבות מועילות, כי גם חצי שעה אחרי גמר הענין לא נפרסם דבר.

רואים אתם, אדוני, כי בררתי לעצמי את הסכנות הכרוכות באמירה יותר מדי, אולם יש גם סכנה באמירה פחות מהראוי. זוהי הסכנה, שמא יחשבו, שאין בכלל מה להגיד. ביחוד בהזדמנות כזו, כשמחכים לאדם שיפתח פיו לא רק לאכילה בלבד, יפה הוא כמעט להגיד דבר מה. ולא רק למסובים אתנו אני מתכון, אלא גם לאחינו הרחוקים שבארצות־היבשה, ובכל יתר חלקי התבל, אשר יקראו על שיחתנו היום בעתונים, בעתונים שבכל הלשונות – הנני חושב, כי ישאלו כלם את השאלה האחת: “מה נשמע חדשות?”

מסעי האחרון לקונסטנטינופול וקבלת־הפנים בכבוד ובחבה, שבה נתכבדתי שם, מצדיקים בכל אׂפן את השאלה הזאת.

רוצה אני להשיב עליה. לא לפלא גדול יהיה בעיניכם, אם כמנהג היהודים, אשיב על השאלה – בשאלה. אולם אם אתם המסובים פה תשמעו את תשובתי השואלת, אם הרחוקים יקראוה, אז תעמוד אולי לנגד עיניכם כל השאלה היהודית בעניה ובהדרה.

שאלתי, שאלתי היהודית, השאלה היהודית היא: “האם נכונים אתם להכיר תודה בעד עזרה היסטורית, שמביאים לכם? האם נכונים אתם לתמוך בידי הבא לעזרתכם? כמה גדולה וכמה מהירה היא התכוננותכם?” פחות מכל צריכים דוקא אנשי־המעשה, בעלי־החשבון, בעלי־המספר והמשקל להשתומם על נוסחת השאלה: Do ut des (נותן אני, כדי שתתן אתה)! אין יד מרוחצה אלא ביד שניה, – אם רוצה אתה לקחת, אז תן!

מדבר אני, כפי שאתם רואים, על עסקי ממון, אף על פי שמעודי לא הייתי ולא אהיה לעולם בעל־עסקים. מדבר אני על כסף הרבה. כי בפרוטות אחדות לא יוכל הדבר להעשות. וזה הוא, כנראה, הצד הקשה שבדבר, כי ערוכה נגדנו האירוניה השְׂבֵעה של בני־אדם, שאין להם בעולמם אלא עניני רבית ורבית־דרבית. אגב הנני זוכר את הערתו החדודית של אחד הבנקירים, שאמר לי פעם אחת: “כשתציע לבעלי־עסקים איזה עסק, שיש בו קצת ריח מוסרי או אידיאלי, אז תפגוש תמיד באי־בטחון היותר גדול!”

אפשר שהצדק אתו. אפשר שהמוסריות איננה תעודה טובה בעיני בני אדם, שאינם יודעים אותה. אבל אם לא ימצא הכסף אצל השדרות הגבוהות, אז תתננה אותו הנמוכות. ועל כן אני שולח את דברי אלה מעל השלחן הערוך הזה החוצה.

דרושים לנו בימים הקרובים כשני מיליונים לִירָא אנגלית. כפי שתזכרו, זה הוא הסכום, שדרשנו חברי ואני בעת שנוצר המוסד הכספי של תנועתנו, “אוצר התישבות היהודים” בלונדון. התוצאה לא היתה כפי מה שקוינו, אף על פי שהכסף הנאסף הספיק במדה, שאפשר היה לפתוח את אוצר התישבות היהודים“. אם ישמע העם היהודי את כרוזי מהיום ויוסיף על הכסף, הנמצא כבר בקופת אוצר ההתישבות, עוד רק מיליון וחצי ל”ש, אז נוכל ללכת הלאה.

עצם הענין גורם לכך, שהנני מוכרח לדבר על הכסף כעל דבר הכי חשוב ברגע הזה. אבל בחוג הזה של פילוסופים ואמנים, משוררים וחכמים, תהיה לי הרשות להראות במלה אחת על יסודותיה הנסתרים והיותר עמוקים של תנועת היהודים החדשה.

גם להוציא את הברזל מחיק האדמה דרוש היה זהב. האם לא נדמה, כאילו היה זה עסק של חלופין בתיאוריה? ברזל שאינו שוה כלום, בודאי שאין זו מתכית יקרה! אבל האדם הקדיש לזה את עבודתו ואת מחשבותיו, והמתכית הגרועה מקבלת צורה חדשה: נהיה לשביל ומשתרעת כעין מוסֵרָה מארץ אל ארץ, נהיה לכלי־אומנות ולמכונה, לעמוּד ולקורה, מתנשאה בתור גשר ממעל לנהר ומחליקה, למרות כבד־משאה, בתור אניה על פני הים המלא ריח צח, לחופים חדשים וישנים.

בימינו אלה אין לנו עוד לקומם מכבים מלומדי מלחמה, – לא, מכבים של עבודה, של עבודת הרוח והגוף.

ועל כן אני מרהיב עׂז בנפשי להאמין, כי גם אלה מכם, אדוני, שלא השתתפו עמנו בתחלה, עוד יספחו אלינו. כי המטרה, שאליה אנו שואפים, היא מלוא היעודים היותר גבוהים של עמנו.

---

מכתב ל"הצפירה"

מאת

בנימין זאב הרצל

צר לי מאד לראות, כי ילחמו בי בכלי נשק כאלה, וע“כ הננ שם פני לאחרית דברי המאמר ואֹמר: אם יוסיפו לגעור בי ולאַים עלי, כי אכבוש את נבואתי, יוכל היות, כי יפול עלי לבי וחדלתי מעבוד את עבודת עמי, אשר נכון הנני להקריב נפשי עליה. אולם רואה אני מדברי בעל המאמר, כי כבד יכבדני, וע”כ הנני להשיב על השגותיו ברוח שקטה: א) שקר הדבר, כי לא אבה הבארון רוטשילד בפאריז לקבל את פני, ונהפוך הוא, כי בשובי מלונדון, התמהמהתי שני ימים בפריז, והבארון, בשמעו את דבר בואי שמה, שלח לקרא אלי וישוחח עמי וידבר אתי הרבה על אדות הצעתי, בפני שני אנשים גדולים ונכבדים, אשר היו בחברתי ואשר יוכלו להעיד על זאת.

ב) בקונסטנטינופול קבלנו בסבר פנים יפות, על זאת יודו גם מתנגדי. אולם מתפארים המה, כי ידעו יותר ממני, כי ידעו את אשר צוו הפחות מאחורי הפרגוד, וכי הרעותי בהצעתי לבני המושבות וכו' וכו'. ידעתי, כי המתפארים בזאת – המה אנשים אשר חרה אפם בי ובהצעתי על כי לא מצאו חן בעיני דרכי הישוב מעט מעט כאשר היה עד כה. אך באהבתי אל עמי כלתה נפשי לדעת אם אני את אשר ידעו האדונים האלה, ועליהם, אם טובת עמם ידרשו באמת ובתמים, עליהם החובה להגיד ברור ומפורש את אשר הם יודעים יותר ממני. אם נוסדו טענותיהם נגדי על אדני אמת, אל נא יוסיפו לכסות את שמם וללחום נגדי במארב ובמסתרים, ק בגלוי ולעיני הקהל, ואז אדע מי המה מתנגדי.

כי קשרו עלי במסתדרים זאת ידעתי זה כבר. רבים מאנשי בריתי בקונסטנטינופול גלו את אזני על הדבר, והשמועות הבאות יום-יום בכה"ע ומלאות דברי שקר וכזב תעידנה על הקשר הזה. אך מי הוא זה האויב המסתתר, לא הצליח בידי לדעת עד היום. הנני עמל בכל עוז למצא את אויבי זה ולהסיר את המסכה הנסוכה על פניו ולגלות קלונו בעיני כל אוהבי עמנו, ובמצאי אותו עתיד הוא לתת לנו דין וחשבון על מעשי תעתועיו המוליכים את העם תועה. זמן רב לא שמתי לב לשמועות כוזבות כאלה, אולם עתה לא אעצור עוד כח לעבור עליהם בשתיקה. ובפרט נרעש לבי לקול השמועה, כי לרגלי השתדלותי בקונסטנטינופול ­– גזרה הממשלה גזרות רעות על המושבות ותצו לסגור שעריו בעד הבאים שמה מחדש. בשמעי כזאת מהרתי לשאול את פי ציר ממשלת תוגרמה בווינא, מחמד נדעים ביי, והוא העיד לי פעמים נאמנה על פי ידיעות מקונסטנטינופול, כי שקר הדבר ורק בזדון העבירו קול כזה במחנה. לא אעשה שקר בנפשי להתפאר כי מעת היותי בקונסטנטינופול, הקלה הממשלה ליושבי המושבות, אולם גם שום גזרה לא נגזרה בגללי ובגלל הצעתי החדשה. אנכי לא הרעותי למצב המושבות, כשם שלא הותרה בגללי הגזרה מאז נגד ביאת היהודים אל הארץ, כי התוגרמים לא נואלו לעשות עם היהודים חסד של אמת ולתת להם דבר מה בחנם, אשר יוכלו להוציא מנו תועלת חמרית לטובת מדינתם.

פה מצאתי מקום להעיר על דברים רבים שלא פורשו עד כה ואל הבינו אותם אלה, אשר יראו בי איש צר ואויב להמושבות הנוסדות עד היום. נניח, אבל הדבר הזה לא דוקא הוא, נניח איפא, כי בהודע תקות היהודים – לשוב אל ארצם – לממשלת תוגרמא, אז תשים לב לעצור בעדם ולגזור גזירות עליהם, הן אז טוב, כי יהיו שם במושבות אחינו רק מעטים, אשר נכונו להם השפטים, מאשר יתוספו עליהם עוד קולוניסטים חדשים. כל איש אשר לא יעזוב חיי עולם פני חיי שעה, אשר ישים לבו לטובת עמנו לדורותיו, עליו, כמובן, לחשוב מראש את העתידות לבא ברבות המושבות בו באופן אשר נוסדות עד כה. היחשבו מתנגדי לאה, כי רק הצעתי יכלה לעורר את החשד הנורא בלב ממשלת תוגרמא ובבוא שמה, מעט מעט, עוד עשרים או חמשים אלף קולוניסטים לא תבין הממשלה מאומה מחפץ היהודים ומטרת בואם אל ארצה? בכלל נכבדה היא ביאת היהודים לאה“ק בערכה מיציאתם אל איזה מקום אחר. הן הכל יודעים, כי ארצם – ארץ אבותיהם היא, אשר כלתה נפשם אחריה, ובעלותם שמה ולא לארצות אחרות, מקום מכרה הזהב וארצות קולטורא אחרות, אשר יוכלו למצא שם לחם בנקל, אות הוא, כי רק לזאת ישאפו, לשוב אל ארץ אבותיהם הקדושה להם. כל עוד תהיה תנועת הישוב במחשך ובמסתרים, בלתי גלויה ומוסכמת עפ”י הממשלות, יכולות בכל עת ובכל שעה לפרוץ מבוכות רעות ונוראות לרגלה. וע“כ אני חושב, כי הועלתי לעמי במה שעוררתי לעשות את תנועת הישוב לגלויה ומפורסמת ולא נגד רצונה הגלוי של ממשלת תוגרמא. וכן העידותי בשריה המדברים בשמה בקונסטנטינופול, כי חפצים אנחנו לבא אל הארץ במחיר תועלת, שנוכל להביא אליהם, ולא בחסד חנם, וכי נעשה את רק ברצון הממשלה ועפ”י הסכמתה. לפי דעתי לא טוב, כי תעבור תנועת הישוב הלאה בדרכה אשר הלכה עד כה. דואג אנכי לשלום אחי ובני עמי האמללים הנשלחים שמה עתה, בטרם הכינונו להם שם מגן וסתרה, בטרם נוכל לערוב להם, כי יבאו שמה אל המנוחה והנחלה, לחיות שלוים ושקטים מפחד רדיפות וגזרות.

ג) ע"ד פעולתי בלונדון הנני משיב בקצרה: צר לי מאד כי הכותב, אשר נראה מדבריו, כבד יכבדני, יאמין בכל זאת לדברי מתנגדי יותר מאשר לדברי. כידוע “לא נבנתה רומא יום אחד” וגם הצעתי בדבר גדול-הערך כזה לא תצא כלה לפעולה במשך ירחים אחדים. לולא שמעתי לקול המשל ההמוני כי “לפתאים לא נוכל להראות חצי המלאכה”, כי אז אולי הודעתי בקהל פרטים רבים מכל הנעשה לטובת הצעתי והצעדים הרבים אשר עשתה קדימה. אבל, לדאבוני, לא רק חכמי לב יבאו אל האספות לשמוע, כי אם גם המון פתאים רבים בתוכם, ובין הפתאים האלה ישנם גם רעים וחטאים שדרכם לילך ולהזיק. הנני מבטיח עוד הפעם את המטילים בי ספק, כי בלונדון נעשו דברים רבים נכבדי ערך לטובת הרעיון וגם שם החלו, כבמקומות רבים אחרים, לירות אבן הפנה למוסדות הבנין הגדול, אשר לא רק חזון לבי הוא, כי אם חזון כל העם כלו ומשאת נפשו.

---

הנאום באגודת-ישראל האוסטרית "אוניון"

מאת

בנימין זאב הרצל

הנאום באגודת-ישראל האוסטרית “אוניון” / תיאודור הרצל

¹

(ווינא)

יש בכם אשר שמעו, כי רוצה אני ליסד מדינה יהודית, ותבאו הנה לראות בעיניכם את הפתי המגוחך, האומר ליצור יצירה, בכל אופן בלתי מצויה כזו, אשר למצער זה כבר לא היתה כמוה. ויש אשר שמעו ע"ד הרעיון הנפלא, הנקרא בשם ציונות, שגם בו יש הרבה מן הזרות. בדיוק אין איש יודע מה טיבו של הרעיון. אומרים רק זאת, שעל היהודים לקחת איש תרמילו בידו, לעזוב את ארצות מושבותיהם וללכת לאיזה מקום, לאיזה חבל-ארץ חדש ולהתישב שם.

כן למצער חוה לי בשנה העברה איש אחד נודע בקהלתנו את דעתו על אדות הדבר. הוא שמע, הגיד לי, כי רוצה אני להוליך את היהודים לאיזה מקום, שעוד לא דרכה עליו רגל אנוש. אבל גבירותי ואדוני, המחשבה הרעה להביא נזק כזה להאנטישמיים שלנו לא עלתה מעולם על לב הציונים. שערו בנפשכם, כי כלתה הצעקה על דבר היהודים משוק החיים, ומה נשאר עוד? הריני מוכן אפוא לבאר לכם, מה טיבה של ציונות זו, העלוטה בדמיונות ואשר ילשינו עליה מבלי שיבינוה. ואני מעירכם. כי אני לא אגיד לכם, כי ציוני אני. לא, אתם כלכם ציונים. ועוד תוסיפו להשתומם, אם לא אגלה לכם חדשות, כי אם דברים הידועים לכם מכבר. חפץ אני להראותכם רק דברים שהסכנתם לראות מעודכם. על כל פנים תהיינה המסקנות, שאני מוציא מהם, חדשות, שלא הורגלו בהן רבים. ולתכלית זו עליכם להרשות לי לעבור בסקירה-לאחור קצרה על התפתחות היהודים, שאני חושבם ללאום.

יודעים אתם, כי ההסטוריה שלנו, דברי ימי גלותנו החלו בשנת השבעים לספירת הנוצרים. הפולמוס של טיטוס, שבו ראה מוֹמזֶן את הסבה להפצת הנצרות, ושבאחריתו הָגלינו ונמכרנו לעבדים שבויי-מלחמה, הוא בּעצם וראשונה תחלתם של דברי ימי היהודים הנוגעים אלינו ביותר, מפני שעד היום הזה עוד אנו סובלים מתוצאותיהם של המאורעות בימים ההם. זה הוא דבר, שאנחנו, אנשי דורנו, לא נוכל כמעט לתארו לנו. יודעים אנו ג"כ, שיש מלחמות בעולם, הנעשות בכונה לדכאות את הצד שכנגד עד בלתי היות לו תקומה. אבל כי תהיינה תוצאות המלחמה קשות כל כך ליחידים הנשארים ימים רבים אחריה, כמו שאירע בימים הקדמונים, זאת נשגבה היא מבינתנו. והעבדות של השבויים לא נגעה רק אל האנשים שחיו אז, לא רק אל אלה שהסבו במלחמה ההיא, אלא גם לששים הדורות שבאו אחריהם. זה ששים דורות לא חדלה גלות – השעבוד לפעול פעולתה; זוהי עובדא, שאמנם היא זרה בעינינו, אך משפיעה הוא עדיין על מצב חיינו. מדלג אני על הרבה תקופות של התפתחותנו, איך נדחקנו אל הקולוניות של רומא, ואיך נדדנו מסביב לחופי הים התיכון עד בואנו אל האי תּוּלֵי הקיצוני ( Ultima Thule ), שהיה נראה בעיני הרומאים למרחק אין קץ. אל היהודים רוצה הייתי להתבונן רק בתקופה אחת חשובה ביותר בדברי-הימים, במקום שיצרו להם מולדת חדשה, את המולדת השלישית, לפי דברי ההיסטוריקן גְרֶץ, בספרד של ימי הביניים. בספרד, בזו של הערביים כבזו של הנוצרים, היה מצב היהודים חליפות, פעם טוב ופעם רע, כבכל יתר הארצות. ידוע לכם, ועל זאת הנני להראות, ביחס אל אשר אני רוצה לברר אחרי כן, מה הוא המהלך הטפוסי במאורעות שלנו, המתגלה לפנינו בכל מקום אשר נבוא שמה.

הננו מהגרים ובאים למקומות, שאימת היהודים, הפחד מפני היהודים או יותר נכון, השנאה טרם מצאה שם קן לה. הננו משתקעים, מסתגלים ומתבוללים שם ומנסים להכות שרש בארץ, ומכיון שאנו פכּחים, קמצנים וחרוצים ואיננו מואסים בעבודה, כאשר תחליט האגדה, אנו מתחילים לפרוח גם בתנאים היותר קשים. הננו מתקדמים במסחר ובכל משלח-יד, שואפים לכל מלאכה המכבדת את בעליה, עוסקים באמנויות ובמדעים וגורמים לעין רעה שתשלוּט בנו. פתאום ישיב הרוב אל לבו, כי שונים אנחנו, מעטים אנחנו, והאנטישמיות, שכבר פשטה ולבשה צורות הרבה ושמות הרבה היו לה, אבל אחת היא בעיקרה, תקום ותהיה.

אם אפשר הוא עפ"י תנאי החיים של הצבור, ישוסו, יבוזו, ירצחו, וכדי להשקיט את הרוחות יבקשו מגבוה מאת היהודים שיעזבו את הארץ. כן היה הדבר באופן מופתי בארץ ספרד, שבה היתה יד ישראל תקיפה מאד. כי תמיד לפני הרדיפות עלו באשרם והצלחתם עד למרום קצם. כן הופיעו בחצרות מושלים שונים גדולי היהודים, שהעירו באופן טבעי אי-רצונם של התושבים, ואם אפשר היה, גללו עליהם כל האשמות. אם התנהג, למשל, המושל דון פדרו באכזריות, תלו את האשם ברואה-פניו, בדון שמואל אבולפיא.

והנה בספרד זו, ראו להם לחובה, בזמן נפלא מאד, אחרי שגורשו מקרבה הערביים, לגרש גם את היהודים כלה מן הארץ. ופעמַים היה כדבר הזה. בראשונה רדפו את היהודים הישרים והנאמנים לדתם ויגרשום, בעת שהאחרים, כלומר: בעלי הפוליטיקה הדתית הסתגלו אל הדת האחרת וישארו בארץ בתור אנוסים. אך גם האנוסים האלה לא נמלטו באחרונה מן הרדיפות וגם אותם הקיאה הארץ.

בהיסטוריה זו, שהיא המיוחדת במינה, מענין אותי ביחוד הזמן שעלה בו כך. זה היה באותה שנה עצמה, שבה יצא קולומבוס באניותיו לגלות ארץ חדשה, מאורע, שתוצאותיו היו כל כך נפלאות בהתפתחות האנושית. בה בשנה, שהתחילה תקופה חדשה לאנושות, הוכרחו היהודים לצאת בגולה כעניים מרודים, למקומות מלאים חתחתים בעבורם.

באותה המאה הט"ו, שבה התחילה התחיה, שאותה אנו מכבדים ומחבבים כל כך, חי עוד איש אחד, שהשפעתו על התפתחות האנושות היתה כבירה מאד; גוטנברג.

ועתה ארשה לי, כמעט מרצון עצמי, להציג את שני השמות זה לעומת זה, ולהוכיח על פיהם את השגגה, שיצאה מלפני היהודים מתחלת העת החדשה.

תשועת היהודים ויציאתם מן הלחץ, מן החרפות וכל תולדותיהן תבֹא, לדעת אחדים על ידי הדבור, היינו ע“י הארת הרוחות ועליתם למדרגה יותר גבוהה בהשכלה ובמוסר, או, כאשר יחשבו אחרים, ע”י המעשה. הדבור הוא הדרך שהגענו אליה ע"י המצאתו של גוטנברג. המעשה הוא דרכו של קולומבוס, החפץ להשתמש במצב דברים שלא נתנו להפתר בעיון ובמדרש אלא במעשה של ממש. עד היכן הגענו בזה, שסובבנו בארצות ככהנים להשכלת העמים ימים רבים לפני הגיע דור ההשכלה, בטרם עוד עלה בידי הפילוסופים שבצרפת להביא בספריהם את המהפכה, אשר לפי דברת יוּל גיוּסד ( Jules Guesde ) רק צל תמונתה היה נראה ברחוב – עד היכן הגענו, גלוי וידוע לכם.

מה שעשינו בעד ההשכלה, בהכרח טבעי, מפני שמחויבים אנו לדאוג בעד ההשכלה האנושית לטובת עצמנו, ויש אומרים, כי זוהי תעודתה של היהדות, זה הוא דבר ידוע לכלכם. ידעתם ג"כ את התוצאות הפילוסופיות, שהגיעה אליהן השתדלותו של בן-מנחם, וכמו כן ידעתם, איך ירדנו פלאים אחרי דור ההשכלה. בתנועה הזאת נדחקנו תמיד אל הפחותות שבעבודות. רגילים להשתּמש ביהודים כל זמן שלא הגיעו אל המטרה, ומכיון שהגיעו אליה נפטרים מן היהודי שכבר מלא את חובתו. יש כאן מעין יקיצה מתוך חלום, שגם הדימוקרטים הסוציאליים לא ינקו ממנה.

אחרי הסקירה הקצרה הזו על תקופה אחת נפלאה בהיסטוריה המדינית, הרשוני להגיד לכם דבר על תולדות סחר-הארץ. עפ“י הרוב נשכח, כי חיים אנו בתנאים שהשתנו לגמרי, ואעפ”י שההגבלות והאכזריות, הנראות כקרן-קימת מדור דור כטבע בני האדם, מהפכות עלינו סדר הזמנים ומטילות אותנו לאחור לתקופות קדומות, בכל זאת ישנה בפועל התפתחות אחרת, המתקנת מה שעוותה הראשונה.

בשנת 1885 ראיתי בבריסל תהלוכה נפלאה יוצאת מדרך הרגיל ומעוררת למחשבה. זאת היתה תהלוכה לרגלי יובל שנת החמשים למסלות-הברזל. זוכרני, כי בתהלוכה זו נראו אמצעי-מסע היותר עתיקים. עגלות, ששמשו דירות לעמים רועי-בקר באירופא – וגם היום עוד ישבו מרקדים-בחבל במבצרי-עגלות כאלה – ואחריהן עגלות שנתפתחו לאט לאט עד המרכבות הנהדרות ואמצעי-המסע של העת החדשה. ואולי יענין אתכם לדעת, כי השרים בתקופת המירובינגים עוד נסעו בקרונות נהוגים בפרים. קרל הגדול עבר בארצות ממשלתו בקרון, שארבעה פרים היו אסורים אליה. רק במאה הי“ב החלו לאסור את הסוס אל העגלה, במאה הי”ג נעשתה בת ארבעה אופנים והתפשטה בארצות אירופא, שבהן הביטו על הגלגלים הנקובים שבאופנים, על עגלת-הצב שאופניה יסובו תחתיה, כעל מפעלים כבירים. מסלת-הברזל הראשונה עוד עשתה רושם מעציב של טרדות המסע, ובראותכם היום איזה מסע-של-מותרות או מסע של איזה מושל, תכירו מיד את המרחק הרב שבין מסעו של קרל הגדול מאז ובין מסעו של קיסר רוסיה בימינו.

בה בעת שנרדפו היהודים בנפות הריינוס הנהיגו באיטליה העליונה את השטרות, אשר הקלו מאד את המסחר הכספי, ורחוקים נעשו קרובים. שטר-המניה, שהנהיגו אז באיטליה העליונה במאה הי“ד, עוד היה אז בראשית צמיחתו. בתחלת המאה הי”ח, כשנוסדו האגודות הגדולות במדינת-הים, השתלם עד למניית-הבעלים.

כל היסודות האלה המה היום חלקים חשובים של חיֵינו ותרבותנו, וכל אלה עוד כאין וכאפס נחשבו. בשנות השלשים למאה זו התחילה תקופה חדשה. כל יתר הענינים, מלחמות, כריתת ברית-שלום, נשואי-השרים ויתר הדברים שבהם מְיַגְּעים אותנו בספרי דברי-הימים, המה קלי-ערך לגבי הגבולות המפרידים האלה בהיסטוריה. בשומכם אל לב, כי הננו היום קצרי-רוח, אם לא נדע בו ביום תוצאות הבחירה של מאַק-קינלי או בריאַן לכל פרטיהן, וכי אבות אבותינו לא יכלו לצַיּר בדמיונם שאפשר לקבל איזו ידיעה במהירות גדולה מזו של עגלה נוסעת – מלבד המשואות שהיו משיאין בהרים – אז תכירו לדעת את השנויים הנמרצים שנעשו בתבל ומלואה. הן לא תיאבון לחדשות מתוך בטלנות היא, כשאנו תאבים לדעת את אשר נעשה שם באמריקה. הרבה, הרבה מאֹד תלוי בזה, מהפכות נוראות יכולות להתחולל, וכאשר ידעתם חכו כל יושבי אירופא בכליון עינים לתוצאות הבחירה. ומכיון שעפ“י השנויים שנשתנו פני התבל ועפ”י ההקלות שנעשו בתקון הדרכים, עלינו להוציא משפט, שגם הצרות, שמקורן בתנאי החיים הצרים של הדורות הקדמונים, אינן מתאימות עוד לרוח הזמן, תהיו באותה מידה מוכנים לשמוע ולהבין את אשר אדבר באזניכם. יכולים אנו להחליט היום, כי באמת יש מקום בארץ להכיל את הכל. כלכם יודעים ציורי ערים משנות המאות י“ב, י”ג וי"ד, מה קטנות הנה, וכמעט שנבין, כי תושבים צרי-עין ובלתי חרוצים עוינים וצוררים לאנשים חרוצים מהם. אבל אין עוד טעם בכל אלה. לא נחוץ הדבר. האנטישמיות הוא דבר שעבר זמנה לא באותו המובן שרגילים לאמר: “מאה שנה אחרי לסינג” וכו'. אמנם כן הוא, מאה שנה אחרי לסינג נמצאים עוד בני-אדם, שלבם צפון משכל ומכל רגש של יושר – וכאלה לא יחדלו לעולם. אך בכל זאת לא נחוץ לסבול עוד את עוֹל האנטישמיות. אמנם עוד יעברו ימים עד שיגיעו להכרה זו, ולא רק אנחנו, שכלנו היינו והננו עוד היום אנשים מדוכאים, שלא יתכן להם להשתעשע בחלומות כבירים, אלא גם אנשים, שאומנותם בפוליטיקה, אחרוּ לבֹא לידי המסקנות, היוצאות מן הנפלאות שבדרכי המסחר. מה היא אפוא התוצאה מהתפתחות המסחר? הפוליטיקה הקולוניאלית. הננו רואים, כי במדינות הדואגות לעתיד – לא כולן תעשינה כזאת – עוסקים בפוליטיקה קולוניאלית. רואים אנו איך יתורו את השמם בחלקי התבל ויחקרוהו לארכו ולרחבו, איך יכבשו אותו ויריבו על כל כברת ארץ, יען כי אלה, שבידם מסור גורל בני-האדם, יודעים לערוך את ערך האדמה, ודואגים לעתיד.

במאת-השנה העתידה לבֹא יפנו לחלק אחר בתבל, הפוליטיקה של המאה הבאה היא אַזיאַטית, למן המלחמה שהיתה בין כינא ויאַפאן ולמן המִלוָה מלאת ענין-רב הקשורה בה, אשר מידה לנו השלום לפי שעה שאנו חיים בו.

והנה בהיות הנטיה לצד אזיה נכרת בפעולותיה של הפוליטיקה הקולוניאלית, לא רחוק הוא מן השכל, אם גם אנחנו, בהיותנו נדחקים מן המעשים הנעשים בכל יום, ההולכים ורעים מיום ליום, נחשוב על דבר פוליטיקיה קולוניאלית.

היא איננה חדשה מקרוב באה, ורחוק הוא ממני להתפאר כי נולדה במוחי, אנכי הגעתי אליה רק ע“י תוצאות מוצלחות ונפלאות מנסיונות שכבר נעשו. הפוליטיקה הזאת קימת אצלנו זה כבר. המתחיל בה היה הנדיב ר' משה מונטיפיורי בשנות הארבעים, אשר בא בדברים עם המשנה למלך במצרים בדבר קנין קרקעות בשביל היהודים. שמעתם, באיזה אופן נמשכה אחרי-כן עבודה זו, ואיך נתחדשה ע”י הירש ואדמונד רוטשילד.

נסיונות הישוב הראשונים, שנעשו בידי האגדות בכל ארצות התבל, מוכיחים בעצם וראשונה, כי תנועת הישוב הזו באה מאליה בכל מקום בתור רעיון נחוץ, הדואג מראש ובונה בשביל העתיד שיוכל להתפתח לרעה, אם גם לא באותה מדה, שפסימיסטים אחדים מציירים אותה בדמיונם.

בכל אופן רעיון של טעם הוא, ובאמת איננו ראוי לאותן החרפות שמחרפים אותו; רעיון, שיש להפוך בזכותו, אם תשוו לנגד עינכם את המצב שאנו חיים בו, בראותכם את אפיה של האנטישמיות שזכינו לה.

שונה היא האנטישמיות הזו תכלית שנוי משנאת היהודים בכל צוּרותיה, שהכרנו לדעת בדברי-ימינו, ובהכרח היא שונה, מפני שהיא מתגלה אחרי החרות הגמורה. תנועת הקולוניזציה איננה בשום אופן, כמו שחושבים אחדים, המתנהגים בעבדות לפנים משורת הדין, מתנגדת לפטריוטיזם, מכיון שבאה רק להקל במקומות, שבהם ניכר הלחץ ביותר.

להאנטישמיות שבימינו יש, – כאשר בררתי פעמים מספר, ואני חוזר ומגיד זאת לאלה אשר לא שמעו, – שני טעמים. הראשון הוא זה, שאי-אפשר היה לנו במשׂך העת הארוכה של הרדיפות להתבולל טמיעה גמורה. ניכרים אנחנו בתור קבוץ, קבוץ היסטורי של אנשים, שאחדותם ניכרת לעין כל, ושונא אחד לכולם, וזאת היא לדעתי הגדרה מספקת למושג “לאום”. אין אני דורש מן הלאום, שתהיה לו דוקא שפה אחת או סמני-גזע משותפים לכל אחד ואחד. די לו ללאום בהגדרה פשוטה ונוחה כזו. הננו קבוץ היסטורי מאוחד של אנשים, ששונא אחד מאחד אותם. הננו זאת, אם נכחיש או נסכים, מדעת או שלא-מדעת, ברצון או באונס. הטעם השני להאנטישמיות הוא זה, שיש בקרבנו בעלי-השכלה הרבה יותר מדאי, והרעה הזאת הולכת ומתרבה משנה לשנה, מיום ליום. נחוץ היה אפוא לסתום כלה את הצנורות, אשר דרך בם ינהרו ויתחדשו כחותינו, כאשר כבר נסו לעשות זאת, או להטותם לצד אחר. והנה רבוי-האוכלוסין בבעלי-השכלה שלנו המה גם מילידי הארץ גם מן הבאים מחוצה לה. איך תאמרו לעצור רק בעד אלה מילידי ארצנו? כדי לחתור חתירה תחת האנטישמיות, הלא נחוץ כי תכחידו את הסבות אשר הולידו אותה, ואל נא תדמו בנפשכם, כי בכרוזים לאנושות תמשכו אף אנטישמי אחד בחכה, את סבות האנטישמיות לא תסירו, לא את ההיסטוריות ולא אותן של עכשו. הבאַרון הירש חשב, שצריך להקטין את מדת השכלתם של היהודים. כונתו היתה רצויה, אבל הוכחותיו היו מוטעות מעיקרן, יען כי ההתפתחות מראה על עֲלִיָה תדירה. אי-אפשר בשום אופן להשפיל את מדרגת ההשכלה, כי היא עולה מעלה מעלה. לכל יהודי בורגני, לכל סוחר ובעל-מלאכה בישראל יש אותה הנטיה הרוחנית ללמד את בנו חכמה ומדע, בדעתו כי המדע יביא לידי חרות, כשם שגם אנו יודעים, שעל ידו הננו נעשים בני-חורין.

התבוננו אל הספירה וראיתם, כי בבתי-המדרש הגבוהים ובכל הענפים, שאנו עוסקים בהם, רבו המשכילים שבנו יותר מכפי הערך. אינכם יכולים אפוא לעצור גם בעד זה, והמצב, כאמור, הולך ורע, ומכיון שאנו ממהרים להתקדם – אמנם לא כל ההמצאות שלנו הן, אבל אנו משתמשים בהן והרשות בידינו לעשות זאת – אנו הולכים הלאה הלאה, ואין אתנו יודע עד כמה תגדל ע"י זה ההתמרמרות נגדנו. ובאיזה אופן נוכל לעצור בעד זרם בעלי-השכלה מן החוץ? נסיונות שונים כבר נעשו הן מצד הממשלות והן מצד היהודים. מצד אחד לא התנגדו שיעזבו היהודים את רוסיה, ולא עוד אלא שבררו להם לעשות זאת, ומצד השני, במקומות שביאתם שמה לא לרצון היא, נוסדו ועדי-צדקה, שהשתדלו להרחיק את האורחים במהירות האפשרית לארץ אחרת, כאדם האומר: “הסירו את האמלל מפני, כי נשבר לבי למראהו”. וכן נפזרו האנשים האלה לגלות חדשה, הרחק על פני כל הארץ, והנני להעביר לפניכם שתי דוגמאות, שעל פיהן תכירו את כשרון היהודים לקולוניזציה. כן יספר לנו הנוסע-באפריקה יוּנקר, שבא באחד הימים באפריקה הדרומית-מערבית לפני הסוכנות של בעל-הביברין הגנביק מהמבורג. לפני הבית ישב לו בנו הקטן של הסוכן והיה משחק באריות ונמרים קטנים, ושם הסוכן היה כהן.

מתוך הרצאה ע"ד איי ים-הנגב נודע לי הדבר הזה: קרוב לאמצע הדרך בין אוסטרליה ונגב-אמריקה יש קבוצה של איים קטנים, איי-קוק. אחד האיים האלה נקרא רארונטונגא. בראש העסק של מסעות היותר חשוב, אגודת-המסע על שם קוק, אשר על האי הזה עומד יליד אוסטריה ושמו כהן.

הרי לכם, שבכל מקום נמצאים יהודים, ובשום מקום לא יתנום להיות תושבים. אף לא כל מקום עלול לקבלם.

וכך מוכרחת אגודת התישבות היהודים, יורשתו של הבּאַרון הירש, לשום עכשיו לב לדבר, שתוצאות עבודתה אינן פוריות. היהודים לא יפרחו שם, וגם שם כבר מתגלה האנטישמיות בעצם בהירותה.

מה תהי אפוא אחרית היהודים? להמית את כולם אי-אפשר, ומחזות הלחץ הרעים הולכים ומתרבים. בכל יום תבאנה אלינו שמועות, ודיה הקריאה בעתונינו לתת לנו השקפה כוללת מכל הענויים והרדיפות, שימצאו את היהודים מדי שבוע בשבוע.

במצב דברים כזה התעורר בנו הרעיון לכונן מקלט בעד היהודים מכל המקומות, שנחשבו שם כיתֵרים ומביאים נזק לארץ, ומקלט כזה רואים חובבי הקולוניזציה במקום ההיסטוריה הישן, שבו ישב עם התנ"ך, ושעודנו כל כך חביב בעיני המוני אחינו, שעוד לא השתלמו בהשׁכלת-העת. הן הרעיון הזה מעורר צחוק. אך בארץ ההיא, הלוקחת לבם בעצמת קסמיה, יש מקרים נפלאים המכשירים אותה לשוב ולהתישב בה. כלכם ידעתם את הנעשה עתה על הבוּספורוס. זה הוא מה שקוראים “מצב טורקיה”. מצבה של טורקיה פרוע הוא למדי.

הייתי שם בירח יוני לשנה זו, למען הכיר את ערכם של הענינים היגעים, וגם עלה בידי להכירם במידה ידועה. המצב ברע הוא מאֹד, ויכול הוא לשמש אמצעי לפתרון שאלת-היהודים. הן זה מקרוב שמעתם וקראתם ע"ד נסיונות שנעשו כדי לרפאות את מצבה הפיננסי של טורקיה.

ובאמת המצב הּפיננסי הוא מקור כל הענינים היגעים. טורקיה היא ממלכה שנתגדלה מתוך מלחמות ונתקימה ע"י מלחמות, ועכשיו בשעת השלום המזוין, שמחירו רב הוא, נגזרה עליה כליהּ. כשהגיעה העת, שבה הכרנו למעלה את הגבולות המפרידים בהיסטוריה, תקוּפת ההמצאות החדשות, לא יכלה הממלכה הזאת להסתגל ולהשתתף, וכן היא הולכת ואובדת בעניה.

תרבותה של אדמת טורקיה מעציבה היא. בעברכם את גבול בולגריה אתם באים פתאום אל מדבר שממה. בולגריה עודנה ארץ של תרבות, אך לא טורקיה. ממלכה זו לא תוכל שאת את מצב שלומנו של עכשו, הדורש כסף הרבה מאֹד, והארץ הולכת הלוך והדלדל. תוצאות הדלות נראות גם בשלטונה שאינו מתנהג במישרים. זה מביא לידי השחתה, וזו מביאה לידי מרידות ומטבחות, ואלה מביאות לידי – אזהרות דיפלומטיות. אי אפשר להביא סדרים באוצרותיה של טורקיה אלא באמצעות בעלי ההון הגדולים של היהודים.

חושב אני כי המפעל הפיננסי-הדיפלומטי הזה יזיק להישוב ולפתרון שאלת היהודים, ואקוה, כי בעלי ההון הגדולים בישראל לא יתנו ידם לו.

אמנם אין כחה של דרישה, המובעת פה באופן כזה, גדול כל כך, אבל אני מבקש מכם להאמין לי, כי כבר רב כחנו להביע דרישותינו במקומות שונים, בערים ובארצות שונות, ואפשר שלא יהיה הדבר בלי שום תועלת, אם נעיר עליו את תשומת לבם של בעלי ההון הגדולים בישראל.

אמנם אין מקום לחשוש הרבה, פן תבא ההשתדלות הפיננסית הזאת תכף ומיד, ומפני שהשלטן מתיחס באי-רצון להתערבותם של זרים בעניני המסים שלו. יש אפוא לקוות, כי עוד יארך המצב הנוכחי בטורקיה לאיזה זמן.

השלטן יוכל להשיג עזרה פיננסית, שתהיה לבדה מועילה ונאמנה, רק בהסכם עם היהודים, עם אותם היהודים, העוסקים בפוליטיקה יהודית ולא בפוליטיקה של איזו ממשלה, בפקודת איזה צד שהוא. הריני רוצה לבאר לכם זאת מיד.

לקולוניזציה במדה רחבה הרצויה לנו תוכל להחשב רק זו, העומדת תחת חסות עצמה וברשות עצמה, אלמלא כן הרינו מכניסים ארמינים חדשים לאיזה מקום שהוא.

אילו נתנה לנו ממשלת טורקיה רשות להגרה בהמון, היתה זאת הנחה גדולה, שכנגדה היינו מחויבים לעשות לה הנחות מצדנו. אפשר לעשות זאת באפן זה: בעד ברשות שתנתן ליהודים להכנס לארץ-ישראל בהמונים גדולים כאשר ידרשו, נציע מִלְוָה. הבסיס למלוה זו יהיה המס, שיוטל על היהודים. לזה יש דוגמאות הרבה בהיסטוריה, ואין לזה יוצא מדרך הרגילות. המס לשנים הראשונות יהיה הָחֵל ממאה ליטר. שט' ויעלה עד לסך של מיליון ליטראות, על המס תעשה אחרי כן המלוה. באפן זה תוכל טורקיה לקבל מלוה מודרגת, שתהיה בראשיתה שני מיליונים ל“ש ותעלה עד לעשרים מיליון ל”ש. זה הוא למצער דבר, שעליו ידונו בכבד-ראש לא רק המסובים בבתי משקאות ובבתי-מרזח, אלא אנשים שהיכולת בידם.

המס, שעליו תוסד המלוה, יוכל לעמוד תחת ערובתן של אגודות הקולוניזציה הקימות. אוצר גדול אחד ישנו במציאות, שכמעט יספיק לתכלית זו. על כל פנים היינו נזקקים עוד לעזרתו של הבאַנק הגבוה היהודי, אם לא לכספו.

אך אם לא נבא בעתיד הקרוב לידי הסכם עם טורקיה, אז יוכלו היהודים לאסוף בינתים בכל מקומות מושבותיהם קרן קימת לאומית לתכלית זו. האוצר הלאומי יהיה, כמובן, שמור בידי אלה שאספוהו. גם חתימה על תנאי תספיק.

רצוני היה להציע לפניכם רק את התכנית, שבה תוכל הקולוניזציה במדה רחבה בארץ ישראל לצאת לפעולה.

על צרכי הארץ הזו, ששטחה גדול בערך כזה של בלגיה, ויש לה אקלים קר, ממוצע וחם, ואשר לחוף-הים שלה יש האקלים והתנובה של נגב-איטליה וסיציליה – על צרכי הארץ הדרושים להתפתחותה, ובאיזה אפן נוכל להספיקם, על כל אלה לא אדבר בפרוטרוט. אם יתרחב רעיון ישוב-ארץ-ישראל במדה הראויה, לא תחסרנה גם מטרות גדולות וחשובות. את הצרך ליסד קרן כזו, יבין כל איש יהודי. לא רק אלה, אשר כציוני רוסיה, למשל, יגרילו ביניהם על הקרקע שהם רוצים לרכוש, ויוצרים להם כעין משחק בלוטריה. זאת יבינו גם אלה, שאינם חושבים לעזוב את מושבותיהם, אחרי שיכירו לדעת, עד כמה יתחזק מצבם פה, כשיעלה בידם להושיב שם המוני יהודים מרוסיה ורומניה.

להנהלת העבודות הכלכליות והטכניות השונות נוכל להשתמש בצעירים, שכבר עתה קשה להם להתקים בארצות רבות. ע"י זה תבא רוָחה גדולה, שתתגלה בהכרח בכל מקום עד לאותה מדה, שיהיה ניכר, כי מספר היהודים מעט הוא. וזה יגרם לאנטישמיות שתעבור ותכלה מאליה.

אפשר, שכל מה שהרציתי לכם פה בדברים חסרי אונים, הוא אידיאלי, אידיאלי יותר מדאי, אעפ“י שהיו בהרצאתי הרבה דברים של מעשה, שיש להם אחיזה בחיים. אבל לו גם היה הדבר אידיאלי, גם אז יוכל להתקבל ברצון. אמנם הגענו אל האידיאל הזה ע”י הלחץ והדחק, אבל הוא ישנו במציאות, והוא שהחזירנו למקום, שנתַּשנו ונתַּקנו ממנו בזרוע. זאת היא, לדעתי, אותה הסביבה של רוחנו ותכונתנו, שבה נתקימו הדורות הרבים שקדמונו. ומכיון שנתקימו בתנאים כל כך קשים, ובודאי שהיתה תכונת-רוחם טובה מאד, ובאמת תולדותיהן של רדיפות היהודים הן הנה פרק נהדר בדברי ימי האנושות. האכזריות של ימי הבינים היו מוזרות ונוראות, והאנשים, שעמדו בענויים הקשים, מן ההכרח שהיה בקרבם איזה אמץ-לב, איזו אחדות פנימית, אשר נאבדה מאתנו. דור שגדל הרחק מגבולות היהדות אין לו אותה האחדות, ואיננו יכול לחשוב ע"ד עברנו, כשם שאיננו מוכשר לצפות לעתידנו. אשר על כן נאמר לשוב ולהתכנס אל היהדות, ומן המבצר הזה לא נתן להדוף אותנו. ישחקו על הרעיון העממי הזה, החי והקים, ויכחשו בו, אבל חי וקים הוא. הבה, נחזיק בו ובשמו נדגול. ואחרי ההודאה הזאת, אחרי שהחלטנו כי יהודים אנחנו, רק אז נחשוב על רוע מזלם של אחרים.

אין דבר שבאנושות זר לנו. גם אנו רוצים להשתתף בתקון המצב הכללי, אבל רק בתור יהודים ולא בתור בני-אדם סתם, מה שנעשה בתור יהודים יחשב לנו לכבוד. כי ילמדו לכבדנו, אם יהיה גם לנו אידיאל כלכל יתר העמים. יש גם אשר יחשבו, כי רעות-רוח נושנה היא שגם אנחנו נאחזנו בה עתה. אולם דבר חדש ומודרני הוא לגמרי, חדש כצרותינו ורוע גורלנו המתחדשים בכל יום ויום. בּכל הזמנים היה לנו לשאת ולסבול והחזקנו מעמד, ועכשיו הלא חיים אנחנו בעת אחרת נאורה, שבה קל יותר לעמוד על דעתנו.

אל נא יאמרו בלצון זול, כי מתכונים אנחנו לדעתם של האנטישמיים. שקר הדבר! נוצרים תמימי-דעה, שאינם שונאים כלל ליהודים, מתיחסים אל הרעיון הזה בהתלהבות. כמו שבתקופה היונית מצאה תחית ארץ-יון חן בעיני האנושית, כן תעבור רנה של השתוממות בכל התבל, אם יתקוממו היהודים הרצוצים האלה מתוף החרפות והנאצות. ולפיכך אני חושב, כי לעת כזאת, אם גם נפרדים אנו באיזו מן הדעות ואם גם יבקש האחד את האידיאל שלו בנטיה כלפי מערב או כלפי מזרח יותר מחברו, בכל זאת נתקרב איש אל רעהו ונעשה אגודה אחת חזקה, מפני שגם המלחמה ערוכה נגד כלנו בלי שום יוצא מן הכלל.

אינני יודע, אם נזכה עוד בדור הזה להחלץ מחרפה וצרה. אפשר הדבר, בתנאי, שנעשה בחכמה ובאֹמץ-לב. אבל זאת אדע, כי כבר בלכתנו בדרך זו נהפך ונהיה לאנשים אחרים. נרכוש לנו את אחדותנו הפנימית שאבדה לנו, ואתה גם יחד מעט תכונת-נפש, תכונת נפשנו העצמית. לא זו של אנוסים, שאולה מן החוץ ומזויפה, אלא זו של עצמנו. ורק אז נתחרה עם כל האנשים הישרים האחרים במעשי-יושר, אהבת-רע וחפש-דעה גמור; נעבוד בכל מקצוע של עבודה, המכבדת את בעליה, נעמול להתקדם באמנות ובמדע, כדי שיופי זֹהר מפעלינו על העניים שבאחינו.

כך אני מבין את היהדות.

---

המסע לארץ הקדושה

מאת

בנימין זאב הרצל

(מכתב לחו"צ בלונדון)

הרשו נא גם אותי להשמיע דעתי מרחוק באספתכם הנכבדה ויקרת-הערך לכל חובבי ציון בכל מקום שהם, שבה יציע האדון הרברט בנטוויץ את חפץ העולים לארצנו הקדושה לתור ולחקור אותה.

הנה לא נעשה שקר בנפשנו, בחשבנו כי המסע הזה נכבד הוא בעיני כל אנשי בריתנו בכל קצוי ארץ. אמנם יש לרעיון הישוב המדיני גואלים ואוהבים בכל הארצות שבני עמנו יושבים בהן, ומספר האוהבים האלה הולך וגדל מיום ליום, באופן שיכולים היינו לשמוח עליו, לולא היו הרדיפות השונות ותלונות אחינו על מצבם הרע בעוזרינו לרכוש לנו אֶת חיל הצבא הנשבע לדגלנו. ימים רבים היינו כחולמים וחבת ציון היתה בקרבנו כחלום חזיון לילה, שלא נתברר אצלנו ולא ידענו שחרו, ועל כן יכלו מתנגדי הרעיון הקדוש על נקלה להתקומם נגדו, להתעולל בו ולהשליך עליו שקוצים. היו ימים, אשר חסרנו גם האמצעים גם ההכרה הנכונה לדעת, כי בדרך הזה, ורק בדרך הזה לבדו, תוכל שאלת היהודים להפתר. ויען כי חסרו לנו גם ההכרה גם האמצעים, רפו ידינו ולא עצרנו כח לגשת אל העבודה ולבוא לידי מעשה. דרכי התבל נודעים לנו היום יותר מאשר נודעו לאבותינו הנגשים והנענים בדורות שעברו, ובכל קניני העת, במקצעות כל חכמה ומדע וחרשת-מעשה, שעמלנו בהם גם אנחנו, יש גם לנו חלק גדול. יכולים אָנו, אף גם חובתנו היא, להשתמש בכל אלה לחפצנו, ועשה עשה זאת.

הרעיון המדיני של ישוב ארץ-ישראל הנאזר בימינו בכל עוז, בכל אמצעי העת החדשה, הולך וקרב לצאת לפעולה. ומן הנקודה הזאת יראה לעינינו מסעו של האדון בנטוויץ בהדר יפעתו וחין ערכו. בפעם הראשונה הננו רואים עתה חברת אנשי סגולָה מבני עמנו, העומדים ברום עולם ההשכלה והמדעים, העולים ברוח אחד ובמחשבה אחת צרופה וברורה: לָתור ולראות אֶת ארץ אבותינו הקדושה להם. המסע הזה הוא מפעל לאומי, לשם חקירה לאומית; נפלא הוא במינו ורב כחו להעיר בנו רגשות נעלים ונשגבים.

טוב איפוא לברר וללבן מראש גם לנו גם לאחרים, מה טיבו של המסע הזה ומה דמות נערכה לו. מטרת מסעו של ה' בנטוויץ וחבריו הנלוים עליו, היא לשם חקירה ודרישה. הן רבה מאד דבת השקר וההבל אשר הוציאו מאז על ארץ אבותינו, ואחינו שבגולה. הן לא ידעו את הארץ אף ידיעה כל שהיא. ובשוב הנוסעים התרים האלה מתור את הארץ, יודיעונו על אדותיה באמת ובתמים איש איש במקצוע שהוא מומחה לו, ובזאת יועילו הרבה לזקק ולצרף את המחשבות ולהסיר מקרבן כל מושג שוא וטפל.

מצב הארץ כמו שהוא עתה, אחרי ימי השמה מכל עבודה קולטורית זה זמן כביר, אמנם פרוע הוא, אבל תקותה טרם נכרתה. יש לאל ידינו להפריחה ולהחיותה בעבודת בני עמנו אשר נביאם אליה – אחרי שנצליח לרכוש לנו אֶת הזכות הזאת על-פי משפטי העמים וחוקותיהם. חכמי החרשים וחוקרי הטבע, אנשי המסחר והעבודה ויתר אנשי הרוח, העוברים עתה לחקור ולתור אותה בחכמתם ובתכונתם, יודיעו גם אותנו, מה היא לנו ובמה כחנו גדול לרשתה. ובה במדה אשר יתרחקו החכמים התרים האלה מן הדמיון, יגדל ערך עבודתם. בכל ידיעותיהם ונסיונותיהם שרכשו להם כבר בארצות הקולטורה, יוכלו להשתמש בבואם לחקור את הארץ הקדושה, לא יעפילו איפוא לבנות מגדלים פורחים באויר ולהציע הצעות כבירות מאלה שכבר נסו אחרים להוציאן לפעולה, גם הצליחו ויעשו פרי. הצעות כאלו, בהגלותן בקהל ע"י ידיעות המסע, תעידנה על כחו של רעיון הישוב המדיני ועל יכלתו לצאת לפעולָה, אף תועילנה לעשות את הרעיון למשאת-נפש כל העם. עד היום הזה העידו רק נסיונותיהם של נדיבי עמנו ועמלם לטובת הישוב, ויוכיחו לדעת, כי ארצנו הקדושה עוד תוכל לתת פריה לעובדים את אדמתה; והחוקרים התרים האלה, העוברים עתה לתור את הארץ, יחקרוה ויבארו לנו כל אפני יתר ענפי המלאכה והמעשה.

פה מצאתי מקום להעיר על שגגה אחת, שעלתה בזדון לטפול עלי דברי שקר וכזב, והנני להסיר את השקרים שהפיצו על אדותי בקהל, לבל יוסיפו עוד להיות מכשול לרבים. אומרים, כי רעיון “מדינת היהודים”, שאני מציע, הסב נזק רב לרעיון הישוב הנוסד על מעשי הצדקה של בני עמנו, וכי נתתי חרב ביד איזו מפלגה טורקית לצרור את אנשי המושבות היהודיות באה“ק וכו'. מעיר בירת טורקיה ומירושלים באו אלי ידיעות ברורות ונאמנות, כי אֵין כל יסוד לדבות כאלו. ממקום גבוה בקונסטנטינופול כתבו אלי פעמים אחדות, כי שקר הדבר ושום גזרה לא נגזרה בשבילי. אך גם מירושלים הודיעוני אנשי שם ידועים לנאמני רוח, שחקרו ודרשו היטב, כי לא היו הדברים מעולם, ונהפוך הוא, רבים מאלה אשר רוח אהבת ציון תפעמם נוכחו לדעת, כי השתדלותי לא הרעה אף במעט לרעיון הישוב הנדיבי, אלא עוד הועילה לו. הן גם עתה נעמול אנחנו, הציונים המדיניים, להושיע לאחינו שכבר התישבו באה”ק, ומטרתנו הקדושה היא להכשירם לכל מלאכת עבודה המחיה את בעליה. הבטלה ואפני תמיכתה, כאשר תמכנוה בידינו עד כה, לא לכבוד היא לנו, ועלינו להשיב את העניים “המקבלים” באה“ק מאחרי הבטלה ולהפוך אותם לעובדים חרוצים הנהנים מיגיע כפיהם. תחת אשר יכלו בני עמנו אֶת כחם ונדיבות רוחם לתמוך בידי הולכי בטל החיים על חשבון אחרים, ישימו עתה לבם להיטיב את מצבם בתור עובדים על הרי ישראל, בהשתדלם לתת להם די עבודה לפי דרישת רוח העת החדשה, ובכסף הנשלח עוד עתה לאה”ק יפתחו לאחינו היושבים שם מקור נאמן לעבודה ולפרנסה בכבוד. יש באה"ק ועדים רבים, ואנשי אמת צדיקים ותמימים עומדים בראשם, אשר בידם לבצע את המעשה הזה באופן יפה מאד.

מלבד הציונים המדיניים והנדיבים יש עוד כתה אחת של ציונים, העושים את רעיון הישוב קרדום לחפור בו. האנשים האלה, אשר ימצאו לחמם מיד הציונים הנדיבים, עוינים אותנו, את הציונים המדיניים, מדאגה מדבר, פן יבולע לאומנותם ויקופח שכרם. הדבר הזה די בו להעטות עלינו חרפה וכלמה, ולמען כבוד עמנו לא אובה לטפל בו. וגם עתה הנני להעיר עליו רק בדרך אגב, מדי דברי בענין מסעו של ה' בנטוויץ, למען העד באנשים האלה והזהר אותם מדרכם הרעה. הנה שמעתי דבת רבים ושקרים שונים, אשר נפוצו על אדותי גם בקונסטנטינופול גם במקומות אחרים. עד היום עברתי עליהם בשתיקה ואבוז להם בלבי, אף כי יסרוני כליותי בדעתי, כי יזיקו לרעיוננו הקדוש. אבל מסעו של ה' בנטוויץ הנהו בעיני גדל ערך וחשוב כל-כך, עד כי רואה אני חובה לעצמי להזהיר מראש את האנשים האלה, שכבר החלו לעשוֹת מעשיהם הזרים, ולקרוא להם בפני קהל ועדה בקול מצוה:

Hands off! לאמר: "אַל נא יעיזו להטות איזו קו של חשד על מסע החוקרים התרים האלה. הן לא במחשך יעשו דרכם וכל דבר בליעל ומרי לא יציק בקרבם; ואך זאת תקותנו, ואותה נשמיע גלוי לכל, כי במסע הזה צפון רב טוב לא רק לנו היהודים בלבד, אלא גם לממלכת ארץ טורקיה ולכל עניני הקולטורה התלויים בה ובמצבה הפרוע.

ממלכת טורקיה, שאין לה דרך לנטות ימין ושמאל, להיות או לחדול, העם הזה, אשר בניו המה בטבעם ותכונתם ישרים ותמימים, ואולי רק זאת היא אשמתם הגדולָה, כי לא ידעו למצוא נתיבות במהלכו החדש של עולמנו – המה צריכים סעד לתמכם, וביד היהודים השבים אֶל ארצם לעשות כזאת. היהודים יוכלו להביא סדרים בשלטון אוצרותיה ועניני הנהגתה היגעים, כאשר הוכחתי בהצעתי במשא שנשאתי בקהל גדול בעיר ווינא ושנדפס אח“כ במכה”ע Jewish world בלונדון. הסדרים בשלטון ארצות טורקיה יועילו הרבה לתקון הנהגתה המדינית, ועל ידה יוטב גם מצב האזרחים הנוצרים שבה. אין איש מאתנו שלא דוה לבו ולא חרד לשמע הפרעות ומעשי הרצח שפרצו שם לפני ירחים אחדים לרגלי הענינים הסבוכים והיגעים, ולו נכנסו אז ממלכות אירופה האדירות בעובי המחלוקת ההיא, כי אָז הגדילו עוד את המבוכות והפרעות בארץ ההיא. מצב טורקיה יוכל לבוא לידי תקון גמור לאורך ימים רק באופן ישר ומתאים אל חפץ הרגשותיהם של כל אחד ואחד, ותקון כזה רק הוא יוכל להביא פתרון לשאלת היהודים כמו שאנו שואפים אליו, ורק בו צפון רב טוב וברכה לכל הנוגעים בדבר.

כולנו יודעים, כי בנין מסלות דרך צפונה לארצות אזיה הוא המפעל המדיני היותר כביר בזמננו. רב מאד ערך מסלות-ברזל המובילות מרוסיה לצפונה של אזיה, עד כי לא נוכל, לפי דעתי, לערוך עוד ערכן ותועלתן היום. תנועות העמים אשר תחלנה לרגלן, אלפי השפעותיהן ופעולותיהן אשר תשפיענה על תהלוכות אירופה, אם לטובה או לרעה – זאת ידעו ויכירו רק הדורות הבאים אחרינו. עומדים אנו על פרק חדשות ונצורות, שטרם נדע לתת להן פתרונים, אבל דבר מתקבל על שכלנו הישר הוא, כי מלבד המסלה החדשה דרך צפונה נחוץ לבנות מסלָה גם בנגב הארץ וכל המסלות המובילות היום לאזיה, אם גם קרובות הן ביותר, לא תספקנה עוד. והמסלה הדרומית ההיא תוכל להיות רק בדרך פלשתינה, היא ארצנו הקדושה, כאשר נראה בסקירה ראשונה במפת הארץ. הלא ידעתם גם שמעתם על אדות-החברה המשתדלת להשיג רשיון לבנין מסלָה מחוף ים התיכון עד לשון ים הפרסי, וכאשר הודיעו מכה"ע בימים האחרונים, רק על היהודים להשתדל בדבר השגת הרשיון, בהיותם, כנודע, מסוגלים להראות כשרון רוחם בעסקי קבלנות חדשים כאלה לטוב להם.

ואף גם זאת: אחרים לא ימצאו בעסק כזה שום חפץ מעורר כבני עמנו, בשימם לנגד עיניהם את עתידותיהם הלאומיות. לארץ נשמה ועניה כזו נחוץ עם בעל תנועה חזקה, שבחריצות ידיו תוכל מסלת הברזל להתקיים, ואנכי טרם אדע איזה עם יוכשר להאחז בארץ הזאת מבלעדי היהודים. לכל באי עולָם היא רק כברת ארץ חרבה ושוממה, אשר לא תמשוך את לבם אחריה כלל. יש בתבל אחוזות-ארץ טובות ופוריות ממנה, אשר לא יכבד כל-כך להאחז בהן לא כך אנחנו; ארץ רבותינו היא, ארץ מולדתנו מימי קדם קדמתה, והיא לא חדלה למשוך אחריה את לבות בני עמנו בכל ארצות פזוריהם, כאשר תורינה אותנו קורותינו במשך שנות מאות רבות, וכאשר נוכחנו לדעת עפ"י הנסיונות שנעשו בזמננו ליסד בה מושבות לבני ישראל.

אמנם יכחישו רבים, מאלה, אשר שמן חלקם בחיים, בדבר הזה, אף כי ידוע הוא מאז. אולם אנחנו, הקרובים אל הצבור היהודי וחותרים בכל עוז להתקרב אליו יום-יום ביתר שאת, אנחנו, השומעים את צעקת האובדים הנדכאים ורואים את תקוות הדור הצעיר ההולכות וגדלות מעת לעת, – אנחנו יודעים היטב את אשר לפנינו. התקוה ל“שיבת ציון” תגדל מיום ליום!

ולנו אֵין זו מליצה ריקה מן השפה לחוץ, כאשר הנה לאלה המכבדים את ציון בשפתם ומחלקת שפתיהם לחמם נמצא. לפי דעתנו לא די לָנו בעתרת שפתים בלבד, כדי לקומם הריסות ציון, כי-אם בפועל ידים נשכיל אף נצליח. אנחנו נשוה לנגדנו את דברי הכתוב: “וברכתיך בכל אשר תעשה!”

תיאודור הרצל.

---

"היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן

מאת

בנימין זאב הרצל

הרב הראשי בווינא, מר ד“ר גידמאן, טרח וכתב מחברת על הציונות; יותר נכון נגד הציונות. אין איש שיודה בחפץ-לב כּמוני, כי ראוי הוא לחוות דעתו בשאלה זו. הוא יודע אותה היטב. הוא ידע, למצער עד לפני איזה זמן, כל מה שנעשה בתנועתנו. ואולי יש מי שיתענין לשמוע עתה, כי הצעתי את עלי-ההגהה מספרי “מדינת היהודים” לפני מעלת כבוד תורתו. ידעתי, כי יצאתי במחברתי זו לדון בדבר נכבד בתוצאותיו, ולא חפצתי להוציא בקלות-ראש ספר, שחברתי בכונה רצויה להועיל לבני עמי, ושיכול אולי להזיק להם מסבות בלתי תלויות ברצוני. ועל כן פניתי אל אנשים אחדים, אשר יכלתי לחשבם לבעלי דעה ישרה ומתונה, ובתוכם היה גם מר ד”ר גידמאן. עוד בשבתי בפאריז החלפתי אתו מכתבים ע“ד שאלת היהודים, ובאחרונה נדברנו לעתים קרובות פה אל פה. מר ד”ר גידמאן ידע את מחברתי, בטרם יצאה לאור, וכאשר כתב לי ביום 2 לפברואר 1896, אחרי קראו את עלי ההגהה, לאמר: “קראתי הכל ולא מצאתי מקום לערער”, נחה דעתי עלי. רק את הדברים המעטים האלה אני מוציא מתוך מכתביו, שהיה בהם הרבה התלהבות להרעיון והארת-פנים מסכמת לחפצי.

בהזכירי זאת אין כונתי לשלול מאת מעכ“ת הרשות לשנות את דעתו. רשות זו ניתנה לכל אדם. גם לטעות הרשות ביד כל אדם. מר ד”ר גידמאן רשאי היה לטעות אז, והרשות בידו גם עתה. אין אני מעיז להכריע, מתי השתמש יותר ברשותו זו. הן לא נאמין, כי יש אדם נקי משגיאות. די לנו אם נבקש את היושר, וזאת אני מניח גם אצל מתנגדי הנכבד. כלום אין לי הצדקה לחלוק עליו? כמדומני, שיש ויש. הציונות, שאני מקדיש לה כל כחותי, עמדה לבקרת חריפה בידי מר ד“ר גידמאן. המבקר מדבר אמנם בדרך כלל, מבלי להזכיר איזה שם, אבל הכל יודעים, במה ובמי ידבּר כותב המחברת “היהדות הלאומית”. גם האדון, שהודיע את טיב המחברת של גידמאן בעתון “אָסטריי-כישע וואכענשריפט”, הגיד מפרש: “המחברת תעסוק בג' פרקיה הראשונים בעבר, וברביעי היא פונה אל העתיד. את ראשיתה נוכל לציין בשם: ישראל כמתנגד מטבעו לרעיון הלאומות, ואחריתה אינה אלא: ד”ר גידמאן נגד ד”ר הרצל".

כדברי המודעה כן הוא. מר ד“ר גידמאן איננו אמנם הראשון ברבנים הראשיים, שהתנגדו בפוּמבי ליהדות הלאומית. כבר קדמו בזה מע”כ הרב הראשי בלונדון לפני ירחים אחדים. הרב הראשי האחד ד“ר אדלר – איש, שבא מגרמניה לאנגליה, ובודאי מתאוה להראות כנצר מגזע האנגלוזקסים – בעוד שהרב הראשי השני ד”ר גאסטר חוה את דעתו, בהחלט גמור גם הוא, בעד הציונות. יש מחלקת בדבר.

והנה משתומם אני קצת, אך בשום אופן אינני מתרגז על ההתנגדות, שבה מכבד מר ד“ר גידמאן את תנועתנו. שמחה גדולה היא לעסוק במתנגד כזה, שאין דבורו או שתיקתו תלויים ברצון אחרים. מע”כ הרב הראשי נמצא במצב בלתי-תלוי כזה, שאי אפשר לחשוב, כי ידבר בעד העשירים נגד העניים, כמעשה אחרים. אין זאת, אלא שסבות פנימיות הביאוהו לידי כך, אבל, אם גם נחליט זאת בכבוד גדול, עלינו להצטער בכל זאת, כי העלים מאתנו את נמוקיו היותר חזקים לדעתו של עכשו. הנמוקים, שנתן לדבריו במחברתו, חלשים הם.

אנו קוראים אך מעט, וכבר אנו פוגשים סתירה מוזרה. בראשית דבריו (עמוד 4) אומר המחבר, המומחה לדעת הכל לענין זה, כי “לדת ישראל לא היה מעולם דבר עם הענינים המדיניים התלויים בזמן”. אך את החלטתו זו כבר שכח בעמוד שלאחריו (5) וכתב: “אבל, מפאת ריב המפלגות בדבר עתידותיהם של היהודים, כמעט שלא שמו לב כלל אל הדת היהודית. ודעתה היא בכל השאלות הנוגעות ליהדות לא רק שצריכה להיות נשמעת בראשונה, אלא גם להכריע”.

והנה הציונות היא, כפי שהודה בצדק ד"ר גידמאן בינתים, תוצאה מתנאים מדיניים, ושואפת היא לברא תנאים מדיניים אחרים בעד היהודים. התנועה הלאומית-יהודית היא מדינית מן הקצה אל הקצה. ובכן – אחת משתי אלה! דת ישראל אין לה דבר עם ענינים מדיניים, או צריכה היא לחוות דעתה בראשונה. אך לאחד את שתי אלה, להעלים עין מאיזה דבר ולהכריע עליו, קשה הוא לפי דעתי.

נניח אפוא לרגע אחד, כי ההחלטה השניה היא הנכונה. הדת יש לה כח ההכרעה. הא כיצד? הוי אומר, כי נמסור את כל הענין ביד הרבנים המריבים, שידונו עליו, והאדונים הנכבדים האלה חכמתם מרובה במדה כזו, שאי אפשר שיתפשרו לעולם, הרב הראשי האחד אוסר והרב הראשי השני מתיר, מלבד אותם הרבנים, המתירים ואוסרים כאחד. אבל מר ד“ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם. מר ד”ר גידמאן יכול לעשות זאת; הוא יכול לעשות זאת למצער ביום 2 פברואר 1896, כי על כן לא היה לו אז “מקום לערער”. אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרן מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו:

“תנועת הישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר “שיבת ציון” יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו”. – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו, בכתבו (ע' 40): “אבל מעולם לא יצא מצד מומחים הכרוז לכלל ישראל, לעוררם למסע-צלב, כביכול, בלי שפיכת דמים, לחדש את חרותם הלאומית”?

ואותו אהרן מרקוס כותב במקום אחר, כי “היהודים היותר חרדים מוכנים ומזומנים לקבל את ההצעות בדבר התחיה המדינית של היהדות, הנעשות בידי החפשים בדעות היותר חדשים”.

ואהרן מרקוס זה היושב בפודגורז' כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו “חסיד”, ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא “איננו חי מן היהדות” – כדברי ידידנו ליאון קלנר – “אלא בעד היהדות”.

כי אפשר שיתאחדו בציונות החפשים הקיצונים עם החרדים הקיצונים, זאת לא יבינו רק אלה שאינם יודעים מה טיבה של הציונות. הציונות מקימה את כל בני הלאום היהודי. אחד מעיקרי הציונות שלנו הוא: חפש גמור בדעות. כל אלה שהכרתם היא בלתי-לקויה, והמגלים דעתם בלי משא-פנים לצד אוהב או אויב, מכבדים בתוך הציונות איש את רעהו בכל לבבם. אנחנו נותנים לכל איש לחיות עפ"י הכרתו. וביחוד אנחנו, החפשים בדעות, משתוממים הרבה על האורתודוקסיה, שבתוך צרות ורדיפות אין קץ שמרה על דת ישראל, מבלי פניה לצד אהבת עצמה, ומבלי להתרפס לפני עצומים ועשירים, בעצמה ובתומת-לב עשויות לבלי חת.

אבל, האין זו הנחה מוקדמת, באמרי, כי הציונות מקיפה את כל בני הלאום היהודי? הלא צריכים קדם כל להוכיח שיש לאום. לנקודה זו יכונן מר ד“ר גידמאן את כל חצי זעמו. רוצה אני להוכיח את העובדא, כי היהודים הם לאום, בדבריו הוא ואח”כ בדברי אני. הוא אומר (ע' 7) “כי היהודים, או כמו שנקראו בראשונה ובצדק נקראים עוד היום, בני-ישראל, היו מלפנים לאום. זוהי עובדא היסטורית”. ופה שכח כבר את אשר טען נגד הציונות שני עמודים קדם לזה. שם (ע' 5 ) הוא חושב “לחטא נגד המדע, אם נדון על היהדות עפ”י צרכי הזמן".

ובכן, מה עלינו לעשות? היש לנו לדון עפ“י עובדות היסטוריות או לשפוט עפ”י צרכי הזמן"?

מעכ"ת מוסיף ואומר (ע' 7):

“נחקור אפוא, באיזה אופן מתבטא אצלם (אצל היהודים) מה שעושה המון בני אדם לעם, היינו: נשמת העם או הרוח הלאומי, באיזו מדה עם דומים בנידון זה לעמים אחרים או שונים הם מן האחרים! למן העת שנתישבו בארץ ישראל עד חרבן הבית השני, היינו, בכל משך זמן קיומו של העם הישראלי-היהודי, מתגלות בקרבו כל אותן ההופעות, שאותן אנו פוגשים גם אצל העמים האחרים, ושעליהן נוסדה ההכרה הלאומית: אחדות המולדת, השפה, הדת, החוקים והנימוס”.

האם באמת לא נוסדה ההכרה הלאומית אלא על אחדותן של פרטים אלו שהוא מונה וחושב? היא לא נוסדה על אחדות המולדת; אנו רואים זאת בחלקיהם של עמים אחרים, המפוזרים בתבל, ובמדה יותר מרובה בקולוניות. הן כל העמים חיים עכשו במדה ידועה בגלות. אלא שאנחנו זכינו לגורל המר להיות בכל המקומות כקולוניסטים בלי מולדת. יש לנו ארצות-מושב, שהננו אזרחים בהן – עד כמה שיניחו לנו – אבל אין לנו ארץ-מולדת. ואותה ארץ מולדת מבקשת הציונות בכליון-נפש.

ועוד זאת. ההכרה הלאומית לא נוסדה גם על אחדות השפה, ואוסטריה ושויציה מוכיחות. לא על אחדות הדת, כאשר תוכיחנה כל המדינות התרבותיות. לא על אחדות החוקים, ואשכנז שלפני ההתאחדות תוכיח. לא על אחדות הנימוס, כאשר תוכיח כל ארץ, שיש בה מעמדות שונים. הכרת הלאום בכלל אינה עומדת על ההופעות האלה, אלא שהיא יוצרה אותן, אחרי שכבר גברה ותעש חיל. על מה נוסדה אפוא ההכרה הלאומית, שמר ד"ר גידמאן לא ידע לבארה?

היא נוסדה על ידיעתם של מספר אנשים, כי נקשרים הם ע"י מאורעות היסטוריים וזקוקים הם זה לזה בהוה, אם אינם רוצים להיות כלים ואובדים. איך תחדרנה אל התועלת שבאחדות זו כפעם בפעם מחשבות רמות, ותטהרנה אותה מהמוניות גסה, זה היה ענין יפה לחקירה, אך לא נוכל להאריך בזה יותר מדי. בכל אפן נוכל להגיד זאת בלי יהירות מדעית ובדברים פשוטים, כיון שהדבר פשוט כל כך ונוח להתקבל על לבות בני אדם היותר פשוטים.

לאום אנחנו. מי נמצא בנגוד אל ההיסטוריה המכחישים או המודים בדבר? את הגדרתי למושג הלאום שניתי ושלשתי: הלאום היא קבוצה היסטורית של בני-אדם, ששיכותם זה לזה נכרת ונקשרים זה עם זה ע"י אויב משותף.

אגב מודה מר ד“ר גידמאן בעצמו (ע' 13), כי כל עם נתהוה ע”י האויב. מין קסם מיוחד יש בהרצאתו, שהוא סותר לרוב את דברי עצמו, החושב הוא, כי כבר אבדה זכותנו להיות עם, אעפ"י, או יען כי לפי ההיסטוריה היינו עם? יכולים אנו להגיד לו, כי גם בלעדי הקשר הישן ההוא לא חדלה מעולם זכותנו ליצור קשר חדש, אני משתמש בדבריו (ע' 13): “לפיד המלחמה הבעיר את ההתלהבות הלאומית, בְּאִישָה נוצר הקשר, שאיחד את ההמונים ויעש אותם ללאום”.

ואמנם אותו הקשר העתיק עודנו במציאות, זאת ידע כל איש יהודי, והרב הראשי לא ידע? כן הוא מדבר במה שמשותף לנו, עד כמה שיש לו בו חפץ. הוא מדבר על עבודותינו המשותפות ועל מטרותינו המשותפות, על “התעודה” שלנו. תעודה זו! אין לה שום דמיון עם פעולת הנזירים האמללים, המכתתים רגליהם אל אוכלי אדם במקומות הפראים, כדי להטיף להם את הדת הנוצרית. היהדות אינה רוצה להכניס גרים, זאת אני יודע היטב; מפיו של ד“ר גידמאן בעצמו שמעתי זאת. “התעודה” היהודית היא ענין של חיי-שובע, הרחבת-הדעת, של עושר וכבוד. זה ימים ושנים אני מתבונן אל אותם בני-האדם הבאים עלי בטענת “התעודה”, כשאני מדבר בענים של עניינו ההולך וגדל. אלה בעלי התעודה רואים חיים טובים בעולמם. אבל מר ד”ר גידמאן טוען נגד היהודים הלאומיים בלעג של גאוה: “יכול להיות, שמתוך החפץ לעזור ליהודים תאבד היהדות”.

איזו יהדות? זו שהוא עכשו בא-כחה, או זו של פברואר 1896? דומה כאילו הוא מגין על הדת בפני הלאום. אך מי יגן על הדת בפני מע"כ הרב הראשי? מה שהוא כותב בעמוד 40, 41 היא קטגוריה קשה מאד נגד עצמו, שאינה נוגעת אל כל הרבנים רק בשביל זה, שלא כל הרבנים שווים עמו בדעה אחת, הוא אומר: “ציון שמשה ומשמשת גם היום ליהודים רק סמל עתידם הם והעתיד המקיף את האנושות כלה. מובן זה, שאין בו אף קורטוב של לאומות, יש גם לבקשה על שיבת ציון בתפלותינו, שבהן הוא, לפי זה, מקומה הראוי”.

ובכן! כשמתפללים על שיבת ציון, מתכַונים אל ההפך ממש? לדברי התפלה אין אפוא אותו המובן, שהצבור הנאמן למוצא שפתיו מיחס אליהם? ובו ברגע, שהמצב המדיני בעולם, האנטישמיות שבאה אחרי האמנציפציה ועומדת בתקפה, היהדות הלאומית שהתעוררה לתחיה, המצב במזרח וההמצאות הטכניות, הרגע, שכל אלה חוברו יחד לעשות את שיבת ציון לאפשרית וקרובה – בו ברגע עומד הרב הראשי ומכריז: "אל תשימו לב לדבר – זה היה רק “סמל”!

ואחרי כל אלה אומר מעכ"ת ללמדנו, מה היא “הציונות האמתית”? כי “הציונות האמתית לא תפרד לעולם מעתידה של האנושות” (ע' 40). אמנם, ידענו זאת, וכך אנו מבינים את הציונות שלנו עם תקוניה הסוציאליים (עבודת שבע שעות ביום, ועוד), במדת הסבלנות שבה ובאהבתה לעניים שבנדחים.

אין את נפשי לענות היום עוד יותר, בעקר הדבר הנני מיצר, על אשר הכריחני מר ד"ר גידמאן להכנס אתו בוכוח, שבו לא יכלתי לשאת פניו במדה שהייתי רוצה, יען כי זקן הוא לימים, ויען כי לפנים שררה ידידות בינינו. חושב אני, כי נמשך בתומתו אחרי אנשי-סתר, אשר פקודתם בא תבא. האנשים ההם לא הבינו את ההתאפקות, שהציונות שאפה ועוד תשאף אליה, אם לא ימררוה וישחיתוה במעשי תרמית. האנשים ההם, שאנו רגילים לשמוע תדיר על אדותם, פעם על מעשי נבלותן של פלגשים, פעם על נצחון סוסיהם הרצים, פעם על נכליהם בשער הבירזה, שעל ידם ידכאו את המעמד הבינוני של הבירזה, פעם על השחתת הנימוס, שהם מפיצים על סביבותיהם כקטב מרירי; האנשים ההם, הנִראים בּכל מקום, אך לא במקום, ששם עומדים היהודים העניים בקשרי מלחמה קשה על קיומם, – האנשים ההם יואילו להשמר, פן תתקומם עליהם מאחוריהם תנועה עממית שניה, קטנה אמנם במספר, אבל דוקא בשביל כך איומה מן הראשונה. אמנם כן, יש בהם, כביכול, “נדיבים”; זאת אומרת, הם מגדלים קבצנים. זאת אומרת, הם מזיקים לעם היהודי עוד גם בנדבותיהם, אשר יתנו מהונם שנצבר לפעמים באפן מחפיר. אמנם כן, האדונים האלה הם גם חרוצים למדי, כדי לכפר על נפשם מפני האנטישמיות: בנדיבות, בכסף ובקרבנות של הכרה – אלה האחרונים עולים להם בזול ביותר. אבל לגבי הציונות יש רק חִשָבוֹן אחד, זוהי ציון.

“אם תנתן ליהודים, שמלחמת הקיום בארצות מושבותם קשה להם ביותר, היכלת להתישב באיזה מקום אחר, יהיה זה מפעל מועיל וראוי לתהלה”. מי אומר כזאת? מר ד"ר גידמאן בכבודו ובעצמו בעמוד 39 במחברתו. וכשבאה הציונות שלנו לזיין את המתישבים האלה בהגנה בין-לאומית מספיקה ובחסותם של משפטי העמים, אטו עצה נבערה היא! הנסיונות, שנעשו עד כה, הראו כבר כי אדמת ארץ-ישראל טובה וגם “חומר האנשים” מצוין הוא. ודוקא החיים האכריים קשה ביותר לכונן. אך מה שלא עלה ביד הבארון הירש בארגנטינה, יצלח בפלשתינה. ומדוע? יען כי “היהדות הלאומית” מזבלת את האדמה העתיקה. הדבר נראה כפלא. כל מה שבטבע הוא נפלא. והכל יעלה מהר, עלה והצליח, כשיתעורר העם כלו, שאנחנו הציונים מעודדים אותו. ואז יראה את ארצו העתיקה, השוכנת בהדר לחוף הים התיכון, באקלימה הקר, הממוצע והחם; ארץ מוכשרת להצמיח כל מיני תנובה, ואוצרות עתיקים טמונים בעפרה ובכל זאת לא רב ערכה בעיני אחרים, מפני שהאחרים לא יוכלו להטות אליה את נהרי-ההמונים המפרים, הסרים למשמעת הציונים, ולפיכך, כשאין אנו מביטים אל העבים כהוזים או כמתעתעים, אלא פונים אנחנו במבטנו השקט אל אותה הנקודה, שממנה תבא גאולתנו באמת, אין אנו צריכים לבאורים ודרשות של מסתורין. שם היא ציון של העניים, זו של הצעירים וגם זו של שומרי-הדת.

כתבים ציוניים

---

תכנית ה"עולם"

מאת

בנימין זאב הרצל

השבועון שלנו הוא “עתון יהודי”.

אנו לוקחים את המלה הזאת, הנדרשת לגנאי, ורוצים לעשותה לכנוי של כבוד.

“העולם” הוא עתונם של היהודים. של איזה יהודים? כלום של החזקים, שיש להם עוזרים בלעדי זאת? לא, לא, הם אינם צריכים לתמיכה.

“העולם” הוא עתונם של העניים, החלשים, הצעירים וגם של אלה אשר שבו אל עמם, מבלי שנמצאו בעצמם במצב של דחק. אל יעיז מי שהוא להגיד, כי אנו מכניסים את שנאת המפלגות אל היהדות, בעמדנו להגין על החלשים שבאחינו. בקרב מחננו יש די אנשים, שאינם לא “פרולטריים” ולא מהרסים או ריקים ופוחזים. הענין, שאנחנו מסורים אליו, הוא גדול ויפה, מפעל של שלום, פתרון של פשרה לשאלת היהודים. רעיון, שיש בכחו להלהיב לבותיהם של נדיבי-אדם – יהיו אלה נוצרים, מושלמנים או ישראלים.

רוצים אנו, אם נשתמש במלים שכבר נודעים היטב למאהבינו:

ליצור מולדת בטוחה עפ"י משפטי העמים בשביל אותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל בארצות מושבותיהם. ואף אם עינינו נשואות למטרה רחוקה, אין אנו רשאים בכל זאת ואין אנו חושבים להעלים עין ממצב היהודים בהוה. “העולם” יהיה לעם היהודי למגן ולכלי-זיין, כלי-זיין נקי. נגד מי? נגד שונאיו – בלי הבדל הדת.

ואל נא ידמו, כי נשפיל לרדת אל שפת ההמון, או כי נפאר הכל מה שהיהודים עושים או אינם עושים. בקרת-עצמית ישרה ורצינית תביא בהכרח תועלת להיהדות, ובבקרת כזו אנו רוצים לעסוק, אם גם יתאוננו אחדים מרה על אשר תבא “לעת כזאת”.

אחת התוצאות היותר קשות של האנטישמיות היתה, כי “לעת כזאת” לא היו נפרעים מבני-אדם ידועים. מה שספרו צוררי-היהודים בגנותם של אלה, נחשב להפרזה מגונה, והיהודים הישרים ראו חובה לעצמם לעבור על הכל בשתיקה. ולפיכך אפשר היה, שמתנגדינו עשו אותנו אחראים בעד מעשי-הנבלה של יחידים, ודוקא הפחותים שביהודים מצאו להם מחסה בצלם של צוררינו, בעוד שהמעולים בתוכנו נפגעו קשה בעלבון-כבודם.

התנועה היהודית-לאומית החדשה רוצה להביא שנויים גם בדבר הזה. מכתלי בתי-המדרש הגבוהים יצאה תנועה זו לפני חמש-עשרה שנה, וזהרה האידיאלי עומד בתקפו, אם אחרי שנכנסה זה ימים ושנים לחיים המעשיים, ומתחשבת עם תנאיהם. כמה תאורים של שטות נפוצו על יהדותנו הלאומית, ששבה לתחיה! “העולם” יאמר להרסם, מחרפים אותנו כריאקציונים וריבולוציונים כאחד, בעת שאין אנו חפצים אלא בהתקדמות מתונה ובריאה. ברוחנו נקשרנו אל עברנו העתיק. אמת הדבר, אנו מחבבים את עברו של עמנו, היפה במלחמותיו וצרותיו; אבל אין אנו אומרים להתכנס לאיזה חוג רוחני צר. אין זאת אלא תעודת הפיוט ודברי-הימים, שנביא בעתוננו, כפי אשר ירשנו המקום, להודיענו את כל אשר נעשה בימים עברו..

זכרונות כאלה לנו לבדנו הם, אך ביופי שבתקוות העתיד אנו משתתפים עם יתר בני האדם. “לעת כזאת”, בהתחדש עני-היהודים, מתהוים גם כן דברים נעלים בעולם. כחות הטבע מנוצחים, התרבות רוכשת לה בלי הרף מקצועות חדשים, מתוך היחס שבין העמים מתפתחים חוקי-נימוס יותר נוחים, ותשוקה עזה לתקנות סוציאליות תמלא לא רק את לבם של העניים, אך גם של היותר טובים. האישיות הצעירה של היהדות הלאומית לוקחת חלק בכל אלה העבודות והשאיפות – לא רק לטובת עצמו של העם היהודי בלבד, אלא גם לטובתם של אחרים. גם זה יהיה ניכר בעתוננו.

ובין זכרון ותקוה עומד מפעלנו. על חקירת מצב הענינים, על ידיעת המצב המדיני בעולם ועל התאחדות כל הכחות נוסדו מעשי-ידינו.

“העולם” יהיה כלי מבטאם של האנשים, הרוצים להרים את היהדות מתוך העת הזאת ולהעלותה לעתים יותר טובות.

ווינא 3 ליוני 1897.

---

הקונגרס [הראשון]

מאת

בנימין זאב הרצל

הקונגרס, שנועד להתאסף בסוף אוגוסט בעיר מינכן, יהיה, כפי שאפשר לשער, יום זכרון בדברי ימי היהודים. כבר עתה נתכבד הקונגרס במלחמה עזה הערוכה נגדו. לאשרו הנהו בטוח בקיומו.

מרוב ארצות אירופא, וכן מאזיה ומאפריקה נודעו כבר שמות הצירים שנבחרו, ונאדרה היא התעמולה, שהחלה בארצות הברית שבאמריקה לשם בקורו של הקונגרס. כל דבר הנוגע ליהודים גורלו מאז להיות בלתי מובן כראוי ונדרש לגנאי. וכן הוא גורל תנועתנו. אבל יותר משיזיקו לנו דברי לעגם קלי-הערך של שונאינו, יפעל בזה לרעה פחדם של אחדים מבני עמנו, הנזהרים משמוע, חס וחלילה, דבר מעניני היהודים, ומה גם מעניני הכלל היהודי! הן רק לשונאינו שבכל הארצות הרשות נתונה להיות לאגודה אחת; הם רשאים ולא אנו. עלינו להיות נרדפים כאחים יחדו, ואין אָנו רשאים לעמוד על על נפשנו כנפרדים חסרי אונים, אם בכלל..

אבל מה הוא הענין הכללי, שעליו אנו עתידים לדון במינכן? התוסד שם אגודה בין-לאומית לשם מלחמה בנוצרים, שאנו יושבים בקרבם, או לשם איזו הסתדרות מקיפה את כל כדור הארץ, כדי להכניע אותו תחת השפעת היהודים?

מיעצים אנו לא רק לאוהבינו, אלא גם את הישרים שבשונאינו, לדחות בבוז בדוּתות מוזרות אלה, ולהתבונן היטב בפני האנשים המפיצים אותן, אם פתאים הם או אנשי און ומרמה. מה שאנו חפצים, אנו אומרים בעצמנו, בדברים פשוטים כמשמעם, ובהיות טעם של אמיתיות דברנו, יכירו בו כל חובבי האמת.

במצבן הפנימי של ארצות מושבותינו אין אנו עוסקים באֹפן כללי, לא בקונגרס ולא במקום אחר. בענינים כאלה אין דבר משותף לנו, ואנחנו מוחים בפרוש ובכל תקף נגד כל פעולה משותפת. הן רק אולת היתה מצדנו, לו יצאנו בפומבי לדון יחדו על ענינים כאלה. להפך, כל מי שדעתו ישרה ומתונה ימצא, כי החפץ לברר וללבן את שאלת היהודים בגלוי, היא ראיה נצחת על אמון-רוחנו בכל שאיפותינו. הקונגרס הוא בין-לאומי בה במדה, שהשאלה עצמה היא בין-לאומית. לפתרון הענינים הסבוכים האלה, הקימים בארצות רבות, הדומים בתכונתם, אם גם שונים בהדרגתם, דרושה פעולה משותפת של יהודי כל הארצות. ואותה אנו מבקשים – לא פחות ולא יותר.

אין אנו מעלימים עין מן המציאות: שאלת היהודים קימת, ולא עוד שהולכת היא ורעה מיום ליום, ובמקום שעוד איננה היום, בא תבֹא למחר. אם נשב בחבוק ידים,לא תפתר לעולם בשלום. ולפיכך המפעל שאנו מתחילים בו, הוא מפעל של שלום. הננו מרכזים את כל כוחות היהדות, שבכל אפן לא מעטים הם, לנקודה זו. לא עתה העת, לבאר באריכות ובפרוטרוט, איך נעשה הדבר בכל פרטיו, ואיך יעשה, עוד להבא.

אם נכלכל את מעשינו בכבד-ראש, במתינות ובגלוי, נוכל לרכוש לנו גם את חבתם של אי-יהודים; בזה אין להטיל ספק. יש לקוות, כי המשא-והמתן בקונגרס ישנה מעט את תבנית דמות היהודים, מאשר הסכינו לראותה עד כה. כבר קמו לנו בכל מקום אוהבים ממין חדש, אוהבים, שאינם אנטישמים כלל, ובכל זאת הם מתיחסים אל רעיוננו בהתלהבות וחפצים לבא לעזרתנו, כדי לבער את הרעה הנושנה הזאת מקרב הארץ.

בעצם הדבר עוד לא נודע מחוצה לנו, מה גודל ענים של היהודים הפזורים. הקונגרס יברר את המצב ויתיעץ על אודות האמצעים לתקונו. וכל זה יהיה בלי התרפסות, בלי לבקש נדבות כעני בפתח, אבל גם מבלי לפגוע בכבודם של אנשים שחושבים אחרת. לקונגרס יש מטרה כל כך כבירה, עד שיכול הוא לעבור במנוחה אל סדר היום על דברים חסרי ערך.

במקרה היותר נפלא באו שאיפותינו לעת כזאת, שעניני ארצות הקדם הסבוכים דורשים תקונים נמרצים.

יציאתם של המוני יהודים לארץ אבותיהם תביא רוחה לא לבד לאותן הממלכות המסוכסכות על ידי האנטישמיות, שבהן נדחקים היהודים לצד המהרסים הקיצונים, אלא גם בממלכת טורקיה תועיל להרחבת מדת התרבות והעושר.

פתרוננו לשאלת היהודים יסיר בבת אחת שני קלקולים – שכל אחד מהם יוכל להבטל רק על ידי משנהו. אין מי שיחפץ עתה בחלוקת טורקיה, כי היא תגרם למלחמת-תבל. יחד עם זה עניני הכספים של טורקיה דורשים תקונים תכף ומיד, ואין איש יודע בברור, באיזה אפן יסודרו. אם גם תמצא יד היונים לו רק להבטיח תשלומי נזק המלחמה, גם אז לא יאמין שום איש, כי יסופקו בזה הצרכים היותר הכרחיים. גם אז לא נשאר אפוא אלא המשחק הישן של המלוים בריבית, המורידים את ממלכת העתמאנים אל עברי פי פחת, בתנאים יותר ויותר קשים, ולבסוף יפסידו גם הפתאים שנפלו במצודתם. רק בעזרת היהודים הלאומיים יכולה טורקיה להביא סדרים נכונים במצבה הכספי.

השלטן עבד-אל-חמיד הוא מושל בעל רגשות נדיבים, ולבו מלא חמלה על כל המעונים. כל מכיריו יודעים, כי דוקא המושל הזה, אשר רבו שוטניו, דואג מעמקי-לבו לשלום אלה מנתיניו הנתונים בצרה, ובנטית-רוחו הפטריארכאלית הוא מרחמם כרחם אב על בנים.

אנו חושבים לא רק לדבר רצוי, אלא גם לאפשרי, לבא לידי פשרה עם המושל המיטיב הזה, בהסכמת הממלכות שתשתחררנה מעולה של צרת-היהודים. בכל אופן שיהיה, נכונן את מפעלנו רק על יסוד הבטוח, שלא יהיו גורלם ועתידם של היהודים הבאים אל הארץ תלויים בכל מקרה ופגע רע. הציונות המדינית איננה חושבת רק להוציא את היהודים הנענים; נחוץ גם-כן לדאוג למפרע, לבל יחליפו ענים של עכשיו בעוני אחר, אשר לא ידעוהו ולא ישערוהו מראש. איננו רוצים להעביר אנשים בגנבה. התישבות יחידים, או חבורות קטנות, אינה חשובה כל עיקר. אין אנו נלחמים נגד נסיונות פעוטים כאלה, יען כי הם מוכיחים בכל אפן את חריצותם של עובדינו העניים ואהבתם לעבודת האדמה. אולם פתרון גמור לשאלת היהודים לא יוכלו להביא נסיונות כאלה, גם אם נעשו בכונה היותר רצויה, ולו חפצנו לעשותם במדה רחבה, אפשר שיעוררו חשד בעיני ממשלת טורקיה. הדבר היותר רחוק ממחשבתנו הוא, לחולל תנועה בלי תכנית קבועה מראש, הן נגד טובת עצמנו נעמול, אם נרבה את תרבות הארץ, מבלי שתהיינה זכיותינו בטוחות למדי.

על הקונגרס יהיה למצא את הצורה הקבועה והנכונה לכל מה שנרמז פה בקצרה. זה כמה שבועות, למן היום, שנתפרסם דבר הקונגרס, מגיעות אליו המון תלונות ובקשות מאת אחינו המדוכאים. על הקונגרס יהיה להצדיק את בטחונם של כל אלה, הנכונים להקשיב לדבריו ולהתיצב בשורות הסרים למשמעתו.

עוד אין אנו יודעים, מתי ובאי-אלו דרכים נגיע את מטרתנו. אבל בלב כל אחד מאתנו, המשתתפים במפעל זה, יש הכרה משמחת אחת, כי נתנו לרבים את מתנת-התקוה, ולעניים שבנו את האֹשר של אפקים רחבים, הנגלים לעיניהם.

---

לירוא-בוליה על האנטישמיות

מאת

בנימין זאב הרצל

לירוא-בוליה על האנטישׁמיות / בנימין זאב הרצל

האדון לירוא-בוליה, שכבר עלה לו בזכות היהודים לכתוב אחד מספריו המשובחים: “ישראל בין העמים”, שב זה לא כבר לטפל בנו. בפעם הזאת לא הצליח הסופר בעל הטעם היפה הזה, כאשר בספרו הראשון. במחברתו: “האנטישמיות” הוא עושה עלינו רושם, כאלו לו היה לו לדבר הרבה על-אודות שאלת היהודים. ולעומת זאת אנו קוראים את תל“ג העמודים בספר “ישראל בין העמים” בתשומת-לב שאינה פוסקת, ומתענגים על ידיעותיו של המחבר ונעימות דבריו, מרגישים אנו אחרי קריאת המשא הקצר בן ע”ה עמודים קטנים איזו ריקנות במֹחנו.

“האנטישמות”, זה היה משא חפשי, מה שקוראים “קונפרנס”, שנשא ה' לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי בפּאַריז לפני ירחים אחדים. החזית הזו, אישיותו של הנואם ואופן ההפרעות, שהפסיקוהו בדבריו, היו ראויים להביא את העתונים הגדולים לטפל בדבריו ביתר עיון. אבל, כנודע, לא נעים הוא, לדבר בשאלת היהודים;עוד לא חדלה האמונה, כי יכולים לבטל אותה בשתיקה. מחזה מוזר הוא לראות, איך טחו מראות עיני אנשים הנודעים לפקחים. הרי זה דומה לאדם הנכנס למקום שאין מעשנים בו ומסתיר את קנה-מקטרתו בכיס מעילו. הוא יחרֹך את מעילו ולבסוף תגלה תרמיתו.

לאחד המאורעות בהתפתחות החדשה של שאלת היהודים, שעוברים עליהם בשתיקה, נחשב גם נאומו של לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי. המאורע הזה היה נפלא, במה שלא הפיק רצון משום צד. לאנטישמיים, שעליהם קרא ה' לירוא-בוליה למלחמה מעל הקתדרא הקתולית, היה זה יום רע. אבל גם ה' לירוא-בוליה לא שבע נחת בו ביום. ויותר מכלם היה זה יום רע ליהודים, מפאת הגנתו של ה' לירוא-בוליה. סניגור כזה הוא האסון היותר גדול שיקרה את הנאשם. לירוא-בוליה מדבר על היהודים בנדיבות, שיש בה כדי לכלותם עד חרמה, הוא מכלימם ברֹב טובתו, ואין דבר עלול לדכא את רוחם כאותה הסניגוריה, שהוא מלמד עליהם. אדם מישראל, שלא נפגמה הכרת-עצמו, מוכרח לראות את עצמו נבזה וחדל-אישים, אחרי קראו את מחברתו של האקדמיק החביב הזה עד תומה. מה היא סבת הדבר? הן לא מפונקים אנו מעודנו. מדי יום ביומו אנחנו שומעים את השאלה הקשה, לכאורה, אם גם אנחנו בני אדם הננו כאחרים. יש העונים על שאלה זו בשלילה מחלטת, ואחרים מגבילים את תשובתם המחיבת בתנאים ידועים;רק מעטים הם העומדים על ידינו בלי כל תנאי, וזה נקל להבין על פי טבע בני האדם. תורת “ואהבת לרעך” איננה חזון נפרץ – שאלמלי כן, האם היתה מפליאה כל-כך בדברי-ימי העולם?… בקצרה, לא מפונקים אנחנו.

גם לצעוק על מר גורלנו כבר שכחנו. הננו נושאים בדומיה את אשר נטל עלינו. והנה מחזיק בנו איש אחד ביד נדיבה וחלקה, כאילו בא להיטיב עמנו;אבל אנחנו מרגישים בזה רק כאב. האם ברגשנותנו, החולנית ביותר, תלוי הדבר? לא, האיש הזה מחליק בידו על מכותינו הטריות. יצרב-נא אותן, יחתכן באזמל, יוסיף להכותנו כהנה וכהנה, אם באמת שונאנו הוא;אבל המשוש הזה למה הוא בא, אם איננו אוהב נאמן לנו?

זאת היא סבת הדבר. רק מי שהוא בגלוי חבר לאיזו מפלגה שתהיה, יכול לכתוב היום על-דבר שאלת-היהודים. זאת אומרת: על שאלת היהודים יש להביט מתוך שתי נקודות ראות, מצד ההיסטורי, וּמצד המעשי. על הצד ההיסטורי שבה אפשר להביט במנוחה ובקֹר-רוח, ולא עוד, אלא שהמתינות המדעית היא רבת תועלת. אבל שאלת היהודים המעשית אינה סובלת התבוננות קרה כזו. פה ושם סובלים ונלחמים;פה סובלים יותר ונלחמים יותר. אולם אם יבא מי שהוא להתבונן במנוחת-נפש גמורה אל המחזה, ואפשר לאמר: להתענג עליו, אז יעורר קצף בשני המחנות. מי שחפץ כעת לקחת חלק בשאלת-היהודים, עליו לברר קֹדם כל, אם לנו הוא או לצרינו. לכותבי היסטוריה עוד אין מקום במצב הענין הנוכחי, לכל היותר יש מקום למודיעים משדה-המלחמה, ואלה צריכים להזהר, פן יעמדו לדין על פי החוקים השוררים בשעת-מלחמה.

ובכן אי-זהירות היתה מצד ה' לירוא-בוליה, בלכתו ביום 27 לפיבר, 1897 אל האינסטיטוט הקתולי, לברר לאנטישמיים, עד כמה איננו יכול להסכים עם כל דעותיהם, ולהוכיח את היהודים על החסרונות שהוא מוצא בהם. להמתקות המחוכמות, לתנאים והגבלות, שעשה בנאומו זה, אין איש שם לב. אין להעלות על הדעת, מה רבה ההתמרמרות, שיכולה להביא הרצאה נוחה כזו. נאומו של ה' לירוא-בוליה הוא דוגמא יפה למשובת הזהירות. ובכל זאת הנהו עומד עוד היום על היסוד של ספרו “ישראל בין העמים”, איננו אומר אף מלה אחת, שלא נוכח כבר לדעת את פעולותיה;אלא, שהאדם הפקח הזה שכח, כי לא הרי הספר כהרי הנאום, ואינה דומה היסטוריה לפוליטיקה¹. הפילוסוף צריך שידע לשתוק, והפוליטיקאי – לדבר.

כעבור זמן מה אחרי נאומו, הכיר ה' לירוא-בוליה לדעת זאת, והקדמתו למחברתו הקטנה תוכיח. בה הוא מפרסם את תשובתו אל “ראש הצירים של האגודה האנטישמית בצרפת”, דברי המכתב הם קשים וחריפים, לה' לירוא-בוליה אבדה מנוחת-הנפש, שעליה התפלאנו, כל זמן שהדברים היו ערוכים נגד היהודים. המלומד בעל-הטעם הזה הוא גם-כן בעל מזג חם. הוא כותב לראש הצירים: “אדוני! אתה הזמנתני במכתב גלוי לוכוח בפני האגודה האנטישמית של צרפת. אתה הואלת בטובך להבטיחני מראש, כי יתנהגו עמי חבריך בנימוס. את טיבו של הנימוס הזה הכרתי, לצערי, לדעת בשעת נאומי באינסטיטוט בפאריז, שבו היו חבריך, המתכנים נוצרים ומתפארים להיות החלוצים הנלחמים בעד הכנסיה, מחויבים להראות את דרכי נימוסם ואת הכבוד אשר יכבדו את חֹפש-הדבור. המקום ההוא היה, בודאי, התיאטרון של האינסטיטוט הקתולי. חבל, שלא הבינו זאת. למורת-רוח הרוב הגדול של השומעים הפריעוני בלי הרף בהלצות נבערות ובמשובת-נערים גסה. וזה היה הנסיון שקניתי לי. כל הסומך על ישרת לבם או על דרכי נימוסם של חבריך, הוא תמים יותר מדאי”.

הסופר האונגרי אַגאַי מספר בפיליטון אחד את הספור הנחמד הזה. הוא היה פעם אחת באוסטנדה יחד עם בישוף אונגרי. נסיך הכנסיה היה נעול תחת מעילו הארוך מגפים. מעיל ארוך ומגפים הם הסימנים, שעל פיהם יכירו נערי הרחוב באוסטנדה את היהודים הפולנים. ובכן רצו הנערים אחרי הבישוף, התקלסו בו וישליכו עליו אבנים, כאשר הסכינו לעשות ליהודים הפולנים הנתעים במקרה לאוסטנדה. הכהן התרגז והתקצף מאד, וכל עמלו היה לבקש לו איזה שוטר, שיגן עליו מפני משובת-הנערים, שלא הבינה כלל. את השוטר שאל, מה-זה היה לנערים. זה שחק בתמימות ויאמר: “כך הם מתנהגים עם היהודים”. – “מה-זה, יהודי? בישוף הנני!” ויפתח את מעילו, ולעיני השוטר הנבהל נגלה צלב-הזהב הגדול. וכאשר נפגש הבישוף עם בן-ארצו אַגאַי, ויספר לו את אשר קרהו, ענה זה האחרון: “הפעם ראה הדר כבוד הבישוף, מה נעים הוא להיות יהודי. אתה טעמת טעם זה רק כרבע שעה – ואנחנו הרגלנו בו זה אלף ושמונה מאות שנה…”

במקרה הבישוף באוסטנדה קרה את ה' לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי בפאַריז. והוא הלא פתח אחת ושתים את מעילו, ויראה על צלב-הזהב שעל חזהו. פעמים הרבה הטעים, כי אריי, נוצרי, צרפתי טוב הנהו. גלויי-דעת כאלה מועילים בפעם הראשונה, אבל בהשנותם יחלש כחם. הם לא עמדו לו, להצילו מחמת האנטישמיים, שחפץ לקנות את לבם. והוא מתמרמר על אפן התנגדותם אליו. הכבר עתה, אחרי עבור זמן קצר כזה, אדוני לירוא-בוליה? עוד נסיונות אחדים כאלה, ואולי תבין אז את השאלה באפן פחות “מדעי”.

הוא מבין אותה באפן מדעי, כן הוא. הוא מברר את האנטישמיות משלשת צדדיה: מצד הדת, הלאם והחברה. ואלה הם דבריו: “ההבדל שבין האנטישמיים וביני ביחס למלחמה המשולשלת, הוא בעיקרו הבדל המונח בטכסיס ובשטה;אבל זה לבדו חשוב הוא למדי”.

זהו גלוי-דעתו הנאמן של “סנגורנו”, שנשמור אותו בלבנו ונזכירהו לעת מצא לקטני-המוח שביהודים. לאנטישמיים לא הספיק גלוי-הדעת הזה, וישמעו לדבריו מתוך התמרמרות והתנגדות עצומה. והנה עלינו להודות, כי הוכחותיו של תירוא-בוליה מלאות יופי ונעימות. מי שאיננו יהודי או אנטישמי יקרא אותן בעונג, אם בכלל עוד יתענין בשאלה זו. מדעיותו של לירוא-בוליה היא מלאת חן ויופי, שדוגמתה אנו מוצאים בין גדולי צרפת כּרֶנַן וטן. את הענינים, שהוא עוסק בהם, הוא יודע על ברים, גם אם הרצאתו היא נוחה ונעימה. הוא יודע את תכונת היהודים ידיעה עמוקה, שאין בה משום משא-פנים, ורואה כל קיסם דק שבין עינינו. על זה אין לנו להתאונן ולא היינו מתאוננים, אלמלי התיצב נגדנו כצר. אבל הוא רוצה להתראות כשופט-צדק, ולזה אין בלבו, אם אפשר לומר כן, העדר חבה כלפי האחרים. אפשר, שאלה הם רק הבדלים דקים, “הבדלים שבטכסיס ובשטה”, אבל מספיקים הם למדי. אם נקציע לו את מקומו הראוי לו, אם נכיר בו את אשר הנהו, את מתנגדנו, אז יתברר יותר וכּוחנו עמו. האנטישמיים, החושבים אותו לאיש-ריבם, מפאת התנגדותו לצורת השנאה, שהם שונאים את היהודים, לא הבינו אותו: מזיק הוא לנו.

ה' לירוא-בוליה מביא לנו נזק, כמו שמביאים לנו נזק אותם היהודים, המתנכרים לעמנו ומהלך מחשבותיהם דומה לפעמים למהלך מחשבותיו של לירוא-בוליה. היותר יפות ונדיבות, בערך, הן טענותיו נגד האנטישמיות הדתית. זה הוא החלק הראשון של הרצאתו. קודם כל הוא מוכיח, כי טעות היא לחשוב, כי התנועה נגד הנצרות שהתחוללה ביחוד בצרפת, במאת-השנה שעברה, יצאה מאת היהודים. “לא יהודי היה האיש שקרא את הקריאה “Ecrasons l’inf ā me!”² (הלאה הדת!). זה היה וולטיר, שלא היה תלמידם או ידידם של היהודים, אלא להפך, יכולים היו האנטישמיים לחשבו לאחד מרבותיהם”.

בימי לודוויג הט"ו היו בפּאַריז לא יותר מכמה מאות יהודים. רובם היו עניים, אנשים בלי שם, שנדחקו לשבת בפרורי העיר הרחוקים. לאלה לא היה די כח להשפיע במדה כל-שהיא על המהפכה, על חלול הדת ועל הרחקת הנצרות מחיי הצבור החדשים. אמנם אחרי-כן נראה, כי השתתפו היהודים במדה מרובה בהחלשת הנצרות בתוך הצבור. כיצד עשו זאת? בתור יחידים או באגודות של יהודים ומתיהדים. בתור יחידים היו והנם עוד היום חסרי-אונים. מן האגודות היהודיות יודע לירוא-בוליה רק אחת, הראויה להקרא בשם: את האליאנס הכללית (חברת “כל ישראל חברים”). ובתור אגודה של מתיהדים יש להזכיר רק את הגודרים החפשים.

לירוא-בוליה מבאר את טיבה של האליאנס הישראלית, שנוסדה בשנות השבעים על-ידי כרמיה, ותעודתה היא להבטיח בכל הארצות, וביחוד בארצות הפראיות, את זכיותיהם של בני אמונתם, את חפש החיים הדתיים ואת קיומם הבטוח של אישים פרטיים. הוא איננו מוצא שום סבה לערער על חברה זו, שנוסדה על פי דוגמתה של “האַליאַנס האיונגלית”. לנו, הציונים יש בנדון זה השקפה שונה לגמרי מהשקפתם של לירוא-בוליה ושל יהודי-האַליאַנס. אנחנו חושבים את המוסד הזה למעשה-אולת. מעולם לא הזיקה אולתה של איזו חברה במדה כל-כך גדולה, בערך אל התועלת היותר אפשרית, כ“אליאנס-הכללית” המגוחכה הזאת, שאיננה לא כללית, ולא אליאנס, ועוד פחות מכל – ישראלית. בשמה המצלצל והריק גרמה האליאנס הזו לצוררינו, להאמין במציאות אגודת-אחוה בין-לאומית, אשר תחתור במסתרים, לכונן ממשלת היהודים בכל התבל. ובמדה שתמהר חברה זו להבטל מן הארץ, כן ייטב יותר. אנחנו הציונים מתנגדים בפרוש ובכל תֹקף לכל התאחדות יהודית בין-לאומית כזו, אשר, בהיות פעולתה נכרת, תחשב בצדק למין “ממלכה בתוך ממלכה”, השנואה לכל, ובהיותה חלשה וחסרת ערך, תביא רק נזק. לא פה המקום לברר את השקפתנו המתנגדת לכל פרטיה. רק דבר זה צריך להאמר, כי למען הביא פתרון לשאלת היהודים, אין אנו חפצים באגודה בין-לאומית שלא בוכוח בין-לאומי, זאת אומרת: לא באגודות-סתרים העושות מעשיהן במחשך ובעקיפין, אלא במשא ומתן גלוי, תחת השגחתה התדירית והגמורה של דעת הצבור.

מענינים מאד הם הדברים של לירוא-בוליה בנוגע לגודרים החפשים. הוא מוכיח, כי היהודים נתקבלו אל הלשכות רק בזמן מאוחר, ובארצות אחדות עוד אין מקבלים אותם גם היום. התנגדותם של הגודרים החפשים לעניני הדת איננה אפוא מפעלם של היהודים, אם גם לאט לאט החלו להשתתף בה, ואולי גם בקנאות יתרה. אין ספק, שהיתה זאת השגגה היותר גדולה שיצאה מאת היהודים, המשוחררים זה מקרוב. אמנם מצד תכונת-הנפש מובנת לנו השגגה הזאת. ברצון ובעונג רב השתתפו רבים מהם במלחמה נגד הכנסיה, אשר מידה נרדפו היהודים על צואר במשך שנות מאות הרבה. גם בנידון³ זה השתלם והתפתח חנוכנו למן העת ההיא. היהודי המודרני, אם גם יהיה חפשי בדעות, ודוקא בהיותו חפשי בדעות, יתן לכל איש לחיות באמונתו. האם עלינו להלחם כעת מלחמות-דת, מה שלא עשינו גם אז, כשהיתה ממלכתנו קימת, אנחנו, שלא חפצנו מעולם להכניס גרים? בפני רזי החיים עומדים גם אנו ומודים בהכנעה: “Jgnorabimus” (לא נדע!). ביחס אל מצב החלשים, אל חנוכו של הדור הצעיר ואל נחמתם האחרונה של הזקנים, אנו חושבים את הדת לדבר שאין לו תמורה גם עכשו. ובכן לא באה התנגדותם של היהודים אל הדת השלטת אלא מתוך רגש נקמה. והנקמה היא פוליטיקה של סכלות מאין כמוה. בגללה אנחנו סובלים.

רפה הוא כּחו של לירוא-בוליה, כשהוא בא לדון על האנטישמיות הלאומית. עוד נראה להלן את סבת הדבר. באורו לאנטישמיות הלאומית הוא כעין דחיה-בקנה. הוא רק מזהיר את הקתולים, לבל יהיו נמהרים להאשים את היהודים בקוסמופוליטיות;שהרי גם הכנסיה היא קוסמופוליטית, היה הנה זאת יותר מכֹל. הוא מחליט, מה שאנו יודעים אמנם למדי: כי היהודים היו עוד לפני שנים אחדות מוכנים להתבולל בכל המקומות, וכי נעצרה התנועה הזאת בידי אותם האנשים עצמם, המאשימים את היהודים על שאינם חפצים להטמע בעמים, שבקרבם הם יושבים. הוא לועג גם-כן לאנטישמיים על שטחיותם בידיעת-העמים. היהודים אינם, לפי דעתו, בני גזע אחד, וכדומה. כאילו אפשר היה לבטל את התנועה נגד היהודים, במה שמוכיחים בראיות מדעיות את פגימת הססמא שלה. זוהי תמימות של מלומד.

בעוד שיכולים ומוכרחים היינו להחליט למעלה, על פי דברי לירוא-בוליה עצמו, כי איננו אוהב ליהודים, מוצאים אנו בחלק השלישי של מחברתו, כי איננו חפץ בכל זאת לעשות עול ליהודים. היינו מכירים לו תודה על זה, אלמלא נחשב בטעות לסניגור היהודים. לא לנו לחקור, מי הוא האשם בשגיאה זו: הוא בעצמו או אחרים;אפשר, שאין האשם תלוי אלא בהתיחסותו הדיקנית. במלחמות-דעות כאלה, הכרוכות בעקבות שאלת היהודים, קשה להשיג, איך זה יתאחדו שני נגודים בנושא אחד, ולפיכך אין הדעת סובלת זאת. אי אפשר, שיהיה איש אנטישמי ומתיחס ביושר אל היהודים, אויב ואוהב בנפש אחת.

בחלק השלישי, העוסק בצד הכלכלי שבשאלה, מבאר לירוא-בוליה, איך זה נדחקו היהודים מפני סבות היסטוריות אל המסחר, אל עסקי-ממונות;איך נחלש כח העם, שהיה בראשיתו עובד אדמתו ומלומד מלחמה, ואיך לא אבדה לו בכל זאת התשוקה לעבודת הגוף, כאשר יוכיחו מצב ההמונים במזרחה של אירופא, שטת-המזיעים הנוראה באנגליה ובאמריקה, ששם לא יתאוננו על היהודים, כי חיים הם על חשבון אחרים במסחר-הבינים, אלא כי יתחרו בעובדים להוזיל את משכרת העבודה. הדברים ידועים לנו היטב, אבל הוא הגיד אותם לאנטישמיים. והם כמובן מכניסים באֹזן זו ומוציאים באחרת. הם מתאוננים על מצב קים מבלי שים לב אל הסבות ההיסטוריות שהולידו אותו. האנטישמיות, בתכונתה הכלכלית-לאומית היא תנועה כעין זו של מסי-הגנה. האם לא ראינו זה מקרוב גם באונגריה “ידידת-היהודים” את המחזה המפליא שרבים לא שמו אליו לב כלל, כי סגרה ממלכה זו את שעריה בפני הנודדים מרוסיה? ה' לירוא-בוליה מבין כל הרבה, כל כך יפה;רק את הזמן, שהוא חי בו, איננו מבין. עודנו מחזיק כמאמין אדוק בשיטת laissez faire, laissez aller (שב ואל תעשה!), שכבר עבר זמנה. אם יש להתעצב או לשמוח על זאת, היא כבר עברה ואיננה. עוד ישובו אליה בזמן מן הזמנים, אבל עכשו העולם מתנהג על פי אותות אחרים. ה' לירוא-בוליה איננו אוהב את היהודים, ובכל זאת הוא נלחם באנטישמיות;ובזה הגענו סוף סוף להכרת הנגוד שבו. הוא ליברלי אדוק, תלמיד מובהק מבית המדרש הישן, האגף השמאלי שבמרכז.

עקרי יסודותיו יקרים לו מרגשי התנגדותו. דעתם של האנטישמיים היא יותר שלמה, אולי מפני שמכונים את עקריהם אל רגשי התנגדותם.

וה' לירוא-בוליה מוציא את המסקנות מתוך הנחותיו. הוא דורש לחֹפש, לשווי-הזכיות בעד הכל;ראשית, מפני שזה הוא עקר אצלו, ושנית, מפני שאין בשאלת היהודים דרך אחרת. מה הוא הפתרון, אשר יציעו האנטישמיים? חוקים מגבילים או גרוש היהודים. לירוא-בוליה חושב, כי שניהם לא יסכנו. החוקים המגבילים, שהכיר לדעת ברוסיה, לא הצליחו. ואף גם זאת, מה שאפשר לעשות בארץ של שלטון-יחידי, קשה לנטוע על אדמת שלטון-עממי. לגרוש היהודים הוא מתנגד, מפני שזה יגרור אחריו בהכרח גרושים אחרים ולבסוף גם גרוש הישועיים. מלבד זאת יקשה הדבר, מפני שגם בארצות אחרות יחפצו בגרוש היהודים. לאן אפוא יפנו כלם? “השאלה לא נתנה, לכאורה, להפתר”, הוא כותב, ומיד מוסיף:

“אמנם יש עוד דרך אחת, שמדת היושר שבי לא תתנני לעבור עליה בשתיקה: לקומם מחדש את ממלכת היהודים”. והוא מדבר בקצרה על-אדות תנועתנו הציונית. אולם איננו מאמין בזה, שיסוד מדינת היהודים יהיה הפתרון הנכון לשאלת-היהודים. על זאת לא נתפלא כלל, אחרי שיודעים אנו את הקדמותיו, וביחוד אחרי שהכרנו את רפיון החלטותיו בנוגע לצד הלאומי שבשאלת היהודים. הוא חושב גם-כן, כי בארץ אבותינו אין עוד די מקום בעד כלנו. את הדאגה הזאת יניח-נא לנו. ראשית כל, לא ילכו שמה כל היהודים. השלוים והשקטים ישארו במקומות מושבותיהם, עד אשר יהרס רכושם, והם ומשפחותיהם יתבוללו טמיעה גמורה בסביבתם. הן גם בארצות האנטישמיות לא היה הדבר לתועלת, לו יצאו מתוכן כל היהודים. זרם היציאה, שיהיה נוח לכל, יחל לשטוף, וילך הלך ושטוף, כל זמן שהאנטישמיות תתקים. בו ביום ובאותה שעה, שבאיזו מדינה ישתנה היחס אל היהודים לטובה, לא יחשוב שום איש לזוז ממקומו, וכל-שכן מי שחי במצב טוב. הציונות נותנת ביד העמים את האמצעי לקבוע את מספר היהודים הדרוש לארצם. וזה הוא, זה לבדו, הפתרון לשאלת היהודים.

ומה יעשה במושלמים ובנוצרים, היושבים עתה בארץ-ישראל? – שואל ה' לירוא-בוליה. מה? להם נשקפה, לפי דעתנו, הטובה היותר גדולה, במה שנכניס אל ארצם העניה והקפואה עבודה, משלח-יד ותרבות. ומה יהיה גורלם של המקומות הקדושים? – אנו חושבים, כי אלה לא יהיו עוד לעולם לקנינה של איזו ממלכה שהיא. על פי משפטי העמים הם extra commercium (נכסי הכל כאחד). מה ששייך לכֹל, אי אפשר שיהיה ולא יהיה לקנינו של יחיד. מי יוכל לתאר בדמיונו, כי האמונות הנוצריות השונות תמסרנה את המקומות הקדושים לאחת מהן. הפרוד בין האמונות הנוצריות, ההולך ומתרחב, הלא הביא לידי כך, כי נחה דעת כלן, בהיות המקומות הקדושים נשמרים בידי אנשים שאינם נוצרים. ואם נניח, אך לא נודה בהחלט, כי בזמן מן הזמנים ימסרו ליד אחת הממלכות, הן גם אז עוד יש להסתפק הרבה, אם ימסרו קדשי כל העולם התרבותי דוקא ליד צרפת, שאין סדרי ממשלתה נזקקים אל הדת.

זאת היא משאת-נפשו של ה' לירוא-בוליה, כפי שהודה, מתוך שכחה שספרו עומד להתפרסם, כי “בינינו לבין עצמנו צרפתים הננו”. בקריאה הנודעה: partant pour la Syrie (לכו ונעלה על סוריה!) רוצה הוא לכבוש את ארץ היהודים בעד הצרפתים, אחרי שתחלק טורקיה. אבל לחלוקת טורקיה עוד רב הדרך. למן היום שנשא ה' לירוא-בוליה את נאומו, נתנה טורקיה מופתים עצומים על כח החיים שבה. חלוקת טורקיה איננה עולה כעת על דעתו של שום פוליטיקאי רציני. אמנם צריכה טורקיה לעזרה כספית יותר מאשר עד כה, ואותה תוכל להשיג רק על-ידי היהודים. לא זאת היא המטרה, לקרוע איזה חבל מעל ממלכת טורקיה, אלא ליצור מולדת בטוחה על-פי משפטי העמים בעד אותם היהודים, שאינם יכולים להתקים בארצות אחרות.

זאת הגדנו כבר פעמים הרבה, ונחזור ונגיד, עד אשר יבינו אותנו. אנחנו הציונים נלך הלאה בדרכנו, קוממיות, בלב נכון ובטוח, מבלי שים לב אל דברי לעג ושטנה, אל מעשי תרמית ונכלים, עד שיבינו אותנו. אבל אם לא יבינו אותנו חנונים, דורשי טובת עצמם ואנשים פחותים, מן ראוי הוא, שיראו לנו את חבתם חובבי כל רעיון יפה ונשגב. הן לא דבר קל הוא: תחית עם אמלל ואובד. ואולי יבא בעתיד איש כלירוא-בוליה, אשר יתאר את תנועתנו – אם תנצח או תפול – ברצון ובחבה.

אבל בשביל לירוא-בוליה של היום – הוא יקרא את הטורים האלה – אנו מביאים פה את חרוזי בירנז’ה, המלאים זמרת-יופי וריח עדנים, שאולי לא יזכרם עוד. הוא יקרא אותם בשימת-לב ובעונג.

וזה תרגומם:

מה תארך העת למחשבה מחכה,

כבתולה עגומה, לאיש שיארשנה!

חסרי-לב יחשבוה למשוגעה,

החכם אומר לה: בֹאי בהחבא!

והנה ימצאנה הרחק מבני האדם

איש פתי, המאמין עוד ביום מחר,

ויארשנה לו;והיא פרה ורבה

לאשרו של כל המין האנושי.

---

שנוי מקום הקונגרס

מאת

בנימין זאב הרצל

(חליפת-מכתבים)

הועד המכין את הקונגרס הציוני מוצא לנחוץ לשנות את מקום האספה הזאת ממינכן לבאזל. הסבה להחלטתו היא התיחסות הקהלה היהודית במינכן נגד הקונגרס. אמנם לא היו צריכים לשים לב אל סרובם של ראשי-הקהלה במינכן, מפני שאין ביד האדונים האלה היכלת לאסור על מי שהוא לבֹא למינכן או לעצור בעד מועצותיהם של מספר אנשים, שאתם אין להם, לפי דברי עצמם, שום קשר ואינם רוצים לבא בקשר אתם. יש גם-כן להטיל ספק בדבר, אם היו ראשי הקהלה הנכבדים יכולים לעשות מאומה נגד האספה. אולם הועד המכין רואה חובה לעצמו לסדר את הקונגרס באופן הגון לגמרי.

עד כמה שאין טעם מספיק להתמרמרותם של האדונים במינכן, ועד כמה שנקל היה לעבור בלי משים על מחאתם, בכל זאת לא חפצו מכיני הקונגרס לתת לפני שונאי ישראל מחזה של מלחמת-הבל כזו. ואפשר גם-כן, שהיה מי שהוא מתרחק מן הקונגרס, אלמלי היה לחשוש, שבמקום האספה יתיחסו באי-כחם הרשמיים של היהודים היושבים שם באיבה אל האורחים הנאספים.

מפני הסבות הללו עזבו את מינכן ויבחרו בבאזל למקום האספה, אחרי שנתברר על-ידי חקירה ודרישה, כי תוכל הועידה להיות בבאזל באין מעצור. גם בתחלה כבר חשבו לקרא את הקונגרס לאיזו עיר שוויצרית, ורוב חברי הועד בחרו, נגד ההצעה הראשונה, בעיר מינכן בשביל קרבתה ובשביל מדת הכנסת האורחים שבה, רק מפני שהצירים ממזרח אירופה מבכרים את מינכן מסבות מדיניות. על-ידי קריאת הקונגרס למינכן נתברר בכל אֹפן באר היטב, כי הקונגרס היה נועד מתחלתו להתאסף בעיר גרמנית. העובדא, שלא הגיע לכך, לא תוכל לתת לקונגרס פנים אחרות. אמנם צריכה הציונות, ככל תנועה חדשה, להתחשב מראש עם חסר-הבנה והערכה של כדין; אולם מתוך מחשבתם של קוראי הקונגרסלהתאסף במינכן, ידין כל שופט מישרים על תעודותיו ושאיפותיו של הקונגרס, שיכולות הן לעמוד בפני ההשגחה היותר דיקנית של השלטונות ושל דעת הקהל.

נמסרה לנו לדפוס חליפת-המכתבים שהיתה בין הועד ובין ראשי הקהלה במינכן.

**

ווינא, 11 ליוני 1897.

אל כבוד ראשי הקהלה היהודית במינכן.

אדונים מאד נכבדים!

רשימות אחדות בעתוני מינכן עוררו את תשומת לבנו על התעמולה נגד הקונגרס הציוני, שהתחילה שם. ביחוד נשמע, שראשי הקהלה במינכן מוחים נגד הקנגרס, שאליו לא הוזמנו. כדי לברר את הענין הזה, הננו פונים ישר אליכם.

אם לא הזמנו את ראשי הקהלה במינכן אל הקונגרס, לא נמנענו מלעשות זאת מחסר נימוס, או מפני שחשבנו כי אין זה נוגע אליכם. חפצנו להניח לכם את הבחירה החופשית להשתתף בקונגרס כחברים חשובים או להתרחק ממנו. חשבנו להתנהג על פי דרכי הנימוס, אם נתן לכם להתיחס כרצונכם אל הקונגרס, כדי שלא תבֹאו במבוכה, אם תמצאו מאיזו סבה שתהה לנכון, לגלות דעתכם נגד אחיכם בני עמכם. אמנם אין בציונות שום דבר מתנגד אל המוסר ואל החוק, ורק אנשי זדון יכולים להכריז על תנועה זו, שהיא איננה מתאימה עם אהבת המולדת. אבל יודעים אנו היטב, כמה שמועות שקר נפוצו עוד על-אודות נסיוננו לפתור את שאלת היהודים בדרך שלום ואהבה אנושית.

אחת מתעודות הקונגרס שלנו היא, לברר בפני כל העולם, מה טיבה של הציונות. הננו מתכבדים לשלוח לכם בזה גליון של עתון מפלגתנו “העולם”; בו תמצאו מאמר המפיץ אור על מטרותיו של הקונגרס. קראנו את הקונגרס למינכן, מפני שהעיר הזאת רגילה להכניס אורחים ומפני שהיא מרכז רצוי לעוברים ושבים. למחאה שתבא מצד יהודים לא פללנו מראש, והננו חושבים, כי גם אנשים שאינן יהודים לא יבינו מחאה כזו.

נדמה לנו, כי אנשים מישראל, שאינם מרגישים את עצמם כיהודים לאומיים, אלא כבני לאום אחר, צריכים להניח לנו את רגשותינו העממיים. אין אנו מדברים בשמם אלא בשמנו אנחנו; מכבדים אנו את לאומתם, יכבדו נא הם את לאומותנו, כמו שהדבר נוהג אצל כל אומה ולשון.

עוד דאגה אחת, שתוכל להתעורר, אנו חושבים לנחות להסיר מראש. הקונגרס הציוני היא אספת צירים מיוחדים, שאליה יכולים להכנס רק בכרטיסי-כניסה, ורצונם הכביר של קוראי הקונגרס וציריו שכבר נרשמו, הוא, לתת לאספה זו אופי הגון מראשיתה ועד סופה.

איננו מאמינים, כי תוריד אספתנו את כבוד היהודים או תעורר לעג ובוז – למצער לא יותר מאשר יש כבר עתה.

הננו חותמים. שואלים אנחנו אתכם, אדונים מאׁד נכבדים, מפני שאנוסים הננו על-פי מצב הדברים לשאלה זו: מה הוא היחס של ראשי הקהלה במינכן אל הקונגרס שלנו? המוחים הם נגד קריאת הקונגרס למינכן? או רואים הם בזה ענין זר שאינו נוגע אליהם?

על-פי תשובתכם נדע לכלכל את מעשינו. חושבים אנו לנכון, להעיר אתכם כבר עתה, כי נפרסם את מכתבנו זה בדפוס, אם נהיה מוכרחים לרגל סרובכם לשנות את מקום הקונגרס ממינכן לעיר אחרת.

הננו מבקשים לשלוח לנו תשובתכם בקרוב. אם לא תוכל הנהלת הקהלה הנכבדה להתיעץ תכף, הננו מבקשים להודיענו את המועד, למתי נוכל לחכות לתשובתכם.

קבלו, אדונים מאד נכבדים, את בטוי הוקרתנו הגמורה.

הועד המכין את הקונגרס הציוני.

**

בו ביום שנשלח המכתב הזה, יצא מכתב מאת הנהלת הקהלה במינכן אל ראש הועד המכין. במכתב ממינכן – שלא נמסר לנו לפרסום, מפני ששולחיו עוד לא ידעו, כי חליפת המכתבים עומדת להתפרסם – במכתב הראשון מציעים ראשי הקהלה את טענותיהם נגד הקונגרס מנקודת השקפתם של יהודי מינכן. אחרי כן בא המכתב השני, הנמסר פה לדפוס.

**

מינכן, 14 ליוני 1897.

כבוד מעלתכם!

מכתבכם הנכבד מיום י“א לח”ז הגיע לידנו היום, כנראה, בו ביום שהגיע לידכם מכתבנו מיום אתמול.

הבאורים שנתתם לנו על-דבר תעודותיה ומטרותיה של התנועה הציונית אינם מסוגלים לשנות את יחסנו אל אספת הקונגרס במינכן ויתר ערי באַוואַריה.

הננו מוכרחים אפוא לחזור על בקשתנו, וכדי שלא לתת מקום לטעות בדברינו, למחות נגד אספת הקונגרס במינכן.

בכבוד רב

הנהלת הקהלה היהודית במינכן.

**

הועד המכין התאים את מעשהו אל ההצהרות האלה. הקונגס יתאסף ביום 29 לאוגוסט בבאזל. תקותנו חזקה כי מועצותיו תרכשנה לעניננו את חבתה של דעת הקהל. הן לא רק אל היהודים נוגע הדבר, אם ינסו אנשים מתונים לפתור את שאלת-היהודים בדרך השלום והכבוד ואם יבקשו בהתגלות-לב מאת כל הגורמים המדיניים, שיעזרום במפעל הזה. ומקוים אנו גם-כן, כי הקונגרס הזה, המגורש עתה ממינכן, יהיה בימים הבאים לכבוד היסטורי לכל עיר, שתאסוף אותו אליה; כי הקונגרס, בהתאספו באֹפן כזה פעם שנית או שלישית, יבוקש מאת שלטונות של ערים וקהלות להתאסף בהן. ואם יבא יום, והאדונים במינכן יקראו את הקונגרס אליהם, אחרי שיכירו את טעותם בדבר התנועה הזאת, אז ינתן להם משפט הבכורה.

---

רבני מחאה

מאת

בנימין זאב הרצל

הדבר הכי חדש בתנועת היהודים, הם רבני-המחאה. מאַכּס נורדוי התוה בפתגם אחד, אשר ישאר לעולמים, תו-קלון על מצח אנשים ממין זה: הם המה אנשים, היושבים באניה בטוחה, ומכים במשוט על ראש הטובעים, המעפילים להחזיק בקצות האניה. זהו יהודי סתם, השונא לציון ומתגרה בחובביה. ואם נוסיף עליו את כהונת “רועה-נפשות” באחת הקהלות הגדולות, ויצא לנו רב-המחאה בדמותו כצלמו. חמשה רבני-מחאה כאלה פרסמו בעתון “ברלינר טאגבלאט” ובעתונים אחרים את הדברים האלה:

ועד אגודת הרבנים באשכנז: ד“ר מאַיבוים (ברלין), ד”ר הורוביץ (פרנקפורט), ד“ר גוטמאַן (ברסלוי), ד”ר אוירבך (הלברשטאַט), ד"ר ורנר (מינכן) מפרסם את ההודעה הזאת: "על-ידי הקריאה לקונגרס ציוני ועל-ידי פרסום סדר-היום שלו, נפוצו מושגים כה מוטעים על-דבר תורת היהדות ושאיפות המחזיקים בה, עד שרואה ועד אגודת-הרבנים באשכנז חובה לעצמו, להביע את גלוי-דעתו הזה:

א. שאיפותיהם של המכונים בשם ציונים ליסד מדינה יהודית-לאומית בארץ ישראל, מתנגדות אל היעודים המשיחיים, אשר בכתבי-הקדש ובספרות הדתית המאוחרת.

ב. היהדות מטילה חובה על המחזיקים בה, לעבוד בלבב שלם את עבודת המולדת, שהם שייכים לה, ולדרוש את שלומה הלאומי בכל נפשם ובכל כחותיהם.

ג. אולם חובה זו אינה סותרת את השאיפות הנדיבות, שמטרתן היא, להושיב אכרים יהודים בארץ ישראל, אחרי שאין לשאיפות האלה שום יחס אל יסוד מדינה לאומית.

דתנו ואהבתנו לארץ מולדתנו, שתיהן גם יחד מטילות אפוא עלינו את החובה לבקש מכל אלה, שטובת היהדות קרובה אל לבם, כי יתרחקו מן השאיפות הציוניות ומן הקונגרס, אשר למרות כל האזהרות עודנו מוכן להתאסף".

זאת היא תעודה נפלאה במינה. על פי הרשם הראשון, שהיא עושה עלינו, איננה עלולה להרבות את כבוד היהודים. כל עקרו של גלוי-הדעת דרכם לעקם ולסרס כל דבר להפוכו. כשהם מדברים על-אדות ציון, יש להבין בדבריהם הכל, אך, למען השם, לא ציון.

מאת איש אחד, שהנהו גם חרד אמתי גם מלומד, נמסרה לנו תשובה נמרצה, הסותרת את הסעיף הראשון הזה. דוקא מתוך כתבי-הקדש והספרות הדתית המאוחרת מוכיח ידידנו זה את אמתותן של השאיפות הציוניות, אבל אנו נמנעים לתת מקום להוכחות האלה, משום שאין לנו עסק בוכוח תיאולוגי.

והנה הסעיף השני. מה משמע, ש“היהדות מטילה חובה על המחזיקים בה, לעבוד בלבב שלם את המולדת, שהם שייכים לה וכו'”? הרי אין בזה אלא כונה של דלטוריה. בכל אפן יש סימן לדבר, שערשו של מר מאַיבוים לא עמדה על אדמת אשכנז. רבני-המחאה מפרנקפורט, ברסלוי, הלברשטאַט ומינכן צריכים היו למסור את עריכת התעודה ליד סופר, העולה עליהם בידיעת שפת אשכנז. אי אפשר, שיכתוב איש אשכנזי: “המולדת שאני שייך לה”, אלא “מולדתי”, “מולדתך”, “מולדתם”. אין איש שייך למולדת, אלא המולדת שייכת לו. לכל אחד שייכת כל המולדת. ואוי לו לאדם, שאין המולדת שייכת לו. הוא עודנו בכל זאת אוהב אותה, מפני שאי אפשר לחדול מאהבתו אותה. האהבה הזאת איננה מתבטאה במליצות ריקות, היא מחיבת להקריב כל קרבן, אשר תדרש ממנו; אבל איננה מחיבת את בעלי המרץ, לבלתי יתעודדו לבקש פתרון, שעל ידו ימנה החסרון. ובשום אֹפן אין בזה פלפול חריף, אם יאמרו הציונים: כל אחד ואחד עובד גם את מולדתו גם את הלאום, שהוא שייך לו – פה הוא מקומה הנכון של מלה זו – אם שואף הוא לעשות שלום בקרב התושבים על-ידי תנועת ישוב נבונה ומודרנית.

בסעיף השלישי, שנוכל לכנותו בשם הסעיף המשתמט, מרכינים חמשת האדונים בדרך אגב, את ראשם גם בפני “השאיפות הנדיבות”, שמטרתן היא, להושיב אכרים יהודים בארץ ישראל. ובזה יש חניפה קלה ומובנת כלפי עשירים ידועים מבני עמנו, הנכונים להקריב קרבנות גדולים בעד הישוב. אנחנו הציונים חושבים אמנם, כי התישבות אכרים היא יותר נבערה מאשר נדיבה, אם לא תהיה בטוחה על-פי משפטי העמים. הן חפצים אנו לא רק להרחיק בחפזון את אחינו העניים, המדוכאים והנרדפים, אלא גם להבטיח את עתידם. ובחפצנו להקים את ערובות-הבטחון האלה, יעיזו לחשוד אותנו ולהתגרות בנו מלחמה?

חמשת האדונים מסימים בבקשה נמרצה, להתרחק מן ה“קונגרס, אשר למרות כל האזהרות עוד מתעתדים לאספו”. יזהירו-נא האדונים האלה ככל העולה על רוחם, והקונגרס יתאסף, מפני שנחוץ הוא, כי יתאסף, מפני שהעם המפוזר מחכה לו מתוך געגועים ותקוה. מצב היהודים הנהו רע, באפן שאין דוגמתו, וכלום אין אנו רשאים להועץ על-אדותיו במנוחה, בהתאמה גמורה אל החוקים ולעיני כל יושבי תבל? איזה נוצרי ישר-לב, ימצא בזה דבר הראוי לגנאי? אם לא תעוררנה שאיפותינו רצון וחבה, אז לא יתמכו בנו אדירי הארץ, אז לא יעזרונו העמים במפעל גאולתנו – והעוני יעמוד אפוא גם לההבא. למצבו של מי נרע בזה? היש עוד אשמה אחת, שלא טפלו עלינו כבר? נאומי-ההסתה הנלהבים, שנשמעו נגדנו זה תשעים ותשע פעמים, ישמעו עוד בפעם המאה, אבל גם בזה לא נאמין. אותות ברורים מוכיחים לנו, כי אמון-רוחנו להתגלות-לבנו אינם רעים אפילו בעיני מתנגדינו, שאליהם אנו פונים בבטחה. סוף כל סוף הרי עוני גדול מדבר מתוך תנועתנו, ובמה שהוא אנושי, מוצאים אנו תמיד את הדרך אל הלב האנושי. ומי זה יחשב לנו לעון, אם אנחנו, שעל הרוב לא נגעה הרעה אל עצמנו, איננו עוברים בקֹר-רוח על עני אחינו, שאין ערוך לו?

אבל איפה היו ואיפה הנם גם עתה רבני-המחאה, בשעה שיהודים אמללים, אמללים רק בגלל יהדותם, היו והנם נתונים לחרפה ולמשסה, להרג ולאבדן? היום באלגריה ומחר ברוסיה, פעם בפרס ופעם…, פה ושם, ובכל מקום שהם, נשמע זעקת-שבר. ורבני-המחאה מצפצפים ומהגים, לכל היותר בשעת העכול, על-דבר איזו תעודה, תעודה, שיכולה להחשב לנו ליהירות מאין כמוה, לו בכלל היה לה איזה ממש, מפני שעמי התרבות היו מוכרחים למחות נגדנו בכל עֹז, אלמלי באנו להפיץ תורה בקרבם. אם היתה ליהודים איזו תעודה, אז כבר נמלאה על-ידי הנצרות, ואז איננה זקוקה עוד לרבני-המחאה.

אבל הציונות, כפי שמתברר לנו יותר ויותר, תביא לידי משבר מבריא בחיי היהודים. הנגודים המתהוים יביאו בהכרח לידי ברור ולבון במצבנו הפרוע, ולבסוף גם לידי זכוך תכונת-רוחו של עמנו. הכל לטובה! גם זה לטובה, שרבנים אחדים מתיחסים לעמם באופן כזה. ואלמלא לא באו אלא בשביל יצירת כנוי חדש לאדונים האלה, גם אז היה הדבר חשוב בערכו. אנשים נדיבים וראוים להיות למופת, כמוהליבר ורילף, שלבם הנאמן מיצר בצרת אחיהם העניים, העומדים בתוך עמם בכל מקום שהוא נרדף ביותר, גם אלה נקראו עד כה בשם, שמכנים בו את כל דברן על חתונות והלויות-מתים. מעתה יש הבדל נִכּר ביניהם. כדי שלא יתחלפו אלה להבא ברבנים הישרים, נקרא מעתה את פקידי בית-הכנסת, המוחים נגד גאולת עמם, בשם רבני-המחאה.

---

מוכוחי הקונגרס הראשון

מאת

בנימין זאב הרצל

בישיבת יום א' לפני הצהרים.

אחרי נאומו של נורדו הציע הציר מרמורק מווינא להדפיס ביחוד את הנאום ההוא ואת נאומו של הרצל.

הרצל: כבר הוחלט, שיודפס הפרוטוקול הסטינוגרפי בשלמותו. אני חושב, כי לא יתכן כלל וכלל להדפיס את שני הנאומים בפני עצמם, מפני שבזה נזלזל בכבודם של יתר הצירים, שאת נאומיהם עוד לא שמענו; בכל אֹפן אציג את הצעת מרמורק להצבעה. ואני מוצא לנכון לבלי הרשות עוד להתוכח בדבר הזה.

אחרי נאומו האנגלי של הציר רובינשטיין בסוף הישיבה הראשונה שלפני הצהרים, מודיע

הרצל: מר רובינשטיין מציע, שלא יוסיפו עוד לקרא הרצאות במדה כך מרובה, כדי שיהיה פנאי יותר לדון על כל פרט ופרט; אולם אני חושב, כי נקפח בזה את זכות יתר המרציאים, אם נחליט כזאת. אפשר יהיה לעשות פשרה, אם נבקש מאת האדונים, שידברו בקצרה היותר אפשרית על הפרטים החשובים ביותר. הנני מקוה, כי נוכל עוד היום לעבוד הרבה. המרציאים ישתמשו בהפסקת הצהרים לקצור הרצאותיהם.

ביום ב', לפני הצהרים.

אחרי שהודיע יושב-הראש על דבר המכתבים וטלגרמות של ברכה והסכמה שנשלחו אל הקונגרס, הוא נותן לקרא את מכתבו של הרב מוהיליבר בביאליסטוק, ואחרי הקריאה הוא מבקש מאת הקונגרס להביע להרב מוהיליבר ולד“ר רילף תודה בעד גלוי-דעתם. אחר-כך קובל ד”ר מאנדלקרן, על אשר לא ספרו בשבחו של הבארון אדמונד רוטשילד, שעשה הרבה לטובת הישוב, ודורש כי יתקנו את המעוות וישלחו לו ברכה, על זאת משיב

הרצל: עלי להעיר, כי בהחלטה כזו אנו קובעים הלכה למפרע בשאלה חשובה;הננו מביאים בזה את הקונגרס אל מצב אי-נעים. יש לנו לבחור, אם להתראות ככפויי-טובה או לוַתֵּר על יסודות עקריים, שעליהם אנו עתידים עוד להתוכח. ולפיכך אני חושב, כי נוכל להסתפק במה ששמענו את דברי הנואם ולעבור על ההצעה אל סדר היום.

אחרי שהציע נורדו בשם ועד-החמשה את התכנית: “הציונות שואפת ליצור בעד העם היהודי מקום מושב בטוח במשפט” בארץ-ישראל, דרש הציר שאַך, שיקבעו בתכנית את הנוסחה: “בטוח על פי משפטי העמים”. על זאת השיב

הרצל: כמדומני שמר שאַך מקולוניה טועה באיזה דבר. להצעת התכנית בחרו בנוסחה נוחה וברורה למדי בצורתה. אינני בא לבאר את נוסחת הקומיסיה. אני בעצמי השתמשתי בנאומי אתמול במלה, שאולי ראויה היא להתקבל, במלת: “על פי המשפט הצבורי”. מה שדרוש לחפצנו – ידוע הוא לכלנו, ואין מן הצֹרך לפתוח במשא-ומתן על דבר המובן מאליו, כדי להוָכח אחר-כך, כי לא היה זה אלא ריב דברים בעלמא. ההבדל שבין שאיפתנו אנחנו לאלה שקדמונו מונח בזה, שבפרוש אנחנו מבכרים את המשפט על הסבלנות. אל נא תכבידו על הועד-הפועל את עבודתו על-ידי בטוי מחשבתכם באֹפן, שאולי הוא מדויק יותר מדאי. זאת אינה אומרת, כי עלינו לקבל מה שיתנו לנו, אף אם איננו גדול בערכו ממה שיש כבר לבני עמנו בארצות מושבותיהם. הנחה קודמת, שאינה צריכה להאמר, היא, כי נוכל להסכים רק לתנאים מתאימים לגמרי עם התכנית המקווה, שהיא משאת נפש כלנו. עוד הפעם אני מיעץ אתכם, שלא תאריכו בוכוחים ותאבדו את הזמן בדברים שאין להם סוף.

גם הציר מוצקין מקיוב דורש בעד התכנית את הנוסחה: “על פי משפטי העמים”, ואחר כך מציעים להצביע על שתי ההצעות.

הרצל: שלש הצעות מונחות לפנינו: הצעת הקומיסיה, הצעת מוצקין, ושלישית, ההצעה בדבר נוסחת: “משפט צבורי”. והנה רבים אולי עוד לא באו היום לידי הכרה ברורה. חברי הקומיסיה, שחפצו לעורר את הקונגרס הראשון לגלוי-דעת מאוחד, הסכימו ביניהם אל העגול ההגיוני היותר רחב, המקיף גם את העגול הצר ממנו;בזה לא גלו בשום אֹפן את דעתם, עד כמה הם עומדים על העגול הפנימי, – אם אפשר להגדרה זו, – על יסוד של “משפטי העמים”;הם דחו אותו, אבל לא בטלוהו. אם אפשר לשער, כי קרובים אנחנו להוצאת רעיונותינו לפעולה יותר מאשר יאמינו אחרים, אז יוכלו טעמים של הסתגלות, שבהם אין למצא בשם אֹפן בטולו של היסוד, להצדיק את הזהירות בקביעת הנוסחה. לפי דעתי מועיל לעניננו מי שממהר להביאו לידי פתרון. היחס שבין הדעות השונות כבר הוברר. ובכל זאת היינו כלנו חפצים, שתקובל הצעות התכנית בהסכם כל הצירים, ובמובן זה הנני מעיר את תשומת לבבכם, כי אפשר, שכל יודעי דת ודין יסכימו לנוסחת: “משפט צבורי”. הנני מרשה לעצמי להציע לפני הקומיסיה לדון בדבר הוספה זו, שאינה משנה את תכניתנו לרעה, ואם תסכים לה אעמיד אותה למנין הדעות.

ביום ג', לפני הצהרים.

אחרי שהציג הציר שטיינר את התכנית של ההסתדרות, מעיר

הרצל: לא למותר יהיה להטעים, כי מה שנוצר עתה אין לו אלא אופי של יצירה לפי שעה. בהתאמה אל האֹפן, איך נקרא ונהיה הקונגרס, אין אנו יכולים לגלות רצוננו בשביל הקונגרסים העתידים לבא, כי אם עלינו לתת לפעולות הקונגרס, שהוא עתיד להוציא בשנה הבאה, צורה נאותה ומתאימה לצרך השעה. אם לא תחשבו את ההסתדרות שהוצעה לדבר של קבע, ואם תאמינו ברצונה של הקומיסיה להשתלם מעצמה ולהציע לפני הקונגרס הבא דבר יותר מתוקן – אז תקבלו את ההצעה ברצון.

על הצעת הקומיסיה: “כל אגודה מקומית בוחרת בציר אחד לקונגרס, ואם יעלה מספר השוקלים ליותר ממאה, תוכל לבחור עוד צירים לכל מאה או לחלק ממאה”, דורש פרופ' שפירא שיוסיפו: “מן הציונים שבאו אל הקונגרס לא כצירים שנבחרו, בוחרים עשרים עשרים בציר אחד, שלו תהיה זכות ההצבעה”.

הרצל: כנראה מתיחס הדבר אל אנשים שעסקו הרבה בעבודה ציונית, ובכל זאת לא הביאו אתם שום הרשאה. לדעתי נוכל לסדר את הדבר באֹפן אחר. הלא מראש ידעו, מתי יהיה הקונגרס. ובכן יפנה הציוני הנאמן אל לשכת הועד בשאלה: איך אוכל להשתתף בקונגרס? מן הלשכה, שתכין לה רשימות נדפסות, יקבל את התשובה: השתדל להשיג הרשאה ממספר אנשים שיש להם זכות הבחירה;והלשכה הן תדע, איפה נמצאים ציונים המבקשים להם ציר. אם תתקבל הצעת שפירא – נהרוס בידינו את היסוד של ההרשאה. בכלל אין התכנית מכוונת אלא לשנה אחת, לה יש רק ערך לפי שעה. אם הצליח בידינו בדרך ארעי לקרוא לקונגרס הזה, אז יוכל הועד העתיד להוציא דבר גדול מזה. כי יבחרו עשרים איש, שנקבצו ממקומות שונים, בציר אחד, לדבר זה אין, לדעתי, ערך מעשי. הנוסחה: “כל אגודה ציונית…” מספיקה לגמרי. אם נקבל הצעת פרופ' שפירא, גם אז עוד ישארו על הגזוזטרא אנשים רבים, וביניהם אולי יהיה אחד, שיהיה לו להגיד הרבה יותר מן האחרים.

אחרי וכוח ארוך בדבר שאלת ההשתתפות בקונגרס הציע אחד הצירים: “ציונים משלמים, שבאו אל הקונגרס לא בתור צירים, יוכלו להשתתף בוכוחים אך לא בהצבעות”.

הרצל: הנני מעיר על המבטא: “ציונים משלמים”. הזכות להשתתף בקונגרס תהיה אפוא תלויה בתשלומין. אינני חושב את הצורה הזאת לנאותה, לו חשבנו כזאת היינו נושאים פנים גם בקונגרס הזה לציונים משלמים.

ד"ר בודנהיימר מעיר, כי מובן מאליו הוא, שיוכלו אנשים ציונים להשתתף בקונגרס, אלא שהקומיסיה לא בררה עדיין את שאלת ההצבעה, ודבר זה ימסר לידי קומיסיה מיוחדה, שתדון בו.

הרצל: יש להצטער הרבה על אשר כלנו עורכי-דין הננו, כי אלה אינם רואים ברור את הדברים היותר ברורים. מכיון שבעיקר הדבר דעותינו שוות, נוכל למסור את הדבר הזה לידי קומיסיה. בזה תנוח דעתנו ולא נוסיף לבלות את הזמן, מפני שהשעות שאחרי הצהרים נחוצות לנו כל-כך.

שאלת מנוי המזכיר הראשי על ידי הועד הפועל עוררה וכוח ארוך ומסובך. צירים אחדים, שכוונו מראש להד"ר בירנבוים שהוא יהיה המזכיר הראשי, דרשו על ידי הציר שליט למפרע, כי יחליט הקונגרס זכות המזכיר לחוות דעתו בישיבות הועד כאחד מחבריו.

הרצל: הנני מעיר, כי הצעת שליט מפריעה בעד מנוי הועד. או שצריכים לשים לב אל עמדתו המיוחדת, או שמטילים למפרע חובה על הועד למנות מזכיר, אשר יבחר בו הקונגרס. אינני מאמין, כי ימצא אף אחד שיחפוץ להבחר אל הועד בתנאי כזה. הן לא נוכל למנות פקיד מבלי שנוכל לפקוד עליו. אינני מבין את ההצעה כלל וכלל.

על דבר ציר אחד שחשב, כי אם המזכיר הראשי יקבל שכר, אין מקום להצעת שליט, ענה

הרצל: ההצעה נראית בעיני לאי-אפשרית מצד המשפטי. אם יתמנה לפקיד בשכר איזה חבר-לדעה, לא נפחתו בזה ערכו וכבודו. כזאת לא עלתה על לב שום איש. אם רוצים אנו למנות רק איש, שנדע, כי מוכשר הוא למלא את תפקידו.

השאלה נסתבכה עוד יותר, כשעשוה צירים אחדים לענין של ריב-המפלגות ואחדים דברו בשם הסוציאלות-הדימוקרטית.

הרצל: הנני מעירכם, כי לא נתאספנו פה לדון על שאלה זו. אני חושב לנכון, כי הננו כל המפלגות ביחד. לא נתאספנו לועידת איזו מפלגה שהיא ולא ניתן לשום מפלגה שהיא למשול בקונגרס רק על פי דעת עצמה בלבד.

הציר ברומברג הציע, כי המזכיר הראשי ימנה מתוך חברי הועד הפועל וכי יקבל שכר בעד עבודתו.

הרצל: גם בזה יש ערבוב שני דברים שונים. אם נמה מזכיר ראשי ונחליט שיקבל שכר, אז אנו בוחרים בבעל משרה חדשה, מבלי שתהיינה הפקודות קבועות, והננו נותנים לאיש ההוא משכֹרת לשם כבוד. אולם לי נראה ליותר נכון להפריד בין שתי השאלות. ע"ד משכרת לשם כבוד לעולם אין מתוכחים בפומבי. דוקא אותם האדונים, שמהם יצא – כנראה – הוכוח הזה, הן לא יחפצו לזלזל בכבודו של האיש ההוא. ולפיכך נראה בעיני יותר להניח את השאלה להועד. אם לא ימלא הועד את תפקידו לפי רצונו של הקונגרס, אז ימָצאו האמצעים להעירו על זאת. בדברים כאלה אין לדון למפרע.

בישיבת הערב האחרונה.

הרצל (מתרגם מאנגלית את דברי הציר מזל ואומר):

מר מזל דורש שתתאחדנה כל אגודות “חובבי ציון” ושאר האגודות לישוב עם תנועתנו. זוהי דרישה המתאמת עם חפץ כלנו. אבל אינני חושב כי היא תצא מאת הקונגרס, אלא להפך מאת האגודות ההן.

---

נאום החתימה בקונגרס הראשון

מאת

בנימין זאב הרצל

קׂדם כל אני מביע תודה למע“כ הרב ד”ר כהן, על שהתיצב לפנינו באמון-רוח כאיש שהתנגד לנו לפנים, ועל שאלתו הגלויה¹, שעליה לא אשיב עתה לפרטיה. יכול אני להבטיח את כבודו, כי הציונות אינה מכונת לפגוע בהכרתה הדתית של איזו מפלגה שהיא בקרב היהדות.

בהמשך לאחד מסעיפי סדר-היום עלי להעיר הערה קצרה: בשנה האחרונה הגיעו אלינו תלונות שונות מארץ ישראל ע“ד קלקולים השוררים במושבות. הנני חושב להתאים עם רגשותיהם של רוב חברי הקונגרס במה שלא אכנס במשא-ומתן מפורט ע”ד התלונות האלה, אלא אמסרן ליד ועד מיוחד, שיביאן לידי ברור. הקונגרס היה בכל מהלכו כה הגון, ואין אנו רוצים להכניס בו נגינה מפריעה. מכשולים מצויים בכל דבר, בכל מפעל הנעשה בידי אדם, וגם המפעל שלפנינו. כמדומני, שמתחשב אני עם התלונות ההן, בהחליטי את מציאותן.

עתה הגענו לגמר עבודתנו, לפי שעה. עלינו להביע קׂדם כל את תודתנו לעיר הנדיבה הזאת, שקבלתנו ברצון, ולממשלה, על שהראתנו אותות הרבה של חבה, במה שהקלה לנו את עבודת ההכנה לקונגרס, ועל הכבוד שנתכבדנו, בהופיע בתוכנו נשיאה, יועץ הממשלה, פרופ' ד“ר פאול שפיזר, להקשיב לוכוחי הקונגרס. כמו כן עלינו להודות – ובודאי אין בזה סתירה לדעתי שגליתי להד”ר כהן – לציונים הנוצרים, שהנני פורט בשמותיהם: מר דוּננט, מיסד הצלב האדום, ריבנד יוהן מיטשעל, ריברנד הכלר מווינא, בא ון מַנטיפל, קולונל קונט בֶנטינק, שגם הוא לקח חלק בוכוחינו. ובודאי שנזכור גם את שמותיהם של הציונים היהודים, שעבדו לפנינו במפעל הזה. שמותיהם הנם ידועים לכלנו, ואני יכול לכוללם יחד בהכרת תודתנו.

אדוני! לעת עתה כליתי דברי. הרשוני עוד להגיד מלים אחדות בנוגע לי לעצמי. אפשר שהנהגתי בוכוחים היתה לפעמים רפויה, ולפעמים חזקה יותר מדאי, אך כונתי היתה רצויה וגם השגנו איזה דבר של ממש. הנני חושב, כי רבים ארבו כשמחים לאיד בתקותם שיעסקו פה בדברי הבל והזיות. כמדומני, שאין הציונות צריכה להתביש בקונגרס הראשון שלה. הקונגרס היה מתוּן במעשיו. אבל גם מלא מֶרֶץ. מה שיהיה בעתיד, לא נוכל להגיד היום. כי עושים אנו איזה דבר לטובת עמנו, הסובל בדרך ישר או אמצעי, במה שאנו מתיעצים על גורלו באספות כאלה – זאת יכירו לא רק חברינו, אלא גם העומדים מחוץ לאולם הזה. היש מקום לשאלה, אם יבכרו הנדכאים את העבודה על פני הדלות והרפיון, בבואנו לתת את המחרשה בידם? ישאלו-נא אותם! אבל בו ביום, שתשוב המחרשה לידו המתחזקת של האכר היהודי, תפתר שאלת היהודים.

---

תוצאות הקונגרס

מאת

בנימין זאב הרצל

אם נתאמץ לשפוט מישרים, עלינו לתת ראשית תודתנו הכי רבה לאלה הישרים במתנגדינו, שע"י הקונגרס היפה בבזיל חזרו מדעותיהם המוטעות והודו בפה מלא, כי למדו לדעת את אשר לא ידעו. לא לנו להתגאות ולהריע על נצחוננו, במה שמלא הקונגרס את אשר קוינו ממנו. הבה, נשמח בחשאי, בלי התפארות יהירית, כי על כן עומדים הננו בתחלתו של מפעל כביר;ומי שהתנגד לנו אתמול ונותן לנו את ידו ברגש, הרי זה מעיד על עצמו, כי רוחו הנדיבה עלולה להתפעל, ועל זאת אין אנו מספיקים להכיר לו די תודה. שלום, איפא, לאלה החדשים בשורותינו.

כבר שכחנו את התלאות ודברי השטנה מאתמול, הקונגרס הצליח יותר מאשר פללנו, וזה הוא העיקר. לעומת זה נחשב הכל לאָין. גם אלה, שעוד עתה מתרעמים ומחרפים, יוכרחו לבֹא אלינו באחד הימים ולהכנע סוף סוף תחת יד העובדות, אם לא יכנעו מפני סבות אחרות.

מה היה בבזיל? ההיתה שם אספה של דוברי צחות או בעלי-הזיה? האם השתכרו שם בדברי עצמם ובחלומות-שוא? אם נפרדו לבסוף בדמיונות ריקים כנשמטים ממשחק-שעשועים? בכונה אנחנו נותנים לשאלתנו צורה כזו, שיוכלו מתנגדינו המלעיגים לענות עליה בחיוב. יעשו-נא זאת כחפצם. מי שהיה בבזיל בשלשת הימים הללו של התעוררות ההיסטוריה היהודית, ידחה בבוז את בקרת המלגלגים. אמנם היו גם כאלה, שבאו שמה לשם צחוק, אבל הצחוק נכרת מפיהם למראה האומה היהודית, זו האומה האמללה והמעונה, שדמה שותת מרֹב פצעיה, שכבר חשבוה למתה ובמתים שמו חלקה, והיא בכל זאת איננה יכולה ואיננה חפצה למות, כשאומה זו התיצבה לפניהם פתאום בכל הדר גאון יסוריה ובברק התקוה שבעיניה. הננו עם אמלל, אבל עם הננו, עם אחד;זאת הוכיחו בבזיל צירי אלפים ורבבות מכל ארצות התבל. מי שעודנו חפץ ללעוג, ילעג כאַות-נפשו.

אפשר לאיש מזרע היהודים לעמוד מנגד לתנועתנו;אולם איננו מאמינים, שאפשר לאיש כזה למצא חן וכבוד בעיני שאינם-יהודים, אם הוא, היהודי, יעפר בעפר לעומת הציונים. מי שחפץ להוכיח באֹפן כזה, כי “אנוס” אמתי הוא, לשוא יתרפס בעבודתו הבזויה.

העקר האחד, אשר, מבלי היות לו צורה קבועה, שמש עד כה יסוד לתנועתנו ­– יצירת מקום מושב בטוח עפ"י המשפט הציבורי בעד היהודים, שאינם יכולים ואינם חפצים להתבולל בשום מקום – הוא נתאשר על ידי הקונגרס באֹפן נאדר, את העקר הזה הצענו בתור גלוי-רצוננו הלאומי לעיני כל העולם, ובמנוחת לב אנו מחכים למשפט, אשר יחרצו עליו. היש עוד ספק בדבר, איך ישפטו אנשים, שעוד לא נקפא לבם כלה מרגשי שנאה, על חפץ צנוע וישר כזה? ערכנו לפני כל העולם את שאלת-היהודים, מבלי להתרפס ולבקש חמלה, ויחד עם זה הצענו לתקן את המעוות בכח עצמנו, לטובת הכלל. האם באמת כה גדלה סכלותנו, בחשבנו, כי דברים גלויים כאלה יעוררו בהכרח את רגשי השתתפותם של כל הישרים בבני האדם?

עד כה היתה תנועתנו כלואה בין חומות הגיטו, ואמנם כבר עוררה שם אי-הבנה ומדנים למדי. עתה יצאה לחרות, והיא מעסיקה את דעת הקהל במלא רֹחב התבל. עתונים למאות הודיעו על אדותה לקוראיהם במשך השבוע שעבר. יש עוד מקומות, שבהם שוררת דומית-מות ושתיקה מתוך מבוכה, אבל גם המצב הזה לא יארך עוד. כיון שהחלו הפעמונים לצלצל, מוכרחים לצלצל כל הפעמונים.

הנה נודע עתה, מה היא הציונות ומה חפצה. כי “הנֶהָ דבר ממשי, וכי היא שואפת לאיזו מטרה” – כאשר אמרנו לפני ירחים אחדים ב“הודעה לפי שעה” שכך רבו המערערים עליה. בירור מצב היהודים, עריכת הפרוגרמה, הנהגת הסתדרות ותאור הנסיונות שנעשו בעבודת הישוב, כל אלה נותנים, לכל מי שרוצה לראות ולשמוע, תמונה בהירה מן התנועה הציונית. האם מפליגים אנחנו אף במילה אחת, בהחליטנו, כי היא תנועה מוסרית, מיוסדה על החֹק ועל אהבת-האדם? יש לאל ידה להועיל לרבים ולא ליהודים לבדם – ולמי תוכל להרע? האם לאלה שכבר התבוללו, או שדרך ההתבוללות נכונה לפניהם? איזו אולת! אדרבא, לאלה יקל המעבר;הם, פשוט, יפטרו לעולם מן הקבוץ העממי – “הנשיכה אך למותר היא”.

אולם אם רשאים אנו לחשוב אל תוצאות הקונגרס את העובדה, כי מעתה ידעו הכל, מה היא הציונות, שרגילים היו לחשדה במה שאין בה או לדון אותה בשתיקה, גם אז עלינו לראות בזה רק ראשית תוצאותיו. על פי תכנית כל תנועתנו, העושה מעשיה לעיני השמש, בפני כל העולם, הננו זקוקים לרצונן הטוב ולעזרתן של דעת הקהל והממשלות הנוגעות בדבר. אם באמת עוררה שאיפתנו, הבאה להסיר מכשולים גדולים, שעוד הולכים ומתרבים, את רגשי החבה במדה, שאנו מאמינים לראות בעינינו, אז מחויבים לעזרנו בכל עֹז. לועד שנקבע בווינא יש, מלבד הכנת הקונגרס הבא, עוד מטרה אחת: להבטיח לנו הסכמת החוגים הרשמיים. נחוץ שיתברר בקרוב, אם יבינו את כונתנו הרצויה ויכירוה כראוי. יכולים אנו לעבוד, ורק אז נעבוד, אם יעזרונו בחפץ לב. ואם לא יעזרונו, אז עלינו להסתפק בזה, שהעמדנו את המשא-ומתן הגלוי על בסיס חדש, ולחכות עד שתתברר ההכרה כל צרכה. אם חפצות הממשלות, שתפתר שאלת-היהודים באֹפן רצוי לכל הנוגעים בדבר, תהיה להן הזדמנות להראות את רצונן הטוב. אם עד כה היינו רחוקים מפזיזות, על אחת כמה וכמה שאין לנו עתה שום סבה לעזוב את דרך התבונה והעבודה הבריאה והמתונה. מי שחושב או אומר, כי הצלחת הקונגרס תעשה אותנו לנמהרים וקלי-דעת, אותו נכחיש במעשינו, כאשר הכזבנו עד כה את הרעות שנבאו לנו מתנגדינו, ושמנו לאַל את מזמותיהם הרעות. הציונות לא הזיקה עד היום ליהודים ולא תזיק להם גם להבא. נהפוך הוא. רבים מאלה, שהסכינו לבטא את שם עמנו בבוז, עמדו משתאים למראה הקונגרס, ואפשר שגם נתבישו. איש ישר אחד מתושבי בזיל, ששמע מעל היציע את המשא-והמתן בקונגרס, הביע שאת בתמימות. בעזבו את האולם אמר לאחד מחברינו, שחשב אותו לזר הבא רק לראות “ככה לא תיארתי לי את היהודים”. יש בדברים הפשוטים האלה מעין חרטה ונצנוץ של הכרה יותר ברורה. על ידי אגדות של דופי ואשמות שקר נפגמה דמות צלמנו בדמיונם של יתר העמים. אלמלי לא היתה לקונגרס תוצאה אחרת אלא זו בלבד, שחדלו לראות בנו, בכלנו בלי יוצא מן הכלל, רמאים שואפים לבצע, שהחלו לדון אותנו איש איש לפי מעשיו, גם אז בכל אֹפן השגנו כבר דבר מה. ועוד זאת השגנו על ידי הקונגרס, כי החלה יהדות, שהסכינה לכרוע ברך לפני אילי הזהב, להתנשא ולעמוד בקומה זקופה.

אמנם היו באסיפתנו אחדים, שנסו לתת לתנועתנו אופי של תנועה סוציאלית-דימוקרטית. היא איננה זאת. ויושב-הראש יכול לדחות את הנסיון הזה בהסכמת הרוב הגדול של הקונגרס. הציונות מקיפה את כל המפלגות, ואי אפשר לה לבכר איזו מפלגה מדינית או דתית על פני רעותה, כי היא באה בכֹח הלאום, בכֹח הלאום כלו.

וזוהי תוצאת הקונגרס הכי גדולה: הכל ראו, כי יש לרעיון היהודי-הלאומי כֹח מאחד, לעשות בני אדם שונים בשפתם ובהשקפותיהם הצבוריות, המדיניות והדתיות לאגודה אחת. הוא הדבר, שכחשו בו עד עתה ביתר עֹז, ואותו הכירו לדעת בבזיל באֹפן היותר מזהיר. הנגודים, הרגילים להשתער בשאון והמולה בכל מקום, שמפלגות שונות מתנגשות יחד, נשתתקו באותו הרגע, שנשמעה הקריאה הראשונה אל העם. האחים נפגשו זה בזה.

רוח קדוּשה היתה שורה על מעשי הימים האלה, עד שהיה נחשב לחטא נגד העם, אלמלי היו דנים בפרהסיא על מאורעות מעציבים ידועים, שארעו בעבודת הישוב עד עתה. יש אשר במפעל הנוצר בכונה היותר רצויה יעשו קלקולים, הידועים כמעט לכל איש, אך לא לאלה, שבטובת ליבם ישתמשו ביותר לרעה. בקונגרס הסתפקו במה שרמזו עליהם. מטעמים חשובים לא יכלו לעשות יותר. ירגעו-נא העניים, שכמעט אינם מעיזים להשמיע אנחה על מר גורלם, וידעו, כי זוכרים אותם וחפצים להושיע להם.

הישוב, אשר חולל בעצב, יטופח לעתיד באֹפן אחר. את החפץ הזה הביעו בקונגרס בדברים ברורים. ומכיון שנתפרסם הרעיון הציוני בפני כל העולם, אין בכל אֹפן מקום עוד להכניס מתישבים בחשאי. הכניסה האטית צריכה לחדֹל, עד שתושגנה הערובות על פי המשפט הצבורי, שאותן דרש הקונגרס בהסכם כל חבריו. מה שנוצר עד כה, צריך שיתקים ויתרבה, אלא שהמושבות לא תכולכלנה עוד מבחוץ, כי אם בידי התושבים הדלים הנמצאים מכבר בארץ ישראל. על ידי זה לא תהיה עוד לממשלת טורקיה שם סיבה להכביד את הכניסה, יען כי לעת-עתה לא יהיו עוד מהגרים כלל. אם תכיר ממשלת הוד השלטן את מקורות העזר, שיוכלו להפתח בידי העם היהודי, אז תעשה גם היא את אשר נטל עליה. לשאת עלינו לחכות. ואנחנו נשמר בלבנו גם לעתיד את הרעיון הנצחי של עמנו באמונה, כאשר שמרנו אותו מאז. אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני.

---

הקונגרס הבזילאי

מאת

בנימין זאב הרצל

בשלשת הימים הראשונים לחדש אלול היתה בבזיל אספה, שגם אוהבים גם מתנגדים יודעים עתה לערוך את ערכה כראוי. זה הוא קונגרס הציונים. המלה הזו עצמה כמעט שלא נודעה לפני זה לקהל הגדול. בבזיל התיצבה הציונות לפני הקהל שאינם בני ברית, ומתוך המשא-ומתן למדו הכל לדעת את המטרה, שאליה תשאף התנועה הזאת.

כל מי שלקח מעודו אף חלק כל שהוא בחיי הצבור יודע, עד כמה רגילים לבא בעקיפין, בדבות שוא ועלילות שקר על כל רעיון מדיני חדש, בשעה שמתחילים לעסוק בו. סבת הדבר היא, יען כי בנוגע לענינים כלליים, כל הרוצה בא ונוטל עטרה לעצמו להיות שופט עליהם, וכל אשר תקצר בינת האחד לראות סוף מעשה, כן יוסיף להיות נמהר במשפטו. אולם המתבונן במתינות על מעשי בני האדם ועלילותיהם, ימצא בזה מקור לא אכזב לבדיחות-הדעת. אם כבד הדבר אשר נקרב לעשותו, עלינו לתת קדם כל רשות גם למתנגדינו לגון על מעשינו ככל העולה על רוחם. אז תהיינה כל השתדלותם ותחבולותיהם להרע, לנחת רוח להעושים. מעיד אני על עצמי, כי למן היום אשר יצאתי לראות את שלום אחי האומללים, ואכיר את צרותיהם, הרבות והנוראות הרבה יותר מאשר פללתי מראש, היו לי דברי הריבות ועצומותיהם שלש המתנגדים למקור שעשועים. That iss the humor ofit (זהו הצד המעורר שחוק שבדבר).

זולת זאת הוא דבר מעציב. תנועתנו נולדה על ברכי העוני, מתוך עני-היהודים שבכל אפסי הארץ. אולם בטרם אוסיף לדבר, הנני לברר את מושג הציונות לאלה הקוראים, שאולי לא שמעו על אדותה מאומה עד היום. את המושג הזה בררתי כבר בספרי “מדינת היהודים” לפני שנה וחצי, והקונגרס בבזיל הסכים לדברי וישימם לחק: “הציונות שואפת לכונן מקום מושב בטוח על פי המשפט הצבורי ליהודים, שאינם יכולים ואינם חפצים להתבולל בארצות מושבותיהם”.

בהוסיפי עתה לקרא את הדברים האלה, השגורים בפי עד מאד, אחרי שכבר חזרתי עליהם והוכחתי ישרם פעמים אין מספר, ובשומי אל לב את המלחמה העזה, שפרצה לרגלם בקרב היהודים עד כה;בראותי, כי גם היום, אחרי שנשמעו מחוץ לחומות הגיטו, מתנפלים עליהם מכל עבר לעקמם ולהפוך הודם למשחית, בראותי כזאת, הנני עומד משתאה על עורון קנאת האדם. אולי יעשה זאת גם הקורא התמים השופט בלי משא-פנים. הן הדעת נותנת, כי תביעה קטנה כזו, שאיננה נוגעת בזכיותיו של שום אדם אף כמלא נימא, אי אפשר שתחולל סער נורא כזה. על זאת יש רק תשובה אחת מספקת: שאלת-היהודים עודנה מעוררת גם היום את הלבבות כבימים מקדם, וגם בשנות הרוחה האלה עוד לא החלו לדבר על אדות היהודים ביתר שקט ונחת, מאשר הסכינו זה אלף ושמונה מאות שנה, למן העת, אשר הלכו אבותינו שבי לפני צר ונתפזרו לארבע כנפות הארץ. ובכל זאת יש יהודים, המעיזים להחליט, כי כבר בטלה שאלת-היהודים ועברה מן העולם. לא, לא. שאלת-היהודים עודנה, לדאבוננו, עומדת בתקפה, וכל מי שנגעה אליו, אם אל נפשו או אל בשרו, לא יחדל לעולם מהחיש מכותיה. ובמצב כזה חי כעת החלק היותר גדול מבני עמנו. אין ברצוני לעורר על היהודים את מדת החמלה, כאשר לא עשיתי זאת עד כה. הנני מחליט רק דברים כהויתם, כי נתונים אנחנו בצרה. מאכס נורדאו תאר את מצבנו זה בקונגרס הבזילאי בדברי עצב נדיבים ונמרצים, שאין ערוך אליהם, לאמר: “זה הוא עני היהודים המוסרי, הרע והמר מן העני החמרי, בהיותו נוגע אל אנשים, העומדים במדרגת השכלה יותר גבוהה, המכירים יותר את ערכם, ונוחים יותר להתרגש”.

מודים אנו על האמת, כי אנחנו הציונים חושבים את עני היהודים המוסרי לגדול ורע מענים החמרי, אף כי יש לנו אחים באיזו ארצות, שהנם נרדפים על צואר בלי-חשך, מוכים ומעונים, רצוצי משפט ועשוקי כל זכיות האדם. אכזריות ורדיפות שונות סובלים בכל העולם גם מעוטים לאומיים או אישים פרטיים אחרים, מפני שעדין רחוקים אנו מן המצב האידיאלי, שבו יחיה היחיד חיים של אֹשר ונחת בצדקת הרבים. איננו דורשים גם כן, כי יבוכרו היהודים על פני כל עמי הארץ. חפצים אנו להעביר מן העולם רק את הזכות המשונה המבדילה בינינו ובין יתר האדם, לפי שממי יהודה יצאנו. כגמול ידיו יעשה לכל איש! זאת מבקשים גם אנחנו, ואין אנו רואים דרך אחרת להגיע אל המצב הזה, בלתי אם במצאנו מקום בטוח על יסוד המשפט, שבו ינוח עם היהודים לאֹרך ימים.

אבל, לכאורה, קדמה השאלה: אם בכלל יש עוד עם יהודי בעולם. כמובן ענו עליה בשלילה כל אלה החושבים, כי עם יקרא רק לקבוץ אנשים היושבים יחד על אדמתם. כי שונים היהודים מעמים אחרים, וכי נחוץ מתחלה לברר לנו את מהותו של המושג עם, לזאת לא שמו לב כלל החוקרים השנונים ההם. הלאום הוא, לפי דעתי, קבוץ תולדי של אנשים בעלי אחדות מסוימה ונכרת לעין כל, אשר יד האויב הצורר לכלם תאגדם לאחד. התבוננו אל תולדות העמים וראו והגידו, אם יש בין העמים אחד, שנוצר בדרך אחרת. אולם אם נסכים אל המושג התולדי הזה, אז מן הנמנע הוא להכחיש, כי גם היהודים הנם עם. ולא עוד, אלא שהנם עם נפלא בכחו לחיות ולהתקים, אחרי שיכלו לעמוד אלף ושמונה מאות שנה אחרי אבדן ממלכתם וארצם, למרות צרות ורדיפות, שאין להן דוגמא.

לידי החלטה הזאת באתי כבר בספרי “מדינת היהודים”. היום אך למותר הוא להוכיח זאת על פי השכל וההגיון, יען כי במקום ההקשים ההגיוניים והראיות התולדיות אנו רואים מעשה גדל-ערך, שכחו חדש ורב: את הקונגרס הבזילאי! בקונגרס הבזילאי הראו היהודים בהחלטותיהם וגלוי-דעתם הברור, כי הנם עם. אמנם יש המכחישים גם זאת. את הכל יכחישו, כל מה שאנו עושים ומדברים אולי רק לעתים רחוקות קרה, שיכחישו בני אדם מעשים הנראים לעין כל, כמו שמעיזים להכחיש את מעשינו אנו. חשך שמים לאור, ישר לעקום, ול“הן” קוראים “לא”. מי שעלתה לו כך במשך איזה זמן, הסכין להביט על מתנגדיו בקר רוח, וביחוד כשמתנגדים לו אנשים, שהם בעצמם מחליפים דעותיהם כמו לבוש.

העמים האחרים אינם מכחישים כלל במציאות עמנו. אם אמנם לא כלם מסכימים לתוצאות הדעה הזאת, אבל אל עצם הדבר לא יתנגד שום איש השופט מישרים.

ליהודים הונח מקום להתגדר ולהתקומם נגד הדעה הזאת;יש יהודים הנלחמים נגדה בכל כֹחם. ומדוע? יש בזה חֹסר הבנה מתוך פחד שוא, והאדונים מרחיקים מאֹד ללכת בפחדם. עליהם היה להסתפק במסירת מודעה – אם בכלל תסכון מודעה כזו להאחד או השני – כי הם בעצמם לא התחשבו על העם היהודי, או חדלו זה עתה מהתחשב עליו. לגלוי-דעת כזה יחלקו הכל כבוד ותהלה, אם בכלל דרכי האיש ומעשיו ראוים להכבד;אם אין מקום לחשדו, כי ממקור לא טהור יצאו דבריו.

אולם אם יאמר מי שהוא להכחיש במציאות העם כלו, יען כי הוא בעצמו מסרב להיות כאחד מבניו, הרי זו מדה גדושה של זהירות, ויחד עם זה הוכחה של גסות-רוח. מר X או מרת Y אינם יהודים – טוב הדבר! (לפעמים אפילו טוב מאד לנו.) אבל מזה אין ראיה, כי אין עם יהודי בעולם.

ומה נפלאים הכרכורים המשונים, שעושים היהודים המתנגדים ללאום היהודי! מדי דברי בם עולה על לבי בדותא אחת מבדוּתות הגיטו, שעליהן התענג הינריך הינה: “שני יהודים עומדים לדין לפני השופט. התובע דורש מאת רעהו תשלומין בעד קדרה שהשאיל לו, והוא השיבה לו שבורה. והנה שלש טענות להנתבע: ראשית, לא השאיל לי קדרה. שנית, שבורה היתה כששאלתיה מאתו. ושלישית, השיבותיה לו שלמה, כמו ושלקחתיה מידו”. המשל הוא מעורר שחוק אולם הנמשל מביא לידי גחוך הרבה יותר ממנו. שחוק הוא לשמוע מפי יחידים מקרב היהודים: “ראשית, אין ליהודים אחדות עממית. שנית, יש ליהדות משלחת בעולם. ושלישית הננו פטריוטים, ואין לנו אלא מולדתנו המיוחדה בלבד”.

ראשית. אין ליהודים אחדות עממית? אם כן אפוא, אין גם המכחיש רשאי להשמיענו אלא דעתו הפרטית, וערכה יהיה גדול או קטן בעיני האחרים כערך בעל הדעה הזאת בעצמו.

שנית. יש משלחת ליהדות. ובכן יש איזו אחדות עממית? שהרי אי אפשר ליהדות, שגלותה נחשבת כהכרחית לה, שתתקים בלי אנשים הנושאים אותה. הן תוכה האידיאלי של היהדות אינו תלוי בנושאיו אלה, וזה כבר היה, באמצעות רעיונות מוסריים וספרים נצחיים, לקנין כל העולם התרבותי. ולפי זה מרגישים היהודים בנפשם את המשלחת להורות דעה לכל העולם? לא כן הדבר. אלמלי היה כן, כי אז עוררו ביהירותם שחוק וגועל נפש במדה היותר מרובה. יתפארו בזאת יחידים מקרבנו, אך כלל היהודים הנהו רחוק מיהירות כזאת. הננו חפצים רק לעמוד בשורה אחת עם יתר העמים ולהשתתף עמם בעבודה להטבת מצבה של כל האנושות. די לנו בחלום נעים כזה.

השלישית היא טענת הפטריוטים. אנחנו הציונים מרגישים, כי נועיל לארץ מולדתנו, אם נוציא מקרבה בסדר ובמשטר אנשים, אשר צר להם המקום לשבת, המעוררים קנאה ומשטמה בין שכניהם, בעוד שהם בעצמם הנם אמללים מאֹד. יש ארצות, שבהן יביא המעשה הזה רק שלום ליושביהן. הזאת היא פעולה מתנגדת אל אהבת המולדת? ומי המה בעלי הטענה האת, שבעדה הם לוחמים לפעמים בחמה עזה? שר צבא הפטריוטים באנגליה הנהו הרב הראשי בלונדון, מר אדלר, אשר מאשכנז מוצאו. תורת הפטריוטות הפרוסית יוצאת מבית מדרשו של הרב ד"ר מאיבוים מברלין, שנולד בהונגריה. ובימים האחרונים נספח אל רבני המחאה בתור בלגי גם הרב בלוך מבריסל, ששמו מעיד עליו, כי איננו לא פלַמַנדי ולא וֶלוֹני.

בארצות אחדות יש לציונות ערך אמצעי לעתיד לבא. יש היום שתי ארצות, שהן כמוצאי מים בין ציות האנטישמיות: אנגליה והונגריה. אבל בהונגריה כבר נחלו לעסוק בכֹבד ראש בדבר נעילת השערים בפני היהודים הנודדים מגליציה ורוסיה. וגם באנגליה תמהר האנטישמיות למצא נתיבותיה, אם יוסיפו הנודדים האמללים מיהודי רוסיה להתרבות בתוך האיסטנד בלונדון, בעוד שארמנות היהודים מסביב לגן Hydepark

ירבו מיום ליום במדה נכרת. גם באנגליה והונגריה כבר הגיעה העת להכיר, כי נחוץ לעצור בעד זרם הנודדים. והנה אפשר הדבר, שהצעתנו בדבר התישבות ההמונים הדלים מבני עמנו תמצא חן בעיני אחדים, ואולי בעיני כל אלה, החיים בטובה. אולם לזאת לא יסכימו, כי יעשה הדבר בדרך בטוח על פי המשפט הצבורי, יען כי על ידי זה ינטה קו של חשד על הפטריוטות של אותם החושבים להשאר במקומות מושבותיהם. אבל במטותא! מי האיש הנבון והישר, אשר יחשוב לרעה, אם ידרשו להעמיד תנועה לאומית כבירה כזו על יסוד ערבות בטוחה על פי משטר העמים? הציונות כבר רכשה לה המונים רבים מבני עמנו, הנתונים לה בכל נפשם, אבל בתנאי קודם לכל מעשה, כי תעמדנה שאיפותינו על יסוד החֹק והמשפט. ואם יעזבו ראשי התנועה את היסוד הזה, אז יאבדו כל ערכם בעיני העם, וההכרה הלאומית שבאה בלב ההמונים תחלוף בִן-לילה כלעומת שבאה. בנידון זה מעַנְין היה לראות בקונגרס הבזילאי, איך התנגדו דוקא צירי ההמון בכל עוז להגבלת יסוד הערבות הבטוחה על פי משפט העמים. הועד שנמנה על תקון הפרוגרמה הציע את הנוסחה: “מקום מושב בטוח במשפט”;הנוסחה הזאת הטילה סער גדול, ולעומתה דרשו דוקא את הנוסחה: “בטוח על פי משפטי העמים”. לבסוף נתפשרו הצירים ויקבלו את הנוסחה: “בטוח על פי המשפט הציבורי” (öffentlich rechtlich). מן השקלא-והטריא הזה יוצא לנו, כי הקונגרס איננו שואף לרכוש אחוזות אדמה, אלא מדינה בעד העם, וחפצו הוא, להגיד זאת בדברים גלויים וברורים ככל האפשר, מבלי לפגוע במשפטה ובכבודה של איזו ממשלה שתהיה.

אחוזות אדמה אנו יכולים לרכוש לנו לקנין פרטי בכל אפסי הארץ, בכל עת ובכל שעה. אולם לא זאת המטרה, שאליה שואפים הציונים. הקנין הפרטי הוא אצלנו דבר, שאינו מעלה ואינו מוריד;הוא יבא לאחר איזה זמן, כאשר ירבו הקופצים על האדמה לשם עסק, אחרי שתגיע תנועתנו למטרתה.

עיני הציונים נשואות רק אל המשפט הצבורי, ובו הם מקוים לרפאות את המחלה הנושנה. אם רשאי הייתי להגיד זאת באֹפן פרדוכסי, הייתי אומר: חבל ארץ שהנהו, על פי המשפט הצבורי, קנין העם היהודי, אפילו אם אין בו אף מלא שעל, שאיננו קנין פרטי של אחרים, חבל כזה הנהו בכל זאת פתרון לשאלת-היהודים. לעומת זאת מעורר רבוי הנכסים, הם קנין פרטי לאנשים מישראל, קנאת האנטישמיות. על הציר הזה סובבת כל השאלה. רבים אמרו, כי דרך הציונות שבחרתי בה, איננה שונה מזו, שכבר קדמונו בה בנסיונותיהם הבארון הירש ונדיבים אחרים, אשר נסו להפוך את עניי עמנו לאכרים. אבל הנני חושב, כי דרכי שונה מדרכיהם. הבארון הירש וכמוהו גם חובבי-ציון נגשו לפעולותיהם מצד הקנין הפרטי, בעוד שאנחנו הציונים המדיניים רוצים ליסד את תנועתנו על המשפט הצבורי.

אם לא שוגה אני, אין בדבר הזה אף קרטוב של יהירות או איזו מחשבה נגד החֹק. אין בזה אלא נסיון להוציא לפעולה דבר גדול על ידי אמצעים גדולים הראויים לו. ומכיון שאנו עושים הכל בגלוי, אות הוא, כי איננו מתכונים לפרוץ חק ומוסר. בבזיל נאספנו לעיני כל העולם, ושם נגלו הכרת הנעם ורצונו בצבעים בהירים, שהרעישו לרגעים את הלבבות. לבזיל באו יהודים מכל הארצות, בני כל השפות, מכל המפלגות המדיניות והדתיות. היו שם יותר ממאתים איש, שלוחי העם היהודי, ורובם היו צירים, שנבחרו בידי מאות ואלפים.

צירי רומניה לבדם הביאו אתם יותר מחמשים אלף חתימות ידי שולחיהם. מעולם לא היתה עוד אספה בעלת גונים שונים ודעות שונות באולם צר כזה. ובכל אספה אחרת שבעולם היו בודאי ריב ומדנים בין הדעות השונות יותר מאשר באספתנו. פה נקבצו ובאו אנשים, אשר בהגיון לבם ובהשקפותיהם על הדת, בדעותיהם המדיניות והכלכליות היו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אנשים שידעו זאת, אבל לא התחפשו איש בפני רעהו. בקצור, המפלגות, כמו שהן נמצאות בקרב כל עם ועם, שאינן עוצרות בעד התקדמות עמן, אלא מועילות להתפתחותו. אבל בבזיל השכיחו רגע מלבם כל מה שמבדיל ומפריד ביניהם, כאילו עשו חוזה, שלא להיות ברגעים הגדולים של תחית האומה סוציאלים, ליבראלים או אדוקים, לא חפשים בדעות ולא מחזיקים בנושנות, אלא יהודים בלבד. אנחנו כולנו, שבאנו לבזיל לטכס עצה בדבר שאלת-היהודים, עמדנו נדהמים ומשתאים למראה החזיון המפתיע, שאת גדלו ואת עצמו לא שערנו מראש: אחדות עמנו! רגשותינו נתפעלו כל כך, עד שלא יכלנו באותו הרגע למצא חשבון ממראה עינינו.

הרב מבזיל, שלא היה חבר לקונגרס, אלא בא כאיש פרטי להתבונן ולהקשיב, עלה על הבמה לפני תֹם האספה, ובדברים יוצאים מן הלב הודה בפומבי, כי היה מתנגד גמור לציונות, ועתה חזר בדעתו. והאיש הישר הזה, שכבר אז כבדנו אותו כשהיה מתנגד לנו, הנהו עתה אחד ממרחיבי תנועתנו.

גם על היותר קרים ומתונים, על הזרים לנו מתמול שלשום וגם על אלה שבאו שמה כדי להתלוצץ, עשה המאורע רשם חזק, כאשר הוגד לנו אחרי-כן. ומה הרגשנו אנחנו באותה השעה, כשקם עמנו לתחיה ויפקח את עיניו ראשונה? עיני זקנים, שכבר זרקה בהם שיבה, זלגו דמעות. בעיני הצעירים קדחה אש מפיקה רצון כביר.

אבל לא את רגשותינו אני רוצה לספר.

אדון אחד, יהודי, הטיח בעתון “Times” דברים זהים כלפי הקונגרס. לו היה בבזיל, כי אז חשך שפתיו מדברי הבל כאלה. בתוך יתר דבריו מחליט הסופר, כי הקונגרס לא יוכל להחשב לאספה לאומית הראויה לשם זה, יען כי חברות-צדקה ידועות וראשי הקהלות לא השתתפו בו. הם לא באו לאספה? כן הוא, לא קאנו להם. מה לנו ולראשי הקהלות, לועדי חברות-הצדקה ולחברי איזו מסבה אחרת של יהודים עשירים? הסופר התמים לא הבין פשוט את תנועתנו ומהותה. הוא איננו יודע, מה היא תחית האומה. איננו שם אל לב, כי גם מבלי כל מסבת מרעים על שלחן ערוך ומבלי קבוץ נדבות החלונו כבר לבנות את הריסות עמנו על יסודות חדשים. לא פה המקום לדבר על חיי קהלותינו ומגרעותיהן. איננו יכולים לטפל היום בהבלים, גסות-הרוח והמנהגים הנבערים השוררים שמה.

בכל אלה יש הרבה דברים, הנראים לנו מגוכחים או מכוערים, אם לא נחקור בעין חמלה ובכבד ראש לדעת, באיזה אֹפן נתהוו השדרות האלה. עמדת העשירים בהנהגת הקהלה, הכנעתם של אחדים מרבנינו, השאיפה הכוזבת לאחד את המסורת העתיקה עם מנהגי עם הארץ, שהם מחקים כקופים, עזותם של מקבלי צדקה – את כל אלה יבין האיש היודע פרק בהיסטוריה וימצא להם צד זכות. אבל אם גם איננו קוצפים על הקהלה, איננו חושבים בכל זאת לתת לה יד להשפיע על מעשינו. הציונות נכונה ליסד קהלה אחרת בישראל, חדשה, גדולה מן הראשונה, קהלה אחת. ואֹפן הנהגתה שונה יהי גם הוא.

יש אשר יתנשאו היהודים במערבה של אירופא בגאון על אחיהם שבארצות אחרות, בחשבם אותם לברואים שפלי-המדרגה.

האיש, שאין מבינים את שפתו, נחשב תמיד לזר. “Barbaros hic ego sum, quia non intelligor ulli” (זר הנני פה, יען שאין מבינים את שפתי). וכן נחשב היהודי היושב במזרח אירופא למין בריה משונה. איזו טעות היא! כשאני לעצמי, הנני מודה, כי מחזה היהודים מרוסיה שבאו לבזיל, היה בעיני המאורע היותר חשוב בקונגרס. אמנם זה כבר החלפתי מכתבים מלאי ענין עם אחדים מהם, רבים בקרוני גם בביתי ויהיו לי לשעשועים. אבל נזהרתי מלשפוט על פי אלה בני התרבות על יתר אחיהם מקרב ההמון. רק השמועות, שהגיעו אלי על דבר חריצותם של המוני יהודי רוסיה ועל דבר אהבתם לכל עבודה קשה, חשבתי לאמתיות, ומחויב הייתי להאמין כזאת, יען כי עדים רבים ונאמנים העידו עליהם, עדים אשר ראו בעיניהם עניים מדוכאים בין יהודי רוסיה עוסקים במלאכה ובכל עבודה קשה, ב“קולוניות”, שנוסדו לשם נסיונות של צדקה. הן חריצות העובדים והפועלים “שאינם מלומדים” האלה היא אחד מיסודותיה של הצעתנו. הלא להם נצפנה ראשית עבדות התרבות בארצנו השוממה. הם ברצונם יפרו את האדמה. אבל לא חשבנו אחרת, אלא שצריכים הם להנהגתנו ועזרתנו הרוחנית. והנה התנשאה לפנינו בבזיל היהדות הרוסית בכל תקפה התרבותי, שלא שערנוהו מראש. לא את האדם הפראי ראינו שם, אלא את האדם השלם. כשבעים איש מילידי רוסיה באו אל הקונגרס, ורשאים היינו להחליט בודאי גמור, שהם נושאים אתם את רגשותיהם של חמשה מיליונים יהודים שברוסיה ומדברים בשמם.

וכמה עלינו לבוש ולהכלם, על אשר חשבנו להיות נעלים עליהם. כל אלה הפרופיסורים, הרופאים, עורכי-הדין, המודדים, בעלי החרשת והמסחר עומדים במדרגת השכלה, שבודאי אינה שפלה מזו של אחיהם במערב אירופא. כמעט כלם הנם מדברים וכתבים בשתים או שלש שפות של תרבויות חדשות, וכי כל אחד מהם מוכשר למקצוע החכמה שהוא עוסק בו, זאת נוכל לשער על פי מצבם הקשה ומלחמת הקיום, שעליהם להלחם בארץ מושבם. הם שמרו פיהם ולשונם מהתערב הרבה בוכוחי הקונגרס בפומבי, מפני שצריך להתחשב בזה, שמטרת הציונות ושאיפותיה עוד לא נודעו כל צרכן בעולם. מבלי דעת או מזדון לב היה יכול להתעורר איזה חשד, כי קשרו בבזיל קשר על הסדרים הקימים. אחינו הרוסים מוכרחים היו אפוא מטעמים מובנים לשלוט ברוחם, עד אשר יושמו מעקשים למישור, וגם כל אחד ואחד מצירי יתר הארצות ידע לכַוֵּן אל המצב הקים. היום כבר יכולים אנו לחשוב, כי גם ברוסיה נודע גם לממשלה גם לקהל הגדול, לאן פני הציונות מועדות. העתונים הרוסים כתבו על דבר הקונגרס בעיון ובשום-לב.

אולם, אף אם לא התערבו ציוני רוסיה במדה מרובה בוכוחי הקונגרס, למדנו להכיר אותם ולכבדם בשיחותיהם הפרטיות אם באתי לכלל את הרשם הזה, שהיה אדיר מאֹד, במלה אחת, הרי היא זו: יש להם אחדות פנימית שאין דוגמתה אצל רובם של יהודי אירופא. הנם מרגישים את עצמם כיהודים לאומיים, אבל רחוקים הם מכל גאוה לאומית צרת עין וקנאית, אשר, כמובן, אין לה מקום במצב היהודים של עכשו. הנם חופשים מתאות ההתבוללות, תכונת נפשם היא ישרה ושלמה. היהודים הרוסים האלה בכל תכונת רוחם הם כתשובה ברורה על שאלת הפטפטנים הנבערים, השואלים וחוזרים ושאלים: האם לא תגרום היהדות הלאומית בהכרח שנתרחק מן התרבות החדשה? לא. דרך האנשים האלה סלולה לפניהם, מבלי להתפלסף הרבה, ואולי גם מבלי לראות איזה מכשול בדרכם. הם אינם מתבוללים בשום עם אחר, אבל עמלים הם לעשות כמתוקנים שבהם. ועל כן הם מצליחים להיות תמימים ונאמנים ברוחם. ובכל זאת הנם יהודי-הגיטו, יהודי-הגיטו היחידים החיים עוד בימינו. בראותנו אותם הכרנו את המקור, שממנו שאבו אבותינו בימי מצוקותיהם הרעים את כֹחם לעמוד ולהתקים. בתמונה נשגבה מלאה חיים נגלו לפנינו תולדות עמנו למראה האנשים האלה. אז עלה על לבי מה שהגידו לי בראשית עבודתי: רק את יהודי רוסיה תוכל למשוך אחריך. אם יאמרו לי גם היום כדברים האלה, הנני נכון לענות: די לי באלה!

אבל תנועתנו איננה בשום פנים רק תנועת היהודים במזרח אירופא בלבד. הציונות כבר רכשה לה אוהבים בכל העולם, וכמליצת נביאנו נקבצו נדחי ישראל “מארבע כנפות הארץ” ויבאו אל הקונגרס לבזיל.

ומה עלה בידינו באספת הנדחים האלה? האם בנו שמה רק לקונן, לדבר ולשמוע? כמדומני, שנעשו בבזיל גם דברים של ממש.

לעתיד לבא, כשיביטו על תנועתנו מתוך ההיסטוריה, הרחק מן הכעס ומן הלעג של היום, אפשר שיודו בהגיון הבריא של מפעלנו. כדי להגיע אל מקום מושב בטוח על פי משפט העמים, היה עלינו קדם כל להראות כי הננו עם. ועם כי יהיה, אז ירכוש לו את חבל-הארץ הדרוש לו. לפי דעתי לא היתה אחרת בימי-קדם, כשנאלץ איזה קבוץ של בני אדם לתור לו מקום לשבת ולהאחז בו. אלא, שאנחנו עושים זאת באֹפן מתאים אל ההוה, וזה הוא ההבדל שבינינו. אין אנו מסיחים את דעתנו מזה, כי מחויבים ויכולים אנו לעשות הכל ברוח העת החדשה, אף על פי שרעיוננו הוא ישן ופשוט. לא עוד על ידי רועים תועים או דַיָגים מטולטלים בידי הסער מתפשטת השמועה על דבר תנועתנו, אלא על ידי קו החשמל ורבבות גליונות של כתבי-עת היא עוברת ארצות וימים רחוקים. הודעות על דבר ועידות, שיחות עם אנשי שם, משוחחים ומתלוצצים נושאים את רעיוננו אל מרחקי התבל. וכן יהיה גם להבא, כאשר תצא מחשבתנו לפעולה. בו ביום שנאָחז בארץ, שאותה אנו מבקשים, נמהר למלא אותה בכל דבר שבתרבות, במסלות-ברזל, בטליגרף, בטליפון, בבתי-חרשת, במכונות, וקדם כל בכל אותן התקנות בחיי הצבור, שאליהן ישאף כל בן תרבות, כמו שהוא שואף לתקון הדרכים, להתפתחות האמנות והמדע ולכל מה שמניח דעתו של אדם בחייו. דבר זה צריך להאמר רק לתמימים ביותר; זוהי תוצאה מובנת מתוך התנאים הקודמים לה. במקום שיש בני אדם, נמצאים גם כל צרכים. חובתנו היא רק להביא את האנשים לידי תנועה. את הכח הזה הראה רעיוננו כבר עתה, ועוד יוסיף להראותו יותר ויותר. המהירות שרכשנו לנו צריכה להתרבות, ועליה יִלָוה הכח, המושך את ההמונים הנקבצים.

יש אשר תכסף נפשי לצאת מחוץ לתנועה, לא רק מפני המכשולים המונחים בדרכי, אלא מתוך התשוקה להתבונן, יען כי חושב אני, שיש לתנועתנו מראה רב-ענין לעומדים מחוצה לה. לחכמים בדתי-המדינות היא נותנת, לפי דעתי, חמר מענין מאד. אם תצליח או לא, הרי היא בכל אֹפן נסיון מודרני לחדור אל עמקי הנפש ההמונית, שעדיין לא נחקרה כל צרכה, ולהכיר את הרצון, הנוטה אחרי חֹק ומשטר, משעת הויתו. האין זה רגע מאותם הרגעים, שבהם אדם מוצא שכר עמלו ודאגותיו, בהטיבו לבו למראה סכלות האדם, – כשאנו רואים, כי התנועה הציונית, שכל שאיפתה היא, לעמוד על בסיס החֹק, נחשבת לתנועה של הריסה? אם לא צחוק הוא, כי יתנו אותנו לסוציאלים-דמוקראטים, מפני שאיננו מעלימים עין גם מצרכי ההוה?

וביחוד יתענין החכם המדיני בהתפתחות הציונית, איך היא מפרידה לאט לאט את הכחות הפועלים בה. לפי הצרך המיוחד של תנועה זו היה גם דרך מהלכה מיוחד במינו. היום עוד לא באה העת לבאר הכל בפרטיו. מראים לו לאדם דבר ולא חצי דבר. כבר יש מסביב לנו ערבוב מושגים יותר מדאי, ורק ילדים ופתאים אינם מבינים, איך אפשר לשבת בבית, שיסודותיו החלו זה עתה להתנשא מתוך האדמה לעיניהם.

רבים ממפעלינו נעשים בעת ועונה אחת, ומלחמה עזה לנו במעצורים כבירים. את מְחִלַּת מונטסֶני (Montcenis-Tunnel) חוצבים משני העברים, ועד הרגע האחרון, שבו יפגשו קוי האור מזה ומזה, ידאגו, פן נטה אחד החוצבים מן המישור והחטיא את המטרה. אנחנו לא נאמר נואש. נחוץ, שדעת הקהל במלא רחב הארץ תעזר לנו להסיר את המכשולים מכל דרכנו. הן סוללים אנו מסלה חדשה לתועלת האנושות.

שונים הם המעצורים הדיפלומטיים. קֹדם כל נחוץ שיכירו הכל, כי הננו פותרים חלק משאלת המזרח, אם נכרות אמנה עם ממשלת הוד השולטן בהסכמת הממלכות. ביאת היהודים בני התרבות האירופאית אל ארצות הקדם תהיה בלי ספק למגן בעד הנוצרים היושבים שם או באים שמה מחדש, כשם שתועיל להטבת המצב בממלכה העתמאנית בכלל. ואם ישאל מי שהוא: איך יכולים אנו להחזיק בידי ממשלה, שתחת חסותה קרו בשנים האחרונות המאורעות האכזריים, שעוד לא נשכחו מלבנו? הטוען כזאת איננו מכיר, לפי דעתי, את הטורקים. מטבעם הנם רפי-רוח וטובי-לב, שאמנם לפעמים משחיתים את דרכם ועושים מעשי-אַלמות קשים. הארץ ויושביה הולכים הלך והתרושש, ומה שנראה לנו להתפרצות מתוך קנאה דתית, אפשר שנכיר ביתר עיון כהתמרמרות עזה נגד המצב הפנימי הפרוע. אולם באמת המושלמנים, לפחות אותם הנמצאים עתה בטורקיה, הנם סבלנים נגד בני הדתות האחרות. ידעתי כי דברי אלה מתנגדים לדעה קדומה השוררת באנגליה¹); אבל הנני מגיד רק מה שראיתי בעיני במשך מסעי בארצות הקדם ומה ששאבתי במקורות רבים ונאמנים. מצב הטורקים הנהו רע, וכדרך ילדים ואנשים תמימים הם תולים את האשמה בכל דבר, אך לא בנפשם הם. אם יעזרו ביד האנשים האלה להתרומם משפלות מצבם, אם יכניסום אל חוג ההשפעה המוסרית של החיים המודרנים, ואם יעזרום בשלום ובנחת לעשות תקונים בהנהגת עניניהם הפרועה, אז לא יוסיפו עוד לחולל פרעות כאשר עד עתה.

הנה נראה אפוא כדבר ברור, שטובת הממשלה הטורקית דורשת, לבא לידי פשרה עם היהודים. אבל איזו תועלת יש לממשלות אחרות לעזור ביצירת מדינה יהודית בטוחה על פי משפטי העמים? שונה היא התועלת שתצא מזה לכל ארץ וארץ, אבל במדה ידועה נוגע הדבר לכל הארצות. הלא היא היציאה הנחוצה של אנשים אמללים, שנואשים ונדחקים אל היאוש הקיצוני, אנשים נדים ונעים על פני כל כדור הארץ ונלחצים בכל מקום להספח אל הכתות היותר קיצוניות. אי אפשר שלא יכירו ראשי הממשלות וכל אוהבי הסדרים הקימים, כי, בתמכם בידינו להוציא הצעתנו לפעולה, ירגיעו רוחם של אמללים, אשר מרב ענים מתעוררת בם התשוקה לכל מעשה של הרס, ובהיותם נפזרים לכל רוח, סכנה הם לעולם. זה הוא המחזה היותר מרעיש באסונו של עמנו, כי העם היהודי, המחזיק בנושנות מאין כמוהו, נמשך תמיד אחרי תנועות ההרס. לזה יבא עתה הקץ. תוצאות טובות, ששפעת ברכתן איננו יכולים לשער היום אף בדמיוננו, תצאנה מזה לכלל האנושות.

אמנם יש עוד מעצורים מדיניים חשובים, שנחוץ להסירם, אלא שאפשר להסירם ברצון טוב. שאלת המקומות הקדושים היא רצינית למדי, אחרי הקונגרס הבזילאי הביאו העתונים את השמועה מרומא, כי האב הקדוש אומר להתיצב כצר נגד הציונות²). אפשר שהחכם המדיני, היושב עתה על כסאו של פטרוס, איננו יודע אל נכון, מה טיבה של תנועתנו. מתי אמרו הציונים, או חשבו אף מחשבה קלה, להאחז במקומות המקודשים על-פי מסורת האמונה לאנושות המונותיאיסטית? כשם שהחֹק הרומי הניח מושג לדברים העומדים מחוץ למקח וממכר (extra commercium), כן חושבים גם אנחנו, כי המקומות האלה אינם יכולים להיות עוד לקנין לאיזו ממלכה שתהיה.

בשום אֹפן לא יעיזו לנסות ולשנות דבר בסדרים הקימים, שאולי גם דעת הנוצרים אינה נוחה מהם כל צרכה, אם לא שיסכימו לזה כל הנוצרים שבעולם, או לפחות החלק הגדול שבהם.

בכלל קבלה עתה התנועה הציונית – וזאת היא, לדעתי, פעולת הקונגרס – אופי של פרסום. כל מה שאנחנו מדברים ועושים עומד תחת ההשגחה והבקרת של דעת-הקהל. איננו בורחים מפני אור היום, אלא רודפים אחריו, ואם נמצאה בנו איזו מחשבה זרה, אז יארבו לה אלפי עינים ואלפי ידים יעצרו בעד צאתה לפעולה.

בעתון פרוסי אחד נדפס זה מכבר מאמר, שלא התיחס אלינו בחבה, ובו נמצא הרעיון, כי נחוץ היה, שיצא ישוע הנוצרי דוקא מגזע העם היהודי החלש, יען כי תכונתו הנעלה על כל בני האדם היתה מכשירה כל עם אחר, שממנו יצא, לשלוט בכל האנושות. יש ברעיון הזה די עיון והסתכלות לימים הרבה. אבל על-ידי זה נתרחק מהענין, שאנו עסוקים בו. אולם רשאים אנו לסמוך אליו רעיון אחר: גם בנוגע למקומות, שבהם התהלך לפנים, היתה אחוזתם נותנת מקום לכל עם אחר, לבד העם היהודי, להשתרר על העולם הנוצרי במדה כך גדולה, עד שאין להבין איך יסכימו לזאת כל יתר העמים.

אבל מה יהיה בכל זאת, אם גם אחרי שיתברר עניננו לכל העולם, גם אחרי שנשיג הסכמת כל הממשלות, גם אחרי שנבטיח להביא טובה הרבה לממשלת טורקיה בעצמה, אם אחרי כל אלה לא נוכל להתפשר עם ממשלת השולטן? או אז מוכרחים נהיה לחכות, עד שיעבור בארצות הקדם המשבר ההולך ומתקרב. עם שלם יכול לחכות. ימיו ארוכים מימי אנשים וממשלות. ולפי מצב הדברים בארצות המזרח, אפשר לחשב את שעת הכליון באמצעות השעון שבידינו. נצחונות במלחמה לא ישַנו את המצב לטוב. הן גבורת המחמדנים לא היתה צריכה לראיות, ולכבוש ארצות לא יתנום עוד. בנידון זה למדנו הרבה ממלחמת הטורקים נגד היונים. הכליף איננו יכול אפוא לרכוש לו כחות של תרבות חדשים בחרבו ובקשתו.

לעומת זאת נודע רפיון ידיו של עם הטורקים, התמים בדרכו, בהתחרות העמים במעשי השלום. כי יבאו עמים אחרים להאחז בארץ, נראה כדבר רחוק מן האפשרות, מפאת המצב הפרוע והמסוכן השורר שם עתה. ולו גם חפצו זרים להתישב שם תחת חסותם של קונסולים, כי אז מוכרחת היתה ממשלת טורקיה לעצר בעדם בכל כחה, יען כי במדה שתגדל השפעת הקונסולים בארצה, כן ילך כבוד ממשלתה הלך והתמעט.

אך ליהודים אין, לפי מצב הדברים של עכשו, כל חפץ לשלוח שמה אף קולוניסט אחד. אלה היושבים שם מכבר יכולים להשאר, ויש בארץ הקדושה קבצנים יותר מדאי, שאפשר וגם נחוץ לעשותם על-ידי הספקת עבודה לאכרים ולבעלי-מלאכה. אין ספק בדבר, כי הממשלה הטורקית תתיחס אליהם בנדיבות, ומה גם עתה, אחרי שבררנו גלוי ומפֹרש, כי אין ברצוננו להמשיך את ההגרה בתנאים הקימים עכשו. בקונגרס הבזילאי נמנו וגמרו, כי נחוץ להחזיק במושבות, שנוסדו עד כה והצליחו במעשיהן, אך לא ליסד מושבות חדשות, כל זמן שלא נוצרו מראש ערובות בטוחות במשפט. אין אנו רוצים ליסד מושבות שאינן בטוחות, אשר מבלי כל תועלת מדינית לעצמן, תועילנה רק להטבת מצב הארץ, בעוד שהן בעצמן תהיינה בסכנה, אם תעבור רוח אחרת על הממשלה ואם ישנה עם הארץ, שלבו טוב לנו עתה, פתאם את רוחו לרעה.

אבל אם תחפץ ממשלת טורקיה, תמצא לה עזרה. אוצרות כסף גדולים הנם נכונים לתכלית זו. אמנם הממונים על האוצרות האלה אינם מסכימים עמי בכמה פרטים, אבל הדבר איננו נוגע אל עצמם, כשם שאיננו נוגע להנאתי הפרטית. בכל אפן הנם אנשים, שכבודם יקר בעיני. הם ישתתפו במפעלנו, כשנגיע להוציאו לפעולה.

האפשרות, שיסרבו בדבר, אין להעלות כלל על הדעת;נודעים הם ברצונם הטוב ובנדבת-לבם. לו נִסו לעשות כזאת, כי אז היה להם לירא מפני כל יהודי לבוש-קרעים, שיפגש בהם בפנים זועפים. לפי המצב, שעליו העמדנו את עניננו, איננו תלוי עוד בדעת נדיבים לשבט או לחסד. יש די כֹח בעם להושיע לעצמו, אם רק יתעורר בו הרצון.

לפני הקונגרס הבזילאי הוצעו הצעות שונות על-דבר האוצר הלאומי ומוסדות אחרים לעניני כספים. הצעת הפרופיסור של האוניברסיטה בהידלברג, שפירא, ליסד אוצר לאומי, נתקבלה. כבר נרשמו גם חתימות המתנדבים לתרומות. אולם קֹדם כל אומר הועד, הנמנה מטעם הקונגרס, לקבוע את היסודות, שעל פיהם יתנהגו עניני האוצר וחשבונותיו בפרהסיא, יען כי איש ממנו לא יאבה להטות על עצמו קו של חשד, בהיות הכספים נכנסים ויוצאים בצנעה.

בזהירות כזו עסקו גם בעניני אוצרות וכספים אחרים שהוצעו, ובקונגרס הראשון לא נתנו כלל להתוכח עליהם בגלוי. הננו רוצים, עד כמה שטובת הכלל דורשת זאת, לאמץ את רוח הקבלנות, אבל בפני העם היהודי אנו ערבים רק בעד עסקים פרטיים כאלה, שנוכל להיות באיזו מדה בטוחים, שיהיו לתועלת לכל העם. הלא יודעים אנו, איך יארבו לנו מתנגדינו לראות את קלקלתנו בפנה זו. בימים הראשונים לתנועתנו, כשחשבו לאי אפשר שיצא רעיוננו לפעולה, היינו בעיניהם כפתאים. במדה שתתברר האפשרות יותר ויותר, כן יתאמצו לחשוד אותנו, כי בעלי-עסק הננו. האנשים העומדים בראש התנועה לא היו בעלי-עסק מעולם, כשם שהפוליטיקה לא היתה ואיננה גם היום אומנותם. נגד חשדות כאלה אנו מבקשים לנו מפלט אל רמי-המעלה, האמנים והוגי-הדעות שבעמנו. הם, בהכרח, יבינו לחדר לתוך תוכם של דברינו ולהיות ערבים בעד מחשבתנו הרצויה.

מלפני שלחן-הכתיבה קמנו, בשעה, שבחוץ עלתה צעקת-היהודים למרום, חובתנו היתה לצאת אל בני עמנו הנתונים בצרה ותועים כצאן בלי רועה. אבל אנחנו, שפתרון חלומותינו ובקשת החשבון על הליכות העולם אהובים לנו מכל, כשאנחנו מוכרחים לשנות ולשלש את דברינו באספות, כשאנחנו מרגישים, שהאמתיות היקרות לנו, נהיות בפי עצמנו למשלי-המונים – או אז מתעוררת בנו התשוקה לשוב אל עולמנו השקט ההוא. ואם יעלה בידינו להביא את העם אל המקום, שאליו הננו נושאים את נפשנו, אז נשוב להכלים את דמיונם הנאלח של מתנגדינו. מה לנו לבקש שם לעצמנו? שם יחיה עמנו ברשות עצמו, לפי רצונו ויכלתו. אין ספק בדבר, שיהיו גם שם בעלי-עסק ופוליטיקאים, אמנם לא פחות, אבל בודאי לא יותר מאשר במקום אחר. ואנחנו רק אחת שאלנו ואותה נבקש: לשוב אל המקום אשר עזבנו, אל שלחן הכתיבה.

---

היהודי הנצחי

מאת

בנימין זאב הרצל

המפעל, שבו עוסקים חברי הציונים ואני זה שתי שנים, לא היה לשוא, מכיון שהצליח לתת לשאלת היהודים את צורתה של עכשיו. השאלה נדונה לפי מה שהיא; בתור שאלה מדינית רבת-ערך מאוד. אחרי הקונגרס העולמי, שהתאסף לקריאתי בימים האחרונים לאוגוסט שנה זו בבזיל, למרות התנגדותם של מיליונירים אחדים וכמרים יהודים הסרים למשמעתם, התחילה העתונות שבכל הארצות להתוכח בדבר הציונות. לפני זה לא ידעו כלל מחוץ לחומות הגיטו, מה היא הציונות. כי הגיטו עודנו עומד בכל הארצות, אף אם חומותיו אינן ניכרות לעין. הגיטו עומד וקים באי-בטחון התושבים, בתחומי-מושב היהודים ופחדם להודות באחדותם העממית. אחת הסתירות הרבות והמפליאות שבחיי עמנו היא זו: כי נתפזרנו במרחקי אין קץ, ובכל זאת הננו יושבים צפופים עד כדי מחנק. לגיטו יש דעה ציבורית מיוחדה, שאינה נשמעה מחוץ לחומותיו הנסתרות מעין רואה; האין בזה עוד ראיה נצחת למציאות הגיטו, שכל המריבות והצעקות בדבר הציונות לא נשמעו עד כה מבחוץ?

מה חפצה של הציונות? לכונן מקום מושב קבוע בעד עם, שאין לו ארץ, שמספרו רב וגם – נודה זאת בפה מלא – עצום הוא יותר מאשר יוכל להטלטל מארץ אל ארץ, מבלי שיביא סכנה לעצמו ולאחרים. שם יהיה פחות אמלל, אבל גם פחות מסוכן.

שגיאה, שמתחילים להרפא ממנה, היתה במה שחשבו, כי על ידי התקדמות האנושות, כביכול, תבטל שאלת-היהודים מאליה. אם מכוון דבר זה לאותם הימים שבהם “יגור זאב עם כבש”, אין לחכות, שיבא ברבע-השנה הקרוב. כל אחד רואה את עצמו ככבש, השני הוא תמיד הזאב. אולם בשאלת-היהודים נראה מחזה זר ונפלא. סחר הארץ החדש, העושה את העמים כך קרובים זה לזה, הועיל לרעה למצב היהודים המדיני והסוציאַלי, בעוד שהרבה את כֹחם הכלכלי או יותר טוב הפינאַנסי. היהודי נעשה יותר נע ונד, ועל ידי זה יותר אומלל ושנוא מאשר עד כה. הכי יודעים את הנדודים, אשר שבעו היהודים בעשרים השנה האחרונות? יש כאן תנועת המונים, שלעומתה היה שנוי-המקום של עמים רבים בראשית ימי הבינים, לכאורה, רק שעשוע ילדים. מן המצוקות הנוראות שבמזרח אירופא נמלטים זה כעשרים שנה מאות אלפי אנשים נואשים מתקוה לבקש פת לחם ומעט מנוחה. מי האיש, שלבו עוד לא היה לאבן, שיוכל להתבונן לנדידה זו המלאה מכאובים, המוליכה מדחי אל דחי, מבלי שתאחזנו פלצות? אבל חדלי-אישים האלה, מזי-הרעב למחצה, ונואשים כְלְה בתקוה, נושאים אתם במלא רחב כדור הארץ לא רק את עני עצמם, אלא גם ענים של אחרים. וכן הם נסים מפני השנאה, ומחוללים אותה בכל מקום בואם. מפאת עניותם היותר גדולה, הם חומסים את הטרף מפי העניים שבעניים, האהבה הסבלנִית אל הקרקע, שבה מצטין האכר, נפגמה אצלם או אסורה להם. הנדידה ההכרחית עושה אותם כבר בשפל המדרגה הכלכלית לתגרנים. בכל מקום הם נאבקים עם תנאי הקיום הרעועים, שאין ערוך להם, ומתגברים עליהם. מסע-העוני הזה עם כל העצב שבו, הוא גם מסע של כבוש. אולם, גם אחרי שהכו היחידים שרש באיזו ארץ, לא חדל העוני. המשרות מביאות רק כבוד לבעליהן, מצד הממשלות מתוך חכמה ומצד הצבור מתוך רגש טבעי, אותן המשרות סגורות ומסוגרות ברֹב הארצות מפני היהודים. ולפיכך הם נדחקים אל המסחר, שהתנועה היותר גדולה לא רק מתאימה אליו, אלא, אדרבה, דרושה היא לו. חסרון הקרקע במדרגות השפלות, וחסרון הכבוד במדרגות הגבוהות עושים את היהודי למה שהוא.

והנה יש אנשים הרואים ב“התבוללות” את פתרון שאלת-היהודים. אבל ההתבוללות מה היא? בודאי שאיננה חקוי הדבור, שיתדמה בו היחיד יותר או פחות לאחרים, לא אֹפן עשיית השפם והזקן, לא המלבושים, אף לא הדברים שהתרגל אליהם האדם בחייו יום יום. התבוללות הרי זו רכישת קרקע וכבוד באיזו ארץ היהודים הנם נכונים אליה בכל מקום שהם. האם יתנו אותם? ובמקום שנותנים אותם היום, האם יתנו אותם גם מחר? אנחנו היהודים היושבים בארצות התרבות, שהיו לאנטישמיות, רוצים להתבולל, אבל דוקא נסיונותינו להתבוללות הם שחוללו את האנטישמיות החדשה, מפני שזה היה החפץ לרכישת קרקע וכבוד. וכן יהיה בהכרח בכל הארצות, גם באנגליה. אפשר שיאמרו, כי מכניס אני את האנטישמיות לאנגליה. כבר הסכנתי לכל מעשי-נבלה, ושום דבר בעולם לא יעצור בעדי מהגיד את האמת, שאני מכיר בה. רק הצלחתה השלמה של הציונות יכולה להגן בעד יהודי אנגליה מפני האנטישמיות, כי היא תטה את זרם היהודים העניים ואת דרך כבושם לצד אחר. אלה הם דברים פשוטים: בהיות מספר היהודים מעט, דורשים מהם שיתבוללו; אם ירב מספרם, רואים בהתבוללותם סכנה לעם הארץ. אנגליה היא כעת אותה הארץ, המושכת אליה ביותר את היהודים מכל ארצות התבל, מפאת תרבותה הגבוהה וסבלנותה נגד עמנו. תוצאת הדבר כבר היתה עד עתה, כי נתרבה מספר היהודים באנגליה בעשר השנים האחרונות – אם נכונה ידיעתי – עד כפי שלֹש. אינני יודע, מי מכם ידרוש שיהיה כן גם להבא. אני חושב, כי פחות מכֹל ידרשו זאת היהודים שכבר נתישבו, אלא שאינם יכולים לגלות מה שבלבם. איזה נמוק עקרי יש לאלה, שכבר נכנסו, להתקומם נגד אחיהם הנכנסים מחדש? בכל אֹפן לא נעים הוא לאמר: לֵך ורעב באשר תמצא, פה אתה מפריעני מעכּול סעודתי; לך והֶענה באשר תלך, כי רוצה אני להיות שקט במעוני. באמת צרה גדולה היא, ואין דרך, לכאורה, לצאת ממנה. אולם הציונות אומרת לשים קץ לה, בחַפשהּ בעד העם, שאין לו ארץ, את הקרקע שלו ואת הכבוד שלו. חדלים הנודדים יִקָּבעו על אדמת אחוזתם, שסוף סוף יהיו רשאים לאהוב אותה, שלא חדלו מעולם לשאת את נפשם אליה: בארץ מולדתם ההיסטורית.

שם תגרום כניסתם להקמת סדרים וחיים מוסריים כאלה, שאינם נמצאים עתה בארצות המזרח במדה מספקת.

לזאת, רק לזאת שואפת הציונות. משֹמֵחַ הוא, כי מצאה לה תנועתנו בדעת-הקהל שבאנגליה הד כזה, שהתבטא בימים האחרונים בחוות-דעתם של Daily Chronicle ושל Pall Mall Gazette. מה שהציע מר ארנולד וֵיט, לקרוא לועידה אירופאית שתעסוק בפתרון שאלת-היהודים, מתאים אל מה שהגדתי בספרי “מדינת היהודים”: כי צריכה השאלה להיות נדונה ונפתרה במועצה של עמי התרבות. ומכיון ששני עתונים, שונים כל כך בהשקפתם המדינית, מתאימים זה עם זה בענין אחד, הרי אפשר לראות בזה בטוי גמור לרגשותיו של העם האנגלי. אינני יודע, אם כבר הספיקה העת ללורד סליסבורי, הטרוד בעניני הממשלה, להכיר את הדבר הזה, שבו יכולה בריטניה הגדולה והיותר-גדולה למצא חפץ. אבל אם ינסה מי שהוא, קונסרוַאטיבי או ליבראלי, לפתור ביחד עם שאלת-היהודים גם חלק משאלת המזרח, יהיה זה מפעל של חכם מדיני גדל-עצה ורב עליליה, ויכול להיות בטוח, שכל העולם, עד כמה שהוא תרבותי, יקשיב לדבריו ולמעשיו ברגש של השתתפות, ואולי גם ביראת כבוד. מתחלה הייתי נוטה להאמין, כי ההתחלה הדיפלומאַטית צריכה לבה מצד אנגליה, מפני שאנגליה, מדי נשאה עיניה – דרך קו-האויר הישר – אל הודו, בעל כרחה תעיף עין על פלשתינא, ומפני שלאנגליה יש עוד היום איזו מדה של “ישוּב הדעת” בהשקפתה על שאלת היהודים. אם לא תבא ההתעוררות למועצת ממשלות אירופא מצד המיניסטריון לעניני-חוץ הבריטי, אז אפשר, שיתמוך קיסר אשכנז בדבר הזה, שהוא מכירו היטב. ובאמת נוגע הדבר אל העולם כלו, הוא ענין בין-לאומי במובן היותר רחב, ואספת ועידה כזו היתה בודאי מתאימה עם דרישות הכלל. זאת היתה ועידת-שלום, שלא היתה עוד כמוה, לתפארת לכל האנושות.

אבל, האם רוצים היהודים? על השאלה הזאת השיב בחיוב הקונגרס הבזילאי בהסכם כל חבריו ובהתלהבות. שדרות עמנו הרחבות השתתפו בו על-ידי ציריהן, בהם היו סופרים, חכמים, עורכי-דין, רופאים טכניקאים, גם סוחרים ובעלי-אוצרות.

כי הרוב העצוּם של היהודים בכל העולם מסכים אל ההחלטות שנתקבלו בבזיל, זאת יכולים להגיד היום בבטחון. מכל חלקי התבל, מכל ארצות אירופא מגיעות אלינו יום יום ידיעות על-דבר אגודות ואספות-המונים, כי מאתים, חמש מאות, אלף איש ויותר מסכימים בהתלהבות אל ההחלטות שנתקבלו על-ידי ציריהם בבזיל. ומה בכך, אם מתקוממים פה ושם רבנים, המוחים נגד הציונות? מחוץ ליהדות רגילים להפליג בהערכת סמיכותם של האדונים האלה. בכלל אין להם כח-הרשאה לחוות דעתם המדינית בשם קהלותיהם. אם היה למשל, האחד, לרב ראשי, מפני שמצא חן בעיני עשירים אחדים, עוד לא נעשה בזה לבר-סמכא כל שהוא, שאלמלי כן הגענו לכך, שתהיה התורה בבית ד' מסורה בידיהם של אילי-הזהב. המכובדים, המלומדים והיראים האמתים שברבנינו מגלים דעתם בשם הדת בעד שיבת היהודים אל ארצם.

והנה דומה היה הדבר, כאילו זקוק היה עניננו לפטרונותם של בעלי-האוצרות הגדולים. אמת הדבר, אלה בעלי-האוצרות, הבין-לאומיים עשירים הם למדי, שיתמכו במפעלנו, אולם אינם עשירים למדי, שיעצרו בעדו. אם תמצא ידם לקנות הכל בכספם, את חתיכת העופרת, שממנה נעשה העט של סופר בלתי-תלוי בדעת אחרים, אינם יכולים לקנות. אפשר שאותה העתונות, שנפגם טעמה המוסרי, תשית ידה עמם להפיק זממם, אך לעצור בעד תנועה עממית, הצומחת במהירות כזו, לא יעלה עוד בידם. ימשכו בכתפיהם ויצחקו כאות נפשם על האוטופיות ועל החלומות. אולי לא רחוק היום, שבו תתראה לפניהם האגדה בפנים אחרות. De te fibula narrator! (האגדה נוגעת גם אליך!) אפשר שיגיע הדבר לידי כך, שהתנועה המגוחכה הזו של אנשים אמללים, המתנהלת בידי אנשים משוגעים אחדים, תתיצב לפניהם בכל כֹבד-מוראה. איככה? הנה לפנינו אנשים מעט הפורשים בחוטי-כספם מכמרת מסביב לכל ארצות התבל. הנה אנשים מעט, שעל פיהם נחתך גורל העמים, אם לשבט אם לחסד, בתנאי החיים היותר נכבדים. אבל כל ההמצאות מביאות תועלת רק להם לבדם, ועל-ידי כל צרה שבעולם יגדל כחם. ולאיזו תכלית הם משתמשים בכחם זה? האם נכונים הם לעבודה ולשם איזה רעיון מוסרי? העומדים הם למצער לימין אחיהם בני עמם, שמצבם הוא כל כך רע ומר?

נראה זאת. השאלה היא מנוסחת, הולכת ומתחדדת.

בלעדיהם אי אפשר לעשות דבר, לא לערוך מלחמה ולא לעשות שלום. בטחונן של הממלכות ועסקיהם של היחידים מסורים בידיהם, השואפות לבצע. המצאה חדשה מוכרחת לדפוק בהכנעה על דלתותיהם, ובגאווה של עזות הם חורצים משפט על צרכי יתר בני האדם.

האמנם גם הציונות תלויה בחסדם? לא, נפלא הדבר, כי איננה תלויה בהם. למרות הקמטים שבמצחם, למרות לעגם ולמרות התנפלותם של משרתיהם העתונאים עושי רצונם, הולכת תנועתנו העממית הלך והתקדם. אחרי שהדלים בתוכנו הריעו ויבבו לקראתה, רכשה לה כבר בכל מקום את לבות הנאורים ומתחילה לרכוש לה את המעמד הבינוני שבחיי הכלכלה. ומה הוּא ערכו של דבר זה? כלום יש כאן דיקלמציות ריקות, משחקי-אגודות או שעשועים בהמון? לא, זוהי הסתדרות היהודים, שאפשר שישתמשו בה באחד הימים לבויקוט, שעוד לא ראינו דוגמתו. כחם של האנשים האלה הנהו פחות בצרורות כספם הנצבר בידם מאשר בבטחונם ובהיקף עסקיהם. מחוץ לא יכלו להם עד כה, בכל הנסיונות הרצויים שנעשו בכוונה זו. כל נסיון כזה היה נחשב עד כה למעשה אנטישמי, ולפיכך לא הפיק רצון בעולם-המסחר היהודי. אבל אחרת היתה, אלמלי קראו בשם הרעיון הלאומי למעמד הבינוני, שגם הוא נמצא כבר במצוקה, שיתקומם נגד אדירי הכסף. למשוך או לדחוף!

לעת-עתה טרם הגענו לכך. מה שרמזתי בקצרה על הבויקוט הפינאַנסי, לא בא אלא לרמז, כי אנחנו בעלי הדמיון חושבים להשתמש בשעת הצרך באמצעים מוחשים לגמרי. כידוע, החליט הקונגרס הבזילאי ליסד גם באַנק לקולוניזציה יהודית, שהון מניותיו יעלה לשני מיליונים ליטראות שטרלינג, יהיה מוסד, שכחו יספיק לעבודות הפינאנסים היותר קרובות. מי שיודע את היקפה של תנועתנו, יחשוב את הדבר קרוב לודאי, כי שני מיליונים מניות בנות ל"ש אחת יחתמו במהרה בכל העולם. בעצם הדבר מרגיש האיש, שאיננו בעל עסקים, מעין יראה לנגוע בדברים האלה. אבל עלינו לעשות זאת בעקב רעיוננו, ומכיון שאין עסקי ממונות וענינים מדיניים מתאחים כלל, אפשר שינָקּו מנהלי התנועה מהתנפלויות מגואלות ביותר.

הריני חותם את דברי, אך-על-פי שיש עוד הרבה לשאול. ביד מי נרכוש את הארץ, באיזה אפן, וכיוצא באלה. על כל אלה דברתי בפרוטרוט בחוברת-אוקטובר של Contemporary Review, ועתה אין רצוני לנהוג שלא כשורת אורח בעתון הזה. יסתפקו נא הקוראים שמה שרמזתי. שליחי דעת הקהל, שאינם תלויים ברצון אחרים, בודאי ישאו ויתנו בכל הארצות בדבר הצעתם לקרא ועידה אירופאית, שתעסוק בשאלת- היהודים. וכשתתאסף ועידה זו, הלואי שתוציא דבר מתוקן ונאה לתרבות שבימינו. הפתרון הארצי לשאלת-היהודים הוא יביא הרוחה לאירופא והגאולה לנו.

---

משה'ל (מאושל)

מאת

בנימין זאב הרצל

משה’ל הוא אנטי-ציוני. זה כבר אנו יודעים אותו, ותמיד התעורר בנו געל-נפש, כשהסתכלנו בפניו, כשהביאו אותנו מקרי החיים להתקרב אליו, או לבא אתו במגע ומשא. אולם יחד עם הגׂעל, שהרגשנו למראהו, היינו רגילים עד כה לחמלה עליו; בקשנו לצדד בזכותו בטעמים היסטוריים, כיצד נעשה זה לבריה כה נַעוָה, מדוכאה ומנוולה. ועוד זאת: הלא בן הוא לעמנו – אף אם אין לנו שום סבה להתגאות בחברתו. אמרנו בלבנו, כי עלינו לסבול אותו, אף חובתנו הקדושה היא לחנכו ולתקנו, כי אנחנו כלנו נגדל במלוּי חובתנו הזאת, ומתוך איזו רכות או חולשה רומאנטית היינו למגן לו, מפני שהיה נבל. כשעשה משה’ל דבר בליעל, עמלנו לחפות עליו. כשהרבה משה’ל להיות שפל במעשיו, הזכרנו לכל העולם את הגדולים שבעמנו. כשהמיט משה’ל חרפה על כלנו, נכלמו או קצפנו בסתר לבנו – אבל החרשנו.

והנה עשה משה’ל מעשה, הראוי לתהלה ותפארת הוא לנו, ובו השיב לנו גמול בעד כל מה שסבלנו בגללו. הוא נפרד מאתנו. משה’ל, יפה עשית!

אבל מדברים אנו במשה’ל, מבלי להציג אותו כראוי. מי אפוא הוא משה’ל זה? טפוס הוא, רעי החביבים, תמונה מתגלה וחוזרת ומתגלה מזמן לזמן, בן לויתו האיום של היהודי, וכה קשה להפרידו מעל היהודי, עד שהחליפו אותם תמיד זה בזה. היהודי הוא אדם, לא טוב ולא רע מיתר בני האדם, לכל היותר הנהו נכה-רוח ומר-נפש על-ידי הרדיפות, וכח גדול לו לעמוד בעת צרה. ומשה’ל, הוא קלקול מין האדם, שפל ונבזה במדה שאין לתארה. במקום שהיהודי חש כאב או גאון, נמוג לב משה’ל מפחד רע, או מעוה הוא פניו בלעג של עזות בצוק העתים מתנשא היהודי להחזיק מעמד, ומשה’ל מתעקם ומתפתל עוד יותר. כשמשתנים העתים לטובה, נותן היהודי אל לבו להיות נוח לבריות, להתנהג בסבלנות, לפעול ולעשות לטובת הכלל; ומשה’ל נעשה חצוף וגס-רוח. נפש היהודי, המנוסה בענויים, מלאה געגועים לעלות למדרגות גבוהות בחיי התרבות, ןמשה’ל עושה הכל, אם ישים פניו אל ההתקדמות או ינהה אחרי הריאקציה, לשם עסקיו הפרטיים המגואלים. היהודי נושא את העניות בּיקֶר ובבטחון באלהים, ובעשרו הוא נותן ביד נדיבה ורחבה מסת נדבותיו לפי הונו ורכושו. משה’ל הנהו בעָנְיוֹ קבצן נבזה, ובעשרו הוא שחצן עוד יותר נבזה. היהודי אוהב את האמנות וכל דבר שבמדע; אלה היו ימים רבים תנחומיו בעולם הבודד, שבו נסגר בידי חברה מלאת-שנאה לו. משה’ל עוסק אפילו באמנות ובמדע רק בכדי למלא תאוותיו השפלות. וכן נראה בקרב עמנו בכל דור ודור גם סוחרים ובעלי-מלאכה, שלבם קנה הרבה חכמה צנועה ובישנית – בתמונות כאלה התגלה היהודי. אחד מהם היה ברוך שפינוזא, שעסק בהשחזת כלי זכוכית והביט על התבל sub specie aeternitatis (מנקודת ראות הנצח). ולעומת זאת יכלו, ויכולים עוד, לראות רבנים, סופרים, עורכי-דין, רופאים, שאינם אלא רודפי בצע ומעשקות – בתמונות כאלה מתגלה לעינינו משה’ל. היהודי הנהו מוכשר להתנגד לממשלת ארצו בתׂקף וביושר-לב, או לעמוד על צדה בפומבי. משה’ל מסתתר מאחורי המתנגדים לממלכה היותר קיצוניים ומסית אותם בסתר, אם אין דעתו נוחה משלטונה, או מבקש לו מפלט ומגן ביד השוטרים בתור דילטור ומלשין, אם יפחד לנפשו מפני ההרס. אשר על-כן בזה היהודי תמיד את משה’ל בלבו ומשה’ל מחזיק אותו לפתי. ושני אלה, שנפרדו תמיד זה מזה ע"י שנאה כבושה, הטבועה בעצמיותם, נתחלפו לעתים קרובות איש באחיו. האין זאת שגיאה מחרידה?

כאלו נדחק באיזו תקופה חשכה של תולדותינו איזה המון של בני-אדם פחותים אל תוך עמנו האמלל ויתערב בו, כך נראים לעינינו אותם הנגודים, שלא נתנו להתאחות ולהתבאר. ומכיוון שהיינו מאז, למן היום שהחלו העמים לחשב את דרכם, החלשים שבחלשים, חשבו לנושאה של תכונת עמנו לא את היהודי אלא את משה’ל. עמים חזקים נדונים לפי הטובים שבבניהם, עמים חלשים לפי הגרועים שבהם. האשכנזים הם עם של משוררים והוגי-דעות, מפני שגיתּה, שילר, קאַנט, יצאו מקרבם. הצרפתים הם אנשי-חיל ובעלי הטעם היפה, מפני שהקימו אנשים כבאיַרד ודִיגֵיסקלון, מוֹנטִין', וולטר ורוסא. ואנחנו הננו עם של תגרנים ואנשי-בצע ומרמה, מפני שמשה’ל מלוה ברבית ופורע פרעות בשערי הבירזה. במשה’ל מצאו תמיד את התואנה להתגולל ולהתנפל עלינו. משה’ל הנהו הקללה הרובצת על היהודים. מתוך רגש פנימי הרגיש בזה היהודי תמיד, ואפשר שאירע פעמים הרבה, כי התרחקו יהודים טובים מעל עמם ודתם, מפני שנלאו נשׂא את האחדות הזאת. וכך החליש משה’ל את היהדות מבית ומחוץ.

אבל באו ימים, העת שאנו חיים בה, וגם המנוסה מן היהדות איננה יכולה עוד להוציא מכלל חברתו של משה’ל. הגזע! כאילו היו היהודי ומשה’ל בני גזע אחד. כמובן, קשה היה להביא ראיה לסתור את הדעה הזאת, ובעיני האנטישמיות נחשבו היהודים ומשה’ל כאחים נאגדים בקשר אמיץ, שלא ינתק לעולם. בעתים כאלה יש אשר יצא מתוך היהדות איזה משה’ל, אך בוראו לא יהודי. והנה הופיעה הציונות – היהודי ומשה’ל מוכרחים היו לברר את יחסם אל השאלה הזאת. ועתה, רק עתה בפעם הראשונה עשה משה’ל חסד מוסרי עם עמו, שאת גדלו לא שערנו מראש. משה’ל הולך ונבדל מתוך האחדות, משה’ל הוא אנטי-ציוני.

אל-נא יטעו בדברינו. רחוקים אנו מאותה העקשנות והשגעון, שבהם רוצים לתאר אותנו. איננו מחזיקים את כל מי שמתנגד לתנועתנו לאדם רע. יש טעמים חשובים וראויים לתהלה, שמפניהם אין איזה יהודי יכול או חפץ להשתתף בעצמו בתנועה עממית זו; אולם לבעבור זאת איננו רואה צׂרך לעצמו להטיל עליה חשד ולהלחם נגדה. התיחסות אדם מישראל, שאינו רוצה להשתתף בתנועה הציונית, מובנה בעצם הדבר מאליה: הוא מתיצב מנגד. הוא התבולל בסביבתו, בעלת הדת האחרת, טמיעה כל כך גמורה, עד שאין גורל היהודים נוגע עוד אליו. אפשר, שמתוך יושר-לב וגאוה לא נתק את הקשר החיצוני. הוא איננו שם לב אל אלה, שהיו בני עמו, ויכול להיות בטוח, שגם הם אינם רוצים לדעת אותו. אולם במדה שהתרחק כבר מן היהדות, בה במדה יוסיף לכבד ולהוקיר את רגשותיה של ההכרה העממית הזאת, שזרה היא לו. ואולי יבין גם כן, כי מצבו לא הורע בגלל התנועה, אלא נשתנה לטוב. היא מקילה לו את פרידתו מעל עמו וכניסתו אל עם אחר, שהוא מרגיש את עצמו יותר קרוב אליו, מבלי לעשות ותורים מחפירים. הוא, פשוט, איננו ציוני, אבל גם אנטי-ציוני איננו. הוא נשאר ניטראַלי, קר, זר. ואם רוחו עודנה נכונה ושלמה בקרבו, אז יסכים כאיש זר לשאיפות הציונים המלאות אהבת אדם ויתמוך בהן, כמו שעושים זאת ידידנו הנוצרים בני העמים השונים. משה’ל הנהו, לעומת זאת, אנטי-ציוני באׂפן צעקני ומטריד. משה’ל לועג, מחרף, מוציא דבה ומלשין. כי מרגיש הוא משה’ל, שסוף סוף באה עתה עת פקודתו. הוא הכיר זאת כמעט באׂפן גאוני, בטרם עוד גלתה הציונות את כל כלי התותח. אף מהר משה’ל בערמתו לטבוע נגד הציונים את הפתגם: אנטישמיים יהודים הם. אנחנו? אנחנו, שמבלי לחוס על עמדתנו שרכשנו לנו ועל התקדמותנו, ועומדים לימין אחינו העניים. אבל הוא הכיר במהירות הברק, מה אנו. שונאי- משה’ל הננו.

משה’ל כבר התפשר כמעט עם האנטישמיות. הלא בארצות התרבות נוגע הדבר רק אל כבוד היהודים. משה’ל מושך בכתפותיו: מה זה כבוד? מה-בצע בכבוד? כשרואה אדם ברכה בעסקיו, ובריא הוא בגופו, אז ישא את השאר בנקל.

במקרה היותר רע נושא משה’ל את עיניו למרחקים, אך לא לציון, כי אם לאיזו ארץ שהיא, אשר בה יוכל להקלט לתוך אומה אחרת. וכיון שהגיע לשם, הוא מתחיל אחרי עבור זמן קצר להתנהג באדיקות נלהבה, מורה לאחרים לקח בפטריוטות החדשה, וחושד בכל מי שאיננו כמוהו. ובעשותו כל אלה הוא סותר את עצמו סתירה נפלאה; הוא נפרד מעל היהודים, ובכל זאת הוא מדבר בשמם. אשר על כן יקרה לנו לפעמים לשמוע מפי אוהבים נאמנים לתנועתנו את ההערה: “הלא היהודים בעצמם אינם רוצים לדעת עד מה מן הציונות”. היהודים? לא, ולא. רק משה’ל איננו רוצה. שום יהודי אמתי איננו אנטי-ציוני, רק משה’ל לבדו.

טוב הדבר! יהי מה שהוא. בזה הננו נפטרים ממנו. זוהי אחת התוצאות הראשונות והיותר מועילות שבתנועתנו. אנחנו נשאף רוח בנחת, אם נפטר לגמרי מן האנשים האלה, אשר בבשׁת מסותרת היינו מוכרחים להתיחס אליהם כאל אחים בני עם אחד. לא לנו הם, אבל גם אנחנו לא להם הננו. האם מתחילים כבר עתה לראות, מה בריאה היא הציונות שלנו בתור תנועה עממית; איך נגיע על ידה להטהר מכל אותן הבריות, המַעְטות עלינו חרפה? הלאה הסבלנות הנרקבה! איננו צריכים להכלם עוד על מעלליו הרעים של משה’ל, איננו צריכים לחפות עליהם ולהצדיקם כאילו נוגעים הם אלינו. האמנם נואלנו? אבל, לא נואלנו במדה כזו, שנוסיף עוד להיות אחראים בעד משה’ל, ולא עוד, אלא שלשונא צריכים להתיחס כאל שונא. רד, משה’ל, מן הבמה, שאתה מחללה! שוב אנו רוצים ללכת לבית-כנסת מטוהרים, שבהם מתפללים יהודים אמתיים בתור רבנים גם בעד העניים. צא, משה’ל, מכל מוסדותיו של העם היהודי, שלפי דבריך אינך מכירו. ואם אמת נכון הדבר, כי רק הנלחצים ולא התקיפים נוהים אחרי הציונות, אז נחוץ, כי הכח הצָבוּר באמללים האלה יתקומם למלחה. הבה נראה, איך יתפתחו הענינים, אם נכריז בויקוט של משה’ל בכל מקצועות החיים.

אם נבדיל מתוכנו את כל אלה, המוחים נגד אחדותנו הלאומית, אז יֵרָאה מחנה הנבדלים כאספסוף יחיד במינו. הנה בעל האוצרות, שקופה של שרצים כך גדולה תלויה לו מאחוריו, עד שהוא מפחד מפני משה’ל שכמותו, מפני העושק העתונאי, שהוא מפרנסו. הנה עורך-הדין עם בעלי-הדברים, העומדים בקצה הגבולות של סעיפי החׂק. הנה בעלי-העסקים החשודים, המכובדים המזויפים, החרדים הצבועים, התמימים המתחפשים, העושקים הערומים…

השמר לך, משה’ל! הנה לפניך תנועה, שגם צוררי-היהודים מודים, כי אין לתעב אותה. מטרתה היא, להעביר אנשים אמללים, שחייהם המדיניים והכלכליים מסוכנים מאׂד, למקום מושב קבוע ובטוח על יסודות המשפט. ולדבר זה אתה מסרב, משה’ל? בעד זה אתה רוצה לעצור בזדון-לבך, מפני שאינך רואה בו שום הנאה לעצמך? מה אפוא עשית אתה מעודך בעד “אחיך”? חרפה העטית עליהם, רעות הבאת להם, ועכשיו, כשהם חפצים להושיע לעצמם, אתה מפריע אותם. משה’ל, השמר לך! אפשר, שתנהג בך הציונות כמעשה טֶל, המסופר באגדה. כשמתעד טֶל לירות בחצו את התפוח מעל ראש בנו, מכין הוא לו חץ שני. אם יחטיא הראשון את המטרה, אז ישתמש בשני להנקם מאויבו. רֵעים! החץ השני שביד הציונות נועד ליריה בחזהו של משה’ל!

---

הציד בביהם

מאת

בנימין זאב הרצל

הריב הגדול, שהתלקח בביהם לרגל הפקודות בדבר הלשונות, מראה אותנו את היהודים במצב נפלא. הנם חברים נאמנים לאלה, שהיו אתמול שונאיהם בנפש – ומחר ישובו לשנא אותם. אלמלא היה הדבר רציני כל כך, היה יכול להראות כמגוחך מאֹד. מי שהוא יהודי לאומי, שכבר הגיע למרום הכרתו העממית, אולי יחוש בלבו את החפץ לשחוק מתוך קצף למחזה היהודים המחזיקים בכנפי מעיליהם של האנטישימיים הגזעיים. אבל במדה ידועה אין להצדיק את השחוק, גם לא לחרפה יהיה להכרתנו הלאומית, אם ננסה להבין את מצבם והלך-נפשם של היהודים האלה בני הלאום האשכנזי.

קֹדם כל עלינו להפרידם למיניהם. בודאי יש ביניהם כאלה, המתערבים עם האחרים ורודפים אחריהם רק בשביל הנאת עצמם או בטחונם המדומה. דחוקים הם ונפוצים כגידי אבן בתוך מרצפת זרה לסביבתם. גם בעתים של שלוה נחשבים הם כזרים בעיני הרוב אשר מסביב להם. ואולם, כשהרגש הלאומי מתעורר אצל האחרים, הנם מוכרחים להיות זהירים ביותר. במעמדם הכלכלי שלה יהודים החיים ברובם על המסחר, הנם תלויים בדעתם וברצונם אם לא של היחידים, אבל למצער של חוג אותם הסוחרים והקונים, שיש להם עסק עמהם. הם אינם רשאים להקניט את סביבתם. ולפיכך, כשהם נכנעים ושוחים עם הזרם, אין דון אותם לכף חובה. מי שלא ותר מימיו ותור כל שהוא בעד קיומו, ידה בהם אבן בראשונה, פטפוט העוללים מצדיק את אבי המשפחה. הפקיד הסובל את עלילותיו של הגבוה ממנו, עורך הדין, שאינו רוצה להעלות את חמת בעלי הדינין, האומן העושה קידות כלפי הבעלים, כל אותם התלויים בדעת אחרים במשלח-ידם, מחויבים להבין גם את הסוחר היהודי המשתתף בעל כרחו בתנועות המדיניות של סביבתו.

יש גם כאלה, העוברים את הגבול. רואים כאן מחזות מעוררים גֹעל-נפש, רואים את משה’ל עם מסוה טיטוני על פניו; אבל רואים גם את היהודי הישר שכבר התבולל, הנמצא היום במצב מעציב. ועל אדותיו נדבר הפעם. הציונות שלנו מואסת בטכסיס מלחמה שכזו, הנותנת את כל מי שמתנגד לה לשחוק ולבוז. רוצים אנו, להפך, לפקוח עיני אחינו, שנתקו מעל אדמת-שרשם ומתנודדים באין מעמד, למען אשר יראו את מצבם כמו שהוא.

היהודים בעל התרבות האשכנזית. שימי נעוריהם ובחורותיהם היו ימי ממשלת רעיונות הליברליים, נספחו בכל חֹם לבם על הלאום האשכנזי. הם אהבו את אשכנזותם אהבה עזה ויעבדו באמונה ובחרף נפש בעד העם האשכנזי ובערך רעיון החֹפש האזרחי. הם התחברו אל הלאום האשכנזי בקשר אמיץ – אמיץ כנראה, יותר מדי. כי פתאֹם, כעין יקיצה מתוך חלום. הממשות חזרה להקיף אותם באכזריות, שכבר נגמלו ממנה למחצה. הם היו כנדהמים, כל מה שהיה עד עתה, היתה אפוא שגיאה. כל החשבון שבחייהם נוסד על טעות עקרית אחת, כל הקרבנות היו לשוא וכל אמונתם ללא הועיל.

בני האדם וכֹח השגתם שונים הם למיניהם, תנאי החיים קובעים את צורת הרֹשם, שהמאורעות עושים עלינו, בכל גיל וגיל שונה היא הרגשתנו. וכך יתבאר לנו בדרך טבעי, כי ההרחקה שהרחיקו את היהודים בזרוע מתוך האשכנזות, פעלה עליהם באפנים שונים. אלה ראו את עצמם כבודדים, בלי מולדת בארץ מכורתם. כי המולדת איננה דבר התלוי במקום בלבד; זהו, אדרבא, המושג היותר צר למולדת, כשרואים בה רק את ההתרגלות לאיזו עיר, לאיזו רחוב, לאיזה בית – המולדת צריכה להיות יותר מן ההתחברות לאיזה דומם. המולדת היא שתוף החשבה והרגש עם הכלל העממי, שתוף גמור, שהכל מכירים בו. והטעם על “מכירים”. בלי הכרה אין מולדת… אחרים שאפו בכל תֹקף לאחדות עממית, שמקרבה לא יורחקו לעולם על-ידי שום שנוי בתנאים המדיניים, ולשאיפה הזאת יש כבר היום צלצול כנחושה עד למרחקי תבל. וכת שלישית, עוד לא רצו להאמין, כי נדחקו מתוך האשכנזות, גם בשעה שכבר נסגרו לפניהם על הדלתות בזרוע ובשאון.

והנה באה עד משבר האשכנזות באוסטריה; נאמר, בלי גוזמא: בביהם. משבר קשה הוא, בזה אין להטיל ספק לפי הידיעות שבעתונים. האשכנזים בביהם רואים את עצמם נלחצים, את קיומם הלאומי בסכנה. אנחנו, שאנו לעצמנו עומדים על יסוד הלאומות, איננו יכולים להתבונן אל ריב כזה בלי רגש של השתתפות. השאלה המדינית היא רק זו, עד כמה נוגע הדבר אל היהודים. ברגע אשר כזה מתרגש ברוחנו בכל עוז כל מה שמקשר אותנו עם התרבות האשכנזית. ולפיכך, עלינו להשכיל ולבקש חשבון על דבר היחס, שאנו צריכים ומחויבים להתיחס אליו. לנו הציונים שאלה פשוטה היא ותשובתה בצדה. הננו דורשים כי כל עם ועם יתפתח באין מעצור על-פי טבעו, ובכן גם העם האשכנזי. הננו מתנגדים לכל שעבדו ודלדול של איזה עם שהוא, אשר עוד כֹח חיים בו, ולפי זה גם העם הטשיכי. אבל בריב הזה יש, לכאורה, סכסוך-גבולות ואינו נוגע אלא לבעלי הריב בלבד. את מי משניהם הצדק? לכאורה, באמצע. פעם יש הכרעה לצד זה ופעם למשנהו, עד כי לא יצדק חליפות כל אחד מהם. כך נראה לנו הדבר בלי משא פנים. לא חשבנו לנכון להטעים בריב הזה את תביעותינו אנחנו, ובכל אֹפן לא נצדיק את היהודים, אשר יאמרו להתהפך בעת צרתם של האשכנזים ממתבוללים אשכנזים למתבוללים טשיכים.

כבוד הרגשותיהם של היהודים האשכנזים שבביהם במקומו מונח – יכולים אנו להבינם. אולם כיצד מתבטאות ההרגשות האלה? עד לאיזו מדרגה הנן הגונות, אם בכלל נבונות הן במובן המדיני. קדם כל אנו שואלים: מה הנם האזרחים בני דת משה בביהם עכשו? האשכנזים הם אם יהודים?

לפי חֹזק הנהגתה של התנועה האשכנזית-לאומית בביהם אפשר היה לדרוש אפילו תשובה רשימת מאת המנהיגים. נפלא הדבר, כי האשכנזים בני דת משה נמנעים מלשאול שאלה זו, שאולי במקומה ובזמנה היא. הן לא די בזה, שהם, לפי האמרה השגורה בפיהם, “מרגישים את עצמם כאשכנזים”. האם גם האחרים חושבים אותם לחברי הצבור שלהם? מענין היה יותר מאשר עד כה ברור דברים בנדון זה.

שאלה מיותרת. כלום לא נודע הדבר זה כבר? כלום מתאמצים מנהיגי האשכנזים אף במעט להסתיר את מחשבתם האמתית? לא; לכבודם של האדונים האלה צריך להאמר, כי גם בשעת המלחמה, הערוכה בחזית אחרת, אינם נכשלים בשנוי יחס אל היהודים. כמובן אינם זקוקים כלל לעזרת אנשים, הבאים לעזור להם מתוך התבטלות עצמית גמורה, ובזה הגענו לאותה הנקודה, שעליה איננו יכולים עוד, למרות רצוננו הטוב, להבין את העבריים בני הלאום האשכנזי. אלמלי היו מנהיגי האשכנזים רק שותקים בלבד, היה אפשר לחשוב, כי יש יהודים שכֹח זכרונם רפה, וזוהי מדה אנושית. בעיטת-רגל שלפני שלשה חדשים הנהו ענין השייך במדה ידועה אל העבר, ופוליטיקן ריאלי אמתי אינו מחויב לזכור אלא ליום ולילה אחד. אבל דברי הבוז והמשטמה מתחדשים. עליהם מדי יום ביומו, ועל כרחך אתה אומר, כי אזניהם אטומות במוך הרבה, אם אינם שומעים כל אלה. לו יכלו למצער להתנחם בזה, שיכירו את פעולותיהם במלחמת האשכנזים בביהם. לא; האגודות לבתי-ספר, לתעמולה ולזמרה נהיות מרגע לרגע יותר אַרִיוֹת, יותר “נקיות מיהודים”. אפילו בכספם של היהודים, שעליו רגילים לאמר, “שאין ריחו נודף”, בועטים בבוז. באגודה לבתי-הספר, שבה היו היהודים החברים הכי נאמנים, מחולקות הדעות, אם יכולים לקבל ממון יהודי. רובן מתנגדות לזה. כמה ועידות של אשכנזים מתאספות, שאין בהן דריסת רגל ליהודים, ובאותן הועידות נואמים צירים שנבחרו מאת היהודים. אבל היהודים נושאים בדומיה כל עלבון כבודם. אולי יש להם תקוה, כי לא יתנפלו עליהם לעתיד, אם גם לא יחשבום לעולם לאנשים אחים? לא; הציר הופמאן פון ווילנהוף הגיד בפרוש, כי מועד-החנינה יארך רק כל זמן שתהיה המלחמה הנוכחית נגד הממשלה. הציר וולף העיר בישיבת בית-המחוקקים מיום 26 לאקטובר: “אין בביהם שני עמים אלא שלשה, ואלה הם: האשכנזים, הטשיכים והיהודים”… ועוד: “מתנגדינו הכי עזים, שבהם אנו נלחמים עכשו, עד אשר יבא היום ונושיט להם מעל לראשי היהודים והממשלה את ידינו לשם פשרה”.

אבל, אלה הם הקיצונים שבמפלגה; המתונים, כביכול, נודעים למדי בחבתם ליהודים – מה רבה הענותנות – והם מחזיקים בעקרי תורת החֹפש. ואמנם; היום התאחדו כבר עם האנטישמיים האשכנזים למפלגה אחת, על הדבר המצער שבשאלת-ההודים עברו בנקל. והם מחבקים אלה לאלה ובוכים מתוך צער ושמחה. ליברלות אשכנזית? זוהי מנגינה נושנה מדור שאינו חוזר. אנשי הדור ההוא מתו או בטלו מזֹקן, ועל אלה האחרונים יכולים להשתומם בשבתם בבטלה בבית האצילים ובבתי הפקודות הגבוהות. אולם יש עוד טענה אחרונה: מכיון שכבר היו אנשים כאלה, אפשר שעוד יקומו אחרים שכמותם. אבל, מה שהיתה באמת הליברלות של הנדיבים האלה, זאת מתחילים להכיר לאט לאט. העתון “פוליטיק” בפראג מספר אחרי מטתו של הד“ר שמאיקל, מי שהיה מנהיג האשכנזים בביהם, דברים שגם ה”פולקסבלאט" בגראַץ מבארם על פי זכרונות אחרים. ה“פוליטיק” כותב: “כי הרגיש ד”ר שמאַיקל, בעמקי לבו שנאה ליהודים כזו של יתר הליברלים האשכנזים – סוד גלוי הוא לכֹל. בלשכתו שבועד המדינה הסכין להביע את רגשי שנאתו ליהודים בדברים היותר חריפים. ועוד זאת, הלא הוא האיש שהכחיש בפומבי, כי היהודים האשכנזים הנם אשכנזים. לכל היותר היה נוטה לחשוב אותם, בתור רע הכרחי, ל“ישראלי חובבי האשכנזים”, המכריעים בכספם ובדעותיהם בעת הבחירות".

היהודים האשכנזים, מה דל חלקכם ומה נואלתם! כל עמל אהבתכם היה לשוא. הנכם מה שהייתם; תהיו מה שהנכם: ישראלי חובבי האשכנזים. וכזאת הגיד שמאַיקל, מטיבכם ואיש חסדכם, שמאיקל “הליברלי”. אמנם כן, היקיצה מתוך החלום הזה מהולה במרירות, ובכן, הביטו סוף סוף על העובדות כמו שהן, והמלטו מתוך מצב ההולך ורע ומר מיום ליום.

מענין יהיה להתבונן אל מושבות היהודים לפי תחומי הלשונות. בביהם יושבים 94,479 יהודים על-פי החלוקה הזאת:

3,576 מושבות רק טשיכיות, 15,597 יהודים

1,510 " טשיכיות-אשכנזיות, 55,899 "

976 " אשכנזיות-טשיכיות, 19,782 "

1,148 " רק אשכנזיות, 3,201 "

מן 7,210 מושבות יש אפוא 3,576 של טשיכים; מן 94,479 יהודים יושבים 15,597 במקומות, שיש בהם רק טשיכים, 55,899 יושבים במחוזות, שבהם שוררות שתי הלשונות, אלא שהרוב בהם הוא טשיכי.

ובמצב שכזה, כשהיהודים עומדים כנגד רוב גדול של טשיכים, כשברור הוא, כי מעלים הם עליהם את חמת הטשיכים ובכל זאת עודם מחזיקים באשכנזותם המדומה, אפשר היה לראות בזה מעשה ראוי לתהלה, ואפילו את “האמון האשכנזי”, שעליו מרבים כל כך לשיר במסבות-מרעים. אולם מי שהוא גבר אשכנזי אמתי איננו מתפעל מכל אלה, וה' הופמאן פון ווילנהוף עתיד להודיענו, מתי יבא קץ למועד-החנינה.

מועד-החנינה הוא המועד, שבו אין צדים חיות שנתנו לאכלה. חכו, הן בֹא יבא היום, שבו מותר יהיה לטרוף יהודים. ואז שוב ישמע בתחומי הציד קול קני-הרובים העליז.

אלא, שאז יתוספו על הרובים והצידים הטשיכים גם האשכנזים. המעגל ילך ויצר, וארנבותינו העניות שבביהם תחוגנה ותנוענה מתוך בהלה ושממון.

---

עני הבירזה

מאת

בנימין זאב הרצל

**עני הבירזה / בנימין זאב הרצל

הרוצה להכיר את מצב היהודים ואת שאלת־היהודים מצד אָפים המיוחד להם, עליו –­ לבקר בשערי הבירזה. אולי אין מקום לפעולת האדם, שעל אדותיו נפוצו שגיאות ואגדות איומות במספר רב, כאשר על המקום הזה, שהוא המרכז לעסקי מסחר הרבה. בכל עיר גדולה יש בנין נהדר ומשוכלל לתפארת, הנקרא בשם בירזה. בשעות קבועות ביום מתאספים באולם הענקי היחידי שבבית מאות הרבה של אנשים צועקים וממללים בידיהם. זה הוא שאון שאינו פוסק, מתחולל בגבולות רשמיים, מחזה מוזר מאד לכל מי שאינו בקי בתהלוכות הבית, תנועה סוערת בשוק של סחורות בלתי נראות לעין. וכך אפשר גם להגדיר את מהותה של הבירזה: זה הוא השוק המָפשט.

יש לחשוש, פן לא יבינו אותנו ברגע הראשון והיינו לשחוק וללעג, אם נחליט, כי הבירזה הוא אחד המוסדות הכי נאצלים, שאי אפשר לוַתֵּר עליהם בחיים המודרניים. כי אחת מסגולותיו המפליאות של המקום היא זו, שהוא מוקף כעין ערפלי־קלון מסביב. במי תלוי האשם, מי הוא המשחית את המוסד, המחלל את שמו ומוציא עליו דבות רעות, ומי הם המנבלים את החללים שנפלו בעצם, אחרי שמצצו את דמם, על זאת אנו רוצים לרמז בדברינו.

כל איש נאור יודע, באיזה אֹפן נוסדו הבירזות, הכיצד נתפתח המוסד הזה לאט לאט על־ידי צרכי המסחר שנתרבו, כיצד נוצרו מתוך ועידות הסוחרים, שהתאספו לעיתים תכופות, כדי לדון על קביעת המחירים, כל אותם הדינים, המוסכמים כהלכות שלא נקבעו בכתב. הבירזה היתה והנָה מרכז־העצבים של המסחר. לפי זה אנו מבינים, כי ראשית צמיחתה ועליתה באה בעקבות התפשטות דרכי המסחר ביָם, וכי הגיעה במאת־השנה הנוכחית, בכניסתה לתקופת מסלות הברזל, עד למרומי תקפה וגבורתה. כחה הלך וגדל, הלך והתעדן, כשנקבו חוטי הטלגרף, ובעת האחרונה חוטי הטלפון את קירותיו של בנין הבירזה. מסחר־הכספים בצורתו החדשה, עסק־המניות בתנועתו שיצר לפי צרכיו, וקדם לכֹל עסקי־הכסף הצבוריים של הממלכות הגדילו יותר ויותר את ערך הבירזה. כמה חריפות יש בהפרדת העסקים, הנעשים בשוק המָפשט הזה! כמה תועלת לחיי הכלכלה של כל עם בפני עצמו ושל כל העמים ביחד יש בקיומו של המוסד הזה!

זוהי התרכזות שאין למעלה ממנו בשביל ההצעה והדרישה, ההשואה המהירה של המחירים בכל העולם; היא הנותנת תדיר לכל אחד ואחד את האפשרות לשלוט בנכסיו המטלטלין, מבלי שירד בעצם מחיר הנכסים על־ידי הרצון למכירה בלבד; היא המַפרה את כל ענפי החרשת והמסחר; היא מקילה ומבטיחה כאחד את עניני־ההקפה של הממלכות. אי אפשר, פשוט, להוציא את הבירזה מכלל התרבות שבימינו.

בעמדנו פה על האמתיות המפורסמות האלה, אנו עושים זאת קֹדם כל, כדי להוכיח, כי לא בתור מתעבים או שונאים את הבירזה אנו מדברים. כלום אפשר שיהיה זה אדם נבון? הרי זו אולת, כמו שאולת היא, לתלות את כל הקלקלות בכסף. רגילים אנו לשמוע, כי הכסף משחית את בני האדם. אולם באמת להפך הוא: בני האדם משחיתים את הכסף בהשתמשם בו לרעה.

לפי האמור קשה גם להשיג, מדוע שפל ערך הבירזה וחבריה בעיני הצבור. אין מי שיכחיש, כי כן הוא בפועל. אם עוד אפשר היה לפני שנים מועדות להכחיש זאת ולהקטין את ערך השנאה הכללית לבירזה, היום אי־אפשר עוד הדבר. ההסתה בחלק הריאקציוני של דעת־הצבור התאמצה והביאה עד לידי עלילות מצד השלטונות, ולבסוף עד לידי חוקים מעיקים או לעול מסים כבד מנשא.

למה זה? האומרים להרוס מוסד נחוץ לחיי הכלכלה של העמים, המניע את כל סחר־הארץ? אם יש מקום לתלונות נגד הבירזה, האם מתאימים גם האמצעים, שבהם משתמשים נגדה? ואם צדקו האמצעים, האם נוגעים הם אל האשמים באמת? השאלות האלה נראות לנו חשובות במדה ידועה לעת כזאת, כשהטילו על הבירזה מסים חדשים, המעיקים מאֹד לאנשים יחידים, שכבר עתה קשתה עליהם מלחמת־הקיום. אין אנו משמיעים דבר חדש, בהחליטנו, כי האנשים האלה ברובם הגדול יהודים הם. מכיון שנדחקו היהודים על־ידי סבות תולדיות אל המסחר, הנם מצויים, כמובן, במספר רב גם בשוק המפשט. קרוב הדבר לודאי, כי הרבה מן החריפות שבהתפתחות עסקי הבירזה הוא פרי הרוח היהודי, הנוטה אחרי רעיונות מפשטים, ובשכלול זה עצמו אין שום דבר, שיוכל להחשב ליהודים לחרפה.

עתוננו זה איננו עתון בשביל הבירזה, אבל כעתון יהודי התיצב לפני הקהל, ואין אנו עוברים בלי משים על כל צרה הבאה על יהודים, אם נוגע הדבר אל רדיפות אחינו בארצות הפראיות, או אל העלמות החִוְרות בבתי החרשת לעצי־גפרית שבגליציה, או אל הפרולטריים שבבירזה הווינאית.

הזכרנו למעלה את הברכות ­–­ למלה זו יכולים לשחוק מחוסר תבונה ­–­ הכלכליות של הבירזה. יודעים אנו היטב, כי יש פה גם הרבה קלקולים ומעשים שאינם מהוגנים. כל דבר נאצל נושא השחתה בתוכו.

הדרישה וההצעה הנן מזויפות לעתים קרובות, קביעת המחירים הנֵהָ משחתה בתחבולות־און לעת מצֹא, לפעמים מזיקים ליחידים בהנחת רכושם ובהכשרתו. ענפי החרשת והמסחר יכולים לבא לידי הפסד על־ידי מעשים של רמאות או על ידי מעצורים במהלך עסקי הבירזה, ואפילו עסקי ההקפה של הממלכות אינם בטוחים מפני המשחק בידיעות כוזבות. אבל אם גם באמת תקרינה כל אלה, גם אז רק חסרי־דעת יאשימו את כל המוסד, רק חסרי־יֹשר ירשיעו את כל סוחרי הבירזה.

נעבור על אותה השטוּת, שהציבה לה מצבת זכרון לדורות במלה המפורסמת “עץ־המות”. אם יש קלקולים, אין לתלותם אלא בבני אדם שקלקלו או עדין מקלקלים. כלום קשה או אי־אפשר הוא לברר זאת? הלא אז צריכים למצער לצמצם את החקירה על חוג האנשים, שבידם היכֹלת לקלקל. אם נעשה מעשה רע באיזה מקום שהוא, ובכלי משחית, אשר רק איש חזק יכול להרימו, אז לא יחשוד שום בר־דעת בילדים ובחלשים. למי אפוא יש היכֹלת להשתמש בבירזה לרעה? זו היא השאלה! אל ידברו במעשים ובתעלולים פעוטים. Minima non curat praetor (אין ראש בית־דין מטפל בקטנות). זה לא יגרום לנזק הרבה. יכולים אפילו להחליט כודאי גמור, כי בשום שוק אין העסקים נעשים באמונה ובבטחון כאשר בבירזה. אין זה פרדוכסוס. כל המסחר עומד על האמונה ועל הבטחון בדבור קל או ברשימה מהירה בפנקס של כיס. כן הוא, אלה האנשים הקטנים שבבירזה, שעל כלם אוהבים כל כך להלשין ורגילים לדבר עליהם בטעם של בוז, הנם באמת, מלבד מעטים מאֹד היוצאים מן הכלל, ישרי־לב בכל מעשיהם, העוסקים באמונה בעבודה קשה גם לגוף. אנו נותנים פה מקום למכתבו של אדם הגון מאנשי הבירזה:

ווינא 3 לנובימבר 1897.

“כשנכבדתי שלשום בבקשתך להמציא לך פרטים אחדים על אדות הבירזה, גמרתי בלבי לחכות עד אחרי החג, כדי להתבונן ביום־החול הראשון אל פעולות מס־הסִבּוּב החדש, העולה פי חמש משהיה. ובכן באתי אתמול בבקר כדרכי מאז אל הבירזה, אשר, לצערי, זאת היא אומנוּתי זה עשרים ושש שנה. נשמע צלצול של עשׂר שעות. בתחלה ראיתי קבוצות מתאספות, דמיתי כי הם חפצים לסחור. אולם כעבור רגעים אחדים נוכחתי, כי אינם אלא תאבים לחדשות. אמנם מיד נתפרדו הקלעים והאנשים נתפזרו לכל רוח, רובם שקועים בעצב ודאגה וצמאים לרֶוח כל שהוא. על פני אחדים שכנה תוגה שלא נתנה להסתר. נתמעטו הקבוצות, אשר לפנים היו עומדות צפופות ודחוקות ונעשות כעין קלעים, שבתוכן נקנו ונמכרו השטרות היותר עוברים לסוחר בקול שאון והמולה רבה. נפקד מקום הסרסורים, שהיו רגילים להשתמש בקבוצות האלה לצֹרך עצמם, כדי להוציא על ידן לפעולה את תעלוליהם כדת או שלא כדת. כמדומני, שהקבוצות נקראות קלעים על שם תפקידן זה. כל זמן שהממשלות היו צריכות להציע שטרי־מלוה, דאגו עושי־רצונן לקיומם של אנשי הקלעים הקולניים בעלי ריאה חזקה. עכשיו, כשהאוצרות מלאים לפי שעה, חושבים, כי אפשר לוַתֵּר עליהם. מלבד זאת נדחתה מפני האנטישמיות כל תשוקה לעסקים חדשים, וסוף כל סוף גרמו הסכסוכים, שעוררו אישים רשמיים בשנים שקדמו, שתהיה הבירזה לטרף ולמשסה בידי יחידים. הדמיון היותר פרוע נתלהב ונתלקח עד למצב של מחלה אנושה, ואחרי כן נתכה על־פי פקודה מגבוה חשרת מים קרים, שהרסה את המוסד כלו. בשנת 1895 נמסרה הבירזה למשסה באין מפריע. למן אז הפסידה הבירזה לא רק ממון וכבוד בעיני הבריות, אלא גם זכיותיה המסחריות. שלילת הזכיות הזאת הוא הטעם העקרי לירידתה. ובכן לא סבה אחת גרמה לקלקולה הנוכחי; הרבה סבות היו לזה, ואותן אני רוצה להעביר לפרטיהן: חסרון עסקים מצד הממשלה, חסרון התשוקה לעסקים חדשים, הגזמות והפרזות של יחידים בנוגע לכֹח עצמם או כֹח אחרים והכנעה מפני המוחזקים למומחים. ואחרי כל אלה באה מגורת האנטישמיות בצורת מס־הסִבּוב המחומש. המס הזה היה מכוון כלפי העשירים, והוא פוגע בעניים. כל הבאַנקים והשלחנים התאספו לועידה ב”בית האוצר למִלוָה", ויחליטו לגלגל את כל המס עם כֹבד משאו על שכם בעלי־עסקיהם. הבאַנקים האלה אינם נפגעים לרעה על־ידי המס, אולם הרֶוח הפעוט של האיש הדל יורד עד למדרגה, שאי אפשר לו להתקים בה. הקרבן הנהו העני מאנשי הקלעים; זה עומד, למרות צוק העתים, הכן על משמרתו, ועמל בצעקתו מתוך גרון נחר להשתכר לחם חקו בזעת אפיו. כדי להנצל מהפסד מרובה, הוא מוכרח לפעמים לסלק במהרה איזה “עסק־מוטעה” עם הפסד קל, ומנסה כחו בעסק חדש, שגם הוא יכול להביאו לידי נזק. עד שישתכר איש כזה מאומה, מתרבות ההוצאות באֹפן שאין לעמוד בו.

איש כזה יכול לבֹא על־ידי המס הנצבר במשך חֹדש אחד ועל־ידי ההוצאות על סדור עסקיו עד לידי כליון גמור".

זוהי תעודה, שמתוכה יש ללמוד הרבה. מה שמפליאנו בה ביותר, היא הערכת האיש הדל מאנשי־הבירזה לעומת הבאַנקים המאוחדים. היא עושה רֹשם דומה כמעט אל הנגוד הידוע למדי שבין העבודה והרכוש. היש נגוד כזה גם בבירזה? פה עומדים מעבר מזה אנשי־השוק של הבירזה, כשמשים עיפים ויגעים, גרונם נחר מצעקה והם מלאים עצב ודאגה ונדחקים על־פי הגיון מוזר ל“עסקים מוטעים”. היחשבו את האנשים האלה לראויים לחמלה ולכבוד פחות מן הסוחרים המכובדים בשוקים האחרים, יען כי יש באותם השוקים סחורות יותר מוחשיות? מס חדש הוטל עליהם, המדכא ומכלה אותם. מסחרם עומד על רבוי העסקים שהם עושים; הרבוי נפגע על־ידי המס, ובכן בטל המסחר, פשוט, בטל ואיננו. זה, למצער, איננו “הקש מוטעה”.¹ נשארה איפה עוד השאלה, מה יעשה אדם כזה ביום מחר? הן לא שכירי־יום הם אלה, אלא סוחרים בעלי השכלה. רובם ראו ימים טובים מאלה, ובניהם חפצים גם בימים הרעים לאכול דבר מה, פת־לחם, לדוגמא.

פנים יותר מאירות אנו רואים מהעבר השני. פה תתראה לעינינו חברה, אשר שווי־משקלה לא הָפרע אף במשהו. נכנסים לישיבה, מתיעצים, ואולי אין מרבים כלל בעצות. המלה הגואלת נמצאה מיד: “המס יגולגל. למה לא הגדתם זאת מראש?…” ויוצאת מזה עוד מסקנא אחת, כי התקיפים יוצאים עוד הפעם מן הסכנה תקיפים יותר. האח, הגלגול הוא המצאה נחמדה מזהב. התקיפים מגלגלים את כל המשאות על שכם החלשים מהם, וכאשר יגבר איש, כן יקל משאו. הן לא חדש הוא המשחק. בכל מקום מנצח הרכוש הגדול את הקטן ממנו. אולם, בעוד שבכל יתר המקצועות מביא המחזה הזה לידי כעס והתמרמרות, נאלמה הבירזה דום. כלום אין התקיפות והעריצות של הגדולים חזקות כל כך במקום הזה? לא כן הדבר, רעות הן יותר מאשר בכל מקצוע אחר. הקטן מסור ביד הגדול כצאן טבחה. כיס־השטרות היותר מלא מכריע, כמו שבמשחק הקלפים האמריקאי הידוע מנצח תמיד בהכרח האיש, אשר בידו להניח על השלחן כסף יותר מן האחרים. איככה? ובכל זאת אין הקטנים נחנקים תדיר בידי הגדולים? האם סוף סוף מתנהגים בנדיבות, נותנים לעניים המדוכאים להשתכר פת לחם, נותנים להם לחיות? זאת לא זאת! באמת אינם מניחים אותם למות ­–­ למצער לא תמיד. מחזקים ידיהם –­ ­ כאשר יאמר ההמון ­–­ בחבלי עֹני, עד שהם כלים מאליהם; כי זקוקים להם כפעם בפעם, כשצריכים לתנועת־השוק הקולנית ולאותה ההמולה, שבה מצליחים התעלולים הגדולים הנסתרים מעין רואה. אלה התעלולים “כדת ושלא כדת”, שעליהם דבר בעל המכתב שלנו. אבל מכל אלה אין נשמע מאומה. נאלמה הבירזה העניה –­ נאלמה, מפני שעניה היא! Silence aux pauvres (השתיקה לעניים!). באה העת, שיקום גואל לעניים האלה.

כי הגלגול איננו מצטמצם בהוצאות הנעשות כחֹק בלבד. את הכל מגלגלים על שכם הקטנים; גם את האחריות בעד כל משבר כספי, גם את השנאה, אשר יעוררו המעשים האלה בקרב התושבים אשר מסביב. זאת היא הסבה לקלונה של הבירזה. אשר על כן מודה איש כזה, מן הקטנים בבאי־השוק, רק במֹרך לב, כמעט בפנים נכלמים, כי “בירזאי” הוא, כאילו היתה זאת אומנות שאינה נקיה, כאילו לא היה זה משלח יד, המביא תועלת להכלל ומתנהג במישרים. אמנם, “השלחני”, ומה גם המנהל של איזה באַנק ­–­ הבו גֹדל לאנשים כאלה! ויש עבדים למכביר, חבל, גם בין העתונאים, המשתחוים וכורעים ברך לפני האדונים האלה. הה, האדונים האלה אינם מרגישים מאומה ממהלך העסקים הרע, ואפילו מן האנטישמיות, שחוללו בידיהם. הם מוצאים תחבלות ומזמות, כדי להנצל מחמת העתונות הצעקנית של צוררי־היהודים, המתנפלת אחרי־כן בתֹקף יותר נדיבי על הבירזאים העניים הקטנים. הגלגול נעשה בשלמות. והנה לפנינו המחזה המרגיז לב, איך פורשים האדונים האלה לעין השמש את הונם, שהוא עלבון לכל מושג מוסרי, כאותן הזונות שבתיאטרון, המקשטות בעזות את חזיהן בעֶדְיָן המזהיר, מחיר תזנותיהן.

הן לא ילדים אנחנו, הלא יודעים הננו, כי אי אפשר הדבר, שפלונית המשחקת ואלמוני מנהל־הבאַנק “חשֹכו” הון עצום כזה ממשכרתם. אלה האבנים הטובות ואותם המיליונים מעידים על בעליהם באפן הכי־מכפיר. על־פי התוצאות יכולים להכיר את העבר שלהם. רואים ממש את צעיר־הבאַנק, איך הוא “נושא ונותן” במסתרים בבירזה על יסוד סודות מן הלשכה, שנתגלו לו במקרה ושהוא משתמש בהם שלא כשורה, עד אשר יש די כסף בידו, לצוד תמימים בחרמו על חשבון עצמו, בין שהוא מאסף בעלי־עסק סביביו ומפתה אותם לסחור בחפצים שאינם שוים כלום, ובין כשהוא נעשה בתור דירקטור לאיזה באַנק “מנהל” בשוק, ומחולל באמצעי הבאַנק שערים של שקר, אשר לרגל משברם יבֹאו לתוך בתים רבים עֹני, מחסור ומות. רואים לבסוף את מי שעלה לגדולה, מקושט באותות־כבוד ובתארי־כבוד, כשהוא מגיע עד “עסקי־הממלכה”, רואים אותו, כשהוא בא בקשר עם אנשים, היכולים להיות לו למגן בבֹא יום פקודתו, רואים סופרים נשכרים בכסף סרים למשמעתו, ואוי לו לאדם עומד ברשות עצמו, אשר ירים קולו נגד השחתה כזאת, העוברת כל גבול. בן־חורין כזה הנהו נתון לנאצה ולחרפה, ואם אפשר הדבר, גם לחשד, ואם קשה להגיד עליו, כי נגואלו ידיו בבצע־כסף, אז יאמרו, כי הקנאה מדברת מתוך גרונו…

ובינתים הבירזה נמקה בעניה וקוראה לעזרה. אמנם, כבר מתחילים בפועל לעיין בדבר, ואומרים כי לשכת־הבירזה רוצה לבקש אמצעים כדי לנקות את הבירזה. לְ־נַ־קּ־וֹ־תָהּ! זה הוא רעיון טוב. איך יעשו זאת האדונים? האם ירחיקו את המרצחים, העושים, כדרך הלסטים בלונדון, במחשך מעשיהם ואורבים במסתרים לנקיים? האם יחלישו לארך ימים את כֹחם של אלה, שהסבו או עזרו להתנקשות בשערי הבירזה? מה היא העזרה העתידה לבא? אם חושבים רק להכביד את הכניסה לשם מסחר ועסק, אז יש מקום לחשוש, פן לא תפתר בזה השאלה. רק מספר הפרולטריים באולם הבירזה פנימה ימעט בה במדה, שהפרולטריים מחוצה לו יתרבו, ­ – אם נניח, כי אחדים מהם לא יעשו איזו צעדים הלאה, עד קצהו האחרון של השוטינרינג, לבקש להם מפלט אל תעלת הדוֹנוי. אין לשכוח, כי עני הבירזה לא יחדל בזה, שמשליכים אחדים מבאי־הבירזה החוצה. לאָן יפנה איש כזה לעת כזאת? לאָן, בשם אלוהים?.

עני־הבירזה הוא חלק מעני־היהודים הכללי; מעציב הוא ומרגיז כאחד. אין יודעים אותו בצורתו האמיתית. בהביאנו מעט אור אל הענין הזה, לא נוכל להזיק לא ליהודים הישרים שבבירזה ולא ליהודים הישרים אשר מחוץ לגבולותיה. ועל כן היה מן הצרך ומן ההכרח להגיד זאת פעם אחת.

עשינו היום את חובתנו.

---

אוצר התישׁבות היהודים

מאת

בנימין זאב הרצל

הקונגרס הבזילאי החליט בין יתר החלטותיו החשובות גם החלטה אחת, הדורשת למען צאתה לפעולה את כל מרצה ותשומת לבה של ההנהלה. עד אשר יאסף הקונגרס הבא צריך שיוסד באנק יהודי בשביל העבודות הכספיות של התנועה. כבר לפני מכיני הקונגרס הוצעו הצעות כספיות שונות, אלא שיושב-הראש לא נתן לדון עליהן בפומבי, מפני שלא יכלו לדון על הענין הזה בלי הכנה קודמת. בכבודו של הקונגרס בתור בא-כֹחם של היהודים יוכלו להשתמש רק להצעה מנוסה ובדוקה כל צרכה, שתועלתה נעלה על כל ספק. ובאמת טוב היה שלא נתנו את הקונגרס להכנס במשא-ומתן מסוג זה. מטרת הקונגרס הציוני הראשון היתה להודיע גלוי את רצון העם. הדבר הזה נעשה במדה מרובה, שהובישה את בעלי הספק. והנה הם מתחילים מחללים בחלילים אחרים. “טוב ויפה”, אומרים בבת צחוק יותר נדיבה; “אבל הציונים הנם בכל זאת בעלי חלומות, אידיאולוגים, תורניים יותר מדַי. בכל זאת לא יעשה הדבר בנאומים ובגלויי-דעת. לתכלית כזאת צריכים לאחוז באמצעים אחרים, אם בכלל אפשר להשיגה”.

לאט, הננו הולכים הלאה. כמובן יעשה הכל במתינות ובדרך תבונה בה במדה, שמוחזקים אנחנו לבעלי הזיה. ויחד עם זה אין לזוז מן הקו הדק, שעליו אי אפשר שיתחלל כבודה של התנועה או כבוד מנהליה על ידי השכלול החמרי. ואחרי שהצליח זה עתה להבליג על השחוק, שבו כבדו אנשי חסד את הציונות בראשית הויתה, עלינו לשמור על עבודתנו מפני החשד. אם יעשה הכל בתבונה, באמץ-לב וקדם כל בגלוי, אז נסיר גם את המעצור הזה גם מעצורים אחרים.

התנועה זקוקה למוסד כספי, שיספיק לכל צרכיה ויהיה נקי בהנהלתו. התנועה הלאומית צריכה להשתחרר מחסדי הנדיבים וממוסדות הצדקה, לו גם היותר גדולים. ועם זה יש להחזיק בלי הרף בעקר, כי ההנהלה הפוליטית לא תדור לעולם בכפיפה אחת עם הנהלת העסקים. לתכליות כאלה ישמש אוצר התישבות היהודים, שאותו דרש הקונגרס. השורות האלה תפתחנה את המשא והמתן בענין הזה.

באנק קולוניאלי יהודי! קדם כל יתנשא קול צעקה ושחוק על תֹאר-השם. אלה יאמרו, כי אי אפשר לבאנק שיהיה דתי. הרכוש איננו לא נוצרי ולא יהודי, אלא בלתי-דתי. לעומתם ירמזו אחרים על מעשים שהיו בבאנקים למטרות דתיות שנוסדו וכלו בתהו.

מן ההיסטוריה של השערוריות הכספיות ידועים לנו מעשי-תעתועים שונים על-דבר מוסדות, שנוסדו על פי ססמא נוצרית ואחריתם היתה מבהילה. אבל הדוגמאות האלה אולי אינן מוכיחות. במקרים כאלה יש לראות רק נסיונות אנטישמיים, שדוקא בעולם המסחר נפגשו למפרע באיבה הכי עזה ומובנת מאליה. מי יודע, אם לא היה בנסיון האחד או השני איזה גרעין בריא ורק התאחדותם של אלה, אשר ראו בו סכנה לעצמם, גרמה למפלתם? יהיה איך שיהיה, למוסד כזה, אשר לא רק איננו אנטישמי, אלא אדרבה תעודתו היא לפתו את שאלת-היהודים לטובה, למוסד כזה אין לפחד מפני השנאה בעולם המסחר היהודי במדה גדולה מזו של קנאת התחרות הרגילה. אולם בהרהורים כאלה אין אנו צריכים לטפל הרבה, מפני שאין אנו מתכונים, בדברנו על דבר באנק יהודי, לשום ענין דתי, אלא לענין לאומי. דבר זה הן לא נעלם מכל איש.

אמנם דומה שוב, כי נחתכה כאן למפרע השאלה, אם היהודים הנם לאום. קוראי העתון הזה יודעים כבר היטב את השאלה הזאת ואת התשובה עליה. היום כבר עומדים אנו גם בנדון זה על יסוד הקונגרס הבזילאי. אלמלי לא היה הלאום אלא מאות האלפים, שציריהם נתאספו בבזיל, גם אז היינו יכולים לדבר על אדות הלאום היהודי, מבלי לעשות שקר בנפשנו ובלי הפרזה. וחוץ מזה, כשם שהיה הקונגרס הנסיון האידיאלי לקיומו של העם היהודי, כך יהיה יסוד האוצר אחד הנסיונות החמרים לזה.

את יסוד החברה להתישבות היהודים יכולים אנו לציר לנו באפן זה: קבוצת אנשים ישרים נודעים לשם בעולם המסחר תבא במשא-ומתן עם מנהלי תנועתנו. בנוגע לאלה האחרונים, לא יתאים כמובן עם תפקידם להשתתף בהנהלת החברה באיזו משרה שכורה או לקחת חלק באיזו צורה שהיא בהכנסותיה; אלא שצריך להבטיח להם את היכלת לפקח בכל עת על הפוליטיקה של הבאַנק. על ההזמנה לחתימת המניות יחתמו גם הם, כדי לסמן בזה את התכלית, שבשבילה נעשה הכל. מקום החברה יהיה בלונדון. הון המניות יעלה לשני מיליונים ליטראות שטרלינג; מחיר המניה יהיה ליטרא אחת.

האם אין לקוות, כי לחברה בשביל עבודות הישוב היהודי ימצא מספר מספיק של חותמים בכל העולם? על זאת יואיל כל איש לשפוט מעצמו. בתכניות כספיות רגילים להבטיח לחותמים על מניות יחידות הכרת-פנים מיוחדה. מנהג זה צריך לשמש יסוד גם באוצר היהודי. באֹפן זה יהיה למוסד ערך של עזרה עצמית בעד שדרות העם הרחבות.

מה היא אפוא תעודתו של אוצר התישבות היהודים? כשם שהעמדנו עד עכשיו במקום הציונות, הנדיבית את הציונות המדינית, כך נחוץ שיבא בתנועת הישוב במקום מתן-צדקה וקבלת נדבות רק העסק בלבד. על ידי מעשי הצדקה נתדלדלו מעט עד עכשו הנותנים – וגם המקבלים. גדוּל הקבצנים עלה למעלה ראש ולעבודה היה חסר העקר: רגש האחריות. הקולוניסט המצפה תמיד לעזרת הפטרון או האפיטרופוס הרחוק אינו נכנס בגדר אותו המעמד הכלכלי של יהודים, שיצירתו יכולה להועיל באיזו מדה שהיא להרמת המצב המוסרי בקרב עמנו. האכר והאומן היהודי צריך שיגיע בדרך אחרת לחרות כלכלית על אדמתו הלאומית. ערך האדמה הולך וגדול בה במדה, שמתישבים עליה בני אדם. המתישב ראוי אפוא, שתהיה משכרתו גדולה ממתנת-חנם; הוא ראוי לבטחון. נקל להבין, כי הבטחון גדול לנותנים ולמקבלים לא רק בערכו המוסרי, אלא גם בתועלתו החמרית, הרבה יותר מן המתנה. הבטחון שואף לצמיחה, המתנה שואפת לאפיסה. אדם שיש לו בטחון הולך ומתחזק בתנאים נורמליים, ומי שמקבל מתנות הולך ומתנונה במצבו הכלכלי בתנאים נורמליים. כי הנדיב יוצר רק כפויי טובה, מן האמת הזו ומדברי מוסר מרים כיוצא באלה, יכולים אנו לחשוֹך ברגע הזה. בכלל הננו רומזים רק בקצרה על מהלך מחשבותינו, שגם הן גרמו לנו לדרוש צורה של עסק בשביל עבודת ההתישבות היהודית.

לחותמים על מניות הבאנק הקולוניאלי יהיה זה רק ענין של עסק. עליהם יהיה לבחון בינם לבין עצמם, אם עתיד הוא להיות מקום בטוח לפקדון. אם מוסד, אשר מטרתו היא לתת ליהודים החפצים בהגרה תמיכה כדרך הבנקים: בהקפה ובתמיכות אחרות על יסוד ערובות נבונות ובתנאים נוחים – אם יש למוסד כזה, בהיותו תחתהנהלת אנשים ישרים, תקוה שיצליח? את הפעולה צריך להתחיל במושבות הקימות כבר. הקולוניסטים יקבלו בתרועת שמחה הלואות חקלאיות. הם זקוקים להן מאֹד; זאת יודעים אנו מתוך אנחותיהם ותלונותיהם, שהיו נשמעות יותר, אלמלי לא היו מפחדים, פן ימנעו מהם הנדיבים את חסדם. אגודות לחקלאות ולחרֹשת תוסדנה במהרה. כל אלה המכירים בטיבה ובהיקפה של התנועה הציונית מהיום יודעים היטב, כי המונים רבים של יהודים, ביחוד במזרח אירופא, ואפילו באנגליה, באמריקה ובאפריקה הצפונית, נכונים ליציאה. במקומות אחדים כבר הסתדרו קבוצות כאלה, בצפיתן לתכלית העתידה לבא, תחת דגלם של מנהלים אחראים מקרב המפלגה. אלה האנשים אינם צריכים אלא שתנתנה להם הלואות בכל צורותיהן: לשם העברה, עבודה חקלאית, חרֹשת-המעשה, עסקי מסחר ובנין בתים. בהתאם עם אפיו המיוחד של המוסד הזה אין לחשוש לאבוד ממון הרבה בידי לווים רעים, כי עלית מחיר הקרקעות, אשר תקנה החברה, תהיה לרגל ההתישבות בכל אֹפן שקולה כנגד ההפסד. לא מן הנמנע הוא איפוא, כי התועלת המרובה, שיש לקוות לה, תעורר את החפץ גם בלב אנשים שאינם ציונים לחתום על מניות אוצר ההתישבות. אולם יש תקוה, כי המניות תשארנה ברובן בידי ציונים, מפני שאלה כבר עתה מאמינים בדבר ומכירים בהיקפה של התנועה. קרוב אפילו הדבר לודאי, כי עוד לפני הוסד החברה תקמנה במקומות שונים אגודות, שתחפצנה להבטיח לעצמן מספר הגון של מניות.

המשא-והמתן, שנפתח בזה, אפשר שיביא לידי גלוי הצעות מעשיות שונות. מתוך העבודות הקרובות תתראינה התכליות הרחוקות. לחברה כזו עם סניפיה במקומות המרכז של המסחר היהודי אפשר שתהיה התעודה להיות לגורם חשוב בעולם המסחר הכללי. ובעוד שעכשו הרבה בתי אוצר ובעליהם הנם יהודים, אם גם אינם רוצים להודות בזה, ובכל זאת הם מביאים בתעלוליהם נזק מוסרי גדול ליהדות – יהיה על האוצר החדש הזה לספק צרכי היהודים באֹפן שאין לערער עליו. יואיל כל איש לשפוט מעצמו, אם יש תקוה לבאנק יהודי להיות במהרה למוסד עממי.

בהיותו מתחלתו עומד על בסיס בריא, מאורגן על יסודות נבונים של עסק ומתנהל בידי מפקחים לאומיים, יהיה זה בהכרח מוסד חזק מאֹד. כי ירחש הצבור היהודי חבה לבאנק כזה, נוכל לשער מראש, ואין צרך בדמיון חזק יתר על המדה, אם נניח, שהבאַנק היהודי יוכל להתחשב מראשית הויתו עם בעלי עסק במספר רב באירופא, באמריקה ובארצות המזרח.

כלום משמע, שהבאנק הזה עם הון המניות של שני מליונים ליטראות שטרלינג נועד לרכוש בעצמו את הקרקעות הדרושות להתישבות היהודים?

למטרה זו, כמובן, לא יספיק ההון הזה. יש מוסדות להתישבות היהודים עשירים הרבה ממנו, המחכים למלואה של המטרה הזאת, ואחרי שיוצרו התנאים הקודמים בנוגע למשפט הצבורי, ישמשו הם לרכישת קרקעות על פי המשפט הפרטי ולתמיכות נדיבות בעד עבודת האדמה. התישבות היהודים היא היא שצריכה ליצור את הערובות על יסוד המשפט הצבורי על-ידי הפוליטיקה, שינהל הבאנק שלה. אוצר התישבות היהודים יתכונן כעין בעל האוצר הבלתי-אישי של התנועה הציונית, ועליו גם כן להיות סרסור להלואות בשביל אותה הממלכה, שעמה אנו רוצים לבא לידי הסכם, כשתהיה הזדמנות לכך. הננו מסתפקים לעת עתה ברמיזה זו, שבודאי תהיה מובנת לכֹל.

כל מה שהעירונו עד כה אינו, כמובן, “פרוספקט”, אלא ההודעה הראשונה, שעל ידה יודע לחברינו בכל מקום שהם, כי התחילה העבודה המעשית, שהכין והחליט הקונגרס. כדי לשפוט מראש על עתידותיו של הבאנק, נחוץ יהיה אפוא לעבד את יסודות ההתישבות המעשיים, להציע בסדר נכון ומפורט את החֹמר המספרי, הנמצא כבר או שצריכים עוד להמציאו, ולהודיע ידיעות ודאיות על האקלים, תכונת האדמה, האמצעים לסחר הארץ, מצב השוקים, כחות הפועלים הקימים כבר ואלה שצריכים עוד להכניס שמה, ולבסוף על התנאים המשפטיים, שבהם צריך הכל להעשות. נחוץ יהיה להתגבר על כמה מעצורים, להסיר כמה מזמות רעות ומעקשים, והאנשים הנגשים למלא את התפקיד הזה מכירים בכל אלה בכבד-ראש. הנם בטוחים, כי בכל לב ישתתפו במפעלם כל אלה, שהענין הלאומי נוגע אליהם. אגב אין הסכנה, כי לא יבינו אותם בנדון זה, קימת אלא לזמן קצר. כי אחרי שיודע המוסד להנהלת הכספים בשמו, לא יטילו גם מתנגדינו ספק בדבר, כי המנהלים הפוליטיים של התנועה אינם רוצים אלא לפקח על הבאנק. שלא לאחד את הפוליטיקה עם עניני הכספים, זה הוא כבודנו.

---

העתים "שחלפו"

מאת

בנימין זאב הרצל

העתים “שחלפו” / בנימין זאב הרצל

כשאנחנו הציונים מראים מתוך תוגת-לב עמוקה על עני היהודים באי-אלו ארצות, ומנסים לעורר את רוח בינתם ואת ידעותם של היהודים החיים בטובה, רגילים להאשים אותנו בהפרזה. אין המצב רע כל כך, הננו מגזימים לתאר את הרעות, הננו רואים רק מה שמתאים עם שטתנו המדינית – ועוד דברים זולים כיוצא באלה. אין את נפשנו לחקור, מי הם בעלי טענות כאלה., לאיזו הנאת עצמם הם דואגים, לאיזה עסק הם מתכונים, לאיזו משרה הם שואפים. בציונות התאחדו כל האנשים הדואגים לגורלם של בני עמם באמת ובלב תמים, הם רוצים להחיש את התשועה המקווה זה כבר והנחוצה יותר מיום ליום, ועוברים במנוחת-לב על כל המעקשים, אשר יסובבו אותם מאולת או מזדון.

לכל היותר חשׂכנו מעט בעת האחרונה באוסטריה מלגלות דעתנו על מקרי יום יום המתרחשים לעינינו. פה השתתפו היהודים באפן בלתי מובן כלל בקטטות המדיניות שבין הלאומים, וביחוד במדינת ביהם. בקצר-ראיה, הראוי פחות לקצף מאשר לחמלה, האמינו לרכוש להם לדורות הכרת העמים הנלחמים, אם יחלצו אתם לצבא. אנחנו בכל אפן חשבנו ועוד אנו חושבים, כי למתבוללים יאתה תהלה רק אז, אם יקחו חלק בשוה גם בסכנות העם, שעליו הם נספחים. אולם מעציב הוא: אפילו במקרים כאלה, אם יעלה להם הרבה, אין היהודים נחשבים אלא למין לגיון נקלה של זרים. בחגי הנצחון אינם רשאים לקחת חבל כבעלי זכיות שוות, ואל המפלות הם נעשים אחראים לשני הצדדים גם יחד. איך שיפול דבר, המה המוכים.

לפני שבועות אחדים תארנו בעתון זה את מצב היהודים בביהם. לא חריפות יתרה היתה נחוצה, כדי לנבא מראש העתידות, כמו שהתפתחו בפועל. רק מוכים בסנורים היו יכולים לקוות לתוצאות אחרות. ולפיכך אין אנו רוצים להעריך יותר מן הראוי את ערך נבואתנו מאז, כי למועד החנינה יבא קץ נורא כזה. רק העובדה, שהנבואה נתקימה במהירות כזו, ממלאה את לבנו – בעצה. אמנם הננו פוליטיקאים רעים כל כך, עד שאין אנו מוצאים נחת רוח במאורעות, המצדיקים את דעתנו והעלולים להרבות את מספר חברינו. את נצחונו הגמור של רעיוננו אין אנו חפצים לחג בבתי כנסיות הרבים, ואם נהרס מצבו של איש יהודי, שעמד עתה עתה מרחוק לתנועתנו, אין אנו מתנחמים על אסונו במה שהוא נעשה עכשו חובב-ציון מתוך הכרה נכונה. למה-זה קשה כל כך, כמעט שאי אפשר, לעורר בבני האדם את נמוקי התבונה הטבעית? אינם רוצים לשמוע, נחוץ דוקא שיחושו.

בעצם הדבר אין בין הפרעות ביהודים שבביהם ובין אלה שבפרס, רוסיה ורומניה שום הבדל נכר. ואנחנו הרואים ביהודי כל הארצות רק את אחינו, לא נצטער על מהומה אנטישמית שתהיה בטיהיראן פחות מעל משסה כזו שהיתה בפראג. אבל כאשר נתבונן לאלה המאורעות, שבכלל הם מעציבים, אין לנו להעלים עין מן התנאים, שבהם אפשר היה שיארעו. אם, למשל, רגילים היינו להביא איזו ראיה היסטורית מימי הבינים, ביחוד מספרד שלפני הגרוש הרב; אם הוכחנו, כי תמיד לפני התפרץ רגשי השנאה ליהודים בקרב ההמונים, היו במשך איזה זמן ימים טובים לישראל; כי אין אפוא להפחית ערך המקרים הבודדים של שווי הזכיות: אז לעגו לנו החכמים בעיניהם בגאוה ובוז. הרי אלה מדרגות של גסות המונית שאינן חוזרות, עתים שחלפו, והנה מונח לפנינו מכתבו של איש נאור ומתון, כתוב בעיר פראג המודרנית ביום ג' לדצמבר 1897. בו כתוב בתוך יתר דבריו:

“אין את נפשי לתאר את המאורעות בפראג. זאת היתה רק השירה היהודית שהושרה שם. Ty kiuku Zidowsky (הוי, עויל יהודי) היה הפזמון, ומתוך משסה, דליקות ומכות פראיות שרו אותו. לא חסר דבר בלתי ההרג של עתות הבינים “שחלפו”. נהרסו גם בתי ספר אשכנזים מסוגים שונים, שרוב מבקריהם פה הנם יהודים. בבתיהם של אנשי מעלה אשכנזים השלכו אבנים, אלה הם עשירים למדי, כדי להבליג על נזק של שמשות אחדות שנשברו בחלונותיהם. אבל הסוחרים הקטנים היהודים, שכל הונם נבוז או נהרס, באו עד ככר לחם”.

אלה הם דברים פשוטים למדי, אין בהם הפרזה ומליצות מצלצלות. בהודעות העתונים היו פרטים וציורים יותר מרגיזים. כי גם העתונים לא הפריזו, יוצא לנו ברור באפן רשמי מהכרזת מצב המצור על העיר הנרגשה מן הפרעות. וכי גם ההכרזה הזאת באה ברגע קשה ומסוכן, אנו רואים ממנוסת רבים, אשר לאשרם הנם אמידים בה במדה, שהם מפחדים לנפשם. אלה עלו במסעות מסלת-הברזל, והודות להמצאות העת החדשה מהרו להמלט ממקום המערכה. רק העניים נשארו שם. להם היו אמנם עבודות יותר חשובות. הם נאלצו להשאר בבתיהם ובחניותיהם, מפני שהדלתות והחלונות נשברו בידי ההמון השוסה. אמנם לא היה הרבה לשמור עוד במקומות החרבים. אבל לאנשים האלה היה כל זה באמת העתים “שחלפו”, כדבריו העצבים והנכונים של כותב המכתב אשר לפנינו.

מה זה עשו היהודים הדלים בפראג, אלה הסוחרים הישרים, התושבים השקטים שבשקטים? במה זכו למשסה, לדליקות ולענויים קשים? בפראג האשימו אותם, שאינם טשיכים, בזאאץ ובאיגר, שאינם אשכנזים. היהודים העניים! במה היה להם להחזיק? היו כאלה שעמלו להיות טשיכים; היתה בהם יד האשכנזים, היו כאלה שחפצו להיות אשכנזים, התנפלו עליהם הטשיכים – וגם האשכנזים. יש בזה כדי שתאבד דעתו של אדם – או שתמצא סוף סוף.

ערכנו לנו רשימה מכל הפרעות שהיו. בפראג השתולל ההמון ביחוד במחוז ווינבירגי וז’יז’קוב. ביוזפשטאט נהרסו שלשה בתי-כנסת, עד שנדמו, לפי הודעת העתון “Narodni Politika” לאהלים רעועים העומדים להריסה. פרופיסור אחד של האוניברסיטה האשכנזית בפראַג מספר: “בתחלה היה להפגנה אפי לאומי, אחרי כן נשמעו קריאות תכופות;!” "Pojdme na zidi “נעלה על היהודים!” הנוצרים העמידו צלבים בחלונותיהם… משסות ופרעות נעשו בידי הטשיכים גם בערים: חרודים, נאחוד, קראלופ, מלניק, נויבידשוב, טבור, קניגרץ, גיטשין ולאַוּן, ששם התפוצץ כדור מלא אבק שרפה לפתחה של חנות יהודית. אבל, אם כה גדלה חמת הטשיכים, למה-זה רגשו האשכנזים באיגר ובזאַאַץ נגד היהודים? זוהי חידה.

ובכל זאת, לא חידה היא. אם נתבונן אל קומתם הכפופה של יהודי ביהם, אז נבין, מדוע הם מקבלים מכות בשכר עבודתם. שני הלאומים המריבים ששביהם מצאו בדרך נפלא נוסחה חדשה למעשה שהיה בשני עגלוני הפוסטה. במעשיה ההיא מסופר, כי שתי מרכבות הפוסטה נפגשו בדרך צר. שום אחד משני העגלונים אינו רוצה לנטות הצדה. ובשתי המרכבות יושבים נוסעים יהודים. אז ינופף כל אחד העגלונים את שוטו על ראש הנוסע מצד השני; “אם מכה אתה את היהודי שלי, אני מכה את היהודי שלך!” אלא שבביהם מוסיפים: “וגם את שלי!”, באפן שיהודי ביהם נלקים בשכר נסיעתם מכות כפולות. אמנם נסו להתחמק מתוך ריב הלאומים בתור נוסעים נעלמים. דבר זה אי אפשר. וכן נעשתה השגיאה, שעליה העירונו פעמים הרבה – לצערנו מבלי ששמעו לקולנו.

התיחסות ברורה ונבונה אל הריב שבין האשכנזים והטשיכים היתה הדרך היחידה והנכונה. חובת היהודים היתה, להראות על לאומותם היהודית, ואז היו מתיחסים אלהים משני הצדדים באפן אחר. אז לא היו מעוררים שחוק ובוז כמתערבים בריב לא להם, ולא היו השעירים המשתלחים בעד כל מפלה שתבא.

היהודים בביהם מלאים ברובם הגדול תרבות אשכנזית. ולפיכך לא היו אפילו הטשיכים הישרים דנים אותם לחובה, לו היו, בכל זהירותם, הוגים חבה ללאום הקרוב אליהם יותר בהשכלתו. והאשכנזים מצדם היו מכירים יותר תודה ליהודים, לו הראו את השתתפותם במלחמת קיומם של האשכנזים, למרות החזיקם בכל תקף בלאומותם היהודית המיוחדה. וכיון שעשו עצמם כאשכנזים בני דת משה, היו מוכרחים להפליג באדיקותם הטיטונית הנפרזה, כדי שיאמינו בה קצת, ובכל זאת לא עלה בידם אלא דבר זה, שמוחזקים הם לאשכנזים בעיני הטשיכים. ובעיני האשכנזים נשארו מה שהיו בתחלת מועד החנינה; והראיה: איגר וזאאץ.

לעומת זאת, לו היו היהודים מראים את עצמם מה שהם באמת: יהודים בעלי תרבות אשכנזית, כי אז היתה אחרת לגמרי. הטשיכים לא היו עושים אותם אחראים אלא בעד מה שעשו בפועל. האשכנזים היו רוחשים להם הרבה יותר תודה ואמון בעד עזרה ענותנית. גם הפוליטקה קימת על הישר, אם גם הערמומיות מביאה איזו תועלת לפי שעה. מתי יכירו היהודים לדעת זאת?

כל זמן שינועו כתועים באימה וברמיה ממפלגה למפלגה ומלאום ללאום, רק כדי למצא מעט חסות בשביל דבר, שהם חושבים כי אין להודות בו, כלומר בשביל יהדותם – לא יכבדו, לא יאהבו, ואפילו לא יסבלו אותם. מי שמעמיד פניו כאילו הוא אחר, מעורר אי-אמון, והרגש העז הזה, כשהוא יורד אל קרב ההמונים, משתנה למעשים של חמס ושוד.

אלה הם העתים “שחלפו”, שאל שיבתם צריכים היהודים להתעתד, לדאבוננו אפילו בארצות המנומסות, גם היום כמו לפני שנות מאות הרבה.

---

מעניני צרפת

מאת

בנימין זאב הרצל

אנשים אחדים נאמני-רוח ואמיצי-לב נסו להרים את האבן הכבדה מעל הקבר, שבו הוא קבור. אולם עדת מרעים התנפלה על הגואלים ונצחה אותם. האבן מונחת שוב על מקומה הראשון והחי עדין קבור תחתיה. כן נראה לנו היום הענין, אשר זכה בשמו “ענין דריפוס” לתהלה מעציבה בכל העולם. העם הצרפתי הנדיב, האוהב מישרים, הדוגל בשם זכיות מין האדם, המבקר אחרי כל משפט ואינו רגיל לחשוב שום פסק-דין כחתוך לחלוטין – העם הזה אינו חפץ, כי בכלל עוד יטילו ספק באשמתו של שר-האלף היהודי. הפגנות סוערות ברחוב, נאומים פטריוטיים בבית-המחֹקקים, המוניות גסה בעתונים, כל אלה חברו יחדו למטרה אחת: לכלא את היהודי על אי-השדים. עוד הם מוסיפים להכותו נפש, אף כי כבר נקבר קבורה גמורה. ובעל כרחנו אנו זוכרים את המשל השגור בפיהם: quand on est mort, c’est pour longtemps (אדם כי ימות, ימות לזמן רב). ביחוד, אוי לו לאדם החי, אם יקרהו כזה, אז מת הוא לאֹרך ימים.

אולם בלבם ובמוחם של אחדים, לא דוקא מן האנשים הגרועים ולא מן היהודים בלבד, נקבע הרעיון, כי היהודי האמלל הזה, היושב על האי שבקו-המשוה, אשר בשעת הלוית-כבודו הנהדרה קרעו את פסות שר-האלף מעל שרווליו, כי היהודי האמלל הזה חף הוא מפשע. על-ידי הצעקות שברחוב וחרחור-הריב בעתונים אין לגרש עוד את הרעיון הזה, וכל מי שהוגה אותו, הרי הוא נמנה בין המתאבלים על החי ההוא. יכולים לאמר, כי הספק לא הוחלש על ידי התיחסות הממשלה הצרפתית, המלאה סתירות והפחדנית, שהיא דומה כאילו דואגת היא לקיומה. בכל מאורע אחר היו מחזירים את הדין, אחרי שנגלו פרטים חדשים כאלה שנודעו בענין הזה. הן אפשר היה, שגם בית-דין שני – נניח את התוצאה הכי קיצונית – היה דן אותו לחובה, ואז למצער היו מרגיעים את רגשותיהם של אלה החוששים לעוות-הדין. אבל הוא הדבר: לא העיזו אפילו להחזיר את הדין, מפני – מפני שהקפיטן דריפוס לא יכול להיות זכאי. אלמלי כן היה העם חושב, כי רמו אותו. הוא היה מאמין, כי מציגים לפניו שחוק של בית-דין ולמוד זכות, וכי באמת יד יהודים בעלי-הון באמצע. ואז היה לחשוש, פן תפרץ חמת העם בכל מוראה. אפשר הדבר, כי נמוק מדיני הוא שגרם לממשלה להסתלק באֹפן “מרגיע” מהחזרת-הדין. ממשלת מֵילִין אולי לא ראתה מוצא אחר מן הענין הסבוך והמסוכן הזה; הן לפעמים קרובות כל עקרה של ממשלה אינו אלא הבחירה בין מעשי-עול שונים. יש אפילו מקום לסברה, כי ליהודי זה או אחר בצרפת היה נוח יותר, שיהיה מחזה התוגה נגמר עם חלל אחד. בתנאים ידועים היה הדבר יכול להגמר באֹפן רע מזה. פלוריאַן הקדוש, הצילה את ביתי ושלח אש בבתים אחרים! מתפללים גם אחרים שאינם אכרים. לדריפוס האמלל אין על כל פנים כל תקוה, הלואי שלא יתוספו עליו למצער קרבנות אחרים.

אבל הנמוק הזה, לא לבד שהוא אכזרי, אלא גם איננו מספיק. ענין דריפוס בשום אֹפן לא נגמר בזה, שהאדם האמלל הולך וכלה על אי-הקדחת לאט לאט. כבר נשתנה ענין המר של היחיד הזה ויהי לשאלה רבת-ערך. השאלה היא: בשלמי הוא נענש? בשלמי?

אין אנו מתכונים לאותו הנבל הנעלם עד כה, אשר ידו היתה בבגידה המיוחסת לדריפוס – אם בכלל היתה בגידה ולא מעשה של זיוף כזה, שהיה בענין נורטון הידוע. מתכונים אנו לאותם היחידים או הקבוצות, שבגללם הוא סובל. יש כאלה, בזה אין להטיל ספק. נניח לרגע אחד, כי באמת היתה ידו במעל, אשר הוא נחשד בו. נבלים כאלה היו לפניו גם אחרים, ואפילו קרוב לפני גמר-דינו היו בצבא הצרפתי עוד כמה מקרים כאלה. לא שמענו מאומה, אם הובלו הבוגדים ההם למקום קבורת כבודם בשאגת חיתו-טרף כזו. אבל עליו התנפלו בקצף של תיאבון. ליתר עֹנג היו מושחים את בשרו בזפת ומדביקים עליו נוצות ומתעללים בו בכל מיני שקוצים שבעולם. מדוע? זאת לא היתה עוד נקמה בעד גלוי סודות מן הצבא, שאינו רגיל, כאשר הוכיחו יתר המקרים, לעורר קצף כזה בעתות השלום. הה, זה היה קצף מסוג אחר לגמרי, יותר קרוב לפרעות של המון מתקומם. ותכף ומיד נגמרה אצלם האשמת הכלל. לא “מות לדריפוס!” שאגו, אלא “מות ליהודים!” כן היה הדבר למן הרגע הראשון, וכן נשאר עד היום. כן הוא, הקפיטן דריפוס נתבע לדין בפני בית-דין של שבעה אנשים נכבדים מאנשי הצבא הצרפתי, על יסוד אחד הכתבים מתוך ה“בורדירו”, הנודע היום לחשוד בעיני כל העולם. אבל אלה שרי הצבא השופטים עמדו תחת לחץ נורא. דוקא מפני שהיה המשפט מתנהל בחשאי, היה הלחץ מצד דעת הצבור גדול מאֹד. קרוב גם-גן הדבר לודאי, כי שבעת הגבורים האלה, שבודאי מעולם לא חששו לחייהם, פחדו אז מפני חלול כבודם. כי ברחוב מחוץ, לפני לשכת בית-הדין הצבאי ארבה כבר המלשינות הנכונה לבלע. האם לא נראתה כבר מתחלה אגדת הרשע והרמיה על דבר כסף היהודים הבא לנקות את הבוגד?

היהודי האמלל, המסובל קללת הממון, קללת ממונם של אחרים. לו לא היה שום עסק עמהם ולהם לא היה עסק עמו, ובכל זאת נתהוה בן-רגע איזה יחס בינו וביניהם. כשאי-אפשר לתפוש את בני האדם ששונאים אותם, שונאים את אלה שיכולים לתפשם. באֹפן זה הראה אותנו ענין דריפוס שנאה עצורה לישראל במדה כך מרובה, שלא היינו משערים אותה כלל בצרפת. במי תלוי האשם? הן לא בשר-האלף החרוץ ממדינת אלזאס, שהיה נכון להקריב נפשו במלחמה בעד צרפת. בלשכת המחקקים הריפובליקנית שבארץ הזאת קם אחד הצירים והציע, כי מהיום והלאה לא יוכל שום יהודי לשאת משרה בממלכה. הצעה דומה לזו, אם גם אינה מפורשת כל כך, הוצעה כבר לפני כמה שנים אחרי ענין פנמה, ובערך מאה וששים דעות התאחדו עליה. לו עלתה היום הצעה כזו, כמה חובבים היתה מוצאת לה? צרפת הנה היום אנטישמית מן הקצה אל הקצה, בדבר זה אי אפשר לטעות. ה“פיגארו”, אחד העשירים והתקיפים שבעתונים, אשר נסה במשך איזה זמן להפוך בזכותו של דריפוס, נאלץ להכנע מפני דעת הצבור, העורך הראשי הוכרח למשוך את ידו ממערכת העתון, כדי שלא להעמיד את קיומו בסכנה. ועתונאי כהעורך הראשי של ה“פיגארו” הנהו תלוי בדעת אחרים פחות מצירי העם. כבודם של אלה, כביכול פורח באויר. השערוריות, שהיו בשנים האחרונות בבית המחקקים, חתרו חתירה עמוקה תחת כבודם של הנבחרים. האם יעיזו אלה, לו גם תהיה דעתם יותר ישרה, להתקומם בפני מעללי יצר העם? הבחירות ממשמשות ובאות, ונקל לראות מראש, כי האנטישמיות תשמש בסיס לבחירות. מן המשמרים הקיצונים עד המהרסים הקיצונים עולה במלא רחב הארץ קול קורא: “נגד היהודים!” מצב הרוחות הוא כעין המצב שבעתות מהפכה. אבל אלה, שאליהם נוגע הדבר, משימים עצמם עורים וחרשים ועוד מחזיקים הם בדעתם, כי המצב יעבור. אמנם כן, יעבור, כי על כן הכל חוף ועובר; השאלה היא רק: כיצד?

האם יאמינו, כי צוררי היהודים, אשר הראו זה עתה את כחם כלפי דריפוס האמלל, יסתפקו בקרבן היחיד הזה? הנה כבר לקקו דם, ועוד ישאפו לדם אחר יותר תאבים ויותר בטוחים בה במדה, שהם מתחילים להכיר, כי אין מי שיעמוד בפניהם. בכל המאורע הזה נראתה ממשלת צרפת ברפיון כֹחה ובמבוכתה המסוכנת. שטף המים נכון תמיד להתפרץ, כאשר ירופף הנד. בצרפת אין חפצי המשמרים מתאימים עם חפצי הממשלה, אף על פי שהמשמרים רגילים ל“התאחד” עם כל ממשלה קימת. והנה נראה בשעת נאומו של הציר מוּן, שנתקבל ברצון, כי גם המאוחדים מתנגדים ליהודים. רק במתפשרים עוד ימצאו היהודים משען, שאינו שוה כלום – כי המתפשרים שותקים כמפחדים. רגילים לאמר, כי ההתפשרות אבדה בשל היהודים. אולי יותר נכון לאמר, כי להפך היהודים הולכים וכלים על ידי ההתפשרות. קיצוניים וריאקציוניים עומדים נגדם כצרים, והמפלגות שבאמצע רואים הצלה לעצמם רק בזה, שימשכו את ידיהם מן היהודים. נראה כי המצב בצרפת קשה ביותר.

כבר עתה אין הדבר נוגע רק אל שר-האלף המודח, אשר גם אויביו הכי רעים אינם יכולים להגיד, כי נתעשר בבגידתו, המוטלת עוד בספק. אוי לו למי שעשה עושר, אם יעמוד למשפט. כי אז אין מקום עוד לשאלת חובה או זכות. אז אין משפט אפילו למראית עין. ותאות היצר חותכת את הדין.

---

המנורה

מאת

בנימין זאב הרצל

היה היה איש, אשר הרגיש עמוק בנפשו את העֹני להיות יהודי. תנאי חייו לא היו רעים כלל. פרנסתו היתה מצויה ברוח ומאושר היה במשלח ידו, שנתן לו את היכֹלת ליצור ככל העולה על רוחו. כי אמן היה האיש. למקור מחצבתו היהודי ולאמונת אבותיו לא שם לב זה כבר, בעת שהופיעה השנאה הישנה בנוסחתה החדשה. ככל יתר חבריו חשב גם הוא, כי תחלף עד מהרה. אולם המצב לא הוטב וילך הלך ורע, ודברי השטנה, אף אם לא נגעו אל עצמו ואל בשרו, הכאיבו לו מיום ליום ויהיו בנפשו לפצע אנוש זב–דם. ויהי היום, וענות נפשו הפנימית, אשר טמן בחבו, הטתה את לבו לחפש ולדעת את מקורה, את יהדותו, ומה שאי אפשר היה לו בימים הראשונים הטובים, מפני שנתרחק ממנה כל כך, עלה לו עתה: התחיל לחבבה בכל לבבו ובכל נפשו. גם בדבר נטיתו המוזרה הזאת לא מהר לבקש חכמה וחשבון, עד שתקפה עליו באופן, שיצאה מגדר הרגשה כהה ותהי לרעיון זך ובהיר, כי יש רק דרך אחת להמלט מעני–היהודים, והיא: התשובה אל היהדות.

כאשר נודע הדבר לטובים שברעיו, שמצבם גם הם היה דומה למצבו, נדו לו בראשם ויחשבו, כי רוח רעה תתעהו. כי איככה זה ימלט איש מן הרעה בהוסיפו לחזקה ולהעמיקה. אולם הוא חשב אחרת, כי העֹני המוסרי מוחש כל כך, מפני שליהודים החדשים אבדה אותה תרופה, שהיתה בלבם של אבותינו הגיבורים. לעגו לו שלא בפניו, ואחרים לא חשכו ממנו שחוק גם בפניו, אולם הוא לא נתעה אחרי דבריהם הנבערים של בני אדם, שגם לפני זה לא היתה לו הזדמנות להוקיר את דעותיהם, וברוח שקטה נשא את דברי לעגם הרעים והטובים. ומכיון שחוץ מזה לא נראתה בו שום התנהגות של שטות, הסכינו לאט לאט לראותו מטפל ברעיונו המוזר, שאחרים תארוהו במלה יותר קשה, בשם שיגעון לדבר אחד.

אולם במדת הסבלנות שבו, הוציא האיש מסקנא אחר מסקנא מן הדעה שנקבעה פעם במחשבתו. ובדרכו זו היו מעברות הרבה, שלא היו נוחים לו לעצמו, אם גם הסתירם מעיני אחרים. הן כאדם וכאמן בעל השקפות מודרניות נקשר לדברים רבים שאינם יהודיים והתרגל בהם, ומתוך תרביות העמים, שנתחנך על פיהן, קלט ברוחו הרבה דברים שלא נתנו להמחות. הכי אפשר היה לאחד כל אלה עם תשובתו אל היהדות? ובכן נולדו בלבו הרהורים וספקות באמתת רעיונו העקרי, idé e maitresse שלו, כאשר יכנהו החוקר הצרפתי. אולי לא היה הדור, שנתחנך תחת השפעתן של תרביות זרות, מוכשר עוד לאותה התשובה, שראה בה הוא את הפתרון. אבל הדור שיבא אחריו יהיה מוכשר לכך, אם יתוו לו את הדרך בעוד מועד. ובכן נתן אל לבו להדריך למצער את בניו בדרך הישרה. אותם אמר לגדל מנעוריהם ליהודים.

לפנים היה עובר על החג, המגיה אורו על החזיון הנפלא של המכבים ביפעת זהרם של הנרות הקטנים, ולא עלה על לבו לחֹג אותו. ועתה שמש לו מקרה להכין לבניו זכרון יפה לימים יבֹאו. בתוך נפשותיהם הרכות אמר לטעת את האהבה למולדתם העתיקה. מנורה הוכנה; והשעה שאחז בפעם הראשונה את המנורה בעלת תשעת הקנים, החל איזה רגש נפלא לפעמו. גם בבית אביו, בשכבר הימים, בהיותו עוד ילד קטן, היו הנרות הקטנים דולקים, וקסם של ע­ֹנג ונֹעם היו שפוך עליהם. ומסרת זו לא נדמתה לו כקפואה ומתה. כן היה בחליפת העתים, הנר האחד מדליק את השני. גם תבנית המנורה העתיקה העירה בו מחשבות. מתי נוצרה התבנית הקדומה של מנורה זו? תבניתה היתה בראשונה, לכאורה, תבנית העץ. הגזע החזק באמצע, וארבעה ארבעה ענפים יוצאים ממנו לימינו ולשמאלו, איש תחת רעהו משתרעים במישור אחד וגֹבה אחד לכולם. באחרונה נוסף עוד אות חדש, הקנה התשיעי הקצר, הנקרא שמש. אי–אלו סודות הכניסו דור אחר דור אל יצירת–אמן זו, הלקוחה מן הטבע ופשוטה בצורתה הקדמונית? והאיש, בהיותו אמן, חשב בלבו, באיזה אֹפן אפשר להחיות את צורתה הקפואה של המנורה ולהשקות שרשיה כשרשי העץ. גם צלצול השם, שקרא מעתה בכל ערב וערב באזני ילדיו, הנאהו מאֹד. צלצול ערב ביותר, כשהיתה המלה יוצאת מפי העוללים.

הנר הראשון הועלה, ולאורו סֻפרו תולדות החג. המאורע הנפלא בפך השמן, שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, תולדות העליה מגלות בבל, הבית השני, המכבים. מיודענו ספר לילדיו את אשר ידע. זה לא היה רב. אבל הם מצאו בו דים. לאור הנר השני חזרו הם ויספרו לאביהם, וספוריהם, אשר מידו היו להם, נדמו לו חדשים ויפים. למן אז היה שמח בכל יום לקראת הערב, שיהי אורו הולך ונוסף. הנרות הלכו ונתרבו במנורה, ויחד עם הילדים היה אביהם חולם לנוכח הנרות הקטנים. ולבסוף חזה לו יותר מאשר יכול או רצה להגיד להם, מפני שעלה עוד על כֹח השגתם.

בשעה שגמר בלבו לשוב אל עמו העתיק ולהודות בפומבי על תשובתו זו, חשב לעשות מעשה, שיש בו מן היֹשר והשכל. כי ימצא לו בדרך תשובתו גם מקום למלא את תשוקתו אל היֹפי, כזאת לא פלל מראש. ומה שמצא לא קל בערכו. המנורה בנֹגה נרותיה ההולך ורב היתה דבר יפה כל כך, אשר למראהו נעורו מחשבות הרבה. וילך ויתאר ביד אמנותו הטובה עליו ציור למנורה, אשר אמר לתתה לילדיו לשנה הבאה. באֹפן חפשי נצטיר יסודם של שמונה קנים, המתנשאים לגֹבה אחד ומשתרעים על פני המישור, ימינה ושמאלה לבסיס האמצעי. הוא השתחרר מן הצורה המסורה והקבועה וייצר יצירה טבעית, מבלי שים לב לבאורים אחרים, אם גם הודה בזכות קיומם. ובכל אשר הביא תנועה חדשה אל הצורות הקפואות, החזיק בכל זאת בחוקיהן, בסגנון המרומם והעתיק, שנערכו על פיו. זה היה עץ ארך–הענפים, וכעין גביע לכל ענף בקצהו, ובתוך גביעי הפרחים מקום לנרות.

בעבודה מלאת–מחשבות כזו עבר השבוע. הגיע הערב השמיני, שבו דולקים כל הנרות, אף גם התשיעי, השמש הנאמן, שכל תפקידו הוא רק להדליק את האחרים. שפעת אורה הפיצה המנורה. עיני הילדים הפיקו נֹגה. ובעיני מיודענו היתה חזות הכל משל ודמיון להתעוררות האומה. בתחילה נר אחד, והנה עוד חֹשך, והנר היחידי עוד עצוב למראה. ואחריו ימצא לו חבר, ועוד אחד, עוד אחדים. האפלה כליל תחלוף. בראשונה יזרח האור לצעירים, לדלים, ואחרי–כן ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק, האמת, החרות, ההתקדמות, האנושות, היֹפי. וכשכל הנרות דולקים נשתומם ונשמח על המפעל שנעשה ואין כהונה המאשרת את בעליה כזו של השַׁמש בהיכל האור.

---

ציונות

מאת

בנימין זאב הרצל

תחת מסוה של רצון כלפי השאיפות, המכוונות להסיר את עני-היהודים המדיני והחברתי שבכל ארצות אירופא על-ידי התישבות נבונה, קֹדם כל של ההמונים הפרולטריים, נסה התַּיָר הערבי הד"ר גלאזר במקום הזה (“ברלינר טאגבלאט”) לפגוע בציונות. העתון הזה איננו מתיחס בחבה אל שאיפותינו הציוניות. ובכל זאת הנני מקוה, כי תתנהגו אתי בנמוס ותתנו מקום להערות הבאות להלן.

הד“ר גלאזר, שגם הוא חפץ להושיב את המוני היהודים הפרולטריים, אם גם לא במקום חפצם הם אלא במקום שהוא חפץ בו, כלומר בערב, ד”ר גלאזר חפץ, בעקב ההגיון שלו, קדם כל לחתור חתירה תחת הישוב בארץ-ישראל, והוא מאמין, כנראה, כי רעיונו הבודד ימשך אחריו בעל כרחו את באי-כח היהדות. הציונים כביכול סרים למשמעת הפוליטיקה האנגלית, הם מתכונים כביכול “ממש לקריעתה וחלוקתה הראשונה של הממלכה הטורקית”; הוא רואה כבר את “צבא-היבשה היהודי לעתיד”, אשר, כמובן, “בהיותו רק מתי מספר, לא יעמוד בפני הצרפתים ולא בפני מי שהוא”, כשהצבא הזה יוצא לקרב יחד עם הצבא האנגלי נגד “צבאות הרוסים והצרפתים הפושטים דרך היבשה מצפון”. כשיבקשו מאת הד“ר גלאזר, אפשר שיספר לנו מראש גם את מהלך המלחמה, שבה, כמובן, ינוצח “צבא-היבשה היהודי לעתיד”, מפני שלא נטה הצדה, לפי עצתו של הד”ר גלאזר, אל סבכי היערות הערביים. העוד נחוץ להביא ראיות לסתור דבר זה? אלה הן ספורי-מעשיות, המישנות את השומע כשהוא עומד על רגליו.

ברם אנחנו היהודים כבר סבלנו כל כך מעלילות-הדם ומעשיות בדויות אחרות, עד שהנסיון מכריחנו להכחיד את המעשיות המזיקות כל זמן שהן חדשות ופעוטות, האמת היא, שאין הציונים עושים פוליטיקה “אנגלית טהורה”, כשם שאינם עושים פוליטיקה “נגד הצרפתים, הרוסים או הטורקים”. הציונים אינם חפצים בשום דבר אלא במה שהביעו בגלוי בקונגרס הבזילאי בסעיף הפרוגרמה:

“יצירת מקום מושב בטוח על פי המשפט הצבורי בעד היהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל בארצות מושבותיהם”.

לא יותר ולא פחות, מה שמוסיפים על זה, אינו אלא ספור בדוי, סרוס או חֹסר-הבנה.

הציונים חושבים, כי לפתרונו הגמור של המצב הקשה, המעיק ביחוד במזרח אירופא והמרגש גם במקומות אחרים, דרושה התישבות הפרולטריים המטולטלים. יחד עם אלה אפשר היה לשתף גם את חלקי העם הנאורים והשואפים קדימה, אשר בארצות האנטישמיות ממררים את חייהם בכל ענפי המעשה, מדיחים אותם מכל משרה ומכבידים עליהם כל משלח-יד. הן גם באוסטריה נשמעה זה מקרוב הדרישה להרחיק את היהודים מן האומנות-אפילו מן האומנות. ובכן לא לבד מן הפקידות בבתי המשפט, בשלטונות המדינה, מעבודה הצבא (כמו ברומניה) ממעמד המורים ועורכי-הדין, כי אם מן הכל. והנה לפי היקפה של עבודתנו דרוש, כי נרכוש לנו את השתתפותם ואף את חבתם של כל הממלכות המעונינות בדבר. אפשר להשיג זאת רק על ידי משא-ומתן גלוי בלי מעצר, ואנו נושאים ונותנים בגלוי ובלי מעצר. נחוץ שתכירנה כל הממלכות, ובודאי תכירנה במהרה, כי הציונות מביאה מתוך היהדות עצמה את העזרה, שאין להשיגה ממקום אחר. יציאה מסודרת של רבוי האוכלוסין היהודים תהיה בלי ספק מרגשת כעין הקלה לנוצרים וליהודים, כלומר גם ליהודים, שכבר נטמעו או עומדים להטמע, גם לאלה שהנם יותר אמללים.

וכיצד יצא דבר זה לפעולה? על ידי התישבות בפנה שוממה וחשוכה במזרח. למי יביא זה סכנה או נזק? באמת לשום ממלכה. לא לטורקיה, שהרי בזה יגדל עשרה ותרכוש לה כחות-עם חדשים של עובדים חרוצים ואוהבי שלום, וקדם כל יבאו כבר בעתיד הקרוב סדרים במצבה הכספי, שאין לו תקנה. ולא ליתר ממלכות אירופא, מפני שאין כאן בנין “מדינת-תָּוֶך” או איזו יצירה אגדית מפחידה, אלא יסוד מקום מושב ניטרלי ושקט לבני אדם, השואפים בכל מאמצי כח שבנפשם למצא מנוחה נכונה.

אמת הדבר, כי לפי ההתפתחות הטבעית כרוך בעקבות הענינים האלה גם בנין מסלה מן הים התיכוני עד קצהו הצפוני של מפרץ הים הפרסי. כלום יש מי שיכחיש, כי מסלת עמים כזו דרושה לכל הממלכות התרבותיות באירופא? מסע האשכנזים לאַַזיה המזרחית מוכיחה למדי, כי לא רק לאנגליה בלבד יש סבות מדיניות וכלכליות לבקש דרכים לאֲזיה יותר קצרות מן הקימות עכשו. התישבות היהודים תהיה זהירה מאֹד, שלא לשאוף לאפיטרופסותה של ממלכה יחידה המכוונת להנאת עצמה, בעוד שהיא יכולה להשיג את חבתן היותר בטוחה של כל הממלכות יחד. המאורעות בארץ יון הוכיחו, כי יש איזו אירופא, החפצה בהתמדת המצב הקים, לו גם ישארו על ידו הענינים היגעים שבמזרח במצבם הפרוע. מחשבת הציונים תועיל הרבה לתקנת הענינים, מבלי לשנות את המצב הקים על פי דרישת משפט העמים. איזה אוהב שלום ודורש טובת טורקיה יוכל להתנגד אל החפץ, להביא אחת ממדינותיו של הכליף לידי הפרחה?

האוצר הגדול להתישבות היהודים, העומד להוסד בקרוב, יהיה האמצעי הכספי להוצאת המחשבות האלה לפעולה. אמנם אפשר לחשוב, כי על-ידי השפעה על רצון המושל כדת בארץ ההיא תתאחר ההגשמה או תבטל לגמרי. אם יקרה כדבר הזה, אשר יהיה קשה לטורקיה עוד יותר מאשר ליהודים, או אז נהיה מוכרחים לחכות עד שיגמר פרוצס ההפרדה או לבקש לנו כברת ארץ אחרת. היהודים חכו זה זמן רב ויכולים לחכות עוד. רק זאת היא השאלה, עד מתי יכולה עוד טורקיה לחכות לעזרה כספית. על דבר בטחונה להלואות, שיש לה עכשו, לא תוכל להשלות את נפשה. טורקיה יכולה להוָשע על-ידי היהודים, והיהודים על ידי טורקיה, ובקצה דרך-המוצא הזה יש קצת מן האנושות, התרבות הקולטורה והצלחתו של משק העולם.

במאמרו של הד"ר גלאזר מדובר אֹדות “נוצרים עוזרים לרעה” על יד הציונים. אני הייתי מציע את התֹאר “נוצרים ידידים” בשביל אלה, אשר מתוך אנושות טהורה הם רוצים לתמוך בידינו במפעלנו, שהיה לשחוק מתחלתו, ועדין הוא כבד מאֹד. למן שכרון-הסבלנות שנמסך על אירופא – וחלף כלעומת שבא, לא נראתה התערבות של נוצרים עם יהודים חמה כזו, שבאה בעקבות הציונות בכל הארצות. יכולים כמובן ללעג ולאמר: “הם חפצים להפטר מאתנו!” אבל מי שרוצה להבין את הדבר כראוי, יראה בזה בשמחה רבה סימן לעתיד, לאותה העת ולאותו השלום, שאליהם הננו שואפים.

---

נאום בברלין

מאת

בנימין זאב הרצל

גבירותי ואדוני! חבל, שרק שעה קצרה נתנה לי להיות בחברתכם, כדי להועיל ללבון הדברים. מאֹד נחה רוחי, בראותי בשני האדונים, שנאמו לפני, מתנגדים משני צדדים שונים. מר קלוזנר כבדני זה כבר בהשגותיו עלי. הדבר היה בעת שעוד אפשר היה לי לקרא את כל ההשגות, ומסופקני, אם הייתי זוכר עוד היום את דברי מר קלוזנר חוה את דעתו בבקרתו לס' “מדינת היהודים”, שיצא אז לאור: “אם אלה הן מחשבותיו של יחיד, אז מחשבותיו של משוגע הן”. למן אז מצא לו היחיד הזה חברים, ואני חושב, שצריכים היו להרחיב את בתי המשוגעים ולהוסיף עליהם חדשים, לו חפצו לכלא את כלם. למצער השגנו דבר-מה. עלה בידינו דבר זה, שהתנועה יצאה מגדר הוכוח, בעת שמר קלוזנר הסתפק בהחלטתו, כי עניין של שגעון הוא. הוא מודה בפיו, כי איננו יודע את מהותה של הציונות. זה מזכירני את דברו של חבר הפרלמנט האנגלי: “אינני יודע את נמוקי הממשלה, אבל אין אני מסכים להם”. מר קלוזנר, שאיננו מכיר בטיב הציונות, מתנגד לה. רוצה אני אפוא לחזור על שאיפות הציונות באותה הצורה, שנתקבלה בקונגרס הבזילאי. הקונגרס הבזילאי קבע את תכנית הציונות בדברים האלה: “אנו רוצים לכונן מקום מושב בטוח על יסוד המשפט הצבורי בעד היהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל”. כמדומני, שאוכל להגן על כל מלה ומלה במשפט הזה, וגם אתם תמצאו, כי אם לא אחטא ביותר נגד התבונה. ראשית כל החליט מר קלוזנר בוכוחו, כי אחינו בבזיל לא קבלו בסבר פנים יפות את “מדינת היהודים”, אשר ילדתיה לפי דבריו, ויתכחשו לה. אל תשכחו, מה היא החוברת הזאת ומה שהיתה, ומה הוא הקונגרס הבזילאי. החוברת היתה נסיונו של יחיד, שנסה להכניס מעט אור לתוך שאלת-היהודים ולהציע דרך לפתרונה; אין זולתי אחראי בעד זה. ומה היה הקונגרס הבזילאי? שם כבר נאספו מורשי העם, אשר ידעו לאן פניהם מועדות, ושמו לבם לקבוע לציונות את מטרותיה וגבולותיה הקרובים.

אין אני רשאי להכנס בדברים על מושג האזרחיות שלכם, הדורש זהירות מרובה, מפני שאני מדבר אליכם בתור בן ארץ אחרת. רק זאת אני רוצה להגיד לכם, כי אינני יכול להבין, איך אפשר הוא, שהנסיון לכונן מקום מושב בעד חלק העם, המרגיש, כי לא תכיל אותו הארץ,– שרכישת כברת ארץ על ידי משא-ומתן גלוי, איך אפשר שזה ישפיע לרעה על זכיותיהם של אלה החפצים להשאר. האינכם יודעים באיזו תקופה קולוניאלית אנו חיים? תוצאה ישרה היא מן רבוי האוכלוסין ומן השאלה הסוציאלית, המסתבכת בזה, שאחדים מן העמים שואפים ליסד מושבות במדינות הים, כדי להטות שמה את זרם ההגרה.זוהי הפוליטיקה, שבה עוסקת אנגליה זה עשרות שנים, ושהיא הנֶּה דוגמא לעמים רבים. אני חושב, כי גם אשכנז התחילה להיות לאשכנז-רבתי, למן היום שהיא צופיה אל עבר הים ועמלה ליסד קולוניות בכל מקום.

אם, למשל, אכרים מגליציה מהגרים לאמריקה, אינני יכול להבין, במה הם משפיעים לרעה על הנשארים. הגרה מסודרת של המונים יהודים לא תוכל להזיק. בכל אופן ננסה לסל מסלה ישרה בעד ההגרה, להתוות לה מטרה קבועה, כדי שלא להכניסה לתוך העוני. מר קלוזנר איננו מתנגד לזה, שנביא אותם לאיזה מקום שהוא, כדי להיטיב את מצבם, הוא מתנגד רק ליציאתם אל מקום אחד, לפלשתינה, מפני שהוא מאמין, כי עתידים הם לשוב שמה ברצון אלהים.

אני חושב, כי אם ישתחרר מר קלוזנר לרגע אחד מדימיונותיו הנביאיים, אז ימצא על אדמת פלשתינה– ויש איזו פלשתינה, מקומה לחוף הים התיכוני– מקומות מוכשרים להתישבות. וכשאנחנו חושבים, כי הארץ הזאת מוכשרה ביותר, מפני שעדין אנו קשורים אליה בקשר אידיאלי, וכשאנחנו מאמינים, כי מה שאי אפשר היה להיות עד כה, יוכל להעשות רק אז, אם נשתמש במצב ההוה, אם ילבש האידאל העממי העתיק צורה מדינית– כמדומני, שאין בזה כל רע.

הן נעשו נסיונות ליסד מושבות בארצות אחרות, ויודעים אתם את האדם הנדיב, הבארון הירש, שנסה להושיב יהודים בארגנטינה. על פי הנסיונות ארגנטינה היא מין קבר-מלכים בעד הירש. “נטעו” שמה איזה מספר של בני אדם מבלי להועיל להם, ויען כי לא היה להם אותו הקשר הדרוש, כדי לחבר את האדם אל האדמה, עתידה המושבה הנדיבית הזאת להכחד. והנה נראה כי האדונים האלה לא מתנגדים כלל אל הציונות, כלומר מי שחפץ להושיב בדרך “צדקה” יהודים בארץ ישראל. אבל אינכם יכולים להתיחס אל עם שלם בצדקה בלבד הצדקה יכולה להועיל רק ליחידים. אין בעולם קבצנים במדה מרובה מאשר אצל היהודים, והקבצנות היא מחלה עזה. מעשה צדקה כלפי עם שלם נקרא בשם פוליטיקה, והצדקה שאיזה עם מנסה לעשות לטובת עצמו, זוהי הפוליטיקה של אותו העם. אין פוליטיקה, שלא תהיה כלה מכוונת למעשי-צדקה. כסבורים אנו, שלא נוכל לפתור את השאלה רבת-הערך בזה, שנשלח את היחידים הרבים לאין מספר מעל פנינו כאדם האומר: “הוציאו אותו מעלי, כי נשבר ליבי למראהו!” באֹפן זה אין לפתור את השאלה; כי האיש, שצוו לגרשו, הוא חוזר ושב, והקבצן, ש“נטעוהו” למקום אחר, לא הציל את נפשו, בעוד שאם תפתר השאלה למפרע באֹפן מקיף, יִוָּשְׁעו גם ההולך גם הנשאר מי שרוצה להתבולל, מתבולל. אלא שאנו חושבים, כי האדונים, אשר תועלת עצמם דורשת מהם לתמוך בציונות, אינם רשאים לנסות ולעצור בעד ההכנות המועילות להגשמת הרעיון הזה בכל מיני טענות שבעולם. ואם שואפים אנחנו לעשות את ההתיישבות לא רק פוליטית בלבד, אלא גם להבטיחה על יסוד המשפט הצבורי, כמדומני, שאין בזה דבר המתנגד אל השכל. אין אנו רשאים למסור את עמנו ביד עתיד שאינו בטוח. נחוץ לדאוג מראש, שיוכל לחיות לבטח, ואם מנסים אנחנו לעשות דבר זה בפני כל העולם, אין לראות גם בזה שום סכנה. שני הנואמים, כנראה, נרתעים לאחור מפני המילה “מדינה”. אם כן, מה היא מדינה? קולוניה גדולה. מה היא קולוניה? מדינה קטנה. והאנושות, כנראה, לא ראתה מעולם שום סכנה בדבר זה. והנה חושב הנואם הראשון, כי אם יצלח ליסד מדינה בארץ ישראל, תועיל מדינה זו רק מעט להפרולטריון, וכי גם שם לא יוטב המצב הכלכלי מאשר הוא פה אצלנו. אינני יכול להבין, למה ידאג הנואם להפרולטריון במדינה המדומה הזאת. יכול אני להגיד לכם, כי אין אני מוציא את הפרולטריון מן הכלל, כי אינני מבדיל בין יהודים ליהודים, וכל מהלך התנועה איננו בעקרו אלא חשבון עם גורלם של היותר עניים בתוכנו. ואם אין אנו יכולים להבטיח להם הכל מוכן לסעודה, האם תתן להם זאת הסוציאלוּת? אני חושב, כי משתי המדינות-לעתיד, הסוציאלית והציונית, יש לשניה תקוה לצאת לפעולה יותר מאשר לראשונה. בשומי אל לב, כי במוסדות חדשים רגילים לעשות הכל יותר טוב מאשר בישנים, אז תשעשעני התקוה, כי במדינת היהודים, שתוסד מחדש, יהיה גם המצב הכלכלי בריא ואיתן. ובגשתנו לכונן דבר חדש, הלא יש לאדונים, החושבים, כי עליהם לדאוג לטובת הפרולטריון, שעת-כשר להביע את דרישותיהם ולדאוג למלואן.

אין אני רוצה לחזור על דברי יותר מדי, ועל כן הרשוני לחתום. נקודת המצב שלנו איננה נסיגה לאחור, הננו אנשים מודרניים, ואי אפשר היה לנו להבין, למה זה תתקימנה שגיאות שנעשו בזמן קדום עוד בימינו אלה. הביטו על התנועה הזאת כעל תנועה של מעשה-צדקה, החפצה לעזור לעניים, שאין בה שנאה למי שהוא ויכולה להביא מעט רוָחה לאנושות.

---

דעותיו של מר קלוד מונטיפיורי

מאת

בנימין זאב הרצל

בעתון “American Hebrew” מגלה מר קלוד מונטיפיורי את דעתו נגד הציונות. המאמר ראוי מאוד לתשומת- לב: בגלל אישיותו של המחבר, בגלל ההדור החצוני והתכן הברור והחריף. מפני הטעמים הללו רוצים אנו לטפל במתנגדנו זה יותר מאשר הסכנו לעשות כזאת, כשטוענים נגד התנועה הלאומית כל אותן הטענות הנודעות כבר, שנשנו ונסתרו זה פעמים הרבה.

יכולים אנו היום, אחרי שעברו כשלש שנים על הריב הזה, לחשוב את הוכוח הכללי על ערכה של הציונות לנגמר. פה ושם התבלטו ההבדלים היותר דקים שבהשקפה. כל אחת מן המפלגות לקחה כביכול סוף סוף את עמדתה בשדה המערכה. בשביל הפוסחים עוד היום על שתי הסעיפים, ואלה שעוד לא הכירו את הענין כראוי, תשאר רק השאלה, אל איזה משני הצדדים הם רוצים להספח. וכן נדמה לנו מר קלוד מונטיפיורי כעין נואם ראשי בשם המתנגדים, החוזר וכולל יחד, בברור שאין למעלה ממנו ובאֹפן נמרץ באמת, את כל מה שאפשר להשיג על תנועתנו. הוא מנומס למדי, כדאי להגיד מראש, כי מתנגד הוא בהחלט לציונות, שאותה הוא אומר לבאר לקוראי העתון “American Hebrew”. הוא איננו בא בעקיפין על מי שהוא, איננו קורץ בעיניו כמתקדש, איננו מעקם את מצב הדברים. הוא אומר: כך וכך הוא המצב האוביקטיבי של הענין, וכך וכך היא דעתי הסוביקטיבית שלי, של קלוֹד מונטיפיורי. גלו ראשכם בפני צר שכזה! אולם אחרי ברכת-הכבוד, הרשות נתונה לנו לעמוד אתו לקרב.

כן, מר קלוד מונטיפיורי הנהו בר-סמכא נעלה בשביל מתנגדינו. הוא בן-חורין, גאה, נאור, ועד כמה שיכול אדם להיות מאושר במתנת חלקו הבאה לו מן החוץ, הוא מאושר בארץ. הוא חי במדינה, אשר לעת-עתה הנֶה עוד אי-האֹשר בתוך הים הגדול של השנאה לישראל. הוא הנהו, מה שאין מכירים אמנם בקריאת שמו האיטלקי, אנגלי גמור. מוצאו ממשפחה, שיכולה להוכיח על ישיבתה זה זמן רב בבריטניה, ושרכשה לה שם עֹשר וכבוד. אין אני מכירו היטב, אבל לפי מה שהגיד לי בפיו באותו הראיון, שהוא בעצמו מזכירו בעתון “American Hebrew”, יש לשער, כי נתחנך כדרך חנוכו של כל אנגלי מושלם בן משפחה עשירה. הנהו היום בן ארבעים וכמה שנים, ימי נעוריו היו אפוא כבר אותם הימים הטובים, שבהם הֵחם – או יש לומר: הֵרך? – בנימין ד’ישראלי את לבם הקשה והחזק של בני ארצו בעד שווי הזכיות ליהודים. הצעירים בני גילו של קלוד מונטיפיורי היו חייבים תודה רבה לרומנטיותו של ד’ישראלי. כשהתעתדו יחד עם בני האצילים האנגלים למשחק הקריקט באיטן או בהאַררוֹ, כשטיילו בסירות או עסקו בלמודים באוקספורד או בקמברידז‘, כמעט שלא הרגישו עוד את ענים. בעל כרחנו נזכור את משחקי-התחרות האנגליים האלה ותעודתם החנוכית, כשאנו מתבוננים אל הדור החדש, שמר קלוד מונטיפיורי הוא בחיר בניו. במשחקי-התחרות החזקים האלה רואים אנו סמל החקוי והתשלוּם בעד אותן מלחמות החיים, שבהן מתפתח אֹמץ-רוחם של העניים. מלחמה ותחרות הלא הן כל החיים, ויען כי היה מקום לחשוש, פן יתמעט אֹמץ-הרוח במעמדות הגבוהים שבחברה, אם לא ילחמו בני הנעורים ויתחרו בכֹחם הגופני, יצרו בעלי החנוך האנגלי מתוך פוליטיקה נשגבה משחקים כאלה. אמנם לצעירים היהודים נצפנו יחד עם אלה בבית הספר גם די מכאובים וכעס. בנימין ד’ישראלי תאר את צרת נפשם של הנערים “הזרים” בדברים שנכנסו אל הלב ולא החטיאו את המטרה. בני-גילו של קלוד מונטיפיורי היו יותר מאושרים. מה נחמד ומשעשע הוא, בשומנו אל לב, כי צעירי ישראל בדור שלאחריו התנכרו ללאומותם העצמית, במדה שנתמעטו יסוריהם המוסריים, הודות לנאום המלא רגש, שנשא לטובת עצמו משורר יהודי. הרי לפנינו מקרה, כי רגש-האחדות היהודי הביא גם תועלת לאנגלוזכסים בני דת משה בעלי שמות איטלקים. הם מרויחים מבטולו של משפט קדום, אשר הצליח ביד אחד מהם. במשחק הקריקט באיטן או בהאררו, בטיולי המשוט באוקספורד או בקמברידז’ התקשטו באותם הצבעים שהתקשטו בהם רעיהם. הכתם הירוק עבר ובטל מן העולם.

והדור הזה, שנתחנך כבר בטוב ועליצות. היודע את מלחמת החיים רק על פי הדוגמא של המשחקים, נפגש פתאום עם תנועה של בני אדם נואשים. יהודים הם, ובכן בניו של אותו העם, שממנו יצא בנימין ד’ישראלי, ולהבדיל מן האדם הגדול הזה, גם קלוד מונטיפיורי. מה חפצם של היהודים האלה, כשהם קוראים מעמקי-הלב לציון? האין אנו חיים כבר בעולם שכלו טוב? האין אנו משחקים בקריקט יחד עם בניהם של המשפחות המיוחסות שבאנגליה? העוד אנו נושאים את הכתם הירוק? האין אנו יושבים בבית המחוקקים בתור ליברלים או קונסרואַטיבים? האין אנו מגיעים לפעמים אפילו עד למעלת האצילות? האין אנו עושים עסקים טובים? וכשאין אנו להוטים אחרי קנינים חמריים, מפני שאנו מסתפקים במועט או מפני שעשירים הננו, האין אנו יכולים אז לעסוק בעניני מדע?

מר קלוד מונטיפיורי הוא איש מלומד. הוא עוסק, כנראה, ביחוד בחכמת היהדות, מרצה הרצאות להנאת עצמו, ויש לשער, כי מימיו לא נגואלו כפיו בבצע-כסף. הוא גם אדם נדיב – על פי הנוסח הישן. מוציאים את שמו בכל רשימה של נדבות, הוא עומד בראש מוסדות צדקה שונים, וכששולחת אליו אחת הגבירות גליון לקבוץ נדבות, בודאי שהוא חותם על סכום היותר גדול. על כל זה אין לערער. ועדותו של אדם נדיב כזה תכריע באין ספק בכל דבר – מלבד בציונות, שהנדיב הזה מתנגד לה. כי ביחס אל הציונות נפלא הדבר. במדה שהאיש גדול במעלה ותנאי חייו טובים, בה במדה אין התנגדותו, מוכיחה בעוד שלהפך, אם יספחו אנשים החיים בטובה אל התנועה, הרי זו ראיה מכרחת על טיבה. לפי זה אנו יכולים כבר היום לקבוע יסוד זה: לגבי הציונות ערך הסכמתו או התנגדותו של איזה אדם עומד ביחס הפוך אל מצב עשרו. מר מונטיפיורי הנהו שרוי בטובה, ואיננו חפץ בשנוי המצב הקים? זה הוא אמנם נחמד מאֹד, יהי לו אשר לו. אבל לכל מי שדעתו ישרה קשה להשיג, איך זה יהיה בכל זאת לבר-סמכא, לשפוט על צרותיהם וצרכיהם של המוני בני אדם, שענים קשה כל כך לכחד, עד שהוא בעצמו אינו מכחיש במציאותו.

דעותיו הסוביקטיביות של מר קלוד מונטיפיורי אינן מכריחות אפוא. לכל היותר יש להצטער, על אשר הוא משפיע על מספר קטני-המֹח, או מושך אחריו כל אותם רכי-הלב, שכל כך נעים להם לעמוד במקום גדולים. תנועה עממית כבירה כתנועתנו יכולה להתיאש מאבדות כאלה. האובדים האלה ישובו להספח אלינו. כשיראו, כי הצדק אתנו, ואנחנו נקבלם אז בסבר פנים יפות.

אבל מה המה הטעמים האוביקטיביים של קלוד מונטיפיורי?

הוא מבאר בברור גמור את הסבות, שעל ידן יהיה איש לציוני. הוא מודה, כי גם יהודים חרדים גם מתקנים וחפשים בדעות הנם ציונים. לעומת זאת נכונים אנחנו להודות בחפץ-לב, כי אנשים מכל הסוגים האלה נמצאים גם במחנה מתנגדינו. ודבר זה בעצמו מוכיח, כי על פי השכל אין להביא את נקודות ההשקפה הדתיות בחשבון. כל איש מאמין וחושב גם בתור ציוני מה שלבו חפץ. חפש-הדעה, השלם, שהכל שוים בו, הוא לאנושות בעלת התרבות המודרנית קנין יקר כל כך, עד שאין אנו נותנים אפילו להתוכח עליו בקרב תנועותנו. השגותיו של מר מונטיפיורי הנן אפוא לשוא, ואין אנו משיבים עליהם כלל.

הגרעין שבהחלטותיו הוא זה:

“אומרים, כי מדינת-היהודים הוא הפתרון היחידי לשאלת-היהודים. נניח לרגע אחד כי כן הוא, אבל זה נראה כי הרבה תלוי באֹפן, שבו נגשים לפתרון הזה. היש לנו להתעצב על הפתרון הזה או לשמוח עליו? היש בו נחיצות מעציבה או אידיאל נהדר?”

אחרי שנסח מר מונטיפיורי את השאלה בצורתה הדִיפלֶמטִית הזאת, הוא משיב בנחת-רוח. יכולים לקרא את הדִילֶמַה שלו ותשובותיו עליה בבדיחות מתרבה מרגע לרגע. לפני שנים אחדות שחקו הרבה בצרפת על דיפּוּי, מי שהיה אז ראש הממשלה, שקרא באחד הימים נגד הסוציאליים: “הנני מסגיר אתכם בתוך דילמה”. אבל אותם המסוגרים בתוך הדילמה לא חדלו מהיות חפשים ושמחים, ועוד הִנָּם כֵן גם היום, בעוד שמר דיפוי כבר חדל למשול ולהסגיר בני אדם בתוך דילמות.

הרי החלק הסותר האחד בדילמה של מונטיפיורי: “האידיאל הנהדר”. מי שרואה בציון אידיאל כזה, אינו יכול להיות עוד אזרח בארץ מושבו. הה, אלי, מדוע לא? האין בין ההוה והעתיד רק בחירה צנומה כזו? כלום אי אפשר ליהנות מזכיות ההוה ולמלא חובותיו, בעת ששואפים ומתעתדים לימים טובים מאלה? ובכן, כיצד נבראה כל התרבות האנושית? בעל ההגיון מונטיפיורי יאמר – אף יוכיח, כי הוא מוכיח הכל – שאין אדם יכול לדור בשני בתים כאחד. אמת הדבר! אבל האם אינו יכול לבנות לו בית חדש, כשהוא יושב עדין בבית הישן? לא, איננו רשאי, יענה הוא על פי שיטתו ומהלך רוחו, המחזיק קפיצות כאלה לאי-הגיוניות ומסוכנות. כמובן, היו בני האדם יושבים עוד היום בבתי-כלונסאות ובמחילות עפר, אלמלא היו מעולם בעלי דעה אחרת מזו, שהוא הוגה אותה.

אולם ציון בתור “אידיאל נהדר” יש לה עוד חסרונות רבים: היא מעוררת בהכרח לאנטישמיות. והנה יש לנו נסיונות של שלש שנים במדינות שונות. בשום מקום לא עוררה או הגדילה הציונות את האנטישמיות. אדרבה, האנטישמיים היותר רעים מודים בזה, כי השאיפה האידיאלית הזו של היהדות החדשה ראויה לכבוד. אלמלא היה מר מונטיפיורי דואג כל כך למצבו הטוב עתה, אלמלי היה עומד במערכה במלחמת הקיום כמספר הגדול של אחיו בני עמו, כי אז לא עלתה על לבו המחשבה שיקולקל המצב. לא, לזה אין חשש; להפך, יש לראות מראש, כי בכל ארץ וארץ יעלו ערכם וכבודם של היהודים במדה שימעט מספרם. ואם לבסוף ישארו רק אלה שהתבוללו, אז יביטו עליהם כעל דבר יקר-המציאות, שיהיו באמת. אולם נניח, כי הצדק אתו, כי בעקב התנועה הציונית תצמחנה רעות למר מונטיפיורי ואנשים שכמותו – הכי יש לו הצדקה לדרוש מאתנו, כי אנחנו, העם היהודי, נוותֵּר על דרישותינו להטבת מצבנו, נחדל מהשמיע זעקת-שברנו ונחריש על כל העוני המוסרי והחמרי, המדכא אותנו? הדרישה הזאת מוזרה היא. מי שמעיז לדרוש אותה, מעיד בעצמו על עניות דעתו. חבל, שיש הרבה אנשים שחושבים כן, אבל רובם הם חכמים למדי שלא לדבר כן.

אחרי כן מבאר מר קלוד את החלק הסותר השני: “הנחיצות המעציבה”, ושוב הוא “מניח דבר-מה”. מה היא הנחתו? “כי האנטישמיות תחדל מחר, כי היהודים ברוסיה וברומניה ישתחררו פתאום, כי ההגבלות החברתיות והמשטמה, שהיהודים סובלים מהן באוסטריה, באשכנז ואפילו (ראה זה פלא!) בארצות הברית תבטלנה פתאום ותחדלנה כלה”, ואז תחדל גם הציונות בתור “נחיצות מעציבה”. אבל, כשהוא מניח הנחות, מדוע איננו מוסיף ומניח, כי חיים אנחנו על הלבנה או במאה השלש ועשרים לספירת הנוצרים, או כי יכולים אנחנו לעוף. אמנם, אלמלא ידענו, כי גם מר מונטיפיורי הוא איש מנומס ונדיב, היינו חושבים, כי מצחק הוא באופן גס על עני-היהודים.

לשאת את כל ההנחות החריפות האלה, שמר מונטיפיורי מוציא בהבל פיו מתוך הרחבת-דעת בחדר עבודתו, קצרה רוחנו. נסיון מלא מרירות עמוקה למד אותנו היהודים “המשוחררים” החדשים לדעת, כי האנטישמיות אינה בטלה ואי אפשר שתבטל, מפני שסיבותיה לא חדלו. הגדנו זאת פעמים הרבה. בכל יום ויום מתחדשות הראיות, הה, במלא כל העולם. הגרת המוני היהודים בתרועת-תודה על הרוחה שהיתה. ואנחנו, כבעלי דעה מיושבת, המרגישים באחריות הגדולה, הננו רוצים לדאוג לכך, שתהיה הגרה זו מסודרת באֹפן בטוח על יסודות המשפט. אין לנו אותה קלות-הדעת, שבה מרחיקים אי-אלו נדיבים אנשי חסד את המהגרים היהודים העניים לאיזה מקום שהוא מעבר לים, אם אך רחוק הוא למדי. כי הנסיונות האלה ללא הועיל הם, אף אם נעשים באמצעים היותר גדולים, דבר זה מתברר לנו יותר מיום ליום. בכל דין-וחשבון של האגודות “הנדיבות” האלה נמצאה הודאה יותר או פחות מסותרת, כי כל עמל העסקנים היה לשוא. כל זמן שלא ידעו האדונים האלה מאומה מהתעוררות ההכרה הלאומית, אפשר היה לא רק להצדיק, אלא גם להלל את מעשי-צדקתם. דבר זה נשתנה לאט לאט.

האם נחוצה היא הציונות? מוסיף ושואל מונטיפיורי. מי שאין לו ארמון באנגליה, לא יטיל ספק בדבר.

אבל, האין הציונות חלום על-דבר “ארמון-באספמיא”, מגדל פורח באויר, אוטופיה של בעלי חלומות? אין אנו רוצים להביא עוד ראיות מן השכל, שסוף סוף לא יבינו אותן אלא בעלי שכל, שאין דעתם מוגבלת. הציונים שלנו בבולגריה, באפריקה הדרומית מוכיחים זאת בעליצות סוערת. בבולגריה ראו, באיזה אֹפן מתהוה מדינה בזמן הזה. באפריקה הדרומית השתתפו בעשר שנים האחרונות בצמיחתה המהירה של קולוניה. ציוני הבַּאלקאן וציוני “Chartered Compagny” האגודה הבריטית להתישבות באפריקה הדרומית) הם לנו העדים היותר מוכיחים. ועוד זאת, כל הנפלאות שנעשו בסחר העולם, קו הקאַבל בלב הים, קיטור הרכבות, המכונות לזריעה, קצירה ודישה, צמר-גפן מהודו, החטים מאמריקה, הובלת זרם הכח על-ידי החוט הדק – בקצור, כל אותן הנפלאות הצומחות יום יום לעינינו, האינן מדברות על לבו האטום של מר קלוד מונטיפיורי הנאור? ראיותינו הן מהיום, וראיותיו מתמול שלֹשׂם. בתור מומחה שבע-רצון מבקיאותו הוא מביא דברים בשם הפילוסוף היהודי העתיק פילון. האין המלומד מר קלוד נותן אל לבו לפעמים לחשוב, כי הראשונים היו חכמים לפי רוח דורם, וכי תנאים אחרים שבחיים בוראים גם חכמה אחרת בעולם? דור דור וחכמתו, דור דור וחכמיו.

וכי אי אפשר לו למר קלוד מונטיפיורי לציר בדמיונו, מה ירחב לבם של אלה, שאין לבם הולך אחרי הנאת עצמם, אלא עובדים הם לטובת איזה רעיון, למרות צורריהם הרבים בכל העולם? במשך הזמן הקצר של עבודתנו התגברנו כבר על מעצורים יותר גדולים מן הדילמות הדחוקות של מר מונטיפיורי. אין הדברים פשוטים, כמו שמתארם לו הפילוסוף האנגלי-יהודי הזה. “נחיצות מעציבה” או “אידיאל נהדר”. אמנם, שניהם כאחד הם. הסבות המניעות את בני האדם שונות הן, כמו שבני האדם שונים זה מזה. כלם ביחד הם עצם הלאום. אולם מי שאין לו סקירה חפשית, אינו רואה, כמו שאומרים, את היער מפני העצים הרבים. ואדם כזה חפץ ללמדנו דעת? לא, לא איננו זקוקים לו. הננו רואים את היער, מאמינים אנו ביער. והציונות עוברת כרוח סער מטהר על פני כל היהדות. הענפים היבשים נשברים, ובצמרות יפָּנה בהכרח מקום לפאׁרות רעננות לעד, המתנשאות ועולות לאור השמש.

---

קונגרס הציונים השני

מאת

בנימין זאב הרצל

הועד הפועל החליט לקרא את קונגרס-הציונים השני לבזיל בשבוע האחרון לאוגוסט בימים כ“ז, כ”ח, כ"ט, ול' לאוגוסט 1898 יתאספו אפוא באי-כח העם היהודי מכל העולם שוב בעיר הזאת, המכנסת אורחים, כדי להשלים את המפעל, שהתחיל שם בשנה שעברה ושנפגש עם תשומת-לבם וחבתם של חוגים רחבים מאֹד.

הקונגרס הראשון הטיל על פקידיו לקבוע לועידה הקרובה את הזמן והמקום לפי מצב הענינים הכללי. על הועד היה אפוא לעסוק קדם כל בשאלה, אם בכל צריך לקרא לקונגרס גם בשנה הזאת. השאלה נפתרה אחרי עיון רב בחיוב.

הכל זוכרים עוד, מה שהיה הקונגרס הראשון. מפעל ארעי, שהצליח באֹפן מפתיע. למרות לעגם של מתנגדינו, למרות אי-בטחונם של האדישים נקראה האספה בחפזון, כדי לדון על מצבם הרע של היהודים, ובמשך שלשת ימים רכשה לה במשא-ומתן, שהתנהל בכבד-ראש, כבוד בעיני הכל; זאת יכולים אנו להגיד. אבל בהחלטותיו ותקנותיו של הקונגרס הארעי אי אפשר היה להמנע משטחיות במדה ידועה. כבר בנסיונות של החדשים הראשונים נראה ההכרח לשכלל כמה דברים בצורה מעשית שונה מזו, שתארנו לנו בתחלה.

עלינו יהיה אפוא להציע לפני הקונגרס אותן הדרכים שבהן תוכל תנועתנו, ההולכת ומתרבה מיום ליום, להתנהל לטובה, והקונגרס ידון בהן ויחליט אֹדותן.

כשם שגלינו בקונגרס הראשון את התמונה ממצב היהודים בכל העולם, כך יהיה על הקונגרס השני והקונגרסים הבאים אחריו לתת סקירה כללית על מקרי שנה שנה חולפת ולהוציא ממנה את המסקנות הדרושות לכלל. הן בין המאורעות היותר נכבדות יש לחשוב גם התקדמות תנועתנו הציונית, שעליה אנו רוצים לעבור בסקירה.

הממונים בידי הקונגרס הראשון יתנו דין וחשבון מפעולותיהם וידרשו את אִשוּרם. צריך שתהיה לקונגרס הזדמנות להביע או לערער על מה שנעשה.

את דרך מהלכו של המפעל לעתיד נלמד מתוך הוכוחים.

באֹפן זה משתכלל ומתחזק מקום המרכז לדרישותיה ותלונותיה של היהדות. יחד עם זאת אנחנו חוזרים ומטעימים בכל תקף את היסוד שנקבע כבר בקונגרס הראשון ושלא זזו ממנו: “בענינים המדיניים של ארצות מושבותינו אין אנו עוסקים באֹפן כללי לא בקונגרס ולא במקום אחר. בענינים כאלה אין דבר משותף לנו, ואנו מתנגדים בפרוש לכל פעולה משותפת. הן הקונגרס הוא בין-לאומי רק בה במדה, שהשאלה עצמה היא בין-לאומית. לפתרון הענינים הסבוכים האלה הקימים בארצות רבות, הדומים במינם גם אם שונים בהדרגתם, דרושה פעולה משותפת של יהודי כל הארצות. ואותה אנו מבקשים – לא פחות ולא יותר”.

הכל ראו את עבודתנו וכבר יודעים, כי זוהי אמת גמורה.

עבודתנו אמנם כבדה וגדולה. האספה בכל שנה ושנה היא נחיצות מוחלטת, מכיון שתנועתנו משתמשת באמצעי הוכוח בפומבי. מה שהיה בשנה שעברה בדרך ארעי, צריך שיהיה נקבע לדורות, ההתפתחות צריכה להיות מוכנה ומסודרת.

ואחרי שהכרנו בצֹרך הקונגרס לשנת 1898, עלינו עוד לתת טעם לבחירתנו במקום הזה. כל ציוני מרגיש כבר היום רגשי חבה לבזיל, שבה היתה אספתנו הראשונה. בבזיל קבלונו השלטונות, האזרחים ודעת-הקהל בנדיבות. בזה, סבורים אנו, יתוסף עוד עלה אחד של תהלה בספר תולדות העיר היפה, שעל גדות הרינוס השויצאַַרי, כי האנשים' אשר יתאספו שם לטכס עצה על גורלו של עמם האמלל, נתקבלו באֹפן זה. ובכן רגש של הכרת-תודה הוא, המושך אותנו שוב אל המקום הזה.

גם השכל מחיב, כי יתאסף הקונגרס בבזיל. זהו מקום ניטראלי לגמרי, ויכולים היינו להתבונן, כי בשום מקום לא נתעוררו חשדים מצד דעת-הקהל נגד אספתנו בעיר השויצארית הזאת. התנועה הציונית איננה רוצה לעמוד תחת חסותה של ממלכה יחידה באירופא, כי אם חפצה היא לרכוש לה חבתן של כל הממלכות, והיא מקוה להשיגה לאט לאט. ועל כן נדחתה ההצעה הראשונה לקרא את הקונגרס ללונדון. רשעת צוררינו, האורבת לנו תמיד, יכלה בנקל למצא בזה סבה לגלות פנים שלא כהלכה.

ובכן, במקום שהונחה האבן הראשונה, תספח אליה גם האבן השנית לבנין העתיד, אשר אנחנו בונים בלב מתון ובטוח, מלאי תקוה. בשבוע האחרון לאוגוסט שנה זו יתראו באי-כֹח הציונים בבזיל, לכבודו של עמנו ולתועלתו. הם יבֹאו, כדברי הנביא, מארבע כנפות הארץ.

---

אולם המועצה בקלרקנויל

מאת

בנימין זאב הרצל

בראשון לשבוע, ביום 6 למרץ, תתאסף באולם-המועצה בקלרקנויל אשר בלונדון ועידת ציוני אנגליה, האספה הגדולה הראשונה ממין זה, למן העת שדרכה הציונות המדינית על אדמת אנגליה, שמונה ימים לפני חתימת הרשימה כבר נודעו שמות מאה ושלשים ציר שייבואו לועידה. אלה ק"ל הצירים נבחרו מן האגודות הציוניות בבריטניה-הגדולה, שמספר חבריהן עולה ליותר מעשרת אלפים. נשלחו צירים מן שבע אגודות בלונדון ומן האגודות בערים: בירמינגם, דובלין, איקסטר, גלסגוב, הנלי, ליברפול, לימריק, לידז, מנשסטר, נורביץ, פורטסמוט, פלימוט, שיפפילד, וסוט-שילדס.

וכשאנו עוברים על הרשימה הזאת של ערי אנגליה, מתמלא לבנו גאון במשך רגעים. בכל המקומות האלה עוסקים בטפוחו ורבויו של הרעיון הציוני, מן פלימוט בדרום עד גלסגוב בצפון, מן פורטסמוט דרך בירמינגם עד מנשסטר, מן ליברפול דרך הים האירי עד דובלין יוצאים החוטים, ובאולם המועצה בקלרקנויל יעובתו היטב לעבות. אולם עבות זו אינה אלא כחוט בפני החבל החזק, שבו נעגן את ספינת הלאום הצלחה, כשנגיע אל חוף הארץ המקווה.

באולם-המועצה בקלרקנויל יתאספו רק בני ארץ אחת, ואף לא גדולה בערך השתתפותה בציונות. בארצות אחרות גדול הרבה מספר האחוזים מן היהודים הלוקחים חלק בתונעתנו, שהרי מצבם המדיני, החברתי והכלכלי בודאי משפיע עליהם, שיספחו אל מערכותינו. במצב טוב כזה שבממלכת בריטניה אין היהודים נמצאים עוד היום בשום ארץ מארצות התבל; זה הוא האי המאושר האחרון ליהודים המודרניים. עוד לפני זמן קצר היו מקומות, שחשבנו, כי האנושות ושווי הזכויות לא יחדלו בהם לעולם. זה היה חלום. בכל הארצות נחשב היהודי לאזרח פחות במעלה, אם בכלל נחשב הוא לאזרח. באנגליה חי היהודי כאזרח הארץ, והמעט שעוד לא נגעו בו לרעה. אנחנו היהודים בארצות היבשה איננו יכולים בעצם הדבר להתגאות, אם אחרי כל הנסיונות שנסינו, בהיותנו נענים, נדחים מכל העמים ומכל המפלגות, ורק היותר קיצוניים עוד סובלים אותנו בעל-כרחם, אם אנחנו שבים אל חיק עמנו העתיק. אבל יהודי אנגליה אינם צריכים היום כביכול לדבר זה, ובכל זאת הם עושים אותו. זה הוא מעשה ראוי לתהלה, ועל כן אנו מביטים עליהם בגאון ובהתפעלות, ושולחים ברכה נלהבה לאחינו המתאספים באולם-המועצה בקלרקנויל. הם לא עשו כמעשה אחינו בצרפת, שמצבם היום קשה כל כך, ולא חכו עד שתפרוץ השנאה, כדי שירגישו בלבם את אחדותם עם כל בני עמם המפוזרים. מעשה זה לתפארת הוא לציוני אנגליה, ובשמחת לב הננו מכירים זאת. בהם אנו תולים הרבה מתקוותינו, ואליהם הן קוינו כבר מראשית הויתה של תנועתנו הנוכחית.

אמנם היו לנו ימים של עצב, כשהודיעו חובבי-ציון האנגליים בקיץ שעבר, כי לא ישתתפו בקונגרס הבזילאי. בעיני רב חבריה של האגודה הלונדונית לא הובררה תועלת הקונגרס הכללי, וצירים רשמיים לא נשלחו משם. על ידי היחס הזה לא נתעה לבנו אף לרגע אחד להטיל ספק באמון-רוחם של חובבי-ציון. ידענו, כי היום או מחר ישובו להתאחד עם בחירי העם. וכן היה באמת, במהירות שלא שערנוה מראש ובהתגלות-לב, שהיא תפארת להם. למותר הוא לחקור ולדרוש, אם הסכים הקונגרס הבזילאי לדעותיהם של האדונים בלונדון, או אם הלכו הם אחרי דעותיו של הקונגרס הבזילאי. אולת היא לריב על דבר משפט הבכורה. לכלנו יש חפץ אחד, מטרה אחת לנגד עיני כלנו, משאת-נפש כלנו היא הקלת-העני, ובאידיאל, שעליו אנו נלחמים באמץ סבלני, יש דבר מה המאחד אותנו, ואין בו שום דבר מפריד בינינו.

איזה יהודי נבון יכול עוד היום, אחרי שעברו כמעט שתי שנים לציונות המדינית, לכחש בתועלתה של התנועה הזאת? כלפי חוץ הרימה את כבוד היהודים שירד עד לעפר, כלפי פנים היא מחזקת את רגש האחדות, ואם גם בשעה זו עוד לא נמלאו ההבטחות, בכל זאת זורח נגה של נחמה בחשכת הלילה של גורל-עמנו. שם במרחקים הוא מקום החפש! מיום ליום מתגברת ההכרה בלב ההמונים, כי יש רק דרך אחת לצאת מן המצר, שאותה אנו מראים זה ימים ושנים. במשך העת ההיא גברה האנטישמיות, המצב הולך הלך ורע בכל מקום, ויאוש נורא יתקוף בהכרח את כל היהודי, בנסותו לפנות לבו מדאגות-השעה הקשות ולחזות עתידות לבניו. היכניסם למחנה האנוסים שבו ימצאו מפלט רק מעטים, ולא רבים, הנמלטים אליו? היעזבם לחרפות ולגדופים אין מספר לכל ימי חייהם? הנאספים באולם-מועצה בקלרקנויל משיבים על השאלות האלה, בהציבם למטרה הראשית לועידתם: לחזק את הרעיון הלאומי בישראל!

הרעיון הלאומי. איך בושו לפנים לבטא דבר זה. היו חוששים, פן יהוו לשחוק ולקלסה, אם יתחשבו על הלאום, היותר עתיק בלאומים החיים עוד היום, והיותר מפאר למצער בימי קדם. אנחנו הציונים התחלנו לשנות מנהג זה. עוד יש מתמהמהים, אבל כלם יבאו, והמעולים בראש. וכיון שהתחיל פעם המסע, שוב אין מעצור בעדו. דורות חדשים, שצעיריהם כבר התקשטו באידיאל הזה, צומחים ונלוים בכח עליז על התנועה. הזקנים הנזעמים, עניי-הדעת וצרי-העיון משתמטים מעצמם, ואין להם חלק בדבר, שיכולים היו להתנחם ולהתגאות בו.

כשאנחנו מתבוננים היום אל מתנגדינו היהודים, נכון לבנו כבר עתה לנוד להם ולעתידם. נבואותיהם כבר נכזבו, בני עמם פונים להם ערף, ואפילו צוררי-היהודים מכבדים את הציונים יותר מן האחרים. שנוי נכר נראה גם בחוגי מתנגדינו היהודים. במה אנו מכירים כחו של איזה רעיון? בזה, שאין שום אדם יכול להסתלק ממנו, אם מתיחס הוא אליו בחיוב או בשלילה. והתאבקות עצומה. “לא שלחך, כי אם ברכתני”.

פתאם נראה לנו שנוי בנמוקי הריב. גם מתנגדינו נושאים את דברינו על שפתותיהם, מתגדרים במחשבותינו, ועתה גם מתפארים, שהם הם הציונים האמתיים. וכן העיז זה מקרוב עתון אחד, שהוא המאסף לכל התעלולים והשקרים הערוכים נגדנו, להחליט, כי ציוני הוא יותר מכל הציונים. מעשה כזה הוא פשוט נבלה. ונלחמים עתה באמצעים אחרים. ארץ-ישראל אינה שוה כלום, מפני שזה לא כבר היה בה – שלג. כאילו אין גם בארצות אחרות לא קר ולא חם. בארץ הקדושה פרצה מחלת זהורית (שאַרלאַך) או אַדֶמֶת (מאַזערן). כאילו אין בכל עיר מודרנית ובעלת תרבות גבוהה נפרצים תדיר נגעים וחליים קשים ורעים, ולבסוף: היהודים, היושבים כבר בארץ-ישראל, סובלים עני ומחסור, ומוכרחים לבקש נדבות בכל ארצות התבל. הה, יודעים אנו היטב את חבורת-הנגף הזאת של הקבצנות, וגם אותה הלא חפצים אנו לרפא. אין אנו רוצים לגדל קבצנים בארץ אבותינו, אלא אנשי-מעשה ישרים, בריאים, מאושרים ובני-חורין, העם יתוקן על ידי האדמה, והאדמה על ידי העם.

ואלה המתאספים עתה בלונדון לשם המפעל הטוב יואילו לזכור, כי פעולתם תהיה למופת, ואם תהיה רוח האחדות שורה על מועצותיהם, אז לא יאבדו רשמי היום הזה במהרה, כאבדן מחאותיהם וגלויי-דעתם של מתנגדינו. וזכרון אולם-המועצה בקלרקנויל לא יסוף מקרב היהודים.

~~~~~~~~~~

---

דליקה בגליציה

מאת

בנימין זאב הרצל

הכומר סטוֹיאַלובסקי נתן לאנשי סיעתו לקח לא-טוב. בממלכה מודרנית, המיוסדה על החֹק, אסור להצית אש, לרצוח ולבוז. שר המחוז ביאַסלו מתאר במכתב החוזר, שיצא מטעם הרשות, את השמועות בשם “מגוחכות ומוגזמות”, “השמועות, כאילו מותר היה לעשות במי שהוא מעשים ראויים לעונשין, כגון שוד וחמס וכיוצא באלה”.

הידיעה הזאת יצאה מחוג מסיתים, שאת ראשו ומרכזו רואה דעת-הקהל כמעט פה אחד בהכומר סטויאלובסקי. במחוז סאַנוק מתעתדים לבחירות, וכדי להכשיר את הרוחות לטובת בן-מפלגתו של סטויאלובסקי, לאַיֵם על היהודים ולרכוש את לב האיכרים, הוכנה הסתה זו באמנות יתרה. את האכרים הפתאים והאכזרים רִמּוּ, כי התירה הממשלה לבוז כפעם בפעם את היהודים ולהכותם חרם. אחדים הבטיחו, כי לשעשועים האלה נִתּן זמן של שני שבועות רצופים. אחרים אמרו, כי יוחג החג הזה בסירוגין: שלש פעמים בשבוע במשך חדש אחד. לבסוף הוכרחו לשלוח פלוגות צבא אל החזית הרוה מדם, מקום אותן השמועות, אשר בצדק תארן שר המחוז ביאסלו בשם מגוחכות ומוגזמות, והמנוחה שבה לאיתנה. אי אפשר באמת להרשות מעשי שוד וחמס וכיוצא באלה נגד מי שהוא, ואפילו נגד היהודים.

אנחנו מראש לא היינו מסופקים בדבר, שתהיה תוצאה כזו לאותו המאורע הזר, שאיננו מגוחך בלבד, אלא גם אכזרי. נקל היה לדעת מראש, כי יעצרו בעד רוח המרידה של האכרים הסלאַווים, המתעוררים לפעמים מתוך מצבם המשועמם למעשי-אלמות כחיתו טרף. חובות לגבי האנושות ונמוקי המדינה דורשים כזאת במידה שוה. בעיני הפוליטיקאים קצרי הראות, שאינם רואים את הנולד, נגמר בזה כל המאורע. לכל היותר מריעים אחדים מהם, כי שוב נראתה בהזדמנות זו הסכנה לסדרי המדינה, הנרדמה בחיק האנטישמיות. באהלי היהודים ובבתי משקיהם היא רק ראשית הדליקה, וסופה לעבור אל ראשי הגגות שבארמונות. האצילים ובעלי-האחוזות צריכים אפוא להזהר מפגיעתו הרעה של האכר הפרוע, אשר ילטוש חרמשו ביהודי, כדי לכלות קצירו בבעלי-האחוזות. תוצאת הדבר היא, שאי-אלו פוליטיקאים יהודים, הרחוקים ממקום המעשה, מוצאים אדרבה סבה לבטחון בפרעות האלה. מי שחפץ בקיום המדינה ובשמירת סדריה, צריך לברר היום או מחר את דעתו על השנאה ליהודים. עם ישראל יכול לישון לבטח. אם תפול דליקה, אזי יחלץ גדוד המכבים. אז יראו ראשי השלטונות ומזרקיהם במקום הדליקה, עד שיעבור כל העשן מעל החרבות השחורות.

אבל מה יאמרו הבריות על אדם פרטי או צבור, אשר ישימו כל מבטחם נגד דבר מסוכן מחמת דליקה בגדוד המכבים? גדוד המכבים יכול לאחר פעם את המועד, אפשר שיהיה עסוק בעת ובעונה אחת במקומות שונים, ולמרות רצונו לא יבא למועד הנכון. ומה יהיה אז? הכליון, אנחנו, היושבים בבתינו והחזקים בתוך תוכה של התרבות, שומרים שמירה מעולה “על נר דולק ואש בוערה, לבל יהיו לאיש למארה”, כפתגם השגור בפי שומרי הלילה. ¹ וחוץ מזה, אנו מתמידים לשלם סכומים קצובים לקופת האחריות בעד נזקי דליקה. וזה הוא המעט מן הזהירות, שבעל-בית נבון יכול להזהר בה. ולדבר הזה דרושה בינה לא גדולה מבינתו של שומר-לילה. וישראל, זה העם, אשר במשך ימי תולדותיו הארוכים ומלאים גם כבוד גם צער, הקים מקרבו אנשים הוגי-דעות במספר כה רב, ישראל זה אין בו אפילו מחכמתו של שומר-לילה. אין אנחנו שמים לב מראש, להרחיק את סכנת הדליקה, ונזק כי יבא, אין איש יודע, לאן יפנה בדרישת תשלומין בעד הנזק. ומי שמזהיר את חסרי-הלב מראש, כי יבטיחו את בתיהם באחריות מפני הדליקה, ילעגו לו וילחמו בו.

אבל אין אנו רוצים לדבר הפעם רק על הצד החמרי הזה שבציונות. הדליקה בגליציה, שכבר נכבתה, נותנת לנו איזה ענין אחר לענות בו. קדם כל: במי פגע האסון הזה לרעה? שוב באלה, שיש להם די לסבול. שוב בעניים, האמללים, המדוכאים שביהודים. שמענו אומרים, כי הבעלים, שבתי-משקיהם היו לבז ולשרפת-אש, הנם מלוים ברבית, המוצצים את דמם של האכרים הדלים. לפי זה אפשר לחשוב, כי פרנסה קלה היא לתת את השכרון בהקפה לאכרים סובאים, שדרכם לענות לדורשים מהם תשלומין באיומים ובמכות אכזריות. לנו, הנמצאים במרכזה של התנועה הציונית, יש, לצערנו, בכל יום ויום הזדמנות לשמוע על דבר הפרולטריון הגליצאי ולראותו בתמונות מעציבות. אין בעבודה אשר תכבד מן האנשים האלה, ואין משלח-יד – ברגש של צער וחמלה אנו אומרים זאת – אשר יהיה לאחדים מהם למרות כבודם. Tout comprendre,

(להבין הכל, הרי זו סליחה לכל). לחיות חפצים האמללים האלה, הם דואגים לנשותיהם הנענות c’est tout pardoner

ולילדיהם החולים והחלשים, לבל יגועו ברעב. מי זה יהין להשליך אבן עליהם, אם בתור רוכלים ובעלי בתי-משקה אינם נוהגים עדונים מוסריים בעצמם כאצילים גמורים? כשהם חוטאים נגד החֹק, נפרעים מהם בחֹזק-יד. והעדונים המוסריים, מי יוכל להתפאר בהם? כלום אותם, שהשעה שחקה להם, אותם היהירים המדברים באדישות על יהודי גליציה כעל דבר זר, כעל ענין שאינו נוגע להם, אותם שאינם מרגישים את החובה להתאחד למפעל גדול של עזרה בעד בני עמם המדוכאים בחֹמר וברוח?

זה הוא השֹּׁרש העמוק לכל הרעות, המוצאות את יהודי גליציה. מבחוץ חושבים כי יש בקרבנו אחדות, ועל פיה מתנהגים צוררינו. בעד חטאיהם ופשעיהם של יחידים מאתנו, מטילים את האחריות על הכלל כלו, אבל בקרב העם היהודי אין אחדות – עוד איננה.

ובכל זאת נדמה, כי מאורעות כאלה שארעו, למשל, בגליציה בעת האחרונה, מעוררים לאחדות. אין מן הצרך לעורר מדת הרחמים על גורלם המר של חפים מפשע. הצער, שאין אנו רואים אותו בעינינו, הצעקות, שאינן נשמעות לאזנינו, אינם רגילים להרגיז אותנו הרבה. אבל יהודי גליציה ומצבם הרע הנם גם בסכנה גדולה. צריך לשום לב לדבר, כי בגליציה יש כמיליון יהודים, החיים בתנאים היותר מחרידים. בשום פנים אינם אכרים בעלי השכלה נמוכה, אין להם, כביכול, אותו חסרון ההרגשה והידיעה, שבו יכול אדם להיות מאושר. גם היותר עני ושפל שבהם נעור על ידי אי-אלו ידיעות יסודיות לבינה ודעת. האנשים האלה נמצאים בתנאים שפלים ממדרגת מין האדם, וחייהם אינם חיים הראויים לשם זה. היש להתפלא על שהם נוטים בענים המר מן הדרך הישרה? יש בחיי ההמונים האלה מחזות, המרגיזים את רוחנו. בין יתר התופעות היא העובדה הידועה, כי בעת האחרונה נתרבה באֹפן מפתיע מספר היהודיות מגליציה, המתמכרות לקלון. הן מובלות כסחורה עוברת לשוק היותר איום אל כל אפסי הארץ. בשומנו אל לב את טהרת חיי המשפחה בישראל משנות דור ודור, אז יתכַּוֵּץ לבנו למראה עובדה כזו. ואלה, אשר כשל כחם המוסרי לסבול, נתונים לא רק למחסור נורא, אלא גם לרדיפות וענויים ביד ההמון. ובכן יש להם באמת סבה מספיקה לעזוב את “מולדתם”. אולם בכל מקום שהם באים שמה, נדחקים הם לאחור. אולי אין היום במלא רֹחב התבל בני אדם נואשים יותר מן היהודים העניים שבגליציה. הם אינם יודעים ממש, לאן יצאו ולאן יבֹאו. וכשהם פונים במבטם העצוב אל אחיהם בני עמם החיים בטובה, משיבים פניהם ריקם או, מה שגרוע עוד יותר, נותנים להם נדבות. וכן מגדלים את הקבצנים המטילים אימה ואת הקבצנים נמוגי-הלב.

לעבודה הם צריכים. רק על-ידי הספקת עבודה הם יכולים להוָשע. אולם העבודה אפשרית רק אז, כשיהיה פרי עבודתם בטוח. בטחון הרכוש הוא הוא הנותן און ועצמה לאכר במלחמתו הקשה באמת על אדמת חרישו. ליהודים אין אפוא בגליציה – ואולי גם במקומות אחרים – התקוה, שיהיה רכושם בטוח לעתיד. אמנם כאשר ינוח להם במשך איזה זמן, תתעורר גם בלב היהודים לאט לאט התקוה הבישנית הזאת. דוגמתה אנו מוצאים ביהודי הונגריה. אולם בפרוץ שנאת שכניהם, תנתק התקוה בתחלתה, ואתה יחד גם התשוקה לעבודה. בזה אנו רואים את מהותן של כל הפרעות נגד היהודים, גם אלה שהיו בעת האחרונה בגליציה. האם היו האחרונות? בכל אֹפן הורידו לימים ושנים גם את מוסרם של החפצים בעבודה, ועל אחת כמה וכמה של אותם הפרולטריים, שנשקעו ביון הקבצנות.

אבל יש יהודים נדיבים שקטים, הקוראים בשעת ארוחת הבוקר בעתונים את הידיעות על דבר הפרעות ומחליטים, כי רק באיזו עשרות מקומות נהרסו בתים ויהודים אחדים נפצעו. ומה בכך? גם במקומות אחרים יש מקרי-אסון, בני אדם ונכסים כלים ואובדים; רק אנשים משלנו רגשנים הם וצועקים מיד, כאילו נהפך העולם לתהו ובהו. אמנם כן הוא, יש יהודים חיים בטובה, המוציאים במנוחת לב לעז כזה; אלא שהם הפחותים שבעמנו, וכל ציוני ישר יכול לדבר עליהם רק בגֹעל-נפש ובוז. לבריונים כאלה, אשר הגיעו לפעמים על-ידי תעלולים חשודים למצבם הטוב, אין אנחנו פונים בדברינו. רק עם בני עמנו התמימים והישרים אנו דנים על השאלות החשובות האלה. על היחס שבין הפרעות והשחתת המוסר אנו רוצים להראות. אלה הפרעות, שהיו בגליציה, הפריעו את מנוחתם של המוני אחינו הרבים, היושבים שם, אולי לעשרות שנים. על כמה וכמה ילדים יהודים בגליציה עשו המחזות האיומים, שנראו במחוז סאַנוק-יאַסלו, רשם עמוק מימי ילדותם, שלא ימחה מזכרונם כל ימי חייהם. האם יוכלו להשתחרר עוד שחרור פנימי מזכרונות ימי ילדותם האכזרים?

אין הסתכלות זו באה ללמד זכות על היהודים בגליציה. הן לא עשו כל רעה, שבעדה ראויים היו, כי יציתו אש בבתיהם. הם לא פשעו אלא בחייהם בלבד, בחייהם המלאים צער ודאגה. ודוקא בשביל זה מן ההכרח הוא, כי תהיה להתנפליות, שאין להן כל יסוד וכל מובן, פעולה משחיתה על המונינו בבחינה מוסרית. המעמד הבינוני של יהודי גליציה, עורכי-הדין, הרופאים, הטכניקאים, בעלי בתי החרשת והמעולים שבסוחרים, כל אלה מוכשרים, על-ידי השכלתם בלבד, לשמור על רגש המשפט והכבוד של שפלי-המדרגה נכרת מלבם. הפסיכולוג הסוציאלי אינו יכול לעבור מבלי משים על המחזות האלה.

ישראל? גם עמים אחרים תמצאנה צרות רבות ורעות, אבל הם קמים תמיד ושבים לראות חיים יותר טובים. אחרי כל מלחמה יבֹא השלום. רק ישראל המפוזר הנהו מנוצח תמיד, ואחרי מפלתו אינו מוצא מנוח. הבטחון החמרי הוא היסוד לבריאות מוסרית, ועל-כן אנו דורשים בכל חם לבנו ושואפים בכל כחנו לתת לעמנו את הבטחון החמרי, שאותו יוכל למצא רק על אדמת אחוזתו. ובריאותו הבוסרית של עם מפוזר ומפורד בכל העולם היא רבת-ערך לכל העולם.

---

הקונגרס [השני]

מאת

בנימין זאב הרצל

בפעם השנית מתאספים באי-כח העם היהודי בבזיל. אנחנו, אשר מתוך מכשולים אין מספר קראנו בשנה שעברה לקונגרס הראשון של ציוני כל העולם, אנחנו מרגישים ברגע הזה שמחה ודאגה כאחד. הן עלינו להמשיך מפעל, שתחלתו היתה קשה, ולא רק לשכללו בלבד, אלא גם להגן על הנעשה מפני ההריסה.

בשנה הזאת לא יהיה לנו עוד להזהר מפני חסר-ההבנה מצד שאינם-בני-ברית באותה המדה, שנזהרנו בה בשנה שעברה. בכלל נודע כבר בכל מקום, מה שהציונים חפצים ומה הוא הקונגרס הבזילאי. בשנה שעברה עוד היינו מוכרחים להגן מראש על מחשבותינו מפני החשדים היותר נבערים. מוכרחים היננו להגיד מפרש כי אין בדעתנו לקשור קשר בין לאומי נגד התושבים הנוצרים, וכי אין אנו יוצרים הסתדרות, שתקיף את כל העולם ותכניע אותו תחת השפעת היהודים. בשנה הזאת אין לנו צֹרך בגלויי-דעת כאלה. רק מי שמתכַּוֵּן לדבר שקר, יכול לבֹא עלינו בעקיפין כאלה. היום כבר נודע בכל מקום, כי הקונגרס הציוני אינו אלא מקום לוכוח גלוי, החפץ להסיר באמצעים נאותים את העֹני המעיק לרבים, את העֹני הבלתי רגיל של העם היהודי.

על כל אלה דנו בקונגרס הראשון בכבד-ראש וביקר, שהצליחו לעורר בשבילנו את השתתפותם של חוגים רחבים. לא נשאו נאומים מבהלים ונלהבים, התלונות על מצב אחינו, הרעוע לצערנו בארצות כך הרבה, היו בלי רגש של שנאה, אבל גם בלי נהי-תמרורים. כל מי שהתבונן בלי משפט קדום אל וכוחי היהודים שנאספו בבזיל היה מחויב להודות, כי כל אחד ואחד ידע לשלוט ברוחו באֹפן מתאים אל המקום והזמן. כל אחד מחברי הקונגרס הרגיש, כי באו שמה, כדי ליסד מוסד חשוב מאֹד לכלל האומה, וכי דוקא באי-כוחו של העם היהודי, המרדף בלי-חשך, מחויבים היו להתנהג בנמוס באספת-הפומבי ובוכוחיה. וכן התכונן בקונגרס הבזילאי מעצמו הטעם היפה באמת, בלי סדר קבוע מראש ובלי אמצעי-הכפיה, הנחוצים כל כך בקהל של מתוכחים. תוצאות המשמעת החפשית הזאת לגבי חק-האספה, שלא נכתב אלא שהכל הרגישו בו, היו אותם הוכוחים היפים והמועילים, שיהיו לקונגרס-הציונים הראשון לתפארת עולם. אמנם היו נגודים יסודיים; אבל אלה התגלו באֹפן הגון, מבלי לפגוע בכבודו של איש, ומבלי לתת לעומדים מן החוץ מחזה של ריב ומדנים בין אחים. מתוך כל אלה נבראה בקרב חברי הקונגרס ההרגשה הכללית הנהדרה שלא תשכח מלבנו, אשר הועילה כך הרבה להרמת כבוד תנועתנו ולהפצתה בכל העולם.

מאז נשמעה המלה האחרונה של הקונגרס היסודי בבזיל, חלפה שנה. היא היתה מלאה תלאות ודאגות למנהלי הענינים הציוניים שנבחרו בידי הקונגרס, הם עבדו בכל כחותיהם, ועתידים הם לתת וחשבון לפני הקונגרס ולדרוש, שיאושר מפעלם. אין אנו רוצים להקדים פה דברים על הדין והחשבון, שעל פרטיו ידון הקונגרס. אבל זאת רשאים אנו להגיד, כי בשנה הזאת התרחב והתחזק הרעיון הציוני. התנועה התבצרה, וכמה מוסדות חשובים נתנו לה. כל זה לא היה מעצמו, כי אם נעשה למרות מכשולים שונים. כל ההנהגה נסתדרה באֹפן סדורי ומדוייק, ואם גם בחפץ לבם מקדישים מנהלי התנועה את כחם לעבודה, שלקחו על עצמם בתור משרה של כבוד, בכל זאת היה עליהם לזכור תמיד את היום, שבו אולי יכובדו אנשים אחרים בבטחונו של הקונגרס. בגלל האפשרות הזאת נחוץ היו להכין מראש סדר בלתי-אישי כביכול. הממונים של עכשו סדרו אפוא את ההנהלה, וינהלוה כחק;להמשיכה הלאה יהיה תמיד דבר קל. מסביב לגרעין, שברא הועד הפועל בשנה שעברה, יכולה ועתידה להִוָּצר תרבות השנים הבאות.

באיזה רוח כלכל הועד הפועל את מעשיו אלה, זאת יכירו לדעת בקונגרס. אולי לא נפריז על המדה, בהחליטנו, כי ההנהגה, שהיתה עד עתה, עמלה להתגבר על כל המכשולים, שהיו מונחים על דרכה. נחוץ היה, שלא יחדל להיות לתנועתנו אֹפי של תנועה נוחה, מתונה, מתאימה בכל דבר אל החקים ומיוסדה על אהבת-האדם. רק אחרי שהצליח להסיר את כל אי-בטחונם של הגורמים המדיניים הבאים בחשבון, יכלו לקוות להתפתחות מועילה. אחדים יחשבו את המדה, שבה החזקנו בעל כרחנו, לאִטית יותר מדַי. אולם אנחנו חשבנו ליותר מועיל, לבלי הביא בסכנה שום דבר ממה שכבר רכשנו, מאשר לאבד את כל תנועתנו בלא עִתָּה על-ידי צעדים ונסיונות מבֹהלים. דוקא על ידי עבודה מתונה חשב הועד הפועל להתקרב למלוא חובתו, והוא קוה, כי גם בלי מסירת מודעות מפרשות תהיה הנהגתו המדינית מובנת לכל טובי הציונים. מוקפים אנו מתנגדים, לצערנו עלינו להגיד זאת: מתנגדים יהודים, שהם גם תאבים לחדשות, גם קשה למלא ספוקם בידיעות. הרי לפנינו אנשים הדורשים בלי הרף לדעת, מה-זה עושה הועד הפועל. אבל התענינות זו אינה אלא מעשה של צביעות. אלמלי לא עצרה הנהלת תנועתנו כל לבלי השיב על כל שאלה סוערת ממין זה – אולי כדי למצֹא מנוחה – כי אז היתה זאת שגיאה גדולה. כי רק אז היו מתחילים לשאול ולבקר. אפשר הדבר שיהרס באֹפן זה איזה מפעל, שלא נתבשל כל צרכו, בעוד שיכול הוא לבא לידי בשול במנוח והשקט. מעשים אחדים מעציבים ומחפירים, שהיו בבני אדם מגלי-סוד, הראו בברור גמור, כי אי אפשר לעולם להזהר בהנהלת ענינים במדה מספיקה. דבר זה מונח בטבע תנועתנו, החפצה להקיף את כל היהודים, כי גם אנשים, אשר נלחמו לפנים בשאיפות הציוניות, יספחו אל מחננו אם מקבלים הם את הפרוגרמה שלנו במלואה. בנדון זה אמנם עלינו להאמין לדברי כל החוזר בתשובה ומסתפח אלינו. הן אפשר שתמצא לנו גם בקרב אלה עזרה כבירה, אשר נקבלה ברצון ובשמחה בשביל המפעל המשותף לנו. אולם אם תהיה הסתפחות זו במרמה, התשובה לשם חניפות, וההשתתפות בעבודה רק מסוה לבגידה, אז אין מלה שתהיה חריפה יותר מדי בשביל נבלה כזאת.

הננו מקוים בבטחה, כי לא יהיו בקונגרס בני אדם ממין זה. החוש הבריא של חברינו ידע להסיר את המסוה מעל פני הנוכלים הערומים ולבטל את מזמותיהם הרעות, ואם ינסה מי שהוא להוריד את מועצותינו למדרגה שפלה – בשגגה או בזדון – אז יכיר וידע, כי אין בדעת הציונים לתת למי שהוא להפריע את הקונגרס, שכוננוהו בעמל רב.

לעצור בעד חפש-הדבור, בודאי שלא יעלה על לב איש מאתנו. להפך, כל הרעות, שתשמענה בטעם הגון וראוי לאנשים נאורים וישרים, תוכלנה להתבטא בקונגרס שלנו באין מפריע. כי, עם כל השיתוף ברעיון המאחד אותנו, יש הדרגות וגונים שונים, שיש להם זכות הקיום, ואת הזכות הזאת לא יתכן לשלול מהם. קונגרס הציונים הוא, של כל הציונים, אבל גם של הציונים בלבד. מי שקבל הרשאת-ציר וממלא את חובת הרשאתו, יכול לעשות זאת רק על יסוד הפרוגרמה הבזילאית. את העובדה הזאת אין לשנות. למי שאינו ציוני אין מקום בקונגרס הציונים בתוך הצירים.

הקונגרס יברא לו אותה ההנהגה, שתהיה רצויה לרב הנבחרים. בקביעת ההנהגה על ידי בחירה, בודאי שכל הפראקציות של הרעיון הציוני שוות בזכותן, להביע את דרישותיהן והשקפותיהן, ולהביאן לידי נצחון, אם יהיה לאל ידן. אבל מכל ציוני אמתי יש לקוות בהכרח, כי יכיר מרצונו הטוב באבטוריטט נוצר בידי הרוב. רק דרך זה אפשר להתמיד את המפעל ולתת להנהגה את האבטוריטט לפי חוץ הדרוש לה, בכדי לדבר ולעשות חוזה בשם העם העברי.

זאת ישים אל לבו כל מי שנתכבד להיות ציר בקונגרס הציוני השני ולהשתתף בגאולת עמנו, שהיא משאת נפש כלנו. העם לא יסלח לכל מי שיחטא נגד הקונגרס. באספה הזאת יצרנו לנו קנין לאומי חדש. אמנם, הקונגרס צריך שיזכירנו את יום השבת. בכל ימי השבוע אדם עמל ויגע, הולך שחוח תחת כבד משא החיים, אך ביום השבת גם העני בישראל נעשה בן-חורין ואדון לביתו. כן הוא הקונגרס, יום המנוחה והחרות היפה בחיי עמנו המרים, היום הזה יהא קֹדש למחשבות רמות, המכוונות לתקן את גורלנו, ויחד עם גורלנו גם את עצמנו. קדשו אותו, את יום האומה, כבדוהו!

---

נאום הפתיחה לקונגרס השני

מאת

בנימין זאב הרצל

שנה תמימה עברה על הציונות, למאז נאספנו פה בפעם הראשונה. היום נאספנו פעם שנית פה, מפני שאין לנו מקום טוב מזה ומפני שנקשרנו בקשר של הכרת-תודה אל העיר הזאת, שבה יכלה תנועתנו חסרת-המולדת להביע את דרישותיהם ותלונותיהם של בני-אדם נדכאים.

כרעיון מוזר, שרבים לא הבינוהו, נתגלתה תנועת היהודים החדשה בפני כל העולם. אחדים חשבוה לחזיון מבהיל מדורות שעברו, כי העם היהודי הלא כבר מת ונשכח מלב. אבל בנו היתה כעין הרגשה כהה, בטרם עוד באנו לידי הכרה ברורה, כי לא אמת הדבר. הן המות היא הקץ לכל צרה; ואיך אפוא אפשר היה, שסבלנו אנחנו? וכן יצאה לנו צורה חדשה מפתגם הפילוסוף: “הנני סובל ואם כן חי אני!” ולאט לאט, בין פגע לפגע, התבלטה הכרתנו זו בצורות יותר קבועות, עד שבאה ההכרה הלאומית לגמר בשולה, אם גם לא כקנין העם כלו, אבל בכחה הכביר להתפשט יותר ויותר. ואמנם, היא הלכה והתרחבה, חדרה אל המׂחות ואל הלבבות, רכשה לה זקנים עם נערים, והקונגרס הציוני הראשון כבר הראה גלוי לכל, כי ההכרה הלאומית שבה לתחיה. אבל היו עוד פקפוקים חשובים וקשים נגד קריאת אספה כזו, שבה ישתתפו אזרחים מארצות שונות. האם לא יתעורר בלב צוררינו החשד, כי חפצים אנו לקשור קשר בין-לאומי על שכנינו הנוצרים? אם לא יורע בזה מצבנו בארצות אחדות? לעומת זה ביסוד אגודה בין-לאומית, אלא במשא-ומתן בין-לאומי. וזאת נחזור ונגיד פה לזכרון עולם: אי-אפשר שיהיה לנו עסק באגודות סתרים, בשתדלנות חשאית ובדרכים עקלקלות, אלא חפצים אנו לדון בפומבי על מצבנו בהוה ועתידותינו להבא תחת השגחתה התדירית של דעת-הקהל.

אין זאת, כי אם רוח האמת דברה מתוך גרוננו; כי הקונגרס עורר באמת תשומת-לב רבה גם בתוך אלה, שהתיחסו לפנים בקר-רוח או בשנאה אל היהודים. לכל לאומות ישרה, שאינה שמה מסוה זרים על פניה, יש הזכות הטבעית לדרוש שיכבדוה ויסבלוה העמים האחרים, כל זמן שאיננה מסוכנת להם. אל נא נשכח גם בימינו אלה, המעוננים מן האנטישמיות, כי קדמה להם עת יותר נדיבה, שבה נתנו לנו כל עמי התרבות את שווי-הזכיות. כַּוָּנתם היתה בודאי רצויה, אבל התוצאות אינן מספיקות. האם בנו היה הדבר תלוי או באחרים? כנראה, גם בנו גם בהם, או, יותר מזה במצב שנתהוה זה כבר, שלא יכול להשתנות על ידי חקים ופקודות. החקים היו מאירים פנים יותר מן המנהגים. זכינו לראות בעינינו את הנסיגה לאחור, אותה החרטה שנתחרטו העמים, אשר זה מקרוב קבלונו בחסדם. – אבל מתוך האמנציפציה, שאי-אפשר היה לבטלה, ומתוך האנטישמיות, שאין בשום אׂפן להכחיש במציאותה, יצאה לנו מסקנה חדשה גדולה בערכה. לא יתכן לחשוב, כי מובנה ההיסטורי של האמנציפציה היה התנאי, שנחדל מהיות יהודים, כי על-כן דחו אותנו, כאשר חפצנו להתערב באחרים. מובנה ההיסטורי של האמנציפציה היה אפוא בהכרח, כי נכונן מולדת בעד לאומתנו המשוחררה. דבר זה אי אפשר היה לפנים; אפשר הוא היום, אם נחפץ בכל כחנו.

לא די בזה, שאנו מרגישים ומכירים את עצמנו כלאום; אחרי ההכרה הלאומית צריך שיתעורר גם הרצון הלאומי. אבל בנדון זה היו ויש עוד כמה מעצורים. במשך ימי צרה ארוכים אבד מאתנו הרצון המתמיד, ולא נועזנו עד עתה להשמיע בפומבי אותן השאיפות, אשר כל עם אחר לא רק שלא יסתירן, אלא גם יחשוב את טפוחן לכבוד ציבורי היותר גדול. וכשאנו עושים זאת עכשו, נפגשים אנו בסרובם הפאַסיבי של אנשים המתנגדים לכל שנוי ובוחרים מתוך עצלות להשאר גם במצב היותר מעיק; נפגשים אנו אפילו בשנאתם של אותם החוגים המדברים, כביכול, בשם הצבור היהודי. התופעה הזאת נראתה ביחוד במחאותיהם של רבנים אחדים. לפלא גדול יחשב תמיד הדבר, כי האדונים האלה מתפללים על ציון בה בעת שהם נלחמים נגד ציון. את הנגוד הזה אפשר לבאר מתוך הספק שיש בלבם לכתחלה, אם גם הקהלה תסכים לקריאת-ציון החדשה. אבל לא יתכן שיהיה רעיון כרעיוננו תלוי בדעתם של ראשי הקהלות ורועי-הנפשות שלהן, הדואגים להנאת עצמם. כמעט בכל מקום נוטות אחרינו שדרות העם הרחבות. אלה הן רב מנינה ורב בנינה של הקהלה. ולפיכך צריך שיתנהג הכל ברוחם. לא הראינו עד כה על הנגוד הזה, כדי שלא להטיל איבה בין אחים. אבל סוף סוף נחוץ לשום קץ לדבר. אי אפשר שישאר עוד המצב כמו שהוא, שיעשו ראשי הקהלות תעמולה נגד ציון. מצב כזה מתנגד אל השכל ואי אפשר שיתקים. עלינו לשום קץ לו. בכל הקהלות, אשר ראשיהן לא נתנו מעצמם ידם לנו, עלינו לפתוח במלחמה לעת הבחירות. אנשים הראוים והמוכשרים לכהן במשרות כבוד כאלה והקרובים אלינו בדעה, אותם צריכים אנו להרים על נס ולהביאם אל חדר הקהלה, בשם הרעיון הלאומי. בכבודה של הקהלה היהודית, באמצעים אשר בידיה ובאנשים החיים על חשבונה לא יתכן שישתמשו נגד הרעיון הלאומי. ועל-כן אני חושב, כי מדבר אני ברוחכם, חברי הקונגרס הנכבדים, בהחליטי, כי אחת ממטרותינו היותר קרובות היא: כבוש הקהלות.

זוהי גם הדרך הנכונה והישרה, שבה יתגלה הרצון הציוני של העם, לא רק במועצה, שאליה אנו מתאספים פעם אחת בשנה, אלא גם במעשים בכל יום ובכל מקום, שבו יושבים יהודים. לא די בזה, שנדע אנחנו, באיזו מדה תקף הרעיון הציוני את לבות העם; עובדה זו צריכה להֵרָאות גם לאחרים. הפתקא לבחירה הוא האמצעי הכשר לזה, שאין לערער עליו.

מחוץ ליהדות כבר רכשו להן שאיפותינו רגשי חבה מרובים וחשובים, ויש רק מפקפקים בדבר, אם אנחנו הציונים איננו רק קבוצה קטנה בודדת, שאת הבטחותיה וכַוָּנותיה אין להביא בחשבון. כבוש הקהלות יוכיח על היכׂלת שבידינו.

כשאנחנו מבקשים ומשתדלים לרכוש לשאיפותינו את רגשי חבתם של העמים האחרים, מוצאים גם בזה מקום לערער עלינו. כן, אותם האנשים עצמם הקובלים עלינו, כי הציונות מקימה חיץ חדש בין בני האדם, מתאוננים על אשר הננו שבעי רצון מחבתם של הציונים הנוצרים. אבל לנו אין זה דבר שפל המכוון להנאת עצמנו, כשאנחנו לוחצים את הידים, השלוחות אלינו בחבה. קדם כל מתגלה בזה, כי יש כח גדול לציונות, כדי להביא שלום לעולם. מחשבות, נקיות משנאה, תחזקנה בצמיחתן על האדמה הזאת. הננו מחזיקים בכל תקף ביהדותינו, ובכל זאת אנו רוכשים לנו אוהבים נדיבים, שאינם מתכונים לטובת עצמם. היש בזה איזו רעה? אנחנו, המקימים כביכול חיץ חדש, מקרבים בנסיונותינו הנוחים את בני האדם זה לזה. אין אנו משתמשים בתחבולות ומעשי להטים; הננו מראים את עצמנו כמו שהננו; הננו מדברים פשוט את האמת.

ואמנם אמת הדבר, כי זקוקים אנו לאוהבים כאלה. את המפעל, שאליו אנו שואפים, אנו רוצים אמנם להוציא לפעולה בידי עצמנו. אבל דרוש, כי יסובבנו הרבה חסד, שבלעדיו אי אפשר שיצליח הדבר. במה אנחנו ראויים חסד זה? בזה, שהננו פותרים שאלה קשה, שהיא למשא על ארצות אחדות ובלעדינו אי אפשר לפתרה. כי שאלת-היהודים קשה היא מאׂד לממלכות אחדות. כשנדבר על המצב הכללי של השנה שעברה, תשמעו, מה רבות היו לצערנו גם בשנה ההיא הראיות לנחיצות הציונות. פעם פה ופעם שם, היום בדרום ומחר בצפון מתפרצת השנאה לישראל; אין ארץ של תרבות נוטה כל כך לצד מערב, עד שלא יהיה בה מקום לשנאת-היהודים הנושנה; אין ישוב חצי-נמוסי נסוג כל כך לאחור, עד שלא הגיעו אליו עדין הצורות והססמאות היותר חדשים: האמון משתולל פתאום ברחובות, ולנגה מוקדי-אש נכחד רכוש היהודים, ולפעמים גם בעליו עמו.

אולם יש עוד רעה גדולה מזו. לא שפיכת-הדם, לא ההריסות, לא הנאצות הן הרעות היותר גדולות. הפרעות האלה מביאות הרבה נזק לנשמת עמנו המעונה. הן חותרות חתירות תכופות תחת רגש המשפט והכבוד, ועושות את אלה, שאליהם נוגע הדבר, לשונאי אותה החברה, המתיחסת אליהם כאם חורגת, ושבה נעשים מעשים כאלה. אל נא נתפלא, אם הפרולטריים שבפרולטריים, מרי הנפש מכל בני האדם נמצאים בכל הכתות של המהרסים הקיצוניים. אל נתפלא, אבל נשתדל לתקן את המעוות.

אולי יש לקוות מחכמי מדינה הרואים את הנולד, שהם יכירו את הסכנה החברתית שיש בשאלת היהודים, כל זמן שלא נפתרה. היהודים הם, כפי שרגילים לאמר, יסוד מהרס. פה ושם יש מתנודדים מעול אל עול. ומכיון שאנו חפצים לעשות את היהודים ליסוד בונה, מחויבים, על פי ההגיון הבריא, לתמוך בידינו כל אלה, שאינם חפצים, כי היהודים יהרסו הכׂל. הננו נכונים לקרב את תקופת הבנין בישראל – כל הדרוש לזה יש לנו בשפע רב: בני-האדם, החׂמר, התכנית. חסר לנו עוד רק – מקום לבנין.

אמנם המקום הדרוש לחפצנו הוא יחיד במינו. אין מקום בארץ, שהכל דרשו אותו כמקום הזה, וכל כך בערה תשוקת עמים רבים אליו, עד כי יבש מחׂם תשוקתם. אולם אנחנו מאמינים, כי יש לפנה החרבה הזו שבמזרח לא רק עבר בלבד, אלא גם עתיד כעתידנו אנחנו. על האדמה הזאת, שצמחיה עתה כה מעטים, צמחו לפנים דעות, שמהן נהנתה כל האנושות. ודוקא בשביל זה לא יוכל איש להכחיש, כי יש בין עמנו ובין הארץ ההיא יחס, שלא יבטל לעולם. אם בכלל יש לאיזה עם משפט אחוזה באיזו ארץ מארצות התבל, אז מחויבים כל העמים, המאמינים בכתבי-הקדש, להכיר את משפט היהודים. ויכולים לעשות זאת בלי קנאה ובלי פחד, כי אין ליהודים כח מדיני, ולעולם לא יהיה להם עוד כׂח מדיני.

מה היה, לו באה אחת הממלכות הקימות להאחז בארץ ההיא – זאת היא שאלה אחרת. הארץ הִנֱּהֶ לא רק מולדתם של הדעות היותר נעלות ושל העם היותר אמלל, אלא חשובה היא בערכה הגיאוגרפי לכל עמי אירופא. דרך הארץ ההיא תהיה בזמן לא רחוק מסלת תרבות ומסחר לאזיה. אזיה היא השאלה הדיפלומטית לעשר השנים הקרובות. ואולי רשאים אנו, בכך ענותנותנו, להזכיר, כי אנחנו הציונים, למרות שרגילים להכחיש בהשקפתנו המעשית, הקדמנו להכיר את ההתפתחות הזו, העתידה לבׂא בהתחרות עמי אירופא ולהגידה מראש כמה שנים לפני בואה. כבר היום נראה, איך יהיה הדבר הזה. יודעים אתם, באיזו תשומת-לב תספור כל ממלכה את צעדי רעותה בדרך הזאת. וכשמתעתד המושל היותר מודרני שבעולם הישוב לבקר בימים הקרובים את המקומות הקדושים, שומעים אנחנו מתוך הבאורים של דעת הקהל בכל הארצות קול פחדים ובמקומות אחדים גם דברי איבה גלויים. הארץ הזאת אי אפשר שתהיה, ולא תהיה לעולם לנחלה לאחת הממלכות האדירות, מפני שהרבה שומרים לה; נשמרה היא בעין פקוחה לא רק בידי בעליה מהיום, אלא גם בידי כל יתר הממלכות.

האם עתידה היא בהכרח להשאר במצבה זה עד אחרית הימים? דבר זה היה מעציב לכל הצדדים, מפני ששני צרכים כלליים, התרבות והמסחר, תלויים בו. הממלכה העתמאנית הראתה במלחמה האחרונה מחדש, כי כחה להיות לא נהרס. יש לטורקים כשרונות מצוינים, הם אמיצי לב ונדיבי רוח ועלולים הם להקריב את עצמם – רק הכשרונות הדרושים להפרחת התרבות והתעשיה בארץ חסרים להם. זוני עובדה. ולפיכך היתה מתחזקת ומתעשרת, לו הכניסו לתוכה יסוד עממי שקט ושואף לעבודה, שיש לו אותם הכשרונות החסרים שם.

המטרה, שאליה אנו שואפים בכל כׁחנו, היא אפוא לברׂא את התנאים הדרושים, כדי לבא לידי הסכם בענין זה. רשאים אנו להגיד, כי ממשלת טורקיה יודעת היטב את אמון-הרוח שבשאיפותינו. אין אנו רוצים להכניס מתישבים בחשאי, ובכלל אין אנו מנסים לעשות מעשים בדיעבד, בטרם נעשה חוזה עמה. כי לנו אין שום חפץ בתקון המצב הכלכלי בטורקיה, מבלי שיהיה לנו תשלום גמול. כל הדבר צריך להעשות על פי הכלל הנוהג בעולם: “Do ut des” לאמר: “נותן אני, כדי שתתן אתה!”

השאלה היא אפוא: מה עלינו לעשות עוד להבא. כבר בקונגרס הראשון הכרנו את הנחיצות ליסד מוסד כספי בעד עבודות תנועתנו. זה יהיה אוצר התישבות היהודים. נפלא הדבר מאד, כי מתנגדינו היהודים לא חפצו בשום אׂפן להכיר בכשרוננו ליסד מפעל כזה. אבל בקרבנו יש לא רק אמנים ופילוסופים, מלומדים ועתונאים, עורכי-דין, רופאים וטכניקאים, אלא גם מספר הגון של שלחנים וסוחרים מכל ארצות התבל. זאת היא הפעם הראשונה שנתעורר הספק, אם יכולים היהודים ליסד באַנק – וגם הפעם טעו בעלי הספק. הבאנק הקולוניאלי עומד להפתח בקרוב על פי התכנית הקבועה לו. לפי תוצאות הועידה של באַנק יכולים אנו לקוות, כי האוצר היהודי יתחיל את עבודתו עוד במשך השנה הזאת. אולם אין אני רוצה להקדים דברים, שעתידים אתם לשמוע בהרצאת ועד המומחים.

ועוד תשמעו הרצאות שונות אחרות. מתוך כלן תכירו, כאשר אקוה, כי השנה הזאת לא עברה באפס מעשה, וכי שואפים אנחנו למטרתנו מלאי-תקוה ותוחלת של חבה. גם מחוץ לאולם הזה יכירו לדעת, כי אין אנו חולמים חלומות נשגבים, כי אין אנו חפצים בדברים המתנגדים אל השׂכל ואל היׂשר, אלא בחיי עבודה בעד עמנו האמלל, מפני שרק בעבודה בטוחה אנו מקוים להטיב את מצבו המוסרי והחמרי. ולפיכך, רק בגלל זאת נסינו קׂדם כל לאחד את עמנו תחת דגל הרעיון.

ודבר זה אי אפשר שלא יהיה לרצון גם לבני יתר העמים. ובעיר-החׂפש הזאת, שבה קבלונו כאורחים אהובים, נוכחנו בפעם הראשונה, כי כן הוא. שלשום, ביום חגיגת ס"ט יאַקוב, שׁבו לעת ערב המוני החוגגים העירה; נזכרנו את האגדה היפה, המסופרת מאת המשורר השויצאי הנעלה גוטפריד קילר, על דבר דגלם הקטן של שבעת הגבורים. אנשים הולכים קוממיות, שלמים בגופם הבריא וברוחם האמיץ, איש דגלו הקטן בידו, עברו בהמון חוגג לפני בית הקונגרס שלנו. ואחת מחברותינו הכבודות נופפה את דגליהם והשיבו ברכה לחברינו, שהריעו לקראתם, ומן הרחוב נשמע קול אדיר, קול דברים שלא פללנו לשמוע: “יחיו היהודים!”… ואז אולי זלגו עיני רבים מאתנו דמעות חמות. ברגע אשר כזה אפשר שתאבד מנוחת-הלב, שהתרגלנו אליה לרגל הרדיפות השונות ועלילות השקר שטפלו עלינו.

היש בקריאה זו שבבזיל התחלה של ימים טובים? זאת אין אנו יכולים לדעת. אולם יכולים אנו להתאמץ, שנהיה אפוא מכירי תודה ועַנְוֵי-רוח, כאשר יבאו ימים טובים מאלה. ואיך עלינו לתאר לנו אותם הימים הטובים, שהנם עוד רחוקים היום מחוג מבטנו? כלום לא יהיה אלא אחוזת קרקעות, הרמת הכבוד ושלות השקט? לא! דוקא אותם מקרבנו, הנכונים היום למסירת נפש גמורה, היו מתחרטים על כל צעד שעשו, אלמלי לא עלה בידם לאל ליסד חברה חדשה ולא גם חברה יותר ישרה.

ימים טובים לנו וגם לאחרים, שלפניהם אנו רוצים לעבור עוד הפעם כחלוצים, נכונים להביא כל קרבן, על דרך לא סלולה. ולדבר זה אין אנו צריכים למצב השכלה יותר גבוה, יותר נפלא מאשר הוא עתה. עלינו רק להשתמש באמצעי התרבות, לטובת האנושות. והננו חושבים, כי עמנו יבין זאת, מפני שלמד בבתי-מדרש הרבה, התגורר בין עמים רבים וסבל מכֻּלם, אבל הכיר לדעת גם מה שסובלים הם. לנו נראה כסמל דמות הימים הטובים קבוץ אנשים בני כל התרביות, כזה שנתאסף באולם הזה; קהל האזרחים, שאינו מוגבל ע"י תחומי שפה אחת; נסיון מתמיד להתגבר על העוני על ידי התאחדות כל הכׂחות – ותוצאות כל אלה יהיה מצב של מוסר גבוה ביותר. והנסיונות להתבוללות שעשינו, שאי-הצלחתם שבה לאחד אותנו, הם יהיו לנו סוף סוף לברכה. חריצותם של הגרמנים, קלות-התנועה של הרומנים וסבלנותם הגדולה של הסלאַווים אפשר שלא עברו עלינו מבלי לעשות רׂשם… הנראה כבר, מה אנו חפצים? אמנים, פילוסופים ומלומדים מבני ישראל שבכל הארצות מתאחדים על שדה עבודה אחד בתור צבור מלא סבלנות! אמנם, שואפים אנחנו לארצנו העתיקה, אבל בארץ העתיקה הננו מבקשים, שיפרח מחדש הרוח העברי.

---

מוכוחי הקונגרס השני

מאת

בנימין זאב הרצל

בישיבת יום א' לפני הצהרים.

אחרי בחירת הועד להנהגת עניני הקונגרס נעשתה אזכרה לנשמות הציונים, שנפטרו בשנה שעברה, ע"י יושב- הראש.

הרצל: ראשית חובתנו היא להזכיר בשעת פתיחת הקונגרס את נשמות חברינו הנפטרים.

בשנה הזאת אבדו מאתנו אחדים מבחירי חברינו, שהלכו לעולמם. אחד מהם היה בשנה שעברה בתוכנו, וזוכרים אתם את ההתלהבות, שהחיתה את רוחו ושידע הוא להפיח בלבות אחרים. זה היה הד"ר הרמן שפירא, הפרופיסור באוניברסיטה בהידלברג.

רבים מכם יודעים את תולדותיו של האיש המצוין הזה, אשר רק בהיותו כבר לאיש עלה בידו לעסוק בסדר נכון במדעים, שהשלימם באֹפן בלתי רגיל. בן ארבעים שנה היה כשנכתר בתֹאר דוקטור, ובמשך זמן קצר היה לפרופיסור. בשומנו אל לב כי מעודו לא הכחיד את יהדותו תחת לשונו, נלמד מזה, כי הגיע לכך רק על-ידי עבודתו הפוריה בשדה המדעים. לא פה המקום להעריך כראוי את האדם הגדול הזה לפי פעולותיו וחקירותיו המדעיות; עלינו לזכור רק את אשר היה לנו, וביחוד בימים הראשונים הקשים ביותר, ואת אשר פעל ועשה להצלחת הקונגרס הראשון, כאשר ידעתם כלכם. הוא מת בדרך מסעו, בלכתו לעשות נפשות לרעיוננו, ועל קברו עמדו חברינו בקֶלן ויחלקו לו את הכבוד האחרון כראוי.

עוד עלינו להצטער על פטירתם של שני אנשים צעירים, והם: אנטוןואסילבסקי, שעסק הרבה בתעמולה, והד"ר קרולטשוק, שגם הוא מת בדרך בעבודתו הציונית.

מתאבלים אנו גם-כן על פטירתם של ראש הציונים בקראיובא הד"ר יעקבזון, וה' סטרנר בלבוב.

באחרונה הרשוני להזכיר את שם הרב הגדול, אשר בהספחו אלינו חולל תנועה כל כך כבירה במזרח; זה היה הרב ר' שמואל מוהיליבר, אשר בדרכי-חייו הנעלים, באהבתו העזה לרעיוננו, בקרבנות שהקריב על מזבח תנועתנו זכה לשם עולם, אשר לא יכרת.

משנת 1875 עמד במחנה הציונים. הוא יסד בשנת 1882 בוורשה את אגודת הציונים הראשונה, וראשית פעולתה בעד הישוב בארץ-ישראל היתה: יסוד המושבה “ראשון-לציון”. מוהיליבר, כאחד הרבנים החרדים והיראים, הוכיח בזה שנתן ידו לנו בלי שום תנאי אמתת הדבר, שאחרים דורשים ראיות עליה. הוא לא זכה לראות את קץ שאיפותינו, אולם יכולים אנו להניח דעתנו, בשומנו אל לב, כי הישיש הנכבד הזה זכה לראות בסוף ימיו את נגה-האור, שאנחנו חשבנוהו כמוהו לשמש זורח.

לאות כבוד קמתם ממושבותיכם; חושב אני כי על האות הזה אין להוסיף.

כדאשתקד דרשו גם הפעם צירים אחדים שיפורסמו בדפוס נאומי הרצל ונורדו.

הרצל: אדוני! כבר בשנה שעברה התנגדתי להצעה דומה לזו, והנני מרשה לעצמי לעשות זאת גם הפעם בהסכם עם מר ד"ר נורדו. אולי לא נצדק בבכרנו את הנאומים האלה על פני אחרים לפרסם אותם בדפוס מיוחד. הן חפצים אנו לעשות את מעשינו בישוב-דעת היותר אפשרי, מבלי להתהדר כלפי חוץ. ואני הייתי רואה בזה נזק להמשא והמתן בקונגרס, מפני שעוד יש לפנינו חמר ממשי הרבה מאד; ומפני שבשורה הראשונה עלינו לברר את שאיפותינו, אין לנו תועלת בהדפסת נאומים כלליים בלבד, שעל ידם ישתחרר העם מחובתו לקרא בשום לב את תוצאות הוכוחים, הנוסדים על מספרים ומעשים ממשיים. אם חושבים אתם, כי יש לנאומים האלה איזה כח לפעול על הלבבות, אז עליהם לעזור לעבודה ממשית, שנעשתה בידי חברינו הרבים בנדיבות-רוח כה גדולה.

רואה אני בדבר הזה תועלת יותר גדולה מזו, שיביא לנו פרסום נאומינו בראש חוצות, וכל שכן אחרי שהוכן בשנה הזאת הכל, כדי להדפיס את הפרוטוקול הסטינוגרפי בקרוב – במשך שבועים או שלשה שבועות. ולפיכך למותר הוא באמת לעשות זאת פעמים. הנני עורך לפניכם את ההצעות ומבקש מכם. שלא תקבלו אותן.

ד"ר ש. ר. לנדא מציע, כי יבחרו לועד ההסתדרות גם באחד, שיהיה בא-כחן של אגודות הפועלים.

הרצל: בשום אופן אין אנו צריכים להכניס נגודים כאלה לתוך מועצותינו. הנני מרשה לי להעיר, כי גם אני הנני בא-כחם של הפועלים חוצבי השׁעֲוָה בבוריסלב. אלה ראויים בכל אֹפן לתשומת-לב כאותם הפּועלים שהזכיר הנואם שלפני, ועל כן הייתי יכול גם אני לדרוש כמוהו שיבחרו בי לחבר הועד. אבל חברינו הן יכולים לחוות את דעתם ע"י בחירתם. הנני חפץ רק למחות נגד החפץ להבדיל מראש בין הנבחרים לכתותיהם.

יום א' אחר הצהרים.

הרצל: בקבענו את סדר-היום, שמנו תמיד לב לבל יאבד זמן הרבה והסכמנו לחבר כפי האפשר את ההרצאה על המצב הכללי עם הדין-והחשבון של הועד הפועל. ועל כן, כשאנו עוסקים במצב הכללי, הנני חפץ למלא חובה אחת, שהטילו עלי העובדים במכרי-ההרים בבוריסלב.

העובדים במכרי-ההרים בבוריסלב הנם במצב נורא מאֹד לרגל החקים החדשים בנוגע למכרה-ההרים. אמנם הבאנו להם עזרה לפי שעה בכסף שאספנו למענם, אבל בנדבנות לא יוָשעו האנשים האלה החפצים בעבודה, בעבודה קשה, שרגילים להאמין, כי היהודים מואסים בה. הנני חושב, כי בכל אפן מועיל וגם נחוץ הוא להביא את צעקתם המרה ואת תלונותיהם של האנשים האלה לפני קהל גדול. במכתבם שכתבו אלי, שאת תכנו אני מוסר לכם בקצרה, הם מודיעים, כי ע"י החקים החדשים שנתנו על-ידי השלטונות הממונים על מכרה ההרים נגזרה כליה על חמשת אלפים יהודים בבוריסלב אשר בגליציה. שם עמלו להוכיח גלוי לצוררינו, כי גם בעבודה היותר קשה ומלאה סכנות, כעבודת מכרה-ההרים בכלל ובבוריסלב בפרט, נכונים הם לשאת כל עמל ותלאה בהתחרות ישרה.

והנה, לרגל השנויים שנעשו, נבצר מהם למצא עבודה כאות נפשם. הם מעירים על העובדה, כי בכפר הקטן, שבו ישבו עוד בשנת 1854 לא יותר משמונים משפחות אכרים, יושבים עתה עשרת אלפים נפש, והוא היה למקום חרשת ותעשיה במלֹא מובן המלה. היהודים מצאו פה את שמן הנפט, הם היו הראשונים שעשוהו לדבר של תשמיש, הם חפרו בורות, בנו בתי חרשת, מצאו בשנת 1862 את שַׁעֲוַת האדמה, הלכו לונדונה ללמוד מפי כימיקאים את אֹפן עִבּוּדה והוציאו נפט ושעוה למכביר.

מכל קצות גליציה נהרו לבוריסלב אנשים לבקש להם עבודה למחית-נפשם. היהודים התחילו עוסקים בעבודת-גוף, עבודה קשה ומרה. אולם חלקם היה כחלק כל העוסקים בעסקים מקריים ופרי עבודתם לא היה בטוח. ובכל זאת עבדו בכל לבם. בשנת 1881 נשתנה המצב. אוצר-המַלוים בלבוב קנה אחוזת אדמה, חפר בורות, השתמש בתחלה ביהודים, ואחרי-כן כאשר גבר ועשה חיל דחה אותם בשתי ידים. אז החלו לקחת רק פועלים שלא מבני ישראל. עסקי החכירה נתנים ליהודים בתנאים היותר קשים. משנת 1891 באה לבוריסלב אגודת הסוחרים הצרפתית וקנתה מאת היהודים בשעת דחקם את החלק היותר גדול מאדמת בוריסלב כמעט בלא מחיר, ועתה איננה נותנת ליהודים לעשות כל עסק.

המצב הולך ורע. האנשים האמללים מספרים, כי המצב, שהם נתונים בו, העוני גדול מאֹד. עסקי-המכרה הקטנים, שהיו בידי היהודים, הולכים וחדלים מיום ליום, חסרון העבודה הולך ורב, וגם פועלים נוצרים רבים נודדים באין עבודה ומתאמצים לתלות את אשמת חסרון העבודה ביהודים ומאימים עליהם להכותם נפש. והנה ריבות ומדנים…

אחרי ששסע אותו יושב-הראש ד"ר גאַסטר, הוא מוסיף:

להודיעכם זאת חשבתי לי לחובה. חמשת אלפים יהודים הם, שפנו אל הקונגרס בבקשה לשום לב אל מצבם. עד כמה אפשר הדבר, אין אנו יכולים להחליט; חפצתי רק להעירכם, כי יש בגליציה יהודים, שאין נותנים להם לעבוד, ובתור פועלים נתונים הם בצרה גדולה.

ד“ר לוה מציע לדחות את הויכוח ע”ד הדין והחשבון עד אחרי ההרצאה ע"ד הנהגת הכספים.

הרצל: הנני מסכים להצעת ד"ר לֶוֶה. הננו מתוכחים באֹפן נפלא ומסובך. שומעים אנו דברים שאינם מובנים על דבר האמצעים מפי צירים, שעוד לא ראו את חשבון הכספים. לתועלת הענין, שעליו אנו דנים, יזהרו האדונים האלה, שלא להוציא מפיהם מלים, שאינם יכולים לקבל עליהם את אחריותן הגמורה. הנני מסכים להצעת לֶוֶה, מפני שתמיד יקדימו לדון על חשבון הכספים, שעדין אי אפשר היה לגמרו, והנני מציע לדחות את הוכוח בדבר הדין והחשבון, עד אשר יבחן ועד הכספים את הספרים והחשבונות. בינתים יכולים אנו לעסוק בענין אחר של סדר היום, או להפסיק את הישיבה, עד שיוגמר הענין הזה.

ישיבת הערב.

על הדין והחשבון שנתן ד"ר שנירר טוענים ומתוכחים צירים שונים.

הרצל: גבירותי ואדוני! עלינו עתה ללמד זכות על הדין והחשבון, שנתן לנו הד"ר שנירר, נגד הטוענים עליו. הבקרת בכללה לא היתה קשה, והנני מברך את חברינו, שיבאו אחרינו בשנה הבאה, שלא יבוקרו קשה יותר ממנו. בכלל נשאלו כמה שאלות, שעליהן הנני להשיב בפרוטרוט.

קֹדם כל שאל מר רפאפורט, מה כונתנו, בדרשנו ערובה בטוחה בעד הישוב או להוצאת מחשבתנו לפעולה. דבר זה בארנו פעמים הרבה ולמותר יהיה לחזור על כל הדברים, שהעסיקו אותנו במשך כל הקונגרס הראשון. בפרוגרמה שלנו נאמר: הערובות הן אותם המשפטים הצבוריים, שבלעדיהם איננו יכולים לתאר לנו את הפתרון לדורות. אין אנו מבקשים תועלת זמנית, אין אנו חפצים בעבודה למראית-עין, שאולי אינה באה אלא להגדיל את מספר הקנינים ואולי גם את מספר האוכלוסין המובאים שמה, כי אם שואפים אנחנו, בהיותנו אנשים מתונים ובעשותנו את הענינים החשובים כל כך, כפי חובתנו המוטלת עלינו – מגמתנו היא לברֹא מצב דברים שיש לו קיום, וזאת היא עבודתנו יום יום. באיזה רגע תוכלו לראות את הדבר בחוש, אי אפשר לי להגיד. אף לא הבטחתיכם מעודי, למתי יבֹא מפעלנו לידי גמר. חושב אני, כי זאת אוכל להגיד לכם: מגמתנו היא להכין מכל צד את התנאים הדרושים. כאשר ימלאו התנאים וכל החוטים יגיעו למקומם המיועד להם, אז נקשרם יחד. דבר זה לא ימשך לאֹרך ימים; אבל עליכם להיות מתונים. מי שחושב או חשב, כי נוכל להוציא לפעולה מפעל, הנראה כחלום, בזמן קצר מאֹד, הוא לא הבין אותנו לכתחלה, או השלה את נפשו בדמיון שוא. דוקא מפני שאנו עוסקים בעבודה חשובה, אי אפשר הדבר לתת ערובה בטוחה משעה לשעה או משנה לשנה. אולם מבקש אני מכם שתשימו לב, כי באותו הרגע, שבו נהיה אנחנו או הבאים אחרינו מאושרים לשום לפניכם את הערובות האלה כשרירות וקימות, באותו הרגע יהיה המאורע היותר חשוב בדברי ימי העולם.

ואז אולי לא תדקדקו איתנו בהערכת השנים, שבהן יכלנו לעבוד עד עתה. בכל אֹפן הנני חושב, כי לפי מה שראיתם עד עתה, יש לנו הצדקה לדרוש מכם מעט מתינות, או אם תחפצו, מעט בטחון. כי הנה יש כבר עובדות, והעובדה הכי נכבדה היא מציאותו של עם ישראל, שכחשו בה לפנים.

זאת היא תשובתי למר רפאפורט, והיא לא תהיה חדשה בעיניכם.

נואם אחר, הד"ר לנדא, בא בטענות שונות על הועד הפועל; את הראשונה שבהן לא הבנתי. אינני יודע, למה כִּוֵּן בשאלתו, מדוע עוד לא פרסם הועד הפועל את העתונות של המפלגה. אבקש להפסיקני ולבאר לי את השאלה.

ד"ר לנדא מבאר, כי דרישתו היתה, שהועד הפועל יקרא בשם את העתונים הציונים, שהוא ערב בעדם, מפני שהיו מקרים, שציונים אחדים אמרו, כי אינם אחראים בעד מה שנאמר בעתון זה או אחר הנחשב לציוני.

הרצל: התשובה פשוטה מאֹד. הועד הפועל איננו מחויב לקבל עליו את האחריות בעד מאמרים כתובים בידי חברי תנועתנו, שאינם שיכים אל הועד הפועל או גם מתנגדים אליו.

אינני יודע, אם כלכם מרבים לקרא במדה שאנו מחויבים לקרא. כי אז אולי ידעתם, כי עשינו הרבה לפנים משורת הדין, אם לא נכנסנו בוכוחים עם עתונים, ולפעמים בוכוחים שלא התנהגו כשורה בעתונים הנראים יותר או פחות כציונים. לועד הפועל יש עתון אחד, שהוא כלי מבטאו, שאיננו נזון מקופת הצבור, ובכל זאת הוא מפרסם את ידיעותיו הרשמיות של הועד הפועל. אולם להפיץ בין הציונים עתונים, המתנגדים לועד הפועל ונלחמים בציונות, ולעשותם לעתוני המפלגה, זאת היתה חנינה וסבלנות, שעד היום לא יכלנו להתרומם אליה.

מלבד זה יכול אני להבטיח את השואל, כי חושבים אנו להוציא בקרוב עתון ז’רגוני, שגם הוא לא יהיה תלוי בכסף הצבור, וגם הוא יֵעָשׂה, בתנאים מועילים לתנועתנו, לכלי מבטאו של הועד הפועל. פרטי הדבר נודיעכם בעתם.

בנוגע לשאלתו בדבר הועד לעניני הסטטיסטיקה, יש לי להשיב את הד"ר לנדא, כי הוא היה בין המציעים בשנה העברה, וכאשר נקרא מאת הועד הפועל להתחיל בעבודה, משך את ידו ממנה. בכל אֹפן תעורר שחוק שאלה כזו מפי איש המתאונן על הועד הפועל בשביל איזה דבר, שהוא בעצמו התאמץ בכל עז לעצור בעד צאתו לפעולה. אבל הועד לעניני הססטיסטיקה עומד וקים, וכבר התחיל בעבודה זה זמן רב.

מר במבוס שאל שאלות נכבדות ביותר, ועליהן הנני להשיב.

שאלתו הראשונה היתה: מה עשינו בענין הפרעות שהיו באוסטריה? עקר הוא אצלנו, שעליו הקדמתי להעיר בקונגרס הראשון והשני, שלא לעסוק פה בענינים הפנימיים של הארצות השונות, והנני חושב, כי מועצותינו תוסיפנה רק אז להתנהל באין מפריע וכהוגן, אם נחזיק בכל תֹקף בעקר הזה.

בנוגע להצעתו, כי למספר אנשים נאמנים תמסרנה מזמן לזמן ידיעות של פרטים, שלא נתנו עוד להגלות ולדון עליהם בפומבי, והנוגעות לדברים, שאמנם התחלנו בהם, אבל עוד אין אנו יכולים לתאר לנו בברור את אֹפן התפתחותם, על השאלה הזאת, שהציע לפני גם אחד מצירי רוסיה, עניתי כבר בזהירות, לא בישיבה של פרהסיא, תשובה מספקת, שהפיקה רצון מן הציר ההוא, שדבר בשם חבריו הרוסים.

באחרונה דרש מר במבוס, אשר ביתר דבריו לא נמנע מהביע את רצונו לפעולות הועד הפועל, כי נודיע מראש את עודף ההכנסות לשנה הבאה, וכי נערוך מראש כעין תקציב לצרכי ההנהגה.

(הציר במבוס: לא דרשתי, כי יודיעונו מראש את העודף לשנה הבאה, אלא שנערוך עפ"י אומדנא את אמצעי הכסף, שבהם נוכל להשתמש.)

זאת היא שאלה, שקשה לענות עליה. תנועתנו הולכת ומתקדמת באפן בלתי רגיל. מתוך לוחות המספרים, שערכם אולי לא נערך פה כראוי, ראיתם, איך התקדמה תנועתנו באֹפן של קפיצת-דרך. כי תעמוד עתה או כי תשוב אחורנית, לא יתכן לקוות. להפך, חושב אני בבטחון גמור, שיש לקוות להתקדמות גדולה מאֹד. את מדת ההתקדמות אי אפשר לערוך מראש בשום אֹפן.

אין דעתי נוטה לערוך איזו אומדנא, ומבקש אני מכם לוַתֵּר על זאת. אמנם הערכה כזו נוהגת בתנאים שונים מאותם התנאים, שאנחנו עובדים בהם, אבל שם יש נסיונות של שנים הרבה, שעל פיהם נחתכים החשבונות, ונסיונות כאלה חסרים לנו. עומדים אנחנו בתחילת מפעלנו, אבל אין כל ספק בעיני, כי במשך שנים אחדות יהיה לאל ידנו לערוך גם תקציב ולהתקרב לעבודה מסודרת, שהיום עוד אי אפשר לנו לעשותה, אף על פי שכלנו חפצים בה. אם שבעתם רצון מן הדין והחשבון, ואם נחה דעתכם בהבטחת הועד, כי התנהגו עניני הכספים במישרים, הנני להציע לפניכם, כי תאשרו את הנעשה עד עתה ותשאירו הכל כמו שהוא, יען כי עתה אי אפשר לעשות אחרת. הננו עובדים בתנאים מיוחדים במינם, וצריך לשום לב אליהם. זאת היא שאלה, שנתעוררה בדבריהם של רוב הצירים, שחפצו לדעת פרטים מבֹארים ומפֹרשים מהנהגת הכספים.

מר הרבסט מסופיא דרש זאת, מפני שהיה חפץ לדון ממספר משלמי השקל על התקדמות תנועתנו. מר טולקובסקי ומרשאַך חפצו לדעת פרטים, כדי לבקר על פיהם את דרכי הנהגתנו.

והנה את התלונה, כי ממעטים אנו בתעמולה, לא שמענו עד היום. הן על-פי הרֹב נחוץ להכיר, איזו תעמולה היא היותר נכונה. אם החוברות מועילות תמיד, זה הוא דבר התלוי בסברה. הצרכים שונים הם לפי הזמן והמקום. יש אשר תועילנה חוברות ויש גם דרכים אחרות, שעל אדותן יוכל להחליט הועד הפועל. אנחנו חשבנו למותר להרבות בגליונות נדפסים יותר מדי. בעקר הדבר עמלנו לנהל את התעמולה באותם האמצעים, שמהם קוינו לתוצאות טובות. הן על פי התוצאות יכולים לשפוט על התעמולה, אף אם אין להכחיש, כי נעשתה התעמולה בידי הועדים בארצות השונות. זה הוא דבר מובן מאליו. במקום המרכז שבות ומתאחדות תוצאות כל אותם המעשים שנעשו בעקב ההחלטות והועידות התדירות, שיצאו מאותו הועד המרכזי.

צירים אחדים בקשו אפוא לדעת את כל הפרטים.

אנחנו, חברי הועד הפועל לא חשבנו לנכון לפרסם לפרסם את פרטי הנהגת הכספים, מלבד הד“ר קוקש, הנודע למנהל את עניני הכספים, שהרגיש בנפשו את החוב הטבעי להראות את כל פרטי עבודתו, וביותר, מפני שלדאבוננו נסו לפעמים לבקר אחרי האיש הזה, אשר רק אנחנו יכולים להכיר ולכבד את עבודתו, שהיה מסור אליה בכל נפשו, ולחשדו באֹפן, שבודאי לא תסכימו לו לעולם. עליו להסתפק בזה, שיתר חברי הועד הפועל משתתפים עמו באחריות המוטלת עליו וערבים הם כמוהו, ושמסרו את פנקסיו וחשבונותיו לבחינה לועד-הכספים, אשר מצא את הנהגתם נכונה, כאשר שמעתם מפי הועד. גם ועד-הכספים החליט פה אחד, כי לא יתכן לפרסם את כל הפרטים, וכן היא גם דעתו של הועד הפועל, חוץ מהד”ר קוקש, אשר הרשינו לו משום כבודו הפרטי לעמוד בפני הקונגרס על דעתו השונה מדעתנו. והננו מבקשים מכם להסכים לדעת ועד-הכספים, לוַתֵּר על הפרטים ולהסתפק בתוצאה, שעלתה בידינו, להעדיף מן ההוצאות לתנועתנו שאינה מצערה את הסך 61,000 פרנק, תוצאה, שאולי לא תתפאר בה איזו הנהגה של תנועה כבירה ממנה.

עתה הנני להשיב את מר כהן-ברנשטיין, שבתחלה לא הבינותי את כל דבריו, ושהואיל באחרונה להביע את רצונו מעבודתנו, ועל כן אינני יכול אפוא להתנגד לו. רק בדבר אחד עלי להתנגד לו. הוא רמז על דבר אחד, אשר חוששני, שלא הבינותיו כראוי. הוא אמר, כי אם הקדשנו חלק מעתותינו – הן לכל אחד מאתנו יש איזה תפקיד אזרחי, הדורש חלק גדול מעתותינו – אם עלה אפוא בידינו לפעול בחלק מעתותינו פעולות, ששבע מהן רצון, כי אז יותר טוב היה, אלמלי יכלנו להקדיש כל עתותינו לתנועתנו, והוא חושב – זאת שמעתי גם מפי אחרים – להציע, כי תנתן לנו איזו משכֹרת בעד עבודתנו. אדוני! למותר הוא להגיד לכם, כי אין אנו יכולים להסכים לזאת בשום אֹפן. להבטיחכם במליצה ריקה, עד כמה הננו נכונים לעבוד את עבודת הכלל, זה הוא באמת למותר. יש לנו שכר הרבה באותו הכבוד, שאתם מכבדים אותנו, מלבד נחת-הרוח שאנו מרגישים ברשות הנתונה לנו להביע גלוי את מחשבתנו. ומכיון שעובדים אנו בשכר, בשכר כבודנו, איננו יכולים כמובן להסכים, כי יגרע ממשכרתנו זו.

יום ב', לפני הצהרים.

הציר אשכנזי-דלינס הציע לשלוח טלגרמה אל הצאר הרוסי בגלל הצעתו לקרוא לועידת-שלום לשם צמצום ההזדינות וההכנות למלחמות. נשמעה התנגדות מצד צירים אחדים.

הרצל: אדוני! אין אני רשאי להכנס אל תוך הוכוח, אבל קשה לי להבין, אם אנשים הנוטים מאֹד, לדעתי, אחרי תנועות מוסריות ומעשים של התקדמות מתנגדים לגלוי-דעתנו, המסכים אל אחד המפעלים היותר נפלאים – מפעל מוסרי באמת, המתהוה לעינינו. ידעתי מראש, מה שהיה בלבו של מר אשכנזי להגיד. הוא הואיל בטובו להודיעני את תֹכן הצעתו, ואני לא יכלתי לפון אף רגע, כי תקובל ההצעה פה אחד. הנני מעיר את המתנגדים על דבר אחד. ברגע הזה יכולים אתם להזיק מאֹד לקונגרס, אם תתוכחו על הענין באֹפן מעליב יותר ממדת הערך, אשר יהיה לגלוי-הדעת, שאנו חפצים להביע.

בראשונה אבקש מאת מר ד"ר נורדו, שיתרגם לנו את דברי מר אשכנזי, למען ידעו הכל את הדבר, שנגדו מתקוממים באֹפן כזה.

בעת שקרא נורדו את ההצעה באשכנזית, נשמעו קולות מסכימים ומתנגדים.

הרצל: רע מאֹד היה, לו באנו לידי עכוב הקונגרס. אולם לעכב את מהלך הציונות לא אתן בשום אֹפן. יש הצעה לעבור אל סדר היום. הנני חושב, כי אין לנו להתעכב במנין הדעות הסבוך. יש רק דרך אחת לגלוי-דעתם של הצירים, באֹפן שיבררו את מחשבתם, מבלי להשפיל את כבוד הקונגרס ולהזיק לעתידות הציונות. הדרך הזו היא, להצביע על הצעת דלינס.

אחרי שבאר ד"ר בודנהימר את ערכה של הצעת הצאַר, שהיא כעין מִלּוּי דבריהם של נביאי-ישראל, שחזו את האידיאל העולמי בשלום שבין העמים, נשמעו קולות הסכמה ומחיאת כפים ארוכה בכל האולם.

הרצל: הרצון שהפיקו דברי מר ד"ר בודנהימר, מעיד על אמתת דעתם של מנהלי הקונגרס, כי בשׂורת מעשה כזה, שאמנם עוד לא הוברר כל צרכו, אבל שואף הוא בכל אֹפן לשום קץ לשנאה ומשטמה בין העמים, די כחה להעיר בקונגרס של ציונים רגשי רצון כבירים. הנני חושב, כי למותר יהיה להעמיד עוד את ההצעה למנין הדעות. בהסכמתה הגמורה לדברי מר בודנהימר הביעה האספה את רגשותיה ומחשבתה על הענין הזה. הדבר ירשם בפרוטוקול, ולדעתי, די בזה. אם יש מתנגד לדעתי, ארשה לו לדבר. אין מתנגד, עתה נעבור אל סדר היום.

יום ג', לפני הצהרים.

הרצל: קדם כל עלי לחזור למאורע אחד, שקרה בּישיבה של אתמול. את הבאורים, שנתנו פה למפעל רב-ערך לכל העולם ביחס אל ועידת-השלום, לא הבינו, כנראה, אחדים מסופרי העתונים כראוי. ברי לי, שלא חסר להם הרצון הטוב. אולם לא דבר קל-ערך הוא לנו, כשנשלחה מפה טלגרמה המודיעה, כי הצעת אחד הצירים, לענות על התחבולה נגד ההזדינות בגלוי-דעת של הסכמה, נפגשה עם התנגדות צירי הקונגרס. נהפוך הוא. זוכרים אתם, כי אחרי נאומו של ד"ר בודנהימר הוחלטה פה אחד ההסכמה למפעל הנהדר הזה. לא היה אף אחד שהתנגד לה. באולם הזה לא היתה שום דעה מתנגדת. אפשר שהיה מקרה בודד של התנגדות מצד איזה ציר, כל זמן שלא הובררה כונתו של המציע. יכול אני להחליט, כי הקונגרס, כשהוא לעצמו, הביע את דעתו בהסכם כל חבריו בהתלהבות על המפעל הנהדר. הנני מבקש מאת חברַי העתונאים, בתור חבר ורֵעַ אני מבקש, שיועילו להקשיב למועצותינו בשים לב; ואז מובטחני, שלא תצאנה מפה ידיעות שאינן נכונות. אין אנו יכולים להעיר תמיד על השגיאות, אבל חפצנו האדיר הוא, כי ידעו אל נכון מה שנעשה פה, וכי יוכלו לסמוך על הפרוטוקולים הסטנוגרפיים.

אחרי שבקרו צירים שונים את תכנית הבאַנק הקולוניאלי ותקנותיו, השיב ד"ר כהן-ברנשטיין על כל הטענות, והחליט, כי כל אלה מן העם, שחתמו על המניות בוטחים בטחון גמור במנהיג הציונות, שהוא ערב בדבר, כי ימלא הבאַנק את תפקידו, מבלי להביא איזו תקלה לרעיון הציוני. הוא מציע לחתום את הוכוחים

ושלא ידברו עוד הנואמים הנרשמים. הציר סירקין מזהיר, שאם יעשו כן ולא יתנו לדבר גם את הצירים מצד המעוטים המתנגדים, לא יהיה זה לכבוד הציונות אף לא לתועלתה.

הרצל: לדעתי צדק מר סירקין בדבריו, ואני מצידי מבקש מכם, שלא תשימו קץ לוכוח שלא בעתו.

לא הפסקתי את הד"ר כהן-ברנשטיין, כשאמר להטיל עלי את האחריות בעד כל הענין הזה. אמנם שותף אני באחריות זו, אבל אל נא תשכחו, כי כל העבודות הקודמות, כל הכתבים המונחים לפניכם הם תוצאת עבודה רבה, שנעשתה במשך כמה חדשים לפני צאת המודעה הראשונה, וכי קדמו להן ועידות שונות, שלא פסקו עד הרגע האחרון. לדעתי אי אפשר לעולם לקבוע תכנית, שתמצא חן בעיני הכל. מה שמונח לפניכם פה, היא עבודה גדולה ונכבדה, שגם לי יש בה חלק קטן, אף אם אחריותי עליה גדולה מאֹד. ואולם מבקש אני מכם, שלא תעצרו בעד הוכוח, מפני שאולי תגלינה עוד השקפות אחרות. אז נראה מה שיש להם לטעון לאדונים האלה, המתנגדים לבאנק הזה, שהחליט הקונגרס הראשון ליסדו.

יום ג', ישיבת הערב.

הציר במבוס האריך בדברי בקרת על הרצאת מוצקין, שתאר את המצב בארץ-ישראל.

הרצל: אדוני מר במבוס, כבר הארכת לדבר יותר מן המועד הקצוב. דוקא מפני שנקודת השקפתך שונה היא, נתתיך להמשיך את דבריך. אולם כשאתה בא לחלוק על מה שהודיענו מר מוצקין, שהלך במלאכותנו לארץ-ישראל, ואשר במשך שבועות הרבה למד לדעת את מצב הענינים במקומם ועדותו נאמנת עלינו, אינני חפץ כי אתה מצדך תרומם פעולות של יחידים, שאולי לא כלנו מכירים בערכן כמוך, אדוני. ועל כן מן הראוי הוא, לפי דעתי, לדון פה על הענינים היותר נחוצים ולחדל ככל האפשר מלקרוא את האנשים בשמותיהם. אינני חפץ להגביל את רשותך לדבר, ומובטחני, שהקונגרס יקשיב לדבריך המענינים מאֹד. רק זאת אבקש, שלא תעלינה על הבימה הזאת שום שאלות, הנוגעות ליחידים.

יום ג', ישיבת הלילה.

ד"ר לנדא נשא נאום ארוך על הצורך ליסד אגודות של פועלים, ואחרי שהעירו יושב-הראש, כי רבו הקריאות הדורשות שיכלה את דבריו, הוא מוחה על שנשלל ממנו חפש-הדבור.

הרצל: אל תבא במליצות כאלה. הנני מגין על חפש-הדבור וכל זמן שלא נתרבו הקריאות לחתימה, נתתיך להמשיך דבריך, לא יתכן, שיטיל איש אחד את חפצו על כל הנאספים; זה הוא עכוב הקונגרס.

הרוב הגדול מתנגד לזה, שיוסיף ד"ר לנדא לדבר, והוא מחליט כי כפיה היא.

הרצל: יודעים אנו היטב, כי מהלך הקונגרס הטוב והנאה אינו רצוי לכֹל. אבל נחוץ שיעצרו הנאספים בעד רצונם המפריע של יחידים. הנה נקל הוא לחולל מחזות כאלה. די לו למי שהוא להשתמש לרעה בחנינה ובסבלנות שנתנו לו. למר ד“ר לנדא נתן חֹפש-הדבור יותר גדול מאשר לאחרים, אף אם לא דבר על הענין, שאנו עוסקים בו. הוא דבר על ענינים שונים, עד שלבסוף כשל כח סבלנותו של הקונגרס, העיף מרֹב עבודה. לא יתכן, כי נתן להפריע את הקונגרס ברגעיו האחרונים באֹפן כזה. הננו כלנו כמעט במצב של גרוי-העצבים ע”י המשא-והמתן הנמשך כל כך. אבל איננו חפצים, כי תצא מזה רעה לקונגרס. כן היא למצער דעתי.

סגן יוה“ר ד”ר מנדלשטם מציע להרחיק את כל הסוציאַליים מן הקונגרס; קריאות של הסכמה והתנגדות.

הרצל: הרשוני נא עתה לדבר דברים אחדים. כמובן לא אשים לב להצעתו של פרופ' מנדלשטם. אי אפשר שיעלה על דעתנו להוציא מכלל הציונות איזו דעה מדינית שהיא. המקרה הזה צריך להחשב כנגמר. אבל הנני מעירכם על דבר אחד. מחזות כאלה, אך בהמולה יותר גדולה, היו כבר בכל הפרלמנטים, ומתוכם לא הוצאה שום מסקנה נגד הפרלמנטריות. אולם אם יקרו כאלה בקונגרס ציוני, אז ימתחו דין קשה על כל התנועה. אינני מאמין, כי נמצא אף אחד, יהיה מן הנוטים לצד ימין או לצד שמאל, הרוצה בזה…

הציר פפירין דבר צרפתית, והרצל משיבו צרפתית ואח"כ אשכנזית:

במטותא, כבר בארתי בברור גמור, כי ברגע הזה איננו יכולים לתת לשום צד לעסוק בשאלת-המפלגות. הנני נותן לך תחבולה, איך לנקום ממני את החטא שחטאתי נגד סדר העבודה. הציע לפני הקונגרס, כי יחוה דעתו נגד הנהגת המשא-והמתן. הנני מבקש מכל אלה, שאינם שבעים רצון מהנהגתי, להרים את ידיהם.

בין ההצעות השונות, שנמסרו לידי יוה"ר, היתה גם אחת שדרשה לקצוב שכר לחברי הועד-הפועל.

הרצל: על הדבר הזה כבר חויתי דעתי ביום אתמול. כשאני לעצמי לא אמנה לעולם בין חברי ועד-פועל כזה, ועד כמה שאני מכיר את מחשבותיהם של ידידי, אינם רוצים גם הם לעשות כזאת. הנני מבקש אפוא, שלא יוסיפו לדון עוד על הדבר, כי לא מן הענין הוא.

ההצעה הזו נשנתה בשם צירי ביאליסטוק, שדרשו, כי מחציתה של הכנסת השקל תהיה למשכֹרת לחברי הועד-הפועל.

הרצל: זוהי שאלה, השבה ועולה מזמן לזמן זה כבר. הנני חושב, כי על הקונגרס למסור את הענין בידי הועדים, שכבר נבחרו ושיסתדרו מחר, לדון עליו בינם לבין עצמם. אין בינינו חלוקי-דעות, שלא נוכל להתפשר עליהם בדרך שלום. יהיה מי שהוא באותו הועד שבחרתם, נשתדל להטותו לדעתנו, או נטה בעצמנו לדעתו. אני מבקש, לבל תתוכחו על הצעה זו. אעמיד את ההצעה בדבר המשכֹרת לחברי הועד-הפועל למנין הדעות, ואני מבקש מראש, כי תדחו אותה.

נעילת הקונגרס.

הרצל (קם ממושבו): בפנותי אליכם בדברי האחרונים, עלי למלא עוד חובה של הכרת-תודה, בהביעי לשלטונות העיר בזיל את תודתנו הכי חמה ועמוקה על כל אותות החבה, שהראו לקונגרס גם בשנה הזאת, ביחוד בנוגע לשאלת הדירות.

עלי להודות גם כן לידידינו שאינם בני ברית, שהקשיבו בתשומת-לב כה גדולה למועצותינו ומתוך כך באו בודאי לידי הכרה, כי תנועתנו היא תנועה ראויה, שיקחו הכֹל חלק בה.

תנועתנו – הנני חושׂב שיכול אני להחליט זאת – היא תנועה מוסרית, אשר תפארת היא למפלגתנו. ברגע הזה הננו כלנו עיפים, ואין אנו יכולים לחזור על מה שהגדנו במשך שלשת הימים, אבל ברגע הזה, כשהלבבות מזדעזעים בהפרדנו איש מעל אחיו, הלא יתקפנו הרגש, כי הרעיון הזה רעיון שאינו רגיל הוא, שעל ידו אנחנו מהפכים את צערנו היותר גדול לאשרנו היותר גדול. הציונות איננה רק נחיצות מעציבה, כפי שכנוהו בכלל, היא גם אידיאל נהדר.

היא הנֶהָ, כדברי מכס נורדו בפתגם שלא נודע לכם, אבל מצוין הוא בתכנו, ההתאמצות האחרונה של היהדות. יהי רצון שתצליח, הלואי שלא יהרס המפעל, שהתחלנו בו ושעלה בידינו לנהלו עד כה בהצלחה, על-ידי הרהורים רעים ושפלים, בטרם שנוצר דבר קים. הננו במצב של נדידה. הנדידה המוסרית של היהודים החדשים הנה התחילה. לאן תוליכנו? נקוה: לימים טובים מאלה.

---

נאום בלונדון (א)

מאת

בנימין זאב הרצל

Ladies and Gentlemen! (גבירותי ואדוני!) אלה הן המלים היחידות באנגלית, שתשמעו מפי הפעם. לפני שתי שנים הייתי גם כן בלונדון ונאמתי אנגלית. זה היה דבר כבד ממני. אבל מה לא יעשה האדם, כדי שיבינוהו? בימים ההם נשאתי מלבד נאומי האנגלי גם נאום אשכנזי. את האנגלי במערבה, את האשכנזי במזרחה של העיר הנהדרה הזאת. הנאום האנגלי היה פחות מובן, אף על פי שהיה בשפת הארץ. אפשר שגרם לכך חלק העיר, שבחרתי לעשות בו את נסיונותי הזהירים. באיסטנד נפלו דברי, שהיו אז בלתי-מסולסלים, כמו שיהיו גם היום, על אדמה פוריה. האיסטנד לנו הוא!…

לא איש-דברים אנֹכי, חוץ מזה אני מדבר היום בלי הכנה. הנני דולה משפעתו ועמקו של רעיוננו. זכורני עוד, באיזה אֹפן הנהיג אז אצלכם ראש האספה את הציונות. הוא אמר אז, כי בחוגים ידועים ציונות ושגעון הם דבר אחד. משום מה? לאותם החוגים אין מושג נכון מצרכינו, מצרכי העם היהודי. הם יודעים, כי בעתונים היהודים עזה המלחמה בעד הציונות וכנגדה. הריני מעיר, כי מתנגדינו סותרים תמיד רק מה שהם מצירים להם בדמיונם ולא מה שאנו חושבים, ואפילו לא מה שאנו אומרים, אומרים בשפה ברורה מאֹד. הם סותרים אותה הציונות, שהם קובעים לה צורה. כמובן, אין אנו אחראים בעד הציונות שלהם, ותנופת-ידם כלפי האויר אינה נוגעת אלינו. על כל פנים מזיקים זיופיהם לתנועתנו. אף על פי שמתוך רגש של אחוה לא השיבונו על הרבה דברים, שאולי נאמרו בזדון ובכוָנה לחתור תחת תנועתנו ההולכת ומתרבה מיום ליום, בכל זאת נטפל היום, כשהננו בינינו לבין עצמנו ( en famille ), מעט במתנגדינו. בין הטענות, שטוענים עלינו מתנגדי-הציונות בארץ הזאת, עומדת בשורה הראשונה הטענה, כי מכניסים אנו את האנטישמיות לאנגליה. אני חושב, וכל הוגה ישרה יסכים עמי בזה, כי להפך, התנועה הציונית עתידה להגן על אנגליה מפני האנטישמיות. השאלה היא: כמה יהודים תוכל אנגלית לשאת, מבלי שתהיה לאנטישמית. הנה נתקבל חק נגד הזרים. אבל הוא איננו מבטח-עז כנגד האנטישמיות כמו הציונות. אולי ראו יהודים בחֹק הזה את הנֵד, אשר יעצור בעד זרם היהודים המהגרים לארץ הזאת, אם באמת יש יהודים כאלה, בודאי שאין בלבם אף ניצוץ של נדיבות. כי אם חושבים הם, שהיהודים האלה אינם בני עמם – כבני אמונתם, לכל הפחות, כבני אדם מחויבים הם לחשבם! האנשים האלה מחויבים לשאול את עצמם, לאן יפנו בני עמם, או בשם אלהים, בני אמונתם, אחרי שנתקבל החֹק נגד הזרים. כלום עסקו הנדיבים, המתקוממים נגד הציונות, בשאלה הזאת? ואם לא עסקו בה, איך יעיזו להתנפל עלינו? עלינו, הרוצים לעזור לאמללים, מפני שבני עמנו, בני אמונתנו הם?

מה חפצם של הציונים? יודעים אתם: הננו חפצים לכונן מושב בטוח במשפט צבורי בעד העם היהודי. ואז לא יבעיתנו שום חֹק נגד הזרים, אז לא תהיה משטמה, לא תהיינה רדיפות בארצות האנטישמיות, אז תהיה לנו כברת-ארץ, שעליה יכירו את היהודי בתור בן-אדם, החפץ לעבוד ולחיות בתוך חרות. היש בתכנית זו איזה דבר, שצריכים להתנגד לו? שבתו של האיש הזה (הכֹמר איגנציוס) על ידי תוכיח לכם, כי אין מן הצֹרך דוקא להיות יהודי, כדי לתמוך ברעיוננו. ברעיון שלנו יש באמת איזה קסם נפלא. האגדה מספרת על דבר כוס אחת, שהכריחה את כל מי ששתה ממנה להגיד את האמת. כוס כזו היא הציונות.

בני-אדם, שאין להם בעולמם שום דאגה – כשהם נפגשים עם הציונות, יש להם מה להגיד. פתאֹם הם רואים חובה לעצמם למסור מודעה. מסירת-מודעה כזאת היא התעודה, הסיסמא השניה נגדנו. היהודים, כן אומרים, הנם מורי-דרך לעמים, חובתם היא להיות מורים גם להבא. תעודה זו מה טיבה? הדומה היא לתעודתם של כֹהני-הנוצרים, ההולכים לקצוי-ארץ. רחוקים ומטיפים לאוכלי-אדם: “אל תאכלו בשר אדם!”? זאת לא זאת. התעודה, אשר ממנה תצלינה אזנינו, רחוקה היא ממחשבה כזאת. יושבת היא בשלוה באיזו פנה בטוחה, ומשם היא נשקפה בעין גאוה אל עתידה של האנושות. עוד משל אחד עולה על לבי: מעשה בשני בני אדם ריקים ופוחזים, שבאו אל המלך והבטיחוהו לתפור לו בגדים נפלאים, בגדי מלכות ממש. הכל יוכלו לראות את הבגדים האלה, חוץ משונאי המלך או אנשים רעים. אז נתן לשניהם חדר מיוחד בתוך הארמון והם סגרו בעדם. ויהי כאשר האיץ בהם המלך, הביאו החיטים את אשר גמרו בינתים והלבישו אותו, כלומר, המלך ראה רק את תנועת-ידיהם; את הבגדים לא ראה ולא יכֹל לראותם. שהרי לא היו ולא נבראו. וכיון שרק אנשים רעים לא יכלו לראות את הבגדים, העמיד את פניו, כאילו הוא שמח ומשתומם על המלאכה היפה, וכן עשו גם היושבים לפניו וכל בני מדינתו. דבר זה ארך ימים הרבה, עד שנשמע פעם אחת קול נערה כפרית מתוך תהלוכה: “הנה המלך ערום בלי לבוש!” לבגדים האלה הייתי אומר לדמות את התעודה, שחפצים להטיל עלינו על ידי איזה פלפול, שאינה כלל במציאות. לנו אין שום תעודה אחרת מזו של יתר העמים: לעבוד אתם יחד לטובת המוסר הכללי של האנושות. הם אומרים, כי לא לאום אנחנו, מפני שרחוקים אנו במקום איש מאחיו. כאילו חדלו בני-אב אחד להיות אח ואחות, כשהאחד יושב בניו-יורק והשנית בברלין. כלום אפשר לו לאדם לצאת מקרב עמו, מקרב גזעו?

מלבד יהודי התעודה יש לנו עוד שתי כתות של מתנגדים: רבני-המחאה ובאנקירי-המחאה. הבאנקירים (אמנם לא כלם; מכיר אני רבים כאנשים ישראים, והנם ידידים לי) הסכינו לחשב כל רֶוַח עד הפרוטה האחרונה, הם קוראים למועצותינו דמיונות ולנו חולמים. הם אומרים: אלה הם בני אדם, הנואמים נאומים וכותבים מאמרים בלי משכרת. טוב! אנשים כאלה מזמינים למשתה-ערב, סובלים אותם כל זמן שהם עושים חרוזים לשעשועי רעיותינו ומשוחחים שיחות נאות. אולם כשהם באים לפנינו ברעיונות רציניים – אז נשלחם מאת פנינו!

אולם מה הם באמת החולמים, ומה הוא הרעיון הבלתי-מעשי? צאו וראו אותן האומות, שמדרגת תרבותן אינה גבוהה כזו של עמנו, אשר השיגו בזמן קצר מאד את אשר אנחנו שואפים אליו. כלום יחליט באמת מי שהוא, כי יבצר מאתנו לעשות מה שאפשר היה לעשות לעמי הבלקאַן?

ובכן, חולמים הננו? הבה, נצאה מתוך נגה-הירח! הלאה החלומות: הננו מיסדים את הבאנק, אשר החלטנו בקונגרס…

רבני-המחאה ובאנקירי-המחאה אולי יאמרו: קונגרסים – מה טוב! הן כחם של אלה אינו אלא בפה! על זאת אנו משיבים: מה הסכינו מאז לעשות, כשחפצו עמים להשתחרר? הם מדברים. במדה שהרעיונות יותר חשובים, יותר חדשים, בה במדה תהיינה האספות יותר נהדרות. אבל הבאנקירים דורשים מספרים. חפצם זה מתאים עם יסוד הבאנק שלנו. נגד המוסד הזה של תנועתנו הלאומית נשמעו דעות שונות: באנק יהודי לא יוכל להתקים. מי המה הקובעים את הנגינה לשירה הזאת? אנשים, שלהם בעצמם יש עסקי-מסחר בארצות המזרח ומתחשבים עם התחרותו של הבאנק שלנו. אבל זכרו נא את אשר אני אומר לכם עתה: אנחנו לא נסור בשביל זה מדרכנו! בקרוב תקבלו ידיעות על דבר המוסד הכספי שלנו…

תנועתנו היא קדם כל בשביל העם האמלל, שבעדו אנו מכינים עתיד יותר טוב. אין את נפשי לתאר לכם את ציור השיבה, הלא היא בעצמה תחל במהרה. יכול אני להבטיחכם: איננו רחוקים עוד מן העת ההיא. יודע אני היטב מה שאני אומר לכם, מעודי לא אמרתי דבר בהחלט כזה. היום אני מבאר לכם: חושב אני, כי לא רחוקה היא עוד העת, שבה ינוע העם היהודי ממקומו…

חלום הוא, אבל איזה חלום! זכרו נא את אוסטרליה ואת אפריקה. יש לנו די פועלים ברוסיה, ברומניה ובמקומות אחרים. התדעו מה תהיה התוצאה הקרובה, אחרי שתהיה לנו הארץ? מחיר האדמה יעלה! כי יש לקוות, שרבים ילכו שמה. התאמינו כי ילכו שמה היהודים, כשתהיה לנו הארץ?

הנני מבקש מכם לזכור את דברי בתוך הבטחה, אף אם איננה יכולה עדין להיות ודאית. זכר תזכרו מה שאמרתי לכם היו, כי כבר השגנו הרבה. בשובי אליכם נהיה, כאשר אקוה, עוד יותר קרובים אל המטרה!

בסוף דברי הנני שב לפרט אחד, לטענתם של מתנגדינו, האומרים, כי מכניסים אנו את האנטישמיות לאנגליה. עד עתה רכשה לה הציונות הרבה אוהבים בין הנוצרים שומרי-דת באנגליה. מתנגדינו מחליטים אפוא, כי הציוני הנוצרי הנהו בודאי אנטישמי, הרוצה להפטר מן היהודים. ובכן מולידה הציונות את האנטישמיות. והריני דן על אחת משתי אלה: או שכבר התאזרחה האנטישמיות באנגליה, ואז איאפשר שנולדה על ידי הציונות. או שאין אנטישמיות באנגליה, ואז אי אפשר שיהיו אלה, התומכים בידינו, אנטישמיים. לא אמת הדבר, כי איש נוצרי יהיה בהכרח אנטישמי, אם ציוני הוא.

היום אחרי הצהרים נתכבדתי לדבר עם הבישוף מלונדון. מפיו שמעתי דבר נאה: “לעתיד לא יטפלו העמים בשאלות לאומיות, כי אם בענינים הנוגעים לשלומה של כל האנושות”. את הרעיון היפה הזה הננו מיחסים לתנועתנו. גם היא הנֶהָ רעיון תרבותי. ואם יש מי שאינו יכול להשיג, מדוע אנחנו, שאין לנו בעצם לדאוג לשום דבר, עוסקים בשאלה הזאת, הנני מבאר לו: אם יתעורר בלב האדם איזה רעיון, אשר יתקפהו ויטלטלהו בלי הרף – אז יהיה הרעיון הזה – אמת. כן, מאמינים אנחנו, כי הננו גדוד של שומרי האמת. ואני קורא לכם, לכו אחרי עֻזָהּ של אמת זו, לכו אחריה, עד שישתנה גורלו של עמנו לטובה.

---

אל קיסר אשכנז בירושלם

מאת

בנימין זאב הרצל

הוד מלכותו, קיסר המלך!

אדוננו הקיסר רב-בחסד!

צירים שלוחים מבני ישראל נגשים בהכנעה וביראת-כבוד אל קיסר אשכנז בארץ, שהיתה לפנים ארץ אבותינו. אין שום משפט אחוזה המקשר אותנו אל האדמה הזאת. דורות הרבה באו והלכו למן העת, שהיתה האדמה הזאת נחלת היהודים, בזכרנו זאת, הננו כחולמים חלום מימים עתיקים מאד. אבל החלום הזה עודנו חי, חי הוא בלבותיהם של אלפים ורבבות; הוא היה והווה נחמתנו הנפלאה בשעות מלאות מכאובים לעמנו האמלל. יש מעין נצחיות ברעיון הזה, שפשט ולבש צורות הרבה בהשתנות בני האדם וסדרי חייהם ובחליפות העתים.

התנועה הציונית של היום הנה אפוא מודרנית לגמרי. היא מתאימה עם מצב הענינים ותנאי החיים שבהווה, וחפצה לפתור את שאלת-היהודים באמצעים האפשריים שבימינו. כן, מאמינים אנחנו, כי אפשר סוף סוף, שיצליח הדבר עתה, מפני שהאנושות נתעשרה כל כך באמצעים לסחר-הארצות ובהמצאות טכניות. עסקים, שעוד לפני חמשים שנה היו נראים כדברים שבדמיון, נעשים עתה מדי יום ביומו. הקיטור והזרם האלקטרי שנו את פני האדמה. מזה יש להוציא מסקנות גם לטובת האנושות.

הנה אדמת אבותינו המוכשרה להתישבות ולעבודה. הוד מלכותו ראה את הארץ. היא קוראה לבני אדם שיעבדוה. ולנו יש פרולטריון חי במצב איום. אלה בני האדם קוראים לאדמה, שאותה הם רוצים לעבוד. והנה יש את נפשנו להפוך את שתי הרעות האלה – של הארץ ושל העם – בקרבנו אותן אחת לאחת במועצות ודעת, לכלי חדש מחזיק ברכה. וחושבים אנו דבר זה לטוב וראוי כל כך, כי ישימו אליו לב נדיבי הרוח, עד כי מחלים אנו את פני הוד מלכותו לתמכנו בידו הנדיבה.

אבל לא היינו מעיזים לעשות זאת, אלמלי נמצא במחשבותינו שמץ דבר, שיכול להיות למורת רוחו או לרעתו של מושל הארץ הזאת. ברית הידידות שבין הוד מלכותו ובין הוד מלכות השולטן נודעה למדי, עד שאי אפשר להטיל ספק בכונתם הרצויה של אלה, הפונים אל הוד מלכותו בבקשה, שיתמוך בימינם ברב חסדו.

מאמינים אנחנו בכל תומת לבבנו, כי הוצאת התכנית הציונית לפעולה, תביא בהכרח גם ברכה לטורקיה. כחות-עבודה ואמצעים חמריים יובאו אל הארץ, ונקל לראות מראש חלקי אדמה, שיפריחו באופן נהדר, ומתוך כל אלה יצמח שפע של אשר וחיי מוסר לבני אדם הרבה.

הננו חושבים ליסד אגודה יהודית לרכישת קרקעות בסוריה ובפלשתינה, שתחל במפעל הגדול הזה.

שום סכנה אינה נשקפת לזכיותיו של מי שהוא או לרגשותיו הדתיים. מבינים ומכבדים אנחנו את רגשי הכבוד של כל האמונות לאדמה הזאת, שעליה צמחה גם אמונת אבותינו.

זאת היא ארץ-מולדת לדעות, שאינן קנין עם אחד, אמונה אחת בלבד. במדה שבני האדם עולים בדרכי מוסרם, כן מוסיפים הם להכיר את המשותף לכל הדעות האלה. וכן היתה גם ירושלם, זו העיר הממשית עם חומותיה העשירות במאורעות, זה כבר לעיר של מופת וסמן-קדושה לכל בני התרבות.

קיסר השלום נכנס בהדר ועז אל עיר הנצח! אנחנו היהודים מברכים את הוד מלכותו ברגע המרומם הזה, ודורשים מעמק לבנו, כי תהיה זאת תחלתה של תקופת שלום וצדקה לכל בני האדם.

~~~~~~~~~~

---

רשמי מסע מארץ-ישראל

מאת

בנימין זאב הרצל

לא לשם ענג ולא לשם חקירה מדעית חלמנו לתור את ארץ ישראל, כי אם לשם תכלית מדינית ידועה. ואחרי שהושגה אותה התכלית, לא התמהמהנו לשוב לדרכנו. ובכל זאת עלה בידינו, גם בתור אורחים לשעה קלה, להתבונן לכמה דברים ולתת לעצמנו חשבון על מצב הענינים. מחזה מעציב הוא בפרטים הרבה, אבל ממעל למקומות החרבים והשוממים נטויה כפת-שמים זכה ומלאה זיו, ובאשר יכלה לשלוט יד האדם, עזר לה הטבע העשיר והעליז לחולל בזמן קצר נפלאות בשפע רב. תוצאת העבודה, מעשי-ידי הקולוניסטים שלנו, ביחוד של אותם העומדים ברשות עצמם, מפליאה היא. עוד נראה מסביב אדמת-טרשים יבשה, שבה נכנס גבר אמיץ כזה לפני שנים אחדות – הוא הפך את הארץ לחורשת תפוחי-זהב או לכרם פורה.

בין התמונות של הכובשים הראשונים האלה, שכבשו את האדמה כבימי קדם, עשה עלי רשם מיוחד הקולוניסט ברוצי במושבה, מוצא אשר אצל ירושלם. הוא היה שכיר-יום פשוט במושבה רחובות.

באחד הימים לקח את הפרוטות המעטות, שחשך מפיו וקבץ על יד, ויצא אל אדמת-טרשים זו. ומכיון שהראה אותות של חריצות ידים, תמכה אותו האגודה לקולוניזציה שבקלן בהלואת-כסף. לפני שנתים היה לו הבציר הראשון. תבואת הבציר היו חמש מאות פרנק. בשנה שלאחריה היתה התבואה פי שלש, ויש תקוה, כי תלך תבואתו הלך והתרבה, מפני שגפניו הולכות ומשתבחות. מסביב לכרמו המעובד יפה נמצאה עוד אדמה שוממה, שגם אותה תוכלנה ידים חרוצות להפוך לגן.

ודוגמאות כאלה יש שם לרב, כמספר הקולוניסטים היושבים בארץ-ישראל. אנשים אמיצי-לב ונבוני-רוח, שידיהם חזקות ועיניהם מפיקות התלהבות לארץ. האכרים היהודים הם חזקים ונבונים, זה היה הרשם, שעשו עלינו בכל מקום שפגשנו אותם. כמובן הפתיעונו ביותר מחזות הטבע בשלל צבעיהם, שנגלו לעינינו בדרך מסענו המהיר. הקולוניסטים הנם, למשל, רוכבים טובים. כאשר באנו לרחובות רץ לקראתנו גדוד אנשים צעירים, עשרים וכמה במספר, שהביעו את רצונם ללוות אותנו אל המושבה. מסביב לעגלותינו רקדו כעין פנטסיה ערבית על סוסיהם הדוהרים, ועל לבנו עלה זכרון הרוכבים-הצידים שמערב הפראי באמריקה, בראותנו את הצעירים האלה, אמיצי-הלב ושזופי האויר, אשר דרכו את סוסיהם וירחיקו לרוץ השדה, רצה ושוב, עד שובם אלינו בתרועת-שמחה.

חבל שלא עלה בידנו לבקר אלא מושבות מעט, אבל את האכר היהודי הכרנו לדעת. ממנו יש לקוות הרבה לעתיד.

כן, מאמינים אנחנו כאז כן עתה, ולמאז היינו שם עוד גברה אמונתנו. כי הארץ הזאת, שחוננה מידי הטבע ביפי כזה, היא ארץ העתיד. החוף המלא קסם שעל יד ים התכלת יכול להעשות לארץ עדנים, בהגיע שמה שלטון התרבות של קולוניזציה כבירה. אמנם נחוץ להשקיע סכומים עצומים, נחוץ לדאוג לתקון הדרכים והבריאות בארץ בכל הסדרים היותר חדשים. אבל איזה כר נרחב יש כאן לרוח-קבלנותו קלת התנועה של עם, אשר הכיר לדעת את כל האמצעים המודרנים של עם, אשר נתחנך בכל ארצות התרבות שבעולם. ומה גדול לעתיד שכרם של עסקי הקבלנות האלה, המובנים בנקל. הכשרות כבירות בעבודה ובהון דרושות לזה, אבל תחת השמים הנהדרים האלה מתברכת העבודה בפרות נחמדים, וגם ההון רואה שכר טוב בעמלו.

רשם אדיר עשתה עלינו ירושלם, גם עתה בנולותה נראים עוד עקבות יפיה מלפנים. והעיר הזאת רבת-הגבעות, המזכירה בכמה פרטים את רומא, יכולה להיות שוב מטרופולין לכל הארצות. תמונה בהירה של העיר העתידה נראה לעין, כשמשקיפים מעל הר-הזיתים. העיר הקדושה העתיקה צריכה להטהר כלה מעסקים של חול. צריך שיבדלו כל התגרנים המגואלים והצעקנים מתוך החומות האלה, הקדושות לבני כל האמונות. בתי-פועלים, דירות בזול, יש לבנות הרחק מסביב לעיר, את השוקים צריכים להעתיק מן העיר העתיקה למקורות נאותים. והעיר העתיקה המטוהרה באפן כזה תוכל להשאר אחרי כן בשביל מוסדות החסד והצדקה של כל האמונות, שהן בעצמן תחלקנה את הגבולים ביניהן בדרך שלום. כל העיר העתיקה תוכל לאט לאט להבנות מחדש על פי הגזרה שהיתה לה עד כה, אך בתנאים יותר בריאים, ולהיות לאבן נזר מיוחדה, משובצה בעשרה של עיר מודרנית וכלולה בהדרה.

האם לא היה זה מצב יותר נאה בשביל הרגשותיהם, יותר מתאים עם צרכיהם של כל בני האדם החובבים את ירושלם?

כל זה מתברר היטב שם בארץ למי שרואה אותה בעיניו, כאילו הוא לומד על פי הסתכלות בציורי-הטבע. ולמפעלנו יש אפי כזה, שיכולים אנו לדון עליו עם כל הנוגעים בדבר, עם כל אחד ואחד, במישרים וברוח נכונה. מי זה יכול לחלוק בדברים של טעם על הרחבת התרבות דוקא על האדמה הזאת? אמנם פחות מכל טורקיה עצמה, אם יושם לב מכל מקום לחששות מצד החקים השוררים, כמו שאנחנו מבארים תמיד את חפצנו. בשביל טורקיה תהיה הוצאת רעיוננו לפעולה באין כל ספק חזוק כחה ושלומה. בקולוניזציה, כמו שהתנהלה לפנים, יש כמה פרטים שיכלו לעורר חשד ואיבה בלב הממשלה הטורקית. אבל אנחנו הגדנו תמיד, ומגידים זאת ביתר הטעמה מאשר עד כה, כי מתנגדים אנו להתישבות אטית של קבוצות קטנות. אין לשום אדם הרשות למסור את האנשים האלה ביד גורל שאינו בטוח, רק אחרי שנכרות עם ממשלת טורקיה אמנה גמורה, יש לקולוניזציה תקוה שתצליח. העם היהודי יכול להביא לטורקיה תועלת במדה כך מרובה, עד ששאלת הפשרה אינה תלויה אלא בזמן.

אולם לו גם התיחסה ממשלת טורקיה בחבה להגירה אטית של קבוצות קטנות, מבלי שתקדם לה אמנה גמורה, גם אז עלינו להתנגד בכל עז לנסיונות כאלה. אחרי שהכרנו לדעת את מצב הענינים, יכולים אנו להגיד בכל תומת לבבנו רק זאת, כי הקולוניזציה הפעוטה תדרוש קרבנות-אדם גדולים, שאין להצדיקם. הקולוניסטים הבודדים, שכל אחד מהם מבקש לו את אדמת עבודתו, נמצאים במצב טוב בערך ממצבן של אותן הקבוצות, שהוטלו לאיזו כברת-אדמה, לא תמיד בריאה, שנרכשה בעדן על ידי אחרים. כי אפשר ליבש בצות בכל חלקת-אדמה ולהכשירה לישוב, דבר זה נעלם רק מן הבוערים בעם. אבל הכשרת האדמה יכולה לבא רק על יסוד עבודות צבוריות גדולות. ולעבודות כאלה לא יספיקו האמצעים של יחידים, לו גם היותר נדיבים ועשירים.

והנה יכולים אנו למסור דבר זה לעם שלם; לאותו העם, שאת מציאותו הוכחנו בתנועתנו הציונית הגדולה; העם, ששמר לאדמה השוממה והעזובה ההיא את אהבתו הנושנה, כאהבת האדם לחולה מבני משפחתו. וכן יכולים אנו להגיד בבטחה, בגלוי ובלי שום רמיזות דקות של דיפלומטיה, מה שאנו חפצים לעשות לאדמה הזאת. כי שום עם איננו נכון ואיננו יכול למסור את נפשו על תחית האדמה כהעם היהודי. שום עם לא יקדמנו, לא יקחנה מידינו, מפני שאי אפשר לשום עם להעמיד את הכח האנושי הנכון לקרבנות, ואין צריך לומר את הכסף הדרוש, כמו שיכולים לעשות זאת היהודים.

אצל היהודים במצב הנוכחי נמצא רפיון-כח מדיני, העושה את התחרותם לאי-מסוכנת, בקשר עם הכח הכלכלי הדרוש.

אנחנו העלינו את השאלה הזאת למעלה, וכבר מעופפת היא מעל לראשי בני האדם. הננו מלאים אמץ-רוח ותקוה חזקה. ודבר מובן הוא, כי יש לנו על מה לסמוך, אחרי שהצליח בידנו לעורר את תשומת-לבם של שני מושלים אדירים אל מפעלנו הישר.

ואל יאמר או יאמין מי שהוא, כי האדירים האלה חורשים איזה מזמה רעה. הנטיה הזרה שבלב אי-אלו יהודים ללעוג לעצמם, שעל ידה נתונים אנו לשמצה, יכולה אמנם למצא גם להשתתפות זו באור של דפי לאמר: רוצים הם להפטר ממנו! אבל באמת מחשבתם היא היותר נדיבה, להרחיב את התרבות, לתת מקום מושב להמונים נודדים אמללים, להביא טובה וברכה לארץ חרבה, ולהרבות קצת, באמצעות כל אלה, את קניני האנושות באשר ובמוסר. זוהי כונת ההשתתפות, וכן אנחנו מבינים אותה מתוך רגשי תודה רבה.

---

"דוקטור כהן" של נורדאו

מאת

בנימין זאב הרצל

החזיון הזה, שאין מעיזים היום להציגו על הבמה, יתקים למרות זה. יש בו ממדת גדלם של ספרים המאריכים ימים. גרילפרצר יכול להגיד:

Mag uns’re Zeit mich bestreiten,

Jch lass' es ruhig gescheh’n –

Jch komme aus anderen Zeiten

Und hoffe in and’re zu geh’n.

(יריבו בי בני דורנו כאות נפשם, אינני שם לב להם – מדור אחר הנני בא, ואקוה להיות עוד בדורות יבאו). וכן הוא גם בנוגע לחזיונו החדש של מאַכּס נורדו. הוא יכול להניח דעתו, אם אלה יחרפוהו ואלה יעברו עליו בשתיקה. “דוקטור כהן” שלו יעבור לדורות שיבאו, ויספר מה שהיה בימינו. ואל ספרו המדבר בעדו נלוים גם המאורעות, שעברו עליו בקהל. לעתיד יתמהו וישתוממו על השקרים ועל תעלולי נמוגי-הלב, שנגדם הוכרח להלחם פיוט ישר כזה, וכל אלה יגדילו את כבודו ותפארתו של המשורר העשוי לבלי חת. יכנעו כל אותם השפלים, הרודפים אחר התועלת, ויזחלו לפני דעת הקהל השוררת; מי שהוא בן-חורין ימצא לנפשו הענג הכי גדול, בהיותו הוא עצמו. איזה עסק ביש היתה כתיבת ספרים וחזיונות, אלמלי לא נמצאו בהם אלא הדעות השוררות בקרב ההמון. אמנם יש אשר ישכילו משוררים נעימים ועדינים ביותר לבקש להם מוצא, בהתרחקם מריב-הדעות. הם עוברים פשוט על שאלות-היום הבוערות ומתחבאים מן הצד לבין הסבכים. הם שרים כשירת-הצפרים. די לה לאמנות שתהיה לשמה, בשביל האמנות, ועוד דברי להג כיוצא באלה. אולם אנחנו חושבים, כי נחוץ קֹדם-כל שתהיה לאמנות איזו תכלית, ואי אפשר שתהיה תכלית זו שונה מתכליתם של החיים הממשיים, שאנו חיים אותם מתוך יללה ושחוק. שירה, המתיחסת לאותו החלק שבחיים, שאנו מכירים אותם ביותר, להווה שלנו, שאינו מצטמצם במעשים של אירוסין ונאוף בלבד, שירה כזאת לא תחדל מהיות פיוטית. בשנים האחרונות ראו בכלל מעלה יתרה בזה, שהחזיונות הספרותיים תארו באמון את צביונם המקומי של ערים ומחוזות, ואפילו של המבטאות שבלשון. אולם תאורן של שאלות-הזמן נחשב לעון פלילי. ובכל זאת אין זה אלא תאור צביונם המקומי והזמני של חיי האדם.

אמנם הסוציאליים כבשו בשביל חזיונות-ההווה שלהם את ההכרה האזרחית ביד חזקה. אולם גם אחרי שמותר היה להציג על הבמה את השאלה הסוציאלית, עוד לא זכו לזאת שאלות אחרות. שאלתנו אנחנו, למשל, שאלת-היהודים אין לה רשות להכנס אל שערי הספרות הגבוהה. ראשית, מפני שכבר נפתרה בהחלט בחזיון “נתן” של לסינג. שנית, מפני ששאלה זו אינה במציאות כלל. שלישית, מפני שמסוגלה שאלה זו להרגיז רוחו של כל אדם. הרי זה דומה בערך, כפי שרואים, למשפט הידוע בדבר הקדרה הנשברה, אשר, ראשית השיבה השואל שלמה כשהיתה, שנית, היתה כבר שבורה בשעת השאילה, ושלישית לא שאל בכלל שום קדרה.

אלה החושבים את “נתן” של לסינג למלה הפיוטית האחרונה בשאלת-היהודים, דומים בחכמתם לאלה, החושבים את “העתונאים” של פריטאַג לספר האחרון בדבר העתונאות. אמנם, אלה הספרים היו בודאי מצוינים בשעתם, אבל העתים נשתנו. בשביל “המנדלזוניות” – אם אפשר לומר כך – היה אמנם “נתן” המלה האחרונה, ולא יעלה על דעתו של שום איש ממנו להשפיל ערכה של המלה הזאת וערך התנועה המתאימה עמה, שהיתה בקרב היהודים. אבל ההיסטוריה של היהודים צעדה הלאה על דרכה, המלאה מכאובים חדשים ורבים. כבר חלפו העתים, שהיו בעיני המשורר של “נתן” ימי העתיד. שאלת-היהודים דורשת תאור פיוטי אחר, ודבר זה עומד בקשר עם כל מהלך התפתחותן של תולדות עמנו בעת החדשה, אם יהודים בעצמם הם, העושים לנושא שירתם את שאלת-היהודים, לא עוד בתוך הגיטו, לא עוד בלחישה ובקול דממה דקה שבפיוט הז’רגוני, אלא בפני כל העולם. כשם שאנחנו הציונים הקימונו בבזיל בימה מדינית לאירופא, שעליה נוכל להגיד כל מה שבלבנו, כך מבקשים אנו להשתמש גם בספרות לתכלית זו עצמה. הישיבה הולכת ונמשכת! כמו שאמר נשיא ידוע בלשכת הנבחרים הצרפתית. מאַכס נורדו ידבר.

וכשם שבבזיל התענגו השומעים, כשעמד הנואם הנחמד הזה על הבימה, ויתאר בקוים נהדרים את מצב היהודים בשנה שעברה, כך יתענג הקורא, בשעה שיקרא את החזיון הזה מעל הספר.

“דוקטור כהן” הוא חזיון-התוגה של ההתבוללות. נערים בוערים אחדים, שכתבו עליו בעתונים מתבישים ביהדותם, לא הבינו כמובן כלל וכלל את תעודת החזיון. כלום דורש טעמם היפה של העתונים המתבישים ביהדותם – אלה הם עתונים ערוכים בידי יהודים ורֹב קוראיהם יהודים הם – להתראות כאילו אין מבינים את הדבר? לדעתם היה ברצונו של המשורר להראות בתמונתו של דוקטור כהן ובמאורעותיו, עד כמה לא נעים להיות יהודי בסוף המאה התשע-עשרה. שקר גמור. חפצו של המשורר היה רק להראות, עד כמה לא נעים – חוץ ממה שאינו מועיל – לאיש להכחיש ביהדותו. חזיון-תוגה אזרחי הוא שם הדרמה, כן, האזרחיות שבו הוא המאורע של יוליוס כריסטיאן מוֹזֶר, בעוד שהטרגדיה כהן, המְלַוָה אותה, אינה אלא רומנטית.

מקום המעשה של הדרמה היא עיר של אוניברסיטה קטנה באשכנז התיכונה. שם חי יוליוס כריסטיאַן מוֹזר, יועץ-הסתרים לעניני מסחר, שהיה שר-אלף בצבא להגנת המדינה. הוא אדם בעל צורה, נשוא-פנים, עשיר, מחותן למשפחת שרי-צבא אצילית, האדונים פון קְוִינְקֶה. אשתו היא בת למשפחת קוינקה. בניו הם אנטישמיים כהלכה, הבכור הנהו פקיד-צבא בגדוד המלך, והצעיר חבר לאגודת-הסטודנטים פרנקו-תורינגן. בקצור, ה' מוזר הגיע למדרגה היותר גבוהה, שהיה יכול לעלות אליה; כנראה, נמחו כבר כל עקבותיה של חרפת-מולדתו, כי ה' מוזר נהג בשמו חדוד נפלא בחלוף-אותיות – מלפנים היה שמו מוזס. הוא יהודי מומר, שהתבולל כך יפה, עד שאי אפשר לי שאינו יודע זאת, לבישו ולהחזיקו לבן העם הנבזה. על צאצאי הגזע הורכב נצר אשכנזי ואצילי, ויונקותיו אשר העלה, בניו, אינם מזכירים אותו עוד את הגזע הישן. גם הם אינם חפצים שיזכירוהו אותם בשום דבר. אבל לה' מוזר, מבית מוזס, יש בת צעירה, כריסטינה שמה, ומצד זה נפתחה הרעה.

בעיר-האוניברסיטה הקטנה שבאשכנז התיכונה היה דוצנט-פרטי לחכמת החשבון, ד“ר ליאו כהן שמו. ד”ר כהן הכיר לדעת את כריסטינה ויאהבנה וגם היא אוהבת אותו. הוא איננו מעיז לבקש מאת אביה שיתננה לו, כל זמן שהוא דוצנט-פרטי, ומשרת פרופיסור אינם רוצים לתת לו, יען כי יהודי הוא ושמו כהן. אולם כשנקבע פרס באקדימיה בשטוקהולם, זכה הוא לפרס-העולמי בעד הצטינותו בחכמת החשבון, ומכיון שהוא בטוח עתה, שישיג משרת-פרופיסור, אם גם לא בבית המדרש הגבוה הזה, גמר בנפשו לבקש את כריסטינה לו לאשה. לפני זה הודיע אותו מנהל האוניברסיטה, אשר לבבו אמנם שלם עמו, כי דחה הסינאט את בקשת כהן למנותו לפרופיסור שלא מן המנין, מפני שעל פי חקי האוניברסיטה בית המדרש הזה הוא נוצרי-איונגלי, לעומת זה מזכיר הד"ר כהן ללא הועיל את סדרי-הממלכה, שעל פיהם כל האזרחים שווים. אבל, הוא מחליט, התגלות-הלב הזאת מביאה תועלת במדה ידועה. “השקר בדבר שווי-הזכיות נגלה לעין כֹל, מטעם הרשות הוכרז, כי סדרי-הממלכה הם פסת-ניר, שאינה שוה כלום”.

“המנהל קיהלהולט: אל נא תתרגז לחנם, חביבי, ד”ר כהן. הנני חושב, כי אין לך לדרוש במרץ כזה התגלות-הלב. אנשי-המעלה, העושים את עצמם כאילו הם מכירים בשווי-הזכיות למצער כתורה והלכה עקרית, ראויים בכל אֹפן לתהלה בגלל זה. יש בזה משא-פנים מצדם לרעת עצמם, הם מוַתְּרים על הכרה עממית בטוחה בזה, שהם מתאמצים להסתיר מחשבותיהם, תחת להגיד ברור וגלוי: ליהודים אין זכות לדרוש כלום ולחכות לדבר-מה.

כהן: אמנם כן, זוהי למצער השקפה ברורה. טובה היא בעיני מזו של המדברים בלב ולב".

והלאה במקום אחר:

"קיהלהולט: … אם מריק אתה את חרבך וקורא למלחמה בשם שווי-השכיות, הנך חוטא חטאה גדולה. הלואי, שיכלת לבאר זאת לכל בני עמך. הנכם מעמידים פניכם, כאילו היה לכם לדרוש דבר-מה, סוף כל סוף לא בזרוע-כח לקחתם את שווי-הזכיות מידינו. הן לא אמנה כרותה בינינו. אנחנו נתנו אותו לכם ברצוננו הטוב, מתנה היא, ועד היכן כֹחה של מתנה מגיע, יוכל להחליט רק הנותן לבדו.

כהן: זוהי השגגה המעציבה שבינינו. אנחנו מדמים בנפשנו, כי בתור בני אדם יש לנו הזכות הגמורה לדרוש את כל הזכיות של בני האדם, ואתם חושבים, כי חסד אתם עושים עמנו, אם תחשבו את היהודי לאדם. הנחה מקובלת היא אצלכם, כי אין ליהודי כבוד אנושי מטבעו, אלא שהוא מגיע אליו רק אז, כשאתם נותנים אותו לו מפֹרש בחסדכם. כל זמן שגם הנוצרים הכי ישרים והכי טובים מרגישים כן, הרי זה תהום עמוק מאד, המפריד בינינו".

ובכן מבקש הד"ר כהן על יסוד הפרס שזכה בו, שהוא מבטיח לו מעמד בחברה, לארוש לו את כריסטינה. לה' מוזר לא נעים הדבר. אבל במשא ומתן ארוך, שיש בו יותר מן המלחמה מאשר מן השיחה, מכריחו כהן לכבדו ולהסכים לו. והנה מתחילות המריבות בין יתר בני המשפחה, אשת מוזר מבית קוינקה מלאה חמה וקצף על בתה, הרוצה לעשות מה שהיא בעצמה עשתה לפנים, להנשא ליהודי. אמנם כן, היהודי כהן, שהנהו יהודי מהיום, אשר התפאר בריבו עם מוזר ברעיונו הציוני, איננו רוצה להכנע, בעוד שהיהודי מוזס היה מוכן להקריב הכל ואפילו את עצמותו, כדי לקחת את העלמה מבית קוינקה לאשה. מרת מוזר קוראה לעזרה לאחיה הכהן הראשי קוינקה. זה מתאמץ כחו לפעול על מוזר, שלא יתחתן בכהן. אבל נפלא הדבר מאד. בכל טעם וטעם, שנותן הרועה הדתי להתנגדותו לכהן, מוצא מוזס פגיעה בכבוד עצמו. כהן הוא זר, ובכן הנהו גם הוא, מוֹזר, מבית מוזס. אי אפשר לקבל את כהן לתוך המשפחה, ובכן גם הוא, מוֹזר, לא יכירנו פה מקומו. השיחה, שהיתה למריבה, מביאה לידי פרוד גמור בין שני האנשים, שחשבו כבר, כי ברית עולם כרותה ביניהם. מוֹזר מגרש בחמתו את גיסו ואיש-ריבו מעל פניו. ענינו שלל כהן נוגע אל עצמו ואל בשרו. והנה קמים נגדו בניו, וחזיון-התוגה של ההתבוללות מגיע לנקודת-הגבה. שני הצעירים מתקוממים נגד אביהם, על חפצו לקחת לו יהודי לחתן. הסטודנט עונה עזות, ואביו מאַיֵּם עליו במכות-מרדות. קַרל, פקיד הצבא, מתקומם ביתר נמוס ובקֹר-רוח, אך בדברים עוד יותר קשים לאביו.

"קרל: אם חפצים אנו לחיות בתוך איזו חברה, עלינו להכנע תחת מושגי-הכבוד שלה. מושג-הכבוד של חברתנו איננו מרשה להתחתן ביהודי.

מוֹזר: האתה אומר זאת, שהנך יהודי בעצמך?

קרל (בתמיה): אני?!

מוֹזר: כסבור אני!

קרל (כובש את רגזו): אתה אומר לדכאני, אבי!

מוזר: אביך הוא יהודי, ואתה הנך יהודי למדי, עד שתבוש להוציא מפיך דברים כאלה.

קרל (סר וזעף): זאת לא הגדת לי עד היום.

מוזר: זאת היתה אשמת חיי".

עד למצב כזה הגיע יועץ-הסתרים, שהוא מוציא את יהדותו המוכחשה והנשכחה, ומשליכה ליוצא-חלציו אל פניו. זה כמובן איננו רוצה להכנע. כשמופיע כהן, מנאצו פקיד-הצבא. ממלחמת-שנים אי אפשר להמלט. כהן נפצע קשה מכדורו של פקיד-הצבא.

והנה באים אבותיו האמללים של הנפצע עד-מות אל בית מוזר, אשר הוא שוכב שם. הוא מת. כשרואה מוזר את שני אלה הנקפאים והחנוטים במנהגי היהודים הישנים, שכבר היו זרים בעיניו, הוא חושב, כי הם מצדיקים את המרת-דתו. עם בני אדם כאלה אין לו שום דבר משותף. זוהי נקודה, שקשה להסכים בה עם המשורר. מוזר, שאותו הכרנו, כשהלך הלֹך והצטרף, אינו רשאי לבא לידי מסקנא כזו.

עם אנשים מסכֵּנים מחוג חייהם של כהן וא\תו לא היה ליועץ-הסתרים שום שותפות הענינים והמחשבות גם אז, לולא היו יהודים. עניות-דעתם, דלותם, ואפילו מדותיהם המגוכחות והנבזות אינן יכולות בשום אֹפן לבטל את העובדה ההיסטורית, שבני עם אחד הם. בכל עם שונים הם בני-האדם, שונים במנהגיהם, במחשבותיהם, בהרגשותיהם ובמדותיהם הטובות והרעות, אין הקשר שביןהיחידים באומה אדוק כל כך, עד שיוכלו לדרוש, שתהיה ביניהם הסכמה גמורה או כל שהיא. יכול אדם להפטר מאיזו מפלגה שהיה נמנה עליה, אבל לא מעמו, למצער, כל זמן שהעם נלחץ. אדרבה, אז מחויב כל אחד ואחד לשוב אל עמו ולהספח אל דגלו, אף אם כבר התרחק ממנו. אם לבסוף נתקררה דעתו של ה' מוזר בזה, שדעותיו שונות מדעותיהם של אלה התמימים ביהדותם, הרי זה מוכיח על חולשתו, הגדולה יותר מאשר נדמה לנו במשך כל המעשה שבחזיון. והתורה הנמרצה היוצאת מן החזיון, תש כחה ברגע האחרון.

ובכל זאת נשמח בחזיון הכביר הזה. לאנשים, העומדים מחוץ לגיטו החדש, הוא יגיד, כי היהדות לא מתה, מכיון שבימים מלאים יסורים מוסריים עוד גדול כחה להוציא נצנים, שרק עם איתן וקים יכול להוציא: ספרי-אמנות לאומיים. ד"ר כהן אומר באחרית החזיון: “אולי רק בשביל כך הנני במצב הרע הזה, מפני שלא תמיד שם כל איש מישראל אל לבו, כי שנאת הצוררים מטילה עליו את הכבוד וכח ההרשאה לדבר בשם כל בני עמו. מה שקרה בחדר הזה, זוהי התנגחות של זרמים ישנים בהיסטוריה, בני אלפי שנים…” אי אפשר לסמן במלים יותר ברורות את תכנו הכביר של דרמה ציונית זו. מה שבא לידי התנגחות במסגרת המעשה שבו, אלה הם זרמים בני אלפי שנים. יש בו הרבה מן ההיסטוריה ומן ההווה, ופעולתו חזקה כזו של האמת.

---

לכבודו של נורדאו

מאת

בנימין זאב הרצל

(שני נאומים)

א.

ביום 25 ליאנואר 1899 הרציא נורדו בווינא על “הזרמים בקרב היהדות”. אחרי ההרצאה התאספו הציונים לארוחת-ערב. בין הנואמים השונים לכבוד האורח דבר הרצל בשם הועד את הדברים האלה:

בכל פעם, שאני שומע את ידידנו הגדול מדבר, עושה עלי אישיותו רשׁם עמוק מאׂד. האיש שאינו מצוי הזה שולט בכל נעימות השפה, כמו שהוא מושל בכל אוצרות הרוח באׂפן נפלא. ואולם נגינה אחת יש בנאומיו, החוזרת ומצלצלת, למצער באזני, כקול-חצוצרה אדיר, חזק וחודר אל עמקי הלב. גם היום הרגשתי כזאת, בשמעי את ההרצאה המצוינה, שכלנו עוד עומדים תחת פעולתה הכבירה. נאומו, אשר כשאני לעצמי יש לי לטעון עליו, היה מאותו המין האמנותי, שכבר הרגלנו בו, והנאום הזה בודאי רכש לנו אוהבים בווינא. הנני היום, כאשר תבינו, נרעש יותר מדי ועיף מרב עבודתי בעת האחרונה, כדי שאוכל לחג את ידידנו החביב בנאום ארוך, אבל חושב אני לעשות כרצונכם, בהתימי את דברי בקריאה: יחי נורדו, ישינו החביב והגדול!

ב.

ביום 26 ליאנואר ערכו כל אגודות הסטודנטים שבווינא נשף לכבוד נורדו. בין המדברים היה גם הרצל, שהעיר אחרי הקדמה קצרה, כי הכאיב אולי נורדו בנאומו מאתמול את לב המתנגדים. בבחינה ידועה היינו מחויבים להכיר להם תודה. מתנגדים כאלה יכולים להביא תועלת ךתנועתינו. אחרי כן נתן סקירה קצרה על מהלך התנועה הציונית, ואמר:

…וכן הרגשנו אנחנו, שבתחלה הוכרחנו להלחם נגד השתיקה הגדולה, לאט לאט החצים שהמטירו עלינו, אשר אמנם נקל היה לעמוד בהם, אולם הועילו הרבה להגדיל כבודנו בעיני כל העולם. הננו מחויבים אפוא גם-כן להכיר תודה למתנגדינו. במחזה-שחוק אחד צרפתי מוּצג איש מוּג-לב. והנה קרה מקרה, שהכריח אותו לצאת למלחמת-שנים. אשתו, המחזקת אותו למוּג-לב, שואלת בתמהון: “מה-זה, כלום אינך מפחד”? – אמנם כן, הוא עונה, “אבל אלמלא פחדתי, איה אׂמץ-לב היה בזה”? – אלמלי לא היו לנו מתנגדים, אלמלי היתה התנועה הציונית דבר קל כמשחל ביניתא מחלבא, אלמלי נחוץ היה להלחם, נחוץ היה להתגבר על מכשולים, נחוץ היה להחשב למשוגעים, נחוץ היה להדחות מתוך אותם החוגים, שבהם בלינו כל ימי חיינו, נחוץ היה להביא קרבנות, כדי שאפשר יהיה אחרי-כן להשתדל ביתר אׂמץ ובכׂח עלומים. זאת היתה המלחמה, שנלחמו רבים מאתנו: כבר היום יכולים אנו לדבר על פרקי ההתפתחות הזאת, באיזו מידה של נחת-רוח.

ידידנו הנכבד ד“ר נורדו העביר לפנינו בהרצאתו את גדוד-הכבוד של מתנגדינו. הוא השכיל לתאר את כלם בהגדרה מצוינת, באותו כׂח-הציור הרענן, שאנו מכירים אותו בתור האמנות המיוחדת לו: את המיליונר הרע, אשר כפי המשל הידוע, יכבד לו יותר לבא אל מלכות-השמים, מאשר כבד לגמל ¹לעבור דרך חור-המחט”, את רב המחמאה, אחת התמונות היור נפלאות, ןלבסוף את הפרולטריים, שבשבילם וִתֵּר ידינו הנכבד נורדו יותר מאשר הייתי אומר אני לוַתֵּר. כלומר, אין דעתי נוטה לכך, שיכולים למׂד את הציונות באמת-המדה של הסוציאלות. אלא חושב אני, כי הציונות היא בנין, שכל המפלגות יכולות למצא בו מקום. זה היה גדלה של תנועתנו עד עתה, זאת היא תוצאת הקונגרסים שלנו בברזיל. אשר התיצבנו על הקרקע היותר רחב של ההפשטה, בשביל כל החפצים להספח אלינו,

בשביל החרדים והנאורים, העשירים והעניים יש די מקום בקרבנו. וכן יהיה גם להבא. במצב הנוכחי של תנועתנו אין לנו אלא להרחיב ולהישיר כפי האפשר את הדרך, שבה יוכלו הכל לבא אלינו. ובנדון זה הנני נמצא בנגוד קצת אל ידידנו נורדו, ואני משתמש במקרה להגיד זאת בשעה, שהננו כמעט בינינו לבין עצמנו.

ובכל זאת חושב אני את הדבר לאפשר, שהאחד או השני, האחת או השנית בין הנמצאים פה אינם יודעים בברור, מה היא הציונות, ואם יש רק אחד באולם הזה, שאינו יודע זאת, הננו רוצים לדבר אליו, והאחרים מחויבים לסבול. אם ציונים הם, אז יסכימו לדבר, כי גם איש אחד כדאי הוא, שנדבר אליו, ואם אינם ציונים, אדרבה יסבלו מעט. הנני חוזר על ההגדרה, שהיתה כבר לטופס קבוע: הציונות שואפת לכונן בעד העם היהודי מקום מושב בטוח על-פי המשפט הצבורי בארץ-ישראל. הנני רוצה לבאר לכם זאת בתמונה אחת, כדי שלא להוגיעכם בבאור ארוך של כל נקודות-ההשקפה. הנה בישי חרוז קטן, שהעתקתי לי לפני לכתי הּלום, משיריו של איש יהודי, יהודי, אשר לו היה עוד חי היום, כי אז בודאי לא היה נמנה בין המתנגדים לציונות – שיר קטן של הינריך הינה. זה הוא בעל הרוח הנדיבה, שהבין לשפוך קסם על כל מה שבא לידו, ואם פוגשים באיזה ספר דבר שיצא מעטו, הרי הוא מזהיר בטהרו, כאילו זרחה על עמוד הספר ההוא קרן-אור השמש. וכן עלה ביד המשורר הזה לשיר על הדברים, היתר יגעים, מכׂערים ודלים, בחרוזים, המרעישים את לבנו באׂפן מיוחד. הנה החרוז על “בתי-החולים הישראלי החדש בהמבורג”:

בית לבני ישראל דלים וחולים,

לבני-אדם אמללים פי שלש,

מסובלים בשלשה חליים רעים,

בדלות, בנגעי-בשר והיהדות.

הרע שבכולם היא האחרונה,

מחלת הירושה בת אלפי שנה.

הציונות היא מין תרופה חדשה לחולי-ישראל, והיא מכוונת כלפי הרעה שבשלש המחלות, מחלת-הירושה בת אלפי שנה. באיזה סם-מרפא היא משתמשת? הדבר פשוט מאׂד, עממי מאׂד, תרופה טבעית היא. אנחנו הציונים חפצים לרפא את מחלת הירושה בזה, שאנוּ מביאים את החולה לנוה-שדה.הננו חושבים, כי כל המחלות שדבקו בו, החמריות והמוסריות, יכולות להרפא, אם נחזיר אותו שוב לחיים הטבעיים האלה, אם נושיב אותו שוב על האדמה, שעליה כבר ישב, אם נתן לו לשבת – כדברי השיר, ששרתם זה עתה – באהליו שלו. ידענו, כי אין זאת עבודה קלה. זקוקה היא להתמדה ארוכה, לאׂמץ-רוח, אשר לא יחת מפני כׂל. אולם מעיזים אנו גם כן לבטוח בעמנו, שכל יסוריו הועילו לחזקו ולאמצו, כי לא יפול לבו עליו. – אין את נפשי להעביר לפניכם כל מה שהשגנו, חפצתי רק להראותם בתמונה האחת, כי כל מה שאנו עוסקים בו, נעשה במתינות ובתבונה. רוצה אני לבקש מכם גם כן, לא רק שתשמעו לדברינו ותשתעשעו בהם – אם יש בדברינו שעשועים – כי אם דבר זה: אם היו רגעים, שבהם הסכמתי לדברי אחדים מן הנואמים, אז יהיו נא אלה המעוררים בלבכם את החפץ להתמיד בידיכם אתם את המפעל. הכׂל יכולים לעשות זאת, לכל אחד ואחד יש הזדמנות לעסוק בתעמולה זו, והחובה מוטלת על כל מי שדעתו ישרה, אחרי שנוכח, כי איזה רעיון חדש, איזו תנועה חדשה טובה היא, להודיע לכל את הכרתו החדשה ולרכוש לה נפשות. אתם כלכם מחויבים לעשות תעמולה. אחרנו עד כה, אם לא חתמנו את כל דברינו בקריאה, שתמלאו את חובתכם הזאת, כדי שתהיה הדרך סלולה בעד הטוב והישר. אני חושב, כי התרופה החדשה לחולי ישראל היא דבר טוב וישר, ומימי לא הרגשתי זאת כך עמוק בלבי כבאותו היום, שעלה בידי לרכוש את הגבר המצוין הזה בעד התרופה החדשה לחולי ישראל. יודעים אתם, כי בתור סופר הנהו צורף אמן במחשבותיו, כי אני מכבדו בתור אמן במלאכה זו, אשר גם אני עוסק בה כפי יכלתי. הוא עמל גם בתור רופא לחדור אל מסתרי הטבע, ושני הכשרונות האלה לא יוכלו להתאחד באׂפן יותר נאה מאשר בתרופה החדשה לחולי ישראל.

לא נסיתי להגיד לכם איזה דבר חדש; רק את נאום-הברכה שכבר היה, נאום הברכה לכבודו של ד"ר מאכס נורדו.

---

תעודות הבאנק

מאת

בנימין זאב הרצל

אוצר התישבות היהודים בלונדון, שיסודו היה המפעל המעשי הראשון של הציונות המדינית, גרם כבר לפני הוסדו לשפיכת דיו הרבה. שגגות מכל המינים נוצרו בדרך מלאכותי, אם לא היו זה כבר מעליהן. המתנגדים עמלו בכל מרצם החם להאפיל על הענין הכי פשוט הזה ולהשׁחית תארו. אולם לא היה הדבר שוה בעמלו, להתוכח עם כל העושים זאת מרׂע-לב או מאולת. עתה הגיעה העת להגיד דברים אחדים על מהותו ותעודותיו של הבאנק, שתכניתו ותקנותיו נשלחות מלונדון.

אוצר התישבות היהודים ישמש, כפי ששמו הברור והפשוט מעיד עליו, להתישבות היהודים. וחפץ הוא לעשות זאת במובנו הטהור של רעיוננו הציוני. אין בזה שום כוָנה להתשיבות של צדקה, כי אם להתישבות מסודרה על יסוד החקלאות והתעשיה על הבסיס המשפטי הידוע.

דרוש היה לחכות זמן מה, עד שיכלו להתחיל ביסודו של הבאנק הקולוניאלי היהודי. אחד התנאים היותר חשובים היתה הארת דעת-הקהל על תכליותיה ומטרותיה של הציונות. הקונגרסים שלנו, דברינו הנכוחים והברורים, שנתפרסמו בדפוס, הועילו הרבה לזה. אפשר להגיד היום בבטחה, כי כבשה לה הציונות בחוגים המדיניים החשובים את ההכרה, כי היא תנועה, שפעולתה המועילה לא תצטמצם על היהודים בלבד. אלא מעשיר את התרבות הכללית. גם דבר זה אינו מוטל עוד היום בספק, שאין שום יחס וקשר בין הציונות ובין תנועות המהפכה. היא לא נוסדה על רעיון של הריסה, כי אם על רעיון של בנין.

דבר זה נאמר ונשנה זה פעמים הרבה. אולי יש מי שסובר, כי נשנה כבר הרבה יותר מדי. אבל זה דרכן של תכניות חדשות, שאם באנו להכריז עליהן, אין אנו מספיקים. צריכות הן להרשם היטב בזכרון. אמנם לא יתכן גם כן, שתסתפק התנועה בדברים בעלמא. הציונים אינם בעלי שיחות ודקלמציות נאות. אינם חפצים להשתכר בדברים, אלא להתרומם בעבודה פכחית וסבלנית. הציונות שואפת לעזרת-עבודה במדה רחבה, לעזרה עצמית לשם עבודה.

ואחרי שבררנו את התכלית הזו בראיות ברורות גם – כאשר נקוה – מוכיחות על ידי הפשטות שבבאורינו, הננו נגשים לכונן את המוסד הכספי, שעל ידו תצאנה לפעולה כל אותן התכניות הנודעות כבר בכל העולם.

מה יעשה אוצר התישבות היהודים? יעסוק בפרגמטיה. הוא ישא ויתן באמונה בכל עסקי הבאנקּים, וביתר שאת באותם העסקים, אשר ישמשו לתכלית ההתישבות. כשנערכה לפי שעה החתימה הקודמת, כדי להכיר על ידה את דעת-הקהל ביחס אל יסוד הבאנק, נראתה העובדה המפתיעה והמשמחת, כי תכף נעשה הבאנק חביב על הכל רק בשמו בלבד. חברי הועד להנהלת הבאנק נוכחו על פי הידיעות, שהגיעו אליהם מכל פנות העולם במשך הירחים האחרונים, כי אפשר שיהיה למוסד הזה במהירות בלתי רגילה חוג של עסקים רחב מאׂד. בקרב העם המפוזר, שרבים מבניו הם בּעלי-מסחר הבינו תכף את ההצעה ליסד מוסד כזה והתענינו בה. הבאנק הזה יכול לקוות כבר עתה לבעלי-עסק מקַנַדה עד ארגנטינה, ממצרים עד טרנסואַל, ובאין כל ספק בכל העולם.

אולם בזה, שיעסוק אוצר התישבות היהודים בעסקי הבאנקים הרגילים, לא נגמרה בשום אׂפן תעודתו. הוא יהיה המתַּוֵּך ברכישת האדמה להתישבות, ואחרי כן ימציא את הכסף הדרוש לה. לקבוע כבר עתה את כל פרטי העבודה הזאת, יהיה ללא-צרך, ואפילו ללא-חכמה. אולם כשתהיינה בידי מנהלי הבאנק כל הזכיות הדרושות, אז יעשו את הצעדים הראשונים, וייסדו את החברה לרכישת קרקעות. הוצאת המניות של החברה לרכישת קרקעות, על-פי הדוגמא של Chartered Company תהיה אפוא העסק היותר גדול, שיעסוק בו אוצר התישבות היהודים.

אלה הן, בקוים כוללים, תעודות הבאנק, עד כמה שאפשר כבר עתה לסקור עליהן. נראה הדבר, כי זה הוא ענין שהוא כלו מעשי, היכול לצאת לפעולה ומתאים עם השכל. בתור מוסד עומד רק על יסודות מסחריים, אם גם מורשים נאמנים יפקחו על הנהגתו הישרה, זקוק הבאנק לעסקי-ממונות. ראשית, העסק הרגיל אצל הבאנקים בכל סעיפיו המודרניים השונים המסתעפים ממנו. שנית, סרסרות עסקיה של אותה הממלכה, אשר מידה יש לרכוש את הזכיות להתישבות. שלישית, יסוד החברה הגדולה לרכישת קרקעות, המיועדה להוציא לפעולה את התכנית הציונית.

---

סיר פרנסיס מונטיפיורי

מאת

בנימין זאב הרצל

לתנועה כתנועתנו יש ימים טובים ורעים. יש ימים, שבהם יתקפנו היאוש, כשאנו רואים, איך מחרפים, מלעיגים וחושדים מחשבות נקיות ותמימות, כשאותם בני האדם, אשר לטובתם הגלויה נגשים לעשות מה שעושים, מתיחסים אל המעשה הזה בלי הרגשה, באדישות או גם בשנאה גמורה. שום התנגדות מבחוץ אינה מעוררת קצף כזה, אין מעצורים בעולם, שירפו כל כך את הרוח, כאלה הנראים בקרב העם עצמו. אולם אחריהם יבאו ימים טובים, שבהם ישוב אֹמץ-לבם של הלוחמים בעד דבר טוב ויחזק עשרת מֹנים, והתקוה העליזה עולה ומתגברת מפני שכח החיים שברעיון מתגלה בעצם תקפו.

התנועה הציונית עשתה בשלש השנים האחרונות פרי במדה ידועה. יש אשר תנוח דעתנו, בראותנו, כי גם העומדים בחוץ מכירים בחשיבותו ובאֳפיו האנושי של מפעלנו. הציונות איננה עוד היום דבר, שאין דעת-הקהל יודעת להעריך אותו כראוי. חפצים אנו לפתור אחת השאלות היותר מכאיבות של האנושות, לא בדברים בלבד, לא בתחבולות-און והריסה, כי אם בעבודה מוסרית ועלולה לתקן את המדות. על אחת התנועות היותר מחפירות, על האנטישמיות, מצאו יהודים תשובה, שאי אפשר שלא ישים לב לה גם מי שלא נמנה מעולם על אוהבי היהודים. הרחבת התרבות! זוהי התשובה. הציונים חפצים להרבות את קניני התרבות הקימת על ידי עבודה של שלום. לא נפלאת היתה בעינינו אם קבלו הישרים שבכל הארצות ובכל המפלגות שאיפה כזאת בפנים יפות; עלינו היה להתפלא רק על זאת, שבקרב עמנו אנחנו נמצאו מתנגדים. שגיאות שונות גרמו בדבר. הדברים הפשוטים מובנים לפעמים בקושי גדול. דעות, שהורגלו בהן בני-האדם לא בנקל משתנות. ומי ששרוי בטוב ובנעימות, יש לו נטיה טבעית להתנגד לכל שנוי. אחת הסבות היותר עמוקות לאדישותם, או לפחות להתעצלותם של אותם החוגים היהודים דוקא, החיים במעמד סוציאלי גבוה, היתה העובדה, כי היו היהודים במשך העת, שנפסקה ההיסטוריה שלהם, לעם שאינו מדיני. יש בין הציונים אנשים מצוינים, אולם בעלי מזג חם יותר מדי, המותחים בגלל זה דין קשה על כל התקיפים והעשירים, בקצור על “המיליונירים”. אבל בודאי אין עשירינו גרועים מן “המיליונירים” האחרים, ולא עוד, אלא שיש להם מסרת של מעשה-צדקה, הקבועה בלבם כמורשת-אבות, שאין להכחיש בה, המחטיאה אמנם את המטרה, מפני שהיא מגדלת את הקבצנות. ויש גם דוגמאות נכבדות מאֹד, הקרובות כבר בתכונתן הנהדרה לפעולות לאומיות. מוסדות-הצדקה הגדולים מעידים בכל אֹפן על אהבה ליהדות. לו היה אפוא לכתוב לאנשים האלה תעודה הראויה להם, כי אז היה יותר נכון לתת להם את הציון: בחשבון מצוין, בפוליטיקה רפה.

אבל אותם הימים כבר חלפו, שבהם לא מצאה לה הציונות המדינית הֵד בחוגים האלה. מיום ליום מוסיפים להבין אותה; מבינים ביחוד, שאין לדרוש ממי שהוא, שיעזוב בעל כרחו את מעמדו. הציונות אינה עוצרת בעד התבוללותם של אלה, החפצים לצאת מן היהדות; להפך היא מקילה עליהם בזה, שהיא מטה מעליהם את זרם ההגרה מן הארצות העניות, שאין לעצור בעדו באֹפן אחר. סוף סוף מתחילים להבין, כי הציונות היא ענין של צדקה, שכדאי להתיחס אליו בהתלהבות יותר גדולה מאשר לבתי-תמחוי, לבתי-אֹסף לילדים, לבתי-חולים ולבתי-מחסה לזקנים. שהרי הציונות חפצה לעזור לעניים לא רק אחרי שנתדלדלו, אלא כבר קדם לכן.

ימים טובים הם לנו, כשאנו שומעים, כי בני-האדם הולכים ומוסיפים להבין. ולא היה לנו יום טוב מאותו היום, שבו הודיע סיר פרנסיס מונטיפיורי, העומד עתה בראש בית הנדיבים הזה, בפומבי, כי נספח הוא אל התנועה הציונית. למן ימיו של השר משה מוניטיפיורי לא היה בקרב היהודים כנוי-משפחה נכבד ומפֹאר כזה. בתימן ובסיביריה, באוסטרליה ובארגנטינה, בכל ממלכות אמריקה, בכל ארצות אירופא, בארמונות היותר עשירים ובבתי היהודים היותר עניים יצא למונטיפיורי שם טוב נבחר מזהב. השר משה, שבקר שבע פעמים בארץ-ישראל, ראוי היה להחשב כראש-גולה מודרני. מושלים וממלכות הכירו בכבודו זה, מכיון ששמעו לחוות-דעתו והתיעצו אתו על גורל היהודים. באיזה מקום לא היה הוא המתחיל בדבר-מצוה: ברוסיה, בטורקיה, במארוקו, ברומניה. לא בנדבות עצומות בלבד, כפלוני אלמוני העשיר, פעל ועשה השר משה; הוא גם השתדל להיות איש. בכל מקום שבאה צרה ליהודים, שם הופיע חיש מהר הבאֱרון האנגלי. רעידת-אדמה, רדיפת-יהודים, רעב, דבר, ארבה כי היו בארץ, וקראו לעזרתו, והוא לא שלח שטרי-כסף או איזה שליח לחלק נדבות, כי אם עזב את ביתו השאנן והיפה, וילך למסעים רחוקים – שהיו אז הרבה יותר קשים ומסוכנים מאשר הם היום – אל מקומות העֹני. הוא נתן לא רק בידים מלאות ופתוחות, כי אם בלבב שלם. לו כבר היתה אותה ההשגה הגדולה מאחדות-הלאום, שיש היום לציונים המדיניים.

והנה התראה סיר פרנסיס, יורש שם-הבארון, גם בתור יורשו הרוחני של מונטיפיורי! בנקל נזכור את השם הזה; כבר היו בו זכרונות מן העבר, ומעתה יש בו גם תקוות לעתיד.

ההזדמנות הגדולה הראשונה שבה גלה סיר פרנסיס את דעתו, היתה, כנודע, אספת האגודה הציונית האנגלית. האגודה הזאת מקפת מספרו רב של חברות ציוניות בבריטניה-רבתי. לפני הועידה נערך משתה, שבראשו ישב סיר פרנסיס. ואז נשא, כפי שנוהגים באנגליה, נאום פוליטי מצוין במינו. הנאום ההוא היה נמוסי בה במדה שהיה גם מחלט. בקוים קצרים ומלאים מרץ העמיד לדין את מתנגדינו היהודים. הוא גלה את רוחו בדברים האלה, שאין להעריכם אלא כדבריו של אציל גמור. הוא אמר: “דבות רעות וחרופים הם תמיד דברים מכאיבים, שקשה לשאתם, וקשה ביותר, כשהאדם סובל מהם, רק מפני שתמך באיזה מפעל גדול וישר. אולם יש לי לקוות בבטחה, כי תנסו לשאת אותם בדומיה, ואם תשמעו לעצתי, תתיחסו לדבות הרעות, שעוד עתידים להוציא עליכם לא רק בבוז הראוי להן, כי אם תתנהגו עם מוציאיהן בנמוס ובמשא-פנים, שיכולים בעלי דעה כבירה ומנצחת להראות לבעלי דעה חלשה ומנוצחת”.

השומעים נתפעלו מן המתינות היפה שבדברים האלה. גם אנחנו מתפעלים מהם. התלהבות נוחה כזו, הנשמעת מתוך נאומו הלוקח-לב של סיר פרנסיס, צריך שתהיה לאותם האנשים, שעליהם להרים את דגל-ישראל החדש ולשמור עליו. לעם היהודי גדול ערכו של הבארון מונטיפיורי של עכשו על ידי גלוי-דעתו, כגֹדל ערכו של ראש בית-הנדיבים מלפנים על ידי מעשי-צדקתו. סיר משה הלא היה כבר ציוני לפי השקפת דורו והאמצעים שהיו בימיו. בזכרונותיו הודיע מונטיפיורי הזקן את אשר הרגיש בלבו באותה השעה, שהרימה אותו מלכת אנגליה למעלת-אציל. היא נגעה בחרב על שכמו ותאמר: קומה, סיר משה! אבל ביותר נחה רוחו בראותו בשעת-החגיגה הזאת את נס-שלטו עם הכתֹבת “ירושלם”, שהיה באולם.

בן לאותו השבט הוא סיר פרנסיס. הנהו היום גבר במיטב שנותיו, שאינו תלוי בדעת אחרים, איש אציל באמת. לפעמים קרובות נראה אצל היהודים שעלו למעלת-אצילות, אֹפן השגה של מדת-האצילות, שיש בו מעין עבדות. הם חושבים, כי בזה שעלה להם לחדור על ידי הלואות והכנעה אל תוך חברתם של רמי-המעלה ולהתרועע אתם. בדבר זה בלבד הם עומדים במדרגה גבוהה, אולם בעצם הדבר אין האצילות מונחת אלא בזה, שהאדם רואה לעצמו חובות יותר גדולות, שהוא נשאר נאמן לעצמו ולאבותיו, שאינו משתמט מחובות מוסריות ושעושה כל זה, מבלי שים לב למה שיאמרו האחרים.

ובכן לא את בעל המעמד הגבוה אנו חוגגים בסיר פרנסיס מונטיפיורי, כי אם את נושאה של דעה רמה. הוא זכר את עמו, ובשמחה מהר להחסות בצל הדגל, שעליו מתנוס האות העתיק. וכן גם עמו לא ישכחהו עד עולם.

---

המיליונים של יק"א

מאת

בנימין זאב הרצל

כי יהיה ריב בין דעות ישרות, אז יש שיתנהגו גם המנצחים בנדיבות. אם ינוצח אדם בכלי-זין הגונים, אז לא יראה עלבון לעצמו, ואפילו יחשוב לו לכבוד לתת את ידו לאיש-ריבו, שהצליח יותר במלחמה. לחיצת-היד שאחרי מלחמת-השנים היא אולי גבורת-איש הכי גדולה בכל הקרב. חבל, שלפעמים נעמול לשוא למצא רגש יפה כזה אצל מתנגדינו היהודים.

להתבוננות זו באנו על ידי מעשה שהיה בעת האחרונה. בעתונים יהודיים בעלי דעה שונה מדעתנו, מודיעים באיזו כונה, כי המיליונים של יק"א (ר"ת: Jewish Colonisation association אגודה לקולוניזציה יהודים ¹) גם הם מוכנים להוצאה על הישוב בארץ-ישראל. ליודעי נסתרות נודע מצב הענינים האמתי. השאלה עולה מאליה, למה זה יפרסמו את הדברים האלה עתה ובכונה כך גלויה. לאיזו תכלית הם מתכונים?

המיליונים של יק“א (260 עד 270 מיליון פרנק) יעשו את אוצר התישבות היהודים למיותָר. אם יש כבר סכום עצום לתכלית זו, איזה צֹרך יש עוד בבאַנק, שהונו עולה רק לחמשים מיליון פרנק? מן ההרהור הפשוט הזה, כי הבאנק הוא למותר, מפני שכבר יש די כסף, רק צעד אחד אל המסקנא ², כי הציוני וכל מי שיש לו עוד בטחון בדבר, אינם צריכים לחתום על המניות. באֹפן זה יצליח לחתור תחת אוצר התישבות היהודים, שכבר עתה הוא למורת-רוח לבעלי האוצר-הגבוה ממין ידוע, אשר בקרב היהודים. בלב החותמים מעוררים ספק, עליהם לשאול את עצמם: אם ממילא יש המיליונים של יק”א, למה לי להוסיף עליהם עוד ליטרא, עשר ליטר' או אלף ל. שטרלינג? אפשר שאין כאן אלא אמתלא ליסד באנק מאותו המין הידוע, שיש ממנו די והותר.

משפט כזה יוכל לצאת רק מתוך חסר-הבנה. הננו לבאר זאת בנחת. מתנגדינו עשו עמנו גם הפעם חסד, אם גם בכונה היותר רעה. אולי לא עלה כלל על דעתנו להגיד אף שמץ דבר מכל אשר נאמר להלן – כל כך מובן מאליו היה הדבר נחשב בעינינו.

ק­ֹדם כל אין להעלים עין מן ההבדל שיש בין הונו של איזה מוסד-צדקה ובין הונו של באנק. שניהם נגרים כמים, אבל האחד עומד ונקפא, והשני הולך ושוטף. יש ביניהם הבדל כזה שבין ברכה לנחל. במימי הברכה אי אפשר להניע תחנות: אפשר לעשות זאת במימי נחל. התמונה הזאת פוטרת אותנו מלמנות כל פרט ופרט, שבו נבדלים הבאנק ומוסד-הצדקה זה מזה. מציאות הברכה הן לא תעשה את הנחל למיותר.

אבל, טחנותיהם של מי יש להניע? כלום אלה של מיסדי הבאנק? החשד המתעב לא יתקים אף לרגע אחד, אם יקראו את התקנות ואת התכנית של אוצר התישבות היהודים. הח­­ֹק הראשון, אשר לא יעבור, הוא זה, שאין המיסדים או בעלי מניות-מיסדים יכולים ליהנות שום הנאת-ממון. אמנם לא נוסד מעולם באנק בתנאים כאלה. ואנחנו החפצים לחדש את כבודו של העם היהודי, נותנים בגלל זה בעֹנג מיוחד את התֹאר “יהודי” בראש המוסד, שהוא לנו מוסד פוליטי. כן הוא, מחליטים אנו, כי המוסד הזה שונה הוא מן המוסדות, שבהם הרגיל האוצר-הגבוה את העולם. כשמתאחדים בעלי האוצר-הגבוה ליסד איזה מוסד ונותנים את חתימת-ידם על התכנית, הם מקבלים תכף את שכרם. אם לא נביט על המנהג הזה באספקלריה המזהירה והמוזהבה של הפרקליטים, שאומנותם בכך, אז עלינו לערוך את דמותו באֹפן זה: בעלי האוצר-הגבוה מקבלים שכר חתימת-ידם מן הכסף, אשר יאסף על ידי החתימה הקודמת. הם מוכרים אפוא את בטחון-הצבור לאותו הצבור, שאינו מכיר בטיבו של העסק הזה. הרבה עוד להגיד בענין זה, אולם אין אנו רוצים להאריך. רק על זאת יש להעיר, כי מיסדי הבאנק היהודי אינם מקבלים שכר בעד חתימת-ידם על הפרוספקט, אלא להפך, הם משלמים בעד זה. כל אחד ואחד מהם חשבו להם לכבוד ולעֹנג, לשחד מהונם בעד הוצאות היסוד בתור קרן שאינה חוזרת ( à fonds perdu ) ואי אפשר בשום א­ֹפן, שתביא ההוצאה הזאת איזה רֶוַח להם לעצמם. רק עד כמה שהם חותמים על מניות ככל יתר החותמים, יכולים ועתידים הם לקבל את הרוָחים הנהוגים, ובעוד שבעלי האוצר-הגבוה אמנם מקבלים שכר החתימה על הפרוספקט, אלא שאינם מחזיקים לעצמם את השטרות המוצאים, ועוברים על עובדה זו בשתיקה, חתמו מיסדי הבאנק הקולוניאלי היהודי, שאינם מקבלים שכר, בעצמם על מניות – אחדים מהם עד לאלפַּיִם מניות – והודיעו על חתימתם בפומבי בא­ֹפן הגון. ההודעה הזאת באה, כדי שבמקרה, אם יעלה מחיר השטרות במדה מרובה, לא יוכלו לטעון גם על מיסדי הבאנק, שהשתמשו בידיעתם בברור את מצב הענינים לטובתם, מה שאי אפשר היה לאחרים, ומצד שני צריך היה להראות, כי אותו הבטחון בעסק העממי, שאותו הם דורשים מן האחרים, יש גם להם בעצמם. לא יוכל להזיק, אם אנו מבררים ומלבנים את הבדל התבונה והמעשה דוקא בו ברגע, כשאנו הולכים בדרכם של בעלי האוצר-הגבוה.

חלקים אחדים מעבודתנו הנודעת למרי יכולים להעשות בכסף. אבל טעות היא, אם יחשבו אנשים קטנים, כי די בזה. ויש שישאר אדם בקטנותו על הר של צרורות-כסף. האנשים “המעשיים”, שאינם רוצים, או אינם יכולים להבין אותנו במֹחותיהם הקטנים, טועים בזה שהם מכריעים על הענין בדרך החשבון. כשעולה התישבות משפחה אחת לסך 5243 פר' ½ 27 סנט', בכמה תעלה התישבותן של 17,926 משפחות? כמה דונאמים קרקע, כמה זרעים או גפנים, כמה סוסים, חמורים, פרות ושוָרים דרושים להן? והנה, באֹפן ילדותי כזה אין לפתור את השאלה. אלמלי חפצנו לחשב בא­ֹפן זה, כמה כסף דרוש להתישבות העם היהודי, כי אז באנו לידי סכומים, שאינם מצויים אלא בדמיון, בכל א­ֹפן לא יספיק לזה לא הון-המניות של הבאנק הקולוניאלי היהודי, לא הונה של יק"א, לא הונן של כל אגודות-הישוב, ולא זה של כל אדירי הבאנקים ביחד. להתישבות ממשית של המוני היהודים, הנושאים אליה את נפשם, על האדמה, שאליה הם שואפים, צריכים להתחשב עם הון של מיליארדים.

והנה יאמרו בעלי-החשבון “המעשיים” בבת-צחוק של יהירות, כי אלה המיליארדים צריכים להיות מונחים במזומנים כמו, למשל, שתים וחצי מאות המיליונים של יק“א. ובני אדם בעלי אֹפק צר כזה רוצים להשפיע על ענין עממי רב-הערך, הנבצר מהם כלל וכלל להבין את התופעות היותר עקריות בכלכלה הצבורית? אין בכל העולם סכום כסף כזה, שיספיק כדי להעתיק עם שלם ולהושיבו בארץ אחרת. לעומת זאת יספיק רק רעיון אחד, פשוט, כללי, ברעיוננו הלאומי. אינני יודע, אם באו אל הבארון הירש, שהיה עשיר ברעיונות, או אל הבארון אדמונד רוטשילד אנשים במספר כזה שבאו אלי והתיצבו כבעלי-רכוש פחות או יותר גדול, לבקש מפי עצה, אם יוכלו להתישב “שם”. היו ביניהם כאלה, שרכושם עלה למאתים אלף פרנק ויותר, או קבוצות, שכל אחד מחבריהן היה מחויב להראות, שיש בידו עשרת אלפים רו”כ. במקרים כאלה אין “המעשיים” יכולים לעשות מאומה, מפני שאין זה ענין של רתימת-שוָרים, שרק לה לבדה הורגלו היטב. אולם אלה, המתישבים על דעת עצמם ועל חשבון עצמם, דורשים ערובות משפטיות, שאת רכישתן הצבנו לנו למטרה, אנחנו “המדיניים”. אין אנו מעמידים פנים כבעלי-טובות, העושים עם כמה משפחות חסד, שעל ידו יעזרו בצמצום רק יחידים, שהצליחו במקרה, בעוד שקרוביהם ושכניהם ישארו בענים כמו שהוא. אבל הננו רואים את עצמנו כפקידים מתנדבים ועובדים בחנם עבודת כל העם, שבעדו הננו חפצים להכין תנאי-קיום חדשים, ולפיכך יש לחשבוננו תכנית אחרת לגמרי, ומי זה יהין לערער עליה? כלומר, אנחנו אומרים: דרוש יהיה כסף לפי מספר האנשים שיבאו. “המעשיים” אומרים להפך: מספר האנשים, אשר יוכלו ללכת שמה, תלוי בכסף, העומד להוצאה בעד ההתישבות.

לפי חשבוננו נמצא ההון, שיש להשקיע בישוב, בערך ישר אל מספר המתישבים. למעט מתישבים מעט, להרבה מתישבים כסף הרבה.

ההתפתחות צריכה להיות טבעית, סדורית. כלום לא שמעו מתנגדינו מימיהם דבר מתולדותיהם של ישובים גדולים? למן הימים האגדיים של נדידת-העמים עד ימינו אלה שבתקופת טרנסואַל תכונה אחת להם, המהגר נעקר ממקומו על ידי עני כלכלי או מוסרי, בתור יחיד או בהמונים. הוא מבקש לו אחוזת-אדמה אחרת ויתישב במקום, שבו יהיו התנאים יותר טובים, שבו ימצא עבודה ובטחון-הרכוש, חרות, משפט וכבוד יותר מאשר היו לו במקום, שממנו יצא. לפיכך אין אנו רואים חובה לעצמנו להעתיק את המתישבים. חובתנו היא: להכין בעדם את התנאים היותר טובים. ואז יבֹא כל הרוצה לבֹא. אז יבא מי שמבקש עבודה ובטחון-הרכוש, מי שחפץ ליהנות מן החרות, המשפט והכבוד במדה גדולה מזו, שיש לו עתה.

והבאנק יספיק לממשלת טורקיה אמצעי-כסף, עד כמה וכל זמן שתתן היא במחירם זכיות של משפט מספיקות למתישבים.

השקעת כח-העבודה וההון הדרוש לעסקי הקבלנות צריכה להיות לאט לאט, מתנהלת על-ידי הבאנק הקולוניאלי ובעזרתן של אגודות-הישוב העשירות במיליונים, שאין על כל פנים להקטין את ערכה, זאת היא כל התכנית, הברורה והפשוטה למדי.

והנה כה רבו האגדות המסופרות על אֹדות הבאנק, עד כי נחוץ הוא גם כן לסתור אי-אלו מושגים נבערים. אף-על-פי שהסתירה בעצמה גם היא מעוררת כבר שחוק.

הון-המניות של הבאנק לא יחולק בשום אֹפן בין הקולוניסטים, כמו שאין תעודתו לשטוף אל אוצר הממלכה הטורקית. אולם עליו יהיה להספיק הלואות בתנאים נוחים ולהיות סרסור ומעורר לעסקים של: חקלאות, עבודות טכניות, תעשיה ומסחר. אלה הן הטחנות, שיגיע הנחל. כי מעשה-צדקה, לו גם היותר נהדר, אינו עושה את הבאנק בתור אמצעי כלכלי למיותר, יכולים אנו ללמוד על פי דוגמה אחת, שנודעה לנו בימים האחרונים מארץ-ישראל. הקולוניסטים, ש“נטעו” שמה בדרך צדקה, סובלים תחת תנאי-המלוה הקשים. מדת הנשך עולה עד לעשרים וארבעה או שלושים אחוזים לשנה. בבאנק, שיתחיל את פעולתו במצב ענינים כזה, יש בודאי צֹרך, והצֹרך הזה גדול בה במדה, שגדול כבר סכום הכסף הנמצא בשביל הקולוניזציה “המעשית”.

אלמלא חפצו אגודות-הישוב להוציא את הכספים השמורים בידיהן, באֹפן המתאים לדרישות העם, כי אז היה הבאנק דבר הכרחי, כלומר בתור ממלא מקומן. ואולם אם תלכנה כל אגודות יק"א השונות הגדולות עם הקטנות בדרך האחת ההיא, אז אדרבה יש צרך בבאנק, בתור השלמה לפעולותיהן.

נמוקי מתנגדינו מוכיחים אותם על פניהם. בה במדה שירבו המיליונים של אגודות-הישוב, כן תגדל נחיצות הבאנק לתכלית ההתישבות הגדולה.

מי לא יבין את זאת?

-סוף-

מכתבים שונים

---

מסירת מודעה

מאת

בנימין זאב הרצל

מסירת מודעה / בנימין זאב הרצל

אחרי מאמרו של הרצל “ציונות” (כל כתבי הרצל, ח"ב, עמ. 137–142) נתן ד“ר גלאזר ידו לד”ר בלוך בווינא, שנלחם אז נגד הציונות והקונגרס בכל מיני עלילות.

על מאמר אחד כזה של ד"ר גלאזר השיב הרצל בגליון 5, “וועלט” 1898, בתור “מסירת הודעה”:

“….ד”ר גלאזר, שמלפנים נדחק אלי בדברי ידידות, מנסה עתה למשוך עליו את עיני הכלל בחוצפה, שלא היתה כמוה. לפני איזה זמן שלח אלי הצעה אחת וכתב אלי כמה מכתבים, שעוררו בקרבי אי-בטחון, מפני שדרש תכף שאחזירם לו. החזרתי לו את המכתבים, שלא היו שוים בעיני כלום. כנראה היה בדעתו להשאיר לעצמו פתח לחרטה, ובכל זאת כתב אלי עוד אחרי-כן;אולם לא עניתי אותו. והנה הוא טוען, כי הסכמתי להזמנתו, שהזמין אותי לראיון עם הד“ר קַרפֶּלס בברלין. מעולם לא כתבתי לד”ר קרפּלס דבר כזה. ההזמנה לועידה זו נשלחה אלי מאת פרופסור אחד באוניברסיטה. להזמנה זו הסכמתי. בתחלה לא התנגדתי לדבר, שיקח לחלק בועידה בתוך יתר האדישים והמתנגדים גם ד“ר גלאזר, שהתפאר בידיעת-המזרח שלו. אחרי מאמרו ב”בּרלינר טאָגבּלאַט“, שהוכרחתי לחשבו להתנפלות בכונה להזיק למִפעלנו, כתבתי להפרופיסור ההוא, שאין אני רוצה להשתתף בועידה עם הד”ר גלאזר".

---

אל הקולוניסטים בראשון-לציון

מאת

בנימין זאב הרצל

רגש התמהון איננו עוזב אותנו, מאז דרכה כף רגלנו על האדמה, אשר מתוך שוממותו המדומה חוללה עבודת ידי יהודים נפלאות כאלה. רק נדיבותו הנהדרה של רוטשילד הצליחה לאַפשר את התוצאה הזאת במשך זמן קצר.

התודה שהקולוניסטים מכירים לנדיב הזה, היא לא רק מובנת, אלא גם חובת-כבוד לקולוניסטים. המטרה, שהציבה לה הציונות, מקיפה לא רק מאות או אלפי משפחות, אשר בדרך ההתישבות הנהוגה עד כה, מצאו או יכולות עוד למצוא להן מושב על אדמת אבותינו, כי אם את כל העם היהודי, שטוב היה, לו מצא לו פה מקלט בטוח. אולם חלילה לנו לתת מקום לחשוב, כי רוצים אנו לעשות דבר נגד רצונו של מושל הארץ או שלטון המושבות. אין מן הצרך גם כן, שישתתפו הקולוניסטים בתנועתנו באפן אחר מאשר בזה, שהם מכשירים בעבודת ידיהם את האדמה, שעליה עתידים לשבת גם אנחנו.

---

לפתיחת הבאנק

מאת

בנימין זאב הרצל

בזה הגיעה לידי גמר אותה העבודה הכבירה, שלה הקדישו הצירים בבאזל את כל כחותיהם והביאו קרבנות אישיים וחמריים עצומים. כל החברים לדעה הנאמנים יבינו את חשיבותו של הרגע. לצערנו יודעים אנו היטב, כי מתנגדינו יעמלו עתה בכל כחם לשים לאַל את מפעלנו ולא יחדלו מהתנפל עלינו בגלוי ובסתר. שום ציוני נאמן לא יתן לבו לטעות על ידי זה! באֹמץ ובשקידה קדימה! ינסו להזיק לעבודתנו בחשדים ובעלילות-שוא. ועל כן אנו מוסיפים להעיר על דבר זה: על ידי תנאים, שנתחיבו בהם, ועל ידי חוקי התקנות אי אפשר שתהיה למיסדי הבאנק שום הנאה חמרית. ההשגחה על ההנהלה הנכונה של הועד המפקח, אשר חבריו הם אנשים נאמנים ונכבדים, בטוחה לקונגרס לכל הדורות.

מתנגדינו, שאינם רוצים בעם היהודי ולפיכך גם בהצלת העם היהודי, שונאים כמובן מעֹמק לבם גם למוסד הזה, למוסד, שעל ידו נקוה למלא את דרישתו של עמנו. את הדבר הזה ישים כל אחד על לבו, ועל פיו יתנהג איש ואיש על מקומו. אל יחת לבנו, ורק אז נשכיל ונצליח!

---

ארץ ישראל

מאת

בנימין זאב הרצל

¹

יודעים אנחנו, וגם יש לנו את כל האמצעים של תקופתנו אשר אנו חיים בה, ואחרי כל אלה, הם קצר תקצר ידנו כאשר קצרה יד אבותינו בשבתם בגיטו לעזור לנפשנו? לא! יכולים אנחנו לעזור לנפשנו, וגם עזור נעזור. בקיאים אנחנו בחכמות, חרוצים אנחנו במשא ומתן ויודעים אנחנו להתהלך עם הבריות ועם המאורעות, מסוגלים אנחנו לעבודה, שואפים לעסקנות ולקבלנות, הננו מנוסים בעשרה נסיונות ומצורפים בכור העוני, ומה זה, איפוא, יחסר לנו? – ארץ בטוחה, אשר בה נוכל לעבוד לפי כחותינו וכשרונותינו בלי כל מפריע ובלי היות לטורח על אחרים. ואתם הלא תדעו, מה שֵם הארץ הזאת, הלא הנכם יודעים גם את שם התנועה הזאת.

הציוניות!

אלף ושמונה מאות שנה של גלות ושל תקוה חיה פרושה על המלה הזאת. יש אמנם יהודים, שיצאו לתרבות רעה, הלועגים להציוניות, יש גם צרי-לבב וקטני-המֹח הלוחמים בה. התנועה הציונית, אשר מתחלה עברו עליה בשתיקה, אחרי-כן שחקו, לעגו לה, ולבסוף החֵלו ללחום בה, – לתנועתנו זאת יש כֹח עצום, כל של אומה שלמה, אשר אי-אפשר בשום אופן להשמידו או גם להחלישו. דרוש היה הדבר, כי יעירו בנו את לאומיותנו הנרדמה;דרוש היה, כי יגלה העם את רצונו לפני כל העולם בדברים ברורים. אולם עוד לפני שנה נראה דבר זה כבלתי אפשרי כלל.

והנה נהיה הדבר.

בחודש אויגוסט בשנת 1897 נקבעה על הקונגרס בעיר באזל הצורה האחרונה של הפרוגרמה הציונית:

הציוניות שואפת לרכוש מכון-שבת להאומה הישראלית, העומד תחת חסותן הגלויה של הממשלות.

הכל נמנע ובלתי אפשר להחובק את ידיו. אבל אין לך דבר העומד בפני הרצון. הכל אפשר למי שיקרב אל מלאכתו ועבודתו ברצון חזק וכביר. החובה מוטלת עלינו לעבוד את עבודתנו בלי חשֹך על פי תכנית מסוימה, שתהיה מכֻוָנה לתכלית ידועה. במקומות רבים מתעוררים וקמים ועוזרים נכבדים למפעלנו הגדול, ולא רק מתוך היהודים, כי אם גם מתוך הנוצרים. לא עתה היא העת לספור ולספר את כל אשר עשו מימי הקונגרס הראשון בבאזל עד היום הזה, למען בַּרר והוכיח לדעת-הקהל ולפני הממשלות הנוגעות בדבר את טיבן ומהותן של מגמותינו, כי הנה מסכימות ומתאימות לחוקי הממשלות והארצות, שאנו יושבים בהן, כי הנה מסכימות ומתאימות – בכלל – לרוח אהבת כל האנושיות.

והתביעה המוסרית הזאת: לתת ארץ לעם נודד, תתפשט כעל כנפי נשרים בכל המדינות והארצות, שהיהודים יושבים בהן נאנחים ונאנקים. ובכל מקום אשר ישמע שם “הגאולה” שם ישמח ויגל לב בן עמנו, אם רק לב בשר בקרבו ולא נהפך עוד לאבן. ובכל מקום אשר בני עמנו יראו ויוכיחו לעיני התבל, כי עוד מוכשרים ומסוגלים המה להתעוררות לאומית, כי מוכשרים המה להבין ולהוקיר כראוי את הרעיון הגדול של תחית ישראל על אדמתו, – שם גם יולדו להם אוהבים אשר יעמדו לימינם. הן הדבר היותר מגונה ומכוער אשר יטפלו עלינו הבריות הוא – כי אין לנו אידיאל לאומי.

המתנגדים להרעיון הציוני אשר מקרב עמנו, ברצותם להוכיח עד כמה מסוכן ומזיק הוא הרעיון הזה להיהודים בארצות מושבותיהם, יביאו ראיה ומופת להתנגדותם העִוֶרת, כי האנטיסמיטים מביטים בעין טובה על התנועה הציונית.

אבל מתנגדינו אלה לא ידעו ולא יבינו, כי הציוניות היא היא – אמנם – המבשרת שלום, אותו השלום, אשר יביא מפעלנו – אותו המפעל אשר ישנאוהו שנאת מות – בכנפיו לכל האנושיות.

תנועת יסוד המושבות העבריות בארץ אבותינו תביא מרפא ורוחה להארצות החולות במחלת השנאה לישראל, ויחד עם זה תַפרה ותרבה את הברכה החמרית והרוחנית ואת הסדרים הטובים גם בארצות המזרח. גם המושבות שנוסדו עד עתה בארץ ישראל, אם גם לא רב מספרן, בכל זאת הראו גם הן לדעת, כי אדמת אבותינו עודנה ברוכה ופוריה. ובכלל כל אדמה פוריה היא אם רק עובדים חרוצים יעבּדוּה וישמרוּה, ומה גם אדמת אבותינו אשר בימי תקופת-הזהב של תולדותינו היתה ארץ זבת חלב ודבש. ואדמתנו זאת תשוב להיות “ארץ זבת חלב ודבש” אם ישובו בני עמנו, אשר סבלו הרבה הרבה בגולה, אל ארץ אבותם.

---

נאום בלונדון (ב)

מאת

בנימין זאב הרצל

הידעתם את המעשה באותו הערבי, שהרג אדם אחד, מפני ששאל אותו, לאן הוא נושא את עגלו?

את המעשה הזה ספרה לי לפני שנים אחדות גבירה אחת פה בלונדון, ואותו אני רוצה בכל אֹפן למסור לכם, מפני שהוא מעשה יפה ומלא-טעם. ערבי אחד, סבלן וקר-רוח ככל בני ארצו, נשא בבקר אחד עגל קטן מכפרו אל העיר. בלכתו עליז בדרכו, פגש אותו איש אחד וישאלהו: “לאן אתה נושא את עגלך?”

הערבי ענה: “אל העיר, אהובי, יברכך אלהים!”

לא עברו רגעים הרבה ויפגשהו השני וישאלהו: “לאן אתה נושא את עגלך?”

כעבור רגע בא השלישי, הרביעי, החמישי. מחזה האיש ועגלו עורר את כלם לשאלה ההיא. והערבי שלנו, בהיותו סבלן, ענה בכל פעם בסבר פנים יפות: “אל העיר, אהובי, יברכך אלהים!”

אבל הסבלנות היא חֹמר ההולך וכלה. אחרי שהשיב הערבי שלנו אותה התשובה על אותה השאלה חמש-עשרה או עשרים פעמים, התחיל לחרות אפו. תשובתו נהיתה קצרה: “אל העיר, אהובי!” את ברכת-אלהים השמיט. כה ענה עוד כעשר פעמים, עד שגם זה היה עליו לטֹרח. את השואלים שבאו אחרי-כן השיב בקצרה: “אל העיר!” קולו היה נרגז, ולבסוף נעשה גס. דמו התחיל לרתוח בקרבו; הוא חשב, כי בני-האדם נועדו יחדו לשַטות בו. וכיון שנדמה לו לראות בת-צחוק של לעג בפני השואל אותו בפעם התשעים או המאה את השאלה: “לאן אתה נושא את עגלך?” הניח את עגלו, החזיק בגרגרת האיש ויהרגהו.

הציונים נמצאים כמעט במצבו של אותו הערבי עם עגלו. שואלים וחוזרים ושואלים אותם תמיד אותן השאלות, ולאט לאט תמה סבלנותם. באֹפן זה יתבאר, כי הוכוח על ענינו מקבל לפעמים צורה של התרגזות. אבל מיעץ הייתי את חברינו, לבל ישכחו, כי העוברים הם תמיד חדשים, ולהם עוד לא הוברר הדבר. נשיב נא במנוחה על שאלותיהם, ונשים אל לבנו, כי מוסיפים אנו להתקרב עם עגלנו אל העיר, במדה שהרבינו להשיב.

רע מזה הוא, כמובן, אם בני-אדם, שכבר קבלו תשובה, שבים וחוזרים ושואלים בזדון. או אם יענו: “לא אמת הדבר, אינך הולך אל העיר!” או:“אין בכלל עיר!” או: “לא אהובך אני, והאלהים לא יברכך!” למזידים כאלה אנו מחויבים לפנות עֹרף וללכת לדרכנו ולחשוב: עוד מעט והיינו בעיר.

אבל את התשובה המתמידה אוכל לחשׂוך לי היום ובמקום הזה. כלכם יודעים, לאן פנינו מועדות. השאלה, שאולי מתעוררת בלב יחידים היא רק זו, אם דרכנו היא הנכונה.

אני מאמין, כי כן הוא.

מה היא מטרתנו? אנו חפצים לכונן לעם היהודי מקום מושב בטוח במשפט צבורי במולדתו העתיקה בארץ-ישראל. זה הוא, לדעתנו, פתרון גמור לשאלת-היהודים.

לפתרון הזה קודמות שלש הנחות.

ראשונה, מציאות העם היהודי.

שניה, כשרון ארץ-ישראל להתישבות.

שלישית, הבטחת היסודות המשפטיים.

הנחה ראשונה. בראשית תנועתנו יכולנו רק לשער, שיש עם יהודי במציאות. היום כבר ידענו זאת. דבר זה הוכח בראיות היותר ברורות ומודרניות שבעולם. יש לנו הנהגה, המדברת בשם העם היהודי. היא מתאספת זה שתי שנים בבזיל, ושמה – קונגרס הציונים. גבירותי ואדוני! אינני יודע, אם אני בעצמי אזכה לכך, אולם מעמק לבי נוכחתי, כי אנשים מבני גילי יזכו לראות בהגשמת חפצנו. חיה נחיה כבני חורין בארץ-ישראל. אם אני בעצמי אהיה שם או לא, אחת היא לעצם הענין. אולם אם אהיה שם, אז לא אשמח על שום דבר, לא אתפעל יותר משום דבר מאשר מן הקונגרס הבזילאי הראשון, שהיה בשנת 1897. כי זה היה האות הראשון לחייו של העם היהודי, אשר כבר נחשב כמת. בכל רפיון נשימתו, בכל חולשת דופקו, אנחנו, שהקשבנו להם ברעדה מתוך פחד ותקוה – אנחנו נוכחנו, כי עמנו עודנו חי. כל מה שהוא עתיד עוד לפעול להבא, לא יוכל להפתיענו. רגע של אֹשר היה אותו הרגע על גבולות החיים, כשראינו את המת המדומה פוקח את עיניו. כי אדם השב לתחיה הוא גם מתהלך, אוכל ושותה, מרקד ומחלל בחליל וחוטב עצים וקורא בספרים ומציר ציורים, על כל אלה אין להתפלא עוד. הפלא היא התחיה, הדופק הראשון שאנו מרגישים, הנשימה הראשונה שאנו רואים. חובתנו היתה, לבלתי תת את החיים האלה להרדם שנית, ולה מוקדשת תעמולתן של אגודות-ציון הישרות שבכל העולם. מסיביריה ועד אפריקה הדרומית יש כבר היום אלפי אגודות כאלה, המכירות בעקרי הקונגרס הבזילאי הראשון ופועלות על פיהם. זה הוא הלאום, הלאום שלנו!

והנה יש בקרבנו אנשים המעקמים שפתותיהם ואומרים: “כן, העניים; אבל לא העשירים!” האומרים כן, אינם בכלל שוים בעיני לתת להם עצות טובות. ובכל זאת רוצה אני ליעצם, לבל ישמיעו דברים כיוצא באלה בפומבי. כי בזה הם מאשרים את משפטיהם היותר קשים של האנטישמיים, האומרים, כי אצל היהודים “הכסף יענה את הכל”; כי היהודים אינם מכבדים אלא את הממון בלבד, אחת היא להם באיזה אֹפן ירכשו אותו. עלינו להשמר מפני דעה כזאת, מפני שהיא שפלה, ואפילו לא נבונה. מי שדעתו שפלה כבר לחשוב כזאת, עליו למצער להיות חכם, שלא לגלות מה שבלבו. חוץ מזה, הלא רֹב מנינו של כל עם הם העניים, וכלום אפשר שיעיז מי שהוא לכחש במציאות העם האנגלי או הצרפתי, מפני שמעטים בהם כל כך המיליונרים בערך אל הסובלים חרפת-רעב?

אלה הן שיחות בטלות, אל תחשבו אותן לי לחטא. המתנגדים מכריחים אותנו לטפל בשטחיות כאלה.

הנחה שניה. כשרון ארץ-ישראל להתישבות. להביא עליו רעיה נטו כבר לפנינו, אם גם במדה מועטה, הציונים המכונים “מעשיים”, ועלתה בידם. על פעולות האנשים האלה דברתי תמיד בכבוד, אף כי חושב אני, שאינן מספיקות, כדי לפתור את השאלה רבת-הערך. ועל כן נצטערתי ביותר על אשר צררונו מצד זה. כשמתחילים היום להכיר ולכבד בכל מקום את נסיונותיהם של “המעשיים”, הרי זה אפשר, שתעמולתנו הכבירה גרמה לכך. כי יהודים רבים, המסרבים עוד להסכים לדעתנו, מביטים עתה על הדרישה הענותנית של “המעשיים” בעין יותר יפה. ולפיכך יכולים היום המעשיים ללכת שלובי זרוע עם אנשים כאלה, שבעיניהם היו לפנים לבוז וללעג.

ואולם לססמאות ולכנויים מפלגתיים אין שום ערך. יכול הייתי להוכיח לכם, כי אלה המכונים מעשיים רוצים בעצם הדבר להיות מדיניים, ואנחנו המדיניים חושבים את עצמנו למעשיים. המעשיים רואים בזה ערמה יתרה, באמרם להכניס לאט לאט ובחשאי כמה מאות אלף יהודים לארץ-ישראל, ולדרוש אחרי כן, בהיותם שם, זכיות בשבילם. בחשאי? כמה מאות אלף נפש? אבל, בשם אלהים, איך הם מתארים להם את הדבר? אני חושב, כי אינם מתארים להם כלום. הם רק מתחילים בעבודה. דומה הוא בערך לבני-אדם אחדים, שעלה במחשבתם לבנות בית באיזה מקום. מה הם עושים? לא חולמים הם, ולא בעלי-הזיה. יודעים הם, כי בית יבנה מאבנים. ובכן הם מושכים בהתאמצות גדולה אבן אל מקום הבנין, וחושבים, שאם יעשו גם אחרים כמוהם, אז יקום הבית.

היה לא תהיה! כן לא יבנה הבית לעולם! אבל יבנה, אם יערכו מקֹדם תכנית לבנין. אז תצלח האבן שלכם. לא קֹדם לכן.

והנה הגענו להנחה השלישית, לערובות המשפטיות. אם אולת היא לבנות בלי תכנית, אז לא נחכם גם כן לקבוע תכניות לבנין, בטרם הבטחנו לנו את הקרקע לבנין. כי אז יבֹא בעל הקרקע ויהרס את בניננו או יגרשנו מן הבית, אשר אנחנו בונים.

האין אפוא הדבר יותר מעשי, להבטיח מקֹדם את הזכות לבנין? כיצד יֵעָשה הדבר? אם לא ירשנו מצב הענינים לקנות תכף ובדרך ישרה את הקרקע לבנין, אז אפשר לקחת אותו בחכירה או בשכירות. הן פה באנגליה נוהגים דיני החכירה והשכירות בנכסי הממלכה, הנודעים רק מעט בממלכות היבשה. יחס משפטי כזה, שיהיה לו אֹפי מדיני, רוצה אני, מקוה אני להשיג מממשלת טורקיה. ובו ברגע שיכירו, כי אין הדבר פוגע במרותו של הוד מלכות השולטן, וכי ההגרה הבטוחה לארץ ישראל לא רק שלא תגרע מאחוזתה של טורקיה אלא עוד תחזק אותה ותעלה את ערכה, יש לקוות, כי נבא לידי פשרה. עלה בידי לרכוש לרעיונותי ולהצעותי מליצים אדירים, אבל מכיון שאינני במצבו הטוב של סיר סֶסיל רודיס, הנני מוכרח לשים מחסום לפי ולשתוק בנוגע לאיזה משא-ומתן שיש לו ערך היסטורי, אף אם יש לחשוש, פן יאמרו מתנגדינו, כי אין לי מה להגיד.

כאשר רמזתי בסתו שעבר, לפני מסע המלאכות הציונית לארץ ישראל, פה בלונדון על מאורעות העתידים לבֹא, ידעתי כבר אז כמה פרטים מן הדברים שהיו הולכים ומתהוים.

עבודה קשה היא אפוא, שלא בנקל תעשה גם בידי חכמים ובקיאים ממני, אם מצד אחד צריכים להצדיק את בטחונם של אנשים נדיבים על ידי שתיקה, ומצד שני מקיפים אותנו בשאלות: מה נשמע? להיכן הגענו? אימתי? אימתי? אימתי?

בבין-המצרים האלה אני מכיר את חובתי, מבלי לפסוח על שתי הסעפים. חובתי היא לשתוק, אף אם לא יאמינו בי, עד שיגמר הדבר, שהתחלתי בו.

יודע אני מה שיאמרו מתנגדינו. יודע אני, כאילו כבר שמעתי את נאומיהם, קראתי את עתוניהם. עוד הפעם השתמט, הבטיח הבטחות תלויות באויר, השלה את נפשות העניים, כל הענין אינו אלא אחיזת-עינים שאינה מצויה. אבל אחראים אנחנו בעד כל מה שאנו אומרים ושאמרנו.

לאשרי אין עתותי בידי לקרא את כל דברי החרפות שמטיחים נגדי מצד היהודים. אני מקבל רק לפעמים קֹבץ, זר-פרחים של נאצות. ואני מרגיש בזה בושה יותר מקצף. מתביש אני בתור יהודי, על היות בקרבנו בני אדם הנותנים לשמצה את מי שעובד עבודת עמו. אם יצא דבר הריב מחוץ לחומות הגיטו אל העולם הרחב, אז אולי ישתומם מי שאינו נוגע בדבר וינוד בראשו, ואולי יאמר איזה צר ואויב: ראו, כך היא דרכם של היהודים! כך הם מתנהגים עם בניהם העמלים לטובת עמם.

האם לא העיזו כבר להגיד, כי יש לי הנאת-ממון בדבר? אמנם ראויים היו בני-האדם האלה שאחשב עמם בגלוי, בכמה עלתה לי כבר התנועה, חוץ מאבוד-הזמן והעבודה, גם בקרבנות כסף. ידידי הקרובים אלי יודעים זאת. אולם אין אני רוצה לדבר גם מזה, כבוד היהודים יקר בעיני.

ביללת-קצף מיוחדה התנפלו עלי בשעה שנגשנו להוציא לפעולה את החלטת הקונגרס וליסד את הבאנק הקולוניאלי היהודי. זה היה אחד ממסעותינו על דרכנו העירה, ומי שראה אותנו נושא את עגלנו, יכול היה לחשוב, כי עגל-הזהב הוא. לחברי ולי היה יסוד הבאנק הקולוניאלי היהודי עד עתה הקרבן היותר גדול שהקרבנו על מזבח התנועה הציונית. אינני מדבר על אודות הכסף, אשר הוצאנו מן הכיס.

כי למרות היותנו יהודים, אין הכסף אצלנו גבוה מעל גבוהים. הקרבן היה בזה, שנגשנו לעסוק בענין של מסחר, אם גם שלא בכונה להנאת-ממון.

אחרי שהגענו לאותה הנקודה, שלא יכולנו לאחר עוד את יצירת המוסד הכספי, כתבתי לאחד מידידי בלונדון ואמרתי עם המכתב: “עברו הימים, שבהם חשבו אותי למשוגע, מהיום והלאה יתנהגו עמי כעם בעל-עסקים. אבל גם על דבר זה עלי להתגבר”.

אינני חושב לעָול, אם יעסוק אדם במסחר, רק הסופר איננו רשאי להיות סוחר, ולגבי עובד בתנועה עממית, זה הוא עוֹן גדול מנשֹא.

מימי לא הייתי נביא-אמת כבשעה ההיא, והיהודים יכולים להיות שבעי-רצון, אם כל דברי יתקימו כאותם הדברים שכתבתי אז. זאת אומרת: נבואתי נתקימה יותר מאשר פללתי. פה בלונדון היה המעשה, באספת פומבי, שקם איש אחד, שלא נודע לי טיבו, אלא שהוא בכל אֹפן עסק בסחורה מימיו הרבה יותר ממני, והביע את דעתו, כי רוצים אנו לגזול את ממונם של העניים. מדוע הגיד זאת? מכיון שלא עסקתי מימי בשום עסק מאיזה מין שהוא, אינני יודע, אם היתה כונתו להגיד, כי כל עסק של ממון הוא מעשה-גזל. כאילו התכַּוֵּן, בשנוי לשון, לפתגמו של Dumas, שהיה אומר: “Les affaires, e’est l’argent des autres” (העסקים, הם ממונם של אחרים). או היתה דעתו, כי רק לעסקי היהודים יש אֹפי כזה? אם כן, מתפלא אני על כבוד מעלת הרב הראשי, שלא גזר עליו נדוי, וגם – מה שהיה מכאיבו עוד יותר – שלא חדלו הבאנקירים בני דת משה מהתרועע אתו. ואפשר, שחפץ היה רק להגיד בלשונם הנמרצה של אותם החוגים, שעליהם הוא נמנה, כי כל הענין חשוד בעיניו. הרואים אתם, מה עלה בידם? דוקא מפני גֹדל החרפות החטיא את המטרה. ידידי ואני היינו מצטערים מאֹד, אלמלי היו מחזיקים אותנו לבעלי-עסקים – ונכונים היינו לשמוע חרפות כאלה. אבל החזיקו אותנו לגזלנים – זאת היתה נחמתנו.

ומה הם פצעי-העוֹר הקלים לנו, המוסרים את נפשם באהבה על הדבר היקר לנו? הדבר הולך ומתקדם – וזה הוא העקר.

הבאנק הקולוניאלי הזה, אשר מראש העלילו עליו, בטוח היום בקיומו. הוא היה לעובדה, למספר, שבו מחויבים להתחשב גם בעלי המספרים, וביחוד בעלי המספרים. תפשתי מועט באמרי, כי הבאנק יהיה טוב יותר מן השם, שנסו להוציא עליו. הוא בכלל יהיה טוב. מדוע?

באמרי, כי הבאנק הקולוניאלי יתנהל במישרים, מפני שבטחונם המלא התפעלות של האנשים הקטנים, הרבים עד לאין מספר בכל העולם, מטיל עלינו חובה מוסרית, קשה ומתמידה – אז יענו המתנגדים: אמנם, רק דבר זה צריך לראיה. ולפיכך אני רוצה להגיד לכם את הטעם השני: הועד המפקח, אשר נתכבדתי להמנות עליו יחד עם כמה חכמים, סופרים ואנשים שאינם בעלי-עסק, אינו רשאי לפי התקנות להרויח שום רֶוַח של ממון, מאיזה מין שיהיה. אם לא יחזיקו אותנו אפוא לבעלי ספורט חדש, שתכליתו היא, שיהיו חברי הועד המפקח רואים במנוחה, כשהמנהלים בוזזים את בעלי-המניות, ואולי שיהיו מתערבים, איזה מן הגזברים ימהר לגנוב ולברוח, אז הלא יש להניח מראש, כי הועד המפקח, שיש לו כֹח-הרשאה מספיק, ימלא את חובתו.

אבל החובה הזאת לא נגמרה בקיום סדרי ההנהלה. עומד פה להוסד עוד באנק יהודי. כאלה יש כבר די והותר תחת מסוות שונים. הבאנק הציוני צריך היה להיות והיה יהיה. מה מובנו של דבר זה?

האם ישמש הון-מניותיו של הבאנק אמצעי לקנין האדמה, שאליה אנו שואפים? הן לתכלית זו לא יספיקו שני מיליונים ל"ש. בהחלטות כאלה רוצים לתת אותנו ללעג ולהחזיק אותנו לאוילים. לבאנק יש תעודה אחרת. עליו להיות סרסור להשגת הטשארטר, שאותו תארתי לכם לעיל בתמונת החכירה ( leasehold ).

אנחנו חפצים להשיג מיד ממשלת טורקיה טשאַרטר, כדי להתישב בארץ-ישראל תחת מרותו של השולטן. תקוות טובות ועצות נשקפות לטורקיה, אם תתן ליהודים החרוצים, השקטים ותאבים לעבודה, את היכֹלת לחשוף את מטמוני הטבע שבארצה. רק מעטים הם היום חכמי-המדינה בטורקיה, אשר לא יבינו את התועלת הזאת שבתנועה הציונית. יחד עם היהודים יבֹאו לטורקיה שלום והפרחת חיי-הכלכלה לפי רוח הזמן.

איזה ערך יש למחשבתנו, אם תצא לפעולה, בעד אירופה, זאת הכירו כבר לדעת מושלים ודיפלומטים חשובים באֹפן היותר ברור. היא תשים קץ לשאלת-היהודים המרעילה והמכֹערה, אף אם לא יחשוב איש ממנו, כי כל היהודים ילכו לארץ-ישראל. וחשבוננו הוא הכי פשוט שבעולם: אם תמעט ההצעה של יהודים, אז תגדל הדרישה ליהודים. אז נחשב לסחורה, שעלה מחירה.

ומחירנו עלה יעלה. תרבות אנחנו חפצים להביא אל המזרח. ושוב תרויח מזה אירופא. לסחר-הארצות נפתח דרכים חדשות – ואין ממלכה, אשר תתענין בזה יותר מאנגליה עם אחוזותיה שבאזיה. הדרך היותר קצרה להודו היא דרך פלשתינה. אנחנו נהיה זקוקים לתוצאות התעשיה בארצות התרבות, עד שנברא כאלה בידינו. אולם חפצים אנו ככל האפשר להכין בזמן קרוב נכסים בעצמנו.

בחמישים השנים האחרונות נעשו בחיי הכלכלה של האנושות שנויים יותר גדולים מאשר לפנים במשך אלף שנים. יחד עם כֹח הקיטור והזרם האלקטרי באה רוח חדשה לעולם, רוח עֹז ותפארת. הרוח הזאת תרחף על התנועה הציונית. אינני רוצה לדבר על התעשיות הרבות, שעל ידן נעשו חיינו מרובים כל כך בגונים. מה אוכל אני, הזר הדל מארצות היבשה, לספר מזה ליושבי אנגליה? אתם עולים עלינו בכל קניני הטכניקה, כמו שהפוליטיקאים הגדולים בארצכם היו הראשונים, אשר הכירו בנחיצות הרחבת-הגבולים על ידי קולוניזציה. ולפיכך מתנוסס דגלה של בריטניה-רבתי מעל לכל היַמים, וכן אוכל לחשוב, כי פה באנגליה יבינו לרעיון הציוני, שהוא רעיון קולוניאלי. בנקל ובמהרה, כי יבינוהו בצורתו היותר מודרנית. כל מה שיכולים בני-האדם לברֹא בחריצות ידיהם בארצות אחרות, הן יכולים הם לברֹא גם שם בארץ, שהיתה בימים נפלאים ארץ זבת חלב ודבש. – מדוע לא יהיה דבר זה אפשר דוקא שם? וכי מפני שאנו מושלים היום ביתר עֹז בכֹחות הטבע מאשר בימים ההם? הביטו נא לאחור אל תמימות הימים הראשונים, ומצאתם את התשובה.

אלמלי לא הארכתי כבר לדבר, הייתי מראה אתכם את המזון הכי-פשוט, את הלחם, תולדותיו, התפתחותו ומצבו היום. למן מחרשת-הקיטוֹר, המכונות לזריעה ולדישה עד החקירה הבקטריולוגית בחמרי-התסיסה – מה רב המרחק מזמנם של אבותינו, שהיו אוכלים את לחמם בזעת-אפים גדולה משלנו. הביטו וראו כל אותן התעשיות הנפלאות של חמרי-התסיסה, לחם ושכר, יין וחֹמץ, יין-שרף וקוניאק, טבק וגבינה – איך נשתנו כל אלה.

ואמנם אלמלא פחדתי, פן יתנוני לבעל דמיון ואוטופיות, הייתי מתאר לפניכם את הסדרים העתידים להיות בארצנו, את קוי הטלגרף, הטליפון והאבטומובילים ויתר הדברים הנפלאים, שעוד לא ראתה אותם עין איש.

אבל בסדרים כאלה על אדמתנו החדשה, שהיא אחוזת כלנו, עוד לא נגמר הכל, מה שאני מחזיק לציונות. אין אני מאמין, כי עם-הספר האריך כך הרבה ימים וסבל צרות כך הרבה, רק כדי שישוב באחד הימים אל ארצו ויביא אתו אמצעי-מסחר חדשים. מובן אחר היה בהכרח לצרותיו של העם המנוסה ביסורים הרבה. משאת-נפשנו היא באין ספק הצדק והאנושות, ועלינו למלא ספוקה. אולי אין ההתחברות נאה ביותר, כששואפים לאיזו מטרה יחד עם קבצנים ורעבים ללחם. אולם הן לא מעל הבימה בבית-הכנסת הנני מדבר, ועל כן הרשוני להגיד, כי אנחנו הציונים לא נירא ולא נחת להתחבר עם קבצנים ורעבים ללחם, אם המטרה היא: הצדק. אולי נמצא בהזדמנות זו את האפשרות לתקונים חברתיים, שנוציאם לפעולה, תקונים, אשר יהיו לתועלת גם לעמלים ומסובלים בקרב העמים האחרים. ואז, רק אז נהיה ישראלים אמתיים.

---

נאום הפתיחה לקונגרס השלישי

מאת

בנימין זאב הרצל

בשעה הנהדרה הזאת, כשמתאחדים פה צירי העם היהודי, שבאו ממרחקי ארץ, תהא מלתנו הראשונה הכרת-תודה לעיר היפה והחפשית, שקבלתנו גם הפעם בפנים יפות. ותודה זו אינה מורגשת רק מאלה הנאספים פה, אלא גם משולחיהם בקצוי-ארץ רחוקים מאד. בזיל, הקונגרס הבזילאי, הפרוגרמה הבזילאית – המלים האלה מצלצלות כבר היום צלצול יפה ונעים באזני בני עמנו, ויש להן ערך של נֹחם ותקוה.

בפעם השלישית באנו הנה, כדי לברר וללבן את תלונותיו ודרישותיו של לאום מתעורר לתחיה. בתחלה יכול היה להֵראות, ואפשר שעוד נראה גם היום בעיני מי שהוא, שלא הועלנו בזה הרבה, כשאנחנו באים הנה ונואמים נאומים, נאומים מלאי-אנחות. אבל בעלי-הספק האלה אינם שמים אל לב, כי גם באספות-צירים אחרות אינם אלא מדברים. ומי זה יכחיש בדבר, כי לנאומים יוצאים ממקום כזה יש השפעה כבירה מאד על ההווה ועל העתיד של העם? מתוך ההכרה הזאת עמלנו ליצור בימה, אשר מעליה נשמיע את דברינו: את הבימה העברית.

ומכיון שאין לעמנו לשוב אל חיי העבר, כי אם אל חיי ההווה, צריך היה קֹדם כל למוסד מודרני כזה, כדי שיוכל להביע את רצונו לחיים. ולפיכך הבימה הזאת היא קנין יקר, שרכשנו לנו. אותו נשמור מכל משמר! אם תתנהלנה מועצותינו בכֹבד-ראש ובמתינות, נוכל להגדיל את כבודה של הבימה הזאת מיום ליום. בפזיזות ובמריבות נהרוס אותה במהרה. הבימה הזאת תגבה כגבה הנאומים, אשר ישמעו מעליה. דברינו אינם נסמכים על שום תֹקף מן החוץ; ולפיכך כל ערכם אינו בא אלא מתוך העֹז הפנימי וטהרת המחשבה, היוצאה מן המקום הזה. דבר זה מחויב לשוות לנגד עיניו תמיד כל אחד מאתנו, כשהוא רוצה לדבר על העם היהודי ואל העם היהודי. זאת ועוד אחרת. לא באנו הנה, כדי לדון על הענינים הפרטיים של הארצות המיוחדות, שבהן אנחנו יושבים. כל נסיון שכזה היה חטא גדול מנשא, ויכול לגרום רק לדעות-שקר שתפוצינה על אֹדות הקונגרס שלנו. לא באנו הנה, אלא כדי להתיעץ על המצב הכללי, וכדי להכין תחת השגחת דעת-הקהל פתרון, אשר יתאים עם המשפטים ועם חוקי האנושות. כי אין אנו מתכונים לשום מטרה אחרת, זאת הוכחנו בכל מה שעשינו ושלא עשינו עד היום הזה. באֹפן זה אנו מגבילים בעצמנו את הגבולות, שאין לערער עליהם. חפצים אנו לדאוג לטובת העם היהודי. רשות היא בידינו. גם חובתנו היא.

כי הדרך הזאת, לנצח על מעצורים כלליים על ידי משא-ומתן בין-לאומי וחפשי, מתאימה עם ההכרה המוסרית של האנושות בעלת-התרבות שבימינו, דבר זה אפשר היה לראות באותה השעה, שנשמעה הצעת-השלום של הוד מלכותו קיסר רוסיה לשמחת כל העולם. זוכרים אתם, כי היינו נאספים פה, בשעה שנודע הרעיון הנשגב הזה, וכי קונגרס-הציונים היה האספה הראשונה, שיכלה להביע רגשי הלהבותה ממנו. והנה עברה שנה, רעיון-השלום התחיל דרך יציאתו מן הכֹח אל הפועל, ודבר זה כבר גדול בערכו, אף אם לא השיג עדין את המטרה. ולנו היה זה מופת להורותנו דרך הסבלנות. אם גדולי-הארץ מסתפקים בהתקדמות אטית של רעיונותיהם הרמים, על אחת כמה וכמה עלינו העניים להסתפק בזה, שיכולים אנו להחליט, כי הענין הולך וצועד הלאה.

מחויבים היינו אפוא להתמיד בעבודתנו גם אז, לולא היו בשנה שעברה שום אותות של התקדמות נראים מבחוץ. גם אלמלי לא נתוסף שום דבר, שעל ידו נתחזקה תנועתנו ונתרבו כבודה ואמצעיה, גם אז עלינו להתמיד בעבודה.

אבל השנה הזאת לא היתה רעה לתנועתנו. היא היתה שנה טובה. השגנו דבר-מה, הגענו צעדים אחדים קדימה.

מאורע חשוב, שמתנגדינו, כדרכם תמיד, עברו עליו בשתיקה, או זיפו אותו בפרהסיה, היתה קבלת פני המלאכות הציונית מאת הוד מלכותו קיסר אשכנז בירושלים. אותה העובדה עצמה, שהקיסר הגאוני פנה בתשומת-לב אל רעיוננו העממי, היתה רבת-אונים לתת תקוה בלבנו. תנועות קלות-ערך אינן נראות ממקום גבוה כזה, אבל היה בזה יותר מתשומת-לב בלבד. לא איזו מלאכות יהודית, לא חברי איזו אגודת-ישוב “מעשית” נתקבלה, אלא מלאכות הועד-הפועל הציוני. נמוקי תנועתנו ומטרותיה נודעים היו היטב לפני זה, והוד מלכותו קיסר אשכנז הואיל להבטיחנו על יסוד זה את רצונו ותשומת-לבו באותו היום, שישאר לזכרון-עולם לכל היהודים. ועל הדבר הזה מחויבים כל היהודים הנאמנים להכיר לו תודה.

חברי הקונגרס הנכבדים! הלא תבינו, כי מפני דרכי הנמוס אין אנו רשאים להשתמש לצֹרך התעמולה בעובדה המוצלחת ורבת-הערך של קבלת-הפנים, שהיתה בירושלם בתנאים כאלה. הננו רוצים אפוא למנוע את עצמנו מכל וכוח על הענין הזה. רק דבר אחד עלינו להטעים יחד עם תודתנו העליזה: דרך המשפט והיֹשר הגמור של תנועתנו, שנתכבדה במדה כזו, נעלה אחרי המאורע הזה מעל כל ספק לדורי דורות.

כמובן מקפידים אנחנו ביתר עֹז להטעים ולהוכיח את אמון-לבנו כלפי הממשלה הטורקית. מצדנו לא יעשה שום צעד, שיוכל לעורר חשד כל שהוא בעיני המושל השליט בפלשתינה. יכולים וחפצים אנו להביא טובות גדולות מאד לממלכה העתמאנית, ולפיכך יכולים אנו לעשות הכל בגלוי. מי שמתגנב לאיזה מקום, אין בדעתו להביא דבר-מה. זה היה הטעם, המובן מאליו, שגרם למעצורים בעד הכניסה, הקימים עתה בארץ-ישראל. לא אנחנו גרמנו להם; הם קדמו כידוע זמן רב לאותה התנועה, שבה אנחנו עוסקים. אולם אף אם לא יתכן להאשימנו בדבר אסור-הכניסה, רוצים אנו בכל זאת להודיע ברור, כיצד אנו מתיחסים אליו.

איככה? חפצו להושיב בני-אדם באיזו ארץ, מבלי להודיע גלוי למפרע את כל התכנית? אם יתקרב אדם בליל חֹשך וערפל, אין לו להתפלא, אם יקראו לעומתו: עמוד! מי אתה? ורעה עוד יותר גדולה נשקפה לו, אם לא יוכל לתת תשובה נאותה וברורה. אגב, אין זה בשום אֹפן המצב, שבו לא יטילו חדש באיזו תשובה שהיא. ולפיכך אנו עושים זאת באֹפן אחר. הננו מגלים את דעתנו ברור לאור היום, שאין לנו, תודה לאל, לפחד ממנו, וחפצים אנו להשיג את הרשיון לפני גשתנו לעשות דבר, אשר בלעדיו היה זה נסיון, שאחריותו היא היותר גדולה וקשה. שהרי לא רק להביא את האנשים שמה אנו מתכונים, כי אם להושיב אותם ישיבת-קבע, ישיבה של בטחון גמור.

לצערנו יש בין אחינו רבים, שמצבם לא יוכל להיות גרוע עוד יותר, ועל כן הם מקבלים מה שנותנים להם. אבל, כדי רק להפוך את החולה על משכבו מצד אחד אל השני, אין צֹרך בחריפות, בעמל ובכסף רב במדה כזו. יותר טוב יהיה, אם ננסה לרפאהו מחליו. זוהי תכלית כך גדולה, כך נבונה וברורה, עד שאין מקום לחפש אחרי טעמים שבסתר. מדוע אפוא לא נגיד זאת בגלוי? נכנסים אנו במשא-ומתן, שיביא בקרוב או לאחר זמן לאיזו תוצאות, אם רק נאחד את מעשינו ונרכז את כחותינו.

ולפיכך יצרנו את הזרם האלקטרי שבאחדותנו, ורוצים אנו להוסיף ולחזקו עוד. ואל יהין מי שהוא להפריד חלק מן הזרם הזה ולהטותו לצד אחר. זאת היתה רשעת-זדון נגד הכלל.

כידוע לא באו אל הקונגרס הזה כל הציונים. תנועתנו היא יותר גדולה מאשר היא נראית פה. חלק חשוב מן הציונים רבי-הפעלים לפי המהלך הישן עודנו מחזיק בשטה, שהיתה נהוגה לפנינו. אין אנו נואשים מתקוה, להטות את לבם לדעתנו באחוה. בעצם הרעיון אין דבר המפריד בינינו. את אֹפן הוצאתו לפעולה היותר טוב עלינו לבקש יחדו.

וגם ציונים אחרים, אותם התקיפים ביותר באמצעים חמריים, היו מסכימים עמנו בכל לבם, אלמלי לא בחרנו בדרך המשא-והמתן הגלוי. אולם אם נצליח להשיג דבר-מה, אז יספחו אלינו. קֹדם לכן אין אנו זקוקים להם, אחרי-כן ישתתפו עמנו. דבר זה אינו מוטל עוד היום בספק.

מה יהיה הדבר הזה שנשיגו? נגיד זאת במלה אחת: טשארטר! משתדלים אנחנו להשיג טשארטר מממשלת טורקיה, רשיון להתישבות תחת מרותו של הוד מלכות השולטן. ורק אחרי שיהיה בידינו הטשארטר, אשר יכיל את כל הערובות של המשפט הצבורי, נוכל להתחיל בקולוניזציה מעשית כבירה. במחיר הטשארטר נשתדל להביא לממשלת טורקיה טובות גדולות. דבר זה לא היה יכול ואיננו יכול להעשות בידי הקונגרס, שאין לו כֹח-הרשאה מצד המשפט הדרוש לכך. למשא-ומתן זה צריך שיוצר פועל מיוחד, וזה הוא אוצר התישבות היהודים. אם היה עוד מקום למי שהוא לשאול, אם התנועה הציונית ראויה היא שיתחשבו אתה – מאת-אלף החותמים על מניות הבאנק הקולוניאלי השיבו על שאלה זו. מסביריה, מגבולות-כינה, מקצה דרומה של ארגנטינה, מקנדה ומטרנסואַל באה התשובה. הבאנק הקולוניאלי קים היום.

אנחנו כלנו, העובדים עבודת רעיוננו בהתפעלות מתחדשת מיום ליום, אין דרכנו להתפאר בקרבנות שהבאנו. אולם כשאנחנו מציעים לפני הקונגרס את החלק הנגמר הזה של מפעלנו, רשאים אנו להניח פעם את דעתנו ולהגיד, כי היה זה הקרבן היותר גדול, שגמרנו עד עתה להביאו. אנשים, שמימיהם לא עסקו במסחר, עושים תעמולה לשם יסוד באנק וגורמים לעצמם להיות נחשדים באֹפן היותר מעליב. נחוץ היה הדבר, ועשינו אותו. היום אנחנו מוסרים את המפעל ביד הקונגרס, אשר הבטחנו בעדו את ההשגחה השלמה על הנהלת הבאנק, הישרה והעתידה לעבוד לתכליות ציוניות. הקונגרס ישלוט על המוסד הזה על ידי באי-כֹחו, שיבחרו מדי שנה בשנה. אין צֹרך להגיד, כי הון המניות לא ישמש לרכישת קרקעות. הבאנק אינו אלא המתַוֵּך בדבר. על יסוד הטשארטר, שנשיג, תוסד האגודה לקנין קרקעות, וכמובן מאליו יגדל הונה מזה של הבאנק במדה הדרושה. והספקת הצֹרך היותר גדול הזה, יכולה כבר היום להחשב כבטוחה, ובעתו נודיעכם על אדותיה פרטים, שאי אפשר להודיעם עתה.

לכל אלה יש לכאורה אֹפי של הכנות, של עסקים לעתיד, אבל בעצם הוא דבר מעשי, דבר שבהווה, כאותו הזרע שמטמינים בחיק האדמה. בתחלה היה זרע של מחשבות, עתה הוא זרע של מוסדות. היום עוד אין זה לחם, זה הוא רק הלחם של מחר.

אמנם השְׂבֵעים יותר מדי, שכֹח דמיונם נרפה על-ידי תענוגות החיים, עוד אינם רוצים היום להבין אותנו. אבל, הדרבה, העניים העמלים הם יבינו אותנו. להם יש דמיון העֹני. הם יודעים מהיום ומאתמול, מה יכאב הרעב גם למחר. ובמצב כזה נמצאים הרבה, הרבה מאות אלפים מבני עמנו. אבל אלה הם הנאמנים שבחברינו, שאין בידם אפילו לשלם את הסכום השנתי הקטן לצרכי התעמולה. הם הציונים הכי טובים, מפני שמלבם עוד לא נשכחו מסורות-העם העתיקות, מפני שיש להם רגש דתי חזק ומפני שהם סובלים עֹני רע ומר. נוראות הן הידיעות הבאות ממקומות הרבה. היהדות היא כעין מלון להמוני עניים, שיש לו סניפים במלא כל התבל. גם דבר זה צריך להיות נשמע מעל הבימה הזאת, בהיותו האמת המעציבה. ומצב הענינים הזה קורא לעזרה. מתוך העֹני העמוק נבראות מחלות והשחתת המדות והמוסר, והרוחות המדוכאות נהיות לקרקע, שעליה צומחות דעות-ההרס היותר קיצוניות. ופה אנו רוצים להתחיל בתקונים. בעבודה בריאה על אדמה חביבה תמצא, לדעתנו, התשועה. העבודה תתן לעמנו את הלחם ליום מחר, וגם את הכבוד של מחר, החרות של מחר.

לישרים שבכל הדתות והלאומים אנו קוראים לעזרה. אין אנו צריכים לשום עזרה מן החוץ אלא לעזרה מוסרית. רב הוא מספר היהודים, המסכימים לדעתנו, אלא שיש ביניהם כאלה, החוששים להראות זאת מיראה, פן תחשב להם לחטאה. ולפיכך, מי שחפץ להביא לנו עזרה מוסרית, מפני שדעתנו ישרה בעיניו, יאבה נא למנוע את סביבתו מהוציא על תנועתנו משפט מעוקל, ולבל יוציאו עלינו בגלל זה דבות-שקר חדשות, כמו שכבר קרה פעמים הרבה. אלמלא כן תרפה רוח תנועתנו המלאה מרפא, ואפשר שתפסק לגמרי.

פה נלחם עם על קיומו, כבודו וחרותו. הוא רוצה לצאת מן האויר המחנק אל נֹגה-השמש. מצב היהודים הנוכחי יכול להוביל בשלש דרכים. הדרך האחת היא, לסבול בדומיה חרפה ועֹני. השנית היא התקוממות, שנאה נגד החברה המתיחסת אלינו כאם חורגה. דרכנו היא השלישית: רוצים אנו להתרומם למדרגת-מוסר יותר גבוהה, להרבות שלום בעולם, לסֹל מסלות חדשות לסחר-העמים, ולבקש נתיבות-נצחון ליֹשר הסוציאלי. וכשם שנעים-זמירותינו יצר שירים מתוך מכאוביו, כך מכינים אנחנו מתוך צרותינו התקדמות האנושות, שבשבילה אנו עובדים.

---

מויכוחי הקונגרס השׁלישׁי

מאת

בנימין זאב הרצל

בישׁיבת יום א', אחרי הצהרים.

הרצל: לפני קראי את המכתבים המונחים לפני, הנני למלא את החובה המעציבה, לזכור בשם חברינו, שהלכו לעולמם בשנה הזאת. לצערנו אבדו לנו שני לוחמים צעירים. האחד היה מזכיר בקונגרס הראשון, אלברט דונרייך, שהלך עם מלאכות-הרופאים הציונית לטורקיה במלחמתה נגד היונים, ומשם הביא אתו, אפשר לאמר לרגל עבודתו הציונית, את המחלה שהסבה במותו. אחד מאחינו הצעירים, מר אהרונוביץ, מת באודיסה, שזה עתה שמענו ע“ד פטירתו. גם מר ד”ר קורנבליה מפרישטַט בשלזיה, שהשתתף בתור ציר בקונגרס וזכרונו עוד לא מש מלבכם, נפטר ממנו. בקומכם ממושבותיכם הבעתם את אבלכם, ודבר זה ירשם בפרוטוקול.

מונח לפני גם מכתב מחברנו הנכבד ד"ר שנירר, סגן הראש של הועד-הפועל, אשר לרגל תפקידו הפרטי נמנע מלבא אל הקונגרס. כלכם ידעתם, באיזו מדה השתתף ד"ר שנירר בקונגרסים הראשונים ובאיזה מרץ עזר אותנו בעבודותינו. אף אם נפקד פה מקומו בימים האלה, הנהו בכל זאת אחד מעוזרינו המעולים והננו בטוחים, כי לא שנה את רוחו בהיותו היום רחוק מאתנו.

יוה“ר ד”ר גאסטר מתרגם את דברי הציר גרינברג מלונדון, המתאונן על הועד-הפועל, על אשר לא פרסם את הדו"ח בכל השפות המדוברות בקונגרס, כדי שיוכלו הצירים לדון עליו.

הרצל: אינני רוצה להשיב עתה על שאלתו של מר גרינברג ועל הבאור המצוין שנתן לה הד“ר גאסטר. בסוף המשא-והמתן הכללי תהיה לנו הזדמנות לנגוע בפרט זה. רק מפני שאפשר, שישאלו גם צירים אחרים אותה השאלה, הנני רוצה לבאר את הסבה, מדוע נמנע הועד-הפועל מהדפיס את הדין-והחשבון. הרצאות של ועדי-הארצות היחידים, המשמשות בסיס לדו”ח הכללי, לא הגיעו לידינו בעתן. הננו גוללים אפוא את האשמה על צירי אותן הארצות, שאחרו את המועד. הן לא יכֹלנו לתת לפניכם דו"ח שאינו שלם, וחברי הועד-הפועל יודעים, כי עוד בשעה האחרונה הביאו אתם צירים אחדים את הרצאותיהם.

ד"ר כהן — ברנשטין שואל בין שאלות אחרות גם בדבר הדפסת הדין–והחשבון.

הרצל: אולי תואיל להודיע את הצירים מרוסיה את דברַי הקודמים, מדוע אי אפשר היה עד עתה להדפיס את הדין-והחשבון. עליך להגיד להם, כי קבלנו את ההודעות והחשבונות בימים האחרונים. איך אפשר לערוך את הדין-והחשבון הגמור? האשמה הזאת תחול על ראשכם.

יום ב', לפני הצהרים.

הרצל (אחרי שבקרו צירים אחדים את הדוה"ח): לפני הכנסי לוכוח, הנני מעיר, כי מוכרח אני לדרוש בשבילי זמן רב כזה שהיה לכל האדונים יחד, מפני שעלי להשיב על דברי כֻלם. אמנם יש בזה מעין מעשה-אלמות, אבל באֹפן אחר לא תהיה תשובתי שלמה, והאדונים יתאוננו שוב, שאני נמנע מלתת לפניהם דין-וחשבון. אני אכלה לדבר באותו הרגע, שאראה, כי אינכם חפצים עוד לשמוע לי.

אין אני מתערב עתה בוכוח, כדי לשים לו קץ. אינני רוצה גם-כן לעצור בעד הצירים האחרים, שאפשר שתהיינה להם עוד תלונות אחרות. אבל אחרי נאומו של מר מוצקין אני חושב לנחוץ לעשות הפסקה קטנה זו, והנני לנסות, עד כמה שאפשר יהיה, להשיב על התלונות שנשמעו עד עתה.

לטענותיהם של הנואמים הנכבדים היה אֹפי יסודי משותף. דבר זה עצמו שמענו מפי מר גרינברג, ד“ר מנצ’יל ופרופ' גוטהיל ובמקצת גם מפי מר שלפושניקוב וד”ר ויצמאן. זאת היא התלונה, שאין הועד-הפועל עומד בקשר עם ועדי-הארצות באֹפן הראוי. מר ד"ר מנצ’יל מצא, כי לועד הגליצאי ולגליציה בכלל התיחסו כאם-חורגה. המצב בגליציה הן ידוע לכלכם, במקצת מתוך העתונים המתנגדים, השקועים במצולות המכשולים האלה עד קרסוליהם. התנגדותם של חברים אחדים, שלא באו אל הקונגרס, ולפיכך עלי לחשוך עצמי מלבקר אחריהם, מפני שאינני רוצה להתוכח עם אנשים שלא בפניהם — התיחסותם של אלה גרמה לנו בעליל, כי לא יכלנו לעבוד יחד עם חברינו שבגליציה. מצד אחד התחילו האדונים האלה את פעולתם בזה, שבקשו את תמיכתנו. ואם באתי לתאר את הענין בכל פרטיו, עלי להעיר, כי החברה הזאת, הנצבה עתה כצר נגד תנועתנו בגליציה, בקשה בשעת הוָסדה, כי אקח אני את המניה הראשונה. ישנו בתוכנו חברנו יורק-שטינר, אשר יוכל להעיד, באיזה אֹפן הועיל הועד-הפועל הוינאי ליסודה של החברה “אהבת-ציון”, כדי שלא לדבר עוד ברמיזות. החברה הזאת הבטיחתנו, שלא תעשה דבר נגד הפרוגרמה הבזילאית ושלא תעסוק בציונות החשאית, אלא שחפצה היא, עד כמה שנחוץ הוא לצֹרך התעמולה, להראות פעולה מעשית — היא קראה בשם: קולוניה מופתית — בספרינו תמצאו ראיות לדבר — אותה החברה עצמה שנתה את רוחה לאט לאט, במקצת לרגל מאורעות שהיו בקונגרס הקודם, אשר, כידוע, לא אנחנו אשמים בהם, ועתה היא מתנגדת לנו.

והנה למורת-רוח היה לנו לטפל במחלקת זו בגלוי. והעובדה שנגלתה לפני האדונים האלה, כי לא לרצון הוא לנו לצאת אתם לריב, כי אם חוששים אנו להוציא מחלקת זו מחוץ למחנה הציונים לשמחת-לב מתנגדינו, העובדה הזאת לא הביאה אותם לכך, שיתנהגו גם הם בנמוס בריב-הדעות הזה, ודוקא מצד זה נערכה נגדנו מלחמה קשה.

אנחנו בחרנו בדרך הנאותה היחידה: לא שמנו עוד לב לאדונים האלה. אי אפשר אפוא לדבר על מנהג של אם-חורגה ביחס אל ציוני גליציה. בכלל — אני אומר זאת לכל אלה, שהשמיעו פה את תלונותיהם — סבורים אנו: אין ביד הועד-הפועל להתיחס לשום ועד-ארצי כאֵם או כאָב או כאם-חורגה. אנחנו הננו המרכז, שבו מתאחדות כל העבודות. אין בידנו לעשות בשביל האדונים יותר ממה שהם עושים בשבילנו. דורשים אנו, כי אצלנו יאָסף כל מה שהוכן, ואנחנו נכשיר אחרי-כן, לפי השגתנו, את כל הכחות המאוחדים לעבודה! ולפיכך אני מתנגד לדעה, כי צריכים אנחנו לתת לועדי-הארצות איזו סמיכות. אותה מחויבים הם לרכוש ולקחת להם בעצמם. אמנם עד עתה לא עֻבַּד פרט זה כראוי בתנועתנו. זאת היא אחת ממחלות-הילדות הרבות בתנועה גדולה כזו: משנה לשנה ומיום ליום מתגלה צֹרך חדש בשכלול הרעיון, וזאת היא אחת התכליות היותר חשובות של אספותינו, ללמוד מתוך הנסיונות, מתוך השגיאות שעשינו — ואני הנני הראשון המודה, כי נעשו שגיאות גדולות — ולעשות בשביל העתיד תקונים, שבהם אנו רוצים להשתתף באמת ובתמים.

עתידים אנו על פי סדר היום שלנו, לדון על ההסתדרות. כמדומני, שהענין הזה צריך להיות עקר בקונגרס הנוכחי, זה הוא ענין, שאתו יחד יכולים אנו לדון על כל יתר השאלות. חלק מעבודתנו כבר מונח לפניכם נגמר ונשלם לפי שעה, ועל אֹדותיו אין לנו אלא להרציא. מוסדות שהוכנו, כמו למשל הבּאַנק, עלינו להציע לפניכם, ועל אלה תשפטו — הדברים מכוונים כלפי הערתו של ד"ר צ’לינוב — אם עשינו מה שהטלתם עלינו או לא. את המוסדות האלה תעזבו אחרי-כן לנפשם לחיות את חייהם הנבדלים, כמובן תחת השגחתו התמידית של הקונגרס.

ענין אחר היא ההסתדרות. הסתדרותנו היתה עד עתה לקויה מסבות הרבה, ובה צריכים אתם לעשות תקונים ולסדר את היחס של ועדי-הארצות אל המרכז, בשים-לב אל תלונותיהם של הצירים גרינבּרג, מנצ’יל ושלפושניקוב. לפעמים באות אלינו דרישות מאת חברות, שאינן רוצות להספח לאיזו פרקציה קימת או להועד שבארצן; הן חפצות לבֹא במשא-ומתן ישר עמנו, ועל זאת הוכרחנו בכל פעם להשיב: אין אנו יכולים להתערב בעניני החברות של הארצות היחידות. אין אנו יכולים לתת מטעם הקונגרס סמיכות למי שהוא, מפני שהננו רק הועד-הפועל. מתוך התשובות האלה, שאת טופסן נוכל להראותכם, תוכחו לדעת, כי הועד-הפועל נזהר מלעבור את גבולות ההרשאה שנתנה לו.

אחרת היא לגמרי, אם הקונגרס בעצמו יקבע את היחס שבין הועד-הפועל ובין ועדי-הארצות, מפני שאז נוכל להראות על החלטת הקונגרס. בודאי תכירו בחשיבותו של פרט זה, ולתועלת יהיה, אם תבררו היטב את עניני ההסתדרות, שבקרוב נגיע אליה, ותמציאו את החֹמר הדרוש, כדי שיוָצר דבר מתוקן שיתקים לעתיד. מר ד"ר ויצמאן ערער ביחוד על כמה פרטים, שעליהם אני יכול להשיב בדיוק. כלנו מכירים לו תודה בעד בקרתו המועילה, בזה לא יטיל שום ספק. מכירים אנו תודה אפילו למר מוצקין בעד הזרם הקר שהתיך עלינו, מפני שהוא נותן לנו הזדמנות לדון בפרוטרוט על דברים, שלא היינו מגיעים אליהם בלעדי זאת.

על יסוד רשימה, שנעשתה בלשכה, יכול אני להודיע את הד“ר ויצמאן, כי עד יום 8 לאוגוסט נשלחו מן הלשכה הוינאית 5115 מכתבים לבד, חוץ מדברים אחרים שנשלחו על-ידי הפוסטה. אל חברי הועד שבחוץ לוינא נשלחו בשנה זו 42 חוזרים. ההשגחה על המשלוח היא כפולה. יש ספר לרשימת המכתבים היוצאים וספר להעתקת המכתבים. שניהם מונחים פה, והצירים יכולים לעַיֵן בהם. יש גם טופסי כל החוזרים וכל חבר חיצוני של הועד-הפועל יכול להודיע, איזה מהם לא קבל כלל או שקבלו שלא בזמנו. איך יכול ד”ר ויצמאן להגיד, כי החוזרים לא נשלחו, זאת לא אבין. הוא לא קבל שום חוזר, מפני שאלה נשלחים רק אל חברי-הועד-הפועל. מר ד“ר ויצמאן לא היה, לדאבוני, חבר לועד-הפועל. הוא מביא ראיה להחלטתו את הד”ר ברוק. אולם גם ד“ר ברוק איננו חבר הועד, כלומר, הוא לא נבחר לחבר בקונגרס הקודם. אמנם אחרי-כן נספח אל הועד אחרי שהתפטר ד”ר סירקין והועיד את הד"ר בּרוק לממלא מקומו. כן היה המצב בתחלה. אחרי-כן נסתדר הדבר, ולמן אז נחשב לחבר הועד-הפועל, ובודאי קבל את כל החוזרים בעתם.

הנני מבקש לסתור את דברי, אם לא כנים הם. (ד"ר ברוק מנענע בראשו לאות כי כן הוא). ובכן לא היתה שום פגיעה בכבודו של איזה חבר הועד-הפועל. ועוד מערער ד"ר ויצמאן על אשר נקבע יום 31 למאַי לחתימת קבוץ השקלים. אל נא תשכחו, כי היינו טרודים בשנה הזאת בתעמולה הקשה בעד חתימת המניות של הבאנק. אף-על-פי שיכולים אנחנו להראות על התקדמות בקבוץ השקלים, חושבים חברים רבים, כי התוצאות היו יותר גדולות, אלמלא היינו עוסקים בתעמולה בעד הבאנק. והנה חפצנו לתת לכם תמונה נאמנה ככל האפשר מהתקדמות התנועה, ויען כי נוכחנו — על פי הידיעות שקבלנו — כי עוד לא נקבץ השקל במדה הראויה, כפי שהיה בודאי נקבץ עד הקונגרס, חשבנו לנכון להאריך את הזמן, שהרי ידוע לכם מנהגם של מתנגדינו. אם היה, למשל, מספר המנדטים או סכום ההכנסות מתמעט, הייתם קוראים תכף ומיד בעתונים, שאינני חפץ לקרֹא בשמותיהם: אמנם הציונות כבר עברה ובטלה; היא היתה רעות-רוח, הדבר הולך ופוחת, מספר המשתתפים הולך ומעט, אין להם עוד הכנסות, אין עוד נבחרים, הקונגרס הולך ובטל. והנה חושב אני, כי יותר מאלף ומאתים מנדטים יש בידי הצירים הנאספים פה, מנדטים שנוסדו על בסיס אחר לגמרי, האזהרות שהבחירות תהיינה כחֹק, שאמנם עוררו מחאות הרבה, הביאו את התועלת הגדולה, כי אנשים שנסו בשנה שעברה לחדור אל הקונגרס, ולדאבוננו עלתה בידם, לא נסו לעשות כזאת בשנה זו.

התלונה על אשר לא הודענו את סדר-היום לפני שני חדשים איננה צודקת. את סדר-היום קבענו כבר בועידה שהיתה בווינא בחודש יאנואר, ומורשי הארצות היחידות היו יכולים להודיע את סדר-היום, לו היו מוצאים בזה תועלת; והנה תספיק סקירה אחת בסדר-היום, כדי להוכח, כי כל עיקרו אינו אלא מסגרת, ריקה כמעט מכל תֹכן, שאנחנו מציירים אותה ועליכם להכניס לתוכה את תמונת החיים הציוניים באותם הענינים שאתם דנים עליהם. פרטי סדר-היום מובנים מאליהם, ואם תשוו מה שהיה בשנה שעברה, תמצאו, כי אין זה אלא חזרה על השנה שעברה. קביעת סדר-היום הזה היא דבר שבהרגל. אחרת היא בנוגע לזה, שעליו אנו דנים פה. זה הוא דבר המשתנה משנה לשנה.

חבר הועד-הפועל משויציה מבקש מאתי להחליט, כי מר ד"ר ויצמאן לא דקדק היטב בדבריו. אבל אלה הם באמת דברים קלי-ערך.

מן הדברים קלי-הערך שלא דקדק בהם היטב היא גם תלונתו של ד"ר ויצמאן בדבר המכתבים שלא השיבונו עליהם. קראתי באזניכם את המספרים. אם במקרה לא קבל מי מכם או מאלה שאינם פה תשובתי במשך איזה זמן, כי אז לא הייתי בביתי, כי רגיל אני לענות על מכתבים במהרה. ובכן עליכם לדעת, כי הייתי אז באיזה חלק מחלקי התבל, ותוצאות הנסיעה הזאת תודענה לכם. וכן הייתי אז בארץ-ישראל.

מר ד“ר צ’לינוב הוא שבע-רצון מזה, שהחלטנו לפרסם את ההכנסות וההוצאות. גם בפרט זה מצאו סבה להתעולל בנו. בשנה שעברה חשבנו לדבר מועיל מאֹד, שנציע אמנם את הדו”ח שלנו לפני ועד ממונה בידי הקונגרס, אלא שלא יתכן להתוכח עליו בקונגרס עצמו. מחויב אני להגיד לכם, כי גם היום עודני מחזיק בדעתי זאת, אלא שאין לי אֹמץ-הרוח להביא את הקרבן שהבאתי בשנה שעברה. כי זה היה, כאשר תבינו, קרבן גדול מצדנו, אם וִתַּרנו על פרסום החשבונות, שהתנהלו — כסבורני שאוכל להגיד זאת — על ידינו בסדר נכון. זה הוא דבר קל ביותר. ובכן החלטנו בשנה הזאת להציע לפניכם את ההכנסות וההוצאות, ואתמול בקשתי מאת ועד-הכספים לעסוק בדבר בעיון רב ובדיוק, ובזה אין לפקפק, אחרי שידענו את תכונת האנשים, שקבלו עליהם את העבודה הזאת. בקשתי גם-כן מאת האדונים לבחון שנית את התעודות משנה שעברה, שנשמרו בידינו, והננו שמחים על ההזדמנות שתהיה לנו להציען לפניכם בשנה הזאת.

אם אפשר לדון על פי מספר השוקלים על גדלה האמתי של התנועה הציונית, בדבר זה אני מרשה לעצמי להטיל ספק, נגד דעתו של מר ד"ר צ’לינוב.

לשקל יש אֹפי של תרומה בשביל ההוצאות הגדולות לתעמולה ולהנהגת הלשכה ויתר ההוצאות הגדולות של תנועה כבירה כזו, המשתרעת על ארצות רבות בכל קצוי התבל. יש אנשים שהם באמת ציונים טובים, אבל אינם מכירים בנחיצותה של התרומה הזאת. ועל כן אני חושב, כי חיל הציונים גדול הרבה יותר ממספר בתי-האבות או ראשי-המשפחות, או איך שנכנה אותם, אשר הרימו את התרומה לצֹרך התעמולה.

כשעלתה אפוא הכנסתנו בשנה הזאת לסכום 158,000 פרנק, היינו ממעטים דמותה של תנועתנו, אלמלי באני להעריך את מספר הציונים על פי הסכום שנאסף על-ידי תרומת-השקל.

הלא אמרתי מפורש בנאום הפתיחה שלי, כי לפי דעתנו, — כלומר לפי דעתם של כל אלה, שהלכו אל תוך העם ופעלו בקרבו, — דוקא אלה הם הציונים היותר טובים ונכונים להתחיל תכף בכל עבודה מעשית, שאין ידם משגת או שאינם מכירים בנחיצות התרומה הזאת הדלה כל כך. מובן אפוא הדבר מאליו, כי נחזיק בשיטה שאחזנו בה, כי זה יהיה קל לנו ביותר; הננו מסלקים ידינו מן האחריות בו ברגע, שאנחנו מציעים לפניכם את החשבונות, שהתנהלו בסדר נכון. הננו דורשים מכם את אשורם ומקוים, כי נשיג אותו, הננו מבטיחכם, כי תהיה זאת במדה מרובה הקלה, שתהיה והִנֶה גם עתה לתועלת לנו. את מספר החברות בארצות היחידות עתידים אנו לכונן על-ידי סטטיסטיקה טובה מזו שהיתה עד עתה לרגלי מעצורים הרבה, ובשאלה הזאת נדון בישיבות הועד-הפועל, ונשתדל להציע לפניכם לשנה הבאה רשימה מדויקת היטב. אם גם נמלא את הבטחתנו, דבר זה אינו תלוי בנו, אלא בכם.

בשנה הזאת הודענוכם למועד הנכון על-ידי חוזרים וכרוזים בעתונים את בקשת הועד-הפועל, כי תואילו לתמוך בידינו באסיפת החֹמר הנוגע להתקדמות תנועתנו והשנויים שנתהוו בה.

כיון שלא הדין והחשבון של כל הנבחרים או של ועדי-הארצות עומד עתה לוכוח, אין לאל ידי להתאונן עליכם באותה מדה שאתם מתאוננים עלי. אבל האמינו לי, כי גם לנו יש די סבות לתלונה, על שאין מספיקים לנו במדה הראויה חֹמר לסטטיסטיקה ולעבודות אחרות, ומאֹד היה דרוש, שיכיר כל אחד מן הציונים העסקנים בשנה הבאה יותר את חובתו זו, ואז נוכל גם אנחנו לעבוד עבודה יותר טובה.

ועוד מוצא מר ד“ר צ’לינוב, כי בשאלת הקולטורה שבדין-וחשבון שלנו חסר איזה דבר. גבירותי ואדוני! אתמול היתה לי שיחה פרטית עם הד”ר גאסטר. אין אני מגלה סוד שלא כשורה. רוצה אני להגיד לכם רק מה ששאלתיו. אנכי שאלתי: אפשר שאהיה אני יושב בראש, כשתעלה שאלת-הקולטורה על שלחן הקונגרס. אינני רוצה להראות כאילו אינני מבין את טיב הענין. הגידה לי, במטותא, מה טיבו של ענין זה? מה טיבה של שאלת-הקולטורה, שעליה כה עצמו הוכוחים בתאים ובלשכות של הועדים? ויען כי היתה זו שיחה חשאית, שהתנהגה בידידות ובבדיחות, אינני רוצה להגיד לכם את התשובה. אם שאלת-הקולטורה היא היחס של הציונות או של הקונגרס אל שאלות-הדת, אין לי אלא לחזור על התשובה, שנתתי כבר בעת נעילת הקונגרס הראשון, ושבה החזקנו בלי הרף, כלומר — הארתי, כי התנועה הציונית איננה מתערבת בעניני הדת, בהשקפות השונות השוררות כעת בקרב דתנו, וכי איננו רואים חובה לעצמנו לדון עליהן. וכפי שידוע לכם, לא נופלים אנו בנדון זה ביהדותנו מן הרבנים, שגם הם אינם עוסקים באספותיהם בשאלות-הדת. איננו מאמינים, כי יועיל הדבר לחזוקה של תנועתנו, אם נכניס לתוכה מריבות כאלה, השכיחות בדרך הטבע דוקא על קרקע זו. אנו מוקירים וחולקים כבוד לכל הכרה דתית. זה הוא מובן מאליו בקרב אנשים בעלי-תרבות; כשם שאנו חולקים כבוד לכל הכתות המדיניות וכשם שיש מקום בציונות לבעלי כל הדעות המדיניות השונות. לזאת אין לנו לדאוג. יהודים אנחנו, יהודים לאומיים; יש לנו קרקע משותפת, שעליה אנו יכולים, רוצים וחפצים לעבוד. אל נא נחליש כחנו בידי עצמנו, בהכניסנו עתה חלוקי-דעות, שבודאי עתידים לבֹא בזמנם ולהועיל להתפתחות חיי עמנו; כי חלוקי-הדעות בכלל אינם מזיקים, אם יבאו בעתם, והם מועילים לתקון השגיאות מכל הצדדים.

דעתי היא, ואני חושב כי זוהי גם דעת כל חברי הועד-הפועל בשאלה הזאת, כי לעת-עתה ולזמן קרוב נבדיל מתוך הקונגרס את כל השאלות בענין הזה.

והנה הגעתי להארי שבחבורה, למר מוצקין! בדבריו, שיצאו מעֹמק הכרתו ועשו עלי ובודאי גם על כלכם רֹשם אדיר, היו כמה תלונות חשובות ערוכות נגדנו.

תלונתו הראשונה היתה, כי שִׁנינו החלטת הקונגרס של אשתקד בזה שלא שמנו לב בתקנות הבאנק הקולוניאלי לרצון הקונגרס ההוא במדה שהיינו מחויבים לעשות זאת. יכול אני לקרֹא באזניכם מתוך הפרוטוקול של הועד-הפועל את טופס הטלגרמה, ששלחנו ביום 8 לדצמבר 1898 אל חברי הועד של הבאנק היושבים בלונדון: “בבקשה מכם, להתאים את התקנות בדיוק אל החלטות הקונגרס, וביחוד אל החלטות הפרוטוקול של הקונגרס עמוד 149 סעיף 1 וגם עמוד 172 להערות הנשיאות. צריך גם-כן להבטיח בנוגע למניות-מיסדים את השפעת ההנהלה המרכזית”. אני חושב, כי הטלגרמה הזאת מסירה מעלינו לגמרי את תלונת מר מוצקין עד כמה שהדבר נוגע אל הועד-הפועל. ההחלטות הנזכרות פה הן ההחלטות הנמצאות בעמוד 149: “בשם “באנק קולוניאלי יהודי” יוָסד באנק, שיעמוד תחת השגחת ועד ממונה ע”י קונגרס-הציונים. תעודתו היא לתמוך או לכונן את המפעלים הרשומים מטה, אם אפשר לקוות כי יצליחו במדה הראויה“. על זה נוספו הערות הנשיאות בעמוד 172 של הפרוטוקול דאשתקד: “יוה”ר ד”ר הרצל: אם לא אשגה, חפצים הנואמים המסכימים, שבחרו בד"ר מרמורק, כי בסעיף א' סימן א' יוסיפו אחרי המלה “מזרח”: “ביחוד בפלשתינה וּבסוריה”, ובסימן ב' אחרי המלים “מושבות-אכרים” את המלים: “בפלשתינה וּבסוריה”. לשים לב אל ההערות האלה של הנשיאות דרשנו מאת ועד-הבאנק בטלגרמה מיום 8 לדצמבר. ובכן, עד כמה שהיה הדבר תלוי בנו, נעשׂה כל הנחוץ, ואין אני מטיל ספק בדבר, כי מר מוצקין יסתפק בבאור זה; ואם יש לו תלונות אחרות, אז יפנה לאותו המוסד, שעליו היה להוציא לפעולה את החלטת הקונגרס על פי פקודתנו. אינני רוצה לגול בזה את האחריות מעל הועד-הפועל, חפץ אני רק לברר וללבן, באיזה אֹפן דאגנו שתצאנה החלטות הקונגרס לפעולה. הן מר מוצקין איננו עוסק בנאוּמו בסעיף אחד או במלה אחת שנשמטה, אלא, כפי שנראה מהמשך דבריו, הוא בא לידי מסקנא, כי הועד-הפועל לא התחשב עם רצון הקונגרס, וכזאת, חושב אני, אי אפשר להחליט ביחס אל הסימן א' שהזכיר. אם נעשה אפוא איזה שנוי בידי הועד של הבאנק בלונדון, אז יהיו האדונים, וביחוד פרקליטם ועוזרם מר בנטויץ, שישנו פה, באין ספק נכונים לבאר לכם את הנמוקים המשפטיים. (הציר בנטויץ מדבר דברים אחדים). מר בנטויץ מחוה דעתו, כי הפרט הזה אינו ענין לכאן, והמקום לדון עליו היא אספת הבאנק. יכול אני לחשוך עצמי מגלוי-דעת, מפני שדַי לו לועד-הפועל בוכוח הזה להצטדק בדבר האשמה, כי לא מלאנו אחרי איזו מהחלטות הקונגרס, או לא שמנו לב כשלא יצאו לפעולה. מר מוצקין טפל עלינו עוד אשמה אחת קשה. מאמר אחד בנאום, שנשאתי באיסטנד בלונדון, עשה עליו רֹשם, כאילו גדול כשרוני בהבטחות לעתיד. יש רגעים, אדוני מוצקין, שבהם יִוָדע לאדם איזו עובדה חדשה, איזה שנוי לטובה, איזה מקרה, שעוד לא נִתַּן להגלות, דוקא מפני שאדם זהיר הוא, דוקא מפני שאינו חפץ להפיח את ההתלהבות יותר על המדה, מפני שהוא חפץ שתתנהל התנועה בדרכי ההתקדמות המתונה והמסודרת; ובכל זאת יהיה הדבר מובן לכם מצד האנושי, אם לא מצד המדיני, אם אדם יתפעל מן הרֹשם הבלתי-אמצעי של עובדה חדשה כזו, שנתפעלתי ממנה אז, ויש ביניכם אנשים, היודעים אל מה ירמזו דברי. ברגע שכזה, כשאנו נוכחים פתאום, כי התנועה הזאת, שנחשבה לשגעון, זכתה להכרה שלמה בעולם-המציאות המדיני, שגם המתנגד היותר עז לא יוכל עוד לכח שבה, לו הואילו לגלות לו את הנעשה — ברגע שכזה, כשאנו נוכחים הוכחה גמורה היכולה, כביכול, לעמוד גם בפני הדַיָנִים, שאין אנו טעונים עוד שמירה כמשוגעים, אם ברגע של נחת-רוח כזה יאמר אדם: מעודי לא דברתי אליכם בהחלט גמור כמו בשעה זו, כי מאמין אני, שיצא רעיוננו לפעולה, בזמן שאנשים מבני-גילי עוד יזכו לראותו, כי אז אין זאת הבטחה נפרזה, המסוגלה לעורר סער של התלהבות מזיקה, כמו שהחליט מר מוצקין בזהירותו.

הדברים שדברתי בלונדון נפלו לאשרנו על אדמה פוריה, והכניסו מעט אש חדשה בלבות חברינו, שאולי אי אפשר היה לחזק את מרצם לאֹרך ימים רק בנאומים ובברורי חשבונות בלבד. אינני יודע, אם חטאתי בזה לתנועתנו, נגד דרך התבוּנה שבעבודתנו.

שימו אל לב, כי לא חִשבתי את הקץ וכי אין בידכם להגיד, איזו הבטחות הבטחתי שלא בזמנן. רק זאת אמרתי באספה של יהודים עניים באיסטנד: נוכחתי יותר מאשר עד כה, כי דרכנו היא הנכונה. מי שרואה בזה עָוֶל, הרי זה מותח דין קשה על הועד-הפועל.

ואולם מעתה אשמע כמובן לעצת מר מוצקין, וגם אם יקרו מקרים גדולים או קטנים אשר יחמו את אמץ לבי הזקוק לפעמים להתפעלות חדשה, לא אגלה אותם ואחשב בלבי: “מר מוצקין מתנגד לזה”. מר מוצקין מבכר את החשבון המדויק בתעמולה. מר מוצקין היה רוצה שנכלכל מעשינו רק בחשבון ובסדר ונעבור בשתיקה על כל חדשה טובה שתפול בתנועתנו. זה היה מובנם של דבריו. הוא מקוה, כי רק אז תהיה התעמולה כראוי — כסבורני שהכֹל הבינוהו כך — אם לא יודיעו לפעמים איזו חדשה טובה. אני חושב, כי חיל-צבא היוצא לדרך צריך למלה מלהיבה, לשירה, לדגל, ועל אחת כמה וכמה כשהמכשולים — כאשר ידעתם כלכם — המונחים על דרכנו אינם באמת קטנים. מה אנו רואים לפנינו? כל צעד וצעד, שאנחנו עושים קדימה, יבקרו ויסרסו באֹפן שאינני חפץ לתארו פה. מר מוצקין בעצמו הזכיר כמה עלילות שטפלו עלינו — בתנועה האנטי-ציונית, והוא חושב, כי שגינו בזה, שלא השיבונו עליהן בעתּן. אם תשימו אל לב, איזה כר נרחב יש לתנועה האנטי-ציונית, וכי צריכים היינו ללשכה מיוחדה, אשר תשמור כל מה שכותבים נגדנו בטשיקאגו או במקומות אחרים — במקומות הקרובים, בברלין או בלונדון אינני רוצה לדבר — כי אז היינו זקוקים לועד מיוחד שיפקח על העתונים, כדי שנדע תכף ומיד, אם יקום איזה חשד חדש נגדנו. לענות על כל החשדים חשבנו לדבר שאיננו לפי כבודנו.

כן, למשל, נתבארה מצד אחד אשר לא פללתי העובדה, שלא פרסמנו בקונגרס שעבר את הדין-והחשבון, כי נמנענו מלתת דין-וחשבון; אמרו, כי בכלל לא הצענו דין-וחשבון. (הציר מוצקין: אני לא אמרתי זאת).

לא אתה אמרת זאת, אלא מי שהוא באנגליה. אגב יודעים האדונים, מי עשה את הדבר ובאיזה עתון נתפרסם. חשבנו, כי לא לכבוד הוא לקונגרס לשים לב לדבר. וכן היה בנוגע לתקון סדר-הבחירות שחשדונו בו ללא אמת. לא היתה שום “מהפכה בממלכה”, לא היתה ממלכה, לא היתה מהפכה, לא היה חטא נגד התקנות, לא תקון בסדר-הבחירות. אנחנו רק פרסמנו, כי בראותנו בשנה שעברה, כי אנשים יחידים, — לאשרנו רק יחיידם — השתתפו בקונגרס מבלי שנבחרו כחֹק וכמשפט, עובדה, שעליה יכול להעיד מי שהיה ראש הועד לבקרת המנדטים, — רוצים אנו על יסוד ההכרה הזאת להשתדל, שיהיה הקונגרס לבא-כחו הישר והנאמן של העם היהודי. מזה הוציאוּ מסקנא, כי רוצים אנו להשתרר על הקונגרס. אינני יודע לאיזו תכלית, אינני יודע שררה זו למה היא באה. אינני יודע מי הוא הרואה בדמיונו, כי יש לנו איזה תֹקף מוחש מן החוץ. כל התֹקף שלנו אינו אלא ברעיון. להשפיע על בחירת אנשים לתכלית זו בדרכים עקלקלות — אינני יודע דעתו של מי נטרפה לחשוב כזאת.

אגב יש ביד כל מי שבא הנה על יסוד בחירה, שהוא מכירה, להגיד לכם, אם השפיע הועד-הפועל אף השפעה כל שהיא בנדון זה. כל הקונגרס יודע, כי הועד-הפועל לא השפיע על הבחירות.

אם, למשל, פנו אלינו אנשים ממקומות אחרים, בחפצם לדעת איזה מנדט פנוי בשבילם, — מפני שרבים חפצו להטיל את הוצאות המסע על איזו אגודה מקומית — ואם הבאנו אותם במשא-ומתן עם אלה שעסקו בעניני הבחירות, בדבר זה בודאי לא יראה שום איש השפעה על הבחירות. ובכל זאת הסבו לנו אלה התקונים בסדר הבחירות, — לפי כנויו של אחד מבעלי-הסגנון, — תלונוֹת קשות מאֹד.

לא השיבונו על זאת, אלא שנכונים אנו לפרסם לעת-מצא את תכנו של סדר הבחירות. תשובתנו זו היתה, לפי דעתי, התשובה הראויה לועד-הפועל. להכנס בוכוחים עם אנשים כאלה, לא חשבנו לנו לחובה.

וכיון שאני מדבר בזה, חפץ הייתי להעיר, כי זה היה אחד מנסיונותינו הכי-מעציבים, כי נלחמו ומוסיפים להלחם נגדנו באֹפן כזה.

יכול אני לתאר לי איזה איש שאיננו ציוני. יכול אני גם-כן לצייר לי היטב, שיהיה אדם נוטה לדעה פוליטית שונה מדעתי, וכבודו של אותו אדם, המודה על זה בגלוי, לא יגרע בעיני בשביל זה, ויכול אני להתיחס אליו בידידות. אולם קשה לי להבין, איך זה יכולים יהודים להתיחס באֹפן כזה ליהודים העוסקים בתנועה כתנועתנו. דבר זה לא אבין לעולם, והנני מאמין, שיבא יום ומתוך הכרתו הבריאה של עמנו, שאותה אנו מעוררים לאט לאט, יצא תשלום-גמול בעד מעשה כזה, בטרם יאבד אמץ-רוחנו לדאוג עוד לעתידותיו של העם הזה.

בישיבת-הערב

הרצל (שב לשבת בראש): מתוך קהל הצירים נודע לי, כי דברים אחדים בתשובתי על תלונות מר מוצקין היו עלולים לעשות רֹשם כאילו הטלתי ספק בתומתו והכרתו הישרה של מר מוצקין. מוצא אני לנחוץ להטעים, כי לא עלה על דעתי להטיל אף ספק כל שהוא במחשבתו הטובה של מר מוצקין. ומאֹד הייתי מצטער על עובד חרוץ כמר מוצקין, שעזר אותנו הרבה פעמים בעבודות חשובות, שהלך לארץ-ישראל והרציא לפנינו את הרצאתו המצוינה הנודעה, אם היה הוא רואה עלבון לעצמו בדברי, שהוכרחתי להוציא מפי בשעת הוכוח.

(הציר בנטויץ דרש, שהחשבונות יוצעו בכל פרטיהם).

ד"ר הרצל: גבירותי ואדוני! הצעתו של מר בנטויץ אינה הצעה להביע לנו את האמון, כהצעתו של הציר ד“ר פרידנברג, כמו שהעיר בצדק הנואם לפני. אנחנו מסרנו לועד-הכספים, שהנהו פה ויכול להעיד על זאת ע”י נשיאו ולשכתו, את התעודות לא רק משנה זו אלא גם מאשתקד. ובכן הצענו לא רק את הסך הכולל — כמו שהתאונן מר בנטויץ — אלא גם את כל ספרי-החשבונות והתעודות. ויען כי אפשר לתת מקום לדעה מוטעת בקונגרס, אם נאמר, כי הוצע פה רק הסך הכולל, רוצה אני לבקש מאת יושב-הראש לתת את רשות הדבור לנשיא ועד-הכספים, כדי שיודיענו, אם הכיר את כל הפרטים שנדרשו.

(הציר רוזנברג הציע לעבור על הצעת בנטויץ אל סדר היום.)

ד"ר הרצל (לסדר היום): רוצה אני קודם כל להביע דעתי נגד הצעת מר רוזנברג, מפני שאין אנו חפצים בקצור המשא-והמתן, אלא לנהלו עד גמירא. רוצה אני רק לקבוע את נקודות-הראות, שמתוכן אנחנו דנים פה. יש להבדיל בין שני דברים: א) באיזה אֹפן מצא הועד-הפועל לנכון להשתמש בכספים שנכנסו, ב) הסדר הנכון בספרי החשבונות. על הועד-הכספי היה לפקח על הדבר, אם נעשה הכל מה שדרש הועד, ואם התנהלו החשבונות בסדר נכון, ובנדון זה יש כמובן תעודות על כל פרט ופרט. אלמלא כן, היה לועד-הכספים אֹפי של מבקר לפעולות הועד-הפועל, וזה הוא מחוץ לתפקידו. באיזה אֹפן נתהוו המספרים הבודדים, למשל, בהוצאות לתעמולה ולתכליות שונות שהיו נחוצות, בעד זה אחראי הוא הועד-הפועל שבווינא.

ובכן קשה מאד, כאשר תראו, לפרוט בחשבון כזה את ההוצאות בעד מסע לשלזיה או לתמיכת איזה דבר שבדפוס בצרפתית או בספרדית-יהודית. באֹפן זה היינו מבזבזים ומפחיתים את המשא-ומתן שלנו; ועל כן בחרנו בצורה הכוללת הזאת, הנראית בעיני לנכונה.

הקונגרס יחליט, אם טובה היא בעיניו או לא. אם לא יסכים, אז יעמדו גם הפרטים לוכוח. חובתנו היתה להראות, אם הדברים, אשר נעשו יעמדו גם הפרטים לוכוח. חובתנו היתה להראות, אם הדברים, אשר נעשו באחריותו של הועד-הפועל ונתאשרו ע"י תעודות וחשבונות, נעשו בסדר נכון. הפרטים, שדרש מר בנטויץ — וזה הוא כמובן דבר חשוב ביותר — הוצעו כולם לפני ועד-הכספים, ואני מבקש מאת ראש-הועד להעיד על זאת.

(צירים אחדים מסרו מודעה בשם בני ארצם כי מותרים הם על הפרטים ומביעים אמון לועד-הפועל).

ד"ר הרצל: גבירותי ואדוני! הן לא בהתלהבות, כי אם בדרך התבונה רוצים אנו לגמור את הענין הזה, ובעשותכם זאת אולי תכירו לדעת, כי לא הסכיל הועד-הפועל לעשות בשנה שעברה, במה שנמנע להכנס בוכוח על פרטי החשבונות. לפי דעתי אפשר שהיינו יכולים להקל לנו הרבה בזה, למצער שומע אני כזאת מתוך דברי חברינו, שדברו זה אחר זה, כי די היה לו לועד-הפועל להגיד: סכום זה הוצאנו, חושבים אנו אותו לקרן שנמסרה לרשותנו להוצאה. עד עכשו אמרו לנו, כי היו נותנים לנו סכומים אלה, ואולי עוד סכומים אחרים, להשתמש בהם כחפצנו. אבל, לדעתי, לא יסכון דבר זה לתנועתנו. כי אם גם לא נכון הוא בעינינו להתוכח על הפרטים, מחזיקים אנו לסכנה יותר גדולה, אם לא תהיה השגחה תמידית על כל מה שנעשה.

והנה יש בחשבון ההכנסות וההוצאות פרטים, שאינם צריכים באור, כגון: ההוצאות “לקונגרס השני”, “לאדמיניסטרציה”, “למסע ותעמולה”, “על חשבון הבאנק הקולוניאלי”, “חשבון המניות”. יש גם סכום אחד, אשר מצא מר בנטויץ בחריפות שכלו, כי עלול הוא להביא לידי בקֹרת קשה על מעשי הועד-הפועל. אמנם יכולים היינו להביא את הסכום הזה בחשבון כקרן סתם, הנתונה להספקת צרכינו, אלמלא היינו חוששים, פן יהיה מקום להרהורים אי-ברורים בדבר התכלית, שבשבילה נעשתה ההוצאה.

יודעים אתם, כי בקשו למצא יחס בין פעולות הקונגרס ובין ענין של משפט ידוע, המתנהל עתה בארץ אחרת, שאין אנו רשאים לטפל בו. לו הבאנו את הסכום הזה בחשבון בתור קרן להוצאות סתם, כי אז היו העתונים הצוררים מאשימים אותנו: זה הוא סכום הכסף, שבו משחיתים היהודים את דעת-הקהל.

והנה בכלל אין בספרי-חשבונותינו ותעודותינו — ויכול אני להעיד עלי את ועד-הכספים — שום הוצאה חשאית או אסורה. אולם חושבים אנו, כי אין אנו רשאים לזלזל בכבודם של אנשים ידועים, שאנחנו מעסיקים אותם בתנועתנו, בזה שנתן לדון פה על פעולותיהם, אם ראויות היו למשכֹרת של אלף או אלפַּים פרנק או לפחות מזה; שום איש לא יאבה לעמול בעדינו, אם יתוכחו פה בקונגרס באֹפן אי-נמוסי על אנשים כאלה.

אמנם חברי הועד-הפועל עובדים שלא על מנת לקבל שכר, אינם מקבלים הטבה כל שהיא בעד עבודתם; אבל יש אנשים בעלי כשרון, שאנו יכולים למצֹא בהם חפץ, אלא שאין ידם משגת להביא קרבנות כאלה. כלום רוצים אתם שנוַתֵּר על האנשים האלה, שאין להטיל ספק בכשרונם וברצונם הטוב, למרות שהם עובדים בשכר הגון ובכל אפן לא גדול יותר מדי? — כלום רוצים אתם, כי נשבור בידינו כלי-שמוש כאלה? הרוצים אתם, כי לא ימצאו לנו אנשים אחרים, מכיון שאין מי שירצה, כי יתוכחו עליו באֹפן כזה? אם דורשים אתם לדעת את ההוצאות לכל פרטיהן, נציע אותן לפניכם, כמובן, ובזה נשיג פטורין גדולים הרבה יותר מאשר תוכלו בכלל לתת לנו, כי אם לא נשיג מאומה, תהיו נפטרים מאתנו לעולם.

ועתה הנני רוצה לבקש מכם — והקונגרס יחליט על אדות זה — כי לא יוגמר הוכוח הזה, כאשר כבר אמרתי בראשית דברי, בהתלהבות, כי אם להביא שנית את כל החשבון לפני הועד הכספי, אלא שכל חברי הועד-הפועל הגדול ישתתפו עמו, ויבררו כל פרט ופרט, אם הוצאו הסכומים בפקודת הועד-הפועל ובהסכם לרצונו. הנני מציע דרך זו, כדי שלא נעזוב את המקום הזה מבלי לברר את הענין כל צרכו, שאלמלא כן יבארו העתונים שצִיַרתי למעלה את הענין באֹפן, שאולי יזיק לתנועתנו יותר מאשר עלה על דעתו של מר בנטויץ.

ישיבת הלילה.

(הציר בלקובסקי מציע לדרוש מאת הועד-הפועל, שיעשה במשך השנה הבאה שנויים שונים בתקנות הבאנק הקולוניאלי).

הרצל: גבירותי ואדוני! עלי להגיד לכם בשם מועצת-ההשגחה שעד עכשו — אשר הנני מורשה לדבר בשמה, וכאשר אקוה גם בשם המועצה שתבֹא אחריה, למצער זו שתבא אחריה בשנה הבאה — כי בשום אֹפן לא נקבל הצעה, המטילה עלינו חובה לעשות את כל השנויים ששמענו זה עתה. דבר זה לא יוכל להעשות על רגל אחת, כי נקבל היום הצעה, שלא נוכחנו אם אפשר להוציאה לפעולה. דברים כאלה זקוקים למשא ומתן של ימים שלמים. לשנות במשך רבע שעה תזכיר, שעסקו בחבורו חצי שנה, ולקבל את הצעת ועד-הבאנק — זו היתה קלות-דעת מצדנו. אנחנו נשים לב רק אל סעיף א‘. את ההצעה בנוגע לסעיף א’ אנו מקבלים, שעל פיה צריכה מועצת-ההשגחה לשנות את הסעיף א' במובן הידוע במשך השנה הבאה. ננסה בכל כֹחותינו להוציא את ההצעה הזאת לפעולה, עד כמה שירשו לנו חוקי ממלכת אנגליה. התחיבות לא נוכל לקבל עלינו. בנוגע לשנויים אחרים אין אנו יכולים לקבלם בעינים עצומות. יכולים אנו לקבל רק פקודה מאת הקונגרס לעין בהם ולתת בקונגרס הבא דין וחשבון שלם, ולשים לב להם עד כמה שאפשר יהיה לפי הכרתנו. הצעה אחרת לא נוכל לקבל.

(הציר מוצקין דורש, שלא תמסרנה “מניות המיסדים” נתינה לדורות, אלא שכל קונגרס וקונגרס יחליט למי למסור אותן.)

הרצל: חבל שגם הפעם הנני מוכרח להחליט, כי נתת בדבריך מקום לטעות. לפי דבריך עומדות עשרים המניות האלה להמסר לידי אנשים יחידים בעלי אמון, שאתם תבחרו בהם. זה לא נכון. ושוב נתת באור לדבר, כאילו חפצים אנו לזכות במניות האלה בשבילנו. הואילה לברר היטב את מחשבותיך, שאתה רגיל להביען בחריפות. רוצה אני להשלימן. את עשרים המניות האלה אי אפשר למסור לחברי הועד-הפועל. לו יש כבר כל המניות. ובכן אין בזה כַוָנה להרבות את כחו של הועד-הפועל, אלא לגרוע ממנו. לזאת לא שמת לב. חפצים אנו לצמצם את כחו של הועד-הפועל הנוכחי ושל הבא אחריו, ומתוך דבריך אפשר ללמוד את ההיפך מזה. נכשלת אפוא בלשונך. אנחנו חפצנו לתת את עשרים המניות לאנשים, שאינם חברי הועד-הפועל, אלא שאתה ואנחנו יכולים לבטוח בהם, שלא ישנו את דעתם, וכי ישארו תמיד נאמנים לדעות היקרות לנו. זה הוא מובנו האמתי של הדבר. מתוך דבריך אפשר היה לדון, כי אחרת היתה כונתנו.

ביום ג', לפני הצהרים.

הרצל (פותח את הישיבה באזכרה לנשמת הרה“ג פיבל שריאר אבד”ק בוהורדשאַן, שהיה ציוני נאמן ומסור אל הפרוגרמה הבזילאית, ואח"כ הוא אומר): על הפרוטוקול מן הישיבה של אתמול יש לי להוסיף דבר. עשיתי מעשה על דעת עצמי ואני מבקש סליחתכם על זה. אולם נחוץ כי נגמור בלי התלהבות את הענין, שעסקנו בו אתמול ברגע של התרגזות, מפני שאין אנו באים להביע רגשותינו והכרתנו בלבד, כי אם לברר וללבן את הדברים לכל מי שדורש זאת; ועל כן הרשיתי לי למלא את דרישת מר בנטויץ בהארתי זו, שאני מוסיף על הפרוטוקול.

מר בנטויץ דרש, כי במשך שני שבועות יודיעו את פרטי הסכום 68,403 פרנק, שלא הובררו בעיניו. אני חושב, כי שני שבועות הם זמן ארוך יותר מדי. במשך שני שבועות תוכלנה להתפשט שמועות שונות. ועל כן צויתי להעתיק את הפרטים, שהיו מונחים לפני הועד הכספי לבחינה, והנני מודיע בזה את פרטי ההוצאות הנכללות בסכום של 68,403 פרנק (פה יבֹאו פרטי החשבון). אני מבקש מאת מר בנטויץ לעַיֵן בתעודות הנוגעות לפרטים האלה. אני חושב, כי הוברר בזה דבר, שהפליגו מאד להטיל בו ספק, וכי גם מתנגדינו, — למרות מחשבתם שאינה רצויה, — לא יאמרו עוד, כי לא נתנו דין-וחשבון בדבר הוצאת סכום של 68,403 פרנק. הנני מוסיף, כי לא מלאתי דרישתו של מר בנטויץ, לפרסם את כל ההוצאות על התנועה הציונית שלא פורטו בדין-וחשבון, למן היום אשר נתכבדתי לעמוד בראש התנועה. כי לו חפצתי לתת דין-וחשבון על כל הכסף שהוצאנו לתכלית עבודתנו, כי אז הגעתי למצב אי-נעים כזה, שהקונגרס היה מוכרח להשיב לי את הסכומים שהוצאתי יותר על הסכום של 68,403 פרנק. זה הוא דבר שאינני רוצה בו, כאשר תבינו, בשום אֹפן. אני מקוה, כי באורי זה אל הפרוטוקול יספיק, כדי להסיר אף צל של ספק כל שהוא בבטחונה של ההנהלה.

(הציר ד"ר וורנר שואל, אם לא יהיה הטשארטר הצטמצמות הפרוגרמה הברזילאית.)

הרצל: את נאום הפתיחה קראתי בפני הועד הפועל הגדול והוא אִשֵׁר אותו. ובכן אי אפשר, כמובן, שיהיה בזה צמצום הפרוגרמה, שאנו מחויבים להחזיק בה ושהיא כעין magna charta שלנו. זה הוא רק הצעד המעשי היותר קרוב, שאנו חושבים לעשות ואל הצלחתו אנו נושאים את נפשנו, ואשר יכיל בתוכו כל מה שאנו מבינים בשם ערובות על פי המשפט הגלוי.

(צירים אחדים התוכחו בדבר שבע מניות-המיסדים שהבטיח הועד-הפועל לחברי הנהלת הבאנק.)

הרצל: גבירותי ואדוני! כפי שאני רואה מתוך הוכוח המסובך, אין האדונים מוצקין וחבריו מתכונים להביע אי-אמון להנהלה, וכמו כן אינם חפצים, שיבטל הועד-הפועל את הבטחתו, אשר חשב, כי יוכל להבטיח בשמכם. אם תעצרו בעדנו למלא את ההבטחה, עלינו יהיה להוציא מזה את מסקנותינו. לדעתי — המצב באמת כך הוא: מפני שבתקנות צריכים להעשות אי-אלו שנויים גם לפי רוחכם, ומפני שאתם חושבים למסור עבודה זו בידי ועד, אשר יגיש הצעותיו לפני הקונגרס הבא, חפצים אתם לדחות את נתינת מניות-המיסדים עד הזמן ההוא; ואז, כאשר תמצאו בתקנות את הערובות החוקיות המתאימות אל כל דרישותיכם, רק אז תביעו להנהלה את תודתכם באֹפן שהצענו לפניכם, כלומר, בזה שתתנו להם את שבע מניות-המיסדים. כך אני מבאר לי את הרוח השורר בקונגרס, ואת הבאור הזה תתנו בעצמכם על ידי הצבעה, ויש הצעה הדורשת זאת בפרוש.

(אחרי העמידו הצעות אחדות להצבעה הוא מוסיף:)

אל הפרט הראשון בסעיף ג', הדורש שלא תחולקנה מניות-המיסדים עד אשר יכריע הועד בדבר השנויים, מסכים הועד-הפועל רק בזה, שלא תחולקנה מניות כאלה, חוץ מן המניות, שכבר הבטיח הועד-הפועל לחלקן. אתם תכריעו כטוב בעיניכם. כדי שיוכל הועד-הפועל לעבוד, — לא רק להכות פה בקורנס, לא רק לשבת באספות, אלא גם לנהל במשך השנה את עניני הקונגרס, — נחוץ, כי תקוים ההבטחה שהבטיח בשנה הזאת; בלעדי זאת לא יוכל להמשיך את עבודתו. לוִתּוּרָם של האדונים וולפסון וחבריו אין הועד-הפועל יכול לשים לב, מפני שאין אנו מרשים למי שהוא לבטל מה שהבטחנו. כך אנו מבינים את חובת הועד-הפועל, שלא נאה לו להתגנדר בחצוניות ולהבטיח דבר מבלי לשמור מוצא שפתיו, כי אם לעמוד בדבורו בכל המרץ הראוי לו. אחרי שהכרנו לאן הדעות נוטות בקונגרס בנדון זה, כי רואים אתם בנתינת מניות-המיסדים האלה דבר, שאתם בעצמכם רוצים להכריע עליו ולהוציאו לפעולה על ידי ועדים ממונים לכך או על ידי האגודות שבכל ארץ וארץ, אשר יחליטו למי יתנו את המניות; אחרי שהכרנו זאת, לא נוכל כמובן לשים עוד לב לדבר. את ההבטחה הזאת נמלא, כל זמן שלא תחסר לנו היכלת החמרית לזה; וכבר הגדתי מראש, כי באֹפן זה היינו מוכרחים להוציא את מסקנותינו. אלמלי היתה לנו השגה אחרת בדבר הבטחה שאנו מבטיחים, לא היינו ראויים לעמוד בראש התנועה הזאת.

נעילת הקונגרס.

ביום ד', אחרי הצהרים.

הרצל: גבירותי ואדוני! הקונגרס שלנו, שהתנהל במנוחה ובאין מפריע, חוץ ממעשי-האלמות של יושב הראש, היה נרגש מעט ברגעיו האחרונים. אני מבקש לסלוח לי, אם בחֹם ההתרגשות לא מלאתי לפעמים את חובתי השלמה בהנהגה אוביקטיבית וישרה. את טעם הדבר תבינו, אם מכירים אתם את הלך-רוחי ומחשבותי אני. הטעם היה, כדי שלא להמשיך את נעילת הקונגרס עד לשעה, שעלינו לשבות ולנוח מכל עבודה. הרי זו ראיה חדשה, ואפשר שאינה מוצלחת, כי הציונות ומחזיקיה אינם חושבים לפגוע בשום רגש דתי באיזו מדה שהיא.

הקונגרס שלנו היה מתון גם בבחינה אחרת. ההתלהבות לא היתה גדולה כמו שהיתה באספתנו הראשונה. לעומת זאת עבדנו הרבה. הקונגרס יצא מימי בחרותו אלה ונעשה כביכול — אף אם גם נשים לקחו בו חלק — לקונגרס של אנשים. שמנו אל לבנו, כי רק אז נגיע אל המטרה, אם נעבוד במנוחה ובמתינות. העבודה לא תהיה נגמרת בשעה שאנו נפטרים מזה, אלא חפצים אנו לעזור להתקדמות רעיוננו על ידי עבודה והתלהבות בכל יום ויום. מארצות רחוקות התאספנו פה ואנו נפטרים זה מזה עד למרחקי-ארץ. עלי לזכור ביחוד את צירי אפריקה הדרומית, מפני שדרך מסעם היתה היותר רחוקה ומפני שהשתתפו בוכוחים בשקט ונחת, עד שלא נודע, כי היו באספתנו גם צירים ממקום רחוק כזה. וכן באו, ממקומות אשר לא פללנו ומחוגים אשר לא שערנו, אחים, שעבדו אתנו יחד, וכאשר נקוה יביאו אתם מזה התלהבות חדשה לרעיון הציוני.

עשינו דבר-מה ועוד עלינו לעשות הרבה. ביותר נצלח במעשינו, אם תהיה אחדות שורה בינינו.

אין אני רוצה לדחות את מנוחת-השבת המרחפת עלינו, ואני מבקש מכם, שתהיה יציאתכם מזה בדעות ישרות ובזכרונות יפים ע"ד הקונגרס השלישי, ושיבתכם הלום עם חברים חדשים — כמובן גם הישנים — עד שיבר מפעלנו לידי גמר טוב.

הקונגרס השלישי נגמר.

---

חמשה כנגד שנים

מאת

בנימין זאב הרצל

ביום השבת, בתשעה לספּטמבר, שנת 1899, בין הערבּים היתה התגלות נפלאה, ואף אמנם לא נמנעה מלעשות רֹשם כללי בכל חלקי התבל, אשר קוי-הטלגרף מגיעים אליהם. אכן נתגלה, כי אפשר לגזול משפט יהודי, מבלי שום סבה אחרת אלא מפני שהוא יהודי. נתגלה, כי אפשר לעַנּוֹת את היהודי כאילו לא היה אדם כלל. נתגלה, כי יכולים להטיל עֹנש מעליב על איש יהודי, אף אם חף הוא מפשע.

ההתגלות המפתיעה הזאת היתה במלֹא רֹחב הארץ, בשעה שיצא דרייפוס שנית חיב בדין. ביחוד השתוממו מאד היהודים המתבוללים. אמנם כן, אלפרד דרייפוס, שר האלף בחיל-הארטילריה הצרפתי, שאותו חבב כל כך, יצא שנית חיב בדינו. הפעם הזאת אמנם לא ענשוהו להגלות אל אי-השדים, אשר בודאי חדל מלתת חתיתו בלבו, למאז הכיר לדעת את רעיו אנשי-החיל בבית המשפט ברֶן. בפעם הזאת נחרץ דינו לשבת במאסר עשר שנים. לא יותר! איזו חנינה! איככה? כלום נכנסה פתאם חמלה בלבותיהם האמיצים של אנשי-החיל? האם נתרַככו יותר מאשר ידרוש כבוד פקידי-הצבא הקפדני? אם נשאו פניו יותר מאשר תרשה זאת אהבת המולדת? האם חדלה הבגידה להיות חטא, שחיבים עליו עֹנש-גלות? היספיק מאסר של עשר שנים בעד אשמה, שלא אשם בה הנדון? אלה השאלות, המלאות חידות סתומות, אולי תוכלנה להפתר, אם נשים אל לב, כי ה“ראיות” לא היו נכונות במדה מספיקה, כדי לענשו על פיהן שנית עֹנש-גלות לאי-השדים. אולם בשים לב אל העובדה, כי נוגע הדבר אל איש יהודי, הספיקו למדי זיופים של הגנרלים המכובדים, כדי לענשו במאסר של עשר שנים. ועוד זאת: הלא עשר השנים נמצאות רק על הניר; ראש בית-הדין הצבאי לא הכריז על האשמה ועל העֹנש, אלא מפני שהיה מוקף כחומה ז’נדרמים נזעפים, מבלי שעלה על לב מי שהוא לסגור בעד דרייפוס האומלל עוד לזמן רב מזה בדלתים ובריח. אחרי-כן הוא יכול לצאת לחפשי, שום איש לא יעצור בעדו, לכל הפחות האדונים פקידי הצבא, שדעתם נחה בהפטרם מן היהודי עז-הפנים הזה. במטה הגנרלים, בצבא, כמובן, אין לו עוד מקום. בין שבעת שופטי-הצבא נמצאו חמשה – בסך-הכל חמשה אמיצי-לב – אשר כבסו את בגד-השרד הצרפתי מן הכתם, שהטיל עליו לובשו היהודי. חמשה כנגד שנים! מספר יפה, שממנו יש ללמוד הרבה והוא מפיץ אור על התרבות שבימינו.

התגלות זו, שאפשר למעשה זר כשה שיהיה בימינו, עשתה – כאמור – במקומות הרבה רֹשם לא-נעים. האלה הן תוצאות פרי התרבות? – נשמעה שאלת חובבי ההתקדמות הנאמנים. וכי כך מכבדים את זכויות האדם? – התאוננו המחזיקים בסדרי הממשלה, בהזכירם את העיקרים הנצחיים של המהפכה הגדולה. האם אין כל האזרחים שוים על פי החֹק? – התאנחה הכנסיה של הגַאליים בני דת משה. אמנם כל האזרחים על פי החֹק. יש פרט אחד יוצא מן הכלל, שאינו ראוי לטפל בו, ואלה הם היהודים. ובכן אין באמת שום סבה לפחד.

וכדאי היה לקרא בעתונים היוצאים מחוץ לגבולות צרפת. מכיון שהביאו בכל יום ידיעות ארוכות על דבר המשפט ברֶן, הלא הכריזו בכל העולם על זכותו של הנאשם. רק לשופטי-הצבא ברֶן לא נודע הדבר, כי אסתרהאַזי כתב את הבורדרו והודה על כתיבתו, אותו הבורדרו, התעודה היחידה, שעל פיה נשפט דרייפוס כאז כן עתה. רק לשופטים אשר ברֶן לא נודע, כי פרסמה ממשלת אשכנז ביום שלפני גמר-הדין בדרך רשמי, כי דבר לא היה לה מעולם עם דרייפוס. ממשלת אשכנז הודיעה גלוי, כי בפרסמה זאת היא ממלאה חובה אנושית. אמנם החובות האנושיות, שעל פיהן כלכל השונא מכבר את מעשיו, לא הכריחו את הפטריוטים בצרפת לתשומת-לב, כשישבו לדין דינו של איש יהודי. תרעומות כאלה וכיוצא בהן נמצאו בכל העתונים, עד כמה שלא דבקה בהם מחלת האנטישמיות. ובהתאם אל זה היה גם המשפט, אשר הוציאו מגמר-הדין הזה. בברלין וברומא, בלונדון ובניו-יורק נשמעה צעקה של התרגזות. למצער יכולנו לקרא באותם העתונים – אשר לפני זה הביעו את תמהונם על העָוֶל הנעשה לאיש יהודי ואחרי-כן את תקותם, כי יצא זכאי בדין – כי בכל אירופּא, וגם אזיה ואיי-הים בכלל, התרגזו מאד על ההתגלות הזאת, שהזכרנו למעלה. גם סופר עתונאי יכול לשגות בדמיונות-שוא, הוא יכול אפילו להפיצם על ידי הטלגרף בכל העולם. אולם נניח, כי הציורים האלה לא נוסדו על שגיאה, כלום יש בהם יותר מהרגשת-הרגע? ישימו-נא לב אל המעשה שהיה. אחרי חמש שנים של ענויים קשים ונוראים נסחב האיש החף מפשע. במשך שלשים ימי המשפּט האכזרים אין אף צל של ראיה להוכיח אשמתו, אנשים נכבדים מתוך ממשלות אחרות מעידים על צדקתו – ובכל זאת חיב בדין. הפלא הוא, אם יצא קול מערערים בכל העולם? אם בהמה תעונה באֹפן כזה לעיני השמש, האם לא תעלה צעקה של התרגזות מתוך ההמון? כן, ולא בדרך אחרת נוכל להעריך את ההתרגזות, השוררת בכל הארצות מחוץ לצרפת, אם נניח, כי באמת גדלה במדה כזו, שאי-אלה יהודים תאבים אליה יותר מאשר יראו אותה בעיניהם. אם באנו לכלול את דעתנו במלה אחת, היינו אומרים: העָוֶל הנעשה לדרייפוס הוא גדול כל-כך עד ששוכחים, כי נוגע הדבר אל איש יהודי. מי שיכול לראות ב“התרגזות הכללית” יותר מזה, הרי זה אמן גדול. וכי באמת כללית היא כל כך גם מחוץ לצרפת? שם דנו אותו לחובה חמשה כנגד שנים. כלום יש באיזה מקום אחר יחס של דעות טוב מזה בנוגע ליהודי? מי הוא עִוֵּר או מתעקש, שאינו יודע את החיים ואחוז בחבלי שגיאות עתיקות, אשר יאמין, כי במקום אחר היה היחס טוב מזה? ואותם השבעה, שבהם רואים רק אנשים מושפעים על ידי גבוהים מעליהם, הם עמדו באמת תחת השגחתה האיומה של דעת-הציבור; כל תנועות פניהם וכל מוצא שפתיהם נבחנו ונשפטו, בטרם שפטו הם בעצמם. בעל כרחם נמסכו בגזר-דינם על עדים, אף אם היו עדי-שקר היו, ועל ראיות, אף אם מזויפות היו. אלה עדי-השקר, אלה הזיופים עוד היו כעין מס, אשר שלמו לדעת-הציבור. ומה הם המאמרות, הדעות והמשפטים הקדומים, הנשמעים יום-יום בלחש על היהודים? היעיז מי שהוא להחליט, כי בין שבעה אנשים יש שנים הנוטים לצד היהודי, ואפילו גם אחד? ברֶן עוד היה מצב הדברים נוח בעד הנאשם, אם נשים לב לכל הפרטים.

אבל אחינו היהודים, החיים ברוָחה ומפחדים מפני האמת, ימהרו שוב לעצום עיניהם, אחרי שנבהלו והשתוממו במשך רגעים על ידי ההתגלות שהיתה ברֶן. שוב יַשְׁלו את נפשותיהם בכל אשר יהיה לאל ידם, ויאמרו מה שאוהבים לשמוע, ויאמינו במה שאוהבים להאמין. כל העולם מתרגז, דרייפוס מקבל אותות רצון וחבה מאת האנשים הכי-אצילים, וסוף-סוף יצא לחפשי, אף אם בלי בגדי-השרד. לא נחוץ דוקא שיעבוד כל איש בצבא הארטילריה או במטה-הגנרלים. הסתכלות זו עלולה מאד להפיס את הדעת, אלא שיש בה חסרון אחד, היא אינה משיבה על המספר הקשה: חמשה כנגד שנים!

דרייפוס האומלל! הוא איננו עוד איש פרטי, אלא דוגמא הוא. יש השגה רגשנית בענין זה, המנסה להרגיש מה שסבל הוא על האי הבודד במשך השנים ההן, שכל יום ויום נדמה לו לעשר שנים. ההשגה הזאת היא ילדותית, מפליגה ואינה מספיקה כאחד. ליסורים אנושיים כאלה אין כל קצב. אי-אפשר לערוך אותם, כשם שאי-אפשר לערוך יסוריו של חולה, אשר במשך חמש שנים לא חדלו הרופאים מלעשות נתוחים בבשרו. זה הוא דבר שבדמיון. היש לו עוד איזו הרגשה, מתי חדלה הרגשתו? אולם היינו מקטינים את הענין ומורידים אותו למדרגת הפעוט והגרוע, אם נביט עליו באֹפן כזה. דרייפוס איננו עוד אלא הפשטה. הוא היהודי בתוך החברה המודרנית, אשר נסה להסתגל אל סביבתו, המדבר בלשונה, החושב מחשבותיה, התופר את כִּתפּוֹתיה על מעילו – והכִּתפּות האלה נִתָּקות מעליו בחֹזק-יד. דרייפוס הוא מעמד, שעליו היו נלחמים, שעליו עוד נלחמים, ואשר – אל נא נעשה ששקר בנפשנו! – כבר אבד.

---

בדרך במסע

מאת

בנימין זאב הרצל

אם לא שגיתי, מפעלנו הנהו נפלא במינו. אלמלא היו הפרופיסורים בעלי-שכחה במדה נוראה כזו, שמניחים תמיד את המחסה-ממטר באיזו פנה משנות קדם, כי אז היו בעל-כרחם מתבוננים אל מעשינו, אם בחכמה או בסכלות אנו עושים. גם משגיאותינו יכולים להוציא איזו תורה. אבל האדונים הפרופיסורים, שאינם מבינים לעולם את ההוה, באים לאחר זמן; ואז, כמובן, הם יודעים הכֹל יותר ממנו ומבארים לנו מה שכבר היה.

ולפיכך, לא יהיה הציור, שמכינים מתנועה כתנועתנו הציונות, מדויק כל צרכו לדורות יבֹאו. אלה, שאפשר היה להם להיות קרירים ו“מדעיים” למדי, כדי להתבונן במנוחה, אינם בכלל רואים זמן רב, כי דבר רב-ערך הולך ומתהוה. והעוסקים בדבר מסורים כל כך אל מפעלם, עד שאי-אפשר להם, בכל שאיפתם אל האמת, למסור ידיעות נכונות.

באחד הימים נגיע אל המטרה – אנו מקוים זאת בכל עֹז נפשנו – ואז אולי יהיו כל מקומות התחנה, כל מאורעות המסע, כל התקוות והדאגות, שמלאו במשך השנים את נפשותינו, נשכחים בבת-אחת. בעבודות החדשות הכבירות, שנצפנו לנו שם, הדורשות כח ואומץ-רוח הרבה, אולי לא יהיה לנו עוד פנאי, להתבונן לאחור על המאורעות שעברו עלינו.

אולם עתה הננו עוד בדרך במסע; ואף אם הולכים אנו הלאה מבלי לנוח, בכל זאת יש רגעים, שבהם אנו חושבים על העבר ועל העתיד, וקודם-כל על השדות, שאנו עוברים על פניהם. דומה הדבר להרגשה, שאנו מרגישים בנסיעה במסלת-הברזל. אמנם אין אנו נוסעים במסלולים מוכנים, דרכנו איננה סלולה. טוב איפֹא שנשתמש במשל יותר מתאים, העתיק יותר וערכו עוד לא אבד – במשל לאניה.

כן הוא, מרגישים אנו, כאילו נוסעים אנו באניה ומפליגים לארץ עתיקה-חדשה. ליורדי הים באניות יש עתים, שבהם אין רואים מסביב זולתי מים ורקיע. מי שאיננו מכיר באותותיהם של המלחים יכול לחשוב, כי בכלל אין האניה זזה ממקומה. אבל די לו לחובל להביט באורלוגין שלו, כדי שידע לא רק כי האניה נוסעת, אלא גם את מדת מהירותה. ואם לא ישן החובל, ואם יודע הוא לאיזה רוח הוא פונה, אז בהכרח תבוא השעה, שבה יתנשא החוף מתוך הגלים.

בכתבי זאת עולים על זכרוני מסעות בים, שנסעתי בפועל ולא רק במשל ובדמיון. מהם היו גם מסעות בים התיכון, היפה ביַמים שאני מכיר אותם. חופיו הם נעימים ונפלאים, כל נמל נהדר הוא, הכל מזהיר בזיו נגה השמש, וגם הדלים שבהם אינם נראים כאומללים, מפני שהטבע מסביב עשיר כל כך. אני זוכר את איטליה, אשר חופיה היותר יפים שבקצה הדרום דומים לחופי פלשתינה.

על פני איטליה עובר הנוסע מאירופא המערבית לארצות המזרח. למצער עוד נוהגים כן עתה, כל זמן שמסלת בגדד עוד לא נבנתה. בעוד שנים אחדות תהיה מיסופוטמיה – זו הארץ היפה והפוריה הקרובה לפלשתינה, ארץ מכֹרתם של היהודים, הארץ שבין חדקל ופרת, שבה נולד אברהם – בעוד שנים אחדות תהיה מיסופוטמיה פתוחה על ידי מסלת בגדד לחר-התבל החדש. עד שתהיה דרך היבשה סלולה, אי אפשר לבני אירופא המערבית לנסוע לארצות המזרח אלא דרך הים. הנוסע, למשל, מאנגליה למצרים או לפלשתינה, להודו או לחינה, יורד אל האניה בסותמפטן, נוסע על ירכתי צרפת, ספרד ופורטוגל, עד שהוא מגיע דרך המצר גיבראלטר אל ים התיכון. והנה יש בני-אדם, שאינם יורדים באניה המפליגה לארצות המזרח כבר בסותמפטן, אלא באיזה נמל אחר. הסבות שונות הן. יש שאינם יכולים לעמוד במסע ארוך על הים; הם מפחדים מפני רעש הגלגלים המשתקשקים מתחת לאניה הנתונה בתוך גלי הים; כסבורים הם שאין תקרות במים והם נפגעים במחלת-הים. אחרים היו יכולים לעמוד במסע על הים, אולם האניה או רב-חובלה אינם מעוררים בטחון בלבם; חפצים היו לראות מראש, אם תעמוד האניה בפני הסכנה ואם תשוט כשורה. ואחרים אחרו את מועד צאת האניה מסותמפטן, או לא ידעו בתחלה, שאפשר להפליג משם. ועוד יש כמה וכמה סבות לדבר, כי לא כל הנוסעים באניה השואפת מזרחה נמצאו בה כבר בסותמפטן. אלה באים במסלת הברזל דרך צרפת ומפליגים במרסיל, אחרים מפליגים בגינוא או בדרומה בניאפול…

הנמלים האלה, אשר בדרך המסע לארצות המזרח, והנוסעים שנתאחרו עולים על זכרוני, כשאני רואה אנשים מפגרים, אשר בסותמפטן של הציונות עוד לא חפצו לדעת מאומה על דבר אניתנו הטובה, באים לאט לאט ונספחים אלינו. הננו מקבלים את כלם בברכה. יש מקום ועבודה לכולם.

ושמחה יתרה היא כשרואים אנו, כי יתקרבו אלינו אנשים, אשר מחויבים היינו לכבדם גם אז, כשהתנגדו לנו. עוד לא לנו הם, עוד אינם נמצאים בירכתי אניתנו; אבל ניכר הדבר, כי הם נוסעים אחרינו, ואם לא ישיגו אותנו במרסיל, אז בודאי נפגוש אותם בגינוא או בניאפול. חברים כאלה אנו רואים בחובבי-ציון של המהלך הישן.

אבל יש עוד תופעות אחרות, המניחות את דעתנו. שנים מבחירי היהודים באנגליה, אשר לפנים היו צוררים אותנו – קלוד מונטיפיורי ואוסווַלד דזון סימון – גלו את דעתם בעת האחרונה באפן שונה לגמרי מדעותיהם הקודמות. אוסוולד סימון כתב בעתון אנגלי גדול אחרי הקונגרס הבזילאי השלישי דברים של חבה יתרה על שאיפותינו. קלוד מונטיפיורי, שאתו הוכרחתי – לצערי – לפני ימים ושנים לערוך מלחמה ארוכה בעתונים, נשא זה לא כבר בתור ראש החברה הנכבדה לתולדות ישראל נאום על שאלת הלאומות היהודית, בדברים אשר עוררו בנו רגשי רצון וחבה. אין כל ספק, כי קלוד מונטיפיורי, המשתתף גם בהנהלת אגודת-העזרה ליהודי אנגליה היותר גדולה, ושיש לו הזדמנות הרבה להכיר את כל הצרות החמריות והמוסריות, יסכים לפתרוננו יותר ויותר. מקומו של האיש הנדיב הזה לא בין רבני-המחאה הוא. הוא מתחיל להבין זאת.

מה הועילו בעלי-המחאות, הסוציאליים והמתבוללים וכל אלה שהתנגדו לציונות המדינית שלנו בשנות קיומה של תנועתנו הנעלבה? איזה פתרון הביאו או לפחות הציעו הם במקום פתרוננו? לא עשו כלום ולא השיגו כלום. הנסיונות, הנעשים בידי אלה, אשר בכלל ישימו לבם לצרות אחיהם האומללים, הם מעשי-צדקה, המשחיתים את המוסר, וערכם דל וקטן מאד לעומת הצרה הדורשת מרפא. אבל מחלות גדולות אין מרפאים, – לפי דברי היינה, – לא בשמן-ורד ולא במושק. דוקא בשנם האחרונות היו טרגדיות איומות בחיי היהודים. באה העת, כי יפקחו מתנגדינו היהודים את עיניהם, אחרי שראו מאורעות כענין-דרייפוס, רדיפות היהודים באלגיר, הפרעות לרגל עלילות-הדם באוסטריה, המשבר הנורא הנוכחי ברומניה, המכריח הרבה אלפים לנוד ולנוע ולחזור על הפתחים. ומי האיש אשר מלאו לבו או טחו עיניו במדה כזו שיחליט, כי צרותיו של עמנו באו עד קצן? לא, עלינו להיות נכונים יום יום, כי במקומות חדשים או ישנים תפרוץ שוב השנאה ליהודים, והמצב ישוב להיות רע מזה. כמה הרחקנו כבר ללכת, לו היו כל היהודים הנדיבים נספחים אלינו! במדה שימהרו לבוא אלינו, בה במדה נמהר ונצליח בדרכנו לבוא אל המטרה.

ובכל זאת, למרות שהמעצורים הפנימיים מכאיבים אותנו לפעמים, עלינו להגיד: גם זו לטובה! אמנם כן, לטובה היא, שדרך התנועה הציונית אינה סלולה, שהעצים אינם גדלים עד לב השמים, ו “היונים הצלויות אינן עפות לתוך הפה”. במשך העת, שעלינו לשבת ולחכות, יכולים ומחויבים אנו למשול ברוחנו ולהתמיד את עבודת החנוך הלאומי. גם זו לא רעה היא, כי השתדלנים והפוליטיקאים שאומנותם בכך מתרחקים מעל תנועתנו. אין פה מקום לעסקים, להשתכר בהבטחות על דבר איזו הכרה. אחד מחברינו בקֶלן נוהג לענות את המחזירים על הפתחים, המתיצבים לפניו כציונים: “האמנם? ציוני אתה? תן אפוא תרומתך לתנועתנו, אין לנו חפץ אלא באנשים הנכונים להביא קרבנות”.

יש בזה מעין בדיחות-דעת גלויה, אבל אמת גמורה היא ולטובה היא. למועד-בחינה זקוקים כל אלה, העתידים לנהל את עניני הצבור היהודי. ומכיון שאין קצבה למועד-הבחינה, יהיו הבאים בעלי-תכונה יותר טובה. כשנגיע אל המטרה תהיינה עבודות רבות עד לאין מספר מוטלות עלינו, ולפי ערכן יהיו דרושים לנו אנשים הרבה. מבין מנהלי התנועה הראשונים יהיו אז כאלה שתש כחם; אחרים, ואולי לא מן הגרועים שבהם, חפצים לסלק ידם, אחרי שהעבודה הכי גסה תהיה נגמרת. לעומת זאת יהיה אחרי-כן, אחרי שתהיה העבודה הכי קשה נגמרת בשעה מוצלחת, מספר “מושיעי-העם” גדול מאד. אבל העם ידע איפה הם אוהביו הנאמנים: בין אלה שלא עשו את התנועה הציונית קרדֹם לחפור בו; בין אלה, שנלחמו וסבלו על הענין, בעת שלא נחלו בו כבוד אלא חרפות; בעת שלא נהנו ממנו שום הנאה, אלא צריכים היו להביא קרבנות. האנשים, היכולים להעיד על עצמם, כי כבר נמצאו באניה הראשונה, ולאשרנו מספרם רב, הם הערבים היותר בטוחים בשביל העתיד. בשעה שהירידה אל החוף תהיה בטוחה, הלא תבאנה אניות רבות.

---

נאום בווינא

מאת

בנימין זאב הרצל

הנני חושב, כי רבים מכם טרם ידעו מה חפצה של תנועה זו, שבה אנו עובדים כלנו כאנשי-צבא. אפשר ששמעתם אי-אלו הערות קלושות, – ויש לשער, כי לרובן היה אֹפי של בדיחות, – על דבר שאיפות אנשים יחידים לעשות דבר-מה לטובת היהודים. ובשעה שבאתי הנה היום בערב הרהרתי קצת במחשבתי, מה הוא החוג, שבו אני רוצה לדבר היום על עניני הציונות, ואיך תעלה לי המלה הראשונה. נזכרתי מה שספר לי פעם אחת סופר ברליני על דבר החזיונות החדשים. שימו נא לב! אין בדעתי לדמות אתכם אל “נמרי החדשות” ( Premierentiger ), רק את הלך-הרוח, שהכרתי פעמים הרבה בשדרת-הצבור הבינונית, אני מוצא בספור ההוא. אותו הסופר ספר לי על דבר חזיון, שהוצג בפעם הראשונה; המסך הורם, ואיש אחד מופיע על הבימה ושואל את המשרתת: “האם הגברת בביתה?” וקול קורא נשמע מן הדיוטה התחתונה: “לא יצלח לכתחלה!”

כן היה לי וכן היה לכל אלה, העומדים בתוך התנועה, בעת הראשונה. לפני שנים אחדות פרסמתי מחברת בשם: “מדינת היהודים”. אותה קראו רק המעטים, בכל אֹפן המעטים בין אלה, שקראו: “לא יצלח לכתחלה!”; כי אפשר שיעלה על דעתו של איש יהודי, כלומר – יהודי מן הדור החדש, אשר השתתף רֹב ימיו בשאיפות התרבות האירופאית, לעסוק בשאלה יהודית, שאינה נוגעת אל החברה-קדישא או הנהלת הקהלה באיזו עדה, שאינה נוגעת אל מצות תפלין וציצית – דבר זה עשה רֹשם כל כך זר, עד שבעצם הדבר מובן לי, כי שמעתי מכל העברים את הקריאה: “לא יצלח לכתחלה!”. כי לא קראו את הספר הזה, על זאת יש לי אותות הרבה. אני אומר זאת בפעם הראשונה באספת-פומבי. בספר הזה יש פרק, והוא היחידי שבו נאמר דבר חדש, אשר גם בתור נסיון שלא עלה, גם בתור רעיון שלא יצא לפעולה, ראוי היה לתשומת-לבם של חכמי המשפט, מפני שיש לנסיון הזה יחס של נוגד אל התורה שהיתה נהוגה עד היום, ומפני שהוא מתנגד אל הדעה על דבר ההכרח ההגיוני, השוררת כעת בבתי-המדרש לחכמת המשפטים והמתנגדת לדעתו הישנה של רוּסוֹ. הנסיון הזה, הרוצה לבאר את הבסיס המשפטי של המדינה, לא נזכר אף במלה אחת בכל אלפי מאמרי הבקֹרת והגדופים, שנערכו נגד הספר הזה. אות היא לי, כי כל כך הרבה אנשים מתחו דין קשה על “מדינת היהודים” מבלי לקראה.

אולם אין בדעתי לתהות על הראשונות, שהרי תנועתנו הנוכחית אינה מצטמצמת בדעות ההן, שרשם לו אז סופר בודד בפאריז, בשעה שנקבעה במחשבתו האפשרות היחידה הזאת לצאת ממבוכתה של שאלת-היהודים.

האמינו לי, בכל מקום בכדור הארץ אפשר היה לקרֹא לאספה כאספתנו זו; אולם בודאי היו מתאספים אליה בני-אדם, שעל ידי איזה שֹרש עמוק שברוחם או איזו מחשבה שבמֹחם היו נמשכים להספח אל התנועה, שיום כבר חדלה להחשב למעשה-שגעון כמו בימים הראשונים.

בימים הראשונים, שהיו היותר קשים, החזיקו את הדבר פשוט לשגעון. רוצה אני להגיד לכם מה היא הציונות, מה חפצה, לאן היא שואפת, ובאי-אלו אמצעים היא אומרת להוציא חפצה לפעולה – ומצאתם, כי אם הציונות היא שגעון, אז יש בו למצער איזו שיטה. וידוע הוא לכולכם, כי דברים שבתבונה יכולים לרכוש להם רֹב של דעות. דבר של שגעון אם ירכוש לו את הרֹב, אז דבר נכון הוא; על אחת כמה וכמה שיהיה הדבר נכון, אם ימשך אחריו הרֹב ואם בכל זאת איננו מתנגד אל חוקי התבונה. רוצה אני לבאר לכם דבר זה על פי ההגיון, שאתם רגילים בו ביחס אל כל עניני החיים הפשוטים והנעלים, הנוגעים למשפחותיכם, לעברכם ולעתידכם, לאבותיכם ולבניכם אחריכם.

כדי להבין את הציונות, נחלק את הענין לארבעה חלקים: מצב היהודים, הרעיון המתעורר בנו לרגל המצב הזה, האמצעים להגשמת הרעיון, ובאיזה אֹפן אנו אומרים להשתמש באמצעים האלה.

מצב היהודים איננו משמח, ולא ארבה עליו דברים. שמעתי מספרים מעשה בשני מטיפים-נודדים, שבאו לקהלה אחת במורביה ויקהילו את היהודים ויספרו להם את גורלם ואת מצב-חייהם. אחרי האספה הלכו שני יהודים יחדו הביתה, והאחד התחיל לבכות. השני שאל אותו: “למה-זה תבכה?” והראשון ענה: “רק עתה נודע לי מה רע מצבי”.

בשדרת-העם, שבה אני דובר היום, דרושה באמת איזו מדה של אמנות בהטפה, כדי להגיד לכם מה רע מצבכם, אם יצמצמו את רֹע המצב על החיים החמריים. אלמלי באנו לאיזה מקום במזרחה של אירופא, או גם לאיזה מחוז בווינא, למשל למחוז בריגיטֶנוי, לאותם תחומי-המושב, שבהם נמצאים היהודים בתנאי-חיים נוראים, כי אז – חושב אני – בודאי לא היינו צריכים לספר הרבה, כדי להוכיח לאנשים ההם את רֹע-מצבם. מצבם רע הוא. כלום רע הוא כמצבם של יתר הפרולטריים? יודעים אנו, כי יש תנועה גדולה הנלחמת נגד גורלם המר של כל הפרולטריים, ואשר אליה אין אנו מתיחסים כזרים, כמו שקובלים עלינו מתנגדינו הסוציאליים-הדימוקרטים. אנחנו מחפשים בצרת הפרולטריים הכללית רק את הפרט הנוגע ליהודים בלבד, מה שנובע מתכונתם היהודית של הפרולטריים האלה, צרת הפרט בלבד, ולא צרת הכלל.

ומכאן אנו הולכים הלאה ומוצאים תופעה זו בכל מקום, בכל השדרות, גם בשדרתכם.

כשאתם עומדים בתוך תוכם של חיי-המסחר, כשיש לכם עסקים באחת משתי הבירזאות שבווינא, אז לא תמצאו, כי היהודים נרדפים. אולם אם תצאו לחוץ מן הבירזה הזאת, או אם תקשיבו אל החוץ, אז תשמעו את הדבות היותר רעות, אשר יוציאו על עבודתכם הישרה לטובת הממלכה, החיים הכלכליים והתעשיה. תשמעו אומרים, כי זה הוא עסק יהודי; ואף אם לשוא היו כל הנסיונות להפטר מן העסק היהודי הזה, ואף אם התברר הדבר, כי נחוץ הוא העסק הזה, – אם נזכיר רק חלק אחד ממנו, – להחזקת המשטר בצרכי הממלכה הכספיים, להתמדת תנועת-החיים בעולם המסחר הגדול, בכל זאת ידעתם היטב, כי במשפט קדום, שאין אתם יכולים לעמוד בו, אתם נפגשים בכל מקום, כשאתם עושים אף צעד אחד מחוץ לגבולות עסקכם הרגיל אל תוך החיים. ובכן גם מצבכם ברע הוא בערך אל עבודתכם בעד העם, שבקרבו אתם חיים. ואם יש לכם בנים, ואם שולחים אתם את הבנים האלה, כמנהג אנשים מישראל, אל בתי-הספר או אם בוחרים אתם לבניכם באיזה מקצוע אחר, שעוד לא החזיקו בו יהודים רבים בערך אל האחרים, – אז תכירו מהרה לדעת, כי מצב בניכם רע הוא מאד. תראו, כי הנסיונות הרצויים האלה לאחוז במלאכות חפשיות התלויות פחות ברכישת הממון, להיות לרופאים, עורכי-דין, טכניקאים, – הנסיונות האלה נחשבים לכם לחטאה הכי-גדולה. ואחרי שהיו קובלים על האבות, כי מיהדים הם את הבירזה, קובלים על הבנים, כי מיהדים הם את תורת המשפטים, את מלאכת הרופאים, את העתונות, את התיאטרון.

אייני רוצה להאריך בזה. המצב ידוע לכולכם. עובדה היא, כי מתכונתו של אדם בתור יהודי יוצאות לו רעות רבות וקשות בחייו, במשלח-ידו, ובכל שעה ברגש-כבודו. מצב הדברים הזה לא נודע רק זה עתה לנו. יודעים אתם, כמה שנות מאות הוא הולך ונמשך, ומפי המסַפְּרים בשבחו של דורנו תשמעו, כי אמנם הוטב המצב, אשר היה בימי-הבינַים ועוד במאה הנוכחית, באשר היהודים היו צריכים לתעודות מיוחדות על זכותם להשתקע באיזו עיר. אולם לא נכון הוא כלל וכלל, יען כי בערך אל המצב הכללי של התרבות לא היו החוקים המגבילים ההם גרועים אז יותר מאשר הנם בעת הנוכחית. זכרו, מה היו ימי-הבינים, איך מלאו מעשי-רצח ואכזריות, מה צרים היו החיים ומה מסוכן היה כל סחר-הארץ. אז לא היתה ישיבת הגיטו בעצם תופעה מיוחדה ליהודים, ואם היו גרושים של יהודים, הלא נרדפו גם הפרוטסטנטים באשכנז וההוגינוטים בצרפת. הלא הפוריטַנים שגורשו מאנגליה יצרו את אמריקה החדשה! מה שנעשה עתה ליהודים הוא קשה כל כך, מפני שהוא נעשה בעתות הרוחה, מפני שהוא נעשה מאה שנה אחרי המהפכה של שנת 1848, שבה לקחו היהודים חלק גדול. צרת היהודים שבימינו מפליאה ומכאיבה מאד דוקא בשביל אלה, שדחקו אותם מתוך הגיטו, כדי לענותם קשה.

מה הם אמצעי העזרה שהציעו אחרים להטבת המצב הזה? אומרים, כי עלינו לקוות להטבת מצב היהודים עם השכלת-העם הכללית, עם הרמת המדות בכלל. עלינו לדאוג לחיים של חופש במדה הכי מרובה, עלינו להיות תבלין לכל תנועה מתקדמת. אותו המצב של אהבת-רעים כללית רחוק הוא בעיני מאד, לא רק רחוק בין עם לעם, אלא גם בין היחידים שבאיזה עם, וגם בין היחידים שבעמנו אנו. ולפיכך כשמציעים פתרון, שאינו דורש שנוי בטבע האדם, אלא שנוי-המצב המונח באמצעים שלנו, חושב אני, שראוי הדבר למצער לעַיֵן בו בכובד-ראש. אין אנו אומרים, כי חפצים אנחנו לשנות לטוב את טבע האדם, אף לא את טבענו אנו; אנו אומרים רק זאת, כי רוצים אנו לברֹא בפועל מצב ידוע, שבו יחדל הלחץ המעיק ליהודים ללא-צֹרך. ואם יש מי שמכחיש במציאותה של שאלת-היהודים ואומר, כי אין כלל שאלה יהודית, אלא שאלה אנושית, הרי זו אולי שיחה מעין אותן השיחות במאורעות-היום, הבאות לבדח את הדעת, אולם ביחס אל מצב של דחק כזה, כמדומני, שלא די בזה. הננו מבקשים אפוא תחבולות, באיזה אֹפן אפשר להטיב את המצב הרע הזה, אשר המוני דלים סובלים קשה, יושבים צפופים ודחוקים במעונות צרים בפנות חשכות שבמזרח, נאנחים, מוכים בתחלואים ונמקים בענים, או כי יקומו וינודו לערים וארצות אחרות, להיות למכשול ולפוקה ליתר העמים – באיזה אֹפן אפשר לשנות לטוב את מצב-העֹני החמרי הזה ואת העֹני האחר, שאנו קוראים לו העֹני המוסרי? כסבורים אנו, כי אפשר לעשות זאת על ידי מעשה, שכל העמים עושים אותו ביחס אל העודף של כחם העממי, באותו העודף, אשר סכנה כרוכה בו, אם אין לו דרך להגרה, כלומר על ידי קולוניזציה.

הקולוניזציה, זאת אומרת התישבות אנשים מבני העם בארץ אחרת, היא רעיון של העת החדשה, ובעת החדשה הרו והגו אותו רק העמים המתקדמים, עד שיכול הפילוסוף ההִסטורי להחליט: “אותו הלאום מתקדם ונחשב למודרני, המפתח רעיונות של קולוניזציה”. המהלך החדש הגדול בפוליטיקה האשכנזית, שנברא הודות לקיסר-אשכנז הגאוני, אשר לצערנו עוד אין מכירים אותו כראוי, היא הקולוניזציה באפריקה ובאזיה המזרחית. אולם כבר היתה לפניה – מלבד התקופה הגדולה של הספרדים, הפורטוגיזים וההולנדים – תקופה של קולוניזציה מופתית: תקופת אנגליה. האנגליים, שאותם אנו מחויבים לחשֹב היום לעם הראשון בכל עמי התבל, היו אז, כשנתהוו אמצעי-המסחר החדשים לפני ששים וארבע שנה, הראשונים, שהחזיקו ברעיון הזה ויפתחו את חכם לטובת עצמם. עם אמצעי-המסחר החדשים באה תקופה חדשה בהסטוריה, תקופה נעלה על כל התקופות שהיו לפניה, שהתחילה בו ביום, אשר רצה מכונת הקיטור הראשונה של סטיוֶנזון. אז התחילה העת החדשה, שערכה רב לנו מאד בשביל פתרון השאלה הישנה; קֹדם לכן היו נסיונות כאלה, שאנו אומרים להציע ולהוציא לפעולה, מן הנמנעות. ואם ידַמה מי שהוא במאמרים נרגנים את תנועתנו לתנועת משיחי-השקר, הרי זה מוכיח, עד כמה חסרה לבני האדם ידיעת החיים.

הננו עומדים בתוך זמננו, ואמנם הגענו לכך רק ששים שנה אחרי האנגליים; אבל מה שאנו אומרים ורוצים לעשות, הוא דבר חדש לגמרי, דבר שלא יכול היה להיות לפנים. האנגליים היו הראשונים, אשר הכירו את הרגע, שבו התחילה הארץ להֵחָלק מחדש. מתוך החנוך הפוליטי הגדול של בני עמם מהרו להשתמש באמצעי שנזדמן לידם: מכונת-הקיטור ומסלות-הברזל, הן שהביאו לידי הפרדה ויצירה חדשה בחיי החברה. התגברות על המרחק נחוצה ביחס אל מצב-עֹני התלוי בצרת-המקום והדחק. בו ברגע שאפשר להתגבר על המרחקים, לא נחוץ עוד לסבול. כלכם יודעים זאת על פי הנסיון. אם ידרוש מצב בריאותכם, אנחנו מחויבים לעשות גם לטובת המונינו. ובזה אנו מביאים גם פתרון לצרותינו. מן הרעיון הזה יצאה לנו תכנית, ותעודתה היא, לתת להמונינו את היכֹלת להגרה אל מקום אחר. עוד לפני הציונות בצורתה הנוכחית הכירו ועשו זאת, אך באמצעים שאינם מספיקים, אנשים בעלי הון עצום, לב טוב ומבט רחב, ביחוד הבארון הירש והבארון רוטשילד. האנשים האלה נתנו לכמה יהודים כסף, כלי-עבודה או כברת-ארץ, כדי שיתישבו באיזה מקום אחר, וכדי שלא יסחרו בעצי-גפרית. דבר זה נראה מגוחך ביחס אל הדבר, שבעדו חפצו לעצור ואל האֹפן, שבו מוציאים אותו לפעולה. אבל הרעיון היסודי נכון הוא.

ליהודים האלה נחוץ היה לתת עבודה בשדה. והנה אין איש, אשר עשרו יספיק להעתיק המונים ממקום למקום. דבר זה יכול להיות רק אז, כשיכניסו את הרעיון אל תוך ההמונים, כשיעוררו את האדם לעזור לעצמו. משל למה הדבר דומה, לפיל שאתם רוצים להרימו ולהביאו למקום אחר; לזה דרוש היה מכשיר גדול ועצום, – אבל ציָדי-הפיל גוררים אותו בדרבן ומוליכים אותו למקום שהם רוצים. הדרבן הזה, שבו אנו רוצים להעתיק את ההמונים למקום יותר טוב, הוא הרעיון הלאומי. צריך שיתרומם הרעיון הזה שוב בהכרתו, מעל למפתן הכרתו של העם הזה, אשר בכל צרותיו לא חדל לטפח בקרבו את הרגשׁ העממי. האנשים האלה יכירו תודה על הדבר הזה, ימצאו בו מיד נֹחם ותקוה, יוכלו להנשא ולהתכונן לדרך המועילה להם. זאת אפוא עשינו אנחנו. העירונו את צעירינו ואת עצמנו, ההוזים הזקנים, ספַּרנו ליהודים מה שכבר שכחו: כי עבר גדול להם, כי לא נפרדו מעל העבר ההוא, כי אינם צריכים להסתלק ממנו וכי בו ימצאו את הכֹח לתחיתם. בזה לא גמלנו רעה לבתי-הכנסת. עשינו דבר זה לא בסלוף-עינים כמעשה הצבועים, הוא עלה בידינו במה שהראינו על הקשר העתיק. וכך אפשר היה לראות, כי אנשים, שאינם מתכחשים בשום אפן אל השקפתם המודרנית והחפשית, יכלו להוָעד יחדו עם היסודות היותר קונסרבַטיבים שביהדות, באמון רוחם, בזה ששבו להתפאר במה שהתרגלו להתכחש בו, שלא בושו להגיד, כי יהודים הם, ובזה, שלא בסתר עשו זאת, כי אם בגלוי בפני כל העולם.

אבל התבוננו נא, לאיזה מצב הגיעה היהדות, כי אנשים, שעל פי “אומנותם” הם יהודים, כלומר, שפָּרים ורָבים בסביבות הקהלה, – כי האנשים האלה חלו ורגזו כמפני חרפה או סכנה מפני ההודאה, שהם יהודים. במצב הזה גרמנו לאיזה שנוי, ודוקא מתנגדינו הכי-עזים חייבים לנו בעד זה תודה הכי-רבה. אם נועדו יחדו יודעי התלמוד ושאינם יודעים אותו לגלות את דעתם נגד הציונות, אז הצליח להם בפעם הראשונה בימי שרותם, שיהיו דבריהם נשמעים. אמנם, אנחנו הכרנו לאחת התחנות שבדרכנו את הרמת ההכרה הלאומית היהודית והתעוררותה לתחיה. מתוך ההכרה הזאת יוצאת הכרת האחדות, ואתם יודעים, כי בעתונים הצוררים ליהודים לא חדלו להכריז על האחדות היהודית כעל דבר קים בהחלט, ולהוציא ממנה את כל המסקנות הרעות, אשר היה לאל ידם. יש לנו כל המגרעות שבאחדות זו, ואף לא אחת מטובותיה. שונאינו התנהגו עמנו, כאילו היתה לנו אחדות חזקה, כאלו היינו סוככים ומגינים איש על אחיו, אבל באמת לא היו הדברים מעולם. אמנם נעשו מעשי-צדקה שונים, שלא יטיל ספק בפעולתם, המשחיתה את המוסר, כל מי שמבין אך מעט מתכונת נפש ההמונים.

ימים רבים עשו תעמולה לרעיונו של כּרֶמיה בדבר האליאנס הישראלית הכללית. זה היה המפעל היותר נבער, שנעשה עד היום הזה. אין ספק, שהיו בין האנשים האלה יחידי-סגולה; אבל הרעיון, ליסד את האליאנס הישראלית הכללית בתור קשר המאגד את כל היהודים, היה מעשה-אולת. יסוּד בתי-ספר צרפתים אחדים בארצות המזרח ותמיכת-כסף זעומה להוצאת-מסע ליהודים נודדים, – וזה היה הכֹל מה שעשתה.

לעומת זאת אשרו וקימו את האגדה על דבר אחדות היהודים. אחדות זו נמצאה בנו גם בבחינה אחרת. אם עשה מי שהוא דבר-בליעל כהלכתו לאחיו היהודי, אז בקש חנינה בקריצת-עינים, למען אשר לא תודע נבלוּתו בקהל מבחוץ, מפני שיכול הדבר להזיק ליהודים. כל המגרעות שבאחדות זו היו לנו עד כה: החשד בעיני צוררינו, בקשת החנינה מבפנים, חובתנו המדומה לכסות על מעשי-נבלה; אבל הכח האמתי, היוצא מתוך האחדות, לא היה בנו. והנה באה התנועה הציונית ודורשת אחדות אמתית באֹפן שאין לערער עליו, באֹפן שיכיר בישרתו כל איש ישר, כל ישר שבאומות העולם. אנו חפצים לכונן אחדות למטרה לאומית, והמטרה הזאת היא הקלת העֹני לאלה, שהיא דרושה להם ביותר. בּעשותנו זאת, בתור אנשים החיים בתנאי הזמן ההוה, ורק בהתאמה אל תנאי הזמן ההוה, הרי זה דבר נבון לגמרי. העובדה, כי משתמשים אנו לתכלית זו באמצעי האספות, הקונגרסים, העתונים, כי פונים אנו בדרישתנו למקום, שבו תוכל להמלא, כי פונים אנו להסכמתן המדינית של הממלכות, כי רוצים אנו לרכוש את הארץ הדרושה לנו מיד בעליה, אשר היא נחלתו כעת על פי משפטי העמים, – כל זה מונח, כמדומני, בעצם ההגיון של הענין. הארץ היא פלשתינה, שמתנגדינו מזכירים אותה יום יום בסלוף-עינים בשם “ציון”; הארץ הזאת קימת. יש פה אנשים שהיו שם, הם יכולים להגיד לכם, כי היא ארץ, שיכולים לשבת בה, ארץ, שלא רק עבר אלא גם עתיד יש לה. הארץ אשר בחין קסמה מושכת אחריה המוני-אדם, ושהיתה לרגל המצב המדיני שבימינו לנקודה חשובה, הארץ הזאת שוממה ועזובה היא עתה. ערכה אבד, במובן הפוך של ההיסטוריה: מפני שערכה היה גדול כל כך. היא עוררה את תשוקותיהם של עמים ומושלים כך הרבה, עד שהמלחמות היותר עצומות היו בה, וכן נחרבה הארץ. הארץ הזאת, העניה, והעם הזה, העני, אם ישובו להתאחד, יבראו מצב חדש לתועלת שניהם גם יחד. הקולוניזציה בארץ הזאת היא אפשרית; בנדון זה הועילו הרבה נסיונותיהם של הבארון רוטשילד ואגודות-הישוב השונות. הם הוכיחו, כי מסוגלה אדמה זו, שיַפרוה בני-אדם בעבודת-ידיהם, אלא שיתרון לה בזה על יתר הארצות. אחד מחברינו מצא לזה תמונה יפה: “האדמה צוחקת שם, כשהערבי גוררה במחרשתו”. ואגב אין שם כל משק חקלאי כזה שנמצא בארצות התרבות שבאירופא. לרגל המצב הרע חסר שם התשוקה למשק נבון. בני-האדם הולכים ומתאוננים ואינם עושים כלום, מפני שהם יראים, פן לא יהנו בעצמם מפרי עבודתם. רק במקומות, שבהם עובדים היהודים והקולוניסטים האשכנזים, נראות תוצאות מפתיעות; הכֹל צומח, מפני שהאדמה פוריה שם יותר מאשר במקומות אחרים.

בסביבות יפו עוסקים בנטיעת תפוחי-זהב. כל הקטַר מביא אחרי שש שנים של גידול עד 5,000 פר' לשנה ומעלה. מספרים דומים לאלה אנו מוצאים בנטיעת הכרמים. עושים שם יינות, שכבר שותים אותם, ואפשר לנטוע שם כל יתר הנטיעות. זה הוברר על ידי נסיונות הישוב. ופה היה הציר, שעליו נסבו כל הטענות הבאות מחוסר-הבנה, והבדחן, בעל “החקירות במסע המסלה המקומית” בעתון היוצא בשני לשבוע ¹ , היה מתאר את הדבר באפן, שדורשים אנו מאת מר כהן ומר זילברפינגר, שבמקום הנסיעה מבאַדן לווינא ומווינא לבאַדן, יעמדו על המחרשה ויוליכו אותה אנה ואנה. כמובן, אי-אפשר בתחלתה של קולוניזציה כבירה שיעלה על דעתנו לרדת מתוך שדרה גבוהה לשפלה ממנה, אבל היה יהיה ההפך מזה. ההתעוררות נמצאה ודרושה רק בשביל אלה, שימצאו שם תקון למצבם. לפי זה תהיה ההגרה במצב הפרוע הנוכחי מודרגת באֹפן, שראשונה ילכו אלה היושבים במקומות העֹני שבמזרח וברומניה. להם תהיה זאת הקלה תכף, אם יובאו אל תחת השמים הנהדרים האלה ואם תנתן להם היכֹלת לאכול פת חרבה, שאותה הם נכונים לרכוש להם בזעת-אפם. ואין ספק בדבר, כי אחרי כניסת המערכה הראשונה, יהיה מקום לבאה אחריה, כי אותה המערכה, שיהיה לה בסיס כלכלי, תלך הלוך והתפתח, כי יבוא יום וגם מר כהן ומר בַּכשטינר ינועו ממקומם; כי החלוצים והכובשים הראשונים האלה, שבאו שמה בידים ריקות התפתחו ויהיו ליוגבים ואכרים הרואים שכר בעמלם. אני ראיתי בעיני במושבה “מוצא” איש אחד כבן עשרים וארבע שנה, שבא שמה מרוסיה לפני שש שנים בעירום ובחסר-כל ויצא לעבוד על אדמת-טרשים, ואחרי שתי שנים עלה לו להרחיב את המשק שלו ולהעזר בשני פועלים ערביים.

אבל יש הרמת המצב גם לאנשים היותר נאורים. לאלה, שאינם יכולים להיות לרופאים, שדוחקים אותם לחוץ בחרפה ובוז, לאלה היתה זאת מתנה, כמו לצעירי אנגליה ההולכים להודו ולאפריקה לבקש שם עבודה; לאלה היתה זאת תכף הזדמנות להגרה גדולה.

את תוצאותיה של הגרה מועילה כזו יכול כל איש לצייר לו בדמיונו. בו ברגע אשר תמעט ההתחרות, תתמעט גם המשטמה הפעוטה השוררת במעמדים הכלכליים. במדה שימעט מספר היהודים המתחרים, בה במדה ימעטו להרגיש בלחץ היהודים. יש לנו גם-כן עודף בנאורים. זה הוא אסוננו הכי-גדול למן ימי הביניים. גם בשביל העודף הזה תברא היכֹלת להגרה, ובזמן קרוב מאד נראה, כי צעירינו, שעוד בשנת השלשים לחייהם הנם מוכרחים להלחם על קיומם, ימהרו כבר לפני זה למצא מחית-ידם ולחזק את מעמדם הכלכלי.

מה הם אפוא האמצעים, שבהם אנו רוצים להשתמש? גם בנדון זה לא ישבנו בחבוק-ידים. יחד עם התעוררות ההכרה הלאומית בקרב העם ועם הצעתנו לפני הגורמים המדיניים שבאירופא, נגשנו להכנת האמצעים. זאת היא בתנועתנו הנקודה היותר מכאיבה בשביל היהדות. אמנם אחדים מקרבנו התגרו בכל עֹז ביהודים המתנגדים לתנועתנו. אולם נחוץ להבין דבר זה. מי שיושב בחדר חם, צריך שיהיה פייטן, כדי שיתאר לו את החבורות הבאות מחמת קפאון. ואם לא רב הוא מספר הפייטנים בחדר החם, הרי עומדים אנו לפני העובדה הישנה, כי רֹב הפייטנים יושבים בחדרים קרים. עובדה היא, כי בחפצנו להכין את האמצעים לא נפגשנו בחבה יתרה דוקא מצד אלה, שהיו מסוגלים לזה ביותר. בעת האחרונה נעשו נסיונות שונים, כדי להעיר את תשומת-לבם של אלה, שהיו מכונים בקהלה הישנה “הגדולים בישראל” בשביל “הדלים בישראל”; ומוכרח אני להגיד לכם, כי האחדות, כפי שמחליטים אותה שונאינו, עומדת להיות נמסה כמים. אפשר שיש בין הציונים הנלהבים מי ששמח ביותר על פעולתה זו של תנועתנו, מי ששמח ביותר על אשר הוברר בפני כל העולם, כי בשום אֹפן אין אחדות בינינו ובין אנשים ידועים, האשמים אשמה גדולה במה שנבאש ריח היהדות! אולי יש ציונים החושבים בלבם: אם לא השגנו אלא דבר זה, שהוברר, כי לא כל היהודים אחראים בעד התעלולים הגדולים, הנעשים להכעיס את העולם, הרי גם זה נצחון גדול הוא. אבל עלי להגיד לכם, כי חלקי בין המתונים. רוצה אני לעצור בעד תגרות כאלה, כל זמן שאפשר הדבר. רוצה אני בציונות של בנין. לא לרצון הוא לי, כי נלחם ביהודים שלא לצורך; רוצה אני, שנבנה יחד עם יהודים, שנוכיח להם, כי חפצים אנו לעשות דבר טוב, וכי חובתם המוסרית והלאומית היא לתמוך בידינו. לא נעים בשבילי המצב שגרם לי לעמוד בראש התנועה. פעמים הרבה נסיתי לחבר את הנעים עם המועיל ואמרתי לאדונים האלה: “אינני חפץ להיות לשטן, בחפץ לב אסלק ידי מן הענין, אם תואילו אתם להמשיכו. נעים יהיה לי, אם לא אוסיף לדבר עד שיחר גרוני, ומצד אחר יבואו בעלי-ההון הגדולים ויעבדו הם”. אבל גדולי היהודים לא חפצו לעשות זאת.

הלכנו אפוא הלאה כצבאות-החיל של המהפכה הגדולה, כסַנסקולוטים היחפים בלי נעלים ופזמקאות. דבר זה הוא אמנם ציורי יותר, אבל עוד יותר קשה. התחלנו אפוא בעקב שאיפותינו להכין את האמצעי הדרוש, ובטחנו בעשר אצבעותינו, אלא שאין אנו חושבים לתת אותן לתוך כיסם של אחרים. וכמו שהכֹל בתנועתנו חדש הוא, כך עשינו את הנסיון החדש לברֹא לנו, לרגל סרובם של האפיפיורים, כנסיה בלי אפיפיורים. והלא שמעתם כולכם, כי עומד עתה להוסד מוסד, אשר יהיה האמצעי הראשון להגשמת רעיוננו: אוצר התישבות היהודים בלונדון.

קדם כל לבשנו, כביכול, מעילים מחוסרי-כיס ועשינו לאי-אפשר שתהיה לנו לעצמנו הנאה כל שהיא. אלמלי לא הביא כל אחד מאתנו קרבנות-כסף שלא על מנת להשתכר, כי אז היינו נותנים מקום לחשוד בנו לרעה. ואחרי-כן נגשנו אל המקצוע החדש הזה באֹמץ-רוח. החתימה הקודמת ההולכת ושוטפת עכשו, נמצאה במצב של בויקוט. כשהייתי בחודש אקטובר בלונדון ונשאתי ונתתי עם “גדולים” שונים, לא היה להם לרצון, כי יקרא איזה באנק בשם “יהודי”; להיות “יהודי” מותר לו. במשא-ומתן הזה הגיד לי מתנגדי לבסוף: “ידוע תדע, כי נהיה נוהגים בכם בויקוט!” ומכיון שלא היה זה עסק-פרטי או של יחיד, לא פעל עלי האִיוּם הזה ואמרתי לו: “השמרו לכם, אם תהיו נוהגים בנו בויקוט ולא תכריעונוּ, אז נתנהג אנחנו עמכם בבויקוט”. למרות האיוּם הזה התחלנו לעסוק בדבר ויכול אני להגיד לכם, כי בעלי-היכולת נוהגים בנו בויקוט. ובכל זאת חושב אני, כי יכולים אנו לצפות בבטחה אל העתיד. לפי הידיעות, שבאו אלינו עד כה, חושב אני לאפשר להגיד לכם, כי הבויקוט לא הצליח. נלחמנו במעצורים מגוחכים, הניחו שלא לצורך מכשולים על דרכנו, את הודעת ההזמנות, את החתימה המוקדמת, שבכל אֹפן היא רגילה בעסקי הבאנקים, מכבידים עלינו.

רק דבר אחד יכֹלנו להחליט; כשם שהרעיון הציוני עלה ממטה למעלה, כך הוא גם בנוגע להכנת האמצעים להוציאו לפעולה. הם עולים ממטה למעלה, ככל דבר בריא. זאת היא ההתפתחות; מלמטה, מחיק האדמה צריך שתבֹא, פה צומח כל דבר גדול.

כשאני יורד לסוף דעתו של אדם העוסק בעסקי ממונות, הנני חושב, שהוא מתאר לו את מְנָיַת הבאנק הקולוניאלי היהודי כעין דבר העומד באמצע בין תעודת-חבר לאיזו אגודה נגד התרוששות וקבצנות ובין מניה של מכרה-זהב על הכוכב שבתאי. הבאנק הקולוניאלי היהודי איננו ענין דומה לכל אלה, הוא הנהו ראשיתה של חברה לקנין קרקעות ( Chartered Company ) יהודית. יודעים אתם, כי בעת החדשה הקולוניזציה נעשתה בידי חברות פרטיות לקנין קרקעות. דבר טבעי היה זה, שיהיה יסודן של חברות כאלה כבר נגמר. אמרנו לבעלי-האוצרות: “מתכוננים אנו ליסד חברה גדולה, שעל ידה נוכל להוציא לפעולה את החלטתנו הבזילאית. אנחנו נתמיד בעבודותינו, אבל עד היכן שנגיע, עד כמה שתרבינה תוצאותיהן, אם תגמרו אתם את יסודה של החברה הזאת בטרם שנפרסם את התכנית, אז נסלק את ידינו מן הבאנק הקולוניאלי היהודי”. אבל לא היה ברצונם של האדונים האלה להחיש כל כך את המפעל. אולי חפצו לחכות למפלתה של תנועתנו, למען אשר יופיעו אחרי-כן כגואלים בצרה. וכיון שלא נוסדה החברה לזמן המיועד, הלכנו הלאה ופרסמנו את הפרוספקט. מה אפוא חפצו של הבאנק הזה? הבאנק הזה חפץ לאחד את הכחות; כי צריכים אנו לנקודה, שממנה יצא לנו הכח המניע; האחדות איננה במציאות. לא הרהבנו בנפשנו, בשעה שיש לנו ענינים משותפים, לגלות דבר זה. הכח המניע יהיה הבאנק. הוא יכשיר לעצמו את הקרקע, ויחד עם זה יוכל לעבוד בעד הונו שיתרבה. הוא יברא הסתדרות בכל העולם ויבֹא במשא-ומתן עם ממשלת טורקיה, שתתן לנו הרשאה רחבה עם כל אותן הזכיות, הנתנות לחברות בעד קנין קרקעות. על יסוד ההרשאה הזאת יסדר הבאנק בעצמו את עניני החברה בהון יותר עצום.

אם יעמדו גדולי ישראל על דעתם גם אחרי ההתאמצות הזאת, אז יהיה הבאנק הקולוניאלי היהודי לחזיון כזה של התנועה הציונית המדינית. יש לנו הרבה אוהבים נוצרים, גם לבאנק הקולוניאלי היהודי יהיו אוהבים נוצרים. יש כמה וכמה באנקים גדולים, ביחוד באשכנז, שכבר הבטיחונו את חבתם. ואחד מחברינו הביע זאת במאמר בּיבּלי: כיון שיעקב אינו רוצה לעזור, הבטיח עֵשָׂו לעזור. תעודת הבאנק תהיה לברֹא מרכז חדש, והוא יבקש לו אוהבים באשר יוכל למצֹא אותם. אם נבֹא לידי מלחמה, כמו שכבר היו לרגל הציונות למדי מלחמות מדיניות וריב של דעות בין היהודים, אז יהיה הדם, שישפך במלחמה זו, בראש המתגרים. חכם-המדינה הצרפתי תְּיֶר אמר, בשעה שהגיעו חובות הממלכה הצרפתית למיליאַרד הראשון: “הפטרו בשלום מן המיליאַרד הזה, כי לא תוסיפו לראותו עוד”. כסבור היה, כי תעודתם הטבעית של חובות הממלכה היא, שילכו הלוך והתרבה. זאת היא נקודת-השקפה גבוהה. רואה אני את המלוה, המלוה של איזו ממלכה, לפי שאינני בקי כלל, לא בתור בעל-אוצרות, אלא מתוך נקודת-השקפתה של הפילוסופיה ההיסטורית, וכמדומני, שהמלוה היא ההנחה הכי-חשובה בהכרת העם את עצמו. רק עם המאמין בעצמו יבקש לו מלוה, ואף רק לעם המאמין בעצמו תנתן מלוה. כי מה היא מלוה? זוהי הכנת האמצעים בשביל מוסדות וקנינים צבוריים, המביאים תועלת לא רק לחיים בהוה, אלא גם לבאים אחריהם, לכללו של העם; המלוה הנפרעה בידי בנים ובני-בנים, מועילה גם להם. והנה רואים אנו את העמים הקטנים, שאין להם לא עבר ולא ערך כל שהוא בדברי-הימים, שמהרו באמץ-רוח למקום, ששם אפשר להשיג מלוה, וגם השיגו מבוקשם; השיגוהו מיד אלה, שלבם כך קשה לספק את הצרכים העממיים הנוגעים ביותר אליהם. אמנם, תאמרו: למלוה דרוש גם בטחון! אבל על מה נוסדה זכותו של איזה בית-מסחר לבטחון? על העבר שלו, על מלוי-ההתחיבות שקבל עליו, על כשרון פעולתו בהוה, על העתיד שיחזו לו, על כל אלה יתנו בהקפה.

ועתה עלינו לפתוח לעמנו מקור של בטחון ולהוכיח מציאותו בזה שאנו מאמינים בעצמנו, שהננו במעשינו מופת לאחרים, בזה שאנו בעצמנו מאמינים בעתידנו ולא רק בעסקי-מסחרנו. ואחרי-כן, כשנוכיח כל זה, אז הלא יכולים אנו גם להראות על העבר של הבית הזה. ומי הם האחרים, שדרכו אתנו יחד על מפתן ההיסטוריה? אבדו ואין להם זכר! אבל בית אחד עודנו עומד וקים, ולא אנו רוצים לכונן בטחון: לבית ישראל!

---

המושבות של רוטשילד

מאת

בנימין זאב הרצל

משא ומתן, שהתנהל זה כבר, בא עתה לידי גמר. הבארון אדמונד רוטשילד מסר את הנהגת מושבותיו בארץ-ישראל לאגודת הישוב היהודית ( Jewish Colonisation Association).

המאורע הזה הוא מענין למדי, כדי לעורר מחשבות בלבנו. מר אדמונד רוטשילד התחיל, כידוע, במפעל-הישוב הזה בהתלהבות רבה, לא כדרכם של אי-אילו יהודים עשירים. לא בנדיבות הקרה הרגילה לקח את גורלם של היהודים בידו, כי אם התאמץ ליסד מוסד בכיר ולהכין עזרה קימת לדורות. והנה כאיש עיף וחדל-אונים מסר את מפעלו ליד מוסד, שעל פי החק הנהו יורש מחשבותיו הרצויות של הבארון הירש, והמכונה בראשי-תיבות “יק”א".

הופעתם של שני נדיבי-הישוב היהודים האלה, הירש ורוטשילד, היתה אחת התופעות היותר נפלאות ומשמחות שבימינו. הלך-רוח אידיאלי היה נִכָּר בפעולות שני האנשים. אנחנו, אשר בבקרתנו להנהגת מעשה-הישוב הזה לא עצרנו ברוחנו מעצור כל שהוא, ובלי משא-פנים הראינו על כל השגיאות שנעשו בה; אנחנו, אשר לפעמים קרובות מאד גלינו את דעתנו בכל תֹקף, כי ענין עממי גדול יכול להפתר רק מתוך נקודת-השקפה עממית גדולה; אנחנו רשאים גם כן להלל ברגע הזה מה שראוי לתהלה. שום איש לא יחשדנו בחניפות ועבדות כלפי עשירים. ולפיכך, בשעה שאדמונד רוטשילד מושך את ידו מן המפעל, שעסק בו בכונה רצויה, אל-נא נעבור בשתיקה גם על הטובה שאנו חושבים על פעולתו, אף אם אינה מספיקה. לעתים רחוקות נוצר איזה מוסד כביר לעזרת העניים האמללים באֹפן יותר צנוע ובענותנות יותר גדולה מזו של אדמונד רוטשילד בעבודתו בארץ-ישראל. הוא לא חפץ כלל, שידעו מי הוא המיסד. שנים רבות הסתתר, ואם הזכירו את האיש הפועל במסתרים, רשאים היו לדבר רק על “הנדיב” סתם. בזה מתבטא גם יתרונן גם חסרונן של שאיפותיו. אולת היא לחשוב, כי אפשר לעזור למיליוני אדם במעשי-צדקה, כביכול, לו גם בידי עשירים כרוטשילד. שגגה היא שיצאה מלפני איש, שלבו טוב אבל אינו צופה למרחקים. בכל אֹפן עשה טובה – אולי יותר עם ביתו מאשר עם היהודים בעניים. כי בית רוטשילד זה, שרק בעשרו בלבד הוא מעורר שנאה כה מרובה נגד כלל ישראל, הראה למצער בדבר הזה באחד מבניו, כי צר לו בצרת הכלל.

אמנם, מה יכול להועיל מר אדמונד רוטשילד בכל רצונו הטוב והמצוין ובמיליונים הרבים שהוציא? מספר אחד, אשר נודע בשבוע שעבר בועידת “האגודה האנגלית-היהודית”, נותן לנו תשובה על השאלה הזאת. עלה בידו של אדמונד רוטשילד להושיב בארץ ישראל 470 משפחות, קרֹא וכתֹב: ארבע מאות ושבעים משפחות יהודיות! ההרים מתחוללים ויולדים עכבר. 470 משפחות! ברחוב אחד בקראקא או בווינא, בבוקרסט או בוורשה, באיסטנד שבלונדון או בניו יורק יושבים הרבה יותר משפחות זקוקות לעזרה ונמקות בעֹני-היהודים. ואפילו לארבע מאות ושבעים המשפחות האלה, שנִטעו בידי אדמונד רוטשילד כנטעי-שעשועים, לא היה בידו להושיע, כי העזרה היתה רק אז שלמה, לו הגיעו הקולוניסטים האלה לעמוד ברשות-עצמם. ומה נודע לנו עתה? זאת אומרת, יודעים היינו זה כבר, אבל באֹפן רשמי נודע לנו עתה, כי מושבות הנדיב עודן זקוקות לתמיכתו של הבארון. הנן למשא כבד על כיסו, והוא חפץ לשים גבול לקרבנותיו בזה, שהוא מוסר את ההנהגה ליד “יק”א“. אמנם, הבטיח להשתתף בתמיכתן עוד כמה שנים, אבל הקולוניסטים צריכים לדעת, כי אין להם עוד לשים את מבטחם בו. כל הענין מוקף בתנאים הרבה, אבל זה הוא הגרעין שבדבר. במלה אחת: אדמונד רוטשילד בא לידי הכרה, כי בשטת-הצדקה לא יוכל להועיל אפילו למושבותיו שעלו לו בעמל רב, אפילו לת”ע המשפחות – ומכל שכן לפתור את שאלת-היהודים.

לנו לא חדש הדבר. אותנו איננו מפתיע. אנחנו הציונים המדיניים הגדנו זאת מראש ברור באספותינו, בקונגרסים, בעתונים, ובמכתבים זה ימים ושנים. לי עצמי היו שיחות עם שני נדיבי הישוב. שבהן נבאתי להם מראש כבר לפני שנים אחדות את ההתפתחות העתידה, באופן שנתקימה עתה בפועל. לבארון הירש בררתי, כי נסיונו בארגנטינה אינו אלא מין קבר למלכים. הוא מציב לו מצבת-זכרון בצורת כפרים יהודים באמריקה הדרומית, אבל אין זה פתרון לשאלת-היהודים. לרוטשילד הגדתי, כי גם הוא לא יועיל כלום בישוב הפעוט שלו. בדברים גדולים אי-אפשר לעסוק באופן פעוט. מה שהוא בתור ענין עממי ערב לעצמו שיצליח, אין לו תקנה להתקים, אם יתחילו לעסוק בו באופן נדיבי פעוט כזה.

שנים מועטות עברו. הנבואה נתקימה במלואה. את נסיונו הארגנטיני של הבארון הירש כבר הכירו, שאי אפשר להוציאו לפעולה; היק"א עצמה הכירה, כי אי אפשר הוא – ויושבי הכפרים מיסודו של הבארון הירש בארגנטינה הנם ציונים נלהבים! ואדמונד רוטשילד מוכרח למסור את הנהגת מושבותיו בעתיד לידי אחרים. ואין צריך להאמר, כי גם במושבותיו משתרר הרעיון הציוני שלנו.

אם אותם האחרים, שבידיהם מסור עתה גורן של מושבות רוטשילד, הם הנכונים, על זאת עוד לא נוכל לשפוט היום. בכל אֹפן הננו מברכים אותם שיצליחו, ובחפץ-לב נתמוך את מפעלם בכל אשר יהיה לאל ידנו. תקונן וקיומן של המושבות האלה הם, כתקונן וקיומן של יתר המושבות בארץ-ישראל, דבר שצריך להיות קרוב ללבו של כל ציוני אמתי. למכירת התבואות, פרי עבודתם של החלוצים האכרים היהודים על האדמה הקדושה, יכולה רק להועיל תעמולתנו הגדולה הנפוצה בכל הארצות. אם נעזור לפּרי עמלם החרוץ שיהיה נמכר בשוק, נעזור גם לאכרינו החרוצים שבארץ-ישראל לעמידתם ברשות עצמם, הדרושה להם, כדי שיהיו לאנשים שלמים בחֹמר וברוח. מדת-הצדקה, השביאה לידי יסוד מושבות-הנדיבים, גרמה לכך, שמביטים על האכרים מגָבֹהַ. אבל יש להדגיש, שאסור להביט על אנשים עובדים כעל מקבלי-נדבות. אם עשה נידב כזה, העוסק בישוב, את מעשיו מתוך סבות אידיאליות שאין להטיל בהן ספק, אז בודאי עשה כזאת גם הקולוניסט עצמו. האנשים, אשר הפרו את האדמה הנשמה מכבר בעבודתם הנלהבה, אשר נלחמו בבצות ובתחלואי-הקדחת, אשר הקריבו כחותיהם וחייהם ויוכיחו, כי יכֹל היהודי לעבוד את האדמה ורוצה הוא לעבוד את האדמה בארץ-ישראל, – האנשים האלה ראויים באין ספק להחשב לאידיאליסטים לא פחות מן המיליונירים, שהזילו כסף הרבה מכיסם. גם אם תמכו ביד הקולוניסט בעת התישבותו, שונה הוא בכל זאת מן המקבל-נדבות בזה, שיש לו האידיאל המוסרי של העבודה.

אזר על כן עלינו להתפלא ביתר שאת על הטעם שנתנו לדבריהם נואמים אחדים, כאשר דנו על מסירת המושבות של רוטשילד באגודה האנגלית-היהודית. האגודה הזאת מושבה בלונדון ובידיה נמצא חלק ממניות היק"א, ולכן יש לה האפשרות להביע את שעתה בענין מושבותיו של רוטשילד. הנשיא קלוד מונטיפיורי נשא נאום, שרבים שמו אליו לב ויבארוהו כסמן נִכר להתקרבות אל הציונות.

לעומת זאת יש באגודה זו חברים, שעודם מלאים התמרמרות נגד שאיפותינו והם חששו, פן תתראה קבלת ההנהגה של מושבות בארץ-ישראל כעין הכנעה בפני הציונות. מצַיֵן ביותר הוא מצד מתנגדינו, כי הולכים הם בדרכים שהתוינו להם אנחנו, אלא שהם מתאמצים בכל כחם להכחיש, כי דרכינו הם. והנה די לנו בזה, שאנו רואים אנשים הולכים בדרך הנכונה. לאהבה עצמית ולעקשנות אין מקום בענין כזה. רק בדרך אגב אנו רוצים להביע צערנו על שאפשר היה להוציא בהזדמנות זו באגודה האנגלית-היהודית משפט, הידוע לכל לאי-נכון: הציונות הביאה נזק ליהודים ברוסיה ובגליציה. הכל יודעים, כי לא אמת הדבר. האמת הוא ההפך מזה: אמנם לא הוטב המצב החמרי בשום מקום על ידי הציונות – ובזה היא דומה לשאיפות מתנגדינו השונות ממנה, – אבל הן לא הגענו אל המטרה, הננו רק בדרך המובילה אליה. להטבת המצב החמרי הן אפשר לפי השכל לקוות רק אז, כשתגיע הציונות אל החוף. ובכל זאת יכולים להכיר כבר עתה, כי הועילה הרבה מאוד לתקון המוסר בקרב המונינו. לציונות יש כבר היום ערך של התעוררות, של תקוה, אשר בכחה להביא את התחיה. אמנם כל מי שיכול להתבונן אל מצב היהודים המנוסים ביסורים במבט יותר רחב וחפשי, אי אפשר לו שיחליט, כי צריכים היהודים להתביש בציונות, או כי הציונות הביאה לידי נזק.

אדרבה, יש מקום לסבור, כי הטעם שנתנו לדבריהם נואמים אחדים באגודה האנגלית-היהודית יכול לפגוע ברגש היהודי, וכי איננו עלול להרים את כבוד היהדות כלפי חוץ. איש אחד, הרמן לנדא שמו, דבר על פלשתינה בגאוה ובוז כעל “ארץ הקבצנים”. והרב הראשי אדלר הרכין את ראשו בהכנעה יתרה לפני “השם האדיר רוטשילד”. המלה “אדיר” מחוברת אל “כסף” אמנם שגורה מאד בפי הכל, אבל בפיו של רועה-נפשות ממדרגה זו היא עושה רֹשם לא נעים.

ובכל זאת יש תועלת בדבר, כי נִכָּרים מתנגדינו על פי דברי עצמם. העם הלא ידע באפן זה את אשר לפניו. קבצנים אולי מוכרחים לסבול טוֹן כזה, אבל אנשים עובדים ושואפים לא יסבלו אותו. הלא כל הרעיון הנשא שבמפעל-הישוב יאבד בתהו, אם יקבלו אכרינו את תמיכת עבודתם רק במחיר עלבון כבודם. יש בארץ-ישראל עוד מושבות אחרות מלבד המושבות של רוטשילד. אלה לא עלו בדמים כך מרובים, ובכל זאת הקדימו לעמוד ברשות-עצמם, ובמושבות האלה החפשיות יותר מתפתחים אנשים יותר אמיצים. די להזכיר את המושבה “רחבות”, שכל מי שראה אותה יודה בהכרח, כי עולה היא בערכה על “ראשון לציון”, שנוסדה בהוצאות מרובות.

מן הנסיונות שנעשו במושבות המיליונירים יש ללמוד הרבה. בלי תכלית הוציאו כסף רב, שהיה יכול להועיל לטובת הכלל באֹפן שונה לגמרי, אלמלי השתמשו בו בדרך תבונה. היו ימים, שבהם דברו על ההתחרות במעשה-הישוב שבין הירש ובין רוטשילד. אמנם היתה התחרות זו יותר נדיבה מאשר לוּ התחרו במרוצת-סוסים או באיזה ענין אחר של מותרות. אולם יותר נבון היה, לו נתנו ידיהם זה לזה מראש ונעשו שותפים לעבודה על פי איזה תכנית. חבל על אבוד-הזמן. עתה באה ההתאחדות בכח התנאים שבזמן. מפעלו של רוטשילד נבלע בתוך ירושתו של הירש. אולם בשום אופן אין זה גמר הדבר אלא תחלתו. כל מוסדות הישוב היהודי צריכים להתאחד. זה מונח בטבע הענין, ועל כן היה יהיה. כל המפעלים צריכים להיות למפעל אחד, ורק אז יצליח.

---

הקונגרס הציוני הרביעי

מאת

בנימין זאב הרצל

הקונגרס הציוני הרביעי נקרא ללונדון. שלש שנים תכופות היו מועצותינו בבאזל, ואף אם מכירים אנו תודה רבה לעיר היפה והחפשית, שבה נתקבלנו בפנים יפות גם מצד השלטונות גם מצד האזרחים, בכל זאת חשבו מנהלי התנועה לנכון להתאסף בשנה הזאת בלונדון.

חברי הקונגרסים הכירו בשלש השנים הללו לדעת את העובדה המשמחת, כי כל אלה ששמעו את מועצותינו, כיהודים כנוצרים, כמעט באין יוצא מן הכלל נמשכו אחר דעתנו. מי שלומד להכיר את הציונות בדרך יש על פי הראיה, נמשך אחריה. זוהי עובדה, שנתבררה על פי מופתים הרבה. רואים ושומעים בקונגרסים, כי שואפים אנחנו לאיזה דבר טוב, ישר וגדול. יש בזה כח עצום למשוך את לבות כל האנשים הישרים. לעתים לא רחוקות קרה גם כן, כי אנשים מתנגדים לתנועתנו באו לבאזל להתקלס בנו ולמצא תואנות חדשות נגדנו, ולא זזו משם עד שנעשו אוהבים נלהבים לאידיאל העממי היהודי.

במצב דברים כזה נחוץ היה לתת מקום לפעולת הכח המושך של הקונגרס על שדה יותר רחב מאשר עד עתה. לונדון, זו העיר שמספר יושביה עולה לחמשה מיליונים, היא מרכז אדיר לשאיפות רוחניות, מדיניות וכלכליות. מי שמדבר בלונדון – מדבר אל כל העולם התרבותי שבאנגליה. לנאומים יש פה הד שונה לגמרי מאשר בעיר שוויצארית. לעתוני לונדון יש בכל הארצות חוג של קוראים במספר הכי עצום. וכשאנו זוכרים היום בתודה עמוקה את אותות הרצון ואהבה האמת המצוינה, שבהם דנו עתוני באזל על הקונגרסים שלנו, – אז אולי רשאים אנו לקוות, כי גם העתונים הגדולים בלונדון יתיחסו אלינו באֹפן דומה לזה, בראותם בעיניהם את מעי הקונגרס. מזה תצא תועלת רבה לפרסום תנועתנו בכל העולם. מכיון שאנו שואפים לדבר ישר אין אנו מתיראים מפני הפרסום, אלא מבקשים אותו בחפץ-לבנו.

יש לנו כבר עתה אות הראוי לתשומת-לב. אחד העתונים העומד בראש המתנגדים לציונות, “Jewish Chronicle” בלונדון, מביא מאמר מלא דבר רצון לרגל ההודעה, כי יתאסף הקונגרס הרביעי בעיר הזאת. רחוקים אנו מאותם הימים, שבהם התחולל סער בקהלת ישראל שבמינכן, כשחפצנו לקרא את הקונגרס הראשון למינכן. יהודי בייערן גרשו את הקונגרס מבייערן. אז כתבנו בעתון שלנו:

“תקותנו חזקה, כי מועצת הקונגרס תרכשנה לעניננו את חבתה של דעת הקהל. הן לא רק אל היהודים בלבד נוגע הדבר, אם ינסו אנשים מתונים לפתור את שאלת-היהודים בדרך השלום והכבוד, ואם יבקשו בהתגלות-לב מאת כל הגורמים המדיניים שיעזרום במפעל הזה, ומקוים אנו גם כן, כי הקונגרס הזה, המגורש עתה ממינכן, יהיה בימים הבאים לכבוד היסטורי לכל עיר, שתאסוף אותו אליה”.

והנה עתון, שמעודו לא נשא אמנם את פני הציונים ואשר, לדאבוננו, נתן לעיתים קרובות מקום גם למתנגדינו להודיע דברים שלא כהויתן –כנראה מבלי דעת כי אינם נכונים, – עתון כזה מקדם את פני הקונגרס הציוני בברכה. זה הוא סמן טוב, שאין להקטין את ערכו, ואנו מודיעים אותו ברצון מתוך רגש של אחוה, שאותו שמרנו בלבנו – גם בימי המלחמה הכי-עזה – כלפי היהודים שהתנגדו לנו מבלי דעת. אם חושב “Chronicle” בהמשך דבריו, כי פגישת יהודי אנגליה עם אחיהם מארצות אחרות תביא תועלת לשניהם גם יחד, מסכימים אנו עם תקותו זו בלב שלם. אף מרחיקים אנו ללכת באמונתנו, כי היהודים שמחוץ לאנגליה ירויחו הרבה על ידי האספה הזאת, בלמדם להכיר את מדות הנמוס האנגלי הטובות, את האמון שבכל הוכוחים, את יתרונותיה של תרבות גבוהה ומפותחה, וישמרו אותם כזכרונות יקרים.

יהודי אנגליה הצטיינו ימים רבים לפני הציונות של עכשו בזה, שנסו לפעול להטבת מצב אחיהם הרחוקים והיותר רחוקים במחשבה ובפועל, במוצעות ובמעשים. אמנם מעשי-העזרה הרבים, בכל כונתם הרצויה, הסירו תמיד רק את הסמנים, חבל-רק חלק קטן מן סמני המחלה. את המחלה הגדולה עצמה לא יכלו לרפא. המחלה הגדולה הזאת עודנה קימת, ולא עוד אלא שהתגברה במשך עשרים השנה האחרונות באֹפן נורא. אולם הציונות שלנו חפצה לרפא את כל הגוף החולה לא באיזה אמצעי נסתר אלא באמצעי גלוי, העומד לבחינה ונובע מתוך מושגי העת החדשה, לזה לא יוכלו לסרב גם אלה, אשר בתחלתו של ריב-הדעות הודיעו על עצמם, כי “אנטי-ציונים” הם. בלונדון יראו וישמעו אותנו באופן יותר טוב מאשר עד עתה. הדעות תזדככנה, וכוח יהיה ביניהם ובינינו. תקותנו חזקה, כי התוצאות תהיינה טובות.

אולם אין לשכוח גם כן, כי במעשי העזרה בעד עניינו רגילים היו להשתתף מלבד היהודים העשירים גם נוצרים נשואי-פנים ונדיבי-לב. באנגליה הבקיאה בכתבי-הקֹדש אין שונאים את “עם-האלהים העתיק”. במקרים שנזדמנו לעת מצֹא לפעול לטובת יהודים אמללים מצויים היו לעתים קרובות מאד גם נוצרים בעלי השפעה מרובה. לפי מצב הדברים אולי אפשר לקוות מן החוגים האלה, שיתיחסו לציונות בחבה עוד יותר גדולה, מפני שבהם אין מקום כלל לדאגה המפריעה, פן יתראו לאנשים “שאינם פטריוטים”, אם יאמרו לעזור ליהודים, שיכוננו להם מקום מושב בטוח.

הציונות המדינית הולכת אפוא ללונדון, כדי להתיצב באֹפן רשמי לפני העולם האנגלי ולבקש עזרתו, – כלומר: רק עזרה מוסרית ומדינית. לבצע את מפעלנו הגדול יכולים ורשאים אנו לקוות רק בכח העם היהודי עצמו.

רגע חשוב הוא. אנו מדברים בלונדון לפני קהל גדול מזה שבבאזל. בהתאם עם זה נחוץ שיהיה גלוי-דעתנו בפומבי יותר נהדר מאשר היה לקונגרס הבזילאי. אמנם, הטעם, כֹבד הראש והיקר שבכחינו אינם צריכים להיות אחרים מאשר היו כבר בבאזל. אולם נחוץ שתהיה להכנה אֹפי יותר אדיר, המתאים אל המקום. צריך שיכירו גם העומדים מבחוץ, כי הקונגרס הציוני הוא בא כחו של העם היהודי ולא רק אספת מתי מספר לשם שיחות טפלות. רק למלאכות עממית גדולה בהיקפה יש הרשות לדרוש, שישימו אליה לב בעיר-המטרופולין הבריטית.

רק אז, כשיגלה כחה של תנועתנו באפן ברור, כמו שברור הוא – לצערנו –

עֹני-המונינו הגדול ויֹשר מחשבותינו, רק אז נוכל לקוות כי נרכז את אנגליה הגדולה בעד הציונות.

דבר זה הוא ברור כל כך, עד שאין כמעט צֹרך לבררו. ובכל זאת צריך שיאמר ושכל ציוני יזכרהו היטב. בשבועות המפרידים אותנו עוד מן הקונגרס הלונדוני, עלינו לרכז את כל הכחות, כדי לעשות פרסום לגלוי-דעתנו. צריך שיבחרו הצירים למועד הנכון ושיבואו כלם אל הקונגרס. קונגרס, שציריו מעטים, יוכל להעלות על דעת-הקהל, כי הציונות הולכת ומתמעטת! אולם לא כן הוא, כידוע לכל המורשים. לא, נחוץ להראות, כי העם היהודי המנוסה ביסורים הרבה דוגל בשם ציון באמונה, באֹמץ-רוח ובלב תמים. לא נירא ולא נחת, כי אם נלך קדימה!

מלבד גלויי-דעת כאלה יש לקונגרס עוד הרבה לעשות. התמדת עבודותינו המדיניות, חזוק מוסדנו הכספי, הבאנק הקולוניאלי היהודי, הבטוח כבר בקיומו, שכלול הסתדרותנו, ולא פחות מכל אלה הרמת העם היהודי במצבו הגשמי, הרוחני והכלכלי, אלה הם הפרטים החשובים מאד בפרוגרמה שלנו. כסבורים אנו, כי בעתים החדשות עוד לא עסקו בתחית עמנו ברצון השואף למטרה ידועה כהיום הזה.

נורא היה מצב היהודים גם בשנה הזאת. מלבד צרות קטנות, שהיו במקומות שונים שבעולם, היה לאחינו ברומניה בשנה הזאת היתרון המעציב, שיהיה קולם הקורא לעזרה נשמע ביתר עֹז. היו ימים, שבהם נמצאו ברֹב בתי-המחוקקים אנשים, שהרימו קולם לטובת יהודים נרדפים. היום אין עוד פרלמנט כזה. מעל שום בימה לא נשמע קול אומר, מה שסובלים אחינו. ולפיכך עלינו לבנות בימה לעצמנו. באמתות ובפעולה יותר גדולות מאשר מכל מקום אחר עלולות תלונותינו ודרישותינו הענותניות להשפיע ולחדור אל העולם מעל בימתנו אנו.

ציונים! השתדלו, שיהיה מספר הצירים לקונגרס הלונדוני גדול ונהדר. בזה תלוי יותר ממה שאפשר להגיד במאמר עתונאי. התמימים בדעה יבינו גם את הרמזים המעטים, ובאֹמץ-רוח חדש יגשו לעבודה. קדימה!

---

נאום הפתיחה לקונגרס הרביעי

מאת

בנימין זאב הרצל

נאום הפתיחה לקונגרס הרביעי / בנימין זאב הרצל

קריאת הקונגרס הציוני הרביעי ללונדון מובנה היא מעצמה. אנגליה היא אחד ממקומות-המפלט האחרונים, שבהם עוד לא מצאה השנאה ליהודים קן לה. העובדה הזאת, שהכל מודים בה, מפיצה אור בהיר על מצבו המעציב של העם היהודי בהוה. במלא רֹחב הארץ צריכים לחפש מקום, שבו אין עם-האלהים העתיק מאֹרר ונרדף.

אולם מזה, שיש ליהודים באנגליה הנהדרה חירות גמורה וזכיות אנושיות, אל נא יוציא מי שהוא מסקנות שאינן נכונות. אוהב לא-טוב ליהודי הארץ ולאלה אשר מחוץ לה היה כל מי שהיה מיעץ לנרדפים להמלט הֵנָה. אחינו שבארץ הזאת היו יכולים לשמוח רק מתוך חרדה על מצבם הטוב, לוּ היה הוא מושך אחריו את אחינו הנואשים. הגרה כזו היתה מסוכנת גם ליושבים פה גם למהגרים. כי אלה היו מביאים אתּם בצרורות-דלותם, שלא במתכוֵן, אותו הדבר שמפניו הם נמלטים – את האנטישמיות. אבל רשות תהיה לנו לתקוע פה את האֹהל-הנודד בשביל מועצותינו לימים אחדים, יען כי רוצים אנו לדון בגלוי על פתרון שאלת-היהודים.

בזמן שבין קונגרס לקונגרס מתאמצים מתנגדינו בכל עֹז להאפיל על מחשבותינו בסבך באורים של שקר, עד שחובתנו הראשונה היא בכל אספה ואספה להרחיק בתנופות-גרזן מועטות את הסירים הסבוכים אשר מסביב לעץ. אגב שמחים אנו לראות, עי עצנו הוא רענן וצומח.

הציונות חפצה לכונן בארץ-ישראל בּעד העם היהודי מקום מושב בטוח על ידי משפט גלוי! את התכנית הזאת התוינו לפני שלש שנים, התוינו לעולם. החפץ הזה היה מתאים בודאי עם צֹרך מרגש מאד, שאלמלא כן לא היה מובן, כיצד היתה פעולתו כל כך כבירה. אינני צריך לפרוט כבר היום את הפעולות האלה. הכל יודעים אותן, הכל רואים ושומעים אותן. לפני ארבע שנים אפשר היה שיפחד מי שהוא, פן יהיה לשחוק, אם ידבר על אֹדות העם היהודי. היום יהיה לשחוק כל מי שיכחיש במציאות העם היהודי. די להעיף עין על פני האולם הזה, שבו נאספו צירי עמנו מכל ארצות התבל, כדי להוָכח בזה.

אולם לעובדה הזאת יש ערך לא רק לנו בלבד אלא גם לאחרים. בהבטיחה לארצות היחידות פתרון לשאלת-היהודים הקשה, באֹפן ראוי והגון למדת-האנושות, יש לה גם תקוות גדולות לעתיד בשביל ארצות המזרח. שיבתנו לארץ אבותינו, שעליה נבאו כתבי-הקדש, עליה שרו המשוררים, אליה כלתה נפש העם האומלל בבכי ובדמעות, עליה שחקו מתלוצצים נבערים, – שיבתנו זו היא גם כן ענין מדיני ואַקטואַלי רב-ערך לכל הממלכות, שיש להן מה לבקש באזיה.

הרשוני לחזור על דברים אחדים מתוך נאום הפתיחה לקונגרס השני. בשנת 1898 נאמר בבאזל: “הארץ (ארץ-ישראל) היא לא רק מולדתם של הדעות היותר נעלות ושל העם היותר אומלל, אלא חשובה היא מאד בערכה הגיאוגרפי לכל עמי אירופא. דרך הארץ ההיא תהיה בזמן לא רחוק מסלת תרבות ומסחר לאזיה. אזיה היא השאלה הדיפלומטית לעשר השנים הקרובות”.

הדברים האלה, שנאמרו בשנת 1898, נראים היום כשיחת-תפל מיותרת, כל כך נתאשרו על ידי מקרי החדשים האחרונים. השאלה האזיאטית נעשתה יותר חשובה מיום ליום, ולאיזה זמן תהיה, חוששני, גם מסוכנה במדה מרובה. אולם יחד עם זה הולך ומתרבה חפצם של כל עמי-התרבות, כי בדרך המובילה לאזיה, בדרך היותר קצרה לאזיה, תוָצר תַחנה של תרבות, שתהיה לתועלת לכל בני האדם המנומסים. התחנה הזאת היא ארץ-ישראל, ונושאי-התרבות, הנכונים להקריב נפשם ומאודם לבנינה, הנו אנחנו. כל המֹחות המדיניים צריכים להשיג במהירות-הברק, כי נתּנה בזה הזדמנות רבת-ערך להתקרב לאזיה. על תחנת-התרבות הזאת, אין סבה לשום ממלכה להביט בעיני-חשד. ליהודים היתה זאת רְוָחה, אבל גם לאחרים; ויותר מכולם היתה מרויחה בזה טורקיה.

אנגליה הגדולה, אנגליה החפשית, אנגליה הצופיה על פני כל היַמים, תבין לנו ולשאיפותינו. מפה ימהר ויתרומם הרעיון הציוני במעופו; בזאת אנו בטוחים.

והנה יבֹאו אנשי-המעשה, החכמים בעיניהם, וישאלו, איזו תועלת יש בדבר. מכירים אנו כבר את האנשים האלה. זוכרים אנו את כל אבני-הנגף אשר הניחו על דרכנו, את כל הרעות אשר יזמו לעשות ועשו לנו. אלה הם אותם האנשים עצמם, שאינם חדלים לשאול, מה-זאת עשינו בעצם, לאן כבר הגענו, מתי נבֹא סוף סוף אל המטרה. לו היו עוזרים לנו בכל כֹחותיהם תחת להפריענו בכל כֹחותיהם, גם אז לא יכלו לשאול בתאבון יותר גדול. אלה המשתתפים בבנין, מן הראשונים ועד האחרונים, מן המפקחים על הבנין והעוזרים על ידם ועד נושאי הלבֵנים הענותנים והנאמנים, אין מי שירבה כל כך בשאלות. אנו יודעים רק דבר אחד, כי חובתנו היא לעבוד, ועובדים אנו בלי-הרף, מלאי-תקוה והתלהבות. הננו בונים, בונים, והבנין הולך הלך וגדל. להבין דבר שלא נגמר, לא כל אדם מסוגל. אבל בטוח הנני בזה, כי גם אותם היהודים, העומדים היום מנגד בבת-צחוק רעה או בחבוק-ידים, יחפצו לשבת בביתנו היפה.

יש שאלה חיובית אחת, אשר בשום אֹפן איננו אומרים לעבור עליה בשתיקה. האם השגנו כבר את הטשארטר להתישב בארץ-ישראל? על זה אנו משיבים בקול רם ונשמע למרחוק: לא! שאלה אחרת היא, אם בכל זאת עלינו להוסיף לקוות, להתמיד שאיפותינו, ולעבוד כדי להשיגו? על זה אנו משיבים גם כן בקול רם ונשמע: כן! לתביעותינו ולהצעותינו יש תקוה לצאת לפעולה, בה במדה שיגדל מספרנו ויעצמו כחותינו. כבר היום רשאים אנו להיות שבעי-רצון מן היחס, שמתיחסים אל תביעותינו בחוגי הגדולים אשר בארץ.

יותר ממה שרמזתי בזה אל תדרשו מאת הועד-הפועל שלכם, שעליכם לבטוח בו בנדון זה בטחון גמור. על כל יתר הפרטים יתן לפניכם דין-וחשבון. במלה אחת אפשר לסכּם את פעולתנו והתמדתה: הננו מכשירים את היהודים לגורלם בעתיד.

אולם גם אנו רוצים לשאול פעם אחת. רוצים אנו לשאול את מתנגדינו היהודים, מה-זה עשו הם במשך השנים האלה, כדי להקל את מצב העֹני הגדול של אחינו? איה הן תוצאות עבודתם? מה השיגו? איזה דבר מעשי יצרו? שומעים אנו תמיד על אֹדות ועדים, קבוץ סכומים גדולים ומוסדות. הראונו את התוצאות! הראונו את הפעולות! חפצים היינו מאד להשתומם עליהם ולהודות להם בשם העניים.

ושאלה זו אינה באה מתוך קלות-דעת, אלא מתוך כֹבד-ראש נורא. כולכם יודעים את המאורע האיום, אותה ההגרה של יהודי רומניה העקובה מדם, שנתפשטה בכל ארצות אירופא. איפֹה היתה אז היהדות שהוחזקה עד כה לרשמית? איפֹה היו אלה, שהוחזקו לגדולי ישראל, לעמודי הצבור? בפרי עבודתם תכירו אותם. אלפים אחדים של נודדים נעתקו ממקום למקום בעמל ויגיעה הרבה – ועתה הם אומרים, כי יותר מזה לא יוכלו לעשות. הנודדים, שבאו אחריהם, נדחקו למאות ביד חזקה והובלו, כלעומת שבאו, במסעות מיוחדים לעבר הגבול, שממנו נמלטו בזעקת-שבר. המסעות המיוחדים האלה היו ההתאמצות האחרונה של מדת-הרחמנות.

בין יתר נמוקי הציונות היה לנו עד כה נמוק אחד חזק מאד: פשיטת-הרגל של ההתבוללות. עתה נוסף עוד נמוק חדש: פשיטת-הרגל של הנדיבים. אך זוהי פשיטת-רגל! כשהעשירים פושטים את הרגל, אז יאבד הרבה.

לאסון כזה לא היינו מוכנים, יאמרו מנהלי חברות-הצדקה. זאת היא אשמתם. צריכים היו רק להקשיב בחסדם למועצות הקונגרסים שלנו. בקונגרס הבזילאי הראשון, בשנת 1897, היו מונחים לפנינו חמשים אלף כתבי-בקשה מאת יהודי רומניה. מתוך ענים הכי-גדול צעקו לעזרה. הם לא יכלו לסבול עוד אף שעה אחת, ועוד סבלו שלש שנים, שלש שנים של צרת-המונים, שאת גדלה יכולים אנו לערוך היום בכל מוראו, אחרי שראינו אותם סוף סוף בנדודיהם.

על אֹדות זה עוד תוסיפו לשמוע במשך הוכוּחים.

והנה הדעת נותנת, כי כל אלה, העֹני האיום, אי-האפשרות להביא את הנודדים למקום אחר, אי-הצלחתם של מעשי-העזרה שנעשו עד כה, – כל אלה יוכיחו גם למתנגדינו הכי-קשים בעל-כרחם, כי רק אנחנו הציונים הוגים את רעיון-העזרה היחידי, האמתי. לא! אותנו לא יתכן להצדיק. להפך, אותנו מאשימים, כי אנחנו הסבונו בהגרה האומללה הזאת, כדי שיהיה לנו חֹמר לתעמולה.

הננו מוסרים בזה מודעה, כי לא נכון הדבר: מעולם לא עוררנו ולא הצדקנו הגרה כזו בלי תכנית לאיזה מקום שהוא. על שאלות אין מספר מצד משתוקקים להגרה השיבונו תמיד באזהרות למתינות. הזהרנו מפני האסונות העתידים לבֹא, אשר, לצערנו, יכֹלנו לראותן מראש, אם ינועו ממקומם אנשים שאין להם תכנית, מטרה ואמצעים. אחרי שלא הועילו אזהרותינו, והנדחקים בענים התחילו לנוע, חשנו אמנם בכל זאת לעזרתם בכל אשר היה לאל ידנו.

חבל, שלא יכֹלנו לעשות הרבה, יען כי לא התעתדנו למעשי-צדקה. אבל האסון הזה, שקשה להאמין שהוא האחרון ובכלל עודנו עומד וקים, צריך שיהיה אזהרה רבה גם לנו הציונים. אין אנו רשאים להסתפק בזה, שנֵראה עליו כעל ראיה מוכיחה על צדקת תורותינו. עלינו להוציא מזה גם מסקנות מעשיות. לעתיד לא יוסיפו עוד מהגרים נואשים לצפות לחסד נדיבים שאינו בטוח. מי יתן וראה הקונגרס הזה אחת מעבודותיו ביסוד הסתדריות כלכליות, שעל ידן יעמדו חברינו הציונים לעתיד איש לימין אחיו במדה ידועה בעתות של צרה. בקרבנות קטנים, שכל אחד ואחד מקבל עליו, יכול הוא לחזק את הכח הצבורי, אשר אולי יביא תועלת לו לעצמו באחד הימים. באֹפן זה קונים את הזכות לעזרה ואין עוד צֹרך לצפות לחסד.

אומנם מיגעת היא דרכנו ומלאה מכאובים, אבל בזה רק יבּחנו אמץ-רוחנו ואמוּן-לבנו. השואפים לתוצאות של הרגע ישובו נא ויעזבו בהחבא את דגלנו. ואם יהיה לנו לחכות עוד איזה זמן, עד שסוף סוף יצליח מפעלנו, אז יהיה לנו בתוך עני-עמנו החמרי לרשום למצער תועלת מוסרית. מוכח יהיה, כי היהדות עוד יוצרת רעיונות אידיאליים, השוחקים לכל איד, מתגברת על כל מחסור ויש לה אותה המתינות הגדולה, שבה משיגים את המטרה הגדולה.

---

מוכוחי הקונגרס הרביעי

מאת

בנימין זאב הרצל

מוכוחי הקונגרס הרביעי / בנימין זאב הרצל

ביום א', אחרי הצהרים.

הרצל (פותח את הישיבה): גבירותי ואדוני! כדי שלא לאבד את הזמן וכדי שתתנהלנה מועצותינו בדעה צלולה ומיושבת כראוי, הנני לבקש מכם, אחרי שהואלתם לקבל אותנו במחיאות כפים רועשות וממושכות – לחדל מהן להבא.

עתה יש לי להגיד לכם דבר, שאינו נוגע אל הנעשה פה באולם אלא מחוצה לו. לפני בית-הקונגרס שלנו מקהילים קהלות ונואמים ברחוב ¹נאומים, שגם אי-אילו צירים שומעים אותם ומתיחסים אליהם באֹפנים שונים. הנני לבקש מכם – זרים אתם בעיר הזאת – להתרחק מגלויי-דעת כיוצא באלה כפי האפשר; בקונגרס ובועדים השונים יש לכם די עבודה.

ביום ב', אחרי הצהרים

(אחרי שבקרו צירים שונים את הדין-והחשבון של הועד הפועל)

הרצל: גם בשנה זו אין לנו להתאונן על בקֹרת יתרה על המדה. ואולי יש לתת טעם לדבר, מפני שבנוגע אל התוצאות והפעולות היוצאות ממעשינו עוד אנו זקוקים לבקש, כי תשאו פנינו, בעוד שלעתיד, אם נהיה מאושרים להראותכם את המפעל הנגמר, יש לשער, כי לא תחסר הבקֹרת.

ועתה רואה אני חובה לעצמי להשיב ראשונה על דברי הנואם המתנגד מר ד“ר בראַגין. חושב אני, כי נתחלפו לו במקצת המושגים של מעשה ותוצאה. לפי דעתו של הועד-הפועל עלינו לתת דין-וחשבון רק על מדת מעשינו, מה שנסינו לעשות ומה שעשינו, ולא על התוצאות שהשגנו; התוצאות האלה – כרוב התוצאות שבחיי-האדם – אינן תלויות ברצוננו אנו; שאלמלי השיג כל אדם את מבוקשו, אזי לא רב היה מספר המתאוננים. השאלה שעלינו להשיב עליה היא אפוא, לדעתי, אם עבדנו במדה מספיקה. כנראה, אין מר ד”ר בראַגין יודע, מה שנטל על הועד-הפועל לעשות במשך שנה אחת. האינכם מאמינים, כי כלכלת תנועה שכזו, תנועה הנפוצה כל כך, כשהיא לעצמה, מטלת חובות כבירות על ההנהגה שלנו? אל תשכחו, כי עלינו להשאר תמיד בקשר עם מורשינו שבכל העולם, כי עלינו לתת דין-וחשבון לעצמנו, אם באיזה מקום תחלש העבודה, וכי עלינו לדאוג לתקונה ולחזוקה; בקצור, לנהל את כל התנועה, וזה הוא דבר הכולל סך גדול של עבודות, שאי אפשר לתארו בשום אֹפן, אם ישימו לב רק אל הנאומים או לעבודת-ההנהלה של הועד-הפועל.

אני מאמין, שמורשינו בכל העולם – ועתה הלא מתענגים אנו להיות למצער בחברתם של מנהיגיהם – לא יחשכו מהעיד עלינו, כי בוחנים אנו את כל ההצעות שמציעים לפנינו ודנים בהן במדה הראויה, ועד כמה שאין אנו יכולים לדון בהן בעצמנו, אנחנו מציעים אותן בכתב לפני הועדים הנאותים; בקצור, כי עוסקים אנו בכל אלה העבודות , בכל אלה הענינים של האדמיניסטרציה בתשומת-לב. זוהי עבודה חשאית, שאין לה פרסום ואין מוחאים עליה כף, שאין מכירים אותה כלל, אלא דואגים לה בכל ימות השנה.

והנה שואל העורך-דין מר רוזנבוים, מה עשינו, למשל, כדי לרכוש את הפועלים בעד הציונות.

קֹדם כל סבורים אנו, כי לא מחובתו של הועד-הפועל המצומצם היא לטפל בזה. זאת היא חובתן של ההסתדריות, אשר יצרנו בעמל הרבה. ועדי הארצות, המחוזות, האגודות צריכים להשתדל בהפצת הרעיון לפי צרכי המקום והזמן. עליהם לדעת, באיזה מקום יש הזדמנות לבֹא בדברים עם הפועלים, לרכוש אותם, לבאר ולהגיד להם: כך וכך הוא מצב הענין, דבר זה נעשה, ואין בו מחשבת-איבה להפועלים, אף אם אין אנו משתמשים במליצות, שאתם רגילים לשמוע.

מה שנוגע לתעמולה בחוגי הנאורים, שמר רוזנבוים מצא בה מגרעות, ביחוד מפני שהזכרנו, כי משתדלים אנו לבלתי פגוע בהרגשותיהם של החרדים, התשובה פשוטה מאוד. לנאורים הלא יספיקו דברינו שבדפוס. האדם הנאור, היודע לקרא, היכול לשאוב מכל אלה המקורות שאנו חופרים, הוא ימצא בודאי, לכשירצה, הזדמנות ללמוד ולדעת. כל כך אין אנו יכולים להרחיק ללכת, עד שנקהיל מסביב לנו את האנשים בחצוצרות ובתופים, כדי לבאר להם את הציונות. אבל מה שחובתנו היא לעשות, כדי לנהל את המשא-והמתן בגלוי באמצעות מאמרים וחוברות ובעבודה רצינית, דבר זה, כמדומני, אנחנו עושים באמונה. דבר זה נעשה גם על ידי הקונגרס ועל ידי האספות הרבות, שאנו עורכים במשך השנה. והנה שואל הד"ר שלַפּוֹשניקוב, מה עשה הועד-הפועל בעצמו. אמנם, באֹפן כזה אי אפשר לבטא את הנגוד.

הועד-הפועל הוא בבחינה ידועה, ובמובן ה שעליו אנו דנים פה, רק תוצאת עבודתכם אתם המשותפת, אין לו יותר ממה שאתם נותנים לו, אין הוא יכול לתת לכם יותר מאשר נתתם לו. במדה שאתם עושים את הועד-הפועל יותר עשיר באמצעים, יותר חזק ויותר מוכשר לעבודה, כן ירבה הוא לעבוד, כן ירבה להוציא, והנני מבטיחכם: במדה שתרבו לשלוח אמצעים, בה במדה תרבינה הוצאותינו. כל חפצנו האדיר הוא: שלא לקמץ מזה שאתם שולחים לנו; את כל זה אנו רוצים לפזר. משל, למה הדבר דומה, לאדם הקוצר את קצירו וטומן את כל פריו שוב באדמה. זה הוא הרעיון, שעל פיו אנו מכלכלים מעשינו. ואם שואלים אתם, מה נעשה בסכום של 86,000 פרנק, אשר הבאנו בחשבוננו, מה נעשה בעודף הזה, עלי להגיד לכם: אלה הם הזרעונים שעוד לא הגיעו לידינו ושאֹדותם עוד לא נדע ברגע הזה, אם לא יוציאו אותם הועדים המקומיים לצרכי עצמם, וכמה מהם יתנו לנו, כדי לזרוע אותם במקומות, שלא היה בהם כל צמח. בכל אֹפן כל מה שמכניסים מתוך התנועה מוציאים להפצת התנועה ולחזוקה.

מר ד“ר אוינוביצקי מצא כמה מגרעות בתעמולה שבאפריקה ואזיה, ומר גויטין – בזו שבאונגריה. מה שנוגע לתעמולה באפריקה, יכול אני להגיד, כי אחרי הנסיונות הרבים, הנודעים לכם מן הקונגרסים שקדמו, יש לנו רק עתה תקוה לתפיסת רגל באפריקה הצפונית. עד עתה לא היה לנו להודיע על דבר איזו תנועה חוץ מזו שבמצרים. היום שמעתם את הודעות הד”ר מארמורק מאלגיריה, ויש תקוה, כי חבר הועד הפועל ד"ר גוטהיל ינסה במסעו בזמן קרוב למארוקו להניח שם אבן פנה לתעמולה, באֹפן שבשנה הבאה נהיה חזקים יותר. חשבתי, שיש לזה ערך רב מאד, מפני שיש שם אוכלוסין מסוגלים מאד להתישבות בארץ-ישראל.

בנוגע לתעמולה באזיה, אינני יכול בשום אופן להודיע איזה דבר, מפני שמשם היו לנו ידיעות מעטות מאד. בהודו עומדת להוסד אגודה קטנה, וחוץ מזה אין לי ידיעה כל שהיא על דבר אזיה.

בנוגע לאונגריה, נסינו בפועל לעשות שם תעמולה. אני עצמי הייתי פעם בבודאפסט והזמנתי שם כמה אנשים, שעוררתי אותם להתענין בציונות, ואחרי-כן עבר איזה זמן ולא שמעתי מאומה. אמנם יש לנו במדינת אונגריה חברים, כמו הד"ר רונאַי, פרופיסור שילאַגי ועוד אחרים, המתאמצים בכל עֹז לנטוע את הציונות על אדמת אונגריה, אולם עוד לא היו שם תוצאות ראויות לתשומת-לב.

עצותיו של מר ד"ר מנצ’יל בתור נואם ראשי, כי נתמוך בידי חברות של מתעמלים, מורים וכיוצא באלה, הן מאותם הדברים שאנו מתענינים בהם מאד. הרבה מן התמיכות והאיניציאטיבות, שאנו נותנים במקצוע זה במשך השנה, לא נודעו לכם כלל. לפעמים דרוש הוא לטובת הענין, שלא לפרסם תמיכת איזו אגודה או איזה איש מוכשר לתעמולה, מפני שערכם גדול יותר, אם לא יוָדע, שנתמכו מאתנו. אבל החברות האלה, ביחוד החברות להתעמלות נתנו מאז לועד-הפועל ענין רב לענות בהן בשים לב, ובאין ספק תהיה לכם הזדמנות במשך הוכוח על שאלת הרמת העם היהודי להציע לפנינו עוד הצעות, שעליהן נשען בחפץ-לב.

זה עתה מזכירים אותי, כי בשביל הארצות באפריקה הצפונית מדפיסים ושולחים חוברות בלשונות: ערבית, יהודית-ספרדית, אנגלית וצרפתית במספר רב. ובכן לא העלמנו עין מן החלק הזה של התעמולה.

הרב לנדוֹ התאונן על הועד-הפועל על שהכניס את השאלה, שקוראים שאלת-הקולטורה, אל התנועה הציונית וגרם לחשד שיתעורר. יכול אני רק לחזור ולהגיד בפני הקונגרס בהזדמנות זו, מה שאמרנו פה מן הרגע הראשון ברור ומפורש למדי: במה שאנו עושים ונמנעים מלעשות אין למי שהוא כל סבה לחשד. אבל רוצים אנו למחות נגד זה, כי באמתלא, שנתעורר חשד, דורשים בלי-הרף הבטחות העוברות את הגבול, שאינן באות להסיר את החשד, אלא אפשר שילמדו מהן את ההפך מזה. אין אנו מסַכְּנים את מי שהוא בהרגשותיו הדתיות, אולם חפצים היינו לדרוש בכל עֹז להוציא סוף סוף מתנועתנו את החשש הזה, שיש לו אֹפי של אגיטציה. מי שאין די לו בבאורים, שבארנו בנדון זה באֹפן כך מחלט, הוא אינו בוטח בנו או רוצה הוא באיזה ענין אחר. ואותו הענין האחר נדמה לי לסתום יותר ועלול לעורר חשש יותר ממה שאנו עושים ומה שאנו אומרים. אמרנו תמיד והננו חוזרים ואומרים, כי התנועה הציונית היא לנו מרכז לאומי לכל העם. אין אנו מצוים על מי שהוא, אולם חפצים היינו לדרוש גם כן בכל עֹז לחדול מהיום והלאה מן האמתלא, כי יש מקום לחשש, ולהסתפק בזה שאמרנו פעמים כך הרבה: שאלת-הקולטורה אינה באה להעביר את מי שהוא על הרגשותיו הדתיות.

גלוי-דעתי זה הוא, כאשר אקוה, ברור למדי; הואילו להסתפק בו. תחת לבזבז את החריפות והמרץ באֹפן הרגיל מאז בתוך הגיטו, השתמשו בהם במקום שיכולים להועיל לתנועתנו. שימו נגד פניכם, מה היא חובתנו בשעה זו. חובת הצירים, חובת הועד הפועל, חובת חברי הסתדרותנו הגדולה, שהנם רחוקים מאתנו עד לשלשת אלפים מיל ומצפים בכליון עינים למועצותינו – חובת כלנו היא להכשיר את העם היהודי לשעות היסטוריות, או נאמר: לשעת-כשר היסטורית ידועה, שתבֹא על ידי התאחדותם של מקרים שונים ושתתן לנו את האפשרות להושיב את עמנו בארץ-ישראל על יסוד המשפט הגלוי ולהכשיר אותו לכך. זאת ולא אחרת היא חובתנו.

יש פתגם, שהכל דשים בו: “אם חפץ שלום אתה, הכון לקראת המלחמה”. אם חפצים אנו להשיג את הדבר הממלא את כל חדרי לבנו, הלא מחויבים אנו להכין את עצמנו בדרך התבונה. אל-נא נבלה את כחנו בדברי ריבות ואל נתקוטט איש ברעהו, אלא שימו על לב, שכאשר יבֹא יום, ועמדנו לפניכם בבשורתנו: “הננו נכונים!” ושאלנו אתכם: “הגם אתם נכונים?”, אז אפשר שיהיה הזמן היקר אבוד בידיכם בשיחות בטלות. אם לא הבאנו לכם את התוצאות, אז הבאנו את מפעלנו, ואם שבעים אתם רצון מעבודותיו של הועד-הפועל,,תבטאו זאת על ידי הצבעתכם. בחתמי עתה את דברי הסניגוריה שלי על הועד-הפועל, הנני לדרוש מאת הקונגרס עוד דבר אחד. דרישתי היא, כי עוד בהיותכם פה בקונגרס ובועדים, וביחוד בועד-הכספים, תעמלו בכל עֹז להספיק לועד-הפועל את צרכיו לשנה הבאה, שיהיו, כמדומני, גדולים מצרכי השנה הזו. כי יכולים אנו רק אז לעבוד עבודה שלמה, אם גם אתם תתנו להועד את היכֹלת לעשות מה שאתם דורשים ממנו ובצדק דורשים.

בדבר ההצעה שיתאסף הקונגרס אחת לשתי שנים.

הרשוני לדבר על אֹדות זה דברים אחדים. הנני חושב, כי די לקונגרס, אם נוטה הוא לצד הצעה זו, שיקבלה בתור ריזולוציה, שאינה חובה לועד-הפועל. כי אפשר שיקרו מקרים, שבהם יחשוב הועד-הפועל לנחוץ לקרֹא לקונגרס עוד בשנה הבאה. על ידי החלטה תהיינה ידינו אסורות ולא נוכל לקרֹא לקונגרס רק בתנאים מיוחדים ביותר.

בדבר היחס שבין הועד-הפועל והאגודות המקומיות.

נשאלה שאלה, אם חברי האגודות מחויבים לשלם עוד איזו תרומה מלבד השקל. בנדון זה הנני מעירכם רק על זאת, כי אין לנו עסק פה עם תקנותיהן הפנימיות של האגודות. אין לנו עסק אלא עם משלמי השקל, ועלי להעירכם, כי אינכם מתארים לכם, מה קשה היה הדבר, לו היה לנו לבֹא בדברים עם כל אחת מן האגודות. אי אפשר היה לנו לשכלל את ההסתדרות, לו היו לנו בכל ארץ וארץ אגודות אין מספר, שאתָּן היינו מוכרחים להחליף מכתבים. דבר זה היה מכביד את העבודה, כאשר נוכחנו במשך השנים. באיזו דרך שהיא, שאין בדעתי להטילה חובה על הקונגרס ועל הצירים, מחויבים אתם להתאחד. כי אם תבֹא בדברים כל אחת מן האגודות בדרך ישר עם הועד-הפועל, אז יוּצא כל השקל להוצאת תוי-הפוסטה. חוץ מזה לא היינו יכולים להסתפק במזכירות שיש לנו עתה, היתה חסרה לנו הסקירה על הכֹל ולא יכֹלנו בשום אפן לעצור בעד הקלקלות שלא תרבינה עד לאין קץ. חובתי היא להגיד לכם זאת, מבלי להתערב במחלוקות, שהיו אולי בין אנשים יחידים או בין אגודות יחידות, מה שלא מעניני הוא. אולם אני מעיר אתכם, כי לא תוכלו להוציא לפעולה שום דבר, אם לא תערכו באיזה אפן שהוא תקנות מיוחדות לכל ארץ וארץ.

בהרצאתו של ד"ר כהן נאמר, כי הקונגרס מטיל חובה על כל הציונים לעבוד בעד הרמת העם היהודי בבחינה דתית, מוסרית ולאומית. צירים אחדים דרשו שתמחק המלה “דתית”, וסוקולוב מציע שיניחו את עבודת הקולטורה לועדים שבכל הארצות.

הרצל: יש לי להציע לפני הקונגרס שתי הצעות: להשיב את הריזולוציה של הד"ר כהן ולעבור עליה אל סדר-היום. אינני חפץ, שיגמר הענין הזה, מבלי שנוציא ממנו מסקנות ברורות.

אם כִוַנתי היטב לדעתם של מר מוצקין וחבריו המסכימים עמו, אין בדרישתם, למחוק מהצעת ד"ר כהן את המלה “דתית”, שום מחשבה צוררת להדת, ומקפיד אני ביתר שאת על הדבר, שלא יסרסו אולי אחר איזה זמן את הדברים היוצאים מפה. האדונים חושבים, ועומדים הם בזה על נקודת-ההשקפה של הקונגרסים שקדמו, כי אין לנו לדון פה בשאלה הזאת, כי עלינו להוציא מן הוכוחים כל דבר המפריד בינינו ולבקש את כל מה שמאחד אותנו, וכי רק מטעם זה הם מתנגדים להכנסת המלה ההיא, מפני שהם חוששים, פן תגרום להבנה מוטעת בדבר המטרה הלאומית של התנועה הציונית. הנני מחליט אפוא, – ואם שגיתי, הואילו לסתור אותי – כי התנגדות זו אין לה אֹפי של שנאת הדת, כי אין בה אלא מחאה נגד זה, שתגבור השקפה דתית אחת על חברתה, וכי כאז כן עתה אנו עומדים על דעתנו, כי הקונגרס שלנו מקיף את כל המפלגות הדתיות שביהדות. ההצעה לעבור אל סדר היום באה רק להחזיק בנקודת-השקפתנו מאז, בלי לזוז ממנה.

אחרי קראו את ההצעות בדבר הרמת המצב הכלכלי: ההצעות האלה, כמדומני, מעידות על עצמן. זה יהיה מפעל ציוני טוב, אשר יועיל לנו הרבה מאד בבחינה פוליטית, אם נעזור לכך, שהעם היהודי יתרכז מסביב לנקודות היסודיות, שהציונות עמלה ליצור בשבילו, והקונגרס שלנו ראוי יהיה להרשם בהיסטוריה של עמנו, אם תצאנה מפה היום הצעות פוריותכאלה, אשר לרגלן תבֹא עבודה והתעוררות לתחיה אל תוך המונינו האומללים במדה מרובה. אחרי שטפלנו בדברים כלליים באריכות כך גדולה, הנני מבקש להציע בחלק המעשי של סדר היום הצעות פוריות ככל האפשר; הן תעשינה, היו בטוחים, פרי בזמן קרוב.

אחרי שהציעו, כי תוסר השאלה הזו מעל סדר-היום הוא מוסיף:

הנני מעיר, כי לא יתכן, שנעבור פשוט על פרט אחד של סדר-היום, שנקבע ע"י הועד-הפועל השלם ושאנחנו מציעים אותו פה, חושב אני את הדבר לאי אפשר. לדעתי, עליכם לדון בו. אני חושב כי המשא-והמתן הזה יהיה על כל פנים לתועלת, מפני שאם רק יִוָדַע לאגודותינו, כי היסודות הראשיים שפרטתי נחשבים בעיני הקונגרס כיסודות, שמחויבים למצֹא להם מקום בפרוגרמה שלנו, אז תהיה בזה הכנת העם היהודי להתפתחותו העתידה. שמעו, מה שיש לאחדים מאתנו להגיד בענין זה. אם חושבים אתם כי החֹמר הנמצא טרם יספיק, תבֹאו אולי לידי מסקנה, כמו שכבר היה במקרים שקדמו, למנות ועד של אנשי-מעשה, אשר יביא לפני הקונגרס הבא דבר נגמר. באפן זה נוסד הבאנק הקולוניאלי. בראשונה דנו על הנחיצות, הצרכים והאפשרות, אחרי-כן נמנה ועד של אנשי-מעשה, ולקונגרס שלאחריו הובא דבר נגמר. הדרך הזו טובה אולי היא גם לענין שלפנינו. זה הוא דבר, שכל אחת מן האגודות יכולה לעסוק בו במשך השנה.

אחרי ההצעה של הועד להתישבות דרשו צירים אחדים שיעסוק הועד-הפועל גם בקולוניזציה.

רצוי יהיה מאד, כי כל אחד מכם ישתדל במקומו בענין זה. יודעים אתם, כי יש אגודות המתחרות אתנו במקצוע זה וביחוד הועד האודיסאי. מר ד“ר גאסטר מעיר אותי, כי בודאי גם היק”א תאות להשתתף עמנו. אמנם עלי להניח את האחריות בנידן זה לד"ר גאסטר.

נעילת הקונגרס.

ובזה, קונגרס נכבד, נגמרו מועצותינו. עברה העת לוכוחים ולנאומים והגיעה העת למעשים, לתעמולה ועבודה, במדה שלא תהיינה תוצאותינו בשנה הבאה קטנות מאשר הן עתה. כשם שיכולים לדרוש מאת הועד-הפועל רק מדה ידועה של עבודה ולא השגת המטרה האחרונה, כך יהיה בנוגע לכל אחד מכם. אבל אנחנו כלנו מחויבים לעשות איש איש על מקומו מה שיש לאל ידנו. אחדים, שראו את הקונגרסים הראשונים שלנו, היו נוטים להחליט, כי במדה ידועה יש דמיון גמור בין אחד לאחד ביחס אל הוכוחים והענינים שדנו עליהם. אבל אל תשכחו, כי דבר זה מונח באפיו של מוסד-מוּרשה כמוסדנו, ואין דורשים מכל הנהגה לאומית שתברא בכל שנה ושנה ארץ חדשה, אבל דורשים, שתתאים בכל עת ובכל שעה עם דרישותיו של העם. זאת, כמדומני, יכולים להגיד עלינו, על באי-כחו של העם היהודי.

ובהפרדי מאתכם, בטרם נשוב להתפזר למרחקי התבל, עצתי אמונה, כי בכל מקום תהיה האחדות שוֹרה על עבודתכם באגודות המקומיות ובועדי הארצות, כי תכירו גם במשך השנה בשלטונות, שמניתם בעצמכם, ותעבדו אתם יחד בשלום ואחוה.

חושב אני, כי תוכלו להִוָכח, ונוכחים אתם, כי חברי הועדים שבארצותיכם הם אנשים בעלי רצון ומרץ.

ובכן נפרדים אנחנו איש מעל אחיו ויוצאים מפה בהתלהבות הישנה, לפעול ולעשות בעד ארצנו העתיקה ובעד רעיוננו הנצחי!

מסביב לקונגרס.²

עד הרגע האחרון חשב, כי יוכל להמלט מן הנאום, שעליו לנאום עתה. בכלל הרגיש את עצמו רפה-אונים כל כך, עד שמסופק היה, אם יוכל להשתתף באספה. ומכיון שבא הנה, הוא רוצה להודות לידידו זנגוויל בקצרה על דבריו החביבים, אבל זה לא יעצור בעדו מהתנגד לדבריו ברובם. מר זנגוויל שואל, אם תהיינה לקונגרס תוצאות מעשיות. הנה, דבר זה לא יוכל להגיד לו (עוד לא בבטחה), כי למרות השם שהוציאו עליו בעתונים המתלוצצים, איננו נביא. דבר זה תלוי רק בנו, בקונגרס. רק כעבור שבוע, אחרי שהקונגרס יהיה דבר שכבר היה, נוכל להגיד למר זנגוויל את תוצאותיו המעשיות של הקונגרס. אולם, האין זה כבר פעולה חיובית, כי בקונגרס הזה התאספו צירים הרבה יותר מאשר בקונגרסים שקדמו לו? יכול הוא להבטיח את מר זנגוויל, כי האספה של היום בלונדון איננה היחידה, כי אם בכל קצוי התבל, באפריקה הדרומית, בקנדה, ואפילו בסיביריה, מלאים היום אולמים אין מספר יהודים, שנתאספו כולם לברך את הקונגרס. האין זו ראיה מעידה על כח החיים ועל הנחיצות שברעיון? ואם העם לנו הוא, אז אין להטיל ספק בהגשמת הרעיון. השנה שעברה היתה עשירה בסימני-תחיה לאומית. הוא הולך ומונה את איטליה, אשכנז, מדינת הבאלקאן.

כל אלה התחילו במעשי-נערות, כמו שהיו בתנועתנו: ברצועות, בדגלים, בשירים, עד שנתהוה אחרי-כן דבר כביר מאד: הרצון, הרצון המשותף. הוא מקוה, כי הרצון הזה יתגלה במהרה גם אצלנו. תקותו מוסיפה אֹמץ על ידי אספות כאלה, ועל כן הוא שואב מהן בטחון חדש, תקוות חדשות. ד"ר הרצל חתם: “אין אנו אלא נושאי-הדגל, אשר בימים יבֹאו ינשאו בידי אחרים, וכאשר אקוה, יתנוסס על ראש ישראל המאושר”.

במשתה הפרידה

המשורר האגדי איזופ פגע בדרך באדם אחד, ששאל אותו: “מה רב המרחק לעיר?” איזופ ענה: “לך!” האיש חזר לשאול: “מה רב המרחק העירה?” והוא השיב עוד הפעם: “לך!” השואל כעס מאד ואמר: אני שואל אותך כמה פעמים, מה רב המרחק העירה, ואתה משיבני: “לך!”. אמר איזופ: “עד שלא ידעתי, איך אתה הולך, אם הולך אתה בחפזון או לאט, הן לא אוכל להגיד לך, מה יאריך הזמן עד שתבֹֹא העירה.” – גם אותנו שואלים, עד אנה ימשך הדבר? מתי נגיע אל המטרה? יכולים אנו רק להשיב! “לכו!” במדה שתמהרו ללכת, בה במדה תמהרו לבֹא!

---

הנשים והציונות

מאת

בנימין זאב הרצל

בימי המהפכה הצרפתית היה ריבולוציוני אחד, איש אשר שאר-רוח לו, Sieyés שמו, שגם אחרי-כן היה רב פעלים מאד. בשמו מסופר דבר אחד יפה. על השאלה: “מה עשית בימי-המהפכה הנוראים?” ענה: “חייתי”. האיש ההוא חבּר לפני זה כרוז, שזכה לפרסום גדול. בו נאמר על המעמד השלישי, שעוד לא נשתחרר אז: “מה הוא? לא כלום. מה הוא צריך להיות? הכֹל.” בפתגם הזה חפץ הייתי להשתמש גם ביחס אל הנשים. מה הן הנשים בשביל הציונות? אין אני רוצה לאמר: לא כלום. מה צריכות הן להיות? אולי הכֹל. ואם תמצא תעמולתנו את הדרכים הנכונים, אז בהכרח נגיע לידי כך.

אם נשים לב אל מצבה ההוה של האשה היהודית, אז נבין, מדוע היתה עד עתה מתרשלת כל כך ועומדת מרחוק לנו. חפץ הייתי להבדיל פה בין הנשים היודעות את תלאות החיים ובין האחרות. אותן הנשים, הנדחקות לתוך מלחמת-החיים, הן בקרב היהודים היותר אומללות. להן אין איש או איזה מפרנס אחר, שיגן עליהן לבל תצאנה לשוק החיים, ודבר זה מצוי אצל היהודים רק בחוגים היותר עניים.

כי אי אפשר הוא, שתצא מנשים כאלה איזו עזרה או התלהבות, זה הוא דבר מובן מאליו. הן באות באחד הימים, בדרכן מרומניה, גליציה או רוסיה, ומתחננות, כי ישלחו אותן הלאה לדרכן עם הצרורות שבידיהן. הן אולי היו לציוניות טובות, אולי יכולות היו להתפתח בבחינה זו, לו הגיעו על ידי מאורעות הזמן לידי תנאים יותר נוחים. אבל מן הנשים האלה אין אנו יכולים לקוות ולדרוש, כי תשתתפנה בעבודה ציונית. הנשים, שאותן אנו מחויבים לרכוש, הן אותן הנשים הסגורות בתוך חומה מפרידה ביניהן ובין כל מה שנוגע לצרת-היהודים, למצב הרע ולנחיצות להיטיב אותו.

הודות למסֹרת עתיקה, שהיא תפארת ליהודים, חיה האשה סגורה ומסוגרה בתוך ביתה המפֹאר בדברי השיר היפה: “שבת בת המלך”; פה היא חיה הרחק מן התלאות, הסערות והאכזריות שבחיים. למצער היהודיה מן הדור הישן, שעוד מצויה היא אמנם במספר לא רב, בחוגי העשירים. זאת היא האשה, שאני מכבדה כבוד גדול, מפני שבה נשמרו בטהרתן וביפין כל המדות הטובות, כל הסגולות הגדולות והנצחיות, שערכן היה רב מאד בעתות של חשכה. אבל עלינו להתחשב עם הנשים מדור החדש, שהתרחקו מאתנו בימים שהיו טובים לישראל. מן היהודיה של הדור הישן הן נבדלות בזה, שאינן עושות ואינן שובתות את השבת, המלאה רוח-עדנים של הפיוט היהודי. אולם בזה הן דומות ליהודיה מן הדור הישן, שגם להן אין דבר עם החיים. האיש הוא המונע את האשה מלהכיר את תלאות החיים. וכן נמצאות גם היהודיות החדשות במצב של חסות, אותן היהודיות, שעל התרשלותן יש לנו להתאונן מרה. כשם שהאיש העובר במרכבתו איננו יכול להרגיש מה שמרגיש ברחוב הרוכל הנקפא מקור, או התגרן הנדחף הנודד ללחם, כך לא שמעה האשה הבוטחה והשאננה כלום מעני-היהודים, גם אם איננה גברת עדינה מאד. את המסֹרת הטובה של המשפחה היהודית, שהיא כעין מקדש מעט, להתרחק מן ההתרגזות והשאון שבשוק, את חסרון המסֹרת הזאת ממלאה פה העשירות. המבטח הזה בא לרגל העשירות והוא מבאר לנו את ההתרשלות.

אבל, איך אפשר, שישתנה דבר זה? האם נברך אותן, כי תלמדנה להכיר את התלאות? האם נדרוש, כי הנשים הבוטחות והשאננות האלה תתרוששנה ותתנולנה, כדי שיפתח לבָּן להכיר את גדלה ונחיצותה של הציונות? באמצעים גסים כאלה לא הייתי משתמש גם אז, לו היתה היכֹלת בידי. מלבד זאת היו הנשים האלה במצב של בני אדם, שמבינים ואינם יכולים לעשות מאומה. הרי לפנינו הרחבת המנגינה (Adagio) הצרפתית בצורה אחת. יודעים אתם את ההלצה הישנה:

Si jeunesse savait (לו ידעה הבחרוּת),

Si vieillesse pouvait (לו יכלה הזקנות).

עלינו לנסחה כך: Si richesse savait (לו ידעה העשירוּת)… זאת היא השאלה, העומדת לפנינו: העניות אינן יכולות והעשירות אינן יודעות.

לנשינו שאינן יודעות את העֹני, היה אפוא לתועלת למצא תשלומים בעד תורת-החיים הקשה, בעד הנסיונות שבשוק, שעל ידה יפתח לבן בשביל התנועה הציונית. חושב אני, כי אפשר למצא אמצעי כזה, כי יכולים אנו להחם את לבותיהן של הנשים לרעיון הזה לא רק על ידי העֹני של עצמן, אלא בדרך אחר, הנראה לנו אנושי מאד.

הדרך הזה הוא דרך השירה, האמנות, במלה אחת: היֹפי.

טוב ומועיל היה לעורר את הנשים השאננות לשים אל לב, כי יש בציונות יסוד אחד של יֹפי גדול, ועורק-זהב הוא המתגלה בשירה היהודית, בכל עת שמשתפכים שירי-ציון מעמקי נפשותיהם של משוררינו. ובכן צריכים להראות את הנשים, כי בציונות זו, הנראה היום כעין “מנהג חדש”, מונח בכל זאת יֹפי נצחי ומלא כח-עלומים.

את העבודה הזאת, כסבורני, תעשה לנו באיזו מדה השירה, אותה השירה המְלַוָּה כבר את הציונות זה ימים ושנים. לרגל ההתעוררות על ידי מחזות היֹפי, הנגלים ביתר שאת לעומדים מבחוץ, נמצאו כבר משוררים נוצרים, השרים שירי-ציון. אחד הראשונים היה הסופר הצרפתי די-בוּהֶלְיֶה, שציורו הפיוטי הופיע לפני איזה זמן ב“העולם”. בשירו היה מקום אחד, שבו הוא מדבר על החומות החִוְּרוֹת, המשתקפות כבראי במי הים-התיכון, ובו הוא חוזה גם חזונה של התרבות לעתיד. אחרי-כן עברה לפנינו הציונות גם ברומַן של הנסיך וְרֶדֶה. זה מקרוב נדפס ספר-שירים מאת בֶרְיֶס פֿוֹן מינכהוֹזן, מצויר בידי היהודי משה ליליֶן; שם הספר הוא “Juda”, וגם הוא מפאר ומרומם את יפיו של רעיון התחיה היהודית. אחרי שהורגלנו בשנוֹת הירידה, המכוּנות לתמהוננו שנות-השחרור והעליה, אחרי שלמדנו בשנים ההן לרדוף אחר כל מה שאומרים אחרים, הנני חושב, כי יש למאורעות אמנותיים כאלה איזו פעולה. לדעתי לא מן הנמנע הוא, כי על ידי החברה, שאליה נכנסים, כשמוצאים את הציונות יפה, טובה וגדולה, אפשר להגיע גם אצלנו בדרך ההתגדרות (Snobism) לידי תעמולה בעד הציונות.

כל אשה ואשה היא מרכזו של איזה חוג קטן או גדול. יכולה היא לפעול הרבה בחוג הקטן הזה, יכולה היא לחנך תלמידות העוסקות בתעמולה, וגם אלה יכולות להיות – על פי “שִטַּת-פקעיות-השלג” – למרכזים לחוגים חברתיים, לפתח חוגים חדשים, לחנך תלמידות חדשות, תלמידות, שתהיינה למורות את הרעיון הציוני. אלה יכולות לספר אחרי-כן על אדות היֹפי, שהיה בציונות כבר אז, כשהיה עוד הרעיון הזה דל וצעיר ורק הדלים והצעירים החזיקו בו, והן יכולות להראות ולהוכיח, כי הצמיחה המתמידה בתנאים יותר נוחים תועיל עוד יותר להרבות יפיו של הרעיון. על ידי החיים הנֵעורים והמעוררים תדיר מסביב לציונות יכולות הן להוכיח, כי הכרת הרעיון הציוני והעבודה בעדו זה הוא ענין יותר יפה לבלות בו את השעות הפנויות ואת שאינן פנויות, מאשר לבלותן בשיחות בטלות וברכילות על משתה-הקַפֶה, או באבוד הכסף המיועד לצרכי הבית במשחק-קלפים, או בשעשועי הבל וריק כיוצא באלה. זוהי צורה של חנוך עצמי וְעֲלִיָה עצמית, המביאה, בנגוד לשעשועי-ההבל, תועלת גם לבנים. כי האשה, שהנֶהָ ציונית טובה, היא גם אֵם מפקחת היטב וצופיה למרחוק. אינני אומר אֵם טובה, כי בכלל אין אמות רעות. האֵם צריכה להבין, כי אם גדולה וחשובה היא הציונות, גדולה וחשובה היא ביותר בשביל הבנים, שהרי אלה הם אזרחי העתיד, ובכל אֹפן של העתיד הזה, אחת היא אם ימהר או יאחר לבֹא. אנחנו הרגשנו את החנוך הזה בנו בעצמנו, כשהעמקנו לחדור יותר ויותר לתוך הציונות. האֵם, המבינה את הציונות, תטפל בו לא רק בשביל עצמה, אלא גם בשביל בניה. זה הוא אפוא ענין יפה ומועיל לבלות בו את העת, גם אם יקדישו לו את השעות המיועדות לנופש ולמרגוע.

מלבד זאת נִכָּר הדבר על פי סמנים ברורים, כי מוצאה לה התנועה הציונית הֵד יותר ויותר, וכי כל אותם האנשים, הרגילים רק לסקור אחר מעשי-אחרים, חדלו מעט מעט להתביש בהכרתם את התנועה הזאת, אשר לפנים לא נודע טיבה והוחזקה למזיקה. יכול אני לתאר לי היטב, איך יהיה פתאֹם לכבוד להספח אל התנועה הציונית ולעבוד בעדה, אם נוכל להראות על תוצאות מעשיות, נראות ומוחשות. אז אפשר יהיה לעלות על ידה למשרות גבוהות, אז יתנו כמה וכמה אנשים ידיהם לתנועה הזאת, כדי למצֹא על ידה דרך בחיים. חפץ אני בכל לבי שיהיה כן, שהרי אין אנו חפצים להיות תמיד נדים ונעים בעולם העננים, מפני שנחוץ הוא, כי אחרי האירוסין יבֹאו הנשואין. אבל מצב ארוך של אירוסין, לדעתי, איננו מזיק בשביל הבחינה, ויודעים אתם, מה ארך לפנים מצב האירוסין של עם ישראל לפני כניסתו לארץ הבחירה. יודעים אתם, מה ארכה העת, שהוליך אותו במדבר אבי כל חכמי ישראל, כדי לצרפו ולזככו שם.

---

הנאום באגודת המכבים

מאת

בנימין זאב הרצל

(לונדון 6 יולי 1896)

אדוני!

למן היום אשר נתכבדתי לדבר באזניכם באחרונה, עשה ענין-היהודים צעדים קדימה. לא אוכל להגיד לכם היום פה הכל, יען כי הדברים היותר חשובים שנעשו, דורשים שיטפלו בהם בדעת-נקיה. אבל לשלשה אנשים נכבדים בעיניכם גליתי דברים שאל נתנו להגלות. שלשת האנשים המה: שר-הצבא גולדסמיד מר שמואל מנטאגיו והרב זינגר. מה שאוכל אפוא רק לרמוז עליו או אנוס אני לעבור עליו בשתיקה, עומד תחת ערובתם המוסרית של שלשת האנשים האלה.

התקדמות לא-מצערה אני חושב לראות בזה, שעלתה הצעתי בדבר יסוד מדינת-יהודים לפני מושלי-ארץ, אשר נשאו ונתנו אתי על אדותה בשים לב. הדבר יעורר תמהון בלב אלה, שמצאו לפני ירחים אחדים לנכון להביט בצחוק של לעג ובוז עלי ועל רעיוני המשוגע. צחוק, גערות, חרפות וחשדים רגילים ללות כל רעיון חדש בדרכו, המלאה מכאובים וכעס. כל אלה לא חשכו גם מפני. העיקר הוא כי נלך הלאה מבלי משים.

בשעה שכתבתי את ספרי הקטן ע"ד מדינת-היהודים, חשבתי לי לערמה יתרה מה שנסיתי לסתור מראש כל מה שיכולים לטעון כנגדי. אבל לא הועלתי בזה. כל השאלות, שנסיתי להשיב עליהם בדברים של הגיון בספרי, נשאלו בכל זאת, מבלי שים לב אל אשר השיבותי עליהן מראש. התבוננו וראו: נמוקי לא נסתרו, אלא לא שמו לב אליהם. אנשים רבים לא יקראו בספר מה שכתוב בו, אלא מה שהם מכניסים לתוכו. ויש אשר ידעו רק את שער הספר! אלה היו קשרים ביותר במשפטם. מדינת-היהודים! האין זה רעיון-רוח או סכלות? או האין זה שחוק של לץ-יהיר שחמד לו לצון, כדי לבדח פעם את הבריות – על חשבונם של אחיו בני עמו האומללים?

הטענות בגנותו של ספרי עצמו מספר. אחדות מהן מונחות אתי למשמרת והנה תהיינה למצבת-זכרון יפה למחבריהם, כאשר תקום מדינת-היהודים. מה שמבדח ביותר את דעתי הוא, כי המבקרים מתנגדים יותר איש לרעהו מאשר לי. אני עמדתי עם ספרי, כביכול, בתוך. האחד נתן אותי לאופטומיסט נבער והשני – לפסימיסט נמוג מפחד. פעם היתה הצעתי חלום בערפל, ופעם – עסק של רמיה.

העמים, שאנו מפוזרים בקרבם, ישבעו רצון אם נעזוב את ארצם, אבל אנחנו לא נאבה לצאת.

לא, ענה לעומתו השני ג“כ בבטחון גמור, לא יתנו אותנו לצאת, אעפ”י שהיינו רוצים בכל לב. כמובן, טפלו גם בי בעצמי, ושמועה נפוצה, כי שואף אני להיות מלך או שר-ממשלה במדינת-היהודים, בעת שאחרים נטו לדעה יותר ברורה, כי רוצה אני במשמרת-כהונה יהודית בחוץ לארץ, למשל, בתור ציר בווינא. אי אפשר למצא חן בעיני כעל הבריות וגם בעיני אבא.

אבל אל נא תשפטו מזה, כי מתעקש אני להחזיק בכל מלה ומלה הכתובה במחברתי. הרעיון הוא מדיני, ובפוליטיקה צריכים על פי הרוב להסתגל אל התועלת – מובן מאליו, מבלי לסור מן המטרה.

פעמים רבות נתתי את לבי להודות על שגיאותי. בהצעתי באו איזו שנויים חשובים, הדרושים למען צאתה לפעולה מעשית. הן כל חפצי היה רק לעורר, איך יכולים לרפא את פצעי עמנו העמוקים והישנים. אבל שגיאותי הביאו תועלת לעניננו. אנשים רבים, בעלי דעת רחבה, משתתפים עמי לתקן את שגיאותי. בדבור ובכתב נשתכלל הרעיון של מדינת-היהודים ע"י טובי אחינו, והיום הוא מתנשא לעוף אל קצוי ארץ ואיים רחוקים.

וזו היתה הגדולה בשגיאותי, אשר בהכרתה הנני מאושר. מתון הייתי בראשית דברי, ובזהירות בארתי לאמר: לא אדע, אם ספרי המדיני איננו רק רומן-מדיני.

וקול גדול של הסכמה קורא בחיל נשמע בכל המקומות, שהיהודים נתונים שם בצרה. להתלהבות עצומה כזו לא קויתי גם אני, אעפ“י שההני – כנודע – אופטומיסט. בהחלטות רבות של אגודות ואספות-עם דרשו ממני, כי בעקב ספרי יבא המעשה. ובכן גמרתי ללכת הלאה בדרך המעשה, אעפ”י שהנני – כנודע – פסימיסט.

כל אלה ההסכמות, המכתבים, ההחלטות וחוות-דעת העתונים צברתי בשקידה. בתחלה חשבתי להציעם בהזדמנות הראשונה לדבר בפומבי, אולם נראה היה הדבר כהתפארות, והיה עושה רשם, כאלו אני בעצמי מתקשט בתהלות שפזרו להענין. את קבץ-הכתבים האלה אמסור לאגודת-היהודים העומדת עתה להוסד. מזה יוצא לנו ברור ונעלה מעל כל ספק, כי מדינת-היהודים איננה חלומו של יחיד, אלא חלומם של רבים ועצומים עד אין מספר. לי נודע כבר היום, ומחר ידעו כל יושבי-תבל, כי היהודים חפצים במדינה, שבה יוכלו סוף סוף לחיות כבני-חורין ולעשות חיל. רבים מעבירים עוד את התנומה מעפעפי-עיניהם בתמהון ושואלים: אם חולמים הם או אני הוא החולם? הרבה, הרבה שנים לא חדלנו מקרא: “לשנה הבאה בירושלים”, והתרגלנו לראות בזה איזה פתגם או קריאה של אנחה. והנה פתאום אפשר שיקום הדבר. אפשר הוא, כמו שאפשר, שיקיצו אלה שלא מתו, אלא ישנים בלבד. אפשר הוא, כמו שאפשר, שיתרפא החולה, שכֹּח חייו עודנו רחוק מכליון. אפשר הוא, כמו שאפשר להתיר מבית האסורים את החבוש, שלא נגמר דינו לשבת במאסר עד יום מותו.

היהודים חפצים להגאל מפחד הרדיפות המתחדשות יום יום. כי גם בארצות, שבהן לא יסבלו עוד אחינו היום, ערבה שמחתם ותהי להם לחרדה, יש לי הרבה ראיות לזה. כל מחאה, הבאה מצד אלה החיים בטובה, נגד הצעתי, ראיה מוכיחה היא. הם חושבים, לא בצדק, כי אני מסכן את הסבלנות שהם נהנים ממנה, בדַבּרי על אדות מדינת-היהודים. והיה בשמעם אך קול קריאה של שנאה מפי איזה יחיד, יזדעזעו ממנוחתם הדלה, ויביטו בפחד אל כל סביבותם: האמנם כבר החל הנגף?

אמרו, כי על ידי הצעת הרעיון של מדינת-היהודים – ימתח קו של חשד על אהבת-המולדת של היהודים בארצוֹת מושבותיהם. החושבים כן לא שמעו כנראה, מעודם, מה שמדברים על אדותינו כזכרים נחשבנו; באֹפן היותר טוב כזרים, אשר יסבלו אותם – עד צאת פקודה חדשה.

באמת מגזימים היינו בהערכת ערכנו בעיני האחרים, לוּ חשבנו, כי לא יתנו אותנו בחפץ לב לצאת מאיזו ארץ. אמנם, לו חפצו עשירינו לצאת והונם בידם, כי אז אולי עצרו בעדם, אך העשירים אינם חושבים ללכת אתנו. אבל הצעתי נוסדה על הרעיון, כי עניינו יצאו אל המולדת החדשה, שהיא גם מולדתנו הישנה, והעשירים, שלא יפסידו כלום אלא עוד ירויחו בזה, יתמכו בידם, ובראשם ילכו נאורינו הבינונים, אשר רב מספרם יותר מדי והנעשים פרולטריים ע"י רדיפות היהודים במקומות מושבותיהם.

לא, לא! אני נוטה יותר להאמין, כי בארצות, שבהן מביטים בעין רעה על היהודים – וגם ביתר הארצות – יחשבו לנו למפעל פטריוטי, אם נביא סוף סוף פתרון לשאלת היהודים המעיקה, ובהרחיקנו את היהודים, אשר לא תכיל אותם הארץ, ובזאת נסיר גם את סכנת המהפכה, אשר תחל ביהודים, ומי יודע איפה תכלה.

יכול אני להגיד, כי אנוס הייתי לשמוע הרבה טענות, אך מצד אי-יהודים לא דנו אותי לכף חובה על מחשבתי ליסד מדינה יהודית. ונהפוך הוא, מתיחסים אליה בחבה, אלא שחושבים, כי היהודים בעצמם לא יחפצו בה. ולא לפלא הוא, אם אד לנו במשך דורות רבים של צרות ורדיפות אֹמץ-הרוח המדיני. אבל זה היה הטעם ההיסטורי לשחרור היהודים, להשיב לנו על ידה את אֹמץ הרוח המדיני. כי אין ביד האמנציפציה להביאנו לידי טמיעה, וכי לא בשביל כך באה, זאת תוכיח ההתפתחות בעשרים השנים האחרונות. כל ארץ תכיל איזה מספר של יהודים, ואלה יכולים להתבולל מבלי שיוָדַע כי נבלעו.

אולם בעבר המספר הזה את הגבול, תרעם האנטישמיות בקולה: עד פה תבא ולא תוסיף! אני חושב, כי מדינת-היהודים תביא ביחוד תועלת לארצות, שאין בהן אנטישמיות עד היום. צאו וראו: לקול השמועה, כי טוב ליהודים באיזה מן המקומות יֵעורו האומללים, ויצאו שמה. אך אוי להם, אם ישארו בענים וישפילו בהסתפקותם בתנאי-חייהם את משכרת העבודה – אז יחבלו להאזרחים. ואי להם, להגרים, גם אז, כשיתעשרו – כי אז ימֹצו את דמי העם.

ועל כן צריכים אנו למולדת בשביל ענייננו, לארץ שתהיה אחוזתנו על פי משפטי העמים. עמים קטנים ממנו הראו אֹמץ-רוח לדרוש להם אחוזה מדינית באיזה חבל אדמה. ויען כי מלאם לבם, ויהי להם אֹמץ-הרוח המדיני, הצליח חפצם בידם. ולעמנו, המהולל והאומלל כאחד, אשר קורותיו נחרתו בכתבי-הקדש, לא תהיה הרשות להביא דרישתו זאת? האמנם לא יבינו היהודים, המתנגדים אל מדינת-היהודים, כי הבעת דרישתנו לבדה תספיק להרבות כבודנו בעיני העמים? למצער, יש לנו הצדקה, לא פחות מאשר לאחרים, לדרוש לנו ארץ שבה תתגשם ישותנו הלאומית. רכשנו לנו את הזכות הזאת בענויים קשים, שאין דוגמתם בדברי-הימים של המין האנושי. נהרי נחלי דם לווּנו במשך הדורות. לא היה טעם לאותם היסורים, לולא סבלנו אותם בתקותנו לגאולת ארצנו. הבה, נשליך את יהדותנו מעלינו כשמלה בלה, אם מדינת-היהודים רחוקה ממחשבתנו!

אבל, האין זה חלום של דברים בטלים?

מי אומר כזאת?

בשעה זו, שאני מדבר באזניכם, עוסקים בהצעתי אדירי ארץ בכֹבד-ראש. באיזו צורה תצא לפעולה? זאת לא אדע. אבל יצא תצא לפעולה, זאת נוכחתי בעמקי נפשי. אלה ששחקו עוד אתמול להזיתנו, תכסה מחר כלמה את פניהם.

בשום אֹפן לא עלה על לבי להחזיק את כל המתנגדים להצעתנו לשוטים או לרשעים. יש בהם אנשים ישרים ונדיבי-לב, אשר בתודה אתפלא על פעולותיהם לטובת אחינו העננים. חבל, כי המה – נדיבים יותר מדי. יש בזה מעין זרות פרדוכסית. עם לא יוָשע במעשי-צדקה, אלא בדרך מדיני בלבד. הנדיבים האלה אין דעתם נוחה במדה ידועה מן הרעיון המדיני-היהודי, בדאגתם, פן יבולע למעשה הישוב המועיל, אם יוָדע בחוגי-המושלים, כי היהודים מתכונים לשם יסוד מדינה. יכול אני להרגיע את רוח מיסדי המושבות, יען כי הנני שב מקונסטנטינופול. לב השולטן טוב הוא ליהודים. אף זאת הנני מעיז להחליט, כי אין עכשו ליהודים במלא-רוחב התבל ידיד יותר נדיב מהוד מלכות השולטן המושל עתה.

נעלה הוא כבר היום מעל כל ספק, כי לא הרעותי במאומה למעשה הישוב בצורתו, שהיתה לו עד עכשו. אמת היא, כי אחשבהו לבלתי-מספיק, בכל הנדיבות הרבה האצורה בקרבו. כי שאלת-היהודים לא תפתר בזה, אם נושיב איזו מאות או אלפי יהודים בארץ ישראל. אני חושב, להפך, כי רבה הסכנה בעד המתישבים, בה במדה שיגדל מספרם מבלי חסות מדינית עצמית, כי אז תלויים הם בחסד המושלים ההולכים ובאים. מושל אחד הוא נדיב, והבא אחריו קשה – כמה פעמים עלתה להם כך ליהודים.

בשום אֹפן לא יועיל לעצום את העינים מפני העובדות ותוצאותיהן ההכרחיות, שכל היודע פרק בהיסטוריה צריך שיכירן הכרה ברורה.

בעד הישוב הפעוט של עכשו לא ישימו, כאשר אקוה, מעצורם חדשים מצד השער הגבוה. אולם חושב אני, כי להגרה במדה יותר גדולה לא יסכימו, מבלי שנלמד מזה על שנאה כל שהיא ליהודים. הגרה במדה מרובה תוכל להתבסס רק על הרעיון המדיני, ואם בכלל יסכימו ליסוד מדינה יהודית, שתעמוד יותר או פחות ברשות עצמה, הרי אי אפשר שינתן לנו הדבר הזה, שערכו חשוב לנו כל כך, כמתנת חנם. וזה הוא מדרכי היושר וגם לטובתנו אנו. עלינו יהיה לשלם, גם נשלם בעד אחוזת האדמה, שתנתן לנו עפ“י משפטי-העמים – אם בארץ-ישראל או בארץ אחרת – תשלומי ממון גדולים; אלא, שעלינו יהיה להתנות, גם נתנה תנאי ע”ד כל אותן הערובות הדרושות לקיומנו הלאומי, כדי שיהיה סוף-סוף בטוח לעתיד. המגרעת היותר קשה שבישוב הנדיבי היא, כי איננו מביא בחשבון את שנוי-הדעת, שאפשר לבא לאחר איזה זמן, ביחס אל המתישבים בארץ החדשה. אם יתנו לאנשים, העוזבים את ארצם מפני הרדיפות, מולדת חדשה – לו גם מולדתם ההיסטורית – נחוץ שיוכלו להבטיחם למצער, כי לא יוסיפו עוד להיות נרדפים על דתם ולאומיותם. הבטחה כזו מונחת ברעיוננו הפוליטי של מדינת-היהודים. רק זאת יבטיח ולא יותר. כי אין בו שום תגרנות-קולנית. אין אנו מבטיחים להוריד לחם מן השמים. גם במדינת-היהודים יהיו אמללים, חולים ואביונים. אבל הלחץ, המגדיל את מרירות כל עוני, יחדל, ושום איש לא יאבד בכשרונו, מפני שיהודי הוא. זאת יחושו בנפשם אחינו הצעירים והעניים, ועל כן התלקח בלבם הרעיון כאשר עצורה. וכל החפץ להוֹשיע לעניינו וצעירינו בפועל, עליו לעבור מן הציונות הנדיבית אל המדינית.

אל תחשבו, כי אני אומר זאת, כדי לכבוש גם את הכחות האלה של עם היהודים תחת הנהגתי. להפך, אני חפץ בכל לבי לסלק את ידי מהנהגת התנועה הזאת, שעליהו להיות כלה בלתי-תלויה בשום איש, נקיה וכבירה. רק סופר אני. רעיון מדינת-היהודית טלטלני מחדר-עבודתי, ובעצם הדבר הנני משתומם לראות את עצמי נואם ברבים כבאספה זו, ולהתיצב לפני מושלי ארץ. כמעט שמלאני לבי להודות בפני אחד מידידינו, שהיתה לי אתמול שיחה אתו, כי בא אני בדברים גם עם בעלי-הון. לפי דעתי יועיל או יזיק הכסף בה במדה שמשתמשים בו לטוב או לרע. יפה מזה היה, לוּ יכלנו לרכוש לנו את הארץ למדינתנו באֹפן רומנטי על ידי מלחמת-חרב. אבל רק צעיר בן עשרים שנה יחשוב את הדבר לאפשרי. לא, רק בדרך תבונה, באותם האמצעים שישנם בידינו ובגבולות הפוליטיקה המעשית צריך שיקום הדבר. נחוץ, שכל כחותינו המשובחים יתנו ידם לעבוד יחד לטובת הרעיון הנזגב. וכדי להסיר כל הספקות מראש, הנני קובע את תכנית עבודתה של אגודת-היהודים העומדת להוסד בקרב הימים באֹפן זה:

אגודת-היהודים שמה לה למטרה לרכוש ארץ עפ"י משפטי-העמים בשביל היהודים, שאינם יכולים להתבולל.

לתכנית זו יסכימו, כמדומני, גם הפטריוטים היותר גדולים שבכל הארצות. אין מן הצרך להיות דוקא יהודי, כדי להסכים לה. אם לא טועה אני, יהיה מר הולמן הונט מוכן לזה תכף. ובראש כולם היה בודאי חותם עליה אחד ומיוחד, לוּ זכה לראות בחייו את מאורעות הירחים האחרונים.

קשה לדבר באספה יהודית בשנת אבלו של הבּאַרון הירש, מבלי להזכיר שם האיש הזה, רב הוא, מספיק הוא, אם יכולים לספר בשבחו של איש: לבו היה נתון לאחיו העניים. ועל זאת לא תמחה תמונתו של הבארון הירש לעולם מזכרון עמו. אמנם, הוא חשב, שאפשר להושיע ליהודים במעשי-צדקה, אבל רוח תבונתו רחבה עד כדי שיפנה לבו גם אל הציונית המדינית, לוּ ראה, כי הממשלות עוסקות בענין זה בכובד-ראש. ביום אביב אחד בשנה זו הפתיעה אותי, גם אתכם, השמועה, כי מת הבּאַרון הירש והרעישה עמקי לבבי. ובדרך פלא נפגשו המקרים זה בזה: בו ביום נקראתי להתיצב לפני מושל אחד ולהציע לפניו את ענין היהודים. באותו יום האביב שמתה הציונות הנדיבית, נולדה הציונות המדינית. את תכן הראיון ההוא לא אוכל למסור לע"ע, מפני שהמושל ההוא, התומך אותנו ברוחו הנדיבה, דואג בישרת-לבו, פן יתעו יהודי ארצו בשוא להאמין, כי משנאתו ליהודים יאמר לתמוך את מדינת-היהודים.

נחוץ לפשט קודם כל את העקמימיות שבלב. נחוץ שכל העולם יכיר בהכרה ברורה את חפצנו, ואם גם נחל ונעסוק בדבר בכל הזהירות הדרושה למשא ומתן מדיני, בכל זאת אין לנו מה להסתיר.

נחוץ שיעבור הרעיון הבהיר והמאַשֵר מתוך חוגי הנאורים שבנו אל קרב עמנו, אל כל יתר העמים. על כן אני משתמש במקרה לדבר באזניכם באגודת המכבים. תעודת אגודתכם היתה להראות גלוי לכל, כי יש ליהודים עוד ענינים אחרים מלבד הממון. הן עלינו להרוס הרבה הגדות-של-שטנה נושנות, בטרם יאמינו, כי לא נופלים אנחנו מיתר בני האדם. ועד כמה שמושבות-האכרים של הברון רוטשילד עלולות להרוס את ההגדה ע"ד אי-רצונם של היהודים בעבודת-הגוף, הננו מברכם גם אותן בהכרה של תודה. בתערוכה שנעשתה עתה בברלין רואים המבקרים בתמהון, ואולי גם בבשת-פנים את פרי חריצות היהודים במושבות. ויש בהן מושבה אחת העומדת להיות לשם ולתהלה בארץ: ראשון לציון!

הנרדפים העניים, שבאו שמה, יושבים כבר היום לבטח, חפשים ומאושרים על אדמתם הברוכה, שהיא אדמת אחוזתם. בראשון-לציון ידברו היום אחינו העניים בהתרגשות, שיש בה הרבה תקוה.

ובכן, ארץ אבותינו ישנה עוד היום במציאות. לא בעמקי תהום היא. יש אנשים, החיים עליה ושמחים בעבודתה. האדמה העתיקה תחדש שם נעוריה תחת הידים החרוצות. עוד תצמיח פרחים, עוד תשא פרי-תבואה, ואולי יבא יום, יום יפה ובהיר, והצמיחה גם אושר וכבוד ליהודים.

---

נאום הפתיחה לקונגרס החמישי

מאת

בנימין זאב הרצל

נאום הפתיחה לקונגרס החמישי / בנימין זאב הרצל

חברי הקונגרס הנכבדים!

הננו מתאספים בשנה זו בפעם החמישית – בפעם הרביעית בבזיל – במקום, שמביטים על תנועתנו ברצון, אשר עליו אנו מכירים תודה נאמנה. ראוי גם כן להאמר, כי מדת הכנסת-אורחים ביחס אל תנועה, הרוצה להקל מצב של עֹני, עוד הגדילה תפארתה הישנה של העיר הזאת.

כבר חלפו למחצה דברים שהיו קשים לנו, ואחרים הושגו למחצה. אבל הרשוני להביע שמחתי קֹדם כּל על דבר אחד: כי שוב מזדמנים אנו באמון-רוח למקום אחד וכי לא נתקררה במשך השנים התלהבותנו למטרה יפה. המות לקח מאתנו אי-אלו אנשים טובים. זקנה, מחלת-הגוף וחובות התלויות במשלח-יד עצרו בעד אחרים מבּא הנה, אבל כלם הם אתנו ברוחם. היושבים בחלקי-תבל אחרים לא יכלו לנסוע בנקל בתקופת-השנה הזאת, אבל גם כאלה הופיעו פה, ועוזרים חדשים נתוספו עלינו, לשמחתנו, לא רק מקרב היהודים. אין בזה סמיות-עין של איש מפלגתי אם אומר, כי אלה מבני האמונות והלאומים האחרים הבאים לעזרנו, הם היותר טובים ואצילים. הרשוני לחזור על דברי המשורר האנגלי הול-קיין, שאמר זה לא כבר באספה שהיתה בלונדון: “לו הייתי בעצמי יהודי, הייתי מתגאה מאד בעובדה זו – הייתי מתגאה להיות בן לגזע העתיק, שממנו יצאו כמה מגדולי עולם; מתגאה בלאום, שעוד היום הוא לוקח חלק גדול בעניני התבל, למרות שאין לו כסא-ממלכה, לא מלך, לא צבא, אף אחוזה אין לו במלא-שעל אדמה; מתגאה בספרות, שעלתה בכתבי-הקדש למעלה נשאה, שלא הגיעו אליה כל יתר היצירות האמנותיות של הרוח האנושי; מתגאה הייתי בהזדמנות להשתתף בעבודה נמרצה, להרים את פלשתינה ממצבה השומם ולעשותה לארץ פוריה ועשירה; ויותר מכל הייתי מתגאה באפשרות הגדולה שיש עתה ליהודים: שיכולים הם לפעול לטובת אחיהם העניים והמעונים באי-אלו ארצות, כדי להוציא לפעולה את תקותם הדתית הכבירה, שבה החזיקו מעמד זה שלשת אלפי שנים של אכזריות!”

אלו הם דברי איש נוצרי! אולם הדברים האלה, שהם תפארת לו, לא היו נאים לנו. עלינו פשוט למלאות חובה מוסרית. לחלשים הזכות לדרוש עזרת החזקים מהם. כיצד אנו מתארים לנו את העזרה הזאת הראו הקונגרסים שקדמו, וגם הקונגרס הנוכחי יפיץ אור, כאשר נקוה, על מדת-היושר שבדרישותינו ועל האמון שבמעשינו. שאלת היהודים יכולה להפתר רק על ידי יהודים, זאת היא דעתנו.

מן העיקר הזה יוצאות בדרך ההגיון כל יתר המסקנות. אשר על כן פנינו ערף לשִׁטות, שאחזו בהן לפנינו. לא נסינו להוכיח על ידי זלזולים, כי אנשים נעלים אנחנו. גם לא הראינו בדרשות כלליות על ההתאחוות של כל בני-האדם הקרובה לבוֹא. אין אנו רוצים גם כן לשים מסוה לאומות זרה על פנינו. לבסוף אין אנו שואפים להריסת כל הסדרים הקימים. כל אלה לא מעניננו הם. חושבים אנו, להפך, כי בסדרי המשפט והחברה הקימים נמצאים האמצעים לפתרון שאלת-היהודים.

מה שרשאים לקוות מאנשים הנגשים לפתרונה של שאלה רבת-ערך, הוא כבד-הראש והמתינות בהערכת התנאים המצויים. התנאים האלה מעציבים הם, אבל בִּיְלָלָה בלבד אין עושים אף צעד אחד הלאה. אם נראה את כשרוננו להתקדם ולבֹא לידי מעשה, אז לא ימנעו אנשים ישרים רבים מלהשתתף עמנו. יש סמנים הרבה לדבר. הן כל שופט בלי משא-פנים בעל-כחו יעלה על דעתו, כי מציעים אנו פתרון גמור. הפרולטריון היהודי הנהו היום לא רק היותר דל ואמלל, אלא גם היותר נרגז ומרגיז. בלי הרף הוא נודד בהמונים מצרה אל צרה, ומה גדול היה ענים עד כה, אם נכונים הם לקבל עליהם את כל היאוש שבנדודים כאלה, כדי להגיע לעֹני חדש. לכונן מקום מושב לפרולטריון הזה ולחנכו לעבודה, דבר זה משהוא לעצמו היה מפעל אדיר, גם בלי כל פניה לאומית או דתית יודעים אתם, כי למלא חובה זו נסו כבר רבים לפנינו בכונה רצויה וגם באמצעים חמריים גדולים. אבל יודעים אתם גם כן, כי הנסיונות לא הצליחו. מפני מה? מפני שיצאו מתוך עיקר לא נכון. הם חשבו: בראשית הוא הכסף. לא! בראשית הוא הרעיון. בכסף רוכשים שכירים, עם אינו יכול להתעודד באפן כזה. זאת יכול רק רעיון להוציא לפעולה. הוא הוציא זאת לפעולה.

אבל בבקרתנו לנסיונות שנעשו לפנינו, עלינו להזהר מפני היהירות. באמת אנו מתיחסים לציונים שלפנינו כאנשים העושים תקונים מודרניים במכונה ישנה שנפסלה. ראויה היא לכבוד המכונה הישנה, אבל – מקומה הוא בבית-הנכֹת. מפני הכבוד בלבד, שאנו חיבים לקודמים לנו וקרובים אלינו בדעה, לא היינו מטעימים כל כך את הנגוד שבינינו, אלמלא השתמשו בתוצאות הפעוטות של הנסיונות ההם בתור ראיה לסתור אותנו. הקולוניזציה הנדיבית לא הצליחה, הלאומית תצליח.

אולם, כששואלים אותנו, מה אנו רוצים לעשות למתישבים, אין אנו באים במבוכה. רוצים אנו לעשותם לאזרחים, לאכרים אמתיים. עליהם לחיות על אדמתם מפרי אדמתם, לבל ישאו עוד עיניהם כתגרנים אל מחירי-השוק. אל השוק יבֹאו רק עם תבואות עבודתם, אשר יעדיפו על צרכי עצמם. כל מושבה ומושבה צריכה לכלכל עניניה – על פי היסודות הנתנים לנו כבר על ידי הנסיון והמדע – על דעת עצמה, בתור אגודת-הכנה חקלאית. מן היסודות האלה יהיה לנו להתחיל מעשינו, כשנשיג בעזר אלהים את הערובות הבטוחות על פי המשפט הצבורי, שאותן דורשת הפרוגרמה שלנו. באפן זה אפשר להכין את היסודות למנוחה קימת לדורות, שאליה נושא את נפשו בהתלהבות כה גדולה העם היהודי המרדף בלי-חשך.

מה שיתנשא על היסוד החזק והרחב הזה של אוכלוסין עובדים ואכרים איזה בנין חדש ומוכשר לישיבה, דבר זה יהיה תלוי בהעם עצמו, אחרי שנברא בעדו את היכֹלת לנהל בידי עצמו את ההיסטוריה שלו. לכל הכחות שביהדות יש שם מקום לעבודה, לשאינם מלומדים וליותר נאורים. לא נחוץ יהיה עוד לסגור את דלתות בתי-הספר בעד ילדי היהודים, כמו שנוהגים היום בכמה מקומות. וראוי להזכיר דבר אחד אופיני, שאינו אולי גנאי ליהודים, כי את הגבלת מספר המתקבלים לבתי-הספר הצבוריים מרגישים הם כאכזריות הכי גדולה שבימינו. על מעשי-לחץ אחרים אין אני רוצה לדבר כלל, מפני שלא יתכן, כי יהיה הקונגרס שלנו ל“כותל מערבי” חדש. לא לצעוק, אך לעבוד אנו מחויבים. חובתנו זו גדולה בה במדה, שהאנשים, אשר נהלו עד כה את עניני היהודים, הראו, כי קצרה ידם מעשות דבר-מה. מתנות-צדקה אינן עזרה. הנדבות הן רק הקשר שבין העשירים העצלים ובין העניים העצלים. אולם שני המעמדים האלה אינם העם היהודי בכללו.

בשנים האחרונות נוסף אמנם עוד מין אחד של צדקה, כביכול, להוביל באניות את הנשרשים מאירופא אל העולם החדש. במלים אחרות: גלוי-אמריקה. חבל, שבא הגלוי הזה במקצת לאחר זמן. אמריקה אינה רוצה עוד לסבול מהגרים עניים, וכן הוא גם באנגליה. גם באמריקה יש כבר עֹני-יהודים גדול. גם באמריקה נצחה ההכרה, כי הפתרון שאנו מציעים, הוא הוא הנכון. וראיה לדבר הוא מספרן ההולך ורב של האגודות הציוניות, הנמשכות כשלשלת ארוכה מצפונה של אמריקה הצפונית עד לדרומה של אמריקה הדרומית, מקנדה עד לארגנטינה. רק בחוגים ידועים של יהודי אירופא המערבית נכונים להכיר הכל, אך לא את האמת, כי הצדק אתנו.

מתנגדינו טוענים, כי יש מעצורים שאין להתגבר עליהם, אבל כזאת אפשר לאמר ביחס אל המעצור היותר קטן, אם יחסר הרצון להתגבר עליו. בחמש השנים הללו, כשהסתכלנו במנוחה לכל אותות הזמן, לא יכֹלנו לראות שום התנגדות מצד העמים והממלכות. להפך, אם נשמעו פה ושם דברים נוטים יותר לחבת היהודים, יש להודות על זה לציונות. מצד שני מחויבים גם הממלכות והעמים להכיר תודה לציונות, על שהיא מראה, כגואל ומביא שלום, דרך-מוצא, איך להפטר משאלת-היהודים בלי מעשי-פראות, בלי אכזריות של ימי-הבינים, אלא בשלום גמור.

אבל קֹדם-כל עלינו, כמובן, לשאול, מה חושבים עלינו בטורקיה, מה חושב עלינו המלך המושל שם. בחדש מאי לשנה זו נתכבדתי להראות את פני הוד מלכותו, השולטן עבד-אל-חמיד, ולשוחח אתו זמן ארוך. החסד והחבה, שבהם נתקבלתי, עוררו בלבי התקוות הכי טובות. מתוך דבריו של הוד מלכותו והתנהגותו עמי באתי לידי הכרה, כי הכליף המושל הזה הוא ידיד ומטיב לעם היהודי. השולטן מלא את ידי להודיע זאת בגלוי. ובכן ידעו-נא היהודים שבכל ארצות התבל, גם יבינו, מה הן התקוות הנשקפות להם מן העובדה הזו, ויהיו נא גם סוף סוף נכונים אל המפעל, שבו הם מושיעים לעצמם ויכולים להועיל להפרחתה החדשה של ממלכת טורקיה.

חברי הקונגרס הנכבדים!

אנחנו, המורשים שלכם, גמרנו את עבודתנו הראשונה. אנחנו היינו גם האומנים, שעליהם לכונן הכשרה אלקטרית. בּנינו את המכונות, היכולות להפוך את הכח לזרם; הנחנו גם את החוטים-המובילים, לפעמים במקומות, שלפני זה נדמה, שאי-אפשר להגיע אליהם. ובזה גם נגמר מפעלנו הצנוע. הואילו היום לסקור עליו.

העיקר, שבהכשרתנו היה הקונגרס הזה מוסד, שהוא בא-כחם של המפוזרים בכל העולם, בימה יהודית, שכבודה עלה משנה לשנה, הודות לכֹבד-הראש ומחשבותיהם הרצויות של האנשים, שקולם נשמע מעליה. מפה יוצאות כבר היום ססמאות אל כל תפוצות הגולה. בכל ארצות אירופא, באמריקה הצפונית והדרומית, באפריקה הצפונית והדרומית, עד לסיביריה, הודו ואוסטרליה יש היום אגודות ציוניות על יסוד הפרוגרמה הבזילאית. בשנה זו מתאספת בפעם הראשונה אספת-פומבי בכל המקומות כמעט בעת ועונה אחת: יום-הציונים שבכל העולם. הרבה מאות אלפים של יהודים משתתפים בו.

על ידי האגודות באו לתוך היהדות חיים חדשים, אשר לא פללנום. יש יגיעות בודדות אין מספר, שכלן יחד הן דבר עצום וכביר. פעולותיה של הציונות, הרוחניות והמוסריות, רבות מאד כבר היום, זאת לא יוכלו להכחיש גם מתנגדינו. אנשי-רוח ככוכבים מזהירים, משוררים, אמנים וחוקרים התעודדו ונתלהבו על ידי רעיוננו. נפלא היא למדי, כל אלה הם לא רק יהודים. אות הוא, כי הדבר, שאותו אנו מבשרים ואליו אנו שואפים, הוא אנושי כללי. וכבר נראים קוי-אור באי-אלו פנות חשכות של עניינו. אולמי-טוֹנבִּי, בתי-השכלה לעם נוסדים במקומות רבים. בבית-הספר ובבית-האב מתנשא שוב איזה אידיאל לעיני הדור הצעיר. בבתי-המדרש הגבוהים לבשה רוח חדשה את התלמידים. פועלים ועוזרים בבתי-מסחר מתאספים לשם וכוחים על ענינים נעלים. יחד עם זה דואגים לחנוך-הגופני באגודות להתעמלות ולהתרועעות, בחברות לשירה ולזמרה. אגודות לעזרה-הדדית נוסדות. כל זה מתהוה תחת השפעת הציונות. אבל אנחנו יכולים רק להכין את המוסדות – העם בעצמו מחויב להחזיקם ולכלכלם.

וכן הוא קֹדם כל גם בנוגע למוסד הכספי של תנועתנו. “אוצר התישבות היהודים” בלונדון הנהו מוכשר היום לעבודה. המתנגדים הרבו מתחלתו לספר בגנותו. אבל פה לא היו רְוָחים בשביל המיסדים, לא איזו משׂכרת או הנאת-ממון כל שהיא בשביל הועד-המפקח, ולמנהלים לא היתה שום שאיפה אחרת, אלא להבטיח את הרכוש החברתי נגד כל סכנה. עלינו לדאוג גם להבא, כי יהיה הרכוש הזה נשמר באמונה הכי גדולה, וכי יתנהנו בו בצמצום, בפחד, יותר מאשר בעֹז. הקונגרס מפקח עליו על ידי ממוּניו, שנבחרו בבחירה חפשית, ובזה מונח ערכו הגדול של המוסד. על הנהלתו מחויבים לתת דין-וחשבון בגלוי. את האמצעים הנועדים לתכלית לאומית לא יוכלו להוציא לאיזו תכלית אחרת ברצון עצמם או לפי דעתם המשובשת של יחידים. המוסד הכספי הזה צריך שיתנהל על פי היסודות, שנקבעו על ידי הקונגרסים, ובזהירותו של אב טוב הדואג לבני-ביתו. ועתה, מכיון שהוא קים כבר, יכולים אנו לגשת להוציא לפעולה גם את הרעיון, שהציע חברנו המנוח הפרופיסור שפירא לפני הקונגרס הראשון: יצירת הקרן-הקימת הלאומית. הבאנק הקולוניאלי בלונדון יהיה מקום-הפקדון. בהמשך מועצותינו תכירו לדעת את התכנית החדשה ותחליטו על אֹדותיה. העם יהיה לא רק המיסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באפן שאינו מתאים עם כונותיו של המיסד.

כן יכולים אנו לאמר בבחינה ידועה, כי גמרנו את עבודתנו הראשונה. המוסדות נרמזו ברובם רק בדרך כלל, ואפשר לתקנם בפרטיהם, אבל קימים הם. העם היהודי יכול לשכללם, לחזקם ולהשתמש בהם – אם רוצה הוא. כל עמלנו היה, ליצור דברים שאינם תלויים באישיות. רק כאלה יכולים להתקים. היום אין עוד אחד בקרבנו, שלא יוכלו לותּר עליו. אם יחלוף מי שהוא, או יצא ממערכותינו – הענין ילך הלאה.

עד כמה יקצר או יארך הזמן, עד שתבֹאנה הפעולות שהוכנו בידינו, זאת לא נוכל לקבוע. בנו, שהננו פה, אין הדבר תלוי. אנחנו יכֹלנו רק להכין את ההכשרה, את הכח-המניע אין אנו יכולים להמציא. את הכח מחויב להמציא העם היהודי – אם רוצה הוא.

---

מוכוחי הקונגרס החמישי

מאת

בנימין זאב הרצל

ביום א', לפני הצהרים.

הרצל מזכיר את שמות הציונים, שנפטרו בשנה שעברה ואח"כ הוא מוסיף:

גבירותי ואדוני! הרשוני להוסיף על אזכרה זו עוד דברים אחדים לזכרון איש, אשר נפטר זה כבר, אולם עודנו חי בזכרון כלנו; זה הוא הד“ר פינסקר באדיסה. בשנה זו מלאו עשר שנים לפטירתו. יודעים אתם את אשר פעל ועשה האיש הזה. מחברתו “ Autoemancipation ” אין ערוך לה בכל הספרים שנדפסו אחריה. הנני חושב, כי לא אוכל לחתום אזכרתי באפן יותר נאה ומתאים לכבודו, מאשר לבקש, כי זכרונו של הלוחם הגדול שהיה לפנינו, הד”ר פינסקר, לא יסוף מקרבנו עד עולם.

ביום א', אחרי הצהרים.

אחרי שבקרו צירים אחדים את הדין-וחשבון של הועד-הפועל.

הרצל: גבירותי ואדוני! הועד-הפועל חכה בתשומת לב הכי גדולה לבקרת, שיבקר הקונגרס את פעולותיו הדלות, ומוכרח אני להגיד: נכזבה תוחלתנו. פגיעתכם בנו לא היתה קשה בה במדה שפחדנו, והתלונות – אם בכלל היו תלונות – היו נוחות כל כך, עד שאין לנו הזדמנות להשיב גמולכם ולהתאונן עליכם. הן כל עיקרו של הקונגרס שלנו הוא, או צריך להיות בזה, שנתאונן אלה על אלה. בודאי שאין אנו יכולים להיות שבעי-רצון זה מזה, ובעצם הדבר יש בזה מדה מרובה של כְפִיַת-טובה מצד הועד הפועל שאינו משיב על המשפט הנוח, שנדון בו הוא, באפן נוח כזה גם על פעולות הועדים הארציים. אולם אם תשימו לב אל מצבנו, תחשבו לשבח לועד-הפועל, אם לא יעבור על ההזדמנות להגיש תלונותיו על חברי התנועה הציונית. תנועתנו אינה מתרחבת ומתחזקת בזה, שעושה הועד-הפועל הגדול או המצומצם. תנועתנו תוכל להתחזק רק בסעיפיה היותר דקים, המסתעפים לאט לאט בכל מקום; ובזה, כמדומני, היתה לנו סבה להיות שבעי-רצון פחות מאשר נחה דעתכם אתם מן הועד-הפועל. גם זוהי מתכונת הקונגרס שלנו, כי בשעה שדנים על הדין-והחשבון מדברים על כל הענינים, וכפי שיש לשער, ידברו בוכוח על כל שאר הענינים על הועד-הפועל. וזהו דבר נחוץ. מתכונתו של סדר-היום תראו, כי יש לנו למצער הרגשה, אם לא הכרה ברורה, שכבר יש לתנועתנו צֹרך בתקונים, וזה יתגלה לנו ביותר, בבואנו לדון על שאלת “ההסתדרות”. אז תהיה השעה היותר מוכשרת בשביל הועד-הפועל, שיתחיל, השיגו את אישור הדין-וחשבון שלו, במלחמת-תנופה מתוך אניתו הבטוחה.

בכדי שתמלאנה הדרישות לחזוק תנועתנו, יותר מאשר הן מוצאות להן בטוי, עלינו לחזור אל שרשי הדברים, וזאת תהיה תעודת וכוחנו על שאלת ההסתדרות. חושב אני, כי זה יהיה המקום היותר נאות לדבר על שאלות באותו הריב שברומניה, ולא רק לדבר בלבד, אלא גם לגדור גדר לעתיד, שלא יהיה עוד מקום לדברי ריבות כאלה.

מר ד"ר ראפופורט הביע תביעות ותלונות בנוגע לבתי-הספר, ומגרעות שמצא בהודעות הועד-הפועל. בנוגע לבתי-הספר הנני מראה על סעיף אחד בסדר היום, כי מלאנו, כמובן, את החובה, שהטיל עלינו הקונגרס הקודם בנוגע לתמיכת כמה בתי-ספר ביפו. יתר על זה, צריך שיחליט מקֹדם הקונגרס ויתן לנו פקודה שנמלאנה. יודעים אתם, כי בענין זה יש מקום לחלוקי דעות הרבה, וממנו אנו מגיעים לתוך תוכו של ענין המכונה שאלת- הקולטורה, שאין לי שום סבה לטפל בה עתה.

מר אברהמזון וגם מר ריכנטאל דברו על ההסתדרות הלקויה שבאונגריה. הרשוני להעיר, כי למן הקונגרס הראשון היה לנו באונגריה חבר אחד לועד-הפועל, מר ד"ר רוגאי, כי תמכנו כמה פעמים בעתונים ציוניים באונגריה וכי נסענו, האדריכל מרמורק ואני, לבודאפסט ונסינו לפעול דבר-מה בעד הציונות בארץ ההיא, אולם לפי נסיונותי דעתי שונה מדעתו של מר ריכנטאל בנוגע לעתידותיה של הציונות באונגריה. בודאי נשמח מאד, אם יצדק הוא ולא אני. אולם כסבורני, שאין זו מחובתו של הועד הפועל הגדול או המצומצם לברא באונגריה או באיזה מקום שהוא “ציונות” בדרך מלאכותי. מונח הוא בטבעה של תנועתנו, כי תפרֹצנה השאיפות בכל מקום ותודענה מאליהן. ואחרי כן, כשהן קימות ומבקשות להספח אל התנועה הכללית, אנו שמחים, כמובן, ותומכים בכל דבר הנראה, כי עלול הוא כבר להתקים. אבל אם באנו לעשות נסיונות ולברא תנועה בדרך מלאכותי, הרי זה היה ספורט, שעליו אין אנו רשאים להוציא את האמצעים של הועד הפועל.

מר ויצמן מתפלא על שלא מצא את הצללים בדין-וחשבון שלנו. הנני חושב, כי את הצללים מחויב לגלות הקונגרס, כלומר, האופוזיציה שבקונגרס. עליה להעיר אותנו על מה שאיננו טוב. אבל מאתנו לא תוכלו לדרוש, כי נהיה אופוזיציוניים יותר מן האופוזיציה עצמה. כמובן תתקבלנה ההצעות, שעוד לא היתה לנו ההזדמנות להכירן, בתשומת-לב כך גדולה ותמלאנה במדה כך גדולה כמו שעמל הועד-הפועל במשך שנות עבודתו לעשות בכל החלטות הקונגרס. ואני חושב, כי בהיות נחת-רוח שוררת במדה ידועה בקונגרס, הוא מפני זה, שאתם יודעים, כי עמלים אנו תמיד להוציא ככל האפשר לפעולה כל מה שאתם דורשים פה מדי שנה בשנה.

מר ברגר לא מצא בדין-וחשבון של הועד-הפועל כלום מפעולתו בתור ועד-מפקח. חושב אני, כי במדה שהדבר נוגע לדין-וחשבון תהיה בסעיף הבא על סדר-היום, בוכוח על “אוצר התישבות היהודים”, הזדמנות בקונגרס לשאול שאלות את הועד-הפועל, שהנהו גם הועד-המפקח. לתת דו“ח ע”ד ההנהלה אין הועד-הפועל מחויב, מטעם פשוט, מפני שהוא איננו מוסד להנהלת הבנק. מה שיש לועד-הפועל לעשות באוצר-ההתישבות בתור הועד-המפקח, הוא לאמר: “לאו”, כשעומד להעשות דבר המתנגד לתעודתו של המוסד. ובכן יכולים אתם רק לשאול אותנו, אם אמרנו תמיד “לאו” למועד הנכון, במקרה שתמצאו, כי נעשה איזה דבר, שצריך היה לאמר עליו “לאו”. על פעולתנו בתור ועד-מפקח אין לנו אפוא עתה שום הזדמנות לדבר, חוץ מזה שנוכחנו, כי הבאנק מתנהל במישרים, כי מפקחים אנו, שיהיה הכסף אשר באוצר מונח בשטרות היותר בטוחים, וכי אין אנו ועד-מפקח רק על פי השם בלבד, אלא שאנו מבטיחים לעצמנו את ההשגחה התדירית – גם אז, כשיש סכנה לבא לידי סכסוכים קטנים. זה הוא מה שיש לי להגיד על דבר פעולת הועד-הפועל בתור ועד-מפקח.

לבסוף דבר מר וורטסמאן על אודות קביעת משכורת לחברי הועד-הפועל. כידוע לכם הוצעה הצעה זו, הנכונה בעיקרה, כבר לפני אחד מן הקונגרסים שקדמו, כלומר ההצעה, שיתנו משכרת לועד-הפועל; אבל הועד-הפועל עומד גם היום על נקודת השקפתו, שעמד עליה אז, מסופקני, אם מתאים הוא עם אֹפן התפתחותה של תנועתנו, ואתם הואילו להניח לה את אפיה זה ככל האפשרי לארך-ימים. אקוה, כי יבא יום – אני אומר: אקוה כי יבא יום – והועד-הפועל שלכם, או כמו שתקראו לו אז, יסכים לקבל משכרת מן הקונגרס, ואני אשמח מאד, אם יבא הרגע הזה; אבל גם זאת אוכל לאמר לכם, כי אז בודאי לא אֶמָנה אני בין חברי הועד-הפועל. אולם בה בעת, שהועד-הפועל, גם כן מפני נמוקים עקריים, דוחה בתודה את ההצעה בדבר המשכֹרת, ובה בעת שאני מבקש מאת מר וורטסמאן לחזור מהצעתו, שאין לה, כמדומני, אחרי גלוי-דעתי שום תקוה להתקבל בקונגרס, – הנני מצד שני להוט אחרי הממון בשביל הועד-הפועל, ואני מבקש מכם בכל תוקף להספיק לו כסף הרבה, על כל פנים בשביל אותן המטרות, שאתם קובעים לו ע"י הועדים הארציים או הועד-הפועל הגדול, כלומר לחזוקה ולשכלולה של תנועתנו, ואתם תקבלו דין-וחשבון על הכסף שהוצא. ובבקשה זו, שיש לה ערך מ עשי, רוצה אני לחתום את דברי.שלחו לועד-הפועל כסף יותר ויותר, כדי שיוכל לפעול יותר ויותר בעד הרעיון וכדי שתתחזק ותתפתח תנועתנו יותר ויותר. ושלחו אותו לתכלית זו; לא שיקמצו בו כמו בתכליות אחריות, שגם עליהן נעורר את תשומת-לבכם, לא לשם כנוס, אלא לשם פזור, הבא להפרות את הקרקע, שעליה אנחנו צריכים לעבוד.

ביום א' בישיבת הלילה.

אחרי הרצאת מונטיפיורי על הבאנק הקולוניאלי נשאלו שאלות והוצעו הצעות מצד צירים שונים; אחדים דרשו לעבור עליהן אל סדר-היום.

הרצל: הנני חושב כי במשא-ומתן זה שהתחלנו בו יש הזדמנות לצירים לשאול שאלות, שעליהן ישיב ראש הדירקטוריון או והועד-המפקח. בנוגע להנהלת העסקים של הבאנק הקולוניאלי, הנה כבר נמסר לדפוס הדין-וחשבון של הדירקטוריון, כמובן עם חשבון ההכנסות וההוצאות. מכיר אני אותו, והצירים יכירוהו באספה הכללית של הבאנק, שתהיה ביום 30 לח“ז. אולם, כמובן, אין פה מעצור להציע שאלות ולענות עליהן בדיוק באותו המובן, שהשואלים דורשים זאת. אבל הן לא יעלה על דעתכם, כי עלינו לקרוא פה עתה את הדין-וחשבון של האספה הכללית. הן לא לדחות איזה שאלה אנו מתכוונים, או לבלי תת להאריך באיזה ענין כפי הדרוש. נחוץ רק שינסחו הצירים היחידים את השאלות באֹפן, שהם דורשים תשובות עליהן, אני חושב את הוכוח ע”ד הבאנק הקולוניאלי לוכוח פוליטי, בעת שהנהלת העסקים הוא ענין לאספה הכללית.

מונחה לפנינו קודם כל הצעת ד"ר ברוק, לעבור על כל ההצעות אל סדר-היום. זוהי בכל אפן ההצעה היותר מקיפה. ועתה הרשוני להציע הצעה אחת ולברר יחד עם זה דבר אחר. אולי טוב להתחיל בברור הדבר. שאלו, איזו ההצעה, שהציע הועד-הפועל או הועד-המפקח על דבר הבאנק הקולוניאלי. התשובה קצרה: עלינו להשגיח כי יתכלכל ויתנהל הבאנק על פי התקנות ובשביל התכליות שבתקנות. בנדון זה אין שום חדוש. דבר חדש היה זה, לו אמרנו: רוצים אנו להשתמש באמצעי הבאנק לתכליות אחרות, אבל זאת אין אנו חפצים. הבאנק ישמש ככל האפשר לאותן התכליות שבשבילן נוצר. מה שאמרתי להציע הוא: בין הנואמים שנרשמו יש אולי יש מי שרוצה להציע הצעה או לשאול שאלה. הנני מציע להבדיל בין השואלים ובין המציעים. חושב אני, כי עלינו לשמוע קדם כל את השאלות, מפני שהן נותנות לועד-המפקח מקום להשיב. אפשר שתגרור אחריה שאלה אחת עוד שאלה אחרת. וכן נוכל לדון על כל הפרטים הדורשים ברור. אחרי השאלות נעבור אל ההצעות. (כלפי הד"ר פרבשטיין שהציע הצעתו) הועילה הואילה לערוך את הצעתך בכתב, כמו שעושים יתר הצירים. דבר אחד אינני מבין. באום הפתיחה, שנשאתי היום – או יש לאמר: אתמול? – הלא בררתי באריכות את יחסו של הועד-הפועל אל הבאנק הקולוניאלי. צריך הייתי לחזור ולקרֹא לפניכם את הדברים ההם, אם רוצים אתם לשמוע מה שהועד-הפועל אומר לתקן בנוגע להנהלת הבאנק הקולוניאלי. אם רוצים אתם אפוא לשמוע פעם שניה את הפרק הפרוזאי, אז אקרא אותו. עצם תכנו הוא, כי דואגים אנחנו ודאגנו מראש, שתהיה הנהלת העסקים בכספים, שנאספו באֹפן כזה, נכונה ובטוחה, ומוטב שיתנהלו עסקי הבאנק בזהירות יותר מאשר בפזיזות. אלה הם היסודות, שאנו יכולים להודיעכם בשם הועד-המפקח. אם רוצים אתם לשאול על דבר פרטים מיוחדים, הואילו לשאול. דבר זה הן לא אוכל להגיד עשר פעמים, מאחר שנתברר בזה בדיוק גמור יחסו של הועד-המפקח אל הבאנק.

רק שאלה אחת מונחת עתה לפנינו. מר מנדלבאום שואל: מה בדעתה של מועצת ההנהלה לעשות, כדי שתמכרנה יתר המניות? לדבר הזה יש אפי של תעמולה ונקשר הוא עם כל מהלכה של תנועתנו. אפשר שמועצת ההנהלה או אחד מחברי הדירקטוריון יוכלו לברר בנידון זה מה שאתם דורשים לדעת. אפשר שתבאנה הצעות מתוך האספה, ו כן יכול המשא-והמתן להביא איזה תועלת, אבל ידוע הוא, כי הבאנק לא עשה עד היום עסקים אלא הניח את כספו בשטרות היותר בטוחים במוסדות הכי טובים, קנה שטרות אנגליים, והכספים שנשארו הפקיד בבתי-אוצר, שבטחונם נעלה על כל ספק. אם רוצים אתם להשפיע, שיֵעָשו עסקים ואי-אלו עסקים יֵעָשו, הנני מבקש לעשות זאת מעל הבימה זו ולהכנס במשא-ומתן, אם תחשבו זה לדבר מועיל. יותר לא נוכל לברר בענין זה. (אחרי שדברו עוד נואמים אחדים) הצעת מר ראפופורט מקיפה, לדעתי, באֹפן היותר טוב את כל השאלות שנשאלו פה. את הצעתו יכולים להבין גם בתור שאלה: האם צריך הועד-הפועל להשתדל בדבר, שיתחילו תכף בעבודת הבאנק הקולוניאלי? זאת היא שאלה. עליה הן גלינו את דעתנו כמה פעמים על ידי החלטותינו. ביחוד היתה ישיבה של הועד-המפקח הגדול בווינא, ובה החליטו,כי לעת-עתה ישלטו ברכושו של הבאנק כאשר עד עתה, כלומר, שלא יעשו בו שום עסק; ואת זאת חשב הועד המפקח לחובתו עד עתה. אם יתן הקונגרס לועד-הפועל והמפקח העומד להמנות פקודה אחרת, אז ימלא אותה, או לא יקבל את השרות. ולפיכך חושב אני, כי על הקונגרס לגלות בזה את דעתו וכי נכנס אולי במשא-ומתן, אם יש לדרוש מאת ההנהלה, שתתחיל תכף בעסקים או לא. זה הוא, לדעתי, פרט, שעליו אפשר לדון. בנוגע להצעתו השניה של ד"ר ראפופורט, יכול אני להודיעכם כי עוסקים עתה בכבד-ראש בקביעת תכנית. עליה להיות, כמובן, מוקפת בהבטחות שונות ולהתאים עם התנאים המיוחדים, שאתם אנו צריכים להתחשב. אולם, לדעתי, יספיק, אם בנוגע לפרט השני יחליט הקונגרס, בתור ריזולוציה הדורשת מאת הועד-המפקח לדאוג לכך, שיצא הדבר לפעולה במהירות האפשרית, זה היה רמז מספיק להוציא לפעולה בזהירות ובמתינות את דרישות הקונגרס.

היתה הצעה שיפתחו סניפים לבאנק ברוסיה; הציר מוצקין התנגד לזה והודיע, כי אגודות של פועלים במינסק החליטו לדרוש, שלא יעשה הבאנק לע"ע שום עסקים.

הרצל: הנני חושב, כי בזה הביעו הפועלים לא רק את דעת את דעת עצמם בלבד, אלא דעת המונים רבים מבני עמנו. הם לא חפצו פשוט להביט על הדבר מנקודת-ההשקפה, כי אפשר לעשות בו תעמולה, אמנם אין לכחד, כי לשם המוסד “באנק קולוניאלי יהודי” יש כח מושך ברוסיה; אולם אי אפשר, שיהיה שם מוסד-ראשי בלבד, שהרי צריכים ליסד לו גם סניפים ולהוציא כסף על הסניפים האלה. וזאת אין אנו רשאים לעשות בשום אֹפן. אם נשתמש בכספים לתכלית זו ברוסיה בלבד, יהיה זה מעשה העומד בנגוד גמור אל הרעיון הלאומי; כי הבאנק, אף אם ברובו נוסד על ידי ציונים ברוסיה, נוסד גם על ידי ציונים אחרים אשר בכל ארצות התבל, ועליו לשמש רק לתכליות ציוניות. אם חפץ הבאנק לרכוש לו אוהבים ולהחזיק בעקר שקבעתי, שלא יעשה לעת-עתה שום עסקים עד שיגדל הונו, עליו לעשות קדם כל דבר אחד – וזה לא רק בשביל יהודי רוסיה בלבד; עליו לבצע את הרעיון, שעליו דנים זה כמה שנים בכל האגודות ושכל הציונים מודים בו, אלא שלא יכול להתגשם עד עתה, כלומר, לשלוח חבורת-מומחים לארץ-ישראל, אשר תכין ותאסוף את החמר הדרוש, שיוכל להועיל להכרת הארץ ולתעמולה בעד הרעיון הציוני. הן לא נחוץ הוא, כי יספיק הבאנק לכתחלה את כל האמצעים הדרושים לתכלית זו, אבל יכול הוא להשתתף בדבר. אי אפשר לו שיעשה אחרת; מכיון שחפץ הוא לפעול שם, צריך הוא להכין את החמר לפעולתו. הצעד השני, שאתם יכולים לעשות, הוא: להשתתף במפעל הגדול, שהוא חוב קדוש לנו: להחזיק בידי הפועלים הנמצאים כבר בארץ-ישראל. לעומת זה יש להמנע לגמרי מכל עבודה מיוחדת בארצות אחרות.

ועוד לי להודיעכם הצעה זו, שחתמו עליה ל"א צירים: "הצירים החתומים מטה מבקשים מאת הקונגרס, להחליט בנוגע לתקנות הבאנק את ההחלטות האלה:

א) לכל בעל-מניות תהיה רק דעה אחת, מבלי שים-לב אל מספר מניותיו.

ב) מבלי שים-לב למניות שיש לו, יוכל כל איש להמנות למנהל הבאנק.

ג) מניות-המיסדים צריכות להשאר ברשותם של כל חברי הועד-הפועל, ועל פי התקנות לא תוכלנה להנתן במתנה לשום איש.

הבאנק נוסד בשם העם היהודי. 137,000 בעלי המניות הם 137,000 אנשים יחידים, ובזה מצטינת תכונתו העקרית של הבאנק. ולפיכך יכולים הם לדרוש, שיהיה לכלם משפט אחד ולבלתי יגרע חלקו של בעל-מניות אחד מרעהו. אולם על פי התקנות יש לבעל מניות הרבה זכות גדולה מזו שיש לבעל מניה אחת, וזה אינו מתאים עם ההכרה העממית היהודית וגם עם תעודות הבאנק וכבודו. ועל כן אנו צריכים לשנות את תקנות הבאנק בפרט זה.

אין אנו מבינים גם כן, מדוע יוכל להמנות למנהל רק מי שיש לו 500 מניות. אפשר מאד, שימצאו אנשים, שאינם יכולים לקנות 500 מניות, ובכל זאת יהיו מוכשרים לשרות זו. אינני מבין, למה זה תהינה ידינו אסורות בנידון זה. הועד-המפקח, המורשה מאתנו להכריע זאת, הוא אמנם ישגיח מעצמו, שיבחרו למנהלים רק אנשים, שאינם יכולים להביא את הבאנק שלנו בסכנה. אבל אינני מבין, למה לנו תקנה כזו בתכניתנו, ובפרט כשהיא לא רק מתנגדת לעקרנו, שהציונות מכירה בהם, אלא גם שמה מעצור גדול על דרך תנועתנו, כי לרגל תקנות כאלה יש להבנק בבחינות הרבה אפי של שלטון בעלי-ההון, אשר לא רק מחויבים אנו להרחיקו, אלא גם מיותר הוא לגמרי.

בנוגע למניות-המיסדים היתה לנו לפני שתי שנים מלחמה-שנחשבה למעשה שערוריה, והודות למעשה זה אנו נמצאים היום במצב כזה, שהאדונים ההם וִתְּרו על מניות-המיסדים, ואין בינינו עוד עתה שום משפט של בכורה. אולם רוצים אנו להיות בטוחים מהיום והלאה, כי משפטי- בכורה כאלה לא יהיו עוד. אפשר שיבוא יום והועד-המפקח יתן ברגע של התלהבות או לרגל איזה סבה של תועלת מניות כאלה במתנה, אף אם אפשר הדבר, שיתחרט אחרי כן במסתרים. הנני מעיר, כי כבר עתה אולי היו חברי הועד-המפקח מתחרטים, לו נתנו אז את שבע המניות במתנה, מפני שאחדים מן האדונים ההם סלקו ידם לגמרי מן הבאנק שלנו.

אמנם יודע אני, כי הרגשות כאלה אינן עתה לא בקרב הועד-המפקח ולא בשום מקום אחר, אבל רוצים אנו ליצור ערובות בטוחות, שיתקים הבאנק בתור בית-אוצר לאומי. אם נסיר כמה תקנות כאלה, יהיה זה גלוי-דעת חשוב מאד בשביל תעמולתנו. אבל גם מנקודת-המצב המעשית תביאו בזה לציונות תועלת יותר גדולה מכפי שאתם יכולים לשער בעצמכם על פי התקנות של עכשו. ועל כן אני מבקש מכם: בטחו לגמרי את הסעיפים האלה, אל תדחו את הדבר מקונגרס לקונגרס. אלמלא ידעתם את המלחמות שהיו לנו בכמה אספות בנוגע לתקנות האלה של הבאנק, כי אז הואלתם בעצמכם למחוק את התקנות האלה. אם לא תעשו זאת בשביל העקר שלנו – עשו למען התועלת שבדבר.

ביום ג', לפני הצהרים.

הרצאת הרצל על דבר ההסתדרות.

הננו נכנסים עתה לוכוח חשוב ביותר, ובתור מרציא שנועד מאת הועד-הפועל לשאלה זו, לא אשא עתה נאום, בקבעי לעצמי זמן-הדיבור כי אם אתאר בקוים קצרים את הענין אשר לפנינו, ואחרי כן ארשה לי לחוות דעתי על ההצעות היחידות בסוף דברי.

התהוות תנועתנו ידועה לכם במדה, שאין מן הצורך להגיד עליה אף מלה אחת. בכל הענינים היה עלינו ליצור מצב חדש. בשום דבר לא היו לנו דוגמאות, בשום דבר לא ידענו, איך מתנהגים בפעם הראשונה, כשרוצים לתת לרעיון כרעיוננו את צורתו הנכונה. ולפיכך עשינו כמה שגיאות של ילדות, ועלינו לתת אפוא חשבון לעצמנו ולדאוג לתקונן.

עקר הדבר, שאנו עוסקים בו, הוא – להבטיח את ישרת ההנהגה, שנוכל לסמוך עליה. לקונגרס הזה יהיה רק אז יפוי-כח שלם וראוי לכבוד, אם תהיה התהוותו כפי האפשר טובה – אינני אומר שלמה כל צרכה, מפני שאין, כנודע, דברים שלמים – כפי האפשר ישרה, ועלינו יהיה לשאול את עצמנו, איזוהי הדרך היותר טובה להגיע לכך, שיהיה המוסד-המורשה לכלי מבטא נאמן לרצונם של היהודים המפוזרים בכל ארצות התבל.

עלינו לתת קֹדם כל חשבון לעצמנו, כי במדה שיתרבו הענינים מסביב לתנועתנו יוכל להתעורר גם בלב אנשים, שאינם, כביכול, בעלי חלומות במדת כך מרובה או אנשים בעלי מעשה, הרצון להבטיח להם באמצעות הקונגרס, כלומר על ידי הבחירות לקונגרס, את ההשפעה על הקנינים שעלה בידינו ליצור אותם בעבודה הקשה בשנים האחרונות.

יודעים אתם, כי מן הקונגרס יוצאה השפעה על ידי המורשים הנבחרים על המוסד הכספי וגם על ידי בחירת הועד-הפועל על הנהלתה ושמירתה של הקרן הקימת לישראל, שהנחנו לה היום אבן-פנה במקום, שבודאי לא יהיה למרות רצונם של מתנגדנו החרדים. וזאת היא חובה חשובה מאד לגדור גדר לעתיד, שלא ידחקו אנשים, שציונותם חדשה מקרוב באה על ידי סיבות של תועלת, לתוך הקונגרס נגד רצונו האמתי של העם הציוני.

עלינו אפוא להשתדל, כדי להשיג זאת, לחזור אל שרשי הרשאתנו, לשכלל את התא-היסודי, את האגודות הראשונות, שמהן נבנתה הסתדרותנו בהדרגה לאט לאט, באפן שתהיה הרשאת הצירים ישרה ואמתית. זאת היא נקודה ההשקפה היסודית בשביל השינויים, שיש לעשות בהסתדרותנו.

לתכלית זו נחוץ יהיה ליסד בעוד מועד ועד-מְאַשֵר, אשר לא יעבוד בחפזון בימי הקונגרס, כי אם יהיה לו פנאי למדי ויוכל לבחון כראוי את אמצעי הבחירות כמו שהיו, זאת אומרת, לתת לועד ההוא בקונגרס הזה את כח-ההרשאה, למען אשר יוכל לבחון את תעודת-הבחירות לפני הקונגרס הבא.

מתוך הבחירות האלה יוצא הקונגרס, ומתוך הקונגרס – הועד-הפועל. יחסו של הועד-הפועל אל הועדים הארציים גם הוא עוד לא הובהר למדי עד עתה. מצד אחד יִחְסו לנו סמכות במדה גדולה ומצד שני במדה זעומה. כל זה מובן הוא, כי כמו שגופו של התינוק רופס, כך גם אצלנו עוד אין פרקי האברים חזקים כל צרכם, ואי אפשר שיהיו חזקים. אולם נחוץ יהיה, כי נברר ונלבן את היחס הזה לא רק בשביל הועד-הפועל אלא גם בשביל הועדים הארציים, וכי נקבע בהחלט מן המקום הזה את המשא-והמתן עם הארצות היחידות וגם את היחס בין האגודות שבכל אחת מן הארצות יש לנו מקומות לעבודה, שבהן שוררת אחדות גמורה, ובמקומות שאין בהן אחדות זו, והנה כפעם בפעם, כשנוסדות, למשל, אגודות חדשות, או כשנפרדות אגודות ישנות מעל המרכז שבארצן, שבה ומתעוררת השאלה אם יכולות האגודות ההן לבא במשא-ומתן ישר עם המרכז או עם הועד-הפועל, או לא. נוטים אנו מאד לדעה, שאין לדרוש משא-ומתן כזה, מפני שבלעדי זאת יש לנו עבודה רבה. אם תדרשו זאת, נציע לפניכם את מספר המכתבים הנכנסים ויוצאים, וראיתם, כי דרכו של הועד-הפועל בווינא איננא סוגה בשושנים.

אולם נמצאים אנו במצב קשה לא מעט, ביחוד, כשמתנדבים לשלוח לנו כסף, כשאיזה אגודה נדיבית באמריקה, אנגליה או רומניה לא רק מודיעה אותנו, אלא גם שולחת לנו תיכף את ההמחאה. הלא תבינו, כי לפעמים יכבד ממנו להקשיח לבנו ולעשותו למערת-פריצים ולהחזיר את הכסף כלעומת שבא, מפני שאיננו קנינו של הועד-הפועל אלא של התנועה, הזקוקה לו מאד. אם לא נקבל אותו אפשר שנקפח את התנועה, ואם נקבל אותו אולי נפגע בכבודו של המרכז, שממנו נפרדה האגודה, או שאיננה רוצה להספח אליו. ומכיון שלא היה עד עתה שום סעיף בתקנותינו בנדון זה, היה לנו להחליף הרבה מכתבים של פיוס והצטדקות ועל ידי זה לא נתמעטה עבודתנו.

נחוץ היה אפוא לדאוג מראש לדברי-ריבות ומכשולים כאלה בשתַּיִם. ראשית בזה, שימנה בית-דין קבוע לכל דברי ריב העתידים לבֹא, בית-דין, אשר לא יעסוק כהועד-הפועל בהנהגת הענינים, אלא יחרץ משפטו בכל מקרה ומקרה, מה לעשות וממה לחדֹל, וכמובן יהיו כל הרוצים להשאר בהסתדרותנו מחויבים לקבל עליהם את גזר-דינו של בית-דין זה.

שנית, אם תוסדנה אגודות חדשות כאלה, אשר לרגל סבות מקומיות ולרגל תועליות שונות תהיינה חזקות ומוכשרות במדה, שתוכלנה להסתדר בפני עצמן, אז יהיה עלינו לבקש אמצעים, שבהם אפשר יהיה להחזיק מעמדן של אגודות כאלה בתנועתנו ולהעמידן במדה ידועה ברשות עצמן.כמו שהיה נהוג בחֹק הרומי, המכונה peculium. שעל פיו יכל היה הבן, למרות היותו עוד ברשות אביו, להיות בכמה דברים אדון לעצמו, כך יהיה אצלנו במקרים שיזדמנו להכשיר אגודות כאלה לעבודה, אחרי שבפועל עמדו ברשות עצמן, ואז תהיה חובתנו לעשות את הדבר לאפשר, כי תשארנה בהסתדרותנו הכללית; ובנדון זה חפצים היינו להציע, כי תנתן הרשות למספר ידוע של אגודות להתכונן בתור פידירציה. ואז תבטל מאליה המכשלה שהיתה לנו עד עתה בזה, שאגודות בודדות מחליטות, אולי בצדק ואולי שלא בצדק, כי ההסתדרות שברצן אינה מתאימה עם הדרישות והתנאים הכלליים, וכי דורשת כי יכריע הועד-הפועל. על פי הרֹב אי אפשר לנו לעשות זאת; על פי הרֹב יש לנו פה עסק עם אנשים, שמתחלת תנועתנו היו משתתפים עמנו בעבודה וביצירה. הן לא נוכל להביע אי-אמון לאנשים כאלה אך ורק על פי ההחלטה של איזו אגודה באמריקה או ברומניה. אולם בהיות אגודה כזאת חזקה למדי ומספר חבריה גדול במדה מספיקה, אז הוכיחה בזה על צדקתה לדרוש, שתהיה לה השות לכלכל עניניה ולהתנהג במדה ידועה על דעת עצמה.

הצעתי היא אפוא, כי בארץ, שיש בה פידירציה או הסתדרות ארצית – בדבר השם המחלט נבֹא אחרי-כן לידי הסכם עם הועד להסתדרות – תהיה הרשות גם לאגודות חדשות או אגודות נפרדות, שמספרן יגיע לפחות עד חמשים, להתכונן בתור פידירציה ולהקרא בשם “השניה”, או באיזה שם אחר שתקבע לעצמה, וחבר הועד-הפועל שבארץ ההיא יבֹא במשא-ומתן גם עם הפידירציה הזאת, כמו שהסכין עם הראשונה הקימת מכבר.

זה הוא מה שמצאנו; אולי ימצא הקונגרס דרך יותר מתאימה אל התכלית. אלה הן שאלות, שבהן אין אנו עומדים על דעתנו, אלא התועלת והצֹרך מכריעים עליהן.

בּסַכְּמִי לעת עתה את הערותי אלה, חפץ אני רק להגיד לכם, איך אני מתאר לי את ציורה של הסתדרותנו לעתיד. אני מתאר לי את ההסתדרות הזאת בשני פנים. ההסתדרות האחת, הכללית, המיוסדת על השקל ותכליתה היא הקונגרס, משמשת לבחירת הועד-הפועל הגדול ולהנהגת על עניני הציונות. השניה היא זו, שצריכה – כאשר הטעמנו תמיד – כדבר מובן מאליו, להתכונן בכל אחת מן הארצות, בהתאם עם תנאי האפשרות והחוקים השוררים בכל אחת מהן. ההסתדרויות הארציות האלה תעמודנה בקשר עם התנועה הכללית על ידי חברי הועד-הפועל שיבחרו פה, ולפיכך יהיה רצוי מאד להקל את הדבר ככל האפשר, מפני שלאשרנו תנועתנו הולכת וגדלה, ועלינו לדאוג לכך, שיספיקו לנו הכחות המצויים, שאינם גדולים מאד.

מוצקין הציע שיהיו הקונגרסים חליפות לשם עבודה ולשם דימונסטרציה, והתנגד להצעה, שעל פיה יוכל להיות חבר לועד-הפועל רק מי ששלם את השקל במשך חמש שנים.

הרצל: לדעתי ותר טוב לענות למר מוצקין תכף, מפני שהוא בכשרונו יוכל לדחוק את הוכוח לאיזה פנה זרה. הנני חושב, כי בהצעתו לקרוא לקונגרסים ציוניים דוגמת “יום הקתּוליקים” הוא ממעט את דמות תנועתנו. אין שום מניעה לקרא לאספות ציוניות כאלה לשם דימונסטרציה לא רק אחת לשתי שנים, כי אם גם בכל שנה, בכל חדש, בכל יום; ויודעים אתם, כי התפרצות ההמונים היא תמיד מצומצמת מאד. יכולים רק למחֹא כפים או לראות ולשתוק, יכולים רק להסכים או להתנגד. אולם אני חושב, כי תנועתנו נמצאה לא רק במצב של צמיחה אלא במצב שלהתבדלות ההולכת ומפתחת זרמים חדשים, ולא יתכן לצמצמה באמצעים הפשוטים של אספות לדימונסטרציה בלבד. אמצעים לדימונסטרציה יש גם בקונגרסים לעבודה, כפי שראינו זה עתה, ומר מוצקין אולי יבֹא לידי סכנה ב“יום ציונים” של דימונצטרציה ממין זה, שיארע לה מה שאירע לקוראיו של הליוגבל ¹. דבר אחד רב-ערך נמצא בהערותיו של מר מוצקין, זאת היא בקרתו להצעת אוסישקין, והנני מרשה לעצמי להעיר, כי מסכים אני בהרבה פרטים עם הערותיו אלה. עומד אני על נקודת-ההשקפה, שלא הטעמתיה כל צרכה בנאום הפתיחה שלי, כי החדש שבהסתדרותנו צריך שיהיה שונה בעקרו מן הישן בזה, שבמקום היציאה מן הכלל אל הפרט – כאשר עד עתה – יתגלה רצון העם בדרך העולה מן הפרט אל הכלל; כי תבנה הסתדרותנו ממטה למעלה ולא על פי פקודת איזה שלטון מרכזי, כמו שהדבר נוהג עד עכשיו. השלטון המרכזי הזה צריך שיעבור מיד ליד לעתים קרובות, אינני מעיז להגיד: בזמן קרוב ככל האפשר. בכל אֹפן מסכים אני לדעת מוצקין, כי עלינו לבנות ממטה למעלה. מה שאמר בנוגע לשוקלים, על זה לא אוכל להכריע עתה. אולם רוצה אני להעיר את תשומת-לבכם על השאלה, אם לא יתכן לבחור את סיעת-הנבחרים הראשונה מתוך מספר יותר גדול של שוקלים. אין את נפשי לקבוע, אם באמת לא נוכל להחליט כבר היום שתבחר סיעת-הנבחרים הראשונה מתוך 200 שוקלים או יותר, לעומת זה חפץ הייתי בכל אֹפן לעמוד על הצעתי שהצעתי בהחלט בשם הקומיסיה, שבה הנני המרצה לשאלות-ההסתדרות. אני לא מרצה של ועד-ההסתדרות אלא של הועד-הפועל הנני, וסבורים אנו, כי עלינו להחזיק בדעתנו, שיש להגביל את הזכות להבחר אל הועד- הפועל ע"י תשלומי השקל במשך חמש שנים. ציר לקונגרס יכול להיות כל מי שנבחר בידי האגודה המקומית, בהיותו הגון ומוכשר לכך. להנהגת התנועה בכללה חושב אני, כי עלינו להגביל את הזכות להבחר במדה ידועה, וההגבלה הזאת מועילה באין ספק לציונות. ההרפתקאות, שעברו על האנשים האלה, ערבים בעדם במדה ידועה, שאינם חושבים להספח אל תנועה המביאה טובת-הנאה. ועוד חושב אני, כי ההגבלה הזאת, חוץ ממה שיש בה ערבות בעד טהרת-המחשבה, יש בה גם תועלת, מפני שבתנועה כבירה הלא מתרבה מיום ליום נחיצותם של כמה נסיונות וידיעות שלמות בהנהגת הענינים. דומה הדבר לאדמיניסטרציה של רכוש גדול. האמינו לי: לקהלותינו, אשר בודאי אינני רוצה לספר בשבחן, יש חוש-ריח ( flair ) בריא, אם מוסרות הן את ההנהגה ליד העשירים. במקרים, שהשרות בקהלה היא על מנת לקבל פרס, לשם עסק טוב, תוכלו לשער, כי מתנגד אני לה. אולם יש בזה גם יסוד של תבונה, כדי לשלוט ברכוש גדול צריכים להכיר בטיב האדמיניסטרציה, נחוץ שילמדו אותה, נחוץ שיהיו מקודם מטפלים בה לצורך עצמם. מי שרגיל לשלוט ברכוש – יודע, איזה חובה של שמירה, איזו שקידה על תנאי-הזמן, אי-אלו תחבולות מסחריות וכיוצא באלה דרושות לזה. בבחינה זו לא בסכלות עושות הקהלות שלנו, אם נותנות שכר לאלה, שעושים עסקים טובים בכהונתם. אל נא תדינו אותי על פי ההיקש הזה כאילו הצעתי, שרק עשירים יבחרו אל הועד-הפועל. רוצה הייתי להגיד רק זאת, כי הנהגת עניני איזו תנועה צריכה למוד מהשלטון ברכוש.

הננו מחויבים כדברי שיינקין, להיות למומחים. היינו כלנו פועלים “שאינם מלומדים” והתחלנו להשתלם בלמודים, והלמוד הזה גם הוא נקנה בעבודת חמש שנים, שכל אחד ואחד צריך לעבוד. יחד עם זה אנו מציעים כי במקרים מיוחדים יוצאים מן הכלל, כשיתגלה בקונגרס או באיזה מקום שהוא בתנועתנו בעל כשרון גאוני, אשר יביא תועלת לתנועתנו, במקרה שכזה יוכל הקונגרס – והוא בודאי ידע תמיד את אשר לפניו – לעבור על מדותיו ולבחור באיש כזה בארבע חמשיות של דעות לחבר הועד-הפועל, אז אמנם אחזיק בדעתי היום בשעת המשא-והמתן על תקנות ההסתדרות, שתהינה מחר לחוק ולא יעבור, וָאֹמַר, כי אין לבחור אל הועד-הפועל רק מי ששלם את השקל במשך חמש שנים. אולם למחר, כשיציע הועד-הקבוע לבחור בזנגויל, לא אקפיד, אם שלם את השקל חמש שנים, כי אם אראה את הדבר כל כך מועיל לתנועתנו, עד כי אסכים בעצמי לבחירת זנגויל. ולפיכך אם יחשוב מי שהוא, כי בזה אנו מתכונים לבנות גדר או להעמיד שלטון של יחידים, הרי זה טועה: יש לנו כבר – אני אומר זאת בכוָנה – לאשרנו בין השוקלים זה חמש שמים אופוזיציה כך בריאה, עד שלא יקשה לנו להנהיג שטה חדשה עם אנשים חדשים מקרב השוקלים של חמש השנים.

הציר טריטש טוען, כי פלשתינה יכולה לקבל רק חלק קטו מן העם היהודי, וכי ציונים חשובים הודו בפיהם, כי אינם חושבים ללכת שמה, וע"כ הוא מציע לשנות את נוסחת הפרוגרמה באפן כזה הציונות שואפת לברא בעד רוב היהודים מקום מושב בטוח בפלשתינה ובמדינות הסמוכות לה.

הרצל: מר טריטש העלה על הבימה באיזה מדה של תמימות את אחת הטענות, שאותה אנו רגילים זה כבר לקרֹא בעתונים המתנגדים לנו, והשתמש בדברי ד"ר פרידימן בברלין, שאמר: אינני יודע, אם חושב מי שהוא לצאת לפלשתינה. יש לאל ידי לבאר לו דבר זה בקצור: כשהוא שואל, אם רוצים אנו לפעול על כל היהודים שיצאו לארץ-ישראל, אני משיבו, כי זה הוא מושג התנועה הציונית, שפגשנו עד עכשו רק בעתונים המבדחים ובאלה העומדים אתם במדרגה אחת – המתנגדים לציונות. היום יש עקר אחד, שהכל בודאי כבר שמעו על אֹדותיו, העקר של חֹפש ההגרה. אין דעתנו קצרה כל כך – מר טריטש יסלח לי, אין אני מתכוון לשום נואם מעל הבימה הזאת – אין אנו קצרי-ראות ובעלי דעה קצרה במדה כזו עד שנדרוש, כי ישַנו בני-אדם את מקום מושבם על פי החלטת הרֹב. צריכים רק לרדת לסוף דעתה של טענה זו. מתי שמעת, כי ידרש הרב מאת המעוט או מאת איזה יחיד, שישנה את מקום מושבו? בטענות כאלה נלחמים נגד התנועה הציונית. אולם בנוגע לשאלה, שיכולים אולי לרכוש חברים לדעתנו, אם נצמצם ונחליש את הפרוגרמה, אם נקשט אותה באֹפן שתהיה ראויה להכנס לטרקלין-הפרדס, כמו לביבר הברלינאי; – כשמביאים לנו דוגמא מן העם היוָני, וכשאומרים לנו לבסוף, כי תהיה לנו תמיכה יותר גדולה, אם נביע את חפצנו בצורה אחרת – על כל אלה יש לי תשובה פשוטה: "בנוגע לשאינם-יהודים המתיחסים לתנועתנו בחבה – והיום נתַּן לנו אות לזכרון עולם בגלוי-דעתו של שלטון העיר בזיל, שאנו מכבדים אותו כל כך – אין שום נחיצות לשנות את טופס הפרוגרמה הזאת, כדי לרכוש את חבתם של אלה, שאינם רוצים בשום אֹפן להשתתף עמנו, ואין אנו מתכונים גם כן בשום אפן לכוף על יהודים מלידה, שאינם רוצים להיות נמנים על העם היהודי, שיספחו אלינו. מחשבה זו רחוקה היא ממנו. מה שאנו חפצים הוא: להודיע שיש עם יהודי, וכל הרוצה יכול להישב עליו, להשתתף עמו, להלחם בעדו; ומי שאינו רוצה לא יתעסק עמו.

אחרי כן דברו עוד צירים אחרים על פרטי הרצאתו של הרצל בדבר ההסתדרות והוא השיב לאחדים, בתתו יתר באור לפרטים ההם; לבסוף סכם דעתו על האגודות הארציות ויחסן אל הועד-הפועל.

עלי להעיר על שגיאה הנמצאת במסקנתו של ד"ר בודינהימר. הנני לעשות זאת בקיצור נמרץ על ידי משל. על מה אנו דנים פה? מצד אחד אנו דנים על תכונתן ומשטרן של ההסתדרויות הארציות. אלה הם גופים אישיים, אישים גדולים של המונים,גדולים או קטנים, מרובים או מועטים; אולם צריך שיהיו מה שהם באמת, לא כלם עשויים בדפוס אחד, אלא מפותחים על ידי החיים עצמם ומבטאה של התנועה הציונית שבאותה ארץ. מצד שני חפצתי בעצמי שנעמוד במשא-ומתן עם האישים האלה, כלומר שיהיו נקשרים עם התנועה. את הקשר הזה קובע הפרט הראשון בסעיף-התקנות שלי: עד כמה שחוקי הארץ מרשים זאת, מחויבות האגודות הציוניות להתחבר ולהיות להסתדרות ארצית.

ההסתדרות הזאת תהיה כהויתה, לפי התהוותה והתפתחותה, מבלי שנגדור בעדה או נשים לפיה מחסום. שנית, ההסתדרות הארצית עומדת תחת השגחתה של חבר הועד-הפועל או של כל חברי הועד-הפועל שבארצה.

מה זו השגחה, ידוע היא לכלכם. ובכן יש לנו הקשר, שאנו צריכים לו. הוכוח נתן אֹמץ בלבי להאמין, כי רק זאת ו לא אחרת עלינו לקבל. בנדון זה חפצתי להראות על הנסיונות, שקניתי לי בעבודה של שנים אחדות, היכולים להיות לכם ערובה, כי דבר זה מתאים באמת עם הצרכים.

אחרי שהחליטו, כי הקונגרס יתאסף אחת לשתי שנים ובשנה שבינתים תהיה ועידה או “קונגרס קטו”, מבאר הרצל לזה האחרון:

לא יתכן, למרות שהשעה מאוחרת מאד, שתצא מלפננו שגה, אי-אפשר יהיה לצמצם את כחם של הקונגרסים הקטנים, כאשר תכנו אותם. אם תעשו כן, אז מוטב שלא יתאספו כלל, כי אז גדול כחו של הועד-הפועל לעשות דבר-מה מכחה של הועידה הקטנה הזאת. כל זמן שהננו הועד-הפועל יכולים אנו להחליט החלטות; ברגע שהננו קונגרס קטן, לא נוכל לעשות כלום. הנני חושב אפוא, כי די יהיה בהחלטה השלילית שהצעתי, אם תאמרו: הועידה אינה יכולה לשנות דבר מהחלטות הקונגרס הגדול, זאת אומרת: אין אנו רשאים לשנות את הפרוגרמה, אסור לנו לשנות את מניות המיסדים, אסור לנו לשנות דבר בועד-המפקח, ברור הוא למדי, מה מובנו של דבר זה. אבל אין לנו להשתמש במבטאים מגוחכים – – – –

הועידה הקטנה הזאת אינה באה אלא לשם חלופי רעיונות. במקרה שיהיה דרוש להחליט החלטות עקריות, יתאסף הקונגרס הגדול, אשר לקרֹא לו יש הזכות לועד-הפועל ברב-דעות פשוט.

ביום הרביעי, לפני הצהרים.

בוכוח ע“ד “הקרן הקימת הלאומית” הציע הד”ר בודינהימר לקבל את תכניתה לפי-שעה.

הרצל: חפצתי רק להעיר אתכם, כי מפחיתים אתם את ערכה של כל התכנית, אם תחשבוה לעראית. מה שיכולים אתם לעשות, אם רוצים אתם שנכונן כבר עתה את הקרן הקימת הלאומית, הוא זה, שתקבלו מה שמציעים ומה שדנו עליו זה זמן הרבה, ויחד עם זה תוכלו לקבוע ו עד בשביל צרכים חדשים שיתהוו, והוא יציע לפני הקונגרס הבא שנויים בנוגע לפרטים מיוחדים. אבל עליכם ליצור דבר קבוע, שאלמלא כן לא יצלח כל המפעל. הנני מוחה נגד המבטא “ארעי”; אם תקבלו את התכנית לפי-שעה, נסתלק לגמרי מן התכנית, והקונגרס יקבל עליו את האחריות, אם ידחה את המפעל הגדול הזה עד לקונגרס הבא. אי-אפשר שתקחו על עצמכם את האחריות בעד המלה “עראי”, מפני שבזה אתם מפחיתים כל ערכו של הענין. צריך שיהיה זה דבר של קבע. אולם יש ביד הקונגרס, שהוא – כמו שנקבע מראש, כמו שאמרתי בנאום-הפתיחה וכמו שמונח הוא באָפיה של התכנית – בעליה של הקרן-הקימת הלאומית לדורות, לעשות אחרי-כן שנויים כפי הצרך. אולם לא לפי החֹק ולא לתועלת היא, לקרא לתכנית כזו ארעית.

אחרי שדברו עוד צירים אחדים הוא הוסיף:

לדעתי יש שטעו בזה, שלא הבינו, כי לקונגרס יהיה השלטון התמידי, והשלטון הזה, שיש לאיזה מוסד-מורשה, מונח – כמובן מאליו – בהחלטות שהוא מחליט. והנה שלא רק שלא גדרנו גדר בפני החלטות לעתיד, אלא גם קבענו אותן בפירוש. ובכן כל הזכויות, שרוצים לזכות בהן את הקונגרס, נכללות מאליהן בתכנית. מה שאנו חפצים הוא, לא לעשות איזה עבודה שאינה עושה פרי על ידי ועדים, עושים או אינם עושים, מתאספים או אינם מתאספים – בנדון זה יש לנו נסיונות הרבה – אלא, אם רוצים אנו לצעוד הלאה, עלינו לבאר עתה דבר של ממש. לתקן אותו תהיה היכלת בידינו, מפני שבאין ספק עוד נשוב להתאסף, ובכח ההרשאה שיש לנו על פי התכנית והתקנות נעשה בו אותם התקונים והשנויים, שימצאו לנחוצים באי-כחו של העם היהודי.

מה שאמרתי עתה, זה הוא באורה של התכנית, שימצא לו מקום בפרוטוקול הסטינוגרפי, והוא לא יניח מקום לטעות לעתיד. עליכם להבין היטב לדברינו. אחרי שעמלנו זה כמה שנים לאַפשר את יסודה של הקרן-הקימת הלאומית הזאת, שהיתה לשיחה בפי הכל, אין אנו רוצים שנפרד עתה מבלי שנברא איזה מפעל.

הציר לוריה דרש, כי ידחה יסוד הקרן-הקימת לשתי שנים, עד שיועצו עם יודעי דת ודין.

הרצל: לפנינו מונחת שאלה, שעליכם לבררה היטב לעצמכם: הנתחיל תכף בעבודה בעד הקרן-הקימת הלאומית, או לא? עליכם להכריע אם יש לדחות את הענין לשתי שנים או לאחר עדן ועדנים. זה יהיה מובנה של ההצעה שאנו נגשים אליה. אולם עד כמה שנוגע דבר אל הערובות החוקיות ו המוסריות לעתיד תמצאו אותנו תמיד – חושב אני, כי כבר הראינו לאן פנינו מועדות – כעוזרים הכי חרוצים, והועד-הפועל יקבל בשמחה הצעה כזו שתצא מלפני הקונגרס, אשר תדרוש להטיל חובה על הועד-הפועל לתקן את התקנון באפן, שהערובות, אשר לדעתנו הן מספיקות אלא שאינן מספיקות לדעת בעלי-השפק, תהיינה משוכללות עד הקונגרס הבא על ידי ועד משפטי בשלמות ובאפן שאין לערער עליו. הצעה כזו יקבל הועד הפועל בשמחה. אנחנו נתחיב להוציאה לפעולה, מפני שנביא תועלת לעניננו, אם יהיה בידינו דבר ממשי.

ועוד עלי להעיר ביחוד על דבר זה: לא יתכן, שינתן פה מקום לטעות, על פי כמה דברים שנשמעו פה, ולחשוב, כי יש הרשות לועד-הפועל לשלוט כרצונו בסכומים הנאספים. הן הסכומים האלה אינם נפקדים בידי הועד-הפועל אל באוצר התישבות היהודים, אשר בכלל אינו רשאי לתת אף פרוטה אחת על יד הועד-הפועל או למי שהוא. לועד-הפועל יש רק החובה לשקוד על הדבר, שיהיו הכספים של הקרן-הקימת הלאומית מונחים במקום הפקדון הזה ושישלטו בהם באפן היותר בטוח. חוץ מזה אין לועד-הפועל שום זכות בהם. בנדון זה נחוץ שתדעו הכל בברור. מה שאמרת עתה הלא ירשם בפרוטקול הסטינוגרפי. זוהי אפוא התחיבות.

ד“ר בדינהימר דרש, כי ימנה ועד של עורכי-דין אשר יעסוק מקֹדם בכל השאלות החוקיות ואח”כ תוכל הקרן-הקימת להתכונן.

הרצל: את הד"ר בודינהימר עלי להשיב. באנגליה יש משל האומר: מנוי של איזה ועד הרי זה האמצעי הכי בטוח, שלא לעשות כלום. מכלל המשל הזה – מה שאומר עתה יראה כיהירות יתרה – חפץ היתי להוציא את הועד-הפועל, שיגע וטרח זה כמה שנים ליצור דבר מה, וכשהוא בא ויצירתו בידו, שמים את מפעלו לאלא. ביחוד אני מעירכם על אחריותכם ואומר, כי אם תעשו את התכנית הזו לעראית, נחזור ממנה, יען כי לא נאבה להיות לשחוק.

נשמעו פה דעות, שיש להן, כביכול, אֹפי של תרומות שליליות, ובזה אתם מביאים הפסד רב לקרן-הקימת הלאומית. את פקפוקיו של ד"ר בודינימר בתור עורך-דין אינני מבין כלל. אינני יודע איך יוכל מי שהוא, כשנותנים על ידו את התכנית הזו – ומניח אני, שכל איש נבון יעיין היטב, על מה הוא נותן – לאמר, כי נתן לתכלית אחרת, אחרי שקרא את התכנית או את התקנות. מי שרוצה יוכל לתת, ושאינו רוצה לא יתן. הן לא נוליך שולל שום איש, ואומרים אנו לכל איש מה שהוא עושה. בכם תלוי הדבר, אם תחפצו לעשות כמעשה פינילופי ולפרום בלילה מה שתפרנו ביום.

אחרי שדברו עוד צירים אחדים בענין זה וד“ר בודינהימר החזיק בדעתו והתנגד ליסוד הקרן-קימת עפ”י התכנית שהוצעה:

מר ד“ר בודינהימר חושש ביחוד, פן יקרו מקרים של חרטה או איזו שאיפה בנוגע לתרומה בשביל הקרן-הקימת הוא מחליט, כי בהשתנות התכנית לאחר איזה זמן, אפשר שאיזה מתנדב או יורשיו יטענו, כי התכלית, שלה התנדבו, אינה זו שנקבעה בתכנית. התשובה על זאת פשוטה מאד: לו חשבנו לרופף את התכנית הזו, לו חשבנו להקטין את ערך התכלית, שבשבילה נאסף הכסף לקרן-הקימת, כי אז מובן היה לי החשש הזה. מה שחפץ הקונגרס ומה שאנו מאַשרים, ומאַשרים בהפץ-לב, הלא הוא ההפך מזה, ועד כמה שאפשר לבטא במספרים או בהתחיבות, שלקחו עליהם מנהלי הקרן-הקימת, הרי זה דומה, כאילו אמרנו לקים שלש או ארבע תחת השתים שהבטחנו. אולם אינני מאמין, כי איש נבון, אשר לא יבקש תואנות, כשיתנו לו ערובות בטוחות שלש או ארבע תחת שתים, יאמר: לא, לתכלית זו לא נתתי. ולו גם יקרו מקרים בודדים כאלה, אין מקום לפקפוקיו של ד”ר בודינהימר; כי גם במקרים כאלה לא נצבע לדין, ויכול אני להראות על מקרה דומה לזה, שכבר קרה בתנועתנו. לא אפרוט את השם, אך אם הרשות בידי לעשות זאת. כשנגשנו ליסד את הבנק הקולוניאלי, היו עורכי-הדין מפקפקים באפן דמה לזה של ד"ר בודינהימר. בשעת החתימה העראית אמרו, כי המתחיבים לחתום על מניות אולי לא יוכלו להיות נתבעים לדין. ואמנם היה מעשה באחד שחתם על 3000 מניות ואחרי מותו לא רצו יורשיו למלא אחרי ההתחיבות ובכן הצדיקו המאורעות את פקפוקיהם של עורכי-הדין הזהירים, ובכל זאת צדקנו אנחנו, הסתפקנו במה שחשבנו בפועל. אמנם לא קבלנו את 3000 המניות, שהיינו יכולים לתבעם בדין, אבל המניות האחרות נאספו, והבנק הקולוניאלי קיָם היום, אף על פי שהיה מי שלא מלא אחרי התחיבותו…

ביום ד', בישיבת הערב.

זנגויל חתם את נאומו בקריאה לערוך בפומבי מחאה נגד יק"א, שאינה ממלאה את חובתה נגד העם היהודי.

הרצל: הנני להודיע את הקונגרס, כי נכון אני לעשות מעשה-אלמות. יכולים אתם כמובן למנוע אותי מעשותו, אבל מרגיש אני בלבי, שמוטב לקונגרס לעשות, או יותר טוב לחדות, כפי שאני מציע לפניכם. בשמעי פעמַים את נאומו של מר זנגויל, נתברר אצלי המחשבה, כי בכל הכבוד שאנו מכבדים אותו, יותר טוב שלא נצביע על הצעתו. יש דברים שיכולים להֵאמר ושאינם הולכים לאבוד גם אז, כשאינם נקשרים עם גלוי-דעת בפומבי. אבל חושב אני, כי הדבר עלול להביא לידי הבנה מועטת, אשר טוב להמנע ממנה לתועלת תנועתנו. ובכן אם אינכם רוצים לשום מכשולים לפני, אדחה את ההחלטה ע"ד הצעת מר זנגויל, למרות מה שדרש אותה בפירוש, ואעבור עליה אל סדר-היום.

בוכוח ע"ד ההכנסות וההוצאות הציע המרציא מרמורק, שתהינה כל האגודות מחויבות לחתום על "העולם. ציר אחד אמר, שאין זה ענין לכאן.

הרצל: להענין המדובר יש שייכות אל הסעיף הזה העוסק בהכנסות עד כמה שאפשר יהיה – אולי – לפי הצעת מרמורק, לבצר עמדות של “העולם”. אם יעלה הדבר הזה, אז – כמובן – נוגעת השאלה הזאת אל הכנסות הקונגרס, מפני ש“העולם” יהיה אז קנינו של הקונגרס. ואם יוסיף “העולם” לגרום הפסד, כי אז יבוא הגרעון על חשבון ההנהלה, כלומר על חשבון הועה“פ. והנה יצאה הצעת מרמורק מן הרעיון, כי אין ספק יש צֹרך לכל האגודות, להסתדרות, לעמוד בקשר מדי שבוע בשבוע עם המרכז, ולא עוד אלא כש”העולם" נקרא מאת כל האגודות, הוא יכול להיות לאמצעי המחבר בין אגודה לאגודה, באֹפן שהאגודות בארגנטינה, באפריקה הדרומית, ברוסיה תוכלנה לבא בקשר זו עם זו על ידי “העולם”. ברגע שיודעים, כי הוא אמצעי מחבר בקרב התנועה הציונית, שהכל מחויבים להחזיק בו, יהיה זה כעין “הלוח השחור”, אשר מעליו נקרא כל מה שנוגע לכלל הצבור. אם לא באה הצעה זו עד היום, הוא משום זה, שהאנשים אשר יסדו וכלכלו את “העולם” חפצו להמנע מכל דבר, שיש לו אֹפי של עסק, חפצו להמנע מזה לרגל מעמדם בתנועה. ברגע שהעתון יהיה שייך אל התנועה, לא יהיה זה עוד ענין של נקית-הדעת, אלא דרישה נבונה, כי העתון יתכלכל על ידי אלה, שבשבילם הוא מטפח את התנועה ובשבילם הוא עובד בכל שבוע. באפן זה יקחו הכּל חלק במלוי-החובות בעד דבר, שיכול להביא בכל שבוע ושבוע תועלת ממשית. בבחינה זו שייכת הצעת מרמורק אל הסעיף הזה. תכן ההצעה הוא: האגודות שבכל התבל מחויבות לחתום לפחות על אכסמפלר אחד של “העולם”. למרכזים הארציים תשלח האדמיניסטרציה של “העולם” מספר אכסמפלרים המתאים למספר אגודותיהם.

בוכוח ע"ד הבאנק הציע מוצקין, שלא ירשו לדבר באספה-הכללית על הבאנק על אֹדות ההחלטות שהחליטו בקונגרס.

הרצל: כדי להשיב על דבריך אלה, מבלי שאהיה השליט היחידי, שאתה מתנגד לו בכל תקף, על לקרא לישיבה את הועד-המפקח, ולבקש מידו כח-הרשאה, או לדרוש ממנו שיחליט, איך להתיחס אל ההצעה, שאתה מציע בכח ההכרח של השעה המאוחרת. אולם עלי להגיד לך, כי בועד-המפקח אתנגד בהחלט לפקודתך, שהרי אז יהיה לכם ועד לעניני-הבאנק שאין לו שום אחריות, שבכל אֹפן התאסף בימים האחרונים הרבה פעמים, גם ועד-מפקח, שעליו מוטלה האחריות כל ימות השנה וגם באספה-הכללית. הועד-המפקח הזה אינו אלא משרתו של הועד לעניני-הבאנק (מוצקין: של הקונגרס!), אבל הועד לעניני הבאנק איננו הקונגרס. הוא נבחר, כדי לחשוך את הקונגרס מוכוחים שלא לצרך. אבל הקונגרס לא וִתֵּר על זכות-ההחלטה שלו לטובת הועד לעניני הבאנק. הקונגרס לא אמר: “אתה, הועד לעניני הבאנק, החלט החלטות”, אלא לועד הזה נתּנה פקודה להכין את הוכוח, ואת הפקודה הזאת אתה מבין, כאילו היה הועד-המפקח מחויב לעשות כזאת וכזאת. פקודה כזו היא מן הנמנעות; גם לו הייתי מסכים עמך בכל דבריך, לא הייתי מקבל אותה, מפני שלא יתכן לברֹא “דוגמא לשעבר” כזו. אולם אינני רוצה גם כן, כי לרגל השעה המאוחרת, המכריחה אותנו להחליט החלטות, יהיה מקום לך חשוב, כי הועד-המפקח פורק ממנו באיזה אפן שהוא את האחריות כלפי הקונגרס, או מסתלק מפקודותיו של הקונגרס; ולפיכך רואה אני בשעה מאוחרת הזו רק אמצעי אחד [לסגור את הישיבה (הע' המתרגם)], ואם לא די בזה, הואילו להצדיק זאת בעיפות של…

ביום ה' לפני הצהרים.

ד"ר פרבשטין הציע בשם צירים אחדים לדרוש מאת מנהל הבאנק להמציא את האמצעים הדרושים להשגת הטשארטר.

הרצל: לדעתי העמיד מר ד“ר פרבשטין, כמו בנאומו הראשון, שנשא בתור המרציא של הועד לעניני הבאנק שנבחר בידכם, את השאלה על הקרקע הנכון, מענינו של הקונגרס הוא לטפל בשאלה, אם הבאנק הקולוניאלי היהודי הוא גם להבא כלי-שמוש כספי לציונות המדינית וכזה צריך להיות, כמו שתארנוהו במודעות וכרוזים שקדמו ליסודו של המוסד הזה, בצדק הראה מר ד”ר פרבשטין על דברי, שאמרתי בקונגרס השלישי. אלמלא עשה זאת הוא – עלי להטעים בזה, עשה זאת מבלי שהעירותיו, ונעים היה לי מאד לראות, כי מצא את המקום ההוא בנאומי – כי אז הייתי מוכרח לעשות זאת בעצמי במשך הקונגרס.

בשביל מוסד כספי, העוסק פה ושם בקנית שטרי-חוב או בעסקי ממונות אחרים, לא היינו, לא אני ולא רֹב חברי, מניעים אף אצבע אחת. כי בענינים כאלה אין לנו שום עסק בחיינו הפרטיים, בזה אין בדעתי בשום אפן לפגוע בכבודם של מוסדות כאלה. אבל כשם שלא כל איש הוא ציר-אמן או פסל או רצען, כך לא יהיה כל איש מומחה לעניני כספים. לא מומחים לעניני כספים אנחנו, ועל כן לא היה לנו שום ענין ליסד מוסד כספי כשהוא לעצמו, וכמו כן אין אנו ציונים מעשיים, כביכול, ציונים לשם קולוניזציה או חבת-ציון, אלא בפירוש בארנו את נקודת מצבנו, כפי שהיא יוצאת מכל גלויי –דעתנו הקודמים, אשר – כמדומה שיש לי הרשות להגיד זאת – ראוים הם להיות נערכים יחד גם אחרי ימים ושנים.

מר ד“ר פרבשטין, אשר לפני ששמעתי את דבריו חשבתיו לנואם מתנגד, הפתיעני הפתעה נעימה, בהזכירו מעצמו את דברי, שהם בפועל עקריים בענין אשר לפנינו. הוא שב אל שֹרש הדבר ויברר, לשם מה נוסד המוסד הזה, שעל צעדיו הראשונים אתם מתעודדים להחליט היום; ובהצעתו שהציע הוא מוציא, בהתאם עם סדר-העבודה וכנהוג במוסד-מורשה, את המסקנות. בעוד שאז נקבעה התכלית, הוא מראה עתה את האמצעים, שעל ידם יגלה הקונגרס את דעתו, אם יש למלא אחרי ההחלטה והדרישות מאז או לא. על ידי זה נברא הקרקע הראשון להצבעה. הנני מסכים אפוא לדעתו של ד”ר כהן-ברנשטין, כי להצעה זו, המבררת ומגדירה את הקרקע, יש לתת משפט הבכורה על כל יתר ההצעות. כשתהיה תוצאת הצבעתכם מונחת לפנינו, אז אפשר יהיה לעסוק בהצעות אחרות.

אחרי הוכוח על הצעת ברנשטון:

עתה עלי להעיר על כמה דברים, ועליכם להרשות גם לי לדבר בענין זה. הוכוח הזה נתברר, לדעתי, במהרה. שמענו את מר אוסישקין שאמר, שלא טוב לברא “דוגמא לשעבר”. בזה, שניסד ברכושו של הבאנק הקרולוניאלי היהודי מוסד-כספי בארץ אחרת, מאשר היתה תעודתו מראש. אחרי שנשמעו נמוקים כאלה, נחוץ שתהיה לי הרשות להחזיר לטהרתן את הפרוגרמה הבזילאית וגם את הפרוגרמה של הבאנק הקולוניאלי היהודי. המוסד הכספי הזה נערך פעמים אין ספור בתור כלי-השמוש הכספי של התנועה, וזה היה לססמא. אלה שהשתמשו בססמא הזה לא נתנו, כנראה, חשבון לעצמם, שאלמלא כן אי אפשר היה שיפתחו בוכוח כזה. אמנם יש מעצורים גדולים בהבנין היוריסטי, ובמעצורים האלה, הנוגעים אל כח- ההרשאה, מטפלת הצעתו של ד"ר פרבשטין. ולא קלה היתה במשך השנים הללו העבודה, שבה השתתפו הרבה מאתנו, ובתוכם מר בנטויץ, לסול את הדרך, שעליה אפשר לחדש דבר כזה, כי תשפיע תנועה כתנועתנו על מוסד שמושבו באנגליה.

יודעים אתם, באיזה דרך שאפנו לזאת: הועד-הפועל היה לועד המפקח, וזה היה על ידי מניות-המיסדים למשפיע על האספה הכללית. בדרך זו, המתאימה עם החֹק; הלכנו אחרי מועצות של יגיעה, שבהן השתתף גם מר לוריה; חושב אני, כי אז לא עלה על לבו לעבור על הצעה בנוגע לטשארטר אל סדר-היום. מר לוריה, זוהי הצעה המיוסדת על דברים, שהביא ד"ר פרבשטין מנאום פתיחתי לקונגרס השלישי בשנת 1899 שבו אמרתי:

“מה יהיה הדבר הזה, שנשיגו? נגיד זאת במלה אחת: טשארטר; אנחנו משתדלים להשיג טשארטר מאת ממשלת טורקיה, רשיון להתישבות תחת מרותו של הוד מלכותו השולטן. ורק אחרי שיהיה בידינו הטשארטר אשר יכיל את כל הערובות של המשפט הציבורי הגלוי, נוכל להתחיל בקולוניזציה מעשית כבירה.במחיר הטשארטר נשתדל להביא לממשלת טורקיה טובות גדולות. אבל דבר זה לא היה יכול ואיננו יכול להעשות בידי הקונגרס, שאין לו כח-הרשאה מצד המשפט הדרוש לכך. למשא-ומתן זה צריך שיוצר פועל מיוחד, וזה הוא אוצר התישבות היהודים”.

פה עלי לקרא הערה אחת, הנמצאת בפרוטוקול הסטינוגרפי: “הבעת רצון סוערת וממושכת ומחיאת-כפי”.

מחיאות-כפים בידים, שלא היו ריקות, היו החתימות על מניות הבאנק הקולוניאלי. הועד-הפועל איננו אישיות משפטית, אף לא הקונגרס, הבאנק הוא מוסד כספי; איך רוצים אתם לעבור על המעצור הזה? אמנם עושה הדבר רשם מעורר שחוק, באותה המקהלה באופירה האיטלקית, היושבת ושרה: הצילו את האציל, הוא נפל המימה". ילך מי שהוא ויאחז בהאציל וימשהו מן המים!

אינני מאמין, כי תעודתנו היא לשבת ולשורר: “הצילו את האציל, הוא נפל המימה”, עלינו ללכת ולמשות את האציל מן המים.

כיצד נעשה זאת? כלום בידינו אנחנו? לא, חלילה לנו, אנו חושבים זאת לסכנה, אין אנו רוצים להיות מטרה לחצי הבקרת הקלה מאד למי שיושב בתיאטרון בדיוטה התחתונה. הנעשה זאת בתקוה, שיסלחו לנו לאחר מעשה? לא, המצב הזה אינו מרחיב את הדעת. כי אחרי שנהלנו עסקיהם של אחרים, אם אחרי שבנינו בית לאיזה איש, יבא האיש ההוא ואמר, גזוזטרא זו או חדר זה לא טוב בעיני – זה הוא מצב, שעל פי השכל אין אנו צריכים עוד להכנס בו, אמנם היו ימים, שבהם הוכרחנו לעשות כן, וגם עשיתי כן; אבל אז לא היו לנו עדין לא קונגרס ולא באנק קולוניאלי, אז עשיתי מעשי על דעת עצמי. הייתי איש שאינו מורשה; המצב הזה איננו עוד היום, גם לא הייתי יכול לעמוד בו לאֹרך ימים. היום כבר נוצרו המוסדות היכולים להחליט החלטות ולתת הרשאות,ועתה הרשוני להזכיר נאום אחר שלי – צר לי מאד, שאני חוזר על דברי פעמים כה הרבה – את נאום הפתיחה לקונגרס הנוכחי. אמרתי, כי חושבים אנחנו את עבודתנו הראשונה לנגמרה, יצרנו את המוסדות שהיו דרושים לנו, יכולים להשתמש בהם ולהתחיל בעבודה.

את עבודתנו, כלומר עבודתי אני, חושב אני לנגמרה, והריני עומד לרשותכם; אולם עוצר אני ברוחי מהביע את משאלותי, שאולי תתעוררנה על יָדי וכוחים כוכוחנה זה. המוסדות קימים היום ובידם לתת הרשאות או לא, יכולים הם לשאוף אל התכלית או לא. אולם מה שאני דורש הוא, שיתבררו ויתלבנו הדברים; מה שאני דורש הוא, שלא יסתתר מוסד אחד מאחורי רעהו, כי לא יאבה שום איש לקבל עליו את האחריות, וכי רק אני לבדי אהיה אחראי, לזה אני מתנגד.

הקונגרס הזה נועד לכך, שיקבל עליו את האחריות ויתננה לאחרים בדרך ההרשאה. אם רוצה הוא- טוב, ואם אינו רוצה – גם כן טוב; בידכם הוא להכריע בדבר זה. יכולים אתם אפוא להביע רצונכם, אם יש לכם איזה רצון, בצורה זו המונחת לפניכם. אחרי שהודיעכם נשיא הדירקטוריון באיזה אֹפן חושבים להספיק את המלוה הדרושה, יכולים אתם להחליט, אם תתנו לועד-הפועל הרשאה לעשות את הדבר בתור ועד-המפקח וללכת הלאה בזה, שיעבוד בשביל השגת הזכיות, לא בשם הקונגרס, שאיננו אישיות משפטית, לא בשם הועד-הפועל, שאינו אישיות משפטוית גם הוא, אלא בשם הבאנק הקולוניאלי היהודי. מזה יוצאות כל המסקנות לא אני ולא חברי נקבל הרשאה על יסוד חשבונות בלתי מוגבלים.

למן הרגע הראשון, מאחר שידענו, כי אובים לנו בפנה זו כדי להכותנו נפש, – למן הרגע הראשון שמנו לב לברורם ולבונם של כל החשבונות, וכן היה, כמובן, גם בענין הזה. אם יוסיף הועד-הפועל לעבוד בשביל הבאנק הקולוניאלי, אז יוציא את הסכומים שעליו להוציא רק על יסוד חשבונות מדויקים; ובדבר החשבון ישא ויתן עם לשכת ההנהלה, כלומר עם הדירקטוריון של הבאנק הקולוניאלי היהודי. ההצעה למנות בכל שנה ועד של חמשה מתוך חברי הקונגרס, אשר ישגיח על הוצאת הסכומים שנתנו להוצאה, אינה ראויה לנו לטפל בה.

יש לכם ועד שבחרתם, הועד-הפועל. בו אתם בוטחים או לא. אם יש לכם בטחון, אל תמנו ועד אחר; מסיבה מעשית אינני מיעץ אתכם לעשות זאת, מפני שבטחונכם בכל ועד הולך ופוחת בו ברגע שמניתם אותו, כפי שנוכחתי בנוגע לועד-הבאנק, רק מסבה המעשית הזו אני מיעץ אתכם לחדול מזה, חוץ ממה שאני לעצמי לא אסכים לדבר כזה, יש לכם ועד-פועל, שמספר חבריו גדול מחמשה; אלה הם אנשים, שאתם בוטחים בהם. אולם אם מפקפקים אתם, עצתי אמונה: בחרו באנשים אחרים!

עתה חושב אני, כי בררתי את הדבר. אני מבקש להצביע ראשונה על הצעת ד"ר פרבשטין, והנני מעיר, כי אין אנו מקבלים את הנוסחה שנתן לה הוא בעצמו: כי אין אנו דורשים מלוה שאיה מוגבלת – אינני יודע מי הוציא את הקול הזה – שתעלה לסכום כל הרכוש של הבאנק הקולוניאלי היהודי. בדברי סכלות כאלה אין לבוא לפני הקונגרס, אם כבר מטפלים בהם העתונים המתנגדים.

אל הסכום, שעליו אנו דנים, כבר הסכים הדירקטוריון. לפרוט את הסכום הזה אני חושב למותר, מפני שיעסקו בו באספה-הכללית. על כל פנים שמעתם מפי מר וולפזון, כי הסכום הזה הוא חלק מן הסכומים האבודים, שבעליהם לא שלמו את מחיר המניות בשלמות, והם מופקדים אצל הבאנק הקולוניאלי לתכליות ציוניות, באֹפן שמן רכושו של בעל-המניות, אשר מלא ת התחייבותו וישלם את מחיר המניות, לא תגרע אף פרוטה אחת.

ביום חמישי, בישיבת הערב.

אחרי שהציע בובר את דרישותיו של ועד-התרבות, התחיל וכוח ארוך בין הצדדים השונים, והרצל דרש, כי בראשונה יוגמר סדר-היום, כלומר, הבחירות, ואח"כ ישובו להתוכח על שאלת התרבות, דעת הכל שוה בה. מוצקין דרש, כי יצביעו על ההצעה בלי וכוח, כדי שיגלה הקונגרס את דעתו, אם צריכים לעסוק בעבודת התרבות.

הרצל: גם אני הייתי מסכים לדעתך; אבל לתועלת הקונגרס והתנועה עלי להתנגד לזאת, שיעשה הדבר על רגל אחת. כדי לגמור את הענין במהרה, לא נוכל להכריע בשאלה זו, אשר לא לחנם נשארה זה ארבע שנים בלי פתרון, על ידי ריזולוציה בדרך זו או אחרת. השאלה היא כך חשובה, עד שאי אפשר להכריע עליה באפן ארעי. היא דורשת משא-ומתן בכל פרטיה, ואם אינך מאמין בזה, אינך מכיר בחשיבות השאלה הזאת, כמו שהיא באמת.

הכרעתי, שנגדה תוכל להגיש לפני הקונגרס, תהיה אפוא, כי בראשונה נבטיח את צרכי קיות תנועתנו. Primum vivere deinde philosophari (החיים קודמים לפילוסופיה). בראשונה עלינו לדעת, שמחר יהיו קימים המוסדות, הנחוצים לנו לקיומנו. להכריע לצד אחת הדעות – אתם לא תעבירו את האדונים האלה על דעתם, והם לא יוכיחו אתכם – אי אפשר להטיל על הקונגרס, ובהחלטות ארעיות, אף אם תביאו אותן לידי נצחון בכל תֹקף ומרץ – ברגע, שאין לנו פנאי לעיין היטב בכל הפרטים – לא תועילו הרבה.

הנני מכריע אפוא, כי נבחר עתה את הועדים, ואחרי כן יחליט הקונגרס, אם נכנס בוכוח על השאלה המכונה שאלת התרבות או על שאלות-ההרמה השונות, שגם להן יש, לפי דעתי, אֹפי של תרבות. לדעתי נקשרות שתי השאלות האלה יחד, וחושב אני כי שאלתו של מוצקין, אם עוסקת הציונות גם בשאלות תרבותיות, כבר מצאו לה תשובה מחיבת על ידי רשימת הענינים בסדר-היום.

אחרי הבחירות שבו להתוכח על שאלות ההרמה והחנוך הלאומי. לפני ההצבעה על כל פרטי ההצעות השונות באר הרצל את השקפתו על השאלות ההן:

שוב כמו שרה בקונגרסים שלנו פעמים כך הרבה, מתעוררת שאלת-התרבות בצורתה הרגילה. רגילים אנו להגיע אליה, אחרי שהיינו מוכרחים לדאג בראשונה לצרכי קיומה של התנועה, במצב זה של עיפות וגרוי, עש שנראה לאחרים, כי זה הוא ענין, שאין ממנו מפלט אלא דרך פתח האולם. לרגל מאורע, שקרה לפני זה בשעת הבחירות לועד-התרבות, מסרתי מודעה למר ד"ר כהן-ברנשטין, אשר חשבתי, כי הספיק כדי להשיב את האדונים אל האולם, ויכולים אתם להיות בטוחים, כי אחרי שחשבנו זאת לתוצאה מחֹסר הבנה, תהיה לנו שיבתם רק לרצון רב. בזה, שאין נותנים להצביע בלי וכוחים על שאלה מסתעפת כל כך ונוגעת לדברים כך הרבה, אין שום סבה לחשוב, כי מזלזלים בכבודה של איזה הצעה. עתה נשוב לעיין בעצם השאלה.

הרשוני לשוב פשוט אל המסורות שלנו, ובזה, כסבורני, אמצא את הדרך הממוצע שבין שתי המפלגות. אלה לא יחשבו לי לרעה בהסמכי על איזה מסורה, ואלה לא יחשבו לי לרעה בהסמכי על מסורה, מפני שחדשה היא, מפני שעברו עליה רק שנים מועטות. הנני מרשה לי להזכירכם מה שאמרתי בקונגרס הראשון במצב דומה לזה. הדבר היה אז, כשעלה – עוד תזכר זאת – הרב מבזיל בשעת נעילת הקונגרס על הבימה ויציע לפנינו שאלה, שעליה עניתי בהסכם עם חברי הלשכה בדברים האלה (הוא קורא): “קֹדם כל עלינו להביע תודה למע”כת הרב ד"ר כהן, על שהתיצב לפנינו באמון-רוח כאיש שהתנגד לנו לפנים, ועל שאלתו הגלויה, שעליה לא אשיב עתה לפרטיה. יכול אני להבטיח את כבודו, כי הציונות אינה מכונת לפגוע בהכרתה הדתית של איזה מפלגה שהיא בקרב היהדות (הבעת תודה סוערת).

מודעה זו נמסרה קֹדם לתנועה, שנתפתחה בינתים, וכל אחד מכם יודע אל נכון, וביחוד יודעים האדונים האלה, כי נגד הדברים, שנאמרו אז, לא חטאה מעולם הנהגת הציונות, שנבחרה באֹפן רשמי. מי שמחליט את ההפך מזה, עליו להביא ראיה. המחליט זאת מבלי להביא ראיה, הרי זה מתכַּוֵן לשם תעמולה, הנדונה מעצמה. וגם הצד השני איננו יכול להחליט, כי אם מסבות שונות – ואין אני מכחיש, כי היו גם סבות תכליתיות – נבדלו השאלות וחלוקי-הדעות הדתיים ביראת-כבוד, משום זה לא התנהג כן הקונגרס בכל דבר בנוגע לשאיפות התרבותיות.

וכשם שהיה תמיד במועצותינו יסוד של התרבות החדשה לרגל הנאומים שנשמעו פה ונואמיהם, כך קשה לי – מוכרח אני להגיד זאת – להבין, אי יכולים אף לחשוד באנשים בחברי הועד-הפועל, שהם מתנגדים לתרבות. גם לדבר זה אין ראיה, וכשרוצים לחולל תנועה שאינה מיוסדה על ראיות, הרי גם זאת תעמולה הנדונה מעצמה. אבל לנו לא יתכן להחזיק ביסודות המפרידים האלה, אלא לחפש תמיד אחרי מה שמאחד אותנו. התנועה היתה במשך השנים המעטות למה שהיא עתה, בזה, שאחדה לא רק אנשים בני ארצות שונות אלא גם בעלי השקפות שונות. זה הוא אולי הפרט היותר נִשא והיותר חשוב בתנועה הזאת…

נעילת הקונגרס.

קונגרס נכבד!

עוד מעט והיינו עשירים בזכרון עוד אחד, בקונגרס הציוני החמישי. חושב אני, שיש לי הרשות להגיד, כי הקונגרס הזה עלה יפה, ודעתי זו לא יכולה להחליש גם המאורע של השעות האחרונות. עד כמה שאני בעצמי אשם בדבר מפני נשיאותי, שנהגתי ברפיון ולפעמים בחזקה יותר מדי, אני מבקש מכם סליחה בשעת פרידתנו.

באמרי, כי הקונגרס היה טוב, הנני נשען על העובדה, שיכולים אנו לסקור על עבודה חשובה שנעשתה. יצרנו הסתדרות, חדשה במדה ידועה, שתהיה באין ספק טובה ורצויה. אני מקוה, כי היא לא תרפה את הקשר המאגד אותנו, כי אם להפך תחזק אותו, ויחדש עם זה תתאים עם צרכי החיים של התפתחות תנועתנו. הלא בזמן קרוב נעשה נסיונות, ואני מעיז לקוות, כי הנסיונות האלה יעלו יפה.

גם בענין הבאנק עשינו צעד קדימה, אבל הרשוני להגיד ברגע הזה, כי בריזולוציות שנמסרו לועד-הפועל ולועד-המפקח להוציאן לפעולה, שמנו לב לדרישתכם האחת: הזהירות והאמונה בכל עסק, שהועד-הפועל, כלומר הועד-המפקח, צריך שיסכים לו. הזהירות והאמונה הכי גדולה היתה הנחתנו בדבר המובן מאליו; אי אפשר היה שימסור לנו הקונגרס איזה ענין אחר להוציאנו לפעולה, וגם אנחנו לא היינו מקבלים פקודות אחרת.

הקונגרס יצר גם את הקרן הקימת הלאומית כיצירה מחלטת. עתה עלינו לברֹא את הערובות לפי החֹק, וברא נברא אותן. אחרי שהוחלט הדבר חקרתי אחרי דעתם של מומחים, אם אפשר יהיה לברוא בבזיל את האישיות המשפטית של הקרן-הקימת הלאומית, והגידו לי, כי אין שום מניעה לדבר.

בלי אחור נעשה את הצעדים הדרושים, ומלבד הועד הנבחר בידכם, אשר יהיו בו עורכי-דין מכל הארצות, נקח עצה מפי שני עורכי דין בשויצריה.

ואם אחרי הסקירה הזאת על העבודות אני מזכיר גם את מה שנתן שמחה בלבנו בימים הללו, אני עושה זאת, כדי שנפרד תחת הרֹשם היותר טוב, שאנו מרגישים את פעולתו. היהודים, שאינם משתתפים עמנו, אינם יכולים להבין, כמה מן האֹשר האמתי אנו מוצאים בתנועה הציונית. יש בקרבנו צעירים נאמנים, לפעמים נאמנים במדה נלהבת, וזקנים מחדשים נעוריהם, ויחד עם זה נחה רוחנו, כי כל מה שראינו בצמיחתו הראשונה הולך וצומח, הולך וחזק לעינינו. ואני חושב, כי יכול אני להגיד כבר היום, כי הדרך מן השם-הרע “אוטופיה” עד להכרת השאיפה המדינית הישרה היתה מיגעת ואולי אף רחוקה יותר מן הדרך שבין השאיפה ובין צאתה לפעולה.

                  ----------------------

---

אצבעוני ואלוני

מאת

בנימין זאב הרצל

אֶצְבְּעוֹנִי וְאַלּוֹנִי / בנימין זאב הרצל

תיאודור הרצל

(DAUMERLE UND BAUMERLE).

מחוץ לעיר, במקום שמתנשאים עתה מעונות-קיץ כארמונות קטנים בתוך גנים ירוקים, טִיְּלו ביום לא עבות אחד אצבעוני ואלוני. אז, לפני שלשים שנה, היו שם שדות עטופים רק לבוש מתחלף לפי תקופות השנה.

אצבעוני ואלוני – באמת היו להם שמות אחרים, אבל בשביל ספורנו יספיק, אם נקרא אותם בכנוייהם מלפנים, שנתנו להם בימי-נעוריהם. הן בחליפות העתים אחת היא, איזה שם היה גם להם גם לנו.

הנערים בבית-הספר רואים לפעמים מראש את כל האדם, כשהם מתלוצצים על תכונותיו של אחד מחבריהם. בעצם הדבר לא קשה כל כך להכיר את התישים, בהיותם עוד גדיים. אגב, לא היה לכנויים אצבעוני ואלוני שום ערך חשוב. אצבעוני היה קצר-קומה, מדתו כמדת הזרת, ואלוני היה כחוש, ארוך, כמטה הזה שמתעתד להיות לעץ. מימי-נעוריהם של שני הנערים נשאר ספור המעשה, כיצד החליטו לנסוע לארכה ולרחבה של אפריקה, אותו חלק התבל, שהיה עוד אז עטוף עלטה. לשניהם יחדו היו עשרה זהובים. את צידת-דרכם זו חצו לשנים. במחיר החצי קנו מרגליות של זכוכית בצבעים שונים, שהרי הכל יודעים, כי במחירן אפשר להשיג הכל בארצות הפראים; בחצי השני קנו נוקניקים לצידת-הדרך. הנוקניקים היו ילדי-רוחו של אצבעוני והמרגליות פרי-עצתו של אלוני, שהוא הוליד גם את הרעיון לנסוע ולגלות את אפריקה. לא הגיעו אלא עד לנוקניק האחרון. ואז נאלצו לשוב אל המכות הצפויות להם בבית אבותיהם. אצבעוני נשבע בעצב, לבלתי יוסיף עוד לגלות ארץ חדשה. אלוני נדר נֶדֶר לקחת אתו בנסיעתו השניה רק מרגליות, יען כי בראשונה היו תלויים במדה מרובה בנוניקים. צריכים ללמוד מפי הנסיון. חוץ מזה היה אלוני הארוך בשנות למודו בבית-הספר מאושר יותר מאצבעוני הקצר. כי אלוני היה תמיד, עשרה חדשים רצופים, שמח בתקותו לימי החֹפש, ורק בשבועות החֹפש היה מתעצב מאד בהרגישו את הלמוד העתיד כמשא כבד. אולם אצבעוני התאנח בכל שעה ושעה קשה תחת עול הלמודים, וירֹן מטוב לב, כשנפסקו לזמן-מה.

אחרי-כן היו להם מאורעות נפלאים. למצער חשב הקצר, כי מאורעות חייו אין להם דוגמא בעולם. וכן חשב גם הארוך על דבר מאורעותיו. אצבעוני הכיר לדעת בעלומיו עלמה בלה, ויען כי היתה לה נדוניה קטנה, מהר לקחתה לו לאשה. את הדבר הזה גמר פתאם בלבו, אחרי שהתיעץ עם רעו. כי זה התנגד בהחלט לנשואים כאלה. אצבעוני בז לו כל כך בלבו, עד שחשב לדבר נבון באין ספק כל מה שהתנגד לו רעו הבטלו. אבל אצבעוני היה רגיל מאד להתחרט, ובהיות כבר ריחים בצוארו, התאנח כפעם בפעם ויאמר: “אח, צדק אלוני! אח, צדק אלוני!”

ואלוני נהג בעצמו כמו שיעץ לרעו. לא נשא בחפזון איזה פרצוף יפה או צרור של כסף. הוא הרהר בלבו, בחן ובדק בכל פעם, שבא לידי הזדמנות או לידי נסיון.

ויהי היום, למועד האביב, וילכו שניהם יחדו לשוח. אלוני התפלסף כדרכו. אמר אל רעו המעונה בעול הריחים שבצוארו: “נושאים אשה לא רק בשביל “שבועות הדבש”, אלא גם בשביל כל הימים והלילות העתידים לבא. מי שרוצה אפוא לבחור כהוגן, לא יתן עיניו בעלמה, אלא באִמה”.

אבל במקרה לא היה לאצבעוני באותו היום כל רֹגז בביתו, ולבו היה טוב עליו. ובכן אמר: “אם כן, קח את חמותך לאשה, אם אלמנה היא”.

ואלוני השיב בחכמה: “חביבי, כל איש נושא את חמותו, אלא שברגע הראשון איננו מרגיש בדבר. אמנם לי אי אפשר שיארע דבר כזה. אני נתרגלתי לראות בבני-האדם לא מה שהם עתה, אלא את תארם, שיהיה להם בימים יבאו”.

“ברק ורעם!” קרא אצבעוני. אולם לא הוברר, אם נמלטה הקריאה מפיו בגלל חכמת רעו או בגלל אשה אחת, שעברה, והוא סקר אחריה בעינים בוחנות.

“אמנם כן”, הוסיף אלוני, “הגעתי לכך. אני חושב, כי רק לפעמים רחוקות יגיע האיש למדרגה כזו. יכול אני לתאר לי את העתיד”.

“ומה בכך!” ענה אצבעוני.

“אָהאָ! במטותא: אל יהא דבר זה קל בעיניך. רואה אני בנער את האיש ובאיש את השׂב”.

“ומה הועלת בזה?”

אלוני לא מצא תיכף מענה: “מה הועלתי? הרשני, הרשני! הלא טוב הוא בכל אֹפן לראות את הנולד”.

“איזו תועלת יש בזה?” שאל השני כמתעקש.

הפעם נצח אלוני בתשובתו: “התועלת היא, שאין נופלים בשוחה – כמו שקרה את אחד ממיודעי, האוהב לראות רק את טובות הרגע”.

אצבעוני השפיל את עיניו ויצעד הלאה בכעס עצור. כעבור רגע התחיל משוחח בענין אחר: “האינך מוצא, כי ריח רע נודף פה ברחובות הצרים?”

“בודאי, שאני מוצא זאת”, הסכים אלוני בסבר פנים יפות. “נראה לי, שסבת הדבר היא, שבני-אדם פותחים את החלונות באביב. האויר הרע יוצא מן הבתים אל הרחוב. בני-האדם מכינים סמי-רעל כך הרבה זה לזה”.

“גם זה הוא אחד מבאוריך”, שחק אצבעוני.

אולם הארוך עמד מלכת ויבט בעינים שוממות אל המרחק: “בא ואראך דבר מה”.

בו ברגע עברה על פניהם עגלת-אָמניבּוּס. נתנו אות והעגלון עצה את סוסיו הכחושים. בפנים הקרון היו עוד שני מקומות פנויים מששת המקומות. עלה לו לביש-גדא, לאצבעוני, לשבת על יד אשה צעירה, אשר יכול היה להרגיש בעדנת יצורי-גוה העגולים והמלאים, בכל עת שנדחפה העגלה על ידי תנועה חזקה. והעלמה אשר ממולו היתה בת עינים עליזות, ולה גומות בלחייה, וקוֻצּות שערותיה השתפכו כחוטי זהב מתחת לכובע הקטן. בִּן-רגע נכנס בשיחה עם שתיהן, ולבו היה מרפרף בין שתיהן. זה היה מסע נעים ומאושר.

“כן, פה נרד”, עורר אותו קול רעו.

אצבעוני בוש להגיד, כי עוד איזה ענין לו בעגלה. בעל-אשה! ובכן עזב את העגלה באנחה, ונפשו השתפכה במבט-הפרידה, שמצא מענה בבת-צחוק של האשה ובהתאדמות פני העלמה.

“האמנם נדמה לך המסע ארוך ביותר?”, שאל אלוני.

“כלל וכלל לא. ולך?”

“אה, לי לא תארך העת מעודי. אני מתבונן אל הנוסעים אתי”.

“מה כַּוָּנתך בזה?” שאל אצבעוני במסופק קצת.

אולם המתבונן הגדול לא ראה כלום כדרכו, ויאמר: “כשאני נמצא בחברת בני-אדם הרבה, אני מנסה לציֵּר לי את אשר יקרה אותם בעתיד. דבר אחד ברי הוא, ועליו אפשר לבנות את המחשבות הכי-יפות: כי כלם ימותו. אחרי שלשים, ארבעים, לכל היותר אחרי חמשים שנה יהיו בכל אֹפן מתים. שער בנפשך: אנחנו הששה, שישבנו זה עתה בקרון יחדו, מה רב יהיה המרחק בין קברינו? ואיפה נקבר?”

“חדל לך!” אמר אצבעוני. “מוטב היה, לו נסעתי הלאה עם הנשים, ולא שמעתי מפיך דברי בלהות כאלה”.

“מוג-לב! המות הוא בן-לויתי בכל שעה ושעה. הוא הוא העוצר בעד תענוגי, אבל גם הרופא למכאובי. אין לך מנוס ממנו, ולפיכך התרגל אליו. הנה, נסענו לפני זה עם עלמה צעירה ונעימה…”

“בן-אדם, הגם אתה התבוננת אליה?”

“אם התבוננתי אליה? השתעשעתי בזה, שצירתי לי את תֹאר פניה לאחר מותה. לו מתה היום, כי אז היתה יפה מאין כמוה. קויה כל כך טהורים. צַיֵּר לך אותה בהוד עלומיה זה שנקפאה. אין צַיָּר, שיוכל לציר תמונה יותר עדינה מן הגוף החִוֶּר הזה. אבל אחרית נפלאה כזו לא תהיה לה. היא תיבש או תשמן, ותאר פניה יהיה מכֹער…”

“די!” צעק השני. אם אתה מוצא שעשועים בזה, אותי איננו משעשע. האם לבעבור זאת פתיתני ללכת אתך הנה, כדי להפיל עלי אימה? לא תוסיף עוד לפתותני עד עולם".

“לא, לא”, הרגיע אותו אלוני. “לא לזאת נתכונתי… אחרת היא. הביטה מסביב לך. מה אתה רואה פה?”

“שדות”, ענה אצבעוני.

“ולא יותר?”

“לא יותר… אמנם כן, שם עומדים בתי העיר הקיצונים. ופה לא הייתי חפץ ללכת לבדי משתחשך.”

“עינים טחות! הבה ואראך את העתיד!”

“אבל במטותא, לא איזה דבר מעורר זְוָעָה! אותו לא אסבול!”

“אל תירא! להפך, רוצה אני להראותך את החיים, במקום שהם פורחים ביותר. בעוד שנים אחדות ישבו פה בני-אדם היותר אצילים”.

“הא-הא-הא, בשדות האלה? עוד אינני רואה את האהלים הנטויים”.

“מי הגיד לך על דבר אהלים? פה יעמדו בתים נחמדים, וגנים סביב להם. הלא אתה בעצמך הרגשת את הריח הרע, הנודף ברחובות הצרים. בני-האדם יושבים שם צפופים ודחוקים. זה מזיק להם. הם חולים ומתים בלא-עת!”

“עודך מוסיף!”

“סלח-נא! נאמר במלים אחרות, אינם חיים בטובה ואינם מאריכים ימים באותה מדה שהיו יכולים. מטעים, חיות זקוקים לאויר ולאור. גם בני-האדם. העיר צריכה להתרחב, מוכרחה, עתידה היא להתרחב. הידעת, איך אני קורא לשדות הריקים האלה, שעליהם יתנשאו לעתיד כמה וכמה בנינים מפֹארים? אני קורא להם: העתיד! פה יהיה נְוֵהֶם של בני-אדם מאושרים, נוה מבושם מריח הטבע, מרומם בידי האמנות. פה ינטעו המטעים הכי נהדרים, ובמחיר מצער”.

“במחיר מצער!” לחש הקטן כחולם.

“כן, במחיר מצער מאד. בעיר צריכים להרוס מקדם בית, כשרוצים לבנות בית אחר. ולפיכך מחיר הקרקעות גדול מאד. מחיר השדות פה הוא כמעט כאין. הגע בעצמך, אם יתנו לשוכרי-הדירות האמללים שבעיר פה, במקום הזה, דירות נהדרות באותו המחיר או במחיר עוד נמוך, הן לא יחשכו רגליהם מלכת את מעט הדרך”.

“הנסיעה באָמניבוס היא יותר נעימה”, נזכר אצבעוני. רעיון נצנץ במחו, בשמעו את דברי רעו הנלהבים. אבל כאיש-מעשה חפץ קדם כל לתת לדמיונותיו של רעו צורה של מספרים נכונים, קבועים ואיתנים: חסר לו הבטחון מאז, למן הנסיעה לאפריקה, שלא הגיעה אלא עד לנוקניק האחרון. חשבונותיו הראו על רֶוַח הגון. ואצבעוני נבעת: אפשר שכבר עלתה המחשבה הנהדרה גם בלב בעלי-ערמה אחרים. צריכים לחקור את הדבר תכף ומיד, וכן עשו בלי עכוב. האכר, שלו היו השדות, נמצא תכף. עד מהרה התפשרו אתו ויזמינו אותו העירה ליום המחרת, כדי לעשות אתו חוזה. באותו הלילה נדדה שנתו של אצבעוני: אפשר, שיחזור בו האכר. לא, הוא בא, והעסק נגמר.

עד כאן התנהל העסק במהירות, לפי הערך. העתיד היה להם. אלוני ואצבעוני השקיעו בהתלהבותם את כל רכושם בעסק זה. צריך היה אפוא לבקש את יתר האמצעים לשכלולו של הרעיון, ופה נפגשו במכשולים. אצבעוני רץ הנה לוהנה ויבקש לו שותפים. אך לא שבע נחת. זה הוא רעיון-רוח ושגעון. שום אדם לא יתרחק כל כך ממרכז העיר. הוא התאמץ לחקות את בחינתו הרגשנית של אלוני ונתלהב מהדר העתיד. אנשי-המעשה שחקו לעגו לו. כבודו ירד בעיניהם. ובהתאמצות זו, שלא הביאה שום תועלת, נתמלא מיום ליום חֵמָה על אותו השוטה, שהוליך אותו שולל. אלוני הניע בגאוה את כתפיו: אין סכלותם של בינונים מוכיחה כלום. הוא הביא דוגמאות מן ההיסטוריה. לרגע הצליח לשכך את חמתו של רעו הנואש, עד שגם תנחומותיו לא הועילו עוד. עברו ימים רבים, ולא ראו עוד את אחוזתם. ובשעה אחת של עצב הציע אצבעוני ללכת ולבקר את עתידם.

שוב נסעו בעגלה מתנודדת כזו אל מחוץ לעיר. בפעם הזאת לא היתה סיעת-הנוסעים נעימה, מטר נתך ארצה, והימים ימי סתו. אז נפקחו עיני אצבעוני. אמנם, רב היה המרחק. הדבר היה אי-אפשרי. ואז פרצה מריבה חזקה בין שני הרעים. אצבעוני הציק לרעו מאד, עד שנתרצה זה להסתלק מן העתיד. זאת יכלו לבצע רק בהפסד מרובה. באו אל בית האכר, וזה נאות להם לקחת בחזרה את השדות בחצי המחיר ששלמו בעדם. אלוני לקח לעצמו כברת-ארץ קטנה בחלק הקיצוני, מפני שהיה בדעתו לבנות לו שם בית קטן. כי הוא האמין באמונה שלמה בעתיד. גם התחיל לבנות לו בית.

אחרי שנגמר הבנין ויקבע שם את מושבו הבודד. בינו ובין העיר היו השדות, אשר רק לתקופות השנה החליפו את לבושם. אם נשאל אצבעוני לשלום רעו, ענה: “שוטה גמור!” שנים רבות לא ראו איש את אחיו. בינתים הופיע בימי הקיץ עוד משוגע אחד בקצה העיר, נטע לו שם גן לויבן בתוכו את מעון הקיץ הראשון. במשך כמה שנים היה זה דוגמא בודדת, ויהי לשחוק. אחרי-כן בא השני. לא ארכו הימים, וקבוצה חשדה של מתישבים הופיעה. ומכיון שכבר נתישבו אחדים, לא נראה עוד הדבר כשגעון. הרבים מוכיחים לנו תמיד, מה שהוא נבון. לבסוף היו חכמים אותם בני-האדם, שעזבו את הרחובות הצרים ויבקשו להם חיי-חפש בירקרק-האדמה. ולאט-לאט נתהוה דבר נפלא. דומה היה, כאִלּו זזו הבתים האחרונים ממקומותיהם, כי הרֶוַח שבין ביתו של אלוני ובין העיר נעשה צר יותר ויותר. נדמה, כאִלּו זוטו של ים הולך ונעלם. השלולית הלכה והתקרבה.

וכשהיתה כבר קרובה, כל כך קרובה, עד שעמד ביתו הדל של אלוני בקצה רחוב, בקר בביתו איש קטן, אשר שיבה זרקה בו. זה היה השני, בעל-החשבונות, איש-המעשה, הרגיל בחרטה. אמנם בפעם הזאת התחרט על דבר אחר. אבל בכל זאת חמד לו לצון על העתים שעברו ועל השגגות שמלפנים. ואחרי-כן הוסיף:

“הגידה-נא לי, איפה היו שדותינו. אינני זוכר עוד. הלא אתה נשארת פה ותחכה לבני העיר. איזהו השטח שהיה לנו? אם לא מן המקום שעליו עומד ארמון-הראקוקו הקטן עד למעון-הקיץ האדום? הגידה לי, איפֹה היא עתה התקוה?”

אבל בעל-הבית נהג אותו אל חלון אחד, הנשקף לצד השני הנפנה מן העיר. שם נראו רק שדות ריקים, שהשתרעו עד קצה האופק. אלוני נטה את זרועו:

“שם!”

---

הרצל לפני הקומיסיה לעניני-זרים בלונדון

מאת

בנימין זאב הרצל

ביום ב', 10 ליולי 1902 היתה באולם קסט’ן, בויסטמינסטר, ישיבת הקומיסיה הממלכתית, שנמנתה ביד הפרלמנט האנגלי לדון בשאלת כניסת-הזרים. האולם היה מלא – בהיות הישיבות בפומבי – מפה לפה אנשים, שחכו לגבִיַּת-העדות מפי הד“ר הרצל. בתוכם היו יהודים רבים מאיסטנד, וגם טובי הציונים שבארץ. לפני הפתח הישיבה שוחח הרצל בהתענינות עם חברי הקומיסיה, שהיו כבר כלם באולם. ואלה הם: יושב-ראש לורד דזימס הרפורד, חבר המיניסטריון, לורד רוטשילד, חבר בית האצילים, מר. אלפרד ליטלט’ן, ראש הצבא ויליאם וו. איבנס-גורדון ומר. הנרי נורמאן, חברי בית-הנבחרים, סיר קנלם דיגבי ומר. ויליאַם **ואַלינס. ** הראשון, שנקרא לחוות את דעתו היה הד”ר הרצל. לפני התחלת החקירה פתח מר. נורמאן ואמר: מתחלה נגמר, שאציע את השאלות לפני הד“ר הרצל. אולם חושב אני, כי יהיה זה חסכון-העת והמשא-והמתן יהיה יותר פשוט, אם נקרא מקדם את הרצאתו של הד”ר הרצל. אז קרא ראש הצבא גורדון את ההרצאה הזו:

בשבתי לפני שבע שנים בפריז, עשה עלי מצב היהודים רֹשם כה [S1] אדיר, עד שפניתי את לבי לשאלת-היהודים, ופרסמתי מחברת בשם “מדינת היהודים”.

עלי להגיד מראש, כי מתחלה לא היתה כונתי לפרסם את המחברת או להשתתף באיזו תנועה מדינית. אולם אחרי שגליתי את דעתי לכמה יהודים בעלי השפעה, ואחרי שנוכחתי, כי מעלימים הם עין לגמרי מן הסכנה, שאני ראיתיה כבר אז, וכי אינם רואים את העננים הכבדים, שהקדירו אז את שמי המזרח, פרסמתי את המחברת, שחוללה את התנועה הציונית בצורתה הנוכחית.

הקונגרס הציוני הראשון היה בבזיל בשנת 1897, ואני נבחרתי לשבת בראשו. בכל הקונגרסים שהיו אחרי-כן נמניתי לשֵׁרות זו. כהונתי בתור מנהיג התנועה הציונית מביאה אותי לידי מגע קרוב עם יהודים, המפוזרים בכל חלקי התבל, ולפיכך אני מכיר היטב את התנאים, שבהם חיים היהודים בכלל, והיהודים בארצות המזרח בפרט.

חבל, שמוכרח אני להגיד, כי מצב היהודים הנהו היום יותר רע מאשר היה לפני שבע שנים, בעת שפרסמתי את מחברתי. מבלי לפרוט פרטים אחרים, יספיק אם אֹמר, כי אז עוד לא היתה הנחיצות האמתית או המדומה למנות קומיסיה לעניני-זרים באנגליה.

אל נא יחשבו לי זאת ליהירות, באמרי, כי כבר אז ראיתי מראש, שעתידה שאלת-היהודים להתעורר גם בארץ הזאת. במחברת שפרסמתי בשנת 1896 בשם “מדינת היהודים” כתבתי:

"שאלת-היהודים קימת בכל המקומות, שהיהודים יושבים בהם במספר נכָּר, ובאשר עוד איננה היום, בא תבֹא לרגל היהודים המהגרים שמה.

בדרך הטבע מהגרים הם לאותם המקומות, שבהם אינם נרדפים; אבל שם תחלנה הרדיפות בהאחזם בתוכם. כן הוא הדבר בכל הארצות, ולא יחדל מהיות כן גם בארצות התרבות היותר גבוהה – וגם צרפת בכלל – כל זמן שלא תפתר שאלת-היהודים באֹפן מדיני. היהודים האמללים נושאים אתם עתה את האנטישמיות לאנגליה, אחרי שכבר הביאוה לאמריקה".

העובדה, כי למן ימיו של קרומויל נמצא באנגליה מספר רב של בני עמנו, היא היא הסבה האמתית למנויה של הקומיסיה הזאת. מעמק-לבי נוכחתי, כי אלה המכחישים בזה, מגלים דעתם זו בישרת-לב גמורה. אבל כשהם מתאוננים על כניסת-הזרים, אינם יודעים את הסבה האמתית; הם מרגישים את הכאב ומראים על מקום הפצע, אבל את הסבה האמתית יש לבקש בעולם אחר, שאין מכירים אותו כלל.

ורואה אני חובה לעצמי להחליט, כי מנוי הקומיסיה כשהוא לעצמו הוא דבר קשה מאד, שהרי סוף סוף תהיה הקומיסיה מוכרחת או לקבוע חקים מגבילים או שלא לקבוע בכלל שום חֹק. אם לא יציעו חקים מגבילים, אז תהיה לעובדה, שהקומיסיה התיעצה, התוצאה, כי יתחיל מחדש זרם ההגרה לאנגליה.

לעומת זאת, אם יקבל הפרלמנט חקים מגבילים כאלה בכל פרטיהם, תסלק אנגליה את ידיה מן העקר הגדול, לתת מקום מפלט למעונים, ועד עתה היה העקר הזה לתפארת לאנגליה. אגב, אינני מאמין, שהנסיון, להרחיק את היהודים העניים והמעונים, יוכל להצליח.

את השאלה המונחת לפני הקומיסיה אינני יכול לחשוב לפחותה בערכה, למשל השאלה, באיזה חלק מן העיר יהיה מושבם, או השאלה, אם באיזה אֹפן שהוא יגדל מספרם יותר מדי.

בנוגע לשאלה הזאת, אינני יודע הרבה ביחס אל מזרחה של לונדון. כל מה שאני יודע נוסד על עדותם של הנחקרים על ידי הקומיסיה, ועל פיה נוכחתי, כי השאלות הנזכרות למעלה, בנוגע מקום המושב והמספר הרב יותר מדי שבאיזה מקום, הן דברים שבמקרה, כי הכחות הדוחפים הם אותם הכחות הפועלים נגד בני עמנו במקומות אחרים, שאני קורא להם בשם “הכחות היוצאים מקנאת-העבודה, ממשפט-קדום הבא בירושה ומהגנה-עצמית מדומה”.

הכחות האלה פועלים פה, ולמרות שאין רוצים להודות בזה, הקריאה להגביל את מספר הזרים הנכנסים באה בכל זאת לרגל מספר היהודים הגדול באפן נִכָּר, ולרגל הדרישה, שלא יגדל עוד מספרם באפן נכר. היו לכם פה עדים, שבארו לכם את הסבה הגורמת ליהודי המזרח לבא לכאן ולאמריקה.

הרשוני להחליט, כי בשום אפן אינם נמשכים לכאן על ידי טובות חמריות. על פי הרב יש לזה סבות מוסריות, והוא, החפץ האדיר להגיע לתנאי חיים מתאימים יותר עם התביעות האנושיות, החפץ לֵהָנות מחרות החיים והרוח, שאינה ידועה כלל ליהודי אירופא בתנאים הקימים.

על השאלה, אם הכניסה כשהיא לעצמה טובה היא לארץ הזאת או לא, אין בידי לחרוץ משפט, על צד היותר טוב, הנני עֵד משוחד. אפשר, כי – בהיות לזרים האלה במדה ידועה כמה מעלות טובות, למשל, החריצות, ההסתפקות והקמצנות – דוקא בגלל זה אולי הם רצויים פחות, מאשר לו היו בהם מגרעות באמת. ביחס לאירופא המזרחית, שהיא המכריעה בנוגע לכלל ישראל, מפני שחלק גדול מכלל היהודים יושב בה, הולך המצב הלוך ורע מיום ליום.

די לי להראות על רומיניה כעל דוגמה בולטת של אותה השִׁטָּה, המכריחה את היהודים לעזוב את מקום מושבם. גם אחרי שעבדו בצבא, הם נחשבים כזרים בארץ-מולדתם. תואיל הקומיסיה להשיג, כי היהודים אוהבים את ארץ-מולדתם יותר, בכל אפן לא פחות מכל העמים האחרים, והעובדה הזו מגדילה את הטרגדיה שבחייהם.

בשפת אשכנז של ימי-הבינים היה למלה “עני” מובן של צרה וגלות כאחד, ולמן אז היו שני המבטאים לשמות נרדפים אצל היהודים.

ובכל זאת לא יתכן שתניחו, כי היהודי נעתק כלה ממולדתו, שבה הורע מצבו, וכי פה באנגליה תפתר השאלה הזאת בהחלט; להפך, עלי לברך את הארץ הזאת על החקירה, שהיא עושה בה כ [S2] עת, שתהיה נחשבת כאשר נוכחתי, לתקופת-התחלה.

קרוב הדבר לודאי, כי המספר הנִכָּר של היהודים, שהזכרתי למעלה, ילך ויגדל, דהינו לרגל הכניסה בתנאים הקימים; כי רואה אני, שגם מר ארנולד ויט אינו רוצה לנסות לגדור בעד המהגרים, שהם קרבנות הרדיפות.

אינני יכול לאמר, כי משתומם אני על היאוש, שתקף את הקהלה האנגלית כבר בתחלתה של שאלת-היהודים.

בנאומים הרבים, שנשאנו באנגליה אני ואחרים המסכימים עם דעתי, הזהרתי את יהודי אנגליה להתכונן נגד המצב, אשר האמינו, כי לא יתהוה פה לעולם. מה שמפליאני, הוא עֹמק היאוש, מעוט ההתכוננות, המציעה רק את העצה הנבערה של פזור מקומי כאמצעי מועיל נגד הרעה הצועדת בצעדי-ענק ממעל לראשיהם, ומסביבם של יהודי אנגליה באותו אפן בדיוק, שהיה כבר במקומות אחרים.

בעצם הדבר אפשר להחליט, כי העצה הזאת נערכה ברוח הישן והנושן, שקוראים “נדיבות יהודית”. הנדיבות היהודית עומדת עדין על היסודות, שהספיקו לפי המצב בימי הבינים, אבל התנאים שנשתנו בעת החדשה גברו עליה.

בימים קדומים שמה לה הנדיבות היהודית למטרה, להושיט עזרה לאלה, שנדדו ממקום למקום ושגרמו להם הרדיפות להחזיר על הפתחים, ולהושיעם בצר להם, ואפשר שעל פי הרֹב היה הנמוק לזה, מפני שלא ידעו, מה קרובה העת, שיהיה הנותן צדקה של היום למקבל-צדקה של מחר.

כל היהודים היו, אם עוד לא בפועל, אך כפי שאפשר היה לראות מראש, אחים לצרה. אבל בימים ההם היתה הדרך, שצריך היה היהודי הנודד ללכת, אולי רק מהלך כמה מילים, ולפיכך די היה, אם הספיקה העזרה שבקש לדרכו הקצרה. אולם היום יצאו אמצעי התנועה מגדר שִׁטַּת-הנדיבות הזו, באפן שנדיבי לונדון, למשל, מוכרחים לדאוג להמשך נסיעתם של יהודים, המהגרים מרוסיה לאמריקה, והשטה הנושנה נסתבכה כל כך, עד שאינה יכולה עוד לעסוק רק בזה, שהיא עוזרת לעניים, אלא שהשתמשו בכסף, הנועד להוציא את היהודים ממצב עָנְיָם, כדי להחזירם שוב לאותו המצב.

זה הוא ביחוד גורלם של פליטי רומיניה, שבאו לאנגליה ושנתקבלו באֹפן המיוחד, המונח באמצעי: “השיבה בהמונים לארץ-המולדת”, מולדת, שאליה הם שבים כזרים!

הוא הדבר שכונתי אליו, באמרי, כי שטת הנדיבות היהודית פשטה את הרגל. מטרתה האמתית היא, להעתיק יהודים ממצבם הרע אל תנאיםיותר טובים, אולם אם מוכרחת היא להעתיקם מתנאים טובים למצב יותר רע, הרי זה מוכיח, כי החטיאה השטה את המטרה.

ואחרי-כן באה הצעת ההתבוללות. אלה הרואים בהתבוללות פתרון לשאלת-היהודים אינם חושבים בדבר התבוללות כמעשי-קופים בלבד, הדומה לחקוי של עבדות ולפעמים של המוניות. הם מתכונים, לכאורה, להתבוללות על ידי נשואי-תערובת, בכדי שיתערב הזרם הקטן של גזענו בנהר הרחב של העמים, אשר בקרבם הוא חי, ויטמע בתוכו. מה שנוגע לנשואי-התערובת, יכולים להביט על השאלה משתי נקודות-השקפה. אף אם היה היהודי נכון לעשות זאת – הנחה רחוקה מאד – איך אפשר שיעלה על הדעת, כי בני-האדם, שאינם סובלים אותנו בתור שכנים, יתחברו להיות אתנו למשפחה אחת? ובדברי על האמצעי שבנשואי-התערובת, נוסדו דברי על ההנחה, שיהיה האמצעי הזה לפוליטיקה כללית, ולא שיצטמצם על מקרים בודדים בלבד. אולם עד שיבֹא האמצעי של נשואי-תערובת לידי אשוּר, נחוץ הוא שישתנה מצב היהודים בכללו. למצער נחוץ הוא, שיביטו עליהם בכל ארצות התבל ברגשות שונים מאלה, השוררים בימינו; ובו ביום שיכיר העולם בערכם האמתי של היהודים במדה כך גדולה, יכיר גם בערכנו בתור מהות מיוחדת, ויתן לנו גם את הזכות להתקים בתור עם בפני עצמו בזה, שינתן לנו מקום מאושר במשפט בקרב עמי התבל.

ממה נפשך, או שנתערב על ידי נשואים, עוד בטרם יהיו עמי-הארץ נכונים לקבל אותנו, ועל ידי התגברות ההרגשות נגד כניסתנו לחוגים שאינם יהודים נביא רק רעה לעולם, או שנעשה זאת, כשיהיו העמים נכונים לקבל אותנו. אבל אז לא תהיה עוד שום סבה לדבר, שהרי אז יכחד עד, אשר למד התבל לכבדו ולהוקירו, וראוי היה שישתדל בעד קיומו. לרגע אחד דנתי על הענין מתוך ההנחה שנכון הוא עמנו לנשואי-תערובת. אבל אין דבר בעולם, שהרֹב הגדול מבני עמנו מחזיק בו ביתר תקף, מאשר באותן ההרגשות, שהנשואים זקוקים להן. נשואי-התערובת אינם מעוררים התנגדות – אפילו אצל החרדים – כשהאשה או האיש המתחתנים ביהודים מקבלים עליהם דת ישראל. נשאר אפוא הפתרון, שעליו רמזתי במחברתי “מדינת היהודים”. כמובן, מה שכתבתי אז לא הייתי רוצה לשוב ולכתוב עתה באותם הדברים עצמם או בפרטים מיוחדים. אז עוד לא היה קונגרס של יהודים; למן אז היו חמשה קונגרסים. אז כתבתי מבלי לדעת מה שנודע לי אחרי-כן מתוך שיחותי עם יהודים; אז כתבתי לא בתור איש רשמי. אבל העקר נשאר עומד בתקפו. פתרון שאלת-היהודים מונח בזה, שיכירו את העם היהודי בתור עם, ובזה, שימצא מקום מושב בטוח במשפט, שאליו יהגרו יהודים מאותם חלקי התבל, שבהם הם נרדפים, הגרה טבעית, שהרי שמה יבאו בתור אזרחים, דוקא בהיותם יהודים, ולא בתור זרים.

תוצאת הדבר תהיה, כי זרם המהגרים ינטה מן הארץ הזאת ומאמריקה, שבהן נופלים למשא, כשמתרבה מספרם באֹפן נכּר, וילך לארץ אחרת, ומזה תצא התועלת הכי טובה במדה, שימצא שם מקום למהגרים במספר גדול כפי האפשר. אם תנתן שם ליהודים היכלת להחזיק מעמד על בסיס המשפט בתור עם, אז מובטחני, שיפַתְּחו שם תרבות יהודית מיוחדת במינה, אֹפי לאומי ושאיפות לאומיות, אשר יועילו להרמת האנושות.

אפשר, שלא יאתה לי להעיר את תשומת-לבם של חברי הקומיסיה על הצד הזה שבענין, שאולי אינו נכנס כלל בגדר החקירה הנוכחית, אבל מעמק לבי נוכחתי, כי השאלה, שתעודת הקומיסיה היא לחקור אותה ולחרוץ עליה משפט, לא תפטר באפן אחר, אלא על ידי הנחת העקר, כי זרם ההגרה השוטף והולך בהכרח לארץ הזאת, צריך שינטה למקום אחר.

יהודי מזרח אירופא אינם יכולים להשאר במקומות מושבותיהם; לאן יצאו? אם לא יתנו אותם לבֹא הנה, אז צריך שיִמָּצא מקום, אשר יוכלו לצאת שמה, שאלמלא כן תתעורר השאלה, שעליה אתם דנים פה. אולם השאלות האלה אינן מתהוות, אם ימצא מקום מושב, אשר יכירוהו במשפט למקום-מושב יהודי. ומניח אני את הדבר הזה ביד הקומיסיה – אם אפשר לה להשפיע על פתרון השאלה או לא – שלא תמנע מעַיֵּן בפתרון הזה ומהגדיל ערכו על ידי חַוַּת-דעתה. מה שנוגע ליהודים, אין אני חושש להחליט, כי יש בפתרון הזה דבר של מעשה ויכול הוא לצאת לפעולה. קֹדם כל הוא הוא הפתרון, שהיהודים האמללים בעצמם רוצים בו. לפתרון הזה יתנו את ידיהם במרץ הכי גדול, מפני שמצבם הרע, אשר אין תקוה לצאת ממנו, הנהו הסבה לפרעות, הנותנות ענין לענות בהן גם להם גם לקומיסיה הנוכחית.

חקירת הד"ר הרצל.

שאלותיו של מר. נורמאן.

מר. נורמאן: היודע אתה, כי הקומיסיה הזאת חושבת את שאלת כניסת-הזרים לא רק לשאלה יהודית בלבד?

ד"ר הרצל: כן. אבל אחרי שקראתי בתשומת-לב את חות-דעתה, מוצא אני, כי הקומיסיה עוסקת ביחוד בכניסת-היהודים. על כניסת עמים אחרים דברו מעט מאד.

מר. נורמאן: נקודת-מצבי היא זו, שיכולה הרצאתך להראות בעיני מי שקבל ידיעות ממקום אחר, כאלו נוגעת כל השאלה לדברים שבין יהודים ונוצרים, בעת שהקומיסיה דנה עליה כעל שאלה כלכלית. חפץ הייתי להחליט, כי לא עסקנו רק ביהודים בלבד, אלא גם באיטלקים ובחוגים אחרים של מהגרים, כמו שהיינו עוסקים בחינאים אלמלי היו נמצאים פה.

ד" **הרצל: ** רואה אני, כי שאלה כלכלית היא בעקרה, מתוך שאיפתכם לקבל ידיעות על דבר מדות טובות. כשאתם עוסקים בעניני כניסת-זרים, אתם שואלים, אם האנשים האלה הם בעלי מדות טובות או רעות. מבין אני, כי לא רק מנקודת-המצב המוסרית, אלא ביחוד מנקודת-המצב הכלכלית יוצא הדבר, שאלמלי כן הייתם מדברים יותר בחוגים ידועים של מהגרים, היושבים צפופים בפנות שונות בלונדון והעומדים במדרגה מוסרית שפלה מזו של היהודים. אינני רוצה להטיח דברים נגד אחרים, אבל יש בני-אדם, שמדת-מוסרם אינה מגיעה למדת-מוסרם של הפועלים היהודים בארץ הזאת. החקירה על דבר מדות טובות מוכיחה, כי שאלה כלכלית היא. המתחרה, שמדותיו הטובות הן יותר מרובות, הוא יותר מסוכן.

מר. נורמאן: אם הגרה זו טובה לנו או רעה – התוכל לחוות את דעתך על השאלה הזו?

ד"ר הרצל: לא אנגלי אני. אלמלי הייתי אנגלי, לא הייתי מחזיק בני-אדם חרוצים, פכחים וקמצנים למהגרים שאינם רצויים. אלמלי הייתי אנגלי, הייתי משתדל למצֹא בעד הכחות הזורמים האלה את המקום הראוי, ולהרים לפי דעתי את כחות הארץ.

מר. נורמאן: הנך אומר, כי לפי דעתך יתרבה בהכרח מספר היהודים המהגרים במדה רבה.

ד"ר הרצל: כן.

מר. נורמאן: הנך מטעים פה את הכחות המוסריים, המושכים את המהגרים היהודים האלה, אבל אינך שם לב אל העובדה, כי נמשכים הם גם על ידי כחות חמריים, גדולים גם כן באותה מדה. העובדה, כי יותר נקל בעיניהם, להתחרות ולהרויח ממון פה, גם היא גורמת לביאתם לכן, בודאי לא פחות מן הכח המוסרי.

ד"ר הרצל: יהודי מהגר חי בתנאים, שבהם יבצר ממנו לראות מראש, מה שיהיה לאחר עשר שנים, איפה יעשה עסקים יותר גדולים, למתי יעלה למדרגה חברתית יותר גבוהה. ברגע שהוא מהגר, יש רק מחשבה אחת בלבו, שלא לסבול רעב. חושב אני, כי יש בזה שקול-דעת פחות, מאשר אתה חושב. הוא נסחף הלאה כמו באיזה כח טבעי, כזרם מים שוטפים, המבקש לו מקום המעצור היותר קטן.

מר. נורמאן: המהגרים חושבים אפוא, בבואם אל הארץ הזאת, כי פה אין סובלים רעב כל כך?

ד"ר הרצל: בזה אנו מגיעים למצבם של היהודים בחומות הגיטו שבמזרח אירופא. כבדתם אותי להזמינני, מפני שחפצתם לשמוע את האמת. הרשוני אפוא לחוות את דעתי גם על הפרט הזה. אם רוצים אתם להבין את השאלה הזאת, אין אתם רשאים להתבונן אליה מנקודת-המצב של האיסטנד בלונדון בלבד, אלא עליכם לנסות ולהתיצב על נקודת-המצב של אירופא המזרחית. אם רשאי אני להקדים ולנגוע בשאלה, אשר באין ספק עוד נגיע אליה, הנני למשול לכם משל. אם תמצאו בחדרכם שכבת-דם, בודאי שתהיה מחשבתכם הראשונה והטבעית לנקות את החדר. אולם מה היא סבתה של שכבת-הדם? סבתה היא, אדם שנפצע. צריכים קדם כל להושיע את הנפצע ולנקות אחרי-כן את החדר.

מר. נורמאן: בין הכחות המושכים את המהגרים האלה, הכחות המוסריים שעל אדותם דברת, וגם בין החמריים, מנית גם את הנדיבות היהודית בתור אבן-שואבת, המושכת את היהודים לבא הנה.

ד"ר הרצל: כן! הרשוני להוסיף, כי מנקודת-המצב האנושית הנני מכיר תודה רבה למוסדות-הצדקה הגדולים של היהודים בלונדון. הטענות, שאני טוען כנגדם יוצאות מנקודת-המצב הפוליטית. בודאי אינני אומר, כי לא נכון לתת לאדם רעב פת-לחם.

מר. נורמאן: אנחנו כלנו מכירים בערכם של מוסדות-הצדקה הנהדרים האלה; אבל פעמים הרבה עלתה לפני הקומיסיה השאלה, אם אין פעולתם מבהילה בזה, שהיא מושכת כאבן-שואבת את העניים המרודים.

ד"ר הרצל: ובכן רואים אתם, מה קשה הדבר! הרבה יותר היו מתלוננים על היהודים היושבים פה, אלמלי לא יסדו את מוסדות-הצדקה האלה, אלמלי הניחו את בני עמם לתמיכה הכללית. אתם רואים אפוא את המבוכה.

מר. נורמאן: אין אני דן על נקודות-המבט המוסריות, אלא על הפעולות החמריות. בהרצאתך אתה מדבר על אֹדות מצב, שיתהוה גם בארץ הזאת, אם תתרבה ההגרה. מה הוא המצב ההוא?

ד"ר הרצל: אינני רוצה לנסות את כחי בנבואה, אבל חושב אני, כי אותם הכחות הטבעיים פועלים גם פה גם במקומות אחרים. אם ירבה מספר המהגרים, תתהוה, כסבורני, גם בארץ הזאת האנטישמיות, אשר לאשרי, יכול אני להגיד, כי עוד איננה היום. חושב אני, כי בכלל יכולים להחליט, שאנגליה איננה ארץ אנטישמית, אולם חוששני, פן תהיה לאנטישמית בעתיד. אבל זה הוא ענין הנוגע אל הכלל; שהרי אפיה של אנגליה בתור ארץ של חֹפש איננו רק שאלת-אנגליה בלבד, אלא שאלה, שבה מתענין כל העולם.

מר. נורמאן: ולפיכך אתה חושב את האפשרות, שתתהוה בארץ האנטישמיות, שהכל היו מצטערים עליה, לאחת הסכנות הכרוכות בעקב ההגרה המתמידה שאינה מוגבלת?

ד"ר הרצל: לא הייתי רוצה לענות על השאלה, אם יש להגביל את ההגרה או לא. ההגבלה היא שאלה בפני עצמה. חוששני רק זאת, פן תחולל ההגרה, שלא יטו אותה לצד אחר, באחד הימים תנועה נגד היהודים.

מר. נורמאן: זאת היתה גם דעתי. אולם ביחס אל אמצעים, נשמעה פה, כאשר ראית, הדעה, כי פזורם של המהגרים היהודים ופרודם מן המרכז הקטן היחידי באיסטנד שבלונדון למקומות שונים בממלכה המאוחדת, היה הפתרון האפשרי והראוי. האין זאת גם דעתך?

ד"ר הרצל: לא! זוכר אני, כי בימים שהייתי עוסק בעניני דת ודין אסור היה אצלנו לשנות את מקום המושב. אינני יודע, איך אתם מכנים את הדבר. אתם אינכם מכירים כלל אסור כזה.

יושב-הראש: לא! רעיון כזה איננו אנגלי, לכל היותר הוא רוסי או ריאקציוני. לצוות על אדם, איפה ישב, זה הוא מין פקודה של פוליציה. אין אנו מכירים דבר כזה. הרגש האנגלי איננו סובל אותו.

ד"ר הרצל: אי אפשר לי להשיג, איך יכלו יהודים להציע הצעה כזו.

מר. נורמאן: הפזור, כפי שאנחנו מבינים אותו, אינו בא אלא לבטל את דחקם של היושבים צפופים במקום אחד, בזה שנעוררם, בכל אפן לא באמצעים של כּפִיָּה, להתישב במקום אחר.

ד"ר הרצל: חושב אני, כי זה הוא רעיון, שאינו יכול לצאת לפעולה. אינני רוצה לטפל בפרטים, כי מקוה אני, שאתם מעצמכם תבינו זאת.

מר. נורמאן: אתה חושב, כי רק לאחר איזה זמן יתהוה במקומות הרבה המצב הרע, הקַיָּם כעת רק במקום אחד.

ד"ר הרצל: זה הוא רעיון, שלא העמיקו לעמוד עליו אלה, אשר הרו והגו אותו. אם נותנים אתם עצה לאדם, שיתישב באיזה מקום, אז יאמין, כי מחויבים אתם לפרנסו. כפעם בפעם יאמר אליכם: אתם מיעצים אותי לשבת פה, עליכם לתת לי את האמצעים לחיות פה.

מר. נורמאן: ובכן חושב אתה את ההצעה הזאת לנבערה.

ד"ר הרצל: כן! אם לא תחשב לי המלה הזאת לקשה ביותר.

מר. נורמאן: ולהתבוללות בתור אמצעי שכנגד, אי אפשר לחכות, כפי ששומע אני מתוך דבריך, גם לא רצויה היא מנקודת-מצבם של היהודים?

ד"ר הרצל: אני בעצמי הייתי יהודי שהתבולל ומדבר אני מתוך נסיון. חושב אני, כי ליהודים יש נטיה טבעית להתבולל, אבל דוקא באותו רגע מתהוה האנטישמיות. מפי ההיסטוריה למדנו, כי מעולם לא חיו היהודים בתנאים יותר מאושרים מאשר בספרד שלפני האינקויזיציה והגרוש. הם השיגו כל מה שחפצו, ויכולים היו להשיג כל מה שדרשו.

מר. נורמאן: יש אפוא הבדל עקרי בין השקפתך והשקפתם של יהודים אחרים בעלי-השפעה ידועים בזה, שהם דורשים להחיש את הפרוצס של ההתבוללות, בעוד שאתה דורש לאומות יהודית.

ד"ר הרצל: עליכם להניח לכל איש, שיכריע בעצמו, אם יתבולל או לא. לא יתכן להשפיע על בני-האדם, לא על ידי הוכחות ולא על ידי כפיה.

מר. נורמאן: אתה הודית בפיך, כי אם יעלה מספר המהגרים האלה לסכום הגון, אז יעוררו חרדה ויהיו למשא?

ד"ר הרצל: סבות חמריות פועלות בזה, ואנשים היודעים היטב את מצב הדברים כבר פרטו אותן.

מר. נורמאן: החושב אתה, כי המספר המתרבה הזה מביא לידי “חרדה ומשא”?

ד"ר הרצל: אבל לא מפני שהם יהודים בעלי תכונות מיוחדות ליהודים. אולי זוכר אתה, כי בשנת 1892 או 1893 חוֹללה מציאותם של פועלים איטלקים ידועים בצרפת פרעות קשות נגדם, אף על פי ששני הלאומים קשורים זה עם זה על ידי קרבת הגזע. הפרעות מתהוות רק על ידי סבות כלכליות.

על שאלה נוגעת לפרט זה מוסיף ד"ר הרצל ואומר: עובדה היא, כי המהגרים האלה, בתור עובדים בשכר נמוך, גורמים לקלקלה איקונומית. הם יכולים לעבוד בשכר נמוך, מפני שיצאו מתוך תנאים שאין לתארם. נגד המשא אפשר להלחם רק על ידי הַטָּיַת הזרם בדרכים המובילים את האנשים לא על ידי כפיה, אלא באפן נוח להם יותר, לתנאי חיים יותר טובים. השאלה יכולה להפתר אך ורק במקורה של הכניסה. האמצעים שמציעים, כדי לעצור בעד הזרם המתרבה אינם מספיקים. ואם יבערו את השאלה המקומית, אז [S3] יֵרָפֵא רק סימן המחלה ולא המחלה עצמה. אפשר לעשות רק אחת מאלה: או שחפצים אתם להגן על עבודת האזרחים, הרואה את עצמה כמפסידה, או שתסגרו את השערים בפני היותר עניים והיותר ראויים לחמלה שבבני-האדם.

יושב-הראש: החפץ אדוני הָעֵדל אַשֵּׁר את המשל הלאטיני העתיק: Melius est petere fonts sectari rivulos (עליך ללכת אל המקור, כשאתה רוצה לסתום את הנחל ¹)?

ד"ר** הרצל:** כן!

מר. **נורמאן: ** אמרת, כי העובדה, שהקומיסיה הזאת מתיעצת, מכריחה לעשות דבר-מה?

ד"ר הרצל: כן!

מר. נורמאן: מכיון שהתחלנו בהגנה עצמית, מוכרחים אנו ללכת הלאה?

ד"ר הרצל: בהגנה עצמית או בעזרה? – ואני חושב, כי ההגנה העצמית היותר טובה והעזרה היותר מועילה כאחת תהיה תחבולה נדיבה יוצאה ממחשבה גדולה, אשר ארשה לי להציע לפניכם, כדי שתעינו בה.

מר. נורמאן: הנך חושב אפוא, כי העובדה, שנמנתה הקומיסיה, היא אזהרה רבה של הארץ הזאת למהגרים, ואם לא יעשה דבר-מה, אז יגדל מספרם במהירות יותר גדולה מאשר עד כה? ובכן, מכיון שנמנינו, דרוש הוא ביותר, שנעשה דבר-מה.

ד"ר **הרצל: ** בודאי!

מר. **נורמאן: ** הנך חושב אפוא, כי טוב היה שנמנינו, ואתה מברך את מפעלנו?

ד"ר הרצל: כן! שהרי בארצות אחרות, כגון באמריקה החפשית, סגרו פשוט את השערים, ואני חושב, כי יפה עשיתם, במה שעמלתם להכיר מקֹדם את מצב הדברים.

מר. נורמאן: ובכן מבין אתה, כי לא חסרון חבה היא מצדי, אם אינני מציע לפניך שאלות משאלות שונות. קצרתי ככל האפשר ופניתי את תשומת-לבי אל הפרטים העקריים.

ד"ר הרצל: בודאי!

שאלותיו של המאיור גורדון.

מ' גורדון: בנוגע אל הרדיפות חפצתי לשמוע מפיך דבר ברור, איזו סבה יש להחליט, כי כניסת היהודים לארץ הזאת אינה בעקרה אלא תוצאת הרדיפות בלבד.

ד"ר **הרצל: ** לא רק רדיפות בלבד הן סבות הכניסה. חושב אני, כי יש לאדם הנטיה הטבעית להיות דבק אל הקרקע, אם יש לו קרקע. יש פרטים יוצאים מן הכלל. אלה הם אנשים צעירים, רודפי-רוח, סוחרים, הרוצים למצא או לגלות ארצות חדשות. אבל האדם בכלל נוטה יותר להשאר בארץ מולדתו. אינני יכול להגיד, כי רק הרדיפות הן המביאות את כל המהגרים הנה, מפני שיש בין הבאים גם רודפי-רוח וצעירים, הרוצים להכיר את העולם, כמו שהאנגליים הצעירים הולכים להודו, לחינה ולמקומות אחרים. אבל חושב אני, כי אבות-משפחה הבאים הנה, באים רק אז, כשהם נמצאים במצב של עֹני היותר עמוק. אדם בעל אשה ובנים לא בנקל ישנה את מקום מושבו.

מ' גורדון: האם היית מימיך בתחום-המושב הרוסי?

ד"ר **הרצל: ** לא! אבל מקבל אני מן המקומות ההם הרבה מכתבים, הנותנים לי את כל הידיעות הנחוצות.

מ' **גורדון: ** חפצתי רק לדעת, מה הן הרדיפות השכיחות עתה?

ד"ר הרצל: יש שם בויקוט כלכלי. אם רדיפה היא, הרי הם נרדפים. לשאלה הזאת יש כמה וכמה פנים. במקום אחד הם נרדפים מצד השלטונות, במקום אחר בעזרת החקים. יש רדיפות מקומיות בעיר אחת, ובשנית תנאי החיים הכלכליים קשים מלסבול. אבל בכל מקום היהודי הוא השעיר המשתלח, הנער המוכה. ובאחד הימים קצה נפשו בזה, והוא מבקש לו חוג-שמים אחר.

מ' גורדון: הידועה לך העובדה, כי הועד היהודי-רוסי, או נשיאו מר נ. ש. יוזיף, הוכיח, כי לא נמצא אף אחד בין עשרה המבקשים תמיכה, שיאמר, כי נרדף הוא?

ד"ר הרצל: יש שתתחוללנה פרעות רק לעתים רחוקות, ואחרי-כן יבא לחץ תמידי, בכל יום ויום. אדם, שאינו יודע מה טוב הוא להיות בן-חורין, אומר: “לא נרדף אני”, כל זמן שראשו לא נמחץ ונפצע. הוא קורא רדיפה למה שאצלנו הוא באמת איום מאד.

מ' גורדון: החושב אתה, כי התנאים הכלכליים בששה-עשר הפלכים, שהם תחום-המושב ליהודי רוסיה, הם הגורמים ללחץ הזה, או תוצאת הרדיפה היא, שהיהודים ברוסיה נדחקים אל ששה-עשר הפלכים ההם?

ד"ר הרצל: יהודי רוסיה חיים במצב של עֹני נורא. נוסף על זה היא העובדה, כי אינם יכולים להיטיב את מצבם, מפני שאסור להם להעתיק מושבם לעיר אחרת, שבה היו יכולים למצא עבודה. חוץ מזה חי היהודי תמיד במצב של פחד.

מ' גורדון: חושב אני, כי יש סבה אחרת, המביאה אותם הנה. אני מוצא, כי יש להם נטיה להביא אליהם את קרוביהם ומכריהם.

ד"ר הרצל: אם יש לך אוהב ואתה בא לארץ יותר טובה ותנאים יותר טובים, אז תכתוב אליו: “ידידי! פה הנני מאושר יותר, מאשר הייתי אתמול”. אם אפשר לקרא לזאת הובלה, אינני יודע. אגב, יש לנו היום עתונים, וכל האנשים האלה קוראים איש איש את עתונו, ואלה יודעים את תנאי החיים הקימים פה.

מ' גורדון: אמרת, כי החזרת האנשים לארצם היתה רדיפה?

ד"ר הרצל: זאת היתה אכזריות.

מ' גורדון: הנך מחליט בעדותך, כי מספר גדול נשלח בחזרה על ידי הקהלות היהודיות.

ד"ר הרצל: אינני מאמין, שעשו זאת באכזריות, שבאה מתוך זדון-לב. הן היו בלתי מוכנות כל כך. לא האמינו במה שנעשה בקונגרס הראשון בשנת 1897. קבלנו מרומיניה בלבד 5,258 כתבי-בקשה חתומים בידי 37,043 איש, שהתחננו אלינו לעזרה, מפני שנמצאים היו במצב של עני גדול מאד. הדבר היה בשנת 1897. – רק בשנת 1900 התחילה הגרת העניים והרעבים. על צעקתם לעזרה עברו אפוא שלש שנים, כשהתנועעו ממקומותיהם. חברות-הצדקה של הקהלות היהודיות לא שמו לב כראוי לאותה הצעקה; לא היו מוכנות לגמרי, אבדה מהן עצה.

מ' גורדון: היש לך איזו ראיה כל שהיא, כי נמצאה פה נטיה או שאיפה נגד היהודים?

ד"ר הרצל: הוצאתי זאת מן העדֻיות, שנגבו לפני הקומיסיה הזאת.

מ' גורדון: התחשוב הגבלת המספר לרדיפה?

ד"ר הרצל: דבר זה תלוי בדרך שתבחרו. הגנה-עצמית ישרה היא, כשאתם מגינים על עצמכם בדרך היֹשר ואהבת-האדם.

מ' גורדון: העלה מעולם על דעת מי שהוא, לבטל אף מעט מן המעט מזכיותיהם של היהודים באנגליה?

ד"ר הרצל: לא שמעתי מזה מאומה.

מ' גורדון: האם הדבר, שאנו חושבים אותו לנחוץ, כדי לעצור בעד קבוץ בלתי-מוגבל של המונים מבני עמך היותר עניים, איננו מתאים בשלמות עם החֹפש הכי-גדול של היהודים?

ד"ר הרצל: לא חפצתי להיות בשום דבר עֵד-ראשי נגד יהודים.

מ' גורדון: הקהלה היהודית היא לבדה הגבילה; היא ששלחה בחזרה את היהודים מן הארצות האלה, מתוך תנאים טובים לתנאים גרועים. הן לא תאבה להחליט, כי הקהלה היהודית היא אנטישמית?

ד"ר הרצל: יש דברים, שאתה יכול לעשותם או לאמרם לבני משפחתך, ואם יהיו נעשים בידי אחרים, יחָשבו לעלבון.

מ' **גורדון ** הולך ומבאר, כי החקירה התחילה רק ביהודים וגם אחרי-כן טפלה רק בהם, מפני שרֹב המהגרים הם יהודים. מזה אין מוכח, כי אין דנים גם על מהגרים אחרים. עובדה היא, ובהכרח יש בה מקום להתאוננות, אם יגֹרש עמנו מארץ מולדתו על ידי זרים הבאים מארץ נכריה ומתחרים אתו. הקריאה להגביל את הכניסה היתה נשמעה גם אז, לו הופיעו פה, למשל, חינאים במספר גדול. אתה מביט על הדבר מנקודת-השקפה רק יהודית, אולם כלום אין לנו האנגליים נגד עמנו אותה החובה, שיש לנו נגד הנרדפים בארצות אחרות?

ד"ר הרצל: באין ספק! אולם זה הוא הצד הקשה בשאלה זו, כי לכל יתר העמים יש מולדת, שאליה הם יכולים לשוב, וליהודים אין מולדת.

מ' גורדון: אבל בנדון זה נעשה נִכָּיוֹן במקצת על ידי העובדה, שכמה מאות נשלחים בכל שנה מאת העם היהודי בעצמו בחזרה לארץמולדתם, שאיננה ארץ-מולדת.

ד"ר הרצל: לפי דעתי היתה שגיאה גדולה מצד הקהלות היהודיות לעשות זאת, והיא נפרעה מהן בזה, שאתה, מאַיור גורדון, או איזה נדיב אחר יכול להגיד: אם הקהלה היהודית עשתה דבר זה, לא נעשה אותו אנחנו?

מ' גורדון: הנך אומר בחלק אחר של עדותך, כי האנשים האלה אינם יכולים לחיות באותם המקומות, שמהם הם באים. הנני מחליט, כי חזרתם לשם מוכיחה, שיש מקומות, אשר בהם יכולים לחיות, מכיון שהם חיים שם.

ד"ר הרצל: יש השקפות שונות בדבר התנאים, שבהם יכול אדם לחיות.

מ' גורדון: פרט אחד הקשור בזה הוא, כי אחדים מן האנשים האלה באים ודורשים, כי יחזירום למקומם. איך מתאים זה עם דבריך? אם ידרוש אדם להשלח בחזרה אל המקום, שבו הוא נרדף?

ד"ר הרצל: בודאי אינני אומר, כי כל היהודים האלה הנם מלאכים או נדיבים. בזה הגענו לשאלת הקבצנים. הם מחפשים אחרי מָלון של צדקה וסרים אליו, כדי לשהות שם איזה זמן. ביחס אל העננה השחורה העולה על שמי המזרח, שהזכיר בעדותו, אומר הרצל, כי מצב הענינים שם הוא רע יותר משהיה בשעה שכתב את מחברתו. בגליציה חיים 700,000 יהודים במצב של עֹני היותר שפל. תנאי הדירות גרועים שם הרבה יותר מן הגרועים שבאיסטנד בלונדון. לפעמים קרובות דרים וישנים שם עד ארבע משפחות במעון קטן. כניסת יהודים כאלה לאנגליה, אפשר שלא נעימה היא לשכניהם, בעד הצבור בכללו תוכל להביא רק תועלת.

מ' גורדון: החושב אתה, כי נתהוה שאלה יהודית בארץ הזאת?

ד"ר הרצל: חושב אני, כי המצב הוא קשה, למן העת שאתם מוכרחים לדון עליו.

מ' גורדון: מה תהיה, לפי השערתך, תוצאת המצב של “שב ואל תעשה”?

ד"ר הרצל: אינני אוהב להתנבא.

מ' גורדון: השאלה נמצאה עוד בתקופת-ההתחלה, אמרת, ויש נטיה שיבֹאו יותר ויותר מבני עמך לארץ הזאת.

ד"ר הרצל: כן! זאת היא דעתי.

מ' גורדון: בנגוד אל ראשי הקהלות בארצות השונות הנך מביט על השאלה הגדולה מנקודת-ההשקפה של הלאומיות היהודית.

ד"ר הרצל: כן!

מ' גורדון: זה הוא ההבדל שבינך ובין האחרים.

ד"ר הרצל: כן!

מ' גורדון: החושב אתה, כי הלאומיות היהודית מקשרת אותם היהודים, המסכימים לדעתך?

ד"ר הרצל: באיזו מובן?

מ' גורדון: במובן הדבקות בלאום היהודי וברעיון היהודי.

ד"ר הרצל: כן!

לורד רוטשילד: האם לא יתכן יותר לשאול את הד"ר הרצל בדבר השקפותיו על לאום יהודי?

מ' גורדון: החפץ אתה להגיד לנו בקצרה, מה הן השקפותיך על הלאומי [S4] ות היהודית?

ד"ר הרצל: אציע לפניך את הגדרתי של לאום, ויכול אתה להוסיף את התֹאר “יהודי”. לאום הוא לפי השקפתי, קבוץ הסטורי של בני-אדם, הקשורים זה אל זה באפן נִכָּר, ומאוחדים על ידי אויב משותף.

מ' גורדון: מי הוא בנדון זה האויב המשותף?

ד"ר הרצל: האנטישמיות.

מ' גורדון: החושב אתה במצב-הדברים הזה ובנוגע לאנשים, המסכימים עם הדעה הזאת ביחס אל הלאום היהודי והמחזיקים במדינת-היהודים מטעם פוליטי – החושב אתה את ההתבוללות הגמורה בצבור האנגלי לאפשרית?

ד"ר הרצל: בודאי! חושב אני אמנם את ההתבוללות לאפשרית, אף על פי שאינני אומר, כי דרושה היא. הרי לפניכם דוגמא מן ההיסטוריה של ההוגינוטים, שיצאו לאשכנז, לרגל הרדיפות נגד הפרוטסטנטים, שהיו בצרפת. והרי הרבה משפחות, שיש להן שמות אשכנזיים – אני מזכיר רק את הגינירל צורלינדן – שהתבוללו בצרפת התבוללות גמורה.

מ' גורדון: אני חושב, כי בין ההוגינוטים ובין בני עמך אין שום דמיון. ההוגינוטים היו אנשים, שהתערבו על ידי נשואים, ועל ידי נשואי-התערובת האלה נטמעו לגמרי באשכנזים, אשר מסביב להם. אצל היהודים אין הדבר כן.

ד"ר הרצל: הרי זה מוכיח אפוא, כי היהודים אינם חפצים בהתבוללות גמורה.

מ' גורדון: החושב אתה, כי התמיכה ומדת הכנסת-אורחים, שמהן נהנים היהודים הנלחצים מרומיניה ומפולין-הרוסית, הן סכנה למעמדות הפועלים באנגליה, בהתחרותם אתם?

ד"ר הרצל: לא! אינני מאמין בזה! למה יביאו מעשי-צדקה הפסד לאחרים?

מ' גורדון: אינך מאמין גם באמצעי של פרוד?

ד"ר הרצל: לא!

מ' גורדון: הנך חושב, כי עמלם של לשכת-הצדקה היהודית (Board of Guardians) והועד הרוסי היא לשוא?

ד"ר הרצל: אין ידם משגת לנצח את העֹני.

מ' גורדון: הבארון הירש עזב מוסדות עצומים בעד העם היהודי?

ד"ר הרצל: כן!

מ' גורדון: האם הגדילו המוסדות האלה את הרעה, או המעיטו אותה?

ד"ר הרצל: לדעתי אינם מעלים ואינם מורידים.

מ' גורדון: לא היתה להם פעולה לשום אחד מן הצדדים?

ד"ר הרצל: לא! ביחס אל השאלה הכבירה הנם כאין, כטפה בים אוקינוס. לכל היותר הם דואגים לבתי-ספר ולתחניות אחדות פעוטות של חקלאות.

מ' **גורדון: ** האינם עושים איזה דבר טוב, או מבזבזים את הכסף?

ד"ר **הרצל: ** כמעט שהוא מבוזבז.

מ' **גורדון: ** משתמשים בכסף, כדי לשלוח חלק מן היהודים לאגרנטינה?

ד"ר הרצל: כן!

מ' **גורדון: ** וחלק אחד גם לפלשתינה?

ד"ר **הרצל: ** לא!

מ' גורדון: האם לא נתנו כלום לנועה הציונית?

ד"ר **הרצל: ** אה, לא!

מ' גורדון: האם לא הצליח הנסיון להושיב את היהודים בארץ, שנועדה בשבילם?

ד"ר הרצל: לא הצליח, מפני שדברים כאלה אי אפשר לעשות בכסף בלבד. כדי ליסד מושבה גדולה, צריכים לנס ולרעיון. אלה לא היו, ועל כן אי אפשר היה שיצליח.

מ' גורדון: הוגד לי, כי מוסדותיו של הבארון הירש הועילו להרבות את מספרם של אלה, שאתה [S5] קורא להם קבצנים?

ד"ר הרצל: לדעתי כן הוא! האנשים יודעים, כי יש שם כסף, והם באים.

מ' גורדון: ודרכם סלולה לפניהם?

ד"ר הרצל: כן! זה הוא כל כך טבעי, לדעתי, לא יהודי בלבד.

מ' גורדון: אני מסכים עמך. היודע אתה את הצעד שנעשה, כדי להכריח את הממשלה הרוסית להרים את תנאי-קיומם של היהודים, החיים תחת הממשלה ההיא?

ד"ר הרצל: בודאי! יש בארץ הזאת מדה אחת, שאתם קוראים לה פה דעת-הקהל, השואפת לזאת. למן ימי-הקדם אין דוגמא של עבדי-עולם (Heloten), אבל יהודי רוסיה הם בפועל עבדי-עולם ופחותים שבחברה (Parias).

לבד מזה רואה הד"ר הרצל, שיותר טוב לבלתי השיב על אי-אלו שאלות, שהוצעו לפניו, שאולי יכולות הן להזיק לאחיו ברוסיה.

אחרי שהצטדק המאַיור גורדון לפני העֵד על החקירה הארוכה, ואחרי שהודה לו על תשובותיו, שהשיב בחפץ-לב, הפסיקה הקומיסיה את ישיבתה עד אחרי הצהרים.

הישיבה לאחר הצהרים התחילה עם שאלותיו של מר. ואלינס.

מר. ** ואַלינס** שואל קדם כל את העד, מה היא כונתו במלה: התבוללות.

ד"ר הרצל: אני מבין את ההתבוללות במשמעותה של המלה: להדמות כל כך, עד שאין נבדלים במאומה.

מר. ואלינס: נניח, כי הפזור אפשרי הוא, האם לא יביא הוא לידי התבוללות במובן שלך?

ד"ר הרצל: לא! הפזור הולך ונמשך זה אלף ושמונה מאות שנה. לפני אלף ושמונה מאות שנה נפזרו היהודים, ועד היום לא התבוללו.

מר. ואלינס: אם נביט על השאלה מנקודת-המצב האנגלית, ואם נניח, כי הזרים לא נתרכזו מעצמם אל מחוז אחד, אלא נפוצו על פני כל הארץ – החושב אתה, כי התחוללה אז השאלה בדבר כניסת-זרים?

ד"ר הרצל: אני חושב, כי כן הוא.

מר. ואלינס: ולדעתך אין אפשרות לפתור את השאלה אלא במקורה בלבד?

ד"ר הרצל: זאת היא דעתי.

מר. ואלינס: לא הוברר לי כל צרכו, אל מה אתה מתכון בדבריך, כי “צריך להטות את זרם ההגירה לארץ הזאת כבר במקורו”. היש לך איזו תחבולה מיוחדה?

ד"ר הרצל: בודאי!

מר. ואלינס: החפץ אתה לבארה לנו?

ד"ר הרצל: בוחר אני להציע אותה פה רק בקוים כוללים, ומאושר אהיה, אם אוכל להודיע את הפרטים ליושב-הראש שלא בדרך רשמי. אם ימצא בה חפץ, יציע אותה לפני כל חבריכם.

מר. ואלינס: ולאיזו מטרה שואפת תחבולתך?

ד"ר הרצל: מטרתה היא, לברֹא מרכז, שיהיה לו כח-מושך מספיק, באֹפן שהיהודים ינהרו שמה.

על שאלת מר. ואלינס עונה הד"ר הרצל, כי על החקים המגבילים הנהוגים עתה באמריקה אפשר לעבור בנקל, מפני שהסכום, שכל מהגר מחויב להראות לפני הכניסה, אותו יכול ללוות בנקל ולפרוע אותו אחרי כניסתו.

שאלותיו של סיר קנלם דיגבי.

סיר ק. **דיגבי: ** מנקודת-מבטך אין אתה מיעץ לסגור בעד היהודים את שערי הארצות, שאליהן הן מהגרים עתה, או לחֹק איזה חֹק מגביל?

ד"ר הרצל: לא! יש מקומות, שריחם נבאש, היכולים לעשות זאת, מקומות, שאינם מקפידים על קיום כבודם העתיק וחפש-דעותיהם במדה שאנגליה עושה זאת. הניחו להם לעשות כדבר הזה.

סיר ק. דיגבי: אם תצלחנה מחשבותיך ותצאנה לפעולה, האם לא יעצור דבר זה בעד היהודים לצאת בכל זאת לאיזה מקום אחר? אינני מאמין, כי תקוה לזאת.

ד"ר הרצל: חושב אני, כי דבר זה לא רק יעצור בעד תנועת-הכניסה, אלא גם ימשוך שמה את כל אלה, המרגישים בעצמם, או שנותנים להם להרגיש, כי אינם רצויים במקום אחר, כי נחשבים הם למיותרים.

סיר ק. דיגבי: אתה חושב איפוא, כי הרעיון הדתי וגם תועלתם החמרית ימשכו אותם שמה?

ד"ר הרצל: כל הסכום של התועליות.

סיר ק. דיגבי: האינך מיעץ – מנקודת-ההשקפה, שיוכל רעיונך להתקדם על ידי זה – שיסגרו עמים אחרים את שעריהם בפני היהודים? האינך חושב דבר זה למדרגה נחוצה בתעמולה בעד רעיונך?

ד"ר הרצל: לא! מוטב היה לי להשאר חולם לחומות, ויותר נעים היה לי לראות, כי העובדות אינן מוכיחות על אמתּתה של נבואתי.

סיר ק. דיגבי: המחכה אתה לסכנה בפועל מהתעוררות האנטישמיות בארץ הדומה לארצנו?

ד"ר הרצל: יש משל צרפתי האומר: “Cet animal est tres mechant' il se defend quand on l 'attaque” (זאת היא חיה רעה, היא עומדת על נפשה, כשפוגעים בה) – אפ יתנפלו על היהודים יעמדו על נפשם, ומבוכות פנימיות תהיינה בארצכם.

סיר ק. דיגבי: החושב אתה, כי סכנה גדולה נשקפת ליהודים, אם יתנפלו עליהם?

ד"ר הרצל: מכיר אני, לצערי, ארצות אנטישמיות.

סיר ק. דיגבי: עד עתה לא הבאת ראיה לדבר, כי שאיפה אנטישמית עתידה להתחולל בארץ הזאת.

ד"ר הרצל: זוכר אני את העת לפני שהתחוללה האנטישמיות בצרפת. ישבתי שם בעת שהתחיל ענין-דריפוס. אז עוד לא היתה שם אנטישמיות, אבל באה גם שמה. אינני מאמין, כי טובה היא האנטישמיות לאיזו ארץ, לא ליהודים ולא לעם-הארץ.

שאלותיו של לורד רוטשילד.

לורד רוטשילד: רוצה הייתי להזכירך תשובות אחדות שנתת להמאיור גורדון. החושב אתה, כי אפשר לו ליהודי להיות ממעריציו של הד"ר הרצל ושל הציונות – יהיה זה מה שיהיה – ולהיות בּעת ובעונה אחת אזרח נאמן לארץ מולדתו, נאמן לאנגליה או לאמריקה או לאוסטריה?

ד"ר הרצל: נוכחתי זאת מעֹמק לבי, וראיה לדבר היתה לכם במלחמה האחרונה. ידוע לי, כי בחיל-צבאכם נמצאו שתי אגודות ציוניות.

לורד רוטשילד: שאלתיך זאת, מפני שאני חושב, כי לא הבנת לדברי המאיור גורדון, אף אם לדעתי היתה כונתו לשאול אותך באֹפן ששאלתיך אני. אבל הוא היה פוליטי יותר ממני. בראשית ישיבותיה של הקומיסיה הזאת נאמר פה, כי העובדה, שאיזה אדם הוא ציוני, מונעת אותו מהיות אזרח נאמן לארץ הזאת, ועושה את הדבר לנחוץ לסגור לפניו את שערי הארץ. מצאתי לנחוץ להגיד לך זאת, כדי שתוכל לבאר לקומיסיה, איך אפשר לו לאדם להרגיש בצרתם של אחיו הנרדפים ברומיניה ולהיות בכל זאת אזרח [S6] נאמן לארצו.

ד"ר הרצל: זאת היא שאלה מליצית.

לורד רוטשילד: לפי זה יכולה הקומיסיה לשמוע מפיך, כי אפשר להם ליהודים או לאגודות יהודיות, המסכימים עמך ביחס אל מה שאתה קורא ציונות, להיות בכל זאת אזרחים טובים ונאמנים.

ד"ר הרצל: בודאי! ומדה יותר גדולה מאלה, שאינם ציונים.

יושב-הראש לורד דז’מס: התואיל בטובך לבאר לנו את דעתך בדבר המלה “ציוני”?

לורד רוטשילד: לורד דז’מס וחברי הקומיסיה תאבים לדעת, מה כונתך אתה, או מה משמעה של המלה “ציונות”. אם כונתך היא לתנועה כללית,

השואפת לכונן מחדש מדינה יהודית בפלשתינה, או אין משמעה של המלה “ציונות” אלא איזו שאיפה כבירה, להושיב רק יהודים בלבד באיזה חלק מחלקי התבל? האם שפתי ברור מללו?

ד"ר הרצל: דבריך ברורים למדי.

יושב-הראש: התואיל להגיד לנו, מה-זה ציוני?

ד"ר הרצל: בקונגרס הראשון שהיה בבזיל נסחנו תכנית, הקובעת בשביל הציונות את המטרה, לכונן בפלשתינה מקום-מושב בטוח במשפט גלוי בעד העם היהודי. זאת היא המטרה הקבועה; אבל אפשר הדבר, שיבֹאו רגעים, שבהם נהיה זקוקים בהכרח לעזרה בלתי-אמצעית או לאיזה צעד קדימה. ובכן רואים הציונים חובה לעצמם – מבלי לזוז מעקריהם ומן הפרוגרמה שלהם – לנסות, בכל מקום שנחוץ הוא, להקל את גורלם הקשה של היהודים המעונים על ידי אמצעים נאותים.

לורד רוטשילד: כיון שהגענו לשאלה זו, רוצה אני לדון עליה. היודע אתה, כי נדיבים, שאינני חפץ לקרֹא בשמותם, נסו ליסד מושבות ליהודים בפלשתינה?

ד"ר הרצל: דבר זה לא עלה בידם.

לורד רוטשילד: וכל אלה המושבות לא הצליחו עד עתה?

ד"ר הרצל: כן!

לורד רוטשילד: יש חלוקי-דעות בדבר, מדוע לא הצליחו. אבל הרֹב מחליט, מפני שממשלת טורקיה ממאנת להסכים להן.

ד"ר הרצל: אני מבכּר, שלא לדבר עתה על הממשלה ועל המושבות בפלשתינה. אני מבקש מאת כבוד האציל, להקדיש לי רגעים אחדים לשיחה פרטית, ואז אברר לו את השקפותי על הענין הזה.

לורד רוטשילד: נשאלת בדבר רדיפת היהודים בפולין וברוסיה. האין אתה בעצמך מכיר את המצב בפולין וברוסיה?

ד"ר הרצל: לא! לא הכרתיו בעצמי. דומה הוא לכמה וכמה מעשים אחרים, למשל, לעובדות, שאני יודע אותן, אף על פי שלא הייתי במקומן. מכיר אני את מצב היהודים ברוסיה על פי מקורות נאמנים.

לורד רוטשילד: היכול אתה להגיד לקומיסיה, מה נעשה כעת ברומיניה?

ד"ר הרצל: כן! יכול אני.

לורד רוטשילד: כמה יהודים יש ברומיניה?

ד"ר הרצל: כרבע מיליון.

לורד רוטשילד: המחויבים הם לעבוד בצבא?

ד"ר הרצל: כן!

לורד רוטשילד: התואיל להגיד לקומיסיה, אי-אלו צרות יש ליהודי רומיניה לסבול, איך הם נרדפים שם, ואיך יפעלו עליהם החקים החדשים שחקקו שם?

ד"ר **הרצל: ** קדם-כל הם סובלים מזה, שאינם יודעים מה ילד יום. חושב אני, כי זאת היא אחת הרעות היותר קשות, אשר תפֹלנה בחלקו של אדם, כשאיננו בטוח, אם לא ינתש מחר ממשלח-ידו, מביתו, מתוך כל תנאי חייו. שנית, יש שם בויקוט על פי החק ובויקוט מעשי. הבויקוט המעשי הוא שנוהג בגליציה ובארצות אחרות, אשר האנטישמיות שוררת בהן. שם קוראים: “אל תקנו מאת היהודים!” וברומיניה נברא בויקוט על פי החק בזה, שנתקבל חק נגד סוחרים ואומנים “זרים”. כי ברומיניה נחשבים לזרים יהודים, שאבותיהם כבר ישבו בארץ והם בעצמם נולדו בארץ, והמלה “זר” ו “יהודים” היו לשמות נרדפים.

לורד רוטשילד: היכול יהודי להיות עורך-דין ברומיניה?

ד"ר הרצל: מכיר אני, לדוגמא, עורך-דין אחד, שגֹרש, אינני יודע מאיזו סבה.

לורד רוטשילד: האם גרש מפני שיהודי הוא?

ד"ר הרצל: אלמלי היה רומיני לא היה יכול להגרש.

לורד רוטשילד: כדי לעסוק באיזה משלח-יד ברומיניה, צריך אפוא להיות רומיני, האף אין זאת?

ד"ר הרצל: כדי לעסוק בו לבטח, צריך שיהיה רומיני שלם בזכיותיו.

לורד רוטשילד: ומי שהוא יהודי אינו יכול להיות לרומיני?

ד"ר הרצל: יודע אתה מה שכתוב בחוזה הברליני.

לורד רוטשילד: החוזה הברליני קובע, שהרומינים צריכים לשנות דבר זה.

ד"ר הרצל: כל תפיסה או התאזרחות תלוי באשורו של הפרלמנט, ומן הרבע מיליון של יהודים נתאזרחו רק כשלש מאות.

לורד רוטשילד: נניח, כי תאָלץ הממשלה הרומינית למלא אחרי פקודות החוזה הברליני ולהשוות את היהודים בזכיותיהם עם הרומינים. היש ברומיניה די מקום להם?

ד"ר הרצל: המתכון כבוד האציל בשאלה זו ביחס אל הקרקע?

לורד רוטשילד: כונתי היא ביחס אל הכל – אל הקרקע, הצבא, המסחר, התעשיה והאומניות החפשיות.

ד"ר הרצל: זה הוא דבר שבתיאוריה. מכיר אני ארצות, שבהן יש ליהודים על פי החק זכיות שלמות, אבל בפועל אין להם כל זכות. כן יהיה, אם – מה שאי אפשר כלל – תשתדלנה ממלכות אירופא לטובת עצמן בעד היהודים ברומיניה. לו הייתי פוליטיקאי רומיני, הייתי דורש מכל ארץ אנטישמית הבאה להשתדל, שתקשוט תחלה את עצמה.

מסבה זו אינני מאמין בהשתדלות. אולם אם בכל זאת תהיה איזו השתדלות, אז יבטל עם-הארץ את השפעת החקים.

לורד רוטשילד: השונא שם עם-הארץ את היהודים?

ד"ר הרצל: מחויבים להאמין זאת, מכיון שהם מכים אותם והורגים בהם; אלה הן ראיות של שנאה במדה ידועה.

לורד רוטשילד: האין אולי מצבה הכלכלי של רומיניה רע כל כך, עד שמוכרחים כמה מן האזרחים לצאת מן הארץ?

ד"ר הרצל: אמנם אני מאמין, כי הרומיני העני הוא איש עני.

מסקנותיו של יושב-הראש.

אחרי שנגמרה החקירה אמר יושב-הראש, כי רואה הוא לנחוץ לסכם את תמצית עדותו של ד“ר הרצל. ד”ר הרצל הופיע לפני הקומיסיה מחפצו האדיר לעשות הכל לטובתו ולתועלתו של עמו. כפרקליט לגזעו דורש הד“ר הרצל, מבלי לשאת פנים רק לארץ הזאת, שלא ישתנו החקים הקימים, שלא להגביל את הכניסה ושתתקים החרות בשלמותה. איננו דורש גם כן, שיבדילו בין המהגרים הזרים היהודים ובין האחרים. לורד דז’מס מוסיף ומבאר, כי יושבי הארץ בודאי מכירים את תנאי-הדירות, את הכניסה המתרבה ויתר השאלות כיוצא באלה יותר מן העד, המודה, כי שאב את ידיעותיו בענין זה מתוך העדֻיות, שהעידו לפני הקומיסיה. על שאלת לורד דזמס מודה הד”ר הרצל, כי מנקודת-המבט האנגלית לא יהיה זה מעשה מתנגד לאנושות או לאיזו השקפה של נדיבות, אם תמצא הקומיסיה לטובת המדינה נחיצות בדבר להגביל את הכניסה עד למדה ידועה, שתמצא היא לנכונה. מכיון שאין אנו חיים, לצערנו, בתקופת גן-עדן, נחוץ שיכירו בזכותה של כל ארץ לקבוע את הגבולות להגנה-עצמית. לורד דז’מס מבאר עוד, כי לפי דעתו של הד"ר הרצל היה יותר מועיל ועוצר בעד חנוכם של קבצנים, שאומנותם בכך, אלמלי לא היתה הנדיבות מפוזרה, אלא מתנהלת על פי תכנית כללית.

ד"ר **הרצל: ** הנדיבים שבארץ הזאת צריכים להתאחד ולמצא מקום, שבו יוכלו להושיב את הנודדים ולעשותם לעובדים ולא לקבצנים. מושבות כיוצא באלה לא הצליחו, מפני שלתנועת המוני-אדם כבירים לא די בכסף בלבד. נחוץ שיהיה להם איזה אידיאל, נחוץ שיוכלו להאמין בעתידם, ואז יכולים למצא אצלם התמסרות לעבודה היותר קשה. אביא לכם דוגמא. בארגנטינה יש אדמה טובה מאד והתנאים למשק חקלאי טובים שם הרבה יותר מאשר בפלשתינה. אבל בפלשתינה עובדים היהודים בהתלהבות ומצליחים; כמובן, לא המושבות שנוסדו בדרך מלאכותי, אלא אותן שנוסדו על בסיס הרעיון הלאומי הגדול לפי שִׁטַּת העזרה העצמית.

מר אלפרד ליטלטון: האם החטיא אלה שבארגנטינה את המטרה?

ד"ר הרצל: החטיאו במקצת את המטרה, מפני שהקולוניסטים נושאים שם תמיד את עיניהם אל ההנהלה, המספקת כל צרכיהם, מסירה את כל המכשולים מדרכם ופוטרת אותם מלחשוב מחשבות. הם אינם ברשות עצמם.

מר. ליטלטון: העתקתי לי מתוך ספר אחד של לואיס ורוסיל, “היהודי בלונדון”, דברים אחדים ביחס אל הציונות. אלה הם: "נחוץ להוסיף, כי התגברות הרגש הלאומי היהודי אינה מתנגדת לחובותיו של אזרח אנגלי. שאלה מוזרה היא אולי לבעלי-פלפול, אם יש איזו הזדמנות שהיא, המביאה לידי התנגשות בין שתי החובות הללו. לאנשי-מעשה מספיק הוא, אם מולדתנו שבחרנו בה, שלה אנו מכירים תודה במדה כך מרובה, אינה דורשת מאתנו להיות יהודים גרועים, כדי להיות אנגליים יותר טובים.

אין אנו רוצים לכחד את העובדה, כי משאת נפשנו היא ארץ אבותינו, וכי מאמינים אנו, שרוח הגזע היהודי יתפתח באפן היותר טוב על אדמת ישראל. אבל ההגרה לפלשתינה אולי תהיה נמשכת והולכת לאט; אפשר שכמה דורות צריכים לחלוף בינתים, והארץ הקדושה אפשר שלא תהיה לעולם יותר ממרכז לחיים יהודיים. בינתים ארץ-מולדתנו היא פה, ועלינו להראות, כי ראויים אנו למדת הכנסת-אורחים, שממנה אנו נהנים פה. אפשר שהחובות השונות, אבל אינן מתנגדות זו לזו: האזרחות האנגלית והלאומות היהודית – אפשר שהן יוצאות מן הכלל, אולם כך היה במשך כל ההיסטוריה של ישראל בגולה".

ד"ר הרצל: אלה הם דברים מצוינים.

מר. נורמאן מציע עוד כמה שאלות לפני העד, כדי לברר, כי יש לכבוש מעצורים גדולים, כשרוצים להכנס אל ארצות-הברית.

ד"ר הרצל: ובכל זאת כובשים אותם.

יושב-הראש לורד דז’מס מחליט, כי אלה הן כל השאלות, שיש לקומיסיה להציע לפני העד. כל אחד מחברי הקומיסיה מסכים עמו, עם יושב-הראש, בתודה להעד, שהואיל לבא, וכלם מוקירים את עדותו שהעיד.

אחרי שתקע ד"ר הרצל כפו לכל חברי הקומיסיה עזב את האולם.

---

נאום הפתיחה לקונגרס הששי

מאת

בנימין זאב הרצל

חברי הקונגרס הנכבדים!

לקונגרס הציוני הששי הננו מתאספים בעיר הטובה בזיל, החביבה עלינו כבר מתוך הכרת-תודה. הננו מתאספים שוב ברגשי דאגה ותקוה.

מצב היהודים שבכל העולם איננו אמנם היום טוב יותר מאשר היה בשנות הקונגרסים שקדמו. מה שדברנו על מצב בני עמנו מעל הבימה הזאת בשנים שעברו, עומד וקים גם בשעה זו. פה ושם אמנם נעשה איזה שנוי – אבל לא לטובה. רבים מאתנו חשבו, כי אי אפשר שיורע עוד יותר. המצב הורע עוד. כזרם מים כבירים עלה העֹני על היהודים. כל המעמדות הנמוכים כבר נשטפו. אם אותם הנמצאים במעמדות יותר גבוהים ובטוחים מכחישים בעובדות המחרידות האלה, אינם מעידים בזה על בינתם ותכונת לבם לטובה. אמנם כשמודים בעובדה, כי מצב היהודים ברע הוא מאד, עוד אין מועילים הרבה. זה מביא לכל היותר למעשים של רחמנות, אשר במקרים פרטיים ראויים בודאי לתהלה, אולם מנקודת-השקפה יותר גבוהה ומקפת אינם רצויים, מפני שמניחים הם את דעתם של אלה, שיש להם חובה צבורית, אף אם גלוי הוא, שאינם מספיקים. “אמנם כן, עושים מה שיכולים לעשות!” זה הוא מתגם נוח. אולי יש בני-אדם, שדי להם ברגש הדק של נחת-רוח, כשהם שולחים נדבת-כסף דלה, אחרי שקראו בעתונים על דבר יהודים שנהרגו, באפן שהיה נהוג בימי-הבינים. אולם גם מי שמתחייב לשלם באמונה מס לפי רכושו, לא הועיל הרבה בכספו בלבד. הכסף איננו מחזיר למתים את חייהם, לגדמים את בריאותם, ליתומים את אבותיהם. ואיך יאמרו לעצור בנדבות כאלה בעד חרדתם של אלה, שלא נפגעו אמנם בגופם, אבל מוסיפים לחיות במצבם הרע? אליהם עוד לא הגיעה הרעה.

בעצם הדבר למורת-רוח הוא לנו הציונים להשתמש בנמוקים האלה. מתנגד הוא להרגשתנו, לעשות עסק פוליטי במקרים רעים ולהוציא תועלת לתעמולה מעָנְים של בריות היותר אמללים. אבל נחוץ שיֵאָמר מן המקום הזה, באיזה צער והתמרמרות שמענו את המאורעות האיומים שאירעו בקישינוב, ואיך נמלא לבנו יגון, בהיות יהודים חיים בתנאים כאלה. בני-אדם עניים, מסובלים דאגות, כלו שם תוך כדי ענוים קשים. רוצים אנו להוקיר פה את זכרם, לדאוג לאבליהם, ואחרי-כן לא נבלה את עתנו בגלויי-דעת שאינם מועילים, אלא נדאג כחיים בעד החיים.

כי ימי הדמים, שהיו בעיר הבסרסית, אל ישכיחונו, כי יש עוד כמה וכמה קישינוב אחרות, ולא רק ברוסיה בלבד. קישינוב היא בכל מקום, שהיהודים נענים בגופם ובנפשם, נעלבים בכבודם ונזוקים ברכושם, מפני שהם יהודים. נצילה את אלה, שעוד אפשר להציל.

עת לעשות היא. מי שרואה בכלל את האותות הגלויים, עליו לראות, כי נתקלקל המצב באֹפן שהוא באמת מסוכן. אנחנו הציונים נבאנו מראש זה ימים ושנים לקלקלה זו – ועתה כיון שבאה, מרגישים אנו צער עמוק מאד.

בשתי עשרות השנים האחרונות למאה התשע-עשרה האמינו בחוגי הקהלה היהודית, כי ההגרה תרפא את הכֹל. עלה דבר זה, אם נעלים עין מכל שאר המקרים – מעָנְים של המהגרים, מאכזריותם של התנאים החדשים, שאליהם נכנסו פתאֹם, מן ההפסד הלאומי, שבא לרגל הפזורים ההולכים ומתחדשים וכיוצא באלה – עלה הדבר רק כל זמן, שלא התקוממו ארצות-הכניסה נגד הזרם השוטף של פרולטריון נואש מתקוה.

זאת היא התקופה החדשה, שאליה נכנסנו. ארצות-הכניסה מתחילות להתקומם, אף על פי לאו דוקא מפני שעֹני-היהודים הולך וגדל במזרחה של אירופא. ובכל זאת הלא הן ארצות, אשר אולת היתה להטיל ספק במדת-מוסרן הגבוהה. הממלכות האלה חושבות לנחוץ לכבוש את מדת אנושותן – אני אומר זאת לא לשם התול – ולעסוק באֹפן פוליטי בשאלת-היהודים, שהיא להן שאלת כניסת היהודים. רק אצלנו היהודים יש עוד כאלה המסרבים מתוך אימה לראות בזה ענין פוליטי. האימה הזאת תעורר בנו חמלה יותר מכעס, אם נבין אותה כראוי. זוהי אימת המקום, שמוצאה עוד מרחובות הגיטו הצרים.

בינתים מתפתחים הדברים באין מעצור. באנגליה, שהיתה עד עתה המקלט האחרון הפתוח עוד לרוחה, נמנתה מטעם המלכות קומיסיה לחקור את שאלת-הזרים. הזרים, כי לא להזכיר בשם היהודים. אולם המסקנות שבהרצאתה אינם מניחות מקום להטיל ספק בדבר, על כניסתם של מי היה לה לחוות את דעתה. רואים בברור, איך נלחמה בעצמה אנגליה החפשית והנדיבה, איך כבד ממנה לחבול תחבולה קשה נגד בני אדם עניים, איך היא פותחת לתכלית זו בחקירה ארוכה, בטרם שתגמור איזה דבר בהחלט. כי יש עקרים ישנים, שלא ישארו בטהרתם, כשתחדל אנגליה מתת מקלט חפשי לאמללים נקיים. וכן הוא גם בנוגע לאמריקה, אשר הלכה וגדלה בזה שהיתה למקלט.

הממשלות שבארצות המענינות בהגרת היהודים מוסיפות מיום ליום להבין את מפעלנו. פתרוננו, הרוצה להכין מקום מושב ליהודים, מתאים כל כך עם הצרך הכללי, עד שמן ההכרח הוא שיצליח. אמנם לא עבודה קלה היא. יש מעצורים, שדרושה להם מדה מרובה של סבלנות ואמון. אבל בזה בלבד יש הרבה מן החנוך, שאנו מתחנכים בדרכנו. יש ימים קשים, שבהם אנו רואים דברים, שהושגו בעמל רב, הולכים ונמסים, והתחלות, שמהן קוינו הרבה, עולות בתהו. כל זמן שאיזו תנועה היא צעירה וחלשה, מחויבים המנהלים לחשוש, פן תפעלנה נסיגות-לאחור כאלה להשחתת מוסרם של המחזיקים בה, ועל יאושם ועיפותם של המנהלים עצמם נוספה עוד הדאגה להמשכת העבודה, להספקת האמצעים ולסבלנותם של החברים. אולם גם זה לטובה. הולכים ואובדים אלה, שאינם אבדה כלל. הם נסוגים לאחור, אלה – מפני תאותם לכבוד שלא נמלאה, אלה – מפני שלא ראו שכר טוב לעצמם, ואחרים – מפני שאוהבים להשתתף רק במפעל שהצליח, ועוד מכמה סבות כיוצא באלה. אבל לאותם הנשארים נעשה המפעל יקר לרגל כל קרבן שהם מקריבים; עם אלה יכולים ללכת הלאה, ולהם יכולים גם כן להגיד הכֹל. זאת היתה כונתנו, בשעה שקראנו לקונגרס הזה, וסבורים היינו, שלא יהיה לנו אלא להודיע על השתדלויות, שלא הצליחו, ועל נסיונות, שהוכנו ימים רבים ולא עלו בידינו. בינתים היתה אחרת באיזו מדה.

למן אז, שנאספנו בפעם החמישית, נתכבדתי עוד שתי פעמים להקרא מאת הוד מלכותו השולטן לקונסטנטינופול. בשני הראיונות, בפברואר ובאוגוסט לשנת 1902, לא הביאו דברי המשא-והמתן כל פרי. כמובן לא יכלתי להסכים לשום דבר, שלא היה מתאים עם תכניתנו הבזילאית, ביחוד לא יכלה התישבות מפוזרה ומפורדה במקומות שונים בטורקיה להספיק לצרכינו הלאומיים. מכל דברי המשא-והמתן היגעים האלה יצא לנו רק דבר אחד, שהוד מלכותו השולטן מוסיף להתיחס ברצון וחבה אל העם היהודי. דבר זה הוא אמנם משמח וחשוב בערכו, אבל במעשה אין אנו צועדים בו הלאה. ובהיות יחס חבתו של המושל וגם הטובות הצפונות בזה לממלכת טורקיה דברים שבמציאות, צריכים היו לחפש את המניעה ביחסן של הממלכות העקריות המענינות במזרח, וביחוד ביחסה של רוסיה. כי מצד אשכנז לא היה לחשוש לשום מניעה, אחרי ההשתתפות שהראה אותנו קיסר אשכנז, אשר עוד לא נשכחה. כשנתכבדתי בשנת 1898 להתיצב עם המלאכות הציונית לפני הקיסר בירושלים, הבטיחני הוד מלכותו, כי מתיחס הוא לתנועתנו ברצון. דבר היוצא מפי קיסר, אין לסרסו ואין לעקמו. גם מצד אנגליה לא היה לקוות להתנגדות, ומאורעות, שאני בא להודיעכם עתה, מוכיחים על זה.

אחרי שלא הצליח המשא-והמתן האחרון בקונסטנטינופול, ובשים לב אל העֹני המתרבה, היינו מוכרחים לבקש דרכים אחרים. ובכן באתי בדברים באקטובר שעבר עם חברים אחדים של הממשלה הבריטית, והצעתי לפניהם, שינתן לנו הרשיון לרכישת אדמה על חצי-האי סיני, בכדי ליסד שם מקום מושב לעמנו. גם שרי-הממשלה הבריטית, הממונים על ענין זה, קבלוני ברצון ובחבה היותר גדולים. אך הוגד לנו, כי בהיות האדמה, שאותה אנו מבקשים, שיכת למצרים, נחוץ לפנות ישר אל ממשלת מצרים; אבל הממשלה נתנה לי בנדיבות-רוחה מכתב-מליצה והביעה בפקודתה אל בא-כחה שבמצרים, לורד קרומר, את תקותה, כי הוא ויועצי הדר כבוד המושל יבחנו את ההצעה ברצון טוב. הממשלה הבריטית יעצה אותנו לשלוח, כצעד של הכנה, קומיסיה של מומחים, אשר תבחן את האדמה, אם מסוגלת היא לישוב, ואם יש לקוות, כי תצליח ההתישבות עליה. בכדי לרכוש את הסכמתם ותמיכתם של האבטוריטטים המכריעים שבמצרים, נסע מורשנו מר גרינברג בסוף אקטובר למצרים, ובידו מכתבי-מליצה מאת הלשכה לעניני-חוץ, ערוכים לממשלת מצרים.

לורד קרומר והמיניסטר לעניני-חוץ שבמצרים קבלו אותנו בפנים יפות מאד, ואחרי שנשאו ונתנו בדבר, הסכימו לשליחת הקומיסיה. הסכימו גם כן, שיספח בתור חבר לקומיסיה בא-כחה של הלשכה למדידת-ארץ שבמצרים. הקומיסיה נמנתה, וחבריה היו: אינז' קסלר, האדריכל מרמורק, שר-הצבא גולדסמיד, אינז' סטפנס, פרופ' לורנט, ד“ר סוסקין, ד”ר הלל יפה ובא-כחה של הממשלה המצרית מר המפרי.

הקומיסיה באה למצרים בסוף יאנואר, ובתחלת פברואר יצאה לחצי-האי סיני. בינתים עזב מורשנו מר גרינברג את אנגליה וילך שנית למצרים, בכדי להציע לפני מר קרומר והממשלה המצרית את הטופס לטשארטר בשביל שטח-אדמה על חצי-האי סיני. אחרי משא-ומתן ארוך השיג מורשנו מאת ממשלת מצרים מכתב, שבו הביעה את הסכמתה לעקרו של הטשארטר, אשר הוצע. בו נקבע, כי העם היהודי ינהל בעצמו את עניני האדמה, שהוא רוצה לרכוש, והובטחו זכיות של משפט בשביל כל שטח-האדמה, שעליו נתּן הרשיון, בתנאי, שהקומיסיה שנשלחה תודיע תוצאות טובות, שמהן תוָכח הממשלה, כי ההתישבות על חצי-האי אפשרית היא.

הקומיסיה שבה בתחלת חדש מרץ למצרים, ואני בעצמי נסעתי שמה, כדי להפגש אתה. הצעתי לפני לורד קרומר והממשלה המצרית הצעות שונות, אולם בהיותי נאלץ לחזור לאירופא, מסרתי לאחד מחברי הקומיסיה את המשכת המשא-והמתן.

המשא-והמתן הלך ונמשך, אולם כפי שיש לי להודיע – לצערי – היתה תוצאתו, כי אמרה ממשלת מצרים, שאין לאל ידה להוסיף ולדון בדבר, מפני שהמומחים חוו את דעתם, כי אי-אפשר להספיק מים למישור הפילוזיני די צרכו, ועל כן אי אפשר גם כן ליסד מושבות באל-אַריש או באיזה חלק אחר של חצי-האי. כשנודעה לחברי הממשלה הבריטית, שאתם עמדתי לפני זה בקשר, עצת המומחים שנתּנה לממשלת מצרים והחלטתה, שמוכרחה היתה להחליט, הציעו לפני תכף רשיון להתישבות יהודית על שטח-אדמה אחר במקום השטח, שהסכימו לו בראשונה.

לשטח החדש אין אותו הערך ההיסטורי, הפיוטי-דתי והציוני, שהיה עוד גם לחצי-האי סיני; אולם אין אני מסופק בדבר, כי הקונגרס, כבא-כחו של המון-העם היהודי, יקבל גם את ההצעה החדשה בתודה הכי חמה. ההצעה אומרת ליסד באפריקה המזרחית מושב יהודי עומד ברשות עצמו, עם הנהלה יהודית, שלטון מקומי יהודי, ופקיד עליון יהודי בראשו, כמובן הכל תחת השגחתה ומרותה של בריטניה. מכיון שהוצעה הצעה זו, הרגשתי, בשים לב אל מצב היהודים ואל הנחיצות למצא תכף איזה אמצעי להטבת המצב ככל האפשר, שאין לי הצדקה לעשות אחרת, אלא לקחת לי רשות, להציע את ההצעה לפני הקונגרס. אולם, כדי שיהיה הדבר לכלנו לענין מוחשי למדי, נחוץ היה לנסח את ההצעה באֹפן, שיושם לב לשאיפותינו הלאומיות, היקרות כל כך לכלנו. ולפיכך המשיך מורשנו במשך איזה זמן עם חכמי הממשלה הבריטית ועם הפקידים הממונים על הלשכות משא-ומתן מפורט, שהתנהל באֹפן טוב.

אינני רוצה להקדים דבר, בטרם שיביע הקונגרס את השקפותיו על הפוליטיקה, אשר התנועה הציונית אומרת לאחוז בה ביחס אל ההצעה הזאת. אולם אף על פי שאי אפשר שתהיה לעם היהודי מטרה אחרת מלבד פלשתינה, ואף על פי שהשקפותינו על ארץ אבותינו – יהיה גורלה של ההצעה איך שיהיה – צריכות לעמוד ולהתקים בלי שום שנוי, בכל זאת יכיר הקונגרס את התוֹעלת שאינה רגילה, שיצאה לתנועתנו מן המשא-והמתן עם הממשלה הבריטית. רשאי אני להגיד, כי השקפותינו ביחס אל פלשתינה הובררו בהתגלות-לב גמורה ובכל פרטיהן לחברי הממשלה הבריטית ולפקידיה הגבוהים הממונים על ענין זה. אני מאמין, שהקונגרס יכול למצא אמצעים, בכדי להשתמש בהצעה. ההצעה הזאת הוצעה לפנינו באֹפן, שיועיל בהכרח להיטיב ולהקל את מצב העם היהודי, מבלי שנְוַתּר אף במשהו על העקרים הגדולים, שתנועתנו נוסדה עליהם.

להציע לפני כל הקונגרס את פרטי ההצעה, שעליה אני רוצה להעיר את תשומת-לבכם בכל תקף, נראה לי כדבר שאינו מועיל. יותר נכון נראה בעיני לבקש מכם, כי תבחרו בועד קטן מיוחד, אשר יעסוק בכל הענין הזה. תהיינה החלטותיו איך שתהיינה – דבר זה יכול אני להגיד, כי כלנו מרגישים בלבנו רק רקש עמוק של הכרת תודה בעד הרצון המדיני, שהראתה בריטניה-רבתי את העם היהודי במשך המשא-והמתן הזה.

אמנם לא ציון היא, ולא תהיה זאת לעולם. זו היא רק מושבה של עזרה לפי שעה, אבל אין לשכוח, כי מיוסדה היא על בסיס לאומי ומדיני. אות להגרה לא נוכל לתת ולא נתן על יסוד זה לעמנו. זה הוא רק אמצעי של עזרה בצרה, אשר תבֹא לעזרתם של מוסדות-הצדקה, שהם עתה אובדי-עצות, ותעצור בעד אבדן חלקי העם הנפזרים באֹפן זה.

זה היה מצב הדברים, בשעה שבאה הנסִבה האחרונה, שאמנם עברו עליה רק ימים מועטים, אבל יש בה מעין התפתחות חשובה מאד.

המאורעות הנודעים לכֹל הטילו עלי חובה, לנסוע לטובת העם היהודי לרוסיה. היתה לי הזדמנות רצויה לבא שם בדברים עם הממשלה, ויכול אני להגיד, כי נפגשתי באיזו מדה עם הבנה לשאיפותינו הציוניות, וגם שמעתי דברים יוצאים מן הרצון הטוב לעשות איזה דבר שיכריע לטובתנו. אגב הנני מודה, כי הייתי בהזדמנות זו לא רק איש-מפלגה – לא תחשבו לי זאת לחטאה. דברתי לא רק בשם הציונים, אלא בשם כל יהודי רוסיה. השתדלתי בבקשה, שייטיבו את מצבם המעציב, וגם הבטיחוני לדון בזמן היותר קרוב בדבר הקלות כאלה.

יותר חשובות היו ההבטחות, שהבטיחוני בשביל התנועה הציונית. יכול אני להגיד, כי ממשלת רוסיה איננה רוצה להניח מכשולים על דרך הציונות, אם תהיה, מה שהיתה עד עתה, מתונה ומתאימה עם החקים. ממשלת רוסיה נכונה גם כן להשתתף בהספקת אמצעי-הכסף הדרושים להגרה, אשר תתנהל בידינו הציונים.

לבסוף, וזה הוא דבר שצריכים להדגיש ביותר, נכונה ממשלת רוסיה לתמוך את שאיפותינו להשגת פלשתינה בהשפעתה על הוד מלכותו השולטן.

עד היכן מגיעה חשיבותה של הבטחה זו, שהורשיתי למסרה לקונגרס, יכיר כל איש. הבטחה כזאת מצד הממשלה הרוסית היא תועלת דיפלומטית, שאי אפשר להפליג בהערכת ערכה. לא רק שהוסרה מניעה עצומה, אלא גם עזרה כבירה נמצאה פתאם. אמנם עוד עלינו לחכות לפעולותיה, אבל באמץ-לב חדש ובתקוות יותר גדולות משהיו עד עתה, יכולים אנו להתמיד את השתדלותנו להשגת ארץ-ישראל.

כמובן ימצאו גם עתה אנשים, שיראו רק את המר שבתועליות האלה. עזרת הממשלות – יאמרו האנשים האלה – אין לה שום ערך של דבר משמח. הן חפצות להפטר ממנו, או ממאנות לקבל אותנו. טוב! אם יש בזה עָוֶל נגד עמנו, אז נתּן עליו אנחנו תשובה בעתיד, בעתיד שלנו, בארץ שלנו! והתשובה הזאת תהיה – הרמת המוסר האנושי.

---

מוִכוחי הקונגרס הששי

מאת

בנימין זאב הרצל

יום א', אחר הצהרים.

אחרי שמתח הציר טריטש בקרת קשה על הדין-והחשבון של הועה"פ בענין אל-אריש.

הרצל: חברי הקונגרס הנכבדים! כי יערער מר טריטש על הדין והחשבון של הועד-הפועל, ולא יניח בבאורי ההנהלה מקום כל שהוא לצד זכות, אפשר היה לראות מראש. כל הדרכים, שבהם בקש לקנתרנו… (טריטש מוחה.) אם מוצא מר טריטש, כי המבטא הזה פוגע בכבודו או שאינו נאה לאספה כזו, הריני חוזר ממנו בחפץ-לב. אבל הוא מכריחני בזה להוכיח, כי בנמוקיו לא דק – איך אזהר בדברי – לדבר במשפט או בישרת-לב ואף לא בהתאם אל העובדות.

בחבילת תלונותיו התלונן עלינו מר טריטש ביחוד, כי עוררנו בענין אל-אריש תקוות מוגזמות וכוזבות שלא בעתן, בכדי לעשות בהן איזו תעמולה. לעומת זה קימת העובדה של תלונה אחרת, תלונה הבאה מצד מוסד, שהוא בודאי מומחה ומוחזק לדבר, נגדנו, נגד הועד-הפועל המצומצם, תלונת הועד-הפועל הגדול, שהוא בודאי יודע כל מה שאנו מודיעים בגלוי, ואפילו שלא בגלוי. זה התלונן עלינו מרה על המסתריות, שבה עסקנו בענין אל-אריש. זוהי עובדה.

הנני להשיב אפוא על תלונת הועד-הפועל. ענין זה של אל-אריש נהלנו בחשאי ובזהירות כך גדולה, מפני שלא חפצנו קֹדם כל לעשות איזה דבר, שאולי היה למורת-רוח לאותן הממשלות, שתמכונו בענין הזה, ולהביא אותן במבוכה חלף הטוב והחסד, שגמלונו במדה מרובה בהזדמנות זו. חשבנו וחושבים אנו, כי בהודעות ממין זה צריכים להזהר זהירות גדולה. זאת היתה מחשבתנו הראשונה.

שנית חשבנו, כי אין לנו הרשות למסור לבקרת דבר שלא נגמר, כי אין אנו רשאים גם כן לעורר תקוות, ואין אנחנו מעוררים תקוות. זאת היא טענה, שאין לה כל יסוד, והנני מצַיְרה בזה, שמר טריטש בבואו בין המצרים בטענתו, כי הודיעו על דבר תוצאות כבירות, הוכרח לבסוף לאמר בשפה רפה: “כמדומני, כי גם ב”העולם" היה כתוב דבר מה“. ב”העולם“, אדוני טריטש, לא נכתב בכלל שום דבר על אֹדות זה. ( טריטש קורא: ישאל את האספה! ) אינני צריך לשאול את האספה. עורך “העולם”, מר ד”ר וֶרנר, יאשר זאת בהן-צדקו, אם לא ימצאו כל גליונות “העולם” בידי חברי הקונגרס. בכלל לא היה ב“העולם” שום דבר. ואפילו אנחנו היינו עוד בימים האחרונים מפקפקים, אם בכלל נודיע איזה דבר, מכיון שהענין לא הצליח לצערנו הגדול. מה שנעשה הוא ענין אחר, והדרכים האלה לעשות פומבי קרובים יותר למר טריטש מאשר לנו. מה שנעשה הוא זה: הופעת אורחה בעלת ארבעים וארבעה גמלים, כמו שהיתה האכספדיציה שלנו; זה הוא במזרח דבר, שעושה רשם. והנה היו בין חברי האכספדיציה הזאת חברים, ששלחו מכתבים לקרוביהם, או אמרו בשעת פרידתם, לאן הם נוסעים. על ידי זה יצאו שמועות אי-נעימות ואי-ברורות, אי-נעימות לנו כל כך, עד שגערנו בנזיפה בעתון אחד, אשר היה לפני זה קרוב לנו, על שהביא ידיעות אי-ברורות כאלה. ( העורך היקל קורא: הידיעות באו קֹדם לזה ב"היהודי ").

מר היקל, עורך ה“יודישעס פאָלקסבלאַט”, מודה לשמחתי, כי לא נעים היה לועד-הפועל כל כך, עד שנתהוה יחס של נגוד בינינו. ( היקל: כן הוא!) והנה, אחרי שנפוצו אותן השמועות, בא מר טריטש, אשר כנראה ראה באדמת אל-אריש קרקע של הפקר, שיכול הוא להחזיק בה באפן המצויר בספרי-מסע לנערים, שכל המציג עליה כף רגלו ראשונה, אין לו אלא לתחוב מקל ואריג בקרקע כדי שיזכה בה – כך הרגיש מר טריטש את עצמו, על יסוד מאמר אחד על אל-אריש כתוב בטוב-טעם, מאמר שהיה נודע לי וערכו היה גדול בעיני, כאדון השליט בארץ ההיא, עד שלא יכול להתמהמה עוד בתעמולתו הנמרצה נגד הסגת-הגבול, שאולי היתה יוצאה לו מזה. אינני רוצה לחזור אחר כל פרט ופרט שבמעשיו. ההרשאה שלקח לו מאת הועד המחוזי שבברסלא והציע אותה בברלין, כל אלה אינני רוצה אף להזכיר. נקל מאד בעיני להבין, אם מר טריטש, שהוא בעל כשרון גדול ומחזיק את עצמו לבעל כשרון במדה מרובה, מרגיש את הצרך להביא אחרי בקרתו לפעולות הועד-הפועל גם איזה דבר חיובי ולראות את עצמו, כאלו הוא בא לגמור דבר, שהתחלנו בו אנחנו. מבין אני דבר זה, ולתכלית זו הוקמה הבימה הזאת, כדי שיתגלו הכשרונות המצויים, אשר יביאו את תנועתנו להתקדמות גדולה יותר, מאשר עלתה בידינו עד עתה. בכל אלה אני מודה, וגם בזכותו הוא לשאף לזאת. אבל בבקרתו הוא עובר את הגבול, שיכולים אנו לקצוב לו בהתאם עם דרכי-הנמוס והמתינות. אחרי שהניח מר טריטש כמה הקדמות, שאת אמתתן בפרטים אחדים הכרנו לדעת… ( טריטש מכחיש בענין שהיה בינו ובין ד"ר קליי ) אינני רוצה לעמוד עתה על הפרט הזה. רוצה אני לפרוט לכם עוד פרט אחר. אחרי שטען מר טריטש אי-אלו טענות, שהוא מחזיקן לנכונות, אלא שאנחנו איננו יכולים להחזיקן לנכונות, אמר: “זו היא מדה לא-ישרה באפן נורא, לדון כך בדברים רציניים “. דבר זה הנאני מאד, אבל, אדוני טריטש, הן לא ידעת כלל וכלל את המדה, שאנו נוהגים לדון בה בדברים רציניים כאלה. אתה, שכתבת מאמר אחד או שנים… ( טריטש: כל מה שנכתב עד אז!) את כל המאמרים על דבר אל-אריש, שנכתבו עד אז, אתה הנך מכיר את הארץ ההיא ואת תנאיה במדה כך זעומה, עד שאינך יכול לעמוד היום בפני אלה היודעים אותה באמת, שעליהם נמנה גם אני. יש לנו היום בנוגע לאל-אריש לא רק מאמרים בעתונים עם הסתכליות מדיניות ואומדנות והנחות, כי אלף מתישבים יכולים להיות במשך איזה זמן לחמשת אלפים, אלא יש לנו חקירה שלמה שנעשתה בכל השטח, ספרות שלמה על אדות אל-אריש. שלחנו אכספדיציה של אנשים, אשר קראתי רק בשמותיהם בנאום הפתיחה, ועתה הנני להציגם לפניכם, עד כמה שאינם ידועים לכם מכבר. האכספדיציה ששלחנו – מפני שסבורים אנו, כי דברים כאלה אינם נעשים במאמרים, אלא זקוקים הם לחקירה ודרישה מדויקת, לרגל האחריות הקשה הקשורה ביסוד מושבה לבני אדם – באכספדיציה הזאת היו האדונים: אינז' קסלר, אשר ישנו פה, ואשר – עד כמה שיַרְשו זאת ענינינו, דהיינו עניני התנועה הציונית – יכול הוא לתת לנו ידיעות מענינות באפן מקיף מאד, באשר קנה לו נסיונות הרבה באפריקה הדרומית, וחוץ מזה נודע לנו על פי עבודתו הציונית, אשר היה גם בארץ-ישראל ואשר אנו מוקירים אותו בתור מומחה נעלה מאד; האדריכל מרמורק, שנשלח לא רק בתור חבר הועד-הפועל, אלא גם לרגל כשרונות הנעלים בתור טכניקאי; שר-הצבא גולדסמיד, אשר – כידוע לכם – היה המנהל הראשי במושבותיו של הירש בארגנטינה וקנה לו נסיונות הרבה בעניני הקולוניזציה; אינז' סטיפנס, אשר בנה אחת מתעלות-המים החדשות והיותר מפורסמות, את הסֶכֶר שבאס-סיוט במצרים, שהוא אחד ממעשי-הפלא של הטכניקה; פרופ. לאורנט, חבר האקדמיה לחקלאות בגימבלוי שבבלגיה, בא-כחה המומחה של ממשלת בלגיה בקונגו; ד”ר סוסקין, שקנה לו נסיונות של שנים הרבה בארץ-ישראל, וגם הוא ישנו פה בקונגרס; ובעת שד”ר סוסקין נועד לחקירת השאלות החקלאיות, בחן ד"ר הלל יפה את שאלת הבריאות והודיע על אדותן, ומר המפרי, פקיד הממשלה המצרית ומומחה מצוין. כך אנו עוסקים בשאלות רציניות.

אין אני רוצה לטפל במסקנותיו המדיניות של מר טריטש. אלה הם דברים, שאין אני רגיל לאמרם בלי הכנה מעל הבימה, שאני מתיעץ עליהם היטב עם חברי, ועליה אני עמל לבוא אתם לידי הסכם, מפני שמכיר אני היטב את הסכנות היכולות לבוא לתנועתנו, אם באיזו בחינה שהיא תעשה שגיאה. ואין אני נכנס במשא-ומתן על הערות מדיניות שאין להן יסוד, ומוטב היה לי לדבר עליהן עם מר טריטש על כוס שכר. אין אני מטפל בהן גם משום זה, מפני שבנאום פתיחתי תארתי את מצבנו המדיני באֹפן ברור למדי.

והנה מצא מר טריטש לנכון, לדבר פה על דבר שיחות ויחסים ידועים באֹפן שאין נוהגים לעשות כן בחיים הצבוריים. יודעים אתם, כי מדרכי הנמוס והמדות היפות שלנו הוא, כי בשיחות פרטיות עם אנשים, – לא רק כשהם משתתפים עמנו באיזו תנועה, אלא גם כשהם עומדים מבחוץ או מתנגדים עצומים הם בתוך התנועה עצמה, – בשיחות כאלה זהירים מאד שלא לפרסמן. לא מן המדה היא, להעלות שיחות כאלה על הבימה. ( טריטש: מה כונתך בזה?) הנך אומר, אדוני טריטש, – שלא בצדק; אני מדבר בזה רק מפני שאתה מכריחני – כי בסוף אקטובר נסיתי להתקרב אליך. ההתקרבות שנסיתי היתה בזה, שמר טריטש הופיע בשעת הוכוחים בישיבת הועד-הפועל בווינא, ששם אין הוא יושב, ונכנס אל לשכת הקונגרס, שגם שם אין הוא יושב, ( טריטש: ששם היה לי לדבר עם ידיד אחד ) ששם היה לו לדבר עם ידיד, ודבר זה היה לי לרצון, מפני שנזדמן לי לדבר עם מר טריטש, אשר אוהב אני מאד לשוחח אתו, אף אם אינני מסכים לדעותיו, ואז רמזתי גם כן למר טריטש – כבר אז ידעתי היטב את אשר לפני – כי הייתי שמח מאד, לו יכלתי לרכוש את כחו לתנועתנו באותה הדרך, שהועד-הפועל חושבה לנכונה. כל כך רחוקה מלבי כל קנאה נגד מר טריטש, אף אם מוכרח אני עתה לצערו במדה ידועה.

מר טריטש אומר, כי חובתי היתה לבוא אתו בדברים. הנני להגיד לכם, מדוע לא עשיתי כזאת. לא הייתי מסכים כלל וכלל עם אותה הדרך ואותו האפן, שאתה, אדוני טריטש, עסקת בהם בעניני-ישוב. ובזה אין אני מתכון אל המאמרים שכתבת, לא להתנגדותך שהתנגדת אלי, אלא לפעולותיך במעשה, שעל אדותם שמעתי דברים מעציבים מאד, אשר הוכרחתי לערער עליהם, מפני שמצאתי בהם אותה הדרך, שאין לעסוק בה בענינים רציניים. לא הייתי מזכיר למר טריטש את נסיונותיו שלא הצליחו, אף אם יש להתמרמר עליו קשה, לא רק לשם מליצה; אולם מכיון שבא ודבר, באֹפן שדבר, רוצה אני לקרא באזניכם את הפרוטוקול, שנכתב ביוני לשנה זו בווינא על פי עדותו של אחד מקרבנותיו. ( טריטש: כלום בטוח אתה בזה?) אדוני טריטש, תן לי לכלות את דברי ואחרי כן תדבר אתה! הפרוטוקול הזה, שנכתב ביוני לשנה זו בפני ארבעה עדים, זה הוא תכנו:

תֹכן הפרוטוקול: אשה אלמנה, אם לששה ילדים, מעידה, כי משפחתה עם עוד 54 משפחות מרומיניה עזבו על פי עצתו של טריטש את מושבם, מכרו את כל אשר היה להם ויצאו להתישב על האי קפריסין. אחרי נדודים הרבה והרפתקאות שונות שעברו עליהם – גדולים וקטנים מתו בדרך – טלטלו ממקום למקום בארץ יון; אחדים באו בעזרת החברה “כי”ח" לארגנטינה והרוב שב בערום ובחֹסר כל לרומיניה. גם בעלה מת בדרך-נדודיו, והיא נשארה עם ששת יתומיה צופיה לחסדי נדיבים.

אדוני טריטש, העברתי לפניך רק מעשה שהיה, והנני חותם את דברי.

טריטש: אתה אומר: מעשה שהיה? העברת לפני רק עובדה של פרוטוקול.

הרצל: מר טריטש אומר, מה שקויתי ממנו מראש, כי העברתי לפניו רק עובדה של פרוטוקול. כל כך בטוח הייתי מראש, עד שלא משה עיני מן האשה הזאת למן חדש יוני, והיא נמצאה בבזיל, מפני שידעתי, כי יתן לי מר טריטש תשובה כזאת.

יום ב' אחר הצהרים.

אחרי שבקרו צירים אחדים את הדין-והחשבון.

הרצל: קונגרס נכבד! הנני לענות בשם הועד-הפועל על הטענות, שטענו הצירים בוכוח הזה על הדין-והחשבון. אינני יכול לטפל בכל הטענות, אולם הרשוני לדבר ביחוד על אותם הפרטים, שעליהם נשאלו שאלות מאת הועד-הפועל; אמנם לא אשיב על השאלות באותו הסדר שנשאלו.

קֹדם כל שאלתו של עורך-הדין מר רוזנבוים, מדוע לא נזכרו בדין-וחשבון הסיעות והמפלגות השונות שבציונות, מדוע לא נאמר בפרוש מזרחיים, תלמידים, פועלים וכו'. כמובן היינו בדין-וחשבון של הועד-הפועל תלויים בהודעותיהם של הועדים הארציים, ועל פי הידיעות שהמציאו לנו נערך הכל מה ששמעתם פה. אם יהיה מקום לדרישה זו, אז תהיה חובתם של הועדים לעתיד למלא אחריה. בעצם הדבר אין לנו שום עסק בהפרדת המפלגות. אין לנו מה להודיע בנדון זה, ואין אנו יכולים להודיע, מכיון שרק בקונגרס אנו שומעים, מה כחן של המפלגות היחידות, ולא מחובתנו היא להתענין בדבר, באיזה אֹפן מתרבות המפלגות; למצער לא חובתנו היא להודיע זאת לקונגרס. מר רוזנבוים שואל, מדוע לא נכנס ועד-הבאנק לישיבה. ( רוזנבוים: שאלתי, מפני מה לא נתן הועד-הפועל הזדמנות לועד-הבאנק להרציא הרצאתו בקונגרס ). הנך חוזר ושואל תמיד על דברים שכבר נאמרו. ועד הבאנק הזה לא נמנה זה שלש שנים. זאת היא אפוא אשמת הקונגרס.

הציר רוזנבוים נותן טעם לטענתו.

זה היה, דוגמת סכום שאינו אלא במחשבה, ועד שנשאר קים רק במחשבה בלבד. בכל אפן אין אנו יודעים זה שלש שנים אם נמצא הועד הזה, ועל זאת יש לערער על הקונגרס. שלש פעמים היתה לכם הזדמנות לדרוש שימנה הועד מחדש, כמה וכמה פעמים היתה לכם אותה ההזדמנות, שהשתמשתם בה, כדי לדבר על היחס שלנו אל הבאנק, ולפלא הוא בעיני, כי מלינים אתם עלינו. הועד הזה איננו במציאות, ועל כן אין אנו יכולים לתת לו את רשות הדבור. מה שנוגע ליחס הועד-הפועל אל הועדים השונים, יכול אני להשיב, כי לא נמנענו מלעורר את הועדים לעבודה. אם תדרשו, אצוה לחפש בספרינו, מתי וכמה פעמים עשינו כזאת. כח לכפיה אין לנו. כשאין אנו מקבלים ידיעות מהם, אין אנו יכולים לעשות כלום, אלא לבקש מאת הקונגרס, שלא ימנה עוד ועדים מיותרים.

עורך-הדין מר רוזנבוים שאל גם כן, מה עשה הועד-הפועל בתור ועד-מפקח? על זאת אנו משיבים: בתור ועד-מפקח מפקחים היינו, אלא שלא התערבנו בהנהלת העסקים, אבל שאפנו תמיד לדעת את מהלך העסקים. צוינו למסור לנו מדי שבוע בשבוע ידיעות, בחַנו את הידיעות, ומאד אנו שבעים רצון מכל מה שמצאנו בידיעות האלה. רוצה אני להזכיר רק דבר אחד. כל כך מפקחים היינו בכֹבד-ראש על הבאנק, עד שעשינו בחינות שונות מפקידה לפקידה, מבלי להודיע על אֹדותן מראש. ביחוד שמנו לב אל מצב השטרות ורכשנו לנו את הבטחון, כי מצוין הוא. זה הוא מה שיש לי להגיד על הועד-הפועל בתור ועד-מפקח.

אחרי שענה הרצל את הד“ר פסמניק, ויבאר לו פרט אחד בחשבון ההוצאות ואת הצירים לילין ושינקין, שחששו לשנוי הפרוגרמה, מפני שלא נדפס טופס הפרוגרמה בראש העמוד הראשון של “העולם” שנדפס בבזיל, ויבאר להם, כי המדפיס הבזילאי לא יכול להכין את הטופס, וכי אין בזה שום סכנה, שהרי פה בבזיל היה הפרוגרמה באספה עצמה, – פנה אל שאלת הד”ר ויצמאן בענין אל-אריש.

מר ד“ר ויצמאן שאל, אם סלקנו את ידינו מהצעת אל-אריש. זאת היא אחת השאלות, שנשנו ונשאלו בנאומים אחדים. בברור שנתַנו לכם על אי-הצלחתן של עבודותינו בענין אל-אריש, לא פרטנו את הסבות, שגרמו לזאת. אבל רוצה אני בכל זאת להשיב על שאלת מר ד”ר ויצמאן תשובה, שאולי תניח גם את דעתם של יתר השואלים, בהכירם, כי לא בקלות-ראש סלקנו את ידינו מן הענין הזה, שעסקנו בו בעיון רב וביגיעה רבה.

המשא-והמתן בענין אל-אריש לא הצליח, מפני שהוברר, כי אי אפשר להכשיר את הארץ לישוב, מבלתי יכולת להמציא לה מים במדה מספיקה; וזאת היתה נקודת-מצבה של ממשלת מצרים, המוכיחה, באיזה אמון של חבה התיחסו אל השאלה הזאת. ברור הדבר, כי התישבות שאין לקוות ממנה לתוצאות חקלאיות מספיקות, יכולה לגרום רק לזאת, שיבֹאו המתישבים לתוך מצב רע, והממשלה חששה, פן – אם לא תצליח ההתישבות הגדולה – יפלו אותם המתישבים שלא הצליחו, למשא על ממשלת מצרים ועל ארצה. לא חפצו גם גן, כי לענין שכזה, אשר הכירה הממשלה בכונתו הרצויה, תהיינה תוצאות לא טובות, ובנדון זה נפגשנו במחשבה אחת. שלחנו את האכספדיציה, לא רק מפני שחובתנו היתה למלא דרישתן של הממשלות המעֻנינות, אלא גם מתוך צֹרך עצמנו, מפני שלא יכֹלנו לנהל הגרה והתישבות לאיזה מקום, שלא ידענו בברור גמור, אם מוכשר הוא להתישבות.

ובזה הגעתי אל מר ד“ר נוסיג. מר ד”ר נוסיג – חבל, שבהזדמנות זו מוכרח אני גם כן לשוב אל מר טריטש, מכיון שמר ד“ר נוסיג הוא במדה ידועה חברו, כדי שלא לאמר בא-כחו של מר טריטש – מר ד”ר נוסיג נתן לנו עצות מעשיות באותה ההתעמקות החיצונית, שכבר הכרתיה בכמה מפעולותיו בין יתר דבריו הוא מחליט, כי על ידי קבוץ מי-גשמים יכולים היינו למלא את חסרון המים בארץ ההיא, הידוע גם לו. ( נוסיג: במטותא, אני רק שאלתי.) השאלה הזאת, מר ד“ר נוסיג, היתה כמובן אחת השאלות הראשונות, שעלו גם במחשבתנו, ולא בלי שום כונה הודעתיכם את המומחים המצוינים, ביחוד לעניני מים, אשר ספחנו אל הקומיסיה הזאת, מפני שזאת היא כמובן שאלה עקרית, כשרוצים ליסד מושבה במזרח, לדעת מה הוא מצב המים. אל תחשוב, מר ד”ר נוסיג, כי זקוקים אנו לעצות כך מובנות מאליהן. )נוסיג: לא עצה היא!) על כמות המים באל-אריש אולי יודיענו תכף האדריכל מר מרמורק, שהיה שם. בכל אפן קטנה היא מאד, ואם זוכר אני היטב את כל מה שקראתי בהרצאות השונות, שהנן כמעט ספרות שלמה, יכולים היינו לקוות לגשמים רק לשעות מועטות בשנה, ובכל זאת לא מן הנמנעות היא, שעל ידי סכרים וברֵכות, על ידי עבודת-בנין תכופה ומרכבת מאד שהיתה עולה בדמים מרובים, יעשה דבר-מה בואדי-אל-אריש – הדומה במקצת לבקעת הנילוס, אלא שואדי-אל-אריש הוא כחוט דק בערך אל הנילוס – על ידי סכרים העוצרים את מי הנחל, שהיתה לנו מהם תכנית שלמה, ושנקראו בהרצאת חבר האקספדיציה מר סטיפנס inexpensive dams (סכרים זולים), וצריכים היו להבנות במרחק של חמשה-עשר מיל מאל-אריש, בחלקו העליון של הנחל; אבל אי-אפשר היה להתחיל בדבר, ועל כן הכרנו כבסיס לישוב, כבסיס הכרחי, את המישור הפלוזיני, אשר בין תעלת-הסואֶץ ובין היאור. אבל תכונתו המיוחדה של המישור הפלוזיני הזה היה דורש, כי נמשוך את המים מן הנילוס מתחת לתעלת-הסואץ ונדלה אותם דרך צנורות, שגם מהם היו לנו כל התכניות, ולהמציא באפן זה מים לצרכי המשק החקלאי, הן באמצעות השפוע הטבעי, הן על ידי בניני-הכשרה בנחל. זאת היתה תכנית גדולה מאד, מענינת מאד, שאפשר היה להוציאה לפעולה בדרך הטכניקה, על פי עדותם של המומחים היותר מצוינים, על פי עדותם של אמנים בבנין-הנהרות שבמצרים. אבל את המים האלה, שהיו יכולים וצריכים להיות לבסיס הישוב, לא יכלה ממשלת מצרים לתת לנו, מפני שאי-אפשר היה לה לחסר את עצמה מים כך הרבה, ומפני שכל אדם קרוב אצל עצמו, מפני שעליה לדאוג לבני ארצה היא, ואינה יכולה להמציא לאחרים מים, שהם במקומות הללו היסוד החיוני במשק הארץ.

אחרי שהפסיקו הציר טריטש בשאלה, מבאר לו הרצל את ההבדל שבין שני מיני הסכרים, אשר דבר עליהם, והוא שב לענות את הד"ר נוסיג. הוא מתוכח אתו על אשר נכנס זה מקרוב אל ההסתדרות, ותכף ומיד הוא בא בטענות מתנגדות לציונות המדינית, בהראותו בדבריו, כי די לו בהתישבות אף בלי טשארטר ובלי ערובות בטוחות. נוסיג קורא: הנני ציוני מדיני!

הרצל: רוצה אני להניח גם זאת. רוצה אני להודות, כי גם אתה הנך ציוני מדיני, וכי אין בינינו אלא הבדל השטה. אבל בכל הוכוח הארוך, שאתה מכירו, מפני שלקחת בו חלק בתור מתנגד, התברר אצלנו – וזה היה אחד מעקרינו – כי אין להתישבות בלי ערובות אלא מובן זה, שמוסרים בני-אדם ביד גורלם שאינו בטוח. אנחנו ראינו את הנסיונות ומכירים אותם. הן לא לחדשות, שלא נודעו, אתה מטיף. הן יודע אתה בנדון זה הרבה יותר ממני, בהיותך מו“ל עתון העוסק בשאלות הישוב. והנה אחרי כל מה שראינו, אחרי עבודת שנים הרבה בהתישבות פעוטה זו, חושבים אנו, כי היא לא תוכל להביאנו אל המטרה לעולם, וכי לעולם לא נתן את ידינו לזה, שנכלה לריק את עתותיו של העם המעונה הזה בדברים כאלה, שאין להם תקוה ותוחלת. ועתה הרשני לעבור מן הטוֹן הקשה הזה אל טוֹן נוח ממנו. דבריך הזכירוני מה שהרשיתי לי פעם אחת להגיד למר טריטש – ובזה אני מגיע לאחד החצים המרעלים הקטנים, שהיו בנאומו מאתמול. הוא אמר, כי נכנסתי עמו בדברים. בזה כוֵן מר טריטש למה ששמעתי תמיד לדבריו באותה ההתענינות ובאותו הנמוס, שאני רגיל בהם כלפי כל אדם. ( טריטש: לא לזאת נתכונתי!) הוא אמר, כי נכנסתי עמו בדברים, מפני שחשבתי, כי היק”א עומדת אחריו. זה היה חץ מרעל קטן, המשאיר זכרון קטן: הוא נכנס עמי בדברים, – כך היה חפץ להגיד – רק מפני שחשב, כי צרורות-הכסף הולכים אחרי. זאת היתה שגיאה. ידעתי, כי צרורות-הכסף אינם הולכים אחריך. הן לא תחשוב לי לחטא, כי דברתי אתך בפרוטרוט כל כך על הצעותיך המענינות. בעתו נשאתי על מר טריטש משל, שאין בו משום עלבון כבוד; אמרתי: מר טריטש הוא בארון הירש בלי כסף. ( טריטש מפסיק בקריאות של מחאה ויושב הראש נורדו גוער בו ) הנה לו! – וזה עתה הכרתי לדעת עוד “בארון הירש בלי כסף” שני. זאת אומרת, האדונים רוצים לעשות בלי כסף דבר, שלא עלה ביד הירש לעשותו בכסף. עומדים אנו אפוא, כאשר ידעת, על נקודת-מצב אחרת. ( נוסיג: גם אתה הנך בארון הירש!) לא, מר ד"ר נוסיג, זאת היא שגיאה, ומתפלא אני, כי אדם פקח שכמותך אומר כזאת. הנני אומר: דבר כזה אי אפשר בכלל לעשות בכסף, אלא רק בכח הרעיון הלאומי!

נוסיג מעיר, כי בכל פעם שיש להרצל להוציא איזה רעיון לפעולה, הוא פונה אל היק"א.

הרצל: חשבת הפעם להגיד לי דבר לא-נעים מאד. הנני מעירך, כי כמה פעמים הביע הקונגרס את חפצו, כי נבקש עזרתן של חברות-הצדקה בעד הפרוגרמה שלנו. ורוצה אני להודיעך עוד דבר אחד, מכיון שחשבת בודאי להביאני בענין הזה במבוכה נוראה. ובכן רוצה אני להודיעך דבר, שלא אמרתיו בהרצאת-הפתיחה, מפני שחשבתי, כי אין לי לענות בו בנאום פתיחתי מפני מעוט חשיבותו, מכיון שאין אנו חושבים להוציא ממנו עתה איזו מסקנה למעשה. אמנם פניתי אל היק"א, כלומר בשנה הזאת, לרגלי הצעת אל-אריש. הנני מודיעכם גם כן, כי נפגשתי אצל חברי מועצת-ההנהלה עם התיחסות עִנְיָנִית ומבינה, בכל אפן לא התנגדו להצעתי. שיחתי אתם התנהלה באֹפן מצוין מאד. לא פתיתי אותם אחרי רעיונותינו הגדולים יותר ולא חפצתי לפתותם. כאמור לא הביא המשא-והמתן לידי איזו החלטה, אבל בשיחותי עם יחידים ועם סיעות נוכחתי, כי אם יעלה בידינו ליצור את הבסיס הזה – ילכו אתנו במדה, שעוד צריכים לקבוע אותה. זה הוא ענין, שאינו מביא אותי בשום אפן במבוכה.

עושה אני נחת-רוח לקונגרס, בספרי לו זאת. אין אני בא במבוכה להגיד זאת. אבל מר ד"ר נוסיג אמר פה עוד דבר אחד. כפרקליט וחבר למר טריטש התרעם על אשר דברתי אתמול על אדות האשה האמללה. אמנם לא כלם מתו! גם אי אפשר למצא את כלם, שהרי זה הוא עני נודד, ההולך ואבד; אולם יש אשר יעברו ויסורו אל לשכתנו, ואחרי האשה הזאת באו עוד אחרים, כאשר תוכל להעיד המזכירות שלנו.

טריטש: דוקא בשנה הזאת כשהיו צריכים לאותו החֹמר.

הרצל: – לא רק בשנה הזאת, כי אם באותה העת, שנתפרסמו תלונותיו של מר טריטש; ואז תרתי ממנהגי להניח למר טריטש לעשות מה שלבו חפץ. האשה הזאת באה במקרה ביום אחד, אינני יודע מה זה היה, אבל אז אמרתי: אותה הביא המקרה לידינו! עתה נחזיק בה! גם החזקתי בה, והנה היא פה! והנה מוצא מר ד"ר נוסיג, כי לא היה לי לדבר בקרבנות המעטים האלה – חושב אני, כי די באלה – אלא צריכים היו לדבר בקרבנותי אני, כלומר לא בקרבנות שהבאתי אני, אלא באותם שהיו לקרבנות על ידי. יש מכתב אחד של הועד-הפועל החוזר ונכתב פעמים כך הרבה, עד שיש לנו ממנו טפוס קבוע. במכתב הזה נאמר, כי לא נוכל לעורר את מי שהוא, או גם לתמוך במה שהוא ביד שום אדם, הרוצה להגר, בטרם תבא העת להגרה. אנחנו כותבים רק מכתבים, נואמים רק נאומים ומוסרים רק מודעות, שמהם מוכח, כי אמנם עובדים אנו – וחושב אני, כי גם מתנגדנו יודה, כי עובדים אנו – אבל אין אנו מעוררים בזה את האנשים להגרה שלא בעתה ולתקוות שלא בזמנן. בנאומי, אשר חפשת למצֹא בו חמר לתלונותיך, נאמר גם כן, כי גם ביחס אל האדמה האבטונומית הזאת לא נעורר את המהגרים, כי גם אז, כשיהיה לנו טשארטר באפריקה המזרחית, גם אחרי שתהיה לנו כבר מטרה להגרה, אין אנו אומרים לעורר תנועה; והנה באים אנשים ואומרים, כי יש קרבנות, שהובלו על ידי לאיזה מקום, או שנפתו על ידי במשאות-שוא. לא! זאת תהיה מליצה צלחה, אם לא אתן עליה תשובה. אבל אל נא נשכח ואל נאפיל על הענין עצמו שעסקנו בו. הזכרתי למר טריטש, שהתגרה בי בדברים קשים מאד והטיח עלי אשמות של אשמתי בהן, מעשה שהיה, גם הוצאתי ממנו מסקנות שלא היו אפילו מוגזמות, ביחוד לא פגעתי אף בכבודו ובישרתו של מר טריטש. היום דרש מאתי מסירת-מודעה בנדון זה; סרבתי לעשות זאת, מפני שאין אני רוצה למסור לו איזו מודעה, מפני שאין אני רוצה להשלים עמו.

טריטש מפסיק בקריאות ויושב-הראש נורדו מאיים עליו בעונשין. אח"כ מוסיף הרצל:

אמרתי, כי לא אמסור מודעה למר טריטש, מפני שאינני רוצה, שהקומיסיה לבחינת הענין לא תמנה. הקומיסיה תמנה. אבל בלי שום התחיבות, מכיון שאין את נפשי להשלים עם מר טריטש, אני מוסר פה מודעה – מבלי להתחיב כלפי מר טריטש – כי לא אתמול ולא בפעם אחרת הטלתי ספק בישרתו האישית של מר טריטש. מה שאמרתי פה, ואני חוזר ואומרו, הוא ענין אחר: מר טריטש בא הנה וקורא בפנינו הרצאות על הדרך, שבה צריכים ליסד מושבה, ואיך צריך אדם לקבל עליו את האחריות בעד גורלם של בני-אדם נודדים ואמללים; ועל זאת השיבותי למר טריטש בראיות עצומות, שאותן תבחן הקומיסיה, כי לו חסר רגש האחריות, וכי מי שאינו מרגיש באחריותו, אינו רשאי להשפיע על תנועה כבירה בתנועתנו אף במלה אחת, אלא אסור לו לדאוג אף למשפחה אחת, שתשנה את מקומה.

דבר זה אמרתי לו, ובו אחזיק – אחת הוא, אם יפריע הדבר בעד חברות-הישוב שלו או לא, ואתמול, מר ד"ר נוסיג, במחזה התיאטראלי, נמנעתי מן הפעולה הראשית, שאתה הרגשת בחסרונה, מפני שגם אומנותך בכך, מן sc è ne à faire, ואת הפעולה הראשית הזאת שיכֹלתי לעשותה אולם לא עשיתיה, אגיד לך עתה. אותה sc è ne à faire היתה: אחרי שהבאתי עֵדָה, שנשארה מן העסק הרופף, המת והמשחת של מר טריטש, יכֹלתי לשאול אותו שאלה אחת. אחרי שספרה האשה הזאת, איך מתו אלה בקפריסין ואלה בארץ יון, ואחרים שבו לארצם – בכל אֹפן לא נשאר כלום מכל העסק הזה – יכֹלתי לשאול אותו: ואיפֹה היה אז מר טריטש, כשנטרפה ספינתם של אותם האנשים, שהניע אותם ממקומם? איפֹה היה מר טריטש? רוצה אני להגיד לכם: מר טריטש נעלם, אולם כעבור זמן מה נתגלה שוב, – איפֹה? (קולות שונים ושאון באולם.) הנני חותם: איפֹה נתגלה? נתגלה על בימת הקונגרס הציוני, שלא נבנתה לתכליות כאלה. האדונים נוסיג וטריטש יודעים היטב, כי רק מפני שכל אלה ערוכים למלחמה נגדי אני, נתתי להם להשתמש בבימה הזאת לתכליותיהם זמן רב כזה. רק מפני שהתקוממו נגדי נתתי להם זמן רב כזה מקום במועצותינו היקרות. אלמלא כן – לא הייתי עושה זאת, ובזה, כמדומני, נגמר עסקנו עם האדונים האלה.

(אחרי שובו לשבת בראש ) – היה ביד ציר אחד, המואס בדרכי הנמוס, שנוהגים באספה כזאת, לפוצץ את כל הקונגרס. עד למדה כזו אין אנו רשאים לשכוח את חובתנו. כמדומני שלא עברתי אף באחד מדברי, למצער בצורתם, את מדת הנמוס, ורוצה אני גם כן, שנחזיק בה, ושלא יפתה לבנו אחרי מחזות, העלולים לעשות אספות ממין אחר למשעשעות! נשובה למנוחתנו ונגמור את מפעלנו.

עוד עלי להשיב על דברי נואם אחד, מר סירקין. מר סירקין הראה, איך יודע מתנגד, אשר לבו לא טוב לנו – אין אני משלה את נפשי בנדון זה, שמר סירקין איננו אוהבנו המדיני – הוא הראה, איך יודע מתנגד מדיני שנתבגר לדחות ברגע חשוב מאד את כל מה שאינו עומד ישר על סדר היום, ועם היותו נאמן להשקפתו ראה חובה לעצמו לתמכנו במדה ידועה ברגעים קשים. חושב אני, כי מר סירקין יכול להיות למופת לכלנו, גם לאלה אשר בעצם השקפתם הם שונים ממנו, שעליהם נמנה גם אני. מר סירקין עשה בזה איזה מפעל והראה אותנו דבר הראוי לתשומת-לבנו. נאחד את כֹחותינו לדבר, שאנו מחזיקים אותו למשאת-נפשנו ולמטרתנו העקרית; ואם יעלה בידינו להשיג את אשר תארנו לכם עד עתה בנאומינו, אז נהיה אחים בני עם אחד, אף אם לא בעלי דעה אחת. אינני חפץ בזאת כלל, ובודאי אינני מקוה לזאת. אצלנו תתגלינה ההשקפות היותר שונות, וכל אחת תבקש לנצח את חברתה. לתכלית זו יצרנו מקום לאספה. חפץ אני, כי יהיה דבר זה מתוך רגשי כבוד בין איש לרעהו, ואני מקוה, כי מהתנגשות ההשקפות והשאיפות השונות תצא לנו התועלת היותר גבוהה והיותר טובה.

יום ג', אחר הצהרים.

הציר גרנובסקי אמר בסוף נאומו, כי מקום-מושב בטוח במשפט צבורי אין קונים, אלא לוקחים ביד חזקה.

הרצל: הנואם האחרון הגיד דבר, שאין אני יכול לעבור עליו מבלי לגעור בו. בשים-לב אל התנאים, שאנו חיים בהם, מכניס כל מי שאמר דברים כאלה שאמרת זה עתה, אל האספה הזאת טוֹן של תגרה, שאי אפשר לעמוד בו, העלול לגרום לשגיאות היותר גדולות ולהביא לתנועתנו נזק גדול. אינני יכול לסבול פה דברים כאלה, ודורש אני מאת כל מי שינאם עוד, להזהר מפריצות גדר כזו, אשר לא לפי רוח האספה, ובודאי לא לפי רוח ההנהלה היא.

יום ד', לפני הצהרים.

ביחד עם הועד-הפועל ועם הלשכה קבעתי את סדר-היום באפן שכזה: בחשבנו לדבר מועיל, כי יכנסו לתוך הוכוח, שאנו עסוקים בו, גם דברים ממשיים, וכי יהיה לנו ציור נכון ממושגה וממהלכה של התישבות, תבא ראשונה הרצאת ד“ר אופנהימר על “ההתישבות”, טרם שאתן את רשות הדבור לנואמים, שלא יכלו לדבר אתמול. אחרי כן יבאו המשך הוכוח וההצבעה על השאלה המונחת לפנינו עתה. טרם שאתן את רשות הדבור למר ד”ר אופנהימר, הרשוני להגיד דברים אחדים על אדות הציר החדש הזה, המחדש את זהרה של הבימה הזאת. אלה המכירים את מפעליו המדעיים והספרותיים – הם יהיו רֹב המשכילים – לאלה אין אני צריך להגיד דבר על אדות הסופר אופנהימר. רוצה הייתי להציגו רק בתור מה שהנהו כבר עתה לתנועתנו, ומה שהוא יכול עוד להיות בעתיד. רבים מאתנו, וגם אני בתוכם, חיבים לו תודה בעד ברור וחזוק של השקפותינו על שאלות תקון משפט-האחוזה, ההתישבות ואגודות-ההכנה. רואה אני לעצמי כבוד מיוחד בזה, שעלה בחלקי לקרא מקֹדם את ההרצאה, אשר תשמעו עתה; ואני מבקש מכם לפנות את כל תשומת-לבכם למסקותיה, אשר בכל אֹפן תביאנה תועלת מרובה לתנועתנו.

יום ד', אחרי הצהרים.

אחרי שהעמיד למנין-דעות את ההצעה למשלוח אגספדיציה לחקירת אפריקה המזרחית:

עתה אקרא באזניכם את הצעת הועד-הפועל. הרשוני נא עוד לחתום בדברים אחדים. הנני חושב זאת לחובת המנהלים, שלא להסתלק מן האחריות אלא לגלות את דעתם בברור. ומכיון שידעתי היטב, כי המשכת העבודה תהיה קשה מאד, ואפשר שלא תהיה אפשרית, אם לא תתקבל הנוסחה הנוחה מאד, שנתנה להצעת הועד, – הנני מעיר את תשומת-לבכם על עצם חשיבותה של ההצבעה, בטרם נתחיל בה. חיבים אנו תודה בעד ההצעה הנהדרה, שהוצעה לפנינו; אותה התודה לא נוכל להביע רק בדברים או בתנופת כובעים ומטפחות בלבד. תודתנו בענין חשוב צריכה קדם-כל להיות באֹפן זה, שנעין בדבר בכבד-ראש, וכֹבד-הראש של המשא-והמתן דורש מאתנו, כי נשלח האכספדיציה לחקירה, בלי להקדים בהנחות, כאשר ברר לכם מר ד"ר נורדו באפן ברור למדי, בלי הנחות קודמות על היסודות העקריים שבתנועתנו ובלי להקדים ולהחליט בדבר ההתישבות עצמה לפני החלטת הקונגרס, ואני מעיר אתכם על סוף דברי ההצעה, טרם שאתן לקרֹא אותה. את ההחלטה בדבר ההתישבות נניח לקונגרס, אשר יתאסף לתכלית זו.

אחרי ההצבעה: הצעת הועד-הפועל נתקבלה. אולם עלי להוסיף: אף על פי שנגמרה ההצבעה, רוצה אני לברר וללבן את השגיאות והטעיות, שאולי חדרו אל תוך האספה, ולהעיר, כי קבלת ההצעה אין לה אלא משמעות זו, שרוצים אנו לבחון את ההצעה, שהוצעה לפנינו בהוקרה הראויה ובכֹבד-הראש הראוי. תוצאת הבחינה לא תאחר לבא עד לקונגרס, שיקָרא לתכלית זו, אלא תוָדַע בעתה קֹדם לזה לצירים, באֹפן שיוכלו להתבונן אל המשא-והמתן ולהכיר גם את דעת בוחריהם. אולם אין אני רוצה לאמר זאת באותו מובן, כאלו חושב הייתי, כי איזה ציר יתרחק מן היסוד העקרי שבהרשאה, הנוהג בכל מקום, שאין לבֹא אל האספה כעומד ומצווה בפקודה קבועה, אלא, מכיון שיש לנו פה עסק עם עֹני הנמצא בפועל ובמעשה, יכולים לחקור אחרי ההרגשה גם בבחינה זו. כי זאת היא שאלה קשה מאד ומלאה אחריות, השאלה שאנו עומדים לפניה, אשר לא פתרנו אותה היום, ואל פתרונה התחלנו היום להתעתד. דבר זה צריכים להבין כראוי, ועל-כן אינני יכול להשיג, כי חלק מן הצירים עזבו את האולם באֹפן כזה.

יום ה', לפני הצהרים.

הציר ד“ר לוין, שהיה לו להציע שתי הצעות בשם המעוט בעלי ה”לא", מקדים כמה דברים של הצטדקות, על שיצאו אלה אתמול מן האולם. הצל מפסיקו:

כידוע לך, מר ד"ר לוין, מלאתי אתמול את חפצו של המעוט, לעשות פשרה ביחס אל המאורע האי-נעים באפן מתאים עם כבודו של הקונגרס וטובתה של תנועתנו. היתה לנו – לבאי-כחו של המעוט ולי – ועידה בענין זה. בהזדמנות זו אמרתי, כי לא אוכל לעבור בשתיקה על גלוי-דעת, שהיה משמעו, כי סרנו מן הפרוגרמה הבזילאית, מבלי לגלות דעתי אני, כי הקונגרס בעצמו מבאר, מה שלפי דעתו מתאים עם הפרוגרמה הבזילאית או לא. אם בהצבעה אמרו 295 צירים “הן” וגלו בזה את דעתם, כי יש להצעה הזאת מקום בפרוגרמה הבזילאית, – אז אין אני יכול להרשות, כי מעוט הצירים, שמספרו הוא פחות מאה ועשרים ממספר הרֹב, יאמר, שזאת הוא בגידה בפרוגרמה.

צר לי, שהבאתני לגלוי-הדעת הזה, וביותר – כמדומני, שאוכל להגיד זאת בשם הרב – בשמעי לעֹנג-לבי, כי מסרת את המודעה הישרה, שיציאתכם מאתמול, אף אם השתמשו בה אחדים להפגנה, לא נתכונה לשם הפגנה. ועתה, מר ד"ר לוין, יש לך – כפי שאני משער – לחבר עם זה אי-אלו הצעות, אשר לקריאתן אני נותן לך את רשות הדבור.

אחרי שהציע ד"ר לוין: א) שלא יוציאו מכסף השקלים לצרכי האכספדיציה; ב) שיניחו לועד-הפועל הגדול את מנויה, הכשרתה ושלוחה של האכספדיציה והוא יקבל גם את תוצאות חקירתה.

הנני מודיע בשם הועד הפועל, כי מסכים הוא עם הפרט הראשון שבהצעה. מחובתו של הועד-הפועל המצומצם יהיה לדאוג לספוקן של ההוצאות האלה בתוך אותם הגבולות, שקבעתם לנו. בנוגע לפרט השני, איני רוצה לחוות עתה את דעתי, מפני שעלי להביאו מקודם בנוסחתו זו לפני הועד-הפועל. אני מעמיד אפוא להצבעה את הפרט הראשון, ועל השני אתן להצביע בזמן אחר, לאחר שאוָעץ עם הועד-הפועל. את זמן ההצבעה אודיעכם בעתו, כדי שיהיו כל הצירים באולם.

אחרי ההצבעה הוא מודיע ע"ד טלגרמה, שבאה מזכרון-עקב בעריכת אוסישקין.

על הטלגרמה הזאת רוצה אני להשיב בדברים האלה:

“הקונגרס הציוני מביע תודה לאחים, היושבים כבר בארץ-ישראל בעד ברכתם, ומקוה הוא, במדה שהוא חפץ, כי לא תארך עוד העת להיותם יחידים בעבודתם לתחיתה של אדמת אבותינו הקדושה.”

יום ה', אחר הצהרים.

בהעמידו להצבעה את הפרט השני של הצעת המעוט:

על זאת עלי להעיר: אנחנו, רב חברי הועד-הפועל, מסכימים לזה שיתאסף הועד-הפועל הגדול, כשתהיה הרצאת האכספדיציה מונחת לפנינו; אבל למותר הוא בעיני להוסיף, כי יתאסף קונגרס חדש, כדי להחליט על הדבר, מפני שאינני יכול לתאר לי, כי ענין, שבעדו הצביעו אתמול 295 צירים, יגמר פשוט על ידי הועד-הפועל הגדול. אינני חושב, כי יתכן להכריע באופן אחר, מאשר להביא את הענין לפני הקונגרס. הזמן לקריאתו תלוי בתנאים שונים. בהודיעי אתכם, כי הקונגרס הבא יוכל להקרא רק בהסכם עם הועד-הפועל הגדול, אני מניח, שבאי-כחם של 178 הצירים מסכימים להשמיט את הפרט המיותר הזה. כי אפשר שיבֹא באקראי ענין כזה לפני כל אחד מן הקונגרסים הבאים, ובזה יהיה רק החסרון, כי הצירים והועד-הפועל לא יוכלו להתעתד לוכוח במדה מספיקה. אי אפשר להכריע פשוט על איזה ענין, שבעדו הצביעו 295 צירים, אם יכולים לדון עוד עליו או לא. חושב אני, כי טוב לשמיט זאת.

הציר רוזנבום שואל, אם יתאסף הקונגרס גם אז, כשתמצא האכספדיציה, כי אין המקום מוכשר לישוב.

לא! אז יִדּון הענין בגניזה. ידעת, כי על קריאת הקונגרס מחליט תמיד הועד-הפועל הגדול. מעולם לא היתה אחרת.

נעילת הקונגרס.

קונגרס נכבד! ידעתם את הגבול, שהושם למועצותינו. המנוחה כבר מרחפת מעל לראשינו, ואני מרשה לי, בתור המסדר באספותינו, לבקש מכם, להתחיל במנוחה זו גם אחרי שיגמר הקונגרס.

הקונגרס הציוני הששי, שהתאסף בבזיל, היה נפלא בבחינה ידועה היו לנו רגעים משמחים וגם קשים. בין הדברים המשמחים אני חושב קֹדם-כל את הברכה, שבה קדמה פנינו בפעם הראשונה הקהלה היהודית בבזיל. זה היה קונגרס קשה, והרשוני לאמר, גם קונגרס גדול, לא רק במספר הגדול של ציריו, כי אם גם במהלך וכוחינו. באֹפן נפלא מאד ראו, כי אפשר לבטוח בציונים. רואה אני אמתת הפתגם:

On ne s’appuie que sur ce que resiste.

“אין נשענים אלא על דבר המעכב”, וכן ראינו לרגל הצבעה חשובה מאד, שבה היה חפץ כולנו לשאת את האחריות בעד מה שעשינו, כי חלק גדול מן הקונגרס, ואולי אחדים שהיה לבם נוקפם, מצא לנחוץ קֹדם-כל להביע את בטחונו בהנהלה, מפני שחלק זה של הקונגרס הרגיש והבין, כי ההנהלה נמצאה במצב קשה. אבל גם על האחרים אין לערער; הלא הם הראו רק את אמונתם אל הרעיון. אמנם עלי לאמר, כי לא תמיד יכולים ללכת בדרך “קו-האויר”. קו-האויר אין לו דרך סלולה, כל זמן שאין אניות-אויר, שאפשר להטותן לכל רוח, וכל זמן שאי אפשר להתהלך בעבים. אלמלי אפשר היה לשאוף מיד אל המטרה דרך קו-האויר, כי אז לא היו זקוקים למנהלים; כי את המקום, ששם היא ציון, מכירים כל המנהלים, המבקשים את הדרך המובילה שמה. זאת היא שאלה סבוכה מאד. מכל הדברים הנוגעים לזה הנני חפץ להזכיר רק את מה שנוגע לעניני הכלכלה. אינני סובר, כי עלינו לחכות, עד שיכלו המונינו בעָנְיָם, כדי שיֵעָשו ציונים חזקים. הנני חושב, כי חזוקם הם מחזק גם את הציונות. אבל, מכיון שעלתה פה איזו שגיאה, מחוץ שיֵאָמר בשעת-הפרידה מה שאמרתי בנאום הפתיחה לקונגרס הזה, ואם תשובו לקרא את דברי, שנשכחו בינתים, אז אולי תמצאו כי יכלו למצֹא מקום בנאומו של אחד מבעלי-ה“לא” כביכול: “אמנם אין זאת ציון, ולא תהיה זאת לעולם”. ואם יחפץ מי שהוא לחשוב זאת למליצה ריקה, הרי היתה אחריה התחיבות מפרשת: “אות להגרה לא נוכל לתת ולא נתן להמונינו על יסוד זה”. ולפיכך רשאי אני לאמר, אחרי כל מה שאירע, כי בשום רגע ובשום מחשבה לא סרנו מן הפרוגרמה הבזילאית. כשחשבתי – באחד מאותם הרגעים הקשים שלא חסרו לנו – כשחשבתי, כי לזמן קרוב, אולי לימי דור אחד, אבדה כל תקוה, היה עם לבבי להציע לפניכם עזרה עראית, ורוצה הייתי, מכיון שלמדתי בינתים להכיר את לבבכם, להגיד לכם דבר של תנחומין, דבר ישן, שיש בו מעין התחיבות מצדי, בשפת אבותינו:

אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני!

אולם אותו הדבר, שחפצתי לנחמכם בו, לא מצאתי לנחוץ כל עקר; כי כפי שכבר הודעתי גם כן, נפתחה לפלשתינה תקוה חדשה, אשר כמוה לא היתה, על ידי התמיכה, שהבטיחתנו ממשלת רוסיה. אין אפוא בכל אֹפן לא פרץ ולא שנוי ולא בגידה בפרוגרמה הבזילאית. וחפץ הייתי להעיר על מאורע מפתיע, שקרה בשעת ההצבעה הגלויה הזאת. בשעה שנתפרדו אלה מאלה, נקרא בשמו גם איש אחד, זקן, שהקדיש את כל ימי חייו לעבודה בעד ארץ-ישראל, אחד מאותם הנעלמים – לא שאין מכירים אותו, אלא מאותם הענותנים הנחבאים אל הכלים, וכאשר נקרא שמו להצבעה, חשבתי כמובן, כי יענה “לא”. זה הוא הד"ר יוסף חזנוביץ, והוא ענה “הן”, מפני שיש לו בטחון בהנהלה. וכלום צריך אני להזכיר עוד, כי הרבנים, שאינם רוצים במחיקת זכר ציון מסדר-התפלה, הרב הראשי מפלורנץ, הרבנים מלידא וסופוצקין גם הם ענו “הן”? אבל, כלום צריך אני לערבות? – זוהי אולי המלה היהירה הראשונה, אשר יאמרו, כי השמעתיה מן המקום הזה: – ערב אני לעצמי, כי בפרוגרמה, שלקחתי חלק בעריכתה לא ישתנה מאומה. למה-זה עמלתי בכל כחותי ליצור את הקונגרס, את הקונגרס הזה, המוכיח כבר בראשיתו המצערה על איזה יסוד, איזו התחלה של סדרים יותר טובים העתידים לבא?

יש לנו ההתחלות הראשונות לתקונים, אשר בכל מקום אחר ישארו עוד לארך ימים כחלומות; יש לנו חֹפש-הדעה וההכרה, על יסוד לאומי מכבדים אנו את כל ההשקפות הדתיות והמדיניות, בפרוגרמה שלנו קבענו את שווי זכיותיה של האשה, התאחדות-החלשים לאגודות, ועוד הרבה דברים כיוצא באלה. הקונגרס הוא מוסדנו הראשון, והנני חפץ, שיהיה תמיד היותר טוב, היותר גבוה והיותר מכובד, עד שנעתיק אותו אל אדמת אבותינו היפה, שאין אנו צריכים לחקור אותה, בכדי שנחבבה.

---

חליפת מכתבים על היק"א

מאת

בנימין זאב הרצל

חליפת מכתבים על היק"א / בנימין זאב הרצל

א.

מכתב חוזר אל חברי מועצת-ההנהלה.

(בסוד גמור)

ווינה, 18 לספטמבר 1903.

אדון מאד נכבד!

אולי רשאי אני להניח, כי שמת לבך אל מועצת הקונגרס הציוני שהיה בברזיל; בכל אׂפן אני מצרף בזה העתקה קצרה, שמתוכה תכיר לדעת כמה פרטים חשובים ביותר.

בדרכנו לפלשתינה, שבה נחזיק בכל תׂקף, מבלי לזוז ממנה גם לעתיד, היתה לנו תוצאה אמצעית. הממשלה הבריטית הציעה לפנינו מושבה אבטונומית באפריקה המזרחית. ההצעה הזאת, הנדיבה באמת, נתקבלה מאת הקונגרס בהסכם כל חבריו ובתודה עמוקה, וברׂב דעות הוחלט, לשלוח קדם כל אכספדיציה לחקירת האדמה שהוצעה. קונגרס מיוחד, שיתאסף לתכלית זו, יכריע בדבר ההתישבות, לאחר שיקבל את תוצאות החקירה.

דבר זה ברור הוא כבר היום על פי הספרות ועל פי מודעות הממשלה, כי האדמה ההיא פוריה ומסוגלת להתישבות בעד אנשים מאירופא. אפשר אפוא להניח, כי נמצא מקום המקלט, המבוקש זה כבר, לאמללים שבבני עמנו, הסובלים חרפת-רעב והנודדים מארץ אל ארץ, אף אם – כאשר אמרתי הנאום פתיחתי – “אין זאת ציון ולא תהיה זאת לעולם”.

והנה, לרגל ענין סיני – ואדי-אל-אריש, אשר לצערי לא הצליח, היתה לי הזדמנות נעימה לבא בדברים עם רׂב חברי מועצת-ההנהלה; ואם לא שגיתי, אתם מתיחסים כלכם בחבה אל הרעיון, ליצור מקלט כזה, שהרי חובתה של יק"א היא ליסד מושבות ליהודים. אמנם אתם אומרים “באיזה מקום שהוא”, ואנחנו אומרים “בארץ-ישראל”.

לפי מצב הדברים הנוכחי, ומבלי להקדים איזה מעשה להכרעתו הפוליטית של הקונגרס הבא, חושב אני לדבר מתאים עם התכלית, שהיא לשם צדקה גרידא, ושאליה אתם שואפים, בשאלי אתכם, אם רוצים אתם להשתתף בהוצאות האכספדיציה. העבודות המכינות האלה – איך שתהיה ההכרעה הפוליטית – לא תעבורנה בכל אפן מבלי להביא איזו תועלת למפעל של עזרה תכופה במדה רחבה. מן הכספים השונים של הסתדרותנו אין אנו רשאים להוציא על האכספדיציה, מפני שאין הדבר נוגע לאדמת ארץ-ישראל. על הועד-הפועל מוטלת אפוא החובה, לדאוג באׂפן אחר להוצאות האלה. הוצאות האכספדיציה, שנשלחה לאל-אריש, עלו לארבעת אלפים ל"ש; ובהיות לנו פה עסק עם שטח אדמה, שעודנו רחוק מעולם התרבות, ומכיוון שכנראה נחוץ יהיה להשתמש בשתי עונות-החׂרב ולשלוח שתי אכספדיציות – אחת לחקירה מדעית, ואחת לחקירה מעשית – תהיינה ההוצאות גדולות ביותר.

ליסד אגודה לשם חקירה (Société d’Etudes), כמו שנוהגים לעשות. אם שואפים למטרה שיש בה משום עסק, – דבר זה, חושב אני, לא יתכן לפי מצב הדברים שתארתי לעיל. מצד אחר לא יתכן גם כן לאסוף נדבות בשביל איזה מפעל, שעליו לקבל אחרי-כן על פי גדלו אפי של העסק. לאלה שנדבו כסף תכף אחרי הקונגרס נחזיר למועד נכון את נדבותיהם, או נכניסן לקרן-הקימת-לישראל. את נדבת היק“א, שאני מעריכה לשמונה אלפים ל”ש, אני מתאר לי אפוא כדמי-קדימה על החשבון המיוחד של האכספידיציה לאפריקה המזרחית אצל הבאנק הקולוניאלי היהודי. אם תוסד לאחר איזה זמן חברה יהודית בשביל אפריקה המזרחית – אשר ליסודה תקָרא גם היק“א –, אז תחזיר החברה את הסכומים שהוצאו בשביל האכספדיציה. אם לא יבא לידי מוסד זה, אז צריכה היק”א לחשוב את הכסף נדבתה לאבוד. אבל כפי שיש לשער, תמצא לה פיוס מספיק בחקירות האכספדיציה, מפני שיברא בכל אׂפן בסיס רחב להתישבות נדיבית על ידי הבטחתה של הממשלה הבריטית. אם תשתתף היק"א בהוצאות האכספדיציה באפן המתאר לעיל, תקבלו דין-וחשבון מפרט והודעות האכספדיציה. מן המכתב הזה, שצריך להיות בסוד גמור¹, אני שולח העתקות לכל חברי מועצת-ההנהלה, כדי להחיש את התשובה עליו.

בהוקרה מצוינה, עבדך הרצל.

***

על המכתב הזה קבל הרצל תשובה מאת נ. לוין, נשיא היק"א, שבה התנה בשם חברי המועצה תנאים שונים, ובתוכם את התנאי, שלא יהיה למפעל אׂפי פוליטי, אלא נדיבי בלבד.

***

ב.

תשובת הרצל.

ווינא, 27 לאוקטובר 1903.

אדון מאד נכבד!

בתשובתך מיום 25 לספטמבר על מכתבי החוזר לחברי מועצת-ההנהלה אינני יכול לצערי לראות אלא דְחִיַּת-הצעתי.

בפרט השני התניתם תנאי להשתתפותכם, שלא יהיה למפעל אפי פוליטי. זה כמה שנים ידוע הוא, כי יש לתנועתנו אׂפי פוליטי. אתם מתנים אפוא תנאי, שאי אפשר לעמוד בו.

אמנם יש בענין הזה, אם לבסוף נוציאו לפעולה – זאת יכריע הקונגרס שלנו אשר יבא – מעשה כביר של עזרה תכופה, אולי כביר יותר מכל אלה ביחד, שנעשו עד עתה. נתתי לכם הזדמנות להשתתף בו, מבלי להתנות איזה תנאי שיתנגד להשקפותיכם העקריות שעד היום, אתם חפצים להתנות תנאי כזה, זאת אומרת: אתם דוחים את ההצעה.

בהוקרה רבה, עבדך הרצל.

---

תשובה לאוסישקין

מאת

בנימין זאב הרצל

מר אוסישקין מיקטרינוסלב חפץ בכל עֹז לפרסם את המכתב דלעיל. והנה גם תשובתו בצדו.

הקונגרס, שבחר במר אוסישקין על פי הצעת הועד התמידי לאחד מחברי הועד-הפועל הגדול, קוה ממנו, כמו מכל יתר חבריו, כי יקבל יחד עם זכיותיה של השֵׁרות הזאת גם את חובותיה. לזאת נחוץ קׁדם כל, שיראה את עצמו כחבר לועד הזה ולא כמי שעומד מחוצה לו או למעלה ממנו. בתוך הועד יכול הוא להחזיק בהשקפותיו, ועליו להכנע מפני הרוב, כמו שעושים אנחנו כלנו, בלי יוצא מן הכלל. אם ממאן הוא לסור אל משמעת המפלגה ורוצה לסול לו דרך לעצמו, אין מי שימחה בידו. למר אוסישקין היתה תמיד היכֹלת להגן על השקפותיו באין מפריע, ואף עשה זאת בתקיפות גדולה, אם נגע הדבר אל יסוד סניף-הבאנק ברוסיה או לאיזה ענין אחר.

התקיפות, שבה הוא מתקומם עתה, איננה אפוא חדשה בעיני. כשאני מוחה נגד פריצות-החֹק הנוכחית, הרי זה מפני שנסו מכמה צדדים להכניס ערבוביה לתוך מערכותינו. לכבודו של מר אוסישקין רוצה אני להניח, כי איננו יודע כלל, למי הוא מועיל, כשהוא מתנפל על הנהלת תנועתנו. הלא כבר חשבו אחדים, שלא השתתפו מעודם בעבודותינו, או שעומדים זה איזה זמן מן הצד, יען כי לא מצאו ספוק לתאות-כבודם או להנאת-עצמם – כבר חשבו אחדים, כי הגיעה שעתם לרשת את מקומנו, מכיון שחברי ואני הצענו לפני הקונגרס לשלוח אכספּדיציה לחקירת ההצעה הנהדרת של ממשלת אנגליה. היורשים האלה טען בחשבונם, אותה השעה עוד לא הגיעה. הציונות המדינית, שאני מתפאר להיות אחד מיוצריה, מטפחיה ומגיניה, אותה הציונות עדין קימת, לא שנתה ולא תשנה את טעמה.

לאותם האנשים אין אני חפץ בכל זאת לחשוב את מר אוסישקין. אבל בשום אפן אין לו הצדקה לחשוב את עצמו “לחובב-ציון” יותר טוב מחברי וממני. האם לא קרא את נאומי-הפתיחה והנעילה בהודעות על דבר הקונגרס? או לא הבין אותם? על דברי בבזיל אין לי מה להוסיף. אמנם יש למר אוסישקין איזה משפט-קדום נגד “הדיפלומטיות והמדיניות”, כמו שהוא אומר בבוז. זה מזכירני את המשפט הקדום, שיש להרבה בני-אדם פשוטים וישרים נגד המלומדים. לפי זה יש יתרון לאנשים שאינם מלומדים על המלומדים; ובענין שיש לו אפי דיפלומטי, שאינו יכול להתקדם אלא בדרך הדיפלומטיה – כלום אפשר לעבוד בו שלא באֹפן דיפלומטי? הוא אולי יאמר: מעשים ולא דברים! ובלשון מדברת גדולות יראה על “עבודותיו בארץ-ישראל” ועל “פעולותיו על הרי ישראל”.

נתבונן אפוא ביתר עיון אל פעולותיו אלה. מר אוסישקין מיקטרינוסלב קרא לאספת-חרש קטנה בזכרון-יעקב, אשר החליטה ריזולוציות שונות, ולאותה האספה קראו בהודעות העתונים בשם “קונגרס פלשתינאי”. רוצה אני לקוות, כי לאנשים היושבים תחת שלטונה של טורקיה שהשתתפו בועידה התמימה, לא תצא מזה כל רעה. בכל אופן שהוא אני מזהיר אותם בכל תקף, לבלתי יעשו פעם שנית מעשה-פזיזות כזה. אינני יכול לתאר לי היטב, כי תתן ממשלת טורקיה רק ליהודים את הרשות לשלטון-עצמי עממי, בעת שגם תחת הלחץ הצבאי של כל הממלכות האדירות איננה נותנת לעמים אחרים, למחמדיים ולנוצרים, זכות כזו לעמוד ברשות עצמם. רוצה אני להצדיק את מר אוסישקין רק בזה, שאין לו ידיעה כל שהוא בענינים מדיניים, אם במסע-בקורו לארץ-ישראל הכניס את אחיו היושבים שם ישיבת-קבע בסכנות, שאין אני רוצה לפרטן עתה. אבל לאלה שהשתתפו בועידה, המכונה קונגרס, שבזכרון-יעקב, אני מיעץ בזה, לבל יתנהגו עוד פעם שנית בפזיזות כזו.

חוץ מזה יודע אני מפעולותיו של ר אוסישקין רק זאת, כי על פי הצעתו נקבצות על ידי “העולם” נדבות להתישבות יתומי-קישינוב בארץ-ישראל, וכי האגודה “גאולה” עוסקת בקנית-קרקעות בארץ-ישראל. מניח אני, כי מר אוסישקין איננו מונה את נדבותיהם של אנשים נדיבים אחרים בין “עבודותיו בארץ-ישראל” ו“פעולותיו על הרי ישראל”, ומה שנוגע לקנית-הקרקעות בארץ-ישראל, יש לדבר הזה צד אחד רציני וצד שני משעשע.

הצד הרציני שבדבר הוא, שבזה מפיצים שוב את השגיאה הישנה, כי בקנִיַת-קרקעות יכולים לרכוש איזו ארץ. הבארון אדמונד רוטשילד לא יכול לעשות זאת, הבארון הירש לא יכול לעשות זאת, וכן לא תוכל לעשות זאת יורשתו של זה האחרון, היק"א, לו גם היה לה הרצון הטוב. זה אלף פעמים בארתי, כי יש הבדל בין קנין של פרטים ובין קנין שנעשה על פי משפטי-העמים, ואותו ההבדל הוא הוא המכריע את הכל בתנועתנו, את הכֹל! רוצה אני לבאר זאת למר אוסישקין עוד הפעם, בפעם האחרונה. גם אם יקנה ביקטרינוסלב את כל הקרקעות, לא תהיה יקטרינוסלב בבחינה פוליטית לקנינו הוא, אלא קנינו של מושל רוסיה, ואוי לו למר אוסישקין, אם יעלה על לבו לעשות בקרקעות האלה שקנה במשפט הפרטי, איזה דבר שיתנגד אל החקים והפקודות של הממלכה, או גם של שלטון הפוליציה. וכן הוא בדיוק גם בטורקיה גם ביתר הארצות. כל תלמיד-מתחיל לחכמת המשפטים יאַשר למר אוסישקין, כי אמת בפי, ואין זאת “דיפלומטיות ומדיניות” מצדי.

והנה יש אנשים החושבים את קנית-הקרקעות לעבודה “מעשית”, מכיון שהמקח-והממכר הם דברים שבחיים המעשיים. גם זאת היא שגיאה, אלא שאני מתיחס אליה בכׁבד-ראש רק בה במדה, שהיא מביאה ערבוביה למחנה חברינו. לא רעה גדולה היא ביותר, אם אנשים בעלי אֹמץ מוציאים כסף באֹפן נבער. אבוד-ממון אין לחשוב לאסון. רע היה הדבר רק אז, אלמלי היתה תנועתנו הציונית אשמה בו באיזה אֹפן שהוא. אחד ממנהלי היק“א טען כנגדי בשיחה אחת, כי הציונות בראה את הספסרות בקנית-הקרקעות בארץ-ישראל ויקרא בשמו של אחד הספסרים, שנתעשרו שם. לאשרי יכֹלתי להשיב אותו, כי לבריות לא-נקיות כּאלה אין מקום בתנועתנו, ואין אני מכיר כל את האנשים האלה. כי קניות-הקרקעות של “גאולה”, שנודעו בפומבי – ביחוד על ידי מר אוסישקין, שאינו נוטה אחרי “הדיפלומטיות והמדיניות” – כי הקניות האלה רק הן אמצו את ידיהם של הספסרים, זה הוא מובן לגמרי. ה”גאולה" תקנה במחירים גבוהים. בתחלה לא רק שלא עצרתי בעדו, אלא גם תמכתיו בכל עֹז, כידוע למר אוסישקין, אשר פנה אלי לבקש עזרתי. הרשיתי את העזרה, אשר בלעדיה כמעט אי אפשר היה, מפני שקויתי כי יעשה הדבר באפן מתון כדרך כל עסק נבון. הלא בקניות חפשיות לא יתכן שידע המוכר מקודם, מה חשוב העסק בעיני הקונה. דבר זה מאומת כל כך, עד שבארצות היותר גבוהות בתרבותן נוהג המשפט להוציא קרקעות מיד בעליהם, במקרים שטובת הצבור דורשת להשתחרר מרצונם והנאת-עצמם של היחידים.

ועתה הגעתי לצד המשעשע שבדבר. כמה גדולים כשרונותיו הדיפלומטיים של מר אוסישקי אינני יודע. אבל רואה אני, כי אין הוא יודע לקנות. הוא בודאי איש ישר; גם עתה כשיש לי להתרעם עליו, אין אני מטיל ספק במחשבותיו הרצויות, אלא שאיננו מסוגל לעבודות כאלה. וטוב תעשה ה“גאולה”, –אם בכלל רוצה היא עוד לקנות קרקעות בארץ-ישראל, –אם תעשה זאת על ידי איש, שאינו אוהב כל כך את הפרסום והפומבי.

חבל, שאין אני מנוסה כלל לגבי עסקים, מפני שמעודי עד היום הזה לא עסקתי בהם. אולם עם היותי חסר-נסיונות, אני מתאר לי בכל זאת את הדרך המועילה באֹפן אחר. נניח, כי רוצה אני לקנות בית, לוּ גם היה זה בית-אבי, שנכנס לרשותם של אחרים, – הרי אז לא אתמכר לבעליו מהיום, לעשות בי כטוב בעיניהם. אולי, אם לא אפשר יהיה באֹפן אחר, אפסוק לו דמיון בדרך ישר. אם לא יסכים להצעתי, אם לא יאבה להתפשר עמי, אז אולי יבא רגע, שאגיד לו, כי אין אני רוצה לקנותו עוד. אז אשים עיניי על בית שכנו או על בית באיזה רחוב רחוק ממנו, ואבֹא במשא-ומתן רציני עם בעליו. בהזדמנות זו לא אשים לב לדבר, אם אנשים פחות חכמים או יותר רעים יחרפוני כאיש שאין לו כל רגש של חבה. לבעליו של בית-אבי אגיד: “טוב, אם אינך רוצה, לא אוכל לעשות דבר, לא אוכל לקחתו ממך בחזקה, ובכן עלי לבקש לי בית אחר נאה לי”, וכן הלאה. אינני יודע, מה יהיה סופו של העסק, אבל כמדומני, שהדרך הזאת היא בבחינה מעשית יותר נכונה מן הדרך, שבה פעל מר אוסישקין את “פעולותיו על הרי ישראל”.

הנני חותם.

אחת משתי אלה: או שיודע מר אוסישקין דרך יותר קצרה ויותר טובה להביא את העם היהודי לארץ-ישראל בטוחה במשפט הצבורי – כי אז לא נאה הוא לציוני טוב כמוהו, שאיננו ממהר להראותנו את הדרך הזאת. או שאיננו יודע – ואז אל נא יפריע במליצות ריקות את האחדות שבציונות, שערכה יותר גדול מקרקעות אחדות בארץ-ישראל.

---

ועידת הועד-הפועל הגדול בווינא

מאת

בנימין זאב הרצל

ועידת הועד-הפועל הגדול בווינא / בנימין זאב הרצל

נאום הפתיחה

למרות כל המכשולים והקנטורין, שסבלתי מהם, גמרתי לדבר אליכם דברי שלום. ידעתי את החרדה השוררת בין המוני הציונים הישרים, הטובים והנאמנים, ביחוד ברוסיה, את דאגותיהם הרבות, שבהן הם מצפים לתוצאות מועצותינו, איך הם מפחדים, פן יבולע להתחלת ההסתדרות הלאומית החדשה, שחוללה בעמל ויגיעה, בכדי לבצע את המפעל הלאומי. ביחוד רוצה אני לשכוח כל מה שנעשה נגדי אני. אולם מה שמכריחני במדה ידועה להתעורר, זה הוא הרגע, כשנוגע הדבר להשקטת הרוחות בהסתדרותנו, לגמר עבודתנו, לחזוקה של אחדותנו, למלואן של הפקודות, אשר נתן לנו הקונגרס ואשר התחיבנו להוציאן לפעולה בזה, שקבלנו את המנדטים בקונגרס.

ד"ר הרצל הולך ומונה את המאורעות שלאחר הקונגרס. הוא מאריך קצת בדבריו על הבטחתה של ממשלת רוסיה, להשתדל בקונסטנטינופול לטובת הציונות, שהועילה הרבה להגדיל ולהאדיר את התקוה להשגת ארץ-ישראל, והוא מוסיף:

"התוצאה הזאת, בכל היותה רבת-ערך, אינה נותנת לנו רשות להעלים את ההצעה הנדיבה של ממשלת אנגליה, שהציעה לתת להמונינו המעונים כברת-ארץ. נקודת-מבטי אני בענין הזה היא, כי לא היתה לנו הצדקה לדחות פשוט הצעה כזו, מבלי לשאול את פי העם. את ההצעה הזאת רוצה אני לצין במלה אחת: “זוהי פת לחם!” אני, שאולי יש לי גלוסקאות לאכול, אינני רשאי לדחות פת חרבה, שנותנים לעניים, משום שאני אינני רוצה בה ואינני זקוק לה. אפשר שמתפעל אני מזה, שגם בתוך הרעב שוררות המחשבות האידיאליות, כשאומרים: אין אנו רוצים בהצעה הזאת; אבל לשאול היתה חובתנו. המאורעות בהקונגרס הרגיזוני מאד. לא משום שהיה מספר המעוט גדול בערך, ולא משום שיצאו מן האולם, אלא מפני שהוכרחתי לשאול את עצמי: האנשים האלה, שאתם יחד עבדתי שנים כך הרבה, כלום חושבים הם באמת, כי יכול אני להתיאש מארץ-ישראל? דבר זה הרגיזני מאד, הלכתי אל האומרים “לא” ואמרתי להם מה שהרגשתי בלבי. מרצונם הטוב של חברינו קויתי, כי יאירו לאט לאט את הרוחות ויבררו להם את הענין. הן הקונגרס הזה עוד לא בא לידי החלטה גמורה בענין אפריקה המזרחית, הוא רק החליט, שנקבל את ההצעה, כדרך שמקבלים הצעות כאלה, אגב נחוץ היה לאסוף חמר להכרעת הענין בפועל, בכדי שיבֹא העם לידי הכרעה לא במליצות ריקות, אלא מתוך הכרת מצב-הדברים. אבל בבטחוני זה, שבטחתי בחברי, טעיתי מאד. תכף אחרי הקונגרס פתחו בתעמולה, שהביאה נזק רב לתנועתנו. ביחוד לא היתה השתדלותי ברוסיה טובה בעיני אחדים, אף על פי שרק לרגל הפצרתם בי גמרתי לנסוע שמה. למסע הזה היתה, כאשר ידעתם, איזו תוצאה. אולם התוצאה הזאת לא עצרה בעד המלחמה, שנערכה נגדי. לבא-כחם של חברי הועד-הפועל הרוסים, פרופ' בלקובסקי, בררתי באוֹסֶה כל מה שאפשר היה לברר. לתכלית זו הראיתי לו את התעודה, שאני קורא פה. (מן התעודה יוצא, כי לא עלה מעולם על דעתו של הרצל לסלק את ידו מארץ-ישראל, אלא גם לאחר הקונגרס התמיד את עבודתו בעד ארץ-ישראל במרץ יותר גדול. ¹) קויתי אפוא, כי יעיר מר בלקובסקי את חבריו על טעותם הקשה. הנני מעיר עוד: המכתב הזה נשלח ימים הרבה לפני התחלת התעמולה נגדי. על סמכותה של הועידה החרקובית חולק אני. בזה הכנסתם אל תנועתנו רקב; חפץ אני להכחידו. לא דרשו ממני אלא דבר זה, שאשפיע על הקונגרס נגד עצמי. חוזר אני על מה שאמרתי לכם כבר בתחלה: רואים אנו חובה לעצמנו להוציא לפעולה את החלטות הקונגרס ולחקור את מצב-הדברים האמתי, כפי שהטילו עלינו לחובה רֹב הדעות שבקונגרס. בכל זאת עשינו במשך העת בעד ארץ-ישראל, בכל המרץ, שאותו אתם יכולים להכיר מתוך התעודה ומתוך כתבים רבים, כל מה שאפשר היה לפי דעתנו ולפי הכרתנו. עוד נחזור אל הענין הזה. רוצה אני להגיד ברור, כי בנוגע למרצנו בעד ציון אין אנו זקוקים לקחת תורה מפי שהוא. אבל יש לנו עוד מרץ אחר, זה הוא המרץ, כשיש איזו אפשרות, כשאפשר הדבר, מבלי לוַתֵּר על הכרתנו ומבלי להתרשל במלוי חובתנו, להשיב את האחדות ולהגן על הסתדרותנו. לזה נחוץ הוא, כי האדונים, שנמצאו במצב של התנגדות, יתנו אותות ברורים, שמכירים הם בתקף החלטותיו של הקונגרס הששי במדה שוה לרֹב ולמעוט. עתה רוצה אני להזכיר עוד דבר אחד: ידעתם את משפט שתי הנשים שלפני שלמה: האשה שאמרה לגזור את הילד, לא היתה האם האמתית.

אחרי הוכוח, שנגמר ביום השני, עונה הרצל על הטענות השונות ומסכם בקצרה:

הפרוטוקול החרקובי היה קריאה למלחמה, והכל הבינו אותו באֹפן זה. לא הייתי מתנגד, אלמלי היתה המלחמה הזאת נעשה באמצעים מתאימים עם סדרי-חוקתינו. אולם לא כן הוא. אנשים פרטיים עשו הסכם ביניהם להכניע את הסתדרותנו. יכול אני לאמר פה רק מה שכבר אמרתי לכם, כי טועים אתם, בחשבכם, כי אכביד אכפי על הקונגרס לטובת אוגנדה. בכלל לא תהיה שום כפיה מצדי, מפני שאני חפץ, כי יתגלה הרצון האמתי על יסוד עובדות אמתיות. הנני דימוקרט במדה כזו, שאני מניח את ההכרעה ביד העם עצמו. אומרים, כי אוגנדה היא דבר קל. אמנם, אם דבר קל היא, אז לא יהיה בידה – ובזה אני מסכים עם כלכם – לפתור את שאלת-היהודים, אלא שאלת-היהודים תעמוד בתקפה והענין הציוני הגדול לא ינזק. אבל חושב אני, כי יש מדרגות של עֹני, שהכֹל כאין בפניהן, כי יש עֹני, שבו לא נמצא אפילו מעט-ההכרה, הדרוש עוד להשגת איזה רעיון, ואם מנהלים ישרים אנחנו לעניני היהודים, הרי חובתנו, חובת-מנהלים היא, להשיג בכל עת ובכל שעה את החובה כדבר שיש בו רוח חיים. על השאלה הזאת של הפרולטריון היותר דל, שאיננה יהודית בלבד – מודה אני בזה – אין אנו, בתור אוהבי העם, יכולים לעבור מבלי משים. מבקשים גם כן למצא נגוד בין ההנהלה ובין ההסתדרות. אבל בעד רכישת ארץ-ישראל אין ההסתדרות יכולה בשום אֹפן לעשות איזה דבר. לו גם היו לנו כבר מאות אלפים כמספר האלפים שיש לנו, גם אז אין ההסתדרות יכולה לעשות זאת. יכולים אתם להספיק את האמצעים, אבל לבֹא עם הגורמים אל המטרה אשר לפנינו, אין ההסתדרות עלולה בשום אֹפן. העבודה הזאת יכולה להעשות אך ורק בידי ההנהלה, ובכדי להראותכם, כי הדבר תלוי בזה שמתמידה ההנהלה לשאוף אל המטרה הזאת, קראתי באזניכם את התעודה בנאומי הראשון. טעות היא לחשוב, כי אפשר להשיג את המטרה מתוך ההסתדרות עצמה. ההסתדרות היא רֹב של אנשים ועלולה היא לעשות פחות ממה שעושים יחידים. אני בעצמי לא אלך לאפריקה המזרחית, אף אם כבר העיזו לחשדני, כי רוצה אני להיות למשנה-המלך באוגנדה. השתדלתי בענין ארץ-ישראל לפני רוסיה, טורקיה, איטליה, ואפילו לפני אנגליה, שעמה באתי בדברים על אדות אפריקה המזרחית, ובכן לא יוכל מי שהוא לערער עלי, כי בגדתי בציונות, לו גם אמרתי, כי הולך אני לאוגנדה. כבעל מדינת-יהודים התיצבתי לפניכם. במשך עבודתנו למדתי הרבה, ולמדתי להכיר, כי אין לנו פתרון אלא בארץ-ישראל. כשאני אומר לכם: “הייתי לציוני וציוני הנני, כל שאיפותי נוטות לארץ ישראל”, אז אין לכם כל סבה, שלא להאמין לדברי. יש לי לסלוח לכם על כמה חטאים שחטאתם לי, רוצה אני לעבור על זה, אבל אתם עשו – אחרת אינני שואל מכם – את חובתכם כציונים מסודרים, מבלי לעצור בעד מחשבותיכם; הלחמו ככל העולה על רוחכם, השתדלו שיהיה לכם רֹב-הדעות בקונגרס, אבל אל נא תעבדו באמצעי התנועה נגד התנועה, אלא איש איש בתכונתו האישית. אני מיעץ אתכם להכנע תחת החלטות הקונגרס, כמו שמחויבים לעשות כל יתר החברים. אני לא הצעתי לפניכם את הפּשרה מתוך יראה מפני המלחמה. בודאי תנוצחו, מכיון שיש לנו רֹב-דעות מכריע. אבל רוצה אני, כי תשובו לבתיכם ותוכלו להגיד לחבריכם: ידענו, כי הועד-הפועל עובד הוא; אל תראו את הבית, שהתחילו בבנינו ונבנה עד החצי, אלא חכו עד שיגמר, והוסיפו לבטוח באותם האנשים, שבטחתם בהם עד עתה, ושלא עשו שום דבר, אשר על ידו יאבד בטחונכם.

מתוך הוכוח.

אחרי הרצאת ד"ר ל. כהן על משפטי האחוזה בטורקיה:

בארץ-ישראל מגיעים גם לקניות פרטיות רק דרך המשפט הצבורי.

אחרי הרצאת פרופ. וארבורג על פרטי הקולוניזציה:

שונא הקולוניזציה הפעוטה הוא, מי שמכריז עליה. כי כשמביעים את החפץ הזה, בוראים במקומות, שבהם אומרים לעבוד, תנאי-קניה שאין לעמוד בהם.

שונים

---

אל ציוני אמריקה

מאת

בנימין זאב הרצל

(שני מכתבים)

א.

בהתאספם לועידה השנתית הרביעית, ביום 16 ליוני 1901 בפילאדלפיה – בעד עתון-המפלגה החדש, שנוסד אז.

את בּקשת אגודת-הציונים באמריקה, לכתוב בשביל העתון החדש של תנועתנו, נכון אני למלא ברצון רב ובמדה, שיש לי מה להגיד לחברינו.

היום כבר נפוצה, ואפשר לאמר נתאשרה התנועה הציונית בכל העולם. הכל הכירו כבר את מהותה בתור הפתרון היחידי לשאלת-היהודים. בתוך העמים הנוצרים אין כמעט חלוקי-דעות בדבר זה, מכיון שעלה בידנו להוכיח, כי התישבות היהודים בארץ-ישראל לא תתנגד לרגשותיהם הדתיים של אחרים. המקומות הקדושים לנוצרים ישאר בקדושתם (res sacra) לעולם. ולפיכך מובן הוא לגמרי, כי עוררה שיבת היהודים חבה דוקא בחוגי הנוצרים היותר מאמינים, ובמקומות אחדים עוררה גם התלהבות. צריכים לקרֹא את עתוני הכנסיה ולשמוע חוות-דעתם של כהניה, בכדי להוכח מזה.

מספר הנספחים אלינו מתוך אותם החוגים, שהיו רחוקים וזרים לנו עד הקונגרס הציוני שבלונדון, הולך ורב באֹפן מוצלח.

חבל, שאי-אפשר להגיד זאת בנוגע לאמריקה. אמריקה, עם מספר יושביה היהודים, הגדול יותר לרגל הגרת יהודים נואשים ההולכת וגדולה מיום ליום, לא פרעה בכל זאת את חובה, להשתתף במדה מתאימה בתנועה הציונית. נחוץ שישתנה המצב הזה. חברים, אחים, התעודדו! זקוקים אנו לעזרתכם, לא רק להתלהבותכם, העולה ומתלקחת באספות-המונים ועוברת כעשן כלה. יסדו אגודות מקומיות, סניפים מסניפים שונים, יחד עם חברות לאנשים גם חברות לנשים ועלמות, חברות להתעמלות ולזמרה, יחד עם בתי-תפלה וחברות לעניני-כלכלה. גם קבוצות להתרועעות, והכל לשם ציון. כל פרט ופרט שבחיי הצבור היהודי יש להכניס תחת הדגל הלאומי. הציוּן “מגן דוד” צריך להזהיר שוב כסִמן של אחדות לכל שבטי ישראל. אבל כל זה אינו ענין לשחוק ולשעשועים, אלא יש לו יסוד רציני מאד, מעשי מאד. איך אפשר לבֹא לבאי-כחכם לבא במשא-ובמתן עם הממשלות, אם אינם יכולים להראות על העם המאוחד כבר היום בארצות גלותו תחת דגל ציון? לא די בזה שאתם מאספים אספות נלהבות;נחוץ גם כן שיצאו מן האספות חברים מאורגנים לאגודת-ציון הגדולה, המקיפה את כדור הארץ. ואז תמהר ותתהדר גם עבודת הועד המרכזי שלכם ותגיע בעזרת האלהים אל המטרה.

בבֹא השעה הקדושה והמקֻוה, שבה תשמעו קול קורא אליכם, אז עליכם להיות נכונים לעתידותיו המשותפות של עמנו. הסתדרו! אגודת-הציונים באמריקה היתה יכולה להיות גדולה פי עשר או עשרים מאשר היא היום, אלמלא נספחו אליה כל חברינו לדעה אשר בארצות-הברית. לא די הוא, להיות ציוני בלב ולהודות תוך כדי שיחות פרטיות, מה שמוצאים כל הנוצרים בעלי דעה ישרה: כי זה הוא ענין יפה, ישר ורם, הודו על זאת בגלוי, הספחו בגלוי ותנו ידכם לאגודת-ציון. זאת היא תקות אחיכם מכם. ואם זאת תעשו, אז תוכלו גם אתם לקוות למעשי מנהליכם.

ב.

למר משה קליין, בעד הקבץ, שנערך לרגל הועידה הנ"ל

אדון מאד נכבד!

למן היום, שמשתתף אני בתנועה הציונית, היו לנו, יחד עם צמיחת מספר חברינו לדעה במדה נראה, גם כמה תוצאות לעינים.

כשתהיה פעולתי נגמרה באחד הימים, וכשיראו מה שנסיתי לעשות בעד העם היהודי, אז אולי ידינני שופט ישר לכף זכות, על שהחרשתי פעמים הרבה מתוך בטול עצמיותי. יכול הייתי לפטור את עצמי מאיזו תלונה ולסתום פיו של איזה מתנגד, אלמלי נפתה לבי להודיע דברים שלא בעתם.

יתן לי האלהים עֹז וכֹח להחזיק מעמד, עד שאפשר יהיה להראות את התוצאות – לא למעני, אלא למען הענין.

כשנשיג את מטרתנו, מאמין אני בזה באמונה שלמה, אז בכל אֹפן יספחו אלינו כל היהודים.

---

אל ציוני אוסטריה

מאת

בנימין זאב הרצל

על המשתה, שנערך לכבוד הועידה השנתית השלישית של אגודת הציונים באוסטריה, ביום 28 ליוני 1903 בווינא.

רוצה אני לצאת מגדרי בבחינת שומע ולהגיד מה שראיתי היום. ראיתי קֹדם כל, כי יש לנו כבר המסגרת, שעוד נחוץ לתת לה תֹכן הולך ורב מיום ליום. הרעיון הציוני, ההולך ומנצח בכל העולם, שיש לו הסתדרויות חזקות בכל הארצות שהיהודים יושבים בהן, יכול היה להצליח באוסטריה הרבה יותר מאשר הצליח בפועל. אין אנו חסרים כחות דברניים, והסתדרותנו מסתעפת לסעיפים הרבה, שנחוץ רק לחזקם.

בהצעות שהוצעו בענין כבוש הקהלות מצאתי רעיונות מצוינים. אותם צריכים להכניס לתוך חיי הקהלה, וסוף הנצחון לבא. כשאני לעצמי, בטוח אני, שיפעלו לטובה על יהודי אוסטריה. אם תעמדו לפני הקהלות, הרחוקות מאתנו במקום, עם הפרוגרמה המצוינה, שיש לכם בשביל הקהלות, אז מחויב כל מי שדעתו אינה לקויה להִוָכח, כי מביאים אתם לו דבר-מה. נוכחתי מעמק לבי, כי כל מה שהוא כך נבון, כך אמתי בסעיפים האלה, אי אפשר שלא יעשה פרי, ואני מבקש מכם לשכלל את הרעיונות האלה בוכוח של מחר באֹפן מועיל. שום קהלה אינה קטנה בעינינו, ורוצים אנו להלחם בעזרת הקהלות הקטנות עם מפלגותיהן של הגדולות.

ערכנו איננו גדול לפי מספרנו, אלא לפי הכח הפועל אשר בקרבנו. עלינו לעורר בלי הרף את יהודי אוסטריה מתרדמתם.

את הדבר, שנגדו אנו נלחמים, מצירת באֹפן היותר ברור מלחמת ציוני ווינא נגד הקהלה.

דרכנו הנוחה, שבה אנו מביאים את כל הנעשה בקהלה הזאת ובכל הדומים אליה לוכוח גלוי, ושלטוננו המתון על כל המסקנות, היוצאות מזה, עתידים להביא לנו תוצאות כבירות.

---

נאום ברכה

מאת

בנימין זאב הרצל

במוצ“ש, 19 למרץ 1904, עשו ציוני ווינא משתה לכבוד חברם ד”ר ברנהרד.הרצל נשא נאום, שבו ספר בשבחו של החבר הנפרד, אשר בכל התרגשותו ותקיפותו חוץ היה תמיד נאמן אל משמעת המפלגה.

…זה היה לבני הדור הצעיר הנאספים פה, מופת נאה בעת המשבר, אשר בודאי נתגבר עליו במהרה. עמידת האדם ברשות עצמו, בכל היותה רבת-ערך, צריכה להכנע תמיד תחת רצון הכלל שבאיזו תנועה. בעל השקפות כך חפשיות, הוגה דעות כך ברורות כהד“ר נורדו היה תמיד למופת לכלנו. רק אז יש לקוות לתוצאות מאיזו תנועה, אם התברר למדי הדבר, שרוצים בו, ואם מוציאים אותו לפעולה. כבודה של תנועתנו כלפי חוץ הושג לא רק על ידי חזוקה וחריצותה, כי אם ביתר עֹז על ידי האחדות. על נשפי-חגיגה – שהוא, הנואם, לא הבליג על רוחו בעת האחרונה להשתתף בהם, מפני שהמאורעות האחרונים העציבו והמרו אותו – מרבים להשתמש בדברי אטינגהוזן הגוסס שבמחזה “טֶל”: רוצים אנו להיות אחים בני עם אחד!” המעשה היוצא מן המחשבה הזאת הוא היסוד לכל הצלחה, היא האחדות, שאין מטרתה להניע שום איש מחוות את דעת עצמו, אלא נותנת לכל אחד את הזכות לבקרת חפשית וחוקית. על הנואם התאוננו פעמים הרבה, כי כיושב-ראש בקונגרסים הוא מתנהג עם האופוזיציה בנחת יותר מדי ונותן לה חרות יותר מכפי הרגיל. כן היה תמיד וכן יהיה תמיד, כל זמן שתהיה האופוזיציה עִנְיָנִית ולא תהרוס ותחריב את ההסתדרות הקימת. אופוזיציה ענינית היא בריאה ומְחַיָּה. כי בתנועתנו אין אֵלים ואין בני-אלים, כי אם כלנו בני אדם אנחנו, העלולים למעשי-סכלות ולשגיאות, וטוב הוא, אם יש אנדים המעירים אותנו על מעשי-הסכלות והשגיאות. אבל אופוזיציה אפשרית היא רק כל זמן שהיא נמצאה בגבולות הסתדרותנו. אין אנו רשאים לתת אותה להרוס את הסתדרותנו, שנוצרה ביגיעה כך רבה. כבר קשה היה לאחד את הסניפים בארצות הבודדות, ומה קשה היה לחבר יחדו את המזרח עם המערב, אירופא עם אמריקה! איפֹה היא בינתה של האופוזיציה, המסכּנת את פרי עבודתנו של שנים הרבה? אופוזיציה כזו נעשתה בעת האחרונה אצלנו, דוקא ביד ראשי-הצבא אשר לתנועתנו. כנגד המאורעות המעציבים והמעליבים של העת האחרונה, כנגד ססמאות מובנות למחצה, נחוץ לברר את נקודת-המבט החוקית. האופוזיציה בירחים האלה נהיתה בקשר עם הצעת אפריקה המזרחית, שהיא תוצאה גדולה, מפני שהראתה באֹפן ברור על פי תעודות ובאֹפן מתאים עם הפוליטיקה העולמית, כי איננו עוד רק חברות ואגודות, אלא באי-כחו של העם היהודי. ודוקא התוצאה הזאת לטובת בעם היהודי, שהשגנו כבאי-כחה של הציונות – דוקא התוצאה הזאת נפגשה עם התנגדות עצומה בקרב מערכותינו. נחוץ אפוא לברר, כי דוקא האדונים המתנגדים האלה ידעו בדיוק, כי דוקא התוצאה הזאת שהשגנו דוקא באנגליה, הממלכה היותר אדירה בארץ, לא הפנתה את לבנו מן הפרוגרמה ומן המטרות אשר הצבנו לנו. בשום זמן לא עבדנו כך הרבה בעד ארץ-ישראל כאשר בעת הזאת. מאורעות השבועות האחרונים, והטוֹן שהכניסו לתוך תנועתנו, פועלים באפן מעיק. רק עבודתם של פועלים בעלי-משמעת, כהד"ר ברנהרד, מניחה לעומת אלה את דעתנו, ויש לקוות, כי הוא ישוב במהרה, בכדי לעבוד ולהתקומם נגד הועד-הפועל, אבל באופוזיציה בריאה.

---

תקותנו

מאת

בנימין זאב הרצל

מוציאי העתון הזה¹) לקחו לעצמם עבודה יפה וגדולה, עליזה וקשה;רוצים להכניס בלבותיהם של צעירינו – תקותנו, תלמידי בתי הספר התיכונים, את האידיאל הציוני.

אין מפעל נהדר יותר מהכשרת העם היהודי בעד גורלו בעתיד. התלמידים של היום יהיו לפועלים ולאומנים וימלאו את מקומנו אנחנו, העוסקים היום בעבודה הציונית.

לזאת קראתי פעם בשם אידיאל שאין לו סוף. ובאמת חושב אני, כי הציונות לא תחדל מהיות אידיאל, גם לאחר שנשיג את ארצנו, ארץ-ישראל. כי בציונות, כפי שאני מבין אותה, יש לא רק השאיפה לרכוש כברת-ארץ בטוחה במשפט בעד עמנו האמלל, כי אם גם השאיפה להשתלמות מוסרית ורוחנית.

מי שמורה אפוא את הדרך הזאת לנפשות הצעירות, הוא עושה, לדעתי, דבר טוב. השאיפות האלה קרובות ככה אל לבי גם משום זה, שיש לי בן וטרטיאני הוא. חבר הוא לכם, הקוראים החביבים של העתון הזה! וכשם שרוצה אני לגדלו ולחנכו לאדם ישר וליהודי טוב, כך אני מברך את אבותיכם, שיזכו גם הם לראותכם בכך. אזרו חיל, צעירים, זקוקים אנו לכם. הרימו לא רק את הרוח, כי אם גם את השרירים. חזקו ואמצו! ולמודכם יהיה בשקיקה, בהתלהבות. זקוקים נהיה לכחכם, לידיעותיכם. “יהודונים” (Judenjungen) נשמע עד עתה כקריאה של בוז. סרסו המלה הזאת והיתה לכם לשם של גאון: “יהודים צעירים” (Junge Juden)!

טרטיאנים אתם היום. כבר ידעתם מה שהיו בצבא הרומאים הטריאריים²). Venit res ad triarios! (הגיעה שעתם של הטריאריים!) עליכם להיות הטריאריים שלנו, ולפיכך “תקותנו” אתם.

(כרך 6–7 - כתבים ציוניים, מתורגם ע"י נחום סוקולוב.)