השבועון שלנו הוא “עתון יהודי”.

אנו לוקחים את המלה הזאת, הנדרשת לגנאי, ורוצים לעשותה לכנוי של כבוד.

“העולם” הוא עתונם של היהודים. של איזה יהודים? כלום של החזקים, שיש להם עוזרים בלעדי זאת? לא, לא, הם אינם צריכים לתמיכה.

“העולם” הוא עתונם של העניים, החלשים, הצעירים וגם של אלה אשר שבו אל עמם, מבלי שנמצאו בעצמם במצב של דחק. אל יעיז מי שהוא להגיד, כי אנו מכניסים את שנאת המפלגות אל היהדות, בעמדנו להגין על החלשים שבאחינו. בקרב מחננו יש די אנשים, שאינם לא “פרולטריים” ולא מהרסים או ריקים ופוחזים. הענין, שאנחנו מסורים אליו, הוא גדול ויפה, מפעל של שלום, פתרון של פשרה לשאלת היהודים. רעיון, שיש בכחו להלהיב לבותיהם של נדיבי-אדם – יהיו אלה נוצרים, מושלמנים או ישראלים.

רוצים אנו, אם נשתמש במלים שכבר נודעים היטב למאהבינו:

ליצור מולדת בטוחה עפ"י משפטי העמים בשביל אותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל בארצות מושבותיהם. ואף אם עינינו נשואות למטרה רחוקה, אין אנו רשאים בכל זאת ואין אנו חושבים להעלים עין ממצב היהודים בהוה. “העולם” יהיה לעם היהודי למגן ולכלי-זיין, כלי-זיין נקי. נגד מי? נגד שונאיו – בלי הבדל הדת.

ואל נא ידמו, כי נשפיל לרדת אל שפת ההמון, או כי נפאר הכל מה שהיהודים עושים או אינם עושים. בקרת-עצמית ישרה ורצינית תביא בהכרח תועלת להיהדות, ובבקרת כזו אנו רוצים לעסוק, אם גם יתאוננו אחדים מרה על אשר תבא “לעת כזאת”.

אחת התוצאות היותר קשות של האנטישמיות היתה, כי “לעת כזאת” לא היו נפרעים מבני-אדם ידועים. מה שספרו צוררי-היהודים בגנותם של אלה, נחשב להפרזה מגונה, והיהודים הישרים ראו חובה לעצמם לעבור על הכל בשתיקה. ולפיכך אפשר היה, שמתנגדינו עשו אותנו אחראים בעד מעשי-הנבלה של יחידים, ודוקא הפחותים שביהודים מצאו להם מחסה בצלם של צוררינו, בעוד שהמעולים בתוכנו נפגעו קשה בעלבון-כבודם.

התנועה היהודית-לאומית החדשה רוצה להביא שנויים גם בדבר הזה. מכתלי בתי-המדרש הגבוהים יצאה תנועה זו לפני חמש-עשרה שנה, וזהרה האידיאלי עומד בתקפו, אם אחרי שנכנסה זה ימים ושנים לחיים המעשיים, ומתחשבת עם תנאיהם. כמה תאורים של שטות נפוצו על יהדותנו הלאומית, ששבה לתחיה! “העולם” יאמר להרסם, מחרפים אותנו כריאקציונים וריבולוציונים כאחד, בעת שאין אנו חפצים אלא בהתקדמות מתונה ובריאה. ברוחנו נקשרנו אל עברנו העתיק. אמת הדבר, אנו מחבבים את עברו של עמנו, היפה במלחמותיו וצרותיו; אבל אין אנו אומרים להתכנס לאיזה חוג רוחני צר. אין זאת אלא תעודת הפיוט ודברי-הימים, שנביא בעתוננו, כפי אשר ירשנו המקום, להודיענו את כל אשר נעשה בימים עברו..

זכרונות כאלה לנו לבדנו הם, אך ביופי שבתקוות העתיד אנו משתתפים עם יתר בני האדם. “לעת כזאת”, בהתחדש עני-היהודים, מתהוים גם כן דברים נעלים בעולם. כחות הטבע מנוצחים, התרבות רוכשת לה בלי הרף מקצועות חדשים, מתוך היחס שבין העמים מתפתחים חוקי-נימוס יותר נוחים, ותשוקה עזה לתקנות סוציאליות תמלא לא רק את לבם של העניים, אך גם של היותר טובים. האישיות הצעירה של היהדות הלאומית לוקחת חלק בכל אלה העבודות והשאיפות – לא רק לטובת עצמו של העם היהודי בלבד, אלא גם לטובתם של אחרים. גם זה יהיה ניכר בעתוננו.

ובין זכרון ותקוה עומד מפעלנו. על חקירת מצב הענינים, על ידיעת המצב המדיני בעולם ועל התאחדות כל הכחות נוסדו מעשי-ידינו.

“העולם” יהיה כלי מבטאם של האנשים, הרוצים להרים את היהדות מתוך העת הזאת ולהעלותה לעתים יותר טובות.

ווינא 3 ליוני 1897.

הקונגרס, שנועד להתאסף בסוף אוגוסט בעיר מינכן, יהיה, כפי שאפשר לשער, יום זכרון בדברי ימי היהודים. כבר עתה נתכבד הקונגרס במלחמה עזה הערוכה נגדו. לאשרו הנהו בטוח בקיומו.

מרוב ארצות אירופא, וכן מאזיה ומאפריקה נודעו כבר שמות הצירים שנבחרו, ונאדרה היא התעמולה, שהחלה בארצות הברית שבאמריקה לשם בקורו של הקונגרס. כל דבר הנוגע ליהודים גורלו מאז להיות בלתי מובן כראוי ונדרש לגנאי. וכן הוא גורל תנועתנו. אבל יותר משיזיקו לנו דברי לעגם קלי-הערך של שונאינו, יפעל בזה לרעה פחדם של אחדים מבני עמנו, הנזהרים משמוע, חס וחלילה, דבר מעניני היהודים, ומה גם מעניני הכלל היהודי! הן רק לשונאינו שבכל הארצות הרשות נתונה להיות לאגודה אחת; הם רשאים ולא אנו. עלינו להיות נרדפים כאחים יחדו, ואין אָנו רשאים לעמוד על על נפשנו כנפרדים חסרי אונים, אם בכלל..

אבל מה הוא הענין הכללי, שעליו אנו עתידים לדון במינכן? התוסד שם אגודה בין-לאומית לשם מלחמה בנוצרים, שאנו יושבים בקרבם, או לשם איזו הסתדרות מקיפה את כל כדור הארץ, כדי להכניע אותו תחת השפעת היהודים?

מיעצים אנו לא רק לאוהבינו, אלא גם את הישרים שבשונאינו, לדחות בבוז בדוּתות מוזרות אלה, ולהתבונן היטב בפני האנשים המפיצים אותן, אם פתאים הם או אנשי און ומרמה. מה שאנו חפצים, אנו אומרים בעצמנו, בדברים פשוטים כמשמעם, ובהיות טעם של אמיתיות דברנו, יכירו בו כל חובבי האמת.

במצבן הפנימי של ארצות מושבותינו אין אנו עוסקים באֹפן כללי, לא בקונגרס ולא במקום אחר. בענינים כאלה אין דבר משותף לנו, ואנחנו מוחים בפרוש ובכל תקף נגד כל פעולה משותפת. הן רק אולת היתה מצדנו, לו יצאנו בפומבי לדון יחדו על ענינים כאלה. להפך, כל מי שדעתו ישרה ומתונה ימצא, כי החפץ לברר וללבן את שאלת היהודים בגלוי, היא ראיה נצחת על אמון-רוחנו בכל שאיפותינו. הקונגרס הוא בין-לאומי בה במדה, שהשאלה עצמה היא בין-לאומית. לפתרון הענינים הסבוכים האלה, הקימים בארצות רבות, הדומים בתכונתם, אם גם שונים בהדרגתם, דרושה פעולה משותפת של יהודי כל הארצות. ואותה אנו מבקשים – לא פחות ולא יותר.

אין אנו מעלימים עין מן המציאות: שאלת היהודים קימת, ולא עוד שהולכת היא ורעה מיום ליום, ובמקום שעוד איננה היום, בא תבֹא למחר. אם נשב בחבוק ידים,לא תפתר לעולם בשלום. ולפיכך המפעל שאנו מתחילים בו, הוא מפעל של שלום. הננו מרכזים את כל כוחות היהדות, שבכל אפן לא מעטים הם, לנקודה זו. לא עתה העת, לבאר באריכות ובפרוטרוט, איך נעשה הדבר בכל פרטיו, ואיך יעשה, עוד להבא.

אם נכלכל את מעשינו בכבד-ראש, במתינות ובגלוי, נוכל לרכוש לנו גם את חבתם של אי-יהודים; בזה אין להטיל ספק. יש לקוות, כי המשא-והמתן בקונגרס ישנה מעט את תבנית דמות היהודים, מאשר הסכינו לראותה עד כה. כבר קמו לנו בכל מקום אוהבים ממין חדש, אוהבים, שאינם אנטישמים כלל, ובכל זאת הם מתיחסים אל רעיוננו בהתלהבות וחפצים לבא לעזרתנו, כדי לבער את הרעה הנושנה הזאת מקרב הארץ.

בעצם הדבר עוד לא נודע מחוצה לנו, מה גודל ענים של היהודים הפזורים. הקונגרס יברר את המצב ויתיעץ על אודות האמצעים לתקונו. וכל זה יהיה בלי התרפסות, בלי לבקש נדבות כעני בפתח, אבל גם מבלי לפגוע בכבודם של אנשים שחושבים אחרת. לקונגרס יש מטרה כל כך כבירה, עד שיכול הוא לעבור במנוחה אל סדר היום על דברים חסרי ערך.

במקרה היותר נפלא באו שאיפותינו לעת כזאת, שעניני ארצות הקדם הסבוכים דורשים תקונים נמרצים.

יציאתם של המוני יהודים לארץ אבותיהם תביא רוחה לא לבד לאותן הממלכות המסוכסכות על ידי האנטישמיות, שבהן נדחקים היהודים לצד המהרסים הקיצונים, אלא גם בממלכת טורקיה תועיל להרחבת מדת התרבות והעושר.

פתרוננו לשאלת היהודים יסיר בבת אחת שני קלקולים – שכל אחד מהם יוכל להבטל רק על ידי משנהו. אין מי שיחפץ עתה בחלוקת טורקיה, כי היא תגרם למלחמת-תבל. יחד עם זה עניני הכספים של טורקיה דורשים תקונים תכף ומיד, ואין איש יודע בברור, באיזה אפן יסודרו. אם גם תמצא יד היונים לו רק להבטיח תשלומי נזק המלחמה, גם אז לא יאמין שום איש, כי יסופקו בזה הצרכים היותר הכרחיים. גם אז לא נשאר אפוא אלא המשחק הישן של המלוים בריבית, המורידים את ממלכת העתמאנים אל עברי פי פחת, בתנאים יותר ויותר קשים, ולבסוף יפסידו גם הפתאים שנפלו במצודתם. רק בעזרת היהודים הלאומיים יכולה טורקיה להביא סדרים נכונים במצבה הכספי.

השלטן עבד-אל-חמיד הוא מושל בעל רגשות נדיבים, ולבו מלא חמלה על כל המעונים. כל מכיריו יודעים, כי דוקא המושל הזה, אשר רבו שוטניו, דואג מעמקי-לבו לשלום אלה מנתיניו הנתונים בצרה, ובנטית-רוחו הפטריארכאלית הוא מרחמם כרחם אב על בנים.

אנו חושבים לא רק לדבר רצוי, אלא גם לאפשרי, לבא לידי פשרה עם המושל המיטיב הזה, בהסכמת הממלכות שתשתחררנה מעולה של צרת-היהודים. בכל אופן שיהיה, נכונן את מפעלנו רק על יסוד הבטוח, שלא יהיו גורלם ועתידם של היהודים הבאים אל הארץ תלויים בכל מקרה ופגע רע. הציונות המדינית איננה חושבת רק להוציא את היהודים הנענים; נחוץ גם-כן לדאוג למפרע, לבל יחליפו ענים של עכשיו בעוני אחר, אשר לא ידעוהו ולא ישערוהו מראש. איננו רוצים להעביר אנשים בגנבה. התישבות יחידים, או חבורות קטנות, אינה חשובה כל עיקר. אין אנו נלחמים נגד נסיונות פעוטים כאלה, יען כי הם מוכיחים בכל אפן את חריצותם של עובדינו העניים ואהבתם לעבודת האדמה. אולם פתרון גמור לשאלת היהודים לא יוכלו להביא נסיונות כאלה, גם אם נעשו בכונה היותר רצויה, ולו חפצנו לעשותם במדה רחבה, אפשר שיעוררו חשד בעיני ממשלת טורקיה. הדבר היותר רחוק ממחשבתנו הוא, לחולל תנועה בלי תכנית קבועה מראש, הן נגד טובת עצמנו נעמול, אם נרבה את תרבות הארץ, מבלי שתהיינה זכיותינו בטוחות למדי.

על הקונגרס יהיה למצא את הצורה הקבועה והנכונה לכל מה שנרמז פה בקצרה. זה כמה שבועות, למן היום, שנתפרסם דבר הקונגרס, מגיעות אליו המון תלונות ובקשות מאת אחינו המדוכאים. על הקונגרס יהיה להצדיק את בטחונם של כל אלה, הנכונים להקשיב לדבריו ולהתיצב בשורות הסרים למשמעתו.

עוד אין אנו יודעים, מתי ובאי-אלו דרכים נגיע את מטרתנו. אבל בלב כל אחד מאתנו, המשתתפים במפעל זה, יש הכרה משמחת אחת, כי נתנו לרבים את מתנת-התקוה, ולעניים שבנו את האֹשר של אפקים רחבים, הנגלים לעיניהם.

לירוא-בוליה על האנטישׁמיות / בנימין זאב הרצל

האדון לירוא-בוליה, שכבר עלה לו בזכות היהודים לכתוב אחד מספריו המשובחים: “ישראל בין העמים”, שב זה לא כבר לטפל בנו. בפעם הזאת לא הצליח הסופר בעל הטעם היפה הזה, כאשר בספרו הראשון. במחברתו: “האנטישמיות” הוא עושה עלינו רושם, כאלו לו היה לו לדבר הרבה על-אודות שאלת היהודים. ולעומת זאת אנו קוראים את תל“ג העמודים בספר “ישראל בין העמים” בתשומת-לב שאינה פוסקת, ומתענגים על ידיעותיו של המחבר ונעימות דבריו, מרגישים אנו אחרי קריאת המשא הקצר בן ע”ה עמודים קטנים איזו ריקנות במֹחנו.

“האנטישמות”, זה היה משא חפשי, מה שקוראים “קונפרנס”, שנשא ה' לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי בפּאַריז לפני ירחים אחדים. החזית הזו, אישיותו של הנואם ואופן ההפרעות, שהפסיקוהו בדבריו, היו ראויים להביא את העתונים הגדולים לטפל בדבריו ביתר עיון. אבל, כנודע, לא נעים הוא, לדבר בשאלת היהודים;עוד לא חדלה האמונה, כי יכולים לבטל אותה בשתיקה. מחזה מוזר הוא לראות, איך טחו מראות עיני אנשים הנודעים לפקחים. הרי זה דומה לאדם הנכנס למקום שאין מעשנים בו ומסתיר את קנה-מקטרתו בכיס מעילו. הוא יחרֹך את מעילו ולבסוף תגלה תרמיתו.

לאחד המאורעות בהתפתחות החדשה של שאלת היהודים, שעוברים עליהם בשתיקה, נחשב גם נאומו של לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי. המאורע הזה היה נפלא, במה שלא הפיק רצון משום צד. לאנטישמיים, שעליהם קרא ה' לירוא-בוליה למלחמה מעל הקתדרא הקתולית, היה זה יום רע. אבל גם ה' לירוא-בוליה לא שבע נחת בו ביום. ויותר מכלם היה זה יום רע ליהודים, מפאת הגנתו של ה' לירוא-בוליה. סניגור כזה הוא האסון היותר גדול שיקרה את הנאשם. לירוא-בוליה מדבר על היהודים בנדיבות, שיש בה כדי לכלותם עד חרמה, הוא מכלימם ברֹב טובתו, ואין דבר עלול לדכא את רוחם כאותה הסניגוריה, שהוא מלמד עליהם. אדם מישראל, שלא נפגמה הכרת-עצמו, מוכרח לראות את עצמו נבזה וחדל-אישים, אחרי קראו את מחברתו של האקדמיק החביב הזה עד תומה. מה היא סבת הדבר? הן לא מפונקים אנו מעודנו. מדי יום ביומו אנחנו שומעים את השאלה הקשה, לכאורה, אם גם אנחנו בני אדם הננו כאחרים. יש העונים על שאלה זו בשלילה מחלטת, ואחרים מגבילים את תשובתם המחיבת בתנאים ידועים;רק מעטים הם העומדים על ידינו בלי כל תנאי, וזה נקל להבין על פי טבע בני האדם. תורת “ואהבת לרעך” איננה חזון נפרץ – שאלמלי כן, האם היתה מפליאה כל-כך בדברי-ימי העולם?… בקצרה, לא מפונקים אנחנו.

גם לצעוק על מר גורלנו כבר שכחנו. הננו נושאים בדומיה את אשר נטל עלינו. והנה מחזיק בנו איש אחד ביד נדיבה וחלקה, כאילו בא להיטיב עמנו;אבל אנחנו מרגישים בזה רק כאב. האם ברגשנותנו, החולנית ביותר, תלוי הדבר? לא, האיש הזה מחליק בידו על מכותינו הטריות. יצרב-נא אותן, יחתכן באזמל, יוסיף להכותנו כהנה וכהנה, אם באמת שונאנו הוא;אבל המשוש הזה למה הוא בא, אם איננו אוהב נאמן לנו?

זאת היא סבת הדבר. רק מי שהוא בגלוי חבר לאיזו מפלגה שתהיה, יכול לכתוב היום על-דבר שאלת-היהודים. זאת אומרת: על שאלת היהודים יש להביט מתוך שתי נקודות ראות, מצד ההיסטורי, וּמצד המעשי. על הצד ההיסטורי שבה אפשר להביט במנוחה ובקֹר-רוח, ולא עוד, אלא שהמתינות המדעית היא רבת תועלת. אבל שאלת היהודים המעשית אינה סובלת התבוננות קרה כזו. פה ושם סובלים ונלחמים;פה סובלים יותר ונלחמים יותר. אולם אם יבא מי שהוא להתבונן במנוחת-נפש גמורה אל המחזה, ואפשר לאמר: להתענג עליו, אז יעורר קצף בשני המחנות. מי שחפץ כעת לקחת חלק בשאלת-היהודים, עליו לברר קֹדם כל, אם לנו הוא או לצרינו. לכותבי היסטוריה עוד אין מקום במצב הענין הנוכחי, לכל היותר יש מקום למודיעים משדה-המלחמה, ואלה צריכים להזהר, פן יעמדו לדין על פי החוקים השוררים בשעת-מלחמה.

ובכן אי-זהירות היתה מצד ה' לירוא-בוליה, בלכתו ביום 27 לפיבר, 1897 אל האינסטיטוט הקתולי, לברר לאנטישמיים, עד כמה איננו יכול להסכים עם כל דעותיהם, ולהוכיח את היהודים על החסרונות שהוא מוצא בהם. להמתקות המחוכמות, לתנאים והגבלות, שעשה בנאומו זה, אין איש שם לב. אין להעלות על הדעת, מה רבה ההתמרמרות, שיכולה להביא הרצאה נוחה כזו. נאומו של ה' לירוא-בוליה הוא דוגמא יפה למשובת הזהירות. ובכל זאת הנהו עומד עוד היום על היסוד של ספרו “ישראל בין העמים”, איננו אומר אף מלה אחת, שלא נוכח כבר לדעת את פעולותיה;אלא, שהאדם הפקח הזה שכח, כי לא הרי הספר כהרי הנאום, ואינה דומה היסטוריה לפוליטיקה¹. הפילוסוף צריך שידע לשתוק, והפוליטיקאי – לדבר.

כעבור זמן מה אחרי נאומו, הכיר ה' לירוא-בוליה לדעת זאת, והקדמתו למחברתו הקטנה תוכיח. בה הוא מפרסם את תשובתו אל “ראש הצירים של האגודה האנטישמית בצרפת”, דברי המכתב הם קשים וחריפים, לה' לירוא-בוליה אבדה מנוחת-הנפש, שעליה התפלאנו, כל זמן שהדברים היו ערוכים נגד היהודים. המלומד בעל-הטעם הזה הוא גם-כן בעל מזג חם. הוא כותב לראש הצירים: “אדוני! אתה הזמנתני במכתב גלוי לוכוח בפני האגודה האנטישמית של צרפת. אתה הואלת בטובך להבטיחני מראש, כי יתנהגו עמי חבריך בנימוס. את טיבו של הנימוס הזה הכרתי, לצערי, לדעת בשעת נאומי באינסטיטוט בפאריז, שבו היו חבריך, המתכנים נוצרים ומתפארים להיות החלוצים הנלחמים בעד הכנסיה, מחויבים להראות את דרכי נימוסם ואת הכבוד אשר יכבדו את חֹפש-הדבור. המקום ההוא היה, בודאי, התיאטרון של האינסטיטוט הקתולי. חבל, שלא הבינו זאת. למורת-רוח הרוב הגדול של השומעים הפריעוני בלי הרף בהלצות נבערות ובמשובת-נערים גסה. וזה היה הנסיון שקניתי לי. כל הסומך על ישרת לבם או על דרכי נימוסם של חבריך, הוא תמים יותר מדאי”.

הסופר האונגרי אַגאַי מספר בפיליטון אחד את הספור הנחמד הזה. הוא היה פעם אחת באוסטנדה יחד עם בישוף אונגרי. נסיך הכנסיה היה נעול תחת מעילו הארוך מגפים. מעיל ארוך ומגפים הם הסימנים, שעל פיהם יכירו נערי הרחוב באוסטנדה את היהודים הפולנים. ובכן רצו הנערים אחרי הבישוף, התקלסו בו וישליכו עליו אבנים, כאשר הסכינו לעשות ליהודים הפולנים הנתעים במקרה לאוסטנדה. הכהן התרגז והתקצף מאד, וכל עמלו היה לבקש לו איזה שוטר, שיגן עליו מפני משובת-הנערים, שלא הבינה כלל. את השוטר שאל, מה-זה היה לנערים. זה שחק בתמימות ויאמר: “כך הם מתנהגים עם היהודים”. – “מה-זה, יהודי? בישוף הנני!” ויפתח את מעילו, ולעיני השוטר הנבהל נגלה צלב-הזהב הגדול. וכאשר נפגש הבישוף עם בן-ארצו אַגאַי, ויספר לו את אשר קרהו, ענה זה האחרון: “הפעם ראה הדר כבוד הבישוף, מה נעים הוא להיות יהודי. אתה טעמת טעם זה רק כרבע שעה – ואנחנו הרגלנו בו זה אלף ושמונה מאות שנה…”

במקרה הבישוף באוסטנדה קרה את ה' לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי בפאַריז. והוא הלא פתח אחת ושתים את מעילו, ויראה על צלב-הזהב שעל חזהו. פעמים הרבה הטעים, כי אריי, נוצרי, צרפתי טוב הנהו. גלויי-דעת כאלה מועילים בפעם הראשונה, אבל בהשנותם יחלש כחם. הם לא עמדו לו, להצילו מחמת האנטישמיים, שחפץ לקנות את לבם. והוא מתמרמר על אפן התנגדותם אליו. הכבר עתה, אחרי עבור זמן קצר כזה, אדוני לירוא-בוליה? עוד נסיונות אחדים כאלה, ואולי תבין אז את השאלה באפן פחות “מדעי”.

הוא מבין אותה באפן מדעי, כן הוא. הוא מברר את האנטישמיות משלשת צדדיה: מצד הדת, הלאם והחברה. ואלה הם דבריו: “ההבדל שבין האנטישמיים וביני ביחס למלחמה המשולשלת, הוא בעיקרו הבדל המונח בטכסיס ובשטה;אבל זה לבדו חשוב הוא למדי”.

זהו גלוי-דעתו הנאמן של “סנגורנו”, שנשמור אותו בלבנו ונזכירהו לעת מצא לקטני-המוח שביהודים. לאנטישמיים לא הספיק גלוי-הדעת הזה, וישמעו לדבריו מתוך התמרמרות והתנגדות עצומה. והנה עלינו להודות, כי הוכחותיו של תירוא-בוליה מלאות יופי ונעימות. מי שאיננו יהודי או אנטישמי יקרא אותן בעונג, אם בכלל עוד יתענין בשאלה זו. מדעיותו של לירוא-בוליה היא מלאת חן ויופי, שדוגמתה אנו מוצאים בין גדולי צרפת כּרֶנַן וטן. את הענינים, שהוא עוסק בהם, הוא יודע על ברים, גם אם הרצאתו היא נוחה ונעימה. הוא יודע את תכונת היהודים ידיעה עמוקה, שאין בה משום משא-פנים, ורואה כל קיסם דק שבין עינינו. על זה אין לנו להתאונן ולא היינו מתאוננים, אלמלי התיצב נגדנו כצר. אבל הוא רוצה להתראות כשופט-צדק, ולזה אין בלבו, אם אפשר לומר כן, העדר חבה כלפי האחרים. אפשר, שאלה הם רק הבדלים דקים, “הבדלים שבטכסיס ובשטה”, אבל מספיקים הם למדי. אם נקציע לו את מקומו הראוי לו, אם נכיר בו את אשר הנהו, את מתנגדנו, אז יתברר יותר וכּוחנו עמו. האנטישמיים, החושבים אותו לאיש-ריבם, מפאת התנגדותו לצורת השנאה, שהם שונאים את היהודים, לא הבינו אותו: מזיק הוא לנו.

ה' לירוא-בוליה מביא לנו נזק, כמו שמביאים לנו נזק אותם היהודים, המתנכרים לעמנו ומהלך מחשבותיהם דומה לפעמים למהלך מחשבותיו של לירוא-בוליה. היותר יפות ונדיבות, בערך, הן טענותיו נגד האנטישמיות הדתית. זה הוא החלק הראשון של הרצאתו. קודם כל הוא מוכיח, כי טעות היא לחשוב, כי התנועה נגד הנצרות שהתחוללה ביחוד בצרפת, במאת-השנה שעברה, יצאה מאת היהודים. “לא יהודי היה האיש שקרא את הקריאה “Ecrasons l’inf ā me!”² (הלאה הדת!). זה היה וולטיר, שלא היה תלמידם או ידידם של היהודים, אלא להפך, יכולים היו האנטישמיים לחשבו לאחד מרבותיהם”.

בימי לודוויג הט"ו היו בפּאַריז לא יותר מכמה מאות יהודים. רובם היו עניים, אנשים בלי שם, שנדחקו לשבת בפרורי העיר הרחוקים. לאלה לא היה די כח להשפיע במדה כל-שהיא על המהפכה, על חלול הדת ועל הרחקת הנצרות מחיי הצבור החדשים. אמנם אחרי-כן נראה, כי השתתפו היהודים במדה מרובה בהחלשת הנצרות בתוך הצבור. כיצד עשו זאת? בתור יחידים או באגודות של יהודים ומתיהדים. בתור יחידים היו והנם עוד היום חסרי-אונים. מן האגודות היהודיות יודע לירוא-בוליה רק אחת, הראויה להקרא בשם: את האליאנס הכללית (חברת “כל ישראל חברים”). ובתור אגודה של מתיהדים יש להזכיר רק את הגודרים החפשים.

לירוא-בוליה מבאר את טיבה של האליאנס הישראלית, שנוסדה בשנות השבעים על-ידי כרמיה, ותעודתה היא להבטיח בכל הארצות, וביחוד בארצות הפראיות, את זכיותיהם של בני אמונתם, את חפש החיים הדתיים ואת קיומם הבטוח של אישים פרטיים. הוא איננו מוצא שום סבה לערער על חברה זו, שנוסדה על פי דוגמתה של “האַליאַנס האיונגלית”. לנו, הציונים יש בנדון זה השקפה שונה לגמרי מהשקפתם של לירוא-בוליה ושל יהודי-האַליאַנס. אנחנו חושבים את המוסד הזה למעשה-אולת. מעולם לא הזיקה אולתה של איזו חברה במדה כל-כך גדולה, בערך אל התועלת היותר אפשרית, כ“אליאנס-הכללית” המגוחכה הזאת, שאיננה לא כללית, ולא אליאנס, ועוד פחות מכל – ישראלית. בשמה המצלצל והריק גרמה האליאנס הזו לצוררינו, להאמין במציאות אגודת-אחוה בין-לאומית, אשר תחתור במסתרים, לכונן ממשלת היהודים בכל התבל. ובמדה שתמהר חברה זו להבטל מן הארץ, כן ייטב יותר. אנחנו הציונים מתנגדים בפרוש ובכל תֹקף לכל התאחדות יהודית בין-לאומית כזו, אשר, בהיות פעולתה נכרת, תחשב בצדק למין “ממלכה בתוך ממלכה”, השנואה לכל, ובהיותה חלשה וחסרת ערך, תביא רק נזק. לא פה המקום לברר את השקפתנו המתנגדת לכל פרטיה. רק דבר זה צריך להאמר, כי למען הביא פתרון לשאלת היהודים, אין אנו חפצים באגודה בין-לאומית שלא בוכוח בין-לאומי, זאת אומרת: לא באגודות-סתרים העושות מעשיהן במחשך ובעקיפין, אלא במשא ומתן גלוי, תחת השגחתה התדירית והגמורה של דעת הצבור.

מענינים מאד הם הדברים של לירוא-בוליה בנוגע לגודרים החפשים. הוא מוכיח, כי היהודים נתקבלו אל הלשכות רק בזמן מאוחר, ובארצות אחדות עוד אין מקבלים אותם גם היום. התנגדותם של הגודרים החפשים לעניני הדת איננה אפוא מפעלם של היהודים, אם גם לאט לאט החלו להשתתף בה, ואולי גם בקנאות יתרה. אין ספק, שהיתה זאת השגגה היותר גדולה שיצאה מאת היהודים, המשוחררים זה מקרוב. אמנם מצד תכונת-הנפש מובנת לנו השגגה הזאת. ברצון ובעונג רב השתתפו רבים מהם במלחמה נגד הכנסיה, אשר מידה נרדפו היהודים על צואר במשך שנות מאות הרבה. גם בנידון³ זה השתלם והתפתח חנוכנו למן העת ההיא. היהודי המודרני, אם גם יהיה חפשי בדעות, ודוקא בהיותו חפשי בדעות, יתן לכל איש לחיות באמונתו. האם עלינו להלחם כעת מלחמות-דת, מה שלא עשינו גם אז, כשהיתה ממלכתנו קימת, אנחנו, שלא חפצנו מעולם להכניס גרים? בפני רזי החיים עומדים גם אנו ומודים בהכנעה: “Jgnorabimus” (לא נדע!). ביחס אל מצב החלשים, אל חנוכו של הדור הצעיר ואל נחמתם האחרונה של הזקנים, אנו חושבים את הדת לדבר שאין לו תמורה גם עכשו. ובכן לא באה התנגדותם של היהודים אל הדת השלטת אלא מתוך רגש נקמה. והנקמה היא פוליטיקה של סכלות מאין כמוה. בגללה אנחנו סובלים.

רפה הוא כּחו של לירוא-בוליה, כשהוא בא לדון על האנטישמיות הלאומית. עוד נראה להלן את סבת הדבר. באורו לאנטישמיות הלאומית הוא כעין דחיה-בקנה. הוא רק מזהיר את הקתולים, לבל יהיו נמהרים להאשים את היהודים בקוסמופוליטיות;שהרי גם הכנסיה היא קוסמופוליטית, היה הנה זאת יותר מכֹל. הוא מחליט, מה שאנו יודעים אמנם למדי: כי היהודים היו עוד לפני שנים אחדות מוכנים להתבולל בכל המקומות, וכי נעצרה התנועה הזאת בידי אותם האנשים עצמם, המאשימים את היהודים על שאינם חפצים להטמע בעמים, שבקרבם הם יושבים. הוא לועג גם-כן לאנטישמיים על שטחיותם בידיעת-העמים. היהודים אינם, לפי דעתו, בני גזע אחד, וכדומה. כאילו אפשר היה לבטל את התנועה נגד היהודים, במה שמוכיחים בראיות מדעיות את פגימת הססמא שלה. זוהי תמימות של מלומד.

בעוד שיכולים ומוכרחים היינו להחליט למעלה, על פי דברי לירוא-בוליה עצמו, כי איננו אוהב ליהודים, מוצאים אנו בחלק השלישי של מחברתו, כי איננו חפץ בכל זאת לעשות עול ליהודים. היינו מכירים לו תודה על זה, אלמלא נחשב בטעות לסניגור היהודים. לא לנו לחקור, מי הוא האשם בשגיאה זו: הוא בעצמו או אחרים;אפשר, שאין האשם תלוי אלא בהתיחסותו הדיקנית. במלחמות-דעות כאלה, הכרוכות בעקבות שאלת היהודים, קשה להשיג, איך זה יתאחדו שני נגודים בנושא אחד, ולפיכך אין הדעת סובלת זאת. אי אפשר, שיהיה איש אנטישמי ומתיחס ביושר אל היהודים, אויב ואוהב בנפש אחת.

בחלק השלישי, העוסק בצד הכלכלי שבשאלה, מבאר לירוא-בוליה, איך זה נדחקו היהודים מפני סבות היסטוריות אל המסחר, אל עסקי-ממונות;איך נחלש כח העם, שהיה בראשיתו עובד אדמתו ומלומד מלחמה, ואיך לא אבדה לו בכל זאת התשוקה לעבודת הגוף, כאשר יוכיחו מצב ההמונים במזרחה של אירופא, שטת-המזיעים הנוראה באנגליה ובאמריקה, ששם לא יתאוננו על היהודים, כי חיים הם על חשבון אחרים במסחר-הבינים, אלא כי יתחרו בעובדים להוזיל את משכרת העבודה. הדברים ידועים לנו היטב, אבל הוא הגיד אותם לאנטישמיים. והם כמובן מכניסים באֹזן זו ומוציאים באחרת. הם מתאוננים על מצב קים מבלי שים לב אל הסבות ההיסטוריות שהולידו אותו. האנטישמיות, בתכונתה הכלכלית-לאומית היא תנועה כעין זו של מסי-הגנה. האם לא ראינו זה מקרוב גם באונגריה “ידידת-היהודים” את המחזה המפליא שרבים לא שמו אליו לב כלל, כי סגרה ממלכה זו את שעריה בפני הנודדים מרוסיה? ה' לירוא-בוליה מבין כל הרבה, כל כך יפה;רק את הזמן, שהוא חי בו, איננו מבין. עודנו מחזיק כמאמין אדוק בשיטת laissez faire, laissez aller (שב ואל תעשה!), שכבר עבר זמנה. אם יש להתעצב או לשמוח על זאת, היא כבר עברה ואיננה. עוד ישובו אליה בזמן מן הזמנים, אבל עכשו העולם מתנהג על פי אותות אחרים. ה' לירוא-בוליה איננו אוהב את היהודים, ובכל זאת הוא נלחם באנטישמיות;ובזה הגענו סוף סוף להכרת הנגוד שבו. הוא ליברלי אדוק, תלמיד מובהק מבית המדרש הישן, האגף השמאלי שבמרכז.

עקרי יסודותיו יקרים לו מרגשי התנגדותו. דעתם של האנטישמיים היא יותר שלמה, אולי מפני שמכונים את עקריהם אל רגשי התנגדותם.

וה' לירוא-בוליה מוציא את המסקנות מתוך הנחותיו. הוא דורש לחֹפש, לשווי-הזכיות בעד הכל;ראשית, מפני שזה הוא עקר אצלו, ושנית, מפני שאין בשאלת היהודים דרך אחרת. מה הוא הפתרון, אשר יציעו האנטישמיים? חוקים מגבילים או גרוש היהודים. לירוא-בוליה חושב, כי שניהם לא יסכנו. החוקים המגבילים, שהכיר לדעת ברוסיה, לא הצליחו. ואף גם זאת, מה שאפשר לעשות בארץ של שלטון-יחידי, קשה לנטוע על אדמת שלטון-עממי. לגרוש היהודים הוא מתנגד, מפני שזה יגרור אחריו בהכרח גרושים אחרים ולבסוף גם גרוש הישועיים. מלבד זאת יקשה הדבר, מפני שגם בארצות אחרות יחפצו בגרוש היהודים. לאן אפוא יפנו כלם? “השאלה לא נתנה, לכאורה, להפתר”, הוא כותב, ומיד מוסיף:

“אמנם יש עוד דרך אחת, שמדת היושר שבי לא תתנני לעבור עליה בשתיקה: לקומם מחדש את ממלכת היהודים”. והוא מדבר בקצרה על-אדות תנועתנו הציונית. אולם איננו מאמין בזה, שיסוד מדינת היהודים יהיה הפתרון הנכון לשאלת-היהודים. על זאת לא נתפלא כלל, אחרי שיודעים אנו את הקדמותיו, וביחוד אחרי שהכרנו את רפיון החלטותיו בנוגע לצד הלאומי שבשאלת היהודים. הוא חושב גם-כן, כי בארץ אבותינו אין עוד די מקום בעד כלנו. את הדאגה הזאת יניח-נא לנו. ראשית כל, לא ילכו שמה כל היהודים. השלוים והשקטים ישארו במקומות מושבותיהם, עד אשר יהרס רכושם, והם ומשפחותיהם יתבוללו טמיעה גמורה בסביבתם. הן גם בארצות האנטישמיות לא היה הדבר לתועלת, לו יצאו מתוכן כל היהודים. זרם היציאה, שיהיה נוח לכל, יחל לשטוף, וילך הלך ושטוף, כל זמן שהאנטישמיות תתקים. בו ביום ובאותה שעה, שבאיזו מדינה ישתנה היחס אל היהודים לטובה, לא יחשוב שום איש לזוז ממקומו, וכל-שכן מי שחי במצב טוב. הציונות נותנת ביד העמים את האמצעי לקבוע את מספר היהודים הדרוש לארצם. וזה הוא, זה לבדו, הפתרון לשאלת היהודים.

ומה יעשה במושלמים ובנוצרים, היושבים עתה בארץ-ישראל? – שואל ה' לירוא-בוליה. מה? להם נשקפה, לפי דעתנו, הטובה היותר גדולה, במה שנכניס אל ארצם העניה והקפואה עבודה, משלח-יד ותרבות. ומה יהיה גורלם של המקומות הקדושים? – אנו חושבים, כי אלה לא יהיו עוד לעולם לקנינה של איזו ממלכה שהיא. על פי משפטי העמים הם extra commercium (נכסי הכל כאחד). מה ששייך לכֹל, אי אפשר שיהיה ולא יהיה לקנינו של יחיד. מי יוכל לתאר בדמיונו, כי האמונות הנוצריות השונות תמסרנה את המקומות הקדושים לאחת מהן. הפרוד בין האמונות הנוצריות, ההולך ומתרחב, הלא הביא לידי כך, כי נחה דעת כלן, בהיות המקומות הקדושים נשמרים בידי אנשים שאינם נוצרים. ואם נניח, אך לא נודה בהחלט, כי בזמן מן הזמנים ימסרו ליד אחת הממלכות, הן גם אז עוד יש להסתפק הרבה, אם ימסרו קדשי כל העולם התרבותי דוקא ליד צרפת, שאין סדרי ממשלתה נזקקים אל הדת.

זאת היא משאת-נפשו של ה' לירוא-בוליה, כפי שהודה, מתוך שכחה שספרו עומד להתפרסם, כי “בינינו לבין עצמנו צרפתים הננו”. בקריאה הנודעה: partant pour la Syrie (לכו ונעלה על סוריה!) רוצה הוא לכבוש את ארץ היהודים בעד הצרפתים, אחרי שתחלק טורקיה. אבל לחלוקת טורקיה עוד רב הדרך. למן היום שנשא ה' לירוא-בוליה את נאומו, נתנה טורקיה מופתים עצומים על כח החיים שבה. חלוקת טורקיה איננה עולה כעת על דעתו של שום פוליטיקאי רציני. אמנם צריכה טורקיה לעזרה כספית יותר מאשר עד כה, ואותה תוכל להשיג רק על-ידי היהודים. לא זאת היא המטרה, לקרוע איזה חבל מעל ממלכת טורקיה, אלא ליצור מולדת בטוחה על-פי משפטי העמים בעד אותם היהודים, שאינם יכולים להתקים בארצות אחרות.

זאת הגדנו כבר פעמים הרבה, ונחזור ונגיד, עד אשר יבינו אותנו. אנחנו הציונים נלך הלאה בדרכנו, קוממיות, בלב נכון ובטוח, מבלי שים לב אל דברי לעג ושטנה, אל מעשי תרמית ונכלים, עד שיבינו אותנו. אבל אם לא יבינו אותנו חנונים, דורשי טובת עצמם ואנשים פחותים, מן ראוי הוא, שיראו לנו את חבתם חובבי כל רעיון יפה ונשגב. הן לא דבר קל הוא: תחית עם אמלל ואובד. ואולי יבא בעתיד איש כלירוא-בוליה, אשר יתאר את תנועתנו – אם תנצח או תפול – ברצון ובחבה.

אבל בשביל לירוא-בוליה של היום – הוא יקרא את הטורים האלה – אנו מביאים פה את חרוזי בירנז’ה, המלאים זמרת-יופי וריח עדנים, שאולי לא יזכרם עוד. הוא יקרא אותם בשימת-לב ובעונג.

וזה תרגומם:

מה תארך העת למחשבה מחכה,

כבתולה עגומה, לאיש שיארשנה!

חסרי-לב יחשבוה למשוגעה,

החכם אומר לה: בֹאי בהחבא!

והנה ימצאנה הרחק מבני האדם

איש פתי, המאמין עוד ביום מחר,

ויארשנה לו;והיא פרה ורבה

לאשרו של כל המין האנושי.

(חליפת-מכתבים)

הועד המכין את הקונגרס הציוני מוצא לנחוץ לשנות את מקום האספה הזאת ממינכן לבאזל. הסבה להחלטתו היא התיחסות הקהלה היהודית במינכן נגד הקונגרס. אמנם לא היו צריכים לשים לב אל סרובם של ראשי-הקהלה במינכן, מפני שאין ביד האדונים האלה היכלת לאסור על מי שהוא לבֹא למינכן או לעצור בעד מועצותיהם של מספר אנשים, שאתם אין להם, לפי דברי עצמם, שום קשר ואינם רוצים לבא בקשר אתם. יש גם-כן להטיל ספק בדבר, אם היו ראשי הקהלה הנכבדים יכולים לעשות מאומה נגד האספה. אולם הועד המכין רואה חובה לעצמו לסדר את הקונגרס באופן הגון לגמרי.

עד כמה שאין טעם מספיק להתמרמרותם של האדונים במינכן, ועד כמה שנקל היה לעבור בלי משים על מחאתם, בכל זאת לא חפצו מכיני הקונגרס לתת לפני שונאי ישראל מחזה של מלחמת-הבל כזו. ואפשר גם-כן, שהיה מי שהוא מתרחק מן הקונגרס, אלמלי היה לחשוש, שבמקום האספה יתיחסו באי-כחם הרשמיים של היהודים היושבים שם באיבה אל האורחים הנאספים.

מפני הסבות הללו עזבו את מינכן ויבחרו בבאזל למקום האספה, אחרי שנתברר על-ידי חקירה ודרישה, כי תוכל הועידה להיות בבאזל באין מעצור. גם בתחלה כבר חשבו לקרא את הקונגרס לאיזו עיר שוויצרית, ורוב חברי הועד בחרו, נגד ההצעה הראשונה, בעיר מינכן בשביל קרבתה ובשביל מדת הכנסת האורחים שבה, רק מפני שהצירים ממזרח אירופה מבכרים את מינכן מסבות מדיניות. על-ידי קריאת הקונגרס למינכן נתברר בכל אֹפן באר היטב, כי הקונגרס היה נועד מתחלתו להתאסף בעיר גרמנית. העובדא, שלא הגיע לכך, לא תוכל לתת לקונגרס פנים אחרות. אמנם צריכה הציונות, ככל תנועה חדשה, להתחשב מראש עם חסר-הבנה והערכה של כדין; אולם מתוך מחשבתם של קוראי הקונגרסלהתאסף במינכן, ידין כל שופט מישרים על תעודותיו ושאיפותיו של הקונגרס, שיכולות הן לעמוד בפני ההשגחה היותר דיקנית של השלטונות ושל דעת הקהל.

נמסרה לנו לדפוס חליפת-המכתבים שהיתה בין הועד ובין ראשי הקהלה במינכן.

**

ווינא, 11 ליוני 1897.

אל כבוד ראשי הקהלה היהודית במינכן.

אדונים מאד נכבדים!

רשימות אחדות בעתוני מינכן עוררו את תשומת לבנו על התעמולה נגד הקונגרס הציוני, שהתחילה שם. ביחוד נשמע, שראשי הקהלה במינכן מוחים נגד הקנגרס, שאליו לא הוזמנו. כדי לברר את הענין הזה, הננו פונים ישר אליכם.

אם לא הזמנו את ראשי הקהלה במינכן אל הקונגרס, לא נמנענו מלעשות זאת מחסר נימוס, או מפני שחשבנו כי אין זה נוגע אליכם. חפצנו להניח לכם את הבחירה החופשית להשתתף בקונגרס כחברים חשובים או להתרחק ממנו. חשבנו להתנהג על פי דרכי הנימוס, אם נתן לכם להתיחס כרצונכם אל הקונגרס, כדי שלא תבֹאו במבוכה, אם תמצאו מאיזו סבה שתהה לנכון, לגלות דעתכם נגד אחיכם בני עמכם. אמנם אין בציונות שום דבר מתנגד אל המוסר ואל החוק, ורק אנשי זדון יכולים להכריז על תנועה זו, שהיא איננה מתאימה עם אהבת המולדת. אבל יודעים אנו היטב, כמה שמועות שקר נפוצו עוד על-אודות נסיוננו לפתור את שאלת היהודים בדרך שלום ואהבה אנושית.

אחת מתעודות הקונגרס שלנו היא, לברר בפני כל העולם, מה טיבה של הציונות. הננו מתכבדים לשלוח לכם בזה גליון של עתון מפלגתנו “העולם”; בו תמצאו מאמר המפיץ אור על מטרותיו של הקונגרס. קראנו את הקונגרס למינכן, מפני שהעיר הזאת רגילה להכניס אורחים ומפני שהיא מרכז רצוי לעוברים ושבים. למחאה שתבא מצד יהודים לא פללנו מראש, והננו חושבים, כי גם אנשים שאינן יהודים לא יבינו מחאה כזו.

נדמה לנו, כי אנשים מישראל, שאינם מרגישים את עצמם כיהודים לאומיים, אלא כבני לאום אחר, צריכים להניח לנו את רגשותינו העממיים. אין אנו מדברים בשמם אלא בשמנו אנחנו; מכבדים אנו את לאומתם, יכבדו נא הם את לאומותנו, כמו שהדבר נוהג אצל כל אומה ולשון.

עוד דאגה אחת, שתוכל להתעורר, אנו חושבים לנחות להסיר מראש. הקונגרס הציוני היא אספת צירים מיוחדים, שאליה יכולים להכנס רק בכרטיסי-כניסה, ורצונם הכביר של קוראי הקונגרס וציריו שכבר נרשמו, הוא, לתת לאספה זו אופי הגון מראשיתה ועד סופה.

איננו מאמינים, כי תוריד אספתנו את כבוד היהודים או תעורר לעג ובוז – למצער לא יותר מאשר יש כבר עתה.

הננו חותמים. שואלים אנחנו אתכם, אדונים מאׁד נכבדים, מפני שאנוסים הננו על-פי מצב הדברים לשאלה זו: מה הוא היחס של ראשי הקהלה במינכן אל הקונגרס שלנו? המוחים הם נגד קריאת הקונגרס למינכן? או רואים הם בזה ענין זר שאינו נוגע אליהם?

על-פי תשובתכם נדע לכלכל את מעשינו. חושבים אנו לנכון, להעיר אתכם כבר עתה, כי נפרסם את מכתבנו זה בדפוס, אם נהיה מוכרחים לרגל סרובכם לשנות את מקום הקונגרס ממינכן לעיר אחרת.

הננו מבקשים לשלוח לנו תשובתכם בקרוב. אם לא תוכל הנהלת הקהלה הנכבדה להתיעץ תכף, הננו מבקשים להודיענו את המועד, למתי נוכל לחכות לתשובתכם.

קבלו, אדונים מאד נכבדים, את בטוי הוקרתנו הגמורה.

הועד המכין את הקונגרס הציוני.

**

בו ביום שנשלח המכתב הזה, יצא מכתב מאת הנהלת הקהלה במינכן אל ראש הועד המכין. במכתב ממינכן – שלא נמסר לנו לפרסום, מפני ששולחיו עוד לא ידעו, כי חליפת המכתבים עומדת להתפרסם – במכתב הראשון מציעים ראשי הקהלה את טענותיהם נגד הקונגרס מנקודת השקפתם של יהודי מינכן. אחרי כן בא המכתב השני, הנמסר פה לדפוס.

**

מינכן, 14 ליוני 1897.

כבוד מעלתכם!

מכתבכם הנכבד מיום י“א לח”ז הגיע לידנו היום, כנראה, בו ביום שהגיע לידכם מכתבנו מיום אתמול.

הבאורים שנתתם לנו על-דבר תעודותיה ומטרותיה של התנועה הציונית אינם מסוגלים לשנות את יחסנו אל אספת הקונגרס במינכן ויתר ערי באַוואַריה.

הננו מוכרחים אפוא לחזור על בקשתנו, וכדי שלא לתת מקום לטעות בדברינו, למחות נגד אספת הקונגרס במינכן.

בכבוד רב

הנהלת הקהלה היהודית במינכן.

**

הועד המכין התאים את מעשהו אל ההצהרות האלה. הקונגס יתאסף ביום 29 לאוגוסט בבאזל. תקותנו חזקה כי מועצותיו תרכשנה לעניננו את חבתה של דעת הקהל. הן לא רק אל היהודים נוגע הדבר, אם ינסו אנשים מתונים לפתור את שאלת-היהודים בדרך השלום והכבוד ואם יבקשו בהתגלות-לב מאת כל הגורמים המדיניים, שיעזרום במפעל הזה. ומקוים אנו גם-כן, כי הקונגרס הזה, המגורש עתה ממינכן, יהיה בימים הבאים לכבוד היסטורי לכל עיר, שתאסוף אותו אליה; כי הקונגרס, בהתאספו באֹפן כזה פעם שנית או שלישית, יבוקש מאת שלטונות של ערים וקהלות להתאסף בהן. ואם יבא יום, והאדונים במינכן יקראו את הקונגרס אליהם, אחרי שיכירו את טעותם בדבר התנועה הזאת, אז ינתן להם משפט הבכורה.

הדבר הכי חדש בתנועת היהודים, הם רבני-המחאה. מאַכּס נורדוי התוה בפתגם אחד, אשר ישאר לעולמים, תו-קלון על מצח אנשים ממין זה: הם המה אנשים, היושבים באניה בטוחה, ומכים במשוט על ראש הטובעים, המעפילים להחזיק בקצות האניה. זהו יהודי סתם, השונא לציון ומתגרה בחובביה. ואם נוסיף עליו את כהונת “רועה-נפשות” באחת הקהלות הגדולות, ויצא לנו רב-המחאה בדמותו כצלמו. חמשה רבני-מחאה כאלה פרסמו בעתון “ברלינר טאגבלאט” ובעתונים אחרים את הדברים האלה:

ועד אגודת הרבנים באשכנז: ד“ר מאַיבוים (ברלין), ד”ר הורוביץ (פרנקפורט), ד“ר גוטמאַן (ברסלוי), ד”ר אוירבך (הלברשטאַט), ד"ר ורנר (מינכן) מפרסם את ההודעה הזאת: "על-ידי הקריאה לקונגרס ציוני ועל-ידי פרסום סדר-היום שלו, נפוצו מושגים כה מוטעים על-דבר תורת היהדות ושאיפות המחזיקים בה, עד שרואה ועד אגודת-הרבנים באשכנז חובה לעצמו, להביע את גלוי-דעתו הזה:

א. שאיפותיהם של המכונים בשם ציונים ליסד מדינה יהודית-לאומית בארץ ישראל, מתנגדות אל היעודים המשיחיים, אשר בכתבי-הקדש ובספרות הדתית המאוחרת.

ב. היהדות מטילה חובה על המחזיקים בה, לעבוד בלבב שלם את עבודת המולדת, שהם שייכים לה, ולדרוש את שלומה הלאומי בכל נפשם ובכל כחותיהם.

ג. אולם חובה זו אינה סותרת את השאיפות הנדיבות, שמטרתן היא, להושיב אכרים יהודים בארץ ישראל, אחרי שאין לשאיפות האלה שום יחס אל יסוד מדינה לאומית.

דתנו ואהבתנו לארץ מולדתנו, שתיהן גם יחד מטילות אפוא עלינו את החובה לבקש מכל אלה, שטובת היהדות קרובה אל לבם, כי יתרחקו מן השאיפות הציוניות ומן הקונגרס, אשר למרות כל האזהרות עודנו מוכן להתאסף".

זאת היא תעודה נפלאה במינה. על פי הרשם הראשון, שהיא עושה עלינו, איננה עלולה להרבות את כבוד היהודים. כל עקרו של גלוי-הדעת דרכם לעקם ולסרס כל דבר להפוכו. כשהם מדברים על-אדות ציון, יש להבין בדבריהם הכל, אך, למען השם, לא ציון.

מאת איש אחד, שהנהו גם חרד אמתי גם מלומד, נמסרה לנו תשובה נמרצה, הסותרת את הסעיף הראשון הזה. דוקא מתוך כתבי-הקדש והספרות הדתית המאוחרת מוכיח ידידנו זה את אמתותן של השאיפות הציוניות, אבל אנו נמנעים לתת מקום להוכחות האלה, משום שאין לנו עסק בוכוח תיאולוגי.

והנה הסעיף השני. מה משמע, ש“היהדות מטילה חובה על המחזיקים בה, לעבוד בלבב שלם את המולדת, שהם שייכים לה וכו'”? הרי אין בזה אלא כונה של דלטוריה. בכל אפן יש סימן לדבר, שערשו של מר מאַיבוים לא עמדה על אדמת אשכנז. רבני-המחאה מפרנקפורט, ברסלוי, הלברשטאַט ומינכן צריכים היו למסור את עריכת התעודה ליד סופר, העולה עליהם בידיעת שפת אשכנז. אי אפשר, שיכתוב איש אשכנזי: “המולדת שאני שייך לה”, אלא “מולדתי”, “מולדתך”, “מולדתם”. אין איש שייך למולדת, אלא המולדת שייכת לו. לכל אחד שייכת כל המולדת. ואוי לו לאדם, שאין המולדת שייכת לו. הוא עודנו בכל זאת אוהב אותה, מפני שאי אפשר לחדול מאהבתו אותה. האהבה הזאת איננה מתבטאה במליצות ריקות, היא מחיבת להקריב כל קרבן, אשר תדרש ממנו; אבל איננה מחיבת את בעלי המרץ, לבלתי יתעודדו לבקש פתרון, שעל ידו ימנה החסרון. ובשום אֹפן אין בזה פלפול חריף, אם יאמרו הציונים: כל אחד ואחד עובד גם את מולדתו גם את הלאום, שהוא שייך לו – פה הוא מקומה הנכון של מלה זו – אם שואף הוא לעשות שלום בקרב התושבים על-ידי תנועת ישוב נבונה ומודרנית.

בסעיף השלישי, שנוכל לכנותו בשם הסעיף המשתמט, מרכינים חמשת האדונים בדרך אגב, את ראשם גם בפני “השאיפות הנדיבות”, שמטרתן היא, להושיב אכרים יהודים בארץ ישראל. ובזה יש חניפה קלה ומובנת כלפי עשירים ידועים מבני עמנו, הנכונים להקריב קרבנות גדולים בעד הישוב. אנחנו הציונים חושבים אמנם, כי התישבות אכרים היא יותר נבערה מאשר נדיבה, אם לא תהיה בטוחה על-פי משפטי העמים. הן חפצים אנו לא רק להרחיק בחפזון את אחינו העניים, המדוכאים והנרדפים, אלא גם להבטיח את עתידם. ובחפצנו להקים את ערובות-הבטחון האלה, יעיזו לחשוד אותנו ולהתגרות בנו מלחמה?

חמשת האדונים מסימים בבקשה נמרצה, להתרחק מן ה“קונגרס, אשר למרות כל האזהרות עוד מתעתדים לאספו”. יזהירו-נא האדונים האלה ככל העולה על רוחם, והקונגרס יתאסף, מפני שנחוץ הוא, כי יתאסף, מפני שהעם המפוזר מחכה לו מתוך געגועים ותקוה. מצב היהודים הנהו רע, באפן שאין דוגמתו, וכלום אין אנו רשאים להועץ על-אדותיו במנוחה, בהתאמה גמורה אל החוקים ולעיני כל יושבי תבל? איזה נוצרי ישר-לב, ימצא בזה דבר הראוי לגנאי? אם לא תעוררנה שאיפותינו רצון וחבה, אז לא יתמכו בנו אדירי הארץ, אז לא יעזרונו העמים במפעל גאולתנו – והעוני יעמוד אפוא גם לההבא. למצבו של מי נרע בזה? היש עוד אשמה אחת, שלא טפלו עלינו כבר? נאומי-ההסתה הנלהבים, שנשמעו נגדנו זה תשעים ותשע פעמים, ישמעו עוד בפעם המאה, אבל גם בזה לא נאמין. אותות ברורים מוכיחים לנו, כי אמון-רוחנו להתגלות-לבנו אינם רעים אפילו בעיני מתנגדינו, שאליהם אנו פונים בבטחה. סוף כל סוף הרי עוני גדול מדבר מתוך תנועתנו, ובמה שהוא אנושי, מוצאים אנו תמיד את הדרך אל הלב האנושי. ומי זה יחשב לנו לעון, אם אנחנו, שעל הרוב לא נגעה הרעה אל עצמנו, איננו עוברים בקֹר-רוח על עני אחינו, שאין ערוך לו?

אבל איפה היו ואיפה הנם גם עתה רבני-המחאה, בשעה שיהודים אמללים, אמללים רק בגלל יהדותם, היו והנם נתונים לחרפה ולמשסה, להרג ולאבדן? היום באלגריה ומחר ברוסיה, פעם בפרס ופעם…, פה ושם, ובכל מקום שהם, נשמע זעקת-שבר. ורבני-המחאה מצפצפים ומהגים, לכל היותר בשעת העכול, על-דבר איזו תעודה, תעודה, שיכולה להחשב לנו ליהירות מאין כמוה, לו בכלל היה לה איזה ממש, מפני שעמי התרבות היו מוכרחים למחות נגדנו בכל עֹז, אלמלי באנו להפיץ תורה בקרבם. אם היתה ליהודים איזו תעודה, אז כבר נמלאה על-ידי הנצרות, ואז איננה זקוקה עוד לרבני-המחאה.

אבל הציונות, כפי שמתברר לנו יותר ויותר, תביא לידי משבר מבריא בחיי היהודים. הנגודים המתהוים יביאו בהכרח לידי ברור ולבון במצבנו הפרוע, ולבסוף גם לידי זכוך תכונת-רוחו של עמנו. הכל לטובה! גם זה לטובה, שרבנים אחדים מתיחסים לעמם באופן כזה. ואלמלא לא באו אלא בשביל יצירת כנוי חדש לאדונים האלה, גם אז היה הדבר חשוב בערכו. אנשים נדיבים וראוים להיות למופת, כמוהליבר ורילף, שלבם הנאמן מיצר בצרת אחיהם העניים, העומדים בתוך עמם בכל מקום שהוא נרדף ביותר, גם אלה נקראו עד כה בשם, שמכנים בו את כל דברן על חתונות והלויות-מתים. מעתה יש הבדל נִכּר ביניהם. כדי שלא יתחלפו אלה להבא ברבנים הישרים, נקרא מעתה את פקידי בית-הכנסת, המוחים נגד גאולת עמם, בשם רבני-המחאה.

בישיבת יום א' לפני הצהרים.

אחרי נאומו של נורדו הציע הציר מרמורק מווינא להדפיס ביחוד את הנאום ההוא ואת נאומו של הרצל.

הרצל: כבר הוחלט, שיודפס הפרוטוקול הסטינוגרפי בשלמותו. אני חושב, כי לא יתכן כלל וכלל להדפיס את שני הנאומים בפני עצמם, מפני שבזה נזלזל בכבודם של יתר הצירים, שאת נאומיהם עוד לא שמענו; בכל אֹפן אציג את הצעת מרמורק להצבעה. ואני מוצא לנכון לבלי הרשות עוד להתוכח בדבר הזה.

אחרי נאומו האנגלי של הציר רובינשטיין בסוף הישיבה הראשונה שלפני הצהרים, מודיע

הרצל: מר רובינשטיין מציע, שלא יוסיפו עוד לקרא הרצאות במדה כך מרובה, כדי שיהיה פנאי יותר לדון על כל פרט ופרט; אולם אני חושב, כי נקפח בזה את זכות יתר המרציאים, אם נחליט כזאת. אפשר יהיה לעשות פשרה, אם נבקש מאת האדונים, שידברו בקצרה היותר אפשרית על הפרטים החשובים ביותר. הנני מקוה, כי נוכל עוד היום לעבוד הרבה. המרציאים ישתמשו בהפסקת הצהרים לקצור הרצאותיהם.

ביום ב', לפני הצהרים.

אחרי שהודיע יושב-הראש על דבר המכתבים וטלגרמות של ברכה והסכמה שנשלחו אל הקונגרס, הוא נותן לקרא את מכתבו של הרב מוהיליבר בביאליסטוק, ואחרי הקריאה הוא מבקש מאת הקונגרס להביע להרב מוהיליבר ולד“ר רילף תודה בעד גלוי-דעתם. אחר-כך קובל ד”ר מאנדלקרן, על אשר לא ספרו בשבחו של הבארון אדמונד רוטשילד, שעשה הרבה לטובת הישוב, ודורש כי יתקנו את המעוות וישלחו לו ברכה, על זאת משיב

הרצל: עלי להעיר, כי בהחלטה כזו אנו קובעים הלכה למפרע בשאלה חשובה;הננו מביאים בזה את הקונגרס אל מצב אי-נעים. יש לנו לבחור, אם להתראות ככפויי-טובה או לוַתֵּר על יסודות עקריים, שעליהם אנו עתידים עוד להתוכח. ולפיכך אני חושב, כי נוכל להסתפק במה ששמענו את דברי הנואם ולעבור על ההצעה אל סדר היום.

אחרי שהציע נורדו בשם ועד-החמשה את התכנית: “הציונות שואפת ליצור בעד העם היהודי מקום מושב בטוח במשפט” בארץ-ישראל, דרש הציר שאַך, שיקבעו בתכנית את הנוסחה: “בטוח על פי משפטי העמים”. על זאת השיב

הרצל: כמדומני שמר שאַך מקולוניה טועה באיזה דבר. להצעת התכנית בחרו בנוסחה נוחה וברורה למדי בצורתה. אינני בא לבאר את נוסחת הקומיסיה. אני בעצמי השתמשתי בנאומי אתמול במלה, שאולי ראויה היא להתקבל, במלת: “על פי המשפט הצבורי”. מה שדרוש לחפצנו – ידוע הוא לכלנו, ואין מן הצֹרך לפתוח במשא-ומתן על דבר המובן מאליו, כדי להוָכח אחר-כך, כי לא היה זה אלא ריב דברים בעלמא. ההבדל שבין שאיפתנו אנחנו לאלה שקדמונו מונח בזה, שבפרוש אנחנו מבכרים את המשפט על הסבלנות. אל נא תכבידו על הועד-הפועל את עבודתו על-ידי בטוי מחשבתכם באֹפן, שאולי הוא מדויק יותר מדאי. זאת אינה אומרת, כי עלינו לקבל מה שיתנו לנו, אף אם איננו גדול בערכו ממה שיש כבר לבני עמנו בארצות מושבותיהם. הנחה קודמת, שאינה צריכה להאמר, היא, כי נוכל להסכים רק לתנאים מתאימים לגמרי עם התכנית המקווה, שהיא משאת נפש כלנו. עוד הפעם אני מיעץ אתכם, שלא תאריכו בוכוחים ותאבדו את הזמן בדברים שאין להם סוף.

גם הציר מוצקין מקיוב דורש בעד התכנית את הנוסחה: “על פי משפטי העמים”, ואחר כך מציעים להצביע על שתי ההצעות.

הרצל: שלש הצעות מונחות לפנינו: הצעת הקומיסיה, הצעת מוצקין, ושלישית, ההצעה בדבר נוסחת: “משפט צבורי”. והנה רבים אולי עוד לא באו היום לידי הכרה ברורה. חברי הקומיסיה, שחפצו לעורר את הקונגרס הראשון לגלוי-דעת מאוחד, הסכימו ביניהם אל העגול ההגיוני היותר רחב, המקיף גם את העגול הצר ממנו;בזה לא גלו בשום אֹפן את דעתם, עד כמה הם עומדים על העגול הפנימי, – אם אפשר להגדרה זו, – על יסוד של “משפטי העמים”;הם דחו אותו, אבל לא בטלוהו. אם אפשר לשער, כי קרובים אנחנו להוצאת רעיונותינו לפעולה יותר מאשר יאמינו אחרים, אז יוכלו טעמים של הסתגלות, שבהם אין למצא בשם אֹפן בטולו של היסוד, להצדיק את הזהירות בקביעת הנוסחה. לפי דעתי מועיל לעניננו מי שממהר להביאו לידי פתרון. היחס שבין הדעות השונות כבר הוברר. ובכל זאת היינו כלנו חפצים, שתקובל הצעות התכנית בהסכם כל הצירים, ובמובן זה הנני מעיר את תשומת לבבכם, כי אפשר, שכל יודעי דת ודין יסכימו לנוסחת: “משפט צבורי”. הנני מרשה לעצמי להציע לפני הקומיסיה לדון בדבר הוספה זו, שאינה משנה את תכניתנו לרעה, ואם תסכים לה אעמיד אותה למנין הדעות.

ביום ג', לפני הצהרים.

אחרי שהציג הציר שטיינר את התכנית של ההסתדרות, מעיר

הרצל: לא למותר יהיה להטעים, כי מה שנוצר עתה אין לו אלא אופי של יצירה לפי שעה. בהתאמה אל האֹפן, איך נקרא ונהיה הקונגרס, אין אנו יכולים לגלות רצוננו בשביל הקונגרסים העתידים לבא, כי אם עלינו לתת לפעולות הקונגרס, שהוא עתיד להוציא בשנה הבאה, צורה נאותה ומתאימה לצרך השעה. אם לא תחשבו את ההסתדרות שהוצעה לדבר של קבע, ואם תאמינו ברצונה של הקומיסיה להשתלם מעצמה ולהציע לפני הקונגרס הבא דבר יותר מתוקן – אז תקבלו את ההצעה ברצון.

על הצעת הקומיסיה: “כל אגודה מקומית בוחרת בציר אחד לקונגרס, ואם יעלה מספר השוקלים ליותר ממאה, תוכל לבחור עוד צירים לכל מאה או לחלק ממאה”, דורש פרופ' שפירא שיוסיפו: “מן הציונים שבאו אל הקונגרס לא כצירים שנבחרו, בוחרים עשרים עשרים בציר אחד, שלו תהיה זכות ההצבעה”.

הרצל: כנראה מתיחס הדבר אל אנשים שעסקו הרבה בעבודה ציונית, ובכל זאת לא הביאו אתם שום הרשאה. לדעתי נוכל לסדר את הדבר באֹפן אחר. הלא מראש ידעו, מתי יהיה הקונגרס. ובכן יפנה הציוני הנאמן אל לשכת הועד בשאלה: איך אוכל להשתתף בקונגרס? מן הלשכה, שתכין לה רשימות נדפסות, יקבל את התשובה: השתדל להשיג הרשאה ממספר אנשים שיש להם זכות הבחירה;והלשכה הן תדע, איפה נמצאים ציונים המבקשים להם ציר. אם תתקבל הצעת שפירא – נהרוס בידינו את היסוד של ההרשאה. בכלל אין התכנית מכוונת אלא לשנה אחת, לה יש רק ערך לפי שעה. אם הצליח בידינו בדרך ארעי לקרוא לקונגרס הזה, אז יוכל הועד העתיד להוציא דבר גדול מזה. כי יבחרו עשרים איש, שנקבצו ממקומות שונים, בציר אחד, לדבר זה אין, לדעתי, ערך מעשי. הנוסחה: “כל אגודה ציונית…” מספיקה לגמרי. אם נקבל הצעת פרופ' שפירא, גם אז עוד ישארו על הגזוזטרא אנשים רבים, וביניהם אולי יהיה אחד, שיהיה לו להגיד הרבה יותר מן האחרים.

אחרי וכוח ארוך בדבר שאלת ההשתתפות בקונגרס הציע אחד הצירים: “ציונים משלמים, שבאו אל הקונגרס לא בתור צירים, יוכלו להשתתף בוכוחים אך לא בהצבעות”.

הרצל: הנני מעיר על המבטא: “ציונים משלמים”. הזכות להשתתף בקונגרס תהיה אפוא תלויה בתשלומין. אינני חושב את הצורה הזאת לנאותה, לו חשבנו כזאת היינו נושאים פנים גם בקונגרס הזה לציונים משלמים.

ד"ר בודנהיימר מעיר, כי מובן מאליו הוא, שיוכלו אנשים ציונים להשתתף בקונגרס, אלא שהקומיסיה לא בררה עדיין את שאלת ההצבעה, ודבר זה ימסר לידי קומיסיה מיוחדה, שתדון בו.

הרצל: יש להצטער הרבה על אשר כלנו עורכי-דין הננו, כי אלה אינם רואים ברור את הדברים היותר ברורים. מכיון שבעיקר הדבר דעותינו שוות, נוכל למסור את הדבר הזה לידי קומיסיה. בזה תנוח דעתנו ולא נוסיף לבלות את הזמן, מפני שהשעות שאחרי הצהרים נחוצות לנו כל-כך.

שאלת מנוי המזכיר הראשי על ידי הועד הפועל עוררה וכוח ארוך ומסובך. צירים אחדים, שכוונו מראש להד"ר בירנבוים שהוא יהיה המזכיר הראשי, דרשו על ידי הציר שליט למפרע, כי יחליט הקונגרס זכות המזכיר לחוות דעתו בישיבות הועד כאחד מחבריו.

הרצל: הנני מעיר, כי הצעת שליט מפריעה בעד מנוי הועד. או שצריכים לשים לב אל עמדתו המיוחדת, או שמטילים למפרע חובה על הועד למנות מזכיר, אשר יבחר בו הקונגרס. אינני מאמין, כי ימצא אף אחד שיחפוץ להבחר אל הועד בתנאי כזה. הן לא נוכל למנות פקיד מבלי שנוכל לפקוד עליו. אינני מבין את ההצעה כלל וכלל.

על דבר ציר אחד שחשב, כי אם המזכיר הראשי יקבל שכר, אין מקום להצעת שליט, ענה

הרצל: ההצעה נראית בעיני לאי-אפשרית מצד המשפטי. אם יתמנה לפקיד בשכר איזה חבר-לדעה, לא נפחתו בזה ערכו וכבודו. כזאת לא עלתה על לב שום איש. אם רוצים אנו למנות רק איש, שנדע, כי מוכשר הוא למלא את תפקידו.

השאלה נסתבכה עוד יותר, כשעשוה צירים אחדים לענין של ריב-המפלגות ואחדים דברו בשם הסוציאלות-הדימוקרטית.

הרצל: הנני מעירכם, כי לא נתאספנו פה לדון על שאלה זו. אני חושב לנכון, כי הננו כל המפלגות ביחד. לא נתאספנו לועידת איזו מפלגה שהיא ולא ניתן לשום מפלגה שהיא למשול בקונגרס רק על פי דעת עצמה בלבד.

הציר ברומברג הציע, כי המזכיר הראשי ימנה מתוך חברי הועד הפועל וכי יקבל שכר בעד עבודתו.

הרצל: גם בזה יש ערבוב שני דברים שונים. אם נמה מזכיר ראשי ונחליט שיקבל שכר, אז אנו בוחרים בבעל משרה חדשה, מבלי שתהיינה הפקודות קבועות, והננו נותנים לאיש ההוא משכֹרת לשם כבוד. אולם לי נראה ליותר נכון להפריד בין שתי השאלות. ע"ד משכרת לשם כבוד לעולם אין מתוכחים בפומבי. דוקא אותם האדונים, שמהם יצא – כנראה – הוכוח הזה, הן לא יחפצו לזלזל בכבודו של האיש ההוא. ולפיכך נראה בעיני יותר להניח את השאלה להועד. אם לא ימלא הועד את תפקידו לפי רצונו של הקונגרס, אז ימָצאו האמצעים להעירו על זאת. בדברים כאלה אין לדון למפרע.

בישיבת הערב האחרונה.

הרצל (מתרגם מאנגלית את דברי הציר מזל ואומר):

מר מזל דורש שתתאחדנה כל אגודות “חובבי ציון” ושאר האגודות לישוב עם תנועתנו. זוהי דרישה המתאמת עם חפץ כלנו. אבל אינני חושב כי היא תצא מאת הקונגרס, אלא להפך מאת האגודות ההן.

קׂדם כל אני מביע תודה למע“כ הרב ד”ר כהן, על שהתיצב לפנינו באמון-רוח כאיש שהתנגד לנו לפנים, ועל שאלתו הגלויה¹, שעליה לא אשיב עתה לפרטיה. יכול אני להבטיח את כבודו, כי הציונות אינה מכונת לפגוע בהכרתה הדתית של איזו מפלגה שהיא בקרב היהדות.

בהמשך לאחד מסעיפי סדר-היום עלי להעיר הערה קצרה: בשנה האחרונה הגיעו אלינו תלונות שונות מארץ ישראל ע“ד קלקולים השוררים במושבות. הנני חושב להתאים עם רגשותיהם של רוב חברי הקונגרס במה שלא אכנס במשא-ומתן מפורט ע”ד התלונות האלה, אלא אמסרן ליד ועד מיוחד, שיביאן לידי ברור. הקונגרס היה בכל מהלכו כה הגון, ואין אנו רוצים להכניס בו נגינה מפריעה. מכשולים מצויים בכל דבר, בכל מפעל הנעשה בידי אדם, וגם המפעל שלפנינו. כמדומני, שמתחשב אני עם התלונות ההן, בהחליטי את מציאותן.

עתה הגענו לגמר עבודתנו, לפי שעה. עלינו להביע קׂדם כל את תודתנו לעיר הנדיבה הזאת, שקבלתנו ברצון, ולממשלה, על שהראתנו אותות הרבה של חבה, במה שהקלה לנו את עבודת ההכנה לקונגרס, ועל הכבוד שנתכבדנו, בהופיע בתוכנו נשיאה, יועץ הממשלה, פרופ' ד“ר פאול שפיזר, להקשיב לוכוחי הקונגרס. כמו כן עלינו להודות – ובודאי אין בזה סתירה לדעתי שגליתי להד”ר כהן – לציונים הנוצרים, שהנני פורט בשמותיהם: מר דוּננט, מיסד הצלב האדום, ריבנד יוהן מיטשעל, ריברנד הכלר מווינא, בא ון מַנטיפל, קולונל קונט בֶנטינק, שגם הוא לקח חלק בוכוחינו. ובודאי שנזכור גם את שמותיהם של הציונים היהודים, שעבדו לפנינו במפעל הזה. שמותיהם הנם ידועים לכלנו, ואני יכול לכוללם יחד בהכרת תודתנו.

אדוני! לעת עתה כליתי דברי. הרשוני עוד להגיד מלים אחדות בנוגע לי לעצמי. אפשר שהנהגתי בוכוחים היתה לפעמים רפויה, ולפעמים חזקה יותר מדאי, אך כונתי היתה רצויה וגם השגנו איזה דבר של ממש. הנני חושב, כי רבים ארבו כשמחים לאיד בתקותם שיעסקו פה בדברי הבל והזיות. כמדומני, שאין הציונות צריכה להתביש בקונגרס הראשון שלה. הקונגרס היה מתוּן במעשיו. אבל גם מלא מֶרֶץ. מה שיהיה בעתיד, לא נוכל להגיד היום. כי עושים אנו איזה דבר לטובת עמנו, הסובל בדרך ישר או אמצעי, במה שאנו מתיעצים על גורלו באספות כאלה – זאת יכירו לא רק חברינו, אלא גם העומדים מחוץ לאולם הזה. היש מקום לשאלה, אם יבכרו הנדכאים את העבודה על פני הדלות והרפיון, בבואנו לתת את המחרשה בידם? ישאלו-נא אותם! אבל בו ביום, שתשוב המחרשה לידו המתחזקת של האכר היהודי, תפתר שאלת היהודים.

אם נתאמץ לשפוט מישרים, עלינו לתת ראשית תודתנו הכי רבה לאלה הישרים במתנגדינו, שע"י הקונגרס היפה בבזיל חזרו מדעותיהם המוטעות והודו בפה מלא, כי למדו לדעת את אשר לא ידעו. לא לנו להתגאות ולהריע על נצחוננו, במה שמלא הקונגרס את אשר קוינו ממנו. הבה, נשמח בחשאי, בלי התפארות יהירית, כי על כן עומדים הננו בתחלתו של מפעל כביר;ומי שהתנגד לנו אתמול ונותן לנו את ידו ברגש, הרי זה מעיד על עצמו, כי רוחו הנדיבה עלולה להתפעל, ועל זאת אין אנו מספיקים להכיר לו די תודה. שלום, איפא, לאלה החדשים בשורותינו.

כבר שכחנו את התלאות ודברי השטנה מאתמול, הקונגרס הצליח יותר מאשר פללנו, וזה הוא העיקר. לעומת זה נחשב הכל לאָין. גם אלה, שעוד עתה מתרעמים ומחרפים, יוכרחו לבֹא אלינו באחד הימים ולהכנע סוף סוף תחת יד העובדות, אם לא יכנעו מפני סבות אחרות.

מה היה בבזיל? ההיתה שם אספה של דוברי צחות או בעלי-הזיה? האם השתכרו שם בדברי עצמם ובחלומות-שוא? אם נפרדו לבסוף בדמיונות ריקים כנשמטים ממשחק-שעשועים? בכונה אנחנו נותנים לשאלתנו צורה כזו, שיוכלו מתנגדינו המלעיגים לענות עליה בחיוב. יעשו-נא זאת כחפצם. מי שהיה בבזיל בשלשת הימים הללו של התעוררות ההיסטוריה היהודית, ידחה בבוז את בקרת המלגלגים. אמנם היו גם כאלה, שבאו שמה לשם צחוק, אבל הצחוק נכרת מפיהם למראה האומה היהודית, זו האומה האמללה והמעונה, שדמה שותת מרֹב פצעיה, שכבר חשבוה למתה ובמתים שמו חלקה, והיא בכל זאת איננה יכולה ואיננה חפצה למות, כשאומה זו התיצבה לפניהם פתאום בכל הדר גאון יסוריה ובברק התקוה שבעיניה. הננו עם אמלל, אבל עם הננו, עם אחד;זאת הוכיחו בבזיל צירי אלפים ורבבות מכל ארצות התבל. מי שעודנו חפץ ללעוג, ילעג כאַות-נפשו.

אפשר לאיש מזרע היהודים לעמוד מנגד לתנועתנו;אולם איננו מאמינים, שאפשר לאיש כזה למצא חן וכבוד בעיני שאינם-יהודים, אם הוא, היהודי, יעפר בעפר לעומת הציונים. מי שחפץ להוכיח באֹפן כזה, כי “אנוס” אמתי הוא, לשוא יתרפס בעבודתו הבזויה.

העקר האחד, אשר, מבלי היות לו צורה קבועה, שמש עד כה יסוד לתנועתנו ­– יצירת מקום מושב בטוח עפ"י המשפט הציבורי בעד היהודים, שאינם יכולים ואינם חפצים להתבולל בשום מקום – הוא נתאשר על ידי הקונגרס באֹפן נאדר, את העקר הזה הצענו בתור גלוי-רצוננו הלאומי לעיני כל העולם, ובמנוחת לב אנו מחכים למשפט, אשר יחרצו עליו. היש עוד ספק בדבר, איך ישפטו אנשים, שעוד לא נקפא לבם כלה מרגשי שנאה, על חפץ צנוע וישר כזה? ערכנו לפני כל העולם את שאלת-היהודים, מבלי להתרפס ולבקש חמלה, ויחד עם זה הצענו לתקן את המעוות בכח עצמנו, לטובת הכלל. האם באמת כה גדלה סכלותנו, בחשבנו, כי דברים גלויים כאלה יעוררו בהכרח את רגשי השתתפותם של כל הישרים בבני האדם?

עד כה היתה תנועתנו כלואה בין חומות הגיטו, ואמנם כבר עוררה שם אי-הבנה ומדנים למדי. עתה יצאה לחרות, והיא מעסיקה את דעת הקהל במלא רֹחב התבל. עתונים למאות הודיעו על אדותה לקוראיהם במשך השבוע שעבר. יש עוד מקומות, שבהם שוררת דומית-מות ושתיקה מתוך מבוכה, אבל גם המצב הזה לא יארך עוד. כיון שהחלו הפעמונים לצלצל, מוכרחים לצלצל כל הפעמונים.

הנה נודע עתה, מה היא הציונות ומה חפצה. כי “הנֶהָ דבר ממשי, וכי היא שואפת לאיזו מטרה” – כאשר אמרנו לפני ירחים אחדים ב“הודעה לפי שעה” שכך רבו המערערים עליה. בירור מצב היהודים, עריכת הפרוגרמה, הנהגת הסתדרות ותאור הנסיונות שנעשו בעבודת הישוב, כל אלה נותנים, לכל מי שרוצה לראות ולשמוע, תמונה בהירה מן התנועה הציונית. האם מפליגים אנחנו אף במילה אחת, בהחליטנו, כי היא תנועה מוסרית, מיוסדה על החֹק ועל אהבת-האדם? יש לאל ידה להועיל לרבים ולא ליהודים לבדם – ולמי תוכל להרע? האם לאלה שכבר התבוללו, או שדרך ההתבוללות נכונה לפניהם? איזו אולת! אדרבא, לאלה יקל המעבר;הם, פשוט, יפטרו לעולם מן הקבוץ העממי – “הנשיכה אך למותר היא”.

אולם אם רשאים אנו לחשוב אל תוצאות הקונגרס את העובדה, כי מעתה ידעו הכל, מה היא הציונות, שרגילים היו לחשדה במה שאין בה או לדון אותה בשתיקה, גם אז עלינו לראות בזה רק ראשית תוצאותיו. על פי תכנית כל תנועתנו, העושה מעשיה לעיני השמש, בפני כל העולם, הננו זקוקים לרצונן הטוב ולעזרתן של דעת הקהל והממשלות הנוגעות בדבר. אם באמת עוררה שאיפתנו, הבאה להסיר מכשולים גדולים, שעוד הולכים ומתרבים, את רגשי החבה במדה, שאנו מאמינים לראות בעינינו, אז מחויבים לעזרנו בכל עֹז. לועד שנקבע בווינא יש, מלבד הכנת הקונגרס הבא, עוד מטרה אחת: להבטיח לנו הסכמת החוגים הרשמיים. נחוץ שיתברר בקרוב, אם יבינו את כונתנו הרצויה ויכירוה כראוי. יכולים אנו לעבוד, ורק אז נעבוד, אם יעזרונו בחפץ לב. ואם לא יעזרונו, אז עלינו להסתפק בזה, שהעמדנו את המשא-ומתן הגלוי על בסיס חדש, ולחכות עד שתתברר ההכרה כל צרכה. אם חפצות הממשלות, שתפתר שאלת-היהודים באֹפן רצוי לכל הנוגעים בדבר, תהיה להן הזדמנות להראות את רצונן הטוב. אם עד כה היינו רחוקים מפזיזות, על אחת כמה וכמה שאין לנו עתה שום סבה לעזוב את דרך התבונה והעבודה הבריאה והמתונה. מי שחושב או אומר, כי הצלחת הקונגרס תעשה אותנו לנמהרים וקלי-דעת, אותו נכחיש במעשינו, כאשר הכזבנו עד כה את הרעות שנבאו לנו מתנגדינו, ושמנו לאַל את מזמותיהם הרעות. הציונות לא הזיקה עד היום ליהודים ולא תזיק להם גם להבא. נהפוך הוא. רבים מאלה, שהסכינו לבטא את שם עמנו בבוז, עמדו משתאים למראה הקונגרס, ואפשר שגם נתבישו. איש ישר אחד מתושבי בזיל, ששמע מעל היציע את המשא-והמתן בקונגרס, הביע שאת בתמימות. בעזבו את האולם אמר לאחד מחברינו, שחשב אותו לזר הבא רק לראות “ככה לא תיארתי לי את היהודים”. יש בדברים הפשוטים האלה מעין חרטה ונצנוץ של הכרה יותר ברורה. על ידי אגדות של דופי ואשמות שקר נפגמה דמות צלמנו בדמיונם של יתר העמים. אלמלי לא היתה לקונגרס תוצאה אחרת אלא זו בלבד, שחדלו לראות בנו, בכלנו בלי יוצא מן הכלל, רמאים שואפים לבצע, שהחלו לדון אותנו איש איש לפי מעשיו, גם אז בכל אֹפן השגנו כבר דבר מה. ועוד זאת השגנו על ידי הקונגרס, כי החלה יהדות, שהסכינה לכרוע ברך לפני אילי הזהב, להתנשא ולעמוד בקומה זקופה.

אמנם היו באסיפתנו אחדים, שנסו לתת לתנועתנו אופי של תנועה סוציאלית-דימוקרטית. היא איננה זאת. ויושב-הראש יכול לדחות את הנסיון הזה בהסכמת הרוב הגדול של הקונגרס. הציונות מקיפה את כל המפלגות, ואי אפשר לה לבכר איזו מפלגה מדינית או דתית על פני רעותה, כי היא באה בכֹח הלאום, בכֹח הלאום כלו.

וזוהי תוצאת הקונגרס הכי גדולה: הכל ראו, כי יש לרעיון היהודי-הלאומי כֹח מאחד, לעשות בני אדם שונים בשפתם ובהשקפותיהם הצבוריות, המדיניות והדתיות לאגודה אחת. הוא הדבר, שכחשו בו עד עתה ביתר עֹז, ואותו הכירו לדעת בבזיל באֹפן היותר מזהיר. הנגודים, הרגילים להשתער בשאון והמולה בכל מקום, שמפלגות שונות מתנגשות יחד, נשתתקו באותו הרגע, שנשמעה הקריאה הראשונה אל העם. האחים נפגשו זה בזה.

רוח קדוּשה היתה שורה על מעשי הימים האלה, עד שהיה נחשב לחטא נגד העם, אלמלי היו דנים בפרהסיא על מאורעות מעציבים ידועים, שארעו בעבודת הישוב עד עתה. יש אשר במפעל הנוצר בכונה היותר רצויה יעשו קלקולים, הידועים כמעט לכל איש, אך לא לאלה, שבטובת ליבם ישתמשו ביותר לרעה. בקונגרס הסתפקו במה שרמזו עליהם. מטעמים חשובים לא יכלו לעשות יותר. ירגעו-נא העניים, שכמעט אינם מעיזים להשמיע אנחה על מר גורלם, וידעו, כי זוכרים אותם וחפצים להושיע להם.

הישוב, אשר חולל בעצב, יטופח לעתיד באֹפן אחר. את החפץ הזה הביעו בקונגרס בדברים ברורים. ומכיון שנתפרסם הרעיון הציוני בפני כל העולם, אין בכל אֹפן מקום עוד להכניס מתישבים בחשאי. הכניסה האטית צריכה לחדֹל, עד שתושגנה הערובות על פי המשפט הצבורי, שאותן דרש הקונגרס בהסכם כל חבריו. מה שנוצר עד כה, צריך שיתקים ויתרבה, אלא שהמושבות לא תכולכלנה עוד מבחוץ, כי אם בידי התושבים הדלים הנמצאים מכבר בארץ ישראל. על ידי זה לא תהיה עוד לממשלת טורקיה שם סיבה להכביד את הכניסה, יען כי לעת-עתה לא יהיו עוד מהגרים כלל. אם תכיר ממשלת הוד השלטן את מקורות העזר, שיוכלו להפתח בידי העם היהודי, אז תעשה גם היא את אשר נטל עליה. לשאת עלינו לחכות. ואנחנו נשמר בלבנו גם לעתיד את הרעיון הנצחי של עמנו באמונה, כאשר שמרנו אותו מאז. אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני.

בשלשת הימים הראשונים לחדש אלול היתה בבזיל אספה, שגם אוהבים גם מתנגדים יודעים עתה לערוך את ערכה כראוי. זה הוא קונגרס הציונים. המלה הזו עצמה כמעט שלא נודעה לפני זה לקהל הגדול. בבזיל התיצבה הציונות לפני הקהל שאינם בני ברית, ומתוך המשא-ומתן למדו הכל לדעת את המטרה, שאליה תשאף התנועה הזאת.

כל מי שלקח מעודו אף חלק כל שהוא בחיי הצבור יודע, עד כמה רגילים לבא בעקיפין, בדבות שוא ועלילות שקר על כל רעיון מדיני חדש, בשעה שמתחילים לעסוק בו. סבת הדבר היא, יען כי בנוגע לענינים כלליים, כל הרוצה בא ונוטל עטרה לעצמו להיות שופט עליהם, וכל אשר תקצר בינת האחד לראות סוף מעשה, כן יוסיף להיות נמהר במשפטו. אולם המתבונן במתינות על מעשי בני האדם ועלילותיהם, ימצא בזה מקור לא אכזב לבדיחות-הדעת. אם כבד הדבר אשר נקרב לעשותו, עלינו לתת קדם כל רשות גם למתנגדינו לגון על מעשינו ככל העולה על רוחם. אז תהיינה כל השתדלותם ותחבולותיהם להרע, לנחת רוח להעושים. מעיד אני על עצמי, כי למן היום אשר יצאתי לראות את שלום אחי האומללים, ואכיר את צרותיהם, הרבות והנוראות הרבה יותר מאשר פללתי מראש, היו לי דברי הריבות ועצומותיהם שלש המתנגדים למקור שעשועים. That iss the humor ofit (זהו הצד המעורר שחוק שבדבר).

זולת זאת הוא דבר מעציב. תנועתנו נולדה על ברכי העוני, מתוך עני-היהודים שבכל אפסי הארץ. אולם בטרם אוסיף לדבר, הנני לברר את מושג הציונות לאלה הקוראים, שאולי לא שמעו על אדותה מאומה עד היום. את המושג הזה בררתי כבר בספרי “מדינת היהודים” לפני שנה וחצי, והקונגרס בבזיל הסכים לדברי וישימם לחק: “הציונות שואפת לכונן מקום מושב בטוח על פי המשפט הצבורי ליהודים, שאינם יכולים ואינם חפצים להתבולל בארצות מושבותיהם”.

בהוסיפי עתה לקרא את הדברים האלה, השגורים בפי עד מאד, אחרי שכבר חזרתי עליהם והוכחתי ישרם פעמים אין מספר, ובשומי אל לב את המלחמה העזה, שפרצה לרגלם בקרב היהודים עד כה;בראותי, כי גם היום, אחרי שנשמעו מחוץ לחומות הגיטו, מתנפלים עליהם מכל עבר לעקמם ולהפוך הודם למשחית, בראותי כזאת, הנני עומד משתאה על עורון קנאת האדם. אולי יעשה זאת גם הקורא התמים השופט בלי משא-פנים. הן הדעת נותנת, כי תביעה קטנה כזו, שאיננה נוגעת בזכיותיו של שום אדם אף כמלא נימא, אי אפשר שתחולל סער נורא כזה. על זאת יש רק תשובה אחת מספקת: שאלת-היהודים עודנה מעוררת גם היום את הלבבות כבימים מקדם, וגם בשנות הרוחה האלה עוד לא החלו לדבר על אדות היהודים ביתר שקט ונחת, מאשר הסכינו זה אלף ושמונה מאות שנה, למן העת, אשר הלכו אבותינו שבי לפני צר ונתפזרו לארבע כנפות הארץ. ובכל זאת יש יהודים, המעיזים להחליט, כי כבר בטלה שאלת-היהודים ועברה מן העולם. לא, לא. שאלת-היהודים עודנה, לדאבוננו, עומדת בתקפה, וכל מי שנגעה אליו, אם אל נפשו או אל בשרו, לא יחדל לעולם מהחיש מכותיה. ובמצב כזה חי כעת החלק היותר גדול מבני עמנו. אין ברצוני לעורר על היהודים את מדת החמלה, כאשר לא עשיתי זאת עד כה. הנני מחליט רק דברים כהויתם, כי נתונים אנחנו בצרה. מאכס נורדאו תאר את מצבנו זה בקונגרס הבזילאי בדברי עצב נדיבים ונמרצים, שאין ערוך אליהם, לאמר: “זה הוא עני היהודים המוסרי, הרע והמר מן העני החמרי, בהיותו נוגע אל אנשים, העומדים במדרגת השכלה יותר גבוהה, המכירים יותר את ערכם, ונוחים יותר להתרגש”.

מודים אנו על האמת, כי אנחנו הציונים חושבים את עני היהודים המוסרי לגדול ורע מענים החמרי, אף כי יש לנו אחים באיזו ארצות, שהנם נרדפים על צואר בלי-חשך, מוכים ומעונים, רצוצי משפט ועשוקי כל זכיות האדם. אכזריות ורדיפות שונות סובלים בכל העולם גם מעוטים לאומיים או אישים פרטיים אחרים, מפני שעדין רחוקים אנו מן המצב האידיאלי, שבו יחיה היחיד חיים של אֹשר ונחת בצדקת הרבים. איננו דורשים גם כן, כי יבוכרו היהודים על פני כל עמי הארץ. חפצים אנו להעביר מן העולם רק את הזכות המשונה המבדילה בינינו ובין יתר האדם, לפי שממי יהודה יצאנו. כגמול ידיו יעשה לכל איש! זאת מבקשים גם אנחנו, ואין אנו רואים דרך אחרת להגיע אל המצב הזה, בלתי אם במצאנו מקום בטוח על יסוד המשפט, שבו ינוח עם היהודים לאֹרך ימים.

אבל, לכאורה, קדמה השאלה: אם בכלל יש עוד עם יהודי בעולם. כמובן ענו עליה בשלילה כל אלה החושבים, כי עם יקרא רק לקבוץ אנשים היושבים יחד על אדמתם. כי שונים היהודים מעמים אחרים, וכי נחוץ מתחלה לברר לנו את מהותו של המושג עם, לזאת לא שמו לב כלל החוקרים השנונים ההם. הלאום הוא, לפי דעתי, קבוץ תולדי של אנשים בעלי אחדות מסוימה ונכרת לעין כל, אשר יד האויב הצורר לכלם תאגדם לאחד. התבוננו אל תולדות העמים וראו והגידו, אם יש בין העמים אחד, שנוצר בדרך אחרת. אולם אם נסכים אל המושג התולדי הזה, אז מן הנמנע הוא להכחיש, כי גם היהודים הנם עם. ולא עוד, אלא שהנם עם נפלא בכחו לחיות ולהתקים, אחרי שיכלו לעמוד אלף ושמונה מאות שנה אחרי אבדן ממלכתם וארצם, למרות צרות ורדיפות, שאין להן דוגמא.

לידי החלטה הזאת באתי כבר בספרי “מדינת היהודים”. היום אך למותר הוא להוכיח זאת על פי השכל וההגיון, יען כי במקום ההקשים ההגיוניים והראיות התולדיות אנו רואים מעשה גדל-ערך, שכחו חדש ורב: את הקונגרס הבזילאי! בקונגרס הבזילאי הראו היהודים בהחלטותיהם וגלוי-דעתם הברור, כי הנם עם. אמנם יש המכחישים גם זאת. את הכל יכחישו, כל מה שאנו עושים ומדברים אולי רק לעתים רחוקות קרה, שיכחישו בני אדם מעשים הנראים לעין כל, כמו שמעיזים להכחיש את מעשינו אנו. חשך שמים לאור, ישר לעקום, ול“הן” קוראים “לא”. מי שעלתה לו כך במשך איזה זמן, הסכין להביט על מתנגדיו בקר רוח, וביחוד כשמתנגדים לו אנשים, שהם בעצמם מחליפים דעותיהם כמו לבוש.

העמים האחרים אינם מכחישים כלל במציאות עמנו. אם אמנם לא כלם מסכימים לתוצאות הדעה הזאת, אבל אל עצם הדבר לא יתנגד שום איש השופט מישרים.

ליהודים הונח מקום להתגדר ולהתקומם נגד הדעה הזאת;יש יהודים הנלחמים נגדה בכל כֹחם. ומדוע? יש בזה חֹסר הבנה מתוך פחד שוא, והאדונים מרחיקים מאֹד ללכת בפחדם. עליהם היה להסתפק במסירת מודעה – אם בכלל תסכון מודעה כזו להאחד או השני – כי הם בעצמם לא התחשבו על העם היהודי, או חדלו זה עתה מהתחשב עליו. לגלוי-דעת כזה יחלקו הכל כבוד ותהלה, אם בכלל דרכי האיש ומעשיו ראוים להכבד;אם אין מקום לחשדו, כי ממקור לא טהור יצאו דבריו.

אולם אם יאמר מי שהוא להכחיש במציאות העם כלו, יען כי הוא בעצמו מסרב להיות כאחד מבניו, הרי זו מדה גדושה של זהירות, ויחד עם זה הוכחה של גסות-רוח. מר X או מרת Y אינם יהודים – טוב הדבר! (לפעמים אפילו טוב מאד לנו.) אבל מזה אין ראיה, כי אין עם יהודי בעולם.

ומה נפלאים הכרכורים המשונים, שעושים היהודים המתנגדים ללאום היהודי! מדי דברי בם עולה על לבי בדותא אחת מבדוּתות הגיטו, שעליהן התענג הינריך הינה: “שני יהודים עומדים לדין לפני השופט. התובע דורש מאת רעהו תשלומין בעד קדרה שהשאיל לו, והוא השיבה לו שבורה. והנה שלש טענות להנתבע: ראשית, לא השאיל לי קדרה. שנית, שבורה היתה כששאלתיה מאתו. ושלישית, השיבותיה לו שלמה, כמו ושלקחתיה מידו”. המשל הוא מעורר שחוק אולם הנמשל מביא לידי גחוך הרבה יותר ממנו. שחוק הוא לשמוע מפי יחידים מקרב היהודים: “ראשית, אין ליהודים אחדות עממית. שנית, יש ליהדות משלחת בעולם. ושלישית הננו פטריוטים, ואין לנו אלא מולדתנו המיוחדה בלבד”.

ראשית. אין ליהודים אחדות עממית? אם כן אפוא, אין גם המכחיש רשאי להשמיענו אלא דעתו הפרטית, וערכה יהיה גדול או קטן בעיני האחרים כערך בעל הדעה הזאת בעצמו.

שנית. יש משלחת ליהדות. ובכן יש איזו אחדות עממית? שהרי אי אפשר ליהדות, שגלותה נחשבת כהכרחית לה, שתתקים בלי אנשים הנושאים אותה. הן תוכה האידיאלי של היהדות אינו תלוי בנושאיו אלה, וזה כבר היה, באמצעות רעיונות מוסריים וספרים נצחיים, לקנין כל העולם התרבותי. ולפי זה מרגישים היהודים בנפשם את המשלחת להורות דעה לכל העולם? לא כן הדבר. אלמלי היה כן, כי אז עוררו ביהירותם שחוק וגועל נפש במדה היותר מרובה. יתפארו בזאת יחידים מקרבנו, אך כלל היהודים הנהו רחוק מיהירות כזאת. הננו חפצים רק לעמוד בשורה אחת עם יתר העמים ולהשתתף עמם בעבודה להטבת מצבה של כל האנושות. די לנו בחלום נעים כזה.

השלישית היא טענת הפטריוטים. אנחנו הציונים מרגישים, כי נועיל לארץ מולדתנו, אם נוציא מקרבה בסדר ובמשטר אנשים, אשר צר להם המקום לשבת, המעוררים קנאה ומשטמה בין שכניהם, בעוד שהם בעצמם הנם אמללים מאֹד. יש ארצות, שבהן יביא המעשה הזה רק שלום ליושביהן. הזאת היא פעולה מתנגדת אל אהבת המולדת? ומי המה בעלי הטענה האת, שבעדה הם לוחמים לפעמים בחמה עזה? שר צבא הפטריוטים באנגליה הנהו הרב הראשי בלונדון, מר אדלר, אשר מאשכנז מוצאו. תורת הפטריוטות הפרוסית יוצאת מבית מדרשו של הרב ד"ר מאיבוים מברלין, שנולד בהונגריה. ובימים האחרונים נספח אל רבני המחאה בתור בלגי גם הרב בלוך מבריסל, ששמו מעיד עליו, כי איננו לא פלַמַנדי ולא וֶלוֹני.

בארצות אחדות יש לציונות ערך אמצעי לעתיד לבא. יש היום שתי ארצות, שהן כמוצאי מים בין ציות האנטישמיות: אנגליה והונגריה. אבל בהונגריה כבר נחלו לעסוק בכֹבד ראש בדבר נעילת השערים בפני היהודים הנודדים מגליציה ורוסיה. וגם באנגליה תמהר האנטישמיות למצא נתיבותיה, אם יוסיפו הנודדים האמללים מיהודי רוסיה להתרבות בתוך האיסטנד בלונדון, בעוד שארמנות היהודים מסביב לגן Hydepark

ירבו מיום ליום במדה נכרת. גם באנגליה והונגריה כבר הגיעה העת להכיר, כי נחוץ לעצור בעד זרם הנודדים. והנה אפשר הדבר, שהצעתנו בדבר התישבות ההמונים הדלים מבני עמנו תמצא חן בעיני אחדים, ואולי בעיני כל אלה, החיים בטובה. אולם לזאת לא יסכימו, כי יעשה הדבר בדרך בטוח על פי המשפט הצבורי, יען כי על ידי זה ינטה קו של חשד על הפטריוטות של אותם החושבים להשאר במקומות מושבותיהם. אבל במטותא! מי האיש הנבון והישר, אשר יחשוב לרעה, אם ידרשו להעמיד תנועה לאומית כבירה כזו על יסוד ערבות בטוחה על פי משטר העמים? הציונות כבר רכשה לה המונים רבים מבני עמנו, הנתונים לה בכל נפשם, אבל בתנאי קודם לכל מעשה, כי תעמדנה שאיפותינו על יסוד החֹק והמשפט. ואם יעזבו ראשי התנועה את היסוד הזה, אז יאבדו כל ערכם בעיני העם, וההכרה הלאומית שבאה בלב ההמונים תחלוף בִן-לילה כלעומת שבאה. בנידון זה מעַנְין היה לראות בקונגרס הבזילאי, איך התנגדו דוקא צירי ההמון בכל עוז להגבלת יסוד הערבות הבטוחה על פי משפט העמים. הועד שנמנה על תקון הפרוגרמה הציע את הנוסחה: “מקום מושב בטוח במשפט”;הנוסחה הזאת הטילה סער גדול, ולעומתה דרשו דוקא את הנוסחה: “בטוח על פי משפטי העמים”. לבסוף נתפשרו הצירים ויקבלו את הנוסחה: “בטוח על פי המשפט הציבורי” (öffentlich rechtlich). מן השקלא-והטריא הזה יוצא לנו, כי הקונגרס איננו שואף לרכוש אחוזות אדמה, אלא מדינה בעד העם, וחפצו הוא, להגיד זאת בדברים גלויים וברורים ככל האפשר, מבלי לפגוע במשפטה ובכבודה של איזו ממשלה שתהיה.

אחוזות אדמה אנו יכולים לרכוש לנו לקנין פרטי בכל אפסי הארץ, בכל עת ובכל שעה. אולם לא זאת המטרה, שאליה שואפים הציונים. הקנין הפרטי הוא אצלנו דבר, שאינו מעלה ואינו מוריד;הוא יבא לאחר איזה זמן, כאשר ירבו הקופצים על האדמה לשם עסק, אחרי שתגיע תנועתנו למטרתה.

עיני הציונים נשואות רק אל המשפט הצבורי, ובו הם מקוים לרפאות את המחלה הנושנה. אם רשאי הייתי להגיד זאת באֹפן פרדוכסי, הייתי אומר: חבל ארץ שהנהו, על פי המשפט הצבורי, קנין העם היהודי, אפילו אם אין בו אף מלא שעל, שאיננו קנין פרטי של אחרים, חבל כזה הנהו בכל זאת פתרון לשאלת-היהודים. לעומת זאת מעורר רבוי הנכסים, הם קנין פרטי לאנשים מישראל, קנאת האנטישמיות. על הציר הזה סובבת כל השאלה. רבים אמרו, כי דרך הציונות שבחרתי בה, איננה שונה מזו, שכבר קדמונו בה בנסיונותיהם הבארון הירש ונדיבים אחרים, אשר נסו להפוך את עניי עמנו לאכרים. אבל הנני חושב, כי דרכי שונה מדרכיהם. הבארון הירש וכמוהו גם חובבי-ציון נגשו לפעולותיהם מצד הקנין הפרטי, בעוד שאנחנו הציונים המדיניים רוצים ליסד את תנועתנו על המשפט הצבורי.

אם לא שוגה אני, אין בדבר הזה אף קרטוב של יהירות או איזו מחשבה נגד החֹק. אין בזה אלא נסיון להוציא לפעולה דבר גדול על ידי אמצעים גדולים הראויים לו. ומכיון שאנו עושים הכל בגלוי, אות הוא, כי איננו מתכונים לפרוץ חק ומוסר. בבזיל נאספנו לעיני כל העולם, ושם נגלו הכרת הנעם ורצונו בצבעים בהירים, שהרעישו לרגעים את הלבבות. לבזיל באו יהודים מכל הארצות, בני כל השפות, מכל המפלגות המדיניות והדתיות. היו שם יותר ממאתים איש, שלוחי העם היהודי, ורובם היו צירים, שנבחרו בידי מאות ואלפים.

צירי רומניה לבדם הביאו אתם יותר מחמשים אלף חתימות ידי שולחיהם. מעולם לא היתה עוד אספה בעלת גונים שונים ודעות שונות באולם צר כזה. ובכל אספה אחרת שבעולם היו בודאי ריב ומדנים בין הדעות השונות יותר מאשר באספתנו. פה נקבצו ובאו אנשים, אשר בהגיון לבם ובהשקפותיהם על הדת, בדעותיהם המדיניות והכלכליות היו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אנשים שידעו זאת, אבל לא התחפשו איש בפני רעהו. בקצור, המפלגות, כמו שהן נמצאות בקרב כל עם ועם, שאינן עוצרות בעד התקדמות עמן, אלא מועילות להתפתחותו. אבל בבזיל השכיחו רגע מלבם כל מה שמבדיל ומפריד ביניהם, כאילו עשו חוזה, שלא להיות ברגעים הגדולים של תחית האומה סוציאלים, ליבראלים או אדוקים, לא חפשים בדעות ולא מחזיקים בנושנות, אלא יהודים בלבד. אנחנו כולנו, שבאנו לבזיל לטכס עצה בדבר שאלת-היהודים, עמדנו נדהמים ומשתאים למראה החזיון המפתיע, שאת גדלו ואת עצמו לא שערנו מראש: אחדות עמנו! רגשותינו נתפעלו כל כך, עד שלא יכלנו באותו הרגע למצא חשבון ממראה עינינו.

הרב מבזיל, שלא היה חבר לקונגרס, אלא בא כאיש פרטי להתבונן ולהקשיב, עלה על הבמה לפני תֹם האספה, ובדברים יוצאים מן הלב הודה בפומבי, כי היה מתנגד גמור לציונות, ועתה חזר בדעתו. והאיש הישר הזה, שכבר אז כבדנו אותו כשהיה מתנגד לנו, הנהו עתה אחד ממרחיבי תנועתנו.

גם על היותר קרים ומתונים, על הזרים לנו מתמול שלשום וגם על אלה שבאו שמה כדי להתלוצץ, עשה המאורע רשם חזק, כאשר הוגד לנו אחרי-כן. ומה הרגשנו אנחנו באותה השעה, כשקם עמנו לתחיה ויפקח את עיניו ראשונה? עיני זקנים, שכבר זרקה בהם שיבה, זלגו דמעות. בעיני הצעירים קדחה אש מפיקה רצון כביר.

אבל לא את רגשותינו אני רוצה לספר.

אדון אחד, יהודי, הטיח בעתון “Times” דברים זהים כלפי הקונגרס. לו היה בבזיל, כי אז חשך שפתיו מדברי הבל כאלה. בתוך יתר דבריו מחליט הסופר, כי הקונגרס לא יוכל להחשב לאספה לאומית הראויה לשם זה, יען כי חברות-צדקה ידועות וראשי הקהלות לא השתתפו בו. הם לא באו לאספה? כן הוא, לא קאנו להם. מה לנו ולראשי הקהלות, לועדי חברות-הצדקה ולחברי איזו מסבה אחרת של יהודים עשירים? הסופר התמים לא הבין פשוט את תנועתנו ומהותה. הוא איננו יודע, מה היא תחית האומה. איננו שם אל לב, כי גם מבלי כל מסבת מרעים על שלחן ערוך ומבלי קבוץ נדבות החלונו כבר לבנות את הריסות עמנו על יסודות חדשים. לא פה המקום לדבר על חיי קהלותינו ומגרעותיהן. איננו יכולים לטפל היום בהבלים, גסות-הרוח והמנהגים הנבערים השוררים שמה.

בכל אלה יש הרבה דברים, הנראים לנו מגוכחים או מכוערים, אם לא נחקור בעין חמלה ובכבד ראש לדעת, באיזה אֹפן נתהוו השדרות האלה. עמדת העשירים בהנהגת הקהלה, הכנעתם של אחדים מרבנינו, השאיפה הכוזבת לאחד את המסורת העתיקה עם מנהגי עם הארץ, שהם מחקים כקופים, עזותם של מקבלי צדקה – את כל אלה יבין האיש היודע פרק בהיסטוריה וימצא להם צד זכות. אבל אם גם איננו קוצפים על הקהלה, איננו חושבים בכל זאת לתת לה יד להשפיע על מעשינו. הציונות נכונה ליסד קהלה אחרת בישראל, חדשה, גדולה מן הראשונה, קהלה אחת. ואֹפן הנהגתה שונה יהי גם הוא.

יש אשר יתנשאו היהודים במערבה של אירופא בגאון על אחיהם שבארצות אחרות, בחשבם אותם לברואים שפלי-המדרגה.

האיש, שאין מבינים את שפתו, נחשב תמיד לזר. “Barbaros hic ego sum, quia non intelligor ulli” (זר הנני פה, יען שאין מבינים את שפתי). וכן נחשב היהודי היושב במזרח אירופא למין בריה משונה. איזו טעות היא! כשאני לעצמי, הנני מודה, כי מחזה היהודים מרוסיה שבאו לבזיל, היה בעיני המאורע היותר חשוב בקונגרס. אמנם זה כבר החלפתי מכתבים מלאי ענין עם אחדים מהם, רבים בקרוני גם בביתי ויהיו לי לשעשועים. אבל נזהרתי מלשפוט על פי אלה בני התרבות על יתר אחיהם מקרב ההמון. רק השמועות, שהגיעו אלי על דבר חריצותם של המוני יהודי רוסיה ועל דבר אהבתם לכל עבודה קשה, חשבתי לאמתיות, ומחויב הייתי להאמין כזאת, יען כי עדים רבים ונאמנים העידו עליהם, עדים אשר ראו בעיניהם עניים מדוכאים בין יהודי רוסיה עוסקים במלאכה ובכל עבודה קשה, ב“קולוניות”, שנוסדו לשם נסיונות של צדקה. הן חריצות העובדים והפועלים “שאינם מלומדים” האלה היא אחד מיסודותיה של הצעתנו. הלא להם נצפנה ראשית עבדות התרבות בארצנו השוממה. הם ברצונם יפרו את האדמה. אבל לא חשבנו אחרת, אלא שצריכים הם להנהגתנו ועזרתנו הרוחנית. והנה התנשאה לפנינו בבזיל היהדות הרוסית בכל תקפה התרבותי, שלא שערנוהו מראש. לא את האדם הפראי ראינו שם, אלא את האדם השלם. כשבעים איש מילידי רוסיה באו אל הקונגרס, ורשאים היינו להחליט בודאי גמור, שהם נושאים אתם את רגשותיהם של חמשה מיליונים יהודים שברוסיה ומדברים בשמם.

וכמה עלינו לבוש ולהכלם, על אשר חשבנו להיות נעלים עליהם. כל אלה הפרופיסורים, הרופאים, עורכי-הדין, המודדים, בעלי החרשת והמסחר עומדים במדרגת השכלה, שבודאי אינה שפלה מזו של אחיהם במערב אירופא. כמעט כלם הנם מדברים וכתבים בשתים או שלש שפות של תרבויות חדשות, וכי כל אחד מהם מוכשר למקצוע החכמה שהוא עוסק בו, זאת נוכל לשער על פי מצבם הקשה ומלחמת הקיום, שעליהם להלחם בארץ מושבם. הם שמרו פיהם ולשונם מהתערב הרבה בוכוחי הקונגרס בפומבי, מפני שצריך להתחשב בזה, שמטרת הציונות ושאיפותיה עוד לא נודעו כל צרכן בעולם. מבלי דעת או מזדון לב היה יכול להתעורר איזה חשד, כי קשרו בבזיל קשר על הסדרים הקימים. אחינו הרוסים מוכרחים היו אפוא מטעמים מובנים לשלוט ברוחם, עד אשר יושמו מעקשים למישור, וגם כל אחד ואחד מצירי יתר הארצות ידע לכַוֵּן אל המצב הקים. היום כבר יכולים אנו לחשוב, כי גם ברוסיה נודע גם לממשלה גם לקהל הגדול, לאן פני הציונות מועדות. העתונים הרוסים כתבו על דבר הקונגרס בעיון ובשום-לב.

אולם, אף אם לא התערבו ציוני רוסיה במדה מרובה בוכוחי הקונגרס, למדנו להכיר אותם ולכבדם בשיחותיהם הפרטיות אם באתי לכלל את הרשם הזה, שהיה אדיר מאֹד, במלה אחת, הרי היא זו: יש להם אחדות פנימית שאין דוגמתה אצל רובם של יהודי אירופא. הנם מרגישים את עצמם כיהודים לאומיים, אבל רחוקים הם מכל גאוה לאומית צרת עין וקנאית, אשר, כמובן, אין לה מקום במצב היהודים של עכשו. הנם חופשים מתאות ההתבוללות, תכונת נפשם היא ישרה ושלמה. היהודים הרוסים האלה בכל תכונת רוחם הם כתשובה ברורה על שאלת הפטפטנים הנבערים, השואלים וחוזרים ושאלים: האם לא תגרום היהדות הלאומית בהכרח שנתרחק מן התרבות החדשה? לא. דרך האנשים האלה סלולה לפניהם, מבלי להתפלסף הרבה, ואולי גם מבלי לראות איזה מכשול בדרכם. הם אינם מתבוללים בשום עם אחר, אבל עמלים הם לעשות כמתוקנים שבהם. ועל כן הם מצליחים להיות תמימים ונאמנים ברוחם. ובכל זאת הנם יהודי-הגיטו, יהודי-הגיטו היחידים החיים עוד בימינו. בראותנו אותם הכרנו את המקור, שממנו שאבו אבותינו בימי מצוקותיהם הרעים את כֹחם לעמוד ולהתקים. בתמונה נשגבה מלאה חיים נגלו לפנינו תולדות עמנו למראה האנשים האלה. אז עלה על לבי מה שהגידו לי בראשית עבודתי: רק את יהודי רוסיה תוכל למשוך אחריך. אם יאמרו לי גם היום כדברים האלה, הנני נכון לענות: די לי באלה!

אבל תנועתנו איננה בשום פנים רק תנועת היהודים במזרח אירופא בלבד. הציונות כבר רכשה לה אוהבים בכל העולם, וכמליצת נביאנו נקבצו נדחי ישראל “מארבע כנפות הארץ” ויבאו אל הקונגרס לבזיל.

ומה עלה בידינו באספת הנדחים האלה? האם בנו שמה רק לקונן, לדבר ולשמוע? כמדומני, שנעשו בבזיל גם דברים של ממש.

לעתיד לבא, כשיביטו על תנועתנו מתוך ההיסטוריה, הרחק מן הכעס ומן הלעג של היום, אפשר שיודו בהגיון הבריא של מפעלנו. כדי להגיע אל מקום מושב בטוח על פי משפט העמים, היה עלינו קדם כל להראות כי הננו עם. ועם כי יהיה, אז ירכוש לו את חבל-הארץ הדרוש לו. לפי דעתי לא היתה אחרת בימי-קדם, כשנאלץ איזה קבוץ של בני אדם לתור לו מקום לשבת ולהאחז בו. אלא, שאנחנו עושים זאת באֹפן מתאים אל ההוה, וזה הוא ההבדל שבינינו. אין אנו מסיחים את דעתנו מזה, כי מחויבים ויכולים אנו לעשות הכל ברוח העת החדשה, אף על פי שרעיוננו הוא ישן ופשוט. לא עוד על ידי רועים תועים או דַיָגים מטולטלים בידי הסער מתפשטת השמועה על דבר תנועתנו, אלא על ידי קו החשמל ורבבות גליונות של כתבי-עת היא עוברת ארצות וימים רחוקים. הודעות על דבר ועידות, שיחות עם אנשי שם, משוחחים ומתלוצצים נושאים את רעיוננו אל מרחקי התבל. וכן יהיה גם להבא, כאשר תצא מחשבתנו לפעולה. בו ביום שנאָחז בארץ, שאותה אנו מבקשים, נמהר למלא אותה בכל דבר שבתרבות, במסלות-ברזל, בטליגרף, בטליפון, בבתי-חרשת, במכונות, וקדם כל בכל אותן התקנות בחיי הצבור, שאליהן ישאף כל בן תרבות, כמו שהוא שואף לתקון הדרכים, להתפתחות האמנות והמדע ולכל מה שמניח דעתו של אדם בחייו. דבר זה צריך להאמר רק לתמימים ביותר; זוהי תוצאה מובנת מתוך התנאים הקודמים לה. במקום שיש בני אדם, נמצאים גם כל צרכים. חובתנו היא רק להביא את האנשים לידי תנועה. את הכח הזה הראה רעיוננו כבר עתה, ועוד יוסיף להראותו יותר ויותר. המהירות שרכשנו לנו צריכה להתרבות, ועליה יִלָוה הכח, המושך את ההמונים הנקבצים.

יש אשר תכסף נפשי לצאת מחוץ לתנועה, לא רק מפני המכשולים המונחים בדרכי, אלא מתוך התשוקה להתבונן, יען כי חושב אני, שיש לתנועתנו מראה רב-ענין לעומדים מחוצה לה. לחכמים בדתי-המדינות היא נותנת, לפי דעתי, חמר מענין מאד. אם תצליח או לא, הרי היא בכל אֹפן נסיון מודרני לחדור אל עמקי הנפש ההמונית, שעדיין לא נחקרה כל צרכה, ולהכיר את הרצון, הנוטה אחרי חֹק ומשטר, משעת הויתו. האין זה רגע מאותם הרגעים, שבהם אדם מוצא שכר עמלו ודאגותיו, בהטיבו לבו למראה סכלות האדם, – כשאנו רואים, כי התנועה הציונית, שכל שאיפתה היא, לעמוד על בסיס החֹק, נחשבת לתנועה של הריסה? אם לא צחוק הוא, כי יתנו אותנו לסוציאלים-דמוקראטים, מפני שאיננו מעלימים עין גם מצרכי ההוה?

וביחוד יתענין החכם המדיני בהתפתחות הציונית, איך היא מפרידה לאט לאט את הכחות הפועלים בה. לפי הצרך המיוחד של תנועה זו היה גם דרך מהלכה מיוחד במינו. היום עוד לא באה העת לבאר הכל בפרטיו. מראים לו לאדם דבר ולא חצי דבר. כבר יש מסביב לנו ערבוב מושגים יותר מדאי, ורק ילדים ופתאים אינם מבינים, איך אפשר לשבת בבית, שיסודותיו החלו זה עתה להתנשא מתוך האדמה לעיניהם.

רבים ממפעלינו נעשים בעת ועונה אחת, ומלחמה עזה לנו במעצורים כבירים. את מְחִלַּת מונטסֶני (Montcenis-Tunnel) חוצבים משני העברים, ועד הרגע האחרון, שבו יפגשו קוי האור מזה ומזה, ידאגו, פן נטה אחד החוצבים מן המישור והחטיא את המטרה. אנחנו לא נאמר נואש. נחוץ, שדעת הקהל במלא רחב הארץ תעזר לנו להסיר את המכשולים מכל דרכנו. הן סוללים אנו מסלה חדשה לתועלת האנושות.

שונים הם המעצורים הדיפלומטיים. קֹדם כל נחוץ שיכירו הכל, כי הננו פותרים חלק משאלת המזרח, אם נכרות אמנה עם ממשלת הוד השולטן בהסכמת הממלכות. ביאת היהודים בני התרבות האירופאית אל ארצות הקדם תהיה בלי ספק למגן בעד הנוצרים היושבים שם או באים שמה מחדש, כשם שתועיל להטבת המצב בממלכה העתמאנית בכלל. ואם ישאל מי שהוא: איך יכולים אנו להחזיק בידי ממשלה, שתחת חסותה קרו בשנים האחרונות המאורעות האכזריים, שעוד לא נשכחו מלבנו? הטוען כזאת איננו מכיר, לפי דעתי, את הטורקים. מטבעם הנם רפי-רוח וטובי-לב, שאמנם לפעמים משחיתים את דרכם ועושים מעשי-אַלמות קשים. הארץ ויושביה הולכים הלך והתרושש, ומה שנראה לנו להתפרצות מתוך קנאה דתית, אפשר שנכיר ביתר עיון כהתמרמרות עזה נגד המצב הפנימי הפרוע. אולם באמת המושלמנים, לפחות אותם הנמצאים עתה בטורקיה, הנם סבלנים נגד בני הדתות האחרות. ידעתי כי דברי אלה מתנגדים לדעה קדומה השוררת באנגליה¹); אבל הנני מגיד רק מה שראיתי בעיני במשך מסעי בארצות הקדם ומה ששאבתי במקורות רבים ונאמנים. מצב הטורקים הנהו רע, וכדרך ילדים ואנשים תמימים הם תולים את האשמה בכל דבר, אך לא בנפשם הם. אם יעזרו ביד האנשים האלה להתרומם משפלות מצבם, אם יכניסום אל חוג ההשפעה המוסרית של החיים המודרנים, ואם יעזרום בשלום ובנחת לעשות תקונים בהנהגת עניניהם הפרועה, אז לא יוסיפו עוד לחולל פרעות כאשר עד עתה.

הנה נראה אפוא כדבר ברור, שטובת הממשלה הטורקית דורשת, לבא לידי פשרה עם היהודים. אבל איזו תועלת יש לממשלות אחרות לעזור ביצירת מדינה יהודית בטוחה על פי משפטי העמים? שונה היא התועלת שתצא מזה לכל ארץ וארץ, אבל במדה ידועה נוגע הדבר לכל הארצות. הלא היא היציאה הנחוצה של אנשים אמללים, שנואשים ונדחקים אל היאוש הקיצוני, אנשים נדים ונעים על פני כל כדור הארץ ונלחצים בכל מקום להספח אל הכתות היותר קיצוניות. אי אפשר שלא יכירו ראשי הממשלות וכל אוהבי הסדרים הקימים, כי, בתמכם בידינו להוציא הצעתנו לפעולה, ירגיעו רוחם של אמללים, אשר מרב ענים מתעוררת בם התשוקה לכל מעשה של הרס, ובהיותם נפזרים לכל רוח, סכנה הם לעולם. זה הוא המחזה היותר מרעיש באסונו של עמנו, כי העם היהודי, המחזיק בנושנות מאין כמוהו, נמשך תמיד אחרי תנועות ההרס. לזה יבא עתה הקץ. תוצאות טובות, ששפעת ברכתן איננו יכולים לשער היום אף בדמיוננו, תצאנה מזה לכלל האנושות.

אמנם יש עוד מעצורים מדיניים חשובים, שנחוץ להסירם, אלא שאפשר להסירם ברצון טוב. שאלת המקומות הקדושים היא רצינית למדי, אחרי הקונגרס הבזילאי הביאו העתונים את השמועה מרומא, כי האב הקדוש אומר להתיצב כצר נגד הציונות²). אפשר שהחכם המדיני, היושב עתה על כסאו של פטרוס, איננו יודע אל נכון, מה טיבה של תנועתנו. מתי אמרו הציונים, או חשבו אף מחשבה קלה, להאחז במקומות המקודשים על-פי מסורת האמונה לאנושות המונותיאיסטית? כשם שהחֹק הרומי הניח מושג לדברים העומדים מחוץ למקח וממכר (extra commercium), כן חושבים גם אנחנו, כי המקומות האלה אינם יכולים להיות עוד לקנין לאיזו ממלכה שתהיה.

בשום אֹפן לא יעיזו לנסות ולשנות דבר בסדרים הקימים, שאולי גם דעת הנוצרים אינה נוחה מהם כל צרכה, אם לא שיסכימו לזה כל הנוצרים שבעולם, או לפחות החלק הגדול שבהם.

בכלל קבלה עתה התנועה הציונית – וזאת היא, לדעתי, פעולת הקונגרס – אופי של פרסום. כל מה שאנחנו מדברים ועושים עומד תחת ההשגחה והבקרת של דעת-הקהל. איננו בורחים מפני אור היום, אלא רודפים אחריו, ואם נמצאה בנו איזו מחשבה זרה, אז יארבו לה אלפי עינים ואלפי ידים יעצרו בעד צאתה לפעולה.

בעתון פרוסי אחד נדפס זה מכבר מאמר, שלא התיחס אלינו בחבה, ובו נמצא הרעיון, כי נחוץ היה, שיצא ישוע הנוצרי דוקא מגזע העם היהודי החלש, יען כי תכונתו הנעלה על כל בני האדם היתה מכשירה כל עם אחר, שממנו יצא, לשלוט בכל האנושות. יש ברעיון הזה די עיון והסתכלות לימים הרבה. אבל על-ידי זה נתרחק מהענין, שאנו עסוקים בו. אולם רשאים אנו לסמוך אליו רעיון אחר: גם בנוגע למקומות, שבהם התהלך לפנים, היתה אחוזתם נותנת מקום לכל עם אחר, לבד העם היהודי, להשתרר על העולם הנוצרי במדה כך גדולה, עד שאין להבין איך יסכימו לזאת כל יתר העמים.

אבל מה יהיה בכל זאת, אם גם אחרי שיתברר עניננו לכל העולם, גם אחרי שנשיג הסכמת כל הממשלות, גם אחרי שנבטיח להביא טובה הרבה לממשלת טורקיה בעצמה, אם אחרי כל אלה לא נוכל להתפשר עם ממשלת השולטן? או אז מוכרחים נהיה לחכות, עד שיעבור בארצות הקדם המשבר ההולך ומתקרב. עם שלם יכול לחכות. ימיו ארוכים מימי אנשים וממשלות. ולפי מצב הדברים בארצות המזרח, אפשר לחשב את שעת הכליון באמצעות השעון שבידינו. נצחונות במלחמה לא ישַנו את המצב לטוב. הן גבורת המחמדנים לא היתה צריכה לראיות, ולכבוש ארצות לא יתנום עוד. בנידון זה למדנו הרבה ממלחמת הטורקים נגד היונים. הכליף איננו יכול אפוא לרכוש לו כחות של תרבות חדשים בחרבו ובקשתו.

לעומת זאת נודע רפיון ידיו של עם הטורקים, התמים בדרכו, בהתחרות העמים במעשי השלום. כי יבאו עמים אחרים להאחז בארץ, נראה כדבר רחוק מן האפשרות, מפאת המצב הפרוע והמסוכן השורר שם עתה. ולו גם חפצו זרים להתישב שם תחת חסותם של קונסולים, כי אז מוכרחת היתה ממשלת טורקיה לעצר בעדם בכל כחה, יען כי במדה שתגדל השפעת הקונסולים בארצה, כן ילך כבוד ממשלתה הלך והתמעט.

אך ליהודים אין, לפי מצב הדברים של עכשו, כל חפץ לשלוח שמה אף קולוניסט אחד. אלה היושבים שם מכבר יכולים להשאר, ויש בארץ הקדושה קבצנים יותר מדאי, שאפשר וגם נחוץ לעשותם על-ידי הספקת עבודה לאכרים ולבעלי-מלאכה. אין ספק בדבר, כי הממשלה הטורקית תתיחס אליהם בנדיבות, ומה גם עתה, אחרי שבררנו גלוי ומפֹרש, כי אין ברצוננו להמשיך את ההגרה בתנאים הקימים עכשו. בקונגרס הבזילאי נמנו וגמרו, כי נחוץ להחזיק במושבות, שנוסדו עד כה והצליחו במעשיהן, אך לא ליסד מושבות חדשות, כל זמן שלא נוצרו מראש ערובות בטוחות במשפט. אין אנו רוצים ליסד מושבות שאינן בטוחות, אשר מבלי כל תועלת מדינית לעצמן, תועילנה רק להטבת מצב הארץ, בעוד שהן בעצמן תהיינה בסכנה, אם תעבור רוח אחרת על הממשלה ואם ישנה עם הארץ, שלבו טוב לנו עתה, פתאם את רוחו לרעה.

אבל אם תחפץ ממשלת טורקיה, תמצא לה עזרה. אוצרות כסף גדולים הנם נכונים לתכלית זו. אמנם הממונים על האוצרות האלה אינם מסכימים עמי בכמה פרטים, אבל הדבר איננו נוגע אל עצמם, כשם שאיננו נוגע להנאתי הפרטית. בכל אפן הנם אנשים, שכבודם יקר בעיני. הם ישתתפו במפעלנו, כשנגיע להוציאו לפעולה.

האפשרות, שיסרבו בדבר, אין להעלות כלל על הדעת;נודעים הם ברצונם הטוב ובנדבת-לבם. לו נִסו לעשות כזאת, כי אז היה להם לירא מפני כל יהודי לבוש-קרעים, שיפגש בהם בפנים זועפים. לפי המצב, שעליו העמדנו את עניננו, איננו תלוי עוד בדעת נדיבים לשבט או לחסד. יש די כֹח בעם להושיע לעצמו, אם רק יתעורר בו הרצון.

לפני הקונגרס הבזילאי הוצעו הצעות שונות על-דבר האוצר הלאומי ומוסדות אחרים לעניני כספים. הצעת הפרופיסור של האוניברסיטה בהידלברג, שפירא, ליסד אוצר לאומי, נתקבלה. כבר נרשמו גם חתימות המתנדבים לתרומות. אולם קֹדם כל אומר הועד, הנמנה מטעם הקונגרס, לקבוע את היסודות, שעל פיהם יתנהגו עניני האוצר וחשבונותיו בפרהסיא, יען כי איש ממנו לא יאבה להטות על עצמו קו של חשד, בהיות הכספים נכנסים ויוצאים בצנעה.

בזהירות כזו עסקו גם בעניני אוצרות וכספים אחרים שהוצעו, ובקונגרס הראשון לא נתנו כלל להתוכח עליהם בגלוי. הננו רוצים, עד כמה שטובת הכלל דורשת זאת, לאמץ את רוח הקבלנות, אבל בפני העם היהודי אנו ערבים רק בעד עסקים פרטיים כאלה, שנוכל להיות באיזו מדה בטוחים, שיהיו לתועלת לכל העם. הלא יודעים אנו, איך יארבו לנו מתנגדינו לראות את קלקלתנו בפנה זו. בימים הראשונים לתנועתנו, כשחשבו לאי אפשר שיצא רעיוננו לפעולה, היינו בעיניהם כפתאים. במדה שתתברר האפשרות יותר ויותר, כן יתאמצו לחשוד אותנו, כי בעלי-עסק הננו. האנשים העומדים בראש התנועה לא היו בעלי-עסק מעולם, כשם שהפוליטיקה לא היתה ואיננה גם היום אומנותם. נגד חשדות כאלה אנו מבקשים לנו מפלט אל רמי-המעלה, האמנים והוגי-הדעות שבעמנו. הם, בהכרח, יבינו לחדר לתוך תוכם של דברינו ולהיות ערבים בעד מחשבתנו הרצויה.

מלפני שלחן-הכתיבה קמנו, בשעה, שבחוץ עלתה צעקת-היהודים למרום, חובתנו היתה לצאת אל בני עמנו הנתונים בצרה ותועים כצאן בלי רועה. אבל אנחנו, שפתרון חלומותינו ובקשת החשבון על הליכות העולם אהובים לנו מכל, כשאנחנו מוכרחים לשנות ולשלש את דברינו באספות, כשאנחנו מרגישים, שהאמתיות היקרות לנו, נהיות בפי עצמנו למשלי-המונים – או אז מתעוררת בנו התשוקה לשוב אל עולמנו השקט ההוא. ואם יעלה בידינו להביא את העם אל המקום, שאליו הננו נושאים את נפשנו, אז נשוב להכלים את דמיונם הנאלח של מתנגדינו. מה לנו לבקש שם לעצמנו? שם יחיה עמנו ברשות עצמו, לפי רצונו ויכלתו. אין ספק בדבר, שיהיו גם שם בעלי-עסק ופוליטיקאים, אמנם לא פחות, אבל בודאי לא יותר מאשר במקום אחר. ואנחנו רק אחת שאלנו ואותה נבקש: לשוב אל המקום אשר עזבנו, אל שלחן הכתיבה.

המפעל, שבו עוסקים חברי הציונים ואני זה שתי שנים, לא היה לשוא, מכיון שהצליח לתת לשאלת היהודים את צורתה של עכשיו. השאלה נדונה לפי מה שהיא; בתור שאלה מדינית רבת-ערך מאוד. אחרי הקונגרס העולמי, שהתאסף לקריאתי בימים האחרונים לאוגוסט שנה זו בבזיל, למרות התנגדותם של מיליונירים אחדים וכמרים יהודים הסרים למשמעתם, התחילה העתונות שבכל הארצות להתוכח בדבר הציונות. לפני זה לא ידעו כלל מחוץ לחומות הגיטו, מה היא הציונות. כי הגיטו עודנו עומד בכל הארצות, אף אם חומותיו אינן ניכרות לעין. הגיטו עומד וקים באי-בטחון התושבים, בתחומי-מושב היהודים ופחדם להודות באחדותם העממית. אחת הסתירות הרבות והמפליאות שבחיי עמנו היא זו: כי נתפזרנו במרחקי אין קץ, ובכל זאת הננו יושבים צפופים עד כדי מחנק. לגיטו יש דעה ציבורית מיוחדה, שאינה נשמעה מחוץ לחומותיו הנסתרות מעין רואה; האין בזה עוד ראיה נצחת למציאות הגיטו, שכל המריבות והצעקות בדבר הציונות לא נשמעו עד כה מבחוץ?

מה חפצה של הציונות? לכונן מקום מושב קבוע בעד עם, שאין לו ארץ, שמספרו רב וגם – נודה זאת בפה מלא – עצום הוא יותר מאשר יוכל להטלטל מארץ אל ארץ, מבלי שיביא סכנה לעצמו ולאחרים. שם יהיה פחות אמלל, אבל גם פחות מסוכן.

שגיאה, שמתחילים להרפא ממנה, היתה במה שחשבו, כי על ידי התקדמות האנושות, כביכול, תבטל שאלת-היהודים מאליה. אם מכוון דבר זה לאותם הימים שבהם “יגור זאב עם כבש”, אין לחכות, שיבא ברבע-השנה הקרוב. כל אחד רואה את עצמו ככבש, השני הוא תמיד הזאב. אולם בשאלת-היהודים נראה מחזה זר ונפלא. סחר הארץ החדש, העושה את העמים כך קרובים זה לזה, הועיל לרעה למצב היהודים המדיני והסוציאַלי, בעוד שהרבה את כֹחם הכלכלי או יותר טוב הפינאַנסי. היהודי נעשה יותר נע ונד, ועל ידי זה יותר אומלל ושנוא מאשר עד כה. הכי יודעים את הנדודים, אשר שבעו היהודים בעשרים השנה האחרונות? יש כאן תנועת המונים, שלעומתה היה שנוי-המקום של עמים רבים בראשית ימי הבינים, לכאורה, רק שעשוע ילדים. מן המצוקות הנוראות שבמזרח אירופא נמלטים זה כעשרים שנה מאות אלפי אנשים נואשים מתקוה לבקש פת לחם ומעט מנוחה. מי האיש, שלבו עוד לא היה לאבן, שיוכל להתבונן לנדידה זו המלאה מכאובים, המוליכה מדחי אל דחי, מבלי שתאחזנו פלצות? אבל חדלי-אישים האלה, מזי-הרעב למחצה, ונואשים כְלְה בתקוה, נושאים אתם במלא רחב כדור הארץ לא רק את עני עצמם, אלא גם ענים של אחרים. וכן הם נסים מפני השנאה, ומחוללים אותה בכל מקום בואם. מפאת עניותם היותר גדולה, הם חומסים את הטרף מפי העניים שבעניים, האהבה הסבלנִית אל הקרקע, שבה מצטין האכר, נפגמה אצלם או אסורה להם. הנדידה ההכרחית עושה אותם כבר בשפל המדרגה הכלכלית לתגרנים. בכל מקום הם נאבקים עם תנאי הקיום הרעועים, שאין ערוך להם, ומתגברים עליהם. מסע-העוני הזה עם כל העצב שבו, הוא גם מסע של כבוש. אולם, גם אחרי שהכו היחידים שרש באיזו ארץ, לא חדל העוני. המשרות מביאות רק כבוד לבעליהן, מצד הממשלות מתוך חכמה ומצד הצבור מתוך רגש טבעי, אותן המשרות סגורות ומסוגרות ברֹב הארצות מפני היהודים. ולפיכך הם נדחקים אל המסחר, שהתנועה היותר גדולה לא רק מתאימה אליו, אלא, אדרבה, דרושה היא לו. חסרון הקרקע במדרגות השפלות, וחסרון הכבוד במדרגות הגבוהות עושים את היהודי למה שהוא.

והנה יש אנשים הרואים ב“התבוללות” את פתרון שאלת-היהודים. אבל ההתבוללות מה היא? בודאי שאיננה חקוי הדבור, שיתדמה בו היחיד יותר או פחות לאחרים, לא אֹפן עשיית השפם והזקן, לא המלבושים, אף לא הדברים שהתרגל אליהם האדם בחייו יום יום. התבוללות הרי זו רכישת קרקע וכבוד באיזו ארץ היהודים הנם נכונים אליה בכל מקום שהם. האם יתנו אותם? ובמקום שנותנים אותם היום, האם יתנו אותם גם מחר? אנחנו היהודים היושבים בארצות התרבות, שהיו לאנטישמיות, רוצים להתבולל, אבל דוקא נסיונותינו להתבוללות הם שחוללו את האנטישמיות החדשה, מפני שזה היה החפץ לרכישת קרקע וכבוד. וכן יהיה בהכרח בכל הארצות, גם באנגליה. אפשר שיאמרו, כי מכניס אני את האנטישמיות לאנגליה. כבר הסכנתי לכל מעשי-נבלה, ושום דבר בעולם לא יעצור בעדי מהגיד את האמת, שאני מכיר בה. רק הצלחתה השלמה של הציונות יכולה להגן בעד יהודי אנגליה מפני האנטישמיות, כי היא תטה את זרם היהודים העניים ואת דרך כבושם לצד אחר. אלה הם דברים פשוטים: בהיות מספר היהודים מעט, דורשים מהם שיתבוללו; אם ירב מספרם, רואים בהתבוללותם סכנה לעם הארץ. אנגליה היא כעת אותה הארץ, המושכת אליה ביותר את היהודים מכל ארצות התבל, מפאת תרבותה הגבוהה וסבלנותה נגד עמנו. תוצאת הדבר כבר היתה עד עתה, כי נתרבה מספר היהודים באנגליה בעשר השנים האחרונות – אם נכונה ידיעתי – עד כפי שלֹש. אינני יודע, מי מכם ידרוש שיהיה כן גם להבא. אני חושב, כי פחות מכֹל ידרשו זאת היהודים שכבר נתישבו, אלא שאינם יכולים לגלות מה שבלבם. איזה נמוק עקרי יש לאלה, שכבר נכנסו, להתקומם נגד אחיהם הנכנסים מחדש? בכל אֹפן לא נעים הוא לאמר: לֵך ורעב באשר תמצא, פה אתה מפריעני מעכּול סעודתי; לך והֶענה באשר תלך, כי רוצה אני להיות שקט במעוני. באמת צרה גדולה היא, ואין דרך, לכאורה, לצאת ממנה. אולם הציונות אומרת לשים קץ לה, בחַפשהּ בעד העם, שאין לו ארץ, את הקרקע שלו ואת הכבוד שלו. חדלים הנודדים יִקָּבעו על אדמת אחוזתם, שסוף סוף יהיו רשאים לאהוב אותה, שלא חדלו מעולם לשאת את נפשם אליה: בארץ מולדתם ההיסטורית.

שם תגרום כניסתם להקמת סדרים וחיים מוסריים כאלה, שאינם נמצאים עתה בארצות המזרח במדה מספקת.

לזאת, רק לזאת שואפת הציונות. משֹמֵחַ הוא, כי מצאה לה תנועתנו בדעת-הקהל שבאנגליה הד כזה, שהתבטא בימים האחרונים בחוות-דעתם של Daily Chronicle ושל Pall Mall Gazette. מה שהציע מר ארנולד וֵיט, לקרוא לועידה אירופאית שתעסוק בפתרון שאלת-היהודים, מתאים אל מה שהגדתי בספרי “מדינת היהודים”: כי צריכה השאלה להיות נדונה ונפתרה במועצה של עמי התרבות. ומכיון ששני עתונים, שונים כל כך בהשקפתם המדינית, מתאימים זה עם זה בענין אחד, הרי אפשר לראות בזה בטוי גמור לרגשותיו של העם האנגלי. אינני יודע, אם כבר הספיקה העת ללורד סליסבורי, הטרוד בעניני הממשלה, להכיר את הדבר הזה, שבו יכולה בריטניה הגדולה והיותר-גדולה למצא חפץ. אבל אם ינסה מי שהוא, קונסרוַאטיבי או ליבראלי, לפתור ביחד עם שאלת-היהודים גם חלק משאלת המזרח, יהיה זה מפעל של חכם מדיני גדל-עצה ורב עליליה, ויכול להיות בטוח, שכל העולם, עד כמה שהוא תרבותי, יקשיב לדבריו ולמעשיו ברגש של השתתפות, ואולי גם ביראת כבוד. מתחלה הייתי נוטה להאמין, כי ההתחלה הדיפלומאַטית צריכה לבה מצד אנגליה, מפני שאנגליה, מדי נשאה עיניה – דרך קו-האויר הישר – אל הודו, בעל כרחה תעיף עין על פלשתינא, ומפני שלאנגליה יש עוד היום איזו מדה של “ישוּב הדעת” בהשקפתה על שאלת היהודים. אם לא תבא ההתעוררות למועצת ממשלות אירופא מצד המיניסטריון לעניני-חוץ הבריטי, אז אפשר, שיתמוך קיסר אשכנז בדבר הזה, שהוא מכירו היטב. ובאמת נוגע הדבר אל העולם כלו, הוא ענין בין-לאומי במובן היותר רחב, ואספת ועידה כזו היתה בודאי מתאימה עם דרישות הכלל. זאת היתה ועידת-שלום, שלא היתה עוד כמוה, לתפארת לכל האנושות.

אבל, האם רוצים היהודים? על השאלה הזאת השיב בחיוב הקונגרס הבזילאי בהסכם כל חבריו ובהתלהבות. שדרות עמנו הרחבות השתתפו בו על-ידי ציריהן, בהם היו סופרים, חכמים, עורכי-דין, רופאים טכניקאים, גם סוחרים ובעלי-אוצרות.

כי הרוב העצוּם של היהודים בכל העולם מסכים אל ההחלטות שנתקבלו בבזיל, זאת יכולים להגיד היום בבטחון. מכל חלקי התבל, מכל ארצות אירופא מגיעות אלינו יום יום ידיעות על-דבר אגודות ואספות-המונים, כי מאתים, חמש מאות, אלף איש ויותר מסכימים בהתלהבות אל ההחלטות שנתקבלו על-ידי ציריהם בבזיל. ומה בכך, אם מתקוממים פה ושם רבנים, המוחים נגד הציונות? מחוץ ליהדות רגילים להפליג בהערכת סמיכותם של האדונים האלה. בכלל אין להם כח-הרשאה לחוות דעתם המדינית בשם קהלותיהם. אם היה למשל, האחד, לרב ראשי, מפני שמצא חן בעיני עשירים אחדים, עוד לא נעשה בזה לבר-סמכא כל שהוא, שאלמלי כן הגענו לכך, שתהיה התורה בבית ד' מסורה בידיהם של אילי-הזהב. המכובדים, המלומדים והיראים האמתים שברבנינו מגלים דעתם בשם הדת בעד שיבת היהודים אל ארצם.

והנה דומה היה הדבר, כאילו זקוק היה עניננו לפטרונותם של בעלי-האוצרות הגדולים. אמת הדבר, אלה בעלי-האוצרות, הבין-לאומיים עשירים הם למדי, שיתמכו במפעלנו, אולם אינם עשירים למדי, שיעצרו בעדו. אם תמצא ידם לקנות הכל בכספם, את חתיכת העופרת, שממנה נעשה העט של סופר בלתי-תלוי בדעת אחרים, אינם יכולים לקנות. אפשר שאותה העתונות, שנפגם טעמה המוסרי, תשית ידה עמם להפיק זממם, אך לעצור בעד תנועה עממית, הצומחת במהירות כזו, לא יעלה עוד בידם. ימשכו בכתפיהם ויצחקו כאות נפשם על האוטופיות ועל החלומות. אולי לא רחוק היום, שבו תתראה לפניהם האגדה בפנים אחרות. De te fibula narrator! (האגדה נוגעת גם אליך!) אפשר שיגיע הדבר לידי כך, שהתנועה המגוחכה הזו של אנשים אמללים, המתנהלת בידי אנשים משוגעים אחדים, תתיצב לפניהם בכל כֹבד-מוראה. איככה? הנה לפנינו אנשים מעט הפורשים בחוטי-כספם מכמרת מסביב לכל ארצות התבל. הנה אנשים מעט, שעל פיהם נחתך גורל העמים, אם לשבט אם לחסד, בתנאי החיים היותר נכבדים. אבל כל ההמצאות מביאות תועלת רק להם לבדם, ועל-ידי כל צרה שבעולם יגדל כחם. ולאיזו תכלית הם משתמשים בכחם זה? האם נכונים הם לעבודה ולשם איזה רעיון מוסרי? העומדים הם למצער לימין אחיהם בני עמם, שמצבם הוא כל כך רע ומר?

נראה זאת. השאלה היא מנוסחת, הולכת ומתחדדת.

בלעדיהם אי אפשר לעשות דבר, לא לערוך מלחמה ולא לעשות שלום. בטחונן של הממלכות ועסקיהם של היחידים מסורים בידיהם, השואפות לבצע. המצאה חדשה מוכרחת לדפוק בהכנעה על דלתותיהם, ובגאווה של עזות הם חורצים משפט על צרכי יתר בני האדם.

האמנם גם הציונות תלויה בחסדם? לא, נפלא הדבר, כי איננה תלויה בהם. למרות הקמטים שבמצחם, למרות לעגם ולמרות התנפלותם של משרתיהם העתונאים עושי רצונם, הולכת תנועתנו העממית הלך והתקדם. אחרי שהדלים בתוכנו הריעו ויבבו לקראתה, רכשה לה כבר בכל מקום את לבות הנאורים ומתחילה לרכוש לה את המעמד הבינוני שבחיי הכלכלה. ומה הוּא ערכו של דבר זה? כלום יש כאן דיקלמציות ריקות, משחקי-אגודות או שעשועים בהמון? לא, זוהי הסתדרות היהודים, שאפשר שישתמשו בה באחד הימים לבויקוט, שעוד לא ראינו דוגמתו. כחם של האנשים האלה הנהו פחות בצרורות כספם הנצבר בידם מאשר בבטחונם ובהיקף עסקיהם. מחוץ לא יכלו להם עד כה, בכל הנסיונות הרצויים שנעשו בכוונה זו. כל נסיון כזה היה נחשב עד כה למעשה אנטישמי, ולפיכך לא הפיק רצון בעולם-המסחר היהודי. אבל אחרת היתה, אלמלי קראו בשם הרעיון הלאומי למעמד הבינוני, שגם הוא נמצא כבר במצוקה, שיתקומם נגד אדירי הכסף. למשוך או לדחוף!

לעת-עתה טרם הגענו לכך. מה שרמזתי בקצרה על הבויקוט הפינאַנסי, לא בא אלא לרמז, כי אנחנו בעלי הדמיון חושבים להשתמש בשעת הצרך באמצעים מוחשים לגמרי. כידוע, החליט הקונגרס הבזילאי ליסד גם באַנק לקולוניזציה יהודית, שהון מניותיו יעלה לשני מיליונים ליטראות שטרלינג, יהיה מוסד, שכחו יספיק לעבודות הפינאנסים היותר קרובות. מי שיודע את היקפה של תנועתנו, יחשוב את הדבר קרוב לודאי, כי שני מיליונים מניות בנות ל"ש אחת יחתמו במהרה בכל העולם. בעצם הדבר מרגיש האיש, שאיננו בעל עסקים, מעין יראה לנגוע בדברים האלה. אבל עלינו לעשות זאת בעקב רעיוננו, ומכיון שאין עסקי ממונות וענינים מדיניים מתאחים כלל, אפשר שינָקּו מנהלי התנועה מהתנפלויות מגואלות ביותר.

הריני חותם את דברי, אך-על-פי שיש עוד הרבה לשאול. ביד מי נרכוש את הארץ, באיזה אפן, וכיוצא באלה. על כל אלה דברתי בפרוטרוט בחוברת-אוקטובר של Contemporary Review, ועתה אין רצוני לנהוג שלא כשורת אורח בעתון הזה. יסתפקו נא הקוראים שמה שרמזתי. שליחי דעת הקהל, שאינם תלויים ברצון אחרים, בודאי ישאו ויתנו בכל הארצות בדבר הצעתם לקרא ועידה אירופאית, שתעסוק בשאלת- היהודים. וכשתתאסף ועידה זו, הלואי שתוציא דבר מתוקן ונאה לתרבות שבימינו. הפתרון הארצי לשאלת-היהודים הוא יביא הרוחה לאירופא והגאולה לנו.

משה’ל הוא אנטי-ציוני. זה כבר אנו יודעים אותו, ותמיד התעורר בנו געל-נפש, כשהסתכלנו בפניו, כשהביאו אותנו מקרי החיים להתקרב אליו, או לבא אתו במגע ומשא. אולם יחד עם הגׂעל, שהרגשנו למראהו, היינו רגילים עד כה לחמלה עליו; בקשנו לצדד בזכותו בטעמים היסטוריים, כיצד נעשה זה לבריה כה נַעוָה, מדוכאה ומנוולה. ועוד זאת: הלא בן הוא לעמנו – אף אם אין לנו שום סבה להתגאות בחברתו. אמרנו בלבנו, כי עלינו לסבול אותו, אף חובתנו הקדושה היא לחנכו ולתקנו, כי אנחנו כלנו נגדל במלוּי חובתנו הזאת, ומתוך איזו רכות או חולשה רומאנטית היינו למגן לו, מפני שהיה נבל. כשעשה משה’ל דבר בליעל, עמלנו לחפות עליו. כשהרבה משה’ל להיות שפל במעשיו, הזכרנו לכל העולם את הגדולים שבעמנו. כשהמיט משה’ל חרפה על כלנו, נכלמו או קצפנו בסתר לבנו – אבל החרשנו.

והנה עשה משה’ל מעשה, הראוי לתהלה ותפארת הוא לנו, ובו השיב לנו גמול בעד כל מה שסבלנו בגללו. הוא נפרד מאתנו. משה’ל, יפה עשית!

אבל מדברים אנו במשה’ל, מבלי להציג אותו כראוי. מי אפוא הוא משה’ל זה? טפוס הוא, רעי החביבים, תמונה מתגלה וחוזרת ומתגלה מזמן לזמן, בן לויתו האיום של היהודי, וכה קשה להפרידו מעל היהודי, עד שהחליפו אותם תמיד זה בזה. היהודי הוא אדם, לא טוב ולא רע מיתר בני האדם, לכל היותר הנהו נכה-רוח ומר-נפש על-ידי הרדיפות, וכח גדול לו לעמוד בעת צרה. ומשה’ל, הוא קלקול מין האדם, שפל ונבזה במדה שאין לתארה. במקום שהיהודי חש כאב או גאון, נמוג לב משה’ל מפחד רע, או מעוה הוא פניו בלעג של עזות בצוק העתים מתנשא היהודי להחזיק מעמד, ומשה’ל מתעקם ומתפתל עוד יותר. כשמשתנים העתים לטובה, נותן היהודי אל לבו להיות נוח לבריות, להתנהג בסבלנות, לפעול ולעשות לטובת הכלל; ומשה’ל נעשה חצוף וגס-רוח. נפש היהודי, המנוסה בענויים, מלאה געגועים לעלות למדרגות גבוהות בחיי התרבות, ןמשה’ל עושה הכל, אם ישים פניו אל ההתקדמות או ינהה אחרי הריאקציה, לשם עסקיו הפרטיים המגואלים. היהודי נושא את העניות בּיקֶר ובבטחון באלהים, ובעשרו הוא נותן ביד נדיבה ורחבה מסת נדבותיו לפי הונו ורכושו. משה’ל הנהו בעָנְיוֹ קבצן נבזה, ובעשרו הוא שחצן עוד יותר נבזה. היהודי אוהב את האמנות וכל דבר שבמדע; אלה היו ימים רבים תנחומיו בעולם הבודד, שבו נסגר בידי חברה מלאת-שנאה לו. משה’ל עוסק אפילו באמנות ובמדע רק בכדי למלא תאוותיו השפלות. וכן נראה בקרב עמנו בכל דור ודור גם סוחרים ובעלי-מלאכה, שלבם קנה הרבה חכמה צנועה ובישנית – בתמונות כאלה התגלה היהודי. אחד מהם היה ברוך שפינוזא, שעסק בהשחזת כלי זכוכית והביט על התבל sub specie aeternitatis (מנקודת ראות הנצח). ולעומת זאת יכלו, ויכולים עוד, לראות רבנים, סופרים, עורכי-דין, רופאים, שאינם אלא רודפי בצע ומעשקות – בתמונות כאלה מתגלה לעינינו משה’ל. היהודי הנהו מוכשר להתנגד לממשלת ארצו בתׂקף וביושר-לב, או לעמוד על צדה בפומבי. משה’ל מסתתר מאחורי המתנגדים לממלכה היותר קיצוניים ומסית אותם בסתר, אם אין דעתו נוחה משלטונה, או מבקש לו מפלט ומגן ביד השוטרים בתור דילטור ומלשין, אם יפחד לנפשו מפני ההרס. אשר על-כן בזה היהודי תמיד את משה’ל בלבו ומשה’ל מחזיק אותו לפתי. ושני אלה, שנפרדו תמיד זה מזה ע"י שנאה כבושה, הטבועה בעצמיותם, נתחלפו לעתים קרובות איש באחיו. האין זאת שגיאה מחרידה?

כאלו נדחק באיזו תקופה חשכה של תולדותינו איזה המון של בני-אדם פחותים אל תוך עמנו האמלל ויתערב בו, כך נראים לעינינו אותם הנגודים, שלא נתנו להתאחות ולהתבאר. ומכיוון שהיינו מאז, למן היום שהחלו העמים לחשב את דרכם, החלשים שבחלשים, חשבו לנושאה של תכונת עמנו לא את היהודי אלא את משה’ל. עמים חזקים נדונים לפי הטובים שבבניהם, עמים חלשים לפי הגרועים שבהם. האשכנזים הם עם של משוררים והוגי-דעות, מפני שגיתּה, שילר, קאַנט, יצאו מקרבם. הצרפתים הם אנשי-חיל ובעלי הטעם היפה, מפני שהקימו אנשים כבאיַרד ודִיגֵיסקלון, מוֹנטִין', וולטר ורוסא. ואנחנו הננו עם של תגרנים ואנשי-בצע ומרמה, מפני שמשה’ל מלוה ברבית ופורע פרעות בשערי הבירזה. במשה’ל מצאו תמיד את התואנה להתגולל ולהתנפל עלינו. משה’ל הנהו הקללה הרובצת על היהודים. מתוך רגש פנימי הרגיש בזה היהודי תמיד, ואפשר שאירע פעמים הרבה, כי התרחקו יהודים טובים מעל עמם ודתם, מפני שנלאו נשׂא את האחדות הזאת. וכך החליש משה’ל את היהדות מבית ומחוץ.

אבל באו ימים, העת שאנו חיים בה, וגם המנוסה מן היהדות איננה יכולה עוד להוציא מכלל חברתו של משה’ל. הגזע! כאילו היו היהודי ומשה’ל בני גזע אחד. כמובן, קשה היה להביא ראיה לסתור את הדעה הזאת, ובעיני האנטישמיות נחשבו היהודים ומשה’ל כאחים נאגדים בקשר אמיץ, שלא ינתק לעולם. בעתים כאלה יש אשר יצא מתוך היהדות איזה משה’ל, אך בוראו לא יהודי. והנה הופיעה הציונות – היהודי ומשה’ל מוכרחים היו לברר את יחסם אל השאלה הזאת. ועתה, רק עתה בפעם הראשונה עשה משה’ל חסד מוסרי עם עמו, שאת גדלו לא שערנו מראש. משה’ל הולך ונבדל מתוך האחדות, משה’ל הוא אנטי-ציוני.

אל-נא יטעו בדברינו. רחוקים אנו מאותה העקשנות והשגעון, שבהם רוצים לתאר אותנו. איננו מחזיקים את כל מי שמתנגד לתנועתנו לאדם רע. יש טעמים חשובים וראויים לתהלה, שמפניהם אין איזה יהודי יכול או חפץ להשתתף בעצמו בתנועה עממית זו; אולם לבעבור זאת איננו רואה צׂרך לעצמו להטיל עליה חשד ולהלחם נגדה. התיחסות אדם מישראל, שאינו רוצה להשתתף בתנועה הציונית, מובנה בעצם הדבר מאליה: הוא מתיצב מנגד. הוא התבולל בסביבתו, בעלת הדת האחרת, טמיעה כל כך גמורה, עד שאין גורל היהודים נוגע עוד אליו. אפשר, שמתוך יושר-לב וגאוה לא נתק את הקשר החיצוני. הוא איננו שם לב אל אלה, שהיו בני עמו, ויכול להיות בטוח, שגם הם אינם רוצים לדעת אותו. אולם במדה שהתרחק כבר מן היהדות, בה במדה יוסיף לכבד ולהוקיר את רגשותיה של ההכרה העממית הזאת, שזרה היא לו. ואולי יבין גם כן, כי מצבו לא הורע בגלל התנועה, אלא נשתנה לטוב. היא מקילה לו את פרידתו מעל עמו וכניסתו אל עם אחר, שהוא מרגיש את עצמו יותר קרוב אליו, מבלי לעשות ותורים מחפירים. הוא, פשוט, איננו ציוני, אבל גם אנטי-ציוני איננו. הוא נשאר ניטראַלי, קר, זר. ואם רוחו עודנה נכונה ושלמה בקרבו, אז יסכים כאיש זר לשאיפות הציונים המלאות אהבת אדם ויתמוך בהן, כמו שעושים זאת ידידנו הנוצרים בני העמים השונים. משה’ל הנהו, לעומת זאת, אנטי-ציוני באׂפן צעקני ומטריד. משה’ל לועג, מחרף, מוציא דבה ומלשין. כי מרגיש הוא משה’ל, שסוף סוף באה עתה עת פקודתו. הוא הכיר זאת כמעט באׂפן גאוני, בטרם עוד גלתה הציונות את כל כלי התותח. אף מהר משה’ל בערמתו לטבוע נגד הציונים את הפתגם: אנטישמיים יהודים הם. אנחנו? אנחנו, שמבלי לחוס על עמדתנו שרכשנו לנו ועל התקדמותנו, ועומדים לימין אחינו העניים. אבל הוא הכיר במהירות הברק, מה אנו. שונאי- משה’ל הננו.

משה’ל כבר התפשר כמעט עם האנטישמיות. הלא בארצות התרבות נוגע הדבר רק אל כבוד היהודים. משה’ל מושך בכתפותיו: מה זה כבוד? מה-בצע בכבוד? כשרואה אדם ברכה בעסקיו, ובריא הוא בגופו, אז ישא את השאר בנקל.

במקרה היותר רע נושא משה’ל את עיניו למרחקים, אך לא לציון, כי אם לאיזו ארץ שהיא, אשר בה יוכל להקלט לתוך אומה אחרת. וכיון שהגיע לשם, הוא מתחיל אחרי עבור זמן קצר להתנהג באדיקות נלהבה, מורה לאחרים לקח בפטריוטות החדשה, וחושד בכל מי שאיננו כמוהו. ובעשותו כל אלה הוא סותר את עצמו סתירה נפלאה; הוא נפרד מעל היהודים, ובכל זאת הוא מדבר בשמם. אשר על כן יקרה לנו לפעמים לשמוע מפי אוהבים נאמנים לתנועתנו את ההערה: “הלא היהודים בעצמם אינם רוצים לדעת עד מה מן הציונות”. היהודים? לא, ולא. רק משה’ל איננו רוצה. שום יהודי אמתי איננו אנטי-ציוני, רק משה’ל לבדו.

טוב הדבר! יהי מה שהוא. בזה הננו נפטרים ממנו. זוהי אחת התוצאות הראשונות והיותר מועילות שבתנועתנו. אנחנו נשאף רוח בנחת, אם נפטר לגמרי מן האנשים האלה, אשר בבשׁת מסותרת היינו מוכרחים להתיחס אליהם כאל אחים בני עם אחד. לא לנו הם, אבל גם אנחנו לא להם הננו. האם מתחילים כבר עתה לראות, מה בריאה היא הציונות שלנו בתור תנועה עממית; איך נגיע על ידה להטהר מכל אותן הבריות, המַעְטות עלינו חרפה? הלאה הסבלנות הנרקבה! איננו צריכים להכלם עוד על מעלליו הרעים של משה’ל, איננו צריכים לחפות עליהם ולהצדיקם כאילו נוגעים הם אלינו. האמנם נואלנו? אבל, לא נואלנו במדה כזו, שנוסיף עוד להיות אחראים בעד משה’ל, ולא עוד, אלא שלשונא צריכים להתיחס כאל שונא. רד, משה’ל, מן הבמה, שאתה מחללה! שוב אנו רוצים ללכת לבית-כנסת מטוהרים, שבהם מתפללים יהודים אמתיים בתור רבנים גם בעד העניים. צא, משה’ל, מכל מוסדותיו של העם היהודי, שלפי דבריך אינך מכירו. ואם אמת נכון הדבר, כי רק הנלחצים ולא התקיפים נוהים אחרי הציונות, אז נחוץ, כי הכח הצָבוּר באמללים האלה יתקומם למלחה. הבה נראה, איך יתפתחו הענינים, אם נכריז בויקוט של משה’ל בכל מקצועות החיים.

אם נבדיל מתוכנו את כל אלה, המוחים נגד אחדותנו הלאומית, אז יֵרָאה מחנה הנבדלים כאספסוף יחיד במינו. הנה בעל האוצרות, שקופה של שרצים כך גדולה תלויה לו מאחוריו, עד שהוא מפחד מפני משה’ל שכמותו, מפני העושק העתונאי, שהוא מפרנסו. הנה עורך-הדין עם בעלי-הדברים, העומדים בקצה הגבולות של סעיפי החׂק. הנה בעלי-העסקים החשודים, המכובדים המזויפים, החרדים הצבועים, התמימים המתחפשים, העושקים הערומים…

השמר לך, משה’ל! הנה לפניך תנועה, שגם צוררי-היהודים מודים, כי אין לתעב אותה. מטרתה היא, להעביר אנשים אמללים, שחייהם המדיניים והכלכליים מסוכנים מאׂד, למקום מושב קבוע ובטוח על יסודות המשפט. ולדבר זה אתה מסרב, משה’ל? בעד זה אתה רוצה לעצור בזדון-לבך, מפני שאינך רואה בו שום הנאה לעצמך? מה אפוא עשית אתה מעודך בעד “אחיך”? חרפה העטית עליהם, רעות הבאת להם, ועכשיו, כשהם חפצים להושיע לעצמם, אתה מפריע אותם. משה’ל, השמר לך! אפשר, שתנהג בך הציונות כמעשה טֶל, המסופר באגדה. כשמתעד טֶל לירות בחצו את התפוח מעל ראש בנו, מכין הוא לו חץ שני. אם יחטיא הראשון את המטרה, אז ישתמש בשני להנקם מאויבו. רֵעים! החץ השני שביד הציונות נועד ליריה בחזהו של משה’ל!

הריב הגדול, שהתלקח בביהם לרגל הפקודות בדבר הלשונות, מראה אותנו את היהודים במצב נפלא. הנם חברים נאמנים לאלה, שהיו אתמול שונאיהם בנפש – ומחר ישובו לשנא אותם. אלמלא היה הדבר רציני כל כך, היה יכול להראות כמגוחך מאֹד. מי שהוא יהודי לאומי, שכבר הגיע למרום הכרתו העממית, אולי יחוש בלבו את החפץ לשחוק מתוך קצף למחזה היהודים המחזיקים בכנפי מעיליהם של האנטישימיים הגזעיים. אבל במדה ידועה אין להצדיק את השחוק, גם לא לחרפה יהיה להכרתנו הלאומית, אם ננסה להבין את מצבם והלך-נפשם של היהודים האלה בני הלאום האשכנזי.

קֹדם כל עלינו להפרידם למיניהם. בודאי יש ביניהם כאלה, המתערבים עם האחרים ורודפים אחריהם רק בשביל הנאת עצמם או בטחונם המדומה. דחוקים הם ונפוצים כגידי אבן בתוך מרצפת זרה לסביבתם. גם בעתים של שלוה נחשבים הם כזרים בעיני הרוב אשר מסביב להם. ואולם, כשהרגש הלאומי מתעורר אצל האחרים, הנם מוכרחים להיות זהירים ביותר. במעמדם הכלכלי שלה יהודים החיים ברובם על המסחר, הנם תלויים בדעתם וברצונם אם לא של היחידים, אבל למצער של חוג אותם הסוחרים והקונים, שיש להם עסק עמהם. הם אינם רשאים להקניט את סביבתם. ולפיכך, כשהם נכנעים ושוחים עם הזרם, אין דון אותם לכף חובה. מי שלא ותר מימיו ותור כל שהוא בעד קיומו, ידה בהם אבן בראשונה, פטפוט העוללים מצדיק את אבי המשפחה. הפקיד הסובל את עלילותיו של הגבוה ממנו, עורך הדין, שאינו רוצה להעלות את חמת בעלי הדינין, האומן העושה קידות כלפי הבעלים, כל אותם התלויים בדעת אחרים במשלח-ידם, מחויבים להבין גם את הסוחר היהודי המשתתף בעל כרחו בתנועות המדיניות של סביבתו.

יש גם כאלה, העוברים את הגבול. רואים כאן מחזות מעוררים גֹעל-נפש, רואים את משה’ל עם מסוה טיטוני על פניו; אבל רואים גם את היהודי הישר שכבר התבולל, הנמצא היום במצב מעציב. ועל אדותיו נדבר הפעם. הציונות שלנו מואסת בטכסיס מלחמה שכזו, הנותנת את כל מי שמתנגד לה לשחוק ולבוז. רוצים אנו, להפך, לפקוח עיני אחינו, שנתקו מעל אדמת-שרשם ומתנודדים באין מעמד, למען אשר יראו את מצבם כמו שהוא.

היהודים בעל התרבות האשכנזית. שימי נעוריהם ובחורותיהם היו ימי ממשלת רעיונות הליברליים, נספחו בכל חֹם לבם על הלאום האשכנזי. הם אהבו את אשכנזותם אהבה עזה ויעבדו באמונה ובחרף נפש בעד העם האשכנזי ובערך רעיון החֹפש האזרחי. הם התחברו אל הלאום האשכנזי בקשר אמיץ – אמיץ כנראה, יותר מדי. כי פתאֹם, כעין יקיצה מתוך חלום. הממשות חזרה להקיף אותם באכזריות, שכבר נגמלו ממנה למחצה. הם היו כנדהמים, כל מה שהיה עד עתה, היתה אפוא שגיאה. כל החשבון שבחייהם נוסד על טעות עקרית אחת, כל הקרבנות היו לשוא וכל אמונתם ללא הועיל.

בני האדם וכֹח השגתם שונים הם למיניהם, תנאי החיים קובעים את צורת הרֹשם, שהמאורעות עושים עלינו, בכל גיל וגיל שונה היא הרגשתנו. וכך יתבאר לנו בדרך טבעי, כי ההרחקה שהרחיקו את היהודים בזרוע מתוך האשכנזות, פעלה עליהם באפנים שונים. אלה ראו את עצמם כבודדים, בלי מולדת בארץ מכורתם. כי המולדת איננה דבר התלוי במקום בלבד; זהו, אדרבא, המושג היותר צר למולדת, כשרואים בה רק את ההתרגלות לאיזו עיר, לאיזו רחוב, לאיזה בית – המולדת צריכה להיות יותר מן ההתחברות לאיזה דומם. המולדת היא שתוף החשבה והרגש עם הכלל העממי, שתוף גמור, שהכל מכירים בו. והטעם על “מכירים”. בלי הכרה אין מולדת… אחרים שאפו בכל תֹקף לאחדות עממית, שמקרבה לא יורחקו לעולם על-ידי שום שנוי בתנאים המדיניים, ולשאיפה הזאת יש כבר היום צלצול כנחושה עד למרחקי תבל. וכת שלישית, עוד לא רצו להאמין, כי נדחקו מתוך האשכנזות, גם בשעה שכבר נסגרו לפניהם על הדלתות בזרוע ובשאון.

והנה באה עד משבר האשכנזות באוסטריה; נאמר, בלי גוזמא: בביהם. משבר קשה הוא, בזה אין להטיל ספק לפי הידיעות שבעתונים. האשכנזים בביהם רואים את עצמם נלחצים, את קיומם הלאומי בסכנה. אנחנו, שאנו לעצמנו עומדים על יסוד הלאומות, איננו יכולים להתבונן אל ריב כזה בלי רגש של השתתפות. השאלה המדינית היא רק זו, עד כמה נוגע הדבר אל היהודים. ברגע אשר כזה מתרגש ברוחנו בכל עוז כל מה שמקשר אותנו עם התרבות האשכנזית. ולפיכך, עלינו להשכיל ולבקש חשבון על דבר היחס, שאנו צריכים ומחויבים להתיחס אליו. לנו הציונים שאלה פשוטה היא ותשובתה בצדה. הננו דורשים כי כל עם ועם יתפתח באין מעצור על-פי טבעו, ובכן גם העם האשכנזי. הננו מתנגדים לכל שעבדו ודלדול של איזה עם שהוא, אשר עוד כֹח חיים בו, ולפי זה גם העם הטשיכי. אבל בריב הזה יש, לכאורה, סכסוך-גבולות ואינו נוגע אלא לבעלי הריב בלבד. את מי משניהם הצדק? לכאורה, באמצע. פעם יש הכרעה לצד זה ופעם למשנהו, עד כי לא יצדק חליפות כל אחד מהם. כך נראה לנו הדבר בלי משא פנים. לא חשבנו לנכון להטעים בריב הזה את תביעותינו אנחנו, ובכל אֹפן לא נצדיק את היהודים, אשר יאמרו להתהפך בעת צרתם של האשכנזים ממתבוללים אשכנזים למתבוללים טשיכים.

כבוד הרגשותיהם של היהודים האשכנזים שבביהם במקומו מונח – יכולים אנו להבינם. אולם כיצד מתבטאות ההרגשות האלה? עד לאיזו מדרגה הנן הגונות, אם בכלל נבונות הן במובן המדיני. קדם כל אנו שואלים: מה הנם האזרחים בני דת משה בביהם עכשו? האשכנזים הם אם יהודים?

לפי חֹזק הנהגתה של התנועה האשכנזית-לאומית בביהם אפשר היה לדרוש אפילו תשובה רשימת מאת המנהיגים. נפלא הדבר, כי האשכנזים בני דת משה נמנעים מלשאול שאלה זו, שאולי במקומה ובזמנה היא. הן לא די בזה, שהם, לפי האמרה השגורה בפיהם, “מרגישים את עצמם כאשכנזים”. האם גם האחרים חושבים אותם לחברי הצבור שלהם? מענין היה יותר מאשר עד כה ברור דברים בנדון זה.

שאלה מיותרת. כלום לא נודע הדבר זה כבר? כלום מתאמצים מנהיגי האשכנזים אף במעט להסתיר את מחשבתם האמתית? לא; לכבודם של האדונים האלה צריך להאמר, כי גם בשעת המלחמה, הערוכה בחזית אחרת, אינם נכשלים בשנוי יחס אל היהודים. כמובן אינם זקוקים כלל לעזרת אנשים, הבאים לעזור להם מתוך התבטלות עצמית גמורה, ובזה הגענו לאותה הנקודה, שעליה איננו יכולים עוד, למרות רצוננו הטוב, להבין את העבריים בני הלאום האשכנזי. אלמלי היו מנהיגי האשכנזים רק שותקים בלבד, היה אפשר לחשוב, כי יש יהודים שכֹח זכרונם רפה, וזוהי מדה אנושית. בעיטת-רגל שלפני שלשה חדשים הנהו ענין השייך במדה ידועה אל העבר, ופוליטיקן ריאלי אמתי אינו מחויב לזכור אלא ליום ולילה אחד. אבל דברי הבוז והמשטמה מתחדשים. עליהם מדי יום ביומו, ועל כרחך אתה אומר, כי אזניהם אטומות במוך הרבה, אם אינם שומעים כל אלה. לו יכלו למצער להתנחם בזה, שיכירו את פעולותיהם במלחמת האשכנזים בביהם. לא; האגודות לבתי-ספר, לתעמולה ולזמרה נהיות מרגע לרגע יותר אַרִיוֹת, יותר “נקיות מיהודים”. אפילו בכספם של היהודים, שעליו רגילים לאמר, “שאין ריחו נודף”, בועטים בבוז. באגודה לבתי-הספר, שבה היו היהודים החברים הכי נאמנים, מחולקות הדעות, אם יכולים לקבל ממון יהודי. רובן מתנגדות לזה. כמה ועידות של אשכנזים מתאספות, שאין בהן דריסת רגל ליהודים, ובאותן הועידות נואמים צירים שנבחרו מאת היהודים. אבל היהודים נושאים בדומיה כל עלבון כבודם. אולי יש להם תקוה, כי לא יתנפלו עליהם לעתיד, אם גם לא יחשבום לעולם לאנשים אחים? לא; הציר הופמאן פון ווילנהוף הגיד בפרוש, כי מועד-החנינה יארך רק כל זמן שתהיה המלחמה הנוכחית נגד הממשלה. הציר וולף העיר בישיבת בית-המחוקקים מיום 26 לאקטובר: “אין בביהם שני עמים אלא שלשה, ואלה הם: האשכנזים, הטשיכים והיהודים”… ועוד: “מתנגדינו הכי עזים, שבהם אנו נלחמים עכשו, עד אשר יבא היום ונושיט להם מעל לראשי היהודים והממשלה את ידינו לשם פשרה”.

אבל, אלה הם הקיצונים שבמפלגה; המתונים, כביכול, נודעים למדי בחבתם ליהודים – מה רבה הענותנות – והם מחזיקים בעקרי תורת החֹפש. ואמנם; היום התאחדו כבר עם האנטישמיים האשכנזים למפלגה אחת, על הדבר המצער שבשאלת-ההודים עברו בנקל. והם מחבקים אלה לאלה ובוכים מתוך צער ושמחה. ליברלות אשכנזית? זוהי מנגינה נושנה מדור שאינו חוזר. אנשי הדור ההוא מתו או בטלו מזֹקן, ועל אלה האחרונים יכולים להשתומם בשבתם בבטלה בבית האצילים ובבתי הפקודות הגבוהות. אולם יש עוד טענה אחרונה: מכיון שכבר היו אנשים כאלה, אפשר שעוד יקומו אחרים שכמותם. אבל, מה שהיתה באמת הליברלות של הנדיבים האלה, זאת מתחילים להכיר לאט לאט. העתון “פוליטיק” בפראג מספר אחרי מטתו של הד“ר שמאיקל, מי שהיה מנהיג האשכנזים בביהם, דברים שגם ה”פולקסבלאט" בגראַץ מבארם על פי זכרונות אחרים. ה“פוליטיק” כותב: “כי הרגיש ד”ר שמאַיקל, בעמקי לבו שנאה ליהודים כזו של יתר הליברלים האשכנזים – סוד גלוי הוא לכֹל. בלשכתו שבועד המדינה הסכין להביע את רגשי שנאתו ליהודים בדברים היותר חריפים. ועוד זאת, הלא הוא האיש שהכחיש בפומבי, כי היהודים האשכנזים הנם אשכנזים. לכל היותר היה נוטה לחשוב אותם, בתור רע הכרחי, ל“ישראלי חובבי האשכנזים”, המכריעים בכספם ובדעותיהם בעת הבחירות".

היהודים האשכנזים, מה דל חלקכם ומה נואלתם! כל עמל אהבתכם היה לשוא. הנכם מה שהייתם; תהיו מה שהנכם: ישראלי חובבי האשכנזים. וכזאת הגיד שמאַיקל, מטיבכם ואיש חסדכם, שמאיקל “הליברלי”. אמנם כן, היקיצה מתוך החלום הזה מהולה במרירות, ובכן, הביטו סוף סוף על העובדות כמו שהן, והמלטו מתוך מצב ההולך ורע ומר מיום ליום.

מענין יהיה להתבונן אל מושבות היהודים לפי תחומי הלשונות. בביהם יושבים 94,479 יהודים על-פי החלוקה הזאת:

3,576 מושבות רק טשיכיות, 15,597 יהודים

1,510 " טשיכיות-אשכנזיות, 55,899 "

976 " אשכנזיות-טשיכיות, 19,782 "

1,148 " רק אשכנזיות, 3,201 "

מן 7,210 מושבות יש אפוא 3,576 של טשיכים; מן 94,479 יהודים יושבים 15,597 במקומות, שיש בהם רק טשיכים, 55,899 יושבים במחוזות, שבהם שוררות שתי הלשונות, אלא שהרוב בהם הוא טשיכי.

ובמצב שכזה, כשהיהודים עומדים כנגד רוב גדול של טשיכים, כשברור הוא, כי מעלים הם עליהם את חמת הטשיכים ובכל זאת עודם מחזיקים באשכנזותם המדומה, אפשר היה לראות בזה מעשה ראוי לתהלה, ואפילו את “האמון האשכנזי”, שעליו מרבים כל כך לשיר במסבות-מרעים. אולם מי שהוא גבר אשכנזי אמתי איננו מתפעל מכל אלה, וה' הופמאן פון ווילנהוף עתיד להודיענו, מתי יבא קץ למועד-החנינה.

מועד-החנינה הוא המועד, שבו אין צדים חיות שנתנו לאכלה. חכו, הן בֹא יבא היום, שבו מותר יהיה לטרוף יהודים. ואז שוב ישמע בתחומי הציד קול קני-הרובים העליז.

אלא, שאז יתוספו על הרובים והצידים הטשיכים גם האשכנזים. המעגל ילך ויצר, וארנבותינו העניות שבביהם תחוגנה ותנוענה מתוך בהלה ושממון.

**עני הבירזה / בנימין זאב הרצל

הרוצה להכיר את מצב היהודים ואת שאלת־היהודים מצד אָפים המיוחד להם, עליו –­ לבקר בשערי הבירזה. אולי אין מקום לפעולת האדם, שעל אדותיו נפוצו שגיאות ואגדות איומות במספר רב, כאשר על המקום הזה, שהוא המרכז לעסקי מסחר הרבה. בכל עיר גדולה יש בנין נהדר ומשוכלל לתפארת, הנקרא בשם בירזה. בשעות קבועות ביום מתאספים באולם הענקי היחידי שבבית מאות הרבה של אנשים צועקים וממללים בידיהם. זה הוא שאון שאינו פוסק, מתחולל בגבולות רשמיים, מחזה מוזר מאד לכל מי שאינו בקי בתהלוכות הבית, תנועה סוערת בשוק של סחורות בלתי נראות לעין. וכך אפשר גם להגדיר את מהותה של הבירזה: זה הוא השוק המָפשט.

יש לחשוש, פן לא יבינו אותנו ברגע הראשון והיינו לשחוק וללעג, אם נחליט, כי הבירזה הוא אחד המוסדות הכי נאצלים, שאי אפשר לוַתֵּר עליהם בחיים המודרניים. כי אחת מסגולותיו המפליאות של המקום היא זו, שהוא מוקף כעין ערפלי־קלון מסביב. במי תלוי האשם, מי הוא המשחית את המוסד, המחלל את שמו ומוציא עליו דבות רעות, ומי הם המנבלים את החללים שנפלו בעצם, אחרי שמצצו את דמם, על זאת אנו רוצים לרמז בדברינו.

כל איש נאור יודע, באיזה אֹפן נוסדו הבירזות, הכיצד נתפתח המוסד הזה לאט לאט על־ידי צרכי המסחר שנתרבו, כיצד נוצרו מתוך ועידות הסוחרים, שהתאספו לעיתים תכופות, כדי לדון על קביעת המחירים, כל אותם הדינים, המוסכמים כהלכות שלא נקבעו בכתב. הבירזה היתה והנָה מרכז־העצבים של המסחר. לפי זה אנו מבינים, כי ראשית צמיחתה ועליתה באה בעקבות התפשטות דרכי המסחר ביָם, וכי הגיעה במאת־השנה הנוכחית, בכניסתה לתקופת מסלות הברזל, עד למרומי תקפה וגבורתה. כחה הלך וגדל, הלך והתעדן, כשנקבו חוטי הטלגרף, ובעת האחרונה חוטי הטלפון את קירותיו של בנין הבירזה. מסחר־הכספים בצורתו החדשה, עסק־המניות בתנועתו שיצר לפי צרכיו, וקדם לכֹל עסקי־הכסף הצבוריים של הממלכות הגדילו יותר ויותר את ערך הבירזה. כמה חריפות יש בהפרדת העסקים, הנעשים בשוק המָפשט הזה! כמה תועלת לחיי הכלכלה של כל עם בפני עצמו ושל כל העמים ביחד יש בקיומו של המוסד הזה!

זוהי התרכזות שאין למעלה ממנו בשביל ההצעה והדרישה, ההשואה המהירה של המחירים בכל העולם; היא הנותנת תדיר לכל אחד ואחד את האפשרות לשלוט בנכסיו המטלטלין, מבלי שירד בעצם מחיר הנכסים על־ידי הרצון למכירה בלבד; היא המַפרה את כל ענפי החרשת והמסחר; היא מקילה ומבטיחה כאחד את עניני־ההקפה של הממלכות. אי אפשר, פשוט, להוציא את הבירזה מכלל התרבות שבימינו.

בעמדנו פה על האמתיות המפורסמות האלה, אנו עושים זאת קֹדם כל, כדי להוכיח, כי לא בתור מתעבים או שונאים את הבירזה אנו מדברים. כלום אפשר שיהיה זה אדם נבון? הרי זו אולת, כמו שאולת היא, לתלות את כל הקלקלות בכסף. רגילים אנו לשמוע, כי הכסף משחית את בני האדם. אולם באמת להפך הוא: בני האדם משחיתים את הכסף בהשתמשם בו לרעה.

לפי האמור קשה גם להשיג, מדוע שפל ערך הבירזה וחבריה בעיני הצבור. אין מי שיכחיש, כי כן הוא בפועל. אם עוד אפשר היה לפני שנים מועדות להכחיש זאת ולהקטין את ערך השנאה הכללית לבירזה, היום אי־אפשר עוד הדבר. ההסתה בחלק הריאקציוני של דעת־הצבור התאמצה והביאה עד לידי עלילות מצד השלטונות, ולבסוף עד לידי חוקים מעיקים או לעול מסים כבד מנשא.

למה זה? האומרים להרוס מוסד נחוץ לחיי הכלכלה של העמים, המניע את כל סחר־הארץ? אם יש מקום לתלונות נגד הבירזה, האם מתאימים גם האמצעים, שבהם משתמשים נגדה? ואם צדקו האמצעים, האם נוגעים הם אל האשמים באמת? השאלות האלה נראות לנו חשובות במדה ידועה לעת כזאת, כשהטילו על הבירזה מסים חדשים, המעיקים מאֹד לאנשים יחידים, שכבר עתה קשתה עליהם מלחמת־הקיום. אין אנו משמיעים דבר חדש, בהחליטנו, כי האנשים האלה ברובם הגדול יהודים הם. מכיון שנדחקו היהודים על־ידי סבות תולדיות אל המסחר, הנם מצויים, כמובן, במספר רב גם בשוק המפשט. קרוב הדבר לודאי, כי הרבה מן החריפות שבהתפתחות עסקי הבירזה הוא פרי הרוח היהודי, הנוטה אחרי רעיונות מפשטים, ובשכלול זה עצמו אין שום דבר, שיוכל להחשב ליהודים לחרפה.

עתוננו זה איננו עתון בשביל הבירזה, אבל כעתון יהודי התיצב לפני הקהל, ואין אנו עוברים בלי משים על כל צרה הבאה על יהודים, אם נוגע הדבר אל רדיפות אחינו בארצות הפראיות, או אל העלמות החִוְרות בבתי החרשת לעצי־גפרית שבגליציה, או אל הפרולטריים שבבירזה הווינאית.

הזכרנו למעלה את הברכות ­–­ למלה זו יכולים לשחוק מחוסר תבונה ­–­ הכלכליות של הבירזה. יודעים אנו היטב, כי יש פה גם הרבה קלקולים ומעשים שאינם מהוגנים. כל דבר נאצל נושא השחתה בתוכו.

הדרישה וההצעה הנן מזויפות לעתים קרובות, קביעת המחירים הנֵהָ משחתה בתחבולות־און לעת מצֹא, לפעמים מזיקים ליחידים בהנחת רכושם ובהכשרתו. ענפי החרשת והמסחר יכולים לבא לידי הפסד על־ידי מעשים של רמאות או על ידי מעצורים במהלך עסקי הבירזה, ואפילו עסקי ההקפה של הממלכות אינם בטוחים מפני המשחק בידיעות כוזבות. אבל אם גם באמת תקרינה כל אלה, גם אז רק חסרי־דעת יאשימו את כל המוסד, רק חסרי־יֹשר ירשיעו את כל סוחרי הבירזה.

נעבור על אותה השטוּת, שהציבה לה מצבת זכרון לדורות במלה המפורסמת “עץ־המות”. אם יש קלקולים, אין לתלותם אלא בבני אדם שקלקלו או עדין מקלקלים. כלום קשה או אי־אפשר הוא לברר זאת? הלא אז צריכים למצער לצמצם את החקירה על חוג האנשים, שבידם היכֹלת לקלקל. אם נעשה מעשה רע באיזה מקום שהוא, ובכלי משחית, אשר רק איש חזק יכול להרימו, אז לא יחשוד שום בר־דעת בילדים ובחלשים. למי אפוא יש היכֹלת להשתמש בבירזה לרעה? זו היא השאלה! אל ידברו במעשים ובתעלולים פעוטים. Minima non curat praetor (אין ראש בית־דין מטפל בקטנות). זה לא יגרום לנזק הרבה. יכולים אפילו להחליט כודאי גמור, כי בשום שוק אין העסקים נעשים באמונה ובבטחון כאשר בבירזה. אין זה פרדוכסוס. כל המסחר עומד על האמונה ועל הבטחון בדבור קל או ברשימה מהירה בפנקס של כיס. כן הוא, אלה האנשים הקטנים שבבירזה, שעל כלם אוהבים כל כך להלשין ורגילים לדבר עליהם בטעם של בוז, הנם באמת, מלבד מעטים מאֹד היוצאים מן הכלל, ישרי־לב בכל מעשיהם, העוסקים באמונה בעבודה קשה גם לגוף. אנו נותנים פה מקום למכתבו של אדם הגון מאנשי הבירזה:

ווינא 3 לנובימבר 1897.

“כשנכבדתי שלשום בבקשתך להמציא לך פרטים אחדים על אדות הבירזה, גמרתי בלבי לחכות עד אחרי החג, כדי להתבונן ביום־החול הראשון אל פעולות מס־הסִבּוּב החדש, העולה פי חמש משהיה. ובכן באתי אתמול בבקר כדרכי מאז אל הבירזה, אשר, לצערי, זאת היא אומנוּתי זה עשרים ושש שנה. נשמע צלצול של עשׂר שעות. בתחלה ראיתי קבוצות מתאספות, דמיתי כי הם חפצים לסחור. אולם כעבור רגעים אחדים נוכחתי, כי אינם אלא תאבים לחדשות. אמנם מיד נתפרדו הקלעים והאנשים נתפזרו לכל רוח, רובם שקועים בעצב ודאגה וצמאים לרֶוח כל שהוא. על פני אחדים שכנה תוגה שלא נתנה להסתר. נתמעטו הקבוצות, אשר לפנים היו עומדות צפופות ודחוקות ונעשות כעין קלעים, שבתוכן נקנו ונמכרו השטרות היותר עוברים לסוחר בקול שאון והמולה רבה. נפקד מקום הסרסורים, שהיו רגילים להשתמש בקבוצות האלה לצֹרך עצמם, כדי להוציא על ידן לפעולה את תעלוליהם כדת או שלא כדת. כמדומני, שהקבוצות נקראות קלעים על שם תפקידן זה. כל זמן שהממשלות היו צריכות להציע שטרי־מלוה, דאגו עושי־רצונן לקיומם של אנשי הקלעים הקולניים בעלי ריאה חזקה. עכשיו, כשהאוצרות מלאים לפי שעה, חושבים, כי אפשר לוַתֵּר עליהם. מלבד זאת נדחתה מפני האנטישמיות כל תשוקה לעסקים חדשים, וסוף כל סוף גרמו הסכסוכים, שעוררו אישים רשמיים בשנים שקדמו, שתהיה הבירזה לטרף ולמשסה בידי יחידים. הדמיון היותר פרוע נתלהב ונתלקח עד למצב של מחלה אנושה, ואחרי כן נתכה על־פי פקודה מגבוה חשרת מים קרים, שהרסה את המוסד כלו. בשנת 1895 נמסרה הבירזה למשסה באין מפריע. למן אז הפסידה הבירזה לא רק ממון וכבוד בעיני הבריות, אלא גם זכיותיה המסחריות. שלילת הזכיות הזאת הוא הטעם העקרי לירידתה. ובכן לא סבה אחת גרמה לקלקולה הנוכחי; הרבה סבות היו לזה, ואותן אני רוצה להעביר לפרטיהן: חסרון עסקים מצד הממשלה, חסרון התשוקה לעסקים חדשים, הגזמות והפרזות של יחידים בנוגע לכֹח עצמם או כֹח אחרים והכנעה מפני המוחזקים למומחים. ואחרי כל אלה באה מגורת האנטישמיות בצורת מס־הסִבּוב המחומש. המס הזה היה מכוון כלפי העשירים, והוא פוגע בעניים. כל הבאַנקים והשלחנים התאספו לועידה ב”בית האוצר למִלוָה", ויחליטו לגלגל את כל המס עם כֹבד משאו על שכם בעלי־עסקיהם. הבאַנקים האלה אינם נפגעים לרעה על־ידי המס, אולם הרֶוח הפעוט של האיש הדל יורד עד למדרגה, שאי אפשר לו להתקים בה. הקרבן הנהו העני מאנשי הקלעים; זה עומד, למרות צוק העתים, הכן על משמרתו, ועמל בצעקתו מתוך גרון נחר להשתכר לחם חקו בזעת אפיו. כדי להנצל מהפסד מרובה, הוא מוכרח לפעמים לסלק במהרה איזה “עסק־מוטעה” עם הפסד קל, ומנסה כחו בעסק חדש, שגם הוא יכול להביאו לידי נזק. עד שישתכר איש כזה מאומה, מתרבות ההוצאות באֹפן שאין לעמוד בו.

איש כזה יכול לבֹא על־ידי המס הנצבר במשך חֹדש אחד ועל־ידי ההוצאות על סדור עסקיו עד לידי כליון גמור".

זוהי תעודה, שמתוכה יש ללמוד הרבה. מה שמפליאנו בה ביותר, היא הערכת האיש הדל מאנשי־הבירזה לעומת הבאַנקים המאוחדים. היא עושה רֹשם דומה כמעט אל הנגוד הידוע למדי שבין העבודה והרכוש. היש נגוד כזה גם בבירזה? פה עומדים מעבר מזה אנשי־השוק של הבירזה, כשמשים עיפים ויגעים, גרונם נחר מצעקה והם מלאים עצב ודאגה ונדחקים על־פי הגיון מוזר ל“עסקים מוטעים”. היחשבו את האנשים האלה לראויים לחמלה ולכבוד פחות מן הסוחרים המכובדים בשוקים האחרים, יען כי יש באותם השוקים סחורות יותר מוחשיות? מס חדש הוטל עליהם, המדכא ומכלה אותם. מסחרם עומד על רבוי העסקים שהם עושים; הרבוי נפגע על־ידי המס, ובכן בטל המסחר, פשוט, בטל ואיננו. זה, למצער, איננו “הקש מוטעה”.¹ נשארה איפה עוד השאלה, מה יעשה אדם כזה ביום מחר? הן לא שכירי־יום הם אלה, אלא סוחרים בעלי השכלה. רובם ראו ימים טובים מאלה, ובניהם חפצים גם בימים הרעים לאכול דבר מה, פת־לחם, לדוגמא.

פנים יותר מאירות אנו רואים מהעבר השני. פה תתראה לעינינו חברה, אשר שווי־משקלה לא הָפרע אף במשהו. נכנסים לישיבה, מתיעצים, ואולי אין מרבים כלל בעצות. המלה הגואלת נמצאה מיד: “המס יגולגל. למה לא הגדתם זאת מראש?…” ויוצאת מזה עוד מסקנא אחת, כי התקיפים יוצאים עוד הפעם מן הסכנה תקיפים יותר. האח, הגלגול הוא המצאה נחמדה מזהב. התקיפים מגלגלים את כל המשאות על שכם החלשים מהם, וכאשר יגבר איש, כן יקל משאו. הן לא חדש הוא המשחק. בכל מקום מנצח הרכוש הגדול את הקטן ממנו. אולם, בעוד שבכל יתר המקצועות מביא המחזה הזה לידי כעס והתמרמרות, נאלמה הבירזה דום. כלום אין התקיפות והעריצות של הגדולים חזקות כל כך במקום הזה? לא כן הדבר, רעות הן יותר מאשר בכל מקצוע אחר. הקטן מסור ביד הגדול כצאן טבחה. כיס־השטרות היותר מלא מכריע, כמו שבמשחק הקלפים האמריקאי הידוע מנצח תמיד בהכרח האיש, אשר בידו להניח על השלחן כסף יותר מן האחרים. איככה? ובכל זאת אין הקטנים נחנקים תדיר בידי הגדולים? האם סוף סוף מתנהגים בנדיבות, נותנים לעניים המדוכאים להשתכר פת לחם, נותנים להם לחיות? זאת לא זאת! באמת אינם מניחים אותם למות ­–­ למצער לא תמיד. מחזקים ידיהם –­ ­ כאשר יאמר ההמון ­–­ בחבלי עֹני, עד שהם כלים מאליהם; כי זקוקים להם כפעם בפעם, כשצריכים לתנועת־השוק הקולנית ולאותה ההמולה, שבה מצליחים התעלולים הגדולים הנסתרים מעין רואה. אלה התעלולים “כדת ושלא כדת”, שעליהם דבר בעל המכתב שלנו. אבל מכל אלה אין נשמע מאומה. נאלמה הבירזה העניה –­ נאלמה, מפני שעניה היא! Silence aux pauvres (השתיקה לעניים!). באה העת, שיקום גואל לעניים האלה.

כי הגלגול איננו מצטמצם בהוצאות הנעשות כחֹק בלבד. את הכל מגלגלים על שכם הקטנים; גם את האחריות בעד כל משבר כספי, גם את השנאה, אשר יעוררו המעשים האלה בקרב התושבים אשר מסביב. זאת היא הסבה לקלונה של הבירזה. אשר על כן מודה איש כזה, מן הקטנים בבאי־השוק, רק במֹרך לב, כמעט בפנים נכלמים, כי “בירזאי” הוא, כאילו היתה זאת אומנות שאינה נקיה, כאילו לא היה זה משלח יד, המביא תועלת להכלל ומתנהג במישרים. אמנם, “השלחני”, ומה גם המנהל של איזה באַנק ­–­ הבו גֹדל לאנשים כאלה! ויש עבדים למכביר, חבל, גם בין העתונאים, המשתחוים וכורעים ברך לפני האדונים האלה. הה, האדונים האלה אינם מרגישים מאומה ממהלך העסקים הרע, ואפילו מן האנטישמיות, שחוללו בידיהם. הם מוצאים תחבלות ומזמות, כדי להנצל מחמת העתונות הצעקנית של צוררי־היהודים, המתנפלת אחרי־כן בתֹקף יותר נדיבי על הבירזאים העניים הקטנים. הגלגול נעשה בשלמות. והנה לפנינו המחזה המרגיז לב, איך פורשים האדונים האלה לעין השמש את הונם, שהוא עלבון לכל מושג מוסרי, כאותן הזונות שבתיאטרון, המקשטות בעזות את חזיהן בעֶדְיָן המזהיר, מחיר תזנותיהן.

הן לא ילדים אנחנו, הלא יודעים הננו, כי אי אפשר הדבר, שפלונית המשחקת ואלמוני מנהל־הבאַנק “חשֹכו” הון עצום כזה ממשכרתם. אלה האבנים הטובות ואותם המיליונים מעידים על בעליהם באפן הכי־מכפיר. על־פי התוצאות יכולים להכיר את העבר שלהם. רואים ממש את צעיר־הבאַנק, איך הוא “נושא ונותן” במסתרים בבירזה על יסוד סודות מן הלשכה, שנתגלו לו במקרה ושהוא משתמש בהם שלא כשורה, עד אשר יש די כסף בידו, לצוד תמימים בחרמו על חשבון עצמו, בין שהוא מאסף בעלי־עסק סביביו ומפתה אותם לסחור בחפצים שאינם שוים כלום, ובין כשהוא נעשה בתור דירקטור לאיזה באַנק “מנהל” בשוק, ומחולל באמצעי הבאַנק שערים של שקר, אשר לרגל משברם יבֹאו לתוך בתים רבים עֹני, מחסור ומות. רואים לבסוף את מי שעלה לגדולה, מקושט באותות־כבוד ובתארי־כבוד, כשהוא מגיע עד “עסקי־הממלכה”, רואים אותו, כשהוא בא בקשר עם אנשים, היכולים להיות לו למגן בבֹא יום פקודתו, רואים סופרים נשכרים בכסף סרים למשמעתו, ואוי לו לאדם עומד ברשות עצמו, אשר ירים קולו נגד השחתה כזאת, העוברת כל גבול. בן־חורין כזה הנהו נתון לנאצה ולחרפה, ואם אפשר הדבר, גם לחשד, ואם קשה להגיד עליו, כי נגואלו ידיו בבצע־כסף, אז יאמרו, כי הקנאה מדברת מתוך גרונו…

ובינתים הבירזה נמקה בעניה וקוראה לעזרה. אמנם, כבר מתחילים בפועל לעיין בדבר, ואומרים כי לשכת־הבירזה רוצה לבקש אמצעים כדי לנקות את הבירזה. לְ־נַ־קּ־וֹ־תָהּ! זה הוא רעיון טוב. איך יעשו זאת האדונים? האם ירחיקו את המרצחים, העושים, כדרך הלסטים בלונדון, במחשך מעשיהם ואורבים במסתרים לנקיים? האם יחלישו לארך ימים את כֹחם של אלה, שהסבו או עזרו להתנקשות בשערי הבירזה? מה היא העזרה העתידה לבא? אם חושבים רק להכביד את הכניסה לשם מסחר ועסק, אז יש מקום לחשוש, פן לא תפתר בזה השאלה. רק מספר הפרולטריים באולם הבירזה פנימה ימעט בה במדה, שהפרולטריים מחוצה לו יתרבו, ­ – אם נניח, כי אחדים מהם לא יעשו איזו צעדים הלאה, עד קצהו האחרון של השוטינרינג, לבקש להם מפלט אל תעלת הדוֹנוי. אין לשכוח, כי עני הבירזה לא יחדל בזה, שמשליכים אחדים מבאי־הבירזה החוצה. לאָן יפנה איש כזה לעת כזאת? לאָן, בשם אלוהים?.

עני־הבירזה הוא חלק מעני־היהודים הכללי; מעציב הוא ומרגיז כאחד. אין יודעים אותו בצורתו האמיתית. בהביאנו מעט אור אל הענין הזה, לא נוכל להזיק לא ליהודים הישרים שבבירזה ולא ליהודים הישרים אשר מחוץ לגבולותיה. ועל כן היה מן הצרך ומן ההכרח להגיד זאת פעם אחת.

עשינו היום את חובתנו.

הקונגרס הבזילאי החליט בין יתר החלטותיו החשובות גם החלטה אחת, הדורשת למען צאתה לפעולה את כל מרצה ותשומת לבה של ההנהלה. עד אשר יאסף הקונגרס הבא צריך שיוסד באנק יהודי בשביל העבודות הכספיות של התנועה. כבר לפני מכיני הקונגרס הוצעו הצעות כספיות שונות, אלא שיושב-הראש לא נתן לדון עליהן בפומבי, מפני שלא יכלו לדון על הענין הזה בלי הכנה קודמת. בכבודו של הקונגרס בתור בא-כֹחם של היהודים יוכלו להשתמש רק להצעה מנוסה ובדוקה כל צרכה, שתועלתה נעלה על כל ספק. ובאמת טוב היה שלא נתנו את הקונגרס להכנס במשא-ומתן מסוג זה. מטרת הקונגרס הציוני הראשון היתה להודיע גלוי את רצון העם. הדבר הזה נעשה במדה מרובה, שהובישה את בעלי הספק. והנה הם מתחילים מחללים בחלילים אחרים. “טוב ויפה”, אומרים בבת צחוק יותר נדיבה; “אבל הציונים הנם בכל זאת בעלי חלומות, אידיאולוגים, תורניים יותר מדַי. בכל זאת לא יעשה הדבר בנאומים ובגלויי-דעת. לתכלית כזאת צריכים לאחוז באמצעים אחרים, אם בכלל אפשר להשיגה”.

לאט, הננו הולכים הלאה. כמובן יעשה הכל במתינות ובדרך תבונה בה במדה, שמוחזקים אנחנו לבעלי הזיה. ויחד עם זה אין לזוז מן הקו הדק, שעליו אי אפשר שיתחלל כבודה של התנועה או כבוד מנהליה על ידי השכלול החמרי. ואחרי שהצליח זה עתה להבליג על השחוק, שבו כבדו אנשי חסד את הציונות בראשית הויתה, עלינו לשמור על עבודתנו מפני החשד. אם יעשה הכל בתבונה, באמץ-לב וקדם כל בגלוי, אז נסיר גם את המעצור הזה גם מעצורים אחרים.

התנועה זקוקה למוסד כספי, שיספיק לכל צרכיה ויהיה נקי בהנהלתו. התנועה הלאומית צריכה להשתחרר מחסדי הנדיבים וממוסדות הצדקה, לו גם היותר גדולים. ועם זה יש להחזיק בלי הרף בעקר, כי ההנהלה הפוליטית לא תדור לעולם בכפיפה אחת עם הנהלת העסקים. לתכליות כאלה ישמש אוצר התישבות היהודים, שאותו דרש הקונגרס. השורות האלה תפתחנה את המשא והמתן בענין הזה.

באנק קולוניאלי יהודי! קדם כל יתנשא קול צעקה ושחוק על תֹאר-השם. אלה יאמרו, כי אי אפשר לבאנק שיהיה דתי. הרכוש איננו לא נוצרי ולא יהודי, אלא בלתי-דתי. לעומתם ירמזו אחרים על מעשים שהיו בבאנקים למטרות דתיות שנוסדו וכלו בתהו.

מן ההיסטוריה של השערוריות הכספיות ידועים לנו מעשי-תעתועים שונים על-דבר מוסדות, שנוסדו על פי ססמא נוצרית ואחריתם היתה מבהילה. אבל הדוגמאות האלה אולי אינן מוכיחות. במקרים כאלה יש לראות רק נסיונות אנטישמיים, שדוקא בעולם המסחר נפגשו למפרע באיבה הכי עזה ומובנת מאליה. מי יודע, אם לא היה בנסיון האחד או השני איזה גרעין בריא ורק התאחדותם של אלה, אשר ראו בו סכנה לעצמם, גרמה למפלתם? יהיה איך שיהיה, למוסד כזה, אשר לא רק איננו אנטישמי, אלא אדרבה תעודתו היא לפתו את שאלת-היהודים לטובה, למוסד כזה אין לפחד מפני השנאה בעולם המסחר היהודי במדה גדולה מזו של קנאת התחרות הרגילה. אולם בהרהורים כאלה אין אנו צריכים לטפל הרבה, מפני שאין אנו מתכונים, בדברנו על דבר באנק יהודי, לשום ענין דתי, אלא לענין לאומי. דבר זה הן לא נעלם מכל איש.

אמנם דומה שוב, כי נחתכה כאן למפרע השאלה, אם היהודים הנם לאום. קוראי העתון הזה יודעים כבר היטב את השאלה הזאת ואת התשובה עליה. היום כבר עומדים אנו גם בנדון זה על יסוד הקונגרס הבזילאי. אלמלי לא היה הלאום אלא מאות האלפים, שציריהם נתאספו בבזיל, גם אז היינו יכולים לדבר על אדות הלאום היהודי, מבלי לעשות שקר בנפשנו ובלי הפרזה. וחוץ מזה, כשם שהיה הקונגרס הנסיון האידיאלי לקיומו של העם היהודי, כך יהיה יסוד האוצר אחד הנסיונות החמרים לזה.

את יסוד החברה להתישבות היהודים יכולים אנו לציר לנו באפן זה: קבוצת אנשים ישרים נודעים לשם בעולם המסחר תבא במשא-ומתן עם מנהלי תנועתנו. בנוגע לאלה האחרונים, לא יתאים כמובן עם תפקידם להשתתף בהנהלת החברה באיזו משרה שכורה או לקחת חלק באיזו צורה שהיא בהכנסותיה; אלא שצריך להבטיח להם את היכלת לפקח בכל עת על הפוליטיקה של הבאַנק. על ההזמנה לחתימת המניות יחתמו גם הם, כדי לסמן בזה את התכלית, שבשבילה נעשה הכל. מקום החברה יהיה בלונדון. הון המניות יעלה לשני מיליונים ליטראות שטרלינג; מחיר המניה יהיה ליטרא אחת.

האם אין לקוות, כי לחברה בשביל עבודות הישוב היהודי ימצא מספר מספיק של חותמים בכל העולם? על זאת יואיל כל איש לשפוט מעצמו. בתכניות כספיות רגילים להבטיח לחותמים על מניות יחידות הכרת-פנים מיוחדה. מנהג זה צריך לשמש יסוד גם באוצר היהודי. באֹפן זה יהיה למוסד ערך של עזרה עצמית בעד שדרות העם הרחבות.

מה היא אפוא תעודתו של אוצר התישבות היהודים? כשם שהעמדנו עד עכשיו במקום הציונות, הנדיבית את הציונות המדינית, כך נחוץ שיבא בתנועת הישוב במקום מתן-צדקה וקבלת נדבות רק העסק בלבד. על ידי מעשי הצדקה נתדלדלו מעט עד עכשו הנותנים – וגם המקבלים. גדוּל הקבצנים עלה למעלה ראש ולעבודה היה חסר העקר: רגש האחריות. הקולוניסט המצפה תמיד לעזרת הפטרון או האפיטרופוס הרחוק אינו נכנס בגדר אותו המעמד הכלכלי של יהודים, שיצירתו יכולה להועיל באיזו מדה שהיא להרמת המצב המוסרי בקרב עמנו. האכר והאומן היהודי צריך שיגיע בדרך אחרת לחרות כלכלית על אדמתו הלאומית. ערך האדמה הולך וגדול בה במדה, שמתישבים עליה בני אדם. המתישב ראוי אפוא, שתהיה משכרתו גדולה ממתנת-חנם; הוא ראוי לבטחון. נקל להבין, כי הבטחון גדול לנותנים ולמקבלים לא רק בערכו המוסרי, אלא גם בתועלתו החמרית, הרבה יותר מן המתנה. הבטחון שואף לצמיחה, המתנה שואפת לאפיסה. אדם שיש לו בטחון הולך ומתחזק בתנאים נורמליים, ומי שמקבל מתנות הולך ומתנונה במצבו הכלכלי בתנאים נורמליים. כי הנדיב יוצר רק כפויי טובה, מן האמת הזו ומדברי מוסר מרים כיוצא באלה, יכולים אנו לחשוֹך ברגע הזה. בכלל הננו רומזים רק בקצרה על מהלך מחשבותינו, שגם הן גרמו לנו לדרוש צורה של עסק בשביל עבודת ההתישבות היהודית.

לחותמים על מניות הבאנק הקולוניאלי יהיה זה רק ענין של עסק. עליהם יהיה לבחון בינם לבין עצמם, אם עתיד הוא להיות מקום בטוח לפקדון. אם מוסד, אשר מטרתו היא לתת ליהודים החפצים בהגרה תמיכה כדרך הבנקים: בהקפה ובתמיכות אחרות על יסוד ערובות נבונות ובתנאים נוחים – אם יש למוסד כזה, בהיותו תחתהנהלת אנשים ישרים, תקוה שיצליח? את הפעולה צריך להתחיל במושבות הקימות כבר. הקולוניסטים יקבלו בתרועת שמחה הלואות חקלאיות. הם זקוקים להן מאֹד; זאת יודעים אנו מתוך אנחותיהם ותלונותיהם, שהיו נשמעות יותר, אלמלי לא היו מפחדים, פן ימנעו מהם הנדיבים את חסדם. אגודות לחקלאות ולחרֹשת תוסדנה במהרה. כל אלה המכירים בטיבה ובהיקפה של התנועה הציונית מהיום יודעים היטב, כי המונים רבים של יהודים, ביחוד במזרח אירופא, ואפילו באנגליה, באמריקה ובאפריקה הצפונית, נכונים ליציאה. במקומות אחדים כבר הסתדרו קבוצות כאלה, בצפיתן לתכלית העתידה לבא, תחת דגלם של מנהלים אחראים מקרב המפלגה. אלה האנשים אינם צריכים אלא שתנתנה להם הלואות בכל צורותיהן: לשם העברה, עבודה חקלאית, חרֹשת-המעשה, עסקי מסחר ובנין בתים. בהתאם עם אפיו המיוחד של המוסד הזה אין לחשוש לאבוד ממון הרבה בידי לווים רעים, כי עלית מחיר הקרקעות, אשר תקנה החברה, תהיה לרגל ההתישבות בכל אֹפן שקולה כנגד ההפסד. לא מן הנמנע הוא איפוא, כי התועלת המרובה, שיש לקוות לה, תעורר את החפץ גם בלב אנשים שאינם ציונים לחתום על מניות אוצר ההתישבות. אולם יש תקוה, כי המניות תשארנה ברובן בידי ציונים, מפני שאלה כבר עתה מאמינים בדבר ומכירים בהיקפה של התנועה. קרוב אפילו הדבר לודאי, כי עוד לפני הוסד החברה תקמנה במקומות שונים אגודות, שתחפצנה להבטיח לעצמן מספר הגון של מניות.

המשא-והמתן, שנפתח בזה, אפשר שיביא לידי גלוי הצעות מעשיות שונות. מתוך העבודות הקרובות תתראינה התכליות הרחוקות. לחברה כזו עם סניפיה במקומות המרכז של המסחר היהודי אפשר שתהיה התעודה להיות לגורם חשוב בעולם המסחר הכללי. ובעוד שעכשו הרבה בתי אוצר ובעליהם הנם יהודים, אם גם אינם רוצים להודות בזה, ובכל זאת הם מביאים בתעלוליהם נזק מוסרי גדול ליהדות – יהיה על האוצר החדש הזה לספק צרכי היהודים באֹפן שאין לערער עליו. יואיל כל איש לשפוט מעצמו, אם יש תקוה לבאנק יהודי להיות במהרה למוסד עממי.

בהיותו מתחלתו עומד על בסיס בריא, מאורגן על יסודות נבונים של עסק ומתנהל בידי מפקחים לאומיים, יהיה זה בהכרח מוסד חזק מאֹד. כי ירחש הצבור היהודי חבה לבאנק כזה, נוכל לשער מראש, ואין צרך בדמיון חזק יתר על המדה, אם נניח, שהבאַנק היהודי יוכל להתחשב מראשית הויתו עם בעלי עסק במספר רב באירופא, באמריקה ובארצות המזרח.

כלום משמע, שהבאנק הזה עם הון המניות של שני מליונים ליטראות שטרלינג נועד לרכוש בעצמו את הקרקעות הדרושות להתישבות היהודים?

למטרה זו, כמובן, לא יספיק ההון הזה. יש מוסדות להתישבות היהודים עשירים הרבה ממנו, המחכים למלואה של המטרה הזאת, ואחרי שיוצרו התנאים הקודמים בנוגע למשפט הצבורי, ישמשו הם לרכישת קרקעות על פי המשפט הפרטי ולתמיכות נדיבות בעד עבודת האדמה. התישבות היהודים היא היא שצריכה ליצור את הערובות על יסוד המשפט הצבורי על-ידי הפוליטיקה, שינהל הבאנק שלה. אוצר התישבות היהודים יתכונן כעין בעל האוצר הבלתי-אישי של התנועה הציונית, ועליו גם כן להיות סרסור להלואות בשביל אותה הממלכה, שעמה אנו רוצים לבא לידי הסכם, כשתהיה הזדמנות לכך. הננו מסתפקים לעת עתה ברמיזה זו, שבודאי תהיה מובנת לכֹל.

כל מה שהעירונו עד כה אינו, כמובן, “פרוספקט”, אלא ההודעה הראשונה, שעל ידה יודע לחברינו בכל מקום שהם, כי התחילה העבודה המעשית, שהכין והחליט הקונגרס. כדי לשפוט מראש על עתידותיו של הבאנק, נחוץ יהיה אפוא לעבד את יסודות ההתישבות המעשיים, להציע בסדר נכון ומפורט את החֹמר המספרי, הנמצא כבר או שצריכים עוד להמציאו, ולהודיע ידיעות ודאיות על האקלים, תכונת האדמה, האמצעים לסחר הארץ, מצב השוקים, כחות הפועלים הקימים כבר ואלה שצריכים עוד להכניס שמה, ולבסוף על התנאים המשפטיים, שבהם צריך הכל להעשות. נחוץ יהיה להתגבר על כמה מעצורים, להסיר כמה מזמות רעות ומעקשים, והאנשים הנגשים למלא את התפקיד הזה מכירים בכל אלה בכבד-ראש. הנם בטוחים, כי בכל לב ישתתפו במפעלם כל אלה, שהענין הלאומי נוגע אליהם. אגב אין הסכנה, כי לא יבינו אותם בנדון זה, קימת אלא לזמן קצר. כי אחרי שיודע המוסד להנהלת הכספים בשמו, לא יטילו גם מתנגדינו ספק בדבר, כי המנהלים הפוליטיים של התנועה אינם רוצים אלא לפקח על הבאנק. שלא לאחד את הפוליטיקה עם עניני הכספים, זה הוא כבודנו.

העתים “שחלפו” / בנימין זאב הרצל

כשאנחנו הציונים מראים מתוך תוגת-לב עמוקה על עני היהודים באי-אלו ארצות, ומנסים לעורר את רוח בינתם ואת ידעותם של היהודים החיים בטובה, רגילים להאשים אותנו בהפרזה. אין המצב רע כל כך, הננו מגזימים לתאר את הרעות, הננו רואים רק מה שמתאים עם שטתנו המדינית – ועוד דברים זולים כיוצא באלה. אין את נפשנו לחקור, מי הם בעלי טענות כאלה., לאיזו הנאת עצמם הם דואגים, לאיזה עסק הם מתכונים, לאיזו משרה הם שואפים. בציונות התאחדו כל האנשים הדואגים לגורלם של בני עמם באמת ובלב תמים, הם רוצים להחיש את התשועה המקווה זה כבר והנחוצה יותר מיום ליום, ועוברים במנוחת-לב על כל המעקשים, אשר יסובבו אותם מאולת או מזדון.

לכל היותר חשׂכנו מעט בעת האחרונה באוסטריה מלגלות דעתנו על מקרי יום יום המתרחשים לעינינו. פה השתתפו היהודים באפן בלתי מובן כלל בקטטות המדיניות שבין הלאומים, וביחוד במדינת ביהם. בקצר-ראיה, הראוי פחות לקצף מאשר לחמלה, האמינו לרכוש להם לדורות הכרת העמים הנלחמים, אם יחלצו אתם לצבא. אנחנו בכל אפן חשבנו ועוד אנו חושבים, כי למתבוללים יאתה תהלה רק אז, אם יקחו חלק בשוה גם בסכנות העם, שעליו הם נספחים. אולם מעציב הוא: אפילו במקרים כאלה, אם יעלה להם הרבה, אין היהודים נחשבים אלא למין לגיון נקלה של זרים. בחגי הנצחון אינם רשאים לקחת חבל כבעלי זכיות שוות, ואל המפלות הם נעשים אחראים לשני הצדדים גם יחד. איך שיפול דבר, המה המוכים.

לפני שבועות אחדים תארנו בעתון זה את מצב היהודים בביהם. לא חריפות יתרה היתה נחוצה, כדי לנבא מראש העתידות, כמו שהתפתחו בפועל. רק מוכים בסנורים היו יכולים לקוות לתוצאות אחרות. ולפיכך אין אנו רוצים להעריך יותר מן הראוי את ערך נבואתנו מאז, כי למועד החנינה יבא קץ נורא כזה. רק העובדה, שהנבואה נתקימה במהירות כזו, ממלאה את לבנו – בעצה. אמנם הננו פוליטיקאים רעים כל כך, עד שאין אנו מוצאים נחת רוח במאורעות, המצדיקים את דעתנו והעלולים להרבות את מספר חברינו. את נצחונו הגמור של רעיוננו אין אנו חפצים לחג בבתי כנסיות הרבים, ואם נהרס מצבו של איש יהודי, שעמד עתה עתה מרחוק לתנועתנו, אין אנו מתנחמים על אסונו במה שהוא נעשה עכשו חובב-ציון מתוך הכרה נכונה. למה-זה קשה כל כך, כמעט שאי אפשר, לעורר בבני האדם את נמוקי התבונה הטבעית? אינם רוצים לשמוע, נחוץ דוקא שיחושו.

בעצם הדבר אין בין הפרעות ביהודים שבביהם ובין אלה שבפרס, רוסיה ורומניה שום הבדל נכר. ואנחנו הרואים ביהודי כל הארצות רק את אחינו, לא נצטער על מהומה אנטישמית שתהיה בטיהיראן פחות מעל משסה כזו שהיתה בפראג. אבל כאשר נתבונן לאלה המאורעות, שבכלל הם מעציבים, אין לנו להעלים עין מן התנאים, שבהם אפשר היה שיארעו. אם, למשל, רגילים היינו להביא איזו ראיה היסטורית מימי הבינים, ביחוד מספרד שלפני הגרוש הרב; אם הוכחנו, כי תמיד לפני התפרץ רגשי השנאה ליהודים בקרב ההמונים, היו במשך איזה זמן ימים טובים לישראל; כי אין אפוא להפחית ערך המקרים הבודדים של שווי הזכיות: אז לעגו לנו החכמים בעיניהם בגאוה ובוז. הרי אלה מדרגות של גסות המונית שאינן חוזרות, עתים שחלפו, והנה מונח לפנינו מכתבו של איש נאור ומתון, כתוב בעיר פראג המודרנית ביום ג' לדצמבר 1897. בו כתוב בתוך יתר דבריו:

“אין את נפשי לתאר את המאורעות בפראג. זאת היתה רק השירה היהודית שהושרה שם. Ty kiuku Zidowsky (הוי, עויל יהודי) היה הפזמון, ומתוך משסה, דליקות ומכות פראיות שרו אותו. לא חסר דבר בלתי ההרג של עתות הבינים “שחלפו”. נהרסו גם בתי ספר אשכנזים מסוגים שונים, שרוב מבקריהם פה הנם יהודים. בבתיהם של אנשי מעלה אשכנזים השלכו אבנים, אלה הם עשירים למדי, כדי להבליג על נזק של שמשות אחדות שנשברו בחלונותיהם. אבל הסוחרים הקטנים היהודים, שכל הונם נבוז או נהרס, באו עד ככר לחם”.

אלה הם דברים פשוטים למדי, אין בהם הפרזה ומליצות מצלצלות. בהודעות העתונים היו פרטים וציורים יותר מרגיזים. כי גם העתונים לא הפריזו, יוצא לנו ברור באפן רשמי מהכרזת מצב המצור על העיר הנרגשה מן הפרעות. וכי גם ההכרזה הזאת באה ברגע קשה ומסוכן, אנו רואים ממנוסת רבים, אשר לאשרם הנם אמידים בה במדה, שהם מפחדים לנפשם. אלה עלו במסעות מסלת-הברזל, והודות להמצאות העת החדשה מהרו להמלט ממקום המערכה. רק העניים נשארו שם. להם היו אמנם עבודות יותר חשובות. הם נאלצו להשאר בבתיהם ובחניותיהם, מפני שהדלתות והחלונות נשברו בידי ההמון השוסה. אמנם לא היה הרבה לשמור עוד במקומות החרבים. אבל לאנשים האלה היה כל זה באמת העתים “שחלפו”, כדבריו העצבים והנכונים של כותב המכתב אשר לפנינו.

מה זה עשו היהודים הדלים בפראג, אלה הסוחרים הישרים, התושבים השקטים שבשקטים? במה זכו למשסה, לדליקות ולענויים קשים? בפראג האשימו אותם, שאינם טשיכים, בזאאץ ובאיגר, שאינם אשכנזים. היהודים העניים! במה היה להם להחזיק? היו כאלה שעמלו להיות טשיכים; היתה בהם יד האשכנזים, היו כאלה שחפצו להיות אשכנזים, התנפלו עליהם הטשיכים – וגם האשכנזים. יש בזה כדי שתאבד דעתו של אדם – או שתמצא סוף סוף.

ערכנו לנו רשימה מכל הפרעות שהיו. בפראג השתולל ההמון ביחוד במחוז ווינבירגי וז’יז’קוב. ביוזפשטאט נהרסו שלשה בתי-כנסת, עד שנדמו, לפי הודעת העתון “Narodni Politika” לאהלים רעועים העומדים להריסה. פרופיסור אחד של האוניברסיטה האשכנזית בפראַג מספר: “בתחלה היה להפגנה אפי לאומי, אחרי כן נשמעו קריאות תכופות;!” "Pojdme na zidi “נעלה על היהודים!” הנוצרים העמידו צלבים בחלונותיהם… משסות ופרעות נעשו בידי הטשיכים גם בערים: חרודים, נאחוד, קראלופ, מלניק, נויבידשוב, טבור, קניגרץ, גיטשין ולאַוּן, ששם התפוצץ כדור מלא אבק שרפה לפתחה של חנות יהודית. אבל, אם כה גדלה חמת הטשיכים, למה-זה רגשו האשכנזים באיגר ובזאַאַץ נגד היהודים? זוהי חידה.

ובכל זאת, לא חידה היא. אם נתבונן אל קומתם הכפופה של יהודי ביהם, אז נבין, מדוע הם מקבלים מכות בשכר עבודתם. שני הלאומים המריבים ששביהם מצאו בדרך נפלא נוסחה חדשה למעשה שהיה בשני עגלוני הפוסטה. במעשיה ההיא מסופר, כי שתי מרכבות הפוסטה נפגשו בדרך צר. שום אחד משני העגלונים אינו רוצה לנטות הצדה. ובשתי המרכבות יושבים נוסעים יהודים. אז ינופף כל אחד העגלונים את שוטו על ראש הנוסע מצד השני; “אם מכה אתה את היהודי שלי, אני מכה את היהודי שלך!” אלא שבביהם מוסיפים: “וגם את שלי!”, באפן שיהודי ביהם נלקים בשכר נסיעתם מכות כפולות. אמנם נסו להתחמק מתוך ריב הלאומים בתור נוסעים נעלמים. דבר זה אי אפשר. וכן נעשתה השגיאה, שעליה העירונו פעמים הרבה – לצערנו מבלי ששמעו לקולנו.

התיחסות ברורה ונבונה אל הריב שבין האשכנזים והטשיכים היתה הדרך היחידה והנכונה. חובת היהודים היתה, להראות על לאומותם היהודית, ואז היו מתיחסים אלהים משני הצדדים באפן אחר. אז לא היו מעוררים שחוק ובוז כמתערבים בריב לא להם, ולא היו השעירים המשתלחים בעד כל מפלה שתבא.

היהודים בביהם מלאים ברובם הגדול תרבות אשכנזית. ולפיכך לא היו אפילו הטשיכים הישרים דנים אותם לחובה, לו היו, בכל זהירותם, הוגים חבה ללאום הקרוב אליהם יותר בהשכלתו. והאשכנזים מצדם היו מכירים יותר תודה ליהודים, לו הראו את השתתפותם במלחמת קיומם של האשכנזים, למרות החזיקם בכל תקף בלאומותם היהודית המיוחדה. וכיון שעשו עצמם כאשכנזים בני דת משה, היו מוכרחים להפליג באדיקותם הטיטונית הנפרזה, כדי שיאמינו בה קצת, ובכל זאת לא עלה בידם אלא דבר זה, שמוחזקים הם לאשכנזים בעיני הטשיכים. ובעיני האשכנזים נשארו מה שהיו בתחלת מועד החנינה; והראיה: איגר וזאאץ.

לעומת זאת, לו היו היהודים מראים את עצמם מה שהם באמת: יהודים בעלי תרבות אשכנזית, כי אז היתה אחרת לגמרי. הטשיכים לא היו עושים אותם אחראים אלא בעד מה שעשו בפועל. האשכנזים היו רוחשים להם הרבה יותר תודה ואמון בעד עזרה ענותנית. גם הפוליטקה קימת על הישר, אם גם הערמומיות מביאה איזו תועלת לפי שעה. מתי יכירו היהודים לדעת זאת?

כל זמן שינועו כתועים באימה וברמיה ממפלגה למפלגה ומלאום ללאום, רק כדי למצא מעט חסות בשביל דבר, שהם חושבים כי אין להודות בו, כלומר בשביל יהדותם – לא יכבדו, לא יאהבו, ואפילו לא יסבלו אותם. מי שמעמיד פניו כאילו הוא אחר, מעורר אי-אמון, והרגש העז הזה, כשהוא יורד אל קרב ההמונים, משתנה למעשים של חמס ושוד.

אלה הם העתים “שחלפו”, שאל שיבתם צריכים היהודים להתעתד, לדאבוננו אפילו בארצות המנומסות, גם היום כמו לפני שנות מאות הרבה.

אנשים אחדים נאמני-רוח ואמיצי-לב נסו להרים את האבן הכבדה מעל הקבר, שבו הוא קבור. אולם עדת מרעים התנפלה על הגואלים ונצחה אותם. האבן מונחת שוב על מקומה הראשון והחי עדין קבור תחתיה. כן נראה לנו היום הענין, אשר זכה בשמו “ענין דריפוס” לתהלה מעציבה בכל העולם. העם הצרפתי הנדיב, האוהב מישרים, הדוגל בשם זכיות מין האדם, המבקר אחרי כל משפט ואינו רגיל לחשוב שום פסק-דין כחתוך לחלוטין – העם הזה אינו חפץ, כי בכלל עוד יטילו ספק באשמתו של שר-האלף היהודי. הפגנות סוערות ברחוב, נאומים פטריוטיים בבית-המחֹקקים, המוניות גסה בעתונים, כל אלה חברו יחדו למטרה אחת: לכלא את היהודי על אי-השדים. עוד הם מוסיפים להכותו נפש, אף כי כבר נקבר קבורה גמורה. ובעל כרחנו אנו זוכרים את המשל השגור בפיהם: quand on est mort, c’est pour longtemps (אדם כי ימות, ימות לזמן רב). ביחוד, אוי לו לאדם החי, אם יקרהו כזה, אז מת הוא לאֹרך ימים.

אולם בלבם ובמוחם של אחדים, לא דוקא מן האנשים הגרועים ולא מן היהודים בלבד, נקבע הרעיון, כי היהודי האמלל הזה, היושב על האי שבקו-המשוה, אשר בשעת הלוית-כבודו הנהדרה קרעו את פסות שר-האלף מעל שרווליו, כי היהודי האמלל הזה חף הוא מפשע. על-ידי הצעקות שברחוב וחרחור-הריב בעתונים אין לגרש עוד את הרעיון הזה, וכל מי שהוגה אותו, הרי הוא נמנה בין המתאבלים על החי ההוא. יכולים לאמר, כי הספק לא הוחלש על ידי התיחסות הממשלה הצרפתית, המלאה סתירות והפחדנית, שהיא דומה כאילו דואגת היא לקיומה. בכל מאורע אחר היו מחזירים את הדין, אחרי שנגלו פרטים חדשים כאלה שנודעו בענין הזה. הן אפשר היה, שגם בית-דין שני – נניח את התוצאה הכי קיצונית – היה דן אותו לחובה, ואז למצער היו מרגיעים את רגשותיהם של אלה החוששים לעוות-הדין. אבל הוא הדבר: לא העיזו אפילו להחזיר את הדין, מפני – מפני שהקפיטן דריפוס לא יכול להיות זכאי. אלמלי כן היה העם חושב, כי רמו אותו. הוא היה מאמין, כי מציגים לפניו שחוק של בית-דין ולמוד זכות, וכי באמת יד יהודים בעלי-הון באמצע. ואז היה לחשוש, פן תפרץ חמת העם בכל מוראה. אפשר הדבר, כי נמוק מדיני הוא שגרם לממשלה להסתלק באֹפן “מרגיע” מהחזרת-הדין. ממשלת מֵילִין אולי לא ראתה מוצא אחר מן הענין הסבוך והמסוכן הזה; הן לפעמים קרובות כל עקרה של ממשלה אינו אלא הבחירה בין מעשי-עול שונים. יש אפילו מקום לסברה, כי ליהודי זה או אחר בצרפת היה נוח יותר, שיהיה מחזה התוגה נגמר עם חלל אחד. בתנאים ידועים היה הדבר יכול להגמר באֹפן רע מזה. פלוריאַן הקדוש, הצילה את ביתי ושלח אש בבתים אחרים! מתפללים גם אחרים שאינם אכרים. לדריפוס האמלל אין על כל פנים כל תקוה, הלואי שלא יתוספו עליו למצער קרבנות אחרים.

אבל הנמוק הזה, לא לבד שהוא אכזרי, אלא גם איננו מספיק. ענין דריפוס בשום אֹפן לא נגמר בזה, שהאדם האמלל הולך וכלה על אי-הקדחת לאט לאט. כבר נשתנה ענין המר של היחיד הזה ויהי לשאלה רבת-ערך. השאלה היא: בשלמי הוא נענש? בשלמי?

אין אנו מתכונים לאותו הנבל הנעלם עד כה, אשר ידו היתה בבגידה המיוחסת לדריפוס – אם בכלל היתה בגידה ולא מעשה של זיוף כזה, שהיה בענין נורטון הידוע. מתכונים אנו לאותם היחידים או הקבוצות, שבגללם הוא סובל. יש כאלה, בזה אין להטיל ספק. נניח לרגע אחד, כי באמת היתה ידו במעל, אשר הוא נחשד בו. נבלים כאלה היו לפניו גם אחרים, ואפילו קרוב לפני גמר-דינו היו בצבא הצרפתי עוד כמה מקרים כאלה. לא שמענו מאומה, אם הובלו הבוגדים ההם למקום קבורת כבודם בשאגת חיתו-טרף כזו. אבל עליו התנפלו בקצף של תיאבון. ליתר עֹנג היו מושחים את בשרו בזפת ומדביקים עליו נוצות ומתעללים בו בכל מיני שקוצים שבעולם. מדוע? זאת לא היתה עוד נקמה בעד גלוי סודות מן הצבא, שאינו רגיל, כאשר הוכיחו יתר המקרים, לעורר קצף כזה בעתות השלום. הה, זה היה קצף מסוג אחר לגמרי, יותר קרוב לפרעות של המון מתקומם. ותכף ומיד נגמרה אצלם האשמת הכלל. לא “מות לדריפוס!” שאגו, אלא “מות ליהודים!” כן היה הדבר למן הרגע הראשון, וכן נשאר עד היום. כן הוא, הקפיטן דריפוס נתבע לדין בפני בית-דין של שבעה אנשים נכבדים מאנשי הצבא הצרפתי, על יסוד אחד הכתבים מתוך ה“בורדירו”, הנודע היום לחשוד בעיני כל העולם. אבל אלה שרי הצבא השופטים עמדו תחת לחץ נורא. דוקא מפני שהיה המשפט מתנהל בחשאי, היה הלחץ מצד דעת הצבור גדול מאֹד. קרוב גם-גן הדבר לודאי, כי שבעת הגבורים האלה, שבודאי מעולם לא חששו לחייהם, פחדו אז מפני חלול כבודם. כי ברחוב מחוץ, לפני לשכת בית-הדין הצבאי ארבה כבר המלשינות הנכונה לבלע. האם לא נראתה כבר מתחלה אגדת הרשע והרמיה על דבר כסף היהודים הבא לנקות את הבוגד?

היהודי האמלל, המסובל קללת הממון, קללת ממונם של אחרים. לו לא היה שום עסק עמהם ולהם לא היה עסק עמו, ובכל זאת נתהוה בן-רגע איזה יחס בינו וביניהם. כשאי-אפשר לתפוש את בני האדם ששונאים אותם, שונאים את אלה שיכולים לתפשם. באֹפן זה הראה אותנו ענין דריפוס שנאה עצורה לישראל במדה כך מרובה, שלא היינו משערים אותה כלל בצרפת. במי תלוי האשם? הן לא בשר-האלף החרוץ ממדינת אלזאס, שהיה נכון להקריב נפשו במלחמה בעד צרפת. בלשכת המחקקים הריפובליקנית שבארץ הזאת קם אחד הצירים והציע, כי מהיום והלאה לא יוכל שום יהודי לשאת משרה בממלכה. הצעה דומה לזו, אם גם אינה מפורשת כל כך, הוצעה כבר לפני כמה שנים אחרי ענין פנמה, ובערך מאה וששים דעות התאחדו עליה. לו עלתה היום הצעה כזו, כמה חובבים היתה מוצאת לה? צרפת הנה היום אנטישמית מן הקצה אל הקצה, בדבר זה אי אפשר לטעות. ה“פיגארו”, אחד העשירים והתקיפים שבעתונים, אשר נסה במשך איזה זמן להפוך בזכותו של דריפוס, נאלץ להכנע מפני דעת הצבור, העורך הראשי הוכרח למשוך את ידו ממערכת העתון, כדי שלא להעמיד את קיומו בסכנה. ועתונאי כהעורך הראשי של ה“פיגארו” הנהו תלוי בדעת אחרים פחות מצירי העם. כבודם של אלה, כביכול פורח באויר. השערוריות, שהיו בשנים האחרונות בבית המחקקים, חתרו חתירה עמוקה תחת כבודם של הנבחרים. האם יעיזו אלה, לו גם תהיה דעתם יותר ישרה, להתקומם בפני מעללי יצר העם? הבחירות ממשמשות ובאות, ונקל לראות מראש, כי האנטישמיות תשמש בסיס לבחירות. מן המשמרים הקיצונים עד המהרסים הקיצונים עולה במלא רחב הארץ קול קורא: “נגד היהודים!” מצב הרוחות הוא כעין המצב שבעתות מהפכה. אבל אלה, שאליהם נוגע הדבר, משימים עצמם עורים וחרשים ועוד מחזיקים הם בדעתם, כי המצב יעבור. אמנם כן, יעבור, כי על כן הכל חוף ועובר; השאלה היא רק: כיצד?

האם יאמינו, כי צוררי היהודים, אשר הראו זה עתה את כחם כלפי דריפוס האמלל, יסתפקו בקרבן היחיד הזה? הנה כבר לקקו דם, ועוד ישאפו לדם אחר יותר תאבים ויותר בטוחים בה במדה, שהם מתחילים להכיר, כי אין מי שיעמוד בפניהם. בכל המאורע הזה נראתה ממשלת צרפת ברפיון כֹחה ובמבוכתה המסוכנת. שטף המים נכון תמיד להתפרץ, כאשר ירופף הנד. בצרפת אין חפצי המשמרים מתאימים עם חפצי הממשלה, אף על פי שהמשמרים רגילים ל“התאחד” עם כל ממשלה קימת. והנה נראה בשעת נאומו של הציר מוּן, שנתקבל ברצון, כי גם המאוחדים מתנגדים ליהודים. רק במתפשרים עוד ימצאו היהודים משען, שאינו שוה כלום – כי המתפשרים שותקים כמפחדים. רגילים לאמר, כי ההתפשרות אבדה בשל היהודים. אולי יותר נכון לאמר, כי להפך היהודים הולכים וכלים על ידי ההתפשרות. קיצוניים וריאקציוניים עומדים נגדם כצרים, והמפלגות שבאמצע רואים הצלה לעצמם רק בזה, שימשכו את ידיהם מן היהודים. נראה כי המצב בצרפת קשה ביותר.

כבר עתה אין הדבר נוגע רק אל שר-האלף המודח, אשר גם אויביו הכי רעים אינם יכולים להגיד, כי נתעשר בבגידתו, המוטלת עוד בספק. אוי לו למי שעשה עושר, אם יעמוד למשפט. כי אז אין מקום עוד לשאלת חובה או זכות. אז אין משפט אפילו למראית עין. ותאות היצר חותכת את הדין.

היה היה איש, אשר הרגיש עמוק בנפשו את העֹני להיות יהודי. תנאי חייו לא היו רעים כלל. פרנסתו היתה מצויה ברוח ומאושר היה במשלח ידו, שנתן לו את היכֹלת ליצור ככל העולה על רוחו. כי אמן היה האיש. למקור מחצבתו היהודי ולאמונת אבותיו לא שם לב זה כבר, בעת שהופיעה השנאה הישנה בנוסחתה החדשה. ככל יתר חבריו חשב גם הוא, כי תחלף עד מהרה. אולם המצב לא הוטב וילך הלך ורע, ודברי השטנה, אף אם לא נגעו אל עצמו ואל בשרו, הכאיבו לו מיום ליום ויהיו בנפשו לפצע אנוש זב–דם. ויהי היום, וענות נפשו הפנימית, אשר טמן בחבו, הטתה את לבו לחפש ולדעת את מקורה, את יהדותו, ומה שאי אפשר היה לו בימים הראשונים הטובים, מפני שנתרחק ממנה כל כך, עלה לו עתה: התחיל לחבבה בכל לבבו ובכל נפשו. גם בדבר נטיתו המוזרה הזאת לא מהר לבקש חכמה וחשבון, עד שתקפה עליו באופן, שיצאה מגדר הרגשה כהה ותהי לרעיון זך ובהיר, כי יש רק דרך אחת להמלט מעני–היהודים, והיא: התשובה אל היהדות.

כאשר נודע הדבר לטובים שברעיו, שמצבם גם הם היה דומה למצבו, נדו לו בראשם ויחשבו, כי רוח רעה תתעהו. כי איככה זה ימלט איש מן הרעה בהוסיפו לחזקה ולהעמיקה. אולם הוא חשב אחרת, כי העֹני המוסרי מוחש כל כך, מפני שליהודים החדשים אבדה אותה תרופה, שהיתה בלבם של אבותינו הגיבורים. לעגו לו שלא בפניו, ואחרים לא חשכו ממנו שחוק גם בפניו, אולם הוא לא נתעה אחרי דבריהם הנבערים של בני אדם, שגם לפני זה לא היתה לו הזדמנות להוקיר את דעותיהם, וברוח שקטה נשא את דברי לעגם הרעים והטובים. ומכיון שחוץ מזה לא נראתה בו שום התנהגות של שטות, הסכינו לאט לאט לראותו מטפל ברעיונו המוזר, שאחרים תארוהו במלה יותר קשה, בשם שיגעון לדבר אחד.

אולם במדת הסבלנות שבו, הוציא האיש מסקנא אחר מסקנא מן הדעה שנקבעה פעם במחשבתו. ובדרכו זו היו מעברות הרבה, שלא היו נוחים לו לעצמו, אם גם הסתירם מעיני אחרים. הן כאדם וכאמן בעל השקפות מודרניות נקשר לדברים רבים שאינם יהודיים והתרגל בהם, ומתוך תרביות העמים, שנתחנך על פיהן, קלט ברוחו הרבה דברים שלא נתנו להמחות. הכי אפשר היה לאחד כל אלה עם תשובתו אל היהדות? ובכן נולדו בלבו הרהורים וספקות באמתת רעיונו העקרי, idé e maitresse שלו, כאשר יכנהו החוקר הצרפתי. אולי לא היה הדור, שנתחנך תחת השפעתן של תרביות זרות, מוכשר עוד לאותה התשובה, שראה בה הוא את הפתרון. אבל הדור שיבא אחריו יהיה מוכשר לכך, אם יתוו לו את הדרך בעוד מועד. ובכן נתן אל לבו להדריך למצער את בניו בדרך הישרה. אותם אמר לגדל מנעוריהם ליהודים.

לפנים היה עובר על החג, המגיה אורו על החזיון הנפלא של המכבים ביפעת זהרם של הנרות הקטנים, ולא עלה על לבו לחֹג אותו. ועתה שמש לו מקרה להכין לבניו זכרון יפה לימים יבֹאו. בתוך נפשותיהם הרכות אמר לטעת את האהבה למולדתם העתיקה. מנורה הוכנה; והשעה שאחז בפעם הראשונה את המנורה בעלת תשעת הקנים, החל איזה רגש נפלא לפעמו. גם בבית אביו, בשכבר הימים, בהיותו עוד ילד קטן, היו הנרות הקטנים דולקים, וקסם של ע­ֹנג ונֹעם היו שפוך עליהם. ומסרת זו לא נדמתה לו כקפואה ומתה. כן היה בחליפת העתים, הנר האחד מדליק את השני. גם תבנית המנורה העתיקה העירה בו מחשבות. מתי נוצרה התבנית הקדומה של מנורה זו? תבניתה היתה בראשונה, לכאורה, תבנית העץ. הגזע החזק באמצע, וארבעה ארבעה ענפים יוצאים ממנו לימינו ולשמאלו, איש תחת רעהו משתרעים במישור אחד וגֹבה אחד לכולם. באחרונה נוסף עוד אות חדש, הקנה התשיעי הקצר, הנקרא שמש. אי–אלו סודות הכניסו דור אחר דור אל יצירת–אמן זו, הלקוחה מן הטבע ופשוטה בצורתה הקדמונית? והאיש, בהיותו אמן, חשב בלבו, באיזה אֹפן אפשר להחיות את צורתה הקפואה של המנורה ולהשקות שרשיה כשרשי העץ. גם צלצול השם, שקרא מעתה בכל ערב וערב באזני ילדיו, הנאהו מאֹד. צלצול ערב ביותר, כשהיתה המלה יוצאת מפי העוללים.

הנר הראשון הועלה, ולאורו סֻפרו תולדות החג. המאורע הנפלא בפך השמן, שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, תולדות העליה מגלות בבל, הבית השני, המכבים. מיודענו ספר לילדיו את אשר ידע. זה לא היה רב. אבל הם מצאו בו דים. לאור הנר השני חזרו הם ויספרו לאביהם, וספוריהם, אשר מידו היו להם, נדמו לו חדשים ויפים. למן אז היה שמח בכל יום לקראת הערב, שיהי אורו הולך ונוסף. הנרות הלכו ונתרבו במנורה, ויחד עם הילדים היה אביהם חולם לנוכח הנרות הקטנים. ולבסוף חזה לו יותר מאשר יכול או רצה להגיד להם, מפני שעלה עוד על כֹח השגתם.

בשעה שגמר בלבו לשוב אל עמו העתיק ולהודות בפומבי על תשובתו זו, חשב לעשות מעשה, שיש בו מן היֹשר והשכל. כי ימצא לו בדרך תשובתו גם מקום למלא את תשוקתו אל היֹפי, כזאת לא פלל מראש. ומה שמצא לא קל בערכו. המנורה בנֹגה נרותיה ההולך ורב היתה דבר יפה כל כך, אשר למראהו נעורו מחשבות הרבה. וילך ויתאר ביד אמנותו הטובה עליו ציור למנורה, אשר אמר לתתה לילדיו לשנה הבאה. באֹפן חפשי נצטיר יסודם של שמונה קנים, המתנשאים לגֹבה אחד ומשתרעים על פני המישור, ימינה ושמאלה לבסיס האמצעי. הוא השתחרר מן הצורה המסורה והקבועה וייצר יצירה טבעית, מבלי שים לב לבאורים אחרים, אם גם הודה בזכות קיומם. ובכל אשר הביא תנועה חדשה אל הצורות הקפואות, החזיק בכל זאת בחוקיהן, בסגנון המרומם והעתיק, שנערכו על פיו. זה היה עץ ארך–הענפים, וכעין גביע לכל ענף בקצהו, ובתוך גביעי הפרחים מקום לנרות.

בעבודה מלאת–מחשבות כזו עבר השבוע. הגיע הערב השמיני, שבו דולקים כל הנרות, אף גם התשיעי, השמש הנאמן, שכל תפקידו הוא רק להדליק את האחרים. שפעת אורה הפיצה המנורה. עיני הילדים הפיקו נֹגה. ובעיני מיודענו היתה חזות הכל משל ודמיון להתעוררות האומה. בתחילה נר אחד, והנה עוד חֹשך, והנר היחידי עוד עצוב למראה. ואחריו ימצא לו חבר, ועוד אחד, עוד אחדים. האפלה כליל תחלוף. בראשונה יזרח האור לצעירים, לדלים, ואחרי–כן ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק, האמת, החרות, ההתקדמות, האנושות, היֹפי. וכשכל הנרות דולקים נשתומם ונשמח על המפעל שנעשה ואין כהונה המאשרת את בעליה כזו של השַׁמש בהיכל האור.

תחת מסוה של רצון כלפי השאיפות, המכוונות להסיר את עני-היהודים המדיני והחברתי שבכל ארצות אירופא על-ידי התישבות נבונה, קֹדם כל של ההמונים הפרולטריים, נסה התַּיָר הערבי הד"ר גלאזר במקום הזה (“ברלינר טאגבלאט”) לפגוע בציונות. העתון הזה איננו מתיחס בחבה אל שאיפותינו הציוניות. ובכל זאת הנני מקוה, כי תתנהגו אתי בנמוס ותתנו מקום להערות הבאות להלן.

הד“ר גלאזר, שגם הוא חפץ להושיב את המוני היהודים הפרולטריים, אם גם לא במקום חפצם הם אלא במקום שהוא חפץ בו, כלומר בערב, ד”ר גלאזר חפץ, בעקב ההגיון שלו, קדם כל לחתור חתירה תחת הישוב בארץ-ישראל, והוא מאמין, כנראה, כי רעיונו הבודד ימשך אחריו בעל כרחו את באי-כח היהדות. הציונים כביכול סרים למשמעת הפוליטיקה האנגלית, הם מתכונים כביכול “ממש לקריעתה וחלוקתה הראשונה של הממלכה הטורקית”; הוא רואה כבר את “צבא-היבשה היהודי לעתיד”, אשר, כמובן, “בהיותו רק מתי מספר, לא יעמוד בפני הצרפתים ולא בפני מי שהוא”, כשהצבא הזה יוצא לקרב יחד עם הצבא האנגלי נגד “צבאות הרוסים והצרפתים הפושטים דרך היבשה מצפון”. כשיבקשו מאת הד“ר גלאזר, אפשר שיספר לנו מראש גם את מהלך המלחמה, שבה, כמובן, ינוצח “צבא-היבשה היהודי לעתיד”, מפני שלא נטה הצדה, לפי עצתו של הד”ר גלאזר, אל סבכי היערות הערביים. העוד נחוץ להביא ראיות לסתור דבר זה? אלה הן ספורי-מעשיות, המישנות את השומע כשהוא עומד על רגליו.

ברם אנחנו היהודים כבר סבלנו כל כך מעלילות-הדם ומעשיות בדויות אחרות, עד שהנסיון מכריחנו להכחיד את המעשיות המזיקות כל זמן שהן חדשות ופעוטות, האמת היא, שאין הציונים עושים פוליטיקה “אנגלית טהורה”, כשם שאינם עושים פוליטיקה “נגד הצרפתים, הרוסים או הטורקים”. הציונים אינם חפצים בשום דבר אלא במה שהביעו בגלוי בקונגרס הבזילאי בסעיף הפרוגרמה:

“יצירת מקום מושב בטוח על פי המשפט הצבורי בעד היהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל בארצות מושבותיהם”.

לא יותר ולא פחות, מה שמוסיפים על זה, אינו אלא ספור בדוי, סרוס או חֹסר-הבנה.

הציונים חושבים, כי לפתרונו הגמור של המצב הקשה, המעיק ביחוד במזרח אירופא והמרגש גם במקומות אחרים, דרושה התישבות הפרולטריים המטולטלים. יחד עם אלה אפשר היה לשתף גם את חלקי העם הנאורים והשואפים קדימה, אשר בארצות האנטישמיות ממררים את חייהם בכל ענפי המעשה, מדיחים אותם מכל משרה ומכבידים עליהם כל משלח-יד. הן גם באוסטריה נשמעה זה מקרוב הדרישה להרחיק את היהודים מן האומנות-אפילו מן האומנות. ובכן לא לבד מן הפקידות בבתי המשפט, בשלטונות המדינה, מעבודה הצבא (כמו ברומניה) ממעמד המורים ועורכי-הדין, כי אם מן הכל. והנה לפי היקפה של עבודתנו דרוש, כי נרכוש לנו את השתתפותם ואף את חבתם של כל הממלכות המעונינות בדבר. אפשר להשיג זאת רק על ידי משא-ומתן גלוי בלי מעצר, ואנו נושאים ונותנים בגלוי ובלי מעצר. נחוץ שתכירנה כל הממלכות, ובודאי תכירנה במהרה, כי הציונות מביאה מתוך היהדות עצמה את העזרה, שאין להשיגה ממקום אחר. יציאה מסודרת של רבוי האוכלוסין היהודים תהיה בלי ספק מרגשת כעין הקלה לנוצרים וליהודים, כלומר גם ליהודים, שכבר נטמעו או עומדים להטמע, גם לאלה שהנם יותר אמללים.

וכיצד יצא דבר זה לפעולה? על ידי התישבות בפנה שוממה וחשוכה במזרח. למי יביא זה סכנה או נזק? באמת לשום ממלכה. לא לטורקיה, שהרי בזה יגדל עשרה ותרכוש לה כחות-עם חדשים של עובדים חרוצים ואוהבי שלום, וקדם כל יבאו כבר בעתיד הקרוב סדרים במצבה הכספי, שאין לו תקנה. ולא ליתר ממלכות אירופא, מפני שאין כאן בנין “מדינת-תָּוֶך” או איזו יצירה אגדית מפחידה, אלא יסוד מקום מושב ניטרלי ושקט לבני אדם, השואפים בכל מאמצי כח שבנפשם למצא מנוחה נכונה.

אמת הדבר, כי לפי ההתפתחות הטבעית כרוך בעקבות הענינים האלה גם בנין מסלה מן הים התיכוני עד קצהו הצפוני של מפרץ הים הפרסי. כלום יש מי שיכחיש, כי מסלת עמים כזו דרושה לכל הממלכות התרבותיות באירופא? מסע האשכנזים לאַַזיה המזרחית מוכיחה למדי, כי לא רק לאנגליה בלבד יש סבות מדיניות וכלכליות לבקש דרכים לאֲזיה יותר קצרות מן הקימות עכשו. התישבות היהודים תהיה זהירה מאֹד, שלא לשאוף לאפיטרופסותה של ממלכה יחידה המכוונת להנאת עצמה, בעוד שהיא יכולה להשיג את חבתן היותר בטוחה של כל הממלכות יחד. המאורעות בארץ יון הוכיחו, כי יש איזו אירופא, החפצה בהתמדת המצב הקים, לו גם ישארו על ידו הענינים היגעים שבמזרח במצבם הפרוע. מחשבת הציונים תועיל הרבה לתקנת הענינים, מבלי לשנות את המצב הקים על פי דרישת משפט העמים. איזה אוהב שלום ודורש טובת טורקיה יוכל להתנגד אל החפץ, להביא אחת ממדינותיו של הכליף לידי הפרחה?

האוצר הגדול להתישבות היהודים, העומד להוסד בקרוב, יהיה האמצעי הכספי להוצאת המחשבות האלה לפעולה. אמנם אפשר לחשוב, כי על-ידי השפעה על רצון המושל כדת בארץ ההיא תתאחר ההגשמה או תבטל לגמרי. אם יקרה כדבר הזה, אשר יהיה קשה לטורקיה עוד יותר מאשר ליהודים, או אז נהיה מוכרחים לחכות עד שיגמר פרוצס ההפרדה או לבקש לנו כברת ארץ אחרת. היהודים חכו זה זמן רב ויכולים לחכות עוד. רק זאת היא השאלה, עד מתי יכולה עוד טורקיה לחכות לעזרה כספית. על דבר בטחונה להלואות, שיש לה עכשו, לא תוכל להשלות את נפשה. טורקיה יכולה להוָשע על-ידי היהודים, והיהודים על ידי טורקיה, ובקצה דרך-המוצא הזה יש קצת מן האנושות, התרבות הקולטורה והצלחתו של משק העולם.

במאמרו של הד"ר גלאזר מדובר אֹדות “נוצרים עוזרים לרעה” על יד הציונים. אני הייתי מציע את התֹאר “נוצרים ידידים” בשביל אלה, אשר מתוך אנושות טהורה הם רוצים לתמוך בידינו במפעלנו, שהיה לשחוק מתחלתו, ועדין הוא כבד מאֹד. למן שכרון-הסבלנות שנמסך על אירופא – וחלף כלעומת שבא, לא נראתה התערבות של נוצרים עם יהודים חמה כזו, שבאה בעקבות הציונות בכל הארצות. יכולים כמובן ללעג ולאמר: “הם חפצים להפטר מאתנו!” אבל מי שרוצה להבין את הדבר כראוי, יראה בזה בשמחה רבה סימן לעתיד, לאותה העת ולאותו השלום, שאליהם הננו שואפים.

גבירותי ואדוני! חבל, שרק שעה קצרה נתנה לי להיות בחברתכם, כדי להועיל ללבון הדברים. מאֹד נחה רוחי, בראותי בשני האדונים, שנאמו לפני, מתנגדים משני צדדים שונים. מר קלוזנר כבדני זה כבר בהשגותיו עלי. הדבר היה בעת שעוד אפשר היה לי לקרא את כל ההשגות, ומסופקני, אם הייתי זוכר עוד היום את דברי מר קלוזנר חוה את דעתו בבקרתו לס' “מדינת היהודים”, שיצא אז לאור: “אם אלה הן מחשבותיו של יחיד, אז מחשבותיו של משוגע הן”. למן אז מצא לו היחיד הזה חברים, ואני חושב, שצריכים היו להרחיב את בתי המשוגעים ולהוסיף עליהם חדשים, לו חפצו לכלא את כלם. למצער השגנו דבר-מה. עלה בידינו דבר זה, שהתנועה יצאה מגדר הוכוח, בעת שמר קלוזנר הסתפק בהחלטתו, כי עניין של שגעון הוא. הוא מודה בפיו, כי איננו יודע את מהותה של הציונות. זה מזכירני את דברו של חבר הפרלמנט האנגלי: “אינני יודע את נמוקי הממשלה, אבל אין אני מסכים להם”. מר קלוזנר, שאיננו מכיר בטיב הציונות, מתנגד לה. רוצה אני אפוא לחזור על שאיפות הציונות באותה הצורה, שנתקבלה בקונגרס הבזילאי. הקונגרס הבזילאי קבע את תכנית הציונות בדברים האלה: “אנו רוצים לכונן מקום מושב בטוח על יסוד המשפט הצבורי בעד היהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל”. כמדומני, שאוכל להגן על כל מלה ומלה במשפט הזה, וגם אתם תמצאו, כי אם לא אחטא ביותר נגד התבונה. ראשית כל החליט מר קלוזנר בוכוחו, כי אחינו בבזיל לא קבלו בסבר פנים יפות את “מדינת היהודים”, אשר ילדתיה לפי דבריו, ויתכחשו לה. אל תשכחו, מה היא החוברת הזאת ומה שהיתה, ומה הוא הקונגרס הבזילאי. החוברת היתה נסיונו של יחיד, שנסה להכניס מעט אור לתוך שאלת-היהודים ולהציע דרך לפתרונה; אין זולתי אחראי בעד זה. ומה היה הקונגרס הבזילאי? שם כבר נאספו מורשי העם, אשר ידעו לאן פניהם מועדות, ושמו לבם לקבוע לציונות את מטרותיה וגבולותיה הקרובים.

אין אני רשאי להכנס בדברים על מושג האזרחיות שלכם, הדורש זהירות מרובה, מפני שאני מדבר אליכם בתור בן ארץ אחרת. רק זאת אני רוצה להגיד לכם, כי אינני יכול להבין, איך אפשר הוא, שהנסיון לכונן מקום מושב בעד חלק העם, המרגיש, כי לא תכיל אותו הארץ,– שרכישת כברת ארץ על ידי משא-ומתן גלוי, איך אפשר שזה ישפיע לרעה על זכיותיהם של אלה החפצים להשאר. האינכם יודעים באיזו תקופה קולוניאלית אנו חיים? תוצאה ישרה היא מן רבוי האוכלוסין ומן השאלה הסוציאלית, המסתבכת בזה, שאחדים מן העמים שואפים ליסד מושבות במדינות הים, כדי להטות שמה את זרם ההגרה.זוהי הפוליטיקה, שבה עוסקת אנגליה זה עשרות שנים, ושהיא הנֶּה דוגמא לעמים רבים. אני חושב, כי גם אשכנז התחילה להיות לאשכנז-רבתי, למן היום שהיא צופיה אל עבר הים ועמלה ליסד קולוניות בכל מקום.

אם, למשל, אכרים מגליציה מהגרים לאמריקה, אינני יכול להבין, במה הם משפיעים לרעה על הנשארים. הגרה מסודרת של המונים יהודים לא תוכל להזיק. בכל אופן ננסה לסל מסלה ישרה בעד ההגרה, להתוות לה מטרה קבועה, כדי שלא להכניסה לתוך העוני. מר קלוזנר איננו מתנגד לזה, שנביא אותם לאיזה מקום שהוא, כדי להיטיב את מצבם, הוא מתנגד רק ליציאתם אל מקום אחד, לפלשתינה, מפני שהוא מאמין, כי עתידים הם לשוב שמה ברצון אלהים.

אני חושב, כי אם ישתחרר מר קלוזנר לרגע אחד מדימיונותיו הנביאיים, אז ימצא על אדמת פלשתינה– ויש איזו פלשתינה, מקומה לחוף הים התיכוני– מקומות מוכשרים להתישבות. וכשאנחנו חושבים, כי הארץ הזאת מוכשרה ביותר, מפני שעדין אנו קשורים אליה בקשר אידיאלי, וכשאנחנו מאמינים, כי מה שאי אפשר היה להיות עד כה, יוכל להעשות רק אז, אם נשתמש במצב ההוה, אם ילבש האידאל העממי העתיק צורה מדינית– כמדומני, שאין בזה כל רע.

הן נעשו נסיונות ליסד מושבות בארצות אחרות, ויודעים אתם את האדם הנדיב, הבארון הירש, שנסה להושיב יהודים בארגנטינה. על פי הנסיונות ארגנטינה היא מין קבר-מלכים בעד הירש. “נטעו” שמה איזה מספר של בני אדם מבלי להועיל להם, ויען כי לא היה להם אותו הקשר הדרוש, כדי לחבר את האדם אל האדמה, עתידה המושבה הנדיבית הזאת להכחד. והנה נראה כי האדונים האלה לא מתנגדים כלל אל הציונות, כלומר מי שחפץ להושיב בדרך “צדקה” יהודים בארץ ישראל. אבל אינכם יכולים להתיחס אל עם שלם בצדקה בלבד הצדקה יכולה להועיל רק ליחידים. אין בעולם קבצנים במדה מרובה מאשר אצל היהודים, והקבצנות היא מחלה עזה. מעשה צדקה כלפי עם שלם נקרא בשם פוליטיקה, והצדקה שאיזה עם מנסה לעשות לטובת עצמו, זוהי הפוליטיקה של אותו העם. אין פוליטיקה, שלא תהיה כלה מכוונת למעשי-צדקה. כסבורים אנו, שלא נוכל לפתור את השאלה רבת-הערך בזה, שנשלח את היחידים הרבים לאין מספר מעל פנינו כאדם האומר: “הוציאו אותו מעלי, כי נשבר ליבי למראהו!” באֹפן זה אין לפתור את השאלה; כי האיש, שצוו לגרשו, הוא חוזר ושב, והקבצן, ש“נטעוהו” למקום אחר, לא הציל את נפשו, בעוד שאם תפתר השאלה למפרע באֹפן מקיף, יִוָּשְׁעו גם ההולך גם הנשאר מי שרוצה להתבולל, מתבולל. אלא שאנו חושבים, כי האדונים, אשר תועלת עצמם דורשת מהם לתמוך בציונות, אינם רשאים לנסות ולעצור בעד ההכנות המועילות להגשמת הרעיון הזה בכל מיני טענות שבעולם. ואם שואפים אנחנו לעשות את ההתיישבות לא רק פוליטית בלבד, אלא גם להבטיחה על יסוד המשפט הצבורי, כמדומני, שאין בזה דבר המתנגד אל השכל. אין אנו רשאים למסור את עמנו ביד עתיד שאינו בטוח. נחוץ לדאוג מראש, שיוכל לחיות לבטח, ואם מנסים אנחנו לעשות דבר זה בפני כל העולם, אין לראות גם בזה שום סכנה. שני הנואמים, כנראה, נרתעים לאחור מפני המילה “מדינה”. אם כן, מה היא מדינה? קולוניה גדולה. מה היא קולוניה? מדינה קטנה. והאנושות, כנראה, לא ראתה מעולם שום סכנה בדבר זה. והנה חושב הנואם הראשון, כי אם יצלח ליסד מדינה בארץ ישראל, תועיל מדינה זו רק מעט להפרולטריון, וכי גם שם לא יוטב המצב הכלכלי מאשר הוא פה אצלנו. אינני יכול להבין, למה ידאג הנואם להפרולטריון במדינה המדומה הזאת. יכול אני להגיד לכם, כי אין אני מוציא את הפרולטריון מן הכלל, כי אינני מבדיל בין יהודים ליהודים, וכל מהלך התנועה איננו בעקרו אלא חשבון עם גורלם של היותר עניים בתוכנו. ואם אין אנו יכולים להבטיח להם הכל מוכן לסעודה, האם תתן להם זאת הסוציאלוּת? אני חושב, כי משתי המדינות-לעתיד, הסוציאלית והציונית, יש לשניה תקוה לצאת לפעולה יותר מאשר לראשונה. בשומי אל לב, כי במוסדות חדשים רגילים לעשות הכל יותר טוב מאשר בישנים, אז תשעשעני התקוה, כי במדינת היהודים, שתוסד מחדש, יהיה גם המצב הכלכלי בריא ואיתן. ובגשתנו לכונן דבר חדש, הלא יש לאדונים, החושבים, כי עליהם לדאוג לטובת הפרולטריון, שעת-כשר להביע את דרישותיהם ולדאוג למלואן.

אין אני רוצה לחזור על דברי יותר מדי, ועל כן הרשוני לחתום. נקודת המצב שלנו איננה נסיגה לאחור, הננו אנשים מודרניים, ואי אפשר היה לנו להבין, למה זה תתקימנה שגיאות שנעשו בזמן קדום עוד בימינו אלה. הביטו על התנועה הזאת כעל תנועה של מעשה-צדקה, החפצה לעזור לעניים, שאין בה שנאה למי שהוא ויכולה להביא מעט רוָחה לאנושות.

בעתון “American Hebrew” מגלה מר קלוד מונטיפיורי את דעתו נגד הציונות. המאמר ראוי מאוד לתשומת- לב: בגלל אישיותו של המחבר, בגלל ההדור החצוני והתכן הברור והחריף. מפני הטעמים הללו רוצים אנו לטפל במתנגדנו זה יותר מאשר הסכנו לעשות כזאת, כשטוענים נגד התנועה הלאומית כל אותן הטענות הנודעות כבר, שנשנו ונסתרו זה פעמים הרבה.

יכולים אנו היום, אחרי שעברו כשלש שנים על הריב הזה, לחשוב את הוכוח הכללי על ערכה של הציונות לנגמר. פה ושם התבלטו ההבדלים היותר דקים שבהשקפה. כל אחת מן המפלגות לקחה כביכול סוף סוף את עמדתה בשדה המערכה. בשביל הפוסחים עוד היום על שתי הסעיפים, ואלה שעוד לא הכירו את הענין כראוי, תשאר רק השאלה, אל איזה משני הצדדים הם רוצים להספח. וכן נדמה לנו מר קלוד מונטיפיורי כעין נואם ראשי בשם המתנגדים, החוזר וכולל יחד, בברור שאין למעלה ממנו ובאֹפן נמרץ באמת, את כל מה שאפשר להשיג על תנועתנו. הוא מנומס למדי, כדאי להגיד מראש, כי מתנגד הוא בהחלט לציונות, שאותה הוא אומר לבאר לקוראי העתון “American Hebrew”. הוא איננו בא בעקיפין על מי שהוא, איננו קורץ בעיניו כמתקדש, איננו מעקם את מצב הדברים. הוא אומר: כך וכך הוא המצב האוביקטיבי של הענין, וכך וכך היא דעתי הסוביקטיבית שלי, של קלוֹד מונטיפיורי. גלו ראשכם בפני צר שכזה! אולם אחרי ברכת-הכבוד, הרשות נתונה לנו לעמוד אתו לקרב.

כן, מר קלוד מונטיפיורי הנהו בר-סמכא נעלה בשביל מתנגדינו. הוא בן-חורין, גאה, נאור, ועד כמה שיכול אדם להיות מאושר במתנת חלקו הבאה לו מן החוץ, הוא מאושר בארץ. הוא חי במדינה, אשר לעת-עתה הנֶה עוד אי-האֹשר בתוך הים הגדול של השנאה לישראל. הוא הנהו, מה שאין מכירים אמנם בקריאת שמו האיטלקי, אנגלי גמור. מוצאו ממשפחה, שיכולה להוכיח על ישיבתה זה זמן רב בבריטניה, ושרכשה לה שם עֹשר וכבוד. אין אני מכירו היטב, אבל לפי מה שהגיד לי בפיו באותו הראיון, שהוא בעצמו מזכירו בעתון “American Hebrew”, יש לשער, כי נתחנך כדרך חנוכו של כל אנגלי מושלם בן משפחה עשירה. הנהו היום בן ארבעים וכמה שנים, ימי נעוריו היו אפוא כבר אותם הימים הטובים, שבהם הֵחם – או יש לומר: הֵרך? – בנימין ד’ישראלי את לבם הקשה והחזק של בני ארצו בעד שווי הזכיות ליהודים. הצעירים בני גילו של קלוד מונטיפיורי היו חייבים תודה רבה לרומנטיותו של ד’ישראלי. כשהתעתדו יחד עם בני האצילים האנגלים למשחק הקריקט באיטן או בהאַררוֹ, כשטיילו בסירות או עסקו בלמודים באוקספורד או בקמברידז‘, כמעט שלא הרגישו עוד את ענים. בעל כרחנו נזכור את משחקי-התחרות האנגליים האלה ותעודתם החנוכית, כשאנו מתבוננים אל הדור החדש, שמר קלוד מונטיפיורי הוא בחיר בניו. במשחקי-התחרות החזקים האלה רואים אנו סמל החקוי והתשלוּם בעד אותן מלחמות החיים, שבהן מתפתח אֹמץ-רוחם של העניים. מלחמה ותחרות הלא הן כל החיים, ויען כי היה מקום לחשוש, פן יתמעט אֹמץ-הרוח במעמדות הגבוהים שבחברה, אם לא ילחמו בני הנעורים ויתחרו בכֹחם הגופני, יצרו בעלי החנוך האנגלי מתוך פוליטיקה נשגבה משחקים כאלה. אמנם לצעירים היהודים נצפנו יחד עם אלה בבית הספר גם די מכאובים וכעס. בנימין ד’ישראלי תאר את צרת נפשם של הנערים “הזרים” בדברים שנכנסו אל הלב ולא החטיאו את המטרה. בני-גילו של קלוד מונטיפיורי היו יותר מאושרים. מה נחמד ומשעשע הוא, בשומנו אל לב, כי צעירי ישראל בדור שלאחריו התנכרו ללאומותם העצמית, במדה שנתמעטו יסוריהם המוסריים, הודות לנאום המלא רגש, שנשא לטובת עצמו משורר יהודי. הרי לפנינו מקרה, כי רגש-האחדות היהודי הביא גם תועלת לאנגלוזכסים בני דת משה בעלי שמות איטלקים. הם מרויחים מבטולו של משפט קדום, אשר הצליח ביד אחד מהם. במשחק הקריקט באיטן או בהאררו, בטיולי המשוט באוקספורד או בקמברידז’ התקשטו באותם הצבעים שהתקשטו בהם רעיהם. הכתם הירוק עבר ובטל מן העולם.

והדור הזה, שנתחנך כבר בטוב ועליצות. היודע את מלחמת החיים רק על פי הדוגמא של המשחקים, נפגש פתאום עם תנועה של בני אדם נואשים. יהודים הם, ובכן בניו של אותו העם, שממנו יצא בנימין ד’ישראלי, ולהבדיל מן האדם הגדול הזה, גם קלוד מונטיפיורי. מה חפצם של היהודים האלה, כשהם קוראים מעמקי-הלב לציון? האין אנו חיים כבר בעולם שכלו טוב? האין אנו משחקים בקריקט יחד עם בניהם של המשפחות המיוחסות שבאנגליה? העוד אנו נושאים את הכתם הירוק? האין אנו יושבים בבית המחוקקים בתור ליברלים או קונסרואַטיבים? האין אנו מגיעים לפעמים אפילו עד למעלת האצילות? האין אנו עושים עסקים טובים? וכשאין אנו להוטים אחרי קנינים חמריים, מפני שאנו מסתפקים במועט או מפני שעשירים הננו, האין אנו יכולים אז לעסוק בעניני מדע?

מר קלוד מונטיפיורי הוא איש מלומד. הוא עוסק, כנראה, ביחוד בחכמת היהדות, מרצה הרצאות להנאת עצמו, ויש לשער, כי מימיו לא נגואלו כפיו בבצע-כסף. הוא גם אדם נדיב – על פי הנוסח הישן. מוציאים את שמו בכל רשימה של נדבות, הוא עומד בראש מוסדות צדקה שונים, וכששולחת אליו אחת הגבירות גליון לקבוץ נדבות, בודאי שהוא חותם על סכום היותר גדול. על כל זה אין לערער. ועדותו של אדם נדיב כזה תכריע באין ספק בכל דבר – מלבד בציונות, שהנדיב הזה מתנגד לה. כי ביחס אל הציונות נפלא הדבר. במדה שהאיש גדול במעלה ותנאי חייו טובים, בה במדה אין התנגדותו, מוכיחה בעוד שלהפך, אם יספחו אנשים החיים בטובה אל התנועה, הרי זו ראיה מכרחת על טיבה. לפי זה אנו יכולים כבר היום לקבוע יסוד זה: לגבי הציונות ערך הסכמתו או התנגדותו של איזה אדם עומד ביחס הפוך אל מצב עשרו. מר מונטיפיורי הנהו שרוי בטובה, ואיננו חפץ בשנוי המצב הקים? זה הוא אמנם נחמד מאֹד, יהי לו אשר לו. אבל לכל מי שדעתו ישרה קשה להשיג, איך זה יהיה בכל זאת לבר-סמכא, לשפוט על צרותיהם וצרכיהם של המוני בני אדם, שענים קשה כל כך לכחד, עד שהוא בעצמו אינו מכחיש במציאותו.

דעותיו הסוביקטיביות של מר קלוד מונטיפיורי אינן מכריחות אפוא. לכל היותר יש להצטער, על אשר הוא משפיע על מספר קטני-המֹח, או מושך אחריו כל אותם רכי-הלב, שכל כך נעים להם לעמוד במקום גדולים. תנועה עממית כבירה כתנועתנו יכולה להתיאש מאבדות כאלה. האובדים האלה ישובו להספח אלינו. כשיראו, כי הצדק אתנו, ואנחנו נקבלם אז בסבר פנים יפות.

אבל מה המה הטעמים האוביקטיביים של קלוד מונטיפיורי?

הוא מבאר בברור גמור את הסבות, שעל ידן יהיה איש לציוני. הוא מודה, כי גם יהודים חרדים גם מתקנים וחפשים בדעות הנם ציונים. לעומת זאת נכונים אנחנו להודות בחפץ-לב, כי אנשים מכל הסוגים האלה נמצאים גם במחנה מתנגדינו. ודבר זה בעצמו מוכיח, כי על פי השכל אין להביא את נקודות ההשקפה הדתיות בחשבון. כל איש מאמין וחושב גם בתור ציוני מה שלבו חפץ. חפש-הדעה, השלם, שהכל שוים בו, הוא לאנושות בעלת התרבות המודרנית קנין יקר כל כך, עד שאין אנו נותנים אפילו להתוכח עליו בקרב תנועותנו. השגותיו של מר מונטיפיורי הנן אפוא לשוא, ואין אנו משיבים עליהם כלל.

הגרעין שבהחלטותיו הוא זה:

“אומרים, כי מדינת-היהודים הוא הפתרון היחידי לשאלת-היהודים. נניח לרגע אחד כי כן הוא, אבל זה נראה כי הרבה תלוי באֹפן, שבו נגשים לפתרון הזה. היש לנו להתעצב על הפתרון הזה או לשמוח עליו? היש בו נחיצות מעציבה או אידיאל נהדר?”

אחרי שנסח מר מונטיפיורי את השאלה בצורתה הדִיפלֶמטִית הזאת, הוא משיב בנחת-רוח. יכולים לקרא את הדִילֶמַה שלו ותשובותיו עליה בבדיחות מתרבה מרגע לרגע. לפני שנים אחדות שחקו הרבה בצרפת על דיפּוּי, מי שהיה אז ראש הממשלה, שקרא באחד הימים נגד הסוציאליים: “הנני מסגיר אתכם בתוך דילמה”. אבל אותם המסוגרים בתוך הדילמה לא חדלו מהיות חפשים ושמחים, ועוד הִנָּם כֵן גם היום, בעוד שמר דיפוי כבר חדל למשול ולהסגיר בני אדם בתוך דילמות.

הרי החלק הסותר האחד בדילמה של מונטיפיורי: “האידיאל הנהדר”. מי שרואה בציון אידיאל כזה, אינו יכול להיות עוד אזרח בארץ מושבו. הה, אלי, מדוע לא? האין בין ההוה והעתיד רק בחירה צנומה כזו? כלום אי אפשר ליהנות מזכיות ההוה ולמלא חובותיו, בעת ששואפים ומתעתדים לימים טובים מאלה? ובכן, כיצד נבראה כל התרבות האנושית? בעל ההגיון מונטיפיורי יאמר – אף יוכיח, כי הוא מוכיח הכל – שאין אדם יכול לדור בשני בתים כאחד. אמת הדבר! אבל האם אינו יכול לבנות לו בית חדש, כשהוא יושב עדין בבית הישן? לא, איננו רשאי, יענה הוא על פי שיטתו ומהלך רוחו, המחזיק קפיצות כאלה לאי-הגיוניות ומסוכנות. כמובן, היו בני האדם יושבים עוד היום בבתי-כלונסאות ובמחילות עפר, אלמלא היו מעולם בעלי דעה אחרת מזו, שהוא הוגה אותה.

אולם ציון בתור “אידיאל נהדר” יש לה עוד חסרונות רבים: היא מעוררת בהכרח לאנטישמיות. והנה יש לנו נסיונות של שלש שנים במדינות שונות. בשום מקום לא עוררה או הגדילה הציונות את האנטישמיות. אדרבה, האנטישמיים היותר רעים מודים בזה, כי השאיפה האידיאלית הזו של היהדות החדשה ראויה לכבוד. אלמלא היה מר מונטיפיורי דואג כל כך למצבו הטוב עתה, אלמלי היה עומד במערכה במלחמת הקיום כמספר הגדול של אחיו בני עמו, כי אז לא עלתה על לבו המחשבה שיקולקל המצב. לא, לזה אין חשש; להפך, יש לראות מראש, כי בכל ארץ וארץ יעלו ערכם וכבודם של היהודים במדה שימעט מספרם. ואם לבסוף ישארו רק אלה שהתבוללו, אז יביטו עליהם כעל דבר יקר-המציאות, שיהיו באמת. אולם נניח, כי הצדק אתו, כי בעקב התנועה הציונית תצמחנה רעות למר מונטיפיורי ואנשים שכמותו – הכי יש לו הצדקה לדרוש מאתנו, כי אנחנו, העם היהודי, נוותֵּר על דרישותינו להטבת מצבנו, נחדל מהשמיע זעקת-שברנו ונחריש על כל העוני המוסרי והחמרי, המדכא אותנו? הדרישה הזאת מוזרה היא. מי שמעיז לדרוש אותה, מעיד בעצמו על עניות דעתו. חבל, שיש הרבה אנשים שחושבים כן, אבל רובם הם חכמים למדי שלא לדבר כן.

אחרי כן מבאר מר קלוד את החלק הסותר השני: “הנחיצות המעציבה”, ושוב הוא “מניח דבר-מה”. מה היא הנחתו? “כי האנטישמיות תחדל מחר, כי היהודים ברוסיה וברומניה ישתחררו פתאום, כי ההגבלות החברתיות והמשטמה, שהיהודים סובלים מהן באוסטריה, באשכנז ואפילו (ראה זה פלא!) בארצות הברית תבטלנה פתאום ותחדלנה כלה”, ואז תחדל גם הציונות בתור “נחיצות מעציבה”. אבל, כשהוא מניח הנחות, מדוע איננו מוסיף ומניח, כי חיים אנחנו על הלבנה או במאה השלש ועשרים לספירת הנוצרים, או כי יכולים אנחנו לעוף. אמנם, אלמלא ידענו, כי גם מר מונטיפיורי הוא איש מנומס ונדיב, היינו חושבים, כי מצחק הוא באופן גס על עני-היהודים.

לשאת את כל ההנחות החריפות האלה, שמר מונטיפיורי מוציא בהבל פיו מתוך הרחבת-דעת בחדר עבודתו, קצרה רוחנו. נסיון מלא מרירות עמוקה למד אותנו היהודים “המשוחררים” החדשים לדעת, כי האנטישמיות אינה בטלה ואי אפשר שתבטל, מפני שסיבותיה לא חדלו. הגדנו זאת פעמים הרבה. בכל יום ויום מתחדשות הראיות, הה, במלא כל העולם. הגרת המוני היהודים בתרועת-תודה על הרוחה שהיתה. ואנחנו, כבעלי דעה מיושבת, המרגישים באחריות הגדולה, הננו רוצים לדאוג לכך, שתהיה הגרה זו מסודרת באֹפן בטוח על יסודות המשפט. אין לנו אותה קלות-הדעת, שבה מרחיקים אי-אלו נדיבים אנשי חסד את המהגרים היהודים העניים לאיזה מקום שהוא מעבר לים, אם אך רחוק הוא למדי. כי הנסיונות האלה ללא הועיל הם, אף אם נעשים באמצעים היותר גדולים, דבר זה מתברר לנו יותר מיום ליום. בכל דין-וחשבון של האגודות “הנדיבות” האלה נמצאה הודאה יותר או פחות מסותרת, כי כל עמל העסקנים היה לשוא. כל זמן שלא ידעו האדונים האלה מאומה מהתעוררות ההכרה הלאומית, אפשר היה לא רק להצדיק, אלא גם להלל את מעשי-צדקתם. דבר זה נשתנה לאט לאט.

האם נחוצה היא הציונות? מוסיף ושואל מונטיפיורי. מי שאין לו ארמון באנגליה, לא יטיל ספק בדבר.

אבל, האין הציונות חלום על-דבר “ארמון-באספמיא”, מגדל פורח באויר, אוטופיה של בעלי חלומות? אין אנו רוצים להביא עוד ראיות מן השכל, שסוף סוף לא יבינו אותן אלא בעלי שכל, שאין דעתם מוגבלת. הציונים שלנו בבולגריה, באפריקה הדרומית מוכיחים זאת בעליצות סוערת. בבולגריה ראו, באיזה אֹפן מתהוה מדינה בזמן הזה. באפריקה הדרומית השתתפו בעשר שנים האחרונות בצמיחתה המהירה של קולוניה. ציוני הבַּאלקאן וציוני “Chartered Compagny” האגודה הבריטית להתישבות באפריקה הדרומית) הם לנו העדים היותר מוכיחים. ועוד זאת, כל הנפלאות שנעשו בסחר העולם, קו הקאַבל בלב הים, קיטור הרכבות, המכונות לזריעה, קצירה ודישה, צמר-גפן מהודו, החטים מאמריקה, הובלת זרם הכח על-ידי החוט הדק – בקצור, כל אותן הנפלאות הצומחות יום יום לעינינו, האינן מדברות על לבו האטום של מר קלוד מונטיפיורי הנאור? ראיותינו הן מהיום, וראיותיו מתמול שלֹשׂם. בתור מומחה שבע-רצון מבקיאותו הוא מביא דברים בשם הפילוסוף היהודי העתיק פילון. האין המלומד מר קלוד נותן אל לבו לפעמים לחשוב, כי הראשונים היו חכמים לפי רוח דורם, וכי תנאים אחרים שבחיים בוראים גם חכמה אחרת בעולם? דור דור וחכמתו, דור דור וחכמיו.

וכי אי אפשר לו למר קלוד מונטיפיורי לציר בדמיונו, מה ירחב לבם של אלה, שאין לבם הולך אחרי הנאת עצמם, אלא עובדים הם לטובת איזה רעיון, למרות צורריהם הרבים בכל העולם? במשך הזמן הקצר של עבודתנו התגברנו כבר על מעצורים יותר גדולים מן הדילמות הדחוקות של מר מונטיפיורי. אין הדברים פשוטים, כמו שמתארם לו הפילוסוף האנגלי-יהודי הזה. “נחיצות מעציבה” או “אידיאל נהדר”. אמנם, שניהם כאחד הם. הסבות המניעות את בני האדם שונות הן, כמו שבני האדם שונים זה מזה. כלם ביחד הם עצם הלאום. אולם מי שאין לו סקירה חפשית, אינו רואה, כמו שאומרים, את היער מפני העצים הרבים. ואדם כזה חפץ ללמדנו דעת? לא, לא איננו זקוקים לו. הננו רואים את היער, מאמינים אנו ביער. והציונות עוברת כרוח סער מטהר על פני כל היהדות. הענפים היבשים נשברים, ובצמרות יפָּנה בהכרח מקום לפאׁרות רעננות לעד, המתנשאות ועולות לאור השמש.

הועד הפועל החליט לקרא את קונגרס-הציונים השני לבזיל בשבוע האחרון לאוגוסט בימים כ“ז, כ”ח, כ"ט, ול' לאוגוסט 1898 יתאספו אפוא באי-כח העם היהודי מכל העולם שוב בעיר הזאת, המכנסת אורחים, כדי להשלים את המפעל, שהתחיל שם בשנה שעברה ושנפגש עם תשומת-לבם וחבתם של חוגים רחבים מאֹד.

הקונגרס הראשון הטיל על פקידיו לקבוע לועידה הקרובה את הזמן והמקום לפי מצב הענינים הכללי. על הועד היה אפוא לעסוק קדם כל בשאלה, אם בכל צריך לקרא לקונגרס גם בשנה הזאת. השאלה נפתרה אחרי עיון רב בחיוב.

הכל זוכרים עוד, מה שהיה הקונגרס הראשון. מפעל ארעי, שהצליח באֹפן מפתיע. למרות לעגם של מתנגדינו, למרות אי-בטחונם של האדישים נקראה האספה בחפזון, כדי לדון על מצבם הרע של היהודים, ובמשך שלשת ימים רכשה לה במשא-ומתן, שהתנהל בכבד-ראש, כבוד בעיני הכל; זאת יכולים אנו להגיד. אבל בהחלטותיו ותקנותיו של הקונגרס הארעי אי אפשר היה להמנע משטחיות במדה ידועה. כבר בנסיונות של החדשים הראשונים נראה ההכרח לשכלל כמה דברים בצורה מעשית שונה מזו, שתארנו לנו בתחלה.

עלינו יהיה אפוא להציע לפני הקונגרס אותן הדרכים שבהן תוכל תנועתנו, ההולכת ומתרבה מיום ליום, להתנהל לטובה, והקונגרס ידון בהן ויחליט אֹדותן.

כשם שגלינו בקונגרס הראשון את התמונה ממצב היהודים בכל העולם, כך יהיה על הקונגרס השני והקונגרסים הבאים אחריו לתת סקירה כללית על מקרי שנה שנה חולפת ולהוציא ממנה את המסקנות הדרושות לכלל. הן בין המאורעות היותר נכבדות יש לחשוב גם התקדמות תנועתנו הציונית, שעליה אנו רוצים לעבור בסקירה.

הממונים בידי הקונגרס הראשון יתנו דין וחשבון מפעולותיהם וידרשו את אִשוּרם. צריך שתהיה לקונגרס הזדמנות להביע או לערער על מה שנעשה.

את דרך מהלכו של המפעל לעתיד נלמד מתוך הוכוחים.

באֹפן זה משתכלל ומתחזק מקום המרכז לדרישותיה ותלונותיה של היהדות. יחד עם זאת אנחנו חוזרים ומטעימים בכל תקף את היסוד שנקבע כבר בקונגרס הראשון ושלא זזו ממנו: “בענינים המדיניים של ארצות מושבותינו אין אנו עוסקים באֹפן כללי לא בקונגרס ולא במקום אחר. בענינים כאלה אין דבר משותף לנו, ואנו מתנגדים בפרוש לכל פעולה משותפת. הן הקונגרס הוא בין-לאומי רק בה במדה, שהשאלה עצמה היא בין-לאומית. לפתרון הענינים הסבוכים האלה הקימים בארצות רבות, הדומים במינם גם אם שונים בהדרגתם, דרושה פעולה משותפת של יהודי כל הארצות. ואותה אנו מבקשים – לא פחות ולא יותר”.

הכל ראו את עבודתנו וכבר יודעים, כי זוהי אמת גמורה.

עבודתנו אמנם כבדה וגדולה. האספה בכל שנה ושנה היא נחיצות מוחלטת, מכיון שתנועתנו משתמשת באמצעי הוכוח בפומבי. מה שהיה בשנה שעברה בדרך ארעי, צריך שיהיה נקבע לדורות, ההתפתחות צריכה להיות מוכנה ומסודרת.

ואחרי שהכרנו בצֹרך הקונגרס לשנת 1898, עלינו עוד לתת טעם לבחירתנו במקום הזה. כל ציוני מרגיש כבר היום רגשי חבה לבזיל, שבה היתה אספתנו הראשונה. בבזיל קבלונו השלטונות, האזרחים ודעת-הקהל בנדיבות. בזה, סבורים אנו, יתוסף עוד עלה אחד של תהלה בספר תולדות העיר היפה, שעל גדות הרינוס השויצאַַרי, כי האנשים' אשר יתאספו שם לטכס עצה על גורלו של עמם האמלל, נתקבלו באֹפן זה. ובכן רגש של הכרת-תודה הוא, המושך אותנו שוב אל המקום הזה.

גם השכל מחיב, כי יתאסף הקונגרס בבזיל. זהו מקום ניטראלי לגמרי, ויכולים היינו להתבונן, כי בשום מקום לא נתעוררו חשדים מצד דעת-הקהל נגד אספתנו בעיר השויצארית הזאת. התנועה הציונית איננה רוצה לעמוד תחת חסותה של ממלכה יחידה באירופא, כי אם חפצה היא לרכוש לה חבתן של כל הממלכות, והיא מקוה להשיגה לאט לאט. ועל כן נדחתה ההצעה הראשונה לקרא את הקונגרס ללונדון. רשעת צוררינו, האורבת לנו תמיד, יכלה בנקל למצא בזה סבה לגלות פנים שלא כהלכה.

ובכן, במקום שהונחה האבן הראשונה, תספח אליה גם האבן השנית לבנין העתיד, אשר אנחנו בונים בלב מתון ובטוח, מלאי תקוה. בשבוע האחרון לאוגוסט שנה זו יתראו באי-כֹח הציונים בבזיל, לכבודו של עמנו ולתועלתו. הם יבֹאו, כדברי הנביא, מארבע כנפות הארץ.

בראשון לשבוע, ביום 6 למרץ, תתאסף באולם-המועצה בקלרקנויל אשר בלונדון ועידת ציוני אנגליה, האספה הגדולה הראשונה ממין זה, למן העת שדרכה הציונות המדינית על אדמת אנגליה, שמונה ימים לפני חתימת הרשימה כבר נודעו שמות מאה ושלשים ציר שייבואו לועידה. אלה ק"ל הצירים נבחרו מן האגודות הציוניות בבריטניה-הגדולה, שמספר חבריהן עולה ליותר מעשרת אלפים. נשלחו צירים מן שבע אגודות בלונדון ומן האגודות בערים: בירמינגם, דובלין, איקסטר, גלסגוב, הנלי, ליברפול, לימריק, לידז, מנשסטר, נורביץ, פורטסמוט, פלימוט, שיפפילד, וסוט-שילדס.

וכשאנו עוברים על הרשימה הזאת של ערי אנגליה, מתמלא לבנו גאון במשך רגעים. בכל המקומות האלה עוסקים בטפוחו ורבויו של הרעיון הציוני, מן פלימוט בדרום עד גלסגוב בצפון, מן פורטסמוט דרך בירמינגם עד מנשסטר, מן ליברפול דרך הים האירי עד דובלין יוצאים החוטים, ובאולם המועצה בקלרקנויל יעובתו היטב לעבות. אולם עבות זו אינה אלא כחוט בפני החבל החזק, שבו נעגן את ספינת הלאום הצלחה, כשנגיע אל חוף הארץ המקווה.

באולם-המועצה בקלרקנויל יתאספו רק בני ארץ אחת, ואף לא גדולה בערך השתתפותה בציונות. בארצות אחרות גדול הרבה מספר האחוזים מן היהודים הלוקחים חלק בתונעתנו, שהרי מצבם המדיני, החברתי והכלכלי בודאי משפיע עליהם, שיספחו אל מערכותינו. במצב טוב כזה שבממלכת בריטניה אין היהודים נמצאים עוד היום בשום ארץ מארצות התבל; זה הוא האי המאושר האחרון ליהודים המודרניים. עוד לפני זמן קצר היו מקומות, שחשבנו, כי האנושות ושווי הזכויות לא יחדלו בהם לעולם. זה היה חלום. בכל הארצות נחשב היהודי לאזרח פחות במעלה, אם בכלל נחשב הוא לאזרח. באנגליה חי היהודי כאזרח הארץ, והמעט שעוד לא נגעו בו לרעה. אנחנו היהודים בארצות היבשה איננו יכולים בעצם הדבר להתגאות, אם אחרי כל הנסיונות שנסינו, בהיותנו נענים, נדחים מכל העמים ומכל המפלגות, ורק היותר קיצוניים עוד סובלים אותנו בעל-כרחם, אם אנחנו שבים אל חיק עמנו העתיק. אבל יהודי אנגליה אינם צריכים היום כביכול לדבר זה, ובכל זאת הם עושים אותו. זה הוא מעשה ראוי לתהלה, ועל כן אנו מביטים עליהם בגאון ובהתפעלות, ושולחים ברכה נלהבה לאחינו המתאספים באולם-המועצה בקלרקנויל. הם לא עשו כמעשה אחינו בצרפת, שמצבם היום קשה כל כך, ולא חכו עד שתפרוץ השנאה, כדי שירגישו בלבם את אחדותם עם כל בני עמם המפוזרים. מעשה זה לתפארת הוא לציוני אנגליה, ובשמחת לב הננו מכירים זאת. בהם אנו תולים הרבה מתקוותינו, ואליהם הן קוינו כבר מראשית הויתה של תנועתנו הנוכחית.

אמנם היו לנו ימים של עצב, כשהודיעו חובבי-ציון האנגליים בקיץ שעבר, כי לא ישתתפו בקונגרס הבזילאי. בעיני רב חבריה של האגודה הלונדונית לא הובררה תועלת הקונגרס הכללי, וצירים רשמיים לא נשלחו משם. על ידי היחס הזה לא נתעה לבנו אף לרגע אחד להטיל ספק באמון-רוחם של חובבי-ציון. ידענו, כי היום או מחר ישובו להתאחד עם בחירי העם. וכן היה באמת, במהירות שלא שערנוה מראש ובהתגלות-לב, שהיא תפארת להם. למותר הוא לחקור ולדרוש, אם הסכים הקונגרס הבזילאי לדעותיהם של האדונים בלונדון, או אם הלכו הם אחרי דעותיו של הקונגרס הבזילאי. אולת היא לריב על דבר משפט הבכורה. לכלנו יש חפץ אחד, מטרה אחת לנגד עיני כלנו, משאת-נפש כלנו היא הקלת-העני, ובאידיאל, שעליו אנו נלחמים באמץ סבלני, יש דבר מה המאחד אותנו, ואין בו שום דבר מפריד בינינו.

איזה יהודי נבון יכול עוד היום, אחרי שעברו כמעט שתי שנים לציונות המדינית, לכחש בתועלתה של התנועה הזאת? כלפי חוץ הרימה את כבוד היהודים שירד עד לעפר, כלפי פנים היא מחזקת את רגש האחדות, ואם גם בשעה זו עוד לא נמלאו ההבטחות, בכל זאת זורח נגה של נחמה בחשכת הלילה של גורל-עמנו. שם במרחקים הוא מקום החפש! מיום ליום מתגברת ההכרה בלב ההמונים, כי יש רק דרך אחת לצאת מן המצר, שאותה אנו מראים זה ימים ושנים. במשך העת ההיא גברה האנטישמיות, המצב הולך הלך ורע בכל מקום, ויאוש נורא יתקוף בהכרח את כל היהודי, בנסותו לפנות לבו מדאגות-השעה הקשות ולחזות עתידות לבניו. היכניסם למחנה האנוסים שבו ימצאו מפלט רק מעטים, ולא רבים, הנמלטים אליו? היעזבם לחרפות ולגדופים אין מספר לכל ימי חייהם? הנאספים באולם-מועצה בקלרקנויל משיבים על השאלות האלה, בהציבם למטרה הראשית לועידתם: לחזק את הרעיון הלאומי בישראל!

הרעיון הלאומי. איך בושו לפנים לבטא דבר זה. היו חוששים, פן יהוו לשחוק ולקלסה, אם יתחשבו על הלאום, היותר עתיק בלאומים החיים עוד היום, והיותר מפאר למצער בימי קדם. אנחנו הציונים התחלנו לשנות מנהג זה. עוד יש מתמהמהים, אבל כלם יבאו, והמעולים בראש. וכיון שהתחיל פעם המסע, שוב אין מעצור בעדו. דורות חדשים, שצעיריהם כבר התקשטו באידיאל הזה, צומחים ונלוים בכח עליז על התנועה. הזקנים הנזעמים, עניי-הדעת וצרי-העיון משתמטים מעצמם, ואין להם חלק בדבר, שיכולים היו להתנחם ולהתגאות בו.

כשאנחנו מתבוננים היום אל מתנגדינו היהודים, נכון לבנו כבר עתה לנוד להם ולעתידם. נבואותיהם כבר נכזבו, בני עמם פונים להם ערף, ואפילו צוררי-היהודים מכבדים את הציונים יותר מן האחרים. שנוי נכר נראה גם בחוגי מתנגדינו היהודים. במה אנו מכירים כחו של איזה רעיון? בזה, שאין שום אדם יכול להסתלק ממנו, אם מתיחס הוא אליו בחיוב או בשלילה. והתאבקות עצומה. “לא שלחך, כי אם ברכתני”.

פתאם נראה לנו שנוי בנמוקי הריב. גם מתנגדינו נושאים את דברינו על שפתותיהם, מתגדרים במחשבותינו, ועתה גם מתפארים, שהם הם הציונים האמתיים. וכן העיז זה מקרוב עתון אחד, שהוא המאסף לכל התעלולים והשקרים הערוכים נגדנו, להחליט, כי ציוני הוא יותר מכל הציונים. מעשה כזה הוא פשוט נבלה. ונלחמים עתה באמצעים אחרים. ארץ-ישראל אינה שוה כלום, מפני שזה לא כבר היה בה – שלג. כאילו אין גם בארצות אחרות לא קר ולא חם. בארץ הקדושה פרצה מחלת זהורית (שאַרלאַך) או אַדֶמֶת (מאַזערן). כאילו אין בכל עיר מודרנית ובעלת תרבות גבוהה נפרצים תדיר נגעים וחליים קשים ורעים, ולבסוף: היהודים, היושבים כבר בארץ-ישראל, סובלים עני ומחסור, ומוכרחים לבקש נדבות בכל ארצות התבל. הה, יודעים אנו היטב את חבורת-הנגף הזאת של הקבצנות, וגם אותה הלא חפצים אנו לרפא. אין אנו רוצים לגדל קבצנים בארץ אבותינו, אלא אנשי-מעשה ישרים, בריאים, מאושרים ובני-חורין, העם יתוקן על ידי האדמה, והאדמה על ידי העם.

ואלה המתאספים עתה בלונדון לשם המפעל הטוב יואילו לזכור, כי פעולתם תהיה למופת, ואם תהיה רוח האחדות שורה על מועצותיהם, אז לא יאבדו רשמי היום הזה במהרה, כאבדן מחאותיהם וגלויי-דעתם של מתנגדינו. וזכרון אולם-המועצה בקלרקנויל לא יסוף מקרב היהודים.

~~~~~~~~~~

הכומר סטוֹיאַלובסקי נתן לאנשי סיעתו לקח לא-טוב. בממלכה מודרנית, המיוסדה על החֹק, אסור להצית אש, לרצוח ולבוז. שר המחוז ביאַסלו מתאר במכתב החוזר, שיצא מטעם הרשות, את השמועות בשם “מגוחכות ומוגזמות”, “השמועות, כאילו מותר היה לעשות במי שהוא מעשים ראויים לעונשין, כגון שוד וחמס וכיוצא באלה”.

הידיעה הזאת יצאה מחוג מסיתים, שאת ראשו ומרכזו רואה דעת-הקהל כמעט פה אחד בהכומר סטויאלובסקי. במחוז סאַנוק מתעתדים לבחירות, וכדי להכשיר את הרוחות לטובת בן-מפלגתו של סטויאלובסקי, לאַיֵם על היהודים ולרכוש את לב האיכרים, הוכנה הסתה זו באמנות יתרה. את האכרים הפתאים והאכזרים רִמּוּ, כי התירה הממשלה לבוז כפעם בפעם את היהודים ולהכותם חרם. אחדים הבטיחו, כי לשעשועים האלה נִתּן זמן של שני שבועות רצופים. אחרים אמרו, כי יוחג החג הזה בסירוגין: שלש פעמים בשבוע במשך חדש אחד. לבסוף הוכרחו לשלוח פלוגות צבא אל החזית הרוה מדם, מקום אותן השמועות, אשר בצדק תארן שר המחוז ביאסלו בשם מגוחכות ומוגזמות, והמנוחה שבה לאיתנה. אי אפשר באמת להרשות מעשי שוד וחמס וכיוצא באלה נגד מי שהוא, ואפילו נגד היהודים.

אנחנו מראש לא היינו מסופקים בדבר, שתהיה תוצאה כזו לאותו המאורע הזר, שאיננו מגוחך בלבד, אלא גם אכזרי. נקל היה לדעת מראש, כי יעצרו בעד רוח המרידה של האכרים הסלאַווים, המתעוררים לפעמים מתוך מצבם המשועמם למעשי-אלמות כחיתו טרף. חובות לגבי האנושות ונמוקי המדינה דורשים כזאת במידה שוה. בעיני הפוליטיקאים קצרי הראות, שאינם רואים את הנולד, נגמר בזה כל המאורע. לכל היותר מריעים אחדים מהם, כי שוב נראתה בהזדמנות זו הסכנה לסדרי המדינה, הנרדמה בחיק האנטישמיות. באהלי היהודים ובבתי משקיהם היא רק ראשית הדליקה, וסופה לעבור אל ראשי הגגות שבארמונות. האצילים ובעלי-האחוזות צריכים אפוא להזהר מפגיעתו הרעה של האכר הפרוע, אשר ילטוש חרמשו ביהודי, כדי לכלות קצירו בבעלי-האחוזות. תוצאת הדבר היא, שאי-אלו פוליטיקאים יהודים, הרחוקים ממקום המעשה, מוצאים אדרבה סבה לבטחון בפרעות האלה. מי שחפץ בקיום המדינה ובשמירת סדריה, צריך לברר היום או מחר את דעתו על השנאה ליהודים. עם ישראל יכול לישון לבטח. אם תפול דליקה, אזי יחלץ גדוד המכבים. אז יראו ראשי השלטונות ומזרקיהם במקום הדליקה, עד שיעבור כל העשן מעל החרבות השחורות.

אבל מה יאמרו הבריות על אדם פרטי או צבור, אשר ישימו כל מבטחם נגד דבר מסוכן מחמת דליקה בגדוד המכבים? גדוד המכבים יכול לאחר פעם את המועד, אפשר שיהיה עסוק בעת ובעונה אחת במקומות שונים, ולמרות רצונו לא יבא למועד הנכון. ומה יהיה אז? הכליון, אנחנו, היושבים בבתינו והחזקים בתוך תוכה של התרבות, שומרים שמירה מעולה “על נר דולק ואש בוערה, לבל יהיו לאיש למארה”, כפתגם השגור בפי שומרי הלילה. ¹ וחוץ מזה, אנו מתמידים לשלם סכומים קצובים לקופת האחריות בעד נזקי דליקה. וזה הוא המעט מן הזהירות, שבעל-בית נבון יכול להזהר בה. ולדבר הזה דרושה בינה לא גדולה מבינתו של שומר-לילה. וישראל, זה העם, אשר במשך ימי תולדותיו הארוכים ומלאים גם כבוד גם צער, הקים מקרבו אנשים הוגי-דעות במספר כה רב, ישראל זה אין בו אפילו מחכמתו של שומר-לילה. אין אנחנו שמים לב מראש, להרחיק את סכנת הדליקה, ונזק כי יבא, אין איש יודע, לאן יפנה בדרישת תשלומין בעד הנזק. ומי שמזהיר את חסרי-הלב מראש, כי יבטיחו את בתיהם באחריות מפני הדליקה, ילעגו לו וילחמו בו.

אבל אין אנו רוצים לדבר הפעם רק על הצד החמרי הזה שבציונות. הדליקה בגליציה, שכבר נכבתה, נותנת לנו איזה ענין אחר לענות בו. קדם כל: במי פגע האסון הזה לרעה? שוב באלה, שיש להם די לסבול. שוב בעניים, האמללים, המדוכאים שביהודים. שמענו אומרים, כי הבעלים, שבתי-משקיהם היו לבז ולשרפת-אש, הנם מלוים ברבית, המוצצים את דמם של האכרים הדלים. לפי זה אפשר לחשוב, כי פרנסה קלה היא לתת את השכרון בהקפה לאכרים סובאים, שדרכם לענות לדורשים מהם תשלומין באיומים ובמכות אכזריות. לנו, הנמצאים במרכזה של התנועה הציונית, יש, לצערנו, בכל יום ויום הזדמנות לשמוע על דבר הפרולטריון הגליצאי ולראותו בתמונות מעציבות. אין בעבודה אשר תכבד מן האנשים האלה, ואין משלח-יד – ברגש של צער וחמלה אנו אומרים זאת – אשר יהיה לאחדים מהם למרות כבודם. Tout comprendre,

(להבין הכל, הרי זו סליחה לכל). לחיות חפצים האמללים האלה, הם דואגים לנשותיהם הנענות c’est tout pardoner

ולילדיהם החולים והחלשים, לבל יגועו ברעב. מי זה יהין להשליך אבן עליהם, אם בתור רוכלים ובעלי בתי-משקה אינם נוהגים עדונים מוסריים בעצמם כאצילים גמורים? כשהם חוטאים נגד החֹק, נפרעים מהם בחֹזק-יד. והעדונים המוסריים, מי יוכל להתפאר בהם? כלום אותם, שהשעה שחקה להם, אותם היהירים המדברים באדישות על יהודי גליציה כעל דבר זר, כעל ענין שאינו נוגע להם, אותם שאינם מרגישים את החובה להתאחד למפעל גדול של עזרה בעד בני עמם המדוכאים בחֹמר וברוח?

זה הוא השֹּׁרש העמוק לכל הרעות, המוצאות את יהודי גליציה. מבחוץ חושבים כי יש בקרבנו אחדות, ועל פיה מתנהגים צוררינו. בעד חטאיהם ופשעיהם של יחידים מאתנו, מטילים את האחריות על הכלל כלו, אבל בקרב העם היהודי אין אחדות – עוד איננה.

ובכל זאת נדמה, כי מאורעות כאלה שארעו, למשל, בגליציה בעת האחרונה, מעוררים לאחדות. אין מן הצרך לעורר מדת הרחמים על גורלם המר של חפים מפשע. הצער, שאין אנו רואים אותו בעינינו, הצעקות, שאינן נשמעות לאזנינו, אינם רגילים להרגיז אותנו הרבה. אבל יהודי גליציה ומצבם הרע הנם גם בסכנה גדולה. צריך לשום לב לדבר, כי בגליציה יש כמיליון יהודים, החיים בתנאים היותר מחרידים. בשום פנים אינם אכרים בעלי השכלה נמוכה, אין להם, כביכול, אותו חסרון ההרגשה והידיעה, שבו יכול אדם להיות מאושר. גם היותר עני ושפל שבהם נעור על ידי אי-אלו ידיעות יסודיות לבינה ודעת. האנשים האלה נמצאים בתנאים שפלים ממדרגת מין האדם, וחייהם אינם חיים הראויים לשם זה. היש להתפלא על שהם נוטים בענים המר מן הדרך הישרה? יש בחיי ההמונים האלה מחזות, המרגיזים את רוחנו. בין יתר התופעות היא העובדה הידועה, כי בעת האחרונה נתרבה באֹפן מפתיע מספר היהודיות מגליציה, המתמכרות לקלון. הן מובלות כסחורה עוברת לשוק היותר איום אל כל אפסי הארץ. בשומנו אל לב את טהרת חיי המשפחה בישראל משנות דור ודור, אז יתכַּוֵּץ לבנו למראה עובדה כזו. ואלה, אשר כשל כחם המוסרי לסבול, נתונים לא רק למחסור נורא, אלא גם לרדיפות וענויים ביד ההמון. ובכן יש להם באמת סבה מספיקה לעזוב את “מולדתם”. אולם בכל מקום שהם באים שמה, נדחקים הם לאחור. אולי אין היום במלא רֹחב התבל בני אדם נואשים יותר מן היהודים העניים שבגליציה. הם אינם יודעים ממש, לאן יצאו ולאן יבֹאו. וכשהם פונים במבטם העצוב אל אחיהם בני עמם החיים בטובה, משיבים פניהם ריקם או, מה שגרוע עוד יותר, נותנים להם נדבות. וכן מגדלים את הקבצנים המטילים אימה ואת הקבצנים נמוגי-הלב.

לעבודה הם צריכים. רק על-ידי הספקת עבודה הם יכולים להוָשע. אולם העבודה אפשרית רק אז, כשיהיה פרי עבודתם בטוח. בטחון הרכוש הוא הוא הנותן און ועצמה לאכר במלחמתו הקשה באמת על אדמת חרישו. ליהודים אין אפוא בגליציה – ואולי גם במקומות אחרים – התקוה, שיהיה רכושם בטוח לעתיד. אמנם כאשר ינוח להם במשך איזה זמן, תתעורר גם בלב היהודים לאט לאט התקוה הבישנית הזאת. דוגמתה אנו מוצאים ביהודי הונגריה. אולם בפרוץ שנאת שכניהם, תנתק התקוה בתחלתה, ואתה יחד גם התשוקה לעבודה. בזה אנו רואים את מהותן של כל הפרעות נגד היהודים, גם אלה שהיו בעת האחרונה בגליציה. האם היו האחרונות? בכל אֹפן הורידו לימים ושנים גם את מוסרם של החפצים בעבודה, ועל אחת כמה וכמה של אותם הפרולטריים, שנשקעו ביון הקבצנות.

אבל יש יהודים נדיבים שקטים, הקוראים בשעת ארוחת הבוקר בעתונים את הידיעות על דבר הפרעות ומחליטים, כי רק באיזו עשרות מקומות נהרסו בתים ויהודים אחדים נפצעו. ומה בכך? גם במקומות אחרים יש מקרי-אסון, בני אדם ונכסים כלים ואובדים; רק אנשים משלנו רגשנים הם וצועקים מיד, כאילו נהפך העולם לתהו ובהו. אמנם כן הוא, יש יהודים חיים בטובה, המוציאים במנוחת לב לעז כזה; אלא שהם הפחותים שבעמנו, וכל ציוני ישר יכול לדבר עליהם רק בגֹעל-נפש ובוז. לבריונים כאלה, אשר הגיעו לפעמים על-ידי תעלולים חשודים למצבם הטוב, אין אנחנו פונים בדברינו. רק עם בני עמנו התמימים והישרים אנו דנים על השאלות החשובות האלה. על היחס שבין הפרעות והשחתת המוסר אנו רוצים להראות. אלה הפרעות, שהיו בגליציה, הפריעו את מנוחתם של המוני אחינו הרבים, היושבים שם, אולי לעשרות שנים. על כמה וכמה ילדים יהודים בגליציה עשו המחזות האיומים, שנראו במחוז סאַנוק-יאַסלו, רשם עמוק מימי ילדותם, שלא ימחה מזכרונם כל ימי חייהם. האם יוכלו להשתחרר עוד שחרור פנימי מזכרונות ימי ילדותם האכזרים?

אין הסתכלות זו באה ללמד זכות על היהודים בגליציה. הן לא עשו כל רעה, שבעדה ראויים היו, כי יציתו אש בבתיהם. הם לא פשעו אלא בחייהם בלבד, בחייהם המלאים צער ודאגה. ודוקא בשביל זה מן ההכרח הוא, כי תהיה להתנפליות, שאין להן כל יסוד וכל מובן, פעולה משחיתה על המונינו בבחינה מוסרית. המעמד הבינוני של יהודי גליציה, עורכי-הדין, הרופאים, הטכניקאים, בעלי בתי החרשת והמעולים שבסוחרים, כל אלה מוכשרים, על-ידי השכלתם בלבד, לשמור על רגש המשפט והכבוד של שפלי-המדרגה נכרת מלבם. הפסיכולוג הסוציאלי אינו יכול לעבור מבלי משים על המחזות האלה.

ישראל? גם עמים אחרים תמצאנה צרות רבות ורעות, אבל הם קמים תמיד ושבים לראות חיים יותר טובים. אחרי כל מלחמה יבֹא השלום. רק ישראל המפוזר הנהו מנוצח תמיד, ואחרי מפלתו אינו מוצא מנוח. הבטחון החמרי הוא היסוד לבריאות מוסרית, ועל-כן אנו דורשים בכל חם לבנו ושואפים בכל כחנו לתת לעמנו את הבטחון החמרי, שאותו יוכל למצא רק על אדמת אחוזתו. ובריאותו הבוסרית של עם מפוזר ומפורד בכל העולם היא רבת-ערך לכל העולם.

בפעם השנית מתאספים באי-כח העם היהודי בבזיל. אנחנו, אשר מתוך מכשולים אין מספר קראנו בשנה שעברה לקונגרס הראשון של ציוני כל העולם, אנחנו מרגישים ברגע הזה שמחה ודאגה כאחד. הן עלינו להמשיך מפעל, שתחלתו היתה קשה, ולא רק לשכללו בלבד, אלא גם להגן על הנעשה מפני ההריסה.

בשנה הזאת לא יהיה לנו עוד להזהר מפני חסר-ההבנה מצד שאינם-בני-ברית באותה המדה, שנזהרנו בה בשנה שעברה. בכלל נודע כבר בכל מקום, מה שהציונים חפצים ומה הוא הקונגרס הבזילאי. בשנה שעברה עוד היינו מוכרחים להגן מראש על מחשבותינו מפני החשדים היותר נבערים. מוכרחים היננו להגיד מפרש כי אין בדעתנו לקשור קשר בין לאומי נגד התושבים הנוצרים, וכי אין אנו יוצרים הסתדרות, שתקיף את כל העולם ותכניע אותו תחת השפעת היהודים. בשנה הזאת אין לנו צֹרך בגלויי-דעת כאלה. רק מי שמתכַּוֵּן לדבר שקר, יכול לבֹא עלינו בעקיפין כאלה. היום כבר נודע בכל מקום, כי הקונגרס הציוני אינו אלא מקום לוכוח גלוי, החפץ להסיר באמצעים נאותים את העֹני המעיק לרבים, את העֹני הבלתי רגיל של העם היהודי.

על כל אלה דנו בקונגרס הראשון בכבד-ראש וביקר, שהצליחו לעורר בשבילנו את השתתפותם של חוגים רחבים. לא נשאו נאומים מבהלים ונלהבים, התלונות על מצב אחינו, הרעוע לצערנו בארצות כך הרבה, היו בלי רגש של שנאה, אבל גם בלי נהי-תמרורים. כל מי שהתבונן בלי משפט קדום אל וכוחי היהודים שנאספו בבזיל היה מחויב להודות, כי כל אחד ואחד ידע לשלוט ברוחו באֹפן מתאים אל המקום והזמן. כל אחד מחברי הקונגרס הרגיש, כי באו שמה, כדי ליסד מוסד חשוב מאֹד לכלל האומה, וכי דוקא באי-כוחו של העם היהודי, המרדף בלי-חשך, מחויבים היו להתנהג בנמוס באספת-הפומבי ובוכוחיה. וכן התכונן בקונגרס הבזילאי מעצמו הטעם היפה באמת, בלי סדר קבוע מראש ובלי אמצעי-הכפיה, הנחוצים כל כך בקהל של מתוכחים. תוצאות המשמעת החפשית הזאת לגבי חק-האספה, שלא נכתב אלא שהכל הרגישו בו, היו אותם הוכוחים היפים והמועילים, שיהיו לקונגרס-הציונים הראשון לתפארת עולם. אמנם היו נגודים יסודיים; אבל אלה התגלו באֹפן הגון, מבלי לפגוע בכבודו של איש, ומבלי לתת לעומדים מן החוץ מחזה של ריב ומדנים בין אחים. מתוך כל אלה נבראה בקרב חברי הקונגרס ההרגשה הכללית הנהדרה שלא תשכח מלבנו, אשר הועילה כך הרבה להרמת כבוד תנועתנו ולהפצתה בכל העולם.

מאז נשמעה המלה האחרונה של הקונגרס היסודי בבזיל, חלפה שנה. היא היתה מלאה תלאות ודאגות למנהלי הענינים הציוניים שנבחרו בידי הקונגרס, הם עבדו בכל כחותיהם, ועתידים הם לתת וחשבון לפני הקונגרס ולדרוש, שיאושר מפעלם. אין אנו רוצים להקדים פה דברים על הדין והחשבון, שעל פרטיו ידון הקונגרס. אבל זאת רשאים אנו להגיד, כי בשנה הזאת התרחב והתחזק הרעיון הציוני. התנועה התבצרה, וכמה מוסדות חשובים נתנו לה. כל זה לא היה מעצמו, כי אם נעשה למרות מכשולים שונים. כל ההנהגה נסתדרה באֹפן סדורי ומדוייק, ואם גם בחפץ לבם מקדישים מנהלי התנועה את כחם לעבודה, שלקחו על עצמם בתור משרה של כבוד, בכל זאת היה עליהם לזכור תמיד את היום, שבו אולי יכובדו אנשים אחרים בבטחונו של הקונגרס. בגלל האפשרות הזאת נחוץ היו להכין מראש סדר בלתי-אישי כביכול. הממונים של עכשו סדרו אפוא את ההנהלה, וינהלוה כחק;להמשיכה הלאה יהיה תמיד דבר קל. מסביב לגרעין, שברא הועד הפועל בשנה שעברה, יכולה ועתידה להִוָּצר תרבות השנים הבאות.

באיזה רוח כלכל הועד הפועל את מעשיו אלה, זאת יכירו לדעת בקונגרס. אולי לא נפריז על המדה, בהחליטנו, כי ההנהגה, שהיתה עד עתה, עמלה להתגבר על כל המכשולים, שהיו מונחים על דרכה. נחוץ היה, שלא יחדל להיות לתנועתנו אֹפי של תנועה נוחה, מתונה, מתאימה בכל דבר אל החקים ומיוסדה על אהבת-האדם. רק אחרי שהצליח להסיר את כל אי-בטחונם של הגורמים המדיניים הבאים בחשבון, יכלו לקוות להתפתחות מועילה. אחדים יחשבו את המדה, שבה החזקנו בעל כרחנו, לאִטית יותר מדַי. אולם אנחנו חשבנו ליותר מועיל, לבלי הביא בסכנה שום דבר ממה שכבר רכשנו, מאשר לאבד את כל תנועתנו בלא עִתָּה על-ידי צעדים ונסיונות מבֹהלים. דוקא על ידי עבודה מתונה חשב הועד הפועל להתקרב למלוא חובתו, והוא קוה, כי גם בלי מסירת מודעות מפרשות תהיה הנהגתו המדינית מובנת לכל טובי הציונים. מוקפים אנו מתנגדים, לצערנו עלינו להגיד זאת: מתנגדים יהודים, שהם גם תאבים לחדשות, גם קשה למלא ספוקם בידיעות. הרי לפנינו אנשים הדורשים בלי הרף לדעת, מה-זה עושה הועד הפועל. אבל התענינות זו אינה אלא מעשה של צביעות. אלמלי לא עצרה הנהלת תנועתנו כל לבלי השיב על כל שאלה סוערת ממין זה – אולי כדי למצֹא מנוחה – כי אז היתה זאת שגיאה גדולה. כי רק אז היו מתחילים לשאול ולבקר. אפשר הדבר שיהרס באֹפן זה איזה מפעל, שלא נתבשל כל צרכו, בעוד שיכול הוא לבא לידי בשול במנוח והשקט. מעשים אחדים מעציבים ומחפירים, שהיו בבני אדם מגלי-סוד, הראו בברור גמור, כי אי אפשר לעולם להזהר בהנהלת ענינים במדה מספיקה. דבר זה מונח בטבע תנועתנו, החפצה להקיף את כל היהודים, כי גם אנשים, אשר נלחמו לפנים בשאיפות הציוניות, יספחו אל מחננו אם מקבלים הם את הפרוגרמה שלנו במלואה. בנדון זה אמנם עלינו להאמין לדברי כל החוזר בתשובה ומסתפח אלינו. הן אפשר שתמצא לנו גם בקרב אלה עזרה כבירה, אשר נקבלה ברצון ובשמחה בשביל המפעל המשותף לנו. אולם אם תהיה הסתפחות זו במרמה, התשובה לשם חניפות, וההשתתפות בעבודה רק מסוה לבגידה, אז אין מלה שתהיה חריפה יותר מדי בשביל נבלה כזאת.

הננו מקוים בבטחה, כי לא יהיו בקונגרס בני אדם ממין זה. החוש הבריא של חברינו ידע להסיר את המסוה מעל פני הנוכלים הערומים ולבטל את מזמותיהם הרעות, ואם ינסה מי שהוא להוריד את מועצותינו למדרגה שפלה – בשגגה או בזדון – אז יכיר וידע, כי אין בדעת הציונים לתת למי שהוא להפריע את הקונגרס, שכוננוהו בעמל רב.

לעצור בעד חפש-הדבור, בודאי שלא יעלה על לב איש מאתנו. להפך, כל הרעות, שתשמענה בטעם הגון וראוי לאנשים נאורים וישרים, תוכלנה להתבטא בקונגרס שלנו באין מפריע. כי, עם כל השיתוף ברעיון המאחד אותנו, יש הדרגות וגונים שונים, שיש להם זכות הקיום, ואת הזכות הזאת לא יתכן לשלול מהם. קונגרס הציונים הוא, של כל הציונים, אבל גם של הציונים בלבד. מי שקבל הרשאת-ציר וממלא את חובת הרשאתו, יכול לעשות זאת רק על יסוד הפרוגרמה הבזילאית. את העובדה הזאת אין לשנות. למי שאינו ציוני אין מקום בקונגרס הציונים בתוך הצירים.

הקונגרס יברא לו אותה ההנהגה, שתהיה רצויה לרב הנבחרים. בקביעת ההנהגה על ידי בחירה, בודאי שכל הפראקציות של הרעיון הציוני שוות בזכותן, להביע את דרישותיהן והשקפותיהן, ולהביאן לידי נצחון, אם יהיה לאל ידן. אבל מכל ציוני אמתי יש לקוות בהכרח, כי יכיר מרצונו הטוב באבטוריטט נוצר בידי הרוב. רק דרך זה אפשר להתמיד את המפעל ולתת להנהגה את האבטוריטט לפי חוץ הדרוש לה, בכדי לדבר ולעשות חוזה בשם העם העברי.

זאת ישים אל לבו כל מי שנתכבד להיות ציר בקונגרס הציוני השני ולהשתתף בגאולת עמנו, שהיא משאת נפש כלנו. העם לא יסלח לכל מי שיחטא נגד הקונגרס. באספה הזאת יצרנו לנו קנין לאומי חדש. אמנם, הקונגרס צריך שיזכירנו את יום השבת. בכל ימי השבוע אדם עמל ויגע, הולך שחוח תחת כבד משא החיים, אך ביום השבת גם העני בישראל נעשה בן-חורין ואדון לביתו. כן הוא הקונגרס, יום המנוחה והחרות היפה בחיי עמנו המרים, היום הזה יהא קֹדש למחשבות רמות, המכוונות לתקן את גורלנו, ויחד עם גורלנו גם את עצמנו. קדשו אותו, את יום האומה, כבדוהו!

שנה תמימה עברה על הציונות, למאז נאספנו פה בפעם הראשונה. היום נאספנו פעם שנית פה, מפני שאין לנו מקום טוב מזה ומפני שנקשרנו בקשר של הכרת-תודה אל העיר הזאת, שבה יכלה תנועתנו חסרת-המולדת להביע את דרישותיהם ותלונותיהם של בני-אדם נדכאים.

כרעיון מוזר, שרבים לא הבינוהו, נתגלתה תנועת היהודים החדשה בפני כל העולם. אחדים חשבוה לחזיון מבהיל מדורות שעברו, כי העם היהודי הלא כבר מת ונשכח מלב. אבל בנו היתה כעין הרגשה כהה, בטרם עוד באנו לידי הכרה ברורה, כי לא אמת הדבר. הן המות היא הקץ לכל צרה; ואיך אפוא אפשר היה, שסבלנו אנחנו? וכן יצאה לנו צורה חדשה מפתגם הפילוסוף: “הנני סובל ואם כן חי אני!” ולאט לאט, בין פגע לפגע, התבלטה הכרתנו זו בצורות יותר קבועות, עד שבאה ההכרה הלאומית לגמר בשולה, אם גם לא כקנין העם כלו, אבל בכחה הכביר להתפשט יותר ויותר. ואמנם, היא הלכה והתרחבה, חדרה אל המׂחות ואל הלבבות, רכשה לה זקנים עם נערים, והקונגרס הציוני הראשון כבר הראה גלוי לכל, כי ההכרה הלאומית שבה לתחיה. אבל היו עוד פקפוקים חשובים וקשים נגד קריאת אספה כזו, שבה ישתתפו אזרחים מארצות שונות. האם לא יתעורר בלב צוררינו החשד, כי חפצים אנו לקשור קשר בין-לאומי על שכנינו הנוצרים? אם לא יורע בזה מצבנו בארצות אחדות? לעומת זה ביסוד אגודה בין-לאומית, אלא במשא-ומתן בין-לאומי. וזאת נחזור ונגיד פה לזכרון עולם: אי-אפשר שיהיה לנו עסק באגודות סתרים, בשתדלנות חשאית ובדרכים עקלקלות, אלא חפצים אנו לדון בפומבי על מצבנו בהוה ועתידותינו להבא תחת השגחתה התדירית של דעת-הקהל.

אין זאת, כי אם רוח האמת דברה מתוך גרוננו; כי הקונגרס עורר באמת תשומת-לב רבה גם בתוך אלה, שהתיחסו לפנים בקר-רוח או בשנאה אל היהודים. לכל לאומות ישרה, שאינה שמה מסוה זרים על פניה, יש הזכות הטבעית לדרוש שיכבדוה ויסבלוה העמים האחרים, כל זמן שאיננה מסוכנת להם. אל נא נשכח גם בימינו אלה, המעוננים מן האנטישמיות, כי קדמה להם עת יותר נדיבה, שבה נתנו לנו כל עמי התרבות את שווי-הזכיות. כַּוָּנתם היתה בודאי רצויה, אבל התוצאות אינן מספיקות. האם בנו היה הדבר תלוי או באחרים? כנראה, גם בנו גם בהם, או, יותר מזה במצב שנתהוה זה כבר, שלא יכול להשתנות על ידי חקים ופקודות. החקים היו מאירים פנים יותר מן המנהגים. זכינו לראות בעינינו את הנסיגה לאחור, אותה החרטה שנתחרטו העמים, אשר זה מקרוב קבלונו בחסדם. – אבל מתוך האמנציפציה, שאי-אפשר היה לבטלה, ומתוך האנטישמיות, שאין בשום אׂפן להכחיש במציאותה, יצאה לנו מסקנה חדשה גדולה בערכה. לא יתכן לחשוב, כי מובנה ההיסטורי של האמנציפציה היה התנאי, שנחדל מהיות יהודים, כי על-כן דחו אותנו, כאשר חפצנו להתערב באחרים. מובנה ההיסטורי של האמנציפציה היה אפוא בהכרח, כי נכונן מולדת בעד לאומתנו המשוחררה. דבר זה אי אפשר היה לפנים; אפשר הוא היום, אם נחפץ בכל כחנו.

לא די בזה, שאנו מרגישים ומכירים את עצמנו כלאום; אחרי ההכרה הלאומית צריך שיתעורר גם הרצון הלאומי. אבל בנדון זה היו ויש עוד כמה מעצורים. במשך ימי צרה ארוכים אבד מאתנו הרצון המתמיד, ולא נועזנו עד עתה להשמיע בפומבי אותן השאיפות, אשר כל עם אחר לא רק שלא יסתירן, אלא גם יחשוב את טפוחן לכבוד ציבורי היותר גדול. וכשאנו עושים זאת עכשו, נפגשים אנו בסרובם הפאַסיבי של אנשים המתנגדים לכל שנוי ובוחרים מתוך עצלות להשאר גם במצב היותר מעיק; נפגשים אנו אפילו בשנאתם של אותם החוגים המדברים, כביכול, בשם הצבור היהודי. התופעה הזאת נראתה ביחוד במחאותיהם של רבנים אחדים. לפלא גדול יחשב תמיד הדבר, כי האדונים האלה מתפללים על ציון בה בעת שהם נלחמים נגד ציון. את הנגוד הזה אפשר לבאר מתוך הספק שיש בלבם לכתחלה, אם גם הקהלה תסכים לקריאת-ציון החדשה. אבל לא יתכן שיהיה רעיון כרעיוננו תלוי בדעתם של ראשי הקהלות ורועי-הנפשות שלהן, הדואגים להנאת עצמם. כמעט בכל מקום נוטות אחרינו שדרות העם הרחבות. אלה הן רב מנינה ורב בנינה של הקהלה. ולפיכך צריך שיתנהג הכל ברוחם. לא הראינו עד כה על הנגוד הזה, כדי שלא להטיל איבה בין אחים. אבל סוף סוף נחוץ לשום קץ לדבר. אי אפשר שישאר עוד המצב כמו שהוא, שיעשו ראשי הקהלות תעמולה נגד ציון. מצב כזה מתנגד אל השכל ואי אפשר שיתקים. עלינו לשום קץ לו. בכל הקהלות, אשר ראשיהן לא נתנו מעצמם ידם לנו, עלינו לפתוח במלחמה לעת הבחירות. אנשים הראוים והמוכשרים לכהן במשרות כבוד כאלה והקרובים אלינו בדעה, אותם צריכים אנו להרים על נס ולהביאם אל חדר הקהלה, בשם הרעיון הלאומי. בכבודה של הקהלה היהודית, באמצעים אשר בידיה ובאנשים החיים על חשבונה לא יתכן שישתמשו נגד הרעיון הלאומי. ועל-כן אני חושב, כי מדבר אני ברוחכם, חברי הקונגרס הנכבדים, בהחליטי, כי אחת ממטרותינו היותר קרובות היא: כבוש הקהלות.

זוהי גם הדרך הנכונה והישרה, שבה יתגלה הרצון הציוני של העם, לא רק במועצה, שאליה אנו מתאספים פעם אחת בשנה, אלא גם במעשים בכל יום ובכל מקום, שבו יושבים יהודים. לא די בזה, שנדע אנחנו, באיזו מדה תקף הרעיון הציוני את לבות העם; עובדה זו צריכה להֵרָאות גם לאחרים. הפתקא לבחירה הוא האמצעי הכשר לזה, שאין לערער עליו.

מחוץ ליהדות כבר רכשו להן שאיפותינו רגשי חבה מרובים וחשובים, ויש רק מפקפקים בדבר, אם אנחנו הציונים איננו רק קבוצה קטנה בודדת, שאת הבטחותיה וכַוָּנותיה אין להביא בחשבון. כבוש הקהלות יוכיח על היכׂלת שבידינו.

כשאנחנו מבקשים ומשתדלים לרכוש לשאיפותינו את רגשי חבתם של העמים האחרים, מוצאים גם בזה מקום לערער עלינו. כן, אותם האנשים עצמם הקובלים עלינו, כי הציונות מקימה חיץ חדש בין בני האדם, מתאוננים על אשר הננו שבעי רצון מחבתם של הציונים הנוצרים. אבל לנו אין זה דבר שפל המכוון להנאת עצמנו, כשאנחנו לוחצים את הידים, השלוחות אלינו בחבה. קדם כל מתגלה בזה, כי יש כח גדול לציונות, כדי להביא שלום לעולם. מחשבות, נקיות משנאה, תחזקנה בצמיחתן על האדמה הזאת. הננו מחזיקים בכל תקף ביהדותינו, ובכל זאת אנו רוכשים לנו אוהבים נדיבים, שאינם מתכונים לטובת עצמם. היש בזה איזו רעה? אנחנו, המקימים כביכול חיץ חדש, מקרבים בנסיונותינו הנוחים את בני האדם זה לזה. אין אנו משתמשים בתחבולות ומעשי להטים; הננו מראים את עצמנו כמו שהננו; הננו מדברים פשוט את האמת.

ואמנם אמת הדבר, כי זקוקים אנו לאוהבים כאלה. את המפעל, שאליו אנו שואפים, אנו רוצים אמנם להוציא לפעולה בידי עצמנו. אבל דרוש, כי יסובבנו הרבה חסד, שבלעדיו אי אפשר שיצליח הדבר. במה אנחנו ראויים חסד זה? בזה, שהננו פותרים שאלה קשה, שהיא למשא על ארצות אחדות ובלעדינו אי אפשר לפתרה. כי שאלת-היהודים קשה היא מאׂד לממלכות אחדות. כשנדבר על המצב הכללי של השנה שעברה, תשמעו, מה רבות היו לצערנו גם בשנה ההיא הראיות לנחיצות הציונות. פעם פה ופעם שם, היום בדרום ומחר בצפון מתפרצת השנאה לישראל; אין ארץ של תרבות נוטה כל כך לצד מערב, עד שלא יהיה בה מקום לשנאת-היהודים הנושנה; אין ישוב חצי-נמוסי נסוג כל כך לאחור, עד שלא הגיעו אליו עדין הצורות והססמאות היותר חדשים: האמון משתולל פתאום ברחובות, ולנגה מוקדי-אש נכחד רכוש היהודים, ולפעמים גם בעליו עמו.

אולם יש עוד רעה גדולה מזו. לא שפיכת-הדם, לא ההריסות, לא הנאצות הן הרעות היותר גדולות. הפרעות האלה מביאות הרבה נזק לנשמת עמנו המעונה. הן חותרות חתירות תכופות תחת רגש המשפט והכבוד, ועושות את אלה, שאליהם נוגע הדבר, לשונאי אותה החברה, המתיחסת אליהם כאם חורגת, ושבה נעשים מעשים כאלה. אל נא נתפלא, אם הפרולטריים שבפרולטריים, מרי הנפש מכל בני האדם נמצאים בכל הכתות של המהרסים הקיצוניים. אל נתפלא, אבל נשתדל לתקן את המעוות.

אולי יש לקוות מחכמי מדינה הרואים את הנולד, שהם יכירו את הסכנה החברתית שיש בשאלת היהודים, כל זמן שלא נפתרה. היהודים הם, כפי שרגילים לאמר, יסוד מהרס. פה ושם יש מתנודדים מעול אל עול. ומכיון שאנו חפצים לעשות את היהודים ליסוד בונה, מחויבים, על פי ההגיון הבריא, לתמוך בידינו כל אלה, שאינם חפצים, כי היהודים יהרסו הכׂל. הננו נכונים לקרב את תקופת הבנין בישראל – כל הדרוש לזה יש לנו בשפע רב: בני-האדם, החׂמר, התכנית. חסר לנו עוד רק – מקום לבנין.

אמנם המקום הדרוש לחפצנו הוא יחיד במינו. אין מקום בארץ, שהכל דרשו אותו כמקום הזה, וכל כך בערה תשוקת עמים רבים אליו, עד כי יבש מחׂם תשוקתם. אולם אנחנו מאמינים, כי יש לפנה החרבה הזו שבמזרח לא רק עבר בלבד, אלא גם עתיד כעתידנו אנחנו. על האדמה הזאת, שצמחיה עתה כה מעטים, צמחו לפנים דעות, שמהן נהנתה כל האנושות. ודוקא בשביל זה לא יוכל איש להכחיש, כי יש בין עמנו ובין הארץ ההיא יחס, שלא יבטל לעולם. אם בכלל יש לאיזה עם משפט אחוזה באיזו ארץ מארצות התבל, אז מחויבים כל העמים, המאמינים בכתבי-הקדש, להכיר את משפט היהודים. ויכולים לעשות זאת בלי קנאה ובלי פחד, כי אין ליהודים כח מדיני, ולעולם לא יהיה להם עוד כׂח מדיני.

מה היה, לו באה אחת הממלכות הקימות להאחז בארץ ההיא – זאת היא שאלה אחרת. הארץ הִנֱּהֶ לא רק מולדתם של הדעות היותר נעלות ושל העם היותר אמלל, אלא חשובה היא בערכה הגיאוגרפי לכל עמי אירופא. דרך הארץ ההיא תהיה בזמן לא רחוק מסלת תרבות ומסחר לאזיה. אזיה היא השאלה הדיפלומטית לעשר השנים הקרובות. ואולי רשאים אנו, בכך ענותנותנו, להזכיר, כי אנחנו הציונים, למרות שרגילים להכחיש בהשקפתנו המעשית, הקדמנו להכיר את ההתפתחות הזו, העתידה לבׂא בהתחרות עמי אירופא ולהגידה מראש כמה שנים לפני בואה. כבר היום נראה, איך יהיה הדבר הזה. יודעים אתם, באיזו תשומת-לב תספור כל ממלכה את צעדי רעותה בדרך הזאת. וכשמתעתד המושל היותר מודרני שבעולם הישוב לבקר בימים הקרובים את המקומות הקדושים, שומעים אנחנו מתוך הבאורים של דעת הקהל בכל הארצות קול פחדים ובמקומות אחדים גם דברי איבה גלויים. הארץ הזאת אי אפשר שתהיה, ולא תהיה לעולם לנחלה לאחת הממלכות האדירות, מפני שהרבה שומרים לה; נשמרה היא בעין פקוחה לא רק בידי בעליה מהיום, אלא גם בידי כל יתר הממלכות.

האם עתידה היא בהכרח להשאר במצבה זה עד אחרית הימים? דבר זה היה מעציב לכל הצדדים, מפני ששני צרכים כלליים, התרבות והמסחר, תלויים בו. הממלכה העתמאנית הראתה במלחמה האחרונה מחדש, כי כחה להיות לא נהרס. יש לטורקים כשרונות מצוינים, הם אמיצי לב ונדיבי רוח ועלולים הם להקריב את עצמם – רק הכשרונות הדרושים להפרחת התרבות והתעשיה בארץ חסרים להם. זוני עובדה. ולפיכך היתה מתחזקת ומתעשרת, לו הכניסו לתוכה יסוד עממי שקט ושואף לעבודה, שיש לו אותם הכשרונות החסרים שם.

המטרה, שאליה אנו שואפים בכל כׁחנו, היא אפוא לברׂא את התנאים הדרושים, כדי לבא לידי הסכם בענין זה. רשאים אנו להגיד, כי ממשלת טורקיה יודעת היטב את אמון-הרוח שבשאיפותינו. אין אנו רוצים להכניס מתישבים בחשאי, ובכלל אין אנו מנסים לעשות מעשים בדיעבד, בטרם נעשה חוזה עמה. כי לנו אין שום חפץ בתקון המצב הכלכלי בטורקיה, מבלי שיהיה לנו תשלום גמול. כל הדבר צריך להעשות על פי הכלל הנוהג בעולם: “Do ut des” לאמר: “נותן אני, כדי שתתן אתה!”

השאלה היא אפוא: מה עלינו לעשות עוד להבא. כבר בקונגרס הראשון הכרנו את הנחיצות ליסד מוסד כספי בעד עבודות תנועתנו. זה יהיה אוצר התישבות היהודים. נפלא הדבר מאד, כי מתנגדינו היהודים לא חפצו בשום אׂפן להכיר בכשרוננו ליסד מפעל כזה. אבל בקרבנו יש לא רק אמנים ופילוסופים, מלומדים ועתונאים, עורכי-דין, רופאים וטכניקאים, אלא גם מספר הגון של שלחנים וסוחרים מכל ארצות התבל. זאת היא הפעם הראשונה שנתעורר הספק, אם יכולים היהודים ליסד באַנק – וגם הפעם טעו בעלי הספק. הבאנק הקולוניאלי עומד להפתח בקרוב על פי התכנית הקבועה לו. לפי תוצאות הועידה של באַנק יכולים אנו לקוות, כי האוצר היהודי יתחיל את עבודתו עוד במשך השנה הזאת. אולם אין אני רוצה להקדים דברים, שעתידים אתם לשמוע בהרצאת ועד המומחים.

ועוד תשמעו הרצאות שונות אחרות. מתוך כלן תכירו, כאשר אקוה, כי השנה הזאת לא עברה באפס מעשה, וכי שואפים אנחנו למטרתנו מלאי-תקוה ותוחלת של חבה. גם מחוץ לאולם הזה יכירו לדעת, כי אין אנו חולמים חלומות נשגבים, כי אין אנו חפצים בדברים המתנגדים אל השׂכל ואל היׂשר, אלא בחיי עבודה בעד עמנו האמלל, מפני שרק בעבודה בטוחה אנו מקוים להטיב את מצבו המוסרי והחמרי. ולפיכך, רק בגלל זאת נסינו קׂדם כל לאחד את עמנו תחת דגל הרעיון.

ודבר זה אי אפשר שלא יהיה לרצון גם לבני יתר העמים. ובעיר-החׂפש הזאת, שבה קבלונו כאורחים אהובים, נוכחנו בפעם הראשונה, כי כן הוא. שלשום, ביום חגיגת ס"ט יאַקוב, שׁבו לעת ערב המוני החוגגים העירה; נזכרנו את האגדה היפה, המסופרת מאת המשורר השויצאי הנעלה גוטפריד קילר, על דבר דגלם הקטן של שבעת הגבורים. אנשים הולכים קוממיות, שלמים בגופם הבריא וברוחם האמיץ, איש דגלו הקטן בידו, עברו בהמון חוגג לפני בית הקונגרס שלנו. ואחת מחברותינו הכבודות נופפה את דגליהם והשיבו ברכה לחברינו, שהריעו לקראתם, ומן הרחוב נשמע קול אדיר, קול דברים שלא פללנו לשמוע: “יחיו היהודים!”… ואז אולי זלגו עיני רבים מאתנו דמעות חמות. ברגע אשר כזה אפשר שתאבד מנוחת-הלב, שהתרגלנו אליה לרגל הרדיפות השונות ועלילות השקר שטפלו עלינו.

היש בקריאה זו שבבזיל התחלה של ימים טובים? זאת אין אנו יכולים לדעת. אולם יכולים אנו להתאמץ, שנהיה אפוא מכירי תודה ועַנְוֵי-רוח, כאשר יבאו ימים טובים מאלה. ואיך עלינו לתאר לנו אותם הימים הטובים, שהנם עוד רחוקים היום מחוג מבטנו? כלום לא יהיה אלא אחוזת קרקעות, הרמת הכבוד ושלות השקט? לא! דוקא אותם מקרבנו, הנכונים היום למסירת נפש גמורה, היו מתחרטים על כל צעד שעשו, אלמלי לא עלה בידם לאל ליסד חברה חדשה ולא גם חברה יותר ישרה.

ימים טובים לנו וגם לאחרים, שלפניהם אנו רוצים לעבור עוד הפעם כחלוצים, נכונים להביא כל קרבן, על דרך לא סלולה. ולדבר זה אין אנו צריכים למצב השכלה יותר גבוה, יותר נפלא מאשר הוא עתה. עלינו רק להשתמש באמצעי התרבות, לטובת האנושות. והננו חושבים, כי עמנו יבין זאת, מפני שלמד בבתי-מדרש הרבה, התגורר בין עמים רבים וסבל מכֻּלם, אבל הכיר לדעת גם מה שסובלים הם. לנו נראה כסמל דמות הימים הטובים קבוץ אנשים בני כל התרביות, כזה שנתאסף באולם הזה; קהל האזרחים, שאינו מוגבל ע"י תחומי שפה אחת; נסיון מתמיד להתגבר על העוני על ידי התאחדות כל הכׂחות – ותוצאות כל אלה יהיה מצב של מוסר גבוה ביותר. והנסיונות להתבוללות שעשינו, שאי-הצלחתם שבה לאחד אותנו, הם יהיו לנו סוף סוף לברכה. חריצותם של הגרמנים, קלות-התנועה של הרומנים וסבלנותם הגדולה של הסלאַווים אפשר שלא עברו עלינו מבלי לעשות רׂשם… הנראה כבר, מה אנו חפצים? אמנים, פילוסופים ומלומדים מבני ישראל שבכל הארצות מתאחדים על שדה עבודה אחד בתור צבור מלא סבלנות! אמנם, שואפים אנחנו לארצנו העתיקה, אבל בארץ העתיקה הננו מבקשים, שיפרח מחדש הרוח העברי.

בישיבת יום א' לפני הצהרים.

אחרי בחירת הועד להנהגת עניני הקונגרס נעשתה אזכרה לנשמות הציונים, שנפטרו בשנה שעברה, ע"י יושב- הראש.

הרצל: ראשית חובתנו היא להזכיר בשעת פתיחת הקונגרס את נשמות חברינו הנפטרים.

בשנה הזאת אבדו מאתנו אחדים מבחירי חברינו, שהלכו לעולמם. אחד מהם היה בשנה שעברה בתוכנו, וזוכרים אתם את ההתלהבות, שהחיתה את רוחו ושידע הוא להפיח בלבות אחרים. זה היה הד"ר הרמן שפירא, הפרופיסור באוניברסיטה בהידלברג.

רבים מכם יודעים את תולדותיו של האיש המצוין הזה, אשר רק בהיותו כבר לאיש עלה בידו לעסוק בסדר נכון במדעים, שהשלימם באֹפן בלתי רגיל. בן ארבעים שנה היה כשנכתר בתֹאר דוקטור, ובמשך זמן קצר היה לפרופיסור. בשומנו אל לב כי מעודו לא הכחיד את יהדותו תחת לשונו, נלמד מזה, כי הגיע לכך רק על-ידי עבודתו הפוריה בשדה המדעים. לא פה המקום להעריך כראוי את האדם הגדול הזה לפי פעולותיו וחקירותיו המדעיות; עלינו לזכור רק את אשר היה לנו, וביחוד בימים הראשונים הקשים ביותר, ואת אשר פעל ועשה להצלחת הקונגרס הראשון, כאשר ידעתם כלכם. הוא מת בדרך מסעו, בלכתו לעשות נפשות לרעיוננו, ועל קברו עמדו חברינו בקֶלן ויחלקו לו את הכבוד האחרון כראוי.

עוד עלינו להצטער על פטירתם של שני אנשים צעירים, והם: אנטוןואסילבסקי, שעסק הרבה בתעמולה, והד"ר קרולטשוק, שגם הוא מת בדרך בעבודתו הציונית.

מתאבלים אנו גם-כן על פטירתם של ראש הציונים בקראיובא הד"ר יעקבזון, וה' סטרנר בלבוב.

באחרונה הרשוני להזכיר את שם הרב הגדול, אשר בהספחו אלינו חולל תנועה כל כך כבירה במזרח; זה היה הרב ר' שמואל מוהיליבר, אשר בדרכי-חייו הנעלים, באהבתו העזה לרעיוננו, בקרבנות שהקריב על מזבח תנועתנו זכה לשם עולם, אשר לא יכרת.

משנת 1875 עמד במחנה הציונים. הוא יסד בשנת 1882 בוורשה את אגודת הציונים הראשונה, וראשית פעולתה בעד הישוב בארץ-ישראל היתה: יסוד המושבה “ראשון-לציון”. מוהיליבר, כאחד הרבנים החרדים והיראים, הוכיח בזה שנתן ידו לנו בלי שום תנאי אמתת הדבר, שאחרים דורשים ראיות עליה. הוא לא זכה לראות את קץ שאיפותינו, אולם יכולים אנו להניח דעתנו, בשומנו אל לב, כי הישיש הנכבד הזה זכה לראות בסוף ימיו את נגה-האור, שאנחנו חשבנוהו כמוהו לשמש זורח.

לאות כבוד קמתם ממושבותיכם; חושב אני כי על האות הזה אין להוסיף.

כדאשתקד דרשו גם הפעם צירים אחדים שיפורסמו בדפוס נאומי הרצל ונורדו.

הרצל: אדוני! כבר בשנה שעברה התנגדתי להצעה דומה לזו, והנני מרשה לעצמי לעשות זאת גם הפעם בהסכם עם מר ד"ר נורדו. אולי לא נצדק בבכרנו את הנאומים האלה על פני אחרים לפרסם אותם בדפוס מיוחד. הן חפצים אנו לעשות את מעשינו בישוב-דעת היותר אפשרי, מבלי להתהדר כלפי חוץ. ואני הייתי רואה בזה נזק להמשא והמתן בקונגרס, מפני שעוד יש לפנינו חמר ממשי הרבה מאד; ומפני שבשורה הראשונה עלינו לברר את שאיפותינו, אין לנו תועלת בהדפסת נאומים כלליים בלבד, שעל ידם ישתחרר העם מחובתו לקרא בשום לב את תוצאות הוכוחים, הנוסדים על מספרים ומעשים ממשיים. אם חושבים אתם, כי יש לנאומים האלה איזה כח לפעול על הלבבות, אז עליהם לעזור לעבודה ממשית, שנעשתה בידי חברינו הרבים בנדיבות-רוח כה גדולה.

רואה אני בדבר הזה תועלת יותר גדולה מזו, שיביא לנו פרסום נאומינו בראש חוצות, וכל שכן אחרי שהוכן בשנה הזאת הכל, כדי להדפיס את הפרוטוקול הסטינוגרפי בקרוב – במשך שבועים או שלשה שבועות. ולפיכך למותר הוא באמת לעשות זאת פעמים. הנני עורך לפניכם את ההצעות ומבקש מכם. שלא תקבלו אותן.

ד"ר ש. ר. לנדא מציע, כי יבחרו לועד ההסתדרות גם באחד, שיהיה בא-כחן של אגודות הפועלים.

הרצל: בשום אופן אין אנו צריכים להכניס נגודים כאלה לתוך מועצותינו. הנני מרשה לי להעיר, כי גם אני הנני בא-כחם של הפועלים חוצבי השׁעֲוָה בבוריסלב. אלה ראויים בכל אֹפן לתשומת-לב כאותם הפּועלים שהזכיר הנואם שלפני, ועל כן הייתי יכול גם אני לדרוש כמוהו שיבחרו בי לחבר הועד. אבל חברינו הן יכולים לחוות את דעתם ע"י בחירתם. הנני חפץ רק למחות נגד החפץ להבדיל מראש בין הנבחרים לכתותיהם.

יום א' אחר הצהרים.

הרצל: בקבענו את סדר-היום, שמנו תמיד לב לבל יאבד זמן הרבה והסכמנו לחבר כפי האפשר את ההרצאה על המצב הכללי עם הדין-והחשבון של הועד הפועל. ועל כן, כשאנו עוסקים במצב הכללי, הנני חפץ למלא חובה אחת, שהטילו עלי העובדים במכרי-ההרים בבוריסלב.

העובדים במכרי-ההרים בבוריסלב הנם במצב נורא מאֹד לרגל החקים החדשים בנוגע למכרה-ההרים. אמנם הבאנו להם עזרה לפי שעה בכסף שאספנו למענם, אבל בנדבנות לא יוָשעו האנשים האלה החפצים בעבודה, בעבודה קשה, שרגילים להאמין, כי היהודים מואסים בה. הנני חושב, כי בכל אפן מועיל וגם נחוץ הוא להביא את צעקתם המרה ואת תלונותיהם של האנשים האלה לפני קהל גדול. במכתבם שכתבו אלי, שאת תכנו אני מוסר לכם בקצרה, הם מודיעים, כי ע"י החקים החדשים שנתנו על-ידי השלטונות הממונים על מכרה ההרים נגזרה כליה על חמשת אלפים יהודים בבוריסלב אשר בגליציה. שם עמלו להוכיח גלוי לצוררינו, כי גם בעבודה היותר קשה ומלאה סכנות, כעבודת מכרה-ההרים בכלל ובבוריסלב בפרט, נכונים הם לשאת כל עמל ותלאה בהתחרות ישרה.

והנה, לרגל השנויים שנעשו, נבצר מהם למצא עבודה כאות נפשם. הם מעירים על העובדה, כי בכפר הקטן, שבו ישבו עוד בשנת 1854 לא יותר משמונים משפחות אכרים, יושבים עתה עשרת אלפים נפש, והוא היה למקום חרשת ותעשיה במלֹא מובן המלה. היהודים מצאו פה את שמן הנפט, הם היו הראשונים שעשוהו לדבר של תשמיש, הם חפרו בורות, בנו בתי חרשת, מצאו בשנת 1862 את שַׁעֲוַת האדמה, הלכו לונדונה ללמוד מפי כימיקאים את אֹפן עִבּוּדה והוציאו נפט ושעוה למכביר.

מכל קצות גליציה נהרו לבוריסלב אנשים לבקש להם עבודה למחית-נפשם. היהודים התחילו עוסקים בעבודת-גוף, עבודה קשה ומרה. אולם חלקם היה כחלק כל העוסקים בעסקים מקריים ופרי עבודתם לא היה בטוח. ובכל זאת עבדו בכל לבם. בשנת 1881 נשתנה המצב. אוצר-המַלוים בלבוב קנה אחוזת אדמה, חפר בורות, השתמש בתחלה ביהודים, ואחרי-כן כאשר גבר ועשה חיל דחה אותם בשתי ידים. אז החלו לקחת רק פועלים שלא מבני ישראל. עסקי החכירה נתנים ליהודים בתנאים היותר קשים. משנת 1891 באה לבוריסלב אגודת הסוחרים הצרפתית וקנתה מאת היהודים בשעת דחקם את החלק היותר גדול מאדמת בוריסלב כמעט בלא מחיר, ועתה איננה נותנת ליהודים לעשות כל עסק.

המצב הולך ורע. האנשים האמללים מספרים, כי המצב, שהם נתונים בו, העוני גדול מאֹד. עסקי-המכרה הקטנים, שהיו בידי היהודים, הולכים וחדלים מיום ליום, חסרון העבודה הולך ורב, וגם פועלים נוצרים רבים נודדים באין עבודה ומתאמצים לתלות את אשמת חסרון העבודה ביהודים ומאימים עליהם להכותם נפש. והנה ריבות ומדנים…

אחרי ששסע אותו יושב-הראש ד"ר גאַסטר, הוא מוסיף:

להודיעכם זאת חשבתי לי לחובה. חמשת אלפים יהודים הם, שפנו אל הקונגרס בבקשה לשום לב אל מצבם. עד כמה אפשר הדבר, אין אנו יכולים להחליט; חפצתי רק להעירכם, כי יש בגליציה יהודים, שאין נותנים להם לעבוד, ובתור פועלים נתונים הם בצרה גדולה.

ד“ר לוה מציע לדחות את הויכוח ע”ד הדין והחשבון עד אחרי ההרצאה ע"ד הנהגת הכספים.

הרצל: הנני מסכים להצעת ד"ר לֶוֶה. הננו מתוכחים באֹפן נפלא ומסובך. שומעים אנו דברים שאינם מובנים על דבר האמצעים מפי צירים, שעוד לא ראו את חשבון הכספים. לתועלת הענין, שעליו אנו דנים, יזהרו האדונים האלה, שלא להוציא מפיהם מלים, שאינם יכולים לקבל עליהם את אחריותן הגמורה. הנני מסכים להצעת לֶוֶה, מפני שתמיד יקדימו לדון על חשבון הכספים, שעדין אי אפשר היה לגמרו, והנני מציע לדחות את הוכוח בדבר הדין והחשבון, עד אשר יבחן ועד הכספים את הספרים והחשבונות. בינתים יכולים אנו לעסוק בענין אחר של סדר היום, או להפסיק את הישיבה, עד שיוגמר הענין הזה.

ישיבת הערב.

על הדין והחשבון שנתן ד"ר שנירר טוענים ומתוכחים צירים שונים.

הרצל: גבירותי ואדוני! עלינו עתה ללמד זכות על הדין והחשבון, שנתן לנו הד"ר שנירר, נגד הטוענים עליו. הבקרת בכללה לא היתה קשה, והנני מברך את חברינו, שיבאו אחרינו בשנה הבאה, שלא יבוקרו קשה יותר ממנו. בכלל נשאלו כמה שאלות, שעליהן הנני להשיב בפרוטרוט.

קֹדם כל שאל מר רפאפורט, מה כונתנו, בדרשנו ערובה בטוחה בעד הישוב או להוצאת מחשבתנו לפעולה. דבר זה בארנו פעמים הרבה ולמותר יהיה לחזור על כל הדברים, שהעסיקו אותנו במשך כל הקונגרס הראשון. בפרוגרמה שלנו נאמר: הערובות הן אותם המשפטים הצבוריים, שבלעדיהם איננו יכולים לתאר לנו את הפתרון לדורות. אין אנו מבקשים תועלת זמנית, אין אנו חפצים בעבודה למראית-עין, שאולי אינה באה אלא להגדיל את מספר הקנינים ואולי גם את מספר האוכלוסין המובאים שמה, כי אם שואפים אנחנו, בהיותנו אנשים מתונים ובעשותנו את הענינים החשובים כל כך, כפי חובתנו המוטלת עלינו – מגמתנו היא לברֹא מצב דברים שיש לו קיום, וזאת היא עבודתנו יום יום. באיזה רגע תוכלו לראות את הדבר בחוש, אי אפשר לי להגיד. אף לא הבטחתיכם מעודי, למתי יבֹא מפעלנו לידי גמר. חושב אני, כי זאת אוכל להגיד לכם: מגמתנו היא להכין מכל צד את התנאים הדרושים. כאשר ימלאו התנאים וכל החוטים יגיעו למקומם המיועד להם, אז נקשרם יחד. דבר זה לא ימשך לאֹרך ימים; אבל עליכם להיות מתונים. מי שחושב או חשב, כי נוכל להוציא לפעולה מפעל, הנראה כחלום, בזמן קצר מאֹד, הוא לא הבין אותנו לכתחלה, או השלה את נפשו בדמיון שוא. דוקא מפני שאנו עוסקים בעבודה חשובה, אי אפשר הדבר לתת ערובה בטוחה משעה לשעה או משנה לשנה. אולם מבקש אני מכם שתשימו לב, כי באותו הרגע, שבו נהיה אנחנו או הבאים אחרינו מאושרים לשום לפניכם את הערובות האלה כשרירות וקימות, באותו הרגע יהיה המאורע היותר חשוב בדברי ימי העולם.

ואז אולי לא תדקדקו איתנו בהערכת השנים, שבהן יכלנו לעבוד עד עתה. בכל אֹפן הנני חושב, כי לפי מה שראיתם עד עתה, יש לנו הצדקה לדרוש מכם מעט מתינות, או אם תחפצו, מעט בטחון. כי הנה יש כבר עובדות, והעובדה הכי נכבדה היא מציאותו של עם ישראל, שכחשו בה לפנים.

זאת היא תשובתי למר רפאפורט, והיא לא תהיה חדשה בעיניכם.

נואם אחר, הד"ר לנדא, בא בטענות שונות על הועד הפועל; את הראשונה שבהן לא הבנתי. אינני יודע, למה כִּוֵּן בשאלתו, מדוע עוד לא פרסם הועד הפועל את העתונות של המפלגה. אבקש להפסיקני ולבאר לי את השאלה.

ד"ר לנדא מבאר, כי דרישתו היתה, שהועד הפועל יקרא בשם את העתונים הציונים, שהוא ערב בעדם, מפני שהיו מקרים, שציונים אחדים אמרו, כי אינם אחראים בעד מה שנאמר בעתון זה או אחר הנחשב לציוני.

הרצל: התשובה פשוטה מאֹד. הועד הפועל איננו מחויב לקבל עליו את האחריות בעד מאמרים כתובים בידי חברי תנועתנו, שאינם שיכים אל הועד הפועל או גם מתנגדים אליו.

אינני יודע, אם כלכם מרבים לקרא במדה שאנו מחויבים לקרא. כי אז אולי ידעתם, כי עשינו הרבה לפנים משורת הדין, אם לא נכנסנו בוכוחים עם עתונים, ולפעמים בוכוחים שלא התנהגו כשורה בעתונים הנראים יותר או פחות כציונים. לועד הפועל יש עתון אחד, שהוא כלי מבטאו, שאיננו נזון מקופת הצבור, ובכל זאת הוא מפרסם את ידיעותיו הרשמיות של הועד הפועל. אולם להפיץ בין הציונים עתונים, המתנגדים לועד הפועל ונלחמים בציונות, ולעשותם לעתוני המפלגה, זאת היתה חנינה וסבלנות, שעד היום לא יכלנו להתרומם אליה.

מלבד זה יכול אני להבטיח את השואל, כי חושבים אנו להוציא בקרוב עתון ז’רגוני, שגם הוא לא יהיה תלוי בכסף הצבור, וגם הוא יֵעָשׂה, בתנאים מועילים לתנועתנו, לכלי מבטאו של הועד הפועל. פרטי הדבר נודיעכם בעתם.

בנוגע לשאלתו בדבר הועד לעניני הסטטיסטיקה, יש לי להשיב את הד"ר לנדא, כי הוא היה בין המציעים בשנה העברה, וכאשר נקרא מאת הועד הפועל להתחיל בעבודה, משך את ידו ממנה. בכל אֹפן תעורר שחוק שאלה כזו מפי איש המתאונן על הועד הפועל בשביל איזה דבר, שהוא בעצמו התאמץ בכל עז לעצור בעד צאתו לפעולה. אבל הועד לעניני הססטיסטיקה עומד וקים, וכבר התחיל בעבודה זה זמן רב.

מר במבוס שאל שאלות נכבדות ביותר, ועליהן הנני להשיב.

שאלתו הראשונה היתה: מה עשינו בענין הפרעות שהיו באוסטריה? עקר הוא אצלנו, שעליו הקדמתי להעיר בקונגרס הראשון והשני, שלא לעסוק פה בענינים הפנימיים של הארצות השונות, והנני חושב, כי מועצותינו תוסיפנה רק אז להתנהל באין מפריע וכהוגן, אם נחזיק בכל תֹקף בעקר הזה.

בנוגע להצעתו, כי למספר אנשים נאמנים תמסרנה מזמן לזמן ידיעות של פרטים, שלא נתנו עוד להגלות ולדון עליהם בפומבי, והנוגעות לדברים, שאמנם התחלנו בהם, אבל עוד אין אנו יכולים לתאר לנו בברור את אֹפן התפתחותם, על השאלה הזאת, שהציע לפני גם אחד מצירי רוסיה, עניתי כבר בזהירות, לא בישיבה של פרהסיא, תשובה מספקת, שהפיקה רצון מן הציר ההוא, שדבר בשם חבריו הרוסים.

באחרונה דרש מר במבוס, אשר ביתר דבריו לא נמנע מהביע את רצונו לפעולות הועד הפועל, כי נודיע מראש את עודף ההכנסות לשנה הבאה, וכי נערוך מראש כעין תקציב לצרכי ההנהגה.

(הציר במבוס: לא דרשתי, כי יודיעונו מראש את העודף לשנה הבאה, אלא שנערוך עפ"י אומדנא את אמצעי הכסף, שבהם נוכל להשתמש.)

זאת היא שאלה, שקשה לענות עליה. תנועתנו הולכת ומתקדמת באפן בלתי רגיל. מתוך לוחות המספרים, שערכם אולי לא נערך פה כראוי, ראיתם, איך התקדמה תנועתנו באֹפן של קפיצת-דרך. כי תעמוד עתה או כי תשוב אחורנית, לא יתכן לקוות. להפך, חושב אני בבטחון גמור, שיש לקוות להתקדמות גדולה מאֹד. את מדת ההתקדמות אי אפשר לערוך מראש בשום אֹפן.

אין דעתי נוטה לערוך איזו אומדנא, ומבקש אני מכם לוַתֵּר על זאת. אמנם הערכה כזו נוהגת בתנאים שונים מאותם התנאים, שאנחנו עובדים בהם, אבל שם יש נסיונות של שנים הרבה, שעל פיהם נחתכים החשבונות, ונסיונות כאלה חסרים לנו. עומדים אנחנו בתחילת מפעלנו, אבל אין כל ספק בעיני, כי במשך שנים אחדות יהיה לאל ידנו לערוך גם תקציב ולהתקרב לעבודה מסודרת, שהיום עוד אי אפשר לנו לעשותה, אף על פי שכלנו חפצים בה. אם שבעתם רצון מן הדין והחשבון, ואם נחה דעתכם בהבטחת הועד, כי התנהגו עניני הכספים במישרים, הנני להציע לפניכם, כי תאשרו את הנעשה עד עתה ותשאירו הכל כמו שהוא, יען כי עתה אי אפשר לעשות אחרת. הננו עובדים בתנאים מיוחדים במינם, וצריך לשום לב אליהם. זאת היא שאלה, שנתעוררה בדבריהם של רוב הצירים, שחפצו לדעת פרטים מבֹארים ומפֹרשים מהנהגת הכספים.

מר הרבסט מסופיא דרש זאת, מפני שהיה חפץ לדון ממספר משלמי השקל על התקדמות תנועתנו. מר טולקובסקי ומרשאַך חפצו לדעת פרטים, כדי לבקר על פיהם את דרכי הנהגתנו.

והנה את התלונה, כי ממעטים אנו בתעמולה, לא שמענו עד היום. הן על-פי הרֹב נחוץ להכיר, איזו תעמולה היא היותר נכונה. אם החוברות מועילות תמיד, זה הוא דבר התלוי בסברה. הצרכים שונים הם לפי הזמן והמקום. יש אשר תועילנה חוברות ויש גם דרכים אחרות, שעל אדותן יוכל להחליט הועד הפועל. אנחנו חשבנו למותר להרבות בגליונות נדפסים יותר מדי. בעקר הדבר עמלנו לנהל את התעמולה באותם האמצעים, שמהם קוינו לתוצאות טובות. הן על פי התוצאות יכולים לשפוט על התעמולה, אף אם אין להכחיש, כי נעשתה התעמולה בידי הועדים בארצות השונות. זה הוא דבר מובן מאליו. במקום המרכז שבות ומתאחדות תוצאות כל אותם המעשים שנעשו בעקב ההחלטות והועידות התדירות, שיצאו מאותו הועד המרכזי.

צירים אחדים בקשו אפוא לדעת את כל הפרטים.

אנחנו, חברי הועד הפועל לא חשבנו לנכון לפרסם לפרסם את פרטי הנהגת הכספים, מלבד הד“ר קוקש, הנודע למנהל את עניני הכספים, שהרגיש בנפשו את החוב הטבעי להראות את כל פרטי עבודתו, וביותר, מפני שלדאבוננו נסו לפעמים לבקר אחרי האיש הזה, אשר רק אנחנו יכולים להכיר ולכבד את עבודתו, שהיה מסור אליה בכל נפשו, ולחשדו באֹפן, שבודאי לא תסכימו לו לעולם. עליו להסתפק בזה, שיתר חברי הועד הפועל משתתפים עמו באחריות המוטלת עליו וערבים הם כמוהו, ושמסרו את פנקסיו וחשבונותיו לבחינה לועד-הכספים, אשר מצא את הנהגתם נכונה, כאשר שמעתם מפי הועד. גם ועד-הכספים החליט פה אחד, כי לא יתכן לפרסם את כל הפרטים, וכן היא גם דעתו של הועד הפועל, חוץ מהד”ר קוקש, אשר הרשינו לו משום כבודו הפרטי לעמוד בפני הקונגרס על דעתו השונה מדעתנו. והננו מבקשים מכם להסכים לדעת ועד-הכספים, לוַתֵּר על הפרטים ולהסתפק בתוצאה, שעלתה בידינו, להעדיף מן ההוצאות לתנועתנו שאינה מצערה את הסך 61,000 פרנק, תוצאה, שאולי לא תתפאר בה איזו הנהגה של תנועה כבירה ממנה.

עתה הנני להשיב את מר כהן-ברנשטיין, שבתחלה לא הבינותי את כל דבריו, ושהואיל באחרונה להביע את רצונו מעבודתנו, ועל כן אינני יכול אפוא להתנגד לו. רק בדבר אחד עלי להתנגד לו. הוא רמז על דבר אחד, אשר חוששני, שלא הבינותיו כראוי. הוא אמר, כי אם הקדשנו חלק מעתותינו – הן לכל אחד מאתנו יש איזה תפקיד אזרחי, הדורש חלק גדול מעתותינו – אם עלה אפוא בידינו לפעול בחלק מעתותינו פעולות, ששבע מהן רצון, כי אז יותר טוב היה, אלמלי יכלנו להקדיש כל עתותינו לתנועתנו, והוא חושב – זאת שמעתי גם מפי אחרים – להציע, כי תנתן לנו איזו משכֹרת בעד עבודתנו. אדוני! למותר הוא להגיד לכם, כי אין אנו יכולים להסכים לזאת בשום אֹפן. להבטיחכם במליצה ריקה, עד כמה הננו נכונים לעבוד את עבודת הכלל, זה הוא באמת למותר. יש לנו שכר הרבה באותו הכבוד, שאתם מכבדים אותנו, מלבד נחת-הרוח שאנו מרגישים ברשות הנתונה לנו להביע גלוי את מחשבתנו. ומכיון שעובדים אנו בשכר, בשכר כבודנו, איננו יכולים כמובן להסכים, כי יגרע ממשכרתנו זו.

יום ב', לפני הצהרים.

הציר אשכנזי-דלינס הציע לשלוח טלגרמה אל הצאר הרוסי בגלל הצעתו לקרוא לועידת-שלום לשם צמצום ההזדינות וההכנות למלחמות. נשמעה התנגדות מצד צירים אחדים.

הרצל: אדוני! אין אני רשאי להכנס אל תוך הוכוח, אבל קשה לי להבין, אם אנשים הנוטים מאֹד, לדעתי, אחרי תנועות מוסריות ומעשים של התקדמות מתנגדים לגלוי-דעתנו, המסכים אל אחד המפעלים היותר נפלאים – מפעל מוסרי באמת, המתהוה לעינינו. ידעתי מראש, מה שהיה בלבו של מר אשכנזי להגיד. הוא הואיל בטובו להודיעני את תֹכן הצעתו, ואני לא יכלתי לפון אף רגע, כי תקובל ההצעה פה אחד. הנני מעיר את המתנגדים על דבר אחד. ברגע הזה יכולים אתם להזיק מאֹד לקונגרס, אם תתוכחו על הענין באֹפן מעליב יותר ממדת הערך, אשר יהיה לגלוי-הדעת, שאנו חפצים להביע.

בראשונה אבקש מאת מר ד"ר נורדו, שיתרגם לנו את דברי מר אשכנזי, למען ידעו הכל את הדבר, שנגדו מתקוממים באֹפן כזה.

בעת שקרא נורדו את ההצעה באשכנזית, נשמעו קולות מסכימים ומתנגדים.

הרצל: רע מאֹד היה, לו באנו לידי עכוב הקונגרס. אולם לעכב את מהלך הציונות לא אתן בשום אֹפן. יש הצעה לעבור אל סדר היום. הנני חושב, כי אין לנו להתעכב במנין הדעות הסבוך. יש רק דרך אחת לגלוי-דעתם של הצירים, באֹפן שיבררו את מחשבתם, מבלי להשפיל את כבוד הקונגרס ולהזיק לעתידות הציונות. הדרך הזו היא, להצביע על הצעת דלינס.

אחרי שבאר ד"ר בודנהימר את ערכה של הצעת הצאַר, שהיא כעין מִלּוּי דבריהם של נביאי-ישראל, שחזו את האידיאל העולמי בשלום שבין העמים, נשמעו קולות הסכמה ומחיאת כפים ארוכה בכל האולם.

הרצל: הרצון שהפיקו דברי מר ד"ר בודנהימר, מעיד על אמתת דעתם של מנהלי הקונגרס, כי בשׂורת מעשה כזה, שאמנם עוד לא הוברר כל צרכו, אבל שואף הוא בכל אֹפן לשום קץ לשנאה ומשטמה בין העמים, די כחה להעיר בקונגרס של ציונים רגשי רצון כבירים. הנני חושב, כי למותר יהיה להעמיד עוד את ההצעה למנין הדעות. בהסכמתה הגמורה לדברי מר בודנהימר הביעה האספה את רגשותיה ומחשבתה על הענין הזה. הדבר ירשם בפרוטוקול, ולדעתי, די בזה. אם יש מתנגד לדעתי, ארשה לו לדבר. אין מתנגד, עתה נעבור אל סדר היום.

יום ג', לפני הצהרים.

הרצל: קדם כל עלי לחזור למאורע אחד, שקרה בּישיבה של אתמול. את הבאורים, שנתנו פה למפעל רב-ערך לכל העולם ביחס אל ועידת-השלום, לא הבינו, כנראה, אחדים מסופרי העתונים כראוי. ברי לי, שלא חסר להם הרצון הטוב. אולם לא דבר קל-ערך הוא לנו, כשנשלחה מפה טלגרמה המודיעה, כי הצעת אחד הצירים, לענות על התחבולה נגד ההזדינות בגלוי-דעת של הסכמה, נפגשה עם התנגדות צירי הקונגרס. נהפוך הוא. זוכרים אתם, כי אחרי נאומו של ד"ר בודנהימר הוחלטה פה אחד ההסכמה למפעל הנהדר הזה. לא היה אף אחד שהתנגד לה. באולם הזה לא היתה שום דעה מתנגדת. אפשר שהיה מקרה בודד של התנגדות מצד איזה ציר, כל זמן שלא הובררה כונתו של המציע. יכול אני להחליט, כי הקונגרס, כשהוא לעצמו, הביע את דעתו בהסכם כל חבריו בהתלהבות על המפעל הנהדר. הנני מבקש מאת חברַי העתונאים, בתור חבר ורֵעַ אני מבקש, שיועילו להקשיב למועצותינו בשים לב; ואז מובטחני, שלא תצאנה מפה ידיעות שאינן נכונות. אין אנו יכולים להעיר תמיד על השגיאות, אבל חפצנו האדיר הוא, כי ידעו אל נכון מה שנעשה פה, וכי יוכלו לסמוך על הפרוטוקולים הסטנוגרפיים.

אחרי שבקרו צירים שונים את תכנית הבאַנק הקולוניאלי ותקנותיו, השיב ד"ר כהן-ברנשטיין על כל הטענות, והחליט, כי כל אלה מן העם, שחתמו על המניות בוטחים בטחון גמור במנהיג הציונות, שהוא ערב בדבר, כי ימלא הבאַנק את תפקידו, מבלי להביא איזו תקלה לרעיון הציוני. הוא מציע לחתום את הוכוחים

ושלא ידברו עוד הנואמים הנרשמים. הציר סירקין מזהיר, שאם יעשו כן ולא יתנו לדבר גם את הצירים מצד המעוטים המתנגדים, לא יהיה זה לכבוד הציונות אף לא לתועלתה.

הרצל: לדעתי צדק מר סירקין בדבריו, ואני מצידי מבקש מכם, שלא תשימו קץ לוכוח שלא בעתו.

לא הפסקתי את הד"ר כהן-ברנשטיין, כשאמר להטיל עלי את האחריות בעד כל הענין הזה. אמנם שותף אני באחריות זו, אבל אל נא תשכחו, כי כל העבודות הקודמות, כל הכתבים המונחים לפניכם הם תוצאת עבודה רבה, שנעשתה במשך כמה חדשים לפני צאת המודעה הראשונה, וכי קדמו להן ועידות שונות, שלא פסקו עד הרגע האחרון. לדעתי אי אפשר לעולם לקבוע תכנית, שתמצא חן בעיני הכל. מה שמונח לפניכם פה, היא עבודה גדולה ונכבדה, שגם לי יש בה חלק קטן, אף אם אחריותי עליה גדולה מאֹד. ואולם מבקש אני מכם, שלא תעצרו בעד הוכוח, מפני שאולי תגלינה עוד השקפות אחרות. אז נראה מה שיש להם לטעון לאדונים האלה, המתנגדים לבאנק הזה, שהחליט הקונגרס הראשון ליסדו.

יום ג', ישיבת הערב.

הציר במבוס האריך בדברי בקרת על הרצאת מוצקין, שתאר את המצב בארץ-ישראל.

הרצל: אדוני מר במבוס, כבר הארכת לדבר יותר מן המועד הקצוב. דוקא מפני שנקודת השקפתך שונה היא, נתתיך להמשיך את דבריך. אולם כשאתה בא לחלוק על מה שהודיענו מר מוצקין, שהלך במלאכותנו לארץ-ישראל, ואשר במשך שבועות הרבה למד לדעת את מצב הענינים במקומם ועדותו נאמנת עלינו, אינני חפץ כי אתה מצדך תרומם פעולות של יחידים, שאולי לא כלנו מכירים בערכן כמוך, אדוני. ועל כן מן הראוי הוא, לפי דעתי, לדון פה על הענינים היותר נחוצים ולחדל ככל האפשר מלקרוא את האנשים בשמותיהם. אינני חפץ להגביל את רשותך לדבר, ומובטחני, שהקונגרס יקשיב לדבריך המענינים מאֹד. רק זאת אבקש, שלא תעלינה על הבימה הזאת שום שאלות, הנוגעות ליחידים.

יום ג', ישיבת הלילה.

ד"ר לנדא נשא נאום ארוך על הצורך ליסד אגודות של פועלים, ואחרי שהעירו יושב-הראש, כי רבו הקריאות הדורשות שיכלה את דבריו, הוא מוחה על שנשלל ממנו חפש-הדבור.

הרצל: אל תבא במליצות כאלה. הנני מגין על חפש-הדבור וכל זמן שלא נתרבו הקריאות לחתימה, נתתיך להמשיך דבריך, לא יתכן, שיטיל איש אחד את חפצו על כל הנאספים; זה הוא עכוב הקונגרס.

הרוב הגדול מתנגד לזה, שיוסיף ד"ר לנדא לדבר, והוא מחליט כי כפיה היא.

הרצל: יודעים אנו היטב, כי מהלך הקונגרס הטוב והנאה אינו רצוי לכֹל. אבל נחוץ שיעצרו הנאספים בעד רצונם המפריע של יחידים. הנה נקל הוא לחולל מחזות כאלה. די לו למי שהוא להשתמש לרעה בחנינה ובסבלנות שנתנו לו. למר ד“ר לנדא נתן חֹפש-הדבור יותר גדול מאשר לאחרים, אף אם לא דבר על הענין, שאנו עוסקים בו. הוא דבר על ענינים שונים, עד שלבסוף כשל כח סבלנותו של הקונגרס, העיף מרֹב עבודה. לא יתכן, כי נתן להפריע את הקונגרס ברגעיו האחרונים באֹפן כזה. הננו כלנו כמעט במצב של גרוי-העצבים ע”י המשא-והמתן הנמשך כל כך. אבל איננו חפצים, כי תצא מזה רעה לקונגרס. כן היא למצער דעתי.

סגן יוה“ר ד”ר מנדלשטם מציע להרחיק את כל הסוציאַליים מן הקונגרס; קריאות של הסכמה והתנגדות.

הרצל: הרשוני נא עתה לדבר דברים אחדים. כמובן לא אשים לב להצעתו של פרופ' מנדלשטם. אי אפשר שיעלה על דעתנו להוציא מכלל הציונות איזו דעה מדינית שהיא. המקרה הזה צריך להחשב כנגמר. אבל הנני מעירכם על דבר אחד. מחזות כאלה, אך בהמולה יותר גדולה, היו כבר בכל הפרלמנטים, ומתוכם לא הוצאה שום מסקנה נגד הפרלמנטריות. אולם אם יקרו כאלה בקונגרס ציוני, אז ימתחו דין קשה על כל התנועה. אינני מאמין, כי נמצא אף אחד, יהיה מן הנוטים לצד ימין או לצד שמאל, הרוצה בזה…

הציר פפירין דבר צרפתית, והרצל משיבו צרפתית ואח"כ אשכנזית:

במטותא, כבר בארתי בברור גמור, כי ברגע הזה איננו יכולים לתת לשום צד לעסוק בשאלת-המפלגות. הנני נותן לך תחבולה, איך לנקום ממני את החטא שחטאתי נגד סדר העבודה. הציע לפני הקונגרס, כי יחוה דעתו נגד הנהגת המשא-והמתן. הנני מבקש מכל אלה, שאינם שבעים רצון מהנהגתי, להרים את ידיהם.

בין ההצעות השונות, שנמסרו לידי יוה"ר, היתה גם אחת שדרשה לקצוב שכר לחברי הועד-הפועל.

הרצל: על הדבר הזה כבר חויתי דעתי ביום אתמול. כשאני לעצמי לא אמנה לעולם בין חברי ועד-פועל כזה, ועד כמה שאני מכיר את מחשבותיהם של ידידי, אינם רוצים גם הם לעשות כזאת. הנני מבקש אפוא, שלא יוסיפו לדון עוד על הדבר, כי לא מן הענין הוא.

ההצעה הזו נשנתה בשם צירי ביאליסטוק, שדרשו, כי מחציתה של הכנסת השקל תהיה למשכֹרת לחברי הועד-הפועל.

הרצל: זוהי שאלה, השבה ועולה מזמן לזמן זה כבר. הנני חושב, כי על הקונגרס למסור את הענין בידי הועדים, שכבר נבחרו ושיסתדרו מחר, לדון עליו בינם לבין עצמם. אין בינינו חלוקי-דעות, שלא נוכל להתפשר עליהם בדרך שלום. יהיה מי שהוא באותו הועד שבחרתם, נשתדל להטותו לדעתנו, או נטה בעצמנו לדעתו. אני מבקש, לבל תתוכחו על הצעה זו. אעמיד את ההצעה בדבר המשכֹרת לחברי הועד-הפועל למנין הדעות, ואני מבקש מראש, כי תדחו אותה.

נעילת הקונגרס.

הרצל (קם ממושבו): בפנותי אליכם בדברי האחרונים, עלי למלא עוד חובה של הכרת-תודה, בהביעי לשלטונות העיר בזיל את תודתנו הכי חמה ועמוקה על כל אותות החבה, שהראו לקונגרס גם בשנה הזאת, ביחוד בנוגע לשאלת הדירות.

עלי להודות גם כן לידידינו שאינם בני ברית, שהקשיבו בתשומת-לב כה גדולה למועצותינו ומתוך כך באו בודאי לידי הכרה, כי תנועתנו היא תנועה ראויה, שיקחו הכֹל חלק בה.

תנועתנו – הנני חושׂב שיכול אני להחליט זאת – היא תנועה מוסרית, אשר תפארת היא למפלגתנו. ברגע הזה הננו כלנו עיפים, ואין אנו יכולים לחזור על מה שהגדנו במשך שלשת הימים, אבל ברגע הזה, כשהלבבות מזדעזעים בהפרדנו איש מעל אחיו, הלא יתקפנו הרגש, כי הרעיון הזה רעיון שאינו רגיל הוא, שעל ידו אנחנו מהפכים את צערנו היותר גדול לאשרנו היותר גדול. הציונות איננה רק נחיצות מעציבה, כפי שכנוהו בכלל, היא גם אידיאל נהדר.

היא הנֶהָ, כדברי מכס נורדו בפתגם שלא נודע לכם, אבל מצוין הוא בתכנו, ההתאמצות האחרונה של היהדות. יהי רצון שתצליח, הלואי שלא יהרס המפעל, שהתחלנו בו ושעלה בידינו לנהלו עד כה בהצלחה, על-ידי הרהורים רעים ושפלים, בטרם שנוצר דבר קים. הננו במצב של נדידה. הנדידה המוסרית של היהודים החדשים הנה התחילה. לאן תוליכנו? נקוה: לימים טובים מאלה.

Ladies and Gentlemen! (גבירותי ואדוני!) אלה הן המלים היחידות באנגלית, שתשמעו מפי הפעם. לפני שתי שנים הייתי גם כן בלונדון ונאמתי אנגלית. זה היה דבר כבד ממני. אבל מה לא יעשה האדם, כדי שיבינוהו? בימים ההם נשאתי מלבד נאומי האנגלי גם נאום אשכנזי. את האנגלי במערבה, את האשכנזי במזרחה של העיר הנהדרה הזאת. הנאום האנגלי היה פחות מובן, אף על פי שהיה בשפת הארץ. אפשר שגרם לכך חלק העיר, שבחרתי לעשות בו את נסיונותי הזהירים. באיסטנד נפלו דברי, שהיו אז בלתי-מסולסלים, כמו שיהיו גם היום, על אדמה פוריה. האיסטנד לנו הוא!…

לא איש-דברים אנֹכי, חוץ מזה אני מדבר היום בלי הכנה. הנני דולה משפעתו ועמקו של רעיוננו. זכורני עוד, באיזה אֹפן הנהיג אז אצלכם ראש האספה את הציונות. הוא אמר אז, כי בחוגים ידועים ציונות ושגעון הם דבר אחד. משום מה? לאותם החוגים אין מושג נכון מצרכינו, מצרכי העם היהודי. הם יודעים, כי בעתונים היהודים עזה המלחמה בעד הציונות וכנגדה. הריני מעיר, כי מתנגדינו סותרים תמיד רק מה שהם מצירים להם בדמיונם ולא מה שאנו חושבים, ואפילו לא מה שאנו אומרים, אומרים בשפה ברורה מאֹד. הם סותרים אותה הציונות, שהם קובעים לה צורה. כמובן, אין אנו אחראים בעד הציונות שלהם, ותנופת-ידם כלפי האויר אינה נוגעת אלינו. על כל פנים מזיקים זיופיהם לתנועתנו. אף על פי שמתוך רגש של אחוה לא השיבונו על הרבה דברים, שאולי נאמרו בזדון ובכוָנה לחתור תחת תנועתנו ההולכת ומתרבה מיום ליום, בכל זאת נטפל היום, כשהננו בינינו לבין עצמנו ( en famille ), מעט במתנגדינו. בין הטענות, שטוענים עלינו מתנגדי-הציונות בארץ הזאת, עומדת בשורה הראשונה הטענה, כי מכניסים אנו את האנטישמיות לאנגליה. אני חושב, וכל הוגה ישרה יסכים עמי בזה, כי להפך, התנועה הציונית עתידה להגן על אנגליה מפני האנטישמיות. השאלה היא: כמה יהודים תוכל אנגלית לשאת, מבלי שתהיה לאנטישמית. הנה נתקבל חק נגד הזרים. אבל הוא איננו מבטח-עז כנגד האנטישמיות כמו הציונות. אולי ראו יהודים בחֹק הזה את הנֵד, אשר יעצור בעד זרם היהודים המהגרים לארץ הזאת, אם באמת יש יהודים כאלה, בודאי שאין בלבם אף ניצוץ של נדיבות. כי אם חושבים הם, שהיהודים האלה אינם בני עמם – כבני אמונתם, לכל הפחות, כבני אדם מחויבים הם לחשבם! האנשים האלה מחויבים לשאול את עצמם, לאן יפנו בני עמם, או בשם אלהים, בני אמונתם, אחרי שנתקבל החֹק נגד הזרים. כלום עסקו הנדיבים, המתקוממים נגד הציונות, בשאלה הזאת? ואם לא עסקו בה, איך יעיזו להתנפל עלינו? עלינו, הרוצים לעזור לאמללים, מפני שבני עמנו, בני אמונתנו הם?

מה חפצם של הציונים? יודעים אתם: הננו חפצים לכונן מושב בטוח במשפט צבורי בעד העם היהודי. ואז לא יבעיתנו שום חֹק נגד הזרים, אז לא תהיה משטמה, לא תהיינה רדיפות בארצות האנטישמיות, אז תהיה לנו כברת-ארץ, שעליה יכירו את היהודי בתור בן-אדם, החפץ לעבוד ולחיות בתוך חרות. היש בתכנית זו איזה דבר, שצריכים להתנגד לו? שבתו של האיש הזה (הכֹמר איגנציוס) על ידי תוכיח לכם, כי אין מן הצֹרך דוקא להיות יהודי, כדי לתמוך ברעיוננו. ברעיון שלנו יש באמת איזה קסם נפלא. האגדה מספרת על דבר כוס אחת, שהכריחה את כל מי ששתה ממנה להגיד את האמת. כוס כזו היא הציונות.

בני-אדם, שאין להם בעולמם שום דאגה – כשהם נפגשים עם הציונות, יש להם מה להגיד. פתאֹם הם רואים חובה לעצמם למסור מודעה. מסירת-מודעה כזאת היא התעודה, הסיסמא השניה נגדנו. היהודים, כן אומרים, הנם מורי-דרך לעמים, חובתם היא להיות מורים גם להבא. תעודה זו מה טיבה? הדומה היא לתעודתם של כֹהני-הנוצרים, ההולכים לקצוי-ארץ. רחוקים ומטיפים לאוכלי-אדם: “אל תאכלו בשר אדם!”? זאת לא זאת. התעודה, אשר ממנה תצלינה אזנינו, רחוקה היא ממחשבה כזאת. יושבת היא בשלוה באיזו פנה בטוחה, ומשם היא נשקפה בעין גאוה אל עתידה של האנושות. עוד משל אחד עולה על לבי: מעשה בשני בני אדם ריקים ופוחזים, שבאו אל המלך והבטיחוהו לתפור לו בגדים נפלאים, בגדי מלכות ממש. הכל יוכלו לראות את הבגדים האלה, חוץ משונאי המלך או אנשים רעים. אז נתן לשניהם חדר מיוחד בתוך הארמון והם סגרו בעדם. ויהי כאשר האיץ בהם המלך, הביאו החיטים את אשר גמרו בינתים והלבישו אותו, כלומר, המלך ראה רק את תנועת-ידיהם; את הבגדים לא ראה ולא יכֹל לראותם. שהרי לא היו ולא נבראו. וכיון שרק אנשים רעים לא יכלו לראות את הבגדים, העמיד את פניו, כאילו הוא שמח ומשתומם על המלאכה היפה, וכן עשו גם היושבים לפניו וכל בני מדינתו. דבר זה ארך ימים הרבה, עד שנשמע פעם אחת קול נערה כפרית מתוך תהלוכה: “הנה המלך ערום בלי לבוש!” לבגדים האלה הייתי אומר לדמות את התעודה, שחפצים להטיל עלינו על ידי איזה פלפול, שאינה כלל במציאות. לנו אין שום תעודה אחרת מזו של יתר העמים: לעבוד אתם יחד לטובת המוסר הכללי של האנושות. הם אומרים, כי לא לאום אנחנו, מפני שרחוקים אנו במקום איש מאחיו. כאילו חדלו בני-אב אחד להיות אח ואחות, כשהאחד יושב בניו-יורק והשנית בברלין. כלום אפשר לו לאדם לצאת מקרב עמו, מקרב גזעו?

מלבד יהודי התעודה יש לנו עוד שתי כתות של מתנגדים: רבני-המחאה ובאנקירי-המחאה. הבאנקירים (אמנם לא כלם; מכיר אני רבים כאנשים ישראים, והנם ידידים לי) הסכינו לחשב כל רֶוַח עד הפרוטה האחרונה, הם קוראים למועצותינו דמיונות ולנו חולמים. הם אומרים: אלה הם בני אדם, הנואמים נאומים וכותבים מאמרים בלי משכרת. טוב! אנשים כאלה מזמינים למשתה-ערב, סובלים אותם כל זמן שהם עושים חרוזים לשעשועי רעיותינו ומשוחחים שיחות נאות. אולם כשהם באים לפנינו ברעיונות רציניים – אז נשלחם מאת פנינו!

אולם מה הם באמת החולמים, ומה הוא הרעיון הבלתי-מעשי? צאו וראו אותן האומות, שמדרגת תרבותן אינה גבוהה כזו של עמנו, אשר השיגו בזמן קצר מאד את אשר אנחנו שואפים אליו. כלום יחליט באמת מי שהוא, כי יבצר מאתנו לעשות מה שאפשר היה לעשות לעמי הבלקאַן?

ובכן, חולמים הננו? הבה, נצאה מתוך נגה-הירח! הלאה החלומות: הננו מיסדים את הבאנק, אשר החלטנו בקונגרס…

רבני-המחאה ובאנקירי-המחאה אולי יאמרו: קונגרסים – מה טוב! הן כחם של אלה אינו אלא בפה! על זאת אנו משיבים: מה הסכינו מאז לעשות, כשחפצו עמים להשתחרר? הם מדברים. במדה שהרעיונות יותר חשובים, יותר חדשים, בה במדה תהיינה האספות יותר נהדרות. אבל הבאנקירים דורשים מספרים. חפצם זה מתאים עם יסוד הבאנק שלנו. נגד המוסד הזה של תנועתנו הלאומית נשמעו דעות שונות: באנק יהודי לא יוכל להתקים. מי המה הקובעים את הנגינה לשירה הזאת? אנשים, שלהם בעצמם יש עסקי-מסחר בארצות המזרח ומתחשבים עם התחרותו של הבאנק שלנו. אבל זכרו נא את אשר אני אומר לכם עתה: אנחנו לא נסור בשביל זה מדרכנו! בקרוב תקבלו ידיעות על דבר המוסד הכספי שלנו…

תנועתנו היא קדם כל בשביל העם האמלל, שבעדו אנו מכינים עתיד יותר טוב. אין את נפשי לתאר לכם את ציור השיבה, הלא היא בעצמה תחל במהרה. יכול אני להבטיחכם: איננו רחוקים עוד מן העת ההיא. יודע אני היטב מה שאני אומר לכם, מעודי לא אמרתי דבר בהחלט כזה. היום אני מבאר לכם: חושב אני, כי לא רחוקה היא עוד העת, שבה ינוע העם היהודי ממקומו…

חלום הוא, אבל איזה חלום! זכרו נא את אוסטרליה ואת אפריקה. יש לנו די פועלים ברוסיה, ברומניה ובמקומות אחרים. התדעו מה תהיה התוצאה הקרובה, אחרי שתהיה לנו הארץ? מחיר האדמה יעלה! כי יש לקוות, שרבים ילכו שמה. התאמינו כי ילכו שמה היהודים, כשתהיה לנו הארץ?

הנני מבקש מכם לזכור את דברי בתוך הבטחה, אף אם איננה יכולה עדין להיות ודאית. זכר תזכרו מה שאמרתי לכם היו, כי כבר השגנו הרבה. בשובי אליכם נהיה, כאשר אקוה, עוד יותר קרובים אל המטרה!

בסוף דברי הנני שב לפרט אחד, לטענתם של מתנגדינו, האומרים, כי מכניסים אנו את האנטישמיות לאנגליה. עד עתה רכשה לה הציונות הרבה אוהבים בין הנוצרים שומרי-דת באנגליה. מתנגדינו מחליטים אפוא, כי הציוני הנוצרי הנהו בודאי אנטישמי, הרוצה להפטר מן היהודים. ובכן מולידה הציונות את האנטישמיות. והריני דן על אחת משתי אלה: או שכבר התאזרחה האנטישמיות באנגליה, ואז איאפשר שנולדה על ידי הציונות. או שאין אנטישמיות באנגליה, ואז אי אפשר שיהיו אלה, התומכים בידינו, אנטישמיים. לא אמת הדבר, כי איש נוצרי יהיה בהכרח אנטישמי, אם ציוני הוא.

היום אחרי הצהרים נתכבדתי לדבר עם הבישוף מלונדון. מפיו שמעתי דבר נאה: “לעתיד לא יטפלו העמים בשאלות לאומיות, כי אם בענינים הנוגעים לשלומה של כל האנושות”. את הרעיון היפה הזה הננו מיחסים לתנועתנו. גם היא הנֶהָ רעיון תרבותי. ואם יש מי שאינו יכול להשיג, מדוע אנחנו, שאין לנו בעצם לדאוג לשום דבר, עוסקים בשאלה הזאת, הנני מבאר לו: אם יתעורר בלב האדם איזה רעיון, אשר יתקפהו ויטלטלהו בלי הרף – אז יהיה הרעיון הזה – אמת. כן, מאמינים אנחנו, כי הננו גדוד של שומרי האמת. ואני קורא לכם, לכו אחרי עֻזָהּ של אמת זו, לכו אחריה, עד שישתנה גורלו של עמנו לטובה.

הוד מלכותו, קיסר המלך!

אדוננו הקיסר רב-בחסד!

צירים שלוחים מבני ישראל נגשים בהכנעה וביראת-כבוד אל קיסר אשכנז בארץ, שהיתה לפנים ארץ אבותינו. אין שום משפט אחוזה המקשר אותנו אל האדמה הזאת. דורות הרבה באו והלכו למן העת, שהיתה האדמה הזאת נחלת היהודים, בזכרנו זאת, הננו כחולמים חלום מימים עתיקים מאד. אבל החלום הזה עודנו חי, חי הוא בלבותיהם של אלפים ורבבות; הוא היה והווה נחמתנו הנפלאה בשעות מלאות מכאובים לעמנו האמלל. יש מעין נצחיות ברעיון הזה, שפשט ולבש צורות הרבה בהשתנות בני האדם וסדרי חייהם ובחליפות העתים.

התנועה הציונית של היום הנה אפוא מודרנית לגמרי. היא מתאימה עם מצב הענינים ותנאי החיים שבהווה, וחפצה לפתור את שאלת-היהודים באמצעים האפשריים שבימינו. כן, מאמינים אנחנו, כי אפשר סוף סוף, שיצליח הדבר עתה, מפני שהאנושות נתעשרה כל כך באמצעים לסחר-הארצות ובהמצאות טכניות. עסקים, שעוד לפני חמשים שנה היו נראים כדברים שבדמיון, נעשים עתה מדי יום ביומו. הקיטור והזרם האלקטרי שנו את פני האדמה. מזה יש להוציא מסקנות גם לטובת האנושות.

הנה אדמת אבותינו המוכשרה להתישבות ולעבודה. הוד מלכותו ראה את הארץ. היא קוראה לבני אדם שיעבדוה. ולנו יש פרולטריון חי במצב איום. אלה בני האדם קוראים לאדמה, שאותה הם רוצים לעבוד. והנה יש את נפשנו להפוך את שתי הרעות האלה – של הארץ ושל העם – בקרבנו אותן אחת לאחת במועצות ודעת, לכלי חדש מחזיק ברכה. וחושבים אנו דבר זה לטוב וראוי כל כך, כי ישימו אליו לב נדיבי הרוח, עד כי מחלים אנו את פני הוד מלכותו לתמכנו בידו הנדיבה.

אבל לא היינו מעיזים לעשות זאת, אלמלי נמצא במחשבותינו שמץ דבר, שיכול להיות למורת רוחו או לרעתו של מושל הארץ הזאת. ברית הידידות שבין הוד מלכותו ובין הוד מלכות השולטן נודעה למדי, עד שאי אפשר להטיל ספק בכונתם הרצויה של אלה, הפונים אל הוד מלכותו בבקשה, שיתמוך בימינם ברב חסדו.

מאמינים אנחנו בכל תומת לבבנו, כי הוצאת התכנית הציונית לפעולה, תביא בהכרח גם ברכה לטורקיה. כחות-עבודה ואמצעים חמריים יובאו אל הארץ, ונקל לראות מראש חלקי אדמה, שיפריחו באופן נהדר, ומתוך כל אלה יצמח שפע של אשר וחיי מוסר לבני אדם הרבה.

הננו חושבים ליסד אגודה יהודית לרכישת קרקעות בסוריה ובפלשתינה, שתחל במפעל הגדול הזה.

שום סכנה אינה נשקפת לזכיותיו של מי שהוא או לרגשותיו הדתיים. מבינים ומכבדים אנחנו את רגשי הכבוד של כל האמונות לאדמה הזאת, שעליה צמחה גם אמונת אבותינו.

זאת היא ארץ-מולדת לדעות, שאינן קנין עם אחד, אמונה אחת בלבד. במדה שבני האדם עולים בדרכי מוסרם, כן מוסיפים הם להכיר את המשותף לכל הדעות האלה. וכן היתה גם ירושלם, זו העיר הממשית עם חומותיה העשירות במאורעות, זה כבר לעיר של מופת וסמן-קדושה לכל בני התרבות.

קיסר השלום נכנס בהדר ועז אל עיר הנצח! אנחנו היהודים מברכים את הוד מלכותו ברגע המרומם הזה, ודורשים מעמק לבנו, כי תהיה זאת תחלתה של תקופת שלום וצדקה לכל בני האדם.

~~~~~~~~~~

לא לשם ענג ולא לשם חקירה מדעית חלמנו לתור את ארץ ישראל, כי אם לשם תכלית מדינית ידועה. ואחרי שהושגה אותה התכלית, לא התמהמהנו לשוב לדרכנו. ובכל זאת עלה בידינו, גם בתור אורחים לשעה קלה, להתבונן לכמה דברים ולתת לעצמנו חשבון על מצב הענינים. מחזה מעציב הוא בפרטים הרבה, אבל ממעל למקומות החרבים והשוממים נטויה כפת-שמים זכה ומלאה זיו, ובאשר יכלה לשלוט יד האדם, עזר לה הטבע העשיר והעליז לחולל בזמן קצר נפלאות בשפע רב. תוצאת העבודה, מעשי-ידי הקולוניסטים שלנו, ביחוד של אותם העומדים ברשות עצמם, מפליאה היא. עוד נראה מסביב אדמת-טרשים יבשה, שבה נכנס גבר אמיץ כזה לפני שנים אחדות – הוא הפך את הארץ לחורשת תפוחי-זהב או לכרם פורה.

בין התמונות של הכובשים הראשונים האלה, שכבשו את האדמה כבימי קדם, עשה עלי רשם מיוחד הקולוניסט ברוצי במושבה, מוצא אשר אצל ירושלם. הוא היה שכיר-יום פשוט במושבה רחובות.

באחד הימים לקח את הפרוטות המעטות, שחשך מפיו וקבץ על יד, ויצא אל אדמת-טרשים זו. ומכיון שהראה אותות של חריצות ידים, תמכה אותו האגודה לקולוניזציה שבקלן בהלואת-כסף. לפני שנתים היה לו הבציר הראשון. תבואת הבציר היו חמש מאות פרנק. בשנה שלאחריה היתה התבואה פי שלש, ויש תקוה, כי תלך תבואתו הלך והתרבה, מפני שגפניו הולכות ומשתבחות. מסביב לכרמו המעובד יפה נמצאה עוד אדמה שוממה, שגם אותה תוכלנה ידים חרוצות להפוך לגן.

ודוגמאות כאלה יש שם לרב, כמספר הקולוניסטים היושבים בארץ-ישראל. אנשים אמיצי-לב ונבוני-רוח, שידיהם חזקות ועיניהם מפיקות התלהבות לארץ. האכרים היהודים הם חזקים ונבונים, זה היה הרשם, שעשו עלינו בכל מקום שפגשנו אותם. כמובן הפתיעונו ביותר מחזות הטבע בשלל צבעיהם, שנגלו לעינינו בדרך מסענו המהיר. הקולוניסטים הנם, למשל, רוכבים טובים. כאשר באנו לרחובות רץ לקראתנו גדוד אנשים צעירים, עשרים וכמה במספר, שהביעו את רצונם ללוות אותנו אל המושבה. מסביב לעגלותינו רקדו כעין פנטסיה ערבית על סוסיהם הדוהרים, ועל לבנו עלה זכרון הרוכבים-הצידים שמערב הפראי באמריקה, בראותנו את הצעירים האלה, אמיצי-הלב ושזופי האויר, אשר דרכו את סוסיהם וירחיקו לרוץ השדה, רצה ושוב, עד שובם אלינו בתרועת-שמחה.

חבל שלא עלה בידנו לבקר אלא מושבות מעט, אבל את האכר היהודי הכרנו לדעת. ממנו יש לקוות הרבה לעתיד.

כן, מאמינים אנחנו כאז כן עתה, ולמאז היינו שם עוד גברה אמונתנו. כי הארץ הזאת, שחוננה מידי הטבע ביפי כזה, היא ארץ העתיד. החוף המלא קסם שעל יד ים התכלת יכול להעשות לארץ עדנים, בהגיע שמה שלטון התרבות של קולוניזציה כבירה. אמנם נחוץ להשקיע סכומים עצומים, נחוץ לדאוג לתקון הדרכים והבריאות בארץ בכל הסדרים היותר חדשים. אבל איזה כר נרחב יש כאן לרוח-קבלנותו קלת התנועה של עם, אשר הכיר לדעת את כל האמצעים המודרנים של עם, אשר נתחנך בכל ארצות התרבות שבעולם. ומה גדול לעתיד שכרם של עסקי הקבלנות האלה, המובנים בנקל. הכשרות כבירות בעבודה ובהון דרושות לזה, אבל תחת השמים הנהדרים האלה מתברכת העבודה בפרות נחמדים, וגם ההון רואה שכר טוב בעמלו.

רשם אדיר עשתה עלינו ירושלם, גם עתה בנולותה נראים עוד עקבות יפיה מלפנים. והעיר הזאת רבת-הגבעות, המזכירה בכמה פרטים את רומא, יכולה להיות שוב מטרופולין לכל הארצות. תמונה בהירה של העיר העתידה נראה לעין, כשמשקיפים מעל הר-הזיתים. העיר הקדושה העתיקה צריכה להטהר כלה מעסקים של חול. צריך שיבדלו כל התגרנים המגואלים והצעקנים מתוך החומות האלה, הקדושות לבני כל האמונות. בתי-פועלים, דירות בזול, יש לבנות הרחק מסביב לעיר, את השוקים צריכים להעתיק מן העיר העתיקה למקורות נאותים. והעיר העתיקה המטוהרה באפן כזה תוכל להשאר אחרי כן בשביל מוסדות החסד והצדקה של כל האמונות, שהן בעצמן תחלקנה את הגבולים ביניהן בדרך שלום. כל העיר העתיקה תוכל לאט לאט להבנות מחדש על פי הגזרה שהיתה לה עד כה, אך בתנאים יותר בריאים, ולהיות לאבן נזר מיוחדה, משובצה בעשרה של עיר מודרנית וכלולה בהדרה.

האם לא היה זה מצב יותר נאה בשביל הרגשותיהם, יותר מתאים עם צרכיהם של כל בני האדם החובבים את ירושלם?

כל זה מתברר היטב שם בארץ למי שרואה אותה בעיניו, כאילו הוא לומד על פי הסתכלות בציורי-הטבע. ולמפעלנו יש אפי כזה, שיכולים אנו לדון עליו עם כל הנוגעים בדבר, עם כל אחד ואחד, במישרים וברוח נכונה. מי זה יכול לחלוק בדברים של טעם על הרחבת התרבות דוקא על האדמה הזאת? אמנם פחות מכל טורקיה עצמה, אם יושם לב מכל מקום לחששות מצד החקים השוררים, כמו שאנחנו מבארים תמיד את חפצנו. בשביל טורקיה תהיה הוצאת רעיוננו לפעולה באין כל ספק חזוק כחה ושלומה. בקולוניזציה, כמו שהתנהלה לפנים, יש כמה פרטים שיכלו לעורר חשד ואיבה בלב הממשלה הטורקית. אבל אנחנו הגדנו תמיד, ומגידים זאת ביתר הטעמה מאשר עד כה, כי מתנגדים אנו להתישבות אטית של קבוצות קטנות. אין לשום אדם הרשות למסור את האנשים האלה ביד גורל שאינו בטוח, רק אחרי שנכרות עם ממשלת טורקיה אמנה גמורה, יש לקולוניזציה תקוה שתצליח. העם היהודי יכול להביא לטורקיה תועלת במדה כך מרובה, עד ששאלת הפשרה אינה תלויה אלא בזמן.

אולם לו גם התיחסה ממשלת טורקיה בחבה להגירה אטית של קבוצות קטנות, מבלי שתקדם לה אמנה גמורה, גם אז עלינו להתנגד בכל עז לנסיונות כאלה. אחרי שהכרנו לדעת את מצב הענינים, יכולים אנו להגיד בכל תומת לבבנו רק זאת, כי הקולוניזציה הפעוטה תדרוש קרבנות-אדם גדולים, שאין להצדיקם. הקולוניסטים הבודדים, שכל אחד מהם מבקש לו את אדמת עבודתו, נמצאים במצב טוב בערך ממצבן של אותן הקבוצות, שהוטלו לאיזו כברת-אדמה, לא תמיד בריאה, שנרכשה בעדן על ידי אחרים. כי אפשר ליבש בצות בכל חלקת-אדמה ולהכשירה לישוב, דבר זה נעלם רק מן הבוערים בעם. אבל הכשרת האדמה יכולה לבא רק על יסוד עבודות צבוריות גדולות. ולעבודות כאלה לא יספיקו האמצעים של יחידים, לו גם היותר נדיבים ועשירים.

והנה יכולים אנו למסור דבר זה לעם שלם; לאותו העם, שאת מציאותו הוכחנו בתנועתנו הציונית הגדולה; העם, ששמר לאדמה השוממה והעזובה ההיא את אהבתו הנושנה, כאהבת האדם לחולה מבני משפחתו. וכן יכולים אנו להגיד בבטחה, בגלוי ובלי שום רמיזות דקות של דיפלומטיה, מה שאנו חפצים לעשות לאדמה הזאת. כי שום עם איננו נכון ואיננו יכול למסור את נפשו על תחית האדמה כהעם היהודי. שום עם לא יקדמנו, לא יקחנה מידינו, מפני שאי אפשר לשום עם להעמיד את הכח האנושי הנכון לקרבנות, ואין צריך לומר את הכסף הדרוש, כמו שיכולים לעשות זאת היהודים.

אצל היהודים במצב הנוכחי נמצא רפיון-כח מדיני, העושה את התחרותם לאי-מסוכנת, בקשר עם הכח הכלכלי הדרוש.

אנחנו העלינו את השאלה הזאת למעלה, וכבר מעופפת היא מעל לראשי בני האדם. הננו מלאים אמץ-רוח ותקוה חזקה. ודבר מובן הוא, כי יש לנו על מה לסמוך, אחרי שהצליח בידנו לעורר את תשומת-לבם של שני מושלים אדירים אל מפעלנו הישר.

ואל יאמר או יאמין מי שהוא, כי האדירים האלה חורשים איזה מזמה רעה. הנטיה הזרה שבלב אי-אלו יהודים ללעוג לעצמם, שעל ידה נתונים אנו לשמצה, יכולה אמנם למצא גם להשתתפות זו באור של דפי לאמר: רוצים הם להפטר ממנו! אבל באמת מחשבתם היא היותר נדיבה, להרחיב את התרבות, לתת מקום מושב להמונים נודדים אמללים, להביא טובה וברכה לארץ חרבה, ולהרבות קצת, באמצעות כל אלה, את קניני האנושות באשר ובמוסר. זוהי כונת ההשתתפות, וכן אנחנו מבינים אותה מתוך רגשי תודה רבה.

החזיון הזה, שאין מעיזים היום להציגו על הבמה, יתקים למרות זה. יש בו ממדת גדלם של ספרים המאריכים ימים. גרילפרצר יכול להגיד:

Mag uns’re Zeit mich bestreiten,

Jch lass' es ruhig gescheh’n –

Jch komme aus anderen Zeiten

Und hoffe in and’re zu geh’n.

(יריבו בי בני דורנו כאות נפשם, אינני שם לב להם – מדור אחר הנני בא, ואקוה להיות עוד בדורות יבאו). וכן הוא גם בנוגע לחזיונו החדש של מאַכּס נורדו. הוא יכול להניח דעתו, אם אלה יחרפוהו ואלה יעברו עליו בשתיקה. “דוקטור כהן” שלו יעבור לדורות שיבאו, ויספר מה שהיה בימינו. ואל ספרו המדבר בעדו נלוים גם המאורעות, שעברו עליו בקהל. לעתיד יתמהו וישתוממו על השקרים ועל תעלולי נמוגי-הלב, שנגדם הוכרח להלחם פיוט ישר כזה, וכל אלה יגדילו את כבודו ותפארתו של המשורר העשוי לבלי חת. יכנעו כל אותם השפלים, הרודפים אחר התועלת, ויזחלו לפני דעת הקהל השוררת; מי שהוא בן-חורין ימצא לנפשו הענג הכי גדול, בהיותו הוא עצמו. איזה עסק ביש היתה כתיבת ספרים וחזיונות, אלמלי לא נמצאו בהם אלא הדעות השוררות בקרב ההמון. אמנם יש אשר ישכילו משוררים נעימים ועדינים ביותר לבקש להם מוצא, בהתרחקם מריב-הדעות. הם עוברים פשוט על שאלות-היום הבוערות ומתחבאים מן הצד לבין הסבכים. הם שרים כשירת-הצפרים. די לה לאמנות שתהיה לשמה, בשביל האמנות, ועוד דברי להג כיוצא באלה. אולם אנחנו חושבים, כי נחוץ קֹדם-כל שתהיה לאמנות איזו תכלית, ואי אפשר שתהיה תכלית זו שונה מתכליתם של החיים הממשיים, שאנו חיים אותם מתוך יללה ושחוק. שירה, המתיחסת לאותו החלק שבחיים, שאנו מכירים אותם ביותר, להווה שלנו, שאינו מצטמצם במעשים של אירוסין ונאוף בלבד, שירה כזאת לא תחדל מהיות פיוטית. בשנים האחרונות ראו בכלל מעלה יתרה בזה, שהחזיונות הספרותיים תארו באמון את צביונם המקומי של ערים ומחוזות, ואפילו של המבטאות שבלשון. אולם תאורן של שאלות-הזמן נחשב לעון פלילי. ובכל זאת אין זה אלא תאור צביונם המקומי והזמני של חיי האדם.

אמנם הסוציאליים כבשו בשביל חזיונות-ההווה שלהם את ההכרה האזרחית ביד חזקה. אולם גם אחרי שמותר היה להציג על הבמה את השאלה הסוציאלית, עוד לא זכו לזאת שאלות אחרות. שאלתנו אנחנו, למשל, שאלת-היהודים אין לה רשות להכנס אל שערי הספרות הגבוהה. ראשית, מפני שכבר נפתרה בהחלט בחזיון “נתן” של לסינג. שנית, מפני ששאלה זו אינה במציאות כלל. שלישית, מפני שמסוגלה שאלה זו להרגיז רוחו של כל אדם. הרי זה דומה בערך, כפי שרואים, למשפט הידוע בדבר הקדרה הנשברה, אשר, ראשית השיבה השואל שלמה כשהיתה, שנית, היתה כבר שבורה בשעת השאילה, ושלישית לא שאל בכלל שום קדרה.

אלה החושבים את “נתן” של לסינג למלה הפיוטית האחרונה בשאלת-היהודים, דומים בחכמתם לאלה, החושבים את “העתונאים” של פריטאַג לספר האחרון בדבר העתונאות. אמנם, אלה הספרים היו בודאי מצוינים בשעתם, אבל העתים נשתנו. בשביל “המנדלזוניות” – אם אפשר לומר כך – היה אמנם “נתן” המלה האחרונה, ולא יעלה על דעתו של שום איש ממנו להשפיל ערכה של המלה הזאת וערך התנועה המתאימה עמה, שהיתה בקרב היהודים. אבל ההיסטוריה של היהודים צעדה הלאה על דרכה, המלאה מכאובים חדשים ורבים. כבר חלפו העתים, שהיו בעיני המשורר של “נתן” ימי העתיד. שאלת-היהודים דורשת תאור פיוטי אחר, ודבר זה עומד בקשר עם כל מהלך התפתחותן של תולדות עמנו בעת החדשה, אם יהודים בעצמם הם, העושים לנושא שירתם את שאלת-היהודים, לא עוד בתוך הגיטו, לא עוד בלחישה ובקול דממה דקה שבפיוט הז’רגוני, אלא בפני כל העולם. כשם שאנחנו הציונים הקימונו בבזיל בימה מדינית לאירופא, שעליה נוכל להגיד כל מה שבלבנו, כך מבקשים אנו להשתמש גם בספרות לתכלית זו עצמה. הישיבה הולכת ונמשכת! כמו שאמר נשיא ידוע בלשכת הנבחרים הצרפתית. מאַכס נורדו ידבר.

וכשם שבבזיל התענגו השומעים, כשעמד הנואם הנחמד הזה על הבימה, ויתאר בקוים נהדרים את מצב היהודים בשנה שעברה, כך יתענג הקורא, בשעה שיקרא את החזיון הזה מעל הספר.

“דוקטור כהן” הוא חזיון-התוגה של ההתבוללות. נערים בוערים אחדים, שכתבו עליו בעתונים מתבישים ביהדותם, לא הבינו כמובן כלל וכלל את תעודת החזיון. כלום דורש טעמם היפה של העתונים המתבישים ביהדותם – אלה הם עתונים ערוכים בידי יהודים ורֹב קוראיהם יהודים הם – להתראות כאילו אין מבינים את הדבר? לדעתם היה ברצונו של המשורר להראות בתמונתו של דוקטור כהן ובמאורעותיו, עד כמה לא נעים להיות יהודי בסוף המאה התשע-עשרה. שקר גמור. חפצו של המשורר היה רק להראות, עד כמה לא נעים – חוץ ממה שאינו מועיל – לאיש להכחיש ביהדותו. חזיון-תוגה אזרחי הוא שם הדרמה, כן, האזרחיות שבו הוא המאורע של יוליוס כריסטיאן מוֹזֶר, בעוד שהטרגדיה כהן, המְלַוָה אותה, אינה אלא רומנטית.

מקום המעשה של הדרמה היא עיר של אוניברסיטה קטנה באשכנז התיכונה. שם חי יוליוס כריסטיאַן מוֹזר, יועץ-הסתרים לעניני מסחר, שהיה שר-אלף בצבא להגנת המדינה. הוא אדם בעל צורה, נשוא-פנים, עשיר, מחותן למשפחת שרי-צבא אצילית, האדונים פון קְוִינְקֶה. אשתו היא בת למשפחת קוינקה. בניו הם אנטישמיים כהלכה, הבכור הנהו פקיד-צבא בגדוד המלך, והצעיר חבר לאגודת-הסטודנטים פרנקו-תורינגן. בקצור, ה' מוזר הגיע למדרגה היותר גבוהה, שהיה יכול לעלות אליה; כנראה, נמחו כבר כל עקבותיה של חרפת-מולדתו, כי ה' מוזר נהג בשמו חדוד נפלא בחלוף-אותיות – מלפנים היה שמו מוזס. הוא יהודי מומר, שהתבולל כך יפה, עד שאי אפשר לי שאינו יודע זאת, לבישו ולהחזיקו לבן העם הנבזה. על צאצאי הגזע הורכב נצר אשכנזי ואצילי, ויונקותיו אשר העלה, בניו, אינם מזכירים אותו עוד את הגזע הישן. גם הם אינם חפצים שיזכירוהו אותם בשום דבר. אבל לה' מוזר, מבית מוזס, יש בת צעירה, כריסטינה שמה, ומצד זה נפתחה הרעה.

בעיר-האוניברסיטה הקטנה שבאשכנז התיכונה היה דוצנט-פרטי לחכמת החשבון, ד“ר ליאו כהן שמו. ד”ר כהן הכיר לדעת את כריסטינה ויאהבנה וגם היא אוהבת אותו. הוא איננו מעיז לבקש מאת אביה שיתננה לו, כל זמן שהוא דוצנט-פרטי, ומשרת פרופיסור אינם רוצים לתת לו, יען כי יהודי הוא ושמו כהן. אולם כשנקבע פרס באקדימיה בשטוקהולם, זכה הוא לפרס-העולמי בעד הצטינותו בחכמת החשבון, ומכיון שהוא בטוח עתה, שישיג משרת-פרופיסור, אם גם לא בבית המדרש הגבוה הזה, גמר בנפשו לבקש את כריסטינה לו לאשה. לפני זה הודיע אותו מנהל האוניברסיטה, אשר לבבו אמנם שלם עמו, כי דחה הסינאט את בקשת כהן למנותו לפרופיסור שלא מן המנין, מפני שעל פי חקי האוניברסיטה בית המדרש הזה הוא נוצרי-איונגלי, לעומת זה מזכיר הד"ר כהן ללא הועיל את סדרי-הממלכה, שעל פיהם כל האזרחים שווים. אבל, הוא מחליט, התגלות-הלב הזאת מביאה תועלת במדה ידועה. “השקר בדבר שווי-הזכיות נגלה לעין כֹל, מטעם הרשות הוכרז, כי סדרי-הממלכה הם פסת-ניר, שאינה שוה כלום”.

“המנהל קיהלהולט: אל נא תתרגז לחנם, חביבי, ד”ר כהן. הנני חושב, כי אין לך לדרוש במרץ כזה התגלות-הלב. אנשי-המעלה, העושים את עצמם כאילו הם מכירים בשווי-הזכיות למצער כתורה והלכה עקרית, ראויים בכל אֹפן לתהלה בגלל זה. יש בזה משא-פנים מצדם לרעת עצמם, הם מוַתְּרים על הכרה עממית בטוחה בזה, שהם מתאמצים להסתיר מחשבותיהם, תחת להגיד ברור וגלוי: ליהודים אין זכות לדרוש כלום ולחכות לדבר-מה.

כהן: אמנם כן, זוהי למצער השקפה ברורה. טובה היא בעיני מזו של המדברים בלב ולב".

והלאה במקום אחר:

"קיהלהולט: … אם מריק אתה את חרבך וקורא למלחמה בשם שווי-השכיות, הנך חוטא חטאה גדולה. הלואי, שיכלת לבאר זאת לכל בני עמך. הנכם מעמידים פניכם, כאילו היה לכם לדרוש דבר-מה, סוף כל סוף לא בזרוע-כח לקחתם את שווי-הזכיות מידינו. הן לא אמנה כרותה בינינו. אנחנו נתנו אותו לכם ברצוננו הטוב, מתנה היא, ועד היכן כֹחה של מתנה מגיע, יוכל להחליט רק הנותן לבדו.

כהן: זוהי השגגה המעציבה שבינינו. אנחנו מדמים בנפשנו, כי בתור בני אדם יש לנו הזכות הגמורה לדרוש את כל הזכיות של בני האדם, ואתם חושבים, כי חסד אתם עושים עמנו, אם תחשבו את היהודי לאדם. הנחה מקובלת היא אצלכם, כי אין ליהודי כבוד אנושי מטבעו, אלא שהוא מגיע אליו רק אז, כשאתם נותנים אותו לו מפֹרש בחסדכם. כל זמן שגם הנוצרים הכי ישרים והכי טובים מרגישים כן, הרי זה תהום עמוק מאד, המפריד בינינו".

ובכן מבקש הד"ר כהן על יסוד הפרס שזכה בו, שהוא מבטיח לו מעמד בחברה, לארוש לו את כריסטינה. לה' מוזר לא נעים הדבר. אבל במשא ומתן ארוך, שיש בו יותר מן המלחמה מאשר מן השיחה, מכריחו כהן לכבדו ולהסכים לו. והנה מתחילות המריבות בין יתר בני המשפחה, אשת מוזר מבית קוינקה מלאה חמה וקצף על בתה, הרוצה לעשות מה שהיא בעצמה עשתה לפנים, להנשא ליהודי. אמנם כן, היהודי כהן, שהנהו יהודי מהיום, אשר התפאר בריבו עם מוזר ברעיונו הציוני, איננו רוצה להכנע, בעוד שהיהודי מוזס היה מוכן להקריב הכל ואפילו את עצמותו, כדי לקחת את העלמה מבית קוינקה לאשה. מרת מוזר קוראה לעזרה לאחיה הכהן הראשי קוינקה. זה מתאמץ כחו לפעול על מוזר, שלא יתחתן בכהן. אבל נפלא הדבר מאד. בכל טעם וטעם, שנותן הרועה הדתי להתנגדותו לכהן, מוצא מוזס פגיעה בכבוד עצמו. כהן הוא זר, ובכן הנהו גם הוא, מוֹזר, מבית מוזס. אי אפשר לקבל את כהן לתוך המשפחה, ובכן גם הוא, מוֹזר, לא יכירנו פה מקומו. השיחה, שהיתה למריבה, מביאה לידי פרוד גמור בין שני האנשים, שחשבו כבר, כי ברית עולם כרותה ביניהם. מוֹזר מגרש בחמתו את גיסו ואיש-ריבו מעל פניו. ענינו שלל כהן נוגע אל עצמו ואל בשרו. והנה קמים נגדו בניו, וחזיון-התוגה של ההתבוללות מגיע לנקודת-הגבה. שני הצעירים מתקוממים נגד אביהם, על חפצו לקחת לו יהודי לחתן. הסטודנט עונה עזות, ואביו מאַיֵּם עליו במכות-מרדות. קַרל, פקיד הצבא, מתקומם ביתר נמוס ובקֹר-רוח, אך בדברים עוד יותר קשים לאביו.

"קרל: אם חפצים אנו לחיות בתוך איזו חברה, עלינו להכנע תחת מושגי-הכבוד שלה. מושג-הכבוד של חברתנו איננו מרשה להתחתן ביהודי.

מוֹזר: האתה אומר זאת, שהנך יהודי בעצמך?

קרל (בתמיה): אני?!

מוֹזר: כסבור אני!

קרל (כובש את רגזו): אתה אומר לדכאני, אבי!

מוזר: אביך הוא יהודי, ואתה הנך יהודי למדי, עד שתבוש להוציא מפיך דברים כאלה.

קרל (סר וזעף): זאת לא הגדת לי עד היום.

מוזר: זאת היתה אשמת חיי".

עד למצב כזה הגיע יועץ-הסתרים, שהוא מוציא את יהדותו המוכחשה והנשכחה, ומשליכה ליוצא-חלציו אל פניו. זה כמובן איננו רוצה להכנע. כשמופיע כהן, מנאצו פקיד-הצבא. ממלחמת-שנים אי אפשר להמלט. כהן נפצע קשה מכדורו של פקיד-הצבא.

והנה באים אבותיו האמללים של הנפצע עד-מות אל בית מוזר, אשר הוא שוכב שם. הוא מת. כשרואה מוזר את שני אלה הנקפאים והחנוטים במנהגי היהודים הישנים, שכבר היו זרים בעיניו, הוא חושב, כי הם מצדיקים את המרת-דתו. עם בני אדם כאלה אין לו שום דבר משותף. זוהי נקודה, שקשה להסכים בה עם המשורר. מוזר, שאותו הכרנו, כשהלך הלֹך והצטרף, אינו רשאי לבא לידי מסקנא כזו.

עם אנשים מסכֵּנים מחוג חייהם של כהן וא\תו לא היה ליועץ-הסתרים שום שותפות הענינים והמחשבות גם אז, לולא היו יהודים. עניות-דעתם, דלותם, ואפילו מדותיהם המגוכחות והנבזות אינן יכולות בשום אֹפן לבטל את העובדה ההיסטורית, שבני עם אחד הם. בכל עם שונים הם בני-האדם, שונים במנהגיהם, במחשבותיהם, בהרגשותיהם ובמדותיהם הטובות והרעות, אין הקשר שביןהיחידים באומה אדוק כל כך, עד שיוכלו לדרוש, שתהיה ביניהם הסכמה גמורה או כל שהיא. יכול אדם להפטר מאיזו מפלגה שהיה נמנה עליה, אבל לא מעמו, למצער, כל זמן שהעם נלחץ. אדרבה, אז מחויב כל אחד ואחד לשוב אל עמו ולהספח אל דגלו, אף אם כבר התרחק ממנו. אם לבסוף נתקררה דעתו של ה' מוזר בזה, שדעותיו שונות מדעותיהם של אלה התמימים ביהדותם, הרי זה מוכיח על חולשתו, הגדולה יותר מאשר נדמה לנו במשך כל המעשה שבחזיון. והתורה הנמרצה היוצאת מן החזיון, תש כחה ברגע האחרון.

ובכל זאת נשמח בחזיון הכביר הזה. לאנשים, העומדים מחוץ לגיטו החדש, הוא יגיד, כי היהדות לא מתה, מכיון שבימים מלאים יסורים מוסריים עוד גדול כחה להוציא נצנים, שרק עם איתן וקים יכול להוציא: ספרי-אמנות לאומיים. ד"ר כהן אומר באחרית החזיון: “אולי רק בשביל כך הנני במצב הרע הזה, מפני שלא תמיד שם כל איש מישראל אל לבו, כי שנאת הצוררים מטילה עליו את הכבוד וכח ההרשאה לדבר בשם כל בני עמו. מה שקרה בחדר הזה, זוהי התנגחות של זרמים ישנים בהיסטוריה, בני אלפי שנים…” אי אפשר לסמן במלים יותר ברורות את תכנו הכביר של דרמה ציונית זו. מה שבא לידי התנגחות במסגרת המעשה שבו, אלה הם זרמים בני אלפי שנים. יש בו הרבה מן ההיסטוריה ומן ההווה, ופעולתו חזקה כזו של האמת.

(שני נאומים)

א.

ביום 25 ליאנואר 1899 הרציא נורדו בווינא על “הזרמים בקרב היהדות”. אחרי ההרצאה התאספו הציונים לארוחת-ערב. בין הנואמים השונים לכבוד האורח דבר הרצל בשם הועד את הדברים האלה:

בכל פעם, שאני שומע את ידידנו הגדול מדבר, עושה עלי אישיותו רשׁם עמוק מאׂד. האיש שאינו מצוי הזה שולט בכל נעימות השפה, כמו שהוא מושל בכל אוצרות הרוח באׂפן נפלא. ואולם נגינה אחת יש בנאומיו, החוזרת ומצלצלת, למצער באזני, כקול-חצוצרה אדיר, חזק וחודר אל עמקי הלב. גם היום הרגשתי כזאת, בשמעי את ההרצאה המצוינה, שכלנו עוד עומדים תחת פעולתה הכבירה. נאומו, אשר כשאני לעצמי יש לי לטעון עליו, היה מאותו המין האמנותי, שכבר הרגלנו בו, והנאום הזה בודאי רכש לנו אוהבים בווינא. הנני היום, כאשר תבינו, נרעש יותר מדי ועיף מרב עבודתי בעת האחרונה, כדי שאוכל לחג את ידידנו החביב בנאום ארוך, אבל חושב אני לעשות כרצונכם, בהתימי את דברי בקריאה: יחי נורדו, ישינו החביב והגדול!

ב.

ביום 26 ליאנואר ערכו כל אגודות הסטודנטים שבווינא נשף לכבוד נורדו. בין המדברים היה גם הרצל, שהעיר אחרי הקדמה קצרה, כי הכאיב אולי נורדו בנאומו מאתמול את לב המתנגדים. בבחינה ידועה היינו מחויבים להכיר להם תודה. מתנגדים כאלה יכולים להביא תועלת ךתנועתינו. אחרי כן נתן סקירה קצרה על מהלך התנועה הציונית, ואמר:

…וכן הרגשנו אנחנו, שבתחלה הוכרחנו להלחם נגד השתיקה הגדולה, לאט לאט החצים שהמטירו עלינו, אשר אמנם נקל היה לעמוד בהם, אולם הועילו הרבה להגדיל כבודנו בעיני כל העולם. הננו מחויבים אפוא גם-כן להכיר תודה למתנגדינו. במחזה-שחוק אחד צרפתי מוּצג איש מוּג-לב. והנה קרה מקרה, שהכריח אותו לצאת למלחמת-שנים. אשתו, המחזקת אותו למוּג-לב, שואלת בתמהון: “מה-זה, כלום אינך מפחד”? – אמנם כן, הוא עונה, “אבל אלמלא פחדתי, איה אׂמץ-לב היה בזה”? – אלמלי לא היו לנו מתנגדים, אלמלי היתה התנועה הציונית דבר קל כמשחל ביניתא מחלבא, אלמלי נחוץ היה להלחם, נחוץ היה להתגבר על מכשולים, נחוץ היה להחשב למשוגעים, נחוץ היה להדחות מתוך אותם החוגים, שבהם בלינו כל ימי חיינו, נחוץ היה להביא קרבנות, כדי שאפשר יהיה אחרי-כן להשתדל ביתר אׂמץ ובכׂח עלומים. זאת היתה המלחמה, שנלחמו רבים מאתנו: כבר היום יכולים אנו לדבר על פרקי ההתפתחות הזאת, באיזו מידה של נחת-רוח.

ידידנו הנכבד ד“ר נורדו העביר לפנינו בהרצאתו את גדוד-הכבוד של מתנגדינו. הוא השכיל לתאר את כלם בהגדרה מצוינת, באותו כׂח-הציור הרענן, שאנו מכירים אותו בתור האמנות המיוחדת לו: את המיליונר הרע, אשר כפי המשל הידוע, יכבד לו יותר לבא אל מלכות-השמים, מאשר כבד לגמל ¹לעבור דרך חור-המחט”, את רב המחמאה, אחת התמונות היור נפלאות, ןלבסוף את הפרולטריים, שבשבילם וִתֵּר ידינו הנכבד נורדו יותר מאשר הייתי אומר אני לוַתֵּר. כלומר, אין דעתי נוטה לכך, שיכולים למׂד את הציונות באמת-המדה של הסוציאלות. אלא חושב אני, כי הציונות היא בנין, שכל המפלגות יכולות למצא בו מקום. זה היה גדלה של תנועתנו עד עתה, זאת היא תוצאת הקונגרסים שלנו בברזיל. אשר התיצבנו על הקרקע היותר רחב של ההפשטה, בשביל כל החפצים להספח אלינו,

בשביל החרדים והנאורים, העשירים והעניים יש די מקום בקרבנו. וכן יהיה גם להבא. במצב הנוכחי של תנועתנו אין לנו אלא להרחיב ולהישיר כפי האפשר את הדרך, שבה יוכלו הכל לבא אלינו. ובנדון זה הנני נמצא בנגוד קצת אל ידידנו נורדו, ואני משתמש במקרה להגיד זאת בשעה, שהננו כמעט בינינו לבין עצמנו.

ובכל זאת חושב אני את הדבר לאפשר, שהאחד או השני, האחת או השנית בין הנמצאים פה אינם יודעים בברור, מה היא הציונות, ואם יש רק אחד באולם הזה, שאינו יודע זאת, הננו רוצים לדבר אליו, והאחרים מחויבים לסבול. אם ציונים הם, אז יסכימו לדבר, כי גם איש אחד כדאי הוא, שנדבר אליו, ואם אינם ציונים, אדרבה יסבלו מעט. הנני חוזר על ההגדרה, שהיתה כבר לטופס קבוע: הציונות שואפת לכונן בעד העם היהודי מקום מושב בטוח על-פי המשפט הצבורי בארץ-ישראל. הנני רוצה לבאר לכם זאת בתמונה אחת, כדי שלא להוגיעכם בבאור ארוך של כל נקודות-ההשקפה. הנה בישי חרוז קטן, שהעתקתי לי לפני לכתי הּלום, משיריו של איש יהודי, יהודי, אשר לו היה עוד חי היום, כי אז בודאי לא היה נמנה בין המתנגדים לציונות – שיר קטן של הינריך הינה. זה הוא בעל הרוח הנדיבה, שהבין לשפוך קסם על כל מה שבא לידו, ואם פוגשים באיזה ספר דבר שיצא מעטו, הרי הוא מזהיר בטהרו, כאילו זרחה על עמוד הספר ההוא קרן-אור השמש. וכן עלה ביד המשורר הזה לשיר על הדברים, היתר יגעים, מכׂערים ודלים, בחרוזים, המרעישים את לבנו באׂפן מיוחד. הנה החרוז על “בתי-החולים הישראלי החדש בהמבורג”:

בית לבני ישראל דלים וחולים,

לבני-אדם אמללים פי שלש,

מסובלים בשלשה חליים רעים,

בדלות, בנגעי-בשר והיהדות.

הרע שבכולם היא האחרונה,

מחלת הירושה בת אלפי שנה.

הציונות היא מין תרופה חדשה לחולי-ישראל, והיא מכוונת כלפי הרעה שבשלש המחלות, מחלת-הירושה בת אלפי שנה. באיזה סם-מרפא היא משתמשת? הדבר פשוט מאׂד, עממי מאׂד, תרופה טבעית היא. אנחנו הציונים חפצים לרפא את מחלת הירושה בזה, שאנוּ מביאים את החולה לנוה-שדה.הננו חושבים, כי כל המחלות שדבקו בו, החמריות והמוסריות, יכולות להרפא, אם נחזיר אותו שוב לחיים הטבעיים האלה, אם נושיב אותו שוב על האדמה, שעליה כבר ישב, אם נתן לו לשבת – כדברי השיר, ששרתם זה עתה – באהליו שלו. ידענו, כי אין זאת עבודה קלה. זקוקה היא להתמדה ארוכה, לאׂמץ-רוח, אשר לא יחת מפני כׂל. אולם מעיזים אנו גם כן לבטוח בעמנו, שכל יסוריו הועילו לחזקו ולאמצו, כי לא יפול לבו עליו. – אין את נפשי להעביר לפניכם כל מה שהשגנו, חפצתי רק להראותם בתמונה האחת, כי כל מה שאנו עוסקים בו, נעשה במתינות ובתבונה. רוצה אני לבקש מכם גם כן, לא רק שתשמעו לדברינו ותשתעשעו בהם – אם יש בדברינו שעשועים – כי אם דבר זה: אם היו רגעים, שבהם הסכמתי לדברי אחדים מן הנואמים, אז יהיו נא אלה המעוררים בלבכם את החפץ להתמיד בידיכם אתם את המפעל. הכׂל יכולים לעשות זאת, לכל אחד ואחד יש הזדמנות לעסוק בתעמולה זו, והחובה מוטלת על כל מי שדעתו ישרה, אחרי שנוכח, כי איזה רעיון חדש, איזו תנועה חדשה טובה היא, להודיע לכל את הכרתו החדשה ולרכוש לה נפשות. אתם כלכם מחויבים לעשות תעמולה. אחרנו עד כה, אם לא חתמנו את כל דברינו בקריאה, שתמלאו את חובתכם הזאת, כדי שתהיה הדרך סלולה בעד הטוב והישר. אני חושב, כי התרופה החדשה לחולי ישראל היא דבר טוב וישר, ומימי לא הרגשתי זאת כך עמוק בלבי כבאותו היום, שעלה בידי לרכוש את הגבר המצוין הזה בעד התרופה החדשה לחולי ישראל. יודעים אתם, כי בתור סופר הנהו צורף אמן במחשבותיו, כי אני מכבדו בתור אמן במלאכה זו, אשר גם אני עוסק בה כפי יכלתי. הוא עמל גם בתור רופא לחדור אל מסתרי הטבע, ושני הכשרונות האלה לא יוכלו להתאחד באׂפן יותר נאה מאשר בתרופה החדשה לחולי ישראל.

לא נסיתי להגיד לכם איזה דבר חדש; רק את נאום-הברכה שכבר היה, נאום הברכה לכבודו של ד"ר מאכס נורדו.

אוצר התישבות היהודים בלונדון, שיסודו היה המפעל המעשי הראשון של הציונות המדינית, גרם כבר לפני הוסדו לשפיכת דיו הרבה. שגגות מכל המינים נוצרו בדרך מלאכותי, אם לא היו זה כבר מעליהן. המתנגדים עמלו בכל מרצם החם להאפיל על הענין הכי פשוט הזה ולהשׁחית תארו. אולם לא היה הדבר שוה בעמלו, להתוכח עם כל העושים זאת מרׂע-לב או מאולת. עתה הגיעה העת להגיד דברים אחדים על מהותו ותעודותיו של הבאנק, שתכניתו ותקנותיו נשלחות מלונדון.

אוצר התישבות היהודים ישמש, כפי ששמו הברור והפשוט מעיד עליו, להתישבות היהודים. וחפץ הוא לעשות זאת במובנו הטהור של רעיוננו הציוני. אין בזה שום כוָנה להתשיבות של צדקה, כי אם להתישבות מסודרה על יסוד החקלאות והתעשיה על הבסיס המשפטי הידוע.

דרוש היה לחכות זמן מה, עד שיכלו להתחיל ביסודו של הבאנק הקולוניאלי היהודי. אחד התנאים היותר חשובים היתה הארת דעת-הקהל על תכליותיה ומטרותיה של הציונות. הקונגרסים שלנו, דברינו הנכוחים והברורים, שנתפרסמו בדפוס, הועילו הרבה לזה. אפשר להגיד היום בבטחה, כי כבשה לה הציונות בחוגים המדיניים החשובים את ההכרה, כי היא תנועה, שפעולתה המועילה לא תצטמצם על היהודים בלבד. אלא מעשיר את התרבות הכללית. גם דבר זה אינו מוטל עוד היום בספק, שאין שום יחס וקשר בין הציונות ובין תנועות המהפכה. היא לא נוסדה על רעיון של הריסה, כי אם על רעיון של בנין.

דבר זה נאמר ונשנה זה פעמים הרבה. אולי יש מי שסובר, כי נשנה כבר הרבה יותר מדי. אבל זה דרכן של תכניות חדשות, שאם באנו להכריז עליהן, אין אנו מספיקים. צריכות הן להרשם היטב בזכרון. אמנם לא יתכן גם כן, שתסתפק התנועה בדברים בעלמא. הציונים אינם בעלי שיחות ודקלמציות נאות. אינם חפצים להשתכר בדברים, אלא להתרומם בעבודה פכחית וסבלנית. הציונות שואפת לעזרת-עבודה במדה רחבה, לעזרה עצמית לשם עבודה.

ואחרי שבררנו את התכלית הזו בראיות ברורות גם – כאשר נקוה – מוכיחות על ידי הפשטות שבבאורינו, הננו נגשים לכונן את המוסד הכספי, שעל ידו תצאנה לפעולה כל אותן התכניות הנודעות כבר בכל העולם.

מה יעשה אוצר התישבות היהודים? יעסוק בפרגמטיה. הוא ישא ויתן באמונה בכל עסקי הבאנקּים, וביתר שאת באותם העסקים, אשר ישמשו לתכלית ההתישבות. כשנערכה לפי שעה החתימה הקודמת, כדי להכיר על ידה את דעת-הקהל ביחס אל יסוד הבאנק, נראתה העובדה המפתיעה והמשמחת, כי תכף נעשה הבאנק חביב על הכל רק בשמו בלבד. חברי הועד להנהלת הבאנק נוכחו על פי הידיעות, שהגיעו אליהם מכל פנות העולם במשך הירחים האחרונים, כי אפשר שיהיה למוסד הזה במהירות בלתי רגילה חוג של עסקים רחב מאׂד. בקרב העם המפוזר, שרבים מבניו הם בּעלי-מסחר הבינו תכף את ההצעה ליסד מוסד כזה והתענינו בה. הבאנק הזה יכול לקוות כבר עתה לבעלי-עסק מקַנַדה עד ארגנטינה, ממצרים עד טרנסואַל, ובאין כל ספק בכל העולם.

אולם בזה, שיעסוק אוצר התישבות היהודים בעסקי הבאנקים הרגילים, לא נגמרה בשום אׂפן תעודתו. הוא יהיה המתַּוֵּך ברכישת האדמה להתישבות, ואחרי כן ימציא את הכסף הדרוש לה. לקבוע כבר עתה את כל פרטי העבודה הזאת, יהיה ללא-צרך, ואפילו ללא-חכמה. אולם כשתהיינה בידי מנהלי הבאנק כל הזכיות הדרושות, אז יעשו את הצעדים הראשונים, וייסדו את החברה לרכישת קרקעות. הוצאת המניות של החברה לרכישת קרקעות, על-פי הדוגמא של Chartered Company תהיה אפוא העסק היותר גדול, שיעסוק בו אוצר התישבות היהודים.

אלה הן, בקוים כוללים, תעודות הבאנק, עד כמה שאפשר כבר עתה לסקור עליהן. נראה הדבר, כי זה הוא ענין שהוא כלו מעשי, היכול לצאת לפעולה ומתאים עם השכל. בתור מוסד עומד רק על יסודות מסחריים, אם גם מורשים נאמנים יפקחו על הנהגתו הישרה, זקוק הבאנק לעסקי-ממונות. ראשית, העסק הרגיל אצל הבאנקים בכל סעיפיו המודרניים השונים המסתעפים ממנו. שנית, סרסרות עסקיה של אותה הממלכה, אשר מידה יש לרכוש את הזכיות להתישבות. שלישית, יסוד החברה הגדולה לרכישת קרקעות, המיועדה להוציא לפעולה את התכנית הציונית.

לתנועה כתנועתנו יש ימים טובים ורעים. יש ימים, שבהם יתקפנו היאוש, כשאנו רואים, איך מחרפים, מלעיגים וחושדים מחשבות נקיות ותמימות, כשאותם בני האדם, אשר לטובתם הגלויה נגשים לעשות מה שעושים, מתיחסים אל המעשה הזה בלי הרגשה, באדישות או גם בשנאה גמורה. שום התנגדות מבחוץ אינה מעוררת קצף כזה, אין מעצורים בעולם, שירפו כל כך את הרוח, כאלה הנראים בקרב העם עצמו. אולם אחריהם יבאו ימים טובים, שבהם ישוב אֹמץ-לבם של הלוחמים בעד דבר טוב ויחזק עשרת מֹנים, והתקוה העליזה עולה ומתגברת מפני שכח החיים שברעיון מתגלה בעצם תקפו.

התנועה הציונית עשתה בשלש השנים האחרונות פרי במדה ידועה. יש אשר תנוח דעתנו, בראותנו, כי גם העומדים בחוץ מכירים בחשיבותו ובאֳפיו האנושי של מפעלנו. הציונות איננה עוד היום דבר, שאין דעת-הקהל יודעת להעריך אותו כראוי. חפצים אנו לפתור אחת השאלות היותר מכאיבות של האנושות, לא בדברים בלבד, לא בתחבולות-און והריסה, כי אם בעבודה מוסרית ועלולה לתקן את המדות. על אחת התנועות היותר מחפירות, על האנטישמיות, מצאו יהודים תשובה, שאי אפשר שלא ישים לב לה גם מי שלא נמנה מעולם על אוהבי היהודים. הרחבת התרבות! זוהי התשובה. הציונים חפצים להרבות את קניני התרבות הקימת על ידי עבודה של שלום. לא נפלאת היתה בעינינו אם קבלו הישרים שבכל הארצות ובכל המפלגות שאיפה כזאת בפנים יפות; עלינו היה להתפלא רק על זאת, שבקרב עמנו אנחנו נמצאו מתנגדים. שגיאות שונות גרמו בדבר. הדברים הפשוטים מובנים לפעמים בקושי גדול. דעות, שהורגלו בהן בני-האדם לא בנקל משתנות. ומי ששרוי בטוב ובנעימות, יש לו נטיה טבעית להתנגד לכל שנוי. אחת הסבות היותר עמוקות לאדישותם, או לפחות להתעצלותם של אותם החוגים היהודים דוקא, החיים במעמד סוציאלי גבוה, היתה העובדה, כי היו היהודים במשך העת, שנפסקה ההיסטוריה שלהם, לעם שאינו מדיני. יש בין הציונים אנשים מצוינים, אולם בעלי מזג חם יותר מדי, המותחים בגלל זה דין קשה על כל התקיפים והעשירים, בקצור על “המיליונירים”. אבל בודאי אין עשירינו גרועים מן “המיליונירים” האחרים, ולא עוד, אלא שיש להם מסרת של מעשה-צדקה, הקבועה בלבם כמורשת-אבות, שאין להכחיש בה, המחטיאה אמנם את המטרה, מפני שהיא מגדלת את הקבצנות. ויש גם דוגמאות נכבדות מאֹד, הקרובות כבר בתכונתן הנהדרה לפעולות לאומיות. מוסדות-הצדקה הגדולים מעידים בכל אֹפן על אהבה ליהדות. לו היה אפוא לכתוב לאנשים האלה תעודה הראויה להם, כי אז היה יותר נכון לתת להם את הציון: בחשבון מצוין, בפוליטיקה רפה.

אבל אותם הימים כבר חלפו, שבהם לא מצאה לה הציונות המדינית הֵד בחוגים האלה. מיום ליום מוסיפים להבין אותה; מבינים ביחוד, שאין לדרוש ממי שהוא, שיעזוב בעל כרחו את מעמדו. הציונות אינה עוצרת בעד התבוללותם של אלה, החפצים לצאת מן היהדות; להפך היא מקילה עליהם בזה, שהיא מטה מעליהם את זרם ההגרה מן הארצות העניות, שאין לעצור בעדו באֹפן אחר. סוף סוף מתחילים להבין, כי הציונות היא ענין של צדקה, שכדאי להתיחס אליו בהתלהבות יותר גדולה מאשר לבתי-תמחוי, לבתי-אֹסף לילדים, לבתי-חולים ולבתי-מחסה לזקנים. שהרי הציונות חפצה לעזור לעניים לא רק אחרי שנתדלדלו, אלא כבר קדם לכן.

ימים טובים הם לנו, כשאנו שומעים, כי בני-האדם הולכים ומוסיפים להבין. ולא היה לנו יום טוב מאותו היום, שבו הודיע סיר פרנסיס מונטיפיורי, העומד עתה בראש בית הנדיבים הזה, בפומבי, כי נספח הוא אל התנועה הציונית. למן ימיו של השר משה מוניטיפיורי לא היה בקרב היהודים כנוי-משפחה נכבד ומפֹאר כזה. בתימן ובסיביריה, באוסטרליה ובארגנטינה, בכל ממלכות אמריקה, בכל ארצות אירופא, בארמונות היותר עשירים ובבתי היהודים היותר עניים יצא למונטיפיורי שם טוב נבחר מזהב. השר משה, שבקר שבע פעמים בארץ-ישראל, ראוי היה להחשב כראש-גולה מודרני. מושלים וממלכות הכירו בכבודו זה, מכיון ששמעו לחוות-דעתו והתיעצו אתו על גורל היהודים. באיזה מקום לא היה הוא המתחיל בדבר-מצוה: ברוסיה, בטורקיה, במארוקו, ברומניה. לא בנדבות עצומות בלבד, כפלוני אלמוני העשיר, פעל ועשה השר משה; הוא גם השתדל להיות איש. בכל מקום שבאה צרה ליהודים, שם הופיע חיש מהר הבאֱרון האנגלי. רעידת-אדמה, רדיפת-יהודים, רעב, דבר, ארבה כי היו בארץ, וקראו לעזרתו, והוא לא שלח שטרי-כסף או איזה שליח לחלק נדבות, כי אם עזב את ביתו השאנן והיפה, וילך למסעים רחוקים – שהיו אז הרבה יותר קשים ומסוכנים מאשר הם היום – אל מקומות העֹני. הוא נתן לא רק בידים מלאות ופתוחות, כי אם בלבב שלם. לו כבר היתה אותה ההשגה הגדולה מאחדות-הלאום, שיש היום לציונים המדיניים.

והנה התראה סיר פרנסיס, יורש שם-הבארון, גם בתור יורשו הרוחני של מונטיפיורי! בנקל נזכור את השם הזה; כבר היו בו זכרונות מן העבר, ומעתה יש בו גם תקוות לעתיד.

ההזדמנות הגדולה הראשונה שבה גלה סיר פרנסיס את דעתו, היתה, כנודע, אספת האגודה הציונית האנגלית. האגודה הזאת מקפת מספרו רב של חברות ציוניות בבריטניה-רבתי. לפני הועידה נערך משתה, שבראשו ישב סיר פרנסיס. ואז נשא, כפי שנוהגים באנגליה, נאום פוליטי מצוין במינו. הנאום ההוא היה נמוסי בה במדה שהיה גם מחלט. בקוים קצרים ומלאים מרץ העמיד לדין את מתנגדינו היהודים. הוא גלה את רוחו בדברים האלה, שאין להעריכם אלא כדבריו של אציל גמור. הוא אמר: “דבות רעות וחרופים הם תמיד דברים מכאיבים, שקשה לשאתם, וקשה ביותר, כשהאדם סובל מהם, רק מפני שתמך באיזה מפעל גדול וישר. אולם יש לי לקוות בבטחה, כי תנסו לשאת אותם בדומיה, ואם תשמעו לעצתי, תתיחסו לדבות הרעות, שעוד עתידים להוציא עליכם לא רק בבוז הראוי להן, כי אם תתנהגו עם מוציאיהן בנמוס ובמשא-פנים, שיכולים בעלי דעה כבירה ומנצחת להראות לבעלי דעה חלשה ומנוצחת”.

השומעים נתפעלו מן המתינות היפה שבדברים האלה. גם אנחנו מתפעלים מהם. התלהבות נוחה כזו, הנשמעת מתוך נאומו הלוקח-לב של סיר פרנסיס, צריך שתהיה לאותם האנשים, שעליהם להרים את דגל-ישראל החדש ולשמור עליו. לעם היהודי גדול ערכו של הבארון מונטיפיורי של עכשו על ידי גלוי-דעתו, כגֹדל ערכו של ראש בית-הנדיבים מלפנים על ידי מעשי-צדקתו. סיר משה הלא היה כבר ציוני לפי השקפת דורו והאמצעים שהיו בימיו. בזכרונותיו הודיע מונטיפיורי הזקן את אשר הרגיש בלבו באותה השעה, שהרימה אותו מלכת אנגליה למעלת-אציל. היא נגעה בחרב על שכמו ותאמר: קומה, סיר משה! אבל ביותר נחה רוחו בראותו בשעת-החגיגה הזאת את נס-שלטו עם הכתֹבת “ירושלם”, שהיה באולם.

בן לאותו השבט הוא סיר פרנסיס. הנהו היום גבר במיטב שנותיו, שאינו תלוי בדעת אחרים, איש אציל באמת. לפעמים קרובות נראה אצל היהודים שעלו למעלת-אצילות, אֹפן השגה של מדת-האצילות, שיש בו מעין עבדות. הם חושבים, כי בזה שעלה להם לחדור על ידי הלואות והכנעה אל תוך חברתם של רמי-המעלה ולהתרועע אתם. בדבר זה בלבד הם עומדים במדרגה גבוהה, אולם בעצם הדבר אין האצילות מונחת אלא בזה, שהאדם רואה לעצמו חובות יותר גדולות, שהוא נשאר נאמן לעצמו ולאבותיו, שאינו משתמט מחובות מוסריות ושעושה כל זה, מבלי שים לב למה שיאמרו האחרים.

ובכן לא את בעל המעמד הגבוה אנו חוגגים בסיר פרנסיס מונטיפיורי, כי אם את נושאה של דעה רמה. הוא זכר את עמו, ובשמחה מהר להחסות בצל הדגל, שעליו מתנוס האות העתיק. וכן גם עמו לא ישכחהו עד עולם.

כי יהיה ריב בין דעות ישרות, אז יש שיתנהגו גם המנצחים בנדיבות. אם ינוצח אדם בכלי-זין הגונים, אז לא יראה עלבון לעצמו, ואפילו יחשוב לו לכבוד לתת את ידו לאיש-ריבו, שהצליח יותר במלחמה. לחיצת-היד שאחרי מלחמת-השנים היא אולי גבורת-איש הכי גדולה בכל הקרב. חבל, שלפעמים נעמול לשוא למצא רגש יפה כזה אצל מתנגדינו היהודים.

להתבוננות זו באנו על ידי מעשה שהיה בעת האחרונה. בעתונים יהודיים בעלי דעה שונה מדעתנו, מודיעים באיזו כונה, כי המיליונים של יק"א (ר"ת: Jewish Colonisation association אגודה לקולוניזציה יהודים ¹) גם הם מוכנים להוצאה על הישוב בארץ-ישראל. ליודעי נסתרות נודע מצב הענינים האמתי. השאלה עולה מאליה, למה זה יפרסמו את הדברים האלה עתה ובכונה כך גלויה. לאיזו תכלית הם מתכונים?

המיליונים של יק“א (260 עד 270 מיליון פרנק) יעשו את אוצר התישבות היהודים למיותָר. אם יש כבר סכום עצום לתכלית זו, איזה צֹרך יש עוד בבאַנק, שהונו עולה רק לחמשים מיליון פרנק? מן ההרהור הפשוט הזה, כי הבאנק הוא למותר, מפני שכבר יש די כסף, רק צעד אחד אל המסקנא ², כי הציוני וכל מי שיש לו עוד בטחון בדבר, אינם צריכים לחתום על המניות. באֹפן זה יצליח לחתור תחת אוצר התישבות היהודים, שכבר עתה הוא למורת-רוח לבעלי האוצר-הגבוה ממין ידוע, אשר בקרב היהודים. בלב החותמים מעוררים ספק, עליהם לשאול את עצמם: אם ממילא יש המיליונים של יק”א, למה לי להוסיף עליהם עוד ליטרא, עשר ליטר' או אלף ל. שטרלינג? אפשר שאין כאן אלא אמתלא ליסד באנק מאותו המין הידוע, שיש ממנו די והותר.

משפט כזה יוכל לצאת רק מתוך חסר-הבנה. הננו לבאר זאת בנחת. מתנגדינו עשו עמנו גם הפעם חסד, אם גם בכונה היותר רעה. אולי לא עלה כלל על דעתנו להגיד אף שמץ דבר מכל אשר נאמר להלן – כל כך מובן מאליו היה הדבר נחשב בעינינו.

ק­ֹדם כל אין להעלים עין מן ההבדל שיש בין הונו של איזה מוסד-צדקה ובין הונו של באנק. שניהם נגרים כמים, אבל האחד עומד ונקפא, והשני הולך ושוטף. יש ביניהם הבדל כזה שבין ברכה לנחל. במימי הברכה אי אפשר להניע תחנות: אפשר לעשות זאת במימי נחל. התמונה הזאת פוטרת אותנו מלמנות כל פרט ופרט, שבו נבדלים הבאנק ומוסד-הצדקה זה מזה. מציאות הברכה הן לא תעשה את הנחל למיותר.

אבל, טחנותיהם של מי יש להניע? כלום אלה של מיסדי הבאנק? החשד המתעב לא יתקים אף לרגע אחד, אם יקראו את התקנות ואת התכנית של אוצר התישבות היהודים. הח­­ֹק הראשון, אשר לא יעבור, הוא זה, שאין המיסדים או בעלי מניות-מיסדים יכולים ליהנות שום הנאת-ממון. אמנם לא נוסד מעולם באנק בתנאים כאלה. ואנחנו החפצים לחדש את כבודו של העם היהודי, נותנים בגלל זה בעֹנג מיוחד את התֹאר “יהודי” בראש המוסד, שהוא לנו מוסד פוליטי. כן הוא, מחליטים אנו, כי המוסד הזה שונה הוא מן המוסדות, שבהם הרגיל האוצר-הגבוה את העולם. כשמתאחדים בעלי האוצר-הגבוה ליסד איזה מוסד ונותנים את חתימת-ידם על התכנית, הם מקבלים תכף את שכרם. אם לא נביט על המנהג הזה באספקלריה המזהירה והמוזהבה של הפרקליטים, שאומנותם בכך, אז עלינו לערוך את דמותו באֹפן זה: בעלי האוצר-הגבוה מקבלים שכר חתימת-ידם מן הכסף, אשר יאסף על ידי החתימה הקודמת. הם מוכרים אפוא את בטחון-הצבור לאותו הצבור, שאינו מכיר בטיבו של העסק הזה. הרבה עוד להגיד בענין זה, אולם אין אנו רוצים להאריך. רק על זאת יש להעיר, כי מיסדי הבאנק היהודי אינם מקבלים שכר בעד חתימת-ידם על הפרוספקט, אלא להפך, הם משלמים בעד זה. כל אחד ואחד מהם חשבו להם לכבוד ולעֹנג, לשחד מהונם בעד הוצאות היסוד בתור קרן שאינה חוזרת ( à fonds perdu ) ואי אפשר בשום א­ֹפן, שתביא ההוצאה הזאת איזה רֶוַח להם לעצמם. רק עד כמה שהם חותמים על מניות ככל יתר החותמים, יכולים ועתידים הם לקבל את הרוָחים הנהוגים, ובעוד שבעלי האוצר-הגבוה אמנם מקבלים שכר החתימה על הפרוספקט, אלא שאינם מחזיקים לעצמם את השטרות המוצאים, ועוברים על עובדה זו בשתיקה, חתמו מיסדי הבאנק הקולוניאלי היהודי, שאינם מקבלים שכר, בעצמם על מניות – אחדים מהם עד לאלפַּיִם מניות – והודיעו על חתימתם בפומבי בא­ֹפן הגון. ההודעה הזאת באה, כדי שבמקרה, אם יעלה מחיר השטרות במדה מרובה, לא יוכלו לטעון גם על מיסדי הבאנק, שהשתמשו בידיעתם בברור את מצב הענינים לטובתם, מה שאי אפשר היה לאחרים, ומצד שני צריך היה להראות, כי אותו הבטחון בעסק העממי, שאותו הם דורשים מן האחרים, יש גם להם בעצמם. לא יוכל להזיק, אם אנו מבררים ומלבנים את הבדל התבונה והמעשה דוקא בו ברגע, כשאנו הולכים בדרכם של בעלי האוצר-הגבוה.

חלקים אחדים מעבודתנו הנודעת למרי יכולים להעשות בכסף. אבל טעות היא, אם יחשבו אנשים קטנים, כי די בזה. ויש שישאר אדם בקטנותו על הר של צרורות-כסף. האנשים “המעשיים”, שאינם רוצים, או אינם יכולים להבין אותנו במֹחותיהם הקטנים, טועים בזה שהם מכריעים על הענין בדרך החשבון. כשעולה התישבות משפחה אחת לסך 5243 פר' ½ 27 סנט', בכמה תעלה התישבותן של 17,926 משפחות? כמה דונאמים קרקע, כמה זרעים או גפנים, כמה סוסים, חמורים, פרות ושוָרים דרושים להן? והנה, באֹפן ילדותי כזה אין לפתור את השאלה. אלמלי חפצנו לחשב בא­ֹפן זה, כמה כסף דרוש להתישבות העם היהודי, כי אז באנו לידי סכומים, שאינם מצויים אלא בדמיון, בכל א­ֹפן לא יספיק לזה לא הון-המניות של הבאנק הקולוניאלי היהודי, לא הונה של יק"א, לא הונן של כל אגודות-הישוב, ולא זה של כל אדירי הבאנקים ביחד. להתישבות ממשית של המוני היהודים, הנושאים אליה את נפשם, על האדמה, שאליה הם שואפים, צריכים להתחשב עם הון של מיליארדים.

והנה יאמרו בעלי-החשבון “המעשיים” בבת-צחוק של יהירות, כי אלה המיליארדים צריכים להיות מונחים במזומנים כמו, למשל, שתים וחצי מאות המיליונים של יק“א. ובני אדם בעלי אֹפק צר כזה רוצים להשפיע על ענין עממי רב-הערך, הנבצר מהם כלל וכלל להבין את התופעות היותר עקריות בכלכלה הצבורית? אין בכל העולם סכום כסף כזה, שיספיק כדי להעתיק עם שלם ולהושיבו בארץ אחרת. לעומת זאת יספיק רק רעיון אחד, פשוט, כללי, ברעיוננו הלאומי. אינני יודע, אם באו אל הבארון הירש, שהיה עשיר ברעיונות, או אל הבארון אדמונד רוטשילד אנשים במספר כזה שבאו אלי והתיצבו כבעלי-רכוש פחות או יותר גדול, לבקש מפי עצה, אם יוכלו להתישב “שם”. היו ביניהם כאלה, שרכושם עלה למאתים אלף פרנק ויותר, או קבוצות, שכל אחד מחבריהן היה מחויב להראות, שיש בידו עשרת אלפים רו”כ. במקרים כאלה אין “המעשיים” יכולים לעשות מאומה, מפני שאין זה ענין של רתימת-שוָרים, שרק לה לבדה הורגלו היטב. אולם אלה, המתישבים על דעת עצמם ועל חשבון עצמם, דורשים ערובות משפטיות, שאת רכישתן הצבנו לנו למטרה, אנחנו “המדיניים”. אין אנו מעמידים פנים כבעלי-טובות, העושים עם כמה משפחות חסד, שעל ידו יעזרו בצמצום רק יחידים, שהצליחו במקרה, בעוד שקרוביהם ושכניהם ישארו בענים כמו שהוא. אבל הננו רואים את עצמנו כפקידים מתנדבים ועובדים בחנם עבודת כל העם, שבעדו הננו חפצים להכין תנאי-קיום חדשים, ולפיכך יש לחשבוננו תכנית אחרת לגמרי, ומי זה יהין לערער עליה? כלומר, אנחנו אומרים: דרוש יהיה כסף לפי מספר האנשים שיבאו. “המעשיים” אומרים להפך: מספר האנשים, אשר יוכלו ללכת שמה, תלוי בכסף, העומד להוצאה בעד ההתישבות.

לפי חשבוננו נמצא ההון, שיש להשקיע בישוב, בערך ישר אל מספר המתישבים. למעט מתישבים מעט, להרבה מתישבים כסף הרבה.

ההתפתחות צריכה להיות טבעית, סדורית. כלום לא שמעו מתנגדינו מימיהם דבר מתולדותיהם של ישובים גדולים? למן הימים האגדיים של נדידת-העמים עד ימינו אלה שבתקופת טרנסואַל תכונה אחת להם, המהגר נעקר ממקומו על ידי עני כלכלי או מוסרי, בתור יחיד או בהמונים. הוא מבקש לו אחוזת-אדמה אחרת ויתישב במקום, שבו יהיו התנאים יותר טובים, שבו ימצא עבודה ובטחון-הרכוש, חרות, משפט וכבוד יותר מאשר היו לו במקום, שממנו יצא. לפיכך אין אנו רואים חובה לעצמנו להעתיק את המתישבים. חובתנו היא: להכין בעדם את התנאים היותר טובים. ואז יבֹא כל הרוצה לבֹא. אז יבא מי שמבקש עבודה ובטחון-הרכוש, מי שחפץ ליהנות מן החרות, המשפט והכבוד במדה גדולה מזו, שיש לו עתה.

והבאנק יספיק לממשלת טורקיה אמצעי-כסף, עד כמה וכל זמן שתתן היא במחירם זכיות של משפט מספיקות למתישבים.

השקעת כח-העבודה וההון הדרוש לעסקי הקבלנות צריכה להיות לאט לאט, מתנהלת על-ידי הבאנק הקולוניאלי ובעזרתן של אגודות-הישוב העשירות במיליונים, שאין על כל פנים להקטין את ערכה, זאת היא כל התכנית, הברורה והפשוטה למדי.

והנה כה רבו האגדות המסופרות על אֹדות הבאנק, עד כי נחוץ הוא גם כן לסתור אי-אלו מושגים נבערים. אף-על-פי שהסתירה בעצמה גם היא מעוררת כבר שחוק.

הון-המניות של הבאנק לא יחולק בשום אֹפן בין הקולוניסטים, כמו שאין תעודתו לשטוף אל אוצר הממלכה הטורקית. אולם עליו יהיה להספיק הלואות בתנאים נוחים ולהיות סרסור ומעורר לעסקים של: חקלאות, עבודות טכניות, תעשיה ומסחר. אלה הן הטחנות, שיגיע הנחל. כי מעשה-צדקה, לו גם היותר נהדר, אינו עושה את הבאנק בתור אמצעי כלכלי למיותר, יכולים אנו ללמוד על פי דוגמה אחת, שנודעה לנו בימים האחרונים מארץ-ישראל. הקולוניסטים, ש“נטעו” שמה בדרך צדקה, סובלים תחת תנאי-המלוה הקשים. מדת הנשך עולה עד לעשרים וארבעה או שלושים אחוזים לשנה. בבאנק, שיתחיל את פעולתו במצב ענינים כזה, יש בודאי צֹרך, והצֹרך הזה גדול בה במדה, שגדול כבר סכום הכסף הנמצא בשביל הקולוניזציה “המעשית”.

אלמלא חפצו אגודות-הישוב להוציא את הכספים השמורים בידיהן, באֹפן המתאים לדרישות העם, כי אז היה הבאנק דבר הכרחי, כלומר בתור ממלא מקומן. ואולם אם תלכנה כל אגודות יק"א השונות הגדולות עם הקטנות בדרך האחת ההיא, אז אדרבה יש צרך בבאנק, בתור השלמה לפעולותיהן.

נמוקי מתנגדינו מוכיחים אותם על פניהם. בה במדה שירבו המיליונים של אגודות-הישוב, כן תגדל נחיצות הבאנק לתכלית ההתישבות הגדולה.

מי לא יבין את זאת?

-סוף-