(כתובות בידי עצמו)

נולדתי בשנת 1860 בבודאפשט, בבית הסמוך לאותו בית הכנסת, שבו התאונן עליי הרב זה לא כבר בדברים קשים, על אשר נסיתי-באמת ובתמים – על אשר נסיתי לדרוש בשביל היהודים כבוד וחפש במדה מרובה מאשר יש להם עתה. אבל בפתח שער הבית אשר ברחוב טבק, שבו נולדתי תראה כעבור עשרים שנה פתקא עם המודעה: “עומד להשכר”.

לא אוכל לכחד, כי בקרתי בבית-הספר. בתחלה שלחוני למכינה בבי“ס עברי, ששם נחלתי כבוד במדה ידועה, מפני שאבי היה איש סוחר עשיר. הזכרונות היותר קדומים מבית-הספר ההוא הן הנה המכות שהוכיתי בו, יען אשר לא ידעתי לספר ביציאת מצרים לכל פרטיה. עכשו יאמרו בעלי-הוראה רבים להכותני חרם, על שאני זוכר יותר מדי אותו המאורע של יציאת מצרים. היותי בן עשר שנים נכנסתי אל ביה”ס הריאלי, שבו בכרו את המדעים המודרניים, בנגוד אל הגימנסיה. שבה הושם לב ביותר ללמוד את השפות העתיקות. לספס היה בעת ההיא גבור היום, ובמוחי נולדה אז המחשבה לחפור אסתמוס שמי, זה של פנמה. לא ארכו הימים ואהבתי אל הלוגריטמים ותורת המדידה חלפה ועברה, מפני האנטישמיות הגלוי, ששררה אז בביה“ס הריאלי. אחד המורים באר לנו הוראתה של המלה האשכנזית “הידען” בדברים האלה: “על אלה יחשבו עובדי האלילים, המחמדנים והיהודים”. אחרי הבאור הנפלא הזה בחלה נפשי בביה”ס הריאלי ואגמור להכנס לגימנסיה. אבי הטוב לא הצר מעודו את צעדי בנוגע למה לך לימודי, ובכן הייתי לתלמיד הגימנסיה. ובכל זאת לא חדלה המחשבה ע“ד פנמה להטריד את מוחי. עברו שנים רבות ואנכי, בתור הסופר הפאריזי של העתון N. F. Presse בווינא, מלאתי את חובתי להודיע ע”ד השערוריות שנעשו במאורע זה, הרשום לדראון וחרפת עולם בקורות ארץ צרפת, ב“גימנסיה האֶוונגלית” רובם של התלמידים יהודים היו, ועל כן לא היה בו מקום לתלונה ע“ד שנאה ליהודים. בהיותי תלמיד המחלקה השביעית של הגימנסיה הזאת כתבתי את מאמרי הראשון בשביל אחד העיתונים, כמובן בלי חתימת שמי, מיראתי את עונש המאסר. בלמדי במחלקה העליונה שבגימנסיה מתה אחותי, עלמה בת י”ח שנים; אמי הטובה חלתה מאבל ויגון ורוחה חובלה, עד כי העתקנו את מושבנו בשנת 1878 לווינא.

בשבעת ימי אבלנו בא הרב כהן לנחמנו. וישאל אותי לעתידותי. גליתי לו חפצי להיות לסופר, והרב, נדמה לי, הניד ראשו באותו אי הרצון, שבו הביע אחרי כן את דעתו ע"ד הציונות. אומנותו של סופר איננה מחיה את בעליה, חרץ הרב את משפטו באי-רצון.

בווינא למדתי תורת המשפטים, נשתתפתי בכל תעלולי הסטודנטים, חבשתי לראשי מגבעת בעלת גונין של אחת האגודות, עד אשר באה האגודה לידי החלטה, שלא לספח עוד יהודים לחברים. לחבריה ממכבר הראתה האגודה את חבתה, בתתה להם רשות להשאר בה. נפטרתי בשלום מחברת הצעירים נדיבי הרוח ואפן אל למודי בשום לב. בשנת 1884, הייתי לדוקטור לתורת המשפטים ונכנסתי בתור פקיד בלי משכורת לעבודה מעשית בבית-הדין תחת פקודת אחד השופטים. עבדתי בבית-הדין בווינא ובזאלצבורג. עבודתי בזאלצבורג הניחה יותר את רוחי; יפעת הטבע שמסביב לעיר נודעה ליפה ביותר. חדר עבודתי היה במגדל של מבצר עתיק, מכוון ישר אל תחת העמוד, שהפעמון תלוי עליו, ושלש פעמים ביום צלל באזני קול הפעמון בהמולה רבה.

כמובן, כתבתי יותר בעד התיאטרון מאשר בעד בית-הדין. בזאלצבורג בליתי את השעות היותר מאושרות בימי חיי. מאד אותה נפשי להשתקע בעיר היפה הזאת. אך בתור יהודי לא הייתי עולה שם כל ימי למשרת שופט. ועל כן נפרדתי מזאלצבורג ומתורת המשפטים יחדו.

ושוב עלה לי להדאיב את רוחו של הרב מבודאפשט, כי תחת אשר היה לי לחזר אחרי אומנות או משרה בטוחה, החלותי לצאת במסע ולכתוב בעד התיאטרון ובעד עתונים. רבים מחזיונותי הוצגו בתיאטראות שונים: אחדים מהם מצאו חן ואחדים לא הפיקו רצון. עד עכשו אינני יכול להבין, מדוע נתקבלו אלה מחזיונותי ברצון ואלה בשריקות. מן ההבדל שנעשה בהכרת חזיונותי למדתי לבלי שים לב אל התהלות או החרפות, אשר ההמון מחלק לפרי רוחי. צריך האדם לעשות כטוב וכישר בעיניו, והשאר אינו נחשב לכלום. עתה בחלה נפשי בכל החזיונות אשר כתבתי, וגם באותם המוצאים חן בתיאטרון הקסרי שבווינא ואינני שם אליהם לב עוד.

בשנת 1889 נשאתי אשה ושלשה בנים נולדו לי, נער ושתי נערות. לדעתי בני הם לא מכוערים ולא חסרי טעם. אך אפשר, כמובן, שאני טועה בזה. בהיותי בדרך מסעי בספרד הציע לי העתון N. F. Press להיות לו סופר קבוע בפאריז. לקחתי עלי את המשרה הזאת, אף כי עד אז מאסתי ובזיתי את הפוליטיקה. בפאריז היתה לי שעת-כשר להכיר ולדעת, איך יבינו בני האדם את הפוליטיקה וגליתי דעתי על אדותיה בספר קטן: “היכל בורבון”. בשנת 1895 שבעתי את החיים בפאריז ושבתי לווינא.

במשך שני החדשים האחרונים לשבתי בפאריז כתבתי את ספרי “מדינת היהודים”, שעל ידו נתכבדתי להתבקש מאת מערכת “נייע פרייע פרעססע” להודיע בו מתולדותי וקורות ימי חיי. אינני זוכר שום רגע בחיי, שבו התרוממה רוחי, כבאותה שעה שכתבתי בה ספרי זה. היינה אומר, כי הסכין לשמוע רעש כנפי נשרים משיקות מעל ראשו מדי כתבו חרוזים ידועים. עבודתי בו היתה תכופה יום יום, עד כי עיפה נפשי מאד מאד; ורק באחת שובבתי נפשי לפנות ערב: בשמעי את נגינות וואגנר, ביחוד את האופרה “טאנהייזר”, אשר שמעתי בכל פעם שניתנה להשמע. רק בערבים שלא הוצגה בהם שום אופירה הרגשתי איזה ספק בצדקת רעיונותי.

בראשונה חשבתי שלא לפרסם את ספרי הקטן הזה ע"ד פתרון שאלת היהודים ולהציע אותו רק לפני מיודעי וידידי. אך כעבור איזה זמן גמרתי להדפיס את ספרי; לא נתכונתי בספרי זה להחל בו בתעמולה בשביל השאלה היהודית. רבים מן הקוראים ישתוממו בשמעם, כי סרבתי לעשות כזאת בראשונה, כל הענין היה בעיני דבר הדורש פעולות ממשיות ולא וכוחים. התעמולה בפומבי היתה, לפי דעתי, צריכה לבוא רק אז, אם לא תמצא לה הצעתי הפרטית אזנים קשובות וידים פועלות.

אחרי שגמרתי את ספרי, בקשתי מאת אחד מידידי הטובים מכבר לקרוא את כתב-היד. מדי קראו בו החל פתאום לבכות. אנכי הבינותי את רגשותיו הסוערים ככה, בהיותו איש יהודי. הן גם אני בכיתי לפעמים בשעת הכתיבה. אבל לתמהון לבבי נתן נימוק אחר לגמרי לדמעותיו. הוא חשב כי יצאתי מדעתי, ובהיותו אוהבי, נעצב מאוד בגלל האסון אשר בא עלי. הוא ברח מעל פני, מבלי להוציא עוד דבר מפיו. אחרי שנדדה שנתו כל הלילה בא אלי ויפצר בי לחדול מן הדבר, פן יחשבוני הכל למשוגע, סערת רוחו גדלה כל כך, עד שהבטחתיו לשמוע לכל דבריו, בכדי להרגיע את רוחו. אחרי כן יעצני לשאול את פי מאקס נורדוי, אם הצעתי היא מחשבת איש, שלא הסתתרה בינתו. “לא אשאל עצה מפי איש”, עניתי, “אם עשו מחשבותי רושם כזה על לב איש נאור ואוהב נאמן, הנני לסגת אחור מהצעתי”.

מצבי אחרי כן היה נורא מאד. דומה היה לי, כדבר לוהט באש אדומה, שהושלך פתאום למים קרים. אם, במקרה. אותו דבר ברזל הוא, אז יהפך לעשת.

אוהבי, שהזכרתי למעלה, היה רגיל לחשב את הוצאות הטלגרמות ששלחתי, במסרו לידי חשבון כזה בעל מספרים הרבה, ראיתי בסקירה ראשונה, כי טעה בחשבונו, העירותיו על זאת והוא חזר וחשב, אך בפעם השלישית או הרביעית נוכח לדעת, כי חשבוני הוא הנכון. המקרה הפעוט הזה השיב לי את בטחוני בי בעצמי. הן ידי רב לי לדייק בחשבון יותר ממנו: ובכן לא סרה עוד בינתי.

בו ביום החלה נפשי להסתער בדבר מדינת היהודים. במשך שתי שנים, וגם שנים רבות שבאו אחריהן, היו לי ימי עצב וכעס הרבה מאוד, ומתירא אני פן יבאו לי עוד ימי עצב רבים מהם. בשנת 1895 החילותי לרשום זכרונותי בספר; עד עתה מלאו מהם ארבעה כרכים גדולים, אם אפרסמם בימים יבאו, אז יכירו וידעו יושבי תבל, מי היו המתקוממים נגדי ומי היו בעזרי. התבוננתי וראיתי דבר אחד כדאי ונעלה על כל ספק: התנועה תתקיים. איני יודע יום מותי, אך הציונות לא תמות. מימי באזל שוב יש לעם היהודי מי שידבר ויפעל בשמו; ובכן תקום “מדינת היהודים” על אדמת ארצם. הנני נגש עתה להוציא לפעולה את יסוד הבאנק, ואני מקוה, כי התועלת שבו תהיה גדולה כזו של הקונגרס.

הד"ר תיאודור הרצל והבארון הירש

(חליפת מכתבים)

מכתב א אל הבארון הירש.

(הדאטום חסר).

אדון מאד נכבד!

מתי אוכל להכבד לבקר בביתך? יש את נפשי לשוחח אתך בדבר שאלת-היהודים. אין אני מבקש לא שיחה-עיתונאית ולא מתנת-כסף גלויה או מסותרת. כמדומני, שמרבים כל-כך להטריחך, עד כי נחוץ בכל האפשר להקדים ולהרחיק ממני כל לזות שפתים. חפצי הוא רק לבוא אתך בשיחה מדינית-יהודית, שפעולתה אולי תהיה בזמן רחוק, שגם אתה וגם אנכי לא נהיה עוד בארץ החיים.

ועל כן שאלתי היא, שתואיל לקבוע יום לועידתנו, שתוכל לעסוק בשאלה זו שעה או שתים באין מפריע. מפני עבודתי הרגילה טוב לי לבחור ביום א' לשבוע. לא נחוץ דוקא שיהיה היום הראשון לשבוע הקרוב. הדבר תלוי ברצונך.

מה שבדעתי לעשות, יענין אותך. ואף כי אינני רומז עליו אף במעט, בכל זאת שאלתי הוא, כי לא תראה לאיש בסביבותיך – מזכירים וכדומה – את מכתבי זה. הואיל לנהג בו כבדבר שלא ניתן להגלות.

ברוב כבוד, עבדך

ד"ר הרצל.

תשובת הבארון הירש.

לונדון, 26 מאי 1895.

לדון ד"ר תיאודור הרצל בפאריז.

קבלתי זה עתה את מכתבך פה בעיר שאני אומר לשהות בה שני ירחים. חבל, שלא אוכל, למרות רצוני, לקבוע לך את הועידה, שבקשת ממני. אולי תוכל להודיעני בכתב, מה שאתה רוצה לבאר לי בע"פ, אך תוסיף על המעטפה, שבה תשלח את מכתבך, את ההערה: “ענין פרטי”.

אבקש סליחתך על אשר אשיבך ע"י מזכירי ובשפת צרפת, כי מפני פצע נושן, שידי הימנית נפצעה בשעת ציד, איני יכול להחזיק בעט בזמן ארוך.

קבל, אדוני הנכבד, רחשי כבוד ויקר מאת

מ. לבית הירש.

מכתב ב אל הבארון הירש.

רחוב קאמבון 37, 24 מאי 1895.

אדון מאד נכבד!

צר לי מאד, כי לא יכולנו להועד פה.

לכתוב מה שהיה בלבי להגיד לך, לא נקל הוא. מלבד מקרים חיצונים, שיוכלו לשלוט לרעה במכתב, עוד אפשר שיבולע למחשבתי השואפת לתכלית רמה, בהגלותה לעין תאבי-חדשות, או בהודעה לאנשים, שלא ידעו לשלוט ברוח בינתם. וכל היות ג"כ, שיבוא מכתבי לידך בשעה שתהיה, טרוד בענינים אחרים, ולא תקראהו בתשומת-לב שלמה הדרושה לכך.

אך אם תמצא לנכון להשיבני ע"י מזכירך באיזו מליצה של דברי נימוס, אהיה מוכרח לחדול כלה מכתוב אליך, וזה יוכל, לצערי, לגרום נזק לכלל.

ובכל זאת אכתוב אליך. אך לע"ע טרוד אני יותר מדי, כדי שאוכל – כפתגם ההלצי הידוע – לקצר בדברי. באמת אינני רוצה להלאותך בלהג הרבה ובמשא-ומתן ארוך. עתיד אני, לכשאפנה, להציע לפניך דרך חדשה בפוליטיקה היהודית.

מה שהחלות לעשות עד כה, למרות שנעשה ברוח נדיבה ושעלה לך בדמים מרובים, יחטיא את המטרה והיה ללא הועיל עד עכשיו לא היית, אלא נדיב כפראבודי בשעתו. רוצה אני להראותך את הדרך, שבה תלך בכדי להיות יותר מנדיב.

אך אל נא תחשבני ליועץ מזמות נבער חדש במינו, אם גם אופן כתיבתי יוצא מעט מדרך הרגילות. מראש הנני מודה, כי אפשר שטועה אני, והנני מטה אזן קשבת לחולקים על דעותי.

בשום אופן לא אקוה, שתסכים מיד לדעתי, מפני שעליך לשנות עוד הרבה את הרעיונות, שאליהן הסכנת עד כה. כי אחת אשאל, אף כי זר אני בעיניך, כי תפנה אלי בכל לבך. בדברים שבע“פ הייתי רוכש לי בלי ספק את תשומת-לבך, אך על-ידי חליפת-מכתבים יקשה הדבר. מכתבי יהיה מונח בין אחרים על שלחנך, ואני חושב, כי יום יום באים אליך מכתבים יותר מדי מאת קבצנים מבקשי-נדבות, נוכלים ורמאים, החיים על חשבון הצדקה. וע”כ אשים את מכתבי בתוך מעטפה שניה ועליה יהיה רשום: מכתבו של ד"ר הרצל. אותו, אני מבקש ממך, תניח מן הצד ותפתחהו רק בשעה שתהיה מחשבתך פנויה וצלולה למדי, כמו שדרשתי זאת לשיחתנו, שלא יצאה לפעולה.

בכבוד רב, עבדך

ד"ר הרצל

תשובת הבארון הירש.

לונדון, 26 מאי.

לאדון הרצל, 37 רחוב קאמבּוֹן, בפאריז.

את מכתבך מיום שלשום קבלתי. יכול אתה לחשוך את הצעתך הארוכה, אם לא ערכת אותה עוד בכתב. בעוד ימים אחדים אבוא לפאריז, לשני ימים, ושם תמצאני ביום הראשון הבא (2 ביוני) בשעה ½ 10 לפני הצהרים, ברחוב עליזה מספר 2.

קבל,אדוני, הבעת רגשי כבוד מאת

מ. לבית הירש

שיחת הד"ר הרצל עם הבארון הירש.

הרצל: פרטי הדברים, שאני בא להציע לפניך, יש מהם שיהיו בעיניך פשוטים ביותר ויש מהם שתחשוב אותם מלאי דמיון למכביר. אולם אך כדברים פשוטים ובדמיונות נוהגים המנהיגים בבני-האדם. מתמיה הדבר – וידוע – מה רוח מדת התבונה, שבה מושלים השליטים בעולם.

והנה בכל אופן שהוא לא חזיתי לי מראש, שאבוא לעסוק בשאלת-היהודים.

הן גם אתה לא חשבת מראש להיות פטרון ליהודים. שולחני היית. עסקים גדולים היו לך; לבסוף הקדשת את עתך והונך ליהודים. כן היה גם אתי. הספרות, העתונות היו אומנותי, ואת היהודים לא זכרתי. אך נסיונותי ומראה עיני, לחץ האנטישמים, ההולך וגדל, אלצוני לעסוק בענין הזה.

כן. זה הוא כח ההרשאה שלי.

מניח אני את תולדות היהודים, שבהן ראוי היה לפתוח את דברי. הכל יודעים אותן. אך אחת עלי להטעים, שבהיותנו זה אלפים שנה מפוזרים ומפורדים, אין לנו הנהגה מדינית מאוחדה. זה הוא, לפי דעתי, אסוננו הראשי, והוא הועיל להותנו הרבה יותר מכל הרדיפות, כי לא היה איש שינסה – לו גם מאהבת מושל עצמית – לחנך אותנו לאנשים. ותהי להפך. נדחקנו אל כל משלח יד ועסק נבזה, כלואים היינו בתוך הגיטו ואכלנו איש בשר רעהו. וכאשר הוציאונו משם, חפצו שנלמד פתאום אל דרכי חיים של חרות.

לו היתה לנו איפוא הנהגה מדינית מאוחדה, שאת נחיצותה אין מן הצורך להוכיח ושנועדה לא בכדי לעשות במחשך מעשיה – הנהגה שכזו אלמלי היתה לנו, כי עתה יכולנו להחל בפתרון שאלת-היהודים, כלפי מעלה, כלפי מטה וכלפי כל הצדדים.

ולפי המטרה, שנשאף אליה בהיות לנו מרכז וראש, יהיו גם האמצעים.

שתים הנה המטרות, להשאר פה או לצאת.

לשתיהן גם יחד נחוץ שיקדמו להן מעשים, העלולים לחנך את העם. כי גם בצאתנו יארך הזמן, עד שנכנס אל ארץ בחירתנו. משה עשה זאת במשך ארבעים שנה. לנו אולי תספקנה עשרים או שלשים שנה. בכל אופן יבואו בינתים דורות חדשים, ועלינו לחנך אותם.

ובשביל החנוך הנני להציע מראש שיטות אחרות ושונות לגמרי מאותן שאחזת בהן אתה.

קודם-כל מחזיק אני את יסוד-הצדקה לבלתי-נכון. אתה הנך מגדל קבצנים. עובדה מצויינת היא, כי אצל שום עם אין מעשי-הצדקה והקבצנות מרובים כל כך, כאשר אצלנו היהודים. ומוכרחים אנו לשפוט מזה, כי שני אלה תלויים וקשורים זה בזה, באופן שע"י הצדקה יבולע לאפיו של העם.

הירש: כן דברת.

הרצל: לפני שנים אחדות שמעתי, כי נסיונותיך ביהודי-ארגנטינה לא הצליחו, או הועילו לרעה.

הירש: התסכים לי, אם אפסיק את דבריך, כאשר יהיה לי מה להשיב עליהם?

הרצל: לא. יותר ייטב בעיני, אם תרשני להראותך את גוף המשא-ומתן שלי. ידעתי, כי פרטים רבים לא יתאימו אל המעשים האמתיים, מפני שלא אספתי עד כה מספרים ועובדות. הרשני לברר רק את עיקרי יסודותי.

יהודי-ארגנטינה שלך אינם מתנהגים כשורה, כפי שספרו לי.

בכל אופן צריך היה להחל בדבר לא כאשר עשית אתה. הנך מוביל את היהודים-האכרים ומושכם אחריך. ובהכרח הם חושבים, שיש להם גם להבא הזכות לקבל תמיכה מידך, וע"י זה לא תגדל אהבתם לעבודה. יהודי מובל כזה איננו שווה במחיר שנתת בעדו. וכמה יהודים בכלל תוכל להעביר שמה? חמשה עשר אלף – עשרים אלף!… ברחוב אחד במגרש ליאופולדשטאט שבווינא מספרם של היהודים גדול ממספרם של אלו.

לא. בדרך ישר לא נוכל בכלל לנהל תנועת המוני-אדם. לפעול בזה אפשר רק בדרך אמצעי.

בכדי למשוך את היהודים אל הכפר, נטל עליך לספר להם הגדה ע"ד עפרות-זהב. בדרך הדמיון נוצר הפתגם הזה: מי שחורש זורע וקוצר, ימצא זהב באלומתו. אמנם קרוב הדבר לאמת. אבל היהודים יודעים, כי זהב זה יהיה אך גרגיר קטן של זהב. וכך יוכלו להגיד לך ביתר השכל: מי שידע לכלכל מעשיו באופן היותר טוב, יקבל פרס, שיכול להיות גדול מאד.

אני חושב, שאי-אפשר להעתיק את היהודים אל הכפרים בארצות מושבותיהם. האכרים ידושו את בשרם בחרוצות ברזל, הקן הראשי, שהאנטישמיות מצאה לה באשכנז, הוא מדינת הסן, שבה עוסקים היהודים מעט בעבודת האדמה.

בעשרים אלף יהודי-ארגנטינה שלך לא תוכיח כלום, אפילו אם האנשים האלה יהיו טובים מאד.

אך אם לא תצלח, תביא הוכחות נוראות לרעתם של היהודים.

דיה בקורת זו. מה לעשות איפוא?

אם נשאר פה, או אם נצא, נחוץ להשביח את הגזע במקומות מושבנו. נחוץ לעשות את בני-עמנו לאנשי-חיל, לאוהבי-עבודה, לאנשים ישרים. ואחרי-כן נצא – אם עוד צריכים נהיה לצאת.

להשבחה זו תוכל להועיל בממונך באופן יותר טוב מאשר עד כה.

תת לקנות אנשים יחידים מישראל, תקצוב פרסים עצומים בארצות שהאנטישמיות שוררת בהן: בעד מפעלים כבירים, בעד מעשים, שיש בהם הרבה מן היופי המוסרי, בעד אמץ-רוח, חרף-נפש, חיי-נמוס, חריצות-ידים באומנות ובמדע, בעד רופא בשעת מגפה, אנשי-צבא, ממציאי סמי-מרפא, המצאות לטובת הצבור, תהיינה מה שתהיינה, בעד כל נשא ורם.

שתים תהיינה תוצאות הפרס, בהשביחו את הכל ובעשותו פומבי לדבר. אחרי שהדבר יוצא מן הרגיל וברכה בו, ישיחו בו הכל. וכן ידעו הכל, כי יש בקרב היהודים אנשים טובים ומה רב מספרם.

התוצאה הראשונה נכבדה ביותר: ההשבחה. לא היחיד המקבל את הפרס השנתי העיקר אצלי. נכבדים בעיני יותר אותם השואפים לעלות למעלה, כדי לקבל את הפרס. ככה יתרומם המצב המוסרי….

הירש: לא, לא, לא! אינני רוצה כלל בהרמת המצב. כל אסוננו הוא זה, שהיהודים מעפילים לעלות למדרגות גבוהות. יש לנו בעלי-השכלה יותר מדי. חפצי הוא לעצור בעד המעפילים בין היהודים, לבל יוסיפו להתקדם במדה מרובה. זה מקור כל השנאה.

גם בנוגע לתחבולותי בארגנטינה לא שמעת נכונה. אמת הדבר, כי בתחלה באו שמה אנשים ריקים ופוחזים, שיותר נעים היה לי להשליכם במצולות-ים. אבל עכשו יש שם כבר אנשים ישרים במספר רב. וחפצי הוא, אם תצליח המושבה, לשכור אניה אנגלית ולהזמין מאת סופרי-עתונים – גם אותך אני מזמין כבר היום – ולעבור אתם יחד לארגנטינה. אמנם הדבר תלוי בתבואת הקציר. אחרי שנים אחדות של יבול טוב יכול הייתי להראות לכל באי-עולם, כי היהודים יצלחו להיות אכרים. אפשר שעל-ידי זה יתנום גם ברוסיה לעבוד את האדמה.

הרצל: לא הפסקתיך עוד, אף כי לא כליתי עוד את דברי. משתוקק אני לשמוע, לאיזו מטרה אתה שואף. אבל באתי לידי הכרה, כי ללא-הועיל אוסיף לגלות לך את מחשבותי;

הירש: אמנם הכרתיך לאיש נבון, אבל רעיונותיך מלאים כל-כך דמיון.

הרצל (קם ממושבו): כן הוא, אבל האם לא הגדתי לך מראש, כי דברי יהיו בעיניך כפשוטים או דמיוניים ביותר? אינך יודע, מה טיבו של הדמיון, וכי רק מגבוה נוכל להתבונן אל מהלכי האנושות הגדולים.

הירש: אין עצה אחרת מלבד ההגרה. הרבה ארצות יש לקנות.

הרצל: כן. אבל מי הגיד לך, כי אין אני רוצה בהגרה? ברשימותי אלה כתוב הדבר. נכון אני להתיצב לפני קיסר אשכנז, הוא יבין את דברי, כי על-פי חנוכו ידע לשפוט על דברים רבי-ערך…

אל קיסר אשכנזי אומר: שלחנו ונצא! זרים הננו, לא יתנונו להטמע בתוך העם, אף לא נוכל להטמע. תן אותנו לצאת! רוצה אני להראותך את האמצעים והדרכים, שאני חפץ להשתמש בהם ביציאתנו, לבל נשאיר אחרינו הריסות כלכליות וחרבּן.

הירש: מאין תקח את הכסף? רטשילד יחתום על חמש מאות פרנק.

הרצל: הכסף? אאסוף הלואה יהודית, שתעלה לעשרה מיליארדים מרק.

הירש: דמיון והזיה! היהודים העשירים לא יתנו מאומה. יצר-לב העשירים רע הוא. הם לא ישימו לב לצרת העניים.

הרצל: הנך מדבר כסוציאלי, אדוני הבארון הירש!

הירש: אמנם סוציאלי הנני. נכון אני לתת תיכף ומיד כל אשר לי, אם גם האחרים יהיו מוכרחים לכך…

שיחתנו זו לא היתה האחרונה. בשובי מלונדון אודיעך.

הרצל: בכל עת שתרצה,

מכתב ג אל הבארון הירש בפאריז

יום שני לחגם, חג הבכורים, 3 יוני 1895.

אדון נכבד מאד!

לבל אשכח איזה דבר, שהייתי אנוס אח"כ לחזור עליו, רשמתי לי את דברי בכתב, לפני לכתי אליך.

בשובי אל ביתי ראיתי, כי עמדתי על עמוד ו', ולי היו ל"ב עמודים. בחפזך לא הכרת לדעת, אלא ראשי פרקים. איפה ואיך תחל הפרחת הרעיון, לא נודע לך.

לא הפסדתי. ראשית, לא קויתי להסכמתך שתבוא מיד, הצעתי לא על מראה עיניך בלבד תתקיים.

אמנם יכול הייתי להשתמש בך כבכח נמצא ממש ונודע, כדי להחיש המעשה. אולם גם אז היית לי רק הכח, שבו הייתי מתחיל את עבודתי. אך יש עוד כחות אחרים, ראשית הדבר ותכליתו הוא, כי יש המון יהודים, שאדע למצוא מסלות בלבם.

העט הזה הוא כחי ועצם-ידי. תלמד לדעת זאת, אם אזכה לחיים ולבריאות – תנאי, שגם אתה בעצמך אנוס להתאים אליו את מפעלך.

אתה הוא יהודי-הכסף הגדול ואני יהודי-הרוח. ועל-כן שונים המה אמצעינו ודרכינו. התכונן-נא, כי לא שמעת עד כה דבר על אדות הנסיונות שעשיתי, יען כי אצלך ואתך היה הנסיון הראשון.

כמובן עמדת לעומתי בהתול קל. לזאת קויתי מראש. בפתח דברי הגדתי לך כזאת. כל הרעיונות החדשים מתקבלים באופן שכזה. נוסף לזאת קצרה רוחך לשמוע את דברי עד סופם. אני מקוה, כי תזכה לראות בחייך את צמיחתם הנהדרה של רעיונותי. אז תזכור את השעה לפני הצהרים בראשון לחג הבכורים, אחרי כי הנך, לדעתי, למרות התולך, איש חפשי ממשפט קדום ונוח לשמוע הצעות רבות-ערך, אף כבר נסית לעשות הרבה לטובת היהודים – על פי דרכך. אבל, התבין לי, באמרי, כי שיטתך מופרכת היא מעיקרה ע"י כל מהלכה של ההתפתחות האנושית? איך תאמר לכלוא את רוחו של קבוץ-אנשים גדול, שישאר על עמדו, ויותר מזה, להסב אותו לאחור? אדרבה, יודעים אנחנו כל תקופה ותקופה, שבה עבר המון האנושי, ממצבו היותר קדום עד הגיעו אל הקולטורה. העליה יהא מתמדת באין מעצור, למרות כל מכשול, ולעולם היא מתקדמת מעלה, מעלה! אמנם כן. יש גם נסיגות לאחור. ואין זו מליצה בלבד. אלמלי קמו אבות-אבותינו מקבריהם, היו משתוממים למראה עיניהם, אולם מי זה יערב לבו להביא באופן מלאכותי נסיגה לאחור, ומה גם כי בלתי-אפשרית היא. החושב אתה, כי אלמלי היתה זו אפשרות, לא היו המושלים והכנסיה מתאמצים להוציאה לפעולה? ומה מאד רבים האמצעים שביד שני הכחות האלה למשול בגופם ובנשמתם של בני האדם? מה המה אמצעיך כנגד אמצעיהם? לא. אם גדולות יעשו, אפשר שיעצרו רגע קטן בעד ההתפתחות, ואחרי כן סערה כקש תשאם.

התדע, כי הפוליטיקה שלך ריאקציונרית היא במדה נוראה – גרועה מזו של המושלים היותר עריצים – לאשרנו אין די כח בידך להוציאה לפעולה.כוונתך אמנם טובה ורצויה, זאת ידעתי גם אני, ועל כן חפצתי להראותך הדרך, בשביל רצונך הטוב. אל תתן את לבך לפנות מאחרי, יען כי צעיר אני לימים. בן שלשים וחמש שנה כמוני היום, יהיה בצרפת ליועץ-הממשלה. נאפוליון הזה – לקיסר.

בלעגך הנימוסי שמת קץ לדברי. ואני עדיין עלול להבהל בשעת השיחה. אין בי עוד האומץ אשר ילך ויגדל, האומץ הנחוץ להסיר מכשולים, להרגיז מרי-רוח ממנוחתם, לעורר נגועים ולהתיצב לפני גדולי-ארץ.

דברתי על אדות חיל-צבא, ואתה כבר הפסקתני, כאשר אך החלותי לדבר על החנוך (המוסרי) למסע. נתתיך להפסיק אותו ובכל זאת כבר בחרתי לעצמי את הצעתי לכל פרטיה. ידעתי, מה דרוש לזאת: כסף, כסף, כסף. אמצעי-הסעדה, צידה לדרך בעד המוני עם רב (לא רק אכילה ושתיה כבימי משה, המשמע), החזקת המשטר, ארגון המחלקות, שטרי-שחרור מיד מושלי המדינות, כתבי-אמנה בדבר הרשות לעבור בגבולות אחרים, חוזה של בטחון עם הכל בנין מושבות חדשים נהדרים;קודם לכל אלה: תעמולה אדירה, פרסום הרעיון ברבים ע"י עתונים, ספרים, מחברות, מטיפים-נודדים, ציורים, שירים, והכל יוצא ממרכז אחד ושואף למטרה ברורה בהבטה למרחקים, ולבסוף היה עלי להגיד לך דבר מה על דבר הדגלים, ואיך אני אומר להניפם, ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה.

לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך.

האמינה לי, הפוליטיקה של עם שלם – וביחוד אם מפוזר הוא העם הזה בין כל קצוי-ארץ – תעשה רק באמצעים דקים מן הדקים, הפורחים בגבהי מרום האויר. התדע, ממה נוצרה ממלכת אשכנז? מחלומות, שירים, דמיונות. רצועות בצבע שחור-אדום-צהוב. ובמשך זמן קצר. ביסמארק הניע את העץ, ששתלו בעלי-הדמיון.

איככה? האם לא תבין מה הוא הדק ההוא? והדת מה הוא? אמנם רק דבר שבדמיון לוקח את לב האדם, ומי שאינו יודע להשתמש בו, אפשר שיהיה איש טוב וישר ובעל דעה מיושבת וגם עושה צדקות במדה מרובה, אבל למנהיג אנשיה לא יהיה, ושארית וזכר לא יהיו לו.

ובכל זאת נחוץ שיעמדו בעלי-הדמיון שבעם על יסוד בטוח. מי הגיד לך, כי לרעיונותי בעיקרם אין ערך-ממשי בכל פרט ופרט? הפרט, באמת ערכו רב מאד מאד.

היציאה לארץ הבחירה דומה היא במעשה לקבלנות של העתקה כבירה מאד, אשר לא היתה עוד כמוה בעולם המודרני. העתקה זו כוללת את כל הסכום של עסקי בני-אדם, האחוזים זה בזה כידות אופנים במכונה. ובקבלנות זו, כבר בראשית פעולותיה, ימצאו מקום לעבודה צעירינו הרבים, שינהרו אחריה בהמון: כל אותם האינז’נירים, הארדיכלים, הטכניקים, הכימיקים,עורכי-הדין, שיצאו בשלשים השנה האחרונות מתוך הגיטו, בתקותם למצוא לחם חקם ומעט כבוד מחוץ תחת המסחר-היהודי השפל, ועכשו הם נואשים ועומדים להיות לפרולטריון של נאורים באופן מבהיל. אל אלה נקשרנו בעבותות אהבה וחפץ עז להרבות מספרם: כשם שאתה חפץ להמעיטו. בהם אני רואה לעתיד את הכח הכמוס בעמנו, באחת: באנשים כגילי.

ומן הפרולטריים הנאורים האלה אפקיד את ראשי-המטות ואת הלגיונות של תרים, חופרי הארץ, אשר ימצאוה ויכבשוה.

יחד עם יציאתם תבוא מעט רוחה במצב הבינוני של הארצות האנטישמיות והלחץ יקטן.

האינך רואה, כי ארכוש לי לתכלית זו בחדא מחתא גם את הונם, גם את כח-ידיהם של היהודים. וגם התפעלות-רוחם, אם אך יכירו לדעת, מה העבודה הזאת להם?

אלה הם אמנם רק ציורים כלליים, אבל מאין תדע, כי לא בררתי לעצמי כבר את פרטיהם? האם נתתני לכלות את דברי?

השעה היתה אמנם מאוחרת. ואולי חכו לך או שיח ושיג היו לך. אך אי אפשר לשאלת תנועה שכזו, שתהיה תלויה במקרים קטנים כאלה, הרגע-נא, באמת איננה תלויה בהם.

עוד תתאוה להמשיך שיחתנו. מבלי לחכות לך, אהיה תמיד מוכן ומזומן להציע לפניך את ההמשך.

אם תוסיף ההתעוררות שבאה לך על ידי להטריד את מוחך, ואם תאבה לדבר אתי, תכתוב אלי: " בוא ונתראה פנים". זה יספיק ואז אבוא ליום אחד ללונדון, ואם לא יצליח בידי להוכיחך כביום אתמול, אצא מעם פניך בלי רוגז ובטוב-לב כאשר יצאתי אתמול.

התאבה להתערב אתי? אנכי אאסוף הלואה-לאומית יהודית. התבטיח לחתום על חמשים מליון, – אם אני אאסוף את מאת המליונים מרק הראשונים? בגלל זה אשימך לראש.

מה המה עשרה מיליארדים לגבי היהודים? הלא עשירים המה מן הצרפתים של שנת 1871, וכמה יהודים היו אז בין הצרפתים! ועוד גם זאת! הן יכולים אנחנו בשעת הדחק להחל במסע עם מיליארד אחד. כי ההון הזה יעשה פרי בעבודתו עצמה, בהיותו יסוד לבנין-מסלות לעתיד, לאניות-מסענו ולצי-מלחמותינו. בו נבנה בתים, ארמונות, דירות לפועלינו, בתי-ספר, תיאטראות, בתי נכאת, בתי-פקידות לממשלה, בתי-כלא, בתי-חולים, בתי-משוגעים – בקצרה, נבנה ערים ונפדה את הארץ באופן שתהיה לארץ-הבחירה.

ההלואה הזאת תהיה הצורה הראשית של הגרת-ההון. פה הוא הגרעין הכלכלי-המדיני שבדבר. אולי לא למותר יהיה, להעיר פה, כי אוציא כל אלה בּתור פועל מדיני. סוחר אינני עתה, ולא אחפוץ להיות לסוחר כל ימי.

כספם של היהודים נמצא תמיד בשביל הלואות לארץ-הסינים, מסלות ליושבי אפריקה השחורים, לעסקים היותר זרים ומבוהלים, ובשביל היהודים עצמם וצרכיהם המורגשים לנחוצים ורחוקים ביותר לא ימצא כסף?

עד חצי החודש יולי אשאר בפאריז ואחרי כן אסע לזמן ארוך, לצורך הענין. ואני מבקש ממך להסתיר את הפרט הזה וכל מה שדברתי אתך. אפשר שמעשי לעת עתה לא יתכנו בעיניך;וזה ימריצני להעירך, כי כל חפצי הוא שישאר הכל במסתרים.

לבסוף אני מבטיחך באמונה, כי שיחתנו, אם גם לא נשלמה, היתה מענינת, וכי לא נכזבה תוחלתי ממך.

הנני דורש שלומך בכבוד רב, עבדך

ד"ר הרצל

הקדמה

הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל.

מכל מלא רֹחב התבל נשמעות תלונות על היהודים, ולקולן יתעורר הרעיון הנרדם הזה לתחיה.

לא מחזה שוא ומקסם כזב אחזה, לדבר הזה ישימו נא לב קוראי ספרי זה, לפני קראם אותו מהחל ועד כלה, לא מלבי אני בודה את הדברים על כל הקורות אותנו משנות דור ודור, אף לא את דברי האמצעים להטיב אחריתנו; החומר הדרוש לתכלית הבנין, שאני מתר, לנגדנו הוא ובידינו נתפשנו; לא נעלם הוא מעיני איש; וכל מי שרוצה לקרוא את הדרך החדשה הלזו בפתרון שאלת היהודים בשמה הראוי לה, לא יוכל לכנותה בשם “דמיון כזב”, אך יתן לה תואר “השערה בלבד”.

קודם כל עלי להוכיח כי הצעתי איננה מקסם כזב ואי אפשר לחשב אותה כאוטופיה, ובזאת אסיר מכשול מדרך השופטים הנמהרים, לבל יבהלו להוציא משפט שוא, הן לא לכלימה יחשב לאיש גם בכתבו אוטופיה, אם רק באהבת-האדם יסודתה. ואף גם זאת, לוּ חפצתי לתת לפני הקוראים רעיון כזה בתמונת ספור מושך את הלבבות, שאין דרכם של בני אדם להרבות ולדון עליו כי עתה ראיתי משנה ברכה בעמלי הספרותי. אבל אוטופיה כזאת שאנחנו עוסקים בה, איננה נעימה ביותר לחך הקורא, כשאר האוטופיות שנכתבו לפני תוֹמַס מורוס ונשנו ונכתבו אחריו. מצב היהודים בארצות השונות הנהו בכלל, כאשר אחזה לי אני, נורא ומבהיל, עד כי למותר הוא להקדים לספרי זה שיחות טפלות ולהג הרבה.

בא וראה מה בין הצעתי להצעות אחרות שקוראים להם אוטופיה, נקח נא למשל אחד הספרים, אשר זכה לשם בשנים האחרונות, הוא הספר “ארץ החרות” ( Freiland ) לד"ר תיאודור הירצקא. הספר הזה כתוב ברוח דמיון עז וכביר בידי איש מבני הדור החדש, היודע בהלכות כלכלת העם, אבל תכנו רחוק מעולם ההויה והעשיה כרחוק מאתנו הקו המשוה בכדור הארץ, שעליו כוננה ארץ החלומות ההיא. “ארץ החרות” היא כמכונה הנפלאה רבת האופנים, וידותיהם נאחזות אופן בתוך אופן, אבל לא נוכחתי עוד לדעת אם תוכל גם להתנועע, וגם בעת אשר אני רואה חברות נוסדות למען כונן ארץ החרות, הנני חושב את הדבר לשחוק.

לעומת זאת יש בהצעתי הכח המסובב והמניע במציאות, את ידות האופנים והגלגלים למכונה, שאני אומר לבנות, אני מתאר אך כמו שהם, לפי עניות דעתי וקוצר ידי, בתקותי כי יקומו אחרי בנאים ואדריכלים גדולים וטובים ממני.

הכל תלוי בכח המעורר והמניע, הכח הזה הוא – עני היהודים.

וכי יוכל אדם להכחיש במציאות הכח הזה? בענין זה עוד נשוב לעסוק בפרק שבו נדבר ע"ד הסיבות המולידות את האנטיסמיטיזם.

נודע היה גם כח הקיטור, אשר הרים את הכסוי מעל קלחת הַתֵּה בהחם המים אשר בו, וכמחזה ההוא של הקלחת אנו רואים בנסיונות “חובבי ציון” עד היום ובפעולות החברות המתקוממות נגד האנטיסמיטיזם.

ואני אומר, כי הכח הזה, אם נדע להטותו לחפצנו, רב הוא מאד ויש בו כדי להניע את המכונה הגדולה, אשר תסיע בני אדם עם רכושם יחדו ממקום למקום; אחת היא לנו תֹאר המכונה מהו.

בקרב לבי נוכחתי לדעת כי כן הדבר – אף כי טרם אדע, אם כל ימי חיי לא יכזיבני העתיד. יוכל היות, כי העובדים הראשונים, אשר יקחו חלק בתנועה הזאת לא יקצרו ברנה פרי עמלם, אך גם בהתחלה יש כח למדי להעיר בקרבם רגשי קדש ואֹשר פנימי של חֹפש ודרור.

ולמען הסיר מעל הצעתי את תאר האוטופיה, אחדל מהרבות דברים על ציורי הארה וצבעיה הפרטים. ידעתי גם ידעתי, כי בלעגי שפה ובלצון של מה בכך יהפכו פה ושם את תאר בנינו למשחית וישחקו עליו. כן הגיד לי איש אחד מבני עמנו, אשר ידעתיו לחכם לב, לאמור: “הפרטים המיוחדים המתארים כנמצאים בעתיד הן אלה סימני ה”אוטופיה" הם. ואולם שקר הדבר! גם יועץ הממשלה הממונה על האוצרות, בבאו להעריך מראש את צרכי המדינה, יעריך את המספרים העתידים להיות, שהוא יודע לא רק מפי הנסיון משנים שעברו, או על פי השמועה ממדינות שונות או מעתים שונות באותה מדינה עצמה, כי אם יכלכל מעשהו גם על פי מספרים חדשים. אשר עוד לא בחן את ערכם – בקבעו, למשל, מסים חדשים. מי שלא ידע זאת, לא קרא ולא ראה מימיו הערכת צרכיה של איזה מדינה, היתכן לחשוב הצעה חדשה בשלטון אוצר המדינה לאוטופיה, גם בדעתנו מראש, כי לא כלֹה תצא לפעולות ידים?

ולא זאת בלבד אני דורש מאת קוראי ספרי. הנני דורש מאת החכמים והמלֻמדים לחזור ממשנתם אשר שננו להם רבותיהם ולפנות מקום במחשבתם למושגים חדשים, והמתוקנים שבבני עמנו, אשר עבדו עד היום עבודה עמם באמונה ויעמלו למצא פתרונים לשאלת היהודים, המה, אקוה, יוכחו לדעת, כי דרכם אשר בחרו להם עד כה, לא תובילם אל המטרה, ולא יוסיפו לכלות כחם לריק ולאפס.

בנוגע לבאור כל פרטי הרעיון, אך אחת יראתי: אם אמנע, מתאר את כל העתידות מפֹרש ובאר היטב, אהיה בעיני כֹל כאינו מאמין באפשרות צאתם לפעולה, ואם אגיד כל זאת בהחלט גמור, יחשבוני לחולם ובעל הזיה.

אשר על כן אמרתי: הנני מאמין באמונה שלמה, כי הרעיון יכול לצאת לפעולה, אף כי לא ארהיב בנפשי עז להחליט, כי הצעתי אני לא תקבל במשך הימים גם צורה אחרת. “מדינת היהודים” היא בכלל דבר שהשעה צריכה לו, וע"כ עתידה להתכונן!

כל זמן שברעיון הזה יעסקו אך יחידים מעטים, יהיה לשחוק, אך אם רבים מבני עמנו יסכימו לו, יעשו במועצות ודעת ולא יכבד מהם הדבר לעשותו. ברבות אוהבי הרעיון יגדל ערכו, ואולי יבוא ויפיץ אותו הדור הצעיר, דור צעירי בני עמנו, אשר דרכם נסתרה ומלאה חתחתים, ואשר יוכלו לקוות,כי בארצם החדשה יזרח להם שמש צדקה להשיב להם כבודם וגאונם, אשרם וחפשם גם יחד.

כשאני לעצמי, אחשוב, כי מלאתי חובתי בהביאי ספרי זה בקהל, אולם עוד אפתח שפתי, אם יתקוממו לנגדי אנשים בעלי דעה, או אהיה מוכרח להשיב על השגות שלא שערתין מראש, וללמד תועם בינה.

השגיתי במשפטי על מצב הדברים? אם חשתי לנבא עתידות אשר כמוהם לא היו עוד? הטרם נמלאה סאת צרותיהם של ישראל? הבה ונראה.

בנו בעצמנו תלוי הדבר, אם לע"ע יֵראה הספר הזה כספור בדוי בעלמא. אם דורנו איננו מוכשר לכך, יבוא דור אחר, נעלה וטוב ממנו. היהודים, החפצים להגאל יבואו אל המנוחה ואל הנחלה, ופרי מעלליהם יאכלו.

פתח דבר

נפלא הדבר, כי יש אשר מאנשים העומדים ברום עולם העשיה יבצר להתבונן היטב אל מצב הכלכלה של איזה עם ולשפוט מישרים. לא נתמה איפוא על החפץ, כי גם היהודים בעצמם ישאו על שפתם תמיד את הפתגם השגור בפי צורריהם: “חיים אנחנו בזכות עם הארץ, העובד את אדמת אחוזתו, ובלעדיו הן תמנו לגוע ברעב”. זאת היא אחת הדעות אשר הועילו להותנו, להתיש את כחנו וידיעת עצמנו, ולראות בנו כל המראות והנגעים אשר אויבנו מטפלים עלינו. ובאמת מה ענין “בעלי האחוזות” אצלנו? אם טפשות הלב אין כאן, הרי זו טעות ילדות ורעות רוח לחשוב, כי הקנינים והנכסים שבעולם סובבים הלוך ושוב מבלי השתנות מדור לדור, לא נחוץ הדבר, כי נתעורר משנה ארוכה כאותו Rip van Winckle, למען דעת ולהכיר, כי פני התבל מתחדשים לבקרים על ידי רכושים וקנינים חדשים שלא היו לעולמים. ובדורנו, אשר המלאכה וחרשת המעשה הולכים בו קדימה מבלי מעצור, לא יפלא גם מאיש היותר נבוב לראות בעיניו הכהות קנינים חדשים בכל אשר יפנה. רוח הקבלנות עשתה ותחולל כל אלה.

כל עבודה שאין עמה קבלנות תעמוד תמיד על עמדה ולא תעבור את הגבול אשר נבּלו לה ראשונים. יֵהיה לנו לאות האכר, איש השדה, אשר לא זז עד היום מן המקום אשר עמדו עליו אבותיו ואבות אבותיו לפני אלפי שנים. הצלחת כל מעשה ומפעל חמרי מיד הקבלנות באה ונהיתה. הלכה פשוטה היא וידועה לכל, שכמעט נבוש לדון עליה, ולו גם היינו כלנו, כאשר יטפלו עלינו בדרך גוזמא, רק קבלנים, גם אז לא היינו זקוקים לשום “עם כלכלי”, כי לא אל קנינים שאינם משתנים עינינו נשואות, כל זמן שלא י בצר מאתנו לרכוש לנו חדשים יום יום.

יש לנו אמצעים לעבודה, שכחם נפלא בגדלו ופעולתם רבה בעולם התרבות, למען התחרות עם עבודת הידים לרע לה, הם המכונות, אמנם גם פועלים נחוצים לנו, למען הניע את המכונות, אבל לתכלית זאת יש לנו אנשים די והותר. רק האיש שאיננו יודע את מצב היהודים ברובם של מקומות אירופה יכֹל להחליט, כי היהודי איננו מסוגל לעבודה או, כי נפשו בחלה בעמל כפים.

אולם לא ללמד זכות על היהודים באתי בספרי, כי ללא הועיל הוא. רבים וכן שלמים כבר עשו זאת גם ברוח בינה וגם בהרגש הלב. אך הראיות בדברים המסורים אל השכל והלבב הן כקול קורא במדבר, אם שומעיהן אינם מוכשרים להשיגם על בורין. ובהגיע השומעים למדרגה כזאת, הלא גם אז הדרשות תהיינה למותר. מאמיו אני ברוח האדם העולה למעלה להשכיל, אבל רואה אני את העליה הזאת היא עושה דרכה לאט לאט, אם נאמר לחכות, עד אשר תנוח גם על אנשי ההמון רוח הנחת והצדקה ששרתה על לסינג בכתבו את ספרו “נתן החכם”, אז יעבור דור אחר דור, גם שלשים גם רבעים, ואנחנו בצפיתנו נצפה, והנה רוח הזמן בא מאליו, ומעבר אחר יחוש לעזרתנו.

הדור שאנו חיים בו הביא לנו מרפא בקנינים הנפלאים, אשר רכשנו לנו בחרשת כל מעשה, ואולם לא השתמשנו עוד ברכושנו זה לתועלת האנושות, כראוי. כל קצוי ארץ ואיים רחוקים נעשו לנו קרובים, ובכל זאת עוד צר לנו המקום לשבת בו, כחצים מקשת נעוף עתה באניות בצורות לעבור מים אדירים אשר לא שזפתם עין בימים מקדם. מסלת הברזל תישר לפנינו הדורים, תעלה אותנו למרומי הרים אשר לפנים לא הרהבנו לעברם ברגל. במשך רגעים מעטים אנו שומעים ויודעים את כל הנעשה בארצות היותר רחוקות, אשר טרם נגלו ונודעו אז, בימים אשר היהודים סֻגרו בחומות הגיטו באירופא. על כן עני היהודים הוא דבר, שאבד עליו הכלח – ולא מפני שכבר זרחה שמש ההשכלה לפני מאות שנים, כי באמת לא הופיעה רק ליחידי סגלה מאנשי הרוח.

לפי דעתי לא נברא אור החשמל בשביל בעלי הכסף בלבד, למען האיר את בתיהם הספונים וחדרי משכיותיהם, כי אם למען אשר נמצא לאור נגהו פתרונים לשאלות האנושות. על השאלות ההן תחשב שאלת היהודים, שהיא אחת החשובות שבהן. אם נפתור אותה, נועיל לא רק לנו לבדנו, כי אם גם מעל אחרים נקל עול סבלם ומשא יגיעם ועמלם.

שאלת היהודים קיימת, ורק איש בער לא יֵדע אותה ויכחיש במציאותה, ירושת פלטה היא לעמים המנומסים מחשבת ימי הבינים, ועד היום אינם יכולים, למרות רצונם, להמיש צוארם ממנה. את גלוי דעתם ורצונם הטוב הן הראונו בהחלט לתת לנו שווי הזכויות. שאלת היהודים קיימת בכל המקומות שבני עמנו יושבים בהם במספר רב, ובאשר איננה עוד היום, בוא תבוא לאחר איזה זמן לרגל היהודים הנודדים שמה. הן תמיד פנינו מועדות אל המקומות, שבהם אינם נרדפים עוד, ובהאחזנו בתוכם תחלנה הרדיפות גם בהם. כן הוא הדבר ולא יחדל מהיות גם בארצות היותר נאורות – וארץ צרפת תוכיח – כל זמן שלא תפתר שאלת היהודים באופן מדיני. היהודים העניים נושאים אתם את האנטישמיות לאנגליה, וגם לאפריקה כבר הביאוהו.

אדמה כי הבינותי את התנועה האנטישמית עם כל פרטיה שחֻברו יחדיו. הנני מביט אל התנועה הזאת בתור יהודי, אבל לבי לא ידע לא שנאה ולא פחד. אדמה, כי ידעתי להבחין עד כמה יש בה מן ההוללות הפרועה, מקנאת-הלהם ההמונית, ממשפטים קדומים, הבאים בירושה ומתוך קנאה ושנאה דתית – אבל גם ממלכת-מגן, שהמחזיקים בה חושבים להלחם בנו. שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אף כי הסכינה להתלבש באחת מהצורות האלה. שאלה לאומית היא, אשר תיפטר רק אם נעשה אותה לאחת מן השאלות המדיניות שבעולם, אשר ימתיקו עליה סוד במושב הלאומים והעמים המנומסים יחד.

עם הננו, עם אחד!

בתם לבבנו נסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבתינו ולהיות כמוהם, לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידים. לשוא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המדה; לשוא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשוא נתאמץ להרים קרן ארצות מושבותינו בחכמות ובמדעים ולהרבות כבוד עשרן במסחר וקנין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים, לרֹב גם בעיני אלה, אשר אבותיהם עוד לא נאחזו בארץ, בעת אשר אבותינו אנחנו כבר נאנחו בה רשה. מי הוא הזר בארץ, יכריע הרוב; כל דאלים גבר – זאת תורת העמים ביחוסם איש אל רעהו. כשאני לעצמי, בתור איש פרטי בלי כל משרה, אינני מוָתר אף על משהו מן המשהו מכל הזכיות הראויות להנתן לנו. אבל במנהגו של עולם כשהוא נוהג עתה. ואולי אחרי עדן ועדנים, יד הכח גוברת על המשפט. הנה כי כן נעמול לשוא להיות אזרחים נאמנים, כהוגינוטים אשר נאלצו לנוד ולנוע. לו רק הרפו ממני…

אבל, אדמה, כי לא ירפו ממני.

הלחץ והרדיפות לא יוכלו לנו לכלותנו. אין עם בתולדה, אשר נשא וסבל צרות ומצוקות כמונו. אולם רק את הנחשלים אחרינו הביאו הרדיפות והגזרות הרעות לידי בגידה בעמם, והיהודים, אשר לבם אמיץ בגבורים, יתעוררו לשוב אל חיק עמם בכל עת אשר יחלו להציק להם. כמחזה הזה ראינו כעבור אך זמן מצער לחפש היהודים, כי הגדולים, בעלי ההון והרוח שבנו, מהרו לשכח את צור מחצבתם ולפנות ערף לעמם. ברבות הימים, שבהם נראה טובה הרבה, נתבולל בכל העמים, ואדמה, כי לא לחרפתנו נתבולל. ויועץ הממשלה החושב להועיל לעמו ע"י תערובת הגזע היהודי, עליו לדאג רק להיטיב את מצבנו המדיני ולהרחיב את צעדינו. אבל גם ביד איש כביסמארק לא יצלח הדבר הזה.

הן עמוק מאד הכו שרש בלב העם השנאה ומשפטיו הקדומים נגדנו. החפץ להכיר זאת, יטה נא אזן קשבת לכל הגה היוצא מפי העם המסיח לפי תומו. ההגדה והמשל מלאים שנאה ומשטמה לנו. העם הוא אמנם כמו ילד גדול, אשר נוכל לחנכו על פי דרכו, אך לחנוך כזה דרוש זמן כביר מאד, ועזרתנו ממקום אחר קרובה אלינו יותר, כאשר אמרתי.

ההתבוללות – לא רק בדברים שבחוץ כגון: מלבושים ובאיזה דרכי החיים, במנהגים ובלשון, כי אם התדמות גמורה ברוח ובמחשבה, התבוללות היהודים, תוכל להגמר רק על ידי נשואי התערובות בכל ארצות מושבותיהם, אבל נחוץ לזאת גם הרצון והתשוקה בלב רבים, כי חקי המדינה המרשים נשואי התערובות לבלי הועיל המה. הליברלים באונגריה, אשר חקקו חק כזה, טעו אפוא בחשבונם. כי הנה לא ארכו הימים להלכה החדשה הזאת בתורת הנשואין ואחד המקרים הראשונים הפיץ אור בהיר עליה: איש יהודי מומר נשא לו אשה מבנות ישראל! אך המלחמה, אשר פרצה מפאת החק החדש הזה, הרבתה עוד יותר להרחיב את הפרץ בין עם הארץ ובין היהודים באונגריה והַרָעה לרעיון התבוללות-הגזע יותר מאשר הועילה להרחבתו.

הממשלה החפצה בכליון היהודים על ידי התבוללות גמורה, רק דרך אחת לפניה: להטיב את מצבם הכלכלי, לבל יהיו נכרים בפני עם הארץ, ורק אז יוכלו להבליג על כל דעה קדומה נגד היהודים. כדבר הזה אנו רואים במשפחות המיוחסות אשר נשואי התערובות רבו מאד ביניהן. משפחות האצילים מעם הארץ, אשר הודן פנה לעת זקנתן, תחזקנה עמודי יחסן הרופפים בעזרת ממון היהודים, הבאים להחסות בצלן ולהבלע בקרבן. ומה דמות נערוך למחזה כזה, לו היה נפרץ גם בתוך המשפחות הבינוניות, שרק אליהן שאלת היהודים נוגעת, יען כי היהודים הנם עם החי במצב הבינוני? בעשות היהודים חיל רב כזה, תהיה ידם על העליונה גם בכל עניני חיי הכלכלה, כאשר יטפלו עליהם גם עתה בשקר. ואם עוררו היהודים במצבם ההוה קנאת ההמון ותגרת מדון בפי צורריהם, על אחת כמה וכמה, שגדולה ועצומה תהיה הקנאה, אם יוסיפו עוד לעשות חיל ולהרבות און ועצמה.

התנאים הדרושים לטמיעה גמורה לא יוכלו אפוא לבוא ולהתקים, כי הרבים והעצומים לא יכנעו לעולם תחת יד המעטים והבזוים, אשר אין להם כח להלחם גם בכלי מלחמתם של הראשונים. ועל הנני חושב את טמיעת היהודים גם בדרך הזאת ללא אפשרית, בארצות שבהן גדלה מאד השנאה לבני עמנו, יאמינו לי ויודו לדברי. אולם בארצות אשר לא הורע עוד מצב אחינו כל כך, יחלקו עלי רבים, ורק אחרי אשר תבא גם אליהן הרעה בשאת פתאם יאמינו לי, ובכל אשר תאחר האנטישמיות לבוא כן תרבה וכן תחזק ותפרוץ בשאון וקצף, תנועת היהודים הנודדים למקומות, שבהם הנם מקוים למצוא מנוחה ומרגוע, קנאת המפלגות, ההולכת וגדלה גם לאחינו היושבים שם לבטח מכבר, כל אלה תתאחדנה להרבות המבוכה ולהגדיל מדורת השנאה ופעולתן רבה להרע ולהשחית. משפטי זה נוסד על ההגיון הישר ואיני צריך לראיות.

ובהגידי את משפט הצדק הזה בלי משא פנים, אעיד עלי, בלי ספק, את חמת אחי בני עמי החיים בטובה. אם יש בין אלה אנשים אשר אך טובתם לנגד עיניהם והנם דואגים רק לשלום עצמם, וחוששים להפסד ממון וחסרון כיס – את אלה אתעב מעמק לבי ולא אשעה אליהם. אל לבנו נוגע אך דבר המעונינים והנגשים. אבל מראש הנני בא לפשט את העקמומיות ולהוציא מלבם כל מושג שוא וטפל, למען ידעו, כי בעלי ההון והרכוש שבנו לא יסבלו אף נזק כל שהוא, בצאת הצעתי לפעולות ידים, וע"כ הנני לתאר משפטי הקנין והרכוש בפרטות. ואם לא יצלח הרעיון לצאת לפעולה, הן לשוא יפחדו פחד, כי אז הלא יהיה העולם כמנהגו נוהג.

אמנם גדולה היא הטענה, כי הנני נותן יד לצוררנו להתעוֹלל בנו, באמרי כי עם אחד אנחנו, וכי אעצור בעד התבוללות במקום שכבר החלה, ומבטלת למפרע באשר עתידה להיות, אם בכלל יש לאל יד איזה סופר לעצור ולבטל דבר.

הטענה הזאת תגיע ביחוד מארץ צרפת, אמנם גם ממקומות אחרים תבאנה השגות כאלה, אך הנני להשיב ראשונה ליהודי צרפת, יען כי ביניהם רב מספר המתקוממים נגדי.

בכל הכבוד והיקר אשר ירחש לבי אל “הפרט”, בין שהוא איש יחידי בתור מחוקק, חרש וחושב, הוגה-דעות ושר-צבר, ובין שהוא קבוץ פרטי של איזה כתה תולדית, שאנו קוראים בשם עם, בכל הכבוד אשר ירחש לבי אל הפרט, אין אני דן עליו ואיני מצטער על חדלו מהיות. כל החפץ לחדול, כל היכול וכל אשר נטל עליו לחדול מהיות – טוב לו שלא יהיה, אך הקבוץ הפרטי של עמנו אינו רוצה ואינו יכול לחדול מהיות, וגם עוד לא בא יומו. אינו יכול! הן כל צורריו מבחוץ מכריחים אותו להעשות אגודה אחת ולהיות לעם אחד. אינו רוצה: כזאת ראינו ונוכח לדעת במשך אלפים השנה, שנות תלאות ונדודים לאין מספר. וכי לא באה עתו להיות כלה ועובר מן העולם, זאת הנני להוכיח גם אני בספרי, אחרי שכבר העידו על זאת לפני רבים מבני עמי אשר לא נואשו מהתקוה לחיות ולהתקים. ענפים רבים יבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקים לעד.

אם יתנגדו אפוא להצעתי אחדים מיהודי צרפת, או גם כלם, בחשבם כי כבר התבולל בעם הארץ, אשיב להם בקצרה: לא להם לחוות דעה בענין הזה. צרפתים בעלי דת משה הגם טוב הדבר! אבל הענין הזה נוגע רק לנו היהודים ואין לזרים לענות בו.

אך בכלל לא תוכל תנועת-הישוב, שאני מעוררה, להסב שום נזק ל“הצרפתים הישראלים” ולא להמתבוללים בארצות האחרות; ונהפוך הוא, כי עוד תועיל להם, כי עתה לא יבצר מהם למלא את “תפקידם הצביוני” – לפי דברת דַרְוִין – ולהתבולל בהשקט ובבטחה, אחרי אשר יסתם פי המשטינים והאנטישמיות תדום לנצח, ורק אז יאמינו בהם וברצונם הטוב, בפנותם ערף לארץ עמם החדשה, משטריה והליכותיה הטובים, ובהשארם בארץ מושבם.

והתועלת, שיציאת היהודים עתידה להביא לאחיהם “המתבוללים”, תגדל פי שנים, מאשר תועיל לעם הארץ הנוצרים, כי המתבוללים יפרקו מעל צוארם עול אחיהם המדֻכאים והנענים, הנעים ונדים מעיר לעיר ומארץ אל ארץ ומצפים לישועתם, עתה יכולים רק צוררינו להתמרמר על העניים האלה, אשר יפרצו לבוא אל ארצם, ועל היהודים העשירים לשום יד לפיהם ולחשות, אף כי הנודדים הם למשא רק עליהם, במסתרים הן תבכה נפש המתבוללים על זאת, ורק מעשי-חסד וצדקה שונים יקילו להם מעט וישאפו רוח, אשר על כן הם מרבים ליסד חברות לתמיכת יהודים נודדים, הפכפך וזר הוא הדרך הזה וראוי לשחוק עליו, לולא נגע לקשי יום ועניים מרודים. חברות כאלה הנן לפעמים לא רק לטבת היהודים הנודדים כי אם גם לרעתם. רק את העניים שבנו יבדילו וימהרו להרחיקם חיש מאתנו מרחק רב לבל יהיו להם לפוקה, ועין בוחנת תוכל להכיר במעשי גואלינו ומושיעינו אלה, כי אויבינו הם, אנטישמים יהודים.

אך גם הנסיונות האחרים אשר נסו עד כה יחידי סגולה מן המצוינים שבעמנו, לכונן מקום מפלט לאחינו, החטיאו את המטרה; ובכל זאת ראויים הנסיונות לשום אליהם לב. רחוק ממני הרעיון לחשוד את פלוני או אלמוני במחשבת פגול, כי היה כמצחק, כי הריץ האחד או משנהו את אחינו העניים לצחק לפניו כאשר יריצו האצילים את סוסיהם המתחרים לפניהם. אין להעלות על הלב רעיון שכזה בשעה שמצבנו נורא ומבהיל כל כך. מהראוי אפוא לשום אל לב, כי הנסיונות האלה, בראשיתם המצערת, הורונו הלכה למעשה ברעיון הישוב. ואף גם זאת, כי מתוך חסרונותיהם אנו למדים, איך להתנהג בבואנו להוציא את הרעיון כלו לפעולה, ואיך נתן לפעולותנו בסיס חזק ונאמן, אמת נכון הדבר, כי במעש הרעו לנו הנסיונות האלה, לא לבד במה שהיציאה כזאת עלולה להביא אתה את האנטישמיות ולטעת אותה במקומות חדשים, אך גם הרפיון וההתרשלות גרמו להם לרב אחינו לעמוד מנגד כמתיאשים ולבלי האמין עוד בכח עמנו, אם יצלח למאומה. את היאוש והספק הזה נוכל להוציא מלבם של בּעלי דעה ההוגים ישרה, באמרנו, כי את אשר לא יכולנו להשיג ע“י הראשית המצערת ההיא, נוכל להשיג על ידי מפעלות ומעשים גדולים. המפעל הקטן יזיק ע”פ הרוב בה במדה אשר יביא המפעל גדל הערך תועלת רבה למאד. הן אנית שיט לא תשוט בנחל קטן וצר, אולם הנהר, שאליו ישתפכו מימי הנחל ההולכים לאט, גם ציים אדירים ואניות ברזל מוצקות יעברוהו.

אין לאל יד איש וגם כל הונו לא יועיל להעתיק עם שלם ממקום למקום; רק האידיאה תוכל לעשות כזאת, והאידיאה של הישוב רבת אונים ואמיצת כח היא. במשך ימי גלותם האפלה כחשכת ליל לא חדלו היהודים מלחלום את החלום הנשגב הזה, לא פסק פיהם מלקרוא ברגש: “לשנה הבאה בירושלים”! עתה הגיעה העת להראות, כי בא החלום ויהי לאידיאה בהירה ומאירה כאור יומם.

לתכלית זאת נחוץ למחות הפעם מעל לוח לבנו כל מושג זר והפכפך, כל דעה נושנה ובלה מרוב ימים. כי הנה קטני המוח יחשבו את התנועה הזאת ליציאה שלמה מעולם התרבות וההשכלה אל מדבר שממה, אך שקר הדבר; כל עיקרה של היציאה אינה אלא מולדת התרבות, והיא לא תורידנו למדרגה שפלה, כי אם תובילנו בדרך העולה למעלה להשכיל. לא נשוב לבנות לנו בתי חמר, כי אם בתים טובים ויפים אשר נשב בהם לבטח. לא נשחית טובנו וסגולותינו אשר רכשנו לנו, כי אם נשתדל למצא בהם חפץ ומועיל. לא נאבד זכויותינו בידינו, רק נרכוש לנו זכויות טובות מאלה, לא נפרד מכל דרכי חיינו החביבים עלינו, כי אם נמצאם גם שם, לא נעזוב את ביתנו הישן, בטרם נבנה לנו בית חדש. רק אלה האנשים יעברו לפנינו חלוצים, אשר יקוו להיטיב שם את מצבם הרע. ראשונה יצאו הנואשים מכל תקוה, אחר ילכו העניים שבנו, ואחריהם בעלי הרכוש, והעשירים לאחרונה יסעו. העוברים ראשונה ילכו בעבודתם הלך ועלה למדרגה גבוהה, עד בוא שמה המשפחות בנות שאר השדרות. היציאה היא אפוא תנועת הכתות בהעלותן למעלה.

ובצאת היהודים לא תגדל המבוכה, פרץ וצוחה לא יהיו בארץ והאזרחים הנוצרים יתענגו על רב שלום! המה יקחו עתה את מקום היהודים ומשרותיהם. והשטף ילך לאט לאט, ובהַחֶלוֹ – תסוג גם האנטישמיות לאחור. היהודים יעזבו את הארץ כרעים מכֻבדים, ובשוב אחדים מהם לאחר איזה זמן, יקבלום בכל הארצות הנאורות בסבר פנים יפות ויתנהגו עמם כשורה וכמשפט הגרים הבאים מארצות אחרות. אף לא בחפזון ובמנוסה נצא, כי אם במערכה ובמשטר נכון ומאשר על פי דעת הקהל. על התנועה להזהר מעבור חק וברית עמים, ולא זה בלבד, אלא שהיא תוכל להתקיים, רק אם הממלכות שיש להן חפץ בה ימשכוה חסד.

וכלום אנו חסרים, אלא ערבים בעד טהרתה של האידיאה ובעד כחה ויכלתה לצאת לפעולה. הערבים האלה המה “הועד המוסרי” ו“הועד הפועל”, השונים זה מזה בתכונתם ותעודתם. ל“ועד מוסרי” כזה אשר דבר אין לו עם עסק עם הקנין והנכסים, אחשוב את החברה Society of Jews. (אגדת היהודים) ומשנהו “הועד הפועל” המכלכל את עסקי הנכסים היא החברה Jewish Company (החברה היהודית).

היחיד אשר יעיז לקבל על שכמו משרה גדולה ונכבדה כזאת יחשב בצדק לשוגה או משגה; אולם אל ישרת “הועד המוסרי” וכונתו הרצויה תעידנה מעלת רוח חבריו ותכונת נפשו, ועל כח “הועד הפועל” יוכיח הכסף האצור בידו.

בהקדמות שהקדמתי עד כה אמרתי בחפזי להשיב על המון השאלות הראשונות אשר תקיפנה אותי לשמע המלים: “מדינת היהודים”. מעתה נחל לדבר דברינו במתינות ונחת, להשיב עוד על איזה טענות אחרות ולבאר דברים אשר לא בארתים עוד כל צרכם, אף כי לא זו המטרה, אשר הציב לה מגלה עפה בספרנו זה.

פרקים קצרים ופרשיות מיוחדות לכל ענין וענין יסכנו מאד לתכליתנו.

מי שרוצה לבנות בנין חדש במקום הבנין הישן, עליו להרוס תחילה את הישן ואחרי כן לבנות את החדש; את הסדר הנכון הזה אשמור גם אני. בחלק הכללי הנני לברר את המושגים ולהוציא כל רעיון ישן מפני חדש, לפרוס את התנאים הראשים המדיניים והלאומיים, ולהציע על פיהם את את הצעתי ומטרתה.

בחלק הפרטי, המתחלק לשלשה פרקים ראשיים, אבאר את כל אפני המעשה והפעולה, והם: “החברה היהודית” (Jews Company) “חבורת הערים” (Ortsgruppen )ו“אגודת היהודים” (Society of Jews) ואם אמנם זאת האחרונה, תקדם להוסד, בכל זאת נכון להפוך בזה הסדר בהעריכי את דמותן, יען כי שאלת הכסף והספקות בדבר האמצעים נכבדות הן לעסוק בהן בראשונה.

בסוף דברי אהיה מוכרח להשיב עוד על איזה טענות שהמפקפקים בדבר יוכלו לטעון עלי, והנני מבקש מאת הקוראים מבני עמנו, שלא תקצר רוחם ויקראו את דברי עד תֻמם, כי יש אשר תבאנה הספקות בלב הקורא לא בסדר שאני משיב עליהן; ואולם כל הרואה את עצמו מנֻצח, עליו לבטל את דעתו, יודה ולא יבוש.

אל התבונה וההגיון אני מדבר, ואולם אני יודע, כי לא די לנו בתבונה לבדה, היושבים ימים רבים במאסר לא בנקל וברצון יעזבו את בית כלאם. נראה אפוא, אולי ילכו אחרינו בני הדור הצעיר הדרוש לנו מאד; הדור הצעיר, אשר ישא את הזקנים על כתפיו ואת מועצות התבונה יהפוך לרגשי התלהבות ברוחו הכביר.

השאלה היהודית

אין איש אשר יוכל להכחיש את דבר עני היהודים ומצוקתם. בכל הארצות שבהם הנם יושבים במספר רב, נרדפים הם על צואר. שווי זכיותיהם הוא כלא היה, גם בארצות אשר נכתב ונחתם בספרי חוקיהן. גם השערים למשרות הבינוניות בעבודת הצבא, ובמוסדות הממשלה והצבור, סגורות ומסגרות לפניהם. ובעולם המסחר והמעשה נשמע בּלי הרף את הקול הקורא: “אל תקנו מאת היהודים”!

החרפות והזלזולים הנשמעים בבתי המחוקקים והמועצות, באספות העם, בכתבי העתים, מעל הבמות בבתי התפלה, בחוצות ובדרך המסע, בבתי מלון אחרים, וגם בבתי משחק ושעשועים, ירבו מיום ליום. שונות הן הרדיפות לפי מנהג המדינות והחברות ומעלות רוחן השונות. מושבות היהודים ברוסיה הנן למשסה ולבזה, ברומיניה תשכלם החרב לעין השמש, באשכנז יקראו להם למהלומות לעת מצא, באוסטריה מרימים בני בלי שם ראש ומכבידים אכפם על כל חיי הצבור, באלג’יר סובבים כמרים מטיפים להרג ואבדן, בפריז מתכנסת החברה הרמה לתוך חוגה ואינה נותנת לכל איש יהודי לקרב אליה – הכל לפי מנהג המדינה. לא נחשוב וניזול כרוכלא את כל הצרות והתלאות; נעבור על הפרטים המיוחדים, אף כי הם מכאיבים את בשרנו ולבנו מאד.

אין את נפשי לעורר עלינו את מדת הרחמים והחמלה, לא יועיל לנו הדבר, אף לא לכבוד הוא לנו, די לי לשאול את פי אחי בני עמי: האמת נכון הדבר, כי בארצות, שהיהודים יושבים בהם במספר מסוים, מצב היהודים בתור רופאים, עורכי דין, חרשים ואמנים, מורים ופקידים שונים למיניהם, הולך הלוך ורע מיום ליום ומשנה לשנה? האם באמת רע ומר גורל אחינו בני המעמד הבינוני, עד כי אבדה מהם עצה? אם אמת נכון הדבר, כי ההמון השואף לטרף חורש תמיד מזמות רעות עשירי עמנו? האם אמת נכון הדבר, כי רבה צרת עניינו מעניי כל עם ועם ושברם גדול על אחד אלף?

אדמה, כי כלנו נרדפים הננו, בעיני אחינו הגדולים רע המעשה, על הבינונים המשא הוא כבד מנשוא והעניים שבנו נואשים מתקוה וקצים בחייהם.

מעשה שאין לסתור אותו: הכל הולך אל מקום אחד, ו מבטא אחד לכל הרדיפות השונות – כפתגם השגור בפי העם הברליני: “גשו הלאה, יהודים”!

שאלת היהודים נכלל אפוא בפי במלים האלה: הבאה העת, כי נעזוב את הארצות, שבהן אנו יושבים? ואנה פנינו מועדות?

או אולי נוכל להשאר עוד פה? ועד מתי?

אנסה להשיב על השאלה, אם נוכל להשאר פה. הנוכל לקוות לימים טובים מאלה, לשבת בדד ולדום, לצפות לעזרה ממרום, עד כי יהפך לבב השרים והעמים ויערה עליהם הרוח לאהבה אותנו ולחמלה עלינו? והנה אנכי אומר, כי לא נוכל לקוות שישתנה מצבנו לטובה, יען אשר השרים – גם אם יאהבונו בלבם כאהבתם לכל אזרחי ארצם – אין לאל ידם להיות לנו למגן ולסוכך עלינו, ככל אשר יוסיפו להאיר אלינו פנים, ככל אשר יגדילו את חסדם אתנו, כן יגדילו את השנאה בלב צוררי ישראל.

וחסדם זה, הנראה לאויבינו " כלפנים משורת הדין", לא יגיע לעולם אף למעט מן המעט שבזכיות יתר עם הארץ.

העמים אשר אנחנו יושבים בקרבם כלם יחד, אם בסתר או בגלוי, שונאים לנו.

ההמון הפשוט שאין לו כל עסק בקורות התולדה אינו שם לב גם לחקור אחריהן. הוא אינו יודע, כי עון אבותיו מימי הבינים נפקד עתה עליו ועל כל יושבי אירופא בזמננו, אנחנו היינו מתוך הכרח לאשר עשונו ידיהם בחומות הגיטו הצרות! ידנו רמה, אין ספק, על כל שאר בני אדם בעניני ממונות ובעסקי כספים, יען אשר הכריחו אותנו בימי הבינים לעסוק רק באלה. וכאז כן גם עתה יהדפונו בחזקת היד לעבוד את אליל הכסף בשערי הבירוא, בהרחיקם אותנו מכל יתר מקצועות המעשה ו העבודה. והחסות בצל הבירוא היא מקור רעתנו, היא הנותנת יד לכל שטן ומקטרג לשוב ולהתעלל בנו. בין כה וכה יוָלדו בקרבנו אנשי השכלה בינונית למכביר, אשר יעמדו על עמדם, וקשים הם לציבור כספחת, כשם שקשים לו אוצרות ההון, ההולכים ורבים בידי אחדים מאתנו, המלֻמדים העניים, שבנו מבקשים להם מנוס במחנה הסוציאליסטים, ובפרוץ המלחמה בחיי הצבור, תהפך ידה בנו בראשונה, יען כי בשתי המערכות, במערכת בעלי ההון וגם במערכת הסוציאליסטים, אל מול פני המלחמה אנו עומדים.

דרכי פתרונה עד היום

האמצעים המלאכותיים, שהשתמשו בהם עד כה להיטיב את מצב אחינו ולהוציאם ממצוקותיהם, מקצתם היו רק דלים ורעים, כיסוד המושבות השונות,ומקצתם נבנו על יסודות רעועים, כנסיונות להפוך את בני עמנו יום אחד לעובדי אדמה בארצות פזוריהם.

ומה יסכן לנו אם אלפים אחדים מבני עמנו יעתיקו את מושבם אל ארץ אחרת? אם יעשו שם חיל, יעירו גם שם את שנאת שכניהם, ו אם לא יצליחו, יעלו בתהו ויאבדו. על דבר העתקת יהודים עניים לארצות אחרות כבר חויתי דעתי; העתקה כזאת לא תספיק לנו, לא תובילנו אל המטר, אף גם תתנגד למטרתנו, על ידה יתעכב פתרון שאלת היהודים ואי אפשר לה להפטר בדרך הזה לעולם,

ואולם כל האומר להפוך את כל היהודים לאכרים טועה טעות גדולה. האכרים הם שדרה תולדית ונכרים הם במלבושיהם, אשר נשארו ברב הארצות כאשר היו לפני לפי שנים, ובכלי עבודתם, שלא שנו טבעם וצורתם מדורות קדומים. האת והמחרשה אשר ביד האכר נושנות הן, הוא עוד זורע מתוך הסנור והמטפחת, עודנו קוצר בחרמשו, דש וחובט במקלו כמלפנים. ואנחנו הלא נדע, כי הדברים האלה נעשים עתה ע"י מכונות. גם שאלת עבוֹדת האדמה היא בכלל שאלת המכונות, ועתידה אמריקה לנצח את אירופא כבלוע בעלי הקרקעות הגדולים את הקטנים מהם.

תמונת האכר היא אפוא בימינו כצל עובר, ועוד מעט תעבור מן העולם. ואם יעמלו עתה בכל עז לתת קיום למעמד האכרים, רק מפני נמוקים שבפוליטיקה עושה כזאת כל מי שמוצא בו חפץ. להוסיף עתה אכרים חדשים על הישנים בדמותם ובתבניתם הוא מן הנמנע, דבר הבל ורעות רוח. אין ביד כל איש, אף בכח הון עצום, להסב את התרבות אחורנית בחזקת היד. הן גם להחזיק בנושנות ולדאוג לקיומן קשה מאד, וגם ביד העזות והתקיפות שבממשלות לא יצלח הדבר.

היאמרו אפוא להפוך את היהודי, שכבר קנה לו חכמה לאכּר בדמותו וצורתו העתיקה? והרי זה דומה כאומר אל היהודי: “הא לך חיצים וקשת וצא למלחמה”!

– “מה זאת!” – ישאל – “האנכי אלחם בקשת וחצים, בעת אשר אני רואה ביד האחרים קני רובה חדשים וכלי תותח עשויים ע”פ שטת קרופפ"! טוב אשר עושים היהודים הפונים ערף לעצת החפצים לעשותם לאכרים. הקשת היא כלי מלחמה יפה מאד ומסֻגלת לעורר בנו רגשות תוגה בעתות המרגוע, אך מקומה בבית האסף לשרידי קדמוניות.

אמנם במקומות אחרים עובדים היהודים את האדמה או, למצער, הם מבקשים להם עבודה כזאת. אבל המקומות האלה יוכיחו – כמושבות בהֵסֵן אשר בפרוסיה ופלכים אחשים שברוסיה – כי רק בהם האנטישמיות מתגברת, וגם עושה חיל ביותר.

כי הנה החפצים בתקון העולם, המטיפים בין היהודים לעבודת האדמה, אינם שמים לבם לשאול גם את פי אחד בעליה של העבודה הזאת, והוא, האכר: אין דורש ממנו שהוא יחוה דעתו בענין זה, וטענת האכר צדקת גם היא, עול המסים, דאגת הבצרת, לחץ בעלי הקרקעות הגדולים, שעבודת האדמה עולה להם בזול, ונוספת על אלה התחרותה של אמריקה ותבואותיה. כל אלה ממררים את חייו של האכר יותר מדי. מלבד זאת הן לא יוכלו להעלות את שער מכס התבואות עד אין קץ, כי גם הפועלים העובדים בבתי החרשת מבקשים אכל, ונחות לשום לב גם למשאלותיהם, אחרי אשר הצליחו עתה לעשות חיל בתור מפלגה מדינית.

כל המעצורים האלה נודעים למדי, על כן לא ארבה לדבר אודותיהם וכל מגמתי היתה רק להראות, איך נואלו עד כה האומרים לפתור את שאלת היהודים, ואיך יגעו לריק, בין שכִּוְנו לאיזה הנאה פרטית ובין שכוָנתם היתה רצויה וטובה. לא נוכל להיטיב את מצבנו, גם בהעתיק מקצתנו את מושבותיהם, וגם בתחבולות השונות להוריד את עניינו ממדרגת השכלתם, על דבר תחבולת “ההתבוללות” הנפלאה כבר מלתי אמורה.

הנה כן אין עצה ואין תחבולה לשנאת היהודים, והשנאה הזאת לא תחדל מהיות, כל זמן שלא תחדלנה הסבות המולידות אותה. אולם התחדלנה הסבות האלה?

סבות האנטישמיות

לא נדבר בזה על הסבות שמקורן בהרגשה, במשפטים קדומים ובחסרון דעת, כי אם על הסבות המדיניות והכלכליות. האנטישמיות שבימינו איננה את אשר היה לפנים, שנאה דתית, אף כי בארצות אחדות יש לה צורה דתית.השנאה שבזמן הזה שונה היא עד מאד מהשנאה לפנים, ובמקום אשר תגבר חילים, רק לרגל חפש היהודים באה, בעת אשר נפקחו עיני העמים הנאורים לראות את העול הנעשה לנו והחקים המעיקים תחתינו ויאמרו לקרוא לנו דרור, כבר אחרו את המועד. על ידי חקי הארצות לא יכולנו עוד להיות חפשים בארצות מושבותינו. אז כבר התפתחנו בחומות הגיטו והיינו לעם החי במעמד הבינוני, ובצאתנו לחפשי מתוך החומות האלה הבאנו תחרות נוראה לכל המעמד הבינוני. אחרי חפשנו הוצבו רגלינו פתאם על אדמת הבורגניות, אשר תאטר עלינו מסביב, והמלחמה כבדה עלינו מלפנים ומאחור, האזרחים הנוצרים נכונים לתת אותנו לטרף לסוציאליסטים, אבל גם זה לא הועיל.

ובכל זאת לא יוכלו עוד לבטל את חקי שווי זכויותינו במקום שכבר חקקו, לא לבד מפני שמתנגד הדבר לרוח העת החדשה, אך מיראה, פן יבקשו להם כל היהודים, כעניים כעשירים, מפלט בתוך מפלגות המהרסים הקיצונים.

כל כלי יוצר עלינו לא יצלח. היו ימים אשר לקחו מיד היהודי את כספו וזהבו, ומה יוכלו לעשות היום למען תפוש את כל מטלטליהם? הלא המה רק שטרות של ניר, כתובים וחתומים, הסגורים על מסגר בכל פנות העולם, ואולי רק באמתחותיהם של הנוצרים, אמנם יכולים להעמיס עול מסים קשים על השטרות והמניות של מסלות הברזל ובתי האוצרות, ובארצות אשר בהן ילך ויגדל ערך המס לפי ערך הרכוש יוכלו להתפש כל נכסי היחידים.אבל כל הנסיונות האלה לא יגעו אל היהודים בלבד, וכאשר ינסו לעשות כזאת, לא יאחר לבא בחיי הכלכלה משבר גדול אשר יעשה שמות בכל הארץ, לא רק בין היהודים בלבד.

ומבלתי יכלת לעמוד בפני היהודים תגדל השנאה, תלך הלך וחזק בלב העמים מיום ליום ומשעה לשעה, ולא תחדל מלהתחזק עוד, כל זמן שלא יבערו את סבותיה מן הארץ. הסבה הרחוקה היא הסגולה אשר רכשנו לנו במשך ימי הבינים, לבל נוכל להתבולל בעמים, והסבה הקרובה היא, התרבותם של היהודים בעלי השכלה בינונית, שאינם עולים ו אינם יורדים – או כי עליתם וירידתם שלא כדרך הטבע הן. ברדתנו הננו עומדים בשורה הראשונה במחנה המפלגות הקיצוניות, בעת שמהעבר השני – אנו עולים למעלה, באספנו הון עצום ומבהיל.

פעולות האנטישמיות

בלחץ אשר ילחצונו לא ניטיב את דרכנו. בני אדם אנחנו ככל יתר האדם. לא נאהב את שונאינו – זאת לא נוכל לכחד. אולם רק האיש היודע לכבוש את יצרו, לו לבדו הצדקה להעיר למוסר אזנינו. הלחץ מביא אותנו לידי שנאה נגד הלוחצים אותנו, ושנאתנו תוסיף להגדיל את הלחץ; מחוג העגול הזה לא נוכל לצאת לעולם.

“אבל” – יקראו בעלי הרגש בחם לבבם – “אבל יכל נוכל, אם נעמול לטעת דעה בלב בני האדם אהבה לבני האדם אחיהם”.

הנחוץ לי להוכיח, כי אך משאות שוא ומדוחים הם הדברים האלה? כל האומר ליסד את תקון העולם על תקון מדותיהם של כל בני האדם, אינו בפיו אלא אוטופיה!

על דבר "ההתבוללות כבר חויתי דעתי. איני חושב אף רגע, כי דרושה היא לנו. הקבוץ הפרטי של עמנו נעלה הוא הערכו בדברי הימים, אף גדול כבודו, למרות הכנעתו ושפלותו, ולא לו להיות כלה ועובר מן העולם. אולם לו הניחו לנו במשך שני דורות – יוכל היות כי עתה כבר התערבנו בגויים שכנינו, עד אשר לא נשאר מאתנו שריד. אך לא יניחו לנו. בהניח לנו אך זמן מצער – שבה תקופת השנאה מחדש לגזול את מנוחתנו, כאלו בעקב הצלחתנו כרוכה הקנאה, כי כבר הסכינו לראות אותנו בכל דור ודור נבזים ושפלים, עניים שבעניים. כחסרון דעת וצרות עין אינן רואים את רפיון כחנו לעמנו ואת אבדן סגולתנו הלאומיות גם במקום הצלחתנו, רק הלחץ ידחפנו בחזקה לשוב למקור מחצבתנו העתיק לימים, רק המשטמה בכל סביבותינו תעשנו לגרים ונכרים בארץ.

אשר על כן הנו ולא נחדל מהיות, ברצון או באונס, קבוץ תולדי, בעל סגולות נכרות לעין כל, העושות אותנו לגוי אחד.

עם הננו – ושונאינו יעשונו לעם גם למרות חפצנו, והדבר לא חדש הוא בדברי ימינו, בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת ומרגישים לפתע פתאם את כחנו כי רב הוא. כן הדבר; גדול כחנו לרכוש לנו ארץ ולשבת ולחיות בה, ארץ אשר תהיה למופת לרבים, יש לנו כל האמצעים הרוחנים והחמרים הדרושים לתכליתנו.

ההצעה

ההצעה בצורתה היסודית פשוטה היא מאד, והיא צריכה להיות בכדי שתהא מובנת לכל.

יתנו לנו להאחז בכברת ארץ מיוחדת, אשר תספיק לכל צרכי האומה, ולשבת עליה ברשותנו, והשאר יהיה נעשה בידי עצמנו.

ויסוד מדינה חדשה עומדת ברשות עצמה לא שחוק הוא; יכול הוא לקום, להיות ולצאת לפעולה. הלא בעינינו ראינו בעשות זאת בימינו עמים, אשר לא כעמנו, החי בתוך המעמד הבינוני,כי אם עמים עניים בחומר וברוח, ובכן גם חלשים ממנו. דבר גדול ונכבד בערכו הוא אל כל הממלכות, אשר האנטישמיות מצאה להן קן בהן, דבר מתן ארץ וממשלה בפני עצמה ליהודים.

למטרה הזאת, הפשוטה מאד בעיקרה היסודי וסבוכה בדרכים המובילות אליה נחוצים לנו שני פועלים גדולים: “אגדת היהודים” (Society of Jews) ורעותה “החברה היהודית” (Jewwish Company).

את אשר תכין הראשונה בדרך מדעי ומדיני, אותו תוציא השניה לפעולה.

החברה היהודית תעסוק במכירת כל נכסי היהודים היוצאים ותכלכל את מעשיהם ועסקיהם בארץ החדשה.

ויציאת היהודים, כאמור, חלילה לנו מחשוב כי תהיה לפתע פתאם, לאט לאט תתנהל ולעשרות שנים תמשך. ראשונה יצאו העניים שבהם ויתקינו את אדמת הארץ לעבודה. בסדר ובמשטר נכון וקבוע מראש יסללו שם דרכים ומסלות, יבנו גשרים יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות ויבנו להם בתי מושב. לרגל עבודתם יפרוץ גם המסחר בארץ, ונפתחו שוקי-מסחר ואליהם רב אדם ימשך. בחפץ לב יבאו להאחז בארץ,איש איש על הוצאותיו וחשבון עצמו. בעבדנו את האדמה יעלה מחיר הארץ, והיהודים יכירו חיש לדעת, כי יש שכר לכשרון רוח לקבלנותם, שהיתה להם ימים רבים לאבן נגף ועשתה אותה לשחוק ולקלסה בעיני העמים.

הבאים לכונן להם ארץ חדשה בימינו, לא יוכלו לעשות זאת כמעשה הדורות הראשונים לפני אלפי שנים. אולת היא לשוב אחורנית במדרגות התרבות, כאשר יחשבו אחדים מ“חובבי ציון”. לו נטל עלינו, למשל, חיות רעות מן הארץ, אי אפשר שנלך בעקבות יושבי אירופא במאה החמישית. לא נצא יחידים, איש איש רומחו וחניתו בידו לקראת הדובים; כי אם נתאסף לאגֻדת ציָדים בהמון חוגג וקול תרועה להחריד את אוכלי האדם ממעון רבצם, ובהאספם למקום אחד נשליך עליהם כדורי מות.

בבנותנו לנו בתים, לא נבנה בתי עץ רעועים על שפת הים, כי אם נבנה על פי תורת הבניה בימינו, בתים גדולים וחזקים, ספונים ויפים למראה מאשר עד כה, כי יש לנו אמצעים, שלא היו עוד לעולמים.

אחרי השדרות הנמוכות במצב הכלכלי תצאנה לאט לאט הגבוהות מהן, אנשים אשר דרכם נסתרה ונואשים מכל תקוה יצאו ראשונה. ובראשם ילכו בני השכבות הבינוניות, הנולדים בקרבנו במדה מרובה מאד והנרדפים על צואר בכל מקומות מושבותיהם.

שאלת היציאה תביא על פי ספרי זה וכוח כללי, אין זאת אומרת, כי נכריע בה על פי מנין רב הדעות. בעשותנו כזאת – אך לריק נעמול ומראש נאכל את מעשה ידינו. האיש אשר אין את נפשו ללכת אתנו, ישאר פה, התנגדות יחידים לא תעלה ולא תוריד.

ההולכים אתנו יתאספו לדגלנו, ואתנו יעבדו בדבור, בכתב ובמעשה.

היהודים המסכימים לרעיון הישוב יתאגדו והיו “לאגֻדת היהודים” ומלאו את ידה לדבר בשמם, לשאת ולתת בעדם עם הממשלות. “האגֻדה” תקום עפ"י משפטי העמים וחקיהם והיא תכונן את הארץ, וממנה יתד ופנה לבנין ארץ מושבנו.

אם יאותו אפוא מלכי הארץ למסור ביד היהודים ממשלת איזו ארץ ניטרלית ועומדת ברשות עצמה, אז תבוא האגֻדה לפניהם לשאת ולתת עמהם בדבר הארץ, אשר אליה תשא את נפשה, והנה עתה שתי ארצות לפניה: פלשתינא (ארצנו הקדושה) וארגנטינא. בשתי אלה כבר החלו בני עמנו להתישב ולהשתקע, אף כי לא הבינו, כי העתקת היהודים זעיר שם זעיר שם לא תובילנו אל המטרה. העתקה כזו סופה להרע ולהשחית, כי בוא יבוא היום, אשר היהודים יהיו גם בארצות ההן למשא כבד על אזרחי הארץ, והממשלות תהינה מוכרחות לסגור שערי ארצותיהן לפני היהודים הנודדים. היציאה תביא לנו תועלת רק אם תוסד על בסיס נכון ובטוח, אם נצא אל ארץ, אשר תהיה ממלכה בפני עצמה.

“אגדת היהודים” תשא ותתן עם ראשי הארץ ושריה בהשכמת ממלכות אירופא האדירות, אחרי אשר תיטב בעיניהן ההצעה הזאת, ואנחנו הן נוכל להביא תועלת רבה לשרי הארץ המושלים בה עתה, לשאת אתם במשא שטרות חובותיה, לסול מסלות ודרכים שהם נחוצים גם לנו ועוד דברים רבים כאלה. והנה יסוד ארצנו יביא הנאה גם לשכניה מסביב, יען כי ברב או במעט תעלה התרבות של איזה ארץ זו את ערך הארצות אשר סביבותיה.

פלשתינא או ארגנטינא

הנבחר בפלשתינא, או בארגנטינא? “האגֻודה” תבחר בארץ אשר תוכל ואשר עליה יסכימו רב בני עמנו, האגֻודה תחליט באיזה מהן נבחר.

ארגנטינא היא אחת הארצות הדשנות והפוריות שבעולם, ארץ רחבת ידים מאד ואקלימה ממוצע. ממשלת העם בארגנטינא תתן לנו בחפץ לב כברת ארץ להאחז בתוכה, הגרת היהודים שעד כה לא הפיקה רצון מאת יושבי הארץ; עתה עלינו להעיר את אזן הממשלה בארגנטינא על ההבדל הרב שבין הגרתנו עד כה ובין הגרתנו החדשה.

ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה, יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו משתוקקות לשוב אליה. לו חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת כי עתה נָתַנו לו ידינו להביא סדרים בעניני האוצרות של ממלכתו, ולאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא, ועמדנו על המצפה להגן עד התרבות מפני פראי האדם. בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו. בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים שבארצנו נבקש תחבולה עפ"י חקות העמים ומשפטיהם, כי יבדלו מתוך אחוזתנו, ואנחנו נשמור על המקומות ההם ובקיומנו נהיה אחראים על מלוי חובתנו זאת. משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה לעַד, כי נפתרה שאלת היהודים אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים.

בפרק שלפני הקודם אמרתי: “החברה היהודית תכלכל בארץ החדשה את כל הענינים והעסקים”.

רואה אני חובה לעצמי להוסיף ולבאר את דברי אלה. הצעה בהצעתי אפשר שיסודותיה יתמוטטו, אם יתנגדו לה “בעלי המעשה”, ר“ל ה”פרקטיקים“. והנה “הפרקטיקים” האלה הם מאז ומעולם אנשי ההרגל, ואינם מסגלים לעזוב את החוג הצר של המחשבות והמושגים שהתרגלו בהם. אבל התנגדותם תמצא לה אזנים קשובות ותוכל אפוא להזיק לכל רעיון חדש, רק כל זמן שהרעיון החדש לא יעצר כח להסיר את ה”פרקטיטיר" וכל מושגיהם הבלים מזקן מהיות לאבן נגף בדרכנו.

כאשר הגיעה העת לסול מסלות ברזל באירופא, היו “בעלי המעשה” מנענעים בראשם ושוחקים על האולת לסול מסלה באיזה מקום מן המקומות, אשר “גם מספר הנוסעים במרכבת הרצים מעט בהם מאד”. אך לא באו עוד לידי הכרת האמת הידועה לכל בר בי רב מאתנו: כי לא על פי הנוסעים תהיה המסלה, רק המסלה, בהיותה מעוררת את החפץ לנסוע והיא מרבה את מספר העוברים והשבים, מובן מאליו, בהיות החפץ הזה נרדם מכבר בלבבם.

כטענה הזאת של ה“פרקטיקים” לפני דור מסלת-הברזל, כן טענת האנשים שאינם יכולים לשער עתה בנפשם, איך יכלכלו את כל עסקי מסחרם ורכושם אנשים, שזה עתה הם באים להשתקע בארצם החדשה, שעוד לא הספיקו לרכוש אותה להם ולעבד אותה כראוי. טענת ה“פרקטיקים” תהיה למשל:

“נניח, כי מצב היהודים בארצות שונות הנהו כעת ברע, ועוד ילך הלך ורע מיום ליום; נניח כי ישאפו עתה לצאת ממקומות מושבותיהם; נניח ג”כ, כי כל היהודים יצאו אל הארץ החדשה, מה תהיה שם אחריתם ואיזה מְקור פרנסתם? במה יחיו את נפשם? הן לא יוכלו עסקי אנשים רבים להבראות בדרך מלאכותי בין יוֹם".

על זאת אשיב אנוכי: אין כאן בריאה מלאכותית של העסקים והצרכים ואף לא בן יום אחד תקום, אבל גם אם לא נברא את העסקים, הלא נוכל להכין אותם, והצרך הוא המביא לידי ההכנה. בהודע הצרך והחפץ, יבואו הכל לידי מעשה, והעסקים השונים נבראים מאליהם.

*

אם באמת ובתמים ירגישו היהודים בנפשם את החפץ לצאת לרוחה ממצבם הרע, אם יגדל כח “אגדת היהודים” בתור כלי מעשה לחפץ הזה: אז יפרצו גם העסקים והמסחר בארץ החדשה, והדבר הזה יהיה לעתיד כהתפתחות מסלות הברזל לעיני אבותינו בשנות השלשים. ובכל זאת נבנו מסלות הברזל, מבלי שום לב לטענות ה“פרקטיקים”, הנוסעים במרכבות הרצים.

החברה היהודית

(Jewish Company)

ראשי היסודות

את “החברה היהודית” נשער לנו כמעט בדמות חברות גדולות למקנה קרקעות – Chartered Company – של יהודים. אך שונה היא מאלה, במה שאין בידה כח שליטה ויען שלא תסתפק ביסוד המושבות בלבד.

החברה היהודית תוַסד בתור חברה למניות תחת שלטונות של ממשלת ארץ אנגליה עפ“י חקי הארץ, אשר תחסה בצלה. מקום מושבה העיר לונדון. את הסכום הדרוש אינני יכול לקצוב מראש. אך לבל נגשש כעורים באפלה נערוך לע”ע את הסך למיליארד מרק, ויוכל היות כי ימעט או יעדיף מעט. באפן הכנסת הכסף, שעוד אוסיף לבארו, תלוי הדבר, כמה נחוץ לנו מכל הסכום בהחלנו להוציא את הרעיון לפעולה.

החברה היהודית תוָסד רק לשעתה, לנהל את עסקי הרכוש והכסף, ושונה היא תכלית שנוי מן “אגודת היהודים”.

ראשית פעולתה של החברה היהודית היא: למכור את כל נכסי היהודים היוצאים, הנכסים דלא ניידי. היא תכלכל מעשיה באפן שלא ירד השער עד הדיוטא התחתונה, תשמור על רכושו של כל איש ואיש, ותקל גם לאזרחים הנוצרים את התנועה הפנימית בקרב הארץ, כאשר אמרתי.

נכסי דלא ניידי

על הנכסים האלה יחשבו הבתים, אחוזות הארץ והקנינים בבתי המסחר. בראשנה תהיה החברה היהודית למכור את הנכסים והקנינים האלה. בימים הראשנים תהיה המכירה הזאת חפשית מבלי אשר ירבה לרדת שער הדברים הנמכרים. סניפי החברה בכל מקומותיהם יהיו למרכז העסקים ומכירת נכסי היהודים. כל סניף וסניף ישתכר איזה סכום מועט בעמלו ובשכרו זה יעמוד ויתקים.

אולם יוכל היות, כי בהתפתח התנועה ירד שער הנכסים למדרגת שפלה מאד, עד כי לא יוכל עוד להמכר. למן הרגע הזה תתחלק פעולתה של החברה, בתור מוכרת הנכסים, בין סניפים חדשים. החברה תכלכל את כל הנכסים הנעזבים ותחכה עד בוא שעת הכשר למכרם. היא תקבל שכר הדירות, תחכיר את האחוזות ותפקיד פקידים בבתי המסחר, ואולי גם – לבל יבואו לידי תקלה – תתן אותם בחכירה לעתים קבועות. החברה תשתדל בכל עת להקל על החוכרים – הנוצרים – את אפן קנין הנכסים ההם. בכלל תחל להושיב לאט לאט בשלטון נכסיה באירופא פקידים נוצרים חפשים ובלתי נחשדים שעבדי היהודים המה.

באי כח עם הארץ יעמדו אלה על המשמר לפקח על הנהגת העסקים, והיו לנו לעד, כי ישרים דרכנו ואין בהם עקש, וכי רחוק מאתנו החפץ להביא מבוכות וסכסוכים בחיי עם הארץ.

החברה היהודים תעסוק גם בקנין הנכסים או בחלופיהם, היא תחליף בית בבית, אחוזה באחוזה – “שם” בארץ החדשה. “ושם” יהיה הכל כאשר היה “פה”. ובזאת יפתח לחברה מקור הכנסות רבות ביושר ובמשפט. היא תוכל לתת “שם” בתים טובים ויפים, אחוזות טובות מאלה אשר היו “פה”, במחיר מצער.

קנין האדמה

את כברת הארץ, אשר יסכימו לתת לאגדה עפ"י חקי העמים, עלינו לקנות במחיר מיד בעליה.

את ההכנות שיעשו יחידים בטרם ילכו להשתקע שמה, לא פה המקום לפורטן. אך החברה צריכה לאחוזות ארץ גדולות למענה ולמעננו. את האחוזות האלה תקנה בפעם אחת. בתחילה תתאמץ לרכוש את האחוזות אשר לקנין ממשלת הארץ תחשבנה. מטרתה היא לבוא “שמה” ולהאחז בארץ, מבלי העלות את מחיר האדמה עד השער העליון, כאשר ימכר הכל גם פה מבלי את המחיר. לתנועת השער במדה מרובה אין לחוש עתה, כי החברה רק היא תעלה את מחיר האדמה בהעתיקה את היהודים אליה בעצת “אגֻדת היהודים” המפקחת על דרכה. על האגֻדה לדאוג לבל תהיה אחרית הקבלנות הזאת “כפאֵנאֵמא” בשעתה כי אם טובה ומועילה כתעלת ה“סוּעץ”.

החברה תמציא לכם פקידיה העובדים אתה, מקומות לבנית בתים במחיר מצער, תתן להם בהקפה כסף להוצאות הבנין ותנכה אותו אח"כ משכר עבודתם, או תחשבהו להם לשבח שכרם אשר יעלה מעת לעת. ובזאת ימצאו שכר טוב לפעולתם הנאמנה, נוסף על הכבוד והתהלה אשר ירחש להם לב רבים.

כל ההון העצום אשר יביא עסק הקבלנות, יהיה קנין “החברה היהודית”. היא קבלה עליה אחריות ולה לקבל גם שכר בדרך כל הקבלנים החפשים. במקום שיש אחריות גדולה משלמים גם שכר קבלנות ביד רחבה – אך רק במקום שהאחריות גדולה באמת. היחס שבין האחריות ושכרה הוא העמוד שעליו נשענת כל תורת המדות בעולם המעשה והמסחר.

בנין הבתים

החברה תחליף בית בבית ואחוזה באחוזה. מקנין הקרקעות תכניס החברה כסף רב, זאת יבין כל איש, היודע כי מחיר האדמה עולה במדה שישובה מתרחב. כדבר הזה ראינו במושבות שבעים ובארצות שונות. קרקעות שלא נעבדו עוד תעלנה בערכן ברבות הישוב והתרבות מסביב להן. מנהלי העיר פאריז, אשר חפצו להרחיב גבולותיה, השכילו מאד לעשות בהרחיקם את בניניהם החדשים מחוצות העיר הנושבת, ובקנותם את כל מגרשי העיר מחוצה לה, בנו את הבתים רק בקצות גבוליהם, ובזאת העלו את מחיר הקרקעות לבנין הבתים,אשר לא נחשבו עוד לנמצאים מחוץ לעיר, כי אם בתוכה פנימה.

אם תבנה החברה על חשבון עצמה, או תמסור את עסק הבנינים ליד אדריכלים חפשים, אחת היא לה. רב כח העבודה של החברה, כאשר נשוב להוכיח, וכחה זה אינו משועבד לאחרים, למען מלא אמתחות אדוניהם, בעלי ההון כסף, כי אם אלה יראו שכר טוב מעמל עבודתם, מבלי אשר ייקר שכרם כל כל, החמר לבנין הבתים יהיה מוכן ומזומן בידי נבוני דבר, אשר בחרו את האדמה למושה הערים.

משכנות הפועלים

משכנות הפועלים (העובדים בידיהם) יִבָנו על חשבון החברה,אך בשום אֹפן לא אוכל לשער בנפשי את תבניתם כתבנית בתי אסף הצרים של הפועלים בערים הגדולות באירופא, הבתים המעוררים תאניה בלב רואיהם, או כתבנית הסכות הרעועות, הסובבות את בתי חרשת המעשה. אמנם משכנות פועלינו יהיו פשוטים בתארם החיצוני – יען כי החברה תוכל לבנות במחיר מצער, בקנותה את החמר לבנין במספר רב – אך המשכנות האלה וגניהם הנחמדים אשר מסביב להם, ישיתו הוד והדר על המקום, שבו יקומו. יפעת הטבע תאציל מהודה על רוח האדריכלים, האמנים הצעירים, ועוררה אותם להמציא חדשות שלא היו, לבלי החזק בנושנות, ואם לא ידע עוד העם להעריך את ערך כל המערכה בסדר ובמשטר הזה, הן למצער תתענג לנפשו למראה אשר סביבותיהם. בתוך המחנה יעמוד בית התפלה בנוי לתלפיות ולמרחוק יראה חסן גבהו; הן רק דתנו העתיקה היא שעמדה לנו לעשותנו לגוי אחד בארץ. ובתי ספר מלאים אור ונגה ומפיקים אויר צח ובריא יעמדו על מכונם עם כל המכשירים ללמודים, הדרושים לפי העת החדשה, ובתי חנוך לפועלים, אשר בהם ישתלמו הפועלים הפשוטים והיו לאמנים משכילים בכל חרשת המעשה וידיעת חכמת המכונות ביתרון הכשר ודעת, ובתי תענוג ומשחק בד העם אשר תנהלם האגדה ותכלכל מעשיהם להיותם למקור נאמן לתקון המדות ודרך הארץ.

פה הננו מדברים רק בענין הבתים ולא בכל הנעשה בקרבם.

את משכנות הפועלים תבנה החברה במחיר מצער, לפי דעתי. לא רק מפני שכלח החמר הדרוש לבנין רב הוא בכמותו ולא רק מפני שהאדמה היא קנין החברה. אך גם יען אשר לא תהיה מוכרחת לשלם לפועלים שכר העבודה.

כך הוא דרך העובדים באמריקא, לעזור איש את אחיו בבנין בתי משכנותיהם, והדרך הזה, הנראה כמשחק ילדים, יוכל להתפתח ולהשתלם באפן נפלא מאד.

הפועלים “שאינם מלומדים” (Unskilled Labourers)

פועלינו “שאינם מלומדים”, הבאים בעת הראשונה מהארצות, אשר מצב היהודים שבהם הוא בשפל המדרגה, יעזרו איש את אחיו בבנין הבתים למושב להם, אמנם בתחילה לא יספיק הברזל מוצא ארצנו די העבודה ומוכרחים נהיה לבנות בתי עץ. אך ברבות הימים תהיה אחרת, ומקום בתי העץ הרעים, אשר בנינו בתחילה, יירשו אח"כ בתים טובים וחזקים מהם.

פועלינו “שאינם מלומדים” יבנו את משכנותיהם ומשכנות חבריהם, כאשר יַתְנו אִתָּם מראש. חלף עבודתם יקומו בתיהם להם לנחלת עולם, וכמובן רק אם יצטינו במשך שלש שנים בחריצות ובאמונה, בזה נרכוש לנו פועלים חרוצים ונאמנים, והאיש אשר יתחנך לעבודה במשך שלש שנים יהיה לגבר צולח כל ימיו.

הנה אמרתי למעלה, כי החברה לא תשלם לפועלים מאומה, ומאין איפא ימצא לחמם?

בכלל הנני מתנגד לכלכלת הפועלים מקופת הקהל, אך אם אלה החלוצים הראשונים נוכל להתנהג בדרך זה: החברה אשר תדאג להם ולצרכיהם הרבים תנהלם גם בלחם. שטת התמיכה הזאת תהיה נוהגת רק בשנים הראשונות, וחסדה זה יגדל עוד יותר עם הפועלים, בהגינה עליהם מנשך והרבית של הסוחרים הקטנים, בעלי בתי משקה וכיוצא באלה, החברה תעצור אפוא בעד עניינו מאחוז שם בתגרנות, שגם פה לא אחזו בה, כי אם מסבות התלויות בהתפתחות התולדה: החברה תמשול גם בשותי שכר ונלוזי דרך. האם יעברו בעת הראשונה מבלי קבל כל שכר? לא; שכר העבודה יגדל הרבה מאד.

עבודת שבע שעות ליום

הזמן הקצוב לעבודה הוא שבע שעות!

אין זאת אומרת, כי רק בשבע שעות ליום תעשנה כל המלאכות הנחוצות, כמו: הפלות העצים, חפירת האדמה והסעת האבנים. זאת לא זאת, ארבע עשרה שעות יעבדו יום יום, אך העובדים יעמדו לעבודת הבורות משך שלש שעות וחצי, ובנוח החבורה האחת תעבוד השנית. והכל יהיה במשטר וסדר נכון בעבודת הצבא, שוטרים ופקידים העולים ממדרגה למדרגה ולעת זקנתם יכֻלכלו בלחם. את המוצא לכסף די כלכלתם נראה להלן.

בשלש שעות וחצי יוכל איש בריא לעבוד עבודה רבה וכבדה, ובנוחו שלש שעות וחצי – את עתות המרגעה יקדיש למנוחת גוו, למשפחתו, להשתלמותו באומנותו – יחליף כח ושב לעבודתו. עובדים כאלה יוכלו לפעול גדולות ונצורות.

עבודת שבע שעות ליום! בכלל היא עולה לארבע עשרה שעות – יותר לא יתכן לעבוד ביום אחד.

מלבד זאת אדע נאמנה, כי עבודת שבע השעות איננה מן הנמנעות, כאשר הורונו הנסיונות בארצות אנגליה ובלגיה, אחדים מחכמי הכלכלה המדינית מעידים, כי די לה לעבודה בחמש שעות ליום. אגֻדת היהודים והחברה היהודית תלמדנה בענין זה חדשות יום יום – אשר יסכון גם ליתר העמים לדעתן – ובראותנו כי עבודת שבע השעות יכולה להתקים נקבע אותה בארצנו לחק לעתיד.

רק החברה תעביד את פועליה שבע שעות ביום ויש לאל ידה לעשות כזאת.

ועבודת שבע השעות תביא לנו תועלת, בהיותה לקול קורא ומאסף אלינו אנשים מכל פנות העולם, אשר יעלו בחפץ לבם. על ארצנו להיות מבחר הארצות…

לאיש אשר ידבנו לבו לעבוד יותר משבע שעות, יוסיפו על שכרו כמחיר עבודתו. ויען כי לחמו נתן לפי צרכיו, ולבני משפחתו אשר לא יוכלו לעבוד אתו, תדאגנה חברות הצדקה הכוללות – יוכל הוא לקבוץ על יד את העודף משכר עבודתו. אנחנו נשתדל לעזור ביד אחינו, אשר מטבעם יאהבו לצבור כסף, ותמכנו ביד יחידים בהתאמצם לעלות במדרגות גבוהות, ובזאת נכין בידיהם אוצרות כסף, אשר יסכנו לנו למלוה אוצר המדינה בימים הבאים.

העבודה היתרה על שבע השעות לא תרב משלש שעות, ורק בהסכמת הרופא. כי עתידים אחינו אשר יתעוררו לחיים חדשים בארצנו להתקרב דחופים ומבוהלים איש איש לעבודתו, ורק אז יודע בגוים, מה גדול כחנו לעבודה! איך להתנהג בכלכלת הפועלים הראשונים מקופת הקהל בשכר עבודתם לא אתאר עתה בפרוטרוט, לבלי הלאות את הקוראים. את הנשים לא יתנו לעבוד כל עבודה קשה, ולא תוכלנה לעבוד יותר מן השעות הקבועות.

הנשים ההרות חפשיות הנה מכל עבודה, ומקפת הקהל יכלכלו אותן בעין יפה כדי שתלדנה ילדים בריאים ושלמים הדרושים לנו בדור יבא.

חנוך הילדים משחר טל ילדותם יהיה בידינו והטינו אותו לחפצנו. אך לא פה המקום לענות בו.

כל הדברים, אשר דברתי על אדות הפועלים “שאינן מלֻמדים” ודרכי חייהם, לא מקסם כזב ושוא המה ויכולים לצאת לפעולה ככל יתר דברי הצעתי. דברים כאלה נעשים ונראים במקומות אחדים, אך במדה מועטה, ועל כן לא ימשכו עליהם עיני רבים, וערכם לא נכר עוד. בפתרון שאלת היהודים היתה לנגד עיני “החברה להמצאת עבודה” (Assistance par le trawall ), אשר הכרתיה בפאריז וידעתי את ערכה כי רב הוא.

הספקת העבודה

הספקת העבודה כפי שהיא עתה בפאריז וביתר ערי צרפת, באנגליה ובארצות השויץ ובאמריקא לא תפעול עוד גדולות, אך יכל תוכל להתרחב ולפעול גדולות ונצורות.

מה העבודה הזאת ועל איזה יסוד הטבעה?

יסודה בהספקת עבודה קָלה, שאינה צריכה למוד, לאנשים אשר לא חֻנכו מימיהם לשום עבודה, כמו: הכנת גזרי עצים קטנים להדלקה, אשר ישתמשו בהם בבתים רבים בפאריז. העבודה הזאת היא מעין אותן העבודות, אשר יעבידו בהן את האסורים בבתי הכלא לפני החקרם, עבודה אשר לא תחלל את כבודם. אז לא ימצאו עוד בקרבנו אנשים אשר יפשעו על ככר לחם, כי כלם יבחרו להיות בעבודתם, ורבים לא יוכרחו עוד לשלוח יד בנפשם מחרפת רעב. מעשים כאלה הם לחרפה ולדראון לחיי התרבות, בעת אשר משלחנות העשירים ישליכו מטעמים לפני הכלבים.

החברה להספקת העבודה תספיק עבודה לכל איש ואיש. אולם התוכל למכור גם את פרי כל העבודה ולשומו בכסף? זאת לא תצלח בידה רק מעט, וזה הוא חסרונה של החברה – כי נכונה היא גם להפסיד. כי היא נוסדה, אך לעשות חסד וצדקה, ונדבתה אשר תתן, מיא רק העודף מכסף הוצאותיה על תבואות מעשיה. היא לא תתן שתי פרוטות לכל עני ואביון הפושט יד, אך תספיק לו עבודה, אשר בה תפסיד את שתי הפרוטות האלה, ונמצא העני משתכר שקל כסף תחת שתי הפרוטות, אשר קבל עד כה במתנה ושבע עליהן חרפה וכלמות, והיה מעשה הצדקה שלם, כי ילך ויגדל עשרת מונים!

החברה תפסיד אמנם פרוטות פרוטות! אולם “החברה היהודית” לא תאבד ממליארד המרקים מאומה, ונהפוך הוא, כי תרבנה הכנסותיה מעת לעת.

וגם תועלת מוסרית יש בדבר. כי הנה גם עתה בהיות הספקת העבודה מעטה, תועיל הרבה לתיקון המדות של בני אדם הבטלים מכל עבודה, בהנתן לאיש ואיש עבודה לפי כשרונו ומעלות רוחו, אם במלאכתו שעסק בה עד היום, או בבקשו לו מלאכה חדשה. בשעות הנותרות לו מעבודתו יהיה חפשי לבקש לו עבודה אחרת, והחברה תתמוך בידי כל המבקשים משרה ועבודה.

היסוד הזה, כמו שהוא עתה, חסרונו בצדו מפני שלא יתכן להתחרות את סוחרי העצים ודומיהם. הסוחרים האלה אזרחים הם, אשר משפט הבחירה להם, והמה בצדק יעמדו על נפשם ויתרעמו על ההתחרות הזאת. ואולם הן גם במלאכת ידי האסירים בבתי הכלא אין להתחרות, יען אשר נטל על הממשלה לכלכל את אסיריה ולכלכלם בשכר עבודתם.

בקרב חיי החברה שבימינו וחקיהם הישנים אולי לא תמצא לה הספקת העבודה מקום לעמוד ולהתקים, אולם יכולה היא להיות בחברתנו החדשה!

בראשונה נחוצים לנו עובדים, “שאינם מלֻמדים” במספר רב ועצום לעבודה באחוזות הראשונות, תקון הדרכים, כריתת עצים, חפירת האדמה, בנין מסלות הברזל והטלגרף וכיוצא באלה. כל אלה יֵעֶשו במועצות ודעת, במשטר נכון וקבוע מראש.

השוק

לרגל עבודתנו על אדמתנו החדשה, יבור גם המסחר ושוקיו. אמנם בראשונה יהיו שוקי-המסחר רק לדברים היותר נחוצים וצרכי החיים הפשוטים! צאן ובקר, תבואות הארץ, בגדי העובדים, כלי מלאכה וכלי נשק שונים, בתחלה נקח כל אלה מאת שכנינו אשר סביבותינו או מארצות אירופא, וכעבור אך זמן מצער נעשה אותם בידינו. הקבלנים שבבני עמנו ילמדו על נקלה לדעת את התקוה הטב הנשקפת להם פה.

מעט מעט יבוא גם הצרך לדברי חפץ, מפאת ההמון הרב של בעלי המשרה בחברה ופקידיה. על הפקידים יחשבו גם ראשי צבא המגינים על שלום הארץ, אשר מספרם יעלה לעשירית ממספר כל הבאים להשתקע. המה יוכלו למשול במעט האנשים המורדים, כי רוב האזרחים אוהבי שלום המה.

הצרך לדברי חפץ של הפקידים, המשתכרים הרבה, יביא גם סחורות יקרות אל השוק, והמסחר בהם יגדל מיום ליום. בעלי אשה ובנים יקראו לבני ביתם, והרוָקים יקראו לאבותיהם ואחיהם לבוא אליהם, אחרי אשר יאחזו המה בארץ. כתנועה הזאת אנו רואים גם היום בין אחינו הנודדים לארצות הברית באמריקה. אם אך הצליח בידי הנודד למצוא מקור פרנסתו ולחם חקו, ימשוך אחריו חיש מהר את כל הנלוים על משפחתו. הן חיי המשפחה בתוכנו מאוחדים בקשר אמיץ אשר לא במהרה ינתק. אגֻדת היהודים והחברה היהודית תעזורנה אשה את אחותה בפעולותיהן להחזיק קשר המשפחה בישראל ולהרבות קרנה, לא רק בדרך המוסר – המובן מאליו – כי אם גם בעזרתן החומרית, לבעלי המשרה והפקידות יוסיפו בשכר עבודתם לפי מרבית ביתם ומשפחתם, כי דרוש לנו המון אדם רב, בין שכבר באו להאחז ובין שעתידים לבוא.

בתי מושב אחרים

כבר דברתי על אדות בתי בנין מושב לעובדים. עתה אשוב לתאר גם את משפט בנינים אחרים. גם בשביל האזרחים הקטנים תבנה החברה בתים על ידי אדריכליה בכסף או בחליפין. החברה תבנה מספר בתים בתבניות שונות ומיוחדות, והבנינים היפים האלה ימשכו אליהם עיני הקונים. מחיר הבתים יהיה קבוע, לא יעלה ולא ירד, והחברה תהיה אחראית על טובם ומתכונתם, יען אשר לא להשתכר בהם מגמתה. את מקום הבתים נתאר להלן, בדברנו על דבר האגודות לעריהן.

ויען כי החברה לא תאבה להשתכר מאומה בבנינים אשר תבנה רק בעסק קנין האדמה ומכירתה, אפשר שהאדריכלים יבנו בתים גם על חשבון עצמם. בזאת יעלו את מחיר האדמה והאחוזות, אחרי כן תפרוץ בארץ גם אהבת המותרות, הדרושה לנו לתכליות שונות, להתפתחות חרשת המעשה ומלאכת מחשבת, ובדורות הבאים – גם להריסת הרכושים העצומים.

כן הדבר, עשירי עמנו, החרדים עתה על רכושם ומסתירים אותו מעין רואה והנם באים במחבא בעת שהם נהנים מאוצרותיהם, יתענגו שם על רב שלום, וישבעו מטובם, אשר רכשו להם באין מפריע ומכלים דבר. אם תצא התנועה הזאת לפעולה בעזרתם, יביאו גם את הונם שמה, ותועלתו תתראה שם בתור פעל נשגב ונהדר, בהחל העשירים שבנו לבנות שם את ארמונותיהם ובתי משכיותיהם, אשר פה, באירופא, יביטו עליהם בצרות עין, אז יחקו גם אחרים את מעשיהם, ובאו לבנות את בתיהם הרמים והנשאים בארצנו החדשה.

אפני מכירת הנכסים

החברה היהודית היא כערב קבלן, או כמנהלת את עסקי הנכסים דלא ניידי של היהודים.

בנוגע לבתים ואחוזות קרקעות, נקל הדבר מאד, לא כן בתי המסחר, אשר יתנהלו ע"פ אפנים שונים, שאי אפשר לקבוע להם סדר נכון מראש. ואולם גם זה לא יכבד ביותר, בהיות לאל יד איש ואיש, החפץ לעזוב את הארץ, לשאת ולתת עם סניף החברה אשר בפלך מושבו, ולבחור באפן המכירה כטוב וכישר בעיניו. לסוחרים אשר עבודתם נכבדה היא ביותר, אך ערך מרכלתם וסחורתם איננו גדול כל כך, נקל מאד להעתיק את כל רכושם. החברה תספיק עבודה לכל איש ואיש כפי כשרונו, ובמחיר סחורתו המעטה תתן לו כברת ארץ ומכונות לעבודה בערבון. את העבודה החדשה ילמדו אחינו בכשרון רוחם ובזמן מצער. הן היהודים מצטינים בכשרונם להתרגל במהרה אל כל תנאי החיים. ובכן יוכלו סוחרים רבים להיות לאומנים זעירים בעבודת האדמה. אמנם לכאורה תהיה החברה מפסדת בקחתה מיד העניים האלה את נכסיהם, ובהספיקה להם במחירים את כל צרכיהם, אבל באמת שכרה הרבה מאד, בהשביחה ערך הקרקעות במדה, אשר תרבנה מסביב להן הקרקעות הנעבדות.

בבתי המסחר הבינונים, אשר ערך מרכלתם גדול מעבודת ידי בעליהם והבטחון הוא הכף המכרעת בתהלוכותיהם, תהיה המכירה באפנים שונים. וזה הוא הציר אשר עליו תסוב התנועה הפנימית בין האזרחים הנוצרים. היהודי העוזב את הארץ, לא יאבד מאומה מבטחונו ואמונתו, כי ילווהו גם בלכתו להשתקע בארץ החדשה. החברה היהודית תהיה ערבה לו. את מסחרו יוכל למכור בעצמו, או לעזבו ביי מנהליו תחת השגחת החברה ופקידיה. המנהל יקח ממנו את המסחר בחכירה או יקנהו מעט מעט בתשלומין לשעורין. החברה תפקח בעזרת פקידיה ובאי כחה על הנהגת בתי המסחר הנעזבים וגבית חובותיהם במועדם. החברה תהיה כאפוטרופוס ליוצאים. ואם יבצר מאת אחד היהודים למכור את מסחרו, אם לא יבטח בשום איש לעזבו על ידו, ואם לא יאבה להפרד ממנו, ישאר הסוחר ההוא במקום מושבו, והנשארים פה גם המה לא ישחיתו גורלם ולא ירעו את מצבם מאשר הוא עתה; התחרות אחיהם שיצאו לא תוסיף להציק להם, וקול האנטישמיות הקורא כל היום: “אל תקנו מאת היהודים”! ידום לנצח.

הסוחר היוצא, אשר לא יאבה להניח ידו מן המסחר, שעסק בו פה, יוכל להתקין עצמו לזה למפרע. למשל: מסחרו של ראובן הוא במכלולים ובגדי חפץ. ויש את נפשו לעזוב את הארץ, והיתה ראשית מלאכתו ליסד במקום אשר אוה למושבו החדש סניף למסחרו, ושלח שמה סחורות מסחורות שונות. העניים היוצאים ראשונה, יהיו שם קוניו. מעט מעט יבואו שמה אנשים, שיש להם חפץ בסחורות יקרות במחירן, ואז ישלח ראובן את מרכלתו החדשה, ואחרי כן גם היפה והמשובחה שבה, הסניף ההוא יהיה לו למקור הכנסה גם הוא, בעוד שבית מסחרו פה עודו עומד באיתנו. והנה שני בתי מסחר לראובן. את הישן ימכור או יעזבנו בידי בא כחו הנוצרי לנהלו, והוא יסע אל המקום, אשר יסד לו שם את בית מסחרו החדש.

והנה עוד משל אחד נכבד מן הראשון: שמעון ולוי יסחרו למרחקים בנחלים, ומכרי פחם ובתי חרשת רבים להם, ואיככה תוכל קבוצת רכוש עצום כזה להמכרז מקום מכרה הפחם וכל אשר סביבו יוכל להגאל בידי הממשלה, אשר ברשותה הוא. והדרך השנית היא, כי תגאלנו החברה היהודית, בתתה מחירו כסף או קרקעות בארצה. ויש עוד דרך שלישית, כי תוסד חברה למניות בשם “שמעון ולוי”. והדרך הרביעית, כי ישאר הכל כשהיה עד כה, והבעלים, העוזבים פה את אחוזתם, בשובם הנה לעתים מזומנות לפקח על עסקיהם, יחשבו לאזרחי ארץ אחרת, שגם להם הזכות ליהנות מחקי הארץ ולהחסות בצלה, כנהוג אצל העמים המנֻמסים. מעשים כאלה אנחנו רואים יום יום. ועוד לי להציע דרך חמישית מועילה ונפלאה במינה, אשר הנני רק לרמז עליה, יען כי חדשה היא ומעטים עוד ההולכים בה, אף כי קרובה היא מאד אל מצב השכלתנו. שמעון ולוי יוכלו למכור את אחוזתם לכל הפקידים הממונים עליה עתה במחיר. הפקידים יתאחדו לאגודה בעלת ערבון קצוב, ואולי יצליח בידם לשלם לשמעון ולוי את מחיר עסקיהם בעזרת ועד המדינה, אשר לא בנשך רב יתן את כספו. הפקידים יבטלו אח"כ את שטרי המלוה הנתנה להם מאוצר מדינתם, מהחברה היהודית או משמעון ולוי.

החברה היהודית תמכור את עזבון הגדולים והקטנים יחדו. ובעת אשר יצאו היהודים במנוחה והשקט לכונן להם ארץ חדשה, תעמוד החברה על משמרתה בתור ועד הנושא ונותן, המכלכל את יציאתם והמשגיח על אחוזותיהם הנעזבות, והיא תהיה ערבה בכח אוצרותיה, הנודעים לכל, לסדר הישר בגמר העבודה, ולאלה שכבר יצאו לארץ החדשה.

כח הערבון של החברה היהודית

ובמה כחה של החברה גדול להיות ערבה, לבל תרוששנה הארצות הנעזבות ולבל יפרוץ משבר בחיי הכלכלה?

הנה כבר אמרתי, שהישרים שבשונאי בני שם, אשר נדע תמיד לערוך את ערכם בתור בני אדם אהבי החפש, יוכלו להיות לנו לעזר כמשגיחים על עסקי העם.

אבל גם הממשלה תבא לידי נזק בהכנסת אוצרותיה, כאשר יאבד ממנה חלק מיושבי ארצה, אשר אמנם לא רב הוא ערכו הצבורי, אך ערך כספו רב הוא בתור מעלה מסים; ועלינו לשלם לה תשלומי הנזק הזה. הנה אנחנו עושים זאת, בעזבנו פה את ארץ בתי מסחרנו, הנוסדים בכשרון רוחנו ובחריצות ידינו, בתתנו לאזרחים הנוצרים לרשת את מקומנו ובעזרנו להמון אדם רב לעלות למדרגות גבוהו. בשלוה והשקט. בדבר ההוא ראינו בימי המרידה בצרפת; אבל אז נשפך דם רב כמים וחרב המשחית שכלה בכל מדינות הארץ ובארצות אירופא אשר בהן היתה המלחמה, מלבד זאת הופרו חקי זכיות אחדים, שבאו להם בירושה, או שרכשו אותם בעבודת ידיהם, ובעלי ערמה ומזמה, אשר קבלו את הנכסים הלאומיים, עשו עושר רק.

החברה היהודית תביא בפעולותיה תועלת רבה לכל אחת מן הארצות. בכל המקומות נוכל להקל על הממשלה את קנין נכסי היהודים הנעזבים, והממשלות תוכלנה להשתמש בקנינים רבי הערך האלה לעשות תקונים נחוצים בחיי החברה.

החברה תעזור את הממשלות ומחוקקיהן, אשר על פיהם תתנהל התנועה הפנימית בין האזרחים הנוצרים, והחברה תשלם גם מסים גדולים.

מושבה המרכזי הוא בלונדון, יען אשר עליה לחסות בצל חקי ארץ אדירה, אשר השנאה לבני ישראל לא גדלה בה עד היום. ואולם אם תתמכנה הממשלות ביד החברה, אז תתפשט בכל הארצות ותביא מסים רבים לאוצרותיהן, ביסדה סניפים בכל מקום ומקום. החברה תשלם לאוצר הממשלה פי שנים: מקנין הנכסים ומכירתם, וגם במקום אשר תהיה רק כסוכנה לתוך במשא ומתן, תתיצב לפי שעה כלוקחת את הנכסים לעצמה, ובמשך איזה זמן תכָּתב היא בספרי שלטון האוצרות בתור בעלת הנכסים ההם.

הדברים האלה צריכים אמנם לחשבון מדויק, כל מעשי החברה במקומות השונים יהיו נחתכים ומֻסכמים מראש, לדעת עד היכן ידה מגעת לפעול בעצמה, מבלי אשר קיומה יהיה בסכנה, החברה תשא ותתן בדבר הזה עם שרי שלטון האוצרות, ואלה יוָכחו עד מהרה לדעת ולהכיר את כונתה הרצויה, והיו לה לעזרה בפעולותיה בכל התנאים הדרושים, למען אשר תבוא בנקל אל המטרה הנשגבה אשר הציבה לה.

גם בדבר העתקת החפצים ונסיעת בני האדם תשא ותתן החברה. במקומות, אשר מסלת הברזל הן קנין הממשלה, ברור הדבר: ובמסלת הברזל,אשר קנין פרטים היה, תעשנה לחברה הנחות כלכל יתר חברות המשלוח הגדולות. הן עליה להשתדל, כי יסעו אחינו, היוצאים על חשבון עצמם, במחיר מצער. אמנם החברה תוכל להשתכר במחיר המסעות והמשלוח, אולם גם בזה לא תשים לב להכניס יותר מן הכסף הדרוש להוצאת קיומה.

עסק המשלוח הנהו ברוב המקומות בידי היהודים, ועל כן יהיו עסקי המשלוח הראשונים, אשר החברה תמצא בהן חפץ, ואותם תגאל בראשונה. בעלי העסקים ההם יקבלו תמורתם משרות ביד החברה, או ייסדו להם עסק כזה כאות נפשם בארץ החדשה. הן גם בהגיע היוצאים למחוז חפצם דרושים להם משלוחים, אשר יקבלו אותם ואת חפציהם, ויען כי רב טוב צפון בעסק הזה, יען אשר יוכלו להשתכר באין מפריע, כאשר אך באו שמה להשתקע, לא יחסרו אנשים, אשר יקבלו עליהם את העבודה הזאת. למותר אחשוב לתאר בזה את כל פרטי ענין היציאה והנהגתה. רק סופם ומטרתם מביאים לידי הכרתם ברוח בינה, ואנשי הרוח, אשר רבים הם בתוכנו, יתחקו על שרשיהם ואפני צאתם לפעולה.

אחדים ממפעלות החברה

רבים ממפעלות החברה יהיו נאחזים אחד ברעהו, למשל: מעט מעט תחל החברה לעסוק במושבותיה בחרשת המעשה, אשר ראשיתה תהיה מצער. בראשנה תכין לאחינו העניים היוצאים: בגדים, כתנות, נעלים וכו'. כי במקום יציאתם מאירופא ילבישו את עניינו בגדים חדשים מכף רגל ועד ראש. ולא במתנה יקבלו כל אלה, לבל יכנע רוחם; רק את בגדיהם הישנים והרעים יחליפו בטובים. את אשר תפסיד החברה תכתוב בספר על חשבון הפסד עסקיה. העניים חסרי כל, יחובו לחברה מחיר הבגדים, ולשמו אותם שם בנכיון משכר עבודתם היתרה,אשר גם ממנו יפטרו, אם יתהלכו במישרים.

ופה נתן מקום רחב ידים לחברות השונות לתמיכת היציאה, שנוסדו עד היום, לפעול ולעשות, את אשר עשו עד עתה לטבת היהודים הנודדים, תעשינה מעתה לטבת היוצאים תחת דגל החברה היהודית, ומנקל תמצאנה את הדרך להשתתף בפעולותיה.

והבגדים החדשים יהיו בסמן י פה ליוצאים העניים, לעורר את תקותם, לאמר: עתה תבאו לחיות חיים חדשים! אגדת היהודים תשתדל לעורר בלבות היוצאים רגשות קדש וענות תם לפני צאתם ובדרך מסעם בתורה ובתפלה, במשאות ובנאומים, בהבינה אותם לדעת את ערך רעיון היציאה, ובהורותה אותם תורת החיים והבריאות וחקי העבודה ומשפטיה לעתיד, כי הארץ הנבחרה אדמת העבודה היא. בבואם שמה יתגבלו בהמון חוגג מאת הראשים והמנהלים, אך לא בשאון ותרועת אולת, כי עלינו לרכוש עוד את ארץ בחירתנו, אולם עד מהרה ידעו העניים האֻמללים האלה, כי בארצם הם יושבים.

את בגדי היוצאים העניים לא תכין החברה בלי תכלית ומספר. אגֻדת היהודים תחתוך להם קצבה על פי אגודות הערים, ועל החברה לדעת מראש את מספר היוצאים, את יום בואם וכל צרכיהם. באופן כזה יוכלו להכין כל מחסוריהם למועד הנכון.

התעוררות לחרשת המעשה

את תעודות “אגֻדת היהודים” ו“החברה היהודית” אין אנו יכולים לתאר לעצמנו בתור נפרדות אשה מרעותה, כי תלויות הן תמיד זו בזו ואשה תעזור את אחותה. החברה תהיה תלויה תמיד בדעת האגֻדה, בכבודה ובעזרתה המוסרית, כשם שהאגֻדה תלויה בה ובעזרתה החמרית. בסדר הכנת הבגדים, למשל, נראה ראשית פעולתן לעצור בעד פריצות הגדר בדרכי העבודה, ובמשפט הזה יהיה בכל המעשה אשר תכין החברה.

אך בשום אופן לא תוכל להכביד אכפה על הקבלנות החפשית. הננו קוליקטביסטים רק במקום אשר תדרוש זאת מאתנו המלאכה הכבדה והנשגבת מאתנו, אך בכלל נתאמץ לשמור זכויותיו של היחידי, לחזקו ולאמץ את ידו. הקנין הפרטי, שעליו נשען החפש בחיי החברה, יתפתח וישתלם בקרבנו באין מכלים ובאין מעצור, הן גם לפועלינו “שאינם מלֻמדים” נעזור, שיעלו למעלה ורכשו להם מקנה וקנין.

את רוח הקבלנות נעורר ונתמוך בכל כחנו. את חרשת המעה נרים למעלה ראש על ידי חֻקים טובים ומתֻקנים בהנהגת עניני המכס, ע"י הכנת החמר לעבודה במחיר מצער ובעזרת משרד מיוחד למנות מספר לכל מפעלות בתי החרשת ולהודיעם גלוי ברבים.

רוח הקבלנות תוכל להתעורר באופן יפה ומועיל, רק הקבלנות הפרועה, שאינה יודעת כל סדר ומשטר ישר, חדל תחדל. בחסר בתי חרשת חדשים יפרסמו במהרה את דבר הודם, ובבוא אחד הקבלנים אחרי איזה ירחים לבחור באיזה סניף של הרשת המעשה, ידע את אשר לפניו ולא יבנה עוד על יסודות רעועים. ויען כי כל איש יודיע לאגֻדה את המטרה, אשר אליה הוא שואף בעסקיו החדשים, יהיה תמיד מצב כל מעשה ומשלח יד ועניניהם הפרטים נודעים לכל.

מלבד זאת ימצאו לכל אחד ואחד מהקבלנים כוחות העבודה, כאשר יפנה אל המשרד המרכזי להספקת עבודה ומשרות, ששכרו יהיה מעט, רק די הוצאות לקידומו, הקבלן מודיע להמשרד בטלגרמה דרושים לנו חמש מאות פועלים לשלשה ימים, שבועות או ירחים. ממחרת היום ההוא יבאו מכל המקומות, אשר דבר המשרד המרכזי מגיע, חמש מאות פועלים והחלו לעבוד את אדמתו או בבתי החרשת שלו. בסדר ובמשטר נכון כאנשי הצבא יצאו הפועלים לעבודתם. מובן מאליו, כי לא כעבדים משועבדים ישָלחו שמה, כי רק כפועלים חפשים, העובדים שבע שעות ביום, הנהנים גם עתה מזכיותיהם, וגם בשנוי המקום יוכלו לעלות למדרגות גבוהות ויכלכלו בלחם לעת זקנתם.

הקבלן החפשי יוכל לבקש לו ג"כ פועלים באשר ימצא כטוב בעיניו, אך יכבד ממנו לעשות כזאת. האגֻדה תעצור בעד המורדים, אשר יתאמצו להכניס עבדים שלא מבני ישראל, תאסור את סחורתם וגם תשים מכשולים אחרים על דרכי עסקיהם, באפן זה יהיו כלם מוכרחים לספח אל העבודה את העובדים אך שבע שעות, ועבודת שבע השעות תהיה בארצנו כמעט מעט לחק ולא יעבור.

התישבות פועלים מומחים

ברור הדבר, שכל הדברים האמורים בפועלים “שאינם מלֻמדים” יסכנו עוד יותר בנוגע לפועלים מומחים לאיזה מקצוע של עבודה. כמשפט הראשונים יהיה גם לאומנים העובדים בבתי החרשת באיזה מקצוע של עבודה מיוחד. המשרד המרכזי להספקת עבודה יטפל גם בהם.

ובנוגע לאומנים העומדים ברשות עצמם, הם האומנים הזעירים, אשר לנו לדאג לקיומם, מפני שעל ידם תוכל חרשת המעשה לצעוד קדימה בימים יבאו, ועלינו לתמוך בידם להוסיף להם בינה ודעת בכל מלאכת מחשבת וללמדם להשתמש בכחות הטבע הנפלאים, ובמימי הנהרות ואור החשמל – גם את הפועלים החפשים האלה יבקש המשרד המרכזי של האגודה ומצא אותם.

אגודות הערים תפנינה אל המשרד לאמר: דרושים לני כמה וכמה אומנים, חרשי ברזל, נגרים זגגים וכו'. המשרד יפרסם את הדבר, והאומנים ישמעו ובאו, הם ואנשי ביתם, אל המקום ההוא, והשתקעו שם לבטח, מבלי אשר ייראו מפני ההתחרות. שמה יקבעו את מושבם לטוב להם כל הימים.

המוצא לכסף

לסכום הדרוש למניות החברה הצעתי אמנם מכסת כסף, הנראה כחלום ודמיון כזב. ואולם את סכום הכסף הדרוש לנו באמת, יקצבו על נכון אנשים חכמים ומומחים לעניני ממונות. אך בכל אופן שהוא דרוש לנו כסף רב. והכסף הזה מאין ימצא? השאלה הזו תוכל להפתר באחד משלשה דרכים, והאגודה תבחר באחד מהם. האגודה, בתור “ערב מוסרי”, המנהיג את עניני היהודים, האוצר בקרבה את הישרים והטובים שבעמנו, אנשי חיל, שונאי בצע, ואף כי תהיה האגודה בתחילה רק כועד מוסרי, בכל זאת ידה רב לה להרבות כבוד “החברה” ובטחונה בעיני העם. החברה היהודית תוכל לקוות, כי תראה ברכה בעמלה, רק אם חותמה של האגודה יהיה עליה, אשר על כן לא תבוא שום חבורה של בעלי הון מן השוק לקחת העטרה לעצמה וליסד את החברה היהודית. האגודה תחקור ותדרוש, תבחר ותמנה, ובטרם תסכים אל היסוד, תבחן היטב אם תוכל לבטוח בו, כי יעשה מעשהו מעשהו באמת ובתמים. הן לא יתכן להחל בנסיונות, שעוד לא נ דע אם כחם רב, יען כי מפעל נכבד כזה נחוץ שיצליח בראשית הוסדו. אם לא יצלח, יאבד הרעיון את ערכו וימשך שנים רבות, ואולי לא יצא לפעולה עד עולם.

שלשת הדרכים למוצא הכסף אלה הם: א) האוצר הגבוה (Hochbank ) ב)האוצר הבינוני (Mittlebank ) ג) סכומים נחתמים בידי כל העם.

הדרך היותר קל ומוביל אל המטרה, הוא היסוד ע"י האוצר הגבוה. הכסף הדרוש יוכל להאסף בזמן קצר בין בעלי ההון הרבים והעצומים, אחרי אשר ימתיקו סוד יחדיו. תועלת יסוד כזה היא, שלא יצטרכו לאסוף את כל המיליארד, כאשר שערנו למעלה, בפעם אחת. ואף גם זאת, כי בטחון בעלי ההון העצומים יופיע בהדרו גם על היסוד הזה. בתוך אוצרותיהם של היהודים טמונים עוד כוחות מדיניים רבים ונפלאים, שעד היום לא השתמשו בהם כל צרכם. על פעולות האוצרות האלה יתרעמו צוררינו תמיד, כי בכחם לעשות נפלאות, אך באמת אינם עושים מאומה. היהודים העניים מרגישים רק את השנאה והמשטמה, אשר יעוררו האוצרות האלה; התועלת אשר בידם להביא להם, להקל את מכאובם, רחוקה מהם, מזמת בעלי האוצרות הגדולים ויכלתם המדינית ראויה שתביא תועלת להרעיון הלאומי. אולם אם ימצאו האדונים האלה השמחים בחלקם לנכון לפניהם, לבלי דאוג לאחיהם הנרדפים והנענים על עשרם של איזה יחידים, אז בוא תבוא עת צאת הצעתנו לפעולה, ונדע להבדיל בין אלה ובין בני העם כלו.

בכלל לא נדרוש מאת האוצר הגבוה להקדיש סכום עצום כזה כמתנת צדקה. אולת היא לחשוב כזאת; והפוך הוא, מיסדי החברה היהודית ומנוייה יבאו על שכרם, וגם מראש יוכלו לחשב ולדעת את עתידותיהם. ביד האגודה תהינה ידיעות ברורות המעידות על עתידותיה של החברה היהודית, אגודת היהודים תדע עפ“י דרישה וחקירה את עניני התנועה החדשה כל פרטיהם, והודיעה אותם באמת ותמים למיסדי החברה, למען אשר ידעו מי ומי הלוקחים חלק בה, ע”פ מספרים מדויקים של כל הדברים הנוגעים אל היהודים תפעל האגודה לטבת החברה כעין אותן החברות המדעיות Society detudes הקיימות בצרפת, בכל עת אשר יקרבו לקצוב הסכום הדרוש לאיזה מפעל גדול ונכבד.

ובכל זאת אולי לא ימצא הדבר בעיני אילי הכסף. יוכל היות, כי עוד יתאמצו בעזרת מלאכיהם ומשרתיהם עושי רצונם להפר עצתנו בדבר יציאת היהודים ולהלחם נגדה. אך למלחמה כזאת נקדיש כחנו, ונלחם בהם, כבכל העומדים לשטן על דרכנו, מלחמה עזה וכבדה.

– אולי יסתפקו נטילי הכסף בזה שיעברו על הצעתנו בשחוק קל על שפתותיהם.

התופר הצעתנו בעבור זאת? לא!

אנו נתאמץ למצא את הכסף הדרוש בדרך השני. מאת בני עמנו העשירים הבינונים נקבל אותו. האוצר הבינוני יקום ויעמוד נגד האוצר הגבוה בשם הרעיון הלאומי, וכח כספו גם הוא יגדל מאד. אך בזאת יגרע ערכו, כי היה יהיה לעסק של כסף, יען כי נחוץ שיהיה סך המיליארד שלם בידינו בטרם נחל מעשינו, ויען כי סכום עצום כזה יאסף רק לאט לאט, יעשו בכסף הנאצר עסקי הלואה שונים להשתכר בו. ויוכל היות, כי ישכחו במשך העת את תעודתו הראשונה, והיהודים העשירים ימצאו להם עסק חדש לעשות בו עשר רב, ורעיון היציאה ירד לטמיון.

הדרך הזה למוצא הכסף לא רעיון רוח הוא. זה פעמים רבות נסו הקתולים להעמיד אוצר כספם נגד האוצר הגבוה. כי גם היהודים יוכלו להתקומם נגדו, לא עלה על לב איש מעולם.

אבל מה רבו הסכסוכים המתחוללים לבא לרגל היסוד הזה, מה רב הנזק לכל הארצות, אשר תפרוץ בהן מלחמת כסף כזו ומה תגבר עתה האנטישמיות ותעלה למעלה ראש!

אנכי אינני מוצא נחת רוח בדרך הזה ולא הזכרתיו, אלא מפני ההמשך ההגיוני שבהצעתי.

אם יאותו האוצרות הבינונים לעסוק בדבר, אינני יודע. בכל אפן לא יבוטל אף אם גם העשירים הבינונים יסרבו לנו, כי רק אז נחל אנחנו את מעשנו.

כי הנה אגדת היהודים, אשר לא למען בצוע בצע נוסדה, תוכל אז ליסד את החברה מקרב כל העם.

הכסף למניות החברה יוכל להתאסף בלי אמצעות האוצר הגבוה או הבינוני, באפן שכל איש מבני ישראל יחתום ידו לתת איזה סך כאשר ידבנו לבו, לא רק היהודים העניים, כי אם הנוצרים החפצים להרחיק את היהודים מקרב ארצם, יקחו חלק באספת הסכום הדרוש, אשר ישלמו לשעורים קטנים, והדבר הזה יהיה אפן חדש ונפלא בגלוי דעתו ורצונו של כל העם, כי כל המסכים אל פתרון שאלת היהודים בדרך הזה, יחווה את דעתו הגלויה ע"י נדבתו החפשית אשר יחתום ברצונו. ובחפש הדעות תלוי גם הערבון על קיום הדבר. רק אז על כל איש לשלם את כל הסך אשר נדב ויחתום ידו עליו, בהיות כל הסכום הדרוש לתכליתנו חתום על לוח, ואם לא יהיה כן, ישיבו לבעליהם את חלקי הכסף שכבר שלמו מראש.

אך בהיות לנגד עינינו כל הסכום הדרוש רשום בכתב ונחתם ביד כל העם בכל ארצות התבל, אז יהיה איתן ונאמן גם מצב הסכומים הקטנים של היחידים, בהשענם על הסכומים הקטנים האחרים, הרבים והעצומים עד אין מספר.

ואולם בדבר הזה נחוצה לנו עזרתן הגלויה והנאמנה של הממלכות, אשר בקרבן אנו יושבים.

אגודות הערים

ההעתקה

עד הנה הוכחנו רק זאת, כי תנועת היציאה תוכל להתפתח, מבלי אשר תבואנה מבוכה ומהומה בחיי הכלכלה. אבל תנועה כזאת דרכה להרעיש את הלבבות ולפעול עליהם פעולה עזה. יש דברים רבים, אשר הורגלנו להם, וזכרונות יקרים, המחבבים את נפש האדם את המקום. מן המקום אשר עמדה בו ערש ילדותנו עד מקום קברות אבותינו; הלא הכל יודעים את הכבוד אשר ירחש לב היהודי אל קברות אבותיו. את ערשות הילדות הן נקח אתנו – בהן נרדמה תקותנו הנעימה לעתיד לבוא, ואת קברות אבותינו היקרים לנו נשאיר פה, אף כי בשברון לב נפרד מהם – אנחנו הנחשבים לעם אוהב בצע –, יען אשר נטל עלינו להשאירם.

ואולם הן גם היום מוכרחים אנחנו לעזוב את מקומות מושבותינו ואת קברינו מפני חמת המציק, מחסר להם ומשנאת העמים. גם עתה ינועו היהודים יום יום מארץ אל ארץ, ורב מאד מספר היוצאים מעבר לים, אל ארצות הברית, אשר גם שם לא יאהבונו. ואיה איפוא יאהבונו, כל זמן שאין לנו ארץ מולדת?

מגמתנו היא, לתת לבני עמנו ארץ מולדת. לא נעשה זאת בהעתיקנו אותם לפתע פתאם מארצות מושבותיהם, אך נזהר להסיע את כל גזענו עם שרשיו יחדו לטעת אותו בארץ דשנה ופוריה. כשם שעתידים אנחנו להביא חדשות בחיינו הכלכליים והמדיניים ולעשות בהם תקונים, ככה נתאמץ להחזיק בכל דבר הקדוש ללבנו מאז. על אלה נרמוז רק בדברים מעטים, כי יש פה מקום נרחב ביותר לטעון עלינו ולתת אותנו לחולמים ובעלי הזיה.

ובכל זאת אפשר שיצאו גם הדברים האלה לפעולה, אף כי הם נראים כסבוכים ויגעים. בהתאחדות כחותינו נעשה כל זאת בהשכל ודעת, נשכיל אף נצליח.

יציאת האגודות

אחינו היוצאים יתאחֶדו והיו לאגודות; אגודות אגודות למשפחותיהם ומיודעיהם. אין כל איש מחויב להמנות על היוצאים מעיר מגורתו. כל איש יכול לצאת, אחרי מכרו את אשר לו, כאות נפשו. הן כל איש נוסע בהוצאותיו במחלקת מסלת הברזל, או האניה אשר יבחר בה. במסלות הברזל והאניות אשר לנו, אולי לא תהיה יותר ממחלקה אחת; בדרך ארוכה שכזו למשא הוא על העניים ההבדל הנעשה בין הנוסעים לפי מדרגות רכושם. ואף כי נסיעת אחינו לא תהיה לשם תענוג ושעשועים, בכל זאת נתאמץ להנעים להם את דרך מסעם ולחבבו עליהם.

איש ממנו לא יחסר מאומה בדרך מסעו, גם מבקשי היופי והתענוגות בני האדם ישיגו מאויי לבם. עוד ימים רבים לפני היציאה – הן שנים רבות תעבורנה עוד בטרם התנועה גם בין בעלי הרכוש – יועצו על אודותיה, ובעלי הרכוש יתחרו ויצאו יחדיו. היחס שהיה פה בין איש לרעהו, לא י חדל מהיות גם שם. אלא ידענו, כי מלבד העשירים האדירים לא יתרועעו היהודים כמעט עם הנוצרים. בארצות אחדות אין ליהודי שום מכר ומודע מבני עם הארץ, מלבד בין המעטים, האוכלים את לחמו, הלוים את כספו, ומשרתיו עושי רצונו. בקרבנו הגיטו עודנו עומד בתקפו.

בני עמנו החיים במעמד הבינוני, יתעתדו זמן כביר וזריזות לדרך מסעם, אגודות אגודות לעריהם. בערים הגדולות יתאגדו לאגודות לפי חלקי העיר, ונשאו ונתנו יחד עם זה ע“י ראשיהם אשר יבחרו להם. חלוקת האגודות לפי חלקי העיר אינה הכרח ואונס. תעודתה היא רק להקל מעל העניים את עול הדרך ולגרש מלב הנוסעים כל רגש של עצבות בדרך מסעם, פן יצר להם בעזבם את ארץ מושבם. כל איש יוכל לנסוע לבדו או להספח אל האגודה שירצה. התנאים – ע”פ החלוקה – יהיו שוים לכל. בהתאחד חבורת אנשים לנסוע יחדיו במספר ראוי, ינתן לה מאת החברה מסע מרכבות מיוחד במסלת הברזל ואח"כ אניה מיוחדת.

לבתי מלון טובים, אשר העניים יסודרו אליהם, ידאג מראש המשרד אשר לחברה היהודית. ובהגיע העת ליציאת בעלי הרכוש, אז כבר יהיו בתי מלון בנויים בידי הקבלנים החפשים, הכל כאשר יורה אותם הצורך. מלבד זאת הן בעלי הרכוש, עוד בטרם יצאו מזה, יבנו להם בתים בארץ החדשה, ובעזבם את מקום מגורתם יעתיקו מושבם אל בתיהם החדשים.

את כל משכילינו ומלמדינו אין אנו צריכים להורות את המעשה אשר עליהם לעשות. כל המסכים אל הרעיון הלאומי ידע את חובתו הקדושה להפיצו בקהל יודעיו ומכיריו. וביותר נדרוש זאת מאת הרבנים רועי העדה.

רבנינו

נשיאי האגודות יהיו הרבנים המנהלים איש איש את קהל עדתו; באין אונס יתאספו אגודות אגודות לעריהם. ומספר הרבנים תהיינה האגודות. הרבנים יהיו הראשונים, אשר יבינו לחפצנו ומטרתנו. המה ראשונה יקדישו את כחם לנו ומעל הבמות יטיפו את לקחם להלהיב את לבות העם. לא נחוץ לקרא אספות ולהרבות להג, אך בעת התפלה יעשו זאת. וכן נכון לעשות. הלא את אחדותנו התולדית אין אנו מוצאים עוד, אלא באמונת אבותינו בלבד, אחרי שכבר למדנו לשוננו לדבר בשפות כל עם ועם ובהן כל שיחתנו והגיוננו.

אל הרבנים תבאנה כפעם בפעם ידיעות נכונות וברורות מאת האגודה והחברה, והפיצו אותן בקרב קהל עדתם. והתפלל ישראל אל אלהיו בעדנו, בעד כל העם.

ראשי האגודות ובחיריהם

האגודות לעריהן יִבחרו להם ועד אנשים והרב יעמוד בראשם, והמה יועצו והמתיקו סוד יחדיו על כל צרכיהם המיוחדים.

מוסדות הצדקה יועתקו גם המה עם האגודות לעריהן החדשות, וגם שם ישארו בידי האגודות ההן כמקדם. את בתי הצדקה פה לא יסכון, לפי דעתי, למכור בכסף, רק לעזבם מתנת-חנם לתועלת הנוצרים העניים בערים הנעזבות. וכאשר תתנהלנה האגודות את אחוזותיהן בארץ החדשה, ינתן להן ממגרשי העיר חנם אין כסף מקום לבנות את בתי צדקותיהם, והקלו בעליהם גם את הוצאות הבנין.

גם בהעתקת מוסדות הצדקה ינתן לנו, כאמור בפרטים רבים של הצעתנו, מקום רחב ידים לפעול ולעשות למען האנושות כלה. דרך גמילות החסדים של היחידים בבני עמנו נבוכה מאד ופעולתה בערך הכסף הנפזר מעטה היא. יש לאל ידנו, אף נטל עלינו, להביא סדרים נכונים בגמילות החסדים ומעשי הצדקה השונים, למען ישלימו חד את אחד. במדינה החדשה תוכל כל זאת להעשות בבינה יתרה וברוח העת החדשה, כאשר יורונו הנסיבות בכלכלת המדינה. ואל יהי הדבר הזה קל בעינינו, יען כי רב מאד מספר האביונים והמחזירים על הפתחים בקרבנו. לחץ אויביהם מבחץ, אשר ירך את לבבם, וגמילת-חסדי אחיהם, הרכה, המפנקת את רוחם, מביאים את חלשי הרוח שבנו לחיות על חשבון אחרים ולהחזיר על הפתחים.

האגודה אשר האגודות לעריהן תתמכנה בידה, תשים את לבה ביותר לחנוך העם. לכשרונות רבים, הכלים עתה בתהו ואפס, ינתן מקום רחב ידים להתפתח ולהשתלם, וכל הרוצה לעבוד, ימצא עבודה לפי כשרונו ומעלת רוחו. עניים מחזירים על הפתחים לא ימצאו כלל בקרבנו. כל המואס בעבודה חפשית יוכרח לעבוד עבודת המדינה.

לעמת זאת לא נכלא את הזקנים בבתי האסף לחולים. הבתים האלה הם האכזרים שבמעשי הצדקה, אשר הסכּילה רוח נדיבותנו להמציא. בבית האֹסף ישבע הזקן האֻלל אך כלמות ועצב עד יום מותו, ודומה הוא כאלו קברוהו חי. אנחנו נכונים לחזק גם את ידי העומדים על הדיוטא התחתונה במדרגת ההשכלה, לבל יהיו בעיני עצמם כמשא על הציבור עד יומם האחרון. לאנשים שכבר רפו ידיהם, תנתנה משרות קלות לפי כחם. אמנם לא נוכל להתעלם מעניינו, ההולכים ומתנונים בדורנו המתקרב עד קצו; אולם את הדורות הבאים נחנך באופן אחר, ברוח חפשי ולמען החפשי.

אנחנו נתאמץ להרבות את אשרם המוסרי של כל בנינו, כזקן כנער, איש ואיש לפי מצבו בחיים, על ידי העבודה, וכח עמנו ישוב לאיתנו בארצו החדשה, בארץ עבודת שבע השעות.

מִבְנֵה הערים

האגודות תשלחנה את באי כחן לבחור להם את ערי אחוזותיהן. בהֵחַלק הארץ נשתדל כי תהיה ההעתקה נוחה וקלה וכי ישאר כל דבר, אשר לו המשפט להתקיֵם, כאשר היה פה.

את תאר מבנה הערים החדשות יציעו לפני האגודות לעריהן, ואחינו ידעו מראש, אנה הם הולכים, את הערים ואת הבתים אשר ישבו בהם. ע"ד תאר הבתים וציוריהם הנאמנים אשר יחֻלקו בין האגודות, דברתי למעלה.

כשם שההנהגה הכללית תהיה מרכזית ביסודותיה, כן תעמודנה אגודות הערים ברשות עצמן בנוגע להתנהגותיהן פנימה. רק באופן זה תלך ההעתקה בנחת ובמישרין.

אנכי אינני משוה לנגדי את הדבר הזה קל מאשר הנהו; אך לא יתכן גם לשוות אותו לנגדנו כבד מאשר הוא באמת.

יציאת בני המעמד הבינוני

בין אחינו בני המעמד הבינוני תתפתח התנועה מעצמה. לאחדים מאלה בנים, העובדים את משמרת “אגודת היהודים”, או “החברה היהודית” בארץ החדשה. עורכי דין, רופאים, חרשי כל מלאכת מחשבת, כל אלה מבני עמנו, המבקשים להם עתה מנוס מפני חמת המציק אל רחבי ארץ, יקבצו ובאו לשבת על האדמה,אשר תקוה טובה נשקפת להם ממנה. אחרים נתנו את בנותיהם לאנשים צעירים, השואפים לעלות למעלה, וקרא אחד מצעירנו לרעיתו ומשנהו לאבותיו ולבני משפחתו לבוא אליו. במקום אשר בו תפרה תרבות חדשה לא יאחרו האנשים לקחת להם נשים. דבר זה יועיל הרבה לתקון המדות הכללי, וזרענו הבא אחרינו יגבר והיה לברכה בארץ, לא יהיו עוד כבנים החלשים, בני האבות המאחרים לשאת נשים, אחרי אשר כלו את כחם במלחמת החיים.

אנשי המצב הבינוני, “בעלי הבתים”, ימשכו אחריהם, בצאתם, רבים מבני גילם.

אמיצי הרוח ינהלו, כמובן, את כל טוב הארץ החדשה.

והנה הדבר הזה נראה אמנם, כאלו היו דרכי הצעתי מלאים מכשולים.

אף אם יצלח בידינו להציע את שאלת היהודים לפני הגדולים אשר בארץ, כי ידונו בה באמת ובתמים –

אף אם נשיג בעזרת אדירי הממלכות ממשלת איזה ארץ – גם אז עוד תהיה לפנינו השאלה:

איך נעתיק את המון היהודים, באין אונס, מארצות מושבותיהם אל הארץ החדשה הזאת? והן לא יתכן שהיציאה לא תהיה חפשית, ברצון איש ואיש?

הפלא של קבוץ ההמונים

הנה לא נעמול הרבה, בבואנו לעורר את התנועה בקרב העם. שונאים עושים זאת גם בלעדנו, ואם יעשו הלאה כמעשיהם עד כה, הנה החפץ לצאת יולד בלב רבים, שטרם ידעוהו עד היום, ובלבות החפצים לצאת עוד תגבר התשוקה. ואם היהודים אינם עוזבים היום את הארצות, שהאנטישמיות שוררת בהן, הוא מפני שגם המבינים אך מעט בדברי הימים, יודעים, כי בכל אשר הוספנו לשנות את מקום מושבנו במשך מאות השנים לא הוטב מצבנו לאורך ימים. לו היתה היום איזה ארץ, אשר תקרב את היהודים בימין צדקה והבטיחה אותם להעניק להם מטובה, אם גם מעט מהטוב הצפון להם “במדינת היהודים”, בהוסדה, כי עתה מהרו חיש המונים המונים מבני עמנו לבוא ולהאחז בארץ ההיא. עניינו שכבר נואשו מתקוה ינודו שמה.אבל יודע אני, ורבים יודעים זא כמוני, כי לרגלי הלחץ אשר ילחצונו כבר באה התשוקה לצאת ממקומות מושבותיהם גם בלבות אחינו החיים בטובה, אמנם יספיק גם מספר העניים שבנו ליסד מדינה חדשה, ואף גם זאת, כי הם הנם החמר היותר דרוש לישוב החדש, יען כי להתעוררות נכבדה כזאת יסכין גם מעט יאוש.

אבל אחרי אשר אחינו הנואשים האלה יעלו את מחיר הארץ בעבודתם את אדמתה, תתעורר התשוקה בלב בעלי הרכוש ויצאו אחריהם.

מעט מעט יתעוררו אנשים בני השדרות הגבוהות לצאת שמה. את מסע הראשונים, העניים שבנו, תנהלנה “אגודת היהודים” ו“החברה היהודית”, והחברות השונות, שכבר נוסדו לתכלית הישוב בא"י עד היום ולתמיכת אחינו הנודדים, הלא הן תתמכנה בידן:

איך נוכל לקבץ המון אדם רב מבלי מִפְקָד ולנהלם למקום אחר?

יש נדיבים גדולים בקרבנו, אשר נדבם לבם להושיע את אחיהם וינסו להושיבם מעט מעט על אדמת אבותיהם. הנדיבים האלה הקדימו כבר לעסוק בשאלה הזאת ויאמרו לפתור אותה, בתתם ליוצאים כסף או כלי עבודה. נדיב כזה היה אומר: “הריני נותן מכספי לאנשים האלה, למען אשר יצאו ויבאו אל הארץ”.

אך נטעים המה בשוא, ובכל הון עתק שבעולם לא יצלח הדבר בידם.

לא כן “החברה היהודית”, האומרת: “אנחנו לא נתן כסף ליוצאים, אך עוד נקח מהם, חלף הדברים הנתונים להם”.

אמשול לכם משל בדרך הלצה. אחד הנדיבים האלה, אשר נכנהו בשם “הבּארוֹן”, ואנכי, מתאוים להועיד המון אדם רב בראשון לשבוע כחם היום אל בקעת לוֹנגשאַמפּ שאצל פאריז. הבּארון, בהבטיחו לתת עשרה פראנק לכל אחד ואחד, יקבץ במחיר מאתים אלף פראנק אשר יוציא, עשרים אלף אנשים קשי רוח, עמלים ויגעים, הנכונים לקללו על העמל הרב שהשביעם.

ואנכי אקצוב את הסך באתים אלף פראנק לפרט בעד התחרות הסוס היותר קל במרוצתו – והגבלתי את הבקעה מסביב; כל הרוצה לסור אליה עליו לשלם פראנק אחד, חמשה פראנקים, עשרים פראנק.

והיתה פעולתי, כי אמשיך אחרי חמשים רבוא אנשים; נשיא הממשלה יופיע לעין כל בהדר מרכבתו וההמון החוגג יריע והתעלס. רבים ישבעו עונג רב במרוצת הסוסים, למרות חום השמש ובוער והאבק העולה באפם, ואנכי הכנסתי, בסך מאתים האלף פראנק שהוצאתי כמיליון פראנק מכל הבאים לראות ולהשתעשע. בקראי פעם שנית לאנשים האלה יוסיפו לבוא שמה – ולקול הבּארון לא ישמע עוד איש בעד כל כפר.

והנני מוסיף לבאר את הפלא של קבוץ ההמונים ע"פ אחר מעולם הפרנסה והכלכלה. ננסה פעם להעביר קול ברחובות קריה לאמור: "מי האיש החפץ לעמוד על רגליו כל היום בחנות פתוחה לכל עבריה, שהיא כמטרה לחורב הקיץ ולקור החרף, ולקרא לכל עובר, כי יסור אל החנות לקנות כל מיני בלואים, דגים, פירות, וכאלה, והיה שכרו שני שקלים, ארבעה פראנק ליום וכדומה.

כמה אנשים יקבלו עליהם את המשרה הזאת? ואם יקבלוה, כאשר יאכף עליהם פיהם, כמה ימים יעמדו על עמדם? ואם יעמדו? האם ישקדו על מלאכתם לקרא בזריזות לכל עובר. כי יסור לקנות את הפירות, הדגים, וכל מיני הבלואים? ואנחנו לא כן נעשה. במקומות אשר העסקים ירבו בהם, ואת המקומות האלה נמצא בנקל, יען כי בידינו אנחנו נטה את העסקים לכל אשר נחפץ, במקומות ההם נבנה חניותינו גרועות ומסכנות לגוף יותר מן החניות ההן, ינהרו אליהן האנשים, ומה גם בבנותנו חניות טובות ויפות ובשפכנו עליהן כל רוח נדיבותנו. והאנשים האלה, אשר לא הבטחנום מאומה, יען כי אין לאל ידינו להבטיח, לבל נהיה אח"כ כמתהללים במתת שקר, האנשים הישרים והתמימים הרבים. המה לא יחדלו ממשוך אליהם את העוברים, המה יעמדו על עמדם ולא ייעפו ברגליהם. ולא רק כי ימהרו לבוא אלינו יום יום, למען אשר יהיו הם הראשונים, כי אם גם יכרתו ברית אחים, ועשו אגודה אחת ויד אחת, למען אשר יראו ברכה בעסקיהם האלה באין מפריע. בחשבם לעת ערב את מעשיהם ובראותם כי הרויחו רק שקל וחצי, שלשה פראנקים וכדומה, תפעם בכל זאת רוח התקוה ליום המחרת כי ייטב מהיום.

מידינו להם התקוה הזאת.

ואם ישאל השואל: איה אפוא הצרכים, שהם מקור כל המסחר והשוק? האם נחוץ לי עוד לדבר על הדבר הזה?

הנה הוכחתי למעלה, כי הספקת העבודה תגדיל את שכר העובדים עד חמש עשרה פעמים. מיליון אחד יהיה לחמשה עשר מיליון, ומיליארד – לחמשה עשר מיליארדים.

האמנם במשפט העסקים הקטנים כן משפט הגדולים? הלא פרי תבואת ההון יקטן בערך אשר ילך ההון ויגדל? כן הדבר. אך במה הדברים אמורים: בהון האצור והנרדם תחת מראשותי בעליו, ולא בהון אשר בעליו יעבדו בו בחריצות ידים. ולא עוד, אלא שהון כזה הולך ו מתגבר באופן מבהיל ופרי תבואתו רב למאד. הלא זה הוא ענינה של “החברה היהודית”.

האצדק במשפטי זה? הנני מעיד לי עדים נאמנים; את בעלי ההון העצומים שבתוכנו. מדוע יחזיקו המה בכל משלח יד וחרשת המעשה? למה זה ישלחו אנשים אל תחתיות האדמה, אשר יחרפו את נפשם במחיר מצער, להעלות נחלים מבטן האדמה? לפי דעתי לא ינעם הדבר, אף לבעלי המכרה. אינני חושב את כל בעלי ההון לערלי לב הרחוקים מחמלה, ואין אני מתפאר לחשוב עליהם כזאת, הן לא לגרות מדון וּלחרחר ריב כונתי, ורק לשלום אדבר.

הנחוץ עוד לחזק דבר הפלא של קבוץ ההמונים ודרך הועדם אל מקום אחד, בראיות מעולי הרגל, הנודדים למקום קדשי דתם?

חלילה לי מחטא בלשוני נגד רגשות כל איש ואיש הקדושים בעיניו, בדברי אשר יוכלו להדרש לגנאי. אך בקצרה אני מרמז על ערך מסעות הנודדים למֶכַּא בעיני המחמדים, וערך המסעות למקומות הקדושים בעיני הקתולים, שהנודדים המאמינים שבים מהם בלב מלא תנחומים. כן נכונן לנו גם אנחנו מטרה קדושה, אשר אחינו ינשאו את נפשם אליה, כאשר תדרש מאתם אמונת לבם.

כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו.

אין גוזרין גזרה על שום איש, אלא אם כן לטובת המדינה ולקיום סדרי הנהגתה. וגם הדבר הזה לא יהיה תלוי בדעת איזה יחיד או יחידים רבים, המשתנֶה כפעם בפעם, כי אם יוחק בעט ברזל לזכרון לדורות. אם יאמרו אפוא אחדים ללמוד בהראיות שהבאתי את ההפך, כי ההמון לא ישאף ימים רבים אל אחת מן המטרות ההן כהאמונה, הפרנסה והענג הרוחני, לאלה אשיב אמרי: אמנם אחת מאלה לבדה לא תמשוך אחריה את הלבבות, אולם שלשתן יחדו רב כחן להחזיק בהמון ולהניח דעתו לארך ימים. כי שלש המטרות האלה מתאחדות למטרה אחת גדולה, למטרה שאליה עינינו נשואות זה כבר, ומאז כלתה נפש בני עמנו אליה, שבעבורה קם עמנו ויהי כהיות הזה, בעבורה נשא וסבול נדודים אין קץ, והיא – ארץ אשר י שב לבטח עליה!

אם רק תחל התנועה, יצאו אליה אחרי הראשונים, ואחרים ינהרו אחריהם, יסעו בעל כרחם ואחרים ידָחקו לצאת.

גורל אלה האחרונים, המפגרים ללכת, יגרע גם פה גם שם.

אבל הראשנים אשר יעברו חלוצים בלב נכון ובטוח, בהתעוררות הנפש וברוח אומץ וגבורה, המה טוב הארץ יאכלו.

חֹמר האנשים

אין בתבל עם כעם היהודים, אשר על אודותיו ירבו משפטי הבל וכזב. צרותינו הרבות במשך דברי ימינו הרכו וגם המסו את לבבנו, עד כי גם אנחנו שוגים במשפטים ההם ומאמינים בהם.

אחד המשפטים המטעים האלה הוא, שהיהודים מרבים לאהוב את המסחר. והנה גלוי וידוע הדבר, כי בכל המקומות, שיש בידנו לעלות במדרגות שדרות הצבור, נמהר חיש להשליך את המסחר אחרי גו, רוֹבם של הסוחרים היהודים מוסרים את בניהם אל בתי המדע, ועל כן נשמע כל היום דבת רבים ע"ד השפעת היהודים על כל ענפי המדע. אבל גם בין היהודים העניים לא תגדל האהבה אל המסחר. כאשר יטפלו עלינו. במזרחה של אירופא רב מאד מספר היהודים שאינם עוסקים במסחר כלל ואינם מניחים ידיהם מכל עבודה קשה. “אגודת היהודים” תכין בדרך מדעי מספרים נכונים ונאמנים מחמר אנשינו. החובות החדשות אשר יקבלו עליהם, והתקות הטובות החדשות הנשקפות לאחינו בארצם החדשה, תניחנה את דעת העובדים גם עתה בידיהם, והפכו רבים מן התגרנים לבעלי מלאכה.

הרוכל הסובב בכפרים ומשא צרורו הכבד על כתפיו איננו מאֻשר כל כך, כאשר יחשבו כל המציקים לו והממררים את חייו. בעבודת שבע השעות יהפכו כל אלה לעושים במלאכה, אנשים אלה ישרים הם בלבותיהם, אך מוכים ומעונם ונרדפים הם יותר מכל איש, אך הנה ה“אגודה” תעסוק מראשית הוסדה בחנוכם, ולמדה את ידיהם לעבוד עבודה. את תשוקתם הנטועה בלבם לרכוש הרכוש תעורר בדרך טוב ומועיל. מטבעו של אוהב לקבוץ על יד, נבון הנהו ומוקיר את חיי המשפחה מאד. אנשים כאלה מסוגלים לכל מלאכה ומשלח יד, וכלום אנו צריכים, אלא לעצור בעד התגרנות, וחדלו גם הרוכלים להחזיק בו. ודי לנו, אם נמשוך חסד את בתי המסחר הגדולים לכל דבר מקנה וקנין. בתי המסחר הכלליים האלה הנם גם עתה למכשול ולפוקה למסחר הקטן בערים הגדולות, ובמדינה הנוסדה מחדש יעצרו בעדו מהתפתח כלל. יסוד הבתים האלה יועיל גם כן לארץ החדשה, בהאחז בה גם אנשים מפונקים, שצרכייהם מרובים.

דברים קטנים שהורגלנו בהם

היתאים הדבר לתכונת ספרי, אם אדבר בדברים קלי הערך, שכבר הרגלנו בהם והם מניחים את דעתנו?

אדמה כי כן הוא, והדבר נכבד מאד. הדברים קלי הערך האלה המה כאלפי חוטי פשתים דקים – אשר אם נעבתם יחדיו, והיו לחבל עב אשר לא במהרה ינתק.

וגם בדבר הזה עלינו להתרומם על כל מושג זר והפכפך. כל היודע תהלוכות החיים ידע, כי הדברים הקטנים האלה שהרגלנו בהם יום יום, אך בנקל יועתקו אתנו אל כל מקום אשר נלך. אמנם בכל ההמצאות הנפלאות, אשר הנחילה לנו העת החדשה בחרשת כל מעשה, ואשר נתאמץ בהצעתנו זאת לעשותן לקנין כל העם, בכל אלה לא השתמשו עד היום, אלא לדברי הרגל קלי הערך בלבד. יש בתי מלון בטעם האנגלים בארץ מצרים ובראש הררי השויץ, בתי קַוָה בטעם הוינאים בדרומה של אפריקא, בתי משחק בטעם הצרפתים ברוסיא, בתי זמרת האשכנזים באמריקא ושֵכר באווריא היותר טוב נמצא בפריז.

לוּ נצא שנית מארץ מצרים, לא נשכח את סיר הבשר.

בכל ערי האגודות נמצא איש איש את הדברים שהרגל בהם, אך יותר טובים, יפים ונעימים.

אגודת היהודים (Society of Jews) ומדינת היהודים

הספר הזה לא נכתב בשביל האנשים, שתורת המשפט היא אומנתם, אשר על כן אוכל, כאשר עשיתי בדברים רבים, לרמז רק בקצרה על השקפתי על יסודות המשפטים אשר למדינה ובכל זאת אני רואה חובה לעצמי, להציע פה את השקפתי החדשה הזאת, שהיא יכולה להתקיים גם בפני כל וכוח מדעי.

דעת רוסו הנושנה עתה, היתה, כי יסוד המדינה הוא האמנה אשר יכרתו יושביה. הוא היה אומר: “תנאי האמנה הזאת קצובים ע”פ טבע משאם ומתנם באֹפן, שהם עתידים להיות בטלים ומבוטלים לרגל איזה שינוי כל שהוא.תוצאת הדבר היא, כי התנאים האלה, לו אף פעם לא היו מפורשים ומבוארים מעולם, הם בכל זאת מקוימים ומאֻשרים בכל מקום והכל מודים עליהם בשתיקה. וכו'."

להכחיש את תורת רוסו הזאת מצד ההגיון וע“פ עדות דברי הימים, לא דבר כבד היה מאז ולא יכבד ממנו גם עתה. בארצות הקונסטיטוציה שבימינו אין שום ערך להלכה ולמעשה לשאלה, אם נכרתה איזו אמנה בין יושבי המדינה “ע”פ תנאים שאינם מפורשים ושאינם משתנים לעולם” עוד לפני שתקנו את סדרי הממשלה, בימינו כבר נודע בבירור היחס שבין הממשלה ובין יושבי הארץ.

אולם לפני הוסד איזו מדינה חדשה ובטרם יתוקנו סדרי ממשלתה, נכבדים המה היסודות האלה גם למעשה. כי תוכלנה גם עתה להוסד מדינות חדשות. יודעים אנחנו, וכבר ראינו זאת בעינינו. מושבות תפנינה ערף לארץ מולדתן מעלי מסים מתפרצים מפני הממשלה, אשר נכנעו תחתיה, ועד מהרה תוסד מדינה חפשית על כברת ארץ לא נודעת עד אז. מדינת היהודים היא אמנם; בריאה חדשה ויחידה במינה על כברת ארץ שטרם נדע את מקומה; אבל לא כברת הארץ היא המדינה, כי אם המון האנשים המאוחדים ע"י ממשלה אחת.

העם הוא הנפש והארץ היא העצם במדינה, ומשני היסודות האלה הנפש הכי נכבדה. יש, למשל, ממשלה אחת שאין לה כל יסוד עצמי כלל, ולא עוד, אלא שנכבדה היא על פני כל הארץ, והיא ממשלת האפיפיור.

תורת המדינה, השוררת עתה בעולם המדעים, היא תורת ההכרה ע“פ התבונה. התורה הזאת תספיק להצדיק בעינינו את יסוד המדינה, ולא נוכל להכזיבה ע”פ עדות דברי הימים כתורת האמנה. בנוגע ליסוד “מדינת היהודים”, יסדתי ספרי זה על תורת ההכרה ע“פ התבונה, אך התורה הזאת איננה מכֻוֶנת אל יסודות המשפטים של המדינה. רוח העת החדשה מתנגדת לדעות, כי המדינה נוסדה ע”פ רצון עליון, או בידי בעלי זרוע, או במשפט ראשי האבות לשבטיהם (Patriarchaltheorle ), או בירושת נחלה מאבות לבנים (Patrimonialtheorie ), או ע"פ האמנה. יסוד משפטה של המדינה הוא, לפי הדעות ההן, בכח האדם לבדו (כתורת ממשלת בעלי זרוע, ראשי האבות, ותורת האמנה), או בכח נאצל וגבוה ממנו (ע"פ רצון עליון), או בכח שאיננו שלו(ירושת נחלה). תורת ההכרה לא תפנה כלל אל השאלה הזאת. אולם שאלה כזו, אשר גדולי חכמי המשפט הרבו לעסוק בה בכל דור ודור, לא בתהו יסודתה, ובאמת יש במדינה כחות עליונים ותחתונים המעורבים זה בזה, ולמען הבין את יחס ההכנעה שבין עם הארץ ובין המושלים עליהם, נחוץ למצוא איזה יסוד למשפט ההוא. לדעתי נוכל למצא אותו בתורת "הנהגת הענינים " (Negotiorum gesto ). על פיה יהיו כל האזרחים לבעלי הענינים (Dominus) והממשלה תחשב למנהיגם (Gestor ).

כשרון רוחם של הרומאים לדברי דת ודין ברא להם בתורת “הנהגת הענינים” בריאה אדירה ונשגבה. בעת אשר רכוש האדם נתון ברעה, מבלי אשר יוכל למלטו, אז יוכל כל אדם, יהיה מי שיהיה, לבוא ולהיות עליו למגן. האיש המגין הזה, הוא המנהיג, המנהל את הענינים אשר לרעהו, הוא לא קבל שום פקודה מאיש ואיננו בא-כחו של איזה אדם, אך עומד וצוה הוא ע"פ איזה רצון גבוה. את מצות הרצון הגבוה ההוא תתאר לה המדינה באופנים שונים, ושונה הוא תארה ומושגה לפי מדרגות ההשכלה והתרבות הכללית ומושגיהן השונים בזמן ובמקום. תעודתה של הנהגת הענינים היא להיטיב לבעליהם לעם אשר עליו יחשב גם המנהיג.

המנהיג מנהל את עניני הרכוש, אשר גם לו חלק ונחלה בו. מתוך שותפותו הוא לומד לדעת את המצב הרע, אשר יכריחהו לענות בענינים ההם, לצאת ולבוא בפניהם בכל עת. אבל בשום אופן לא יקבל בתור שותף איזו פקודה על עצמו. רק אחת יוכל לקוות, כי השותפים הרבים יסכימו אח"כ להנהגתו.

המדינה תוסד ע"י מלחמת הקיום של איזה עם, במלחמה הזאת אי אפשר לחכות עד אשר ינתן איזה צו ופקודה נכונה. ולא עוד אלא שכל התעוררות לטובת הכלל תוכל להבטל למפרע, אם יאמרו לחכות, עד אשר תסכמנה לה רוב הדעות, ריב המפלגות בקרב העם פנימה יחליש את ידי העם, לבל תעשינה תושיה נגד הרע מבחוץ. הן לא כל הדעות שוות, ועל כן יעמוד המנהיג על דעתו והלך לפני העם.

ורשות נתונה למנהיג המדינה, כי תושע לו ידו בשעת הסכנה, בעת שהבעלים מתרשלים או, שלרגלי איזה מעצורים, רפו ידיהם מעשות תושיה.

אבל בקבלו עליו את ההנהגה יתחיב המנהיג להבעלים, כאלו היתה אמנה ביניהם (quasl ex contractu ), וזה הוא יחס המדינה שהיה לה מראש, או טוב מזה; שנלד אתה יחדו.

על המנהיג להיות נזהר לבל יתרפה במלאכתו, ועתיד הוא לתת את הדין, אם לא ימלא את חובתו, אשר קבל עליו, ואם יאחר לעשות איזה דבר הנוגע לחובתו וכו'. אין את נפשי להאריך פה בתורת “הנהגת הענינים” והתיחסותה אל המדינה, לבל התרחק מעניננו הראשי, אך אחת עלינו לדעת עוד: “ע”י ההסכם תהיה אחרי כן פעולה הנהגת הענינים לבעליהם, כאילו נתנו עליה איזו פקודה מראש".ומה הוא ענין כל אלו אצלנו?

אם בני ישראל בגלותו אין לאל ידו עתה לנהל בעצמו את עניניו המדיניים. מלבד זאת הנהו ברוב המקומות במצוקה גדולה או במעשה; הוא זקוק אפוא קודם כל למנהיג.

המנהיג הזה לא יתכן, כמובן, שיהיה איזה איש פרטי, יחיד כזה יהיה לשחוק או – בהחשבו למבקש טובת עצמו – תעב נתעבנו.

על מנהיג היהודים להיות בעל מוסר ומדות טובות במלא מובן המלה.

וזאת היא "אגודת היהודים.

מנהיג היהודים

האגודה, שהיא כלי המעשה לתנועת היהודים, אשר הננו לדבר עתה על אֹדותיה אמנם תוַסד בתחילה. אופן הוָסדה פשוט הוא מאד, מקרב אחינו הנדיבים בארץ אנגליה, אשר הצעתי לפניהם את הצעתי בלונדון, יקום “הועד המוסרי” הזה.

אגודת היהודים היא המרכז, אשר ממנו לתנועת היהודים תוצאות.

המטרות, שאליהן תשאף האגודה, הן מדעיות ו מדיניות,יסוד מדינה יהודית, כאשר אחשב לי אנכי, נחוץ שתקדמנה לו ידיעות רבות ושונות ברוח העת החדשה. לוּ נטל עלינו עתה לצאת מארץ מצרים, כי עתה לא יצאנו לפני אלפי שנים. בתחילה עלינו לדעת אל נכון את מספר היוצאים וכחם מה הוא. האגודה תצא ותבוא לפני היהודים כמשה בשעתו. הדמיון, שיש להנהגתו של מנהיג היהודים הגדול בעת ההיא, למנהיגנו עתה, הוא כדמיונה של שירה יפה ונחמדה, ישנה ועתיקת ימים, לשירה האופירה שבימינו. את המנגינה הישנה אנחנו מנגנים היום בכלי שיר נפלאים, בכנורות ונבלים ובמקהלות שרים ונוגנים נודעים לשם.

תעודת הספר הזה היא, להביא את שאלת היהודים לידי וכוח כללי. אוהבים ומתנגדים יקחו בו חלק – ואקוה כי לא בדרכם עד היום, בדברים של רגש וסנגוריא רבה, ולא בדברים קשים וחרפת מתנגדים; הוכוח יהיה לשמו, גדול בערכו ותמים בדרכו ומתאים אל תעודתו המדינית.

אגודת היהודים תאצור בידה את גלוי דעתם של יודעי העתים, המחוקקים, קהלות היהודים והחברות השונות, אשר יחוו כלם בדבור או בכתב באספותיהם, בכתבי העתים ובספריהם.

וכן תוכל האגודה לדעת ולהכיר מראש, אם יש את נפש היהודים לצאת אל ארץ הצבי, ואם נטל עליהם ללכת שמה. האגודה תקבל מאת כל קהלות היהודים בכל ארצות פזוריהם את האמצעים להכנה סטטיסטיקה, הכוללת את כל הדברים הנוגעים ליהודים.

עבודות האגודה המאֻחרות בזמן שתהיינה; הדרישה והחקירה בדבר גבולות הארץ החדשה, טבעה ותכונתה, הערכת סדר ומשטר נכון ליוצאים ולבאים להאחז בה, ההכנות לחוקק חקיה ומשפטיה וסדרי הנהגתה, וכיוצא באלה. כל זאת תעשה באופן המתאים אל מטרתה.

מחוצה לנו תשתדל האגודה, כאשר העירותי למעלה בחלק הכללי, להתיצב לפני כל העמים בתור מיסדת המדינה, והם יאשרו את פעלה. גלוי דעתם של רוב היהודים, הנלוים אל האגודה בחפץ לבם, יהיה לערב בעדה, ועשה אותה למוסכמת בעיני כל הממלכות.

ובקרבנו פנימה, נגד בני עמנו, תכונן האגודה את כל הדברים הנחוצים לנו בראשונה, תברא את התא היסודי (Urzelle ), כאשר יאמרו חכמי הטבע, שממנו יתפתחו אח"כ כל סדרי החיים במדינת היהודים.

המטרה הראשית היא, כאשר אמרתי, ממלכת עמנו על כברת ארץ, המספקת לכל צרכיו, ממלכה מקוימת ומאֻשרת ע"פ דתי העמים והממלכות.

ומה יהיה אחרי כן?

דְבַר הֵאָחזנו בארץ

כאשר נדדו העמים בשנים קדמוניות בארצות מושבותיהם, היו למשחק ביד כל מקרה אשר נשאם ויטלטלם וישליכם אל כל רוח. המונים המונים פשטו כארבה, מבלי דעת אנא הם נוסעים, ויתישבו באיו ארץ. בשנים קדמוניות עוד לא נודעו גלילות הארץ כהיות הזה.

יציאת היהודים בימינו נחוץ שתהיה על יסודות המדע.

עוד לפני ארבעים שנה היתה עבודת מכרה הזהב נעשה באופן נפלא ומשונה מאד. מה זרים היו אז המעשים בקליפורניה! לשמע השמועה, כי יש זהב בארץ, נהרו שמה מכל אפסי הארץ כל איש צר ומצוק לשלול שלל הארץ וגם לבז בז איש מרעהו – ושלל זהבם, כלעמת שמצאוהו, אבד מהם אח"כ באופן נורא ומבהיל.

והיום: נשוה נא לנגד עינינו את עבודת מרה הזהב שֵבְּטַרְנְסואֵל. שם אין כל איש נלהב, פוחז וריק, כי אם אנשים חכמים, חוקרי גלילות הארץ וחושבי מחשבת, המפקחים על על עבודת מכרה הזהב; מכונות, מעשי ידי אמנים נבונים, מוציאות את הזהב מעפרות אבניו. אין סומכין עוד על הנס ועל המקרה.

ככה גם עלינו לחקור את ארצנו החדשה בכל האמצעים הנאותים לרוח העת, ולהאחז בה.

אם רק יבטיחו לתת לנו את הארץ, תעבור אניתנו לרשת אותה.

באניה הזאת ילכו בחירי “האגודה” ו“החברה”, וראשי האגודות לעריהן.

על האנשים האלה לעסוק בשלשה דברים: א) לחקור ולדרוש היטב את טוב הארץ ותכונותיה הטבעיות; ב) לכונן סדרי הנהגת עניניה באופן מרכזי; ג) לחלק את הארץ. שלשת הדברים האלה תלויים זה בזה, ונחוץ שיעשו באופן המתאים אל מטרתם הידועה לנו.

אך דבר אחד עוד לא בארנו היטב: באיזה אופן תהיה חלוקת הארץ לפי האגודות לעריהן.

באמריקה יש אשר יבואו אנשים לשבת בה גם בדרך הזה: אנשים הבאים לכבוש את הארץ ולהתנחל אותה, יתאספו מסביב לגבולותיה, ולמועד נכון יפלו עליה מכל עבריה ויקחוה בחוזקה.

כן לא יעשה בארץ ישראל החדשה. מגרשי הגלילות והערים יִמָכרו לכל המרבה במחירים, לא בכסף, אך בשכר פעולותיהם. ע"פ הצעה כללית למבנה הערים יוָדע, מה הם הדרכים, הגשרים ותעלות המים וכיוצא באלה, הנחוצים למסחר הארץ ועסקיה. כל אלה יֵעָשו לפי צרך הגלילות תמכרנה כמו כן הערים, ואגודותיהן תקבלנה עליהן לבצע כל אלה בסדר ובמשטר. ההוצאות תהיינה על חשבון הערים, העומדות ברשות עצמן. “האגודה” תדע מראש, אם הקרבנות, אשר תביאנה האגודות לכלל, לא תהיינה גדולות הרבה מכפי כחן. לקהלות גדולות ינתן כּר יותר נרחב לפעולותיהן, וכרוב הקרבנות כן ירב גמולן; בתי מדרש למדעים, לחרשת כל מעשה ומלאכת מחשבת, וכל יתר בתי הכלל, אשר לא נחוץ כי יהיו בעיר הבירה, יפוצו על פני כל המדינה.

הערבון בעד ההנהגה הטובה בכל אשר קימו וקבלו עליהם לעשות, תהיה תועלת עצמם של המתנחלים בארץ, הנוגעים בדבר, ובשעת הדחק – התקציב של אנשי המקום, כי כאשר לא נוכל ולא נחפוץ להסיר את החיץ המבדיל בין אנשים פרטים שונים, כן תבדלנה גם האגודות, האחת מרעותה. הכל מתחברים ומתאחדים בדרך הטבע. כל זכיות האדם ומשפטיו אשר רכש לו, ישארו לו וגם לרכוש חדשים לא יבצר מכל איש.

את כל אלה ידעו אחינו מראש, מפורש ובאר היטב.

כשם שלא נעשוק אחרים ולא נרמה אותם, כן לא נשלח גם את נפשנו בשוא.

מראש יתבררו ויתלבנו כל הדברים, ומחשבתנו בעצה תכון, בתקון סדרי הצעתי זאת, אשר אני יכול רק לרמז עליה, יעסקו החכמים והנבונים שבעמנו. כל קניני המדע בתורת המדינה וחכמת הטבע, אשר רכשה לה העת שאנו חיים בה, ואשר עוד ירכשו הבאים אחרינו עד צאת ההצעה לפעולה, יהיו כלי חפץ למטרתנו; ובכל ההמצאות הנפלאות שבידינו עתה והעתידות עוד להמצא, נשתמש לצרכינו. בעשותנו כזאת, תהיה דרך ישובנו בארץ והתיסדות מדינתנו החדשה בדברי הימים, ותקוה כתקותנו לעתיד, גם היא לא היתה עוד לעולמים.

תקנת סדרי הממשלה

אחד הועדים הגדולים, אשר תבחר האגודה, יהיה סוד החכמים בתורת המדינה, ועליו יהיה לתקן תקנות הממשלה וסדרי הנהגתה ברוח העת החדשה. תקנות כאלה טובות הן, לפי דעתי, אם לא תִּתְנֶנה מקום לפלפל בהן הרבה. בספר אחר, אשר כתבתי, גליתי את דעתי על סדרי הממשלה הטובים בעיני. הנני חושב את הממלכה הדמוקרטית והרפובליקה האריסטוקרטית למשובחות ומתוקנות בממשלות המדינה. משטרי המדינה ויסודות ממשלתה צריכים להיות מקבילים איש אל רעהו. ומשבח אני את הממלכה וסדרי ממשלתה, המועילה להנהגה מדינית נכונה ותמידית, ויש בה זכות איזה משפחה גבוהה ונודעה לשם בדברי הימים, הנוצרה אף גֻדלה למלוך, ובה תלוי גם קיום המדינה. אך דברי ימי עמנו היו נפסקים זה זמן כביר, עד כי לא נוכל לתקן לנו סדרים כאלה כבתחילה; ולוּ נסינו לעשות כזאת, כי עתה הינו לשחוק ולקלסה.

הדמוקרטיה, אשר מלך לא יעמוד בראשה, אינה יודעת כל מעצור לרוחה, אם תהלל או תקלל, תרבה להג בבתי המחוקים והיא המגדלת מפלגת אנשים, שעניני המדינה הם אומנותם. גם העמים שבימינו – אינם מוכשרים למשול בלי מעצור, ואדמה, כח בדורות הבאים לא יוכשרו עוד יותר. כי הנה הדמוקרטיה הטהורה תלויה בטהרת המדות ובדרכי נימוס פשוטות מאד, והלא מדותינו ודרכי נמוסנו אנחנו הולכים ומסתככים מיום ליום לרגל העסקים ותרבות העת.

החכם מונטסקיו היה אומר: “ Le resort dune democratie est la vertn ” לאמור: הדמוקרטיה תצלח רק בהיות דרכה ישרה, ואיה אפוא תמָצא הדרך הישרה הזאת בחיי המדינה? אינני מאמין בישרת דרכנו המדינית, יען כי לא שונים אנחנו מכל העמים החיים אתנו, ויען כי, בהנתן לנו החפש, נלבש גאה וגאון. “ההצעות” (Referendum) לפני העם ללא הועיל הנה, לפי דעתי, יען כי בהנהגת המדינה אין כל שאלה פשוטה, שאפשר להשיב עליה “בהן” ו“לאו”; גם יצר לב ההמון רע מלב בחיריו בבתי המחוקקים, כי הוא מאמין בכל כזב ודבר הבל ואזניו קשובות לכל פושק שפתים, באספת העם אי אפשר לכלכל במשפט את דברי המדינה, הנוגעים אליה מבית או מחוץ.

עניני המדינה צריכים להיות נחתכים מפי גבוה מעל גבוהים, ובכל זאת לא תכבד יד הממשלה על איש ממדינת היהודים. כל איש מבני ישראל יוכל לעלות מעלה מעלה, וכל איש ישאף לעלות. כן יגבר החפץ בקרב אחינו לעלות למעלה, ובעוד שכל אחד יחשוב, כי הוא לבדו עולה, יעלה אתו את כל העם. העליה הזאת לא תצא מגדר המוסר ולא תטה ימין ושמאל מן הדרך המובילה להצלחת המדינה והרעיון הלאומי.

אשר על כן שויתי לנגד עיני את הריפובליקה האריסטוקרטית. הדבר הזה יתאים בפנותו גם אל רוח עמנו, הרודף אחר הכבוד, והמשחת עתה, בפנותו אל רהבים ותעתועים. תקוים אחדים בממשלת ויניציה הנם לנגד עיני; אך עלינו להשמר מכל דבר רע אשר היה העכרי המדינה ההיא. מתוך שגיונותיהם של אחרים, אשר ישנו בדברי הימים, נלמוד כמתוך שגיונות עמנו. כי עם הננו ככל העמים החדשים ושואפים אנחנו להיות עוד חדשים מהם. עמנו, אשר “האגודה” תתורו את הארץ לשבת בה, לקבל בתודה גם את החקים אשר תתן לו “האגודה”, ואת אשר ימרה את פיה תכניע “האגודה”, לבל יהיו יחידים בשגגתם או בזדונם לאבן נגף בדרכם.

שפת הארץ

רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנו להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסלת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאד. כל איש י דבר שם בשפה, שבה חונך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השוייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו. גם בארצנו החדשה נהיה כלנו את אשר הינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב את ארצות מולדתנו בכל נפשנו.

שפות הזרגון הבלולות והמנוולות, שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תשמענה עוד. הן הנה השפות המלאות מסתרים, אשר ידברו האסורים בבתי כלאם. המורים בבתי ספרנו ישימו את לבם ביחוד לעסוק בדבר הזה, והשפה אשר תסכון ביותר לעניני המסחר והעסקים הכללים תהיה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו. תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה.

ממשלת הדת

האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ.

הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ. את הסבלנות למדנו באירופא. ולא כמצחק אני אומר זאת. האנטישמיות שבימינו תוכל להחשב רק במקומות אחדים לשנאת הדת, אשר לא תסבול דת אחרת כמלפנים. ברובה היא בין עמי התרבות תנועה, הבאה להשכיח את בושת עלומיהם ולחפות על העבר שלהם.

חקי הארץ

בהתקרב העת, שיצא רעיון הישוב לפעולה, תמנה “אגודת היהודים” ועד אנשים יודעי דת ודין, ומלאה את ידם לחקק חקי הארץ. לפי שעה, עד צאת החקים האלה לאור, יתנהגו עם כל איש ואיש כשורת הדין והמשפט של הארצות אשר יצאו משם. עד מהרה נשתדל, כי תהיה חקה אחת לכלם. על החקים להיות חדשים לפי רוח העת, ומתוכם נבֹר רק את הטובים והמתוקנים. תורת משפטינו תוכל להיות למופת, מלאת משפט וצדק, כאשר תדרושנה שאלות החברה בימינו.

חיל הצבא

מדינת היהודים תהיה בטוחה, במצב נייטרלי, מבלי התערב בכל ריב, ומבלי אשר יבוא חיל זרים בגבולה. חיל צבאה – המזוין בכלי נשק היותר חדשים – יהיה רק למגן בעד משטרי הארץ מבית ולשמור על גבולותיה מחוץ.

הדגל

דגל אין לנו, אבל נחוץ הוא, אם נחפוץ להוליך אנשים רבים יחדיו, נחוץ להרים גם מעל לראשיהם.

הנני מתאר לי בדמיוני דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב מזהירים. היריעה הלבנה תהיה לאות על טהרת חיינו החדשים, ושבעת כוכבי הזהב אות על שבע שעות עבודתנו ביום. כי בשם העבודה ידגלו היהודים ההולכים אל ארצם החדשה.

תשלום גמֻלנו ובריתנו עם העמים

על מדינת היהודים להוָסד ע"פ חקי הנמוס ודרך הארץ. הן חושבים אנחנו להכבד על פני כל העמים בימין יבאו.

אשר על כן עלינו למלא את כל חובותינו בארצות מושבותינו ביושר ובמשפט. את מחיר ההעתקה והמסעות תורידנה “האגודה” ו“החברה” רק לאנשים, אשר תהיה בידם תעודה מפקודת מקומם לאמר: “נסע מזה כחק וכמשפט”.

את האשמים בדבר כל עון, שעשו עוד בארץ מולדתם, נמהר לשפוט בארצנו החדשה, מבלי לחכות לתשלום גמולם של העמים (Reciprocitat ), וזאת תהיה תפארתנו ותהלתנו בעיני העמים, אשר ידעו בימין יבאו לשפוט גם אותנו ביתר צדק וביתר משפט מאשר עד הנה.

מכל האמור עד כה, מובן מעצמו, כי יותר מכל הארצות נמהר אנחנו להסגיר את פושעי בני עמנו אל שופטיהם, עד בו העת, אשר נקים לנו שופטים מקרבנו בשערנו ככל יתר העמים הנאורים. במשך עת הזאת, בפרק המעברה, נקבל את פושעינו רק אחרי אשר ישאו את עונם, ואחרי כן יקובלו באין מכלים דבר. גם הפושעים יחלו לחיות בקרבנו חיים חדשים.

ככה תואיל היציאה ליהודים רבים לשנות דרכי חייהם לטוב. הסבות הרעות מבחוץ, אשר השחיתו רבים בנפש ורוח, תחדלנה, והאובדים את נפשם יצילו.

הנני לספר פה בקצרה מעשה שהיה, אשר קראתי בידיעות הבאות ע"ד מקום מכרה הזהב בְּוִיטְוַטֶרְסְרַאנְד. איש אחד בא אל החוף ההוא, וישתקע שם וינסה ידיו בכל עבודה, אך לא לכרות זהב, ויבנה לו בית חרשת למעשה הקרח, אשר ראה בו ברכה וירכוש לו בזמן קצר כבוד ותהלה מכל יודעיו. כעבור שנים אחדות הובא האיש במאסר. לפנים היה שלחני בפרנקפורט, ואחרי עשותו עֹשק ורמיה ברח מארצו, ובשנותו את שמו החל לחיות חיים חדשים. ויהי כאשר הובא במאסר ויוכרח לעזוב את מקום מגורו, ויבאו כל נכבדי העיר לחצר מסלת הברזל לנוד לו ולנחמו ולתת לו את בריתם שלום עד שובו אליהם! כי נכון הוא לשוב עוד.

זאת אומרת: חיים חדשים יוכלו להיטיב גם את דרכי הפושעים. ובקרבנו אנחנו, הן לא רב הוא מספר הפושעים בערכו. כזאת נראה מן הסטטיסטיקה, אשר חבר ותקן הד"ר מ. נתן בברלין, בספרו: “ Die kriminalität der Juden in Deutschland ” שכתב בפקודת “חברת המגן נגד האנטישמיות”. אמנם הספר הזה, המלא מספרים נכבדים, נוסד, ככל יתר אמצעי “המגן”, על הדעה המשובשת, כי יקחו האנטישמיים מוסר, אם נכחישם בדברים של טעם. שנואים אנחנו גם בעבור הטוב הנמצא בנו, כאשר ישנאונו בעבור הרע.

התועלת שביציאת היהודים

הנני חושב, שהממשלות תשימנה לב אל הצעתי, לרצונן, או אנוסות תהיינה לכך על ידי האנטישמיים אשר בארצותיהן, ואולי יקבלו פה ושם את הצעתי בסבר פנים יפות מראשית הוָדעה בקהל, והאירו פנים אל “אגודת היהודים”.

כי הנה ע"י תנועת היהודים, שאני מציע, לא תבוא כל מבוכה בחיי הכלכלה, מבוכות היכולות לבוא לרגל רדיפות היהודים תהינה מן הנמנעות בצאת הצעתנו לפעולה. תקופה גדולה של שלום ונחת תבוא אז אל הארצות, אשר האנטישמיות שוררת עתה בהן. הן אז תחל, כאשר העירות פעם ושתים, התנועה הפנימית בין האזרחים הנוצרים, אשר יקחו מאת היהודים בנחת ובמישרים את המקומות, הנעזבים מהם. אם לא רק יאותו למעשינו אנחנו, כי אם עוד יתמכו בידינו, אז תהיה התנועה לברכה בארץ. הו רק אִוֵלת היא לחשוב, כי בצאת היהודים במספר רב תוָרשנה הארצות. שונה תהיה יציאתנו מהיציאה הבאה לרגל הרדיפות שכבר פרצו; יציאה כזאת, כמהומות ומבוכות בעת המלחמה, דרכה להזיק ולעשות שמות בארץ, לא כן יציאת אנשים ההולכים בשלוה והשקט לתור להם מקום לשבת; כי אז אין פרץ ואין צוחה, הכל נעשה בצדק ובמישור, לא בחשך ובמסתרים, כי אם לעין השמש, לעיני פקידי הארץ ולעיני הקהל, יציאת הנוצרים העניים לארצות רחוקות תחדל כֻּלה מפני תנועת היציאה של היהודים.

ועוד טובה אחת תצא לכל הארצות, כי מסחרן מחוץ לגבולותיהן יגדל מאד, כי היהודים היוצאים, אשר עוד ימים רבים ישאו עיניהם אל סחורות אירופא, יהיו מוכרחים להביא משם את כל צרכיהם. האגודות לעריהן תבצענה את מעשיהן אלה באופן, שצרכי מקומן, אשר הסכינו אליהן, יובא עוד זמן כביר מן המקומות, שמהן באו לפנים.

התועלת היותר גדולה שביציאתנו תהיה הטבת מצב הציבור. על ידה ישקטו המתאוננים על מצב הציבור עד עבור איזה זמן, כעשרים שנה או יותר, בכל אופן עד העת אשר יעזבו היהודים את הארץ.

התפתחות שאלת הציבור תלויה רק בהתפתחותם של האמצעים המלאכותיים. הקיטור אסף את בני האדם מסביב למכונות, ששם ידחק איש את אחיו וכל אחד יועיל להוֶת משנהו. העבודה רבה מהכיל, בלי משטר וסדרים, ומביאה בכל עת ובכל שעה לידי מהומות ומבוכות, המאבדות את הבעלים והעובדים גם יחד. הקיטור העיק תחת בני האדם ופעולות החשמל תעמיד במרחב רגליהם, ואולי תשנה גם את מצב העובדים לטוב. בכל אופן לא יחדלו יוצרי כל מלאכת מחשבת, אלה עוסקים באמונה בעבודת האנושיות, לעבוד עבודתם גם אחרי אשר יצאו היהודים, והוסיפו לגלות צפונות נפלאות כאשר עד הנה – אך לא, דברים עוד יותר נפלאים יגלו.

המלה “נמנע” כמעט לא תשמע עוד בשפת כל מלאכת מחשבת. לוּ קם היום מקברו איש משנות המאה שעברה, כי עתה ראה את עולמו מלא קסמים נשגבים מרוח בינתו. בכל אשר נבוא עם אמצעינו החדשים נהפוך מדבר ציה לגן רוה. לבנין ערים יספיק לנו מספר השנים האחדות כמספר מאות השנים בשנים קדמויות – על זאת תעידנה ראיות אין מספר באמריקא. מרחק המקום לא ישים עוד מעצורים בדרך. בתי האוצר של רוח העת מלאים מפה אל פה אוצרות הון למכביר, אשר מספרם ירב מיום ליום; אלפים ורבבות יחשבו מחשבה, ידרשו ויחקרו בכל קצוי הארץ, הדבר אשר ימצא האחד הנהו בו רגע לקנין כל העולם.

ואנחנו הננו חפצים להשתמש במדינת היהודים בכל הנסיונות החדשים ולהשלימם, וכשם שתהיה עבודתנו בשבע שעות ליום נסיון לתועלת כל האנושות, ככה נתאמץ תמיד לעשות אך טוב וחסד, וארצנו החדשה תהיה לאות ולמופת לרבים.

בצאת היהודים ישארו כל העסקים אשר יצרו ידיהם, באשר היו, וגם רוח קבלנותם לא תחסר במקום אשר ימצאו חפץ בו. היהודי לא יחדל גם אז מתת את כספו לסחור את המקומות, אשר מצבם נודע לו מכבר. ובעוד אשר היהודי מוכרח עתה מפלט לצרור כספו מפני הרדיפות ולעשות בו עסקים שונים במרחקי הארץ, הנה, אחרי הפתר שאלת היהודים בדרך שלוה כזו, ישוב כסף היהודים הלום, והוסיף להפליא מעשיו לתועלת הארצות, אשר היהודים ישבו בהן עד היום.

אחרית דבר

דברים רבים לא נתבררו עוד. מגרעות רבות של חסר ויתר תמצאנה עוד בספר הזה. אף כי חשבתי דרכי לפני כתבי אותו, ולא אחת ושתים שניתי צורתו.

הקורא הישר והנבון, היודע לחדור אל עומקם של הדברים, לא ישים לב אל החסרונות הם, ולא עוד, אלא שיתעורר לשחר מכחו ומרוח חכמתו בעד מפעל, שאינו קנין אדם פרטי, ולתקן בו כל מעֻות.

האם לא בארתי דרים מובנים ולטענות היותר נכבדות לא שמתי את לבי?

על טענות אחרות נסיתי להשיב; ידעתי, כי יש עוד אחרות, רבות גם נכבדות וגם שפלות בערכן.

על הנכבדות תחשב הטענה, כי עני היהודי איננו היחיד בתבל – אולם, לפי דעתי, עלינו בכל אֹפן להחל בעבודה, לבער מעט מן העניות שבעולם; אף אם היתה זאת לע"ע עניותנו לבדה.

ועוד יש מקום לטעון, כי לא יתכן שנפריד מחדש בין אחים היושבים יחדו; הלא אין להקים חיץ חדש, אך נחוץ להרוס את החיץ הישן, המבדיל ביניהם. ואולם החושבים כזאת הם, לפי דעתי, בעלי הזיה נחמדים. אבל, גם אחרי אשר אלה ישובו אל עפרם ועשבים יעלו בלחייהם, עוד יציץ ופרח הרעיון הלאומי. רעיון האחוה של כל בני האדם איננו אף חלום נעים. להתפתחות כחותיו של הפרט דרושה מאד מלחמת האויב אשר יתקומם לנגדו.

אם כן?– ישאלו – הן היהודים ישבו לבטח על אדמתם באין מגור ופחד אויב מסביב, ומרוב טובה תרפינה ידיהם וכלה כחם; הלא אז יאבד כל כלכל יתר העמים, אך בהיותם על אדמתם, אי אפשר עוד שיפוזרו אל כל קצוי ארץ. אי אפשר שילכו שנית בגולה, כל עוד לא התפוררו עמודי התרבות בארץ. פחד כזה ימצא מקום רק בלב איש בער וחסר דעת. רב מאד כח התרבות שבימינו לעמוד על נפשות.

הטענות השפלות עצמו מספר, כאשר גם בין בני האדם רב מספר השפלים מן הנכבדים. על טענות הבל אחדות כבר נסיתי להשיב. כל הבא להחסות בצד הדגל הלבן ושבעת כוכביו, עליו לצאת אתנו יחד למלחמה של דעתנו זאת. יוכל היות, כי תהיה המלחמה הראשונה באנשים רעים, ערלי לבב ועניי הדעת מבני עמנו.

יש אשר יאמרו, כי נותן אני חרב ביד שונאינו להרגנו – ובמה? היען כי מודה אני על האמת? יען אשר לא אתפאר, כי כלנו צדיקים גמורים הננו?

ויש אשר יחשבו, כי הדרך שאני מציע, הוא אשר יוכל להועיל להוָתנו. על זאת אשיב בהחלט גמור: הצעתי לא תצא לפעולה אלא א"כ יסכימו לה רוב היהודים. יוכל היות, כי יעשו איזה דבר נגד יחידים או נגד שדרת היהודים האדירים, אבל בשום אפן לא תצא רעה מטעם הממשלה נגד כל העם. חקי שווי הזכויות לא יוכלו להבטל עוד במקום שכבר נתנו; כי אם ינסו לעשות כזאת, יבקשו להם כל היהודים, כעניים כעשירים, מנוס אל כתות המהרסים הקיצונים. בארצות, אשר יחלו רק במעט להתנהג עם היהודים שלא כשורה ולעות משפטם, לא תאחרנה לבוא מבוכות שונות בחיי הכלכלה. ועל כן לא יוכלו לעשות גדולה או קטנה לרעתנו, מבלי אשר ירֵעו העושים זאת גם לנפשם הם. בין כה וכה גדולה השנאה. העשירים אינם מרגישים בה כלל. אבל עניינו! נשאל נא את פי עניי עמנו הנדכאים, אשר עניותם הולכת ומתרה למן העת אשר חדשה האנטישמיות את נעוריה כהיום הזה.

ואם יחשבו אחדים מבני עמנו החיים בטובה, כי הלחץ עוד לא גדל כל כך, עד כי יוכרחו היהודים לצאת את הארץ, וכי גם בהיותם נרדפים לא יגדל חפצם לצאת, לאלה אשיב: כן הדבר! יען אשר אינם יודעים, אנא פניהם מועדות; יען אשר בצאתם ילכו מצרה אל צרה, מדחי אל דחי. אבל אנחנו הן נראה להם את הדרך המובילה אל ארץ בחירתנו. ועל ההתלהבות הנשגבה להלחם בכל עז נגד כח ההרגל הנורא, עד אשר תוכל לו.

אמת נכון הדבר, כי הרדיפות לא תחזקנה עתה כאשר היו בימי הבינים. אבל גם הרגשתנו עתה נוחה להתפעל יותר, עד כי לא נחוש, אם קלו מעט צרותינו. הרדיפות הרבות והשונות הרפו את עצבינו, ורומנו קצרה בעמלנו.

ואם יאמרו: אין להתעוררות כל תקוה מועילה, גם בהיות לנו ארץ וממשלה, יען אשר רק העניים ילכו שמה, והנה תשובתי: אלה רק אלה נחוצים לנו בראשונה. רק ביד הנואשים מתקוה יצלח לכבוש הארץ.

ואם ישאל איש לאמור: לו יכול הדבר להיות, ועתה כבר הנהו בגדר ויהי; הנני אומר: אמנם, לפנים לא יכול הדבר להיות, ועתה כבר הנהו בגדר היכולת. עוד לפני מאה שנה, לפני חמשים שנה, היה נחשב להזיה בעלמא, ועתה הוא נעשה בפועל. עשירנו, המתענגים לראות בעיניהם את ההמצאות הנפלאות בכל מלאכת מחשבת, יודעים היטב עד היכן כח הכסף מגיע. ובכל זאת רק העניים ואנשי ההמון, שאין להם כל מושג מכח האדם, המושל גם עתה בכחות הטבע, יתעוררו והאמינו לקול המבשר בכל לבם, כי התקוה לשוב לארץ אבותיהם טרם נכרתה מלבם.

כן הוא אחי! לא מקסם כזב, לא משאות שוא ומדוחים אני נותן לפניכם בזה! שיתו לבכם ונוכחתם לדעת, כי איש ואיש מכם נושא אתו מעט חמר לבנין ארץ הצבי: האחד ברוח בינתו, השני בכח ידיו והשלישי ברכושו אשר רכש לו.

והנה עוד יחשבו רבים, כי ימשך הדבר לאֹרך ימים ואם גם יצלח, עלינו לחכות עוד שנים רבות עד אשר תוסד מדינת היהודים, בין כה וכה הן יהיו היהודים באלפי מקומות לחרפות ולגדופים, לבז ולמשטמה ולהרג. אך היה לא תהיה כזאת: כאשר רק' נחל להוציא הצעתנו לפעולה, ונעלמה האנטישמיות וחדלה לעולם, כי ברית שלום תהיה זאת לנו. ביום הוסד “אגודת היהודים”, יצא שמעה בכל הארץ וברק החשמל יוליך את הקול למרחוק.

ורק אז תהיה הרוָחה, ממדרגות הבינוניות ינהרו כל אנשי ההשכלה הבינונית, שיש בקרבנו למכביר, ונספחו אל הכהונות הראשונות בפקודתנו. הם יהיו חושבי מחשבת, ראשי הצבא, המורים, הפקידים, עורכי הדין והרופאים הראשונים במדינת היהודים. וכן יצעד הדבר קדימה, קל מהרה, אך לא בשאון וברעש.

בבתי כנסיותינו יתפללו כי יצלח הדבר. אבל גם הם בבתי תפלתם יתפללו! כי הנה זה הקץ, קץ הלחץ אשר הציק לרבים.

אבל בראשונה נחוץ לפשט כל העקמומיות שבלב, לזכך ולהאיר המחשבות. נחוץ שיעוף הרעיון עד האחרון שבמעונות הצרים והאפלים, שאחינו יושבים בהם; והם יתעוררו משממה וקפאון, כי בחיי כל עמנו יבא אז תכן חדש. ובשום כל אחד אל לבו לדעת את מצבו, והתשוקה תתקפהו בכל עז. ומה גדלו הכבוד והתהלה הצפונים לחלוצים, העוברים ראשונה למלחמה בעד הרעיון הזה!

אשר על כן אני חושב, כי יקום דור חדש ונפלא בקרב בני עמנו, דור המכבים יקום ושב לתחיה.

עוד הפעם אני קורא בדברי הקדמתי: היהודים החפצים יבאו אל המנוחה ואל הנחלה!

באה העת, כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו ונמות לבטח עליה.

בחרותנו יקרא דרור לכל העולם, בעשרנו יתעשרו, ובגדולתנו יגדלו גם המה.

ומעשה ידינו, אשר נפעל שם לאשרנו והצלחתנו,יהיו לאות ולמופת לתהלה ולברכה בקרב כל הארץ.

נדרשתי להרצות בקצרה ע"ד הצעתי לפני קוראי Jewish Chronicle. הנני לנסות זאת, אף כי חוששני, פן לא יבינו אותי כראוי, מפני הקצור והשטחיות שבציורי. קרוב לשער, כי הרצאתי הראשונה, שאיננה שלמה, תעורר את היהודים לשחוק עלי. דרך כסל ופתיות הנהוגה בקרבנו, להתקלס איש ברעהו, הוא שיור ממדת העבדות, שהרגלנו בה במשך מאות השנים של רדיפה ולחץ. מי שהוא בן חורין, איננו רואה בעצמו שום דבר מגוחך ואיננו נותן לשום איש להתקלס בו. ולפיכך פונה אני בראשית דברי אל היהודים, שרוחם אמיצה ודעתם חפשית. המה ישמעוני בראשונה, וכאשר אקוה, יהפכו אחרי-כן לאוהבי. אינני מטיף לאיזה אידיאל חדש, כי ישן נושן הוא. זאת היא מחשבת כלנו – וזה כחה – עתיקה לימים היא כהעם עצמו, שלא חדל מעולם, אף בעתות קשות ורעות, לדגול בשמה.

נפלא הדבר, כי אנחנו היהודים חלמנו את החלום המלכותי הזה במשך הלילה הארוך של דברי-ימינו. והנה האיר היום. עלינו רק להעביר את השֵנה מעינינו, לחלץ את עצמותינו ולהפוך את החלום לדבר שבמציאות. לא חוזה אני ולא נביא, אבל מודה אני: הנני מקוה בבטחה, כי התלהבות נאדרה תתקף באחד הימים את העם היהודי. אולם, לעת-עתה, חפץ אני לפנות בדברים מתונים כלפי השכל הבריא של אנשים בעלי מחשבה מעשית והשכלה מודרנית. לאחרונה תבא החובה לדרוש אל אלה שחוננו בפחות מזה, להורותם ולהלהיב את לבם. את החובה הזאת לא אוכל למלא לבדי, אנכי אשתתף בה בשורה אחת, עם רעים ועוזרים, שאני עמל לרכוש אותם ולאהדם בשביל דבר הנוגע לכלנו; אינני מדבר באוהבי, לבל תתראה תנועתנו כעצמית וראויה מראשית הויתה לבוז ולקלסה. לא; תנועה עממית היא, ועתידה היא להיות לשם ולתפארת, אם ישמרו עליה, לבל תתגאל בדרישות עצמיות, ולוּ גם תהיינה הדרישות לשם רדיפה אחר הכבוד הפוליטי.

לנו, המתחילים בתנועה הזאת, קשה להאמין, כי נראה בעינינו את אחריתה המפוארה. אבל כבר בראשיתה היא מכניסה לתוך חיינו גאות רום-אנשים ואושר של חרות פנימית. אנחנו נטע בעד בנינו, כשם שאבותינו שמרו על מסורתם בעדנו. חיינו הם רגע אחד בנצחיותו של עמנו; ולרגע הזה יש חובות מיוחדות.

שני מחזות מושכים אליהם את תשומת לבנו בתוצאותיהם הכרוכות בעקבם: התרבות הגבוהה והפראות העמוקה שבימינו. אל התרבות הגבוהה יחשבו, לדעתי, הקנינים הנפלאים של הטכניקה, שבאמצעותם אנו משתמשים בכחות הטבע לצרכינו. לתרבות שפלה אני חושב את האנטישמיות. כעת אני יכול לעסוק בשני פרטי הנחתי רק באֹפן שטחי; הם וכיוצא בהם יתבררו ברחבה במחברתי המדינית: “פתרון לשאלת היהודים”, הנמצאה עתה בדפוס.

מאת-השנים הנוכחית זכתה לתחיה נפלאה שהיתה בתבל. לוּ יקום היום בקרבנו איש משנת 1795, לא יכיר את פניה. המלה “אי אפשר” חדלה כמעט בפי חוקרי-הטבע שלנו. בכל מקום, אשר יופיע בו האדם בהמצאותיו, יהפוך מדבר לעדן.

לבנין ערים די לנו עתה בשנים אחדות במספר מאות-השנים, שדרוש היה לזאת בתקופות ההיסטוריה שעברו. בתוך אוצרותיה של הרוח החדשה אצורים כבר קנינים, שאין ערוך להם; מיום ליום הם הולכים ורבים, רבבות מֹחות הוגים וחושבים ומחפשים בכל קצוי ארץ, ומה שמצא האחד, יהיה בין-רגע לקנינו של כל העולם.

מאידך גיסא מחכות שאלות-האנושות הגדולות לפתרון; שאלת היהודים איננה האחרונה שבהן.

יש שאלת היהודים, ואולת היא להכחיש במציאותה. היא קימת בכל מקום, שהיהודים נמצאים בו במספר מסוים. באשר איננה, שמה יביאוה אתם היהודים הנודדים. אמת הדבר, ולא יחדל מהיות אמת, בכל מקום, אף בארצות, שמדרגת התפתחותן גבוהה – וגם צרפת אינה יוצאה מן הכלל – כל זמן שלא נפתרה שאלת היהודים באֹפן מדיני.

אדַמה, כי הבינותי את האנטישמיות, שהיא תנועה מרכבת מיסודות הרבה. אני מתבונן לתנועה זו כיהודי, אך בלי שנאה ופחד. אדמה, כי ידעתי להבדיל בין מה שיש באנטישמיות מן הלצון הגס, מקנאת-לחם שפלה, ממורשת משפטים קדומים, מאי-סבלנות דתית – ובין מה שיש בה גם מהגנה עצמית מדומה. רק חסרי-דעת יכולים ליחס לה סמל תבניתן של רדיפות-היהודים מלפנים. אמנם יש לשתיהן סימנים משותפים, אולם מהלכה הרחב של התנועה נגד היהודים שונה הוא היום. בארצות, שהן ראשונות לאנטישמיות, הנה היא תוצאה משחרור היהודים. בעת שהכירו עמי-התרבות את האכזריות שבחוקים המבדילים, וישחררו אותנו, כבר אֵחרה האמנציפציה לבֹא. בתוך הגיטו התפתחנו בדרך נפלא לעם חי במעמד הבינוני, והתחרותנו הזיקה למעמד הבינוני. וכן עמדנו אחרי האמנציפציה פתאום מוקפים חומת הבורגנות, נלחצים ונדחקים משני עברים, מבית ומחוץ, אמנם לא היתה הבורגנות הנוצרית נמנעת מהשליך אותנו טרף להסוציאלות, אולם זה לא היה מועיל הרבה.

שאלת היהודים איננה בעיני לא סוציאלית ולא דתית, אם גם תתראה בצביון זה או אחר. שאלה לאומית היא, וכדי לפתרה, דרוש שנעשה אותה לשאלת העולם המדיני, שצריכה להיות נחתכת על-פי מועצת עמי-התרבות.

עם הננו, עם אחד!

בכל המקומות נסינו בתם-לבבנו להיות לעם אחד עם יתר התושבים, ולהשאיר בידינו רק את אמונת אבותינו לבדה. אבל דוחים אותנו בשתי ידים. לשוא הננו פטריוטים נאמנים, ובמקומות אחדים גם במדה נפרזה, לשוא אנו מקריבים חלבנו ודמנו ככל יתר התושבים, לשוא אנו עמלים להגדיל כבודן של ארצות מושבותינו באמניות ובמדעים ולהרבות עשרן במסחר ובקנין. בארצות, שבהן אנו יושבים כבר מאות בשנים, נחשבנו לזרים גם בעיני אלה, שאבותיהם עוד לא נאחזו בארץ, בעת שאבותינו אנחנו כבר נאנחו בה. הננו אפוא בכל מקום אזרחים נאמנים כההוגינוטים בשעתם, שנאלצו לעזוב את ארצם.

לוּ נתנו לנו מנוח…

עם אנחנו, והאויב עושה אותנו לעם, אם נחפץ או לא; תמיד היה כן בדברי-ימינו. בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת, ופתאום יגלה לעינינו כחנו. אמנם כחנו אתנו ליסד מדינה, מדינה שתהיה למופת. יש לנו האמצעים הדרושים לתכלית זו; אינני צריך לפרטם פה, יען כי נכללו במחברתי, שבה עניתי בסדר נכון על כל הטענות נגד הצעתי, שהגיעו אלי. את תכניתי הצעתי לפני פוליטיקאים, רבנים, מלומדים, אנשי-צבא, אמנים, חוקרי טבע, בעלי-מסחר ממקצועות שונים, וביחוד לפני אנשים מומחים לעניני-ממונות. כל הענין הוא פשוט מאוד ביסודותיו, כמו שצריך להיות, בכדי שיהיה מובן לכּל.

תנתן לנו כברת ארץ מיוחדה, אשר תספיק לכל צרכינו, לשבת עליה ברשותנו, והשאר יהיה נעשה בידי עצמנו.

כמובן אני רואה מראש, כי כל מלה ומלה במשפטי זה, וכל אות ואות שבתיבותיה תהיה לטרף בידי מתלוצצים ומפקפקים. הנני מיעצם להזהר במעשיהם, אם לא יחפצו להיות לבוז.

יסוד מדינה חדשה, עומדת ברשות עצמה, איננו דבר ראוי לשחוק או יוצא מגדר האפשרות. הן בעינינו ראינו כזאת בימינו אצל עמים, שאינם חיים כמונו במעמד הבינוני, אלא עניים וחשוכים, ובכן גם חלשים ממנו. לתת לנו מדינה עומדת ברשות עצמה, זה הוא חפצם האדיר של הממלכות, אשר האנטישמיות מצאה לה קן בארצותיהן.

הממלכות ההן תהינה נכונות למלא חפצנו ביתר שאת ובה במדה, שהתנועה, שאני מציע, תעצור בעד כל משבר בחיי הכלכלה, כאלה שרגילים לבא בתור תוצאות טבעיות מרדיפות-היהודים. כי על כן אני מציע העתקה פנימית של האזרחים הנוצרים לאותם המעמדות, שנתרוקנו לאט לאט ובסדר נכון מן היהודים. ובאחרונה, כשיתנו אותנו לא רק לפעול ולעשות באין מעצור, אלא גם יתמכו בידינו, אז נוכל לסדר העתקת קניניהם של היהודים ליד הנוצרים בנחת ובמדה כל כך נהדרה, שלא היתה דוגמתה בדברי-הימים.

כל זה צריך שיֵעָשה באפן מתאים עם זכיות קימות מכבר, בהתאמה מדויקת עם החוקים, באין אונס, בגלוי, לעין השמש, במשטרם של פקידי הרשות ובהשגחתה של דעת-הקהל.

בקצור נמרץ נוכל לצייר לנו מעשנו עפ"י המשל הזה: אנו מוסרים את מעוננו לאחרים ובונים לנו מעון חדש, יפה מן הראשון. איך נמסור את הבנינים הישנים ואיך נכונן לנו את החדשים, כל זה בארתי לפרטיו במחברתי. העבודה הזו, הפשוטה בעיקרי יסודותיה וסבוכה בפרטי הוצאתה לפעולה, נחוץ שתפתר בידי אגודה בעלת הון – נכנה אותה בשם: “החברה היהודית”.

“החברה היהודית” תעסוק במכירת נכסיהם של היהודים היוצאים.

כאמור לא נוכל לתאר לנו, כי תהיה יציאת היהודים פתאומית. היא תתנהל לאט, ותמשך לעשרות שנים.

“החברה היהודית”, אשר תראה שכר טוב בעסקיה, תוכל בכל אֹפן לתת בהקפה לעניים שבמהגרים את האמצעים לנסיעה ולחומר העבודה, ואלה ישלמו אחרי-כן בעבודתם. עתידים אנו להנהיג עבודת שבע שעות ליום, ולעשות בזה נסיון סוציאלי-מדיני, שיביא תועלת לכל האנושות. בכלל נעמול להנשא למרום ההכרה של העת החדשה. די לנו פה ברמיזה זו. על-פי תכנית קבועה מראש יסולו פועלינו דרכים ומסלות, יבנו גשרים, יקימו עמודי הטלגרף, יישרו את שטף הנהרות ויבנו בתי-מושב גם לעצמם גם לפקידינו. לרגלי עבודתם יפרץ סחר-הארץ, המסחר יפתח את השוקים ואלה ימשכו אליהם מהגרים חדשים. העבודה, אשר נשקיע באדמה, תעלה את מחיר הארץ. בזמן קצר יכירו היהודים לדעת, כי רוח-קבלנותם, שהיתה להם עד כה למקור שנאה ובוז, פתחה לפניהם כר נרחב לעבודה, חדש ובר-קימא. כי ארץ הבחירה בנו בעצמנו היא – ברכושנו ובעבודתנו, אם יתאחדו שניהם בסדר ובמשטר.

כל הנסיונות לישוב יהודי, שנעשו עד כה, יצאו מתוך שגיאה ראויה לתשומת-לב. השגיאה היתה בזה, שהביטו על המפעל מתוך אופק צר והשתמשו באמצעים נושנים. נסיון של אולת הוא, להפוך את היהודי לאכר; אבל אפשר לעשותו לבעל אחוזה גדולה או קטנה, העובד את אדמתו במכונות.

כשרוצים היום ליסד מדינה, לא יתכן ליצרה באפן, שהוא לבדו היה אפשרי לפני אלף שנים. אולת היא, לשוב אחורנית למדרגת-תרבות ישנה, בעת שרוצים לברֹא חדשות. לוּ נטל עלינו, למשל, לגרש חיות רעות מאיזו ארץ, לא נעשה זאת באפן, שהיה נהוג אצל יושבי אירופא במאה החמישית. לא נצא יחידים, איש איש רומחו וחניתו בידו, לקראת הדובים, כי אם נבא לצוד ציד בהמון עליז, ונחריד את אוכלי האדם ממעון רבצם, ובהאספם למקום אחד נשליך עליהם כדורי-מות.

בבנותנו לנו בתים, לא נבנה בתי-עץ רעועים על שפת-הים, כי אם נבנה, על פי תורת הבניה בימינו, בתים נהדרים ויפים למראה, מאשר היו עד כה, כי יש לנו אמצעים, שלא היו עוד לעולמים.

אחרי השדרות השפלות במצב הכלכלה תצאנה לאט לאט הגבוהות מהן. כל הנואשים מתקוה יֵצאו ראשונה, ובראשם ילכו בני ההשכלה הבינונית, הנרדפים בכל מקום, אשר מספרם בקרבנו גדול יותר מדאי.

אנשי-המדע, עורכי-הדין והפקידים שלנו יפקחו מטעם הרשות על הפועלים “שאינם מלומדים”.

כמובן יהיה לנו גם חיל צבא, שישמור על הסדרים מחוץ ומבית.

בני-ביתם של שרי-צבאנו ופקידינו יהיו ביציאתם אל המולדת החדשה למופת “לבעלי הבתים” שבמעמד הבינוני. ובבואם אל הארץ יביאו אתם שמה את צרכי החיים הגבוהים, יבראו את השוקים הדרושים, ולאחרונה גם את האמנות וחרשת כל מעשה.

בנינו, שאליהם ביחוד אני פונה בדברי, יקדישו את כחם לעבודת רעיוננו. אולם עליהם לברר לעצמם מראש, כי אין בדעתנו ליסד ממשלת-דת, אלא מדינת-אזרחים מודרנית וסבלנית. אבל בשומנו לב לאמונת אבותינו, נקים מחדש את מקדשנו בהדרו העתיק. אנחנו נרים את נס-היהדות החדש – דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה תהיה לאות על טהרת חיינו החדשים, והכוכבים המה אות על שבע שעות הזהב של יום עבודתנו, כי בשם העבודה ידגלו היהודים, ההולכים אל ארצם החדשה.

מי שרוצה להשתתף עמנו, יעמוד תחת דגלנו וילחם בעדו בדבור, בכתב ובמעשה. אני מקוה, כי יעשו זאת צעירינו, השואפים לעלות מעלה, שבמקומות מושבותיהם נחתמו כל הדרכים בעדם.

רוסא חשב לבסיס המדינה את האמנה אשר יכרתו ביניהם יושביה. לדעתי תוכל מדינה להוסד על ידי כח-ההרשאה לנהל עסקי אחרים. בהיות נכסיו של איש בסכנה, ואין הבעלים יכולים להגן עליהם, יכול מי שיהיה לעמוד ולהגין עליהם. זה הוא המורשה, המנהל את עסקי אחרים. הוא לא קבל את המשרה, זאת אומרת, לא נתנה לו פקודה בידי שום אדם. פקודתו באה לו מתוך נחיצות גבוהה מעל גבוהה. כמובן, עליו להיות זהיר בפעולתו בתכלית הזהירות.

וכן צריכים אנו למנהל עניניו של העם היהודי.

העם היהודי, בהיותו עתה מפוזר בארצות גלותו, איננו יכול לנהל בעצמו את עניניו המדיניים. ויחד עם זה הוא נתון במקומות שונים במצוקה גדולה או קטנה. הוא צריך קודם כל למנהיג.

הצרך להקים מנהיג כזה, הוא איפא היותר עקרי בצרכינו. אבל לא יתכן, שיהיה המנהיג איש יחידי; היחיד, שיקח על שכמו מפעל כביר כזה, יהיה רמאי או שוטה. ולפיכך דורשת גם טהרת הרעיון גם הוצאתו לפעולה, לבל תהיה משרה זו תלויה באישיותו של יחיד. מנהיג-היהודים צריך שיהיה חבר אנשים, שיתאחדו למטרה ידועה, לאגודה. האגודה הזאת תוסד, כפי שאני מוצא לנכון להציע, בשורה הראשונה מקרב אנשי-המרץ שביהודי אנגליה, אשר לפניהם הצעתי את תכניתי בלונדון. היא תקרא בשם “אגודת היהודים”, ותעודתה שונה היא מזו של “החברה היהודית”, שהזכרתי למעלה. אגודת היהודים תהיה מקום המרכז להתחלתה של תנועת היהודים.

לאגודה יש תעודות מדעיות ומדיניות. ליסוד מדינת היהודים, כאשר אתארהו לי אני, צריך שתקדמנה ידיעות רבות ברוח העת החדשה. לוּ נצא היום ממצרים, לא יתכן שנלך בדרך התמימות של ימי קדם. קודם כל עלינו להביא בחשבון את מספרנו וכחנו.

מחברתי תביא את שאלת היהודים לידי וכוח כללי. חובבים ומתנגדים יקחו בו חלק – וכאשר אקוה, לא בסנגוריה של אנינת דעת ולא בחרפות ובזלזולים. הוכוח יהיה גדול לפי ענינו, רציני ופוליטי.

“אגודת היהודים” תאסוף את גילוי-דעתם של ראשי הממשלות, בתי המחוקקים, קהלות היהוּדים והחברות, שיביעו בדבור ובכתב, באספות, בעתונים ובספרים.

באפן זה תדע ותברר האגודה בפעם הראשונה, אם כבר הגיעה העת, שהיהודים חפצים ומוכרחים לצאת אל ארץ הבחירה. האגודה תקבל מאת קהלות היהודים שבכל ארצות התבל את החומר לספירה מקפת את כל עניני היהודים.

עבודות האגודה המאוחרות בזמן תהיינה: החקירה המדעית בטיב הארץ החדשה ואמצעיה הטבעיים, אחדות התכנית להגרה ולהתישבות, העבודות במכינות לקביעת חוקי הארץ וסדרי הנהגתה; כל אלה תתפתחנה באפן מתאים אל התכלית הרצויה.

בקצור, אגודת היהודים תהיה התא היסודי, שממנו יתפתחו אחרי-כן כל סדרי חיי-הצבור במדינת היהודים.

היהודים המודים ברעיוננו המדיני יתאגדו והיו ל“אגודת היהודים”. וע"י זה ימסר בידה כח-ההרשאה לדבר בשם היהודים ולבא במשא-ומתן עם הממשלות.

אם יאותו איפא מלכי הארץ למסור ביד היהודים ממשלת איזו ארץ נייטרלית ועומדת ברשות עצמה, אז תבוא האגודה במשא-ומתן עמהם בדבר הארץ, אשר תבחר. והנה עתה שתי ארצות לפניה: פלשתינא וארגנטינא. בשתיהן כבר נעשו נסיונות-לישוב חשובים בערכם; בכל אֹפן על היסוד המוטעה של הגרה אטית וחשאית. הגרה כזו סופה להזיק. אפשר שלא תצלח כלל; ואם תצלח, תגרום לאנטישמיות שתבא.

כי יבוא, היום, כנהוג, והממשלה תהיה מוכרחת לשום לב להפצרת אזרחיה, הרואים את עצמם נדחקים, ולסגור שערי ארצה בפני היהודים הנודדים. להגרה יש אפוא תועלת רק אז, אם תוָסד על בסיס בטוח של מדינה עומדת ברשות עצמה.

“אגודת היהודים” תשא ותתן עם ראשי הארץ, בהסכמת ממלכות אירופא האדירות, אחרי אשר ייטב הדבר, בעיניהן. יש לאל ידנו להביא תועלת רבה לראשי הארץ, המושלים בה עתה, לשאת אתם במשא שטרות חובותיה, לסול מסלות ודרכים, שהם נחוצים גם לנו, ועוד בדברים רבים כאלה. ויסוד מדינת היהודים, כשהוא לעצמו, יביא תועלת גם לשכניה מסביב, יען כי ברב או במעט תעלה תרבותה של ארץ את ערך הארצות אשר סביבותיה.

הנבחר בפלשתינה או בארגנטינה? האגודה תבחר בארץ, אשר יתנו לה ואשר עליה יסכימו רוב בני עמנו. האגודה תברר את שתי אלה.

ארגנטינה היא אחת הארצות הדשנות והפוריות בעולם, ארץ רחבת-ידים, שאנשים בה מעט ואקלימה ממוצע. ממשלת-העם בארגנטינה תתן לנו בחפץ-לב כברת ארץ להיאחז בה. אמנם, הגרת היהודים שעד כה – לא היתה שם לרצון; חובתנו היא לברר לממשלת ארגנטינא את ההבדל היסודי, שבין הגרתנו עד כה ובין הגרתנו החדשה.

פלשתינא היא ארץ-מולדתנו ההיסטורית, שלא משה מזכרוננו. די לנו לקרא בשמה, בכדי שיתעורר כל העם בחרדת-קדש נאדרה. לוּ חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת, כי עתה היינו נכונים להביא סדרים גמורים בעניני אוצרותיה של תוגרמא. לאירופא נהיה שם כחומה בצורה נגד אזיה; אנחנו נעמוד שם על המשמר להגן בעד התרבות מפני הפראות. בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו. בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים נבקש תחבולה על-פי משפטי העמים, כי יבדלו מתוך אחוזתנו. אנחנו נשמור על המקומות הקדושים ההם, ובקיומנו נהיה אחראים על מלוי חובתנו הזאת. משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה סימן ואות על שאלת היהודים, שנפתרה אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים.

אמנם ידעתי, כי בנסותי להפיח חיים חדשים ברעיון ישן נושן, נכון אני להיות לשחוק ולמפגע למתנגדים שונים. הנוחים שבהם ימצאו במחשבותי סימני אוטופיה. אולם, מה בין הצעה של אוטופיה להצעה, שאפשר להוציאה לפעולה? האוטופיה היא לפעמים מכונה נפלאה רבת-התכונה, שאינה חסרה אלא כֹח מניע; לעומת זאת נוסדה ההצעה האפשרית על כח נמצא בפועל.

את הכֹח הזה, הדרוש לנו, תמציא לנו האנטישמיות. אחדים יטענו נגדי, כי אני מוסיף בזה און ועצמה לאנטישמיות. לא אמת הדבר, יען כי האנטישמיות תלך ותצמח גם בלעדי הצעתי, כל זמן שלא יבערו את סבות צמיחתה מן העולם. אחרים ידאגו להונם ורכושם ויחרדו מפני הפסד עסקיהם. במחברתי, שהזכרתי פעמים הרבה, פרטתי דרכים שונים, שבהם אפשר למכור נכסי דלא ניידי, להעתיק עסקים לארץ חדשה, להרחיב גבולותיהם על-ידי סניפים, להשיבם אל מצבם הראשון או להגדילם.

מה יהיו סדרי ממשלתנו?

טובה בעיני הריפובליקה האריסטוקרטית, אף-על-פי שבארץ מולדתי הנני נוהה מתוך הכרה פנימית אחרי המונארכיה.

אבל דברי-ימינו היו נפסקים זה זמן כביר, עד כי לא נוכל לשוב ולתקן לנו סדרים כאלה. ולוּ רק ננסה לעשות זאת, נהיה לשחוק ולקלסה.

באיזו שפה נדבר? כל איש יחזיק בשפתו, שהוא מחבבה בתור מולדת למחשבותיו. ומדינת השוויץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, להתחבר ולשבת יחדו. גם בארצנו נהיה את אשר היינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב בדאבון נפש את ארצות מולדתנו, שגורשנו מקִרבּן.

יאמרו, כי נותן אני חרב ביד שונאינו. גם זה שקר הוא. כי הדבר, שאני מציע, לא יצא לפעולה, אלא אם כן יסכימו לו רוב היהודים. אפשר, שיעשו איזה דבר נגד יחידים או קבוצות של היהודים האדירים כעת, אולם בשום אפן לא תצא רעה מטעם איזו ממשלה נגד כל היהודים. שווי-זכיותינו לא יוכל להבטל עוד במקום, שכבר היה בו לחוק; כי אם ינסו לעשות כזאת, ימהרו כל היהודים, כעניים כעשירים, לבקש להם מנוס אל כתות המהרסים הקיצונים. בארצות, אשר יחלו רק במעט להתנהג עם היהודים שלא כשורה ולעוות משפטם, לא יאחרו לבוא משברים בחיי הכלכלה. ועל-כן לא יוכלו לעשות גדולה או קטנה לרעתנו, מבלי אשר ירֵעו העושים זאת גם לנפשם הם. בין כה וכה מתגבּרת השנאה.

ואם יאמרו: אין כל תקוה להצלחת המפעל, גם אם תנתן לנו הארץ והממשלה, – יען כי רק העניים ילכו שמה? על זאת אשיב: אלה, רק אלה נחוצים לנו בראשונה! רק הנואשים מתקוה מסוגלים לכבוש את הארץ.

העשירים והחיים בטובה יבאו אחריהם, בראותם, כי אפשר לחיות גם בארץ החדשה חיים כה נעימים, ואולי עוד יותר נעימים מן החיים אשר בארצותיהם.

המוסדות שלנו, “החברה היהודית” ו“אגודת היהודים”, האחת לעניני הצבור והשנית לעניני היחידים, יבראו בזמן קצר את התנאים הדרושים לחיים של תרבות.

אבל בלי התלהבותם של בני עמנו אי אפשר לנו לעשות דבר.

נחוץ שיעוף הרעיון ויתרחב עד האחרון שבמעונות הצרים והאפלים, שאחינו יושבים בהם. אלה יתעוררו מתוך השממון והקפאון, כי בחיי כלנו יבא תוכן חדש. ובשום כל אחד מאתנו אל לבו לדעת ולהכּיר את מצבו, תתקפהו התנועה בעזוז כחה.

ומה גדול הכבוד הצפון לחלוצים המתנדבים לעבוד בעד הרעיון!

אשר על-כן אני חושב, כי יצמח מתחתיו דור נפלא של יהודים. דור המכבים יקום ושב לתחיה.

וכן יהיה הדבר: העניים והדלים, שאין להם אף מושג כל שהוא מכח האדם המושל כבר עתה בכחות הטבע, הם רק הם יאמינו ביתר עוז לבשורה החדשה.

הנה היא לפניכם, יהודים! אין זו אגדה, אף לא מקסם שוא וכזב! הכל יכולים להוכח; כי איש ואיש מאתנו נושא אתו מעט חומר לבנין ארץ-הצבי: האחד ברוח בינתו, השני בכח ידיו והשלישי ברכושו, אשר רכש לו.

באה העת, כי נחיה כבני-חורין על אדמת אחוזתנו, ונמות בשלום על אדמת מולדתנו.

(המאמר נדפס בהעתון “Jewish Chronicle” מיום 17/1 1896 בשם “A Solution to the Jewish Question ”)

(לונדון)

אם אמת היא, כי נתן אלהים את השפה לאדם, למען אשר יסתיר את מחשבותיו, אז נתאמת דבר זה אצלי, ביחוד בנוגע אל דבורי האנגלי. הטבע מנע ממני כל מה שדרוש לאיש, הבא לנאם בפומבי באנגלית, כלומר את המבטא הנכון. ואין אני נמנה בין המאושרים, שאינם יודעים מה רע הוא מבטאם. חבל, שאני יודע זאת.

והנה לא חפצתי בשום אפן להסתיר את מחשבותי בדברי אליכם, אף אם יש גם מקרים, שאי־אפשר, לטובת הענין, לאמר הכל. יש קצב לדברים, ועלי לשמור את הקצב היום ובמקום הזה ביתר שאת, מפני שמקום ניטראַלי הוא. יש פה גם חברים גם מתנגדים לדעותי, ואני מרגיש כחובתי הראשונה, שלא להרגיז שום איש, המסב עמי בידידות על שלחן אחד. הן רק בגלל זה נעתרתי לקריאתכם בתודה עמוקה, מפני שידעתי, כי יש באגודת המכבים מתנגדים לדעותי, וכי ההתנגדות ערוכה רק נגד הדעות ולא נגד האישיות. בשעה שכבדתם אותי לפני חמש שנים למנות אותי לחבר־נכבד עוד לא עשיתי אי־אלו דברים, שאולי לא הייתם מסכימים להם אחרי־כן. אין אמנם את נפשי לגלות סוד, כי רואה אני בהזמנתכם של היום הסכמה מאוחרה לכל נאומי ומעשי; אבל אולי לא אפריז על המדה בחשבי, כי עודכם מחזיקים אותי לראוי והגון להיות חבר־נכבד לכם.

אין דבר בעולם שאוכל להתגאות בו יותר מאשר אם אתבונן אל אפיה ותעודתה של אגודתכם: הרמת מצב המוסר וההשכלה בקרב היהודים.

בשנים האחרונות דאב לבי פעמים הרבה על אשר נחרו בי יהודים, לכאורה רק בשביל זה, שעסקתי בענינים הנוגעים אל היהודים.

אלמלי הייתי עוסק בעניני חינה, כי אז היו החינאים מתנפלים עלי. על כל פנים מורשה אני לעניני היהודים. אבל, כידוע, לא ישימו לב לזה, ולפיכך, אם גם מבין אני את ההתנפליות, יש לי בכל זאת סבה להתפלא על העׂז והעול שבהן, ורואה אני חובה לעצמי להתאונן עליהן בפני חברי־לדעה. אולם בזה באתי עד קץ הערותי, מפני שאינני רוצה להפריע את שלום הסבתנו אף בזכרון המריבות שהיו בשנים האחרונו.

להפך, בכל תומת־לבי חפץ אני, כי תחדלנה המריבות בין יהודים ליהודים מהיום והלאה. כדי שאוכל להגיד זאת, היתה לי ההזדמנות לנאם באגודת־המכבים רצויה מאד. התנועה, שלה אני מקדיש את כחותי הדלים, לא רק זקוקה היא לרכוש לה את חבתן של כל החברות היהודיות, אלא גם מסוגלת היא לזאת יותר מכל תנועה אחרת.

בעולם של אינם־יהודים התפלאו הרבה על הדבר, שבכלל אפשר היה למצא מתנגדים בין היהודים; כל כך טבעית ומובנה מאליה נראתה הצעתנו לפתרון שאלת היהודים.

רוצה אני אמנם להודות, כי עשינו אי־אלו שגיאות גדולות בהנהלת מפעלנו, כי לא היו דברינו ברורים ומעשינו נמרצים כל צרכם, כי לא הכרנו את ערך פעולותיהם של האנשים, אשר פעלו לפנינו או יחד עמנו לטובת היהדות, בתודה הראויה להם.

אבל כל אלה השגגות והמריבות צריכות, כמובן, לחדׂל בו ברגע, שאנו עומדים אולי לפני תקופה חדשה בתולדות העם היהודי.

חברי ומתנגדי הנכבדים! על נקלה תבינו, מה קשה עלי לדבר דוקא על הפרט הזה, שאתם מחכים, כי יתברר על ידי עתה. מסוכן הוא, אם אדבר יותר, ומסוכן גם כן, אם אדבר פחות מהראוי. היו לי כמה נסיונות לא טובים בבאורים שנִתְּו לדברי. אינני חש בנפשי שום אשמה, כאילו עוררתי תקות־שוא בלבות ההמונים המחזיקים ברעיוננו, ובכל זאת טפלו עלי גם את האשמה הזאת. מעולם לא הבטחתי לעשות נפלאות, אלא בררתי, כי בדרך העזרה העצמית בלבד תבׂא הגאולה.

אמרתי: “אל תבטחו בעזרת זרים, אל תבטחו גם בנדיבים או בזה שתתרככנה האנבים, – כי הנדיבים נותנים לכל היותר נדבות, המשפילות את האדם, והאבנים אינן מתרככות לעולם. עם, הרוצה להתקומם, מחויב לזקוף הכל על חשבון עצמו”.

באׂפן זה התחלנו ללכת, כידוע, בדרכנו המלאה מכשולים. היו רגעים רעים גם טובים, – רגעים, שבהם מתיאשים, ורגעים שבהם חוזרים לקוות. ברגע טוב שכזה, בסתו שנת 1898 היה הדבר, אמרתי פה בלונדון לאחי שבאיסטנד, כי חושב אני, שתקוותינו קרובות לצאת לפעולה. זאת לא היה לי להגיד. התנפלו עלי כעל איש תככים. אבל ימים יבאו יחרצו את המשפט, כשיהיה כל חׂמר התעודות נגלה בקהל. אז יראו. מה צדקתי גם אז, ומה שאירע בינתים.

אבל משפטים, אשר יחרצו עלינו אחרי שלשים או חמשים שנה, אינם מנחמים אותנו בשלמות על תלאות הרגע, וחסרון גדול אחד יש לו לעתיד, שאין אנו יכולים להנות ממנו, אף כשהוא נעים לנו.

ועל כן שמתי לי לחׂק שלא יעבור, לבלתי עורר עוד שום תקוה, אף בהיות לי נמוקים היותר מוכיחים.

אגב מודה אני, כי במדה ידועה צדקו המתנגדים להודעות הבאות קׂדם זמנן. טוב שיחכו העניים עוד איזה זמן, משיקדימו לשום לדרך פעמיהם. הן בכל זה מונחה אחריות גדולה, ובמדה שמרבים חברי ואני לעסוק בדבר בכׂבד־ראש, בה במדה עלינו להזהר יותר. ואני מוסיף ואומר: אם אחרי הנסיונות שהיו לי לא אׂמר חצי שעה לפני הגמר המקווה: “השגנו”, אז אפשר שתהיינה סבות מועילות, כי גם חצי שעה אחרי גמר הענין לא נפרסם דבר.

רואים אתם, אדוני, כי בררתי לעצמי את הסכנות הכרוכות באמירה יותר מדי, אולם יש גם סכנה באמירה פחות מהראוי. זוהי הסכנה, שמא יחשבו, שאין בכלל מה להגיד. ביחוד בהזדמנות כזו, כשמחכים לאדם שיפתח פיו לא רק לאכילה בלבד, יפה הוא כמעט להגיד דבר מה. ולא רק למסובים אתנו אני מתכון, אלא גם לאחינו הרחוקים שבארצות־היבשה, ובכל יתר חלקי התבל, אשר יקראו על שיחתנו היום בעתונים, בעתונים שבכל הלשונות – הנני חושב, כי ישאלו כלם את השאלה האחת: “מה נשמע חדשות?”

מסעי האחרון לקונסטנטינופול וקבלת־הפנים בכבוד ובחבה, שבה נתכבדתי שם, מצדיקים בכל אׂפן את השאלה הזאת.

רוצה אני להשיב עליה. לא לפלא גדול יהיה בעיניכם, אם כמנהג היהודים, אשיב על השאלה – בשאלה. אולם אם אתם המסובים פה תשמעו את תשובתי השואלת, אם הרחוקים יקראוה, אז תעמוד אולי לנגד עיניכם כל השאלה היהודית בעניה ובהדרה.

שאלתי, שאלתי היהודית, השאלה היהודית היא: “האם נכונים אתם להכיר תודה בעד עזרה היסטורית, שמביאים לכם? האם נכונים אתם לתמוך בידי הבא לעזרתכם? כמה גדולה וכמה מהירה היא התכוננותכם?” פחות מכל צריכים דוקא אנשי־המעשה, בעלי־החשבון, בעלי־המספר והמשקל להשתומם על נוסחת השאלה: Do ut des (נותן אני, כדי שתתן אתה)! אין יד מרוחצה אלא ביד שניה, – אם רוצה אתה לקחת, אז תן!

מדבר אני, כפי שאתם רואים, על עסקי ממון, אף על פי שמעודי לא הייתי ולא אהיה לעולם בעל־עסקים. מדבר אני על כסף הרבה. כי בפרוטות אחדות לא יוכל הדבר להעשות. וזה הוא, כנראה, הצד הקשה שבדבר, כי ערוכה נגדנו האירוניה השְׂבֵעה של בני־אדם, שאין להם בעולמם אלא עניני רבית ורבית־דרבית. אגב הנני זוכר את הערתו החדודית של אחד הבנקירים, שאמר לי פעם אחת: “כשתציע לבעלי־עסקים איזה עסק, שיש בו קצת ריח מוסרי או אידיאלי, אז תפגוש תמיד באי־בטחון היותר גדול!”

אפשר שהצדק אתו. אפשר שהמוסריות איננה תעודה טובה בעיני בני אדם, שאינם יודעים אותה. אבל אם לא ימצא הכסף אצל השדרות הגבוהות, אז תתננה אותו הנמוכות. ועל כן אני שולח את דברי אלה מעל השלחן הערוך הזה החוצה.

דרושים לנו בימים הקרובים כשני מיליונים לִירָא אנגלית. כפי שתזכרו, זה הוא הסכום, שדרשנו חברי ואני בעת שנוצר המוסד הכספי של תנועתנו, “אוצר התישבות היהודים” בלונדון. התוצאה לא היתה כפי מה שקוינו, אף על פי שהכסף הנאסף הספיק במדה, שאפשר היה לפתוח את אוצר התישבות היהודים“. אם ישמע העם היהודי את כרוזי מהיום ויוסיף על הכסף, הנמצא כבר בקופת אוצר ההתישבות, עוד רק מיליון וחצי ל”ש, אז נוכל ללכת הלאה.

עצם הענין גורם לכך, שהנני מוכרח לדבר על הכסף כעל דבר הכי חשוב ברגע הזה. אבל בחוג הזה של פילוסופים ואמנים, משוררים וחכמים, תהיה לי הרשות להראות במלה אחת על יסודותיה הנסתרים והיותר עמוקים של תנועת היהודים החדשה.

גם להוציא את הברזל מחיק האדמה דרוש היה זהב. האם לא נדמה, כאילו היה זה עסק של חלופין בתיאוריה? ברזל שאינו שוה כלום, בודאי שאין זו מתכית יקרה! אבל האדם הקדיש לזה את עבודתו ואת מחשבותיו, והמתכית הגרועה מקבלת צורה חדשה: נהיה לשביל ומשתרעת כעין מוסֵרָה מארץ אל ארץ, נהיה לכלי־אומנות ולמכונה, לעמוּד ולקורה, מתנשאה בתור גשר ממעל לנהר ומחליקה, למרות כבד־משאה, בתור אניה על פני הים המלא ריח צח, לחופים חדשים וישנים.

בימינו אלה אין לנו עוד לקומם מכבים מלומדי מלחמה, – לא, מכבים של עבודה, של עבודת הרוח והגוף.

ועל כן אני מרהיב עׂז בנפשי להאמין, כי גם אלה מכם, אדוני, שלא השתתפו עמנו בתחלה, עוד יספחו אלינו. כי המטרה, שאליה אנו שואפים, היא מלוא היעודים היותר גבוהים של עמנו.

צר לי מאד לראות, כי ילחמו בי בכלי נשק כאלה, וע“כ הננ שם פני לאחרית דברי המאמר ואֹמר: אם יוסיפו לגעור בי ולאַים עלי, כי אכבוש את נבואתי, יוכל היות, כי יפול עלי לבי וחדלתי מעבוד את עבודת עמי, אשר נכון הנני להקריב נפשי עליה. אולם רואה אני מדברי בעל המאמר, כי כבד יכבדני, וע”כ הנני להשיב על השגותיו ברוח שקטה: א) שקר הדבר, כי לא אבה הבארון רוטשילד בפאריז לקבל את פני, ונהפוך הוא, כי בשובי מלונדון, התמהמהתי שני ימים בפריז, והבארון, בשמעו את דבר בואי שמה, שלח לקרא אלי וישוחח עמי וידבר אתי הרבה על אדות הצעתי, בפני שני אנשים גדולים ונכבדים, אשר היו בחברתי ואשר יוכלו להעיד על זאת.

ב) בקונסטנטינופול קבלנו בסבר פנים יפות, על זאת יודו גם מתנגדי. אולם מתפארים המה, כי ידעו יותר ממני, כי ידעו את אשר צוו הפחות מאחורי הפרגוד, וכי הרעותי בהצעתי לבני המושבות וכו' וכו'. ידעתי, כי המתפארים בזאת – המה אנשים אשר חרה אפם בי ובהצעתי על כי לא מצאו חן בעיני דרכי הישוב מעט מעט כאשר היה עד כה. אך באהבתי אל עמי כלתה נפשי לדעת אם אני את אשר ידעו האדונים האלה, ועליהם, אם טובת עמם ידרשו באמת ובתמים, עליהם החובה להגיד ברור ומפורש את אשר הם יודעים יותר ממני. אם נוסדו טענותיהם נגדי על אדני אמת, אל נא יוסיפו לכסות את שמם וללחום נגדי במארב ובמסתרים, ק בגלוי ולעיני הקהל, ואז אדע מי המה מתנגדי.

כי קשרו עלי במסתדרים זאת ידעתי זה כבר. רבים מאנשי בריתי בקונסטנטינופול גלו את אזני על הדבר, והשמועות הבאות יום-יום בכה"ע ומלאות דברי שקר וכזב תעידנה על הקשר הזה. אך מי הוא זה האויב המסתתר, לא הצליח בידי לדעת עד היום. הנני עמל בכל עוז למצא את אויבי זה ולהסיר את המסכה הנסוכה על פניו ולגלות קלונו בעיני כל אוהבי עמנו, ובמצאי אותו עתיד הוא לתת לנו דין וחשבון על מעשי תעתועיו המוליכים את העם תועה. זמן רב לא שמתי לב לשמועות כוזבות כאלה, אולם עתה לא אעצור עוד כח לעבור עליהם בשתיקה. ובפרט נרעש לבי לקול השמועה, כי לרגלי השתדלותי בקונסטנטינופול ­– גזרה הממשלה גזרות רעות על המושבות ותצו לסגור שעריו בעד הבאים שמה מחדש. בשמעי כזאת מהרתי לשאול את פי ציר ממשלת תוגרמה בווינא, מחמד נדעים ביי, והוא העיד לי פעמים נאמנה על פי ידיעות מקונסטנטינופול, כי שקר הדבר ורק בזדון העבירו קול כזה במחנה. לא אעשה שקר בנפשי להתפאר כי מעת היותי בקונסטנטינופול, הקלה הממשלה ליושבי המושבות, אולם גם שום גזרה לא נגזרה בגללי ובגלל הצעתי החדשה. אנכי לא הרעותי למצב המושבות, כשם שלא הותרה בגללי הגזרה מאז נגד ביאת היהודים אל הארץ, כי התוגרמים לא נואלו לעשות עם היהודים חסד של אמת ולתת להם דבר מה בחנם, אשר יוכלו להוציא מנו תועלת חמרית לטובת מדינתם.

פה מצאתי מקום להעיר על דברים רבים שלא פורשו עד כה ואל הבינו אותם אלה, אשר יראו בי איש צר ואויב להמושבות הנוסדות עד היום. נניח, אבל הדבר הזה לא דוקא הוא, נניח איפא, כי בהודע תקות היהודים – לשוב אל ארצם – לממשלת תוגרמא, אז תשים לב לעצור בעדם ולגזור גזירות עליהם, הן אז טוב, כי יהיו שם במושבות אחינו רק מעטים, אשר נכונו להם השפטים, מאשר יתוספו עליהם עוד קולוניסטים חדשים. כל איש אשר לא יעזוב חיי עולם פני חיי שעה, אשר ישים לבו לטובת עמנו לדורותיו, עליו, כמובן, לחשוב מראש את העתידות לבא ברבות המושבות בו באופן אשר נוסדות עד כה. היחשבו מתנגדי לאה, כי רק הצעתי יכלה לעורר את החשד הנורא בלב ממשלת תוגרמא ובבוא שמה, מעט מעט, עוד עשרים או חמשים אלף קולוניסטים לא תבין הממשלה מאומה מחפץ היהודים ומטרת בואם אל ארצה? בכלל נכבדה היא ביאת היהודים לאה“ק בערכה מיציאתם אל איזה מקום אחר. הן הכל יודעים, כי ארצם – ארץ אבותיהם היא, אשר כלתה נפשם אחריה, ובעלותם שמה ולא לארצות אחרות, מקום מכרה הזהב וארצות קולטורא אחרות, אשר יוכלו למצא שם לחם בנקל, אות הוא, כי רק לזאת ישאפו, לשוב אל ארץ אבותיהם הקדושה להם. כל עוד תהיה תנועת הישוב במחשך ובמסתרים, בלתי גלויה ומוסכמת עפ”י הממשלות, יכולות בכל עת ובכל שעה לפרוץ מבוכות רעות ונוראות לרגלה. וע“כ אני חושב, כי הועלתי לעמי במה שעוררתי לעשות את תנועת הישוב לגלויה ומפורסמת ולא נגד רצונה הגלוי של ממשלת תוגרמא. וכן העידותי בשריה המדברים בשמה בקונסטנטינופול, כי חפצים אנחנו לבא אל הארץ במחיר תועלת, שנוכל להביא אליהם, ולא בחסד חנם, וכי נעשה את רק ברצון הממשלה ועפ”י הסכמתה. לפי דעתי לא טוב, כי תעבור תנועת הישוב הלאה בדרכה אשר הלכה עד כה. דואג אנכי לשלום אחי ובני עמי האמללים הנשלחים שמה עתה, בטרם הכינונו להם שם מגן וסתרה, בטרם נוכל לערוב להם, כי יבאו שמה אל המנוחה והנחלה, לחיות שלוים ושקטים מפחד רדיפות וגזרות.

ג) ע"ד פעולתי בלונדון הנני משיב בקצרה: צר לי מאד כי הכותב, אשר נראה מדבריו, כבד יכבדני, יאמין בכל זאת לדברי מתנגדי יותר מאשר לדברי. כידוע “לא נבנתה רומא יום אחד” וגם הצעתי בדבר גדול-הערך כזה לא תצא כלה לפעולה במשך ירחים אחדים. לולא שמעתי לקול המשל ההמוני כי “לפתאים לא נוכל להראות חצי המלאכה”, כי אז אולי הודעתי בקהל פרטים רבים מכל הנעשה לטובת הצעתי והצעדים הרבים אשר עשתה קדימה. אבל, לדאבוני, לא רק חכמי לב יבאו אל האספות לשמוע, כי אם גם המון פתאים רבים בתוכם, ובין הפתאים האלה ישנם גם רעים וחטאים שדרכם לילך ולהזיק. הנני מבטיח עוד הפעם את המטילים בי ספק, כי בלונדון נעשו דברים רבים נכבדי ערך לטובת הרעיון וגם שם החלו, כבמקומות רבים אחרים, לירות אבן הפנה למוסדות הבנין הגדול, אשר לא רק חזון לבי הוא, כי אם חזון כל העם כלו ומשאת נפשו.

הנאום באגודת-ישראל האוסטרית “אוניון” / תיאודור הרצל

¹

(ווינא)

יש בכם אשר שמעו, כי רוצה אני ליסד מדינה יהודית, ותבאו הנה לראות בעיניכם את הפתי המגוחך, האומר ליצור יצירה, בכל אופן בלתי מצויה כזו, אשר למצער זה כבר לא היתה כמוה. ויש אשר שמעו ע"ד הרעיון הנפלא, הנקרא בשם ציונות, שגם בו יש הרבה מן הזרות. בדיוק אין איש יודע מה טיבו של הרעיון. אומרים רק זאת, שעל היהודים לקחת איש תרמילו בידו, לעזוב את ארצות מושבותיהם וללכת לאיזה מקום, לאיזה חבל-ארץ חדש ולהתישב שם.

כן למצער חוה לי בשנה העברה איש אחד נודע בקהלתנו את דעתו על אדות הדבר. הוא שמע, הגיד לי, כי רוצה אני להוליך את היהודים לאיזה מקום, שעוד לא דרכה עליו רגל אנוש. אבל גבירותי ואדוני, המחשבה הרעה להביא נזק כזה להאנטישמיים שלנו לא עלתה מעולם על לב הציונים. שערו בנפשכם, כי כלתה הצעקה על דבר היהודים משוק החיים, ומה נשאר עוד? הריני מוכן אפוא לבאר לכם, מה טיבה של ציונות זו, העלוטה בדמיונות ואשר ילשינו עליה מבלי שיבינוה. ואני מעירכם. כי אני לא אגיד לכם, כי ציוני אני. לא, אתם כלכם ציונים. ועוד תוסיפו להשתומם, אם לא אגלה לכם חדשות, כי אם דברים הידועים לכם מכבר. חפץ אני להראותכם רק דברים שהסכנתם לראות מעודכם. על כל פנים תהיינה המסקנות, שאני מוציא מהם, חדשות, שלא הורגלו בהן רבים. ולתכלית זו עליכם להרשות לי לעבור בסקירה-לאחור קצרה על התפתחות היהודים, שאני חושבם ללאום.

יודעים אתם, כי ההסטוריה שלנו, דברי ימי גלותנו החלו בשנת השבעים לספירת הנוצרים. הפולמוס של טיטוס, שבו ראה מוֹמזֶן את הסבה להפצת הנצרות, ושבאחריתו הָגלינו ונמכרנו לעבדים שבויי-מלחמה, הוא בּעצם וראשונה תחלתם של דברי ימי היהודים הנוגעים אלינו ביותר, מפני שעד היום הזה עוד אנו סובלים מתוצאותיהם של המאורעות בימים ההם. זה הוא דבר, שאנחנו, אנשי דורנו, לא נוכל כמעט לתארו לנו. יודעים אנו ג"כ, שיש מלחמות בעולם, הנעשות בכונה לדכאות את הצד שכנגד עד בלתי היות לו תקומה. אבל כי תהיינה תוצאות המלחמה קשות כל כך ליחידים הנשארים ימים רבים אחריה, כמו שאירע בימים הקדמונים, זאת נשגבה היא מבינתנו. והעבדות של השבויים לא נגעה רק אל האנשים שחיו אז, לא רק אל אלה שהסבו במלחמה ההיא, אלא גם לששים הדורות שבאו אחריהם. זה ששים דורות לא חדלה גלות – השעבוד לפעול פעולתה; זוהי עובדא, שאמנם היא זרה בעינינו, אך משפיעה הוא עדיין על מצב חיינו. מדלג אני על הרבה תקופות של התפתחותנו, איך נדחקנו אל הקולוניות של רומא, ואיך נדדנו מסביב לחופי הים התיכון עד בואנו אל האי תּוּלֵי הקיצוני ( Ultima Thule ), שהיה נראה בעיני הרומאים למרחק אין קץ. אל היהודים רוצה הייתי להתבונן רק בתקופה אחת חשובה ביותר בדברי-הימים, במקום שיצרו להם מולדת חדשה, את המולדת השלישית, לפי דברי ההיסטוריקן גְרֶץ, בספרד של ימי הביניים. בספרד, בזו של הערביים כבזו של הנוצרים, היה מצב היהודים חליפות, פעם טוב ופעם רע, כבכל יתר הארצות. ידוע לכם, ועל זאת הנני להראות, ביחס אל אשר אני רוצה לברר אחרי כן, מה הוא המהלך הטפוסי במאורעות שלנו, המתגלה לפנינו בכל מקום אשר נבוא שמה.

הננו מהגרים ובאים למקומות, שאימת היהודים, הפחד מפני היהודים או יותר נכון, השנאה טרם מצאה שם קן לה. הננו משתקעים, מסתגלים ומתבוללים שם ומנסים להכות שרש בארץ, ומכיון שאנו פכּחים, קמצנים וחרוצים ואיננו מואסים בעבודה, כאשר תחליט האגדה, אנו מתחילים לפרוח גם בתנאים היותר קשים. הננו מתקדמים במסחר ובכל משלח-יד, שואפים לכל מלאכה המכבדת את בעליה, עוסקים באמנויות ובמדעים וגורמים לעין רעה שתשלוּט בנו. פתאום ישיב הרוב אל לבו, כי שונים אנחנו, מעטים אנחנו, והאנטישמיות, שכבר פשטה ולבשה צורות הרבה ושמות הרבה היו לה, אבל אחת היא בעיקרה, תקום ותהיה.

אם אפשר הוא עפ"י תנאי החיים של הצבור, ישוסו, יבוזו, ירצחו, וכדי להשקיט את הרוחות יבקשו מגבוה מאת היהודים שיעזבו את הארץ. כן היה הדבר באופן מופתי בארץ ספרד, שבה היתה יד ישראל תקיפה מאד. כי תמיד לפני הרדיפות עלו באשרם והצלחתם עד למרום קצם. כן הופיעו בחצרות מושלים שונים גדולי היהודים, שהעירו באופן טבעי אי-רצונם של התושבים, ואם אפשר היה, גללו עליהם כל האשמות. אם התנהג, למשל, המושל דון פדרו באכזריות, תלו את האשם ברואה-פניו, בדון שמואל אבולפיא.

והנה בספרד זו, ראו להם לחובה, בזמן נפלא מאד, אחרי שגורשו מקרבה הערביים, לגרש גם את היהודים כלה מן הארץ. ופעמַים היה כדבר הזה. בראשונה רדפו את היהודים הישרים והנאמנים לדתם ויגרשום, בעת שהאחרים, כלומר: בעלי הפוליטיקה הדתית הסתגלו אל הדת האחרת וישארו בארץ בתור אנוסים. אך גם האנוסים האלה לא נמלטו באחרונה מן הרדיפות וגם אותם הקיאה הארץ.

בהיסטוריה זו, שהיא המיוחדת במינה, מענין אותי ביחוד הזמן שעלה בו כך. זה היה באותה שנה עצמה, שבה יצא קולומבוס באניותיו לגלות ארץ חדשה, מאורע, שתוצאותיו היו כל כך נפלאות בהתפתחות האנושית. בה בשנה, שהתחילה תקופה חדשה לאנושות, הוכרחו היהודים לצאת בגולה כעניים מרודים, למקומות מלאים חתחתים בעבורם.

באותה המאה הט"ו, שבה התחילה התחיה, שאותה אנו מכבדים ומחבבים כל כך, חי עוד איש אחד, שהשפעתו על התפתחות האנושות היתה כבירה מאד; גוטנברג.

ועתה ארשה לי, כמעט מרצון עצמי, להציג את שני השמות זה לעומת זה, ולהוכיח על פיהם את השגגה, שיצאה מלפני היהודים מתחלת העת החדשה.

תשועת היהודים ויציאתם מן הלחץ, מן החרפות וכל תולדותיהן תבֹא, לדעת אחדים על ידי הדבור, היינו ע“י הארת הרוחות ועליתם למדרגה יותר גבוהה בהשכלה ובמוסר, או, כאשר יחשבו אחרים, ע”י המעשה. הדבור הוא הדרך שהגענו אליה ע"י המצאתו של גוטנברג. המעשה הוא דרכו של קולומבוס, החפץ להשתמש במצב דברים שלא נתנו להפתר בעיון ובמדרש אלא במעשה של ממש. עד היכן הגענו בזה, שסובבנו בארצות ככהנים להשכלת העמים ימים רבים לפני הגיע דור ההשכלה, בטרם עוד עלה בידי הפילוסופים שבצרפת להביא בספריהם את המהפכה, אשר לפי דברת יוּל גיוּסד ( Jules Guesde ) רק צל תמונתה היה נראה ברחוב – עד היכן הגענו, גלוי וידוע לכם.

מה שעשינו בעד ההשכלה, בהכרח טבעי, מפני שמחויבים אנו לדאוג בעד ההשכלה האנושית לטובת עצמנו, ויש אומרים, כי זוהי תעודתה של היהדות, זה הוא דבר ידוע לכלכם. ידעתם ג"כ את התוצאות הפילוסופיות, שהגיעה אליהן השתדלותו של בן-מנחם, וכמו כן ידעתם, איך ירדנו פלאים אחרי דור ההשכלה. בתנועה הזאת נדחקנו תמיד אל הפחותות שבעבודות. רגילים להשתּמש ביהודים כל זמן שלא הגיעו אל המטרה, ומכיון שהגיעו אליה נפטרים מן היהודי שכבר מלא את חובתו. יש כאן מעין יקיצה מתוך חלום, שגם הדימוקרטים הסוציאליים לא ינקו ממנה.

אחרי הסקירה הקצרה הזו על תקופה אחת נפלאה בהיסטוריה המדינית, הרשוני להגיד לכם דבר על תולדות סחר-הארץ. עפ“י הרוב נשכח, כי חיים אנו בתנאים שהשתנו לגמרי, ואעפ”י שההגבלות והאכזריות, הנראות כקרן-קימת מדור דור כטבע בני האדם, מהפכות עלינו סדר הזמנים ומטילות אותנו לאחור לתקופות קדומות, בכל זאת ישנה בפועל התפתחות אחרת, המתקנת מה שעוותה הראשונה.

בשנת 1885 ראיתי בבריסל תהלוכה נפלאה יוצאת מדרך הרגיל ומעוררת למחשבה. זאת היתה תהלוכה לרגלי יובל שנת החמשים למסלות-הברזל. זוכרני, כי בתהלוכה זו נראו אמצעי-מסע היותר עתיקים. עגלות, ששמשו דירות לעמים רועי-בקר באירופא – וגם היום עוד ישבו מרקדים-בחבל במבצרי-עגלות כאלה – ואחריהן עגלות שנתפתחו לאט לאט עד המרכבות הנהדרות ואמצעי-המסע של העת החדשה. ואולי יענין אתכם לדעת, כי השרים בתקופת המירובינגים עוד נסעו בקרונות נהוגים בפרים. קרל הגדול עבר בארצות ממשלתו בקרון, שארבעה פרים היו אסורים אליה. רק במאה הי“ב החלו לאסור את הסוס אל העגלה, במאה הי”ג נעשתה בת ארבעה אופנים והתפשטה בארצות אירופא, שבהן הביטו על הגלגלים הנקובים שבאופנים, על עגלת-הצב שאופניה יסובו תחתיה, כעל מפעלים כבירים. מסלת-הברזל הראשונה עוד עשתה רושם מעציב של טרדות המסע, ובראותכם היום איזה מסע-של-מותרות או מסע של איזה מושל, תכירו מיד את המרחק הרב שבין מסעו של קרל הגדול מאז ובין מסעו של קיסר רוסיה בימינו.

בה בעת שנרדפו היהודים בנפות הריינוס הנהיגו באיטליה העליונה את השטרות, אשר הקלו מאד את המסחר הכספי, ורחוקים נעשו קרובים. שטר-המניה, שהנהיגו אז באיטליה העליונה במאה הי“ד, עוד היה אז בראשית צמיחתו. בתחלת המאה הי”ח, כשנוסדו האגודות הגדולות במדינת-הים, השתלם עד למניית-הבעלים.

כל היסודות האלה המה היום חלקים חשובים של חיֵינו ותרבותנו, וכל אלה עוד כאין וכאפס נחשבו. בשנות השלשים למאה זו התחילה תקופה חדשה. כל יתר הענינים, מלחמות, כריתת ברית-שלום, נשואי-השרים ויתר הדברים שבהם מְיַגְּעים אותנו בספרי דברי-הימים, המה קלי-ערך לגבי הגבולות המפרידים האלה בהיסטוריה. בשומכם אל לב, כי הננו היום קצרי-רוח, אם לא נדע בו ביום תוצאות הבחירה של מאַק-קינלי או בריאַן לכל פרטיהן, וכי אבות אבותינו לא יכלו לצַיּר בדמיונם שאפשר לקבל איזו ידיעה במהירות גדולה מזו של עגלה נוסעת – מלבד המשואות שהיו משיאין בהרים – אז תכירו לדעת את השנויים הנמרצים שנעשו בתבל ומלואה. הן לא תיאבון לחדשות מתוך בטלנות היא, כשאנו תאבים לדעת את אשר נעשה שם באמריקה. הרבה, הרבה מאֹד תלוי בזה, מהפכות נוראות יכולות להתחולל, וכאשר ידעתם חכו כל יושבי אירופא בכליון עינים לתוצאות הבחירה. ומכיון שעפ“י השנויים שנשתנו פני התבל ועפ”י ההקלות שנעשו בתקון הדרכים, עלינו להוציא משפט, שגם הצרות, שמקורן בתנאי החיים הצרים של הדורות הקדמונים, אינן מתאימות עוד לרוח הזמן, תהיו באותה מידה מוכנים לשמוע ולהבין את אשר אדבר באזניכם. יכולים אנו להחליט היום, כי באמת יש מקום בארץ להכיל את הכל. כלכם יודעים ציורי ערים משנות המאות י“ב, י”ג וי"ד, מה קטנות הנה, וכמעט שנבין, כי תושבים צרי-עין ובלתי חרוצים עוינים וצוררים לאנשים חרוצים מהם. אבל אין עוד טעם בכל אלה. לא נחוץ הדבר. האנטישמיות הוא דבר שעבר זמנה לא באותו המובן שרגילים לאמר: “מאה שנה אחרי לסינג” וכו'. אמנם כן הוא, מאה שנה אחרי לסינג נמצאים עוד בני-אדם, שלבם צפון משכל ומכל רגש של יושר – וכאלה לא יחדלו לעולם. אך בכל זאת לא נחוץ לסבול עוד את עוֹל האנטישמיות. אמנם עוד יעברו ימים עד שיגיעו להכרה זו, ולא רק אנחנו, שכלנו היינו והננו עוד היום אנשים מדוכאים, שלא יתכן להם להשתעשע בחלומות כבירים, אלא גם אנשים, שאומנותם בפוליטיקה, אחרוּ לבֹא לידי המסקנות, היוצאות מן הנפלאות שבדרכי המסחר. מה היא אפוא התוצאה מהתפתחות המסחר? הפוליטיקה הקולוניאלית. הננו רואים, כי במדינות הדואגות לעתיד – לא כולן תעשינה כזאת – עוסקים בפוליטיקה קולוניאלית. רואים אנו איך יתורו את השמם בחלקי התבל ויחקרוהו לארכו ולרחבו, איך יכבשו אותו ויריבו על כל כברת ארץ, יען כי אלה, שבידם מסור גורל בני-האדם, יודעים לערוך את ערך האדמה, ודואגים לעתיד.

במאת-השנה העתידה לבֹא יפנו לחלק אחר בתבל, הפוליטיקה של המאה הבאה היא אַזיאַטית, למן המלחמה שהיתה בין כינא ויאַפאן ולמן המִלוָה מלאת ענין-רב הקשורה בה, אשר מידה לנו השלום לפי שעה שאנו חיים בו.

והנה בהיות הנטיה לצד אזיה נכרת בפעולותיה של הפוליטיקה הקולוניאלית, לא רחוק הוא מן השכל, אם גם אנחנו, בהיותנו נדחקים מן המעשים הנעשים בכל יום, ההולכים ורעים מיום ליום, נחשוב על דבר פוליטיקיה קולוניאלית.

היא איננה חדשה מקרוב באה, ורחוק הוא ממני להתפאר כי נולדה במוחי, אנכי הגעתי אליה רק ע“י תוצאות מוצלחות ונפלאות מנסיונות שכבר נעשו. הפוליטיקה הזאת קימת אצלנו זה כבר. המתחיל בה היה הנדיב ר' משה מונטיפיורי בשנות הארבעים, אשר בא בדברים עם המשנה למלך במצרים בדבר קנין קרקעות בשביל היהודים. שמעתם, באיזה אופן נמשכה אחרי-כן עבודה זו, ואיך נתחדשה ע”י הירש ואדמונד רוטשילד.

נסיונות הישוב הראשונים, שנעשו בידי האגדות בכל ארצות התבל, מוכיחים בעצם וראשונה, כי תנועת הישוב הזו באה מאליה בכל מקום בתור רעיון נחוץ, הדואג מראש ובונה בשביל העתיד שיוכל להתפתח לרעה, אם גם לא באותה מדה, שפסימיסטים אחדים מציירים אותה בדמיונם.

בכל אופן רעיון של טעם הוא, ובאמת איננו ראוי לאותן החרפות שמחרפים אותו; רעיון, שיש להפוך בזכותו, אם תשוו לנגד עינכם את המצב שאנו חיים בו, בראותכם את אפיה של האנטישמיות שזכינו לה.

שונה היא האנטישמיות הזו תכלית שנוי משנאת היהודים בכל צוּרותיה, שהכרנו לדעת בדברי-ימינו, ובהכרח היא שונה, מפני שהיא מתגלה אחרי החרות הגמורה. תנועת הקולוניזציה איננה בשום אופן, כמו שחושבים אחדים, המתנהגים בעבדות לפנים משורת הדין, מתנגדת לפטריוטיזם, מכיון שבאה רק להקל במקומות, שבהם ניכר הלחץ ביותר.

להאנטישמיות שבימינו יש, – כאשר בררתי פעמים מספר, ואני חוזר ומגיד זאת לאלה אשר לא שמעו, – שני טעמים. הראשון הוא זה, שאי-אפשר היה לנו במשׂך העת הארוכה של הרדיפות להתבולל טמיעה גמורה. ניכרים אנחנו בתור קבוץ, קבוץ היסטורי של אנשים, שאחדותם ניכרת לעין כל, ושונא אחד לכולם, וזאת היא לדעתי הגדרה מספקת למושג “לאום”. אין אני דורש מן הלאום, שתהיה לו דוקא שפה אחת או סמני-גזע משותפים לכל אחד ואחד. די לו ללאום בהגדרה פשוטה ונוחה כזו. הננו קבוץ היסטורי מאוחד של אנשים, ששונא אחד מאחד אותם. הננו זאת, אם נכחיש או נסכים, מדעת או שלא-מדעת, ברצון או באונס. הטעם השני להאנטישמיות הוא זה, שיש בקרבנו בעלי-השכלה הרבה יותר מדאי, והרעה הזאת הולכת ומתרבה משנה לשנה, מיום ליום. נחוץ היה אפוא לסתום כלה את הצנורות, אשר דרך בם ינהרו ויתחדשו כחותינו, כאשר כבר נסו לעשות זאת, או להטותם לצד אחר. והנה רבוי-האוכלוסין בבעלי-השכלה שלנו המה גם מילידי הארץ גם מן הבאים מחוצה לה. איך תאמרו לעצור רק בעד אלה מילידי ארצנו? כדי לחתור חתירה תחת האנטישמיות, הלא נחוץ כי תכחידו את הסבות אשר הולידו אותה, ואל נא תדמו בנפשכם, כי בכרוזים לאנושות תמשכו אף אנטישמי אחד בחכה, את סבות האנטישמיות לא תסירו, לא את ההיסטוריות ולא אותן של עכשו. הבאַרון הירש חשב, שצריך להקטין את מדת השכלתם של היהודים. כונתו היתה רצויה, אבל הוכחותיו היו מוטעות מעיקרן, יען כי ההתפתחות מראה על עֲלִיָה תדירה. אי-אפשר בשום אופן להשפיל את מדרגת ההשכלה, כי היא עולה מעלה מעלה. לכל יהודי בורגני, לכל סוחר ובעל-מלאכה בישראל יש אותה הנטיה הרוחנית ללמד את בנו חכמה ומדע, בדעתו כי המדע יביא לידי חרות, כשם שגם אנו יודעים, שעל ידו הננו נעשים בני-חורין.

התבוננו אל הספירה וראיתם, כי בבתי-המדרש הגבוהים ובכל הענפים, שאנו עוסקים בהם, רבו המשכילים שבנו יותר מכפי הערך. אינכם יכולים אפוא לעצור גם בעד זה, והמצב, כאמור, הולך ורע, ומכיון שאנו ממהרים להתקדם – אמנם לא כל ההמצאות שלנו הן, אבל אנו משתמשים בהן והרשות בידינו לעשות זאת – אנו הולכים הלאה הלאה, ואין אתנו יודע עד כמה תגדל ע"י זה ההתמרמרות נגדנו. ובאיזה אופן נוכל לעצור בעד זרם בעלי-השכלה מן החוץ? נסיונות שונים כבר נעשו הן מצד הממשלות והן מצד היהודים. מצד אחד לא התנגדו שיעזבו היהודים את רוסיה, ולא עוד אלא שבררו להם לעשות זאת, ומצד השני, במקומות שביאתם שמה לא לרצון היא, נוסדו ועדי-צדקה, שהשתדלו להרחיק את האורחים במהירות האפשרית לארץ אחרת, כאדם האומר: “הסירו את האמלל מפני, כי נשבר לבי למראהו”. וכן נפזרו האנשים האלה לגלות חדשה, הרחק על פני כל הארץ, והנני להעביר לפניכם שתי דוגמאות, שעל פיהן תכירו את כשרון היהודים לקולוניזציה. כן יספר לנו הנוסע-באפריקה יוּנקר, שבא באחד הימים באפריקה הדרומית-מערבית לפני הסוכנות של בעל-הביברין הגנביק מהמבורג. לפני הבית ישב לו בנו הקטן של הסוכן והיה משחק באריות ונמרים קטנים, ושם הסוכן היה כהן.

מתוך הרצאה ע"ד איי ים-הנגב נודע לי הדבר הזה: קרוב לאמצע הדרך בין אוסטרליה ונגב-אמריקה יש קבוצה של איים קטנים, איי-קוק. אחד האיים האלה נקרא רארונטונגא. בראש העסק של מסעות היותר חשוב, אגודת-המסע על שם קוק, אשר על האי הזה עומד יליד אוסטריה ושמו כהן.

הרי לכם, שבכל מקום נמצאים יהודים, ובשום מקום לא יתנום להיות תושבים. אף לא כל מקום עלול לקבלם.

וכך מוכרחת אגודת התישבות היהודים, יורשתו של הבּאַרון הירש, לשום עכשיו לב לדבר, שתוצאות עבודתה אינן פוריות. היהודים לא יפרחו שם, וגם שם כבר מתגלה האנטישמיות בעצם בהירותה.

מה תהי אפוא אחרית היהודים? להמית את כולם אי-אפשר, ומחזות הלחץ הרעים הולכים ומתרבים. בכל יום תבאנה אלינו שמועות, ודיה הקריאה בעתונינו לתת לנו השקפה כוללת מכל הענויים והרדיפות, שימצאו את היהודים מדי שבוע בשבוע.

במצב דברים כזה התעורר בנו הרעיון לכונן מקלט בעד היהודים מכל המקומות, שנחשבו שם כיתֵרים ומביאים נזק לארץ, ומקלט כזה רואים חובבי הקולוניזציה במקום ההיסטוריה הישן, שבו ישב עם התנ"ך, ושעודנו כל כך חביב בעיני המוני אחינו, שעוד לא השתלמו בהשׁכלת-העת. הן הרעיון הזה מעורר צחוק. אך בארץ ההיא, הלוקחת לבם בעצמת קסמיה, יש מקרים נפלאים המכשירים אותה לשוב ולהתישב בה. כלכם ידעתם את הנעשה עתה על הבוּספורוס. זה הוא מה שקוראים “מצב טורקיה”. מצבה של טורקיה פרוע הוא למדי.

הייתי שם בירח יוני לשנה זו, למען הכיר את ערכם של הענינים היגעים, וגם עלה בידי להכירם במידה ידועה. המצב ברע הוא מאֹד, ויכול הוא לשמש אמצעי לפתרון שאלת-היהודים. הן זה מקרוב שמעתם וקראתם ע"ד נסיונות שנעשו כדי לרפאות את מצבה הפיננסי של טורקיה.

ובאמת המצב הּפיננסי הוא מקור כל הענינים היגעים. טורקיה היא ממלכה שנתגדלה מתוך מלחמות ונתקימה ע"י מלחמות, ועכשיו בשעת השלום המזוין, שמחירו רב הוא, נגזרה עליה כליהּ. כשהגיעה העת, שבה הכרנו למעלה את הגבולות המפרידים בהיסטוריה, תקוּפת ההמצאות החדשות, לא יכלה הממלכה הזאת להסתגל ולהשתתף, וכן היא הולכת ואובדת בעניה.

תרבותה של אדמת טורקיה מעציבה היא. בעברכם את גבול בולגריה אתם באים פתאום אל מדבר שממה. בולגריה עודנה ארץ של תרבות, אך לא טורקיה. ממלכה זו לא תוכל שאת את מצב שלומנו של עכשו, הדורש כסף הרבה מאֹד, והארץ הולכת הלוך והדלדל. תוצאות הדלות נראות גם בשלטונה שאינו מתנהג במישרים. זה מביא לידי השחתה, וזו מביאה לידי מרידות ומטבחות, ואלה מביאות לידי – אזהרות דיפלומטיות. אי אפשר להביא סדרים באוצרותיה של טורקיה אלא באמצעות בעלי ההון הגדולים של היהודים.

חושב אני כי המפעל הפיננסי-הדיפלומטי הזה יזיק להישוב ולפתרון שאלת היהודים, ואקוה, כי בעלי ההון הגדולים בישראל לא יתנו ידם לו.

אמנם אין כחה של דרישה, המובעת פה באופן כזה, גדול כל כך, אבל אני מבקש מכם להאמין לי, כי כבר רב כחנו להביע דרישותינו במקומות שונים, בערים ובארצות שונות, ואפשר שלא יהיה הדבר בלי שום תועלת, אם נעיר עליו את תשומת לבם של בעלי ההון הגדולים בישראל.

אמנם אין מקום לחשוש הרבה, פן תבא ההשתדלות הפיננסית הזאת תכף ומיד, ומפני שהשלטן מתיחס באי-רצון להתערבותם של זרים בעניני המסים שלו. יש אפוא לקוות, כי עוד יארך המצב הנוכחי בטורקיה לאיזה זמן.

השלטן יוכל להשיג עזרה פיננסית, שתהיה לבדה מועילה ונאמנה, רק בהסכם עם היהודים, עם אותם היהודים, העוסקים בפוליטיקה יהודית ולא בפוליטיקה של איזו ממשלה, בפקודת איזה צד שהוא. הריני רוצה לבאר לכם זאת מיד.

לקולוניזציה במדה רחבה הרצויה לנו תוכל להחשב רק זו, העומדת תחת חסות עצמה וברשות עצמה, אלמלא כן הרינו מכניסים ארמינים חדשים לאיזה מקום שהוא.

אילו נתנה לנו ממשלת טורקיה רשות להגרה בהמון, היתה זאת הנחה גדולה, שכנגדה היינו מחויבים לעשות לה הנחות מצדנו. אפשר לעשות זאת באפן זה: בעד ברשות שתנתן ליהודים להכנס לארץ-ישראל בהמונים גדולים כאשר ידרשו, נציע מִלְוָה. הבסיס למלוה זו יהיה המס, שיוטל על היהודים. לזה יש דוגמאות הרבה בהיסטוריה, ואין לזה יוצא מדרך הרגילות. המס לשנים הראשונות יהיה הָחֵל ממאה ליטר. שט' ויעלה עד לסך של מיליון ליטראות, על המס תעשה אחרי כן המלוה. באפן זה תוכל טורקיה לקבל מלוה מודרגת, שתהיה בראשיתה שני מיליונים ל“ש ותעלה עד לעשרים מיליון ל”ש. זה הוא למצער דבר, שעליו ידונו בכבד-ראש לא רק המסובים בבתי משקאות ובבתי-מרזח, אלא אנשים שהיכולת בידם.

המס, שעליו תוסד המלוה, יוכל לעמוד תחת ערובתן של אגודות הקולוניזציה הקימות. אוצר גדול אחד ישנו במציאות, שכמעט יספיק לתכלית זו. על כל פנים היינו נזקקים עוד לעזרתו של הבאַנק הגבוה היהודי, אם לא לכספו.

אך אם לא נבא בעתיד הקרוב לידי הסכם עם טורקיה, אז יוכלו היהודים לאסוף בינתים בכל מקומות מושבותיהם קרן קימת לאומית לתכלית זו. האוצר הלאומי יהיה, כמובן, שמור בידי אלה שאספוהו. גם חתימה על תנאי תספיק.

רצוני היה להציע לפניכם רק את התכנית, שבה תוכל הקולוניזציה במדה רחבה בארץ ישראל לצאת לפעולה.

על צרכי הארץ הזו, ששטחה גדול בערך כזה של בלגיה, ויש לה אקלים קר, ממוצע וחם, ואשר לחוף-הים שלה יש האקלים והתנובה של נגב-איטליה וסיציליה – על צרכי הארץ הדרושים להתפתחותה, ובאיזה אפן נוכל להספיקם, על כל אלה לא אדבר בפרוטרוט. אם יתרחב רעיון ישוב-ארץ-ישראל במדה הראויה, לא תחסרנה גם מטרות גדולות וחשובות. את הצרך ליסד קרן כזו, יבין כל איש יהודי. לא רק אלה, אשר כציוני רוסיה, למשל, יגרילו ביניהם על הקרקע שהם רוצים לרכוש, ויוצרים להם כעין משחק בלוטריה. זאת יבינו גם אלה, שאינם חושבים לעזוב את מושבותיהם, אחרי שיכירו לדעת, עד כמה יתחזק מצבם פה, כשיעלה בידם להושיב שם המוני יהודים מרוסיה ורומניה.

להנהלת העבודות הכלכליות והטכניות השונות נוכל להשתמש בצעירים, שכבר עתה קשה להם להתקים בארצות רבות. ע"י זה תבא רוָחה גדולה, שתתגלה בהכרח בכל מקום עד לאותה מדה, שיהיה ניכר, כי מספר היהודים מעט הוא. וזה יגרם לאנטישמיות שתעבור ותכלה מאליה.

אפשר, שכל מה שהרציתי לכם פה בדברים חסרי אונים, הוא אידיאלי, אידיאלי יותר מדאי, אעפ“י שהיו בהרצאתי הרבה דברים של מעשה, שיש להם אחיזה בחיים. אבל לו גם היה הדבר אידיאלי, גם אז יוכל להתקבל ברצון. אמנם הגענו אל האידיאל הזה ע”י הלחץ והדחק, אבל הוא ישנו במציאות, והוא שהחזירנו למקום, שנתַּשנו ונתַּקנו ממנו בזרוע. זאת היא, לדעתי, אותה הסביבה של רוחנו ותכונתנו, שבה נתקימו הדורות הרבים שקדמונו. ומכיון שנתקימו בתנאים כל כך קשים, ובודאי שהיתה תכונת-רוחם טובה מאד, ובאמת תולדותיהן של רדיפות היהודים הן הנה פרק נהדר בדברי ימי האנושות. האכזריות של ימי הבינים היו מוזרות ונוראות, והאנשים, שעמדו בענויים הקשים, מן ההכרח שהיה בקרבם איזה אמץ-לב, איזו אחדות פנימית, אשר נאבדה מאתנו. דור שגדל הרחק מגבולות היהדות אין לו אותה האחדות, ואיננו יכול לחשוב ע"ד עברנו, כשם שאיננו מוכשר לצפות לעתידנו. אשר על כן נאמר לשוב ולהתכנס אל היהדות, ומן המבצר הזה לא נתן להדוף אותנו. ישחקו על הרעיון העממי הזה, החי והקים, ויכחשו בו, אבל חי וקים הוא. הבה, נחזיק בו ובשמו נדגול. ואחרי ההודאה הזאת, אחרי שהחלטנו כי יהודים אנחנו, רק אז נחשוב על רוע מזלם של אחרים.

אין דבר שבאנושות זר לנו. גם אנו רוצים להשתתף בתקון המצב הכללי, אבל רק בתור יהודים ולא בתור בני-אדם סתם, מה שנעשה בתור יהודים יחשב לנו לכבוד. כי ילמדו לכבדנו, אם יהיה גם לנו אידיאל כלכל יתר העמים. יש גם אשר יחשבו, כי רעות-רוח נושנה היא שגם אנחנו נאחזנו בה עתה. אולם דבר חדש ומודרני הוא לגמרי, חדש כצרותינו ורוע גורלנו המתחדשים בכל יום ויום. בּכל הזמנים היה לנו לשאת ולסבול והחזקנו מעמד, ועכשיו הלא חיים אנחנו בעת אחרת נאורה, שבה קל יותר לעמוד על דעתנו.

אל נא יאמרו בלצון זול, כי מתכונים אנחנו לדעתם של האנטישמיים. שקר הדבר! נוצרים תמימי-דעה, שאינם שונאים כלל ליהודים, מתיחסים אל הרעיון הזה בהתלהבות. כמו שבתקופה היונית מצאה תחית ארץ-יון חן בעיני האנושית, כן תעבור רנה של השתוממות בכל התבל, אם יתקוממו היהודים הרצוצים האלה מתוף החרפות והנאצות. ולפיכך אני חושב, כי לעת כזאת, אם גם נפרדים אנו באיזו מן הדעות ואם גם יבקש האחד את האידיאל שלו בנטיה כלפי מערב או כלפי מזרח יותר מחברו, בכל זאת נתקרב איש אל רעהו ונעשה אגודה אחת חזקה, מפני שגם המלחמה ערוכה נגד כלנו בלי שום יוצא מן הכלל.

אינני יודע, אם נזכה עוד בדור הזה להחלץ מחרפה וצרה. אפשר הדבר, בתנאי, שנעשה בחכמה ובאֹמץ-לב. אבל זאת אדע, כי כבר בלכתנו בדרך זו נהפך ונהיה לאנשים אחרים. נרכוש לנו את אחדותנו הפנימית שאבדה לנו, ואתה גם יחד מעט תכונת-נפש, תכונת נפשנו העצמית. לא זו של אנוסים, שאולה מן החוץ ומזויפה, אלא זו של עצמנו. ורק אז נתחרה עם כל האנשים הישרים האחרים במעשי-יושר, אהבת-רע וחפש-דעה גמור; נעבוד בכל מקצוע של עבודה, המכבדת את בעליה, נעמול להתקדם באמנות ובמדע, כדי שיופי זֹהר מפעלינו על העניים שבאחינו.

כך אני מבין את היהדות.

(מכתב לחו"צ בלונדון)

הרשו נא גם אותי להשמיע דעתי מרחוק באספתכם הנכבדה ויקרת-הערך לכל חובבי ציון בכל מקום שהם, שבה יציע האדון הרברט בנטוויץ את חפץ העולים לארצנו הקדושה לתור ולחקור אותה.

הנה לא נעשה שקר בנפשנו, בחשבנו כי המסע הזה נכבד הוא בעיני כל אנשי בריתנו בכל קצוי ארץ. אמנם יש לרעיון הישוב המדיני גואלים ואוהבים בכל הארצות שבני עמנו יושבים בהן, ומספר האוהבים האלה הולך וגדל מיום ליום, באופן שיכולים היינו לשמוח עליו, לולא היו הרדיפות השונות ותלונות אחינו על מצבם הרע בעוזרינו לרכוש לנו אֶת חיל הצבא הנשבע לדגלנו. ימים רבים היינו כחולמים וחבת ציון היתה בקרבנו כחלום חזיון לילה, שלא נתברר אצלנו ולא ידענו שחרו, ועל כן יכלו מתנגדי הרעיון הקדוש על נקלה להתקומם נגדו, להתעולל בו ולהשליך עליו שקוצים. היו ימים, אשר חסרנו גם האמצעים גם ההכרה הנכונה לדעת, כי בדרך הזה, ורק בדרך הזה לבדו, תוכל שאלת היהודים להפתר. ויען כי חסרו לנו גם ההכרה גם האמצעים, רפו ידינו ולא עצרנו כח לגשת אל העבודה ולבוא לידי מעשה. דרכי התבל נודעים לנו היום יותר מאשר נודעו לאבותינו הנגשים והנענים בדורות שעברו, ובכל קניני העת, במקצעות כל חכמה ומדע וחרשת-מעשה, שעמלנו בהם גם אנחנו, יש גם לנו חלק גדול. יכולים אָנו, אף גם חובתנו היא, להשתמש בכל אלה לחפצנו, ועשה עשה זאת.

הרעיון המדיני של ישוב ארץ-ישראל הנאזר בימינו בכל עוז, בכל אמצעי העת החדשה, הולך וקרב לצאת לפעולה. ומן הנקודה הזאת יראה לעינינו מסעו של האדון בנטוויץ בהדר יפעתו וחין ערכו. בפעם הראשונה הננו רואים עתה חברת אנשי סגולָה מבני עמנו, העומדים ברום עולם ההשכלה והמדעים, העולים ברוח אחד ובמחשבה אחת צרופה וברורה: לָתור ולראות אֶת ארץ אבותינו הקדושה להם. המסע הזה הוא מפעל לאומי, לשם חקירה לאומית; נפלא הוא במינו ורב כחו להעיר בנו רגשות נעלים ונשגבים.

טוב איפוא לברר וללבן מראש גם לנו גם לאחרים, מה טיבו של המסע הזה ומה דמות נערכה לו. מטרת מסעו של ה' בנטוויץ וחבריו הנלוים עליו, היא לשם חקירה ודרישה. הן רבה מאד דבת השקר וההבל אשר הוציאו מאז על ארץ אבותינו, ואחינו שבגולה. הן לא ידעו את הארץ אף ידיעה כל שהיא. ובשוב הנוסעים התרים האלה מתור את הארץ, יודיעונו על אדותיה באמת ובתמים איש איש במקצוע שהוא מומחה לו, ובזאת יועילו הרבה לזקק ולצרף את המחשבות ולהסיר מקרבן כל מושג שוא וטפל.

מצב הארץ כמו שהוא עתה, אחרי ימי השמה מכל עבודה קולטורית זה זמן כביר, אמנם פרוע הוא, אבל תקותה טרם נכרתה. יש לאל ידינו להפריחה ולהחיותה בעבודת בני עמנו אשר נביאם אליה – אחרי שנצליח לרכוש לנו אֶת הזכות הזאת על-פי משפטי העמים וחוקותיהם. חכמי החרשים וחוקרי הטבע, אנשי המסחר והעבודה ויתר אנשי הרוח, העוברים עתה לחקור ולתור אותה בחכמתם ובתכונתם, יודיעו גם אותנו, מה היא לנו ובמה כחנו גדול לרשתה. ובה במדה אשר יתרחקו החכמים התרים האלה מן הדמיון, יגדל ערך עבודתם. בכל ידיעותיהם ונסיונותיהם שרכשו להם כבר בארצות הקולטורה, יוכלו להשתמש בבואם לחקור את הארץ הקדושה, לא יעפילו איפוא לבנות מגדלים פורחים באויר ולהציע הצעות כבירות מאלה שכבר נסו אחרים להוציאן לפעולה, גם הצליחו ויעשו פרי. הצעות כאלו, בהגלותן בקהל ע"י ידיעות המסע, תעידנה על כחו של רעיון הישוב המדיני ועל יכלתו לצאת לפעולָה, אף תועילנה לעשות את הרעיון למשאת-נפש כל העם. עד היום הזה העידו רק נסיונותיהם של נדיבי עמנו ועמלם לטובת הישוב, ויוכיחו לדעת, כי ארצנו הקדושה עוד תוכל לתת פריה לעובדים את אדמתה; והחוקרים התרים האלה, העוברים עתה לתור את הארץ, יחקרוה ויבארו לנו כל אפני יתר ענפי המלאכה והמעשה.

פה מצאתי מקום להעיר על שגגה אחת, שעלתה בזדון לטפול עלי דברי שקר וכזב, והנני להסיר את השקרים שהפיצו על אדותי בקהל, לבל יוסיפו עוד להיות מכשול לרבים. אומרים, כי רעיון “מדינת היהודים”, שאני מציע, הסב נזק רב לרעיון הישוב הנוסד על מעשי הצדקה של בני עמנו, וכי נתתי חרב ביד איזו מפלגה טורקית לצרור את אנשי המושבות היהודיות באה“ק וכו'. מעיר בירת טורקיה ומירושלים באו אלי ידיעות ברורות ונאמנות, כי אֵין כל יסוד לדבות כאלו. ממקום גבוה בקונסטנטינופול כתבו אלי פעמים אחדות, כי שקר הדבר ושום גזרה לא נגזרה בשבילי. אך גם מירושלים הודיעוני אנשי שם ידועים לנאמני רוח, שחקרו ודרשו היטב, כי לא היו הדברים מעולם, ונהפוך הוא, רבים מאלה אשר רוח אהבת ציון תפעמם נוכחו לדעת, כי השתדלותי לא הרעה אף במעט לרעיון הישוב הנדיבי, אלא עוד הועילה לו. הן גם עתה נעמול אנחנו, הציונים המדיניים, להושיע לאחינו שכבר התישבו באה”ק, ומטרתנו הקדושה היא להכשירם לכל מלאכת עבודה המחיה את בעליה. הבטלה ואפני תמיכתה, כאשר תמכנוה בידינו עד כה, לא לכבוד היא לנו, ועלינו להשיב את העניים “המקבלים” באה“ק מאחרי הבטלה ולהפוך אותם לעובדים חרוצים הנהנים מיגיע כפיהם. תחת אשר יכלו בני עמנו אֶת כחם ונדיבות רוחם לתמוך בידי הולכי בטל החיים על חשבון אחרים, ישימו עתה לבם להיטיב את מצבם בתור עובדים על הרי ישראל, בהשתדלם לתת להם די עבודה לפי דרישת רוח העת החדשה, ובכסף הנשלח עוד עתה לאה”ק יפתחו לאחינו היושבים שם מקור נאמן לעבודה ולפרנסה בכבוד. יש באה"ק ועדים רבים, ואנשי אמת צדיקים ותמימים עומדים בראשם, אשר בידם לבצע את המעשה הזה באופן יפה מאד.

מלבד הציונים המדיניים והנדיבים יש עוד כתה אחת של ציונים, העושים את רעיון הישוב קרדום לחפור בו. האנשים האלה, אשר ימצאו לחמם מיד הציונים הנדיבים, עוינים אותנו, את הציונים המדיניים, מדאגה מדבר, פן יבולע לאומנותם ויקופח שכרם. הדבר הזה די בו להעטות עלינו חרפה וכלמה, ולמען כבוד עמנו לא אובה לטפל בו. וגם עתה הנני להעיר עליו רק בדרך אגב, מדי דברי בענין מסעו של ה' בנטוויץ, למען העד באנשים האלה והזהר אותם מדרכם הרעה. הנה שמעתי דבת רבים ושקרים שונים, אשר נפוצו על אדותי גם בקונסטנטינופול גם במקומות אחרים. עד היום עברתי עליהם בשתיקה ואבוז להם בלבי, אף כי יסרוני כליותי בדעתי, כי יזיקו לרעיוננו הקדוש. אבל מסעו של ה' בנטוויץ הנהו בעיני גדל ערך וחשוב כל-כך, עד כי רואה אני חובה לעצמי להזהיר מראש את האנשים האלה, שכבר החלו לעשוֹת מעשיהם הזרים, ולקרוא להם בפני קהל ועדה בקול מצוה:

Hands off! לאמר: "אַל נא יעיזו להטות איזו קו של חשד על מסע החוקרים התרים האלה. הן לא במחשך יעשו דרכם וכל דבר בליעל ומרי לא יציק בקרבם; ואך זאת תקותנו, ואותה נשמיע גלוי לכל, כי במסע הזה צפון רב טוב לא רק לנו היהודים בלבד, אלא גם לממלכת ארץ טורקיה ולכל עניני הקולטורה התלויים בה ובמצבה הפרוע.

ממלכת טורקיה, שאין לה דרך לנטות ימין ושמאל, להיות או לחדול, העם הזה, אשר בניו המה בטבעם ותכונתם ישרים ותמימים, ואולי רק זאת היא אשמתם הגדולָה, כי לא ידעו למצוא נתיבות במהלכו החדש של עולמנו – המה צריכים סעד לתמכם, וביד היהודים השבים אֶל ארצם לעשות כזאת. היהודים יוכלו להביא סדרים בשלטון אוצרותיה ועניני הנהגתה היגעים, כאשר הוכחתי בהצעתי במשא שנשאתי בקהל גדול בעיר ווינא ושנדפס אח“כ במכה”ע Jewish world בלונדון. הסדרים בשלטון ארצות טורקיה יועילו הרבה לתקון הנהגתה המדינית, ועל ידה יוטב גם מצב האזרחים הנוצרים שבה. אין איש מאתנו שלא דוה לבו ולא חרד לשמע הפרעות ומעשי הרצח שפרצו שם לפני ירחים אחדים לרגלי הענינים הסבוכים והיגעים, ולו נכנסו אז ממלכות אירופה האדירות בעובי המחלוקת ההיא, כי אָז הגדילו עוד את המבוכות והפרעות בארץ ההיא. מצב טורקיה יוכל לבוא לידי תקון גמור לאורך ימים רק באופן ישר ומתאים אל חפץ הרגשותיהם של כל אחד ואחד, ותקון כזה רק הוא יוכל להביא פתרון לשאלת היהודים כמו שאנו שואפים אליו, ורק בו צפון רב טוב וברכה לכל הנוגעים בדבר.

כולנו יודעים, כי בנין מסלות דרך צפונה לארצות אזיה הוא המפעל המדיני היותר כביר בזמננו. רב מאד ערך מסלות-ברזל המובילות מרוסיה לצפונה של אזיה, עד כי לא נוכל, לפי דעתי, לערוך עוד ערכן ותועלתן היום. תנועות העמים אשר תחלנה לרגלן, אלפי השפעותיהן ופעולותיהן אשר תשפיענה על תהלוכות אירופה, אם לטובה או לרעה – זאת ידעו ויכירו רק הדורות הבאים אחרינו. עומדים אנו על פרק חדשות ונצורות, שטרם נדע לתת להן פתרונים, אבל דבר מתקבל על שכלנו הישר הוא, כי מלבד המסלה החדשה דרך צפונה נחוץ לבנות מסלָה גם בנגב הארץ וכל המסלות המובילות היום לאזיה, אם גם קרובות הן ביותר, לא תספקנה עוד. והמסלה הדרומית ההיא תוכל להיות רק בדרך פלשתינה, היא ארצנו הקדושה, כאשר נראה בסקירה ראשונה במפת הארץ. הלא ידעתם גם שמעתם על אדות-החברה המשתדלת להשיג רשיון לבנין מסלָה מחוף ים התיכון עד לשון ים הפרסי, וכאשר הודיעו מכה"ע בימים האחרונים, רק על היהודים להשתדל בדבר השגת הרשיון, בהיותם, כנודע, מסוגלים להראות כשרון רוחם בעסקי קבלנות חדשים כאלה לטוב להם.

ואף גם זאת: אחרים לא ימצאו בעסק כזה שום חפץ מעורר כבני עמנו, בשימם לנגד עיניהם את עתידותיהם הלאומיות. לארץ נשמה ועניה כזו נחוץ עם בעל תנועה חזקה, שבחריצות ידיו תוכל מסלת הברזל להתקיים, ואנכי טרם אדע איזה עם יוכשר להאחז בארץ הזאת מבלעדי היהודים. לכל באי עולָם היא רק כברת ארץ חרבה ושוממה, אשר לא תמשוך את לבם אחריה כלל. יש בתבל אחוזות-ארץ טובות ופוריות ממנה, אשר לא יכבד כל-כך להאחז בהן לא כך אנחנו; ארץ רבותינו היא, ארץ מולדתנו מימי קדם קדמתה, והיא לא חדלה למשוך אחריה את לבות בני עמנו בכל ארצות פזוריהם, כאשר תורינה אותנו קורותינו במשך שנות מאות רבות, וכאשר נוכחנו לדעת עפ"י הנסיונות שנעשו בזמננו ליסד בה מושבות לבני ישראל.

אמנם יכחישו רבים, מאלה, אשר שמן חלקם בחיים, בדבר הזה, אף כי ידוע הוא מאז. אולם אנחנו, הקרובים אל הצבור היהודי וחותרים בכל עוז להתקרב אליו יום-יום ביתר שאת, אנחנו, השומעים את צעקת האובדים הנדכאים ורואים את תקוות הדור הצעיר ההולכות וגדלות מעת לעת, – אנחנו יודעים היטב את אשר לפנינו. התקוה ל“שיבת ציון” תגדל מיום ליום!

ולנו אֵין זו מליצה ריקה מן השפה לחוץ, כאשר הנה לאלה המכבדים את ציון בשפתם ומחלקת שפתיהם לחמם נמצא. לפי דעתנו לא די לָנו בעתרת שפתים בלבד, כדי לקומם הריסות ציון, כי-אם בפועל ידים נשכיל אף נצליח. אנחנו נשוה לנגדנו את דברי הכתוב: “וברכתיך בכל אשר תעשה!”

תיאודור הרצל.

הרב הראשי בווינא, מר ד“ר גידמאן, טרח וכתב מחברת על הציונות; יותר נכון נגד הציונות. אין איש שיודה בחפץ-לב כּמוני, כי ראוי הוא לחוות דעתו בשאלה זו. הוא יודע אותה היטב. הוא ידע, למצער עד לפני איזה זמן, כל מה שנעשה בתנועתנו. ואולי יש מי שיתענין לשמוע עתה, כי הצעתי את עלי-ההגהה מספרי “מדינת היהודים” לפני מעלת כבוד תורתו. ידעתי, כי יצאתי במחברתי זו לדון בדבר נכבד בתוצאותיו, ולא חפצתי להוציא בקלות-ראש ספר, שחברתי בכונה רצויה להועיל לבני עמי, ושיכול אולי להזיק להם מסבות בלתי תלויות ברצוני. ועל כן פניתי אל אנשים אחדים, אשר יכלתי לחשבם לבעלי דעה ישרה ומתונה, ובתוכם היה גם מר ד”ר גידמאן. עוד בשבתי בפאריז החלפתי אתו מכתבים ע“ד שאלת היהודים, ובאחרונה נדברנו לעתים קרובות פה אל פה. מר ד”ר גידמאן ידע את מחברתי, בטרם יצאה לאור, וכאשר כתב לי ביום 2 לפברואר 1896, אחרי קראו את עלי ההגהה, לאמר: “קראתי הכל ולא מצאתי מקום לערער”, נחה דעתי עלי. רק את הדברים המעטים האלה אני מוציא מתוך מכתביו, שהיה בהם הרבה התלהבות להרעיון והארת-פנים מסכמת לחפצי.

בהזכירי זאת אין כונתי לשלול מאת מעכ“ת הרשות לשנות את דעתו. רשות זו ניתנה לכל אדם. גם לטעות הרשות ביד כל אדם. מר ד”ר גידמאן רשאי היה לטעות אז, והרשות בידו גם עתה. אין אני מעיז להכריע, מתי השתמש יותר ברשותו זו. הן לא נאמין, כי יש אדם נקי משגיאות. די לנו אם נבקש את היושר, וזאת אני מניח גם אצל מתנגדי הנכבד. כלום אין לי הצדקה לחלוק עליו? כמדומני, שיש ויש. הציונות, שאני מקדיש לה כל כחותי, עמדה לבקרת חריפה בידי מר ד“ר גידמאן. המבקר מדבר אמנם בדרך כלל, מבלי להזכיר איזה שם, אבל הכל יודעים, במה ובמי ידבּר כותב המחברת “היהדות הלאומית”. גם האדון, שהודיע את טיב המחברת של גידמאן בעתון “אָסטריי-כישע וואכענשריפט”, הגיד מפרש: “המחברת תעסוק בג' פרקיה הראשונים בעבר, וברביעי היא פונה אל העתיד. את ראשיתה נוכל לציין בשם: ישראל כמתנגד מטבעו לרעיון הלאומות, ואחריתה אינה אלא: ד”ר גידמאן נגד ד”ר הרצל".

כדברי המודעה כן הוא. מר ד“ר גידמאן איננו אמנם הראשון ברבנים הראשיים, שהתנגדו בפוּמבי ליהדות הלאומית. כבר קדמו בזה מע”כ הרב הראשי בלונדון לפני ירחים אחדים. הרב הראשי האחד ד“ר אדלר – איש, שבא מגרמניה לאנגליה, ובודאי מתאוה להראות כנצר מגזע האנגלוזקסים – בעוד שהרב הראשי השני ד”ר גאסטר חוה את דעתו, בהחלט גמור גם הוא, בעד הציונות. יש מחלקת בדבר.

והנה משתומם אני קצת, אך בשום אופן אינני מתרגז על ההתנגדות, שבה מכבד מר ד“ר גידמאן את תנועתנו. שמחה גדולה היא לעסוק במתנגד כזה, שאין דבורו או שתיקתו תלויים ברצון אחרים. מע”כ הרב הראשי נמצא במצב בלתי-תלוי כזה, שאי אפשר לחשוב, כי ידבר בעד העשירים נגד העניים, כמעשה אחרים. אין זאת, אלא שסבות פנימיות הביאוהו לידי כך, אבל, אם גם נחליט זאת בכבוד גדול, עלינו להצטער בכל זאת, כי העלים מאתנו את נמוקיו היותר חזקים לדעתו של עכשו. הנמוקים, שנתן לדבריו במחברתו, חלשים הם.

אנו קוראים אך מעט, וכבר אנו פוגשים סתירה מוזרה. בראשית דבריו (עמוד 4) אומר המחבר, המומחה לדעת הכל לענין זה, כי “לדת ישראל לא היה מעולם דבר עם הענינים המדיניים התלויים בזמן”. אך את החלטתו זו כבר שכח בעמוד שלאחריו (5) וכתב: “אבל, מפאת ריב המפלגות בדבר עתידותיהם של היהודים, כמעט שלא שמו לב כלל אל הדת היהודית. ודעתה היא בכל השאלות הנוגעות ליהדות לא רק שצריכה להיות נשמעת בראשונה, אלא גם להכריע”.

והנה הציונות היא, כפי שהודה בצדק ד"ר גידמאן בינתים, תוצאה מתנאים מדיניים, ושואפת היא לברא תנאים מדיניים אחרים בעד היהודים. התנועה הלאומית-יהודית היא מדינית מן הקצה אל הקצה. ובכן – אחת משתי אלה! דת ישראל אין לה דבר עם ענינים מדיניים, או צריכה היא לחוות דעתה בראשונה. אך לאחד את שתי אלה, להעלים עין מאיזה דבר ולהכריע עליו, קשה הוא לפי דעתי.

נניח אפוא לרגע אחד, כי ההחלטה השניה היא הנכונה. הדת יש לה כח ההכרעה. הא כיצד? הוי אומר, כי נמסור את כל הענין ביד הרבנים המריבים, שידונו עליו, והאדונים הנכבדים האלה חכמתם מרובה במדה כזו, שאי אפשר שיתפשרו לעולם, הרב הראשי האחד אוסר והרב הראשי השני מתיר, מלבד אותם הרבנים, המתירים ואוסרים כאחד. אבל מר ד“ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם. מר ד”ר גידמאן יכול לעשות זאת; הוא יכול לעשות זאת למצער ביום 2 פברואר 1896, כי על כן לא היה לו אז “מקום לערער”. אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרן מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו:

“תנועת הישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר “שיבת ציון” יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו”. – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו, בכתבו (ע' 40): “אבל מעולם לא יצא מצד מומחים הכרוז לכלל ישראל, לעוררם למסע-צלב, כביכול, בלי שפיכת דמים, לחדש את חרותם הלאומית”?

ואותו אהרן מרקוס כותב במקום אחר, כי “היהודים היותר חרדים מוכנים ומזומנים לקבל את ההצעות בדבר התחיה המדינית של היהדות, הנעשות בידי החפשים בדעות היותר חדשים”.

ואהרן מרקוס זה היושב בפודגורז' כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו “חסיד”, ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא “איננו חי מן היהדות” – כדברי ידידנו ליאון קלנר – “אלא בעד היהדות”.

כי אפשר שיתאחדו בציונות החפשים הקיצונים עם החרדים הקיצונים, זאת לא יבינו רק אלה שאינם יודעים מה טיבה של הציונות. הציונות מקימה את כל בני הלאום היהודי. אחד מעיקרי הציונות שלנו הוא: חפש גמור בדעות. כל אלה שהכרתם היא בלתי-לקויה, והמגלים דעתם בלי משא-פנים לצד אוהב או אויב, מכבדים בתוך הציונות איש את רעהו בכל לבבם. אנחנו נותנים לכל איש לחיות עפ"י הכרתו. וביחוד אנחנו, החפשים בדעות, משתוממים הרבה על האורתודוקסיה, שבתוך צרות ורדיפות אין קץ שמרה על דת ישראל, מבלי פניה לצד אהבת עצמה, ומבלי להתרפס לפני עצומים ועשירים, בעצמה ובתומת-לב עשויות לבלי חת.

אבל, האין זו הנחה מוקדמת, באמרי, כי הציונות מקיפה את כל בני הלאום היהודי? הלא צריכים קדם כל להוכיח שיש לאום. לנקודה זו יכונן מר ד“ר גידמאן את כל חצי זעמו. רוצה אני להוכיח את העובדא, כי היהודים הם לאום, בדבריו הוא ואח”כ בדברי אני. הוא אומר (ע' 7) “כי היהודים, או כמו שנקראו בראשונה ובצדק נקראים עוד היום, בני-ישראל, היו מלפנים לאום. זוהי עובדא היסטורית”. ופה שכח כבר את אשר טען נגד הציונות שני עמודים קדם לזה. שם (ע' 5 ) הוא חושב “לחטא נגד המדע, אם נדון על היהדות עפ”י צרכי הזמן".

ובכן, מה עלינו לעשות? היש לנו לדון עפ“י עובדות היסטוריות או לשפוט עפ”י צרכי הזמן"?

מעכ"ת מוסיף ואומר (ע' 7):

“נחקור אפוא, באיזה אופן מתבטא אצלם (אצל היהודים) מה שעושה המון בני אדם לעם, היינו: נשמת העם או הרוח הלאומי, באיזו מדה עם דומים בנידון זה לעמים אחרים או שונים הם מן האחרים! למן העת שנתישבו בארץ ישראל עד חרבן הבית השני, היינו, בכל משך זמן קיומו של העם הישראלי-היהודי, מתגלות בקרבו כל אותן ההופעות, שאותן אנו פוגשים גם אצל העמים האחרים, ושעליהן נוסדה ההכרה הלאומית: אחדות המולדת, השפה, הדת, החוקים והנימוס”.

האם באמת לא נוסדה ההכרה הלאומית אלא על אחדותן של פרטים אלו שהוא מונה וחושב? היא לא נוסדה על אחדות המולדת; אנו רואים זאת בחלקיהם של עמים אחרים, המפוזרים בתבל, ובמדה יותר מרובה בקולוניות. הן כל העמים חיים עכשו במדה ידועה בגלות. אלא שאנחנו זכינו לגורל המר להיות בכל המקומות כקולוניסטים בלי מולדת. יש לנו ארצות-מושב, שהננו אזרחים בהן – עד כמה שיניחו לנו – אבל אין לנו ארץ-מולדת. ואותה ארץ מולדת מבקשת הציונות בכליון-נפש.

ועוד זאת. ההכרה הלאומית לא נוסדה גם על אחדות השפה, ואוסטריה ושויציה מוכיחות. לא על אחדות הדת, כאשר תוכיחנה כל המדינות התרבותיות. לא על אחדות החוקים, ואשכנז שלפני ההתאחדות תוכיח. לא על אחדות הנימוס, כאשר תוכיח כל ארץ, שיש בה מעמדות שונים. הכרת הלאום בכלל אינה עומדת על ההופעות האלה, אלא שהיא יוצרה אותן, אחרי שכבר גברה ותעש חיל. על מה נוסדה אפוא ההכרה הלאומית, שמר ד"ר גידמאן לא ידע לבארה?

היא נוסדה על ידיעתם של מספר אנשים, כי נקשרים הם ע"י מאורעות היסטוריים וזקוקים הם זה לזה בהוה, אם אינם רוצים להיות כלים ואובדים. איך תחדרנה אל התועלת שבאחדות זו כפעם בפעם מחשבות רמות, ותטהרנה אותה מהמוניות גסה, זה היה ענין יפה לחקירה, אך לא נוכל להאריך בזה יותר מדי. בכל אפן נוכל להגיד זאת בלי יהירות מדעית ובדברים פשוטים, כיון שהדבר פשוט כל כך ונוח להתקבל על לבות בני אדם היותר פשוטים.

לאום אנחנו. מי נמצא בנגוד אל ההיסטוריה המכחישים או המודים בדבר? את הגדרתי למושג הלאום שניתי ושלשתי: הלאום היא קבוצה היסטורית של בני-אדם, ששיכותם זה לזה נכרת ונקשרים זה עם זה ע"י אויב משותף.

אגב מודה מר ד“ר גידמאן בעצמו (ע' 13), כי כל עם נתהוה ע”י האויב. מין קסם מיוחד יש בהרצאתו, שהוא סותר לרוב את דברי עצמו, החושב הוא, כי כבר אבדה זכותנו להיות עם, אעפ"י, או יען כי לפי ההיסטוריה היינו עם? יכולים אנו להגיד לו, כי גם בלעדי הקשר הישן ההוא לא חדלה מעולם זכותנו ליצור קשר חדש, אני משתמש בדבריו (ע' 13): “לפיד המלחמה הבעיר את ההתלהבות הלאומית, בְּאִישָה נוצר הקשר, שאיחד את ההמונים ויעש אותם ללאום”.

ואמנם אותו הקשר העתיק עודנו במציאות, זאת ידע כל איש יהודי, והרב הראשי לא ידע? כן הוא מדבר במה שמשותף לנו, עד כמה שיש לו בו חפץ. הוא מדבר על עבודותינו המשותפות ועל מטרותינו המשותפות, על “התעודה” שלנו. תעודה זו! אין לה שום דמיון עם פעולת הנזירים האמללים, המכתתים רגליהם אל אוכלי אדם במקומות הפראים, כדי להטיף להם את הדת הנוצרית. היהדות אינה רוצה להכניס גרים, זאת אני יודע היטב; מפיו של ד“ר גידמאן בעצמו שמעתי זאת. “התעודה” היהודית היא ענין של חיי-שובע, הרחבת-הדעת, של עושר וכבוד. זה ימים ושנים אני מתבונן אל אותם בני-האדם הבאים עלי בטענת “התעודה”, כשאני מדבר בענים של עניינו ההולך וגדל. אלה בעלי התעודה רואים חיים טובים בעולמם. אבל מר ד”ר גידמאן טוען נגד היהודים הלאומיים בלעג של גאוה: “יכול להיות, שמתוך החפץ לעזור ליהודים תאבד היהדות”.

איזו יהדות? זו שהוא עכשו בא-כחה, או זו של פברואר 1896? דומה כאילו הוא מגין על הדת בפני הלאום. אך מי יגן על הדת בפני מע"כ הרב הראשי? מה שהוא כותב בעמוד 40, 41 היא קטגוריה קשה מאד נגד עצמו, שאינה נוגעת אל כל הרבנים רק בשביל זה, שלא כל הרבנים שווים עמו בדעה אחת, הוא אומר: “ציון שמשה ומשמשת גם היום ליהודים רק סמל עתידם הם והעתיד המקיף את האנושות כלה. מובן זה, שאין בו אף קורטוב של לאומות, יש גם לבקשה על שיבת ציון בתפלותינו, שבהן הוא, לפי זה, מקומה הראוי”.

ובכן! כשמתפללים על שיבת ציון, מתכַונים אל ההפך ממש? לדברי התפלה אין אפוא אותו המובן, שהצבור הנאמן למוצא שפתיו מיחס אליהם? ובו ברגע, שהמצב המדיני בעולם, האנטישמיות שבאה אחרי האמנציפציה ועומדת בתקפה, היהדות הלאומית שהתעוררה לתחיה, המצב במזרח וההמצאות הטכניות, הרגע, שכל אלה חוברו יחד לעשות את שיבת ציון לאפשרית וקרובה – בו ברגע עומד הרב הראשי ומכריז: "אל תשימו לב לדבר – זה היה רק “סמל”!

ואחרי כל אלה אומר מעכ"ת ללמדנו, מה היא “הציונות האמתית”? כי “הציונות האמתית לא תפרד לעולם מעתידה של האנושות” (ע' 40). אמנם, ידענו זאת, וכך אנו מבינים את הציונות שלנו עם תקוניה הסוציאליים (עבודת שבע שעות ביום, ועוד), במדת הסבלנות שבה ובאהבתה לעניים שבנדחים.

אין את נפשי לענות היום עוד יותר, בעקר הדבר הנני מיצר, על אשר הכריחני מר ד"ר גידמאן להכנס אתו בוכוח, שבו לא יכלתי לשאת פניו במדה שהייתי רוצה, יען כי זקן הוא לימים, ויען כי לפנים שררה ידידות בינינו. חושב אני, כי נמשך בתומתו אחרי אנשי-סתר, אשר פקודתם בא תבא. האנשים ההם לא הבינו את ההתאפקות, שהציונות שאפה ועוד תשאף אליה, אם לא ימררוה וישחיתוה במעשי תרמית. האנשים ההם, שאנו רגילים לשמוע תדיר על אדותם, פעם על מעשי נבלותן של פלגשים, פעם על נצחון סוסיהם הרצים, פעם על נכליהם בשער הבירזה, שעל ידם ידכאו את המעמד הבינוני של הבירזה, פעם על השחתת הנימוס, שהם מפיצים על סביבותיהם כקטב מרירי; האנשים ההם, הנִראים בּכל מקום, אך לא במקום, ששם עומדים היהודים העניים בקשרי מלחמה קשה על קיומם, – האנשים ההם יואילו להשמר, פן תתקומם עליהם מאחוריהם תנועה עממית שניה, קטנה אמנם במספר, אבל דוקא בשביל כך איומה מן הראשונה. אמנם כן, יש בהם, כביכול, “נדיבים”; זאת אומרת, הם מגדלים קבצנים. זאת אומרת, הם מזיקים לעם היהודי עוד גם בנדבותיהם, אשר יתנו מהונם שנצבר לפעמים באפן מחפיר. אמנם כן, האדונים האלה הם גם חרוצים למדי, כדי לכפר על נפשם מפני האנטישמיות: בנדיבות, בכסף ובקרבנות של הכרה – אלה האחרונים עולים להם בזול ביותר. אבל לגבי הציונות יש רק חִשָבוֹן אחד, זוהי ציון.

“אם תנתן ליהודים, שמלחמת הקיום בארצות מושבותם קשה להם ביותר, היכלת להתישב באיזה מקום אחר, יהיה זה מפעל מועיל וראוי לתהלה”. מי אומר כזאת? מר ד"ר גידמאן בכבודו ובעצמו בעמוד 39 במחברתו. וכשבאה הציונות שלנו לזיין את המתישבים האלה בהגנה בין-לאומית מספיקה ובחסותם של משפטי העמים, אטו עצה נבערה היא! הנסיונות, שנעשו עד כה, הראו כבר כי אדמת ארץ-ישראל טובה וגם “חומר האנשים” מצוין הוא. ודוקא החיים האכריים קשה ביותר לכונן. אך מה שלא עלה ביד הבארון הירש בארגנטינה, יצלח בפלשתינה. ומדוע? יען כי “היהדות הלאומית” מזבלת את האדמה העתיקה. הדבר נראה כפלא. כל מה שבטבע הוא נפלא. והכל יעלה מהר, עלה והצליח, כשיתעורר העם כלו, שאנחנו הציונים מעודדים אותו. ואז יראה את ארצו העתיקה, השוכנת בהדר לחוף הים התיכון, באקלימה הקר, הממוצע והחם; ארץ מוכשרת להצמיח כל מיני תנובה, ואוצרות עתיקים טמונים בעפרה ובכל זאת לא רב ערכה בעיני אחרים, מפני שהאחרים לא יוכלו להטות אליה את נהרי-ההמונים המפרים, הסרים למשמעת הציונים, ולפיכך, כשאין אנו מביטים אל העבים כהוזים או כמתעתעים, אלא פונים אנחנו במבטנו השקט אל אותה הנקודה, שממנה תבא גאולתנו באמת, אין אנו צריכים לבאורים ודרשות של מסתורין. שם היא ציון של העניים, זו של הצעירים וגם זו של שומרי-הדת.