מסירת מודעה / בנימין זאב הרצל

אחרי מאמרו של הרצל “ציונות” (כל כתבי הרצל, ח"ב, עמ. 137–142) נתן ד“ר גלאזר ידו לד”ר בלוך בווינא, שנלחם אז נגד הציונות והקונגרס בכל מיני עלילות.

על מאמר אחד כזה של ד"ר גלאזר השיב הרצל בגליון 5, “וועלט” 1898, בתור “מסירת הודעה”:

“….ד”ר גלאזר, שמלפנים נדחק אלי בדברי ידידות, מנסה עתה למשוך עליו את עיני הכלל בחוצפה, שלא היתה כמוה. לפני איזה זמן שלח אלי הצעה אחת וכתב אלי כמה מכתבים, שעוררו בקרבי אי-בטחון, מפני שדרש תכף שאחזירם לו. החזרתי לו את המכתבים, שלא היו שוים בעיני כלום. כנראה היה בדעתו להשאיר לעצמו פתח לחרטה, ובכל זאת כתב אלי עוד אחרי-כן;אולם לא עניתי אותו. והנה הוא טוען, כי הסכמתי להזמנתו, שהזמין אותי לראיון עם הד“ר קַרפֶּלס בברלין. מעולם לא כתבתי לד”ר קרפּלס דבר כזה. ההזמנה לועידה זו נשלחה אלי מאת פרופסור אחד באוניברסיטה. להזמנה זו הסכמתי. בתחלה לא התנגדתי לדבר, שיקח לחלק בועידה בתוך יתר האדישים והמתנגדים גם ד“ר גלאזר, שהתפאר בידיעת-המזרח שלו. אחרי מאמרו ב”בּרלינר טאָגבּלאַט“, שהוכרחתי לחשבו להתנפלות בכונה להזיק למִפעלנו, כתבתי להפרופיסור ההוא, שאין אני רוצה להשתתף בועידה עם הד”ר גלאזר".

רגש התמהון איננו עוזב אותנו, מאז דרכה כף רגלנו על האדמה, אשר מתוך שוממותו המדומה חוללה עבודת ידי יהודים נפלאות כאלה. רק נדיבותו הנהדרה של רוטשילד הצליחה לאַפשר את התוצאה הזאת במשך זמן קצר.

התודה שהקולוניסטים מכירים לנדיב הזה, היא לא רק מובנת, אלא גם חובת-כבוד לקולוניסטים. המטרה, שהציבה לה הציונות, מקיפה לא רק מאות או אלפי משפחות, אשר בדרך ההתישבות הנהוגה עד כה, מצאו או יכולות עוד למצוא להן מושב על אדמת אבותינו, כי אם את כל העם היהודי, שטוב היה, לו מצא לו פה מקלט בטוח. אולם חלילה לנו לתת מקום לחשוב, כי רוצים אנו לעשות דבר נגד רצונו של מושל הארץ או שלטון המושבות. אין מן הצרך גם כן, שישתתפו הקולוניסטים בתנועתנו באפן אחר מאשר בזה, שהם מכשירים בעבודת ידיהם את האדמה, שעליה עתידים לשבת גם אנחנו.

בזה הגיעה לידי גמר אותה העבודה הכבירה, שלה הקדישו הצירים בבאזל את כל כחותיהם והביאו קרבנות אישיים וחמריים עצומים. כל החברים לדעה הנאמנים יבינו את חשיבותו של הרגע. לצערנו יודעים אנו היטב, כי מתנגדינו יעמלו עתה בכל כחם לשים לאַל את מפעלנו ולא יחדלו מהתנפל עלינו בגלוי ובסתר. שום ציוני נאמן לא יתן לבו לטעות על ידי זה! באֹמץ ובשקידה קדימה! ינסו להזיק לעבודתנו בחשדים ובעלילות-שוא. ועל כן אנו מוסיפים להעיר על דבר זה: על ידי תנאים, שנתחיבו בהם, ועל ידי חוקי התקנות אי אפשר שתהיה למיסדי הבאנק שום הנאה חמרית. ההשגחה על ההנהלה הנכונה של הועד המפקח, אשר חבריו הם אנשים נאמנים ונכבדים, בטוחה לקונגרס לכל הדורות.

מתנגדינו, שאינם רוצים בעם היהודי ולפיכך גם בהצלת העם היהודי, שונאים כמובן מעֹמק לבם גם למוסד הזה, למוסד, שעל ידו נקוה למלא את דרישתו של עמנו. את הדבר הזה ישים כל אחד על לבו, ועל פיו יתנהג איש ואיש על מקומו. אל יחת לבנו, ורק אז נשכיל ונצליח!

¹

יודעים אנחנו, וגם יש לנו את כל האמצעים של תקופתנו אשר אנו חיים בה, ואחרי כל אלה, הם קצר תקצר ידנו כאשר קצרה יד אבותינו בשבתם בגיטו לעזור לנפשנו? לא! יכולים אנחנו לעזור לנפשנו, וגם עזור נעזור. בקיאים אנחנו בחכמות, חרוצים אנחנו במשא ומתן ויודעים אנחנו להתהלך עם הבריות ועם המאורעות, מסוגלים אנחנו לעבודה, שואפים לעסקנות ולקבלנות, הננו מנוסים בעשרה נסיונות ומצורפים בכור העוני, ומה זה, איפוא, יחסר לנו? – ארץ בטוחה, אשר בה נוכל לעבוד לפי כחותינו וכשרונותינו בלי כל מפריע ובלי היות לטורח על אחרים. ואתם הלא תדעו, מה שֵם הארץ הזאת, הלא הנכם יודעים גם את שם התנועה הזאת.

הציוניות!

אלף ושמונה מאות שנה של גלות ושל תקוה חיה פרושה על המלה הזאת. יש אמנם יהודים, שיצאו לתרבות רעה, הלועגים להציוניות, יש גם צרי-לבב וקטני-המֹח הלוחמים בה. התנועה הציונית, אשר מתחלה עברו עליה בשתיקה, אחרי-כן שחקו, לעגו לה, ולבסוף החֵלו ללחום בה, – לתנועתנו זאת יש כֹח עצום, כל של אומה שלמה, אשר אי-אפשר בשום אופן להשמידו או גם להחלישו. דרוש היה הדבר, כי יעירו בנו את לאומיותנו הנרדמה;דרוש היה, כי יגלה העם את רצונו לפני כל העולם בדברים ברורים. אולם עוד לפני שנה נראה דבר זה כבלתי אפשרי כלל.

והנה נהיה הדבר.

בחודש אויגוסט בשנת 1897 נקבעה על הקונגרס בעיר באזל הצורה האחרונה של הפרוגרמה הציונית:

הציוניות שואפת לרכוש מכון-שבת להאומה הישראלית, העומד תחת חסותן הגלויה של הממשלות.

הכל נמנע ובלתי אפשר להחובק את ידיו. אבל אין לך דבר העומד בפני הרצון. הכל אפשר למי שיקרב אל מלאכתו ועבודתו ברצון חזק וכביר. החובה מוטלת עלינו לעבוד את עבודתנו בלי חשֹך על פי תכנית מסוימה, שתהיה מכֻוָנה לתכלית ידועה. במקומות רבים מתעוררים וקמים ועוזרים נכבדים למפעלנו הגדול, ולא רק מתוך היהודים, כי אם גם מתוך הנוצרים. לא עתה היא העת לספור ולספר את כל אשר עשו מימי הקונגרס הראשון בבאזל עד היום הזה, למען בַּרר והוכיח לדעת-הקהל ולפני הממשלות הנוגעות בדבר את טיבן ומהותן של מגמותינו, כי הנה מסכימות ומתאימות לחוקי הממשלות והארצות, שאנו יושבים בהן, כי הנה מסכימות ומתאימות – בכלל – לרוח אהבת כל האנושיות.

והתביעה המוסרית הזאת: לתת ארץ לעם נודד, תתפשט כעל כנפי נשרים בכל המדינות והארצות, שהיהודים יושבים בהן נאנחים ונאנקים. ובכל מקום אשר ישמע שם “הגאולה” שם ישמח ויגל לב בן עמנו, אם רק לב בשר בקרבו ולא נהפך עוד לאבן. ובכל מקום אשר בני עמנו יראו ויוכיחו לעיני התבל, כי עוד מוכשרים ומסוגלים המה להתעוררות לאומית, כי מוכשרים המה להבין ולהוקיר כראוי את הרעיון הגדול של תחית ישראל על אדמתו, – שם גם יולדו להם אוהבים אשר יעמדו לימינם. הן הדבר היותר מגונה ומכוער אשר יטפלו עלינו הבריות הוא – כי אין לנו אידיאל לאומי.

המתנגדים להרעיון הציוני אשר מקרב עמנו, ברצותם להוכיח עד כמה מסוכן ומזיק הוא הרעיון הזה להיהודים בארצות מושבותיהם, יביאו ראיה ומופת להתנגדותם העִוֶרת, כי האנטיסמיטים מביטים בעין טובה על התנועה הציונית.

אבל מתנגדינו אלה לא ידעו ולא יבינו, כי הציוניות היא היא – אמנם – המבשרת שלום, אותו השלום, אשר יביא מפעלנו – אותו המפעל אשר ישנאוהו שנאת מות – בכנפיו לכל האנושיות.

תנועת יסוד המושבות העבריות בארץ אבותינו תביא מרפא ורוחה להארצות החולות במחלת השנאה לישראל, ויחד עם זה תַפרה ותרבה את הברכה החמרית והרוחנית ואת הסדרים הטובים גם בארצות המזרח. גם המושבות שנוסדו עד עתה בארץ ישראל, אם גם לא רב מספרן, בכל זאת הראו גם הן לדעת, כי אדמת אבותינו עודנה ברוכה ופוריה. ובכלל כל אדמה פוריה היא אם רק עובדים חרוצים יעבּדוּה וישמרוּה, ומה גם אדמת אבותינו אשר בימי תקופת-הזהב של תולדותינו היתה ארץ זבת חלב ודבש. ואדמתנו זאת תשוב להיות “ארץ זבת חלב ודבש” אם ישובו בני עמנו, אשר סבלו הרבה הרבה בגולה, אל ארץ אבותם.

הידעתם את המעשה באותו הערבי, שהרג אדם אחד, מפני ששאל אותו, לאן הוא נושא את עגלו?

את המעשה הזה ספרה לי לפני שנים אחדות גבירה אחת פה בלונדון, ואותו אני רוצה בכל אֹפן למסור לכם, מפני שהוא מעשה יפה ומלא-טעם. ערבי אחד, סבלן וקר-רוח ככל בני ארצו, נשא בבקר אחד עגל קטן מכפרו אל העיר. בלכתו עליז בדרכו, פגש אותו איש אחד וישאלהו: “לאן אתה נושא את עגלך?”

הערבי ענה: “אל העיר, אהובי, יברכך אלהים!”

לא עברו רגעים הרבה ויפגשהו השני וישאלהו: “לאן אתה נושא את עגלך?”

כעבור רגע בא השלישי, הרביעי, החמישי. מחזה האיש ועגלו עורר את כלם לשאלה ההיא. והערבי שלנו, בהיותו סבלן, ענה בכל פעם בסבר פנים יפות: “אל העיר, אהובי, יברכך אלהים!”

אבל הסבלנות היא חֹמר ההולך וכלה. אחרי שהשיב הערבי שלנו אותה התשובה על אותה השאלה חמש-עשרה או עשרים פעמים, התחיל לחרות אפו. תשובתו נהיתה קצרה: “אל העיר, אהובי!” את ברכת-אלהים השמיט. כה ענה עוד כעשר פעמים, עד שגם זה היה עליו לטֹרח. את השואלים שבאו אחרי-כן השיב בקצרה: “אל העיר!” קולו היה נרגז, ולבסוף נעשה גס. דמו התחיל לרתוח בקרבו; הוא חשב, כי בני-האדם נועדו יחדו לשַטות בו. וכיון שנדמה לו לראות בת-צחוק של לעג בפני השואל אותו בפעם התשעים או המאה את השאלה: “לאן אתה נושא את עגלך?” הניח את עגלו, החזיק בגרגרת האיש ויהרגהו.

הציונים נמצאים כמעט במצבו של אותו הערבי עם עגלו. שואלים וחוזרים ושואלים אותם תמיד אותן השאלות, ולאט לאט תמה סבלנותם. באֹפן זה יתבאר, כי הוכוח על ענינו מקבל לפעמים צורה של התרגזות. אבל מיעץ הייתי את חברינו, לבל ישכחו, כי העוברים הם תמיד חדשים, ולהם עוד לא הוברר הדבר. נשיב נא במנוחה על שאלותיהם, ונשים אל לבנו, כי מוסיפים אנו להתקרב עם עגלנו אל העיר, במדה שהרבינו להשיב.

רע מזה הוא, כמובן, אם בני-אדם, שכבר קבלו תשובה, שבים וחוזרים ושואלים בזדון. או אם יענו: “לא אמת הדבר, אינך הולך אל העיר!” או:“אין בכלל עיר!” או: “לא אהובך אני, והאלהים לא יברכך!” למזידים כאלה אנו מחויבים לפנות עֹרף וללכת לדרכנו ולחשוב: עוד מעט והיינו בעיר.

אבל את התשובה המתמידה אוכל לחשׂוך לי היום ובמקום הזה. כלכם יודעים, לאן פנינו מועדות. השאלה, שאולי מתעוררת בלב יחידים היא רק זו, אם דרכנו היא הנכונה.

אני מאמין, כי כן הוא.

מה היא מטרתנו? אנו חפצים לכונן לעם היהודי מקום מושב בטוח במשפט צבורי במולדתו העתיקה בארץ-ישראל. זה הוא, לדעתנו, פתרון גמור לשאלת-היהודים.

לפתרון הזה קודמות שלש הנחות.

ראשונה, מציאות העם היהודי.

שניה, כשרון ארץ-ישראל להתישבות.

שלישית, הבטחת היסודות המשפטיים.

הנחה ראשונה. בראשית תנועתנו יכולנו רק לשער, שיש עם יהודי במציאות. היום כבר ידענו זאת. דבר זה הוכח בראיות היותר ברורות ומודרניות שבעולם. יש לנו הנהגה, המדברת בשם העם היהודי. היא מתאספת זה שתי שנים בבזיל, ושמה – קונגרס הציונים. גבירותי ואדוני! אינני יודע, אם אני בעצמי אזכה לכך, אולם מעמק לבי נוכחתי, כי אנשים מבני גילי יזכו לראות בהגשמת חפצנו. חיה נחיה כבני חורין בארץ-ישראל. אם אני בעצמי אהיה שם או לא, אחת היא לעצם הענין. אולם אם אהיה שם, אז לא אשמח על שום דבר, לא אתפעל יותר משום דבר מאשר מן הקונגרס הבזילאי הראשון, שהיה בשנת 1897. כי זה היה האות הראשון לחייו של העם היהודי, אשר כבר נחשב כמת. בכל רפיון נשימתו, בכל חולשת דופקו, אנחנו, שהקשבנו להם ברעדה מתוך פחד ותקוה – אנחנו נוכחנו, כי עמנו עודנו חי. כל מה שהוא עתיד עוד לפעול להבא, לא יוכל להפתיענו. רגע של אֹשר היה אותו הרגע על גבולות החיים, כשראינו את המת המדומה פוקח את עיניו. כי אדם השב לתחיה הוא גם מתהלך, אוכל ושותה, מרקד ומחלל בחליל וחוטב עצים וקורא בספרים ומציר ציורים, על כל אלה אין להתפלא עוד. הפלא היא התחיה, הדופק הראשון שאנו מרגישים, הנשימה הראשונה שאנו רואים. חובתנו היתה, לבלתי תת את החיים האלה להרדם שנית, ולה מוקדשת תעמולתן של אגודות-ציון הישרות שבכל העולם. מסיביריה ועד אפריקה הדרומית יש כבר היום אלפי אגודות כאלה, המכירות בעקרי הקונגרס הבזילאי הראשון ופועלות על פיהם. זה הוא הלאום, הלאום שלנו!

והנה יש בקרבנו אנשים המעקמים שפתותיהם ואומרים: “כן, העניים; אבל לא העשירים!” האומרים כן, אינם בכלל שוים בעיני לתת להם עצות טובות. ובכל זאת רוצה אני ליעצם, לבל ישמיעו דברים כיוצא באלה בפומבי. כי בזה הם מאשרים את משפטיהם היותר קשים של האנטישמיים, האומרים, כי אצל היהודים “הכסף יענה את הכל”; כי היהודים אינם מכבדים אלא את הממון בלבד, אחת היא להם באיזה אֹפן ירכשו אותו. עלינו להשמר מפני דעה כזאת, מפני שהיא שפלה, ואפילו לא נבונה. מי שדעתו שפלה כבר לחשוב כזאת, עליו למצער להיות חכם, שלא לגלות מה שבלבו. חוץ מזה, הלא רֹב מנינו של כל עם הם העניים, וכלום אפשר שיעיז מי שהוא לכחש במציאות העם האנגלי או הצרפתי, מפני שמעטים בהם כל כך המיליונרים בערך אל הסובלים חרפת-רעב?

אלה הן שיחות בטלות, אל תחשבו אותן לי לחטא. המתנגדים מכריחים אותנו לטפל בשטחיות כאלה.

הנחה שניה. כשרון ארץ-ישראל להתישבות. להביא עליו רעיה נטו כבר לפנינו, אם גם במדה מועטה, הציונים המכונים “מעשיים”, ועלתה בידם. על פעולות האנשים האלה דברתי תמיד בכבוד, אף כי חושב אני, שאינן מספיקות, כדי לפתור את השאלה רבת-הערך. ועל כן נצטערתי ביותר על אשר צררונו מצד זה. כשמתחילים היום להכיר ולכבד בכל מקום את נסיונותיהם של “המעשיים”, הרי זה אפשר, שתעמולתנו הכבירה גרמה לכך. כי יהודים רבים, המסרבים עוד להסכים לדעתנו, מביטים עתה על הדרישה הענותנית של “המעשיים” בעין יותר יפה. ולפיכך יכולים היום המעשיים ללכת שלובי זרוע עם אנשים כאלה, שבעיניהם היו לפנים לבוז וללעג.

ואולם לססמאות ולכנויים מפלגתיים אין שום ערך. יכול הייתי להוכיח לכם, כי אלה המכונים מעשיים רוצים בעצם הדבר להיות מדיניים, ואנחנו המדיניים חושבים את עצמנו למעשיים. המעשיים רואים בזה ערמה יתרה, באמרם להכניס לאט לאט ובחשאי כמה מאות אלף יהודים לארץ-ישראל, ולדרוש אחרי כן, בהיותם שם, זכיות בשבילם. בחשאי? כמה מאות אלף נפש? אבל, בשם אלהים, איך הם מתארים להם את הדבר? אני חושב, כי אינם מתארים להם כלום. הם רק מתחילים בעבודה. דומה הוא בערך לבני-אדם אחדים, שעלה במחשבתם לבנות בית באיזה מקום. מה הם עושים? לא חולמים הם, ולא בעלי-הזיה. יודעים הם, כי בית יבנה מאבנים. ובכן הם מושכים בהתאמצות גדולה אבן אל מקום הבנין, וחושבים, שאם יעשו גם אחרים כמוהם, אז יקום הבית.

היה לא תהיה! כן לא יבנה הבית לעולם! אבל יבנה, אם יערכו מקֹדם תכנית לבנין. אז תצלח האבן שלכם. לא קֹדם לכן.

והנה הגענו להנחה השלישית, לערובות המשפטיות. אם אולת היא לבנות בלי תכנית, אז לא נחכם גם כן לקבוע תכניות לבנין, בטרם הבטחנו לנו את הקרקע לבנין. כי אז יבֹא בעל הקרקע ויהרס את בניננו או יגרשנו מן הבית, אשר אנחנו בונים.

האין אפוא הדבר יותר מעשי, להבטיח מקֹדם את הזכות לבנין? כיצד יֵעָשה הדבר? אם לא ירשנו מצב הענינים לקנות תכף ובדרך ישרה את הקרקע לבנין, אז אפשר לקחת אותו בחכירה או בשכירות. הן פה באנגליה נוהגים דיני החכירה והשכירות בנכסי הממלכה, הנודעים רק מעט בממלכות היבשה. יחס משפטי כזה, שיהיה לו אֹפי מדיני, רוצה אני, מקוה אני להשיג מממשלת טורקיה. ובו ברגע שיכירו, כי אין הדבר פוגע במרותו של הוד מלכות השולטן, וכי ההגרה הבטוחה לארץ ישראל לא רק שלא תגרע מאחוזתה של טורקיה אלא עוד תחזק אותה ותעלה את ערכה, יש לקוות, כי נבא לידי פשרה. עלה בידי לרכוש לרעיונותי ולהצעותי מליצים אדירים, אבל מכיון שאינני במצבו הטוב של סיר סֶסיל רודיס, הנני מוכרח לשים מחסום לפי ולשתוק בנוגע לאיזה משא-ומתן שיש לו ערך היסטורי, אף אם יש לחשוש, פן יאמרו מתנגדינו, כי אין לי מה להגיד.

כאשר רמזתי בסתו שעבר, לפני מסע המלאכות הציונית לארץ ישראל, פה בלונדון על מאורעות העתידים לבֹא, ידעתי כבר אז כמה פרטים מן הדברים שהיו הולכים ומתהוים.

עבודה קשה היא אפוא, שלא בנקל תעשה גם בידי חכמים ובקיאים ממני, אם מצד אחד צריכים להצדיק את בטחונם של אנשים נדיבים על ידי שתיקה, ומצד שני מקיפים אותנו בשאלות: מה נשמע? להיכן הגענו? אימתי? אימתי? אימתי?

בבין-המצרים האלה אני מכיר את חובתי, מבלי לפסוח על שתי הסעפים. חובתי היא לשתוק, אף אם לא יאמינו בי, עד שיגמר הדבר, שהתחלתי בו.

יודע אני מה שיאמרו מתנגדינו. יודע אני, כאילו כבר שמעתי את נאומיהם, קראתי את עתוניהם. עוד הפעם השתמט, הבטיח הבטחות תלויות באויר, השלה את נפשות העניים, כל הענין אינו אלא אחיזת-עינים שאינה מצויה. אבל אחראים אנחנו בעד כל מה שאנו אומרים ושאמרנו.

לאשרי אין עתותי בידי לקרא את כל דברי החרפות שמטיחים נגדי מצד היהודים. אני מקבל רק לפעמים קֹבץ, זר-פרחים של נאצות. ואני מרגיש בזה בושה יותר מקצף. מתביש אני בתור יהודי, על היות בקרבנו בני אדם הנותנים לשמצה את מי שעובד עבודת עמו. אם יצא דבר הריב מחוץ לחומות הגיטו אל העולם הרחב, אז אולי ישתומם מי שאינו נוגע בדבר וינוד בראשו, ואולי יאמר איזה צר ואויב: ראו, כך היא דרכם של היהודים! כך הם מתנהגים עם בניהם העמלים לטובת עמם.

האם לא העיזו כבר להגיד, כי יש לי הנאת-ממון בדבר? אמנם ראויים היו בני-האדם האלה שאחשב עמם בגלוי, בכמה עלתה לי כבר התנועה, חוץ מאבוד-הזמן והעבודה, גם בקרבנות כסף. ידידי הקרובים אלי יודעים זאת. אולם אין אני רוצה לדבר גם מזה, כבוד היהודים יקר בעיני.

ביללת-קצף מיוחדה התנפלו עלי בשעה שנגשנו להוציא לפעולה את החלטת הקונגרס וליסד את הבאנק הקולוניאלי היהודי. זה היה אחד ממסעותינו על דרכנו העירה, ומי שראה אותנו נושא את עגלנו, יכול היה לחשוב, כי עגל-הזהב הוא. לחברי ולי היה יסוד הבאנק הקולוניאלי היהודי עד עתה הקרבן היותר גדול שהקרבנו על מזבח התנועה הציונית. אינני מדבר על אודות הכסף, אשר הוצאנו מן הכיס.

כי למרות היותנו יהודים, אין הכסף אצלנו גבוה מעל גבוהים. הקרבן היה בזה, שנגשנו לעסוק בענין של מסחר, אם גם שלא בכונה להנאת-ממון.

אחרי שהגענו לאותה הנקודה, שלא יכולנו לאחר עוד את יצירת המוסד הכספי, כתבתי לאחד מידידי בלונדון ואמרתי עם המכתב: “עברו הימים, שבהם חשבו אותי למשוגע, מהיום והלאה יתנהגו עמי כעם בעל-עסקים. אבל גם על דבר זה עלי להתגבר”.

אינני חושב לעָול, אם יעסוק אדם במסחר, רק הסופר איננו רשאי להיות סוחר, ולגבי עובד בתנועה עממית, זה הוא עוֹן גדול מנשֹא.

מימי לא הייתי נביא-אמת כבשעה ההיא, והיהודים יכולים להיות שבעי-רצון, אם כל דברי יתקימו כאותם הדברים שכתבתי אז. זאת אומרת: נבואתי נתקימה יותר מאשר פללתי. פה בלונדון היה המעשה, באספת פומבי, שקם איש אחד, שלא נודע לי טיבו, אלא שהוא בכל אֹפן עסק בסחורה מימיו הרבה יותר ממני, והביע את דעתו, כי רוצים אנו לגזול את ממונם של העניים. מדוע הגיד זאת? מכיון שלא עסקתי מימי בשום עסק מאיזה מין שהוא, אינני יודע, אם היתה כונתו להגיד, כי כל עסק של ממון הוא מעשה-גזל. כאילו התכַּוֵּן, בשנוי לשון, לפתגמו של Dumas, שהיה אומר: “Les affaires, e’est l’argent des autres” (העסקים, הם ממונם של אחרים). או היתה דעתו, כי רק לעסקי היהודים יש אֹפי כזה? אם כן, מתפלא אני על כבוד מעלת הרב הראשי, שלא גזר עליו נדוי, וגם – מה שהיה מכאיבו עוד יותר – שלא חדלו הבאנקירים בני דת משה מהתרועע אתו. ואפשר, שחפץ היה רק להגיד בלשונם הנמרצה של אותם החוגים, שעליהם הוא נמנה, כי כל הענין חשוד בעיניו. הרואים אתם, מה עלה בידם? דוקא מפני גֹדל החרפות החטיא את המטרה. ידידי ואני היינו מצטערים מאֹד, אלמלי היו מחזיקים אותנו לבעלי-עסקים – ונכונים היינו לשמוע חרפות כאלה. אבל החזיקו אותנו לגזלנים – זאת היתה נחמתנו.

ומה הם פצעי-העוֹר הקלים לנו, המוסרים את נפשם באהבה על הדבר היקר לנו? הדבר הולך ומתקדם – וזה הוא העקר.

הבאנק הקולוניאלי הזה, אשר מראש העלילו עליו, בטוח היום בקיומו. הוא היה לעובדה, למספר, שבו מחויבים להתחשב גם בעלי המספרים, וביחוד בעלי המספרים. תפשתי מועט באמרי, כי הבאנק יהיה טוב יותר מן השם, שנסו להוציא עליו. הוא בכלל יהיה טוב. מדוע?

באמרי, כי הבאנק הקולוניאלי יתנהל במישרים, מפני שבטחונם המלא התפעלות של האנשים הקטנים, הרבים עד לאין מספר בכל העולם, מטיל עלינו חובה מוסרית, קשה ומתמידה – אז יענו המתנגדים: אמנם, רק דבר זה צריך לראיה. ולפיכך אני רוצה להגיד לכם את הטעם השני: הועד המפקח, אשר נתכבדתי להמנות עליו יחד עם כמה חכמים, סופרים ואנשים שאינם בעלי-עסק, אינו רשאי לפי התקנות להרויח שום רֶוַח של ממון, מאיזה מין שיהיה. אם לא יחזיקו אותנו אפוא לבעלי ספורט חדש, שתכליתו היא, שיהיו חברי הועד המפקח רואים במנוחה, כשהמנהלים בוזזים את בעלי-המניות, ואולי שיהיו מתערבים, איזה מן הגזברים ימהר לגנוב ולברוח, אז הלא יש להניח מראש, כי הועד המפקח, שיש לו כֹח-הרשאה מספיק, ימלא את חובתו.

אבל החובה הזאת לא נגמרה בקיום סדרי ההנהלה. עומד פה להוסד עוד באנק יהודי. כאלה יש כבר די והותר תחת מסוות שונים. הבאנק הציוני צריך היה להיות והיה יהיה. מה מובנו של דבר זה?

האם ישמש הון-מניותיו של הבאנק אמצעי לקנין האדמה, שאליה אנו שואפים? הן לתכלית זו לא יספיקו שני מיליונים ל"ש. בהחלטות כאלה רוצים לתת אותנו ללעג ולהחזיק אותנו לאוילים. לבאנק יש תעודה אחרת. עליו להיות סרסור להשגת הטשארטר, שאותו תארתי לכם לעיל בתמונת החכירה ( leasehold ).

אנחנו חפצים להשיג מיד ממשלת טורקיה טשאַרטר, כדי להתישב בארץ-ישראל תחת מרותו של השולטן. תקוות טובות ועצות נשקפות לטורקיה, אם תתן ליהודים החרוצים, השקטים ותאבים לעבודה, את היכֹלת לחשוף את מטמוני הטבע שבארצה. רק מעטים הם היום חכמי-המדינה בטורקיה, אשר לא יבינו את התועלת הזאת שבתנועה הציונית. יחד עם היהודים יבֹאו לטורקיה שלום והפרחת חיי-הכלכלה לפי רוח הזמן.

איזה ערך יש למחשבתנו, אם תצא לפעולה, בעד אירופה, זאת הכירו כבר לדעת מושלים ודיפלומטים חשובים באֹפן היותר ברור. היא תשים קץ לשאלת-היהודים המרעילה והמכֹערה, אף אם לא יחשוב איש ממנו, כי כל היהודים ילכו לארץ-ישראל. וחשבוננו הוא הכי פשוט שבעולם: אם תמעט ההצעה של יהודים, אז תגדל הדרישה ליהודים. אז נחשב לסחורה, שעלה מחירה.

ומחירנו עלה יעלה. תרבות אנחנו חפצים להביא אל המזרח. ושוב תרויח מזה אירופא. לסחר-הארצות נפתח דרכים חדשות – ואין ממלכה, אשר תתענין בזה יותר מאנגליה עם אחוזותיה שבאזיה. הדרך היותר קצרה להודו היא דרך פלשתינה. אנחנו נהיה זקוקים לתוצאות התעשיה בארצות התרבות, עד שנברא כאלה בידינו. אולם חפצים אנו ככל האפשר להכין בזמן קרוב נכסים בעצמנו.

בחמישים השנים האחרונות נעשו בחיי הכלכלה של האנושות שנויים יותר גדולים מאשר לפנים במשך אלף שנים. יחד עם כֹח הקיטור והזרם האלקטרי באה רוח חדשה לעולם, רוח עֹז ותפארת. הרוח הזאת תרחף על התנועה הציונית. אינני רוצה לדבר על התעשיות הרבות, שעל ידן נעשו חיינו מרובים כל כך בגונים. מה אוכל אני, הזר הדל מארצות היבשה, לספר מזה ליושבי אנגליה? אתם עולים עלינו בכל קניני הטכניקה, כמו שהפוליטיקאים הגדולים בארצכם היו הראשונים, אשר הכירו בנחיצות הרחבת-הגבולים על ידי קולוניזציה. ולפיכך מתנוסס דגלה של בריטניה-רבתי מעל לכל היַמים, וכן אוכל לחשוב, כי פה באנגליה יבינו לרעיון הציוני, שהוא רעיון קולוניאלי. בנקל ובמהרה, כי יבינוהו בצורתו היותר מודרנית. כל מה שיכולים בני-האדם לברֹא בחריצות ידיהם בארצות אחרות, הן יכולים הם לברֹא גם שם בארץ, שהיתה בימים נפלאים ארץ זבת חלב ודבש. – מדוע לא יהיה דבר זה אפשר דוקא שם? וכי מפני שאנו מושלים היום ביתר עֹז בכֹחות הטבע מאשר בימים ההם? הביטו נא לאחור אל תמימות הימים הראשונים, ומצאתם את התשובה.

אלמלי לא הארכתי כבר לדבר, הייתי מראה אתכם את המזון הכי-פשוט, את הלחם, תולדותיו, התפתחותו ומצבו היום. למן מחרשת-הקיטוֹר, המכונות לזריעה ולדישה עד החקירה הבקטריולוגית בחמרי-התסיסה – מה רב המרחק מזמנם של אבותינו, שהיו אוכלים את לחמם בזעת-אפים גדולה משלנו. הביטו וראו כל אותן התעשיות הנפלאות של חמרי-התסיסה, לחם ושכר, יין וחֹמץ, יין-שרף וקוניאק, טבק וגבינה – איך נשתנו כל אלה.

ואמנם אלמלא פחדתי, פן יתנוני לבעל דמיון ואוטופיות, הייתי מתאר לפניכם את הסדרים העתידים להיות בארצנו, את קוי הטלגרף, הטליפון והאבטומובילים ויתר הדברים הנפלאים, שעוד לא ראתה אותם עין איש.

אבל בסדרים כאלה על אדמתנו החדשה, שהיא אחוזת כלנו, עוד לא נגמר הכל, מה שאני מחזיק לציונות. אין אני מאמין, כי עם-הספר האריך כך הרבה ימים וסבל צרות כך הרבה, רק כדי שישוב באחד הימים אל ארצו ויביא אתו אמצעי-מסחר חדשים. מובן אחר היה בהכרח לצרותיו של העם המנוסה ביסורים הרבה. משאת-נפשנו היא באין ספק הצדק והאנושות, ועלינו למלא ספוקה. אולי אין ההתחברות נאה ביותר, כששואפים לאיזו מטרה יחד עם קבצנים ורעבים ללחם. אולם הן לא מעל הבימה בבית-הכנסת הנני מדבר, ועל כן הרשוני להגיד, כי אנחנו הציונים לא נירא ולא נחת להתחבר עם קבצנים ורעבים ללחם, אם המטרה היא: הצדק. אולי נמצא בהזדמנות זו את האפשרות לתקונים חברתיים, שנוציאם לפעולה, תקונים, אשר יהיו לתועלת גם לעמלים ומסובלים בקרב העמים האחרים. ואז, רק אז נהיה ישראלים אמתיים.

בשעה הנהדרה הזאת, כשמתאחדים פה צירי העם היהודי, שבאו ממרחקי ארץ, תהא מלתנו הראשונה הכרת-תודה לעיר היפה והחפשית, שקבלתנו גם הפעם בפנים יפות. ותודה זו אינה מורגשת רק מאלה הנאספים פה, אלא גם משולחיהם בקצוי-ארץ רחוקים מאד. בזיל, הקונגרס הבזילאי, הפרוגרמה הבזילאית – המלים האלה מצלצלות כבר היום צלצול יפה ונעים באזני בני עמנו, ויש להן ערך של נֹחם ותקוה.

בפעם השלישית באנו הנה, כדי לברר וללבן את תלונותיו ודרישותיו של לאום מתעורר לתחיה. בתחלה יכול היה להֵראות, ואפשר שעוד נראה גם היום בעיני מי שהוא, שלא הועלנו בזה הרבה, כשאנחנו באים הנה ונואמים נאומים, נאומים מלאי-אנחות. אבל בעלי-הספק האלה אינם שמים אל לב, כי גם באספות-צירים אחרות אינם אלא מדברים. ומי זה יכחיש בדבר, כי לנאומים יוצאים ממקום כזה יש השפעה כבירה מאד על ההווה ועל העתיד של העם? מתוך ההכרה הזאת עמלנו ליצור בימה, אשר מעליה נשמיע את דברינו: את הבימה העברית.

ומכיון שאין לעמנו לשוב אל חיי העבר, כי אם אל חיי ההווה, צריך היה קֹדם כל למוסד מודרני כזה, כדי שיוכל להביע את רצונו לחיים. ולפיכך הבימה הזאת היא קנין יקר, שרכשנו לנו. אותו נשמור מכל משמר! אם תתנהלנה מועצותינו בכֹבד-ראש ובמתינות, נוכל להגדיל את כבודה של הבימה הזאת מיום ליום. בפזיזות ובמריבות נהרוס אותה במהרה. הבימה הזאת תגבה כגבה הנאומים, אשר ישמעו מעליה. דברינו אינם נסמכים על שום תֹקף מן החוץ; ולפיכך כל ערכם אינו בא אלא מתוך העֹז הפנימי וטהרת המחשבה, היוצאה מן המקום הזה. דבר זה מחויב לשוות לנגד עיניו תמיד כל אחד מאתנו, כשהוא רוצה לדבר על העם היהודי ואל העם היהודי. זאת ועוד אחרת. לא באנו הנה, כדי לדון על הענינים הפרטיים של הארצות המיוחדות, שבהן אנחנו יושבים. כל נסיון שכזה היה חטא גדול מנשא, ויכול לגרום רק לדעות-שקר שתפוצינה על אֹדות הקונגרס שלנו. לא באנו הנה, אלא כדי להתיעץ על המצב הכללי, וכדי להכין תחת השגחת דעת-הקהל פתרון, אשר יתאים עם המשפטים ועם חוקי האנושות. כי אין אנו מתכונים לשום מטרה אחרת, זאת הוכחנו בכל מה שעשינו ושלא עשינו עד היום הזה. באֹפן זה אנו מגבילים בעצמנו את הגבולות, שאין לערער עליהם. חפצים אנו לדאוג לטובת העם היהודי. רשות היא בידינו. גם חובתנו היא.

כי הדרך הזאת, לנצח על מעצורים כלליים על ידי משא-ומתן בין-לאומי וחפשי, מתאימה עם ההכרה המוסרית של האנושות בעלת-התרבות שבימינו, דבר זה אפשר היה לראות באותה השעה, שנשמעה הצעת-השלום של הוד מלכותו קיסר רוסיה לשמחת כל העולם. זוכרים אתם, כי היינו נאספים פה, בשעה שנודע הרעיון הנשגב הזה, וכי קונגרס-הציונים היה האספה הראשונה, שיכלה להביע רגשי הלהבותה ממנו. והנה עברה שנה, רעיון-השלום התחיל דרך יציאתו מן הכֹח אל הפועל, ודבר זה כבר גדול בערכו, אף אם לא השיג עדין את המטרה. ולנו היה זה מופת להורותנו דרך הסבלנות. אם גדולי-הארץ מסתפקים בהתקדמות אטית של רעיונותיהם הרמים, על אחת כמה וכמה עלינו העניים להסתפק בזה, שיכולים אנו להחליט, כי הענין הולך וצועד הלאה.

מחויבים היינו אפוא להתמיד בעבודתנו גם אז, לולא היו בשנה שעברה שום אותות של התקדמות נראים מבחוץ. גם אלמלי לא נתוסף שום דבר, שעל ידו נתחזקה תנועתנו ונתרבו כבודה ואמצעיה, גם אז עלינו להתמיד בעבודה.

אבל השנה הזאת לא היתה רעה לתנועתנו. היא היתה שנה טובה. השגנו דבר-מה, הגענו צעדים אחדים קדימה.

מאורע חשוב, שמתנגדינו, כדרכם תמיד, עברו עליו בשתיקה, או זיפו אותו בפרהסיה, היתה קבלת פני המלאכות הציונית מאת הוד מלכותו קיסר אשכנז בירושלים. אותה העובדה עצמה, שהקיסר הגאוני פנה בתשומת-לב אל רעיוננו העממי, היתה רבת-אונים לתת תקוה בלבנו. תנועות קלות-ערך אינן נראות ממקום גבוה כזה, אבל היה בזה יותר מתשומת-לב בלבד. לא איזו מלאכות יהודית, לא חברי איזו אגודת-ישוב “מעשית” נתקבלה, אלא מלאכות הועד-הפועל הציוני. נמוקי תנועתנו ומטרותיה נודעים היו היטב לפני זה, והוד מלכותו קיסר אשכנז הואיל להבטיחנו על יסוד זה את רצונו ותשומת-לבו באותו היום, שישאר לזכרון-עולם לכל היהודים. ועל הדבר הזה מחויבים כל היהודים הנאמנים להכיר לו תודה.

חברי הקונגרס הנכבדים! הלא תבינו, כי מפני דרכי הנמוס אין אנו רשאים להשתמש לצֹרך התעמולה בעובדה המוצלחת ורבת-הערך של קבלת-הפנים, שהיתה בירושלם בתנאים כאלה. הננו רוצים אפוא למנוע את עצמנו מכל וכוח על הענין הזה. רק דבר אחד עלינו להטעים יחד עם תודתנו העליזה: דרך המשפט והיֹשר הגמור של תנועתנו, שנתכבדה במדה כזו, נעלה אחרי המאורע הזה מעל כל ספק לדורי דורות.

כמובן מקפידים אנחנו ביתר עֹז להטעים ולהוכיח את אמון-לבנו כלפי הממשלה הטורקית. מצדנו לא יעשה שום צעד, שיוכל לעורר חשד כל שהוא בעיני המושל השליט בפלשתינה. יכולים וחפצים אנו להביא טובות גדולות מאד לממלכה העתמאנית, ולפיכך יכולים אנו לעשות הכל בגלוי. מי שמתגנב לאיזה מקום, אין בדעתו להביא דבר-מה. זה היה הטעם, המובן מאליו, שגרם למעצורים בעד הכניסה, הקימים עתה בארץ-ישראל. לא אנחנו גרמנו להם; הם קדמו כידוע זמן רב לאותה התנועה, שבה אנחנו עוסקים. אולם אף אם לא יתכן להאשימנו בדבר אסור-הכניסה, רוצים אנו בכל זאת להודיע ברור, כיצד אנו מתיחסים אליו.

איככה? חפצו להושיב בני-אדם באיזו ארץ, מבלי להודיע גלוי למפרע את כל התכנית? אם יתקרב אדם בליל חֹשך וערפל, אין לו להתפלא, אם יקראו לעומתו: עמוד! מי אתה? ורעה עוד יותר גדולה נשקפה לו, אם לא יוכל לתת תשובה נאותה וברורה. אגב, אין זה בשום אֹפן המצב, שבו לא יטילו חדש באיזו תשובה שהיא. ולפיכך אנו עושים זאת באֹפן אחר. הננו מגלים את דעתנו ברור לאור היום, שאין לנו, תודה לאל, לפחד ממנו, וחפצים אנו להשיג את הרשיון לפני גשתנו לעשות דבר, אשר בלעדיו היה זה נסיון, שאחריותו היא היותר גדולה וקשה. שהרי לא רק להביא את האנשים שמה אנו מתכונים, כי אם להושיב אותם ישיבת-קבע, ישיבה של בטחון גמור.

לצערנו יש בין אחינו רבים, שמצבם לא יוכל להיות גרוע עוד יותר, ועל כן הם מקבלים מה שנותנים להם. אבל, כדי רק להפוך את החולה על משכבו מצד אחד אל השני, אין צֹרך בחריפות, בעמל ובכסף רב במדה כזו. יותר טוב יהיה, אם ננסה לרפאהו מחליו. זוהי תכלית כך גדולה, כך נבונה וברורה, עד שאין מקום לחפש אחרי טעמים שבסתר. מדוע אפוא לא נגיד זאת בגלוי? נכנסים אנו במשא-ומתן, שיביא בקרוב או לאחר זמן לאיזו תוצאות, אם רק נאחד את מעשינו ונרכז את כחותינו.

ולפיכך יצרנו את הזרם האלקטרי שבאחדותנו, ורוצים אנו להוסיף ולחזקו עוד. ואל יהין מי שהוא להפריד חלק מן הזרם הזה ולהטותו לצד אחר. זאת היתה רשעת-זדון נגד הכלל.

כידוע לא באו אל הקונגרס הזה כל הציונים. תנועתנו היא יותר גדולה מאשר היא נראית פה. חלק חשוב מן הציונים רבי-הפעלים לפי המהלך הישן עודנו מחזיק בשטה, שהיתה נהוגה לפנינו. אין אנו נואשים מתקוה, להטות את לבם לדעתנו באחוה. בעצם הרעיון אין דבר המפריד בינינו. את אֹפן הוצאתו לפעולה היותר טוב עלינו לבקש יחדו.

וגם ציונים אחרים, אותם התקיפים ביותר באמצעים חמריים, היו מסכימים עמנו בכל לבם, אלמלי לא בחרנו בדרך המשא-והמתן הגלוי. אולם אם נצליח להשיג דבר-מה, אז יספחו אלינו. קֹדם לכן אין אנו זקוקים להם, אחרי-כן ישתתפו עמנו. דבר זה אינו מוטל עוד היום בספק.

מה יהיה הדבר הזה שנשיגו? נגיד זאת במלה אחת: טשארטר! משתדלים אנחנו להשיג טשארטר מממשלת טורקיה, רשיון להתישבות תחת מרותו של הוד מלכות השולטן. ורק אחרי שיהיה בידינו הטשארטר, אשר יכיל את כל הערובות של המשפט הצבורי, נוכל להתחיל בקולוניזציה מעשית כבירה. במחיר הטשארטר נשתדל להביא לממשלת טורקיה טובות גדולות. דבר זה לא היה יכול ואיננו יכול להעשות בידי הקונגרס, שאין לו כֹח-הרשאה מצד המשפט הדרוש לכך. למשא-ומתן זה צריך שיוצר פועל מיוחד, וזה הוא אוצר התישבות היהודים. אם היה עוד מקום למי שהוא לשאול, אם התנועה הציונית ראויה היא שיתחשבו אתה – מאת-אלף החותמים על מניות הבאנק הקולוניאלי השיבו על שאלה זו. מסביריה, מגבולות-כינה, מקצה דרומה של ארגנטינה, מקנדה ומטרנסואַל באה התשובה. הבאנק הקולוניאלי קים היום.

אנחנו כלנו, העובדים עבודת רעיוננו בהתפעלות מתחדשת מיום ליום, אין דרכנו להתפאר בקרבנות שהבאנו. אולם כשאנחנו מציעים לפני הקונגרס את החלק הנגמר הזה של מפעלנו, רשאים אנו להניח פעם את דעתנו ולהגיד, כי היה זה הקרבן היותר גדול, שגמרנו עד עתה להביאו. אנשים, שמימיהם לא עסקו במסחר, עושים תעמולה לשם יסוד באנק וגורמים לעצמם להיות נחשדים באֹפן היותר מעליב. נחוץ היה הדבר, ועשינו אותו. היום אנחנו מוסרים את המפעל ביד הקונגרס, אשר הבטחנו בעדו את ההשגחה השלמה על הנהלת הבאנק, הישרה והעתידה לעבוד לתכליות ציוניות. הקונגרס ישלוט על המוסד הזה על ידי באי-כֹחו, שיבחרו מדי שנה בשנה. אין צֹרך להגיד, כי הון המניות לא ישמש לרכישת קרקעות. הבאנק אינו אלא המתַוֵּך בדבר. על יסוד הטשארטר, שנשיג, תוסד האגודה לקנין קרקעות, וכמובן מאליו יגדל הונה מזה של הבאנק במדה הדרושה. והספקת הצֹרך היותר גדול הזה, יכולה כבר היום להחשב כבטוחה, ובעתו נודיעכם על אדותיה פרטים, שאי אפשר להודיעם עתה.

לכל אלה יש לכאורה אֹפי של הכנות, של עסקים לעתיד, אבל בעצם הוא דבר מעשי, דבר שבהווה, כאותו הזרע שמטמינים בחיק האדמה. בתחלה היה זרע של מחשבות, עתה הוא זרע של מוסדות. היום עוד אין זה לחם, זה הוא רק הלחם של מחר.

אמנם השְׂבֵעים יותר מדי, שכֹח דמיונם נרפה על-ידי תענוגות החיים, עוד אינם רוצים היום להבין אותנו. אבל, הדרבה, העניים העמלים הם יבינו אותנו. להם יש דמיון העֹני. הם יודעים מהיום ומאתמול, מה יכאב הרעב גם למחר. ובמצב כזה נמצאים הרבה, הרבה מאות אלפים מבני עמנו. אבל אלה הם הנאמנים שבחברינו, שאין בידם אפילו לשלם את הסכום השנתי הקטן לצרכי התעמולה. הם הציונים הכי טובים, מפני שמלבם עוד לא נשכחו מסורות-העם העתיקות, מפני שיש להם רגש דתי חזק ומפני שהם סובלים עֹני רע ומר. נוראות הן הידיעות הבאות ממקומות הרבה. היהדות היא כעין מלון להמוני עניים, שיש לו סניפים במלא כל התבל. גם דבר זה צריך להיות נשמע מעל הבימה הזאת, בהיותו האמת המעציבה. ומצב הענינים הזה קורא לעזרה. מתוך העֹני העמוק נבראות מחלות והשחתת המדות והמוסר, והרוחות המדוכאות נהיות לקרקע, שעליה צומחות דעות-ההרס היותר קיצוניות. ופה אנו רוצים להתחיל בתקונים. בעבודה בריאה על אדמה חביבה תמצא, לדעתנו, התשועה. העבודה תתן לעמנו את הלחם ליום מחר, וגם את הכבוד של מחר, החרות של מחר.

לישרים שבכל הדתות והלאומים אנו קוראים לעזרה. אין אנו צריכים לשום עזרה מן החוץ אלא לעזרה מוסרית. רב הוא מספר היהודים, המסכימים לדעתנו, אלא שיש ביניהם כאלה, החוששים להראות זאת מיראה, פן תחשב להם לחטאה. ולפיכך, מי שחפץ להביא לנו עזרה מוסרית, מפני שדעתנו ישרה בעיניו, יאבה נא למנוע את סביבתו מהוציא על תנועתנו משפט מעוקל, ולבל יוציאו עלינו בגלל זה דבות-שקר חדשות, כמו שכבר קרה פעמים הרבה. אלמלא כן תרפה רוח תנועתנו המלאה מרפא, ואפשר שתפסק לגמרי.

פה נלחם עם על קיומו, כבודו וחרותו. הוא רוצה לצאת מן האויר המחנק אל נֹגה-השמש. מצב היהודים הנוכחי יכול להוביל בשלש דרכים. הדרך האחת היא, לסבול בדומיה חרפה ועֹני. השנית היא התקוממות, שנאה נגד החברה המתיחסת אלינו כאם חורגה. דרכנו היא השלישית: רוצים אנו להתרומם למדרגת-מוסר יותר גבוהה, להרבות שלום בעולם, לסֹל מסלות חדשות לסחר-העמים, ולבקש נתיבות-נצחון ליֹשר הסוציאלי. וכשם שנעים-זמירותינו יצר שירים מתוך מכאוביו, כך מכינים אנחנו מתוך צרותינו התקדמות האנושות, שבשבילה אנו עובדים.

בישׁיבת יום א', אחרי הצהרים.

הרצל: לפני קראי את המכתבים המונחים לפני, הנני למלא את החובה המעציבה, לזכור בשם חברינו, שהלכו לעולמם בשנה הזאת. לצערנו אבדו לנו שני לוחמים צעירים. האחד היה מזכיר בקונגרס הראשון, אלברט דונרייך, שהלך עם מלאכות-הרופאים הציונית לטורקיה במלחמתה נגד היונים, ומשם הביא אתו, אפשר לאמר לרגל עבודתו הציונית, את המחלה שהסבה במותו. אחד מאחינו הצעירים, מר אהרונוביץ, מת באודיסה, שזה עתה שמענו ע“ד פטירתו. גם מר ד”ר קורנבליה מפרישטַט בשלזיה, שהשתתף בתור ציר בקונגרס וזכרונו עוד לא מש מלבכם, נפטר ממנו. בקומכם ממושבותיכם הבעתם את אבלכם, ודבר זה ירשם בפרוטוקול.

מונח לפני גם מכתב מחברנו הנכבד ד"ר שנירר, סגן הראש של הועד-הפועל, אשר לרגל תפקידו הפרטי נמנע מלבא אל הקונגרס. כלכם ידעתם, באיזו מדה השתתף ד"ר שנירר בקונגרסים הראשונים ובאיזה מרץ עזר אותנו בעבודותינו. אף אם נפקד פה מקומו בימים האלה, הנהו בכל זאת אחד מעוזרינו המעולים והננו בטוחים, כי לא שנה את רוחו בהיותו היום רחוק מאתנו.

יוה“ר ד”ר גאסטר מתרגם את דברי הציר גרינברג מלונדון, המתאונן על הועד-הפועל, על אשר לא פרסם את הדו"ח בכל השפות המדוברות בקונגרס, כדי שיוכלו הצירים לדון עליו.

הרצל: אינני רוצה להשיב עתה על שאלתו של מר גרינברג ועל הבאור המצוין שנתן לה הד“ר גאסטר. בסוף המשא-והמתן הכללי תהיה לנו הזדמנות לנגוע בפרט זה. רק מפני שאפשר, שישאלו גם צירים אחרים אותה השאלה, הנני רוצה לבאר את הסבה, מדוע נמנע הועד-הפועל מהדפיס את הדין-והחשבון. הרצאות של ועדי-הארצות היחידים, המשמשות בסיס לדו”ח הכללי, לא הגיעו לידינו בעתן. הננו גוללים אפוא את האשמה על צירי אותן הארצות, שאחרו את המועד. הן לא יכֹלנו לתת לפניכם דו"ח שאינו שלם, וחברי הועד-הפועל יודעים, כי עוד בשעה האחרונה הביאו אתם צירים אחדים את הרצאותיהם.

ד"ר כהן — ברנשטין שואל בין שאלות אחרות גם בדבר הדפסת הדין–והחשבון.

הרצל: אולי תואיל להודיע את הצירים מרוסיה את דברַי הקודמים, מדוע אי אפשר היה עד עתה להדפיס את הדין-והחשבון. עליך להגיד להם, כי קבלנו את ההודעות והחשבונות בימים האחרונים. איך אפשר לערוך את הדין-והחשבון הגמור? האשמה הזאת תחול על ראשכם.

יום ב', לפני הצהרים.

הרצל (אחרי שבקרו צירים אחדים את הדוה"ח): לפני הכנסי לוכוח, הנני מעיר, כי מוכרח אני לדרוש בשבילי זמן רב כזה שהיה לכל האדונים יחד, מפני שעלי להשיב על דברי כֻלם. אמנם יש בזה מעין מעשה-אלמות, אבל באֹפן אחר לא תהיה תשובתי שלמה, והאדונים יתאוננו שוב, שאני נמנע מלתת לפניהם דין-וחשבון. אני אכלה לדבר באותו הרגע, שאראה, כי אינכם חפצים עוד לשמוע לי.

אין אני מתערב עתה בוכוח, כדי לשים לו קץ. אינני רוצה גם-כן לעצור בעד הצירים האחרים, שאפשר שתהיינה להם עוד תלונות אחרות. אבל אחרי נאומו של מר מוצקין אני חושב לנחוץ לעשות הפסקה קטנה זו, והנני לנסות, עד כמה שאפשר יהיה, להשיב על התלונות שנשמעו עד עתה.

לטענותיהם של הנואמים הנכבדים היה אֹפי יסודי משותף. דבר זה עצמו שמענו מפי מר גרינברג, ד“ר מנצ’יל ופרופ' גוטהיל ובמקצת גם מפי מר שלפושניקוב וד”ר ויצמאן. זאת היא התלונה, שאין הועד-הפועל עומד בקשר עם ועדי-הארצות באֹפן הראוי. מר ד"ר מנצ’יל מצא, כי לועד הגליצאי ולגליציה בכלל התיחסו כאם-חורגה. המצב בגליציה הן ידוע לכלכם, במקצת מתוך העתונים המתנגדים, השקועים במצולות המכשולים האלה עד קרסוליהם. התנגדותם של חברים אחדים, שלא באו אל הקונגרס, ולפיכך עלי לחשוך עצמי מלבקר אחריהם, מפני שאינני רוצה להתוכח עם אנשים שלא בפניהם — התיחסותם של אלה גרמה לנו בעליל, כי לא יכלנו לעבוד יחד עם חברינו שבגליציה. מצד אחד התחילו האדונים האלה את פעולתם בזה, שבקשו את תמיכתנו. ואם באתי לתאר את הענין בכל פרטיו, עלי להעיר, כי החברה הזאת, הנצבה עתה כצר נגד תנועתנו בגליציה, בקשה בשעת הוָסדה, כי אקח אני את המניה הראשונה. ישנו בתוכנו חברנו יורק-שטינר, אשר יוכל להעיד, באיזה אֹפן הועיל הועד-הפועל הוינאי ליסודה של החברה “אהבת-ציון”, כדי שלא לדבר עוד ברמיזות. החברה הזאת הבטיחתנו, שלא תעשה דבר נגד הפרוגרמה הבזילאית ושלא תעסוק בציונות החשאית, אלא שחפצה היא, עד כמה שנחוץ הוא לצֹרך התעמולה, להראות פעולה מעשית — היא קראה בשם: קולוניה מופתית — בספרינו תמצאו ראיות לדבר — אותה החברה עצמה שנתה את רוחה לאט לאט, במקצת לרגל מאורעות שהיו בקונגרס הקודם, אשר, כידוע, לא אנחנו אשמים בהם, ועתה היא מתנגדת לנו.

והנה למורת-רוח היה לנו לטפל במחלקת זו בגלוי. והעובדה שנגלתה לפני האדונים האלה, כי לא לרצון הוא לנו לצאת אתם לריב, כי אם חוששים אנו להוציא מחלקת זו מחוץ למחנה הציונים לשמחת-לב מתנגדינו, העובדה הזאת לא הביאה אותם לכך, שיתנהגו גם הם בנמוס בריב-הדעות הזה, ודוקא מצד זה נערכה נגדנו מלחמה קשה.

אנחנו בחרנו בדרך הנאותה היחידה: לא שמנו עוד לב לאדונים האלה. אי אפשר אפוא לדבר על מנהג של אם-חורגה ביחס אל ציוני גליציה. בכלל — אני אומר זאת לכל אלה, שהשמיעו פה את תלונותיהם — סבורים אנו: אין ביד הועד-הפועל להתיחס לשום ועד-ארצי כאֵם או כאָב או כאם-חורגה. אנחנו הננו המרכז, שבו מתאחדות כל העבודות. אין בידנו לעשות בשביל האדונים יותר ממה שהם עושים בשבילנו. דורשים אנו, כי אצלנו יאָסף כל מה שהוכן, ואנחנו נכשיר אחרי-כן, לפי השגתנו, את כל הכחות המאוחדים לעבודה! ולפיכך אני מתנגד לדעה, כי צריכים אנחנו לתת לועדי-הארצות איזו סמיכות. אותה מחויבים הם לרכוש ולקחת להם בעצמם. אמנם עד עתה לא עֻבַּד פרט זה כראוי בתנועתנו. זאת היא אחת ממחלות-הילדות הרבות בתנועה גדולה כזו: משנה לשנה ומיום ליום מתגלה צֹרך חדש בשכלול הרעיון, וזאת היא אחת התכליות היותר חשובות של אספותינו, ללמוד מתוך הנסיונות, מתוך השגיאות שעשינו — ואני הנני הראשון המודה, כי נעשו שגיאות גדולות — ולעשות בשביל העתיד תקונים, שבהם אנו רוצים להשתתף באמת ובתמים.

עתידים אנו על פי סדר היום שלנו, לדון על ההסתדרות. כמדומני, שהענין הזה צריך להיות עקר בקונגרס הנוכחי, זה הוא ענין, שאתו יחד יכולים אנו לדון על כל יתר השאלות. חלק מעבודתנו כבר מונח לפניכם נגמר ונשלם לפי שעה, ועל אֹדותיו אין לנו אלא להרציא. מוסדות שהוכנו, כמו למשל הבּאַנק, עלינו להציע לפניכם, ועל אלה תשפטו — הדברים מכוונים כלפי הערתו של ד"ר צ’לינוב — אם עשינו מה שהטלתם עלינו או לא. את המוסדות האלה תעזבו אחרי-כן לנפשם לחיות את חייהם הנבדלים, כמובן תחת השגחתו התמידית של הקונגרס.

ענין אחר היא ההסתדרות. הסתדרותנו היתה עד עתה לקויה מסבות הרבה, ובה צריכים אתם לעשות תקונים ולסדר את היחס של ועדי-הארצות אל המרכז, בשים-לב אל תלונותיהם של הצירים גרינבּרג, מנצ’יל ושלפושניקוב. לפעמים באות אלינו דרישות מאת חברות, שאינן רוצות להספח לאיזו פרקציה קימת או להועד שבארצן; הן חפצות לבֹא במשא-ומתן ישר עמנו, ועל זאת הוכרחנו בכל פעם להשיב: אין אנו יכולים להתערב בעניני החברות של הארצות היחידות. אין אנו יכולים לתת מטעם הקונגרס סמיכות למי שהוא, מפני שהננו רק הועד-הפועל. מתוך התשובות האלה, שאת טופסן נוכל להראותכם, תוכחו לדעת, כי הועד-הפועל נזהר מלעבור את גבולות ההרשאה שנתנה לו.

אחרת היא לגמרי, אם הקונגרס בעצמו יקבע את היחס שבין הועד-הפועל ובין ועדי-הארצות, מפני שאז נוכל להראות על החלטת הקונגרס. בודאי תכירו בחשיבותו של פרט זה, ולתועלת יהיה, אם תבררו היטב את עניני ההסתדרות, שבקרוב נגיע אליה, ותמציאו את החֹמר הדרוש, כדי שיוָצר דבר מתוקן שיתקים לעתיד. מר ד"ר ויצמאן ערער ביחוד על כמה פרטים, שעליהם אני יכול להשיב בדיוק. כלנו מכירים לו תודה בעד בקרתו המועילה, בזה לא יטיל שום ספק. מכירים אנו תודה אפילו למר מוצקין בעד הזרם הקר שהתיך עלינו, מפני שהוא נותן לנו הזדמנות לדון בפרוטרוט על דברים, שלא היינו מגיעים אליהם בלעדי זאת.

על יסוד רשימה, שנעשתה בלשכה, יכול אני להודיע את הד“ר ויצמאן, כי עד יום 8 לאוגוסט נשלחו מן הלשכה הוינאית 5115 מכתבים לבד, חוץ מדברים אחרים שנשלחו על-ידי הפוסטה. אל חברי הועד שבחוץ לוינא נשלחו בשנה זו 42 חוזרים. ההשגחה על המשלוח היא כפולה. יש ספר לרשימת המכתבים היוצאים וספר להעתקת המכתבים. שניהם מונחים פה, והצירים יכולים לעַיֵן בהם. יש גם טופסי כל החוזרים וכל חבר חיצוני של הועד-הפועל יכול להודיע, איזה מהם לא קבל כלל או שקבלו שלא בזמנו. איך יכול ד”ר ויצמאן להגיד, כי החוזרים לא נשלחו, זאת לא אבין. הוא לא קבל שום חוזר, מפני שאלה נשלחים רק אל חברי-הועד-הפועל. מר ד“ר ויצמאן לא היה, לדאבוני, חבר לועד-הפועל. הוא מביא ראיה להחלטתו את הד”ר ברוק. אולם גם ד“ר ברוק איננו חבר הועד, כלומר, הוא לא נבחר לחבר בקונגרס הקודם. אמנם אחרי-כן נספח אל הועד אחרי שהתפטר ד”ר סירקין והועיד את הד"ר בּרוק לממלא מקומו. כן היה המצב בתחלה. אחרי-כן נסתדר הדבר, ולמן אז נחשב לחבר הועד-הפועל, ובודאי קבל את כל החוזרים בעתם.

הנני מבקש לסתור את דברי, אם לא כנים הם. (ד"ר ברוק מנענע בראשו לאות כי כן הוא). ובכן לא היתה שום פגיעה בכבודו של איזה חבר הועד-הפועל. ועוד מערער ד"ר ויצמאן על אשר נקבע יום 31 למאַי לחתימת קבוץ השקלים. אל נא תשכחו, כי היינו טרודים בשנה הזאת בתעמולה הקשה בעד חתימת המניות של הבאנק. אף-על-פי שיכולים אנחנו להראות על התקדמות בקבוץ השקלים, חושבים חברים רבים, כי התוצאות היו יותר גדולות, אלמלא היינו עוסקים בתעמולה בעד הבאנק. והנה חפצנו לתת לכם תמונה נאמנה ככל האפשר מהתקדמות התנועה, ויען כי נוכחנו — על פי הידיעות שקבלנו — כי עוד לא נקבץ השקל במדה הראויה, כפי שהיה בודאי נקבץ עד הקונגרס, חשבנו לנכון להאריך את הזמן, שהרי ידוע לכם מנהגם של מתנגדינו. אם היה, למשל, מספר המנדטים או סכום ההכנסות מתמעט, הייתם קוראים תכף ומיד בעתונים, שאינני חפץ לקרֹא בשמותיהם: אמנם הציונות כבר עברה ובטלה; היא היתה רעות-רוח, הדבר הולך ופוחת, מספר המשתתפים הולך ומעט, אין להם עוד הכנסות, אין עוד נבחרים, הקונגרס הולך ובטל. והנה חושב אני, כי יותר מאלף ומאתים מנדטים יש בידי הצירים הנאספים פה, מנדטים שנוסדו על בסיס אחר לגמרי, האזהרות שהבחירות תהיינה כחֹק, שאמנם עוררו מחאות הרבה, הביאו את התועלת הגדולה, כי אנשים שנסו בשנה שעברה לחדור אל הקונגרס, ולדאבוננו עלתה בידם, לא נסו לעשות כזאת בשנה זו.

התלונה על אשר לא הודענו את סדר-היום לפני שני חדשים איננה צודקת. את סדר-היום קבענו כבר בועידה שהיתה בווינא בחודש יאנואר, ומורשי הארצות היחידות היו יכולים להודיע את סדר-היום, לו היו מוצאים בזה תועלת; והנה תספיק סקירה אחת בסדר-היום, כדי להוכח, כי כל עיקרו אינו אלא מסגרת, ריקה כמעט מכל תֹכן, שאנחנו מציירים אותה ועליכם להכניס לתוכה את תמונת החיים הציוניים באותם הענינים שאתם דנים עליהם. פרטי סדר-היום מובנים מאליהם, ואם תשוו מה שהיה בשנה שעברה, תמצאו, כי אין זה אלא חזרה על השנה שעברה. קביעת סדר-היום הזה היא דבר שבהרגל. אחרת היא בנוגע לזה, שעליו אנו דנים פה. זה הוא דבר המשתנה משנה לשנה.

חבר הועד-הפועל משויציה מבקש מאתי להחליט, כי מר ד"ר ויצמאן לא דקדק היטב בדבריו. אבל אלה הם באמת דברים קלי-ערך.

מן הדברים קלי-הערך שלא דקדק בהם היטב היא גם תלונתו של ד"ר ויצמאן בדבר המכתבים שלא השיבונו עליהם. קראתי באזניכם את המספרים. אם במקרה לא קבל מי מכם או מאלה שאינם פה תשובתי במשך איזה זמן, כי אז לא הייתי בביתי, כי רגיל אני לענות על מכתבים במהרה. ובכן עליכם לדעת, כי הייתי אז באיזה חלק מחלקי התבל, ותוצאות הנסיעה הזאת תודענה לכם. וכן הייתי אז בארץ-ישראל.

מר ד“ר צ’לינוב הוא שבע-רצון מזה, שהחלטנו לפרסם את ההכנסות וההוצאות. גם בפרט זה מצאו סבה להתעולל בנו. בשנה שעברה חשבנו לדבר מועיל מאֹד, שנציע אמנם את הדו”ח שלנו לפני ועד ממונה בידי הקונגרס, אלא שלא יתכן להתוכח עליו בקונגרס עצמו. מחויב אני להגיד לכם, כי גם היום עודני מחזיק בדעתי זאת, אלא שאין לי אֹמץ-הרוח להביא את הקרבן שהבאתי בשנה שעברה. כי זה היה, כאשר תבינו, קרבן גדול מצדנו, אם וִתַּרנו על פרסום החשבונות, שהתנהלו — כסבורני שאוכל להגיד זאת — על ידינו בסדר נכון. זה הוא דבר קל ביותר. ובכן החלטנו בשנה הזאת להציע לפניכם את ההכנסות וההוצאות, ואתמול בקשתי מאת ועד-הכספים לעסוק בדבר בעיון רב ובדיוק, ובזה אין לפקפק, אחרי שידענו את תכונת האנשים, שקבלו עליהם את העבודה הזאת. בקשתי גם-כן מאת האדונים לבחון שנית את התעודות משנה שעברה, שנשמרו בידינו, והננו שמחים על ההזדמנות שתהיה לנו להציען לפניכם בשנה הזאת.

אם אפשר לדון על פי מספר השוקלים על גדלה האמתי של התנועה הציונית, בדבר זה אני מרשה לעצמי להטיל ספק, נגד דעתו של מר ד"ר צ’לינוב.

לשקל יש אֹפי של תרומה בשביל ההוצאות הגדולות לתעמולה ולהנהגת הלשכה ויתר ההוצאות הגדולות של תנועה כבירה כזו, המשתרעת על ארצות רבות בכל קצוי התבל. יש אנשים שהם באמת ציונים טובים, אבל אינם מכירים בנחיצותה של התרומה הזאת. ועל כן אני חושב, כי חיל הציונים גדול הרבה יותר ממספר בתי-האבות או ראשי-המשפחות, או איך שנכנה אותם, אשר הרימו את התרומה לצֹרך התעמולה.

כשעלתה אפוא הכנסתנו בשנה הזאת לסכום 158,000 פרנק, היינו ממעטים דמותה של תנועתנו, אלמלי באני להעריך את מספר הציונים על פי הסכום שנאסף על-ידי תרומת-השקל.

הלא אמרתי מפורש בנאום הפתיחה שלי, כי לפי דעתנו, — כלומר לפי דעתם של כל אלה, שהלכו אל תוך העם ופעלו בקרבו, — דוקא אלה הם הציונים היותר טובים ונכונים להתחיל תכף בכל עבודה מעשית, שאין ידם משגת או שאינם מכירים בנחיצות התרומה הזאת הדלה כל כך. מובן אפוא הדבר מאליו, כי נחזיק בשיטה שאחזנו בה, כי זה יהיה קל לנו ביותר; הננו מסלקים ידינו מן האחריות בו ברגע, שאנחנו מציעים לפניכם את החשבונות, שהתנהלו בסדר נכון. הננו דורשים מכם את אשורם ומקוים, כי נשיג אותו, הננו מבטיחכם, כי תהיה זאת במדה מרובה הקלה, שתהיה והִנֶה גם עתה לתועלת לנו. את מספר החברות בארצות היחידות עתידים אנו לכונן על-ידי סטטיסטיקה טובה מזו שהיתה עד עתה לרגלי מעצורים הרבה, ובשאלה הזאת נדון בישיבות הועד-הפועל, ונשתדל להציע לפניכם לשנה הבאה רשימה מדויקת היטב. אם גם נמלא את הבטחתנו, דבר זה אינו תלוי בנו, אלא בכם.

בשנה הזאת הודענוכם למועד הנכון על-ידי חוזרים וכרוזים בעתונים את בקשת הועד-הפועל, כי תואילו לתמוך בידינו באסיפת החֹמר הנוגע להתקדמות תנועתנו והשנויים שנתהוו בה.

כיון שלא הדין והחשבון של כל הנבחרים או של ועדי-הארצות עומד עתה לוכוח, אין לאל ידי להתאונן עליכם באותה מדה שאתם מתאוננים עלי. אבל האמינו לי, כי גם לנו יש די סבות לתלונה, על שאין מספיקים לנו במדה הראויה חֹמר לסטטיסטיקה ולעבודות אחרות, ומאֹד היה דרוש, שיכיר כל אחד מן הציונים העסקנים בשנה הבאה יותר את חובתו זו, ואז נוכל גם אנחנו לעבוד עבודה יותר טובה.

ועוד מוצא מר ד“ר צ’לינוב, כי בשאלת הקולטורה שבדין-וחשבון שלנו חסר איזה דבר. גבירותי ואדוני! אתמול היתה לי שיחה פרטית עם הד”ר גאסטר. אין אני מגלה סוד שלא כשורה. רוצה אני להגיד לכם רק מה ששאלתיו. אנכי שאלתי: אפשר שאהיה אני יושב בראש, כשתעלה שאלת-הקולטורה על שלחן הקונגרס. אינני רוצה להראות כאילו אינני מבין את טיב הענין. הגידה לי, במטותא, מה טיבו של ענין זה? מה טיבה של שאלת-הקולטורה, שעליה כה עצמו הוכוחים בתאים ובלשכות של הועדים? ויען כי היתה זו שיחה חשאית, שהתנהגה בידידות ובבדיחות, אינני רוצה להגיד לכם את התשובה. אם שאלת-הקולטורה היא היחס של הציונות או של הקונגרס אל שאלות-הדת, אין לי אלא לחזור על התשובה, שנתתי כבר בעת נעילת הקונגרס הראשון, ושבה החזקנו בלי הרף, כלומר — הארתי, כי התנועה הציונית איננה מתערבת בעניני הדת, בהשקפות השונות השוררות כעת בקרב דתנו, וכי איננו רואים חובה לעצמנו לדון עליהן. וכפי שידוע לכם, לא נופלים אנו בנדון זה ביהדותנו מן הרבנים, שגם הם אינם עוסקים באספותיהם בשאלות-הדת. איננו מאמינים, כי יועיל הדבר לחזוקה של תנועתנו, אם נכניס לתוכה מריבות כאלה, השכיחות בדרך הטבע דוקא על קרקע זו. אנו מוקירים וחולקים כבוד לכל הכרה דתית. זה הוא מובן מאליו בקרב אנשים בעלי-תרבות; כשם שאנו חולקים כבוד לכל הכתות המדיניות וכשם שיש מקום בציונות לבעלי כל הדעות המדיניות השונות. לזאת אין לנו לדאוג. יהודים אנחנו, יהודים לאומיים; יש לנו קרקע משותפת, שעליה אנו יכולים, רוצים וחפצים לעבוד. אל נא נחליש כחנו בידי עצמנו, בהכניסנו עתה חלוקי-דעות, שבודאי עתידים לבֹא בזמנם ולהועיל להתפתחות חיי עמנו; כי חלוקי-הדעות בכלל אינם מזיקים, אם יבאו בעתם, והם מועילים לתקון השגיאות מכל הצדדים.

דעתי היא, ואני חושב כי זוהי גם דעת כל חברי הועד-הפועל בשאלה הזאת, כי לעת-עתה ולזמן קרוב נבדיל מתוך הקונגרס את כל השאלות בענין הזה.

והנה הגעתי להארי שבחבורה, למר מוצקין! בדבריו, שיצאו מעֹמק הכרתו ועשו עלי ובודאי גם על כלכם רֹשם אדיר, היו כמה תלונות חשובות ערוכות נגדנו.

תלונתו הראשונה היתה, כי שִׁנינו החלטת הקונגרס של אשתקד בזה שלא שמנו לב בתקנות הבאנק הקולוניאלי לרצון הקונגרס ההוא במדה שהיינו מחויבים לעשות זאת. יכול אני לקרֹא באזניכם מתוך הפרוטוקול של הועד-הפועל את טופס הטלגרמה, ששלחנו ביום 8 לדצמבר 1898 אל חברי הועד של הבאנק היושבים בלונדון: “בבקשה מכם, להתאים את התקנות בדיוק אל החלטות הקונגרס, וביחוד אל החלטות הפרוטוקול של הקונגרס עמוד 149 סעיף 1 וגם עמוד 172 להערות הנשיאות. צריך גם-כן להבטיח בנוגע למניות-מיסדים את השפעת ההנהלה המרכזית”. אני חושב, כי הטלגרמה הזאת מסירה מעלינו לגמרי את תלונת מר מוצקין עד כמה שהדבר נוגע אל הועד-הפועל. ההחלטות הנזכרות פה הן ההחלטות הנמצאות בעמוד 149: “בשם “באנק קולוניאלי יהודי” יוָסד באנק, שיעמוד תחת השגחת ועד ממונה ע”י קונגרס-הציונים. תעודתו היא לתמוך או לכונן את המפעלים הרשומים מטה, אם אפשר לקוות כי יצליחו במדה הראויה“. על זה נוספו הערות הנשיאות בעמוד 172 של הפרוטוקול דאשתקד: “יוה”ר ד”ר הרצל: אם לא אשגה, חפצים הנואמים המסכימים, שבחרו בד"ר מרמורק, כי בסעיף א' סימן א' יוסיפו אחרי המלה “מזרח”: “ביחוד בפלשתינה וּבסוריה”, ובסימן ב' אחרי המלים “מושבות-אכרים” את המלים: “בפלשתינה וּבסוריה”. לשים לב אל ההערות האלה של הנשיאות דרשנו מאת ועד-הבאנק בטלגרמה מיום 8 לדצמבר. ובכן, עד כמה שהיה הדבר תלוי בנו, נעשׂה כל הנחוץ, ואין אני מטיל ספק בדבר, כי מר מוצקין יסתפק בבאור זה; ואם יש לו תלונות אחרות, אז יפנה לאותו המוסד, שעליו היה להוציא לפעולה את החלטת הקונגרס על פי פקודתנו. אינני רוצה לגול בזה את האחריות מעל הועד-הפועל, חפץ אני רק לברר וללבן, באיזה אֹפן דאגנו שתצאנה החלטות הקונגרס לפעולה. הן מר מוצקין איננו עוסק בנאוּמו בסעיף אחד או במלה אחת שנשמטה, אלא, כפי שנראה מהמשך דבריו, הוא בא לידי מסקנא, כי הועד-הפועל לא התחשב עם רצון הקונגרס, וכזאת, חושב אני, אי אפשר להחליט ביחס אל הסימן א' שהזכיר. אם נעשה אפוא איזה שנוי בידי הועד של הבאנק בלונדון, אז יהיו האדונים, וביחוד פרקליטם ועוזרם מר בנטויץ, שישנו פה, באין ספק נכונים לבאר לכם את הנמוקים המשפטיים. (הציר בנטויץ מדבר דברים אחדים). מר בנטויץ מחוה דעתו, כי הפרט הזה אינו ענין לכאן, והמקום לדון עליו היא אספת הבאנק. יכול אני לחשוך עצמי מגלוי-דעת, מפני שדַי לו לועד-הפועל בוכוח הזה להצטדק בדבר האשמה, כי לא מלאנו אחרי איזו מהחלטות הקונגרס, או לא שמנו לב כשלא יצאו לפעולה. מר מוצקין טפל עלינו עוד אשמה אחת קשה. מאמר אחד בנאום, שנשאתי באיסטנד בלונדון, עשה עליו רֹשם, כאילו גדול כשרוני בהבטחות לעתיד. יש רגעים, אדוני מוצקין, שבהם יִוָדע לאדם איזו עובדה חדשה, איזה שנוי לטובה, איזה מקרה, שעוד לא נִתַּן להגלות, דוקא מפני שאדם זהיר הוא, דוקא מפני שאינו חפץ להפיח את ההתלהבות יותר על המדה, מפני שהוא חפץ שתתנהל התנועה בדרכי ההתקדמות המתונה והמסודרת; ובכל זאת יהיה הדבר מובן לכם מצד האנושי, אם לא מצד המדיני, אם אדם יתפעל מן הרֹשם הבלתי-אמצעי של עובדה חדשה כזו, שנתפעלתי ממנה אז, ויש ביניכם אנשים, היודעים אל מה ירמזו דברי. ברגע שכזה, כשאנו נוכחים פתאום, כי התנועה הזאת, שנחשבה לשגעון, זכתה להכרה שלמה בעולם-המציאות המדיני, שגם המתנגד היותר עז לא יוכל עוד לכח שבה, לו הואילו לגלות לו את הנעשה — ברגע שכזה, כשאנו נוכחים הוכחה גמורה היכולה, כביכול, לעמוד גם בפני הדַיָנִים, שאין אנו טעונים עוד שמירה כמשוגעים, אם ברגע של נחת-רוח כזה יאמר אדם: מעודי לא דברתי אליכם בהחלט גמור כמו בשעה זו, כי מאמין אני, שיצא רעיוננו לפעולה, בזמן שאנשים מבני-גילי עוד יזכו לראותו, כי אז אין זאת הבטחה נפרזה, המסוגלה לעורר סער של התלהבות מזיקה, כמו שהחליט מר מוצקין בזהירותו.

הדברים שדברתי בלונדון נפלו לאשרנו על אדמה פוריה, והכניסו מעט אש חדשה בלבות חברינו, שאולי אי אפשר היה לחזק את מרצם לאֹרך ימים רק בנאומים ובברורי חשבונות בלבד. אינני יודע, אם חטאתי בזה לתנועתנו, נגד דרך התבוּנה שבעבודתנו.

שימו אל לב, כי לא חִשבתי את הקץ וכי אין בידכם להגיד, איזו הבטחות הבטחתי שלא בזמנן. רק זאת אמרתי באספה של יהודים עניים באיסטנד: נוכחתי יותר מאשר עד כה, כי דרכנו היא הנכונה. מי שרואה בזה עָוֶל, הרי זה מותח דין קשה על הועד-הפועל.

ואולם מעתה אשמע כמובן לעצת מר מוצקין, וגם אם יקרו מקרים גדולים או קטנים אשר יחמו את אמץ לבי הזקוק לפעמים להתפעלות חדשה, לא אגלה אותם ואחשב בלבי: “מר מוצקין מתנגד לזה”. מר מוצקין מבכר את החשבון המדויק בתעמולה. מר מוצקין היה רוצה שנכלכל מעשינו רק בחשבון ובסדר ונעבור בשתיקה על כל חדשה טובה שתפול בתנועתנו. זה היה מובנם של דבריו. הוא מקוה, כי רק אז תהיה התעמולה כראוי — כסבורני שהכֹל הבינוהו כך — אם לא יודיעו לפעמים איזו חדשה טובה. אני חושב, כי חיל-צבא היוצא לדרך צריך למלה מלהיבה, לשירה, לדגל, ועל אחת כמה וכמה כשהמכשולים — כאשר ידעתם כלכם — המונחים על דרכנו אינם באמת קטנים. מה אנו רואים לפנינו? כל צעד וצעד, שאנחנו עושים קדימה, יבקרו ויסרסו באֹפן שאינני חפץ לתארו פה. מר מוצקין בעצמו הזכיר כמה עלילות שטפלו עלינו — בתנועה האנטי-ציונית, והוא חושב, כי שגינו בזה, שלא השיבונו עליהן בעתּן. אם תשימו אל לב, איזה כר נרחב יש לתנועה האנטי-ציונית, וכי צריכים היינו ללשכה מיוחדה, אשר תשמור כל מה שכותבים נגדנו בטשיקאגו או במקומות אחרים — במקומות הקרובים, בברלין או בלונדון אינני רוצה לדבר — כי אז היינו זקוקים לועד מיוחד שיפקח על העתונים, כדי שנדע תכף ומיד, אם יקום איזה חשד חדש נגדנו. לענות על כל החשדים חשבנו לדבר שאיננו לפי כבודנו.

כן, למשל, נתבארה מצד אחד אשר לא פללתי העובדה, שלא פרסמנו בקונגרס שעבר את הדין-והחשבון, כי נמנענו מלתת דין-וחשבון; אמרו, כי בכלל לא הצענו דין-וחשבון. (הציר מוצקין: אני לא אמרתי זאת).

לא אתה אמרת זאת, אלא מי שהוא באנגליה. אגב יודעים האדונים, מי עשה את הדבר ובאיזה עתון נתפרסם. חשבנו, כי לא לכבוד הוא לקונגרס לשים לב לדבר. וכן היה בנוגע לתקון סדר-הבחירות שחשדונו בו ללא אמת. לא היתה שום “מהפכה בממלכה”, לא היתה ממלכה, לא היתה מהפכה, לא היה חטא נגד התקנות, לא תקון בסדר-הבחירות. אנחנו רק פרסמנו, כי בראותנו בשנה שעברה, כי אנשים יחידים, — לאשרנו רק יחיידם — השתתפו בקונגרס מבלי שנבחרו כחֹק וכמשפט, עובדה, שעליה יכול להעיד מי שהיה ראש הועד לבקרת המנדטים, — רוצים אנו על יסוד ההכרה הזאת להשתדל, שיהיה הקונגרס לבא-כחו הישר והנאמן של העם היהודי. מזה הוציאוּ מסקנא, כי רוצים אנו להשתרר על הקונגרס. אינני יודע לאיזו תכלית, אינני יודע שררה זו למה היא באה. אינני יודע מי הוא הרואה בדמיונו, כי יש לנו איזה תֹקף מוחש מן החוץ. כל התֹקף שלנו אינו אלא ברעיון. להשפיע על בחירת אנשים לתכלית זו בדרכים עקלקלות — אינני יודע דעתו של מי נטרפה לחשוב כזאת.

אגב יש ביד כל מי שבא הנה על יסוד בחירה, שהוא מכירה, להגיד לכם, אם השפיע הועד-הפועל אף השפעה כל שהיא בנדון זה. כל הקונגרס יודע, כי הועד-הפועל לא השפיע על הבחירות.

אם, למשל, פנו אלינו אנשים ממקומות אחרים, בחפצם לדעת איזה מנדט פנוי בשבילם, — מפני שרבים חפצו להטיל את הוצאות המסע על איזו אגודה מקומית — ואם הבאנו אותם במשא-ומתן עם אלה שעסקו בעניני הבחירות, בדבר זה בודאי לא יראה שום איש השפעה על הבחירות. ובכל זאת הסבו לנו אלה התקונים בסדר הבחירות, — לפי כנויו של אחד מבעלי-הסגנון, — תלונוֹת קשות מאֹד.

לא השיבונו על זאת, אלא שנכונים אנו לפרסם לעת-מצא את תכנו של סדר הבחירות. תשובתנו זו היתה, לפי דעתי, התשובה הראויה לועד-הפועל. להכנס בוכוחים עם אנשים כאלה, לא חשבנו לנו לחובה.

וכיון שאני מדבר בזה, חפץ הייתי להעיר, כי זה היה אחד מנסיונותינו הכי-מעציבים, כי נלחמו ומוסיפים להלחם נגדנו באֹפן כזה.

יכול אני לתאר לי איזה איש שאיננו ציוני. יכול אני גם-כן לצייר לי היטב, שיהיה אדם נוטה לדעה פוליטית שונה מדעתי, וכבודו של אותו אדם, המודה על זה בגלוי, לא יגרע בעיני בשביל זה, ויכול אני להתיחס אליו בידידות. אולם קשה לי להבין, איך זה יכולים יהודים להתיחס באֹפן כזה ליהודים העוסקים בתנועה כתנועתנו. דבר זה לא אבין לעולם, והנני מאמין, שיבא יום ומתוך הכרתו הבריאה של עמנו, שאותה אנו מעוררים לאט לאט, יצא תשלום-גמול בעד מעשה כזה, בטרם יאבד אמץ-רוחנו לדאוג עוד לעתידותיו של העם הזה.

בישיבת-הערב

הרצל (שב לשבת בראש): מתוך קהל הצירים נודע לי, כי דברים אחדים בתשובתי על תלונות מר מוצקין היו עלולים לעשות רֹשם כאילו הטלתי ספק בתומתו והכרתו הישרה של מר מוצקין. מוצא אני לנחוץ להטעים, כי לא עלה על דעתי להטיל אף ספק כל שהוא במחשבתו הטובה של מר מוצקין. ומאֹד הייתי מצטער על עובד חרוץ כמר מוצקין, שעזר אותנו הרבה פעמים בעבודות חשובות, שהלך לארץ-ישראל והרציא לפנינו את הרצאתו המצוינה הנודעה, אם היה הוא רואה עלבון לעצמו בדברי, שהוכרחתי להוציא מפי בשעת הוכוח.

(הציר בנטויץ דרש, שהחשבונות יוצעו בכל פרטיהם).

ד"ר הרצל: גבירותי ואדוני! הצעתו של מר בנטויץ אינה הצעה להביע לנו את האמון, כהצעתו של הציר ד“ר פרידנברג, כמו שהעיר בצדק הנואם לפני. אנחנו מסרנו לועד-הכספים, שהנהו פה ויכול להעיד על זאת ע”י נשיאו ולשכתו, את התעודות לא רק משנה זו אלא גם מאשתקד. ובכן הצענו לא רק את הסך הכולל — כמו שהתאונן מר בנטויץ — אלא גם את כל ספרי-החשבונות והתעודות. ויען כי אפשר לתת מקום לדעה מוטעת בקונגרס, אם נאמר, כי הוצע פה רק הסך הכולל, רוצה אני לבקש מאת יושב-הראש לתת את רשות הדבור לנשיא ועד-הכספים, כדי שיודיענו, אם הכיר את כל הפרטים שנדרשו.

(הציר רוזנברג הציע לעבור על הצעת בנטויץ אל סדר היום.)

ד"ר הרצל (לסדר היום): רוצה אני קודם כל להביע דעתי נגד הצעת מר רוזנברג, מפני שאין אנו חפצים בקצור המשא-והמתן, אלא לנהלו עד גמירא. רוצה אני רק לקבוע את נקודות-הראות, שמתוכן אנחנו דנים פה. יש להבדיל בין שני דברים: א) באיזה אֹפן מצא הועד-הפועל לנכון להשתמש בכספים שנכנסו, ב) הסדר הנכון בספרי החשבונות. על הועד-הכספי היה לפקח על הדבר, אם נעשה הכל מה שדרש הועד, ואם התנהלו החשבונות בסדר נכון, ובנדון זה יש כמובן תעודות על כל פרט ופרט. אלמלא כן, היה לועד-הכספים אֹפי של מבקר לפעולות הועד-הפועל, וזה הוא מחוץ לתפקידו. באיזה אֹפן נתהוו המספרים הבודדים, למשל, בהוצאות לתעמולה ולתכליות שונות שהיו נחוצות, בעד זה אחראי הוא הועד-הפועל שבווינא.

ובכן קשה מאד, כאשר תראו, לפרוט בחשבון כזה את ההוצאות בעד מסע לשלזיה או לתמיכת איזה דבר שבדפוס בצרפתית או בספרדית-יהודית. באֹפן זה היינו מבזבזים ומפחיתים את המשא-ומתן שלנו; ועל כן בחרנו בצורה הכוללת הזאת, הנראית בעיני לנכונה.

הקונגרס יחליט, אם טובה היא בעיניו או לא. אם לא יסכים, אז יעמדו גם הפרטים לוכוח. חובתנו היתה להראות, אם הדברים, אשר נעשו יעמדו גם הפרטים לוכוח. חובתנו היתה להראות, אם הדברים, אשר נעשו באחריותו של הועד-הפועל ונתאשרו ע"י תעודות וחשבונות, נעשו בסדר נכון. הפרטים, שדרש מר בנטויץ — וזה הוא כמובן דבר חשוב ביותר — הוצעו כולם לפני ועד-הכספים, ואני מבקש מאת ראש-הועד להעיד על זאת.

(צירים אחדים מסרו מודעה בשם בני ארצם כי מותרים הם על הפרטים ומביעים אמון לועד-הפועל).

ד"ר הרצל: גבירותי ואדוני! הן לא בהתלהבות, כי אם בדרך התבונה רוצים אנו לגמור את הענין הזה, ובעשותכם זאת אולי תכירו לדעת, כי לא הסכיל הועד-הפועל לעשות בשנה שעברה, במה שנמנע להכנס בוכוח על פרטי החשבונות. לפי דעתי אפשר שהיינו יכולים להקל לנו הרבה בזה, למצער שומע אני כזאת מתוך דברי חברינו, שדברו זה אחר זה, כי די היה לו לועד-הפועל להגיד: סכום זה הוצאנו, חושבים אנו אותו לקרן שנמסרה לרשותנו להוצאה. עד עכשו אמרו לנו, כי היו נותנים לנו סכומים אלה, ואולי עוד סכומים אחרים, להשתמש בהם כחפצנו. אבל, לדעתי, לא יסכון דבר זה לתנועתנו. כי אם גם לא נכון הוא בעינינו להתוכח על הפרטים, מחזיקים אנו לסכנה יותר גדולה, אם לא תהיה השגחה תמידית על כל מה שנעשה.

והנה יש בחשבון ההכנסות וההוצאות פרטים, שאינם צריכים באור, כגון: ההוצאות “לקונגרס השני”, “לאדמיניסטרציה”, “למסע ותעמולה”, “על חשבון הבאנק הקולוניאלי”, “חשבון המניות”. יש גם סכום אחד, אשר מצא מר בנטויץ בחריפות שכלו, כי עלול הוא להביא לידי בקֹרת קשה על מעשי הועד-הפועל. אמנם יכולים היינו להביא את הסכום הזה בחשבון כקרן סתם, הנתונה להספקת צרכינו, אלמלא היינו חוששים, פן יהיה מקום להרהורים אי-ברורים בדבר התכלית, שבשבילה נעשתה ההוצאה.

יודעים אתם, כי בקשו למצא יחס בין פעולות הקונגרס ובין ענין של משפט ידוע, המתנהל עתה בארץ אחרת, שאין אנו רשאים לטפל בו. לו הבאנו את הסכום הזה בחשבון בתור קרן להוצאות סתם, כי אז היו העתונים הצוררים מאשימים אותנו: זה הוא סכום הכסף, שבו משחיתים היהודים את דעת-הקהל.

והנה בכלל אין בספרי-חשבונותינו ותעודותינו — ויכול אני להעיד עלי את ועד-הכספים — שום הוצאה חשאית או אסורה. אולם חושבים אנו, כי אין אנו רשאים לזלזל בכבודם של אנשים ידועים, שאנחנו מעסיקים אותם בתנועתנו, בזה שנתן לדון פה על פעולותיהם, אם ראויות היו למשכֹרת של אלף או אלפַּים פרנק או לפחות מזה; שום איש לא יאבה לעמול בעדינו, אם יתוכחו פה בקונגרס באֹפן אי-נמוסי על אנשים כאלה.

אמנם חברי הועד-הפועל עובדים שלא על מנת לקבל שכר, אינם מקבלים הטבה כל שהיא בעד עבודתם; אבל יש אנשים בעלי כשרון, שאנו יכולים למצֹא בהם חפץ, אלא שאין ידם משגת להביא קרבנות כאלה. כלום רוצים אתם שנוַתֵּר על האנשים האלה, שאין להטיל ספק בכשרונם וברצונם הטוב, למרות שהם עובדים בשכר הגון ובכל אפן לא גדול יותר מדי? — כלום רוצים אתם, כי נשבור בידינו כלי-שמוש כאלה? הרוצים אתם, כי לא ימצאו לנו אנשים אחרים, מכיון שאין מי שירצה, כי יתוכחו עליו באֹפן כזה? אם דורשים אתם לדעת את ההוצאות לכל פרטיהן, נציע אותן לפניכם, כמובן, ובזה נשיג פטורין גדולים הרבה יותר מאשר תוכלו בכלל לתת לנו, כי אם לא נשיג מאומה, תהיו נפטרים מאתנו לעולם.

ועתה הנני רוצה לבקש מכם — והקונגרס יחליט על אדות זה — כי לא יוגמר הוכוח הזה, כאשר כבר אמרתי בראשית דברי, בהתלהבות, כי אם להביא שנית את כל החשבון לפני הועד הכספי, אלא שכל חברי הועד-הפועל הגדול ישתתפו עמו, ויבררו כל פרט ופרט, אם הוצאו הסכומים בפקודת הועד-הפועל ובהסכם לרצונו. הנני מציע דרך זו, כדי שלא נעזוב את המקום הזה מבלי לברר את הענין כל צרכו, שאלמלא כן יבארו העתונים שצִיַרתי למעלה את הענין באֹפן, שאולי יזיק לתנועתנו יותר מאשר עלה על דעתו של מר בנטויץ.

ישיבת הלילה.

(הציר בלקובסקי מציע לדרוש מאת הועד-הפועל, שיעשה במשך השנה הבאה שנויים שונים בתקנות הבאנק הקולוניאלי).

הרצל: גבירותי ואדוני! עלי להגיד לכם בשם מועצת-ההשגחה שעד עכשו — אשר הנני מורשה לדבר בשמה, וכאשר אקוה גם בשם המועצה שתבֹא אחריה, למצער זו שתבא אחריה בשנה הבאה — כי בשום אֹפן לא נקבל הצעה, המטילה עלינו חובה לעשות את כל השנויים ששמענו זה עתה. דבר זה לא יוכל להעשות על רגל אחת, כי נקבל היום הצעה, שלא נוכחנו אם אפשר להוציאה לפעולה. דברים כאלה זקוקים למשא ומתן של ימים שלמים. לשנות במשך רבע שעה תזכיר, שעסקו בחבורו חצי שנה, ולקבל את הצעת ועד-הבאנק — זו היתה קלות-דעת מצדנו. אנחנו נשים לב רק אל סעיף א‘. את ההצעה בנוגע לסעיף א’ אנו מקבלים, שעל פיה צריכה מועצת-ההשגחה לשנות את הסעיף א' במובן הידוע במשך השנה הבאה. ננסה בכל כֹחותינו להוציא את ההצעה הזאת לפעולה, עד כמה שירשו לנו חוקי ממלכת אנגליה. התחיבות לא נוכל לקבל עלינו. בנוגע לשנויים אחרים אין אנו יכולים לקבלם בעינים עצומות. יכולים אנו לקבל רק פקודה מאת הקונגרס לעין בהם ולתת בקונגרס הבא דין וחשבון שלם, ולשים לב להם עד כמה שאפשר יהיה לפי הכרתנו. הצעה אחרת לא נוכל לקבל.

(הציר מוצקין דורש, שלא תמסרנה “מניות המיסדים” נתינה לדורות, אלא שכל קונגרס וקונגרס יחליט למי למסור אותן.)

הרצל: חבל שגם הפעם הנני מוכרח להחליט, כי נתת בדבריך מקום לטעות. לפי דבריך עומדות עשרים המניות האלה להמסר לידי אנשים יחידים בעלי אמון, שאתם תבחרו בהם. זה לא נכון. ושוב נתת באור לדבר, כאילו חפצים אנו לזכות במניות האלה בשבילנו. הואילה לברר היטב את מחשבותיך, שאתה רגיל להביען בחריפות. רוצה אני להשלימן. את עשרים המניות האלה אי אפשר למסור לחברי הועד-הפועל. לו יש כבר כל המניות. ובכן אין בזה כַוָנה להרבות את כחו של הועד-הפועל, אלא לגרוע ממנו. לזאת לא שמת לב. חפצים אנו לצמצם את כחו של הועד-הפועל הנוכחי ושל הבא אחריו, ומתוך דבריך אפשר ללמוד את ההיפך מזה. נכשלת אפוא בלשונך. אנחנו חפצנו לתת את עשרים המניות לאנשים, שאינם חברי הועד-הפועל, אלא שאתה ואנחנו יכולים לבטוח בהם, שלא ישנו את דעתם, וכי ישארו תמיד נאמנים לדעות היקרות לנו. זה הוא מובנו האמתי של הדבר. מתוך דבריך אפשר היה לדון, כי אחרת היתה כונתנו.

ביום ג', לפני הצהרים.

הרצל (פותח את הישיבה באזכרה לנשמת הרה“ג פיבל שריאר אבד”ק בוהורדשאַן, שהיה ציוני נאמן ומסור אל הפרוגרמה הבזילאית, ואח"כ הוא אומר): על הפרוטוקול מן הישיבה של אתמול יש לי להוסיף דבר. עשיתי מעשה על דעת עצמי ואני מבקש סליחתכם על זה. אולם נחוץ כי נגמור בלי התלהבות את הענין, שעסקנו בו אתמול ברגע של התרגזות, מפני שאין אנו באים להביע רגשותינו והכרתנו בלבד, כי אם לברר וללבן את הדברים לכל מי שדורש זאת; ועל כן הרשיתי לי למלא את דרישת מר בנטויץ בהארתי זו, שאני מוסיף על הפרוטוקול.

מר בנטויץ דרש, כי במשך שני שבועות יודיעו את פרטי הסכום 68,403 פרנק, שלא הובררו בעיניו. אני חושב, כי שני שבועות הם זמן ארוך יותר מדי. במשך שני שבועות תוכלנה להתפשט שמועות שונות. ועל כן צויתי להעתיק את הפרטים, שהיו מונחים לפני הועד הכספי לבחינה, והנני מודיע בזה את פרטי ההוצאות הנכללות בסכום של 68,403 פרנק (פה יבֹאו פרטי החשבון). אני מבקש מאת מר בנטויץ לעַיֵן בתעודות הנוגעות לפרטים האלה. אני חושב, כי הוברר בזה דבר, שהפליגו מאד להטיל בו ספק, וכי גם מתנגדינו, — למרות מחשבתם שאינה רצויה, — לא יאמרו עוד, כי לא נתנו דין-וחשבון בדבר הוצאת סכום של 68,403 פרנק. הנני מוסיף, כי לא מלאתי דרישתו של מר בנטויץ, לפרסם את כל ההוצאות על התנועה הציונית שלא פורטו בדין-וחשבון, למן היום אשר נתכבדתי לעמוד בראש התנועה. כי לו חפצתי לתת דין-וחשבון על כל הכסף שהוצאנו לתכלית עבודתנו, כי אז הגעתי למצב אי-נעים כזה, שהקונגרס היה מוכרח להשיב לי את הסכומים שהוצאתי יותר על הסכום של 68,403 פרנק. זה הוא דבר שאינני רוצה בו, כאשר תבינו, בשום אֹפן. אני מקוה, כי באורי זה אל הפרוטוקול יספיק, כדי להסיר אף צל של ספק כל שהוא בבטחונה של ההנהלה.

(הציר ד"ר וורנר שואל, אם לא יהיה הטשארטר הצטמצמות הפרוגרמה הברזילאית.)

הרצל: את נאום הפתיחה קראתי בפני הועד הפועל הגדול והוא אִשֵׁר אותו. ובכן אי אפשר, כמובן, שיהיה בזה צמצום הפרוגרמה, שאנו מחויבים להחזיק בה ושהיא כעין magna charta שלנו. זה הוא רק הצעד המעשי היותר קרוב, שאנו חושבים לעשות ואל הצלחתו אנו נושאים את נפשנו, ואשר יכיל בתוכו כל מה שאנו מבינים בשם ערובות על פי המשפט הגלוי.

(צירים אחדים התוכחו בדבר שבע מניות-המיסדים שהבטיח הועד-הפועל לחברי הנהלת הבאנק.)

הרצל: גבירותי ואדוני! כפי שאני רואה מתוך הוכוח המסובך, אין האדונים מוצקין וחבריו מתכונים להביע אי-אמון להנהלה, וכמו כן אינם חפצים, שיבטל הועד-הפועל את הבטחתו, אשר חשב, כי יוכל להבטיח בשמכם. אם תעצרו בעדנו למלא את ההבטחה, עלינו יהיה להוציא מזה את מסקנותינו. לדעתי — המצב באמת כך הוא: מפני שבתקנות צריכים להעשות אי-אלו שנויים גם לפי רוחכם, ומפני שאתם חושבים למסור עבודה זו בידי ועד, אשר יגיש הצעותיו לפני הקונגרס הבא, חפצים אתם לדחות את נתינת מניות-המיסדים עד הזמן ההוא; ואז, כאשר תמצאו בתקנות את הערובות החוקיות המתאימות אל כל דרישותיכם, רק אז תביעו להנהלה את תודתכם באֹפן שהצענו לפניכם, כלומר, בזה שתתנו להם את שבע מניות-המיסדים. כך אני מבאר לי את הרוח השורר בקונגרס, ואת הבאור הזה תתנו בעצמכם על ידי הצבעה, ויש הצעה הדורשת זאת בפרוש.

(אחרי העמידו הצעות אחדות להצבעה הוא מוסיף:)

אל הפרט הראשון בסעיף ג', הדורש שלא תחולקנה מניות-המיסדים עד אשר יכריע הועד בדבר השנויים, מסכים הועד-הפועל רק בזה, שלא תחולקנה מניות כאלה, חוץ מן המניות, שכבר הבטיח הועד-הפועל לחלקן. אתם תכריעו כטוב בעיניכם. כדי שיוכל הועד-הפועל לעבוד, — לא רק להכות פה בקורנס, לא רק לשבת באספות, אלא גם לנהל במשך השנה את עניני הקונגרס, — נחוץ, כי תקוים ההבטחה שהבטיח בשנה הזאת; בלעדי זאת לא יוכל להמשיך את עבודתו. לוִתּוּרָם של האדונים וולפסון וחבריו אין הועד-הפועל יכול לשים לב, מפני שאין אנו מרשים למי שהוא לבטל מה שהבטחנו. כך אנו מבינים את חובת הועד-הפועל, שלא נאה לו להתגנדר בחצוניות ולהבטיח דבר מבלי לשמור מוצא שפתיו, כי אם לעמוד בדבורו בכל המרץ הראוי לו. אחרי שהכרנו לאן הדעות נוטות בקונגרס בנדון זה, כי רואים אתם בנתינת מניות-המיסדים האלה דבר, שאתם בעצמכם רוצים להכריע עליו ולהוציאו לפעולה על ידי ועדים ממונים לכך או על ידי האגודות שבכל ארץ וארץ, אשר יחליטו למי יתנו את המניות; אחרי שהכרנו זאת, לא נוכל כמובן לשים עוד לב לדבר. את ההבטחה הזאת נמלא, כל זמן שלא תחסר לנו היכלת החמרית לזה; וכבר הגדתי מראש, כי באֹפן זה היינו מוכרחים להוציא את מסקנותינו. אלמלי היתה לנו השגה אחרת בדבר הבטחה שאנו מבטיחים, לא היינו ראויים לעמוד בראש התנועה הזאת.

נעילת הקונגרס.

ביום ד', אחרי הצהרים.

הרצל: גבירותי ואדוני! הקונגרס שלנו, שהתנהל במנוחה ובאין מפריע, חוץ ממעשי-האלמות של יושב הראש, היה נרגש מעט ברגעיו האחרונים. אני מבקש לסלוח לי, אם בחֹם ההתרגשות לא מלאתי לפעמים את חובתי השלמה בהנהגה אוביקטיבית וישרה. את טעם הדבר תבינו, אם מכירים אתם את הלך-רוחי ומחשבותי אני. הטעם היה, כדי שלא להמשיך את נעילת הקונגרס עד לשעה, שעלינו לשבות ולנוח מכל עבודה. הרי זו ראיה חדשה, ואפשר שאינה מוצלחת, כי הציונות ומחזיקיה אינם חושבים לפגוע בשום רגש דתי באיזו מדה שהיא.

הקונגרס שלנו היה מתון גם בבחינה אחרת. ההתלהבות לא היתה גדולה כמו שהיתה באספתנו הראשונה. לעומת זאת עבדנו הרבה. הקונגרס יצא מימי בחרותו אלה ונעשה כביכול — אף אם גם נשים לקחו בו חלק — לקונגרס של אנשים. שמנו אל לבנו, כי רק אז נגיע אל המטרה, אם נעבוד במנוחה ובמתינות. העבודה לא תהיה נגמרת בשעה שאנו נפטרים מזה, אלא חפצים אנו לעזור להתקדמות רעיוננו על ידי עבודה והתלהבות בכל יום ויום. מארצות רחוקות התאספנו פה ואנו נפטרים זה מזה עד למרחקי-ארץ. עלי לזכור ביחוד את צירי אפריקה הדרומית, מפני שדרך מסעם היתה היותר רחוקה ומפני שהשתתפו בוכוחים בשקט ונחת, עד שלא נודע, כי היו באספתנו גם צירים ממקום רחוק כזה. וכן באו, ממקומות אשר לא פללנו ומחוגים אשר לא שערנו, אחים, שעבדו אתנו יחד, וכאשר נקוה יביאו אתם מזה התלהבות חדשה לרעיון הציוני.

עשינו דבר-מה ועוד עלינו לעשות הרבה. ביותר נצלח במעשינו, אם תהיה אחדות שורה בינינו.

אין אני רוצה לדחות את מנוחת-השבת המרחפת עלינו, ואני מבקש מכם, שתהיה יציאתכם מזה בדעות ישרות ובזכרונות יפים ע"ד הקונגרס השלישי, ושיבתכם הלום עם חברים חדשים — כמובן גם הישנים — עד שיבר מפעלנו לידי גמר טוב.

הקונגרס השלישי נגמר.

ביום השבת, בתשעה לספּטמבר, שנת 1899, בין הערבּים היתה התגלות נפלאה, ואף אמנם לא נמנעה מלעשות רֹשם כללי בכל חלקי התבל, אשר קוי-הטלגרף מגיעים אליהם. אכן נתגלה, כי אפשר לגזול משפט יהודי, מבלי שום סבה אחרת אלא מפני שהוא יהודי. נתגלה, כי אפשר לעַנּוֹת את היהודי כאילו לא היה אדם כלל. נתגלה, כי יכולים להטיל עֹנש מעליב על איש יהודי, אף אם חף הוא מפשע.

ההתגלות המפתיעה הזאת היתה במלֹא רֹחב הארץ, בשעה שיצא דרייפוס שנית חיב בדין. ביחוד השתוממו מאד היהודים המתבוללים. אמנם כן, אלפרד דרייפוס, שר האלף בחיל-הארטילריה הצרפתי, שאותו חבב כל כך, יצא שנית חיב בדינו. הפעם הזאת אמנם לא ענשוהו להגלות אל אי-השדים, אשר בודאי חדל מלתת חתיתו בלבו, למאז הכיר לדעת את רעיו אנשי-החיל בבית המשפט ברֶן. בפעם הזאת נחרץ דינו לשבת במאסר עשר שנים. לא יותר! איזו חנינה! איככה? כלום נכנסה פתאם חמלה בלבותיהם האמיצים של אנשי-החיל? האם נתרַככו יותר מאשר ידרוש כבוד פקידי-הצבא הקפדני? אם נשאו פניו יותר מאשר תרשה זאת אהבת המולדת? האם חדלה הבגידה להיות חטא, שחיבים עליו עֹנש-גלות? היספיק מאסר של עשר שנים בעד אשמה, שלא אשם בה הנדון? אלה השאלות, המלאות חידות סתומות, אולי תוכלנה להפתר, אם נשים אל לב, כי ה“ראיות” לא היו נכונות במדה מספיקה, כדי לענשו על פיהן שנית עֹנש-גלות לאי-השדים. אולם בשים לב אל העובדה, כי נוגע הדבר אל איש יהודי, הספיקו למדי זיופים של הגנרלים המכובדים, כדי לענשו במאסר של עשר שנים. ועוד זאת: הלא עשר השנים נמצאות רק על הניר; ראש בית-הדין הצבאי לא הכריז על האשמה ועל העֹנש, אלא מפני שהיה מוקף כחומה ז’נדרמים נזעפים, מבלי שעלה על לב מי שהוא לסגור בעד דרייפוס האומלל עוד לזמן רב מזה בדלתים ובריח. אחרי-כן הוא יכול לצאת לחפשי, שום איש לא יעצור בעדו, לכל הפחות האדונים פקידי הצבא, שדעתם נחה בהפטרם מן היהודי עז-הפנים הזה. במטה הגנרלים, בצבא, כמובן, אין לו עוד מקום. בין שבעת שופטי-הצבא נמצאו חמשה – בסך-הכל חמשה אמיצי-לב – אשר כבסו את בגד-השרד הצרפתי מן הכתם, שהטיל עליו לובשו היהודי. חמשה כנגד שנים! מספר יפה, שממנו יש ללמוד הרבה והוא מפיץ אור על התרבות שבימינו.

התגלות זו, שאפשר למעשה זר כשה שיהיה בימינו, עשתה – כאמור – במקומות הרבה רֹשם לא-נעים. האלה הן תוצאות פרי התרבות? – נשמעה שאלת חובבי ההתקדמות הנאמנים. וכי כך מכבדים את זכויות האדם? – התאוננו המחזיקים בסדרי הממשלה, בהזכירם את העיקרים הנצחיים של המהפכה הגדולה. האם אין כל האזרחים שוים על פי החֹק? – התאנחה הכנסיה של הגַאליים בני דת משה. אמנם כל האזרחים על פי החֹק. יש פרט אחד יוצא מן הכלל, שאינו ראוי לטפל בו, ואלה הם היהודים. ובכן אין באמת שום סבה לפחד.

וכדאי היה לקרא בעתונים היוצאים מחוץ לגבולות צרפת. מכיון שהביאו בכל יום ידיעות ארוכות על דבר המשפט ברֶן, הלא הכריזו בכל העולם על זכותו של הנאשם. רק לשופטי-הצבא ברֶן לא נודע הדבר, כי אסתרהאַזי כתב את הבורדרו והודה על כתיבתו, אותו הבורדרו, התעודה היחידה, שעל פיה נשפט דרייפוס כאז כן עתה. רק לשופטים אשר ברֶן לא נודע, כי פרסמה ממשלת אשכנז ביום שלפני גמר-הדין בדרך רשמי, כי דבר לא היה לה מעולם עם דרייפוס. ממשלת אשכנז הודיעה גלוי, כי בפרסמה זאת היא ממלאה חובה אנושית. אמנם החובות האנושיות, שעל פיהן כלכל השונא מכבר את מעשיו, לא הכריחו את הפטריוטים בצרפת לתשומת-לב, כשישבו לדין דינו של איש יהודי. תרעומות כאלה וכיוצא בהן נמצאו בכל העתונים, עד כמה שלא דבקה בהם מחלת האנטישמיות. ובהתאם אל זה היה גם המשפט, אשר הוציאו מגמר-הדין הזה. בברלין וברומא, בלונדון ובניו-יורק נשמעה צעקה של התרגזות. למצער יכולנו לקרא באותם העתונים – אשר לפני זה הביעו את תמהונם על העָוֶל הנעשה לאיש יהודי ואחרי-כן את תקותם, כי יצא זכאי בדין – כי בכל אירופּא, וגם אזיה ואיי-הים בכלל, התרגזו מאד על ההתגלות הזאת, שהזכרנו למעלה. גם סופר עתונאי יכול לשגות בדמיונות-שוא, הוא יכול אפילו להפיצם על ידי הטלגרף בכל העולם. אולם נניח, כי הציורים האלה לא נוסדו על שגיאה, כלום יש בהם יותר מהרגשת-הרגע? ישימו-נא לב אל המעשה שהיה. אחרי חמש שנים של ענויים קשים ונוראים נסחב האיש החף מפשע. במשך שלשים ימי המשפּט האכזרים אין אף צל של ראיה להוכיח אשמתו, אנשים נכבדים מתוך ממשלות אחרות מעידים על צדקתו – ובכל זאת חיב בדין. הפלא הוא, אם יצא קול מערערים בכל העולם? אם בהמה תעונה באֹפן כזה לעיני השמש, האם לא תעלה צעקה של התרגזות מתוך ההמון? כן, ולא בדרך אחרת נוכל להעריך את ההתרגזות, השוררת בכל הארצות מחוץ לצרפת, אם נניח, כי באמת גדלה במדה כזו, שאי-אלה יהודים תאבים אליה יותר מאשר יראו אותה בעיניהם. אם באנו לכלול את דעתנו במלה אחת, היינו אומרים: העָוֶל הנעשה לדרייפוס הוא גדול כל-כך עד ששוכחים, כי נוגע הדבר אל איש יהודי. מי שיכול לראות ב“התרגזות הכללית” יותר מזה, הרי זה אמן גדול. וכי באמת כללית היא כל כך גם מחוץ לצרפת? שם דנו אותו לחובה חמשה כנגד שנים. כלום יש באיזה מקום אחר יחס של דעות טוב מזה בנוגע ליהודי? מי הוא עִוֵּר או מתעקש, שאינו יודע את החיים ואחוז בחבלי שגיאות עתיקות, אשר יאמין, כי במקום אחר היה היחס טוב מזה? ואותם השבעה, שבהם רואים רק אנשים מושפעים על ידי גבוהים מעליהם, הם עמדו באמת תחת השגחתה האיומה של דעת-הציבור; כל תנועות פניהם וכל מוצא שפתיהם נבחנו ונשפטו, בטרם שפטו הם בעצמם. בעל כרחם נמסכו בגזר-דינם על עדים, אף אם היו עדי-שקר היו, ועל ראיות, אף אם מזויפות היו. אלה עדי-השקר, אלה הזיופים עוד היו כעין מס, אשר שלמו לדעת-הציבור. ומה הם המאמרות, הדעות והמשפטים הקדומים, הנשמעים יום-יום בלחש על היהודים? היעיז מי שהוא להחליט, כי בין שבעה אנשים יש שנים הנוטים לצד היהודי, ואפילו גם אחד? ברֶן עוד היה מצב הדברים נוח בעד הנאשם, אם נשים לב לכל הפרטים.

אבל אחינו היהודים, החיים ברוָחה ומפחדים מפני האמת, ימהרו שוב לעצום עיניהם, אחרי שנבהלו והשתוממו במשך רגעים על ידי ההתגלות שהיתה ברֶן. שוב יַשְׁלו את נפשותיהם בכל אשר יהיה לאל ידם, ויאמרו מה שאוהבים לשמוע, ויאמינו במה שאוהבים להאמין. כל העולם מתרגז, דרייפוס מקבל אותות רצון וחבה מאת האנשים הכי-אצילים, וסוף-סוף יצא לחפשי, אף אם בלי בגדי-השרד. לא נחוץ דוקא שיעבוד כל איש בצבא הארטילריה או במטה-הגנרלים. הסתכלות זו עלולה מאד להפיס את הדעת, אלא שיש בה חסרון אחד, היא אינה משיבה על המספר הקשה: חמשה כנגד שנים!

דרייפוס האומלל! הוא איננו עוד איש פרטי, אלא דוגמא הוא. יש השגה רגשנית בענין זה, המנסה להרגיש מה שסבל הוא על האי הבודד במשך השנים ההן, שכל יום ויום נדמה לו לעשר שנים. ההשגה הזאת היא ילדותית, מפליגה ואינה מספיקה כאחד. ליסורים אנושיים כאלה אין כל קצב. אי-אפשר לערוך אותם, כשם שאי-אפשר לערוך יסוריו של חולה, אשר במשך חמש שנים לא חדלו הרופאים מלעשות נתוחים בבשרו. זה הוא דבר שבדמיון. היש לו עוד איזו הרגשה, מתי חדלה הרגשתו? אולם היינו מקטינים את הענין ומורידים אותו למדרגת הפעוט והגרוע, אם נביט עליו באֹפן כזה. דרייפוס איננו עוד אלא הפשטה. הוא היהודי בתוך החברה המודרנית, אשר נסה להסתגל אל סביבתו, המדבר בלשונה, החושב מחשבותיה, התופר את כִּתפּוֹתיה על מעילו – והכִּתפּות האלה נִתָּקות מעליו בחֹזק-יד. דרייפוס הוא מעמד, שעליו היו נלחמים, שעליו עוד נלחמים, ואשר – אל נא נעשה ששקר בנפשנו! – כבר אבד.

אם לא שגיתי, מפעלנו הנהו נפלא במינו. אלמלא היו הפרופיסורים בעלי-שכחה במדה נוראה כזו, שמניחים תמיד את המחסה-ממטר באיזו פנה משנות קדם, כי אז היו בעל-כרחם מתבוננים אל מעשינו, אם בחכמה או בסכלות אנו עושים. גם משגיאותינו יכולים להוציא איזו תורה. אבל האדונים הפרופיסורים, שאינם מבינים לעולם את ההוה, באים לאחר זמן; ואז, כמובן, הם יודעים הכֹל יותר ממנו ומבארים לנו מה שכבר היה.

ולפיכך, לא יהיה הציור, שמכינים מתנועה כתנועתנו הציונות, מדויק כל צרכו לדורות יבֹאו. אלה, שאפשר היה להם להיות קרירים ו“מדעיים” למדי, כדי להתבונן במנוחה, אינם בכלל רואים זמן רב, כי דבר רב-ערך הולך ומתהוה. והעוסקים בדבר מסורים כל כך אל מפעלם, עד שאי-אפשר להם, בכל שאיפתם אל האמת, למסור ידיעות נכונות.

באחד הימים נגיע אל המטרה – אנו מקוים זאת בכל עֹז נפשנו – ואז אולי יהיו כל מקומות התחנה, כל מאורעות המסע, כל התקוות והדאגות, שמלאו במשך השנים את נפשותינו, נשכחים בבת-אחת. בעבודות החדשות הכבירות, שנצפנו לנו שם, הדורשות כח ואומץ-רוח הרבה, אולי לא יהיה לנו עוד פנאי, להתבונן לאחור על המאורעות שעברו עלינו.

אולם עתה הננו עוד בדרך במסע; ואף אם הולכים אנו הלאה מבלי לנוח, בכל זאת יש רגעים, שבהם אנו חושבים על העבר ועל העתיד, וקודם-כל על השדות, שאנו עוברים על פניהם. דומה הדבר להרגשה, שאנו מרגישים בנסיעה במסלת-הברזל. אמנם אין אנו נוסעים במסלולים מוכנים, דרכנו איננה סלולה. טוב איפֹא שנשתמש במשל יותר מתאים, העתיק יותר וערכו עוד לא אבד – במשל לאניה.

כן הוא, מרגישים אנו, כאילו נוסעים אנו באניה ומפליגים לארץ עתיקה-חדשה. ליורדי הים באניות יש עתים, שבהם אין רואים מסביב זולתי מים ורקיע. מי שאיננו מכיר באותותיהם של המלחים יכול לחשוב, כי בכלל אין האניה זזה ממקומה. אבל די לו לחובל להביט באורלוגין שלו, כדי שידע לא רק כי האניה נוסעת, אלא גם את מדת מהירותה. ואם לא ישן החובל, ואם יודע הוא לאיזה רוח הוא פונה, אז בהכרח תבוא השעה, שבה יתנשא החוף מתוך הגלים.

בכתבי זאת עולים על זכרוני מסעות בים, שנסעתי בפועל ולא רק במשל ובדמיון. מהם היו גם מסעות בים התיכון, היפה ביַמים שאני מכיר אותם. חופיו הם נעימים ונפלאים, כל נמל נהדר הוא, הכל מזהיר בזיו נגה השמש, וגם הדלים שבהם אינם נראים כאומללים, מפני שהטבע מסביב עשיר כל כך. אני זוכר את איטליה, אשר חופיה היותר יפים שבקצה הדרום דומים לחופי פלשתינה.

על פני איטליה עובר הנוסע מאירופא המערבית לארצות המזרח. למצער עוד נוהגים כן עתה, כל זמן שמסלת בגדד עוד לא נבנתה. בעוד שנים אחדות תהיה מיסופוטמיה – זו הארץ היפה והפוריה הקרובה לפלשתינה, ארץ מכֹרתם של היהודים, הארץ שבין חדקל ופרת, שבה נולד אברהם – בעוד שנים אחדות תהיה מיסופוטמיה פתוחה על ידי מסלת בגדד לחר-התבל החדש. עד שתהיה דרך היבשה סלולה, אי אפשר לבני אירופא המערבית לנסוע לארצות המזרח אלא דרך הים. הנוסע, למשל, מאנגליה למצרים או לפלשתינה, להודו או לחינה, יורד אל האניה בסותמפטן, נוסע על ירכתי צרפת, ספרד ופורטוגל, עד שהוא מגיע דרך המצר גיבראלטר אל ים התיכון. והנה יש בני-אדם, שאינם יורדים באניה המפליגה לארצות המזרח כבר בסותמפטן, אלא באיזה נמל אחר. הסבות שונות הן. יש שאינם יכולים לעמוד במסע ארוך על הים; הם מפחדים מפני רעש הגלגלים המשתקשקים מתחת לאניה הנתונה בתוך גלי הים; כסבורים הם שאין תקרות במים והם נפגעים במחלת-הים. אחרים היו יכולים לעמוד במסע על הים, אולם האניה או רב-חובלה אינם מעוררים בטחון בלבם; חפצים היו לראות מראש, אם תעמוד האניה בפני הסכנה ואם תשוט כשורה. ואחרים אחרו את מועד צאת האניה מסותמפטן, או לא ידעו בתחלה, שאפשר להפליג משם. ועוד יש כמה וכמה סבות לדבר, כי לא כל הנוסעים באניה השואפת מזרחה נמצאו בה כבר בסותמפטן. אלה באים במסלת הברזל דרך צרפת ומפליגים במרסיל, אחרים מפליגים בגינוא או בדרומה בניאפול…

הנמלים האלה, אשר בדרך המסע לארצות המזרח, והנוסעים שנתאחרו עולים על זכרוני, כשאני רואה אנשים מפגרים, אשר בסותמפטן של הציונות עוד לא חפצו לדעת מאומה על דבר אניתנו הטובה, באים לאט לאט ונספחים אלינו. הננו מקבלים את כלם בברכה. יש מקום ועבודה לכולם.

ושמחה יתרה היא כשרואים אנו, כי יתקרבו אלינו אנשים, אשר מחויבים היינו לכבדם גם אז, כשהתנגדו לנו. עוד לא לנו הם, עוד אינם נמצאים בירכתי אניתנו; אבל ניכר הדבר, כי הם נוסעים אחרינו, ואם לא ישיגו אותנו במרסיל, אז בודאי נפגוש אותם בגינוא או בניאפול. חברים כאלה אנו רואים בחובבי-ציון של המהלך הישן.

אבל יש עוד תופעות אחרות, המניחות את דעתנו. שנים מבחירי היהודים באנגליה, אשר לפנים היו צוררים אותנו – קלוד מונטיפיורי ואוסווַלד דזון סימון – גלו את דעתם בעת האחרונה באפן שונה לגמרי מדעותיהם הקודמות. אוסוולד סימון כתב בעתון אנגלי גדול אחרי הקונגרס הבזילאי השלישי דברים של חבה יתרה על שאיפותינו. קלוד מונטיפיורי, שאתו הוכרחתי – לצערי – לפני ימים ושנים לערוך מלחמה ארוכה בעתונים, נשא זה לא כבר בתור ראש החברה הנכבדה לתולדות ישראל נאום על שאלת הלאומות היהודית, בדברים אשר עוררו בנו רגשי רצון וחבה. אין כל ספק, כי קלוד מונטיפיורי, המשתתף גם בהנהלת אגודת-העזרה ליהודי אנגליה היותר גדולה, ושיש לו הזדמנות הרבה להכיר את כל הצרות החמריות והמוסריות, יסכים לפתרוננו יותר ויותר. מקומו של האיש הנדיב הזה לא בין רבני-המחאה הוא. הוא מתחיל להבין זאת.

מה הועילו בעלי-המחאות, הסוציאליים והמתבוללים וכל אלה שהתנגדו לציונות המדינית שלנו בשנות קיומה של תנועתנו הנעלבה? איזה פתרון הביאו או לפחות הציעו הם במקום פתרוננו? לא עשו כלום ולא השיגו כלום. הנסיונות, הנעשים בידי אלה, אשר בכלל ישימו לבם לצרות אחיהם האומללים, הם מעשי-צדקה, המשחיתים את המוסר, וערכם דל וקטן מאד לעומת הצרה הדורשת מרפא. אבל מחלות גדולות אין מרפאים, – לפי דברי היינה, – לא בשמן-ורד ולא במושק. דוקא בשנם האחרונות היו טרגדיות איומות בחיי היהודים. באה העת, כי יפקחו מתנגדינו היהודים את עיניהם, אחרי שראו מאורעות כענין-דרייפוס, רדיפות היהודים באלגיר, הפרעות לרגל עלילות-הדם באוסטריה, המשבר הנורא הנוכחי ברומניה, המכריח הרבה אלפים לנוד ולנוע ולחזור על הפתחים. ומי האיש אשר מלאו לבו או טחו עיניו במדה כזו שיחליט, כי צרותיו של עמנו באו עד קצן? לא, עלינו להיות נכונים יום יום, כי במקומות חדשים או ישנים תפרוץ שוב השנאה ליהודים, והמצב ישוב להיות רע מזה. כמה הרחקנו כבר ללכת, לו היו כל היהודים הנדיבים נספחים אלינו! במדה שימהרו לבוא אלינו, בה במדה נמהר ונצליח בדרכנו לבוא אל המטרה.

ובכל זאת, למרות שהמעצורים הפנימיים מכאיבים אותנו לפעמים, עלינו להגיד: גם זו לטובה! אמנם כן, לטובה היא, שדרך התנועה הציונית אינה סלולה, שהעצים אינם גדלים עד לב השמים, ו “היונים הצלויות אינן עפות לתוך הפה”. במשך העת, שעלינו לשבת ולחכות, יכולים ומחויבים אנו למשול ברוחנו ולהתמיד את עבודת החנוך הלאומי. גם זו לא רעה היא, כי השתדלנים והפוליטיקאים שאומנותם בכך מתרחקים מעל תנועתנו. אין פה מקום לעסקים, להשתכר בהבטחות על דבר איזו הכרה. אחד מחברינו בקֶלן נוהג לענות את המחזירים על הפתחים, המתיצבים לפניו כציונים: “האמנם? ציוני אתה? תן אפוא תרומתך לתנועתנו, אין לנו חפץ אלא באנשים הנכונים להביא קרבנות”.

יש בזה מעין בדיחות-דעת גלויה, אבל אמת גמורה היא ולטובה היא. למועד-בחינה זקוקים כל אלה, העתידים לנהל את עניני הצבור היהודי. ומכיון שאין קצבה למועד-הבחינה, יהיו הבאים בעלי-תכונה יותר טובה. כשנגיע אל המטרה תהיינה עבודות רבות עד לאין מספר מוטלות עלינו, ולפי ערכן יהיו דרושים לנו אנשים הרבה. מבין מנהלי התנועה הראשונים יהיו אז כאלה שתש כחם; אחרים, ואולי לא מן הגרועים שבהם, חפצים לסלק ידם, אחרי שהעבודה הכי גסה תהיה נגמרת. לעומת זאת יהיה אחרי-כן, אחרי שתהיה העבודה הכי קשה נגמרת בשעה מוצלחת, מספר “מושיעי-העם” גדול מאד. אבל העם ידע איפה הם אוהביו הנאמנים: בין אלה שלא עשו את התנועה הציונית קרדֹם לחפור בו; בין אלה, שנלחמו וסבלו על הענין, בעת שלא נחלו בו כבוד אלא חרפות; בעת שלא נהנו ממנו שום הנאה, אלא צריכים היו להביא קרבנות. האנשים, היכולים להעיד על עצמם, כי כבר נמצאו באניה הראשונה, ולאשרנו מספרם רב, הם הערבים היותר בטוחים בשביל העתיד. בשעה שהירידה אל החוף תהיה בטוחה, הלא תבאנה אניות רבות.

הנני חושב, כי רבים מכם טרם ידעו מה חפצה של תנועה זו, שבה אנו עובדים כלנו כאנשי-צבא. אפשר ששמעתם אי-אלו הערות קלושות, – ויש לשער, כי לרובן היה אֹפי של בדיחות, – על דבר שאיפות אנשים יחידים לעשות דבר-מה לטובת היהודים. ובשעה שבאתי הנה היום בערב הרהרתי קצת במחשבתי, מה הוא החוג, שבו אני רוצה לדבר היום על עניני הציונות, ואיך תעלה לי המלה הראשונה. נזכרתי מה שספר לי פעם אחת סופר ברליני על דבר החזיונות החדשים. שימו נא לב! אין בדעתי לדמות אתכם אל “נמרי החדשות” ( Premierentiger ), רק את הלך-הרוח, שהכרתי פעמים הרבה בשדרת-הצבור הבינונית, אני מוצא בספור ההוא. אותו הסופר ספר לי על דבר חזיון, שהוצג בפעם הראשונה; המסך הורם, ואיש אחד מופיע על הבימה ושואל את המשרתת: “האם הגברת בביתה?” וקול קורא נשמע מן הדיוטה התחתונה: “לא יצלח לכתחלה!”

כן היה לי וכן היה לכל אלה, העומדים בתוך התנועה, בעת הראשונה. לפני שנים אחדות פרסמתי מחברת בשם: “מדינת היהודים”. אותה קראו רק המעטים, בכל אֹפן המעטים בין אלה, שקראו: “לא יצלח לכתחלה!”; כי אפשר שיעלה על דעתו של איש יהודי, כלומר – יהודי מן הדור החדש, אשר השתתף רֹב ימיו בשאיפות התרבות האירופאית, לעסוק בשאלה יהודית, שאינה נוגעת אל החברה-קדישא או הנהלת הקהלה באיזו עדה, שאינה נוגעת אל מצות תפלין וציצית – דבר זה עשה רֹשם כל כך זר, עד שבעצם הדבר מובן לי, כי שמעתי מכל העברים את הקריאה: “לא יצלח לכתחלה!”. כי לא קראו את הספר הזה, על זאת יש לי אותות הרבה. אני אומר זאת בפעם הראשונה באספת-פומבי. בספר הזה יש פרק, והוא היחידי שבו נאמר דבר חדש, אשר גם בתור נסיון שלא עלה, גם בתור רעיון שלא יצא לפעולה, ראוי היה לתשומת-לבם של חכמי המשפט, מפני שיש לנסיון הזה יחס של נוגד אל התורה שהיתה נהוגה עד היום, ומפני שהוא מתנגד אל הדעה על דבר ההכרח ההגיוני, השוררת כעת בבתי-המדרש לחכמת המשפטים והמתנגדת לדעתו הישנה של רוּסוֹ. הנסיון הזה, הרוצה לבאר את הבסיס המשפטי של המדינה, לא נזכר אף במלה אחת בכל אלפי מאמרי הבקֹרת והגדופים, שנערכו נגד הספר הזה. אות היא לי, כי כל כך הרבה אנשים מתחו דין קשה על “מדינת היהודים” מבלי לקראה.

אולם אין בדעתי לתהות על הראשונות, שהרי תנועתנו הנוכחית אינה מצטמצמת בדעות ההן, שרשם לו אז סופר בודד בפאריז, בשעה שנקבעה במחשבתו האפשרות היחידה הזאת לצאת ממבוכתה של שאלת-היהודים.

האמינו לי, בכל מקום בכדור הארץ אפשר היה לקרֹא לאספה כאספתנו זו; אולם בודאי היו מתאספים אליה בני-אדם, שעל ידי איזה שֹרש עמוק שברוחם או איזו מחשבה שבמֹחם היו נמשכים להספח אל התנועה, שיום כבר חדלה להחשב למעשה-שגעון כמו בימים הראשונים.

בימים הראשונים, שהיו היותר קשים, החזיקו את הדבר פשוט לשגעון. רוצה אני להגיד לכם מה היא הציונות, מה חפצה, לאן היא שואפת, ובאי-אלו אמצעים היא אומרת להוציא חפצה לפעולה – ומצאתם, כי אם הציונות היא שגעון, אז יש בו למצער איזו שיטה. וידוע הוא לכולכם, כי דברים שבתבונה יכולים לרכוש להם רֹב של דעות. דבר של שגעון אם ירכוש לו את הרֹב, אז דבר נכון הוא; על אחת כמה וכמה שיהיה הדבר נכון, אם ימשך אחריו הרֹב ואם בכל זאת איננו מתנגד אל חוקי התבונה. רוצה אני לבאר לכם דבר זה על פי ההגיון, שאתם רגילים בו ביחס אל כל עניני החיים הפשוטים והנעלים, הנוגעים למשפחותיכם, לעברכם ולעתידכם, לאבותיכם ולבניכם אחריכם.

כדי להבין את הציונות, נחלק את הענין לארבעה חלקים: מצב היהודים, הרעיון המתעורר בנו לרגל המצב הזה, האמצעים להגשמת הרעיון, ובאיזה אֹפן אנו אומרים להשתמש באמצעים האלה.

מצב היהודים איננו משמח, ולא ארבה עליו דברים. שמעתי מספרים מעשה בשני מטיפים-נודדים, שבאו לקהלה אחת במורביה ויקהילו את היהודים ויספרו להם את גורלם ואת מצב-חייהם. אחרי האספה הלכו שני יהודים יחדו הביתה, והאחד התחיל לבכות. השני שאל אותו: “למה-זה תבכה?” והראשון ענה: “רק עתה נודע לי מה רע מצבי”.

בשדרת-העם, שבה אני דובר היום, דרושה באמת איזו מדה של אמנות בהטפה, כדי להגיד לכם מה רע מצבכם, אם יצמצמו את רֹע המצב על החיים החמריים. אלמלי באנו לאיזה מקום במזרחה של אירופא, או גם לאיזה מחוז בווינא, למשל למחוז בריגיטֶנוי, לאותם תחומי-המושב, שבהם נמצאים היהודים בתנאי-חיים נוראים, כי אז – חושב אני – בודאי לא היינו צריכים לספר הרבה, כדי להוכיח לאנשים ההם את רֹע-מצבם. מצבם רע הוא. כלום רע הוא כמצבם של יתר הפרולטריים? יודעים אנו, כי יש תנועה גדולה הנלחמת נגד גורלם המר של כל הפרולטריים, ואשר אליה אין אנו מתיחסים כזרים, כמו שקובלים עלינו מתנגדינו הסוציאליים-הדימוקרטים. אנחנו מחפשים בצרת הפרולטריים הכללית רק את הפרט הנוגע ליהודים בלבד, מה שנובע מתכונתם היהודית של הפרולטריים האלה, צרת הפרט בלבד, ולא צרת הכלל.

ומכאן אנו הולכים הלאה ומוצאים תופעה זו בכל מקום, בכל השדרות, גם בשדרתכם.

כשאתם עומדים בתוך תוכם של חיי-המסחר, כשיש לכם עסקים באחת משתי הבירזאות שבווינא, אז לא תמצאו, כי היהודים נרדפים. אולם אם תצאו לחוץ מן הבירזה הזאת, או אם תקשיבו אל החוץ, אז תשמעו את הדבות היותר רעות, אשר יוציאו על עבודתכם הישרה לטובת הממלכה, החיים הכלכליים והתעשיה. תשמעו אומרים, כי זה הוא עסק יהודי; ואף אם לשוא היו כל הנסיונות להפטר מן העסק היהודי הזה, ואף אם התברר הדבר, כי נחוץ הוא העסק הזה, – אם נזכיר רק חלק אחד ממנו, – להחזקת המשטר בצרכי הממלכה הכספיים, להתמדת תנועת-החיים בעולם המסחר הגדול, בכל זאת ידעתם היטב, כי במשפט קדום, שאין אתם יכולים לעמוד בו, אתם נפגשים בכל מקום, כשאתם עושים אף צעד אחד מחוץ לגבולות עסקכם הרגיל אל תוך החיים. ובכן גם מצבכם ברע הוא בערך אל עבודתכם בעד העם, שבקרבו אתם חיים. ואם יש לכם בנים, ואם שולחים אתם את הבנים האלה, כמנהג אנשים מישראל, אל בתי-הספר או אם בוחרים אתם לבניכם באיזה מקצוע אחר, שעוד לא החזיקו בו יהודים רבים בערך אל האחרים, – אז תכירו מהרה לדעת, כי מצב בניכם רע הוא מאד. תראו, כי הנסיונות הרצויים האלה לאחוז במלאכות חפשיות התלויות פחות ברכישת הממון, להיות לרופאים, עורכי-דין, טכניקאים, – הנסיונות האלה נחשבים לכם לחטאה הכי-גדולה. ואחרי שהיו קובלים על האבות, כי מיהדים הם את הבירזה, קובלים על הבנים, כי מיהדים הם את תורת המשפטים, את מלאכת הרופאים, את העתונות, את התיאטרון.

אייני רוצה להאריך בזה. המצב ידוע לכולכם. עובדה היא, כי מתכונתו של אדם בתור יהודי יוצאות לו רעות רבות וקשות בחייו, במשלח-ידו, ובכל שעה ברגש-כבודו. מצב הדברים הזה לא נודע רק זה עתה לנו. יודעים אתם, כמה שנות מאות הוא הולך ונמשך, ומפי המסַפְּרים בשבחו של דורנו תשמעו, כי אמנם הוטב המצב, אשר היה בימי-הבינַים ועוד במאה הנוכחית, באשר היהודים היו צריכים לתעודות מיוחדות על זכותם להשתקע באיזו עיר. אולם לא נכון הוא כלל וכלל, יען כי בערך אל המצב הכללי של התרבות לא היו החוקים המגבילים ההם גרועים אז יותר מאשר הנם בעת הנוכחית. זכרו, מה היו ימי-הבינים, איך מלאו מעשי-רצח ואכזריות, מה צרים היו החיים ומה מסוכן היה כל סחר-הארץ. אז לא היתה ישיבת הגיטו בעצם תופעה מיוחדה ליהודים, ואם היו גרושים של יהודים, הלא נרדפו גם הפרוטסטנטים באשכנז וההוגינוטים בצרפת. הלא הפוריטַנים שגורשו מאנגליה יצרו את אמריקה החדשה! מה שנעשה עתה ליהודים הוא קשה כל כך, מפני שהוא נעשה בעתות הרוחה, מפני שהוא נעשה מאה שנה אחרי המהפכה של שנת 1848, שבה לקחו היהודים חלק גדול. צרת היהודים שבימינו מפליאה ומכאיבה מאד דוקא בשביל אלה, שדחקו אותם מתוך הגיטו, כדי לענותם קשה.

מה הם אמצעי העזרה שהציעו אחרים להטבת המצב הזה? אומרים, כי עלינו לקוות להטבת מצב היהודים עם השכלת-העם הכללית, עם הרמת המדות בכלל. עלינו לדאוג לחיים של חופש במדה הכי מרובה, עלינו להיות תבלין לכל תנועה מתקדמת. אותו המצב של אהבת-רעים כללית רחוק הוא בעיני מאד, לא רק רחוק בין עם לעם, אלא גם בין היחידים שבאיזה עם, וגם בין היחידים שבעמנו אנו. ולפיכך כשמציעים פתרון, שאינו דורש שנוי בטבע האדם, אלא שנוי-המצב המונח באמצעים שלנו, חושב אני, שראוי הדבר למצער לעַיֵן בו בכובד-ראש. אין אנו אומרים, כי חפצים אנחנו לשנות לטוב את טבע האדם, אף לא את טבענו אנו; אנו אומרים רק זאת, כי רוצים אנו לברֹא בפועל מצב ידוע, שבו יחדל הלחץ המעיק ליהודים ללא-צֹרך. ואם יש מי שמכחיש במציאותה של שאלת-היהודים ואומר, כי אין כלל שאלה יהודית, אלא שאלה אנושית, הרי זו אולי שיחה מעין אותן השיחות במאורעות-היום, הבאות לבדח את הדעת, אולם ביחס אל מצב של דחק כזה, כמדומני, שלא די בזה. הננו מבקשים אפוא תחבולות, באיזה אֹפן אפשר להטיב את המצב הרע הזה, אשר המוני דלים סובלים קשה, יושבים צפופים ודחוקים במעונות צרים בפנות חשכות שבמזרח, נאנחים, מוכים בתחלואים ונמקים בענים, או כי יקומו וינודו לערים וארצות אחרות, להיות למכשול ולפוקה ליתר העמים – באיזה אֹפן אפשר לשנות לטוב את מצב-העֹני החמרי הזה ואת העֹני האחר, שאנו קוראים לו העֹני המוסרי? כסבורים אנו, כי אפשר לעשות זאת על ידי מעשה, שכל העמים עושים אותו ביחס אל העודף של כחם העממי, באותו העודף, אשר סכנה כרוכה בו, אם אין לו דרך להגרה, כלומר על ידי קולוניזציה.

הקולוניזציה, זאת אומרת התישבות אנשים מבני העם בארץ אחרת, היא רעיון של העת החדשה, ובעת החדשה הרו והגו אותו רק העמים המתקדמים, עד שיכול הפילוסוף ההִסטורי להחליט: “אותו הלאום מתקדם ונחשב למודרני, המפתח רעיונות של קולוניזציה”. המהלך החדש הגדול בפוליטיקה האשכנזית, שנברא הודות לקיסר-אשכנז הגאוני, אשר לצערנו עוד אין מכירים אותו כראוי, היא הקולוניזציה באפריקה ובאזיה המזרחית. אולם כבר היתה לפניה – מלבד התקופה הגדולה של הספרדים, הפורטוגיזים וההולנדים – תקופה של קולוניזציה מופתית: תקופת אנגליה. האנגליים, שאותם אנו מחויבים לחשֹב היום לעם הראשון בכל עמי התבל, היו אז, כשנתהוו אמצעי-המסחר החדשים לפני ששים וארבע שנה, הראשונים, שהחזיקו ברעיון הזה ויפתחו את חכם לטובת עצמם. עם אמצעי-המסחר החדשים באה תקופה חדשה בהסטוריה, תקופה נעלה על כל התקופות שהיו לפניה, שהתחילה בו ביום, אשר רצה מכונת הקיטור הראשונה של סטיוֶנזון. אז התחילה העת החדשה, שערכה רב לנו מאד בשביל פתרון השאלה הישנה; קֹדם לכן היו נסיונות כאלה, שאנו אומרים להציע ולהוציא לפעולה, מן הנמנעות. ואם ידַמה מי שהוא במאמרים נרגנים את תנועתנו לתנועת משיחי-השקר, הרי זה מוכיח, עד כמה חסרה לבני האדם ידיעת החיים.

הננו עומדים בתוך זמננו, ואמנם הגענו לכך רק ששים שנה אחרי האנגליים; אבל מה שאנו אומרים ורוצים לעשות, הוא דבר חדש לגמרי, דבר שלא יכול היה להיות לפנים. האנגליים היו הראשונים, אשר הכירו את הרגע, שבו התחילה הארץ להֵחָלק מחדש. מתוך החנוך הפוליטי הגדול של בני עמם מהרו להשתמש באמצעי שנזדמן לידם: מכונת-הקיטור ומסלות-הברזל, הן שהביאו לידי הפרדה ויצירה חדשה בחיי החברה. התגברות על המרחק נחוצה ביחס אל מצב-עֹני התלוי בצרת-המקום והדחק. בו ברגע שאפשר להתגבר על המרחקים, לא נחוץ עוד לסבול. כלכם יודעים זאת על פי הנסיון. אם ידרוש מצב בריאותכם, אנחנו מחויבים לעשות גם לטובת המונינו. ובזה אנו מביאים גם פתרון לצרותינו. מן הרעיון הזה יצאה לנו תכנית, ותעודתה היא, לתת להמונינו את היכֹלת להגרה אל מקום אחר. עוד לפני הציונות בצורתה הנוכחית הכירו ועשו זאת, אך באמצעים שאינם מספיקים, אנשים בעלי הון עצום, לב טוב ומבט רחב, ביחוד הבארון הירש והבארון רוטשילד. האנשים האלה נתנו לכמה יהודים כסף, כלי-עבודה או כברת-ארץ, כדי שיתישבו באיזה מקום אחר, וכדי שלא יסחרו בעצי-גפרית. דבר זה נראה מגוחך ביחס אל הדבר, שבעדו חפצו לעצור ואל האֹפן, שבו מוציאים אותו לפעולה. אבל הרעיון היסודי נכון הוא.

ליהודים האלה נחוץ היה לתת עבודה בשדה. והנה אין איש, אשר עשרו יספיק להעתיק המונים ממקום למקום. דבר זה יכול להיות רק אז, כשיכניסו את הרעיון אל תוך ההמונים, כשיעוררו את האדם לעזור לעצמו. משל למה הדבר דומה, לפיל שאתם רוצים להרימו ולהביאו למקום אחר; לזה דרוש היה מכשיר גדול ועצום, – אבל ציָדי-הפיל גוררים אותו בדרבן ומוליכים אותו למקום שהם רוצים. הדרבן הזה, שבו אנו רוצים להעתיק את ההמונים למקום יותר טוב, הוא הרעיון הלאומי. צריך שיתרומם הרעיון הזה שוב בהכרתו, מעל למפתן הכרתו של העם הזה, אשר בכל צרותיו לא חדל לטפח בקרבו את הרגשׁ העממי. האנשים האלה יכירו תודה על הדבר הזה, ימצאו בו מיד נֹחם ותקוה, יוכלו להנשא ולהתכונן לדרך המועילה להם. זאת אפוא עשינו אנחנו. העירונו את צעירינו ואת עצמנו, ההוזים הזקנים, ספַּרנו ליהודים מה שכבר שכחו: כי עבר גדול להם, כי לא נפרדו מעל העבר ההוא, כי אינם צריכים להסתלק ממנו וכי בו ימצאו את הכֹח לתחיתם. בזה לא גמלנו רעה לבתי-הכנסת. עשינו דבר זה לא בסלוף-עינים כמעשה הצבועים, הוא עלה בידינו במה שהראינו על הקשר העתיק. וכך אפשר היה לראות, כי אנשים, שאינם מתכחשים בשום אפן אל השקפתם המודרנית והחפשית, יכלו להוָעד יחדו עם היסודות היותר קונסרבַטיבים שביהדות, באמון רוחם, בזה ששבו להתפאר במה שהתרגלו להתכחש בו, שלא בושו להגיד, כי יהודים הם, ובזה, שלא בסתר עשו זאת, כי אם בגלוי בפני כל העולם.

אבל התבוננו נא, לאיזה מצב הגיעה היהדות, כי אנשים, שעל פי “אומנותם” הם יהודים, כלומר, שפָּרים ורָבים בסביבות הקהלה, – כי האנשים האלה חלו ורגזו כמפני חרפה או סכנה מפני ההודאה, שהם יהודים. במצב הזה גרמנו לאיזה שנוי, ודוקא מתנגדינו הכי-עזים חייבים לנו בעד זה תודה הכי-רבה. אם נועדו יחדו יודעי התלמוד ושאינם יודעים אותו לגלות את דעתם נגד הציונות, אז הצליח להם בפעם הראשונה בימי שרותם, שיהיו דבריהם נשמעים. אמנם, אנחנו הכרנו לאחת התחנות שבדרכנו את הרמת ההכרה הלאומית היהודית והתעוררותה לתחיה. מתוך ההכרה הזאת יוצאת הכרת האחדות, ואתם יודעים, כי בעתונים הצוררים ליהודים לא חדלו להכריז על האחדות היהודית כעל דבר קים בהחלט, ולהוציא ממנה את כל המסקנות הרעות, אשר היה לאל ידם. יש לנו כל המגרעות שבאחדות זו, ואף לא אחת מטובותיה. שונאינו התנהגו עמנו, כאילו היתה לנו אחדות חזקה, כאלו היינו סוככים ומגינים איש על אחיו, אבל באמת לא היו הדברים מעולם. אמנם נעשו מעשי-צדקה שונים, שלא יטיל ספק בפעולתם, המשחיתה את המוסר, כל מי שמבין אך מעט מתכונת נפש ההמונים.

ימים רבים עשו תעמולה לרעיונו של כּרֶמיה בדבר האליאנס הישראלית הכללית. זה היה המפעל היותר נבער, שנעשה עד היום הזה. אין ספק, שהיו בין האנשים האלה יחידי-סגולה; אבל הרעיון, ליסד את האליאנס הישראלית הכללית בתור קשר המאגד את כל היהודים, היה מעשה-אולת. יסוּד בתי-ספר צרפתים אחדים בארצות המזרח ותמיכת-כסף זעומה להוצאת-מסע ליהודים נודדים, – וזה היה הכֹל מה שעשתה.

לעומת זאת אשרו וקימו את האגדה על דבר אחדות היהודים. אחדות זו נמצאה בנו גם בבחינה אחרת. אם עשה מי שהוא דבר-בליעל כהלכתו לאחיו היהודי, אז בקש חנינה בקריצת-עינים, למען אשר לא תודע נבלוּתו בקהל מבחוץ, מפני שיכול הדבר להזיק ליהודים. כל המגרעות שבאחדות זו היו לנו עד כה: החשד בעיני צוררינו, בקשת החנינה מבפנים, חובתנו המדומה לכסות על מעשי-נבלה; אבל הכח האמתי, היוצא מתוך האחדות, לא היה בנו. והנה באה התנועה הציונית ודורשת אחדות אמתית באֹפן שאין לערער עליו, באֹפן שיכיר בישרתו כל איש ישר, כל ישר שבאומות העולם. אנו חפצים לכונן אחדות למטרה לאומית, והמטרה הזאת היא הקלת העֹני לאלה, שהיא דרושה להם ביותר. בּעשותנו זאת, בתור אנשים החיים בתנאי הזמן ההוה, ורק בהתאמה אל תנאי הזמן ההוה, הרי זה דבר נבון לגמרי. העובדה, כי משתמשים אנו לתכלית זו באמצעי האספות, הקונגרסים, העתונים, כי פונים אנו בדרישתנו למקום, שבו תוכל להמלא, כי פונים אנו להסכמתן המדינית של הממלכות, כי רוצים אנו לרכוש את הארץ הדרושה לנו מיד בעליה, אשר היא נחלתו כעת על פי משפטי העמים, – כל זה מונח, כמדומני, בעצם ההגיון של הענין. הארץ היא פלשתינה, שמתנגדינו מזכירים אותה יום יום בסלוף-עינים בשם “ציון”; הארץ הזאת קימת. יש פה אנשים שהיו שם, הם יכולים להגיד לכם, כי היא ארץ, שיכולים לשבת בה, ארץ, שלא רק עבר אלא גם עתיד יש לה. הארץ אשר בחין קסמה מושכת אחריה המוני-אדם, ושהיתה לרגל המצב המדיני שבימינו לנקודה חשובה, הארץ הזאת שוממה ועזובה היא עתה. ערכה אבד, במובן הפוך של ההיסטוריה: מפני שערכה היה גדול כל כך. היא עוררה את תשוקותיהם של עמים ומושלים כך הרבה, עד שהמלחמות היותר עצומות היו בה, וכן נחרבה הארץ. הארץ הזאת, העניה, והעם הזה, העני, אם ישובו להתאחד, יבראו מצב חדש לתועלת שניהם גם יחד. הקולוניזציה בארץ הזאת היא אפשרית; בנדון זה הועילו הרבה נסיונותיהם של הבארון רוטשילד ואגודות-הישוב השונות. הם הוכיחו, כי מסוגלה אדמה זו, שיַפרוה בני-אדם בעבודת-ידיהם, אלא שיתרון לה בזה על יתר הארצות. אחד מחברינו מצא לזה תמונה יפה: “האדמה צוחקת שם, כשהערבי גוררה במחרשתו”. ואגב אין שם כל משק חקלאי כזה שנמצא בארצות התרבות שבאירופא. לרגל המצב הרע חסר שם התשוקה למשק נבון. בני-האדם הולכים ומתאוננים ואינם עושים כלום, מפני שהם יראים, פן לא יהנו בעצמם מפרי עבודתם. רק במקומות, שבהם עובדים היהודים והקולוניסטים האשכנזים, נראות תוצאות מפתיעות; הכֹל צומח, מפני שהאדמה פוריה שם יותר מאשר במקומות אחרים.

בסביבות יפו עוסקים בנטיעת תפוחי-זהב. כל הקטַר מביא אחרי שש שנים של גידול עד 5,000 פר' לשנה ומעלה. מספרים דומים לאלה אנו מוצאים בנטיעת הכרמים. עושים שם יינות, שכבר שותים אותם, ואפשר לנטוע שם כל יתר הנטיעות. זה הוברר על ידי נסיונות הישוב. ופה היה הציר, שעליו נסבו כל הטענות הבאות מחוסר-הבנה, והבדחן, בעל “החקירות במסע המסלה המקומית” בעתון היוצא בשני לשבוע ¹ , היה מתאר את הדבר באפן, שדורשים אנו מאת מר כהן ומר זילברפינגר, שבמקום הנסיעה מבאַדן לווינא ומווינא לבאַדן, יעמדו על המחרשה ויוליכו אותה אנה ואנה. כמובן, אי-אפשר בתחלתה של קולוניזציה כבירה שיעלה על דעתנו לרדת מתוך שדרה גבוהה לשפלה ממנה, אבל היה יהיה ההפך מזה. ההתעוררות נמצאה ודרושה רק בשביל אלה, שימצאו שם תקון למצבם. לפי זה תהיה ההגרה במצב הפרוע הנוכחי מודרגת באֹפן, שראשונה ילכו אלה היושבים במקומות העֹני שבמזרח וברומניה. להם תהיה זאת הקלה תכף, אם יובאו אל תחת השמים הנהדרים האלה ואם תנתן להם היכֹלת לאכול פת חרבה, שאותה הם נכונים לרכוש להם בזעת-אפם. ואין ספק בדבר, כי אחרי כניסת המערכה הראשונה, יהיה מקום לבאה אחריה, כי אותה המערכה, שיהיה לה בסיס כלכלי, תלך הלוך והתפתח, כי יבוא יום וגם מר כהן ומר בַּכשטינר ינועו ממקומם; כי החלוצים והכובשים הראשונים האלה, שבאו שמה בידים ריקות התפתחו ויהיו ליוגבים ואכרים הרואים שכר בעמלם. אני ראיתי בעיני במושבה “מוצא” איש אחד כבן עשרים וארבע שנה, שבא שמה מרוסיה לפני שש שנים בעירום ובחסר-כל ויצא לעבוד על אדמת-טרשים, ואחרי שתי שנים עלה לו להרחיב את המשק שלו ולהעזר בשני פועלים ערביים.

אבל יש הרמת המצב גם לאנשים היותר נאורים. לאלה, שאינם יכולים להיות לרופאים, שדוחקים אותם לחוץ בחרפה ובוז, לאלה היתה זאת מתנה, כמו לצעירי אנגליה ההולכים להודו ולאפריקה לבקש שם עבודה; לאלה היתה זאת תכף הזדמנות להגרה גדולה.

את תוצאותיה של הגרה מועילה כזו יכול כל איש לצייר לו בדמיונו. בו ברגע אשר תמעט ההתחרות, תתמעט גם המשטמה הפעוטה השוררת במעמדים הכלכליים. במדה שימעט מספר היהודים המתחרים, בה במדה ימעטו להרגיש בלחץ היהודים. יש לנו גם-כן עודף בנאורים. זה הוא אסוננו הכי-גדול למן ימי הביניים. גם בשביל העודף הזה תברא היכֹלת להגרה, ובזמן קרוב מאד נראה, כי צעירינו, שעוד בשנת השלשים לחייהם הנם מוכרחים להלחם על קיומם, ימהרו כבר לפני זה למצא מחית-ידם ולחזק את מעמדם הכלכלי.

מה הם אפוא האמצעים, שבהם אנו רוצים להשתמש? גם בנדון זה לא ישבנו בחבוק-ידים. יחד עם התעוררות ההכרה הלאומית בקרב העם ועם הצעתנו לפני הגורמים המדיניים שבאירופא, נגשנו להכנת האמצעים. זאת היא בתנועתנו הנקודה היותר מכאיבה בשביל היהדות. אמנם אחדים מקרבנו התגרו בכל עֹז ביהודים המתנגדים לתנועתנו. אולם נחוץ להבין דבר זה. מי שיושב בחדר חם, צריך שיהיה פייטן, כדי שיתאר לו את החבורות הבאות מחמת קפאון. ואם לא רב הוא מספר הפייטנים בחדר החם, הרי עומדים אנו לפני העובדה הישנה, כי רֹב הפייטנים יושבים בחדרים קרים. עובדה היא, כי בחפצנו להכין את האמצעים לא נפגשנו בחבה יתרה דוקא מצד אלה, שהיו מסוגלים לזה ביותר. בעת האחרונה נעשו נסיונות שונים, כדי להעיר את תשומת-לבם של אלה, שהיו מכונים בקהלה הישנה “הגדולים בישראל” בשביל “הדלים בישראל”; ומוכרח אני להגיד לכם, כי האחדות, כפי שמחליטים אותה שונאינו, עומדת להיות נמסה כמים. אפשר שיש בין הציונים הנלהבים מי ששמח ביותר על פעולתה זו של תנועתנו, מי ששמח ביותר על אשר הוברר בפני כל העולם, כי בשום אֹפן אין אחדות בינינו ובין אנשים ידועים, האשמים אשמה גדולה במה שנבאש ריח היהדות! אולי יש ציונים החושבים בלבם: אם לא השגנו אלא דבר זה, שהוברר, כי לא כל היהודים אחראים בעד התעלולים הגדולים, הנעשים להכעיס את העולם, הרי גם זה נצחון גדול הוא. אבל עלי להגיד לכם, כי חלקי בין המתונים. רוצה אני לעצור בעד תגרות כאלה, כל זמן שאפשר הדבר. רוצה אני בציונות של בנין. לא לרצון הוא לי, כי נלחם ביהודים שלא לצורך; רוצה אני, שנבנה יחד עם יהודים, שנוכיח להם, כי חפצים אנו לעשות דבר טוב, וכי חובתם המוסרית והלאומית היא לתמוך בידינו. לא נעים בשבילי המצב שגרם לי לעמוד בראש התנועה. פעמים הרבה נסיתי לחבר את הנעים עם המועיל ואמרתי לאדונים האלה: “אינני חפץ להיות לשטן, בחפץ לב אסלק ידי מן הענין, אם תואילו אתם להמשיכו. נעים יהיה לי, אם לא אוסיף לדבר עד שיחר גרוני, ומצד אחר יבואו בעלי-ההון הגדולים ויעבדו הם”. אבל גדולי היהודים לא חפצו לעשות זאת.

הלכנו אפוא הלאה כצבאות-החיל של המהפכה הגדולה, כסַנסקולוטים היחפים בלי נעלים ופזמקאות. דבר זה הוא אמנם ציורי יותר, אבל עוד יותר קשה. התחלנו אפוא בעקב שאיפותינו להכין את האמצעי הדרוש, ובטחנו בעשר אצבעותינו, אלא שאין אנו חושבים לתת אותן לתוך כיסם של אחרים. וכמו שהכֹל בתנועתנו חדש הוא, כך עשינו את הנסיון החדש לברֹא לנו, לרגל סרובם של האפיפיורים, כנסיה בלי אפיפיורים. והלא שמעתם כולכם, כי עומד עתה להוסד מוסד, אשר יהיה האמצעי הראשון להגשמת רעיוננו: אוצר התישבות היהודים בלונדון.

קדם כל לבשנו, כביכול, מעילים מחוסרי-כיס ועשינו לאי-אפשר שתהיה לנו לעצמנו הנאה כל שהיא. אלמלי לא הביא כל אחד מאתנו קרבנות-כסף שלא על מנת להשתכר, כי אז היינו נותנים מקום לחשוד בנו לרעה. ואחרי-כן נגשנו אל המקצוע החדש הזה באֹמץ-רוח. החתימה הקודמת ההולכת ושוטפת עכשו, נמצאה במצב של בויקוט. כשהייתי בחודש אקטובר בלונדון ונשאתי ונתתי עם “גדולים” שונים, לא היה להם לרצון, כי יקרא איזה באנק בשם “יהודי”; להיות “יהודי” מותר לו. במשא-ומתן הזה הגיד לי מתנגדי לבסוף: “ידוע תדע, כי נהיה נוהגים בכם בויקוט!” ומכיון שלא היה זה עסק-פרטי או של יחיד, לא פעל עלי האִיוּם הזה ואמרתי לו: “השמרו לכם, אם תהיו נוהגים בנו בויקוט ולא תכריעונוּ, אז נתנהג אנחנו עמכם בבויקוט”. למרות האיוּם הזה התחלנו לעסוק בדבר ויכול אני להגיד לכם, כי בעלי-היכולת נוהגים בנו בויקוט. ובכל זאת חושב אני, כי יכולים אנו לצפות בבטחה אל העתיד. לפי הידיעות, שבאו אלינו עד כה, חושב אני לאפשר להגיד לכם, כי הבויקוט לא הצליח. נלחמנו במעצורים מגוחכים, הניחו שלא לצורך מכשולים על דרכנו, את הודעת ההזמנות, את החתימה המוקדמת, שבכל אֹפן היא רגילה בעסקי הבאנקים, מכבידים עלינו.

רק דבר אחד יכֹלנו להחליט; כשם שהרעיון הציוני עלה ממטה למעלה, כך הוא גם בנוגע להכנת האמצעים להוציאו לפעולה. הם עולים ממטה למעלה, ככל דבר בריא. זאת היא ההתפתחות; מלמטה, מחיק האדמה צריך שתבֹא, פה צומח כל דבר גדול.

כשאני יורד לסוף דעתו של אדם העוסק בעסקי ממונות, הנני חושב, שהוא מתאר לו את מְנָיַת הבאנק הקולוניאלי היהודי כעין דבר העומד באמצע בין תעודת-חבר לאיזו אגודה נגד התרוששות וקבצנות ובין מניה של מכרה-זהב על הכוכב שבתאי. הבאנק הקולוניאלי היהודי איננו ענין דומה לכל אלה, הוא הנהו ראשיתה של חברה לקנין קרקעות ( Chartered Company ) יהודית. יודעים אתם, כי בעת החדשה הקולוניזציה נעשתה בידי חברות פרטיות לקנין קרקעות. דבר טבעי היה זה, שיהיה יסודן של חברות כאלה כבר נגמר. אמרנו לבעלי-האוצרות: “מתכוננים אנו ליסד חברה גדולה, שעל ידה נוכל להוציא לפעולה את החלטתנו הבזילאית. אנחנו נתמיד בעבודותינו, אבל עד היכן שנגיע, עד כמה שתרבינה תוצאותיהן, אם תגמרו אתם את יסודה של החברה הזאת בטרם שנפרסם את התכנית, אז נסלק את ידינו מן הבאנק הקולוניאלי היהודי”. אבל לא היה ברצונם של האדונים האלה להחיש כל כך את המפעל. אולי חפצו לחכות למפלתה של תנועתנו, למען אשר יופיעו אחרי-כן כגואלים בצרה. וכיון שלא נוסדה החברה לזמן המיועד, הלכנו הלאה ופרסמנו את הפרוספקט. מה אפוא חפצו של הבאנק הזה? הבאנק הזה חפץ לאחד את הכחות; כי צריכים אנו לנקודה, שממנה יצא לנו הכח המניע; האחדות איננה במציאות. לא הרהבנו בנפשנו, בשעה שיש לנו ענינים משותפים, לגלות דבר זה. הכח המניע יהיה הבאנק. הוא יכשיר לעצמו את הקרקע, ויחד עם זה יוכל לעבוד בעד הונו שיתרבה. הוא יברא הסתדרות בכל העולם ויבֹא במשא-ומתן עם ממשלת טורקיה, שתתן לנו הרשאה רחבה עם כל אותן הזכיות, הנתנות לחברות בעד קנין קרקעות. על יסוד ההרשאה הזאת יסדר הבאנק בעצמו את עניני החברה בהון יותר עצום.

אם יעמדו גדולי ישראל על דעתם גם אחרי ההתאמצות הזאת, אז יהיה הבאנק הקולוניאלי היהודי לחזיון כזה של התנועה הציונית המדינית. יש לנו הרבה אוהבים נוצרים, גם לבאנק הקולוניאלי היהודי יהיו אוהבים נוצרים. יש כמה וכמה באנקים גדולים, ביחוד באשכנז, שכבר הבטיחונו את חבתם. ואחד מחברינו הביע זאת במאמר בּיבּלי: כיון שיעקב אינו רוצה לעזור, הבטיח עֵשָׂו לעזור. תעודת הבאנק תהיה לברֹא מרכז חדש, והוא יבקש לו אוהבים באשר יוכל למצֹא אותם. אם נבֹא לידי מלחמה, כמו שכבר היו לרגל הציונות למדי מלחמות מדיניות וריב של דעות בין היהודים, אז יהיה הדם, שישפך במלחמה זו, בראש המתגרים. חכם-המדינה הצרפתי תְּיֶר אמר, בשעה שהגיעו חובות הממלכה הצרפתית למיליאַרד הראשון: “הפטרו בשלום מן המיליאַרד הזה, כי לא תוסיפו לראותו עוד”. כסבור היה, כי תעודתם הטבעית של חובות הממלכה היא, שילכו הלוך והתרבה. זאת היא נקודת-השקפה גבוהה. רואה אני את המלוה, המלוה של איזו ממלכה, לפי שאינני בקי כלל, לא בתור בעל-אוצרות, אלא מתוך נקודת-השקפתה של הפילוסופיה ההיסטורית, וכמדומני, שהמלוה היא ההנחה הכי-חשובה בהכרת העם את עצמו. רק עם המאמין בעצמו יבקש לו מלוה, ואף רק לעם המאמין בעצמו תנתן מלוה. כי מה היא מלוה? זוהי הכנת האמצעים בשביל מוסדות וקנינים צבוריים, המביאים תועלת לא רק לחיים בהוה, אלא גם לבאים אחריהם, לכללו של העם; המלוה הנפרעה בידי בנים ובני-בנים, מועילה גם להם. והנה רואים אנו את העמים הקטנים, שאין להם לא עבר ולא ערך כל שהוא בדברי-הימים, שמהרו באמץ-רוח למקום, ששם אפשר להשיג מלוה, וגם השיגו מבוקשם; השיגוהו מיד אלה, שלבם כך קשה לספק את הצרכים העממיים הנוגעים ביותר אליהם. אמנם, תאמרו: למלוה דרוש גם בטחון! אבל על מה נוסדה זכותו של איזה בית-מסחר לבטחון? על העבר שלו, על מלוי-ההתחיבות שקבל עליו, על כשרון פעולתו בהוה, על העתיד שיחזו לו, על כל אלה יתנו בהקפה.

ועתה עלינו לפתוח לעמנו מקור של בטחון ולהוכיח מציאותו בזה שאנו מאמינים בעצמנו, שהננו במעשינו מופת לאחרים, בזה שאנו בעצמנו מאמינים בעתידנו ולא רק בעסקי-מסחרנו. ואחרי-כן, כשנוכיח כל זה, אז הלא יכולים אנו גם להראות על העבר של הבית הזה. ומי הם האחרים, שדרכו אתנו יחד על מפתן ההיסטוריה? אבדו ואין להם זכר! אבל בית אחד עודנו עומד וקים, ולא אנו רוצים לכונן בטחון: לבית ישראל!

משא ומתן, שהתנהל זה כבר, בא עתה לידי גמר. הבארון אדמונד רוטשילד מסר את הנהגת מושבותיו בארץ-ישראל לאגודת הישוב היהודית ( Jewish Colonisation Association).

המאורע הזה הוא מענין למדי, כדי לעורר מחשבות בלבנו. מר אדמונד רוטשילד התחיל, כידוע, במפעל-הישוב הזה בהתלהבות רבה, לא כדרכם של אי-אילו יהודים עשירים. לא בנדיבות הקרה הרגילה לקח את גורלם של היהודים בידו, כי אם התאמץ ליסד מוסד בכיר ולהכין עזרה קימת לדורות. והנה כאיש עיף וחדל-אונים מסר את מפעלו ליד מוסד, שעל פי החק הנהו יורש מחשבותיו הרצויות של הבארון הירש, והמכונה בראשי-תיבות “יק”א".

הופעתם של שני נדיבי-הישוב היהודים האלה, הירש ורוטשילד, היתה אחת התופעות היותר נפלאות ומשמחות שבימינו. הלך-רוח אידיאלי היה נִכָּר בפעולות שני האנשים. אנחנו, אשר בבקרתנו להנהגת מעשה-הישוב הזה לא עצרנו ברוחנו מעצור כל שהוא, ובלי משא-פנים הראינו על כל השגיאות שנעשו בה; אנחנו, אשר לפעמים קרובות מאד גלינו את דעתנו בכל תֹקף, כי ענין עממי גדול יכול להפתר רק מתוך נקודת-השקפה עממית גדולה; אנחנו רשאים גם כן להלל ברגע הזה מה שראוי לתהלה. שום איש לא יחשדנו בחניפות ועבדות כלפי עשירים. ולפיכך, בשעה שאדמונד רוטשילד מושך את ידו מן המפעל, שעסק בו בכונה רצויה, אל-נא נעבור בשתיקה גם על הטובה שאנו חושבים על פעולתו, אף אם אינה מספיקה. לעתים רחוקות נוצר איזה מוסד כביר לעזרת העניים האמללים באֹפן יותר צנוע ובענותנות יותר גדולה מזו של אדמונד רוטשילד בעבודתו בארץ-ישראל. הוא לא חפץ כלל, שידעו מי הוא המיסד. שנים רבות הסתתר, ואם הזכירו את האיש הפועל במסתרים, רשאים היו לדבר רק על “הנדיב” סתם. בזה מתבטא גם יתרונן גם חסרונן של שאיפותיו. אולת היא לחשוב, כי אפשר לעזור למיליוני אדם במעשי-צדקה, כביכול, לו גם בידי עשירים כרוטשילד. שגגה היא שיצאה מלפני איש, שלבו טוב אבל אינו צופה למרחקים. בכל אֹפן עשה טובה – אולי יותר עם ביתו מאשר עם היהודים בעניים. כי בית רוטשילד זה, שרק בעשרו בלבד הוא מעורר שנאה כה מרובה נגד כלל ישראל, הראה למצער בדבר הזה באחד מבניו, כי צר לו בצרת הכלל.

אמנם, מה יכול להועיל מר אדמונד רוטשילד בכל רצונו הטוב והמצוין ובמיליונים הרבים שהוציא? מספר אחד, אשר נודע בשבוע שעבר בועידת “האגודה האנגלית-היהודית”, נותן לנו תשובה על השאלה הזאת. עלה בידו של אדמונד רוטשילד להושיב בארץ ישראל 470 משפחות, קרֹא וכתֹב: ארבע מאות ושבעים משפחות יהודיות! ההרים מתחוללים ויולדים עכבר. 470 משפחות! ברחוב אחד בקראקא או בווינא, בבוקרסט או בוורשה, באיסטנד שבלונדון או בניו יורק יושבים הרבה יותר משפחות זקוקות לעזרה ונמקות בעֹני-היהודים. ואפילו לארבע מאות ושבעים המשפחות האלה, שנִטעו בידי אדמונד רוטשילד כנטעי-שעשועים, לא היה בידו להושיע, כי העזרה היתה רק אז שלמה, לו הגיעו הקולוניסטים האלה לעמוד ברשות-עצמם. ומה נודע לנו עתה? זאת אומרת, יודעים היינו זה כבר, אבל באֹפן רשמי נודע לנו עתה, כי מושבות הנדיב עודן זקוקות לתמיכתו של הבארון. הנן למשא כבד על כיסו, והוא חפץ לשים גבול לקרבנותיו בזה, שהוא מוסר את ההנהגה ליד “יק”א“. אמנם, הבטיח להשתתף בתמיכתן עוד כמה שנים, אבל הקולוניסטים צריכים לדעת, כי אין להם עוד לשים את מבטחם בו. כל הענין מוקף בתנאים הרבה, אבל זה הוא הגרעין שבדבר. במלה אחת: אדמונד רוטשילד בא לידי הכרה, כי בשטת-הצדקה לא יוכל להועיל אפילו למושבותיו שעלו לו בעמל רב, אפילו לת”ע המשפחות – ומכל שכן לפתור את שאלת-היהודים.

לנו לא חדש הדבר. אותנו איננו מפתיע. אנחנו הציונים המדיניים הגדנו זאת מראש ברור באספותינו, בקונגרסים, בעתונים, ובמכתבים זה ימים ושנים. לי עצמי היו שיחות עם שני נדיבי הישוב. שבהן נבאתי להם מראש כבר לפני שנים אחדות את ההתפתחות העתידה, באופן שנתקימה עתה בפועל. לבארון הירש בררתי, כי נסיונו בארגנטינה אינו אלא מין קבר למלכים. הוא מציב לו מצבת-זכרון בצורת כפרים יהודים באמריקה הדרומית, אבל אין זה פתרון לשאלת-היהודים. לרוטשילד הגדתי, כי גם הוא לא יועיל כלום בישוב הפעוט שלו. בדברים גדולים אי-אפשר לעסוק באופן פעוט. מה שהוא בתור ענין עממי ערב לעצמו שיצליח, אין לו תקנה להתקים, אם יתחילו לעסוק בו באופן נדיבי פעוט כזה.

שנים מועטות עברו. הנבואה נתקימה במלואה. את נסיונו הארגנטיני של הבארון הירש כבר הכירו, שאי אפשר להוציאו לפעולה; היק"א עצמה הכירה, כי אי אפשר הוא – ויושבי הכפרים מיסודו של הבארון הירש בארגנטינה הנם ציונים נלהבים! ואדמונד רוטשילד מוכרח למסור את הנהגת מושבותיו בעתיד לידי אחרים. ואין צריך להאמר, כי גם במושבותיו משתרר הרעיון הציוני שלנו.

אם אותם האחרים, שבידיהם מסור עתה גורן של מושבות רוטשילד, הם הנכונים, על זאת עוד לא נוכל לשפוט היום. בכל אֹפן הננו מברכים אותם שיצליחו, ובחפץ-לב נתמוך את מפעלם בכל אשר יהיה לאל ידנו. תקונן וקיומן של המושבות האלה הם, כתקונן וקיומן של יתר המושבות בארץ-ישראל, דבר שצריך להיות קרוב ללבו של כל ציוני אמתי. למכירת התבואות, פרי עבודתם של החלוצים האכרים היהודים על האדמה הקדושה, יכולה רק להועיל תעמולתנו הגדולה הנפוצה בכל הארצות. אם נעזור לפּרי עמלם החרוץ שיהיה נמכר בשוק, נעזור גם לאכרינו החרוצים שבארץ-ישראל לעמידתם ברשות עצמם, הדרושה להם, כדי שיהיו לאנשים שלמים בחֹמר וברוח. מדת-הצדקה, השביאה לידי יסוד מושבות-הנדיבים, גרמה לכך, שמביטים על האכרים מגָבֹהַ. אבל יש להדגיש, שאסור להביט על אנשים עובדים כעל מקבלי-נדבות. אם עשה נידב כזה, העוסק בישוב, את מעשיו מתוך סבות אידיאליות שאין להטיל בהן ספק, אז בודאי עשה כזאת גם הקולוניסט עצמו. האנשים, אשר הפרו את האדמה הנשמה מכבר בעבודתם הנלהבה, אשר נלחמו בבצות ובתחלואי-הקדחת, אשר הקריבו כחותיהם וחייהם ויוכיחו, כי יכֹל היהודי לעבוד את האדמה ורוצה הוא לעבוד את האדמה בארץ-ישראל, – האנשים האלה ראויים באין ספק להחשב לאידיאליסטים לא פחות מן המיליונירים, שהזילו כסף הרבה מכיסם. גם אם תמכו ביד הקולוניסט בעת התישבותו, שונה הוא בכל זאת מן המקבל-נדבות בזה, שיש לו האידיאל המוסרי של העבודה.

אזר על כן עלינו להתפלא ביתר שאת על הטעם שנתנו לדבריהם נואמים אחדים, כאשר דנו על מסירת המושבות של רוטשילד באגודה האנגלית-היהודית. האגודה הזאת מושבה בלונדון ובידיה נמצא חלק ממניות היק"א, ולכן יש לה האפשרות להביע את שעתה בענין מושבותיו של רוטשילד. הנשיא קלוד מונטיפיורי נשא נאום, שרבים שמו אליו לב ויבארוהו כסמן נִכר להתקרבות אל הציונות.

לעומת זאת יש באגודה זו חברים, שעודם מלאים התמרמרות נגד שאיפותינו והם חששו, פן תתראה קבלת ההנהגה של מושבות בארץ-ישראל כעין הכנעה בפני הציונות. מצַיֵן ביותר הוא מצד מתנגדינו, כי הולכים הם בדרכים שהתוינו להם אנחנו, אלא שהם מתאמצים בכל כחם להכחיש, כי דרכינו הם. והנה די לנו בזה, שאנו רואים אנשים הולכים בדרך הנכונה. לאהבה עצמית ולעקשנות אין מקום בענין כזה. רק בדרך אגב אנו רוצים להביע צערנו על שאפשר היה להוציא בהזדמנות זו באגודה האנגלית-היהודית משפט, הידוע לכל לאי-נכון: הציונות הביאה נזק ליהודים ברוסיה ובגליציה. הכל יודעים, כי לא אמת הדבר. האמת הוא ההפך מזה: אמנם לא הוטב המצב החמרי בשום מקום על ידי הציונות – ובזה היא דומה לשאיפות מתנגדינו השונות ממנה, – אבל הן לא הגענו אל המטרה, הננו רק בדרך המובילה אליה. להטבת המצב החמרי הן אפשר לפי השכל לקוות רק אז, כשתגיע הציונות אל החוף. ובכל זאת יכולים להכיר כבר עתה, כי הועילה הרבה מאוד לתקון המוסר בקרב המונינו. לציונות יש כבר היום ערך של התעוררות, של תקוה, אשר בכחה להביא את התחיה. אמנם כל מי שיכול להתבונן אל מצב היהודים המנוסים ביסורים במבט יותר רחב וחפשי, אי אפשר לו שיחליט, כי צריכים היהודים להתביש בציונות, או כי הציונות הביאה לידי נזק.

אדרבה, יש מקום לסבור, כי הטעם שנתנו לדבריהם נואמים אחדים באגודה האנגלית-היהודית יכול לפגוע ברגש היהודי, וכי איננו עלול להרים את כבוד היהדות כלפי חוץ. איש אחד, הרמן לנדא שמו, דבר על פלשתינה בגאוה ובוז כעל “ארץ הקבצנים”. והרב הראשי אדלר הרכין את ראשו בהכנעה יתרה לפני “השם האדיר רוטשילד”. המלה “אדיר” מחוברת אל “כסף” אמנם שגורה מאד בפי הכל, אבל בפיו של רועה-נפשות ממדרגה זו היא עושה רֹשם לא נעים.

ובכל זאת יש תועלת בדבר, כי נִכָּרים מתנגדינו על פי דברי עצמם. העם הלא ידע באפן זה את אשר לפניו. קבצנים אולי מוכרחים לסבול טוֹן כזה, אבל אנשים עובדים ושואפים לא יסבלו אותו. הלא כל הרעיון הנשא שבמפעל-הישוב יאבד בתהו, אם יקבלו אכרינו את תמיכת עבודתם רק במחיר עלבון כבודם. יש בארץ-ישראל עוד מושבות אחרות מלבד המושבות של רוטשילד. אלה לא עלו בדמים כך מרובים, ובכל זאת הקדימו לעמוד ברשות-עצמם, ובמושבות האלה החפשיות יותר מתפתחים אנשים יותר אמיצים. די להזכיר את המושבה “רחבות”, שכל מי שראה אותה יודה בהכרח, כי עולה היא בערכה על “ראשון לציון”, שנוסדה בהוצאות מרובות.

מן הנסיונות שנעשו במושבות המיליונירים יש ללמוד הרבה. בלי תכלית הוציאו כסף רב, שהיה יכול להועיל לטובת הכלל באֹפן שונה לגמרי, אלמלי השתמשו בו בדרך תבונה. היו ימים, שבהם דברו על ההתחרות במעשה-הישוב שבין הירש ובין רוטשילד. אמנם היתה התחרות זו יותר נדיבה מאשר לוּ התחרו במרוצת-סוסים או באיזה ענין אחר של מותרות. אולם יותר נבון היה, לו נתנו ידיהם זה לזה מראש ונעשו שותפים לעבודה על פי איזה תכנית. חבל על אבוד-הזמן. עתה באה ההתאחדות בכח התנאים שבזמן. מפעלו של רוטשילד נבלע בתוך ירושתו של הירש. אולם בשום אופן אין זה גמר הדבר אלא תחלתו. כל מוסדות הישוב היהודי צריכים להתאחד. זה מונח בטבע הענין, ועל כן היה יהיה. כל המפעלים צריכים להיות למפעל אחד, ורק אז יצליח.

הקונגרס הציוני הרביעי נקרא ללונדון. שלש שנים תכופות היו מועצותינו בבאזל, ואף אם מכירים אנו תודה רבה לעיר היפה והחפשית, שבה נתקבלנו בפנים יפות גם מצד השלטונות גם מצד האזרחים, בכל זאת חשבו מנהלי התנועה לנכון להתאסף בשנה הזאת בלונדון.

חברי הקונגרסים הכירו בשלש השנים הללו לדעת את העובדה המשמחת, כי כל אלה ששמעו את מועצותינו, כיהודים כנוצרים, כמעט באין יוצא מן הכלל נמשכו אחר דעתנו. מי שלומד להכיר את הציונות בדרך יש על פי הראיה, נמשך אחריה. זוהי עובדה, שנתבררה על פי מופתים הרבה. רואים ושומעים בקונגרסים, כי שואפים אנחנו לאיזה דבר טוב, ישר וגדול. יש בזה כח עצום למשוך את לבות כל האנשים הישרים. לעתים לא רחוקות קרה גם כן, כי אנשים מתנגדים לתנועתנו באו לבאזל להתקלס בנו ולמצא תואנות חדשות נגדנו, ולא זזו משם עד שנעשו אוהבים נלהבים לאידיאל העממי היהודי.

במצב דברים כזה נחוץ היה לתת מקום לפעולת הכח המושך של הקונגרס על שדה יותר רחב מאשר עד עתה. לונדון, זו העיר שמספר יושביה עולה לחמשה מיליונים, היא מרכז אדיר לשאיפות רוחניות, מדיניות וכלכליות. מי שמדבר בלונדון – מדבר אל כל העולם התרבותי שבאנגליה. לנאומים יש פה הד שונה לגמרי מאשר בעיר שוויצארית. לעתוני לונדון יש בכל הארצות חוג של קוראים במספר הכי עצום. וכשאנו זוכרים היום בתודה עמוקה את אותות הרצון ואהבה האמת המצוינה, שבהם דנו עתוני באזל על הקונגרסים שלנו, – אז אולי רשאים אנו לקוות, כי גם העתונים הגדולים בלונדון יתיחסו אלינו באֹפן דומה לזה, בראותם בעיניהם את מעי הקונגרס. מזה תצא תועלת רבה לפרסום תנועתנו בכל העולם. מכיון שאנו שואפים לדבר ישר אין אנו מתיראים מפני הפרסום, אלא מבקשים אותו בחפץ-לבנו.

יש לנו כבר עתה אות הראוי לתשומת-לב. אחד העתונים העומד בראש המתנגדים לציונות, “Jewish Chronicle” בלונדון, מביא מאמר מלא דבר רצון לרגל ההודעה, כי יתאסף הקונגרס הרביעי בעיר הזאת. רחוקים אנו מאותם הימים, שבהם התחולל סער בקהלת ישראל שבמינכן, כשחפצנו לקרא את הקונגרס הראשון למינכן. יהודי בייערן גרשו את הקונגרס מבייערן. אז כתבנו בעתון שלנו:

“תקותנו חזקה, כי מועצת הקונגרס תרכשנה לעניננו את חבתה של דעת הקהל. הן לא רק אל היהודים בלבד נוגע הדבר, אם ינסו אנשים מתונים לפתור את שאלת-היהודים בדרך השלום והכבוד, ואם יבקשו בהתגלות-לב מאת כל הגורמים המדיניים שיעזרום במפעל הזה, ומקוים אנו גם כן, כי הקונגרס הזה, המגורש עתה ממינכן, יהיה בימים הבאים לכבוד היסטורי לכל עיר, שתאסוף אותו אליה”.

והנה עתון, שמעודו לא נשא אמנם את פני הציונים ואשר, לדאבוננו, נתן לעיתים קרובות מקום גם למתנגדינו להודיע דברים שלא כהויתן –כנראה מבלי דעת כי אינם נכונים, – עתון כזה מקדם את פני הקונגרס הציוני בברכה. זה הוא סמן טוב, שאין להקטין את ערכו, ואנו מודיעים אותו ברצון מתוך רגש של אחוה, שאותו שמרנו בלבנו – גם בימי המלחמה הכי-עזה – כלפי היהודים שהתנגדו לנו מבלי דעת. אם חושב “Chronicle” בהמשך דבריו, כי פגישת יהודי אנגליה עם אחיהם מארצות אחרות תביא תועלת לשניהם גם יחד, מסכימים אנו עם תקותו זו בלב שלם. אף מרחיקים אנו ללכת באמונתנו, כי היהודים שמחוץ לאנגליה ירויחו הרבה על ידי האספה הזאת, בלמדם להכיר את מדות הנמוס האנגלי הטובות, את האמון שבכל הוכוחים, את יתרונותיה של תרבות גבוהה ומפותחה, וישמרו אותם כזכרונות יקרים.

יהודי אנגליה הצטיינו ימים רבים לפני הציונות של עכשו בזה, שנסו לפעול להטבת מצב אחיהם הרחוקים והיותר רחוקים במחשבה ובפועל, במוצעות ובמעשים. אמנם מעשי-העזרה הרבים, בכל כונתם הרצויה, הסירו תמיד רק את הסמנים, חבל-רק חלק קטן מן סמני המחלה. את המחלה הגדולה עצמה לא יכלו לרפא. המחלה הגדולה הזאת עודנה קימת, ולא עוד אלא שהתגברה במשך עשרים השנה האחרונות באֹפן נורא. אולם הציונות שלנו חפצה לרפא את כל הגוף החולה לא באיזה אמצעי נסתר אלא באמצעי גלוי, העומד לבחינה ונובע מתוך מושגי העת החדשה, לזה לא יוכלו לסרב גם אלה, אשר בתחלתו של ריב-הדעות הודיעו על עצמם, כי “אנטי-ציונים” הם. בלונדון יראו וישמעו אותנו באופן יותר טוב מאשר עד עתה. הדעות תזדככנה, וכוח יהיה ביניהם ובינינו. תקותנו חזקה, כי התוצאות תהיינה טובות.

אולם אין לשכוח גם כן, כי במעשי העזרה בעד עניינו רגילים היו להשתתף מלבד היהודים העשירים גם נוצרים נשואי-פנים ונדיבי-לב. באנגליה הבקיאה בכתבי-הקֹדש אין שונאים את “עם-האלהים העתיק”. במקרים שנזדמנו לעת מצֹא לפעול לטובת יהודים אמללים מצויים היו לעתים קרובות מאד גם נוצרים בעלי השפעה מרובה. לפי מצב הדברים אולי אפשר לקוות מן החוגים האלה, שיתיחסו לציונות בחבה עוד יותר גדולה, מפני שבהם אין מקום כלל לדאגה המפריעה, פן יתראו לאנשים “שאינם פטריוטים”, אם יאמרו לעזור ליהודים, שיכוננו להם מקום מושב בטוח.

הציונות המדינית הולכת אפוא ללונדון, כדי להתיצב באֹפן רשמי לפני העולם האנגלי ולבקש עזרתו, – כלומר: רק עזרה מוסרית ומדינית. לבצע את מפעלנו הגדול יכולים ורשאים אנו לקוות רק בכח העם היהודי עצמו.

רגע חשוב הוא. אנו מדברים בלונדון לפני קהל גדול מזה שבבאזל. בהתאם עם זה נחוץ שיהיה גלוי-דעתנו בפומבי יותר נהדר מאשר היה לקונגרס הבזילאי. אמנם, הטעם, כֹבד הראש והיקר שבכחינו אינם צריכים להיות אחרים מאשר היו כבר בבאזל. אולם נחוץ שתהיה להכנה אֹפי יותר אדיר, המתאים אל המקום. צריך שיכירו גם העומדים מבחוץ, כי הקונגרס הציוני הוא בא כחו של העם היהודי ולא רק אספת מתי מספר לשם שיחות טפלות. רק למלאכות עממית גדולה בהיקפה יש הרשות לדרוש, שישימו אליה לב בעיר-המטרופולין הבריטית.

רק אז, כשיגלה כחה של תנועתנו באפן ברור, כמו שברור הוא – לצערנו –

עֹני-המונינו הגדול ויֹשר מחשבותינו, רק אז נוכל לקוות כי נרכז את אנגליה הגדולה בעד הציונות.

דבר זה הוא ברור כל כך, עד שאין כמעט צֹרך לבררו. ובכל זאת צריך שיאמר ושכל ציוני יזכרהו היטב. בשבועות המפרידים אותנו עוד מן הקונגרס הלונדוני, עלינו לרכז את כל הכחות, כדי לעשות פרסום לגלוי-דעתנו. צריך שיבחרו הצירים למועד הנכון ושיבואו כלם אל הקונגרס. קונגרס, שציריו מעטים, יוכל להעלות על דעת-הקהל, כי הציונות הולכת ומתמעטת! אולם לא כן הוא, כידוע לכל המורשים. לא, נחוץ להראות, כי העם היהודי המנוסה ביסורים הרבה דוגל בשם ציון באמונה, באֹמץ-רוח ובלב תמים. לא נירא ולא נחת, כי אם נלך קדימה!

מלבד גלויי-דעת כאלה יש לקונגרס עוד הרבה לעשות. התמדת עבודותינו המדיניות, חזוק מוסדנו הכספי, הבאנק הקולוניאלי היהודי, הבטוח כבר בקיומו, שכלול הסתדרותנו, ולא פחות מכל אלה הרמת העם היהודי במצבו הגשמי, הרוחני והכלכלי, אלה הם הפרטים החשובים מאד בפרוגרמה שלנו. כסבורים אנו, כי בעתים החדשות עוד לא עסקו בתחית עמנו ברצון השואף למטרה ידועה כהיום הזה.

נורא היה מצב היהודים גם בשנה הזאת. מלבד צרות קטנות, שהיו במקומות שונים שבעולם, היה לאחינו ברומניה בשנה הזאת היתרון המעציב, שיהיה קולם הקורא לעזרה נשמע ביתר עֹז. היו ימים, שבהם נמצאו ברֹב בתי-המחוקקים אנשים, שהרימו קולם לטובת יהודים נרדפים. היום אין עוד פרלמנט כזה. מעל שום בימה לא נשמע קול אומר, מה שסובלים אחינו. ולפיכך עלינו לבנות בימה לעצמנו. באמתות ובפעולה יותר גדולות מאשר מכל מקום אחר עלולות תלונותינו ודרישותינו הענותניות להשפיע ולחדור אל העולם מעל בימתנו אנו.

ציונים! השתדלו, שיהיה מספר הצירים לקונגרס הלונדוני גדול ונהדר. בזה תלוי יותר ממה שאפשר להגיד במאמר עתונאי. התמימים בדעה יבינו גם את הרמזים המעטים, ובאֹמץ-רוח חדש יגשו לעבודה. קדימה!

נאום הפתיחה לקונגרס הרביעי / בנימין זאב הרצל

קריאת הקונגרס הציוני הרביעי ללונדון מובנה היא מעצמה. אנגליה היא אחד ממקומות-המפלט האחרונים, שבהם עוד לא מצאה השנאה ליהודים קן לה. העובדה הזאת, שהכל מודים בה, מפיצה אור בהיר על מצבו המעציב של העם היהודי בהוה. במלא רֹחב הארץ צריכים לחפש מקום, שבו אין עם-האלהים העתיק מאֹרר ונרדף.

אולם מזה, שיש ליהודים באנגליה הנהדרה חירות גמורה וזכיות אנושיות, אל נא יוציא מי שהוא מסקנות שאינן נכונות. אוהב לא-טוב ליהודי הארץ ולאלה אשר מחוץ לה היה כל מי שהיה מיעץ לנרדפים להמלט הֵנָה. אחינו שבארץ הזאת היו יכולים לשמוח רק מתוך חרדה על מצבם הטוב, לוּ היה הוא מושך אחריו את אחינו הנואשים. הגרה כזו היתה מסוכנת גם ליושבים פה גם למהגרים. כי אלה היו מביאים אתּם בצרורות-דלותם, שלא במתכוֵן, אותו הדבר שמפניו הם נמלטים – את האנטישמיות. אבל רשות תהיה לנו לתקוע פה את האֹהל-הנודד בשביל מועצותינו לימים אחדים, יען כי רוצים אנו לדון בגלוי על פתרון שאלת-היהודים.

בזמן שבין קונגרס לקונגרס מתאמצים מתנגדינו בכל עֹז להאפיל על מחשבותינו בסבך באורים של שקר, עד שחובתנו הראשונה היא בכל אספה ואספה להרחיק בתנופות-גרזן מועטות את הסירים הסבוכים אשר מסביב לעץ. אגב שמחים אנו לראות, עי עצנו הוא רענן וצומח.

הציונות חפצה לכונן בארץ-ישראל בּעד העם היהודי מקום מושב בטוח על ידי משפט גלוי! את התכנית הזאת התוינו לפני שלש שנים, התוינו לעולם. החפץ הזה היה מתאים בודאי עם צֹרך מרגש מאד, שאלמלא כן לא היה מובן, כיצד היתה פעולתו כל כך כבירה. אינני צריך לפרוט כבר היום את הפעולות האלה. הכל יודעים אותן, הכל רואים ושומעים אותן. לפני ארבע שנים אפשר היה שיפחד מי שהוא, פן יהיה לשחוק, אם ידבר על אֹדות העם היהודי. היום יהיה לשחוק כל מי שיכחיש במציאות העם היהודי. די להעיף עין על פני האולם הזה, שבו נאספו צירי עמנו מכל ארצות התבל, כדי להוָכח בזה.

אולם לעובדה הזאת יש ערך לא רק לנו בלבד אלא גם לאחרים. בהבטיחה לארצות היחידות פתרון לשאלת-היהודים הקשה, באֹפן ראוי והגון למדת-האנושות, יש לה גם תקוות גדולות לעתיד בשביל ארצות המזרח. שיבתנו לארץ אבותינו, שעליה נבאו כתבי-הקדש, עליה שרו המשוררים, אליה כלתה נפש העם האומלל בבכי ובדמעות, עליה שחקו מתלוצצים נבערים, – שיבתנו זו היא גם כן ענין מדיני ואַקטואַלי רב-ערך לכל הממלכות, שיש להן מה לבקש באזיה.

הרשוני לחזור על דברים אחדים מתוך נאום הפתיחה לקונגרס השני. בשנת 1898 נאמר בבאזל: “הארץ (ארץ-ישראל) היא לא רק מולדתם של הדעות היותר נעלות ושל העם היותר אומלל, אלא חשובה היא מאד בערכה הגיאוגרפי לכל עמי אירופא. דרך הארץ ההיא תהיה בזמן לא רחוק מסלת תרבות ומסחר לאזיה. אזיה היא השאלה הדיפלומטית לעשר השנים הקרובות”.

הדברים האלה, שנאמרו בשנת 1898, נראים היום כשיחת-תפל מיותרת, כל כך נתאשרו על ידי מקרי החדשים האחרונים. השאלה האזיאטית נעשתה יותר חשובה מיום ליום, ולאיזה זמן תהיה, חוששני, גם מסוכנה במדה מרובה. אולם יחד עם זה הולך ומתרבה חפצם של כל עמי-התרבות, כי בדרך המובילה לאזיה, בדרך היותר קצרה לאזיה, תוָצר תַחנה של תרבות, שתהיה לתועלת לכל בני האדם המנומסים. התחנה הזאת היא ארץ-ישראל, ונושאי-התרבות, הנכונים להקריב נפשם ומאודם לבנינה, הנו אנחנו. כל המֹחות המדיניים צריכים להשיג במהירות-הברק, כי נתּנה בזה הזדמנות רבת-ערך להתקרב לאזיה. על תחנת-התרבות הזאת, אין סבה לשום ממלכה להביט בעיני-חשד. ליהודים היתה זאת רְוָחה, אבל גם לאחרים; ויותר מכולם היתה מרויחה בזה טורקיה.

אנגליה הגדולה, אנגליה החפשית, אנגליה הצופיה על פני כל היַמים, תבין לנו ולשאיפותינו. מפה ימהר ויתרומם הרעיון הציוני במעופו; בזאת אנו בטוחים.

והנה יבֹאו אנשי-המעשה, החכמים בעיניהם, וישאלו, איזו תועלת יש בדבר. מכירים אנו כבר את האנשים האלה. זוכרים אנו את כל אבני-הנגף אשר הניחו על דרכנו, את כל הרעות אשר יזמו לעשות ועשו לנו. אלה הם אותם האנשים עצמם, שאינם חדלים לשאול, מה-זאת עשינו בעצם, לאן כבר הגענו, מתי נבֹא סוף סוף אל המטרה. לו היו עוזרים לנו בכל כֹחותיהם תחת להפריענו בכל כֹחותיהם, גם אז לא יכלו לשאול בתאבון יותר גדול. אלה המשתתפים בבנין, מן הראשונים ועד האחרונים, מן המפקחים על הבנין והעוזרים על ידם ועד נושאי הלבֵנים הענותנים והנאמנים, אין מי שירבה כל כך בשאלות. אנו יודעים רק דבר אחד, כי חובתנו היא לעבוד, ועובדים אנו בלי-הרף, מלאי-תקוה והתלהבות. הננו בונים, בונים, והבנין הולך הלך וגדל. להבין דבר שלא נגמר, לא כל אדם מסוגל. אבל בטוח הנני בזה, כי גם אותם היהודים, העומדים היום מנגד בבת-צחוק רעה או בחבוק-ידים, יחפצו לשבת בביתנו היפה.

יש שאלה חיובית אחת, אשר בשום אֹפן איננו אומרים לעבור עליה בשתיקה. האם השגנו כבר את הטשארטר להתישב בארץ-ישראל? על זה אנו משיבים בקול רם ונשמע למרחוק: לא! שאלה אחרת היא, אם בכל זאת עלינו להוסיף לקוות, להתמיד שאיפותינו, ולעבוד כדי להשיגו? על זה אנו משיבים גם כן בקול רם ונשמע: כן! לתביעותינו ולהצעותינו יש תקוה לצאת לפעולה, בה במדה שיגדל מספרנו ויעצמו כחותינו. כבר היום רשאים אנו להיות שבעי-רצון מן היחס, שמתיחסים אל תביעותינו בחוגי הגדולים אשר בארץ.

יותר ממה שרמזתי בזה אל תדרשו מאת הועד-הפועל שלכם, שעליכם לבטוח בו בנדון זה בטחון גמור. על כל יתר הפרטים יתן לפניכם דין-וחשבון. במלה אחת אפשר לסכּם את פעולתנו והתמדתה: הננו מכשירים את היהודים לגורלם בעתיד.

אולם גם אנו רוצים לשאול פעם אחת. רוצים אנו לשאול את מתנגדינו היהודים, מה-זה עשו הם במשך השנים האלה, כדי להקל את מצב העֹני הגדול של אחינו? איה הן תוצאות עבודתם? מה השיגו? איזה דבר מעשי יצרו? שומעים אנו תמיד על אֹדות ועדים, קבוץ סכומים גדולים ומוסדות. הראונו את התוצאות! הראונו את הפעולות! חפצים היינו מאד להשתומם עליהם ולהודות להם בשם העניים.

ושאלה זו אינה באה מתוך קלות-דעת, אלא מתוך כֹבד-ראש נורא. כולכם יודעים את המאורע האיום, אותה ההגרה של יהודי רומניה העקובה מדם, שנתפשטה בכל ארצות אירופא. איפֹה היתה אז היהדות שהוחזקה עד כה לרשמית? איפֹה היו אלה, שהוחזקו לגדולי ישראל, לעמודי הצבור? בפרי עבודתם תכירו אותם. אלפים אחדים של נודדים נעתקו ממקום למקום בעמל ויגיעה הרבה – ועתה הם אומרים, כי יותר מזה לא יוכלו לעשות. הנודדים, שבאו אחריהם, נדחקו למאות ביד חזקה והובלו, כלעומת שבאו, במסעות מיוחדים לעבר הגבול, שממנו נמלטו בזעקת-שבר. המסעות המיוחדים האלה היו ההתאמצות האחרונה של מדת-הרחמנות.

בין יתר נמוקי הציונות היה לנו עד כה נמוק אחד חזק מאד: פשיטת-הרגל של ההתבוללות. עתה נוסף עוד נמוק חדש: פשיטת-הרגל של הנדיבים. אך זוהי פשיטת-רגל! כשהעשירים פושטים את הרגל, אז יאבד הרבה.

לאסון כזה לא היינו מוכנים, יאמרו מנהלי חברות-הצדקה. זאת היא אשמתם. צריכים היו רק להקשיב בחסדם למועצות הקונגרסים שלנו. בקונגרס הבזילאי הראשון, בשנת 1897, היו מונחים לפנינו חמשים אלף כתבי-בקשה מאת יהודי רומניה. מתוך ענים הכי-גדול צעקו לעזרה. הם לא יכלו לסבול עוד אף שעה אחת, ועוד סבלו שלש שנים, שלש שנים של צרת-המונים, שאת גדלה יכולים אנו לערוך היום בכל מוראו, אחרי שראינו אותם סוף סוף בנדודיהם.

על אֹדות זה עוד תוסיפו לשמוע במשך הוכוּחים.

והנה הדעת נותנת, כי כל אלה, העֹני האיום, אי-האפשרות להביא את הנודדים למקום אחר, אי-הצלחתם של מעשי-העזרה שנעשו עד כה, – כל אלה יוכיחו גם למתנגדינו הכי-קשים בעל-כרחם, כי רק אנחנו הציונים הוגים את רעיון-העזרה היחידי, האמתי. לא! אותנו לא יתכן להצדיק. להפך, אותנו מאשימים, כי אנחנו הסבונו בהגרה האומללה הזאת, כדי שיהיה לנו חֹמר לתעמולה.

הננו מוסרים בזה מודעה, כי לא נכון הדבר: מעולם לא עוררנו ולא הצדקנו הגרה כזו בלי תכנית לאיזה מקום שהוא. על שאלות אין מספר מצד משתוקקים להגרה השיבונו תמיד באזהרות למתינות. הזהרנו מפני האסונות העתידים לבֹא, אשר, לצערנו, יכֹלנו לראותן מראש, אם ינועו ממקומם אנשים שאין להם תכנית, מטרה ואמצעים. אחרי שלא הועילו אזהרותינו, והנדחקים בענים התחילו לנוע, חשנו אמנם בכל זאת לעזרתם בכל אשר היה לאל ידנו.

חבל, שלא יכֹלנו לעשות הרבה, יען כי לא התעתדנו למעשי-צדקה. אבל האסון הזה, שקשה להאמין שהוא האחרון ובכלל עודנו עומד וקים, צריך שיהיה אזהרה רבה גם לנו הציונים. אין אנו רשאים להסתפק בזה, שנֵראה עליו כעל ראיה מוכיחה על צדקת תורותינו. עלינו להוציא מזה גם מסקנות מעשיות. לעתיד לא יוסיפו עוד מהגרים נואשים לצפות לחסד נדיבים שאינו בטוח. מי יתן וראה הקונגרס הזה אחת מעבודותיו ביסוד הסתדריות כלכליות, שעל ידן יעמדו חברינו הציונים לעתיד איש לימין אחיו במדה ידועה בעתות של צרה. בקרבנות קטנים, שכל אחד ואחד מקבל עליו, יכול הוא לחזק את הכח הצבורי, אשר אולי יביא תועלת לו לעצמו באחד הימים. באֹפן זה קונים את הזכות לעזרה ואין עוד צֹרך לצפות לחסד.

אומנם מיגעת היא דרכנו ומלאה מכאובים, אבל בזה רק יבּחנו אמץ-רוחנו ואמוּן-לבנו. השואפים לתוצאות של הרגע ישובו נא ויעזבו בהחבא את דגלנו. ואם יהיה לנו לחכות עוד איזה זמן, עד שסוף סוף יצליח מפעלנו, אז יהיה לנו בתוך עני-עמנו החמרי לרשום למצער תועלת מוסרית. מוכח יהיה, כי היהדות עוד יוצרת רעיונות אידיאליים, השוחקים לכל איד, מתגברת על כל מחסור ויש לה אותה המתינות הגדולה, שבה משיגים את המטרה הגדולה.

מוכוחי הקונגרס הרביעי / בנימין זאב הרצל

ביום א', אחרי הצהרים.

הרצל (פותח את הישיבה): גבירותי ואדוני! כדי שלא לאבד את הזמן וכדי שתתנהלנה מועצותינו בדעה צלולה ומיושבת כראוי, הנני לבקש מכם, אחרי שהואלתם לקבל אותנו במחיאות כפים רועשות וממושכות – לחדל מהן להבא.

עתה יש לי להגיד לכם דבר, שאינו נוגע אל הנעשה פה באולם אלא מחוצה לו. לפני בית-הקונגרס שלנו מקהילים קהלות ונואמים ברחוב ¹נאומים, שגם אי-אילו צירים שומעים אותם ומתיחסים אליהם באֹפנים שונים. הנני לבקש מכם – זרים אתם בעיר הזאת – להתרחק מגלויי-דעת כיוצא באלה כפי האפשר; בקונגרס ובועדים השונים יש לכם די עבודה.

ביום ב', אחרי הצהרים

(אחרי שבקרו צירים שונים את הדין-והחשבון של הועד הפועל)

הרצל: גם בשנה זו אין לנו להתאונן על בקֹרת יתרה על המדה. ואולי יש לתת טעם לדבר, מפני שבנוגע אל התוצאות והפעולות היוצאות ממעשינו עוד אנו זקוקים לבקש, כי תשאו פנינו, בעוד שלעתיד, אם נהיה מאושרים להראותכם את המפעל הנגמר, יש לשער, כי לא תחסר הבקֹרת.

ועתה רואה אני חובה לעצמי להשיב ראשונה על דברי הנואם המתנגד מר ד“ר בראַגין. חושב אני, כי נתחלפו לו במקצת המושגים של מעשה ותוצאה. לפי דעתו של הועד-הפועל עלינו לתת דין-וחשבון רק על מדת מעשינו, מה שנסינו לעשות ומה שעשינו, ולא על התוצאות שהשגנו; התוצאות האלה – כרוב התוצאות שבחיי-האדם – אינן תלויות ברצוננו אנו; שאלמלי השיג כל אדם את מבוקשו, אזי לא רב היה מספר המתאוננים. השאלה שעלינו להשיב עליה היא אפוא, לדעתי, אם עבדנו במדה מספיקה. כנראה, אין מר ד”ר בראַגין יודע, מה שנטל על הועד-הפועל לעשות במשך שנה אחת. האינכם מאמינים, כי כלכלת תנועה שכזו, תנועה הנפוצה כל כך, כשהיא לעצמה, מטלת חובות כבירות על ההנהגה שלנו? אל תשכחו, כי עלינו להשאר תמיד בקשר עם מורשינו שבכל העולם, כי עלינו לתת דין-וחשבון לעצמנו, אם באיזה מקום תחלש העבודה, וכי עלינו לדאוג לתקונה ולחזוקה; בקצור, לנהל את כל התנועה, וזה הוא דבר הכולל סך גדול של עבודות, שאי אפשר לתארו בשום אֹפן, אם ישימו לב רק אל הנאומים או לעבודת-ההנהלה של הועד-הפועל.

אני מאמין, שמורשינו בכל העולם – ועתה הלא מתענגים אנו להיות למצער בחברתם של מנהיגיהם – לא יחשכו מהעיד עלינו, כי בוחנים אנו את כל ההצעות שמציעים לפנינו ודנים בהן במדה הראויה, ועד כמה שאין אנו יכולים לדון בהן בעצמנו, אנחנו מציעים אותן בכתב לפני הועדים הנאותים; בקצור, כי עוסקים אנו בכל אלה העבודות , בכל אלה הענינים של האדמיניסטרציה בתשומת-לב. זוהי עבודה חשאית, שאין לה פרסום ואין מוחאים עליה כף, שאין מכירים אותה כלל, אלא דואגים לה בכל ימות השנה.

והנה שואל העורך-דין מר רוזנבוים, מה עשינו, למשל, כדי לרכוש את הפועלים בעד הציונות.

קֹדם כל סבורים אנו, כי לא מחובתו של הועד-הפועל המצומצם היא לטפל בזה. זאת היא חובתן של ההסתדריות, אשר יצרנו בעמל הרבה. ועדי הארצות, המחוזות, האגודות צריכים להשתדל בהפצת הרעיון לפי צרכי המקום והזמן. עליהם לדעת, באיזה מקום יש הזדמנות לבֹא בדברים עם הפועלים, לרכוש אותם, לבאר ולהגיד להם: כך וכך הוא מצב הענין, דבר זה נעשה, ואין בו מחשבת-איבה להפועלים, אף אם אין אנו משתמשים במליצות, שאתם רגילים לשמוע.

מה שנוגע לתעמולה בחוגי הנאורים, שמר רוזנבוים מצא בה מגרעות, ביחוד מפני שהזכרנו, כי משתדלים אנו לבלתי פגוע בהרגשותיהם של החרדים, התשובה פשוטה מאוד. לנאורים הלא יספיקו דברינו שבדפוס. האדם הנאור, היודע לקרא, היכול לשאוב מכל אלה המקורות שאנו חופרים, הוא ימצא בודאי, לכשירצה, הזדמנות ללמוד ולדעת. כל כך אין אנו יכולים להרחיק ללכת, עד שנקהיל מסביב לנו את האנשים בחצוצרות ובתופים, כדי לבאר להם את הציונות. אבל מה שחובתנו היא לעשות, כדי לנהל את המשא-והמתן בגלוי באמצעות מאמרים וחוברות ובעבודה רצינית, דבר זה, כמדומני, אנחנו עושים באמונה. דבר זה נעשה גם על ידי הקונגרס ועל ידי האספות הרבות, שאנו עורכים במשך השנה. והנה שואל הד"ר שלַפּוֹשניקוב, מה עשה הועד-הפועל בעצמו. אמנם, באֹפן כזה אי אפשר לבטא את הנגוד.

הועד-הפועל הוא בבחינה ידועה, ובמובן ה שעליו אנו דנים פה, רק תוצאת עבודתכם אתם המשותפת, אין לו יותר ממה שאתם נותנים לו, אין הוא יכול לתת לכם יותר מאשר נתתם לו. במדה שאתם עושים את הועד-הפועל יותר עשיר באמצעים, יותר חזק ויותר מוכשר לעבודה, כן ירבה הוא לעבוד, כן ירבה להוציא, והנני מבטיחכם: במדה שתרבו לשלוח אמצעים, בה במדה תרבינה הוצאותינו. כל חפצנו האדיר הוא: שלא לקמץ מזה שאתם שולחים לנו; את כל זה אנו רוצים לפזר. משל, למה הדבר דומה, לאדם הקוצר את קצירו וטומן את כל פריו שוב באדמה. זה הוא הרעיון, שעל פיו אנו מכלכלים מעשינו. ואם שואלים אתם, מה נעשה בסכום של 86,000 פרנק, אשר הבאנו בחשבוננו, מה נעשה בעודף הזה, עלי להגיד לכם: אלה הם הזרעונים שעוד לא הגיעו לידינו ושאֹדותם עוד לא נדע ברגע הזה, אם לא יוציאו אותם הועדים המקומיים לצרכי עצמם, וכמה מהם יתנו לנו, כדי לזרוע אותם במקומות, שלא היה בהם כל צמח. בכל אֹפן כל מה שמכניסים מתוך התנועה מוציאים להפצת התנועה ולחזוקה.

מר ד“ר אוינוביצקי מצא כמה מגרעות בתעמולה שבאפריקה ואזיה, ומר גויטין – בזו שבאונגריה. מה שנוגע לתעמולה באפריקה, יכול אני להגיד, כי אחרי הנסיונות הרבים, הנודעים לכם מן הקונגרסים שקדמו, יש לנו רק עתה תקוה לתפיסת רגל באפריקה הצפונית. עד עתה לא היה לנו להודיע על דבר איזו תנועה חוץ מזו שבמצרים. היום שמעתם את הודעות הד”ר מארמורק מאלגיריה, ויש תקוה, כי חבר הועד הפועל ד"ר גוטהיל ינסה במסעו בזמן קרוב למארוקו להניח שם אבן פנה לתעמולה, באֹפן שבשנה הבאה נהיה חזקים יותר. חשבתי, שיש לזה ערך רב מאד, מפני שיש שם אוכלוסין מסוגלים מאד להתישבות בארץ-ישראל.

בנוגע לתעמולה באזיה, אינני יכול בשום אופן להודיע איזה דבר, מפני שמשם היו לנו ידיעות מעטות מאד. בהודו עומדת להוסד אגודה קטנה, וחוץ מזה אין לי ידיעה כל שהיא על דבר אזיה.

בנוגע לאונגריה, נסינו בפועל לעשות שם תעמולה. אני עצמי הייתי פעם בבודאפסט והזמנתי שם כמה אנשים, שעוררתי אותם להתענין בציונות, ואחרי-כן עבר איזה זמן ולא שמעתי מאומה. אמנם יש לנו במדינת אונגריה חברים, כמו הד"ר רונאַי, פרופיסור שילאַגי ועוד אחרים, המתאמצים בכל עֹז לנטוע את הציונות על אדמת אונגריה, אולם עוד לא היו שם תוצאות ראויות לתשומת-לב.

עצותיו של מר ד"ר מנצ’יל בתור נואם ראשי, כי נתמוך בידי חברות של מתעמלים, מורים וכיוצא באלה, הן מאותם הדברים שאנו מתענינים בהם מאד. הרבה מן התמיכות והאיניציאטיבות, שאנו נותנים במקצוע זה במשך השנה, לא נודעו לכם כלל. לפעמים דרוש הוא לטובת הענין, שלא לפרסם תמיכת איזו אגודה או איזה איש מוכשר לתעמולה, מפני שערכם גדול יותר, אם לא יוָדע, שנתמכו מאתנו. אבל החברות האלה, ביחוד החברות להתעמלות נתנו מאז לועד-הפועל ענין רב לענות בהן בשים לב, ובאין ספק תהיה לכם הזדמנות במשך הוכוח על שאלת הרמת העם היהודי להציע לפנינו עוד הצעות, שעליהן נשען בחפץ-לב.

זה עתה מזכירים אותי, כי בשביל הארצות באפריקה הצפונית מדפיסים ושולחים חוברות בלשונות: ערבית, יהודית-ספרדית, אנגלית וצרפתית במספר רב. ובכן לא העלמנו עין מן החלק הזה של התעמולה.

הרב לנדוֹ התאונן על הועד-הפועל על שהכניס את השאלה, שקוראים שאלת-הקולטורה, אל התנועה הציונית וגרם לחשד שיתעורר. יכול אני רק לחזור ולהגיד בפני הקונגרס בהזדמנות זו, מה שאמרנו פה מן הרגע הראשון ברור ומפורש למדי: במה שאנו עושים ונמנעים מלעשות אין למי שהוא כל סבה לחשד. אבל רוצים אנו למחות נגד זה, כי באמתלא, שנתעורר חשד, דורשים בלי-הרף הבטחות העוברות את הגבול, שאינן באות להסיר את החשד, אלא אפשר שילמדו מהן את ההפך מזה. אין אנו מסַכְּנים את מי שהוא בהרגשותיו הדתיות, אולם חפצים היינו לדרוש בכל עֹז להוציא סוף סוף מתנועתנו את החשש הזה, שיש לו אֹפי של אגיטציה. מי שאין די לו בבאורים, שבארנו בנדון זה באֹפן כך מחלט, הוא אינו בוטח בנו או רוצה הוא באיזה ענין אחר. ואותו הענין האחר נדמה לי לסתום יותר ועלול לעורר חשש יותר ממה שאנו עושים ומה שאנו אומרים. אמרנו תמיד והננו חוזרים ואומרים, כי התנועה הציונית היא לנו מרכז לאומי לכל העם. אין אנו מצוים על מי שהוא, אולם חפצים היינו לדרוש גם כן בכל עֹז לחדול מהיום והלאה מן האמתלא, כי יש מקום לחשש, ולהסתפק בזה שאמרנו פעמים כך הרבה: שאלת-הקולטורה אינה באה להעביר את מי שהוא על הרגשותיו הדתיות.

גלוי-דעתי זה הוא, כאשר אקוה, ברור למדי; הואילו להסתפק בו. תחת לבזבז את החריפות והמרץ באֹפן הרגיל מאז בתוך הגיטו, השתמשו בהם במקום שיכולים להועיל לתנועתנו. שימו נגד פניכם, מה היא חובתנו בשעה זו. חובת הצירים, חובת הועד הפועל, חובת חברי הסתדרותנו הגדולה, שהנם רחוקים מאתנו עד לשלשת אלפים מיל ומצפים בכליון עינים למועצותינו – חובת כלנו היא להכשיר את העם היהודי לשעות היסטוריות, או נאמר: לשעת-כשר היסטורית ידועה, שתבֹא על ידי התאחדותם של מקרים שונים ושתתן לנו את האפשרות להושיב את עמנו בארץ-ישראל על יסוד המשפט הגלוי ולהכשיר אותו לכך. זאת ולא אחרת היא חובתנו.

יש פתגם, שהכל דשים בו: “אם חפץ שלום אתה, הכון לקראת המלחמה”. אם חפצים אנו להשיג את הדבר הממלא את כל חדרי לבנו, הלא מחויבים אנו להכין את עצמנו בדרך התבונה. אל-נא נבלה את כחנו בדברי ריבות ואל נתקוטט איש ברעהו, אלא שימו על לב, שכאשר יבֹא יום, ועמדנו לפניכם בבשורתנו: “הננו נכונים!” ושאלנו אתכם: “הגם אתם נכונים?”, אז אפשר שיהיה הזמן היקר אבוד בידיכם בשיחות בטלות. אם לא הבאנו לכם את התוצאות, אז הבאנו את מפעלנו, ואם שבעים אתם רצון מעבודותיו של הועד-הפועל,,תבטאו זאת על ידי הצבעתכם. בחתמי עתה את דברי הסניגוריה שלי על הועד-הפועל, הנני לדרוש מאת הקונגרס עוד דבר אחד. דרישתי היא, כי עוד בהיותכם פה בקונגרס ובועדים, וביחוד בועד-הכספים, תעמלו בכל עֹז להספיק לועד-הפועל את צרכיו לשנה הבאה, שיהיו, כמדומני, גדולים מצרכי השנה הזו. כי יכולים אנו רק אז לעבוד עבודה שלמה, אם גם אתם תתנו להועד את היכֹלת לעשות מה שאתם דורשים ממנו ובצדק דורשים.

בדבר ההצעה שיתאסף הקונגרס אחת לשתי שנים.

הרשוני לדבר על אֹדות זה דברים אחדים. הנני חושב, כי די לקונגרס, אם נוטה הוא לצד הצעה זו, שיקבלה בתור ריזולוציה, שאינה חובה לועד-הפועל. כי אפשר שיקרו מקרים, שבהם יחשוב הועד-הפועל לנחוץ לקרֹא לקונגרס עוד בשנה הבאה. על ידי החלטה תהיינה ידינו אסורות ולא נוכל לקרֹא לקונגרס רק בתנאים מיוחדים ביותר.

בדבר היחס שבין הועד-הפועל והאגודות המקומיות.

נשאלה שאלה, אם חברי האגודות מחויבים לשלם עוד איזו תרומה מלבד השקל. בנדון זה הנני מעירכם רק על זאת, כי אין לנו עסק פה עם תקנותיהן הפנימיות של האגודות. אין לנו עסק אלא עם משלמי השקל, ועלי להעירכם, כי אינכם מתארים לכם, מה קשה היה הדבר, לו היה לנו לבֹא בדברים עם כל אחת מן האגודות. אי אפשר היה לנו לשכלל את ההסתדרות, לו היו לנו בכל ארץ וארץ אגודות אין מספר, שאתָּן היינו מוכרחים להחליף מכתבים. דבר זה היה מכביד את העבודה, כאשר נוכחנו במשך השנים. באיזו דרך שהיא, שאין בדעתי להטילה חובה על הקונגרס ועל הצירים, מחויבים אתם להתאחד. כי אם תבֹא בדברים כל אחת מן האגודות בדרך ישר עם הועד-הפועל, אז יוּצא כל השקל להוצאת תוי-הפוסטה. חוץ מזה לא היינו יכולים להסתפק במזכירות שיש לנו עתה, היתה חסרה לנו הסקירה על הכֹל ולא יכֹלנו בשום אפן לעצור בעד הקלקלות שלא תרבינה עד לאין קץ. חובתי היא להגיד לכם זאת, מבלי להתערב במחלוקות, שהיו אולי בין אנשים יחידים או בין אגודות יחידות, מה שלא מעניני הוא. אולם אני מעיר אתכם, כי לא תוכלו להוציא לפעולה שום דבר, אם לא תערכו באיזה אפן שהוא תקנות מיוחדות לכל ארץ וארץ.

בהרצאתו של ד"ר כהן נאמר, כי הקונגרס מטיל חובה על כל הציונים לעבוד בעד הרמת העם היהודי בבחינה דתית, מוסרית ולאומית. צירים אחדים דרשו שתמחק המלה “דתית”, וסוקולוב מציע שיניחו את עבודת הקולטורה לועדים שבכל הארצות.

הרצל: יש לי להציע לפני הקונגרס שתי הצעות: להשיב את הריזולוציה של הד"ר כהן ולעבור עליה אל סדר-היום. אינני חפץ, שיגמר הענין הזה, מבלי שנוציא ממנו מסקנות ברורות.

אם כִוַנתי היטב לדעתם של מר מוצקין וחבריו המסכימים עמו, אין בדרישתם, למחוק מהצעת ד"ר כהן את המלה “דתית”, שום מחשבה צוררת להדת, ומקפיד אני ביתר שאת על הדבר, שלא יסרסו אולי אחר איזה זמן את הדברים היוצאים מפה. האדונים חושבים, ועומדים הם בזה על נקודת-ההשקפה של הקונגרסים שקדמו, כי אין לנו לדון פה בשאלה הזאת, כי עלינו להוציא מן הוכוחים כל דבר המפריד בינינו ולבקש את כל מה שמאחד אותנו, וכי רק מטעם זה הם מתנגדים להכנסת המלה ההיא, מפני שהם חוששים, פן תגרום להבנה מוטעת בדבר המטרה הלאומית של התנועה הציונית. הנני מחליט אפוא, – ואם שגיתי, הואילו לסתור אותי – כי התנגדות זו אין לה אֹפי של שנאת הדת, כי אין בה אלא מחאה נגד זה, שתגבור השקפה דתית אחת על חברתה, וכי כאז כן עתה אנו עומדים על דעתנו, כי הקונגרס שלנו מקיף את כל המפלגות הדתיות שביהדות. ההצעה לעבור אל סדר היום באה רק להחזיק בנקודת-השקפתנו מאז, בלי לזוז ממנה.

אחרי קראו את ההצעות בדבר הרמת המצב הכלכלי: ההצעות האלה, כמדומני, מעידות על עצמן. זה יהיה מפעל ציוני טוב, אשר יועיל לנו הרבה מאד בבחינה פוליטית, אם נעזור לכך, שהעם היהודי יתרכז מסביב לנקודות היסודיות, שהציונות עמלה ליצור בשבילו, והקונגרס שלנו ראוי יהיה להרשם בהיסטוריה של עמנו, אם תצאנה מפה היום הצעות פוריותכאלה, אשר לרגלן תבֹא עבודה והתעוררות לתחיה אל תוך המונינו האומללים במדה מרובה. אחרי שטפלנו בדברים כלליים באריכות כך גדולה, הנני מבקש להציע בחלק המעשי של סדר היום הצעות פוריות ככל האפשר; הן תעשינה, היו בטוחים, פרי בזמן קרוב.

אחרי שהציעו, כי תוסר השאלה הזו מעל סדר-היום הוא מוסיף:

הנני מעיר, כי לא יתכן, שנעבור פשוט על פרט אחד של סדר-היום, שנקבע ע"י הועד-הפועל השלם ושאנחנו מציעים אותו פה, חושב אני את הדבר לאי אפשר. לדעתי, עליכם לדון בו. אני חושב כי המשא-והמתן הזה יהיה על כל פנים לתועלת, מפני שאם רק יִוָדַע לאגודותינו, כי היסודות הראשיים שפרטתי נחשבים בעיני הקונגרס כיסודות, שמחויבים למצֹא להם מקום בפרוגרמה שלנו, אז תהיה בזה הכנת העם היהודי להתפתחותו העתידה. שמעו, מה שיש לאחדים מאתנו להגיד בענין זה. אם חושבים אתם כי החֹמר הנמצא טרם יספיק, תבֹאו אולי לידי מסקנה, כמו שכבר היה במקרים שקדמו, למנות ועד של אנשי-מעשה, אשר יביא לפני הקונגרס הבא דבר נגמר. באפן זה נוסד הבאנק הקולוניאלי. בראשונה דנו על הנחיצות, הצרכים והאפשרות, אחרי-כן נמנה ועד של אנשי-מעשה, ולקונגרס שלאחריו הובא דבר נגמר. הדרך הזו טובה אולי היא גם לענין שלפנינו. זה הוא דבר, שכל אחת מן האגודות יכולה לעסוק בו במשך השנה.

אחרי ההצעה של הועד להתישבות דרשו צירים אחדים שיעסוק הועד-הפועל גם בקולוניזציה.

רצוי יהיה מאד, כי כל אחד מכם ישתדל במקומו בענין זה. יודעים אתם, כי יש אגודות המתחרות אתנו במקצוע זה וביחוד הועד האודיסאי. מר ד“ר גאסטר מעיר אותי, כי בודאי גם היק”א תאות להשתתף עמנו. אמנם עלי להניח את האחריות בנידן זה לד"ר גאסטר.

נעילת הקונגרס.

ובזה, קונגרס נכבד, נגמרו מועצותינו. עברה העת לוכוחים ולנאומים והגיעה העת למעשים, לתעמולה ועבודה, במדה שלא תהיינה תוצאותינו בשנה הבאה קטנות מאשר הן עתה. כשם שיכולים לדרוש מאת הועד-הפועל רק מדה ידועה של עבודה ולא השגת המטרה האחרונה, כך יהיה בנוגע לכל אחד מכם. אבל אנחנו כלנו מחויבים לעשות איש איש על מקומו מה שיש לאל ידנו. אחדים, שראו את הקונגרסים הראשונים שלנו, היו נוטים להחליט, כי במדה ידועה יש דמיון גמור בין אחד לאחד ביחס אל הוכוחים והענינים שדנו עליהם. אבל אל תשכחו, כי דבר זה מונח באפיו של מוסד-מוּרשה כמוסדנו, ואין דורשים מכל הנהגה לאומית שתברא בכל שנה ושנה ארץ חדשה, אבל דורשים, שתתאים בכל עת ובכל שעה עם דרישותיו של העם. זאת, כמדומני, יכולים להגיד עלינו, על באי-כחו של העם היהודי.

ובהפרדי מאתכם, בטרם נשוב להתפזר למרחקי התבל, עצתי אמונה, כי בכל מקום תהיה האחדות שוֹרה על עבודתכם באגודות המקומיות ובועדי הארצות, כי תכירו גם במשך השנה בשלטונות, שמניתם בעצמכם, ותעבדו אתם יחד בשלום ואחוה.

חושב אני, כי תוכלו להִוָכח, ונוכחים אתם, כי חברי הועדים שבארצותיכם הם אנשים בעלי רצון ומרץ.

ובכן נפרדים אנחנו איש מעל אחיו ויוצאים מפה בהתלהבות הישנה, לפעול ולעשות בעד ארצנו העתיקה ובעד רעיוננו הנצחי!

מסביב לקונגרס.²

עד הרגע האחרון חשב, כי יוכל להמלט מן הנאום, שעליו לנאום עתה. בכלל הרגיש את עצמו רפה-אונים כל כך, עד שמסופק היה, אם יוכל להשתתף באספה. ומכיון שבא הנה, הוא רוצה להודות לידידו זנגוויל בקצרה על דבריו החביבים, אבל זה לא יעצור בעדו מהתנגד לדבריו ברובם. מר זנגוויל שואל, אם תהיינה לקונגרס תוצאות מעשיות. הנה, דבר זה לא יוכל להגיד לו (עוד לא בבטחה), כי למרות השם שהוציאו עליו בעתונים המתלוצצים, איננו נביא. דבר זה תלוי רק בנו, בקונגרס. רק כעבור שבוע, אחרי שהקונגרס יהיה דבר שכבר היה, נוכל להגיד למר זנגוויל את תוצאותיו המעשיות של הקונגרס. אולם, האין זה כבר פעולה חיובית, כי בקונגרס הזה התאספו צירים הרבה יותר מאשר בקונגרסים שקדמו לו? יכול הוא להבטיח את מר זנגוויל, כי האספה של היום בלונדון איננה היחידה, כי אם בכל קצוי התבל, באפריקה הדרומית, בקנדה, ואפילו בסיביריה, מלאים היום אולמים אין מספר יהודים, שנתאספו כולם לברך את הקונגרס. האין זו ראיה מעידה על כח החיים ועל הנחיצות שברעיון? ואם העם לנו הוא, אז אין להטיל ספק בהגשמת הרעיון. השנה שעברה היתה עשירה בסימני-תחיה לאומית. הוא הולך ומונה את איטליה, אשכנז, מדינת הבאלקאן.

כל אלה התחילו במעשי-נערות, כמו שהיו בתנועתנו: ברצועות, בדגלים, בשירים, עד שנתהוה אחרי-כן דבר כביר מאד: הרצון, הרצון המשותף. הוא מקוה, כי הרצון הזה יתגלה במהרה גם אצלנו. תקותו מוסיפה אֹמץ על ידי אספות כאלה, ועל כן הוא שואב מהן בטחון חדש, תקוות חדשות. ד"ר הרצל חתם: “אין אנו אלא נושאי-הדגל, אשר בימים יבֹאו ינשאו בידי אחרים, וכאשר אקוה, יתנוסס על ראש ישראל המאושר”.

במשתה הפרידה

המשורר האגדי איזופ פגע בדרך באדם אחד, ששאל אותו: “מה רב המרחק לעיר?” איזופ ענה: “לך!” האיש חזר לשאול: “מה רב המרחק העירה?” והוא השיב עוד הפעם: “לך!” השואל כעס מאד ואמר: אני שואל אותך כמה פעמים, מה רב המרחק העירה, ואתה משיבני: “לך!”. אמר איזופ: “עד שלא ידעתי, איך אתה הולך, אם הולך אתה בחפזון או לאט, הן לא אוכל להגיד לך, מה יאריך הזמן עד שתבֹֹא העירה.” – גם אותנו שואלים, עד אנה ימשך הדבר? מתי נגיע אל המטרה? יכולים אנו רק להשיב! “לכו!” במדה שתמהרו ללכת, בה במדה תמהרו לבֹא!

בימי המהפכה הצרפתית היה ריבולוציוני אחד, איש אשר שאר-רוח לו, Sieyés שמו, שגם אחרי-כן היה רב פעלים מאד. בשמו מסופר דבר אחד יפה. על השאלה: “מה עשית בימי-המהפכה הנוראים?” ענה: “חייתי”. האיש ההוא חבּר לפני זה כרוז, שזכה לפרסום גדול. בו נאמר על המעמד השלישי, שעוד לא נשתחרר אז: “מה הוא? לא כלום. מה הוא צריך להיות? הכֹל.” בפתגם הזה חפץ הייתי להשתמש גם ביחס אל הנשים. מה הן הנשים בשביל הציונות? אין אני רוצה לאמר: לא כלום. מה צריכות הן להיות? אולי הכֹל. ואם תמצא תעמולתנו את הדרכים הנכונים, אז בהכרח נגיע לידי כך.

אם נשים לב אל מצבה ההוה של האשה היהודית, אז נבין, מדוע היתה עד עתה מתרשלת כל כך ועומדת מרחוק לנו. חפץ הייתי להבדיל פה בין הנשים היודעות את תלאות החיים ובין האחרות. אותן הנשים, הנדחקות לתוך מלחמת-החיים, הן בקרב היהודים היותר אומללות. להן אין איש או איזה מפרנס אחר, שיגן עליהן לבל תצאנה לשוק החיים, ודבר זה מצוי אצל היהודים רק בחוגים היותר עניים.

כי אי אפשר הוא, שתצא מנשים כאלה איזו עזרה או התלהבות, זה הוא דבר מובן מאליו. הן באות באחד הימים, בדרכן מרומניה, גליציה או רוסיה, ומתחננות, כי ישלחו אותן הלאה לדרכן עם הצרורות שבידיהן. הן אולי היו לציוניות טובות, אולי יכולות היו להתפתח בבחינה זו, לו הגיעו על ידי מאורעות הזמן לידי תנאים יותר נוחים. אבל מן הנשים האלה אין אנו יכולים לקוות ולדרוש, כי תשתתפנה בעבודה ציונית. הנשים, שאותן אנו מחויבים לרכוש, הן אותן הנשים הסגורות בתוך חומה מפרידה ביניהן ובין כל מה שנוגע לצרת-היהודים, למצב הרע ולנחיצות להיטיב אותו.

הודות למסֹרת עתיקה, שהיא תפארת ליהודים, חיה האשה סגורה ומסוגרה בתוך ביתה המפֹאר בדברי השיר היפה: “שבת בת המלך”; פה היא חיה הרחק מן התלאות, הסערות והאכזריות שבחיים. למצער היהודיה מן הדור הישן, שעוד מצויה היא אמנם במספר לא רב, בחוגי העשירים. זאת היא האשה, שאני מכבדה כבוד גדול, מפני שבה נשמרו בטהרתן וביפין כל המדות הטובות, כל הסגולות הגדולות והנצחיות, שערכן היה רב מאד בעתות של חשכה. אבל עלינו להתחשב עם הנשים מדור החדש, שהתרחקו מאתנו בימים שהיו טובים לישראל. מן היהודיה של הדור הישן הן נבדלות בזה, שאינן עושות ואינן שובתות את השבת, המלאה רוח-עדנים של הפיוט היהודי. אולם בזה הן דומות ליהודיה מן הדור הישן, שגם להן אין דבר עם החיים. האיש הוא המונע את האשה מלהכיר את תלאות החיים. וכן נמצאות גם היהודיות החדשות במצב של חסות, אותן היהודיות, שעל התרשלותן יש לנו להתאונן מרה. כשם שהאיש העובר במרכבתו איננו יכול להרגיש מה שמרגיש ברחוב הרוכל הנקפא מקור, או התגרן הנדחף הנודד ללחם, כך לא שמעה האשה הבוטחה והשאננה כלום מעני-היהודים, גם אם איננה גברת עדינה מאד. את המסֹרת הטובה של המשפחה היהודית, שהיא כעין מקדש מעט, להתרחק מן ההתרגזות והשאון שבשוק, את חסרון המסֹרת הזאת ממלאה פה העשירות. המבטח הזה בא לרגל העשירות והוא מבאר לנו את ההתרשלות.

אבל, איך אפשר, שישתנה דבר זה? האם נברך אותן, כי תלמדנה להכיר את התלאות? האם נדרוש, כי הנשים הבוטחות והשאננות האלה תתרוששנה ותתנולנה, כדי שיפתח לבָּן להכיר את גדלה ונחיצותה של הציונות? באמצעים גסים כאלה לא הייתי משתמש גם אז, לו היתה היכֹלת בידי. מלבד זאת היו הנשים האלה במצב של בני אדם, שמבינים ואינם יכולים לעשות מאומה. הרי לפנינו הרחבת המנגינה (Adagio) הצרפתית בצורה אחת. יודעים אתם את ההלצה הישנה:

Si jeunesse savait (לו ידעה הבחרוּת),

Si vieillesse pouvait (לו יכלה הזקנות).

עלינו לנסחה כך: Si richesse savait (לו ידעה העשירוּת)… זאת היא השאלה, העומדת לפנינו: העניות אינן יכולות והעשירות אינן יודעות.

לנשינו שאינן יודעות את העֹני, היה אפוא לתועלת למצא תשלומים בעד תורת-החיים הקשה, בעד הנסיונות שבשוק, שעל ידה יפתח לבן בשביל התנועה הציונית. חושב אני, כי אפשר למצא אמצעי כזה, כי יכולים אנו להחם את לבותיהן של הנשים לרעיון הזה לא רק על ידי העֹני של עצמן, אלא בדרך אחר, הנראה לנו אנושי מאד.

הדרך הזה הוא דרך השירה, האמנות, במלה אחת: היֹפי.

טוב ומועיל היה לעורר את הנשים השאננות לשים אל לב, כי יש בציונות יסוד אחד של יֹפי גדול, ועורק-זהב הוא המתגלה בשירה היהודית, בכל עת שמשתפכים שירי-ציון מעמקי נפשותיהם של משוררינו. ובכן צריכים להראות את הנשים, כי בציונות זו, הנראה היום כעין “מנהג חדש”, מונח בכל זאת יֹפי נצחי ומלא כח-עלומים.

את העבודה הזאת, כסבורני, תעשה לנו באיזו מדה השירה, אותה השירה המְלַוָּה כבר את הציונות זה ימים ושנים. לרגל ההתעוררות על ידי מחזות היֹפי, הנגלים ביתר שאת לעומדים מבחוץ, נמצאו כבר משוררים נוצרים, השרים שירי-ציון. אחד הראשונים היה הסופר הצרפתי די-בוּהֶלְיֶה, שציורו הפיוטי הופיע לפני איזה זמן ב“העולם”. בשירו היה מקום אחד, שבו הוא מדבר על החומות החִוְּרוֹת, המשתקפות כבראי במי הים-התיכון, ובו הוא חוזה גם חזונה של התרבות לעתיד. אחרי-כן עברה לפנינו הציונות גם ברומַן של הנסיך וְרֶדֶה. זה מקרוב נדפס ספר-שירים מאת בֶרְיֶס פֿוֹן מינכהוֹזן, מצויר בידי היהודי משה ליליֶן; שם הספר הוא “Juda”, וגם הוא מפאר ומרומם את יפיו של רעיון התחיה היהודית. אחרי שהורגלנו בשנוֹת הירידה, המכוּנות לתמהוננו שנות-השחרור והעליה, אחרי שלמדנו בשנים ההן לרדוף אחר כל מה שאומרים אחרים, הנני חושב, כי יש למאורעות אמנותיים כאלה איזו פעולה. לדעתי לא מן הנמנע הוא, כי על ידי החברה, שאליה נכנסים, כשמוצאים את הציונות יפה, טובה וגדולה, אפשר להגיע גם אצלנו בדרך ההתגדרות (Snobism) לידי תעמולה בעד הציונות.

כל אשה ואשה היא מרכזו של איזה חוג קטן או גדול. יכולה היא לפעול הרבה בחוג הקטן הזה, יכולה היא לחנך תלמידות העוסקות בתעמולה, וגם אלה יכולות להיות – על פי “שִטַּת-פקעיות-השלג” – למרכזים לחוגים חברתיים, לפתח חוגים חדשים, לחנך תלמידות חדשות, תלמידות, שתהיינה למורות את הרעיון הציוני. אלה יכולות לספר אחרי-כן על אדות היֹפי, שהיה בציונות כבר אז, כשהיה עוד הרעיון הזה דל וצעיר ורק הדלים והצעירים החזיקו בו, והן יכולות להראות ולהוכיח, כי הצמיחה המתמידה בתנאים יותר נוחים תועיל עוד יותר להרבות יפיו של הרעיון. על ידי החיים הנֵעורים והמעוררים תדיר מסביב לציונות יכולות הן להוכיח, כי הכרת הרעיון הציוני והעבודה בעדו זה הוא ענין יותר יפה לבלות בו את השעות הפנויות ואת שאינן פנויות, מאשר לבלותן בשיחות בטלות וברכילות על משתה-הקַפֶה, או באבוד הכסף המיועד לצרכי הבית במשחק-קלפים, או בשעשועי הבל וריק כיוצא באלה. זוהי צורה של חנוך עצמי וְעֲלִיָה עצמית, המביאה, בנגוד לשעשועי-ההבל, תועלת גם לבנים. כי האשה, שהנֶהָ ציונית טובה, היא גם אֵם מפקחת היטב וצופיה למרחוק. אינני אומר אֵם טובה, כי בכלל אין אמות רעות. האֵם צריכה להבין, כי אם גדולה וחשובה היא הציונות, גדולה וחשובה היא ביותר בשביל הבנים, שהרי אלה הם אזרחי העתיד, ובכל אֹפן של העתיד הזה, אחת היא אם ימהר או יאחר לבֹא. אנחנו הרגשנו את החנוך הזה בנו בעצמנו, כשהעמקנו לחדור יותר ויותר לתוך הציונות. האֵם, המבינה את הציונות, תטפל בו לא רק בשביל עצמה, אלא גם בשביל בניה. זה הוא אפוא ענין יפה ומועיל לבלות בו את העת, גם אם יקדישו לו את השעות המיועדות לנופש ולמרגוע.

מלבד זאת נִכָּר הדבר על פי סמנים ברורים, כי מוצאה לה התנועה הציונית הֵד יותר ויותר, וכי כל אותם האנשים, הרגילים רק לסקור אחר מעשי-אחרים, חדלו מעט מעט להתביש בהכרתם את התנועה הזאת, אשר לפנים לא נודע טיבה והוחזקה למזיקה. יכול אני לתאר לי היטב, איך יהיה פתאֹם לכבוד להספח אל התנועה הציונית ולעבוד בעדה, אם נוכל להראות על תוצאות מעשיות, נראות ומוחשות. אז אפשר יהיה לעלות על ידה למשרות גבוהות, אז יתנו כמה וכמה אנשים ידיהם לתנועה הזאת, כדי למצֹא על ידה דרך בחיים. חפץ אני בכל לבי שיהיה כן, שהרי אין אנו חפצים להיות תמיד נדים ונעים בעולם העננים, מפני שנחוץ הוא, כי אחרי האירוסין יבֹאו הנשואין. אבל מצב ארוך של אירוסין, לדעתי, איננו מזיק בשביל הבחינה, ויודעים אתם, מה ארך לפנים מצב האירוסין של עם ישראל לפני כניסתו לארץ הבחירה. יודעים אתם, מה ארכה העת, שהוליך אותו במדבר אבי כל חכמי ישראל, כדי לצרפו ולזככו שם.

(לונדון 6 יולי 1896)

אדוני!

למן היום אשר נתכבדתי לדבר באזניכם באחרונה, עשה ענין-היהודים צעדים קדימה. לא אוכל להגיד לכם היום פה הכל, יען כי הדברים היותר חשובים שנעשו, דורשים שיטפלו בהם בדעת-נקיה. אבל לשלשה אנשים נכבדים בעיניכם גליתי דברים שאל נתנו להגלות. שלשת האנשים המה: שר-הצבא גולדסמיד מר שמואל מנטאגיו והרב זינגר. מה שאוכל אפוא רק לרמוז עליו או אנוס אני לעבור עליו בשתיקה, עומד תחת ערובתם המוסרית של שלשת האנשים האלה.

התקדמות לא-מצערה אני חושב לראות בזה, שעלתה הצעתי בדבר יסוד מדינת-יהודים לפני מושלי-ארץ, אשר נשאו ונתנו אתי על אדותה בשים לב. הדבר יעורר תמהון בלב אלה, שמצאו לפני ירחים אחדים לנכון להביט בצחוק של לעג ובוז עלי ועל רעיוני המשוגע. צחוק, גערות, חרפות וחשדים רגילים ללות כל רעיון חדש בדרכו, המלאה מכאובים וכעס. כל אלה לא חשכו גם מפני. העיקר הוא כי נלך הלאה מבלי משים.

בשעה שכתבתי את ספרי הקטן ע"ד מדינת-היהודים, חשבתי לי לערמה יתרה מה שנסיתי לסתור מראש כל מה שיכולים לטעון כנגדי. אבל לא הועלתי בזה. כל השאלות, שנסיתי להשיב עליהם בדברים של הגיון בספרי, נשאלו בכל זאת, מבלי שים לב אל אשר השיבותי עליהן מראש. התבוננו וראו: נמוקי לא נסתרו, אלא לא שמו לב אליהם. אנשים רבים לא יקראו בספר מה שכתוב בו, אלא מה שהם מכניסים לתוכו. ויש אשר ידעו רק את שער הספר! אלה היו קשרים ביותר במשפטם. מדינת-היהודים! האין זה רעיון-רוח או סכלות? או האין זה שחוק של לץ-יהיר שחמד לו לצון, כדי לבדח פעם את הבריות – על חשבונם של אחיו בני עמו האומללים?

הטענות בגנותו של ספרי עצמו מספר. אחדות מהן מונחות אתי למשמרת והנה תהיינה למצבת-זכרון יפה למחבריהם, כאשר תקום מדינת-היהודים. מה שמבדח ביותר את דעתי הוא, כי המבקרים מתנגדים יותר איש לרעהו מאשר לי. אני עמדתי עם ספרי, כביכול, בתוך. האחד נתן אותי לאופטומיסט נבער והשני – לפסימיסט נמוג מפחד. פעם היתה הצעתי חלום בערפל, ופעם – עסק של רמיה.

העמים, שאנו מפוזרים בקרבם, ישבעו רצון אם נעזוב את ארצם, אבל אנחנו לא נאבה לצאת.

לא, ענה לעומתו השני ג“כ בבטחון גמור, לא יתנו אותנו לצאת, אעפ”י שהיינו רוצים בכל לב. כמובן, טפלו גם בי בעצמי, ושמועה נפוצה, כי שואף אני להיות מלך או שר-ממשלה במדינת-היהודים, בעת שאחרים נטו לדעה יותר ברורה, כי רוצה אני במשמרת-כהונה יהודית בחוץ לארץ, למשל, בתור ציר בווינא. אי אפשר למצא חן בעיני כעל הבריות וגם בעיני אבא.

אבל אל נא תשפטו מזה, כי מתעקש אני להחזיק בכל מלה ומלה הכתובה במחברתי. הרעיון הוא מדיני, ובפוליטיקה צריכים על פי הרוב להסתגל אל התועלת – מובן מאליו, מבלי לסור מן המטרה.

פעמים רבות נתתי את לבי להודות על שגיאותי. בהצעתי באו איזו שנויים חשובים, הדרושים למען צאתה לפעולה מעשית. הן כל חפצי היה רק לעורר, איך יכולים לרפא את פצעי עמנו העמוקים והישנים. אבל שגיאותי הביאו תועלת לעניננו. אנשים רבים, בעלי דעת רחבה, משתתפים עמי לתקן את שגיאותי. בדבור ובכתב נשתכלל הרעיון של מדינת-היהודים ע"י טובי אחינו, והיום הוא מתנשא לעוף אל קצוי ארץ ואיים רחוקים.

וזו היתה הגדולה בשגיאותי, אשר בהכרתה הנני מאושר. מתון הייתי בראשית דברי, ובזהירות בארתי לאמר: לא אדע, אם ספרי המדיני איננו רק רומן-מדיני.

וקול גדול של הסכמה קורא בחיל נשמע בכל המקומות, שהיהודים נתונים שם בצרה. להתלהבות עצומה כזו לא קויתי גם אני, אעפ“י שההני – כנודע – אופטומיסט. בהחלטות רבות של אגודות ואספות-עם דרשו ממני, כי בעקב ספרי יבא המעשה. ובכן גמרתי ללכת הלאה בדרך המעשה, אעפ”י שהנני – כנודע – פסימיסט.

כל אלה ההסכמות, המכתבים, ההחלטות וחוות-דעת העתונים צברתי בשקידה. בתחלה חשבתי להציעם בהזדמנות הראשונה לדבר בפומבי, אולם נראה היה הדבר כהתפארות, והיה עושה רשם, כאלו אני בעצמי מתקשט בתהלות שפזרו להענין. את קבץ-הכתבים האלה אמסור לאגודת-היהודים העומדת עתה להוסד. מזה יוצא לנו ברור ונעלה מעל כל ספק, כי מדינת-היהודים איננה חלומו של יחיד, אלא חלומם של רבים ועצומים עד אין מספר. לי נודע כבר היום, ומחר ידעו כל יושבי-תבל, כי היהודים חפצים במדינה, שבה יוכלו סוף סוף לחיות כבני-חורין ולעשות חיל. רבים מעבירים עוד את התנומה מעפעפי-עיניהם בתמהון ושואלים: אם חולמים הם או אני הוא החולם? הרבה, הרבה שנים לא חדלנו מקרא: “לשנה הבאה בירושלים”, והתרגלנו לראות בזה איזה פתגם או קריאה של אנחה. והנה פתאום אפשר שיקום הדבר. אפשר הוא, כמו שאפשר, שיקיצו אלה שלא מתו, אלא ישנים בלבד. אפשר הוא, כמו שאפשר, שיתרפא החולה, שכֹּח חייו עודנו רחוק מכליון. אפשר הוא, כמו שאפשר להתיר מבית האסורים את החבוש, שלא נגמר דינו לשבת במאסר עד יום מותו.

היהודים חפצים להגאל מפחד הרדיפות המתחדשות יום יום. כי גם בארצות, שבהן לא יסבלו עוד אחינו היום, ערבה שמחתם ותהי להם לחרדה, יש לי הרבה ראיות לזה. כל מחאה, הבאה מצד אלה החיים בטובה, נגד הצעתי, ראיה מוכיחה היא. הם חושבים, לא בצדק, כי אני מסכן את הסבלנות שהם נהנים ממנה, בדַבּרי על אדות מדינת-היהודים. והיה בשמעם אך קול קריאה של שנאה מפי איזה יחיד, יזדעזעו ממנוחתם הדלה, ויביטו בפחד אל כל סביבותם: האמנם כבר החל הנגף?

אמרו, כי על ידי הצעת הרעיון של מדינת-היהודים – ימתח קו של חשד על אהבת-המולדת של היהודים בארצוֹת מושבותיהם. החושבים כן לא שמעו כנראה, מעודם, מה שמדברים על אדותינו כזכרים נחשבנו; באֹפן היותר טוב כזרים, אשר יסבלו אותם – עד צאת פקודה חדשה.

באמת מגזימים היינו בהערכת ערכנו בעיני האחרים, לוּ חשבנו, כי לא יתנו אותנו בחפץ לב לצאת מאיזו ארץ. אמנם, לו חפצו עשירינו לצאת והונם בידם, כי אז אולי עצרו בעדם, אך העשירים אינם חושבים ללכת אתנו. אבל הצעתי נוסדה על הרעיון, כי עניינו יצאו אל המולדת החדשה, שהיא גם מולדתנו הישנה, והעשירים, שלא יפסידו כלום אלא עוד ירויחו בזה, יתמכו בידם, ובראשם ילכו נאורינו הבינונים, אשר רב מספרם יותר מדי והנעשים פרולטריים ע"י רדיפות היהודים במקומות מושבותיהם.

לא, לא! אני נוטה יותר להאמין, כי בארצות, שבהן מביטים בעין רעה על היהודים – וגם ביתר הארצות – יחשבו לנו למפעל פטריוטי, אם נביא סוף סוף פתרון לשאלת היהודים המעיקה, ובהרחיקנו את היהודים, אשר לא תכיל אותם הארץ, ובזאת נסיר גם את סכנת המהפכה, אשר תחל ביהודים, ומי יודע איפה תכלה.

יכול אני להגיד, כי אנוס הייתי לשמוע הרבה טענות, אך מצד אי-יהודים לא דנו אותי לכף חובה על מחשבתי ליסד מדינה יהודית. ונהפוך הוא, מתיחסים אליה בחבה, אלא שחושבים, כי היהודים בעצמם לא יחפצו בה. ולא לפלא הוא, אם אד לנו במשך דורות רבים של צרות ורדיפות אֹמץ-הרוח המדיני. אבל זה היה הטעם ההיסטורי לשחרור היהודים, להשיב לנו על ידה את אֹמץ הרוח המדיני. כי אין ביד האמנציפציה להביאנו לידי טמיעה, וכי לא בשביל כך באה, זאת תוכיח ההתפתחות בעשרים השנים האחרונות. כל ארץ תכיל איזה מספר של יהודים, ואלה יכולים להתבולל מבלי שיוָדַע כי נבלעו.

אולם בעבר המספר הזה את הגבול, תרעם האנטישמיות בקולה: עד פה תבא ולא תוסיף! אני חושב, כי מדינת-היהודים תביא ביחוד תועלת לארצות, שאין בהן אנטישמיות עד היום. צאו וראו: לקול השמועה, כי טוב ליהודים באיזה מן המקומות יֵעורו האומללים, ויצאו שמה. אך אוי להם, אם ישארו בענים וישפילו בהסתפקותם בתנאי-חייהם את משכרת העבודה – אז יחבלו להאזרחים. ואי להם, להגרים, גם אז, כשיתעשרו – כי אז ימֹצו את דמי העם.

ועל כן צריכים אנו למולדת בשביל ענייננו, לארץ שתהיה אחוזתנו על פי משפטי העמים. עמים קטנים ממנו הראו אֹמץ-רוח לדרוש להם אחוזה מדינית באיזה חבל אדמה. ויען כי מלאם לבם, ויהי להם אֹמץ-הרוח המדיני, הצליח חפצם בידם. ולעמנו, המהולל והאומלל כאחד, אשר קורותיו נחרתו בכתבי-הקדש, לא תהיה הרשות להביא דרישתו זאת? האמנם לא יבינו היהודים, המתנגדים אל מדינת-היהודים, כי הבעת דרישתנו לבדה תספיק להרבות כבודנו בעיני העמים? למצער, יש לנו הצדקה, לא פחות מאשר לאחרים, לדרוש לנו ארץ שבה תתגשם ישותנו הלאומית. רכשנו לנו את הזכות הזאת בענויים קשים, שאין דוגמתם בדברי-הימים של המין האנושי. נהרי נחלי דם לווּנו במשך הדורות. לא היה טעם לאותם היסורים, לולא סבלנו אותם בתקותנו לגאולת ארצנו. הבה, נשליך את יהדותנו מעלינו כשמלה בלה, אם מדינת-היהודים רחוקה ממחשבתנו!

אבל, האין זה חלום של דברים בטלים?

מי אומר כזאת?

בשעה זו, שאני מדבר באזניכם, עוסקים בהצעתי אדירי ארץ בכֹבד-ראש. באיזו צורה תצא לפעולה? זאת לא אדע. אבל יצא תצא לפעולה, זאת נוכחתי בעמקי נפשי. אלה ששחקו עוד אתמול להזיתנו, תכסה מחר כלמה את פניהם.

בשום אֹפן לא עלה על לבי להחזיק את כל המתנגדים להצעתנו לשוטים או לרשעים. יש בהם אנשים ישרים ונדיבי-לב, אשר בתודה אתפלא על פעולותיהם לטובת אחינו העננים. חבל, כי המה – נדיבים יותר מדי. יש בזה מעין זרות פרדוכסית. עם לא יוָשע במעשי-צדקה, אלא בדרך מדיני בלבד. הנדיבים האלה אין דעתם נוחה במדה ידועה מן הרעיון המדיני-היהודי, בדאגתם, פן יבולע למעשה הישוב המועיל, אם יוָדע בחוגי-המושלים, כי היהודים מתכונים לשם יסוד מדינה. יכול אני להרגיע את רוח מיסדי המושבות, יען כי הנני שב מקונסטנטינופול. לב השולטן טוב הוא ליהודים. אף זאת הנני מעיז להחליט, כי אין עכשו ליהודים במלא-רוחב התבל ידיד יותר נדיב מהוד מלכות השולטן המושל עתה.

נעלה הוא כבר היום מעל כל ספק, כי לא הרעותי במאומה למעשה הישוב בצורתו, שהיתה לו עד עכשו. אמת היא, כי אחשבהו לבלתי-מספיק, בכל הנדיבות הרבה האצורה בקרבו. כי שאלת-היהודים לא תפתר בזה, אם נושיב איזו מאות או אלפי יהודים בארץ ישראל. אני חושב, להפך, כי רבה הסכנה בעד המתישבים, בה במדה שיגדל מספרם מבלי חסות מדינית עצמית, כי אז תלויים הם בחסד המושלים ההולכים ובאים. מושל אחד הוא נדיב, והבא אחריו קשה – כמה פעמים עלתה להם כך ליהודים.

בשום אֹפן לא יועיל לעצום את העינים מפני העובדות ותוצאותיהן ההכרחיות, שכל היודע פרק בהיסטוריה צריך שיכירן הכרה ברורה.

בעד הישוב הפעוט של עכשו לא ישימו, כאשר אקוה, מעצורם חדשים מצד השער הגבוה. אולם חושב אני, כי להגרה במדה יותר גדולה לא יסכימו, מבלי שנלמד מזה על שנאה כל שהיא ליהודים. הגרה במדה מרובה תוכל להתבסס רק על הרעיון המדיני, ואם בכלל יסכימו ליסוד מדינה יהודית, שתעמוד יותר או פחות ברשות עצמה, הרי אי אפשר שינתן לנו הדבר הזה, שערכו חשוב לנו כל כך, כמתנת חנם. וזה הוא מדרכי היושר וגם לטובתנו אנו. עלינו יהיה לשלם, גם נשלם בעד אחוזת האדמה, שתנתן לנו עפ“י משפטי-העמים – אם בארץ-ישראל או בארץ אחרת – תשלומי ממון גדולים; אלא, שעלינו יהיה להתנות, גם נתנה תנאי ע”ד כל אותן הערובות הדרושות לקיומנו הלאומי, כדי שיהיה סוף-סוף בטוח לעתיד. המגרעת היותר קשה שבישוב הנדיבי היא, כי איננו מביא בחשבון את שנוי-הדעת, שאפשר לבא לאחר איזה זמן, ביחס אל המתישבים בארץ החדשה. אם יתנו לאנשים, העוזבים את ארצם מפני הרדיפות, מולדת חדשה – לו גם מולדתם ההיסטורית – נחוץ שיוכלו להבטיחם למצער, כי לא יוסיפו עוד להיות נרדפים על דתם ולאומיותם. הבטחה כזו מונחת ברעיוננו הפוליטי של מדינת-היהודים. רק זאת יבטיח ולא יותר. כי אין בו שום תגרנות-קולנית. אין אנו מבטיחים להוריד לחם מן השמים. גם במדינת-היהודים יהיו אמללים, חולים ואביונים. אבל הלחץ, המגדיל את מרירות כל עוני, יחדל, ושום איש לא יאבד בכשרונו, מפני שיהודי הוא. זאת יחושו בנפשם אחינו הצעירים והעניים, ועל כן התלקח בלבם הרעיון כאשר עצורה. וכל החפץ להוֹשיע לעניינו וצעירינו בפועל, עליו לעבור מן הציונות הנדיבית אל המדינית.

אל תחשבו, כי אני אומר זאת, כדי לכבוש גם את הכחות האלה של עם היהודים תחת הנהגתי. להפך, אני חפץ בכל לבי לסלק את ידי מהנהגת התנועה הזאת, שעליהו להיות כלה בלתי-תלויה בשום איש, נקיה וכבירה. רק סופר אני. רעיון מדינת-היהודית טלטלני מחדר-עבודתי, ובעצם הדבר הנני משתומם לראות את עצמי נואם ברבים כבאספה זו, ולהתיצב לפני מושלי ארץ. כמעט שמלאני לבי להודות בפני אחד מידידינו, שהיתה לי אתמול שיחה אתו, כי בא אני בדברים גם עם בעלי-הון. לפי דעתי יועיל או יזיק הכסף בה במדה שמשתמשים בו לטוב או לרע. יפה מזה היה, לוּ יכלנו לרכוש לנו את הארץ למדינתנו באֹפן רומנטי על ידי מלחמת-חרב. אבל רק צעיר בן עשרים שנה יחשוב את הדבר לאפשרי. לא, רק בדרך תבונה, באותם האמצעים שישנם בידינו ובגבולות הפוליטיקה המעשית צריך שיקום הדבר. נחוץ, שכל כחותינו המשובחים יתנו ידם לעבוד יחד לטובת הרעיון הנזגב. וכדי להסיר כל הספקות מראש, הנני קובע את תכנית עבודתה של אגודת-היהודים העומדת להוסד בקרב הימים באֹפן זה:

אגודת-היהודים שמה לה למטרה לרכוש ארץ עפ"י משפטי-העמים בשביל היהודים, שאינם יכולים להתבולל.

לתכנית זו יסכימו, כמדומני, גם הפטריוטים היותר גדולים שבכל הארצות. אין מן הצרך להיות דוקא יהודי, כדי להסכים לה. אם לא טועה אני, יהיה מר הולמן הונט מוכן לזה תכף. ובראש כולם היה בודאי חותם עליה אחד ומיוחד, לוּ זכה לראות בחייו את מאורעות הירחים האחרונים.

קשה לדבר באספה יהודית בשנת אבלו של הבּאַרון הירש, מבלי להזכיר שם האיש הזה, רב הוא, מספיק הוא, אם יכולים לספר בשבחו של איש: לבו היה נתון לאחיו העניים. ועל זאת לא תמחה תמונתו של הבארון הירש לעולם מזכרון עמו. אמנם, הוא חשב, שאפשר להושיע ליהודים במעשי-צדקה, אבל רוח תבונתו רחבה עד כדי שיפנה לבו גם אל הציונית המדינית, לוּ ראה, כי הממשלות עוסקות בענין זה בכובד-ראש. ביום אביב אחד בשנה זו הפתיעה אותי, גם אתכם, השמועה, כי מת הבּאַרון הירש והרעישה עמקי לבבי. ובדרך פלא נפגשו המקרים זה בזה: בו ביום נקראתי להתיצב לפני מושל אחד ולהציע לפניו את ענין היהודים. באותו יום האביב שמתה הציונות הנדיבית, נולדה הציונות המדינית. את תכן הראיון ההוא לא אוכל למסור לע"ע, מפני שהמושל ההוא, התומך אותנו ברוחו הנדיבה, דואג בישרת-לבו, פן יתעו יהודי ארצו בשוא להאמין, כי משנאתו ליהודים יאמר לתמוך את מדינת-היהודים.

נחוץ לפשט קודם כל את העקמימיות שבלב. נחוץ שכל העולם יכיר בהכרה ברורה את חפצנו, ואם גם נחל ונעסוק בדבר בכל הזהירות הדרושה למשא ומתן מדיני, בכל זאת אין לנו מה להסתיר.

נחוץ שיעבור הרעיון הבהיר והמאַשֵר מתוך חוגי הנאורים שבנו אל קרב עמנו, אל כל יתר העמים. על כן אני משתמש במקרה לדבר באזניכם באגודת המכבים. תעודת אגודתכם היתה להראות גלוי לכל, כי יש ליהודים עוד ענינים אחרים מלבד הממון. הן עלינו להרוס הרבה הגדות-של-שטנה נושנות, בטרם יאמינו, כי לא נופלים אנחנו מיתר בני האדם. ועד כמה שמושבות-האכרים של הברון רוטשילד עלולות להרוס את ההגדה ע"ד אי-רצונם של היהודים בעבודת-הגוף, הננו מברכם גם אותן בהכרה של תודה. בתערוכה שנעשתה עתה בברלין רואים המבקרים בתמהון, ואולי גם בבשת-פנים את פרי חריצות היהודים במושבות. ויש בהן מושבה אחת העומדת להיות לשם ולתהלה בארץ: ראשון לציון!

הנרדפים העניים, שבאו שמה, יושבים כבר היום לבטח, חפשים ומאושרים על אדמתם הברוכה, שהיא אדמת אחוזתם. בראשון-לציון ידברו היום אחינו העניים בהתרגשות, שיש בה הרבה תקוה.

ובכן, ארץ אבותינו ישנה עוד היום במציאות. לא בעמקי תהום היא. יש אנשים, החיים עליה ושמחים בעבודתה. האדמה העתיקה תחדש שם נעוריה תחת הידים החרוצות. עוד תצמיח פרחים, עוד תשא פרי-תבואה, ואולי יבא יום, יום יפה ובהיר, והצמיחה גם אושר וכבוד ליהודים.

נאום הפתיחה לקונגרס החמישי / בנימין זאב הרצל

חברי הקונגרס הנכבדים!

הננו מתאספים בשנה זו בפעם החמישית – בפעם הרביעית בבזיל – במקום, שמביטים על תנועתנו ברצון, אשר עליו אנו מכירים תודה נאמנה. ראוי גם כן להאמר, כי מדת הכנסת-אורחים ביחס אל תנועה, הרוצה להקל מצב של עֹני, עוד הגדילה תפארתה הישנה של העיר הזאת.

כבר חלפו למחצה דברים שהיו קשים לנו, ואחרים הושגו למחצה. אבל הרשוני להביע שמחתי קֹדם כּל על דבר אחד: כי שוב מזדמנים אנו באמון-רוח למקום אחד וכי לא נתקררה במשך השנים התלהבותנו למטרה יפה. המות לקח מאתנו אי-אלו אנשים טובים. זקנה, מחלת-הגוף וחובות התלויות במשלח-יד עצרו בעד אחרים מבּא הנה, אבל כלם הם אתנו ברוחם. היושבים בחלקי-תבל אחרים לא יכלו לנסוע בנקל בתקופת-השנה הזאת, אבל גם כאלה הופיעו פה, ועוזרים חדשים נתוספו עלינו, לשמחתנו, לא רק מקרב היהודים. אין בזה סמיות-עין של איש מפלגתי אם אומר, כי אלה מבני האמונות והלאומים האחרים הבאים לעזרנו, הם היותר טובים ואצילים. הרשוני לחזור על דברי המשורר האנגלי הול-קיין, שאמר זה לא כבר באספה שהיתה בלונדון: “לו הייתי בעצמי יהודי, הייתי מתגאה מאד בעובדה זו – הייתי מתגאה להיות בן לגזע העתיק, שממנו יצאו כמה מגדולי עולם; מתגאה בלאום, שעוד היום הוא לוקח חלק גדול בעניני התבל, למרות שאין לו כסא-ממלכה, לא מלך, לא צבא, אף אחוזה אין לו במלא-שעל אדמה; מתגאה בספרות, שעלתה בכתבי-הקדש למעלה נשאה, שלא הגיעו אליה כל יתר היצירות האמנותיות של הרוח האנושי; מתגאה הייתי בהזדמנות להשתתף בעבודה נמרצה, להרים את פלשתינה ממצבה השומם ולעשותה לארץ פוריה ועשירה; ויותר מכל הייתי מתגאה באפשרות הגדולה שיש עתה ליהודים: שיכולים הם לפעול לטובת אחיהם העניים והמעונים באי-אלו ארצות, כדי להוציא לפעולה את תקותם הדתית הכבירה, שבה החזיקו מעמד זה שלשת אלפי שנים של אכזריות!”

אלו הם דברי איש נוצרי! אולם הדברים האלה, שהם תפארת לו, לא היו נאים לנו. עלינו פשוט למלאות חובה מוסרית. לחלשים הזכות לדרוש עזרת החזקים מהם. כיצד אנו מתארים לנו את העזרה הזאת הראו הקונגרסים שקדמו, וגם הקונגרס הנוכחי יפיץ אור, כאשר נקוה, על מדת-היושר שבדרישותינו ועל האמון שבמעשינו. שאלת היהודים יכולה להפתר רק על ידי יהודים, זאת היא דעתנו.

מן העיקר הזה יוצאות בדרך ההגיון כל יתר המסקנות. אשר על כן פנינו ערף לשִׁטות, שאחזו בהן לפנינו. לא נסינו להוכיח על ידי זלזולים, כי אנשים נעלים אנחנו. גם לא הראינו בדרשות כלליות על ההתאחוות של כל בני-האדם הקרובה לבוֹא. אין אנו רוצים גם כן לשים מסוה לאומות זרה על פנינו. לבסוף אין אנו שואפים להריסת כל הסדרים הקימים. כל אלה לא מעניננו הם. חושבים אנו, להפך, כי בסדרי המשפט והחברה הקימים נמצאים האמצעים לפתרון שאלת-היהודים.

מה שרשאים לקוות מאנשים הנגשים לפתרונה של שאלה רבת-ערך, הוא כבד-הראש והמתינות בהערכת התנאים המצויים. התנאים האלה מעציבים הם, אבל בִּיְלָלָה בלבד אין עושים אף צעד אחד הלאה. אם נראה את כשרוננו להתקדם ולבֹא לידי מעשה, אז לא ימנעו אנשים ישרים רבים מלהשתתף עמנו. יש סמנים הרבה לדבר. הן כל שופט בלי משא-פנים בעל-כחו יעלה על דעתו, כי מציעים אנו פתרון גמור. הפרולטריון היהודי הנהו היום לא רק היותר דל ואמלל, אלא גם היותר נרגז ומרגיז. בלי הרף הוא נודד בהמונים מצרה אל צרה, ומה גדול היה ענים עד כה, אם נכונים הם לקבל עליהם את כל היאוש שבנדודים כאלה, כדי להגיע לעֹני חדש. לכונן מקום מושב לפרולטריון הזה ולחנכו לעבודה, דבר זה משהוא לעצמו היה מפעל אדיר, גם בלי כל פניה לאומית או דתית יודעים אתם, כי למלא חובה זו נסו כבר רבים לפנינו בכונה רצויה וגם באמצעים חמריים גדולים. אבל יודעים אתם גם כן, כי הנסיונות לא הצליחו. מפני מה? מפני שיצאו מתוך עיקר לא נכון. הם חשבו: בראשית הוא הכסף. לא! בראשית הוא הרעיון. בכסף רוכשים שכירים, עם אינו יכול להתעודד באפן כזה. זאת יכול רק רעיון להוציא לפעולה. הוא הוציא זאת לפעולה.

אבל בבקרתנו לנסיונות שנעשו לפנינו, עלינו להזהר מפני היהירות. באמת אנו מתיחסים לציונים שלפנינו כאנשים העושים תקונים מודרניים במכונה ישנה שנפסלה. ראויה היא לכבוד המכונה הישנה, אבל – מקומה הוא בבית-הנכֹת. מפני הכבוד בלבד, שאנו חיבים לקודמים לנו וקרובים אלינו בדעה, לא היינו מטעימים כל כך את הנגוד שבינינו, אלמלא השתמשו בתוצאות הפעוטות של הנסיונות ההם בתור ראיה לסתור אותנו. הקולוניזציה הנדיבית לא הצליחה, הלאומית תצליח.

אולם, כששואלים אותנו, מה אנו רוצים לעשות למתישבים, אין אנו באים במבוכה. רוצים אנו לעשותם לאזרחים, לאכרים אמתיים. עליהם לחיות על אדמתם מפרי אדמתם, לבל ישאו עוד עיניהם כתגרנים אל מחירי-השוק. אל השוק יבֹאו רק עם תבואות עבודתם, אשר יעדיפו על צרכי עצמם. כל מושבה ומושבה צריכה לכלכל עניניה – על פי היסודות הנתנים לנו כבר על ידי הנסיון והמדע – על דעת עצמה, בתור אגודת-הכנה חקלאית. מן היסודות האלה יהיה לנו להתחיל מעשינו, כשנשיג בעזר אלהים את הערובות הבטוחות על פי המשפט הצבורי, שאותן דורשת הפרוגרמה שלנו. באפן זה אפשר להכין את היסודות למנוחה קימת לדורות, שאליה נושא את נפשו בהתלהבות כה גדולה העם היהודי המרדף בלי-חשך.

מה שיתנשא על היסוד החזק והרחב הזה של אוכלוסין עובדים ואכרים איזה בנין חדש ומוכשר לישיבה, דבר זה יהיה תלוי בהעם עצמו, אחרי שנברא בעדו את היכֹלת לנהל בידי עצמו את ההיסטוריה שלו. לכל הכחות שביהדות יש שם מקום לעבודה, לשאינם מלומדים וליותר נאורים. לא נחוץ יהיה עוד לסגור את דלתות בתי-הספר בעד ילדי היהודים, כמו שנוהגים היום בכמה מקומות. וראוי להזכיר דבר אחד אופיני, שאינו אולי גנאי ליהודים, כי את הגבלת מספר המתקבלים לבתי-הספר הצבוריים מרגישים הם כאכזריות הכי גדולה שבימינו. על מעשי-לחץ אחרים אין אני רוצה לדבר כלל, מפני שלא יתכן, כי יהיה הקונגרס שלנו ל“כותל מערבי” חדש. לא לצעוק, אך לעבוד אנו מחויבים. חובתנו זו גדולה בה במדה, שהאנשים, אשר נהלו עד כה את עניני היהודים, הראו, כי קצרה ידם מעשות דבר-מה. מתנות-צדקה אינן עזרה. הנדבות הן רק הקשר שבין העשירים העצלים ובין העניים העצלים. אולם שני המעמדים האלה אינם העם היהודי בכללו.

בשנים האחרונות נוסף אמנם עוד מין אחד של צדקה, כביכול, להוביל באניות את הנשרשים מאירופא אל העולם החדש. במלים אחרות: גלוי-אמריקה. חבל, שבא הגלוי הזה במקצת לאחר זמן. אמריקה אינה רוצה עוד לסבול מהגרים עניים, וכן הוא גם באנגליה. גם באמריקה יש כבר עֹני-יהודים גדול. גם באמריקה נצחה ההכרה, כי הפתרון שאנו מציעים, הוא הוא הנכון. וראיה לדבר הוא מספרן ההולך ורב של האגודות הציוניות, הנמשכות כשלשלת ארוכה מצפונה של אמריקה הצפונית עד לדרומה של אמריקה הדרומית, מקנדה עד לארגנטינה. רק בחוגים ידועים של יהודי אירופא המערבית נכונים להכיר הכל, אך לא את האמת, כי הצדק אתנו.

מתנגדינו טוענים, כי יש מעצורים שאין להתגבר עליהם, אבל כזאת אפשר לאמר ביחס אל המעצור היותר קטן, אם יחסר הרצון להתגבר עליו. בחמש השנים הללו, כשהסתכלנו במנוחה לכל אותות הזמן, לא יכֹלנו לראות שום התנגדות מצד העמים והממלכות. להפך, אם נשמעו פה ושם דברים נוטים יותר לחבת היהודים, יש להודות על זה לציונות. מצד שני מחויבים גם הממלכות והעמים להכיר תודה לציונות, על שהיא מראה, כגואל ומביא שלום, דרך-מוצא, איך להפטר משאלת-היהודים בלי מעשי-פראות, בלי אכזריות של ימי-הבינים, אלא בשלום גמור.

אבל קֹדם-כל עלינו, כמובן, לשאול, מה חושבים עלינו בטורקיה, מה חושב עלינו המלך המושל שם. בחדש מאי לשנה זו נתכבדתי להראות את פני הוד מלכותו, השולטן עבד-אל-חמיד, ולשוחח אתו זמן ארוך. החסד והחבה, שבהם נתקבלתי, עוררו בלבי התקוות הכי טובות. מתוך דבריו של הוד מלכותו והתנהגותו עמי באתי לידי הכרה, כי הכליף המושל הזה הוא ידיד ומטיב לעם היהודי. השולטן מלא את ידי להודיע זאת בגלוי. ובכן ידעו-נא היהודים שבכל ארצות התבל, גם יבינו, מה הן התקוות הנשקפות להם מן העובדה הזו, ויהיו נא גם סוף סוף נכונים אל המפעל, שבו הם מושיעים לעצמם ויכולים להועיל להפרחתה החדשה של ממלכת טורקיה.

חברי הקונגרס הנכבדים!

אנחנו, המורשים שלכם, גמרנו את עבודתנו הראשונה. אנחנו היינו גם האומנים, שעליהם לכונן הכשרה אלקטרית. בּנינו את המכונות, היכולות להפוך את הכח לזרם; הנחנו גם את החוטים-המובילים, לפעמים במקומות, שלפני זה נדמה, שאי-אפשר להגיע אליהם. ובזה גם נגמר מפעלנו הצנוע. הואילו היום לסקור עליו.

העיקר, שבהכשרתנו היה הקונגרס הזה מוסד, שהוא בא-כחם של המפוזרים בכל העולם, בימה יהודית, שכבודה עלה משנה לשנה, הודות לכֹבד-הראש ומחשבותיהם הרצויות של האנשים, שקולם נשמע מעליה. מפה יוצאות כבר היום ססמאות אל כל תפוצות הגולה. בכל ארצות אירופא, באמריקה הצפונית והדרומית, באפריקה הצפונית והדרומית, עד לסיביריה, הודו ואוסטרליה יש היום אגודות ציוניות על יסוד הפרוגרמה הבזילאית. בשנה זו מתאספת בפעם הראשונה אספת-פומבי בכל המקומות כמעט בעת ועונה אחת: יום-הציונים שבכל העולם. הרבה מאות אלפים של יהודים משתתפים בו.

על ידי האגודות באו לתוך היהדות חיים חדשים, אשר לא פללנום. יש יגיעות בודדות אין מספר, שכלן יחד הן דבר עצום וכביר. פעולותיה של הציונות, הרוחניות והמוסריות, רבות מאד כבר היום, זאת לא יוכלו להכחיש גם מתנגדינו. אנשי-רוח ככוכבים מזהירים, משוררים, אמנים וחוקרים התעודדו ונתלהבו על ידי רעיוננו. נפלא היא למדי, כל אלה הם לא רק יהודים. אות הוא, כי הדבר, שאותו אנו מבשרים ואליו אנו שואפים, הוא אנושי כללי. וכבר נראים קוי-אור באי-אלו פנות חשכות של עניינו. אולמי-טוֹנבִּי, בתי-השכלה לעם נוסדים במקומות רבים. בבית-הספר ובבית-האב מתנשא שוב איזה אידיאל לעיני הדור הצעיר. בבתי-המדרש הגבוהים לבשה רוח חדשה את התלמידים. פועלים ועוזרים בבתי-מסחר מתאספים לשם וכוחים על ענינים נעלים. יחד עם זה דואגים לחנוך-הגופני באגודות להתעמלות ולהתרועעות, בחברות לשירה ולזמרה. אגודות לעזרה-הדדית נוסדות. כל זה מתהוה תחת השפעת הציונות. אבל אנחנו יכולים רק להכין את המוסדות – העם בעצמו מחויב להחזיקם ולכלכלם.

וכן הוא קֹדם כל גם בנוגע למוסד הכספי של תנועתנו. “אוצר התישבות היהודים” בלונדון הנהו מוכשר היום לעבודה. המתנגדים הרבו מתחלתו לספר בגנותו. אבל פה לא היו רְוָחים בשביל המיסדים, לא איזו משׂכרת או הנאת-ממון כל שהיא בשביל הועד-המפקח, ולמנהלים לא היתה שום שאיפה אחרת, אלא להבטיח את הרכוש החברתי נגד כל סכנה. עלינו לדאוג גם להבא, כי יהיה הרכוש הזה נשמר באמונה הכי גדולה, וכי יתנהנו בו בצמצום, בפחד, יותר מאשר בעֹז. הקונגרס מפקח עליו על ידי ממוּניו, שנבחרו בבחירה חפשית, ובזה מונח ערכו הגדול של המוסד. על הנהלתו מחויבים לתת דין-וחשבון בגלוי. את האמצעים הנועדים לתכלית לאומית לא יוכלו להוציא לאיזו תכלית אחרת ברצון עצמם או לפי דעתם המשובשת של יחידים. המוסד הכספי הזה צריך שיתנהל על פי היסודות, שנקבעו על ידי הקונגרסים, ובזהירותו של אב טוב הדואג לבני-ביתו. ועתה, מכיון שהוא קים כבר, יכולים אנו לגשת להוציא לפעולה גם את הרעיון, שהציע חברנו המנוח הפרופיסור שפירא לפני הקונגרס הראשון: יצירת הקרן-הקימת הלאומית. הבאנק הקולוניאלי בלונדון יהיה מקום-הפקדון. בהמשך מועצותינו תכירו לדעת את התכנית החדשה ותחליטו על אֹדותיה. העם יהיה לא רק המיסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באפן שאינו מתאים עם כונותיו של המיסד.

כן יכולים אנו לאמר בבחינה ידועה, כי גמרנו את עבודתנו הראשונה. המוסדות נרמזו ברובם רק בדרך כלל, ואפשר לתקנם בפרטיהם, אבל קימים הם. העם היהודי יכול לשכללם, לחזקם ולהשתמש בהם – אם רוצה הוא. כל עמלנו היה, ליצור דברים שאינם תלויים באישיות. רק כאלה יכולים להתקים. היום אין עוד אחד בקרבנו, שלא יוכלו לותּר עליו. אם יחלוף מי שהוא, או יצא ממערכותינו – הענין ילך הלאה.

עד כמה יקצר או יארך הזמן, עד שתבֹאנה הפעולות שהוכנו בידינו, זאת לא נוכל לקבוע. בנו, שהננו פה, אין הדבר תלוי. אנחנו יכֹלנו רק להכין את ההכשרה, את הכח-המניע אין אנו יכולים להמציא. את הכח מחויב להמציא העם היהודי – אם רוצה הוא.

ביום א', לפני הצהרים.

הרצל מזכיר את שמות הציונים, שנפטרו בשנה שעברה ואח"כ הוא מוסיף:

גבירותי ואדוני! הרשוני להוסיף על אזכרה זו עוד דברים אחדים לזכרון איש, אשר נפטר זה כבר, אולם עודנו חי בזכרון כלנו; זה הוא הד“ר פינסקר באדיסה. בשנה זו מלאו עשר שנים לפטירתו. יודעים אתם את אשר פעל ועשה האיש הזה. מחברתו “ Autoemancipation ” אין ערוך לה בכל הספרים שנדפסו אחריה. הנני חושב, כי לא אוכל לחתום אזכרתי באפן יותר נאה ומתאים לכבודו, מאשר לבקש, כי זכרונו של הלוחם הגדול שהיה לפנינו, הד”ר פינסקר, לא יסוף מקרבנו עד עולם.

ביום א', אחרי הצהרים.

אחרי שבקרו צירים אחדים את הדין-וחשבון של הועד-הפועל.

הרצל: גבירותי ואדוני! הועד-הפועל חכה בתשומת לב הכי גדולה לבקרת, שיבקר הקונגרס את פעולותיו הדלות, ומוכרח אני להגיד: נכזבה תוחלתנו. פגיעתכם בנו לא היתה קשה בה במדה שפחדנו, והתלונות – אם בכלל היו תלונות – היו נוחות כל כך, עד שאין לנו הזדמנות להשיב גמולכם ולהתאונן עליכם. הן כל עיקרו של הקונגרס שלנו הוא, או צריך להיות בזה, שנתאונן אלה על אלה. בודאי שאין אנו יכולים להיות שבעי-רצון זה מזה, ובעצם הדבר יש בזה מדה מרובה של כְפִיַת-טובה מצד הועד הפועל שאינו משיב על המשפט הנוח, שנדון בו הוא, באפן נוח כזה גם על פעולות הועדים הארציים. אולם אם תשימו לב אל מצבנו, תחשבו לשבח לועד-הפועל, אם לא יעבור על ההזדמנות להגיש תלונותיו על חברי התנועה הציונית. תנועתנו אינה מתרחבת ומתחזקת בזה, שעושה הועד-הפועל הגדול או המצומצם. תנועתנו תוכל להתחזק רק בסעיפיה היותר דקים, המסתעפים לאט לאט בכל מקום; ובזה, כמדומני, היתה לנו סבה להיות שבעי-רצון פחות מאשר נחה דעתכם אתם מן הועד-הפועל. גם זוהי מתכונת הקונגרס שלנו, כי בשעה שדנים על הדין-והחשבון מדברים על כל הענינים, וכפי שיש לשער, ידברו בוכוח על כל שאר הענינים על הועד-הפועל. וזהו דבר נחוץ. מתכונתו של סדר-היום תראו, כי יש לנו למצער הרגשה, אם לא הכרה ברורה, שכבר יש לתנועתנו צֹרך בתקונים, וזה יתגלה לנו ביותר, בבואנו לדון על שאלת “ההסתדרות”. אז תהיה השעה היותר מוכשרת בשביל הועד-הפועל, שיתחיל, השיגו את אישור הדין-וחשבון שלו, במלחמת-תנופה מתוך אניתו הבטוחה.

בכדי שתמלאנה הדרישות לחזוק תנועתנו, יותר מאשר הן מוצאות להן בטוי, עלינו לחזור אל שרשי הדברים, וזאת תהיה תעודת וכוחנו על שאלת ההסתדרות. חושב אני, כי זה יהיה המקום היותר נאות לדבר על שאלות באותו הריב שברומניה, ולא רק לדבר בלבד, אלא גם לגדור גדר לעתיד, שלא יהיה עוד מקום לדברי ריבות כאלה.

מר ד"ר ראפופורט הביע תביעות ותלונות בנוגע לבתי-הספר, ומגרעות שמצא בהודעות הועד-הפועל. בנוגע לבתי-הספר הנני מראה על סעיף אחד בסדר היום, כי מלאנו, כמובן, את החובה, שהטיל עלינו הקונגרס הקודם בנוגע לתמיכת כמה בתי-ספר ביפו. יתר על זה, צריך שיחליט מקֹדם הקונגרס ויתן לנו פקודה שנמלאנה. יודעים אתם, כי בענין זה יש מקום לחלוקי דעות הרבה, וממנו אנו מגיעים לתוך תוכו של ענין המכונה שאלת- הקולטורה, שאין לי שום סבה לטפל בה עתה.

מר אברהמזון וגם מר ריכנטאל דברו על ההסתדרות הלקויה שבאונגריה. הרשוני להעיר, כי למן הקונגרס הראשון היה לנו באונגריה חבר אחד לועד-הפועל, מר ד"ר רוגאי, כי תמכנו כמה פעמים בעתונים ציוניים באונגריה וכי נסענו, האדריכל מרמורק ואני, לבודאפסט ונסינו לפעול דבר-מה בעד הציונות בארץ ההיא, אולם לפי נסיונותי דעתי שונה מדעתו של מר ריכנטאל בנוגע לעתידותיה של הציונות באונגריה. בודאי נשמח מאד, אם יצדק הוא ולא אני. אולם כסבורני, שאין זו מחובתו של הועד הפועל הגדול או המצומצם לברא באונגריה או באיזה מקום שהוא “ציונות” בדרך מלאכותי. מונח הוא בטבעה של תנועתנו, כי תפרֹצנה השאיפות בכל מקום ותודענה מאליהן. ואחרי כן, כשהן קימות ומבקשות להספח אל התנועה הכללית, אנו שמחים, כמובן, ותומכים בכל דבר הנראה, כי עלול הוא כבר להתקים. אבל אם באנו לעשות נסיונות ולברא תנועה בדרך מלאכותי, הרי זה היה ספורט, שעליו אין אנו רשאים להוציא את האמצעים של הועד הפועל.

מר ויצמן מתפלא על שלא מצא את הצללים בדין-וחשבון שלנו. הנני חושב, כי את הצללים מחויב לגלות הקונגרס, כלומר, האופוזיציה שבקונגרס. עליה להעיר אותנו על מה שאיננו טוב. אבל מאתנו לא תוכלו לדרוש, כי נהיה אופוזיציוניים יותר מן האופוזיציה עצמה. כמובן תתקבלנה ההצעות, שעוד לא היתה לנו ההזדמנות להכירן, בתשומת-לב כך גדולה ותמלאנה במדה כך גדולה כמו שעמל הועד-הפועל במשך שנות עבודתו לעשות בכל החלטות הקונגרס. ואני חושב, כי בהיות נחת-רוח שוררת במדה ידועה בקונגרס, הוא מפני זה, שאתם יודעים, כי עמלים אנו תמיד להוציא ככל האפשר לפעולה כל מה שאתם דורשים פה מדי שנה בשנה.

מר ברגר לא מצא בדין-וחשבון של הועד-הפועל כלום מפעולתו בתור ועד-מפקח. חושב אני, כי במדה שהדבר נוגע לדין-וחשבון תהיה בסעיף הבא על סדר-היום, בוכוח על “אוצר התישבות היהודים”, הזדמנות בקונגרס לשאול שאלות את הועד-הפועל, שהנהו גם הועד-המפקח. לתת דו“ח ע”ד ההנהלה אין הועד-הפועל מחויב, מטעם פשוט, מפני שהוא איננו מוסד להנהלת הבנק. מה שיש לועד-הפועל לעשות באוצר-ההתישבות בתור הועד-המפקח, הוא לאמר: “לאו”, כשעומד להעשות דבר המתנגד לתעודתו של המוסד. ובכן יכולים אתם רק לשאול אותנו, אם אמרנו תמיד “לאו” למועד הנכון, במקרה שתמצאו, כי נעשה איזה דבר, שצריך היה לאמר עליו “לאו”. על פעולתנו בתור ועד-מפקח אין לנו אפוא עתה שום הזדמנות לדבר, חוץ מזה שנוכחנו, כי הבאנק מתנהל במישרים, כי מפקחים אנו, שיהיה הכסף אשר באוצר מונח בשטרות היותר בטוחים, וכי אין אנו ועד-מפקח רק על פי השם בלבד, אלא שאנו מבטיחים לעצמנו את ההשגחה התדירית – גם אז, כשיש סכנה לבא לידי סכסוכים קטנים. זה הוא מה שיש לי להגיד על דבר פעולת הועד-הפועל בתור ועד-מפקח.

לבסוף דבר מר וורטסמאן על אודות קביעת משכורת לחברי הועד-הפועל. כידוע לכם הוצעה הצעה זו, הנכונה בעיקרה, כבר לפני אחד מן הקונגרסים שקדמו, כלומר ההצעה, שיתנו משכרת לועד-הפועל; אבל הועד-הפועל עומד גם היום על נקודת השקפתו, שעמד עליה אז, מסופקני, אם מתאים הוא עם אֹפן התפתחותה של תנועתנו, ואתם הואילו להניח לה את אפיה זה ככל האפשרי לארך-ימים. אקוה, כי יבא יום – אני אומר: אקוה כי יבא יום – והועד-הפועל שלכם, או כמו שתקראו לו אז, יסכים לקבל משכרת מן הקונגרס, ואני אשמח מאד, אם יבא הרגע הזה; אבל גם זאת אוכל לאמר לכם, כי אז בודאי לא אֶמָנה אני בין חברי הועד-הפועל. אולם בה בעת, שהועד-הפועל, גם כן מפני נמוקים עקריים, דוחה בתודה את ההצעה בדבר המשכֹרת, ובה בעת שאני מבקש מאת מר וורטסמאן לחזור מהצעתו, שאין לה, כמדומני, אחרי גלוי-דעתי שום תקוה להתקבל בקונגרס, – הנני מצד שני להוט אחרי הממון בשביל הועד-הפועל, ואני מבקש מכם בכל תוקף להספיק לו כסף הרבה, על כל פנים בשביל אותן המטרות, שאתם קובעים לו ע"י הועדים הארציים או הועד-הפועל הגדול, כלומר לחזוקה ולשכלולה של תנועתנו, ואתם תקבלו דין-וחשבון על הכסף שהוצא. ובבקשה זו, שיש לה ערך מ עשי, רוצה אני לחתום את דברי.שלחו לועד-הפועל כסף יותר ויותר, כדי שיוכל לפעול יותר ויותר בעד הרעיון וכדי שתתחזק ותתפתח תנועתנו יותר ויותר. ושלחו אותו לתכלית זו; לא שיקמצו בו כמו בתכליות אחריות, שגם עליהן נעורר את תשומת-לבכם, לא לשם כנוס, אלא לשם פזור, הבא להפרות את הקרקע, שעליה אנחנו צריכים לעבוד.

ביום א' בישיבת הלילה.

אחרי הרצאת מונטיפיורי על הבאנק הקולוניאלי נשאלו שאלות והוצעו הצעות מצד צירים שונים; אחדים דרשו לעבור עליהן אל סדר-היום.

הרצל: הנני חושב כי במשא-ומתן זה שהתחלנו בו יש הזדמנות לצירים לשאול שאלות, שעליהן ישיב ראש הדירקטוריון או והועד-המפקח. בנוגע להנהלת העסקים של הבאנק הקולוניאלי, הנה כבר נמסר לדפוס הדין-וחשבון של הדירקטוריון, כמובן עם חשבון ההכנסות וההוצאות. מכיר אני אותו, והצירים יכירוהו באספה הכללית של הבאנק, שתהיה ביום 30 לח“ז. אולם, כמובן, אין פה מעצור להציע שאלות ולענות עליהן בדיוק באותו המובן, שהשואלים דורשים זאת. אבל הן לא יעלה על דעתכם, כי עלינו לקרוא פה עתה את הדין-וחשבון של האספה הכללית. הן לא לדחות איזה שאלה אנו מתכוונים, או לבלי תת להאריך באיזה ענין כפי הדרוש. נחוץ רק שינסחו הצירים היחידים את השאלות באֹפן, שהם דורשים תשובות עליהן, אני חושב את הוכוח ע”ד הבאנק הקולוניאלי לוכוח פוליטי, בעת שהנהלת העסקים הוא ענין לאספה הכללית.

מונחה לפנינו קודם כל הצעת ד"ר ברוק, לעבור על כל ההצעות אל סדר-היום. זוהי בכל אפן ההצעה היותר מקיפה. ועתה הרשוני להציע הצעה אחת ולברר יחד עם זה דבר אחר. אולי טוב להתחיל בברור הדבר. שאלו, איזו ההצעה, שהציע הועד-הפועל או הועד-המפקח על דבר הבאנק הקולוניאלי. התשובה קצרה: עלינו להשגיח כי יתכלכל ויתנהל הבאנק על פי התקנות ובשביל התכליות שבתקנות. בנדון זה אין שום חדוש. דבר חדש היה זה, לו אמרנו: רוצים אנו להשתמש באמצעי הבאנק לתכליות אחרות, אבל זאת אין אנו חפצים. הבאנק ישמש ככל האפשר לאותן התכליות שבשבילן נוצר. מה שאמרתי להציע הוא: בין הנואמים שנרשמו יש אולי יש מי שרוצה להציע הצעה או לשאול שאלה. הנני מציע להבדיל בין השואלים ובין המציעים. חושב אני, כי עלינו לשמוע קדם כל את השאלות, מפני שהן נותנות לועד-המפקח מקום להשיב. אפשר שתגרור אחריה שאלה אחת עוד שאלה אחרת. וכן נוכל לדון על כל הפרטים הדורשים ברור. אחרי השאלות נעבור אל ההצעות. (כלפי הד"ר פרבשטיין שהציע הצעתו) הועילה הואילה לערוך את הצעתך בכתב, כמו שעושים יתר הצירים. דבר אחד אינני מבין. באום הפתיחה, שנשאתי היום – או יש לאמר: אתמול? – הלא בררתי באריכות את יחסו של הועד-הפועל אל הבאנק הקולוניאלי. צריך הייתי לחזור ולקרֹא לפניכם את הדברים ההם, אם רוצים אתם לשמוע מה שהועד-הפועל אומר לתקן בנוגע להנהלת הבאנק הקולוניאלי. אם רוצים אתם אפוא לשמוע פעם שניה את הפרק הפרוזאי, אז אקרא אותו. עצם תכנו הוא, כי דואגים אנחנו ודאגנו מראש, שתהיה הנהלת העסקים בכספים, שנאספו באֹפן כזה, נכונה ובטוחה, ומוטב שיתנהלו עסקי הבאנק בזהירות יותר מאשר בפזיזות. אלה הם היסודות, שאנו יכולים להודיעכם בשם הועד-המפקח. אם רוצים אתם לשאול על דבר פרטים מיוחדים, הואילו לשאול. דבר זה הן לא אוכל להגיד עשר פעמים, מאחר שנתברר בזה בדיוק גמור יחסו של הועד-המפקח אל הבאנק.

רק שאלה אחת מונחת עתה לפנינו. מר מנדלבאום שואל: מה בדעתה של מועצת ההנהלה לעשות, כדי שתמכרנה יתר המניות? לדבר הזה יש אפי של תעמולה ונקשר הוא עם כל מהלכה של תנועתנו. אפשר שמועצת ההנהלה או אחד מחברי הדירקטוריון יוכלו לברר בנידון זה מה שאתם דורשים לדעת. אפשר שתבאנה הצעות מתוך האספה, ו כן יכול המשא-והמתן להביא איזה תועלת, אבל ידוע הוא, כי הבאנק לא עשה עד היום עסקים אלא הניח את כספו בשטרות היותר בטוחים במוסדות הכי טובים, קנה שטרות אנגליים, והכספים שנשארו הפקיד בבתי-אוצר, שבטחונם נעלה על כל ספק. אם רוצים אתם להשפיע, שיֵעָשו עסקים ואי-אלו עסקים יֵעָשו, הנני מבקש לעשות זאת מעל הבימה זו ולהכנס במשא-ומתן, אם תחשבו זה לדבר מועיל. יותר לא נוכל לברר בענין זה. (אחרי שדברו עוד נואמים אחדים) הצעת מר ראפופורט מקיפה, לדעתי, באֹפן היותר טוב את כל השאלות שנשאלו פה. את הצעתו יכולים להבין גם בתור שאלה: האם צריך הועד-הפועל להשתדל בדבר, שיתחילו תכף בעבודת הבאנק הקולוניאלי? זאת היא שאלה. עליה הן גלינו את דעתנו כמה פעמים על ידי החלטותינו. ביחוד היתה ישיבה של הועד-המפקח הגדול בווינא, ובה החליטו,כי לעת-עתה ישלטו ברכושו של הבאנק כאשר עד עתה, כלומר, שלא יעשו בו שום עסק; ואת זאת חשב הועד המפקח לחובתו עד עתה. אם יתן הקונגרס לועד-הפועל והמפקח העומד להמנות פקודה אחרת, אז ימלא אותה, או לא יקבל את השרות. ולפיכך חושב אני, כי על הקונגרס לגלות בזה את דעתו וכי נכנס אולי במשא-ומתן, אם יש לדרוש מאת ההנהלה, שתתחיל תכף בעסקים או לא. זה הוא, לדעתי, פרט, שעליו אפשר לדון. בנוגע להצעתו השניה של ד"ר ראפופורט, יכול אני להודיעכם כי עוסקים עתה בכבד-ראש בקביעת תכנית. עליה להיות, כמובן, מוקפת בהבטחות שונות ולהתאים עם התנאים המיוחדים, שאתם אנו צריכים להתחשב. אולם, לדעתי, יספיק, אם בנוגע לפרט השני יחליט הקונגרס, בתור ריזולוציה הדורשת מאת הועד-המפקח לדאוג לכך, שיצא הדבר לפעולה במהירות האפשרית, זה היה רמז מספיק להוציא לפעולה בזהירות ובמתינות את דרישות הקונגרס.

היתה הצעה שיפתחו סניפים לבאנק ברוסיה; הציר מוצקין התנגד לזה והודיע, כי אגודות של פועלים במינסק החליטו לדרוש, שלא יעשה הבאנק לע"ע שום עסקים.

הרצל: הנני חושב, כי בזה הביעו הפועלים לא רק את דעת את דעת עצמם בלבד, אלא דעת המונים רבים מבני עמנו. הם לא חפצו פשוט להביט על הדבר מנקודת-ההשקפה, כי אפשר לעשות בו תעמולה, אמנם אין לכחד, כי לשם המוסד “באנק קולוניאלי יהודי” יש כח מושך ברוסיה; אולם אי אפשר, שיהיה שם מוסד-ראשי בלבד, שהרי צריכים ליסד לו גם סניפים ולהוציא כסף על הסניפים האלה. וזאת אין אנו רשאים לעשות בשום אֹפן. אם נשתמש בכספים לתכלית זו ברוסיה בלבד, יהיה זה מעשה העומד בנגוד גמור אל הרעיון הלאומי; כי הבאנק, אף אם ברובו נוסד על ידי ציונים ברוסיה, נוסד גם על ידי ציונים אחרים אשר בכל ארצות התבל, ועליו לשמש רק לתכליות ציוניות. אם חפץ הבאנק לרכוש לו אוהבים ולהחזיק בעקר שקבעתי, שלא יעשה לעת-עתה שום עסקים עד שיגדל הונו, עליו לעשות קדם כל דבר אחד – וזה לא רק בשביל יהודי רוסיה בלבד; עליו לבצע את הרעיון, שעליו דנים זה כמה שנים בכל האגודות ושכל הציונים מודים בו, אלא שלא יכול להתגשם עד עתה, כלומר, לשלוח חבורת-מומחים לארץ-ישראל, אשר תכין ותאסוף את החמר הדרוש, שיוכל להועיל להכרת הארץ ולתעמולה בעד הרעיון הציוני. הן לא נחוץ הוא, כי יספיק הבאנק לכתחלה את כל האמצעים הדרושים לתכלית זו, אבל יכול הוא להשתתף בדבר. אי אפשר לו שיעשה אחרת; מכיון שחפץ הוא לפעול שם, צריך הוא להכין את החמר לפעולתו. הצעד השני, שאתם יכולים לעשות, הוא: להשתתף במפעל הגדול, שהוא חוב קדוש לנו: להחזיק בידי הפועלים הנמצאים כבר בארץ-ישראל. לעומת זה יש להמנע לגמרי מכל עבודה מיוחדת בארצות אחרות.

ועוד לי להודיעכם הצעה זו, שחתמו עליה ל"א צירים: "הצירים החתומים מטה מבקשים מאת הקונגרס, להחליט בנוגע לתקנות הבאנק את ההחלטות האלה:

א) לכל בעל-מניות תהיה רק דעה אחת, מבלי שים-לב אל מספר מניותיו.

ב) מבלי שים-לב למניות שיש לו, יוכל כל איש להמנות למנהל הבאנק.

ג) מניות-המיסדים צריכות להשאר ברשותם של כל חברי הועד-הפועל, ועל פי התקנות לא תוכלנה להנתן במתנה לשום איש.

הבאנק נוסד בשם העם היהודי. 137,000 בעלי המניות הם 137,000 אנשים יחידים, ובזה מצטינת תכונתו העקרית של הבאנק. ולפיכך יכולים הם לדרוש, שיהיה לכלם משפט אחד ולבלתי יגרע חלקו של בעל-מניות אחד מרעהו. אולם על פי התקנות יש לבעל מניות הרבה זכות גדולה מזו שיש לבעל מניה אחת, וזה אינו מתאים עם ההכרה העממית היהודית וגם עם תעודות הבאנק וכבודו. ועל כן אנו צריכים לשנות את תקנות הבאנק בפרט זה.

אין אנו מבינים גם כן, מדוע יוכל להמנות למנהל רק מי שיש לו 500 מניות. אפשר מאד, שימצאו אנשים, שאינם יכולים לקנות 500 מניות, ובכל זאת יהיו מוכשרים לשרות זו. אינני מבין, למה זה תהינה ידינו אסורות בנידון זה. הועד-המפקח, המורשה מאתנו להכריע זאת, הוא אמנם ישגיח מעצמו, שיבחרו למנהלים רק אנשים, שאינם יכולים להביא את הבאנק שלנו בסכנה. אבל אינני מבין, למה לנו תקנה כזו בתכניתנו, ובפרט כשהיא לא רק מתנגדת לעקרנו, שהציונות מכירה בהם, אלא גם שמה מעצור גדול על דרך תנועתנו, כי לרגל תקנות כאלה יש להבנק בבחינות הרבה אפי של שלטון בעלי-ההון, אשר לא רק מחויבים אנו להרחיקו, אלא גם מיותר הוא לגמרי.

בנוגע למניות-המיסדים היתה לנו לפני שתי שנים מלחמה-שנחשבה למעשה שערוריה, והודות למעשה זה אנו נמצאים היום במצב כזה, שהאדונים ההם וִתְּרו על מניות-המיסדים, ואין בינינו עוד עתה שום משפט של בכורה. אולם רוצים אנו להיות בטוחים מהיום והלאה, כי משפטי- בכורה כאלה לא יהיו עוד. אפשר שיבוא יום והועד-המפקח יתן ברגע של התלהבות או לרגל איזה סבה של תועלת מניות כאלה במתנה, אף אם אפשר הדבר, שיתחרט אחרי כן במסתרים. הנני מעיר, כי כבר עתה אולי היו חברי הועד-המפקח מתחרטים, לו נתנו אז את שבע המניות במתנה, מפני שאחדים מן האדונים ההם סלקו ידם לגמרי מן הבאנק שלנו.

אמנם יודע אני, כי הרגשות כאלה אינן עתה לא בקרב הועד-המפקח ולא בשום מקום אחר, אבל רוצים אנו ליצור ערובות בטוחות, שיתקים הבאנק בתור בית-אוצר לאומי. אם נסיר כמה תקנות כאלה, יהיה זה גלוי-דעת חשוב מאד בשביל תעמולתנו. אבל גם מנקודת-המצב המעשית תביאו בזה לציונות תועלת יותר גדולה מכפי שאתם יכולים לשער בעצמכם על פי התקנות של עכשו. ועל כן אני מבקש מכם: בטחו לגמרי את הסעיפים האלה, אל תדחו את הדבר מקונגרס לקונגרס. אלמלא ידעתם את המלחמות שהיו לנו בכמה אספות בנוגע לתקנות האלה של הבאנק, כי אז הואלתם בעצמכם למחוק את התקנות האלה. אם לא תעשו זאת בשביל העקר שלנו – עשו למען התועלת שבדבר.

ביום ג', לפני הצהרים.

הרצאת הרצל על דבר ההסתדרות.

הננו נכנסים עתה לוכוח חשוב ביותר, ובתור מרציא שנועד מאת הועד-הפועל לשאלה זו, לא אשא עתה נאום, בקבעי לעצמי זמן-הדיבור כי אם אתאר בקוים קצרים את הענין אשר לפנינו, ואחרי כן ארשה לי לחוות דעתי על ההצעות היחידות בסוף דברי.

התהוות תנועתנו ידועה לכם במדה, שאין מן הצורך להגיד עליה אף מלה אחת. בכל הענינים היה עלינו ליצור מצב חדש. בשום דבר לא היו לנו דוגמאות, בשום דבר לא ידענו, איך מתנהגים בפעם הראשונה, כשרוצים לתת לרעיון כרעיוננו את צורתו הנכונה. ולפיכך עשינו כמה שגיאות של ילדות, ועלינו לתת אפוא חשבון לעצמנו ולדאוג לתקונן.

עקר הדבר, שאנו עוסקים בו, הוא – להבטיח את ישרת ההנהגה, שנוכל לסמוך עליה. לקונגרס הזה יהיה רק אז יפוי-כח שלם וראוי לכבוד, אם תהיה התהוותו כפי האפשר טובה – אינני אומר שלמה כל צרכה, מפני שאין, כנודע, דברים שלמים – כפי האפשר ישרה, ועלינו יהיה לשאול את עצמנו, איזוהי הדרך היותר טובה להגיע לכך, שיהיה המוסד-המורשה לכלי מבטא נאמן לרצונם של היהודים המפוזרים בכל ארצות התבל.

עלינו לתת קֹדם כל חשבון לעצמנו, כי במדה שיתרבו הענינים מסביב לתנועתנו יוכל להתעורר גם בלב אנשים, שאינם, כביכול, בעלי חלומות במדת כך מרובה או אנשים בעלי מעשה, הרצון להבטיח להם באמצעות הקונגרס, כלומר על ידי הבחירות לקונגרס, את ההשפעה על הקנינים שעלה בידינו ליצור אותם בעבודה הקשה בשנים האחרונות.

יודעים אתם, כי מן הקונגרס יוצאה השפעה על ידי המורשים הנבחרים על המוסד הכספי וגם על ידי בחירת הועד-הפועל על הנהלתה ושמירתה של הקרן הקימת לישראל, שהנחנו לה היום אבן-פנה במקום, שבודאי לא יהיה למרות רצונם של מתנגדנו החרדים. וזאת היא חובה חשובה מאד לגדור גדר לעתיד, שלא ידחקו אנשים, שציונותם חדשה מקרוב באה על ידי סיבות של תועלת, לתוך הקונגרס נגד רצונו האמתי של העם הציוני.

עלינו אפוא להשתדל, כדי להשיג זאת, לחזור אל שרשי הרשאתנו, לשכלל את התא-היסודי, את האגודות הראשונות, שמהן נבנתה הסתדרותנו בהדרגה לאט לאט, באפן שתהיה הרשאת הצירים ישרה ואמתית. זאת היא נקודה ההשקפה היסודית בשביל השינויים, שיש לעשות בהסתדרותנו.

לתכלית זו נחוץ יהיה ליסד בעוד מועד ועד-מְאַשֵר, אשר לא יעבוד בחפזון בימי הקונגרס, כי אם יהיה לו פנאי למדי ויוכל לבחון כראוי את אמצעי הבחירות כמו שהיו, זאת אומרת, לתת לועד ההוא בקונגרס הזה את כח-ההרשאה, למען אשר יוכל לבחון את תעודת-הבחירות לפני הקונגרס הבא.

מתוך הבחירות האלה יוצא הקונגרס, ומתוך הקונגרס – הועד-הפועל. יחסו של הועד-הפועל אל הועדים הארציים גם הוא עוד לא הובהר למדי עד עתה. מצד אחד יִחְסו לנו סמכות במדה גדולה ומצד שני במדה זעומה. כל זה מובן הוא, כי כמו שגופו של התינוק רופס, כך גם אצלנו עוד אין פרקי האברים חזקים כל צרכם, ואי אפשר שיהיו חזקים. אולם נחוץ יהיה, כי נברר ונלבן את היחס הזה לא רק בשביל הועד-הפועל אלא גם בשביל הועדים הארציים, וכי נקבע בהחלט מן המקום הזה את המשא-והמתן עם הארצות היחידות וגם את היחס בין האגודות שבכל אחת מן הארצות יש לנו מקומות לעבודה, שבהן שוררת אחדות גמורה, ובמקומות שאין בהן אחדות זו, והנה כפעם בפעם, כשנוסדות, למשל, אגודות חדשות, או כשנפרדות אגודות ישנות מעל המרכז שבארצן, שבה ומתעוררת השאלה אם יכולות האגודות ההן לבא במשא-ומתן ישר עם המרכז או עם הועד-הפועל, או לא. נוטים אנו מאד לדעה, שאין לדרוש משא-ומתן כזה, מפני שבלעדי זאת יש לנו עבודה רבה. אם תדרשו זאת, נציע לפניכם את מספר המכתבים הנכנסים ויוצאים, וראיתם, כי דרכו של הועד-הפועל בווינא איננא סוגה בשושנים.

אולם נמצאים אנו במצב קשה לא מעט, ביחוד, כשמתנדבים לשלוח לנו כסף, כשאיזה אגודה נדיבית באמריקה, אנגליה או רומניה לא רק מודיעה אותנו, אלא גם שולחת לנו תיכף את ההמחאה. הלא תבינו, כי לפעמים יכבד ממנו להקשיח לבנו ולעשותו למערת-פריצים ולהחזיר את הכסף כלעומת שבא, מפני שאיננו קנינו של הועד-הפועל אלא של התנועה, הזקוקה לו מאד. אם לא נקבל אותו אפשר שנקפח את התנועה, ואם נקבל אותו אולי נפגע בכבודו של המרכז, שממנו נפרדה האגודה, או שאיננה רוצה להספח אליו. ומכיון שלא היה עד עתה שום סעיף בתקנותינו בנדון זה, היה לנו להחליף הרבה מכתבים של פיוס והצטדקות ועל ידי זה לא נתמעטה עבודתנו.

נחוץ היה אפוא לדאוג מראש לדברי-ריבות ומכשולים כאלה בשתַּיִם. ראשית בזה, שימנה בית-דין קבוע לכל דברי ריב העתידים לבֹא, בית-דין, אשר לא יעסוק כהועד-הפועל בהנהגת הענינים, אלא יחרץ משפטו בכל מקרה ומקרה, מה לעשות וממה לחדֹל, וכמובן יהיו כל הרוצים להשאר בהסתדרותנו מחויבים לקבל עליהם את גזר-דינו של בית-דין זה.

שנית, אם תוסדנה אגודות חדשות כאלה, אשר לרגל סבות מקומיות ולרגל תועליות שונות תהיינה חזקות ומוכשרות במדה, שתוכלנה להסתדר בפני עצמן, אז יהיה עלינו לבקש אמצעים, שבהם אפשר יהיה להחזיק מעמדן של אגודות כאלה בתנועתנו ולהעמידן במדה ידועה ברשות עצמן.כמו שהיה נהוג בחֹק הרומי, המכונה peculium. שעל פיו יכל היה הבן, למרות היותו עוד ברשות אביו, להיות בכמה דברים אדון לעצמו, כך יהיה אצלנו במקרים שיזדמנו להכשיר אגודות כאלה לעבודה, אחרי שבפועל עמדו ברשות עצמן, ואז תהיה חובתנו לעשות את הדבר לאפשר, כי תשארנה בהסתדרותנו הכללית; ובנדון זה חפצים היינו להציע, כי תנתן הרשות למספר ידוע של אגודות להתכונן בתור פידירציה. ואז תבטל מאליה המכשלה שהיתה לנו עד עתה בזה, שאגודות בודדות מחליטות, אולי בצדק ואולי שלא בצדק, כי ההסתדרות שברצן אינה מתאימה עם הדרישות והתנאים הכלליים, וכי דורשת כי יכריע הועד-הפועל. על פי הרֹב אי אפשר לנו לעשות זאת; על פי הרֹב יש לנו פה עסק עם אנשים, שמתחלת תנועתנו היו משתתפים עמנו בעבודה וביצירה. הן לא נוכל להביע אי-אמון לאנשים כאלה אך ורק על פי ההחלטה של איזו אגודה באמריקה או ברומניה. אולם בהיות אגודה כזאת חזקה למדי ומספר חבריה גדול במדה מספיקה, אז הוכיחה בזה על צדקתה לדרוש, שתהיה לה השות לכלכל עניניה ולהתנהג במדה ידועה על דעת עצמה.

הצעתי היא אפוא, כי בארץ, שיש בה פידירציה או הסתדרות ארצית – בדבר השם המחלט נבֹא אחרי-כן לידי הסכם עם הועד להסתדרות – תהיה הרשות גם לאגודות חדשות או אגודות נפרדות, שמספרן יגיע לפחות עד חמשים, להתכונן בתור פידירציה ולהקרא בשם “השניה”, או באיזה שם אחר שתקבע לעצמה, וחבר הועד-הפועל שבארץ ההיא יבֹא במשא-ומתן גם עם הפידירציה הזאת, כמו שהסכין עם הראשונה הקימת מכבר.

זה הוא מה שמצאנו; אולי ימצא הקונגרס דרך יותר מתאימה אל התכלית. אלה הן שאלות, שבהן אין אנו עומדים על דעתנו, אלא התועלת והצֹרך מכריעים עליהן.

בּסַכְּמִי לעת עתה את הערותי אלה, חפץ אני רק להגיד לכם, איך אני מתאר לי את ציורה של הסתדרותנו לעתיד. אני מתאר לי את ההסתדרות הזאת בשני פנים. ההסתדרות האחת, הכללית, המיוסדת על השקל ותכליתה היא הקונגרס, משמשת לבחירת הועד-הפועל הגדול ולהנהגת על עניני הציונות. השניה היא זו, שצריכה – כאשר הטעמנו תמיד – כדבר מובן מאליו, להתכונן בכל אחת מן הארצות, בהתאם עם תנאי האפשרות והחוקים השוררים בכל אחת מהן. ההסתדרויות הארציות האלה תעמודנה בקשר עם התנועה הכללית על ידי חברי הועד-הפועל שיבחרו פה, ולפיכך יהיה רצוי מאד להקל את הדבר ככל האפשר, מפני שלאשרנו תנועתנו הולכת וגדלה, ועלינו לדאוג לכך, שיספיקו לנו הכחות המצויים, שאינם גדולים מאד.

מוצקין הציע שיהיו הקונגרסים חליפות לשם עבודה ולשם דימונסטרציה, והתנגד להצעה, שעל פיה יוכל להיות חבר לועד-הפועל רק מי ששלם את השקל במשך חמש שנים.

הרצל: לדעתי ותר טוב לענות למר מוצקין תכף, מפני שהוא בכשרונו יוכל לדחוק את הוכוח לאיזה פנה זרה. הנני חושב, כי בהצעתו לקרוא לקונגרסים ציוניים דוגמת “יום הקתּוליקים” הוא ממעט את דמות תנועתנו. אין שום מניעה לקרא לאספות ציוניות כאלה לשם דימונסטרציה לא רק אחת לשתי שנים, כי אם גם בכל שנה, בכל חדש, בכל יום; ויודעים אתם, כי התפרצות ההמונים היא תמיד מצומצמת מאד. יכולים רק למחֹא כפים או לראות ולשתוק, יכולים רק להסכים או להתנגד. אולם אני חושב, כי תנועתנו נמצאה לא רק במצב של צמיחה אלא במצב שלהתבדלות ההולכת ומפתחת זרמים חדשים, ולא יתכן לצמצמה באמצעים הפשוטים של אספות לדימונסטרציה בלבד. אמצעים לדימונסטרציה יש גם בקונגרסים לעבודה, כפי שראינו זה עתה, ומר מוצקין אולי יבֹא לידי סכנה ב“יום ציונים” של דימונצטרציה ממין זה, שיארע לה מה שאירע לקוראיו של הליוגבל ¹. דבר אחד רב-ערך נמצא בהערותיו של מר מוצקין, זאת היא בקרתו להצעת אוסישקין, והנני מרשה לעצמי להעיר, כי מסכים אני בהרבה פרטים עם הערותיו אלה. עומד אני על נקודת-ההשקפה, שלא הטעמתיה כל צרכה בנאום הפתיחה שלי, כי החדש שבהסתדרותנו צריך שיהיה שונה בעקרו מן הישן בזה, שבמקום היציאה מן הכלל אל הפרט – כאשר עד עתה – יתגלה רצון העם בדרך העולה מן הפרט אל הכלל; כי תבנה הסתדרותנו ממטה למעלה ולא על פי פקודת איזה שלטון מרכזי, כמו שהדבר נוהג עד עכשיו. השלטון המרכזי הזה צריך שיעבור מיד ליד לעתים קרובות, אינני מעיז להגיד: בזמן קרוב ככל האפשר. בכל אֹפן מסכים אני לדעת מוצקין, כי עלינו לבנות ממטה למעלה. מה שאמר בנוגע לשוקלים, על זה לא אוכל להכריע עתה. אולם רוצה אני להעיר את תשומת-לבכם על השאלה, אם לא יתכן לבחור את סיעת-הנבחרים הראשונה מתוך מספר יותר גדול של שוקלים. אין את נפשי לקבוע, אם באמת לא נוכל להחליט כבר היום שתבחר סיעת-הנבחרים הראשונה מתוך 200 שוקלים או יותר, לעומת זה חפץ הייתי בכל אֹפן לעמוד על הצעתי שהצעתי בהחלט בשם הקומיסיה, שבה הנני המרצה לשאלות-ההסתדרות. אני לא מרצה של ועד-ההסתדרות אלא של הועד-הפועל הנני, וסבורים אנו, כי עלינו להחזיק בדעתנו, שיש להגביל את הזכות להבחר אל הועד- הפועל ע"י תשלומי השקל במשך חמש שנים. ציר לקונגרס יכול להיות כל מי שנבחר בידי האגודה המקומית, בהיותו הגון ומוכשר לכך. להנהגת התנועה בכללה חושב אני, כי עלינו להגביל את הזכות להבחר במדה ידועה, וההגבלה הזאת מועילה באין ספק לציונות. ההרפתקאות, שעברו על האנשים האלה, ערבים בעדם במדה ידועה, שאינם חושבים להספח אל תנועה המביאה טובת-הנאה. ועוד חושב אני, כי ההגבלה הזאת, חוץ ממה שיש בה ערבות בעד טהרת-המחשבה, יש בה גם תועלת, מפני שבתנועה כבירה הלא מתרבה מיום ליום נחיצותם של כמה נסיונות וידיעות שלמות בהנהגת הענינים. דומה הדבר לאדמיניסטרציה של רכוש גדול. האמינו לי: לקהלותינו, אשר בודאי אינני רוצה לספר בשבחן, יש חוש-ריח ( flair ) בריא, אם מוסרות הן את ההנהגה ליד העשירים. במקרים, שהשרות בקהלה היא על מנת לקבל פרס, לשם עסק טוב, תוכלו לשער, כי מתנגד אני לה. אולם יש בזה גם יסוד של תבונה, כדי לשלוט ברכוש גדול צריכים להכיר בטיב האדמיניסטרציה, נחוץ שילמדו אותה, נחוץ שיהיו מקודם מטפלים בה לצורך עצמם. מי שרגיל לשלוט ברכוש – יודע, איזה חובה של שמירה, איזו שקידה על תנאי-הזמן, אי-אלו תחבולות מסחריות וכיוצא באלה דרושות לזה. בבחינה זו לא בסכלות עושות הקהלות שלנו, אם נותנות שכר לאלה, שעושים עסקים טובים בכהונתם. אל נא תדינו אותי על פי ההיקש הזה כאילו הצעתי, שרק עשירים יבחרו אל הועד-הפועל. רוצה הייתי להגיד רק זאת, כי הנהגת עניני איזו תנועה צריכה למוד מהשלטון ברכוש.

הננו מחויבים כדברי שיינקין, להיות למומחים. היינו כלנו פועלים “שאינם מלומדים” והתחלנו להשתלם בלמודים, והלמוד הזה גם הוא נקנה בעבודת חמש שנים, שכל אחד ואחד צריך לעבוד. יחד עם זה אנו מציעים כי במקרים מיוחדים יוצאים מן הכלל, כשיתגלה בקונגרס או באיזה מקום שהוא בתנועתנו בעל כשרון גאוני, אשר יביא תועלת לתנועתנו, במקרה שכזה יוכל הקונגרס – והוא בודאי ידע תמיד את אשר לפניו – לעבור על מדותיו ולבחור באיש כזה בארבע חמשיות של דעות לחבר הועד-הפועל, אז אמנם אחזיק בדעתי היום בשעת המשא-והמתן על תקנות ההסתדרות, שתהינה מחר לחוק ולא יעבור, וָאֹמַר, כי אין לבחור אל הועד-הפועל רק מי ששלם את השקל במשך חמש שנים. אולם למחר, כשיציע הועד-הקבוע לבחור בזנגויל, לא אקפיד, אם שלם את השקל חמש שנים, כי אם אראה את הדבר כל כך מועיל לתנועתנו, עד כי אסכים בעצמי לבחירת זנגויל. ולפיכך אם יחשוב מי שהוא, כי בזה אנו מתכונים לבנות גדר או להעמיד שלטון של יחידים, הרי זה טועה: יש לנו כבר – אני אומר זאת בכוָנה – לאשרנו בין השוקלים זה חמש שמים אופוזיציה כך בריאה, עד שלא יקשה לנו להנהיג שטה חדשה עם אנשים חדשים מקרב השוקלים של חמש השנים.

הציר טריטש טוען, כי פלשתינה יכולה לקבל רק חלק קטו מן העם היהודי, וכי ציונים חשובים הודו בפיהם, כי אינם חושבים ללכת שמה, וע"כ הוא מציע לשנות את נוסחת הפרוגרמה באפן כזה הציונות שואפת לברא בעד רוב היהודים מקום מושב בטוח בפלשתינה ובמדינות הסמוכות לה.

הרצל: מר טריטש העלה על הבימה באיזה מדה של תמימות את אחת הטענות, שאותה אנו רגילים זה כבר לקרֹא בעתונים המתנגדים לנו, והשתמש בדברי ד"ר פרידימן בברלין, שאמר: אינני יודע, אם חושב מי שהוא לצאת לפלשתינה. יש לאל ידי לבאר לו דבר זה בקצור: כשהוא שואל, אם רוצים אנו לפעול על כל היהודים שיצאו לארץ-ישראל, אני משיבו, כי זה הוא מושג התנועה הציונית, שפגשנו עד עכשו רק בעתונים המבדחים ובאלה העומדים אתם במדרגה אחת – המתנגדים לציונות. היום יש עקר אחד, שהכל בודאי כבר שמעו על אֹדותיו, העקר של חֹפש ההגרה. אין דעתנו קצרה כל כך – מר טריטש יסלח לי, אין אני מתכוון לשום נואם מעל הבימה הזאת – אין אנו קצרי-ראות ובעלי דעה קצרה במדה כזו עד שנדרוש, כי ישַנו בני-אדם את מקום מושבם על פי החלטת הרֹב. צריכים רק לרדת לסוף דעתה של טענה זו. מתי שמעת, כי ידרש הרב מאת המעוט או מאת איזה יחיד, שישנה את מקום מושבו? בטענות כאלה נלחמים נגד התנועה הציונית. אולם בנוגע לשאלה, שיכולים אולי לרכוש חברים לדעתנו, אם נצמצם ונחליש את הפרוגרמה, אם נקשט אותה באֹפן שתהיה ראויה להכנס לטרקלין-הפרדס, כמו לביבר הברלינאי; – כשמביאים לנו דוגמא מן העם היוָני, וכשאומרים לנו לבסוף, כי תהיה לנו תמיכה יותר גדולה, אם נביע את חפצנו בצורה אחרת – על כל אלה יש לי תשובה פשוטה: "בנוגע לשאינם-יהודים המתיחסים לתנועתנו בחבה – והיום נתַּן לנו אות לזכרון עולם בגלוי-דעתו של שלטון העיר בזיל, שאנו מכבדים אותו כל כך – אין שום נחיצות לשנות את טופס הפרוגרמה הזאת, כדי לרכוש את חבתם של אלה, שאינם רוצים בשום אֹפן להשתתף עמנו, ואין אנו מתכונים גם כן בשום אפן לכוף על יהודים מלידה, שאינם רוצים להיות נמנים על העם היהודי, שיספחו אלינו. מחשבה זו רחוקה היא ממנו. מה שאנו חפצים הוא: להודיע שיש עם יהודי, וכל הרוצה יכול להישב עליו, להשתתף עמו, להלחם בעדו; ומי שאינו רוצה לא יתעסק עמו.

אחרי כן דברו עוד צירים אחרים על פרטי הרצאתו של הרצל בדבר ההסתדרות והוא השיב לאחדים, בתתו יתר באור לפרטים ההם; לבסוף סכם דעתו על האגודות הארציות ויחסן אל הועד-הפועל.

עלי להעיר על שגיאה הנמצאת במסקנתו של ד"ר בודינהימר. הנני לעשות זאת בקיצור נמרץ על ידי משל. על מה אנו דנים פה? מצד אחד אנו דנים על תכונתן ומשטרן של ההסתדרויות הארציות. אלה הם גופים אישיים, אישים גדולים של המונים,גדולים או קטנים, מרובים או מועטים; אולם צריך שיהיו מה שהם באמת, לא כלם עשויים בדפוס אחד, אלא מפותחים על ידי החיים עצמם ומבטאה של התנועה הציונית שבאותה ארץ. מצד שני חפצתי בעצמי שנעמוד במשא-ומתן עם האישים האלה, כלומר שיהיו נקשרים עם התנועה. את הקשר הזה קובע הפרט הראשון בסעיף-התקנות שלי: עד כמה שחוקי הארץ מרשים זאת, מחויבות האגודות הציוניות להתחבר ולהיות להסתדרות ארצית.

ההסתדרות הזאת תהיה כהויתה, לפי התהוותה והתפתחותה, מבלי שנגדור בעדה או נשים לפיה מחסום. שנית, ההסתדרות הארצית עומדת תחת השגחתה של חבר הועד-הפועל או של כל חברי הועד-הפועל שבארצה.

מה זו השגחה, ידוע היא לכלכם. ובכן יש לנו הקשר, שאנו צריכים לו. הוכוח נתן אֹמץ בלבי להאמין, כי רק זאת ו לא אחרת עלינו לקבל. בנדון זה חפצתי להראות על הנסיונות, שקניתי לי בעבודה של שנים אחדות, היכולים להיות לכם ערובה, כי דבר זה מתאים באמת עם הצרכים.

אחרי שהחליטו, כי הקונגרס יתאסף אחת לשתי שנים ובשנה שבינתים תהיה ועידה או “קונגרס קטו”, מבאר הרצל לזה האחרון:

לא יתכן, למרות שהשעה מאוחרת מאד, שתצא מלפננו שגה, אי-אפשר יהיה לצמצם את כחם של הקונגרסים הקטנים, כאשר תכנו אותם. אם תעשו כן, אז מוטב שלא יתאספו כלל, כי אז גדול כחו של הועד-הפועל לעשות דבר-מה מכחה של הועידה הקטנה הזאת. כל זמן שהננו הועד-הפועל יכולים אנו להחליט החלטות; ברגע שהננו קונגרס קטן, לא נוכל לעשות כלום. הנני חושב אפוא, כי די יהיה בהחלטה השלילית שהצעתי, אם תאמרו: הועידה אינה יכולה לשנות דבר מהחלטות הקונגרס הגדול, זאת אומרת: אין אנו רשאים לשנות את הפרוגרמה, אסור לנו לשנות את מניות המיסדים, אסור לנו לשנות דבר בועד-המפקח, ברור הוא למדי, מה מובנו של דבר זה. אבל אין לנו להשתמש במבטאים מגוחכים – – – –

הועידה הקטנה הזאת אינה באה אלא לשם חלופי רעיונות. במקרה שיהיה דרוש להחליט החלטות עקריות, יתאסף הקונגרס הגדול, אשר לקרֹא לו יש הזכות לועד-הפועל ברב-דעות פשוט.

ביום הרביעי, לפני הצהרים.

בוכוח ע“ד “הקרן הקימת הלאומית” הציע הד”ר בודינהימר לקבל את תכניתה לפי-שעה.

הרצל: חפצתי רק להעיר אתכם, כי מפחיתים אתם את ערכה של כל התכנית, אם תחשבוה לעראית. מה שיכולים אתם לעשות, אם רוצים אתם שנכונן כבר עתה את הקרן הקימת הלאומית, הוא זה, שתקבלו מה שמציעים ומה שדנו עליו זה זמן הרבה, ויחד עם זה תוכלו לקבוע ו עד בשביל צרכים חדשים שיתהוו, והוא יציע לפני הקונגרס הבא שנויים בנוגע לפרטים מיוחדים. אבל עליכם ליצור דבר קבוע, שאלמלא כן לא יצלח כל המפעל. הנני מוחה נגד המבטא “ארעי”; אם תקבלו את התכנית לפי-שעה, נסתלק לגמרי מן התכנית, והקונגרס יקבל עליו את האחריות, אם ידחה את המפעל הגדול הזה עד לקונגרס הבא. אי-אפשר שתקחו על עצמכם את האחריות בעד המלה “עראי”, מפני שבזה אתם מפחיתים כל ערכו של הענין. צריך שיהיה זה דבר של קבע. אולם יש ביד הקונגרס, שהוא – כמו שנקבע מראש, כמו שאמרתי בנאום-הפתיחה וכמו שמונח הוא באָפיה של התכנית – בעליה של הקרן-הקימת הלאומית לדורות, לעשות אחרי-כן שנויים כפי הצרך. אולם לא לפי החֹק ולא לתועלת היא, לקרא לתכנית כזו ארעית.

אחרי שדברו עוד צירים אחדים הוא הוסיף:

לדעתי יש שטעו בזה, שלא הבינו, כי לקונגרס יהיה השלטון התמידי, והשלטון הזה, שיש לאיזה מוסד-מורשה, מונח – כמובן מאליו – בהחלטות שהוא מחליט. והנה שלא רק שלא גדרנו גדר בפני החלטות לעתיד, אלא גם קבענו אותן בפירוש. ובכן כל הזכויות, שרוצים לזכות בהן את הקונגרס, נכללות מאליהן בתכנית. מה שאנו חפצים הוא, לא לעשות איזה עבודה שאינה עושה פרי על ידי ועדים, עושים או אינם עושים, מתאספים או אינם מתאספים – בנדון זה יש לנו נסיונות הרבה – אלא, אם רוצים אנו לצעוד הלאה, עלינו לבאר עתה דבר של ממש. לתקן אותו תהיה היכלת בידינו, מפני שבאין ספק עוד נשוב להתאסף, ובכח ההרשאה שיש לנו על פי התכנית והתקנות נעשה בו אותם התקונים והשנויים, שימצאו לנחוצים באי-כחו של העם היהודי.

מה שאמרתי עתה, זה הוא באורה של התכנית, שימצא לו מקום בפרוטוקול הסטינוגרפי, והוא לא יניח מקום לטעות לעתיד. עליכם להבין היטב לדברינו. אחרי שעמלנו זה כמה שנים לאַפשר את יסודה של הקרן-הקימת הלאומית הזאת, שהיתה לשיחה בפי הכל, אין אנו רוצים שנפרד עתה מבלי שנברא איזה מפעל.

הציר לוריה דרש, כי ידחה יסוד הקרן-הקימת לשתי שנים, עד שיועצו עם יודעי דת ודין.

הרצל: לפנינו מונחת שאלה, שעליכם לבררה היטב לעצמכם: הנתחיל תכף בעבודה בעד הקרן-הקימת הלאומית, או לא? עליכם להכריע אם יש לדחות את הענין לשתי שנים או לאחר עדן ועדנים. זה יהיה מובנה של ההצעה שאנו נגשים אליה. אולם עד כמה שנוגע דבר אל הערובות החוקיות ו המוסריות לעתיד תמצאו אותנו תמיד – חושב אני, כי כבר הראינו לאן פנינו מועדות – כעוזרים הכי חרוצים, והועד-הפועל יקבל בשמחה הצעה כזו שתצא מלפני הקונגרס, אשר תדרוש להטיל חובה על הועד-הפועל לתקן את התקנון באפן, שהערובות, אשר לדעתנו הן מספיקות אלא שאינן מספיקות לדעת בעלי-השפק, תהיינה משוכללות עד הקונגרס הבא על ידי ועד משפטי בשלמות ובאפן שאין לערער עליו. הצעה כזו יקבל הועד הפועל בשמחה. אנחנו נתחיב להוציאה לפעולה, מפני שנביא תועלת לעניננו, אם יהיה בידינו דבר ממשי.

ועוד עלי להעיר ביחוד על דבר זה: לא יתכן, שינתן פה מקום לטעות, על פי כמה דברים שנשמעו פה, ולחשוב, כי יש הרשות לועד-הפועל לשלוט כרצונו בסכומים הנאספים. הן הסכומים האלה אינם נפקדים בידי הועד-הפועל אל באוצר התישבות היהודים, אשר בכלל אינו רשאי לתת אף פרוטה אחת על יד הועד-הפועל או למי שהוא. לועד-הפועל יש רק החובה לשקוד על הדבר, שיהיו הכספים של הקרן-הקימת הלאומית מונחים במקום הפקדון הזה ושישלטו בהם באפן היותר בטוח. חוץ מזה אין לועד-הפועל שום זכות בהם. בנדון זה נחוץ שתדעו הכל בברור. מה שאמרת עתה הלא ירשם בפרוטקול הסטינוגרפי. זוהי אפוא התחיבות.

ד“ר בדינהימר דרש, כי ימנה ועד של עורכי-דין אשר יעסוק מקֹדם בכל השאלות החוקיות ואח”כ תוכל הקרן-הקימת להתכונן.

הרצל: את הד"ר בודינהימר עלי להשיב. באנגליה יש משל האומר: מנוי של איזה ועד הרי זה האמצעי הכי בטוח, שלא לעשות כלום. מכלל המשל הזה – מה שאומר עתה יראה כיהירות יתרה – חפץ היתי להוציא את הועד-הפועל, שיגע וטרח זה כמה שנים ליצור דבר מה, וכשהוא בא ויצירתו בידו, שמים את מפעלו לאלא. ביחוד אני מעירכם על אחריותכם ואומר, כי אם תעשו את התכנית הזו לעראית, נחזור ממנה, יען כי לא נאבה להיות לשחוק.

נשמעו פה דעות, שיש להן, כביכול, אֹפי של תרומות שליליות, ובזה אתם מביאים הפסד רב לקרן-הקימת הלאומית. את פקפוקיו של ד"ר בודינימר בתור עורך-דין אינני מבין כלל. אינני יודע איך יוכל מי שהוא, כשנותנים על ידו את התכנית הזו – ומניח אני, שכל איש נבון יעיין היטב, על מה הוא נותן – לאמר, כי נתן לתכלית אחרת, אחרי שקרא את התכנית או את התקנות. מי שרוצה יוכל לתת, ושאינו רוצה לא יתן. הן לא נוליך שולל שום איש, ואומרים אנו לכל איש מה שהוא עושה. בכם תלוי הדבר, אם תחפצו לעשות כמעשה פינילופי ולפרום בלילה מה שתפרנו ביום.

אחרי שדברו עוד צירים אחדים בענין זה וד“ר בודינהימר החזיק בדעתו והתנגד ליסוד הקרן-קימת עפ”י התכנית שהוצעה:

מר ד“ר בודינהימר חושש ביחוד, פן יקרו מקרים של חרטה או איזו שאיפה בנוגע לתרומה בשביל הקרן-הקימת הוא מחליט, כי בהשתנות התכנית לאחר איזה זמן, אפשר שאיזה מתנדב או יורשיו יטענו, כי התכלית, שלה התנדבו, אינה זו שנקבעה בתכנית. התשובה על זאת פשוטה מאד: לו חשבנו לרופף את התכנית הזו, לו חשבנו להקטין את ערך התכלית, שבשבילה נאסף הכסף לקרן-הקימת, כי אז מובן היה לי החשש הזה. מה שחפץ הקונגרס ומה שאנו מאַשרים, ומאַשרים בהפץ-לב, הלא הוא ההפך מזה, ועד כמה שאפשר לבטא במספרים או בהתחיבות, שלקחו עליהם מנהלי הקרן-הקימת, הרי זה דומה, כאילו אמרנו לקים שלש או ארבע תחת השתים שהבטחנו. אולם אינני מאמין, כי איש נבון, אשר לא יבקש תואנות, כשיתנו לו ערובות בטוחות שלש או ארבע תחת שתים, יאמר: לא, לתכלית זו לא נתתי. ולו גם יקרו מקרים בודדים כאלה, אין מקום לפקפוקיו של ד”ר בודינהימר; כי גם במקרים כאלה לא נצבע לדין, ויכול אני להראות על מקרה דומה לזה, שכבר קרה בתנועתנו. לא אפרוט את השם, אך אם הרשות בידי לעשות זאת. כשנגשנו ליסד את הבנק הקולוניאלי, היו עורכי-הדין מפקפקים באפן דמה לזה של ד"ר בודינהימר. בשעת החתימה העראית אמרו, כי המתחיבים לחתום על מניות אולי לא יוכלו להיות נתבעים לדין. ואמנם היה מעשה באחד שחתם על 3000 מניות ואחרי מותו לא רצו יורשיו למלא אחרי ההתחיבות ובכן הצדיקו המאורעות את פקפוקיהם של עורכי-הדין הזהירים, ובכל זאת צדקנו אנחנו, הסתפקנו במה שחשבנו בפועל. אמנם לא קבלנו את 3000 המניות, שהיינו יכולים לתבעם בדין, אבל המניות האחרות נאספו, והבנק הקולוניאלי קיָם היום, אף על פי שהיה מי שלא מלא אחרי התחיבותו…

ביום ד', בישיבת הערב.

זנגויל חתם את נאומו בקריאה לערוך בפומבי מחאה נגד יק"א, שאינה ממלאה את חובתה נגד העם היהודי.

הרצל: הנני להודיע את הקונגרס, כי נכון אני לעשות מעשה-אלמות. יכולים אתם כמובן למנוע אותי מעשותו, אבל מרגיש אני בלבי, שמוטב לקונגרס לעשות, או יותר טוב לחדות, כפי שאני מציע לפניכם. בשמעי פעמַים את נאומו של מר זנגויל, נתברר אצלי המחשבה, כי בכל הכבוד שאנו מכבדים אותו, יותר טוב שלא נצביע על הצעתו. יש דברים שיכולים להֵאמר ושאינם הולכים לאבוד גם אז, כשאינם נקשרים עם גלוי-דעת בפומבי. אבל חושב אני, כי הדבר עלול להביא לידי הבנה מועטת, אשר טוב להמנע ממנה לתועלת תנועתנו. ובכן אם אינכם רוצים לשום מכשולים לפני, אדחה את ההחלטה ע"ד הצעת מר זנגויל, למרות מה שדרש אותה בפירוש, ואעבור עליה אל סדר-היום.

בוכוח ע"ד ההכנסות וההוצאות הציע המרציא מרמורק, שתהינה כל האגודות מחויבות לחתום על "העולם. ציר אחד אמר, שאין זה ענין לכאן.

הרצל: להענין המדובר יש שייכות אל הסעיף הזה העוסק בהכנסות עד כמה שאפשר יהיה – אולי – לפי הצעת מרמורק, לבצר עמדות של “העולם”. אם יעלה הדבר הזה, אז – כמובן – נוגעת השאלה הזאת אל הכנסות הקונגרס, מפני ש“העולם” יהיה אז קנינו של הקונגרס. ואם יוסיף “העולם” לגרום הפסד, כי אז יבוא הגרעון על חשבון ההנהלה, כלומר על חשבון הועה“פ. והנה יצאה הצעת מרמורק מן הרעיון, כי אין ספק יש צֹרך לכל האגודות, להסתדרות, לעמוד בקשר מדי שבוע בשבוע עם המרכז, ולא עוד אלא כש”העולם" נקרא מאת כל האגודות, הוא יכול להיות לאמצעי המחבר בין אגודה לאגודה, באֹפן שהאגודות בארגנטינה, באפריקה הדרומית, ברוסיה תוכלנה לבא בקשר זו עם זו על ידי “העולם”. ברגע שיודעים, כי הוא אמצעי מחבר בקרב התנועה הציונית, שהכל מחויבים להחזיק בו, יהיה זה כעין “הלוח השחור”, אשר מעליו נקרא כל מה שנוגע לכלל הצבור. אם לא באה הצעה זו עד היום, הוא משום זה, שהאנשים אשר יסדו וכלכלו את “העולם” חפצו להמנע מכל דבר, שיש לו אֹפי של עסק, חפצו להמנע מזה לרגל מעמדם בתנועה. ברגע שהעתון יהיה שייך אל התנועה, לא יהיה זה עוד ענין של נקית-הדעת, אלא דרישה נבונה, כי העתון יתכלכל על ידי אלה, שבשבילם הוא מטפח את התנועה ובשבילם הוא עובד בכל שבוע. באפן זה יקחו הכּל חלק במלוי-החובות בעד דבר, שיכול להביא בכל שבוע ושבוע תועלת ממשית. בבחינה זו שייכת הצעת מרמורק אל הסעיף הזה. תכן ההצעה הוא: האגודות שבכל התבל מחויבות לחתום לפחות על אכסמפלר אחד של “העולם”. למרכזים הארציים תשלח האדמיניסטרציה של “העולם” מספר אכסמפלרים המתאים למספר אגודותיהם.

בוכוח ע"ד הבאנק הציע מוצקין, שלא ירשו לדבר באספה-הכללית על הבאנק על אֹדות ההחלטות שהחליטו בקונגרס.

הרצל: כדי להשיב על דבריך אלה, מבלי שאהיה השליט היחידי, שאתה מתנגד לו בכל תקף, על לקרא לישיבה את הועד-המפקח, ולבקש מידו כח-הרשאה, או לדרוש ממנו שיחליט, איך להתיחס אל ההצעה, שאתה מציע בכח ההכרח של השעה המאוחרת. אולם עלי להגיד לך, כי בועד-המפקח אתנגד בהחלט לפקודתך, שהרי אז יהיה לכם ועד לעניני-הבאנק שאין לו שום אחריות, שבכל אֹפן התאסף בימים האחרונים הרבה פעמים, גם ועד-מפקח, שעליו מוטלה האחריות כל ימות השנה וגם באספה-הכללית. הועד-המפקח הזה אינו אלא משרתו של הועד לעניני-הבאנק (מוצקין: של הקונגרס!), אבל הועד לעניני הבאנק איננו הקונגרס. הוא נבחר, כדי לחשוך את הקונגרס מוכוחים שלא לצרך. אבל הקונגרס לא וִתֵּר על זכות-ההחלטה שלו לטובת הועד לעניני הבאנק. הקונגרס לא אמר: “אתה, הועד לעניני הבאנק, החלט החלטות”, אלא לועד הזה נתּנה פקודה להכין את הוכוח, ואת הפקודה הזאת אתה מבין, כאילו היה הועד-המפקח מחויב לעשות כזאת וכזאת. פקודה כזו היא מן הנמנעות; גם לו הייתי מסכים עמך בכל דבריך, לא הייתי מקבל אותה, מפני שלא יתכן לברֹא “דוגמא לשעבר” כזו. אולם אינני רוצה גם כן, כי לרגל השעה המאוחרת, המכריחה אותנו להחליט החלטות, יהיה מקום לך חשוב, כי הועד-המפקח פורק ממנו באיזה אפן שהוא את האחריות כלפי הקונגרס, או מסתלק מפקודותיו של הקונגרס; ולפיכך רואה אני בשעה מאוחרת הזו רק אמצעי אחד [לסגור את הישיבה (הע' המתרגם)], ואם לא די בזה, הואילו להצדיק זאת בעיפות של…

ביום ה' לפני הצהרים.

ד"ר פרבשטין הציע בשם צירים אחדים לדרוש מאת מנהל הבאנק להמציא את האמצעים הדרושים להשגת הטשארטר.

הרצל: לדעתי העמיד מר ד“ר פרבשטין, כמו בנאומו הראשון, שנשא בתור המרציא של הועד לעניני הבאנק שנבחר בידכם, את השאלה על הקרקע הנכון, מענינו של הקונגרס הוא לטפל בשאלה, אם הבאנק הקולוניאלי היהודי הוא גם להבא כלי-שמוש כספי לציונות המדינית וכזה צריך להיות, כמו שתארנוהו במודעות וכרוזים שקדמו ליסודו של המוסד הזה, בצדק הראה מר ד”ר פרבשטין על דברי, שאמרתי בקונגרס השלישי. אלמלא עשה זאת הוא – עלי להטעים בזה, עשה זאת מבלי שהעירותיו, ונעים היה לי מאד לראות, כי מצא את המקום ההוא בנאומי – כי אז הייתי מוכרח לעשות זאת בעצמי במשך הקונגרס.

בשביל מוסד כספי, העוסק פה ושם בקנית שטרי-חוב או בעסקי ממונות אחרים, לא היינו, לא אני ולא רֹב חברי, מניעים אף אצבע אחת. כי בענינים כאלה אין לנו שום עסק בחיינו הפרטיים, בזה אין בדעתי בשום אפן לפגוע בכבודם של מוסדות כאלה. אבל כשם שלא כל איש הוא ציר-אמן או פסל או רצען, כך לא יהיה כל איש מומחה לעניני כספים. לא מומחים לעניני כספים אנחנו, ועל כן לא היה לנו שום ענין ליסד מוסד כספי כשהוא לעצמו, וכמו כן אין אנו ציונים מעשיים, כביכול, ציונים לשם קולוניזציה או חבת-ציון, אלא בפירוש בארנו את נקודת מצבנו, כפי שהיא יוצאת מכל גלויי –דעתנו הקודמים, אשר – כמדומה שיש לי הרשות להגיד זאת – ראוים הם להיות נערכים יחד גם אחרי ימים ושנים.

מר ד“ר פרבשטין, אשר לפני ששמעתי את דבריו חשבתיו לנואם מתנגד, הפתיעני הפתעה נעימה, בהזכירו מעצמו את דברי, שהם בפועל עקריים בענין אשר לפנינו. הוא שב אל שֹרש הדבר ויברר, לשם מה נוסד המוסד הזה, שעל צעדיו הראשונים אתם מתעודדים להחליט היום; ובהצעתו שהציע הוא מוציא, בהתאם עם סדר-העבודה וכנהוג במוסד-מורשה, את המסקנות. בעוד שאז נקבעה התכלית, הוא מראה עתה את האמצעים, שעל ידם יגלה הקונגרס את דעתו, אם יש למלא אחרי ההחלטה והדרישות מאז או לא. על ידי זה נברא הקרקע הראשון להצבעה. הנני מסכים אפוא לדעתו של ד”ר כהן-ברנשטין, כי להצעה זו, המבררת ומגדירה את הקרקע, יש לתת משפט הבכורה על כל יתר ההצעות. כשתהיה תוצאת הצבעתכם מונחת לפנינו, אז אפשר יהיה לעסוק בהצעות אחרות.

אחרי הוכוח על הצעת ברנשטון:

עתה עלי להעיר על כמה דברים, ועליכם להרשות גם לי לדבר בענין זה. הוכוח הזה נתברר, לדעתי, במהרה. שמענו את מר אוסישקין שאמר, שלא טוב לברא “דוגמא לשעבר”. בזה, שניסד ברכושו של הבאנק הקרולוניאלי היהודי מוסד-כספי בארץ אחרת, מאשר היתה תעודתו מראש. אחרי שנשמעו נמוקים כאלה, נחוץ שתהיה לי הרשות להחזיר לטהרתן את הפרוגרמה הבזילאית וגם את הפרוגרמה של הבאנק הקולוניאלי היהודי. המוסד הכספי הזה נערך פעמים אין ספור בתור כלי-השמוש הכספי של התנועה, וזה היה לססמא. אלה שהשתמשו בססמא הזה לא נתנו, כנראה, חשבון לעצמם, שאלמלא כן אי אפשר היה שיפתחו בוכוח כזה. אמנם יש מעצורים גדולים בהבנין היוריסטי, ובמעצורים האלה, הנוגעים אל כח- ההרשאה, מטפלת הצעתו של ד"ר פרבשטין. ולא קלה היתה במשך השנים הללו העבודה, שבה השתתפו הרבה מאתנו, ובתוכם מר בנטויץ, לסול את הדרך, שעליה אפשר לחדש דבר כזה, כי תשפיע תנועה כתנועתנו על מוסד שמושבו באנגליה.

יודעים אתם, באיזה דרך שאפנו לזאת: הועד-הפועל היה לועד המפקח, וזה היה על ידי מניות-המיסדים למשפיע על האספה הכללית. בדרך זו, המתאימה עם החֹק; הלכנו אחרי מועצות של יגיעה, שבהן השתתף גם מר לוריה; חושב אני, כי אז לא עלה על לבו לעבור על הצעה בנוגע לטשארטר אל סדר-היום. מר לוריה, זוהי הצעה המיוסדת על דברים, שהביא ד"ר פרבשטין מנאום פתיחתי לקונגרס השלישי בשנת 1899 שבו אמרתי:

“מה יהיה הדבר הזה, שנשיגו? נגיד זאת במלה אחת: טשארטר; אנחנו משתדלים להשיג טשארטר מאת ממשלת טורקיה, רשיון להתישבות תחת מרותו של הוד מלכותו השולטן. ורק אחרי שיהיה בידינו הטשארטר אשר יכיל את כל הערובות של המשפט הציבורי הגלוי, נוכל להתחיל בקולוניזציה מעשית כבירה.במחיר הטשארטר נשתדל להביא לממשלת טורקיה טובות גדולות. אבל דבר זה לא היה יכול ואיננו יכול להעשות בידי הקונגרס, שאין לו כח-הרשאה מצד המשפט הדרוש לכך. למשא-ומתן זה צריך שיוצר פועל מיוחד, וזה הוא אוצר התישבות היהודים”.

פה עלי לקרא הערה אחת, הנמצאת בפרוטוקול הסטינוגרפי: “הבעת רצון סוערת וממושכת ומחיאת-כפי”.

מחיאות-כפים בידים, שלא היו ריקות, היו החתימות על מניות הבאנק הקולוניאלי. הועד-הפועל איננו אישיות משפטית, אף לא הקונגרס, הבאנק הוא מוסד כספי; איך רוצים אתם לעבור על המעצור הזה? אמנם עושה הדבר רשם מעורר שחוק, באותה המקהלה באופירה האיטלקית, היושבת ושרה: הצילו את האציל, הוא נפל המימה". ילך מי שהוא ויאחז בהאציל וימשהו מן המים!

אינני מאמין, כי תעודתנו היא לשבת ולשורר: “הצילו את האציל, הוא נפל המימה”, עלינו ללכת ולמשות את האציל מן המים.

כיצד נעשה זאת? כלום בידינו אנחנו? לא, חלילה לנו, אנו חושבים זאת לסכנה, אין אנו רוצים להיות מטרה לחצי הבקרת הקלה מאד למי שיושב בתיאטרון בדיוטה התחתונה. הנעשה זאת בתקוה, שיסלחו לנו לאחר מעשה? לא, המצב הזה אינו מרחיב את הדעת. כי אחרי שנהלנו עסקיהם של אחרים, אם אחרי שבנינו בית לאיזה איש, יבא האיש ההוא ואמר, גזוזטרא זו או חדר זה לא טוב בעיני – זה הוא מצב, שעל פי השכל אין אנו צריכים עוד להכנס בו, אמנם היו ימים, שבהם הוכרחנו לעשות כן, וגם עשיתי כן; אבל אז לא היו לנו עדין לא קונגרס ולא באנק קולוניאלי, אז עשיתי מעשי על דעת עצמי. הייתי איש שאינו מורשה; המצב הזה איננו עוד היום, גם לא הייתי יכול לעמוד בו לאֹרך ימים. היום כבר נוצרו המוסדות היכולים להחליט החלטות ולתת הרשאות,ועתה הרשוני להזכיר נאום אחר שלי – צר לי מאד, שאני חוזר על דברי פעמים כה הרבה – את נאום הפתיחה לקונגרס הנוכחי. אמרתי, כי חושבים אנחנו את עבודתנו הראשונה לנגמרה, יצרנו את המוסדות שהיו דרושים לנו, יכולים להשתמש בהם ולהתחיל בעבודה.

את עבודתנו, כלומר עבודתי אני, חושב אני לנגמרה, והריני עומד לרשותכם; אולם עוצר אני ברוחי מהביע את משאלותי, שאולי תתעוררנה על יָדי וכוחים כוכוחנה זה. המוסדות קימים היום ובידם לתת הרשאות או לא, יכולים הם לשאוף אל התכלית או לא. אולם מה שאני דורש הוא, שיתבררו ויתלבנו הדברים; מה שאני דורש הוא, שלא יסתתר מוסד אחד מאחורי רעהו, כי לא יאבה שום איש לקבל עליו את האחריות, וכי רק אני לבדי אהיה אחראי, לזה אני מתנגד.

הקונגרס הזה נועד לכך, שיקבל עליו את האחריות ויתננה לאחרים בדרך ההרשאה. אם רוצה הוא- טוב, ואם אינו רוצה – גם כן טוב; בידכם הוא להכריע בדבר זה. יכולים אתם אפוא להביע רצונכם, אם יש לכם איזה רצון, בצורה זו המונחת לפניכם. אחרי שהודיעכם נשיא הדירקטוריון באיזה אֹפן חושבים להספיק את המלוה הדרושה, יכולים אתם להחליט, אם תתנו לועד-הפועל הרשאה לעשות את הדבר בתור ועד-המפקח וללכת הלאה בזה, שיעבוד בשביל השגת הזכיות, לא בשם הקונגרס, שאיננו אישיות משפטית, לא בשם הועד-הפועל, שאינו אישיות משפטוית גם הוא, אלא בשם הבאנק הקולוניאלי היהודי. מזה יוצאות כל המסקנות לא אני ולא חברי נקבל הרשאה על יסוד חשבונות בלתי מוגבלים.

למן הרגע הראשון, מאחר שידענו, כי אובים לנו בפנה זו כדי להכותנו נפש, – למן הרגע הראשון שמנו לב לברורם ולבונם של כל החשבונות, וכן היה, כמובן, גם בענין הזה. אם יוסיף הועד-הפועל לעבוד בשביל הבאנק הקולוניאלי, אז יוציא את הסכומים שעליו להוציא רק על יסוד חשבונות מדויקים; ובדבר החשבון ישא ויתן עם לשכת ההנהלה, כלומר עם הדירקטוריון של הבאנק הקולוניאלי היהודי. ההצעה למנות בכל שנה ועד של חמשה מתוך חברי הקונגרס, אשר ישגיח על הוצאת הסכומים שנתנו להוצאה, אינה ראויה לנו לטפל בה.

יש לכם ועד שבחרתם, הועד-הפועל. בו אתם בוטחים או לא. אם יש לכם בטחון, אל תמנו ועד אחר; מסיבה מעשית אינני מיעץ אתכם לעשות זאת, מפני שבטחונכם בכל ועד הולך ופוחת בו ברגע שמניתם אותו, כפי שנוכחתי בנוגע לועד-הבאנק, רק מסבה המעשית הזו אני מיעץ אתכם לחדול מזה, חוץ ממה שאני לעצמי לא אסכים לדבר כזה, יש לכם ועד-פועל, שמספר חבריו גדול מחמשה; אלה הם אנשים, שאתם בוטחים בהם. אולם אם מפקפקים אתם, עצתי אמונה: בחרו באנשים אחרים!

עתה חושב אני, כי בררתי את הדבר. אני מבקש להצביע ראשונה על הצעת ד"ר פרבשטין, והנני מעיר, כי אין אנו מקבלים את הנוסחה שנתן לה הוא בעצמו: כי אין אנו דורשים מלוה שאיה מוגבלת – אינני יודע מי הוציא את הקול הזה – שתעלה לסכום כל הרכוש של הבאנק הקולוניאלי היהודי. בדברי סכלות כאלה אין לבוא לפני הקונגרס, אם כבר מטפלים בהם העתונים המתנגדים.

אל הסכום, שעליו אנו דנים, כבר הסכים הדירקטוריון. לפרוט את הסכום הזה אני חושב למותר, מפני שיעסקו בו באספה-הכללית. על כל פנים שמעתם מפי מר וולפזון, כי הסכום הזה הוא חלק מן הסכומים האבודים, שבעליהם לא שלמו את מחיר המניות בשלמות, והם מופקדים אצל הבאנק הקולוניאלי לתכליות ציוניות, באֹפן שמן רכושו של בעל-המניות, אשר מלא ת התחייבותו וישלם את מחיר המניות, לא תגרע אף פרוטה אחת.

ביום חמישי, בישיבת הערב.

אחרי שהציע בובר את דרישותיו של ועד-התרבות, התחיל וכוח ארוך בין הצדדים השונים, והרצל דרש, כי בראשונה יוגמר סדר-היום, כלומר, הבחירות, ואח"כ ישובו להתוכח על שאלת התרבות, דעת הכל שוה בה. מוצקין דרש, כי יצביעו על ההצעה בלי וכוח, כדי שיגלה הקונגרס את דעתו, אם צריכים לעסוק בעבודת התרבות.

הרצל: גם אני הייתי מסכים לדעתך; אבל לתועלת הקונגרס והתנועה עלי להתנגד לזאת, שיעשה הדבר על רגל אחת. כדי לגמור את הענין במהרה, לא נוכל להכריע בשאלה זו, אשר לא לחנם נשארה זה ארבע שנים בלי פתרון, על ידי ריזולוציה בדרך זו או אחרת. השאלה היא כך חשובה, עד שאי אפשר להכריע עליה באפן ארעי. היא דורשת משא-ומתן בכל פרטיה, ואם אינך מאמין בזה, אינך מכיר בחשיבות השאלה הזאת, כמו שהיא באמת.

הכרעתי, שנגדה תוכל להגיש לפני הקונגרס, תהיה אפוא, כי בראשונה נבטיח את צרכי קיות תנועתנו. Primum vivere deinde philosophari (החיים קודמים לפילוסופיה). בראשונה עלינו לדעת, שמחר יהיו קימים המוסדות, הנחוצים לנו לקיומנו. להכריע לצד אחת הדעות – אתם לא תעבירו את האדונים האלה על דעתם, והם לא יוכיחו אתכם – אי אפשר להטיל על הקונגרס, ובהחלטות ארעיות, אף אם תביאו אותן לידי נצחון בכל תֹקף ומרץ – ברגע, שאין לנו פנאי לעיין היטב בכל הפרטים – לא תועילו הרבה.

הנני מכריע אפוא, כי נבחר עתה את הועדים, ואחרי כן יחליט הקונגרס, אם נכנס בוכוח על השאלה המכונה שאלת התרבות או על שאלות-ההרמה השונות, שגם להן יש, לפי דעתי, אֹפי של תרבות. לדעתי נקשרות שתי השאלות האלה יחד, וחושב אני כי שאלתו של מוצקין, אם עוסקת הציונות גם בשאלות תרבותיות, כבר מצאו לה תשובה מחיבת על ידי רשימת הענינים בסדר-היום.

אחרי הבחירות שבו להתוכח על שאלות ההרמה והחנוך הלאומי. לפני ההצבעה על כל פרטי ההצעות השונות באר הרצל את השקפתו על השאלות ההן:

שוב כמו שרה בקונגרסים שלנו פעמים כך הרבה, מתעוררת שאלת-התרבות בצורתה הרגילה. רגילים אנו להגיע אליה, אחרי שהיינו מוכרחים לדאג בראשונה לצרכי קיומה של התנועה, במצב זה של עיפות וגרוי, עש שנראה לאחרים, כי זה הוא ענין, שאין ממנו מפלט אלא דרך פתח האולם. לרגל מאורע, שקרה לפני זה בשעת הבחירות לועד-התרבות, מסרתי מודעה למר ד"ר כהן-ברנשטין, אשר חשבתי, כי הספיק כדי להשיב את האדונים אל האולם, ויכולים אתם להיות בטוחים, כי אחרי שחשבנו זאת לתוצאה מחֹסר הבנה, תהיה לנו שיבתם רק לרצון רב. בזה, שאין נותנים להצביע בלי וכוחים על שאלה מסתעפת כל כך ונוגעת לדברים כך הרבה, אין שום סבה לחשוב, כי מזלזלים בכבודה של איזה הצעה. עתה נשוב לעיין בעצם השאלה.

הרשוני לשוב פשוט אל המסורות שלנו, ובזה, כסבורני, אמצא את הדרך הממוצע שבין שתי המפלגות. אלה לא יחשבו לי לרעה בהסמכי על איזה מסורה, ואלה לא יחשבו לי לרעה בהסמכי על מסורה, מפני שחדשה היא, מפני שעברו עליה רק שנים מועטות. הנני מרשה לי להזכירכם מה שאמרתי בקונגרס הראשון במצב דומה לזה. הדבר היה אז, כשעלה – עוד תזכר זאת – הרב מבזיל בשעת נעילת הקונגרס על הבימה ויציע לפנינו שאלה, שעליה עניתי בהסכם עם חברי הלשכה בדברים האלה (הוא קורא): “קֹדם כל עלינו להביע תודה למע”כת הרב ד"ר כהן, על שהתיצב לפנינו באמון-רוח כאיש שהתנגד לנו לפנים, ועל שאלתו הגלויה, שעליה לא אשיב עתה לפרטיה. יכול אני להבטיח את כבודו, כי הציונות אינה מכונת לפגוע בהכרתה הדתית של איזה מפלגה שהיא בקרב היהדות (הבעת תודה סוערת).

מודעה זו נמסרה קֹדם לתנועה, שנתפתחה בינתים, וכל אחד מכם יודע אל נכון, וביחוד יודעים האדונים האלה, כי נגד הדברים, שנאמרו אז, לא חטאה מעולם הנהגת הציונות, שנבחרה באֹפן רשמי. מי שמחליט את ההפך מזה, עליו להביא ראיה. המחליט זאת מבלי להביא ראיה, הרי זה מתכַּוֵן לשם תעמולה, הנדונה מעצמה. וגם הצד השני איננו יכול להחליט, כי אם מסבות שונות – ואין אני מכחיש, כי היו גם סבות תכליתיות – נבדלו השאלות וחלוקי-הדעות הדתיים ביראת-כבוד, משום זה לא התנהג כן הקונגרס בכל דבר בנוגע לשאיפות התרבותיות.

וכשם שהיה תמיד במועצותינו יסוד של התרבות החדשה לרגל הנאומים שנשמעו פה ונואמיהם, כך קשה לי – מוכרח אני להגיד זאת – להבין, אי יכולים אף לחשוד באנשים בחברי הועד-הפועל, שהם מתנגדים לתרבות. גם לדבר זה אין ראיה, וכשרוצים לחולל תנועה שאינה מיוסדה על ראיות, הרי גם זאת תעמולה הנדונה מעצמה. אבל לנו לא יתכן להחזיק ביסודות המפרידים האלה, אלא לחפש תמיד אחרי מה שמאחד אותנו. התנועה היתה במשך השנים המעטות למה שהיא עתה, בזה, שאחדה לא רק אנשים בני ארצות שונות אלא גם בעלי השקפות שונות. זה הוא אולי הפרט היותר נִשא והיותר חשוב בתנועה הזאת…

נעילת הקונגרס.

קונגרס נכבד!

עוד מעט והיינו עשירים בזכרון עוד אחד, בקונגרס הציוני החמישי. חושב אני, שיש לי הרשות להגיד, כי הקונגרס הזה עלה יפה, ודעתי זו לא יכולה להחליש גם המאורע של השעות האחרונות. עד כמה שאני בעצמי אשם בדבר מפני נשיאותי, שנהגתי ברפיון ולפעמים בחזקה יותר מדי, אני מבקש מכם סליחה בשעת פרידתנו.

באמרי, כי הקונגרס היה טוב, הנני נשען על העובדה, שיכולים אנו לסקור על עבודה חשובה שנעשתה. יצרנו הסתדרות, חדשה במדה ידועה, שתהיה באין ספק טובה ורצויה. אני מקוה, כי היא לא תרפה את הקשר המאגד אותנו, כי אם להפך תחזק אותו, ויחדש עם זה תתאים עם צרכי החיים של התפתחות תנועתנו. הלא בזמן קרוב נעשה נסיונות, ואני מעיז לקוות, כי הנסיונות האלה יעלו יפה.

גם בענין הבאנק עשינו צעד קדימה, אבל הרשוני להגיד ברגע הזה, כי בריזולוציות שנמסרו לועד-הפועל ולועד-המפקח להוציאן לפעולה, שמנו לב לדרישתכם האחת: הזהירות והאמונה בכל עסק, שהועד-הפועל, כלומר הועד-המפקח, צריך שיסכים לו. הזהירות והאמונה הכי גדולה היתה הנחתנו בדבר המובן מאליו; אי אפשר היה שימסור לנו הקונגרס איזה ענין אחר להוציאנו לפעולה, וגם אנחנו לא היינו מקבלים פקודות אחרת.

הקונגרס יצר גם את הקרן הקימת הלאומית כיצירה מחלטת. עתה עלינו לברֹא את הערובות לפי החֹק, וברא נברא אותן. אחרי שהוחלט הדבר חקרתי אחרי דעתם של מומחים, אם אפשר יהיה לברוא בבזיל את האישיות המשפטית של הקרן-הקימת הלאומית, והגידו לי, כי אין שום מניעה לדבר.

בלי אחור נעשה את הצעדים הדרושים, ומלבד הועד הנבחר בידכם, אשר יהיו בו עורכי-דין מכל הארצות, נקח עצה מפי שני עורכי דין בשויצריה.

ואם אחרי הסקירה הזאת על העבודות אני מזכיר גם את מה שנתן שמחה בלבנו בימים הללו, אני עושה זאת, כדי שנפרד תחת הרֹשם היותר טוב, שאנו מרגישים את פעולתו. היהודים, שאינם משתתפים עמנו, אינם יכולים להבין, כמה מן האֹשר האמתי אנו מוצאים בתנועה הציונית. יש בקרבנו צעירים נאמנים, לפעמים נאמנים במדה נלהבת, וזקנים מחדשים נעוריהם, ויחד עם זה נחה רוחנו, כי כל מה שראינו בצמיחתו הראשונה הולך וצומח, הולך וחזק לעינינו. ואני חושב, כי יכול אני להגיד כבר היום, כי הדרך מן השם-הרע “אוטופיה” עד להכרת השאיפה המדינית הישרה היתה מיגעת ואולי אף רחוקה יותר מן הדרך שבין השאיפה ובין צאתה לפעולה.

                  ----------------------

אֶצְבְּעוֹנִי וְאַלּוֹנִי / בנימין זאב הרצל

תיאודור הרצל

(DAUMERLE UND BAUMERLE).

מחוץ לעיר, במקום שמתנשאים עתה מעונות-קיץ כארמונות קטנים בתוך גנים ירוקים, טִיְּלו ביום לא עבות אחד אצבעוני ואלוני. אז, לפני שלשים שנה, היו שם שדות עטופים רק לבוש מתחלף לפי תקופות השנה.

אצבעוני ואלוני – באמת היו להם שמות אחרים, אבל בשביל ספורנו יספיק, אם נקרא אותם בכנוייהם מלפנים, שנתנו להם בימי-נעוריהם. הן בחליפות העתים אחת היא, איזה שם היה גם להם גם לנו.

הנערים בבית-הספר רואים לפעמים מראש את כל האדם, כשהם מתלוצצים על תכונותיו של אחד מחבריהם. בעצם הדבר לא קשה כל כך להכיר את התישים, בהיותם עוד גדיים. אגב, לא היה לכנויים אצבעוני ואלוני שום ערך חשוב. אצבעוני היה קצר-קומה, מדתו כמדת הזרת, ואלוני היה כחוש, ארוך, כמטה הזה שמתעתד להיות לעץ. מימי-נעוריהם של שני הנערים נשאר ספור המעשה, כיצד החליטו לנסוע לארכה ולרחבה של אפריקה, אותו חלק התבל, שהיה עוד אז עטוף עלטה. לשניהם יחדו היו עשרה זהובים. את צידת-דרכם זו חצו לשנים. במחיר החצי קנו מרגליות של זכוכית בצבעים שונים, שהרי הכל יודעים, כי במחירן אפשר להשיג הכל בארצות הפראים; בחצי השני קנו נוקניקים לצידת-הדרך. הנוקניקים היו ילדי-רוחו של אצבעוני והמרגליות פרי-עצתו של אלוני, שהוא הוליד גם את הרעיון לנסוע ולגלות את אפריקה. לא הגיעו אלא עד לנוקניק האחרון. ואז נאלצו לשוב אל המכות הצפויות להם בבית אבותיהם. אצבעוני נשבע בעצב, לבלתי יוסיף עוד לגלות ארץ חדשה. אלוני נדר נֶדֶר לקחת אתו בנסיעתו השניה רק מרגליות, יען כי בראשונה היו תלויים במדה מרובה בנוניקים. צריכים ללמוד מפי הנסיון. חוץ מזה היה אלוני הארוך בשנות למודו בבית-הספר מאושר יותר מאצבעוני הקצר. כי אלוני היה תמיד, עשרה חדשים רצופים, שמח בתקותו לימי החֹפש, ורק בשבועות החֹפש היה מתעצב מאד בהרגישו את הלמוד העתיד כמשא כבד. אולם אצבעוני התאנח בכל שעה ושעה קשה תחת עול הלמודים, וירֹן מטוב לב, כשנפסקו לזמן-מה.

אחרי-כן היו להם מאורעות נפלאים. למצער חשב הקצר, כי מאורעות חייו אין להם דוגמא בעולם. וכן חשב גם הארוך על דבר מאורעותיו. אצבעוני הכיר לדעת בעלומיו עלמה בלה, ויען כי היתה לה נדוניה קטנה, מהר לקחתה לו לאשה. את הדבר הזה גמר פתאם בלבו, אחרי שהתיעץ עם רעו. כי זה התנגד בהחלט לנשואים כאלה. אצבעוני בז לו כל כך בלבו, עד שחשב לדבר נבון באין ספק כל מה שהתנגד לו רעו הבטלו. אבל אצבעוני היה רגיל מאד להתחרט, ובהיות כבר ריחים בצוארו, התאנח כפעם בפעם ויאמר: “אח, צדק אלוני! אח, צדק אלוני!”

ואלוני נהג בעצמו כמו שיעץ לרעו. לא נשא בחפזון איזה פרצוף יפה או צרור של כסף. הוא הרהר בלבו, בחן ובדק בכל פעם, שבא לידי הזדמנות או לידי נסיון.

ויהי היום, למועד האביב, וילכו שניהם יחדו לשוח. אלוני התפלסף כדרכו. אמר אל רעו המעונה בעול הריחים שבצוארו: “נושאים אשה לא רק בשביל “שבועות הדבש”, אלא גם בשביל כל הימים והלילות העתידים לבא. מי שרוצה אפוא לבחור כהוגן, לא יתן עיניו בעלמה, אלא באִמה”.

אבל במקרה לא היה לאצבעוני באותו היום כל רֹגז בביתו, ולבו היה טוב עליו. ובכן אמר: “אם כן, קח את חמותך לאשה, אם אלמנה היא”.

ואלוני השיב בחכמה: “חביבי, כל איש נושא את חמותו, אלא שברגע הראשון איננו מרגיש בדבר. אמנם לי אי אפשר שיארע דבר כזה. אני נתרגלתי לראות בבני-האדם לא מה שהם עתה, אלא את תארם, שיהיה להם בימים יבאו”.

“ברק ורעם!” קרא אצבעוני. אולם לא הוברר, אם נמלטה הקריאה מפיו בגלל חכמת רעו או בגלל אשה אחת, שעברה, והוא סקר אחריה בעינים בוחנות.

“אמנם כן”, הוסיף אלוני, “הגעתי לכך. אני חושב, כי רק לפעמים רחוקות יגיע האיש למדרגה כזו. יכול אני לתאר לי את העתיד”.

“ומה בכך!” ענה אצבעוני.

“אָהאָ! במטותא: אל יהא דבר זה קל בעיניך. רואה אני בנער את האיש ובאיש את השׂב”.

“ומה הועלת בזה?”

אלוני לא מצא תיכף מענה: “מה הועלתי? הרשני, הרשני! הלא טוב הוא בכל אֹפן לראות את הנולד”.

“איזו תועלת יש בזה?” שאל השני כמתעקש.

הפעם נצח אלוני בתשובתו: “התועלת היא, שאין נופלים בשוחה – כמו שקרה את אחד ממיודעי, האוהב לראות רק את טובות הרגע”.

אצבעוני השפיל את עיניו ויצעד הלאה בכעס עצור. כעבור רגע התחיל משוחח בענין אחר: “האינך מוצא, כי ריח רע נודף פה ברחובות הצרים?”

“בודאי, שאני מוצא זאת”, הסכים אלוני בסבר פנים יפות. “נראה לי, שסבת הדבר היא, שבני-אדם פותחים את החלונות באביב. האויר הרע יוצא מן הבתים אל הרחוב. בני-האדם מכינים סמי-רעל כך הרבה זה לזה”.

“גם זה הוא אחד מבאוריך”, שחק אצבעוני.

אולם הארוך עמד מלכת ויבט בעינים שוממות אל המרחק: “בא ואראך דבר מה”.

בו ברגע עברה על פניהם עגלת-אָמניבּוּס. נתנו אות והעגלון עצה את סוסיו הכחושים. בפנים הקרון היו עוד שני מקומות פנויים מששת המקומות. עלה לו לביש-גדא, לאצבעוני, לשבת על יד אשה צעירה, אשר יכול היה להרגיש בעדנת יצורי-גוה העגולים והמלאים, בכל עת שנדחפה העגלה על ידי תנועה חזקה. והעלמה אשר ממולו היתה בת עינים עליזות, ולה גומות בלחייה, וקוֻצּות שערותיה השתפכו כחוטי זהב מתחת לכובע הקטן. בִּן-רגע נכנס בשיחה עם שתיהן, ולבו היה מרפרף בין שתיהן. זה היה מסע נעים ומאושר.

“כן, פה נרד”, עורר אותו קול רעו.

אצבעוני בוש להגיד, כי עוד איזה ענין לו בעגלה. בעל-אשה! ובכן עזב את העגלה באנחה, ונפשו השתפכה במבט-הפרידה, שמצא מענה בבת-צחוק של האשה ובהתאדמות פני העלמה.

“האמנם נדמה לך המסע ארוך ביותר?”, שאל אלוני.

“כלל וכלל לא. ולך?”

“אה, לי לא תארך העת מעודי. אני מתבונן אל הנוסעים אתי”.

“מה כַּוָּנתך בזה?” שאל אצבעוני במסופק קצת.

אולם המתבונן הגדול לא ראה כלום כדרכו, ויאמר: “כשאני נמצא בחברת בני-אדם הרבה, אני מנסה לציֵּר לי את אשר יקרה אותם בעתיד. דבר אחד ברי הוא, ועליו אפשר לבנות את המחשבות הכי-יפות: כי כלם ימותו. אחרי שלשים, ארבעים, לכל היותר אחרי חמשים שנה יהיו בכל אֹפן מתים. שער בנפשך: אנחנו הששה, שישבנו זה עתה בקרון יחדו, מה רב יהיה המרחק בין קברינו? ואיפה נקבר?”

“חדל לך!” אמר אצבעוני. “מוטב היה, לו נסעתי הלאה עם הנשים, ולא שמעתי מפיך דברי בלהות כאלה”.

“מוג-לב! המות הוא בן-לויתי בכל שעה ושעה. הוא הוא העוצר בעד תענוגי, אבל גם הרופא למכאובי. אין לך מנוס ממנו, ולפיכך התרגל אליו. הנה, נסענו לפני זה עם עלמה צעירה ונעימה…”

“בן-אדם, הגם אתה התבוננת אליה?”

“אם התבוננתי אליה? השתעשעתי בזה, שצירתי לי את תֹאר פניה לאחר מותה. לו מתה היום, כי אז היתה יפה מאין כמוה. קויה כל כך טהורים. צַיֵּר לך אותה בהוד עלומיה זה שנקפאה. אין צַיָּר, שיוכל לציר תמונה יותר עדינה מן הגוף החִוֶּר הזה. אבל אחרית נפלאה כזו לא תהיה לה. היא תיבש או תשמן, ותאר פניה יהיה מכֹער…”

“די!” צעק השני. אם אתה מוצא שעשועים בזה, אותי איננו משעשע. האם לבעבור זאת פתיתני ללכת אתך הנה, כדי להפיל עלי אימה? לא תוסיף עוד לפתותני עד עולם".

“לא, לא”, הרגיע אותו אלוני. “לא לזאת נתכונתי… אחרת היא. הביטה מסביב לך. מה אתה רואה פה?”

“שדות”, ענה אצבעוני.

“ולא יותר?”

“לא יותר… אמנם כן, שם עומדים בתי העיר הקיצונים. ופה לא הייתי חפץ ללכת לבדי משתחשך.”

“עינים טחות! הבה ואראך את העתיד!”

“אבל במטותא, לא איזה דבר מעורר זְוָעָה! אותו לא אסבול!”

“אל תירא! להפך, רוצה אני להראותך את החיים, במקום שהם פורחים ביותר. בעוד שנים אחדות ישבו פה בני-אדם היותר אצילים”.

“הא-הא-הא, בשדות האלה? עוד אינני רואה את האהלים הנטויים”.

“מי הגיד לך על דבר אהלים? פה יעמדו בתים נחמדים, וגנים סביב להם. הלא אתה בעצמך הרגשת את הריח הרע, הנודף ברחובות הצרים. בני-האדם יושבים שם צפופים ודחוקים. זה מזיק להם. הם חולים ומתים בלא-עת!”

“עודך מוסיף!”

“סלח-נא! נאמר במלים אחרות, אינם חיים בטובה ואינם מאריכים ימים באותה מדה שהיו יכולים. מטעים, חיות זקוקים לאויר ולאור. גם בני-האדם. העיר צריכה להתרחב, מוכרחה, עתידה היא להתרחב. הידעת, איך אני קורא לשדות הריקים האלה, שעליהם יתנשאו לעתיד כמה וכמה בנינים מפֹארים? אני קורא להם: העתיד! פה יהיה נְוֵהֶם של בני-אדם מאושרים, נוה מבושם מריח הטבע, מרומם בידי האמנות. פה ינטעו המטעים הכי נהדרים, ובמחיר מצער”.

“במחיר מצער!” לחש הקטן כחולם.

“כן, במחיר מצער מאד. בעיר צריכים להרוס מקדם בית, כשרוצים לבנות בית אחר. ולפיכך מחיר הקרקעות גדול מאד. מחיר השדות פה הוא כמעט כאין. הגע בעצמך, אם יתנו לשוכרי-הדירות האמללים שבעיר פה, במקום הזה, דירות נהדרות באותו המחיר או במחיר עוד נמוך, הן לא יחשכו רגליהם מלכת את מעט הדרך”.

“הנסיעה באָמניבוס היא יותר נעימה”, נזכר אצבעוני. רעיון נצנץ במחו, בשמעו את דברי רעו הנלהבים. אבל כאיש-מעשה חפץ קדם כל לתת לדמיונותיו של רעו צורה של מספרים נכונים, קבועים ואיתנים: חסר לו הבטחון מאז, למן הנסיעה לאפריקה, שלא הגיעה אלא עד לנוקניק האחרון. חשבונותיו הראו על רֶוַח הגון. ואצבעוני נבעת: אפשר שכבר עלתה המחשבה הנהדרה גם בלב בעלי-ערמה אחרים. צריכים לחקור את הדבר תכף ומיד, וכן עשו בלי עכוב. האכר, שלו היו השדות, נמצא תכף. עד מהרה התפשרו אתו ויזמינו אותו העירה ליום המחרת, כדי לעשות אתו חוזה. באותו הלילה נדדה שנתו של אצבעוני: אפשר, שיחזור בו האכר. לא, הוא בא, והעסק נגמר.

עד כאן התנהל העסק במהירות, לפי הערך. העתיד היה להם. אלוני ואצבעוני השקיעו בהתלהבותם את כל רכושם בעסק זה. צריך היה אפוא לבקש את יתר האמצעים לשכלולו של הרעיון, ופה נפגשו במכשולים. אצבעוני רץ הנה לוהנה ויבקש לו שותפים. אך לא שבע נחת. זה הוא רעיון-רוח ושגעון. שום אדם לא יתרחק כל כך ממרכז העיר. הוא התאמץ לחקות את בחינתו הרגשנית של אלוני ונתלהב מהדר העתיד. אנשי-המעשה שחקו לעגו לו. כבודו ירד בעיניהם. ובהתאמצות זו, שלא הביאה שום תועלת, נתמלא מיום ליום חֵמָה על אותו השוטה, שהוליך אותו שולל. אלוני הניע בגאוה את כתפיו: אין סכלותם של בינונים מוכיחה כלום. הוא הביא דוגמאות מן ההיסטוריה. לרגע הצליח לשכך את חמתו של רעו הנואש, עד שגם תנחומותיו לא הועילו עוד. עברו ימים רבים, ולא ראו עוד את אחוזתם. ובשעה אחת של עצב הציע אצבעוני ללכת ולבקר את עתידם.

שוב נסעו בעגלה מתנודדת כזו אל מחוץ לעיר. בפעם הזאת לא היתה סיעת-הנוסעים נעימה, מטר נתך ארצה, והימים ימי סתו. אז נפקחו עיני אצבעוני. אמנם, רב היה המרחק. הדבר היה אי-אפשרי. ואז פרצה מריבה חזקה בין שני הרעים. אצבעוני הציק לרעו מאד, עד שנתרצה זה להסתלק מן העתיד. זאת יכלו לבצע רק בהפסד מרובה. באו אל בית האכר, וזה נאות להם לקחת בחזרה את השדות בחצי המחיר ששלמו בעדם. אלוני לקח לעצמו כברת-ארץ קטנה בחלק הקיצוני, מפני שהיה בדעתו לבנות לו שם בית קטן. כי הוא האמין באמונה שלמה בעתיד. גם התחיל לבנות לו בית.

אחרי שנגמר הבנין ויקבע שם את מושבו הבודד. בינו ובין העיר היו השדות, אשר רק לתקופות השנה החליפו את לבושם. אם נשאל אצבעוני לשלום רעו, ענה: “שוטה גמור!” שנים רבות לא ראו איש את אחיו. בינתים הופיע בימי הקיץ עוד משוגע אחד בקצה העיר, נטע לו שם גן לויבן בתוכו את מעון הקיץ הראשון. במשך כמה שנים היה זה דוגמא בודדת, ויהי לשחוק. אחרי-כן בא השני. לא ארכו הימים, וקבוצה חשדה של מתישבים הופיעה. ומכיון שכבר נתישבו אחדים, לא נראה עוד הדבר כשגעון. הרבים מוכיחים לנו תמיד, מה שהוא נבון. לבסוף היו חכמים אותם בני-האדם, שעזבו את הרחובות הצרים ויבקשו להם חיי-חפש בירקרק-האדמה. ולאט-לאט נתהוה דבר נפלא. דומה היה, כאִלּו זזו הבתים האחרונים ממקומותיהם, כי הרֶוַח שבין ביתו של אלוני ובין העיר נעשה צר יותר ויותר. נדמה, כאִלּו זוטו של ים הולך ונעלם. השלולית הלכה והתקרבה.

וכשהיתה כבר קרובה, כל כך קרובה, עד שעמד ביתו הדל של אלוני בקצה רחוב, בקר בביתו איש קטן, אשר שיבה זרקה בו. זה היה השני, בעל-החשבונות, איש-המעשה, הרגיל בחרטה. אמנם בפעם הזאת התחרט על דבר אחר. אבל בכל זאת חמד לו לצון על העתים שעברו ועל השגגות שמלפנים. ואחרי-כן הוסיף:

“הגידה-נא לי, איפה היו שדותינו. אינני זוכר עוד. הלא אתה נשארת פה ותחכה לבני העיר. איזהו השטח שהיה לנו? אם לא מן המקום שעליו עומד ארמון-הראקוקו הקטן עד למעון-הקיץ האדום? הגידה לי, איפֹה היא עתה התקוה?”

אבל בעל-הבית נהג אותו אל חלון אחד, הנשקף לצד השני הנפנה מן העיר. שם נראו רק שדות ריקים, שהשתרעו עד קצה האופק. אלוני נטה את זרועו:

“שם!”

ביום ב', 10 ליולי 1902 היתה באולם קסט’ן, בויסטמינסטר, ישיבת הקומיסיה הממלכתית, שנמנתה ביד הפרלמנט האנגלי לדון בשאלת כניסת-הזרים. האולם היה מלא – בהיות הישיבות בפומבי – מפה לפה אנשים, שחכו לגבִיַּת-העדות מפי הד“ר הרצל. בתוכם היו יהודים רבים מאיסטנד, וגם טובי הציונים שבארץ. לפני הפתח הישיבה שוחח הרצל בהתענינות עם חברי הקומיסיה, שהיו כבר כלם באולם. ואלה הם: יושב-ראש לורד דזימס הרפורד, חבר המיניסטריון, לורד רוטשילד, חבר בית האצילים, מר. אלפרד ליטלט’ן, ראש הצבא ויליאם וו. איבנס-גורדון ומר. הנרי נורמאן, חברי בית-הנבחרים, סיר קנלם דיגבי ומר. ויליאַם **ואַלינס. ** הראשון, שנקרא לחוות את דעתו היה הד”ר הרצל. לפני התחלת החקירה פתח מר. נורמאן ואמר: מתחלה נגמר, שאציע את השאלות לפני הד“ר הרצל. אולם חושב אני, כי יהיה זה חסכון-העת והמשא-והמתן יהיה יותר פשוט, אם נקרא מקדם את הרצאתו של הד”ר הרצל. אז קרא ראש הצבא גורדון את ההרצאה הזו:

בשבתי לפני שבע שנים בפריז, עשה עלי מצב היהודים רֹשם כה [S1] אדיר, עד שפניתי את לבי לשאלת-היהודים, ופרסמתי מחברת בשם “מדינת היהודים”.

עלי להגיד מראש, כי מתחלה לא היתה כונתי לפרסם את המחברת או להשתתף באיזו תנועה מדינית. אולם אחרי שגליתי את דעתי לכמה יהודים בעלי השפעה, ואחרי שנוכחתי, כי מעלימים הם עין לגמרי מן הסכנה, שאני ראיתיה כבר אז, וכי אינם רואים את העננים הכבדים, שהקדירו אז את שמי המזרח, פרסמתי את המחברת, שחוללה את התנועה הציונית בצורתה הנוכחית.

הקונגרס הציוני הראשון היה בבזיל בשנת 1897, ואני נבחרתי לשבת בראשו. בכל הקונגרסים שהיו אחרי-כן נמניתי לשֵׁרות זו. כהונתי בתור מנהיג התנועה הציונית מביאה אותי לידי מגע קרוב עם יהודים, המפוזרים בכל חלקי התבל, ולפיכך אני מכיר היטב את התנאים, שבהם חיים היהודים בכלל, והיהודים בארצות המזרח בפרט.

חבל, שמוכרח אני להגיד, כי מצב היהודים הנהו היום יותר רע מאשר היה לפני שבע שנים, בעת שפרסמתי את מחברתי. מבלי לפרוט פרטים אחרים, יספיק אם אֹמר, כי אז עוד לא היתה הנחיצות האמתית או המדומה למנות קומיסיה לעניני-זרים באנגליה.

אל נא יחשבו לי זאת ליהירות, באמרי, כי כבר אז ראיתי מראש, שעתידה שאלת-היהודים להתעורר גם בארץ הזאת. במחברת שפרסמתי בשנת 1896 בשם “מדינת היהודים” כתבתי:

"שאלת-היהודים קימת בכל המקומות, שהיהודים יושבים בהם במספר נכָּר, ובאשר עוד איננה היום, בא תבֹא לרגל היהודים המהגרים שמה.

בדרך הטבע מהגרים הם לאותם המקומות, שבהם אינם נרדפים; אבל שם תחלנה הרדיפות בהאחזם בתוכם. כן הוא הדבר בכל הארצות, ולא יחדל מהיות כן גם בארצות התרבות היותר גבוהה – וגם צרפת בכלל – כל זמן שלא תפתר שאלת-היהודים באֹפן מדיני. היהודים האמללים נושאים אתם עתה את האנטישמיות לאנגליה, אחרי שכבר הביאוה לאמריקה".

העובדה, כי למן ימיו של קרומויל נמצא באנגליה מספר רב של בני עמנו, היא היא הסבה האמתית למנויה של הקומיסיה הזאת. מעמק-לבי נוכחתי, כי אלה המכחישים בזה, מגלים דעתם זו בישרת-לב גמורה. אבל כשהם מתאוננים על כניסת-הזרים, אינם יודעים את הסבה האמתית; הם מרגישים את הכאב ומראים על מקום הפצע, אבל את הסבה האמתית יש לבקש בעולם אחר, שאין מכירים אותו כלל.

ורואה אני חובה לעצמי להחליט, כי מנוי הקומיסיה כשהוא לעצמו הוא דבר קשה מאד, שהרי סוף סוף תהיה הקומיסיה מוכרחת או לקבוע חקים מגבילים או שלא לקבוע בכלל שום חֹק. אם לא יציעו חקים מגבילים, אז תהיה לעובדה, שהקומיסיה התיעצה, התוצאה, כי יתחיל מחדש זרם ההגרה לאנגליה.

לעומת זאת, אם יקבל הפרלמנט חקים מגבילים כאלה בכל פרטיהם, תסלק אנגליה את ידיה מן העקר הגדול, לתת מקום מפלט למעונים, ועד עתה היה העקר הזה לתפארת לאנגליה. אגב, אינני מאמין, שהנסיון, להרחיק את היהודים העניים והמעונים, יוכל להצליח.

את השאלה המונחת לפני הקומיסיה אינני יכול לחשוב לפחותה בערכה, למשל השאלה, באיזה חלק מן העיר יהיה מושבם, או השאלה, אם באיזה אֹפן שהוא יגדל מספרם יותר מדי.

בנוגע לשאלה הזאת, אינני יודע הרבה ביחס אל מזרחה של לונדון. כל מה שאני יודע נוסד על עדותם של הנחקרים על ידי הקומיסיה, ועל פיה נוכחתי, כי השאלות הנזכרות למעלה, בנוגע מקום המושב והמספר הרב יותר מדי שבאיזה מקום, הן דברים שבמקרה, כי הכחות הדוחפים הם אותם הכחות הפועלים נגד בני עמנו במקומות אחרים, שאני קורא להם בשם “הכחות היוצאים מקנאת-העבודה, ממשפט-קדום הבא בירושה ומהגנה-עצמית מדומה”.

הכחות האלה פועלים פה, ולמרות שאין רוצים להודות בזה, הקריאה להגביל את מספר הזרים הנכנסים באה בכל זאת לרגל מספר היהודים הגדול באפן נִכָּר, ולרגל הדרישה, שלא יגדל עוד מספרם באפן נכר. היו לכם פה עדים, שבארו לכם את הסבה הגורמת ליהודי המזרח לבא לכאן ולאמריקה.

הרשוני להחליט, כי בשום אפן אינם נמשכים לכאן על ידי טובות חמריות. על פי הרב יש לזה סבות מוסריות, והוא, החפץ האדיר להגיע לתנאי חיים מתאימים יותר עם התביעות האנושיות, החפץ לֵהָנות מחרות החיים והרוח, שאינה ידועה כלל ליהודי אירופא בתנאים הקימים.

על השאלה, אם הכניסה כשהיא לעצמה טובה היא לארץ הזאת או לא, אין בידי לחרוץ משפט, על צד היותר טוב, הנני עֵד משוחד. אפשר, כי – בהיות לזרים האלה במדה ידועה כמה מעלות טובות, למשל, החריצות, ההסתפקות והקמצנות – דוקא בגלל זה אולי הם רצויים פחות, מאשר לו היו בהם מגרעות באמת. ביחס לאירופא המזרחית, שהיא המכריעה בנוגע לכלל ישראל, מפני שחלק גדול מכלל היהודים יושב בה, הולך המצב הלוך ורע מיום ליום.

די לי להראות על רומיניה כעל דוגמה בולטת של אותה השִׁטָּה, המכריחה את היהודים לעזוב את מקום מושבם. גם אחרי שעבדו בצבא, הם נחשבים כזרים בארץ-מולדתם. תואיל הקומיסיה להשיג, כי היהודים אוהבים את ארץ-מולדתם יותר, בכל אפן לא פחות מכל העמים האחרים, והעובדה הזו מגדילה את הטרגדיה שבחייהם.

בשפת אשכנז של ימי-הבינים היה למלה “עני” מובן של צרה וגלות כאחד, ולמן אז היו שני המבטאים לשמות נרדפים אצל היהודים.

ובכל זאת לא יתכן שתניחו, כי היהודי נעתק כלה ממולדתו, שבה הורע מצבו, וכי פה באנגליה תפתר השאלה הזאת בהחלט; להפך, עלי לברך את הארץ הזאת על החקירה, שהיא עושה בה כ [S2] עת, שתהיה נחשבת כאשר נוכחתי, לתקופת-התחלה.

קרוב הדבר לודאי, כי המספר הנִכָּר של היהודים, שהזכרתי למעלה, ילך ויגדל, דהינו לרגל הכניסה בתנאים הקימים; כי רואה אני, שגם מר ארנולד ויט אינו רוצה לנסות לגדור בעד המהגרים, שהם קרבנות הרדיפות.

אינני יכול לאמר, כי משתומם אני על היאוש, שתקף את הקהלה האנגלית כבר בתחלתה של שאלת-היהודים.

בנאומים הרבים, שנשאנו באנגליה אני ואחרים המסכימים עם דעתי, הזהרתי את יהודי אנגליה להתכונן נגד המצב, אשר האמינו, כי לא יתהוה פה לעולם. מה שמפליאני, הוא עֹמק היאוש, מעוט ההתכוננות, המציעה רק את העצה הנבערה של פזור מקומי כאמצעי מועיל נגד הרעה הצועדת בצעדי-ענק ממעל לראשיהם, ומסביבם של יהודי אנגליה באותו אפן בדיוק, שהיה כבר במקומות אחרים.

בעצם הדבר אפשר להחליט, כי העצה הזאת נערכה ברוח הישן והנושן, שקוראים “נדיבות יהודית”. הנדיבות היהודית עומדת עדין על היסודות, שהספיקו לפי המצב בימי הבינים, אבל התנאים שנשתנו בעת החדשה גברו עליה.

בימים קדומים שמה לה הנדיבות היהודית למטרה, להושיט עזרה לאלה, שנדדו ממקום למקום ושגרמו להם הרדיפות להחזיר על הפתחים, ולהושיעם בצר להם, ואפשר שעל פי הרֹב היה הנמוק לזה, מפני שלא ידעו, מה קרובה העת, שיהיה הנותן צדקה של היום למקבל-צדקה של מחר.

כל היהודים היו, אם עוד לא בפועל, אך כפי שאפשר היה לראות מראש, אחים לצרה. אבל בימים ההם היתה הדרך, שצריך היה היהודי הנודד ללכת, אולי רק מהלך כמה מילים, ולפיכך די היה, אם הספיקה העזרה שבקש לדרכו הקצרה. אולם היום יצאו אמצעי התנועה מגדר שִׁטַּת-הנדיבות הזו, באפן שנדיבי לונדון, למשל, מוכרחים לדאוג להמשך נסיעתם של יהודים, המהגרים מרוסיה לאמריקה, והשטה הנושנה נסתבכה כל כך, עד שאינה יכולה עוד לעסוק רק בזה, שהיא עוזרת לעניים, אלא שהשתמשו בכסף, הנועד להוציא את היהודים ממצב עָנְיָם, כדי להחזירם שוב לאותו המצב.

זה הוא ביחוד גורלם של פליטי רומיניה, שבאו לאנגליה ושנתקבלו באֹפן המיוחד, המונח באמצעי: “השיבה בהמונים לארץ-המולדת”, מולדת, שאליה הם שבים כזרים!

הוא הדבר שכונתי אליו, באמרי, כי שטת הנדיבות היהודית פשטה את הרגל. מטרתה האמתית היא, להעתיק יהודים ממצבם הרע אל תנאיםיותר טובים, אולם אם מוכרחת היא להעתיקם מתנאים טובים למצב יותר רע, הרי זה מוכיח, כי החטיאה השטה את המטרה.

ואחרי-כן באה הצעת ההתבוללות. אלה הרואים בהתבוללות פתרון לשאלת-היהודים אינם חושבים בדבר התבוללות כמעשי-קופים בלבד, הדומה לחקוי של עבדות ולפעמים של המוניות. הם מתכונים, לכאורה, להתבוללות על ידי נשואי-תערובת, בכדי שיתערב הזרם הקטן של גזענו בנהר הרחב של העמים, אשר בקרבם הוא חי, ויטמע בתוכו. מה שנוגע לנשואי-התערובת, יכולים להביט על השאלה משתי נקודות-השקפה. אף אם היה היהודי נכון לעשות זאת – הנחה רחוקה מאד – איך אפשר שיעלה על הדעת, כי בני-האדם, שאינם סובלים אותנו בתור שכנים, יתחברו להיות אתנו למשפחה אחת? ובדברי על האמצעי שבנשואי-התערובת, נוסדו דברי על ההנחה, שיהיה האמצעי הזה לפוליטיקה כללית, ולא שיצטמצם על מקרים בודדים בלבד. אולם עד שיבֹא האמצעי של נשואי-תערובת לידי אשוּר, נחוץ הוא שישתנה מצב היהודים בכללו. למצער נחוץ הוא, שיביטו עליהם בכל ארצות התבל ברגשות שונים מאלה, השוררים בימינו; ובו ביום שיכיר העולם בערכם האמתי של היהודים במדה כך גדולה, יכיר גם בערכנו בתור מהות מיוחדת, ויתן לנו גם את הזכות להתקים בתור עם בפני עצמו בזה, שינתן לנו מקום מאושר במשפט בקרב עמי התבל.

ממה נפשך, או שנתערב על ידי נשואים, עוד בטרם יהיו עמי-הארץ נכונים לקבל אותנו, ועל ידי התגברות ההרגשות נגד כניסתנו לחוגים שאינם יהודים נביא רק רעה לעולם, או שנעשה זאת, כשיהיו העמים נכונים לקבל אותנו. אבל אז לא תהיה עוד שום סבה לדבר, שהרי אז יכחד עד, אשר למד התבל לכבדו ולהוקירו, וראוי היה שישתדל בעד קיומו. לרגע אחד דנתי על הענין מתוך ההנחה שנכון הוא עמנו לנשואי-תערובת. אבל אין דבר בעולם, שהרֹב הגדול מבני עמנו מחזיק בו ביתר תקף, מאשר באותן ההרגשות, שהנשואים זקוקים להן. נשואי-התערובת אינם מעוררים התנגדות – אפילו אצל החרדים – כשהאשה או האיש המתחתנים ביהודים מקבלים עליהם דת ישראל. נשאר אפוא הפתרון, שעליו רמזתי במחברתי “מדינת היהודים”. כמובן, מה שכתבתי אז לא הייתי רוצה לשוב ולכתוב עתה באותם הדברים עצמם או בפרטים מיוחדים. אז עוד לא היה קונגרס של יהודים; למן אז היו חמשה קונגרסים. אז כתבתי מבלי לדעת מה שנודע לי אחרי-כן מתוך שיחותי עם יהודים; אז כתבתי לא בתור איש רשמי. אבל העקר נשאר עומד בתקפו. פתרון שאלת-היהודים מונח בזה, שיכירו את העם היהודי בתור עם, ובזה, שימצא מקום מושב בטוח במשפט, שאליו יהגרו יהודים מאותם חלקי התבל, שבהם הם נרדפים, הגרה טבעית, שהרי שמה יבאו בתור אזרחים, דוקא בהיותם יהודים, ולא בתור זרים.

תוצאת הדבר תהיה, כי זרם המהגרים ינטה מן הארץ הזאת ומאמריקה, שבהן נופלים למשא, כשמתרבה מספרם באֹפן נכּר, וילך לארץ אחרת, ומזה תצא התועלת הכי טובה במדה, שימצא שם מקום למהגרים במספר גדול כפי האפשר. אם תנתן שם ליהודים היכלת להחזיק מעמד על בסיס המשפט בתור עם, אז מובטחני, שיפַתְּחו שם תרבות יהודית מיוחדת במינה, אֹפי לאומי ושאיפות לאומיות, אשר יועילו להרמת האנושות.

אפשר, שלא יאתה לי להעיר את תשומת-לבם של חברי הקומיסיה על הצד הזה שבענין, שאולי אינו נכנס כלל בגדר החקירה הנוכחית, אבל מעמק לבי נוכחתי, כי השאלה, שתעודת הקומיסיה היא לחקור אותה ולחרוץ עליה משפט, לא תפטר באפן אחר, אלא על ידי הנחת העקר, כי זרם ההגרה השוטף והולך בהכרח לארץ הזאת, צריך שינטה למקום אחר.

יהודי מזרח אירופא אינם יכולים להשאר במקומות מושבותיהם; לאן יצאו? אם לא יתנו אותם לבֹא הנה, אז צריך שיִמָּצא מקום, אשר יוכלו לצאת שמה, שאלמלא כן תתעורר השאלה, שעליה אתם דנים פה. אולם השאלות האלה אינן מתהוות, אם ימצא מקום מושב, אשר יכירוהו במשפט למקום-מושב יהודי. ומניח אני את הדבר הזה ביד הקומיסיה – אם אפשר לה להשפיע על פתרון השאלה או לא – שלא תמנע מעַיֵּן בפתרון הזה ומהגדיל ערכו על ידי חַוַּת-דעתה. מה שנוגע ליהודים, אין אני חושש להחליט, כי יש בפתרון הזה דבר של מעשה ויכול הוא לצאת לפעולה. קֹדם כל הוא הוא הפתרון, שהיהודים האמללים בעצמם רוצים בו. לפתרון הזה יתנו את ידיהם במרץ הכי גדול, מפני שמצבם הרע, אשר אין תקוה לצאת ממנו, הנהו הסבה לפרעות, הנותנות ענין לענות בהן גם להם גם לקומיסיה הנוכחית.

חקירת הד"ר הרצל.

שאלותיו של מר. נורמאן.

מר. נורמאן: היודע אתה, כי הקומיסיה הזאת חושבת את שאלת כניסת-הזרים לא רק לשאלה יהודית בלבד?

ד"ר הרצל: כן. אבל אחרי שקראתי בתשומת-לב את חות-דעתה, מוצא אני, כי הקומיסיה עוסקת ביחוד בכניסת-היהודים. על כניסת עמים אחרים דברו מעט מאד.

מר. נורמאן: נקודת-מצבי היא זו, שיכולה הרצאתך להראות בעיני מי שקבל ידיעות ממקום אחר, כאלו נוגעת כל השאלה לדברים שבין יהודים ונוצרים, בעת שהקומיסיה דנה עליה כעל שאלה כלכלית. חפץ הייתי להחליט, כי לא עסקנו רק ביהודים בלבד, אלא גם באיטלקים ובחוגים אחרים של מהגרים, כמו שהיינו עוסקים בחינאים אלמלי היו נמצאים פה.

ד" **הרצל: ** רואה אני, כי שאלה כלכלית היא בעקרה, מתוך שאיפתכם לקבל ידיעות על דבר מדות טובות. כשאתם עוסקים בעניני כניסת-זרים, אתם שואלים, אם האנשים האלה הם בעלי מדות טובות או רעות. מבין אני, כי לא רק מנקודת-המצב המוסרית, אלא ביחוד מנקודת-המצב הכלכלית יוצא הדבר, שאלמלי כן הייתם מדברים יותר בחוגים ידועים של מהגרים, היושבים צפופים בפנות שונות בלונדון והעומדים במדרגה מוסרית שפלה מזו של היהודים. אינני רוצה להטיח דברים נגד אחרים, אבל יש בני-אדם, שמדת-מוסרם אינה מגיעה למדת-מוסרם של הפועלים היהודים בארץ הזאת. החקירה על דבר מדות טובות מוכיחה, כי שאלה כלכלית היא. המתחרה, שמדותיו הטובות הן יותר מרובות, הוא יותר מסוכן.

מר. נורמאן: אם הגרה זו טובה לנו או רעה – התוכל לחוות את דעתך על השאלה הזו?

ד"ר הרצל: לא אנגלי אני. אלמלי הייתי אנגלי, לא הייתי מחזיק בני-אדם חרוצים, פכחים וקמצנים למהגרים שאינם רצויים. אלמלי הייתי אנגלי, הייתי משתדל למצֹא בעד הכחות הזורמים האלה את המקום הראוי, ולהרים לפי דעתי את כחות הארץ.

מר. נורמאן: הנך אומר, כי לפי דעתך יתרבה בהכרח מספר היהודים המהגרים במדה רבה.

ד"ר הרצל: כן.

מר. נורמאן: הנך מטעים פה את הכחות המוסריים, המושכים את המהגרים היהודים האלה, אבל אינך שם לב אל העובדה, כי נמשכים הם גם על ידי כחות חמריים, גדולים גם כן באותה מדה. העובדה, כי יותר נקל בעיניהם, להתחרות ולהרויח ממון פה, גם היא גורמת לביאתם לכן, בודאי לא פחות מן הכח המוסרי.

ד"ר הרצל: יהודי מהגר חי בתנאים, שבהם יבצר ממנו לראות מראש, מה שיהיה לאחר עשר שנים, איפה יעשה עסקים יותר גדולים, למתי יעלה למדרגה חברתית יותר גבוהה. ברגע שהוא מהגר, יש רק מחשבה אחת בלבו, שלא לסבול רעב. חושב אני, כי יש בזה שקול-דעת פחות, מאשר אתה חושב. הוא נסחף הלאה כמו באיזה כח טבעי, כזרם מים שוטפים, המבקש לו מקום המעצור היותר קטן.

מר. נורמאן: המהגרים חושבים אפוא, בבואם אל הארץ הזאת, כי פה אין סובלים רעב כל כך?

ד"ר הרצל: בזה אנו מגיעים למצבם של היהודים בחומות הגיטו שבמזרח אירופא. כבדתם אותי להזמינני, מפני שחפצתם לשמוע את האמת. הרשוני אפוא לחוות את דעתי גם על הפרט הזה. אם רוצים אתם להבין את השאלה הזאת, אין אתם רשאים להתבונן אליה מנקודת-המצב של האיסטנד בלונדון בלבד, אלא עליכם לנסות ולהתיצב על נקודת-המצב של אירופא המזרחית. אם רשאי אני להקדים ולנגוע בשאלה, אשר באין ספק עוד נגיע אליה, הנני למשול לכם משל. אם תמצאו בחדרכם שכבת-דם, בודאי שתהיה מחשבתכם הראשונה והטבעית לנקות את החדר. אולם מה היא סבתה של שכבת-הדם? סבתה היא, אדם שנפצע. צריכים קדם כל להושיע את הנפצע ולנקות אחרי-כן את החדר.

מר. נורמאן: בין הכחות המושכים את המהגרים האלה, הכחות המוסריים שעל אדותם דברת, וגם בין החמריים, מנית גם את הנדיבות היהודית בתור אבן-שואבת, המושכת את היהודים לבא הנה.

ד"ר הרצל: כן! הרשוני להוסיף, כי מנקודת-המצב האנושית הנני מכיר תודה רבה למוסדות-הצדקה הגדולים של היהודים בלונדון. הטענות, שאני טוען כנגדם יוצאות מנקודת-המצב הפוליטית. בודאי אינני אומר, כי לא נכון לתת לאדם רעב פת-לחם.

מר. נורמאן: אנחנו כלנו מכירים בערכם של מוסדות-הצדקה הנהדרים האלה; אבל פעמים הרבה עלתה לפני הקומיסיה השאלה, אם אין פעולתם מבהילה בזה, שהיא מושכת כאבן-שואבת את העניים המרודים.

ד"ר הרצל: ובכן רואים אתם, מה קשה הדבר! הרבה יותר היו מתלוננים על היהודים היושבים פה, אלמלי לא יסדו את מוסדות-הצדקה האלה, אלמלי הניחו את בני עמם לתמיכה הכללית. אתם רואים אפוא את המבוכה.

מר. נורמאן: אין אני דן על נקודות-המבט המוסריות, אלא על הפעולות החמריות. בהרצאתך אתה מדבר על אֹדות מצב, שיתהוה גם בארץ הזאת, אם תתרבה ההגרה. מה הוא המצב ההוא?

ד"ר הרצל: אינני רוצה לנסות את כחי בנבואה, אבל חושב אני, כי אותם הכחות הטבעיים פועלים גם פה גם במקומות אחרים. אם ירבה מספר המהגרים, תתהוה, כסבורני, גם בארץ הזאת האנטישמיות, אשר לאשרי, יכול אני להגיד, כי עוד איננה היום. חושב אני, כי בכלל יכולים להחליט, שאנגליה איננה ארץ אנטישמית, אולם חוששני, פן תהיה לאנטישמית בעתיד. אבל זה הוא ענין הנוגע אל הכלל; שהרי אפיה של אנגליה בתור ארץ של חֹפש איננו רק שאלת-אנגליה בלבד, אלא שאלה, שבה מתענין כל העולם.

מר. נורמאן: ולפיכך אתה חושב את האפשרות, שתתהוה בארץ האנטישמיות, שהכל היו מצטערים עליה, לאחת הסכנות הכרוכות בעקב ההגרה המתמידה שאינה מוגבלת?

ד"ר הרצל: לא הייתי רוצה לענות על השאלה, אם יש להגביל את ההגרה או לא. ההגבלה היא שאלה בפני עצמה. חוששני רק זאת, פן תחולל ההגרה, שלא יטו אותה לצד אחר, באחד הימים תנועה נגד היהודים.

מר. נורמאן: זאת היתה גם דעתי. אולם ביחס אל אמצעים, נשמעה פה, כאשר ראית, הדעה, כי פזורם של המהגרים היהודים ופרודם מן המרכז הקטן היחידי באיסטנד שבלונדון למקומות שונים בממלכה המאוחדת, היה הפתרון האפשרי והראוי. האין זאת גם דעתך?

ד"ר הרצל: לא! זוכר אני, כי בימים שהייתי עוסק בעניני דת ודין אסור היה אצלנו לשנות את מקום המושב. אינני יודע, איך אתם מכנים את הדבר. אתם אינכם מכירים כלל אסור כזה.

יושב-הראש: לא! רעיון כזה איננו אנגלי, לכל היותר הוא רוסי או ריאקציוני. לצוות על אדם, איפה ישב, זה הוא מין פקודה של פוליציה. אין אנו מכירים דבר כזה. הרגש האנגלי איננו סובל אותו.

ד"ר הרצל: אי אפשר לי להשיג, איך יכלו יהודים להציע הצעה כזו.

מר. נורמאן: הפזור, כפי שאנחנו מבינים אותו, אינו בא אלא לבטל את דחקם של היושבים צפופים במקום אחד, בזה שנעוררם, בכל אפן לא באמצעים של כּפִיָּה, להתישב במקום אחר.

ד"ר הרצל: חושב אני, כי זה הוא רעיון, שאינו יכול לצאת לפעולה. אינני רוצה לטפל בפרטים, כי מקוה אני, שאתם מעצמכם תבינו זאת.

מר. נורמאן: אתה חושב, כי רק לאחר איזה זמן יתהוה במקומות הרבה המצב הרע, הקַיָּם כעת רק במקום אחד.

ד"ר הרצל: זה הוא רעיון, שלא העמיקו לעמוד עליו אלה, אשר הרו והגו אותו. אם נותנים אתם עצה לאדם, שיתישב באיזה מקום, אז יאמין, כי מחויבים אתם לפרנסו. כפעם בפעם יאמר אליכם: אתם מיעצים אותי לשבת פה, עליכם לתת לי את האמצעים לחיות פה.

מר. נורמאן: ובכן חושב אתה את ההצעה הזאת לנבערה.

ד"ר הרצל: כן! אם לא תחשב לי המלה הזאת לקשה ביותר.

מר. נורמאן: ולהתבוללות בתור אמצעי שכנגד, אי אפשר לחכות, כפי ששומע אני מתוך דבריך, גם לא רצויה היא מנקודת-מצבם של היהודים?

ד"ר הרצל: אני בעצמי הייתי יהודי שהתבולל ומדבר אני מתוך נסיון. חושב אני, כי ליהודים יש נטיה טבעית להתבולל, אבל דוקא באותו רגע מתהוה האנטישמיות. מפי ההיסטוריה למדנו, כי מעולם לא חיו היהודים בתנאים יותר מאושרים מאשר בספרד שלפני האינקויזיציה והגרוש. הם השיגו כל מה שחפצו, ויכולים היו להשיג כל מה שדרשו.

מר. נורמאן: יש אפוא הבדל עקרי בין השקפתך והשקפתם של יהודים אחרים בעלי-השפעה ידועים בזה, שהם דורשים להחיש את הפרוצס של ההתבוללות, בעוד שאתה דורש לאומות יהודית.

ד"ר הרצל: עליכם להניח לכל איש, שיכריע בעצמו, אם יתבולל או לא. לא יתכן להשפיע על בני-האדם, לא על ידי הוכחות ולא על ידי כפיה.

מר. נורמאן: אתה הודית בפיך, כי אם יעלה מספר המהגרים האלה לסכום הגון, אז יעוררו חרדה ויהיו למשא?

ד"ר הרצל: סבות חמריות פועלות בזה, ואנשים היודעים היטב את מצב הדברים כבר פרטו אותן.

מר. נורמאן: החושב אתה, כי המספר המתרבה הזה מביא לידי “חרדה ומשא”?

ד"ר הרצל: אבל לא מפני שהם יהודים בעלי תכונות מיוחדות ליהודים. אולי זוכר אתה, כי בשנת 1892 או 1893 חוֹללה מציאותם של פועלים איטלקים ידועים בצרפת פרעות קשות נגדם, אף על פי ששני הלאומים קשורים זה עם זה על ידי קרבת הגזע. הפרעות מתהוות רק על ידי סבות כלכליות.

על שאלה נוגעת לפרט זה מוסיף ד"ר הרצל ואומר: עובדה היא, כי המהגרים האלה, בתור עובדים בשכר נמוך, גורמים לקלקלה איקונומית. הם יכולים לעבוד בשכר נמוך, מפני שיצאו מתוך תנאים שאין לתארם. נגד המשא אפשר להלחם רק על ידי הַטָּיַת הזרם בדרכים המובילים את האנשים לא על ידי כפיה, אלא באפן נוח להם יותר, לתנאי חיים יותר טובים. השאלה יכולה להפתר אך ורק במקורה של הכניסה. האמצעים שמציעים, כדי לעצור בעד הזרם המתרבה אינם מספיקים. ואם יבערו את השאלה המקומית, אז [S3] יֵרָפֵא רק סימן המחלה ולא המחלה עצמה. אפשר לעשות רק אחת מאלה: או שחפצים אתם להגן על עבודת האזרחים, הרואה את עצמה כמפסידה, או שתסגרו את השערים בפני היותר עניים והיותר ראויים לחמלה שבבני-האדם.

יושב-הראש: החפץ אדוני הָעֵדל אַשֵּׁר את המשל הלאטיני העתיק: Melius est petere fonts sectari rivulos (עליך ללכת אל המקור, כשאתה רוצה לסתום את הנחל ¹)?

ד"ר** הרצל:** כן!

מר. **נורמאן: ** אמרת, כי העובדה, שהקומיסיה הזאת מתיעצת, מכריחה לעשות דבר-מה?

ד"ר הרצל: כן!

מר. נורמאן: מכיון שהתחלנו בהגנה עצמית, מוכרחים אנו ללכת הלאה?

ד"ר הרצל: בהגנה עצמית או בעזרה? – ואני חושב, כי ההגנה העצמית היותר טובה והעזרה היותר מועילה כאחת תהיה תחבולה נדיבה יוצאה ממחשבה גדולה, אשר ארשה לי להציע לפניכם, כדי שתעינו בה.

מר. נורמאן: הנך חושב אפוא, כי העובדה, שנמנתה הקומיסיה, היא אזהרה רבה של הארץ הזאת למהגרים, ואם לא יעשה דבר-מה, אז יגדל מספרם במהירות יותר גדולה מאשר עד כה? ובכן, מכיון שנמנינו, דרוש הוא ביותר, שנעשה דבר-מה.

ד"ר **הרצל: ** בודאי!

מר. **נורמאן: ** הנך חושב אפוא, כי טוב היה שנמנינו, ואתה מברך את מפעלנו?

ד"ר הרצל: כן! שהרי בארצות אחרות, כגון באמריקה החפשית, סגרו פשוט את השערים, ואני חושב, כי יפה עשיתם, במה שעמלתם להכיר מקֹדם את מצב הדברים.

מר. נורמאן: ובכן מבין אתה, כי לא חסרון חבה היא מצדי, אם אינני מציע לפניך שאלות משאלות שונות. קצרתי ככל האפשר ופניתי את תשומת-לבי אל הפרטים העקריים.

ד"ר הרצל: בודאי!

שאלותיו של המאיור גורדון.

מ' גורדון: בנוגע אל הרדיפות חפצתי לשמוע מפיך דבר ברור, איזו סבה יש להחליט, כי כניסת היהודים לארץ הזאת אינה בעקרה אלא תוצאת הרדיפות בלבד.

ד"ר **הרצל: ** לא רק רדיפות בלבד הן סבות הכניסה. חושב אני, כי יש לאדם הנטיה הטבעית להיות דבק אל הקרקע, אם יש לו קרקע. יש פרטים יוצאים מן הכלל. אלה הם אנשים צעירים, רודפי-רוח, סוחרים, הרוצים למצא או לגלות ארצות חדשות. אבל האדם בכלל נוטה יותר להשאר בארץ מולדתו. אינני יכול להגיד, כי רק הרדיפות הן המביאות את כל המהגרים הנה, מפני שיש בין הבאים גם רודפי-רוח וצעירים, הרוצים להכיר את העולם, כמו שהאנגליים הצעירים הולכים להודו, לחינה ולמקומות אחרים. אבל חושב אני, כי אבות-משפחה הבאים הנה, באים רק אז, כשהם נמצאים במצב של עֹני היותר עמוק. אדם בעל אשה ובנים לא בנקל ישנה את מקום מושבו.

מ' גורדון: האם היית מימיך בתחום-המושב הרוסי?

ד"ר **הרצל: ** לא! אבל מקבל אני מן המקומות ההם הרבה מכתבים, הנותנים לי את כל הידיעות הנחוצות.

מ' **גורדון: ** חפצתי רק לדעת, מה הן הרדיפות השכיחות עתה?

ד"ר הרצל: יש שם בויקוט כלכלי. אם רדיפה היא, הרי הם נרדפים. לשאלה הזאת יש כמה וכמה פנים. במקום אחד הם נרדפים מצד השלטונות, במקום אחר בעזרת החקים. יש רדיפות מקומיות בעיר אחת, ובשנית תנאי החיים הכלכליים קשים מלסבול. אבל בכל מקום היהודי הוא השעיר המשתלח, הנער המוכה. ובאחד הימים קצה נפשו בזה, והוא מבקש לו חוג-שמים אחר.

מ' גורדון: הידועה לך העובדה, כי הועד היהודי-רוסי, או נשיאו מר נ. ש. יוזיף, הוכיח, כי לא נמצא אף אחד בין עשרה המבקשים תמיכה, שיאמר, כי נרדף הוא?

ד"ר הרצל: יש שתתחוללנה פרעות רק לעתים רחוקות, ואחרי-כן יבא לחץ תמידי, בכל יום ויום. אדם, שאינו יודע מה טוב הוא להיות בן-חורין, אומר: “לא נרדף אני”, כל זמן שראשו לא נמחץ ונפצע. הוא קורא רדיפה למה שאצלנו הוא באמת איום מאד.

מ' גורדון: החושב אתה, כי התנאים הכלכליים בששה-עשר הפלכים, שהם תחום-המושב ליהודי רוסיה, הם הגורמים ללחץ הזה, או תוצאת הרדיפה היא, שהיהודים ברוסיה נדחקים אל ששה-עשר הפלכים ההם?

ד"ר הרצל: יהודי רוסיה חיים במצב של עֹני נורא. נוסף על זה היא העובדה, כי אינם יכולים להיטיב את מצבם, מפני שאסור להם להעתיק מושבם לעיר אחרת, שבה היו יכולים למצא עבודה. חוץ מזה חי היהודי תמיד במצב של פחד.

מ' גורדון: חושב אני, כי יש סבה אחרת, המביאה אותם הנה. אני מוצא, כי יש להם נטיה להביא אליהם את קרוביהם ומכריהם.

ד"ר הרצל: אם יש לך אוהב ואתה בא לארץ יותר טובה ותנאים יותר טובים, אז תכתוב אליו: “ידידי! פה הנני מאושר יותר, מאשר הייתי אתמול”. אם אפשר לקרא לזאת הובלה, אינני יודע. אגב, יש לנו היום עתונים, וכל האנשים האלה קוראים איש איש את עתונו, ואלה יודעים את תנאי החיים הקימים פה.

מ' גורדון: אמרת, כי החזרת האנשים לארצם היתה רדיפה?

ד"ר הרצל: זאת היתה אכזריות.

מ' גורדון: הנך מחליט בעדותך, כי מספר גדול נשלח בחזרה על ידי הקהלות היהודיות.

ד"ר הרצל: אינני מאמין, שעשו זאת באכזריות, שבאה מתוך זדון-לב. הן היו בלתי מוכנות כל כך. לא האמינו במה שנעשה בקונגרס הראשון בשנת 1897. קבלנו מרומיניה בלבד 5,258 כתבי-בקשה חתומים בידי 37,043 איש, שהתחננו אלינו לעזרה, מפני שנמצאים היו במצב של עני גדול מאד. הדבר היה בשנת 1897. – רק בשנת 1900 התחילה הגרת העניים והרעבים. על צעקתם לעזרה עברו אפוא שלש שנים, כשהתנועעו ממקומותיהם. חברות-הצדקה של הקהלות היהודיות לא שמו לב כראוי לאותה הצעקה; לא היו מוכנות לגמרי, אבדה מהן עצה.

מ' גורדון: היש לך איזו ראיה כל שהיא, כי נמצאה פה נטיה או שאיפה נגד היהודים?

ד"ר הרצל: הוצאתי זאת מן העדֻיות, שנגבו לפני הקומיסיה הזאת.

מ' גורדון: התחשוב הגבלת המספר לרדיפה?

ד"ר הרצל: דבר זה תלוי בדרך שתבחרו. הגנה-עצמית ישרה היא, כשאתם מגינים על עצמכם בדרך היֹשר ואהבת-האדם.

מ' גורדון: העלה מעולם על דעת מי שהוא, לבטל אף מעט מן המעט מזכיותיהם של היהודים באנגליה?

ד"ר הרצל: לא שמעתי מזה מאומה.

מ' גורדון: האם הדבר, שאנו חושבים אותו לנחוץ, כדי לעצור בעד קבוץ בלתי-מוגבל של המונים מבני עמך היותר עניים, איננו מתאים בשלמות עם החֹפש הכי-גדול של היהודים?

ד"ר הרצל: לא חפצתי להיות בשום דבר עֵד-ראשי נגד יהודים.

מ' גורדון: הקהלה היהודית היא לבדה הגבילה; היא ששלחה בחזרה את היהודים מן הארצות האלה, מתוך תנאים טובים לתנאים גרועים. הן לא תאבה להחליט, כי הקהלה היהודית היא אנטישמית?

ד"ר הרצל: יש דברים, שאתה יכול לעשותם או לאמרם לבני משפחתך, ואם יהיו נעשים בידי אחרים, יחָשבו לעלבון.

מ' **גורדון ** הולך ומבאר, כי החקירה התחילה רק ביהודים וגם אחרי-כן טפלה רק בהם, מפני שרֹב המהגרים הם יהודים. מזה אין מוכח, כי אין דנים גם על מהגרים אחרים. עובדה היא, ובהכרח יש בה מקום להתאוננות, אם יגֹרש עמנו מארץ מולדתו על ידי זרים הבאים מארץ נכריה ומתחרים אתו. הקריאה להגביל את הכניסה היתה נשמעה גם אז, לו הופיעו פה, למשל, חינאים במספר גדול. אתה מביט על הדבר מנקודת-השקפה רק יהודית, אולם כלום אין לנו האנגליים נגד עמנו אותה החובה, שיש לנו נגד הנרדפים בארצות אחרות?

ד"ר הרצל: באין ספק! אולם זה הוא הצד הקשה בשאלה זו, כי לכל יתר העמים יש מולדת, שאליה הם יכולים לשוב, וליהודים אין מולדת.

מ' גורדון: אבל בנדון זה נעשה נִכָּיוֹן במקצת על ידי העובדה, שכמה מאות נשלחים בכל שנה מאת העם היהודי בעצמו בחזרה לארץמולדתם, שאיננה ארץ-מולדת.

ד"ר הרצל: לפי דעתי היתה שגיאה גדולה מצד הקהלות היהודיות לעשות זאת, והיא נפרעה מהן בזה, שאתה, מאַיור גורדון, או איזה נדיב אחר יכול להגיד: אם הקהלה היהודית עשתה דבר זה, לא נעשה אותו אנחנו?

מ' גורדון: הנך אומר בחלק אחר של עדותך, כי האנשים האלה אינם יכולים לחיות באותם המקומות, שמהם הם באים. הנני מחליט, כי חזרתם לשם מוכיחה, שיש מקומות, אשר בהם יכולים לחיות, מכיון שהם חיים שם.

ד"ר הרצל: יש השקפות שונות בדבר התנאים, שבהם יכול אדם לחיות.

מ' גורדון: פרט אחד הקשור בזה הוא, כי אחדים מן האנשים האלה באים ודורשים, כי יחזירום למקומם. איך מתאים זה עם דבריך? אם ידרוש אדם להשלח בחזרה אל המקום, שבו הוא נרדף?

ד"ר הרצל: בודאי אינני אומר, כי כל היהודים האלה הנם מלאכים או נדיבים. בזה הגענו לשאלת הקבצנים. הם מחפשים אחרי מָלון של צדקה וסרים אליו, כדי לשהות שם איזה זמן. ביחס אל העננה השחורה העולה על שמי המזרח, שהזכיר בעדותו, אומר הרצל, כי מצב הענינים שם הוא רע יותר משהיה בשעה שכתב את מחברתו. בגליציה חיים 700,000 יהודים במצב של עֹני היותר שפל. תנאי הדירות גרועים שם הרבה יותר מן הגרועים שבאיסטנד בלונדון. לפעמים קרובות דרים וישנים שם עד ארבע משפחות במעון קטן. כניסת יהודים כאלה לאנגליה, אפשר שלא נעימה היא לשכניהם, בעד הצבור בכללו תוכל להביא רק תועלת.

מ' גורדון: החושב אתה, כי נתהוה שאלה יהודית בארץ הזאת?

ד"ר הרצל: חושב אני, כי המצב הוא קשה, למן העת שאתם מוכרחים לדון עליו.

מ' גורדון: מה תהיה, לפי השערתך, תוצאת המצב של “שב ואל תעשה”?

ד"ר הרצל: אינני אוהב להתנבא.

מ' גורדון: השאלה נמצאה עוד בתקופת-ההתחלה, אמרת, ויש נטיה שיבֹאו יותר ויותר מבני עמך לארץ הזאת.

ד"ר הרצל: כן! זאת היא דעתי.

מ' גורדון: בנגוד אל ראשי הקהלות בארצות השונות הנך מביט על השאלה הגדולה מנקודת-ההשקפה של הלאומיות היהודית.

ד"ר הרצל: כן!

מ' גורדון: זה הוא ההבדל שבינך ובין האחרים.

ד"ר הרצל: כן!

מ' גורדון: החושב אתה, כי הלאומיות היהודית מקשרת אותם היהודים, המסכימים לדעתך?

ד"ר הרצל: באיזו מובן?

מ' גורדון: במובן הדבקות בלאום היהודי וברעיון היהודי.

ד"ר הרצל: כן!

לורד רוטשילד: האם לא יתכן יותר לשאול את הד"ר הרצל בדבר השקפותיו על לאום יהודי?

מ' גורדון: החפץ אתה להגיד לנו בקצרה, מה הן השקפותיך על הלאומי [S4] ות היהודית?

ד"ר הרצל: אציע לפניך את הגדרתי של לאום, ויכול אתה להוסיף את התֹאר “יהודי”. לאום הוא לפי השקפתי, קבוץ הסטורי של בני-אדם, הקשורים זה אל זה באפן נִכָּר, ומאוחדים על ידי אויב משותף.

מ' גורדון: מי הוא בנדון זה האויב המשותף?

ד"ר הרצל: האנטישמיות.

מ' גורדון: החושב אתה במצב-הדברים הזה ובנוגע לאנשים, המסכימים עם הדעה הזאת ביחס אל הלאום היהודי והמחזיקים במדינת-היהודים מטעם פוליטי – החושב אתה את ההתבוללות הגמורה בצבור האנגלי לאפשרית?

ד"ר הרצל: בודאי! חושב אני אמנם את ההתבוללות לאפשרית, אף על פי שאינני אומר, כי דרושה היא. הרי לפניכם דוגמא מן ההיסטוריה של ההוגינוטים, שיצאו לאשכנז, לרגל הרדיפות נגד הפרוטסטנטים, שהיו בצרפת. והרי הרבה משפחות, שיש להן שמות אשכנזיים – אני מזכיר רק את הגינירל צורלינדן – שהתבוללו בצרפת התבוללות גמורה.

מ' גורדון: אני חושב, כי בין ההוגינוטים ובין בני עמך אין שום דמיון. ההוגינוטים היו אנשים, שהתערבו על ידי נשואים, ועל ידי נשואי-התערובת האלה נטמעו לגמרי באשכנזים, אשר מסביב להם. אצל היהודים אין הדבר כן.

ד"ר הרצל: הרי זה מוכיח אפוא, כי היהודים אינם חפצים בהתבוללות גמורה.

מ' גורדון: החושב אתה, כי התמיכה ומדת הכנסת-אורחים, שמהן נהנים היהודים הנלחצים מרומיניה ומפולין-הרוסית, הן סכנה למעמדות הפועלים באנגליה, בהתחרותם אתם?

ד"ר הרצל: לא! אינני מאמין בזה! למה יביאו מעשי-צדקה הפסד לאחרים?

מ' גורדון: אינך מאמין גם באמצעי של פרוד?

ד"ר הרצל: לא!

מ' גורדון: הנך חושב, כי עמלם של לשכת-הצדקה היהודית (Board of Guardians) והועד הרוסי היא לשוא?

ד"ר הרצל: אין ידם משגת לנצח את העֹני.

מ' גורדון: הבארון הירש עזב מוסדות עצומים בעד העם היהודי?

ד"ר הרצל: כן!

מ' גורדון: האם הגדילו המוסדות האלה את הרעה, או המעיטו אותה?

ד"ר הרצל: לדעתי אינם מעלים ואינם מורידים.

מ' גורדון: לא היתה להם פעולה לשום אחד מן הצדדים?

ד"ר הרצל: לא! ביחס אל השאלה הכבירה הנם כאין, כטפה בים אוקינוס. לכל היותר הם דואגים לבתי-ספר ולתחניות אחדות פעוטות של חקלאות.

מ' **גורדון: ** האינם עושים איזה דבר טוב, או מבזבזים את הכסף?

ד"ר **הרצל: ** כמעט שהוא מבוזבז.

מ' **גורדון: ** משתמשים בכסף, כדי לשלוח חלק מן היהודים לאגרנטינה?

ד"ר הרצל: כן!

מ' **גורדון: ** וחלק אחד גם לפלשתינה?

ד"ר **הרצל: ** לא!

מ' גורדון: האם לא נתנו כלום לנועה הציונית?

ד"ר **הרצל: ** אה, לא!

מ' גורדון: האם לא הצליח הנסיון להושיב את היהודים בארץ, שנועדה בשבילם?

ד"ר הרצל: לא הצליח, מפני שדברים כאלה אי אפשר לעשות בכסף בלבד. כדי ליסד מושבה גדולה, צריכים לנס ולרעיון. אלה לא היו, ועל כן אי אפשר היה שיצליח.

מ' גורדון: הוגד לי, כי מוסדותיו של הבארון הירש הועילו להרבות את מספרם של אלה, שאתה [S5] קורא להם קבצנים?

ד"ר הרצל: לדעתי כן הוא! האנשים יודעים, כי יש שם כסף, והם באים.

מ' גורדון: ודרכם סלולה לפניהם?

ד"ר הרצל: כן! זה הוא כל כך טבעי, לדעתי, לא יהודי בלבד.

מ' גורדון: אני מסכים עמך. היודע אתה את הצעד שנעשה, כדי להכריח את הממשלה הרוסית להרים את תנאי-קיומם של היהודים, החיים תחת הממשלה ההיא?

ד"ר הרצל: בודאי! יש בארץ הזאת מדה אחת, שאתם קוראים לה פה דעת-הקהל, השואפת לזאת. למן ימי-הקדם אין דוגמא של עבדי-עולם (Heloten), אבל יהודי רוסיה הם בפועל עבדי-עולם ופחותים שבחברה (Parias).

לבד מזה רואה הד"ר הרצל, שיותר טוב לבלתי השיב על אי-אלו שאלות, שהוצעו לפניו, שאולי יכולות הן להזיק לאחיו ברוסיה.

אחרי שהצטדק המאַיור גורדון לפני העֵד על החקירה הארוכה, ואחרי שהודה לו על תשובותיו, שהשיב בחפץ-לב, הפסיקה הקומיסיה את ישיבתה עד אחרי הצהרים.

הישיבה לאחר הצהרים התחילה עם שאלותיו של מר. ואלינס.

מר. ** ואַלינס** שואל קדם כל את העד, מה היא כונתו במלה: התבוללות.

ד"ר הרצל: אני מבין את ההתבוללות במשמעותה של המלה: להדמות כל כך, עד שאין נבדלים במאומה.

מר. ואלינס: נניח, כי הפזור אפשרי הוא, האם לא יביא הוא לידי התבוללות במובן שלך?

ד"ר הרצל: לא! הפזור הולך ונמשך זה אלף ושמונה מאות שנה. לפני אלף ושמונה מאות שנה נפזרו היהודים, ועד היום לא התבוללו.

מר. ואלינס: אם נביט על השאלה מנקודת-המצב האנגלית, ואם נניח, כי הזרים לא נתרכזו מעצמם אל מחוז אחד, אלא נפוצו על פני כל הארץ – החושב אתה, כי התחוללה אז השאלה בדבר כניסת-זרים?

ד"ר הרצל: אני חושב, כי כן הוא.

מר. ואלינס: ולדעתך אין אפשרות לפתור את השאלה אלא במקורה בלבד?

ד"ר הרצל: זאת היא דעתי.

מר. ואלינס: לא הוברר לי כל צרכו, אל מה אתה מתכון בדבריך, כי “צריך להטות את זרם ההגירה לארץ הזאת כבר במקורו”. היש לך איזו תחבולה מיוחדה?

ד"ר הרצל: בודאי!

מר. ואלינס: החפץ אתה לבארה לנו?

ד"ר הרצל: בוחר אני להציע אותה פה רק בקוים כוללים, ומאושר אהיה, אם אוכל להודיע את הפרטים ליושב-הראש שלא בדרך רשמי. אם ימצא בה חפץ, יציע אותה לפני כל חבריכם.

מר. ואלינס: ולאיזו מטרה שואפת תחבולתך?

ד"ר הרצל: מטרתה היא, לברֹא מרכז, שיהיה לו כח-מושך מספיק, באֹפן שהיהודים ינהרו שמה.

על שאלת מר. ואלינס עונה הד"ר הרצל, כי על החקים המגבילים הנהוגים עתה באמריקה אפשר לעבור בנקל, מפני שהסכום, שכל מהגר מחויב להראות לפני הכניסה, אותו יכול ללוות בנקל ולפרוע אותו אחרי כניסתו.

שאלותיו של סיר קנלם דיגבי.

סיר ק. **דיגבי: ** מנקודת-מבטך אין אתה מיעץ לסגור בעד היהודים את שערי הארצות, שאליהן הן מהגרים עתה, או לחֹק איזה חֹק מגביל?

ד"ר הרצל: לא! יש מקומות, שריחם נבאש, היכולים לעשות זאת, מקומות, שאינם מקפידים על קיום כבודם העתיק וחפש-דעותיהם במדה שאנגליה עושה זאת. הניחו להם לעשות כדבר הזה.

סיר ק. דיגבי: אם תצלחנה מחשבותיך ותצאנה לפעולה, האם לא יעצור דבר זה בעד היהודים לצאת בכל זאת לאיזה מקום אחר? אינני מאמין, כי תקוה לזאת.

ד"ר הרצל: חושב אני, כי דבר זה לא רק יעצור בעד תנועת-הכניסה, אלא גם ימשוך שמה את כל אלה, המרגישים בעצמם, או שנותנים להם להרגיש, כי אינם רצויים במקום אחר, כי נחשבים הם למיותרים.

סיר ק. דיגבי: אתה חושב איפוא, כי הרעיון הדתי וגם תועלתם החמרית ימשכו אותם שמה?

ד"ר הרצל: כל הסכום של התועליות.

סיר ק. דיגבי: האינך מיעץ – מנקודת-ההשקפה, שיוכל רעיונך להתקדם על ידי זה – שיסגרו עמים אחרים את שעריהם בפני היהודים? האינך חושב דבר זה למדרגה נחוצה בתעמולה בעד רעיונך?

ד"ר הרצל: לא! מוטב היה לי להשאר חולם לחומות, ויותר נעים היה לי לראות, כי העובדות אינן מוכיחות על אמתּתה של נבואתי.

סיר ק. דיגבי: המחכה אתה לסכנה בפועל מהתעוררות האנטישמיות בארץ הדומה לארצנו?

ד"ר הרצל: יש משל צרפתי האומר: “Cet animal est tres mechant' il se defend quand on l 'attaque” (זאת היא חיה רעה, היא עומדת על נפשה, כשפוגעים בה) – אפ יתנפלו על היהודים יעמדו על נפשם, ומבוכות פנימיות תהיינה בארצכם.

סיר ק. דיגבי: החושב אתה, כי סכנה גדולה נשקפת ליהודים, אם יתנפלו עליהם?

ד"ר הרצל: מכיר אני, לצערי, ארצות אנטישמיות.

סיר ק. דיגבי: עד עתה לא הבאת ראיה לדבר, כי שאיפה אנטישמית עתידה להתחולל בארץ הזאת.

ד"ר הרצל: זוכר אני את העת לפני שהתחוללה האנטישמיות בצרפת. ישבתי שם בעת שהתחיל ענין-דריפוס. אז עוד לא היתה שם אנטישמיות, אבל באה גם שמה. אינני מאמין, כי טובה היא האנטישמיות לאיזו ארץ, לא ליהודים ולא לעם-הארץ.

שאלותיו של לורד רוטשילד.

לורד רוטשילד: רוצה הייתי להזכירך תשובות אחדות שנתת להמאיור גורדון. החושב אתה, כי אפשר לו ליהודי להיות ממעריציו של הד"ר הרצל ושל הציונות – יהיה זה מה שיהיה – ולהיות בּעת ובעונה אחת אזרח נאמן לארץ מולדתו, נאמן לאנגליה או לאמריקה או לאוסטריה?

ד"ר הרצל: נוכחתי זאת מעֹמק לבי, וראיה לדבר היתה לכם במלחמה האחרונה. ידוע לי, כי בחיל-צבאכם נמצאו שתי אגודות ציוניות.

לורד רוטשילד: שאלתיך זאת, מפני שאני חושב, כי לא הבנת לדברי המאיור גורדון, אף אם לדעתי היתה כונתו לשאול אותך באֹפן ששאלתיך אני. אבל הוא היה פוליטי יותר ממני. בראשית ישיבותיה של הקומיסיה הזאת נאמר פה, כי העובדה, שאיזה אדם הוא ציוני, מונעת אותו מהיות אזרח נאמן לארץ הזאת, ועושה את הדבר לנחוץ לסגור לפניו את שערי הארץ. מצאתי לנחוץ להגיד לך זאת, כדי שתוכל לבאר לקומיסיה, איך אפשר לו לאדם להרגיש בצרתם של אחיו הנרדפים ברומיניה ולהיות בכל זאת אזרח [S6] נאמן לארצו.

ד"ר הרצל: זאת היא שאלה מליצית.

לורד רוטשילד: לפי זה יכולה הקומיסיה לשמוע מפיך, כי אפשר להם ליהודים או לאגודות יהודיות, המסכימים עמך ביחס אל מה שאתה קורא ציונות, להיות בכל זאת אזרחים טובים ונאמנים.

ד"ר הרצל: בודאי! ומדה יותר גדולה מאלה, שאינם ציונים.

יושב-הראש לורד דז’מס: התואיל בטובך לבאר לנו את דעתך בדבר המלה “ציוני”?

לורד רוטשילד: לורד דז’מס וחברי הקומיסיה תאבים לדעת, מה כונתך אתה, או מה משמעה של המלה “ציונות”. אם כונתך היא לתנועה כללית,

השואפת לכונן מחדש מדינה יהודית בפלשתינה, או אין משמעה של המלה “ציונות” אלא איזו שאיפה כבירה, להושיב רק יהודים בלבד באיזה חלק מחלקי התבל? האם שפתי ברור מללו?

ד"ר הרצל: דבריך ברורים למדי.

יושב-הראש: התואיל להגיד לנו, מה-זה ציוני?

ד"ר הרצל: בקונגרס הראשון שהיה בבזיל נסחנו תכנית, הקובעת בשביל הציונות את המטרה, לכונן בפלשתינה מקום-מושב בטוח במשפט גלוי בעד העם היהודי. זאת היא המטרה הקבועה; אבל אפשר הדבר, שיבֹאו רגעים, שבהם נהיה זקוקים בהכרח לעזרה בלתי-אמצעית או לאיזה צעד קדימה. ובכן רואים הציונים חובה לעצמם – מבלי לזוז מעקריהם ומן הפרוגרמה שלהם – לנסות, בכל מקום שנחוץ הוא, להקל את גורלם הקשה של היהודים המעונים על ידי אמצעים נאותים.

לורד רוטשילד: כיון שהגענו לשאלה זו, רוצה אני לדון עליה. היודע אתה, כי נדיבים, שאינני חפץ לקרֹא בשמותם, נסו ליסד מושבות ליהודים בפלשתינה?

ד"ר הרצל: דבר זה לא עלה בידם.

לורד רוטשילד: וכל אלה המושבות לא הצליחו עד עתה?

ד"ר הרצל: כן!

לורד רוטשילד: יש חלוקי-דעות בדבר, מדוע לא הצליחו. אבל הרֹב מחליט, מפני שממשלת טורקיה ממאנת להסכים להן.

ד"ר הרצל: אני מבכּר, שלא לדבר עתה על הממשלה ועל המושבות בפלשתינה. אני מבקש מאת כבוד האציל, להקדיש לי רגעים אחדים לשיחה פרטית, ואז אברר לו את השקפותי על הענין הזה.

לורד רוטשילד: נשאלת בדבר רדיפת היהודים בפולין וברוסיה. האין אתה בעצמך מכיר את המצב בפולין וברוסיה?

ד"ר הרצל: לא! לא הכרתיו בעצמי. דומה הוא לכמה וכמה מעשים אחרים, למשל, לעובדות, שאני יודע אותן, אף על פי שלא הייתי במקומן. מכיר אני את מצב היהודים ברוסיה על פי מקורות נאמנים.

לורד רוטשילד: היכול אתה להגיד לקומיסיה, מה נעשה כעת ברומיניה?

ד"ר הרצל: כן! יכול אני.

לורד רוטשילד: כמה יהודים יש ברומיניה?

ד"ר הרצל: כרבע מיליון.

לורד רוטשילד: המחויבים הם לעבוד בצבא?

ד"ר הרצל: כן!

לורד רוטשילד: התואיל להגיד לקומיסיה, אי-אלו צרות יש ליהודי רומיניה לסבול, איך הם נרדפים שם, ואיך יפעלו עליהם החקים החדשים שחקקו שם?

ד"ר **הרצל: ** קדם-כל הם סובלים מזה, שאינם יודעים מה ילד יום. חושב אני, כי זאת היא אחת הרעות היותר קשות, אשר תפֹלנה בחלקו של אדם, כשאיננו בטוח, אם לא ינתש מחר ממשלח-ידו, מביתו, מתוך כל תנאי חייו. שנית, יש שם בויקוט על פי החק ובויקוט מעשי. הבויקוט המעשי הוא שנוהג בגליציה ובארצות אחרות, אשר האנטישמיות שוררת בהן. שם קוראים: “אל תקנו מאת היהודים!” וברומיניה נברא בויקוט על פי החק בזה, שנתקבל חק נגד סוחרים ואומנים “זרים”. כי ברומיניה נחשבים לזרים יהודים, שאבותיהם כבר ישבו בארץ והם בעצמם נולדו בארץ, והמלה “זר” ו “יהודים” היו לשמות נרדפים.

לורד רוטשילד: היכול יהודי להיות עורך-דין ברומיניה?

ד"ר הרצל: מכיר אני, לדוגמא, עורך-דין אחד, שגֹרש, אינני יודע מאיזו סבה.

לורד רוטשילד: האם גרש מפני שיהודי הוא?

ד"ר הרצל: אלמלי היה רומיני לא היה יכול להגרש.

לורד רוטשילד: כדי לעסוק באיזה משלח-יד ברומיניה, צריך אפוא להיות רומיני, האף אין זאת?

ד"ר הרצל: כדי לעסוק בו לבטח, צריך שיהיה רומיני שלם בזכיותיו.

לורד רוטשילד: ומי שהוא יהודי אינו יכול להיות לרומיני?

ד"ר הרצל: יודע אתה מה שכתוב בחוזה הברליני.

לורד רוטשילד: החוזה הברליני קובע, שהרומינים צריכים לשנות דבר זה.

ד"ר הרצל: כל תפיסה או התאזרחות תלוי באשורו של הפרלמנט, ומן הרבע מיליון של יהודים נתאזרחו רק כשלש מאות.

לורד רוטשילד: נניח, כי תאָלץ הממשלה הרומינית למלא אחרי פקודות החוזה הברליני ולהשוות את היהודים בזכיותיהם עם הרומינים. היש ברומיניה די מקום להם?

ד"ר הרצל: המתכון כבוד האציל בשאלה זו ביחס אל הקרקע?

לורד רוטשילד: כונתי היא ביחס אל הכל – אל הקרקע, הצבא, המסחר, התעשיה והאומניות החפשיות.

ד"ר הרצל: זה הוא דבר שבתיאוריה. מכיר אני ארצות, שבהן יש ליהודים על פי החק זכיות שלמות, אבל בפועל אין להם כל זכות. כן יהיה, אם – מה שאי אפשר כלל – תשתדלנה ממלכות אירופא לטובת עצמן בעד היהודים ברומיניה. לו הייתי פוליטיקאי רומיני, הייתי דורש מכל ארץ אנטישמית הבאה להשתדל, שתקשוט תחלה את עצמה.

מסבה זו אינני מאמין בהשתדלות. אולם אם בכל זאת תהיה איזו השתדלות, אז יבטל עם-הארץ את השפעת החקים.

לורד רוטשילד: השונא שם עם-הארץ את היהודים?

ד"ר הרצל: מחויבים להאמין זאת, מכיון שהם מכים אותם והורגים בהם; אלה הן ראיות של שנאה במדה ידועה.

לורד רוטשילד: האין אולי מצבה הכלכלי של רומיניה רע כל כך, עד שמוכרחים כמה מן האזרחים לצאת מן הארץ?

ד"ר הרצל: אמנם אני מאמין, כי הרומיני העני הוא איש עני.

מסקנותיו של יושב-הראש.

אחרי שנגמרה החקירה אמר יושב-הראש, כי רואה הוא לנחוץ לסכם את תמצית עדותו של ד“ר הרצל. ד”ר הרצל הופיע לפני הקומיסיה מחפצו האדיר לעשות הכל לטובתו ולתועלתו של עמו. כפרקליט לגזעו דורש הד“ר הרצל, מבלי לשאת פנים רק לארץ הזאת, שלא ישתנו החקים הקימים, שלא להגביל את הכניסה ושתתקים החרות בשלמותה. איננו דורש גם כן, שיבדילו בין המהגרים הזרים היהודים ובין האחרים. לורד דז’מס מוסיף ומבאר, כי יושבי הארץ בודאי מכירים את תנאי-הדירות, את הכניסה המתרבה ויתר השאלות כיוצא באלה יותר מן העד, המודה, כי שאב את ידיעותיו בענין זה מתוך העדֻיות, שהעידו לפני הקומיסיה. על שאלת לורד דזמס מודה הד”ר הרצל, כי מנקודת-המבט האנגלית לא יהיה זה מעשה מתנגד לאנושות או לאיזו השקפה של נדיבות, אם תמצא הקומיסיה לטובת המדינה נחיצות בדבר להגביל את הכניסה עד למדה ידועה, שתמצא היא לנכונה. מכיון שאין אנו חיים, לצערנו, בתקופת גן-עדן, נחוץ שיכירו בזכותה של כל ארץ לקבוע את הגבולות להגנה-עצמית. לורד דז’מס מבאר עוד, כי לפי דעתו של הד"ר הרצל היה יותר מועיל ועוצר בעד חנוכם של קבצנים, שאומנותם בכך, אלמלי לא היתה הנדיבות מפוזרה, אלא מתנהלת על פי תכנית כללית.

ד"ר **הרצל: ** הנדיבים שבארץ הזאת צריכים להתאחד ולמצא מקום, שבו יוכלו להושיב את הנודדים ולעשותם לעובדים ולא לקבצנים. מושבות כיוצא באלה לא הצליחו, מפני שלתנועת המוני-אדם כבירים לא די בכסף בלבד. נחוץ שיהיה להם איזה אידיאל, נחוץ שיוכלו להאמין בעתידם, ואז יכולים למצא אצלם התמסרות לעבודה היותר קשה. אביא לכם דוגמא. בארגנטינה יש אדמה טובה מאד והתנאים למשק חקלאי טובים שם הרבה יותר מאשר בפלשתינה. אבל בפלשתינה עובדים היהודים בהתלהבות ומצליחים; כמובן, לא המושבות שנוסדו בדרך מלאכותי, אלא אותן שנוסדו על בסיס הרעיון הלאומי הגדול לפי שִׁטַּת העזרה העצמית.

מר אלפרד ליטלטון: האם החטיא אלה שבארגנטינה את המטרה?

ד"ר הרצל: החטיאו במקצת את המטרה, מפני שהקולוניסטים נושאים שם תמיד את עיניהם אל ההנהלה, המספקת כל צרכיהם, מסירה את כל המכשולים מדרכם ופוטרת אותם מלחשוב מחשבות. הם אינם ברשות עצמם.

מר. ליטלטון: העתקתי לי מתוך ספר אחד של לואיס ורוסיל, “היהודי בלונדון”, דברים אחדים ביחס אל הציונות. אלה הם: "נחוץ להוסיף, כי התגברות הרגש הלאומי היהודי אינה מתנגדת לחובותיו של אזרח אנגלי. שאלה מוזרה היא אולי לבעלי-פלפול, אם יש איזו הזדמנות שהיא, המביאה לידי התנגשות בין שתי החובות הללו. לאנשי-מעשה מספיק הוא, אם מולדתנו שבחרנו בה, שלה אנו מכירים תודה במדה כך מרובה, אינה דורשת מאתנו להיות יהודים גרועים, כדי להיות אנגליים יותר טובים.

אין אנו רוצים לכחד את העובדה, כי משאת נפשנו היא ארץ אבותינו, וכי מאמינים אנו, שרוח הגזע היהודי יתפתח באפן היותר טוב על אדמת ישראל. אבל ההגרה לפלשתינה אולי תהיה נמשכת והולכת לאט; אפשר שכמה דורות צריכים לחלוף בינתים, והארץ הקדושה אפשר שלא תהיה לעולם יותר ממרכז לחיים יהודיים. בינתים ארץ-מולדתנו היא פה, ועלינו להראות, כי ראויים אנו למדת הכנסת-אורחים, שממנה אנו נהנים פה. אפשר שהחובות השונות, אבל אינן מתנגדות זו לזו: האזרחות האנגלית והלאומות היהודית – אפשר שהן יוצאות מן הכלל, אולם כך היה במשך כל ההיסטוריה של ישראל בגולה".

ד"ר הרצל: אלה הם דברים מצוינים.

מר. נורמאן מציע עוד כמה שאלות לפני העד, כדי לברר, כי יש לכבוש מעצורים גדולים, כשרוצים להכנס אל ארצות-הברית.

ד"ר הרצל: ובכל זאת כובשים אותם.

יושב-הראש לורד דז’מס מחליט, כי אלה הן כל השאלות, שיש לקומיסיה להציע לפני העד. כל אחד מחברי הקומיסיה מסכים עמו, עם יושב-הראש, בתודה להעד, שהואיל לבא, וכלם מוקירים את עדותו שהעיד.

אחרי שתקע ד"ר הרצל כפו לכל חברי הקומיסיה עזב את האולם.

חברי הקונגרס הנכבדים!

לקונגרס הציוני הששי הננו מתאספים בעיר הטובה בזיל, החביבה עלינו כבר מתוך הכרת-תודה. הננו מתאספים שוב ברגשי דאגה ותקוה.

מצב היהודים שבכל העולם איננו אמנם היום טוב יותר מאשר היה בשנות הקונגרסים שקדמו. מה שדברנו על מצב בני עמנו מעל הבימה הזאת בשנים שעברו, עומד וקים גם בשעה זו. פה ושם אמנם נעשה איזה שנוי – אבל לא לטובה. רבים מאתנו חשבו, כי אי אפשר שיורע עוד יותר. המצב הורע עוד. כזרם מים כבירים עלה העֹני על היהודים. כל המעמדות הנמוכים כבר נשטפו. אם אותם הנמצאים במעמדות יותר גבוהים ובטוחים מכחישים בעובדות המחרידות האלה, אינם מעידים בזה על בינתם ותכונת לבם לטובה. אמנם כשמודים בעובדה, כי מצב היהודים ברע הוא מאד, עוד אין מועילים הרבה. זה מביא לכל היותר למעשים של רחמנות, אשר במקרים פרטיים ראויים בודאי לתהלה, אולם מנקודת-השקפה יותר גבוהה ומקפת אינם רצויים, מפני שמניחים הם את דעתם של אלה, שיש להם חובה צבורית, אף אם גלוי הוא, שאינם מספיקים. “אמנם כן, עושים מה שיכולים לעשות!” זה הוא מתגם נוח. אולי יש בני-אדם, שדי להם ברגש הדק של נחת-רוח, כשהם שולחים נדבת-כסף דלה, אחרי שקראו בעתונים על דבר יהודים שנהרגו, באפן שהיה נהוג בימי-הבינים. אולם גם מי שמתחייב לשלם באמונה מס לפי רכושו, לא הועיל הרבה בכספו בלבד. הכסף איננו מחזיר למתים את חייהם, לגדמים את בריאותם, ליתומים את אבותיהם. ואיך יאמרו לעצור בנדבות כאלה בעד חרדתם של אלה, שלא נפגעו אמנם בגופם, אבל מוסיפים לחיות במצבם הרע? אליהם עוד לא הגיעה הרעה.

בעצם הדבר למורת-רוח הוא לנו הציונים להשתמש בנמוקים האלה. מתנגד הוא להרגשתנו, לעשות עסק פוליטי במקרים רעים ולהוציא תועלת לתעמולה מעָנְים של בריות היותר אמללים. אבל נחוץ שיֵאָמר מן המקום הזה, באיזה צער והתמרמרות שמענו את המאורעות האיומים שאירעו בקישינוב, ואיך נמלא לבנו יגון, בהיות יהודים חיים בתנאים כאלה. בני-אדם עניים, מסובלים דאגות, כלו שם תוך כדי ענוים קשים. רוצים אנו להוקיר פה את זכרם, לדאוג לאבליהם, ואחרי-כן לא נבלה את עתנו בגלויי-דעת שאינם מועילים, אלא נדאג כחיים בעד החיים.

כי ימי הדמים, שהיו בעיר הבסרסית, אל ישכיחונו, כי יש עוד כמה וכמה קישינוב אחרות, ולא רק ברוסיה בלבד. קישינוב היא בכל מקום, שהיהודים נענים בגופם ובנפשם, נעלבים בכבודם ונזוקים ברכושם, מפני שהם יהודים. נצילה את אלה, שעוד אפשר להציל.

עת לעשות היא. מי שרואה בכלל את האותות הגלויים, עליו לראות, כי נתקלקל המצב באֹפן שהוא באמת מסוכן. אנחנו הציונים נבאנו מראש זה ימים ושנים לקלקלה זו – ועתה כיון שבאה, מרגישים אנו צער עמוק מאד.

בשתי עשרות השנים האחרונות למאה התשע-עשרה האמינו בחוגי הקהלה היהודית, כי ההגרה תרפא את הכֹל. עלה דבר זה, אם נעלים עין מכל שאר המקרים – מעָנְים של המהגרים, מאכזריותם של התנאים החדשים, שאליהם נכנסו פתאֹם, מן ההפסד הלאומי, שבא לרגל הפזורים ההולכים ומתחדשים וכיוצא באלה – עלה הדבר רק כל זמן, שלא התקוממו ארצות-הכניסה נגד הזרם השוטף של פרולטריון נואש מתקוה.

זאת היא התקופה החדשה, שאליה נכנסנו. ארצות-הכניסה מתחילות להתקומם, אף על פי לאו דוקא מפני שעֹני-היהודים הולך וגדל במזרחה של אירופא. ובכל זאת הלא הן ארצות, אשר אולת היתה להטיל ספק במדת-מוסרן הגבוהה. הממלכות האלה חושבות לנחוץ לכבוש את מדת אנושותן – אני אומר זאת לא לשם התול – ולעסוק באֹפן פוליטי בשאלת-היהודים, שהיא להן שאלת כניסת היהודים. רק אצלנו היהודים יש עוד כאלה המסרבים מתוך אימה לראות בזה ענין פוליטי. האימה הזאת תעורר בנו חמלה יותר מכעס, אם נבין אותה כראוי. זוהי אימת המקום, שמוצאה עוד מרחובות הגיטו הצרים.

בינתים מתפתחים הדברים באין מעצור. באנגליה, שהיתה עד עתה המקלט האחרון הפתוח עוד לרוחה, נמנתה מטעם המלכות קומיסיה לחקור את שאלת-הזרים. הזרים, כי לא להזכיר בשם היהודים. אולם המסקנות שבהרצאתה אינם מניחות מקום להטיל ספק בדבר, על כניסתם של מי היה לה לחוות את דעתה. רואים בברור, איך נלחמה בעצמה אנגליה החפשית והנדיבה, איך כבד ממנה לחבול תחבולה קשה נגד בני אדם עניים, איך היא פותחת לתכלית זו בחקירה ארוכה, בטרם שתגמור איזה דבר בהחלט. כי יש עקרים ישנים, שלא ישארו בטהרתם, כשתחדל אנגליה מתת מקלט חפשי לאמללים נקיים. וכן הוא גם בנוגע לאמריקה, אשר הלכה וגדלה בזה שהיתה למקלט.

הממשלות שבארצות המענינות בהגרת היהודים מוסיפות מיום ליום להבין את מפעלנו. פתרוננו, הרוצה להכין מקום מושב ליהודים, מתאים כל כך עם הצרך הכללי, עד שמן ההכרח הוא שיצליח. אמנם לא עבודה קלה היא. יש מעצורים, שדרושה להם מדה מרובה של סבלנות ואמון. אבל בזה בלבד יש הרבה מן החנוך, שאנו מתחנכים בדרכנו. יש ימים קשים, שבהם אנו רואים דברים, שהושגו בעמל רב, הולכים ונמסים, והתחלות, שמהן קוינו הרבה, עולות בתהו. כל זמן שאיזו תנועה היא צעירה וחלשה, מחויבים המנהלים לחשוש, פן תפעלנה נסיגות-לאחור כאלה להשחתת מוסרם של המחזיקים בה, ועל יאושם ועיפותם של המנהלים עצמם נוספה עוד הדאגה להמשכת העבודה, להספקת האמצעים ולסבלנותם של החברים. אולם גם זה לטובה. הולכים ואובדים אלה, שאינם אבדה כלל. הם נסוגים לאחור, אלה – מפני תאותם לכבוד שלא נמלאה, אלה – מפני שלא ראו שכר טוב לעצמם, ואחרים – מפני שאוהבים להשתתף רק במפעל שהצליח, ועוד מכמה סבות כיוצא באלה. אבל לאותם הנשארים נעשה המפעל יקר לרגל כל קרבן שהם מקריבים; עם אלה יכולים ללכת הלאה, ולהם יכולים גם כן להגיד הכֹל. זאת היתה כונתנו, בשעה שקראנו לקונגרס הזה, וסבורים היינו, שלא יהיה לנו אלא להודיע על השתדלויות, שלא הצליחו, ועל נסיונות, שהוכנו ימים רבים ולא עלו בידינו. בינתים היתה אחרת באיזו מדה.

למן אז, שנאספנו בפעם החמישית, נתכבדתי עוד שתי פעמים להקרא מאת הוד מלכותו השולטן לקונסטנטינופול. בשני הראיונות, בפברואר ובאוגוסט לשנת 1902, לא הביאו דברי המשא-והמתן כל פרי. כמובן לא יכלתי להסכים לשום דבר, שלא היה מתאים עם תכניתנו הבזילאית, ביחוד לא יכלה התישבות מפוזרה ומפורדה במקומות שונים בטורקיה להספיק לצרכינו הלאומיים. מכל דברי המשא-והמתן היגעים האלה יצא לנו רק דבר אחד, שהוד מלכותו השולטן מוסיף להתיחס ברצון וחבה אל העם היהודי. דבר זה הוא אמנם משמח וחשוב בערכו, אבל במעשה אין אנו צועדים בו הלאה. ובהיות יחס חבתו של המושל וגם הטובות הצפונות בזה לממלכת טורקיה דברים שבמציאות, צריכים היו לחפש את המניעה ביחסן של הממלכות העקריות המענינות במזרח, וביחוד ביחסה של רוסיה. כי מצד אשכנז לא היה לחשוש לשום מניעה, אחרי ההשתתפות שהראה אותנו קיסר אשכנז, אשר עוד לא נשכחה. כשנתכבדתי בשנת 1898 להתיצב עם המלאכות הציונית לפני הקיסר בירושלים, הבטיחני הוד מלכותו, כי מתיחס הוא לתנועתנו ברצון. דבר היוצא מפי קיסר, אין לסרסו ואין לעקמו. גם מצד אנגליה לא היה לקוות להתנגדות, ומאורעות, שאני בא להודיעכם עתה, מוכיחים על זה.

אחרי שלא הצליח המשא-והמתן האחרון בקונסטנטינופול, ובשים לב אל העֹני המתרבה, היינו מוכרחים לבקש דרכים אחרים. ובכן באתי בדברים באקטובר שעבר עם חברים אחדים של הממשלה הבריטית, והצעתי לפניהם, שינתן לנו הרשיון לרכישת אדמה על חצי-האי סיני, בכדי ליסד שם מקום מושב לעמנו. גם שרי-הממשלה הבריטית, הממונים על ענין זה, קבלוני ברצון ובחבה היותר גדולים. אך הוגד לנו, כי בהיות האדמה, שאותה אנו מבקשים, שיכת למצרים, נחוץ לפנות ישר אל ממשלת מצרים; אבל הממשלה נתנה לי בנדיבות-רוחה מכתב-מליצה והביעה בפקודתה אל בא-כחה שבמצרים, לורד קרומר, את תקותה, כי הוא ויועצי הדר כבוד המושל יבחנו את ההצעה ברצון טוב. הממשלה הבריטית יעצה אותנו לשלוח, כצעד של הכנה, קומיסיה של מומחים, אשר תבחן את האדמה, אם מסוגלת היא לישוב, ואם יש לקוות, כי תצליח ההתישבות עליה. בכדי לרכוש את הסכמתם ותמיכתם של האבטוריטטים המכריעים שבמצרים, נסע מורשנו מר גרינברג בסוף אקטובר למצרים, ובידו מכתבי-מליצה מאת הלשכה לעניני-חוץ, ערוכים לממשלת מצרים.

לורד קרומר והמיניסטר לעניני-חוץ שבמצרים קבלו אותנו בפנים יפות מאד, ואחרי שנשאו ונתנו בדבר, הסכימו לשליחת הקומיסיה. הסכימו גם כן, שיספח בתור חבר לקומיסיה בא-כחה של הלשכה למדידת-ארץ שבמצרים. הקומיסיה נמנתה, וחבריה היו: אינז' קסלר, האדריכל מרמורק, שר-הצבא גולדסמיד, אינז' סטפנס, פרופ' לורנט, ד“ר סוסקין, ד”ר הלל יפה ובא-כחה של הממשלה המצרית מר המפרי.

הקומיסיה באה למצרים בסוף יאנואר, ובתחלת פברואר יצאה לחצי-האי סיני. בינתים עזב מורשנו מר גרינברג את אנגליה וילך שנית למצרים, בכדי להציע לפני מר קרומר והממשלה המצרית את הטופס לטשארטר בשביל שטח-אדמה על חצי-האי סיני. אחרי משא-ומתן ארוך השיג מורשנו מאת ממשלת מצרים מכתב, שבו הביעה את הסכמתה לעקרו של הטשארטר, אשר הוצע. בו נקבע, כי העם היהודי ינהל בעצמו את עניני האדמה, שהוא רוצה לרכוש, והובטחו זכיות של משפט בשביל כל שטח-האדמה, שעליו נתּן הרשיון, בתנאי, שהקומיסיה שנשלחה תודיע תוצאות טובות, שמהן תוָכח הממשלה, כי ההתישבות על חצי-האי אפשרית היא.

הקומיסיה שבה בתחלת חדש מרץ למצרים, ואני בעצמי נסעתי שמה, כדי להפגש אתה. הצעתי לפני לורד קרומר והממשלה המצרית הצעות שונות, אולם בהיותי נאלץ לחזור לאירופא, מסרתי לאחד מחברי הקומיסיה את המשכת המשא-והמתן.

המשא-והמתן הלך ונמשך, אולם כפי שיש לי להודיע – לצערי – היתה תוצאתו, כי אמרה ממשלת מצרים, שאין לאל ידה להוסיף ולדון בדבר, מפני שהמומחים חוו את דעתם, כי אי-אפשר להספיק מים למישור הפילוזיני די צרכו, ועל כן אי אפשר גם כן ליסד מושבות באל-אַריש או באיזה חלק אחר של חצי-האי. כשנודעה לחברי הממשלה הבריטית, שאתם עמדתי לפני זה בקשר, עצת המומחים שנתּנה לממשלת מצרים והחלטתה, שמוכרחה היתה להחליט, הציעו לפני תכף רשיון להתישבות יהודית על שטח-אדמה אחר במקום השטח, שהסכימו לו בראשונה.

לשטח החדש אין אותו הערך ההיסטורי, הפיוטי-דתי והציוני, שהיה עוד גם לחצי-האי סיני; אולם אין אני מסופק בדבר, כי הקונגרס, כבא-כחו של המון-העם היהודי, יקבל גם את ההצעה החדשה בתודה הכי חמה. ההצעה אומרת ליסד באפריקה המזרחית מושב יהודי עומד ברשות עצמו, עם הנהלה יהודית, שלטון מקומי יהודי, ופקיד עליון יהודי בראשו, כמובן הכל תחת השגחתה ומרותה של בריטניה. מכיון שהוצעה הצעה זו, הרגשתי, בשים לב אל מצב היהודים ואל הנחיצות למצא תכף איזה אמצעי להטבת המצב ככל האפשר, שאין לי הצדקה לעשות אחרת, אלא לקחת לי רשות, להציע את ההצעה לפני הקונגרס. אולם, כדי שיהיה הדבר לכלנו לענין מוחשי למדי, נחוץ היה לנסח את ההצעה באֹפן, שיושם לב לשאיפותינו הלאומיות, היקרות כל כך לכלנו. ולפיכך המשיך מורשנו במשך איזה זמן עם חכמי הממשלה הבריטית ועם הפקידים הממונים על הלשכות משא-ומתן מפורט, שהתנהל באֹפן טוב.

אינני רוצה להקדים דבר, בטרם שיביע הקונגרס את השקפותיו על הפוליטיקה, אשר התנועה הציונית אומרת לאחוז בה ביחס אל ההצעה הזאת. אולם אף על פי שאי אפשר שתהיה לעם היהודי מטרה אחרת מלבד פלשתינה, ואף על פי שהשקפותינו על ארץ אבותינו – יהיה גורלה של ההצעה איך שיהיה – צריכות לעמוד ולהתקים בלי שום שנוי, בכל זאת יכיר הקונגרס את התוֹעלת שאינה רגילה, שיצאה לתנועתנו מן המשא-והמתן עם הממשלה הבריטית. רשאי אני להגיד, כי השקפותינו ביחס אל פלשתינה הובררו בהתגלות-לב גמורה ובכל פרטיהן לחברי הממשלה הבריטית ולפקידיה הגבוהים הממונים על ענין זה. אני מאמין, שהקונגרס יכול למצא אמצעים, בכדי להשתמש בהצעה. ההצעה הזאת הוצעה לפנינו באֹפן, שיועיל בהכרח להיטיב ולהקל את מצב העם היהודי, מבלי שנְוַתּר אף במשהו על העקרים הגדולים, שתנועתנו נוסדה עליהם.

להציע לפני כל הקונגרס את פרטי ההצעה, שעליה אני רוצה להעיר את תשומת-לבכם בכל תקף, נראה לי כדבר שאינו מועיל. יותר נכון נראה בעיני לבקש מכם, כי תבחרו בועד קטן מיוחד, אשר יעסוק בכל הענין הזה. תהיינה החלטותיו איך שתהיינה – דבר זה יכול אני להגיד, כי כלנו מרגישים בלבנו רק רקש עמוק של הכרת תודה בעד הרצון המדיני, שהראתה בריטניה-רבתי את העם היהודי במשך המשא-והמתן הזה.

אמנם לא ציון היא, ולא תהיה זאת לעולם. זו היא רק מושבה של עזרה לפי שעה, אבל אין לשכוח, כי מיוסדה היא על בסיס לאומי ומדיני. אות להגרה לא נוכל לתת ולא נתן על יסוד זה לעמנו. זה הוא רק אמצעי של עזרה בצרה, אשר תבֹא לעזרתם של מוסדות-הצדקה, שהם עתה אובדי-עצות, ותעצור בעד אבדן חלקי העם הנפזרים באֹפן זה.

זה היה מצב הדברים, בשעה שבאה הנסִבה האחרונה, שאמנם עברו עליה רק ימים מועטים, אבל יש בה מעין התפתחות חשובה מאד.

המאורעות הנודעים לכֹל הטילו עלי חובה, לנסוע לטובת העם היהודי לרוסיה. היתה לי הזדמנות רצויה לבא שם בדברים עם הממשלה, ויכול אני להגיד, כי נפגשתי באיזו מדה עם הבנה לשאיפותינו הציוניות, וגם שמעתי דברים יוצאים מן הרצון הטוב לעשות איזה דבר שיכריע לטובתנו. אגב הנני מודה, כי הייתי בהזדמנות זו לא רק איש-מפלגה – לא תחשבו לי זאת לחטאה. דברתי לא רק בשם הציונים, אלא בשם כל יהודי רוסיה. השתדלתי בבקשה, שייטיבו את מצבם המעציב, וגם הבטיחוני לדון בזמן היותר קרוב בדבר הקלות כאלה.

יותר חשובות היו ההבטחות, שהבטיחוני בשביל התנועה הציונית. יכול אני להגיד, כי ממשלת רוסיה איננה רוצה להניח מכשולים על דרך הציונות, אם תהיה, מה שהיתה עד עתה, מתונה ומתאימה עם החקים. ממשלת רוסיה נכונה גם כן להשתתף בהספקת אמצעי-הכסף הדרושים להגרה, אשר תתנהל בידינו הציונים.

לבסוף, וזה הוא דבר שצריכים להדגיש ביותר, נכונה ממשלת רוסיה לתמוך את שאיפותינו להשגת פלשתינה בהשפעתה על הוד מלכותו השולטן.

עד היכן מגיעה חשיבותה של הבטחה זו, שהורשיתי למסרה לקונגרס, יכיר כל איש. הבטחה כזאת מצד הממשלה הרוסית היא תועלת דיפלומטית, שאי אפשר להפליג בהערכת ערכה. לא רק שהוסרה מניעה עצומה, אלא גם עזרה כבירה נמצאה פתאם. אמנם עוד עלינו לחכות לפעולותיה, אבל באמץ-לב חדש ובתקוות יותר גדולות משהיו עד עתה, יכולים אנו להתמיד את השתדלותנו להשגת ארץ-ישראל.

כמובן ימצאו גם עתה אנשים, שיראו רק את המר שבתועליות האלה. עזרת הממשלות – יאמרו האנשים האלה – אין לה שום ערך של דבר משמח. הן חפצות להפטר ממנו, או ממאנות לקבל אותנו. טוב! אם יש בזה עָוֶל נגד עמנו, אז נתּן עליו אנחנו תשובה בעתיד, בעתיד שלנו, בארץ שלנו! והתשובה הזאת תהיה – הרמת המוסר האנושי.

יום א', אחר הצהרים.

אחרי שמתח הציר טריטש בקרת קשה על הדין-והחשבון של הועה"פ בענין אל-אריש.

הרצל: חברי הקונגרס הנכבדים! כי יערער מר טריטש על הדין והחשבון של הועד-הפועל, ולא יניח בבאורי ההנהלה מקום כל שהוא לצד זכות, אפשר היה לראות מראש. כל הדרכים, שבהם בקש לקנתרנו… (טריטש מוחה.) אם מוצא מר טריטש, כי המבטא הזה פוגע בכבודו או שאינו נאה לאספה כזו, הריני חוזר ממנו בחפץ-לב. אבל הוא מכריחני בזה להוכיח, כי בנמוקיו לא דק – איך אזהר בדברי – לדבר במשפט או בישרת-לב ואף לא בהתאם אל העובדות.

בחבילת תלונותיו התלונן עלינו מר טריטש ביחוד, כי עוררנו בענין אל-אריש תקוות מוגזמות וכוזבות שלא בעתן, בכדי לעשות בהן איזו תעמולה. לעומת זה קימת העובדה של תלונה אחרת, תלונה הבאה מצד מוסד, שהוא בודאי מומחה ומוחזק לדבר, נגדנו, נגד הועד-הפועל המצומצם, תלונת הועד-הפועל הגדול, שהוא בודאי יודע כל מה שאנו מודיעים בגלוי, ואפילו שלא בגלוי. זה התלונן עלינו מרה על המסתריות, שבה עסקנו בענין אל-אריש. זוהי עובדה.

הנני להשיב אפוא על תלונת הועד-הפועל. ענין זה של אל-אריש נהלנו בחשאי ובזהירות כך גדולה, מפני שלא חפצנו קֹדם כל לעשות איזה דבר, שאולי היה למורת-רוח לאותן הממשלות, שתמכונו בענין הזה, ולהביא אותן במבוכה חלף הטוב והחסד, שגמלונו במדה מרובה בהזדמנות זו. חשבנו וחושבים אנו, כי בהודעות ממין זה צריכים להזהר זהירות גדולה. זאת היתה מחשבתנו הראשונה.

שנית חשבנו, כי אין לנו הרשות למסור לבקרת דבר שלא נגמר, כי אין אנו רשאים גם כן לעורר תקוות, ואין אנחנו מעוררים תקוות. זאת היא טענה, שאין לה כל יסוד, והנני מצַיְרה בזה, שמר טריטש בבואו בין המצרים בטענתו, כי הודיעו על דבר תוצאות כבירות, הוכרח לבסוף לאמר בשפה רפה: “כמדומני, כי גם ב”העולם" היה כתוב דבר מה“. ב”העולם“, אדוני טריטש, לא נכתב בכלל שום דבר על אֹדות זה. ( טריטש קורא: ישאל את האספה! ) אינני צריך לשאול את האספה. עורך “העולם”, מר ד”ר וֶרנר, יאשר זאת בהן-צדקו, אם לא ימצאו כל גליונות “העולם” בידי חברי הקונגרס. בכלל לא היה ב“העולם” שום דבר. ואפילו אנחנו היינו עוד בימים האחרונים מפקפקים, אם בכלל נודיע איזה דבר, מכיון שהענין לא הצליח לצערנו הגדול. מה שנעשה הוא ענין אחר, והדרכים האלה לעשות פומבי קרובים יותר למר טריטש מאשר לנו. מה שנעשה הוא זה: הופעת אורחה בעלת ארבעים וארבעה גמלים, כמו שהיתה האכספדיציה שלנו; זה הוא במזרח דבר, שעושה רשם. והנה היו בין חברי האכספדיציה הזאת חברים, ששלחו מכתבים לקרוביהם, או אמרו בשעת פרידתם, לאן הם נוסעים. על ידי זה יצאו שמועות אי-נעימות ואי-ברורות, אי-נעימות לנו כל כך, עד שגערנו בנזיפה בעתון אחד, אשר היה לפני זה קרוב לנו, על שהביא ידיעות אי-ברורות כאלה. ( העורך היקל קורא: הידיעות באו קֹדם לזה ב"היהודי ").

מר היקל, עורך ה“יודישעס פאָלקסבלאַט”, מודה לשמחתי, כי לא נעים היה לועד-הפועל כל כך, עד שנתהוה יחס של נגוד בינינו. ( היקל: כן הוא!) והנה, אחרי שנפוצו אותן השמועות, בא מר טריטש, אשר כנראה ראה באדמת אל-אריש קרקע של הפקר, שיכול הוא להחזיק בה באפן המצויר בספרי-מסע לנערים, שכל המציג עליה כף רגלו ראשונה, אין לו אלא לתחוב מקל ואריג בקרקע כדי שיזכה בה – כך הרגיש מר טריטש את עצמו, על יסוד מאמר אחד על אל-אריש כתוב בטוב-טעם, מאמר שהיה נודע לי וערכו היה גדול בעיני, כאדון השליט בארץ ההיא, עד שלא יכול להתמהמה עוד בתעמולתו הנמרצה נגד הסגת-הגבול, שאולי היתה יוצאה לו מזה. אינני רוצה לחזור אחר כל פרט ופרט שבמעשיו. ההרשאה שלקח לו מאת הועד המחוזי שבברסלא והציע אותה בברלין, כל אלה אינני רוצה אף להזכיר. נקל מאד בעיני להבין, אם מר טריטש, שהוא בעל כשרון גדול ומחזיק את עצמו לבעל כשרון במדה מרובה, מרגיש את הצרך להביא אחרי בקרתו לפעולות הועד-הפועל גם איזה דבר חיובי ולראות את עצמו, כאלו הוא בא לגמור דבר, שהתחלנו בו אנחנו. מבין אני דבר זה, ולתכלית זו הוקמה הבימה הזאת, כדי שיתגלו הכשרונות המצויים, אשר יביאו את תנועתנו להתקדמות גדולה יותר, מאשר עלתה בידינו עד עתה. בכל אלה אני מודה, וגם בזכותו הוא לשאף לזאת. אבל בבקרתו הוא עובר את הגבול, שיכולים אנו לקצוב לו בהתאם עם דרכי-הנמוס והמתינות. אחרי שהניח מר טריטש כמה הקדמות, שאת אמתתן בפרטים אחדים הכרנו לדעת… ( טריטש מכחיש בענין שהיה בינו ובין ד"ר קליי ) אינני רוצה לעמוד עתה על הפרט הזה. רוצה אני לפרוט לכם עוד פרט אחר. אחרי שטען מר טריטש אי-אלו טענות, שהוא מחזיקן לנכונות, אלא שאנחנו איננו יכולים להחזיקן לנכונות, אמר: “זו היא מדה לא-ישרה באפן נורא, לדון כך בדברים רציניים “. דבר זה הנאני מאד, אבל, אדוני טריטש, הן לא ידעת כלל וכלל את המדה, שאנו נוהגים לדון בה בדברים רציניים כאלה. אתה, שכתבת מאמר אחד או שנים… ( טריטש: כל מה שנכתב עד אז!) את כל המאמרים על דבר אל-אריש, שנכתבו עד אז, אתה הנך מכיר את הארץ ההיא ואת תנאיה במדה כך זעומה, עד שאינך יכול לעמוד היום בפני אלה היודעים אותה באמת, שעליהם נמנה גם אני. יש לנו היום בנוגע לאל-אריש לא רק מאמרים בעתונים עם הסתכליות מדיניות ואומדנות והנחות, כי אלף מתישבים יכולים להיות במשך איזה זמן לחמשת אלפים, אלא יש לנו חקירה שלמה שנעשתה בכל השטח, ספרות שלמה על אדות אל-אריש. שלחנו אכספדיציה של אנשים, אשר קראתי רק בשמותיהם בנאום הפתיחה, ועתה הנני להציגם לפניכם, עד כמה שאינם ידועים לכם מכבר. האכספדיציה ששלחנו – מפני שסבורים אנו, כי דברים כאלה אינם נעשים במאמרים, אלא זקוקים הם לחקירה ודרישה מדויקת, לרגל האחריות הקשה הקשורה ביסוד מושבה לבני אדם – באכספדיציה הזאת היו האדונים: אינז' קסלר, אשר ישנו פה, ואשר – עד כמה שיַרְשו זאת ענינינו, דהיינו עניני התנועה הציונית – יכול הוא לתת לנו ידיעות מענינות באפן מקיף מאד, באשר קנה לו נסיונות הרבה באפריקה הדרומית, וחוץ מזה נודע לנו על פי עבודתו הציונית, אשר היה גם בארץ-ישראל ואשר אנו מוקירים אותו בתור מומחה נעלה מאד; האדריכל מרמורק, שנשלח לא רק בתור חבר הועד-הפועל, אלא גם לרגל כשרונות הנעלים בתור טכניקאי; שר-הצבא גולדסמיד, אשר – כידוע לכם – היה המנהל הראשי במושבותיו של הירש בארגנטינה וקנה לו נסיונות הרבה בעניני הקולוניזציה; אינז' סטיפנס, אשר בנה אחת מתעלות-המים החדשות והיותר מפורסמות, את הסֶכֶר שבאס-סיוט במצרים, שהוא אחד ממעשי-הפלא של הטכניקה; פרופ. לאורנט, חבר האקדמיה לחקלאות בגימבלוי שבבלגיה, בא-כחה המומחה של ממשלת בלגיה בקונגו; ד”ר סוסקין, שקנה לו נסיונות של שנים הרבה בארץ-ישראל, וגם הוא ישנו פה בקונגרס; ובעת שד”ר סוסקין נועד לחקירת השאלות החקלאיות, בחן ד"ר הלל יפה את שאלת הבריאות והודיע על אדותן, ומר המפרי, פקיד הממשלה המצרית ומומחה מצוין. כך אנו עוסקים בשאלות רציניות.

אין אני רוצה לטפל במסקנותיו המדיניות של מר טריטש. אלה הם דברים, שאין אני רגיל לאמרם בלי הכנה מעל הבימה, שאני מתיעץ עליהם היטב עם חברי, ועליה אני עמל לבוא אתם לידי הסכם, מפני שמכיר אני היטב את הסכנות היכולות לבוא לתנועתנו, אם באיזו בחינה שהיא תעשה שגיאה. ואין אני נכנס במשא-ומתן על הערות מדיניות שאין להן יסוד, ומוטב היה לי לדבר עליהן עם מר טריטש על כוס שכר. אין אני מטפל בהן גם משום זה, מפני שבנאום פתיחתי תארתי את מצבנו המדיני באֹפן ברור למדי.

והנה מצא מר טריטש לנכון, לדבר פה על דבר שיחות ויחסים ידועים באֹפן שאין נוהגים לעשות כן בחיים הצבוריים. יודעים אתם, כי מדרכי הנמוס והמדות היפות שלנו הוא, כי בשיחות פרטיות עם אנשים, – לא רק כשהם משתתפים עמנו באיזו תנועה, אלא גם כשהם עומדים מבחוץ או מתנגדים עצומים הם בתוך התנועה עצמה, – בשיחות כאלה זהירים מאד שלא לפרסמן. לא מן המדה היא, להעלות שיחות כאלה על הבימה. ( טריטש: מה כונתך בזה?) הנך אומר, אדוני טריטש, – שלא בצדק; אני מדבר בזה רק מפני שאתה מכריחני – כי בסוף אקטובר נסיתי להתקרב אליך. ההתקרבות שנסיתי היתה בזה, שמר טריטש הופיע בשעת הוכוחים בישיבת הועד-הפועל בווינא, ששם אין הוא יושב, ונכנס אל לשכת הקונגרס, שגם שם אין הוא יושב, ( טריטש: ששם היה לי לדבר עם ידיד אחד ) ששם היה לו לדבר עם ידיד, ודבר זה היה לי לרצון, מפני שנזדמן לי לדבר עם מר טריטש, אשר אוהב אני מאד לשוחח אתו, אף אם אינני מסכים לדעותיו, ואז רמזתי גם כן למר טריטש – כבר אז ידעתי היטב את אשר לפני – כי הייתי שמח מאד, לו יכלתי לרכוש את כחו לתנועתנו באותה הדרך, שהועד-הפועל חושבה לנכונה. כל כך רחוקה מלבי כל קנאה נגד מר טריטש, אף אם מוכרח אני עתה לצערו במדה ידועה.

מר טריטש אומר, כי חובתי היתה לבוא אתו בדברים. הנני להגיד לכם, מדוע לא עשיתי כזאת. לא הייתי מסכים כלל וכלל עם אותה הדרך ואותו האפן, שאתה, אדוני טריטש, עסקת בהם בעניני-ישוב. ובזה אין אני מתכון אל המאמרים שכתבת, לא להתנגדותך שהתנגדת אלי, אלא לפעולותיך במעשה, שעל אדותם שמעתי דברים מעציבים מאד, אשר הוכרחתי לערער עליהם, מפני שמצאתי בהם אותה הדרך, שאין לעסוק בה בענינים רציניים. לא הייתי מזכיר למר טריטש את נסיונותיו שלא הצליחו, אף אם יש להתמרמר עליו קשה, לא רק לשם מליצה; אולם מכיון שבא ודבר, באֹפן שדבר, רוצה אני לקרא באזניכם את הפרוטוקול, שנכתב ביוני לשנה זו בווינא על פי עדותו של אחד מקרבנותיו. ( טריטש: כלום בטוח אתה בזה?) אדוני טריטש, תן לי לכלות את דברי ואחרי כן תדבר אתה! הפרוטוקול הזה, שנכתב ביוני לשנה זו בפני ארבעה עדים, זה הוא תכנו:

תֹכן הפרוטוקול: אשה אלמנה, אם לששה ילדים, מעידה, כי משפחתה עם עוד 54 משפחות מרומיניה עזבו על פי עצתו של טריטש את מושבם, מכרו את כל אשר היה להם ויצאו להתישב על האי קפריסין. אחרי נדודים הרבה והרפתקאות שונות שעברו עליהם – גדולים וקטנים מתו בדרך – טלטלו ממקום למקום בארץ יון; אחדים באו בעזרת החברה “כי”ח" לארגנטינה והרוב שב בערום ובחֹסר כל לרומיניה. גם בעלה מת בדרך-נדודיו, והיא נשארה עם ששת יתומיה צופיה לחסדי נדיבים.

אדוני טריטש, העברתי לפניך רק מעשה שהיה, והנני חותם את דברי.

טריטש: אתה אומר: מעשה שהיה? העברת לפני רק עובדה של פרוטוקול.

הרצל: מר טריטש אומר, מה שקויתי ממנו מראש, כי העברתי לפניו רק עובדה של פרוטוקול. כל כך בטוח הייתי מראש, עד שלא משה עיני מן האשה הזאת למן חדש יוני, והיא נמצאה בבזיל, מפני שידעתי, כי יתן לי מר טריטש תשובה כזאת.

יום ב' אחר הצהרים.

אחרי שבקרו צירים אחדים את הדין-והחשבון.

הרצל: קונגרס נכבד! הנני לענות בשם הועד-הפועל על הטענות, שטענו הצירים בוכוח הזה על הדין-והחשבון. אינני יכול לטפל בכל הטענות, אולם הרשוני לדבר ביחוד על אותם הפרטים, שעליהם נשאלו שאלות מאת הועד-הפועל; אמנם לא אשיב על השאלות באותו הסדר שנשאלו.

קֹדם כל שאלתו של עורך-הדין מר רוזנבוים, מדוע לא נזכרו בדין-וחשבון הסיעות והמפלגות השונות שבציונות, מדוע לא נאמר בפרוש מזרחיים, תלמידים, פועלים וכו'. כמובן היינו בדין-וחשבון של הועד-הפועל תלויים בהודעותיהם של הועדים הארציים, ועל פי הידיעות שהמציאו לנו נערך הכל מה ששמעתם פה. אם יהיה מקום לדרישה זו, אז תהיה חובתם של הועדים לעתיד למלא אחריה. בעצם הדבר אין לנו שום עסק בהפרדת המפלגות. אין לנו מה להודיע בנדון זה, ואין אנו יכולים להודיע, מכיון שרק בקונגרס אנו שומעים, מה כחן של המפלגות היחידות, ולא מחובתנו היא להתענין בדבר, באיזה אֹפן מתרבות המפלגות; למצער לא חובתנו היא להודיע זאת לקונגרס. מר רוזנבוים שואל, מדוע לא נכנס ועד-הבאנק לישיבה. ( רוזנבוים: שאלתי, מפני מה לא נתן הועד-הפועל הזדמנות לועד-הבאנק להרציא הרצאתו בקונגרס ). הנך חוזר ושואל תמיד על דברים שכבר נאמרו. ועד הבאנק הזה לא נמנה זה שלש שנים. זאת היא אפוא אשמת הקונגרס.

הציר רוזנבוים נותן טעם לטענתו.

זה היה, דוגמת סכום שאינו אלא במחשבה, ועד שנשאר קים רק במחשבה בלבד. בכל אפן אין אנו יודעים זה שלש שנים אם נמצא הועד הזה, ועל זאת יש לערער על הקונגרס. שלש פעמים היתה לכם הזדמנות לדרוש שימנה הועד מחדש, כמה וכמה פעמים היתה לכם אותה ההזדמנות, שהשתמשתם בה, כדי לדבר על היחס שלנו אל הבאנק, ולפלא הוא בעיני, כי מלינים אתם עלינו. הועד הזה איננו במציאות, ועל כן אין אנו יכולים לתת לו את רשות הדבור. מה שנוגע ליחס הועד-הפועל אל הועדים השונים, יכול אני להשיב, כי לא נמנענו מלעורר את הועדים לעבודה. אם תדרשו, אצוה לחפש בספרינו, מתי וכמה פעמים עשינו כזאת. כח לכפיה אין לנו. כשאין אנו מקבלים ידיעות מהם, אין אנו יכולים לעשות כלום, אלא לבקש מאת הקונגרס, שלא ימנה עוד ועדים מיותרים.

עורך-הדין מר רוזנבוים שאל גם כן, מה עשה הועד-הפועל בתור ועד-מפקח? על זאת אנו משיבים: בתור ועד-מפקח מפקחים היינו, אלא שלא התערבנו בהנהלת העסקים, אבל שאפנו תמיד לדעת את מהלך העסקים. צוינו למסור לנו מדי שבוע בשבוע ידיעות, בחַנו את הידיעות, ומאד אנו שבעים רצון מכל מה שמצאנו בידיעות האלה. רוצה אני להזכיר רק דבר אחד. כל כך מפקחים היינו בכֹבד-ראש על הבאנק, עד שעשינו בחינות שונות מפקידה לפקידה, מבלי להודיע על אֹדותן מראש. ביחוד שמנו לב אל מצב השטרות ורכשנו לנו את הבטחון, כי מצוין הוא. זה הוא מה שיש לי להגיד על הועד-הפועל בתור ועד-מפקח.

אחרי שענה הרצל את הד“ר פסמניק, ויבאר לו פרט אחד בחשבון ההוצאות ואת הצירים לילין ושינקין, שחששו לשנוי הפרוגרמה, מפני שלא נדפס טופס הפרוגרמה בראש העמוד הראשון של “העולם” שנדפס בבזיל, ויבאר להם, כי המדפיס הבזילאי לא יכול להכין את הטופס, וכי אין בזה שום סכנה, שהרי פה בבזיל היה הפרוגרמה באספה עצמה, – פנה אל שאלת הד”ר ויצמאן בענין אל-אריש.

מר ד“ר ויצמאן שאל, אם סלקנו את ידינו מהצעת אל-אריש. זאת היא אחת השאלות, שנשנו ונשאלו בנאומים אחדים. בברור שנתַנו לכם על אי-הצלחתן של עבודותינו בענין אל-אריש, לא פרטנו את הסבות, שגרמו לזאת. אבל רוצה אני בכל זאת להשיב על שאלת מר ד”ר ויצמאן תשובה, שאולי תניח גם את דעתם של יתר השואלים, בהכירם, כי לא בקלות-ראש סלקנו את ידינו מן הענין הזה, שעסקנו בו בעיון רב וביגיעה רבה.

המשא-והמתן בענין אל-אריש לא הצליח, מפני שהוברר, כי אי אפשר להכשיר את הארץ לישוב, מבלתי יכולת להמציא לה מים במדה מספיקה; וזאת היתה נקודת-מצבה של ממשלת מצרים, המוכיחה, באיזה אמון של חבה התיחסו אל השאלה הזאת. ברור הדבר, כי התישבות שאין לקוות ממנה לתוצאות חקלאיות מספיקות, יכולה לגרום רק לזאת, שיבֹאו המתישבים לתוך מצב רע, והממשלה חששה, פן – אם לא תצליח ההתישבות הגדולה – יפלו אותם המתישבים שלא הצליחו, למשא על ממשלת מצרים ועל ארצה. לא חפצו גם גן, כי לענין שכזה, אשר הכירה הממשלה בכונתו הרצויה, תהיינה תוצאות לא טובות, ובנדון זה נפגשנו במחשבה אחת. שלחנו את האכספדיציה, לא רק מפני שחובתנו היתה למלא דרישתן של הממשלות המעֻנינות, אלא גם מתוך צֹרך עצמנו, מפני שלא יכֹלנו לנהל הגרה והתישבות לאיזה מקום, שלא ידענו בברור גמור, אם מוכשר הוא להתישבות.

ובזה הגעתי אל מר ד“ר נוסיג. מר ד”ר נוסיג – חבל, שבהזדמנות זו מוכרח אני גם כן לשוב אל מר טריטש, מכיון שמר ד“ר נוסיג הוא במדה ידועה חברו, כדי שלא לאמר בא-כחו של מר טריטש – מר ד”ר נוסיג נתן לנו עצות מעשיות באותה ההתעמקות החיצונית, שכבר הכרתיה בכמה מפעולותיו בין יתר דבריו הוא מחליט, כי על ידי קבוץ מי-גשמים יכולים היינו למלא את חסרון המים בארץ ההיא, הידוע גם לו. ( נוסיג: במטותא, אני רק שאלתי.) השאלה הזאת, מר ד“ר נוסיג, היתה כמובן אחת השאלות הראשונות, שעלו גם במחשבתנו, ולא בלי שום כונה הודעתיכם את המומחים המצוינים, ביחוד לעניני מים, אשר ספחנו אל הקומיסיה הזאת, מפני שזאת היא כמובן שאלה עקרית, כשרוצים ליסד מושבה במזרח, לדעת מה הוא מצב המים. אל תחשוב, מר ד”ר נוסיג, כי זקוקים אנו לעצות כך מובנות מאליהן. )נוסיג: לא עצה היא!) על כמות המים באל-אריש אולי יודיענו תכף האדריכל מר מרמורק, שהיה שם. בכל אפן קטנה היא מאד, ואם זוכר אני היטב את כל מה שקראתי בהרצאות השונות, שהנן כמעט ספרות שלמה, יכולים היינו לקוות לגשמים רק לשעות מועטות בשנה, ובכל זאת לא מן הנמנעות היא, שעל ידי סכרים וברֵכות, על ידי עבודת-בנין תכופה ומרכבת מאד שהיתה עולה בדמים מרובים, יעשה דבר-מה בואדי-אל-אריש – הדומה במקצת לבקעת הנילוס, אלא שואדי-אל-אריש הוא כחוט דק בערך אל הנילוס – על ידי סכרים העוצרים את מי הנחל, שהיתה לנו מהם תכנית שלמה, ושנקראו בהרצאת חבר האקספדיציה מר סטיפנס inexpensive dams (סכרים זולים), וצריכים היו להבנות במרחק של חמשה-עשר מיל מאל-אריש, בחלקו העליון של הנחל; אבל אי-אפשר היה להתחיל בדבר, ועל כן הכרנו כבסיס לישוב, כבסיס הכרחי, את המישור הפלוזיני, אשר בין תעלת-הסואֶץ ובין היאור. אבל תכונתו המיוחדה של המישור הפלוזיני הזה היה דורש, כי נמשוך את המים מן הנילוס מתחת לתעלת-הסואץ ונדלה אותם דרך צנורות, שגם מהם היו לנו כל התכניות, ולהמציא באפן זה מים לצרכי המשק החקלאי, הן באמצעות השפוע הטבעי, הן על ידי בניני-הכשרה בנחל. זאת היתה תכנית גדולה מאד, מענינת מאד, שאפשר היה להוציאה לפעולה בדרך הטכניקה, על פי עדותם של המומחים היותר מצוינים, על פי עדותם של אמנים בבנין-הנהרות שבמצרים. אבל את המים האלה, שהיו יכולים וצריכים להיות לבסיס הישוב, לא יכלה ממשלת מצרים לתת לנו, מפני שאי-אפשר היה לה לחסר את עצמה מים כך הרבה, ומפני שכל אדם קרוב אצל עצמו, מפני שעליה לדאוג לבני ארצה היא, ואינה יכולה להמציא לאחרים מים, שהם במקומות הללו היסוד החיוני במשק הארץ.

אחרי שהפסיקו הציר טריטש בשאלה, מבאר לו הרצל את ההבדל שבין שני מיני הסכרים, אשר דבר עליהם, והוא שב לענות את הד"ר נוסיג. הוא מתוכח אתו על אשר נכנס זה מקרוב אל ההסתדרות, ותכף ומיד הוא בא בטענות מתנגדות לציונות המדינית, בהראותו בדבריו, כי די לו בהתישבות אף בלי טשארטר ובלי ערובות בטוחות. נוסיג קורא: הנני ציוני מדיני!

הרצל: רוצה אני להניח גם זאת. רוצה אני להודות, כי גם אתה הנך ציוני מדיני, וכי אין בינינו אלא הבדל השטה. אבל בכל הוכוח הארוך, שאתה מכירו, מפני שלקחת בו חלק בתור מתנגד, התברר אצלנו – וזה היה אחד מעקרינו – כי אין להתישבות בלי ערובות אלא מובן זה, שמוסרים בני-אדם ביד גורלם שאינו בטוח. אנחנו ראינו את הנסיונות ומכירים אותם. הן לא לחדשות, שלא נודעו, אתה מטיף. הן יודע אתה בנדון זה הרבה יותר ממני, בהיותך מו“ל עתון העוסק בשאלות הישוב. והנה אחרי כל מה שראינו, אחרי עבודת שנים הרבה בהתישבות פעוטה זו, חושבים אנו, כי היא לא תוכל להביאנו אל המטרה לעולם, וכי לעולם לא נתן את ידינו לזה, שנכלה לריק את עתותיו של העם המעונה הזה בדברים כאלה, שאין להם תקוה ותוחלת. ועתה הרשני לעבור מן הטוֹן הקשה הזה אל טוֹן נוח ממנו. דבריך הזכירוני מה שהרשיתי לי פעם אחת להגיד למר טריטש – ובזה אני מגיע לאחד החצים המרעלים הקטנים, שהיו בנאומו מאתמול. הוא אמר, כי נכנסתי עמו בדברים. בזה כוֵן מר טריטש למה ששמעתי תמיד לדבריו באותה ההתענינות ובאותו הנמוס, שאני רגיל בהם כלפי כל אדם. ( טריטש: לא לזאת נתכונתי!) הוא אמר, כי נכנסתי עמו בדברים, מפני שחשבתי, כי היק”א עומדת אחריו. זה היה חץ מרעל קטן, המשאיר זכרון קטן: הוא נכנס עמי בדברים, – כך היה חפץ להגיד – רק מפני שחשב, כי צרורות-הכסף הולכים אחרי. זאת היתה שגיאה. ידעתי, כי צרורות-הכסף אינם הולכים אחריך. הן לא תחשוב לי לחטא, כי דברתי אתך בפרוטרוט כל כך על הצעותיך המענינות. בעתו נשאתי על מר טריטש משל, שאין בו משום עלבון כבוד; אמרתי: מר טריטש הוא בארון הירש בלי כסף. ( טריטש מפסיק בקריאות של מחאה ויושב הראש נורדו גוער בו ) הנה לו! – וזה עתה הכרתי לדעת עוד “בארון הירש בלי כסף” שני. זאת אומרת, האדונים רוצים לעשות בלי כסף דבר, שלא עלה ביד הירש לעשותו בכסף. עומדים אנו אפוא, כאשר ידעת, על נקודת-מצב אחרת. ( נוסיג: גם אתה הנך בארון הירש!) לא, מר ד"ר נוסיג, זאת היא שגיאה, ומתפלא אני, כי אדם פקח שכמותך אומר כזאת. הנני אומר: דבר כזה אי אפשר בכלל לעשות בכסף, אלא רק בכח הרעיון הלאומי!

נוסיג מעיר, כי בכל פעם שיש להרצל להוציא איזה רעיון לפעולה, הוא פונה אל היק"א.

הרצל: חשבת הפעם להגיד לי דבר לא-נעים מאד. הנני מעירך, כי כמה פעמים הביע הקונגרס את חפצו, כי נבקש עזרתן של חברות-הצדקה בעד הפרוגרמה שלנו. ורוצה אני להודיעך עוד דבר אחד, מכיון שחשבת בודאי להביאני בענין הזה במבוכה נוראה. ובכן רוצה אני להודיעך דבר, שלא אמרתיו בהרצאת-הפתיחה, מפני שחשבתי, כי אין לי לענות בו בנאום פתיחתי מפני מעוט חשיבותו, מכיון שאין אנו חושבים להוציא ממנו עתה איזו מסקנה למעשה. אמנם פניתי אל היק"א, כלומר בשנה הזאת, לרגלי הצעת אל-אריש. הנני מודיעכם גם כן, כי נפגשתי אצל חברי מועצת-ההנהלה עם התיחסות עִנְיָנִית ומבינה, בכל אפן לא התנגדו להצעתי. שיחתי אתם התנהלה באֹפן מצוין מאד. לא פתיתי אותם אחרי רעיונותינו הגדולים יותר ולא חפצתי לפתותם. כאמור לא הביא המשא-והמתן לידי איזו החלטה, אבל בשיחותי עם יחידים ועם סיעות נוכחתי, כי אם יעלה בידינו ליצור את הבסיס הזה – ילכו אתנו במדה, שעוד צריכים לקבוע אותה. זה הוא ענין, שאינו מביא אותי בשום אפן במבוכה.

עושה אני נחת-רוח לקונגרס, בספרי לו זאת. אין אני בא במבוכה להגיד זאת. אבל מר ד"ר נוסיג אמר פה עוד דבר אחד. כפרקליט וחבר למר טריטש התרעם על אשר דברתי אתמול על אדות האשה האמללה. אמנם לא כלם מתו! גם אי אפשר למצא את כלם, שהרי זה הוא עני נודד, ההולך ואבד; אולם יש אשר יעברו ויסורו אל לשכתנו, ואחרי האשה הזאת באו עוד אחרים, כאשר תוכל להעיד המזכירות שלנו.

טריטש: דוקא בשנה הזאת כשהיו צריכים לאותו החֹמר.

הרצל: – לא רק בשנה הזאת, כי אם באותה העת, שנתפרסמו תלונותיו של מר טריטש; ואז תרתי ממנהגי להניח למר טריטש לעשות מה שלבו חפץ. האשה הזאת באה במקרה ביום אחד, אינני יודע מה זה היה, אבל אז אמרתי: אותה הביא המקרה לידינו! עתה נחזיק בה! גם החזקתי בה, והנה היא פה! והנה מוצא מר ד"ר נוסיג, כי לא היה לי לדבר בקרבנות המעטים האלה – חושב אני, כי די באלה – אלא צריכים היו לדבר בקרבנותי אני, כלומר לא בקרבנות שהבאתי אני, אלא באותם שהיו לקרבנות על ידי. יש מכתב אחד של הועד-הפועל החוזר ונכתב פעמים כך הרבה, עד שיש לנו ממנו טפוס קבוע. במכתב הזה נאמר, כי לא נוכל לעורר את מי שהוא, או גם לתמוך במה שהוא ביד שום אדם, הרוצה להגר, בטרם תבא העת להגרה. אנחנו כותבים רק מכתבים, נואמים רק נאומים ומוסרים רק מודעות, שמהם מוכח, כי אמנם עובדים אנו – וחושב אני, כי גם מתנגדנו יודה, כי עובדים אנו – אבל אין אנו מעוררים בזה את האנשים להגרה שלא בעתה ולתקוות שלא בזמנן. בנאומי, אשר חפשת למצֹא בו חמר לתלונותיך, נאמר גם כן, כי גם ביחס אל האדמה האבטונומית הזאת לא נעורר את המהגרים, כי גם אז, כשיהיה לנו טשארטר באפריקה המזרחית, גם אחרי שתהיה לנו כבר מטרה להגרה, אין אנו אומרים לעורר תנועה; והנה באים אנשים ואומרים, כי יש קרבנות, שהובלו על ידי לאיזה מקום, או שנפתו על ידי במשאות-שוא. לא! זאת תהיה מליצה צלחה, אם לא אתן עליה תשובה. אבל אל נא נשכח ואל נאפיל על הענין עצמו שעסקנו בו. הזכרתי למר טריטש, שהתגרה בי בדברים קשים מאד והטיח עלי אשמות של אשמתי בהן, מעשה שהיה, גם הוצאתי ממנו מסקנות שלא היו אפילו מוגזמות, ביחוד לא פגעתי אף בכבודו ובישרתו של מר טריטש. היום דרש מאתי מסירת-מודעה בנדון זה; סרבתי לעשות זאת, מפני שאין אני רוצה למסור לו איזו מודעה, מפני שאין אני רוצה להשלים עמו.

טריטש מפסיק בקריאות ויושב-הראש נורדו מאיים עליו בעונשין. אח"כ מוסיף הרצל:

אמרתי, כי לא אמסור מודעה למר טריטש, מפני שאינני רוצה, שהקומיסיה לבחינת הענין לא תמנה. הקומיסיה תמנה. אבל בלי שום התחיבות, מכיון שאין את נפשי להשלים עם מר טריטש, אני מוסר פה מודעה – מבלי להתחיב כלפי מר טריטש – כי לא אתמול ולא בפעם אחרת הטלתי ספק בישרתו האישית של מר טריטש. מה שאמרתי פה, ואני חוזר ואומרו, הוא ענין אחר: מר טריטש בא הנה וקורא בפנינו הרצאות על הדרך, שבה צריכים ליסד מושבה, ואיך צריך אדם לקבל עליו את האחריות בעד גורלם של בני-אדם נודדים ואמללים; ועל זאת השיבותי למר טריטש בראיות עצומות, שאותן תבחן הקומיסיה, כי לו חסר רגש האחריות, וכי מי שאינו מרגיש באחריותו, אינו רשאי להשפיע על תנועה כבירה בתנועתנו אף במלה אחת, אלא אסור לו לדאוג אף למשפחה אחת, שתשנה את מקומה.

דבר זה אמרתי לו, ובו אחזיק – אחת הוא, אם יפריע הדבר בעד חברות-הישוב שלו או לא, ואתמול, מר ד"ר נוסיג, במחזה התיאטראלי, נמנעתי מן הפעולה הראשית, שאתה הרגשת בחסרונה, מפני שגם אומנותך בכך, מן sc è ne à faire, ואת הפעולה הראשית הזאת שיכֹלתי לעשותה אולם לא עשיתיה, אגיד לך עתה. אותה sc è ne à faire היתה: אחרי שהבאתי עֵדָה, שנשארה מן העסק הרופף, המת והמשחת של מר טריטש, יכֹלתי לשאול אותו שאלה אחת. אחרי שספרה האשה הזאת, איך מתו אלה בקפריסין ואלה בארץ יון, ואחרים שבו לארצם – בכל אֹפן לא נשאר כלום מכל העסק הזה – יכֹלתי לשאול אותו: ואיפֹה היה אז מר טריטש, כשנטרפה ספינתם של אותם האנשים, שהניע אותם ממקומם? איפֹה היה מר טריטש? רוצה אני להגיד לכם: מר טריטש נעלם, אולם כעבור זמן מה נתגלה שוב, – איפֹה? (קולות שונים ושאון באולם.) הנני חותם: איפֹה נתגלה? נתגלה על בימת הקונגרס הציוני, שלא נבנתה לתכליות כאלה. האדונים נוסיג וטריטש יודעים היטב, כי רק מפני שכל אלה ערוכים למלחמה נגדי אני, נתתי להם להשתמש בבימה הזאת לתכליותיהם זמן רב כזה. רק מפני שהתקוממו נגדי נתתי להם זמן רב כזה מקום במועצותינו היקרות. אלמלא כן – לא הייתי עושה זאת, ובזה, כמדומני, נגמר עסקנו עם האדונים האלה.

(אחרי שובו לשבת בראש ) – היה ביד ציר אחד, המואס בדרכי הנמוס, שנוהגים באספה כזאת, לפוצץ את כל הקונגרס. עד למדה כזו אין אנו רשאים לשכוח את חובתנו. כמדומני שלא עברתי אף באחד מדברי, למצער בצורתם, את מדת הנמוס, ורוצה אני גם כן, שנחזיק בה, ושלא יפתה לבנו אחרי מחזות, העלולים לעשות אספות ממין אחר למשעשעות! נשובה למנוחתנו ונגמור את מפעלנו.

עוד עלי להשיב על דברי נואם אחד, מר סירקין. מר סירקין הראה, איך יודע מתנגד, אשר לבו לא טוב לנו – אין אני משלה את נפשי בנדון זה, שמר סירקין איננו אוהבנו המדיני – הוא הראה, איך יודע מתנגד מדיני שנתבגר לדחות ברגע חשוב מאד את כל מה שאינו עומד ישר על סדר היום, ועם היותו נאמן להשקפתו ראה חובה לעצמו לתמכנו במדה ידועה ברגעים קשים. חושב אני, כי מר סירקין יכול להיות למופת לכלנו, גם לאלה אשר בעצם השקפתם הם שונים ממנו, שעליהם נמנה גם אני. מר סירקין עשה בזה איזה מפעל והראה אותנו דבר הראוי לתשומת-לבנו. נאחד את כֹחותינו לדבר, שאנו מחזיקים אותו למשאת-נפשנו ולמטרתנו העקרית; ואם יעלה בידינו להשיג את אשר תארנו לכם עד עתה בנאומינו, אז נהיה אחים בני עם אחד, אף אם לא בעלי דעה אחת. אינני חפץ בזאת כלל, ובודאי אינני מקוה לזאת. אצלנו תתגלינה ההשקפות היותר שונות, וכל אחת תבקש לנצח את חברתה. לתכלית זו יצרנו מקום לאספה. חפץ אני, כי יהיה דבר זה מתוך רגשי כבוד בין איש לרעהו, ואני מקוה, כי מהתנגשות ההשקפות והשאיפות השונות תצא לנו התועלת היותר גבוהה והיותר טובה.

יום ג', אחר הצהרים.

הציר גרנובסקי אמר בסוף נאומו, כי מקום-מושב בטוח במשפט צבורי אין קונים, אלא לוקחים ביד חזקה.

הרצל: הנואם האחרון הגיד דבר, שאין אני יכול לעבור עליו מבלי לגעור בו. בשים-לב אל התנאים, שאנו חיים בהם, מכניס כל מי שאמר דברים כאלה שאמרת זה עתה, אל האספה הזאת טוֹן של תגרה, שאי אפשר לעמוד בו, העלול לגרום לשגיאות היותר גדולות ולהביא לתנועתנו נזק גדול. אינני יכול לסבול פה דברים כאלה, ודורש אני מאת כל מי שינאם עוד, להזהר מפריצות גדר כזו, אשר לא לפי רוח האספה, ובודאי לא לפי רוח ההנהלה היא.

יום ד', לפני הצהרים.

ביחד עם הועד-הפועל ועם הלשכה קבעתי את סדר-היום באפן שכזה: בחשבנו לדבר מועיל, כי יכנסו לתוך הוכוח, שאנו עסוקים בו, גם דברים ממשיים, וכי יהיה לנו ציור נכון ממושגה וממהלכה של התישבות, תבא ראשונה הרצאת ד“ר אופנהימר על “ההתישבות”, טרם שאתן את רשות הדבור לנואמים, שלא יכלו לדבר אתמול. אחרי כן יבאו המשך הוכוח וההצבעה על השאלה המונחת לפנינו עתה. טרם שאתן את רשות הדבור למר ד”ר אופנהימר, הרשוני להגיד דברים אחדים על אדות הציר החדש הזה, המחדש את זהרה של הבימה הזאת. אלה המכירים את מפעליו המדעיים והספרותיים – הם יהיו רֹב המשכילים – לאלה אין אני צריך להגיד דבר על אדות הסופר אופנהימר. רוצה הייתי להציגו רק בתור מה שהנהו כבר עתה לתנועתנו, ומה שהוא יכול עוד להיות בעתיד. רבים מאתנו, וגם אני בתוכם, חיבים לו תודה בעד ברור וחזוק של השקפותינו על שאלות תקון משפט-האחוזה, ההתישבות ואגודות-ההכנה. רואה אני לעצמי כבוד מיוחד בזה, שעלה בחלקי לקרא מקֹדם את ההרצאה, אשר תשמעו עתה; ואני מבקש מכם לפנות את כל תשומת-לבכם למסקותיה, אשר בכל אֹפן תביאנה תועלת מרובה לתנועתנו.

יום ד', אחרי הצהרים.

אחרי שהעמיד למנין-דעות את ההצעה למשלוח אגספדיציה לחקירת אפריקה המזרחית:

עתה אקרא באזניכם את הצעת הועד-הפועל. הרשוני נא עוד לחתום בדברים אחדים. הנני חושב זאת לחובת המנהלים, שלא להסתלק מן האחריות אלא לגלות את דעתם בברור. ומכיון שידעתי היטב, כי המשכת העבודה תהיה קשה מאד, ואפשר שלא תהיה אפשרית, אם לא תתקבל הנוסחה הנוחה מאד, שנתנה להצעת הועד, – הנני מעיר את תשומת-לבכם על עצם חשיבותה של ההצבעה, בטרם נתחיל בה. חיבים אנו תודה בעד ההצעה הנהדרה, שהוצעה לפנינו; אותה התודה לא נוכל להביע רק בדברים או בתנופת כובעים ומטפחות בלבד. תודתנו בענין חשוב צריכה קדם-כל להיות באֹפן זה, שנעין בדבר בכבד-ראש, וכֹבד-הראש של המשא-והמתן דורש מאתנו, כי נשלח האכספדיציה לחקירה, בלי להקדים בהנחות, כאשר ברר לכם מר ד"ר נורדו באפן ברור למדי, בלי הנחות קודמות על היסודות העקריים שבתנועתנו ובלי להקדים ולהחליט בדבר ההתישבות עצמה לפני החלטת הקונגרס, ואני מעיר אתכם על סוף דברי ההצעה, טרם שאתן לקרֹא אותה. את ההחלטה בדבר ההתישבות נניח לקונגרס, אשר יתאסף לתכלית זו.

אחרי ההצבעה: הצעת הועד-הפועל נתקבלה. אולם עלי להוסיף: אף על פי שנגמרה ההצבעה, רוצה אני לברר וללבן את השגיאות והטעיות, שאולי חדרו אל תוך האספה, ולהעיר, כי קבלת ההצעה אין לה אלא משמעות זו, שרוצים אנו לבחון את ההצעה, שהוצעה לפנינו בהוקרה הראויה ובכֹבד-הראש הראוי. תוצאת הבחינה לא תאחר לבא עד לקונגרס, שיקָרא לתכלית זו, אלא תוָדַע בעתה קֹדם לזה לצירים, באֹפן שיוכלו להתבונן אל המשא-והמתן ולהכיר גם את דעת בוחריהם. אולם אין אני רוצה לאמר זאת באותו מובן, כאלו חושב הייתי, כי איזה ציר יתרחק מן היסוד העקרי שבהרשאה, הנוהג בכל מקום, שאין לבֹא אל האספה כעומד ומצווה בפקודה קבועה, אלא, מכיון שיש לנו פה עסק עם עֹני הנמצא בפועל ובמעשה, יכולים לחקור אחרי ההרגשה גם בבחינה זו. כי זאת היא שאלה קשה מאד ומלאה אחריות, השאלה שאנו עומדים לפניה, אשר לא פתרנו אותה היום, ואל פתרונה התחלנו היום להתעתד. דבר זה צריכים להבין כראוי, ועל-כן אינני יכול להשיג, כי חלק מן הצירים עזבו את האולם באֹפן כזה.

יום ה', לפני הצהרים.

הציר ד“ר לוין, שהיה לו להציע שתי הצעות בשם המעוט בעלי ה”לא", מקדים כמה דברים של הצטדקות, על שיצאו אלה אתמול מן האולם. הצל מפסיקו:

כידוע לך, מר ד"ר לוין, מלאתי אתמול את חפצו של המעוט, לעשות פשרה ביחס אל המאורע האי-נעים באפן מתאים עם כבודו של הקונגרס וטובתה של תנועתנו. היתה לנו – לבאי-כחו של המעוט ולי – ועידה בענין זה. בהזדמנות זו אמרתי, כי לא אוכל לעבור בשתיקה על גלוי-דעת, שהיה משמעו, כי סרנו מן הפרוגרמה הבזילאית, מבלי לגלות דעתי אני, כי הקונגרס בעצמו מבאר, מה שלפי דעתו מתאים עם הפרוגרמה הבזילאית או לא. אם בהצבעה אמרו 295 צירים “הן” וגלו בזה את דעתם, כי יש להצעה הזאת מקום בפרוגרמה הבזילאית, – אז אין אני יכול להרשות, כי מעוט הצירים, שמספרו הוא פחות מאה ועשרים ממספר הרֹב, יאמר, שזאת הוא בגידה בפרוגרמה.

צר לי, שהבאתני לגלוי-הדעת הזה, וביותר – כמדומני, שאוכל להגיד זאת בשם הרב – בשמעי לעֹנג-לבי, כי מסרת את המודעה הישרה, שיציאתכם מאתמול, אף אם השתמשו בה אחדים להפגנה, לא נתכונה לשם הפגנה. ועתה, מר ד"ר לוין, יש לך – כפי שאני משער – לחבר עם זה אי-אלו הצעות, אשר לקריאתן אני נותן לך את רשות הדבור.

אחרי שהציע ד"ר לוין: א) שלא יוציאו מכסף השקלים לצרכי האכספדיציה; ב) שיניחו לועד-הפועל הגדול את מנויה, הכשרתה ושלוחה של האכספדיציה והוא יקבל גם את תוצאות חקירתה.

הנני מודיע בשם הועד הפועל, כי מסכים הוא עם הפרט הראשון שבהצעה. מחובתו של הועד-הפועל המצומצם יהיה לדאוג לספוקן של ההוצאות האלה בתוך אותם הגבולות, שקבעתם לנו. בנוגע לפרט השני, איני רוצה לחוות עתה את דעתי, מפני שעלי להביאו מקודם בנוסחתו זו לפני הועד-הפועל. אני מעמיד אפוא להצבעה את הפרט הראשון, ועל השני אתן להצביע בזמן אחר, לאחר שאוָעץ עם הועד-הפועל. את זמן ההצבעה אודיעכם בעתו, כדי שיהיו כל הצירים באולם.

אחרי ההצבעה הוא מודיע ע"ד טלגרמה, שבאה מזכרון-עקב בעריכת אוסישקין.

על הטלגרמה הזאת רוצה אני להשיב בדברים האלה:

“הקונגרס הציוני מביע תודה לאחים, היושבים כבר בארץ-ישראל בעד ברכתם, ומקוה הוא, במדה שהוא חפץ, כי לא תארך עוד העת להיותם יחידים בעבודתם לתחיתה של אדמת אבותינו הקדושה.”

יום ה', אחר הצהרים.

בהעמידו להצבעה את הפרט השני של הצעת המעוט:

על זאת עלי להעיר: אנחנו, רב חברי הועד-הפועל, מסכימים לזה שיתאסף הועד-הפועל הגדול, כשתהיה הרצאת האכספדיציה מונחת לפנינו; אבל למותר הוא בעיני להוסיף, כי יתאסף קונגרס חדש, כדי להחליט על הדבר, מפני שאינני יכול לתאר לי, כי ענין, שבעדו הצביעו אתמול 295 צירים, יגמר פשוט על ידי הועד-הפועל הגדול. אינני חושב, כי יתכן להכריע באופן אחר, מאשר להביא את הענין לפני הקונגרס. הזמן לקריאתו תלוי בתנאים שונים. בהודיעי אתכם, כי הקונגרס הבא יוכל להקרא רק בהסכם עם הועד-הפועל הגדול, אני מניח, שבאי-כחם של 178 הצירים מסכימים להשמיט את הפרט המיותר הזה. כי אפשר שיבֹא באקראי ענין כזה לפני כל אחד מן הקונגרסים הבאים, ובזה יהיה רק החסרון, כי הצירים והועד-הפועל לא יוכלו להתעתד לוכוח במדה מספיקה. אי אפשר להכריע פשוט על איזה ענין, שבעדו הצביעו 295 צירים, אם יכולים לדון עוד עליו או לא. חושב אני, כי טוב לשמיט זאת.

הציר רוזנבום שואל, אם יתאסף הקונגרס גם אז, כשתמצא האכספדיציה, כי אין המקום מוכשר לישוב.

לא! אז יִדּון הענין בגניזה. ידעת, כי על קריאת הקונגרס מחליט תמיד הועד-הפועל הגדול. מעולם לא היתה אחרת.

נעילת הקונגרס.

קונגרס נכבד! ידעתם את הגבול, שהושם למועצותינו. המנוחה כבר מרחפת מעל לראשינו, ואני מרשה לי, בתור המסדר באספותינו, לבקש מכם, להתחיל במנוחה זו גם אחרי שיגמר הקונגרס.

הקונגרס הציוני הששי, שהתאסף בבזיל, היה נפלא בבחינה ידועה היו לנו רגעים משמחים וגם קשים. בין הדברים המשמחים אני חושב קֹדם-כל את הברכה, שבה קדמה פנינו בפעם הראשונה הקהלה היהודית בבזיל. זה היה קונגרס קשה, והרשוני לאמר, גם קונגרס גדול, לא רק במספר הגדול של ציריו, כי אם גם במהלך וכוחינו. באֹפן נפלא מאד ראו, כי אפשר לבטוח בציונים. רואה אני אמתת הפתגם:

On ne s’appuie que sur ce que resiste.

“אין נשענים אלא על דבר המעכב”, וכן ראינו לרגל הצבעה חשובה מאד, שבה היה חפץ כולנו לשאת את האחריות בעד מה שעשינו, כי חלק גדול מן הקונגרס, ואולי אחדים שהיה לבם נוקפם, מצא לנחוץ קֹדם-כל להביע את בטחונו בהנהלה, מפני שחלק זה של הקונגרס הרגיש והבין, כי ההנהלה נמצאה במצב קשה. אבל גם על האחרים אין לערער; הלא הם הראו רק את אמונתם אל הרעיון. אמנם עלי לאמר, כי לא תמיד יכולים ללכת בדרך “קו-האויר”. קו-האויר אין לו דרך סלולה, כל זמן שאין אניות-אויר, שאפשר להטותן לכל רוח, וכל זמן שאי אפשר להתהלך בעבים. אלמלי אפשר היה לשאוף מיד אל המטרה דרך קו-האויר, כי אז לא היו זקוקים למנהלים; כי את המקום, ששם היא ציון, מכירים כל המנהלים, המבקשים את הדרך המובילה שמה. זאת היא שאלה סבוכה מאד. מכל הדברים הנוגעים לזה הנני חפץ להזכיר רק את מה שנוגע לעניני הכלכלה. אינני סובר, כי עלינו לחכות, עד שיכלו המונינו בעָנְיָם, כדי שיֵעָשו ציונים חזקים. הנני חושב, כי חזוקם הם מחזק גם את הציונות. אבל, מכיון שעלתה פה איזו שגיאה, מחוץ שיֵאָמר בשעת-הפרידה מה שאמרתי בנאום הפתיחה לקונגרס הזה, ואם תשובו לקרא את דברי, שנשכחו בינתים, אז אולי תמצאו כי יכלו למצֹא מקום בנאומו של אחד מבעלי-ה“לא” כביכול: “אמנם אין זאת ציון, ולא תהיה זאת לעולם”. ואם יחפץ מי שהוא לחשוב זאת למליצה ריקה, הרי היתה אחריה התחיבות מפרשת: “אות להגרה לא נוכל לתת ולא נתן להמונינו על יסוד זה”. ולפיכך רשאי אני לאמר, אחרי כל מה שאירע, כי בשום רגע ובשום מחשבה לא סרנו מן הפרוגרמה הבזילאית. כשחשבתי – באחד מאותם הרגעים הקשים שלא חסרו לנו – כשחשבתי, כי לזמן קרוב, אולי לימי דור אחד, אבדה כל תקוה, היה עם לבבי להציע לפניכם עזרה עראית, ורוצה הייתי, מכיון שלמדתי בינתים להכיר את לבבכם, להגיד לכם דבר של תנחומין, דבר ישן, שיש בו מעין התחיבות מצדי, בשפת אבותינו:

אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני!

אולם אותו הדבר, שחפצתי לנחמכם בו, לא מצאתי לנחוץ כל עקר; כי כפי שכבר הודעתי גם כן, נפתחה לפלשתינה תקוה חדשה, אשר כמוה לא היתה, על ידי התמיכה, שהבטיחתנו ממשלת רוסיה. אין אפוא בכל אֹפן לא פרץ ולא שנוי ולא בגידה בפרוגרמה הבזילאית. וחפץ הייתי להעיר על מאורע מפתיע, שקרה בשעת ההצבעה הגלויה הזאת. בשעה שנתפרדו אלה מאלה, נקרא בשמו גם איש אחד, זקן, שהקדיש את כל ימי חייו לעבודה בעד ארץ-ישראל, אחד מאותם הנעלמים – לא שאין מכירים אותו, אלא מאותם הענותנים הנחבאים אל הכלים, וכאשר נקרא שמו להצבעה, חשבתי כמובן, כי יענה “לא”. זה הוא הד"ר יוסף חזנוביץ, והוא ענה “הן”, מפני שיש לו בטחון בהנהלה. וכלום צריך אני להזכיר עוד, כי הרבנים, שאינם רוצים במחיקת זכר ציון מסדר-התפלה, הרב הראשי מפלורנץ, הרבנים מלידא וסופוצקין גם הם ענו “הן”? אבל, כלום צריך אני לערבות? – זוהי אולי המלה היהירה הראשונה, אשר יאמרו, כי השמעתיה מן המקום הזה: – ערב אני לעצמי, כי בפרוגרמה, שלקחתי חלק בעריכתה לא ישתנה מאומה. למה-זה עמלתי בכל כחותי ליצור את הקונגרס, את הקונגרס הזה, המוכיח כבר בראשיתו המצערה על איזה יסוד, איזו התחלה של סדרים יותר טובים העתידים לבא?

יש לנו ההתחלות הראשונות לתקונים, אשר בכל מקום אחר ישארו עוד לארך ימים כחלומות; יש לנו חֹפש-הדעה וההכרה, על יסוד לאומי מכבדים אנו את כל ההשקפות הדתיות והמדיניות, בפרוגרמה שלנו קבענו את שווי זכיותיה של האשה, התאחדות-החלשים לאגודות, ועוד הרבה דברים כיוצא באלה. הקונגרס הוא מוסדנו הראשון, והנני חפץ, שיהיה תמיד היותר טוב, היותר גבוה והיותר מכובד, עד שנעתיק אותו אל אדמת אבותינו היפה, שאין אנו צריכים לחקור אותה, בכדי שנחבבה.

חליפת מכתבים על היק"א / בנימין זאב הרצל

א.

מכתב חוזר אל חברי מועצת-ההנהלה.

(בסוד גמור)

ווינה, 18 לספטמבר 1903.

אדון מאד נכבד!

אולי רשאי אני להניח, כי שמת לבך אל מועצת הקונגרס הציוני שהיה בברזיל; בכל אׂפן אני מצרף בזה העתקה קצרה, שמתוכה תכיר לדעת כמה פרטים חשובים ביותר.

בדרכנו לפלשתינה, שבה נחזיק בכל תׂקף, מבלי לזוז ממנה גם לעתיד, היתה לנו תוצאה אמצעית. הממשלה הבריטית הציעה לפנינו מושבה אבטונומית באפריקה המזרחית. ההצעה הזאת, הנדיבה באמת, נתקבלה מאת הקונגרס בהסכם כל חבריו ובתודה עמוקה, וברׂב דעות הוחלט, לשלוח קדם כל אכספדיציה לחקירת האדמה שהוצעה. קונגרס מיוחד, שיתאסף לתכלית זו, יכריע בדבר ההתישבות, לאחר שיקבל את תוצאות החקירה.

דבר זה ברור הוא כבר היום על פי הספרות ועל פי מודעות הממשלה, כי האדמה ההיא פוריה ומסוגלת להתישבות בעד אנשים מאירופא. אפשר אפוא להניח, כי נמצא מקום המקלט, המבוקש זה כבר, לאמללים שבבני עמנו, הסובלים חרפת-רעב והנודדים מארץ אל ארץ, אף אם – כאשר אמרתי הנאום פתיחתי – “אין זאת ציון ולא תהיה זאת לעולם”.

והנה, לרגל ענין סיני – ואדי-אל-אריש, אשר לצערי לא הצליח, היתה לי הזדמנות נעימה לבא בדברים עם רׂב חברי מועצת-ההנהלה; ואם לא שגיתי, אתם מתיחסים כלכם בחבה אל הרעיון, ליצור מקלט כזה, שהרי חובתה של יק"א היא ליסד מושבות ליהודים. אמנם אתם אומרים “באיזה מקום שהוא”, ואנחנו אומרים “בארץ-ישראל”.

לפי מצב הדברים הנוכחי, ומבלי להקדים איזה מעשה להכרעתו הפוליטית של הקונגרס הבא, חושב אני לדבר מתאים עם התכלית, שהיא לשם צדקה גרידא, ושאליה אתם שואפים, בשאלי אתכם, אם רוצים אתם להשתתף בהוצאות האכספדיציה. העבודות המכינות האלה – איך שתהיה ההכרעה הפוליטית – לא תעבורנה בכל אפן מבלי להביא איזו תועלת למפעל של עזרה תכופה במדה רחבה. מן הכספים השונים של הסתדרותנו אין אנו רשאים להוציא על האכספדיציה, מפני שאין הדבר נוגע לאדמת ארץ-ישראל. על הועד-הפועל מוטלת אפוא החובה, לדאוג באׂפן אחר להוצאות האלה. הוצאות האכספדיציה, שנשלחה לאל-אריש, עלו לארבעת אלפים ל"ש; ובהיות לנו פה עסק עם שטח אדמה, שעודנו רחוק מעולם התרבות, ומכיוון שכנראה נחוץ יהיה להשתמש בשתי עונות-החׂרב ולשלוח שתי אכספדיציות – אחת לחקירה מדעית, ואחת לחקירה מעשית – תהיינה ההוצאות גדולות ביותר.

ליסד אגודה לשם חקירה (Société d’Etudes), כמו שנוהגים לעשות. אם שואפים למטרה שיש בה משום עסק, – דבר זה, חושב אני, לא יתכן לפי מצב הדברים שתארתי לעיל. מצד אחר לא יתכן גם כן לאסוף נדבות בשביל איזה מפעל, שעליו לקבל אחרי-כן על פי גדלו אפי של העסק. לאלה שנדבו כסף תכף אחרי הקונגרס נחזיר למועד נכון את נדבותיהם, או נכניסן לקרן-הקימת-לישראל. את נדבת היק“א, שאני מעריכה לשמונה אלפים ל”ש, אני מתאר לי אפוא כדמי-קדימה על החשבון המיוחד של האכספידיציה לאפריקה המזרחית אצל הבאנק הקולוניאלי היהודי. אם תוסד לאחר איזה זמן חברה יהודית בשביל אפריקה המזרחית – אשר ליסודה תקָרא גם היק“א –, אז תחזיר החברה את הסכומים שהוצאו בשביל האכספדיציה. אם לא יבא לידי מוסד זה, אז צריכה היק”א לחשוב את הכסף נדבתה לאבוד. אבל כפי שיש לשער, תמצא לה פיוס מספיק בחקירות האכספדיציה, מפני שיברא בכל אׂפן בסיס רחב להתישבות נדיבית על ידי הבטחתה של הממשלה הבריטית. אם תשתתף היק"א בהוצאות האכספדיציה באפן המתאר לעיל, תקבלו דין-וחשבון מפרט והודעות האכספדיציה. מן המכתב הזה, שצריך להיות בסוד גמור¹, אני שולח העתקות לכל חברי מועצת-ההנהלה, כדי להחיש את התשובה עליו.

בהוקרה מצוינה, עבדך הרצל.

***

על המכתב הזה קבל הרצל תשובה מאת נ. לוין, נשיא היק"א, שבה התנה בשם חברי המועצה תנאים שונים, ובתוכם את התנאי, שלא יהיה למפעל אׂפי פוליטי, אלא נדיבי בלבד.

***

ב.

תשובת הרצל.

ווינא, 27 לאוקטובר 1903.

אדון מאד נכבד!

בתשובתך מיום 25 לספטמבר על מכתבי החוזר לחברי מועצת-ההנהלה אינני יכול לצערי לראות אלא דְחִיַּת-הצעתי.

בפרט השני התניתם תנאי להשתתפותכם, שלא יהיה למפעל אפי פוליטי. זה כמה שנים ידוע הוא, כי יש לתנועתנו אׂפי פוליטי. אתם מתנים אפוא תנאי, שאי אפשר לעמוד בו.

אמנם יש בענין הזה, אם לבסוף נוציאו לפעולה – זאת יכריע הקונגרס שלנו אשר יבא – מעשה כביר של עזרה תכופה, אולי כביר יותר מכל אלה ביחד, שנעשו עד עתה. נתתי לכם הזדמנות להשתתף בו, מבלי להתנות איזה תנאי שיתנגד להשקפותיכם העקריות שעד היום, אתם חפצים להתנות תנאי כזה, זאת אומרת: אתם דוחים את ההצעה.

בהוקרה רבה, עבדך הרצל.

מר אוסישקין מיקטרינוסלב חפץ בכל עֹז לפרסם את המכתב דלעיל. והנה גם תשובתו בצדו.

הקונגרס, שבחר במר אוסישקין על פי הצעת הועד התמידי לאחד מחברי הועד-הפועל הגדול, קוה ממנו, כמו מכל יתר חבריו, כי יקבל יחד עם זכיותיה של השֵׁרות הזאת גם את חובותיה. לזאת נחוץ קׁדם כל, שיראה את עצמו כחבר לועד הזה ולא כמי שעומד מחוצה לו או למעלה ממנו. בתוך הועד יכול הוא להחזיק בהשקפותיו, ועליו להכנע מפני הרוב, כמו שעושים אנחנו כלנו, בלי יוצא מן הכלל. אם ממאן הוא לסור אל משמעת המפלגה ורוצה לסול לו דרך לעצמו, אין מי שימחה בידו. למר אוסישקין היתה תמיד היכֹלת להגן על השקפותיו באין מפריע, ואף עשה זאת בתקיפות גדולה, אם נגע הדבר אל יסוד סניף-הבאנק ברוסיה או לאיזה ענין אחר.

התקיפות, שבה הוא מתקומם עתה, איננה אפוא חדשה בעיני. כשאני מוחה נגד פריצות-החֹק הנוכחית, הרי זה מפני שנסו מכמה צדדים להכניס ערבוביה לתוך מערכותינו. לכבודו של מר אוסישקין רוצה אני להניח, כי איננו יודע כלל, למי הוא מועיל, כשהוא מתנפל על הנהלת תנועתנו. הלא כבר חשבו אחדים, שלא השתתפו מעודם בעבודותינו, או שעומדים זה איזה זמן מן הצד, יען כי לא מצאו ספוק לתאות-כבודם או להנאת-עצמם – כבר חשבו אחדים, כי הגיעה שעתם לרשת את מקומנו, מכיון שחברי ואני הצענו לפני הקונגרס לשלוח אכספּדיציה לחקירת ההצעה הנהדרת של ממשלת אנגליה. היורשים האלה טען בחשבונם, אותה השעה עוד לא הגיעה. הציונות המדינית, שאני מתפאר להיות אחד מיוצריה, מטפחיה ומגיניה, אותה הציונות עדין קימת, לא שנתה ולא תשנה את טעמה.

לאותם האנשים אין אני חפץ בכל זאת לחשוב את מר אוסישקין. אבל בשום אפן אין לו הצדקה לחשוב את עצמו “לחובב-ציון” יותר טוב מחברי וממני. האם לא קרא את נאומי-הפתיחה והנעילה בהודעות על דבר הקונגרס? או לא הבין אותם? על דברי בבזיל אין לי מה להוסיף. אמנם יש למר אוסישקין איזה משפט-קדום נגד “הדיפלומטיות והמדיניות”, כמו שהוא אומר בבוז. זה מזכירני את המשפט הקדום, שיש להרבה בני-אדם פשוטים וישרים נגד המלומדים. לפי זה יש יתרון לאנשים שאינם מלומדים על המלומדים; ובענין שיש לו אפי דיפלומטי, שאינו יכול להתקדם אלא בדרך הדיפלומטיה – כלום אפשר לעבוד בו שלא באֹפן דיפלומטי? הוא אולי יאמר: מעשים ולא דברים! ובלשון מדברת גדולות יראה על “עבודותיו בארץ-ישראל” ועל “פעולותיו על הרי ישראל”.

נתבונן אפוא ביתר עיון אל פעולותיו אלה. מר אוסישקין מיקטרינוסלב קרא לאספת-חרש קטנה בזכרון-יעקב, אשר החליטה ריזולוציות שונות, ולאותה האספה קראו בהודעות העתונים בשם “קונגרס פלשתינאי”. רוצה אני לקוות, כי לאנשים היושבים תחת שלטונה של טורקיה שהשתתפו בועידה התמימה, לא תצא מזה כל רעה. בכל אופן שהוא אני מזהיר אותם בכל תקף, לבלתי יעשו פעם שנית מעשה-פזיזות כזה. אינני יכול לתאר לי היטב, כי תתן ממשלת טורקיה רק ליהודים את הרשות לשלטון-עצמי עממי, בעת שגם תחת הלחץ הצבאי של כל הממלכות האדירות איננה נותנת לעמים אחרים, למחמדיים ולנוצרים, זכות כזו לעמוד ברשות עצמם. רוצה אני להצדיק את מר אוסישקין רק בזה, שאין לו ידיעה כל שהוא בענינים מדיניים, אם במסע-בקורו לארץ-ישראל הכניס את אחיו היושבים שם ישיבת-קבע בסכנות, שאין אני רוצה לפרטן עתה. אבל לאלה שהשתתפו בועידה, המכונה קונגרס, שבזכרון-יעקב, אני מיעץ בזה, לבל יתנהגו עוד פעם שנית בפזיזות כזו.

חוץ מזה יודע אני מפעולותיו של ר אוסישקין רק זאת, כי על פי הצעתו נקבצות על ידי “העולם” נדבות להתישבות יתומי-קישינוב בארץ-ישראל, וכי האגודה “גאולה” עוסקת בקנית-קרקעות בארץ-ישראל. מניח אני, כי מר אוסישקין איננו מונה את נדבותיהם של אנשים נדיבים אחרים בין “עבודותיו בארץ-ישראל” ו“פעולותיו על הרי ישראל”, ומה שנוגע לקנית-הקרקעות בארץ-ישראל, יש לדבר הזה צד אחד רציני וצד שני משעשע.

הצד הרציני שבדבר הוא, שבזה מפיצים שוב את השגיאה הישנה, כי בקנִיַת-קרקעות יכולים לרכוש איזו ארץ. הבארון אדמונד רוטשילד לא יכול לעשות זאת, הבארון הירש לא יכול לעשות זאת, וכן לא תוכל לעשות זאת יורשתו של זה האחרון, היק"א, לו גם היה לה הרצון הטוב. זה אלף פעמים בארתי, כי יש הבדל בין קנין של פרטים ובין קנין שנעשה על פי משפטי-העמים, ואותו ההבדל הוא הוא המכריע את הכל בתנועתנו, את הכֹל! רוצה אני לבאר זאת למר אוסישקין עוד הפעם, בפעם האחרונה. גם אם יקנה ביקטרינוסלב את כל הקרקעות, לא תהיה יקטרינוסלב בבחינה פוליטית לקנינו הוא, אלא קנינו של מושל רוסיה, ואוי לו למר אוסישקין, אם יעלה על לבו לעשות בקרקעות האלה שקנה במשפט הפרטי, איזה דבר שיתנגד אל החקים והפקודות של הממלכה, או גם של שלטון הפוליציה. וכן הוא בדיוק גם בטורקיה גם ביתר הארצות. כל תלמיד-מתחיל לחכמת המשפטים יאַשר למר אוסישקין, כי אמת בפי, ואין זאת “דיפלומטיות ומדיניות” מצדי.

והנה יש אנשים החושבים את קנית-הקרקעות לעבודה “מעשית”, מכיון שהמקח-והממכר הם דברים שבחיים המעשיים. גם זאת היא שגיאה, אלא שאני מתיחס אליה בכׁבד-ראש רק בה במדה, שהיא מביאה ערבוביה למחנה חברינו. לא רעה גדולה היא ביותר, אם אנשים בעלי אֹמץ מוציאים כסף באֹפן נבער. אבוד-ממון אין לחשוב לאסון. רע היה הדבר רק אז, אלמלי היתה תנועתנו הציונית אשמה בו באיזה אֹפן שהוא. אחד ממנהלי היק“א טען כנגדי בשיחה אחת, כי הציונות בראה את הספסרות בקנית-הקרקעות בארץ-ישראל ויקרא בשמו של אחד הספסרים, שנתעשרו שם. לאשרי יכֹלתי להשיב אותו, כי לבריות לא-נקיות כּאלה אין מקום בתנועתנו, ואין אני מכיר כל את האנשים האלה. כי קניות-הקרקעות של “גאולה”, שנודעו בפומבי – ביחוד על ידי מר אוסישקין, שאינו נוטה אחרי “הדיפלומטיות והמדיניות” – כי הקניות האלה רק הן אמצו את ידיהם של הספסרים, זה הוא מובן לגמרי. ה”גאולה" תקנה במחירים גבוהים. בתחלה לא רק שלא עצרתי בעדו, אלא גם תמכתיו בכל עֹז, כידוע למר אוסישקין, אשר פנה אלי לבקש עזרתי. הרשיתי את העזרה, אשר בלעדיה כמעט אי אפשר היה, מפני שקויתי כי יעשה הדבר באפן מתון כדרך כל עסק נבון. הלא בקניות חפשיות לא יתכן שידע המוכר מקודם, מה חשוב העסק בעיני הקונה. דבר זה מאומת כל כך, עד שבארצות היותר גבוהות בתרבותן נוהג המשפט להוציא קרקעות מיד בעליהם, במקרים שטובת הצבור דורשת להשתחרר מרצונם והנאת-עצמם של היחידים.

ועתה הגעתי לצד המשעשע שבדבר. כמה גדולים כשרונותיו הדיפלומטיים של מר אוסישקי אינני יודע. אבל רואה אני, כי אין הוא יודע לקנות. הוא בודאי איש ישר; גם עתה כשיש לי להתרעם עליו, אין אני מטיל ספק במחשבותיו הרצויות, אלא שאיננו מסוגל לעבודות כאלה. וטוב תעשה ה“גאולה”, –אם בכלל רוצה היא עוד לקנות קרקעות בארץ-ישראל, –אם תעשה זאת על ידי איש, שאינו אוהב כל כך את הפרסום והפומבי.

חבל, שאין אני מנוסה כלל לגבי עסקים, מפני שמעודי עד היום הזה לא עסקתי בהם. אולם עם היותי חסר-נסיונות, אני מתאר לי בכל זאת את הדרך המועילה באֹפן אחר. נניח, כי רוצה אני לקנות בית, לוּ גם היה זה בית-אבי, שנכנס לרשותם של אחרים, – הרי אז לא אתמכר לבעליו מהיום, לעשות בי כטוב בעיניהם. אולי, אם לא אפשר יהיה באֹפן אחר, אפסוק לו דמיון בדרך ישר. אם לא יסכים להצעתי, אם לא יאבה להתפשר עמי, אז אולי יבא רגע, שאגיד לו, כי אין אני רוצה לקנותו עוד. אז אשים עיניי על בית שכנו או על בית באיזה רחוב רחוק ממנו, ואבֹא במשא-ומתן רציני עם בעליו. בהזדמנות זו לא אשים לב לדבר, אם אנשים פחות חכמים או יותר רעים יחרפוני כאיש שאין לו כל רגש של חבה. לבעליו של בית-אבי אגיד: “טוב, אם אינך רוצה, לא אוכל לעשות דבר, לא אוכל לקחתו ממך בחזקה, ובכן עלי לבקש לי בית אחר נאה לי”, וכן הלאה. אינני יודע, מה יהיה סופו של העסק, אבל כמדומני, שהדרך הזאת היא בבחינה מעשית יותר נכונה מן הדרך, שבה פעל מר אוסישקין את “פעולותיו על הרי ישראל”.

הנני חותם.

אחת משתי אלה: או שיודע מר אוסישקין דרך יותר קצרה ויותר טובה להביא את העם היהודי לארץ-ישראל בטוחה במשפט הצבורי – כי אז לא נאה הוא לציוני טוב כמוהו, שאיננו ממהר להראותנו את הדרך הזאת. או שאיננו יודע – ואז אל נא יפריע במליצות ריקות את האחדות שבציונות, שערכה יותר גדול מקרקעות אחדות בארץ-ישראל.

ועידת הועד-הפועל הגדול בווינא / בנימין זאב הרצל

נאום הפתיחה

למרות כל המכשולים והקנטורין, שסבלתי מהם, גמרתי לדבר אליכם דברי שלום. ידעתי את החרדה השוררת בין המוני הציונים הישרים, הטובים והנאמנים, ביחוד ברוסיה, את דאגותיהם הרבות, שבהן הם מצפים לתוצאות מועצותינו, איך הם מפחדים, פן יבולע להתחלת ההסתדרות הלאומית החדשה, שחוללה בעמל ויגיעה, בכדי לבצע את המפעל הלאומי. ביחוד רוצה אני לשכוח כל מה שנעשה נגדי אני. אולם מה שמכריחני במדה ידועה להתעורר, זה הוא הרגע, כשנוגע הדבר להשקטת הרוחות בהסתדרותנו, לגמר עבודתנו, לחזוקה של אחדותנו, למלואן של הפקודות, אשר נתן לנו הקונגרס ואשר התחיבנו להוציאן לפעולה בזה, שקבלנו את המנדטים בקונגרס.

ד"ר הרצל הולך ומונה את המאורעות שלאחר הקונגרס. הוא מאריך קצת בדבריו על הבטחתה של ממשלת רוסיה, להשתדל בקונסטנטינופול לטובת הציונות, שהועילה הרבה להגדיל ולהאדיר את התקוה להשגת ארץ-ישראל, והוא מוסיף:

"התוצאה הזאת, בכל היותה רבת-ערך, אינה נותנת לנו רשות להעלים את ההצעה הנדיבה של ממשלת אנגליה, שהציעה לתת להמונינו המעונים כברת-ארץ. נקודת-מבטי אני בענין הזה היא, כי לא היתה לנו הצדקה לדחות פשוט הצעה כזו, מבלי לשאול את פי העם. את ההצעה הזאת רוצה אני לצין במלה אחת: “זוהי פת לחם!” אני, שאולי יש לי גלוסקאות לאכול, אינני רשאי לדחות פת חרבה, שנותנים לעניים, משום שאני אינני רוצה בה ואינני זקוק לה. אפשר שמתפעל אני מזה, שגם בתוך הרעב שוררות המחשבות האידיאליות, כשאומרים: אין אנו רוצים בהצעה הזאת; אבל לשאול היתה חובתנו. המאורעות בהקונגרס הרגיזוני מאד. לא משום שהיה מספר המעוט גדול בערך, ולא משום שיצאו מן האולם, אלא מפני שהוכרחתי לשאול את עצמי: האנשים האלה, שאתם יחד עבדתי שנים כך הרבה, כלום חושבים הם באמת, כי יכול אני להתיאש מארץ-ישראל? דבר זה הרגיזני מאד, הלכתי אל האומרים “לא” ואמרתי להם מה שהרגשתי בלבי. מרצונם הטוב של חברינו קויתי, כי יאירו לאט לאט את הרוחות ויבררו להם את הענין. הן הקונגרס הזה עוד לא בא לידי החלטה גמורה בענין אפריקה המזרחית, הוא רק החליט, שנקבל את ההצעה, כדרך שמקבלים הצעות כאלה, אגב נחוץ היה לאסוף חמר להכרעת הענין בפועל, בכדי שיבֹא העם לידי הכרעה לא במליצות ריקות, אלא מתוך הכרת מצב-הדברים. אבל בבטחוני זה, שבטחתי בחברי, טעיתי מאד. תכף אחרי הקונגרס פתחו בתעמולה, שהביאה נזק רב לתנועתנו. ביחוד לא היתה השתדלותי ברוסיה טובה בעיני אחדים, אף על פי שרק לרגל הפצרתם בי גמרתי לנסוע שמה. למסע הזה היתה, כאשר ידעתם, איזו תוצאה. אולם התוצאה הזאת לא עצרה בעד המלחמה, שנערכה נגדי. לבא-כחם של חברי הועד-הפועל הרוסים, פרופ' בלקובסקי, בררתי באוֹסֶה כל מה שאפשר היה לברר. לתכלית זו הראיתי לו את התעודה, שאני קורא פה. (מן התעודה יוצא, כי לא עלה מעולם על דעתו של הרצל לסלק את ידו מארץ-ישראל, אלא גם לאחר הקונגרס התמיד את עבודתו בעד ארץ-ישראל במרץ יותר גדול. ¹) קויתי אפוא, כי יעיר מר בלקובסקי את חבריו על טעותם הקשה. הנני מעיר עוד: המכתב הזה נשלח ימים הרבה לפני התחלת התעמולה נגדי. על סמכותה של הועידה החרקובית חולק אני. בזה הכנסתם אל תנועתנו רקב; חפץ אני להכחידו. לא דרשו ממני אלא דבר זה, שאשפיע על הקונגרס נגד עצמי. חוזר אני על מה שאמרתי לכם כבר בתחלה: רואים אנו חובה לעצמנו להוציא לפעולה את החלטות הקונגרס ולחקור את מצב-הדברים האמתי, כפי שהטילו עלינו לחובה רֹב הדעות שבקונגרס. בכל זאת עשינו במשך העת בעד ארץ-ישראל, בכל המרץ, שאותו אתם יכולים להכיר מתוך התעודה ומתוך כתבים רבים, כל מה שאפשר היה לפי דעתנו ולפי הכרתנו. עוד נחזור אל הענין הזה. רוצה אני להגיד ברור, כי בנוגע למרצנו בעד ציון אין אנו זקוקים לקחת תורה מפי שהוא. אבל יש לנו עוד מרץ אחר, זה הוא המרץ, כשיש איזו אפשרות, כשאפשר הדבר, מבלי לוַתֵּר על הכרתנו ומבלי להתרשל במלוי חובתנו, להשיב את האחדות ולהגן על הסתדרותנו. לזה נחוץ הוא, כי האדונים, שנמצאו במצב של התנגדות, יתנו אותות ברורים, שמכירים הם בתקף החלטותיו של הקונגרס הששי במדה שוה לרֹב ולמעוט. עתה רוצה אני להזכיר עוד דבר אחד: ידעתם את משפט שתי הנשים שלפני שלמה: האשה שאמרה לגזור את הילד, לא היתה האם האמתית.

אחרי הוכוח, שנגמר ביום השני, עונה הרצל על הטענות השונות ומסכם בקצרה:

הפרוטוקול החרקובי היה קריאה למלחמה, והכל הבינו אותו באֹפן זה. לא הייתי מתנגד, אלמלי היתה המלחמה הזאת נעשה באמצעים מתאימים עם סדרי-חוקתינו. אולם לא כן הוא. אנשים פרטיים עשו הסכם ביניהם להכניע את הסתדרותנו. יכול אני לאמר פה רק מה שכבר אמרתי לכם, כי טועים אתם, בחשבכם, כי אכביד אכפי על הקונגרס לטובת אוגנדה. בכלל לא תהיה שום כפיה מצדי, מפני שאני חפץ, כי יתגלה הרצון האמתי על יסוד עובדות אמתיות. הנני דימוקרט במדה כזו, שאני מניח את ההכרעה ביד העם עצמו. אומרים, כי אוגנדה היא דבר קל. אמנם, אם דבר קל היא, אז לא יהיה בידה – ובזה אני מסכים עם כלכם – לפתור את שאלת-היהודים, אלא שאלת-היהודים תעמוד בתקפה והענין הציוני הגדול לא ינזק. אבל חושב אני, כי יש מדרגות של עֹני, שהכֹל כאין בפניהן, כי יש עֹני, שבו לא נמצא אפילו מעט-ההכרה, הדרוש עוד להשגת איזה רעיון, ואם מנהלים ישרים אנחנו לעניני היהודים, הרי חובתנו, חובת-מנהלים היא, להשיג בכל עת ובכל שעה את החובה כדבר שיש בו רוח חיים. על השאלה הזאת של הפרולטריון היותר דל, שאיננה יהודית בלבד – מודה אני בזה – אין אנו, בתור אוהבי העם, יכולים לעבור מבלי משים. מבקשים גם כן למצא נגוד בין ההנהלה ובין ההסתדרות. אבל בעד רכישת ארץ-ישראל אין ההסתדרות יכולה בשום אֹפן לעשות איזה דבר. לו גם היו לנו כבר מאות אלפים כמספר האלפים שיש לנו, גם אז אין ההסתדרות יכולה לעשות זאת. יכולים אתם להספיק את האמצעים, אבל לבֹא עם הגורמים אל המטרה אשר לפנינו, אין ההסתדרות עלולה בשום אֹפן. העבודה הזאת יכולה להעשות אך ורק בידי ההנהלה, ובכדי להראותכם, כי הדבר תלוי בזה שמתמידה ההנהלה לשאוף אל המטרה הזאת, קראתי באזניכם את התעודה בנאומי הראשון. טעות היא לחשוב, כי אפשר להשיג את המטרה מתוך ההסתדרות עצמה. ההסתדרות היא רֹב של אנשים ועלולה היא לעשות פחות ממה שעושים יחידים. אני בעצמי לא אלך לאפריקה המזרחית, אף אם כבר העיזו לחשדני, כי רוצה אני להיות למשנה-המלך באוגנדה. השתדלתי בענין ארץ-ישראל לפני רוסיה, טורקיה, איטליה, ואפילו לפני אנגליה, שעמה באתי בדברים על אדות אפריקה המזרחית, ובכן לא יוכל מי שהוא לערער עלי, כי בגדתי בציונות, לו גם אמרתי, כי הולך אני לאוגנדה. כבעל מדינת-יהודים התיצבתי לפניכם. במשך עבודתנו למדתי הרבה, ולמדתי להכיר, כי אין לנו פתרון אלא בארץ-ישראל. כשאני אומר לכם: “הייתי לציוני וציוני הנני, כל שאיפותי נוטות לארץ ישראל”, אז אין לכם כל סבה, שלא להאמין לדברי. יש לי לסלוח לכם על כמה חטאים שחטאתם לי, רוצה אני לעבור על זה, אבל אתם עשו – אחרת אינני שואל מכם – את חובתכם כציונים מסודרים, מבלי לעצור בעד מחשבותיכם; הלחמו ככל העולה על רוחכם, השתדלו שיהיה לכם רֹב-הדעות בקונגרס, אבל אל נא תעבדו באמצעי התנועה נגד התנועה, אלא איש איש בתכונתו האישית. אני מיעץ אתכם להכנע תחת החלטות הקונגרס, כמו שמחויבים לעשות כל יתר החברים. אני לא הצעתי לפניכם את הפּשרה מתוך יראה מפני המלחמה. בודאי תנוצחו, מכיון שיש לנו רֹב-דעות מכריע. אבל רוצה אני, כי תשובו לבתיכם ותוכלו להגיד לחבריכם: ידענו, כי הועד-הפועל עובד הוא; אל תראו את הבית, שהתחילו בבנינו ונבנה עד החצי, אלא חכו עד שיגמר, והוסיפו לבטוח באותם האנשים, שבטחתם בהם עד עתה, ושלא עשו שום דבר, אשר על ידו יאבד בטחונכם.

מתוך הוכוח.

אחרי הרצאת ד"ר ל. כהן על משפטי האחוזה בטורקיה:

בארץ-ישראל מגיעים גם לקניות פרטיות רק דרך המשפט הצבורי.

אחרי הרצאת פרופ. וארבורג על פרטי הקולוניזציה:

שונא הקולוניזציה הפעוטה הוא, מי שמכריז עליה. כי כשמביעים את החפץ הזה, בוראים במקומות, שבהם אומרים לעבוד, תנאי-קניה שאין לעמוד בהם.