בשבילי החקלאות:
מאתאליעזר יפה
פתיחה לעלון "גן הירק"
מאתאליעזר יפה
לחברים וחברות מגדלי ירקות ביהודה, שומרון והגליל.
במסיבת חברים לדעה, אשר הרוב מהם הם גם חברים לגידול ירקות, הודגש הצורך שישנו כעת בקשר תמידי בין מגדלי הירקות, אשר התרבו בשנה האחרונה ועומדים להתרבות עוד יותר בשנה הבאה. הראו על זה, שלרוב מאתנו אין די נסיון במקצוע זה, ואין גם מקורות לשאוב מהם ידיעות ועצות נחוצות. כל אחד נמצא במצבו של אדם הראשון. כל אחד מתחבט באותן השאלות האלפא-ביתיות. ואם הצליח מי שהוא למצוא פתרון לשאלה זו או אחרת, אין לו האפשרות להקנות את זה לחברו, אשר טרם מצא את הפתרון הזה; ואף לא היכולת לקחת מחברו את אשר מצא זה. בזבוז הכוחות באופן זה גדול מאד, והשכר אינו לפי הצער. עקב זאת נמצא מקצוע זה בישובנו מתחת לדיוטה התחתונה. אין יחס נכון אליו ואין אמונה בהצלחתו. והלא גידול ירקות הוא אחד מעמודי התוך במשק החקלאי. אין בית אכר ואין מטבח הקבוצה או החוה יכולים להתקיים קיום בריא בלי מקצוע זה. ולמרות זה נחשב הוא, עד הזמן האחרון בכל אופן, כמעט למיותר במשקים, כי לגדל עגבניה (כאשר התבטא אחד מעסקני הישוב) עולה ביוקר עשרת מונים מאשר לקנות עגבניה. ואם התחילו בזמן האחרון לטפל בירקות פחות או יותר, לא בא זה אלא בעקבות המשבר1 אשר העלה את מחיר העגבניה בשוק ועוד העלה יותר את מחיר הכסף הדרוש לקנית העגבניה בשוק. ואולם אם מקצוע זה לא ירכש לו את עמדתו הנכונה במשק, אם בגידול ירקות נוסיף לגשש באפלה כאשר עד כה, יש לחשוב שכעבור המשבר שוב ידחקו ירקות השוק את ירקות הגינה מהרבה שולחנות. ולמה לא נוציא מעז וקשי המשבר את המתוק הזה, לבסס את מקצוע הירקות במשק ולרכוש לו יחס והכרה כמו הפלחה, למשל? את זאת נוכל לעשות, אם נסדר בינינו לבין עצמנו עזרה הדדית להתמחות במקצוע זה בכלל, ולתת איש לאחיו הערות והוראות בכל שאלה שאנו נתקלים בה. כל זה אפשרי רק ע“י כלי-מבטא הדדי. ולתכלית זו הוחלט במסיבה הנ”ל להוציא עלון לגידול ירקות.
והנה לפניכם הגליון הראשון, גליון לדוגמה. והיה אם תמצאו את הדוגמה למתאימה ואם תכירו בצורך שישנו בעלון כזה בכלל, כי עתה עליכם לדעת שבלעדיכם לא יתקיים העלון הזה. הרי הוא לכל אחד מאתנו, מגדלי הירקות, כבית-ועד למשא-ומתן בשאלות המעסיקות אותנו. העורך איננו רואה את העלון כיצירתו הפרטית. כל אחד המוצא תועלת בעלון זה צריך גם להביא תועלת לחברתו על-ידי השתתפותו בעלון. העזרה היא הדדית, אך מובן, כי בתודה רבה נקבל את מאמריהם של מומחים.
בגליון הזה הראשון ישנם פרקים אשר יצטרכו, לפי הבנת העורך של עכשיו, להיות קבועים בעלון, וישנם פרקים שהעונה גורמת. נחוצים גם פרקים ע“ד מושגים נכונים בשפת הירקנים, כלומר מלים, שמות ומושגים שחסרונם מורגש במקצוע. פרק ע”ד הכנת ירקות לשולחן על-ידי בישול, ועוד פרקים. הפרק האחרון שבגליון זה נקרא בשם “שאר ירקות” (במובן האידי העממי), ואין בו אף זכר לירקות, ורק בצורה כזו ובכמות כזו, בתור הוספה לגן הירק, מצאנו לאפשר להכניס בעלוננו ענינים חקלאיים שאינם שייכים ישר למקצוענו.
טבת, תרע"ז (1917).
-
המכוון הוא למצב בארץ במלחמת העולם הראשונה. ↩
מלים אחדות לקוראי "גן הירק"
מאתאליעזר יפה
ביסוד “גן הירק” לא היתה כוונתנו תחילה אלא להוציאו במספר גליונות מצומצם לפי הקיבוצים שלנו, ולא בדפוס. ואולם אחרי נסיונות שונים ועמל רב נתברר, שאחרת אי-אפשר. ולרגל זה מתעוררת הדאגה פן תתעופף הרוח המשפחתית מבינינו מגדלי הירקות, הכותבים והקוראים העיקריים של “גן הירק”; פן יתבישו ויוצנעו רבים מאתנו מהשתתף במשא-ומתן, בשיחות הנוגעות לעבודתנו, אם ידעו כי אלו תבאנה באותיות מרובעות נדפסות. ואל נא תהי כזאת בינינו! יהי נא לנו כלי-מבטאנו זה כמדורה משפחתית קטנה, אשר מסביבה אנחנו מסבים ומשיחים אחרי יום העבודה, ואשה הקטן מחמם לב כל בני המשפחה ומשרה רוח קלה ונוחה, ושיחה שוטפת בינות למסובים.
בסבר פנים יפות, כהרגשתנו, נקבל את כל המתקרב למדורתנו, ונוסיף לשוחח ולפעול. אימת הציבור אל תביעתנו כל עוד שפעלנו ושיחותינו מכוונים לעצמנו, לתועלת מקצוענו, ותוכנו כברנו.
יוכל היות, שבשיחותינו יפלו אי-אלו שגיאות – וכי מי ימלט משגיאות? – ויבואו נא ידידינו הרואים את שגיאותינו ויעירו לנו עליהן. מעומק לבנו נכיר להם את טובתנו, יען ששגיאות בשיחותינו הלא הן שגיאות בעבודתנו. זאת הן כל חפצנו שלא לשגות בעבודתנו. – ואמנם יודעים אנחנו כי שגיאות במקצוענו אינן שגיאות מוחלטות, כשגיאות הנדסיות למשל. המקצוע שלנו – ככל מקצוע חקלאי – דן ומטפל בצורות חיים וצרופיהם. וזו היא דרך אשר אין לה סיג ואין לה גדר. ועד עולם לא תסויג ולא תגודר (אין זו הנדסה). האמת אשר הוכרזה אתמול יכולה להיכזב מחר. וגם היום יכולה למשל להימצא אמת מוחלטת בארץ אחת, אשר איננה נכונה בארץ אחרת, משום שינוי האקלימים ועוד תנאים מתנאים לאין ספורות. במקצוע זה מותר לכל תלמיד ותיק, לכל עובד מוכשר להסתכל ולחקור גם במופלא ממנו, ולהשיח לחבריו את ההנחות היוצאות לו מתוך נסיונו בעבודתו. אמנם, מאליו מובן, כי אם יבוא כל אחד מאתנו להתחיל לחקור מן האלפא-ביתא, לא יספיק הרבה. הוא יכול לפעמים לעמול שנים כדי למצוא פתרון לחזיון פשוט, אשר מצאוהו אחרים לפני יובלות בשנים והוא לא ידע. אנחנו צריכים תמיד להתאמץ, בכל האפשרויות לרכוש לנו ידיעה והבנה בכל אשר גילו וחדשו הקודמים לנו והמומחים שבדורנו. כי רק באופן זה נצליח להתקדם בעבודתנו, ואולי גם לחדש מה בעבודה בשביל חברינו ובנינו.
עלוננו “גן הירק” אינו יכול, ואף הירחון הכי מדעי אינו מספיק להקנות למי שהוא ידיעה יסודית והבנה שלמה במקצועו; יסודיות ושלמות עלינו לבקש – אם לא בבתי-ספר חקלאיים – בספריות חקלאיות. העתון והעלון השימושי אינם מכוונים ואינם יכולים להיות יותר מרשימות זכרון לעבודות העונה, אך לא ספר לימוד. ההיקף, המטרה והיכולת של הספר שונים בעיקרם מהיקף, המטרה והיכולת של העתון. – כוח העלון השימושי יפה בזה שהוא מצומצם. ובזה שהוא שם לב לפרטים מקומיים גם פעוטים. ווהא משתמש בעובדות הרגילות בסביבתו וחוגו. והוא דן בכל עונה באותם הדברים הקטנים אשר חוג קוראיו ערים ומעונינים בהם. וזאת היא מטרתו העיקרית של “גן הירק” שלנו; כי יחד את הידיעות השימושיות המוגבלות אשר הוא יכול לתת, גם ירמוז בכל אחת משורותיו כי קצרה יד עלוננו גם מפתוח דלת לתורת מקצוענו הגדולה והרחבה. ועלינו לשאוף לרכוש לנו את הידיעות האלה מחוץ ל“גן הירק”. וכל כמה שיצליח “גן הירק” יותר להבליט לנו את הצורך בלימוד והשתלמות במקצוענו מחוצה לו, יותר תימלא ותסתייע תעודתו.
שבט, תרע"ז (1917)
עבודה בזמנה
מאתאליעזר יפה
– – – ומענין לענין קשה עכשיו לעבור בטרם נביט בתמונה של קבוצת צעירות וצעירים, מגדלי ירקות, יושבים במטבחם בלילה, אחרי יום עבודה ארוך, ושוזרים חוטים לקשור ירקות לכלונסאות. כל אחד מתביש בפני חבריו להפסיק את העבודה הזאת, למרות מה שהלאות ואי הרצון נשקפים מפני כולם. עבדים אנחנו לדעות מקובלות כי על העובד לא רק לעשות עבודתו, כי אם פשוט לעבוד יומם ולילה. והן זה עושה את עבודתנו פלסתר ואותנו למשועבדים. כי עבודה בזמנה (8–10 שעות ביום) חביבה, משחררת, מרוממת ומזככת; ומעל לזמנה היא מעיפת, משעבדת ונשטמת. או המבלי אין ספרים לקרוא בערב כי נשב לנוע על העבודה?
שבט, תרע"ז (1917).
לברור המושגים במקצוענו
מאתאליעזר יפה
כל מה שאנו משקיעים את עצמנו בעבודתנו בשדה, וכל מה שאנחנו מתרחקים מהאמונה כי על העובד להיות בן-אדם גס שאין לו בעולמו יותר מידיו – לעבוד ופיו – לאכול, – יותר ויותר כואבים אנחנו על אשר נדבר בלעגי שפה, ועל אשר אין אנחנו יודעים לקרוא בשפתנו שמות למושגים השופעים אלינו מכל פינות גינתנו.
כל עוד שידעו בעמנו רק שני סוגי אנשים: או תלמידי-חכמים או עמי-הארץ; לתלמידי החכמים הספיק לדעת כי “עש”, למשל, הוא “מין שרץ” ו“קשוא” הוא “מין ירק”, ויכלו לקרוא בכתבי הקודש, למשל: וטאטא במטאטא, מבלי לדעת כי ישנו איזה קשר בין המלה מטאטא ובין אגודת הזרדים שמכבדים בו את הבית; ולצד השני ידעו עמי הארץ לכבד את הבית ולגדל קישואים מבלי לדאוג כלל לשמות “בלשון הקודש” לכלי עבודתם או פריה – בימים הטובים ההם יכולנו להסתפק גם במלונים הרגילים אשר ניתנו לנו. ואולם עכשיו, בשאפנו לעשות את שדה עבודתנו גם לבית ספרנו, ושיהיו עבודתנו ושפתנו, חיינו וארצנו לדבר אחד לנו, עכשיו רוצים אנחנו לקרוא בשם ברור נכון לכל חזיון ולכל מושג אשר נסיוננו מתעשר בהם. והישנו קשר בין העש אשר בכתבי הקודש לפרפר אשר יטיל ביציו על כרובנו; או הנמצא בספרותנו שם לחיפושית הנוקבת את בדי עגבניותינו; או הנוכל לקרוא בשם מיוחד (לא סתם “מין כלי”) לכל אחד מכלי עבודתנו ולכל חלק וחלק מהכלים האלה? ומיני הירקות עצמם מה שמותיהם, מהו סלרי ומהו ארטישוק ואספרגוס; וסתם “שן” של שום, האם “שן” היא ל“ראש” השום או זו לא "שן וזה לא “ראש”?
בשדה זה: “לברור המושגים”, ישנם בארצנו רבים היכולים להביא לנו ברכה רבה מאוד. רבים אצלנו גם אלה אשר אינם מומחים ביותר לגדל ירקות בגן, אך רחבה ידיעתם ומומחיותם לדון ע“ד קביעת שמות למושגי הירקנים, וצריך לקוות כי לא ימנעו את עצמם מהשתתף בפרק זה בעלוננו “גן הירק”. – בעבודה החשובה הזאת של איסוף ועיבוד חומר ל”מלון העבודה במקצועות החקלאים“, התעוררו מכבר אצלנו בין עסקני הפועלים; והנה את החומר השייך למקצוע הירקות, אפשר וכדאי להציע ולדון בו ב”גן הירק“. זה יועיל יותר לעיבוד, ריכוז ושיפור החומר, ואגב נוכל להתחיל להשתמש תיכף בשמות המוצעים אשר יתקבלו בהסכמה. חומר רב לדון בו נמצא תמיד ב”גן-הירק" עצמו, יען כי הכותבים הן מוכרחים לקרוא בשמות למושגים אשר הם דנים בהם; גם אם הם עצמם לבם נוקפם על כמה מהשמות האלה, שהנם בספק נכונים ולא נכונים.
אנוכי במאמרי זה רוצה להציע מושגים, ולחלק מהם גם שמות, מעולם הרמשים, אשר אנחנו נפגשים בהם בעבודתנו בירקות – – –
אדר, תרע"ז (1917).
לעונה במקצועות
מאתאליעזר יפה
בחודש תמוז גלויות כבר תוצאות השנה, בכל מקצועות החקלאות אצלנו. לפני אלפי שנים היתה ארצנו בעונה זו, צוהלת בשמחת הקציר והאסיף. ברינה קצרו. ואנחנו עתה, בדמעה גם נקצור, וביגון נאסוף, בין אם מעט וגם אם רב יבול אדמתנו; רוח היתמות תלונו, כי טרם השלכנו את כל יהבנו על האדמה אמנו, כי היא תכלכלנו.
לאדם ועם, אשר באדמתם שרשם, נעוצות עונות הקציר בעונות הזריעה, ועונות הזריעה בעונות הקציר. את אדמתם לא ימירו, ומעבודתם לא יואשו, אם רב ואם מעט תנובתם, כאשר לא יואש עץ השדה אם גשומה ואם שחונה שנתו, ורק יוסיף להעמיק שורש, ולהרחיב נופו. ואולם אנחנו, שנה שנה, בעונת הקציר והאסיף, עם תלשנו את קטניותינו מן השדה, תפעמנו ההרגשה כי תלושים גם אנחנו מן השדה, אשר בזעתנו, ולפעמים גם בדמינו, הרוינוהו השנה. והכל עלינו להתחיל מחדש: “תקציב” חדש, “תכנית” חדשה, ולרוב גם “חברים” חדשים (לקבוצה), וגם “מקום” חדש, לעתים קרובות. כגלגל לפני סופה וכמוץ לפני כל רוח… ניזרה.
כל רוח מזעזעתנו ממקומותינו ומשנה את עבודתנו. אם יקרה וענף ממשקנו לא הכניס לנו השנה, הרי אנו מזניחים אותו בשנה הבאה, מבלי העמיק חשוב אף רגע, שמא יעברו הגורמים אשר הסבו להפסד השנה. ומבלי דעת כי “הרואה בשוק” המקורי, יזרע אל הפסד תמיד. ורק הזורע שנה שנה, הוא משיג גם את השוק הטוב.
ואשרי העובד אשר אין חייו תלויים בשוק, כי ייסד את משקו על כל ה“ענפים”, שיספיקו לו די צרכיו. ורק את העודפים מצרכיו יוציא לשוק, ומכיון שמרובת-הצורות היא תנובתו, ממילא בטוחה הכנסתו כי לא תזער.
“הכנסות מהשוק”! והיש לנו אף משק אחד, מעורב במידה כזו, שלא יאולצו עובדיו להוציא את כספם אל השוק, לקנות את צרכי שולחנם?…
ובחודש זה הנה תקציבים חדשים, ותכניות חדשות. והאמנם מן הנמנע הוא לסדר, כי בשנה הבאה יהיו במשק כל הענפים כדי לספק את כל צרכי השולחן אך ורק מהמשק עצמו?!… קשים הסידורים, ואולם רק בתחילתם. – ושבר יהיה לנו רק ממשקינו המעורבים. ולא מחנויות הפירות ואף לא מחנויות הדגן, ולא מחנויות הירק, וגם לא מחנויות החלב או חנויות הביצים. – – –
תמוז, תר"פ (1920).
לכלכלת הבית והמטבח
מאתאליעזר יפה
כל אשר חי, נצרך הוא למזון. או במלים אחרות: הוא נצרך לזרם בלתי-פוסק של אותם החמרים אשר מהם צורף, ואשר יחדשוהו בלי הרף ויחיוהו. דבר זה צריך להיות מובן מאליו לכל מי אשר יבוא לחשוב ולדון ע"ד מזון. ומהמושג “חי”. לגבי הצורך במזון, לא צריך להוציא גם את עולם הצומח, אם כי זה מקבל את מזונו באופן אחר, מאשר יקבלו בעלי החיים את מזונם הם. (אמנם גם אין קו מבדיל, בנידון זה, בין עולם הצומח לעולם החי. וישנם בעלי חיים הקולטים את מזונם בצורה ודרך הצמחים. ומהצד השני ישנם צמחים הטורפים בטרפיהם רמשים שונים, ומעכלים אותם כדרך בעלי חיים). וכלל לא יהיה משגה להרחיב את המושג “חיים”, עד אשר יקיף לא רק את בעלי החיים והצמחים, כי אם גם את כל אשר ביקום, את כל אותם היסודות אשר מקיבוצי הרכבותיהם השונות מתגלות לעינינו “צורות החיים” המוכרות לנו.
ישנה הרשות להניח, כי נשמת החיים שופעת בכל אחד מן היסודות הנפרדים, הראשונים, אשר באי-אלו מצרופיהם אנו תופשים, בחושינו, צורות חיים הקרובות לצורות חיינו אנו, ונואיל להכתירן בשם החיים, כי רק קצרה השגתנו מהבחין את גילויי החיים הראשונים, אשר יפכו בתוך כל אלה יסודות היקום הנצחיים עד אשר יתלכדו ויתמזגו רבים מהם יחדיו, כדי להפנות את קרני חייהם ל“פריזמת” תחושתנו “שתומת העין”…
ביסודות הראשונים, המצוקים והאויריים, זורמים כנראה החיים מהם ובהם. נושמים הם את מרוץ חייהם ישר מן הארץ וכל “גרמי השמים”, מהם ובהם חייהם, לא יוסיפו ולא יגרעו עד נצח; ואולם צורות החיים המורכבות נצרכות לחיבור תמידי את זרם החיים המפכה בתוך היסודות הראשונים האלה, לחדשם ולמלא את הפרדתם התמידית. ואופן החיבור הזה שונה בצורות החיים השונות: מערכת הצומח מחוברה לזרם חייה באופן ישר כמעט, יונק הוא בעיקר מהיסודות הראשונים בהרכבותיהם הפשוטות או בצורותיהם הנפרדות. יונקים הם הצמחים חומר יסודי, עפרי (בלתי-חי לעינינו), ומהם מהווים הם את חייהם. ואולם מערכת החיים מחוברת לזרם חייה באופן אמצעי, בעלי-החיים קולטים את היסודות הראשונים (מזונם) כמעט רק בצורותיהם המורכבות.
תמוז, תר"פ (1920).
בועידות ומועצות:
מאתאליעזר יפה
הפרט הוא יסוד עולם
מאתאליעזר יפה
– – – כל הויכוחים על אודות המפלגות וההסתדרות הם מיותרים, לפי דעתי. לא צריך לבכות. צריך לעבוד ולעשות. ואם ההסתדרות תעבוד, ממילא תרכוש את יחס החברים. אמרו פה כי החברים אינם צריכים לחלק את עבודתם להסתדרות ולמפלגה. זה לא נכון. אני מעמיד את הפרט, את האינדיווידום, במרכז הכל, ואיני רוצה להגדיר אותו. יחיה לו איש איש לפי נטיתו, ואז תיברא החברה הכי צודקת. נפש האדם – היא פלג זורם. הפרט הוא יסוד עולם, ויסוד העוול מתחיל תמיד ביחסים ההדדיים בין הפרטים. אני נגד ניצולו של הפרט אפילו על-ידי החברה כולה. החברה אינה רשאית לתבוע מן הפרט, שיתן לה יותר משהוא נותן לעצמו. לכל אדם יש יחסים עם קיבוצים שונים, ובאותה שעה שאני חבר ההסתדרות אין היא יכולה לבוא ולתבוע שאתן בתוכה מה שאני נותן למפלגה, הפרט נאמן על עצמו, ואם הוא אינו נותן הרי שאין ביכלתו והרגשתו לתת.
(בועידה של הסתדרות הפועלים החקלאים תרע"ח).
על האיחוד
מאתאליעזר יפה
העבודה מאחדת והדבורים מפרידים
אני אינני רוצה לנאום. אדבר במקום עמדי, ויותר מחמשת רגעים לא אגזול מכם. השעה קצרה, ולכן הצעתי לגשת אל סעיפי האיחוד ולדון עליהם אחד, אחד. כולנו מאוחדים כשאנו מדברים על שאלות חיינו, ומתפרדים כשמדברים על אבסטרקציה. אי-אפשר להמשיך בהרגשה של מתפרדים. הרגשה זו כבר הספיקה להכניס די רעל לתוך חיינו. מי נתן לכם רשות להתיחס אלי ואל חברי בעודנו פה כאל חלק פדרטיבי? אני בטוח, כי נבוא לידי איחוד אם נעמוד על הקרקע.
אפשר מאוד שרבים מכם, ואולי כולכם, תחשבו כי אדבר כך או אחרת מפני שאני חבר “הפועל-הצעיר”. לא איכפת לי. אני מדבר כמו שאני מרגיש, ומשום שאני מרגיש כך הנני חבר “הפועל הצעיר”.
אני בטוח שאם נדון על עניני ההסתדרות החקלאית, לא יהיה כל פירוש בינינו. אמונתי זאת – מתוך הנסיון, כי העבודה היא מאחדת והדיבורים מפרידים. חבל מאוד שבמשך שלושת החדשים האחרונים היו בינינו הרבה דיבורים, שהכניסו הרבה פרודים. אילו היו מדברים פחות ועושים יותר לא היה בא פירוד זה. כל אחד פועל וחושב לפי הרגשתו, ואם יש קיבוץ החושב ופועל באופן משותף לא צריך לירות בו חצים. אין כאן להילחם במושג מופשט. ההפשטה אסוננו. רגילים אנו להילחם בריחים של רוח, וזה אסוננו, כי אנו מתרחקים מהמציאות. במציאות כל אחד מאתנו חבר בהסתדרות החקלאית, פועל ועובד בה. איני יכול לקבל עלי שום כפיה. לא זו הדרך לדבר על רעיון בצורה של “אתם” ו“אנחנו”.
הסכמה ולא השלטה
אני נגד ה“איחוד”, ובעד ההסתדרות החקלאית, ואני רואה כי תנועת “האיחוד” באה להרוס את ההסתדרות הזו. החברים יודעים כי אני הנני נגד כל פוליטיקה, לא רק הפוליטיקה הבין-לאומית והמפלגתית, כי אם גם הפוליטיקה שבין איש לרעהו. לדידי תבטלנה כל המפלגות, ואפילו הפוה"צ, אבל לא מתוך כפית הר כגיגית. אני נגד השלטה. אין השלטה, יש הסכמה! נסכים כולנו לדבר אחד – נעשנו, ואם לאו – ילך כל איש בשם אלוהיו. אני מאמין בסוציאליות של יושר, המתעבת את השלטון. בי לא ישלוט שום איש, שום מפלגה, וגם איני רוצה להשליט דעות והחלטות על מי שהוא. רק דרך אחת – הסכמה הדדית!
לא נכון, כי המפלגות הפריעו לעבודת ההסתדרות. כבר אמרתי בועידת ההסתדרות ברחובות: אם ההסתדרות תהיה אנרגית ופועלת למדי, ואם תעסוק במה שצריך ולא בקנאת המפלגות – אזי תלך היא בראש ותצליח. ההסתדרות החקלאית צריכה לטפל בעניני העבודה, גם בעניני תרבות. ואם נמצאו חברים שירצו לטפל גם בפוליטיקה, יעשו גם זאת. אבל ההסתדרות בזמן האחרון עוסקת בציד ארנבות והזניחה את עניניה החשובים. ענין הפועלים בא"י – זהו קודם כל לדאוג לעניניהם הם, הענינים החקלאים-ישוביים והתרבותיים של ההסתדרות החקלאית. ואם אנו מניחים אותם ועוסקים בטפל – הרי זה הרס. אני מציע כי נדבר על ההסתדרות החקלאית, ונראה כי אין בינינו כל פרודים.
על הסעיף שהקריא טבנקין “מקיפה את כל הפועלים החיים על יגיעם, ומנהלת את עבודתה ברשות עצמה” (אם להוציא את המלים “בעלי אומניות חפשיות”, שאינם נוגעים בי כלל), יכול אני לחתום בשתי ידים. אני כבר מאוחד בעצם היותי בהסתדרות החקלאית. אם יסתדרו פועלי העיר ובעלי אומניות חפשיות תוכל ההסתדרות החקלאית להתאחד אתם, אבל למה לנו לקדם נעשה לנשמע? למה לבנות בנין של ניר? כל הרעש על ה“איחוד” הוא מיותר ומביא נזק. כל עבודה פוריה, תבוא ממקום שתבוא, ברוכה תהיה. בפוליטיקה איני מאמין. פוליטיקה ושקר – לדידי היינו הך. בהתאסף ההסתדרות לבנין, עליה לשכוח הכל מבלעדי עצמה, ואין רשות לשום מפלגה לשאוף להגבלת מי שהוא. אל תעשו לכם קרנים, ואז לא יהיה את מי לנגח.
יש אדם נרדף מצלו
– – – אלה הם דברי באספות ההסתדרות מראשיתה: מהו הצל שאתם מפחדים מפניו? יש אדם נרדף מצלו ויוצא משום כך מדעתו. ההסתדרות החקלאית או לפחות חלק ממנה נרדף מצלו.
אני שולל את האשמה כי המפלגות מפריעות להסתדרות לעבוד. אין המפלגות מפריעות, כי אם נרפים אתם! אני, שהנני חבר המפלגה, איני קשור בה כשאני עובד בהסתדרות. ואני יכול לאמור כי עשיתי בעד ההסתדרות יותר מאשר אתם הבלתי-מפלגתיים. עתה בימי העבודה החקלאית הבוערת, מתאספים לימים אחדים לדבר בענינים מפשטים, ועוד מעט תתחילו בועידת ה“איחוד” הכללית – דבר עוד יותר מפשט! כשאמרתי נרפים, לא התכוונתי לעבודתכם בתור פועלים, כי אם לעבודתכם הציבורית. צריך לדון על כל דבר לחוד, ולראות אם יש בו ברכה או קללה. ואם במסיבת אנשים קשורים ביניהם יש ברכה לציבור הפועלים נסכים לה. מושג הפרעה אינו קיים בכלל. מי יפריע להסתדרות, כשתבוא לעשות דבר ממשי? הקהל הרחב של הציבור העובד אינו צריך לעסוק בפוליטיקה, כי אם בעצם העבודה.
(בועידת ה“איחוד” בפתח-תקוה, תרע"ט).
על הלימודים בבית הספר
מאתאליעזר יפה
הוראת הכתיב והדקדוק
הקושי של הכתיב תלוי בהכרתנו, כי השפה העברית היא קשה מדי. האשמה היא במורים ולא בתלמידים המתקשים. נכונה ההערה, שכדי לכתוב בלי שגיאות נחוץ לשמור על המבטא. המורה שאינו מדקדק במבטאו, אין הוא רשאי להיות מורה לשפה. ולמה ירצה כל אחד ואחד לבוא וליצור דקדוק חדש? יש לנו ספרי דקדוק שאחריהם לא יחדשו עוד מאומה. אני מתנגד ללימוד הכתיב המכני, כי המיכניות ממיתה. גם הדקדוק יכול להיהפך ללימוד חי ומלא ענין, אם המורה יהיה ער ושולט בשפה.
הוראת חשבון
אני מתנגד ניגוד גמור לשיטת פתרון השאלות. בדרך זו ממיתים את נפש התלמיד ואין מלמדים חשבון. במקום המכניות וההסתגלות אליה, צריך לפתח בלומד את ההבנה וההסתכלות בחזיונות מסביב לו, גם את האומץ והבטחון בשכלו הוא. אם לכל חזיון ישנם באורים שכליים, למה לנו ללכת בדרך של חזרה ושינון?
לימוד “ידיעת המולדת”
לימוד הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל צריך להיות קשור באפשריות של התישבות, בהכרת מקומות שונים מבחינה זו.
לימודי הטבע
מורי הפועלים שגמרו את בתי-הספר בארץ, יוכלו ללמד לא את החקלאות, כי אם את מדעי הטבע, המכינים אליה. לי נדמה כי לתפקיד זה תספיק הכנתם.
אמסור באיזה אופן סדרתי את לימודי הטבע בקבוצת מקוה-ישראל. העיקר הוא לעשות את הטבע עצמו למורה התלמידים, לתת להם את הדחיפה להסתכל בשדה, ברפת, בזריחת השמש, ברוח. שנית, להרגיל את הלומדים לרשום מדי יום ביומו את רשמי העבודה. רק כעבור זמן, יבין הלומד את ערך רשימותיו.
למודי הטבע משולבים זה בזה, והוראת מקצוע אחד תלוי בשני. הייתי מציע את הסדר הבא: להתחיל בפיסיקה – 15 שעורים על החומר, תנועה, כוח, לחץ האויר וכו'. אחרי הפיסיקה כעשרה שעורים בכימיה, שבהם צריך לטפל רק ביסודות שמהם מרכב החי, הצומח, והקרקע. הלימוד צריך להילוות בהרבה נסיונות. את רוב הכלים הדרושים לכך יכול המורה להכין בעצמו. אחרי לימוד הכימיה ניתן מושג על החיים, נעשה השוואות בין החי והצומח, ונתחיל בלימוד תורת הצמחים, בעיקר בפיזיולוגיה של הצמח, ולה נקדיש כעשרים שעורים. בחוג של תורת החי נסיים.
לא כל התלמידים מתענינים בלימודי הטבע. אך בכל קבוצה ימצאו בודדים, שירכשו את הידיעות הנחוצות, ובשביל אלה כדאים כל השעורים.
(במועצת ועדת התרבות, תרע"ט).
דרך עבודתנו
מאתאליעזר יפה
רובינסוניות
פתחתי בשאלה “מה נאכל?” וציינתי בקיצור את מצב הדברים במשק החקלאי. דברתי על-דבר צמצום עצמי, ורציתי שבמסיבת העובדים החקלאים שלנו לא תשמענה דרישות מאחרים. אם אנחנו נעמוד על היסוד של הסתפקות בזה שנוכל להוציא מן האדמה, לא יפחיד אותנו גם אם יכנסו רבבות אנשים בבת אחת לארץ – כולם יסתדרו. אולם מה שמפחיד אותנו הוא זה, שאם יכנסו רק מאה ואלה יהיו רק דורשים ודורשים מאחרים. כל זמן שידובר אצלנו על תנאי-משכורת, לא נזוז מן המקום. אנחנו צריכים לקחת יסוד לעבודתנו לא רק חלוציות, כי אם גם רובינסוניות, באשר עם ישראל הוא בבחינת רובינסון, אלא שלרובינסון היה לכל הפחות אי, ועם ישראל הוא רובינסון בלי אי.
את התקציבים אנו נקבל למען הסידורים המינימליים בשביל משק נושא את עצמו. אנחנו נדרוש ונוציא מן האדמה את כל מה שהיא יכולה לתת, ונשתדל שהמשק יכלכל אותנו.
הערות
דברי הבקורת שנפלטו מפי החברים החדשים ביחס לאכרים, אינם קולעים למטרה. אין לנו כאן עסק עם חוטאים, אלא עם חטאים, עם שיטת ישוב פסולה. ואשר לדברי הח' בוסל, שאפשר כי נצטרך לבטל את הקבוצות הקיימות כדי ללכת לעבוד עם העולים החדשים – אני חושב כי אסור לנו לנגוע בקבוצות הישוב הקיימות. וגם אַל לנו להכניס חדשים לתוכן. ניתן להן לקבוצות את האפשרות להמשיך את הנסיון שלהן בלי מפריע. בשביל החדשים נסדר קבוצות אחרות, קבוצות-הכשרה, אשר בהן ילמדו את העבודה ויתחנכו גם האנשים, כדי שהם בעצמם יוכלו להיות מחנכים לאחרים בשנה השניה.
(במועצה החקלאית של “הפועל הצעיר” בכנרת, תרע"ט)
חופש ההגדרה העצמית
מאתאליעזר יפה
עלינו להשאיר את חופש ההגדרה העצמית למתישבים בנוגע לצורת התישבותם: מושב, קבוצה או קבוצה גדולה. כמובן, בתנאי שתהיה חוקת-ותק-אישי וחובות שוים של המתישבים לגבי צורות ההתישבות.
עד היום עוד לא הוּכח, לדעתי, יתרון משקי של צורה אחת על השניה. הקבוצה בכלל גילתה יכולת-קיום מספיקה, ואין הבדל יסודי בזה בין הקבוצה הקטנה ובין הגדולה.
(במועצת “הפועל הצעיר” בדגניה, תרפ"ז)
לסדרי החיים במושב
מאתאליעזר יפה
חטא להתגודד
ביחס למצב המוסרי הנני רואה התאמצות להיטיב את המצב, ומבלי להדמות למי שהוא הנני תקוה שנעמוד בטעמנו המוסרי באופן משביע רצון. הנני מתנגד לכל שליחות הטפה ותעמולה. זה בורא מפלגת כוהנים שתמיד הם משחיתי דרך. עלינו לדון לעתים קרובות על מצבנו הכללי והתרבותי. אולי עלינו לפרסם את רעיוננו על ידי זה שנפרסם את התקנות שלנו. וזה מספיק. עד עכשיו היינו עסוקים יותר מדי במשק. עכשיו עלינו להפנות את תשומת לבנו לצדדים הרוחניים.
האיחוד עם יתר המושבים עלול לגרום לפירוד בינינו ובין הקבוצות. אני חושב שהתארגנותם של הקבוצות והארגונים כל אחד לחוד זוהי שגיאה. להוסיף להתגודד זהו חטא לפי דעתי.
כסלו, תרפ"ד.
צריך ללכת קדימה
– – – באספות קודמות שמעתי דברים בלתי מתאימים לנו. מתוך רצון למצוא את הסיבה העיקרית לקושי המצב נתקלים באילו דברים, שלא הם העיקר ולא בעטים בא המצב. בכלל אין כל תועלת בחיפוש האשמים ואין אשמים כאלה. לא בזה ניושע. צריך למצוא רק את הדבר שיועיל. המצב שלנו הגרוע אחוז וקשור במצב הירוד של ההנהלה הציונית במובן הכספי. אנו צריכים להבין את המצב ולחכות קצת, אולי נעבור אותו.
בכלל לא רצוי ומזיק מאד מה שהרבה חברים אינם מתרוממים על ההרגשה והמצב הפרטי שלו, ומתוך זה הם מוכנים לשלול כל דבר שיש בה מהתועלת הכללית לכל הציבור בנהלל. צריך ללכת קדימה בהתאם למידת היכולת בסידורים כלליים, והחלקים מהחברים יסודרו גם כן בזמנם. ואין מה להתיאש, המצב בכללו איננו כל-כך רע, ושום חלק מהחברים לא יקוּפח.
שבט, תרפ"ד.
כמשפחה אחת
אני חושב שאנו צריכים לראות את עצמנו כמשפחה אחת שהלכה להגשים מטרה ידועה, לבנות ישוב על יסודות ידועים. כזאת היינו עוד לפני עלותנו לנהלל. בכמה אסיפות דנו ע“ד סידור החיים בהתחלה. היו הצעות ע”ד סידור החיים באופן שיתופי בזמן הראשון. היתה הרגשה שאנו הולכים כולנו ליצור דבר אחד. לפי האמצעים לא יכלנו לעלות כולנו בבת-אחת להתישב. חלק נשאר עוד מחוץ לנהלל. אחד היה גורלו לעלות והשני היה מוכרח להשאר בחוץ. לפני שלוש שנים היו תנאי החיים אחרים לגמרי. החברים שלא עלו הראשונים לנהלל התקיימו בתנאים שהיו לא רעים אז; החברים שעלו, בהכרח קיבלו ונרשמו לחשבונם סכומים ידועים, והחיים היו יקרים אז והם נכנסו בהוצאות גדולות.
היתה בחורף הראשון הצעה, שכל החברים העולים ושטרם עולים יסדרו את רווחיהם באופן שיתופי. בכל אופן היה מצב כזה, שחלק מהחברים עלו הנה ומה שקיבלו קיבלו במחירים גבוהים מאד. עכשיו אנו רואים שאלה שעלו ראשונים – רשום עליהם סכום יותר גדול, והמאחרים – סכום יותר קטן. לוּ היינו מחליטים שהפנקסים הם תורת משה – היינו עושים את העָול הכי גדול. הדרך הכי נכונה היא; שמשפחת נהלל בנתה לה בית, הבנין נמשך כמה שנים, התנאים במשך הזמן היו שונים, והתנאים הרעים והטובים צריכים להתחלק לכולם שווה. אם לא נקבל הצעה זו – מה יצא? חלק מהחברים יקבל הכל ויהיה חייב שש מאות לירה, חלק שני יהיה חייב אלף לירה, והחוב הנוסף שירבץ על אותם החברים – הם יהיו חטאת הקהל של נהלל.
כל החובות שתתבע מאתנו ההנהלה הציונית בגמר הביסוס – צריך איפוא לחלקם שווה על כולם.
אני כל כך בטוח בצדקת הרעיון הזה, שאני חושב שילדינו פעם יחליטו כהצעתי.
תשרי, תרפ"ה.
אין ויתורים בבנין ישוב
רעיון ידוע הביא את החברים לנהלל. בלי זה לא היה צורך לבוא הנה. אכסניה לא צריכה נהלל לשמש למישהוּ. מי שדעתו לעזוב צורת חיים ידוע – יעזוב את הצורה הזאת. שום השתדלות לא תעזור. להיפך, מה שתהליך זה ייעשה יותר מוקדם – יהיה זה יותר טוב בשביל בנינה של נהלל, בשביל הגשמת הרעיון. “אין רחמים בדין” ואין ויתורים בבנין ישוב. יש גם לחשוש להתדבקות, בכל אופן להתדבקות במחשבה.
חשון, תרפ"ה.
למען הילדים
קוני החלב שלנו בחיפה דורשים חלב בשבת. בעיקר הורי הילדים וגם בתי-החולים, שהם בין הקונים שלנו. עד עכשיו היו מספקים חלב לקונים אלה מהחלב שהיו מקבלים מהגליל ברכבת, עכשיו בטלה הרכבת. “המשביר” דורש על כן מאתנו לשלוח בשבת איזו כמות חלב. בתור חבר של נהלל חושב אני, כי עלינו לספק את ילדי חיפה בשבת בחלב, היות וגם ילדינו מקבלים בשבת חלב. – – – עלינו אולי לדרוש לסדר תור של כל המשקים.
(מתוך הפרטיכל של האסיפות והמועצות לנהלל). אב, תרפ"ז.
לשאלות החינוך
מאתאליעזר יפה
הילד שלנו נתון הרבה להשפעת הרחוב, שאין לנו שליטה עליו. רבים הם הכוחות המשתלטים כיום על הרחוב ולרוב יש בין “מדריכי הרחוב” אנשים, שאינם כלל מאוהדינו ואוהדי השקפותינו. יכולים היינו להילחם באותה השפעת הרחוב, לולא נקטנו כדרכנו – בפשרות כלפי כל מתנגדינו. ברחוב שלנו – ולדאבוני גם בכפר – מנשבת רוח זרה ומצמיתה ללאומיותנו והרבה דברים, שהילדים אינם שומעים לא בבתי הוריהם ולא בבית-הספר, קולטים הם גם בכפרינו. וכדאי, שנשים לב לכך ולא ניתן, שרוחות הרחוב תנשבנה ותשתוללנה בכפרינו.
בנוגע לחינוך, כופר אני בו לחלוטין. לא צריך לחנך, כי אם להרביץ תורה. יצר לב האדם הוא טוב מנעוריו ואם אך לא ניתן, שרוחות הרחוב תטענה מידות רעות בילדינו – יגדלו הם בדרכי יצר הטוב, אשר יגדל אותם.
ודוגמה קטנה לרוח הרחוב, שהיא יודעת להיות נאה דורשת מזולתו. הנה שמענו אמש דקלום שיר, שנכתב, כאילו, בגנות המלחמה בכללה; ואולם שופעת ממנו רוח מלחמה “שלנו במתנגדינו”. ועוד דוגמה לחינוכנו (כביכול): ברור, כי הילד בכפר אין לו צורך בהתעמלות ובכל זאת נכלל ענין ההתעמלות בתכנית הלימודים שבכפר. ולא הייתי מתרעם על כך, אלא שהענין נעשה לפולחן הריקנות. הייתי רוצה גם לשמוע ממורינו, מדוע יש וילדינו מדברים בלא-כבוד למורים, בשעה שבבתי הוריהם לא ישמעו כזאת ואף יתָקפו על זאת? האין גם בזה השפעת הרחוב, שמתאימים לה דברי הנביא: “ירהבו הנער בזקן”?
עלינו לחשוב גם על תכנית הלימודים בשנים שהילד נמצא בבית-הספר. ואינני מבין, מדוע אין לומדים אצלנו – על כל פנים בנהלל – את התנ“ך במקורו. אכן, אם אגדתנו יודעת לספר, כי כשתרגמו את התורה ליוונית – בודאי בשביל “הדור הצעיר” מאז – היה חושך בעולם שלושה ימים, הרי תדע פעם אגדתנו לספר, כי על-ידי שדחו את התורה – אמנם בידי אחד גדול – לקרן זוית והשתמשו ב”סיפורי המקרא", ירד החושך, אם לא על כל העולם, הרי ללבותיהם של בני הדור הצעיר מישראל לדור או לדורות.
(במועצה לעניני חינוך ותרבות בבאר-טוביה, תרצ"ו)
מענין לענין:
מאתאליעזר יפה
מושבי עובדים (קטעים)
מאתאליעזר יפה
– – – ישובנו הישן, ישובנו של היום, לקוי הוא בזה אשר ברובו איננו עובד. ואם כל הישובים שאינם מיוסדים על עבודה עצמית יכולים עדיין להמשיך את קיומם בעזרת הצורות החברתיות והפוליטיות של זמננו – אין גם בזמננו שום אפשרות קיום לישוב חקלאי בתי עובד. כי כבן ובת לאביהם כן השדה והגן לאכר, אשר רק אם את כל נפשו יתן להם ויטפל בהם כאומן בבנו, רק אז יהיו לברכה לו ולמשיבים נפש. אך אם ידי אחרים יטפלו בהם, וישארו זרים עוטי קדרות ומארה. ומי בנו, עובדי האדמה, אשר נפשו לא הקשיבה אל יגון ואבל השדות, גם בכל מושבות ישראל כיום, העורגים ומשתוחחים אל חבת “עובד אדמתו”? ולפני מי מאתנו לא גלוי מצב ישובנו כעת? האדמה לא פוּתחה ולא שוּדדה, ונכרים לה עובדים אותה; שדות מסומרים קוצים, קמה אזובית ושדופה, גנים עזובים, גדרות פרוצות ואכרים רעבים מתנונים. וכל הקלקול לא בא רק באשמת האכרים, כי אם גם כתוצאה ישרה משיטת הישוב הזה, אשר לקוייו אחוזים זה בעקב זה. קנו אדמה ולא הכשירוה, ויחלקו אותה לחלקים גדולים מיכולת עבודתו של האכר לאנשים, אשר לא היה להם קשר נפשי ולא ידיעה נכונה בטיב אותה האדמה בפרט ובסידור משק כפרי בכלל; ואת תנאי התאכרותם עשו כה קשים ומורעלים, עד כדי הטרף כאניה בלב ים. את מעט הביסוס אשר “מנדבים” כבר לאכר, מטפטפים לו טיפות טיפות עד כדי דכדוך הנפש ושברון הגוף.
– – – יש תמהים ושואלים לאמור: “הביסוד מושבי עובדים נצמצם את כל עבודתנו הישובית?” ואולם לא לצמצם אנחנו באים, כי אם לרכז את כל כוחותינו הלאומיים לשיטה של התישבות מתוקנה. תבנה לה “האיניציאטיבה הפרטית”, המפורסמה אצלנו כעת, והמוסדות העומדים מחוץ להשפעתנו, יבנו להם את אשר הם בונים על פי דרכם הם, אנחנו לא נפריע להם; ואולם אנחנו והמשרד הארץ-ישראלי בכספי הלאום צריכים לרכז את כל כובד פעולותינו לבנין אותו הישוב העברי בארץ, אשר אליו נישא את נפשנו, נפש האומה העברית, ואז יהיו נא העבודה הציונית ורעיון הציונות לאחדים, ואל נהרוס בידינו את רעיון תחית עמנו הנהדר והצודק! נמשכים אנו אחרי זוהר התקוה להיות עם חורין חי וגדל בעבודתו בארצו, ואל נא נטה מן הדרך הישרה המובילה לתחיה, ונחצוב לנו קברים חדשים בקרקע התחיה. ואף זאת, כי לא מצערה תהיה גם ראשיתנו בדרך זו. ובכל אופן תהיה דרכנו רחבה הרבה יותר מדרך הישוב הקיים.
מובן, שלא מאליו יעָשה כל הדבר הגדול הזה. הרבה עוז ומרץ וגם מחשבה וסדר דרושים לבנין זה, ואת כל אלה עלינו לתת; וגם מה שאין עוד בנו, נצוה על נפשנו להוציא מתוך גנזי נשמתנו לבנין אוצרות חיינו.
תרע"ד (1914).
נחפשה דרכנו
מאתאליעזר יפה
(קטע)
בקרוב תמלאנה ארבע שנים ליום עלותנו על אדמת נהלל. ואם כי מוקדם עדיין להוציא מסקנות ברורות ע"ד עתידנו, במובן החקלאי וכלכלי ובמובן הרוחני והחברתי, אך אפשר כבר לראות קוים בולטים במהלך ההתפתחות של חיינו בכל המובנים. וכפי שאני רואה את הדברים, הרי במובן החקלאי והכלכלי אין להתיאש, ולא במגמתי להתעכב על זה עכשיו; ואולם במהלך חיינו הרוחניים והחברתיים, מוצא אני אי-אלו קוים בלתי נכונים, לדעתי.
וראשית לכל ראוּי להתריע על הנטיה לאיבוּן הרעיונות, הניכרת כבר אצלנו. והן אנחנו אמרנו לסלול לעצמנו דרך חדשה להבנותנו בארצנו. כל נסיון לחיים כאלה אין עדיין לא בארצנו ולא בעולם הגדול, והרי שמן הדין היה שלא נוריד “דוגמה מן ההר”, לאמור כזה ראה וקדש! יען כי הדוגמה טרם נוצרה; היא צריכה להיעשות על-ידינו מתוך נבכי חיינו בשביליהם החבויים. ולמרות כל זה הנה רבים מאתנו באים מפעם לפעם בהלכות, לא רק פסוקות למפרע אלא אף מקודשות כבר קדושת-דת וחתומות כבקליפת-שקד מר שאין לפצחה, ולתהות על תכנה. “קדוש, קדוש, קדוש!” וכמו בכל מקום ובכל זמן אשר “קדוש” ייקרא, תובן גם ההזהרה אשר “כל זר בל יקרב!”. חבר כוהנים מתנשא מתנשא לעטור את האלילים הקדושים, ועל פיהם ישק כל העם… ואם יש מקרה שמי מן החברים, או אחדים או רבים מהם (הכל אחד) עושה מעשה הנראה כעבירה על יסודות חיינו, אזי תחת שיהיה אצלנו מהלך מחשבה נכון, לאמר: אם ישנם בתוכנו חברים אשר עשו מעשה הנראה לנו כעבירה, וחזקה על כל חברינו שאינם עברינים מדעת, הרי שאין להם הבנה דומה להבנתנו (אנו הרוב) בענין זה; וכדאי הוא הדבר שנשוחח יחד בשאלה זו, למען אשר יֵיעשו אצלנו דברים או בל ייעשו, אך ורק מתוך הבנה והרגשה כי כך צריך להיות, ולא מתוך מצוות אנשים מלומדה, או חוק מאובן שאסור לשאול לטעמיו. כי במקום שמתחיל החוק המאובן שם מתחילה העבירה עליו, שם מתחילה הערמה והמזימה, ושם מתחילה הבהמיות העדרית. ואנו מה כי נפחד לברר ולבאר את עיקרי חיינו, בשיחה משותפת קבל כל עדתנו?! האמנם כה רעועים הם עיקרי חיינו, עד כי אין הדעת סובלתם?! או שמא יש לחשוש שלא כל חברינו הם מלאי דעת חיינו כמים לים מכסים, ואלה ירצו למחוק את העיקר הנידון, ובכן עלינו, שומרי חומות תחיתנו, להכביר מלים למען הוכיח, כי כאשר ימות הגוף, אשר יוציאו ממנו את לבו למען התבונן בו, ככה יתמוטטו יסודות חיינו, אם נתבונן שעה אחת לטעמיו ונימוקיו של אחד מעיקרי חיינו?… דרך זו, לדעתי, אינה נכונה, והיא תביאנו לא אל מי-מנוחות כי אם אל תהומות-תוהו. דרך זו אינה מובילה אל חיי אמת וצדק, חיי אנשים טהורי לב וגלויי עינים (החיים אשר אליהם נשאפה), כי אם אל חיי שקר וסילוף משפט, אל חיי אנשים אַטומי-לב ושתומי-עין, חיי חיות פרא בסוגרי ברזל, אשר עבדי-זירה מזוינים שומרים עליהם לבל יתפרצו… והאמנם אל חברה כזו נשאפה?
תרפ"ה (1925)
הצעות לתיקונים
מאתאליעזר יפה
א) תיקונים אירגוניים:
לקבוע ראשית כל רגלמנט לישיבות הועד, המועצה והאסיפות הכלליות, כדי לעשותן פוריות. יש לתקן שכל שאלה מסתימת בישיבה אחת או באסיפה אחת ויהי מה. אפילו בישיבות הועד אין לתת רשות הדיבור לכל אחד יותר מאשר 5–10 רגעים. במועצה, אחרי שדנים בשאלה אחת כשעה, מפסיקים את הויכוחים ומחליטים. באסיפה כללית מפסיקים את הויכוחים אחרי שעתיים דיון.
ב) מסים:
1) המסים מיועדים להחזקת כל המוסדות הציבוריים של הכפר, והנם חובה על כל הבוגרים הקבועים, אם חקלאים ואם בעלי מקצוע.
2) רצוי להנהיג בכפר שיטה של מס הכנסה, אך מכיון שרוב החברים טוענים עוד נגד שיטה כזו, מטעם שאין עדיין אפשרות לקבוע מהי ההכנסה הנכונה של המשקים השונים, כי על כן תונהג לעת-עתה שיטת מסים המיוסדת על הקרקע וכוחות העבודה שבמשק.
3) מובן מאליו, כי כוחו של ועד הכפר יפה לדון במצבים מיוחדים של חברים ולשחרר אותם, בשנה מסוּיימת, ממסים אם לחלוטין או בחלק מהם.
4) הועד גובה את כל המסים, גם אלה הבאים להחזקתם של מוסדות הכפר עצמם, גם מסים כעין מס קופת-חולים ומסיה של כנסת ישראל, וכל מס אחר אשר על גביתו ע"י ועד הכפר יוחלט באסיפה כללית.
ג) לתיקון המצב החמרי של החברים:
1) להמריץ את גידול הירקות בכל האופנים, הן ע“י הסברה והן ע”י סידור טוב של חלוקת המים להשקאה, ועוד בהרבה דרכים. 2) להרים את מצב הרפת ע“י בדיקת כל פרה ופרה לשומן שבחלבה, והנהגת ספרי היוחסין בעדר. 3) להילחם במחלת ההפלה של הפרות ע”י סידור מקום מרכזי (תאים, תאים) למפילות. 4) בעצי פרי צפוניים, להשגיח, ע"י עזרה של מומחה, על בריאות המטעים, הגנה בפני מחלות ומזיקים, ובירור זנים. אותו הדבר בכרמי הגפן. 5) בפלחה, להנהיג מחזור זרעים מתאים. 6) בלול, דאגה משותפת להשבחת הלהקות והגנה בפני מחלות.
תרפ"ה (1925).
אלו ואלו
מאתאליעזר יפה
לפני עשר שנים, עם יסודם של המושבים הראשונים בעמק, נמצאו רבים בתנועת העבודה, אשר פקפקו באפשרות קיומם של המושבים בתחומי השאיפות החברתיות של תנועת העבודה. פקפוקים אלה היו כה רבים, עד שגם ללב החברים שבמושבים הוטלה חרדה ודאגה רבה, פן לא יוכלו עמוד בפני לחץ המסיבות שבעול המשק הכבד, ובמשא העבודה הקשה והחיים הרועצים; וסופם להיות כושלים ונידחים ממסילת התום והיושר שבחקלאות אשר התיצבו עליה. – אכן בנוגע להצלחתם החמרית של המושבים לא נמצאו מפקפקים לא בתוכנו ולא מחוצה לנו. הערכה זו לצורת ההתישבות שבמושבי העובדים נפגשה אז, בכל שדרות עמנו אשר התענינו בהתישבותנו, בהערכה הפוכה לצורת ההתישבות השניה – הקבוצה; כולם היו אז בטוחים מצד אחד כי בעצם צורת ההתישבות הזאת – הקבוצה – חתום הערבון המחלט לפסגת הצדק והיושר בחיים החברתיים, ומצד שני פקפקו רובם ככולם באפשרות הצלחתן המשקית והחמרית של הקבוצות, עד שגם ללב החברים שבקבוצות עצמן הוטלה החרדה והדאגה לגורלם המשקי והחמרי.
כיום עדים אנו לכך שהמצב החברתי במושבים, אף אם אינו מבריק ביותר, איננו בכל אופן מתחת לגובה (סטנדרט) החברתי שבהסתדרות העובדים בכללה. וכן אין המצב המשקי בקבוצות נופל כיום מן המצב במושבים. ומי יודע אם למצב זה לא גרמה, במשקל מכריע, אותה הדאגה והחרדה שבלב החברים בשתי הצורות האלה גם יחד, אלה לגורלם החברתי ואלה לגורלם המשקי. – אמנם אין עדיין “לגמור את ההלל” לא על המצב החברתי במושבים ולא על המצב המשקי בקבוצות, אבל “לברך את הגומל”, על זה שעברו את הנסיון בשלום, אפשר כבר בכל אופן.
אכן אין עדיין לגמור את ההלל גם על המצב המשקי-כלכלי במושבים, אם נבוא להסתכל ולראות באיזו מידה נמלא הבטחון בהצלחתם המשקית. –
* * *
השאיפה והמציאות
מאתאליעזר יפה
שאפנו בנהלל ונשאף להגיע לחיים שלוים בעבודתנו על אדמת עמנו, בלי דיש ובלי עושר ורק לחם לאכול ובגד ללבוש, ורוח נכונה את אלוהים ואדם. אנו גם שרטטנו לפנינו ביחידות ובציבור את הדרך להגיע אל כל זאת והעמדנו ציונים עליה לפנינו. ובידענו כי על פת לחם יפשע גבר, וכי פשעי יחידים ינגעו מהר את כל הציבור וחוזר חלילה, נסינו ראשית כל לתכן תכניות משקיות כלכליות: א) קבענו שמשקנו יהיה מעורב מכל ענפי החקלאות המתאימים לאזורנו. ראשית כדי להבטיח קודם כל את כל ההספקה לבית; ושנית כדי להיות מוכנים למקרים אשר יכזיבו ענף אחד או משנהו, בשנה אחת או שניה, ואזי נמצא את מצרכינו ביתר הענפים. ב) תיכנו – בשנות עבודתנו הראשונות בנהלל – שדבר כל ענף וענף במשקי חברינו יבורר וילובן מכל צדדיו בפני כל ציבורנו, כדי שנלמד הדדית את הכיוון הכללי של הענף, לשגשוגו והכנסתו הטובה. ואף קבענו אז, בימים ההם, כי נהלל בכללה תדאג לסדר בכל ענף וענף את אותם הצדדים, אשר יקשה לפרט לעשותם לבדו. ולדוגמה: ההדרכה המקצועית בכל ענף; בדיקת השומן בחלב כל פרה לשם בירור וקיום הפרות הטובות ביותר; ההגנה הכללית על שטחי מטעים בפני רוחות ומזיקים שונים, וכדומה. שתי התקנות המשקיות הנ“ל ודומיהן היו מכוונות להרחיק בכל האפשר את הגורמים להיות בנו אביון. אך גם למקרי אסון ופגע והדומה לזה דאגנו, ותיקנו את העזרה ההדדית בעבודה, בעבודת אדם ובעבודת בהמה וגם ברכוש, כהבטחה הדדית מכשלון. ג) וגם את זאת ידענו, כי עודפים מתוצרתנו נאולץ למכור בשוק למען קנות את החסר במשקינו. ורבות ראינו עובדי אדמה “הורגים את זמנם” בזיזי שווקים ואף נכשלים בנפתולי “הסחר-מכר” של השוקים – ונאסור על עצמנו את הקניה והמכירה הפרטית ויסדנו מוסדות משותפים לכך. ד) ובידענו כי בין משלמי שכר ומקבליה מתגלים תמיד (בעטיו של נחש) תהומות מרי ורמיה, נעות-לב וצרוּת עין – אמרנו למנוע את זה ממחננו ע”י היותן אחד ומאוחד מחברים לדעה ושותפים לעמל, החקלאים כבעלי המקצוע, ובעלי המקצוע כחקלאים.
לבעלי המקצוע אמרנו לסדר ראשית כל משק ביתי בשביל האשה, במשק הביתי אשר הנשים מן המשפחות החקלאיות בכפר מטפלות בו. על-ידי-כך תדע משפחת בעלי המקצוע: א) מהו הלחם אשר יוציאו החקלאים מן הארץ; ב) מהי מידת העמל והעצבון שמשקיע החקלאי באדמה, ואת מלחמתו את הקוץ והדרדר שתצמיח לו; 3) ויהיה העמל לכלכלת המשפחה של בעל המקצוע מוטל על כל המבוגרים שבמשפחה, כמו במשפחות חקלאיות, ולא רק על העובד לציבור בלבד. ובשנית, נסדר את תשלום שכרו של העובד לציבור כמידת ההכנסה הבינונית מענפי המשק, שהגבר במשפחה החקלאית מטפל בו.
הנה כי כן חזינו את חיינו בנהלל בשנותינו הראשונות בה.
והמציאות כיום? – – –
(מתוך הרשימה “פני המושבים לאן?” תרצ"ב).
הכל בידינו
מאתאליעזר יפה
– – – אכן אם אין מצב רוח הוגן, לא יכול להיות גם מצב חמרי הגון. מן המצב החמרי הקשה ביותר אפשר להתרומם על ידי עצה ותושיה משותפות ומצב רוח אמיץ ומרומם… ולעומת זה הרי מצב רוח רע מביא לאבדון אף מצב כלכלי טוב.
הכל בידינו: העליה בכל המובנים והירידה בכל המובנים.
כנ"ל.
הודעה
מאתאליעזר יפה
נשאלתי אם כותב אני ומדפיס את מאמרי “בשאלות התישבותנו החקלאית”, על דעת המרכז החקלאי.
אכן לא חשבתי כי יעלה בדעת מי שהוא אף לשאול כזאת, ומכיון ששאלוני, מוצא אני לנחוץ למסור מודעה:
1) חבר אני במרכז החקלאי לפעולות המרכז, אך אין זה מחייב אותי ואת יתר חברי במרכז להסכמה כללית והערכה משותפת בכל הענינים והשאלות.
2) מוצא אני לנחוץ להביא לפני ציבורנו הרחב, דוקא את אותן מהערכותי והשקפותי, אשר אינן עולות בד בבד עם הערכות והשקפות הרווחות במרכז; בתקותי שהבירור הרחב יכוון את הענינים למסלולם הנכון, לפי הערכתי.
3) כל מגמתי בזה, הנה אך ורק להביא את הענינים לידי בירור וליבון חודר ומקיף; ולא אשאל ואפלל כלל כי הערכתי אני תנצח. ומטעם זה גם לא אבוא להשיב על דברי החולקים עלי, אלא אם כן יתנו לדברי פנים שלא כהלכתם. לא עלי המלאכה לגמור, ולא עלי לסגור ולסכם את הויכוחים אף אם אני פתחתים.
4) לא אוכל לקבל את העצה אשר יעצוני, בימים האחרונים, רבים מחברי. כי לא אפרסם את דעתי והשקפותי שאינן מתאימות למקובל, כי אם אלחם עליהן מבפנים, עד שתהיה הדעת נוחה מהן, או שעוד מספר של מומחים בשאלה הנידונה יסכימו להערכתי; יען כי נוכחתי, שאין דרך יותר בטוחה לעורר את ציבורנו אל בירור מקיף בשאלותינו מאשר בדפוס.
5) בבואי לדון בשאלות התישבותנו, אין אני מתכוון אך ורק להתישבות האנשים הנמנים על הסתדרות העובדים, אשר יש לי היכולת להאירם, מנקודת מבטי, בפנים ההסתדרות ומוסדותיה; כי אם זוכר אני גם את כל המון בית ישראל הפזורים כצאן בלי רועה; נאבקים עם מר הדלות והדלדול, ונאחזים בכל קנה קש הצף על פני המים, ובונים עליו מגדלים אשר סופם לתהום ניבט. ולאלה אין לי כתובת אחרת מאשר הדפוס.
הנני מודיע על כן גלוי לכל, כי כל אחריות הדברים, אשר פרסמתי ואשר אפרסם עוד, נופלת אך ורק עלי בתור אדם פרטי, ואין שום מוסד וציבור אחראי או ערב במשהו לדעותי ודברי; אף אני נמנה בתור חבר לאותם המוסדות והציבורים, בשביל פעולות ומעשים המשתפים אותי אליהם. ומובן גם שאין מערכות העתונים, אשר בהם אני מדפיס את דברי, אחראים וערבים להשקפותי ודברי, בין אם הוסיפו שם את “הערכת המערכת” שלהם או לא. העתונות בארץ-ישראל עדיין נותנת את האפשרות להביע דעות והשקפות אשר אינן רווחות בקהל, או אף מרגיזות קצת את עצביו.
תרפ"ו (1926).
דברים כהויתם
מאתאליעזר יפה
– – – החשש “מה יאמרו” אינו קיים אצלי, ולא חשבתי עליו אף פעם. מה לנו בחיפוש דרכינו ולאשר יאמרו עלינו, בין אם יאמרו כי נבוכים אנו או יאמרו כי מתעים אנו. עלינו לחפש את דרכינו לאור היום.
החברים המכירים אותי יעידו עלי שאינני מ“אדוקי דת”… המושב. בכל אשר דברתי וכתבתי, לא תקפתי אף פעם איזו צורת ישוב, ורק הגינותי על צורת ההתישבות הבודדת בפני יריביה, שוטניה ומחרימיה, אשר רבו מאוד; רק נלחמתי באלילות אשר בהקדשת צורות ופיסול צורות; בהפחתת זכויות לנושאי צורה אחת לעומת נושאי צורה אחרת, בהיות זו הפחתת זכויות לחלק מחברי הסתדרותנו. כי בשבילי קיים רק נושא אחד: האדם. וכל המסב חרות לאדם – טוב הוא, וכל המסב סבל והגבלות לאדם הנו רע בהחלט, אף אם יאמר עליו (או ביחוד אם יאמר עליו), כי יתקן עולם במלכות שדי, או במלכות החברה הסוציאליסטית, או החברה האנושית. כי אם אין ערך וחשיבות לאדם היחיד, ממה איפוא יתלכד הערך לעם ולחברה ולאנושות?
ואין ברצוני להיכנס כאן בשאלות תקציבים ותנאים, בהשוואות בין משקים למשקים מצורת ישוב אחת לצורת ישוב אחרת, יען כי זה יעביר את הויכוח לשטח אחר לגמרי, אשר אני כופר ביסודו, והוא השוואת היכולת של צורת ישוב אחת לעומת הצורה האחרת. אני מאמין באדם, ואינני מפקפק אף רקע, כי השג ישיג כל אדם את כל אשר יתמכר אליו בכל נפשו ומאודו. המושב, הקבוצה הקטנה והגדולה, פרוח יפרחו כאחת, אם חבריהם ישימו את כל מעינם בעבודתם ובפיתוח משקם עפ"י קוים מסויימים וברורים מראש; אך לא יתקיימו – אם לבם ינוד בקרבם ועל סעיפים יפסחו…
תרפ"ז (1927)
תשובה
מאתאליעזר יפה
אני משיב בזה על מכתבו של הח' כ., באשר הנו פונה בשאלות ישר אלי.
לא אנסה להוציא מלבו את החשד שכאילו כל כוונתי, בכתבי את מאמרי ההוא, היתה לפגוע בבן-שמן. כשם שלא נסיתי להוכיח לחברים אחרים, אשר אמרו למצוא כוונות אחרות בכתיבתי.
אני באתי רק להעריך עובדות, קיימות בתוכנו, לפי ראות עיני אני. ומכיון שמעשים אלו אשר באתי להעריכם, נדשים בעקבינו יום יום עד הראותם בעינינו כנים ונכוחים כנכון היום, ולדבר עליהם רגילים כבר בסגנון השיחות על מזג האויר, – וכאן הן הרעה החולה בכל חטאת-קהל, – כי על כן בחרתי לדבר בסגנון בלתי רגיל, אולי יפנה את תשומת הלב של קהלנו אל עצם העובדות והערכתן. וכן בחרתי לתת השוואות מתוך עובדות אחרות, אשר קהלנו הבין להעריך אותן נכונה. קטיף פתח-תקוה, למען לקרוע את העינים… כי בטוח אני שאין איש בציבורנו אשר בבואו להעריך, לדוגמה, את המעשה של קניית בשר מאטליזים לא יהודים, או קניית חלב ממשק לא עברי, יוכל לראות את זה אחרת מאשר עבודה לא עברית במשק עברי, ולדוגמה הקטיף בפתח-תקוה… האסון הנו רק בזה שאין אנשינו מתעכבים רגע כדי להעריך את המעשים אשר ידושו בעקביהם, גם באותם הרגעים אשר יקרעו כדג את איש אחר, העושה מעשה דומה בערכו למעשיהם הם… ובחרתי גם להעמיד עובדות מול עובדות, ואת העובדה שבגנים בבן-שמן הורידו ערבים את הכרובית אשר קנו בגן, העמדתי מול העובדה שבפרדסים בפ"ת הורידו ערבים את הפרי אשר קנו בפרדס, ואנו הבינונו “להוריד את השמים לארץ” עקב זאת… ומובן שלולא כתבתי סתם על “גנים במשקינו”, לא היה הקורא מתעכב על זה. כשם שלולא כתבתי סתם על קניית בשר ודגים וחלב לא עברי, אלא הייתי קורא בשמות חברי הסתדרותנו העושים זאת, היה הקורא מתעכב יותר על זה. ובדיוק כמו זה אשר בהזכירי את שם “קטיף פתח-תקוה”, הרי הקורא מתעכב יותר מאשר בכתבי סתם “עבודה ערבית” במושבות.
ואולם אני לא באתי ל“הוקיע לעיני השמש את החוטאים, אלא להפנות תשומת לב אל החטאים, ולעורר את קהלנו להערכה אחרת. ואין לשאול מדוע לא כתבתי ע”ד קבוצת הפועלות וע“ד דגניה בשנה שעברה. ראשית, לא כתבתי בשנה שעברה על ענין העבודה הזרה בצורותיה השונות, מפני שלא כתבתי בשנה שעברה על זה ואין צורך בנימוקים. ושנית, הן לא השנה, ולא בשנה שעברה ולא בבאות התמניתי לכתוב על כל דבר, ואינני מחוייב גם לדעת את הכל ולחקור את הכל, ולא ידועה לי כל עובדה כי ערבים הורידו פרי אשר קנו בגן קבוצה זו משק אחר. וכן הטענה מדוע לא פניתי למוסדות מרכזיים, אינה לענין, כי אינני “תובע כללי”, ולא אהיה “תובע כללי” המגיש תביעות למשפט. אני “מושך לפעמים בעט סופר”, מעריך חזיונות מחיינו לפי ראות עיני, ולזאת יש לי זכות מלאה, אם כי הנני בן-תמותה העלול לשגות. והטענה למה לכתוב בעתונים, היא אמנם טענה נכונה… ולעתים קרובות הנני טוען אותה לעצמי… אך לזולתי אין רשות לטעון כנגדי על זה. וכבר התרגלתי לא להקשיב לטענות כאלה… ומה ראתה בן-שמן על ככה להיעלב בזה שהזכרתי את שמה?! אין בזה כל עלבון! אם העובדה אשר ציינתי אינה נכונה בהחלט, הרי יש כאן עלילה, דיבה, ובכל אופן לא עלבון. ובעצם ציוּן העובדה הקיימת, מה יש מן המעליב? אינני חושב כי חברינו החוטאים בעבודה זרה, בזה שהם קונים תוצרת לא עברית, צריכים להיעלב על זה, מוטב שיעזבו את הדרך הזאת, אף מבלי שיתוודוּ עליה… הנני מצטער מאוד שחברינו בבן-שמן מצאו פגיעה בכבודם בדבר הזה, אך אין זה מצדיק בהחלט, ובכל לבי הייתי רוצה להניח את דעתם. ולכן הנני מציע להם שיכנסו, גם שלא בפני, למי מן חברינו בתל-אביב, המושכים בעט-סופר, וירצו בפניו את טענותיהם, ואם ימצא כי אמנם פגעתי בכבודם, אשא בכל קנס אשר יטילו עלי לטובת הקהק”ל..
תרפ"ח (1928).
שונות:
מאתאליעזר יפה
מעין הקדמה קצרה
מאתאליעזר יפה
אין לי לא צורך ולא רצון להיתלות באשלי-רברבי, אם קדמונים או אף אחרונים, ולצטט את אשר הורה למשל מרכס או העלה גאון אחר. כי לא להורות הלכות באתי שאזקק ל“סמיכה”, אך קטעי מחשבה אמלל, ורחשי לבבי אהגה לי. וה' אלוהי לי – לא אירא!… אמנם גם בספר הדור, ה“קפיטל” של מרכס, מוכן אני לצלול ברצון רב, וכן בספרי “סוציולוגיה” אחרים. אך אסכים רק לאשר אסכים ואדון את אשר לא אסכים, ואף לא אבוש כלל מהודות כאשר לא ארד לעמקם של הדברים מקוצר השגתי אני; אכן גם במקרה כזה לא אעשה את הדברים “פחד”1 לי ולא אחשוב לי לחובה לראותם כדברי אלוהים חיים. כי בכל אופן במה שנוגע להרגשותי ואספקלרית חיי אני, אין לי מורה גדול מעצמי. את אשר תדע נפשי אני כי טוב הוא, אותו אעשה, ואשר אראהו רע – לא אעשהו אף אם כל זולתי יאמרו עליו כי טוב הוא. כי בכל הנוגע לי ולמעשי אני, יקרה לי הערכתי אני מהערכתם של כל באי העולם יחדיו. ואם כל גאוני עולם ינסו להוכיח לי את משוגתי בכיוון דרכי כזה, אומר להם: “כי קצרה השגתם בספר חיי אני”. ספר חתום הוא כל האדם לזולתו. איש לא יבין את נפש אחיהו, אף רֵעַ לרעיתו לא יוכיח במלים. אך לבי אני הוא הנאמן עלי למצוא את אמיתי אני, ובשבילי אני הרי זוהי אמת כל החיים.
תרצ"ד (1933).
-
פחד – השגה קדומה באלוהות: “פחד יצחק”. ↩
"פלפול תלמודי" לעומת "מחקר פילוסופי"
מאתאליעזר יפה
(קטע)
המסתכל בארחם ורבעם של בעלי חיים (והאדם בכללם), יראה בכל אחד מהם נטיה להציק לזולת. קרוב לודאי, שבעלי החיים בכללם נוטים לכך, מפני שבדאגתו של כל אחד ואחד להנאת גופו הרגעית, נדמה לו, שבגלל הזולת שיעמוד במחיצתו תיצר לו המחיצה ומשהו ישולל ממנו (ואף אם רק תשומת הלב מצד זה, שבעל החי היה רוצה בה). אכן ישנם מקרים, שבהם ייראה לנו בעל החי המציק רק כרשע בלבד, שעיניו לא לטובת עצמו, אלא הוא מתכוון להרע לזולתו. למשל: כשבעל חי עומד במקום מוצל מלהט השמש או מוגן מגשם טורד, אף אם אותו מקום מרווח הוא במידה שבגלל חברו לא ייצר לו, בכל זאת יגרש בעל החי החזק ממחיצתו את חברו החלש ממנו – ללהט השמש ולחצי הגשם.
בדבר זה יכולים רבים לראות – או רשעות מצד החזק, או חוסר אהדה מצדו לחברו, אשר גרשו ממחיצתו. אמנם לעתים נדמה למסתכל השטחי, שבעל חי חזק יראה אהדה או חוסר אהדה לחלש ממנו; אבל אם נסתכל היטב בארחם ורבעם של בעלי החיים, אפשר יהיה להווכח, שבעצם אין בעל החי יודע לא אהדה ולא שנאה לדומה לו; וכל פעולותיו ביחס לזולתו נובעות רק ממקור דאגתו לקיום גופו ולנוחיותו. ובמשל האמור למעלה (שהוא מגרש את חברו מלהסתופף אתו בצל משותף), הרי יעשה כך רק מפני שכל מעייניו נתונים למזונותיו; ובצפיתו לאוכל אשר יוגש לו הריהו דואג לכך, שהזולת לא יוכל לעשקו בחלק מן האוכל. ולפי השגתו, יכול הזולת לקפחו בנוגע לצל כשם שיוכל לעשקו בנוגע למזונות. ומדוע יקרה שבעל-חי הוא כאילו אוהד את הזולת (ואף חלש ממנו)? ראשית, הרי על פי רוב יהיה בכך ענין של הרגל; ושנית, יש אשר החלש ירכוש לעצמו את אהדת החזק או על-ידי איזה שרות שעשה לחזק, דוקא מתוך פחדו מפניו (מעין חונף), או שאהדה מצד החזק תתעורר לחלש מתוך מקרה של הגנה משותפת. ועל פי רוב אמנם יגרש בעל חי חזק את החלש ממנו, אם אך ייעשק על ידו (אף אֵם תגרש את ולדה, אם תקופח על ידו).
והאדם?… האדם אף הוא כיתר החי. יש אשר יגמול חסדי-חונף, ועל פי רוב יש שהוא “מתפרקד ממש מהנאה” בהביאו את זולתו במצוקה. ויותר משישנה האפשרות לבעל חי להציק לזולתו – נתונה היא בידי האדם, כי על כן “בעל מחשבה” הוא האדם… ונוסף לכך הן גם “בעל לשון” הוא; ומה נעשה ב“לשונו החדה” ולא יתקענה בלב הזולת? ובכן יודע האדם את הלעג, והוא נהנה בלעגו לזולתו, אף אם לעגו אינו להג סתם. לעוג ילעג איש לחברו, ולעוג ילעגו עמי-אדם זה לזה. ומובן, שמעשרת קבין של לעג וממאת קבין של להג שירדו לעולם, – הרי בתשעה ותשעים מהם “יכבדו” את בני ישראל. ועל “שנינת להג” אחת מאלה יש ברצוני להתעכב בזה.
איני יודע מה היו “שנינות” הגויים על ישראל קודם שנתחבר התלמוד בישראל, אבל בתקופות האחרונות בדו הגויים מלבם “עקיצה” לישראל – “הפלפול התלמודי”. מקורה של “עקיצה” זו ודאי שאינו עמוק ממקור שאר ה“עקיצות” והעלילות, כגון עלילת-הדם הידועה. ואולם תחת אשר בעלילה מזו האחרונה יחזיקו רק גויים ממש ו"גויי-ישראל אין מלהגים אחריהם, – הרי את הלהג על “פלפול תלמודי” ילהגו גם “גויי-ישראל”, אלה שכל “חכמתם” אינה מגיעה אלא לכך, שדוגמת תוכי ילהגו אחרי הגויים כל להג-טפל על ישראל.
רגיל אני אצל התלמוד, ואף כי בילדותי כפתוני אליו, בכל זאת אחבבנו גם עכשיו ואעיין בו לעתים. ואולם רגיל אני גם אצל ספרי הפילוסופים, ובתום לבי אנסה לעתים להשוות סויות תלמודיות לסוגיות מספרי פילוסופים. ותמיד אתמה על אותם המלעיגים על “הפלפול התלמודי”: מדוע אינם מלעיגים גם על “הפלפול הפילוסופי”? ושמא תאמרו, שאותם הגויים ו“הגויים” לא ילעיגו על דברי פילוסופים מפני שאין הם בקיאים בספריהם – כלום תניחו שהם בקיאים בתלמוד?! אלא מה? מעיזים הם הגויים ו“הגויים” ללעוג לתלמוד אשר לא ידעוהו, ואין הם מעיזים ללעוג לספרים שאינם מיוחדים לישראל. ובכן, ישבנו את ענין הגויים! ומה בנוגע ל“גויים”? אמנם אלה יחשבו, שזו היא חכמתם ובינתם להיות לוהגים כתוכים אחרי הגויים; אך האמנם גם בלעג לספרות ישראל יחקו את הגויים?!
ויש אשר בהשוותי סוגיות מן התלמוד ומספרי פילוסופים יתעורר בי החשש, שמא אין אני משיג את הדברים. ואולם כמה שאחטט לכאן, ייראו לי בכל זאת הדברים כשהם מחוורים לי דיים. ואם אמנם אין זולתי בוחנני עתה, אבל בנעורי נבחנתי פעמים רבות בפרקי התלמוד, ובוחני היו מהללים ומקלסים את ידיעתי בתלמוד והבנתי בו; והיתכן כי מה שהיה נהיר לי בנערותי נעלם ממני אחרי הגיעי לגיל גדול יותר? אמנם רבים בדור זה יאמינו, כי כל עשרת קבי חכמה הם מחלקם של הצעירים בלבד; וברור להם על כן, כי בחכמת הדור אין יכולת לזקנים להבין משהו… ואולם הן ההגוּת בספרים הוא מ“בטלנותם” של הזקנים דוקא, לצעירים “ענין חשוב” יותר, כגון פיצוח גרעינים בבתי הקולנוע. – –
* * *
תרצ"ו (1936).
עם הדואר החוזר
מאתאליעזר יפה
… כתבים שלא יתאימו לבמה זו – יוחזרו לבעליהם. התשובות מתפרסמות, כדי למנוע טרחה יתירה לרבים.
לא. נ. – ספורך “אחרי הנשף” כתוב אמנם בכשרון ואפשר שתמצא לו מקום בבמות אחרות; ואולם ה“נתיב” אינו מוצא ענין לספר מכל הנעשה בחדרי המשכב אף אם יהיה זה מלא “חויות”. “הכל יודעים – כלה למה נכנסה לחופה”… ומלווים אותה בברכותיהם, ובכל זאת אין לספר על זה ברשות הרבים…
לא. פ. – בספורך “פרץ עוזה”, אין לא פרץ ולא עוזה. הדגשתך שזהו “מעשה שהיה” אינה מוסיפה כלום לענין. לא חשוב אם היה המעשה או לא היה, חשוב שסיפור המעשה יזעזע את הקורא כאילו היה הוא נושא המעשה, אך בסיפורך אתה אין הקורא מוצא אף את זולתו באותו “מעשה שהיה”, והרי זה כאילו לא היה כלום בכלל.
לי. ש. – ציורך מחיי הפלחים כתובים בטעם, אך המצע ב“נתיב” הנו קצר מאוד מהשתרע אף על ההווי בלתי העברי. ואם אמנם ישנו צורך לנו להכיר גם את זולתנו, אך הציווי האנושי והלאומי הראשון, הצו לכל אדם ולכל לאום ועל אחת כמה וכמה לנו, הוא: “מצא את עצמך ואת עמך”. ולוּ היו כל בני האדם ובנות חוה מקיימים את הצו הזה – הן לא היינו נטרדים עד היום הזה מתוך גן העדן האנושי. ואם אין בידינו להעמיד את כל האדם על אמת זו, אך ה“נתיב” ילך לאור הצו הזה.
לב. ס. – שירך “גשם” אינו משיב הרוח ומוריד הגשם, ובכן מאי קא משמע לך? לספר סתם שירד גשם, הן אפשר בשתי המלים “ירד גשם”, ואין צורך במטר חרוזים.
לי. ג. – הנך תמה על המאמר “ולישמעאל אומר”, אחרי מה שכתוב בפתיחה כי במה זו לא תפנה כלל לעמים אחרים; ואולם, אם תשים לב תיוכח שאין המאמר הזה מכוון כלל למקרא בפני הישמעאלים. הוא בא רק להשיח את תועי הלבב שבקרב בני עמנו, שברכרוכית לבם ינקוף הספק אם אמנם זכאי הוא עם ישראל לשוב אל ארצו זו, אף בדרך הצדקה היתרה שהוא אוחז בשיבתו זו. וכך בכוונתו לטפוח על פניהם של אנשי ה“וצדקתך” שבתוכנו, אלה השואלים על “מעשר התבן” בענינים כאלה, למרות זה שאינם זהירים אף בהפרשת “תרומה”…
לא. ב–י. – אתה מבקש שאתן ב“נתיב” שפה קלה, כדי שתהי מובנת להמונים שיוכלו לרוץ בקריאתה, ולא “שפה קשה” שיש לחפש במילונים באורים למלותיה. ואתה אף מביא לדוגמה את המלה תגרנה", הפותחת את המאמר הראשון בחוברת א', ואתה לא הבנת אותה ואף למצוא במלונים התקשית, עד שנאלצת פשוט לחפש “למדן” ולשאול לפירושה. ועוד מלים אתה מביא לדוגמא.
ואולם, הגידה נא לי, יקירי, הן כל המלים שאתה מביא לדוגמה כולן נמצאות בתנ“ך ועבריות טהורות הן, ואף אחת אין ביניהן לועזית. ויוצא שסגנון “נתיב” אינו מצריכך לדעת שבעים לשון, אלא אך ורק את שפת עמך וספרות עמך בלבד; האף אמנם יקשה “נתיב” לבקש ממך כי תדע את ספרות עמך? הנה המלה תגרנה, כמה וכמה פעמים נמצאת היא בספרי התנ”ך בצורות שונות! ואף אם נניח שאפשר לוותר לך על אי-ידיעתך למשל את ספר איוב קשה-הסגנון שבה קל למצוא מלה זו; האמנם יש לוותר לך גם אשר לא זכרת את המלה הזאת מספר התהילים? ואם גם בזה יקלו לך, הגם מספר שמואל, אשר כל קורא יבין בו, לא יכלת לזכור את המלה הזאת? וספר איכה! – ספר הקינה המחרידה על חורבן עמנו – הגם בספר זה לא קראת, כדי לזכור את המלים ממנו? והן בספר זה יכלת למצוא את המלה הזאת כמעט בדיוק באותו הרכב משפטי אשר לא יכלת הבינו ב“נתיב”; עיני ניגרה ולא תדמה (איכה, ג', מ"ט).
את בקשתך ועצתך שאתן את ה“נתיב” “בשפה קלה שתהיה מובנת להמונים” איני יכול על כן למלא ואיני רוצה למלא. ה“נתיב” נועד להיות במה עברית. ושפת הבמה הזאת תהיה אך השפה העברית המקורית – שפת התנ“ך – ולא השפה הסורסית השגורה בשערינו כיום. ואתה ושכמותך בל נא תבקשו לכם להמשיך ב”קל" אשר הרגלתם לו; קבלו על עצמכם ללמוד יום יום פרק או שנים בתנ“ך: מותר לכם אף ליסד אגודות מיוחדות ו”קלובים" לכך. זה חשוב יותר אף מן הקלובים לבעיטה בכדור-ריק. ואם תעשו כן, הרי במשך שנה אחת כבר תתקדמו במידה רבה מאוד בידיעת השפה העברית המקורית, ונוסף לזה תהנו מן עצם הקריאה בפרקי התנ“ך, הנאה נאצלה ונשגבה אשר אין להשיגה מקריאה בשום ספר אחר. ואשר ל”נתיב“, הוא ימשיך להשתמש בשפת התנ”ך ובסגנונו, זה הסגנון הבוטה, מצומצם ומרוכז – מועט המחזיק את המרובה – שאין דוגמתו.
תרצ"ד (1933).
בכרכים שלנו
מאתאליעזר יפה
א. עלי אשפתות
ירושלים. יום טורד, על פרשת הדרכים אשר ליד התיאטרון “ציון”. אחר הצהרים.
מבית-אוכל השליכו שירים אל תוך חבית-אשפה שעמדה ליד הגדר. אי-משם קפץ כלב, הזדקף על רגליו האחוריות, הכניס את ראשו וכפותיו לתוך החבית. שלושה אביונים “קרועים ובלואים”, אחד מהם גם יחף, הופיעו פתאום, מזנקים על החבית, גרשו את הכלב ובמהירות קדחתנית חטפו והוציאו משם עצמות גדולות, אשר שמשו, כנראה, ב“נותן טעם” בפרור הגדול שבמטבח בית-אוכל. ואחר שלא מצאו כל שיירי מזון נוספים, התישבו, בצוותא, על מדרגות בית אחד המוסדות, אשר על יד המקום ההוא, והתחילו מוצצים ומלקקים את העצמות. – הכלב חזר אל החבית. מכל העוברים ושבים, אשר רבו שם באותה שעה, לא שמו לב לאביונים אלה. רק זקן אחד, אשר התהלך שם, בצדי הדרך, הלוך ושוב כמחכה למי שהוא, ניצב על מקומו ברגע ראותו את המחזה. משענתו נפלה מידו, פניו חורו כסיד. לסוף הרים את משענתו וניגש אל האביונים. אלה חשבו, כנראה, שהלז חפץ להיכנס אל המוסד, וזזו לצדדין, מבלי להרים את עיניהם אליו, ומבלי להפסיק את “יגיעתם” על העצמות; עד שהזקן פנה אליהם לאמור: בואו, אחי, ונכנס אל בית האוכל הלזה, ונסעד יחדיו.
שלשת האביונים הרימו את עיניהם אל הדובר. אחד מהם קם תיכף על רגליו, השמיט את העצם מידיו, ועמד מוכן להילוות אל הזקן. השני אך הסתכל רגע בדובר, חזר והוריד ראשו ומבלי להוציא את העצמות מידיו, שם ידיו על המדרגה משני צדדין, כנשען בהן… השלישי קם, שלב ידיו לאחוריו, ובמבטו “מדד” את הדובר מכובעו ועד רגליו וחוזר מרגליו ועד פניו…
ב. מנות ומתנות
באחד הרחובות הראשיים בתל-אביב. בוקר. בבית-אוכל. כמנין וחצי אנשים ונשים יושבים ואוכלים, במנוחת יום-טוב, את ארוחת בקרם. שיחת היום: חגיגות הפורים וה“קרנבלים”… אומדים את מספר האורחים, הזורמים העירה מכל אפסי הארץ, לעשרת אלפים. מעריכים את הסכומים אשר יוציא ישובנו: לנסיעות, ל“סמרטוטים”, לכרטיסים לנשפי-אגדתי – ושותפו – הקהק“ל, ול”מנות“. מעריכים בסכומים אגדתיים. מספרים על התכונה הקדחתנית, השוקקת בכל העיר, על המודעות המכריזות על כל הטוב… על ה”פדיון" בחנויות אשר גדל על סחורות ה“אימפורט”, ועל השמחה והצהלה המתפרצים בסאון…
נכנס עני. מסובב אל הסועדים ומבקש נדבה. רק בודדים נענים תיכף, עוד יחידים מהססים רגע ונותנים לבסוף. אחרים “העיבו פניהם”. בגשת אליהם העני, והתחפשו כלא רואים אותו.. שנים מן המסובים “התעוותו”, כלמגע שרץ, ועשו תנועה דוחה בשאט, מתוך רינון… אחד (כנראה ידען בערבית) חייך בהנאה, ואמר לעני בערבית: “אלוהים יחנך”… עוד אחד פרץ בכעס: “אני איני אוהב כי יפריעו לי בזמן האוכל!” ואחד פתח בנאום, לפני כל המסובים, ע"ד הקלקול אשר ישנו בנתינת נדבות. ובגאון של הכרת ערך בינתו הכריז: "אני, בפרינציפ איני נותן נדבות!… אחד המסובים התלוצץ: “ומתנות לאביונים אתה נותן בפורים?” “לא!… בפרינציפ לא!” ענה. “ומשלוח מנות לרעיך השבעים, אתה נוהג?” שאל עוד אחד מן המסובים. בעל הפרינציפ התלהב והתחיל מחדש את נאומו, מיוסד על תורת החברה ותורת הנפש, כי אין בנדבות אלא פשוט קלקול הנותן וקלקול המקבל וקלקול כל החברה האנושית עד סוף כל הדורות.
תרפ"ח (1928).
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.