פרולוג סיני
מאתבנימין גלאי
המערכה
מאתבנימין גלאי
בקצה המחוג הגדול
מאתבנימין גלאי
בשבי
מאתבנימין גלאי
יזכור
מאתבנימין גלאי
יזכור
רבונו־של־עולם! מימי לא נתעטפתי, לא עמדתי לפניך בתפילה, אלא דרך משל. לאמר כי חזרתי בי ונעשיתי הדוק במצוותיך? איני רוצה לשקר… אך חי ילדי הקטן, ראש שמחותי ומאור ימי הגואים: אם שמורה לי, באוצר עתותיך, שעת תפילה אמתית אחת בחיי – זו שעתי! אם ניטל עלי לכרוע פעם ברך לפניך בקול־תחנונים, עכשיו אני רוצה לכרוע, עכשיו אני רוצה לשאת תחינה! ואתה – אם רוצה אתה לשמוע – שמע!
נשמת אהרון, בן שמואל, שנטמן בימים אלה במצוות רבניך מחוץ לגדר בית־העלמין. איני יודע, רבון־כל־המעשים, על שום פתחת לפניו את ספריך ולא כתבתו אלא לה“א שנים בעולמך? לה”א שנים – איני יודע על שום מה קצבת לו שנות־צער! אבי שבשמים! אם חי בצער –איני יודע על שום מה הנחת לו למות בצער!
אך אתה הוא האלוהים ולך הגדולה והתפארת. יתנשא נא שמך ויתקלס ויתרומם ויתעלה ויתגדל ויתקדש, מעתה־ועד־עולם. אתה נתת – אתה לקחת… ואולם בזיון זה, בזיון חייו ומותו של ילד קטן, מי צריך לו?
אביו יהודי, אמו נוצרית והוא עצמו לא הובא בבריתו־של־אברהם…
אם כך אמרו לך, רבון כל העולמות, שקר אמרו לך! מרגע שנולד – הורג עליך יום־יום! גם הוא, גם אביו, שכול שלושת בניו נטבחו בנכר… כיוון שהיה ידוע חלי, לא נמול. אך הגע נא בעצמך: לא בא לפניך בבריתו האמתית של אברהם, ברית־המעונים, המושפלים, הנרדפים בכל הדורות? אין לך ולא היה לך יהודי יקר, יהודי בודד, למוד־יסורים, זקן ממנו! יהודי קטן, שבחייו לא היה מסוגל להגן על גופו ובמותו לא ניתן לו להגן על נפשו. תבוא נא מידת ענותו לפניך: כלום לא היה גדל עמנו לתפארת, אילו זכה להתהלך עמנו בארצות־החיים? לא היה אח לשאולים ורע למיכלים, לעוזים, לאהודים ולדליות, לוחמי־מלחמותיך ומחונני עפרות־ארצך?
הנה היא נשאת, עולה ובאה אליך, נפש־מעונים! פשוט ידך ואמצנה אל לוח־לבך! הנה היא מתרפקת על כסא כבודך הגא והאיום, דמעתה על לחייה… טלנה על ברכיך ואמור לה כי לא אלה חוקותיך, לא זו תורתך עתיקת־היומין, לא כך קדשתנו במצוותיך ועשיתנו לעם! הושיבנה עמך במעלות צדיקים מעונים, עטרנה ביפה שבעטרותיך והראנה לאהרון ולירמיהו, הראנה לאבינו אברהם. “טלייא”, אמור לו לפעוט שבידך, “אתה – עקדתי שלי!”
כך לחשתי, ומשהו אומר לי, לאפיקורוס, כי האלוהים גדול הוא, חנון הוא, רחום הוא. משהו אומר לי כי צדקתו כהררי־עד. אני רואה אותו מרים את ילדו הנפלא, את היהודי המעונה והנפלא שמעבר לגדר, מניפו בשתי ידיו, נושקו על מצחו ולוחש לו:
“הבן יקיר לי אהרון, ילד שעשועים! כי מדי דברו בו – אהב אוהבנו!”
אמן, כן תבוא מלכותך!
במקום תפילה
מאתבנימין גלאי
אף־על־פי שאיני בקי לקרות בתורה ולשנות הלכות במדרש, שאין פרקי נאה ואיני שרוי בלא־חטא, שאין קולי ערב, איני שפל־ברך ואיני יודע אף ברכה אחת של תלמידי־חכמים, רוצני לחזור ולעמוד לפניך, אלי שבמרום, בתפילה ובתחנונים… ולא במחיצת רפורמיים מבית־מדרשו של פרופיסור נלסון גליק, אלא בבית־יראתם של חסידים, של גבאי־צדקה, של פטרוני המאור שביהדות, של מחותניך שלך, יה־אלי… אתעטף לי ואעלה – וכך אהה אומר:
"אבינו שבשמים! להווה נא זכור לך שקיימנו מצוות ישוב ארצך ישראל במו גופנו: מעוני ולא מעושר, בצמצום ולא ברווחה, בצער ולא בגילת־נפש… זכור נא לנו חסד דמנו שנשפך, כי עליך ועל עיר־קדשך, ירושלים, הורגנו יום־יום! זכור לנו חסד זיעותינו במכרות־תמנע, בסדום ובחבל־לכיש, שכל שעל מאדמת־ארצך – מזבחך הוא! זכור לנו חסד דמעותינו, בימי שלום־שאינו־שלום ושלווה־שאינה־שלווה… אך מעל לכל, מלך רם ונשא, זכור לנו חסדו של אורך־רוח! שהארכנו, גם הארכנו, רוחנו עם כל באי־עולם: פמליא של מלכויות־ערבים ופמלייא של מלכויות־נכר ופמלייא של סחטנים־מבית… סחטניך שלך, רבונא־דעלמא־כולא… כבדניך ולא מכבדיך! מייקריך – ולא מוקיריך!
"הבט נא משמים וראה: השפילונו, ביזונו, חרפונו – והעברנו על מידותינו! דקדקו עמנו דקדוקי־עניות של ציצי־קודש – וכבשנו יצרנו! כפו עלינו צווי־גבאים – כאילו לא לפי מעשינו שורה עלינו שכינה, אלא לפי מצוות זקני־פומפדיתא, בימי כלדיים ופרסיים! – ולא הטחנו כתרך בפניהם!
"כנרדפים חוננו את עפר־ארצך, נרדפים על צואר, בידי בעלי־מחלוקת, שאם אין מרצים אותם בשעת כעסם הם מקימים קול ילל ונהי, מטפחים על עינינו ומצווחים, כל עוד רוחם בם! זכור נא כי לא לכבודנו ולא לכבוד בית־אבא קבלנו על עצמנו, אלא לכבוד ארצך ולתפארת ביתך השלישי!
"לכך צפינו, רבון־כל־המעשים? כך בקשנו לגאול את עמך? כך הראתנו בחזוננו את נצח־ישראל? מדינה זו, שאמרנו לחיות בה כרצוננו – אנו חיים בה שלא כרצון! מטה שהצענוה ששים אמה – צרה לנו כצפורן אצבע־קטנה! חירות האדם, שאמרנו כי תהא רבה כעלים שבגפן – מועטת כמי נחל־אכזב!
"אך תבוא נא מלכותך, רבונו־של־עולם, תבוא מלכותך! אם לא משקוף עליון – אסקופא הנדרסת! יהי נא כך, בדלית־ברירה… יהי נא, לפי־שעה, כך: בניגוד לצווי־לבנו! על אפנו, אבינו שבמרומים, ועל חמתנו! יקום רצונם! למען ארצך, למען ירושלים, למען אומתך שלך – נחיה ונמות ככל אשר נגזר עלינו! כלום אמרנו: כרסמנים מצינו באפריך – לא נעבדם? עפצים מצינו בפרי־גנך – לא נטפחנו? עשבים שוטים מצינו בשלפיך – לא נחרשם? דרבנים, חפרפרות, צרעות, חרגולים, אדומים, דרורי־בית יש לך בארצך – לא נרוונה בזיעתנו?
"זעקי, ארץ אהובה! חגרי נא שק והילילי, עטרת־ראשנו! למענך אנו מרצעים אזנינו למזוזות־ביתנו! למענך, לא למעננו, אנו מפיסים דעתם של גבאים מן המאה־השתים־עשרה! למענך אנו מרבים כווני־חן, שאם לא נרבה בהם ידחקונו, אף ידחפונו שעה שגבנו מוסב לכותל… כי אנחנו – שלא על מנת לקבל פרס, הם על מנת לקבלו! אנחנו שלא־על־תנאי, הם על־תנאי!
"פתח לנו, רבונא־דעלמא־כולא, את ספריך וכתבנו לחיים! עקור נא את האדיר בארזי־הלבנון, טבלנו בעמוק שבאוקיינוסים וכתוב בו על גבי הנורא שבמדבריותיך: ‘ישראל עם קדושים, אוהבי ארצם, מטים שכמם לסבול!’ "
הפורטוגיזי
מאתבנימין גלאי
לשמע־אוזן לא האמנתי. למראה עיני איני יכול שלא להאמין. העתון פרוש כאן לפני, על שלחני, נכון כנכון חמה שבשמים…
הם מעקמים משמע חטמם, הא?
הקראים, כמובן! בימים אלו פנו, כך מוסרת לנו הכרוניקה, אל מי שפנו…
פנו ודרשו לרכזם בגליל־מגורים מיוחד. אם חיי־חרם, הם מרטנים עתה לעומתנו, כי אז שכם־אלי־שכם. אם גיטו, כי אז איש בצד אחיו!
ראיתם, כפויי־תודה? פתחנו להם פתח צר – הם נדחקים ועולים בשערים כפולים! הנחנו להם להתענות למעננו עינויי־גוף, לקדש את שמנו במחתרות־מצרים, לעלות ארצה ולחונן עמנו את רגבי־עפרה? מייד מחציפים כנגדנו! כאלו אינם אופים מצות־שעורים, שעה שאנו אופים אותן חיטים, כאלו אין ראשי־מועדים נקבעים אצלם על פי מולד־הלבנה, שעה שאנו מונים על פי סוד־העיבור. כאלו לא אסרו עלינו רבנן, חכמי סורא, להשיא להם את בנותינו ולהביאם בקהל ה'!
במעט רצון־טוב, מעט יראת־שמים, מעט אצילות שבנפש, היו יכולים להבין לרוחנו ולחיות עמנו חיים־של־נחת… מופרשים במקצת, נכון, מנודים כלשהו, נכון! נידונים, אולי, לניוון ביאולוגי, נכון! אך חזיז ורעם: שותפים לדימוקרטיה אחת, לא כן?
לא! מטעמים שאינם מחוורים לנו כל צרכם בחרו לדרוש עתה גיטו לעצמם! כאלו באמת חשוב לו לקדוש־ברוך־הוא אם ישאר אצלם מישהו בגפו, אם יהא שרוי בלא אשה, בלא משפחה, בלא ילדים –יותר משחשוב לו כי תיפול אות אחת ממשנת רבנינו… במקום לראות את הדברים כמות שהם, לכוף ראשם מתוך אלגנס ולהכנע לצוו של נצח־ישראל, הם קמים ומרטנים כנגדנו!
כבכל מקרה דומה, צפה ועולה לנגדי דמותו של אותו פורטוגזי. היה זה, כמדומני, בימי סוף־הרינסאנס. אירופה, השטופה באמונות־הבל של סיפורי־מכשפות ומעשי־רבותא של אלחימאים פוקחת יום אחד עיניה ומוצאת על שולחנה ספר חדש… כרך מוזר, של פורטוגזי מוזר… לא קראתיו במקורו, אך שמעתי עליו משהו, מאלף למדי! כיוון שנכנסה בו רוח תזזית, החליט לקום ולהפריך כמה־וכמה דעות קדומות, סברות־כרס ואמונות שווא, שהיו רווחות שם, באירופה של זמנו. “אין לך דעה קדומה יותר”, כותב אותו שיננא, “מזו שמצויים עדיין בעולם יצורי־אנוש, הפושטים צורת־אדם ולובשים צורת־זאב.”
“דעה קדומה?” תמהו עליו בני־דורו. “והרי כל נוצרי הגון יודע כי ברנשים שנתגלגלו בדמות זאב ניצודו, נידונו כחוק ואף הודו בכך שטרפו, גם זללו, לעת מולד־הלבנה, את שכניהם!”
“שטות היא להאמין”, ממשיך מיודעינו ההומניסטן, "כי יללת תנים היא, לאמתו־של־דבר, מין קול־קורא, שפירושו בלשון הודים: “אכר, אכר מת… איו, איו, אי־יו?”
“שטות”? תמהו בני־דורו, “והרי שמענו, לכאורה, במו אזנינו?”
להלן טורח ידידנו המוזר לרדת לחקרן של סברות מעין אלו: על שום מה יש להן מהלכים רבים כל־כך בעולם? על שום מה ניטעו בלב בני־אדם? טרח ומצא, אף כי נימוקיו לא שכנעו אז איש.
למותר הוא להעיר כי הליקאנטרופייה היא מחלת־רוח “לגיטימית” בקטלוג הרפואי של חקר תורת־הנפש בימינו. דמיון־תעתועים, המעורר את בעליו לחשוד בעצמו שהוא זאב איננו מן הדברים הנדירים בבתי־מטורפים מודרניים.
אשר ליללה – אין לך דבר קל יותר לגרסו: קול נהי־תנים נפתח תמיד במין ילל ממושך של שלוש ארבע יבבות, אחת רמה מקודמתה, ומסתיים בנביחה מקוטעת, המתפוררת באוזן־האדם למעין צווחות־אנוש. על כורחך אתה נזכר במין לשון־הודים…
בתוך כל שאר דעותיה הקדומות של חברת האדם בת־דורו, מפריך פורטיגזיוס סברת כרס אחת, הנראית לנו פיקנטית במקצת. “אמונת שווא היא”, כותב ידידנו, “להניח כי היהודים – מסריחים…”
שוו נא בנפשכם! וכי אינם מסריחים? אינם מעלים ריח רע? והרי שמענו, ראינו, רחרחנו…
“לא!” טוען פורטוגזיוס. “צאו והרהרו בכך! בניגוד לשורת המוסכם – אינם מסריחים…”
לפרקים תכופות, תכופות למדי, אני מהרהר בו ובמה שקראתי עליו (היכן, בעצם?). מה היה כותב עלינו עכשיו? אלו דעות קדומות היה מנקר לה לחברת־האדם מבין שניה, בימים אלה? יש אשר נדמה לי – שאני יודע…
דעה קדומה היא, היה כותב בודאי בקולמוס־נוצה ולאור נר־חלב, כי היהודים אינם מסוגלים לרדוף, להשפיל, לעולל עד־עפר… מקורה? בנטייתו האנושית, האינסטינקטיבית של איש־אירופה להניח כי אומה שנרדפה על צואר – לעולם לא תכה את המוכים ולא תדחקם לקרן־זוית בשל אמונתם, אורח חייהם או מנהגיהם..,
נו, דעה קדומה! אם לא פורטוגיזיוס, ימצא בודאי מישהו אחר, שיקום ויפריכנה, ביום־מן־הימים.
סבורים היינו שנקים מדינה לתפארת. כי נשמש עוד מופת להומניזם ולאהבת־האדם. לאורח־חיים דימוקרטי. לשוויון־זכויות מלא. לכיבוש־ייצר ולאורך־רוח. אך ראו נא, עד היכן הגענו! לאלה מעשי אכזריות אנו מסוגלים! לא, איני מתכוון עתה למעשים הנמצאים שם, בכפר־קאסם, “סוביודיצא”. מתכוון אני, לפי־שעה, לאכזריות מנטלית יותר, אכזריות “גזע־עליון”, המקפיד על נידוי שבט שלם!
השמורה
מאתבנימין גלאי
סבור הייתי כי חלפו מן העולם, כי פסו ואינם עוד, כי בדומה לקרון־הסוסים ולבית־המדרש הישן, לא צלחו את סף מפתנו של העידן־האטומי… כי רק בספורי רש“י עגנון ובהבל פיו של מוה”רר יוסיפון, סוסת בידואר זו אשר לתל"ם, הם חיים עדיין בכל יפיפותם הראשונה… אך לא! הם נמצאים עמנו כאן, בקבציאל שלנו!
בימים אלה נקלע אחד מחסידיו של הרבי מסטמר, הוא רבי יוליש שליט“א, לבית מדרשם של חסידי־בלז, שסטרו לו סתירות שתים על חטמו וגרשוהו, זנבו בין ירכיו! אותה שעה אירע במאה־שערים מעשה נורא, שכמותו לא קראנו אלא בפרוזה של פרץ: ערב־שבת־קודש, פרשת “ציונים עליך”, פרצו תיגרות ידיים במקואותיהם הטהורים של בתי־אונגרין ובתי־ווארשה. חסידי בלז הושלכו מתוכם החוצה, ערומים למחצה, כשהם מעלים עדיין הבל וחסידי סטמר עמדו הכן, מזומנים למרוט פיאותיו של כל מחוצף, המבקש לשרות בשרו בבי־בני… ללמדך, שיש דין ויש דיין! עכשיו מתברר כי הללו חתמו על מין קול־קורא למען פאג”י, או אג"י, בעוד שהללו חתמו על כרוז הדורש את החרמת הבחירות לכנסת. איני אומר כי מערכה זו מגוחכת פחות מכל יתר מערכות מסע־הבחירות, אלא שיש בו כמדומני, משהו מריחו של “ספר־הקבצנים”. מי חתם כאן על מה איני יודע. ואולם יכול אני לנחש: הבלזאים מודים בכנסת, אך אינם מודים ברשויות המקומיות. הסטמראים אינם מודים אף בכנסת ואילו נטורי־קרתא מוכנים לזלזול – מיד לאחר “כל־נדרי” – קתלי־חזיר של סטימפילד, בלבד שיזכו לראותנו גדלים כבוטנים, דהיינו: ראשנו תחת לאדמה…
תחילה אתה חורק שיניים: כאן, בישראל? לאחר דגניה? לאחר ניצנים? אך במידה שאתה מוסיף להרהר בכך נחה עליך דעתך. אדרבא, ימרטו נא! לא זו בלבד שאינם מסוכנים, אלא שיש לשמור עליהם כעל מין אנכרוניזם, מין נכס היסטורי יקר: מקצה דור אחד, או שנים לא ישאר מבתי־אונגרין בירושלים אף ליצן אחד… היא רואה עתה את אחרוני הקוזקים של הקדוש־ברוך־הוא, בפרפורי גסיסתם האחרונים. כיוון שכך – צצה מעין חרדה בלבך: מה עושים אצלנו כדי לשמור עליהם? מה עושים כדי להבטיחם מפגעי־הזמן? וכי אין אנו מצווים לדאוג לכך, כדרך שאנו דואגים לאנפה הגמדית, לאפרוחי־הסוף בשמורת־החולה? כדרך שאזרחי קאנדה, להבדיל, דואגים לאירקזים ולמוהוקים, מזרחה לאגם־אונטריו? לא, בכובד־ראש גמור: היש מי שמקל עליהם לפחות את קיומם? היש מי שדואג להמציא להם סידורי־תפילה, משניות, חומשים, תפילין, גמרות וטליתות, אתרוגים, כפות, חוטי עירוב, שופרות, מזוזות, ציציות, קפטנים, ומצנפות־שער? ראויים הם לכך…
הצדקת
מאתבנימין גלאי
“בעניני דת”, מוסרים עתה בשם קברניטינו החילוניים, “לא יחול, לפי שעה, שינוי כלשהו”. במלים אחרות: נישואין בסגנון המאה־החמישית, גירושין התלויים בדין־שמים, איסור לזלול דגי־לאכס! מצד שני מובטח לנו, כי לא יאלצונו אף עתה לכלות שלוש סעודות בשבת, לגמור “הלל” בכל יום ולהתפלל עד דמדומי־חמה. סטטוס־קוו!
אך לא לאורך־ימים, רומזים לנו ידידינו. לפי־שעה בלבד. עד בוא מועד. כל זמן שאפוטרופסים אלה לדבר־מצווה משמשים מעין לשון־מאזנים פוליטיות. רק בימי־חירום, שבהם אנו מצווים לשמור על אחדותה של האומה בכל מחיר. לאחר מכן… ־
הואה! לאחר־מכן יוכיחו להם מיהו כאן מי ומהו מה! עוד ארבע, שמונה, שש־עשרה שנה, לכשירווח לנו במקצת מעקת־שכנינו – לא כל סיעה דתית תוכל לכפות עליהם הנ“ים שלה ולאו”ין שלה!
פילוסופיה זו של רוכבי גמלי־מרוץ המסכימים לדהור, לפי שעה, על חמורים, מזכירה לנו עשר בדיחות וחצי. עשר נשמור לעצמנו, כדי שנוכל לספרן ביום־הדין. את האחת־עשרה נשמיע עתה לכל מי שלא איכפת לו לשמוע:
אדם אחד היה מהלך בדרך ופגע באשה, שבימי רב־הונא היתה חייבת לצאת בקפלט צהוב… כיוון שהיה שרוי אותה שעה במה שקורין “אהבה ראשונה” – ולא בשל צדקותיו הרבות! – פטרה בלא־כלום. ראתו שהוא מחייך מין חיוך שיש בו משהו מן הרחמים.
“מר סבור עלי בודאי כי איני הגונה,” פתחה ואמרה. “טעות בידו. הריני בת־ישראל כשרה ומתכוונת להנשא לחסיד, אלא שבינתיים אני מאספת לי נדונייה…”
אין אנו מטילים ספק בכוונת מנהיגינו החילוניים לפטרנו מענשם של סחטנים־לשם־שמים, אך לפי־שעה… לפי־שעה אנו אוספים לנו נדונייה נאה של חוקי כפייה פרימיטיביים. מסופקני אם נמצא אחר־כך אדם הגון, שיתייחס אלינו בכובד־ראש!
הברירה
מאתבנימין גלאי
פמלייא של מעלה לא איכפת לה כלל אם תרד ב“תחתית”, הוה אומר: “כרמלית”, או תרד בשאסון… אך דרי מטה – שוכני תחתיות ואדי־סאליב, דרך־משל – איכפת להם מאד איך יעלו… ב“מנהרית” זו, “כרמלית” זו, “רכבלית” זו, “תחתית” זו, יוכלו לצאת מביתם כל שלוש דקות. בתוך שש דקות הם עומדים על פסגתו־של־הר, רגלם על גרונו!
אין לך מקום יפה לטיולי־נופש מן הכרמל. גנים ירוקי־עד, חורשות שרחצו בגשם… נוף־ים, נוף־יער, נוף־הרים! פעם ראשונה לאחר אלפיים שנות… שנות… שנות כרמל־על־מכונו, התקינו להם קרש־קפיצה למעלות־מרומים!
לא נותר להם, לכאורה, אלא ליטול ספרים, שמיכות, מתמצים וממרורים, ביצים מגולגלות וסלי־נצרים משפחתיים של כרי־דשא. ששה ימי־עמל בחוף “שמן”, במחסנים ובכוכים. שביעי בשבוע – נופש, שלווה, חלוץ־עצמות. באה שבת, אמרו חכמינו, באה מנוחה… הא, לא… שבת! ואלו מנוחה – על־תנאי בלבד… “תחתית” הקימונו להם, אך לעלות בה – לא יוכלו. כאז, כן עתה, שבת – ללא עונג שבת!
מעשה באכר אחד, שירד לחצר עופותיו ואמר:
“גוזלי היקרים! אורחים באו אלי ודין הוא שאערוך לפניהם שולחן. עוצו לי, בחכמתכם, עצה נאה: מה פרפרת אפרפר לי מבשרכם ואיך אגישנו לסעודה? צלוי־על־גחלים, או צף פשוט בשמנונית? מעשה־קדרה, או מעשה־מרחשת? ובמה, אמרו נא לי, אטבלכם – חרדלי, או גורדלי? תאמרו: יין אדום – קלי־בשר אתם… ואם תמצאו לומר לבן – נתמעטו יינות לבנים במזוונו…”
נמלך עוף זקן אחד בדעתו, רפרף וקפץ על כלונס, מחה דמעיו וקרא:
“אדוננו לעולם יחיה! אין אנו רוצים למות כלל…”
“הא!” השיב האכר בקוצר־רוח. “אינך מדבר לעניין!”
ספור־מעשה זה משוך עמנו מאוצר ספוריו של ברמינן פקח, אנגלי שכתב על צרפתים… מובטחנו שלא יקפיד ואם יקפיד – יקפיד לו… משכנו כבר, בימי חיי־הבלנו, נכסי־ספרות יקרים יותר… מן החיים משכנו ולא נתפשנו בכף, מה יעולל לנו בר־מינן? ימתקו לו רגבי עפרו, שד מסכן, ואלו אנו – נחרוש מעט בעגלתו.
“איך רוצים אתם לבלות את שבתותיכם, דרי־משכנות־עני?” שואלים שלומי־אמוני המאור־שביהדות. “בסמטאות, או על ספי־פתחים? במבואות מטונפים, או בחדרי־חדרים? על גגות ואדי־סאליב, או בבתי־קפיו?”
“אין אנו רוצים להשאר ספונים בבתינו כלל!” מתחננים דרי־מטה. “רוצים אנו לשאוף מעט רוח, במרום ההר היפה שנתן לנו אלוהים! רוצים אנו בנשמהיתרה של חג. רוצים אנו לישון שנת־ישרים; להפליג, ביום־מנוחתנו, ללבב יערות הכרמל; להראות לילדינו כי אמנם הדור־נאה זיו עולמו של הקדוש־ברוך־הוא וכי שבת שנתן לנו – מתנה היא בידינו! רוצים אנו לצאת בשובה, לשהות בשופי, לחזור בנחת! קיצורו־של־דבר, רוצים אנו…”
“אט!” דוחים אותם שלומי־אמונינו במחי־יד. “דברים אלה אינם לעניין כלל!”
מיהו שהטיח כנגד קדמונינו, יוצאי מצרים, ואמר… איך אמר שם? “אל יהו משתעשעין ואל יהו נפשים בשבת!”
סבור הייתי: חרטומים ופרעונים, ככל אשר שנינו מפי חז"ל… עכשיו – איני יודע!
גן הפסלים
מאתבנימין גלאי
אלמלא הביאתנו תרומתו רמת־המליונים של בילי רוז במבוכה אשר כזו, היתה נראית לנו כפרדוכס משעשע:
עיר שהפגיזה את גרעינה הפלסטי של מחשבת־האדם, ביקעתו כדרך שמבקעין עתה אטום ושחררה את האנרגייה הרוחנית האצורה בתמונת־עולמו – נעשית ראש־עין לאמנות הצורה!
אתה נזכר באבסורדים, הנשמעים לך כאניקדוטות. קאנט, שניסח את רעיון השלום שלו במסה פילוסופית והצהיר כי חילות־קבע חייבים להבטל מן העולם, זכה לכבוד בלתי־מצוי: משמר פרוסי פסע אחר ארונו ולווהו בסך למקום מנוחתו האחרון…
הורדוס נמנע עם שוחריה המובהקים של יפייפות־יפת והדרת עירו ירושלים היתה ראש כל תאוותיו. אף־על־פי־כן, הקים גימנסיאות בדמשק, מרחצאות בעכו, היכלות בחמת, אכסדראות בצור, אסתווניות בקיסרי, תיאטראות בלודקייה ומזרקות־מים באשקלון. את ירושלים הניח, פחות או יותר, לנפשה.
שמא לא היה חפשי בדעותיו? כמונו, לכל דבר! אך משהו אמר לו כי די לה במקדש וכי אינה קיסרין.
לא היתה – ולעולם לא תהיה. אנחנו, האפיקורסים, יהודי מאתנו־זו, לא נמחל על כבודנו כאפיקורוסים ולא על חיי־אמת במאתנו זו. אך ירושלים אינה עירם של אפיקורסים בלבד. אף לא של מאתנו זו בלבד. היא שייכת לכל אזרחיה – בתוכם אלה שאינם מתגוררים בה אלא בדמיונם, בכל הדורות – בתוכם אלה שחלפו לפני שלושת־אלפים שנה. מלחמתנו לאורח־חיים חפשי, דימוקרטי, חילוני, מתקדם, נראית לנו ראוייה לכבוד. בגזרה זו ניטל כבודה והיא מתחילה להיות כעורה – ובלתי־צודקת. אגב־אורחא: חשוכת כל תקווה. איש מאתנו לא ישליך נפשו מנגד על ירושלים־של־גני־פסלים ואלו הם, על ירושלים של מעלה, מוכנים אף ליהרג. זוהי, לכשתרצו, נקודת־המבחן האחרונה והמכרעת לעומק־האידיאלים שעליהם אנו נלחמים עתה, בצל הר־הבית, בארץ־מורייה: על איזה מזבח נכון אדם לחזור ולעקוד1 את בנו, את יחידו אשר אהב, את יצחק. מזבח הפרובלימות־הפלסטיות שקורין אמנות מודרנית, או מזבח אותה פרובלימה, שאין לה צורה, לא גוף ולא דמות־הגוף.
אמנותנו המודרנית אינה פולחן־גילולים ואנדרטאות־אבן אינן צלמים ותרפי־מסכה. אך גן פסלים מונומנטלי הוא מקדש־מעט למשהו. כך ראוי לו כי יהיה. משום כך – אינו אלא חוצפה. לא כלפי שמייא, חלילה – כלפי זכר קדמונים. בטול הגזרה, בטולה מרצון, מהכרה, מאהבת־ישראל שבלבנו, היא מחוות־כבוד שאנו, האפיקורסים, אנחנו, יהודי מאתנו־זו, מצווים להחוות לארבעת אלפי שנות־הסטורייה ולמיליוני פטריוטים ירושלמיים, שמתו על קדוש רעיונם־נטול־הצורה בימי סרגון, סנחריב, נבוכדנאצר2, אנטיוכוס, טיטוס, ואדרינוס.
אך ראוי להוקרה – כל שיודע להוקיר. כבודנו כאזרחים חפשיים בדעותינו, מחייב מחווה־כנגד־מחווה. גן־הפסלים של בילי רוז הוא נכס, שאין אנו רוצים ואין אנו נכונים לוותר עליו. בעצלתיים, אך לבטח, הולכת ומסתמנת עתה על מפת ימנו־התיכון רביירה חדשה: אכזיב, עטלית, קיסרין… קוט ד’אזור שלנו! לא יארכו הימים ובתי־מלון מפוארים, מעונות־נופש, נופי רחצה ומרפא, שעשועים ודיג יעלו־יציצו בו ככמהין לאחר מטר. יפה שבערי חופנו הנטוש – קיסרין. מכל סגולות חמדתה של עיירת־אביב קלה, אקוורלית, פאסטיבאלית, אינה חסרה אחת: שמים שכולם תכלת, חמוקי־נוף, רוחות ימים, מפרץ־מים אינטימי, כמעט משפחתי, שרידים ארכיאולוגיים, זכרון ימים־עברו… כאן עמדו לפנים תיאטראות, קרקסאות3, ככרי־מרוץ. כאן, בין עמודים מלאי־רגש שבכו על מות רבי אבהו, ראוי לו לגן הפסלים הנפלא, המיוחד במינו, כי יעמוד. אין לך מקום יפה יותר, הסטורי יותר, ליגטימי יותר, לייפייפות־יפת באהלי־שם.
בין שתי מולדות
מאתבנימין גלאי
טייסי סילון
מאתבנימין גלאי
מימי לא ראיתי את שלונסקי מתקשה בניסוח. הער אותו בעיצומה של אשמורת־הכלבים ובקשנו לתרגם לך פסוק כצורתו… איש לא ימשה, ביתר קלות, נימה מן החלב! אני עצמי החזקתי לו, כביכול, עששית בבית־מטבעותיו, שעה שהתיך פעם לעיני כמה וכמה סיגי־לשון. שלושה מהם זכורים לי עדיין יפה. בשעתו הציקה לו המלה “קצרנית”. ארכן הוא, לדעתו. מי שמאריך בדברים. על שום מה גזלו ממנו, איפוא, את בת־זוגו הנאה ושיוו לה הוראה אחרת? נפל פסוק לתוך פיו: “סטנוגרפיסט,” משמעו – קמצר!
חייב אני להודות כי לא מצאתי עוד בעברית חידוש נאה יותר ומנומק יותר, מאותם שיש להם צמרות ברוח הלשון ושרשים באדמת מטעה. טעם היסטורי? קמצר הוא אותו בן־כוהנים שידע את מעשה־הכתב ולא רצה ללמדו. ביומא נאמר עליו כי היה נוטל ארבעה קולמוסים בין חמש אצבעותיו וכשהיה צריך לכתוב מלה בת ארבע תיבות – היה כותבן כאחת! הווה אומר: דמות חיה, צלע מצלעיו של הפולקלור הישראלי עתיק־היומין. טעמי דקדוק? קמצר, על דרך סנדלר, לבלר, גזבר – מלין שסיומן רי"ש. טעמים פונטיים־אסוציאטיביים? מלה שיש בה מן הקמוץ בנייר ומן הקצור בדברים… מעל לכל: “קצרנית” זו שאמרנו – חוזרת אל חיק ידידה הארכן וחיה עמו מעתה חיי־משפחה רגילים, בתחומיה של הוראה אחת.
מעשה־משכית ספרותי אחר מצינו אצלו פעם בסיסמא שכספירית, שכדרך כל הסיסמאות היתה קצרה – וחוט של חן פיוטי משוך עליה. מיכרה־הזהב שמתחת ללשונו שלו! רחמיך נכמרים בך, פשוט, למראה פירושה המילולי הוא מין איזוב־ריחגי, ששכספיר נתנו בפי גבוריו משום שבאנגלית יש לו קסם פונטי. עמד, איפוא, המאסטרו בפני דילמא: לתרגמה כלשונה ולוותר על ידי כך על צלילן החי של הברותיה הנאות, או להחליפה במלה שגורה, שצלצולה ערב אמנם לאזן, אלא שהוראתה שונה במקצת… עמד ופשפש במדרשים, נקר עיני אורחים, שסרו אליו לתה־של־מנחה ושדד כל בית־עלמין בלשני שנמצא בכתובים, עד שגילה לבסוף, על זרתו של שלד־מכלתאות חנוט את טבעת־החן שביקש: מלה ארמית, שומשוקא, שעיברה על־פי־דרכו ועשאה שומשוק. הרי שכרך את הנאה עם המדוייק: שומשוק יפה לסיסמא יותר מ“אזוב”, או “זעתר…”
מקרה שלישי ארע בשעה שאחד מכוהני־המזבח הרשמיים של ועד־הלשון הציע לקרוא לרובה “יור־יור”… המצאתו המחוכמת נגנזה, כמובן, מיד. חיל־הפשיטה שלגו בניצנה היה מתגלגל בודאי מצחוק, אלו גזרו עליו להמטיר על מישהו אש “יור־יורים…” אך שנים אחדות לאחר־מכן מצא לכך המאסטרו תקנה נאה: “בדון השקט” נכנס מישהו לבקתת־קוזאקים ושואל אם יש להם, לבעלי־הבית, נשק חם. כיוון שאיננו אדון ללשונו, הוא מגמגם, בשפת־עילגים, ומסתייע בתנועות: “יש לכם… נו… פיף־פאף… יור־יור…” כך הוציא את דבר החידוש מידי פשוטו ועם ששווה לו הוראה של חוכא ואטלולא, הכניסה למלון – אף כי לא באותו סבר־פנים שצפה לה אביה־מחוללה.
הרי שמימיו לא נתקשה בניסוח. מימיו לא המתין למלים. הן שעמדו אצלו בתור ונדפקו תמיד על פתחו… עד שבאו הרוסים והחלו מוכרים נשק למצרים!
שלוחי ועד השלום הישראלי, שחזרו אלינו על כנף רוח־ג’נבה מהלסינקי, נשאו שם נאומים רבים. כרגיל, שלונסקי הוא שהיטיב לנסח את הדברים – בעצימת־עיניים הומניסטית, שהיא מסגולות־החן שבנפשו. כיוון שפקחן – נוכח לדעת, כי התותחים הצ’כיים – ולא, חלילה, מיני יור־יורים – הקדימוהו בחלק זה של העולם. אפילו הוא – הוא וכל ידידינו, אנשי השמאל העליז – נאלצו להודות עתה, כי יש כאן מעין פנקסנות־רוסית כפולה. לנו מטיפים שלום ולמצרים – שולחים טנקים? תחילה נסו אמנם ידידינו לחזור ולעצום את עיניהם. אחר־כך החלו מגמגמים משהו… לבסוף הסכימו ביניהם לפרסם גילוי־דעת של תמיהה בענין1 זה. אלא שכאן ארע משהו מוזר – פעם ראשונה בחייו קפח המאסטרו את חכמת צירופי־הלשון. פתאום שכח את המדרשים, המכילתאות, המלונים העתיקים ואף את הג’ונגלר ההבראיסטי, שהשליך לנו פעם עצם ממוחייה כאותו “קאזאק, קאזאק ונתקזק!” עד מה הוא מתקשה פתאום בניסוח… עשר שורות של מחאה אנושית פשוטה!
על טייסי־הסילון שלנו שמענו ניסים ונפלאות. הם ממריאים אל־על ומקיפים, במעוף־עין אחד, את מחצית אגנו של הים התיכון – מרמת אנטוליה עד שפכי־הדלתא שבדרום. אחר־כך הם נוחתים – ומצפים שש שעות תמימות למכונית, שתסיעם למקום־מגורים, הנמצא במרחק עשר אצבעות… חיים אשר־כאלה מביאים את האדם לידי משבר נפשי! אף אנשי־השלום, הממריאים כל שנה להלסינקי, לוורשא ולכל מקום שבו ניתן להם להושיט את לחיים לנשיקת־השלום הסובייטית, אינם יכולים לנחות אחר־כך בשדה־תעופה כשלנו ולטפל בדברים של מה־בכך… חייבים אנו להבין לרוחם, אחת ולתמיד!
אך נואש לא אמרנו עדיין. אם נגשו לנסח משהו – מן־הסתם ינסחו. תנו להם רק שהות לאמר את הדברים כך – שמצפונם יהא שלם וכבוד הרוסים לא יחסר. אם לא בימים אלה, שעה שאפוני־הבר מתחילים להיראות בחורשות־הכרמל – כי אז לאחר שתישמענה קריאות אהבתה הראשונות של האוכמניות המצוייצת! הנה, שמעתי, מנסחים… אך לעזאזל! מעולם לא היו איטיים כל־כך במלאכתם!
-
“בעבנין” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
החוטפים
מאתבנימין גלאי
פסוק נפל לו לידידי, המשורר גלבע, לתוך פיו:
“חוטפי־הדגלים!”
נפל מפיו – ואני מרימו…
תחילה רצו לפנינו מעבר משם, נפנפו דגלים וצרחו:
“אחרינו! בד־בבד עם עולם־המהפכה. עם עצומת־השלום. עם שמשם המתנפצת ועולה של כל עממי־עולם!”
משכנו כתפינו והמשכנו ללכת.
עכשיו הם רצים לפנינו מעבר מכאן, מנפנפים בדגלים וצורחים:
“אחרינו, בדרך־המלך! נגד פולחנות־יחיד, נגד משטר עריצים, נגד זבחי־אדם!”
מילא, חטאו, החטיאו, נכשלו, הכשילו… יפנו לחשבון עולמם, יחרישו! אך לא… כדרך שהכו בתופים, הם מכים עתה בחליל… תמיד – אחריהם!
בחוזק־יד
מאתבנימין גלאי
לפני כשבוע ימים מצאתי בתיבת־הדואר שלי כרטים־הזמנה ממשלתי רשמי להרצאת שר פלוני. ימים אחדים לאחר מכן מצאתי בה הזמנה שנייה, מטעם מחלקת התרבות של עיריית־חיפה…
כל ימי, הרשוני נא לאמר בגלוי־לב, היה כלל נקוט בידי; אכסנייה שבה עושין לו לאדם זה קתדרא, לדרוש מעליה ברבים – מאה צמדי־פרדים אינם מסיעים אותי לפתחה. אין צריך לאמר, איפוא, כי ששתי על הזמנה כפולה זו משנה ששון. לא כל הרצאה של ידידנו, שר וגדול בישראל, יכול אני שלא לשמוע – פעמיים!
אני אומר שר – ומתכוון לתריסר דיקאנים אחרים בבישופות־המרכסיסטית שלנו. שני תריסרים, לכשתרצו! אני אומר גדול – ואיני מתכוון לאנשי השורה; איני מתכוון לרבבות. איני מתכוון לפועליה ולאכריה של מפלגת־הפועלים־האכרים־המאוחדת.
אדרבא, יודע אני יפה כי אין – ולא היו לנו – נכסי־אנוש יקרים מהם. יודע אני כי לא הרבו בדברי הטפה, כשם שלא הרבו לצאת לוורשא, לבודפשט, לוינה, לשטוקהולם, לברלין… יודע אני כי בשעה שנסיכיהם הפוליטיים לימדו מכאן את טיטו סטאליניזם מהו ואת אמרי נוג' טיטואיזם מהו, חבצו הם גבינה, זמרו גפנים! יותר משדרשו נאה – קיימו נאה. קיימו מתוך מחסור, קיימו במו גופם!
הריני גאה עליהם! גאה על כך, שבדומה לרבים מבני־דורי שרתי עמם יחד שירי־עלומים… גאה על רוממות־הרוח שחשתי בתוכם. גאה על אותה כמיהה, נהיית־לב שאינה יודעת מעצור, לעולם יפה יותר, לכל מה שיש בו מן הנעלה באמת, ממיטב־האדם!
אף זאת אני יודע – ואומר נא עתה במו פי: שעה שפרשתי לי לחיי־כרכים של יתר־ניחותא, המשיכו הם לגדל עגבניות… ולגדלן על אדמת־חמר כזו, שאף לגיבול לבנים היתה מלוחה יותר מדי!
הריני גאה עליהם, משום שאני מכירם יפה ויודע מה הם אוהבים בסתר לבם.
“אדוני השופט!” אמרה לו פעם מטרונא צעירה אחת לאב־בית־דין פקח. “אדם זה הערים עלי וכבשני בחוזק־יד!”
“איך היה מעשה?” שאלה חכם־המשפטים.
“לפני כחודש ימים”, פתחה אותה עלמה ואמרה, “זימנני אליו לביתו, העלני לחדרו וכילה בי את זממו!”
“חודש ימים?” תמה חכם־המשפטים.
“המתן לי” הטיחה לעומתו ברוגזה, “עד שאסיים! שבוע לאחר מכן נטלני עמו לקפה. כיוון שחזרנו לחדרו – הערים עלי וכבשני!”
“המ־מ…” מלמל אותו חכם.
“לפני שלושה ימים הציע ללוותני לביתי. עד שאני שוהה עמו שם בחדרי, מה – כסבור אתה – הוא עושה? מערים עלי וכובשני!”
“בחוזק־יד?” הקשה חכם המשפטים.
“בחוזק־יד! אתמול…”
“די!” רמז אותו דיין לשמשו. “נעסוק נא בתיק אחר…”
בת־אכרים זו, שקורין השומר־הצעיר! אדונית שהגיעה לגמר בישולה, שריח לחם, צמר־כבשים ואספסת רעננה נודף לה משערה… עד מה נוחה היא להכבש! עד מה נוחה להגרר בצמותיה ולקלקל עמנו בכל אסם שבדרך! לאן לא נמשכה אחרינו – בחוזק יד! – כצאת־הצרצרים? למדינה, שלא רצתה בה! לצבא, שבו הטילה בוקי־סרוקי! לממשלה, שאותה שרטה תמיד בצפרני־ידיה, כחתלתול נרגז! למלחמה, שאך זה עתה הצהירה כי אינה לפי רוחה… האמנם, יצבטך נא בכור־שטן מתחת לשמלתך, שנאת כל־כך מעשים אלה, שאנו עושים בך?
לא, אחות לנו קטנה… המשכי נא אחרינו, נרוצה! נרוצה… אך הגיעי בעצמך! ילדים יש לנו, בכל אמת־גשם… ואלו את – בצעקות ממש! הגידי נא לנו, שאהבה נפשנו, מדוע לא מרצון? מדוע לא – מייד? מדוע, אם נשפי־חשקנו חביבים עליך כל־כך, לא בשופי, כדרך נשקנים שבעולם?
אני יודע, אכרת שלי, אני יודע פטרוניך! תריסר רבי־כהונה שבך! את עצמך – בשרך עולה באש… נפשך יוצאת ממש לאומה, למולדת – האחת ואין שנית – לגאון ישראל, לכובשי עזה ורפיח… אלא שיש מי שעומד עליך לנצרך, מכל סרחא ופרכא… לדאוג לך כי לא תתפרקי, חלילה, מערכים־סוציאליים! תריסר מנהיגים, שומרי־גחלת, פושטי־רגל, רבי־כהונה, הרואים תמיד למרחוק, מיטיבים לדעת, מעמיקי חקר… כל מה שיודעים אחרים, אך תמיד – עוד משהו!
מילא, יהי־כך! אינך יורדת אלינו בזמן – רדי נא לאחר זמן! אינך פורצת בפתח – חמקי נא מבעד לחלון! נגילה ונשמחה בך, בימי שלום, כאשר בימות־מלחמה!
אך לכפות עלינו מעשי־אונס, להכריחנו לחזור ולכבשך, למשכך תמיד בצעקות לחדר־היחוד – ולשמוע אחר כך מפיך דברי־הסבר על לילות סיני שלנו… לא, שרי ואלופי! לכך דרוש לנו קינסי!
הילדים
מאתבנימין גלאי
האיש נמוך־הקומה איננו עשוי להפתיעני,: כל ימיו הרבה דברים – ולא היה לו מה לאמר. עכשיו, שיש לו, לכאורה, מה לאמר – הריהו שותק כדג… אין תימה, מזרע היא מזרע: חולצות־חג צחורות, יין, פרחים, ילדים, הורה, המיית־נפש… ביתו של אדם! מי חסר־לב יודה על כך בנפנוף־מאכלת ובנפוץ אלילים: באמת, בכל האמת ובאמת לבדה?
אף־על־פי־כן, רוצה הייתי להסב עמם שם, ביום שמחת־לבם. רוצה הייתי להרים אתם כוס, לראות את מר אורן ולברר, אם אהבתו החושנית לעולמה החמור של המהפכה שווה עדיין את נר־החלב שידידיו מחזיקים למענו? רוצה הייתי לזקוף שם עין אחת בידידו לאמונה – אם אמנם נתגלגל למקום־מעשה – ולראות מצח נחושה! יותר מכל הייתי רוצה לראות, פשוט, אנשים טובים בשמחתם.
אלו הייתי שם, הייתי יוצא לי אחר־כך החוצה וקורא לטפליא – ילדים שנולדו במרוצת ימי־מאסרו של ה“אפש הגדול” מפראג:
“רוצים אתם, בחורים, כי נרים לו לאורן כוס משלנו?”
“הן!” היו משיבים לי בודאי במנוד־ראש.
“טענו רגליכם ולכו אחרי!”
הייתי מוליכם לדיר ונוטל מתוכו חלב־עיזים קוצף. אחר־כך הייתי מוליכם למתבן, שאני מניח כי איננו שונה משאר כל המתבנים: מעין אמפיתיאטרון של חבילות־קש משונצות. הייתי מושיבם לפני – עד ליציע השביעי, כביכול. תחילה הייתי מניח להם, כמובן, לכלות את קני האנקורים מתחת לגג – שניצתים על נקלה ומעלים, בימות חמה, מתבנים שלמים באש! אחר־כך הייתי מקיש על דפנותיו של דלי ושואל:
“שמעתם, ילדים, על עולם העמלים הסוציאליסטי?”
“הן!” היו מנענעים לי בראשם.
“ועל ארצות השלום שמעתם?”
“עוד בגנונים שלנו!” היה קופץ לעומתי עוזי ומסלק לו, בשעת־מעשה, ביצים קטנות מתוך קנן.
“אני מניח שאף על ברית־המועצות שמעתם? כך שערתי! זו שכל ילדיה הולכים לבתי־ספר ואין בה אף רגל יחפה אחת? זו שמשביחין בה תפוחים – ודבש, מארץ־הקטב! – אך גם תחנת מטרו מפוארת יש בה, על שם המשורר מיאקובסקי?”
“ראינו בתמונות!” היתה משיבה לי בודאי נערה צהבת השער ונופחת בהבל־פיה על מקורו של גוזל רך.
“כן!” הייתי אומר בחיוך. “ניכר בכם כי אינכם מתכוונים לאמריקה, שבה תולים תמיד כושים… ובכן, עולם העמלים הסוציאליסטי! יודעים אתם במה מברך עתה, שם בפנים, בחדר־האוכל, חברנו טושק את חברנו אורן?”
“כן!” היה משיב בודאי אורי, שעל שמו קראו אשתקד את העגלה השחורה. “הוא מברך אותו שיהיה כאן – והעולם הצו… צוציאליסטי שם…”
“נכון! אך יודעים אתם מדוע שוחרר מכלאו?”
דודי הפעוט היה זוקף עצמו בגאוה:
“משום ששרגא ויולק וטושק ואבי שלי, מלך־המטעים – ואמו של רפי… כולם, כולם, לא שקטו ולא נחו עד שחזר אלינו!”
“בדיוק כך!” הייתי אומר להם בכובד־ראש ומן הסתם אף ברגשת־נפש רבה. “אבותיכם חברים טובים הם, אשרי מי שהם ידידיו!”
אחר־כך הייתי מוסיף ואומר:
“אלו ידעתם תפלה… אך לא, תפלה לא למדנו… לא אתם, לא אני… נרים איפוא כוס… כוס אחת קטנה של חלב־עיזים… דודי! אתה תחלק את החלב!”
דודי היה עושה כדברי, משום שילדי־מזרע הם היפים, החמודים והיקרים שבעולם. “כך יפה!” הייתי אומר. “ועכשיו – נאמר נא דבר־ברכה… מי יאמר לנו דברי־ברכה קצרים? אתה, עוזי? אתה תאמר לנו דברי־ברכה… הרם נא כוסך למעלה… כך… וחזור אחרי: “לחיי הימאים, שספינתם ניטרפת בלבב־ימים ואין מי שיבכם עתה בחוף. לחיי היתומים, המשוטטים עתה יחף בכרכי־מיליונים ואין מי שיטול חלק בצערם. לחיי האסירים, הנמקים עתה בבתי־כלא, לא משום שהם אוהבים את השלום ואת הסוציאליזם פחות מאורן, אלא משום שאין להם חברה נפלאה, מאורגנת כשלכם מאחרי גבם! לחיי כל הממשיכים לכלות ימיהם בצינוק – כמה הם בפראג? ובווארשא? ובבוקארשט כמה הם? – משום שאין להם אלא רגה אחת, או טושק אחד… לחיי כל החפים־מפשע, כל המליונים, כל ה”אפאשים” הבודדים!
והילדים היו מרימים עמי בודאי כוס, בדחילו ורחימו!
האדרת
מאתבנימין גלאי
השבוע חצב מר גרומיקו זיקים במכללת קופנהאגן. היתה זו הרצאת־אורח, שבסופה קם מישהו על רגליו ושאל שאלת־חמור: מדוע מסייעת ברית־המועצות למדינה פיאודלית כמצרים, בהתכתשויותיה עם ישראל, הסוציאליסטית? קם מר גרומיקו והשיב לו תשובה ניצחת: “הישראלים”, אמר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, “אינם סוציאליסטים בעינינו!”
לא פחות ולא יותר! אושכי־בושכי – ואינם סוציאליסטים! לא נפט הוא שחסר לנו, איפוא, לא אורניום, חלילה, לא כותן זול – אלא דת־עבודה! לא ראיתם כאן, במקרה, חצי־סוציאליסט, רכוב על מטאטא־זרדים? צר מאד! בסורייה הם מצויים כפרעושים על פרוות־כלב. אצלם אתה מוצא גורדונים למכביר!
היכן מצינו משהו דומה לכך? הנה נזכרתי: על במת ה“קאמרי”! אותה אדרת, הייתי אומר, בשנוי גברת! נכנס לו אקאקי אקאקביץ' – מי שראה את חלפי בכך לא ישכחנו לעולם! – לדירתו של גנראל גרומוטרובוב ומספר לו מיני־מעשיות על אדרת שנגזלה ממנו. גור, ידידנו, הוא גנראל גרומוטרובוב, איננו מתפעל ביותר… אחת היא לו אם “מישהו, איפשהו, איכשהוא גנב ממישהו איזו־שהיא אדרת”… ממש כך הופענו אנחנו בפני גרומיקו… סלח נא, אנדרי ניקולייביץ, ברוב־טובך! אדרת יש לנו ומדינת־היהודים שמה… לא מעשה־פליאה, יודעים אנו גם יודעים… לא צוארון־נמייה, לא ברדסי־משי ולא קרסי־זהב, חלילה… אך מין אדרת, על אף הכל… מדינונת, כביכול, “מעשה אפליקה”, שמונים רובל מחירה! אלפיים שנה צפינו לה. שמא אתה מסייע בידינו לשמרה מפני חמסנים? לא… אתה מרחיק לכת… לא זו בלבד שאינך מסייע לנו לנצרה, אלא שאתה גוזל מאתנו אך את המונדיר… את המונדיר היחידי שהיה לנו לבשרנו: את גאוותנו על חברת האדם הסוציאליסטית שיצרנו כאן!
מילא… לא “יועצים סמרטוטולריים” אנחנו לך, על אף הכל! חלפו־עברו להם הימים שבהם היו דברים כשלך מלהיטים את שיער נחירינו כחוטי־פלטינה בנורת־ניאון. לא מפיך אנו חיים. לאחר דגניה ועין־חרוד, לאחר “קופת־חולים”, “קרן־נכות”, “מציב”, “ניר”, “חק”ל" ו“תנובה” – יכולים אנו לצפצף על מיני פילוסופיות אשר כאלה, מכאן – עד קופנהאגן! ראינו כבר, ברוך־השם, בימי חלדנו, אורות גבוהים יותר מן הכוכב־האדום בראש ארמון הסובייטים!
אך לעזאזל! לא לגרומיקו אנו חוששים, אלא לאנשי־שלומנו! מעט מאזוכיסטים יש לנו בעולם? אני רואה אותם עתה בעיני רוחי, את הסוציאליסטים האמיתיים שלנו – אנשי משמר־העמק ומרחביה! אני רואה אותם פוסעים שם במקשאות־אבטיחים – וחטמם נוטף ארצה… קלה היא בעיניך? גרומיקו אמר! בעיניו אינם כשרים למדי! לאחר כל אותו חינין! לאחר כל צמרמורות הקדחת ובצעי־המים – עדיין אינם לפי כבוד־מצנפתו!
להם, לסוציאליסטים שלנו, רוצה הייתי לאמר שתי מילים: לא גרומיקו בלבד, אלא אפילו קומוניסטים שבכם – אינם מסוגלים למעט את דמותכם בעינינו. חרף כל המאזוכיזם שבנפשכם – מיטיבים אנו להכירכם. אין בעולם סוציאליסטים טובים מכם. חלקת אספסת קטנה שאתם מעבדים – יש בה יותר חירות, יותר הומניזם, יותר סוציאליזם מעשי, יותר תפארת אנוש – מבכל רחבי שליש־העולם הסובייטי!
הפרס
מאתבנימין גלאי
מגוחכים שבכולם הם אנשי ועד־השלום. על מעשיה בסיני – ואף בבודאפשט – הם בזים לה לרוסיה מקרב־לב. על שאר כל מעשיה, ביחוד על מאבקה ההומני לחיסול מלחמת האטום – הם רוחשים לה רגשי־הערצה. משל, למה הדבר דומה? לאותה פלונית שמצינו בלימריק: שתי אזניה הוציאו מוניטין לעצמן. גדולה שבהן היתה כעורה אמנם כשל חזיר, אך הקטנה – זכתה לכמה וכמה פרסים, בתחרויות־יופי!
שומרי המסך
מאתבנימין גלאי
עדי המלך
מאתבנימין גלאי
משלחת מק"י חזרה הביתה – ולבה כחלילים! לא בכל מקום עלה קצירה יפה, אך עמלה היה עמל־ישרים: חרחרו, אכלו קורצא, מזגו לנו יין מרור, ירקו לנו בפנינו, רמסונו ברגל־חנפים, הכפישונו בעפר… הא, ימות־חמה נפלאים, בלתי־נשכחים, באצטדיון האומות!
שלא להניח להם לצאת – לא יכולנו. להניחם לצאת, על מנת שלא להחזירם, אין אנו רוצים. דימוקרטיה זו שלנו היא, ולפי שעודה שלנו – הריהי חופשית!
נמצא מי שערך לה לפמלייא קונצרט־חתולים בשובה. מעשה־כסל! כמה שנאה אתה יכול לצקת לתוך קולך? כמה שנאה אתה יכול לזרות בעיניך? הרהרתי בדבר… אם מפגן, כי אז מתוך שתיקה! שתיקת־אלם ארכיטקטונית, בנוייה כמקדש! לא קול. לא הגה. לא הטחת־חירוף אחת. שתיקה שקולה הולך – אין דברים ואין אומר – מסוף העולם עד סופו. שתיקה, המתגלגלת על פני רציפים ומתפצחת על ראשי החוזרים כאלף צעקות… קול ענות־שתיקה!
אך לא, לא, לא! כל שיחושו כי שנאתנו עזה יותר – ישישו עליה יותר! הללו זקוקים לשנאה – כחפושית לגללי־סוס! הם מטפחים אותה להנאתם. הם צפים בה, כבמוגלה…
הנה חזרו, הנה הגיעו! הנה מצאו את מאורת העכברושים של מנצחי סיני ופורט־סעיד – מזת־כלבת כשהיתה! הנה הם שנואים, נרדפים, מוכים, מוחרמים… הנה הם טוענים על שכמם את צלב־היסורים של מבשרי־השלום ודם כל יונותיו הפצועות נוטף על מצחם… טול מהם את השנאה ואתה נוטל מהם את טעם חייהם!
מה נעשה איפוא אנחנו? מה נעשה להם לחורפי־אמם1, מלקי־אמם, מוכרי אמם?
לא כלום! לא נעשה להם כלום! יצאו, יחזרו… ינצלו את חולשותינו… ירקו לנו בפנינו, שטופי־הריר… ישכונו נא כתף, ישופונו ראש, יטיחו נא אלפי סכינים במצחותינו. דבר אחד לא ישיגו: כי נמוד להם במדה שהיו מודדים לנו, אלו הם שליטים בארצנו!
היו עדינו! אתם – היו עדינו! היו לנו אתם אמת־מידה למוד בה את חיינו:
עד מה עמקו, עד מה יפו! עד מה חפשית, אמתית, אנושית, גדולה היא דימוקרטיה קטנה זו! עד מה חזקים אנו, חזקים מצור! עד מה גאים אנו ביסורינו, ומיוסרים בגאוותנו!
אתם תעידו בנו, כי בכל עניינו, בחרנו ליתן לחיינו למורטים – מלהפיל אות אחת מחוקות־אנוש שלדימוקרטיה אמיתית!
-
“אמנם” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
פיגרו
מאתבנימין גלאי
הרוסים בהונגריה למי דומים? לאם יקרת־לב, החופפת לו לעוללה את ראשו, על אף יבבותיו… כך סח לנו יקירנו, מזכיר מק"י. מי למדו חכמת מדינה – אינני יודע. אך חכמה שבניסוח, אלמדנו אנכי!
אלו יכולתי לחטפו בציצית־ראשו ולטלטלו עמי לבודאפשט, כאותו שד גוגולייני – שתפשו לואקולקה הקטן בצוארונו והטיסו ממקומו, בן־ לילה, להיכל הצארית יקטרינה בסנקט־פטרבורג – הייתי חוסך לעצמי, מן־הסתם, טרחה רבה! אף קומוניסט אדם הוא, ככל בני־אדם. אם לא היה משנה שם דעתו על חפיפת־ראשם של תינוקות, היה משנה אותה, אולי, על הרוסים!
אך לעזאזל! משהו יכולני ללמדו אף מכאן! יואיל נא לסור אלי לביתי, שעה שיעלה רצון מלפניו. הריני ממתין לו בחדר האמבטי עם ספוגי־רחצה, חלוק־חזה, תסבין מקציף וכל עשר אצבעות ידי!
אם לא ישנה כאן דעתו על הרוסים, מובטחני כי ישנה אותה, אחת ולתמיד, על תענוגיהן של חפיפות־ראש!
על כפות המאזנים
מאתבנימין גלאי
“הכל יודעים”, אמר כרושצ’וב, “כי ישראל אין לה משקל בעולם. אילו הניחוה הצרפתים לנפשה היו אומות־ערב מפליאות מכותיה…”
דברי־נימוס אלה נאים לחוסין, פייסל, כל צ’יקו אחר… אך כרושצ’וב? קברניטה של מעצמה עולמית?
“אמנם כן!” השיב לו פעם דיזראלי לג’נטלמן אנגלי אחד, “הריני יהודי! ובשעה שאבותיך היו עדיין פראי־אדם באי נידח, היו אבותי שלי כוהנים במקדש־שלמה!”
לג’נטלמן – בלשון ג’נטלמנים ולחבר – בלשון חברים:
"אמנם כן, חבר־קומיסר! משקלנו מזער וארצנו קטנטונת, אך את הקומוניסטים שלנו אין אנו שולחים לטבח, רק משום שאינם תמימי־דעים עמנו בכל… ואילו בארצך רוקדים “הופאק”, לשמחת לבם של עריצים!
"כיוון שאתה אומר איפוא משקל, אשאלך נא שאלת־הדיוט, כגון – כגון זו ששאל העש את התפוח! מה, סבור אתה, שאלו? שאלות הרבה שאל… עד שהשיבו תשובה לא נותר ממנו חצי־חרצן… אף־על־פי־כן אעז נא ואשאל:
איך שוקלים אצלכם? עם כבלים – או בלעדיהם?".
מכשירים מדוייקים
מאתבנימין גלאי
“ישראל?” השיב כרושצ’וב מתוך עקימת־שפתים, “אין לי מכשיר למוד בו את הסוציאליזם שלה…”
שומעיו מעידים עליו כי עטר לדבריו עטור־פלסטי של משחק־אצבעות: “הנה כזה… פצ־פצון… מלוא רוחב־צפורן!”
אך חבר כרו… גספדין כרושצ’וב! אפילו כך, אפילו מצער, אפילו זעום שבזעומים, פחות כזרת! מכל שכר שבעולם אינו ראוי אלא לסטירת־לחי? משום שקטן כל־כך – מכפישין אותו בעפר?
מכשיר, מכשיר… מכשיר אין לו בידו! במה אתה מודד, בעצם, טיבו, ערכו, עצמתו של סוציאליזם? פודים? גלונים? וורסטאות? קראטים? אמת־בניין אתה רוצה? פלס־מים? שעון? מאזני חנות־כל־בו? מה מכשיר יכשר לך, לעזאזל?
הבה נראה… היכן נשאת שם דברך? סן־פרנציסקו? לוס־אנג’לס, כמדומני! הרי שבקליפורניה! יכול היית לרדת, דרך־משל, דרומה… סן־דייגו, אחר־כך שמאלה – לעומת שלוחות־הסיירא… על פסגת ההר, המכונה “פלומר”, היית מוצא את מלך־כל־הטלסקופים! אומרים עליו כי מבעד לאספקלריית מאתים־האינטש, המשמשת לו תחת עדשה, ניתן לצפות בו למרחק עשרים… עשרים מליון… כתר נא, אדוני… שני בליון שנות־אור! ממרום ה“אמפייר־סטייט־בילדינג”, כך אני קורא, יכול היה אדם לראות בו את נצנוצי הזרחן, בקצות זנבן של גחליליות גן־המיקאדו, ביפן! משוכלל למדי, לא כן?
סבור אתה כי במכשיר אשר כזה – היית מבחין בסוציאליזם שלנו? תמהני! “הצץ נא”, הציע גליליי לדיקנה של מכללת־פיזא, “בשפופרת זו שבידי, וראה במו־עיניך: יופיטר – וסביבו כל ירחיו…”
מה עשה אותו פקח? הפך ראשו ונסתלק, מבלי שיטרח להניד עפעף: אריסטוטלס פסק אחרת – ושום הצצה לא תוסיף ולא תגרע כאן דבר!
רבותיך שלך, אדוני הקומיסאר, פסקו כי אין ולא יכול להיות סוציאליזם, שאינו מזן הדיקטטורה הנצחית אשר לפרולטריון. משמע שכך היו וכך יהיו פני הדברים לעולם. אפילו יש בידך מכשיר – לא אתה הוא שתטרח להציץ בו. מצוייד במשנתו של מארכס וגמרתו של לנין, נראה לך אחרון כוכבי־הרקיע – לא, אחרון האנטי־כוכבים, שעליהם אומרים לי כי האנטי־חומר שלהם עשוי שם, בחלל האנטי־מרחב, מיני אנטי־פרוטונים – מוחשי יותר והיפוטטי פחות מכל סוציאליזם בישראל!
עם זאת – יש לו ליופיטר ירחים משלו… לנו, אדוני הדיקן, יש סוציאליזם משלנו! לא מפותח כשלכם, הו, לא… דומה יותר למין טחב… מק־בראשית של טרום־קומוניזם, או משהו… בטלסקופ יכול היית, אולי, לראותו: הנה שם… בית־אלפא, נהלל, גן־שמואל, רשפון, כפר־סולד, גינוסר, יכיני, צאלים… היש בהם חיים? נמצא מי שהציץ בשפופרת וראה מעין שדות, מטעים, כרמים, פרדסים, מנסרות, סדנאות… כיוצא בכך ראו אצלנו, מבעד לטלסקופים, איגודים־מקצועיים, הסתדרויות־פועלים, חברות־עובדים למיניהן… סוציאליזם קטן, ובתוכו רקק מיקרואורגני של ארגוני־קואופרצייה. רקק ובתוכו מוסדות־גמל, עזרה־הדדית, בטוח־סוציאלי…
מכשיר אחד ודאי שאין לך בידך, מר כרושצ’וב: מדכבוד, מדחירות, מד – איני יודע מה שם אכננו! אלו נמצא לך, יכול היית, אולי, לרשום לפניך כמה־וכמה אנומליות ראויות אצלנו לעיון מדוקדק! סוציאליזם של פחות־מכזית – אלא שאיש לא גווע בו מעני, או מחוסר־לחם, מתחלואים או ממוראות־שיבה. איש לא נעצר, לא נאסר, לא נכלא, לא נשלח למחוז גזירה על שום שבחר לגדל תלתן, תחת אספסת. הנה מה שחשוד בעיניך כל־כך: במרוצת ארבעים שנות־קיומו, בתוכן שנות רזון ומחסור, חינין ובצלים־בשמן־קוקוס, פגעי־גוף ופגעי־נפש – לא כפה עצמו על איש ולא אלצו להמנות בין שוחריו על כרחו. רוצה אתה למדוד? “חברים” שלנו, לעומת “חברים” שלכם?
קטן־קטן… אין כמעט מכשיר לאמוד את שיעור־קומתו. אינו ראוי שתתן עליו דעתך. אך בשם השטן! מה רע עולל לך? מה רעה עולל לעולם, לבד ממעט ביצים, מעט חלב, מעט לחם, מעט דבש, מעט פרחי־נוי ומעט ספרי־למוד שייצר? ראוי למשיכת־כתף, אין ספק! אך בוז? לירוק לו כך בפניו, לעין־כל?
הרהרתי בדבר, בימים אלה! שבת זו יצאנו לבית־שאן. חלפנו על־פני עמק אחד וראינו שדות חרושים, פקעות־כותן מלבינות, עגלות־ירק, ילדים… סמוך לעין־חרוד נזכרתי:
כאן – הכה פעם בן את אביו, על שום שהיה סבור כי הוא ואנשי־שלומו עומדים לו למפגע בדרכו לסוציאליזם שלך, אי־שם, בעולם המחר, הקרוי “פתוח”…
אפילו כך – אינם ראויים לבוז. לא האב, לא הבן. מנוד־ראש, הייתי אומר, לא בוז…
הלב
מאתבנימין גלאי
המאזוכיזם הוא, כידוע, סאדיזם עצמי. שנאת ישראל עצמית מהי? אגרות־בולגאנין, אגרות־שטנה של מיני פרופיסורים כנגד אנשי־מדע עבריים – אנטישמיות פשוטה. מה הם “אגרות גרישא” וכתבי דילטורין של יהודים?
יהיו נא כל אשר יהיו – סלחנו מראש! לא בימים נוראים אלה בלבד – כל ימות השנה. סלחנו על מה שנכתב ועל מה שהוכתב. סלחנו למאזוכיסטים, סלחנו לסאדיסטים.
אתמול שמעתי שיר עצוב בלבב־אם. מפי משורר שמעתיו, משמו של משורר. אם לא סיפרתיו לאיש – זו השעה לספרו:
עלם אחד נתן עיניו בנערה, שלא השיבה לו אהבה אל חיקו. הפציר בה, שיטח תחינתו לפניה, הבטיח לה עולם ומלואו…
“אין לך דבר”, אמר לה בסערת־נפש, “שלא אעשה למענך, בצו ניד אחד מעפעפיך!”
“טול והבא לי”, השיבה לו, “את לב־אמך!”
יצא מעם פניה מלא יאוש, מלא תקווה… נטל מאכלת, קם על אמו בשנתה והניפה עליה.
הנה הוא הולך, הלך ובכה. הנה הוא חוזר, כל עוד רוחו בו, לבית זו, שלמענה הוא נכון למות בעצמו. אח, עזה.כמוות, עזה ממנו! הנה הוא סוגר בכפו על לב־אמא…
הוא רואה את מגדל פעמוניה של כנסיית־הכפר עולה ומזדקר לעומתו. רואה את טחנות־המים… בתים אדומי־רעפים מקדמים את פניו. מעבר משם – מעונה שלה… הוא מחיש פסיעותיו, רץ, יורד פלגי־זעה, נושם ונושף, נגף באבן־חוצות, מועד תחתיו… נשמט לב אמא, נתר מתוך כפו. הנה מתגלגל לו ככדור, מתגולל בצידי־דרכים…
הנער חולה־האהבה! במה הוא מהרהר? במי הוא מהרהר? פושט ידו, מחוצת־האצבעות, ומגשש בין השיחים…
אבל הלב! לבה החי, המפרפר, שותת־הדם של אמא! הלב שנכפש בעפר לוחש לו, פתאום, ברחמים גדולים:
“כואב לך, מסכן שלי?”
כואב לכם, מעונים שלנו, אנוסים שלנו, מסכנים שלנו? עזה כמוות אהבה! אין־דבר, שאנו מושפלים עד־דכא! אין־דבר, שאנו מפרפרים, שותתים דם! אין־דבר שמחצית העולם קמה עלינו לכלותנו… זבחי לב דרשו מכם? הריהו לפניכם… לא אמא, גרישא! לב אמא, יהודים טובים! לב עמכם מסוגל להבין הכל!
יקום איש־צרוֹרוֹת
מאתבנימין גלאי
אינני ירא לא את האיסטניסים ולא את גסי־הרוח. ירא אני את הסדיסטים ואת המאזוכיסטים. את הסאדיסטים אני ירא – ומבין, כביכול, לנפשם. את המאזוכיסטים אינני יכול אף להבין… כאלה, כן כאלה, שטופים בהנאות־חושים שאינן יודעות מעצור; אך בשעה שסדיסט איננו יכול לטעום פלח־אננס, או להדיח את גרונו בשמפניה, אלא אם כן הוא מחתך לך בשעת־מעשה, את בשרך באיזמל ומטייף לתוכו שעווה רותחת – אין המאזוכיסט יכול לטייף לתוך בשרו שעווה־רותחת, אלא אם כן האכיל אותך, תחילה, אננסים בשמפניה… לך, דע, הנאותיו של מי רבות יותר!
איני ירא את מדינאיה הותיקים של מצרים, בני האסכולה הישנה, ולא את אנשי הכת השלטת. אך ירא אני את הפאשיסטים שבכל אומה – ואת הקומוניסטים שבנו! את הפאשיסטים – משום שאתמול טבחונו במדי רגלים נאציים – ומחר במדי טייסים מצריים. את היהודים הקומוניסטיים – על שום שהיו ונשארו זוללי עצמם לדעת ומאזוכיסטים להכעיס.
על יקום, איש צרורות, אומרים אצלנו כי נשתמד וקיים בעצמו ארבע מיתות בית־דין. בלשון בעלי־אגדה: “הביא קורה ונעצה בארץ וקשר בה נימה, וערך סביבה עצים, והקיף עליהם גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית את האש תחת העצים אשר מתחת לאבנים ונתלה בקורה ונחנק ונפסקה הנימה ונפל לאש, וקדמתו החרב ונהפך עליו גל־של־אבנים…” כך יצאה נשמתו, דל"ת פעמים!
אחינו המחוכמים שבמצרים – מרבית הקומוניסטים במצרים הם יהודים – גזרו על עצמם, לפי־שעה, שלוש מיתות בלבד: אחת רוחנית, שתים פיסיות. לכאורה, יכלו לעלות ארצה ולעסוק כאן בתיקון נפשם, אך לא! אמונים על כתבי־עת לאטיניים, הם שוקדים שם על תיקונו של עמק הנילוס. הרי מיתה אחת.
בחליפות אנגליות ובעניבות־צרפתיות – שכן רובם בני־עשירים – הם קוראים לנושאי החלוק ולאוזרי־הפונדה לקום ולבער את הזרים מן העולם. כיוון שהם עצמם אינם אלא אורחים־נטו־ללון – הרי מיתה שניה.
לבסוף הם גומרים את ההלל על המיגים ועל הקאטיושות, מפארים את “נשק השלום” ומכשירים על ידי כך את הלבבות לדראנג־נאך־פלאסטין, שהיא תקוותם היחידה. הרי מיתה שלישית.
ומתי יהללו יה, כאותו יקום איש צרורות? שעה שידונום באש – בתורת לבני־עור ובסקילה – בתורת אירופיים וימיתום בחרב – בתורת רכושנים ובחנק – בתורת יהודים… או אז תהא הנאתם שלמה!
לכך אני מציע לשכן את הקומוניסט היהודי הראשון שיתגלגל לידינו ממצרים בחדר הדרקון האלקטרוני של מכון וייצמן, המסוגל לצרף, כפי שאני שומע, עשרים אלף צירופים מתימטיים בלחיצת־מתג אחת. גם אם ידוק בכך עד לספרה העשירית שלאחר הפסיק, לא ידמה, במבנה מוחו המשוכלל, לקומוניסט יהודי ממצרים!
כל נדרי
מאתבנימין גלאי
אוגוסט, אלף־ארבע־מאות־תשעים־ושתיס. כריסטובל קולון מפשיל עוגן ומפליג לו ממקומו להודו, לצ’יפאנגו (היא יפן) ולכתאי…
שלושה־עשר בספטמבר: שלוש ספינותיו של האדמיראל הספרדי מפרשות בעצלתיים. חש לראשונה בסטיית מחטו־המגנטית של המצפן.
שבעה־עשר בספטמבר: קולות ריטון בפי ספנים. האדמיראל מפיס עליהם את דעתם. מכאן ולהבא הוא מקפיד על לוח־עיתים כפול: אחד לעצמו, אחד לאנשיו.
שמונה עשר: עגורי־ים ועבים משפילי־עוף. סימנים לחוף – אך לא חוף כלשהו!
עשרים בספטמבר: בנות־שחף. פחי־נפש.
עשרים וחמישה: קברניטה של “פינטא” מרים קול־צעקה: “טרא!” תעתועי־דמיון!
שבעה באוקטובר: “פינטא” מוצאת כלונס מפורזל. “נינייא” מוצאת ענף טעון גרגרים.
אחד־עשר לחודש, שעה עשר בלילה. האדמיראל רואה אור מנצנץ מרחוק.
שנים־עשר: רודריגו־די־טריאנה משגיח בשרטוטי חופה של גואנהאני, היא סן־סלואדור.
ספטמבר–אוקטובר, אלף־ארבע־מאות־תשעים־ושתים… דוק בלוח העברי – ימים נוראים, ימי־תשרי. “סנטא מרייא”, “פינטא” ו“נינייא” צפות בצחצוחי־חמה. ים שאין־לו־סוף.
לפתע – קול המיה. על סיפונה של “סנטא מרייא” – נעימת תוגה ספרדית־לא־ספרדית:
“כל נדרי…”
ההיה זה לואי־די־טורס, מתורגמן מבני־האנוסים, מומחה ללשונות־המזרח, אירופי ראשון שנשתקע אחר־כך בעולם החדש ושלח ידו בגידולי טבק־קובאני?
רוח קלה נושאת את מלמוליו על פני חלקת־האספקלרייא. כיוון שהם מגיעים ל“פינטא” הם טופחים על אזני מומר אחר… שמא ברנל, רופא הצי, ממעוני האינקוויזיציה הקאטולית, הקדושה שבעתיים? נוטל ברנל פסוק מפי טורס ומסלסלו בגרונו שלו:
“לא שרירין ולא קיימין…”
קולו נשא אל מעבר לאמת־המים, מתרפק על אזן יורדי “נינייא”… לא פלוני, מבית־אברבנאל?
“נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי…”
שלומי אימוני־העולם הקאטולי, ספני צי הצלב־הירוק, שלוחי מלכות קסטילייא וליאון! אך הדם, שהוא הנפש, נצת בתפילה עצובה… תפלת־כפורים של מראנים!
עכשיו, שסחים לי מפי ציר פסטיבאל־השלום בבודפסט, על קומוניסטים יהודים, על ייבסקים שנתפלמסו והפכו עמו בפרשת מערכת־סיני ועיניהם יורדות דמעה – אני נזכר במהנדסי־המיגים וממציאי הירחים המלאכותיים, גאוני־המדע וגדולי־הרוח של מלכות הסובייטים. מתפלמסים, מצדיקים עליהם את דינם… אך בעצם מסעם יורדת עליהם שעת חסד:
“כל נדרי…”
ספור־מעשה; אם איננו ענין לפסטיבאל – תננו ענין ליים־כפור.
השיירה
מאתבנימין גלאי
כן, אדוני הקומיסר! בין שאמרת, בין שחזרת בך, בין שלא הוצאת מפיך דברים מעולם, היהודים היו – ונשארו – “אינדיווידואליסטים”.
אלא שעל זכותם זו נהרגו – ועודם מוכנים ליהרג – יחדיו!
כן, אדוני! היהודים “שואפים לרכוש לעצמם השכלה אוניברסיטאית, בכל מחיר.” משום כך העביר פרקליט אחד שקורין היינריך את בנו הקטן קארל על דת־אבותיו, רבני משפחת מארכס מטרייר, והכשירוהו ללמודים במכללת־בון.
כן, אדוני! היהודים “מפולגים בינם לבין עצמם.” לעולם לא יחיו בשלום, במחיצה אחת. אלא אם כן – במחיצתה של עריצות. אך מקום שהם מפורדים בו כאצבעות – ולא קמוצים בכיס־ההיסטורייה, כמין אגרוף – שם החופש פורח, שם פורחת תפארת־האדם.
כן, אדוני! בירוביג’אן “משופעת במים ובשמש.” אקלימה דרומי, נוח כשל אקלים הריוויירה הצרפתית; אדמתה פורייה ועיבודה הוא, כדבריך, דבר שבתענוג; אף־על־פי־כן נכשלו בה היהודים, ככל אשר אמרת, כשלון חרוץ…
אך סדום ובית־הערבה אינן משופעות במים כללן שמש הים (בשכבר־הימים כנוהו “ים המוות”), מפיגה בהם את ליח־העצמות; עבודת אדמתן דומה לפרקים לענוי, יותר מלתענוג. אף־על־פי־כן הצליחו להוציא שם עגבניות מקרקע, שאמרו עליה כי מחמת־מליחותה לא תכשר אפילו ללבון בה לבנים!
כן, אדוני! היהודים הם “צוענים אינטלקטואליים,” צועני־רוח נצחיים. אך מעולם לא היו צועני מוסר. מעולם לא גנבו ילדים, מחקו את צלם דמותם ומכרום על פי דרכם בצורת כדים, או ננסים – ככל אשר עשו אחרים למרכסיזם ולרעיון השלום.
כן, אדוני! נרדפי צען־מצריים, כאז כן עתה. על כל נהרות בבל תלינו כנורותינו. כל מקום שנטינו ללון – השארנו בו עקבות רגלים יחפות ואודים עשנים מתחת לאפר.
תורות איינשטיין, פרויד, שפינוזה – הם עקבותינו בבצות־היער אשר להיסטוריה! ואלו שאיפת החירות, האמונה באדם ובזכותו לאושר משלו, תפלתו לנהורא־מעלייא – הם אש הזרדים, אש גחלי־הפחם, אש־המחנה, אש־הלילה, אש־התמיד העוממת אחרינו, אש שעשנה איננו נפוג לעולם!
פר־ר־ר־ר, סוסים סכופים… אוח, אוח! פראשצ’אי, מוי טאבור! פראשצ’אי, מיא ציגנקא!
אכספרס פקין־ניו־דלהי
מאתבנימין גלאי
“יהא זה מעשה־טירוף”, הצהיר בימים אלה מר ניהרו, “לצאת למלחמה על סין בגלל הגמונייה על הרים אחדים…”
אי, חסיד! אי, עניו! תלמידו־של־מהטמא!
הייתי שולח לו שני צלמי־אלים ומושל לו, על ידי כך, משל… למה הדבר דומה? לאנדרטה של ונוס ד’מילו, כנגד איקונין־של־וישנו!
קצוץ לו להודי עשר גפים ואינך מחסרו אלא ככלב זה, שחסר טפה מן הים… מאה ידי־ברונזא יוצאות לו מגופו!
אך טול נא ממנה חצי זרוע – והיא עומדת לפניך קטועה מאחרון שרידי ידיה!
“כיפות־הר אחדות”, הוא אומר… אי, צדיק, עשירי לגוטאמא! הרים אחדים, כרכים אחדים, פלכים אחדים, אוכלוסים אחדים… יש מי שיכול להתיר לעצמו מותרות אורך־רוח!
אך מה תעשה אומה, הנצבת בפני שכנים צרי־־עין ואין לה, מסוף גבולה ועד סופו, אלא הרים אחדים, בקעות אחדות – בלבד?
הודו, בורמא.
שתי אומות רחוקות, חוסות בצל כנפי־אמונה אחת. זו יש לה מאות מליונים. זו אין לה אלא מתי־מעט. זו ענייה, זו עשירה. זו רחבת־ידים, זו דלה בשטחה.
שתיהן שוחרות שלום. לפי־דרכן. שתיהן רודפות, לפי־דרכן, צדק ואמת.
תבוא נא עתה רוח המורה הגדול ותשפוט, בשם ארבע־האמתות־הנעלות, שמונה־עשרה־הדרכים וחמשת־העקרים־הנאצלים – מי אמיצה, מי חזקה, מי גדולה יותר: זו שארחה למרובים, לסחטנים, ללחצנים, לחזקים. או זו שפתחה לבה למועטים, למנודים, למבודדים, לנדחפים־אל־גדר!
אריאנוס, איש ביתיניה, בן דורם היוני של הקיסרים האנטוניניים, פילוסוף וביאוגרף, שרטט לנו, באחרון לספרי־נספחותיו על אלכסנדר, קוים אחדים לדמות ההודית בת־זמננו:
צנועה. טהורת־נפש. שומרת־אימונים. אינה משרכת דרכיה ואינה מתמכרת אלא לאלוף־ראשה־כדת. אין לך חרפה גדולה בהודו מחרפת אשה שקלקלה עם זרים.
אלא אם כן הציעו לה פיל בשכר אהבתה. כיון שתבעוה בפיל – היא נענית. כבוד הוא ליפיה, סח לנו אריאנוס, כי אינו פחות בעיני מעריציה ממחיר מלך־כל־הג’ונגלים עצמו!
פילים אין לנו. משמע שאפסו כל סיכויינו לשדל את ההומניסט יפה־הנפש מניו־דלהי בדברי־אהבה. תבוא ברכה על ראשו, על תומו, על תמימותו ועל תומתו!
ישראל אינה מבצר־עוז. לא חומה לחסות בה. לא מקדש־חכמות־ואמנויות. לא אסם, לא ממגורת־לחם. לא בית־גנזים.
ישראל היא – שער.
על צדו האחד אתה מוצא כתוב:
כאן נגמרת אסיא, נגמרת אפריקה. כאן מתחילה – אירופה. נגמרת חשכת ימים־עברו, נגמרות תרבויות־ימי־קדם, נגמרת עריצות עמי־המזרח. נגמרת עצלות־הנפש, נגמר פולחן העוני והמות, כח־הכלייה וכח־החדלון. נגמר שלטון הטירור אשר ליד־הגורל. כאן מתחילה – הדימוקרטיה, מתחיל שלטון התבונה היוצרת, מתחילה בקורת המחשבה, מתחיל כבוד הפרט וערך הפרט. מכאן – צפונה, מערבה…
על צדו השני כתוב:
כאן נגמרת אירופה ומתחילה אסיא, מתחילה אפריקה. נגמרת הגמונית האדם הלבן, נגמר שלטון הגזע הקרוי עליון. כאן מתחילה חירות הנרדפים, ה“פחותים” וה“נחותים”, מנוצלי־כל־הדורות. מכאן – דרומה, מזרחה…
אנחנו – השער. אפשר להמישנו ממקומנו, עשר פרסאות בגיאוגרפיה או עשר שנים בהסטוריה, אך אי־אפשר לעקרנו מן העולם. מקום שאנו נמצאים – שם עומד השער. לבורמא ולגאנה. לצ’אד ולקונגו. לאנגליה ולצרפת. לאירופה כולה. לשתי האמריקות.
אנחנו – האירופאים־של־אסיא, האסיתים־של־אירופה. הלבנים אשר לעולם השחור. שחורי העולם הלבן. איראסים ואפרו־אסיתיים גם יחד. שער ההתחלות הטובות. שער השלום.
סין, טיבט…
זו אדירה ומתקדמת. זו שקועה בבערות. זו נתנה לו לעולם את הנייר, את המצפן, את אבק־השריפה, את אמנות־הקראמיקה, את המעולים שבאקורליסטים… זו לא נתנה לו אלא את הג’יאו־ג’יצו…
אף־על־פי־כן אנו עומדים עתה לצד הנזירים גלוחי־הקדקד וצהובי־האצטלא.
הסינים עצמם הורונו לדעת מדוע. מעשה שהיה, בשכבר־הימים, בראש כל חכמי־אומתם, קונפוציוס. יום אחד יצא מפלך “לו” ושם פעמיו לפלך “טסי”. כיוון שהגיע למחוזה־של־“טאי”… אך עצרו נא!
לא קל הוא למסור דיאלוג סיני בעברית. סינים – אין להם רי"ש… רוצים היו לאמר, דרך־משל, “רשע” – היו פותחים ואומרים לנו “לשע”…
מסובך ככל אשר הנו – דושיח קוריאני היה מסובך יותר. הללו יש להם רי“ש, אלא שמחליפים אותה בלמ”ד. את הלמ“ד הם מחליפים – ברי”ש… צא והרהר בכך! רוצים היו לאמר “מלכות רשעה” – מה היו אומרים? “מרכות לשעה”…
תודה לאל, עוסקים אנו בסינים, לא בקוריאנים! יום אחד יצא, איפוא, קונפוציוס לדרך, בלויית תלמידו צ’ו־לין. לפתע־פתאום – קול בכי.
קונפוציוס: צ’ו־לין! קול בכי… קול בכייה אני שומע…
צ’ו־לין: אשה היא שמתיפחת, מולי ולבי!
קונפוציוס: על מה היא ממללת שם בבכי?
צ’ו־לין: לצונך כי אשאלנה, מולי ולבי?
קונפוציוס: שאל בני, שאל?
צ’ו־לין: על מה את בוכה, אשה טובה, בכי נכבד?
האשה: או לי, אדון לם־מעלה! מבכה אני את בני־יחידי, שנטלף בפי נמל…
קונפוציוס: בנך נטלף בפי נמל?
האשה: אמנם כן, אדון לב־חסד!
קונפוציוס: בנך, אשה טובה, היה לטלף?
האשה: טלף טולף, עובל־אולח נכלי! אביו הנכבד, הוא אישי ואדוני, נטלף במקום זה לפניו…
קונפוציוס: צל לי עליך!
האשה: אבי אביו – אף הוא נטלף בפי גול־נמלים!
קונפוציוס: הא, גולל מל ונמהל! אך אמלי לי, אשה טובה: על שום מה לא נשאת לגליך ובלחת־לך ממקום זה, שאין בו אלא פריצי־טלף – פליצי, פליצי, אוף, פורקא מיזרייה! רי"ש אחת – ארבע מאות מליון סינים! על שום מה, יקילתי, לא בלחת מכאן בעוד מועד?
האשה: חכם אתה ואינך יודע? משום שמקום זה – אין בו עליצים!
קונפוציוס: לואה אתה, צ’ו־לין בני! נמלים, טיגליסים, פנתלים וכל שאל פליצי־טלף – ולא שליט עליץ אחד!
הוא שאומרים עתה בני־אדם: חשכת ימי־הבינים, עוני ובערות – ולא כל עריצים שבעולם!
באהלי שם
מאתבנימין גלאי
דני קיי
מאתבנימין גלאי
ובכן – מר דני, מר קיי, זכה לאחוזת־בית! חולות־זהב באילת ואגרת רחשי־לב מידי שר־הפתוח… בוי, או, בוי! מה עכשיו? מה עוד ימציאו אנשי־שלומנו? מכנסי־רחצה לקרפיונים?
יודע אני מה יכול ידידנו קיי לעשות באגרת! אך לאן, לעזאזל, לתוך איזו מזרקת־צבים ברומא יטיל עתה את מגרשו? אלו הענקנו לו זכות־יחיד לגדל, נאמר, סיפנים, מתחת לפרמידה הגדולה של רעמסס – לא היינו מעניקים לו משהו אוילי יותר! בית באילת, חי־שפמי!
שוו נא בנפשכם שני אחים: אחד קברניט, שודד־ים, זאב־מים זקן. אחד – עכבר־שדה, שלא טעם בחייו טעם־מלח! דווקא הוא יורד פתאם בספינה, נטרף עמה בלבב־ימים, מוצא עצמו רכוב פתאם על מין קליפת־אגוז צפה, נסחף שבוע־ימים בזרמי האוקינוס ההודי ומגיע לבסוף, בשלום, בעיצומו של טייפון מטורף, לאי־דקלים בציילון! כנגדו סועד זאב־הים את לבו בפונדק, זולל בשר־כבש ושוטפו ביין מזוג. נכנסות שלוש טפין של דבש־לבן לתוך גרונו – ומציפות את ריאותיו! שמענו אף על מקרים כאלה… מי שנגזר עליו למות מיתת טביעה – מת בה אפילו בצפחת־גלוחַ!
כמה ידידים יש לנו בעולם? יהודים חמי־מזג, שהשקיעו בנו משהו מאז ימי החינין באום־ג’וני? כמה מהם זכו לשכר? לג’סטה חמה? למלה טובה? אך דני… כיוון שנגזר עליו, כנראה, משמים לרשת מגרשים באילת, די לו לפרוש פעם מחברת צלמיו ולכבדנו בבקור, כדי שנפול על צואריו ונכסנו בריר־פינו!
שמעתם אותו מכריז, בימים אלה, כי ילדי ערביים שבמרוקו חביבין עליו כילדי־ישראל לכל־דבר? הדין עמו, עמו! עמו ולא עמנו! מי שרגיל
למותרות־מלון, מותרות־טיס, מותרות שמפניה – רגיל בודאי אף למותרות־מוסר! לא הומניזם מהוה של כלי־שני, הומניזם שנתמרטט במרפקיו ונתקרח בפתחי־צוארונו כזה שלנו, אלא מוסר שלם, מוסר שאריגו גזור בידי גדולי הפילוסופים, בידי כריסטיין דיור של אהבת־האדם! אשרי המתעלין!
אשרי מי שהדין – והצדקה – עמם! ילדים הם, כידוע, ילדים! יהודים, מכסיקנים, אנגלים, הולנדים – כולם יחידים לאמם. כולם מביאים אור לעולם. כולם ראויים לאהבה. לכל האהבה ולכל מסירות־הנפש שאדם כדני יכול להשפיע עליהם!
אך רוצה הייתי שיבין כי – איך לאמר לו! – כי אין אנו צרי־מוחין כל־כך. חולשת־־דעת היא סגולה אנושית מאד… לא היינו מתחננים לפניו על ברכינו למעט אהבה מיוחדת, אלמלא חשנו כי ילדינו צמאים לה עתה כלמים־חיים.
רואה אתה, דני… ילדי הולנדים, ילדי ערביים, ילדי סינים – יש מי שמושך להם חיבה בעולם, אף מחוץ לגבולות־ארצם! מי, בשם אלוהים, מושך חיבה לילדינו? סבורים היינו, לתומנו: דני ימשוך להם חיבה! דני יאהב אותם! “הנה, בחורים”, רצינו לאמר להם, “דודכם שלכם… כולו שלכם, רק שלכם! עתיד של רווחה, של בטחה, של שלום, של הרמוניה אין אנו יכולים לתת לכם, אך ניתן לכם את דני ולא תחסרו אהבה! למי, מכל בני־גילכם, יש מין דני אשר כזה?”
אכן – חטאנו! חטאנו באיגואיזם, ברברבנות, בנסיון לגזול את איש־העולם – מידי העולם! סלח לנו, מר קיי, מחל לנו! אינך יכול לאהוב אותם יותר מילדי ערביים שבמארוקו? אל תטרח1… אך אמור נא: איכפת לך כי הם, משמע, יאהבו אותך – יותר מילדי־ערביים? איכפת לך כי יתרפקו מעט על דמותך שלך? יומיים באילת, יום אחד על הכרמל – ודאי שאינם למעלה מיכולתך?
קבל נא, לפחות מגרש קטן… שים אותו בכיסך, על־לא־דבר! כאילו היית דודם, הא? כאילו היו חביבין עליך יותר מאחרים… הרי, בחור טוב!
-
“תטרך” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
בלדות אנגליות
מאתבנימין גלאי
על המלך צ’ארלס מספרים כי חצי־שעה לאחר שפסקו ראשו הוסיף לדשדש ברגליו ו“לפסוע”… אם היו לו, בשעת־מעשה, דברים לאמרם, או מקום כלשהו לילך אליו – קשה לנו לדעת, אך מקובלים אנו כי “פסע” והלך… למייג’ור־גנראל סיר ג’והן באגוט גלאב, היה לאן ללכת, אלא שרגליו – לא נשמעו לו…
עשרים ושלוש שנות קפה־שחור ובוטני־דמשק! ה“טיים” אומר עליו כי הקפיד לגלגל חרוזי־תפילה בין אצבעותיו וכשהיסב עם שיכים ערביים לסעודה, היה פולה, כביכול, כנים מתחת לבורנסו… עשרים וחמש שנות טאקט ומסירות־נפש – והרי לך! חצי־שעה לפני שהוא מגיע למעלת בידואי הונורוס־קאוזא, קם יקטן ובועט בו – מאחור… ולפי שג’נטלמן אנגלי – אם איננו חולה אסכרה ואין חייבין ליטול את מידת־חומו – בוחר שלא להשגיח בדברים שנעשו מאחורי־גבו – מוסיף הוד־מלכותו קטינא־יד־כל־בו, וסוטר לו ישר בפניו… מתנת־מזכרת הוא שולח.לו: זיו־איקונין שלו. “יקירי,” הוא כותב לו מן־הסתם בלשון־ליצים של חניכי הראו וסנדהארסט, "אינך מה שקורין ‘מיי־קאפ־אוף־טי…’ "
הלכה איפוא חמורך, הונורוס קאוזה! כמוך – ככל צאצאי בית־לורנס! אתה – האחרון, סיר ג’והן, אביר מרחצאות־המלך! לאחר ש“טי־איי” נתגלה כמעשה תרמית – לא סייפא ולא ספרא, אלא סתם אחיזת־עיניים, שאף את ספריו לא חיבר במו ידיו; לאחר שסיר ג’והן פילבי קיפל את זנבו ביבבה וחזר למקום שלא היה חייב לצאת ממנו; לאחר שתריסר לורנסים אחרים של כיס נדרשו לפרוש כנף – הגיע אף תורך! “יש שנתנו להם פת לבנה”, אומרת בלדה אנגלית עתיקה, “ויש שנתנו פת־חומה. אך הללו נתנו להם עוגת־שזיפים – וטרדום כליל מן העיר!”
היה איפוא שלום, מיסטר־צ’יפס! אנגליה, המשווקת לורנסים כדרך שאנו משווקים עתה תפוזים, תקדם אותך בודאי בברכה. ימי שפייך במדבר חלפו־עברו! נוחה, נוחה, נפש עייפה. בלילות, לאור אלגול, כוכב־השדים, יגיעו אליך בודאי מרחוק ריחות בשמים שלמזרח, ריחות־יקר של גמלים ושושנים… או אז הרהר נא בנו! סלח לנו, שלא הנחנו לכנמת הרומנטית כי תפשוט מן הירדן ותגיע לחוף־הים! סלח לנו שהבאנו את אירופה עד לירדן… וסלח – שאנו חיים בכלל!
לחייך, סיר ג’והן! עכשיו, שאתה נמצא בלונדון, אסור לך אולי לירוק על השטיח, אך מותר לך לשתות! הרם כוסך, איפוא! איך אומרת אותה ברכה אנגלית עתיקה? “לחיי כל אהובינו! לחיי אוהבינו, לחיי אלה, האוהבים את אלה, האוהבים את אלה, האוהבים אותנו!”
בצפורני השטן
מאתבנימין גלאי
דברים שהיו לאחר מכן אין אנו יודעים, אך קודם לכן היו פשוטים, לכאורה: סעוד־אבן־עבדול־עזיז־אל־פייצל־אל־סעוד, מלך חג’אז, נג’ד, עמאן… גמר בלבו ליטול עמו את בן־זקוניו, מאנסור, אל מעבר לאוקינוס. החזירו לו חכמי־פיוסין בואשינגטון רחשי־לב כנגד רחשי־לב ונטלו על עצמם למלא את כל משאלותיו: כלה במטוסי־סילון, יוד־גימל דויזיות חמושות, מאתים־מיליון דולאר – והחל ברפואה שלמה לפעוט! מה עשו? רשמוהו לאישפוז במכונו של ד"ר קסלר מניו־יורק… כיוון ששמע סיף־אל־דין ואל־מולוק כך, נתמלאו עיניו ששים ספלי־מוגלה: ישאר לו קטינא רתוק לקאדילקים שלו כל־ימיו – ואל יהנה מחסדם של יאהודים! לכשתרצו, גירסא חדשה של “עשרה מליון ערבים – חלף שחרור פלסטין!”
“סוררי”, צלצלו אנשי־ושינגטון ואמרו לו לגדול רופאי־דורו. “עורקים שלא דם, אלא חמש־מאות־מיליון גלון־דלק זורמים בתוכם, אין אנו מניחים לעירויי־יהודים!” שלחו וקראו לגנרל הוורד סיידר, רופאו הפרטי של נשיא ארצות־הברית.
על מי נתמה יותר ולמי ננוד תחילה? למלך, הסבור כי נגיפי־פוליו, שאינם מבחינים בין קוף־רזוס פשוט ליפה בין מלכות־המים של פלורידה, מבחינים בין כסיית־גומי של יהודים לכסיותיהם של לא־יהודים? לנשיא, המסכים בלבו כי בריאות־ילדים – ולו גם ילדי טיפוחיה של דהראן עצמה – היא עניין של זכיון גזעי? או לגנראל, שכבוד מלכים ונשיאים קודם בעיניו לכבוד אומנות־הרפואה שבידיו? נתמה על עצמנו, שאנו תמהים על שלושתם!
אך שקר לא נעשה בנפשנו! לפחות על כך מוטב כי נזהירם מראש… בעסקי־קופים אלה, נקדים נא ונאמר, אין מנוס מידנו! תרכיבי־רפואה שבעולם הם סטנדרד־אויל שלנו, לא של חברת ניו־ג’רסי… זכיון יחיד, נוסח “אראמקו”, אין לנו עליהם, לפי־שעה, אך מומחים אנו מאין כמותנו לניצולם!
מילא, סעוד מותר לו שלא לדעת, דרך־משל, כי ספר־הרפואה הערבי הראשון – יצירת נזיר יוני מאלכסנדריה – תורגם ערבית בידי יהודי פרסי מבצרה… אך רבותינו הגנראלים! בגללי־גמל אנו עוסקים? או בעולם הרפואות האנטיביוטיות, בקרני־רנטגן, במיקרוביולוגיה, בויטאמינים אנטי־נוירוטיים, בזריקות הורמונים, ברפואה אלקטרונית, רדיואקטיבית, אטומית?
אין אנו יודעים כמה נסיכים באים שם כל רגע לעולם, בהרמון הכסתות שבריאד, אך בשם אבן־השמים! משעת גיחם לראשונה מרחם אמם עד לשעת מיתתם הם נתונים לחסדנו! שם, שם, על חוף אגמי־המאזוט! נולדו – סאלק הוא שמחסנם מפני שיתוק! הוסיפו שנים וחלו בגרענת, גזזת, כנמת, ספחת, ילפת, חפפית וחזזית – מיני ווייסמנים, וסרמנים ואיזאקים מצילים אותם מעינויים! הוסיפו שנים ונפגעו, חרף כל ממזגי־האויר האמריקניים שלהם, בקצות ריאתם – הסטרפטומיצין של ד“ר ואקסמן היא שמצילם משחפת! הוסיפו שנים ויצאו לרכוש השכלה אוניברסיטאית בבתי־קוביא ובתי־זנייא (מאתיים מליון דולאר, לחמא ענייא!) – הסאלוורסאן של ד”ר ארליך מצילם, סלחו נא לי, מסיפליס! הוסיפו שנים ונשתקעו בהלוצינציות, כאותו מלך שבירדן – אנשי רפואה מבית־מדרשו של פרויד הם שעומדים עליהם לסעדם בחליים! הוסיפו שנים ונשאו נשים, אף העמידו קרטנים, אידיוטים, מורונים ואימבצילים –
טוף, לעזאזל! סוקוני־ואקום היא סוקוני־ואקום, אך גם סמים שכנגד רקבון בלוטי־הכבד הם דברים שיש להביאם בחשבון סדרי־עולמנו!
גרשונו ממצרים, שילחו בנו פידאין, רצחונו־נפש באלג’יר וחמסונו בבגדאד, אך חי איסראפיל! הרשונו לחסנכם לפחות נגד טיפוס, שיתוק, חלי־מעיים, דבר… אל תירקו לנו כך בפנינו, לעין־כל!
הנצחי והבלתי־חולף
מאתבנימין גלאי
בשם האל הרחמן, הרחום… אליף, לאם, רא! יום אחד קרא לו אללה לצוצא, מלך־מלכי־הרוחין:
“נרד נא”, אמר לו במאור־פנים, “לארצות־החיים ונעיף עין בבני־אדם!”
“נעשה ונשמע!” השיב צוצא, הניח טלפו על מצחו, על פיו ועל לוח־לבו, קרא לרוח המדבר, פרשה לרגלי רבונו כשטיח והמתין לו עד שיעלה למקומו.
“טול ולך!” רמז לו אללה בידו. נזדרז צוצא והמישה לרוח־המדבר. יצאו מדאר־אל־ג’לאל, הוא היכל תפארתם של כל גני־העדנים, ירדו לרקיע־היקינטון, נחתו ברקיע־הזהב, השפילו לרקיע אבני־האדם, גלשו לרקיע־הכסף החוריין, עד שהגיעו לתחתון שבכולם – הוא רקיע־הזמרגדין… ראה אללה את עולם־המעשה שטוח פתאום לרגליו ונתמלא תמיהה.
“עמוד!” נתן פתאום על צוצא בקולו. “מי בראו לזה?”
“אתה, יוצר כל יצור!” השיבו מלך־הרוחין.
“חי ראשי…” מלמל אללה לנפשו. “צא והרהר בכך!”
המשיכו וירדו, עד שהגיעו לאפרכייה נאה, שאוכלוסיה מרובין וכרכיה שוקקים חיים. ראה אללה היכלי־תפארה, גשרים, דרכים מרוצפות, גמלי־כרום, נשרי־אלומיניום – ולא יכול לכבוש את יצרו:
“אפרכייה זו שמתחתינו – איך קורין לה?”
“צרפת!” השיב מלך־הרוחין.
“חי נפשי!” רטן אללה, “צא והרהר בכך…”
המשיכו במעופם, עד שהגיעו לעמקי חמדה של שדות־זהב וכרמי־גפן.
“מדינה זו מה שמה?” שאל אללה.
“איטליה!” השיבו צוצא.
“חזיז ורעם!” קרא ריבון כל העולמות. “צא והרהר בכך…” כיוון שהגיעו ליוון, הפך צוצא פניו ולחש לו לאדוניו על אזנו: “יוננייה…”
נשתקע אללה, יתברך, בהרהורי־לבו ולא השיבו דבר. לבסוף הגיעו למקום בקתות־גללים ופרעושים. נצטהלו פני בורא כל הברואים כלבנה באמצע רמאדן:
“המתן נא… המתן… לא ארם־נהרים היא, שקורין מסופוטמייא, דהיינו: עיראק?”
“לך החכמה והגדולה!” השיבו צוצא. “היא ולא אחרת!”
“כך שערתי…” שאף, סוף־סוף, אללה רוח לרווחה. “אחת היא בעולם, שלא נשתנתה מאז בראתי שמים וארץ!”
צפונה לגבול
מאתבנימין גלאי
מאה אלף איש נסו לים, עשרים אלף נעשו חשוכי־מחסה, מאה חמישים ואחד נהרגו… ברור כשמש: שלושת מלאכי החבלה, שפגעו פעם בסדום, חזרו השבוע על מקצת תעלוליהם בלבנון.
אם סבורים הם כי שמחנו לאידם, אינם מכירים אותנו. אפילו עכשיו, לאחר הכל ועל אף הכל, היינו מגישים להם סעד, אילו הניחו לנו, ככל אשר היתה ידנו משגת: שמיכות חמות לבני־בלי־בית, תפוזים לילדים, אמבולנסים, רופאים, סמי־מרפא… כך עשינו בתורכיה, כך עשינו ביוון – כך היינו עושים בלבנון!
אילו הניחו לנו! כיוון שלא הניחו – ניתן להם, לפחות רמז דק… עצה טובה, היינו אולי אומרים; מעין חומר להרהורי־ערבית: עכשיו, שמתיהם מונחים לפניהם, שכפריהם הרוסים, שאמותיהם מוצאות עצמן שכולות; עכשיו, שהם יודעים מהו שוד מן השמים ומה פירוש “הנה מוטלות גופותינו”; עכשיו, יותר מבכל זמן אחר מן הזמנים – ראוי להם ליתן דעתם על מעשיהם: לכך הם שואפים להגיע?
פסחא בשפרעם
מאתבנימין גלאי
בסיטרואן הטוב של ידידנו שיקא, יצאנו לסעוד עם ידידים, שהזמינוני אליהם לשפרעם. הסיבונו לשולחן־מלכים במחיצת שוכרי, יוסאף, סאמיר, עאני וזאעי. למותר הוא לאמר כי לא חסרנו כל־טוב. צריכים היינו לנהוג, לכאורה, כובד־ראש, אך – מעשה שטן! לא פסקנו מדברי־ליצים! כיוון שלא היינו חייבים להתבדר – נתבדרנו! סעדנו, לגמנו, עשנו, שוחחנו…
קם שוכרי הישיש וסח לנו איך העלה, בימים אלה, ארוכה לגבו הכואב. רופאים אינם מקובלים עליו. מה עשה? נכנס אצל פחח ופשט חלוקו. צרבו ידידו בשיפוד־של־צלי על גבו והקימו בכך מחליו.
ראה יוסאף שאני תמיה וספר לי איך היו מעלין אצלם פעם ארוכה לחולי־עצבים: קודחים שני חורים בבשר־הזרוע ונותנים בהם פתילי־פשתן מעושנים. אחר־כך תוקעים לתוכם שני תורמוסין – או עדשים, לא ירדתי לסוף דעתו – ומניחים להם לנבוט… אחר־כך…
שוב איני זוכר. אביבה כרכה לי “תבילי” בעלי־חסה רחוצים והסיחה דעתי מעסקי־רפואה.
הגישו קפה והמשכנו לגלגל בדברים, שהם עתה כבשונו־של־עולם: נאצר, קאסם, ישראל, ממשל צבאי, אפוטרופוס… מעניין לעניין, סלחו לי, הגענו לענייני פרוטקצייה. פתח ידידנו יוxאף ומשל לנו משל־עם ערבי:
“מי שיש לו עט בידו – לא יכתוב בצד שמו,ביש־מזל'!”
קמנו מסעודתנו בשעה מאוחרת למדי. כלבים נבחו ואווזים געגעו בחשכה. נכנסתי לסיטרואן העלוב של שיקא ונזכרתי באותו מכתם.
“איזו אמת, איזו חכמה,” הרהרתי לי בלבי, “יש במשלי־הדיוט אלה: משהו מוכרח להיות אף בחוכמת הרפואה שלהם!”
הסכר הגדול
מאתבנימין גלאי
הנילוס למי שייך? “לנו” אומרים מדינאי־קהיר. “לנו”, מטיחים לעומתם מדינאי־חרטום. כיוון שאני שומע כך – איני יכול שלא לחייך… הנילוס? נהר שאבותינו קראוהו “יאור” ואלו חרטומים שבמצריים – “יור”? שלי, כולו שלי!
נוטל אני היתר לעצמי לאמר שהכרתיו יפה. שש שנים אינן קצף־על־פני־מים. הכרתיו בקרן דמייטה, קרן רוזטה, קרן קאהיר… אין לך, בכל רחבי־הדלתא כולה, אמת מים שלא הכרתי!
קאהיר. חמישה ימים לאחר שמשכנו את משכורתנו, הזעירה מן הקטנה בשתי אזניו של פסל־רעמסס, כלתה פרוטה מכיסנו. הלכה פרוטתנו – הלכו שמחות־כרכים שלנו! יפה שבערים – אי אתה מוצא בה שעשועים על כיס ריקן. מה נותר לנו, איפוא? לא כלום… לא כלום, פרט למה שנתברר אחר־כך כי היה נצחי, חד־פעמי, בלתי נשכח, יפה מכל מה אשר ראינו בחיינו: שקיעות־זהב מעל לפירמידות־גיזא, שיט־מפרשים מתחת לקאסר־אל־ניל, יפי גני־גזירה… דברים שניתנו לנו חנם, לכל היותר – במחיר הטורח להתבונן בהם…
הרי היאור, הרי אוכלוסיו. מי עתיק ממי? מי חולה יותר, מצרי יותר? כפרים שראינו בדרכנו! שתולים, כביכול, על פלגי־מים. אך אוי להם מיאורם ואוי לו ליאור מהם: שפכים צהובים, נרפשים, משוכים מן הנילוס. משרצת נבגים, פצילים, מתגי קדחת־שחור־השתן.
אשה מדיחה קדרות מפוייחות. תאו מתריז. פלח מקרצף פצעי־שחין. נער גומע מלוא־לוגמיו. כלב מלקלק. הנילוס סוחף הכל, גורף הכל, שוטף הכל – אך מי שוטף אותו?
הליופוליס – לוכסור. מאות מילין דרומה. יאור שאין לו סוף. חולה מאד. מפעם לפעם – אותה סצנה עצמה: חמור מושך כלונס, מחייג מין אופן. מעלה דלי ובתוכו מים. כאן לא זז, ככל־הנראה, דבר. מלכים הולכים, מלכים באים – והיאור, הליס, החמור, הפלח – לעולם עומדים. קיסרים מפנים מקומם לכליפים, כאדיבים, ואלו הם – קיימים לעד. גזע מושך־בעול, ארך־רוח. כך – מאז ימי רעמסס. כשמצאו שם, בחולות־סהרה, את תפסיל־העץ המחוטב של ראפירו, פרצו פועלי החפירות בקריאת תימהון: “שיך־אל־בלאד”… עד כדי כך דמה בקלסתר־פניו לשיך כפרם!
כאז, כן עתה – שחומים, שפלי־קומה, כחושי־גו, שכחי־חיוך, חולים מאד. עם זאת, נמצא מי שאמר כי את מקדשיהם הקימו כאלו היו ענקים, מאה רגל לרום!
תבי, היא נא־אמון. ערי־מתים, מקדשים, אובליסקים…
א־פרופו אובליסקים: מה שם קוראים לה בלשוננו? צפורן, גורס טור־סיני, לא רע! אובליסק שהביא עמו נפוליון לפאריס קרוי בפי צרפתים “מחט־קליאופטרה”. על שום מה לא נכננו אנו בשם צפורן? דומה, לכאורה, לצפורן זו שלקולמוס… “חטאת־יהודה”, מצינו בירמיהו, “כתובה בעט־ברזל, בצפורן־שמיר…” במה היא כתובה? עט ברזל! על מה היא כתובה? על אובליסק־צור, אובליסק עשוי אבן־שמיר, צפורן שמיר… הרי לך שיננא! ולפי שהגענו לכך: מהו שאומרים נייר? “ני־יאר”, אומר הפרופיסור. “ני־יאור” – ה“ני” אשר ליאור, “ני־הנילוס”… ופפירוס על שום מה? על שום שפיניקים נהגו להסיעו ממקומו שבבצות־מצרים לעירם גבל, היא ביבלוס, כדי להתקין ממנו ניר. מה טענו שם על ספינותיהם? קני־יאור, מלל־יאור, פיפי־יאור… שמעו יורדי־ים יווניים והכניסו את מוצר־היבוא לקטלוג סחר־החופים שלהם: פף־יאור, פף־יאורוס, פפיאורוס, פפירוס…
סמוך לאסוון, שבה נועצים עתה סכה ואומרים: כאן יקום סכר נפילים! – נמצאת שאלאל. מעבר למפל־המים הראשון אנו עולים על אסדה קלה ועושים דרכנו לירכתי־נוב. בקר־בקר אנו מוציאים החוצה את מה שהותירו מאתנו יבחושים, ירחושים, יפרוחים, ויסרוחים למיניהם. דקלים טרופיים, תמסחים, מקדשים שקועים למחצה במים. גדול שבכולם אבו־צימבל ובפתחו – פרעונים מונומנטליים, מונוליטיים, כרויים וחצובים בסלע, יושבים ומביטים בנו, כביכול, מתוך שתיקה. פתחו של מקדש מופנה מזרחה. בנוי כך, שקרני חמה ראשונות תחדורנה לתוכו עד אחרון אולמיו ותצפנה את פסלי אמון ורעמסס באור ראשון של שחרית. סביב סביב – עיטורי מבצע קדש. שלהם, לא שלנו… מצריים – כנגד חיתיים!
מוואדי חלפה שבסודן אין השיט נוח ביותר. עולים איפוא ברכבת וצולחים את מדבר־גוב, דרך אטברה.
פוזי־ווזי. מוצקי־גוו, אף כי לא גבוהים ביותר. שערם מתולתל, אך לא קצר כשל כושים, אלא מגודל פרע, כמין קפלט סבוך. רוצים לסרקו – מנקרים אותו ביתדות חדים, כתוחחים חלקת־עפר. הם הם שהרימו את נס־המרד של מאהדי וכליפא, למן ימי גורדון עד לאחר ימי קיטשנר.
חרטום, אומדורמאן. לפתח שני הנילוסים. כי הכחול אינו כחול יכול אני לערוב לכם. אך הלבן – כולו כחול. ואולם יהיה נא גונם כל אשר יהיה, גון הדלות אחד הוא! לא עשינו כאן אלא עשרה ירחים, אך ראינו הכל: מכות ארבה, שטפונות, פגעי עכברים…
מלאקאל, במעלה הנילוס הלבן. הרחק־הרחק לפאת־דרום. מחוז השקנאים וסוסי־היאור. כאן – שולוקים. אף־על־פי שקעקעו את בשרם ונשאו עליהם רמחים ומגינים, חבבנום חבה יתרה. את שערם הם מושחים בטיט ביצי אדום, שנסתפג בשופכין־של־בקר ונתקרש למין מקפא. על צוארם – מיני טליסמא. גבוהי־קומה, יפים, דקי־גזרה. ענוגים מאד. נשיהם יוצאות בפיסת־אריג מרובעת, כרוכה על ירכן כמין משל… את עורן הן מושחות בשמן־צחנונים, המשווה לו צחצוחית מיוחדת. אינן יפות ביותר. לעומת זאת – מעלות ריח…
אלכסנדריה – עד מלאקאל… מסע נאה! כיון שאני נזכר בו, אני נזכר בשני החולים הגדולים, הסועדים זה את זה: יאור חולה, אומה חולה. איני מאחל להם אלא החלמה. בריאות שלמה. לא מקדשי־קופים, לא אובליסקים, לא ספינכסים, לא פירמידות, אלא סכר – גדול ויפה שבסכרים! לא לבית־רעמסס, בית־תלמי, בית־פאטימא, בית מוחמד־עלי, אלא לעצמם, אך לעצמם! סוף סוף – לעצמם!
הרפתקה בנצרת
מאתבנימין גלאי
מאכסדרת הכנסייה הסאלזיאנית אתה צופה מולך – וכל נצרת לפניך. אפילו מצועפה אדים, כבבקר רך ושלו זה, אתה חש שהיא נפלאה. ידידי, שרצעו אזנם למזוזות שעריה של צפת, יסלחו לי: עיר קסומה!
אנו עולים בגרם־המעלות. מפרוזדורה של כנסיית “אב היתומים” מגיעים עתה לאזנינו קולות־מעצד. רכונים על מין חמור־של־נגרים שקועים כאן ילדים חשוכי־הורים במלאכת־כפים: שפים ומקצעים, מנסרים ומתיזים שבבים… ללמדך כי אומנות־חרשים שבנצרת לא נשתכחה מן העולם…
עזרותיה־של־בסילקי. משם – לגזוזטרא. הנה, פרושה לפניך כעל כף־ידך: נאזאראת, אל־נאסרה… שנים רבות לפני שיהודי מומר אחד הקים בה, באמצע המאה הרביעית, את בית־התפלה הנוצרי הראשון – נקראה פשוט נצרת. שנים רבות לפני שצצו ועלו בה כנסיות הלאטינים, היונים־האורתודוקסיים, המארוניטים, הארמנים־הקאתוליים, הגריגוריניים, הסורים־יעקוביניים, הקופטיים, האנגליקאנים, הפרסביטריאנים והלותראנים – עמדו כאן אותם השמים, אותם קוי־רכס, אותם פרחי־סתיו… “התבוננו בשושני־השדה, איך יעלו־יציצו… אמן, אני אומר לכם, שלמה בכל־הדרו לא היה לבוש כאחד מהנה…”.
על כרחך אתה מהרהר:
הים, המפריד בין ארצות־החוף, הוא המקשר ביניהן. עיר זו, המפרידה בינינו כל־כך, על שום מה לא תלכדנו לאוכלוסייה אחת בעצם שילושה העדתי?
מישהו באצטלת דון־קאמילו מוליכנו לחדר־צדדי ומכבדנו ביין, עוגות, סיגריות. ממרפסת בית העיריה אני מציץ באלה שנתכנסו לשמוע את דבר ראשי שתי־הערים. אל־נאסרה מברכת ערבית. חיפה משיבה עברית. איני שומע אלא דברים־למחצה, אך דייני בכך. סיף־אל־דין זועבי מודה לאבא חושי, שנענה לו וכיבדו בביקורו. נצרת זקוקה לנסיון אחותה העשירה, לידע שלה, להדרכתה ולסיועה… סיוע־של־ממש לא הביא עמו ראש עיריית חיפה לפגישה־ראשונה זו, אך עצה נאה – ולו גם בתורת מפרעה למעשים־טובים – הוא משיא מכל־מקום:
“מסים! סלקו את מסיכם! למדו לגבות את מסיכם!”
לא הייתי אומר כי אין עצות פופולריות יותר לעיריה, שכנסיותיה פטורות ממס ושאר כל אוכלוסיה שומטים עצמם ממנו. אך ראשית חכמה וראשית ידע – יש בכך… “לאלוהים את אשר לאלוהים,” היו אומרים כאן, לפנים, בנצרת, “ולקיסר את אשר לקיסר…”
מתי? היכן? היכן ראיתי כבר חצר פנימית, מאורית כביכול, מרובעת זו? עץ לימון זה? יהודים וערבים המשמשים יחד בערבובייה? היכן שמעתי את העברית שלנו מתמזגת בלשון־ערב מזיגה אשר כזו? אודה נא ואומר כי הפלגתי לי בדמיוני לחצרות ההן, לגני־הלמון ההם… חלומות ראיתי – באספמיא… גראנאדה, קורדובה! מבלי־משים צף ועלה בלבי זכר נשיקת־הקדושין שנשקה שם תרבות ישראל לתרבות־האיסלאם. ההיתה לנו שעה יפה יותר מעבר־לים? שמא היתה להם? כמה אור הוצפה אז תרבות־האדם! פגישות נפילים מעין אלו, פגישות עמים שנזדמנו לכפיפה אחת, מביאות חכמה לעולם, מביאות אמנויות יפות ומדעים מדוייקים, מביאות חגים־של־שלוש־מאות־שנה לרפואה, להנדסה, לחימיה, למטמטיקה, לתכונה, למוסיקה ולשירה. ריניסאנסים הן מביאות לעולם, בעלי־מוסר ובעלי־מסתורין, פרשני־מקרא וחכמי חקר־הלשון…
אני חוזר ומציץ במאזינים… מציץ ומתפכח!
עכשיו אנו סובבים בשווקים, בחוצות, בככרות. קורדובה העתיקה, הנעימה? עדיין לא… נצרת! לא הייתי אומר עליה שהיא אוהבת אותנו אהבת־נפש… קרובים כל־כך – וכל־כך רחוקים…
מעט שנאה כבושה אני רואה. יותר משאני רואה – הריני חש… שלא מדעת אני פוזל לעבר אבני־החומות… לא, תודה לאל! צלבי־קרס איני מוצא עליהן, לפי־שעה…
…במועדון רוטרי עורכים לנו שולחן. סיף־אל־דין זועבי, ראש עיריית נצרת. פרנסי חיפה. המטרופוליט איזידיורוס. שיך אמין טאריף. מר אמיל ג’ורג’ורה. ראש־העיר היוצא… הייתי אומר: בעלי־הרצון־הטוב! מעבר לענפי האספרגוס ופרחי האפונה־הריחנית מיסב לעומתי עבדול עזיז זועבי, סגן ראש־העיר.
“נוצרי?” אני שואל.
“מוסלמי!”
“מפא”י?"
“מפ”ם", הוא קורץ לי בעינו.
“סוף העולם!” אני מהרהר בלבי. בתוך־כך אני שומע כרוניקה מופלאה: עשר שנות פירוד ופיצול, שנות מועצה נטולת־השראה וחדלת־מעש, שבוייה בידי קומוניסטים. הללו – אומנים לגניבת־דעת. כיוון שנודע להם, בימי הצנע הנשכחים, כי עומדים לחלק – נאמר נא – מרגרינה, היו צועדים בראש־חוצות ועורכים הפגנות־זעם: *“מ־ר־ג־ר־י־נ־ה…”
למחר היתה המרגרינה מגעת.
“הגיעו בעצמכם”, היו אומרים, “כוחו של יאוש מהו!”
למותר הוא לאמר על מועצה זו שלא בקשה לקדם את ענייני האוכלוסין. לא זו בלבד שלא דרשה סיוע, אלא שדחתה כל סיוע שהוצע לה. עכשיו ניתנה לעיר מועצה, שאיני יודע עד היכן היא מוכנה לסייע לנו, אך ניכר בה שהיא מתכוונת לסייע לעצמה. ראשית־חכמה דרשה לשכנו של ראש עיריית חיפה – ולא הססה לאמר:
“צאו ולמדונו איך מכלכלים ענייניה של עיר. מהו סוד המים השוטפים? איך דואגים למאור, לנקיון, לדרכים מתוקנות, לדיור עממי? איך מטילין על האוכלוסין מרות מרצון?”
דבר הלמד מעניינו הוא כי חיפה נענתה ובאה. לא יחלפו ימים מרובים ומהנדסיה, גנניה וראשי שירותיה הצבוריים יכנסו בשערי נצרת ובידם מפות, כני־שרטוט, שתילי־הרדוף… כל הדברים הקטנים שיש בהם כדי לסייע לעיר, היודעת לסייע לעצמה.
…אני שואל את מר זועבי, היושב לו ממולי, אם.לא נוכל לזמן פעם אף את אנשי־העט לפונדק אחד? נסב יחד, נחליף דברים, נקשיב זה לזה… תחלה בנצרת, אחר־כך בחיפה. אחר־כך, אולי, שוב בנצרת… הוא רושם לפניו ומבטיחני כי במעט רצון־טוב – יכול נוכל… בדמיוני אני רואה אנתולוגיה ישראלית בין־עדתית, דיוואן עברי־ערבי, מדוע לא? אפילו במה דו־לשונית… מה נעלה עליה תחלה? אני יודע, את “נתן החכם”! רחל, בתו־יחידתו של היהודי העשיר מירושלים רוחשת אהבה לאביר מסדר־ההיכל, קורט־פון־שטאופן… תעתועי־גורל, צפיות ופחי־נפש, האח הטוב בוניפידס, פטריארכה של ירושלים, דייא הפתייה, סיטה הפכחית, ממלוכים, לאטינים, יהודים… משל־הטבעת של נתן… לבסוף – מהתלה נאה, טובת־לב: גם היהודייה, גם הנוצרי־הלאטיני אינם אלא יוצאי־חלציו של עסאד, אחי השולטן הגדול סאלח א־דין בכבודו ובעצמו… “המסך”, אומר לסינג, “יורד וכולם נופלים איש על צוארי רעהו…”
אך טוב, טוב הוא לפי־שעה כי יחסי חיפה־נצרת אינם מוקמים על חולותיו הנודדים של מלל־דברים סתם, אלא על מסד האבן־הגלילית אשר למעשה. כביש טוב מקצר אף את דרך הרוח.
הכל באשר לכל, היה זה יום גדול לחיפה, גדול יותר לנצרת. דברים רבים חצצו ביניהן, עמדו למפגע על דרכן, גבהו כהר. איני יודע אם הגיעו עתה ימי־אמונה לגליל הערבי, אך דומה שימי הציניזם ממשמשים ובאים לסופם. אשר לאמונה – נחיה ונראה. אפילו קטנה כמלוא גרגר חרדל – סופה שהופכת את הר־נצרת על פיו. “אמן, אני אומר לכם, אם תהי בכם אמונה כמלוא גרגר־חרדל ותאמרו להר הזה: “מוש ועקור ממקומך”, ייעקר ולא יפלא מכם דבר!”
דִבָּה זוחלת...
מאתבנימין גלאי
אותו ואת בנו
מאתבנימין גלאי
אותו ואת בנו
איני יודע אם עסקי־אזרחים של אותו קצין בכיר נמצאים עתה “סוב־יודיצה”, אך מובטחני שאינם טראגיים, כשהם לעצמם. מי מאתנו, נוסעי־חנם במרכבת־הדאר של ההיסטוריה, לא משך מתוכה – באין רואים – משהו לעצמו? אם לא מצִילה – לתלותה על פתח ביתו – כי אז רתמות־עור, להתקין מהן סנדלים, או, נאמר נא: ארנק… אם לא רתמות־עור – עששית… אם לא עששית – יצול, להסיק בו כיריים! כולנו, כולנו מרטנו, ברוך־השם, נתחים טריים למדי מבשר אותה ממוטא, שקורין חזון־אלפיים־שנ ה!
מה נתאנה לו איפוא לנסיך הצעיר? אלמלא דר בוילה, אלמלא היסב לו במלונות־פאר, אלמלא רכש לעצמו – ככל אשר אומרים – רהיטי־יקר, היה דומה עלינו כיצור שלא מעלמא הדין!
אף־על־פי־כן – נתמלאנו הפעם צער יותר מתמיד. אנחנו, שאיננו נאים ממנו. אנחנו, חבר־מועלים, מלחכי־פנכא, אוכלי־לחם־חסד, ספסרי־בורסא, בנקאים של סימטת־לילינבלום, גנבי מסים, שוכני־פאר – כל פמליית קארמזוב! אנחנו נתמלאנו עתה צער – ולא לשוא… שכן משהו אומר לנו כי לכך – לא היה הארי הזקן ראוי. לכל – אך לא לכך! קווצת־שיבה נוספת זו שזרקה עתה בלבו – יכלה ההיסטוריה לחסוך לו. ציניקנים ככל אשר הננו – לבנו יוצא אליו. לא משום שבנו־יחידו עשה, כביכול, מעשים שלא ייעשו, לא! גרועים ממנו נראים לנו עדיין טובים למדי. אלא משום שנטל עתה ממנו זכות אחת, שאותו אדם היה ראוי לה יותר מכל אחד: זכות אבות!
“ראיתי”, אמרו משום רבי שמעון בר יוחאי, “בני־עלייה והם מועטים: אם אלף הם – אני ובני מהם. אם מאה הם – אני ובני מהם. אם שנים הם – אני ובני הם!”
אני ובני, לעזאזל, אני ובני!
מכאן ולהבא, כך הודיעו השבוע, יסע הארי הזקן בג’יפ. לא במכונית, ככל אשר נאה לו, אלא בג’יפ צבאי פשוט. בשנותיו, בכל עומס־יומו, במצב בריאותו הרופף! מה מריץ אותו כל־כך? מה מריץ כל־כך את אבא, ידידי מנוער? מהו שמריץ אותו עתה, בי־ג’י, ג’וניור?!
17.2.56
שאלות בית־דין
מאתבנימין גלאי
לפני כחודש־ימים הטחתי לי, להנאתי, בוקי־סרוקי בקצין־צמרות צעיר אחד, שקורין בי־ג’י, ג’וניור. למחרת הרהרתי חרטה על־כך. שבועיים לאחר־מכן הטלתי שיקוצים בבעלי־דבבו.
משום שמצאתי עצמי דוהר, על מין תן מטורף, עשר פרסאות לפני מרכבת־החוק של דרך־המלך? לא… משום שחשתי עצמי, לאחר כל אותה פלפלת שפלפלתי, כמי שיצא לבית־קפה בכתונת מלוכלכת? ל־לא… עד כדי כך אינני הפכפך, תודה לאל, אדרבא! אלו ניתן לי – הייתי מוסיף לחיות אף להבא חיי־סטרנות, סוערים אך בטוחים למדי, של חוליגאן־משי: מבעד לבית־שחיו של ג’וניור – על לחי “שורת־המתנדבים” ומבעד לבית־שחיה של שורת־המתנדבים – על לחיו של ג’וניור!
אלא שחיים קלים כל־כך לא יינתנו לי, ככל הנראה! בעיטת סנדל אחת אחורנית – וג’וניור טח אותי לכותל טיחה כזו, שאף כף־סיידים לא תגרדני מעליו! משהו מעין זה עולל השבוע לברנש פלוני, דורש־דרשות נחמד, שהכל היו בטוחים בו כי נולד מתוך מטף דמעת־עינו של אחרון נביאי־ירושלים, על דף טהור של פרק־תהילים! כיוון שפשפשו בציציותיו, מצאו כי שחרר – במשיכה! – מטבע זר ואף ריצה את עוונו בכלא… מעשה נאה! חריכת־זיפים כזו לא הייתי רוצה לחוש בקצות־זנבי. אלוהים הוא היודע כי איננו צח, כצוארון־חג של כותונת עמילן! מעט מעשי טרטיוף עשיתי? מעט לקלוקים לקלקתי בחיי? מעט לימונים סחטתי כאן, בפרדסה של מדינת־היהודים? מי שיטרח לחפש חזירים בין שיני ימצאם שתי שכבות, מבלי שיזדקק למכשיר־ג’ונסטון! אשר על כן מוטב לי לרדת מעל דוכן־המטיפים מיד. שלום, שלום… אם תחפשו פעם את שמי ברשומותיה של ספריית־האוניברסיטה – מובטח לכם, כי לא תמצאוהו בקטלוג מדורה של ספרות המוסר…
אך בשם־השטן! מימי לא חשתי שמחת־חיים אשר כזו… מימי לא נשתוקקתי לחפוף כל־כך ראשם של אחרים! מעולם, ארצי שלי, לא היית מענינת כל־כך! יופי חדש ניתן לך, נוי שלא היה לך מימיך… יפי בית־מחסה־לעניים, בימי פליית־כנים!
אני רואה אותך כמין טרקלין של שחקני־קונאות. אעמוד נא לי, איפוא, בקצה־החדר, ובדומה לאותו נער שכור – אמנה את בובות־הלכה המתגלגלות ארצה לקול משק כדורי־העצם האדומים. הוראות־המשחק שבידי פשוטות למדי: כל עשר שאילתות בית־דין שישגר מישהו לבעל־דבבו – פיס אחד! מי פותח, רבותי? “מאתיים שאלות” אומר בי־ג’י ג’וניור. יפה. עשרים פייסים. “ארבע מאות”, אומרים אנשי־השורה. ארבעים פייסים. מי מוסיף? מי משגר שש מאות שאלות? נדנדי, נדנדה, נדנדי! מעלה־מטה, מטה־מעלה…
כשבישרו לו לדריק על פלישת הארמדה הספרדית, היה מטיח קונאות על ספונו. “אין בכך כלום”, אמר להם לקציניו. “יש לנו שהות לסיים את המשחק וגם לנצח את הספרדים'” הוא שאמרתי אף אני, גלגלו ולכו! יש לנו שהות רבה למדי, לרצוח איש את נפש אחיו – וגם להדוף את שכנינו!
חולדות ונמיות
מאתבנימין גלאי
עונת־ברכה לחולדות היא שנה שכולה חג לנמיות. כיוון שאינן חייבות לדאוג לעצמן יתר על המידה ושלחנן ערוך, כביכול, מראש – הן מעמידות כמה וכמה צאצאים־חסונים, בני שגר אחד… אך המתן נא! גונדא אחת של צאצאי־נמייה עשויה לכלות לגיון1 כרסמנים. כל שפרים אלה – פוחתים אלה, ואלמלא חכמת־הבורא היו עוברים ובטלים בוודאי מן העולם… אך המתן נא! שנה שנתמעטו בה חולדות – שנת רזון היא לנמיות. כיוון שאינן יכולות לזון את כל צאצאיהן, נמק טפן במאורותיו. כולו – פרט לאחד, בר־מזל שבחבורא… שמא בכך מסתיים גלגולו של עולם? לא, ידידי, המתן נא! עכשיו, שלא נותר עוד בחיים אלא בר־נמייה אחד מכל פמלייא – ניתנת לחולדות מעין שהות לשאוף רוח והן פרות להן מחדש, ככמהין בצל־יער! משמע שבכך מגעת סוף־כל־סוף, פרשת־הדברים לקצה? לא, ידידי, המתן! דווקא משום שכף מאזני־הבריאה חוזרת, כביכול, לקדמותה והחולדות מתרבות – מוסיפים עסקי תהפוכותיו של הבורא לרוץ אורח… עונת ברכה לחולדות – שנת־חג היא לנמיות. כיוון שאינן מתקשות לפרנס עתה את וולדיהן, הן מביאות אותם לעולם בניחותא, על מנת שיקַצו בחולדות, כדי שידל אף מניינן, על מנת שתתרבינה החולדות, כדי שירבו אף הם, על מנת שיקצו בחולדות… לא, אין לדבר סוף! הקדוש־ברוך־הוא – לעולם איננו מפר נדרו – לא לאלה ולא לאלה!
עד שאתה תמה איפוא על מניינין הרב של נמיות המוסר־הפטריוטי בישראל – חוגי־התחדשות למיניהם, שורות־המתנדבים וכל כיוצא בכך
– מוטב שלא תשכח כי שנים אחרונות אלו היו שנות ברכה לחולדות. אין לך כהונה צבורית שלא יכולת לשמוע תחתיה את גיוצה העליז של חולדת־העליות השחורה, או לראות את החולדה הקרוייה נודדת, מפרכסת את פרוות אפרה שלה. אלמלא חיינו כאן, בחצרה האחורית של מדינת־היהודים, בתוך מין קרפיף־גרוטאות מוסרי, שכהונות צבור מנצנצות בו כשברי־פח ונתחי־גבינה של משרות רמות־מעלה פזורים בו לאורך גדרותיו; אלמלא היתה עליית גגנו פרוצה ונתוצת שמשות; אילו טרחו פרנסי האומה לפזר עלינו סם־עכברים מלמעלה – היינו פטורים עתה מעונשן של חולדות ומחסדן של נמיות קצרות־מכנסים כאחד. אך אנשי הרשות חייבים להבין, כי במוסר – כאשר גם בטבע – דואגים החיים לעצמם. חלקה שאתה מוצא בה חולדות – אתה מוצא בה אף יצורים שפלי־רגל וארוכי־זנב, שקורין נמיות!
מכה ראשונה היתה קשה למדי. שנייה תהא קשה ממנה. לא נפטרנו מן הדבר – וכבר ירדה עלינו כלבת… שכן פטריוטים יפי־נפש, הנושאים את ענוונותם, את טוהר מידותיהם ואת המיית נפשם על דש בגדם, מסוכנים לה לאומה – לאקלימה, הייתי אומר – לא פחות מכל חוטא. מוכי־תזזית שבנו – אפילו הם שרפי־מרום – פותחים בצייד־חטאים ומסיימים בציד־מכשפות. פותחים במעשי־טהרה ומסיימים במעשי טיהור. פותחים בהוקעת שמם של פריצי־לשכות ומסיימים בטבח־כל־בשר… אם לא הם – כי אז רוחין בישין שהביאו לעולם! אם לא הם – כי אז המולת כיכר־הקצבים, שבה הם מעלים לפרקים לגרדום אנשים שאינם ראויים לכך! מי מאתנו איננו שואף, בסתר־לבו, להימנות עם יפי־הנפש, עם האיסטניסים, עם מכלי החולדות למיניהם, עם מבשרי ההירואיזם האזרחי? שלא מדעת אנו נגררים, בזקן משיינו, אחר צדקנות יתירה, המנצנצת לעומתנו מרחוק!
אם יש לה פרנסים לאומה זו – ילמדו נא לצוד עכברים במו ידיהם, שאם לא כן ידאגו החיים לעצמם – וכף המאזניים תעויין בדרך ביאולוגית: חולדות כנגד נמיות, נמיות כנגד חולדות. או אז – נצור נא אלוהי, את כולנו, בעמק היללה וחירוק השיניים!
-
“לגליון” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
פסק־הדין
מאתבנימין גלאי
אדם אחד יצא כאן מנצח: עמוס בן־גוריון! דיבות שזחלו עליו קודם לדבר־בית־דין ובוקי־סרוקי שטפלו עליו לאחר־מכן, אינם מוסיפים ואינם גורעים! בדין עצמו זכה. מה עוד יכול אדם לעשות, כדי לטהר את שמו?
במעט בושה חייבים אנו להודות כי היתה שעת־חשיכה שנתפתינו להתיז בה טפין־של־קפה על מדיו הכחולים… לא מתוך ערוות־לבב, חלילה, אלא משום שיצר־לב־האדם הנו מה שהנו. חיש מהר למדנו לדעת – אף הכרזנו על כך בעוד מועד – כי מצאנו עצמנו רכובים על גבי תן־מטורף, שתי פרסאות לפני מרכבת־הדין… מיתנו צעדינו והלכנו אחר־כך לצדה. לא היינו חוסכים ממנו ריר־פה, אלו נתברר לנו כי אמת ענו בו רודפיו. עכשיו, שנתברר כי שקר ענו בו, אין לנו אלא להסיר בפניו את כובענו: שום סרחי־עודף של “אף־על־פי־כן”, שום עקימת־חוטם של איסטניסים, שום פרפורי־עווית של פרשני־משנה לא יצפו כאן צפוי־אמייל את העובדה היסודית, המכרעת, האחת ואין שנית: היה דין – נעשה צדק!
איש לא יתחרה עם אנשי־השורה ביפי־נפש… אך ביושר־נפש, באורך־רוח ובקר־רוח לא רבים יעלו עתה על עמוס. כי אלצנוהו לגלגל את שמו בפרוזדורים צרים, בימי האור והתעלות־הנפש של מרחבי־סיני – זוהי טרגדייה. בשל הרבה פחות מכן עשוי לב בני־אדם להתמלא מרירות עד סוף־כל־הימים.
ריהביליטציה
מאתבנימין גלאי
על טנטלוס אומרים שהוא עומד לו, בעולם־הרפאים אשר להאדס, בתוך מים זכים, מוקף אילני פרי. לצמאו הוא משתופף, כורע על ברכיו, פושק שפתיו – בכדי! מי־הבדולח נבלעים לפניו בקרקע והוא חוזר ומלחך עפר.
אחר־כך הוא קם על רגליו, פושט ידו ומנסה לקטוף אגס, תפוח, שזיף… באה רוח ומעיפה אותם למרחקים.
יסורי־טנטלוס! זוקף ועולה, משתופף ויורד, צמא לעולם, רעב לעולם!
אך נודה נא כי חטאו היה כבד מענשו. אף־על־פי שסעד עם האלים על שלחנם ונטל חלק בכל משוגותיהם – הוא, שאיננו אלא אל למחצה! – נסה להכשילם:
יום אחד זימנם יחדיו, בהיכלו, וערך לפניהם משתה־שמנים. סבור היה שלא ישגיחו כי בנו יחידו, פלופס, הוא שנתבשל שם למענם באלפס. את בנו טבח – בלבד שיכשילם בזבחי־אדם…
לא, את האלים אין מטעין! מייד חשו כי דברים בגו. לא זזו משם עד שענשוהו ואלו את בנו, פלופס, הקימו לתחייה, שלם בכל יצורי־גוו.
בכל יצוריו, פרט לעצם־כתף אחת שדמטר – ויש אומרים: תטיס – הקדימה וזללתה. עמדו והתקינו לו, תחתיה, עצם עשוייה שן והכל חזר לקדמותו.
נתתם, אולי, דעתכם על כך, שאף אצלנו זובחים לפרקים זבחי־אדם? מטילים מישהו לאלפס ומכבדים אותנו בכל חתיכה יפה מבשרו?
אף אותנו אין מוליכים שולל על נקלה… ריח זבחים עולה באפנו ואנו נוטשים את משתה הדבה. חיש־מהר אנו חוזרים ומשיבים לו לנטבח את כבודו ומטהרים את שמו כליל.
כליל? עצם כתף אחת, עשוייה שן, מבהקת אחריו למרחוק כל ימיו…
עמוד שלושים
מאתבנימין גלאי
כשעה ומחצה לאחר קריאת פסק־דינם של אנשי־השורה, הודיעו לד“ר קיסטר כי עמוד שלושים נעלם, באורח שנתגלה אחר־כך כ”מפתיע", מתוך רשומות חבר־הדיינים. לשבחם יש לאמר כי לא הניחו מקום לאחיזת־עינים. העתק שנמצא מהימן על כולם הוסמך לשמש מקור – ומייד! אף־על־פי־כן מהו… מה שאומרים בעברית “נעלם”? פשוטו של פסוק מצאנו. דרושו לא מצאנו… אך יעידו בנו דיינינו, כי משהו אומר כאן דווקא “דרשני”!
לפני שנים לא רבות, בעיצומה של עונת הכלבת האנטי־דימוקראטית באמריקה, גלגלה לידי הוצאת “עיינות” זכות לתרגם כרך מאלף שקורין “מק־קארתי – האיש ודרכו”. ארבע שנים – וכל פרשת־חייו חלפה מן העולם. האיש, הסנאטור, ה“איזם” – כולם נשא הרוח! כולם, הייתי מוסיף ואומר, סחף האור! לעולם, כך דימיתי לי בליבי, לא אשוב לעיין בגלגולי־תעתועיו… הבה, נעיין בהם!
ג’ו נבחר לשמש דיין. במלוא חדוות־חייו הוא פורץ לטרקליני היכל־הצדק, סוחף עמו את סדר־הדברים מעל כנו ומפריחו מבעד לחלון החוצה. בין יתר התיקים הנמסרים לטיפולו אתה מוצא אחד שקורין “פרשת מחלבת־קוייקר”. היתה זו חברת־שווק ענפה, שהכבידה אוכפה על משקי־חלב זעירים באפלטון, ויסקונסן. משרד החקלאות, שנוכח לדעת כי אינו יורד לסוף חקר מחיריה, ישב על המדוכה ונמצא למד כי הפרה תקנות, שנועדו למלט את איש־המשק הקטן מלוע טרפן של חברות־נפילים. הגישו נגדה אנשי־המנגנון תביעה־משפטית ומק־קארתי הוציא צו, הכופה אותה לציית לרוח־החוק.
פרטי הפרשה אינם מענינינו, אך אופיני הוא לאותו ג’ו, שכלכל את הדברים על־פי דרכו: לאחר שדרש את תקנות־החוק כמין “הלכה – ואין מורים כן”, חזר בו מדבריו באורח ציני ומחה פיו. פרקליט האדמיניסטרציה, שלא האמין למשמע אזניו, פנה לבית־הדין העליון במדיסון ודרש לשגר אליו העתקו של פסק־דין, בצירוף כל הנמקותיו… אך מעשה־שטן! באורח מתמיה נעלם נוסח־הדברים הרשמי מן הארכיון. משנדרש ליתן דין־וחשבון, לא מצא לעצמו ג’ו הסבר מניח את הדעת יותר מן הווידוי, שצווה להשמיד את רשומותיו משום שלא היו דרושות, כביכול, לגופן… פעם ראשונה בדברי־ימי המשפט האמריקני, שדיין כלשהו יודה כי הנמקותיו אינן דרושות לגופה של פרשת־הדין!
לאפלי, פרקליטה־של־תביעה, החל מהלך נכאים. הגיעו דברים לידי כך שהוציא את חסכונותיו מן הבאנק, כדי לרכוש לעצמו “עתים לשדור”… כל אותה שעה היה נתון ללחץ פוליטי. לבסוף העמידוהו הממונים עליו לדין והעבירוהו מכהונתו. אפילו העתונות עברה על כך במין שתיקת־אלם מוזרה. לאט־לאט נעלמו כל שאר המסמכים הנוגעים לאותה פרשה. כשבקרו מחבריו של כרך ביאוגרפי זה – מאי ואנדרסן – בספריית בית־הדין־העליון, שבה נשמרות רשומות כל משפטי־העירעורין לא מצאו זכר לפרוטוכול מחלבת קווייקר. פעם ראשונה שכתובים מעין אלה אינם נמצאים בשעת־חיפוש. פקידי הספרייה ניסו למצוא ק"ן טעמים לדבר, אך ריחו הכבד של מעשה־חיפוי עמד בחללו של אולם כמסך־ענן.
עד כאן – ג’ו וכת־דיליה! אם צווה להשמיד את רשומותיו משום שלא היו דרושות לגופן, או משום שהיו לו טעמים אחרים לכך – אין אנו יודעים. אך יודעים אנו כי ידו היא שהיתה בדבר. ממש כשם שאין לנו ספק כי ידי דיינינו שלנו לא היתה בו!
ואולם חוקי־הפיסיקה! חוקי הפיסיקה לא נשתנו, כמדומני, מאז ימי־נעורינו! כאז, כן עתה, שואף כל גוף שבחלל להתמיד במצבו, לא כן? כיוון שנח – נח. כיוון שנע – נע… אם יצא איפוא עמוד שלושים לשוט בעולם, אות הוא כי השיטוהו! מי, איפוא? שלוחם־של־רפאים?פרובוקאטור?
לבלר שטעה בשילינג אחד חייב לעבור על החשבון כולו. פעם, פעמיים, שלוש, כל הלילה! בחפץ־לב היה מוציא את שיעור ההפרש מתוך כיסו, מסיים בכך את הפרשה ויוצא לסעוד… אך חשבון – מן הדין שיעלה יפה!
לא העמוד שנעלם חשוב לנו עתה. חשובה לנו העובדה כי נעלם! עכשיו, שאנו יודעים מה קרה, רוצים אנו לדעת איך קרה, מדוע קרה, בידי מי קרה! שום טרחה שנטרח בענין זה לא תהא מיותרת, אפילו תמשך ירחים תמימים!
2.8.57
"העולם הזה"
מאתבנימין גלאי
לפני כשנתיים העליתי על הנייר כמה מהרהורי על ילדי גן־העדן של חופש־העתונות. כיוון שאין לכם דבר חביב עלי יותר מהרהורי־כרס שהרהרתי, הרשוני לחזור עליהם ולצטטם שנית. ראויים ידידינו הצעירים כי נשטחם לפרקים על גבי ספסל ונספיגם במגבת־מטבח שבידינו.
“מה יעלילו עלינו מחר?” שאלתים אז. “כי אני הוא שחברתי את ‘יוליסֵס’? שכבשתי את – פאשודה מידי הכושים? אינני אומר שלא הייתי בסודן, או שכל מעשי – ריח תבלין עולה מתוכם, כריח דגים בקנמון. אלא שאי־דיוק מעין זה יהא אופייני למדי: מרשאן הוא שכבד שכבש את פאשודה מאה שנה לפני. ג’ויס הוא שכתב את,יוליסס'… ואולם לך, הוכח להם!”
לא, על פאשודה לא כתבו. אך באחד מגליונותיו האחרונים של עלון־הנערים אני מוצא כי הנחתי לרב־הג’נדרמים שלנו למשכני בחטמי. בפגישה שהיתה לנו עמו כרכני, כביכול, סביב אצבעו הקטנה ובלא שום טרחה מיוחדת הרמיזני כי מוטב לי שאקבל את דעתו.
“אי לך, כלבון!” הטחתי כלפי עצמי למקרא־הדברים. “עד היכן הגעת! סבור היית – גבר? אינך אלא עכבר – אם לא סחבה סחוטה, סמרטוט שנתבלה, ספוג פשוט של סטירות־לחי! כל שנשאר עמך אחרון בחדר, מביאך לידי חולשת־דעת!”
אף־על־פי־כן צחקתי, כדרך שאני צוחק לכל דבר־חכמה בעלונם של ילדי־גן־העדן! יכולני להבטיח לו לישתן שלנו, כי רבים מאלה שנתכנסו שם לשיחה – יש להם יותר זקן על כף־ידם, מלכל נערי רפובליקת־הילדים על סנטרם! אמרתי זאת פעם? אם אמרתי – אמרתי!
לאמיתו־של־דבר לא היה ניחא לי שם כל־כך! מאד־מאד הייתי רוצה כי יכשילו מישהו. אם לא בשם ההגינות – בשם השנינות היפה! אם לא לשם־שמים – לשם שעשוע! עונג הוא לי לראות רבי־אלופים, רבי־פקידים ורבי־ג’נדרמים צפים בראשי־פרקיהם כשיבוטים בחמאה, צפים ומסתבכים, עד שנפטרים, לבסוף, לדרכם בבושת־פנים! אלו הן הקורידות, תחרויות־השוורים שלי! יושבים להם סופרים, עתונאים ומה שקורין אנשי־רוח ומקיפין לו לפר. קצתם עושים מלאכת־בנדליירים, קצתם מלאכת¬פיקאדורים, קצתם – מלאכת־מאטדורים. לבסוף קם הטוררו, גדול הליצנים, העז והנועז שבחבורה ומכה את בעל־דבבו בשאלת־סיף נצחת אחת שהוא מוציא מתחת ל“מונטרא” שלו, מכת מוות!
ראיתי בימי חיי־הבלי תחרויות־שוורים רבות כיוצא באלו ונהניתי מהן הנאה מרובה. אך מה אעשה לו לקטינא, אם אנשי־הג’נדרמריה לא הרכינו ראשם אף בפני גדולי הציניקנים, אלא ניגחום בתשובותיהם נגיחות כאלה, שהושלך הס באולם?
רוצים אתם “קורידא”? אדרבא! אין כמוני נכון לצעוק “אולֵיי,” למראה כשלונם של פקידים בכירים! אך לאמר על קיר – שאינו קיר, איני יכול. לבוא אל אנשי־המשטרה כדי לשימם ללעג, להווכח כי לא תמיד צדקתי בדברי, לקפל את זנבי בין ירכי ולצאת בארשת פני קוף מנצח – איני יכול!
ואולם נניח לו, למפקחה־של־משטרה ונעסוק בישתננו. מיהו שסח לי פעם אותו מעשה בכנור? שטיינמן? לצורך אחר, כמדומני… אך דברים שאומר שטיינמן – יפים לכל צורך!
ילד שהגיע לשנתו השביעית – קונים לו כינור קטן, יפה למידות־ידיו, ושוכרים לו מורה לנגינה. פותח בפרפראות־מוסיקליות של בארטוק, או בעיבודים של באך ונכנס, בדרך זו, לפרוזדוריו של עולם־הצלילים. כל־זמן שהוא עסוק במשהו קל, אתה מקשיב לו מן החדר הסמוך בהנאה רבה. כיוון שהוא מנסה לסלסל בנעימה, אתה חש כי אין בידיו אלא מה שקורין “חצי־כנור”.
ידידינו הקטנים, אנשי רפובליקת־הילדים, היו משעשעים למדי, שעה שעסקו בתרגילי־סולפג': דו"חו של קינסיי, מלכות היין והפודינג, תחרויות־אופנוע וכל כיוצא בכך, דברים לפי מידת־זרועם. כשהיו חולפים אז, בג’יפ פתוח, על פני בתי־הקפה, היית מאמין להם כי משהו מציק להם… זקן, עתון, עלומים! בימים שלאחר־מכן נעשו מגוחכים במקצת… חרף כל מטליות־סנטרם, חרף כל אותו “כובד־ראש”, חרף כל “זעקות־הזעם” המחלחלות, כביכול, בגרונם – אינך יכול שלא לחייך, למשמע כל מלה שהם מוציאים מפיהם! לא הדברים עצמם, לעזאזל, אלא דרך אמירתם היא שהורגת אותך… הו־הא! כך ראינו אתמול פצפון בן חמש, שכרכו לו מפית לצוארו והושיטו לו כפית. העמיד פני דוד גדול ואמר לנו במין “באס” של בקי ורגיל:
“בתיאבון, רבותי!”
אני מעיין בשבועון זה, שכולו־מחמדים, ומתגלגל מתחת לשלחן! נכון, שהוא עשוי כמין “ניוזוויק”, או “טיים”, במהדורה עברית… אך לעזאזל! נכון הוא גם שנורית, בת־שכננו, שלא מלאו לה עדיין חמש, דומה ב“ביקיני” שלה למרלין־מונרו…
קראתם? מה לא עשה ידידינו ישתן, כדי שנתייחס אליו בכובד־ראש? באיזו חומרה הוא מבצע תמיד – על כנור ילדים, בידי ילדים! – דווקא את הקונצ’רטו־של־פגניני! באיזה פאתוס מוסרי הוא מניף ידו על כל מעשה־שחיתות שהוא מוצא לפי דרכו. איך הוא מטיף “כענין” ודורש “כהלכה”! אך חי כסתי המצוייצת! דווקא בשעה שהוא רוקע ברגליו כמגרש מוכסים ומוכרי־יונים מן ההיכל, דווקא בשעה שהוא פונה במכתב ל“ביקבאשי”, אתה משפיל עיניך במין חשש: שמא הרטיב, חלילה, את נעליו, מתוך רגשת־נעורים?
נו, כתבנו אף על כך! אלא שנהגנו בו, כמדומני, בחומרה יתרה. חששנו לקוראים שלא העלו עדיין ניצה, תלמידי שישיות, גימנזיסטים… מי־קש שלוקים אלה של מוצצי־אגודל, כובד ראשם של ילדי גן־העדן – עשויים להמאיס עליהם, כך סברנו, את המאבק האמיתי לטוהר־המידות כל־כך, שעלולים עוד לשפוך את מי־ההדחה יחד עם הילד ולעמוד בלבב עירום מול אלוהיהם: כבר “לחמו” לאמת וראו מה טיבה!
אך דומני כי חרדנו לשוא. אף אלוהים לא ידע מראש – על שום מה ברא את הפרעוש! אך כיוון שכל כלב נושא על פרוותו את פרעושיו שלו – מה לנו מעקמים חטמנו?
25.10.57
האסמכתא
מאתבנימין גלאי
היה עצוב, עצוב מאד.
הללו חזו במסכות, בחוגגים, בשמחת עוללים ויונקים והללו – בנסוע הארון! מין ריקנות היתה נסוכה, כך אומרים לי, על מצעד הילדים וכמין כלמה על לווית־הנפטר.
הסיבותי לי בקפה וראיתי את הקונדסים חופזים על פני כבני־מרון: גנראלים שולפי־סיף, שודדי־ים, אינדיאנים, אנדלוסיות חמות־מזג, פלגשי־חצר במחוכים, חתולים וכלבים, נזירות וטבחים… לפתע – נגש אלי הוא… שחור כניר־פחם, ארך־גוף, במצנפת נוצה ירקרקת… ברנש מגודל, קצר־זקן, כבד־ראש!
“מותר?” שאלנו בנעימת־לשון. “אדרבא”, השבותי אני. “אין מסרבין למפיסטו!”
כיוון שהאירותי לו פנים, נטל היתר לעצמו ונשתופף לו על כסא שממולי. “כך, כך…” פתח ואמר. “אף זו קרוייה שמחה, כביכול!” הודיתי בפניו כי החמצנו כאן, אולי, שעת־כושר ליתן מוצא סטירי לרגשותנו ולאמר לו פעם לעולם, באורח פלסטי, מהי דעתנו עליו… שוחחנו בניחותא, עד שחש צמא ונגש לדוכן.
אף על פי ששכני לשולחן היה נעול־מגפיים, נראו עתה על אפר־המרצפת עקבות ברורים של כרעי־תרנגול. הבינותי שלא מסכת שטנים היא, אלא בכור־שטן בכבודו ובעצמו. מייד נזכרתי במה שקראתי: “קסטנר”, טען הקטגור, “מכר נפשו לשטן…”
כיון שחזר, הרכיב רגל־על־רגל ואמר:
“יום נאה! יום של ריהביליטציה! היכן הכירו בי הכרה רשמית בפעם האחרונה? במדריד, כמדומני… או בליסבון! לפני מאתיים… שלוש מאות שנה! לא אומר שנתעלמו, חלילה, מקיומי, אך מבתי־הדין האירופיים – גורשתי! גם רשע יש בעולם, אמרו לי, גם פשע – ואלו שטן אין! חזור נא למקומך, מרי, חיש־קל! בימי־הבינים לא היתה לך דריסת־רגל בבית שחקקו עליו אות־צלב. בימינו לא יניחוך להכנס – לבית־דין!” חזרתי איפוא למדורי, בשאול תחתיות. אך הגע נא בעצמך: שבתי ונקראתי. בשמי הגא והאיום. המפורש!"
קמתי בחרי־אף והנחתיו לנפשו. מי אני, שאפסוק כאן הלכה: צדק נעשה לנו, אם לאו? אך יודע אני כי שמו של השטן נכנם לפרוטוקול!
משכנוהו בקרניו ועמו – יצרים אפלים. מין הכרת־שליחות מיסטית של אנשים, הסבורים כי רק בפני האלוהים ראוי להם לתת דין־וחשבון…
אוי לנו מן האסמכתא שניתנה להם בבית־דין!
הלקח האחד
מאתבנימין גלאי
אין אני יודע מה נמצא עתה, בעצם, “סוב־יודיצה” בפרשת קסטנר: התיק, המכונה חת־שתים־ארבע? שמם של בעלי־הדין? הסוגיה כולה? אם כל המוסיף אינו אלא גורע – מוטב לנו שלא נגע בכך… אך אם גם בכך לא נגע, נגע נא במשהו סמוך לכך. התיק שייך, אולי, לגנזכיו של בית־הדין ואלו הבעייה – לכרכי־ההמשך של גרץ. וגרץ – איננו “סוב־יודיצה”.
אני יודע כי אין השעה כשרה לפרפראות ליטראטיות, על כוס קפה… פחות מכל למי שלא היה עמם שם, בשעת־מעשה. אך כיוון שדווקא פכחון – ולא עוז רוח! – הוא שחסר להם אז, כלום חוטאים אנו לרגשי־אנוש, אם מבקשים אנו לשקול עתה, מתוך “שלווה”, דברים שהם לא היו מסוגלים לשקול אלא מתוך פרפורי־עוית? הם לא יכלו, אולי, לדעת, כי אילו הלכו בדרכים אחרות, לא היו חמש מאות קלגסי ס. ס. מסוגלים לחסל שמונה מאות אלף נפש בשבעה שבועות. אנחנו יודעים! הם לא יכלו, אולי, לדעת שאילו נדרשו לכך חמשת אלפים ג’אנדרמים – ולא חמש מאות – היו הגרמנים דוחים את הענין, עד שירווח להם. אנחנו יודעים! יתר־על־כן: לאחר מעשה אנו יודעים כי לא רווח להם… אך כיוון שדווקא אנו מיטיבים כל־כך לדעת איך נתגלגלו הדברים כמות שנתגלגלו ועד היכן נתגלגלו – מותר לנו, אולי, על אף כל היסוסי־לבנו, להרהר בכך מתוך צלילות־מוחין. אין אנו צריכים לקבוע עתה איך היו אחרים חייבים לנהוג לפני עשר־שנים, לא… אך צריכים אנו לקבוע איך ננהג אנחנו – בעוד עשר שנים! בכך, יותר מאשר בכל דבר אחר, מוצאים אנו צידוק מוסרי לתיקים שנפתחו. אם תתרגש, עלינו, חלילה, פורענות מעין זו שנית – ואיש איננו יכול לאמר כי לא תתרגש! – נוכל לפחות לדעת, על יסוד לקחו של הבירור הפומבי, עד היכן יהיה מותר לנו ללכת ולאן אסור יהיה לנו להגיע. מסורת היא מעין צו, שדור מוסרו לדור. צו לחיות – וצו, יסלח לי אלוהי, למות….
בהודעה שנתפרסמה בימים אלה מטעם מטה הצבא השוודי לאנשי־המילואין שלו נאמר: “כל ידיעה שתופץ בימות־מלחמה על הפסקת המאבק – היא בדותא, ויש להתייחס אליה כאל בדותא”. ניכר בהם, בשוודים אלה, כי למדו משהו מפולמוס־קויזלינג. בדומה לכך, יהפכו לנו אולי, משפטים אלה למין פקודת־מטה: כל הנחה, הקובעת כי עם “אירופי” אינו מסוגל לשחוט יהודים בדם־קר ובאורח טוטאלי־מדעי – היא בדייה, ויש להתייחס אליה כאל בדייה. דווקא עם “אירופי” מתקדם, שהרבה לתרום לתרבות אנוש משירתו, מן הפילוסופיה שלו ומכשרונו־המדעי, מוכשר לכך יותר מכל. בימי פטלורה יכולנו לפדות עצמנו בדרכי־שילומים; בימי האינקוויזיציה הקאתולית – על ידי המרת דת; כל שהאויב נעשה מודרני יותר – מועטים יותר סיכויינו לצאת מתחת ידיו בשלום. אם אמנם יחזור איפוא ויארע עתה משהו בגרמניה, או שיארע פתאום באמריקה, או ברוסיה – כי אז נדע במה דברים אמורים. זה יהא לקחם של משפטינו – או שיהא נא אחר. אך לקח כלשהו חייבים אנו ללמוד, סוף־כל־סוף, אחת ולתמיד, שאם לא כן – אבדנו באמת הכל ולא הוצאנו מן השואה אף את הדל שבמיני־הרכוש: לקח יום־מחר!
בתי־אב
מאתבנימין גלאי
“כוסית אחת עמך, מחמל־נפשי!” קורא אלי איצ’ה ומושכני לאותה ממזגה שלהם בעין־הוד. אני פוקח עין – תור, שאין לו סוף.
“הללו,” אני לוחש לו, “הקדימונו וראויים כי ישמשום תחילה…”
“תחילה – אנחנו!” נושף עלי איצ’ה נשיפת־אלכוהול.
“לא, ידידי! מה שצודק – צודק!”
נותן בי איצ’ה עינים, שמחציתן כאן ומחציתן באספמיא, ומכריז מתוך זעם, המקומם בו את כל הוייתו המוסרית:
“הצדק”, הוא רוקע ברגליו, “לא ישתולל לי כאן. כאן תשלוט פרוטקצייה – ויהי סדר!”
דברים אלה צפו ועלו בזכרוני שעה שהרהרתי, זה־לא־כבר, בבתי־אב בישראל.
אבי, יסלח נא לי על דברי, היה קם לפני שלושים שנה בארבע, מכתת רגליו מקרן פינסקר־בוגרשוב1 ועושה דרכו למקום שקורין “פרדס־גולדברג”… אני אף בדופין לא הייתי יוצא לשם. עירום כביום הוולדו היה עומד יום־יום בבור וחותר באת שבידו. אדמת־החמר היתה זעה ובכל זיע שלה – מפיקה להט־כבשן. צל לא היה אז בעולם. כל שכן – סודה…
כך וכיוצא־בכך עשה שנה, עשר שנים, עשרים שנה.
אני לא סחטתי לימון בידי. אם עפעפתי לפרקים בעפעף – דרשתי גם שכר עפעוף שעפעפתי, גם שכר עפעף שנתעפעף!
עכשיו נצרך, לפרקים, אבא למעט פרוטקצייה ואני מסדרה למענו…
אל תאמרו לי איפוא: שם־טוב של בית־זָקֵף, בית־פָזֵר, בית־מתג הוא ששמור לצעיריהם כקרן, הקיימת ועומדת לעד.
כהונות שבידיהם שמורות להם לעד.
כל השקרים ששמענו על פרשת שר־היער אינם אמת ואילו האמת ששמענו עליה – כולה שקר. שמא אין דבר מינוי בנו הצעיר צודק? המ… צודק מאד! שמא אין הדין עמו? לא, אפילו כך – אין הדין עמו. צודק, ואילו הדין – אינו עמו!
נניח כי איננו משמש בכהונה רמה. נניח שאינו מכהן, בצל כנפי־אבא, אלא במשרה צנועה למדי… ארכיונאי, נאמר, או פקיד־רישום, שאם אמנם אינו נופל משאר כל עמיתיו ודאי שאינו עולה עליהם בשאר־רוחו.
עכשיו נוסיף נא ונניח כי הגיעו לה לקרן־הקיימת ימי־שפל מרים של קיצוצים וסילוקים. האמנם היינו דורשים ממנו כי יקום וישלח את בנו – ראשון לכל האחרים? מתוך מאה פקידי־רשום, שאינם דרושים לגופם – דווקא עליו חייב הוא להניף קרדום־פיטורין? אפילו היה הדין עמנו בדרישותנו זו – לה היה נראה שהוא עמנו. ריח אפלייה עולה ממנו. ריח צרות־עינה של מפלצת מליוני־הראש, הקרוייה דעת־קהל. צדק – אסור לו כי ישתולל!
עכשיו, שהוא משמש בכהונה רמה, שהכל יודעים, כנראה, כי לא זכות בית־אבא היא שעמדה לו, אלא זכותו שלו – משום מה לא נניח לו כי יכניס, סוף־סוף, לחופה ולקידושין כהונה שבלאו־הכי חי עמה כל ימיו חיי־אהבה?
משום אותה מראית־עין שאמרנו… צודק, או לא צודק, יכול הדבר להראות כאילו אינו צודק.
חכמי המשפט האנגלי גורסים כי צדק, לא זו בלבד שמן־הראוי כי ייעשה, אלא שדין הוא כי ייראה שנעשה!
אומה קטנה, מדינה קטנה, דימוקרטיה קטנה. אין לה אלא מה שעיניה רואות. הן רואות אב. רואות בן. די להן בכך… חסד היו עושים עמנו איפוא הללו, אלמלא דרשו מאתנו את ליטרת־הבשר אשר לצדק. דיים בכוכב נגה, שאינו שוקע מעל ראשם.
-
“בורגשוב” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
המשחק הגדול
מאתבנימין גלאי
לוח המחירים
מאתבנימין גלאי
ימי הצנימים והכוסמת הגיעו, סוף־כל־סוף, לקצם. בחירות ממשמשות ובאו ועמן – יום־טוב־החמאה. עשרות עסקנים, שאיש לא השגיח עד עתה בקול־ציוצם, החלו רוחשים לפתע על פי חורם של עכברים. מסע הבחירות החל!
כל ימות השנה נדחפו בידי דחפנים, געגעו באפר, נתעפרו בעפר. עכשיו, שימי־פולמוס עומדים אחר כתלנו, הם נקראים כביכול לדגל – ונענים, כרגיל… סוף־סוף מעבירים אותם לפני התיבה! סוף־סוף מעמידים להם קתדראות, לדרוש בעניני־דיומא!
לעילא מכל ספק – עונת הדייג החלה! קורמורנים הם, כידוע ,עופות־מים, צללנים מופלגים, מחרטמי דגים, שקל לבייתם ולאלפם. עונבים להם כל מיני עניבות לצווארם ומפריחים אותם מתוך הסירה. כיוון שהם רואים דג – עטים עליו כחטף ומעלים אותו במקורם. יכולים היו לסעוד, לכאורה, סעודה נאה, אלמלא קפץ עליהם תמיד רוגזה של עניבת־דייגים זו, המכווצת את בית־גרונם. הם חוזרים איפוא לדוגית ומטילים את שללם על קרקעיתה. בשכרו תוקעים להם מאלפיהם דגיגים אחרים לתוך לועם: קטנים יותר, מפולגים, קיא־מכמרות שלא יכשר לאכילת אדם.
אני מציץ בעתון – קורמורנים למכביר! עשרות מושכי־לשון ומושכי־עט. הנה הם עטים על צבור הבוחרים ומביאים לשולחיהם קולות. בשכרם ־ זורח אלינו שמם מעל לוח ארועי־השבוע ולא עוד אלא שהם זוכים לטפיחת “יישר כח” מידי השייטים!
לעולם, כך גזרתי על עצמי, לא אשמש למישהו קרדום־חנם למחוץ בו. לעולם לא אמכור נפשי, עטי, עתותי, במחיר־כלב! לעולם לא אצוד לאחרים דגים טריים, כדי שיטעימוני טעם פגרי־רקק. איני זקוק, תודה לאל, לא לכבוד, לא לכהונה, לא לפרסומת.
זקוק אני לכסף. על כך – יכולים אנו לדון ביושר־לב.
יודע אני, דרך משל, לטחון פולי־קפה ספרותיים. ובכן? קפה, כנגד כסף חי! לא יצירות שלמות, חלילה, לכך איני מוכן. אך קטעי רשומות, צחצוחי־לשון, קריאות־ביניים, אמרות־כנף, נגיחות קרן – לכאן, או לכאן – נפנופי אצבע וכל כיוצא בכך – עלי ועל צוארי! בלבד שאוכל להבליע את הדברים בנעמה ולהטילם לתוך ספלי לקוחותי בלי שיחושו בהם טעם לואי של עיסקא לעת מצוא.
להלן לוח־מחירים הגיוני למדי:
כוויות ונשיכות: עקיצת פרעוש – חמשים־איך־קוראים־להן. פגיעה אישית, שאין עוקצה ניטל אף לאחר מריחת שום – שבעים. נשיכת־חמור מגרמת עצם תשעים.
הלל. שתים, שלוש שורות־הלל על הכרזות שהכריז אווז כלשהו מאווזי הכפר־הירוק (מעין “בראוו ל’אובוי”, בראווה לה־ויולה!") – מאה איך־קוראים־להן. “היר, היר!” לשמע דברי־חכמה, שמוטב היה אלו נקשרו לפתחי פי אומרם בחוטים כפולים של גידי כלב־ים – מאה ועשרים איך־קוראים־להן.
הסברה. טהור שרצם של “מבצעים מיוחדים” (כגון: השחתת נופה של צפת, נוף עכו, נוף חורשות־הכרמל, הכחדת מעיין חרוד, נחל כזיב ושאר עיינות מימי ארצנו) – מאה חמישים איך־קוראים־להן. דברי טעם – לכאן, או לכאן – על פרשת אורן ופראג, פסטרנק וד"ר ז’יואגו, נוטינגהיל וליטל־רוק – מאה חמישים איך־קוראים־להן.
סנגורייה. על דברים שיש להם צידוק הגיוני – עשרים אק"ל. שיש להן צידוק, אלא שאיני יכול למצאו – חמישים. שאין להן צידוק כלל – שבעים שהם עלבון פשוט להגיון ולשורת־השכל־הישר – מאתים איך־קוראים־להן.
קטגוריה. דברי־זעם של רגשת נפש–עשרים אק"ל. רגשת נפש מיוחדת ־ חמישים. רגשת נפש בכל מחיר, אפילו טופחים כנגדך באצבעם על מצחם ־שבעים.
חרופים וגידופים. דרך רמז – עשרים אק“ל פשט – חמישים. חירופים מכוונים יפה – שבעים. מכוונים שלא להחטיא – מאה. מוטחים מתוך פאתוס מוסרי – מאתים. פאתוס יהודי – מאתים עשרים. מוטחים מתוך העמדת פני אדם, ששוב אינו יכול לכבוש, כביכול את יצרו – עשרים איך־קוראים־להן. מוטחים כאלו נדחקו מתוך פי בוולגריות מצערת, אך אנושית מאד, של שפכי־מעים מתוף פי הטבעת – חמשים אק”ל.
לשון נאה, נוסח מרוכז ומקוצר. עברית של מרור וחזרת. ארמיזמים ועיטורים לטיניים. ציטטין מתוך אוגוסטינוס, קיקרו, וולטר. זרעוני שומשומין, כמון ופרג של קיסרים, מלכים, שיכים, חאנים, כליפים, אמירים, אפיפיורים ואנשי־רוח. משלי־שועלים. פרטים פיקנטיים מתוך עולם החי והצומח.
לפנות – כרמליתיקוס. קוראים להן – לירות!.
החתימה
מאתבנימין גלאי
כל מי שיש לו ענין בחיי־עולם, שם בודאי לב לכך שחתמתי, בימי פולמוס נאים אלה, על כרוז פוליטי מטעם אנשי־הרוח. מסופקני, אם יכול היה שלא לשים לב! איני יודע, לפי־שעה, מדוע, אך אותיות שמי היו מצופות מעין־זרחן. על כל פנים לא יכולתי להעיף עליו עין – על הכרוז, כלומר – מבלי שתגיו – תגי שמי, כלומר! – לא יפרכסו אלי מרחוק, כמין פח נוצץ בחשכה!
רבים מאלה שעיינו בו – בכרוז, לכל הרוחות, לא בשמי! ־ נגשו אלי וברכוני. חן־חן, מעומקא־דלבא! אך בינינו לבין עצמו: מי שסבור כי מצפוני איננו מניח לי למשוך ידי מעסקי־קלפות, אינו אלא שוטה! לי היו טעמים משלי לכבד את ידידי, אנשי הרוח, בחתימת־ידי…לא שעשיתי ש ק ר בנפשי, חלילה…יש דברים שאיני עושה אותם רמייה!
אף־על־פי־כן טועים אלה שייחסו לי כוונות יפות מדי. האמת העירומה היא זו שרציתי לישב לי בשלווה ולבלוע זבובים, ככל אשר נאה לאיש־מעלה. אך יקירי: שוטה אינני! שעה שזימנתי עצמי לחמוק לי לדרכי, נזכרתי בחיוכם הנחמד של הטובים בידידי. באזני רוחי שמעתי את קולם המתון, הסימפטי, מלא־ההבנה, שהבעת תמיהה נרגזת מחלחלת בו:
“ואתה? היכן אתה?”
ראיתי פתאום את ידידי האחרים מהלכים להם במה שקורין תילוי־ראש. הם חתמו…משמע ששמם יקר משמי! בהם בקשו אנשי־מעשה להתהדר…משמע שיפים הם ממני! לא, אינני הגדול בבני־דורי ולא החכם שבכל החבורא, אך גדול וחכם אני משוטים רבים. יודע אני שאם אינך מרכיב עצמך על סוס גבוה ־סופך שאתה זוחל כל ימיך עם נשכחי־עולם. הרוסטטראטוס, שביקש להוציא לעצמו מוניטין, הצית כידוע את מקדש דיאנה באפסוס. אצלנו – לא בכל יום אתה יכול להצית הצתות! חייב אתה למצוא דרכים קצרות יותר לתהלה!
כן, יקירי, ההמון! ההמון – דרכו לשכוח! במאה הארבע־עשרה היו כל בני־פירנצה עולים לרגל לביתו של חכם־משפטים אחד – אקורסיוס – ומנשקים את העפר שעליו דרכו פעם כפות־רגליו. משבאו פקידיה של רשות להרסו – לא טרחו אפילו למחות בידם. אין לך דבר חולף כתהילה. אם אינך מופיע לפחות שלוש פעמים בשנה, בפומבי – פשוט רגליך והוצא את רוחך: חשוב אתה כמת!
חתמתי איפוא בשתי ידי. אם לא הצלתי את ידידי, הצלתי לפחו את שמי. לא בי האשם, כי נתמעטו קולות בקלפי.
חלופין
מאתבנימין גלאי
שניהם ישבו על ידי ועשנו בשתיקה, שלא כדרכם. לבסוף פתח הגבוה שבהם ואמר, במין תעוב פנימי:
“הבט נא, רשימה שהייתי חיב לבחור בה! חמישה־ששה אנשי מוסר…יתרם קרייריסטים, מתחסדים, שוטים, מרבי־מלל, רודפי־כהונו ובוצעי־בצע…”
"במלים אחרות: אפסים!, אמר חברו. “מזלך הוא שמצאת חמישה! ששה? הרי שנולדת בכתונת־פסים! ברשימתי שלי לא מצאתי אפילו שנים!”
השפילו ראשם ועשנו בשתיקה. לבסוף פתח הגבוה שבהם ואמר במין גחוך: “אלו יכולתי להרשות לעצמי פעם מותרות קלים משלי, הייתי בוחר ברשימה אחרת! לא להכעיס חלילה, אלא…מדוע לא, בעצם? להכעיס!” “הייתי שש”, אמר חברו, “ללמד את האדונים הללו לקח! החיים היטיבו עמם יתר על המידה…מפח־נפש קל היה מפריח, אולי, נוצה אחת או שתים מכתר־הטווסים של בטחונם העצמי!”
כיוון שכך, שאלתי אף אני, בקולי הרגיל, שיש בו הרבה מן החכמה ורק מעט מן המרות:
“מדוע לא בחרת איפוא ברשימה אחרת? של ידידנו זה, דרך־משל?” פלט הגבוה שבהם את העשן מתוך ראותיו ואמר:
“עשרים שנה במפלגה, ידידי! איני יכול להוריד קול שלם לטמיון!”
“לא, החרה־החזיק אחריו ידידו המלומד. " לגרום נזק למפלגה? לא! עד לידי כ ך לא הגעתי אף אני!”
עשנו בשתיקה. לפתע צף ועלה במוחי אחד מהגיגי־הזהב, שבגללם אני נקרא מפעם לפעם לסעוד על שולחנו של הנשיא:
" עמדו ותקעו איפוא כף זה לזה: כל אחד בוחר ברשימת חברו! ידידיו אינם מקפחים בכך קול ואלו הוא – נשאר נאמן לעצמו!"
הצעה זו, הרשוני לאמר, ראוייה לאנדרטא!
מניאטורות היסטוריות
מאתבנימין גלאי
מי השיא למי עצת־חכמה זו:
“הכבר על שומעים דברי־הבטחה, אפילו אין בידך לקיימם. יפה הבטחה־ללא־שחר מכל דחייה־בקש של יושר־לבב… תן דעתך לטבע את יריבך במ”ט שערוריות. בתוך כך – השכם ותלה להם בצוארם קופות־שרצים של מעשי־פשע, שחיתות, פריצות־מידות…"
יש מי שיודע? ארמוז לכם רמז: שנת הששים וארבע…הא, לא, לא אלף שמונה – מאות ששים וארבע! היכן? מיהו שאמר “רומא”? שתי נקודות למי שאמר רומא!
קוינטוס קיקרו הוא שניסח עיקרים אלה, במכתביו אל אחיו, מרקוס קיקרו, שנה שהציג מועמדותו לכהונת־קונסול. תשובה שהשיבו כאן “ירושלים” לא היתה מדוייקת…אך נתן לה, בכל־זאת נקודה אחת!
“מוקיון!” הטיל ראש־הממשלה חרצן בעורף ראש־האופוזיציה. הפך ראש־האופוזיצה פניו ונתמלא תמיהה:
“מה לשון היא זו?”
או אז – השיב על־פי דרכו…
לא אני הוא שאכניס את ראשי בין שני הרים אשר כאלה, אך בשם־השטן! שרוי לי לספר, לפחות, ספור־מעשה? הרי לכם דרך־משל, משהו כיוצא בכך:
יום אחד היה לוציוס־אניאס־סנקא מפסע בחדרו ומליט מצחו בכפו.
“כתבת?” שאל את לבלרו.
“כן, אדוני!”
“היכן עמדנו?”
" ‘גו שאתה מעלה לו ארוכה’…"
"המממ… הבה נמשיך…‘גו שאתה מעלה לו ארוכה מועד לחזור ולפול למשכב. בעוד שהנשמה, כיוון שנרפאת מחולשותיה־ שוב אינה נפגעת לעולם…’ כתבת? הטל כאן נקודה. הלאה… ‘הווה שקוד על נפשך כי לא תדע ריתחה, פסיק, על יצרך שיהיה כבוש, פסיק, על דעתך כי תהא שפוייה…’ לא, עמוד נא! “מיושבת”, תחת “שפוייה” ־כתבת? כך יפה. “רוח האדם…' מי שם?”
“בוקו…” מלמל זקן סוכני ביתו של פילוסוף־החצר. “צר לי מאד, אלא שיש לי כאן אגרת בידי…”
“אלי?”
"הן, פטרון! מאת…
“ולו גם מאת יופיטר עצמו!” נתרתח הפילוסוף. “לא אסרתי עליך להטרידני בדברים־של־מה־בכך, שעה שאני כותב, קורא, או מכתיב?”
“סבור הייתי…”
“סבור הייתה, סבור! אינך רואה שאני שקוע כאן, ראשי ורובי, בדברים שהם כבשון עולמה של כל־פילוסופיה?”
“אמנם כן… סלח נא…”
“אלף סליחות אסלח לך, שוטה, בקצות אלף מקלות־עץ שבידי! פיוטי־לצים אני מפייט לך? על יין אני כותב? על נשים? על שלוות הנפש, בת הנצח, אני כותב, פרצוף־חדף! הס, אמרתי, לא הגה! למד אלמדך, סוף־סוף, לדעת איך מוציאים את סנקא מכליו, שעה שדורש בשבח כבוש־היצר, שהוא ראשית כל־חכמה!”
אומרים עליו על אותו פילוסוף כי לא זז משם עד שהרגו נפש,,,
“לשון נקייה רוצים אנו לשמוע!” מתרתח עתה בגין. מיד מוסיף, בלשון נקייה שבעתיים: “פה מופקר…”
הוא שמשלו לנו מושלים: לשון, נופל על לשון!
“מדוע לא תשאר ההגמוניה בידינו?” שאלה בימים אלה שרת־החוץ את מי ששאלה. “באורוגוואי שלטה מפלגה אחת ששים שנה!”
אם ששים איני יודע, אך יודע אני ספור־מעשה שיש בו עניין…
יום אחד חזרה אורורה, אלת־השחר, לישיבה־של־מעלה.
“פניך רעים!” לחש לה אבי־כל־האלים על אזנה. “מוטב שתקדימי לעלות על יצועך!”
“אבא…”
“עייפת, אני רואה…אך גפה־של־רומי! מי לא היה מתיש כוחו, אלו נדרש לקום יום־יום בחמש ולפתוח לו להליוס את שערי־השמים! טעמי, לפחות, משהו…”
“אבא… הגיעה שעתי להנשא לאיש…”
“רצונך לומר ־ אל!”
“לאו… לאו־דוקא… בשר־ודם, אבא!”
"מי "?
“בשר־ודם! יפה כל־כך..”
"לא יהיה יפה, האמיני לי, אם אהפכנו לעכבר! שמו?
“טיטונוס…”
“יווני, לפחות?”
“כושי…”
היה לא תהיה, חי זקני!"
“אדם נפלא, אבא! חסון ויפה־תואר… הניחנו לחיות עמי חיי־נצח…”
“הוא – חיי־נצח” אלת־השחר, בת־האלמוות, ומין…מין רימת־אדם! לא! לא, אומרים לך! לא…נו, אול… אול־רייט, אוף! דיינו…"
“הרי שהסכמת?”
“הן, על כרחי…”
“עד עתה, חיי־חלוף ואלו מכאן ולהבא ־ חיי נצח?”
" שכל יש לה… נו, רב לך! יהי רצון שתרווי ממנו נחת…רדי ודורי עמו במחיצתו!"
כך הומר אומרוס…אומר, כלומר, אומרוס… הומר הומר… הומירוס הוא שאומר כך, לעזאזל! אך שוו נא בנפשכם כי חלפו־עברו ששים שנה, מרת טיטונוס הנמנית עדיין עם פמלית־האלים, חוזרת לביתה אשר למטה.
אוּהוּ!" היא קוראת לו לאישה מרחוק.
“קררר…” רוטן טיטונוס בן המאה ומתכרבל בגלימתו.
“אינך שמח לראותני כלל…”
“שמח אני, שמח…אלא שפודגרא זו!”
“מסכן שלי! ומה, נכרכר מעט?”
“מוטב שתחממי לי את כפות־רגלי…בררר! קור־כלבים!”
“אינך רוצה לצאת עמי במחול? ניחא…לסעוד, משערת אני לעצמי, אתה רוצה עדיין?”
“רוצה אני, ילדתי, אלא שאיני יכול…בשר־יחמורים שאת צדה קשה לי עתה כגידים!”
“הרי לך עוף־לבן…”
"הא! תבוא ברכה על ראשך! שיני…שיני היכן הן?
צונחת לה אלת־השחר, בת־האלמוות, על מפתן קן־אהבתם וממררת בבכי:
“אי־לך, זיאוס! למטומטם זקן זה בקשתי חיי־נצח!”
“חיי־נצח בקשת למעני פתייה!” גוער בה הכושי הזקן. ואלו נעורי נצח שכחת לבקש!
אומרים, כי חסה עליו והפכתו, בדבר זיאוס אביה, לעופר־איילים.
האקטיוויסטים בכנסת
מאתבנימין גלאי
לא תמיד הייתי שטוף כל־כך בגרגור קפה־הפוך. יודע אני כי בדומה לחרובים, אינו פה אלא לדלת־העם… אך ימים היו, רבותי, בפונדק וינצ’נצ’ו אשר ברומא, שלא השיבותי נפשי אלא ב“קאפוצ’ינו”, או ב“אספרסו”!
וינצ’נצ’ו היה מגיש לנו טס של מיני מאפה: רקיקים, כעכי־דבש, עוגות־גבינה. יותר מכל תופיני פירות! לכאורה היה עורמם חיש־חיש, כלאחר־יד, על מין טס עשוי כרום… עורמם ומניחם לפנינו על השולחן, כבהיסח־הדעת: מי שיטרח לטעום – יטרח אף לשלם… למעשה, מנה כל כעך ומימיו לא שכח במה הוא ממולא!
וינצ’נצ’ו ערום היה אך אנו ערומים ממנו. כסף אמנם לא היה לנו בכיסנו, אך שכל היה לנו דווקא במידה מספקת. מה עשינו? שקענו עצמנו בשיחת תלמידי־חכמים ובכל פעם שהגענו למדרש־פליאה, כביכול, וזקפנו עין אחת כלפי שמייא, היינו מגביהים שתי אצבעות ומורטים לנו, דרך רישול שבפיזור־נפש, קרן־גלוסקא… לאחר מעשה העמדנו, כמובן, פנים־של־תמיהה: פראות זו מניין לנו? כאילו בנימוס היו הדברים אמורים!
לימים החכים ידידינו וינצ’נצ’ו והצהיר כי אין מגישים עוד מיני־מאפה לשולחן. כל הרוצה לטעום טעם תופין, יטרח נא ויגש אליו לדלפק, ישלם תחילה כדין, ורק אחר־כך יטול את שלו. אם מכר על־ידי כך תופינים רבים יותר – איני יודע, אך אלה שאמנם מכר היו מזוגגים מעתה זגוגי־דובדבן, לא מצופים צפויי חֶמְאַת־צפורניים!
כל פעם שאני מעיין עתה בעתון־בוקר מסויים, או שומע את חסידיו מטיפים – תמיד ברוב פאטוס – למין טוהר־מידות, אני נזכר בגלוּסקאות וינצ’נצ’ו הטוב. ישנן בריות בעולמו של הקדוש־ברוך הוא, שאינן אמונות אלא על ריבת־תותים… הנח לפניהן סוגיא פוליטית כלשהי ותן דעתך על קצות צפורניהם: מגרדים מעליה צפת־שזיף אחת, שני דבדבנים… את האורז המר, את קמח־המאפה הפשוט של עובדות־החיים הם מניחים תמיד לאחרים! לפני הבחירות פירסמו גלוי־דעת, שבו פירטו לפנינו כמה וכמה פרשיות, מאותן שדחו או תמכו בהן, בהיותם באופוזיציה. קראת ־ ולבבך פחד ורחב… האמת, כל האמת ורק האמת! אף לא מקרה אחד של צדק־לחצאין, או הלכה, שאין מורין כן…“אשרי הלקקנים!” הרהרתי לי אז בנפשי. “אשרי זוללי הריבה, אשרי מי שאינו טועם בכל כיבוד אלא קרומי־שוקולד!”
השבוע סחו לנו גזרני־האופנה כי הם שולפים עתה את סיכותיהם האחרונות מגלימת־הצירים החדשה של כמה וכמה לקקנים צעירים. עד שיטלו ידיהם, תעלינה מן הסתם “על שולחן הכנסת” רבות מבעיותנו הישנות. אם נכון הוא כי יהיו סמוכים עתה יותר לקערה – מוטב שיסתגלו לטעום מן התופינים בשלמותם – ולסלק את מחירם, כדין. ימי הריבה שלהם, חלפו־עברו! ילמדו נא לברך עתה על הקמח הפשוט, כשם שלא ברכו לפנים אלא על השקדים שבתוכו. אם לא יערב להם יותר – לא יביאם, לפחות, לידי חולי־מעיים!
הדמוקרטיה העממית
מאתבנימין גלאי
המילון הרוסי־עברי, שעל הוצאתו לאור הודיעו לנו, בימים אלה, מחוגי “ספריית הפועלים”, אינו נמצא עדיין תחת ידי. לא אוכל לאמר, איפוא, לאיש איך קוראים עתה ברוסית לדרך הסברתם של פוליטרוקים מק"יסטיים בלשונן של מעצמות ־המערב קוראים לכך, פשוט, דימגוגייה ואלו בעברית ־ שֶׁצֶףחֶצֶף!
מי שפתח השבוע את עתוני הקומוניסטים נדהם לראות – לא, לא “נדהם”, שהרי חלחלה לא היתה כאן, אך הופתע למדי לקרוא – כי נוסף לכל יתר תחלואינו הפוליטיים, לקינו אף בחוסר דימוקרטיה! אפילו מסע־הבחירות, שמן הדין היה כי נשמור על טהרתו לא פחות משהם שומרים עתה על השלום, איננו חופשי אצלנו מכפיה! האדם־מן־השורה, שבימים כתיקונם הוא מוכן לרוץ, עירום מאושא לשפרעם, כדי ליטול חלק באסיפת בוחרים של מק"י, נתון עתה למריטת־נוצות. הג’נדרמריה שלנו – לא זו בלבד שאינה עומדת לה מן הצד, ככל אשר ניטל עליה, אלא שהיא מתגרה בבוחרים ויורדת עמם לחייהם!
חייב אני להודות עתה, במו־פי בכל רגשי־היקר שאני רוחש לג.פ.או. הישראלית, כי ראוי לה לקום ולהסיר את מצנפתה בפני משטרת ברית־המועצות. על־כרחי אני נזכר במסע־סיור שערכתי בה לפני שנים לא רבות. הדבר היה לפני… לפני… המתן נא, ידידי! לפני שברייה… לא! לאחר שברייה… ואולם נניח לכך! מסע הבחירות הסובייטי הורגש אז, על כל פנים, בכל רחבי־המדינה. כיוון שכילינו את סעודתנו על שולחנם של עורכי “טאס” – סעדנו אז יחד ב“סרנקי־קוזליק” – הרשונו לקום ולערוך ביקור־חטף בכל קלפי שנרצה. אלוהים הוא היודע כי לא הרהרנו חרטה על כך: לא בכל יום אתה רואה דימוקרטיה, בעצם נשיפתה ונשימתה!
לנינגראד המתה מנהרי־נחל־אדם. בן לילה נתמלאו שדרות העשרים־וחמשה־באוקטובר תיבות סבון הפוכות, שעל כל אחת מהן ניצב מעין מטיף פוליטי. לעומת חילופי־דרשות אלה, שנשמעו יפה עד מעבר למיפרצה־של־פינלאנד, דמו עלי גמגומי־המלל של גני “הייד־ פארק” בלונדון, כמין גניחה של תא־ענויים!
שיטת ההצבעה היתה דומה במקצת לשלנו, אף כי – בינינו לבין עצמנו – חופשית הרבה יותר. כל זרם פוליטי, כל פלג, כל חבר עסקנים נטל לעצמו אחת מאותיותיו של האלפבית הקירילי. שלוש הרשימות הקטנות, שעליהן הודיע “רויטר” כי נפסלו, כביכול, הגישו ערעור נוסף והופיעו מחדש, באותיות אחרות. כרגיל במקרים אלה של יללת־תנים ישועית, נתברר אחר־כך שלא היתה כאן אלא תקלה טכנית: אחת נפסלה משום שבחרה באות “יאט”, שנמחקה מן האלפבית הסובייטי עוד בראשית ימי־המהפכה. שנייה – משום שבחרה בתג הריפוי והריכוך, שאנשי ועדת הבחירות העליונה סברו, ובצדק, כי יש לו משמעות פוליטית. שלישית – רשימה קטנה ובלתי פופולרית (“ק”) – דרשה לעצמה אות רש"י דווקא.
גם את מוסקבה אי־אפשר היה להכיר. תחנת המטרו על שם מאיאקובסקי הוצפה כרזות, שתכנן נשכח עתה מליבי. במדומדם ובמעומעם אני זוכר עדיין שתי שורות של סיסמא אופויזציונית: “לָאו! לָאו! לָאו! – רק לא ויאצ’סלאב!” על המוזיליאום של לנין מצאנו אלפי קריקאטורות מעניני־דיומא. אחת מהן זכורה לי עדיין יפה: ניקיטא כרושצ’וב מטאטא את הקרמלין במטאטא זרדים מרוט שעליו מודבק פתק: “המהלך החדש!” למטה ממנו כתובת: “כמה ניקית, ניקיטא?” על כתלי ה“בולשוי” מצאנו אמרת־כנף, שהתיזה אור־ניאון סגלגל על פני הככר: “הכל יחלוף – כמו תפרחת התפוח…”
בניז’ני ובויליקי־לוקי היתה ידם של הקומוניסטים על העליונה, אין תימה: באספותיהם יכולת לזלול ביצי־דגים, שהובאו לשם כך מירכתי הדון־השקט, דבש מארץ הקוטב ומיחמים מלאי־וודקה. באודיסה, סמולנסק וקיוב הופיעו שיירות־אמנים. פזמור אחד, שנקרא כמדומני “אל תספרי לי גברת!” הפך פשוט לשלאגר. צר לי שאיני יכול לזכור עתה אלא בית חוזר אחד בלבד:
"אל תספרי לי גברת,
שבוכארין נחנק ממרק־תרד;
כי ב. לאברנטיי –
טבע בכוס־תה,
כי ז’נובייב נפטר מחזרת…"
בתוך כל אותה המולה עמדה לה משטרת־הסובייטים מן הצד. אם אינני טועה, נכנסה רק פעמיים לעובייה־של־ קורה: בטיפליס, שבה ניסו הטאטארים השחורים, המופיעים ברשימה ספראטיסטית, לפוצץ אסיפה טאטארית־כללית… ובבית־הנתיבות על שם מיצ’ורין, שבה סטר מישהו על לחיו של מנהל משרד־הדואר המקומי. העבריין שוחרר מיד, משום שהובהר כי עובדי המנגנון אינם רשאים לעסוק בתעמולת־בחירות.
אני קורא את “קול־העם” ובושה מכסה את פני. ברוסיה, שבה מצביעים, לאחר ככלות הכל, תשעים ושבע אחוז לטובת המפלגה הנכונה, מניחים לו לאדם לשמוע ולהשמיע. אצלנו מוכרחים תמיד לרדוף מישהו… מתי תחילו לגרש כאן אנשים ישר לדמונה, או למכתש־רימון?
שער השמפניה
מאתבנימין גלאי
אי־אפשר לה לאומה בלא בסם, אי־אפשר לה בלא בורסקי. אי־אפשר לה בלא שמשים, אי־אפשר בלא חכמי־מדינה. איני אומר כי אוי למי שהוא שמש אך אשרי מי שאומנותו מדינאי.
מר אבן נכנס לחיי־האומה בשער־השמפניה. לאמר כי לא הרג עצמו עלינו? הן, בשער־השמפניה! לאמר כי חי חיים קלים? חיי שמפניה קשים, לפרקים, מנשוא. שמא עשה מלאכתו רמייה? חס לי מאלוהי! באמונה עשה עמנו, בכשרון, בטוב־טעם ובטוב־דעת, אך כל מה שעשה – עשה בשער־השמפניה.
שנים הם שמשמשים את אומתם. שניהם בלבב־שלם. שניהם – עד כלות כל הכוחות.
כל שחורש ומשמש. יוצא לישובי־עולים ומשמש. טועם טעם־חינין ומשמש. נושא פחי־מים לוהטים – מן הירדן, נאמר, ל“גשר” – ומשמש… וכנגדו ־ מי שסועד על שלחנות גבוהים ומשמש. מהדר בלבושו ומשמש. כותב ומשמש. טועם טעם עידונה־של־תרבות ומשמש.
אם ניטל עלי לעשות פעם למכורתי, רוצה אני לעשות למענה בשער־השמפניה. איני סבור כי יש הבדל בין מסירות־נפש למסירות נפש, בין יגיעת־בשרים ליגיעת־בשרים. אך משתי זיעות בוחר אני בזו של צוארוני־עמילן, לא בזו שמתחת לכתונת־שק.
ואולם מלכות אחת אני יודע, שאין אדם נכנס בה בשערי השמפניה לעולם: מלכותם הענווה של מפלגות־הפועלים! כאן ראוי לו לעלות באורח אורגני: סג’רה, כנרת, עין־חרוד, נהלל… אחר־כך מלחמה לשכר־אנוש, לעבודה עברית בפרדסים, לארגון מקצועי. אחר־כך קצת משק־שתופי, קצת “סולל”, קצת “בונה”, קצת יכין, קצת חק“ל, קצת קופת־חולים וקצת את”א. רק אחר־כך נוכל לסלוח לו מה שאנו חוזרים וסולחים, לעתים תכופות כל כך, לאחרים: אם קיבייה – קיבייה, אם שלומים – שלומים, אם עסקאות נשק – עסקאות נשק!
אך רואה אני כי מר אבן נכנס בשער־השמפניה אף לכאן. כנוסים, עצרות־עם, פגישות־חג מטעם מרכז־המפלגה… יודע אתה, מר אבן, מהו שעלה על דעתי? הנה זה: שלא כשאר כל חבריך בצמרת, לא תוכל להתיר לעצמך לעולם – שלא להיות פופולרי…
הצעה פשוטה, הגיונית, מעשית, מפוכחת יותר לא שמעתי מימי. אלו היתה לי ביצה על שלחני, הייתי מעמידה לפניכם על חודה ומוכיח לכם כי דברים שהיו פשוטים בימי קולומבוס – פשוטים אף בימינו!
מר אלון לא נתן, לפי־שעה, דעתו אלא לצדה הצבאי־פוליטי של הבעייה. בכך – יכול אני לסמוך עליו. אך ארהיב נא עוז בנפשי ואוסיף כי בשאר כל העניינים יוכל הוא לסמוך עלי. כסף לא יחסר לנו עתה לצרכינו עד עולם. יודע אני היכן הוא שמור, כבפוזמק, ואי־זו דרך יכולים אנו לשים עליו יד. בענווה ובהכרת כל מכות־ערכי, רוצה אני לצרף הצעה להצעה ולסייע בכך לכל.
ה“פייפ־רולס” הן כידוע רשומות בית־האוצר האנגלי. אם אין הדבר ידוע כל־כך, להווי נא ידוע עתה. קרויות על שום צורתן: כריכות־קלף עתיקות, מגוללות למגלות ומרוצעות זו לזו מלמעלה, קדומה שבכולן – זו של הנרי השני. שמונה מאות שנה, לפחות. מכל גנזכי־מלכויות אין לך ממצא מאלף יותר. מניין לי כי אין? קרא קראתי… רוצה אתה לתהות על קנקן חייה הכלכליים של לונדון במאה השתים־עשרה? על אורח חיי אירופה במאה השלוש־עשרה? על צורת הממשל האנגלית במאה הארבע־עשרה? כלך לך אצל רשומות בית־האוצר הקרויות “פייפ רולס” ועסוק שם בדיני־ממונות.
בין שאר כל חשבונות־מדינה של אפרכיות ופלכים, כרכים ועיירות. מנזרים וכנסיות, אתה מוצא שם חשבון שקורין “סקאקאריום אארוניס” לאמור: “אוצר גנזי־אהרון”. למותר הוא לאמר: יהודי…
היכרותנו נעשתה באורח מקרי למדי. טרוד הייתי בכתיבת ספר־ילדים, על ילדים שנתגלגלו והגיעו לעכו. על שום מה נתגלגלו לא אומר, לפי־שעה, אך ארמוז נא ואומר כי מצאו אצלי שם, בלשכת־חשאין שמתחת לשרידי מצודה צלבנית עתיקה, אוצר מימי ריכארד לב־הארי, הוא “ריכארד הן־ולאו…” את רגעי העלאת מטמונם המופלא רציתי לתאר באורח פלסטי: הנה מעפרים בעפר, הנה חושפים שקיק־עור, הנה מתירים את שנציו, הופכים אותו על פיו… אלפי מטבעות־זהב נוצצות משתפכות, לאור פנס־רוח פשוט, על פני דף־השלחן…
מטבעות מימי ריכארד? פשפשתי בספרי נומיסטים ויצאתי בפחי־נפש. לא זו בלבד שלא טבע לו מוניטין משל עצמו, אלא שכל ימיו השתמש ב"הנריקוסים, ־ מעות שחוקות־דיוקן, שכנפי צלבן קצוצות. הנרי השלישי הוא שהאריך אחר־כך בצלביו ואלו ימי ריכארד, ג’ון והנרי המכונה שני, היו ימי שפל לבתי־היציקה האנגליים. מעניין לעניין נתמחיתי בעסקי־מטבע. אלו חייתי – מוזר הוא לאמר – בימי בית פלאנטג’ינט הייתי מגיע מן־הסתם למעלת נגיד לשכת האוצר.
עד שאני עוסק לי כך בחקר־מטבעות, אני מוצא שם את חשבון אהרון, איש־לינקולן.
לעילא מכל ספק – עתיר־נכסים. הייתי אומר: רוטשילד של המאה השתים־עשרה. ביתו, העומד עדיין על מכונו, נחשב עתה לעתיק בבתי־מגוריה של אנגלייה כולה. אומרים עליו שגלגל מליונים והלוום לאצילים ולרמי־יחס, בתוכם לארכיבישוף של קאנטרבארי ואף למלך עצמו. רושם רשומות מנזר סנט־אלבאן מעיד עליו בכתובים כי רב־הכמרים שמעון, נשאר חייב לו ארבע־מאות ליטראות. כיוון שנפטר לבית־עולמו “השכים אותו יהודי לכנסייה והצהיר, ברוב גאווה כי הוא־הוא שהתקין לו לקדושנו אלבאנוס חלונות־פאר בכנסייתו ולא עוד אלא שנתן לו צל קורת־גג, בשעה שלא מצא סתרה לראשו…”
בשנת אלף־מאתים־ששים־ושש מגיע שיעור חובותיו של הנרי – רגע, רגע! משקפי… – לכדי שש־מאות־שש־עשרה ליטראות, שנים־עשר שילינג ושמונה פנס. אלפי ליטראות נוספות מגיעות לו מקתדרלת פטרבורו, עשרות חצרות־מנזר ומאות בתי־משפחה פרטיים. כל מה שמצינו על דודנו אהרון מעיד עליו כי לא הסס ליטול בעבוט לא נחלאות, לא בתי־אחוזה, לא שכיות־חמדה שבקדושה ולא עטרות־בארונים. שיילוק? יהי שיילוק… פני שלי אינן מתכרכמות מבושה!
כיוון שנפטר, הורידו מלכי אנגליה את ממונו, מטלטליו ומקרקעיו לבית טמיונם. יתר־על־כן: חובות שחבו לו בני־דורו נפרעו מעתה לגנזיהם הפרטיים. בדרך זו גבה, למשל, ריכארד, חמש־עשרה־אלף ליטראות, שהגיעו לו ליהודי משלושה בתי־מנזר עשירים. למותר הוא להאמר כי ילדי אשר בעכו זכו בכולן – ואולם דבר זה אינו שייך לעניין.
סודו של אהרון היה שמור עמי ימים רבים. לא הייתי מגלנו אלא לילדים, אך לך, אלופי אלון, איני יכול שלא לגלות. זקוק אתה לכסף, כסף רב. לבד מכן – איש לא יבינני כמוך:
אין חוק אחד ליהודים וחוק אחר לשאר כל אומות העולם. אם היה אהרון אזרח, אסור היה להפקיע את רכושו בלא משפט. אם לא היה אזרח – קהלת לינקולן היא יורשתו בדין ואנחנו, אחיו בני־עמו, יורשיה שלה. עצה כנגד עצה, מר אלון. אתה חוסם לי את התעלה בפני תנועת אניות זרות, כרצוננו, ואני משיג לך את כספינו הליגטימיים מידי ידידי, אנשי האוצר הבריטי. רואה אני כי אין לנו אנשי־מעשה במדינה זו, אלא שנינו בלבד.
צפור הנפש לזכר פרופיסור בודנהיימר
מאתבנימין גלאי
במרוצת מסעינו הרבים הגענו עמכם, מעל דפינו אלה, להרי־חושך ממש! לא דגנו, בשעה־טובה דגים בחבית ומצאנו בתוכה נימפה? לא רקדנו עם מלך־חצור ביריחו? לא רכבנו על פילים לבנים בראג’אפווטרא ולא הרווחנו מיליונים בעסקי גואנו־פרו? לא? כי אז נרוויח עוד, נרוויח!
לפי־שעה נצא לציד־גורילות! לא? כרצונכם! צפורים? אוקיי, ציד־צפורים! נצא נא ונצוד הפעם את ־ את מי, אם לא את היפה, את הנדירה, את המופלאה שבכל צפורי גן־עדן־השוטים שלנו – את צפור הנפש?!
איך נצא? המתינו נא… שמא במדי ארלקינו – ככל אשר עשה פעם צייד־עופותיו המלכותי של דרמו, מלך סראנדיפ? אך רואה אני כי לא שמעתם לא על ארלקינו, לא על דרמו ולא על סראנדיפ! כך שערתי, בעצם… יותר מדי סרטים, אני אומר לכם, ופחות מדי מספרים טובים! אותו ברנש, טרופלדינו, יצא שם, באחת מן היפות שבסצנות הקומדייה ד’לארטה לצוד תוכי ירוק וצד – מכשף… מילא, נניח לו! נצא נא כדרך שאנו יוצאים לקונצרטים: בסרבלי עבודה כחולים.
אי־זו דרך נבחין בה בצפור־הנפש המופלאה, לכשנראנה – אם אמנם נראנה? על־פי עין החלמון אשר לפלומתה? אין לה פלומה כלל! פרכוסי זנבה? לא בזנבה היא מפרכסת… מוטב שנבחין בה על פי קולה!
אחרון־אחרון – איך נצוד אותה? אלו היתה עורב, היינו עושם לה כדרך שעושים לעורבים חוטפי־זרע… לא שמעתם? נוטלים כד־חרס וממלאים אותו שומן־אווזים. אחר־כך מניחים אותו במקום־עורבים. הללו שוטים הם. רואים קלסתר־פנים מוכר מנצנץ אליהם מלמטה וסבורים עליו כי זיו־איקונין הוא, של אחד בני־מינם… מייד יורדים וטובלים. כיוון שטובלים – שורים כנפם בשמן ומכבידים על מעופם… באים בני־אדם ומלקטים אותם שם, כלקט ביצים עזובות!
דרך זו, חייב אני לאמר, אינה לפי כבוד־עניבתנו! שמא באמצעות דלעת? כך צדו, בשכבר־הימים, עפרונים! נוטלים דלעת מתוקה וטשים אותה, מבפנים, בדבק־צפורים. אחר־כך – מטילים לתוכה עלה־בצל, או חיפושית קטנה! רואה עפרוני מין בצלצל, או שומע חיפושית מזמזמת – משער לו מייד בנפשו כי פת־שחרית מזומנת לו במקום בטוח. יורד ופוגע בדבק ושוב אינו יכול לעקור ממנו רגליו!
פחיתות־כבוד היא לכם לשאת עמכם דלעת? שאו ראי! באמצעותו צדו פעם, ככל אשר אומרים לנו חכמי־מדע יווניים, את הבאסיליסק הנורא! לא תמיד, אני מניח, שומעים אתם שאנסונים אידיוטיים ב“מועדון־התיאטרון”? יש שאתם מסובים אף בבית ומציצים בכתובים, לא כן? הרי שידוע לכם כי באסיליסק מיתולוגי זה עשוי להפוך את כל הצופים בו לאבן! מה עשו ציידיו? פסעו לעומתו אחורנית וכיוונו כנגדו ראי! כיוון שהציץ וראה את דמות עצמו באספקלרייא – היה קופא תחתיו והופך גלעד… יש לך בעולמנו משהו קל מציד־באסיליסקים?
לא… רואה אני שכך לא נתקדם! נשתמש איפוא… נשתמש נא… נשתמש נא בתכסיס ישן נושן: לכשאומר “הופ” ־ קפצו לפני וזרו, פשוט, מלח על קצה זנבה של צפורנו! מוכנים? יפה! אנו יוצאים לדרך ובפינו ־ שיר־מזמור של ציידים:
“ברגל עקומה, לדרך־הזהב! חרש על גב סומא, חגר על שני קביו!”
עצרו נא… רואים? ציצת־נוצה! זהו – ה“ג’ג־ג’ג”… הופ!
כך יפה… אף כי איננו צפור־נפש, טמנוהו בסל! מפורסם בכך, שאינו מצוי אלא בכתבי לואיס קארול. לבד מכן – לא היה ולא נברא… הלאה!
“ברגל עקומה, לדרך הזהב, חרש על גב סומא, חגר על שני” הופ!
לא, לא צפור־נפש! סתם עגור… אך שימו נא לב לדרך הילוכו… מפסע ומצודד ראשו – פעם לכאן, פעם לשם, פעם לעומת צלו, פעם לעומת הגרגרים שהוא מוצא בדרכו… אינו מזכיר לכם אנשי־צבור ידועים, המפסעים כך כל ימיהם? פוסעים ומציצים לכאן, מציצים לשם… פעם לעומת צל־עצמם, האהוב עליהם, פעם לעומת הרושם שהם עושים על העולם? טמנתם בסל? הלאה!
“ברגל עקומה, לדרך הז…”
הופ!
הראמפאפופא! ברבור, מברבורי־הזמר! ידוע שבשתיקותיו המופלאות… אל הגה… שומעים? אחת לכל שבע שנים, שעה שנכנסת חמה את מתחת לזנב־העקרב, הוא משמיע קונצרט־של־שתיקה! אח, ידידי, ידידי! שתיקה אחת כזו, אחר־כך – לדבר, לדבר כל ימיך! בסל? אוקיי…
“ברגל עקומה, לדרך הזהב, חרש על גב סומא חגר על שני קביו…”
הופ, חושו נא, מלח… איזו צפורת־חמדה… כנף־רננים! מיהו שאמר: צפורת כרמים? לא, צפורת־הכרמים אינה צפור כלל! צפורת־הכרמים היא פשוט שרץ… אדרבא, פתחו מלון! גור: ‘צפורת־כרמים – אחד שם כולל לפרפרי־יום ופרפרי־לילה…’ בן־יהודה: ‘צפור־כרמים – צרצר…’ הניחוה איפוא במקומה, לא תכשר לנו! הלאה…
“ברגל עקו…”
היכן לעזאזל, שוכנת צפור הנפש? כך יכולים אנו לכתת רגלינו עד מכתש־רמון! נראה נא מה יש לנו כבר בסלנו? עורב, עפרוני, שמיר, תנשמת, נקר, חוגלה, פסיון, דוכיפת, אנקור, דרור, מגלן, בת־יענה, שקנאי, אלבטרוס, סנונית, סמרמר, אוח, קוקייה, בולבול, קיווית, חסידה, שרקרק, שלדג שחף, עטלף, חופמי, עוף־החול שקורין “פניכס”, צפור־האש של סטרווינסקי… שלוש מאות מיני צפורים – ואף לא צפור־נפש אחת!
שמא חלפה מן העולם בימי נח, שקץ בדיאטת־דגים והגישה לאורחיו כשהיא מטובלת ביין־מדירה? על שום מה אומרים איפוא על דברים הקרובים ללב אדם, כי כל הפוגע בהם, כאילו פגע בצפור־נפשו? יש סבורים… אמנם כן, יש סבורים שכך קראו פעם במצריים לצפורים שהניחו חרטומים בקברות חנוטים… צפור, שבגופה צריכה היתה נפש הנפטר להתגלגל בימים שלעתיד לבוא! מה שם נתנו לכך חכמים? מטמ… מטמ… מטמפי־כוסיס, או משהו? המתינו לי עד שאציץ במלון!
רואה אני כי עייפתם! חוורים כסיד… עוד מעט – תתעלפו כאן לעיני! רצונכם לפוש? נפשו נא… אך לעזאזל! פיכת־גרגרתכם עולה־יורדת בגרונכם, כמין אגוז… לא כתפוח! יודעים אתם איך קוראים לה? צפור־הנפש ־לא פחות ולא יותר!
איך כתוב שם בתוספתא? “במה הרגו? במקלו הרגו… על שוקו הכהו, על צפור – נפשו הכהו…” לאמור: על אותו מקום בגוף, שקל להמית בו! וכיוצא בכך: ‘שם נפשו בכפו!’ – אחז בגרון עצמו, כמבקש לשים קץ לחייו!
במילים אחרות: קנה הצפירה והצפצוף שבגרון. אף באנגלית אנו מוצאים “פייפ” – קנה ו“פייפ” לצפור… ואולי מוטב היה לאמר צפור (וו שרוקה) נפשו? אולי…
אך נחזור נא הביתה… אם נחיש פסיעותינו, נספיק אולי לשמוע את מר פלוני, דרשן, המרחיב שם עתה בודאי את הדבור על צפור־נפש האומה!
מרצפות הכרך
מאתבנימין גלאי
עיר לישטין
מאתבנימין גלאי
השבוע ארע לי משהו בלתי־רגיל. נתנמנמתי לי, לתומי, בישיבת הבכורה של מועצת־ירושלים ולא נתעוררתי אלא לאחר שכל שלוחי־צבור הלכו לדרכם. פתאם – דברים שאינם שכיחים בעולמנו מתרחשים תמיד במפתיע ־ נפתחה הדלת וכל חברי־המועצה חזרו ונכנסו, בזה אחר זה, פנימה. הצנעתי עצמי מעבר לוילון – וראיתי דברים שלא ראתה שפחה על הים.
מר אגרון פסע בראש חבוש מצנפת יאזידים, ונשא בידיו שני פמוטין־של־כסף… אחריו פסע מר אוסטר בחיוך שלא מעלמא־הדין. בידו האחת פרחי־סיגל ובשנייה – עז קרחת, שאזניה מקורעות. אחריו צעד, כמדומני, מר פרוש. בשניו החזיק מאכלת ובידיו קערת חרוסת אדומה, שדגי־טונס צפים לה בתוכה. אחריו נכנס אדם שלא הבחנתי בשרטוטי־דיוקנו, אך השגחתי בו כי היה כח ורוקק, רוקק ואומר פסוקי־דזמרא. אחריו נשא מישהו לחם ומלח… כך כולם, עד האחרון שבהם!
תהלוכת־רפאים זו, שהיה בה כדי לשלח את זקני כוהניו של מיתרא לרופא־עצבים, עקפה, כשבע פעמים וחצי, את שולחן המועצה, וכשעמדה – חשתי כי דמי אוזל מפני. רמז לו מר אגרון לקשיש שבחבורא ופרש לפניו מפה שחורה. רמז לצעיר שבה והטיל עליה את העז הכפותה. אחר־כך נטלו איש את מקומו…
הנרות כבו ונעימת־רזין, ערבה כתפילת־מוסף־של־מכשפות, עלתה מן החשכה. “הס כל בשר!” קרא מר אגרון, ומר פרוש הוסיף, בקול לחשים: “ש־שא…”
חמשה רגעים עמדתי כך על עמדי, מת יותר מאשר חי! לבסוף החלו הנרות מהבהבים מחדש וכשנסו הצללים מצאתים לחברי המועצה כשהם נוגסים ראשי־שום ומשכשכים יד ימינם בדמי העז הנחורה. בקול רועד, אך חגיגי, חזרו עתה, אחד־אחד, על דברים שלחש להם אגרון באזניהם:
“אני, פלוני בן פלוני, בן בנו של פלוני, נשבע בציץ שבין עיני, למכור מעתה את נפשי לשטן! מכאן ולהבא הריני קם ומכחש בתככי סיעתי, נוטש – למשך כל ימי כהונתי – חרחורי פלגים ורשימות ומונע עצמי מזבחי־ריב. בניגוד למיטב הכרתי הפוליטית וחרף כל עקרונות המוסר המדיני שעליו נתחנכתי, לא אכשיל מעתה כל החלטה הגיונית, לא אחטוף לעצמי כל חתיכה נאה מעל שולחן־הכיבודים הצבורי ולא אומר “לאו” שעה שיש לאמר “הן!”… יודע אני כי שמי הטוב, כבודי כעסקן וכאיש־מעשה ועתידי כשליח־צבור הופכים בכך לעפר ואפר וכי מכאן ולהבא הריני מזווג עצמי לסמך־מים… טפו־טפו! אלא שחביבה עלי ירושלים!”
המועצה כרעה על ברכיה ורק עטישתו של שד מסכן אחד, שאחזתו נזלת, פלחה, כמו שאומרים, את הדממה.
על חוף אילת
מאתבנימין גלאי
יום שבו הגעתי לנמל ים־הדרום היה יום־טוב־של־סקרנים באילת. איני רוצה להתפאר, אך העובדות, כמו שאומרים, משיחות “בעד עצמן” ולא אני הוא שאשים מחסום לפיהן:
קהל־הצופים שהמתין לי בבואי הגיע לשש־מאות־אלף אש – ובתוכם מאתים־אלף קונדסים, רכובים על כתף־אבא, ושמונים־אלף עוללים על דדי אמם.
המדרכות, שהיו שחורות מאדם, נשתחקו בקצותיהן עד־דק. פרעוש, כך ספרו לי אחר־כך, שיצא מתוך מצנפת אחד העומדים בשורה הקדמית לא הגיע לפי־כותנתם של הניצבים מאחור אלא מקצה שלוש דקות תמימות!
הגנבים, שמעתי סחים, עשו עסקים מצויינים. מבלי להציץ בשעון אחד פעמיים, יכלו לאמר לך את השעה המדוייקת כל חמשה רגעים.
נשיפת הנושפים (בחצוצרות חיל־הים בלבד) היתה עשוייה להשיט צי קטן של שבע ספינות־מפרש – כל הדרך למדגסקאר!
האצות, הנאצות, האלות, הקללות (מאותן שלא נשמעו פעמיים) וכיוצא בכך כל התוכחות והגערות שהטיחו בני־אדם איש בפני אחיו – היו מספיקות לידידי יוסיפון מכאן – עד יום בי"ת הבא!
גדודי חיל־הרגלים פסעו תחלה. אחריהם הפרשים, במדיהם הצהובים. אחריהם גוורדיית חיל־המשמר, בכל גדיליה ופתיליה. אחריה שבע תזמורות, במקטרני־תפוז ובמצנפות שער־שפן. לאחר מכן נסעת אני.
התהלוכה יצאה מהיכל־עציון, עשתה דרכה ברחוב דגי־הפלמידה, פנתה לשדרות־הסרטנים, עברה בשער־הכבוד המעוטר של ככר־הקרפיונים, יצאה מרחוב־הקופים־והתוכיים, נכנסה לרחוב מבואות־ציילון, חלפה על פני התיאטרון החבשי ובנין־האדמיראלים־הפורטוגזיים, חזרה לרחוב אצות־החוף, עקפה את אנדרטת סל־המליחים, יצאה מרחוב האוקינוס־ההודי והגיעה להיכל המוזיאון־הימי. כל אותה שעה לא עמדו ההמונים מרעם ולא חדלו מנפנף לי בידיהם. ימים מעין אלה, חייב אני לאמר, הם מיטב שכרי.
נדהמתי איפוא לשמוע כי פמליית הנשיא הגיעה ולא נתקלה באיש… מחמת ריבוי הסמכויות לא נמצא מי שיקביל את פניו!
אלוהים עמכם, בחורים! כך יוצאים לדרך? כך מתכננים מסע נשיא בעמו? אי אתם יודעים כי אפילו מלך־מנג’וקאו לא היה מוצא כאן ידיו ורגליו, מבלי שיצטייד תחלה במפת רשויות הדרום?
יום אחד, להווה נא ידוע לפחות עתה, נתכנסו קברניטי־האומה והחליטו לקדם את ענייני אילת. ישבו שלושה ימים על המדוכה וגמרו לבתרה לבתרים אדמיניסטרטיביים ולחלקה בין כל דורשי־טובתה. סבורים אתם שאין דבר קל מזה? לנעוץ נעצים במי־ים – קל יותר!
עשרים ושנים יום נמלכו חכמינו בדעתם. למותר הוא לאמר שהביאו עמם לאותה עצרת חמשים־אלף כלכלנים, ארבעים־אלף אלופי־צבא ואם אין זכרוני מטעני – כמאתים־אלף מומחים ממומחים שונים.
סוף־דבר הוא שנמנו וגמרו לתלות שלושה נתחי־גבינה בראש בית־המכס הישן. עמדו ציידי־העכברים של משרד־הבריאות וטבלו כרעי שלושה מעכברוני תמנע בשלושה מיני דיו שונים: שחור, אדום, לבן. מייד שלחום לחפשי ובעקבותיהם – שלושה חתולים.
יכולים אתם לשער עתה בנפשכם מה אירע באותו בוקר ברחבי־הנגב. העכברים, שהריחו ריח גבינה דנית – ריחה של גבינה דנית הולך למרחוק – רצו ריצת־מרתון, בקו ישר כסרגל. יודע אני כי יש סרגלים שאינם ישרים… כוונתי לאחד־ישר, כאותו קו שרצו בו! כיוון שחשו בחתולים נתמלאו חלחלה, זרו תאוותם לכל־רוח ומהרו למצוא לעצמם סתרה באחת המחילות. מייד חזר ריח הגבינה והממם. פשפשו ומצאו להם פתח צדדי במקום מחבואם. כסבורים היו שיערימו על רודפיהם ויצאו מתוך פי־מאורתם בדרך אחרת, אלא שחתולינו – לא אתמול נולדו…
ארבעים־ושש שעות נמשך אותו מרוץ, שחציו רדיפה וחציו מנוסה. בערב – דברים אלו נמצאו כתובים וחתומים ברשומות־דברי־הימים – נתפלגו לשלושה ראשים. אין צריך לאמר שלא עמדו ממרוצתם – לבד מבשעה שנאלצו ליטול מחסה בתוך אחת הפתחים, על מנת לחזור ולהערים על רודפיהם. כך היו נכנסים בפרצה אחת ויוצאים באחרת, מאה פסיעות לפנים ושלוש מאות לאחור… פעמים שעשו דרכם מעגלים־מעגלים. פעמים שנעו בקו־לולייני כחלזון שנתבשם משתי־טפין והוא זוחל לאורך חולץ־פקקים… ופעמים שיצאו וחזרו במין קו, שכמותו לא ראיתי אלא בפסטיבל־הקאליפסו של איי־הים־הקאריבי. סוף דבר…
סוף־כל־הדברים הוא שגם החתולים (“פטר”, “מיכה”, “פומפיאוס”), וגם העכברים (“אלכסנדר”, “מרתא”, “מיקי”) ־ נעלמו מן העין ועקבותיהם נמחו לעד בין חולות־המדבר.
אך יהי נא גורלם כל אשר יהיה – את שלושת־נתחי־הגבינה ראיתי אשתקד במו עיני על לוח זכוכית יפה, בתוך אחד מארונותיו המחוטבים של מוזיאון־אומנות־הממשל באילת.
אם סוף אותו מרוץ הוא עניין השנוי במחלוקת, אין איש מטיל ספק במהימנותו ההסטורית. כל המעיין במפת פיצול רשויותיה של עיר־הדרום ורואה מה דמות ומה צורה יש לה – יורד לסוף כל חכמת קברניטינו: מקום שמצאו בו עקבות רגלים אדומות ־ סמנו את גבול סמכויות משרד הפתוח. אחרון כל עכברינו, מיקי, ציין במרוצתו את גבול רשות משרד־התחבורה – או ראש־הממשלה, שוב איני זוכר.
כיוון שפעוטינו המבוהלים והרעבים רצו כמי שכפאם שד ותקפם בולמוס בעת־ובעונה־אחת; כיוון שחתכו איש את מסלול חברו; כיוון שפנו לכאן, הפכו פניהם לשם ועגו מיני עוגות סביב זנבם – לא היה קל להשלים את שרטוט־המפה. שלוש מאות איש טרחו עליה שבע שנים. ואולם סוף־דבר הוא שראו ברכה בעמלם: אילת עולה ופורחת, עולה ומשגשגת, עולה ומצלחת.
אלמלא פתחתי את יומי בביצייה־של־שש־ביצים, אלא במעט קפה־שחור וביצה רכה בלבד – כשאר כל הסופרים בני־דורי – הייתי מגיע בוודאי לשנות שיבה ובלייה מבלי שתפקחנה עיני. אך תודה לאל, הוספתי כח. ממילא הוספת חכמה. שערתי לי בלבי כי מין פיצול אשר כזה אינו סתמי וכי יש בו הגיון כלשהו!
כל אימת שאני יוצא לאילת אני נוטל עמי את מפתי. לעולם איני טועה, איני מופתע. איני עומד נכלם, כמלווי הרם שבנציגי האומה. לעולם איני ממתין בתחומי רשות אחת, שעה שרשות אחרת מצפה לי… תנו דעתכם לאותה מפה ואין אתם באים לכלל בזיון.
המנהרה
מאתבנימין גלאי
שמענו את קול טחטוחו של המקדח החשמלי. ראינו אור בוקע ועולה מעבר־משם. המתנו לחוצבים כי ילחצו ידים ונגשנו לשולחן־הכיבודים. חיפה־תחתית היתה קשורה עתה, מתחת לפני הקרקע, עם הדר־הכרמל.
אני נושא את עיני ורואה ברנש מוזר עומד לפני ומחייך:
“סרווס!”
סקרתיו יפה־יפה: שפוף במקצת, תפוח שרירים… זרוע ארוכה, אמת־יד קצרה יותר. בהונות רגליו בלתי מפותחים, כשל קוף. ראשו נח על כתפים מושפלות. לסתו כבדה, עיניו מחופות חיפוי כבד מעל לגבותיו. על צוארו ־ מחרוזת שיני־חזיר וקרסי־עצם…
“עם מי יש לי הכבוד?”
“פליאונטרופוס גלילנזיס!” הוא משיב לי וקורץ לי עינו.
“אתה הוא איפוא אדם הכרמל?”
“אני!” הוא מחייך חיוך של מאור־פנים. “שמעתי קול פצפוץ ויצאתי… חוצבים, אני רואה… החלטתם לדור, איפוא, במערות, כמונו אנו, בדורותינו?”
הסברתי לו הכל: רכבת תחתית, קשר ישיר, מטרו…
“מה אתה יודע!” אמרתי לו. “מקצה שנה אחת אתה מוצא כאן, מקום זה שאנו עומדים עליו, קיוסק לממכר־עתונים. כאן נסע, ידידי… עלה ורד… כאן נפגש עם יעלות־חן… אין לך פנה נאה למזמוטי־דודים יותר מן המטרו… סאווא?”
“אהה!” מלמל בדיאלקט ניאדרטלי קדום והסמיק כמין לפתן. “לא אתמול נולדתי, להווה נא ידוע… הרי ש… הרי שזז משהו בכרמל, במרוצת מאתים־אלף השנה האחרונות?”
“הן!” חייכתי אני והרהרתי בנשיקות־האהבה ובלילות־האהבה שבחורי ואדי־סאליב ובחורותיו יחטפו עתה, בזכות רכבת זו, בגני מרומים. “אמנם כן… אף כי יש דברים שאנו עושים עדיין, תודה לאל, כדרך ניאדרטלים… סקולד!”
הקשתי את כוסי בגלגלת־הדישון שבידו. גחנתי וראיתי שהיא מלאה בחלֵב־מוסטאדונים.
על חוף הרחמים
מאתבנימין גלאי
דברים רבים אין לה ליפו, אך מה שיש בה – יש בה. לא ביבי־שופכין ראויים לשמם, לא מדרכות מרוצפות, לא גנים ציבוריים… ממילא – לא צל ולא מקום להפיג בו זיעותיך בימי בני־של־תמוז, אך ים ־ יש בה. שמעה מיניה: חוף־רחצה… לא מן המפוארים ביותר, לא מאלה שהיית מבקש לגלגל בהם את ימי פגרתך. וודאי שלא מן הנעימים ומן הנקיים בעולם… אך חוף ככל החופים, ככל אשר יכול חופם־של־עניים להיות.
הוא הדבר: ימם־של־עניים! מה שחסר לו כאן לחול בזהב ובגרגרי־משי, יש כאן למים בתכלת. יתר־על־כן: יש להם כאן משהו מעין ביאוגרפיה. בין צוקים עתיקי־יומין אלה גאל פעם פרסאוס את אנדרומדה, בת מלך כוש, מחיים של שערורייה עם דרקון־הים. במחי־סייף חטוף אחד – אף כי לא פחות מאשר במיליון חרוזים מצויינים של גדולי השירה היוונית! ־ כרת את ראשו והשליכו לכלבים. כך סגר לנו כאן “תיק” מיני ראשון, שנים רבות לפני שהורגלנו בעכברים העורכים אצלנו משתאות בשטח המכונה “גדול”… שנים רבות לפני קאזאבלאן וכל כת־דיליה, לפני שהשלמנו עם פחי־האשפה ההפוכים בנוזהא, לפני שהנחנו לפגרי חתולים, הדרוסים כאן על כל מרצפת, למלא את חדרי־המדרגות.
אלא שלא רק עבר של חשיבות יש לה ליפו. אף עתיד יש לה. מדרשי־אגדה שלנו אומרים, כי מזומנת לה עוד שורה של גדולה. דווקא ימה שלה עומד לפלוט אל חופיה כל שכיות־חמדה ששמרם הקדוש־ברוך־הוא לצדיקים. ניחא! לכשיפלוט – יפלוט… אנחנו בלאו־הכי לא נהא אז בחיים. לנו שמורה כאן, בין שני המיתוסים הגדולים, חמדה אחרת: חוף הרחצה!
ימם של עניים! אתה נכנס לתוכו כלתוך גיגית פושרים משפחתית של פמליא רבת־נפשות. תחילה, במי־אפסיים מקום שהגלים מטילים מין מטלית־של־ים על ירך־החולות, אתה מוצא את הטפליא… פעוטים דקי־גו, שטוחים על בטנם כקציעות־של־תאנים!
בינם לבין ציצית הגלים הראשונה אתה נתקל באמהות, חזן אסור בריתמותיו. בשרן נמס, קפלים, קפלים, זורם תמיד למטה… על כרחך אתה חוזר ומשהה מבטך על המרצחים התמימים, טובחי יפיין, זובחי עלומיהן! כל שרטוט־חן בקלסתר פניו של ינוקא – קמט נוסף על צואר־אמו!
בחופי־רחצה אמידים יותר אתה מוצא אף נשים שאינן מניחות לרב־הטבחים הביאולוגי לשדוד את גופן, על מנת להוסיף לאורגניזם הפעוט יתר כח. אלא שמערכה זו נגד בלייה־שלא־בעתה ואבדן רעננות־החיים עולה הון־תועפות. ככל מערכה, היא דורשת את כל האדם. לכך אין להן, לנשי־הפרברים, לא פנאי ולא מנוחת־נפש. עמן עושים כאן החיים מעשים של גסות פשוטה. די לך להתבונן בשיניהן, כדי להיווכח שהן בונות את גוף ילדן על אפר גופן הן. צחות עורם, שקיפות עיניהם, הקלציום הטוב שבשיניהם, הם לא פחות ולא יותר מאשר מלחי־הסידן, השומנים והפחמנים הכלים מגופן…
כן, על שפת ימה־של־יפו אתה רואה את שעון־החול הביאולוגי בכל אכזריותו: גולה עילית מתרוקנת, תחתית נמלאת והולכת. לכשיקום אותו ינוקא על שתי רגליו, נוצץ בכל פלומותיו, תעמוד לפניו אמו שדודה ונגזלת: אם־פרברים, שזקנה קפצה עליה, זקנה מוקדמת. לכך אמרו “צער גידול בנים…”
הלאה משם אתה מגיע למי־ברכיים, שבהם משכשכים עצמם ישישים שבחבורה. הוא והיא. הנה, מרכינים ראשם בפני גל עולה… אף הם נלחמים, לכאורה, על משהו־ אך לא על חלקת עורם, טבילתם הם אינה טבילה־של־הנאה. לא לים הלכו, כביכול, אלא לאמבטי־של פושרין. נראה שאף המים יודעים זאת והם מלחכים אותם בלשונם ליחוך של ליגלוג.
ובמי חזה אתה מוצא את בני־דורך – לא בני־גילך דווקא! פה ושם אתה נתקל בעלמה חטובת־גזרה, צוצית נאה, הנושאת ראשה על כתפיה כצלוחית־של־פלייטון. פה ושם את מחכך כתפיך בכתף־אטלטין של ספורטאי גמיש, אך בדרך־כלל… בדרך־כלל אין חופה־של יפו מקום חג לגוף היהודי! רבים כאן ארוכי־שער – ומלוכלכי שער. רבים כפופי־הגו, שמוטי־השכם, משוקעי־החזה. יש משהו – סלח לי אלוהי! – בלתי אסתיטי, כביכול, בדרך זו של החזקת־גוף. שיני־כסף נוצצות בפי גברים וכתמי־הריון, גידים תפוחים, אצות־לידה – על ירכי נשים… לא, חופה של יפו איננו מקום חג לגוף היהודי.
אך באור הרחמים של שעת בין ערבים זו, בהמולת החולין של יום־רחצה רגיל, בין קליפות האבטיחים, טפיחות כדורי־הטניס ומזרק גלגלי־הגומי, אתה מוצא עצמך עומד פתאום פנים־אל־פנים מול כל האימה שבמשמעות החוף האחרון. לא דלות בלבד, לא זיקנה קודם זמנה היא שעוללה לנו כך. אנו נמצאים כאן, פשוט, לאחר דרמת הסיוטין של רצח הגוף היהודי, מעבר לקלעים… לאחר אימי־הגטו, חיי־ פארטיזאנים ביערות־עד, קרונות־הסיד החתומים… לא, שום שיפורים לא יהפכו את נוף ימה של יפו לנופו של חוף רחצה “יפה”, חוף זורקי־דיסקוסים… אך איזה יופי, איזו גדלות אחרת אופפת כאן את חוף־הרחמים!
אנשים על הסף
מאתבנימין גלאי
פרישת שלום יש בידי לשר־הבריאות שלנו. מכר ותיק, שאיננו פנוי בשעה זו לעיניינים אישיים, ביקשני לאמר לו משהו. כף רגלו, שהיתה נתונה תמיד בסחבה מסואבת חזרה, כפי שהוא מוסר, לאיתנה והיא חשה עכשיו מחדש את נעימות מגע־האספלטים של שברי־הכביש ביפו… בדרך־כלל אינני מתיר לעצמי גינוני־חשיבות יתרים ולא היית זוקף חטמי לעומת השר, אלמלא נדרשתי לכך. אני מניח שבן־חסותי היה עושה זאת בעצמו, אילו יכול היה לצרף שתים שלוש הברות־של־טעם זו לזו. לצערי, הוא רחוק עתה מן ההגיון יותר מתמיד.
כוונתי לבחור הסימפטי, לבוש־הקרעים, המהלך לו עדיין בחוצותיה של יפו ושוכב לישון על מעלות “יפאור”, שאיננו בית־מלון, כידוע, אלא בית־קולנוע. מובטחני כי נמצא מי שספר לו לשר משהו בענין זה. אני עצמי עשיתי זאת לפני חדשים לא רבים. אז היה מצבו גרוע יותר, שכן ימות־החורף נאים אצלנו, ברחובות יפו, ללינת־לילה פחות מאשר ימות־החמה… אך בשם אלוהים! אל יאמר לי שלא קרא את דברי, או – גרוע יותר! ־ לא שמע עליהם, בכלל, חצי דבר? האם לא נתחייב שם מישהו במשרדו לגזור מתוך העתונות את הקטעים הנוגעים לשר, או לציינם, לפחות, בעפרון אדום לשעה שתהא לו שהות לעיין בהם? ודאי שכן! הצרה היא שאיש לא נתחייב להשיב פעם משהו למישהו… על כל פנים שמרתי לי בעצמי – כך אני עשוי, ישאני אופל! ־ את הקטעים שהעליתי אז כמו שאומרים, על הנייר… לא משום שאני חייב לעשות זאת, חלילה, אלא משום שדברי נראים לי תמיד מלאים חכמה כל־כך!
“יודע אני יפה”, כתבתי אז… אך לא! נפסח על כך. כדי לחסוך לו לשר־הבריאות את עתותיו מוטב שנגש ישר לענין, אף כי רוצה הייתי מאד שיכיר את הפרוזה המצויינת שלי… “עכשיו הוא מהלך אצלנו כצל־רפאים. בידו האחת הוא מחזיק פרוסת־לחם שפשפש ומצא לו באחד מפחי־האשפה ההפוכים ובשניה את מכנסיו המזוהמים, המשתלשלים לו למטה, מברכיו. לעתים תכופות למדי הוא צולע ואחת מכפות רגליו נתונה במין־סחבה. בימים אחרונים אלה ראינוהו מושיט יד לגרף־של־רעי ותוחבו לפיו…” דברים מאופקים אלה, שאני מצטטם בזה שנית מתוך מצמוץ שפתיים גלוי של הנאת־סופרים, אינם אלא הקדמה. להלן הוספתי כמה־וכמה פסקאות ליריות, שאף להן נתייחד, כפי שאני מקווה, מקום נאה בספרותנו היפה: “מפעם לפעם, בימי חמה נאים של טרם־קייטא, אתה חש במעין שמחת־חיים המשתפכת על פניו המעונים. אותה שעה הוא עושה רושם נקי יותר. שלו יותר. מסודר יותר, כביכול. על אחד מאיי־הדשא המועטים שלנו, בעיצומו של כרך, הוא מחייך אז לתינוקות ומתגלגל על גבו לבדר עליהם את דעתם. לא הייתי מניח להם לגעת בו אף בקצה הגבוה שבדקלים… אף־על־פי־כן… דומה שכוחות ניסתרים חוזרים ומטילים את רוחו התועה לחוף, אל מול פני ארץ החיים…”
עד כאן. מתוך חשד עמום שעל אף הכל היה גם השר בוחר לעיין פעם אחת בכתבי שכספיר מאשר פעמיים בכתבי שלי, הריני מקצר במקום שיש להאריך. אך רוצה הייתי להניח תחילה, את דעתו: צעיר רודם זה שהרחבתי עליו את הדבור פשט כבר לגמרי את צלם־האלוהים והוא חשוב עתה כמת. עכשיו ־ אין לנו כל צורך למהר!
אלא שעכשיו רוצה אני להוכיח שאמנם קבור בי שרלוק־הולמס. בדברי הקודמים הבעתי מעין סברה כי מטורף צעיר זה הוא מיוצאי צה“ל. עכשיו יש לי הוכחות לכך. בימים אלה הוא הולך ונזכר, כנראה, מחדש ב”גירסא־דינקותא". יש שהוא זוקף קומתו – ככל אשר יכול מטורף לזקוף אותה – וצועד לו בצעדים מאוששים, כביכול, כמי שפוסע בשלשות ובמערך־סדיר. לפרקים הוא נובח לעצמו נביחה־של פקודה ואף פוצח קול, מיני שירי־לכת. פעם אחת ניסינו לברר מהו סח והבחנו במלים מוכרות למדי: “נלך, נלך…” ומשהו מעין “הטל נשקף… הדרך…” וכל כיוצא בכך. בשתי פרוטות וחצי הייתי מוכן לעשות, כאן על פי קטעי־עדות אלה, מעין ריקונסטרוקציה ביאוגרפית. אל אחטא בשפתי, אך נדמה לי שיש לנו כאן עסק עם אחד מרסיסיו השבורים של מגש־הכסף, שעליו ניתנה לנו כידוע מדינת־היהודים. מה שהגשנו לו אנחנו, על מגש־הכרום של הכרת־התודה הוא מקום לינה על מדרגות “יפאור”.
שיקרתי לו לשר בשעה שאמרתי על מכרנו המטורף כי בקשני לדרוש בשלומו. דבר זה עשה, אם לאמר את האמת, מישהו אחר. אשה אחת, שבנה טבע בימי המלחמה בים. חרף כל הוודאות שבדבר ועל אף ההוכחות הרשמיות, אין לבה נוטה לשמוע דברים־של־הגיון. לאחר ככלות הכל לא ראתה עדיין בעיניה שום הוכחה של ממש… שום דבר שיש בו משום ראייה ניצחת לכך, שאמנם טבע ולא חזר. יש שהיא מהרהרת בו, בינה לבין עצמה ורואה אותו מהלך בעולם ו“מודד בנשיקות, כנזיר משולח” – אלתרמן, כמובן – “את כבישיך שלך, אדוני…”. כל פעם שהיא באה אלינו ורואה מן המרפסת את הנער המטורף, נדמה לנו כי משהו צובטה בלבה!
לא הייתי חוזר לגלגל בדברים אלה רק משום שחייל מטורף הוא עלבון־מוות לכל אם, שבנה משרת, או שרת פעם, בצבא. אלא שבינתיים זז אצלנו משהו. לא בתחום אישפוזם של חולי־הרוח, חלילה. בכך אנו עומדים עדיין במקום שעמדנו בו קודם־כן. אך מיום שמלאתי את עטי דיו בפעם האחרונה, נתווספו אצלנו שלושה מטורפים אחרים. אם להוציא מכלל זה את הזקן שבהם, ברנש רב־כח, שיחיה בודאי שנים רבות לאחר שרבים מרופאי־הנפש ילכו לעולמם – זכינו במקומותינו במטורפת אחת ובעוד צעיר מבולבל. את האשה אינני מכיר מקרוב, משום שלא בביתי היא הופכת עולמות. אומרים עליה שהיא מפחמת את פניה, מתגנבת על חדרי־מדרגות ומשקשקת שם ־ באישון ליל! ־ בפחים ישנים, עד שכל שכני הבית מתעוררים אחוזי־בעתה. דבר זה אין סכנתו מרובה, משום שתמיד נמצא מתנדב, המוכן לזרוק ולגלגל אותה מכל המדרגות. היא תזדקק מן־הסתם לחירורג, לפני שתזדקק לרופאי־נפש. אך הצעיר השני… הוא נמצא עתה במקום שבו עמד מיודענו החייל, שעה שטרחתי לכתוב עליו לשר בפעם הראשונה. לפי־שעה הוא נראה לי מתון למדי, לבוש חולצה אמריקנית מצוייצת ומכנסים – ארוכים מכדי שאתאר אותם כקצרים, אך קצרים מכדי שיחשבום לארוכים. יושב לו בקצה־ המדרכה, בתנועת “ההוגה” של רודן. בכך אין אני מתכוון לאמר שהוא הוגה במשהו. אך נדמה לי ועלי אין לסמוך, כמובן – כי אפשר היה עוד להצילו, אלו טפלו בו מייד. אף שגעונו של אותו חייל משוחרר לא יצא – לאחר ככלות הכל – כציצית של אֵש מתוך מצחו. הוא אבד את צלם האדם לאט־לאט… האמנם יש בדעת שר־הבריאות ליתן עכשיו גם לצעיר השני שהות מספקת לכך? אחת לששה חדשים אני נוטל על עצמי להמציא לו ביוליטין רפואי. זהו, לדעתי, שעור־הזמן שבו מספיקים אזרחים־חיילים אלה לפשוט צורת־אדם ואחר־כך – פורתא־פורתא – ללבוש צורת בר־מינן חי!
דרך־כלל ודרך־פרט
מאתבנימין גלאי
לא בכל יום מתרחש הדבר, אך כל־אימת שמתרחש, אתה יכול לראות אותי מטיל פגרי־עכברושים לתוך מכוניתו של ידידי, מר שחם, ואותו – מצליף על פני במגבת־רחצה… הויכוח הוא תמיד אחד: מוסר עתונאי מהו? ידידי, אפוטרופסו ופטרונו של “אחיתם”, גורס הלכה כבית־הלל: אין מותחין בקורת אלא על תקלות – ולגופם של דברים ־ולא על עושיהן. הפינה שהוקצה לנו בכתבי־עת מסויימים היא מעין עמוד־נזירים, שעל ראשו אנו חייבים לסגף עצמנו בטהרה. גישתנו החפשית, הפתוחה, הישירה למדורי־הגיהנום של העתונות היומית, אינה כתב־היתר להטלת בוקי־סרוקי על כל המזוור בעיניו שלא כרצוננו. מתריעים ־ ובעוקצנות רבה, סאחתן! – על תקלות, על קלקלות, על שבושי־דברים ומעשים – אך לא על כל ברנש מסכן שנכשל בגריפת־חטמו. כך טוען ידידנו שחם, הוא “אושפיז”. צר לי לאמר שכל ימי גרסתי דברים כהפוכם: כותבים על ברנשים קטנים דווקא – וכותבים כך, שהדברים ילוום, כריח־מנתה, בכל אשר ילכו… השבוע חזרתי ונוכחתי, כי הדין היה עמי.
על אחת המדרכות ראיתי אשה צעירה בכחולים, שפופה על מין שרפרף ופושטת יד. די היה להעיף עליה עין, כדי להבין: מטורפת! “גבר חייה” היסב לו אותה שעה, עם אשה אחרת, בבית קפה סמוך… לא כל מי שמהלך לו בשימוט־מגבעת ובמקל שמקיף לזרועו הוא מטורף גמור, אך ברנש זה – שמו כטרמתידמטי הולך לו לפניו. אין צריך לאמר שאף בת־לוויתו היתה טאראלֵלית ומוטו, אלהי השגעון, מתח תחתיה קו אדום בפנקסיו. לפתע אני רואה שהוא קם, יוצא לו החוצה, ניגש אל האשה בכחולים, מרים את פנכתה, הופכה על כף ידו, נוטל את מעותיה, חוזר פנימה ומסלק את חשבונו למלצר… דברים כיוצא באלה מתרחשים אף בעולמם של שפויי־דעת, אך דא עקא: אותה מטורפת קטנה, ילדה כמעט – הרה ללדת. אני שואל ומספרים לי, כי אשתקד הביאה בדרך זו ילד לעולם, ניסתה לחנקו – ונטלוהו ממנה.
ובכן – הריון שני, לידה שנייה. אל אחטא בשפתי: נסיון־חנק שני… אלו גרסתי הלכה כבית־הלל הייתי מרים מה שקורין זעקה ומתריע על כך בפני… בפני מי, בעצם? מן־הסתם הייתי כותב על ילדים דביליים, נכפים, מוכי־גורל, שאסור להביאם לעולם משום שאף בריאים מזומנים בו למלחמת־קיום אכזרית. מן הסתם הייתי קורא לאדונים מרחוב ביאליק, ממשרד־הסעד, או מלשכתה של המחלקה־הסוציאלית לעיין בפרשת סמרדייקוב של דוסטוייבסקי, אף כי וודאי הוא לי שלא היו קוראים. דברים הנאמרים אצלנו דרך כלל – נאמרים לריק.
אשר על כן – לשיטתי! לכשיוודע לי שם האיש, שענינים אלה נמצאים ב“תחומי קרינתו” – אכתוב עליו דרך פרט. דברים שאינם שייכים לגופם ואינם ממין הענין, כביכול. “מר פלוני”, כך אטפל בו אני, “מרבה לחטט בחוטמו ומימיו לא ראוהו יוצא בצוארון־נקי… אלמלא היתה אשתו מגלחת את שפמפמה יום־יום – היו גדלים לה עתה תלתלים מתחת לחטמה…”
בקי אני בטיבם של אדונים מעין אלה: כל הוייתם המוסרית תתקומם נגד פגיעה זו בשמם הטוב ויתעוררו לעשות מעשה. מובטחני כי אשה זו בכחולים תיאסף אז, מעניין לעניין,למקום שתיאסף!
דרך אחת אני יודע להביא, בימים אלה, כמה מן הכוהנים־הגדולים לידי הרהור, כל שכן לידי־מעשה: דרך פרט!
ראש־העיר
מאתבנימין גלאי
לא הכרתיו פנים, לא שוחחתי עמו. איני יודע אם איש־רעים היה, כובש יצרו, מעביר־על מידותיו – או מר־נפש, שומר־טינא, זעום־עפעפים. איני יודע אם בית־שמאי – או בית הלל. איני יודע עם למד עצמו למחול על כבודו – או נתעקש של לקבל תוכחה. ומה אהב, בעצם, יותר ־ את הדין, את האמת, את השלום?
אלמלא פסוק אחד שיצא מתחת עטו הרועד – לא הייתי מבקש לדעת. נפש זו, שכל העולמות, כל הנצחים צרורים בה כבתוך כלא של עפר־ואפר, כיוון שהושבה לאלוהיה שוב אין לה דין אלא הוא. אף פסוק זה, הטחה זו שהטיח בפנינו מעבר לשערי־הנצח, כביכול, מוחצת את לבי!
איני רוצה, כתב לאחיו, כי אנשי צמרת־מפלגתי יטפלו בי בצאתי מן העולם. איני רוצה כי ישאו עלי דברי־הספד. איני רוצה אלא בתלמידי בתי־הספר. ילווני נא הם למקום־מנוחתי האחרון… רבונו־של־עולם! דברים רבים לא ידעתי עליו – ואיני מכחד כלל! אך משהו ידעתי אף אני… כי לא היו לו בעולמו אלא עסקי־צבור. כי חייו היו ענייני־מפלגה וענייני־מפלגה היו חייו. כי שאר מתנות בשר־ודם – מנוחה, רווחה, נחלה, קן־משפחה, בריאות – דברים קטנים העושים את חיינו כדאיים לחיותם – היו מאלה שלא נתן עליהם דעתו אלא לאחר שנתנה על עסקי־הכלל… דברים אלה ידעתי יפה ולא עוד שידעתים משחר ימי נעורי!
לכך איני יכול שלא לשמוע בדבריו קול ענות־יאוש, קול בכייה אלמת, המחתכת בבשרי כאזמל! רזיגנציה? יותר מרזיגנציה. צדוק־הדין? יותר מצדוק־הדין. עלבון? איני יודע… משהו שקט, שקט מאד, עמוק כתפלה אך מר ממוות…
מת קדוש! היה לי מליץ נאמן בשערי־מרום ומחל לי על מוצא־שפתי. לא על דעת המקום ולא על דעת־הקהל – על דעתי שלי אני עומד כאן לפניך ומצהיר כי יותר משאמרת ־כסית ולא אמרת!
כך אתה נפטר לעולמך? מתוך טינא שבלב, מתוך רוגזה? מתוך לחישה שאתה לוחש באזני אחיך? כך אתה פורש מעמנו? בלא ברכה?
הו, לא… דברים שאמרת אינם דומים עלי כברכה ואלו אותם שלא אמרת – אל אחטא לך בשפתי – נשמעים לי כקללה, אלמת אך נמרצת, שאך אלוהים הוא היודע כי היינו ראויים לה, כולנו!
מהו שבקשת לאמר, בדברים שלא אמרת? כי אין לך, לא היו לך, ידידים? כי אינך מפוייס אלא על תינוקות אלו, שלא חטאו?
מפלגתך! האמנם חשוב לנו כל־כך לדעת עם מי נמנית וממי פרשת, על סף פרישתך מארצות־החיים? הרבה, הרבה יותר מכן חשוב לנו כי נבין עם איזו מפלגה, איזו סיעה, איזה פלג, איזו כתה מנית עצמך ברגעי עצימת עינך העייפות.
הנה עם זו:
מפלגת נותני־עצמם־ללא ־שיור, סיעת הנבגדים, פלג העצובים והנבוכים, כת הדקורים, הנכלמים נטולי־התודה!
הללו מועטים הם. אתה מוצא בתוכם יהודים, יוונים, צרפתים, אנגלים, רוסים. מוצא בתוכם עשירים ועניים. מוצא שמרנים וליבראלים מתקדמים ומורדי־אור.
אך מלחכי – פנכא ־ אינך מוצא בתוכם. צבועים ־ אינך מוצא בתוכם. עושי דרכים עקלקלות ־ אינך מוצא בתוכם. ותהי נא זו נחמתנו: רמוך – ולא רומית! כל מלה בדבריך מעידה בך: נופל ־ וגלוי – עינים!
שעור בהסטוריה
מאתבנימין גלאי
ברומא־של־האנטונינים, סח לנו גיבון, הקימו הקיסרים מין שירות רמכים מיוחד, לשמושם של אנשי־רשות רמי־מעלה. כל חמש שש פרסאות נמצא מין פונדק, ששלושה ארבעה אחשתרנים עמדו בו הכן על אבוסם, מזומנים לדבר־שליחות. על דיין אחד, קיסריוס, מספרים שיצא פעם מאנטיוכיה והגיע, למחרת־היום, לבוספורוס, שעה קלה לפני שהספיקה השמש לחזור ולפשוט את מכנסיה. מהירות של ממש!
פעם אחת ארע בו בפליניוס הצעיר, מושלן של פונטוס וביתיניה, מעשה־שלא־יעשה: מטעמים שהיו כמוסים עמו הניח לאשתו ליטול את רכב־הצבור לצרכים אישיים. על כך, סח לנו גיבון, היה חייב ליתן אחר־כך את הדין בפני טריינוס – באגרת שלמה…
בפליניוס אנו עוסקים, מיניסטר, יקירו־של־קיסר!
אך תנו דעתכם: נסים – אין בעולם… דברים אלו נתרחשו בימים שבין דומיטיאנוס, רב־הטבחים, לבין קומודוס, הגלאדיאטור הקיסרי… במלים אחרות: במאת השנים היחידה שגיבון אומר עליה כי שליטיה הרהרו בה “לא בנוחותם וברווחתם שלהם, אלא בשיגשוגה של האימפריה ובאשרם של המוני־העם…”
הרכב הצבורי! מאז ומעולם שמש, כנראה, אמת־מדה להגיינה הקרוייה “צבורית”!
תפלה לעני כי יעטוף
מאתבנימין גלאי
עד ששר־הפתוח מראה כאן לעתונאים את הג’ין, שנתאבך פתאום כעשן מפי צואר־בקבוק הנפט הראשון שלנו, קפצתי לתוך מכוניתי וחזרתי למלון “דן”. צלצלתי לבואנוס־איירס וצוויתי לשחרר חמשים אחוז מן ה“מלכים” המקומיים. בבריסל הורתי להקפיא את מניות הרדיום של קטנגא ובפיליפינים משכתי ידי מעסקי־קפה. שעה קלה לאחר־מכן שגרתי שנים מטובי אנשי במטוס מיוחד לניו־יורק. בצאתם היו להם בכיסם עשרת אלפי דולאר, אך בשובם – הניחו לפני, על שלחני, חצי מליון. מזלי הוא שהגיעו לוול־סטריט לפני עתוני־הבקר…
היה לי, איפוא, טעם משלי לשמוח על הזהב השחור שנתגלה סוף־סוף בנגב. אך כל האחרים, יהודים שאין להם פרוטה לפורטה, דלפונים שאין ידם משגת דמי קפה… מה ראו הם לשיש על כך?
חלשה דעתי: אומה שאזרחיה משתפים עצמם בשימחת הרבים – למען הרבים! קמתי וחברתי לכבודה תפילה קצרה, מתוך המחזור החדש:
רבונו־של־עולם! באר חפרוה שרים ־ ענה לה! לא יין־של־ פרוגיתא ולא מימי־דיומסית, אלא מים שחורים, שמציתין בהם את האור! שלח לנו, רבונו־של־עולם, מקצת זהבך השחור, שאין כעמך ישראל צריך לו וראוי לו. הראנו נא, בימים נוראים אלה, מה לא עשינו למען שמך הגדול? הראנו כאן דל"ת אמות שלא נסינו להוציא מהן לחם. אם לא לחם – דגים. אם לא דגים – פוספאטים… הראנו עלם רך אחד שלא גזל את מיטב ימי־עלומיו ביטבתה, בעין־יהב או ברמים! וכי לא עלינו לצלפון, לשלעבים, לעין־עירון, לחדוד, לדידון, לכרכום ולכרמון – כפרים ששר־האומה לא שמע את שמעם ולא ראם אף באיצטגנינות שלו – להפוך את עפרם בזיעת־אפיים, ללחם, לא לעוגות? הבט נא משמים וראה את שכנינו: מסובים להם בניחותא, תחת כפי־גשרין שלחדקל, מעשנים נרגילין, מגלגלים קוביא ומאזינים לקול העוד והטנבור – ואתה מוריד להם מעט מי־טללים מלמעלה ומי־זהב למכביר מלמטה! הבט נא וראה מבלי־עולם שבכווית…. מונים חרוזי־תפלה… יורקים, מקצוות־שפמם עד קצה־הגג, ואינם חוששים לא לכנימה־שחורה בפרדסים ולא לטוצרה בכרמי־תאנה, לא לזחל ההלקט־הזיפי ולא לליכסוס בסלק־הבהמות, לא לנברנים, דרבנים, כרסמנים ודרורי־בית ולא לארבה אדום! הגיעה עת, רבונו־של־עולם, לזכותנו בגורל ולזמן גם לנו פס כלשהו ־ לא בשל צדקותינו הרבות, אלא בשל רחמיך! ואין אנו מבקשים ממך, חלילה, אוצרות־חושך. אל תתן לנו, אם לא הוכשרנו לפניך אף טפה מיין־צדיקים שבמרום ולא נופך אחד מכל אבני־החן, שמלאכיך קובעים למעננו בכתרי־חיים של מעלה! יהיו נא שמורים לנו עמך לעתיד־לבוא… אך חי ציתית־הכרום שבכיסי! את הנפט, את הפוספאטים ואת מעט הדשנים שיש לנו כאן באדמתנו אף בלאו־הכי – אל תמנע מאתנו, בשם השטן! באר חפרוה שרים – ענה לה! ולא כמו שענית בזכרון או במצדה אלא כמו שאתה יכול לענות בשעה שאתה רוצה… ראייה לכך: חלץ… השיבנו נא אליך ונשובה, אמן, כן יהי רצון!
הארבה
מאתבנימין גלאי
בסתיו אלף־תשע־מאות־וחמישים היו לנו בתי־הקפה בככר־דיזנגוף לזרא. קמנו והחלפנום באלה של ויא־וונטו שברומא. “באירופה”, כך הרהרנו לנו אז בנפשנו, “נוכל להזין, לפחות, עין בשלגים הגונים…” אך רבון־כל־העולמות מה עושה? על הגבעה האסקוילינית, שבראשה מצא פעם ליבריוס הגדול שלגי־בכורה ודרשם כמין רמז לבנין־כנסייה – הוא תולה לו חמה־של־זהב ואלו כאן, בשדרות־נורדאו…
זכורני שקבלתי אז, במלוני אשר ברומא, גלויית־דאר שסטרה לי על פני:
“שלג בקפה־פראק…”
מאז אינני זז מכאן. ידידי טוענים כי מוטב לי לשאוף, לפרקים, רוח אף מחוץ לתחום ריח עדשיה של “כסית”, אך אני בשלי: הכל, הכל יגיע עוד לכאן, במועדיו הנאים של הקדוש־ברוך־הוא: יהודי מנוחין, ג’ורג' אולמר, שלגי אשתקד, מגדלה הנטוי של פיזה, הארבה ־ הכל! ואף אמנם הגיע, בעזרת־השם, ־ גם הגיע! לפתחה־של־אכסניא ממש! יום תמים כרך כאן לעצי־האקליפטוס מין מטלית אדומה על צמרותיהם, אף צנח על מפת־שולחננו בקפה. נטלתי אחד מהם והתבוננתי בו יפה: מדים אפורים, אחידים בדרך־כלל; חגור אדמדם, תרמיל־גב ומין שמיכת־צמר, המעטפת לכתפיו; מקלע־אוטומטי ומשדר־אישי, ששתי אנטינות מזדקרות לו מבעד לשכמו… אם לא דמה לצנחן, שנידח מן החבורה והוא מחפש עתה, בכרך סואן ובתוך אוכלוסייה עויינת, את קצין העיר – כי אז אין לך בעולם דבר הדומה לחברו.
ארבה זה, סחים לי, אינו מסוכן ולא יגרום לנו נזק מיוחד… צר לי לאמר כי הדבר מעלה על דעתי בעל־בית רע־לב, שגמר בלבו לרדת לחיי־דייריו. תחילה הוא משלח בהם פרקליטים ומאיים עליהם בערכאות. אחר־כך הוא מסרב לרוקן את בור־השופכין, או לרכוש פח־אשפה נוסף, אחר־כך הוא מקים מעין פרגוד בחדר־הכניסה המשותף, מנתק את השירותים ומחתל את חדר־המעלות בחשכה. כיוון שהוא נוכח לדעת כי אין לדברים סוף, הוא מניח להם, אך לכבוש את יצרו לגמרי אינו יכול. מהו עושה? פותח את דלת חדרו ומציף, לפחות, את ההול בפרקי־חזנות, שקולם הולך מסוף העולם ועד סופו.
מה נזק יכול היה הקדוש־ברוך־הוא לגרום לנו כאן, בקרתיאל, לאחר שכילה כל חלקה טובה בדרום? מה יכול היה לעולל לנו לאחר שטפונות־החורף ששילחו את רקבם בעגבניות, בבוטנים ובכותן? מה פרעות היה יכול לפרוע בנו לאחר העיסקא־הצ’כית, הצהרת אידן ושתיקתו של דאלס? לא כלום! שיגר איפוא, ארבה… להזיק? לא! להציק...
עשרת ימי תשובה
מאתבנימין גלאי
יום אחד מצא עצמו צ’ו־פינג – פיטן, פילוסוף ומדינאי רם־מעלה – נעור מכל־חסד. טען רגליו על צוארו ויצא להרהר בטעם־החיים, בתהלה בת־החלוף ובמר־המוות. הגיע למקום פלג שמימיו זכים והוא מפכה, בקול המייה דקה, מתוך נקרת צורים שביער. פתח ואמר:
“הגידי לי את, עין יפה, מה אני עושה עכשיו? מוסיף ללכת בדרך־הישר־ או מתרצה לעובדות־החיים, ונהנה מהבלי־עולם? נוטע עצי־תות בחצרי – או לומד אמנות־חנפים בחצרות דוכסים ורוזנים? עושה לנפשי ולתקנתה ־או תר לי אחר כהונה, ששכרה בצידה?”
דברים אלה שאל צ’ו־פנג את עין־המים הקטנה, ואלו אני – אני שאלתים אתמול, על ספל קפה תורכי, ב“אבו־כריסטי”, את כל ימה של עכו.
אין לך ימים נוראים מימי חשבון־הנפש! שנה שנה אני הופך את הדברים בדעתי – ואיני מגיע לכלל החלטה. סופי שאני נוטע תות וחש לעסוק בהבלי־עולם, עוסק בהבלי־עולם – וחש לנטוע עצי־תות בחצרי אלי שבשמים, עד מתי?
שמא סבורים אתם כי צ’ו־פנג, שהיה חכם ממני, גמר בלב איזוהי דרך נאה, שיבור לו האדם? אלף ארבע מאות שנה חוגגים לזכרו הסינים את “הלולת דרקון־המים”… הרהר והרהר, שקל את הדברים בדעתו הפכם לכאן ולכאן, שאל כל טפה שבנחל־ לבסוף הפיל עצמו לתוכו.
בדומה לפייטן, שתלה על פתחו שיר, ובצדו אלף דינרים לכל מי שיתקן בו מלה אחת – הריני תולה על פתחי, בימים נוראים אלה, משכורת שלושה חדשים, למי שיאמר לי מה לעשות!
עוד גן־עדן...
מאתבנימין גלאי
במכתב קצר שקבלתי השבוע, מעיר לי ידיד, שחמישים שנות חנוך עומדות לו מאחרי־גוו, משהו לעניינו של השחקן ההונגרי גרגוש, הנאשם במעשה־אונס… וילאם שטרן, הוא כותב לי, מאדריכלי הפסיכולוגיה האכספרימנטלית בגרמנייה, פרסם בשעתו ספר בשם “עדויות ילדים בבתי־דין”. לאחר שחקר את הדברים ואיזנם יפה, העלה מאות מקרים, שבהם שילחו נערים בגיל מיני מסויים את מוריהם לגרדום חומרי ומוסרי, מדעת!
הספר הוא ספר, השיבותי לו, וגזר דינו של שופט בישראל הוא גזר־דין.
אך נניח לחולי־יצר שבנו ונעסוק נא, שעה קלה, בנו עצמנו. אתה עולה לך לתומך במעלות בית זר. משוטט להנאתך בגנים. משתהה לפי דרכך מול חלון־ראווה של מיני־תופינים… לפתע פתאום – ילדונת קטנה! ראשה צולל בדגן־זהב. רגליה דקות, ארוכות כשל איילה, ישרות כשני נרות־חלב… רפאל ומוצארט, ביצירת מופת אחת! משהו נכמר בך, אתה רוצה לגשת, להחליק על ראשה, לקנות לה, אולי, את חפיסת הצלופן, שבה היא מציצה עתה בתאווה גלוייה כל־כך… מותר לך?
חלילה! אל תגש, אל תביאנה לידי חלחלה. אל תחייך, שמא תרים קול־צעקה! ניכר בה כי הוזהרה מפני מחליקי־לשון!
את כל דודיה הגדולים גזלו ממנה. ומאתנו מה גזלו? את כל הטפין הכחולות בעיני־ילדים. את טעם מגען של בלוריות־הפחם המתנפנפות לעיננו. את כל נוף־הקדומים האנושי, נוף ילדי־אדם, שהיה פתוח לפנינו פעם כים!
היכן מותר? היכן מותר עדיין לגשת, כאותו “אידיוט” של דוסטויבסקי, ולאמר לו לילד: “פסוק לי פסוקך?” היכן מותר לנשק לו עתה ציפורן אחת של אצבע קטנה – אפילו אינך מכירו? ילדים קטנים, ילדים יפים, שאם נופלים על מדרכה – הכל יודעים כי מלאך־אלוהים חש אליהם ומניח יד בינם לבין אבני מרצפותיה.
אני יודע: בג’ונגלים! מקום שטוחנים בו עדיין שרשי־מאנדיוקה וצדים בו צייד בחצים משוחי־רעל… הרחק, הרחק משכספיר, משחקני שכספיר, ממעריצי שחקניו של שכספיר….
עוד גן־עדן, אבוד לבלי שוב!
תעמולה
מאתבנימין גלאי
שעות שביליתי בחצור, לא חלפו לשוא… מצאתי את ידידי הארכיאולוגים הופכים רגבים בשיניהם ושופעים שבע־זיעות, ככושים במטעי־גומי, עד שהם מעלים אוזן כד, או חושפים אבן־גויל ישנה. מלאכה מרושלת אינה עולה בד־בבד עם מזגי. עפרתי, איפוא, למענם, בקצה סנדלי בעפר – וחשפתי חומות־אבן. נקשתי בשתי אצבעות ־ וגיליתי שרידי־היכלות. נשפתי על משהו באחד מנחירי – ומצאתי ארכיון עתיק.
אנשי המשלחת יודעים יפה: אלו רציתי לזהם את צפורני, או לכף עצמי מעט יותר, הייתי מגיע אף ללפתני־השזיפים, שהגיש פעם יבין מלך חצור למלכי כנען, בסעודה, שערך לכבודם עם חתימת “הסכם הל”ג"…
אך גם דברים שגילית במעומד, מתוך נמנום למחצה, דיים לשפוך אור חדש על דברי ימי ממלכות־כנען. ראשית כל היו אלה, כפי שמתברר, ערים מעורבות, מפותחות למדי. על כותל אחד האיטליזים מצאתי שלט עברי: “זבדי בן חושים – כשר”. על כותל שמנגד היתה מצויירת אוזן־חזיר ותחתיה כתובת: “יהודים – ליהודה!” המלה “יודי”, היתה כתובה בשתי “דודין”, ללמדך שאף בימי־קדם פרחה האנטישמיות על קרקע־טחב של עסקי־תחרות – וכי מרבית שונאי־ישראל היו בורים למחצה. בחצרו של כלב (כף קמוצה) בן עכבור, מצאנו כתובת אחרת, אירוטית במקצת: “עבד־נגו, לשפחה הכושית ענת ־ תני דעתך על לשונך שתקצר ועל שעות־דודייך כי תארכנה!” ללמדך כי דברים שבינו ובינה היו יגעים מאז ומתמיד.
אף מסמכי הרשות אינם נטולים ענן. מאלף שבכולם ־גלוי דעתו של מלך ירמות, הכותב לו ליבין, בשמם של חמשת מלכי־האמורי: “מנוי וגמור עמנו לקיים את החלטות־חברון ולא לשקוט עד לשעה שבה נכחיד את אישראילו מתחת לפני השמש ונזרוק את היהודים לים!”
משרד ההסברה המקומי – כולו מחמדים! דברי פרשנותו על מערכת מי־מרום היא מלאכת־מחשבת, נוסח “אלאהראם”. לאחר שני הפפירוסים הראשונים של “מצפה־חצור” לא הייתי בטוח כל־כך שאמנם רדפנום “עד משרפות־מים ועד בקעת ־מצפה מזרחה”, ככל הכתוב ביהושע…יתר־על־כן: החלותי חושד בו, בד"ר ידין, כי לא הוא חופר אותם. הם־הם החופרים ־ אותו!
הסטודנטים
מאתבנימין גלאי
בלונדון, כך אני קורא, הושלמה בימים אלה בניית אחד הקולג’ים – טריניטי, דיוויניטי, משהו כיוצא בכך. ראוהו בוגרים שבסטודנטים ונתחמץ לבם: כעור כל־כך, שומם, נטול־השראה… עמדו וחלפו על פניו במין מצעד־חוצות של תשואות־מחאה. על כרזות שנשאו בידיהם, לקול תפף־תופים, כתבו בלשון־עלומים יפה: “חוסר־טעם הוא עוול, מחוהו מלוח־לבנו!”
אם במעשי־נפל בקשת לעסוק, אני שומע את ידידי קוראים ואומרים לי, מה־לך מפליג בדבריך אל מעבר לים? אין לך רבותות־קופים ארכיטקטוניות במחיצתנו? לא, רבותי! לא על אדריכלים אני סח לכם עתה, אלא על סטודנטים בני־דורם, אזרחי ארצם. על פאר האינטליגנציה הצעירה.
צאו וראו מה בינם לבין זנבות־העכברים אשר למכללותינו! סטודנטים? חובשי בית־מדרש! אך לא, תימק נא לשוני, לא! יוצאי־עיירות – אף בש"ס ופוסקים, בתהילים ובפרקי־מדרשים חיו חיי־רוח סוערים, ואלו הם? פרחי־נייר מדונגים! בטלנים־של־קפטני־משי במכנסי־אתא!
אח, ימי זהבי, תור־עלומי בהיידלברג! ירחי־מאי שלי במכללת סלמנקא! לילי סוף־ינואר באוניברסיטה־של־אוקספורד! מיי גוד! עם אחרון צלצולי־ערבו של ביג־טום, היינו חייבים להמצא פנים לחומות. את ג’ים הזקן רימינו, אך את פאדי־מוליגן לא יכולנו לרמות! הרתחנו לו גרוג, שדלנוהו בדברים, עד שנסתתמו טענותיו…
נו, הבלים! סטודנט לא הייתי מימי. בין בתי הספר הרבים, המוטלים לי כפגרי־סוס על דרך־חיי, אי־אתה מוצא אוניברסיטה. אך חיי־סטודנטים חייתי לא פחות מכל אפרוח־בעל־מח בירושלים. לא פחות – משום שהוא לא חי אותם יותר!
אוניברסיטה! איזו הילת־קסם יש לה למלה זו! אוניברסיטה היא, קודם לכל דבר אחד – שבע־מאות־שנות־הסטורייה. תאי־נזירים. בתי־עקד־ספרים. חומות־אבן לפופות חזזית. קתדראלות ושמשות־צבעונין. אוניברסיטה היא אקלים של כובד־ראש והרהורי־יחיד, גנים בוטניים, ספסלי־הגות בצל עצי־דולב, שלכות אדומות על מים־אפלים, קמרונים מחופי־קיסוס וכרי־דשא גזומים. אוניברסיטה היא גינוני־מלכות, רקטורים, דיקנים, סנאט, אצטלאות־משי וגלימות־אטלס, גווילי־קלף ונאומים לאטיניים. אוניברסיטה היא מקור־כל־חכמה – הרצאות, מבחנים שוטפים, סימפוזיונים…
מעל לכל – הריהי עלומים, במיטב יפיים הפיזי וחנם האנושי. עלומים וסערת־עלומים, חמדת עלומים, חדוות־עלומים. ממילא היא שיט, טניס, מועדוני ג’ז ואידיאלים, שלא העלו מק!
היכן אתן, אוניברסיטאותינו שלנו? הרי אתן כאן… אך הללו מי הם? סטודנטים? אתם, כלבלבים עוורים, סטודנטים? אתם? מחברות־חבור שלי? אתם, משולשים כהי־קדקד? אתם, היפרבולות מעוקמות? אם סטודנטים אתם ־היכן עלומיכם? חוצפת עלומיכם היכן היא? היכן מצנפותיכם, המועפות באוויר? פרעושים אני מוצא בתוכן, לא ראשי צעירים בני־זמננו!
מחר תקימו לנו לולי־אדם בצפת, בבאר־שבע. יודעים על שום־מה? על שום שתגיעו למעלת אדריכלים – ואדריכלים צריכים לכסף קל. מחר תחתמו על חוקי־כשל, שבאו לנו בירושה מחכמי־פומפדיתא. על שום מה, דרך משל? על שום שתהיו פרקליטים־מטעם והאופורטוניזם ייבקע בלבבכם כזבובי־כבשים מתוך ביציהם! מחר תפשטו את עור־חוליכם. כסבורים אתם – מדוע? משום שתהיו לנו רופאים ורופאים זקוקים לרווחה! מחר תתפוררנה אשליותיכם ההומניסטיות כתפוחי־האפר המקוללים של יריחו. אך היום, לעזאזל, היום!
שביתות רבות שבתתם. אף לא אחת בשל עניינים־שברוח. עליכם לא שמעתי כי יצאתם בהפגנת־מחאה נגד בנייני־צבור, שהם חרפה לטעם־הטוב! לא איכפת לכם כי מעטים עליכם חרפה? אתכם לא ראיתי מטיחים אגרוף על דלפקי־האספרסו: “אספו ידיכם, רודפי־בצע! אספו ידיכם, קרתנים! מטה שאתם מציעים – אנחנו נצטרך לשכב בה!” לא איכפת לכם כלל, כי מטילים אתכם לתוך מטה חולה? עליכם לא קראתי כי טחתם את מסכי בתי־הקולנוע בטיח־עפר, על שום שהעלו סרטים גרמניים על בדי־כספם! אין לכם עגבניות בירושלים? או ביצים אין לכם!
הסו, עכברי־לוגריתמים! לא הגה, חי־נפשי! לא פרופסור אני לכם! לקשור קשר אני דורש מכם? להפר, חלילה חוקים? איני קורא לכם אלא להטיל את חוצפת עלומיכם היפים על כף־המאזניים שכנגד לציניזם, אך ווט־דה־הל!
לא עליכם אני תמה, לא על האוניברסיטאות שלנו, לא על הפרופסורים! על שגגה שיצאה מלפני השליט אני תמה! הוא, שאפילו קשקשי־קרפיונים אינו שוכח להפוך ירוק, בבוא להם עת־דודים – איך שכח לתת לכם את היפה במתנותיו – את העלומים?
ספור יונה
מאתבנימין גלאי
פרופיסור פיגאן – או פייגין, שוב איני זוכר – חזר בימים אלה על ספון “ישראל” – או “תיאודור הרצל”, איני זוכר – למקום שממנו הוזעק אלינו אשתקד: ארצות־הברית… דבר זה, הנה, זוכר אני יפה!
למותר הוא לאמר שחזר מתוך רוגזה, חזר כנכלם, חזר כאשם שחש לנער חצנו ממנו. האמנם פגענו בכבודו? תמהני! אך אפילו פגענו במקצת – צריך אני לאמר לכם על כמה מכבודו יכול אדם למחול, שעה שהוא רואה תכלית כלשהי למעשיו? תלמידי־חכמים – והבלי נכלמים־ומכלימים, נוזפים־ונזופים? תמהני! תמהני אם לא דברים אחרים הם שהיו כאן בגו! תמהני… הומ… תמהני, אם שמעתם מימיכם את ספור־המעשה ביונה?
האספר לכם אני? הנה אספר… לא, לא אספר! מוטב שאסיח דעתי מדבר־משל… אך הנה אקום לי ואספר!
יום אחד קרא הקדוש־ברוך הוא ליונה ושלחו לנינווה. “הלך וקראת…” זוכרים?
" צר לי מאד!" השיבו יונה. “לא אני!”
“מדוע לא?”
“..משום… משום שאותה שנחאי שאמרת אינה לפי־רוחי כלל!”
קם ונמלט לו על נפשו. זוכרים אתם שקם? זוכרים כי נמלט על נפשו?
טוב ויפה… אך צאו נא ואמרו לי: היכן לא שהה בדרך־נדודיו? בית־שאן, בית־לחם, אשדוד… הראוני עיירה אחת שלא חיזר על פתחי אכסניותיה ולא לן בה מתחת לגשרים? במה כלכל עצמו? גיתית היתה לו, שקורין “ממרוטא”. היה משעין עצמו על עמודי גזוזטראות, פורט שירי־עצבת מתחת לפנסי גז־המאור ומצפה לחסדי עוברים־ושבים. כך נתפרנס, כך החייה נפשו.
כיוון שהגיע ליפו, נשכר להופיע במועדון־ליל, שקורין “עִזֵי־קורפו”. ערב אחד נגש לדלפק, סעד ראשו בשתי כפות־ידיו ושקע בהרהורים.
“הַיי, קיד!” פנה אליו פתאם מאן־דהוא, במדי קברניט.
“הללו!” נענה לו יונה כלאחר־שכם.
“אתה הוא ש־היק! – אתה הוא שאומרים עליך כי – היק! ־ כי…”
“אני, סקיפר! שווה נא בנפשך!”
“הרי שאתה, פשוט…היק! אתה הרי… היק! אתה, אומרים לך…”
“אתה,היק!' יותר ממני!” חייך יונה חיוך מר. “הניחני לנפשי!”
“טאקווילא?” דחקו הזקן במרפקו. מיד הכה באגרופו על הדלפק.
“צ’יקו!” קרא ואמר. “פעמיים, חיש־קל! רואה אני, ידידי, שפניך כאלו נפלו…”
“אם נפלו”, מלמל יונה, “אל תרים!”
טפח לו זאב־הים טפיחת־רעים על כתפו והניח לפניו כוסית.
“לחייך…”
“לחיים!” השיב יונה. “אלו יכולתי לנוס מכאן!”
“לנוס?” תמה הקברניט. “לאן?”
“הינו־הך! קצווי־עולם!”
“המתן נא…” קרא הזקן. "מחר אני מפליג מכאן ב־היק! –בספינתי… יודע אתה לאן?
“ישר להיק', משער אני לעצמי!”
“תרשיש, ידיד, אם שמעת? קצווי־עולם! אם תרצה, אסיעך עמי…”
“צר לי מאד”, מלמל ידידנו יונה, “אלא שאין הפרוטה מצוייה בכיסי…”
“הבלים! תשתכר ללחמך בדרכים אחרות!”
“כגון?”
" שעורים, שתתן לי בעברית! צריך אתה לשמוע את לשון־העלגים היוונית־פיניקית שאנו מפטפטים בה שם, על ספונינו! אין תימה: סיציליה, מצרים, קרתגו… נראה נא עתה, אם יש לך עניין בעסקאות… אני מסיעך, נאמר, עמי ואלו אתה ־ מלמדני עברית כהלכתה! היי, ג’ימי?"
“קפטן”, נתמלא יונה שמחה, “אתה נפלא!”
“חייב אני להזהירך כי אין זכרוני עומד לי אלא בשעת שכרותי. כיוון שאני מתפכח – יורדת עלי שכחה…”
“תנוח דעתך!” צחק יונה. “לא אזוז ממך עד שתדע עברית!”
“לא תקל, חלילה, ראש במלאכתך?”
“אינך מכירני!” צחק יונה.
“דבור־של כבוד?”
“אדוני!” מיחה יונה בלבב־תמים. “אינך מכירני כלל!”
כך ירדו שניהם, בשעת חצות יפה, בגיגית־ימאים אחת, שניתקה מן החוף והחלה צפה לה בעצלתיים בלבב ימי־התכלת.
למחרת נגש אליו זאב־הים הזקן שמח וטוב־לב.
“הרי אתה כאן, אלופי! איך קוראים לו בלשוננו ל… מה־שמו־שם… הנה מתנפנף ברוח…”
“מפרש!” השיב יונה בחפץ־לב.
“חן־חן! ול… נו, שם! ל… איך־קוראים־לו…על קצה לשוני ממש!”
“תורן!” השיב יונה במאור־פנים.
הרי שיננא! מה הייתי עושה בלעדיך? עכשיו אחזור לי למקומי בירושלים ואפתיע את שתי דודותי, תפח רוחן, בעברית שלא שמעתה אמן־יולדתן, ישאנה אפל!"
למחרת חזר יונה ויצא מתאו. כיוון שעלה למעלה שמע את רב־החובלים גוער בימאי צוער:
“הי, שם!” קרא ואמר. “ראש חזיר! טלנו לקרדום והשחז לי את צדו החד!”
“חודו־של־קרדום,”מיהר יונה לתקן, “קרוי בעברית עושף!”
“תודה!” השיב זאב־הים כמרטן. "הנה שמעת, חמורותים! השחז לי את ה…אוף!
“עושף,” חזר יונה ולוחש לו. ולצדו השני קוראים – בית בקוע!"
“בית ב… הנה שכחתי! מה הייתי עושה בלעדיך!”
למחרת נראה לו רב־החובלים כמשתמט מפניו.
“היי, סקיפר!” קדמו יונה עם השכמה. “נעמה לך שנתך?”
“אם נעמה?” רטן זאב־הים. “נעמה, אלא שנדדה מעיני… אך סלח לי, סחורה זו…”
“סחורה?” שש יונה להשנותו. זו שמטעינין על גבי ספינה? שיחנה!"
“שיחנה!” זאב־הים רקק לתוך חבית־המליחין שעל ידו ונתן בו עין שטופת־דם. “מה הייתי עושה בלעדיך! ואלו עכשיו, צרה צרורה… ידיד־נפש, חפצתי לאמר… הניחני נא לנפשי! כפים, אינך רואה? שיני־סלע…”
“הללו – שני־סלע?” נכנס יונה לתוך דבריו. הרי ששוניות!"
“המ…” מלמל הקברניט. לחם־עצלות, רואה אני, אינך טועם אצלנו… שוניות – יהי שוניות! סור נא עתה הצדה, שסמוכים אנו לחוף ושאון־הגלים אינו מוצא חן בעיני כלל!"
“שאון גלים?” קרא יונה, ברוב שובה ונחת. “דכי!”
“נו, לך דבר עמו!” נתכרכמו פני הזקן.
“מהו שאמרת?”
“פורקא מדונא! הנה מה שאמרתי!”
“דכי”, הטעימו יונה. וכיוצא בכך: דלי! דכיי, דכיו, דכייכם…"
נתן בו הקברניט עין אחת אדומה ואלו את עינו השנייה שימט עד קצוות כתפיו. מיד עקר רגליו ונסתלק.
למחרת השכים קום ורמז לו כי חשקו ללימודים פג במקצת… מה רמז הרמיזו? “דק”, ככל אשר אומרים אצלנו: צווה על שנים מאנשיו לחבוש לו אמתחת קמח ישנה לראשו ולהטילו הימה. וימן ה' דג גדול…
איני יודע מה רמז אלופנו דורי לפרופיסור. הרמיזו, משער אני לעצמי, כדרך שרומזין לו לאדם… יש אומרים שלא שסעו אלא באמצע דבריו. אחרים אומרים ־ באמצע שיחתם הטלפונית. מכל מקום ־ רמזו לו ונרמז!
אך חייב אני לאמר כי הדין – עם אנשינו שלנו. טרחנים אלה, כיוון שנשכרו על ידנו, בשעת חצות של רוממות־רוח, לסייע לנו במלאכתנו – שוב אינם נותנים מנוח! הנה מציעים הצעות, הנה מתכנים תכניות. הנה דוחקים בנו, מאיצים בנו… הנה מצלצלים ־ ישר אל גשר־הפיקוד!
שמרנו אל מעקשנים, שמרנו נא מתמהונים קצרי־רוח. שמרנו מדוחקי־קצין, שנשכרו להשיא לנו עצות – ומשיאים!
האטלס האדום
מאתבנימין גלאי
מדינה שכלכלתה ריאלית, כמזמוטי בת־קולו של צל עם הדה של בבואה, עשויה להפתיעך בפכחונה. דרך־משל: החלטה שהחליטו חכמיה להפקיע את שער היתרי־היציאה. משל אחר: החלטה שהחליט אחר־כך פקח שבהם לא להפקיעו!
צחקתי עד שנעקרו שיני! צחקתי לתוך ממחטתי במועדון “רוטארי.” לתוך עתוני, בתא המאניקיוריסטית שלי. לתוך שרוולי בקפה… עז כזו לא הכניסו, לא הוציאו רבנן! אני עצמי לא הפכתי עדיין הפוך כל־כך, לא שפכת שפוך כל־כך, לא קפכתי קפוך כל־כך! מלצר, כוסית כפולה למועצת־המלך! עוד אחת! עדכן כאן לפנינו חמישיות וזקפן על חשבוני!
הבה נראה, אלופי, היכן אנו עומדים… מפותי איין? ב“דופין” שלי, כרגיל! המתינו לי עד שאחזור…נאו־היר־דיס:
מין אטלס יש לי, מכורך כריכת־בד אדומה. אני מיפיתיו, אני ערכתיו, כן, אני הוא שכירתתיו, דרך כארתוגראפים, כירתות גראפי… עמדו כף־אלף: “מחזורים”… דגלוני סיכה, הנעוצים בו כבתוך פקק לכל ארכו עשויים שלושה גוונים: צהובים – כנגד אנשי־מנגנון, כחולים – כנגד אנשי־צבור ושליחי־מפלגה. לבנים – כנגד שאר כל אנשי־מעלה. בערבים, לפני שאני יורד להמשיך במערכת הפוקר שלי, אני מסיט אותם על פי רשומות שבידי: פלוני חזר, פלוני יצא, פלוני חזר ויצא… נאו־היר־דיס:
כל אותו ספור־מעשה בהפקעת מחירי־היציאה אינו ספור־מעשה כל עיקר! סתם פולמוס אקדמאי! נקרא נא להצעת מאה וחמישים הל"י של שרינו הכלכליים “צו מועצת המלך”. לזו של שר־הפנים – שלושים ושלושה אחוז נוספים על דמי כרטיס־מסע – “מסמך קיקרו”…יפה! הריני רכון על לוחותי, מעשן, טועם כריך אחר כריך, מדיח גרוני בספלי־מוקה ומנסה לנחש: באיזו מדה תשפענה שתי הצעות אלה על ראשי־הסכה שלי! נאו־היר־דיס:
דגלון זה שבידי מרבה לנוע. הנה הוא בבאנדונג, הנה בניו־דלהי. הנה הוא בלונדון, הנה בקופנהאגן… תן עליו אצבעך והשקיעהו בקצה הגיגית מכאן – מיד צף ועולה לו, כאותו אגוז, בקצה שמנגד. מפתח־השמות שבכתבי מזהה אותו מיד כפלוני, ששמו זכור לי יפה, אך נאמר כי שכחתיו.
דגלון שני: ארצות אמריקה־הדרומית־לאטינית! שנה שנה אני מסיטו ממקומו ומחזירו למקומו, בזריזות ידי משחיז־סכינים. מתפצל מתחת לצפורן אצבעך ככסף־חי! אני מזהה אותו מיד: פלוני, שנאמר כי שכחתי את שמו, אף כי עודנו שמור בזכרוני יפה. נאו־היר־דיס:
בין שיעלו את מחירי־הכרטיסים בשלושים ושלושה אחוז, בין שישיתו עליהם יותרת של מאה וחמישים ל"י – לא ישארו בביתם! שניהם שלוחי־ציבור מופלגים. נמצא שכל אותו ספור־מעשה איננו ספור־מעשה כל־עיקר!
הלא, דגלונים לבנים: מומחים מיסטיים לציד משקיעי־הון; שותפי־משנה לבתי־מלון חשאיים; סיטונאים; פרקליטים, שעסקי־שלומים מושכים לכיסם זהב, כחוט שומן מפי עורב; ספסרים, סרסורים, עקלנים, פזלנים וחרומי־חטם! גם אם כופים אותם לרצות דמי־עונשין לא ישארו בביתם. כשם שירדו לקושטא לייצא מעילי־גשם, כך יחזרו מדרום־אפריקה עם חרסינת מטבח… נמצא שכל אותו ספור־מעשה איננו ספור מעשה כל־עיקר!
ואנחנו, פשוטי־עם? אתם ואף אני? אם אין מעלין, אם פוחתין לנו – יש לאל ידינו? את חנגאות סאנקט־האנס־אופטן באוסלו – הוא יום כף־דלת שעות־האור שלעשרים ואחד ביוני – החמצנו בלאו־הכי ואלו סרטנים אין מתירים לצוד שם אלא בימי סתיו! משמע שלא נחמיץ שם השתא יותר משהחמצנו אשתקד בבית־גוייא בפואנדטודוס, ליד סראגוסא, שאף אותו לא ראינו…
ירצו, יעלו במאה חמישים! ירצו – יעלו בשלושים וחמשה אחוז! בעיות לא תהיינה כאן לא לצהובים, לא לכחולים, לא ללבנים – ולא לשחורים!
האווקאדו
מאתבנימין גלאי
בימים אלה קבל טושטוש, מלון־דבש קטן מיקנעם, פרישת־שלום חיה מאווקאדו אחד בנכר. ידידי, כותב לו בן־ארצו הנרגש ממרחקים. אתמול עלינו סוף־כל־סוף, על שולחנה של פרדריקה, מלכת יוון! מובטחני שקראת על כך בעתונים: זה לא מכבר שגרה לה נציגותנו באתונא חפיסונת אחת משלנו – ואורו עיניה. עמדה והזמינה אצלנו, ככל אשר שמעת, חמישה קילוגרמים לשבוע, במשך כל ירחי עונת־השפע.
…למותר הוא לאמר לך כי אפילו כאן, על שלחן־מלכים ממש, בין סכיני זהב, אורכידיאות ומפיות־בד נאות, תחובות בצמידי־שן, לא בכל שוררת הרמוניה… ביצי פו־יונג, דרך משל! לעולם אינן משמשות עם ביצים, הקרויות כאן בתפריט “א־לא רוס”, במלוחית אחת… כל מקום שאתה רואה בו יין לבן, אי אתה מוצא זכר לבשר־כבש. כנגדו אתה מרבה למצוא כאן במחיצתו שפעת־דגים, או בשר־עוף…אך אפילו זבחי־רב אלה נראים לי כנשיקת־שלום לעומת שחצנותו של מאנגו מצרי אחד. בשום פנים לא הסכים לעלות עמנו אתמול על אותה לשון!
צר לי שלא היית כאן, במסיבת היכרות שערכו לכבודי במרתפי הארמון. מי לא היה עמנו? זנבות דגי־לאכס, רכיכות־ג’אמבו, גבינת־רוקפורט (א־פרופו: מה בחצירים? זיבלו השתא?) שקדים הודיים, עוגות־אורז יפניות, אספרגוס, לשון מעושנת, אנצ’ילדה מכסיקנית ורבים, רבים אחרים… את נאום הברכה נשא קנקן יין־רומאני־סן־ויאן, אלף תשע מאות ארבע עשרה, שהיה מבוסם למחצה, אך עליז כרגיל:
“כבוד רב הוא לנו” – אמר אותו פטריארך בגילופין – “לקד – קד – קדם פני אווקאדו ישראלי, אף כי…רצֵה, משמע, לאמר… אף כי חייב אני לאמר ש… אר־ר… אינני יודע מדוע לא ראינוהו בחברתנו עד עתה?!”
טושטוש הקטן נתמלא חימה ושיגר את אגרת־ידידו אלי. “צא וראה”, הוסיף בכתב־ידו, “מה ערך יש כאן להסברה! טבחיה של מלכת־ההלנים הופכים כל שיח בעולם, כדי למצוא משהו ראוי ללפת בו פיתם של רוזנים ־ ועל האווקאדו שלנו אינם שומעים אלא דרך מקרה! היכן היא, לעזאזל, אותה הסברה שלכם?”
“שמע נא”, השיבותי לו אני. “אם תזכיר לי עוד פעם את שמה, אשליכך לברווזים! אינך יודע, כי ההסברה היא, לדעת אברכים מסויימים בירושלים, תעמולה למה שאין לנו. לעולם לא למה שיש לנו?”
סופו של הרגל רע
מאתבנימין גלאי
הבוקר הבחנתי בנימת־שיבה חדשה, שהחלה נוצצת בשערי. נטלתי שלוש אצבעות והחלקתי את צדעי, דרך חיבה: “בחור מסכן! לאט־לאט…” כיוון שהגעתי לשפוליה של רקה, עלה פתאום קול זמזום באזני. חקרתי ומצאתי כי מתחת לצפורן, בתוך תוכה של חמאת־הזוהמה, מסובים להם על אצבעי שני נגיפי־צינה.
“ימי־החלמה!” אמר הקטן שבהם, חידק מאוס, מן הנמושות שבפצילים. “הי, לואיס?”
לואיס שפימת־סנטרו רעדה כמין פודינג, פרץ בצחוק:
“מדוע לא? כל זמן שלא יעניקו כאן לרופאים משכורת שמנה יותר, יכולים אנו לחיות חיים שקטים!”
“אדרבא”, נתעטש בעל־דבבו, “ליזה היפה, הנמצאת עתה בליחת צמר־גפן שמתחת למיקרוסקופ, קמה הבקר בעשר! על שום מה, סבור אתה? על שום שהבקטריולוגים אחרו היום לעבודה איחור דמונסטראטיבי!”
“כך היא דרך־העולם, ידידי! אלמלא ערכו להם אדונים אלה שביתונת קלה מפעם לפעם, היו מכלים אותנו מן העולם!”
לואיס הרכיב רגל על רגל והמשיך:
“רואה אתה ברנש מגושם זה, המיסב לו שם, למעלה, על קפה הפוך? צר לי עליו, שהרי הוא, סוף־כל־סוף, העולם בו אנו חיים! שווה נא בנפשך: רופאי קופת־חולים הצהירו עתה, שמכאן ולהבא ידרשו שלוש וחצי ל”י תמורת כל ביקור־בית שיערך עד שעה שמונה, חמש ל“י תמורת ביקור שיערך עד עשר, ושבע – לאחר מכן!”
“מה בכך?”
חישבתי ומצאתי כי בדרך זו לא יוכל להרשות לעצמו ליפול עתה למשכב אלא בשעות־הצהרים בלבד. בחגים יוכל לחכות, אולי, עד לאחר שקיעת־החמה, אך רק פעם אחת, בשביעי־של־פסח, יוכל לחוש עצמו ברע לאחר־חצות…"
היתה לי בידי סיגריה בוערת. נטלתיה וחרכתי בה את אצבעי, עד שהשחירה. לא משום שיש לי בלבי טינה כנגד חיידקַי – אינם טובים ואינם גרועים מן האחרים ־אלא משום שהרעלת־ניקוטין באה עלי, בדרך־כלל, בשעת־הינשופים! מוטב שאגמל, איפוא, מן העישון בעוד מועד!
היכן ארץ אררט?
מאתבנימין גלאי
פתיחתה של תערוכת־הנשק בככר פלומר מציפה את לבי רגשי־שמחה. לא משום שאני שש כל־כך לשמוע את “שיר הנצחון” של קרימיסי, את “אגמונט”, או את דברי ראש־העיר, לא! שש אני, פשוט, לחזור ולהתראות עם ידידותי, נשי הקולונלים!.
עשוי אדם לטעות, לפרקים, בזהותם של קציני צמרת: טייסים, סייסים… קאפוצ’ינים, אוגוסטינים, כרמליטים, בנדיקטינים – היינו־הך – כולם נאים, כולם ראויים לאצטלתם, כולם משמשים את אומתם באמונה! אך לעולם, בשום פנים, בשום זמן מן הזמנים איננו מסוגלים לטעות בין אשת קצין בכיר, למי שאיננה אשת בכיר! שתי גלוסקאות לפניך: לא די לנגוס קרן אחת, כדי להווכח שזו עשויה גבינה וזו קמח פשוט!
דרך־משל: אותה שחרחורת! כמדומים אנו שהיתה חתלתולה רגילה למדי. בן־לילה נשתבח, כביכול גזעה! צפורנים יש לה פתאום כשל סיאמית, צמר כשל אנגורה ו“מייאו” שלה – נוסח פקין!
לפנים לא יכלה להראות לך את האיים האנטיליים על המפה. עכשיו… הוּהָא! מתי למדה להכין כריכים דקים כל־כך? לעטוף עצמה שתיקה אשר כזו? להסיע את ילדיה במכונית לגן? לאסוף כלי־חרס, תכשיטים, מיני־עתיקות? מתי הכחיל כל־כך דמה? מה שלא עשה השכל ולא יכול היה לעשות הזמן – עשו, כנראה, עלי טרף אחדים על כתף בחיר־לבה!
“לא שהיא טחה על פניה טיח תפל”, אומר סיר בנג’מין בבית־ספר לסקאנדלים. “אלא שהיא מפרכסת אחר־כך את צווארה ברשלנות כזו, שדומה עליך כפרוטומא משופצת: ראש מודרני, על גבי טורסו עתיק־יומין…”
לא שהיא רוגמת אותך במילים גדולות ממידת פיה, אלא שהיא מקדמת אותך במלים קטנות כשיעור־קומתך. ראשה, היה אומר אולי סיר בנג’מין – עודנו ראש גברת שאינה יודעת פורטו־ריקו היכן היא, ואלו מצנפתה – מצנפת מי שעתידה להיות אשת מושל־נצרת!
זעקת העצמאות
מאתבנימין גלאי
עד שהמצעד צועד ־ ארע מה שציפיתי כי יארע, מה שחשתי כי יארע, מה שהיה חייב, מה שלא יכול היה יכול שלא להתארע…
יום שמלאו בו שתים – עשרה שנה לקיומנו, מאה שנה להולדת הרצל, מאתים שנה לפטירת ר' ישראל־בעל־שם־טוב – קם ידידנו איצ’ה והכריז אנימו־אט־פידה, על רפובליקה חפשית, עצמאית, מפורזת, חילונית, דמוקרטית, מתקדמת ובלתי־תלוייה, בתחום המרחבי של עין־הוד.
“יחסינו עם ישראל,” הצהיר ראש־מועצת־העוצרים בנאום־החבית שנשא אתמול באזני ‘חולצות האוכר’ של כפר־האמנים, “יהיו מבוססים אף להבא על אי־הבנה הרמונית, אלא ששוב לא נכיר לא בבוליה ולא בפתקי־האתראה האדומים שהיא שולחת לנו. עין־הוד תחתור לעצמאות כלכלית, תטפח את משקה, תייצר פאסקינים, מודיליאנים ומאטיסים, תייצא חפצי־עתיקות, תשווק מגילות – חתומות יותר וגנוזות יותר ממגילות ים־הערבה – ותבריח משקאות, סיגרים, קפה…”
היהיה לה צבא משלה?
“לא!” השיב איצ’ה ברתחת־לשון, שהיית יכול להעלות בה את טמפרטורת הים־הלבן לדרגת חומו של כסף־מדחומים־חי, בפי־טבעתו של עולל חולה־אדמת. “נסיון שכנתנו מוכיח כי צבא ־ אי־אפשר לו בלא אלופי־משנה; אלא שהללו נעשים, חיש־מהר, מיוחסים כל־כך, ששוב אינך יכול לספר להם אפילו דבר־בדיחה. עין־הוד תשאר פתוחה לחתולות־מין של כרום ופלטינא, אך תגיף שעריה בפני חתולי־דרגא של כותפות ומדים־לבנים…”
לא משום שהבטיח לי כהונת שגריר במרומי־הכרמל, אלא משום שכבוד קציני הגבוהים יקר לי, רוצה אני להעיר:
ידידי האדמיראלים! שקע־האוקינוס שבין מינדנאו לגואם, עד היכן מגיע? שנים־עשר־אלף רגל? דבריו שלו היו עמוקים הפעם יותר!
על עכברים ואנשים
מאתבנימין גלאי
עמדתי על אם־הדרך והניפותי יד. מכונית, שחלפה על פני, נעצרה במפתיע.
מישהו פתח לי את דלתית־הירכתים:
“לאן”"
“מקום פלוני”, אמרתי אני. “לפי דרכך?”
“לאו דוקא”, השיב הוא. “הכנס…”
היתה זו מכונית שכורה, שמכרי עשה בה אותה שעה בשליחות כהונתו. נסענו עד שהגיעה שעתי לרדת.
“חן־חן!” אמרתי לו. “גזלתי את זמנך…”
“זמנה של המדינה…” אמר וקרץ לי בעיניו. “יהא עלי להגיש בגללך חשבון נוסף!”
נפנפתי לו בידי ונפרדנו לשלום. אם יאמרו לי עתה כי חסך לה למדינה במסעיו עשרת אלפים ־ לא יתמיהוני…
שנים אחדו קודם־לכך נזדמנתי לאחת מערי־השדה של גרמניה. תור־האינפלציה היה אז בעיצומו. מחירים רשמיים לחוד ־ ומחירי שוק לחוד. כרטיס־נסיעה בחשמלית, או מברק של מאות מילים – עלו לך פרוטות… אך חפיסת ־ גפרורים עלתה אלפים! שטרות־כסף היו מתגוללים אז במגרות כאבנים שאין להן הופכין.
אותה שעה עשיתי שם במעין־שליחות. נגשתי אל אחד משרי־הכספים שלנו, כשכשתי בזנבי ובקשתי:
“חצי מארק, דמי כרטיס־למוזיאון..”
“לא!” השיבני אותו אדם. “פרוטה אחת מושכת שתיים וכספי־צבור הם כספי־צבור!”
“חצי־מארק, לעזאזל! אינך יכול לקנות בו אפילו ספל־קפה!”
לא מש ממקומו כסלע־גיברלטר!
את דירר ראיתי שם, בקונסטהאלה, על־אף־הכל. לתיאטרון לא התרתי לעצמי ללכת, אך מוזיאונים – אפילו גרמניים – הוצאת מכלל טאבו… מי הלווני אז חצי מארק? כמדומני ידידי מתי!
חזרתי ארצה ואני שומע כי אותו קפדן מבית־שמאי, שהחמיר עמי כל־כך, חזר אף הוא. למותר הוא לאמר, חזר יפה: רהיטים הביא עמו, מערכות כלי־חרסינה… על חשבונו, כמובן, על חשבונו שלו!
אף־על־פי־כן – כלל הוא שנקוט עתה בידי: ראית ברנש שריח יושר נודף ממנו כמלפפון וצדקותיו מכסות אותו כשחין? ראית גזבר שאינך יכול לסחוט ממנו מפרעה קודם זמנה? ראית פקיד־בכיר, שאומרים עליו כי אין להוציא ממנו פרוטה מיותרת לדברים שאינם דרושים, ככיכול, לגופם? פשפש נא בכליו! יש לו רהיטים וינאיים בביתו!
ספרים הרבה
מאתבנימין גלאי
הפסאז'
מאתבנימין גלאי
קומדיה דל־ארטה
מאתבנימין גלאי
מטרופוליס
מאתבנימין גלאי
עוד נהר אחד
מאתבנימין גלאי
ראשון לנחלי־השרון הוא הירקון. מים רבים נשתפכו בו, גלגלו בו טחנות־קמח, גרפו בו דגים, מיום שהכרתיו היכרות ראשונה. לעיני פשט צורה – ולבש צורה.
בימי נעורי שכן בו פאן, אלוהי־המרעה, במחיצת כל חבר־שעיריו. נוף ירוק יותר, פאסטורלי יותר, רומנטי יותר לא מצאת אז לא בשפלה ולא בשרון. דף מצוייר, מתוך פרקי־אנדרסן.
בבחרותנו פינה פאן את מקומו לאל, שקדמונים כנוהו ארוס. מי איננו זוכר את ה“באראקות” הערביות, בצלן של צפצפות־החוף? אח, בתי־הספר הגבוהים הללו אשר לאהבה!
עכשיו שוכנים בו הם… סטרקוטיוס, אל המחראות, וקלואקינה, אלת־הביבין! סיק טראנזיט… מתחת לגשר – אמת־מים. מעל לאמת־המים – גשר! צופים זה בפני זו ומהרהרים:
“אני שלך, את שלי!”
לה יש בילהרצייה. לו – אלפנטיסיס. משל ונמשלו. הוא נישא עליה כצעקה. היא נושאת אותו כחטוטרת. אינך יודע אם לעמוד עליו ולירוק עליה. או לעמוד עליה – ולירוק עליו!
אני משווה… מובן, שאני משווה! לא לענקי־הפלדה המודרניים, כחולי־הגידין שעל הטיין, על הסנט־לורנס, על ההודסון ועל האיסט־ריוור, הבלים! כאלו באתי להשוות מעוף־אווז, שמלאוהו פטריות וטבלוהו ביין־טוקאי, למעופם של אוזי־בר חיים!
אף לא לגשרים הקטנים, העתיקים, ההסטוריים, שאתה מוצא באירופה, בהודו, ביפן… לא ל“ריאלטו”, ל“פונטו־ווקיו”, לא לגשר־אוויניון… אבסורד! כאלו העמדתי את קלסתר פניה של מלכת־הקלפים, בצד זיו־איקונין של בדי־ואלסקז!
אך משווה אני את קמרון־הפיקוד שלירקון עם בני־מינו… עם קטני־עולם, עם פשוטי־עם שבמלכות הגשרים! כשם שאני יהודי: מיתרי הסיבים שמתחו הודים מעל להינדוס בטיבט; גשרי־הכלונסאות של האצטקים; האקוודוקטים הפרובינציאליים ביותר של קיסרות־רומי – נאים ממנו, פשוטים ממנו, הגיוניים ממנו!
גשר שאין לו דם, אין בו רוח־חיים, אין לו – שכל! צאו וראו באיזו שחצנות הוא מניף עצמו מחוף־אל־חוף! “אנחנו הגשרים”, הוא מצפצף לך באזניך. משל לפקידון תא־המודיעין של מחלקת־האפסנייה, שמצאוהו כותב מכתבים פרטיים על נייר־משרדים רשמי:
“ממשלת ישראל, משרד־התחבורה…”
מה לך מתפרצף כל־כך, שוטה? מה לך מעמיד פנים? לוח אחד, דף אחד, קלף פשוט אחד עשוי למלא את מקומך ביתר חן! מתחו לי עור־פר על פני מיעיים שנתמקמקו, ואני מראכם גשרים על הירקון!
איני יכול למנות בפטרוניה של מלאכת־מחשבת זו אלא מעלה אחת: חוש להרמונייה! הרהרו נא, לעזאזל, במה שיכול היה להתרחש כאן לעינינו, אלו הקימו על בצה מעופשת זו – גשר נאה באמת! חחי־זהב באף חזיר! או אלו טהרו, חלילה, את הנהר משופכיו, ולא הקימו עליו אלא גשר צנוע? מיתר פקוע, על מרכופו של סטראדיוואריוס עתיק־יומין! לא, שמרנו אל! מוטב כך… היא נאה לו והוא נאה לה. היא שלו והוא שלה.
ביצי עוף־הדודו אינם שמורים אלא במוזיאום אחד בעולם. גשר אשר כזה – בעיר אחת בלבד. הנה הוא צופה לתוך מימיו, מדגה בהם דגי־זהב וחולם עמם חלום עולם־הפוך!
היכל בבניינו
מאתבנימין גלאי
איני מאמין באלים, אך מאמין אני במקדשים. אולי משום כך אינני יכול לחלוף על פני היכל־הקונצרטים של ככר־הוברמן מבלי שאעמוד עליו לברכו:
“יפי לך, מזבח! יפי לך, מקדש־מעט!”
לא שכחתי… לא שכחתי כי אין לנו עדיין רכבת לאילת. זוכר אני יפה: מכרות־תמנע, עין־יהב, דימונה, נחל־עוז! אני יודע: אשפוז אומלל, מקרים סוציאליים, נכים, חולים כרוניים. יודע כי אין לנו זרעים, מאור, דשנים, דלק, טרקטורים, דירות־מגורים. יודע כי בצפון לא היה לנו כותן, אך היו תולעי־זפית. כי בדרום לא היו גפנים, אך היה קמחון. יודע שאנו מייצאים, לפי־שעה, פחות מדי בטנים, פחות מדי מכוניות, פחות מדי שעונים, סמי־מרפא, מעילי־גשם – ומייבאים יותר מדי מספוא, קמחים, דגנים, עצים, בשר, מוצרי־צמר! יודע אני יפה כי יערותינו חשופים, אגמינו מחלחלים ובארות־מים רבות מכילות עדיין אחוז גבוה מדי של כלור. אף־על־פי־כן איני יכול לעבור עליו מבלי שאברכנו בלבב־תמים:
“יפי לך, מקדש־מעט!”
אני יודע שכל טפח בכותל, כל חפיפת־שיש, כל עמוד שבאכסדרא הוא פצע שותת־דם בכיס־האומה. יודע כי לגיון־שמשים אינו מספיק למרק את זגוגיותיו. יודע כי דמי־החזקתו בלבד יעלו לנו הון־תועפות – שאינו בידינו! אך אינני יכול לעבור על פניו מבלי לברכו.
אני יודע, שעריו לא יהיו פתוחים אלא בפני מי שידו משגת: בעלי־כיס ובעלי־קאדילאקים, כסיות־פטל ומצנפות־תות. אך לעבור על פניו מבלי לברכו – איני יכול! ליהנות מזיוו לא אזכה אלא לעתים נדירות. לא אותי נועד לשמש. לא למעני נוצר. לא לי הודו, לא לי הדרו. לעולם לא אגיע כאן למקום־של־ממש, חלף כל מעותי. אלא שאיני יכול לעבור על פניו מבלי לברכו.
אני רואה אותו מרחוק, בכל יפיו הארכיטקטוני, בכל כשרון־המעשה שהושקע בו, בכל תפארתו המקורית, העומדת להוסיף לנו רב־רווחה. רואה כביכול, בעיני־רוחי, את שמשותיו מופזות מוצפות אור־יקרות. לא באזני ממש, אך באזני־רוחי אני שומע את סערת תשואות־ההודייה נשאת לעומת דוכן המנצחים. מרחוק אני רואה בדמיוני שרים ושופטים, שגרירים ואמנים־אורחים ואיני יכול שלא לברכו.
אני צופה ורואה אכרים שירדו מן הגליל, כורמים שבאו מיהודה, חוואים מפאתי־נגב, דייגים מאילת… חולפים על פניו, כמוני אני, ומעיפים בו עין סקרנית, במעט קנאה ובהרבה, הרבה גאווה. אני רואה אותם ויודע כי שמחים בו, מתברכים בו, מתהללים בו, בסתר־נפשם.
אעיז נא ואומר שהוא יקר לי, חרף כל מגרעותיו, ככפר שלם. כשלושה כפרים. יפי לך, מזבח! יפי לך, מקדש־מעט!
קונצרט־הבכורה
מאתבנימין גלאי
ראש־העיר הגיש לו, למר ברנשטיין, את שרביט־המנצחים. עצמתי עין אחת, עין שניה…
כיוון שפקחתין – ראיתיו לו למאסטרו מעלה ניצת־זקן, שהחל יורד פתאם על פי־מידותיו, נמלא נימי־כסף, הופך שיבה… קומתו כמו נתמרה, אך ראשו נשתוחח עליו… הנה הוא עומד לפני, עטוף הנדווין…
אסף!
אין צריך לאמר כי מעבר לכתפיו, אני רואה משמרות־לויים. עומדים – ובידם מצלתים, בידם שופרות־זהב, בידם חצוצרות כסף־מקשה. נימין – תחת צ’לו. עשור – תחת אבוב. לא פאגוט, לא באסון, לא קלארינט – אלא כלי שקורין “גיתית”, שקורין “חליל”.
עכשיו אני נותן עיני בתכנייה: לא רקוויים, לא קנטטה, לא קאפריצ’יו – אלא “תפלה”, “מכתם”, “משכיל”. לא “לנטו” ולא “אנדנטינו”, אלא “על שגיונות”, “על שושנים”, “על מות־לבן”…
את מי נשמע הערב? מוצארט? בראהמס? אני פורש את מגלת־הקלף שבידי: “מזמור לאיתן, לידותון, להימן…”
מתוך שלושים־ושמונה אלף לויים בימי דוד – ארבעת אלפים היו מוסיקאים שמקצועם בכך. חצי מליון, גורס פלאויוס, בימי בית־שני! “עשור”, הוא אומר, “על שום שהיו לו עשרה מיתרים – ופורטים עליו בקשת. נבל, שפורטין עליו באצבעות והוא משמיע שנים־עשר צלילים… צלצלים…”
“צלצל”, אני מהרהר לי בלבי. "אף אומני אלכסנדרייא־של־מצרים לא ראו כמותם בארצם. מגרפה, שמוציאה מאה מיני־זמר… “היא אמה וגבוהה אמה וקתא יוצא המנה…”
אני נוגף בסנדלי מין אגרטל־נחושת. מרכין ראשי ורואה: מאות כמותו סדורים כאן, כביכול, מתחת לכורסאות, במהופך, בגימל טורים… צלילים שיורדים עלינו ממרומיה של קתדרא פוגעים בתחתיתם, מכים על דפנותם וחוזרים אלינו כשהם מכוונים יפה. כך דאגו אז לסדרי־תהודה, לא כן?
מישהו מיטיב את הנרות באולם, אלפי קנים, אלפי פכי־שמן! אני מעיף עין ורואה יהודים… יוצאים־עיירות, יוצאי־תחומים… יהודי־תהלים, יהודי גמרא ופוסקים, יהודים שסלסלו פרקי־משניות בבתי־מדרש: אני רואה חזנים, בעלי־תפלה, בעלי “נגון”, ש"צים שחוזרים לפני התיבה בימים נוראים; מלמדים שפרקם נאה, זקנם מטופח וקולם ערב לאוזן; כליזמרים טלואי־מכנסיים, ליצנים ובדחנים שמרקדין לפני כלות־ישראל… אני רואה את מופים ואת חופים, את סטאמפאניו, את ברל עם כנורו ואת יוס’ל עם הבאס… יהודים ירוקים, שירדו פתאום מעל ראשי גגות־שגאל!
אני חוזר ורואה שם, בקצה האולם, חסידים מתולתלי־פיאות, בפוזמקאות לבנים, קַפטני־משי שחורים ומצנפות זנב־שועל… הנה יגיעו, חלילה, לידי המיית־נפש ויתנו קולם ביא־בא־באם של חצרות אדמו"רים…
מרחוק אני רואה מקובלים, חוורי־פנים ולוהטי־עינים, מבעלי־צירופין שבצפת… דומים עלי כמתכוונים לצאת בכלי־לבן אל מחוץ לעיר, לקדם פני שבת־מלכתא בפסוקי־דזמרא…
מתחת לחופות הספון, שעינן כעין־האלומיניום, אני רואה את יהודי פרס, מארוקו, תורכייה… יהודי הלאדינו… פורטים על פי העוד והרבאבא ומכים בתוף־של־יניצ’ארים!
אני נושא עיני למעלה, לעבר היציע, ורואה אותם… את דוכסי המוסיקה, את נסיכיה: מנדלסון־ברתולדי, בקפלט מפוייך. אופנבאך, מחכך את גולת־העצם אשר למקלו… החזר מן ה“אופרה־קומיק” לאחר שערורייה שהקים? אני רואה את מאהלר, דוקא, מילו, שנברג… את ג’ורג' גרשווין, המסלק את כנפות־הפראק שלו לצדדין! כנגדם אני רואה את אשפי־הנימין וכשפי־כל־המנענעין. את רבי־המגים של אמנות הבצוע: קרייזלר, הילמאן, הוברמן, מנוחין, חפץ, שנאבל, רובינשטיין…
כולם יהודים! כולם נתכנסו־באו לכאן, ירדו ממרומים, עלו מעמקי־רפאים, כדי לחוג עמנו הערב את חג המוסיקה היהודית!
הס, כל־בשר! מאסטרו רובינשטיין יורד מן הדוכן ופונה אל מעלות־היציע… לויים לבנים אחריו. יהודים ירוקים – הולכים וראשם למטה – אחריהם. כליזמרים אדומים, נוסח אשכנז, נוסח ספרד, נוסח תימן – אחריהם. אי־שם, למעלה, מרחף ונישא לעומתם כנורו־של־דוד. כנורות־בבל – שחורים, עטופים כיסוס וזרדי־ערבה נלווים אליו במעופו כפמליית־מלאכים… אני רואה מנצחים, כנרים, פסנתרנים, מוסיקולוגים, יוצרים… רואה צ’מבאלו רכוב על כסלופון, מפוחית־פה ומפוחית־יד, קתרוסים ועוגבים אלקטרוניים, מסכות ליצני־פורים, הגדות סדר־פסח, שמלות חופה וסודרי־תחרים של חתונות יהודיות בעיירות־פולין… רואה סולמות עולים ויורדים, תגים ותווי־נגינה, דו־מי־סול… הנה, יוצאים מן האולם ונכנסים לפואייה. הנה מגיעים לכותל ומבקיעים אותו. הנה נספגים לתוכו כסיד ומפיגים בו את מימדם השלישי… פושטים צורת כלים, צורות בשר־ודם ונעשים דיוקנאות, סמלים, עטורים…
אני רואה לוח־צבעים נשמט מן הספון כמין פסת־יד ומכחול מרחף עליו. הנה טובל עצמו – וחותם…
הא, ידידי יוסל? מי יתנך “כותל” אשר כזה?
בחזרה
מאתבנימין גלאי
אתה עוזב אותה מתוך אנחת־רווחה, על אף כל נצנוציה. היית ב“צוותא”. ראית הצגה אחת בתיאטרון. שמעת קונצרט אחד. מה עוד? אספרסו, אדוני, לרווייה!
גרוע מכל הוא שאתה נושא עמך בשערך את ריחה המיוחד. היא המטרופוליס, היא נותנת־הטעם. היא שמכה לפנינו בחליל!
אדריכלות זעירה, אמנות זעירה. לילות־אספרסו, ציויליזצייה של אספרסו. לזרא, לזרא!
אני מיסב לי בקפה וחורת, באולר על שלחני, דברים שכתב פעם פייטן רומאי אחד לפלגשו:
"תלתליך, יקירתי, מיוצרים בקצווי־עולם.
"את שיניך, כאת שמלת משייך, את מניחה בשעת־שינה לצדך.
"כולך צרורה בקופסאות… אלפי שדות, קופסאות וקמטרים! שוכבת לישון – ופניך אינן שוכבות עמך!
"כיוון שאת מעפעפת, את מעפעפת בריסי־עין, שאנשיך מביאים לך אל יצועך עם שחר…
“שוב אין לך בנפשך רחשי־כבוד כלשהם לגווך. את נבלתך הבלה יכולה את למנות כבר עתה עם פגרי אבות־אבותיך…”
הא, עירי העברית! העברית, הראשונה! הראשונה, הבלתי־מקורית כל־כך!
סי מונומנטום רקויריס...
מאתבנימין גלאי
תעודת ארכיטקטים אין לי בכיסי, אך תודה לאל! את בית־הספר הגבוה לצלי־דג סיימתי בהצלחה רבה. כל שיגיש לי דגים – בפרפרת־שנף, ימצאני סועד עמו למחרת על שלחנו בכסיות – ובמכנסי־רחצה!
קאפיטול פסבדו־קלאסי – והרי־ציון בירושלים! חי ראשי!
אך לא, בניין־הכנסת החדש – יותר משהוא חטא, הריהו עונש! עונשם של ידידינו, אנשי אמנות־האנך, הקרויים “אדריכלים”. כמה ספלי־קפה שפכנו לתוך בית־צוארם? כמה טבק הפכנו עמם לאפר? כמה פעמים חשנו לביתם בצעקה:
“בשם אלוהים, הצילו! בונים את באר שבע… מקימים את קריית שמונה… מתכננים את…”
שבע, שמונה, תשע… היו מושכים כתף, נאנחים, מסיעים אותך במכוניתם לבתי־חולים שהקימו הם, שכונים שטפחו הם, בתי־מדות שהם אחראים לתכנונם ומוכיחים לך כי לא ידם היא שהיתה במעל.
לא ידם, אני יודע! אך כנגד שלוש חי"תין שמנינו בדברים שעשו – חן, חוסן, חסכון – מצינו חטא אחד בדברים שלא עשו: חטאה של שאננות! עד שנטרו את כרמם שלהם – קמו אחרים והשחיתו לנו כל חלקה טובה. אם אינם פושעים, הריהם שותפים־לפשע!
איזו שעת חסד רבת־השראה היתה יכולה להיות לה כאן לארכיטקטורה העברית! אחת־יחידה בכל הדורות. מופלאה. בלתי־חוזרת. מה לא היו צרפתים, איטלקים, שוייצרים, פינים, הודים או תורכים נותנים חלף דף חלק כשלנו? לא פרוורי־חלכאים, לא “סלאמס”, לא עיירות־צללין עתיקות, לא “הארלמים”, לא “צ’יינא־טאונס”… לא סגנונות רשמיים של טעם קפוא, לא נוסחים מקודשים, לא מסורת יוונית, רומאנו־גוטית, ביזאנטית… לא רינסאנס־מוקדם ולא רינסאנס מאוחר… לוח נקי!
נתנו לכם, ידידי, מישורים פתוחים, גבעות־יער משתפלות בעצלתים, הרים גולשים לים, גיאיות, עמקי־חמדה, ערבות פנויות – כל הדרוש לו לרינסאנס ארכיטקטוני חדש, רנסאנס משלנו. לא דרשנו לא גורדי־שחקים, לא מגרשי־חנייה להליקופטרים, לא אוטוסטראדות, לא מדרכות נעות, לא סימפוניות־אבני־גזית ולא אקוורלין־של־שיש. לא שיקום ולא קימום ולא שחזור…
“הרי נייר”, אמרנו לכם. “הרי דיו שחורה. הרי חמרים, פועלים, מליונים! צאו והקימו לנו כרכים חדשים, כפרים חדשים. מעט חן שבפשטות, לא יותר. מעט נועם. שמינית של רוחה. שמינית נוי…”
מה עשיתם אתם? כל אמנות־הבנייה בת־זמננו, כל אסכולות המאה־העשרים, כל פלאי החומר המודרני – וקריית־שלום? לגזול את דרכי־המלך ולתתן למכוניות, שעה שאחרים מחזירים אותן להולכי־רגל, יכלו אף מהנדסי־אליל! להקים שכוני־קופסא ולגולל מגרות, הפוכות על צדן, יכלו אף ספסרים. לזרוע לולים על חוף הים הגדול יכלו אף קבלני־משנה… ואלו אתם – אמנים! ראיתם את פאריס, ראיתם את לונדון!
אל תאמרו לי פרנסים לא הניחו לכם, שמרנים שבכם לא הניחו לכם! אתם – היכן הייתם? “שימוני בפרצה”, כתב משוררנו קרני, “קחוני עם האבן הירושלמית ושימוני בכתלים וטוחו עלי טיח… ומחומת־הקיר ירננו עצמותי הכלים – לקראת המשיח!” אלא שקרני היה משורר. מי אתם? מי אתם, לעזאזל, שלא הנחתם את סרגליכם ולא הכרזתם: “על גופותינו!”
צעירים שבכם היכן הם? היכן אלה שבני־דורם בספרות, בציור, במוסיקה בחרו לגווע ברעב, מלתת ידם למהלך הרשמי? היכן אנשי “כתובים” שלכם?
לא, דגם הקאפיטול החדש באקרופוליס של ירושלים איננו חטא, אלא עונש. אינו אתחלתא, אלא המשך. אינו אבי־אבות הטומאה, אלא בנה־בכורה! עכשיו איכפת לכם? עכשיו נתעוררתם? עכשיו אתם מחפשים לכם בני־ברית בין אנשי־הרוח? צאו וקצרו בדמעה מה שזרעתם בלא־אנחה!
אדריכל אחד מידידי אחזני אתמול שלוש שעות בכפתורי ונסה להוכיח לי כי הגיעה עת לעשות־מעשה. השארתי את מחצית אצבעותי בידיו.
“תירס יש לכם במקומותיכם?” שאלתי אני.
“הן…” מלמל בתמיהה.
“טלו שלושה גרגרים ליום, שתירס משביח את המוחין! אלו היה ראשכם פתוח במקצת, לא היינו מגיעים לידי־כך!”
“צר לי לאמר”, השיב הוא, “שלא היה פתוח כל־כך…”
או אז, בדומה למיאקובסקי, התאפקתי… התאפקתי… התא… התא… ופתאם – ופתאם דפיקה דפקתי:
די, גלגלת־סלת, רב! צריכים היינו לפתחו למענכם בגרזן! הנה הקימותם לכם מצבת־זכרון, חסידים ומתנגדים גם־יחד!"
על קתדראלת סט. פול אתה מוצא כתוב: “אם מבקשים אתם לראות את מצבת זכרונו של סיר כריסטופר רֵן – העיפו נא עין על כל סביבכם!”
אתם, רבותי? רוצים לראות את המונומנטים שלכם? אל תסתכלו בצער רב כל־כך על דגם הכנסת האומלל בלבד. העיפו עין על כל סביבכם, מדן – עד באר־שבע!
כרוניקה שוטפת...
מאתבנימין גלאי
היי, הופ!
מאתבנימין גלאי
פספסנו בהונג־קונג. פספסנו במוסקבה. פספסנו בהנגלאו. פספסנו בפאריס. פספסנו בכדורסל, כדורמים, כדורעף, שחמט. פספסנו אשתקד, פספסנו השתא. פספסנו אחד־אחד. פספסנו בחברותא.
עכשיו – הביתה! הביתה, יַחְרְבֶּתְכּום, ונשחק עמכם באגוזים! עייפנו מן הכבוד, סאווי?
על מגרש הרוסים
מאתבנימין גלאי
כל השופך דמעות תנין על תבוסתנו באצטדיון “דינמו” דומה עלי כאשה… לא, כגבר, שהרבה לזלול ראשי־עוף מהורמנים. תבוסה? אני אומר לכם: נצחון!
ראשית כל – על הרוסים! מובטחני – כן תשתברנה אצבעות־רגלי ולא אוכל עוד לגעת בכדור! – שלא נתכוונו לגנוני חן־חן. אדרבא: נמנו וגמרו לתקוע לנו שם תקיעת־טלף כזו במכנסינו, שעוד ימים רבים יהיו רועי־גמלים לבני־זקן דנים בה מתוך הסבה על מחצלאות־פרעושים, לאור כוכב־הכלב, בדרך מדבר־צין. חמש־אפס בלבד הם סטירת־לחי פשוטה בפני כל סַפַּר־צמות ערבי בדמשק.
שנית – משכנו לנו, להנאתנו, בחטמם של ייבסקים, שנאלצו לעמוד סוף־סוף דום על כרעיהם, לשמע המנונה האמתי של מדינת־היהודים האמתית. על כך בלבד, בחורים, ראויים אתם לשבח! מלאדצי, מלאדצי ריבייטא!
שלישית… לא, את השדים הבלונדיניים עצמם – סימפטיים, יש להודות בכך! לא נצחנו לפי־שעה… אלא שלכך יש לנו כמדומני הסברים הגיוניים למדי: ימי־דלף, ככר־אמונים חלקלקת, נמוסי־סדום של מארחינו… הוא אשר אמרתי: סדום! שוו נא בנפשכם: חד־מני־חברייא מטיל מים־קטנים על גדרו־של־אצטדיון… נגש אליו מאן־דהוא, גוי גמור, ורומז לו באצבעו:
“בית השטפין – להלן…”
נוסף לכל – עניין הדתיים! איני צר־עין, חלילה, אך פשפשתי ומצאתי כי הקימונו למענם, במדינה זו, מאה מקוואות טהורים ולמעלה מאלף גם ברמת־יוחנן – על הגדר, מתחת לזית, או בצל עצי־חרוב… טול מעמנו גינונים אלה ואתה נוטל את נשמת־החג!
נוסף לכל – עניין הדתיים! סוגייא נאה, חי־ראשי! פשפשתי ומצאתי שהקימונו כאן למענם שמונים ושבעה מקוואות טהורים ולמעלה מאלף בתי־כנסיות. הנחנו להם להפיץ, חנם־אין־כסף, שמונה עשר אלף לוחות־חישוב לזמני הדלקת־נרות. הפקדנו בידיהם ספרי־תהלים, מחזורים, קיצורי־שלחן־ערוך, תפילין, גמרות, שופרות, משניות, אתרוגים, מזוזות וספרים תורניים… ומהו, מהו שכרנו? דווקא בשעה שאנו זקוקים להם יותר מכל, שעה שכל תחינה קלה, כל צקון־לחש, כל מלמול־תפלה עשוי לקדם את ענייננו בישיבה־של־מעלה – אינם זורקים למעננו אף מלה חמה אחת! מרנן ורבנן: נס קטן על מגרש־הרוסים לא ישיר השבוע, הריני מבטיחכם, אף נוצה אחת מכתרי־צדיקים שלכם. אשר לתודעה היהודית – ראה נראה…
אך יהי נא כך! משחקם של ספורטאים, כיוצא בפרי־מכחולם של מייסטרים גדולים, דומה ליין: אינו מובחר באמת אלא על אדמת־מטעו. רמברנדטים בהולנד, ואן־דיקים בפלנדרייה, יין־אלבנו לבן על־מלאת שבקאסטלגונדולפו, יין־פראסקטי על מימי־טיבולי… כדורגל עברי – בצד גדר עברית! בדומה לבדים, בדומה ליינות – רק חמה שזרחה עלינו ביום כניסתנו לעולם, רק האדים שנסתפגו בנו מאז, עשויים לשוות לנו עצמת־בראשית…
צפו איפוא לתחרות־הגומלין, כאן על מגרש־הרוסים. כשם שנתפלמנו שם אנחנו במי־צפרדעים, יתמגמגו עתה הם בהבלי־יולי שלנו! ואלו אתם, פספסנים, עלו והצליחו! רוצה אני לראות אתכם פורשים את המגרש, לאחר שאתם מגוללים אותו! זכרו נא שכולנו עמכם! יעלות־חן תהיינה שם, לעודד אתכם. אני אהיה שם – לעודד אותן! קפה־הפוך, למי שיבקיע שער ראשון!
החוג...
מאתבנימין גלאי
מיום שעמדתי על דעתי, נעשיתי חסידה המובהק של אמנות הצורה. דברים כצורתם – מעשים כצורתם. גם אני, גם ידידי פורשים, דרך־משל, מבית־קפה לעת תיקון־חצות… הם משלמים. אני – מסלק את חשבוני. הם הולכים לישון. אני – עולה על יצועי. הם יושבים ואוכלים. אני – מיסב לי לשלחן, אני סועד! אותו עתון, אותו קפה, אותה ביצה, אותה לחמניה, אותה חמאת־זהב טרייה… אלא שאצלם – “ארוחת בוקר” ואצלי – פת־שחרית!
נטייתי זו לגינוני צורה ולנימוסים יפים מכשירתני לרדת לסוף כל היפה, הנאצל, האלגנטי בפגישות מועדון חקר־המקרא, שהוא עתה המובחר, האכסכלוסיבי, האריסטוקראטי שבכל מועדוננו כחולי־הדם.
חייב אני להודות, בבושה לי ולנפשי, כי לא הוזמנתי עדיין ליטול חלק בכנסת־חכמים זו ואיני יודע איך הופכים שם מרנן בדבר־תורה… מתוך הסבה, כדרך יוונים – מוצצים בכורה ואומרים דבר־חדוש, טועמים זית־על־הוצו ומפריחים אמרת־כנף? מתוך שפיפת־ברכים, כדרך זקני־דרוזים על מחצלאות־חילף? רגלם תחת עגבותם ואציליהם על פי חזם, כדרך נזירי־בודהה? הייתי נותן משהו, אלו יכולתי לראותם בשעת־מעשה!
דברים שאמרו קדמונינו כי בהם נקנית תורה כמה הם? ארבעים ושמונה, כמדומים אנו… בתוכן מידות שקורין “ענווה”, “מעוט שיחה”, “מעוט־שחוק”… כיוצא בכך אמרו חכמים כי מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך. ללמדך שאף דברי־תורה אינם מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה… מה עוד השנונו? “המגביה עצמו על דבר־תורה דומה לנבלה מושלכת בדרך, שכל עובר־ושב מניח ידו על חטמו ומתרחק ממנה…”
אך מה לי “סייג לתורה”! מה לי מצווה שצוונו חכמינו לברוח מן הכבוד, לא להגיס לבנו בתלמוד, לא להחזיק טובה לעצמנו, לא לשמוח בהוראה? מי כמוני – שש על משתאות תחכמוני! הא, לילות אתונא, לילות דוכסי־מילנו! לילות וולטריאניים שעליהם אמרו שם, בחצר מלך־הפרוסים, כי שיחה אחת שלהם היתה מאלפת מן המעולה שבספרים!
איני גורע מכם עין, רקדניות חקר־המקרא! קורא אני עליכן בעתונים ולבי נמלא נחת… מר פלוני הציע, פרופיסור פלוני העיר, אלוף פלוני הוסיף… כאן הפוך־עין של ארכיאולוגים, שם נפנוף חזה־ג’יין־מאנספילד של חכם־לשון… פסוק יווני… קושיית צורבא־דרבנן… נפשי יוצאת אליכם, צנועי הגות! מי יתנני טועם שם גלוסקא ומוצא אחר כך את שמי בעתונים מצויירים… “מר בנימין, פאלמירולוג, משך בחטמו וצטט, למרבה תמיהת כל המסובים, את נוסח ספר־יהושוע בלשון תדמור…”
פסקא אחת, שורה אחת, מלה אחת כזו – מובלעת, כביכול, בנעימה – דייני!
בית־ספר לקולומבוסים
מאתבנימין גלאי
“לא אני הוא שהגיתי את רעיון המחלקה החדשה למלחמה בחרם הערבי”, הצהיר ראש־הממשלה, “אלא שרת־החוץ…”
כל הכבוד, אדוני ראש־הממשלה, ואולם – אלף־אלפי סליחות – מה קרה? “רנו” סטרה לנו על לחיינו? ספוג של סטירות־לחי, בלאו־הכי! “אייר־פראנס” בעטה בנו? בלאו־הכי מחתים לנו כל מוגף־מגפים את מכנסינו מאחור, כמין דואר־רשום! שמא לא נתגלה לנו כי הצי האמריקני נתן ידו לחרם, אלא מפי דג שהגיע אתמול? לא, שמע שמענו, ידע ידענו, זה כבר!
“לא אני, אלא שרת־החוץ היא שהגתה…” אלף־אלפי סליחות ומחילות! לא את, גברתי, הרשיני נא, ולא הוא – אלא אנחנו, בכל שפל־רוחנו… לא עכשיו, אלא לפני שלוש חמש, שבע שנים!
אחד ממלכי־קדם, אם שרוי לי לספר כאן סיפור־מעשה, היה חכם מופלג. לבו – כך אמרו עליו – היה פתוח לדבר־משל ולא עוד אלא שהיה פטרון לפייטנים. כיוון שהיו מקרין לפניו שיר כלשהו פעם אחת – ידעו על־פה.
זקן־וזיריו לא נפל ממנו בעצה, אלא מעט־מן־המעט. שיר ששמעו פעמיים – נשאר חקוק על לוח־לבו.
אחותו היתה חכמה כמותם. כיוון שהשמיעהו שיר כלשהו שלוש פעמים – שוב לא נמחה מזכרונה!
יום אחד צווה המלך להכריז, כי כל המשנן לו באזניו שיר חדש – מזומן לחיי־עושר. נתקבצו מושלי־משלים ומליצי־מליצה ובקשו לנסות מזלם.
“ברי לך,” היה שואל כל אחד מהם, “כי שירך חדש, בתכלית־כל־חידוש?”
“אי־אפשר לו, מלכי, שלא יהא חדש”, היה משיב איש־שיחו, " שכן אני עצמי חברתיו…"
הרמיזו המלך כי יפצה פיו וישא משלו.
“מליצת־ישרים!” היה משבחו אחר־כך באזני אנשי־חצרו. “אלא ששמעתיה בחצר הכליף הגדול מבגדאד, לפני כ”ד ירחי־מולד!"
מייד היה חוזר על הדברים כלשונם.
“זקן־וזירי”, היה מוסיף ואומר, “שמעה אשתקד בחצר החאן הגדול מבוכארה!”
הוזיר, ששמעה עתה פעמיים, חזר עליה מלה במלה.
“אחותי זו”, הוסיף המלך ואמר, "שמעה את שירך בחצר השאח הפרסי, “לפני אחד־עשר יום!”
אחותו, שהאזינה בינתים לדברים שלוש פעמים, חזרה עליהם בנשימה אחת.
היה אותו שיננא משטה בפיטניו. לא נמצא לו, בכל מדינות־מלכותו, אדם שיאמר דבר־חדוש…
כך נסו מדינאינו לשטות אף בנו, בעצרות־ההסברה שלהם השבוע… אלא שעלינו אין מערימים!
ימים רבים לפני שהציעה שרת־החוץ את הצעתה פעם אחת, ראש־הממשלה הציעה פעם שנייה ושאר כל דוברינו חזרו והגיעוה פעם שלישית – הציעה אותה דעת־הקהל, באמצעות עתונותה!
משרד־החוץ מלא פיו מים. סבורים היינו – דברים מחוכמים בגו, דברים שיפה להם שתיקה… הללו, היינו סבורים, עינם פקוחה… מיטיבים, מן־הסתם, לדעת… אך צאו נא וראו! מקצה שלוש, חמש, שבע שנים מתברר כי מה שהגו פשוטי־עם בעוד מועד – לא הרו ולא הגו חכמינו אלא לאחר־זמן!
וולטר היה אומר שאם אמנם יש הבדל בין אורח חיי הדוג’ים של וונצייה לאורח חיי גונדוליירים, הריהו דק כל־כך, שאינו ראוי כי ידברו בו. כיוצא בכך יכולים אנו לאמר כי יש, אולי, הבדל בין חכמתם של חכמי־מדינה לחכמת יושבי־קרנות, אלא שאינו ניכר כמעט…
יום אחד תופיע עוד שרת־החוץ ותצהיר, ממרום דוכנה הגבוה, כי צף ועלה פתאום במוחה מין הרהור חדש: לכונן, סוף־סוף, מחלקה מיוחדת למה שקורין “קולטור־קאמפף”… פרצוף־אותלו, שהטיח שם בפניה שאלת תם־למחצה על שיילוק, יכיר בינתים לדעת את יתר הפרופילים במוזיאון־השעווה האנטישמי: יהודיו של דיקנס, של גוגול, של דוסטוייבסקי… מצרים תחרוץ עד אז חריצים בנפש האדם־השחור. האינטליגנציה הצעירה, שוחרת הדעת, המסיימת עתה, שנה־שנה, באלפיה את אוניברסיטאות אפריקה, תמצא בינתים סעד מוסרי במכוני הפאן־איסלאם ותתרפק על תרבותם. כל תערוכה, כל הרצאה חיה, כל ספר מכוון יפה, כל מגע רוחני ישיר יטיל שם במזונה האינטלקטואלי קמח־ביצים, שיזרום בדמה וישריץ במרוצת־העתים, קרדיות וקרציות מתחת לעורה…
או אז תהגה ודאי שרת־החוץ את רעיונה. עשר שנים לאחר־מעשה תגלה אף היא את אמריקה – באפריקה! מן־הסתם תציע לשגר נספחים צעירים לענייני־תרבות אף לגאנה, קונגו, טוגו, ניגריה, דאהומי…
רוצים היינו כי תזכור, מקצה שלוש, ארבע שנים, כי הדיוטות־שבעם הגו בכך ימים רבים לפני שנודע כאן לנבונינו מאיזה צד מרוחה פתם יותר… ימים רבים לפני שגמרו כאן בלבם כי כל הכבוד לשרת־החוץ, אלא שמסע חד־פעמי הוא מצמוץ־שפתים, שאין אחריו המשך בחיי־אהבה!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.