עלי עשור
מאתבנימין גלאי
חגיגות היובל
מאתבנימין גלאי
כנערו של מידאס, מלך־הפריגים, שלא יכול לכבוש סודו – לא יכולתי אף אני לנצור את לשוני. יצאתי החוצה, חתרתי בעפר וכריתי בו גומה. כרעתי על ברכי ולחשתי לתוכה, כמי שכפאו שד:
"חנגאות היובל משמשות ובאות, אנדרלמוסיה ממשמשת ובאה.
"אומרים כי תמשכנה שלושה ירחים תמימים. שמע מיניה: אף שלושה ימים לא תמשכנה באמת!
"טובי הפייצים עומדים לפייץ לנו כאן פִיצה, שדוגמתה לא הכנסנו עוד לפִינו… ‘פייצים רבים מדי’, אומר משל־עם נאפוליטני שאני עצמי משלתי, ‘מפצפצים את הכיריים!’
"עשרות־אלפי תיירים מזומנים להציף את ערי הארץ וכפריה. שמע מיניה: סיורים מאורגנים לחוף־אילת… חזור ושמע מיניה: טרוניות, מרירות, כלימה שלימה!
“אלו אחרו בהכנות – לא היו מספיקים. עכשיו, שהקדימו – תהא להם שהות לפטר ולהתפטר, להוציא ולהכניס… מילא, דרך גוברין־יהודאין!”
חזרתי ומלאתי את הבור מחולייתו. מחיתי פי. רווח לי. עכשיו אני יכול לעמוד על רגלי ולאמר דברים־של־פומבי:
יהי רצון שימעטו העושים – ואף המעשים אל ירבו יתר על המידה! יהי רצון שלא יינסו להפתיע את העולם… ירונן נא וירועע אצלנו – בצנעה! יהי רצון שנסתפק במצעד אחד, יפה. בתערוכה אחת, יפה. ביום שמחה אחד, יפה ואמתי… יהיה רצון כי מי שיש לו חמש אצבעות על כל אחת מכפות ידיו – יטמנן בכיסיו וימתין עד שיקראו לו. שלא כל אחד יסריט לו סרט רשמי־למחצה ויערוך אלבום – רשמי־לרביע. יהי רצון שלא תהא זו אותה גברת (מרת עדלידע, היא מרת “כבוש־השממה”, היא גברת מצעד־שלא־צעד) – באדרת יקרה פי עשר!
13.9.57
בעוד חודש, בעוד שנה...
מאתבנימין גלאי
לפני ימים לא רבים פנה אלי, חזר ופנה אלי, מר פלוני, מראשי העושים במכון אלמוני. פנה ובקשני, חזר ובקשני, לחבר למענו שיר – דהיינו: המנון – לחג העשור. על שום מה דרוש לו המנוֹן לחג איני יודע ואלו את ספורו של אבו־חסאן יודע אני יפה!
“שמעתי עליך'” פתח ואמר, “כי עד שאין מניחים לך על שלחנך את מחצית־שכרך מראש – אינך נוטל עט בידיך…”
“זכרונך עומד לך!” השיבותי אני.
“וכשמניחים אותו, סוף־סוף, לפניך,” הוסיף ואמר, “דומים עליך כטרחנים!”
“כך היא דרך־העולם!” השיבותי אני.
סילק אותו פלוני את הקפה מעל שלחנו ושקע בהרהורי־עצבת:
“כל גדולי ערינו וכרכינו יגיעו אלינו מרחוק לשמוח בשמחתנו. אף המלאכה עצמה קלה למדי… קלה ממנה אין אתה מוצא עתה בכל מקום אחר, אין אתה מוצא כאן בכל שעה אחרת…”
“קלה, או לא קלה – יודע אני את סיפורו של אבו־חסאן!” השיבותי אני.
“אל תאמר לי כי למדת להפקיע בינתיים שערים?”
“לאו דווקא!” השיבותי אני. “אלא שיודע אני יפה מה עלתה לו לאבו־חסאן בסופו!”
נתמלא ידידי תמיהה:
“אותו אבו־חסאן מיהו?”
ספרתי לו. ולפי שספרתי לו, הריני מספר לכם. לא אני אשם בכך שהעברית – לשון איסטניסים היא. ספור־המעשה עצמו מקובל עלינו כיצירת־מופת ותרגומיו – כולם קלאסיים.
מעשה באבו־חסאן, ירחמו אללה, שהכניס אשה לחופה. לוותו כל עדת מכריו בתופים ובמחולות, עד שהגיעה עמו למקום־המשתה. לא זזה ממנו עד שברכתו. לא זזה ממנו עד שחלקה לו מתנות. לא זזה ממנו עד שעטרה לו עטרת־חתנים לראשו. לא זזה ממנו עד…
איני צריך לספר לכם, ידידי, כי ערביים שבמזרח – כיוון שמילטו, סלחו לי, רוח־מעיים בקהל עם ועדה, נוח להם שתפצה האדמה את פיה ותבלעם. זמרת־כרס – עלבון מוות הוא לבידואי! אך אוי לה לאותה כלימה… מתחת לכנף אפיריונו, על גפי־מרומי־קרת ממש – נתחללו עליו לפתע חליליו!
עיניו חשכו. דמו אזל. פניו חפרו, חוורו כעין האפר. עקר רגליו ונס לו למדינות־הים. נוסח קהיר של אלף־לילה־ולילה מלמדנו כי הגיע להודו.
מקצה עשרים שנה נתעוררו בו געגועים על נוף־מכורתו. אף־על־פי שהיה מופלג עתה בנכסים, נטל ברכת־פרידה מבני־ביתו ושם לדרך פעמיו. כיוון שהגיע לכפרו חש כי לבו פועם בו בחזקה.
“אל בחפזה!” הרהר לו בנפשו. “אין לך יצור בודד, ממי שנשתכח כמת מלב. בני־דורי היכן הם? היכן רעי וידידי? לאט לך, לב פותה… לאט לך, נפש הומיה…”
עד שהוא חוכך בדעתו, שמע קול נערה עולה אליו מתוך אחד הפתחים:
“אמא”, שאלה אותה טליה בקול שכולו סקרנות, “מתי ראיתי אור־עולם לראשונה?”
“לפני שמונה־עשרה שנה, בתי,” השיבה לה אמה. “שנתיים ימים לאחר שאבו־חסן מילט כאן רוחין קטנין…”
נאנח מיודענו ואמר:
“אין אלוהים אלא אללה לבדו ואין ברכה אלא בצל־כנפיו. עשרים שנה חלפו מיום שנזדמרו עלי מעי – ולא נשתכחתי, תפח רוחי, מלב!”
יודע אני יפה כי יש מלאכות קשות יותר, מסוכנות יותר, מסובכות יותר מהמנון־חג שמטילים עליך לחבר לכבוד שנת־העשור… אך שמרני נא אלי שמחה זו נמנית עם שמחותיו של אבו־חסאן… אותו מכון לא איכפת לו, אולי, כלל ואלו אני… בעוד חודש, בעוד שנה יזכרו בי ויאמרו:
“פלוני, ירחמו אללה, שחבר שם בשנת העשור אותו שיר־מזמור?”
לזרוק חמש־מאות לסל? עד כדי כך איני שוטה! אך ודאי הוא שאיני שוטה עד כדי ליטול נייר ועט בפחות מכן!
הבכור
מאתבנימין גלאי
אם מבצעיה של ועדת־העשור הם הרים – “הבכור” הוא אוורסט. אם יאורות – הריהו, נו, מיסיסיפי. אם מדבריות־שממה – סהרה! קצורו של דבר: מונומנטלי, מופלא שבכולם! אלו בקשנו להוכיח לעצמנו, אחת ולתמיד, עד מה תפלים, עקרים, סרי־טעם הם חיינו התרבותיים בפרובינציה זו, עד מה דלים אנו בייצר וברוח – לא היינו יכולים למצוא לנו משהו נאה יותר!
עשר שנים מלאו לה למדינה ובדומה לפלוני, מזכירון אגודת פועלי־המחט, העץ או שמורי־המזון, המוציא על יום כניסת בנו־בכורו לשנות־מצווה משכורת חמישה חדשים תמימים – היא מרבה. במסיבות ובקבלות־אורחים. תודה לאל, שפכנו על כך דיו למכביר, אף גמרנו בלבנו שלא לחזור עוד על קיאנו. ואולם נדר – לא נדרנו. ואם נדרנו – נדרנא לא נדרי!
עשרה מדורים אתה מוצא עתה באגפה הלאומי של התערוכה. ראשון שבכולם – זכרון עם־קדומים. בארון־זכוכית מיוחד, שלא נגזים אם נאמר כי הדרת־קודש אופפתו, אתה מוצא גווילי־תנ"ך עתיקים, בצד מגלה גנוזה אחת. מימינם – אבני הכתל, לשמאלם – מפת ירושלים…
אין לה להדרת שיבתנו ביטוי פלסטי פשוט יותר, שקט יותר, מרומז יותר ומרוכז יותר. בניגוד לנילוס, שעליו אמרו קדמונים כי אין מניחים לבני־אדם להגיע אל מקורותיו, כדי שלא יעמדו על דלות מימיו במקומות מבועם – צאו וראו את מבועינו שלנו!
היה איפוא הגיון פנימי מסויים בהטעמה דרמטית של מה שהוטעם שם באותו מדור הטעמה פלסטית כל־כך. היה מעין רצון להעלות את שחר ימי האומה, קדמוניותה, גבוריה, ראשית עלומיה הנשכחים מגנזי ימים־עברו. אלו שניים, רבונו־של־עולם, יכולנו לנעוץ כאן בפירות זהבם של גני־המיתוס המופלא שלנו. לשמעם בלבד נוטף, יורד־עובר לו עסיסם על סנטרינו.
ואולם נואו־נואו, נואו! חכמי־העשור אינם סומכים עלינו כל עיקר! בשינים גנובות, היה אומר אולי ניטשה, שיניים תותבות, שיני זרים שבפינו אנו טועמים עתה טעמם של ימי קדמוניותינו. “הבכור” לכריסטופר פריי! יצירה זרה, בביצוע שחקנים זרים! אלמלא היו אופורטוניסטים חרופי־מצח, תמהני אם היו יכולים לשאת עתה עין ולהביט ישר בעיני… לא, לא בעיני דרמטורגים ישראליים… בעין הדרמה הישראלית!
או־יס, או־יס, או־יס, אחים, מיסטר אימפרסריו! כותבי עברית הם אולי כתבנים קטנים – אך העברית עצמה גדולה היא. כוהניה אינם יודעים תפלה, אך מזבחה רם ונישא. אמניה פחותים, חולפים כצל – אמנותה קיימת לעד. יוצריה אינם ראויים לשאת, אולי, נר לפניכם ואלו מעשי־יצירה שבה – נעלים על כולכם כאחד!
ארבעים וחמשה אלף דולאר השקיעו בעסקא זו! אלו היה להם לפחות הומור כלשהו! אחת ממשלחות הקוטב מצאה פעם סגולה נאה להשכמה־עם־שחר: על תקרת מעון־האסקימוסים שבו הציעו לעצמם משכב – תלו פסת שוקולד. כל שהקדים לזחול ולצאת מתוך כסתותיו – זכה בה… ארבעים וחמשה “ג’י”, שפטרונינו היו תולים לנו כאן מעל ראשינו בקצה חוט־שעווה של נקניק פשוט היו מצמיחים לנו כנפיים. סוף־סוף – הזדמנות לכתוב, לביים, לחצוב משהו מובהר, פיוטי, אכספרימנטלי; סוף־סוף – הזדמנות להעלות על במתנו משהו שאיננו כפות ברגלו האחת, כמין כלב, לסורגי הקופה. סוף־סוף הזדמנות, לזקוף את גוונו מול כתלה של הבקורת ולסמן עליו בפיסת גיר לבן את שיעור קומתה האמתי של הדרמה המקורית! מי כמוני יודע – שלא נצטרך לטפס ולעלות על סולם, אך לעזאזל! נדע לפחות, עד היכן אנו מגיעים במעומד!
אמרו נא לי עתה – כבוד ירושלים היכן הוא? שוו נא בנפשכם את פאריס, אתונא, ניו־דלהי, מכסיקו־סיטי… מה יתד היו קובעות הן במעונן, לתלות עליו זכרונות ימי־קדם? שמא היו מעלות, בתורת משא־חזיון חד־פעמי, מיני דרמות של כריסטופור פריי, אפילו הפליא לכתוב על נצחון מרתון, מות העלמה מאורליאן, מלחמות קורטז או שירת באגאוודגיטא? אם כך אתם סבורים, אינכם אלא טועים!
עפר אנחנו תחת כפות רגליך, מיסטר אימפרסריו, אלא שבליל־כלולותינו עם ההיסטוריה, לא די לנו בשבע הקפות שלה. רוצים אנו לשמוח בה ולשמחה. אם נאים אנו ליכנס עמה לחופה – נאים אנו לקיים בה כל שאר מצוות חתנים! לנו, חכמי־עשור שלנו, אתם נותנים מסכות ומסכתות ולכל שֵׁד גדל־בלורית וגדול־שפם דרמות?
רודנה־של־ונצואלה הזמין פעם את אמיל לודויג לכתוב לה לארצו את הביאוגרפייה של סימון בוליבאר. הכאדיב המצרי, איסמאיל פחה, הזמין את ורדי לכתוב את “אאידה”, שבה רצה לפתוח את חגיגות האופרה החדשה שלו. פנו עתה דרך לפרובינציה השלישית – ישראל!
פורים־של־בורים
מאתבנימין גלאי
הכל נתרחש, אתא ובא עלינו באורח שציפינו לו מראש: אדר נכנס, אדר יצא – ודמיונם של פטרוני־העשור מוסיף לזחול לפנינו על גחונו! איני אומר כי חידון התנ"ך לא עלה בידיהם יפה, אך ברצות האל – זבובים עשויים לדנג דונג ולייצר דבש!
אם לא היה להם, לידידינו אלה, עניין אחר לענות בו – האזינו מן־הסתם למערכון־פורים ששדרנו למענם ברדיו… האזינו, אלא ש־מילא! יודע אני עונשים, שאינם מצויים בגיהנום אלא לתועלתם של רטננים חולי־אזנים! מר בנימין הטיל כבר את מי־זהבו על שלגים רבים כל־כך, ששוב לא איכפת לו מה יאמרו כאן איסטניסים על יצירותיו! אך לעצם העניין:
אם היתה לנו, ביום מן הימים, אמנות־במה משלנו – היתה זו אומנותם של ליצני־פורים. על עתיקותה אומרים שהיא מגעת לתור הגאונים. אך אפילו נאמר כי לא ירשנוה מידי זרים, אלא, בוונציה ובפדואה – עתיקה היא למדי! קומדייה־דל־ארטה? יש לשער…
הווי העיירה חלף מן העולם – ועמו כל משחקי־פורים. מה יכול היה להיות נאה לה לוועדת העשור יותר, מאשר ליתן ידה לתחיית הקומדייה שלנו? אלו הכריזה, דרך־משל, על העלאת עשרה מערבוני־פורים בטבריה, לוד, צפת, נצרת, עכו, באר־שבע – ולמחרת, כולם יחד בפסטיבל עממי כל־ארצי מיוחד – לא היתה מקדמת בכך את ענייננו?
נעיר נא, כי נוסף לפורים־דשושן זכו רבות מקהלות־ישראל בעולם לשמחות פורים משל עצמן. פרס חוגגת את “פורים דשיראז” – על שום מעשה שארבע בה בימי טבת. יהודי צרפת חוגגים, ב“פורים – דנרבונא”, את דבר הצלתם המופלאה מפרעות שנת אלף־מאתים־שלושים־ושש. ספרדים שבנו חוגגים מין “פורים דסרגוסא” – זכר לעלילה שהעלילו עליהם, כי העלימו את ספרי־התורה מנרתיקם, שעה שמלך הקאטולים חלף על פניהם בסך. אלג’יראים חוגגים את מה שקרוי בפיהם “פורים־של־אדום” – יום תבוסת צי־ספרד בשנת אלף־חמש־מאות־ארבעים־ואחד. במארוקו מצינו “פורים דה־לוס־כריסטיאנוס” – על שום כשלונו של סבאסטיין מפורטוגאל… כיוצא בכך אנו קוראים על פורים ד’אנקונא, פירנצה, פרנקפורט ושאר ימי־מועד של יהודים בכל רחבי־עולם.
הנה בקעה להתגדר בה! זהב־פרווים בראש־חוצות! התמודדות תיאטראית זו בין סופרים, במאים ושחקנים היתה מעלתנו, סוף־סוף, על דרך־המלך, אלו נעשתה קבע. מאלפת ומשעשעת כאחד. לא זו בלבד שהיתה מכניסה מעט שמחה למעוננו, אלא שהיתה מעדנת את אמנות־הסטירה שלנו, מוליכתנו למקורות, מצמחת לו לדיאלוג שלנו שיניים ומשווה לו יתר חיות, יתר חריפות, יתר קלות־לשון. דמויותיו הקונוונציונליות של משחק־פורים לאמתו היו נותנות לנו יותר מקומדייה־דל־ארטה. יותר מארלקינו, פיירו, פולישנלו, פנטלונה, פונטש, סאקרמוצ’יו, רוזינה וקולומבינה – במחלצות פרשנדתא, דלפון, אספתא, פורתא, מרמשתא, וזרש! יש לשער כי היו נותנות לנו “מסכות” חדשות, עממיות, מסכות ימינו־אנו!
ואולם אנשי ועדת־העשור עסוקים – ואינם יכולים לשמש פטרונים לאומנויות־יפות! במה הם עסוקים כל־כך? בדברים מופלאים ומקוריים, שלא ראתה שפחה על הים! תערוכת “תחביב,” דרך־משל! שמא אינה יפה? יפה מאד! אך יפה יותר, מיותרת יותר, שרירותית יותר, קפריסית יותר – לא היתה יכולה להיות, אלו נתקיימה במוצאי שבת־המכשפות באפגניסטן!
27.3.59
זייפני החיים
מאתבנימין גלאי
בשבוע־החג של ירח־הספרות אשר לשנת־העשור – אתא ובא עלינו יום־הבזיונות! מכתב גלוי ב“דבר”, מכתב אומלל, שחציו נשיכה וחציו צעקת נשוך. לא צעקה, כי יללה, לא יללה, כי יבבת־עלבון. לא יבבה, כי לוויית בכי, בכי כבוש. על שום מה נתפרסמו הדברים בצורת מודעה, בתוך שאר כל מודעות היום להצמחת־שער ולשעורי־השתלמות פרטיים באנגלית? צא ונחש! או שעתון אלופי־המוסר, עתון העבודה ודת העבודה, עתון הפובליציסטים חמי־הלב ועורכיהם יפי־הנפש סרב להקצות להם מקום במדוריו. או – שכותביהם סרבו להנות מחסדיו… סתרי תורה אין כאן, לעזאזל! אם כך ואם אחרת – עמדו הללו ופרסמו את מכתבם במחיר מלא.
פשתגן־האגרת עצמה ערוך אל ראש־הממשלה, שריה, חברי־כנסת, ראשי צה"ל, ראשי הסתדרות העובדים, המרכז החקלאי ותנועות הנוער החלוציות – אנשי כבוד, כולם אנשי כבוד. ערוך אליהם – וחתום בידי יושבי חבל מעון, הוא פלך הרצועה, שהותרה בשכבר הימים, אלא ששבה ונתאבזמה.
אלמלא היה מצענו צר כל־כך מהשתרע, היינו מביאים את הדברים בשלמותם. לא, גבירותי, לא, רבותי! אין לנו בעולמנו שעות שמחה יפות מאלה שבהן אנו יכולים להוציא את שקיק־העור הקטן, הטמון עמנו מתחת לצלחת כנף־בגדנו ולזרות קמצוץ עפר משלנו על מקום קבורתה הרענן של העמדת־פנים נוספת מהעמדות פניה הצדקניות של פמליית אנשי שמחות־העשור ועצבוניה. נניח איפוא ליבבת־המוכים עצמה ונסתפק בספור־המעשה.
לפני עשר שנים עמדו ישובי רצועת עזה והנגב, המכונה מערבי, בפני המצרים. כי עמדו במה שקורין אצלנו גאון, במסירות־נפש ובכל מה שתואר תמיד בטור הדיביונים של “שולי־דברים” כאהבת־ישראל – איני צריך להוסיף… בפרוס חג־העשור גמרו ארבעה־עשר ישובי המרתף לערוך עצרת־חג לכל אוהביהם. מה לא עשה כדי שתהא השמחה שרוייה במעונם? כדי שחברי הכנסת וראשי ההסתדרות יבלו שעת־נעימים קלה במחיצתם? כדי שותיקי־ותיקין מן הצפון יטפחו על שכמם טפיחת עליצות ויישר־כח:
“בני חייל! הנה – בני־חייל!”
העתון מונח כאן לפני, על שלחני. אני קורא בו – ובושה מכסה את פני… “מקהלה איזורית!” הגו נא בעצמכם: לא זמרי־ליל של בתי־קפה ומועדוני־כרכים, אלא זמרת־חברים… חברים – מזמרים על ג’ימי! יום־יום, לאחר שתים־עשרה שעות עמל מפרכות היו מתכנסים שם יחדיו ומקדשים עצמם להופעה בפני באי־מועד. איזו תמימות, אלוהים אדירים! איזו תמימות נחמדה, משוועת למרומים! “חברים – לא זמרי־קפה…” לך, הסבר להם כי הבלי־החיים, הבלי־הבלים ככל אשר הנם, הבלי חיים הם, לאחר ככלות הכל! צא נא ואמור להם כי ימים אחדים לאחר זמרתם החביבה, צפינו לשמוע את ג’ורג' וויאן, בהיכל האופרה!
מה עוד הכינו לנו? להקת מחול, דרך־משל… לא רקדנים סתם, אלא רקדני פלך מעון! קול בכיים הכבוש מוחץ את לבך כבכי ילד קטן! לילה־לילה אימנו רגלם למחול. במרום גבעת שיך נוראן עצמה עמדו להופיע! מה עוד? פרקי־פולקלור, מרשפות ליל וזיקוקין־דנור, מפות־אור, דיאגרמות, תצלומים ולוחות־הישגים שהוצבו לאורך שורות העצים! מעל לכל: ילדים… מאות ילדים המתינו שם, בדרכי־האבק, מוכנים לקבל את פני הבאים בפרחי הנגב… הא, פרחי נגב, אוח, פרחי־נגב! ילדים – ופרחי־נגב בידיהם! “כן, כן”, הם כותבים לנו ומוחים דמעה מעיניהם, “הכינונו… כן, כן – צפינו…” שולחננו ערוך, ביתנו פתוח לרווחה… כבדוני, מכובדים, שכל מה שעשינו – לא עשינו אלא למענכם! אך ראש־הממשלה היכן הוא? היכן ראשי צה"ל, חברי־הכנסת? היכן ציצת צמרתה של הסתדרות העובדים?
“סנדר! שלחת עגלה להביא את המחותנים ואת החתן?”
“שלחתי, רבי!”
“ולא באו עוד?”
“לא, אך מחכה אני להם מרגע לרגע. את הקלים שבסוסים שלחנו אחריהם…”
וכאז, בבית ר' עזריאל מירופולי, פועם לו אורלוגין עצוב פעימת־חצות… “המחותנים”, כמו לוחש לו משולח־שלא־היה־ולא־נברא, “לא יבואו…”
“מכתב קטן לי כתבה…” זוכרים? אתה קורא את משנה־דברי־האגרת – ורוצה לאמצה אל לבך. “השכחת? לא, לא תוכל…” ובזהב האור הבהיר, השופע בעד חלונך – רוצה אף אתה לחזור ולאמר, בהמיית לבב ובהברה אשכנזית, כי לא, לא, תמים שלנו, לא תמימים שלנו, לעולם לא נשכחכם; אם היינו עמכם בשעת־שמחה ואם לא היינו – יודעים אנו יפה מי אתם. על שדרות עצים רציתם לחקוק את ביכורי־הישגיכם? הריהם חקוקים על לבותינו! לא שמתכחשים אנו, לא ששמחתנו אינה שימחת־אמת, לא שכפויי־תודה אנו… אלא שהבלי החיים – הבלי חיים הם! רציתם לפגוע בנו פגיעת מחץ? הרי שכוונתם יפה! כל מלה במכתבכם היא חץ משוח רעל. ציניים, או עצלנים – אין אנו יכולים להביט עתה איש בפני רעהו. אך בשם אלוהים, יקירינו, מלה אחת!
מלה אחת, אולי, בזכותו שלו. כל אשם – ולא שוויון־נפש! עליו יכולים אנו לאמר – ואף אמנם אמרנו, לפרקים – דברים רבים, אך בלבב־תמים: לא זאת… אם איננו בסדום – הריהו בשדה־בוקר, אם איננו בקצה גבול סוריה – הריהו במצפה־רמון. אם יש חצים שכוונו אליו על לא אשם בכפו – חצי מכתבכם היו. כמדומים אנו שלא ינעם לו לשמוע את שבחיו מפינו… אף־על־פי־כן!
ואולם פחות ממנו – אשמים אנחנו… אנחנו, פשוטי־עם, נקראנו לבוא – ולא באנו. עסוקים היינו? לא! שמא לא ידענו, חלילה, מהו חבל־מעון בחייה של מדינה זו? ידענו יפה, ידענו דעת היטב! אך הבלי־החיים יקירינו, הבלי־החיים! עד מתי יכולים אנו לשאת על שכמנו את רגשי־הכבוד והכרת־התודה שאנו חייבים – כה יתן וכה יוסיף לנו אלוהים – גם חייבים בהם? עד מתי נביא לגבורינו יושבי חבל־מעון, חבל־לכיש, חבל־עדולם, חבל־סדום את לבנו החוטא כילד על־כפים? תודה – על הכל! רב תודות! לעולם לא נשיב לכם כגמולכם… אך בשר־ודם הוא בשר־ודם והבלי־עולם – הבלי־עולם הם! צריכים היינו לשמוח עמכם בשמחתכם – והלכנו לשמוע את פאוסט… ראיתם מעשה אומלל יותר? לא! אף לא אנושי יותר…
לא אנו אשמים. לא אתם! אשמים בכך – הם! הם, זייפני־החיים, זייפני הוד־המוות וזכר המתים… עורכי האנתלוגיות, מכנסי־הכינוסים, עוצרי־העצרות! עייפנו מהם, משמחתם המקודשת, מצערם הכבוש לעיני כל, מקולם המחנך, המחונך! עייפנו מרוממות־רוח־שבכל־יום־מימות־השנה. עייפנו מגמגומי־ילדים – אפילו נצררו למעננו בגווילי־אש!
הם, הם! הם שהביאו את יושבי חבל־מעון – שאין אנו ראויים לשאת לפניהם דלי ומשערת – לידי כך שחשוב יהיה להם כי נראה את לוחות הישגיהם תלויים לפנינו על עצים. אוף, פני הקוף! פניה הכעורות של אמת־החיים! רצועה שהודקה יתר על המדה – סופה שניתרת. ולמי הכלמה? למי בושת־הפנים? ליקרים מכל, לאהובים מכל, למופלאים מכל – ליושבי חבל־מעון, ראשוני ההולכים, ראשוני הנופלים!
קצה של פגרה
מאתבנימין גלאי
הי, לולו, הי, קוקו! הי, מיקי, מוקי – כל רעי וידידי! מה עלילות עוללתם, מה נצורות נצרתם מיום שכרסמתי את רתמותי ופרשתי־חזרתי לי, בכשכושי־זנב, למאורתי? מה דברים נתרחשו בעולמכם? כחודש ימים פיליתי את פרוותי, נמנמתי על יצועי־מימי, לקלקתי את כפותי… במה נעשו חייכם נאים יותר, בטוחים יותר, מהוגנים יותר? אף לא במקצת, כמדומים אנו; הכושי מליטל־רוק – לא הפך עורו ירוק ומיודענו וונייה – אינוֹ זולל שמפנייא! ואתם?
אח, אתם! מי עמד למענכם על כפות רגליו הקדמיות בשעה שנעדרתי אני? מי מרט, מי קרע למענכם בחטיו את מגבעות משיים של אצילי־הרוח יפי־הנפש? אף לא אחד, כמדומים אנו!
תנוח איפוא דעתכם, הריני כאן! הנה אקרע, הנה אמרוט, הנה אנבח ואקרטע! אל תזרקום, חלילה, לכלבים, אין צורך! בעצמי אמצאם, בעצמי ארחרחם, בעצמי אביא לכם, בלילי שבתות, חוגלות ופסיונים בין שיני!
שמעתי, שמעתי… מר חוורא, מר צוצא ומר אפסיים – מיודענו, אפסיאל אפסיים! – אינם גורסים את לשוני, אף כי אבינו שבשמים הוא היודע־ועד כי עברית כזו לא שמעו אזני אדם מיום שגנו לנו את הגנו וצלו לנו את הצלו… הנה, מתנשפים ומתנשמים: “גנו” מהו? “צלו” מהו? לא־כלום, דברי־הבל… אני סתם־כך, כמי שמשיח לפי תומו… ואלו הם – מכרסמים פניהם!
מגרעות רבות יש לה לעברית שלי, אני יודע! קטנה שבכולן – כי אדונים מסויימים אינם יכולים לעכלה. אך יתרונה מהו? מהו יתרונה המיוחד, החביב עלי כל־כך, יתרון שאני שש לציין כי עודנו יקר לי מנפשי? יפה דרשתם: סגולתה להמאס עליהם יום־יום מחדש! “נוונו המבולבל,” רטן בימים אלה מן צוצא, שלא כתב עדיין שוררה אחת מעניינת בימי חייו, “של אותו פילוסוף עמוק…” מילא, יהי־כך! רצונך עמוק יותר? כרה לך בור! אינני חולדה, לעזאזל, אף לא חפרפרת!
עד כאן – טליתות התכלת, פכי־השומשומין, נוצות־מצחר שלכל מוסף, פטרוני המוסר, הלשון, רמת־המקצוע… ואלו לאחרים – מלה אחת, או שתיים:
דיקנס שרטט לעצמו פעם דיוקן קורא, שלידיו היה רוצה למסור את פרקי מסעו באיטליה: “גון עור – צח. עיניים – מפיקות־עליצות. חוטם – לא מן הסולדים. שפתיים – חיכניות. קלסתר־פנים.– צחצחות־זיו. רושם כללי – נעים!” מהרהר אני עתה בכם – וצמרמורות חולפות בי." הא, אימה־חשכה! פרצופי־פנים שאני חייב לשוות יום־יום לנגד עיני! צללי־קש מרורים ומצומקים, ככל אשר כתב שם מה־שמו. כמין רצון מתעורר בך לחזור ולאמר… איך שר לו שם? “אבוא, אחי, בחברתכם! יחדיו נרקב, עד נבאשה…”
אך כיוון שניטל עלינו לרקב, לרקב יחדיו – נרקב מתוך שמחה! רוצה אני, איפוא, ליצני, כי תמלאו את כרטיס־הקורא שאני שולח לכם, בדיו ובכתב ברור: “מוסר – בינוני. צדקנות – מועטה. יפייפות־נפש – כחרצנו של זית. עין – פקוחה, ולו גם אדומה כשל קוף. ראש – פתוח. לשון, תימק נא בין שינייכם – נקייה!”
לא נותר לי עתה אלא לחלק את הפרוספקט שלי… “מבחר ספרי השנה”, כנהוג לאמר אצלנו. הריהו לפניכם:
על מאורעות העשור. על הארכיטקטורה בת־זמננו. על הספרות ועל הסופרים. על גילויינו הארכיאולוגיים. על במותינו ועל אמנותנו הזעירה. על פרנסים, שלוחי־צבור, עסקני כלל־ישראל. על חדושי־לשון שחדשנו, או קנינו במשיכה. על תוכיים, שלא ראינו מימינו. על פודינגים, אגוזי־מוסקאט ועלי־יחנון, לפרפר בהם פרפראות. על מאה ואחת סוגיות־עולם ופרשיות־מדינה. ולפי שאיני מכחד כי צפורן אצבעי הקטנה היא, לדעתי, עניין שראוי לכל קורא לענות בו בימות־החמה כבימות־הגשמים, לא תחסרו דברי־טעם שאשמיע לכם על כרכשתאותי וערמוני שלי. גמרתי, הריני מתחיל.
שיעור בשנאה
מאתבנימין גלאי
יום אחד אני מיסב לי בקפה. שלא לא לבטל זמן יקר וכדי להפיג במקצת את שממון־חיי, אני שוקע לפחות באחולי שנים־שחורות לכמה־וכמה צבועים ומלחכי־פנכא שיש לי בין מכרי. נגש אלי מכובדי, עורך עתון מצוייר בישראל – ונאנח.
“ידידי”, אני אומר לו. “טעות אחת אל תטעה לעולם!”
“איזוהי?” שואל ידידי.
“לעולם אל תפתח עמי בריב־דברים! אינני יודע מדוע, אך כל שנטפל אלי – מין קללה רובצת עליו! כמה שוטים הציקו לי, בימי חיי הארורים? חמשה – ששה… אחד חבוש עתה בכלא. אחד מת מיתה חטופה. לפחות על אחד אני יודע כי הוא מכלה את שארית ימיו בבית־מטורפים… לפני שנתיים דרכתי כאן ליפה־נפש אחד על אצבעות־רגליו. הבאנו את עצומותינו בפני אדם שלישי, עדין אף ממנו. מה, סבור אתה, פסק? כי אינני אלא גס־רוח ואלו בעל־דבבי – כולו מחמדים! עכשיו אני שומע כי אחזו איש בגרון־אחיו. כל אחד מאשים את רעהו במעשי־נבלה ומכריז על דברתו, כי דברים שראוי לפרוע לאיש־מצותו – חם לו לאדם לפרוע לכלב!”
נאנח ידידי, ד"ר ר., ואמר אוי!
בדקתי ומצאתי: לו יש מזל הפוך! כל ששנוא עליו – סופו עולה לגדולה. שטם פעם סרן – נעשה אלוף. שטם ראש־אגף במנגנון – הגיע למעלת תת־שר… די לו לשנוא מרתף, כדי שיעלו אליו במאתים מעלות־שיש!
ד"ר ר. ואנוכי אנשים משכילים אנו. נמנינו וגמרנו בינינו כי אין אמת־מדה אובייקטיבית למוד בה בני־אדם. אינך שנא אותם משום שהם רעים כל־כך, אלא משום… משום שאתה שנא אותם, לכל־הרוחות, מקצות אצבעם הקטנה עד אחרון הרהורי־לבך! חישבנו ומצאנו שלא כל מי ששנוא עלי – שנוא עליו. רבים מאלה שהייתי מחליפם בכל סם־הקאה, היה הוא מוכן ללפת על פתו!
אך אדם אחד, העלינו לבסוף, שנוא על שנינו. כיוון ששמעתי כך, פצפצתי את השולחן באגרופי:
“אין תימה, איפוא! שונא – ומקלקל לי את השורה! לא ששנאתיו פחות מדי, אלא שאתה, תוגת אמך, שנאת אותו יותר מדי! הנח לו, אני אומר לך, ביש־גדא! סלח לו והניחנו לנפשו! למד עצמך לכבדו, שאם לא כן איני מחליף עמך חצי־מלה עד סוף ימי!”
עכשיו – כולו שלי! עכשיו אני שנא אותו בגפי, שונא בכל־נפשי, שונא יומם ולילה… אלוהים לא יעזבני, אני יודע! אצלי – יסיים בכי־רע! “אורך־רוח”, אני אומר לעצמי עתה בבטחה. “אורך־רוח והוא טועם את טעם־השקדים המר אשר לאיחוליך!”
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.