תּוֹר יַלְדוּת, הוֹי נְשִׁיקָה-עַל-מֵצַח,

עַל לִבִּי חָרוּת אַתָּה לָנֶצַח;

עֵת עָלֶיךָ רַק אֶחְשֹׁב

עֶצֶב אֶת נַפְשִׁי יִתְקֹף –

הוֹי כַּמָּה מַהֵר כְּבָר נִזְדַּקַּנְתִּי.

עוֹד לִפְנֵי עֵינֵי-רוּחִי עוֹמֶדֶת

הַבִּקְתָּה שֶׁל יַלְדוּתִי נֶחְמֶדֶת,

גַּם עַרְשִׂי אֶרְאֶנָּה עוֹד,

בִּמְקוֹמָהּ שָׁם תַּעֲמוֹד –

כַּחֲלוֹם רָחוֹק, כְּצֵל פּוֹרֵחַ.

וְאִמִּי, אוֹיָה, שֶׁאֲהֵבַתְנִי,

אַף-עַל-פִּי לַחֶדֶר שֶׁגֵּרְשַׁתְנִי,

כָּל צְבִיטָה מֵאֵת יָדָהּ

מַה הֵיטֵב נַפְשִׁי יָדְעָה –

אִם כִּי שׁוּם סִימָן לֹא עוֹד נִשְׁאַר לִי.

עוֹד אֶרְאֵךְ, הוֹי פֵיגֶלֶה יָפְיֶפֶת,

עוֹד אֶשַּׁק לֶחְיֵךְ הַמְשֻׁזֶּפֶת;

בָּבוֹתַיִךְ בְּנוֹת הַחֵן

אֶל לִבִּי חָדְרוּ לִי הֵן –

הֶאֱמַנְתִּי כִּי תִהְיִי שֶׁלִּי אָתְּ.

תּוֹר יַלְדוּת, יְמֵי שִׂמְחָה שֶׁיָּפוּ!

לֹא תָּשׁוּבוּ עוֹד, יָמִים חָלָפוּ!

עֵת רָעָה, יְמֵי סַגְרִיר,

קֹר וָעֶצֶב, בְּכִי מָרִיר –

מְקוֹמְכֶם הַמְכֻבָּד תָּפָסוּ!

תּוֹר יַלְדוּת, הַפְסֵד הִפְסַדְתִּיךָ!

גַּם אִמִּי רֹאשָׁהּ בַּבּוֹר הִנִּיחָה…

מִן הַבַּיִת אֵין סִימָן,

פֵיגֶלֶה פָּרְחָה מִזְּמָן…

הוֹי, כַּמָּה מַהֵר כְּבָר נִזְדַּקַּנְתִּי.

שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!

עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ,

בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,

לַהֲבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,

עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,

הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.

וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם

בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,

בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,

אֵשׁ הָעֲיָרָה.

שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!

קְרוֹבָה, חַס וְחָלִילָה, הַשָּׁעָה,

כִּי הַלְּהָבוֹת יַתְמִידוּ,

אֶת כֻּלָּנוּ פֹּה יַשְׁמִידוּ,

רַק שְׂרִידֵי קִירוֹת יָעִידוּ

מַה שֶּׁפֹּה הָיָה.

וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם

בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,

בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,

אֵשׁ הָעֲיָרָה.

שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!

רַק בְּיֶדְכֶם בִּלְבַד הִיא הָעֶזְרָה.

חִישׁ הוֹשִׁיטוּ יָד אוֹהֶבֶת

וְהַצִּילוּ מֵהַמָּוֶת,

בְּדַמְכֶם כַּבּוּ שַׁלְהֶבֶת,

חִישׁ כַּבּוּ בְּדָם.

מֵרָחוֹק אַל תַּעֲמֹדוּ,

כִּי הָאֵשׁ עוֹלָה.

אַל נָא תְּחַבְּקוּ יָדַיִם,

הַשְּׂרֵפָה גְּדוֹלָה!

נוּמָה, נוּמָה, יַעְנְקֶלֶה, בֶּן־חֶמֶד,

עֲצֹם עֵינֶיךָ שֶׁכָּלִיל אָפְלוּ;

יַלְדּוֹן שֶׁכְּבָר צָמְחוּ לוֹ הַשִּׁנַּיִם –

חַיֶּבֶת אִמָּא לוֹ לָשִׁיר לוּ־לוּ?

יַלְדּוֹן שֶׁכְּבָר צָמְחוּ לוֹ הַשִּׁנַּיִם

וְאֶל הַחֶדֶר בְּקָרוֹב יֵלֵךְ,

וְשָׁם לָמוֹד יִלְמַד חֻמָּשׁ עִם רַשִׁ״י –

נָאֶה לוֹ כָּךְ בִּבְכִי לְהִשְׁתַּפֵּךְ?

יַלְדּוֹן שֶׁכְּבָר יִלְמַד חֻמָּשׁ עִם רַשִׁ״י,

יַקְשִׁיב אָבִיו וְגַם יִשְׂמַח עִמּוֹ,

יַלְדּוֹן שֶׁהוּא גָּדֵל לַמְדָּן, בַּר־דַּעַת –

אֵינוֹ נוֹתֵן מָנוֹחַ לְאִמּוֹ?

יַלְדּוֹן שֶׁהוּא גָּדֵל לַמְדָּן, בַּר־דַּעַת,

וְגַם יִהְיֶה סוֹחֵר מֻצְלָח וָטוֹב,

יַלְדּוֹן שֶׁהוּא בָּחוּר־חָתָן פִּקֵּחַ –

שֶׁהוּא יִשְׁכַּב בְּתוֹךְ אֲגָם רָטֹב?

וּבְכֵן, יְשַׁן, חָתָן שֶׁלִּי פִּקֵּחַ,

לְפִי שָׁעָה בָּעֲרִיסָה רְדָם;

אַשְׁקִיעַ עוֹד הַרְבֵּה עָמָל וָדֶמַע

עַד שֶׁתִּגְדַּל לִי וְתִהְיֶה אָדָם.

– הוֹי מוֹטֶל מוֹטֶל, מַה יִּהְיֶה הַסּוֹף?

אֵין עוֹד ״מַזִּיק״ כָּמוֹךָ, נַעַר!

רַבְּךָ קָבַל עָלֶיךָ בְּמַכְאוֹב,

גָּרַמְתָּ לוֹ צָרוֹת וָצַעַר!

לֹא דַי שֶׁאֵין אַתָּה רוֹצֶה לִלְמוֹד,

אַתָּה מַרְבֶּה רֻגְזָה וָכַעַס;

רַק הִתְרוֹצֵץ וְהִתְכַּתֵּשׁ תַּחְמֹד,

פָּטוּר מִלֶּמֶד וּמִמַּעַשׂ!

– זֶה לֹא נָכוֹן, מַה שֶּׁרַבֵּינוּ סָח,

הוּא אִישׁ רָשָׁע, יָעִיד כָּל יֶלֶד!

כָּל יוֹם אֶת תַּלְמִידָיו יַחְבֹּט וְיַךְ,

רְאֵה, אָבִי, סִימַן הַכְּחֵלֶת!

אֲנִי רַק עִם אַבְרֵהְמֶל רַבְתִּי רִיב,

בְּחֻמָּשִׁי עָשָׂה הוּא קֶרַע;

מִיָּד רַבֵּינוּ שְׁנֵינוּ הוּא הִצְלִיף,

הִשְׁכִּיב אוֹתָנוּ עַל הַבֶּרֶךְ!

– הוֹי מוֹטֶל מוֹטֶל, מַה יִּהְיֶה הַסּוֹף?

הַאִם לְתָרֵץ הַכֹּל תַּצְלִיחַ?

סִפְּרוּ לִי, כָּל הַיּוֹם יוֹנִים תִּרְדֹּף,

עִם יַאנֶק אֶת יוֹנָיו תַּפְרִיחַ!

וְחוּץ מִן הַבּוּשָׁה וְהַקָּלוֹן,

שֶׁעִם הַשֵּׁגֶץ הִתְרוֹצַצְתָּ,

הֲרֵי בְּבֵית שְׁכֵנֵנוּ בַּחַלּוֹן

בְּאֶבֶן לוֹ שִׁמְשָׁה פּוֹצַצְתָּ!

– זֶה לֹא נָכוֹן, מַה שֶּׁשְּׁכֵנֵנוּ סָח,

רַק חֲתִיכַת שִׁמְשָׁה נָפָלָה!

אֵינִי רוֹדֵף יוֹנִים מִן הַשּׁוֹבָךְ,

וְרַק מַבִּיט תָּמִיד לְמָעְלָה:

לִרְאוֹת אֶת הַיּוֹנִים מִתְעוֹפְפוֹת

יַחְדָּו אֶל תְכֵלֶת הָרָקִיעַ…

וּבֶחָצֵר אֵיךְ הֵן מִצְטוֹפְפוֹת,

עֵת חֹפֶן זֵרְעוֹנִים אָבִיאָה.

– הוֹי מוֹטֶל מוֹטֶל, מַה יִּהְיֶה הַסּוֹף?

כַּמָּה תוֹסִיף בָּטֵל לָלֶכֶת?

בַּחוּר־גְּמָרָא גָּדוֹל יֵשׁ לוֹ הַחוֹב

לָדַעַת כְּבָר עַל־פֶּה מַסֶּכֶת!

כָּל יְהוּדִי לִלְמוֹד תּוֹרָה חַיָּב,

מָתַי אֶת הַשְּׁטוּיוֹת תַּשְׁכִּיחַ?

אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁעִם תּוֹרָה יַחְדָּו

יוֹדֵעַ כֶּסֶף לְהַרְוִיחַ!

– סָבִי עָלֶיךָ פַּעַם לִי סִפֵּר,

אַתָּה גַּם־כֵּן יוֹנִים הִפְרַחְתָּ!

רַבְּךָ עָלֶיךָ אֶת מַקְלוֹ שִׁבֵּר,

לִלְמוֹד בְּחֵשֶׁק לֹא הָלַכְתָּ!

כַּיּוֹם אַתָּה לַמְדָּן, עֲתִיר־סְחוֹרָה,

לְסַבָּא יֵשׁ מִמְּךָ רֹב נַחַת!

לִכְשֶׁאֶגְדַּל, אָבִי, תִּמְצָא תּוֹרָה

עִם רֹב סְחוֹרָה גַּם בִּי בְּיַחַד!

בָּטוּחַ, אַבְרֵהְמֶל, צָחוֹק לֹא אֶצְחָקָה,

נִשְׁבַּעְתִּי, גַּם אִם תַּצְחִיקֵנִי;

אֶחְשֹׁב לִי עַל עֶצֶב, אֶחְשֹׁב לִי עַל צַעַר,

אֲפִילוּ אִם תְּדַגְדְּגֵנִי.

– תִּצְחַק לִי, בָּטוּחַ,

בּוֹא, שָׁלוֹמְקִי, נְהַמֵּרָה,

יֵשׁ לִי עֵצָה, דָּבָר מְאֹד נֶחְמָד;

גַּם אִם תַּחְשׁוֹב עַל עֶצֶב,

בִּבְכִי תְּמָרֵרָה,

תִּהְיֶה מֻכְרָח רִאשׁוֹן לִצְחוֹק מִיָּד.

רֵאשִׁית אֶת הַדַּעַת עַל אַבָּא אֵתֵּנָה,

עַל אַבָּא שֶׁלִּי דַּל־הַכֹּחַ,

יוֹם יוֹם עֲבוֹדָה מְחַפֵּשׂ הוּא וְאֵין לוֹ,

לִצְחוֹק הֲיִהְיֶה לִי עוֹד מֹחַ?

– תִּצְחַק וְתַפְסִיד לִי,

אֶחָד כְּנֶגֶד אֶלֶף,

יֵשׁ לִי עֵצָה, דָּבָר מְאֹד נֶחְמָד;

כַּחֲתַלְתּוּל אֵילִילָה,

אֶנְבַּח הַאוּ־הַאוּ כַּכֶּלֶב,

תִּהְיֶה מֻכְרָח רִאשׁוֹן לִצְחוֹק מִיָּד.

אַזְכִּיר לִי אֶתְמוֹל אֵיךְ שָׁכַחְתִּי בַּחֵדֶר

אֶת כָּל פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ!

הָרַבִּי רוֹצֶה כִּי אֶלְמַד רַק כְּסֵדֶר

עַל בֶּטֶן רֵיקָה, לֹא־שָׂבוּעַ;

– תִּצְחַק לִי, בָּטוּחַ,

תִּצְחַק, אֲנִי יוֹדֵעַ;

הַמֵּר בְּכַפְתּוֹר כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה;

הַצְּחוֹק יְטַלְטְלֶךָ,

מִצְּחוֹק עוֹד תִּתְפַּקֵּעַ,

כְּשֶׁתִּרְאֶה מַה יֵשׁ לִי הַפְתָּעָה.

אַזְכִּיר לִי פָּנָיו הַזְּעוּמוֹת שֶׁל הָרַבִּי,

אוֹתִי עֵת לִבְחֹן הוּא הִגִּיעַ,

בְּרֹב כַּעֲסוֹ בָּרְצוּעָה הוּא פָָּּגַע בִּי,

וְאֶת צִפָּרְנָיו בִּי הִטְבִּיעַ.

– תִּצְחַק לִי, תִּצְחַק עוֹד,

תַּפְסִיד כַּפְתּוֹר, בָּטוּחַ;

רְאֵה, שְׁלֹמֹה׳לִי, מַה יֵּשׁ לִי פֹּה בַּיָּד?

לַחְמָנִיָּה חַמָּה לִי

עִם רֹאשׁ שֶׁל דָּג מָלוּחַ,

אֱמוֹר נָא, שְׁלוֹמְקִי, לֹא תִצְחַק מִיָּד?

– לַחְמָנִיָּה חַמָּה לִי

עִם רֹאשׁ שֶׁל דָּג מָלוּחַ?

הַלְוַאי אֶהְיֶה מָחָר שֵׁנִית מֻפְסָד!

לחן: לפי “רייזעלע”

יידל:

בֹּקֶר־טוֹב לָךְ, רֵייזֶעלֶע,

בֹּקֶר־אוֹר לָךְ, יוֹם שֶׁלִּי,

כָּל תִּפְאֶרֶת אוֹסְטְרוֹפּוֹלִי

לְרַגְלַיִךְ תֹּם שֶׁלִּי,

עַל הָעֵץ בּוֹכֶה יָרֵחַ

וְנוֹשֵׁר עָלֶה,

רַק אֶצְלִי בַּלֵּב שָׂמֵחַ,

רֵייזֶעלֶע.

רייזעלע:

בֹּקֶר־צַח לְיִידֶעלֶע,

מַה יָּפֶה הַלִּידֶעלֶע,

כָּל תִּפְאֶרֶת אוֹסְטְרוֹפּוֹלִי

אֶצְלְךָ בַּפִידֶעלֶע.

מַחֲוִירִים כּוכְבֵי הָאֹשֶׁר,

שַׁחַר יַעֲלֶה,

רַק אֶצְלִי בַּלֵּב עוֹד חשֶׁךְ,

יִידֶעלֶע.

יידל:

עוּרִי, עוּרִי, רֵייזֶעלֶע,

עוּרִי, בֹּקֶר־אוֹר שֶׁלִּי,

לָמָּה בּוֹכִיּוֹת עֵינַיִךְ

קֶשֶׁת־וְכִנּוֹר־שֶׁלִּי?

מַה מֵּצִיק לָךְ?

מַה מַּכְאִיב לָךְ?

מִי לִי יְגַלֶּה?

אָנֹכִי מָגֵן סָבִיב לָךְ,

רֵייזֶעלֶע.

רייזעלע:

לֹא תָּבִין זֹאת, יִידֶעלֶע,

אֶת הַתֵּרוּצִים שֶׁלִּי…

לֵב־אִשָּׁה הוּא עִיר לוֹחֶמֶת,

קֶשֶׁת־וְחִצִּים שֶׁלִּי.

לֵב־אִשָּׁה סָבוּךְ מִיַּעַר,

אַל־נָא תִּתְפַּלֵּא,

וְאַתָּה, אַתָּה עוֹד נַעַר,

יִידֶעלֶע.

אברהם גבירטיג

נולד: אפריל 1877, קראקוב; ניספה בשואה: יולי 1942

משורר־עם וזמר־עם. יש רואים בו את הטרוּבּאדוֹר היהודי, אחרון ל’זמרי בּרוֹד'. חן של פשטות ונלבבוּת עממית לשירוֹ, תחושתו הלאומית מגעת לשרשים, למתרחש בנשמת העם. שירו חדר אל הבית ואל הרחוב, נדד ועלה על קרשי הבמה והתפשט על־פני תפוצות פולין ואמריקה. נושא שירו – מן הקרוב: המשפחה, הילד, אהבה וגעגועים וענוּת. הלחן הנלווה אל החרוזים – ושניהם מיד אחת ניתנו – מוסיף להם המיית־לב וחמימות־רגש. נודעים היו כמה וכמה משיריו, כגון ‘רייזלה’, שיר של אהבה בתוך הסימטה היהודית, ‘שנות ילדות’, אך כבש ביותר השיר ‘העיירה בוערת’. השיר נכתב אמנם ב־1938 אחרי הפוגרום ביהודי העיירה פשיטיק שבפולין, אך שרוּהו בימי השוֹאה הלוחמים היהודים בקראקוב; השיר חרג מתחומיו הראשונים, קיבל משמעות עמוקה של ראיה למרחוק ואזעקה, לבש רוח של מרי ומרד.

מרדכי גבירטיג (שמו האמתי: בארטיג) – בן למשפחה דלה, ובעודו נער – שוליה של נגר. מנעוריו גילה עירות ואהבה לשירה, לנגינה ולמשחק. ב־1905 ראה אור שירו הראשון. במלחה’ע א' שירת חמש שנים בצבא האוסטרי. בשנות שירותו ולאחר מכן כתב שירים וחיבר או התאים להם מנגינות שהושרו בקרב יהודי גליציה. לימים נתנו עליהם דעתם זמרים ובמאי התיאטראות לאמנות זעירה ועשו להם פומבי רב. השירים יצאו במכוּנס, בצירופים שונים, ב־1920 וב־1936. באוקטובר 1940 גורש עם משפחתו למחנה שבלאגבניק, הסמוכה לקראקוב. באביב 1942 הוחזרו לגיטו קראקוב, וכל אותן שנים הוסיף לכתוב, ומקצת מן השירים הגיעו לידינו, והאחרון הוא השיר הסרקאסטי: ‘כי טוב’. ב־4 ביולי 1942, ביום גירוש היהודים מן הגיטו והסעתם למחנה־המוות בבלז’יץ, נורו מן העורף רבים מן המוּבלים, וביניהם מרדכי גבירטיג. בקראקוב, עיר־מולדתו שכה אהבה, נפל. ‘שלום לך, קראקוב’ שר בגיטו – והוא מעין קדיש על עצמו, פ.נ. על קברו, שלא נודע מקומו – –

אֵשׁ, אַחִים, סָבִיב תִּבְעַר.

הָהּ, עֲיָרָתֵנוּ זוֹ תִּבְעַר.

רוּחַ־זַעַף, רוּחַ־קֶטֶב,

מִשִׂתָּעֶרֶת, מִתְפַּשֶּטֶת,

מְשַׁרְבֶּטֶת הַשַּׁלְהֶבֶת,

וְהַכֹּל סָבִיב בָּאֵשׁ.

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד

• לְמַרְאֶה הָעֲיָרָה;

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶֶּגֶד

• וְהָאֵשׁ גּוֹבְרָה.

אֵשׁ, אַחִים, סָבִיב תִּבְעַר.

כְּבַר קָרֵב הַיּוֹם הַמַּר

וּבָאֵשׁ הַמִּתְלַקַּחַת

נַעֲלֶה כֻּלָּנוּ יַחַד

וְנוֹתְרוּ, כִּלְאַחַר קְרָב,

שְׂרִידֵי כֹּתֶל שֶׁחָרַב.

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד

• לְמַרְאֶה הָעֲיָרָה;

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶֶּגֶד

• וְהָאֵשׁ גּוֹבְרָה.

אֵשׁ, אַחִים, סָבִיב תִּבְעַר.

רַק יֶדְכֶם תַּעֲמֹד בַּצָּר.

אִם לָכֶם תִּיקַר הָעֲיָרָה –

מַהֲרוּ־כַּבּוּ הַתַּבְעֵרָה,

בְּדִמְכֶם־כַּבּוּ הָאֵשׁ,

לְאֵל יֶדְכֶם כִּי יֵשׁ.

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד

• לְמַרְאֶה הָעֲיָרָה;

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶֶּגֶד

• וְהָאֵשׁ גּוֹבְרָה.

הֲיִי שָׁלוֹם עִירִי!

הֲיִי שָׁלוֹם לָעַד.

לְיַד בֵּיתִי הָעֲגָלָה מַמְתֶּנֶת כְּבָר.

שֻלַּחְתִּי מִתּוֹכֵךְ,

כַּכֶּלֶב הַנִּטְרָד,

בְּיַד אוֹיֵב אַכְזָר.

הֲיִי שָׁלוֹם, עִירִי!

קָדוֹשׁ לִי עֲפָרֵךְ הַמְּחֻלָּל;

פֹּה נִטְמְנָה אִמִּי, הָאָב נִטְמַן.

אָמַרְתִּי: עַל־יָדָם אֶשְׁכַּב –

אַךְ לֹא רָצָה כָּךְ הַגּוֹרָל:

אֵי־שָׁם מַמְתִּין לִי בּוֹר מִזְּמָן – –

אוקטובר 1940