רקע
אברהם לוינסון
תולדות יהודי וארשה

לבתי לרות

באהבה

 

הקדמה    🔗

אנו מגישים בזה לקורא את ספרו של אברהם לוינסון המגולל את תולדותיו הטרגיות של הקיבוץ היהודי בבירתה של פולין. ספר זה בא להציב יד, בישראל, לקהילה היהודית הגדולה, בגולה, אשר נכחדה ואיננה עוד.

אין ספר זה מתימר להיות ספר היסטורי אובייקטיבי. זהו ספר שנכתב בידי סופר, אשר החוויה היהודית בורשה עודה רוטטת בנפשו, אשר הדמויות והמקומות בהם הוא דן קרובים ללבו והוא הכירם ממגע ישיר, אינטימי.

המגע האישי והגישה הבלתי אמצעית מטביעים את חותמם על ספר זה שלפנינו. לאחר שסקר המחבר את התקופות ההיסטוריות הקדומות (מַזוביה, פולין הפיאודלית וראשית השלטון הרוסי) הוא מתרכז בשני נושאים עיקריים: מה היה בה, ביהדות פולין – אשר ורשה היתה מרכזה – וכיצד הושמד הכל, האנשים וערכי התרבות הגדולים אותם הם נשאו.

אנו מפנים במיוחד את תשומת לבו של הקורא לתיאורי התנועות הציוניות וחיי הרוח היהודיים בורשה, בהם היה המחבר שותף פעיל וחשוב.

כמו כן חובה עלינו להתנצל על חסרון אחד בספרנו זה. בגלריה הרחבה של אישים יהודים, שפעלו בורשה, בחלקם חיים אתנו בארץ, השמיט המחבר איש אחד, אשר ידו רב לו בכמה וכמה משטחי החיים היהודים בורשה. פרט למקומות בהם לא היתה לו ברירה אחרת נמנע אברהם לוינסון מלהזכיר את עצמו ואת פעילותו הוא בחיים הצבוריים ובחיי הרוח של יהדות ורשה.

ע.ע.

אני מבקש להביע בזה תודתי לד"ר עזרא ירון (רייכרט), ציר ישראל בבלגראד, שסייע בידי בהכנת כמה מפרקיו של הספר.

א.ל.

 

מבוא    🔗

תולדות יהודי פולין    🔗

“מסורת-הגדה בידינו מאבותינו שהיגרו לפולין: ראו ישראל שהרדיפות נמשכות והולכות והצרות מתחדשות ובאות, עמדו על דרכים ושאלו לנתיבות-עולם: אי-זה הדרך ילכו בה ומצאו מרגוע לנפשם? נפל פתק מן השמים: לכו לפולין. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו-של-עולם, אם עדיין לא הגיעה שעתי להיגאל, פה-לין בלילה, עד שתעלנו לארץ-ישראל” (עגנון). פה-לין, או לפי גירסה אחרת: פה-לן-יה.

קרוב למאה התשיעית הגיעו היהודים לפולין בשני גלי הגירה ממזרח וממערב, מעל גדות הווֹלגה ומעֵבר הריינוּס. ההגירה ההמונית של היהודים, ביחוד מן המערב, לא פסקה עד המאה הט“ו, וממנה באו בדורות שלאחר-מכן גידולה והתפשטותה של האוכלוסיה היהודית במדינה. בסוף ימי-הבּיניים הגיע מספר היהודים בפולין – לפי המשוער – ל-24 אלף, ב-1578 נאמד מספרם במאה אלף, ובשנת 1648 – ב-400 אלף. במשך מאת השנים הבאות פחתה האוכלוסיה היהודית עקב המלחמות ובלהות הפורענות של חמי”ל והבאים אחריו וירדה עד לפחות מחציה, אולם עד לשנת 1746 חזרה ועלתה עד למעלה מ-600 אלף, ובסוף המאה הי"ח הגיעה עד ל-900 אלף. מכאן ואילך גדלה האוכלוסיה בקצב מהיר, והגיעה – אחרי שחרורה של פולין במלחמת-העולם הראשונה – לשלשה מיליונים ושלוש מאות אלף, כלומר ל-10% ומעלה מן האוכלוסיה הכללית. היהדות הפולנית היתה איפוא הקיבוץ היהודי הגדול באירופה, והשני בגדלו – בעולם. בדור האחרון הזה היתה ורשה הקהילה הגדולה ביותר בפולין, וישבו בה כעשרה למאה מכל היהודים בפולין, והיתה בו בזמן הקהילה הגדולה בכל אירופה.

הבא לתאר את תולדות זו העיר-ואֵם-בישראל ואת הוי החיים הדינמי שלה בדורות האחרונים, הכרח לו לתארם על רקע ההיסטוריה והוי-החיים של היהודים בפולין בכלל. אכן, היתה ורשה המטרופולין של המדינה הפולנית והמטרופולין של הוי-החיים הציבורי של יהודי פולין, והרבה מן ההיסטוריה שלה יש לזקוף על חשבון מעמדה של מטרופולין. כמעט שאין לשמור על גבול מדוקדק בין תחומה ההיסטורי של הקהילה היהודית בורשה ובין זה של המטרופולין לישוב היהודי בפולין.

כמו בכל ארצות הגולה שימשו בחיי היהודים בפולין אורות וצללים בערבוביה, והצללים היו מרובים מן האורות, ביחוד בתקופות ריאקציה במדינה ובשעות זעזועים פנימיים וחיצוניים. תולדות היהודים בפולין בימי-הבינים היו, כמו ברוב ארצות-המערב, פרי יחס הכוחות הפועלים בחיי המדינה: המלך, הכנסיה, השלאכטה והעירונים. היהודים, אשר הונם, כשרונם ועבודתם עשו אותם מקור הכנסה לשליט, נחשבו בפולין כבכל ארצות המערב לעבדי המלך, (Servi camerae). הנסיכים והמלכים הגנו על היהודים בפני מציקיהם ורודפיהם בכוח הפּריבילגיה. כתב הפּריבילגיה הגנרלית הראשון שהוענק ליהודי פולין-רבתי על ידי הנסיך בּולסלב החסיד ב-1264 (הסטאטוס הקאלישאי), הבטיח ליהודים זכויות כלכליות וחברתיות שונות, כגון זכות ההלואה במשכון, הטיל ענשים חמורים בעוון הריגת יהודים וחילול קדשיהם, הטיל קנסות במקרי עלילות-דם והמרה באונס וכו'. הפריבילגיה הזאת הועתקה מן הפּריבילגיות שהיו רוֹוחות באוסטריה, בהונגריה, בביהם ובשלזיה; היא נחשבת ליסוד היסודות של התחיקה הפולנית ביחס ליהודים, בראשוניוּתה ובתכנה, ומשום שאוּשרה וקוּימה על-ידי המלכים בדורות שלאחר-מכן. חשיבות מיוחדת לאישור משנת 1334 על-ידי קזימיר הגדול ולאישור משנת 1453 על-ידי קזימיר הרביעי מבית יגיללוֹ.

הפריבילגיה ומידת ההקפדה על שמירתה נקבעו על-ידי האינטרס האישי של המלך. על-פי הרוב היו עבדי-החצר היהודים במצב חמרי טוב לאין ערוך מאשר ה“קאמר-קנכטים” היהודים בגרמניה. כזה היה מעמדם של היהודים בימי שושלת הפּיאסטים, שעלו בשלטונם הפוליטי המלוכד על המעמדות המפולגים של הכּמוּרה, השלאכטה והעירונים. אולם בה במידה שהועמק ניגוד האינטרסים בין היהודים לשאר המעמדות, במידה שגברה במדינה השפעת הכּמוּרה, ובמידה שמעמד השלאכטה רכש כוח פוליטי עד כדי לשעבד לעצמו את המלך – בה במידה פחת והלך ערכן של הפריבילגיות הגנרליות והמיוחדות. היו מלכים שנטו חסד ליהודים או גילו פנים לכאן ולכאן, כגון קזימיר לבית יגיללו (1492–1447) או זיגמוּנט הזקן (1548–1506); היו מלכים שידעו להגן על היהודים בחסד, כגון זיגמונט אוֹגוּסט, האחרון לבית יגיללו (1572–1548), וביחוד המלך הנאור סטיפן בּאטוֹרי (1586–1576), שריסנו את שנאת המקטרגים והמעלילים. אולם רוב מלכי פולין, ביחוד משושלת הואזים והסכּסים, נהגו שלטון עריצים ביהודים – אם מתוך התעוררות עצמית ואם בלחץ העירונים והישועים.

שונה מזה היה יחסה של השלאכטה אל היהודים. כבר אחרי מות קזימיר הגדול, “מלך האיכרים”, נכנע יורשו, המלך ההונגרי לודויק, לפני השלאכטה, והעניק לה את הפריבילגיה הקושיצאית (1374), ששימשה התחלה ויסוד לחסנה הפוליטי. מאז נחלה השלאכטה זכויות פוליטיות רבות, כגון חסינות בנפש וברכוש, הפקעה מן הזיקה למשפט המלך (ניישאוה 1454), יתרונות כלכליים לגבי העירונים (פיוטרקוּב 1496) וביחוד חוקת Nihilivoni (ראדום 1505), שדרשה הסכמת הסינט והסיים לכל החלטה של המלך. לעתים סתרוּ החלטות הסיימים את החלטות המלך, ופגעו ב“פּריבילגיות הגנרליות”.

בדרך כלל היה יחסה של השלאכטה ליהודים טבוע ברוח אינטרסים חמריים ריאליים. השלאכטה העריכה את זריזותם הכלכלית של היהודים ואת קשריהם עם ארצות קרובות ורחוקות, והחשיבה אותם כמוכרי מוצריהם החקלאיים. ואולם עינה היתה צרה ביהודים וחששה מפניהם פן ירכזו בידיהם את חכירת המסים והארנוניות. אף האדיקות הקתולית של השלאכטה, “מגינת-העם”, השפיעה על יחסה ליהודים.

יש לציין שהאצילים העשירים גילו בדרך כלל יחס של רצון ורחבות-לב לגבי היהודים, בניגוד לאצילים הבינוניים והזעירים שנלחמו בהם. יחס עוין ליהודים גילו גם העירונים, שלא נבדלו מן האצילים אלא במעמד המדיני הרשמי. יחס הכּמוּרה ליהודים היה מצוין ברוח קלריקלית-קנאית. אף התקיפים וההוּמניים שבמלכים לא תמיד הצליחו לרסן את יצר השלטון והקנאוּת הדתית של הכּמוּרה. קזימיר הרביעי הנאור, שלחם לשלטת תרבות הומניסטית בארצו, ידע לעמוד במשך זמן-מה בפני החשמן הקרקובי זביגנייב אולשניצקי, שדרש לבטל את הפריבילגיה היהודית. צורר-היהודים לא נח ולא שקט. “אַל תחשוב – כתב החשמן בחוצפה למלך – כי בעניני הדת הנוצרית רשאי אתה לפסוק כאַות נפשך. אין אדם גדול וחזק בעולם, שאי-אפשר למרוד בו, בשעה שהדבר נוגע לדת. ולפיכך אני מבקש ומתחנן לפני הוד מלכותך לבטל את הפריבילגיות והחרויות הנזכרות. הוכח-נא כי אתה שליט קתולי והסר כל סיבה העלולה לגרום להשמצת שמך ולמדוחים גרועים מזה”.

האפיפיור הקנאי ניקולאוס החמישי נלחם מלחמה עזה בכופרים ובהוסיטים. בין שליחיו, שהוטל עליהם להילחם בכפירה הדתית, היה “מטה הזעם” של הקתוליות, הנזיר הפרנציסקני האיטלקי יאן קפּיסטרנו, שבדרשותיו שיסה והסית את ההמונים החשוכים ביהודים. מדורות-אינקויזיציה, עלילות-דם, גירושי-יהודים, חורבן קהילות שלמות – כזה היה גורלה של עדת ישראל באשכנז עקב ההסתה הארסית של הנזיר המטורף. לשם חיזוק הדת והמלחמה ביהודים הזמין החשמן הקרקובי את קפיסטרנוֹ גם לפולין (ב-1453), שעמדה בפני מלחמה עם הצלבנים הטבטוניים. קזימיר, אשר נזקק בפעולותיו הצבאיות לתמיכת האצילים והכּמוּרה, ראה עצמו אנוס לבטל – בספר-התקנות הניישאוי – את הפּריבילגיות והחרויות שנתן ליהודים, אם כי יחסו הטוב אליהם לא נשתנה. ההסתה האכזרית של קפּיסטרנו הבשילה פירות-דמים, והחל מ-1455 מתחילים בערים שונות בפולין (קראקא, לבוב, פּוזנה, ורשה) גירושים ופרעות שנמשכו עד סוף המאה הט“ו. יחס הכּמוּרה ליהודים הורע שבעתים במאה הט”ז. מצד עצמה לא היתה הריאקציה הקלריקלית הקתולית בפולין אלא חוליה בתנועת הקוֹנטר-רפוֹרמציה שהתלקחה בכל ארצות אירופה, ואולם כלפי היהודים כאן הצטיינה הכנסיה בפעולות-איבה מיוחדות. הסינוֹדים גזרו גזירות קשות, כגון הגבלת זכות הישיבה בערים, צמצום זכות המסחר והמלאכה, איסור החכרת הגביה של מסים ומכס וכו'. כמה מן הגזירות האלה נתאשרו על-ידי מלכים וסיימים, וכמה מהן הוכנסו לתוך חוזים בין המגיסטרטים והיהודים; גזירות אחרות נשארו בגדר הלכה ואין מורים כן, כי רבים מראשי-הכנסיה היו בעלי קרקעות ובעלי “יורידיקות”1 בערים והיהודים שימשו להם מקור להכנסה. אף מסדרי הנזירים הלווּ ממון ליהודים בריבית קצוצה, ולא היו מעונינים בדלדולם החמרי הגמור. ואולם לא היה בהן בעובדות הללו כדי להמתיק את הפורענות. מסדרי הנזירים ניהלו בכל רחבי המדינה פעולת-זועה של הסתה ושׂטנה שחורה, אירגנו וביימו במחשך עלילות-דם ועודו למעשי הרג ביהודים. תלמידיהם, “הז’קים”2, שנהנו מן האוטונמיה המשפטית של מוסדות החינוך, היו משתתפים יחד עם האספסוף העירוני בפרעות ושוד. הדברים הגיעו לידי כך שהיהודים אשר עברו על-פני כנסיה או בית-ספר בעיר היו משלמים מס מיוחד, “קוזובּלץ”, לשם מניעת התנפלות ה“ז’קים” עליהם.

בתעמולת-ההסתה הפרועה עסקו לא רק כמרים וישועיים בלבד; השתתפו בה גם סופרים ומלומדים, שרבים מהם יצאו מחוגי הכּמוּרה. כאלה היו הסופר ניקוֹלאי ריי מנגלוביץ, מרשלק הכתר לשעבר, המשורר סבּסטיאן קלונוביץ, שופט מלוּבּלין, מחבר פּוֹאמות גרפוֹמניות, המטיף של זיגמונט השלישי פּיוֹטר סקרגה, שהאשים את היהודים בדרשותיו ביום א' וחגים באכילת דם-נוצרים, הרופא סלשקובסקי, הכומר מויצקי והראש לשונאי-ישראל בפולין בדורו סבּסטיאן מיצ’ינסקי, שהאשים את היהודים, בספרו “ראי הכתר הפולני” (1618), בכל הפשעים שבעולם. תעמולה זדונית זו הכשירה את הקרקע לפרעות ביהודים, שפרצו בערים רבות, בפוזנה בקראקא, בלוּבּלין, בפשמישל, בלבוב, בבריסק, בוילנה ועוד.

מצב זה נמשך כל המאה הי“ז ועד סוף המאה הי”ח. נשתנו תאריכים ומקומות, שמות ערים ועדות, הוחמרו הרדיפות והגזירות, אך הסיבות הכלכליות והגזעיות-דתיות פעלו באותו הכוח וההתמדה הטרגית.

יותר משהיה הניגוד הדתי-הגזעי סיבה לאיבה, היה הוא גופו תוצאה של האנטגוניזמוס הכלכלי, אשר שלט בפולין החל מן המאה הי“ג בין העירונים הפולנים לבין מעמד הסוחרים והחנונים והאוּמנים היהודים. האנטגוֹניזמוס הזה נגרם על-ידי ההתחרות בין הלוֹוים הנוצרים לבין המלוים היהודים, ובין הסוחרים והאומנים הנוצרים לבין הסוחרים והאומנים היהודים. כמו בארצות המערב נתלוו למלחמת העירונים ביהודים פרעות ועלילות-דם; גם כאן היו לכל ההתקפות האלו סיבה כלכלית ורקע דתי. גם כאן לוּותה מלחמתם בשיסוי סוציאלי של הכּמוּרה. ואם בפולין לא הגיעה התנגדות זו, במאה הי”ג, לממדי-ההיקף והאכזריות שבמערב, היתה הסיבה לכך בפיגור התפתחותה של העיר הפולנית ושל המעמד השלישי הפולני, וגם בתפקיד הקונסטרוקטיבי של היהודים בהתפתחות המסחר ובאשראי שנתנו היהודים למלכים שטופי-מלחמות.

החל מן המאה הט“ז הולכת וגוברת מלחמת העירונים ביהודים. העירונים נתמכו על-ידי מועצות העיר, ששלטונן היה בידי יועצים ממשפחות-סוחרים עשירות, על-פי רוב ממוצא גרמני. הערים האלו, שנתבססו על חוק מגדבּוּרג ונהנו מאוטונומיה משפטית, לא היו בנות-חורין גמורות במלחמתן. היו ערים שנהנו מן הפּריביליגיה המיוחדת De non tolerandis Judaeis שקיבלו מן המלכים, ושאסרו על היהודים לשבת בהן. כנגדן נאחזו היהודים בפריבילגיות הגנרליות וגם בפריבילגיות המיוחדות של קהילות בודדות. סכסוכים אלה היו נגמרים ברובם על-ידי פניה למלך, או על-ידי כריתת חוזה בין העיריות והיהודים, חוזה שהיה ברוב המקרים לרעת היהודים. כמלך כשלאכטה לא היו נוטים, מתוך אינטרס ממלכתי ומעמדי, להפקיר את היהודים בידי שונאיהם בנפש. כרגיל חתרו העירונים לבטל לגמרי את זכות-הישיבה של היהודים בערים; בדלית ברירה היו דורשים להקצות בערים גיטאות מיוחדים בשביל היהודים ולאסור על יהודים זרים להשתקע בערים. ואמנם במאה הט”ו והט“ז נאסר על היהודים לגור בקראקא (גירוש 1495), בורשה (כמה גירושים), בוילנה (הפריבילגיה משנת 1527, האוסרת על היהודים לגור בעיר ולסחור בה), בלובלין ועוד; לכל היותר הוּתר להם להתישב בפרברי-ערים (קראקא, וילנה). לא טוב יותר היה מצבם בערי-המלכים. שגם בהן הוגבל שטח מגוריהם. אך היהודים ידעו גם להלחם באויבם ההיסטורי – העירונים – בעקשנות ובזריזות מפליאה. למרות כל הפקודות והאיסורים והגירושים התחכמו היהודים לעקפם ולהשתקע בערים. אחד האמצעים הבדוקים היה השימוש בחוק, שהרשה ליהודים לבוא אל הערים בימי-הירידים; בורשה השתמשו ביד רחבה בחוק, שהתיר את שבתם בה בזמן התכנס הסיים. במידה מרובה השתמשו היהודים גם בזכות-הישיבה ב”יורידיקות" של האצילים וראשי- הכּמוּרה, שעליהן לא חלה זכות-השיפוט של שלטונות העיר.

תנאי הקיום המיוחדים של היהודים בפולין, האנטגוֹניזמוּס העמוק בין המלכים ומעמד האצילים, האופי האנרכי של השלאכטה והגנתה על “חופש הזהב”, הזעזועים השושלתיים המרובים, קנאות הכּמוּרה, מלחמתם הבלתי-פוסקת של העירונים בחופש הפעולה הכלכלית-המסחרית של היהודים ומצבה הגיאוגרפי הטרגי של פולין בין שלוש מעצמות תוקפניות אדירות – כל אלה גרמו לתנודות ולזעזועים תדירים בחיי היהדות הפולנית. הסכנה שריחפה תמיד מעל לראש היהודים סייעה באופן טבעי להתבצרות לאומית פנימית ובשורה ראשונה – על-ידי מכשיר מיוחד לארגון עצמי והגנה עצמית – האוטנומיה היהודית.

התא ההיסטורי של האוטונומיה היהודית בפולין היה – כמו בכל ארצות-המערב – הקהילה על מוסדותיה הדתיים-התרבותיים-החברתיים: רבנים, בתי-כנסת, חזנים ושוחטים, בתי-קברות, מקואות וחדרים, מוסדות-צדקה. הקהילה, אשר ביחס השלטון הזר לארגונה היה גם מהשפעת המשטר הקוֹרפּוֹרטיבי של ימי-הבּינים, היתה מעין יחידה מוּניציפּלית וגוף אוטונומי, שיצג את היהודים כלפי פנים וכלפי פקידי המלך ושלטונות העיר. הקהילה היתה מרוכזת על-פי הרוב בשטח אחד בקרבת השוק – ורשותה הסדירה את יחסיה עם פקידי המלך (הווֹיבוֹדה) בעניני מסים וכו‘. כפי שהזכרנו נהנו כמה קהילות גדולות, מלבד הפריבילגיות הגנרליות, גם מפריבילגיות מיוחדות. קהילת קראקא קיבלה ב-1586 את הפריבילגיה De non tolerandis christianis, בשנת 1633 זכתה לפריבילגיה זו גם קהילת פוזנא, וכעבור זמן, ב-1645, קיבלוה גם הקהילות הליטאיות. הקהילה היהודית בפולין לא נבדלה בצורת ארגונה מן הקהילה היהודית במערב. בראש הקהילה במאה הי“ד בפולין עמד – כמו בקהילות גרמניה – “אפּיסקוֹפּוּס היהודים”, רב העדה וראש הקהל. האחראים לעניני הקהילה כלפי השלטונות היו 3–5 זקנים (Seniores) או פרנסים, שנשבעו אמוּנים למלך. מלבד הזקנים היו בראש הקהילה גם שבעה טובי העיר ובקהילות גדולות נמצאו י”ב יועצים, שאולי היו ה’ זקנים וז' טובים. עם פקידי הקהילה נמנה השמש, פקיד בית-הדין (“שקולניק”), שתפקידו היה חשוב כתפקיד של נאמן הקהילה.

הקהילה, שארגונה היה פשוט, התפתחה והסתעפה בלחץ המציאות הפנימית ובמשך הזמן נוצר ועד ארבע ארצות (פולין-רבתי, פולין-זוטא, רוסיה, ווֹהלין)3, שהתקיים למעלה מ-180 שנה, החל משנת 1580 (בליטא לחוד – מ-1623) ועד 1764. אמנם אוטונומיה זו מקורה גם בפוליטיקה הפיסקלית של המלכים, ששאפו לרכז את גביית המסים היהודיים ולהבטיח קביעות בתשלומם; לאחר שנכשל נסיונו של המלך זיגמונט הראשון להסדיר את גביית מסי-היהודים על ידי מינוי “גנרל-אֵקזקוּטוֹרים” בפולין-רבתי (הבנקאי אברהם צ’ך), בפולין-זוטא וברייסן (אפרים פישל) ובליטא (מיכאל אזופוביץ) ועל-ידי מינוי רבנים ראשיים, ביטל המלך את שיטת הגובים הראשיים והרשה לגלילות לסדר את הערכת המסים בועדים מורכבים מבאי-כוח הקהילות. אוטונומיה זו לא היתה מחזיקה מעמד במשך דורות, לולא שאיפת יהודי פולין להנהלה עצמית דמוקרטית, לולא עצם ההתנגדות של הישובים היהודים לשיטת המינויים הממשלתיים של ראשיהם ומנהיגיהם. וכך קם בנין התפארה של האוטונומיה היהודית על שלוש קומותיו: הקהילה, הועד הגלילי או ועד המדינה וּועד הארצות. אוטונומיה זו שימשה כעין תחליף לחיים מדיניים עצמיים, ובה נוצרה מגיסטרטוּרה קהילתית מסועפת. על רשות הקהילה היו נמנים: 1) פרנסים או ראשים, שהיו ממנים רבנים ושאר הפקידים השכירים, לוֹוים כסף בשביל הקהילה, מתקינים את תקציבה, וכו‘; בכל חודש היה אחד מהם מכהן כפרנס ראשי (פרנס חודש); 2) “טובים”, שהיו בבחינת עוזרים לפרנסים; 3) “קרוּאי-עדה” או גבאים, שעמהם התיעצו הפרנסים בענינים חשובים; מלבד זאת היו קיימים במנגנון של הקהילה ועדות שונות: גבאי-צדקה, ממונים או פרנסי-שוק, רואי-חשבון, שמאים (מעריכי-המס), לבלר-הקהילה (ספרא דמתא), שמש הקהל (“שקולניק”) או נאמן, בא-כוח רשמי של הקהילה לפני השלטונות ובית-הדין של המלך, ושמשים לענפים שונים בשירות ובמשק. ברוב הקהילות היו גבאי ארץ-ישראל מיוחדים, שהיו גובים מס מיוחד בשביל מוסדות צדקה וחינוך בארץ-הקודש. את הכסף הנגבה היו מעבירים דרך לוּבּלין לראש הועדה הממונה על כספי ארץ-ישראל בלבוב (מרא-דארעא-קדישא או נשיא ארץ-ישראל), ומלבוב אל נשיא ארץ-ישראל שבווינציאה, ומשם דרך קושטא לארץ-ישראל. בקשר עם הקהילה או תחת השגחתה היו חברות שונות, כגון חברה קדישא, שהיתה המוסד המרכזי לעניני צדקה, חברת “פדיון-שבויים” וכו’. תקציב הקהילה נתבסס על שיטת-מסים מיוחדת. מקורותיו היו: מס-גולגולת, שהיה מס ישיר ונערך על-ידי ועדת השמאים, מס בלתי-ישיר (מס בשר, חלב, יין, מלח וכו'), הידוע בשם “קוֹרוּבּקה” – העתק מס ה“גבילא” באיטליה, בספרד ובצרפת – ומס-החזקה, שהיה נגבה מכל בניית בית, מחכירתו או קנייתו, מפתיחת סדנה, משכירת דירה או חנות; מלבד המסים האלה לטובת הקהילה היו קיימים מסי-מלכות, רגילים ושאינם-רגילים, שבטלו אחר-כך בזמנים שונים. לאלה היו שייכים: מתנת-המלך (“שפילקובי”), מס לכלכלת חצר-המלך, תשלום מבתי-יהודים בנויים על אדמת-המלך, תשלום בעד השימוש בבתי-כנסת ובתי קברות (Protowszczyzna), מס שהוטל על חנויות וסחורות של יהודים ודמי שירות יהודי ונוצרי. מלבד זאת שילמו יהודים מסי עקיפים לאוצר המדינה, כגון מסי-משקאות (Czopowy), מסי דרכים וגשרים, מסי-שוקים, מסי-שחיטה (Jateczne), מסים לאוצר הכּמוּרה מבתים שנרכשו מנוצרים, לאוצר בתי-הספר של הכנסיות ושל הישועים, ומס “קוֹזוֹבּלץ” הנזכר. המסים האלה היו מוטלים על הקהילות הראשיות ועל העיירות הסמוכות, שהיו כפופות להן בתחום המסים ובשירותים הציבוריים.

לאחר שנכשל הנסיון להסדיר את גביית המסים מכל קהילה לחוד, קמה הממשלה לארגן ועדים גליליים והטילה הערכת המסים על גלילות שלמים. (הועד הראשון הוּקם בולוֹצלבק ב-1519). יסוּד ועדים אלה שימש שלב טבעי להקמת המוסד הארצי המרכזי המאחד את כל הגלילות והוא – ועד שלוש, ארבע, ולעתים חמש הארצות. קדמו לועדים הגליליים כינוסי נציגי הקהילות לשם דיון בעניני-כלל חשובים, כגון קבלת פריבילגיה או מניעת גזירה. ועד-ארבע-הארצות בפולין היה השיא ההיסטורי של רעיון האוטונומיה היהודית והישגיו בפולין. ועד הכתר היה מתכנס משנת ש“מ-שמ”א ועד שנת תקכ"ד, תחילה פעם, ואחר-כך שתי פעמים בשנה, באביב – בימי היריד בלובלין, ובספטמבר – בימי היריד ביארוֹסלב. בראשו עמדו: פרנס הועד, הנאמן (הגזבר) והסופר. בועד-הכתר היו משתתפים צירי הגלילות וגם צירי קהילות בלתי-תלויות בגלילות. פרנס הועד יצג את היהדות הפולנית בפני המלך ומרשלק הסיים. משרה זו היתה בתחילה שלא על מנת לקבל פרס ואחר-כך הוקצבה לה משכורת שנתית בסכום 500 זהובים פולניים מלבד דמי הוצאות. על-יד הועד היה פועל בית-דין עליון, שהיה מורכב משבעה דיינים, והיה דן בענינים שנמסרו לו על-ידי הועד, כגון סכסוכים בין קהילות וגלילות, בין יחידים וקהילות, ובין קהילות לבין עצמן, בעניני סמכות ושלטון על הקהילות העיירתיות. פסקי-הדין של בית-הדין היו טעונים אישור של פרנס הועד.

עיקר תפקידם של ועד הכתר וּועד מדינת ליטא היה – חלוקת סכום מס-הגולגולת, שהגיע החל מ-1580 ל-15.000 זהובים בשנה. סכום זה גדל והלך והגיע ב-1717 ל-220 אלף זהובים פולניים. מלבד הערכת המסים השתדל הועד בפני השלטונות הגבוהים במדינה למנוע גזירות; הוא הוציא תקנות בעניני ריבית, היתר-עסקא, פשיטת-רגל, שטרות, עניני מותרות, חיי-משפחה, כשרות, שמירת שבת, חינוך, הדפסת ספרים וכו'. הועד עסק גם בעניני כלל האומה, כגון הטלת חרם על הנוהים אחרי שבתי-צבי, בכינוס הועד ביארוסלב (1670) וכדומה.

עד שהספיקו היהודים לרפא את פצעיהם ממכות הפורענות של קלגסי חמי“ל, באה המאה הי”ח והביאה בחיקה זעזועים חדשים ליהודים. היתה זו תקופת אוֹגוּסט השני והשלישי, מלכים הוללים וקטני-לב, שהפקירו את היהודים בידי רודפיהם. מנגנון הממשלה והמגיסטרטים ופקודות וגזירות של הסיימים עודדו את העירונים הנוצרים למלחמה אכזרית ביהודים. פרעות ועלילות-דם חזרו ובאו עד 1763, השנה האחרונה לשלטונו של אוגוּסט השלישי. שנת 1768 נחקקה במרטירולוגיה היהודית על-ידי השחיטות המחרידות של גונטא וז’לזניאק שהביאו הרס וחורבן וכליה והגירת המונים.

על רקע מציאות זו שחה הקומה הרוחנית של היהדות הפולנית. הגזירות והכיסופים לביאת המשיח שנתגברו בעקבותיהן הכשירו את הקרקע לתנועת-התעתועים הפרנקיסטית כהמשך השבתאות, ואותה שעה עצמה קמה בפולין תנועת החסידות, שהביאה נחמה והקלה לפשוטי-העם. בחומת האוטונומיה היהודית נתגלו פרצים. התרוששות האוכלוסיה היהודית, החובות העצומים שהעיקו על ועד ארבע הארצות לרגל הגזירות, המלחמות והשחיטות, נצטרפו לחתירות מבפנים ולהתחרות בעלי-אינטרסים. וסוף-סוף כרע ונפל ועד ד' הארצות. בשנת תקכ"ד הגיע סכום חובותיו של הועד לשני מיליון ומחצית המיליון זהובים. בה בשנה נתחסל קיומו של ועד ארבע הארצות במדינת הכתר ושל ועד מדינת ליטא.

אותה שנה עלה על כסא המלכות בפולין מלכה האחרון, סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי, המלך של תקופת הרפוֹרמות. מצבם הכלכלי של היהודים החמיר מאד. באותם הימים כבר היתה ורשה החשובה בערי פולין, המטרופולין לכל דבר, וגם מעמדם של יהודי ורשה התחיל מתבלט בחייהם הציבוריים של יהודי פולין. אכן לא היו באותו דור מנהיגים דגולים שידעו לעמוד בפרץ. אנשים מסוגם של הקבלן המפורסם שמואל ביזטקובר, הבנקאי ירמיהו קניגסברג או סוכן המלך הירשוביץ, לרבת השתדלנים הרשמיים – היו רחוקים מלמלא באמונה ובכשרון את יעוד הנציגות הלאומית. ודוקא אותה תקופה קצרה של הסיים הגדול (1792–1788) העלתה על הפרק את השאלה היהודית בין השאלות האקטוּאליות של פולין, דוקא אז קמו אישים בעלי הלך-רוח פּרוגרסיבי וליברלי בין מנהיגי הצבור בפולין ועסקניו המדיניים, כגון ציר פינסק בסיים מאצ’יי טופור-בוטרימוביץ, ההיסטוריום תדיאוש צ’אצקי, הכומר הוגו קוֹלוֹנטיי, הקשטלן יז’ירסקי ואחרים, שהיו בעלי הצעות-רפורמה ועמלו בסיים להגן על היהודים בפני הרוב של השלאכטה הצוררת. אכן, כל אותן רפורמות, וזו של המלך עצמו ביניהן לא זכו להתגשם. המלך חלש-האופי לא העז לבצע את תכניתו כנגד הרוב שבסיים; העירונים – השונא ההיסטורי של היהודים בפולין – הגבירו את מלחמתם בשנואי-נפשם וגייסו את השלאכטה והכּמוּרה לעזרתם. חלוקתה השניה של פולין ב-1793 דחתה את שאלת-היהודים לקרן זוית. בּרק יוֹסלביץ יצר גדוד עברי בימי מרד קושצ’יוּשקוֹ ונתן ידו למנהיג-המרד הליברלי; שמואל זביטקובר שמר אמונים לאנשי טרגוביצה, והמון היהודים החלש והמדוכא נרצח בפראגה בידי צבאות סובורוב. באה החלוקה השלישית (1795) ומסרה את ורשה והמחוזות מעבר לנהרות בוּג ונימאן לפרוסיה.

הכיבוש הפרוסי לא גרם לשינויים מרחיקי-לכת במשטרה הפוליטי של המדינה. מדיניותה של הממשלה הפרוסית נתבססה על שני עיקרים: שמירה על אינטרס פיסקלי וניצול היהודים כגורם גרמניזטורי במדינה.

החוקה היהודית, שהונהגה על-ידי השלטון הפרוסי, והידועה בשם תקנת-היהודים הגנרלית (General-Judenreglement), נקבעה מתוך אינטרסים מדיניים-פיסקליים ושמרה על הרבה גזירות והגבלות כלכליות של המשטר הפולני הפיאוֹדלי הקודם. מצד אחר, השתדלה הממשלה להקל על התישבות היהודים בורשה, וביחוד לתמוך בידי היהודים יוצאי גרמניה. מדיניות זו היתה גורם נוסף ליחס-האיבה התדיר בין המוני העם הפולני לבין היהודים. אחרי מפלת הפרוסים ביינה ב-1807 הוקמה על-ידי נפוליאון הנסיכות הורשאית (1813–1807) כמדינה עצמאית. מצבה הגיאוגרפי הטרגי בין שלוש המעצמות הכובשניות, יחסו האדיש של מלך סכּסוֹניה פרידריך אוגוסט לגורל ארצו השניה, ותלוּתה של פולין בנפוליאון גרמו לכך, שעם מפלתו של הכובש הגדול נתחסלה גם הנסיכות הורשאית. תקופת קיומה קצר-השנים של הנסיכות לא הביאה רוחה לאוכלוסיה היהודית: “הפקודה המחפירה”, ההעתק הפולני של גזירת נפוליאון על יהודי אֵלזס ולותר משנת 1808, עיכבה את הענקת הזכויות האזרחיות ליהודי הנסיכות, והטילה עליהם כמה גזירות, ובתוכן גזירת הגיטו בורשה. משום הקלה מוסרית וחמרית היה בביטול המסים המיוחדים, ואחרי מלחמה ממושכת וקשה בוטל כמו-כן פתק-היום; אכן לא ארכו הימים וחזר ונתחדש אותו מס מחפיר.

עם תבוסת נפוליאון וסיפוח הנסיכות לרוסיה נוסדה, לפי החלטת הקונגרס הוינאי ב-1815, המלכוּת הפולנית במסגרת הקיסרות הרוסית. בניגוד למדינות-הכיבוש הגרמנית והאוסטרית העניק הצאר אלכסנדר הראשון למלכות הפולנית חוקה, שהבטיחה לה התפתחות לאומית חפשית. בתקופה זו חזרו ונתעוררו תקוות היהודים להטבת מצבם במדינה. טובי העסקנים היהודים המתקדמים וזקני הקהילה בורשה נסתייעו בעזרתו של נציג רוסיה בממשלה הפולנית, נוֹבוֹסילצב, שהדריכם בעצתו יותר מתוך שנאה לפולנים מאשר מאהבה ליהודים. כל ההשתדלויות נשארו מעל. יחסם של המדינאים הפולנים לשאלה היהודית היה שלילי. אפילו הנסיך אדם צ’רטוריסקי, אשר היה ידוע ביחסו הליברלי ליהודים, דרש למסור את הרפורמה “הדתית-המוסרית” של היהודים לידי הממשלה. הצעת הרפורמה של נובוסילצב שהיתה ליברלית ממנה – להגביל את סמכות הקהילות היהודיות ולהוציא מתוכה את הזכות להטלת מסים ולשיפוט – עוררה התנגדות בחוגי השלטונות הפולנים. סמל לשנאה זואולוגית ליהודים היה המדינאי הנודע סט. סטאשיץ, שמנה את קיום היהודים בין סיבות חורבנה של פולין ודרש לרכזם בגיטאות כתחליף לגירושם. סטאשיץ היה נושא-הדגל של האידיאולוגיה הקלריקלית-הפיאודלית שהיתה עתה ירושתה של הבורגנות הפולנית. אמנם גם דעותיהם של ליברלים כנים הסתננו לתוך הספרות הפולנית באותם הימים. באותו דור נתגבר הקו הריאקציוני ונתרבו הגזירות על היהודים: נתחדשה הגזירה של פתק-היום, צומצם תחום הגיטו היהודי בורשה, הותקן מס-הצבא. שיא הגזירות היה פירוק ארגון הקהילות על-ידי השלטונות (1821) וקביעת “ועדים מפקחים על בתי-כנסת”, שסמכותם נצטמצמה בעניני דת וצדקה בלבד. “התקנה” הזאת הביאה נצחון ליהודים “המתקדמים”. הריאורגניזציה של הקהילה פתחה לפניהם שער לטפל בעניני הציבור.

כפי שהדגשנו היתה המדיניות הליברלית של הממשלה הפולנית לגבי היהודים טבועה ברוח האפּוטרופסות ו“ההבראה המוסרית”. לשם כך נוצרו על-ידיה שני מוסדות, והם: “ועד בני הברית הישנה” על-יד הועדה הממשלתית לדתות ולהשכלה ציבורית, שהיה מורכב מפקידי-ממשלה גבוהים, ו“לשכה מיעצת” על-יד הועד, שהיתה מורכבת – מלבד היושב-ראש הנוצרי – מיהודים, רובם מתקדמים ומיעוטם חרדים. חברי ועד “בני הברית הישנה” הושפעו במידה רבה מן הכומר האיטלקי האנטישמי קיאריני, “מומחה” בתלמוד ובור גמור בעניני היהדות, שהאמין בעלילת-דם. המלומד הזה, שזכה להקצבה ממשלתית מיוחדת כמרצה בעניני המזרח, הובאש ריחו בעיני הממשלה תודות למזכיר הועד, המומר יחזקאל (סטניסלב) הוגה, שעל אף המרתו נהג כבוד ביהדות ובספרותה.

בנובמבר 1830, בימי בכוריה של המהפכה הליברלית במערב, הורם בפולין נס המרד. העדה היהודית בפולין נענתה ברגשי פּטריוטיות כנים לקריאת המורדים. אחרי קרבות-דמים במשך עשרה חדשים דוּכּא המרד באכזריות על-ידי הצבא הרוסי, ועיר-הבירה נכבשה בסערה.

עתה הכבידה הממשלה הרוסית את אכפה על פולין: ביטלה את עצמאותה הקונסטיטוציונלית של פולין, והחלה בפוליטיקה רוסיפיקטורית.

האוריינטציה של וילופולסקי היתה לצנינים בעיני המחנה המהפכני על שני זרמיו: “הלבן” האריסטוקרטי ו“האדום” הדמוקרטי. פקודת הגיוס הכללי (1863), שמטרתו היתה לשתק את פעולת המהפכנים על-ידי ריכוז הנוער בקסרקטיני הצבא הפולני, שימשה עילה להתחלת המרד. בניגוד למרד 1830 השתתפו במרד 1863 בעיקר השלאכטה ומעמד-המשכילים העירוני. על אף אי-הפּוֹפּוּלריוּת של המרד בקרב היהודים השתתפו בו רבים מחשובי העדה ובראשם רבה הראשי של ורשה: ר' דובריש מייזליש, המטיפים בבתי-הכנסת של המתקדמים ד“ר יאסטרוב וקרמשטיק ואחרים מבין ראשי המתבוללים (הנריק ואהל, קרוננברג ועוד). הממשלה דיכאה את המרד בחמת-זעם. נשיא הממשלה הלאומית רומבלד טראוּגוּט נדון לתליה. אלפים מבני העם הפולני הוגלו לסיביר. בטלו כל הזכויות המיוחדות של מלכות פולין, והמדינה נהפכה לשטח פרוץ לפעולתה של הממשלה הרוסית. עגום ודל היה מצבם הפוליטי והכלכלי של היהודים בפולין. בתשעים ערים עדיין היתה קיימת הפריבילגיה שלא לסבול את היהודים, ובערים רבות היו גיטאות למגורי היהודים. עדיין היתה בתקפה המלחמה במסחר היהודי; עדיין היו ה”צכים" הפולנים נעולים בפני בעלי-המלאכה היהודים, עדיין לא בטלה תקנת “פתק-היום”, “גזירת-הלבוש” וחוק עבודת הצבא, אם כי בפולין לא הכביד החוק הזה במידה שהכביד ברוסיה. האינטליגנציה הפולנית עדיין היתה נזונה באידיאל “ההבראה המוסרית” של היהודים, וראתה את גאולתם בטמיעה גמורה; על-יד ה“ליבּרליוּת” הזאת פשׂה נגע האנטישמיות הכלכלית, החברתית, הספרותית. “ההסתדרות החקלאית” מיסודו של הגראף זאמוֹיסקי חתרה בשם “התיקון המוסרי של המסחר” להוציא מידי היהודים את המסחר הגדול, ופתחה פתח לאסכולת האנטישמיות הכלכלית בכלל. ראש המדברים האנטישמיים בספרות היה הסופר רב-הכשרון יוּזף איגנצי קראשבסקי.

ואף-על-פי-כן זכו היהודים ברפורמה של ויילוֹפּוֹלסקי בכמה וכמה הנחות שהיה בהן משום פתיחת פרק חדש במשטר חייהם. הוּתר ליהודים להתישב בערים ובשכונות, שהישיבה בהן אסורה היתה עליהם קודם לכן, הותר להם לרכוש נכסים ומקרקעים באחוזות של אצילים שאיכריהם שוחררו מן השעבוד, ניתן להם להעיד בבתי-דין של המדינה בלי חובת השבועה המחפירה “כמנהג היהודים” ועוד ועוד. רפורמה זו היא שביטלה את פתק-היום, שלא יכלו לו הדורות הקודמים.

דיכוי המרד גרם לידי שיתוק החיים הפוליטיים של פולין, ושימש דחיפה להתעוררות כלכלית רבת-מנוף. פולין התחילה עולה בדרך הקפיטליזמוס והאינדוסטריאליזציה. בסוף המאה כבר יכלה המדינה החקלאית לסכם הישגים ניכרים בשטח הבנקאות, התעשיה, התחבורה, המסחר. בהתפתחות זו תופסים מקום נכבד ההון, היזמה והזריזות היהודיים. בבנקאות בולט ההון היהודי (קרוננבּרג, ואולבּרג, נתנזוֹן ואחרים). כמעט כל תעשית-האריג היא פרי היזמה היוצרת של יהודים (לוֹדז, בּיאליסטוֹק, טוֹמשוֹב, פּבּיאניץ ועוד). התחבורה בפולין היתה מפעלם של המשומדים קרוננבּרג ובלוך. כשלונן של שתי מהפכות בימי דור אחד גרם לכך, שפולין התעוררה לפעולה קונסטרוקטיבית ללא מקסם-רומנטיקה. עם התפתחות הכלכלה משגשגת ופורחת התרבות הפולנית. מנבכי העבר מגיעים הדים מאוחרים של “אחוה פולנית-יהודית”. הוּמניזמוס פולני עולה בספרות היפה ובפּוּבּליציסטיקה (אוֹרז’שקוֹ, קוֹנוֹפניצקה, שויינטוֹכוֹבסקי), ולאורו נוטות הבורגנות והאינטליגנציה היהודיות להתבוללות. גם האידיליה הזאת לא האריכה ימים. התגברות המעמד הבינוני הפולני והמגמה השמרנית בחוגים הבורגניים-הקתוליים חידשו את הרקע ההיסטורי למלחמה ביהודים. הגירת ה“ליטואקים” לפולין ופעילותם הכלכלית הוסיפו שמן למדורה. הפוגרום הורשאי ב-1881 נשא בחוּבּוֹ בשוֹרה ואזהרה גורליות.

הציבוריות הפולנית מתפלגת לשני מחנות פוליטיים מנוגדים: בסוף המאה הי"ט קמו המסגרות הארגוניות לסוציאליזמוס הפולני. הפעילה במפלגות השמאל היתה פ.פ.ס. (בראשותו של יוזף פילסוּדסקי, מיסד העתון “רוֹבּוֹטניק” ב-1894), נושאת רעיון עצמאותה של המדינה הפולנית, שלא נרתעה מפני פעולות-טירור על ראשי השלטון הרוסי. כנגדה נוסדה ב-1897 מפלגת הדמוקרטיה-הלאומית (ובראשה רוֹמן דמוֹבסקי, מבסס האורינטציה הפרו-רוּסית, מנהיג הריאקציה הבורגנית-קלריקלית הפולנית). השתתפותם העצמאית של היהודים בבחירות לדוּמה הממלכתית הרביעית בשנת 1912 ובחירתם בציר יהודי בלודז (ד"ר בומש) ופולני סוציאל-דמוקרט בורשה (יגיללו) גרמו להתפרצות אנטישמית פרועה ותנועת חרם כלכלי על היהודים. התהום שבין הציבוריות הפולנית לבן הציבוריות היהודית נתרחבה ונתעמקה בתקופת מלחמת-העולם הראשונה.

מלחמת-העולם הראשונה התנהלה בחלקה על אדמת-פולין. כרוסיה כן גרמניה שאפו להבטיח לעצמן את סיועו של הגורם הפולני על-ידי הצהרות והבטחות פוליטיות. בראשית 1916 הכריז גנרל בּזלר בורשה בשם המעצמות המרכזיות על יסוּד הממלכה הפולנית. בתוך מערבולת-הדמים של הימים ההם היתה האוכלוסיה היהודית בין הפטיש והסדן. על האוכלוסיה היהודית באזורי-הקרבות ניתכו גזירות-גירושים מערים ועירות פולניות וליטאיות לפלכי-רוסיה הפנימיים. רבבות פליטים יהודים התרכזו בורשה ובערים אחרות בפולין התיכונית, והעזרה ההדדית וגמילות-החסדים של היהודים עמדו בהתלהבות בפני המצוקה ופגעי-המלחמה של המוני הפליטים. ובינתים, עם מאסרו של פילסודסקי וכליאתו במגדבּוּרג עקב סירובו להשביע את לגיונותיו שבועת-אמונים לשלטונות הכובשים, נתגברו הזעזועים המדיניים הפנימיים, זעזועים פוליטיים קשים נכוֹנוּ לה למדינה הצעירה התוקפנית והכובשנית. שנות-קיומה הראשונות עברו במזל מלחמות צבאיות ופוליטיות עם כל שכניה: עם נתיניה הרוּתנים, שטרחו לגאול את גליציה המזרחית, עם הליטאים שתבעו לעצמם את וילנה, עם הצ’כים שכבשו את שלזיה הצ’שינית, עם הגרמנים בשלזיה העליונה ועם רוסיה הסובייטית. פּילסוּדסקי דיכא את מרד האוקראינים, כבש את וילנה (ז’ליגובסקי), כבש בביוּם התקוממות את שלזיה העליונה (קוֹרפאנטי), הפסיד את שלזיה הצ’שינית ואת מאזוֹביה הפרוּסית ונחל מפלה ניצחת עקב פלישה הרפתקנית לקיוב. בפלישה זו החלה המדיניות האנטי-סובייטית, שהטביעה חותם גורלי על עתידה הפוליטי של פולין. מאז רבץ צל כבד של אי-בטחון פוליטי ושל משטר הזדיינות מתמיד ופטלי על המדינה הצעירה.

היום ההיסטורי בתולדותיה של פולין החדשה היה יום הכרזת הקונסטיטוציה, 17 במארס 1921, בסיים הראשון המכונן. שלא ככל חוקותיה הקודמות של פולין היתה חוקה זו להלכה ליברלית, והבטיחה זכויות שוות לכל אזרחיט המדינה בלי הבדל מוצא, לאומיות, שפה, גזע ודת (סעיף 95). הסעיף ה-111 הבטיח לכל אזרח זכות טיפוח עצמיותו ולשונו הלאומית. המיעוטים בפולין ביססו את קיומם האזרחי והמדיני על חוזה-המיעוטים שנחתם על-ידי פולין יחד עם חוזה-השלום. ואולם, במידת גידוּלה וביסוּסה המדיני של פולין הלכו ובטלו הסעיפים הליברליים שבחוקה ואתם כל ההתחייבויות שבחוזה-המיעוטים. פּילסוּדסקי לא נהג לפי קו אנטישמי מובהק, אולם לא נתן ביטוי לעמדה חיובית מפורשת בשאלה היהודית, וגורל האוכלוסיה היהודית בפולין העצמאית הופקר בידי רוב אנטי-יהודי של הפרלמנט הפולני והיה תלוי באדמיניסטראציה שרירותית מרכזית ומקומית. לאור מציאות זו נתארגנה הנציגות היהודית בפרלמנט הפולני ויסדה את ה“קוֹלוֹ” היהודי אשר, החל מן הסיים המכונן ב-1919 ועד הסיים החמישי של פולין העצמאית, עמד על משמר האינטרסים הלאומיים. את עיקרי המדיניות היהודית הביא יצחק גרינבוים לפני פּילסודסקי בשם משלחת יהודית עוד בנובמבר 1918: מלוא הזכויות הלאומיות והאזרחיות למיעוט היהודי בתוך מדינה פולנית עצמאית ומאוחדת, אסיפה לאומית יהודית, שתקבע את החוקה היהודית באישורו של הסיים, קהילות דמוקרטיות יהודיות ומזכירות ממשלתית לענינים היהודיים הלאומיים. תביעות אלו מעולם לא באו על סיפוקן, ופעולות ה“קוֹלוֹ” נצטמצמו למעשה במלחמה לזכויות היהודים כאזרחים ובהגנה על האינטרסים החיוניים של הכלל, ומידת ההצלחה החלקית והארעית היתה תלויה בקוֹניוּטקטוּרה המדינית. לעתים נקטו היהודים בשיטות של אוֹפּוֹרטוּניסמוּס ולעתים בשיטות של מרי.

נקודת- הזוהר בפעולה המדינית של הציבוריות היהודית היתה בשנת 1922, בשעת הבחירות לסיים השני (והסינט הראשון). הריאקציה הפולנית שאפה להפוך את פולין מדינת-הלאומים למדינה חד-לאומית וחתרה לנעול את שערי הפרלמנט הפולני בפני נציגות המיעוטים על-ידי מפת-בחירות מלאכותית בבחירות לסיים. אותה שעה הוקם ביזמתו של יצחק גרינבוים “גוש מיעוטים”, שכלל את המיעוטים היהודי, האוקראיני, הבילוֹרוּסי, הגרמני והרוסי, והביא לנציגות היהודית נצחון מזהיר: על-ידי הגוש נבחרו 24 צירים יהודים לסיים וחמישה לסינט, ויחד עם נציגי גליציה הגיעה הנציגות היהודית בפרלמנט ל-47 צירים.

בתקופה זו התגברה מלחמת ה“קוֹלוֹ” בשתי חזיתות. מצד אחד גבר והלך ליכוד הכוחות הריאקציוניים במדינה, ומצד שני עברו על המדינה זעזועים כלכליים קשים, בקשר עם ירידת שער-הכספים הפולני וההפרעות בהתפתחות המשק במדינה. מדיניות המסים החדשה שהחזיקה בה הממשלה לשם הגנה על הכלכלה הלאומית נפלה ברוב כבדה על האוכלוסיה היהודית והיתה סיבה להתרוששות המונית ולבריחת ההון היהודי מן הארץ. ה“קוֹלוֹ” היהודי חדל-האונים החזיק בקו של אוֹפּוֹזיציה חריפה לממשלות. בעקביות רבה דחה הצעת-הסכם (“אוּגוֹדה”), שדרשה מן הנציגות היהודית להסתלק מחופש פעולתה המדינית במחיר הנחות קלות ערך מצד הממשלה. ההסכם נדחה על-ידי רוב ה“קוֹלוֹ”, שדגל בשם פּוליטיקה לאומית רדיקלית (ציוני פולין הקונגרסאית מיסודו של גרינבוים, “המזרחי” ו“ההתאחדות”) נגד חסידי הפוליטיקה “הריאלית” (הציונים הכלליים של גליציה מיסודו של ד“ר ל. רייך, צירי ה”אגוּדה" והסוחרים).

באותם הימים של מאבק הכוחות הפוליטיים על השלטון המדיני בפולין ועל קביעת צורתה ודרכה לקראת הבאות, קרה מאורע ששינה בבת אחת את פרצופה הפוליטי של פולין. קנאי לאומי רצח את הנשיא הראשון של הרפובליקה, גבריאל נרוּטוֹביץ'. היה ברור שכדור המארב האֵנדקי, אשר פגע בלב הנשיא הליברלי, היה מכוּון ללב הרפובליקה הצעירה. פילסוּדסקי הסתלק ממשרת ראש המטה הראשי, התישב באחוזתו, בסוֹליוּבק, וזמם שם את המהפכה. ב-12 במאי 1926 פרץ פילסוּדסקי לורשה בראש הצבא הנאמן לו וכבש את ארמון בּלוודר (מהפכת מאי). פילסוּדסקי הכריז מלחמה על המשטר הקיים של שחיתות ורקבון ציבורי, על השלטון האוֹטוֹקרטי של הסיים (“444 הסוברנים”), על צמצום השלטון של נשיא הרפובליקה, שאינו אלא בובת-משחק בידי הפרלמנט.

בניגוד למדיניות האנטישמיות של הממשלה הקודמת (“היהודים דורשים במקום זכויות – פּריבילגיות”) ידע נשיא המיניסטרים של המשטר החדש בּרטל להמתיק את מרירות היהודים במליצות על הגשמת הקונסטיטוציה והתנגדות לאנטישמיות הכלכלית. אכן, חל שינוי לטובה במצב הכלכלי של המדינה. באה הטבה רבה במשק החקלאי של המדינה לכל סוגיו. לעומתה היתה זעומה התפתחות המדינה בשטח התעשיה, האומנות והמסחר. כאן מלאה האוכלוסיה היהודית תפקיד פעיל ובכמה ענפים – תפקיד חלוצי, שקבע ברכה רבה להתפתחות המדינה. מ-461.794 תעודות-תעשיה נפדו ב-1938 על-ידי הפולנים 190.723 תעודות ועל-ידי יהודים – 216.498; מספר זה היה למעשה גדול יותר, אם נביא בחשבון שהרבה פירמות יהודיות הוּסווּ על-ידי שמות או שותפים פולניים. אולם דוקא עוּבדה זו היתה לצנינים בעיני מפלגות הריאקציה, שמצאו סעד פּוליטי וסיוע מוסרי בבורגנות הפולנית הבינונית והזעירה, ואף באלמנט הכפרי חסר-הקרקע שביקש עמדות כלכליות במסחר ובמלאכה העירוניים. ההיסטוריה הפולנית הטבועה בחותם המאבק האכזרי בין העירוני הפולני והיהודים חזרה על אכסניה שלה. כל זמן שהיה פילסודסקי חי העיבה מלחמתו הפוליטית ביריביו על בעית היהודים. בבחירות לסיים השלישי והסינט השני ניצחה מפלגת-הסאנאציה שלו בכל החזית, והאופּוזיציה הפוליטית של הסיים, שהקיפה את כל הכוחות הדמוקרטיים של המדינה (“צנטרוֹלב”), הוכתה מכה קשה וכל מנהיגיה נכלאו במבצר בריסק. שלטון הסאנאציה גרם באותה תקופה גם לדלדולה הפוליטי של הנציגות היהודית. שרירות הלב של הממשלה והמפלגה השלטת בארגון הבחירות לסיימים הבאים, שללה מן האוכלוסיה היהודית ומשאר המיעוטים כל תקוה לבחור נציגות לאומית בהתאם לכוחם המספרי. חלר ניכר מן האוכלוסיה, וכל מפלגות-השמאל היהודיות בתוכו, החרימו את הבחירות. האדישות של האוכלוסיה היהודית לגבי הפרלמנט הכשירה את הקרקע לשחיתות פּוליטית של כמה מפלגות יהודיות, שנתנו ידן לממשלה וקיבלו ממנה פירורי-נציגות דלים. מאז פחתה והלכה הנציגות הפרלמנטרית של הציונים; ואף-על-פי-כן היתה גדולה מזו של יריביהם עד הרגע האחרון. המאבק הפוליטי של המפלגות היהודיות בא לידי גילוי בשדה המועצות העירוניות וביחוד בקהילות היהודיות, אולם גם בקהילה היהודית דוּכּא הרצון הפּרוגרסיבי של האוכלוסיה היהודית. הקהילה היהודית הוסגרה בידי מפלגות שומרות-אמונים לסאנאציה, ומוסד הקהילה חזר ונמסר לשלטון בעלי-השררה והתקיפים כמו בדורות קדומים.

מצב היהודים בפולין הורע עם מותו של פילסודסקי, ב-1935. הקשר הידידותי של הממשלה (גנרל בק) עם גרמניה ההיטלרית ניתק בבת אחת את המסורת הפּרוֹגרסיבית של פּולין המשוחררת והעמיד אותה בין שורות הריאקציה הנאצית והפשיסטית. אחרי הפסקה גדולה חיסל סלאוק את המפלגה הממשלתית, ואת מקומה ירש מחנה האיחוד הלאומי (“אוֹזוֹן”), מזיגה לאומית-פשיסטית של מפלגות הסאנאציה והאֵנדציה. השתדלויות הצירים היהודים אצל השלטונות ואזהרותיהם מפני סכנת הפשיזמוס הפולני לא נשאו פרי. אדרבא, המחנה הממשלתי עצמו נקט בתכסיס של אנטישמיות כלכלית מוגברת, ואף העלה את בעית היציאה ההמונית של היהודים מפולין בהכרח ממלכתי.

השנים 1937–1936 ננעצו בתולדות פולין, כשלבי-מדרון אחרונים בקיומה העצמאי. חרב-החורבן כבר ריחפה מעל לראשה, אולם ראשי המדינה, מוּכּי-סנוורים ואשלית-בטחון, לא הרגישו בה. קנה-מידה מדויק לסימני הקץ שימש הרחוב היהודי. החוק על איסור השחיטה בישר קו של אנטישמיות אקטיבית. התגבר החרם הכלכלי על היהודים בשיטת המשמרות; כנופיות “נארא” הידועה לשמצה השתוללו בגיטאות באין מפריע; גזירת-הספסלים, שהונהגה באוניברסיטאות ובשאר מוסדות-החינוך הגבוהים, הביאה לידי התקפות-דמים על הנוער היהודי. באו ימי הפרעות בפשיטיק, במינסק-מאזוֹבייצק ובערים אחרות.

ב-13 בספטמבר 1939 פוזר הפרלמנט הפולני, ופולין נכנסה לתוך תקופת-האֵימים של סערת-העולם והחלוקה הרביעית.


 

היהודים בורשה עד מחצית המאה הי"ח (1414 – 1764)    🔗

צמיחת העדה היהודית בורשה על סף המאה הט"ו    🔗


צמיחת העדה היהודית בורשה קשורה בראשית התישבות היהודים במאזוֹביה במאה הי“ד. פיגורה הכלכלי של מאזוֹביה, שהיתה עד ראשית המאה הט”ו נסיכות בפני עצמה, גרם לכך שיהודי אירופה המערבית איחרו להגר אליה מאשר לפּרובינציות האחרות של פולין. מהגרי המערב, ברובם סוחרים ואומנים יהודים, באו לשלזיה המפותחת במאה הי“ב ולפולין-רבתי במאה הי”ג, ואילו ההגירה היהודית למאזוֹביה התחילה באמצע המאה הי"ד או בסופה.


הגיטו היהודי בורשה    🔗


עירוני ורשה זכוּ בפריבילגיה של אי-סובלנות ליהודים וסגרו את שערי העיר בפני היהודים שהתישבו במאזוֹביה. ואף-על-פי-כן הסתננו יהודים אל תוך העיר החל מן המאה הי“ג וגרו בה לא בגיטו אלא בתוך-תוכה של העיר, ברחוב שנקרא על שמם “רחוב היהודים” או כיכר היהודים בלשון התעודות (Platea Judaeorum), וגם בשם “דונאי”. והיה מי שדרש את מוצא השם מלשון “אדוני”, שהיה מגיע אל אזני הנוצרים מתוך בית-הכנסת שבאותו רחוב. אחרים סבורים ש,דונאי” שימש כינוי סלאוי לכל נהר גדול, וכאן נתכוונו לנהר הויסלה. אותו רחוב נמשך מצפון לדרום, עד הרחוב ריצרסקה מספר 1 של זמננו, ולאורך הרחוב פּיבנה עד הרחוב פּייקרסקה (8 בתים). השם הזה נשתמר עד המאה הי“ז, ומאז ואילך נקרא בשם אבּרמוֹבסקה; לאחר שסטניסלב בּאריטשקה רכש במאה הי”ז את רוב בתיו, נקרא הרחוב בשם באריטשקובסקה, ומאז והלאה נתחלק לכמה מבואות קטנים. “רחוב היהודים” היה מצומצם במידותיו – רחבו 8 אמות, וארכו 109 אמות. ליהודים היו בו 5 בתי-דירה, בית-כנסת, בית-קברות, בית-מטבחים וייתכן שהיה שם גם בית-מרחץ. בית-הכנסת נמצא במקום שבו נמצא בימינו הבית מספר 7 ברחוב Wazki Dunaj; בית-הקברות היה סמוך לבית-הקברות הנוצרי ולכנסית יאן הקדוש. הידיעה הארכיונית הראשונה על ישיבת היהודים בורשה קשורה בשנת 1414 והידיעה הראשונה על קיום רחוב היהודים היא משנת 1430. החל משנת 1421 ואילך מתרבות הידיעות הארכיוניות על יהודי ורשה ועל עסקיהם האשראיים והמסחריים, והן מעידות על הפעילוּת המיוחדת להם בשדה הכלכלה.


העדה היהודית בורשה בימי הנסיך יאנוש הראשון    🔗


ראשית התפתחותה של העדה היהודית בורשה חלה במחצית הראשונה של המאה הט“ו, בימי שלטונו של הנסיך יאנוש הראשון (1381 – 1429). יאנוש שנתחנך בחצר קזימיר הגדול והלך בדרכיו, השתדל לשפר את מצבה הכלכלי של מאזוֹביה על-ידי מתן פּריבילגיה ועל-ידי ניצול הונם וזריזותם הכלכלית של המהגרים מארצות-המערב. יחסו של יאנוש אל היהודים, כמוהו כרוב נסיכי מאזוֹביה, היה מוּתנה בתנאי הפוליטיקה הפיסקלית. הוא העריך את כשרונותיהם המסחריים של היהודים וסייע בעין יפה להתישבותם בארצו. בראשית ימי שלטונו לא היתה הקהילה היהודית גדולה. לפי הרשימה שב”תעודות הכפריות והעירוניות הורשאיות" משנת 1423 היו אז בורשה בסך-הכל 10 משפחות של משלמי-מס (בעלי בתים ובעלי דירות); משפחות אלו ומשפחות הרב והשמש נצטרפו יחד לעדה בת 120 נפש בערך, ולדעת אחרים – ל-150 – 160 נפש.

מהות מעמדם החוקי-המדיני של היהודים במאזוֹביה לא נתבררה כל צרכה. היהודים נחשבו גם כאן ל“עבדי החצר” (Servi camerae), לנתיני הנסיך והיו נתונים לסמכותו ולהגנתו המשפטית. רינגלבלום4 סבור שבמאזוביה לא היה נהוג הסטטוס הקאלישאי, וראָיה לדבר בהבדלים שבדרכי השיפוט לגבי היהודים בין מאזוֹביה ובין מדינת הכתר. במאזוֹביה היו היהודים כפופים ל“חוק-הנוהג” (Consuetudo), הנקרא גם בשם “החוק היהודי” (Jus Judaeorum), המבוסס על הפּריבילגיה המיוחדת של היהודים. במקרים שהחוק לקה בחסר, פנו לחוק הכתר. נוהג זה היה דומה לזה שהיה קיים בישובי היהודים בכמה מנסיכויות איטליה. החל משנת 1482, משהתחילו היהודים להתישב בורשה החדשה, סמוך לורשה הישנה, חל גם עליהם ה“חוק העירוני”, אולם למעשה היו ה“אזרחים” היהודים האלה גם להבא נתיני הנסיך כמו בעבר, ונהנו מהגנת הנסיך ושלטון העיר גם יחד, כלומר: נשאו בעול משנה של מסים לטובת שני השלטונות שלהם היו כפופים.


מצבם המשפטי והכלכלי של יהודי מאזוביה    🔗

יהודי מאזוֹביה נהנו מהנהלה עצמית, אם כי במידה מצומצמת מזו שבכתר. בענינים כלליים היו נתונים לרשות השיפוט של פקידי הנסיך (הסטארוֹסטה והסופר), ובענינים דתיים ובענינים מיוחדים להם בינם לבין עצמם היו כפופים – לפי פקודת הנסיך המאזוֹבי קוֹנרד השלישי משנת 1469 – לבית-דין יהודי, שהיה מוסד הקהילה היהודית. תחילתו של מוסד הקהילה היהודית בורשה נעוצה בראשית התישבותם של היהודים בעיר. הידיעות הראשונות על הקהילה מופיעות כבר בראשית המאה הט“ו. בראש הקהילה עמד הועד של ראשי-הקהלה (Seniores; לפי פקודת קונרד – Factores), שהיה נציגה כלפי חוץ והיה ממונה על מוסדותיה. חברי ועד הקהילה היו: הרב (Doctor juris ebreice ), השמש (Judaeus scolni) והדיינים. מן ה”דוקטורים" ידועים לנו מן המאה הט“ו: ר' דויד בשנים 1469 – 1463 ור' אהרן בשנת 1491. בפקודה של קונרד נזכר כמו-כן “סכולסטיקוס”. הקהילה נתבעה לשלם לו משכורת ולנהוג בו כבוד. קשה לקבוע מה היה תפקידו. ייתכן, שה”סכולסטיקוס" היה מלמד תינוקות או מרביץ תורה ואולי נזדהה עם “הבישוף היהודי” שבמדינת הכתר. מכיון שבתולדות יהודי מאזוֹביה לא נזכר שום יהודי בתפקיד “סכולסטיקוס”, יש לשער שאם היתה זו משרה רשמית לא נתקיימה שם למעשה. הרב בירר יחד עם הדיינים שאלות של איסור והיתר ועניני דת ודין לפי חוקי התורה. לפי פקודת קונרד אסור היה ליהודים לפנות בשאלות אל רבני חוץ-לארץ, כלומר לרבני ארצות-המערב, או – לפי השערת רינגלבלום – לרבני מדינת הכתר. במקרה שהנתבע היה יהודי והתובע או המאשים נוצרי, היה דן בית-דין יהודי מיוחד, שהיה מורכב משופט נוצרי ליהודים (Judex Judeorum), משני יועצים יהודים ומסופר בית-הדין. בית-דין כזה היה קיים בורשה כמו בשאר מחוזות הכתר. על אף האוטונומיה הגמורה בשיפוט, זילזלו בה היהודים והרבו לפנות גם לבית-הדין הנוצרי. גם בדבר הזה היה המצב דומה לזה שהיה קיים באיטליה ובאשכנז.

יחסו של הנסיך אל היהודים, שהיה מוּתנה באינטרס הפיסקלי שלו, גרם ששילמו לו מסים ניכרים. המס הרגיל של היהודים היה “מס-הנסיך” (Census ducalis) בשיעור של שני פלורינים בשנה (66 גרוֹשים), שהיה מס גבוה מאד. מלבד זה הוטלו עליהם כל מיני ארנוניות (Solutiones) בכסף, בפירות ובעבודה, ושולמו על-ידי בתי-האב. בשנת 1423 שילמו כל יהודי ורשה תשלומים בסכום 30 פלורין; קרוב לודאי שהשיעור נקבע לפי צנז הרכוש. כך, למשל, שילם לזרוּס מס ניכר בסכום 6 פלורינים לשנה. הרב והשמש היו פטורים מתשלומי מס.


המסחר היהודי במאזוביה    🔗

משלח-ידם העיקרי של יהודי מאזוֹביה היה המסחר. היהודים הורשאים סחרו בעצים, סוסים, בקר, תבואה, דבש וכו'. סוחרים ובנקאים יהודים היו מוכרים גם קרקעות ויבול-אדמה, שהיו משועבדים ליהודים תמורת הלואות, ולא נפדו. מכיון שהדבר גרם לדלדולם של עובדי-האדמה, נאסר על היהודים (תחילה בכתר וכעבור זמן גם במאזוֹביה) לשעבד קרקעות ויבול בהלואות. יהודי ורשה ניהלו עסקי-מסחר ללא הגבלה עד שנות הששים של המאה הי"ד. יש רואים את ההגבלה הראשונה של המסחר היהודי בגזירה שנגזרה בשנת 1461 ואסרה על הסוחרים היהודים להשתתף בארבעת הירידים לשנה שהסוחרים הנוצרים בורשה הורשו לסדרם. מכה קשה למסחר היהודי היתה הפּריבילגיה של הנסיך בּוֹלסלב משנת 1483, שהגבילה את זכותם של סוחרי-חוץ, כלומר: היהודים. פריבילגיה זו התירה להם לעסוק במסחר סיטוני בלבד, פרט לימי-ירידים, שאז הותר ליהודים גם המסחר הקמעוני.


מסחר-חוץ    🔗

ערכם של היהודים במסחר היה מרובה במשא-ומתן עם ארצות-חוץ. מתוך תעודות היסטוריות מאותם דורות יוצא, שיהודי ורשה ניהלו עסקי-מסחר גדולים עם דנציג, עם ווֹהלין ואפילו עם איטליה וארצות-המזרח. ורשה שימשה מרכז מסחרי לא לבנקאים והסוחרים המקומיים בלבד, אלא גם ליהודים מערי-השדה במאזוֹביה, כגון וישוֹגרוֹד, זאקרוֹצ’ים, פּלוֹצק ועוד. יהודים רבים היו מתעכבים בורשה בדרכם לחוץ-לארץ ומסדרים כאן עסקי-שותפות עם הסוחרים במקום. בעסקי אשראי הצטיינו ביותר יהודי וישוגרוד, ואילו בעסקי-מסחר תפסו סוחרי בריסק דליטא מקום בראש, ובמחצית הראשונה של המאה הט“ו יצא להם שם של סוחרים מובהקים. להם שימשה ורשה תחנה ראשית וסופית במסחרם הסיטוני עם דנציג; כאן מכרו את הסחורות שהביאו מן המזרח, כאן עשו חוזים עם סוחרי ורשה ודנציג. רישומם של סוחרי בריסק בחיים הכלכליים של ורשה נחלש, לאחר שדנציג נהיית בשנת 1454 עיר חפשית תחת שלטונה של פולין. המלך הפולני חילק ביד רחבה מכתבי-ברזל (Glejty) לסוחרים שהיו נוסעים לדנציג. מעתה לא נזקקו סוחרי בריסק לעזרת אנשי ורשה. הבריסקאים שניהלו מסחר סיטוני, סחרו בעיקר בעצים, בדונג ובפרוות. מן המערב הביאו בעיקר אריגים, שהיו מוכרים אותם בכל הערים והעיירות של פולין (לרבות ורשה) וליטא; האריגים היו תוצרת-חוץ, אולם מקצתם נעשו גם בפולין. יחסי-מסחר אלה בין ורשה וסוחרי בריסק לא נפסקו עד סוף המאה הט”ו.


אשראי    🔗

השולחנים היהודים היו מלוים כסף בכל צורות-האשראי המקובלות, באיגרות-חוב, שהלוֹוה נתן למלוה, בהתחייבות ערבים לשלם את חוב הלוֹוה, במשכון של מיטלטלים ושל שעבוד מקרקעים. במאזוֹביה אפשר היה לגבות את החוב על-ידי מכירה פומבית של הרכוש המשועבד וגם על-ידי מאסר הלוֹוה. אולם פקידי בית-הדין של הנסיך לא גילו זריזות יתירה בגביית חובות היהודים. עד מחצית המאה הי"ד היו האצילים – השלאכטה – רוב לקוחותיהם של השולחנים היהודים, מכאן ואילך נתוספו עליהם העירונים, וביחוד בעלי-המלאכה, ובמידה זעומה – גם האיכרים. הנסיך, שדאג להכנסותיו, סייע בידי השולחנים היהודים לגבּות את חובותיהם; בו בזמן התאמצה השלאכטה לרסן את עסקי-האשראי של היהודים, ואילו הנסיך נתן להם חופש גמור, באשר ראה ביהודים – כאמור – את עבדי אוצרו. המצב היה דומה בנידון זה למצב עסקי ההלואה של היהודים באיטליה, באשכנז ובצרפת המזרחית באותו דור ובדורות שלאחר-מכן.

השולחנים היהודים במאזוביה לא הצטיינו בעשירותם, ועסקיהם בהלואות היו בסכומים קטנים. כדי לבצע עסקים אשראיים גדולים יותר, היו שולחנים יהודים קטנים מצטרפים לאגודות שיתופיות עם עשירי וישוֹגרוֹד. בשנות 1423 – 1453 נמצאו בורשה חמישה בנקים גדולים, של אלכסנדר, שפרינצה, יצחק, אברהם ואשר. נראה שחלקם של יהודי מאזוֹביה בעסקי נשך וריבית לא היה מרובה. לעומת זאת עסקו גם הנוצרים בעסקי ריבית מוּסוים על אף האיסור החמור מצד הכנסיה; בין המלוים-בריבית הנוצריים היו גם אנשי הכּמוּרה. לדעת שיפר שימשה מאזוביה מרכז לנושכי-הנשך הנוצרים.

שער הריבית של המלוים היהודים היה גבוה מאד. אמנם, בפריבילגיות שהיהודים קיבלו מן המלכים והנסיכים הפולניים לא נקבע שער לריבית. בועידתה משנת 1347 החליטה השלאכטה שאסור ליהודים להעלותו על 54% לשנה. מתוך המקורות יש להסיק ששער הריבית המקובל היה גרוֹש אחד מקוּפּ של גרושים לשבוע, כלומר 86% (בסכומים קטנים – 43%), אולם למעשה גבו הבנקאים ריבית גבוהה מזו, והיתה מגיעה עד 108% לשנה.


מלאכה    🔗

יהודי מאזוֹביה ובפרט אלה שבורשה עסקו כמו-כן במלאכה. אמנם הידיעות הארכיוניות על האומנים היהודים במאזוביה זעומות מאד. ההיסטוריונים העלו רק את זכרו של הפרון היהודי דויד מבּלוֹינה (Blonie) (משנת 1488), הסמוכה לורשה, ואת זה של שני שוזרי-החבלים הורשאיים שמעון ויצחק (משנת 1491). ואולם העדר שמותיהם של אומנים יהודים בספרי-התעודות העירוניים והכפריים אינו מוכיח על מיעוט מספרם הואיל והאומנים לא היו רגילים לאשר בכתב את ההסכמים עם לקוחותיהם. לעומת זאת יש מקום להסיק מתוך תעודות אחרות שבורשה ישבו אומנים יהודים רבים. רינגלבלום מוצא חיזוק לכך בפּריבילגיה שזיכה בה הנסיך המאזוֹבי בּוֹלסלב את הסוחרים הנוצרים בשנת 1483, ושעליה נשענו אומני ורשה בסוף המאה הי“ח במלחמתם עם היהודים. מלחמת-ההתחרות בין העירונים הפולנים-הגרמנים ובין היהודים גרמה לכך שהמלך זיגמונט הזקן, שהיה מתיחס תחילה בחסד ליהודים והגן על הסוחרים והאומנים היהודים, אסר בשנת 1527 על היהודים לדוּר בורשה ולעסוק בה במסחר ובמלאכה.5) ראיה נוספת לקיום המלאכה היהודית משמש הקונטרס הלטיני “תשובת היהודים בדבר המסחר, לרגל קובלנות סוחרי קראקא” שהופיע בשנת 1539, ובו קבע מחבּרו האנונימי, כי בפולין כמעט שאין אומנים נוצרים ורק 500 סוחרים, בו בזמן שיש בה 3200 סוחרים יהודים ומספר האומנים היהודים הוא פי שלוש ממספר הנוצרים. ללבל מציין (בתולדות פולין), שהיהודים הוכיחו בקונטרס זה, בכשרון רב, שהם מביאים תועלת למדינה ולמסחר. בורשה ישבו החל מן המאה הט”ו גם רופאים יהודים. שיפּר העלה את שמותיהם של 3 רופאים יהודים, שישבו בה בשנות 1435 – 1465, והם: הרופאה סלאוה, אשת החלפן אלכסנדר (בשנת 1435), הרופא ישראל, שבא כנראה משלזיה (1463), והרופא שלמה (1465); ב-1527 פעל בורשה הרופא פליכס מסוֹכצ’וּב. במשפט שהתקיים בינו ובין הכומר רוסלב טען הכומר, כי הרופא פליכס הוציא ממנו באיום 60 גרושים, אבל בעזרת השם הוא הבריא בלי שנזקק לרפואה, ולפיכך דרש בחזרה את 60 הגרושים. לפי פסק-הדין נתחייב הרופא להשבע לפי תורת משה, כי לא איים על הכומר. ייתכן שמספר הרופאים היהודים היה רב יותר, אך לא היו קשורים בהם מקרים שיביאו את שמם בתעודות.


הוי ותרבות במאה הט"ו    🔗

החומר ההיסטורי על הוי היהודים ועל אורח חייהם בתקופה הנסקרת, זעום למדי. מקצת אור על דרכי החיים של היהודים מופיע מזכרי תעודות על משפטים של יהודים בורשה. רינגלבלום ושיפר העלו בחיבוריהם כמה מקרים של משפטים כאלה. ב-1428 הגישה היהודיה הורשאית הדסה קובלנה נגד היהודי יעקב, שהוציא עליה לעז וסטר על לחיה בביתה. יעקב התגונן לפני בית-הדין, שהוא “לא פגע בכבודה ולא סטר על לחיה”. לזכותו של יעקב העידו חמישה עדים, ביניהם השמש חנניה, מיסטרלין מפלוֹצק ושלמה מוישוֹגרוֹד, וכל אחד מהם אמר: “כפי שידוע לי, לא פגע יעקב בכבודה בביתה, ולא סטר לה על פיה”. על האשמותיה הנוספות של הדסה, שיעקב הרס את ביתה ופצע אותה, השיב יעקב באותו נוסח: “לא הרסתי את בית הדסה ולא גרמתי לה פצעים”. בין העדים הנוספים של יעקב היה הדיין של בית-הדין היהודי אלכסנדר ושבעה יהודים מוישוֹגרוֹד, שמזכיר בית-הדין ניסח את עדותם כנ"ל: “כפי שידוע לי, לא הרס יעקב וכו'”. תוצאות המשפט לא נודעו. אותה שנה האשימה הדסה את יעקב בגניבת 24 קוּפים של גרושים; יעקב נשבע שהוא חף מפשע וזוּכּה.

ב-1468 מסר היהודי אושווה (יהושע) לדין את היהודי שלמה, על שקראוֹ בשם נוכל. המשפט נגמר בהתפייסות, ושלמה חזר בו מכינוי-הגנאי.

ב-1477 נתברר משפט בין בני הרב אברהם ויעקב מורשה לבין קבוצת יהודים מבריסק. הבריסקאים ישבו בפונדק, ובראותם בחוץ את אברהם ויעקב, חירפו אותם וגידפום. הנפגעים הרימו קול צעקה; עירונים חשובים בעלי-שלטון שמעו את צעקתם ונתערבו בדבר, ואחרי שנתיעצו עם פרנסי הקהילה כלאו את הבריסקאים בכלא. בני בריסק, שאולי היו מבוסמים בשעת אותו מעשה, הצטדקו והכריזו שהם מכירים את בני הרב כאנשים הגונים וישרים, ולא התכוונו בשם “גנבים” שקראו להם אלא לשם ליצנות בלבד. תוצאות המשפט לא נודעו.

בתעודות הורשאיות מן המאה ה-ט"ו נשתמרו גם כמה משפטים נגד יהודים שנאשמו בהכאות ובהתנהגות לא נאה בבית המשפט.

ערך היסטורי מיוחד יש לתעודה שמצא רינגלבלום בין ניירות בית-המשפט משנת 1460, שעל-פיה אפשר לקבוע את הריהוט, ההלבשה והקישוט של בית-יהודי אמיד בורשה באותו דור. היהודי הורשאי הליאס (אליהו), שיצא ב-1461 לדרך רחוקה, מינה על-ידי שלטונות המשפט את היהודי הורשאי לזרוס לאפוטרופוס של בתו הרכה שפרינצה ועל רכושו. אותו זמן הופיע בבית-הדין קרובו של הליאס, היהודי הורשאי אושווה (יהושע), שמחה על מינוּיו של זר לאפוטרופסות, וטען שעל סמך הנוהג מגיעה זכות האפוטרופסות לו, לקרוב. תביעתו נתמכה על-ידי רחל, אשת היהודי הורשאי יעקב, שהצהירה יחד עם אושווה לפני בית-הדין שלא בלבד שהם ייטיבו לדאוג לילדה מאשר לזרוס, אלא גם יסייעו להגדלת הרכוש. בית-הדין, ששקד על חוק-הנוהג, מסר את האפוטרופסות לאושווה ולרחל. תולדות המשפט הזה, החשובות כשהן לעצמן, נודעת להן חשיבות מיוחדת בגלל הרשימה השלמה מחפצי רכושו של הליאס שנשתמרה בתעודות בית-הדין. לפי רשימה זו נמצאו בביתו:

1) כלים: ארון לשמירת בגדים ולבנים, 7 כדי-בדיל, 6 קערות-בדיל, 3 מחבתות-נחושת, 1 מחבת שחורה, 1 קדירה (“שבה מביאים מים או קונים בשוק בשר או דגים”), תנור-ברזל “שמבעירים בו עצים”, אלפס, דוד, משור, 2 חביות ליין, “אחת טובה ואחת מקולקלת”, וקובית-בדיל למשחק.6

2) בגדים ולבנים: שני כרים, אחד Poszczeladnisa והשני Odzewadlna, ששפרינצה משתמשת בהם ביצועה; שתי כסתות (כרי-נוצה), אחת עטופה ב“בּרכן” (מין אריג-צמר) והשניה – באריג-קולוניא, שתי כסתות עטופות פרוה, 5 כרים, 5 Mansalia7 2 ציפות ארגמן, אחת אדומה ואחת ירוקה, 6 מגבות, 3 מעילי-רחצה, שאחד מהם ניתן לשפרינצה לשימושה.

3) תכשיטים: 15 טבעות, מהן 11 מוזהבות, 11 פריפות-כסף, 3 מהן רוכסת שפרינצה על שמלתה, סיכה וקופה לכסף.

במקורות אחרים נזכרים עוד המלבושים הבאים: טוּניקה של נשים, רחבת-שוּלים, מרופדת פרות-נמיה; מעיל-גבר, שחור, מרופד פרות-נמיה, טוניקה של גבר, חומה, מרופדת פרות-נמיה; פרוה; חגורת-כסף.

מתוך הרשימה מחפצי אותו הליאס לפנינו מהות הריהוט והציוד של בית יהודי אמיד בימי-הבּינים.


שפת יהודי ורשה במאה הט"ו    🔗

לשונם של יהודי פולין, לרבות מאזוביה – היתה “לשון אשכנז”, שהביאו עמם היהודים מגרמניה, מאוסטריה, בּיהם, שלזיה והונגריה. לשון זו שהתפתחה בגיטאות גרמניה במאה הי“ג עד שהיתה שונה מלשון-אשכנז הנוצרית, היתה במאה הי”ד והט"ו גם שפת-הדיבור של יהודי בּיהם, שלזיה והונגריה. ההגירה הרבה של אומנים ופקידים גרמנים לערי פולין בתקופה זו סייעה להתפשטות לשון-אשכנז בקרב היהודים. כבר בתעודה היהודית העתיקה ביותר – ההצהרה החגיגית של יהודי יקותיאל משנת 1435, שנשתמרה בשתי גירסאות – באותיות עבריות כתובה בידי הסופר יקותיאל, ובאותיות גוֹתיות כתובה בידי לבלר גרמני, בולט ההבדל בין “לשון-אשכנז” היהודית ובין זו הנוצרית.8

בספרי-הקרקעות הורשאיים משנות 1423 – 1437 יש רשימות של שמות אנשים וערים, שבהן נמצאות על-יד השמות הכתובים לטינית או גוֹתית, הרשמות עבריות של שמות אנשים ומקומות מגוריהם. מטרת ההרשמות העבריות האלה היתה – להקל למצוא בספר-הקרקעות את השם המבוקש. אין ספק שההרשמות האלו נעשו על-ידי היהודים, ולא (כדעת סוֹבּישצ’נסקי) על-ידי פקידים פולנים יודעי-עברית. מהרשמות אלו אנו למדים, ששפת-השימוש של המסחר והתעודות היתה עברית (בדומה למה שהיה בדורות שונים בארצות המערב). הטרנסקריפּציה היא עברית. למשל Izak – יצחק, Gregorius – גריגור, Musco – משה, Lazarus – עזרא וכו‘. כינויי השמות מתורגמים לעברית: Gregorius Piscator – גריגור דייג, Johannes dlugi – יכּוּש ארוך. בשמות עבריים המתחילים או נגמרים ב“אל” נשמטה הברה זו, שלא לכתוב את כינוי ה’ חולין. לזרוס (עברית אלעזר או עזריאל) חתום בשם עזר, ישראל – בשם ישר. היהודי יעקב, כנראה עם-הארץ – חתם יכוב במקום יעקב. רק פעם אחת מתורגם הכינוי Molendinator (טוחן) “מילנער”; שיפר נמהר להסיק מכאן, שיהודי מאזוביה השתמשו ב“לשון-אשכנז” גם בתעודות. רינגלבלום מצא בארכיון הראשי בורשה חמישה גוילים המכילים בצדי טופס עברי של המקרא פירושים ב“לשון-אשכנז” לפסוקים קשים בירמיהו. יתכן שקטעים אלה – שנשארו בנס כחלקי כריכה לספרים – הם שרידים מספרי השימוש למלמדי תינוקות. רינגלבלום מיחס את הכתב למאה הט"ו, ואין הדבר רחוק מזמן הדפסת תרגום אשכנז ומקרא.

בנוגע לשמות יהודי ורשה, יש ביניהם שמות מקראיים ויש שמות גרמניים, סלאויים וספרדיים. הרבה שמות מסורסים בתעודות, על-פי רוב על-ידי לבלרי בית-הדין. ממוצא עברי הם השמות: Simcha (במאה הט"ו – שם אשה), Victor (אביגדור), Smola (סירוס משמואל), Oszfa (יהושע), Lachman (נחמן?). ממוצא סלאוי Ruchna, Czarnula, Slawa. ממוצא גרמני: Misterlin, Meisterlein (מורה), Jesman (Gotesman), ממוצא רומני: Sprinca (Esperanca– תקוה), ועוד. כדי להבדיל בין יהודים משותפי-שם יש שהוסיפו על שמם כינוי על שם מקצועם (balniensis – בלן, powroznik – עושה חבלים, medicus – רופא), או על שם סימניהם הפיסיים Sayna – היפה, monoculus – בעל עין אחת ועוד).


גירוש היהודים מורשה בשנת 1454    🔗

במידה שגבר כוחם הכלכלי-המסחרי של היהודים בורשה, גברה ההתנגדות אליהם מצד העירונים, אויביהם ההיסטוריים של היהודים בפולין. היהודים, שפעולתם הכלכלית לא צומצמה לכתחילה בשום הגבלות חוקיות, מצאו במאזוֹביה המפגרת כר נרחב לנסיונם המסחרי והבנקאי. העירונים הנוצרים נלחמו בהם בכל הדרכים, בהטלת חרם כלכלי, בשיטת השיחוד, ואפילו בהסתת המונים וארגון התנפלויות עליהם. במלחמה זו בין שני המעמדות העירוניים נקטו האצילים עמדה נייטרלית, ובעומק לבם תמכו ביהודים. ראשית – היו היהודים הקונים הסיטונאים העיקריים של יבול אדמתם והם חשו תמיד לספק את צרכיהם באשראי. שנית – הביטו בחרדה על גידול המעמד העירוני הפולני, שהלך והעשיר, רכש קרקעות, התחיל עוסק במכירת תוצרת כפרית והתחרה באצילים.

לשגשוגם הכלכלי של היהודים סייע במידה רבה יחסו החיובי של המלך קזימיר הרביעי היאגילוני (1447 – 1492) ליהודי פולין. אולם עד מהרה באה שעת צרה ליהודים גם בימיו. ב-1453 בא לקראקא הנזיר הפרנציסקני הקנאי יוהן קפּיסטרנוֹ; קפּיסטרנוֹ, שבט הזעם של אירופה, נלחם מטעם האפיפיורים אייגני הרביעי וניקולאי החמישי ב“כופרים” וביהודים. בכל ארצות ביקורו – באיטליה ובגרמניה, בשלזיה ובמוֹרביה, נרדפו היהודים על צואר ונדונו למוקדי אינקויזיציה ולגירושים. כאמור הטה תחילה המלך קזימיר חסד ליהודים, אולם אחרי שצבאו הוכה על-ידי המסדר הטבטוני, השלים בעל-כרחו עם מדוחי-ההסתה של הכּמוּרה הצוררת וביטל את זכויות היהודים.

בחצר קזימיר בקראקא הכיר קפּיסטרנו את הנסיכה המאזוֹבית אננה, שהוזמנה על-ידי המלך לטקס-נישואיו עם אלז’בּייטה רקוטנקה. בהשפעתו של קפּיסטרנו הזמינה הנסיכה לורשה ששה נזירים ברנרדיניים ובראשם – יעקב גולוגובצ’יק, תלמידו של קפּיסטרנו. עם בואם לורשה התחילו הנזירים להסית בדרשותיהם את ההמונים ביהודים. ההסתה הזאת נתנה חיזוק ליחס האיבה של העירונים הנוצרים אל היהודים, והיא שגרמה לפי השערתם של היסטוריונים לגירוש היהודים מורשה בשנת 1454 או 1455. אמנם אין אישור ברור לגירוש, מלבד העובדה שבשנת 1455 אין אנו מוצאים בתעודות הכפריות (Acta Ziemskie) והעירוניות (Grodzkie) שום רמז ליהודים בורשה, ואילו בתעודות של השנים שלפני-כן ושלאחר-מכן מצוי שפע ידיעות עליהם.


גירוש יהודי ורשה בשנת 1483    🔗

הגירוש השני של יהודי ורשה חל בשנת 1483. רינגלבלום קובע בודאות גמורה את קיום הגזירה. וכמה ראיות לדבר:

1) בשנים 1483 ו-1484 אין שום ידיעות על יהודים בפנקסי בית-המשפט בורשה, וב-1485 נזכר רק יהודי אחד.

2) בשנים 1478 ו-1486 עוזבים היהודים את ורשה ומשתקעים בורשה החדשה – שלא היתה תלויה בורשה הישנה בחוקיה וזכיונותיה – ובבּלוֹינה, והחל מ-1483 גם בפּוּלטוּסק ובצ’רסק.

3) מתוך תעודה על משפט בין שני יהודים ורשאיים, רוּבּין וביאנש, ובין העירוני תיאוֹפיל, שהתנהל ב-1486 בנוכחותו של ציר הנסיך, מתברר שהיהודים הללו גרו במשך שלוש שנים מחוץ לורשה והעירונים תפסו את בתיהם.

4) והאחרון אחרון: בשנת 1483 נתן הנסיך המאזוֹבי בּוֹלסלב החמישי פּריבילגיה לעירוני ורשה במחיר 120 פלורינים. הפּריבילגיה אסרה על יהודים וזרים להשתקע בורשה ולעסוק במסחר ובמלאכה; לסוחרים היהודים בורשה הוּתר לעסוק רק במסחר סיטוני, מלבד בשעת הירידים השנתיים, שבהם הוּתר להם לעסוק גם במסחר הקמעוני. אותה שנה אישר הנסיך את גזירת הגירוש של יהודי ורשה.

העירונים הפולנים ניהלו את מלחמתם ביריביהם היהודים בהתמדה ובחריפות מוגברת. אולם גם היהודים לא טמנו ידם בצלחת, ובשנת 1486 חזרו לורשה בהסכמת הנסיך. בין השאר “השפיעו” על הנסיך לטובה ההלואות שקיבל מן היהודים ביד רחבה. עם שיבתם לורשה הקימו היהודים מחדש את מוסדותיהם שנתחסלו ב-1483. לורשה חזר רב העדה, “דוקטור” אהרן וחזר והוקם בית-הדין עם הדיינים יוסף וביינש. ליהודים הוחזר רכושם המוחרם, בתיהם ודירותיהם.

הנסיך בּוֹלסלב החמישי ידע את ערכם הפיסקלי של היהודים וסחט מהם כספים בצורת מסים והלואות. בחצרו היו כמה סוכני-כספים יהודים, מהם אחד ר' שלמה מצ’כנוב, שהשתקע בורשה.

בסוף המאה הט“ו ועל סף המאה הט”ז הורע מצבם של יהודי ורשה. יורש כסאו של בּוֹלסלב החמישי, אחיו קוֹנרד השלישי הצהוב (1488 – 1503) הכביד אכפו עליהם בהטלת מסים כבדים, שגרמו לדלדולם. בשעת דחק היו מספקים את תביעות הנסיך בכספי קופת-הקהילה; כשאזל כספה, לא נמנע מלשים את פרנסיה בבית-הכלא ולסחוט מהם כספים. לא טוב ביותר היה מצבם תחת שלטון אלמנתו, הנסיכה העוצרת אננה, ואחר-כך תחת שלטונם של בניה הנסיכים סטניסלב ויאנוּש. רינגלבּלוּם מסיק מתוך ידיעות ארכיוניות, כי גם אחרי 1498 חזרו היהודים וגורשו מורשה. ואמנם במיעוט הידיעות על יהודי ורשה באותה תקופה – ראיה לדבר. כך, למשל, נתנו הנסיכים סטניסלב ויאנוש בשנת 1522 במתנה לאציל קוזירסקי את המגרש שעליו היה בנוי בית-הכנסת היהודי. לפי הרשימות של כנסית יאן-הקדוש בורשה משנת 1531 ניתן לכנסיה זו בית-הקברות היהודי לנחלה. ובמקומו נבנתה מאפיה. עובדות אלו מעידות ברורות על חיסול הקהילה היהודית, אם כי אין משום הוכחה שבורשה לא נמצאו אז לגמרי יהודים.


הפריבילגיה של “אי-סובלנות כלפי היהודים” משנת 1527    🔗

ב-1525 גזר הנסיך יאנוש השני, כי אסור לשאינם-קתולים לגור בעיר-הבירה ולעסוק בה במסחר ובמלאכה. קשה להכריע אם נגזרה גזירה זו גם על היהודים, כדעת רוב ההיסטוריונים (קרויסהאר, הילארי נוסבוים ואחרים) או שהיתה מכוּונת לפרוֹטסטנטים בלבד (כדעתו של רינגלבּלוּם).

בכל אופן הונחתה מהלומה קשה על ראש יהודי ורשה בפריבילגיה של אי-סובלנות כלפי היהודים שניתנה לעירוני ורשה על-ידי המלך זיגמוּנט הראשון הזקן ב-1527, לאחר שמאזוֹביה נספחה אל הכתר של מלכות פולין. “מאחר שבעיר זו (ורשה) – נאמר בפריבילגיה – נעשים לעתים תכופות מצד היהודים מעשי גניבה ומעשים אחרים המפירים את הבטחון והמנוחה של התושבים, אוסר המלך על היהודים, לפי בקשת תושבי ורשה – לדוּר בורשה הישנה והחדשה, כמו-כן בפרבריה, או להיות בעלי-בתים, מכלל האיסור הזה יוצא רק המוכס לשעבר משה, שעוד בימי נסיכי מאזוֹביה הוּתר לו להחזיק בית בורשה, הוא, אשתו וילדיו עד יום מותו”.

את הפיקוח על ביצוע הפּריבילגיה מסר המלך לווֹייבוֹדה המאזוֹבי, פליכּס מבּריסק, לסטארוֹסטה הורשאי, אנדרז’י גולינסקי ולעיריה (מגיסטרט) של ורשה.


משה המוכסן    🔗

משה זה, Doctor ebraicus, עשיר מופלג, וכנראה גם בר-אוריין, חכר ב-1526 את המסים הקרקעיים בורשה תמורת 60 קוּפּ גרושים בשנה. חוץ מעסקו העיקרי – חכירת מסים – עסק גם ביצוּא תבואה לדנציג, במסחר אריגים ובעסקי אשראי. לאות תודה על פעולתו הפוריה הפחית לו זיגמונט הראשון את דמי-החכירה ב-10 קוּפּ גרושים.

משה המוכסן גר עם משפחתו, שני בניו עזרא (לזרוס) ויעקב ובתו חנה-שיינה, בחסותם של נסיכי מאזוֹביה, ואחר-כך בחסותו של זיגמונט הזקן. לזרוס בנו היה גם הוא סוחר גדול ובנקאי, ניהל עסקי מסחר וריבית עם שרי המלוכה, עם עשירי ורשה, וילנה, דנציג, ועם הסוחרים היהודים מבריסק. בעניני מסחר עסק גם משה הצעיר, כנראה חתנו של משה המוכסן, שגר בביתו. ואולם גם מעמדו המכובד של משה המוכסן לא הצילו מחמת העירונים, שביקשו לעקור את המסחר היהודי מן השורש. ב-1529 התנפלו עליו העירונים ובראשם יועץ-העיר הורשאי יאן ויצ’ק והעירוני הורשאי יאן פּוֹלטוֹראק. העירונים שדדו ממנו 100 קוּפּ גרושים שנועדו לקניית תבואה, 40 קוּפּ גרושים דמי חכירה של מסים וכל מיני מטבעות, אריגים ושטרי שעבוד משכנתא. בשעת ההתנפלות של האספסוף הורשאי על בית המוכסן, ביקש משה הצעיר מקלט בתעלה שחיברה את הבית עם בית הצייר יאן, וכשגברה זריקת האבנים מצד הפורעים על התעלה, התיק כמה קרשים מגג ביתו של הצייר, והתחבא אצלו. חותנו משה המוכסן מצא מקלט בבית ראש-העיר הורשאי יאן לוֹצ’ייווֹדה. לא נשתמרו ידיעות על סוף ימיו של משה המוכסן. כנראה עזבה משפחתו את ורשה אחרי מותו, לפי התנאי שבפריבילגיה.


גירוש ורשה ב-1527    🔗

הפּריבילגיה משנת 1527 היתה שלב-נצחון חשוב לעירוני-ורשה במלחמתם עם היהודים. זיגמוּנט הזקן גילה כל ימיו – פרט לשנות-מלכותו האחרונות – יחס של הבנה וסובלנות לגבי היהודים. הרי אותה שנה הוציא פקודה, על סמך החלטת הסיים, שהשותה את הסוחרים היהודים והנוצרים בתשלום המכס ומס-הגשרים; וב-1532, כלומר חמש שנים אחרי הפּריבילגיה, הרשה ליהודים בכל רחבי המדינה לעסוק במסחר קמעוני וסיטוני. אם כי היה קתולי אדוק לא הטה אוזן לתורת-הארס של ראשי הכמוּרה (חשמני קראקא יאן חוֹינסקי ופיוטר טוֹמיצקי) ולא נגרר אחרי המזימות ההרפתקניות של אשתו השניה בּוֹנה-ספוֹרצה, שמתוך תאות-בצע מכרה משרות ממשלתיות לנחותי-דרגה והשליטה במדינה אוירה של שחיתות והפקרות. הוא הוקיר והעריך את היהודים כגורם כלכלי-מסחרי פּרוֹדוּקטיבי במדינה. הוא אישר את הפּריבילגיה הגנרלית של קזימיר יגיללוֹ; נתן פּריבילגיות מיוחדות לקהילות שונות; הסדיר את המצב החוקי של יהודי ליטא; מגן על היהודים מפני שרירות לבם של הווֹייבוֹדוֹת והסטארוֹסטוֹת, ששפטו את היהודים ככל הישר בעיניהם, ולא נמנע אפילו מלבוא בחילוף-מכתבים דיפלומטי עם הממשלה המוסקבאית לטובת שני סוחרים יהודים מבּיילסק שנפגעו על-ידי השלטונות הרוסיים. ואף-על-פי-כן אנוס היה זיגמונט לותר, תחת לחץ הנסיבות הפּוליטיות. לפי עדות הסיים הפּיוֹטרקוֹבי משנת 1521 התאחד חלק ניכר של האצילים עם העירונים בחזית משותפת נגד מדיניותו של המלך. לפי השערת רינגלבלום עשו עירוני מאזוֹביה יד אחת עם עירוני ארץ-הכתר במלחמתם עם היהודים, כי על-כן מתגברת מלחמתם כמעט בזמן אחד בערים שונות (בקראקא ובלבוב בשנות 1521, 1527, בפּלוֹצק בשנת 1521 – 1522). לאחר שמאזוביה נספחה ב-1527 אל הכתר, ראה המלך צורך לקנות את לב האוכלוסיה החדשה ואישר את הדקרטים של נסיכי מאזוֹביה, שהיו נוחים למעמד העירוני. אולם בו בזמן שבמדינת הכתר הסתפק המלך בהגבלת חופש-המסחר של היהודים והתנגד בהחלט לגירושם מתוך חשש של נזק לאוצר המלך, הסכים לגירושם מורשה, שהקהילה היהודית בה היתה עניה.


הפריבילגיה האנטי-יהודית משנת 1570    🔗

הפּריבילגיה משנת 1527 סגרה בפני היהודים את שערי ורשה, אולם סגרה אותם רק למחצה ולשליש. הפּריבילגיה אסרה על היהודים לדור בורשה, אולם לא אסרה עליהם לנהל בה עסקי-מסחר. הפּריבילגיה גם לא הגדירה בדיוק את שטח העיר שבו היתה הישיבה אסורה. חוץ מזה מצאו היהודים אפשרות לעקוף את החוק על-ידי בקשת מפלט ביורידיקות של השלאכטה. לא ייפלא איפוא שהיהודים הסתננו לורשה והתישבו בה על אף כל האיסורים. רק כך אפשר להבין את העובדה שהמלך זיגמונט אוגוסט, שעלה על אביו זיגמונט הראשון בפוליטיקה הליברלית לגבי נתיניו היהודים, ראה צורך, בשנת 1570, בלחץ הדרישות של העירונים, לחדש את הפּריבילגיה שניתנה על-ידי אביו לעירוני ורשה. וזה תוכן הפּריבילגיה:

1) כל יהודי ויהודיה, הם וילדיהם ומשרתיהם, בין אם הללו יהודים ובין שהם נוצרים, הם וחפציהם וסחורותיהם – לא תהיה להם זכות אזרח ודירה בשום שטח של העיר או של המלך, של כּמוּרות או של אצילים בורשה הישנה והחדשה, ואסור להם לדור בעיר אפילו בשעה שהמלך שוהה בה, פרט לימי-הסיימים, שבהם מותר ליהודים לשהות בעיר לצרכי מסחר.

2) היהודים שיש להם משפטים בורשה מוּתר להם לשהות בה, אך אסור להם להיכנס אל העיר ולהימצא בה, אלא אם כן קיבלו היתר מן המגיסטרט, אולם אף הללו אסור להם לעסוק במסחר, במלאכה, וברוֹכלוּת ולגרום נזק לעירונים בפרנסתם.

3) אסור ליהודים לדור ולעסוק במסחר או במלאכה בשטח של 2 מילין בסביבות ורשה, משני עברי הויסלה, על כל קרקע שהיא, ואם יעברו על התקנה יוחרם רכושם.

4) ביצוע גירוש היהודים מורשה וסביבותיה, בלי שים לב לשום מכשול ופרוטקציה, ואפילו למכתבים שיינתנו כיוצאים מן הכלל על-ידי המלך והבאים אחריו – נמסר למגיסטרט הורשאי הקיים עתה ואשר יקום אחריו, ולא יעיז איש לעכב בעדו.

הפּריבילגיה חמוּרה ופסקנית בהחלטותיה, וכאילו אינה משאירה מקום לעיקופים. ואף-על-פי-כן הכילה הפּריבילגיה עצמה סייגים, שנתנו ליהודים אפשרות לבוא לורשה. הסעיף הראשון מרשה ליהודים לעסוק במסחר בימי הסיימים, אולם מלבד הסיים הרגיל, שהיה מתכנס אחת לשתי שנים במשך ששה שבועות, היו סיימים להכרזה (נתכנסו אחרי מות המלך), לבחירת מלך, להכתרתו, וסיימים יוצאים מן הכלל, שנתכנסו לפי פקודת המלך. הודות להחלטת הסיים הלובלינאי משנת 1569, שהכריזה את ורשה למקום מושב הסיימים, ניתנה אפשרות ליהודים לבלות את רוב ימות השנה בורשה ולעסוק בה במסחר ואומנות. גם הסעיף השני, המתיר שהייה בעיר ליהודים הבאים בעניני משפטים, נתן להם אפשרות להיות בעיר לאחר שהצטיידו ברשיונות, שקיבלו מיועצי המגיסטרטים במתן שוחד ומתנות. היהודים עסקו לא רק במסחר ובאומנות, אלא גם בחכירת הכנסותיה של העיר; בין השאר חכרו יהודי ורשה את מס הסחורות המכורות (Szelazne) ומס משקאות חריפים (Czopowe). יתר על כן: המלך עצמו לא הקפיד על תקנתו ונתן לאחד היהודים, ידידיה, מבאי-ארמונו, את הרשיון להשתקע בורשה9) יחד עם בני משפחתו ומשרתיו הרבים. ואמנם ידידיה השתמש בזכותו ביד רחבה והרבה יהודים היו רשומים בורשה כפקידיו ועסקו במסחר ובמלאכה.


בימי סטפן בּאטוֹרי    🔗

ביחוד נתרבה פחדם של היהודים מפני העירונים שונאי-נפשם בשנות-הבינים, אחרי מות המלך זיגמונט-אוגוסט חשׂוּך-הבנים. המלך החדש סטפן באטוֹרי (1575 – 1586) שנבחר על-ידי הסיים, אחרי ימי-מלכותו הקצרים של אנרי ולוּאה, המשיך את המסורת הליברלית של הזגמונטים, והיה מגן ומחסה ליהודים. בפריבילגיה משנת 1576 העניק המלך ליהודים זכויות של עירונים, הרשה להם לשכור אומנים לבנין בתים ולעסוק בכל מיני מלאכות. אם כי היתה קתולי אדוק ותמך בכּמוּרה ובישועים, ידע לכבד את הרגשות הדתיים של היהודים, הטיל ענשים חמורים על הסתה לפרעות10), נלחם בעלילת-דם, השלים ושיכלל את זכויות האוטונומיה היהודית בפולין. ב-1578 ביטל את שארית ההגבלות של זכות הישיבה והמסחר שהוטלו על היהודים בהשתדלותם של העירונים הנוצרים. אך גם בימיו נתחדש איסור-הישיבה בורשה. לרגל מעילות שנעשו על-ידי יהודים, חוכרי-המסים העירוניים, גזר סטפן בּאטוֹרי ב-1580 על ישיבת היהודים בעיר ובפרבריה, אסר עליהם את חכירת המסים העירוניים ודרש מן היהודים הבאים לרגל עסקיהם לורשה להצטייד ברשיונות מטעם העיריה. עם מותו של סטפן בּאטוֹרי הורע מצב היהודים. בתקופה המסוערת של המלך הקנאי זיגמונט השלישי (1587 – 1632) ובנו ולדיסלב הרביעי (1632 – 1648) פשט במדינה גל של שנאה ליהודים, שעבר גם על יהודי מאזוֹביה ויהודי ורשה בתוכם.


עלילת-דם בורשה ב-1596    🔗

הנשק הקר שבו השתמשו שונאי ישראל נגד היהודים – עלילת-השקר – לא פסח על יהודי ורשה.

עלילת-השקר היתה עלילה של תיעוב וגסות נבערה, והשתמשו בה והפיצוה שרים וכמרים ומלומדים. שתים היו התועבות: היהודים נאשמו בחילול לחם-הקודש של פולחן הכנסיה, שבו נמצאים דמו וגופו של ישו, ואם מעט הדבר הזה, נאשמו גם בשימוש בדם נוצרים לצרכי אפיית המצה שלהם. שתי העלילות קשורות זו בזו בפנטסיה החולה והפושעת של שונאי ישראל ושתיהן הפילו חללים רבים מישראל.

בשנת 1596 ישבו בורשה שני יהודים אחים, משה ויהודה בני יקותיאל מגוֹמבּין. שני האחים ניהלו עסקים גדולים עם אצילים, ועמדו לקבל רשות לישיבת-קבע בורשה. מכיון שהמגיסטרט הורשאי רצה להיפטר מהם, העליל עליהם עלילה שהם באו לורשה כדי לקנות את לחם-הקודש, ואחר-כך עברו בלחם הזה בכל פולין, סחטו ממנו דם וחיללו קדושתו. שני האחים נאסרו, ובשעת החקירה עינו אותם עינויי אינקויזיציה, עד שמשה בן יקותיאל מת מרוב עינויים. אולם שניהם עמדו בנסיון ולא “הוֹדוּ” בחטאם.

כדי להכריח את יהודה להודות על חטאו ביזו לעיניו את גוית אחיו המעוּנה, קשרוה לזנב-סוס וסחבוה בחוצות העיר, ואחר-כך צלבוה על עץ. משלא הועילו גם בכך עינו את יהודה עינויי אינקויזיציה, וכעבור ארבעה ימים (ט“ז באייר שנ”ו – 1596) מת תחת ידי מעניו.

בימי המשפט של שני האחים נתכנס הסיים, ואולם ענין שני הקדושים לא הועלה על במתו. למלך זיגמונט השלישי נודע הדבר אחרי מותם, וציוה לקבור אותם על חשבון אוצר המלוכה. הקדושים הובאו לקבר ישראל בּבּלוינה בסמוכה לורשה.

לזכר המאורע הזה חיבור פייטן אלמוני קינה, שהוכללה אחר-כך ב“סליחות כמנהג ליטא” (דפוס אמסטרדם)11

– – – דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים וְשָׂמוּ עֲלִילוֹת דְּבָרִים,

אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֵּר שָׁוְא וְהֵעִידוּ עֵדוּת שְׁקָרִים.

אָמְרוּ: נֶאֶרְבָה לְדָם לָצוּד נַפְשׁוֹת יְקָרִים –

וְנִלְכְּדוּ בְּרִשְׁתָּם שְׁנֵי אַחִים קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים.


הַנֶּחְמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב, אֱלֹהִים בְּרֹאשָׁם,

משֶׁה וִיהוּדָה בְּנֵי יְקוּתִיאֵל נָפְלוּ בְּפַח מוֹקְשָׁם

עַל קְדֻשַׁת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מָסְרוּ נַפְשָׁם, –

יַעֲלוּ לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחוֹ כַּחַטָּאת וְכָאָשָם.


וַיְנַקְּשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם בַּעֲלִילוֹתָם אֲשֶׁר גָּבָר,

וְהֶעֱלִילוּ לְמשֶׁה וַיִתְפְּסוּהוּ וְהוּא לֹא יָדַע דָּבָר,

וַיֻגַד לִיהוּדָה בְּצָרַת אָחִיו וְהַשֶּׁבֶר –

וַיֹאמֶר לוֹ: בַּאֲשֶׁר תָּמוּת אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר.


– – – לֹא הִנִּיחוּ עִנּוּי אֲשֶׁר לֹא עִנּוּ אוֹתָם.

בְּאֵשׁ וְגָפְרִית וְזֶפֶת שְׂרָפוּם וְשִׁבְּרוּ כָּל עַצְמוֹתָם.

וַיִשְׂרְפוּ לָהֶם בְּרִית קֹדֶשׁ פִּתּוּחֵי חוֹתָם –

בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם.


ובפנקס חברה-קדישא של קראקא נרשם זכר הקדושים בתפילת האשכבה; “…ונשמת האחים הנעימים בחייהם ובמותם, הקדושים ר' משה ור' יהודה בני יקותיאל מק”ק גוֹמבּין, אשר עמדו בנסיון ונצרפו בעינויים גדולים בעיר ורשה… זכותם יעמוד לנו ולכל ישראל עם נשמת אברהם, יצחק ויעקב ונשמת כל הקדושים אשר מסרו את נפשם על קידוש השם…"


מלחמת העירונים והיהודים במאה הט"ז    🔗

שתי עלילות-שקר, שבהן היו מעורבים המגיסטרטים של ורשה וקראקא, שופכות מקצת אור על המלחמה הקשה והעקשנית ביותר שהתנהלה בין המעמד העירוני הפולני ובין היהודים. הרקע למלחמה הזאת היה – התחרות כלכלית, שניתנה לה בימי-הבּינים צורה של מלחמה בעסקי הריבית של היהודים. מלחמת ההתחרות החריפה במאה הט"ז, אחרי שהיהודים הספיקו לתפוס עמדות חשובות במסחר המדינה. משום התועלת שהביאו היהודים לאוצר המלך לא העזו העירונים לדרוש, כי היהודים יגורשו מן הערים, אולם לא פסקו ממלחמתם על צמצום זכויות המסחר של היהודים ודרשו מן המלכים והמגיסטרטים לאסור על המסחר הקמעוני של היהודים ולצמצם את המסחר הסיטוני בסחורות מסוימות, לאסור עליהם את המסחר במשקאות חריפים והחזקת בתי-מרזח, את המסחר בתבואה, בפרוות, בעורות וכו‘, את הרוכלות ברחובות ובבתים, את המסחר ביום א’ ובחגאות וכו'. המלחמה בין שני הצדדים היתה עזה ועקשנית. את המלחמה הכלכלית ביהודים ניהלו בעיקר לא הסוחרים הנוצרים העשירים, הסיטונאים, שהיו לעתים גם שותפים לעסקי יהודים, אלא הסוחרים והאומנים הנוצרים הבינונים והזעירים, שמצאו עידוד וחיזוק במגיסטרטים. הפטריציים העירונים שבידיהם נמצא השלטון במגיסטרטים הטילו את עומס המסים ברובו על השכבה הדלה של הסוחרים והאומנים, וכדי להסיח דעתם ממדכאיהם האמיתיים, קוממו ושיסו אותם ביהודים גוזלי-לחמם המדומים. היהודים גילו במלחמתם זריזות בלתי-רגילה. הם נאחזו בפריבילגיות, בחוזים עם מגיסטרטים, ולא הניחו ידם גם ממתן שוחד לשלטונות ומבקשת מחסה בשטחי השיפוט של השלאכטה (“יורידיקה”). ביחוד היתה טרגית מלחמתם של האומנים היהודים, שחסרה להם המסורת של המסחר היהודי ואילו האומנים הפולנים היו מאורגנים באיגודי אומנים (“צכים”) ומצוידים בתקנונים, שאושרו על-ידי מלכים ומגיסטרטים. מצד אחר גרם צמצום זכויות המסחר של היהודים לחדירה מוגברת למעמד בעלי המלאכה. מלחמת התחרות לא נשתנתה על-ידי כך. תעשית-הבית, חיי הדוחק וההסתפקות-במועט של האומן היהודי גרמו לריבוי הלקוחות והקונים מבין השלאכטה, התושבים העירוניים והאיכרים. אם המסחר והמלאכה היו בכלל קשורים זה בזה בימי-הבּינים, היה קשרם הדוק ביחוד בסקטור היהודי. במלחמה זו נתבלט ביותר מצבם הטרגי של הסוחרים ובעלי-המלאכה הורשאים, שאנוסים היו להילחם לא על זכותם לעבודה ולפרנסה במקצועם בלבד, אלא גם על זכותם לבוא לורשה ולדור בה. מלחמה זו שנמשכה 400 שנה ומעלה היא אחד מדפי העקשנות והגבורה המופלאים בתולדותיהם של יהודי פולין בכלל ושל ורשה בפרט.


היורידיקות    🔗

כל עוד היו קיימות הפריבילגיות של זיגמונט הראשון (1527) ושל זיגמונט אוגוסט (1570), שבהן נאסר על היהודים לבוא ולדור בורשה הישנה והחדשה, לא נשאר להם ליהודים אלא לעקוף אותן, כדי לבוא להתישב בעיר הבירה. משיכת היהודים לורשה גברה והלכה מאז הפכה העיר לבירת המדינה, בשנת 1595.

שובר חשוב בצדו של החוק נגד ישוב היהודים בעיר היה קיום היורידיקות. תנאי המשטר הפיאודלי המציאו ליהודים מפלט מגזירות הגירוש בשטחי-השיפוט של האצילים בעלי הארמונות והחצרות בעיר, שלא היה תלויים בזכות השיפוט של המגיסטרט. אמנם רשאי היה המגיסטרט להגיש קובלנה על היורודיקה לבית-המשפט. אולם הפרוצודורה המשפטית העקלקלת בין המגיסטרט לבין יורידיקה היתה מונעת בינתים את ביצוע החלטתו של המגיסטרט. הנתבע לבית-הדין של המגיסטרט, אם היה גר ביורידיקה של האצילים, היה רשאי להגיש ערעור על פסק-הדין לפני בית-הדין של המרשלק או לפני בית-הדין של השופטים, ובינתים נמשך המשפט זמן רב בגלל החזרה על תהלכי הפּרוֹצדוּרה. ואם בסופו של דבר דחה בית-הדין הגבוה את ערעורו של היהודי, היה היהודי עובר – תמורת תשלום חדש – לרשותה של יורידיקה אחרת, וממילא פקע כוחם של פסקי-הדין הקודמים, והעיקר – הפּרוֹצדוּרה הממושכת התחילה מחדש לפני בית-דין אחר. וכך עשו היהודים את המשטר הפיאוֹדלי למגן להם בפני הגזירות של ימי-הבּינים.

המצב הזה חייב את שונאי ישראל למצוא סמכות משפטית שתחייב את כל הצדדים כאחד.

בית-הדין הרלציוני (שבו ישב המלך בראש וסינטורים שימשו בו דיינים) של המלך ולדיסלב הרביעי פסק, בשנת 1648, כי ליהודים אסור בהחלט לדור בורשה, וכל אשר יתן מחסה ליהודים בביתו ייקנס ב-2000 זהובים אדומים ורכושו יוחרם; ביצוע החוק של סטפן באטוֹרי (משנת 1580) נמסר לשלטון המרשלק של המלך. אולם, אף הפקודה החמורה הזאת לא הועילה. בתחילה גבה המגיסטרט את כסף הענשים הן מן היהודים, הן מנותני המחסה, ששילמו גם הם בממון של יהודים, ואולם אחרי זמן-מה היה המגיסטרט מעלים את עיניו מן היהודים החוזרים לורשה, ורק במידה שנתרבה מספרם והתחילו רוכשים רכוש, היה שלטון העיר שולח שוטרים ונוגשים לגרשם מן העיר או למצוא מקור לשוחד. יש לציין, שבין נותני המחסה בארמונותיהם וחצרותיהם היו גדולי השרים והכמרים וגם סינטורים, והמרשלקים לא העזו לנגוע בהם לרעה או להטיל קנס על יהודיהם. ביחוד הונח ליהודים בימים בהם היה המלך עוזב את ורשה ושוהה בערים אחרות: אז פסק שלטונו של המרשלק, והחוק הדרקוני של 1648 לא היה מוצא אל הפועל.


מרדכי נקל    🔗

אכן היו יהודים יחידים שגרו בורשה בהיתר, על סמך חרויות ורשיונות מיוחדים. ב-1648 הקנה ולדיסלב הרביעי זכות-ישיבה לראש השתדלנים היהודים וסרסר המלך מרק (מרדכי) נקל. נקל, שהיה השתדלן הראשי של יהודי פולין, הגן בורשה בפני בית-הדין של אסיסורים על יהודים שעברו על תקנות שונות. ביחוד קנה לו שם על-ידי הקלת מצבם של יהודים פליטי גזירת ת“ח ות”ט, שנתקבצו בורשה. קשריו האישיים עם צירי הסיים ופקידי-ממשלה גבוהים איפשרו לו להיטיב עם בני עמו. ואמנם, פקודת המלך ולדיסלב משנת 1648 הכירה בזכויות שהיו לו לתועלת אוצר המלוכה. המלך יאן קזימיר, בפקודה מ-1650, הדגיש בפירוש, שנקל רשאי לגור בעיר, הוא ואחד משבעת בניו (משה) עם אשתו וילדיו, כדי שיהיה לו לעזר בעניני החצר ובעניניו שלו. המגיסטרט ביקש, “מתוך סיבות מסוימות”, מן המלך, שבפקודתו לא יזכיר את בנו של מרק; המלך ניאות לבקשתו לאחר שראש העיר ויועציה נתחייבו בתקיעת-כף לא לפגוע בבנו של מרק. אותו בן, משה, נבחר ב-1665 לשתדלן הראשי של הכתר. בשנת 1650 אישר המלך יאן קזימיר את הזכות הזאת, והרשה למרק ולשני בניו, לווק ויקב, לדור, הם ומשפחותיהם, בורשה או בכל עיר אחרת בארץ הכתר ובליטא, בתנאי שישלמו מסים ככל היהודים, ולא ינהלו עסקי-מסחר לרעת העיר. משאר בניו של מרק קיבל חיים יחד עם יעקב הנזכר – על יסוד פקודה של יאן קזימיר – זכות ישיבה ובנין בתים בקראקא ואולקוש; בניו, שלמה ואליהו, קיבלו זכות ישיבה ומסחר בלוּבּלין.

בתוקף הסעיף השני של החוק משנת 1570, ישבו בורשה בקביעות גם השתדלנים היהודים, שנתחברו ל“ועד ורשה” מטעם ועד-ארבע-ארצות וּועד-מדינת-ליטא, והשתדלו כאן לפני השלטונות לטובת היהודים. כמו-כן היה על השתדלנים להצטייד ברשיונות מטעם המגיסטרט.

בשנת 1658 חזרו ונתאשרו הפריבילגיות העירוניות נגד היהודים משנות 1527 ו-1570. כדי להגביר את ההשגחה נמסרת זכות השיפוט על היהודים למגיסטרטים. התבלטה ביחוד המלחמה ביהודים מצד “אגודת הסוחרים בורשה”, שהיתה קיימת החל מן המחצית השניה של המאה הט"ו. כדי לזרז את האדמיניסטרציה הממשלתית לגירוש היהודים, החליטה האגודה בשנת 1676, שמחצית הרכוש המוחרם של יהודי שאינו בעל זכות ישיבה בעיר יימסר לאוצר המלוכה, והמחצית השניה – לקופת האגודה. בשנת 1679 קיבלה האגודה החלטה, שכל אזרח בורשה רשאי לאסור כל יהודי שידור בעיר או יחכור בה נכסים בניגוד לחוק, ורכושו של היהודי הנתפס יוחרם ויימסר לשלטונות העיר.

ההחלטות הללו לא הועילו כנגד כוח-המשיכה שהיה טבוע בתנאי הכלכלה, ובין גזירה לגזירה ובעצם ימי הגזירות הסתננו היהודים בלי הרף אל בירת הממלכה.


המצב הכלכלי של יהודי ורשה במחצית השניה של המאה הי"ז    🔗

המצב הכלכלי והרוחני של יהודי מאזוֹביה, ובכללם יהודי ורשה והעיירות הסמוכות, היה ירוד בגלל המצב הטרגי שבו היתה נתונה יהדות הכתר וליטא אחרי השוֹאה של שנות ת“ח – ת”ט. התפרעות ההיידמקים זיעזעה את היהדות הפולנית ביסודי-יסודיה. הזרם הטבעי, עד אותם ימים, של הגירת יהודים מארצות המערב לפולין, הפך את כיווּנוֹ בבהלה מפולין לגרמניה, לבּיהם, למוֹרביה ולהולנד. תלמוד התורה, שהגיע בפולין למרום שׂיאוֹ, נתדלדל. רבים מגדולי התורה נרצחו בשנות הגזירות והשמדות ושרידיהם יצאו לערי-המערב. הישיבות המפוארות של פולין נחרבו, ושאריתן נתקיימו בלחץ ודוחק. במאזוֹביה ובורשה אין אנו מוצאים דמויות בולטות של רבנים ושתדלנים ועסקנים.

אמנם, פה ושם ניצנצו שביבי אור מתוך חשכת הדור. המלך יאן קזימיר (1648 – 1669) זיכה את היהודים בכמה הקלות, מתוך התחשבות במצבם החמרי הקשה ושיחררם מכמה מסים וארנוניות. חשובה מאד היתה תקנתו לטובת היתומים היהודים, בני חללי הפרעות של חמילניצקי, שארבה להם סכנת שמד מאונס, ונמסרו לפי תקנה זו לאפוטרופסותו של הרב או של ראש הקהילה.

גם יורש כסאו מיכאל וישניוֹבצקי (1669 – 1673), בנו של הנסיך ירמיה וישניוֹבצקי, היה מלך חסד, ובסיים ההכתרה בורשה (5 בנובמבר 1669), אישר את הפריבילגיות הכלליות של יהודי פולין.

מצבם של יהודי ורשה הוחמר ביותר בימי המלך יאן סוֹבּייסקי (1674 – 1696). אותו סוֹבּייסקי, שהראה יחס חסד לגבי קהילות מדולדלות, ואישר חוקים לזכותן ונגד רודפיהן, גילה יחס של התנגדות לגבי יהודי ורשה, מתוך נימוקים כלליים-מדיניים. הוא התכוון להגביר את מעמד-הסוחרים הפולני בעיר-הבירה ולשם כך הקים במקום כיכר-התיאטרון של ימינו מרכז מסחרי בשם מריויל (על שם אשתו הנסיכה הצרפתית מרי), ועשרות החנויות, המחסנים והדירות שבו היו נעולים בפני הסוחר היהודי. ואמנם המפעל הזה עודד את המסחר בין הנוצרים ומשך לעיר הרבה סוחרים זרים, ביחוד גרמנים וארמנים.


מלחמת היהודים על זכות ישיבתם בורשה במאה הי"ז    🔗

ובכל זאת לא פסקו היהודים מלחדור לתוך ורשה בשבע דרכים ולהתישב בה. אחת הדרכים המנוסות היתה – מתן שוחד ודורונות לשרי הממלכה ולפקידיה הגבוהים והקטנים, וכמו-כן ליועצי המגיסטרט. בשיטה זו השתמשו גם העירונים לשם המטרה ההפוכה. בשנת 1691 נחוגוּ נישואי בן המלך יאן סוֹבּייסקי עם הנסיכה נייבורג בורשה. עירית ורשה הטילה מס מיוחד על תושבי העיר לכיסוי ההוצאות לקבלת-הפנים לכבוד החתן והכלה. המגיסטרט שציפה לבואם של אורחים רבים מגדולי המדינה וחשש פן יגיעו רבים מן הסוחרים היהודים אל העיר ויתחרו בסוחרים הנוצרים, גזר – בלחץ אגודת הסוחרים (Konfraternia Kupiecka) – כי שום בעל-חנות בורשה לא ישכיר ולא יחכיר ליהודים דירה או חנות באותם הימים, והכריז קנס של מאה גריבנות שיוטל על כל מי שיעבור על הגזירה. גזירה זו היתה בניגוד לתקנה המפורשת בחוק שהתירה את ישיבת היהודים בורשה בהזדמנות מעין זו. אולם המגיסטרט – אשר ידע כנראה את מידת שרירות הלב שבגזירה זו – לא הסתפק בה, אלא נקט בדרך מעשית כדי לקיים את רצונו. בסיכום ההוצאות של העיר לחגיגת החתונה נרשמו הסכומים הבאים:

1) לאדון המרשלק הגדול של הכתר, לבל ירשה ליהודים לדור בורשה בזמן החתונה – טלרים יצוקים 10, 61 זהובים פולנים, 20 גרוֹש.

2) לכומר המטיף שידרוש בנאומו נגד היהודים, לבל יתנו האדונים (השלאכטה) חסות ליהודים – 6 זהובים פולניים, 20 גרוֹש והין (Garniec) יין.

3) למזכיר הגדול של הכתר, שיבקש מבן-המלך לבל יגן על היהודים – תפוחי-זהב ולימונים בסכום 64 זהובים פולניים.

4) לפקידי המרשלק הגדול של הכתר, בשעה שפקידי העיר יקבלו אצלו לראיון בעניני היהודים – 1 זהוב פולני, 20 גרוֹש.

תעודה היסטורית זו מעידה לא רק על שחיתות הפקידות הפולנית, שהגיעה לשיאה בשיחוד ראש ההנהלה הממלכתית, המרשלק של הכתר בכבודו ובעצמו, אלא גם על כוחם של היהודים, שהביאו בזריזותם את פרנסי העיר לנקוט באמצעים כאלה נגדם. על מתנות העירונים השיבו היהודים במתנות-שכנגד. מלבד זה הוסיפו היהודים להתגונן ב“ערי מקלט”, ביורידיקות של האצילים, שהלכו ונתרבו בורשה בשנים ההן (בשנת 1686 הוקמה יורידיקה ב“נוֹבישויאט”, ב- 1687 – בטמקה, ב-1693 – בוילוֹפּוֹליה). אם המגיסטרט יכול היה לגרש בנקל יהודים יושבי חנויות ומשוטטים ברחובות, קצרה ידו מלגרש את היהודים שנאחזו בקרנות היורידיקה.


יחס המעמדות הפולנים ליהודים במאה הי"ח    🔗

מצבם של יהודי ורשה במאה הי"ח היה פרק אחד מן המצב הכללי של היהודים בדור הירידה הכללית במוסר המדינה. קנאה וקנאות, אלימות ומגישות והתפרעות ההמונים היו הרקע הכללי להוי-החיים החוקי והכלכלי של יהודי פולין ויהודי ורשה בתוכם. המלכים היו קטני-נפש ואוהבי-בצע, ולא קמה בהם רוח להגן על היהודים.

ביחוד היתה שנת 1705 הרת-אסונות בשביל יהודי ורשה. עקב סבלות המלחמה, הרעב והקור פרצה בעיר הבירה מגפה שקצרה קציר-דמים באוכלוסיה. במגפה מתו כ-30 אלף תושבים, 2/3 מכל האוכלוסיה. ב-1711 נתחדשה המגפה, אם כי בממדים קטנים יותר, ואין ספק שגם היהודים סבלו מן המגפות במידה רבה.

עד גבול ההתמוטטות הגיעו חיי היהודים בפולין בימי המלך קטן-הנפש ושטוף-הזימה, אוגוסט השלישי (1735 – 1763), שהכשיר, בעצם, את הקרקע לחורבנה של מדינת פולין שהתחיל בסוף ימיו. בימיו וסמוך להם זועזעו חיי היהודים עד היסוד על-ידי שלושה מאורעות: גזירת חמילניצקי השניה שהתחילה בשנת 1734 וגזירת גונטה-ז’לזניאק, תנועת פרנק וחורבן האוטונומיה היהודית בפולין.

אמנם, המלכים הסכּסיים לא גילו נטיה לטמא את עיר-הבירה בפרעות ובעלילות-שקר, אולם בשטח הכלכלי הטו חסד לעירונים, וחיזקו את מעמדם על חשבון היהודים. השלאכטה הורשאית המשיכה לגבי היהודים בפוליטיקה מעמדית ברוח המסורת של הדורות הקודמים, אולם פוליטיקה זו היתה חסודה לגבי השנאה הפרועה של הכמורה ושל העירוניים. השלאכטה אף נתנה מחסה ליהודים בפני נגישות המגיסטרטים במוסד היורידיקה, ששימש מקור סחיטה מן היהודים. האצילים הקימו בורשה יורידיקות חדשות. הגראף פוטוצקי יסד בשנת 1762 את היורידיקה מריינשטדט, שהגיש אותה במתנה לאשתו מריה לרגל חתונת-הכסף. אפילו מרשלק-הכתר של ורשה, פרנצישק בילינסקי (1683 – 1766) שהיה ידוע כשומר-חוק קפדני – הקים לו יורידיקה לשם מטרה חמרית. ניגודי האינטרסים שבין השלאכטה לבין העירונים גרמו שהשלאכטה תגן על היהודים שנואי העירונים. האצילים מסרו לידי היהודים ענפי-כלכלה שונים ביורידיקות שלהם, לא בורשה בלבד, אלא גם בלבוב, לוּבּלין, קראקא וערים אחרות. שיתוף-פעולה זה, שעמד בסתירה עמוקה לדעת-הקהל וליחס האיבה של הכּמוּרה ליהודים, היה בו לא מעט מן ה“אדנוּת” הטיפוסית של האצילים הפולנים שלא רצו לסבול את חוצפתם של ההדיוטות העירונים שמרדו בזכות שלטון האצילים במדינה.

מן הראוי לציין, שלא כל העירונים התיחסו באיבת-זעם ליהודים. עשירי ורשה, שעמדו בקשרי מסחר עם היהודים והרויחו לא מעט מעסקיהם המשותפים, התנגדו לרדיפות על היהודים ולהגבלת זכויותיהם. הפטריצים האלה היו סבורים שהסוחרים היהודים העשירים ראויים לזכות-ישיבה בעיר. אולם הסוחרים והאומנים הנוצרים, הבינונים והדלים, ראו בהתפשטות הכלכלית של היהודים סכנה לקיומם, ולא חדלו לחשל את נשק מלחמתם ביהודים בכוח ליכוד עצמי והופעות מאורגנות. כך נתקיים ב-1726 כינוס נציגי הסוחרים של ורשה, פּוֹזנה ולוּבּלין ובו נתחבר תזכיר בדרישה מאת השלטון להגביל את פעולתם המסחרית של היהודים.

באותו דור כבר היתה ורשה מטרופולין החיים הציבוריים והתרבותיים של מדינת פולין. הספרות, וביחוד הפובלציסטיקה הפולנית של הימים ההם, היתה לפיכך טיפוסית בראש ובראשונה לורשה, וגם תוצאותיה בהשפעה על דעת הציבור והחוגים המכריעים בקרבו היו מורגשות בורשה יותר מאשר במקום אחר. אותם פובליציסטים, שרבים מהם היו מאנשי הכּמוּרה מכל הדרגות, ואחרים פירסמו את דבריהם בעילום שם, ודאי בגלל מעמדם הרשמי, היו מסיתים לפרעות, מפיצים דברי זועה על היהודים, חוזרים ומעלים גירה את כל הסיפורים והעלילות הבּרבּריים על הריגת משיחם, על חילול קדשיהם, על שימוש בדם נוצרים, על רמאות היהודים ושחיתותם. ויותר משעשתה הספרות עשתה פעולתה הקדושה של הכּמוּרה הקתולית, שהפכה את עמוד ההטפה בכנסיה לבמה להסתת ההמון ביהודים.


תקנת טיקטין    🔗

מסע-צלב זה של הקלירוס הפולני נגד היהודים העמיק בערים את הניגוד הסוציאלי והגזעי בין העירונים הנוצרים והיהודים. במידה שנתגבשה זרימת היהודים לורשה, בה במידה גברה מלחמת העירונים בהם ועמקה שחיתותם המוסרית. אך ההכרח הכלכלי לא החליש אף לרגע את התגוננות היהודים, שעל אף כל המעצורים והאיסורים לא החמיצו שום הזדמנות, כדי לשוב לורשה ולבנות בה מחדש את עמדותיהם הכלכליות. מלחמה זו לא עברה בלי השפעה שלילית גם על רוח היהודים עצמם. אָפיינית מבחינה זו היא התקנה שנתפרסמה בפנקס טיקטין (טיקוֹצ’ין), “ביום דכניסא צום גדליה ת”ל לפ“ק”, שחידשה תקנת-קדמונים על איסור ישיבה במדינת מאזוֹביה. “עס איז ידוע לכל, דז איז איין תקנת קדמונים, דז קיין בר ישראל זאל ניט וואינין במדינת מאז'”. קהילת טיקטין החליטה לרדוף בחרמות ובשמתות כל יהודי שיתישב במאזוֹביה.

הנימוק של הקהל לחידוש האיסור הוא, שכל זמן שהיהודים חיו במנוחה במאזוֹביה, לא הושם לב לתקנת-הקדמונים, אולם עכשיו, שנתגבר הרשע, מן החובה לעצור את היהודים מלהתישב שם ולהכריח את אלה שכבר נשתקעו לעזוב את הגליל (“מאחר עס איז כפשוטה צוגיגנגין היינו כמחריש און האבין לאזין שטיין כדקאי קאי, ועכשיו דז הגלות החל המר איז זיך בעו”ה מתגבר הרשע, ובכל יום חורקים שניהם שני רשעים עלינו, בכן זענין מיר מחזיק בתקנות קדמונינו").

מכיון שהכרוז לא הועיל, ומספר היהודים במאזוביה גדל והלך, פנה כעבור שנתים וחצי קהל טיקטין אל אסיפת ועד-ארבע-ארצות בלוּבּלין וביקש ממנו לאסור את הישיבה במאזוביה. ועד-ארבע-ארצות נענה בחיוב לבקשת קהל טיקטין, “לעזור לק”ק טיקטין להדוף ולרדוף אנשים רעים כאלו בכל מיני רדיפות שבעולם כחפץ נפשם, וכל מי שישא פנים לאיזה מהאנשים ההם, הרי הנושא פנים יעמוד תחתיהם לכל העונשים שבעולם".

מדוע חידשו דוקא אנשי טיקטין את תקנת-הקדמונים? הנימוק המכריע היה התחרות הכלכלית בין קהילות שונות.


התנועה הפרנקיסטית בפולין וּבורשה    🔗

התנועה הפרנקיסטית, שעברה כרוח-קטב בחיי היהודים בארצות שונות, בפולין, בביהם ובמיהרן והחורבן הכלכלי והירידה הרוחנית של היהדות בדרום מזרחה של פולין שימשו לה רקע וקרקע, עברה בלי השפעה ניכרת על יהודי ורשה. אמנם, השלבים העיקריים של התנועה הפרנקיסטית היו בּספר המזרחי, ואפילו ימי שהותו של פרנק במבצר צ’נסטוחוב לא הועילו להפצת “תורתו” בורשה ובמאזוביה בכללה, אבל כמה עובדות וגילויים שליווּ את התנועה, וביחוד השמד של חלק מאנשי החבורה שנתישבו בורשה ויחס הציבור הפולני אליהם ולפרנקיזמוס, יש בהם משום ענינים הנוגעים מקרוב לקורות יהודי ורשה במחצית המאה הי"ח.

כשבא יעקב פרנק ללובלין, בדרכו לורשה, פגשוהו באיבה גלויה וזרקו אבנים ורפש על מרכבתו. בית-הדין שבירר את מעשה-ההתנפלות, העניש את האשמים בו והטיל על העדה קנס של אלפּים גריבנוֹת, שחצים נמסר לפרנקיסטים. ובכל זאת זכה פרנק לאותה קבלת-פנים גם בורשה. במכתב-הבקשה שהוגש למלך הדגישו הפרנקיסטים את הרדיפות מצד הקנאים היהודים בלוּבּלין ובורשה, וביקשו עזרה ותקנה.

ב-18 בנובמבר 1759 קיבל יעקב פרנק בפעם השניה טבילה דתית בטקס חגיגי בכנסית הארמון של המלך, אחרי שכבר נאנס לטבול לשם נצרות יחד עם מרבית אנשיו בלבוב, ב-19 בספטמבר. עתה, בסיום הטקס, הטביל אותו הבישוף זלוסקי בשם המלך וסנדקי-הטבילה היו הסטארוֹסטה ברטקובסקי והדוכסית בריל, ויחד עמו נטבלו כמה ממקורביו.

אין בידינו מספרים מדויקים על ההמרה של הפרנקיסטים בפולין. תיאודור מורבסקי, בעל “תולדות העם הפולני”, מעריך את מספר המתנצרים בכל פולין ב-24,000, מהם – 7,000 בלבוב. על סמך מקורות ארכיונים קבע קרויסהר שבשנות 1759 ו-1760 התנצרו בלבוב 514 נפש, אנשים נשים וטף.

ההיסטוריון האנטישמי הפולני ת. יסקה-חוֹינסקי מפרט בספרו “Neofici polsqy” (המומרים הפולנים) את שמותיהם של בני 180 משפחות יהודיות שהמירו את דתן בשנות 1759 – 1760 בלבוב, בורשה ובקמינץ-פּוֹדוֹלסק, שלושת מרכזי הפרנקיזמוס בפולין. הפרנקיסטים נתפשטו לאטם בכל רחבי המדינה, ובחלקם נשתקעו בממלכה הפולנית, בעיקר בורשה. רק הפרנקיסטים הורשאים – אומר יסקה-חוֹינסקי – הצטיינו אחר-כך בכשרונותיהם ובמעשיהם לטובת המדינה. מהם יצאו המשפחות: יזיוֹרנסקי, קרישינסקי (יהודה לייב בן נטע קריסה), לבּנצקי (מושקה לבנצקי), פּיוטרובסקי, ווֹלוֹבסקי (שור), גרבּוֹבסקי, נמירובסקי 0מנדל מנימירוב), ז’ילינסקי ואחרים. משפחות אלו, שבאו כולן מערי הספר המזרחי-דרומי, נתנו לפולין כמה אישים דגולים, מדינאים, עורכי-דין, רופאים, מלומדים, סופרים ובעלי-תעשיה.

היחס של הציבור הפולני בורשה אל המשומדים הללו היה שלילי. האצילים, שבימי משפטו של פרנק (1760) ובענינים שנסתעפו ממנו אחר-כך, עמדו על כונותיהם האמיתיות של המומרים, שחשקה נפשם בזכויות ותארי-אצילים, הרימו קול מחאה נגדם בסיים הקונבוקציוני מ-1764, שנתכנס לשם בחירת מלך אחרי מותו של אוגוסט השלישי. האצילים הגנו בתוקף על טהרת תואר-האצילים, שאינו נקנה אלא על-ידי לידה מהורים-אצילים או על-ידי נוֹבּיליטציה, כלומר האצלה על-ידי המלך בהסכמת הסיים. הדברים היו קשורים בניצול שניצל המלך לרעה זכות מצומצמת שניתנה לו וטעות שטעו מפרשי החוק, כדי להרבות את הכנסות אוצרו. עתה החליט הסיים לתת לפרנקיסטים מעמד של עירונים בערים ומשלמי ארנונה בכפרים וביטל את הזכויות שכבר קנו לעצמם שלא כחוק.

כאמור, התיחס הציבור הפולני בורשה בשלילה לקתולים החדשים וביחוד משנודע, שחסידי פרנק בורשה מוציאים מן הארץ ושולחים מדי שנה בשנה לאוֹפנבך, “בירת” פרנק, סכומי-כסף גדולים. עירוני ורשה התאוננו, בתזכיר שהגישו לראש העיר דקרט, שהמומרים “מסתירים בכיסם את כל רכושם ההגון, כדי שיוכלו לצאת בכל שעה מן המדינה, וחלק ניכר של רוחיהם הם שולחים מדי שנה בשנה לפטריארך שלהם ומכלכלים אותו בחוץ-לארץ בסכום גדול למכביר”.

היחס השלילי הזה מצא ביטוי גם בספרות. בחוברת אנונימית בשם “מכתב ידיד פולני לאזרח ורשאי” משנת 1790, מתאר המחבר בסגנון סטירי את המנהגים הסודיים והמוזרים של המומרים המתבדלים מן החברה הקתולית, הנמנעים מלרכוש קרקעות, כדי לא להיצמד אליהם ולהפסיד את חופש התנועה. אותה שנה פירסם מחבר אנונימי אחר קונטרס בשם “חצר פרנק או הפוליטיקה של המומרים, שנתגלתה על-ידי אחד מומר לשם תיקון על-ידי הממשלה”. המחבר, הטוען שהמיר את דתו מתוך נימוקים רעיוניים, מתקיף בחריפות את חסידי פרנק השואפים לבצעם בלבד, המוציאים תועפות-כסף מן המדינה, השולחים אל פרנק את בנותיהם לפריצות והמתחמקים מתשלום מסים, משירות בצבא ומעבודת-אדמה. אותה שנה הופיעה גם תשובה אנונימית של אחד הפרנקיסטים על קונטרסי-הפולמוס, אולם התשובה בנימוקיה הקלושים רק חיזקה את דברי-ההתקפה של המחברים עלומי-השם וגילתה את דלוּת המחשבה וחוסר-האונים של הפרנקיסטים בורשה.


מלחמת העירונים הורשאים ביהודים בימי אוגוסט השלישי    🔗

בימי אוגוסט השלישי החמירה מלחמת-ההתחרות בין העירונים הנוצרים והיהודים בורשה. העירונים לא נמנעו ממעשים אכזריים ביותר: השלטונות היו חוטפים יהודים בחוצות, מחרימים את סחורתם ומגרשים אותם מן העיר. לשם התגוננות בפני הגירושים היו היהודים משתכנים ביורידיקות של האצילים והכמרים. כ-60% מיהודי ורשה התגוררו בשטח היורידיקות, ברחובות טלומצקה, בּיילנסקה, סינטוֹרסקה וכיכר התיאטרון. העירונים מצאו סעד במלחמתם ביהודים אצל מרשלק-הכתר פרנצ’ישק בּיילינסקי צורר-היהודים, שהקפיד על מילוּי הפקודות ולא ידע רחם. הוא גירש מורשה את כל היהודים שלא היתה להם זכות-ישיבה, החרים את רכושם והטיל קנסות על הנוצרים שאיכסנו אותם בביתם.

רק פעם אחת הביאה קפדנותו תועלת-מה ליהודים. כידוע סבלו מאד היהודים משרירות לבם של הז’קים, שהיו מתנפלים על היהודים ברחובות או מוציאים אותם מדירותיהם ומכים אותם. היו מקרים שהתקיפו גם אצילים או פקידים שפגעו בכבודם של הז’קים במזיד או בשגגה. הפקרות התלמידים נבעה מן החופש הגמור שניתן להם, כי לפי החוק היו כפופים רק לבתי-הדין של בתי-הספר; והללו, מתוך פחד או מתוך זלזול במעשי תלמידיהם, נמנעו מלהענישם.

חוצפת הז’קים הגיעה עד לידי כך, שפעם אחת התנפלו על משמר צבאי, שהוביל לגרדום פושע אשר נדון למיתה על-ידי המרשלק בּיילינסקי, ושיחררוהו. ביילינסקי העניש קשה את התלמידים ושם קץ להפקרותם הבלתי-מרוסנת; התנפלויותיהם על היהודים פחתו, אך לא פסקו.

אחרי מותו של ביילינסקי (ב-1766) הוטב במקצת מצב היהודים, שוב התחילו מסתננים לורשה ומנהלים עסקיהם בדרכים שונות. מכיון שיורשו של ביילינסקי, מרשלק-הכתר הנסיך סטניסלב לוּבּוֹמירסקי, לא החמיר בתחילה בענין זכות-הישיבה של היהודים, פנו העירונים בבקשה אל הסיים, שהפיקוח על ישיבת היהודים בורשה יופקע מידי המרשלק, ויימסר לרשות המגיסטרט, שייטיב להשגיח על העבריינים היהודים, והמגיסטרט שמר לעצמו את הזכות לפנות לעזרת המרשלק, כדי שיוכל בשעת הצורך להתגבר גם על השרים והכמרים.

הסיים הסכים למסור את הפיקוח על היהודים לסמכותו של המגיסטרט, אולם מצא שלטובת העיר רצוי שיהיו היהודים רשאים לעסוק במסחר ומלאכה בורשה בזמן שהסיים מתאסף, כתריס בפני עירונים מפקיעי-שער. כדי שהיהודים יוכלו להכין להם לפני פתיחת הסיים מקומות מרוּוחים למכירת סחורותיהם, וכדי שיספיקו לגמור את עסקיהם אחרי מושב הסיים, יוּתר להם לבוא אל ורשה שני שבועות לפני פתיחת הסיים ולהישאר בעיר שבועים אחרי נעילתו.

אחרי נעילת הסיים ביוני 1768 הודיע המגיסטרט בתרועת חצוצרות בכל הרחובות, שהיהודים – מלבד אלה שקיבלו רשיון-ישיבה ממנו – מחויבים לצאת מן העיר. היהודים עזבו את העיר, ולמחרת היום חזרו אליה ונשארו בה בזכות מתן שוחד לפקידים ולשוטרים. וכאשר היו נתבעים לדין היו מעתיקים את דירותיהם ממקום למקום, ולא נמצאו. רבים מן היהודים נהנו מן היורידיקות של השרים והכמרים.

במשך שתי השנים שלאחר-מכן נתרבו היהודים בעיר ועוררו בזה את רוגזם של הסוחרים והאומנים הנוצרים.

בשנת 1770 פנו הסוחרים היהודים אל המגיסטרט הורשאי בהצעה לכרות עמהם חוזה קולקטיבי כדוגמת החוזים שכרתו ערים אחרות עם תושביהן היהודים. המגיסטרט דחה את בקשתם וגזר גזירה חמורה לאסור על הנוצרים לקנות מן היהודים, והבטיח פרס לכל מי שיודיע לשלטונות את שמות העוברים על הפקודה. מכיון שגם גזירה זו לא הועילה, כי גדולי השרים והכמרים וגם קצינים של הצבא הרוסי שחנה בעיר הגינו על היהודים, חזר המגיסטרט ומסר את הסמכות בעניני היהודים לידי מרשלק לוּבּוֹמירסקי, וביקש ממנו שיסייע למגיסטרט לגרש את היהודים מן העיר.

המרשלק נענה לבקשת המגיסטרט, וב-10 באוקטובר 1770 פקד:

א) היהודים, נשיהם וילדיהם חייבים לצאת מן העיר;

ב) אסור ליהודים באיסור גמור לעסוק בעיר במסחר, באומנות ובמכירת משקאות;

ג) סוחרים סיטונאים הרוצים למכור סחורותיהם לסוחרים, מוּתר להם לבוא לורשה ולשהות בה שני שבועות כדי למכור את סחורותיהם, ואם לא הספיקו למכרן במשך הזמן הזה, עליהם לצאת את העיר עם סחורותיהם או להשאירן בעיר במחסנים;

ד) מוּתר ליהודים לבוא לורשה בימי השוק ולהביא דברי-מכולת למכירה;

ה) יהודים שיש להם ענין אל השרים או אל בתי-הדין, ויהודיות הבאות לדרוש בעצת רופאים, מוּתר להם להיכנס אל העיר;

ו) הואיל והיהודים שהוּתר להם לשהות בורשה שהות זמנית עלולים להיות זקוקים לרבנים שיורו להם דיני איסור-והיתר לפי דת היהודים או ישפטו ביניהם לפי דיני ישראל, ומכיון שאי-אפשר למנות רב בורשה, כדי שהיהודים לא יוכיחו בכך כי יש בורשה קהילה יהודית, וממילא מוּתר ליהודים לשבת בה – יתמנה שתדלן יהודי, והוא יחד עם דיינים וזקני-היהודים יורה וישפוט. מותר לו לשתדלן להעסיק משמש שיהיה לו לעזר. על המשמש הזה יהיה מוטל לרגל את הגנבים היהודים שנתרבו בעיר.

ז) בעלי הארמונות, בתי-החומה והחצרות אסור להם להשהות אצלם יהודי שאין בידו כרטיס-רשיון לשהות בעיר;

ח) הואיל וביצוע הפקודה הזאת כרוך בהחזקת פקידים ומשגיחים, חייב כל יהודי הנכנס לורשה לפדות תעודת-ישיבה (“פתק-היום”) במחיר שלושה גדולים כסף (גדול של כסף שוה 15 גדולים של נחושת) לארבעה-עשר יום. בכסף פדיון הכרטיסים ותמורת הסחורות שיוחרמו מן היהודים העוסקים במסחר ובמלאכה על אף הפקודה, יתכלכלו הפקידים והמשגיחים.

על אף ההיתרים הכלולים בסעיפים ג, ד, ה, ו, היתה גזירה זו קשה ליהודים, אולם לא היה בכוחה לשבור את ההכרח הטבעי של הסוחרים והאומנים היהודים להתקיים מעמל כפיהם. ואמנם הערימו היהודים גם על גזירה זו ומצאו מחסה מפני הרדיפות בכתבי-החסות שקיבלו מצירי הממלכות השונות שישבו בורשה, מגנרלים ומקצינים רוסיים, וגם מגדולי השרים והכמרים הפולנים, ואף המרשלק לוּבּוֹמירסקי לא העז לפגוע ביהודים הללו.

אותה שנה העלה המרשלק את מחיר “פתק-היום” עד 5 גדולים כסף למשך שבוּעים. כאמתלה להגדלת הסכום שימשה המגפה שפרצה ברוסיה. כדי שהמגפה לא תתפשט גם בגבולות ורשה, ציוה המרשלק לחפור חפירות מסביב לעיר, ואת הוצאות העבודה הטיל בחלקן על אוצר המלוכה ובחלקן על בעלי-הבתים בעיר. כדי שהיהודים ישאו גם הם בעול ההוצאות, הטיל עליהם לשלם חמישה גדולים במקום שלושה. אולם אחרי שנגמרה עבודת החפירות לא בטלה התוספת, והיהודים המשיכו לשלם 5 גדולים תמורת “פתק-יום”. סכום ההכנסה מן הפתקים האלה, שנועד לקופת המרשלק (כעבור זמן נמסרו שני גדולים לקופת המגיסטרט), גדל והלך, עד שהגיע לסך 200,000 זהובים לשנה. אך גם סכום עצום זה לא השביע את רצון השלטונות, ובשנת 1777 נתפרסמה פקודה, שמלבד פתק-היום חייבים כל היושבים בורשה, הקבועים והארעיים, לפדות גם כרטיס כללי, והעוברים על הפקודה יולקו וייגרשו מן העיר.


ועד ורשה    🔗

ועד ורשה היה מוסד מיוחד שהיה קיים בתקופת האוטונומיה כועדה או משלחת מורכבת מנציגי ועד-ארבע-ארצות. חברי הועד קרויים במקורות בשם “ממוני ארצות בורשה”, “אלופי ומנהיגי ארצות בורשה”. ועד זה היה מקבל החלטות בדבר השתדלויות אצל השלטונות המרכזיים בעניני פריבילגיות, ולשם מניעת גזירות בישיבות הסיים. ביחוד היתה פעולת ועד ורשה מסועפת ופוריה בשטח הכספי. הועד היה מדיין עם השלטונות הפיננסיים המרכזיים על גובה מכסת מסי-הגולגולת שהוטלו על הקהילות, היה מטפל בענין תשלומי השיעורים והארכת זמני הפרעון אצל המלוים של ועד-ארבע-ארצות, היה מטיל גם תשלומים מיוחדים על האוכלוסיה היהודית לשם כיסוי ההוצאות הכרוכות בהשתדלויות ובהגנה על עניני היהודים. ועד ורשה היה מודיע כמו-כן למלך על מינוי השתדלן הראשי מטעם ועד-ארבע-ארצות. על משלחת הממונים נלווּ חבר שמשים, לרבות שוחט וטבח. כל חבר במשלחת קיבל 20 זהובים לשבוע לכיסוי הוצאותיו. סכום זה הוגדל אחר-כך עד 50 זהובים. המשלחת נאלצה לפעמים לרסן כל מיני תקיפים, שעסקו בורשה בהשתדלויות פרטיות שענינן היה מנוגד לאינטרס של הכלל. המוסד של ועד ורשה התקיים מסוף המאה הט"ז עד 1765. הידיעות הראשונות על המוסד הזה קשורות לשנת

  1. לפי ידיעות אלו היה ועד ורשה מורכב אז משמונה חברים והם: 6 פרנסי ועד-ארבע-ארצות, השתדלן הראשי וסופר ועד-ארבע ארצות (Notarius generalis). ששת הפרנסים היו: דוד בן יחיאל (יחלביץ) מווֹהלין, שלמה בן יוכים (יואחימוביץ) ממחוז קאליש, יוסף בן אלעזר (לזרוביץ) מגליל לובלין, שלמה בן יעקב (יעקובוביץ) מגליל פוזנה, יעקב בן יוסף (יוספוביץ) ממחוז קראקא ובנימין בן טודרוב (תיאודורוביץ) מגליל פשמישל. השתדלן הראשי היה משה מרקוביץ (בנו של מרדכי נקל). הסופר של ועד-ארבע-ארצות: אברהם בן שלמה (סלומונוביץ).

מלבד ועד ורשה, שהורכב מנציגי ועד-ארבע-ארצות של הכתר, היה קיים גם ועד ורשה שני שהיה מורכב מנציגיו של ועד מדינת ליטא.


מלחמת המרשלק לובּומירסקי והנסיך סולקובסקי על זכות הישיבה של היהודים    🔗

ההיתר שהתיר הסיים ליהודים לדור בגליל מאזוֹביה הועיל למרשלק של המועצה המתמדת, שר הגליל של גנייזנוֹ, הנסיך סולקובסקי, לסגן שר-האוצר של הכתר הגדול הנסיך אדם פונינסקי ולשר-המשקים של הכתר יוסף פוטוצקי ולאצילים אחרים, שהיו להם אחוזות מחוץ לורשה. הללו הקימו בתים וחנויות באחוזותיהם והושיבו בהם יהודים, שעסקו במסחר ובמלאכה. ביחוד הרבה לעשות סולקובסקי, שבנה ב-1766 מחוץ לחפירות העיר בית-חומה גדול ובו דירות וחנויות רבות. למושב זה קרא הנסיך בשם “ירושלים החדשה” וממנו קמו “השדרות הירושלמיות” של ימינו, אחד הרחובות המפוארים ביותר של ורשה. תודות ליורידיקה זו עשו היהודים חיל בעסקיהם. הם ישבו למעשה בשטח העיר ומבחינה חוקית נמצאו מחוץ לשטח שיפוטה ותושבי העיר היו באים אל המושב ועושים שם את מקחיהם.

אגודות הסוחרים והאומנים פנו אל המגיסטרט, וזה פנה אל הנסיך לוּבּוֹמירסקי. פרץ סכסוך חריף בין מרשלק-הכתר, שנסמך על החלטות הסיים, ובין השועים שנסתמכו על החלטת המועצה המתמדת (Rada nieustajaca). לא הועילו ההפצרות וההמלצות של שרים רמי-מעלה ואפילו לא של המלך עצמו, שהשתדל לטובת היהודים. לוּבּוֹמירסקי עמד בכל תוקף על דעתו, כי על-כן סבלה קופתו ביותר מריכוז היהודים ביורידיקות, ואחרי שהוציא בבתי-המשפט פסק-דין, שאסור ליהודים לדור בתחום של שני מילין מסביב לורשה, אף אחרי שהותרה ישיבתם במאזוֹביה, שלח ב-22 בינואר 1775 שוטרים שביצעו את החלטתו בכל חומר-הדין. הנסיך סולקובסקי שלח גייסות מזוינים שיעמדו בפני שוטריו של הנסיך לוּבּוֹמירסקי; פרץ קרב, שבו נפלו חללים משני הצדדים, ולבסוף גברו שוטרי לוּבּוֹמירסקי, גירשו את היהודים, החרימו את כל סחורותיהם והחריבו את בית-החומה של סולקובסקי. כך עשה לוּבּוֹמירסקי גם עם יורידיקה של פוטוצקי (פוטוק) שבה התישבו יהודים.


גזירות לובומירסקי ומנישק    🔗

כדי לשוות אופי חוקי למעשים אלה, ציוה המרשלק לרכז את כל הסחורות במחסן (נקרא בשם “דפּוֹזיטוֹריוּם” או “מחסן היהודים”), שנמצא באחד האגפים של בית-הנשק (אחר-כך הותקן לקסרקטין החפרים ברחוב פּוֹקוֹרנה); במחסן הזה נמכרו הסחורות בפומבי לטובת בעליהן היהודים. כשהמחסן נעשה צר מלהכיל את כל הסחורות, נפתח מחסן שני ביורידיקה של סטניסלבוב, בה נמצא אחר-כך הארמון הקזמירי או הקסרקטין של הקדטים.

מר וקשה היה מצב היהודים אחרי חורבן מושביהם, ואף-על-פי-כן חזרו ונשתקעו בעיר בתחבולות שונות. את בני משפחתם הסתירו, והם עצמם התרוצצו בעיר בפתקי-היום ובכוח השוחד לפקידים ולמשגיחים. קל היה עתה ליהודים להשיג פתקי-יום, הואיל ונאלצו לגבּות את הסכומים שהגיעו להם ממכירת הסחורה המוחרמת, ומכיון שעל-ידי הריכוז המבוהל של הסחורות במחסנים קשה היה לקבוע למי שייכות הסחורות ובכמה כסף נמכרה סחורתו של כל אחד ואחד – ניתנה להם ממילא האפשרות להאריך שהותם בעיר, ועל-ידי כך – להמשיך בחשאי במסחר ובמלאכה. וכך נתרבה מספר היהודים בעיר על אף כל הגזירות והגיע בשנת 1781 ל-3044 איש, רובם ככולם סוחרים ואומנים, רוכלים וסרסורים.

באוגוסט 1783 מת המרשלק לוּבּוֹמירסקי ואת מקומו ירש מיכאל מנישק. המגיסטרט פנה אל המרשלק והציע לפניו תקנות חדשות, שעובדו על-ידי סופר המגיסטרט סויניארסקי, “תקנות בשביל העיר ורשה בנוגע ליהודים”. תקנות אלו הכילו כמה תיקונים והוספות לתקנותיו של המרשלק הקודם, ואלה הם:

כל יהודי הבא לורשה ומביא אתו סחורות, יוביל אותן תחילה אל בית-המכס ומשם אל מחסני-העיר; עליו לקבל רשיון מן הממונה על המחסנים לשהות בעיר ארבעה-עשר יום. על התעודה חותם ראש הפקידים הממונים על עניני היהודים והמשגיח של העיר. במשך זמן זה חייב היהודי למכור את כל סחורתו בשלמוּת לאחד הסוחרים, בלי שיוליך אותן בחוצות או ירכול בהן מבית לבית. אם יימצא יהודי נושא מרכולת ברחוב – מרכולתו תוחרם. אם לא מצא לו סוחר במשך שבועים, תינתן לו ארכה של שני שבועות נוספים, ואחר-כך עליו לעזוב את העיר, גם אם לא הספיק למכור את סחורתו.

האומנים היהודים אסור להם להיכנס לעיר, פרט לצורפים ומפתחי-חותמות. יהודים הבאים בלי סחורה חייבים לפדות כרטיס-רשיון (פתק-היום) לשבוע או לשבועים, ולהאריכו בשעת צורך עד לשני שבועות נוספים. לנשים נמכרו פתקי-יום רק אם היו זקוקות לעצת רופא. במקרים יוצאים מן הכלל אפשר לתת כרטיס-רשיון לשנה שלמה. מחיר הכרטיס לשבועים הוא שני זהובים פולניים, לשנה – שלושה-עשר זהובים. יהודים שנאסרה עליהם הישיבה בורשה לפי התקנות הנ"ל, חייבים היו לצאת ב-21 ביוני 1784.

ב-14 במאי 1784 נתפרסמו התקנות בשם המרשלק, וב-25 בו הודיע המגיסטרט, שעל היהודים לעזוב את ורשה וסביבותיה בתחום של שני מילין. הגזירה החדשה היתה חמורה מן הקודמת לה, הואיל ואחרי מעשי לוּבּוֹמירסקי נזהרו השרים מלאכסן את היהודים באחוזותיהם ובחצרותיהם, וגם סביבות העיר נסגרו בפני היהודים. רוב היהודים גורשו מורשה, ומספרם ירד עד 959 נפש. היהודים פנו אז, ב-2 ביוני, בכתב-בקשה נרגש אל המלך סטניסלב פּוֹניאטוֹבסקי וביקשו ממנו להצילם מחרפת-רעב. המבקשים הדגישו שרבים מן היהודים נולדו בורשה, רבים הובאו אליה בילדותם, ועתה, עם גירושם מעיר-מולדתם, אין להם לאן ללכת. יחד עם זה הדגישו את התועלת שהם מביאים לעיר על-ידי כך ששהותם בה מונעת את הפקעת שער הסחורות בידי הסוחרים והאומנים הנוצרים. אולם, המלך לא שעה לבקשתם.


נצחון תחבולת היהודים    🔗

עתה פנו עשירי היהודים אל הבנקאי הורשאי המכובד פּיוֹטר טפר, בעל האחוזה ראשין, שהיתה מרוחקת שני מילין מן העיר, וביקשו מחסה באחוזתו. טפר ניאות לבקשתם, והיהודים עזבו את ורשה על-מנת שלא לשוב אליה, ונשתקעו בראשין, בה פתחו חנויות מלאות וגדושות סחורות.

ושוב חזר ונשנה מעשה “ירושלים החדשה”. לא רק פקידים גדולים ואצילים ונשיהם היו יוצאים במרכבותיהם לראשין, אלא גם המון העם נהר אל העיירה החדשה ליקח מקחם מן היהודים במחירים זולים. הסוחרים והאומנים הפולנים רגזו. המגיסטרט איים על היהודים שידו תשיג אותם גם בראשין, בפריבילגיות ובפקודות שלו, ואיים גם על טפר בהתראוֹת חמוּרות, כי יעמידוהו למשפט על תתו מחסה ליהודים שלא כדין. המגיסטרט אף פירסם הודעה בדפוס ובה השמיץ את שמו של הבנקאי ובעל האחוזה פּיוֹטר טפר כפורע חוק וחסר רגש אזרחי.

לאחר שכל אמצעי-הלחץ לא הועילו, והמגיסטרט נוכח שהנזק הנגרם על-ידי ישיבת היהודים בראשין עולה על זה של ישיבתם בורשה, הרשה ליהודים לשבת בה בקביעות ברובע מסוים, בין הרחובות סינטורסקה ונובוסינטורסקה, בבנינים שהותקנו מארמון ורשינסקי (פוצ’יוב). המגיסטרט החליט על זה בתוקף הסמכות שניתנה לו על-ידי החלטת הסיים המיוחד (“אקסטראורדינרי”) משנת 1768, שהוציאה את היהודים מתחום השיפוט של המרשלק ומסרה אותם לסמכותו של המגיסטרט של העיר הישנה ורשה, ויחד עם זה אישרה את זכות המסחר היהודי בימי התכנס הסיים. מאז התחילו היהודים מתישבים ללא הפרעה יתירה בורשה; אט-אט הקימו בתי-כנסת בעיר ולא נמנעו מלקיים את מנהגי ישראל בפרהסיה, בתחום הרובע היהודי. היהודים היו משלמים מס מיוחד לקופת האופיציאל בורשה חלף הרשות לקיים בפומבי את מנהגי-הדת ולהתפלל בקול רם. במשך הזמן הפך הדבר למס קבוע, שהיה מוחכר ליהודים ונגבה מכל בית-כנסת ומאנשים שהשיאו את בניהם ובנותיהם. החוק הזה היה בר-תוקף עד 1799, ונתבטל רק על-ידי השלטונות הפרוסיים בורשה.

התישבות היהודים בורשה גברה שבעתים כאשר נתכנס הסיים הגדול שנמשך ארבע שנים (1788 – 1792) וניתנה להם הזכות לבוא אל עיר-הבירה בתוקף תקנות החוק.


 

היהודים בורשה בתקופה הסטניסלבית 1764–1793    🔗


המצב הכלכלי של יהודי ורשה בסוף המאה הי"ח    🔗


במחצית השניה של המאה הי"ח הגיעה מצוקת היהודים בפולין לשיאה. גרמו לכך המלחמות והמהומות במדינה, האנדרלמוּסיה בשנות המרד של הקונפדרטים בבאר, ביטול ועד-ארבע-ארצות, עומס מס הגולגולת שהוטל על היהודים בגובה של שני זהובים לגולגולת. צירי הסיימים, מלבד ליברלים מועטים, לא חששו כל עיקר למצבם הירוד של היהודים אלא לדלדול המדינה, או יותר נכון – לירידת הכנסותיהם של האצילים בעלי-האחוזות שהרויחו מן היהודים.

אין בידינו סטטיסטיקה כלכלית מן התקופה הסטניסלבית; אולם קיימים מספרים מספירת היהודים בשנת 1764 – 1765 ומשנת 1792.

ב-1764 נמצאו בכל פולין 429.587 יהודים, ובליטא – 157.649, ביחד – 587.236 יהודים בגיל שנה ומעלה. אם נעמיד את המספרים על המרובה היו הפולין 750.000 נפש יהודים. לפי ספירה זו ישבו אז בורשה – 1365 נפש, וביחד עם בני המשפחות היהודיות מורשה שנשארו בערי-מגוריהם – 2519 נפש. ורשה היתה איפוא לפי אוכלוסיה היהודים עיר בינונית; קדמו לה 24 ערים בעלות אוכלוסיה מ-1400 נפש (לוּדמיר) עד 7198 (בּרוֹד).

אחרי גירוש היהודים בשנת 1784 לא נשארו בורשה אלא 959 נפש, אולם בשנת 1787 הגיע מספרם ל-2.994, לפי ספירת 1792 הוכפלה האוכלוסיה ועלתה עד ל-6750 נפש. ביחוד גדלה האוכלוסיה היהודית בפראגה. ב-1765 ישבו בה 70 נפש, וב-1792 – 904.

לפי הספירה משנת 1792 עסקו 25% מן האורלוסיה היהודית (462 משפחות) במסחר, ו-27% (499 משפחות) במלאכה. ל-35% מן היהודים לא היה משלח-יד מסוים.

הסוחרים נתחלקו לפי סוגיהם באופן דלקמן: סוחרים סיטונאים וספקים – 6, חלפנים ומלוים – 8, סוחרים – 163, תגרנים – 94, רוכלי-רחוב – 7, חנונים – 6, מוכרי בגדים ישנים (“טנדטאים”) – 36, סרסורים – 138, שונים – 4. כפי שאנו רואים רק 35% עסקו במסחר הראוי לשמו, ו-65% היו נמושות שעסקו ברוכלות, בתגרנות ובסרסרות.

אשר לבעלי-המלאכה – אמנם היוו בין היהודים 27% לעומת 16% בעלי-מלאכה בין הנוצרים, אולם כל מספרם היה – 499, ואילו מספר האומנים הנוצרים היה 4071, מחצית האומנים היהודים בורשה היו עסוקים במקצועות המחט. לפי הסטטיסטיקה נמצאו בה 74 חייטים ו-53 “טנדטאים”12, 83 שזרים, 20 טרסים, 21 צורפים וזהבים, 17 נחתומים, 6 סנדלרים.

קשה ביותר היה מצב הסוחרים בערים מפני מלחמת-ההתחרות המתמדת עם הסוחרים הנוצרים. מקור ההתחרות היה בזוֹלוּת הסחורה היהודית. ואף-על-פי-כן לא יכלו הסוחרים היהודים להחזיק מעמד בהתחרות. עם זאת נהרו סוחרים יהודים מערים ומעיירות שונות לורשה, כדי למכור סחורתם בימי הסיימים, או להרויח לחמם כסרסורים של ספּקי-חצר וסוחרים סיטונאים. רובם היו מחוסרי הון, והיו לצנינים בעיני הסוחרים הנוצרים.

מבוסס יותר היה מצב הסוחרים העשירים והאֶכּספּורטרים היהודים, שעלו בפעילותם המסחרית על הסוחרים הפולנים. סוחרים יהודים עשירים, מארצות-נכר ומערים אחרות בפולין, היו מביאים סחורות לורשה (טבּק, פּרווֹת) או היו שולחים סחורות דרך ורשה, ביחוד בגדים תפורים, סוסים (מסחר זה היה כולו בידי יהודים), מלח, דבש, דונג, סוכר, פלפל, וכו' – לאוּקראינה, למוֹלדביה, להוּנגריה, לתוּרכיה, ודרך דנציג, ריגה וקניגסברג – לארצות-הים. לפי הדין-וחשבון של ועדת אוצר המלוכה המצוטט בספרו של צ’אצקי, יושב ראש הועדה, נמצאו בידי היהודים שלושה רבעים מכל הייצוא ועשרה למאה מכל היבוא.

הרמה הכלכלית הממוצעת של יהודי ורשה היתה גבוהה משל אחיהם ברוב ערי המדינה. אפייני הדבר, למשל, שבשעת חיפוש שנערך על-ידי המשטרה ב-1791 בין קבצני ורשה, נעצרו 501 איש, וביניהם רק 16 יהודים, שאף הם שוחררו, בערבות של השתדלן אשר הבטיח שהם לא יוסיפו לפשוט יד.


שמואל זבּיטקוֹבר    🔗


ורשה היהודית לא תפסה מקום בדרגות העליונות של הכלכלה, אולם בין יהודי ורשה נמצא אחד שעלה ברכושו, בעסקיו וביזמתו הכלכלית על כל יהודי המדינה בזמנו: שמואל זבּיטקוֹבר. ר' יוסף שמואל בן-יעקב (או אביגדור) זבּיטקוֹבר היה סוחר, חרשתן, בנקאי, חוכר, בעל בתים ואחוזות וספּק צבאי. שמואל זבּיטקוֹבר, שנקרא על שם אביו יעקב גם בשם יעקובוביץ (על גבי מצבתו של שמואל מכוּנה אביו בשם אביגדור בלבד) נולד בשנות השלושים של המאה הי"ח ומת בשנת 1801. הוא בא לפראגה של ורשה מן הכפר זביטקי בשנת 1756 בערך. מאשתו הראשונה שיינדל היו לו שני בנים, אבא וברק (דוב בּר), הוא אבי המשפחה בּרקזוֹן, שעליה מתיחס הפילוסוף אנרי בּרגסוֹן, נכדו של בּרק. אחרי מות אשתו התחתן שמואל באשה משכלת מגרמניה לאה (אליאונורה) שילדה לו בת, איידל. אולם לא שבע נחת בחיים המשפחתיים, נתדיין עם אשתו בערכאות במשך שבע שנים ופיטרה בגירושין. לאה נישאה לסוכנו של שמואל, הסוחר הבנקאי וולפגנג (משה) היימן מברסלוי, שהיה מבאי-ביתו, ישב כמה שנים בורשה ובסוף נכשל במעשה-ריגול לטובת ממלכת פרוסיה ונדון על-ידי הממשלה הפולנית לתליה (1794).

אחרי ששמואל נפרד מרשתו השניה לקח אשה שלישית, את יהודית לוי-בוקי מפרנקפורט ד’אודר, אשה משכלת שהלשון הגרמנית והצרפתית היו שגורות בפיה. יהודית השליטה אורח-חיים מודרני בביתה ונתנה חינוך חילוני לילדי בעלה ולילדיה. היא סייעה לא מעט לבעלה בקשירת קשרים עם שרי-מלוּכה פולניים ורוסיים ונהלה את עסקיו אחרי מותו.

שמו של שמואל זבּיטקוֹבר היה אפוף אגדות, שנתפשטו עליו בקרב יהודי פולין. אנרי בּרגסון מספר בשם אביו מיכאל, כי שמע מפי יהודי ורשה, ששמואל רכב פעם בשבת כדי להציל יהודי מתליה. על מצבתנו בית-הקברות הורשאי חרתו בני משפחתו דברי שבח ותהילה, וסופר מליץ (ש. ייבנין) רומם את “הגבר שהפליא להראות נפלאות במעשה-צדקה, וזרועו סמכתהו לעשות ישועות בעירו לנכאי-לב, כאחד מגדולי הנדיבים בעם”. בחיבה רבה חוזה נחום סוקולוב את דמותו: “ר' שמואל, יהודי בעל זקן ופיאות, לבוש קפּוטה של משי, חגור אבנט, עתיר-נכסים, מטופל בעסקי-מסחר ובצרכי ציבור דק”ק פרגא – ליהודים רבים נתן פרנסה, ומהלכים לו במלכות שנתחלפה בימים ההם והיה ארוג ומשזר במסכת הדרמות ההיסטוריות של אותם הימים…"

אולם זוהר אישיותו המוסרית של זבּיטקוֹבר מחויר לאור העוּבדוֹת ההיסטוריות. הוא היה יהודי מגושם ובוּר גמור שבקושי ידע לחתום את שמו; הסכסוכים המשפחתיים ויחסו הרע לבתו היחידה מאשתו לאה לא הוסיפו לו כבוד. עצם מינויו לפרנס על כל יהודי ורשה ופראגה על-ידי מיניסטר הכספרים פונינסקי, “אחד האנשים הנבזים ביותר שהוציאה פולין במאה הי”ח" (סמולנסקי), מינוי שהיה כרוך בקנוניה כספית מגונה, בסחיטת אלף אדומים (18.000 זהובים) מחמישים ושמונה יהודים – כנראה לטובת פונינסקי – מטיל צל כבד על עסקיו ודרכיו של זבּיטקוֹבר. תאות הבצע שלו לא ידעה גבול. אחרי שקיבל רשיון מן המלך להתקין בית-קברות בפראגה, ניהל עניניו ביד רמה כחוכר בית-הקברות סחט סכומים גדולים ממשפחות הנפטרים האמידים. (2000 זהובים לגולגולת) עד שעשירי ורשה החליטו לקבור את מתיהם בסוכצ’וב ובגרודז’יסק, אולם בהסכמת השלטונות הכריחם זבּיטקוׁבר לשלם גם לו שליש מדמי הקבורה.

לשם סחיטת אותם 18.000 זהובים נתחדש בחסדו של פונינסקי ועד-ארבע-ארצות בשנת תקל“ד, בראשותו של שמואל כ”זקן היהודים בפולין".

וזה לשון כתב-“המינוי” (3 בדצמבר 1773):

“היהודים מכל המדינות, המחוזות והערים, הנמצאים בורשה, נתאספו בורשה, למושב כללי כדי להנהיג להבא סדר נכון, בראותנו שאנו העניים אין לנו מי שיעסוק בעניני הכלל כולו, שישתדל ויבקש רחמים לפני הוד מעלתו המרשלק של הקונפדרציה הכללית (פונינסקי), שיחון אותנו בחסקו… בחרנו באיש חשוב, בשמואל בן יעקב מפראגה שיהיה משתדל למעננו בחצר המלך ובכל המדינה. אנו רוצים בו שיהיה מנהיג ראשי לנו, העם הנמצא בורשה ופראגה…”

אותם חמישים ושמונה החתומים מתחייבים לסלק חוב של אלף אדומים (י"ח חלפים זהוב) ש"קיבלו משמואל, והוא ייגבה ממס מיוחד שיוטל על כל יהודי ורשה. אותו חוב-סחיטה העסיק עוד משך שנים רבות את השלטונות ובתי-המשפט וּועדות של רבנים ופרנסים ועלה להם ליהודי ורשה בדמים מרובים.

תודות חסותו של איש-חסדו פונינסקי הנזכר, שמינה אותו ספּק הצבא הרוסי, יכול היה שמואל לכפות על בעלי-האחוזות את הספקת מכסות-האפסניה בשביל צבא-הכיבוש הרוסי. בזריזות רבה עבר זבּיטוֹבר מאספקה לצבא הרוסי בשנים 1773–1775 לאספקה בשביל צבא הפּטריוטים הפולנים ב-1790. וחזר לעסק האספקה לצבא הרוסי בימי הקונפדרציה של טרגוביצה ב-1795.

לעומת זאת גילה זבּיטקוֹבר כשרון מפליא בשטחי מסחר והתעשיה והצטיין בהם ביזמה ובמעוף. הוא היה עשר מופלג. היו לא כמה וכמה בתים ונחלאות בורשה ובפראגה, כמו-כן הכפרים גרוֹכוֹב ושוידר. הוא עסק בבנקאות והלוה סכומים גדולים לשרי מדינה. על היקף פעולתו מעידה העובדה, שזכה לתארי-הכבוד של סרסור המלכים הפרוסיים פרידריך ופרידריך וילהלם וסרסור המלך הפולני סטניסלב אוגוסט. בשטח המסחר – ריפסד עצים לדנציג, הביא מלח ממכרות ויליצ’קה, סחר בעורות ובהמות, גידל סוסים, קיבל מונופולין על בשר כשר, חכר מס-דרכים וכו'. הוא יסד בפראגה בית-בורסקי מרוּוח עם שש-עשרה גיגיות לשריית עורות ושמונה סכינים לקרצוף. זבּיטקוֹבר צייד בעורות את הצבא, וחוץ מזה שלח מדי שנה בשנה 4.000 עורות בתי-החרושת הפרוסיים; כן בנה גם בית-מטבחים ובית-חרושת למשרפות לבנים. על ממדי יזמתו התעשיתית מעידה העובדה, שהוא רצה לקבל על עצמו לספק בשר לכל תושבי ורשה במחיר מוזל, בתנאי שיימסרו לו מונופולין למסחר הבשר בעיר הבירה. זבּיטקוֹבר חכר בפראגה מסגן המזכיר הליטאי הגראף פרז’זדיצקי בית-מבשל-שכר שתפוקתו השנתית הגיעה לאלף חביות בירה.

אשר נלכד פונינסקי בפח שחיתותיו, לא נוקה גם שמואל מן האחריות למעשי תעתועיו, עמד למשפט ונאסר, אולם זיכה את עצמו בכוח קשריו ועשרו. כאשר פרץ המרד של קוֹשצ’וּשקו בשנת 1794, היה שמואל אנוס לעזוב את ורשה יחד עם קלגסי הרוסים. מקורביו נאסרו בגלל חשד במעשים שהיו קשורים בסיוע לרוסים ובריגול לטובתם.

בכל מעשיו של שמואל קשה למצא את הגבול בין פעולותיו הנועזות לטובת עצמו ובין אלה שעשה לטובת הציבור. על אף המוניטין שיצאו לו כבעל-צדקה, אין למצוא מסמכים לפעולותיו במעשי חסדים, פרט לבית-כנסת ולמקוה שהקים בפראגה, ולנדבה שנדב לתיקון בית-הכנסת של קראקא.


שמואל קנה לו את עולמו בהיסטוריה היהודית בפולין בסיפור מעשה אחד, שלאמיתו של דבר לא יצא מחזקת אגדה:

בימי המרד של קוֹשצ’וּשקוֹ, בימי דיכויו בחרב הקוֹזקים, בשנת 1794, בעצם ימי ההריגה בפראגה, בא שמואל לשם מן המחנה הרוסי והעמיד בחצרו שתי חביות, אחת מלאה זהובים אדומים והשניה מלאה רובלים של כסף והכריז: אדום זהב תמורת יהודי חי ורובל כסף תמורת גויתו של יהודי מת. ומיד נתמלאה החצר יהודים חיים – ויש גורסים יהודים ונוצרים – וגם גויות המתים הובאו לקבורה.


ארגון הקהילה היהודית בורשה במאה הי"ח    🔗


החל מסוף המאה הו“ו ואילך, ובפרט לאחר גזירת 1570, לא היתה קיימת בורשה קהילה יהודית רשמית, מוּכּרת על-ידי השלטון, כי רק סוגים מסוימים של יהודים הותרו לשהות בה. אמנם, הישוב היהודי בורשה לא נפסק על אף כל הרדיפות והגירושים, אך השלטונות מיאנו בעקביות להכיר בזכות היהודים שישבו בעיר ולהקים שלטון עצמי ונציגות רשמית, מחשש שמא ישמש הדבר הכרה בדיעבד בזכות התאחזותם בורשה, ומטעם זה אף לא הרשו להם למנות רב. מאותה סיבה נאסר על היהודים בורשה להקים בתי-מדרש ולסדר תפילה בציבור, ואף נערכו משפטים על יהודים בכוון סידור בתי-תפילה פרטיים, “מנינים”, בבתיהם. אך כשם שהיהודים השתקעו בורשה, על אף איסור הישיבה בה, כך אירגנו וקיימו קהילה יהודית בלי היתר רשמי. רק בפרק-זמן קצר, מ-1759 עד 1766, התירו השלטונות לפרנסים יהודים (Senjores Judaeorum) לכהן בתפקידם באורח רשמי ולמלא תפקידים משפטיים ואדמיניסטרטיביים. בגדר סמכותם היה בירור סכסוכים בין היהודים לבין עצמם, ולפסק-הדין שלהם ניתן תוקף בכוח השיפוט של המרשלק. כמו-כן טיפלו הפרנסים בגביית מס-גולגולת מיהודי ורשה כמסייעים ל”סינדיקס", הממונה מטעם המרשלק. הפרנסים משנת 1759 היו: אברהם מפז’דבּוז', לוק מכמלניק, יעקב מסוקול, מרק מפשמישל ואיציק מווידיסלב.


הקהילה היהודית בפראגה    🔗


איסור זכות-הישיבה בורשה חל גם על הפרבר פראגה. אף-על-פי-כן ישבו כאן היהודים ללא הפרעה ויסדו קהילה, שכללה רבנות (בראשה עמד רבה של פראגה ר' ישעיה’לי חריף), בית-מדרש, בית-מרחץ, בית-מטבחים – שלשתם מיסודו של שמואל זבּיטקוֹבר – ובית-עלמין. גידול העדה היהודית בפראגה נתאפשר על-ידי כך, שכאן משלו ה“פריצים”, שהסבירו פנים ליהודים, ולא העירונים. ביחוד סייע להתפתחות הקהילה היהודית שמואל זבּיטקוֹבר, שהיה תושב פּראגה וריכז בה את רוב מוסדותיו הכלכליים. עובדה זו של ריכוז פעולתו הכלכלית מעידה גם היא כי בפּראגה היו תנאי-החיים קלים ונוחים יותר ליהודים מאשר בורשה.


השתדלן    🔗


ההכרח לדאוג להסדרת עניני היהודים הגרים בורשה, לפקח עליהם ולגבּוֹת מהם את המסים המיוחדים, הניע את השלטונות לארגן אדמיניסטרציה יהודית מיוחדת, מנם לא נבחרת, כמתכונת הקהילה ומוסדותיה, אלא ממונה על-ידי המרשלק ונתונה להשגחתו. מנגנון אדמיניסטרטיבי זה קם סביב למשרת השתדלן היהודי (סינדיקים) שהועמד בראשו מטעם השלטון. השתדלן מילא למעשה את התפקיד של ראש-הקהל, מחוץ לסמכותו המשפטית כאב-בית-דין ליהודים, אך נבדל מראש-קהל ופרנס בזה שהיה פקיד ממונה ואחראי בפני הרשות בלבד, ולא בפני הציבור היהודי, שלא בחר בו. הידיעה הראשונה על השתדלן היהודי בורשה היא מ-1759, היינו, מתקופת שלטונו של המרשלק פרנצ’ישק בּיילינסקי, שנודע כשומר-חוק קפדן. יתכן שהוא עצמו יצר משרה זו אחרי שהתיאש ממאמציו לגרש כליל את היהודים מורשה, וגמר אומר להשלים עם מציאותם בעיר. תחילה הרשה כנראה ליהודי ורשה לבחור בפרנסים, אך מינה על-ידם איש-אמונים שלו, הסינדיקום, שישגיח על ביצוע התקנות הנוגעות ליהודים, אחר-כך נתחלפו הפרנסים בעוזריו הממונים של השתדלן.

תפקידי השתדלן היו מרובים, ועיקר החשיבות נודע כנראה לתפקיד המשטרה שנמסר לידו, היינו, לחפש ולמסור לשלטונות את היהודים היושבים בעיר באורח בלתי-חוקי. מלאכה זו לא היתה קלה, מאחר שלא היתה קיימת חובת-הרשמה של תושבי העיר, וליהודים לא היו כלל שמות-משפחה. השתדלן ועוזריו “השמשים” (Szkolnicy), היו איפוא בולשים אחר היהודים ומתחקים על עקבותיהם של משוללי זכות ישיבה, ועבריינים יהודים אחרים, ומוסרים אותם לידי הרשות. בפקודת המרשלק (אורדינציה) מ-1788 נאמר בענין זה: השתדלן חייב לדעת על-אודות כל היהודים השוהים בורשה ובסביבתה, וכן במה הם עוסקים ועל מה פרנסתם. כל החשוד בעיניו בגניבה או מי שאין לו זכות-ישיבה בורשה, חייבים השמשים לתפסו ולכלאו במצודת המרשלק. השתדלן נדרש למסור ידיעות לשלטון על היהודים “העוסקים בסרסרות, בגניבה, המוכרים בירה, וכן על המחזיקים אצלם פרוצות, השולחים ידם במלאכה, המוכרים סחורה קלוקלת”; כמו-כן לערוך רשימות של עניים, של היהודים הבאים לורשה, וכו'. סמכותו האדמיניסטרטיבית של השתדלן היתה – להבטיח את גביית מס הגולגולת וכן לערוך את מפקד היהודים, כדי לאפשר את הפיקוח עליהם. פיקודי היהודים היו נערכים על-ידיו מדי שנה בשנה, אך נראה כי תוצאות המפקדים לא היו משביעות רצון וקשה היה לקבוע את המספר הנכון של היהודים היושבים בורשה, כי רבים מן היהודים העלימו את קיומם או זהותם מפני השלטונות.

בתחום סמכותו של השתדלן היה כמו-כן הפיקוח על סידור נישואין וגטין, ברית-מילה וכו‘, וכן פעולות החברה-קדישא. שום רב לא היה רשאי לסדר חופה וקידושין, אלא אם כן המציא החתן תעודה מטעם השתדלן, המקיים, כי יש לו לחתן אפשרות להתפרנס בורשה. תמורת תעודה כזאת היה השתדלן גובה תשלום של חצי זהוב. אחד השמשים היה ממונה במיוחד על מתן תעודות נישואין, גטין וכד’, תמורת תשלומי-מס קבועים.

מחוץ לתפקידיו הרגילים שימש השתדלן כעין פקיד-קשר בין השלטונות והאוכלוסיה היהודית. כך, למשל, בשעה שברק יוסילביץ גייס מתנדבים יהודים לגדוד-הפרשים שלו, בימי מרד קוֹשצ’וּשקוֹ, נזקק לעזרת השתדלן. ויהודים עשירים שניסו באותם ימים להימלט מורשה על אף איסור היציאה, ולהבריח את כספם ותכשיטיהם, עצרם השתדלן בגבולות העיר ומנע את בריחתם.

השתדלן לא היה מקבל שום משכורת מן השלטון, אך היה רשאי לקבל מן הנזקקים לו מסים ותשלומים חלף שירותיו. אולם במפורש נאסר עליו לקבל שוחד, שהיה מקור-הכנסה לשתדלנים רודפי-שלמונים. לפי רשימתו המפורטת של רינגלבלום שימשו במשרת שתדלן: בורשה – פסח חיימוביץ13 מאפטא, מ-1759 עד 1784; ברוך יואלוביץ' בקונסטנטין, מ-1784 עד 1788; שמעון שמואלביץ מאפטא, מ-1788 עד 1793, שלמה שעיוביץ מ-1793 עד אוגוסט 1794, יאנקל מושקוביץ – מאוגוסט 1794 עד יום המרד.

בפראגה – ברק איצקוביץ מ-1759 עד 1766 (?), זלמן ליזרוביץ מ-1766 עד 1773, וולף לייבוביץ מלוּבּוֹמיל מ-1773 עד 1778, לייזר קלמנוביץ משידלוב מ-1778 עד 1784, אייזיק שמרלוביץ מ-1784 עד 1793 ויעקב יואלוביץ – 1794. בשנת 1794 בטלה משרת השתדלנים הממונים על-ידי השלטונות.


עוזרי השתדלן    🔗


במנגנון הפקידות של השתדלן נמנו, מלבד השמשים, גם הדיינים המתורגמנים המושבעים. השמשים היו עוזריו של השתדלן בעניני האדמיניסטרציה והמשטרה. מספרם היה תחילה ששה, ואחר-כך אחד-עשר. מהם היו חמישה “שמשים אצל הדיינים”, שהיו מוסרים הזמנות לדין (awizacje), כנראה היו גם מטפלים בהוצאת פסקי-הדין לפועל, וחמישה היו “שמשים לחיפוש גניבות”, כלומר, בלשים ושוטרים, וכן היה שמש ממונה על עניני המעמד האישי.

הדיינים (Duehowni) היו בראש וראשונה חברי בית-הדין של השתדלן והיו יושבים אתו בדין, אולם הם מילאו גם תפקידים אדמיניסטרטיביים כמסייעים לשתדלן, בעיקר כמפקחים ומשגיחים על התנהגות הציבור, ועל היהודים היוצאים-ובאים בעיר.

המתורגמנים המושבעים Tłómacze przysiȩgli)) היו מתרגמים תעודות ומסמכים שונים ופסקי-דין של בית-הדין היהודי מעברית ומאידיש לפולנית, לצורך אישורם על-ידי המרשלק. לתרגומיהם היה אופי רשמי ומס קבוע היה נגבה מכל תרגום. השלטונות היו משתמשים בשירותם גם למען פעולות אדמיניסטרטיביות שונות בקרב האוכלוסים היהודים.


היוריסדיקציה היהודית של השתדלן    🔗


סמכותו של השתדלן היתה מרובה. קיומו של המוסד הזה נמשך משנות הששים של המאה הי"ח עד שת 1795, ביחוד היתה סמכותו רבה עד שנת 1784 (תקמ"ג). הוא היה אב-בין-הדין שנקרא בשם Sąd ordynacyjny (וגם Sąd Sȩdyka)), והיה מוסמך לברר עניני דת היהודים וסכסוכים שהועברו אליו על-ידי בתי-המשפט של המדינה, היינו, בית-המשפט של המרשלק והמושבעים, כדי לדון בהם לפי דיני היהודים, וכן ענינים פליליים, כגון גניבות, זיופים, שבועות-שקר, תגרות וקטטות וכו'. במשפטים שבין יהודים ונוצרים היה בית-הדין היהודי מוסמך לדון כשהנתבעים היו יהודים. על פסקי-הדין של בית-הדין של השתדלן היתה זכות ערעור לפני כוח השיפוט של המרשלק בכל הענינים שערכם עלה על זהוב אדום אחד.

הדיונים בבית-הדין של השתדלן היו נרשמים בספרי-פרוטוקולים שהיו חובה: ספר לרישום פסקי-דין (protokół dekretowy) וספר-פרוטוקולים של חקירות (Protokół inkwizycyjny). שני הספרים היו מסומנים וחתומים על-ידי שופט בית-המשפט של המרשלק, ונערכו בשתי לשונות – פולנית ויהודית.

עיקר הפיקוח על דיוני בית-הדין היהודי היה נתון בידי המרשלק ושופטיו באמצעות זכות הערעור. לצדדים במשפטים ציויליים מוּתר היה להתפשר, מה שאין כן במשפטים פליליים.

היקף סמכותו של בית-דינו של השתדלן צומצם בשנות השמונים (1784) והורחבה סמכות הפיקוח של המרשלק. על השתדלן ודייניו נאסר לברר משפטים בלי נטילת רשות מן המרשלק. עבירה על הוראה זו גררה אחריה עונש ופסק-הדין היה בטל ומבוטל. אותה סמכות לשיפוט שניתנה לשתדלן היו לה תוצאות רציניות בפנים העדה: סמכות זו היתה אכסקלוסיבית, ונטלה מן הרבנים את הזכות לישב בדין-תורה.

לאמיתו של דבר היתה זו הלכה ואין מורים כן.


השחיתות המוסרית של השתדלנים    🔗


תקופת שלטון השתדלנים נמנית על השעות האפלות בתולדות יהודי ורשה. אותם פרנסים שעלו לגדולתם בכוח השררה, סוף כולם היה שהורדו ממנה כוחה של אותה שררה: נסתבכו במעשים פליליים, כרתו ברית עם גנבים ואלימים, הלשינו איש על חברו, ורבים מהם בילו את אחרית ימיהם בבתי-הכלא יחד עם קרבנותיהם מימי גדולתם וכולם כאחד, אם לא הספיקו למות קודם לכך, הורדו מכהונתם על-ידי השלטון שמינה אותם.

השתדלן הראשון פסח בן חיים מאפטא שהאריך ימים במשרתו, 25 שנה, עסק במשך שנים בעסקים מפוקפקים והופיע כמלשין ראשי (Principalis delator) במשפטם של כמה סוחרים נוצרים ממוהילב ודרש מבית-המשפט סכום ניכר כשכר מלשינותו. בעצם ימי כהונתו כשתדלן הועמד כמה פעמים לדין בהאשמות שונות. וסופו שההצלחה פנתה לו עורף ונאסר וגורש מן העיר כמשתתף בזיוף שטרי-חוב. ואותו איש חזר והופיע כעבור כמה שנים בורשה בראש משלחת מטעם הקהילות היהודיות בפולין, שניהלה ב-1791 משא-ומתן עם מזכיר המלך פוניאטובסקי על רפורמות בחיי היהודים במחיר סילוק חובותיו של המלך בכספי היהודים.

פסח זה היה שונה במהותו מחבריו שלא האריכו ימים כמוהו במשרותיהם.


הרבנים בורשה    🔗


הרבנים הוסיפו לנהוג את עדותיהם ורבים היו הפונים אליהם לא בשאלות איסור והיתר בלבד, אלא גם בעניני ממונות, עד שהשתדלן התלונן באזני המרשלק על “הרבנים המעיזים לברר סכסוכים בסתר ולהשתמש בכוח שניטל מהם למרוד בדיינים הממונים כעת על-ידי הרשות”. יש לשער, כי בורשה היה קיים באותה תקופה בית-דין רבני חשאי, שמקום מושבו הקבוע היה באותו בית ישן שברחוב דונאי, אשר שימש בימי-הבּינים בית-כנסת ליהודי ורשה.

רבני ורשה באותו דור ידועים: בשנות הששים – הרב מפּטריקוב ר' נטע הרשקוביץ, הרב מלילוב ר' פסח, והרב מקוֹז’ניץ. בשנות השמונים – הרב מגרוֹדז’יסק ר' אפרים, הרב מקורטשוב והרב מדוֹמבּרוֹבה ר' אלכסנדר סנדר מאפטא. בשנות התשעים – הרב מגרודנו ר' אברהם יעקב, הרב מאינוֹורוֹצלב ר' אביגדור חיימוביץ' (אביגדור אב"ד בלובומלה), הרב מנדז’שין ר' זליג מנדלוביץ, הרב משדליץ ר' מאיר לבקוביץ והרב מקמניץ דליטא בנדט אברמוביץ (לפי שיפר).


הציבוריות היהודית בסוף המאה הי"ח    🔗


אין לדבר על דיפרנציאציה מעמדית-רעיונית של יהודי פולין בכלל ויהודי ורשה בפרט בסוף המאה הי“ח. רוב מנינם של יהודי ורשה – הסוחרים הזעירים, החנוונים, הרוכלים ובעלי-המלאכה – היוו שכבה סוציאלית נמושה, מדולדלת מגירושי-תמיד, מדוכאה מרדיפות ומנגשות. זו היתה חברה אחידה בהוי-חייה המסורתי, אם כי לא היתה אחידה מבחינה תרבותית. היו בה דיינים, מלמדים, שוחטים, בחורי-ישיבות ובעלי-בתים יודעי ספר, שאותם שימש בית-המדרש, והיה בה הציבור האנונימי הגדול של “עמך”, המוני-עם שמצאו את תיקונם הסוציאלי ב”חברות" של בעלי מלאכות.

בקרב אוכלוסיה זו נובטים בשנות השמונים והתשעים של המאה הי“ח הניצנים הראשונים של החסידות, שנזרעה על קרקע ורשה, על-ידי תלמידי החוזה מלובלין, תלמידו של המגיד ממזריץ‘, תלמידי ר’ ישראל המגיד מקוז’ניץ, ר' אברהם יהושע השיל מאפטא, ר' דוד מלילוב, “היהודי” מפשיסחה – אלה אבות החסידות בפולין; אולי היו החסידים הראשונים בורשה מצאצאיהם של פליטי השחיטות של חמי”ל באוקראינה.

בשנת תק"מ היה בפראגה ויכוח בין הרב בגליל בריסק ר' אברהם קצנלבוגן ובין יצחק מז’ליחוב, הוא ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, ששימש אז ברבנות בפינסק. ניצח הרב הבריסקאי והעיד אחר-כך בכרוז שחוּבּר: “כאשר מודעת זאת בכל הארץ, שאר נתוכּחתי וניצחתי ליצחק הזעליחאווער בעיר ווארשי, ריש בריוני שלהם”. כנגדו טען ר' לוי יצחק שסתר את דברי מתנגדו והכריע אותו. מכיון שהרב הבריסקאי רצה להכריע את יריבו לחלוטין, הציע לו לערוך בורשה ויכוח שני, במעמד עדים חשובים, אולם ר' לוי יצחק לא הסכים לויכוח פומבי והציע לו לערוך ויכוח בכתב.

בראש החסידים עמד בשנים ההן ר' יצחק בנימין וולף, דודו של ר' בונם מפשיסחה, אביה של החסידות בפולין ולוחם מלחמת הדת בורשה. במלחמתם עם המתנגדים מצאו חסידי פראגה-ורשה סעד בשמואל זבּיטקוֹבר ואחר-כך בבנו ברק ואשתו תמר’ל – אשר מתוך מחאה על שועי ורשה וטובי הקהילה תמכו בחסידות, בעזרתם של הללו הצליחו החסידים אחר-כך לחדור אל ועד הקהילה, בכל זאת באותו דור עדיין לא היתה ניכרת השפעת החסידים בורשה.

דלה במספרה היתה השכבה הסוציאלית העליונה בקרב יהודי ורשה. זו כללה את הבנקאים, בעלי-התעשיה והסוחרים העשירים; בורשה נמצא כמו-כן קומץ רופאים, משכילים-מתקדמים: ד“ר אליאש אקורד, שתירגם את החוברת “היהודים או הצורך הדחוף ברפורמה” של הסופר האלמוני; רופא החצר, ד”ר שמעון סמלסון; ד“ר יעקב (ז’ק) קלמנסון, ואולי גם ד”ר שלמה פולונוס – שניהם מחברי תכניות-רפורמה.

הללו היוו מעמד סוציאלי מיוחד, אבל לא היו מלוכדים כל עיקר בשאיפה אידיאולוגית, הם דגלו בשם ה“פּרוגרס”, אם ליברלי ואם שמרני. בתנאי המציאות היהודית בפולין והיחסים בין שני העמים עדיין לא היה קיים המושג של התבוללות בקרב הפולנים, אך במרד 1794 היו ההמונים היהודים בני דלת-העם נושאי הפּטריוטיוּת הפולנית, אם כי בצורה מעורפלת. העשיר המופלג שמואל זבּיטקוֹבר תמך בשלאכטה הטרגוֹביצאית ובכובשי פולין. הבנקאים היהודים (סימון הברלינאי, וולפגאנג היימן) היו בינלאומיים מטבע מקצועם, או שירתו את ארצות מוצאם. השתדלנים המכובדים מסוגם של סוכן המלך אברהם הירשוביץ או הבנקאי דוד ירמיהו קניגסברגר – דאגו לאנשי שלומם, לשכבת המשפחות העשירות והתעלמו מן האינטרסים של ההמונים.

על רקע אפור זה מתבלטת לטובה דמות יחיד נעלה של ר' הירש צנצמינר, שהיה נמנה דוקא על “מורדי האור” ולא על המתקדמים.


נפתלי הירש צנצמינר    🔗


נפתלי הירש צנצמינר, יליד הכפר צנצמין או סנצמין הסמוך לקראקא, נשתקע בשנות השבעים של המאה הי“ח בורשה (מת ב-1811), ר' הרשלי צנצמינר היה חותנו של חיים דוידזון, רבה של ורשה, לפני עברו לורשה ישב בקראקא, עסק בחלפנות, עשה הון והרבה במעשי חסד וצדקה וזכה לשני שולחנות. בורשה הגדיל הונו, הזיל מכספו ביד רחבה למוסדות-הצדקה ונעשה אחד מחשובי העדה. הצואה שציוה ליורשיו – לבנו (ר' ישראל הירשזון, מנכבדי קהילת ורשה), לבתו ולחתנו ר' חיים דודזון ולנכדיו – ושנשתמרה בכתב-יד, היא תעודה תרבותית-היסטורית השופכת אור על הוי-החיים היהודי בסוף המאה הי”ח, על הסדרים והמנהגים, האמונות והדעות במשפחה פּטריארכלית יהודית בפולין לפני מאה וחמישים שנה (נכתבה לראשונה ב-1785 ובפעם השלישית ב-1810).

ר' הירש שנשא אשה שניה אחרי מות אשתו הראשונה, מצווה: “חלק מהירושה תתנו גם לאמכם החורגת שיינדל לפרוע את כתובתה וגם להשיב לה את כל החפצים יקרי-הערך השייכים לה ע”פ התנאי. מלבד זאת, צריכים אתם להחזיר לה את הבגדים והלבנים הנצרכים לה, לתת לה 600 טאליר על תכשיטין ובגדי תפארת. לפי התנאי שהתנתה עם בעלה, גם השני לייכטער (שני הפמוֹטוֹת) של כסף בלי רערין (קנים), שהיא מדלקת בהם נרות של שבת, מזלגות וכפות, רק שאת החפצים הללו תקנו בשבילה מן השוק ומחפצי הבית לא תתנו לה כלום; וגם חדר בביתכם בשנה הראשונה למיתתי. גם תתנו לה במשך השנה 7 אחוזים מהממון שנשאר אחרי, העולה לאלף וחמש מאות זהב אדומים, רק בתנאי, אם לא תנשא במשך השנה לאיש. בבקשה מכם, בני, לכבד את אשתי, אם חורגתכם, שלא למררה ולא לעצבה ותתיחסוּ אליה כאל אמכם ממש".


לכל אחד מנכבדיו ציוה ר' הירש מאה זהובים אדומים, 150 טאליר לקנות ספר-תורה וספרים וכלי-כסף שונים. חוץ מזה ציוה לכל אחד מנכדיו ונכדותיו 200 טאליר “מתנה לדרשה”, ספר-תורה וש"ס. לקרוביו ציוה לפי רשימה מפורטת תמיכות זמניות וקבועות, החזרת שטרות לבעלי-חובות ומתנות-כסף לחגים שונים. למשרתי ביתו ציוה 200 זהוב לנדוניה, לבחור – קפּוטה חדשה, לבחורה – קיטל וטלית. סכום של מאה אדומים השאיר בתורת קרן-קיימת בשביל ר' עקיבא אייגר (בנו ר' שלמה אייגר היה בעלה של נכדת ר' הירש), אולם יורשיו רשאים להוציא חלק מן הקרן הזאת לשם הוצאות חיבוריו של ר' עקיבא אייגר, “כדי שלא יצטרך חס וחלילה להתרפס ולאסוף חתומים על חיבוריו, כנהוג בין המחברים בימינו אלה”.

עד כאן עניני הפרט של יהודי בר-אוריין ובעל בעמיו. והנה מה שנוגע לעניני הכלל:

מקודם אשר אעשה סדר חלוקה לכם מכל עזבוני ורכושי, הן היה מן הראוי ונכון להפריש חצי חלק מכל עזבוני להיות גם אני יורש כמוכם לתיקון נשמתי. כי לא טובים אתם ממני בחלק הירושה, ואדם קרוב אצל עצמו". ואולם מתוך חשש שמא לא תספיק מחצית הירושה לחלוקה, ושמא יעורר הדבר תרעומת אצל היורשים, הוא מבקש לנכות פעמים 10% מסכום הירושה (מעשר ראשון ושני) ו-20% מהכנסות מיוחדות (תרומה) לתיקון נשמתו. סכום המעשרות האלה הפריש מלכתחילה ונשמר בארנק מיוחד.

לפי רשימה מפורטת ציוה סכומים שונים למוסדות-הצדקה של ורשה והם: ביקור-חולים, הקדש, תלמוד-תורה, מלביש ערומים, תפוסים (אסירים), חברת נשים, מעות ארץ-ישראל, שמשים דחברה-קדישא וביקור חולים ומלביש ערומים ומשרתי קהל ודיינים, נאמנים (לכשרות) וחברה קדישא דפראגא. ברשימה זו ראויות לתשומת לב החברה להספקת מזון לאסירים והתמיכה בישובי ארץ-ישראל. כפולה ומכופלת היא רשימת המוסדות בקראקא, שהם ציוה סכומים שונים. 100 זהובים אדומים הקציב ר' הירש בשביל בית-כנסת כללי בורשה לכשייבנה (בית-הכנסת היחיד בורשה היה פרטי, ונבנה על-ידי יצחק פלאטוי). חוץ מזה ציוה “בשביל בית-הכנסת הזה ספר-תורה שנכתב על-ידי סופר-סתם מלברטוב, עם כלי-קודש ובגדי-הקודש וגם א' לייכטער של כסף מחמישה רערין שלי וגם א' גבלאזני לייכטער (מנורות חלולות) של כסף שלי, העומדים תמיד אצלי בימים טובים בשעת התפילה, גם הגיסקאן (הכיור) ובעקין (אגן) של כסף שלי, גם שני בעכערליך של כסף לקידוש והבדלה”.

סכום מיוחד הקציב בשביל חברה-קדישא בעד הקרקע המיועד בשבילו, ושלושה שולחנות “מצופים נחושת” לצרכי טהרה. ברשימה מיוחדת פירט את הסכום שיש לחלק בין עניי ורשה ביום הקבורה שלו, ביום-הזכרון למותו וביום הקמת המצבה. את הכסף דרש לחלק בין עניים יהודים ובלתי-יהודים “מפני דרכי שלום וקידוש השם”.

הצוואה מכילה כמו-כן פרטים על מנהגי-אבלות בשעת הלוית-המת ויום-הזכרון, שהיו ראשית מנהגי החסידים בפולין. הוא ביקש בין השאר, כי במקרה, אם לא יספיק להכין לו תכריכים בחייו, יעשו לו בניו תכריכים “מפשתן געמנגלט” (מגוהץ במעגילה) וקיטל חדש, ואת הישן יתנו לבתולה עניה שהגיעה לפרקה. כמנהג המקובלים ביקש שבניו לא ילכו אחר מיטתו, וכדרכם של החסידים ציוה לבניו עיקרי מוסר ותוכחה.

“חיים אנו בגלות בין עמים זרים, ועל-כן הנני מיעץ, שלא תרבו במשרתים, גם לא תרבו בהוצאות”. הוא מזהיר את בניו שלא להתעסק יותר מדי במסחר, למעט בדרך ארץ ולהרבות בתורה. “תקחו לכם מוסר ממני, שבשעה שהשקעתי את עצמי במסחר יותר מדי נתקלקלו עסקי”. הוא פונה משום כך בבקשה לבתו רחל, אשת ר' חיים דוידזון, כי תפרוק מבעלה עול פרנסה ודרך-ארץ, כדי שיוכל להקדיש את זמנו לתורה.

אמר בצואה: תמיד תשאו ותתנו באמונה ותשמרו את כל מוצא פיכם, ושלא תשבעו בעניני מסחר, מכל-שכן לשם הונאה במכירת סחורה. גם לא תשבעו בעסקיכם עם גוי, ר' תאמרו: בכך וכך אני מוכר סחורה זו.

הוא ביקש מבניו להקפיד עם הלוֹוים, אם דחוקה להם השעה ולהחזיר להם את השטר, אם פרעו את הקרן.

כן מדריך ר' הירש את בניו שלא ירדפו אחר כבוד ואחר משרות חשובות בקהילה, אם לא לשם מצוה; שיתרחקו מן הכעס והגאוה; שיתמכו בידי קרוביהם, מכיריהם ומשריהם בשעת הדחק; שבעניני שידוכים לא יתנו עיניהם בעושר וגם לא ביחוס גדול, אלא שיבקשו חתן ממשפחה הגונה, ירא-שמים ולמדן.

תעודה זו, המכילה מקצת חומר על קהילת ורשה ומצבה, חשובה בעיקר להבנת מנהגי ישראל ומידותיו באותו דור, אף מעבר לאָפיה האינדיווידואלי.


 

ורשה בתקופת הסיים הגדול (1788 – 1792)    🔗


תכניות-רפורמה פולניות    🔗


השואה שבאה על פולין אחרי החלוקה הראשונה (1772) עוררה בקרב הציבוריות הפולני שאיפה לתיקון החיים הפוליטיים והסוציאליים של המדינה. בין שאר השאלות האקטואליות של הפוליטיקה הפנימית הועלתה על הפרק גם השאלה היהודית, שהחמירה מאד ודרשה את פתרונה. ואמנם, מצאה השאלה היהודית בתקופה זו הד רב בדיוני הסיים, בתכניות-רפורמה של מדינאים, ובספרות הפובליציסטית. תכניות-הרפורמה האלו טיפלו רובן ככולן בבירור התנאים להענקת זכויות אזרחיות ליהודים, בבעית האוטונומיה הקהילתית, בקביעת המסים של היהודים ובהסדר חייהם הפנימיים. בספרות זו ניכרים שלושה זרמים ציבוריים: זרם שמרני-קלריקלי, הדורש להגביל כיד האפשרות את חופש היהודים על-ידי שיטת חוקים מעיקים; זרם ליברלי, הדורש להעניק בתנאים מסוימים זכויות אזרחיות ליהודים; וזרם בינוני, שעם כל יחסו השלילי ליהודים רואה הכרח מטעמים פיסקליים או ציבוריים-חינוכיים להעניק להם זכויות מסוימות בתנאים קבועים.

נציג בולט של הזרם הראשון הקנצלר לשעבר אנדרז’י זמוֹיסקי (1716 – 1792). שהכניס בשנת 1778 את תכנית-הרפורמה שלו לסיים. תכנית זו מרשה ליהודים לדוּר – בהתאם לחוקת 1768 – בערים, ברבעים מיוחדים, על יסוד חוזים עם העיריות; בכפרים רשאים לדור רק יהודים מועילים שיש להם פרנסה קבועה. ליהודים אסור לרכוש קרקעות, אולם הרשות בידם לחכור אותם; ליהודים המקיימים סעיפי-החוק ניתנות תעודות-זיהוי; כל העובר על אחד הסעיפים יגורש למשך שנה מן הארץ או יועסק בעבודות ציבוריות. אסור ליהודים לשמש במשרות פיננסיות כלכליות, להעסיק משרתים נוצרים, להיראות ברחוב בשעת תהלוכה דתית וכו'. תכניתו של זמוֹיסקרי נדונה בסיים ונדחתה.

על הזרם הפּרוגרסיבי של מדינאי פולין נמנה מאצ’יי טופור-בוטרימוביץ. הציר הפינסקאי לסיים בן ארבע השנים. כמדינאי ליברלי ראה בוטרימוביץ את הפתרון בהענקת זכויות אזרחיות ליהודים. במקום רפרסיות דרש אמצעים תרבותיים-חינוכיים, שיש בהם כדי לקרב את שני העמים.

ברוח הזרם הפּרוגרסיבי היו כמו-כן הצעותיו של ההיסטוריון הפולני והעסקן הציבורי תדיאוש צ’אצקי, אם כי תכניתו היתה שונה בפרטיה ובניתוח השאלה מזו של בוטרימוביץ', כשם שהיתה שונה מן התכניות של אישים אחרים מתונים וליברליים, כגון הוּגוֹ קוֹלוֹנטיי, חוֹלוֹנייבסקי והכומר האיטלקי פיאטולי יועץ-הסתרים של המלך.

מלבד תכניותיהם של אישי ציבור ואנשי-שררה פולניים, שהתכוננו לפתור שאלה מדינית-פנימית זו של פולין, נתפרסמו באותם ימים תכניות רפורמה של יהודים. כונת כולם היתה להיטיב את מצב היהודים בארץ, להפכם לאזרחים בעלי זכויות וחובות למדינה. מלבד קונטרס אחד שנתחבר ברוח מסורתית ולאומית בידי הרב מחלם ר' הירש יוזפוביץ' (1789), היו כל תכניות הרפורמה של היהודים הצעות ויתור מצד היהודים בשטח הוי-החיים, האוטונומיה, הלשון ומנהגי-הדת וכלל תרבותם, והסתגלות באורח-חייהם לזה של האומה הפולנית, בגוונים שונים בדרגות הויתור. כולם היו מושפעים מרוח המהפכה הצרפתית בנוגע לשאלת היהודים, ואפשר לראות את זלקינד-הורביץ בהצעותיו לצרפת כאבי הפובליציסטיקה היהודית-משכילית בפולין באותו דור. ורשה תפסה כבר בימים ההם מקום ניכר בחיי הציבור היהודי בפולין, אולם הפובליציסטיקה בשאלת היהודים – הפולנית והיהודית – באה ברובה מערי-השדה, ובעיקר מפלכי-הספר.

כל הספרות הזאת לא נשאה פרי. חוקת השלושה במאי לא רק שלא הביאה הקלה ליהודים, אלא שללה מהם בפירוש (בסעיפה הראשון) מלא הזכויות האזרחיות. אמנם היהודים גופם התיחסו בחששות לרפורמה; פן יגרום ביטול האוטונומיה הפנימית, שנדרש בכל תכניות-הרפורמה השונות, ביטול העצמיות הדתית-הלאומית של הקיבוץ היהודי. ואף-על-פי-כן תלו היהודים תקוות בסיים הגדול שיביא להם הקלה וישע.


ערב בירור השאלה היהודית בסיים הגדול (בשנת 1790)    🔗


זה היה הלך-הרוחות בציבוריות הפולנית והיהודית ביחס לשאלה היהודית בתקופת הסיים הגדול. במושב הסיים הגיעה השאלה היהודית לדיון הודות ליזמתם של הציר הפינסקאי בוטרימוביץ והקשטלן הלוּקוֹבי – יאצק יז’ירסקי. מקרה התקפה שעל היהודים שהתרחש באותו זמן בורשה גרם לדיון בשאלה.

כבר נזכר שהמגיסטרט הרשה ליהודים להתישב בבנינים שבתחום הרחובות סינטורסקה ונובוסינטורסקה (כיום נמצא במקום ההוא התיאטרון הגדול בכיכר-התיאטרון). בעל הבנינים, השמבלן אורוסקי, התקין בקומה התחתונה של הבנינים חנויות, ובקומה העליונה דירות, ובהן השתקעו סוחרים, חנונים ובעלי-מלאכה יהודים. בתקופת הסיים הגדול נתרבה מספר היהודים, והם יצאו מתחום הרחובות הנזכרים, שהוקצו להם תחילה, ונשתכנו גם ברחובות קלוֹפּצקה, בּיבּליוטצ’נה, טלוֹמצקה וסימטאות שונות עד מקום כנסית השלישיה-הקדושה.

היהודים ידעו שהסיים נתכנס כדי לחזק את כוחה הרופף של המדינה, שנתערער על-ידי המעצמות השכנות ובגלל אי-הסדרים שהיו בה. ראשי העדה היהודית ניצלו את ההזדמנות ופנו אל הסיים – זו הפעם הראשונה בהשתדלות מאורגנת – בבקשה, כי תינתן להם זכות לישיבת-קבע ולחופש-מסחר ומלאכה בעיר-הבירה. לאות נאמנותם לממלכה נתחייבו שלוש מאות מגדולי הסוחרים היהודים להכניס מיד לקופת הצבא של הרפובליקה 80.000 זהובים, ונוסף למסים אשר ישלמו ככל תושבי העיר נתחייבו לצמיתות להעלות בכל שנה לקופת העיר סך של שלושת אלפים אדומים מס המקום.

משנודע הדבר למגיסטרט החליט להפר את עצת היהודים. כמנהגו מקדם בחר מגיסטרט ב-17 באוקטובר 1788 משלחת מיוחדת מורכבת מראש העיר וגדולי חברי המגיסטרט, ועליה הוטלה החובה לפקח בסיים על עניני העיר. המשלחת פירסמה כתב בשם “בירור זכות העיר ורשה בנוגע ליהודים ותשובה על דרישתם לתת להם זכות ישיבה בעיר זו”, פרי עטו של מזכיר המגיסטרט הורשאי מיכאל שויניארסקי. בכתב נאמר, שלפי הקונסטיטוציה מן המאה הט"ז והניסוחים שלאחר-מכן הוּתר ליהודים להתישב בערים הגדולות והקטנות ולעסוק בהן במסחר רק לפי חוזה שביניהם ובין המגיסטרטים. שונה העיר ורשה בנידון זה מכל הערים, כי פקודות נסיכי מאזוֹביה והחלטות הסיימים מגינות עליה מפני היהודים. התזכיר קשר את השאלה היהודית בשאלת הנציגות של העירונים בסיים, כי על-כן רק הם יוכלו להגן מעל במת הסיים על האינטרסים של העיר.

המגיסטרט הדפיס כמו-כן כתב-בקשה אל המלך ואל צירי הסיים, שנתבקשו, בקשר עם התמשכות ימי הסיים, לא להאריך את ימי הזכות ליהודים ולזרים לעסוק במסחר בעיר, אלא לגרשם מיד, על מנת שלא יקפחו את פרנסתם של הנוצרים.

המגיסטרט לא הסתפק בהגנה על זכויותיו העירוניות, אלא ניסה להגן כמו-כן על זכויותיו הפוליטיות. לשם מטרה זו הדפיס ספר בשם “ידיעות על היסוד הראשון של העיר בפולין, פרטי זכויותיהן וסוגי החופש שניתנו להן וגם הסיבות שגרמו למפלתן של הערים האלה וכו'”. בספר זה שנועד למלך ולאצילים, הוכיח המגיסטרט, כי העירונים הם מעמד חפשי כאצילים, וגם להם איפוא הזכות להשתתף בבית הנבחרים של העם. זכות זו, שניתנה להם מאת נסיכים ומלכים, ניטלה מהם ברבות הימים, והם נשארו ללא הגנה בסיימים. כדי לשפר את מצב העירונים, יש להחזיר להם את זכויותיהם הראשונות: רכישת אחוזות ועליה בדרגות הצבא.

היהודים לא הסתפקו בתזכירם הראשון, ובתשובה לעירונים הגישו לצירי הסיים תזכיר שני, בו תיארו את מצבם העלוב של הסוחרים הזעירים והחנונים היהודים בורשה, וביקשו להעניק להם את הזכות לעסוק במסחר קמעוני.

המגיסטרט הורשאי לא הסתפק אף הוא בתזכירו ושלח מכתב אל המגיסטרטים של הערים הגדולות במדינה והציע להם לשלוח צירים לורשה, שישתדלו לפני המלך, שרי המדינה והצירים בענין זכויות הערים. בנובמבר 1789 באו לורשה 272 צירים מ-141 ערים; ורשה הישנה והחדשה שלחו 22 צירים; ביום 25 לחוד נתקבלו כל הצירים בארמון המלך (“הפרוצסיה שחורה”). כעבור יומיים הגישו לו בקשה בשם כל ערי הממלכה בדבר זכויות העירונים; הם אף קיבלו הבטחה מראשי השרים שיתמכו בבקשתם. בנסיבות אלו כאילו הוכשרה הקרקע למילוי הבקשה, שהגישו בראשית ימי הסיים בדבר גירוש היהודים. העירונים הגבירו את השתדלותם בפני השלטונות, כי על-כן בזמן הסיים הגדול נתרבה מאד מספר היהודים בורשה והגיע עד 10 אלפים נפש. תמך בהם ראש העיר יאן דקרט, שתבע גזירת גירוש. העירונים מצאו סעד במלחמתם גם אצל חלק מן הצירים האצילים שירדו מנכסיהם, שמקצתם נתחתנו בבנותיהם של עירונים עשירים ועינם היתה צרה באנשי השלאכטה רבי ההון וההשפעה. הסוחרים ובעלי-המלאכה הנוצרים החליטו להשפיע על הסים באמצעי “מוחשי”, ובמארס 1790 הציעו לו מתנה של 50 אלף זהובים לטובת אוצר המלוכה. ואולם גם המלך וגם הסיים לא נענו לבקשתם. ישיבת היהודים בורשה נתבססה על יסוד חוקי הסיים. אותה שעה, שעת הדיונים של הסיים ברפורמות מדיניות, לא היתה כשרה למילוי בקשת המגיסטרט. רבים מן השלאכטה ושרי המדינה הביטו בעין רעה על חיזוק כוחם הפוליטי של העירונים, וחששו שמא יראו העירונים סימן של חולשה בויתור מצד הממשלה. היהודים מצאו סעד מוסרי לא רק בקרב קבוצת הצירים הליברלים של הסיים, אלא אף בקרב חוגי המסדר המאסוני, שהמלך סטניסלב אוגוסט עצמו נמנה עם חבריו.


פרוגרום בוורשה ב-16 במאי 1790    🔗


משראו העירונים שהסיים דוחה את בקשתם וחוזר ודוחה, החליטו להשפיע על השלטונות בנימוק “זעם-העם”.

סוחרים, שרבים מהם היו קשורים עם היהודים בעסקי מסחר, נמנעו מפעולות-הפגנה, ואת מקומם נטלו בעלי-המלאכה. ב-20 במארס 1790 הקיפו ה“צכים” של הפרונים והחייטים הנוצרים את בנין עירית ורשה הישנה וקראו בקול שישמידו את כל היהודים, אם המגיסטרט לא יחליט לגרשם מיד מן העיר. נשיא העיר יאן דקרט הודיע מיד על כך ל“דפּוּטציה לתקנת הערים” שמינה הסיים לועדת הצבא. הדפוטציה שלחה אל ההמון שלושה צירים, כדי לברר את סיבת ההתרגשות. האומנים התאוננו באזניהם, כי במשך שנתים מאז התכנס הסיים לקתה פרנסתם, משום שכל העבודות נמסרו לידיהם של האומנים היהודים, לרבות עבודות ממשלתיות. הדפּוּטציה הרגיעה את ההמונים בהבטחה, שחוק הגירוש יתגשם.

למחרת היום הודיע דקרט באסיפת מגיסטרט, שהמרשלק הגדול יכריז באותו יום על פקודת הגירוש שחלה על כל היהודים, מלבדד הסוחרים. המגיסטרט מינה גם ועדה מיוחדת, שהוטל עליה להשגיח יחד עם ראשי אגודת הסוחרים על מילוי קפדני של הפקודה.


לאמיתו של דבר לא מיהרו השלטונות לבצע את הגזירה. ההמונים חזרו ואיימו בהשמדת היהודים. באסיפה שניה של המגיסטרט שכונסה על-ידי דקרט, דרשו האומנים לגרש את היהודים במשך שלושה ימים ואיימו לערוך שפטים ביהודים.

מעשה השטנה וההפקרות של המגיסטרט עורר התרגשות רבה בקרב האצילים. רבים מהם רגזו על המלך שקיבל בארמונו את “הפרוצסיה השחורה”, כפי שקראו לצירי הערים. הם רגזו על המרשלק שנכנע בפני ההמון והוציא פקודה שלא כדין, רגזו גם על הסיים, שמינה דפּוּטציה מיוחדת לעניני הערים. הם ראו בתעלולי האומנים הנוצרים תכסיסי התחרות של אומנים שיכורים ועצלים, הלוקחים בעד עבודתם שכר מרובה, ומשום כך אינם יכולים לעמוד בפני האומנים היהודים החרוצים, הנמנעים משכרות, המסתפקים במועט ועושים את מלאכתם בזמנה. האצילים ראו במעשה המגיסטרט תמרון פּוליטי שכונתו להוכיח לעירונים, כי אין האצילים רוצים לשאת בעול המסים, ומשום כך הם מעמיסים אותו על העירונים. ואף-על-פי-כן לא מצאו לא השלטונות ולא האצילים עוז בנפשם להתנגד למגיסטרט ולעמוד לימין היהודים. ואמנם רוב החנונים ובעלי-המלאכה היהודים העניים עזבו את העיר, והאמידים שבינינם הסתתרו או ביקשו מפלט ביורידיקות.

לא יצא חודש ימים ובורשה חזרו והופיעו אומנים, תגרנים ורוכלים יהודים. עתה העלימו שלטונות המדינה את עינם מהם, ושלטונות הצבא, שהעדיפו את האומנים היהודים החרוצים והזולים על האומנים הנוצרים, הזמינו אצלם עבודה לצרכי הצבא. כך הוציאה “ועדת הצבא לשני העמים” (תושבי פולין וליטא) פקודה ב-15 במאי 1790 אל מזכיר הצבא קושילסקי, שיקח מן הפרזידנט 40 פתקי-יום בשביל 40 אומנים יהודים, חייטים, פרונים ושזרים, על-מנת לספק לחיילים את צרכיהם בהקדם האפשרי. כשנודע הדבר לבעלי-המלאכה הנוצרים התרגשו מאד והמתינו להזדמנות שתבוא לידם כדי לשפוך זעמם על היהודים.

למחרת אותו יום פגע בגיטו היהודי אחד החייטים הנוצרים בשם פוֹקס בחייט יהודי שנשא בידו בגד. הנוצרי רצה להוציא בחזקה את הבגד מידו, אולם היהודי נחלץ מידיו בשארית כוחותיו ונמלט. פוֹקס הזעיק את שני שוליותיו והתחיל מחפש את היהודי, עד שמצאוֹ בבית-מלאכתו ברחוב קלוֹפּוֹצקה. פרצה תגרה בין החייט המתגונן ובין פוֹקס ושוליותיו, שרצו לסחבו אל ה“צך”. היהודים סגרו את פוֹקס באחד החדרים, כדי לאפשר לחייט להימלט ולטשטש את עקבות עבודתו. בינתים הפיצו השוליות שמועה בעיר, שהיהודים רצחו את פוקס. נתקהל אספסוף עירוני, שהתנפל על היהודים בטלומצקה, אולם היהודים התבצרו והחזיקו מעמד בפני המתקיפים. אותה שעה הסתער ההמון על היהודים שעסקו במסחר בארמון פוצ’יוב. היהודים שהופתעו מהתקפה זו הפקירו את דירותיהם וחנויותיהם וברחו. ההמון שדד וגזל את רכוש היהודים במשך 4 שעות. צבא-המשמר העירוני והמרשלקאי נפגש במטר אבנים; הובהל צבא רגלים ופרשים של גנרל בישבסקי, שהשליט שקט בעיר.

אחר הפרעות דרש בוטרימוביץ' בסיים לענוש את האשמים ולשלם פיצויים ליהודים. בדרישת בוטרימוביץ תמכו הקשטלן יז’ירסקי והציר ברצלב ווברז’צקי. נבחרה ועדה לחקירת הפוגרום, ואולם לרגל המאורעות הפוליטיים שנתרחשו מייד לאחר זאת לא נתקיימה החקירה.

ב-22 ביוני 1790 נבחרה ועדה מיוחדת לעיבוד תכנית הרפורמה ליהודים. הועדה הורכבה מתשעה צירים (3 סינטורים ו-6 צירי הסיים), ביניהם סגן המזכיר של הכתר, ההגמון מחלם גרניש, הקשטלן הלוקובי, יושב-ראש הועדה (אחרי גרניש) יז’ירסקי, הציר ברצלב חוֹלוֹניבסקי, ציר פּוֹזנה זקרז’בסקי וציר פינסק בוטרימוביץ'. הועדה ביררה תכניות שונות, מאלה שהזכרנון למעלה, ועל סמך החומר הזה עיבדה תכנית משלה, אולם לא הספיקה להציעה לפני הסיים, שהיה עסוק בשאלת המבנה המדיני של ממלכת פולין.

תגובת יהודי ורשה על הפוגרום היתה קלושה. כיוצא-מן-הכלל יש להזכיר תזכיר ששלחו יהודי ורשה אל יועצי הערים (“פּלניפּוֹטנטים של הערים הפולניות”), שנכתב ב-1790 (נדפס ב“שבועון הסיים” שהופיע אז בשפה הצרפתית בפולין). התזכיר טיפל בחלקו הראשון בשאלת היהודים בפולין, ובחלקו השני – במלחמת יהודי ורשה לזכויותיהם. התזכיר הצטיין באומץ-לב, בטון תקיף ובהגיון מתובל בהומור ובאירוניה. בתזכיר הודגש שיתוף האינטרסים של המעמד השלישי ללא הבדל דת, וכן ההכרח להגן עליהם בכוחות משותפים. מחבר התזכיר השתמש בזריזות דיאלקטית בנימוקים שהציעו העירונים בתזכירם לסיים, לשם הגנת זכויותיהם. אף הוא לא דרש אלא אותה זכות טבעית שהעירונים הנוצרים דרשו לעצמם. העירונים איימו על השלאכטה במעשי המהפכה הצרפתית, והרי מהפכה זו היא שהיתה ראשונה להעניק זכויות ליהודים. התזכיר מסתיים באזהרה, שאם ורשה תנעל שעריה בפני היהודים, ישתקעו בפראגה, וזו תקבלם ברצון, לדעת ורשה.

בניגוד גמור לתזכיר זה, שיצא מחוגים בעלי-ביתיים של סוחרים ובעלי-מלאכה זעירים, היה תזכיר אחר, שהוגש אותה שנה על-ידי הבנקאי דוד ירמיהו קניגסברג משלזיה למלך סטניסלב אוגוסט. קניגסברג שהיה נמנה על המתקדמים ויסד בורשה כמה מוסדות-צדקה, ביקש זכויות אזרחיות ל-250 משפחות מקרב יהודי העיר. כמובן נתכוון מחבּר התזכיר רק לבנקאים ולגדולי המסחר.


השאלה היהודית בסיים    🔗


ב-14 באפּריל נתקבל בסיים חוק הערים, אולם היהודים, שנחשבו תושבים ולא אזרחים, לא קיבלו לפי החוק שום זכויות.

ב-3 במאי 1791 קבל הסיים את החוקה החדשה של פולין. חוקה ריאקציונית זו שנתנה אי-אילו זכויות לעירונים, והשאירה את האיכרים בשעבודם, עברה בשתיקה גמורה על היהודים. הדבר לא מנע מעשירי ורשה היהודית לחוג ברוב פאר את חג מתן הקונסטיטוציה.

ב-24 במאי 1791 עורר שוב בוטרימוביץ את השאלה היהודית במליאת הסיים ודרש לדון בתכנית שעובדה על-ידי הועדה. אולם הסיים החליט להסיר את השאלה מעל הפרק. ב-30 בדצמבר 1791 העלה שוב הציר הפינסקאי את השאלה ורב את ריב היהודים.

השאלה נדחתה שוב, או יותר נכון – נמסרה לועדה, שהושלמה בראשית 1792 על-ידי צירים חדשים. תכנית-הועדה החדשה עוררה התנגדות רבה, ביחוד מצד באי-כוח הערים בועדה. אולם לבירור בסיים לא הגיעה והסיים הגדול לא פתר את השאלה היהודית.


תכנית הרפורמה של המלך סטניסלב אוגוסט פּוֹניאטוֹסקי    🔗


היהודים שהתיאשו מלהשיג את זכויותיהם הצודקות על-ידי המוסד המחוקק העליון, החליטו לשפר את מצבם על-ידי… המלך סטניסלב אוגוסט. בסתיו 1791 נתאספו בורשה שליחי הקהילות מן הכתר מליטא (על סמך החלטת שליחי הקהילות של ליטא ביריד זלבה) ובראשם הפרנס הורשאי פסח חיימוביץ' (השתדלן הראשון). יש לשער שגם הבנקאים של המלך היימן וסימון, סוכן המלך אברהם הירשוביץ ואולי גם שמואל זבּיטקוֹבר השתתפו באסיפה. פסח חיימוביץ' מסר למזכיר החשאי של המלך, הכומר האיטלקי שיפיו פיאטולי, תזכיר שהכיל הצעה14 לכיסוי חובות המלך.

פיאטולי רצה להביא לידי הגשמת הרפורמה, אולם בעיקר עניינו אותו ההתחייבויות הכספיות של היהודים. לשם כך האריך במשא-ומתן והשהה את ראיון היהודים אצל המלך. לבסוף קיבל המלך משלחת של היהודים בנוכחותם של פיאטולי, הכומר קוֹלוֹנטיי ולינוֹבסקי. היהודים ביקשו זכויות אזרחיות, זכות רכישת קרקעות בערים, וקיום ההנהלה העצמית הקהילתית; באותו מעמד הגישו לו במתנה 15.000 זהובים בזהב (170 זהובים פולניים) וגם הבטיחו לפרוע את כל חובות המלך.

אגב המשא-ומתן עם המלך גזר המרשלק הגדול של הכתר, תחת לחץ העירונים, לגרש את כל היהודים מורשה. לא הועילה קובלנותו של חיימוביץ' לפני המלך. שליחי הקהילות עצמם עם חיימוביץ' בראשם היו אנוסים לעזוב את עיר-הבירה ולעבור לפראגה.

הודות להתערבותו של פיאטולי קרא המלך את המרשלק ונדלין מנישק את ראש העיר לציית וביקש להמתיק את הגזירה. המרשלק הסכים; לטובת היהודים התערב גם השגריר הרוסי בורשה, אולם ראש העיר סירב; לבסוף ניאות גם ראש-העיר לבקשת המלך. היהודים חזרו לורשה. נציגי היהדות הורשאית עם הבנקאי סימון בראשם מסרו ב-13 במארס 1792 למלך “מתנת תודה בסכום 40.000 זהובים, כמפרעה לסכום גדול שישולם אחרי השגת הזכויות”. אך פרשת הגירוש מורשה עדיין לא נגמרה.

בינתים השתדל המלך להיטיב עם היהודים ועיבד תכנית-רפורמה משלו. התכנית של המלך, שמחברה היה שומר-החותם הגדול של הכתר שיקורסקי, היא תעודה חצי-רשמית שנועדה בשביל הסיים באמצעות ה“דפּוּטציה”. תכנית זו יש בה משום פשרה בין מגמות ההטמעה של רוב המתקנים הפולניים ובין שאיפות היהודים נאמני המסורת לשמור על הוי-החיים של מסורת דתם ועל עצמאותם הקהילתית. התכנית לא היתה מכוּונת לבטל את הקהילות, אלא לצמצם את סמכותן בעניני דת בלבד, אגב שימוש רשמי בשפה הפולנית. התכנית מעניקה ליהודים חופש-המסחר בכל הערים, אוסרת עליהם לחכור בתי-מרזח, אך מרשה לנהל סודניות ולמכור משקאות בחביות; זכות הישיבה בערי המלך תהיה תלויה בהסכמת המגיסטרטים, ובערי האצילים ובכפרים – ברשות האצילים.

גם תכנית ריאקציונית זו, שהתנתה את זכות הישיבה של היהודים ברצון ה“פריצים” והמגיסטרטים, מנעה מהם את ההשתתפות במוסדות הממלכה והמגיסטרטים, וּבאה להטביע את חותם התרבות הפולנית על החינוך היהודי והטילה על היהודים מס שנתי כבד – לא זכתה לבירור בסיים.


תכנית אגודות הסוחרים בורשה    🔗


ב-26 בנובמבר 1791 הגישה אגודת הסוחרים בורשה למגיסטרט הורשאי תכנית רפורמה בשם “עקרונות להכנות סידור היהודים” על-מנת למסור אותה, אחרי תיקונים ושינויים, לסיים, בהסכמת שלטונות שאר הערים. תכנית זו של מעמד-הסוחרים הפולני בעיר הבירה, תכנית המלאה תאות-בצע, צרוּת-עין וטמטום מדיני, מטפלת בסטטוס של היהודים בערים משלושה סוגים: 1) בערי המלך החפשיות, שהיו מוגנות בפני חדירת היהודים על ידי חוקים, חוקות ופריבילגיות; 2) בערים חפשיות, הנותנות ליהודים זכות-ישיבה על סמך תנאים וחוזים מסוימים; 3) ובערים, בעיירות ובכפרים, שאין להם שם שום הגנה חוקית. בערים מן הסוג הראשון תהא ישיבתם של היהודים אסורה בהחלט; ורשה נוטלת על עצמה לשלם בהתנדבות לאוצר המלוכה מדי שנה בשנה סך 400.000 זהובים פולניים “מתוך ההנחה המתוקה היחידה”, כי תמורת זאת יגורשו היהודים “שנתרבו במספר עצום ובלתי-צודק”. בערים מן הסוג השני מציעה התכנית לקבוע מראש את מספר המשפחות היהודיות, שיוכלו לשבת בהן בתורת יהודי-חסות, בתנאי שכל יחיד ויחיד יקבל מן המגיסטרט תעודת-המלצה (Dyplomat protekcji). תעודה כזאת תינתן לכל יחיד עד מלאות המכסה, אולם חלף זכות הישיבה חייבים “יהודי-החסות” לשלם לאוצר המלוכה ולקופת העיר (לקרן בית-החולים) בערים משלוש הדרגות תשלומים מ-750 זהובים עד 4.500 זהובים. חוץ מזה חייבים הם לרכוש חלקות-אדמה שמחירן מגיע בערים מדרגה א' – ל-24.000 זהובים ומעלה. בערים מדרגה ב' – ל-8.000 זהובים ובערים מדרגה ג' – ל-4.000 זהובים. “תעודות-ההמלצה” אלו עוברות בירושה לאלמנות וליורשים ממין זכר בלבד. לפני קבלת התעודה יישבע כל “יהודי-חסות” שבועה חגיגית, שאינו עומד בקשרי שותפות עם יהודי אחר או בן דת אחרת; שבועת שקר תגרום להחרמת מחצית הרכוש. יהודים רשאים לפתוח חנות אחת או סדנה אחת, בעלי-מלאכה רשאים להעסיק שלושה שוליות, סוחרים – ארבעה; בניהם או חתניהם העוסקים במסחר לעצמם חייבים לפדות תעודות לחוד.

אשר לערים, עיירות וכפרים פרטיים, שאינם כפופים לשיפוט בתי-הדין העירוניים, קובעת התכנית, שעל מצב היהודים בהם יכריעו בעלי-האחוזות עצמם, ואולם היא דורשת במקרה קובלנה בשל חובות של סוחרים יהודים או מעשי-הונאה של בעלי-מלאכה יהודים לתבוע אותם לבתי-דין עירוניים בעיר הקרובה.


יהודי ורשה ערב מרד קוֹשצ’ושקוֹ    🔗


וכך, ערב החלוקה השניה, מופיעה פולין הפריצית-הקתולית בדמות משולשת של ריאקציה פוליטית, קנאות דתית ואֵגוֹאיזמוּס מעמדי. הקולות הבודדים של אישים ליברלים לא מצאו הד במדבר האוליגרכיה הפולנית המנוּונת. אולם היהודים לא הסתלקו מתקוותם, כי שעת הרפורמה וההקלה ליהודים תגיע בקרוב.

ביום הזכרון הראשון של הקונסטיטוציה, ב-3 במאי 1792, השתתפו כל היהודים בחגיגות העם הפולני. קהילת ורשה (פּראגה) הדפיסה בארבע לשונות: פולנית, גרמנית, צרפתית ועברית, הימנון מיוחד, “שיר תהילה”. בשער ההימנון נדפסה הכתובת האפיינית: “לחגיגת שלושה במאי 1792, לזכר חוק-הממשלה שנתקבל בסיים של הרפובליקה בכל האסיפות של העם היהודי לאות התרגשות והשתתפות בשמחה הכללית. מוגש על-ידי שליחי האסיפה היהודית, הורשאית (ורשה, דפוס פיוטר דופור, יועץ החצר של הוד מלכותו ומנהל בית-הדפוס של קורפוס הקדטים)”. משלחת יהודית מיוחדת הגישה למלך את ההימנון בכריכה הדורה; בכל בתי-הכנסיות בורשה נערכו תפילות חגיגיות.

כפי שהזכרנו לא נגמרה עדיין פרשת הגירושים. הגירוש הוכרז על-ידי המגיסטרט ב-8 בפברואר 1792 נקבע ל-23 ביוני. נציגי היהודים פנו לכומר הוּגוֹ קוֹלוֹנטיי, ידיד היהודים, וביקשוהו לעכב את הגזירה; חלף עזרתו נתחייבו לכלכל שני גדודי צבא. קוֹלוֹנטיי הודיע על כך לסיים, אולם הסיים סירב להתערב בדבר.

חרב-הסכנה היתה תלויה מעל ראשי היהודים. עשרים נציגים של יהודי ורשה פנו בימים ההם בתזכיר אל המיניסטריון לעניני פנים וביקשו בו בין שאר הזכויות גם זכות להגנה ממשלתית. בקשר עם תביעה זו השיבה הועדה, שלפי חוקת ה-3 במאי נהנים מזכות ההגנה כל אזרחי המדינה, וממילא לא יוצאו גם היהודים מן הכלל. הכלל: “אין מאסר בלי חוק” חל גם על העם היהודי. אולם על-פי התהום של חורבן פולין המשיכו יועצי-העיר המטומטמים את מלחמתם ביהודים.

אותה תקופה נתרחש בפולין מאורע מדיני מחפיר, שזיעזע ועירער את יסודותיה. אצילי פולין, שהחוקה המתונה של ה-3 במאי היתה מהפכנית מדי בעיניהם, נתכנסו לאסיפת-סתרים בכפר טרגוביצה, הרימו את נס המרד בשליטי פולין ופנו אל הקיסרית הרוסית בבקשת עזרה צבאית בפני המהפכנים. רוסיה נענתה מיד לבקשת “הקונפדרציה הטרגוביצאית”.

ב-1793 פרצו צבאות רוסיה ופרוסיה לפולין. בוצעה החלוקה השניה של המדינה בין רוסיה ופרוסיה. הסיים שנתכנס בגרוֹדנוֹ (נובמבר 1792 – יוני 1793) הכיר על-כרחו בחלוקה.

יהודי ורשה שלחו לסיים זה משלחת, שהשתדלה לפני הצירים בדבר מתן זכות-ישיבה ליהודים בורשה. אולם גם יועצי עירית ורשה באו לגרודנו והצליחו בשליחותם. הסיים הגרודנאי קיבל החלטה, כי על היהודים לעזוב את עיר-הבירה.

ואמנם במאי 1793 פירסם ממלא-מקומו של מרשלק-הכתר פקודת-גירוש. לסוחרים היהודים הסיטונאים ניתנה שהות של 14 יום למכירת סחורותיהם. כל יהודי ורשה היו שרויים בחרדה. ברגע האחרון פנו היהודים אל השגריר הרוסי סיורס, ובתפילה ובדורון ביקשוהו לעכב את הגזירה. גם משלחת יועצי ורשה פנתה לסיורס, שהואיל לקבל מתנה גם ממנה. לאחר שננעל הסיים הגרודנאי דרש השגריר ממשלחת היועצים לתת ליהודים שהות של 4 שבועות לשם חיסול עסקיהם. רק עתה הבינו יועצי העיר, כי כל מזימותיהם עלו בתוהו.

מעודדי-נצחון פנו נציגי היהדות הורשאית ב-9 באוגוסט 1793 וחזרו ופנו ב-23 בו אל המגיסטרט בהצעה לכרות חוזה, שיאשר את זכות-הישיבה של היהודים בורשה. אולם המגיסטרט לא שעה לבקשות היהודים.

ובינתים התחולל בחיי העם הפולני מאורע, שזיעזע את כל המדינה: פרץ מרד קוֹשצ’וּשקוֹ.


מרד קוֹשצ’וּשקוֹ ב-1794    🔗


תדיאוּש קוֹשצ’וּשקוֹ, אדם ליברלי בכל נפשו ומאודו, התיחס אל היהודים יפה. אחרי השבועה שנשבע ב-24 במארס 1794 בשוק בקראקא, הלך לקזימיר ובבית-הכנסת הישן קרא ליהודים להשתתף במרד. ואמנם הקהילה הקרקובית נדבה סכום הגון לצרכי הצבא והתחייבה גם לגייס חיילים יהודים לצבא המורדים.

יהודי ורשה נענו לקריאתו. אמנם, רבים מעשירי ורשה, כנוצרים כיהודים, ברחו, ואחדים מן הנמלטים נתפסו עם רכושם. אך במרד השתתפו בעיקר המוני-העם היהודים, בעלי-מלאכה זעירים, אלמנטים מחוסרי עבודה ופרנסה, לרבות פסולת סוציאלית מן “העולם התחתון”. היו אלמנטים שהתלכדו לחברה בשם “דלת בני הדת הישנה”.

ההמונים האלה השתתפו במרד בפועל. בימי 17 ו-18 באפריל הזדיינו, איש כפי יכלתו, ויחד עם הפולנים גירשו, בראשותו של הסנדלר יאן קילינסקי והכומר יוּזף מאיר, את צבאות איגלסטרם מעיר-הבירה. כשנוסדה אחרי גירוש הרוסים גוארדיה (מיליציה) לאומית בורשה, השתתפו בה היהודים, מאורגנים בפלוגות מיוחדות. בשעה שצבאות רוסיה התקרבו לורשה, השתתפו כ-2000 יהודים בביצור העיר. יום-יום, בימי חול ושבת, הלכו היהודים לקצב צלילי מוסיקה עם מעדרים ביד לשפוך סוללות. היהודים השתתפו גם בקרבות פרטיזנים בעיר עצמה. אף-על-פי שבהשפעת יועצי העיר לא נתקבלו היהודים לחיל “הגיוס הכללי”, השתתפו בפועל בהגנה וגילו מעשי-גבורה בחוצות ורשה. יהודי פוצ’יוב, למשל, הסתערו על הצבא הרוסי ואף לכדו תותח. באחד הכרוזים העלה קוֹשצ’וּשקוֹ על נס את גבורת החיילים היהודים, שמסרו את נפשם למען נצחון האנושות.

קהילת ורשה, דוגמת קהילות יהודיות אחרות, הושיטה גם עזרה חמרית למרד, והתחייבה לשלם סכום של 72.450 זהובים ב-4 שיעורים. הסוחרים העשירים תמכו במרד גם על-ידי זה שהוכרחו להמיר מטבעות-כסף בכסף של נייר.

על אף מעשי הגבורה הפּטריוטיים של יהודי ורשה לא שינו העירונים את יחסם אליהם. אמנם לא היתה השעה כשרה לדרוש את גירוש היהודים מורשה, אולם העירונים שמרו בהקפדה על מסורת בידולם האזרחי של היהודים. לא רק המגיסטרט וראש-העיר, אלא גם המועצה הלאומית העליונה מצאו לנחוץ להגן בימים כאלה על מס פתק-היום. כשפנתה קבוצת יהודים אינטליגנטים אל המועצה הלאומית העליונה בבקשה לבטל את המס המחפיר, קיבלה… תשובת סירוב! אסיפת “דלת בני הברית הישנה|” בורשה פנתה בבקשה לראש-העיר לבטל את פתק-היום המכביד כל-כך על עניי-העם, ולהטיל במקומו על היהודים העשירים מס רכוש של 10%. אף קוֹשצ’וּשקוֹ גינה את פתק-היום לפני המועצה הלאומית. אך המועצה הלאומית הקשיחה את לבה לכל הבקשות, והסכימה לכל היותר להוזלה במחירי הפתק.

בימי מצור אלה, שלא ניבאו הצלחה לצבא הפולני, נולד גם הרעיון של הקמת גדוד-פרשים יהודי עצמאי, שיילחם תחת דגלה של פולין בכובשים הרוסים. אבות הרעיון הזה היו בּרק יוֹסלביץ' ויוסף אהרונוביץ'.


בּרק יוסלביץ    🔗

ברק יוסלביץ נולד בעיירה הליטאית קרטינגה, נחלת האציל הוילנאי מאסאלסקי. בנעוריו היה מצליף אצל סייס יהודי, אחר-כך שימש סרסור אצל מאסאלסקי, שהומת בעוון בגידתו בעמו. במסעיו בחוץ-לארץ בשליחות נותן-לחמו קנה ברק לעצמו במידת-מה את הלשון הצרפתית והכיר הליכות-עולם. בתקופת הסיים הגדול גרו ברק עם אשתו רבקה בפראגה של ורשה, קרוב לודאי בגולנדצ’ינוב, שבה היתה הישיבה מוּתרת ליהודים. בשנת 1789 נולד לו בנו היחיד יוסף. ברק הוסיף גם בפראגה לעסוק בסרסרות, במסחר סוסים וכו'.

באפריל 1794, בתקופת המצור על ורשה, הופיעו לפני המפקד של ורשה בּרק יוֹסלביץ' ויוסף אהרונוביץ' והביעו נכונותם לגייס כמה מבני־בריתם להגנת המולדת. הגנרל מוקרונוסקי קיבל ברצון את הצעתם ומילא את ידיהם לגייס מאה צעירים יהודים לספּקוּת צבאית ולריגול האויב. אולם שירות כזה לא היה לפי רוחם של המציעים.

ב-17 בספטמבר 1794 פירסם קוֹשצ’וּשקוֹ ב“עתון הממשלתי” קול-קורא ליהודים, בו העלה על נס את גבורת ישראל בימי קדם ובתקופת החשמונאים. שיבח את התנהגות יהודי ורשה ב-17 וב-18 באפריל, והזכיר את בקשת ברק יוסלביץ ויוסף אהרונוביץ. “הנני מרשה להם – סיים המנהיג את כרוזו – לגייס את הגדוד הנזכר, לציידו בכל התחמושת הדרושה, כדי שיוכלו לעמוד בהקדם במערכה להילחם באויב”. קול-קורא זה נחתם לא רק על-ידי קוֹשצ’וּשקוֹ, אלא גם על-ידי בּרק, שמוּנה לשר-גדוד של היחידה היהודית, פירסם באוקטובר קול-קורא נלהב אל היהודים שנסתיים במלים דלקמן: “האלוהים הכל-יכול עמכם, ואני אהיה לכם לראש! באשר תהיה סכנה, שם אלך, ואתם תלכו אחרי! ובכן, אחים יקרים, זכיתי להתמנות לשר-גדול בפקודת המנהיג העליון. התעוררו איפוא, עזרו לשחרר את פולין המדוכאה. אחים נאמנים! נילחם למולדת עד טיפת דמנו האחרונה. אם אנחנו לא נזכה לשחרורה, האי בנינו יחיו חיי בטחון וחופש ולא ישוטטו כחיות-טרף”.

אם בלשונו של קוֹשצ’וּשקוֹ ואנשיו נשמע הד דעותיהם של אנשי המהפכה בצרפת, עלה מתוך דבריו של ברק זכר ללשום של הועדים היהודים בפאריס ובערים אחרות בצרפת שתים שלוש שנים לפני-כן, בימי המהפכה והקוֹנוונציה.

ב-5 באוקטובר קיבל ברק מן הקופה הלאומית הראשונה 3.000 זהובים פולניים וניגש לארגון גדוד-הפרשים. מספר הפרשים הגיע עד 500. כמה היסטוריוגרפים (ובתוכם קורזון) מפקפקים בעצם קיומו של הגדוד, שלא יכול היה בלי אמצעים דרושים לקום במשך חודש ימים, החל מראשית אוקטובר עד הסתערות על פראגה. מתקבלת על הדעת הנחתו של הפרופ' מ. בלבן וגנרל קוּקיל, שגדוד זה, אשר נתמך על-ידי הקהילות היהודיות (לפי עדותו של קצין הצבא אנטוני סקוטניצקי) הורכב בחלקו מן המיליציה היהודית בורשה. לפי דעת שאצקי הורכב גם מאספסוף יהודי “הולכי-בטל” שגויסו גיוס-חובה.

ב-4 בדצמבר הסתערו צבאות הגנרל סוּבוֹרוֹב על פראגה. 15 אלף פולנים נפלו חלל על סוללות פראגה וברחובות ורשה, מהם כמה מאות יהודים. יש לשער, כי כמעט כל הגדוד היהודי הושמד בהתקפת-דמים זו. טבח פּראגה נרשם בתולדות יהודי פולין כדף שחור של חורבן ושואה.

ברק נפל שבי בידי הצבא האוסטרי; מאוסטריה הצליח להימלט לצרפת. ב-9 בינואר עזבו צבאות רוסיה את עיר-הבירה ונכנס לתוכה הצבא הכובש הפּרוסי.


 

תקופת הכיבוש הפרוסי (1795 – 1806)    🔗

תקנת־היהודים משנת 1797    🔗

בחלוקה השלישית של פולין. בשנת 1795, נספחו ורשה והמחוזות השוכנים מעבר לנהרות בוג ונימאן מערבה – לפרוסיה. ב־17 באפריל 1797 תיקנה הממשלה הפרוסית תקנות (״הסידורים הכלליים של היהודים במחוזות הדרומיים והמזרחיים – החדשים של פרוטיה"), שהיו מכוונות להסדיר את החיים הפנימיים והחיצוניים של האוכלוסיה היהודית בשטח הכיבוש הפרוסי. תקנת יהודים זו – (General Judenreglement) שנבעו מתוך אינטרסים הממלכתיים־המדיניים של פרוסיה והסיחה את דעתה ממהותה הרוחנית וצרכיה הסוציאליים של האוכלוסיה היהודית, ביטלה כמעט את האוטונומיה הקהילתית היהודית: היא נטלה מן הקהילות היהודיות את זכות השיפוט. הפיקוח על בתי־הספר, מינוי הפקידים וכו' וצימצמה סמכותן בעניני־דת בלבד, כגון רבנות, בתי־תפילה, עניני כשרות, בתי קברות וכו'. על הרב היה לדעת את השפות גרמנית ופולנית. התקנה קבעה את מספר פקידי הקהילה ותפקידיהם; במקום בחירת פקידים הונהג מינוים על־ידי הממשלה מקרב נכבדי העדה. במקום פרנסי־קהילה ניתנים ליהודים יועצי מגיסטרט משלהם. בתי־הספר היהודיים מוחזקים על־ידי המלוכה. היהודים שוחררו מחובת עבודת־הצבא ובמקומה הונהג מס־צבא. גם בשטח הכלכלה הכניסה התקנה הגבלות. ליהודים הותר לבנות בתים על מגרשים ריקים ובמקומות שאין להם בעלים נוצרים, המסחר היהודי צומצם. אסור היה לסוחר יהודי לחזר עם סחורתו על הפתחים מחוץ לשוקים, לעסוק במלאכה או במקצוע נוסף אחר. ליהודים תושבי־כפר אסור היה לעסוק במלאכה, למכור לאיכרים מצרכים שאינם נוגעים לחקלאות. בעל־מלאכה חייב להיבחן ולקבל תעודה. ורשאי להעסיק רק שוליות ותלמידים יהודים נתיני פולין. יהודי רשאי היה לשאת אשה רק אחרי הגיעו לגיל 25 . אם היה בעל הון מסוים או פרנסה קבועה. ושילם מס־קידושין בגובה מ־3 עד 5 טאלרים בעד הרשיון. הנושא לאשה בת־חוץ חייב שיהא לו הון של 500 טאלרים לפחות. התקנה הכירה בזכות־המולדת (Heimatsrecht) של התושבים היהודים; תקנות מיוחדות קבעו את זכויותיהם של יהודי־חוץ. כל היהודים חייבים להקנות לעצמם שמות־ משפחה. אשר לגיטאות היהודיים בערים בעלות פריבילגיה, לא ביטלה אותן התקנה, אולם הציעה לעירונים, שיבטלו אותן בעצמם, לטובתם הם.

ההסדר הזה היה צירוף של חוקת היהודים של יוסף השני באוסטריה עם ביכורי הרפורמה בפרוסיה ועם קצת עקרונות של האמנסיפציה בצרפת מתוך התאמה לתנאים המיוחדים של ממלכת פולין, אם כי היתה זו לכאורה תקנה לטובת היהודים לעומת המשטר של פולין, הרי למעשה נסתמכה החוקה הזאת בעיקר על הפרקים השליליים שבתקנות היהודים בארצות האמנסיפציה הגמורה או החלקית; היא שאלה מהן את כל התקנות שהיו מכוונות לביטול האופי המיוחד של העדה היהודית בהוי־החיים. בתרבות, בארגון חייהם הציבוריים והעדתיים. החוקה החדשה נתנה להם מסגרת כללית למעמד אזרחים שהספיקה לקשרם אל המשטר החדש, מתוך ניגוד לאוכלוסים הפולנים ששנאתם תתגבר, בלי לבטל רבות מן ההפליות שהיו קיימות עד עתה.

אמנם המדיניות של הממשלה לגבי היהודים סייעה להתישבות היהודים בורשה ובשאר הערים, שרבות מהן נהנו מן ״הפריבילגיה של אי־סובלנות כלפי היהודים", וביחוד להתישבות היהודים יוצאי־גרמניה. ואולם המגמה הגרמניזטורית של הממשלה היתה זרה ליהדות הפולנית. ולא נקלטה אלא בשכבה דקה של האינטליגנציה המשכילה. היא לא הצליחה, כשם שלא תצליח לאחר־מכן הפוליטיקה הרוסיפיקטורית של הממשלה הרוסית. לא ייפלא איפוא, שהתקנה הגרמנית לא נתקיימה אלא במידה זעומה, כמה מסעיפיה נשארו על־גבי הנייר, כגון החזקת בתי־הספר על־ידי המלוכה. צמצום מספר בתי־תפילה ועוד. הממשלה היתה אנוסה להתחשב בהתנגדות ראשי הציבור היהודי לגזירות הקשות שנגזרו על האוכלוסיה היהודית. ואמנם בפקודה משנת 1802 בוטלו הגזירות של פולין הישנה, והן: איסור־הישיבה של היהודים בערים בעלות הפריבילגיה ואיסור קבלת יהודים לאגודות־אומנים נוצריות.

אכן, הרבה גזירות של פולין הריאקציונית־הפיאודלית נשארו בתקפן, ובראש וראשונה – ״פתק היום“. ואולם מעז יצא מתוק. חתירות העירונים הביאו לידי כך, שגם הממשלה הפרוסית היתה מוכנה לגרש את היהודים מורשה. ואולם פיתוי ההכנסות הרבות של מס־הפתק מנע את המגיסטרט מלבצע את זממו. נתקבלה החלטה פשרנית, שהיהודים שנמצאו בורשה לפני ה־9 בינואר 1796 יקבלו זכות ישיבה. תושביה הארעיים נתחייבו לשלם מס של זהוב ליום. על אלה שנשתקעו בה אחרי שנת 1799 הוטל לפדות פתק־היום. שאלת הישיבה בורשה קיבלה איפוא פתרון חלקי ופשרני, זכו רק המאושרים, שהיו קרואים בשם ״זעקס און ניינציגערס”, כלומר היהודים שהתישבו בורשה עד 1796. ואולם, למודי־נסיון ידעו גם היהודים המקופחים ליהנות מזכות הישיבה בעיר הבירה.

בנוגע למסים נתחייבו יהודי ורשה לשלם שני מסי־יסודו מס־הזנה (Nahrungssteuer) ומס סובלנות (Toleranzsteuer).היהודים שילמו באופן יחסי סכום גדול יותר מאשר הנוצרים. חוץ מזה הוכרחו יהודי ורשה לשלם מס הבשר הכשר, שהיה למעמסה על עניי־העם.

באשר לקהילה היהודית החליטה הממשלה, מטעמים פיסקליים, לחדש את סמכותה ולהגביר את שלטונה. הקהילה היתה מורכבת משלושה פרנסים נבחרים ומזכיר. שלושת הפרנסים הראשונים היו: משה אהרן פירשטנברג, אהרן שמואל ויוסף לנצוטר: המזכיר – שכנא ניידינג. ברשות הקהילה נמצאו כל מוסדות הצדקה והחינוך, כגון ביקור־חולים, מלביש־ערומים, חברה־ קדישה, בית־החולים מיסודו של דוד קניגסברג, שעבר בשנת 1805 לרשות הקהילה, והחל משנת 1806 גם בית־הקברות הידוע שברחוב גנשה. אולם, עיקר פעולתה של הקהילה היה – גביית מסי־המדינה. הקשיים המרובים שהיו כרוכים בכך – הם שהניעו את הממשלה לחדש את הקהילה ולמסור לידיה את הטלת המסים על היחידים ואת גבייתם. מושג־מה על ענין מסי היהודים מתקבל מהסדר תשלום מס־הבשר בורשה.


מס־הבשר בורשה    🔗

מס־הבשר, שנקרא בפנקסי הקהילה בשם ״קורובּקא דזובחי זבח" או בקיצור ״קוֹרוֹבּקא“, היה קיים בורשה במשך כל המאה הי”ח. אולם, החל משנת 1770 היה נכנס כולו לקופת־העיר. המרשלק של הכתר, הנסיך סטפן לוּבּוֹמירסקי אסר אותה שנה על היהודים לדור בוורשה, ורק ליהודים מסוגים מסוימים, כגון סוחרים־סיטונאים או יהודים שבאו לרגל עסקים, משפטים בבית־דין וכו' התיר לשבת בה במשך שבועים, לצרכי היהודים האלה החכיר הנסיך לשני יהודים את הזכות לעסוק בשחיטה ולהחזיק מסעדה. בתחילה שלם השוחט בעד זכות השחיטה 600 זהובים לשנה, ובעל המסעדה – 400 זהובים. אולם ההתחרות בין היהודים גרמה לידי כך, שדמי החכירה עלו עד לעשרת אלפים זהובים לשנה. ראתה ״אגודת הקצבים הנוצרים" שמס־הכשר מכניס סכומים עצומים. וחכרה בשותפות עם היהודי שמעון בן העניך את מס־הבשר בסכום 18.000 זהובים, ואף נתחייבה לא לקבל יותר משמונה זהובים מכל שור הנשחט לבשר כשר, כלומר שליש בערך משויו בעת ההיא. גם חכירת־הזכות של החזקת המסעדה עלתה מ־400 זהובים בשנה ל־4.000 זהובים. עם עליית דמי החכירה נתרבה מספר השוחטים והמסעדות. ב־1797 כבר נמצאו בורשה (חוץ מפראגה) עשרה שוחטים וחמש־עשרה מסעדות.

המס העיקרי היה מס הבשר הכשר, ולא ייפלא שקהילת ורשה, שלא קיבלה שום טובת־הנאה ממנו, נלחמה מלחמה קשה וממושכת על זכות זו. עם גידול האוכלוסיה היהודית בורשה. נתרבו הוצאותיה של הקהילה, שחייבת היתה להחזיק ולכלכל מוסדות דתיים שונים. מאידך גיסא סבלו היהודים מנגישות העירונים הנוצרים שלא פסקו מלחתור תחתם ודרשו מן השלטונות לגרשם. השתדלויות הקהילה לפני השלטונות לטובת היהודים המוּדחים דרשו סכומים כבירים והקהילה כמעט שלא נהנתה לגמרי ממקור ההכנסה הראשי – מס הבשר הכשר. בהתחרות הפומבית היו הנוצרים זוכים תמיד בחכירת־המכס הודות לכוחם הפוליטי, וההכנסה היחידה של הקהילה היתה – ההכנסה משחיטת־חוץ, שהיתה אסורה לפי החוק. ביחוד הורע המצב החמרי, לאחר ש״התקנה היהודית" נטלה מן הקהילה את זכות הטלת־החרם. פרנסי־הקהילה דרשו איפוא להפוך את מס־המזון למס ישיר של בשר כשר ולהרשות להם להשתמש בזכות החרם. עד מהרה ראו הפרוסים הכרח להחזיר לקהילה זכות זו, שהקלה על גביית מס־הבשר.


מוסדות ציבוריים בסוף המאה הי"ח    🔗

לא רבים היו מוסדות הצדקה והחינוך של יהודי ורשה: כמעט את כולם אנו מוצאים בצואתו של ר' הירש צנצמינר, עד שנת 1806 לא היה בורשה בית קברות יהודי, ויהודי ורשה היו קוברים את מתיהם בסוכצ’וב ובגרודז’יסק. בשנת 1806 נרכש, ברשיון הממשלה הפרוסית, בית־העולם היהודי ברחוב גנשה. בית־הקברות נמסר על־ידי השלטונות לרשות החברה־קדישה בורשה, שלא היתה כפופה – לפי התקנות הפרוסיות – לקהילה. אחד מסעיפי התקנות של החברה קדישה קבע שלושה סוגי תשלומים בעד קבורת המתים. דרכי החברה קדישה, היו אלה הדרכים התקיפות שנהגה בהן חברה־קדישה בכל עיר יהודית. ״לא היה ידוע – כותב נוסבוים – אם בהירת הקבר תלויה בגובה התשלום או בזכויות האישיות של הנפטר". מכיון שהפוסק בהערכתם של המתים היתה החברה־קדישה, נפתח כר נרחב לשרירות־לב בפעולתה. החברה, שברשותה היו אמצעים כספיים גדולים, ניהלה את משקה ללא כל ביקורת. כזכר לימים קדמונים, שהחברה־קדישה חיתה מנהלת בקהילות את כל עסקי הצדקה, היתה החברה בורשה נותנת מזמן לזמן הקצבות לבתי תלמוד־תורה, תמיכות לעניים לקניית מצות, עצי הסקה או הלבשה, וגם הלואות קטנות במשכון בלי ריבית, והסיחה בזה את דעת הקהל מתקלותיה. המאורעות הפוליטיים בפולין הסיחו את דעת השלטונות והציבוריות היהודית מהסדרת הענין הכאוב הזה.

בתקופה זו חלה גם התפתחות בית־החולים היהודי. בשנת 1795 אישר הגנרל הרוסי בוקסהברן בורשה מס בגובה גרוש אחד מכל ליטרת בשר כשר לצרכי ריפוי חולים יהודים עניים, שהונהג על־ידי מרשלק המשטרה בורשה. מראשי המטפלים ברעיון בית־החולים היה הבנקאי דוד קניגסברגר. ב־1799 אושר בית־החולים היהודי על ידי השלטונות הפרוסיים; נפתח בית־חולים קטן בבית־עץ שׂכוּר ברחוב נוֹבוֹליפיה מס' 2426. הממשלה מסרה את ההשגחה על המוסד למנהל המשטרה פאץ. למפקח רשמי של המוסד מינתה ב־1807 את מזכיר הקהילה הורשאית שכנא נוידינג, בא־כוח חברת ביקור־חולים שיצג יחד עם זאת את הקהילה היהודית. בשנת 1808 הועבר בית־החולים לבנין בן שתי קומות ברחוב מרשלקובסקה, ובשנת 1811 רכשה הקהילה את הבית, שבו נמצא בית־החולים. בבית־החולים היו חמישים מיטות. מכיון שהקהילה לא יכלה לכסות את תקציב המוסד באמצעיה, פנתה לראש־העיר של ורשה בבקשה שתינתן לה רשות לגבות דמי ריפוי. ואמנם מיניסטרי הפנים הוציא בפברואר 1812 פקודה בדבר הזכות לגבות הוצאות ריפוי מקהילות־חוץ, אולם התוצאות היו זעומות.


פרעות בורשה ב־1804    🔗

המצב הכלכלי של יהודי פולין היה קשה. המוני היהודים עסקו במסחר זעיר, בחנויות ובמלאכה, אולם הממשלה לא נקפה אצבע לשיפור מצבם. בורשה נתגבשה לאטה שכבה דקה של בנקאים ואנשי מסחר גדול, שבאו ברובם מגרמניה. מהגרים אלה הביאו עמהם מלבד הון ונסיון מסחרי גם נימוסים והליכות פרוגרסיביים, שעיקר ביטוים היה בלבוש מודרני ובשימוש בלשון הגרמנית. המוני היהודים החרדים וספוגי־המסורת התיחסו באי־רצון ל״ברלינאים״ האלה וראו בהם מכשיר־התבוללות ממשלתי.

היחס החיובי של הממשלה ליהודים יוצאי גרמניה עורר יחס־איבה של המוני העם הפולני ליהודים. ביחוד נתחדדו היחסים בין היהודים והפולנים בורשה. במשך עשר שנות הכיבוש הפרוסי כמעט הוכפלה האוכלוסיה היהודית בורשה והגיעה מ־6750 נפש בשנת 1796 עד 11.911 ב־1805. כדי להקטין את זרימת היהודים לעיר, הוציאה הממשלה הפרוסית ב־1799 פקודה שהיהודים שיבואו לורשה אחרי 1799 חייבים לשלם מס פתק־היום, כנזכר לעיל, זהוב לגולגולת. מס הבשר ומס הסובלנות הוטלו על כל העדה היהודית. לרבות המהגרים מגרמניה שבאו אחרי 9 בינואר 1796. אולם כל התקנות האלו לא המתיקו את יחס ההמונים הפולנים ליהודים. המצב הכלכלי החמוּר של אוכלוסית עיר־הבירה אחרי דיכוי המרד, שהורע שבעתים על־ידי המדיניות הפיסקלית של השלטון הכובש, יצר אוירה נוחה להתפרצות יצרים. ואמנם בשנת 1804. בחג ״יום ה' הירוק" (Boze Cialo), פרצו בורשה פרעות; בשעת תהלוכה דתית נזרקה אבן בקהל, ומיד נתפשטה שמועה, כי היהודים זרקו את האבן. האספסוף העירוני התנפל מיד על חנויות היהודים ובמשך יומים שדד והמס רכוש יהודי. רק התערבות הצבא הפרוסי שמה קץ לתעלולי ההמון. בכרוניקות יהודיות לא נזכר המאורע הזה, ורק אחד העתונים הפולנים (״גזטה ורשבסקה") מעלה את הדו העגום לזכרון.

עם מפלת הצבא הפרוסי בקרב יינה בשנת 1807 בא הקץ לחבל הפרוסי, והוקמה המדינה הפולנית העצמאית. המלאכותית וקצרת הימים, הידועה בשם ״נסיכות ורשאית". קשה היה המצב הלאומי והכלכלי של היהודים בתקופת השלטון הפרוסי, ואף־על־פי־כן רכשו מספר זכויות והנחות, שנגזלו מהם בתקופת הקיום העצמאי של הנסיכות.


 

יהודי ורשה בתקופת הנסיכות הורשאית (1807 - 1813)    🔗

שלילת זכויות היהודים בנסיכות הורשאית    🔗

בשעה שקמה נסיכות ורשה ב־7 ביולי 1807, לפי חוזה טילזיט בין נפוליאון לפרוסיה ורוסיה, כבר היה שמו של המנצח הגדול ידוע ליהודי פולין, והיה מפואר בעטרת אגדה. כל מקום שדרכה כף רגלו הביא שחרור ליהודים משעבודם לחוקי ימי־הביניים. אותה שנה נתאספה הסנהדרין של רבנים ושתדלנים בפאריס, ונרקמו סביבה שמועות אגדה. אמנם, הגיעו ידיעות מארצות־המערב שאליה זו יש בה קוצים רבים, שהזכויות המדיניות שהעניק נפוליאון ליהודים באו ליטול מהם את כל אָפיים הלאומי, באו לבטל את הוי־החיים המקודש במסורת הדורות, באו לעקור את התורה מבית־ישראל ולהחליפה בחוקות הגויים. אולם ההבחנות הללו היו ענין לאנשים שהכירו את פרטי התכנית של נפוליאון, ואלה היו בין המשכילים. והמשכילים־המתקדמים הם הם שפיהם היה מלא תהילות לשמו של הגואל – הם שראו בו כורש חדש, ושרו שירים לשמו ופיארוהו כמעט כמשיח לעמם. כי באסיפת טובי הקהילות ובסנהדרין כמעט שהגיעו הדברים להרמת ידים, כי הבנקאים העשירים מדרומה של צרפת השתיקו את רבני אַלזס ולותר ובודדים מבין רבני איטליה, שצעקו חמס על חורבן היהדות – דבר זה לא הגיע עד ורשה אם כי נודע שאין דעתם של מורי־הדור, גדולי התורה והאמונה, נוחה מכל ״הגאולה".

בשיר התהילה ״שירי הוד" (נדפס בורשה בתקס"ז), שהגישה משלחת יהודי ורשה לנפוליאון, כאשר ביקר בה ב־19 בדצמבר 1806. תוֹאר הקיסר ה״גבוה מעל גבוהים" כדומה אל ״בר־אינש שאתה עם ענני שמיא“, שבא להביא צדק ושלום ליהודי פולין. ״בצלך נחיה נאפאלעאן וחיתה נפשנו בגללך, קמת בתולת ישראל, עת נפלתי בגורלך” – כאילו היו רגשות ההכנעה והתקוה של ״שה פזורה וורשוי“, רגשות אלה הביעה ״עדת ישורון ווארשוי” גם למלך החדש של הנסיכות, פרידריך אוגוסט, מלך סכסוֹניה והנסיך הגדול של פולין, בשיר־כבוד נמלץ ״תהילה" (נדפס בורשה תקס"ח), שהוגש לו ביום ביקורו בורשה (1807). שני שירי־הברכה עלומי שם המחבר, שנכתבו בסגנון של מליצה שדופה ובמידת הכנעה מופרזת, נתנו בלי ספק ביטוי לציפית־הישועה, בה קידמו המתקדמים שבין יהודי ורשה את המאורע הפוליטי החדש.

התקוות לא נתגשמו אלא במידה זעומה. ב־22 ביולי 1807 הכריזה הנסיכות הורשאית, כי ״כל האזרחים שוים בפני החוק“. למעשה עשו הפולנים את עקרון השויון פלסתר. את העניינים המדיניים של הנסיכות ניהלו הסיים. שנתכנס אחת לשנתיים במשך 15 ימים, הסינט ומועצת המיניסטרים. המלך פרידריך אוגוסט ישב בדרזדן ולא התערב ביותר בעניני המדינה. אמנם היתה החוקה החדשה לאין ערוך רדיקלית ופרוגרסיבית ברוחה מכל החוקות הקודמות. החוקה הנפוליאנית שהונהגה כחוק־המדינה ביטלה להלכה את כל ההפליות הגזעיות והדתיות בין התושבים ועירערה את יסודותיה של פולין הפיאודלית, אך לא הרסה אותם. גם החוקה המתקדמת לא יכלה לבער מושגים ומסורות שנשתרשו במשך 400 שנה. מועצת הממלכה לא יכלה לעכל את שויון הזכויות של היהודים וחיפשה דרך לשלול מהם את חסדי המשטר החדש, באופן שיתקבל גם על דעתו של נפוליאון. בינתים חל בענין היהודים, השינוי הידוע ברוחו של נפוליאון, שהטה אוזן לעצת הריאקציה והכמרים בצרפת, וגזר את גזירות ההפליה מ־17 במארס 1808 על יהודי אלזס ולותרינגיה הידועות בשם ״פקודה מחפירה” (Decret infame) ובהן נדחה מתן הזכויות האזרחיות ליהודי הנפות ההן לעשר שנים נוספות, ״עד שיתחנכו ויהיו לצרפתים טובים".

״הפקודה המחפירה" הפולנית    🔗

מועצת הממלכה תלתה עצמה באילן גדול ופנתה למלך פרידריך אוגוסט בתזכיר בו כתבה: ״נסיכות ורשה היתה נתונה בסכנה, אילו ניתנו פתאום לעם ישראל, שמספרו רב בתוכנו, כל הזכויות האזרחיות, ובתוכן גם זכות בחירה למועצות ערים וכפרים. הוא נבדל משאר האזרחים לא רק במלבושו, במראהו החיצוני ובדרכי חייו, אלא גם בזה שהוא מסרב לעבוד בצבא, שומר על רוחו הלאומית, מחנך את ילדיו ברוח המזיקה למדינה, וחוץ מזה הוא עוסק בהלואה בריבית ולעתים גם בהברחת סחורות בגבולות“. העם הרב הזה הוא למשא כבד עלינו, מפני שאין הוא רוצה לעבוד את האדמה; מיעוטם של היהודים עוסקים במסחר. הם מזיקים למסחר הכללי בריבוי החנויות הקטנות; רבים מהם עוסקים בסרסרות, חיים חיי בטלה ותחת להגדיל את עשרו של העם, הם מהרסים אותו ומתפרנסים מעבודת אחרים”, מועצת הממלכה ביקשה איפוא מן המלך לשלול את זכויות היהודים למשך 10 שנים ברוח הפקודה האֶלזסית. יחד עם זה הציעה, כי הפקודה תאפשר ליהודים בודדים שיצטיינו בפעולתם למען המולדת, לקבל זכויות פוליטיות גם לפני המועד הנזכר. המלך לא ניאות להוציא את הפקודה הסותרת את החוקה, אלא בהסכמתו של נפוליאון. לשם כך מילא את ידי המיניסטר גראף זאנפט להשתדל שנפוליאון יאשר את החלטת המועצה. גראף זאנפט בא בדברים עם מיניסטר־הפנים הצרפתי שמפני ועם מזכיר הממלכה מורה והודיע למלך, כי נפוליאון נוטה למלא את בקשתו.

אמנם נמנע נפוליאון מלחתום על פקודה מפורשת בדבר ביטול זכויות היהודים. אין השעה כשרה לכך – אמר מורה לזאנפט – לגלות ברבים שאנו רוצים להגביל את זכויות היהודים. כל השתדלותו של זאנפט לקבל את הסכמת נפוליאון בכתב לא נשאה פרי, אך שמפני מסר לזאנפט, שנפוליאון מסכים להגבלה ולשם כך מספיקה פקודתו בעל־פה. מועצת הממלכה הסתפקה בכך, וביום 27 באוקטובר 1808 הוציא המלך פרידריך אוּגוסט את ״הפקודה המחפירה" הפולנית ששללה מיהודי פולין את זכויותיהם הפוליטיות למשך עשר שנים, מתוך הוספה, כי יחידים מבני דת־משה יוכלו לקבל זכויות גם קודם לכן, אם יימצאו ראויים לחסד זה.

פקודה זו הוציאה את היהודים מכלל אזרחי פולין. רוח־הזמן לא הרשתה למחוקקי־פולין להכריז בגלוי על שלילת זכויות אזרחיות מחלק של האוכלוסיה, ומשום כך השתמשו בביטוי ״זכויות פוליטיות", שלא שימש אלא כסות לשלילת זכויות גמורה. כך אסרה הממשלה על היהודים. בנובמבר 1808 לרכוש נכסי אצילים.


גזירת הגיטו בוושה במארס 1809    🔗

ב־16 במארס 1809 נצטוו יהודי ורשה לעזוב במשך חצי שנה את הרחובות הראשיים של העיר ולהצטופף בגיטו היהודי. מכיון שבנסיבות כבר אי־אפשר היה לגרש את היהודים מורשה, בא במקום הגירוש תחליף בצורת גיטו יהודי. לרחובות האסורים היו שייכים: העיר הישנה, פוֹדול עם הסימטאות החוצצות. פרטה עם מוֹסטוֹבה, שוינטוֹיירסקה וקוֹז’לה, העיר החדשה (חלק) עם השוק והרחובות הסמוכים, רחוב דלוּגה עם בּיילנסקה ופרז’יאזד, רחוב מיוֹדוֹבה קרקוֹבסקיה פשדמישצ’ה ונוֹבי שויאט (חלק) עם הרחובות הסמוכים, חלק של קרוּלבסקה ומזוֹבייצקה, שויינטוֹקרז’יסקה וטרמבצקה. עם הרחובות האסורים נמנו גם רחוב סינטורסקה, נוֹבה, רימרסקה ודינלוֹביצ’וֹבסקה שבהם ישבו היהודים במשך עשרות בשנים. החוק התיר לדור בכל אחד מן הרחובות הנזכרים רק לשתים־שתים משפחות של בנקאים וסוחרים גדולים שיוכיחו, כי יש להם הון של 60 אלף זהובים בלי חובות, שיודעים קרוא וכתוב פולנית, צרפתית או גרמנית, ששולחים את ילדיהם לבתי־ספר פומביים ושאין להם סימני היכר חיצוניים (לבוש, זקן). כמו כן ליהודים שיבנו בית או בית־חרושת ברחובות הנזכרים ולבעלי מקצועות חפשיים, כמו רופאים, אמנים ועוד. הפקודה הנוספת מספטמבר 1809 הוסיפה חומרות וסייגים חדשים, שלא איפשרו ליהודים לרכוש בתים וקרקעות אפילו ברחובות שהישיבה בהם היתה מותרת. כגזירה קשה קיבלו היהודים שומרי־הדת את התקנה מ־9 במאי 1908 שהטילה עליהם את חובת השירות הצבאי.


תגובת יהודי ורשה על שלילת הזכויות    🔗

תגובת הציבור היהודי הורשאי על הגזירות הללו לא היתה אחידה. רבים ממשכילי ורשה ומתקדמיה לא דאגו אלא לטובת עצמם, והופעותיהם לפני השלטונות היו מלאות התרפסות והסתייגות מגונה מהמוני העם היהודי. כך פנתה בינואר 1809 קבוצה של 17 יהודים מורשה למועצת הממלכה בבקשה להוציאם מכלל היהודים משוללי־הזכויות, הואיל והם ״התאמצו מזמן בהתנהגותם המוסרית ובלבושם להידמות לשאר התושבים“. אך גם היהודים האלה לא היו כשרים לקבלת זכויות אזרחים בעיני המיניסטר למשפטים לוּבּינסקי, ובתשובתו הורה להם פרק בהלכות אזרחוּת בהכריזו, כי השויון בפני החוק המובטח בקונסטיטוציה אינו עושה עדיין את כל בני הארץ לאזרחים, כי אזרח יכול להיות רק מי שנאמן למלך ורואה את הארץ כמולדתו היחידה. ״אך כלום מחזיקי דת־משה יכולים לראות ארץ זו כמולדתם? וכי אין הם שואפים לשוב לארץ אבותיהם? כלום אין הם רואים עצמם כעם נבדל? שינוי הלבוש בלבד אינו מספיק”.

קרובה בתכנה וברוחה לבקשה זו היתה פניית 13 יהודים מן הצמרת הסוציאלית בורשה, שביקשו אף הם, ב־9 בינואר, זכויות אישיות לעצמם. ברוב התרפסותם לא נמנעו מחברי התזכיר מללמד זכות על פקודת 1808 שדחתה את הענקת הזכויות ליהודים ולהתבדל מאחיהם, ובלבד שהממשלה תזכה בזכויות 13 משפחות ״גרמניות", כלומר נאורות.

בין החתומים על התזכיר נמצאים שמותיהם של שתדלנים ועסקנים יהודים, שמלאו לאחר־מכן תפקידים חשובים בציבוריות היהודית בורשה, כגון שמואל קרוננברג, אביו של המומר ליאופולד קרוננברג, מראשוני הבנקאים הורשאים, יצחק שמעון רוזן, אביו של מתיאש רוזן, המדפיס והמו"ל האוניברסיטאי נתן מאיר גליקסברג, לייב אסטרייכר, חתנו של שמואל זבּיטקוֹבר, החרט שמואל מינהיימר, הבנקאים יצחק דוידזון ולוי זלינגר, ואחרים.

שונה ברוחה היתה בקשתם של באי־כוח הקהילה הורשאית. עוד ב־30 בנובמבר 1808 פנו ראשי הקהילה מיכאל אטינגר־ראווסקי, משה אהרון פירשטנברג, יוסף לנצוטר, נתן צדרבוים וברוך הרצפלד בבקשה אל המלך, התאוננו לפניו על הפלית היהודים בנסיכות, וביקשו את הזכויות הפוליטיות והאזרחיות שנפוליאון העניק לכל תושביה. מגישי התזכיר טענו לזכויותיה של כל העדה היהודית. המלך השיב לראשי־הקהל בורשה, כי הממשלה מטפלת בתכנית־תיקונים לפתרון השאלה היהודית. ואמנם עוד משנת 1808 היתה קיימת ועדה מיוחדת בראשותו של הרפרנדר נ. פ. ווֹידה, שעיבד תכנית של תיקונים.


תבנית ווֹיוה    🔗

בתכניתו הראה ווֹידה את האמצעים להעלאת הרמה המוסרית והתרבותית של היהודים, כדי שישתוו מקץ עשר שנים בזכויותיהם הפוֹליטיות עם שאר התושבים: יהודים שהיו דרים מאחד בדצמבר 1806 ואילך בנסיכות הפולנית, רשאים וחייבים להיחשב ליהודים בעלי־זכות בנסיכות; הם רשאים לשבת יחד עם משפחותיהם ועובדיהם בכל רחבי הנסיכות ולעסוק בעבודות מסוימות; יהודים בעלי הון של עשרת אלפים זהוב, או העוסקים בחרושת. או המעבדים 10 מוֹרגות אדמה בעזרת אריסים יהודים, רשאים להתישב מחדש בנסיכות.

עניני היהודים יתנהלו על־ידי הקהילות, בתי־כנסת וקונסיסטוריות. ראש הקהילה, הוא רב או חזן, החייב – החל משנת 1816615 – לקנות ידיעות בשפה הפולנית ובחשבון, בלשון העברית ובתנ"ך.

שלוש עד חמש קהילות מצטרפות לעדת בית־כנסת, הנתונה להשגחתו של מנהל הממונה על־ידי מיניסטר־הפנים.

הקונסיסטוריה הקיימת בכל דפרטמנט מורכבת מיושב־ראש, מזכיר וששה אססורים. היא מפקחת על הרכוש וההון של כל הקהילות, נותנת הוראות לקהילות ולבתי־הכנסת, בוחנת את המועמדים לרבנות, קובעת את סדר העבודה בבית הכנסת, דואגת לסידורי תפילה וכו'.

בשטח ההשכלה – חייב כל יהודי לחנך וללמד את ילדיו לפי הוראות מחלקת־החינוך הכללית.

היהודים חייבים לבחור לעצמם מקום ישיבה קבוע; יהודי יכול לעבור למקום אחר רק ברשות המשטרה ואחרי תשלום כל המסים. יהודים העוסקים במסחר או במלאכה אסור להם לגור בכפרים; מזכות זו ייהנו רק יהודים העוסקים בעבודת־אדמה או חוכרי־קרקעות; יהודים היודעים פולנית רשאים לרכוש חלקות אדמה בערים, בתנאי שיבנו עליהן בתי־חומה בני שתי קומות, שארכם לא פחות מ־24 אמות.

יהודים שאין להם מלאכה קבועה לא יהיו רשאים לשאת אשה. המקצועות המוּתרים ליהודים הם: עבודת אדמה, כל מיני מלאכה, מדע ואומנות, הובלה ומסחר. התכנית מעודדת את לימוד־המלאכה אצל היהודים. חרשתנים ובעלי־מלאכה לא־יהודים ייקנסו על־ידי המשטרה אם לא ירצו לקבל פועלים ושוליות יהודים או ידכאו אותם. ווֹידה דורש להעניק מיד זכויות אזרחיות ופוליטיות למלומדים ולאמנים יהודים ולפי הצעת המיניסטר לאלה שמילאו בהקפדה את סעיפי התכנית המוצעת.

במסחר יכולים לעסוק רק יהודים שיש להם לא פחות מעשרת אלפים זהובים פולניים והיודעים לנהל ספרים בשפה הפולנית או לפחות בגרמנית. אסור ליהודים למכור משקאות חריפים, והעוסקים בזה חייבים כעבור שנה למכור את פונדקיהם ומסבאותיהם. גם המסחר בבגדים ובחפצים ישנים נאסר על היהודים. כל התכנית הזאת היתה העתק מתקנות היהודים של נפוליאון עם ההגבלות שנכנסו בהן החל משנת 1808 ואילך ובתוספת הגבלות שהיו קיימות במקומות אחרים, כגון בוסטפליה.

תכניתו של ווֹידה עוררה התנגדות עצומה לא רק בקרב החרדים והחסידים אלא גם בקרב ראשי־הקהל המתנגדים והעשירים. ואמנם בהשתדלותם נגנזה התכנית בועדה ולא ראתה אור לעולם. אולם על אף החרדים שהתנגדו לכל רפורמה, החליטו ראשי הקהל להוסיף ולהשתדל בדבר זכויות היהודים ולוּ גם במחיר ויתור על לבושם המסורתי של היהודים.

ואמנם ב־17 במארס 1809 פנו חמשת העסקנים הנ“ל מראשי הקהל בבקשה אל הסינט, בה גוללו את כל פרשת הקיפוחים, שנתקפחו בהם יהודי פולין. ״מכל העברים – קוראים אנו בתזכיר – מכבידים עלינו את עול המסים הרבה יותר מאשר על כל שאר האזרחים. בכל מקום שאנו פונים מנחילים לנו רק בוז, שללו מאתנו את החופש לקנות שעל אדמה, לבנות עליה בית קטן לזרוע ולנטוע, ליסד בית־חרושת, לעסוק במסחר כאות הנפש, כל מה שהאלוהים והטבע מזכים בו את האדם נאסר עלינו בורשה, עד שכבר שמענו כי אומרים לגזור עלינו עקירה מן הרחובות החשובים בעיר. ומה יש לנו לדבר עוד על החופש הגדול היקר לכל אזרח מכל שאר הזכויות והוא – זכותו להשתתף בבחירות הפקידים שלו ולהיבחר על־ידי בני מולדתו, כדי שלא יהיה חשוב כמת בעיני הציבור? הפולנים בני דת־משה יודעים שהם חיים בחברת בני־אדם רק בזה, שהמסים הנגבים מהם יום ולילה שוללים מהם את פת לחמם ושבני ארץ מולדתם ממררים את חייהם”.

כאנשים מתקדמים הדגישו בעלי התזכיר את הנכונות לשנות את הלבוש המסורתי, המבדיל את היהודי מן הנוצרי, אם תקנות הממשלה בנידון זה לא יסתרו את הדת. כמובן עורר הדבר רוגז רב בקרב החוגים המשמרים שהתנגדן לכל רפורמה שהיא, באשר יש בה משום סכנה לישראל. ואולם, כל התזכיר היה ספוג רגש כבוד עצמי וחרדה לעניני הכלל ולצרת הכלל. אין צורך להדגיש, שהסינט לא שעה לבקשת ראשי הקהילה ועבר עליה בשתיקה.


יחס הממשלה לאמנסיפציה היהודית    🔗

תכניתו של ווֹידה שופכת אור הן על המצב הכללי של היהודים בנסיכות והן על ההשקפות שהיו רווחות בקרב שליטי פולין. הממשלה לא טיפלה במיוחד בשאלה היהודית. בסיימים של הנסיכות הורשאית, שנתכנסו פעמים. בשנות 1809 ו־1811, לא הועמדה לדיון השאלה היהודית16. רק מזמן לזמן היו מיניסטרים פולניים נוקטים עמדה בשאלה זו. כשפנו בסוף דצמבר 1807 התושבים המכובדים הורשאים מיכאל ראווסקי, מ. פירשטנברג, יוסף לנצוטר ב. צדרבוים, ברוך הרצפלד ולוי בוירהרץ אל המיניסטר למשפטים לוּבּיינסקי בתלונה על כובד המסים ועל קיפוח חירותם, כתב לוּבּיינסקי אל המיניסטר לענייני פנים ואמונות לושצ’בסקי: ״כפי שיש לראות מן הבקשה, הרי תושבי העיר בני דת משה משלמים קודם כל מס בשם Nahrungssteuer (מס המזון) שנקבע על־ידי הממשלה הפרוסית ושהוטל אחר־כך על הבשר הכשר – בסכום של 35,000 טאלרים. הם משלמים את מס הסובלנות בסך 10 טאלרים, האמידים, ולפחות ½2 טאלר המשפחה העניה ביותר, וביחד – לפחות 12,000 טאלרים. הם משלמים בעד כל רשיון נישואים 25 טאלרים. נוסיף עוד תשלומים אחרים… מסים רגילים לגולגולת… ובנקל אפשר לראות. שהיהודים משלמים מסים גדולים יותר מדי. עצם הכינוי של מס־הסובלנות, כמו־כן פתקי־היום והקנסות הכרוכים בהם, וכן תשלומי־הנישואין הם ראיה מובהקת לכך, כמה מוגבלת חירותם של התושבים היהודים. הקונסטיטוציה אינה מוציאה שום יהודי מכלל הזכויות האזרחיות. נדמה איפוא, כי כל התקנות המכבידות על היהודים הן בלתי־צודקות כשלעצמן וגם בלתי־חוקיות. המיניסטר למשפטים, בהביאו לתשומת־לבו של כבוד מעלתו המיניסטר לענייני פנים גם את בקשת היהודים וגם את הערותיו בענין זה, סבור, כי לא ייתכן, שהממשלה תהיה אדישה לגבי הטיפול בשאלה חשובה זו, ביחוד אם תשווה לנגד עיניה את מעשה המופת של אותה אומה ואותו האיש הגדול. שממנו קיבלנו את החוק" (כלומר: נפוליאון).

לאמיתו של דבר היה מצב היהודים בורשה ובנסיכות דומה לזה של יהודי צרפת, ואפילו של יהודי אלזס ולותר, לפני המהפכה, וכאלה כן אלה נדרשו לשלם מסים בעד זכותם לנשום אויר, כי הרבה יותר מזה לא הרשה להם החוק.

את יחסם האמיתי של הממשלה ושל כל הציבור הפולני לשאלת האמנסיפציה היהודית ביטא מיניסטר־הכספים דמבובסקי, שדרש במכתבו לחבריו בממשלה, מיום 4 במארס 1808, להשאיר את מצב היהודים ללא שינוי, וכתנאי קודם לאמנסיפציה של היהודים דרש, שיותרו על התבדלותם בארגונם הפנימי (ביטול הקהילה ובתי הדין היהודיים). בלבוש, בנימוסים ובמנהגים, בנישואים, בחינוך ובעבודת הצבא. היהודים נתבעו לא רק להקנות לעצמם את התרבות הפולנית ולמלא את החובות האזרחיות כלפי המדינה, אלא גם לותר על עיקרי דתם ולאומיותם ולהידמות לעם הפולני־הקתולי, כתנאי קודם לקבלת מלוא הזכויות האזרחיות.


יחס החרדים לחובת עבודת הצבא    🔗

לא ייפלא שתביעה זו חיזקה שבעתים את חששותיהם של המוני היהודים האדוקים והנאמנים למסורת אבות ואת חשדנותם לגבי הקונסטיטוציה, שראו בה סכנה חמורה לדת ולמנהגי ישראל. ביחוד הבהילה אותם חובת עבודת־הצבא, שהוטלה עליהם בתוקף הצו משנת 1808, ושהיה בה כדי להעביר את הנוער היהודי על הדת, להכריחו למאכלי־טריפה, חילול שבת וכו'. לפי ההערכה של השלטונות היה על היהודים לספק לצבא 3,700 איש.

באסיפת עסקני ורשה שבה נדונה שאלת עבודת־הצבא הועלתה הדעה להציע לממשלה תשלום שנתי של מס הצבא בסכום של 700,000 זהובים במשך 10 שנים כפדיון עבודת הצבא. על־ידי קביעת המועד של עשר שנים כאילו התכוונו העסקנים לציין, שבמשך עשר השנים שבהן נשללות מן היהודים זכויות אזרחיות, הם רשאים כמו כן להיות פטורים ממילוי חובות אזרחיות לרגל המצב הדחוק של אוצר הממלכה הסכימה הממשלה להצעת היהודים ובפקודתו מ־29 בינואר 1812 פיטר מיניסטר־המלחמה יוזף פוניאטובסקי את היהודים של הנסיכות מעבודת הצבא בגופם. בפקודה נאמר כי ״מאחר שאין עוד להפקיד בידי היהודים את הענין החשוב של הגנת המולדת", עליהם לשלם תמורת שחרורם מעבודת הצבא מס־צבא (Podatek rekrutowy) בסכום של 700,000 זהובים. גביית המס נמסרה לקהילות. וגם בדבר זה חזרו היהודים בנסיכות ורשה למצבם בצרפת לפני המהפכה, אלא שכאן נעשה הדבר לפי בקשתם.


ברק יוסלביץ ובנו יוזף    🔗

בו בזמן שממשלת הנסיכות הורשאית הוקיעה את חוסר הפטריוֹטיות של היהודים, פעל בורשה ברק יוֹסלביץ‘, גיבור המרד משנת 1794. לאחר שתים‏־עשרה שנות נדודים במערב־אירופה ואחרי השתתפות במסעי־הקרב של נפוליאון, בשורות הלגיונות הפולניים תחת פיקודו של דוֹמבּרוֹבסקי, חזר יוסלביץ’ לורשה בימי יסודה של הנסיכוּת הורשאית ונתמנה למפקד גדוד בצבא הפולני החדש. בשנת 1809, כאשר פרצה המלחמה בין אוסטריה לצרפת. השתתף בה צבא הנסיכות לצדו של נפוליאון, ברק יוסלביץ' נלחם בכמה קרבות, ובמאי 1809 נפל בקרב על־יד קוֹצק, בשעה שפיקד על גדודו. בעתון ״גזטה ורשבסקה" נאמר אחרי מותו: ״הוא מת מות אבירים. ראשון בין יהודי פולין פתח את דרך־הכבוד לבני אמונתו והראה מופת נהדר של גבורה“. הנסיך יוסף פוניאטובסקי ציין את מותו בדין־וחשבון שמסר לנפוליאון במלים מועטות: ״בקוצק שכלנו את ראש־הגדוד ברק, בן הדת הישראלית”. בישיבת האגודה הורשאית של חובבי המדע מיום 22 בדצמבר 1809 הספידו נשיא מועצת המדינה הדוכס סטניסלב פוֹטוֹצקי במלים חמות: ״אתה ראשון השרית במותך יגון על ארץ־גיבורים. הוי, מפקד־הגדוד ברק, השש אלי קרב, כמה נחפזת להנחיל מפלה לאויב! קוֹצק שנתברכה בגזעך, תתפאר בקברך. נקמו רעיך, נקמה העיר את נקמת מותך האכזרי, אך מה השילומים שתמצא לה המולדת? היא תזכור לך את פצעיך ומלחמותיך, תזכור לנצח. כי אתה הראשון אצלנו הראית לעמך את מופת הגבורה שקמה לתחיה והחיית את דמות הגיבורים, שאת מותם היו פעם מבכות בנות־ציון".

פולין לא זכרה לברק את חסד פעלי גבורתו, וכשצריך היה להבטיח אפשרות כיום לאלמנתו, שלא יכלה לכלכל את משפחתה בהקצבה הזעומה שניתנה לה, הרשתה לה הממשלה בפקודה מיוחדת לגור בורשה גם באותם רחובות שהישיבה בהם היתה אסורה על היהודים – ו״לסחור שם ביי“ש”. זה היה שיא הגמול שהאומה הפולנית היתה מסוגלת לגמול עם גיבור יהודי תמורת חיי־גבורה ומות־גיבורים.

בצבא הנסיכות שירת גם בנו של ברק, יוזף בּרקוֹביץ', שהשתתף במסע נפוליאון לרוסיה משנת 1812 ונפצע 16 פצעים. מקצינים אחרים, שהשתתפו במלחמות נפוליאון תחת דגלדי פולין, מזכירות הכרוניקות את שמו של הפוֹרוּצ’ניק נוטקיביץ, שנלחם בלגיונות דומברובסקי וזכה בצלב לגיון־הכבוד, את המיוֹר בגדוד־האוּלנים קצפּר יונגהוף, את הפּוֹרוּצ’ניק בגדוד היורים מרדכי רוזנפלד, ששירת גם בלגיונות וגם בצבא הנסיכות, את היהודי הורשאי העני יאן מדקובסקי, חייט לפי מקצועו, שעלה לדרגת סגן־קצין והשתתף במסעי 1807, 1809 ו־1812, ואולם לפי המתקבל מתעודות מן השנים שלאחר־מכן (בקשות לשלטונות) לא קיבל אף אחד מהם את מלוא הזכויות האזרחיות. אלה מהם שלא ישבו בורשה לפני שנת 1796 נזקקו עתה לפתק־היום.

אחרי שנפטרו היהודים מחובת העבודה בצבא קוצצו עוד יותר זכויותיהם האזרחיות, וב־30 באוקטובר 1812, בהשפעת שונא־היהודים סטאשיץ, גזרה הממשלה על היהודים שלא לייצר ולא למכור משקאות, תודות להשתדלותם של ראשי הקהילה ברק בן שמואל קרוננברג ומשה אהרן פירשטנברג נדחתה הגזירה לשתי שנים.


ביטול המסים המיוחדים והתקנת מס הבשר    🔗

בתוקף הקונסטיטוציה בטלו כמה מסים מעליבים (מס־הסובלנות, מס־החסות. מס־הנישואין) מתקופת הכיבוש הפרוסי, שהעיקו על האוכלוסיה היהודית. לא בנקל השלימו שליטי המדינה עם ביטול־מסים זה, שקיפח במידה ניכרת את קופת־הממלכה הריקה, ובשנת 1809, כאשר נתכנס הסיים הראשון של נסיכות ורשה, באו שרי המדינה בדברים עם ראשי הקהילה הורשאית בדבר מס מיוחד לטובת הממלכה. ראשי הקהילה לא רצו בביטולם הגמור של המסים, כי הללו שימשו גם לקהילה מקור־הכנסה קבוע, אשר נוּכּה מסכום המס הכולל. חוץ מזה שימש המס שנערך על־ידי הקהילה לפי מצבו החמרי של כל יחיד שוט בידיה להילחם ביהודים סרבנים ומרדנים, שקיבלו על־כרחם את מרוּתם של ראשי הקהל מתוך חשש, שמא יגדילו הללו את סכום מסיהם.

סוף סוף הוסכם בין פרנסי הקהל וראשי הסיים, שבמקום המסים המבוטלים יותקן מס הבשר הכשר כמס־עקיפין שיחול על כל אחד ואחד לפי מידת התצרוכת שלו בבשר. וב־24 במארס 1809 הוטל על היהודים מס־הבשר. שהיה מכס במהותו, והוטל כמס, כי לא נצטרף אל מחיר הבשר, אלא נגבה מן הצרכנים.

הסיים העמיד את סכום מכס־הבשר לשנת 1809 על 3,342,726 זהובים. על פלך ורשה (המדינה היתה מחולקת ל־6 פלכים, דפרטמנטים), שמנה 7,216 משפחות יהודיות, הוטל לשלם 571,785 זהובים. פקודת המלך מ־25 במארס 1809 הודיעה שתשלום המכס הוא חובה לכל יהודי הנסיכות, ושהמכס נמסר בחכירה בפומבי למי שירבה לשלם בעדה; אם לא יימצא חוכר, ייגבה המכס באופן יחסי ממשפחות היהודים.

מכאן ואילך התחילה פרשה כאובה של גביית המכס מן הקהילות. לפי המחוזות של דפרטמנט, עד הזמן שהמכס יימסר בחכירה. האוכלוסיה היהודית לא יכלה לעמוד בפני גזירת המכס מפני טעמים שונים כגון גובה המס (הממוצע – 84 זהובים, ואחר־כך 73 זהובים למשפחה), ההערכה המכנית של הממשלה שלא הבדילה בין מחוזות עשירים ועניים, בין משפחות גדולות וקטנות, וכו'. חוכרים יהודים לא רצו לחכור את המס. השלטונות הטילו אחריות חמרית אישית על ראשי הקהילות; אולם רוב ראשי הקהילות לא יכלו גם הם לעמוד בפני אחריות כזאת מפאת מצבם החמרי. יוצא מכללם היה סוכן מס־הבשר בורשה, ברק בן שמואל זבּיטקוֹבר, שעלה על כולם בעשרו.

בתנאי ימי החירום לא נמצאו בין היהודים אלא עשירים מועטים שהסכימו לחכור את המס.

אחרי כשלון גביית המכס על־ידי חוכרים, חזרה הממשלה לשיטת גבייתה על־ידי הקהילות. ראשי הקהילות של הנסיכות החליטו להתכנס ולטכס עצה בדבר סידור ענין המס בהיקף ארצי, וקודם כל – בדבר הפחתת הסכום הכללי של המס. קהילת ורשה לא היתה מעונינת בסידור ארצי של המס, כי בהשתדלות חוכר המס, בּרק בן שמואל, נהנתה מהנחה ניכרת מצד השלטונות. ראשי קהילת ורשה כינסו את באי־כוח הקהילות של פלך ורשה בלבד, והחליטו להעמיד את מכסת המס על 606 אלף זהובים. חלקה של ורשה בסכום זה היה 229 אלף זהובים. סכום נמוך זה עורר ביקורת ורוגז רב בין באי כוח הקהילות של שאר הפלכים. הפעולות שנעשו לאחר־מכן בענין הזה, לא היו ענינה של ורשה אלא ענינן של קהילות כל שאר הפלכים. המשא־ומתן עם הממשלה לא התקיים, ובינתים נתעכב פרסום החוק על פיטורי היהודים מן השירות בצבא. היה נסיון להעמיד את ברק, בנו של שמואל זבּיטקוֹבר, כחוכר כולל לכל הקהילות, ואולם הממשלה לא הסכימה לתנאיו, וב־1812 נכרת הסכם עם שלושה חוכרים שהיו באי־כוח כל הקהילות.

אבל חוכרי־המכס לא עמדו בהתחייבותם: התחיל מסע נפוליאון לרוסיה וחיילותיו שעברו בפולין החרימו הרבה בהמות לצרכיהם.


הטרניקומדיה של פתק־היום    🔗

מקום מיוחד תפסה בתקופת הנסיכוּת מלחמת היהודים במס המחפיר: פתק־היום. אם כי לפי הקונסטיטוציה של 1807 היו היהודים פטורים מתשלום מס זה, לא מיהרו שלטונות עיר ורשה להשלים עם ביטול המס, ששימש להם מקור הכנסה הגון. יהודי ורשה שלא ציפו לשום שינוי לטובה מצד שלטונות העיר, פנו אל המלך פרידריך־אוגוסט וביקשו ממנו לבטל את גזירת המס בתוקף חוקי הקונסטיטוציה. המלך נענה בחיוב לבקשת היהודים, וב־10 בפברואר 1809 הוציא פקודה המבטלת את פתק־היום, אם כי הפקודה נתפרסמה באופן רשמי, הוסיפו שלטונות העיר לדרוש מן היהודים שבאו לורשה לפדות את הפתק. אף החלטת הסיים משנת 1809 שביטלה את כל המסים המיוחדים וקבעה במקומם את מס־הבשר, לא ריככה את עקשנותם של שלטונות ורשה. פרשה זו, שהבליטה את שרירות־הלב וההפקרות של שלטונות העיר לגבי היהודים, היא אחד הפרקים האפייניים ביותר בתולדות מלחמת היהודים עם השלטונות העירוניים בפולין.

ב־31 במאי 1809 ביטל סיים־הגולה שנתכנס בטיקוצ’ין (טיקטין) את פתק־היום, ונסיך פולין אישר את החלטתו; כשחזרה הממשלה לורשה (ביולי 1809). נמסרה ההחלטה לפרפקט של פלך ורשה לביצוע. אולם שלטונות ורשה סירבו למלא גם אחרי החלטת הסיים, שאושרה על־ידי המלך.

ב־10 באוגוסט שלח מיניסטר־הכספים פקודה אל סגן־הפרפקט לאסור על שלטונות ורשה את גביית המס. סגן הפרפקט שלח את הפקודה אל סגן־הפרזידנט של העיר ורשה והודיע לו, שהוא פנה בהצעה אל מיניסטר־הפנים לקיים גם להבא את מס־הפתק, הן מבחינת הכנסותיו לקופת העיר והן מבחינת ערכו כאמצעי הגנה ״מפני כיבוש העיר על־ידי יהודים זרים״. סגן־הפרזידנט של ורשה נצטרף לדעתו של סגן־הפרפקט ואף מצא היתר פוֹרמלי לדרוש מן היהודים את המס הזה, היות והממשלה עצמה ביטלה את קיום חוקי הקונסטיטוציה לגבי היהודים על־ידי דחיית שיווי־הזכויות לעשר שנים. בין הנימוקים השונים לקיום הפתק העלה סגן־הפרזידנט מצד אחד את הצורך להגן על־ידי מס זה על החרושת והמלאכה הפולניות מפני הרמאות היהודית ומצד שני – להגן על יהודי ורשה מפני ההתחרות מצד יהודים זרים.

סגן־הפרפקט. בתשובתו לסגן־הפרזידנט על מכתבו, הודיע לו, שהוא מסר את נימוקיו ותביעותיו למיניסטר־הפנים, אולם עד שתתקבל תשובתו, עליו למלא את החלטת הסיים ולהפסיק את גביית המס. מכיון ששלטונות העיר לא מילאו גם עתה אחרי הפקודה, פנה המלך ב־16 בנובמבר אל מיניסטר־הפנים בדרישה, שיאסרו תיכף ומיד על שלטונות העיר לגבות את המס.

עתה התחיל מחזה טרגי־קוֹמי, שהשתתפו בו מיניסטר־הפנים, סגן־הפרפקט סגן־הפרזידנט של ורשה וראש המשטרה. מיניסטר־הפנים העביר את צו־המלך לסגן־הפרפקט על־מנת שידרוש מסגן־הפרזידנט של ורשה לבטל את המס; סגן הפרפקט, שלא היה מרוצה מן הפקודה, קיים למראית עין את פקודה המיניסטר, אולם סגן־הפרזידנט השתמט באמתלות שונות מלקיים את הצו מתוך תקוה, שיעלה בידו לשכנע את המיניסטר לבטלה, התחילה חליפת־דברים בין הגורמים הנזכרים: כל אחד עושה את שלו, ופתק היום… נשאר בתקפו והוסיף להתקיים בשביל כל יהודי הנסיכות.

מה היה יחסם של יהודי ורשה לפתק־היום? אין בידינו תעודות המעידות על כך, שיהודי ורשה השתדלו לבטל את המס המחפיר הזה, אולם קשה גם לקבל את דעתו של פרענק, כי עסקני ורשה רצו בקיום הפתק, כדי שיהודים מערים אחרות לא יתחרו ביהודי ורשה. פרענק מבסס את הנחתו על מכתב, ששלח ברק בנו של שמואל זבּיטקוֹבר ב־11 בינואר 1811 אל סגן־הפרפקט הורשאי, בהשתדלות פרטית לטובת פקידו, ואין בו כל רמז להתמרמרות ומחאה נגד מס־הקלון היהודי: “החתום מטה, שהוא ספּק של מצרכי הצבא הפולני וסוכן מכס־הבשר, מעסיק לבלר יהודי לענינים אלה, חיים שבח מוורקי. והנה, אף־על־פי שבהודעות המודבקות במבואות העיר ראיתי כתוב, ששום איש יהודי אינו חייב לשלם מס כרטיסי־היום, שילם – אותו לבלר שלי בעד כרטיסי־היום, ואותם אני מצרף בזה. ואולם בהיוכחי לדעת, שרק יהודי עוסק במסחר היה מחויב לשלם מס כרטיסי היום בשעה שמס זה היה קיים, ולא יהודי המשרת את הציבור, ואותו לבלר שלי, מלבד שהמס הזה בטל, יש לו טענה צודקת, שהוא שומר ומפקח על מכס הבשר הכשר, העולה לקופת הציבור, ועל כן אני מתחנן בהכנעה גמורה, שבכדי להימנע ממעשי המצוקה, שהשוטרים במבואות העיר עושים תמיד ליהודים, יינתן ללבלר שלי כתב, שיהיה לו למגן מפני כל מין התנפלות”. ודאי אין ניסוח המכתב הזה מוסיף כבוד לגדול שבעסקני ורשה. ואולם אין תכנו נותן יסוד למסקנה, שעסקני ורשה היו מרוצים מפתק־היום. הרי היהודים לא שקטו והשתדלו לפני השלטונות בדבר ביטול המס, ואין זה מן הנמנע שגם ברק בן שמואל זבּיטקוֹבר היה בין המשתדלים.

ב־17 בינואר שלח סגן־הפרפקט את מכתבו של ברק אל סגן־הפרזידנט של ורשה ודרש ממנו ביאורים. סגן־הפרזידנט (בתשובתו מ־24 בינואר) העמיד פני תם, ובאמתלות כלכליות של שונאי־ישראל ״הוכיח" את הצורך להשאיר את פתק היום בתקפו. סגן הפרפקט קיבל את נימוקיו, ובמכתבו מ־26 בינואר הודיע למיניסטר־הפנים, שאמנם מילא אחרי פקודתו, אולם היא עלולה לגרום נזק רב לאוצר המלוכה, ומשום כך הוא מציע לקיים את פתק־היום עד אשר תיפתר שאלת היהודים באופן יסודי.

אחרי חילוף־מכתבים נוסף וממושך בין ארבעה גורמים ממשלתיים בדבר חידוש ״פתק־היום" הודיע מיניסטר־הפנים בקצרה ב־27 בדצמבר, שעכשיו ״אין השעה כשרה להנהיג מחדש את פתק־היום", ועליו להקפיד על מילוי הפקודה.

כך נתבטל סוף־סוף בנסיכות ורשה המס המכפיר הזה, אולם לא לאורך ימים: ב־7 בספטמבר 1824 הונהג מחדש בפקודת הצאר הרוסי.


מצב החינוך היהודי בנסיכות    🔗

מיוחד במינו היה מצב החינוך העברי בנסיכות.

ב־15 באפריל 1807 התחילה לפעול בנסיכוּת ״לשכת החינוך" ובראשה – המיניסטר להשכלה הפרוגרסיבי סטניסלב פוֹטוֹצקי. היהודים החרדים התנגדו מטעמים דתיים לבתי־הספר הכלליים, כהצעת אחד מחברי הלשכה (לינדה). ושלחו את ילדיהם ל״חדרים". אכן, בורשה נמצאו יהודים מתקדמים שהבינו שיש ללמד את ילדי ישראל גם שפות וחשבון. נמצאו גם כמה נדיבים שהיו נוטים לתת את הסכומים הדרושים ליסד בתי־ספר כאלה.

בשני במאי 1808 הגישו שני יהודים ורשאים: המדפיס האוניברסיטאי ובעל מסחר של ספרים, חבר המסדר של הבונים החפשים נתן גליקסברג והבנקאי יצחק דוידזון בקשה, כי ירשו להם לפתוח ״בית־ספר עירוני גבוה" לילדי היהודים. תכנית הלימודים הקיפה: תורה ומוסר, הלשונות העברית. הפולנית. הצרפתית והגרמנית, כתיבת מכתבים, בעיקר בשפה פולנית, חשבון, כתיבה תמה, פנקסנות, היסטוריה. טיפוס בית־הספר המוצע היה שונה מעט מטיפוס בית הספר של הרץ הומברג בקיסרות אוסטריה.

ב־7 במאי החליטה לשכת החינוך לתת לגליקסברג ולדוידזון את הרשיון. ואמנם, בו ביום שלחה אל הפרפקט של הדפרטמנט הורשאי את כתב־הרשיון בצירוף מכתב, שבו היא מהללת את מגמת ״שני האדונים הנכבדים", והודיעה יחד עם זה לגליקסברג ולדוידזון, שעליהם לקבל את הרשיון מן הפרפקטורה. ב־14 ביוני העבירה להם הפרפקטורה את רשיון הלשכה והודיעה – לפי הוראה מפורשת של הלשכה – שלמורים יהודים, שלא נבחנו ולא קיבלו רשיון, יהא אסור מעתה לעסוק בהוראה, ושניהם חייבים להודיע לשלטונות את שמות המורים היהודים שאין להם רשיון. לאמור: השלטון הרשה לכמה משכילים לפתוח בית־ספר שיכול היה להיות מותאם רק לבני חבורתם ולהשתמש בו כדי לאסור את תלמוד התורה.

גליקסברג ודוידזון פתחו את בית־הספר שלהם ב־20 ביוני ברחוב דלוגה מספר 588. מיסדי בית־הספר התחילו להשתדל בפני היהודים שימסרו להם, בניהם לחינוך, לועד המפקח של המוסד הציע המגיסטרט לבחור – לפי ידי כך שהציעו המיסדים בבקשתם – במקום רב העיר את הסוחר דוד קניגסברג (בורשה לא היה רב קבוע), את האינטנדנט של רובע העיר שבו נמצא בית הספר, האדון פנקלסקי ושנים מיועצי המגיסטרט. אם כי גליקסברג ודוידזון היו משכילים וידעו יפה את הלשון הפולנית, דרש המגיסטרט להעמיד מורה פולני־קתולי להוראת השפה הפולנית. לשכת החינוך מינתה כמורה את ואורז’יניץ טשכובסקי שהיה בור גמור בסגנון הלשון הפולנית ודקדוקה. מתוך מכתב־תלונה שהגיש כעבור זמן טשכובסקי ללשכת החינוך מתברר, שמיסדי בית־הספר פיטרוהו מן העבודה והזמינו במקומו מורה אחר, גנוסיביץ. טשכובסקי מעיד במכתבו על גנוסיביץ זה, שהוא אדם מושחת. מזמין את תלמידיו לבתי־מרזח ומשקה אותם, יושב שם ימים ולילות, שותה בהקפה ואינו משלם. אנשים כטשכובסקי וגנוסיביץ – מעיר בצדק פרענק – היו מורים בפולין, ואנשים כגליקסברג וכדוידזון היו פסולים להוראה בגלל יהדותם.

מיסדי בית־הספר לא חשכו עמל כדי להניע את ההורים שיוציאו את בניהם מן ה״חדרים" וימסרום להם. ״זקני דת משה" דאגו, שהועד המפקח לא יקום מתוך חשש, שמא ירדפו חבריו, פקידי המגיסטרט, את המלמדים שאין להם רשיון ללמד. המיסדים הגישו קובלנה לפרפקטורה והדגישו בה, כי כל מאמציהם ״להביא תועלת גדולה לבני אמונתם ולכל המדינה" עלו בתוהו

״מפני קשי ערפם של תושבי־העיר החשוכים ההולכים אחרי תורת משה, ומפני שהמורים שאין להם רשיון ללמד אינם נשמעים לפקודת השלטונות". הדרך היחידה להבטיח את קיום בית הספר היתה לדעתם – מינוי ועד־מפקח שיהיה האפוטרופוס לבית־הספר. מכיון שהשלטונות נמנעו מלמנות ועד כזה, על אף פקודתה של לשכת החינוך, ביקשו המיסדים מן הפרפקטורה שהיא תחיש את מינוי הועד. ואמנם פנתה הפרפקטורה אל לשכת החינוך וביקשה ממנה לאשר את הועד שהוצע על־ידי המגיסטרט, והלשכה לא נענתה לבקשתה. בית הספר לא האריך ימים ונסגר.

שני המיסדים לא מילאו את דרישת הממשלה שילשינו לפניה על העוסקים במלמדות. לעומת זאת הלשינו המלמדים הורשאים באזני הממשלה על המלמדים הזרים. בכתב־המלשינות, שנכתב בסגנון רצוץ ובשפה פולנית נלעגת, לא נמנעו המלמדים, שקראו לעצמם ״מורי דת משה או דערעקטארים" לבקש מן האדון הנאור והכל־יכול מיניסטר־הפנים, ש״יצווה לגרש תיכף את כל הזרים, כי אסור להם לשבת פה ולגזול לחם מן התושבים“. על הכתב חתמו ששה מלמדים באותיות פולניות וכשלושים איש באותיות עבריות. לכתב המלשינות צירפו המלמדים תרגום פולני של הודעה עברית שהוציאו זקני הקהילה: ברק שמואלוביץ (הוא זביטקובר), שמואל הירש קרוננברג, הירש אברהם ברנסון ומורי־ההוראה: נפתלי אהרן מרגלית, אלקנה אברהם מלוברטוב, שלמה אייגר, רפאל בן דוב־בר וחיים דוד טבל. בכתב זה גזרו ראשי הקהל והבית־דין בורשה, כי שום איש לא ימסור מטעמי צניעות את חינוך בניו ובנותיו ל״בעהעלפער” בבית, אחת היא אם בן ורשה הוא או בן עיר אחרת.

המיניסטר שלח את כתב־המלשינות עם הודעת ראשי הקהל אל הפרפקט וזה המציאם אל הפרזידנט של העיר כדי לברר, אם המלמדים תושבי ורשה מוכשרים ללמד לימודי־דת ועברית לילדים. סגן־הפרזידנט ונגרז’צקי, שהיה ידוע בשנאתו ליהודים, ניצל הזדמנות זו כדי לחזור ולהוכיח לפרפקט את האסון הנורא הצפוי לורשה מן היהודים הזרים, המקפחים את פרנסת התושבים והחותרים תחת התפתחות המלאכה והחרושת בעיר. אולם, הפרפקט ענה ב־27 בדצמבר 1810 למיניסטר־הפנים, כי אמנם יש בורשה מלמדים למעלה מן הצורך, אך מכיון שהותר ליהודים להתישב בעיר בלי להגביל את מעשי־ידיהם, רשאי כל יהודי ויהודי להיות גם מלמד.

אחרי שנכשל נסיונם של נתן גליקסברג ויצחק דוידזון לפתוח בתי־ספר לילדי יהודים, ניסו שני יהודים אחרים, יואל אטינגר ואברהם זוסמן, ליסד בתי ספר כאלה.

ב־30 באוגוסט 1812 קיבל יואל אטינגר את הרשיון לפתוח בית ספר לילדי יהודים בורשה, ברחוב דנילוביטשובסקה 616, בתנאי שיזמין מורה פולני ללימוד השפה הפולנית. כפי שנראה מן הקובלנה לפרפקט, לא יכול היה להשיג מורים עברים, מחמת פחדם מפני הקנאים, ובית הספר לא נפתח. בספטמבר 1813 פתח אברהם זוסמן בית ספר ברהוב אוֹגרוֹדוֹבה 823 ברשיון השלטונות. כדי לקדם מעשה־חתירה מצד האדוקים, הגיש לפרפקט כתב־מלשינות על המלמדים שאינם יודעים לימודי דת ועברית, ועל המורים הזרים, שאינם יודעים קרוא וכתוב, וביקש שהפרפקט יוציא פקודה, כי כל מורה חייב להביא תעודת כשרות ולהיבחן לפני הרקטור של האבות הפיארים. כשנודע ליהודים, כי זוסמן הלשין על המלמדים ואחדים גם הושמו במאסר לפי הוראתו, החרימו לגמרי את בית־ספרו, וסמוך לפתיחתו נסגר.


יהודי ורשה בימי מלחמת נפוליאון בשנת 1812    🔗

מלחמת נפוליאון ברוסיה בשנת 1812 חזרה והעמידה לפני יהודי ורשה את שאלת האוריינטציה. קיסר צרפת, שהיה אפוף אגדות גבורה וקסם אישי, עורר רגשי הערצה גם בלב היהודים. אולי הגיע לורשה גם הד קול־הקורא. שבו הבטיח נפוליאון ליהודים להקים את מולדתם ההיסטורית. מצד אחר זכרו רבים מיהודי ורשה את שחיטת פראגה שבוצעה על־ידי גייסותיו של סוּבוֹרוֹב. ונפוליאון זה הסיע עתה את צבאותיו אל מול רוסיה. ואולם יותר מכל חייבה עמדתה של פולין עצמה שקיותה, כי על־ידי נצחונו של נפוליאון תוקם מחדש המדינה הפולנית בגבולותיה ההיסטוריים. לא ייפלא איפוא שקהילת ורשה נספחה אל ״הקונפדרציה הכללית", שהוכרזה ב־28 ביוני 1812, והודיעה על הזדהותה עם מטרותיה הפוליטיות.

מלחמת נפוליאון ברוסיה נגמרה במפלה. ב־18 בפברואר 1813 נכנסו צבאות הגנרל הרוסי הברון פוֹן קוֹרף לורשה. יהודי פולין לא ספדו על חורבות הנסיכות הקיקיונית, אולם המציאות החדשה עוררה פחד וחרדה בלבם.


 

יהודי ורשה בתקופת פולין הקונגרסאית (1813 – 1831)    🔗

האוריינטציה הרוסית של היהודים    🔗

בשנת 1813, אחרי תבוסת נפוליאון, נפלה כל הנסיכוּת הורשאית בחלקה של רוסיה, תחת שלטונו של הצאר אלכסנדר הראשון. בחסותה של רוסיה הוסיפה פולין ליהנות ממידה מסוימת של שלטון עצמי וגם עתה היה גורל היהודים נתון בעיקר בידי הגורמים המדיניים הפולניים. הללו המשיכו גם עתה במדיניות של צמצום זכויות היהודים והטלת מסים כבדים עליהם. מאפס תקוה למצוא אוזן קשבת לתביעותיהם אצל ממשלת ורשה, החלו היהודים בהשתדלות אצל אלכסנדר הראשון.

כבר בימי מלחמת 1812. גברה בקרב יהודי פולין אוריינטציה פרו־רוסית שמקורה היה מצד אחד, בשלילת מדיניות ההטמעה, שנקט בה נפוליאון כלפי האוכלוסיה היהודית, ובפחד שהטיל שמע הסנהדרין של פאריס על מנהיגי היהודים בפולין, ומצד אחר – באדישותו של נפוליאון לתקנות ההפליה הקשות ליהודים שהתקינה ממשלת ורשה בחסותו. יחסו הליברלי של הצאר אלכסנדר הראשון כלפי היהודים. בראשית מלכותו נתן בלבם את התקוה לשינוי מדיניות־ההגבלה של שליטי ורשה. נציג רוסיה על־יד הממשלה הפולנית הזמנית, הסינטור ניקולאי נובוסילצוב, ששנא את הפולנים, עודד את פנייתם של יהודי פולין אל הממשלה הרוסית בפטרבורג, כדי להרחיקם מעל הפולנים.

בשנת 1814 החליטה ממשלת ורשה (״המועצה העליונה הזמנית") לקיים גזירת המלך הסכּסי משנת 1812, לאסור על היהודים את עסקי היי“ש, הזיקוק המסחר והמזיגה. הקהילה היהודית השתדלה לפני הממשלה בורשה בדבר ביטול הגזירה וכמו־כן שלחה משלחת לפטרבורג והגישה לצאר תזכיר מפורט על מצוקתם של יהודי פולין. בראש המשלחת היה מיכאל אטינגרראווסקי ואתו היו שכנא ניידינג ור' וולף מיכל כהן. אטינגר, ״מתנגד”, בנקאי וסוחר גדול, בר־אוריין, פרנס קהילת ורשה במשך שנים רבות, חוכר מס הבשר בורשה (אבי אבי־אביו של עורך־הדין הורשאי הנריק אטינגר) היה עסקן מובהק. עוד בתקופה הסטניסלבית נבחר על־ידי קהילות פולין כחבר במשלחת שהגישה איגרת־ברכה למלך פולין. השתתף גם במשלחת אל הסיים הפולני בגרוֹדנוֹ ואל המלך הגולה. כמו־כן נתקבל על־ידי נפוליאון בשעת ביקורו בורשה.

שכנא ניידינג היה מחשובי העדה הורשאית. ״מתנגד" ומשכיל, יודע שפות אירופיות ישר ונאמן לעניני היהודים, שימש במשך שלושים שנה בכהונת מזכיר הקהילה היהודית, ואחרי ביטול הקהילה היה למזכיר ״הועד המפקח על בתי־הכנסת". הוא השתתף בכמה משלחות פוליטיות חשובות מטעם הקהילה.

ר' וולף מיכל כהן, חסיד קוז’ניץ, היה סוחר גדול ונקרא ולול לייפציגר על שום עסקיו בירידי לייפציג. הוא היה מחותנו של מיכל אטינגר.

ראשי עדת ורשה היו שליחי כל קהילות פולין. בתזכירם מ־28 ביולי 1814 כתבו: ״הננו מחלים את פני הוד מלכותו בשם 200,000 יהודים אומללים להשקיף עלינו במבט־חסד. בימי השלטון הפרוסי נהנינו מכל הזכויות האזרחיות… כל החוקים הישנים והחדשים מבטיחים לנו חופש הדת… והנה אף על פי כן הגדילו את המסים המכבידים רק עלינו. בורשה גירשונו מן הרחובות שגרנו בהם קודם לכן, ולבסוף שוללים מאתנו זכויות, שנהנינו מהן בפולין במשך דורות, זכות זיקוק המשקאות ומכירתם. איננו מבינים לחלוטין את הסיבות שהביאו את הממשלה הפולנית הקודמת להחמרות כאלה. מילאנו תמיד את כל החובות האזרחיות, שלחנו אפילו את בנינו לצבא. עד הרגע שהממשלה העדיפה להחליף עבודת צבא בתשלום של 700,000 זהובים“. בסוף ביקשו בעלי התזכיר ״להתיחס ליהודים יחס שוה כמו לכל תושבי הנסיכות הגדולה”. בסיועו של הסינטור נובוסילצוב הוכתרה השתדלות זו במקצת הצלחה וגזירת סחר המשקאות נדחתה לשנה.


יחס החוקה החדשה ליהודים    🔗

ב־1815 נוסדה בקונגרס הוינאי הממלכה הפולנית (פולין הקונגרסאית). אלכסנדר הראשון חתם על ״הכללים היסודיים" של החוקה העתידה של המלוכה החדשה, ובהם נקבע סעיף מיוחד (36) על מעמד היהודים: ״לעם היהודי תהיינה שמורות להלכה כל הזכויות האזרחיות, שהובטחו להם כבר על־ידי החוקים והתקנות הקיימים; בהוראות מיוחדות ייקבעו התנאים. שלפיהם יקל על בני הברית הישנה (כלומר היהודים) להשיג השתתפות גדולה יותר בזכויות הציבוריות".


השתדלויות החרדים והמשכילים    🔗

היהודים השתדלו בינתים להשיג מן הצאר כמה הקלות לפני שהקונסטיטוציה החדשה נכנסה לתוקפה. בספטמבר 1815 שלחו יהודי, ורשה, לפי עצת נובוסילצוב, משלחת לפאריס להיפגש עם אלכסנדר הראשון. המשלחת – אותם שלושת פרנסי הקהילה ורפאל שפירא – נתקבלה אצל הצאר והגישה לו תזכיר. מאחר שלא נתקבלה תשובה על תזכיר זה נסעה המשלחת. בעקבות הצאר, לברלין ובאוקטובר 1815 הגישה תזכיר חדש, הפעם לסינטור נובוסילצוב.

ב־12 בנובמבר 1815 בא אלכסנדר הראשון לורשה. כאן עמד לחתום על חוקת פולין. ראשי הקהילה הצליחו להתקבל שוב על־ידי הצאר. המשלחת מסרה לו ״שיר־תהילה" מסורתי שנדפס בשלוש שפות, וביקשה להקל על גורל היהדות הפולנית.

בו בזמן שזקני־הקהילה בורשה השתדלו בעזרת נובוסילצוב לשפר את מצב היהודים, ניסתה קבוצת משכילים מתבוללים לפעול על דעת עצמה ולהסתייג בה מכלל הציבור היהודי. המדפיס של האוניברסיטה נתן גליקסברג והבנקאי גץ לוי הגישו בשם 26 תושבים יהודים משכילים תזכיר ל״ידיד היהודים״ הנסיך הליברלי אדם צ’רטוֹריסקי ובו נתבקש לסייע להענקת זכויות אזרחיות למשפחות היהודיות הנאורות, המצטיינות בהשכלה ובדרגת־תרבות גבוהה. בין חותמי התזכיר, רובם ככולם בנקאים, סוחרים גדולים וכמה בעלי מקצועות חופשיים, היו: יצחק דוידזון, שמואל קרוננברג, משה אייזנברג ישראל ושמעון כהן, יצחק־שמעון רוזן (אביו של מתיאש רוזן), זלינגר, הסוחרים נחום ברינר, יעקב אפשטיין, רפאל גוטמן, דוד קניגסברג, לייבל אסטרייכר, שמואל נוימרק, מ. סמואלסון, הרופאים ד“ר דוד סמלסון, ד”ר יוזף וולף (אביהם־זקנם של הקומפוזיטורים – האחים ויניאוסקי) החרט מינהיימר ואחרים. מחברי התזכיר, שבאו להתבדל מהמוני העם היהודי, הבליטו את כונתם להתקרב אל העם הפולני ולהתמזג עמו. בדצמבר 1815 הגישו הפטריוטים הפולנים האלה, שעוד תמול־שלשום דגלו בשם פטריוטיות פרוסית – תזכיר גם לאלכסנדר הראשון, בזמן שהותו בורשה, אם כי כללו בבקשתם את כל יהודי פולין, תבעו למעשה זכויות פוליטיות רק בשביל היהודים ״המובחרים". אמנם לא השלו את נפשם בתקוה, כי משאלתם תינתן להם ואף לא היו מעוניינים בשיווי זכויות אלא לעצמם בלבד, ולא כללו בתזכירם את תביעת הזכויות האזרחיות לכל יהודי פולין, אלא כדי שלא לעורר את חמתה של כל העדה היהודית.

משנודע הדבר לראשי הקהילה, התחילו להשתדל לפני נציב פולין, הנסיך הגדול קונסטנטין, בדבר ראיון אצל הצאר. הנסיך אדם צ’רטוֹריסקי שלא ראה ברצון את קשר הקהילה עם נובוסילצוב ואת נסיעות שליחיה לפטרסבורג ולפאריס גרם, שמשלחת הקהילה לא נתקבלה על־ידי הצאר. לעומת זאת סייע שתתקבל אצלו לראיון משלחת מטעם המשפחות הנאורות. מובן ש״דרישותיהם״ היו יותר קרובות לרוחו של צ’רטוריסקי. הפטיציות השונות של המשפחות ״הנבחרות" סייעו לא מעט לגיבוש עמדתם המיוחדת של מדינאי פולין בשאלת הזכויות היהודיות.


ארגון החיים הפנימיים    🔗

הקו של המדיניות הפולנית כלפי היהודים היה לכאורה מכוון לביטול ״ההתבדלות היהודית״ ולשינוי אורח־חייהם, לעשותם ״פולנים טובים" וראויים לשויון זכויות. למעשה בוצעה מדיניות זו מתוך פגיעה קשה בעצם קיומם החמרי. כדי ״לתקן״ את מידות היהודים נאסרו עליהם ״הפרנסות הבזויות" בעוד שכל דרך לפרנסות אחרות היתה חסומה בפניהם. תוצאותיה של מדיניות ״מתקנת" זו היתה – התרוששות היהודים ודיכוים מתוך שמירה על התבדלותם.

בימי מלכות פולין גדלה האוכלוסיה היהודית במדינה ובורשה גידול ניכר: בשנת 1808 היה המספר הכללי של היהודים בנסיכות הורשאית – 204,834 ומספר היהודים בורשה הגיע ל־ 11,906 נפש, 28.4% מן האוכלוסיה הכללית בעיר. בשנת 1810 היה מספר יהודי ורשה – 14,601. אחרי זעזועי המלחמה בשנת 1812 פחת מספר היהודים בורשה וירד עד 8000. בשנת 1827 הגיע המספר הכללי של יהודי פולין ל־ 377,754 נפש (9%) ומספר יהודי ורשה ל־ 30,679. 24% מאוכלוסי המטרופולין. יש לשער שמספרם היה מרובה מזה, כי יהודים רבים נמנעו מהרשמה מסיבות שונות.

כמו בתקופת הנסיכות עסק גם עתה רובם של האוכלוסים היהודים במסחר זעיר, במלאכה ובמזיגת משקאות.

חלקם של היהודים בתעשיה לא היה מרובה. בנקאים ותעשיינים יחידים יסדו או חכרו מידי הממשלה בורשה ובסביבתה בתי־חרושת לאריגה ולטויה. אין ידיעות על המספר המדויק של הפועלים היהודים בבתי־החרושת, אולם נוכח השכר הגבוה של הפועלים הגרמנים שהיגרו לפולין, יש להניח שגם פועלים יהודים היו מועסקים בבתי־החרושת. ליהודים אסור היה לשרת במשרות ממשלתיות וציבוריות, ולא יכלו לרכוש קרקעות בשטח חקלאי בעלי־מלאכה יהודים לא נתקבלו לאיגודי האומנים; המסחר הזעיר והרוכלות היו לקויים בשל ההתחרות המתגברת של הפולנים, ומכירת המשקאות חדלה מלהביא רוחים ליהודים.

כשנתעוררה בשנת 1826 שאלת כיסוי ההוצאות להחזקת בתי־הספר העממיים לילדי היהודים בורשה, הצהירה הלשכה המיעצת, כי ״לפי שעה אין לצפות שהישראלים יכלכלו את בתי־הספר בתרומותיהם הם, כי על־כן 9/10 מן האוכלוסיה היהודית חיים חיי דוחק". אכן, בשנת 1822 נמצאו בורשה, בקרב אוכלוסיה יהודית בת 30,000 נפש, רק 45 סוחרים, שהעסיקו עוזרים וביניהם היו רק 12 בעלי הון גדול.


מס־הצבא ופתק־היום    🔗

מס הצבא הווה מעמסה כבדה על היהודים. לפי הקונסטיטוציה החדשה ולפי החוק (1816) היו היהודים חייבים לשרת בצבא, פרט לנשואים. מכיון שיהודי פולין היו משיאים את בניהם בגיל צעיר מאד, היה מספר הטירונים היהודים מועט. הדבר גרם להתקנת חוק חדש, המטיל את חובת הצבא גם על הנשואים. בתנאים אלה חזר ועלה הרעיון על פדיון החייבים בעבודת־הצבא תמורת כסף. קהילת ורשה, שבה היו מיוצגים ה״מתנגדים"– (משה אהרן פירשטנברג), החסידים (ברק בן שמואל) והמתקדמים (יעקב אפשטיין), הגישה תזכיר לממשלה והציעה שהממשלה תעניק לה, לקהילה, את הזכות להמציא לצבא את מכסת הטירונים הדרושים, ואם אין הדבר אפשרי, יונהג־נא מס צבא לפי מתכונת נסיכוּת ורשה לשעבר. הממשלה לא החשיבה ביותר את הערך הצבאי של החיילים היהודים והסכימה להצעה. מסכום 700,000 הזהובים, שנדרש מיהודי פולין, הוטלו 100,000 זהובים על קהילת ורשה. הסכום נגבה מכל יהודי ויהודי לפי מעמדו והעניים היו פטורים לגמרי מתשלום המס. המס הזה הכביד מאד על היהודים, הואיל ומספר היהודים שנשאר בשטח הממלכה הפולנית פחת ב־40%.

מצד אחד הניע ריבוי היהודים בורשה את השלטונות לחדש את הגזירה הישנה של פתק־היום. ב־7 בספטמבר 1824 נאסר על היהודים להשתקע בורשה בלי רשיון הועדה הממשלתית לענייני פנים ולדתות, מלבד זאת הונהג פתק־היום לכל הבאים לורשה ולפראגה לרגלי עסקיהם, כדי זהוב לגולגולת. פתק היום, שהכנסתו נועדה לכיסוי התקציב של מוסדות הצדקה היהודיים הכניס בשנת 1826 לאוצר המלוכה סכום של 68.000 זהובים.

גזירה קשה אחרת היתה כלולה בהוספה לפקודת 1809: לצמצם את הגיטו היהודי בורשה. בפקודה מ־31 ביולי 1821 נוספו על הרחובות, שהישיבה בהם היתה אסורה על היהודים, גם הרחובות: ז’ביה, גרניצ’נה, קרוּלבסקה, נוֹבי שויאט עד לאזינקי, לשנוֹ, מרשלקובסקה, כלוֹדנה, אלקטוֹרלנה, ירוּזלימסקה, חלק מזקרוֹצ’ימסקה עם הרחובות הסמוכים. הפקודה מ־25 באפריל (7 במאי) 1822 הכילה גזירה חדשה, שבבתים בעלי 2 דירות יכולות לדור רק 2–1 משפחות, משפחה בדירה. הפקודות נומקו כביכול בטעמי נקיון ומניעת מחלות מדבקות. גם גזירות אלו היו מכוּונות לעניי העם. המשפחות הנאורות של הבנקאים, הספקים הצבאיים, בעלי־הבתים. חוכרי המסים. הרופאים וכו', ישבו באין מפריע ברחובות האסורים. מצד אחר גרמו הגזירות לפיתוח תחום־המושב על־ידי סלילת רחובות ובנין בתים חדשים.


מלחמת המתקדמים בחרדים    🔗

בכתבי דברי־הימים של ורשה אנו מוצאים עדות חשובה לקורות המלחמה הפנימית בקהילה היהודית בין המתקדמים לבין ראשי הקהל. בשנים 1814–1815 עמדו בראש הקהילה בורשה ששה פרנסים, ורשתם היתה פרושה גם על כמה קהילות סמוכות למטרופולין. משה אהרן פירשטנברג, שמואל אייזיק, ניסן אדלבוים. ברק זוננברג, שמואל לייזר קרוננברג ויוסף אפשטיין, שלושת הראשונים נבחרו על־ידי העדה ובחירתם נתאשרה על־ידי הממשלה, ושלושת האחרונים – נתמנו על־ידי הפרפקטורה לנהל מחלקות שונות בקהילה. ולמעשה היו הללו העושים והמעשים בכל ענייני הקהילה, והיו המשפיעים בדעתם גם על שלושת הפרנסים הנבחרים. רוב הפרנסים בקהילה היו ״מתנגדים“, המצוין ביניהם היה המזכיר שכנא נוידינג, שבסתר לבו רכש אהדה ל״מתקדמים”. כנגדו – היה ברק זוננברג, בנו של שמואל זבּיטקוֹבר חסיד נלהב שתמך בחסידות ורב את ריבה.

מלבד החסידים והמתנגדים, שכוחותיהם היו גלויים וניכרים, היתה קיימת באותן השנים בורשה קבוצה של יהודים מתקדמים. על קבוצה זו היו נמנים בני המשפחות העשירות, כמה צעירים שהיו לומדים בחוץ־לארץ או נוסעים לשם לרגל עסקי הוריהם, חיילים לשעבר בלגיונות הפולניים ובצבא הנסיכות הורשאית, עם חברי הקבוצה הזאת נמנו אנטוני אייזנבוים הצעיר, שמילא אחר־כך תפקידים חשובים בשכבה הראשונה של היהודים המתבוללים בורשה איזק ויינברג, הנריק סמואלסון (בנו של דוד סמואלסון, רופא החצר של המלך סטניסלב אוגוסט), יאן אפשטיין, בנו של המדפיס האוניברסיטאי יאן גליקסברג, ואחרים. קבוצה זו היתה מתכנסת בביתו של מיכאל אטינגר־ראווסקי יהודי מן הדור הישן שנתפס לעניני התרבות הכללית וחינך את ילדיו ברוח הזמן החדש. חברי הקבוצה, שדגלו בשם האידיאלים של משה מנדלסון והמאספים, היו מתכוונים בגלוי להפיץ השכלה כללית בקרב הציבור. כדי להגשים את שאיפתם הכריזו המתקדמים מלחמה על ראשי הקהל, שהיו בכלל מורדי־אור, סמל ״הבערות והקנאות".

כרבותיהם שבאשכנז ניהלו המתקדמים את מלחמתם בשתי חזיתות: מצד אחד הפיצו כתבי־פלסתר להוקיע את חטאות הקהל וחברה־קדישא ואת הנזק הרב שהללו מביאים במעשי־תעתועיהם ליהדות, ומצד אחר – העלו בדרשותיהם ובתעמולתם את חמודות התרבות הכללית והטיפו לרפורמה בחיי היהדות. מיכאל אטינגר הזקן תמך בפעולתם משום חשבונותיו האישיים עם ברק זוננברג ושאר ראשי הקהל. גם מזכיר הקהילה נוידינג תמך בהם בחשאי, חברי הקבוצה קבעו להם מקום אצל המוזג לייבל שבתי ברחוב טוארדה. ייתכן, שאילו היו המתקדמים מרכזים את מלחמתם בראשי הקהל בלבד היו מעוררים אהדה אצל חלק מן ההמונים שראו במנהיגים את הגורם למצוקתם החמרית. אולם מכיון שהם כוננו את חציהם גם נגד הקהילה בכלל ונגד המסורת והוי־החיים שלה, הרחיקו מעל עצמם את איש ההמון וחיזקו את עמדת יריביהם.

ראשי הקהילה ניצלו את המשגה הזה. הפרנסים אסרו על הציבור לנהל ויכוחים עם האפיקורסים, סוכני ברלין המופקרים. הם הטילו חרם על המוזג לייבל שבתי שנחשד בהאכלת טריפות, ואיימו בהטלת חרם גם על קבוצת המתקדמים.

במארס 1814 נתאספה באחד מבתי־הכנסיות של ורשה אסיפה שנקראה לשם המלחמה במתקדמים. הרב ר' אברהם אבלה פתח את האסיפה, ותיאר לפני הנאספים את הסכנה החמורה הצפויה ליהדות מן האפיקורסים. אחדים מן הנאספים הציעו לפנות אל הממשלה, לעורר את לבה על הסכנה האורבת לציבור ולבקש את עזרתה. ברק זוננברג התנגד להצעה זו באמרו כי אין לצפות לעזרה יעילה מצד הממשלה, הואיל והמצב הפוליטי מסובך, ועדיין לא נתברר מה הוא פרצופה של הממשלה; חוץ מזה כרוך הדבר בהוצאות מרובות: שהקהל אינו יכול לשאת בהן, ומשום כך הציע לפנות אל צדיקים גדולי־שם. שברוב השפעתם יטו את לב העם מאחרי הכופרים והאפיקורסים. כהפתעה גמורה נשמעו באסיפה דבריו של ר' שלמה אייגר, בנו של הגאון ר' עקיבא אייגר, שבא להוכיח שכת החסידים וצדיקיהם היא גופה חותרת תחת סמכותו של שלטון התורה והמסורה והסתמך על הגאון מוילנה ועל אביו שנלחמו בחסידים. בנפט – גמר ר' שלמה אייגר את דרשתו – אין מכבים את הבערה". נאומו השפיע על הנאספים, ולהצעתו של ברק זוננברג נצטרפו רק ראשי הקהל וחברה־קדישא. באי האסיפה נתפזרו בלי כל החלטה.

למחרת היום קרא הקהל לאסיפה חשאית לשם דיון במצב. הקהל חזר לאותה החלטה, שאין עצה בדוקה לשמירה על השלטון מתמיכת הצדיקים; וכדי להתגבר על התנגדותו של ר' שלמה אייגר, החליטו לצרף אותו להנהלת עניני הקהילה, וכעבור חודש ימים ישב ר' שלמה בועדת המסים של הקהילה ובועד חברה־קדישא. ראשי הקהל המשיכו בפעולתם כבתחילה, וסייעו להתפתחות החסידות בורשה ובמדינה, ואילו המתקדמים נצטמצמה השפעתם בחוג הקטן של האינטליגנציה.

נסיון חדש לפרוק את עול ראשי הקהל אנו מוצאים בסוף שנת 1817. כמה עשרות יהודים ״מתקדמים" פנו על־ידי ראש עירית ורשה אל הועדה הממשלתית לענייני דת והשכלה בקובלנה על שרירות־לבם של ראשי הקהל וביחוד במה שנוגע להטלת מס הצבא. ״ראשי הקהל מקיימים את משרתם בדרך שאינה נהוגה בשום מוסד, דרך המתנגדת לסדר הטוב והיא בסתירה לחוקי הממשלה, ואינם מוסרים כל דין וחשבון על פעולתם“. מגישי התזכיר דרשו איפוא להרחיק את ראשי־הקהל, את שמואל לייזר קרוננברג, ברק זוננברג ויוסף אפשטיין, ולהכריז על בחירות חדשות. ראש־העיריה לא הסכים להרחקת הפרנסים והוסיף עליהם עוד ארבעה: שני מ״תנגדים”: מיכאל אטינגר ושלמה נוימרק ושני חסידים: ישראל הירשנהורן ונחום פייגנבלט. אולם אטינגר ונוימרק הודיעו ב־4 בינואר 1818 לשלטון, שכל זמן שלא ירחיקו את ראשי הקהל הקודמים לא תבוא הקהילה על סיפוקה… ומתוך דאגה לתואר־הכבוד של אנשים הגונים, אין ביכלתנו להתחבר עם ראשי־הקהל הקודמים ולנהל את המשרה בצוותא אתם, הואיל ובגלל התנהגותם הפסידו את אמון הציבור ועוררו את כעסו ומרירותו בשרירות־לבם. ב־6 בינואר 1818 השיב ראש־העיריה על הבקשות בשלילה. אולם כעבור שני שבועות – ״לפי דרישת ראשי־הקהל הממונים ובהתאם למשאלתם של רוב התושבים המכובדים היהודים" – ניטלו התפקידים מראשי־הקהל הקודמים ובמקומם הוזמנו שלמה מרכוס פוזנר, יצחק לנצוט, וולף מיכאל כהן, חלק מיהודי ורשה ופראגה דרש להחזיר את ברק זוננברג ואייזיק שמואל לכהונתם הקודמת. מדי יום ביומו ניתכו בקשות וקובלנות משני הצדדים. אפילו קבצני ורשה ופראגה פירסמו קול קורא וגינו את מעשי ראשי־הקהל, שהתירו לעניי־חוץ לבוא לורשה וגרמו בכך להגברת ההתחרות במקצוע הזה…

השפעתם של ה״מתקדמים" בקהילה באותו זמן היתה כאין וכאפס. עד שנת 1818 נמנו בין חמשת חברי הקהילה היהודית שני מתקדמים (שמואל קרוננברג ויוסף אפשטיין), ואילו בבחירות החדשות נחלו מפלה ניצחת ואף אחד מהם לא נבחר לועד הקהילה.

עתה נבחרו שלושה מתנגדים (בתוכם מיכאל אטינגר) ושני חסידים. תוצאה ממפלתם של המתקדמים בקהילה היה קונטרס של מחבר אלמוני מביניהם בשם ״בקשה או הצטדקות של בני דת משה היושבים בממלכה הפולנית" (1820). אותו מחבר התקיף בחמת־זעם את מוסד הקהילה ״כגורם עיקרי לירידת היהודים ומצוקתם“. בעל הקונטרס, הכותב בהתלהבות על הצעות התיקונים של משה מנדלסון, מוקיע את שרירות־לבם של פרנסי־הקהל וראשי חברה־קדישא, ביחוד בענינים של הטלת מסים ומכירת ״קרקע”, ואינו נמנע מלבקש בכתב־הפלסתר שלו מן השלטונות שיבטלו את הקהילות, וימסרו את עניני היהודים בידיהם של שלטונות הערים.


הועד המפקח על בתי־הכנסת    🔗

ב־20 במארס 1821 פרסם נציב הממלכה הפולנית החלטה מיוחדת: „בשים לב לדבר שהעדה היהודית אין לה שום תקנות להבטחת קרן להחזקת כלי־קודש, ושברצונם של ראשי־הקהל תלויות קביעת התשלומים וכפייתם בטקסים דתיים, מתוך דיכוי העניים ביותר והריסתם“, הוחלט, שכל עדה יהודית חייבת לערוך על־ידי ועד מפקח על בתי־הכנסת שלה תקציב שנתי להחזקת בית־הכנסת, בית־הספר, הרב, ועניי העדה. קרן התקציב תורכב מהכנסות ממסי הקבורה, המקואות וכו', לפי תעריף קבוע. אם התשלומים לא יספיקו לכיסוי התקציב, רשאית הקהילה להשלים אותו על ידי הטלת מסים בהתאם לרכושו של כל יחיד; הערכת ההוצאות וההכנסות נמסרת לועדה המחוזית לשם מניעת הערכה לא צודקת. ב־24 באפריל 1821 פירסמה ועדת הממשלה לעניני דת והשכלה תקנה ״על בחירת מפקחים לבתי־הכנסת ולחשבונות של קרנות בתי־הכנסת”. לפי החלטה זו הוטל על כל עדה יהודית לבחור בשלושה מפקחים על בתי־כנסת, ובחירתם טעונה אישור מצד הועדה המחוזית. שלושת המפקחים האלה יחד עם הרב עורכים את תקציב ההוצאות הדרושות להחזקת בית־הכנסת, הרב, בית־החולים ובית־הקברות. בקביעת ההוצאות יש להתחשב ברצונם של רוב בני העדה. עליהם לעבד תכנית להכנסות משני מקורות: מתשלומים בעד שירותים דתיים ומתשלומי בני העדה. התשלומים בעד שירותים דתיים דלי־הכנסה, כגון חתונות, ברית־מילה וכו‘, נמסרים לרבנים. ואינם נכללים בתקציב. כל בני העדה מתחלקים לפי רכושם לארבעה סוגים (העניים הנמנים על הסוג החמישי פטורים מתשלום): בני העדה הנימנים על סוג א’ מכסים 40% מן התקציב, הנימנים על סוג ב' – 30%. סוג ג' – 20% וסוג ד' – 10%. הגזירה הזאת היתה כללית, ופולין הקדימה את רוסיה בעשרים ושלוש שנים. ואם כי היתה ארצית וכללית, נגעה בעיקר בהוי הציבורי והארגוני של היהודים בורשה ובעוד כמה ערים גדולות.

ב־20 בדצמבר 1821 פרקו השלטונות בפולין את ארגון הקהל ובמקום ועדי הקהילות נתמנו ועדים מפקחים על בתי־הכנסת (Dozor Bozniczy), שמתפקידם היה לטפל בענייני דת וצדקה בלבד. ב־22 במארס 1822 נתחסל בפולין קיום חברה־קדישא ושאר מוסדות הקהילה, וסמכותם נמסרה לועדים המפקחים.

בחיסול מוסד הקהילה ראו המתקדמים בורשה ובערים אחרות את שיא נצחונם. זה היה סוף השלטון העצמי של היהודים בפולין בעניניהם הפנימיים. והמשך לביטול ועד ד' ארצות. הנצחון החיצוני לא הביא למעשה למתקדמים שום ברכה. מלבד הצלחה ארעית בשטח החינוך, אין לזקוף על חשבון פעולתם בתקופה זו שום הישגים. בבחירות לועדים המפקחים היה תמיד הרוב למתנגדים־משמרים ולחסידים. בבחירות לועד המפקח הראשון נבחרו ה״מתנגדים": ר' חיים דוידזון, סוחר ורשאי מכובד, שהיה אחר־כך רבה של ורשה ויוסף חיים הלברשטם, והמתקדם יעקב אפשטיין, ביחוד היה ניכר מיעוטם לאחר שהוכפל מספר חברי הועדים המפקחים (לפי החלטת ראש־העיר מאוגוסט 1821). מספר זה הוגדל כעבור זמן עד תשעה (החלטת ראש העיר מינואר 1831).

במשך השנים 1821–1831 היו פעילים בועדי הקהילה (כלפי פנים נקראו להבא הועדים המפקחים גם בשמם – ההיסטורי): המתנגדים ר' חיים דוידזון. י. ח. הלברשטם, מיכאל אטינגר, שלמה אייגר, שלמה זלמן פוזנר, וולף לייזר כהן, שאול הרצפלד, אהרן ישראל אטינגר, החסידים ישעיה מרכוס פוזנר וולף מיכאל כהן, מיכאל ברגזון והנוטה לחסידים ליאופולד ברגזון, המתקדמים יעקב אפשטיין, הבנקאי וסרסור הבורסה הנריך סמלסון, הסוחר המשכיל תיאודור (טבלה) טפליץ, יוסוף יונאש, ברמן רוזן, מדפיס האוניברסיטה נתן גליקסברג, ואחרים.

אם כי החוק הטיל על הקהילות תפקידי דת וצדקה בלבד, הרי למעשה חרגו מן המסגרת המלאכותית הזאת בלחץ המסורת והמציאות ובמידה מסוימת בגלל ענינים שהממשלה הפנתה אליהן, ואט־אט הרחיבו את סמכותן גם עלי ידי מילוי תפקידים סוציאליים שונים; הן מילאו אפילו תפקידים שתדלניים־פוליטיים.

שדה הפעולה של קהילת־ורשה היה רחב ומגוּון. ועד־הקהילה טיפל בהחזקת יתומים ואלמנות של חיילים יהודים, בהספקת מצות ועצים לעניים, בהספקת אוכל כשר לאסירים ולחיילים החונים בורשה, ואפילו בהשגחה על משרתות יהודיוֹת. ״חברה־קדישא", שהוצאה בימי השלטון הפרוסי והנסיכות מסמכות הקהילה, הוחזרה עכשיו לרשותה. הכנסות מוסד זה היוו את יסוד תקציבה של הקהילה, על אף ההוצאות המרובות הכרוכות באדמיניסטרציה של החברה. בשנים 1824–1826 היוו הכנסותיה 74.8% של כל התקציב ובשנת 1831 –.96%

הקהילה המשיכה בפעולותיה ואף הרחיבה אותן, אלא שהכניסה אותן לתוך המסגרת הצרה של תקנות הועדים המפקחים.

בשטח הבריאות היה שדה הפעולה של הקהילה מצומצם, הואיל ובית־החולים הוצא מפיקוחו ועבר, החל משנת 1819, לרשות ״המועצה המפקחת על בתי־החולים".

כמו כן הוצאה מרשות הקהילה גביית מס הבשר הכשר שהוחכר לקבלנים. לעומת זאת נמסרה עתה לרשות הקהילה פעולת ההערכה למס־הצבא וגבייתו. דוגמה להרחבת הסמכות של הקהילה שימש גם ניהול ספרי המעמד האישי (ילודה ותמותה), שנמצא במשך השנים 1830–1821 בידי השלטונות העירוניים. ב־7 בספטמבר 1831 נמסרה הפעולה לרבנים בהשגחת הקהילה, דבר זה לא היה מיוחד לורשה והיה פרי מלחמה ממושכת בין הרבנים והשלטונות העירוניים בכמה כרכים.

ענפי־פעולה אחרים של הקהילה היו: יצוג התושבים היהודים של ורשה בפני השלטונות, השגחה על בתי תלמוד־תורה, נוכחות בבתי־הדין לקבלת השבועה היהודית, בחירת מועמדים יהודים לסרסורי־הבורסה ב״לשכת זקני אסיפת הסוחרים", הוצאת תעודות עניים, אישורים וערבויות לקבלת רשות נסיעה לחוץ־לארץ. אפילו השלטונות הממשלתיים והמוניציפליים ובתי־דין היו נזקקים לקהילה בשאלות שנגעו לאוכלוסיה היהודית בכלל או לפרט. יותר ויותר חדרה ההכרה שקהילת עיר־הבירה היא מוסד כל־יהודי ותחום האינטרסים שלו – הם עניני היהודים בפולין כולה.

בינתים מצב היהודים בפולין החמיר והלך. ב־8 במאי 1825 שלחו חברי הקהילה הורשאית תזכיר לממשלה הרוסית וביקשו לתקן את מצב היהודים בפולין. ב־22 במאי 1825, הוקם ביזמתה של הממשלה הפולנית ולפי פקודת אלכסנדר הראשון, ״ועד בני הברית הישנה" (Komitet starozakonnych) על־יד הועדה הממשלתית לעניני דת והשכלה.


ועד בני הברית הישנה ופעולתו    🔗

הועד הזה לא היה מוסד אלא משרד ומתפקידו היה לטפל בכל הענינים הנוגעים ליהודים ולתקנם באמצעים של ״רפורמה מוסרית", הועד הורכב מפולנים נוצרים, ממונים על־ידי הממשלה, ואליו צורפה ״לשכה מיעצת״ (Izba Doradeza), שחבריה – פרט ליושב־הראש – היו יהודים, רובם מתקדמים ומיעוטם חרדים. על חברי הועד נמנו: איגנצי זלסקי (יושב־ראש). גראף קרשינסקי, המשורר סטפן ויטויצקי; אחד משני מזכיריו היה המומר סטניסלב (לפני ההמרה – יחזקאל) הוֹגה, שהיה בעיני הממשלה המומחה לשאלות היהודיות. ראש הלשכה המיעצת היה יועץ המדינה מולר ולחברי הלשכה נתמנו יעקב ברגסון (בנם של ברק ותמר’ל), מיכאל אטינגר־ראווסקי, חיים יונאש, שלמה זלמן פוזנר והנריק סמואלסון; הסגנים – ר' שלמה אייגר, יוסף אפשטיין, חיים הלברשטם, תיאודור טפליץ והמתימטיקן ר' אברהם שטרן.

רושם רב עשתה בציבוריות היהודית העובדה שמנהיג החסידים, ר' בונם מפשיסחה, הצדיק המפורסם, נתמנה גם הוא חבר בלשכה המיעצת. למזכיר הלשכה נבחר יאן גליקסברג. כל חברי הלשכה היו תושבי ורשה, לפי הצעתו של הוֹגה נקבע בכל מחוז חבר מקשר, שהיה ממציא לועד ידיעות על מצב היהודים במקום. תקציב הועד שנקבע בסך 45.000 זהובים לשנה, נתכסה מהכנסות מס פתק־היום, שנועד במיוחד למטרה זו.

פעולת ״ועד בני הברית הישנה" הושפע בפוליטיקה התרבותית שלו על־ידי צורר היהודים הכומר האיטלקי לואיג’י קיאריני (Chiarini); הלה, אם כי לא ידע לא פולנית ולא עברית והיה בור גמור בעניני היהדות, נהנה מחסותה ומחסדה של הממשלה הרוסית. עם התקנת צנזורה על ספרים עבריים בשנת 1822, נבחר קיאריני לראש ועד הצנזורה. ״היהודים – כתב הועד בהשפעת קיאריני ב־21 במארס 1825 בדין־וחשבון שלו – לא נשתנו במשך הדורות, תמיד השתמטו מעבודה, היו שואפי־בצע ולא רצו להתחבר עם תושבי הארץ, וכל זה בהשפעת דתם, הנבדלת מתורת משה. לא ייתכן אפילו לקרוא בשם דת לאותו לקט מגושם של עיקרים, שמהם נודפת בערוּת גסה, קנאות ואי־סובלנות של הרבנים". הרפורמה המוסרית של הועד כללה את הסעיפים הבאים: 1) יסוד בית־ספר לרבנים, 2) יסוד בתי־ספר עממיים לבנים ולבנות; 3) החמרת הצנזורה לגבי הספרות הרבנית; 4) תרגום התלמוד לשפה אירופית; ו־5) הקמת קתדרה מיוחדת למדעי המזרח. שני הסעיפים האחרונים הוצעו לשם הכשרת מומחים־נוצרים בעניני היהדות, שיסייעו לממשלה בביצוע הרפורמה היהודית.

ואמנם הוגשמו כל הסעיפים, אך את השאלה היהודית לא הזיזו אף כמלוא נימה מנקודת קפאונה. בשנת 1826 נוסד בית־המדרש לרבנים. אותה שנה הוציא הפרזידנט של ורשה פקודה, שלשם ביקורת וקבלת גושפנקה על היהודים להמציא את כל הספרים העבריים הנמצאים ברשותם. ב־1827 דרש יאן איבשקביץ, ראש הלשכה של ״הועד של בני־הברית הישנה" מן הממשלה, שתסגור את כל בתי הדפוס היהודיים מלבד אחד, שתאסור להדפיס ספרים ללימודי־הדת אשר לא קיבלו אישור מוקדם מן השלטונות, ושתקיים צנזורה בשביל הספרים שיידפסו בבית־הדפוס היחיד שיישאר לפליטה. בשנת 1828 נוסד על־יד האוניברסיטה הורשאית קורס למדעי המזרח, וקיאריני נבחר למרצה. המשרה ניתנה לו בתורת פיצוי עקב מפלתו ב״ועד בני הברית הישנה“, שהשתתף בו בתורת מומחה בשאלת היהודים. משכורתו והסטיפנדיות של התלמידים הקתולים נתכסו מהכנסות המס של ״פתק־היום”. הרצאות קיאריני נדפסו בשנת 1829 בשם “Theorie du Judaisme” (תורת היהדות) והכילו זיופים ודברי שטנה ואפילו אמונה בעלילת־דם. ראשי היהדות החרדית של ורשה ר' חיים דוידזון ושלמה פוזנר והסוחר מיכאל אטינגר דרשו מן הממשלה להחרים ספר זה, אבל היא לא שמה לב לבקשתם.

קיאריני, שמצא עידוד מצד הממשלה במעשיו, הרה־הגה גם רעיון לתרגם את התלמוד לשפה הצרפתית, מתוך הנימוקים הנזכרים לעיל. הממשלה הקציבה לו סכום של 12 אלף זהובים למטרה זו. לשם ביצוע מפעל זה התקשר קיאריני עם המשומד הוגה ועם המורה של בית־הספר לרבנים אברהם בוכנר שהיה משכיל ורפורמטור קיצוני. רבים וקשים היו מעשי־תעתועיו של קיאריני, אולם הוא נתקל גם בהתנגדות הציבור היהודי ובאופן בלתי צפוי בתגובתו העוינת של יחזקאל סטניסלב הוגה גופו.


יחזקאל סטניסלב הוגה    🔗

יחזקאל הוגה היה דמות טרגית של משומד. הוא נולד ב־1791 בעיירה קזימיר פלך לובלין; אביו היה מחסידיו של החוזה מלובלין. בגיל 6 שנים למד כבר יחזקאל ש“ס ופוסקים ובהגיעו למצוות – נשא אשה. כדרך המשכילים הצעירים התחיל קורא בסתר ספרים חיצונים. מעשה־קונדס בחצרו של ה״חוזה” הוציא לו שם כמופקר. הלובלינאי היה עוסק הרבה בענין הבאת המשיח; פעם אחת, בליל שבת, נמצאה בכיס בגדו של אחד החסידים פתקה מן השמים בכתב־סתרים ובחותם על ביאת המשיח, העומד סמוך לעיר. ברעש שקט מסביב לדבר נתגלה שמחבר הפתקה היה יחזקאל, והוא עקר מלובלין כל עוד רוחו בו. לפי מסורת החסידים גילה החוזה עצמו את מעשה הזיוף ואמר שעושהו עתיד לצאת מכלל ישראל.

יחזקאל השתמד אחר־כך בורשה, יש אומרים – בהשפעתו של המיסיונר מק־קאול, ויש אומרים כדי להיפטר מאשתו ולשאת אשה אחרת. בכל אופן, הוא תירגם לעברית יפה את ספרו של מק־קאול ״נתיבות עולם" (1839) וכן ספרים אחרים של מיסיונרים אנגלים. במחצית השניה של חייו היה גר בלונדון, והקונסול האנגלי המפורסם בירושלים, פין היה חתנו. השמועה מספרת שחזר בלונדון אל היהדות ומת שם כבעל־תשובה.

בהקדמה הקצרה האנונימית לתרגום ספרו של מאק־קאול, שהיא התקפה קשה על היהדות, כותב המתרגם: ״ואל אלוהים הבוחן כליות ולב הוא יודע. כי גם רצוני אך טוב לישראל".

עבודתו של הוגה אצל חותנו הסוחר הקנתה לו ידיעות בשפות הפולנית והגרמנית, והוא נתפרסם בכל הסביבה כעילוי רב־כשרונות. שמעו הגיע אל בעל אחוזה הסמוכה לקזימיר, הנסיך אדם צ’רטוריסקי, שקירבו ודאג להשתלמותו. ב־1817 הגיע הוגה לורשה במכתב־המלצה מצ’רטוריסקי אל פרופ' כמילבסקי, המומחה לספרות העברית והצנזור הראשי לספרים עבריים. הוגה נתמנה למרצה בועד הצנזורה. כאן הכיר ב־1819 את קיאריני שקירבו גם הוא בשל בקיאותו בשפה העברית ובספרותה. בשעת היותו משמש במשרה זו הטילה עליו הממשלה לחבר סדר־תפילות וכריסטומטיה ללימודי הדת – פרקי־מוסר מן הספרות העתיקה (Nauka religji dla mlodziezy zydowskiej) שהופיעו בשנת 1822. בימים ההם שמר הוגה עדיין אמונים לעמו ולמסרתו וגם השתדל להיטיב ליהודים בחוגי הממשלה.

באותם הימים החריפה בפולין המחלוקת בין החסידים ובין המתנגדים וקהילות שונות באו בקובלנה לפני הממשלה על מעשי־הפירוד של החסידים. הממשלה פנתה אל הוֹגה ושאלה לדעתו על החסידים. הוגה הכחיש את מציאותו של הבדל דתי־כיתתי או מוסרי בין החסידים לבין שאר היהודים. כפר בטענות המתנגדים והסביר את דרכי החסידים שאינן אלא פרי אדיקות יתירה והתלהבות דתית, ללא כונות מזיקות.

הממשלה רצתה לקבל אישור רשמי לדעה זו ופנתה אל ״ועד בתי־הכנסיות" בשאלה על־אודות עיקרי היסודות בתורתם של החסידים. ״ועד בתי־הכנסיות" בורשה, שחבריו היו מתנגדים ומשכילים, השתמט מתשובה, תחילה מתוך שתיקה, ואחר־כך – בדברים פושרים ומשנתרבו הקובלנות על החסידים מצד המשכילים־המתבוללים, נתנו גם המתנגדים ידם למעשה־חתירה זה. הממשלה ראתה בקנאותם של החסידים מכשול בדרך הרפורמה המוסרית. שאותה אמרה לבצע, ולהתפתחותם של היהודים ועמדה לגזור גזירה חמורה על החסידים, לסגור את ה״שטיבּלך" ולהחרים את ספריהם. הוגה מסר מיד את דבר הגזירה, הממשמת לבוא, לאשתו של בּרק, בנו של שמואל זביטקובר תמר’ל מגינת החסידים, שהצטיינה בחכמתה ובהשפעתה. תמריל פנתה לנציב וביקשה לעכב את הגזירה. הנציב דרש בירור פומבי של השאלה על־ידי באי־כוח המתנגדים והחסידים בפני אנשי הממשלה, והפובליציסט, הפוליטיקאי האנטישמי סטאשיץ, נתמנה יושב־ראש בישיבה זו. שני הצדדים נתבעו לשלוח את דבריהם. המתנגדים מינו לבא־כוחם את אנטוֹני אייזנבּוֹים שונא החסידים; מצד החסידים באו לורשה העסקנים ר' מאיר מאפטא ור' בּוֹנים מפשיסחה. ר' מאיר הסתלק מן הויכוח בשל אי־ידיעתו את השפה הפולנית ור' בונים מסר להוגה את זכות־ההגנה. אנטוֹני אייזנבּוֹים חזר על הטענות הנדושות והאשים את החסידים בהתבדלות, בפולחן הצדיקים,

בנימוסים מוזרים, בקנאות ובשנאה לנוצרים, וכו'. הוגה, שנשאר בו הניצוץ של חסיד בן חסידים, הבליט את טהרת־המידות ויראת־השמים של מנהיגי החסידים ואת מהותה המיוחדת של הדבקוּת הדתית בתפילתם. הוגה הערים ושילב בדברי הסניגוריה שלו נימוקים ברוח מגמותיה של הממשלה. אכן – טען – החסידים מאמינים בצדיקים, ואוטוריטה זו תקל על הממשלה להשפיע על קהל החסידים שלהם, בעוד שלמתנגדים אין פולחן אישי. אם החסידות עשויה באמת להרוס את הקהילה, הרי היא מועילה בכך לממשלה. הרואה אף היא משום נזק בעצמאות הקהילה. לא חסר בדבריו גם רמז לתנועת הפרנקיזמוס שהוֹגה ראה את מקורה בחסידות… תשובתו של הוגה עשתה רושם על סטאשיץ; בתזכירו לנציב המליץ סטאשיץ על כת החסידים. ואמנם באוגוסט 1824 פירסם הנציב פקודה, שבה זיכה את החסידים מכל אשמה והתיר את קיומם ללא הפרעות.


מלחמת הוֹגה בקיאניני    🔗

התנצרותו של הוֹגה בשנת 1825 לא השפיעה על יחסו ליהודים. אדרבא, הוא הוסיף להגן על היהודים וביחוד על החסידים. באומץ־רוח נלחם הוֹגה בקיאריני ולא החמיץ שום הזדמנות כדי להוקיע את בערוּתוֹ. כשהגיש קיאריני ל״ועד בני הברית הישנה" את תכניתו להקמת בית־דפוס ממשלתי להדפסת ספרים עבריים, כתריס בפני הפצת ההשפעה המזיקה של התלמוד והספרות הרבנית. כתב הוֹגה תזכיר על תוכן הספרים העבריים, וסיכל בכך את מזימותיו של קיאריני.

ביחוד קנה לו הוֹגה שם במלחמתו עם קיאריני על רקע של מעשה עלילת־דם שהיה בורשה בערב פסח. ילד נוצרי שיחק עם ילדים יהודים, והתחבא בארגז שנסגר על־ידי הילדים. לרגל היעלמו של הילד הופרחה מיד שמועה על רצח הילד וגרמה למאסר שנים־עשר יהודים. אם כי החקירה שיחררה את היהודים החפים מפשע, מצא קיאריני לנחוץ לפרסם בשפה הצרפתית את ספרו, שבו העלה את השקרים והבדיות של רבם של צוררי ישראל אייזנמנגר, בצירוף דברי סירוס וזיוף בשם התלמוד. ספרו של קיאריני נתקבל ברצון בחוגי הממשלה ובחוגים הגבוהים של הציבור הפולני. בתשובה לקיאריני פירסם הוֹגה בשנת 1830 את ספרוֹ, בשם מאמר מבוא בפרקי הזוהר ״תא חזי" מחקר על היהודים, שבו הגן על אמונת ישראל, התלמוד והקבלה. אמנם הוֹגה ראה צורך להצדיק את בגידתו בדת אבותיו, האשים את היהודים בקנאות ובצביעות ושיבח את הדת הנוצרית, אולם הדגיש את מהותה האלוהית של הדת היהודית.

בהתמרמרות ובחריפות יתירה כתב הוֹגה על עלילת־הדם, המשפילה את כבוד הנצרות ומזיקה לנוצרים יותר מאשר ליהודים, ספרו של הוֹגה נתקבל ברצון בחוגי הממשלה והאינטליגנציה הפולינת17 והבאיש בעיניהם את ריחו של קיאריני. כשניגש קיאריני להדפיס את הקיצור של ספרו בתרגום פולני הודיע הוֹגה על כך לנכבדים היהודים בורשה; היהודים פנו למיניסטריון ההשכלה והדת בבקשה לאסור את הדפסת הספר העלול לגרום לפרעות. ספרו של קיאריני נמסר לביקורת ל… הוֹגה, שהניע את ועד הצנזורה לאסור את הדפסתו.


הפוליטיקה החינוכית של הממשלה    🔗

אחת הדאגות העיקריות של הממשלה היתה – לפתוח בתי־ספר כלליים לילדי ישראל ולבטל את ה״חדרים“, בדבר זה נתקלה הממשלה בהתנגדות רבה מצד היהודים, ביחוד בערי־השדה. ה״חדר” הוסיף להתקיים בכל רחבי המדינה. בורשה בלבד נתקיימו, בשנת 1826, 215 ״חדרים" שבהם למדו כ־2,500 תלמידים; הממשלה החליטה לפתוח בורשה כמה בתי־ספר עממיים לילדי ישראל, כמו־כן לדפתר את כל החדרים הנמצאים בעיר־הבירה, ופנתה לשם כך לעזרת הקהילה הורשאית. הקהילה הסכימה להשתתף ברגיסטרציה בתנאי, שלימוד הדת לא יוכנס לתכנית בתי־הספר העממיים ויישאר ברשות ה״חדרים".

ראשי הקהל רצו על ידי כך להציל את קיום ה״חדרים“. הממשלה לא הסכימה לתנאי זה, ולפי פקודת הנציב ניגשה לרגיסטרציה. הוקמה ועדת־”חדרים" ובראשה – הסופר והמדינאי הסינטור סטניסלב קוֹז’מיאון. קוֹז’מיאן הציע להטיל איסור על פתיחת ״חדרים״ חדשים. בכל בית־ספר ילמדו 100 תלמיד מבני כל דת שהיא. יש לפתוח מיד 4–3 בתי־ספר לילדי ישראל בלבד. בתורת פיצוי ל״חדרים" הציע, שבבתי ספר אלה לא ילמדו ״מקצועות דתיים".

בשנת 1820 נפתחו 3 בתי־הספר הראשונים לילדי ישראל. כעבור כמה זמן נוסדו עוד שלושה בתי־ספר. אל הקורטוריון של בתי־הספר נבחרו: שלמה זלמן פוזנר, חיים דוידזון, לוי שאולזון, ברמן רוזן, בר הרצפלד וגבריאל ברקסון. ליושב־ראש נבחר אברהם יעקב שטרן, ולמזכיר – יעקב טוגנדהולדן יחד עם זה נתמנה טוגנדהולד גם מפקח על בתי־הספר. בלחץ החרדים הוצאו המקצועות היהודיים מתכנית הלימודים. תקציב בתי־הספר מתבסס על ההכנסות ממס הבשר הכשר, והחל מ־1824 – על הכנסות מ״פתק־היום".


אברהם יעקב שטרן    🔗

האיש הבולט והמצוין בין חברי הקורטוריון היה אברהם יעקב שטרן. שטרן נולד ב־1762 בהרובישוב, פלך לובלין, ומת ב־1842 בורשה, בעל השכלה תלמודית רחבה, גילה עוד בנעוריו נטיה למתימטיקה שהפכה למדעי שעשועיו. שען לפי מקצועו, הכניס שכלולים במנגנון השעון. בעזרתו של סטאשיץ נסע לורשה וכאן רכש השכלה במתימטיקה ובידיעת השפות. ב־1812 המציא מכונה לארבע פעולות החשבון. אחר כך הכניס בה שיפורים והכשירה לפעולות בשבר עשרוני והוצאת שורש מרובע. שטרן המציא גם המצאות טכניות שונות, כגון מכונת־דיש מכנית, עגלה טוֹפּוֹגרפית ועוד. בשנת 1815 הפגין את מכונת־החשבון ב״חברה הממלכתית של ידידי המדע" בורשה. החברה בחרה בו לחבר ואף פנתה לממשלה בהשתדלות כי תוקצב לו פנסיה למען יוכל להתמסר לשכלול המכונה. נובוסילצוב הציג את שטרן לפני הצאר אלכסנדר הראשון, וב־1817 נקבעה לו פנסיה שנתית של 200 טאלרים. שטרן שהיה יהודי חרד, לא שינה ממנהגיו ומנימוסיו ואף לא ממלבושו המסורתי.


יעקב טוגנדהולד    🔗

חשובה יותר היתה החוברת של המורה הצעיר יעקב טוגנדהולד בשם ״ירובעל או דרשה על היהודים“. טוגנדהולד הוא אחת הדמויות הבולטות בתקופה זו. הוא נולד ב־1794 על־יד קראקא (דז’יאלוֹשיץ) ומת ב־1871 בורשה. אביו ישעיה טוגנדהולד, אחד ממשכיליה הראשונים של גליציה, היה חבר נכבד בקהילת ברסלוי לשעבר. אחרי שבנו יעקב גמר את חוק לימודיו באוניברסיטה של ברסלוי בשנת 1816, הוזמן על ידי הבנקאי יעקב אפשטיין לורשה בתור מורה לילדיו ויסד כאן בית־ספר לדוגמה (בשנת 1819). במעשהו זה עורר חמת היהודים החרדים ומלמדי ה״חרדים”, שחששו לקיפוח פרנסתם; אולם ראשי הרפורמה ביהדות הגרמנית דוד פרידלנדר וישראל יעקבסון עמדו לימינו.

בחוברתו ״ירובעל“, שבה הגיב כמורה צעיר על החוברת האנונימית ״תחבולה כנגד היהודים”, נתן טוגנדהולד ביטוי בשפה לוהטת לרגש המרירות והעלבון שעורר בלבו סגנונו הגס והפראי של מחבר החוברת. טוגנדהולד האמין שהיהדות הפולנית תצטרף לתרבות האנושית, אם הממשלה והציבור הפולניים יתיחסו בכבוד לעם היהודי ואם ליהודים המצטיינים בפטריוֹטיוּת ובהשכלה גבוהה. תינתן אפשרות לקבל משרות ממשלתיות וציבוריות. אין צורך להדגיש, שחוברתו הקלושה היתה נטולת כל השפעה מעשית על השקפות הדור; גרמה לכך אישיותו של טוגנדהולד, שלא הצטיין ביציבות השקפותיו ובטוהר כונותיו. הוא היה אוֹפוֹרטוּניסט טיפּוּסי, שידע להסתגל על נקלה לרוח הזמן. ״קרייריסט, אוֹפּוֹרטוּניסט ציני, שהעמיד פני תם ויחד עם זה מוג־לב, מלשין ולוקח שוחד" – כך מתאר שאצקי את דמותו. למרות זאת הצטיין בפעילות מרובה בחיים הרוחניים של היהדות הורשאית ובמוֹמנטים ידועים ידע להגיב בכנוּת נפשית.

ב־17 באוגוסט 1820 הוכרז על פתיחת בתי־הספר העממיים הראשונים לילדי ישראל. ב־1825 היו בורשה 6 בתי־ספר, מהם אחד בפראגה. תכנית הלימודים הכילה: דת – 3 שעות בשבוע, השפה הפולנית – 9. כתיבה תמה עברית – 3. היסטוריה כללית (בשפה הגרמנית) – 2, היסטוריה פולנית (בשפה הפולנית) – 2, חשבון – 6, צרפתית וגיאוגרפיה – 4, סך־הכל – 29 שעות בשבוע. בתי הספר האלה נמסרו לפיקוחו של ועד בתי־הספר ( Dozor szkolny) למען ילדי ישראל, שהוקם לפי הוראת הועדה הממשלתית לעניני השכלה ודת. מזכירו של הועד היה המשכיל הרמן ישינובסקי.

בתי־הספר האלה לא ראו מזל ברכה. אם כי הלימוד בהם ניתן חינם, ביקרו בהם בסוף 1820 לא יותר מ־300 תלמיד, ובעיקר – אחרי הצהרים, כי בבוקר למדו ב״חדרים". כדי להציל את המצב, הציע טוגנדהולד לפני הממשלה לסגור את ה״חדרים״ ברבעי־העיר הסמוכים לבתי־הספר, להטיל השכלת־חובה על ילדי ישראל ולא להרשות לשום יהודי לשאת אשה, לעסוק במסחר או במלאכה, אם לא סיים לימודיו בבית־ספר עממי. הממשלה חיסלה מיד את ה״חדרים״ הסמוכים לבתי־הספר והחרימה ספרים דתיים. בהשתדלות אותה מועצת בתי־הספר ביטלה הממשלה את הגזירה.

בינתים הורע מצב בתי־הספר משנה לשנה. מספר תלמידיהם ירד עד למאה, רובם ילדי עניים, ונתערער גם בסיסם החמרי: המקור היחיד להכנסתם היה מס הבשר, והחל מ־1825 מס ״פתק־היום". בתי־הספר לקו גם מבחינת תכנית הלימודים. שפת־ההוראה היתה למעשה אידיש ולא השפה הפולנית, כי רוב המורים – מלמדים לשעבר – לא ידעו את השפה הפולנית כהלכה. ועד בית־הספר הרחיק משום כך את המפקח טוגנדהולד ממשרתו, לשמחת החרדים שונאיו בנפש.

בעית המורים היתה אחת הבעיות החריפות ביותר בתקופה זו. אחרי שנכשל הנסיון של הכשרת מורים על־ידי שיטת בחינות בשביל המלמדים, נקטה הממשלה יחס ליברלי אליהם: כשהתיצבו לבחינות 250 מלמדים, אישרה הממשלה את כולם על אף ידיעותיהם הלקויות. מובן מעצמו שמפאת חוסר ידיעות לא יכלו ״המורים״ האלה למלא את תפקידם החינוכי בבתי־הספר.


דאגת הממשלה להכשרת מורים    🔗

על רקע מציאות זו נתעוררה בחוגי הממשלה השאלה על מוסד מיוחד להכשרת מורים. השאלה החריפה בקשר עם ענין השכלת הרבנים. בהשפעתה של תנועת הרפורמה היהודית באשכנז, נשתרשה הדעה בחוגי הממשלה ואצל היהודים המתקדמים, כי רק רבנים מתקדמים עשויים לסייע לאירופאיזציה של יהודי פולין ולהשפיע על ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פולניים, מיוחדים לילדי ישראל.

הגשמת המטרה הזאת הוטלה על ״ועד בני הברית הישנה“, שהוצף תכניות שונות לרפורמות חינוכיות. התכנית המפורטת והמעניינת ביותר היתה זו של מזכיר הועד, סטניסלב הוֹגה. היא היתה ספוגה רוח התבוללות קיצונית ושנאה ליהדות המסורתית. יחד עם זאת נמנע הוֹגה מהצעות שהיו עלולות להסעיר ולהקניט בגלוי את נאמני המסורת. תכניתו היתה להוציא את לימוד התלמוד מן ה״חדרים” ולהעבירו למוסד ציבורי שיהיה נתון להשגחת הממשלה. את מנת התלמוד הדרושה לרבנים יש לצמצם בידיעת המשנה בלבד; על־ידי לימוד המקצועות הכלליים ישכיל הנוער ויבין את חוסר הטעם והעדר התועלת שבלימוד התלמוד. הוא גם יעץ לא להעמיד מורים מומרים לילדי ישראל, כי על־כן המשומדים הם שנואי נפשם של היהודים. הוֹגה הציע ליסד בורשה בית־ספר אחד לכל 200 משפחות ובערי־השדה – אחד לכל 150 משפחה, לבנים לחוד ולבנות לחוד. לכיסוי ההוצאות הקשורות בארגון בתי־הספר נועדו המסים מבשר כשר ומ״פתק־היום“. החזקתם צריכה להיות מוטלת על היהודים עצמם. הועד של ״בני הברית הישנה” יהיה מוסד הפיקוח על כל רשת בתי־הספר. הקורס בבית־הספר יימשך 3 שנים לבנים ו־2 שנים לבנות, חוץ מתנ“ך ומשנה ילמדו הבנים את עיקרי הדת לפי ספר הלימוד ״בני ציון״ של הרץ הומברג, והבנות – לפי הספר ״בן יקיר” (גם הוא של הומברג). המועמדים למורים בבתי־הספר יהיו נבחנים על־ידי מועצת בית־הספר לרבנים. תפקיד הפיקוח על הלימוד בבתי־הספר ימלאו חבר ״ועד בני הברית הישנה" וחבר הלשכה המיעצת ומפקח מיוחד בערי־השדה. הלימוד בבית־הספר יהיה חינם. כטוגנדהולד כן דרש גם הוֹגה, כי יהודי שלא סיים את חוק־לימודיו בבית־ספר עממי לא יורשה לבוא בברית־הנישואים.

״ועד בני הברית הישנה" לא קיבל את תכניתו של הוֹגה, מתוך ההנחה, כי לפני הקמת בתי־ספר לנוער יש להקדים ולהקים מוסד שיכשיר בחורים להיות רבנים ומורים בבתי־הספר העממיים שעלו במחשבה.

הרעיון על הקמת מוסד כזה לא היה חדש. עוד בשנת 1818 פנה מיניסטר ההשכלה סטניסלב פוֹטוֹצקי אל אברהם יעקב שטרן, שיכין תכנית למוסד מיועד להכשרת רבנים ומורים. שטרן התנגד בנפשו למוסד חינוכי, שיוקם על־ידי משכילים חפשיים בדעות ובעזרת השלטון. על־כרחו הגיש שטרן תכנית ודרש שהחינוך יהיה ברוח המסורת והמורים יהיו שומרי מצוה.

״ועד בני הברית הישנה" לא אישר את תכניתו. בספטמבר 1826 קיבל שטרן הודעה, כי נתמנה מנהל בית־הספר לרבנים ומורה לתלמוד ומוסר. שטרן הודיע לועד שמימיו לא עסק בהוראה, ואינו רואה עצמו מוסמך להוראת התלמוד, שלא הגה בו במשך עשרות בשנים. ״מה שנוגע לי – כתב שטרן בתזכירו – אם כי למדתי בנעורי גמרא בהתמדה, ועד היום נהירים לי ארחות התלמוד עד כדי כך, שאני יודע לפרש בו כל מקום ואני יודע להעמיד את המפרשים הטועים על טעותם, הרי אחרי שהטרדתי את מוחי במשך 36 שנים במדעים אחרים, וחוץ מזה לא לימדתי תלמוד מעודי, חסר לי כושר ההוראה הדרוש למורה לתלמוד, ולפיכך עלול מינויי למורה־תלמוד להוציא שם רע לבית־הספר לרבנים ולגרום לי תוצאות שאינן רצויות, ומטעם זה איני יכול להורות את התלמוד". לעומת זאת הסכים שטרן לקבל על עצמו את הנהלת המוסד ולהורות בו לימודי מוסר. לאמיתו של דבר אף לאחר שהסכים שטרן לשתף פעולה במוסד, לא השלים עם עצם קיומו. לפי דעתו היה על הממשלה להיועץ ביהודים מכובדים שומרי־דת לשם קביעת התכנית. הוא התנגד לכיוון המוסד והרכב מוריו ועושיו; בו בזמן שבארצות־המערב משתדלים לחזק את הדת, שואף המוסד החדש לעקירתה. מטעם זה ביקש שטרן לשחררו מן התפקיד שהוטל עליו, כן ביקש להרחיק מן המוסד את המורים פורקי עול מצוות.

״ועד בני הברית הישנה" לא החשיב את נימוקיו. האסיסור של הועד, הגראת קראשינסקי, מינה סגן מנהל במקום שטרן, את מאיר הורוביץ, מורה לתלמוד. הורוביץ לא הצטיין בכשרון ארגוני, ולמעשה לא טיפל במוּטל עליו. כעבור עשר שנים שוחרר – לפי בקשתו של אנטוֹני אייזנבּוֹים – מתפקידו, ובמקומו נתמנה אייזנבּוֹים.


אנטוֹני אייזנבּוֹים    🔗

אנטוֹני אייזנבּוֹים נולד ב־1791 בורשה ומת ב־1852. בן עניים מחונן בכשרונות, למד בכוחות עצמו ונתקבל בליציאון הורשאי, ומחמת מות הוריו בנעוריו הפסיק את לימודיו, הוא ידע כמה לשונות אירופיות. כמשכיל בן הדור ובעל השקפות פרוגרסיביות שאף להפיץ השכלה בקרב היהודים. בשנת 1823 נבחר להיות עורך העתון „דער בעאָבאכטער אן דער ווייכסעל" (Dostrzegaez Nadwislanski), שהוציאו לאור משכילי ורשה. העתון קיבל תמיכה מאת הממשלה הפולנית בתנאי שיהיה כתוב פולנית ואידיש. האידיש חייבת היתה להיות מתובלת במלים גרמניות במידה כזאת, שתדחק במשך הזמן את רגלי האידיש. העתון התקיים זמן קצר: הופיעו בסך הכל 44 גליונות: 5 גליונות בדצמבר 1823 ־39 גליונות ב־1824 עד ספטמבר. העתון היה קלוש ודל־תוכן, ונסגר בשל הפסקת התמיכה הממשלתית וחוסר ההתעניינות מצד הציבור, שלא הבין את בליל שפתו. ב־1835 נתמנה אייזנבוים למנהל בית־הספר לרבנים וניהלו עד יום מותו. בפעולתו עורר אייזנבּוֹים התנגדות רבה מצד שלומי אמוני ישראל. מתנגדיו השתמשו בכלי־הזין הבדוק של דלטוריה. אייזנבּוֹים נאשם שהוא נמנה על לשכת הבונים החפשיים בפאריס, דחליל השלטון הרוסי בדור ההוא ובדורות הבאים, שהוא נוֹטע רוח מהפכנית בלב התלמידים, שהוא מזלזל בשמירת שבת בפרהסיה, ואינו נזהר ממאכלות אסורים וכו‘. ר’ שלמה ליפשיץ, רבה של ורשה, האשימוֹ בהפצת כפירה ואפיקורסות בקרב חניכיו. על סמך תלונות הרב נחקר הענין, לפי דרישת הועדה להשכלה ולעניני דת, אולם החוקרים זיכוהו מכל האשמות18.

בית הספר לרבנים נפתח ב־26 בנובמבר 1826. תכנית הלימודים שהוכנה על־ידי ״הועד של בני הברית הישנה“, כללה: תנ”ך, תלמוד, משנה־תורה להרמב“ם, שולחן ערוך, מוסר היהדות לפי התנ”ך והתלמוד ודרוש; הלשון העברית, הפולנית, היסטוריה כללית ופולנית, גיאוגרפיה, חשבון וטבע. שפת־ההוראה היתה השפה הפולנית, אולם הוּתר להורות לימודי־הדת בשפה הגרמנית (אך לא אידית!), אם השפה הפולנית לא היתה שגורה בפי המורים. המורים להיסטוריה, לחשבון ולשפה הפולנית היו חייבים להיות נוצרים. את עניני המוסד ניהלו המנהל מפקח ואדמיניסטרטור; בשאלות חינוך טיפלה מועצה פדגוגית. התלמידים נתחלקו לשני סוגים: פנסיונרים, בגיל מ־13 עד 16, שגרו בפנימיה בבנין בית־הספר, ותלמידי חוץ (אכסטרנים) עד גיל 22. לפי התקנה משנת 1827 נתחייבו הפנסיונרים לגמור את חוק־לימודם במוסד; תלמידים שנהנו מתמיכת הממשלה נתחייבו לשמש במשך 5 שנים בתורת רבנים, מורים, פקידים וכו'; במקרה של סירוב חייבים היו להחזיר לממשלה את מלוא סכום התמיכה.

בשנת הלימודים הראשונה. 1827, היה מספר התלמידים – 25. ב־1828 – 42 בשנת 1834 עלה מספר התלמידים עד 145 וב־1846 עד 260. בשלוש השנים הראשונות נמצא בית־הספר בפרבר ז’וליבּוז', אחר־כך – בכיכר שער הברזל.

חוץ מאייזנבוים והורביץ הוֹרוּ בבית־הספר המשכיל הקיצוני אברהם בוכנר (יליד קראקא, 1789) – עברית ותנ“ך, והמתימטיקאי יעקב צנטנרשור – חשבון. תודות ליעקב טוגנדהולד קיבל בוכנר משרת מורה לשפות בביתו של יהודי עשיר בורשה. בוכנר התנגד לחינוך ב״חדרים” ודרש לחסלם ולחייב את הנוער היהודי ללמוד בבתי־ספר כלליים. הוא היה מחברם של ספר־לימוד לתורת הדת ברוח רדיקלית ושל ספר ״מדעי" בגרמנית ברוחו של קיאריני ״אפסות התלמוד" (ב' חלקים, 1848).


מרד נובמבר 1830    🔗

שאיפת העם הפולני לעצמאות פוליטית ולשחרור המדינה המחולקת מידי כובשיה הביאה לידי מרד נובמבר 1830, שהושפע מן המאורע של מרד יולי 1830 בפאריס. המרד התחיל בהתנפלות הצבא הפולני, ב־17 בנובמבר, על ארמונו של הנסיך הגדול קונסטנטין פבלוביץ. אחרי ליל 29 בנובמבר ובריחת הנסיך הגדול מורשה ב־30 בו, נמסרה עיר־הבירה לידי המתקוממים. ב־5 בדצמבר 1830 נתמנה הגנרל חלופיצקי לדיקטטור. ראש חפצו היה – לידי פשרה עם רוסיה ולרסן את כוחות המורדים. גם המדינאים המתונים צ’רטוריסקי ולובצקי – ניסו ברגע האחרון להשפיע על הנוער המהפכני ולהניעו לפשרה עם הממשלה הרוסית, אולם העלו חרס בידם.

כבר ראשיתו של המרד נתלוותה על־ידי מעשי הפקרות ושוד של האספסוף העירוני ברחובות פרנצ’ישקנסקה וּואלובה: בין השאר שודדה חנותו של גדול התורה וראש החסידים, מיסדה של חסידות גוּר, בעל חידושי הרי"ם ר' איצ’ה מאיר אלתר. החוגים הריאקציוניים הפיצו שמועות שהיהודים עוסקים בריגול לטובת רוסיה.

חמישה ימים אחרי היבחרו לדיקטטור הועמד חלופיצקי בפני נסיון לקבוע עמדה כלפי היהודים. אחד סיני־סטניסלב הרניש, בנו של חנוני ורשאי, חניך בית הספר לרבנים ונוטה לרפורמה הברלינית, הגיש לחלופיצקי בקשה בדבר ארגון גדוד יהודי מיוחד לאחר שאירגן למטרה זו קבוצה בת 20–30 צעירים, בני משפחות מכובדות בורשה. חלופיצקי מסר הודעה, שהיהודים לא יתקבלו לגורדיה הלאומית, כי הוא חשש שעבודת הצבא תפתח פתח לאמנסיפציה לפני יהודי פולין מחוסרי האזרחות. לעומת זאת הסכים הגנרל. כי פטריוטים יהודים יחידים יתנדבו לצבא. חלופיצקי מסר את בקשת הרניש לממשלה הזמנית והממשלה קיבלה את דעתו של הדיקטטור. הודעת חלופיצקי עשתה רושם מדכא על היהודים. כדי לפצות את היהודים ביטלה הממשלה ב־11 בדצמבר 1830 את ״פתק־היום" המחפיר.

בינתים נסתבך הרעיון להקמת גדוד יהודי מיוחד. מתוך קנאה בהרניש, שקידמוֹ ביזמת הגדוד, הגיש יוסף ברקוביץ‘, בנו של ברק יוסלביץ’ המפורסם. בקשה מיוחדת לחלופיצקי בדבר הקמת גדוד יהודי, וליתר חשיבות חיזק את בקשתו ביפוי־כוח של ראשי הקהל חברי ״ועד בתי הכנסת", אם כי הללו לא נתנו לו שום סמכות לכך. עד מהרה נתחברו הרגיש, יוסף ברקוביץ' ואחד יצחק הורוביץ מטיקוצ’ין לפעולה משותפת.

יזמת הרניש־ברקוביץ' נתקבלה באי־רצון על־ידי חוגי המשמרים והחסידים; ואילו המתקדמים ראו בהחלטתו של הדיקטטור פגיעה קשה. רבים מעשירי היהודים, ביניהם הבנקאי אלכסנדר ורטהיים, הזילו מכיסם הרבה כסף לצרכי ההגנה. ואמנם ב־20 בדצמבר 1830 הגישו ה״מתקדמים" שמעון ואיסר כהן, ד"ר מרטין והנריך סמלסון, אנטוני אייזנבוים, שלושת האחים טפליץ, ל. סאולסון, שמעון והרמן רוזן, א. מרצבך, א. ורטהיים, נחום ברינר, סלינגר ואחרים תזכיר לממשלה הזמנית על־ידי אנטוני אייזנבוים ועל יסוד חוקת הנסיכות מ־22 ביולי 1807 ופקודת הנסיך הגדול מ־19 בדצמבר 1807 – המקנות זכויות אזרח ליהודים נאורים היודעים פולנית – ביקשו לבטל את פקודת חלופיצקי. מחברי התזכיר תבעו, ברוחם של המתבוללים, את זכות הגיוס למשמר הלאומי ליהודים המתקדמים בלבד.

הדיקטטור שינה עתה את דעתו, ועיבד תכנית מיוחדת ליהודים: 1) ראשי הקהל היהודי ייסדו קרן יהודית לשם הקמת פלוגת־פרשים וגדוד־רגלים 2) תארי קצינים מובטחים ליהודים, היודעים את השפה הפולנית שיתרמו תרומות כסף ניכרות להקמת החטיבה; 3) כמדריכי החטיבה ישמשו קצינים וסגני־קצינים של הצבא הרגיל; 4) היהודים שישרתו בחטיבה וישתתפו בקרבות יוכלו לקבל זכויות אזרח; מן הזכויות האלה ייהנו גם אלמנות החיילים שנפלו בקרבות; 5) החטיבה תיקרא בשם מתנדבי ישראל".

וכך נתמלאה במקצת בקשתם של קבוצת הרניש ושל היהודים המשכילים־המתקדמים גם יחד; ניתנה אפשרות ליהודים המתקדמים להשתתף במשמר הלאומי, והוסכם ליצור חטיבה מיוחדת למתנדבים יהודים. שתי החלטותיו של חלופיצקי נתאשרו על־ידי הממשלה הזמנית.

שונה ממגמת המשכילים היתה עמדתה של הנציגות הרשמית של יהודי ורשה, ועד בתי־הכנסת, שבו השתתפו המשכיל הנריך סמואלסון (שחתם על התזכיר הנזכר). יוסף חיים הלברשטם, הסוחר החסיד ישעיהו מרכוס פוזנר; ואילו המזכיר שכנא נוידינג, עמד מן הצד וציפה לבאות. השאלה נדונה גם בועד המעורב, שהוקם על ידי הקהילה ב־26 בדצמבר 1830. ועד מעורב זה, שהיה מורכב ממשכילים ומתנגדים חשובים, כגון רבה של ורשה ר' חיים דוידזון ר' שלמה אייגר, מיכל אטינגר, המתקדמים האחים שמעון ומתיאש כהן ואחרים, החליט לעודד את יהודי ורשה להתנדבות כספית לטובת המולדת ולאסוף כסף להלבשת החיילים המתנדבים היהודים; יחד עם זה הסתייג הוער מפעולתם של הרניש־ברקוביץ' לשם הקמת חטיבת מתנדבים יהודית. הועד קיים את החלטתו, וכבר בימים הראשונים לקיומו אסף כ־40 אלף זהובים לצרכים הנזכרים.

בינתים פנה המטה הראשי של הצבא הפולני אל ועד בתי הכנסת בשאלת בירור, אם באמת מילא הועד את ידיהם של ברקוביץ‘, הרניש והורוביץ לארגן חטיבה צבאית יהודית, כהודעתו של ברקוביץ’. הועד לא רצה להחליט בשאלה עדינה זו על דעת עצמו והזמין לישיבתו את חברי ״הועד המעורב". בישיבה משותפת ב־5 בינואר 1831 קבעו, ששני המוסדות גם יחד לא מילאו ידי שום איש להציע הקמת גדוד־מתנדבים יהודי. עצם התכנית עוררה בישיבה התנגדות חריפה: א) משום שחטיבה צבאית מיוחדת של יהודים ברוח ההתבדלות הגיטואית עומדת בסתירה לחברות לנשק של יהודים ונוצרים המשרתים בחטיבה צבאית משותפת; ב) מתוך חשש שבמקרה של מפלת החטיבה יתלו את האשמה ביהודים; ג) בשל הקושי לממן חטיבה מעין זו לרגל עומס המסים והמצוקה הכלכלית של היהודים. יחד עם זה הביע הועד נכונות לפרסם כרוז שיעודד את היהודים להתגייסות לצבא, ולהקציב 150 זהובים בשביל תלבשתו של כל מתנדב, מתוך תקוה שעל־ידי מאמצי־הסברה יגיע מספר המתנדבים ל־300.


המלחמה בין הקהילה והרניש־ברקוביץ    🔗

כדי לתת חיזוק יתר להחלטתו, חזר ועד בתי־הכנסת וכינס אסיפה ב־8 בינואר 1831. אסיפה זו הגדילה את מספר חברי הועד בששה חברים נוספים והם: חבר הלשכה המייעצת של ״ועד בני הברית הישנה" לשעבר, נציג סוחרי ורשה, העסקן המובהק בשטח ה״השכלה" תיאודור טפליץ, הבנקאי הורשאי המשכיל ברמן רוזן, המתנגדים הרב חיים דוידזון, שאול הרצפלד ולייזר וולף כהן, והנוטה לחסידות ליאוֹפּוֹלד ברקסון. ועד בתי־הכנסת נתאשר בהרכבו החדש על־ידי הועדה המוניציפלית.

אחרי שנודעה לאנשי הרניש על עמדתו השלילית של הועד בענין החטיבה היהודית העצמאית, פתחו בהתקפה קשה על הועד. אנשי הרניש, שראו את מקור הרעה במזכיר הועד שכנא נוידינג, וידעו על יחסה החיובי של הממשלה להצעתם, החליטו להרחיקו מן הועד ולהושיב במקומו את איש־סודם, המתבולל הרדיקלי משה ולדנברג. ולדנברג, בחור כבן עשרים היה בנה של אננה ולדנברג, שיסדה ב־1824 בית ספר ״לבנות דת משה“. ולדנברג עצמו הגיש כתב־דלטוריה לחלופיצקי, וביקש למנותו מזכיר וחבר של ועד בתי־הכנסת, מתוך הבטחה שישליט בועד ובקרב כל היהודים רוח אהבה למולדת. מתוך הכרת כבודו שלח הועד לחלופיצקי תשובה כהלכה על כתב־הפלסתר; ״בשעה הנוכחית – כתב הועד – צריכים להישאר במשרדים רק אלה שמפאת גילם אינם יכולים להקריב את חייהם על מזבח המולדת. המולדת זקוקה למגינים, שכוחות־עלומיהם נתחשלו באש אצילה של לב צעיר. זהו כלל ישן וצודק, שזקנים הם לעצה ותושיה וצעירים לנשק. ה' ולדנברג יעיד עדות מובהקת יותר לאהבת המולדת, אם ייחלץ וימהר בשוּרת חיילים אל שדה־הקרב, ויזרז גם את חבריו ומכיריו הצעירים לאותו מעשה”. הועד הגן גם על נוידינג, והדגיש כי הוא ״בעל זכויות של 30 שנות עבודה, נהנה מאֵמון בעלי־הבתים וידוע ברבים כאדם טהור־מידות".

אותו זמן התקיף גם יוסף ברקוביץ' את ועד בתי־הכנסת ופנה אל הנוער היהודי בכרוז, שהיה מלא יהירות ומכוּון נגד ראשי הקהל. הכרוז החטיא את מטרתו. שמו של ברקוביץ' הוכתם על־ידי מעילות כספיות, שהטילו צל כבד על ישרו ונקיון־כפיו, ובה בשעה שקרא את הנוער להתגייסות, התנהלה חקירה מטעם השלטונות בדבר מעשיו הבלתי כשרים.

בכל זאת גרם שמו הטוב של אביו, הפטריוט הגדול, שבקרב חוגי הממשלה והצבא יטו אוזן לבקשתו. חלופיצקי מינה את ברקוביץ' לראש המחלקה של גדוד המזוּרים הראשון, ומילא את ידיו להמשיך בגיוס המתנדבים לגדוד היהודי.

מינוי זה היה מכה קשה לועד בתי־הכנסת והעמיק את הפירוד בין ראשי הקהל והמתקדמים שעשו עצמם אפוטרופסים לישראל. למעשה היה נצחונו של ברקוביץ' פורמלי בלבד, כי על־כן גיוס המתנדבים דרש סכומים גדולים, שלא היו ברשותו. מצד אחר – אחרי קבלת הודעתו של ועד בתי הכנסת מיום 5 בינואר בדבר ההתגייסות לצבא – הצהירה הממשלה, מתוך הסכם עם מפקד הגורדיה הלאומית של עיר־הבירה, הגראף אנטוֹני אוסטרובסקי כי היהודים הסוחרים, בעלי ההון, בעלי־הבתים וכו', יכולים להתקבל לגורדיה הלאומית, ״אם מחוץ לכל – יהיו ראויים לכך על־ידי הבעת נכונות לגלח את הזקן ומילוי תנאים אחרים. הנתבעים עתה במקרה זה". תביעה זו של גילוח הזקן הוסיפה שמן למדורת הפירוד הפנימי.

ימי הכרעה קשים עברו על עיר־הבירה. כמו בראשית המרד נמצאו שוב יהודי ורשה באוירה של פרעות והתקפות־דמים, שנוצרה על־ידי סוכני פרוסיה ומוסקבה. נתרבו האשמות היהודים בריגול. הרבה יהודים, קרבנות לעלילות, ניתלו בורשה ובערים אחרות ללא משפט. אחרי שחלופיצקי הודח מכסאו (סייע לכך רופאו, ד"ר יוזף וולף, שהעיד על גילויי טירוף־דעת אצל הדיקטטור) נבחרה ב־30 בינואר ממשלה חדשה. הסיים בחר קודם לכן בנסיך רדזיביל למנהיג. הוא הקים ועד מיוחד לעיבוד תכנית לארגון הגורדיה הלאומית בראשותו של מפקד הגורדיה הגראף אוסטרובסקי; בתכנית זו היה סעיף על מתן זכות אזרחות ליהודים המשרתים בגורדיה ולמשפחותיהם רדזיביל אישר את התכנית, אולם היא לא זכתה לאישור הסיים. התגייסות המתנדבים היהודים נתבססה איפוא על החלטת הממשלה מ־16 בינואר 1831 ובה היה התנאי… של גילוח הזקן.


המלחמה בסעיף ״גילוח הזקן״    🔗

ראשי המתנגדים" בועד בתי־הכנסת, ר' חיים דוידזון ומיכאל אטינגר, ואתם רבה של ורשה, ר' שלמה זלמן ליפשיץ, והמשמרים שלמה פוזנר ורפאל בר פרל, החליטו איפוא לפנות אל הממשלה בבקשה לבטל את הסעיף המחפיר הפוגע בדת היהודית.

השתדלותם לא נשאה פרי. הציבור הפולני ראה בדרישתם גילוי של קנאות וריאקציה, מכל־שכן שהרבה מתבוללים צעירים נתגייסו והסכימו ברצון לגילוח הזקן. ב־24 בינואר הכריזה המועצה הלאומית של המדינה על זכויות שוות בפני החוק. לנוצרים וליהודים, והובטחו הזכויות האזרחיות ליהודים שיצטיינו במפעל חשוב או בהתמדה בעבודה בצבא במשך עשר שנים. מפקד הגורדיה הלאומית, הגראף אוסטרובסקי, שגילה יחס הבנה בשאלה היהודית. הוציא מצדו קול קורא ליברלי על שיווי הזכויות ועל חירות אזרחית ליהודים. אולם גם המתנגדים וגם החסידים, רוב מנינה של העדה היהודית. לא הסתפקו בדברי מליצה. החלטת הממשלה על גילוח הזקן היתה התנקשות בדת היהודית. ואמנם ממחרת היום, שבו נתפרסמו שני הכרוזים, ויתר ראש המתנגדים ר' חיים דוידזון, על חברותו בועד בתי־הכנסת, על אף שידוליהם של המתבוללים, חבריו בועד.


הפטריוטיות של היהודים    🔗

ועד בתי־הכנסת המשיך לאסוף תרומות ונדבות לציוד המתנדבים היהודים;הועד סיפק גם פרווֹת־כבשים לצבא הפולני. לשם כך הזמין הזמנות גדולים אצל החייטים והפרונים היהודים במטרופולין.

האומנים היהודים תרמו מצדם תרומת־עבודה לטובת המרד. במקומות שונים בעיר־הבירה, ״תחת העמודים" על־יד התיאטרון הגדול, בקונסרבטוריון. במריינשאדט – הותקנו סדנאות לחייטים, סנדלרים, רצענים, נפחים וכו'. שנתגייסו לשם המרד. יהודים חרדים לובשי קפוֹטוֹת נתגייסו לעבודה בסוללות.

״במספר כמה מאות – כותב עליהם העתון הפולני ״מרקורי" ב־1831 – היו חוזרים (היהודים החרדים) מן הסוללות בשורות מסודרות, כל אחד עם מגרפה ומעדר בידו, ושרו ברחובות את ההימנון, ‘עדיין לא אבדה פולין’. ההמונים שנתאספו ברחובות קיבלו בקול־תרועה את פני העובדים החרוצים האלה, שלמרות הבדלי הדת והמנהגים גילו מידה שוה של מסירות למולדת". אף הבנקאים והסוחרים היהודים הגדולים פתחו לרוחה את קופותיהם לצרכי הציבור. בראשית פברואר יסדו בית־חולים בשביל קצינים, ויהודים ויהודיות התנדבו לסניטרים ולאחיות לחמניות.

צעירי היהודים בורשה לא פסקו בו בזמן מלהתגייס למשמר הלאומי. לפי תעודות ארכיוניות שירתו ב״גורדיה" כ־250 יהודים ורשאים מבני המשפחות העשירות והמתקדמות. בין אלה נמנו יעקב טוגנדהולד (סגן־קצין), אנטוני אייזנבוים, רוזן (7 בני משפחה), זלינגר, ברקסון, נחום ברינר, דוידזון, יאן גליקסברג, הנריק סמלסון, טפליץ ובניו, ד"ר יוזף וולף, פלטוי ואחרים. להם לא היה בגילוח הזקן משום עיכוב לשירותם.


כשלונם של ברקוביץ' והרניש    🔗

ברקוביץ' לא הצליח לנצל את הרוח הפטריוטית בקרב היהודים. מחוסר כשרון ארגוני לא ידע לנצל את התמיכה המוסרית של הממשלה ולא היה מקובל על החוגים הפולניים; אנשי הצבא ראו בו בזבון ונרגן. לא ייפלא, כי במשך חודש וחצי לא הספיק לגייס אלא 100 צעירים בלבד. אחד הקשיים שנתקל בהם היה חוסר הציוד והכלכלה. הממשלה נמנעה מלהקציב לו תקציב צבאי, והציבור לא נענה לקריאתו. אמנם, בלחץ הממשלה נתחייב ועד בתי הכנסת לנדב 45,000 זהובים לטובת פלוגתו, אולם למעשה נתן לו רק 20,000 זהובים, וברקוביץ' לא ידע למסור חשבון על הוצאת הסכום הזה. פלוגתו נתבטלה, וחייליה נתפזרו לכל עבר. מקצתם נכנסו לשורות המשמר הלאומי19. זה היה סופו של מפעל שראשיתו היתה באמביציה של יחידים שבעטו ברצונו של הציבור.

ראש “המתנגדים”, ר' חיים דוידזון, לא נח ולא שקט גם להבא. ב־11 בפברואר 1831 הופיע בראש משלחת של ״מתנגדים״ לפני המועצה הלאומית העליונה ובתזכיר שהיו חתומים עליו 37 מראשי העדה דרש קבלת יהודים לגורדיה הלאומית בלי התנאי המחפיר של גילוח הזקן, שאינו מוסיף ״לא אהבה למולדת ולא רוח גבורה". על התזכיר היו חתומים גם מיכאל אטינגר, שלמה מרכוס פחזנר, רפאל בר פרל, שלמה אייגר, לייזר וולף כהן ואברהם וינבר. אל התזכיר צורפה חות דעתו של הרב שלמה זלמן ליפשיץ, רבה של ורשה: הרב הסכים לשינוי המלבוש המסורתי שנתקבל על ידי היהודים כחיקוי למלבוש הפולנים, אשר לגילוח הזקן, אמנם יש בחוץ־לארץ יהודים הנוהגים לגלח את זקנם בהיתר, אולם אין לדרוש ממנו, מן הרב, שיתיר את הגילוח.


נצחונו של ר' חיים דוידזון    🔗

עתה הוכתרה השתדלותו של דוידזון בהצלחה; הממשלה קיבלה את נימוקיהם של נציגי המשלחת והציעה לארגן משמר יהודי מיוחד בשם ״גורדיה עירונית" שעליה לשמש מעין שלב מעבר אל הגורדיה הלאומית, שבה יתקבלו כל היהודים הכשרים לשרת בגורדיה.

לפי התכנית שעובדה על־ידי המפקד הנסיך אוסטרובסקי:

1) מתקבלים אל הגורדיה יהודים בגיל 18 עד 60 שנה, שהם או הוריהם בעלי נכסי מקרקעים, בעלי בתי־חרושת, בתי־מסחר, חנויות, בתי־מרזח או עסוקים בהם כעוזרים או לבלרים, בעלי אמנות ואומנות. כל היהודים בעלי הסגולות הנזכרות עשויים להתקבל למשמר גם בלי גילוח זקן:

2) משמר עירוני יוקם בכל עיר ועיר;

3) היהודים הנכנסים למשמר עירוני דואגים בעצמם לציודם ולזיונם;

4) המשמר העירוני כפוף למפקדים מן הגורדיה הלאומית;

5) המשמר העירוני מתחלק לגדודים ולפלוגות. הפלוגות בוחרות בסמלים, את הקצינים ממנה הממשלה לפי הצעת מפקד הגורדיה הלאומית, שלו כפוף המשמר העירוני;

6) בשביל אנשי המשמר היהודי נקבעה תלבושת מיוחדת, שבצבעיה לא היתה שונה הרבה מן התלבושת של הגורדיה הלאומית.

תכניתו של אוסטרובסקי נתאשרה על־ידי הממשלה הלאומית ב־28 בפברואר 1831. השלטונות האיצו בועד בתי־הכנסת להמציא את רשימת המתנדבים. מכאן ואילך התחילה פרשת חבלה בלתי פוסקת מצד ועד בתי־הכנסת שהשתמט מלהגיש את רשימת המתנדבים.


ארגון הגורדיה    🔗

הסיבות לחבלה היו שונות. מלבד שאלות ארגוניות וחמריות מטרידות (האמצעים החמריים להחזקת הגורדיה העירונית והלבשתה, הרכב הקצינים וכו') עורר דאגה היחס בין החטיבות היהודיות לחטיבות הכלליות. החוגים הפולנים הלאומיים התריעו על זכותם של יהודים מגדלי זקן ללבוש מדים צבאיים בצבעים הלאומיים או לענוד את סמל הנשר הלבן בכובעים; ואילו בעיני חיילי הגורדיה היהודית היתה קביעת הצבעים המיוחדים למדיהם סימן השפלה והפחתת־ערך אפילו לגבי היהודים שעבדו בגורדיה הלאומית ולבשו מדי צבא לאומיים ככל החיילים הפולנים; גם האיסור לזיין את היהודים בנשק חם ובחרב לא הוסיף כבוד לגורדיה היהודית. קציני הגורדיה הלאומית שהוטל עליהם לארגן את פלוגות הגורדיה העירונית התחילו לזלזל בפקודות השלטונות. הממשלה פתרה את השאלה בדרך פשרה: אמנם קבעה בשביל היהודים צבעי תלבושת מיוחדים, אך הרשתה להם להזדיין בנשק חם ובחרב. התלבושת המיוחדת השפיעה לרעה על קצב ההתגייסות של היהודים. הואיל וועד בתי־הכנסת פיגר במילוי הפקודות, הוקמה ועדה מיוחדת לכך שהיתה מורכבת מנציגיה של המועצה המוניציפלית ושל היהודיים. מכיון שהועד השתמט מלשלוח את נציגיו לועדה הזאת, נדרשו חבריו, באחריות אישית, למלא אחרי הפקודה.

שני קצינים נתמנו לשם ביצוע ארגון הגורדיה, המיוֹרים קרושבסקי וקילקיביץ. מיוֹר קרושבסקי סיים את ארגון הגדוד הראשון של הגורדיה, שהיו בו 4 פלוגות עם 3 מפקדים, 8 סגני־מפקדים, 35 סמלים, 372 חיילים, פעילים ו־73 הטעונים תשלום. למפקדי הפלוגה נבחרו היהודים: משה פוזנר, חבר ועד בתי־הכנסת חיים רוזנטל, ויצחק כהן.

בחצי אוגוסט סיים המיוֹר קילקיביץ את ארגונו של הגדוד השני, שהיו בו חמש פלוגות עם 5 מפקדים, 15 סגנים, 600 חיילים פעילים ו־363 הטעונים תשלום. המפקדים היו: וולף קוברינר, יוסף לוי טירברג, שלמה אברמזון. יוסף פייגנבלט ויוסף יונגויץ.

בסך הכל שירתו בשני הגדודים 8 מפקדים, 23 סגנים. 95 סמלים ו־192 טוראים, ביחד – 1098.

החלטת הממשלה בענין השירות עוררה תקוות חדשות בלב היהודים ועודדתם. בישיבה מיוחדת של המועצה העירונית (ב־11 במאי 1831), שהשתתפו בה מושל ורשה, ראש־העיר וסגנו, נציגי הכמוּרה והגורדיה הלאומית, נשא ראש המועצה גרבינסקי נאום, בו קרא לביטול ההפליה מחמת הבדלי הדת, הגזע והמעמד, כי ״במקום שהמטרה היחידה היא הצלת המולדת. שם חייבים הכל להיות אחים ובני אדם שוים"…


יחס העתונות והציבוריות הפולניות ליהודים בימי המרד    🔗

כרוזיו הליברליים של הגראף אוסטרובסקי, תזכירו הפרוגרסיבי של יורש מקומו פיוטר לוביאנסקי ונאומו של גרבינסקי עודדו את ועד בתי־הכנסת להגביר את פעולתו לטובת המרד. בחצי אפריל פירסם הועד קול־קורא ליהודים, לנדב לטובת הזיון נדבות־כסף, כלי זהב וכסף ו״עטרות" של הטליתות. היחס של הציבור הפולני היה אחר. כבר בראשית המרד נתבלט יחסם העוֹין של החוגים הריאקציוניים – הסוחרים והחיילים הנוצרים – אל החיילים היהודים. יעקב טוגנדהולד פירסם אז את חוברתו ״הרהורי בן ישראל על המשמר" ודיבר במרירות על ״מכבי זיקי הפטריוטיוּת״ היהודית. שאינם נותנים לזיקים להתלקח לשלהבת… אף הופיע כתב־פלסתר אנטישמי בחרוזים בשם ״לייבלה פינקוס או שתים־עשרה קריאות הידד של יהודון ורשאי“… הדברים הגיעו לידי כך, שהמתבוללים ראו צורך להוציא עתון מיוחד, Israelita Polski, להדוף את ההתקפות האנטישמיות. אף בחדשים הקשים ביותר של המרד, על סף כשלונו, לא פסקו הקולות האנטישמיים. ואף־על־פי־כן עוד ציפו היהודים לשיווי זכויות. ביטוי נמרץ למצב־רוחם של היהודים בימים ההם נתן מחבר אלמוני, שלפי דעתו של שיפר היה זה יאן גליקסברג, בנו של המדפיס האוניברסיטאי נתן מאיר גליקסברג, מזכיר ועד בתי־הכנסת, היחיד ממשפחתו הגדולה שלא המיר את דת אבותיו, המחבר מנתון בחיבורו ״מעוף עין” את התזכירים החשובים ביותר של הלשכה המיעצת על־יד ״הועד של בני הדת הישנה" ובא לידי מסקנה, שכולם נתקלו בחוסר הבנה או ברצון רע מצד הועד ומצד הממשלה. המועצה הציעה לבטל את הרבעים היהודים בורשה, ונתקלה באדישותה של הממשלה; את בית־הספר לרבנים אי אפשר היה לסדר ברחוב מרשלקובסקה, הואיל ולפי הפקודה של הרבעים רק עשירי היהודים היו מוּתרים בדירה ברחוב זה הנמצא מחוץ לגיטו. מאמציו של הועד למשוך את היהודים לחקלאות עלו בתוהו, הואיל והחוק נטל מהם את הרשות להתישב על הקרקע; הועד דאג להפצת אוּמנות בקרב היהודים, אולם החוקים כבלו את פיתוח המלאכה היהודית. הדרישה למשוך את היהודים לעבודת הצבא היתה כקול קורא במדבר. אף פעם לא חשב איש בכובד־ראש על ביטול המסים היהודיים המחפירים, מס הבשר הכשר ומס עבודת־הצבא. בסוף מזהיר גליקסברג מפני חזרה על שגיאות שנעשו בעבר, וקורא אל השלטונות לנהוג ברצון טוב ובצדק בפתרון השאלה היהודית.

שונה היה יחס העתונות הפולנית ליהודים. העתונים “Kurjer Warszawski” (22/4 1831) ו־ Polak Sumienny” (26/4 1831)" פירסמו מאמרי־התקפה חריפים על היהודים בעילום שם המחברים. האשמותיו של המחבר ב״פּולאק סומייני" עוררו את יעקב טוגנדהולד הידוע לפרסם מאמר־הגנה על היהודים. ואותו עתון גופו פירסם גם מאמר לטובת היהודים בו דחה את כל ההאשמות התפלות, הדגיש את חלקם הרב של היהודים במרד וציין שבפולין עדיין מתייחסים אליהם כבמאה הי“ד והט”ו, חריף ממנו היה מאמר־הסניגוריה. שנתפרסם ב־7 במאי 1831 באותו עתון על־ידי מחבר עלום שם. העתון הוא פירסם גם מאמר של חבר ועד בתי הכנסת ב־16 במאי 1831, בו דחה את ההאשמות בריגול ובבגידה, שנפוצו מאד במדינה, ושלפי עדותו של המפקד אוסטרובסקי לא קרה בורשה אף מקרה אחד שראוי היה לאותה דיבה.


השאלה היהודית בסיים ב־1831    🔗

בשאלה היהודית בפולין כולה טיפל גם הסיים באותו זמן. ב־16 במאי 1831 הודיע מרשלק הסיים, כי הממשלה הלאומית הכניסה לסיים ״תכנית בדבר העלאת מס הצבא של היהודים": לפטור את היהודים מעבודת הצבא ולהגדיל במקומה את מס הצבא ארבעה מונים מתוך נימוק, שכוח ההגנה הלאומית גדל פי כמה משהיה לפני המרד (700 אלף זהובים).

לשוא היו נאומי־ההגנה. הסיים והסינט קבלו את הצעת הממשלה עם תיקוני הועדה. במקום להעניק את שויון הזכויות שהובטח ליהודים הועמס עליהם עוּלו של מס כבד. שתי ההקלות ליהודים היו: ביטול ״פתק־היום" המחפיר וחיסול הצנזורה על הספרים העבריים על־ידי המיניסטר להשכלה, ההיסטוריון ללול, שהתייחס גם הוא באיבה ליהודים, עד שהשתיקוהו מתנגדיו הדמוקרטים – בימי הפליטה הפוליטית בפאריס – בהוצאת שם רע… שמוצאו מן היהודים.

הצנזור יעקב טוגנדהולד, שהפסיד על־ידי כך את משרתו, נתעורר בו עתה המשכיל וניסה לשדל את המיניסטר, כי ביטול הצנזורה עלול לאפשר לחרדים ולחסידים את הפצת השקפותיהם הקנאיות בקרב הציבור היהודי. אהרי שהמרד נכשל חזר ונתמנה טוגנדהולד צנזור.


החינוך היהודי בתקופת המרד    🔗

פרק עגום בקורות יהודי ורשה בתקופת־המרד היה מצב מוסדות החינוך ליהודים – בית־הספר לרבנים ובתי־הספר העממיים. כבר בראשית שנת 1831, עם פרסום פקודתו של הדיקטטור חלופיצקי, להרשות ליהודים המתקדמים לשרת בגורדיה הלאומית, נתגייסו כמה מן המורים והתלמידים של בית הספר לרבנים20. לאחר ביטול ״פתק היום" ב־11 בדצמבר 1830 שהיה מקור ההכנסה העיקרי לקופתו, הועמד המוסד בפני דאגת־תקציב חמורה. בתנאים קשים אלה פנה ״ועד בני הברית הישנה" ב־28 בדצמבר אל מיניסטר־ההשכלה בבקשת תמיכה. ואמנם הממשלה נענתה לבקשת הועד והקציבה סכום של 32,280 זהובים לשנת 1831, לטובת המוסד ״המועיל כל־כך למולדת וביחוד לבני הברית הישנה“. ואולם הממשלה המשיכה להתיחס אל המוסד ״המועיל” הזה כאל מכשיר להתבוללות היהודים. כונותיה האמיתיות של הממשלה נתגלו בעובדה, שיחד עם ההקצבה הנזכרת החליטה להמשיך לקיים את הקורס לקדמוניות ישראל על־יד האוניברסיטה העברית. והקציבה אלפים זהובים למשכורת למרצה שונא ישראל הכומר קיאריני, ו־1800 זהובים כסטיפנדיה לתלמדי הקורס.


השכלה ותרבות בשנות העשרים והשלושים    🔗

המלחמה על החינוך היהודי – ויסוד בית הספר לרבנים – היתה כל תכנו של ה״קולטור־קאמף" היהודי בימים ההם. אמנם בשנות העשרים והשלושים נובטים הניצנים הראשונים של ספרות־ההשכלה, אולם ספרות זו היתה רובה ככולה ספרות קלוקלת של שירה פטריוטית, ״קטכיזיס" דתיים או חוברות אפוֹלוֹגטיות. המליץ העברי יצחק אייזיק בנדיה חיבר אלגיה על מותו של הצאר אלכסנדר הראשון בתוספת תרגום גרמני של אנגל (1826), וגם דרמה ״תולדות משה" (1829). אפילו המלומד הרציני אברהם שטרן העלה מס לאלילי דורו ופירסם הימנון לכבוד הכתרת הקיסר ניקוֹלאי הראשון אברהם בוכנר, מורה קוֹסמוֹפּוֹליט בבית הספר לרבנים, פירסם בעברית ספר־לימוד על יסודות הדת ״דורש טוב" (1825); גם יחזקאל הוֹגה חיבר בשפה הפולנית שני מדריכים ללימוד דת־אל (1822). מחקרים אפולוגטיים בפולנית פירסמו טוגנדהולד – ״ירובעל" (1818) – ויחזקאל הוגה – ״תא חזי" או שיחה על היהודים (1830). אם נוסיף את ״פידון" של מנדלסון ו״תשועת ישראל" של מנשה בן־ישראל בתרגומו הפולני של טוגנדהולד נמצא כמעט את כל הספרות העברית־הפולנית באותו דור.

מחוץ לספרות הדלה מצאה ההשכלה בורשה ביטוי ציבורי בבתי־ועד פרטיים לחכמים ולמשכילים. כזה היה ביתו של יחיאל מיכאל אטינגר־ראווסקי, סוחר בר־אוריין, חובב הספר והספרות העברית. ״טרקלין" ספרותי לחוגי המתקדמים שימשה דירתו של תיאודור (טבלי) טפליץ, חבר הקהילה, חבר הלשכה המייעצת של ״ועד בני הברית הישנה" שהיה מפיץ השכלה בקרב היהודים, הראשון שהוציא באירופה המזרחית בשנת 1836 את ה״ביאור" של מנדלסון בהקדמתו של הסופר משה טננבוים, חותנו של ההיסטוריון הילארי (הלל) נוסבוים.

דור המתקדמים מסוגו של טפליץ או אייזנבוים היה עדיין מחובר אל קרקע היהדות, ואילו בדור שבא אחריהם התחילה בחוגים אלה הסתייגות והתבדלות מהמוני־העם והתבלטה משיכה אל התרבות הפולנית, אל המשפחה הפולנית. בהם התחילה מתגבשת ראשית ההתבוללות האידיאולוגית, משפחות רבות מבין עשירי ורשה היהודית ניתקו את קשריהן עם היהדות על־ידי שמד. אכן, עדיין היה חסר למתבוללים בימים ההם הביסוס הרעיוני וחסרה העמדה בחברה הפולנית בספרותה ובעתונותה.

את צביונה של ורשה היהודית קבעו ה״מתנגדים" והחסידים. האינטליגנציה המשכילית היתה ברובה ממוצא ״המתנגדים". היו ביניהם שגילו התנגדות רבה לחסידים, אולם ההשתרשות בדת ישראל ותרבותו לא רפתה והם השתתפו במלחמה בכוחות־ההרס החיצוניים והפנימיים.


מלחמת החרדים והמשכילים בבתי־הספר העממיים    🔗

ביטול ״פתק־היום" השאיר גם את בתי־הספר העממיים ללא תקציב. חברי ועד בתי־הכנסת, רובם ככולם משמרים וחסידים, לא אצו לסייע לקיומם של מוסדות־חנוך אלה, שהיו בעיניהם מכשיר ממשלתי לפולניזציה. אולם הממשלה, וביחוד סגן־המיניסטר להשכלה ללול, דרשו, כי הועד יכלכל בתקציבו את בתי־הספר. בהחלטה מיוחדת הציעה הממשלה לועד, כי יערוך מגבית לטובת המוסדות הללו. מאפס תקציב לתשלום שכר־דירה עמדו בתי־הספר בפני אימת הפינוי והחיסול.

חברי הועד המתבוללים הנריק סמלסון, ברמן רוזן ותיאודור טפליץ דרשו לקיים את תביעת הממשלה. מכיון שהרוב החסידי השמרני, ששאף לחיסולם של המוסדות האלה, סירב למלא אחרי התביעה, עזבו המתבוללים את הועד. המשמרים ניצלו את ההזדמנות ובמקום המתבוללים בחרו בחברים ״מתנגדים" וחסידים. הועד החדש המשיך בתכסיס הועד הקודם ולא דאג למוסדות החינוך. גם המיניסטריון להשכלה וגם השלטונות המוניציפליים האיצו בועד שישלם את שכר־הדירה של בתי־הספר, אולם הועד עבר על כך בשתיקה ובאפס־מעשה. מורי בתי הספר, שמצבם הורע מיום ליום, החליטו לפעול והגישו תזכיר למועצה העירונית והתקיפו בו קשות את הועד, שכונתו האמיתית – להרוס את בתי־הספר. בראש הפעולה עמד המשכיל הקיצוני, שנתפרסם בהתנגדותו להוראת התלמוּד לנוער, המורה הרמן ישינובסקי, שחתם על תזכיר המורים.

לאחר שראש־העיר ונגרז’יצקי קיבל את התזכיר, החליט לפתור את שאלת התקציב של בתי־הספר על־ידי תקנה פשוטה: להנהיג מחדש את ״פתק־היום" המחפיר, ששימש מקור הכנסה לבתי־הספר. הממשלה לא אישרה את הצעתו האנטישמית של ונגרז’יצקי והטילה עליו לגבות מ״ועד בני הברית הישנה" סכום של 8,915 זהובים לחצי שנה.


פרצופו האמיתי של גרבינסקי    🔗

ראש המועצה העירונית גרבינסקי דרש מחברי הועד שיכניסו מיד את הסכום הנ“ל. חברי הועד ניסו להסביר לו שאין צורך בבתי־הספר העממיים, הואיל ויש ״חדרים” למדי. גרבינסקי הגיב על כך בהתפרצות אנטישמית גסה; בתי־הספר העממיים נחוצים, כי ״בשל הבערות יש כל־כך הרבה מרגלים אצל היהודים, ביחוד בקרב דלת־העם“. נציגי היהודים עמדו כהלומי־רעם. רק מיכאל ברקזון לא התאפק והשיב: ״ההשכלה לא תפחית את מספר המרגלים אלא, להיפך, תרבה אותם, כי אנשים חשוכים אינם מסוגלים אפילו להבין מה פירושו של מרגל”. גרבינסקי לא נרגע והודיע, כי ״מכיון שהועד מתיחס באיבה לבתי־הספר, אין לו דרך אחרת אלא לגבות את הכסף בתוקף אדמיניסטרטיבי".

למחרת היום. ב־12 במאי, נתכנס ועד בתי־הכנסת לישיבה, ובין חבריו היה יעקב טוגנדהולד, שעוד ב־9 באפריל נתמנה מרצה־מזכיר במקומו של יאן גליקסברג. חברי הועד החליטו פה אחד להגיש לממשלה ולועדה הממשלתית לעניני השכלה ודת קובלנה על מעשיו של גרבינסקי ולהתפטר מן הועד. יחד עם זאת הודיעו לשלטונות המוניציפאליים שהם מוכנים להמשיך את עבודתם בוער במשך שבוע ימים עד הבחירות, כדי למנוע אי־סדר ושיתוק בהנהלת הענינים.

רק כעבור שלושה שבועות הודיעו השלטונות המוניציפאליים על בחירות חדשות, שנקבעו ל־9 ביוני. לועד החדש נבחרו: תיאודור טפליץ, הסוחר והמתקדם המתבולל חיים רוזנטל, העסקן הותיק, המתקדם־המתבולל יוסף יאנאש, ברמן רוזן ויוסף חיים הלברשטם. קשה היה עול העבודה שהוטל על הועד החדש אחרי חודש וחצי של אפס־מעשה. ביחוד הכבידה על הועד הגביה של מס־הצבא, שעלה עתה לסכום של 400,000 זהובים לשנה. המצוקה החמרית של היהודים גברה עד לידי כך, שההכנסה מכל מסיהם פחתה כדי חצי ושליש. מס הצבא, שהכנסתו נאמדה לפי הערכת הממשלה, ב־2,800,000 זהובים בכל הממלכה, לא הכניס אלא 871,000, ובורשה – 124,000 זהובים במקום 400,000 בדומה לכך ירדו מס הבשר הכשר ( 55,000 זהובים במקום 79,000) ומס המשקאות ( 43,000 במקום 86,000). מזימת הממשלה, שקיותה להגדיל את הכנסותיה על־ידי ההרכב האסימילטורי של הועד, נכשלה.

פעולת הועד לא היתה פוריה יותר בענין בתי־הספר העממיים. הועד החדש לא הצליח לגבות אף מחצית הסכום שהיה דרוש להחזקתם. הועד פנה למיניסטריון ההשכלה בתזכיר מפורט, ותיאר את המצב הנואש של בתי־הספר; המורים קיבלו חופשות־חינם, בתי־הספר נטשו את דירותיהם. במקום לפנות לעזרת הבנקאים והעשירים היהודים בעיר־הבירה, פנה הועד בבקשת עזרה אל הממונים היהודים, אל דלת־העם שכרעה תחת סבל המסים. כך נהג הועד גם ב־20 ביוני, כשנתעוררה בסיים שאלת ״נדבות זהב וכסף" לטובת המולדת. והוצע להחרים את כלי הכסף והזהב של הכנסיות ובתי־הכנסת. בקשר לכך קיבל ועד בתי־הכנסת פקודה מן השלטונות לאיסוף נדבות וחתימה על הלואה לטובת המדינה. שוב פנה הועד בקול־קורא אל העדה היהודית המדולדלת. אפייני הדבר, שעל קול־קורא זה לא היה חתום נציג המשמרים, יוסף חיים הלברשטם. בינתיים לא נמצאה תקנה לשאלת התקציב בשביל בתי־הספר העממיים, עד שנסגרו כולם.


כשלון המרד    🔗

המרד הלך ונתקרב אל קצו. צבאות הרוסים התקרבו אל עיר הבירה. הגנרל סקרזינצקי, ממלא מקומו הזמני של דמבינסקי, זמם קשר מדיני ודיקטטורה צבאית. החוגים הרדיקליים ב״חברה הפטריוטית" חששו פן יתפשר הגנרל עם מוסקבה ויסגיר לידיה את מחוללי המרד. ב־15 באוגוסט נתאספה אסיפה סוערת של ״החברה הפטריוטית" שהחליטה לשלוח אל הממשלה משלחת שתמסור לה את רצון העם המהפכני. ההחלטה שימשה אות והתחלה למעשי־טירור שקדמה להם הסתה מאורגנת. ההמונים המשוסים נהרו אל ארמון המלך ואל היכל רדזיביל בקריאות: ״תליה לבוגדים!" ואחרי שרצחו כמה גנרלים בארמון והמיתו בבתי־הסוהר אסירים שנאשמו בריגול, התנפלו על ״בית־המחסה לעניים יהודים", שנתקלו בו בדרכם, ורצחו ופצעו פצעי־מות עשרות יהודים.

המהפכה הפנימית הזאת הביאה לשינוי פני הממשלה, לראש המטה הצבאי נבחר היהודי המומר הגנרל לוינסקי. עיקר דאגתה של הממשלה החדשה היתה הגנת עיר־הבירה. בתכנית ההגנה היה מוכן תפקיד חשוב לגורדיה הלאומית ולמשמר־הבטחון.

במשמר־הבטחון היו גם יהודים, בעיקר מדלת־העם; עם הכרזת הגיוס הכללי של תושבי הבירה על־ידי הממשלה, נכנסו יהודים רבים לחטיבה החדשה. מראה המגינים האלה היה עלוב ומגוחך. רק מפקדי המשמר היו מזוינים בחרב. אנשי המשמר הטוראים צוידו ברמחים או במוטות עץ עם קנים. מאפס מדים התהלכו לבושי קפוטות וחבושי כיפות לראשיהם: לכיפותיהם ריכסו את הנשר הפולני הלבן ומתחתיו כתובת: ״משמר־בטחון". היהודים עבדו עבודה קשה: שפיכת סוללות, העברת נשק וכו'.

בא היום המכריע, ה־6 בספטמבר, בו הסתער המפקד הרוסי פשקביץ על עיר־הבירה. הרזנובסקי, המושל של ורשה, אשר זילזל במשמר־הבטחון שלח חלק מאנשיו להגן על סוללות העיר, דלת־העם היהודית – לפי עדותו של שר־הגדוד וילסון – ״הגינה על העיר בעוז ואומץ־לב", כמו בימי ההגנה על פראגה בשנת 1794. ב־9 בספטמבר פרץ פשקביץ אל עיר הבירה ודיכא את המרד בחמת זעם.

אחרי כשלון המרד היגרו רוב היהודים, ששירתו כקצינים בצבא הפולני לארצות אירופה המערבית, בעיקר לפאריס. היגרו יוזמי הלגיון היהודי ברקוביץ', סיני הרניש ויצחק הורוביץ.


הוי היהודים בורשה בשנות השלושים    🔗

הוי־חייהם של יהודי ורשה, פרט לשכבה הדקה של המשכילים המתובללים. היה ההוי היהודי המסורתי מדור דור, ולא היה שונה מזה שבכל ערי פולין הגדולות והקטנות. ברובע היהודי, שהיה גדול מישובים יהודיים בערים אחרות, היו בתי־הכנסת מרובים ובתי־המדרש ובתי־התפילה לחסידים ורבות היו החברות שבהן למדו בצוותא – מי ש“ס ומשניות, מי מדרש ועין־יעקב. סוחרים ובעלי־מלאכה ורוכלים, שהיו עסוקים כל היום בפרקמטיה שלהם, לא החסירו תפילה בציבור, וקבעו שיעורים לתורה בהשכמת הבוקר או בין מנחה למעריב. שמשי ה״מנינים” היו מהלכים בבוקר בחצרות ומעירים בקול רם את בעלי־הבתים משנתם ומזרזים אותם לתורה ולתפילה – הכל כמו בכל עיר ועיירה.

דל ועלוב היה מראה הגיטו. החצרות לא היו מרוצפות, לא היו גם סידורים היגייניים; בחוצות היה בוץ ורפש שלא פסקו אף בימות החמה. החדרים בבתי־העץ היו קטנים וצרים ומחוסרי־אויר, ולא טוב מכך היה בחצר וברחוב שעמד בהם ריח מתמיד של סרחון ובאשה.

ואף־על־פי־כן חיו היהודים את חייהם ונהנו מעולמם וקיימו חג ומועד וכל דבר מצוה. בקול רם היו מקדשים את הלבנה בחוצות, מובילים בשירה ובנגינה חתן וכלה לחופה בחצרות בתי הכנסת – שמחים בששונם ועצובים ביגונם, לעיני הגויים. החיים הציבוריים והפרטיים – תשלום המסים, החינוך חיי המשפחה וכו' – היו מוסדרים על־ידי תקנות הקהילה; ועד־הקהילה ובית־הדין משלו בכיפה ויד שלטונם היתה חזקה על העדה היהודית. כל תרעומת ומריבה דוכאו על־ידי תקיפי־הקהל בחומר הדין.

שוט־הזעם ומקל־החובלין של הקהל ובית־הדין היה השמש, שמילא תפקיד מכוון של משגיח, גובה, בלש ושוטר. מקור שלטונו של השמש היה פקודתו של המרשלק לוּבּוֹמירסקי, שעוד ב־1770 הטיל עליו את התפקיד של ריגול הגנבים בעיר. בה במידה שנתרבו האוכלוסים היהודים בורשה, בה במדה נתוספו פעולות בתפקידו, בהערכת המסים ובגבייתם. בתקופת הנסיכוּת הסכסית, כשהיהודים נתפזרו ברחבי העיר, פג שלטונם של השמשים והשגחתם על היהודים. אך עם חיסולה של הנסיכות והקמת המלוכה הפולנית בחסותה של ממלכת רוסיה, וביחוד אחרי גירוש היהודים מרחבי העיר אל הגיטו, נתחדש שלטונו של השמש. שמשים כאלה היו משגיחים ביום ששי עם שקיעת השמש על סגירת החנויות, היו קונסים על חלול שבת, על מעשי פריצות. על משחקים ושעשועים וכו'. דמות טיפוסית של שמש כזה מתאר הילארי נוסבוים: ״בראש הרביזיות האלו עמד השמש הזקן של הנהלת בתי־הכנסת. שהיה ידוע אז בשם פייבל שמש, אשר מימש דמות של סוכן־חרש הטומן פח לפושע. פייבל שמש היה במשך שנים רבות דחליל הקהילה, הוא היה נוכח בשעת הערכת המסים, ותודות לזכרונו הנפלא הכיר כל יהודי בשמו, ידע מקום־מגוריו של כל אחד, את עיסוקו וגודל רכושו".

ביחוד היו מקפידים השמשים האלה על צניעות הנוער היהודי. בימי שבת וחג או בשרב ימי קיץ – כותב ע. נ. פרענק – היה הנוער העממי – משרתים ומשרתות ושוליות של בעלי מלאכה וכו' – יוצאים לטייל בקצות־העיר, מאחורי מוראנוב, בסביבת ״כיכר הנשק“, שהיתה מכוסה עשב ופרחים. או הולכים עד היער הסמוך. אין ספק שרבים מן המקומות הנזכרים שימשו גם מקומות־סתר למחתרת הפוליטית. אך השמשים היו אורבים ל״מופקרים״ והיו מכים אותם מכות־רצח על מעשי־״פריצות” אלה. סוף־סוף נמלכו העבריינים בדעתם ומצאו עצה ותחבולה בפני השמשים: היו מבלים זמנם בשבת בגינות הנוצרים, שהיו מרוחקות מן העיר, ושבעליהן הנוצרים היו מבקרים בהן, רק ביום א' ובחגאות, והקנאים לא העזו לבוא לשם.

בשנת 1827 פנה רבה של ורשה, ר' שלמה זלמן ליפשיץ, אל העיריה בבקשה שימונו שוטרים לעזרת השמשים, כדי לשים קץ להפקרות ולפריצות של הנוער, ואמנם, העיריה נאותה לבקשת הרב והעמידה לרשות השמשים שוטרים, שערכו חיפושים בגנים.

בתקופת המרד של 1830 נפסק לזמן־מה שלטון השמשים. היהודים ששירתו בגורדיה הלאומית וקיצצו את זקנם ופאותיהם, הקנו לעצמם נוהגי־צבא לימדו לשונם לדבר עזות והקלו ראשם בנימוסי הדת. היהודים האלה (קראו להם ״די־איין־און־דרייסיקער", על שנת שירותם בצבא) המשיכו לילך בדרכי הגויים בחיצוניותם גם אחרי שעברו ימי המרד, ותודות לקשריהם המסחריים עם הפולנים אף לא היו תלויים בקהל מבחינה כלכלית. ואמנם הצעירים האלה בילו שבתותיהם וחגיהם ברחובות הנוצרים באין מפריע.

אחרי המרד נתחדשה מלחמת הקהל ב״הפקרוּת". ב־1833 פנתה הנהלת בתי־הכנסת אל ראש־המשטרה בקובלנה, שבורשה מרבים בני הנוער היהודי להתאסף בשבתות ובחגים במסבאות ובבתים פרטיים ומבלים את הזמן בריקודים ובמעשי־פריצות. ראש־הז’נדרמריה אסר על הרב ושמשיו לעשות שפטים בעבריינים ודרש מהם להמציאם לשלטונות המגיסטרט, שיענישום בהתאם לתקנות. ואמנם נתחלפו המענישים, והעבריינים ספגו עכשיו מכות ונחלו בושה וחרפה מנוטרי־הקרת כבתחילה.

מכתבי התעודות יוצא שכל האיסורים והענשים לא הועילו… אחרי שנסגרה לפני הצעירים סביבת ״כיכר הנשק“, הערימו על תקיפי־הקהל והרחיקו ללכת עד ל״סאסקה קמפה” (הגבעה הסכסית), שנמצאה מחוץ לתחום העיר ורשה, אולם יד שומרי־החומות השיגתם גם כאן: ב־4 ביוני 1839 פנתה הנהלת בתי הכנסת בבקשה אל קומיסר המחוז הורשאי, שיתן עזרה לשמשים לדכא את ״פריצותם״ של הצעירים היהודים, המבלים שבתות וחגים ב״סאסקה קמפה" בריקודים ושעשועים. הקומיסר נענה בחיוב לבקשת הקהל…

מובן מאליו שיד קנאי הקהל השיגה רק את הצעירים מדלת־העם, משכבות העמל והעבודה. בני־העשירים נהגו חופש גמור בנימוסיהם ובהליכותיהם ופרקו את עול הקהל מעל צוארם. תקיפי־הקהל, שהיו על־פי רוב הדיוטות ועמי־הארצות שנתעשרו ועלו לגדולה, ראו את החופש הזה כזכות מעמדית שלהם, וסייעו למלחמת הקהל ב״הפקרות“. בשנת 1842 החליטה ״הנהלת בתי־הכנסת” להקציב סכום גדול – 1200 זהובים בשנה – להחזקת שמשי בית־הדין. על פרוטוקול ההחלטה הזאת חתומים נשיא הנהלת בתי־הכנסת מתיאש רוזן, וחבריה – יוזף (חיים יונה) יאנאש ויעקב טוגנדהולד, שהם גופם לא היו צדיקים גמורים ובניהם הלכו בדרכי הגויים בפרהסיה.

לאט לאט פגה חריפותה של מלחמה זו: רוח הזמן החדש, ריבוי בני האינטליגנציה היהודית – ביחוד מקרב בוגרי בית הספר לרבנים – וירידת השפעתה של הקהילה היהודית – שמו קץ למשטר האנכרוני הזה.


 

פולין הקונגרסאית תחת השלטון הרוסי (1831 – 1863)    🔗


המצב הפוליטי של המדינה בימי ניקולאי הראשון    🔗

עם דיכוי המרד משנת 1831 פסקה עצמאותה של פולין. במארס 1832 הוכרז “התקנון האוֹרגני” של ניקולאי הראשון. אמנם התקנון לא ביטל את חוקת 1815, אולם למעשה חיסל לאט־לאט את עצמאותה. פולין הפכה לטריטוריה של הקיסרות הרוסית.

בשנת המרד נמצאו בפולין כולה 372,921 יהודים (כששת אלפים ושלוש מאות משפחות) שהיוו10% מן האוכלוסיה הכללית. מהם ישבו בורשה 31,384 נפש, שהיוו 25.4% מכל אוכלוסי ורשה. פולין לא היתה מבחינה זו שונה מכל ארצות אירופה: היהודים נמשכו לערים הגדולות, ביחוד אל ערי־המטרופולין. בשנת 1845 הגיע מספר היהודים בורשה ל־43,850 יהודים שהיוו 27% מאוכלוסית הבירה: הריבוי היהודי הטבעי עלה על זה של שאר התושבים. כיבוש המדינה ע"י הרוסים גרם לתזוזות ניכרות בחייהם הכלכליים והרוחניים של היהודים.


הבנקאות והתעשייה היהודיות במחצית המאה הי"ט    🔗

בדומה לישובי היהודים בשאר ערים גדולות שבאירופה באותו דור ובקשר עם המציאות הפוליטית והכלכלית בדור המהפכות של 1830 ו־1848 צמח ונתגבש גם בורשה המעמד הבורגני היהודי, וכמו במדינות אחרות גדלה עתה בפולין – בורשה – הבנקאות היהודית. גבול המכס, שנקבע ב־1832 בין רוסיה ופולין, פגע פגיעה קשה בתעשיה הפולנית. המשבר הכלכלי העלה את שער הכסף ופתח שדה־פעולה נרחב לבנקאים ולמלוים היהודים. עד המרד היה קיים בנק יהודי אחד – הבנק של שמואל סטניסלב קרוננברג (נוסד ב־1822), בשותפות עם יצחק שמעון רוזן, ואחרי המרד נוסדו בורשה עשרות בנקים של יהודים, שמילאו תפקיד חשוב בפיתוח החיים הכלכליים של פולין. כאן נצטרפו תנאים מקומיים למגמות הכלכליות הפיננסיות הכלליות באותו דור. כאלה היו הפירמות הבנקאיות של לסר לוי, לוינשטיין, מאיר ברזון, הרש ואולברג, יוליוס ורטהיים, הרמן אפשטיין, ליאופולד קרוננברג ואחרים. בשנת 1847 היו בין 20 הבנקאים בורשה 17 יהודים, ובשנת 1850 הגיע מספרם ל־41. מספר זה אינו כולל את החלפנים והמלוים־בריבית שמספרם הרשום בורשה הגיע בשנת 1843 – ל־163. רבים מהם עסקו לא בבנקאות בלבד, אלא גם ביסוד תעשיות לסוכר, ליציקת מתכת, לטכסטיל (לודז') וכו‘, ובחכירת ענפי־הכנסה ממשלתיים, כגון הגרלה, מסי־דרכים, מונופולין של משקאות, טבק וכו’. גם בדבר הזה היו הפיננסיסטים היהודים בורשה נאמנים לכיוון הכלכלי הכללי באותו דור באירופה המערבית.

רב היה להט ה“יסדנות” התעשייתית של הבנקאים והחלפנים המוּמרים, רובם בניהם של יהודים חרדים, משכילים למחצה, שעוד הספיקו למצוא מנוחתם בבית־קברות יהודי. החוגים הפולנים השמרנים, בני השלאכטה המיוחסת שירדה מנכסיה, העדיפו את הרומנטיקה העצלה והאצילה על תיעוש המדינה והלהיטות האינדוסטריאלית של היהודים וצאצאיהם הבהילה אותם ומילאה את יהירותם מרירות. “מעל לחורבות ארמון – כתב הסופר הפולני יוזף איגנצי קראשבסקי – עולה עשן־ארובה של בית־תעשית־סוכר או ביתי זיקוק־יי”ש; נכדי הטמן מבשלים שכר ומזקקים רעל… עד היכן הגיעו האדונים ומה ההבדל בינם ובין היהודים והבנקאים העשירים?" שריקת הארובות של בתי החרושת היהודיים צילצלה באזני האצילים כצלילי פעמון המבשר את שקיעת מעמדם.

כסמל היזמה והיסדנוּת התעשייתית במחצית השניה של המאה הי"ט משמש ליאופולד קרוננברג. אביו, החלפן שמואל לייזר קרוננברג, היה בן־תורה כתב ודיבר אידיש ונתן לבניו חינוך מסורתי. ברוח זו נתחנך גם לייבל (ליאופולד) קרוננברג. אולם הוא לא שמר מסורת אבות וב־1846 המיר דתו. אחרי צאתו מתחום היהדות לא הפסיק קשריו עמה והוסיף להופיע לפני השלטונות כשתדלן בעניני יהודים, אף הרבה לקבל עוזרים יהודים במשרדיו (1812 – 1878). קרוננברג־הבן חכר את בתי־החרושת הממשלתיים לטבק ואירגן את הפצת תוצרתם במדינה. יחד עם מתיאש רוזן יסד בנק, שעבר אחרי־כן לרשותו, וסייע להקמת בנקים לדיסקוֹנטוֹ, לאשראי, למסחר ועוד. כאיש־כלכלה רב־כשרונות ובעל מעוף נועז חתר להיאחז בענפי־היסוד של הכלכלה הפולנית. יסד כמה בתי־חרושת לסוכר, רכש בית חרושת לתעשית זכוכית, השתתף יחד עם אנדרז’י זאמוֹיסקי ביסוּד חברת־הספנות הראשונה על נהרות הויסלה, הבּוּג והנרוה, עסק בענף המכרות, וקנה לו שם תהילה כחלוץ התחבורה על־ידי הקמת רשת מסועפת של מסילות ברזל בפולין. הוא היה ראש אגודת הסוחרים ונשיא ועד הבורסה עד יום מותו.

המסחר היהודי    🔗

יהודי ורשה חיו בגיטו חיי דוחק וצפיפות במבואות צרים ומזוהמים. בכל אחד מן הרחובות הראשיים בעיר – נובי שויאט, קרקובסקיה פרשדמיישצ’יה הכיכר הסכסית, טרמבצקה, קוז’יה, מיוֹדוֹבה, סינטוֹרסקה, נובוסינטורסקה וּוירז’בּוֹבה, בּיילנסקה, דלוּגה, כיכר הקראשינסקים, רימרסקה וּפרז’יאזד – הותר לגור רק לשלוש משפחות יהודיות כאלה, שיש להן הון של 9,000 רובל, וידיעת קריאה וכתיבה בפולנית או צרפתית או לכל הפחות גרמנית“. הן נדרשו לשלוח את ילדיהן לבתי־ספר כלליים, ולא להבדל בסימנים חיצוניים (זקן, מלבושים וכו') מן הנוצרים ולעסוק בבנקאות או במסחר הגון. שלוש משפחות! בפקודת הצאר “רב החסד” מ־19 בספטמבר 1848 הורחב ההיתר משלוש משפחות ל… חמש. בשאר הרחובות, שמחוץ לרובע היהודים, נדרש מהם רכוש של 3,000 רובל ( 20,000 זהוב) ומילוי תנאי התרבות”.

מלבד הגזירות הנזכרות נפגע המסחר היהודי ממלחמת התחרות כלכלית מאורגנת, שהיתה לה מסורת של דורות. בהתפתחות התעשיה מצאו הסוחרים היהודים כר נרחב לתיווּך בין היצרן והצרכן ולארגן את השיווּק במדינה ובורשה עצמה. רבים מן היצרנים הנוצרים נלחמו בסוחרים היהודים, בהנחה שיוכלו לחסוך את הוצאות התיווּך והשיווּק. הם פנו גם אל הממשלה בדרישה שתזמין את צרכי הצבא אצל היצרנים הנוצרים, מבלי להיזקק ל“מנצלים היהודים”. לאמיתו של דבר היו החרשתנים האלה, על־פי הרוב בעלי סדנות קטנות, תלויים בהון ובאשראי של הסיטונאים היהודים, שדאגו להפצת תוצרתם. ה“בנק הפולני” (נוסד ב־1828) בא לעזרתם בתחילה, באשראי ובסוף נתן כל סיועו לתעשיה הגדולה, שהיתה לרועץ ליצרנים הבינונים יותר מן ה“מנצל היהודי”.

כדרכו תמיד כבש המסחר היהודי את השוק הפנימי במחיריו הזולים. בזריזותו ובהונו, ועם ביטול גבול המכס, ב־1850, פרץ גם אל עבר רחבי רוסיה. ביחוד ניכרו אותותיו במסחר־חוץ: בשנת 1839 השתתפו ביריד ליפסיה 189 סוחרים יהודים ורק 14 נוצרים מפולין הקונגרסאית, ויש לשער שרבים מביניהם היו מורשה.

בשנת 1840 היו בורשה: 496 מוכרי בהמות, סוסים ותבואה, מהם 74.5% יהודים: 1026 סוחרים וחנונים, מהם 74.9% יהודים; 1785 רוכלים, מהם 57.3% יהודים: 215 חוכרי מלח, מהם 71% יהודים; 208 טנדטאים, כולם יהודים; 798 סרסורים, מהם 98% יהודים: 72 ספקים, מהם

79.8% יהודיים; 65 חוכרי גני־פירות, מהם 51.4% יהודים. לעומת זאת היוו הנוצרים רוב בין מוכרי משקאות ( 63.8% ), מוכרי טבק ( 55.5% ). לאמור: בכל עמדה כלכלית שהיתה תלויה בהתחרות חפשית הלכו היהודים בראש, על אף כל הגזירות, ואילו בכלכלה המכוונת על־ידי הממשלה נדחקה רגלם.

בשנת 1849 נמצאו בין 439 סוחרי ורשה – 231 יהודים ובין 1101 חנוני ורשה – 891 יהודים. אמנם היו היהודים מרוכזים בעיקר בענף הדל של חנונות, אבל גם במסחר היו קרוב ל־ 50% מן העסקים בידיהם.


המלאכה היהודית בורשה    🔗


מצב המלאכה היהודית בורשה היה קשה ממצב המסחר היהודי. איגודי־האומנים (ה“צכים”) הנוצריים היו סגורים בפני בעלי המלאכה היהודים. ה“צכים” הנוצריים התנגדו ברשעותם גם להקמת “צכים” יהודיים. המגיסטרט הורשאי פנה ב־1834 אל הממשלה ותמך בתביעת היהודים. בעלי־המלאכה היהודים קיבלו בעקיפין לגליזציה של אגודה עצמאית, על־ידי זה שהותר לאומנים היהודים לטפל בעניני עזרה עצמית לחולים ויתומים. כשהחייטים היהודים פנו ב־1845 בבקשה שיורשה להם להקים צכים משלהם, תמך בהם שוב המגיסטרט, אולם הממשלה דחתה את בקשתם, אף־על־פי שלא שללה את זכותם להתקבל ב“צכים” כלליים. מצבו של האומן היהודי היה חמור ועלוב. לבעל־מלאכה יהודי אסור היה להעסיק פועלים יומיים נוצרים, אסור היה לו להיות אומן מוסמך עצמאי מעסיק שוליות (Majster) או לעבוד אצל אומן נוצרי. משה מונטיפיורי, שביקר בשנת 1846 בפטרסבורג ובורשה ונתקבל לראיון על־ידי הצאר ניקולאי הראשון, נגע בענין הזה בסעיף מיוחד בתזכירו ששלח אל הצאר ואל הנציב פסקביץ', התזכיר לא הועיל הרבה. ואף־על־פי־כן עמדה גם המלאכה היהודית בפני כל הגזירות. כ־25% מכל יהודי ורשה עסקו במלאכה, בעיקר במקצועות ההלבשה והמזון, המתכת והעור. מרובים היו בורשה סבלים ועגלונים יהודים, נוסדו בה “צכים” יהודיים של חייטים, פחחים, כובענים וקשטים. בכל זאת היה גורלם של יהודי ורשה שונה מגורל אחיהם בשאר ערי פולין.

פיגורה האיכותי של המלאכה היהודית לעומת המלאכה הנוצרית עורר בקרב האינטליגנציה היהודית את המחשבה על השכלה מקצועית לילדי ישראל. בשנת 1836 עיבד יעקב טוגנדהולד תכנית של בית־ספר מקצועי יהודי, אולם הממשלה, שהושפעה מנימוקים כלכליים־אנטישמיים, לא אישרה אותו. ב־1840 נוסד בורשה בית־ספר מקצועי על־יד בית המחסה היהודי ליתומים ולזקנים ואם כי ביסודו היה המוסד הזה פילנטרופי יותר מאשר חינוכי־מקצועי, היה צפון בתוכו גרעין, שהנביט לאחר מכן את החינוך המקצועי היהודי.

הזרמים הציבוריים בקרב יהודי ורשה. החסידים    🔗

רובם של יהודי ורשה היו נמנים על כת החסידים, שהופיעה בעיר לראשונה בסוף המאה הי"ח.

במלחמתם עם ה“מתנגדים” מצאו חסידי פראגה־ורשה תמיכה בשמואל זבּיטקוֹבר הידוע, שנטה לחסידות, ובעזרתו הצליחו לחדור אל הקהילה. על השפעתם של החסידים כבר בסוף המאה הי“ח מעידים כתבי־פולמוס נגד החסידים שנדפסו בורשה: ספר הויכוח של המגיד־המתנגד המפורסם ר' ישראל לייבל ממוהילב (תקנ"ח) ו”זמיר עריצים“, המפורסם בחריפותו לטוביה פדר(?)21 (תקנ"ח). החסידים קראו מלחמה על המתנגדים, המשכילים, המתבוללים המתקדמים. הם הרגישו בסכנה שארבה באותו דור ליהדות המסורתית, הבינו שהמלחמה הפסיבית של הרבנים וראשי הקהל לא תעמוד בפני הזרמים החדשים. אכן, יהדות פולין של המאה הי”ט והמאה הכ' היתה בעיקר יהדות חסידית. המשפחות המתבוללות והמשומדות בפולין היו רובו ככולן מצאצאי המתנגדים באותו דור.

כמעט כל מורי החסידות בפולין היו נוטים לעסקנות ציבורית – להציל את היהדות המסורתית מפני הסכנות שארבו לה מצד המשכילים, שדאגו להטבת מצבם החמרי והמדיני של בני עמם. תחת הויכוח איזו דרך טובה להשגת האושר בעולם הזה, באו החסידים וביטלו את כל אותה טובה חמרית ומדינית וליגלגו עליה. כבר ה“חוזה”, ר' יעקב יצחק הורביץ מלובלין, רבם של כל חסידי פולין וצדיקיהם, הלך בדרך זו בכונה ברורה.

בורשה הופצה החסידות ועסקנותה על־ידי אחד שקנה לו שם גדול בחסידות פולין בלהט חריפותו וקיצוניותו בדרך הכת, על אפם של שאר צדיקי החסידים: ר' בונים מפשיסחה. ר' בונים היה אישיות מופלאה. בן העיירה וודיסלב, נדד בנעוריו הרבה כסוכן מסחרי, והיה בגרמניה, ישב זמן־מה בדנציג ורכש לו מידה מסוימת של השכלה. בלבוב עמד בבחינות ונסמך לרוקח. במחלוקת הגדולה בחסידות פולין הלך אחרי רבו ה“יהודי” מלובלין לפשיסחה ונעשה שם רוקח. ורק בסוף ימיו, כאשר נסתמא בעיניו, הסכים להיות לרבי של חסידים. ר' בונים נתפרסם בין החסידים בפקחותו הרבה ובחכמתו גם במילי דעלמא. הוא היה איש־מלחמה לחסידות ושם חסידיו היה מטיל פחד על המתנגדים ועל החסידים המתונים. מבין תלמידיו יצאו מנהיגי החסידות בפולין ששושלותיהם ושושלות תלמידיהם היוו את ההנהגה הגדולה של חסידי פולין עד ימי השואה האחרונה: קוֹצק (גור, סוכצ’וב) וורקה (ביאלה, אלכסנדר, סקירנייביץ).

במשך איזה זמן היה ר' בונים סוכנה ופקידה של תמר’ל, כלתו של שמואל זבּיטקובר, היה מנהל עסקי־העצים שלה בין ורשה לדנציג, וישב בביתו של בּרק בנו של שמואל בורשה. יש אומרים שבבית הזה הכיר ר' בונים לדעת את החסידות. מסתבר יותר שהוא הביאה לשם.

בין כך ובין כך היה ר' בונים העסקן הראשון שאירגן את החסידים בורשה, והראשון שהכריז מלחמה על המתנגדים שהיו כרוכים אחרי המשכילים, אך היה מקובל גם עליהם. ר' בונים היה – כפי שהזכרנו – חבר בלשכה המיעצת של שוער בני הברית הישנה" משנת 1825.


ר' יצחק מאיר אלתר    🔗

אחריו התרכזו חסידי ורשה בעיקר מסביב לאישיותו של ר' יצחק מאיר אלתר – אבי שושלת הצדיקים מגוּר. ר' יצחק מאיר אלתר היה אחד האישים הגדולים בחסידות פולין – גדול בתורה ובמידות ובמעשים, והיה מקובל על בני עירו.

ר' יצחק מאיר היה יליד העיירה מאגנישב והתחנך בביתו של ר' משה אליקים בריעה, בנו של ה“מגיד” ר' ישראל מקוז’ניץ. לפי מסורת החסידים הענישו רבו זה על שעזבו והלך אחרי ר' בונים מפשיסחה. י"ג בניו ובנותיו מתו בחייו, וכל פעם – בשעה שנסע אל רבו לפשיסחה… וכאשר ביקשה ממנו אשתו שיסע לקוז’ניץ לפייס את רבו ראשון, לא הסכים ואמר: האמת הרי היא בפשיסחה…

הוא נשא לאשה את בתו של עשיר ורשאי, ר' משה חלפן, וישב בבית חותנו על התורה ועל העבודה. הוא היה חסיד מובהק ונאמן לר' בונים מפשיסחה. שהטיל עליו תפקידים חשובים. אחרי מות רבו היו חסידים רבים שרצו לעשותו למורם ומנהיגם, אולם הוא קבל עליו את מרותו של ר' מנדל מקוֹצק (מטומשוב), שנעשה אחר כך גיסו, בשאתו לאשה שניה את אחות אשתו של ר' יצחק מאיר. ר' יצחק מאיר בנה את חסידות קוצק וכל הימים עשאה תריס כנגד מתנגדיה אף בשעה שנתפוררה מבפנים. רק בימי זקנותו, אחרי פטירת רבו, בשנת תרי"ט, קיבל עליו הנהגת עדה וירש את רוב חסידיו, את זמנו חילק בין הקהילות ורשה לגוּר (שאביו היה בה רב לפניו), ושם נהג את צאן מריעתו.

ר' יצחק מאיר היה מגדולי התורה בפולין. ספריו בפירושי התלמוד ובשאלות ותשובות של הלכה נחשבים למיטב הספרות הרבנית בדורות האחרונים. כמו־כן הצטיין במידותיו הנעלות, והיה נערץ גם בפי המתנגדים, ואף המשכילים יראוהו וכיבדוהו. כל ימי שבתו בורשה עסק בעניני הציבור, יחד עם מורה אחר לחסידים – חברו מפשיסחה – ר' יצחק קאליש מוורקה. ר' יצחק מוורקה היה מצוין בלב יהודי רגש. ויסוד חסידותו הוא – אהבת ישראל, אמונה ובטחון. ר' יצחק מאיר אלתר היה הלוחם הגדול לחסידים בורשה, ור' יצחק מוורקה היה השתדלן המפשר. כאשר היה משה מונטיפיורי בורשה (1846) השתדל ר' יצחק מוורקה השתדלות רבה לראותו, ולבסוף הוכרח לשם זה לנסוע אחריו למרחקים. ר' יצחק מוורקה בא לבקש ממונטיפיורי שישתדל אצל הצאר לביטול גזירת הלבוש שעמדה אז על הפרק (ראה להלן) וכן גזירת בתי הספר. ר' מנדל מקוצק אמר: דברים בטלים – לבו של השר מתעורר רק כאשר דם יהודים נשפך, אבל לא בדברים אלה שאין הוא מסוגל להבינם. ואמנם, בסיפור עממי נשמר זכר שיחה בין מונטיפיורי לר' יצחק מוורקה.

“השר” אמר: הרי מעשה מרדכי מוכיח שיש ללמוד את לשונות הגוים. אילולא הבין מרדכי את לשונות הגויים לא היה מגלה את שיחת סריסי המלך ולא היו ישראל נפדים מן הצרה…

אמר הצדיק: להיפך, מכאן ראיה שאל ליהודים ללמוד לשונות – אילו למדו היו משרתי המלך נשמרים מפני מרדכי, ולא היה סודם מתגלה…

אמר “השר”: אבל אחד צריך שידע כגון מרדכי…

אמר הצדיק: הרי אתה יודע – ותספיק לכולנו עד ביאת הגואל בקרוב…

ר' יצחק מאיר אלתר ור' מנדל מקוצק שניהם נתפסו לתמיכה במרד 1831 והוכרחו לעקור אחר־כך ממקומם לחוץ־לארץ (ומשם חזרו בשמות־משפחה אחרים). בהשפעתו של ר' יצחק מאיר הלוה חותנו את כל כספו לראשי המורדים בלי בטחונות. אכן, חנותו של ר' יצחק מאיר נשדדה כמעט הראשונה בין חנויות היהודים בידי הפטריוטים המהפכניים, ולא זו בלבד, אלא כאשר ביקשה קהילת ורשה למנות את ר' יצחק מאיר דיין בורשה, בשנת 1843, זכר לו המגיסטרט הפולני את חטא המרד, ועיכב את אישורו במשך עשר שנים…

בימיו של ר' יצחק מאיר עלה כוחם של החסידים, ובסוף ימיו החלו במלחמת־תנופה לכיבוש הקהילה ומוסדות־הציבור. ימי גזירת הלבוש – שידובר בה להלן – היו ימי נסיון לכוחם של החסידים, ועמדו בו הודות לשלמות רצונו של ר' יצחק מאיר. גם חלקו בענין בחירת הרבנים בורשה, ר' חיים דוידסון ור' דובריש מייזליש הוסיף לה כוח ועצמה.

בימי המרד של 1831 עדיין היו החסידים כצנינים בעיני המתנגדים", ויותר מזה בעניני המשכילים ראשי הקהל.

עוד בשנת 1834 הגיש ועד בתי הכנסת בורשה לראש־המשטרה תזכיר מלא דברי דלטוריה על החסידים:

"מזה זמן מגיעים מערי השדה ומן הארצות הסמוכות יהודים, המתקשטים בתארים שונים וסוחטים כסף מקלי־אמונה על־ידי הבטחת רפואה לחולים זרע של קיימא לנשים עקרות, שלום־בית וכו‘. לפני חמישים שנה רצה מזלנו הרע, כי בתחום דת משה תקום כת־חסידים מיוחדת, וכת זו נסתעפה לפני כמה שנים לסיעות שונות העוינות לעתים זו את זו. מהם קרויים על שם העיר קוֹצק, מקום מגורי רבם, אחרים על שם פשיסחה וכו’. השרלטנים המגיעים הנה נספחים לסיעה האחת או לחברתה ומוצאים על־נקלה מעריצים המפיצים בקרב העם את תורתם, אדיקותם ומופתיהם. הדבר הגיע לידי כך, שנשים מוציאות בסתר את רכוש בעליהן ומנדבות אותו לרמאים, המתחפשים לצדיקים גמורים ואנשים צעירים מוצאים בדירותיהם מקום לפגישות ולבזבוז כסף וזמן. ועד בתי־הכנסת נשמר מלהעיר, כיצד משפיעים מעשים אלה על ירידת חיי המשפחה על קשי התשלום של מסי המדינה ועל השחיתות המוסרית הכללית, כי סמוך לבו ובטוח, שכבוד מעלתו הגנרל ייטיב לברר, כיצד אפשר למנוע את הדבר בעתיד, ששלטונות המשטרה הכפופים לכ.מ. הגנרל ימצאו בודאי אמצעי אזהרה יעילים…


המתנגדים    🔗

יריביהם המובהקים של החסידים היו המתנגדים, שעדיין חסו בצל המסורת הנעלה של הגאון מוילנה ושל רבה של פולין ר' עקיבא אייגר. מבחינה סוציאלית נתאחדו תחת דגלם גדולי הרבנים וחלק גדול של הבורגנות היהודית, סוחרים, חרשתנים, ספקים וקבלנים. אם כי מחנה המתנגדים היה דל בכמותו, הרי עדיין עלה באותו דור על החסידים בהרכב האינטלקטואלי של מנהיגיו בעיר. המשלחת של הקהילה הורשאית, שהגישה בשנות 1814 – 1815 תזכירים לאלכסנדר הראשון בענין מתן זכויות לאומיות ליהודים, היתה מורכבת מן המתנגדים מיכאל אטינגר, וולף מיכאל כהן ושכנא נוידינג. ב־1835 היו המתנגדים העסקנים הפעילים ביותר ב“לשכה המיעצת”, ובאי־כוחם השתתפו בפועל בעיבוד תכניות רפורמה יהודיות. בתקופת המרד, 1830, היו המתנגדים ראשי הלוחמים לחיסול בתי הספר העממיים, אולם נשקם קהה ולא הספיק כוחם לעמוד בפרץ בפני המתקדמים המשכילים המתבוללים. משום כך אותם חוגים בין המתנגדים שהרגישו בסכנה להוי הרוחני והמסורתי של היהדות החבוי בדרכם של המתקדמים, התגברו על התנגדותם לחסידות. מכל־שכן שהחסידים שנתרבו במספרם בורשה, הפכו לכוח מכריע בבחירות. אף הגזירות השונות שהתרחשו ובאו על היהודים, כמו גזירת הלבוש, עבודת הצבא וכו' קירבו את המתנגדים יותר לחסידים מאשר למתקדמים שלא נפגעו בדרך כלל מן הגזירות האלה.

המתנגדים והחסידים היו משתתפים כמתפללי בתי־הכנסת בורשה, בבחירות לראשי־קהל, שהתקיימו אחת לשלוש שנים. כל בית תפילה ובית־מדרש ששילם מס רשיון לקהילה היה שולח בוחר. הבוחרים היו בוחרים, לפי רשימה מוסכמת, ב־10 נכבדים, מהם 5 חברי קהילה ו־5 סגנים. הצביעו רק משלמי מט הקהילה, שמספרם ב־1833 הגיע לששת אלפים. לפי מעמדם החמרי נתחלקו לחמישה סוגים, ששילמו מס קהילה מ־40 עד 4 זהובים בשנה. למעלה מאלפים יהודים מחוסרי כל שוחררו לגמרי מתשלום המס.

מספר משלמי המס גדל במידה ניכרת בשנת 1842, לאחר שהחוק הטיל את תשלום המס על כל יהודי היושב 3 חדשים בורשה. ראשי־הקהל, שרצו להיפטר מענשן של בחירות, הציעו ב־1844 למגיסטרט הורשאי, שתינתן רשות לבוחרים לבחור בראשי־קהל ובסגניהם מתוך רשימת 100 בעלי־בתים, שתוגש על־ידיהם. המגיסטרט שעמד בקשרי־מסחר עם ראשי הקהל הסכים להצעה ולפיה נערכו פעמים בחירות אל הקהילה. סוף סוף הגיע דבר־הקנוניה לנציב פסקביץ, אשר ביטל את אופן הבחירות.

ב־1855 חל שינוי בחוקת הבחירות: כל בית תפילה בחר במקום בוחר אחד בשלושה, מכיון שבית הכנסת הגרמני ברחוב דנילוביצ’ובסקה (עליו ידובר להלן) ראה עצמו מקופח, הוחלט כי רק בית תפילה שיש לו לא פחות ממאה מתפללים רשאי לבחור ב־3 בוחרים, אך המתקדמים התנגדו גם לכך ודרשו זכות עריכת רשימת המועמדים רק לעצמם באשר רק מתפלליהם אנשים אמידים ומנוסים בעניני ציבור ומשום כך ראו עצמם ראויים לאיצטלה של ראשי קהל.

הדבר עורר מחאה מצד המשמרים והמתנגדים. לא הועילה התערבותו של ראש־העיר. לפי הכרעת השלטון הרוסי נתחלקה ורשה לחמישה מחוזות שכל אחד מהם בחר ב־3 בוחרים. אלה בחרו ב־5 חברי קהילה ו־3 מו.סגנים. על בית הכנסת ה“גרמני” נאסר להוות רוב בהנהלת הקהילה. ב־1858 היתה זכות בחירה ל־53 בתי מדרש מתוך המספר הכללי של 142 בתי מדרש – 7,733 מתפללים.

כך נכשלה המזימה הראשונה של המתקדמים להשתלט על הקהילה בעזרת המגיסטרט הפולני.


המשכילים המתקדמים    🔗

זרם המתקדמים המשכילים בורשה זרם באפיק צר, והתנודד בין הפצת השכלה ותנועת רפורמה יהודית מצד אחד, ובין התבוללות לשונית ותרבותית והתמזגות עם הציבוריות הפולנית מצד שני. בכל זאת תפס החוג הזה מקום רב בחיי הציבור בשעה שדוקא צמצומו של החוג הרבה את השפעתו כאן כבכל תחום המושב היהודי בפולין־רוסיה. הקו האפייני בהשקפת עולמם של המתקדמים במחצית הראשונה של המאה הי"ט היה התבדלותם מהמוני העם היהודי, “השקועים בבערות ובאמונות תפלות” ושאיפתם להשיג בעצמם ולעצמם זכויות אזרחיות עקב השכלתם ומעמדם החמרי והחברתי. אכן, על אף קרבתם לחוגי הממשלה היו הישגיהם דלים מאד; נצחונם היחיד במלחמתם במתנגדים ובחסידים היה בשטח החינוך. המשכילים הצליחו ליסד בורשה בתי־ספר עממיים לילדי ישראל ואת “בית־הספר לרבנים”, אולם המוסדות האלה לא נעשו פופולריים והחזיקו מעמד רק בכוח הממשלה שכפתה את רצונה על ועדי בתי הכנסת.

המגע החברתי־התרבותי בין היהודים והפולנים נשאר רופף עד מחצית המאה הי"ט. המתבוללים הראשונים היו מתלמידי ההשכלה הברלינית, וטיפחו את התרבות הגרמנית שהיתה מקור השראתם. הבנקאים היהודים, שבחלקם היו מיוצאי פרוסיה וברובם היו נציגי בנקים גרמניים, קיימו קשרים הדוקים עם הגרמנים עד כדי נשואי־תערובת. בין המומרים שבהם היו רבים שעברו לכנסיה הפרוטסטנטית. ליאופולד (לוי) קרוננברג, בנו של הבנקאי שמואל קרוננברג, התנצר (בשנת 1845) לפרוטסטנטיות, וגם אחרי השמד הוסיף לעסוק בצרכי הציבור היהודי ולראות את עצמו כנציג היהודים, אף היה מנדב מכספו למוסדות הקהילה היהודית. בעקבותיו הלכו מומרים אחרים מחוגי האמידים־המתבוללים וקיימו בידם נציגות ושתדלנות בשם הציבור היהודי, שעם כל הסתייגותו הנפשית מן המומרים, העריך את קרבתם למלכות והשתמש בפעולתם אצל השלטונות. גם הממשלה ראתה אותם כנציגי היהודים. על אף השמד. מומרים אלה שימשו מופת למשכילים מתקדמים, בהצלחתם ובעלייתם החברתית.

השתתפותם הפעילה של היהודים בהתפתחותה הכלכלית של פולין שינתה את אפיה הקוסמופוליטי של ההתבוללות היהודית. נתרחב תחום המגע הכלכלי חברתי בין מעמד האמידים והאינטליגנציה הפרוגרסיבית של שני העמים. בניהם של הבנקאים הורשאים כבר היו מעורים בחברה הפולנית. יצר הקריירה והתועלת הפרטית מוליך את הדור הצעיר לקראת התבוללות סוציאלית וחברתית. לרבים מהם היו בעיות הרפורמה הדתית והמלחמה בבערות ההמונים ובשחיתות גבאי הקהילות – שהעסיקו את המשכילים־המתקדמים בראשית המאה הי"ט – ענין זר ורחוק, והם התקדמו מהר בכיוון ההתבוללות הגמורה והשמד.

בצד ההתבוללות האופורטוניסטית נסתמן בנוער היהודי גם זרם אידיאליסטי שנתגבש בהשפעת מאורעות המרידה בפולין ותנועות השחרור הסוציאלי והמדיני באירופה המערבית. אלפי צעירים מבני ישראל נלחמו למען תנועת־השחרור הפולנית. ועל אף דפי הזוהר של גבורה יהודית שנחרתו בהיסטוריה הפולנית, לא היה שום גמול היסטורי לדם שפוך זה. השאיפות והתקוות הנעלות שנרקמו ב“יערות פולין”, בשדות־קטל ובערבות־סיביר, עלו בתוהו ללא שילומים לבעליהם וללא כל השפעה על גורל היהודים בפולין.


בתי כנסת של מתקדמים    🔗

התפתחות המחשבה והעשיה האסימילטורית בורשה קשורות במידה רבה בבתי הכנסת לנאורים בורשה. היהודים יוצאי גרמניה שהשתקעו בורשה בימי השלטון הפרוסי, בסוף המאה הי“ח, ביניהם סוחרים עשירים, סיגלו לעצמם הליכות ונימוסים אירופיים והיו, כרוב בני מעמדם בגרמניה, נוטים לשינויים בהוי־החיים הדתי, שהיה הסימן הבולט להתבדלותם מעם הארץ. כאן, בין יהודים נוסח פולין־ישן וחסידים, ודאי שלא היה יאה להם להתערב בקהל פשוטי־העם בבתי התפילה הדלים וחסרי־הפאר. עוד בראשית המאה הי”ט (1802) הקים הסוחר העשיר יצחק פלטאו, מיוצאי גרמניה, בית כנסת בבנין שרכש ברחוב דנילוביצ’ובסקה מס' 616. בית־הכנסת הזה, שנבנה לפי מתכונת בתי הכנסת החדשים בגרמניה, משך ביפיו והדרו קהל מתפללים מבין היהודים המתקדמים, רובם דוברי גרמנית ולבושים במלבושי אשכנז. בית הכנסת נקרא בפי העם בשם “בית הכנסת הגרמני” (דייטשה שוּל). ומתפלליו נקראו בשם “דייטשן”, שהיה השם המקובל בפולין למשכילים לובשי “קצרות”. אחרי מותו של פלטאו, כאשר המקום בבית הכנסת נעשה צר מהכיל את המתפללים שמספרם הלך ורב, רכשה העדה “המתקדמת”, בתרומות חבריה, בית אחר באותו רחוב והקימה בחצרו בנין ארעי לבית־כנסת, שהורחב אחר־כך ושופר. ועד בית הכנסת הזמין בתורת מטיף את ד"ר א. מ. גולדשמיד מקרוטושין, שהשמיע מדי שבת בשבת דרשות בגרמנית, והחזן ערך את התפילות בלוית מקהלה – שני הסימנים המתונים הראשונים של בית כנסת מתוקן בגרמניה. אולם שלטון הלשון הגרמנית בבית־הכנסת נתקל בהתנגדותם של המשכילים המתבוללים, שוחרי התרבות הפולנית, שמבצרם היה בית־המדרש לרבנים מיסודו של אייזנבוים. חניכי בית־הספר לרבנים לשעבר הילארי נוסבוים, יוסף פרוכטמן, יצחק קרמשטיק, יעקב רוטואנד והנריק שמידברג יסדו ועד לשם הקמת בית־כנסת חדש, ששפת הדרשות בו תהיה הלשון הפולנית. מכיון שלא נמצא מטיף שידע לשאת את דרשותיו בפולנית, הטיל הועד את התפקיד הזה על יצחק קרמשטיק שהיה הרוח החיה ביסוד בית הכנסת החדש.


יצחק קרמשטיק    🔗

קרמשטיק נולד בורשה ב־1814 במשפחה עניה. ב־1832 נכנס לבית־הספר לרבנים כתלמיד, ונשאר בו כמורה. הוא האמין בהתבוללות רדיקלית והטיף לתיקונים בדת. בחג הפסח תרי“ב נחנך בית־הכנסת החדש ברחוב נלבקי מס' 2257, ומעל בימתו השמיע קרמשטיק את דרשתו הראשונה בפולנית. ההבדל בין שני בתי־הכנסת של המתקדמים לא היה בשפת המטיפים בלבד, אלא גם במגמותיהם: ד”ר גולדשמיד הטיף דברי מוסר וקרא לקיום המצוות ולמתן צדקה, ואילו קרמשטיק עורר את המתפללים ב“בית־הכנסת הפולני” (כשמו בפי העם) לאהבה למולדת הפולנית, למילוי חובות אזרחיות ולהפצת רעיון “הפרוגרס” (כדאי לציין כי בורשה התקיים זמן רב בית־כנסת על־יד בית הספר לרבנים, שגם בו הושמעו דרשות בפולנית; ראש המטיפים היה אנטוני אייזנבוים עצמו). המשמרים “מורדי־האור” ביטלו את שני בתי הכנסת כאחד והתיחסו בהתנגדות יתירה למגמת ההתבוללות הפולנית, והדרשה הראשונה של קרמשטיק עוררה הפרעות מצד מתפללים נכבדים. במרוצת השנים גברה השפעת המתבוללים גם בקרב העדה הגרמנית, ורוב חבריה החלו לתבוע את השלטת הלשון הפולנית בבית הכנסת שברחוב דנילוביצ’ובסקה, ותיקונים אחרים. לשם ביצוע הרפורמות האלה עמל ועד ביתי הכנסת להפקיע אותו ממרותו של ועד הפיקוח על בתי־הכנסת, שלו היה כפוף לפי תקנות הממשלה. משהצליח הדבר בידו, נעשה בית־הכנסת. בשנת 1855, מוסד בלתי־תלוי. תקציבו נתכסה ע"י תרומותיהם הנדיבות של נכבדי העדה “הגרמנית”, הבנקאים וחוכרי המסים מתיאש רוזן, גוטמן, ברזון, ברינר לבנברג, וינבר וקפטל. לבסוף גורשה הלשון הגרמנית מבין כתלי בית הכנסת.


ד"ר מרכוס (מרדכי) יאסטרוב    🔗

בשנת 1858 הזמין הועד, לפי המלצתו של ההיסטוריון הנריך גרץ מברסלוי, את ד“ר מרדכי (מרכוס) יאסטרוב לשמש מטיף בבית־הכנסת. ד”ר יאסטרוב (1903־1829) נולד ברוֹגוֹז’נה, במחוז פוזנה. מוכתר בתואר דוקטור מהאלה ומוסמך לרבנות ע"י הרב הפוזנאי ר' וולף פיילכנפלד, עסק זמן־מה בהוראה.

בשעה שבא לורשה היו בבית הכנסת הגרמני רק 250 מתפללים מנכבדי העדה, יאסטרוב התחייב לדרוש בפולנית כתום שנה מיום היכנסו לתפקידו ונזדרז והקדים לפני המועד המוסכם. ד“ר יאסטרוב עלה על ד”ר גולדשמיד ועל יצחק קרמשטיק בסגולותיו האישיות ובידיעותיו בתורה ובחכמה ולא הצטמצם בהשמעת דברי מוסר ודת בלבד. על אף חינוכו הגרמני הפך לחסיד נלהב של רעיון ההתקרבות היהודית־הפולנית והפצת הלשון והתרבות הפולניות בקרב היהודים ובניגוד לקרמשטיק היתה לו זיקה עמוקה לקניני היהדות והיה נאמן למסורת ישראל ולעברו. יאסטרוב היה קרוב יותר ברוחו למתנגדים, למשכילים ולחסידים, מאשר למתקדמים, שהלכו והתרחקו מן היהדות. לא ייפלא, שלא היה מקובל בחוגי המתבוללים הקיצוניים. יאסטרוב לא הסתפק בדרשותיו כמטיף, אלא דאג גם לחיזוק היהדות בקרב הנוער המתבולל. הוא היה מרצה בהיסטוריה ישראלית, ולוחמי האמנסיפּציה היהדות מבין הנוער, מתבוללים ומתבוללים למחצה, היו מתכנסים בחשאי בדירתו של העסקן הנריק טפליץ להקשיב לתורתו. יאסטרוב סייע להתקין לימודי הדת היהודית בשביל תלמידי בתי־הספר הפולניים לילדי ישראל. הוא התנגד ל“בית הספר לרבנים” בשל תכניתו הלקויה בלימודי היהדות, יסד קרן מיוחדות, כדי לשלוח לחוץ־לארץ צעירים שוחרי־דת וצמאי־תורה, שאף ליצור ספרות לחקר היהדות בשפה הפולנית ואף דרש להוציא עתון שיעמוד על משמר כבודם של יהודי פולין. על חלקו בתנועת המרד הפולנית יסופר להלן.


המצב הפוליטי־יורידי של היהודים    🔗

קשה עד מאד היה המצב הפוליטי־החוקתי של היהודים בפולין בימי שלטונו של ניקולאי הראשון. על שרידי הגזירות של המשטר הפולני הפיאודלי נתוספו ההגבלות של משטר המוֹנרכיה הרוסית. יהודי פולין מחוסרי־הזכויות חיו עדיין בצל ימי הבּיניים, רק במחצית מ־455 הערים והעיירות יכלו היהודים לגור ללא הגבלות. גזירות הגיטו ופתק־היום נשארו קיימות ברוב הערים.

אמנם ב־1833 השתדלה קהילת ורשה לפני הממשלה, כי תבטל במדינה את הגיטאות היהודיים. אולם הבקשה לא נגעה לגיטו ורשה. ראשי קהילת ורשה ידעו את הנימוק הרשמי של הממשלה, כי איסור הישיבה מחוץ לגיטו יאלץ את היהודי להסתלק מן המלבוש המסורתי ומגידול פיאות וזקן מסורתי. יש לציין שרבים מראשי־הקהל המתקדמים הם עצמם לא היו מעונינים בביטול הגיטו, מתוך חשש שמא יגרום הדבר לירידת שכר־הדירה ברחובות האסורים; היו גם ראשי־קהל מתקדמים שראו בגיטו אמצעי לתיקון מנהגי היהודים. מאידך גיסא דרשו בעלי הבתים של הגיטו להכריח גם את היהודים העשירים המשלמים שכר דירה גבוה ברחובות האסורים, לדור בגיטו.

ב־1848 הוחלט להפחית את מספר הרחובות האסורים ולהעמידם על 13 (שדרות ירושלים עד בלוודר, נובי שויאט, קרקובסקיה פשדמיישצ’יה והכיכר הסכסית טבמבצקה, קוז’ילה, מיודובה, סינטורסקה, נובוסינטורסקה, ויירז’בובה ביילנסקה, דלוּגה וכיכר קרשינסקיך, רימרסקה ופרשיאזד). בכל אחד מרחובות אלה הותר לדור לחמש משפחות במקום 3, בתנאי שלכל אחת יהיה סכום של 9,000 רובל במזומנים. ב־35 הרחובות הנשארים הותר ליהודים בעלי הון של 3,000 רובל לדור בלי הגבלה. הותר להם להקים בתי־חומה (ולא בתי־עץ); היהודים נתחייבו לשלוח ילדיהם לבתי־ספר פולניים ולא ללבוש מלבושים מסורתיים. בהשפעת התקנה הזאת נתרבה מספר היהודים לובש־קצרות; גדל גם מספר בני ישראל בבתי הספר הכלליים.

כגזירה קשה באה על יהודי פולין ה“רפורמה” היחידה שבה זיכה אותם נקולאי, והיא: הפקודה משנת 1843 על חובת השירות בצבא.

חוק זה שמגמתו ה“חינוכית” היתה – להכניס את הנוער היהודי בעל כרחו תחת כנפי הפרבוסלביה ולנתקו ממקור היהדות, פתח את פרשת הקנטוֹניסטים העגומה (חטיפת הנוער וגיוסו לצבא) ועורר חרדה גדולה (“הבהלה”) גם בקרב יהודי פולין. אם כי הממשלה הרוסית התחילה לגייס נוער פולני ב־1834, לא נגעה ביהודי פולין שהכניסו לאוצר המלוכה מס־צבא בסכום 105 אלף רובל. משנודעה החלטת הממשלה להטיל חובת־הצבא על היהודים פתחה קהילת ורשה בשתדלנות, כדי להעביר את רוע הגזירה. ב־1843 נתקיימו אסיפות חשאיות בהשתתפותם של הרב הכולל ר' חיים דוידזון, הרבי איצ’ה מאיר אלתר מגור והרבי מוורקה ר' יצחק. הוחלט ליצור קרן פדיון שבויים כדי לדחות לפחות לזמן מה, את הגזירה. “הועד היהודי” על־יד קהילת ורשה הגביר מאמציו לביטול הגזירה. לעומת זאת השלימו המתקדמים עם החוק וראו בו הכרח אזרחי. אף דעת הקהל של יהודי המערב התיחסה בחיוב לפקודה. גורל הפקודה הוכרע איפוא מראש. בספטמבר 1843 חתם ניקולאי על הפקודה שהטילה בראשית 1844 חובת־צבא על היהודים וביטלה את מסי הצבא.

ברם, בהשוואה ליהודי רוסיה נהנו יהודי פולין מכמה הנחות. ילדים לא גויסו בכלל, אלא רוקים בגיל מ־20 עד 25 שנים; ורק במקרה שלא הושגה מכסת הרוקים, גויסו גם נשואים. זמן השירות היה 15 שנה, במקום 25 שנה למגויסי רוסיה; אב יהודי היה רשאי למסור לצבא במקום בנו בכורו, בן שני או סתם בחור יהודי בגילו. הקהילה פוטרה מערבוּת למכסת המגויסים הדרושה. מחובת עבודת הצבא שוחררו רבנים ששימשו בכהונתם, חקלאים יהודים, אומנים העובדים בבתי־חרושת של יהודים – וכן גם משומדים. לעומת זאת לא שוחררו, בניגוד למקובל ביחס לתלמידי בתי־הספר לרבנים בוילנה וג’יטומיר, תלמידי בית הספר לרבנים בורשה, על אף השתדלותו של מתיאש רוזן, כדי לא להבדיל בינם ובין הנוער האקדמי הפולני, שמטעמים פוליטיים לא שוחרר מעבודת־הצבא.

וכך הודות לחוק הצבא שהיה ליברלי יותר בתנאיו ובביצועו ניצלה יהדות פולין מגילויי השחיתות וההתנוונות שבהן נתנסתה היהדות הרוסית.


“גזירת הלבוש”    🔗

כעבור שנתים באה על יהודי פולין גזירה חדשה, היא “גזירת הלבוש”, שגילתה את כוח העמידה של היהודים ומסירות נפשם על ערקתא דמסאנא, ובסופה הנחילה את הנצחון הגדול לחסידים. החוק שאסר ללבוש בגדי יהודים נתפרסם ברוסיה ב־1844, אולם בפולין נשתהה עד 1846. התקנה שפורסמה בשביל יהודי פולין (ניתרגמה לשפה “יהודית־גרמנית” בסגנון משכילי הדור על־ידי יעקב טוגנדהולד) הכילה “לאוים” רבים שהחמורים שבהם היו: אסור ליהודי הממלכה “להלביש מלבושי יהודית” (!Sic). מחובת שינוי הלבוש פטורים רבנים ומורי הוראה ששימשו בכהונתם לפני פרסום התקנה. נאסר על היהודים ללבוש קפוֹטוֹת של משי, מעילים ארוכים עם מכנסים קצרים, לחבוש כיפות ו“שטריימלך”, לחגור אבנט, לנעול נעליים וגרבים כמנהג היהודים, לגדל זקן ופיאות.

ליהודים בורשה נקבע מועד להחליף את בגדיהם בבגדי “אזרחי המדינה” (נוסח רוסי) או בלבוש האירופי הרגיל, שנקרא “הלבוש הגרמני”. המתקדמים שמחו בלבם לגזירה זו, שבאה להטיל על החרדים את הפרוגרס בבת אחת, וביקשו בתירוצים שונים להצדיק מתנה זו מידי הכובש הרוסי. אף המתנגדים לא ראו בחילוף הלבוש איסור מן התורה. כל ראשי העדה: מתיאש רוזן, אברהם וינבר, משה פיינקינד, שלמה זלמן פוזנר, מאיר ברזון, ראש הקהילה ואחרים השלימו עם הגזירה. משה מונטיפיורי, שביקר ב־1846 בורשה, הסכים לכך ואפילו הביע דעתו זו לפני הנציב פשקביץ בשעת ביקורו אצל הנציב.

לעומת זאת גילו יהודי ורשה מחוגי המון העם, החסידים וכל שומרי מסורת התנגדות נמרצת לגזירה זו.

ביולי 1846 פורסמה גזירת־הלבוש והודבקה בכל בתי־התפילה ובתי המדרש בורשה ובערי־ השדה. תקנת הממשלה הכילה גם הנחה, שעד שנת 1850 מותר ליהודים ללבוש בגדי יהודים בתשלום של מס מיוחד בגובה של 53 רובל לשנה. על־ידי הנחה זו קיותה הממשלה לשבור את עקשנות החרדים.

ברם עקשנותם גברה והלכה. אמנם הרבה רבנים ומנהיגי “המתנגדים” קיבלו עליהם את הדין ומצאו היתר לדבר. גם בין מנהיגי החסידים היתה רווחת הדעה שיש להיכנע. אפילו חצר ר' מנדלי מקוצק היתה באותה דעה.

היחיד שהתנגד בכל תוקף לשינוי היה ר' יצחק מאיר מגור, שאמר כי יש למסור את הנפש על הדבר. נצטרף אליו ר' אברהם מצ’כנוב, אחד מגדולי־התורה והחסידות בפולין, והם ניהלו את מלחמת הבגד היהודי. משהגיע המועד להחלפת המלבוש, פשטו שוטרים בחוצות, תפסו יהודים וגילחו זקנה ופאותיהם ו“הלבישום בגדים אירופיים”: גזרו את שולי מעיליהם. החסידים לא נכנעו. מכיון שהממשלה הוסיפה “תיקון” לגזירה, שעד שנת 1850 מותר ללבוש את הבגדים בנוסח ישן, אבל יש להעלות מס מיוחד חלף זכות זו – מס כבד מאד – אספו החסידים כסף בין תומכיהם, כדי שהעשירים ישאו את העניים – ועד 1850 יבוא משיח ותתבטל הגזירה…

מכיון שנתרבו הרדיפות על החרדים החליט ר' איצ’ה מאיר אלתר להיכנע למראית־עין, והסכים להצעתו של הרב הכולל ר' חיים דוידזון, שהרבנות תוציא כרוז ותתיר ליהודים לקיים את תקנת הממשלה. ואמנם הרבנות פירסמה ב־1849 את הכרוז בחתימת ר' חיים דוידזון, ר' איצ’ה מאיר אלתר ור' ישעיה מושקט, אולם יצחק מאיר לא נכנע והוסיף לעמוד במרדו. ר' איצ’ה מאיר נאסר ונאשם בהסתת החסידים בממשלה.

בינתים נודע הדבר בעיר. החסידים רתחו ויצאו בהפגנה גדולה, והיו מוכנים לשחרר את רבם בכוח… הדבר הרגיז גם רבים מן המשכילים ואפילו את הליברלים שבין הנוצרים. מנהיגי המתקדמים נמלטו מן העיר מפחד זעמם של החסידים, והשלטונות מיהרו לשחרר את ר' יצחק מאיר, כדי לשכך את חמת ההמונים.

במאסרו של ר' יצחק מאיר ובשחרורו הוכתה גזירת הלבוש מכה ניצחת. הממשלה הכניסה תיקון נוסף בגזירה – בהשפעתם של השלטונות הרוסיים. ליהודים ניתנה הברירה: או ללבוש – כדרך “האזרחים” – לבוש עמי המערב, או לבוש גרמני – בגד קצר ומכנסים ארוכים ומגבעת בעלת שוּלים ולקצץ בזקן ובפיאות, או ללבוש – כדרך סוחרי רוסיה – “סורדוט” עד לברכים, מכנסים מופשלים לתוך המגפים או מעל להם, מטפחת עטופה על הצואר וכובע רוסי לראשם, ויוכלו לגדל זקן ולהאריך בשערותיהם…

ר' שלמה זלמן פוזנר, מנהיגם של “המתנגדים”, ורבים מן הרבנים היו בעד נוסח אשכנז, ואילו ר' יצחק מאיר אלתר הכריע לצד הלבוש הרוסי…

מנצחונו של ר' יצחק מאיר יצא אותו לבוש מיוחד של חסידי פולין: הכובע השחור הקטן, שהיה גלגול ה“שאפקה” הרוסית, הקפוטה השסועה, גלגול ה“סורדוט” והמגפים וה“פאצ’יילה” (הצעיף) על הצואר…

הדבר היחיד שנשאר במתכונת המקור הרוסי היה: הזקן המגודל והקפוטה…

לאט לאט שככה הסערה, פסקו הנגישות והרדיפות. השפעת החסידים גברה.


השאלה היהודית בימי אלכסנדר השני    🔗

בשנת 1855 עלה אלכסנדר השני על כסא המלוכה הרוסית אחרי העריץ ניקולאי הראשון. ראשית שלטונו היתה פרוגרסיבית, והיהודים יחד עם החוגים המתקדמים בכל רוסיה תלו בו תקוות רבות.

גם יהודי פולין תלו תקוות מרובות באלכסנדר השני, ובשנת 1857 ערך ועד בתי־הכנסת למחוז ורשה תזכיר מפורט על מצב היהודים במדינת פולין שנמסר לידי מזכיר המדינה טימובסקי על מנת להעבירו אל הצאר. בלשון הכנעה ותודה לשליטי רוסיה על גודל־לבם וחסדם עם היהודים תיאר הועד את המצב העלוב שבו נתונים יהודי פולין וביקש לבטל את ההגבלות הקיימות לגביהם.

נציגי הממשלה הרוסית בפולין השתדלו לסכל כל נסיון של רפורמה לטובת היהודים, ובמזימות ותחבולות שונות, בשותפות עם בעלי בריתם מבין הפולנים, ניסו להבאיש את ריח היהודים בפולין בעיני השלטונות המרכזיים. בשעת ביקורו של הצאר בורשה ב־1859 מנעו הללו את השתתפות היהודים בקבלת־הפנים. מנהל הועדה לענייני פנים ודתות, צורר־היהודים מוכנוב, הוסיף על תזכירם של היהודים כתב־הסבר לנציב גורצ’קוב, להוכיח כי יש לנהוג ביהודי פולין ביחס אחר מאשר בשאר האוכלוסים, ואפילו מאשר ביהודי ארצות אחרות. בניגוד לדעתם של השלטונות במקום היו המדינאים הרוסים בפטרבורג סבורים, שלרגל גידול התנועה הלאומית בפולין מוטב ומועיל לרכוש את אהדת מנהיגי־היהודים העשירים ורבי־ההשפעה ולקנות את לבם של ההמונים בביטול משטר ההגבלות, כדי להרחיקם מתנועת השחרור הפולנית.


קראשבסקי נתפס לאנטישמיות    🔗

יחסם של הפולנים לידידיהם המתבוללים היהודים בורשה מתגלה בהלך־הרוחות בטרקליני החברה ובמגמה שבספרות. הפולנים המנוצחים מגבירים את הרומנטיות הלאומית, ובה על היהודי להיות, עדיין, כמו שהיו אבותיו – עבד נכנע ל“פריץ” ומצפה לחסדו. ה“פריץ” כבר איבד את הכל, רק על שלטונו על היהודי לא ויתר. הקשיים שגרמה הצנזורה הרוסית להסתה האנטישמית, הפנו את מוצא ה“אידיאולוגיה” לאפיקים עקלקלים. הסופר הפולני רב־הכשרון יוסף איגנצי קראשבסקי, שהעלה ביצירותיו דמויות בעלות של יהודים (“פנקס הקסם”, “ספינכּס”, “ז’יד” ועוד), שהתיחס בהומניות עמוקה לשאלה היהודית ונלחם באנטישמיות בעמו, פירסם עתה כתבי־פלסתר חריפים על היהודים. דבריו של קראשבסקי עשו רושם מדכא על המתבוללים היהודים, שאליהם כיון את חציו. הנריק טפליץ הביע במכתב את צערו, כי “משורר ותלמיד ישו נטל לעצמו את התפקיד לעורר בוז ומשטמה לעם ישראל, המתענה בטרגדיה בת אלפים שנה”. אך קראשבסקי הוסיף להשליך שיקוצים על היהדות, וברומן שלו “מטמורפוזות”, שנדפס בהמשכים בעתון “גזטה ורשבסקה”, נתן ביטוי חריף שבעתים לרגשותיו האנטישמיים. העתון הזה, שהיה בטאון השמרנים הפולנים, התקיף את היהודים בכל עת מצוא, ואחרי 1857, כשהומתקה במקצת הצנזורה, נעשה אורגן לאנטישמיות הלוחמת.


לשנובסקי – נושא דגל הריאקציה    🔗

על היחסים בין הפולנים ליהודים המתבוללים מעיד מעשה קל־ערך שקרת ב־1858 ועורר הד חזק בציבור; בעקבותיו גברה ההסתה האנטישמית.

בכונה או שלא בכונה סידרו אנשי האמנות בורשה קונצרט לכנרית מחוץ־לארץ – וילהלמינה נרודה מבוהמיה – בליל יום־הכיפורים. נסיונות כאלה נעשו בזמן החדש במקומות רבים ובאותה תוצאה: היהודים לא באו ומיעוט הקהל הפך עלבון לאמן. ״גזטה ורשבסקה“, שהיתה מגינה תמיד את היהודים הנדחקים לכל מסיבה, נפרעה עתה מכל העם היהודי על זלזולו בקונצרט של נרודה. העתון שפך דברי־קנתור גסים על היהודים, והאשימם בהחרמת הכנרית ברוכת הכשרון משום שאינה מזרע היהודים. ״כנראה – כתב מחבר המאמר יוסף קניג – אין מרת נרודה נושאת חן בעיני סוג מסוים של אנשים המתיימרים להיות מוסיקליים. אין לה אף נשר, צבע פנים כהה, שער שחור, הברתה אינה גרונית, ואין שמה מסתיים בכינוי ברג, בלט, קרנץ, שטרן וכו'. חסרות לה איפוא כל הסגולות המקנות זכות לתמיכה מצד אותה ברית סודית שנתפשטה בכל אירופה, וקודם כל אצלנו”…

מאמר זה עורר התמרמרות רבה בחוגים המתקדמים. קבוצת מתבוללים, שנתאספה בביתו של איגנצי נתנזון, שלחה מכתב מחאה חריף אל עורך העתון, לשנובסקי, והודיעה לו, שאם לא יפרסם מכתב־התנצלות במשך שמונה ימים, יראו בהתנהגותו מעשה־שפלות, הנובע מתוך כונה רעה ותאות־בצע. לשנובסקי לא נענה לדרישה זו, אלא הדפיס בהסכמתו של מנהל הועדה לענייני פנים ודתות, הצורר מוכנוב, תשובה למכתב המחאה והכינה בטפסים מיוחדים, שניתנו לקריאה לכל באי המערכת. לשנובסקי הביע בגלוי את יחסו השלילי אל היהודים המתקדמים, בדומה ליחסו של קראשבסקי אליהם. לשנובסקי התריע על ההתבוללות היהודית, העשויה לשעבד את פולין שעבוד רוחני, כשם שהמונופולין הרכושני של היהודי משתלט על חייה הכלכליים. הוא לא נמנע מלעטוף את רשעותו בדברי רחמים על ״היהודים הדלים, מזי־הרעב ולבושי־הקרעים, השקועים באשמת המתבוללים בבוּרוּת ובאמונות תפלות". לשוא ניסו נתנזון וחבריו להתגונן בעתונות בפני דברי־השטנה של העתון השמרני הנפוץ ביותר בפולין: העתונות הפולנית היתה סגורה בפניהם. ממלא מקומו של הנציב, הגנרל פניוטין, אסר כל הפגנה נגד עורך העתון ולא הפריע לאנטישמים שהפיצו בחוצות ורשה כרוזי־הסתה עלומי־שם. בעצת בעלי־בריתו תבע לשנובסקי לדין את חותמי מכתב המחאה על פגיעה בכבודו. בית־הדין, ששופטיו היו פולנים, דן את כל הנאשמים לשלושה חדשי מאסר…

הענין שהתחיל במקרה עתונאי פעוט – נעשה אבן־בוחן ליחסים שבין הפולנים והיהודים. הקונצרט של נרודה העלה צלילי אנטישמיות, שאם לא היתה חדשה בפולין היתה זו הפעם הראשונה, מכוונת אל היהודים המתבוללים. עמדתו של לשנובסקי נתנה ניב־שפתים ופורקן ליצרי הציבור באינטליגנציה הפולנית העלובה, שמתוך פחד וחוסר אונים נקמה ביהודים נקמת חולשתה וקיפוחה הפוליטי והמעמדי.


תכסיסו של קרוננברג    🔗

הכוח העולה של העתונות התחיל מדאיג את המתבוללים שחיו באשליה, כי שנאת ישראל אינה אלא פרי של חוסר השכלה ולפיכך יש להפוך את דעת הציבור לטובת השקפתם של היהודים המתבוללים. ליאופולד קרוננברג החליט לייסד עתון פולני מתקדם שיוכל להתחרות בעתונו הנפוץ של לשנובסקי. כדי להבטיח מעמד מכובד לעתונו החדש הזמין את… קראשבסקי לערוך את עתונו. ואמנם הסופר שונא־היהודים רב־ההשפעה הסכים לערוך את העתון Gazeta Polska בכספו של היהודי קרוננברג, על אף השתדלותם של רבים מידידיו להניאו ממעשה זה, שהיה בו משום ״בגידה באינטרסים של העם הפולני״! אמנם קראשבסקי נמנע מלנגוע בשאלה היהודית על דפי ״גזטה פולסקה“, שלא תרמה בדרך כלל תרומה רבה לשיפור היחסים בין הפולנים והיהודים. תכסיסו של קרוננברג הצליח בידו: העתון רכש לו קהל־קוראים רב והוריד את יריבו מגדלותו. אכן, לירידת ״גזטה ורשבסקה” גרם גם מותו של לשנובסקי.


השתתפות יהודי ורשה בתנועת־השחרור הפולנית    🔗

מאז עלות אלכסנדר השני על כסא המלוכה, ציפו הפולנים למפנה ליברלי במדיניות הממשלה הרוסית כלפיהם. לאחר שתקוותיהם לא נתמלאו, הלכה וגברה התסיסה הפטריוטית בציבור. כל המפלגות הפטריוטיות, כ״אדומים" כמתונים, כללו בתכניותיהן הפוליטיות את דרישת שויון־הזכויות ליהודים. אכן, שונה היה מעמד היהודים עתה ושונה היה התפקיד שמילאו בתנועה הלאומית הפולנית בהכנת המרד של 1863 מאשר ב־1830. הסיסמאות הדמוקרטיות של המפלגות המהפכניות הפולניות, שהבטיחו שויון־זכויות בפולין המשוחררת, משכו לא רק את לב האינטליגנציה היהודית, אלא גם את לב העשירים היהודים, הבנקאים, החרשתנים והסוחרים, שתמכו ברובם – וביניהם מאתיאש רוזן, ליאופולד קרוננברג, נתנזון ואייזנשטדט – במפלגת הדמוקרטים המתונים. היו גם יהודים שנהו אחרי ה״אדומים".

גם בתקופה הדרמטית של ההתעוררות הלאומית בשנות השבעים לא נטשו סיעות הימין הפולניות את מסורת השנאה ליהודים. מבצר האצילים והשמרנים הפולנים היה בימים ההם – ההסתדרות החקלאית (Towarzystwo Rolnicze), עם אנדרז’י זאמויסקי בראשה, שחבריה נקראו בשם ״לבנים“. ב־1860 יזמה קבוצת יהודים מתבוללים בראשותו של מתיאש רוזן יסוד ״אגודה לעידוד היהודים” (Towarzystwo dla Zachety Zydów). בעלי ההצעה פנו בתזכיר אל ההסתדרות החקלאית וציינו בו את מטרת אגודתם: ״להביא לידי הטמעת היהודים בגוף העם הפולני מבחינה חברתית וכלכלית באופן שמחוץ לדת לא יישאר שום הבדל בין מעמד זה (כלומר היהודים) ובין האוכלוסיה הכללית ״. מזכיר ההסתדרות החקלאית גראזינסקי השיב לבעלי התזכיר, כי יסוד האגודה המוצעת יביא רק נזק למדינה וכי הממשלה (הרוסית) ״תפעל בהתאם לתביעותיו ומשאלותיו של הכלל ולטובת הארץ, שזה עיקר חובתה"… התשובה היתה ברורה: אין העם הפולני זקוק לטמיעת היהודים…

ההסתדרות החקלאית פתחה בפעולה כלכלית, שהיתה מכוונת להוציא מידי היהודים את המסחר הגדול והזעיר ואת התיווך בין העיר והכפר. לשם כך יסדה – בסיסמת ״התיקון המוסרי של המסחר" (Umoralnienie handlu) – בתי קומיסיון ליצוא וליבוא, ולריכוז התוצרת הכפרית החקלאית ורשת בתי־מסחר, כדי לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הפנימי. זו היתה דאגת השמרנים הפולנים, ״הלבנים", בזמן שהתנועה הלאומית הפרוגרסיבית התכוננה לקראת מאבק במשטר השעבוד הצארי.

בפברואר 1860 נתכנסה ההסתדרות החקלאית כדי לערוך את תכנית דרישותיה מן הממשלה הרוסית. אותו זמן נתאספו נציגי המעמד הבינוני הפולני בורשה ובחרו במשלחת על־מנת להגיש לצאר את תביעת התיקונים של המעמד האזרחי. בין חברי המשלחת נמצאו כמה יהודים, וביניהם מתיאש רוזן, ליאופולד קרוננברג ורבה של ורשה דוב בר מייזלס. הרב מייזלס חתם על התזכיר בשם העדה היהודית בורשה.


הרבנים הכוללים של ורשה    🔗

הקהילה הגדולה של ורשה היתה קהילה צעירה, ובמשך כל הדורות האחרונים היו בה רק ארבעה רבנים ששימשו רבנים ראשיים וראב"ד.

הרב הראשי הראשון היה ר' שלמה זלמן ליפשיץ, או ר' שלמה פוזנר, מחבר הספר התורני החשוב ״חמדת שלמה“, שאלות ותשובות להלכה ופלפולים בשיטות הש”ס (ורשה תקצ"ו). הוא היה הרב הטיפוסי לאותו דור וגדל יחד עם הקהילה שצמחה מעבר לויסלה, בפראגה. יליד פוזנה היה וּויתר על כסא הרבנות בעירו, וכדי להיות פנוי לתורה קיבל את הרבנות בעיר הקטנה גאשלסק, ומשם בא לפראגה, שהיתה קהילה נפרדת מורשה – קהילה ממש. כי בה ישבו היהודים בהיתר בשעה ששערי ורשה היו עדיין סגורים בפניהם בלילות. משנוסדה קהילה בורשה נתמנה בה ליפשיץ לרב ראשי, אחרי שהיה נוהג לפני־כן לבקר בה מדי שבוע בשבוע לשם סידור עניניה הדתיים.

כיליד פולין־רבתי היה ״מתנגד" וחי בכל זאת בידידות עם ר' יצחק מאיר אלתר, מנהיג החסידים. היה נוהג את רבנותו ביד רמה והיה מקובל על עדתו. וכרוב בני עדתו לא היה הולך עם ״רוח הזמן".

בי“א בניסן תקצ”ט נפטר הרב והוא בן שבעים ושבע שנים. הקהילה החליטה ״שמהיום במשך ארבעה שבועות אל ישיתו הנשים דפה עדיים עליהן ובלי תכשיט כלל… כי גדול כבוד התורה ובפרט לתלמיד־חכם וגאון כמותו זצ“ל מותר האבל אף ביום־טוב בכל מה דאפשר…”

בשנת 1839 – שמונה שנים אחרי המרד – כבר היתה בורשה קהילה שונה מזו שבה נתמנה ר' שלמה ליפשיץ רב. כבר היה קיים בעיר ״בית־הכנסת האשכנזי", כבר היתה בקהילה עסקנות פוליטית חשובה, אף עלה כוחם של החסידים. אכן, הללו העזו להציע לורשה רב משלהם – את ר' יצחק מאיר אלתר, ונימוקם עמם. צריך שאחד מתושבי העיר, היודע את כל עניניה, יכהן בה רב… באסיפת הבוחרים תמך ר' יצחק מאיר בדרישה זו, והציע את אחד מתושבי העיר שהיה נוכח באסיפה: את העסקן הלמדן, העשיר לשעבר ר' חיים דוידסון, חתנו של ר' הרשילי צנצימינר, מחותנו של ר' עקיבא אייגר.


ר' חיים דוידסון    🔗

ר' חיים דוידסון שנזכר כאן כמה וכמה פעמים היה חשוב ומקובל על העדה, על כל חוגיה. ״מתנגד“, היה ידידו של ר' יצחק מאיר אלתר, מנהיג החסידים, למדן מופלג ומבין לרוח המתקדמים במידה שלא נגעו בקדשי הדת, וידע לעמוד בשער כאשר ראה סכנה ליהודים או ליהדות. מבפנים או מבחוץ. הוא היה חובב ספר ומקרב סופרים, הכניס לימודי חול בבתי תלמוד־תורה. תמך ברעיון ישוב ארץ־ישראל ואף עמד בראש קופת ארץ־ישראל. בזקנתו ירד מנכסיו, והיה כבן שמונים בשעה שנבחר לרב בקהילתו. בן תשעים וארבע שנים כתב צואה ומרוב עניווּת שרף את חיבוריו, וימים מועטים אחרי־כן נפטר – בי”ז אדר תרי"ד (1854).

ר' חיים דוידסון השאיר בורשה כמה דורות של עסקנים פעילים בקהילה. מהם ר' לייבוש דוידסון, מן המשתתפים בועידת קטוביץ, ובנו ד"ר נח דוידסון יושב־ראש ההסתדרות הציונית בפולין.

ר' חיים דוידסון נפטר בדור התפתחותה הגדולה של ורשה היהודית. בדור העליה הכלכלית של היהודים בורשה ומלחמתם הקשה על קיומם ועל זכויותיהם. בדור שעבודם של הפולנים והתכוננותם למרד השלישי. היחסים בין היהודים והפולנים היו עתה בספירה אחרת והרכב הקהילה היה שונה ממה שהיה דור אחד לפני־כן. החסידים היו עתה כוח גדול בציבור, במנין ובבנין, והמתקדמים כבר ביצרו את עמדותיהם, ואי אפשר היה לפסוח עליהם בעניני העדה.

ראשי־העדה, ״בעלי־הבתים" יורשי הדור הקודם, רצו באחד מבני העיר מבני חוגו, לממלא מקומו של דוידסון – בר' יעקב גזונדהייט, גם הוא עשיר ולמדן ומגדולי המתנגדים בעיר, גם עתה הכריע ר' יצחק מאיר אלתר בבחירת הרב – ר' דוברוש מייזלס, רבה של קראקא. ראוי לציין כי היה במעשה הזה משום חידוש שנעשה מסורת בפעולה הפוליטית של חסידי גור; הוא נתן את ידו למשכילים־המתבוללים, שר' דוברוש מייזלס היה מועמדם.


ר' דוברוש מייזלס    🔗

ר' דוברוש מייזלס (מייזילש) היה אחת הדמויות הבולטות בתולדות יהדות פולין באותו דור. יראת שמים ופטריוטיזמוס פולני נלהב, אומץ אזרחי ורוח סובלנות נתמזגו באישיות זו של רב־מנהיג, שנתפס לאשלית ה״אחוה״ הפולנית־יהודית וניסה לכרות ברית שלום בין שני העמים. דמותו של הרב מייזלס מסמלת אחד משלבי המאבק היהודי הטרגי על קיום של כבוד בפולין, מתוך נכונות לשרת את האידיאל הלאומי שלה, בלי לשלם את תמורתו במחיר הטמיעה.

ר' דוברוש היה נצר ממשפחת רבנים, מיוצאי חלציו של הש“ך, נולד בעיירה שקצוקין במחוז ראדום בשנת 1798, ונתחנך בקמניץ־פודולסק בהשגחת אביו. בעודו נער הצטיין בידיעותיו בתלמוד ויצא לו שם של עילוי, נשא לאשה בת סוחר עשיר בקראקא, ר' זלמן בורנשטיין ויחד עם חותנו ניהל עסקים גדולים והמשיך לעסוק בתורה ואף השתלם בידיעת הלשון הגרמנית והפולנית. לרגל עסקיו בא במגע עם אצילים פולנים, הכיר את הליכותיהם ודרכי משאם ומתנם, וקשרים אלה השפיעו במידה ניכרת על פעולתו הציבורית־פוליטית בשנים הבאות. ב־1832 נבחר לרב של אעמל ק”פ בקראקא. אולם רבים נהו אחר יריבו ר' ישראל לאנדוי. השפעתו בקהילת קראקא גדלה במהרה, אם כי לא היה פּוֹפּוּלרי: הוא נלחם במשכילים ה״מתקדמים" והיה דורש מבני עדתו שיסייעו בידי הפולנים במאבקם המדיני, והוא עצמו קשר קשרים עם לוחמי החירות הפולנים. בקולותיהם נבחר ציר לסינט של קראקא העצמאית. כאשר עברה קראקא לרשותה של אוסטריה, ב־1848, היה הרב מועמד לציר בבית־הנבחרים האוסטרי, אולם במקומו תמכו המתבוללים הפטריוטים במשומד יעקובובסקי. ורק כאשר הוכה מועמדם של הללו נבחר מייזלס לפרלמנט. גם בפרלמנט היה משתף פעולה עם הארגונים המהפכניים ונהנה מאמונם22. הוא תמך בעקביות באוטונומיה של גליציה נגד הפוליטיקה הצנטרליסטית של המתקדמים.

הודות למאמצי מחותנו, הגביר הורשאי שלמה זלמן פוזנר, נבחר הרב מייזלס לרב הכולל של עדת ורשה. בורשה תמכו בו המשכילים, הודות לאהדתו לתנועה הלאומית הפולנית, והחסידים החזיקו אחריהם בגלל אדיקותו הדתית והעמדה שנקט תמיד במריבות שבינם ובין המתנגדים, בלי משוא־פנים, עם כל אדיקותו וגדולתו בתורה ידע לכוון לרוח הזמן, ב־1858 הנהיג את לימוד השפה הפולנית וחשבון בכל בתי תלמוד־תורה שהיו ברשות הקהילה. החל משנת 1860 נפתח לפניו כר נרחב לפעולה פוליטית: הוא היה לראש מארגניה של תנועת ״האחוה" היהודית־הפולנית; השתתפותו במרד נתנה היתר להמונים היהודים לתת ידם לתנועה המהפכנית. למרות קשריו עם ראשי האריסטוקרטיה והאינטליגנציה הפולנית נשאר נאמן להילוך וללבוש המסורתי של פולין־ישן: ״פאותיו – כותב פרענק – מסולסלות וארוכות. על זקנו הארוך לא עלו מספרים מעולם, ‘האלאט’ של אטלס היה לבוש מעל ל’קפטן' של אטלס החגור באבנט, על ראשו ה’ספודיק' המסורתי ועל רגליו פוזמקאות לבנים ועליהם, ‘לאטשן’ (מין סנדלים). הכל כנהוג".

החל משנת 1859 – כותב פרענק על סמך עדותם של נכדי ר' דוברוש – ״נוסף לו עוד לבוש אחד שלא התאים ליתר מלבושיו: כפפות לבנות שלבש אותן בצאתו מביתו בערוב השמש. הוא היה מבקר באסיפות הסתרים שנועדו אז בבתי נסיכים פולנים, ואת הכפפות לבש כדי שיוכל להושיט ידו לנשים, שגם הן היו בין הבאים".

הפטריוטיות הנלהבת של ר' דוברוש סינוורה את עיניו מראות מתחת לדוק ״האחוה" הארעית את המציאות היהודית לאמיתה ולהתעלם מן הסכנה האורבת ליהודי פולין. כשפנה אליו רבה המשכיל האשכנזי של ולוֹצלבק, ר' חיים יוסף קארו – אביו של ההיסטוריון הידוע יעקב קארו – לעורר את תשומת־לבו על הסכנה הצרורה ביסוד בתי הקומיסיון מיסודו של הגראף אנדרז’י זאמוֹיסקי. לימד הרב מייזלס זכות על ראשי האגודה החקלאית שאין כונתם להרחיק את היהודים, אלא לעשות מעשה לאומי חשוב… מסיבה זו נשאר אדיש גם לגבי המדיניות הפרו־יהודית של הממשלה הרוסית בימי הרפורמה של ויילוֹפּוֹלסקי, וכשהוכיחוֹ פעם הנציב הרוסי קונסטנטין על תמיכת היהודים במורדים הפולנים למרות יחסו האבהי של הצאר, השיב לו מייזילס: „אמנם הצאר הוא אבינו ואנו מחזיקים לו טובה, אך גם אם יש לנו והיא מולדתנו (פולין), ולפי הנהוג – כל מקום שהאב והאֵם מתקוטטים עומדים הבנים לימין האֵם".

המשך תולדותיו של הרב מייזילס שלוב במאורעות הימים, במידה מסוימת יחד עם שני המטיפים של ״המתקדמים“, יצחק קרמשטיק וד”ר יאסטרוב ויובאו במקומם.


האחוה הפולנית־יהודית    🔗

בראש תעמולת ה״אדומים" להפגנות פוליטיות בעיר הבירה הלכו הסטודנטים של החוג האקדמאי" (Koto akademickie), שמבין חבריו נוסדה אחר־כך ״אגודת האקדמאים היהודים" בורשה. הנוער הזה היה מורכב מתלמידי בית־הספר לרבנים, תלמידי האקדמיה הרפואית, גימנזיסטים ובני משפחות עשירות. הסטודנטים דגלו בשם שחרורה של פולין ברוח התביעות הרדיקליות של האמיגרציה הפוליטית הפולנית בפאריס. ההזדמנות הראשייה להפגנה פומבית נגד השלטונות לא איחרה לבוא. ב־27 בפברואר 1861, ביום הזכרון השלושים לנצחון המתקוממים על־יד גרוכוב בשנת 1830, נאסף מה רב של מפגינים ברחוב לשנוֹ על מנת להגיש לנציב תזכיר בדבר רפורמים בפולין. ההפגנה הביאה לידי התנגשות עם פלוגת קוזקים, וחמישה מן המפגינים נהרגו וכשלושים נפצעו. השתתפות נציגי העדה היהודית במשלחת האזרחית והשתתפותו של הנוער היהודי בהפגנת לשנוֹ הגבירו את תנועת ה״אחוה היהודית־הפולנית" ואת אהדת הפולנים ליהודים. העתונאי יוסף קניג, המסית האנטישמי ב״גזטה ורשבסקה", הביע בפני הרב מייזלס רגשי־חרטה על יחסו העוין ליהודים בעבר והושיט את ידו לאיש ריבו, קרוננברג, לאות פיוס.

המשלחת הורשאית שהתיצבה לפני הנציב הרוסי דרשה רשות לערוך לויה פומבית לחללי ההפגנה. הלויה, ב־2 במארס, שימשה הזדמנות לגילוי נוסף של הסולידריות הפולנית־היהודית. בלויה השתתפו לא רק סטודנטים, אלא גם רבנים ויהודים חרדים רבים מתושבי ורשה. היהודים נתאספו ברחוב רימרסקה ונתמזגו עם התהלוכה הפולנית שבאה מקרקובסקיה פשדמיישצ’יה. אחרי ארונות המתים צעדו בצד הכמרים הקתוליים הרב הראשי מייזלס, שהלך שלוב זרוע עם האפיסקופּוס, והמטיפים קרמשטיק וד"ר יאסטרוב. בבית־הקברות, אחרי עריכת הטקס הדתי על־ידי הכמרים, התפלל הרב מייזלס תפילת אשכבה לנשמות ההרוגים. בתוך התרוממות־הרוח ששררה אותה שעה בבית־הקברות היה נדמה כי בא הקץ לאיבת הדורות של הפולנים לשכניהם היהודים.

״המשלחת" האזרחית שנעשתה לכעין פרלמנט התכנסה ודנה בשאלת האמנסיפציה היהודית. לא היו עוד בתוכה חילוקי דעות בדבר הצורך להעניק ליהודים שיווי־זכויות. ברם, הדמוקרטים הפולנים משנת 1861 לא נבדלו מן הדמוקרטים הצרפתים משנת 1791 והוסיפו להחזיק בדעה, שאין להעניק אמנסיפציה ליהודים אלא במחיר התמזגות גמורה עם האומה השלטת. אולם טמיעה כזו היתה אז עוד פחות אפשרית מאשר לפני 70 שנה. הפגנות־אהדה ארעיות לא הספיקו כדי לעקור את השנאה שהיתה מושרשת בלב אצילים ושמרנים. בעצם הימים ההם, ימי התעוררות מצפון ואהבה (kochajmy sie) פטריוטיים, לא נדמו לחלוטין קולות האיבה כלפי היהודים אף במחנה הדמוקרטים לוחמי־החירות. בחוברת ״סקירה על ההתפתחות המדינית והחברתית במלכות פולין" התריס שוחר הרפורמות ״הליברלי״ מנישבסקי על מגמת ההתקרבות של היהודים וקרא לפולנים להסתלק מאחוה עם היהודים. ה״עלוקות, המוצצות את דם העם הפולני זה שמונה מאות שנה". לא אציל שמרני כתב כך, אלא פטריוט מתקדם, איש התנועה הלאומית הלוחמת.

הפגנות הסולידריות לא פסקו. נערכו אזכרות לחללי ההפגנה ברחוב לשנוֹ בבתי־היראה לנוצרים ובבתי־הכנסת ליהודים, בקהל פולנים ויהודים יחד. ד“ר מ. יאסטרוב ויצחק קרמשטיק נשאו דרשות נלהבות מעל במות בתי־הכנסת ברחוב דנילוביצ’ובסקה וברחוב נלבקי, ועוררו את צאן מרעיתם לאהבת המולדת הפולנית ולאחות שני העמים. הרבנות בורשה פירסמה קול־קורא לכל יהודי פולין, להוכיח כי הפולנים דרשו תמיד את טובת היהודים. בו בזמן שהצד שכנגד (השלטונות הרוסיים) היה מעונין תמיד לחרחר ריב בין יהודים ופולנים. הקול הקורא נגמר בפניה אל היהודים לתמוך בתביעותיהם של הפולנים ולחתום על בקשת הרפורמה שיגישו לצאר. בפרסום קול־קורא זה העמידה המנהיגות היהודית את עצמה בגלוי לצד התנועה הלאומית הפולנית במלחמתה בשלטון הרוסי. ואמנם, יהודים רבים בורשה ובערי־השדה השתתפו עם הפולנים בהפגנותיה של התנועה הלאומית: הפולנים מצדם שאפו להוכיח בדרכים שונות את הכרת טובתם ליהודים. כך החליטה התאחדות הסוחרים בורשה ב־17 במארס 1861 לבטל את הרשימות הנפרדות של הסוחרים הנוצרים והיהודים ולהנהיג רשימה מאוחדת. הרב מייזלס שלח איגרת־תודה אל הסתדרות הסוחרים. הצעה דומה לזו נתקבלה גם על ידי אסיפת בעלי התעשיה והאומנים. כמו־כן צירפו הפולנים נציגים יהודים למוסדות ציבוריים שונים: אגנצי נתנזון נבחר להנהלת המשמר האזרחי שנתארגן בורשה, והרב מייזלס – לועד האזרחי שנתכונן על־יד עירית ורשה. ועד הבטחון הורשאי החליט גם על דעת עצמו לא לגבות עוד את מס ״פתק־היום”.


פעלו הפטריוטי של הרב מייזלס    🔗

תנועת ההתקרבות בין היהודים והפולנים לא היתה לפי רוחו של הממונה על עניני הפנים, מוכנוב, שהתחיל לחתור תחתיה בתעמולת תככים ושקר. מצד אחד סיכסך את האיכרים באצילים וטרח להביאם לכלל דעה, כי לשוא יצפו לחסדי האצילים שהבטיחו לשחררם מעול השעבוד. מצד אחר התאמץ לעורר חשדות בלב היהודים לגבי כונותיהם של הפולנים. כאן מילא תפקיד נעלה הרב מייזלס, שסיכל את מזימות מוכנוב באיגרותיו ובחוזריו לקהילות היהודיות בפולין. בחוזרים האלה הדגיש הרב, כי כנים דברי הפולנים והבטחותיהם ליהודים, כי האצילים יעמדו בדיבורם ביחס לשחרור האיכרים, והזהירם לבלי הטות אוזן לשמועות השקר המופצות על־ידי סוכניו של מוכנוב. בחוזר אחד שנכתב עברית כותב מייזלס בזו הלשון: ״עתה דעו, אחינו, כי האחדות עם שרי הארץ הביאה רק טוב לבית ישראל, לכן חזקו ואמצו לבבכם ללכת אחוזי יד, והתאמצו להסביר את האיכרים שלא יטו אזנם ולבבם אל כל דברי הלאפאווניקעס (לוקחי שוחד) חברי מוכאנאוו השרידים23, כי אם בהשרים והאדונים ישימו מבטחם אשר הם טובת המדינה והצלחת יושביה דורשים באמת ובלבב שלם, וגם לנו ב“י ייטב חלקנו ומצבנו *בעז”ה.* כי הנסיון הורה לנו, שבכל המדינות אשר האיכרים חפשים מעבודת פאנשטשיזנע (שעבוד לפריצים) ומטשינש (מס אדמה), ושדותיהם ואדמתם להם לנחלת עולם, שם יתעשרו האיכרים ומרוב טובם ועשרם ישפיעו גם לשם תושבי המדינה ויתרבו הפרנסות בארץ"… ואמנם התגרנים והמוזגים היהודים שבאו במגע עם האיכרים, הפיצו ביניהם את דברי הרב, ושירתו באמונה את התנועה הלאומית הפולנית.

גבורת הסטודנט לנדה    🔗

בורשה גברה התסיסה המהפכנית. המרקיז ויילוֹפוֹלסקי קיבל לידיו בסוף מארס את השלטון האזרחי בפולין על מנת לבצע תכנית תיקונים שהוצעה על־ידיו ואושרה בפטרסבורג. פירוק ההסתדרות החקלאית. ב־6 באפריל 1861 שנעשה לפי פקודתו, נתפרש כהתנקשות בזכות הפולנים לקיים לפי רצונם מוסדות לאומיים וכהתכחשות להבטחת הרפורמות, ועורר סערת מחאות. ב־8 באפריל 1861 נתקיימה לוית לוחם החירות קסאורי סטובניצקי, שבילה שנים רבות בגירוש סיבּיר. אחרי טקס הקבורה הלכו המלווים לבית־העלמין היהודי בפרבר פוֹבוֹנזק, כדי להפגין את האחוה היהודית־הפולנית ועל קברו של אנטוני אייזנבוים הניחו זר פרחים ושרו הימנונים לאומיים פולניים. כשחזר המון המפגינים מבית־הקברות היהודי, נצטרפה אליהם תהלוכה יהודית שבאה לקראתם מגן קראשינסקי, פלוגת קוזקים שנשלחה על ידי גורצ’קוב כדי לפזר את ההמונים פתחה באש, ובכדוריהם נפגע נזיר קפוציני נושא צלב, שצעד בראש התהלוכה. הצלב שנשר מידו הורם מעל לראשי ההמונים הכורעים על ידי הסטודנט היהודי מיכאל לנדה24. אך כדור הקוזקים פלח את לבו והוא נפל מתבוסס בדמו. בין מאות הקרבנות נהרגו ונפצעו כשלושים יהודים. השמועה על מיתת הגבורה של לנדה הלהיבה את רוחות היהודים והפולנים, משוררים פולנים חיברו שירי־תהילה לזכרו, והמשורר הגדול ציפריאן נורויד הקדיש פואֵמה ליהודי פולין ובה העלה על נס את ״גבורת המכבי ברחובות ורשה".

כל שנת 1861 עברה בורשה בסימן האחוה היהודית־הפולנית. כשהגיעה הידיעה על מות ההיסטוריון והמנהיג הדגול של האמיגרציה הפולנית יואכים ללול, וזמן מה לאחר מכן – על מותו של הנסיך הליברלי אדם צ’רטוריסקי, ששניהם היו מהססים הרבה ביחס לאמנציפציה היהודית, נערכו לזכרם תפילות בבתי־הכנסת, והמטיפים יאסטרוב וקרמשטיק השמיעו דרשות פטריוטיות. אמנם פעולתו המחוקקת של המרקיז ויילוֹפּוֹלסקי לטובת היהודים (שעליה ידובר להלן) הפיגה במידה רבה את חשיבותה של תנועת המרי האנטי־רוסית בשביל היהודים. אולם הפטריוטיות הפולנית הלוהטת של המשכילים המתבוללים לא באה על סיפוקה כל עוד נמשך המאבק על חירות פולין, והאמצעים החריפים שבהם נקט ויילופולסקי כדי לדכא את התנועה המהפכנית, הגבירה את התסיסה שבעתיים. גם הרב מייולס לא משך את ידו מן הברית שכרת עם לוחמי־החירות הפולנים, מתוך אמונה תמימה ב״אחוה" היהודית־פולנית ובעתיד ה״מזהיר" שנכון ליהודים בפולין המשוחררת, לא התושב מייזלס גם בהתנגדות שעוררה בקרב היהודים החרדים השתתפותו בטקסים דתיים־נוצריים, ובמות הארכי־אפיסקוֹפּוּס פיאלקובסקי שיגרה הקהילה הורשאית משלחת רבנים, שלקחה חבל בלויתו.


מאסר הרב מייזלס וחבריו ושחרורם    🔗

באוקטובר 1861 ציוו השלטונות לסגור את בתי־הכנסיה של הנוצרים, משום ששימשו מקומות לתעמולה פטריוטית והתקהלויות המונים. יהודים פטריוטים דרשו לסגור לאות סולידריות גם את בתי־הכנסת של היהודים. הרב מייזלס נתחייב בחתימה שלא לסגור את בתי־הכנסת, אולם משנודע לו כי הנוער הפטריוטי היהודי מתכונן לערוך בבתי־הכנסת הפגנות פטריוטיות. ציוה מייזלס לסגור אותם. הנציב הרוסי החדש לידרש שהגיע מפטרסבורג ערך מיד ״טיהור" נמרץ בשורות הפטריוטים היהודים, אסר את הרב מייזלס (ב־10 בדצמבר), את המטיפים יאסטרוב וקרמשטיק ואת ראשי הקהילה הורשאי, המתנגד משה פיינקינד. חוץ מזה נאסרו כאלפים יהודים שבחלקם הגלו לרוסיה, ובחלקם שוחררו. הרב מייזלס נאשם בין השאר, כי עורר את המטיפים יאסטרוב וקרמשטיק לקומם את היהודים על הממשלה. שהשתתף בלוית הארכי־אַפּיסקוֹפּוּס פיאלקובסקי, שהגשים את האחוה הפולנית־היהודית מתוך פעולת מחתרת משותפת עם הגראף זאמוֹויסקי, ושהשתתף בחיבור הכרוזים העבריים נגד הממשלה. מייזלס וחבריו נכלאו, אם כי בתנאים נוחים, ב״ציטדלה", המבצר הורשאי. 12 סטודנטים יהודים נענשו ענשים שונים, מהם הוגלו לסיביר: מ. אונשליכט. ל. וגנפיש, י, פיינגולד ה. סינטור, י. הרץ, ב. גולדמן, מ. גולדסובל ושטרן.

הממשלה הלאומית הזמנית ביקשה בכל הדרכים לרכוש את אהדת היהודים ולהפעילם בתנועת המרי. באחד מכרוזיה (מ־9 בספטמבר 1862) היא מזהירה את היהודים מפני הרפורמה המדומה המובטחת ליהודים על־ידי רוסיה. שאינה מתכוונת אלא להפוך את היהודים לכלי־שרת לשם מזימותיה האנטי־פולניות. גם חלק מן האצילים שינה את יחסו אל היהודים לטובה. באסיפתם מ־1 בדצמבר 1862 קבעו האצילים את תביעת שחרור היהודים בין שאר תביעותיהם הפוליטיות. אפיינית היא העובדה, שאפילו בתי־הקומיסיון מיסודו של זאמויסקי התחילו מקבלים יהודים לתוכם. ושוב סייע לא מעט לחיזוק ״האחוה" הרב מייזלס שחזר מגירושו. אחרי שישב יחד עם חבריו במאסר, הציטדלה במשך 14 שבועות, שוחרר בהשתדלות הקונסול האוסטרי לדרר והוגלה לאוסטריה; אחרי גלגולים רבים והתערבות השלטונות האוסטריים חזר בספטמבר 1862, בהסכמתו של נציב פולין הנסיך הגדול קונסטנטין לורשה. גם אחרי שובו נשאר נאמן לעצמו; אולם מכיון שנתחייב בהצהרה שלא להתערב בעניינים פוליטיים, נתמסר כולו לעניניה הפנימיים של קהילת ורשה.

אמנם לא תמיד גילה מייזלס עקביות במעשיו; הוא לא הצטיין בעמקיף השיקול הפוליטי, גם לא היה נקי מאהבת־כבוד. אולם על כל ליקוייו אלה של הרב הרוֹמנטי כיסתה אהבתו הגדולה לפולין ואמונתו התמימה והעמוקה במקסם־השוא, ששמו היה ״אחוה פולנית־יהודית".

עקב תנועת המרי שהלכה וגברה, החליטה ממשלת הצאר להעניק סוף־סוף לפולין את הרפורמות שהובטחו לה.


הרפורמה של המרקיז ויילופולסקי    🔗

ב־27 במארס 1861, לאחר סילוקו של מוכנוב, שנוא־נפשם של הפולנים והיהודים, מינתה הממשלה הרוסית את ויילוֹפּוֹלסקי, מי שהיה בזמנו הנציג של פולין המרדנית בלונדון בשנים 1830–1831, תחילה למנהל הועדה להשכלת העם ואחר־כך לראש השלטון האזרחי בפולין.

כמה ימים אחרי מינויו קיבל ויילוֹפּוֹלסקי משלחת של הקהילה היהודית בורשה ובראשה הרב מייזלס. ויילוֹפּוֹלסקי הסביר למשלחת את תכניתו לתיקון מצב היהודים והודיע, כי בדעתו לבטל את כל ההגבלות ולהעניק ליהודים זכויות אזרחיות. בדבריו השמיע נימה חדשה, שלא נשמעה עד כה בפולין, ביחוד לגבי התעסקות היהודים במסחר ובתעשיה. ״אל תחשבו רבותי, – אמר ויילופולסקי לחברי המשלחת היהודית – כי אעוץ לכם, כעצת אנשים רבים, לחדול להיות מה שהנכם, להניח את המסחר והתעשיה ולעסוק בעבודת אדמה. אמנם חשוב, כי תעסקו גם בחקלאות – אולם, חקלאים יש לנו די והותר. ארצנו הסרה מעמד שלישי בריא, שאת גרעיניו נטעה בכם ההשגחה העליונה… נשתדל לחדש ולפתח יחדיו את הגרעינים האלה. זהו – תפקידכם החברתי…"

ויילוֹפּוֹלסקי גמר אוֹמר לקנות לב היהודים ולהרחיקם מן התנועה הלאומית הפולנית, שהצליחה להשיג את תמיכתם על־ידי סיסמת ״האחוה הפולנית יהודית" ועל־ידי הבטחת המפלגות השונות להעניק להם שיווי־זכויות מלא. בדבריו למשלחת היהודית דרש בפירוש, כי היהודים יימנעו מלהשתתף בהפגנות הפטריוטיות ויתנהגו בתבונה. אך יחד עם זה רצה בלב תמים לשפר את מצבה הכלכלי של פולין על־ידי פיתוח התעשיה והמסחר, והבין כי היהודים עשויים להביא ענפי כלכלה אלה לידי שגשוג וגאוּת. לפי דעתו הסתגלות היהודים לחיי המדינה ולעם הפולני תוכל לבוא רק כפרי השואת זכיותיהם כפי שחשבו עד כה. בסופו של דבר נתקבלה תכנית הרפורמה של ויילוֹפּוֹלסקי ונתאשרה בפקודת הצאר מיום 5 ביוני 1862. מעתה הוּתר ליהודים בפולין: א) לרכוש נכסים לא־נדים באחוזות אצלים, שאיכריהם שוחררו משעבוד ונהפכו לאריסים; ב) להתישב בערים ובשכונות, שהישיבה בהן היתה אסורה מקודם, לרבות אזור הגבול המערבי בתחום 21 וירסטאות; ג) להעיד בבתי־הדין של המדינה דוגמת הנוצרים ולהישבע בנוסח שאינו פוגע בכבודם. מצד שני נאסר מעכשיו על היהודים להשתמש בשפה העברית או היהודית בתעודות רשמיות, לרבות פנקסי־מסחר ומכתבים מסחריים. כמה מן ההגבלות שנשארו עדיין בתקפן בוטלו במשך המחצית השניה של שנת 1862. כך הושוו בזכויותיהם בעלי המלאכה היהודים לשאינם יהודים בכל הנוגע למשלח־ידם והורשו להשתייך לאגודות האומנים ולבחור לועדיהן; הורחבו זכויות הסוחרים היהודים; הותר ליהודים להשתלם במקצוע הרוקחות ולהחזיק בתי־מרקחת. לבסוף בוטל מס ״פתק־היום" ומס הבשר הכשר, שבהכנסותיו הוחזקו כמה מוסדות־צדקה בעיר. אחרי כמה גלגולים הונהג מס־קהילה ישיר, שנקבע לפי שיעור ההכנסה.

כדאי לציין פרט, הקשור אף הוא עם תקופת הרפורמות של ויילוֹפּוֹלסקי, והוא: ההשתתפות הראשונה של יהודי ורשה (ויתר הערים) בבחירות המוּניציפּליוֹת. אמנם היהודים הצביעו ובחרו לא לפי רשימה עצמית, אלא לפי רשימה כללית. יועצי־העיר היהודים הראשונים היו מתיאש רוזן, איגנצי נתנזון ישראל גזונדהייט וליאופולד קרוננברג. קרוננברג, אם כי היה מומר, לא ניתק עדיין קשריו עם היהודים.


השתתפות היהודים במרד 1863    🔗

מערכת הרפורמות של ויילוֹפּוֹלסקי לא הביאה להפגת המתיחות המהפכנית בקרב העם הפולני. המרקיז לא נרתע מפני אמצעי־דיכוי קשים, כדי לחסל את תנועת המרי הלאומית, ומעשי־הדיכוי דחפו גם את היסודות המתונים בציבור הפולני אל מחנה המהפכנים והחישו את קצב המאורעות.

סיבת התפרצותו של המרד היתה פקודת הגיוס הכללי (Branka) שהוצאה לפי הצעת ויילוֹפּוֹלסקי ושעיקר מטרתה היה – לשתק את פעולת המהפכנים על־ידי ריכוז המוני נוער פולני בקסרקטיני־הצבא הרוסי. הפקודה החמירה שבעתים, מאחר שבפולין לא נלקח נוער לצבא במשך שנות 1855–1861. ביהודים פגעה פקודת הגיוס פגיעה קשה והממשלה הזמנית החשאית (הועד המרכזי של תנועת המרי) ניצלה בתעמולתה את התמרמרותם של היהודים ועוררה אותה נגד השלטון הרוסי. בכרוז שפירסמה חזרה על הבטחתה, כי בפולין ישרור שויון אזרחי גמור ללא הפליה מעמדית ודתית. אך כמו לגבי הרפורמה, כך גם לגבי תנועת המרי לא היתה תגובת היהודים אחידה.

היהודים החרדים התנגדו לכל צורה של מרד, כי התנועה המהפכנית אף היא ראתה את היהודים, דוגמת שאר הזרמים הפוליטיים, כמועמדים להתבוללות ואת שויון־הזכויות כמכשיר לטמיעה. הרבי איצ’ה מאיר מגור, ידיד המרד של 1831, נקט עמדה עוינת כלפי התנועה החדשה, ועורר נגדו את זעם הפטריוטים הצעירים, שזממו להתנקש בו, ורק תודות להתערבותו של מזכיר ועד הקהילה, יעקב רוטואנד, לא ביצעו את זממם. הבורגנות היהודים המשכילה־המתבוללת נהתה ברובה אחרי ״הלבנים“, מתנגדי המרד הגלוי, ליאופולד קרוננברג לא רצה להכריע במלחמת־האחים ועזב את פולין לפי פרוץ המרד. מספר היהודים שהיו במחנה ״האדומים” לא היה רב בתחילה אך יחס היהודים, וביחוד יחס האינטליגנציה היהודית, אל המרד נשתנה לאחר שהפטריוטים הפולנים נטלו נשק בידם.

ואמנם, השתתפות הבורגנות והאינטלגינציה היהודית בארגון המרד, מימונו וניהולו – היתה ניכרת למדי. כמה מראשי המתבוללים היו בצמרת ההנהלה של המרד. ולדיסלב אפשטיין היה חבר הממשלה הזמנית, נאסר ונידון למות, אך עונשו הוחלף למאסר. ד"ר וינצנטי לבנדובסקי היה ראש המשטרה הלאומית. הנריק ואהל, נכדו של אנטוני אייזנבוים, מי שהיה פקיד בבנק של פרנקל בורשה, נתמנה למזכיר המחלקה הכספית של הממשלה הזמנית וגילה כשרון ומרץ רב בגיוס האמצעים למימון המרד. אחרי מאסרו על־ידי הרוסים וגירושו לסיביר, נתמנה במקומו היהודי הורשאי ברנרד גולדמן, בנו של הסופר העברי יצחק גולדמן.

עזרה רבת־ערך הושיטו היהודים למורדים בהספקת מזון ובהעברת נשק. הרבה משרדים של הממשלה הזמנית נמצאו בדירות יהודיות פרטיות ובבתי־מדרש. הארכיון המרכזי של תנועת המרי נמצא בביתו של ספק לשעבר לצבא הרוסי, יחזקאל בּרדיובר, יהודי מפראג. היהודי הורשאי מרקוס כהן סיפק למורדים כמויות נשק ניכרות באמצעות סניפו בדנציג. לייב פינקלשטיין יהודי פולני שהתאזרח באנגליה, השתמש בנתינותו הבריטית כדי להסווֹת את פעולתו כסוכן תנועת־המרי הפולנית. הוא קנה כמויות גדולות של נשק והעבירן לפולין, ונהנה כל הזמן מחסותו של הציר הבריטי ברוסיה. הסטודנט גוסטב פּאּרוֹצקי טיפל בעניני הסברה בקרב היהודים. בנקאים ובעלי־הון יהודים, אם כי תמכו בלבם ברפורמות של ויילוֹפּוֹלסקי, עזרו בכספם לממשלה הזמנית ושילמו ברובם את הסכומים שהיא הטילה עליהם. ליאופולד קרוננברג לא האמין בהצלחת המרד, אולם לפני נסעו מפולין מסר לצרכי המרד חצי מיליון זהובים.

אין ידיעות מדויקות על שיעור השתתפותם של היהודים בפעולות הצבאיות. מספר היהודים שהשתתפו בפועל במרד נאמד באלף ומעלה, מלבד רבים שהשתתפו בפעולות ארגון ועזרה. מבין קרוב ל־400 איש, שמהם נהרגו מהם נפצעו ומהם הוגלו לסיביר, היו צעירים רבים מורשה. בניגוד למרד 1831 לא הקימו היהודים חטיבות צבאיות נבדלות ונלחמו יד ביד עם צבא המתקוממים הפולנים.

המרד דוּכּא בסוף שנת 1863. הרב מייזלס ישב זמן־מה אצל בני משפחתו בקטוֹביץ ושוב חזר ברשיון הממשלה הרוסית לורשה, אם כי נשאר נאמן לתנועת־השחרור הפולנית, לא יכול היה להשתתף בה מחמת ההשגחה המעולה של המשטרה. בסוף ימיו עסק בספרות רבנית ופירסם בשנת תר“ל (1870) פירוש ל״ספר המצוות” של הרמב“ם, בשם חידושי המרד”ם; נפטר באותה שנה, ונקבר בורשה. הממשלה אסרה על מספידיו בעתונות לציין בנקרולוגים את חלקו בתנועת המרד.

ד“ר יאסטרוב, נתין פרוסי, הוגלה אחרי כשלון המרד מפולין. בשעת מאסרו הראשון הוצע לפניו כסא הרבנות במנהיים וסירב לקבלו. יצא לגרמניה שימש זמן קצר רב בווֹרמס, משם יצא ב־1866 לאמריקה ושימש רב בעדת ״רודף שלום” בפילדלפיה. כאן הקדיש את שארית חייו למדע היהדות והיה מרצה לפילוסופיה דתית ופרשנית ולחקר הלשון הארמית בקולג' פילדלפיה. הוא נתפרסם במילון המפורסם ״לשון הארמית של התלמוד" והיה אחד מעורכי האנציקלופדיה היהודית וסגן נשיא ההסתדרות הציונית בארה"ב.

בתקופת המרד חיבר שתי חוברות בגרמנית על ״מצב היהודים בפולין" (1859) ו״מבשרי המרד הפולני" (1864) – ושתיהן נדפסו בלי שם מחבּרן עליהן. כמו־כן הופיע בפוזנה אוסף דרשותיו הפטריוטיות בפולנית (1862). באמריקה פירסם יאסטרוב אחר־כך את זכרונותיו מן המרד בעתון “Jewish Exponent”. בשנת 1883 שלחו לו מעריציו מבין יהודי ורשה איגרת־ברכה ומערכת־כלים לתה, לאות תודה ״על עבודתו המועילה לפני 20 שנה". הוא מת בפילדלפיה ב־1903.

יצחק קרמשטיק הוגלה ב־1863 לסורדלוֹבסק וב־1868 חזר לפולין. קרמשטיק פירסם חיבורים שונים בעלי תוכן יהודי בסדרה הספרותית Bibljotoka, Warszawska ערך את ״לוח היהדות" בפולנית והיה אחד הסופרים העיקריים בירחון המתבוללים “Jutrzenka,, (אילת השחר). כמו כן תירגם את משלי שלמה לפולנית ומחקר גרמני על התלמוד (1869), ״מדריך הדת היהודית” (1872), מת בשנת 1889. בשנת 1892 הוציאו בניו את אוסף דרשותיו.


החינוך היהודי בורשה עד מרד 1863    🔗

גורל החינוך היהודי בורשה היה גורל תהפוכות. המוני העם חינכו את ילדיהם ב״חדרים", מלבדם התקיימו בשנת 1857 ששה בתי־ספר עממיים לילדי ישראל. בקשר ים הרפורמה של החינוך הכללי פנה וויילוֹפּוֹלסקי ב־1861 לכמה אישים בדבר הצעות לתיקון החינוך היהודי, נענו לבקשתו מנהל בית הספר לרבנים יעקב טוגנדהולד, המטיף יצחק קרמשטיק והעורך דניאל נייפלד, הצעותיהם היו שונות זו מזו, כשם שהיו שונים מחבריהם באפיים ובגישתם לשאלה הנדונה. כבר הכרנו את יעקב טוגנדהולד ואת יצחק קרמשטיק. דניאל נייפלד, אף הוא אידיאולוג של ההתבוללות, היה שונה מהם בגישתו לכלל השאלה היהודית בפולין ותיקונה. טוגנדהולד הציע למסור לידי הקהילות את הזכות להקמת בתי־ספר ליהודים. הוא התנגד ללימוד־חובה, משום שהדבר יעורר התנגדות מצד האבות החרדים; דרש להרחיב את לימוד השפה העברית, ללמד בכיתות הגבוהות חשבון ואת השפות הפולנית העברית והגרמנית. עם זה דרש להחמיר את הביקורת על ה״חדרים״ ולחייב את המלמדים שישלחו שלוש פעמים בשבוע את תלמידיהם ועוזריהם לבית־ספר עממי לילדי ישראל ללמוד את הלשון הפולנית. הצעתו לא נתקבלה על לב השלטונות.


דניאל נייפלד    🔗

דניאל נייפלד, יליד פראשקה, פלך קאליש ( 1814–18714 ) היה עורך השבועון ״יוטרז’נקה“. השתדלו אתו ביסוד העתון המו”ל שמואל אורגלברנד, הילארי נוסבוים וטפליץ. אורגלברנד, יליד ורשה (1810–1868), בוגר ביה“ס לרבנים. היה גדול המו”לים היהודים בפולין והדפיס שם בפעם הראשונה את התלמוד הבבלי בשלמותו, כמו־כן העשיר את התרבות הפולנית בהוצאת האנציקלופדיה הפולנית הכללית (ב־28 כרכים). נייפלד כתב ערכים יהודיים לאנציקלופדיה וחיבר כמה חיבורים מדעיים, ביניהם מחקר על הסנהדרין של נפוליאון, והתחיל בתרגום התנ“ך לשפה הפולנית (שני ספרים יצאו בדפוט). עיקר מפעלו הספרותי־הציבורי היה עריכת ״יוּטרז’נקה”. מגמת העתון היתה: הפצת השכלה בקרב היהודים, הסברת חובות היהודים כלפי המדינה והגנתם מפני שונאיהם. נייפלד התיחס בחיוב לשפה העברית ולספרותה החדשה. כשנפתח בורשה ״בית הספר העליון" תבע, שבמחלקה הפילולוגית ייפתח קורס ללשון העברית, והמליץ על יסוד ספריה בורשה לחקר היהדות. חכמת ישראל היתה בעיניו גשר לקשירת העבר עם ההווה. ככל משכילי דורו התיחס ללשון אידיש בשלילה גמורה ומצא בה מכשול בדרך הפרוגרס היהודי, ובשפה הפולנית ראה את לשון התרבות. בניגוד למשכילי גליציה, נמנע נייפלד משיטת מלחמתם של ה״נאורים" בחסידים והעריך את היסוד החיובי שבחסידות. ברפורמה החינוכית שלו היה נייפלד קונסרבטיבי בהרבה מטוגנדהולד. הוא דרש מן המשכילים שימזגו בבית־הספר שלהם את יסודות ההשכלה והדת, ושיכריזו על לימודי הדת כעל לימוד־חובה בשביל ילדי ישראל בבתי־ספר ממשלתיים. כל קהילה חייבת לקיים בתי־ספר לפי דרישת כל זרם ציבורי. נייפלד דרש לפתוח, מלבד בתי־הספר העממיים, בית ספר אחד בן חמש כיתות בורשה (וכמוהו בלובלין, בקאליש ובסובלק), וסמינר למורים בן 7 כיתות בורשה. בתכנית הלימודים לבית הספר בן 5 הכיתות היתה מידה גדושה של לימודי היהדות (תנ“ך עם ה״ביאור”, דקדוק הלשון העברית, ידיעת הספרות העברית המודרנית, תרגילי לשון, משנה ושו"ע. היסטוריה ישראלית ואפילו גיאוגרפיה של ארץ־ישראל והארצות השכנות). אף תכנית הרפורמה של נייפלד, שדחקה את זמנה, לא נתקבלה על לבו של ויילוֹפּוֹלסקי.

נתקבלה תכניתו של יצחק קרמשטיק, שנתחברה לכתחילה לפי הוראותיו של ויילוֹפּוֹלסקי. קרמשטיק דרש לסגור את ה״חדרים“, את בתי תלמוד־התורה והישיבות ולפתוח במקומם בתי ספר בעלי 3 כיתות, שבהן יילמדו מקצועות יהודיים וחילוניים גם יחד. יש להורות את עיקרי הדת היהודית לפי ספרי־לימוד מיוחדים בלשון הפולנית והעברית. ביחוד יש להקפיד על הוראת הלשון הפולנית, שאינה לשון טבעית בפי הילד היהודי. על הלימוד בבתי הספר האלה להיות – לימוד חובה; כדי להחליש את התנגדותם של המשמרים הציע קרמשטיק להרשות לילדיהם של המקפידים על כך שילמדו מקצועות היהדות מחצית היום (3 פעמים בשבוע) בבית או בתלמוד־תורה. הצעת קרמשטיק נתקבלה, ולא נתגשמה. הרפורמה החינוכית של ויילוֹפּוֹלסקי קבעה, ״שילדי היהודים רשאים לבקר בתי־ספר עממיים יחד עם ילדי שאר התושבים במדינת פולין; אשר לבתי־הספר המיוחדים לילדי־ישראל יוצאו תקנות מיוחדות”. באו המאורעות הפוליטיים שגרמו להסתלקותו של ויילוֹפּוֹלסקי מהזירה המדינית, ואתם נתבטלה הרפורמה החינוכית שלו בשביל היהודים.

גורל בתי־ספר אלה נחתם עוד לפני כשלון המרד. המוני העם שהיו קשורים למסורת העם מאסו בבתי־ספר אלה, שחתרו תחת קיומה של המסורת היהודית. המשכילים המתונים מטיפוסו של נייפלד היו מועטים ורישומם הציבורי לא היה ניכר. מעמד האמידים הנאורים לא ראה הכרח מיוחד בפולוניזציה של ההמונים, והממשלה הרוסית התנגדה לה. היא התחילה במדיניות חינוכית רוסיפיקטורית בולטת.

אבל רוב משכילי ורשה, באי הטרקלין הספרותי של הילארי (הלל) נוסבוים. שמרו אמונים לאוריינטציה הפולנית.

עד מהרה הקיץ הקץ על בתי־הספר העממיים הפולניים לילדי ישראל. ב־10 באוגוסט 1866 נגזרה הגזירה על חובת הלימוד של השפה הרוסית בבתי־הספר העממיים. בפולין נבעה הפרץ הראשון בשיטה לחינוך מלאכותי, שקיומה היה מותנה בתנאים מיוחדים לכך.


חיסול בית־הספר לרבנים    🔗

עתה בא הקץ לקיומו של בית הספר לרבנים בורשה. העובדה ששום מוסמך מן המוסד הזה לא שימש ברבנות, חזרה ועוררה את שאלת אפיו ותכניתו שעוד אברהם יעקב שטרן העמידה על הפרק. ועדה מיוחדת נקבעה לשם כך על־ידי הנציב, וחבריה היו ספיאנוֹ, חבר ״המועצה להשכלה ציבורית", יעקב טוגנדהולד והמומר קריסטיאן טשרסקר, שהיה מיסיונר פרוטסטנטי ועוזר הצנזור לספרים עבריים. דעתו של כל אחד מחברי הועדה היתה שונה משל חבריו. הקיצוני ביניהם היה טשרסקר, שדרש לבטל את המוסד לחלוטין; הואיל ובפולין עדיין לא הוכשר הדור להיזקק לרבנים מודרניים. ספיאנוֹ דרש לשנות את מבנה המוסד ברוח תכניתו של אנטוני אייזנבוים ולפצלו לשיר מוסדות: תיאולוגי וריאלי. טוגנדהולד ראה את כשלונו הן בתכנית הלימוד והן בהנהלתו. הוא דרש לבטל את הלימודים החילוניים ולהרבות בלימודי היהדות. להעמיד את מספר הכיתות על 8 (במקום 5) ואת מספר התלמידים על 50 (במקום 180). על־יד המוסד יש להקים ועד לבית־הספר, ולהעמיד בראשו את הרב הכולל של ורשה. כמו־כן יש לשפר את הרכב המורים. מלבד זה הציע טוגנדהולד להקים בית־ספר ריאלי בעל 4 כיתות לילדי אותם היהודים, שאינם רוצים לשלוח את בניהם לבתי־ספר ריאליים כלליים מחשש חילול שבת. הנציב פשקביץ ראה את הדברים ראיה משלו. אין היהודים בוחרים לרב אלא מבין זקני־העדה, ולפיכך אין הם רוחשים אֵמון וכבוד לבוגרים הצעירים של בית־הספר לרבנים.

״הועדה הממלכתית לענייני פנים ולדתות" הכריזה על יחס חיובי לבית־הספר לרבנים. חברי הועדה, רובם פקידים פולנים, העריכו את חשיבותו לפי פעולתו בהפצת ההשכלה בקרב היהודים. בבתי־הכנסת לנאורים, כדוגמת בתי־הכנסת המתוקנים בחוץ־לארץ, ראו הישג תרבותי. כדי להבטיח משרות רבנים לגומרי בית־הספר, הציעו להקפיד על כך, שבכל קהילה שיתפנה בה כסא־הרבנות ייבחר לרב מוסמך מבית־הספר הזה. שלטונות החינוך התקינו אפילו בחינה מיוחדת לאותם מועמדים לרבנות, שלא באו מבית־הספר לרבנים.

הריאורגניזציה היסודית, שהמוסד היה זקוק לה, לא באה. הממשלה המרכזית. שהתכוונה למדיניות של רוּסיפיקציה, התנגדה לרבנים בעלי השכלה פולנית והעדיפה עליהם את הרבנים מן הטיפוס הישן ואת החסידים, שמתוך אדישותם המבטלת לעניינים מדיניים היו לוֹיאליים כלפיה. אכן חששותיה לא היו לשוא: רוב יוצאי בית־הספר היו פטריוטים פולנים, ורבים מהם השתתפו אחר־כך בתנועת המרד. מטעם זה לא מיהרה הממשלה לתקן את המוסד ולהכניס בו שינויים. מצב זה נמשך גם אחרי מותו של אייזנבוים (1852), בשעה שיעקב טוגנדהולד נתמנה על־ידי הקורטור של בתי הספר, מכנוֹב, למנהל בית־הספר. כמו בכל בתי־הספר התיכונים והעליוֹנים של הממשלה, הונהג גם כאן לימוד מקצועות אחדים בשפה הרוסית, אם כי לפי פקודת מוכנוב לא הוכנסו שום שינויים במבנה בית־הספר. אמנם הונהגה בחינה לרבנים, אך לפי הוראתו היו אף המועמדים שנכשלו בבחינות רשאים לקבל משרות של רבנים. המאמצים לחזק את המוסד ולהבטיח את קיומו, לא יכלו להצילו מגורלו. לפי התקנות משנת 1857 הוכנס שינוי יסודי במבנה המוסד. התכנית נתחלקה לקורס כללי שנמשך 4 שנים, ולשני קורסים מיוחדים: תיאולוגי (2 שנים) ופדגוגי (שנה אחת). הקלות מיוחדות ניתנו לגומרי שני הקורסים המיוחדים. כגון פיטורים מתשלום שכר־לימוד, מחובת עבודת הצבא וכו'. אולם תלמידי בית־הספר לא גילו רצון לעסוק ברבנות וראו בו מוסד הכשרה לגימנסיות ולמוסדות־חינוך גבוהים. ואמנם רבים מתלמידיו המשיכו את לימודיהם בבית־הספר החקלאי במרימונט, ״באקדמיה הרפואית החירורגית הקיסרית־ממלכתית" (נוסדה ב־1857) ו״באסכולה העליונה" (נוסדה ב־1861).

החל מראשית העשור הששי התחילה שקיעתו המהירה של המוסד. הקהילה הורשאית התנגדה לעצם קיומו, והתנגד לו מנהלו טוגנדהולד. לדעתו, עדיין לא היתה השעה כשרה לכך שהקהילות היהודיות תבחרנה לרבנים את גומרי המוסד, ולפיכך דרש לצמצם את פעולתו ולהעמידה על הכשרת מטיפים ומורים בלבד. גם יאסטרוב התנגד למוסד ודרש להקים במקומו סמינריון למורים, אשר יכשיר מורים בשביל בתי־ספר עממיים ותיכוניים.

ברוח זו נתפרסמה בנובמבר 1861 תקנתו של וילוֹפּוֹלסקי, שהרשה להקים במקום בית־הספר לרבנים סמינריון להכשרת מורים לדת.

אולם תקנה זו באה אחרי זמנה. ״ב־1862 – כותב הילארי נוסבוים – השתדלו יחידים ידועי־שם בחוגי המתקדמים, שראו בבית־ספר דתי ליהודים אנכרוֹניזמוּס, כעין חומה המונעת מן היהודים את התמזגותם עם הציבור הפולני – ובית הספר לרבנים היה בעיניהם מוסד ששליחותו נסתיימה וכבר אינו מתאים לרוח הזמן, – כי יחוסל לגמרי המוסד הזה, היחיד במדינת פולין, שנשא הרבה פירות־הילולים במשך 37 שנות קיומו". ואמנם ב־31 ביולי 1863 סגרה הממשלה הרוסית את המוסד. כעבור שנתים חוסל גם הועד המפקח על בתי־הספר העממיים ונמסר לרשותו של המפקח על בתי־הספר העירוניים לבני שאר הדתות.


חיי התרבות של יהודי ורשה עד מרד 1863    🔗

בחיי התרבות של יהודי ורשה היו ניכרים שלושה זרמים רעיוניים: של החרדים, המתנגדים והמשכילים המתקדמים לגילוייהם השונים. ברם, כמעט עד סוף המרד לא נזדקקו שלשתם – מלבד האפיזודה הקוריוזית של ״הצופה על גדות הויסלה" – לבמה ציבורית. רוב משכילי הדור, שראו את השפה הגרמנית כשפת תרבותם, נתחנכו על העתונות היהודית־גרמנית שבאה מגרמניה. רק בשנים האחרונות לפני המרד הוקמו שתי במות ציבוריות־ספרותיות, שלמרות קיומן הקצר מילאו תפקיד חינוכי רב־ערך בחיי התרבות של העדה הורשאית. הבמה הראשונה היתה השבועון ״יוּטרז’נקה", שעליו כבר דובר לעיל. השבועון, שדגל כאמור בשם התרבות הפולנית והטיף לאחות שני העמים, עמד על יסוד היהדות ההיסטורית וחרד לערכי־תרבותה הרוחניים ולספרות העברית. לרגל מיעוט חותמים (600 איש) לא האריך ימים (1861–1863). נייפלד, אם כי היה רחוק מהלך־הרוח של אנשי המרד, נחשב בעיני הממשלה למהפכני בעוון שאיפתו לאחות העמים. הוא נאסר והוגלה לסיביר. הוא שב לפולין שבור ורצוץ, וקצרה ידו להמשיך בעבודתו הציבורית.

הבמה השניה היתה ״הצפירה״ העברית שהוקמה בפברואר 1862. עוד ב־1857 השתדלה קבוצת משכילים: חיים זליג סלונימסקי, הילארי נוסבוים, יעקב רוטבנד, ראש הקהילה ויעקב אלזנברג, המפקח על בתי־הספר הממשלתיים לילדי ישראל לקבל רשיון להוצאת בטאון בשם ״הישראלי" (Israelita) בשפות העברית והפולנית. המשתדלים הדגישו, שאין מטרתם אלא להפיץ השכלה ומוּסר בקרב היהודים ללא שמץ פוליטיקה. אולם השלטונות דחו את בקשת המשכילים מתוך חשש, שהשבועון יזרע פירוד בין העמים. להכשלת הבקשה סייע הצנזור המומר והמיסיונר טשרסקר, צורר המשכילים. לא טוב ממנו היה סגן־הצנזור טוגנדהולד, שהבין אמנם את חשיבות הענין, אולם שנאתו לחז“ס מנעתו מתמיכה בו. מתוך תחושת עתידות התחיל ח. ז. סלונימסקי להשתדל באופן מקביל בדבר קבלת רשיון להוצאת שבועון עברי, אף בקשתו זו נדחתה. אולם סלונימסקי המשיך במאמצי השתדלות ובסוף 1861 קיבל רשיון להוציא את ״הצפירה”. השבועון העברי הראשון בפולין נערך ברוח האידיאלים של ההשכלה. מקום ראשי בשבועון תפסו מאמרים על היהדות, על מדעים שונים ומחקרי־לשון. מכיון שחז“ס מוּנה אותה שנה למפקח בית־המדרש לרבנים בז’יטומיר ולצנזור, חיסל את הוצאת השבועון, לאחר שהספיק להוציא 25 גליונות בלבד. רק כעבור אחת־עשרה שנה נתחדשה ״הצפירה” והופיעה תחילה בברלין (מן 8 ביולי 1874 עד 1 בספטמבר 1875) ואחר־כך בורשה (החל מ־9 בספטמבר 1875).

דלה וקלושה היתה הספרות העברית בתקופה הנסקרת. לפי רשימתו הבלתי־מלאה של הילארי נוסבוים שפורסמה ב״מסות ההיסטוריות" שלו, נדפס בורשה מראשית המאה הי“ט עד 1863 – 41 ספרים של 18 מחברים בשפה העברית. הספרים האלה כוללים ספרות־הלכה, מחקרי יהדות, שירה, מדע פוֹפּוּלרי, מלונים וספרי־דקדוק וספרי הדרכה לדת בשביל הנוער. בשטח ספרות ההלכה הוצאו ״חמדת שלמה” של ר' שלמה זלמן ליפשיץ (1836). ״תפארת יעקב" של רבה הראשי האחרון של ורשה ר' יעקב גזונדהייט (1842) וחידושי הרי“ם (הרבי ר' יצחק מאיר אלתר). לתקופה זו שייך גם ספרו של התלמודאי והביבליוגרף אהרן ולדן ״שם הגדולים החדש” (1864), המכיל – בעקבות חיבורו של ר' ח“י אזולאי – רשימת שמות של רבנים־מחברים (מערכת גדולים) ורשימת חיבוריהם (מערכת ספרים). השירה העברית ספוגה כולה רוח השכלה (שירי תהילה, קינות ותרגומים) וקלושה בכמותה ובאיכותה. המשורר דוד לונטל – אוסף שירים בשם ״אילת השחר״ (1844); משה לסקי – עיבד בחרוזים את האגדה התלמודית ״חולדה ובור”, פייול שיפר פירסם פואֵמה בשם ״חצרות השיר“, המתארת בנוסח ״שירי תפארת” של וייזל את חיי יעקב אבינו (1840). ו״מטה לחם“. תיאור אידילי של עבודת־אדמה (1843). מלבד זאת פירסם שיפר ביאוגרפיה של המצביא פשקוביץ ״דבר גבורות” (1845) ו״תולדות נפוליאון" בשני חלקים (1849–1857). הספרות היפה בפרוזה היתה דלה וחסרת־ערך. בעיקר היתה פוריה הספרות המדעית הפופולרית. במרכז הספרות של מדעי־הטבע עמד ח. ז. סלונימסקי, חתנו של אברהם שטרן, שפירסם חיבורים על תכונה וכרונוגרפיה יהודית. מהם: ״תולדות השמים" (1838), ״יסודי העיבור" (1853) ועוד. תרומה רבה להפצת מדעי הטבע תרם יוסף שיינהק מטיקטין, שפירסם ״תולדות הארץ" בשלושה כרכים (1841, 1859) מתחום הזואולוגיה, הבוטניקה והמינרלוגיה. בהוספת הערות על הטרמינולוגיה התלמודית־מדרשית. ד“ר מ. סטוּדנצקי פירסם שלושה ספרים על רפואה, החשוב בהם: ״רופא הילדים” (1847). בתחום מדעי־הרוח וביחוד על יסודות היהדות ועיקר האמונה פירסמו; חז“ס – ״מציאת הנפש” (1851), משה טננבוים, חותנו של הילרי (הלל) נוסבוים – ״מטעי משה" (1838) בתוספת אוטובּיאוֹגרפית; נוסבוים תירגם לגרמנית גם את ספר חותנו Der Talmud in seiner Wichtigkeit (1849) שנכתב בתורת תשובה לספרו הגרמני של א. בוכנר: (״אפסות התלמוד") Der Talmud in seiner Nichtigkeit לספרות זו שייכים גם ספרי־הדרכה לנוער בשאלות דת בשפות העברית והפולנית. מחבריהם היו א. בוכנר, יעקב טוגנדהולד, ומפקח בתי־הספר יעקב אלזנברג. בתחום הספרות העתיקה קנה לו שם הסופר יצחק זיבנברגר, שתירגם לעברית את הספרים החיצונים: חיי טוביה, יהודית, ספר המכבי וספר ברוך (1839–1843). בשדה חקירת הלשון והלכסיקוגרפיה פירסמו: א. בּוכנר – מלון עברי־גרמני, אוצר לשון הקודש (1830), יוסף שיינהק – מלון ארמי־תלמודי בשני כרכים (1848) ויצחק זידנברגר – לכסיקון עברי־גרמני וגרמני־עברי – ״אוצר השרשים" – ב־4 כרכים.(1846)

בתקופה זו נוסדים בורשה גם בתי־הדפוס העברים הראשונים. עוד בסוף המאה הי"ח השתדלו יהודים ליסד בית־דפוס בורשה, היחידי שזכה לכך היה לייזר בן יצחק, סוכן וספק של המלך סטניסלב אוגוסט, שקיבל רשיון ליסד בית־דפוס יהודי בפראגה של ורשה, אולם המפעל לא הובא לידי הגשמה, כי על־כן לא נמצאו בעלי־רכוש שיאבו להשקיע כספם בעסק זה.

המדפיסים הראשונים של ספרים עבריים היו נוצרים. ב־1780 קיבל המדפיס ומוכר־הספרים הורשאי פטר די־פּור זכיון ליסוד בית דפוס עברי; זכיון זה עבר ב־1781 לידי יוהן אנטון קריגר, שיסד בית דפוס בנוֹבי־דבוּר הסמוכה לורשה. אותו זמן נדפסו, החל מ־1796, ספרים עברים גם על־ידי המדפיס פיוטר זאואדסקי. אחרי שנסגר בית דפוסו ב־1801 המשיך ויקטור דומברובסקי בהדפסת ספרים עברים עד שנת 1807.

המדפיס היהודי הראשון בורשה היה צבי הירש בן נתן (נוסונוביץ) מלוטוֹמירסק. אחרי שקריגר חיסל את בית־דפוסו בנוֹבי־דבוּר רכש ממנו צבי הירש נוסונוביץ את כל מכונות־ההדפסה ואת חבר עובדיו. הוא התקשר עם אביגדור בן יואל לבנזון (ברי"ל) וניהל יחד עמו את המפעל. לאחר שלבנזון פרש מן השותפות, שיתף נוסונוביץ את בנו בבית־הדפוס ויחד עמו ניהל את העסק בשינוי־שם: שריפטזצר (רמז למקצועו). הודות ליזמתם ומרצם נעשתה ורשה מרכז להספקת ספרים עבריים. אביגדור לבנסון עלה בסוף ימיו ארצה ומסר את בית הדפוס לידי בנו יואל, שהצליח גם הוא במפעלו. בין הספרים המרובים שהוציא היה גם הש"ס השלם. שני בניו של יואל לבנסון עבדו תחילה עם אביהם. אחר־כך יסדו בית דפוס לעצמם.

ב־1832 נתוסף בית־דפוס חדש של לייב דויד שקלובר, חתנו של ר' יוסף מאי, רבה של דרנפורט. ב־1835 יסד יעקב בן־אליהו בּומבּרג בית־דפוס גדול. בשנת 1857 נוסד בית־דפוס חדש על־ידי שמואל אורגלברנד הנזכר למעלה, שקנה את עולמו בהוצאת התלמוד, הוצאה מלאה והדורה, שהיתה זולה יותר מהוצאת ז’יטוֹמיר ובהוצאת אנציקלוֹפדיה כללית בשפה הפולנית. בשנת 1859 נוסד עוד בית־דפוס על־ידי ניסן דויד זיסברג.

כזו היתה דמותה של התרבות העברית ערב המרד של 1863. בצד הספרות העברית הרבנית, החסידית והמשכילית – פרחה גם ספרות יהודית בשפה הפולנית. אולם מיעוטה של ספרות זו היתה מוקדשת לעניני דת ורובה המכריע למדע, וביחוד למדע־הרפואה (ד“ר ל. הירשפלד, ד”ר לודויק נתנזון ד“ר ב. רוזנבלום, ד”ר מ. סטוּדנצקי ועוד).

החיים התרבותיים־חברתיים נתרכזו אותה תקופה בטרקליני־נדיבים ועסקנים ששימשו בתי־ועד למשכילי ורשה. כטרקלין חברתי־ספרותי שימש ביתו של המשכיל תיאודור (טבלי) טפליץ. טפליץ נתן ידו להרבה מפעלים תרבותיים: הוא סייע להופעת ה״יוּטרז’נקה“, מימן את הוצאת ה״ביאור” של מנדלסון והוציא את ההיסטוריה של קרויסהאר. טרלקין25 ספרותי שימש גם ביתו של משה טננבוים הנזכר. אחרי מותו התחילו מתכנסים המשכילים בביתו של חתנו הילארי (הלל) נוסבוים. בית־ועד לסופרים וללומדי־תורה מבין חוגי המתנגדים היתה דירתו של הרב הראשי ר' חיים דוידזון, שקירב תלמידי־חכמים ותמך ביד רחבה במחברים שונים. בין באי־ביתו היה גם הרבי ר' איצ’ה מאיר אלתר, שכיבדו על למדנותו ויושר־לבו.


 

השלטון הרוסי אחרי המרד השני    🔗

מוסדות הצדקה של יהודי ורשה במאה הי"ט    🔗

אחת התכונות הנעלות של עדת ורשה במשך כל הדורות היתה הדאגה להקמת מוסדות צדקה וחסד. אפילו בשנים שיהודי ורשה נרדפו על צוארם וישבו בה שלא ברשות – לא התעלמה הקהילה מדאגה למקופחי־הגורל שבתוכה. לעניים ולחולים. לפי כתבי התעודות של הקהילה נוסדה חברת ביקור חולים בורשה עוד בשנת 1793. בשנת 1795 השיג פרנס הקהילה הורשאית יעקב ליברוביץ רשות מן המושל הצבאי הרוסי הגנרל בוקסהודן לגבות לטובת החברה גרוֹש אחד מכל ליטרה של בשר כשר. פעולת החברה נתרחבה עד לידי כך שיכלה ב־1801 לפתוח בית־חולים משלה ברחוב נוֹבוֹליפיה, הראשון בורשה והיחידי בכל מלכות פולין עד למחצית המאה הי“ט. לאחר מכן מינו השלטונות את שכנא נוידינג למפקח על בית־החולים ובשנת 1807 עבר המוסד לרשות הקהילה. לא ארכו הימים והמוסד נעשה צר מהכיל את החולים והועבר לבנין מתאים ברחוב מרשלקוֹבסקה. אולם ב־1824, כאשר נאסרה על היהודים הישיבה בסביבת הרחובות קרוּלבסקה ומרשלקובסקה ונקבע להם תחום־מושב באזור הרחוב פרנצ’ישקנסקה, הועבר גם בית־החולים לאותה סביבה, נרכש בנין חדש ברחוב ז’ילונה, וב־1827 נחנך בו בטקס חגיגי ״בית־החולים של בני הברית הישנה”. בראשו הועמד מטעם השלטונות העסקן יעקב אפשטיין, לרגל הפקעת המקום על ידי השלטונות לבנין הציטדלה (מבצר ורשה) נאלצה שוב הנהלת בית החולים להעביר את המוסד למקום אחר וב־1842 שוּכּן ברחוב אינפלנדסקה, בבנין מרוּוח שהוקם בכספי הפיצויים של השלטונות. בכספי תרומות ונדבות וברוחי החכירה של מס הבשר הכשר שנמסרה לאפשטיין הנזכר (ומחציתם הוקדשה לצרכי בית־החולים). אחרי מותו עמד בנו יוסף אפשטיין בראש המוסד כמפקח מטעם השלטונות.

בשנות הארבעים של המאה הי“ט נעשה הצעד הראשון לארגון העזרה לעניי העיר. ב־1840 מסר גבריאל ברקסוֹן לרשות הקהילה למשך 3 שנים בית בקצה רחוב ווֹלסקה, על־מנת לסדר בו בית־מחסה ליתומים ולנכים. כתום 3 השנים רכש י. ש. רוזן בשביל בית־המחסה בנין קטן עם גינה וחלקת אדמה סביבו ואירגן ועד שידאג לקיומו. בית־המחסה הורחב ונתבסס כאשר עברה ההנהלה לידי בנו, מתיאש רוזן. תקציב המוסד שנקרא בשם ״בית־מחסה לעניים, יתומים וזקנים יהודים בורשה”, בא ברובו מהקצבות ממס הבשר הכשר וממסים אחרים. ב־1847 עלה בידי רוזן לגייס את האמצעים הדרושים להקמת בנין מרוּוח על אדמת בית־המחסה, בבנין החדש נפתח גם בית־ספר לחניכי המוסד וסודרו בתי־מלאכה לאומנויות שונות. הנערים היתומים היו מקבלים בבית־המחסה חינוך כללי ומקצועי עד גיל שלוש־עשרה, והמוסד דאג להתמחותם גם אחרי שיצאו משם, על־ידי סידורם כשוליות אצל בעלי־מלאכה מומחים, שנתחייבו לכלכלם, להלבישם ולאמנם במלאכתם במשך שלוש שנים. ב־1862 נוסד על־יד בית־המחסה בית־ספר לילדי עניים. התלמידים קיבלו בו גם מזון והלבשה. תקציב בית־הספר הובטח על־ידי תמיכה קבועה של ״ועד בתי הכנסת", וכן על־ידי תרומותיהן של נשים נדבניות. מבין הנשים האלו נבחר ועד מפקח על בית־הספר בראשותה של יוסטינה רוזן.

מחוץ למוסדות הנזכרים, שהחזקתם היתה בעיקרה מעשה נדיבים, הוציאה קהילת ורשה לצרכי צדקה סכומי־כסף ניכרים. ברשות ״ועד בתי הכנסת" היו קרנות מיוחדות לגמילות־חסד, למעות־חיטין, לעזרת יולדות עניות. לפדיון שבויים, להלבשה, להספקת עצי־הסקה ולמטרות אחרות.

פעולה מיוחדת פיתח הציבור היהודי בורשה בדאגה לילדים. פעולה זו קשורה ביחוד בשמותיהם של מתיאש רוזן ומתיאש ברזון. בשנת 1862 נוסדו על־ידי חוגי נשים עסקניות, ביזמתן של עמליה נתנזון וגב' פכקרנץ, שני בתי־מחסה לבנות ישראל, ששימשו מעון ובית־ספר לילדות עזובות. אותה שנה נוסד על־ידי חברת־הצדקה הורשאית בית־מחסה לילדים נוצרים ויהודים. מכיון שחברה זו הקימה בורשה 13 בתי מחסה לילדים נוצרים, הסכימה החברה בהשתדלותו של מתיאש רוזן, ליעד את בית המחסה ה־14 לילדות ישראל בפיקוחו של הנריק נתנזון. בשנים הבאות הוקמו עוד 5 בתי־מחסה ברבעי־עיר שונים, כל בתי־המחסה הציבוריים נמסרו לניהולה של חברת־הצדקה הורשאית.


החיים הכלכליים של יהודי ורשה בשנות השבעים והשמונים    🔗

השיתוק בחיים הפוליטיים וההתעוררות בחיים הכלכליים – שניהם היו תוצאה של דיכוי המרד של 1863. שחרור האיכרים, גידול מספר היהודים והתרכזותם בערים, התהליך המוגבר של התיעוּש, סלילת מסילות־ברזל במדינה – כל אלה הרחיבו את תחום תפקידם הכלכלי של יהודי פולין בכלל ושל יהודי ורשה בפרט. מספר היהודים במדינה עלה מן 523,396 נפש (11.1%) בשנת 1845 ל־599,875 (12.6%) ב־1860 ול־815,433 (13.5%) ב־1870. בשנת 1862 היה מספר היהודים בורשה 42,639 נפש (27%). וב־1871 – 89,318, מהם – 72,240 תושבים קבועים.


ליאופולד קרוננברג חלוץ מסילות־הברזל בפולין    🔗

הענף הכלכלי הראשי שלו נתן קרוננברג את רוב אונו והונו, היה ענף מסילות־הברזל. מסילת־הברזל היחידה בפולין הקונגרסאית במחצית המאה הי"ט היתה המסילה בקו ורשה־וינה, שמחמת משקה הרע עמדה להיות מוחכרה לאנשים פרטיים.

כדי לקבל מידי הממשלה את הזכיון לניצול מסילה זו יסד קרוננברג קונסורציון, שהשתתפו בו מתיאש רוזן וכמה אריסטוקרטים פולנים. כנגדו עמד מתחרה, גם הוא יהודי בעל פירמה בנקאית ותיקה, הרמן אפשטיין, ששיתף במפעלו בעלי־הון מחוץ־לארץ, ובתוכם את בית רוטשילד מפרנקפורט דמיין. בזכיון זכה אפשטיין, אולם בתחבולות שונות הכריח קרוננברג את אפשטיין לסלק ידו, ובשנת 1869 קם הזכיון לו. קרוננברג לא הסתפק בפיתוח הקו הורשאי־וינאי בלבד. הוא נשא את לבו להמשכת הקו וסיעופו, מתוך מגמה לקשר את פולין עם הארצות הסמוכות. קרוננברג יסד חברה מיוחדת לשם סלילת מסילה לאלכסנדרובו, כדי לקשר בין פולין לגרמניה בקו ישיר, הוא קיבל זכיון, והמסילה נסללה (1864).

קרוננברג סלל כמו־כן את המסילה הורשאית־טרספולית (קו ורשה־בריסק). ואת הקו המחבר את ורשה עם דנציג (קו חבל הויסלה – ״נדוישלנסקי"). במפעל הזה נתקל קרוננברג בהתחרות מצד יהודי אחר בעל־מום, יאן בוגומיל בלוך מראדום (התנצר ב־1851), וניצח אותו. על אף ההיקף הרב של פעולתו הכללית נשאר קרוננברג קרוב לעניינים ציבוריים. בהשתדלותו נוסד ב־1875 ״בית הספר העליון למסחר", שנתמך בכספו. בצואתו חייב את הנהלת המוסד לקבל בו תלמידים ללא הבדל דת; וחלק זה בצואתו לא נתקיים.


משפחת אפשטיין    🔗

בין שאר הבנקאים שהצטיינו בפעולותיהם נמנה הרמן אפשטיין. אביו, הספק הצבאי יעקב אפשטיין, עשה הון כביר מחכירת מכס הבשר הכשר. הונו גדל עד לידי כך, שבשנת 1835 הציע לממשלה יחד עם הבנקאי המומר שמואל א. פרנקל, חתנו של שמואל זבּיטקוֹבר, הלואה בסכום 150 מיליון זהובים פולניים. בשטח העסקנות היהודית קנה לו שם על־ידי יסוד בית־החולים היהודי בורשה. תודות לזריזותו ויזמתו עלה מהר בנו הרמן אפשטיין בסולם המדרגות הכלכליות; ב־1836 נתמנה למנהל המכס וההגרלה של המדינה הפולנית והיה משתתף בדעה מיעצת בועדת־הכספים הממשלתית. קנה לו שם בענף תעשית הסוכר (יסד את בית החרושת ״הרמנוב"), טרקלינו של הרמן אפשטיין שימש בית ועד של סופרים ואמנים ולא פעם ביקר בו הנציב פסקביץ. הרמן ואחיו יוסף, קבלן ותעשיין, חבר הלשכה המייעצת של ״הועד היהודי", המשיכו את מסורת אביהם בבית־החולים היהודי ושמרו על שרידי קשרים עם העדה היהודית. האח השלישי, מייצ’יסלב, הצטיין אף הוא בשטח הכלכלה; יסד בנק לדיסקונטו, היה יושב הראש של הבורסה הורשאית ושל חברות תעשיה שונות. יצא מתחום היהדות.


משפחת הנתנזונים    🔗

על הבנקאים היהודים בורשה, שקנו להם שם גם בעסקנות הציבורית ובפעולה בשטח התרבות, נמנו משפחת נתנזון ומשפחת ואולבּרג, אבי משפחת נתתנזון היה זליג נתנזון (1795–1879), סוחר מופלג וחרשתן, והיה יהודי חרד, בוי היו מצוינים בפעולותיהם: איגנץ – סוחר ותעשיין, הנריק – מו“ל ידוע־שם וסוחר בספרים, לודויג – רופא ואיש־מדע, יוזף – חוקר טבע, ויעקב – פרופסור מפורסם לחימיה בבית־הספר העליון (Szkola Glowna) בעזרתו של קרוננברג נוסד ב־1866 הבנק ״נתנזון ובניו”, שבו השתתפו כל בני המשפחה. הבנק (שהתקיים עד 1932) עשה חיל ותפס מקום ניכר בחיי הכלכלה בפולין. ד"ר לודויג נתנזון, ראש המתבוללים בורשה, עורך שבועון רפואי “Tygodnik lekarski״ כיהן כראש הקהילה היהודית בורשה מ־1871 עד 1896, וסייע להקמת מוסדות ציבוריים שונים, כגון בית־הכנסת, בית־חולים בית־ספר למלאכה, ועוד. אחיו, הנריק, היה נשיא הועד של בית־הכנסת לנאורים בורשה. בנו של הנריק – ד”ר קזימיר נתנזון – היה נמנה בקהילה היהודית על אגף המתבוללים התקיפים, ויחד עם פרופ' ש. דיקשטיין נלחם במחנה הלאומי וחתר תחת הזכויות הלאומיות של היהודים.


היפוליט ואולברג ורוטואנד    🔗

הבנקאי היפוליט ואולבּרג (1901–1843) היה מצוין בפעולתו הפילנטרופית והתרבותית בקרב הפולנים. אביו הירש (הרמן), סוחר במנופקטורה, יסד ב־1846 משרד שולחני, שגדל מהר והיה לבנק גדל־ממדים. בנו היפּוֹליט פתח סניף בפטרסבורג ועשה הון במפעלים פיננסיים מוצלחים. שני הבנקים הגיעו למעמד חשוב בחיי הכלכלה בפולין. היפּוֹליט ואולברג פעל בעניני פילנטרופיה, ונדב סכומים גדולים למטרות תרבות וצדקה לפולנים. לפי היקף נדבותיו לא קם כמוהו לפניו ואחריו בקרב יהודי פולין, יחד עם גיסו סטניסלב רוֹטואנד יסד בית־ספר טכני תיכוני למופת, מושבות־קיץ בצ’כוֹצ’ינק לילדים, ללא הבדל דת, בנה שני בתי־חומה והתקין בהם דירות זולות לפועלים, הקים מוזיאון טכני, נשא בעול הקמת האנדרטה למיצקביץ‘, התקין פרס על־יד האוניברסיטה של לבוב בעד חיבור על תולדות היהודים בפולין (על מקבלי הפרס נמנה ד"ר י. שיפר), הדפיס הוצאה עממית של כתביהם של מיצקביץ’, סנקביץ‘, אורז’שקוֹ ופּרוּס, תמך בסופרים ובאמנים וכו’. מפעולותיו למען היהודים ראויה לציון נדבנותו לטובת בית החולים היהודי. הקמת בתי־מלאכה על־יד הקהילה היהודית בורשה, ויסוד בית־ספר חקלאי בצ’נסטוֹחוֹב.

בעקבותיו הלך גם גיסו ושותפו לבנק רוטואנד, שבנה 2 בתי־ספר ריאליים תמך באמנים, ביניהם גם בציירים ופסלים יהודים, רוטואנד היה ער למצוקת אחיו, ותמך בהם לעתים דרך מוסדות־כלכלה מרכזיים.


יאן בוגומיל בלוך    🔗

דמות מיוחדת במינה בעולם הכלכלה בפולין היה יאן בוגומיל בלוך, בשנות השישים של המאה שעברה. יליד ראדום, בן בינונים, עבד בורשה בבית־המסחר של טפליץ, קיבל משרה באחת האחוזות בפודוליה, ועבד בטחנות־קיטור בפטרסבורג. בימי מרד 1863 יצא לברלין, ושמע שם הרצאות באוניברסיטה. עם שובו לפולין חזר והתמסר לפעולה כלכלית. משנשא את בתו של סטניסלב קרוננברג לאשה התקרב לליאופולד קרוננברג. מלא רוח יזמה ונטיה מיוחדת לענין מסילות הברזל, מצא בקרוננברג שותף לרעיונותיו ונעשה שותף גם למפעליו. בשמו של קרוננברג הגיש בלוך לשלטונות את הצעת הבנין של מסילת הברזל הטרספּוֹלית. בידיעת קרוננברג קיבל בלוך את הזכיון לבנין מסילת הברזל ורשה־לודז' (Lodz Fabryczna). סכסוך עסקי הפריד בין שני הקבלנים הגדולים ועשה אותם מתחרים איש ברעהו. בלוך התמסר לבנין מסילות ברזל ברוסיה ויזם את הקוים איבנגוֹרוֹד (דמבלין) – דומבּרוֹבה, ליבּוה – רוֹמני, בריסק – קיוב, ואחרים. הוא עסק גם בעבודה ציבורית־כלכלית, ואחרי מותו של קרוננברג נבחר בלוך לזקן אגודת־הסוחרים בורשה.

הוא פירסם כמה חיבורים מדעיים בענייני כלכלה ותחבורה: המחקר ״מסילות־הברזל הרוסיות מבחינת ההכנסות וההוצאות של הניצול, מחיר המשלוח ותנועת המטענים" (1875), זיכהו במדליה בתערוכה הגיאוגרפית בפאריס. החיבור השני, ״השפעת מסילת־הברזל על המצב הכלכלי ברוסיה" (1878, 5 כרכים), תורגם לפולנית וצרפתית וזיכהו במדלית־זהב מיוחדת בתערוכה הלאומית בפאריס. ניתוח מדעי ברוח אוניברסלית־יהודית גילה בלוך בחיבורו ״המלחמה העתידה מבחינה טכנית, כלכלית ופוליטית" (6 כרכים, 1898). בלוך מתאר בו את ההשפעה הקטלנית של המלחמה על ההתפתחות הכלכלית של העמים, וקורא לישב סכסוכים בינלאומיים בדרך שלום. הספר תורגם לפולנית, גרמנית, אנגלית וצרפתית.

בלוך גילה ערוּת רבה גם לגבי השאלה היהודית. בימי המדיניות האנטישמית של אלכסנדר השלישי ברוסיה, לא נמנע בלוֹך מלהגן בגלוי על היהודים, וגם הגיש לשלטונות תזכירים בשאלה היהודית. תזכיר אחד שלו שהוגש לצאר על ידי מיניסטר הכספים וישנייגרדסקי, היה מכוּון להוכיח בחומר סטטיסטי את חשיבותם של היהודים לחיי הכלכלה בניגוד להצעת התכנית של הנציב לפולין, הגנרל־גוברנטור גורקו, שהוצעה לשם הגבלת זכויותיהם של היהודים בפולין, הצאר הסכים לחות־דעתו של בלוך, והגזירה נתבטלה.

את יחסו ליהודים הביע בלוך גם במחקרו ״השואת מעמדם החמרי והמוסרי של הפלכים המערביים, הולִיקוֹרוּסיים והפולניים" (5 כרכים, 1901). על יסוד השואה סטטיסטית של פלכי תחום המושב עם הפלכים שמחוץ לתחום וניתוח מצב היהודים מבחינת הריבוי הטבעי, הכלכלה, ההשכלה וכו', הדף המחבר את התקפותיה של הריאקציה הרוסית על היהודים ודרש לבטל את ההגבלות שהשלטון הטיל עליהם. הספר לא זכה לבוא בקהל, כי היה למאכולת־אש בשעת שריפה בבית־הדפוס, ולא ניצלו ממנו אלא 25 טפסים. גם המשלחת לחקר מצבם הכלכלי של היהודים בערי השדה – שי. ל. פרץ היה אחד ה״תיירים" שלה – נתארגנה על־ידי בלוך ובכספו. כן תמך בהוצאות הפריוֹדיות של י.ל. פרץ באידיש.


השתתפות יהודי ורשה בתעשיה    🔗

השתתפותם המכריעה של היהודים בבנקאות סייעה ממילא לחיזוק פעולתם התעשיתית. בכמה ענפים היו היהודים יחד עם בעלי־הון גרמנים, צרפתים ובלגים, חלוצי התעשיה ומניחי יסודותיה. הפולנים עצמם לא גילו יזמה וזריזוּת תעשיתית, בין מחוסר ההון הדרוש. בין מחוסר נטיה. ועובדה היא שבענף הטכסטיל, למשל, בלודז' ובערים אחרות, לא קמה עד חורבנה של פולין במלחמת העולם השניה אף פירמה פולנית אחת. להשתתפותם המוגברת של היהודים בתעשיה סייע גם תעריף המכס משנת 1870, שפתח את שערי רוסיה בפני התעשיה הפולנית, והגן עליה מפני יבוּא התוצרת הפרוּסית. רובה של התעשייה שבידי היהודים – פרט לתעשיה הטכסטילית – נתרכז בעיר ורשה ומקצתה נוסדה ברחבי המדינה על־ידי תעשייני ורשה. על חלקם של יהודי ורשה בתעשיה לענפי־יצורה השונים מעיד תזכירו של ועד הבורסה הורשאי מ־1886, הקובע כי ענפי התעשיה של טכסטיל, סוכר, נייר, משי, יערנות, טחנות וזיקוק משקאות הם בעיקר בידי יהודים.


המסחר והמלאכה היהודיים בורשה    🔗

חלקם של היהודים במסחר היה גדול מחלקם בתעשיה. למעלה מ־ 69% של הפעילים בענפי הכלכלה מבין יהודי ורשה עסקו במסחר ובמלאכה. כמעט כל מסחר התבואות, הבהמות ועסקי הקבלנות היו בידי היהודים. דין וחשבון רשמי משנת 1863 קובע שהיהודים מהווים רוב מכריע בין אנשי המסחר, בין בעלי החנויות והרוכלים; הטנדטאות והספסרות – כולן בידי היהודים. לעומת זאת היוו היהודים רק שליש מכל המוזגים בעיר־הבירה: עסק זה היה תלוי בחסדי הממשלה. אשר למלאכה היו מרוכזים היהודים בעיקר במקצוע ההלבשה, עיבוד המתכת, זהבוּת, שענוּת, מזון ודפוס. רוב בעלי־המלאכה היו עניים, ורק בכוח הזול של תוצרתם יכלו להתקיים. ואף־על־פי־כן היה מצב בעלי המלאכה היהודים טוב מזה שבערי־השדה. אם כי בכמה בתי־חרושת של יהודים עבדו פועלים יהודים, עדיין לא היה בדור ההוא פרולטריון חרשתי יהודי. חסרה לו לפועל היהודי הכשרה מקצועית, ובעל־התעשיה היהודי נמנע מלהעסיק יהודים בבית־חרשתו מטעמי שמירת שבת. ואף העובד היהודי העדיף את התנאים הקשים של מלאכה זעומה – בגלל האפשרות לעצמאות בעתיד הצפונה בה – על שעבוד כלכלי מתמיד בבית־ החרושת.


בתקופת הפוזיטיביזמוס הפולני    🔗

דיכוי תנועת־השחרור הפולנית בכידוני הריאקציה הרוסית הביא חלק מן האינטליגנציה הפולנית לידי שידוד־מערכה. תבוסת שתי מהפכות במשך דור אחד הביאה מן ההכרח בעקבותיה הלך־רוח ריאליסטי בקרב חלק מן הדמוקרטיה הבורגנית, שניערה את חצנה מן הרומנטיקה הלאומית, והמירה אותה באידיאל פּוֹזיטיבי וקוֹנסטרוקטיבי של בנין המולדת. אמנם הבורגנות הפולנית לא השלימה עם האֵמנסיפציה שניתנה ליהודים ב־1862 ובגלוי ובסתר לטשה את נשקה נגד האכּספּנסיה הכלכלית של הבנקאים, התעשיינים והסוחרים היהודים, והחצים היו מכוּונים במיוחד לעבר יהודי ורשה, שתפסו כבר בימים ההם את המקום הראשון במהלך ההתפתחות של פולין החדשה. דוקא הפוזיטיביסטים היו מבחינה זו רומנטיקאים, ועליזה אורז’שקו ואלכסנדר שויינטוֹכובסקי בחרו להם כטיפוסים ליהודים לוֹיאליים אנשים מ״פולין ההיסטורית", משטחי האכספּנסיה המזרחית שלה. המציאות של מאורעות החיים נגעה ביהודי ורשה ובפריפריה הגיאוגרפית־החברתית שלהם. כאן מתגבר תהליך הפוֹלוֹניזציה. השפה הפולנית נעשית יותר ויותר שפת המשפחה, החינוך והחברה בתוך הבורגנות היהודית. בשנת 1872 למדו בורשה 449 צעירים יהודים בגימנסיות הפולניות, והם היו שני שלישים ממספר כל הצעירים היהודים שלמדו בגימנסיות בכל שטח פולין של רוסיה. בעלי־ההון היהודים בורשה נעשים נדיבים לפיתוח האמנות הפולנית; האינטליגנציה היהודית נוהרת אל התיאטרון ואל הקונצרט הפולני; אפילו נשואי־תערובות נעשו שכיחים במשפחות הפלוּטוֹקרטיה היהודית.

תיאור בולט של הפלוּטוֹקרטיה היהודית בורשה והאידיאולוגיה הסוציאלית שלה תיאר הילארי נוסבוים מתוך אהדה מרובה לשכבה זו: ״שוה־זכויות לגבי החוק, רואה הישראלי הפרוגרסיבי העשיר את עצמו שוה חובות אזרחיות כלפי הציבור. הדת והמוצא יש להם בעיניו ערך היסטורי, ואילו את צרכי המדינה ודרישות הכלל הוא רואה כצרכים שלו, כדרישות שלו, וחובה קדושה היא לו להשתדל למלאם. הוא משתמש בממונו כך, שבצד הרוחים המגיעים לו יביא תועלת גם למדינה: הוא רוכש מגרשים ריקים, מרחיב את העיר בונה בתי־חרושת, מניע את תעשית המדינה, משתתף בבנקים פרטיים. יחד עם זה הוא מפיץ השכלה, תומך באמנות, מסייע לספרות המדינה וממליץ על אמנים. הוא תופס מקום בכל האסיפות המדעיות, התועלתיות והחברתיות בדעתו הצלולה, בעצתו הנבונה ובישוב דעתו ההגיוני ונעדר־הפניות הוא רוכש את תודת חבריו הלא־יהודים. כמו־כן הוא נבחר למשרות־כבוד; אנו רואים אותו בבית־הדין באסיפת סוחרים ובועדים אזרחיים, ובכל מקום הוא ממלא ביושר, בהכרת כבוד ובנימוס את התפקידים המוטלים עליו, היה משתתף באופן פעיל בעניני קהילתו, מכניס סדר ומשטר במוסדותיה, נותן קצב תקין למהלך עסקיה, מקפיד על שלמות קרנותיה וע“י כך הוא רוכש עלי דפנה חדשים בזר־תהילתו” – – – (״מתוך תיק אחד הותיקים״ עמוד 19).

זה הוא תיאור אידיאלי של חוג היהודים המתבוללים בורשה, שאי־אפשר היה לתארו במקום אחר בפולין, חוץ מקראקא, – מעבר לגבולה של פולין הקונגרסאית.

החוג הזה היה נושא הפוֹלוֹניזציה בפועל, ההתבוללות החברתית־כלכלית. על־יד החוג הזה פעלו עוד שתי אוֹריינטציות אסימילטוריות אחרות: של חוג המשכילים־המתקדמים מסוגם של דניאל נייפלד או הילארי נוסבוים שהתכוונו לשמור על המסורת ועל היחוד הדתי של היהודים, וחוג של אסימילטורים קיצונים, שהטיפו להתבוללות גמורה ולניתוק הקשרים עם ״המוני־ העם החשוכים".

כלי המבטא של המשכילים־המתקדמים היה עתה השבועון „איזראליטא" שהיה קיים ארבעים שנה ומעלה (1866–1908). עורכו היה מורה עברי וסופר, שמואל פלטין, יליד מריאמפּול (1831–1896). פלטין פירסם סדרה של מאמרים ב״יוּטרז’נקה“, ואחרי חיסולו הוזמן לערוך את ״איזראליטא”. השבועון שנוסד לשם התגוננות מפני ההתקפות הצוררות של יאן ילנסקי וחבריו, דגל בשם האידיאלים של הפצת ההשכלה וההתבוללות התרבותית. בניגוד לקודמו היה ״איזראליטא" עתון לוחם ותקיף ונלחם בעקביות – פרט לתקופה קצרה שנערך בידי נחום סוקולוב (1903–1904) – לאידיאל ההתבוללות התרבותית והחברתית של היהודים בקרב העם הפולני.

אַפּיזוֹדה גרידא היתה הופעתו של השבועון ״ווארשויער יידישע צייטונג", שהופיע בשפה היהודית בעריכת הלל גלייטשטרן, העתון נערך ברוח ההשכלה והתקיים פחות משנה (1867–1868).

המשכילים־המתקדמים הפיצו רעיונותיהם תחילה ב״יוּטרז’נקה" ועכשיו ב״איזראליטא" ללא הצלחה יתירה. בשביל האינטליגנציה הפרוגרסיבית הצעירה היה השבועון יהודי למעלה מן המידה הדרושה, ואילו המוני־העם לא הבינו שפתו ולא נהו אחרי רוחו האסימילטורית.


הריאקציה לפוזיטיביזמוס הפולני    🔗

הריאקציה לפוזיטיביזמוס הפולני לא בוששה לבוא. הספרות היפה הפולנית התחילה להעלות טיפוסי יהודים שליליים בתיאורי החיים הסוציאליים והמשפחתיים. הסופר קלמנט יונושב (שניאבסקי) הבליט בסיפוריו וברשימותיו יחס של לגלוג ובוז ליהודים, שהשפיע לרעה דוקא משום שהיה מרוסן במידה הגונה של הוּמוֹר. תיאורי־אגב של טיפוסי יהודים בלתי־סימפטיים אנו מוצאים אפילו אצל טובי הסופרים והדרמטורגים הפולניים (בּוֹלסלב פּרוּס, יוזף נז’ימסקי, זיגמונט סרנצקי, מריאן גבלביץ).

ההתנגדות של החוגים השמרנים־בורגנים־קתולים ליהודים ולהתחזקותם בכלכלה ובתרבות הפולנית נתבלטה ביותר בפובליציסטיקה הפולנית.


הפוגרום בורשה בשנת 1881    🔗

הפוליטיקה הריאקציונית והאנטישמית הגלויה של הממשלה הרוסית סמוך להירצחו של אלכסנדר השני ב־1881, נתנה את אותותיה גם בפולין, ונחשול פרעות־הדמים בדרומה של רוסיה ב־1881–1882 לא פסח על פולין. ב־25 בדצמבר 1881 – יום אידם – פרץ בורשה פּוגרום, שהוכן על־ידי אנשי השלטון ובוּצע בידי אספסוף עירוני ובריונים שהובאו מן החוץ. אמתלה לפוגרום שימשה בהלה שקמה בכנסיה ״שויינטוֹ־קרז’יסקה", שגרמה לה התעלפות של אשה בשעת הפולחן. הפוגרום נמשך שני ימים, מצהרי יום א' עד צהרי יום ג' ועלה וירד כגעש ברחובות מאוכלסי יהודים וברחובות מעוטי יהודים. בגז’יבוב, וביחוד בנלבקי, פעלה הגנה־עצמית יהודית שהבריחה את הפורעים. השלטונות היו פּסיביים. יש אומרים שפועלים לא השתתפו בפרעות ובמקום אחד אף פיזרו את ההמון. שלושה יהודים נהרגו, 24 נפצעו, ונשדדו כ־1500 דירות וחנויות של יהודים. הנזק החמרי נאמד במיליון רובל ומעלה (ההערכה הרשמית היתה… שמונים אלף רובל). סבלו בעיקר סוחרים זעירים, חנונים ובעלי־מלאכה עניים. כמה פורעים הועמדו לדין ובני־הנעורים ששדדו את רכוש היהודים הולקו לעיני הוריהם. הדי המעשה לא שככו בציבור היהודי וגרמו לתסיסה פנימית רבת היקף והשפעה.


תגובת הציבור הפולני    🔗

תגובת הציבור הפולני על הפוגרום היתה שונה. שימשו בו בערבוביה ציניות. אדישות ורגשות הומניים. אגודת הסוחרים הורשאית, שנתכנסה לפי פקודת ראש העיר ב־29 בדצמבר 1881, החליטה – על סמך האינפורמציה הרשמית של השלטונות – להביע תודה לגנרל גוּבּרנטור על ״דיכוי הפרעות“. אחד המשתתפים באסיפה (ורנר) עמד על הנזק הנגרם על־ידי מאמרי־הסתה הנדפסים בעתונות, והנריק נתנזון מצא לטוב להעיר, כי קבלת החלטה רשמית כזאת עלולה להקניט את העתונות. לשם פשרה הוחלט לבוא לידי הסכם ידידותי עם מערכות העתונים שלהבא יימנעו מן ההסתה. אפיינית היא ההחלטה (הנטקה). ״שכל בעל־מלאכה, שוליה, צוער, תלמיד וכל עובדי המוסדות, משרת, רץ, עגלון וכו', חייב להופיע במוסדו בכל חג, וביחוד בזמן מהומות, שאם לא כן יהא אחראי למהומות כאחד המשתתפים בהן”. כמו־כן החליטה אגודת הסוחרים בורשה לנדב מקופתה סך אלף רובל לטובת נגועי הפרעות.

החוגים הפרוגרסיביים של הציבור הפולני הגיבו במחאה על מעשה הזועה ומביימיו. סייע לכך הרושם הרע שהפוגרום עורר באירופה המערבית. כמו־כן הוקם ועד ״להושטת עזרה לנפגעי הפרעות", שאסף סכום כסף ניכר.

ביטוי נעלה לרגשות שהיו מהלכים בחוגים הללו ניתן על־ידי הסופרים עליזה אוֹרז’שקו בקונטרס היהודים והשאלה היהודית" שפורסם ב־1882. המחבּרת התקוממה על מוסר האגרוף, והגנה על היהודים, אם כי – ככל אנשי הפרוגרס ברורה – ראתה בהתבוללות את הפתרון היחיד לשאלת היהודים. ״כל כמה שאי־אלה ספרדים – כתבה אוֹרז’שקוֹ – מדכאים ומשמידים אי־אלה מאוּרים, המאוּרים סובלים מזה, אולם הספרדים לוקים שבעתים“. המשוררת מריה קוֹנוֹפניצקה פירסמה בשנת 1890 – בהשפעת הפוֹגרוֹם – את הסיפור ״מנדל גדנסקי”, והעלתה בו את הפוגרום לדרגת טרגדיה כל־אנושית. אותו סיפור נדפס תחילה בבטאון הפרוגרסיבי הפולני ״קראי" (מדינה) שהופיע בפטרסבורג: האווירה בורשה לא היתה נוחה לסיפורים מסוג זה.


אלכסנדר שויינטוכובסקי    🔗

באומץ־לב ובסגנון לוהט הוקיע הסופר העתונאי הפרוגרסיבי אלכסנדר שויינטוֹכוֹבסקי בפראבדה" (אמת) שלו את האשמים האמיתיים בפוגרום: ״כל זמן – כתב ‘ציר האמת’. ראש הדמוקרטיה הפרוגרסיבית בימים ההם – שבּוֹלסלב פּרוּס יהא רשאי לכתוב, כי ‘הפרולטריון היהודי מרמה את עמנו מנצל אותו, משחית נפשו, עושק אותו, צורם את אזנו בז’רגון שבפיו, פוגע בכבודו ביהירות צינית’, כל זמן שאין כל אוהבי האמת רוצים להשלות את נפשם ב’הרמוניה' ו’באהבה אידיאלית‘, שאינן אלא בדיה של סנטימנטליות תפלה, כל זמן שחיים זה בצד זה שני סוגים אתניים שונים לגמרי, העוֹינים זה את זה – יכולים להישנות מאורעות דצמבר בכל רגע, כשתירדם עֵרנוּתם; במקום לשקר, לצמצם את חוג המשתתפים במהומות ולהעמידם על ‘כנופיה קטנה’ ו’אספסוף חמסנים’. מוטב להשלים עם המחשבה, שהשריפה הקיפה חוגים רחבים של האוכלוסיה הנוצרית".

שויינטוֹכוֹבסקי ראה את אֵש השריפה, אך לא ידע לכבות אותה. את תרופתו לקח ממרקחת ״הרפורמה המוסרית", כגון ביטול הקהילות – מקור ההתבדלות היהודית – חינוך הנוער ברוח התרבות הפולנית, התמזגות תרבותית עם העם הפולני, וכו'. ראייתו היתה שטחית ולא הגיעה לשרשי הנגע שבשנאת ישראל. לא ייפלא, שכעבור זמן קצר נצטרף שויינטוכובסקי לאותם חוגים עצמם ונעשה לאחד ממבעירי־אֵש השריפה האנטישמית בפולין בשם הפרוגרס הקדוש.

רוב העתונאים ועסקני־הציבור נקטו בשיטה של הטלת האשמה על כנופיות פרחחים, על הפועלים ואפילו על היהודים עצמם. כשהציע יאן בלוך ב־27 בדצמבר, ביום האחרון לפוגרום, לבקש מן הממשלה שתנהיג מצב צבאי ותתלה את הפורעים ״למען ישמעו וייראו“, התנגד לכך הגראף לודויק קראשינסקי בטענה, כי אשמה בכך כנופית פרחחי רחוב ומנוּולים, אך לא האוכלוסיה הנוצרית. הוא התנגד להקמת ועד מיוחד לעזרת נגועי הפרעות. כשפנה ההיסטוריון הפולני־היהודי הילארי (הלל) נוסבוים לידידו הסופר יוזף איגנצי קראשבסקי, שיחוה את דעתו על המאורע, השתמט קראשבסקי מתשובה וגינה את היהודים על התבדלותם הלאומית. כל העתונות הפולנית. פרט ל״פראבדה”, חרכה באש הפרעות את צידה האנטישמי.

מקום מיוחד בחבורה זו תפס יוזף פוֹטוֹצקי, המו"ל של השבועון הסוציאליסטי “Glos,, (הקול), שנוסד ב־1886. חסיד הסוציאליזמוס המעמדי, שינה פוטוצקי מעט־מעט את עורו והגיע ללאומנות קיצונית, ברוח ה״ליגה הפולנית” (נוסדה ב־1886). ליגה זו הכשירה את הקרקע לצמיחתה של המפלגה הנציונל־דמוקרטית (ה״אנדקית"), שנוסדה ב־1897. מסקנותיו הלאומניות־גזעניות של פוטוצקי הרגיזו את המתבוללים והביאום לידי הרהורים קשים, לדעתו פשטה ההתבוללות את הרגל, באשר אין בכוחה לבטל את הניגוד הפסיכולוגי המבדיל בין האינטליגנציה הפולנית והיהודית. נוסף לניגוד הכלכלי ביניהן. האינטליגנציה הפולנית היא פולנית היסטורית, ואלו האינטליגנציה היהודית היא פולנית תרבותית בלבד.


יילנסקי וחבריו    🔗

בורשה היה המרכז של שנאת־ישראל בפולין בנוסחה החדש. נוסח המערב: מלחמה ב״השתלטות היהודים" על החיים הכלכליים, חדירתם למקצועות החפשיים וכן ״השתלטותם על התרבות“. בראש שונאי ישראל באותו דור עמד הפובליציסטן יאן יילנסקי, עורך העתון ״רולה”, אשר מיום היוסדו ב־1883 נעשה לבטאונם של החוגים הקלריקליים־הריאקציוניים בשנאתם לישראל.

מבין חבריו לדעה של יילנסקי קנה לו שם תיאודור ייסקה־חוֹינסקי, אשר לחם ביהודים בעטו לפי שיטותיהם של האנטישמיים בגרמניה.


״הליטואקים"    🔗

הזדמנות מיוחדת להתפרצות האיבה ליהודים ניתנה לחוגים הריאקציוניים בשנת 1886. ב־1885 הוקמה בורשה ועדה לשם חקירה, אם ובאיזו מידה רצוי להנהיג בפולין את החוקים המגבילים שחלו מ־1882 ואילך על היהודים ברוסיה. יאן בלוך והנריק נתנזון, שליחי ועד־הבורסה, שעמד על משמר בעלי־ההון הגדולים בפולין, ערכו תזכיר בו העלו על נס את פעולתם רבת היזמה והתועלת של היהודים, בייחוד במסחר ובתעשיה, מתוך הדגשת־אגב שה״אלמנט המקומי המקורי״ עדיין לא קנה את מלוא הכושר למקצועות אלה. הערה זו עוררה התמרמרות מרובה בעתונות הפולנית והוסיפה שמן למדורה האנטישמית. ״איזראליטא" הגיב על ההתקפות בשתיקה. ״זעם העם" הפולני ביקש לו שעיר לעזאזל חדש, ומצאו ב״ליטואקים".

חופש התנועה שניתן ליהודים בתוקף החוק מ־1862, משך למחוז הויסלה הרבה יהודים מליטא שלא מצאו אחיזה כלכלית במקומם. ״הליטואקים" הללו שבאו מליטא ומאוקראינה ומרוסיה הלבנה, הלכו בעיקר לערים הגדולות. לתעשיה ולמסחר בורשה ולודז'. הם באו לפולין בעיקר אחרי גל הפרעות משנת 1882 ואילך, וביחוד אחרי גירוש מוסקבה משנת 1891. הם הביאו אתם נסיון מסחרי ברוסיה, ובידיעתם את השוק ברחבי האימפריה סייעו במידה רבה להידוק הקשרים המסחריים בין רוסיה ופולין, ביחוד בהפצת מוצרי הטכסטיל הפולני בשוקי רוסיה. מבחינה לשונית־תרבותית נתאקלמו המהגרים החדשים עד מהרה בפולין, ונתערו בחייה התרבותיים והציבוריים. האנטישמיים הפולנים פתחו בהתקפה שיטתית על המהגרים האלה, שנקראו בבוז בשם ״ליטואקים“. הנימוק העיקרי שהופנה נגדם היה הנימוק הכלכלי: תפיסת עמדות־המפתח בכלכלה הפולנית ודחיקת רגלי הפולנים מן המסחר והתעשיה. נימוק אחר היה פוליטי־לאומי: ״הליטואקים” הם אלמנט זר, המשמש מכשיר לרוּסיפיקציה של פולין.

ורשה נטלה חלקה ב״ליטואקים" שסייעו בבנין כלכלתה של העיר, ועל אף התבדלותם הראשונה בציבור – מתנגדים ומשכילים בקרב חסידי פולין ומתבולליה – הסתגלו מהר לסביבה החדשה והשפיעו גם מרוחם בעיצוב החברה היהודית. ורשה נטלה את הלקה גם בהתקפת הפולנים על היהודים, במסווה של התקפה על הליטואקים.


רומן דמובסקי    🔗

ורשה היתה כמו־כן מקום פעולתו ומרכזו של האיש המרכזי בתנועה ה״אנדקית" ומבסס האידיאולוגיה שלה – רוֹמן דמוֹבסקי, שהשקפותיו ההיסטוריוסופיות והפוליטיות בשאלה היהודית היו לקו ולמשקולת לעיני הריאקציה הפולנית עד ימינו אלה. מתוך ניתוח קר ורציונליסטי של המציאות הפוליטית והכלכלית של העם הפולני ושל הניגוד התרבותי־היסטורי והנפשי הקיים בין הפולנים לבין היהודים, שאין ביניהם אפשרות של פשרה, בא דמובסקי לידי מסקנה, כי יש להילחם ביהדות, המהווה גורם אנטי־פולני הרסני. השפעתה של השקפה זו בראשית המאה העשרים הביאה לידי זעזועים קשים בחיי היהדות הפולנית.


יחס הסוציאליזמוס הפולני אל היהודים    🔗

יחס הסוציאליסטים המאורגנים בפולין אל פתרון השאלה היהודית היה מיוחד במינו. במפלגת־הפועלים הראשונה ״פרוֹלטריאט“, שנוסדה ב־1881, היו כמה מנהיגים יהודים, ביחוד התיאוריטיקן של המפלגה, סטניסלב מנדלסון, בן למשפחה מתבוללת עשירה בורשה וחתנו של נחום סוקולוב ושמעון דיקשטיין (יאן מלוֹט), מחבר קונטרס־התעמולה ״מי מתפרנס ממה”, שתורגם לכמה שפות וגם לאידיש, על־ידי ש. רבינוביץ, והיה אחד הקונטרסים הסוציאליסטים הראשונים בשפה זו (1890). המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פּ. פּ. ס. שנוסדה ב־1892, הכירה, כמוה כ״פרולטריאט", בזכותו של שויון־זכויות ליהודים, אולם שתיהן לא הודו באפיוֹ הלאומי ובאינטרס הלאומי של הפועל היהודי. הפּ. פּ. ס. לא רצתה להשלים עם שום גילוי־עצמאות בתנועת־הפועלים היהודית.


המתבוללים הורשאים בסוף המאה הי"ט    🔗

פּ. פּ. ס., שבראשה עמדו כמה יהודים בעלי משקל והשפעה, שמרה בעקשנות דוֹגמטית על עמדתה הפרו־אסימילטוֹרית בשאלה היהודית, ונמנעה באותו דור מכל שיתוף־פעולה עם תנועת־העבודה היהודית. אמנם, במידה רבה היו אותם יהודים שבין חבריה ומנהיגיה אחראים לאוריינטציה הזאת.

בסוף המאה הי"ט עדיין עמדה ההתבוללות בורשה – המעשית והרעיונית – בשיא זהרה. שלטון הקהילה בעיר־הבירה נמצא בידי המתבוללים, והמשמרים והחסידים היו גרוריהם בעניני ציבור. התנועה הלאומית עדיין היתה בחיתוליה, ולא הדריכה עדיין את מנוחתם של ראשי הפלוּטוֹקרטיה והאיני טליגנציה המתנכרת.

ואף־על־פי־כן כבר מסתמנת אותה שעה ראשית שקיעתה של ההתבוללות. בציבור הפולני, כפרוגרסיבי כשמרני, נתחוורה הדעה שלא תיתכן טמיעתו של עם שלם. יותר ויותר נתקבלה ההשקפה שסכנה צפויה לחברה הפולנית מן ההתבוללות הפורמלית, החיצונית, ״המיהדת יותר את הפולנים משהיא מפלנת את היהודים“. לא ערבה לחכם של המתבוללים עמדתו ״המשונה” של הפּוּבּליציסט הפרוגרסיבי אלכסנדר צ’רנובסקי, אשר בקונטרס שלו ״מחקר על היהודים" הביע עוד ב־1880 את הדעה, כי אין היהודים עדה דתית, אלא עם; ומשום כך יש להעניק להם זכויות לאומיות בפולין.


שלטון המתבוללים והחסידים בקהילת ורשה    🔗

המתבוללים היו בודדים וחלשים בחזית החיצונית, וביקשו להתבצר בחזית הפנימית, וקודם כל – במצודת השלטון האוטונומי של יהודי ורשה, בקהילה. ועד הקהילה היה לפי החוק ועד בתי־הכנסת, ומשום כך היתה זכות הבחירה לקהילה, עד שנת 1871, למתפללים בבתי־הכנסת ובתי־התפילה. כל מאה מתפללים היו בוחרים בשני בוררים, ואלה היו בוחרים מקרבם מועמדים. שמהם היו 7 הברים ו־7 סגנים טעונים אישור השלטונות. מכיון שסדר־בחירות זה נעל את דלתות ועד הקהילה בפני המתבוללים, שלא היו בין המשכימים לתפילה, השתדלו אצל הממשלה והניעו אותה להתקין תקנות חדשות לבחירת חברים לועד הקהילה. לפי התקנות החדשות לא המתפללים היו הבוחרים, אלא כל יהודי ויהודי ששילם מס־קהילה שנתי במכסת 15 רובל. החברים בועד הקהילה נבחרו לשלוש שנים. הסדר החדש הזה גזל את זכות הבחירה מאלפי יהודים עניים: בקרב אוכלוסיה יהודית בת 90,000 נפש בחרו רק 600 משלמי מס. וכך נמסר שלטון הקהילה בידי אמידים, מהם חרדים, מהם פרוגרסיביים. סדר זה גרם לברית בין המתבוללים ובין החסידים והחרדים, שפתחה לפני המתבוללים את שערי הקהילה והבטיחה להם רוב בועד. שלטון המתבוללים והחסידים בקהילה הפך לאוֹליגרכיה של תקיפים, שמשלו כמעט יובל שנים בועד הקהילה הורשאית.

מה איחד את שני הזרמים המנוגדים האלה? תשובה ממצה על שאלה זו נתן האידיאולוג של המתבוללים הילארי נוסבוים (ב״תיק אחד הותיקים"): ״המתקדמים מסתפקים בכיבוש מוסדות־ הצדקה ומשרות הקהילה, הדורשים נציגות־כבוד בפני השלטונות, ואין הם כופים השכלה (על האוכלוסיה) מתוך תקוה, שרוח הזמן יעורר את האחים הנרדמים. ולעומתם החרדים אדישים ואינם עושים דבר למען ההשכלה או נגדה. הם מרחמים על יריביהם, אך אין הם שונאים אותם. שומרים בשתי ידיהם על מנהגיהם ומסורותיהם הדתיים, בלי להפריע לסדרי הקהילה החדשים, לתיקוניה ולחידושיה. יחס הסובלנות המדומה הזה של שני מעמדות המרוחקים זה מזה מרחק של מאה שנים. ריסון מוצלח זה של התפרצויות הדדיות, של קנאות קיצונית ופרוגרס מתקדם דיכוי חיצוני זה של מלחמת ההשקפות והעקרונות בחיים הקהילתיים כלפי חוץ, היתה צורתם שונה לגמרי בחיים הפרטיים, המשפחתיים, הביתיים. כאן גבהה חומת־מבצר חוצצת בין אנשים מחוסרי־השכלה, מחוסרי ערך ומעמד בציבור, ובין אנשים נאורים בעלי השפעה וקסם של מעמד חברתי. כמעט שאין בית מתקדם או עשיר שיכבד אחים אורתודוכסים, ולו גם יקשרו אותם יחסי ידידות ורעוּת, קרבת משפחה ועניני מסחר. משפחת המתקדם העשיר חותרת למרום החברה במדינה, לספירות עליונות, ומקיפה את עצמה באנשי מדע, אמנות, רכוש וערך לאו דוקא מבני דתה, ובחוג כזה היה היהודי המפגר כעין אנוֹמליה, ונוכחותו היתה מעוררת דיסהרמוניה ואי־רצון הדדי. גם ביתו של היהודי החרד היה סגור בפני אחיו המתקדם, שהיה מוצא בסביבה זו, באופן הדיבור ובמנהגים שבה, אנכרוניזם בלבד, המעורר לעג ואירוניה מרה".

עד מהרה מצאו החסידים הזדמנות מיוחדת לנצל את בריתם עם המתקדמים. במשך עשרות שנים נשתרשה בקרב עדת ישראל בורשה המסורת של רבנים־כוללים מבין ה״מתנגדים“. אחרי ר' שלמה ליפשיץ, בעל ״חמדת שלמה”, שלא התערב בעניני פוליטיקה, ישבו על כסא הרבנות של ורשה ר' חיים דוידזון ור' דובריש מייזלס, שני ה״מתנגדים״ המובהקים. החסידים לא העזו לחתור תחת שני האישים הדגולים האלה, ששמם היה ידוע לתהילה בכל רחבי המדינה. אולם משנבחר ב־1870 הרב יעקב גזונדהייט לרבה של ורשה, אחרי מותו של הרב מייזלס, מצאו החסידים את שעת־הכושר לגבות את חובם. אכן, ר' יעקב גזונדהייט היה מועמד לרבנות ורשה כבר בשעה שנבחר ר' דובריש מייזלס, ומתנגדו אז היה ראשם של חסידים, ר' איצ’ה מאיר אלתר מגור.


ר' יעקב (יוקל) גזונדהייט רבה של ורשה    🔗

ר' יעקב גזונדהייט, בעל ״תפארת יעקב“, היה תלמיד ישיבה בורשה והיה גדול בתורה, ולפי הצעת ועד בתי הכנסת נתאשר על־ידי השלטונות לכהונת הרב. מיד אחרי היבחרו התחילו החסידים לחתור תחתיו ברשת דיבות ועלילות. בכתב־פלסתר אנונימי שהפיצו בציבור דרשו החסידים את פיטוריו בטענם, כי רב שלא נבחר על דעת כל הקהל אינו ראוי לאֵמון. ביחוד השתדלו להקדיח את תבשילו של הרב שהוא מקיל בעניני שחיטה וכשרות, ואת פסקיהדין המקילים שלו תיארו כמעשה קנוניה עם הקצבים. גם ה״מתנגדים” לא טמנו ידם בצלחת, וברשות השלטונות הדיחו מבתי המטבחים והאטליזים את כל אנשי שלומם של החסידים, ודבר זה הוסיף שמן למדורת הפירוד בין שתי הסיעות. החסידים החליטו להשחיר את פני הרב בעיני הממשלה ולהדיחו על־ידי כך מכהונתו. לשם מטרה זו התקרבו אל אישים בעלי השכלה ובעלי עמדה בציבור ובחוגי הממשלה – למתבוללים ולמתקדמים. בבחירות לועד בתי הכנסת, ב־1871, עלה בידם להכניס להנהגת הקהילה נציגות חדשה, רובה ככולה משכילית־אסימילטורית, עם ד"ר לודויק נתנסון בראש. המתבוללים רימו את אנשי בריתם ומ־14 חברי הועד לא נבחרו אלא שני חסידים בלבד; אך בבחירות אלה ביצעו החסידים את זממם. ועד בתי־הכנסת החדש, שנקרא מעתה באופן רשמי בשם ועד הקהילה, הכניס בפעולתו תקנות ארגוניות חדשות, שהיו מכוונות להרבות את עצמאות הועד ולצמצם את סמכותו של הרב, שלא היה בעיני חברי הועד, אלא פקיד הכפוף לשלטונם. באין ברירה פנה הרב במחאות ובקובלנות אל השלטונות. הדבר גרם לפירוד עמוק בינו ובין הועד, שראה צורך לדרוש מן השלטונות את פיטוריו של הרב הכולל.

ברית זו שבין החסידים והמתבוללים גרמה בסופה לביטולו של מוסד הרב הראשי בפולין: הרב גזונדהייט היה הרב הכולל האחרון לורשה ולפולין כולה. המשרד לענייני דת, שקם עתה, היה כלי שרת בידי ועד הקהילה. התנועה הלאומית, שראשית גיבושה הל בשנות התשעים, עדיין לא כבשה לה מעמד והשפעה ברחוב היהודי. הזרמים הסוציאליסטיים שעמדו בראשית צמיחתם – לא היה רישומם ניכר בעם. המתבוללים והחסידים משלו איפוא בקהילת ורשה באין מפריע ובאין מכלים.

בסוף המאה הי“ט עלו ההדים הראשונים של מאבק הכוחות הדמוקרטיים עם שלטון הריאקציה בקהילה. במידה שהרעיון הלאומי נשתרש בלבם של יהודי ורשה, בה במידה נחלש מעמדם של השליטים בקהילה. במלחמתם גינו הלאומיים בעיקר את שיטת הבחירות, ששימשה מקור לסילוף דמותה של הנציגות היהודית ולשרירותם של התקיפים. עוד בשנת 1888 הגיש החסיד קרקואר קובלנה לראש־העיר סטרינקביץ על הפרת החוק בבחירות לקהילה: אל הקלפי באים אנשים בעלי 100 כרטיסי־בוחר ובקולות האלה הם בוחרים את מועמדיהם. ראש־העיר דרש ביאורים מראש הקהילה ד”ר לודויג נתנסון. נתנסון הודה שאמנם נהוג הדבר בבחירות, ואם כי יש בזה משום סתירה לחוק, הציע שבתנאי המציאות היהודית יורשה לכל בוחר להצביע בחמישה כרטיסי־בוחרים. ראש העיר אישר את הצעתו, ומאז הונהגה בבחירות לקהילה שיטת יפוי־כוח (״פּלניפּוטנציה"), שפתחה פתח לאלימות ולשחיתות של בעלי־השררה והבוחרים־את־עצמם. בנקאים ובעלי הון לחצו על הסוחרים בכוח האשראי, נותני־עבודה סחטו כרטיסי־בוחר מעובדיהם באמצעי כפיה. ורבים קנו את כרטיסי־הבוחר בכסף. הבחירות לקהילה היו אחד הדפים הקודרים ביותר בתולדות הקהילה הורשאית. רק בראשית המאה הכ' התחילה המלחמה המאורגנת של הציונים בשליטי הקהילה, מלחמה שהביאה לידי נצחונה של הדמוקרטיה.


ל. קרוננברג    🔗

דור עלייתם ושלטונם של המתקדמים־המתבוללים בקהילת ורשה העלה כמה דמויות טיפוסיות, אישים שהצטיינו בפעילותם בשטח הכלכלה, העסקנות הציבורית והתרבות. טיפוס זה עבר ואיננו, אישיות בולטת בחברה היה הבנקאי ל. קרוננברג. לפי תיאורו של ההיסטוריון י. שאצקי היה קרוננברג אדם מוגבל, חסר־השכלה, ונוסף לזה בעל גאוה; ככל עושי הון קפץ בכל מקום בראש. בער באש של אמבּיציה לוהטת למלא תפקיד נכבד לא בחיים הכלכליים בלבד, אלא גם בחיים הפוליטיים. אם יאנוס היה כפול־פנים. נתברך קרוננברג בכפל כפלים. בין ״האדומים" נשבע שבועת אמונים להילחם עד ״טיפת־הדם האחרונה" למען ״פולניה רסטיטוטה" משנת 1772; בקרב ה״לבנים" היה בעל חשבון מעשי שבמעשי, שצינן וטיהר את דמו הלוהט מחלומות רומנטיים, וקרא להתחשב עם המציאות שבפוליטיקה. בקרב יהודים ראה את עצמו כיהודי, אף־על־פי שהיה מומר, ובקרב נוצרים ראה את עצמו נוצרי אדוק ההולך בכל יום אי עם כל משפחתו, כמעט באופן הפגנתי אל הכנסיה הפרוטסטנטית שברחוב קרולבסקה. הציבור הפולני הביט עליו כעל נציגם האמיתי של היהודים המתקדמים בפולין, כסוחר טוב ומארגן נפלא ידע קרוננברג – על־ידי מתן הלואות לסוחרים בתנאים נוחים ועל־ידי המונופּולין של תעשיית הטבק בכל המדינה – למשוך לצדו גם את הפולנים וגם את היהודים. בעיני החברה הפולנית, שחלמה על עצמאות כלכלית, עלה קרוננברג למדרגת גיבור לאומי הודות לחידושיו בשדה המסחר והתעשיה של פולין. הממשלה הרוסית ראתה בו אדם משלה, שהוא יותר מדי מעשי ותלוי בה כדי שייגרף במים הזידונים של הזרם הלאומי־הרומנטי. קרוננברג נקט בכלל; לא להפסיד שום צד, לחיות בשלום עם כל אחד ואחד, ולפלס דרכו בים האידיאולוגיות בין צוקי־סלע קיצוניים.


מתיאש רוזן    🔗

האישיות המרכזית בתקופה שבין שתי המרידות היה מתיאש רוזן (1804–1866), בנו של הבנקאי יצחק שמעון רוֹזן. הוא גמר את חוק־לימודיו בליציאון, שנוסד על ידי הגרמנים בורשה. חבריו לבית־ספר היה אנטוני אייזנבּוים והקומפּוזיטור הפולני המהולל פרדריק שוֹפּן, רוזן קיבל גם חינוך עברי ברוח ההשכלה, כתב בנעוריו שירים עבריים וחתם על ספרי ההשכלה.

אחרי מות אביו הגדיל עסקו ורכושו על־ידי שיתוף עסקים עם ל. קרוננברג. בנדבותיו שפיזר ביד רחבה לטובת מוסדות־תרבות פולניים קנה לו שם של פטריוט פולני; אולם היה עֵר גם למצבה של דלת העם היהודי ולא חשך ממנה מעשי צדקה וחסד; ביחוד הצטיין בפעולתו וביזמתו בענין בתי־המחסה לילדים בורשה, בהקמת מושב־זקנים וביסוד בתי־ספר עממיים לילדי ישראל. ב־1841 נבחר רוֹזן, כנציג בית הכנסת ה״גרמני", לראש הקהל. אם כי היה משכיל לא נהג יחס דוגמטי בצרכי העדה וידע להעריך גם מוסדות־חינוך דתיים, כמו בתי תלמוד־תורה, אך דאג להכניס לתוכם קצת לימודים חילוניים. הוא ״סייע״ גם לשטיבלך של חסידים וחברות־צדקה בלתי־לגליות בהשגת אישור חוקי מן השלטונות. כשהוקמו בורשה בשנות האחוה הפולנית־יהודית בתי מחסה לילדי־ישראל מוזנחים ומיותמים, הציע ראש הצדקה המרכזית (הפולנית) בורשה הנסיך לוּבוֹמירסקי לחנך את ילדי ישראל במוסדות משותפים יחד עם הילדים הנוצרים. אולם רוזן, למרות מגמתו הפוֹלוֹניזטורית. דחה את הצעת הנסיך מתוך הדגשה, שבין ילדי הפולנים והיהודים ישנו לא רק הבדל דתי, אלא גם פסיכי.

מתיאס רוזן, אם כי תפס עמדה מכובדת בחוגי השלטונות ובחברה הפולנית, היה יהודי נאמן וחם־לב, שחרד למצוקת עמו וחש לרוחתו.

כאיש־מעשה שהיה רחוק מכל דוֹגמטיות ביקש להקל את סבלות היהודים על־ידי מפעלים קונסטרוקטיביים בשטח המלאכה והצדקה. ואמנם רוֹזן דאג לדור הצעיר היהודי בתנופה רבה של נדבן רחב־לב ונבון־דרך.

פעילות יתירה גילה רוזן בשדה הקהילה היהודית. הוא הרים את קרנה, שיוה לה רמות מודרנית, הכניס בה סדר ומשמעת. הוא נלחם בעוז בשרירות־הלב של חברה־קדישא, הגדיל את מכסת המסים של עשירי העם, ביטל את זכות־היתר של חברי הקהילה, שהיו פטורים מטעם החוק מתשלום מס הקהילה וחתר לבסס את תקציבה על־ידי הגדלת ההכנסות.

ב־1846 התחיל רוֹזן מתעניין באמנסיפּציה של היהודים, ואף עמד בענין זה בקשרים עם משה מונטיפיורי, שהודות למאמציו ביקר בורשה.

בפברואר 1861 חתם יחד עם כמה אזרחים נכבדים על תזכיר שהוגש לצאר בדבר רפורמות. בימי ההפגנות של 1861 נבחר לחבר ״המשלחת העירונית" ופעל בה לטובת היהודים. פשרן, שקט ומתון בהשקפותיו, היה רחוק מן המדיניות הרדיקלית של אנשי המהפכה. הוא לא האמין בהצלחת המרד, ותמך בשאיפות הרפורמה של ויילוֹפּוֹלסקי והאוֹריינטציה הרוסית. ויילוֹפּוֹלסקי האיר לו פנים ולפי הצעתו נתמנה רוזן ב־1862 חבר ב״מועצת הממלכה" שהקים הנציב, הנסיך הגדול קונסטרנטין.

מגוונת ומסועפת היתה פעילותו של רוזן בשטחים שונים. יש לציין בין השאר, כי רוזן תמך בכספו – החל מ־1840 – בירחון הפולני המפואר "Bibljoteka Warszawska״ ואף פירסם בו מאמרים בשאלות כלכליות שונות. הוא שיתף בהחזקת הירחון גם את ליאופולד קרוננברג.


הילארי נוסבוים    🔗

הילארי נוסבוים, יליד ורשה (1820–1895), קנה לו בדורו שם כעסקן ציבורי והיסטוריון, ממסיימי בית־הספר לרבנים בתר“א, יסד בית־ספר לנערים ועסק בהוראה. ב־1842 נשא לאשה את בתו של הסופר המשכיל משה טננבוים, מחבר ״מטעי משה”. נוסבוים היה חבר באותו ועד של בית־הכנסת הגרמני, שהנהיג בו ב־1852 את הלשון הפולנית והזמין את חבר הועד יצחק קרמשטיק להטיף. אחרי מותו של מתיאש רוזן נבחר נוסבוים לראש בית־המחסה לזקנים ויתומים, והיה כמו־כן חבר בועד הקהילה, ובשנים 1852–1879 החזיק במשרות־כבוד שונות בקהילה. חשיבות מסוימת היתה לפעולתו הספרותית מדעית. מלבד התרגום הגרמני של ספרו האפולוגטי של משה טננבוים ״התלמוד בחשיבותו“, מענה על כתב־הפלסתר של א. בוכנר ״התלמוד באפסותו”, פירסם נוסבוים שני מחקרים לקורות העדה היהודית בורשה: ״מתיק אחד הותיקים של הקהילה היהודית בורשה" (1880,Zteki Weterana) ו״מסות היסטוריות על חיי היהודים בורשה“, וכו' (Szkice historyezne), המוֹנוֹגרפיה הראשונה על חיי היהודים בורשה החל מן המאה הי”ג ועד שנות השמונים של המאה הי״ט. כמו־כן חיבר נוסבוים ״היסטוריה יהודית ממשה עד הדור הזה" בחמישה כרכים (1888–1890); והשוב בו הכרך החמישי, על תולדות יהודי פולין. נוסבוים היה שייך לדור המתבוללים הפרוגרסיביים נלחם בקנאותם ובבערותם של ההמונים, וחלם את חלום ההתמזגות החברתית והתרבותית עם הפולנים. הוא לא השלים עם חיסולו של בית־הספר לרבנים. דרש לבטל את ה״חדרים" ולהקים במקומם בתי־ספר מתוקנים, קרא ליסד סמינריונים להכשרת מורים ולהקים חברת מפיצי השכלה (״מתיק אחד הותיקים"), ״שתעודתה נעלה ונכבדה מזו של הנהלת הקהילה, כי כל המפיץ אור (השכלה) בקרב המונים נבערים, מונע דלוּת וכל מיני מדוים גופניים ומוסריים הכרוכים בה". האידיאל האזרחי שלו היה – הישראלי הפרוגרסיבי, האוהב את ארצו (הפולנית), ממלא כחובה קדושה את כל תביעותיה… וקשור ליהדות.


מתיאש ברסון    🔗

דמות טיפוסית של מתבולל יהודי־פולני, שסימל את המסורת האידיאלית של אהבת ישראל ופטריוטיוּת פולנית היה מתיאש ברסון (1823–1908). ברסון נתחנך בורשה והשתלם באוניברסיטה בברלין. אחרי מות אביו מאיר ברסון ניהל יחד עם אחיו יאן את בית החרושת ועסקי המסחר של אביו, ועסק גם בעבודה ציבורית. הוא היה יוזם, מיסד וחבר במוסדות ציבוריים שונים בורשה: במשך שנים רבות היה חבר ועד הקהילה, חבר הנהלת חברת הצדקה. נשיא בית החולים לילדי ישראל שנוסד על־ידי אביו, אפוטרופוס לרוב בתי־המחסה לילדים עניים וכו'. כחובב נלהב של דברי אמנות ועתיקות אסף ברסון במשך כל ימי חייו חפצי אמנות. את מיטב המוצגים שברשותו נתן במתנה למוזיאונים בורשה, בפּוֹזנה, בקראקא ולמוזיאון הפולני ברפרסביל; את המוצגים הנוגעים לתולדות היהודים בפולין נדב לקהילת ורשה, והניח בכך יסוד למוזיאון יהודי שנקרא על שמו.

חשיבותו של מתיאש ברסון היתה בפעולתו המדעית, בחקר תולדות פולין ויהודיה. בין 1861 ו־1906 פירסם ברסון עשרות מחקרים, רובם בבעיות האמנות ותולדותיה. ממחקריו בהיסטוריה היהודית והאמנות היהודית ידועים: Dyplomatarjusz (כרך א'). קורפוס של תעודות היסטוריות מתוך הארכיון הראשי של המלוכה הנוגעות ליהודי פולין בשנים 1388–1782: שני קונטרסים חשובים על בתי־הכנסת הקדומים בפולין; הגיטו ברומי“; “טוביה הרופא, רופא פולני במאה הי”ז”; ו״מלון ביאוגרפי של יהודים מלומדים בפולין במאה הט“ז, הי”ז והי“ח”.


אלכסנדר קרויסהר    🔗

על אותו דור הפאר, בימי גדולתם של המתבוללים האידיאליסטים, נמנה גם אלכסנדר קרויסהר, אם כי חי עד ימי דורנו, סמוך לחורבנה של פולין (1931–1843). במשפחת קרויסהר בלטו שלבי ההתבוללות בהדרגתם בתוך היהדות הורשאית. הסב מאיר, האב הרמן והבן אלכסנדר קרויסהר הם בבואה נאמנה של ההתפתחות הסוציאלית במשפחה פרוגרסיבית אחת בורשה במאה הי"ט.

הסב – אחד ממפקדי המיליציה העירונית בורשה בימי מרד 1831 – מסמל את ראשית המעבר ממחנה ההוי המסורתי אל הלך־מחשבה משכילי־מתקדם הוא עדיין שומר אמונים למסורת ולשם העברי.

האב הרשל – הוא הרמן קרויסהר – היה נתון כבר בתחום האידיאלים והאמביציות של ה״ישראלי הפרוגרסיבי". הוא עולה ומתקדם בשלבי הקריים בבורסה הורשאית, מיצג פּטריוטיות פולנית למעשה ושומר על קשריו האידיאליסטיים עם אמונת אבותיו.

הנכד אלכסנדר קרויסהר, יליד ורשה, חניך הגימנסיה הריאלית בורשה נשא בנעוריו את נפשו לשירה ולספרות. אכן, היהודים לא היו קיימים בעיני קרויסהר כקיבוץ אֵתני מיוחד ולא היווּ בעיה לאומית. הפדות לצרותיהם מותנית בהתבוללות גמורה. הניגוד בין היהודים והפולנים לא היה בשבילו אלא פרי נסיבות שליליות חיצוניות, שיחלפו מהר. ב״אחות הפולנים והיהודים" ראה את ראשית הפדות. פעולתו הספרותית הראשונה היתה בשירים הליריים שפירסם בעתונו של נייפלד, ״יוּטרז’נקה“. אחר־כך בקובץ מיוחד ״דפים” – ובהם היו נושאים מעמק הבכא של הגורל הטרגי של היהודים. בהשפעת ידידו, המשורר הפולני הנריק מרצבך (מזרע יהודים) אחד הלוחמים הנלהבים לחירותה של פולין, הצטרף אל תנועת המרד הפולני, ופעל בה כעורך העתון הרשמי של ממשלת המחתרת הפולנית. בפעולה זו המשיך אחר־כך בגרמניה, בלייפציג, אחרי שנמלט מפני חמתה של ממשלת הצאר.

התנאים החמריים הכריחו את קרויסהר לשוב לורשה, וב־1866 הוסמך ״באסכולה הגבוהה" ונעשה פרקליט. כשלונו של מרד 1863 והאוירה האנטישמית שנשתלטה בחברה הפולנית, הביאו את ק. הצעיר לידי התפכחות.

באותו זמן חיבר את מחקרו המדעי ״ההיסטוריה של יהודי פולין" (Historja zydów w Polsee), תיאר את חיי היהודים בפולין בתקופת הפיאסטים והיאגילונים על יסוד חומר ארכיוני (2 כרכים). ההיסטוריה", שנדפסה ב־1865–1866 בתמיכתו של הנדיב וחובבי הספרות הנריק טפליץ, היתה ביסודה תרומה מדעית רומנטית לאידיאולוגיה האסימילטורית – לרומם את פולין העתיקה ויחסה הסובלני ליהודים.

קרויסהו לא המשיך את ״ההיסטוריה" שלו. מ־400 מחקרים ומונוגרפיות ומעלה שפירסם בחייו, רק מועטים וחסרי ערך־מדעי עסקו בענינים יהודיים. אפילו את הספר "Dyplomatarjusz,, של חותנו מ. ברסון הוציא קרויסהר תוך זלזול רב בעריכתו.

יותר ויותר נתרופפו חוטי־הקשר הנפשיים שקשרוהו אל היהדות. אף על הפוגרום בורשה בשנת 1881, שהסעיר את הרוחות, עבר בשתיקה. ולכתלי הטרקלין החברתי־הספרותי שלו, שהיה בית־ועד לגדולי ורשה האינטלקטואלית, לא הגיע הדה של השאלה היהודית הכאובה. מפולין המרדנית הצעירה לא נשארו לו אלא ה״קונפדרטקה" (כובע מרובע קרנות) ומדי־קצין, שבהם היה מתהלך בבירת פולין העצמאית בשנות חייו האחרונות.

המושלם בכל חיבוריו המדעיים, “Frank i Frankisci,, ״פרנק והפרנקיסטים” (1895), שעדיין לא פגה חשיבותו לתולדות פרנק ועדתו, נכתב גם הוא מתוך מגמה של הגנה על משפחותיהם של מגנטים פולניים מצאצאי הפרנקיסטים, שהותקפו באותו זמן בעתונות האנטישמית. החיבור הזה המושתת על מקורות ראשוניים שלא שזפתם עין זולתו, חלקו הראשון תורגם על־ידי נחום סוקולוב (פראנק ועדתו). סוקולוב לא המשיך בדבר, כי באותו זמן שם קרויסהר קץ לשיירי יהדותו… בשמד.

ב־1931 מת ונקבר בבית הקברות הקתולי בורשה.


 

יהודי ורשה בראשית המאה העשרים    🔗

בראשית המאה העשרים, בהשפעת המאורעות הפוליטיים באותן שנים, חל מפנה גדול בהוי חייהם של יהודי רוסיה ופולין.

תבוסת המהפכה של שנת 1905, שנסתיימה בביטול הקונסטיטוציה ברוסיה ובחיסול המרד הפולני, הביאה ליהודים נחשול של פוגרומים בכל האימפריה. הפולנים הלאומיים – ובראשם רומן דמוֹבסקי בורשה – ויתרו מיד על כל מלחמתם לחירות, והסתפקו בזכות שניתנה להם להגביר את שנאתם לישראל. אף הפרוגרסיביים שבין דוברי הציבור הפולני דרשו טובה לעצמם על… שלא עשו פרעות ביהודים יד ביד עם מדכאי היהודים. גם מפלגות־הפועלים הפולניות (פ. פ. ס. והפרקציה המהפכנית של פילסודסקי והמפלגה הסוציאל־דמוקרטיות הפולנית, פ.ס.ד.) לא תמכו בדרישות האוטונומיה הלאומית של היהודים.

בעדת ורשה עדיין היו המתבוללים ראשי המדברים. על אף יחסם הבוגד של הפולנים, לא פסקו המתבוללים מדבקותם בהם על חשבון זכות הקיום של עמם. אולם כבר הגיעה שעת שקיעתם, ובמאורעות הדור מאז ואילך התחיל עולה אורה של התנועה הלאומית.

הבחירות לדומה הממלכתית הראשונה והשניה    🔗

בשעת הבחירות לדומה הממלכתית הראשונה (27 באפריל 1906) קמה בורשה מפלגת־פולין דמוקרטית פרוגרסיבית (פדרציה). בין מייסדי המפלגה הזאת תפסו היהודים המתבוללים מקום חשוב, ותכניתה היתה מחושבת על קולות הבוחרים היהודים. בהנהלתה ישבו גם שני חברי ועד הקהילה נתנסון וקרנבוים. מפלגה זו סירבה לתמוך בתביעות המיעוט היהודי והבטיחה ליהודים זכויות אזרחיות בלבד, בלי בסיס של זכויות לאומית. היהודים המתבוללים השלימו עם השקפתם של הפולנים הליברלים, ואחריהם נגררו גם העסקנים היהודים הלאומיים, מאימת האנדציה.

בבחירות לדוּמה השניה, ב־1907, היתה השתתפות היהודים – פרט למתבוללים – לכאורה עצמאית יותר, אך היתה מפוצלת והססנית, וגם הפעם לא הביאה ליהודים שום טובת־הנאה פוליטית. המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.) לא השתתפה בבחירות. מפלגת־הפועלים “פרולטריאט” נתחברה אל הדמוקרטים המתקדמים וביחד יצרו את הגוש השמאלי הפרוגרסיבי ואחרי הגוש הזה נהו הציונים. ה““בּוּנד” הצטרף למפלגה הסוציאל־דמוקרטית (פ.ס.ד.) שהיתה מסונפת למפלגת ס.ד. הכל־רוסית, וניהלה פוליטיקה נבדלת. שונה היה בבחירות אלו תכסיסם של האנדקים לגבי היהודים. הפעם ניסו הדמוקרטים הלאומיים להופיע כ”בלתי אנטישמיים" והסתלקו מתעמולת־השיסוי ביהודים, מתוך רצון להרחיקם מן הגוש הפרוגרסיבי ולרכוש את קולותיהם, כדי להצדיק בפטרסבורג את טענתם ליצוג הארץ כולה. תכסיס־בחירות זה לא חייבם למשוך את ידם מן המלחמה הכלכלית ביהודים ומכל “האידיאולוגיה” הכרוכה בה. לצורך הבחירות היו הדמוקרטים הלאומיים מוכנים לתת ליהודים שלושה מקומות ב“קוֹלוֹ” הפולני; ועד הריכוז הלאומי פנה בקול־קורא ליהודים והבטיה להשתדל בדבר ביטול ההגבלות ליהודים ושיפור מצבם של הפולנים והיהודים כאחד. אכן, לשון הכרוז הזה של ה“קונצנטרציה” היתה שונה לחלוטין מסגנון־הארס של כרוזי־ההסתה של האנדציה מן השנה שלפני־כן. בכל זאת לא נתנו המוני היהודים אמון בכרוז הזה ורק המתבוללים נלכדו ברשתו. הם ראו בו הזדמנות לשוב מדרך הפוליטיקה היהודית המיוחדת שהיתה למורת־רוחם, כהרת־סכנות לאוכלוסיה היהודית. נשיא הקהילה בורשה, ברגסון, פנה אל ראשי הקהילות בערי השדה ודרש מהם להקים ועד יהודי כללי לתמיכה בקונצנטרציה הלאומית. ועד כזה הוקם אחר־כך על־ידי המתבוללים בורשה. טענת המתבוללים היתה, כי מאחר שהאנדציה שינתה את טעמה אין כל יסוד להעדיף עליה את הגוש השמאלי הפרוגרסיבי, בפרט שהדבר עלול לעורר שוב את רגזה של האנדציה ולגרום לחידוש ההסתה האנטישמית. נימוקים אלה לא שיכנעו את הבוחרים היהודים. מאידך גיסא, במקום שלושת הצירים היהודים ב“קוֹלוֹ” הפולני, שהובטחו על־ידי ה“ריכוז הלאומי”, הוכנסו שני מומרים, עורכי־הדין קוניץ וזונדרלנד. האנדקים נוכחו לדעת שנסיונם למשוך את לב הבוחרים היהודים נכשל, ועוד לפני שנסתיימה תעמולת הבחירות שבו למלחמתם הגלויה ב“יהודים אויבי פולין”. אכן, גם הציונים לא הפיקו תועלת מעשית מבריתם עם האיחוד הפרוגרסיבי, שעמדתו לגבי השאלה היהודית נשארה מעורפלת. היהדות הלאומית נגררה אחרי הגוש השמאלי הפרוגרסיבי בלי שהיה לה העוז להציג בגלוי את תביעותיה ולעשות את קבלתן תנאי להתחברותה למתקדמים הפולנים בתעמולת הבחירות.


הבחירות לדומה השלישית    🔗

נצחונה המכריע של האנדציה בבחירות לשתי הדוּמוֹת הראשונות דיכא את רוח היהודים בפולין ומנהיגיהם בורשה וריפה את ידיהם. מהסכמי־הבחירות עם המפלגות הפולניות המתקדמות למדו לדעת, כי בדרך זו יהיו כלי־שרת בידי המפלגות האלה ולא ישיגו שום עמדה פוליטית לעצמם. מלבד זאת הוכנס לפני הבחירות לדוּמה השלישית שינוי בשיטת הבחירות, שהפחית את מספר צירי פולין מ־36 ל־12 (היינו, עשרה מכל המחוזות ואחד אחד מורשה ומלודז'). תקנה חדשה זו נטלה מן היהודים כל אפשרות לבחור ציר יהודי, אף אילו רצו בכך, כי בשום מחוז־בחירות לא היה רוב יהודי שהיה עשוי להכריע בבחירת ציר יחיד בלי קולותיהם של הפולנים.

בנסיבות אלה החליטו ציוני פולין, שנתכנסו בהאג, לרגל הקונגרס הציוני שנתקיים שם, לא להשתתף בבחירות לדוּמה השלישית. “איננו רוצים – כתב אז י. גרינבוים – שהמוני עמנו ימלאו תפקיד של משרת במפלגה פולנית זו או אחרת, תפקידו של אותו כושי, שעליו להסתלק אחרי שעשה את מלאכתו… אנו רוצים שהמוני עמנו יילחמו כחטיבה מיוחדת על אינטרסים שלהם ועל צרכיהם, ולפיכך אנו מדירים26 עצמנו מן הבחירות”.

בעקבות הציונים הלך רוב מנינו של הציבור היהודי ומשך את ידו מן הבחירות. עתה לא שימשו היהודים אובייקט לתעמולת־פיתוי או הפחדה בהתגוששות המפלגות הפולניות ביניהן לבין עצמן.


הבחירות לדומה הרביעית (1912)    🔗

תנועת החרם הכלכלי, שרק הדים בודדים שלה נשמעו בזמן הבחירות אל הדוּמוֹת הראשונות, נכנסה לשלב של הגשמה מאורגנת וקיבלה אופי ברוטלי בפרוט הבחירות אל ה“דוּמה” הרביעית (1912). על במת החיים הפוליטיים בעיר הבירה הופיע “הריכוז הלאומי” (Koncentracja Narodowa), גוש לבחירות של מדינאים שונים, פרוגרסיבים, שמרנים ובלתי־מפלגתיים. הגוש הזה היה פוסח בין השאיפה לרכוש את קולות היהודים, לבין אוירת האנטישמיות הגסה שמילאה את כל חלל המדינה, ושבה הוכרז כל תומך ביהודים ל“גוי של שבת” שנמכר ליהודים. היהודים מצדם לקחו מוסר מנסיון משולש של בחירות ל“דוּמה”, ובדעת הקהילה היהודית בורשה נתגבשה עמדה לאומית מוגדרת וגלויה, שניתן לה ביטוי בעתונות. למזלם של היהודים גילה מועמדו של הריכוז הלאומי, יאן קוכארז’בסקי, חבר האֵנדציה לשעבר, את יחסו האמיתי לשאלת היהודים, ללא עקיפין דיפלומטיים, והציל את עסקני היהודים מסכנת היגררות אחרי הפולנים. בנאום מכריע שנשא ערב הבחירות בורשה סירב קוכארז’בסקי להתחייב בגלוי להגנה על שויון־הזכויות של היהודים בפולין, לעומת זאת הסכים לתמוך בתיקון המצב החוקי של היהודים ברוסיה ודרש, ברוח האנטישמיות הפרוגרסיבית, שהפולנים הנלחמים על מעמדם הכלכלי ישתמשו במלחמה זו באמצעים “תרבותיים”.

יחסה של העתונות הפוליטית אל ענין הבטחת זכויותיהם של היהודים בפולין היה ציני בדרכי התנגדותו.

בתנאים אלה של מלחמה זואולוגית ביהודים מצד האֵנדציה והתנגדות עקרונית של הריכוז הלאומי לתמוך בתביעות היהודים, היה על העסקנים הלאומיים לקבוע את עמדתם בבחירות.

בשאלת ההשתתפות בבחירות היו דעותיהם של מנהיגי היהודים מחולקות. י. גרינבוים קרא להחרימן, משום שבהשקפותיו האנטישמיות אין הערב־רב ה“דמוקרטי” שהכריז, כי אינו רוצה בתמיכת היהודים כציבור אלא ביחידים בלבד, טוב הרבה מן האֵנדציה; ואשר למפלגות־הפועלים הפולניות, הרי לא השתתפו בבחירות אלא לשם הפגנה בלבד. גם מפלגות־הפועלים היהודיות החרימו את הבחירות. כנגד זה החליטו רוב היהודים הלאומיים להשתתף בבחירות מטעמי פוליטיקה ריאלית. על־כל־פנים היה ברור שאין היהודים יכולים לתמוך בקוכארז’בסקי ולסייע במו ידיהם לפוליטיקה אנטי־יהודית. מאידך גיסא אוירת האנטישמיות הלוחמת שהשתררה בעיר־הבירה לא היתה נוחה להצעת מועמד יהודי. מאין ברירה תמכו היהודים במועמד של הבלוק השמאלי, של פ.פ.ס. בהסכם עם ה“בּוּנד”, ובחרו באיגניוש יאגיללו, פועל פשוט, שקיבל את דרישת שויון הזכויות למיעוטים, בהתאם לתכנית הסוציאליסטית. לטובת הסוציאליסט יאגיללו הצבעו כל חוגי היהדות הלאומית, הבורגנים והפועלים, וגם חלק קטן של מתבוללים. מיסודה של ה“ניאו־אסימילציה”, שלא היו מרוצים מתכסיסיהם של מנהיגי־המתבוללים, וביקשו להתקרב אל הלאומיים.

מעשה נועז זה של היהודים, שמלאם לבם לבחור בציר פולני סוציאליסטי בעיר־הבירה, הוציא את חוגי הריאקציה הפולנית מן הכלים. החוגים הבורגניים, שעוד שמרו למראית־עין על גחלת הדמוקרטיה, הסירו עתה את המסוה מעל פניהם: “הריכוז הלאומי” התאחד עם האֵנדציה במלחמה משותפת ביהודים, ובשנאתם העיורת ליהודים הסיחו יחד את דעתם משאלות חשובות, שנגעו באינטרסים החיוניים, הפוליטיים והכלכליים של פולין. סיסמת החרם על היהודים הוכרזה והופעלה בקנאות רבה. כל העתונות הבורגנית של ורשה עמדה לשירות התנועה. לשם תעמולה המונית, דמגוגית גסה, נוסד על ידי האֵנדציה עתון זול בשם “גזטה פוֹרננה, דוא גרושה”, כדי לגרות בהסתתם את היצרים הלאומניים, לעמוד על משמר החרם ולהוקיע את מפיריו. מורשה יצאה הסיסמה האֵנדקית לכל רחבי המדינה: “swegro po Swoje,Swij do” (“קחו משלכם אצל שלכם”). מדי יום ביומו קרא ה“דוא גרושה” להחרמת סחורות, להרחקת לקוחות מחנויות היהודים בכח הזרוע, להעמדת משמרות על־יד חנויות היהודים, לקלקול הסחורות הנקנות מיהודים. העתון קבע גם מדור מיוחד בשם “הסואה יהודית”, להוקיע את הפירמות היהודיות המסתתרות תחת שם נוצרי ואת המפעלים הכלכליים של נוצרים, שבהם משתתפים יהודים כשותפים, סוכנים או עוזרים. התעמולה נשאה פרי. אגודות כלכליות פולניות חייבו את סוכניהן שלא למכור סחורות של יהודים; כמה מהן דרשו מפירמות רוסיות וזרות, שיטלו את נציגותן מן הסוכנים היהודים וימסרוה לסוכנים פולנים. הדבר הגיע לידי כך, שחוג רופאים פולנים התחייב לא להמליץ לפני חוליהם על תרופות ממקור יהודי. חוג הרופאים הנוצרים פנה במכתב לחברת “ליגת הצדק” (חברה פילנטרופית יהודית לעזרה רפואית במקרים דחופים) והודיע, ש" שלהבא אנו מסתלקים מלרפא חולים הנשלחים בהמלצת החברה, אולם אנו מודיעים, שחולים עניים ללא הבדל דת יכולים לקבל מצדנו עזרת־חינם לפי ראות עינינו".

על אף תקנות־הצנזורה שהיו חמורות, התיחסה הממשלה בפסיביות גמורה לתעתועי העתונות האנטישמית, שלא היה גבול לשנאתה ליהודים. הממשלה שראתה במלחמה פנימית זו אמצעי לדיכוי התסיסה המהפכנית במדינה, עודדה מתוך שתיקה את תנועת־החרם, ורק השגיחה שלא תעבור את תחום עניני הכלכלה ולא תביא לידי פרעות־דמים. ואף־על־פי־כן לא תמיד הצליחו תעתועי־הלאומנים. כזה היה גורלם בפעולתם האנטישמית בחברת־האפותיקי העירונית בורשה. לפי הסדר הקיים נמצאו החברות העירוניות לאשראי האפותיקאי בידי הפולנים, אף-על-פי שברוב הערים עלו בעלי־הבתים היהודים במספרם על חבריהם הפולנים. בורשה, למשל, היו כל פקידי חברת האשראי העירונית פולנים. מספר הנציגים היהודים באורגן הצבורי של החברה היה 59 מתוך 214, אף על פי שבהתאם למספרם היה מגיע ליהודים רוב באורגן הצבורי. האנטישמיים לא הסתפקו בכך, ובשם “1300 בעלי בתים פולנים” הכניסו לחברה הצעה, כי זו תשתדל בפני השלטונות לשנות את תקנות החברה ולצמצם את נציגות היהודים עד 20 אחוז. תחת לחץ הטירור של הלאומנים נתקבלה ההחלטה על-ידי החברה ונשלחה אל השלטונות לאישור, אולם מועצת המיניסטרים דחתה את בקשת חברת־האשראי הורשאית והודיעה לה, כי שינוי בתקנון החברה אפשרי רק על-ידי הכנסת הצעת תכנית בענין זה ל“דוּמה”. אף הגנרל־גוברנטור הורשאי סקאלין ציין בחות־דעתו, כי “לנציגים הפולנים אין רוב בטוח בחברה, ומכיון שהבקשה להגבלת הנציגים היהודים בחברה באה מצד קבוצות לאומניות־קיצוניות וקשורה בחרם על היהודים, על הממשלה לדחות את הבקשה”.

ואמנם ההחלטה לא נתאשרה על-ידי הממשלה.

תנועת החרם לא הסתפקה בשטח הכלכלי בלבד, אלא חדרה גם לשטח התרבות והחינוך. העתונות הלאומנית, בהגנתה על טהרת התרבות הפולנית התקיפה מלומדים, סופרים ואמנים יהודים או מזרע היהודים, ש“יהדו” את התרבות הפולנית כגון באגודה “תרבות פולנית”, בה שיתפו פעולה סוציאליסטים עם פרוגרסיביים ושהיה אי בודד בתוך ים־האנטישמיות הנרגש. הדברים הגיעו לידי סכסוכים סוערים בין נציגי שני המחנות, והממשלה חיסלה את המוסד. ארס האנטישמיות נסתנן גם לבתי־הספר העממיים והתיכונים, וחניכיהם השתתפו בתנועת החרם ובמשמרות שהועמדו על־יד חנויות היהודים. הדבר הגיע לידי כך שאגודת המורים ראתה צורך לעצמה למחות, מטעמים פדגוגיים, על שיתוף הנוער הפולני במעשי התעתועים.


יחס הציבוריות הפולנית לתנועת החרם    🔗

הציבור הפולני התיחס לתנועת החרם מקצתו בחיבה ומקצתו בהתלהבות. בעתונות הפולנית לכל זרמיה שימשו בערבוביה הנמקות פוליטיות, דתיות תרבותיות, כלכליות וציבוריות־חברתיות, ובמקלעת השקרים והדיבות לא נמנעו אפילו מלהשתמש בעלילת־הדם על מנדיל בייליס (1913). האינטליגנציה הדמוקרטית הפולנית, הפובליציסטים ואנשי־הרוח בעלי־השם נרתמו כולם לרכב האנטישמיות הלוחמת ושימשו אותה בעטם ורוחם. ידידי היהודים טוי דלי מספר וערך. רובם היו מזרע היהודים, וגם קוראי כתביהם האפולוגיטיים היו בעיקר היהודים.


הניאואסימילציה היהודית    🔗

בתקופת מעבר זו של מלחמת היהדות הפולנית על קיומה ועל עצמיותה הלאומית, הגיע משבר פנימי קשה לשאיפת ההתבוללות. המשבר נבע הן מתוך התגברות ההכרה בקרב טובי האינטליגנציה הפולנית, שטמיעת עם גזעי כיהודי פולין אינה בגדר האפשרות, הן מתוך האכזבות המרות של המתבוללים עצמם, שבסערת המלחמה ביהודים לא הועדפו על פני היהודים הלאומיים, והן מתוך הכרת כשלונם בשדה פעולתם הפולוניזטורית בקרב היהדות הפולנית. ואולם המתבוללים לא חשבו עדיין על הסגרת עמדתם הציבורית והפוליטית ליהדות הלאומית. במדה מסוימת הניעה אותם אף תבוסתם בחזית החיצונית שישתדלו להתבצר בחזית הפנימית, וקודם כל במצודת השלטון האוטונומי של היהודים – בקהילה היהודית בורשה.


סיסמת “כיבוש הקהילות”    🔗

חובת “כיבוש הקהילות” – סיסמתו של הרצל בראשיתה של התנועה הציונית - הניעה עוד ב־1899 קומץ של ציונים בורשה שיסתערו בכוחותיהם הדלים על מוסד הקהילה של בירת פולין, שהמתבוללים שלטו בו בכיפה מזה עשרות בשנים. ערב הבחירות לועד הקהילה, שנקבעו לאותה שנה, פנו הציונים בקול־קורא לאוכלוסיה היהודית ודרשו להעמיד בראש הקהילה יהודים נאמנים לעמם ולא יהודים “לפי מוצאם” בלבד, מתנכרים ליהדות. אולם הדרישות הציוניות נגעו רק בכמה תיקונים בהנהלת עניני הקהילה וסדריה. הציונים לא העזו עדיין לדרוש שקהילה תהיה מוסד של הנהלה עצמית לאומית. המועמד הציוני היה נחום סוקולוב, שעדיין השתתף באותם הימים בעתון המתבוללים “איזראליטא”, אם כי גילה בו מזמן לזמן, בלשון זהירה למדי, את דעותיו בעניני הלאומיות והציונות. עם פרסום הכרוז הציוני לקראת הבחירות לקהילה, הסביר סוקולוב בשני מאמרים ב“איזראליטא” את נחיצות התיקונים שנדרשו על־ידי הציונים. משהו דומה לתעמולת לטובת המועמד הציוני אירגנו – באמצעים הזעומים שעמדו לרשותם – אברהם פודלישבסקי, הסטודנט נח דוידסון והצעיר ליאון לויטה. סוקולוב לא קיבל אלא 119 קולות, ומועמדותו נכשלה. הפעולה כשלעצמה היתה חשובה כנסיון ראשון להתקיף בגלוי ובמלחמת בחירות “פרוגרמתית” את שלטון המתבוללים בקהילת ורשה.


הבחירות לקהילה ב־1902    🔗

כעבור שלוש שנים, בבחירות לקהילה ב־1902, היתה הופעת הציונים מאורגנת יותר ונועזה יותר. תעמולתם התנהלה בבתי הכנסת ובאסיפות פומביות, והנואמים הציונים ביקרו ביקורת חריפה את סדרי הקהילה, אם כי גם עתה לא העזו לערער על אפיה היסודי הדתי, וכיונו את מלחמתם אל כת המתבוללים השליטה. נוכח האופוזיציה הציונית המאורגנת כרתו המתבוללים ברית עם החסידים ובמלחמת־המגן בציונים נסתייעו גם בעתונות הפולנית. “קורייר ורשבסקי” התריע על סכנת התנועה הציונית שהובאה לפולין על־ידי “הליטואקים”, וטען שהיא פוגעת בחוש “האזרחות הפולנית” של האוכלוסים היהודים. הפולמוס בין הציונים והמתבוללים החריף מאד. אך גם הפעם לא הצליחו הציונים להעביר מועמד משלהם. בכל זאת זכו הציונים ב־456 קולות מתוך המספר הכללי של 1580 מצביעים, לעומת 729 קולות למועמדי המתבוללים. התקדמות זו לגבי הבחירות משנת 1899 היה בה משום עידוד רב למחנה הציוני והלאומי.

ב־1905, בעצם ימי הסערה המהפכנית, חל שוב מועד הבחירות לקהילת ורשה. נראה כי גם השלטונות וגם ההנהלה המתבוללת של הקהילה לא ראו את הזמן מתאים לבחירות. הן נדחו ונתקיימו רק כעבור שתי שנים. אכן, התמורות החברתיות והמדיניות שבתחוללו באותה תקופה נתנו את אותותיהן בבחירות שנערכו ב־1907.


“הקלוב היהודי הלאומי” בבחירות של 1907    🔗

שוב יצא האופוזיציה הציונית למערכה עם המתבוללים, אך הפעם לא היתה עוד מבודדת ובסיסה הציבורי נתרחב במידה ניכרת. בצד הציונים קמה שכבת יהודים בעלי הכרה לאומית שאף אם לא קיבלו את התורה הציונית, היו מוכנים לתת ידם למאבק במתבוללים המתכחשים לקניני העם ומתעלמים מצרכיו. כך נוצר, לרגל הבחירות. ב־1907, לקהילת ורשה, גוש של הציונים והלאומיים שנתארגן ב“קלוב היהודי הלאומי”. הגוש הזה הצליח לנתק את הזיווּג הישן של המתבוללים והחסידים ולמשוך לצדו את מחנה החרדים. בראש “הקלוב היהודי הלאומי” עמד העסקן הציוני ד"ר נח דוידסון. הקלוב פנה לציבור הבוחרים בכרוזים בפולנית ובאידיש והתוה בהם את תכניתו, שכללה תיקונים יסודיים בארגון הקהילה ובעבודתה בשטח התרבותי, הכלכלי והפוליטי. בראש וראשונה הועמדה שאלת ביטול הצנז לבחירות או לכל הפחות הורדתו לדרגה מינימלית. בשטח התרבות דרש “הקלוב” הפצת השכלה אירופית בקרב המוני העם והקניית ערכי היהדות לאינטליגנציה. מבחינה כלכלית תבע “הקלוב” מן הקהילה הגנה על האוכלוסיה היהודית מפני נישולה מן החיים הכלכליים ויזמה בהקמת מוסדות עזרה הדדית, אגודות בעלי מלאכה, בנקים עממיים וכו'. בשטח הפוליטי – עמידה על משמר הזכויות היהודיות בכלל וקיום הקהילה כמוסד לאומי עצמאי.

התעמולה מטעם הגוש הציוני־הלאומי ובעלי בריתו החסידים התנהלה במרץ. תגובת המתבוללים היתה חלשה. תוצאות הבחירות נחשבו כנצחון גדול לגוש הציוני הלאומי והחסידים, שביחד הצליחו להעביר מועמדים משלהם, שהיו ארבעה חסידים, שני ציונים – יוסף לויטה וד“ר ז. ביחובסקי – ושני חרדים שהיו מועמדי הציונים. אכן, נוכח השפעתם הרבה ומעמדם הבלתי־מעורער של המתבוללים בקהילת ורשה במשך עשרות שנים היה בתוצאות אלה משום הישג רב. המתבוללים עצמם קיבלו את בחירתם של מועמדי החסידים והציונים כמהלומה קשה, והשתדלו לפסול אותם בעזרת השלטונות. ואמנם שני מועמדים, הציוני ד”ר זלמן ביחובסקי והחסיד זיסקינד ביאלר, לא נתאשרו על־ידי הממשלה.

בשנים שלאחר־כך הוסיפו הציונים והלאומיים להילחם על הדמוקרטיזציה של הקהילה ולתבוע מן השלטונות את ביטולה של שיטת יפויי הכוח ואת הורדת הצנז. כתוצאה מהשתדלויותיהם הזמין נשיא־העיר ב־1911 את חברי ועד הקהילה, ברגסון וקירשרוט, וביקש מהם לחוות את דעתם על התיקונים הנדרשים. נציגי הקהילה דרשו לקיים את שיטת יפוי הכוח גם להבא, בטענם שהיהודים התרגלו אליה במשך 37 שנים, וביטולה עלול לגרום לזעזועים בחיי הקהילה. לבסוף ניאותה הממשלה לבטל את משטר יפויי הכוח, אך סירבה לשנות את הצנז, מתוך התחשבות בנימוקם של המתבוללים ומחמת החשש מפני חדירתם של אלמנטים בלתי רצויים" לקהילה.

מלחמת הבחירות לקהילה ב־1912    🔗

בינתים חזר מועד הבחירות לקהילת ורשה. מלחמת הבחירות היתה עזה וממושכת. היא התחילה ב־1911 (לקראת הבחירות שעמדו להיערך באותה שנה ונדחו לשנה שלאחריה) ונתחדשה ב־1912. שלושת הגושים המתחרים – המתבוללים, החסידים וקלוב הציונים והלאומיים, יצאו הפעם למערכה בדרכים נבדלות, כל אחד על דגלו. אכן, הלקח שלמדו החסידים מן הבחירות של 1907, שבהן לא הופיעו עוד כגרוריהם של המתבוללים, הביאם לידי הכרת כוח עצמם עד כדי כך, שהרהיבו עתה עוז בנפשם לתבוע את שלטון הקהילה לעצמם. הגוש הציוני־הלאומי אירגן את תעמולתו בעזרת העתונות היומית באידיש, שעמדה ברובה לרשותו, בעיקר ה“היינט” וה“מומנט”. אך גם המתבוללים ראו צורך להזדקק לעתון באידיש, ורתמו לרכבם את העתון “נייעס”, שפתח בסניגוריה על ועד הקהילה הקיים. זמן־מה נדמה היה כי הודות ליתרון הארגון והתעמולה ינחלו הציונים והלאומיים נצחון ניכר בבחירות, אולם בהגיע מועד הבחירות נתברר שוב מה רב כוח הלחץ של המתבוללים – הבנקאים ואילי־הכסף, בעלי הקשרים בחוגי השלטון והחברה הפולנית – על היהודי הפשוט, הסוחר ובעל־המלאכה. הציונים והלאומיים פתחו ברגע האחרון במשא ומתן עם החסידים והגיעו אתם לידי הסכם תמורת ויתורים גדולים. אולם מיד לאחר־כך כרתו החסידים ברית גם עם המתבוללים וגרמו לתבוסת הגוש הציוני־הלאומי. שני בעלי הברית הישנים חזרו וקיבלו לידם את השלטון בקהילת ורשה וחילקוהו ביניהם. שוב נבחר המתבולל הישיש מיכאל ברגסון, כראש ועד־הקהילה, ושימש בתפקידו עד ימי מלחמת העולם. לציון דמותו של ראש הקהילה אפיינית הבדיחה שהיו מספרים עליו בעיר: מעשה ביהודים שבאו להתאונן לפניו על שהוכו על־ידי פולנים ברחוב. ברגסון לא נתן אמון בדבריהם, אף כעס ורטן וטען כנגדם: הרי גם אני יהודי, ואני מהלך בחוצות העיר, ומעולם לא הכני שום פולני ולא הרים עלי ידו. מאידך גיסא, הרי גם אני פולני, ומעולם לא התנפלתי על שום יהודי להכותו… ברגסון התפטר מחמת זקנה ב־1914. במקומו בא סגנו וחברו לדעה סטניסלב נתנזון, שנשאר בכהונתו במשך כל תקופת המלחמה, עד 1919.


מלחמת הציונים במתבוללים על הנציגות בקהלה    🔗

המלחמה בין המתבוללים לבין היהודים הלאומיים לא נצטמצמה בתחום הקהילה בלבד, אלא הקיפה את כל הענינים הפוליטיים של היהודים, כרגיל תפסו מתבוללי־ורשה עמדה פולנית־פטריוטית בשאלות יהודיות ולעתים היה בכך משום בגידה באינטרסים הלאומיים. והרי כמה דוגמאות לעמדה זו משנים קודמות:

ב־1905 קיבל כל מוסד ציבורי זכות להגיש לשלטונות בקשות ושאילתות בשאלות ציבוריות שנגעו לאלה שהמוסד יצג אותן. הקהילות היהודיות בכל רחבי רוסיה ניצלו זכות זו והגישו לממשלה בקשות ותזכירים על מתן שיווי זכויות ליהודים. קהילת ורשה בלבד לא פנתה אל הממשלה, מתוך חשש פן יאשימוה הלאומנים הפולנים בשיתוף פעולה עם יהודי־רוסיה. העסקנים הלאומיים בורשה נתכנסו לישיבה וערכו פטיציה לממשלה בחתימת שלושת אלפים יהודים. אולם הבקשה איחרה להגיע ולא השיגה את מבוקשה. פסיביות פלילית גילה ועד הקהילה גם בשעה שהוכנסה ל“דוּמה” הממלכתית ההצעה על שביתת חובה ביום א' לשבוע. ושוב הגיבו העסקנים הלאומיים על הגזירה בהגשת פטיציה בחתימת עשרים אלף יהודים.

ב־1905 כינס הגנרל־גוברנטור הרוסי בפולין ועדה מיוחדת לבירור שאלת ההנהלה העצמית בערי הארץ. לועדה זו הוזמן הפרופ' שמואל דיקשטיין כבא־כוח הקהילה. כבר בישיבה הראשונה הוחלטו שתי החלטות, שפגעו באינטרסים החיוניים של היהודים. הוחלט, שזכות הבחירה להנהלה העצמית תינתן רק ליהודים היודעים קרוא וכתוב פולנית, ושבעלי הזכות יהיו נמנים על שתי קוריות נפרדות, לפי מעמדם החברתי והחמרי. בחלוקה זו נמנו אנשי הכמורה הנוצרית עם הקוריה הראשונה, והרבנים – עם הקוריה השניה. דיקשטיין קיבל את הגזירות ולא מיחה. רק לאחר שתלמידו של דיקשטיין, זליג וייצמן, פירסם בעתון “טלגרף” מחאה על התנהגותו של דיקשטיין, נקט ועד הקהילה עמדה שלילית לגבי ההחלטה הראשונה בנימוק כללי, שרבים בקרב המוני העם הפולני אינם יודעים קרוא וכתוב.

נמיכותה של עמדת המתבוללים בורשה בשאלת ההנהלה העצמית, עמדה של פחדנות וּותרנות, בלטה ביותר למול העמדה שנקט “הקולו הפולני” (Kolo polskie). בשאלה זו מעל במת הפרלמנט הרוסי. לפי ההצעה הממשלתית צריכות היו הבחירות אל ההנהלה העצמית בפולין להיעשות בשלוש קוריות לאומיות: רוסית, יהודית ופולנית. לקוריה היהודית הוצעו חמישה ממספר היועצים שיועמדו לבחירה בכל מקום שהיהודים מהווים שם רוב, ועשירית מן היועצים – במקומות ששם הם במיעוט. גורל האוכלוסיה היהודית, שהגיעה בהרבה ערים ועיירות פולניות ל־50% עד 80% מן האוכלוסיה הכללית, עמד איפוא להימסר בידי מיעוט פולני. הצעה זו לא סיפקה את רוחם של “לוחמי הצדק”, וציר “הקולו הפולני” יארונסקי מסר הצהרה רשמית בשם העם הפולני על הצורך להגביל את זכויות היהודים בפולין. כדי לטשטש את הרושם הרע של ההצהרה בחוגים הרוסיים הפרוגרסיביים, תומכיה של פולין, הציע ציר הקולו ולדיסלב גראבסקי תיקון: שתינתן הרשות לבוחרים של קוריה אחת לבחור ביועצים מקוריה אחרת. תיקון זה שנראה מכוון לאפשר בחירת יהודים על־ידי פולנים (ולהיפך), הסוה למעשה את ההצעה לצמצם את הנציגות היהודית הדלה על־ידי מתן רשות לפולנים להשפיע וללחוץ על היהודים, וחלק מקולותיהם של היהודים יפול בקלפי של הפולנים. ועד הקהילה לא הגיב על הצעה ישועית זו של הציר הפולני, האיש שעתיד היה למלא תפקיד עגום בחיי היהדות הפולנית בדור האחרון לקיומה, וה“נובה גזטה” האסימיליטורית ראתה בהצעה זו ברכה ליהודים.


בגידת המתבוללים    🔗

רגש הפחד מפני “מה יאמרו הגויים” היה לו בן זוג בלב השליטים של ועד הקהילה: החשש מפני חיזוק הנציגות היהודית הלאומית, שאי אפשר היה לבטלה בהשתדלות, בקנוניות ובזיופי־בחירות. ראשי הקהל המתבוללים לא נמנעו אפילו מבגידה גלויה באינטרסים של היהודים בפולין ומהצבעה בעד הגבלת זכויותיהם. בשעה שנדונה ב“דוּמה” שאלת ההנהלה העצמית בפולין, כינסו הצירים היהודים, פרידמן וניסלוביץ, ישיבה לשם בירור השאלה ולשם יחוד עמדת היהודים בענין זה. לפי הזמנת צירי־הדומה היהודים שלח ועד הקהילה לישיבה זו את שני באי־כוחו, יוסף נתנזון ושמואל דיקשטיין.

בישיבה, בדירתו של ניסלוביץ בפטרסבורג, השתתפו שני צירי הדוּמה, שני שליחי ועד הקהילה הורשאית והצירים הפולנים גראבסקי והרוסיביץ, ונתגלעו בה חילוקי דעות בין הצירים היהודים לבין הפולנים בענין שיוו־הזכויות של היהודים בהנהלה העצמית. דיקשטיין לא תמך בדרישות הצירים היהודים, ונתנזון הודיע בגלוי, שעדיין לא הגיעה השעה לשיווי הזכויות ליהודים בפולין בשל רמתם התרבותית הנמוכה…

שעה שהמלחמה בין המתבוללים לבין הלאומיים עדיין נמשכה במלוא־תקפה ועדיין הייתה ידם של המתבוללים חזקה במצודת הקהילה היהודית, הגיעו ימי המלחמה העולמית. מאורעותיה פגעו פגיעה קשה ביהדות הפולנית, אך בעקבותיהם הבשילה והעמיקה הכרתה הלאומית. באותן שנים של זעזועים ושל שינויי ערכים בקרב יהודי פולין, נסתיימה למעשה מאליה מסכת המאבק הפוליטי בין ההתבוללות והתנועה הלאומית היהודית בורשה.


 

בימי מלחמת העולם הראשונה    🔗


יהודי ורשה בימי שלטון הרוסים (1914 - 1915)    🔗

עם פרוץ מלחמת־העולם, ביולי 1914, כאילו נבלם לזמן־מה יצר השנאה לישראל ונשתתקה תרועת המלחמה האנדקית. אולם, עד מהרה הרימה האֵנרציה ראש וחידשה את מלחמתה ביהודים. באוגוסט 1914 פירסם המצביא הראשי, ניקולאי ניקוֹלאייביץ', הצהרה בה הובטחה לפולנים הגשמת שאיפותיהם הפוליטיות. היהודים קיבלו בברכה את האקט הפוליטי של הממשלה הרוסית. לא ארכו הימים והמצביא הראשי גילה את רשעותו בכל נוולותה. יהודי פולין וליטא שימשו אמתלה להצדיק את מפלותיו של הצבא הרוסי בשדה־המלחמה. והתחילה פרשה טרגית ואכזרית של עלילות, האשמות בריגול ואהדה לגרמנים – ובעקבותיהן גירושים המוניים מתחום החזוית וסביבותיה.

מאות אלפי יהודים נלחמו במערכות הצבא הרוסי בכל החזיתות ובפקודת מפקד־הצבא העליון, ניקולאי ניקולאייביץ‘, נעקרו 600,000 יהודים ממקומות מושבותיהם והוגלו לפלכים שבפנים רוסיה. זועת האשמה בריגול, לקיחת בני־תערובות מבין היהודים העשירים, משפטים צבאיים בלי חקירה ודרישה פרעות ושוד, שריפת עיירות שלמות, עבודות־כפיה, הרחקת סניטרים וחיילים יהודים פצועים. רבבות פליטים יהודים ששוטטו בעגלות וברגל בכל הכבישים והדרכים – כזו היתה המציאות הטרגית של היהודים באותם ימים. האנדציה מצאה עתה שעת כושר – כנראה מתוך הסכם חשאי עם הגורם הרוסי – לחדש את התקפתה האנטישמית בנשק חדש. בצד ביצועה של תכנית מחושבת להשפלת היהודים והרחקתם מהשתתפות בארגון עזרה אזרחית לנפגעי המלחמה, כרתה האַנדציה ברית עם הריאקציונרים הרוסים – אויביהם של הפולנים – והשמיצה את שם היהודים כאויביה של רוסיה וכבעלי אוריינטציה אוסטרית, זו שהיתה רצויה לפולין. נמצאו פולנים שהפיצו בדותות על משלוח זהב לגרמנים בארונות־מתים. באווזים וכו’ ועל קשרי טלפון (חוטי ה״עירוב") עם האויב, פולנים העידו נגד יהודים במשפטי־ריגול מבוימים, האשימו את היהודים בהעלמת מעות בשוק, בביעור תבואה וכו'. לא המונים חשוכים בלבד הפיצו דברי־שטנה אלה, אלא רבים מן האינטליגנציה, נשקה הרגיל של האַנדציה והחביב עליה – היתה הדילטוריה. המו“ל המתבולל הורשאי יעקב מורטקוביץ פירסם את ״ספר עין הקשת” (Kaleiga Treczowa), אוסף תעודות של ממשלות רוסיות שונות בשאלה הפולנית, שהיה מכוון לערער את אמונת הפולנים בכונות הטובות של השלטונות הרוסיים. מנהיג האנדקים הסופר א. ניימובסקי התנפל על הספר, וכיד המלשינות הטובה עליו הוכיח כי זהו מעשה ידי היהודים החותרים תחת פולין, אגודת הסופרים והעתונאים הפולנים מחאה אמנם על דרכי־פולמוס כאלה, אולם יותר משבאה להגן על היהודים. הגינה על האינטרס המקצועי של הסופרים; אמנם היו סופרים בעלי שם שלא הזדהו עם עמדתו של ועד האגודה ומחאתו הפושרת, ועזבו את האגודה.

היהודים נפגעי המלחמה ביקשו מקלט בערים. בורשה בלבד התרכזו בחדשים מאי־יוני 1915– 80,000 פליטים. היה צורך לתמוך במשפחותיהם של חיילי־המילואים (רזרביסטים), בחולים. בזקנים וילדים ובפועלים מחוסרי־עבודה. בקושי סודרו הפליטים בבתי־מחסה שונים וקיבלו תמיכה דלה של 10 קופיקות ליום, מועד העזרה שעל־יד ועד הקהילה. בשטח זה היה פעיל מאד ראש ״המזרחי“, העשל פרבשטיין. ביחוד הצטיין בורשה ארגון העזרה לטובת ילדי הפליטים. במסירות מפליאה עסקו בפעולה זו הסופרים י.ל. פרץ וי, דינהזון. כל המפלגות היהודיות, כציונים כ״בונד”, כחסידים כמתבוללים, נתנו יד־אחים למפעל זה. ההסתדרויות הסוציאליות הגדולות, יק“א, אוֹר”ט ואוז"ה הושיטו את עזרתן, כל אחת בשטח פעולתה.

מקצת עזרה ניתנה ליהודים גם על־ידי ה״ועדים האזרחיים״ הכלליים שנוסדו בזמן המלחמה, אך כאן נמשך תכסיס הבידוד והבידול שנהגו בו הפולנים כלפי היהודים. ועדים אלה, שמטרתם היתה לעזור לכל התושבים ללא הבדל דת ולאומיות, הפרישו ליהודים עזרה זעומה ובעין רעה. מחוץ לכל יחס למידותיה של האוכלוסיה היהודית ולנזקיה. בועד האזרחי המרכזי של עיר הבירה לא נבחר אף נציג יהודי אחד; ורק בלחץ דעת הציבור הוקמה בתוך הועד סקציה יהודית, שהיתה תלויה בכל ענין בהחלטת הועד (שפעל בלי השתתפות יהודים) ולא היתה אלא פיקציה, וסופה שאף המתבוללים שהשתתפו בה עזבוה.

ככל שגברו הדלוּת והמצוקה של האוכלוסיה היהודית וככל שנתרבה בעיר־הבירה ריכוז הפליטים, קרבנות הגירושים והעלילות, כך גדל הצורך בעזרה סוציאלית עצמית, שתהיה מאורגנת על־ידי הציבוריות היהודית. בתחילה סירבה הקהילה היהודית לטפל בעבודה זו, כדי לא ליצור חלילה מוסדות ״בדלניים" כלפי ועד־האזרחים המרכזי; החסידים והמתבוללים התנגדו בכלל למוסדות־עזרה חדשים מיוחדים ליהודים. אולם, לאחר שנתגלה פרצופו של ועד האזרחים, הקימה הקהילה ״ועד סניטרי יהודי״, שטיפל בהושטת עזרה רפואית לנפגעי המלחמה. פעולתו של ועד זה היתה מצומצמת מחמת חוסר אמצעים.

לעומת זאת פיתחו הסתדרויות ציבוריות יהודיות פעולה רחבה ופוריה והקימו רשת של מוסדות סוציאליים. קמו בתי מחסה לפליטים, בתי תמחוי, מוסדות “טיפת־חלב” לתינוקות, בתי־מחסה ליתומים וכו'

קבוצת מתבוללים, שדעתם לא היתה נוחה מפעולות ועד הקהילה, קיבלה רשיון מן הממשלה להקים “אגודה להושטת עזרה ליהודים – קרבנות המלחמה”; וכך התקיימו שני ועדי־עזרה. לרגל המצוקה החמרית ששררה בקרב היהודים הסכימו הציונים להשתתף בפעולת שניהם.

הפעילות הפוליטית היתה צנועה יותר בזמן המלחמה. המתבוללים וגרוריהם החסידים התנגדו כדרכם לכל ענין של פעולת־הגנה שבא מצד יהודי רוסיה או יהודי חוץ־לארץ.

עוד בדצמבר 1914 פירסמו ראשי המתבוללים, פרופ' דיקשטיין, נתנזון ואחרים, הודעה ב״קוּרייר ורשבסקי" והדגישו, כי השאלה הפולנית־היהודית היא שאלה פנימית גרידא, שתיפתר בחיוב על־ידי גורמים פולניים בלבד בלי התערבות מן החוץ. המנהיגים הללו אף היו מוכנים לפרסם הצהרה, שהתנועה האנטישמית מכוּונת רק נגד ה“ליטואקים”, ולא נגד היהודים הפולנים. על הצהרה זו עמדו לחתום גם כמה ״רביים" של חסידים. הדבר נמנע בהתערבותם של העסקנים היהודים בפטרסבורג, שבידיהם נמצא מפעל העזרה לנפגעי־המלחמה בפולין…

אותה שנה נסעו לפטרסבורג שני עורכי־דין ורשאיים מפורסמים, סטניסלב פטק וליאון ברנסון (יהודי), והשתדלו בחוגים הציבוריים היהודיים לבל יתערבו ביותר ביחסים הפולניים יהודיים, הואיל וזה עלול להגביר את תעמולת־השטנה של האנדציה.

כשפירסם הסופר הידוע גיאורג ברנדס מאמר חריף בגנות האנטישמיות. פנה אליו עורך ה“איזראליטא”, יוזף וסרצוּג, במכתב גלוי ודחה את התערבותו, בהוכיחו שהיא לא תביא שום תועלת ליהודי פולין. ברוח זו כתב גם המתבולל המובהק הנריק נוסבוים בעתונו “Rozwaga” (שיקול־דעת). כן תמך העתון האסימילטורי “נוֹבה גזטה”, מיסודו של סט' קמפנר, תמיכה מלאה במדיניות של הציבור הפולני שהתנגד בתוקף למתן ערובות לאומיות ליהודים.

קשה היה מצב הציונים, שלא יכלו להתארגן ולהופיע בפומבי לרגל האיסור לנהל פעולה פוליטית. הציונים הקימו באופן בלתי־לגלי “ועד פוליטי”, שעסק באיסוף תעודות על מצב היהודים בזמן המלחמה, פירסם הודעות, שלח ידיעות לצירים הפרוגרסיביים של ה“דומה” וכו'…

ביחוד הורע המצב הפוליטי בימים האחרונים למציאותם של צבאות הרוסים בורשה. בהשפעת הקטרוגים המתמידים של האֵנדציה אסר הגנרל־גוברנטור הורשאי את הופעת העתונים היהודיים ״היינט“, ״מוֹמנט” וה״צפירה", וברגע מכריע נדם קולה של העתונות היהודית.


יהודי ורשה בימי הכיבוש הגרמני (1915–1918). המצב הכלכלי    🔗

ב־5 באוגוסט 1915 כבשו צבאות הגרמנים את ורשה. הכיבוש החמיר את המצב הכלכלי של יהודי פולין שבעתים. לסבלות המלחמה שנגרמו בעקבות משטר־הדמים הרוסי, נוספו צרות חדשות שהונחתו על ראש היהודים על־ידי שלטון־הכיבוש הגרמני. לפי אנקיטה שנערכה על ידי הג’וינט אחרי המלחמה (בסוף 1920 וראשית 1921) נמצאו בורשה באוגוסט 1914 – 9731 מפעלי־תעשיה יהודיים, שהעסיקו 63,145 עובדים. בשני המקצועות ״היהודיים", הלבשה והזנה, היו עסוקים לפני המלחמה 28,158 יהודים, ואחרי המלחמה – רק 8113. בשנת־המלחמה הראשונה חוסלו 21.2% של המפעלים התעשיתיים בשנת 1915 – 30.2%, ב־1916 – 35.4%. המפעלים חוסלו בשל חומר מכונות, חוסר הון חוזר וחוסר לקוחות. הדבר גרם לאבטלה מבהילה בקרב האוכלוסיה היהודית העובדת.

פגיעה קשה נפגעו היהודים גם על־ידי הוראות המלחמה בשטח הכלכלה, כפי שנקבעו על ידי שלטונות הכיבוש. הרשמה מפורטת של כל הסחורות. החרמת המצרכים החיוניים תמורת שטרי נייר חסרי־ערך, איסור התנועה החפשית במדינה, הגבלת החילוף החפשי במצרכים וכו' – הרסו במידה רבה את המסחר היהודי. מקרקע המציאות הזאת צמחו פירות־באושים של ספסור במצרכים, יוקר מבהיל, שוחד פרוע, פריקת מוסר, רעב ותמותה מוגברת. לפי מספרים סטטיסטיים של עירית ורשה היו בשנת 1915 לעומת כל מאה נולדים – 118 מתים. ב־1916 – 172, וב־1917 – 357, כלומר: פי שלושה וחצי.


המצב הפוליטי    🔗

לעומת המצב הכלכלי חלה רוחה בחיים הפוליטיים של היהודים. למקרא דברי־העידוד שפירסם מטה־הצבא המאוחד הגרמני־האוסטרי בשפה העברית והיהודית חזרו ונתעוררו התקוות בלב היהודים, כבימים שפירסם ניקולאי ניקולאייביץ' את הצהרתו. באחד הכרוזים ל״יהודי־פאולען" שנזרק ממטוסים. הזכיר מטה הצבא הגרמני־האוסטרי את פרעות־הדמים של ממשלת הצאר, שם ללעג ולבוז את הבטחות־החופש של המונרכיה, והבטיח שויון־זכויות ליהודים, שיהיה מבוסס על יסוד מוצק. ביחוד גברו התקוות של היהודים אחרי פרסום הצהרת נובמבר על הקמת מדינה פולנית. יחד עם הצהרה זו נתפרסם החוק על השלטון העצמי היהודי בתחומי הקהילות, ועל יסוּד מועצה עליונה של הקהילות לכל מדינת פולין, אם כי לא נואלו היהודים להאמין שתינתן להם זכות מלאה לסדר את חייהם האוטונומיים כארגון לאומי עצמאי, רבה היתה התקוה שהגרמנים ינהגו בהם דין של קיבוץ לאומי מיוחד, כדי למנוע את התבוללותו בקרב הפולנים. אם לגבי הגרמנים היו קיימות אשליות שנתבדו מהר, הרי יחס הפולנים ליהודים לא השאיר מקום לאשליות. אמנם ראשי האנדציה, בעלי האוֹריינטציה הרוסית, עזבו את פולין יחד עם צבאות רוסיה, אך אלה שנשארו, וביחוד המדינאים הפורשים מן ״הסצסיה" האנדקית, שמרו באמונה על היחס המסורתי ליהודים, שמלפני הכיבוש. כך למשל הופיעו בראשית ספטמבר 1915 שליחי העתונות היהודית (״היינט“, ״מומנט” ו״הצפירה") לפני הנסיך זדז’יסלב לובומירסקי, נשיא ועד־האזרחים שנבחר לראש העיר, וקבלו לפניו בתזכיר על קיפוח זכויותיהם של היהודים בועד האזרחי ובמוסדותיו, במיליציה העירונית, בקומנדנטורה וכו'. הנסיך לובומירסקי הבטיח לבדוק את הדבר, אך המצב לא נשתנה לטובה. אשר ליחס הגרמנים ליהודים, הרי מדיניותם לא היתה עקבית ורבו בה התנודות. היא היתה תלויה על־פי־הרוב ביחסים שביניהם לבין הפולנים, ובמצב הפוליטי שהכריח אותם לא פעם לותר לפולנים.


התנועה הציונית בתקופת הכיבוש הגרמני    🔗

ויתוריהם של השלטונות הגרמניים ליהודים יש לזקפם כולם או רובם על חשבון התנועה הציונית, שהגיעה למידת התפתחות ניכרת.

התהליך של גידול התנועה הציונית נתלווה על ידי תהליך־משנה של דיפרנציה רעיונית, שמצד אחד סייעה לגיוון המחשבה הציונית והעמקתה, מצד שני נתנה אפשרות לזרמים הרעיוניים הציוניים, ה״מזרחי“, פועלי־ציון וצעירי־ציון, להרחיב את הבסיס הסוציאלי של התנועה. ב־13 בספטמבר 1916. כינסו הציונים הכלליים ועידה ארצית, שבה נבחר מרכז־המפלגה הארצי. ביחוד גדלה פעולת התנועה הציונית בשטח התרבות והחינוך. בורשה ובערי־השדה הוקמה רשת של בתי־ספר עבריים מיסודה של ״תרבות”. הפגנה גרנדיוזית של הפצת הרעיון הלאומי בקרב הדור הצעיר שימשה תהלוכת ל"ג בעומר, שנערכה ב-1916 ברחובות ורשה בהשתתפות רבבות יהודים.


ראשית צמיחת האגודה    🔗

גידול כוחה של התנועה הציונית הדאיג חוגים מסוימים ביהדות הגרמנית, שראו את תעודתם בהרבצת התרבות הגרמנית בפולין. תעודה זו הזדהתה עם מגמת הממשלה הגרמנית ליצור בפולין מפלגה שתשמש מכשיר לפוליטיקה גרמניזטורית. ואמנם, הגנרל לוּדנדוֹרף הזמין אליו את אחד מראשי האוֹרתוֹדוֹכּסיה היהודית המתבדלת בגרמניה, את ד“ר פנחס כהן, רבה של אנסבך, ואת ד”ר עמנואל קרליבאך, רבה האוֹרתוֹדוֹכּסי של קלן, כמו‏־כן את ציר הרייכסטג הגרמני, מנהיג המפלגה הדמוקרטית ד“ר לודויג האאז. לוּדנדורף הציע לפניהם לקשר את יהודי פולין עם היהדות הגרמנית ולשתפם בפעולה למען גרמניה. פנחס כהן הוכיח ללודנדורף שמטרה פוליטית כזאת. אם יוכרז עליה בגלוי, תעורר אי־אמון לשליחותם ולפיכך הציע לצמצמה בקשירת קשרים בין יהודי גרמניה ופולין, לודנדורף מסכים לכך, ושני הרבנים יצאו לפולין. בפעולתם סייעו להם מנהל הפוליטיקה הגרמנית בורשה פון מוטיוס והמרצה בעניני היהודים ד”ר לודויג האאז. שני הרבנים, שנקטו יחס שלילי לגבי התנועה הלאומית היהודית, ניגשו מיד לארגון היהדות החרדית והקימו את ״אגודת האורתודוכסים“, שנהפכה כעבור זמן לאגודת שלומי אמוני ישראל, ולבסוף – למפלגת האגודה (״אגודת ישראל"). שליחי גרמניה ידעו לנצל את הכוח הפוליטי שהיה קיים בין החסידים בפולין. חסידי גור, שהקדימו את הציונים בפעולת כיבוש הקהילות, והם שהיו שותפיהם ובעלי בריתם של המתבוללים בתקופה שלפני הכיבוש הגרמני – למורת רוחם של רוב החסידים האחרים. הרבנים־השליחים הגרמנים התקשרו עם בית הרבי מגור ומנהלי הפוליטיקה שלו ובכוחם נוסדה ה”אגודה“. שאר החסידים וצדיקיהם עמדו מנגד, מפחד שלטונה של גוּר. משום כך היה כוחה של ה”אגודה" רב. יש לציין שכהן וקרליבאך ניסו תחילה לבוא בדברים עם הציונים, אך לא מצאו אוזן קשבת לפוליטיקה שלהם, בעזרת הגרמנים הוציאו החסידים את העתון “דאס יודישע ווארט” (גלגולו של “ווארשעווער טאגעבלאט”), ואחר־כך “דער יוד”. חששותיו של פנחס כהן נתאמתו: המפלגה החדשה, פרי החשבונות הפוליטיים של השלטון הכובש, עוררה יחס של אי־רצון בקרב היהודים, ועל אף תמיכת השלטונות לא רכשה אלא חלק מן היהדות החרדית.


המדיניות הפשרנית של ציוני ורשה בתקופת הכיבוש הגרמני    🔗

לתנועה הציונית ניתנה עתה הזדמנות מזהירה להפגין את הרצון האמיתי של האוכלוסיה היהודית לעומת מטרות פוליטיות מלאכותיות וזרות. בקיץ 1916 היו בחירות למועצה העירונית בעיר ורשה, ששימשו מעין נסיון לבחירות כלליות לשלטון עצמאי בפולין. מדינאים יהודים חשובים, ובתוכם ראש הועד הפוליטי יצחק גרינבוים, היו ברוסיה. בראש התנועה הציונית עמד העשל פרבשטיין, שהיה נוטה לפשרות. המפלגות הפולניות המאוחדות שחששו מפני תוצאות הבחירות בעיר־הבירה, הציעו ליהודים לחלק ביניהם את המנדטים בדרך של הסכם, כדי להפגין כלפי חוץ את אחדות התושבים. מתוך נימוס־סרק, שהשתתפות נפרדת בבחירות עשויה להגביר את האנטישמיות ומתוך הערכה מוטעית של כוחות העם – הסכימו הציונים להצעת הפולנים, ובזה החמיצו שעה טובה להפגנת כוחם בעם. ועד־הבחירות המרכזי היהודי, שבו השתתפו הציונים והחסידים והמתבוללים המתונים, בא לידי הסכם עם ועד הבחירות הפולני והובטחו לו 15 מנדטים. הפשרה הציונית עוררה תרעומת בקרב חלק גדול מן היהודים הלאומיים, שהחליטו לצאת לחוד לבמת הבחירות בקוּריה הששית (האחרונה לפי הצנז), שבה צריכות היו להיות בחירות. קבוצת העסקנים הקימה “ועד עממי”, שבראשו התיצבו נח פרילוצקי, שמואל הירשהורן, ה. ד. נומברג ושלקוביץ, מיסדי מפלגה חדשה, המפלגה העממית (“פולקיסטים”). הפולקיסטים נחלו נצחון וקיבלו 4 מנדטים. בסך הכל נבחרו למועצה העירונית 19 יהודים (לעומת 71 פולנים) והם, מן המתבוללים: בולסלב אייגר, ואצלב קירשרוט, אדולף וייסבלט, אדוארד נתנזון, מן הניאו־אסימילטורים: ליאון ברנזון, שמואל גולדפלם ויוליוש מוטרמילך; מן הציונים; העשל פרבשטיין, הרב ד"ר שמואל פוזננסקי ושמעון זיידמן; מן החסידים: לייבוש דוידזון, לייזר פריבס ויואל וגמייסטר; מן הפולקיסטים: נח פרילוצקי, שמואל הירשהורן, בנימין אפרון ואברהם אייזנברג; מן הלאומיים הבלתי־מפלגתיים נבחרו: רפאל שרשבסקי ואדולף טרוסקר.

הצעת ההסכם של הפולנים לפני הבחירות היתה תכסיס־לשעה, שלא היה בו אף רמז למפנה ביחסים הפולניים־היהודיים. המגיסטרט המשיך באותו יחס אל היהודים כפי שנהג ועד־האזרחים. לא היתה אף פינה בחיי הציבור שבה לא קופחו זכויות היהודים. המגיסטרט יסד בתי תמחוי זולים לדלת־העם, אולם בתי התמחוי הפולניים השתתפו ב־8% ממחיר הארוחות ואילו מוסדות היהודים השתתפו ב־44%, אף־על־פי שמחצית האוכלוסיה היהודית בורשה היתה זקוקה לקצבה. על ועד הקהילה היהודית הוטל להשתתף בסכום של 32,000 רובל בהחזקת בתי־הספר העירוניים הפולניים לילדי ישראל, אם כי לילדי הנוצרים ניתן בבתי־הספר חינוך־חינם. בפקידות העירונית, שמנתה כ־12.000 פקידים, היה רק קומץ קטן של פקידים יהודים. ואף־על־פי־כן לא היו נוטים היהודים להעמיק את הפירוד היהודי הפולני מעל במת הפרלמנט העירוני וציפו לפתרון השאלה במוסדות העליונים בהיקף ממלכתי ארצי.

התקוות לא נתקיימו. השלטון הכובש נקט עמדה שלילית בולטת לגבי השאיפות הלאומיות של היהודים. “המדור היהודי”, על־יד “המחלקה לכנסיות ובתי־ספר” שהתנהל על־ידי ד“ר לודויג האאז, נהג ביהודים דין עדה דתית בלבד. ה”פקודה בדבר ארגון עדה יהודית דתית בגנרל־גוברנמנט הורשאי" שחוברה על־ידי האאז, קבעה בסעיפה הראשון, שהיהודים, תושבי הגנרל־גוברנמנט הורשאי, הם חברה חוקית־פומבית דתית. בראשה עומדת מועצת יהודים, הכפופה לשלטון הפיקוח של המלוכה. סמכותה מקיפה עניני דת. חינוך וצדקה. הציבוריות היהודית והעתונות נקטו לגבי פקודה זו עמדה שלילית, באשר שיותה לקהילה היהודית אופי דתי גרידא ושללה ממנה זכויות לאומיות פוליטיות. רק החרדים והמתבוללים היו מרוצים, שהיתה הפקודה לפי רוחם. בהשפעת המחאות והתזכירים של הגורמים הלאומיים העמידה הממשלה את מס הקהילה על מרק אחד. הבחירות אל הקהילה החדשה נקבעו למאי 1918. מכיון שהשלטונות הפולניים החליטו לעשות שינויים בתקנות הבחירות, דחו הגרמנים את מועד הבחירות עד 16 באוקטובר. ואולם רוב הקהילות סירבו לקיים את הבחירות לפי תקנות שלטונות־הכיבוש. ומה גם שנראו כבר אותות התפוררותם במדינה.


יחס היהודים למועצת הממלכה הזמנית    🔗

במידה שהחמיר מצבם של צבאות גרמניה ואוסטריה בחזית המלחמה, בה במידה הומתקה מדיניותם לגבי פולין, בנובמבר 1916 הכריזו גרמניה ואוסטריה במניפסט חגיגי על יצירת מדינה פולנית עצמאית כמונרכיה קונסטיטוציונית ובינואר 1917 הוקמה מועצת הממלכה הזמנית (.aד sowa Rada Stanu). באוקטובר 1917 נוסדה מועצת העוצרים (Rada Regencyjna ). חבריה היו: לוּבּוֹמירסקי, הגראף אוסטרובסקי והארכי־הגמון קקובסקי

יחס היהודים למועצת הממלכה לא היה אחיד. המתבוללים הגישו לה ביום פתיחתה איגרת ברכה מלאה רטט־הכנעה והבעת נכונות לפעול למען הקמת ממלכה פולנית עצמאית. אף “אגודת האאורתודוכסים” שכחה בין־לילה את אנשי חסדה ובירכה את המועצה מתוך תקוה שתנהג ביהודים במידת סובלנות דתית. “הבונד”, בעקבות פ. פ. ס. – שמאל והסוציאל־דמוקרטיה הפולנית (ס.ד.ק.פ.ל.), התיחס בשלילה גמורה למוסד הממלכתי שהוקם על־ידי הגרמנים. הציונים והעממיים נמנעו מלשלם מס־אמוּן מראש והמתינו למעשים, אך הפגינו, עם כל המפלגות הפולניות, את נאמנותם לפולין.

ברם התקוות היהודיות, שצצו בראשית נביטת העצמאות המדינית הפולנית, לא נתקיימו. גם ראש הקבינט הראשון קוכארז’בסקי, גם ראש הקבינט הריאקציוני סטצ’קובסקי השתמטו מקביעת עמדה גלויה בשאלת היהודים. בינתיים התרחש מאורע היסטורי בחיי פולין, גרמניה ואוסטריה נחלו מפלה ניצחת במלחמה. מבית־כלאו במגדבּוּרג חזר לארצו הפטריוט הפולני הגדול, יוזף פּילסודסקי.


 

יהודי ורשה בפולין העצמאית (1918 – 1939)    🔗


בדורות עצמאותה של פולין הישנה לא זכתה יהדות ורשה אלא בריבונות יחסית מאד בקרב יהודי המדינה. הקהילה היתה צעירה בימים ההם, ומקצת החשיבות שהגיעה לורשה בגלל היותה מטרופולין המדינה ומושב המלוכה והסיים, היתה קשורה בעיקר בכמה שתדלנים מן החוץ שהיו באים לורשה לעונות הקצרות של מושבי הסיים ולפגישות עם שלטונות בתי הדין העליונים ועם השליטים, – ולא היה היכר מיוחד לעדה הדלה של ורשה גופה. בכל אופן לא היה בכוחה של עדת ורשה להתחרות במעמדן החשוב של קהילות קראקא ולובלין ולבוב ובריסק, אפילו לא בשטח השתדלנות המדינית ומקומה לא היה ניכר בדיוני ועד ד' הארצות.

ראשית עלייתה של ורשה קשורה בטשטוש ההוי היהודי המסורתי: בעלייתם של האלמנטים ה“מתקדמים”, אבות ההתבוללות היהודית בפולין, ועלייתה של העדה נשארה קשורה במעמדם של האלמנטים הללו. נסיונם של גדולי מנהיגי החסידים לנהל את עדתם ממרכז בורשה, נכשל. ר' איצ’ה מאיר אלתר ור' יצחק מוורקה – שניהם עזבו את ורשה ועברו לעיירות הסמוכות גוּר וּוארקה, ורק משם אָצלו מרוחם על עדת ורשה.

חשיבותה של ורשה היהודית עלתה במחצית המאה הי"ט בגלל גידולה של העדה ובגלל עלייתם הכלכלית של יהודי המטרופולין, שעשתה אותם לראשי המדברים גם בשטח ההנהגה וסייעה לריכוזם של כוחות האינטליגנציה היהודית מכל הארץ. ועדיין היתה עמדה זו תלויה בדיפרנציאציה החברתית של הדורות הקודמים ועליונותה היתה בעיקר חיצונית ומוסכמת.

מעמדה של ורשה היהודית השתנה שינוי רדיקלי החל מן השנים האחרונות למאה הי"ט וביחוד מתחילת המאה העשרים. השינוי הזה היה פרי ההתפתחות המדינית והחברתית הכללית בפולין וברוסיה, וביחוד – פרי השינויים הפו־ ליטיים והחברתיים בהכרתם של היהודים בדור הזה. עם התפתחות התנועה הלאומית ותנועת־הפועלים היהודית, ממילא נעשתה ורשה – עיר המטרופולין של פולין ובעלת הישוב היהודי הגדול ביותר בארץ – מרכז חיי הציבור היהודי בעניני הפוליטיקה, התרבות, הספרות ובכל הגילויים של חיי ציבור ערים.

הקו הזה נמצא בעליה, בהקבלה להתפתחות הכללית בכיוון הדמוקרטיה ולהתגברות ההכרה הלאומית והתנועה הלאומית והציונית בקרב היהודים. כל המאורעות הגדולים שאירעו בינתים בפולין – מרד 1905, מלחמת העולם הראשונה, הכיבוש הגרמני, על תוצאותיהם החיוביות והשליליות, – חיזקו כולם את הקו הזה וכולם באו לידי ביטוי מוגבר בעדת ורשה, שנטלה בפועל את ההנהגה לידיה.

ההתפתחות בכיוון הזה הושלמה עם יסודה מחדש של מדינת פולין העצמאית. עשרים ואחת השנים של קיום המדינה – עד למלחמת העולם השניה – היו ללא שום ספק שנים של עֵרות חברתית, של מלחמת יצרים פוליטיים גדולים בפנים וכלפי חוץ, של יצירה ומחץ, של מעלות ומורדות בגורל יהודי פולין, שלא היו כמותם במשך כל הדורות של גלות פולין. כאילו התכוונה ההיסטוריה לתת ליהדות זו, העסיסית, הפעילה והנדיבה שבכל גלויות ישראל, הזדמנות לחשוף את כל צפונותיה לפני שעלה עליה הכורת האכזרי שבכל דורות הפיזור.

בכל מאורעות הדור הזה בפולין נטלה ורשה היהודית חלק בראש. עדת ורשה שימשה סמל ומופת ליהודי פולין. ורשה היתה מושב כל הועדים המרכזיים של כל המפלגות והתנועות היהודיות בפולין; ורשה שימשה באופן טבעי שדה המלחמה הפוליטי של כל נציגי היהדות; כאן הגן ה“קוֹלוֹ” בפרלמנט הפולני על האינטרסים החיוניים של יהודי פולין ולחם בגזירות והגבלות, בשרירות האדמיניסטרציה ובגילויי האיבה וההפקרות של מפלגות הריאקציה הפולנית; ורשה היתה מושב כל המוסדות והמפעלים המרכזיים לתורה ולחכמה, לספרות ולאמנות, למו"לות ולעתוֹנאוּת, לכלכלה ולהיגיינה, לצדקה ולספורט, לכל ולכל. ובכל הפעולות האלה, לא היתה ורשה אכסניה בלבד. מספרם של בני ורשה ונציגיה בכל המוסדות המרכזיים היה למעלה מחלקם היחסי ביהדות פולין, ובשעות קשות של משבר בחיי הציבור היהודי בפולין נתגלתה עדת ורשה כסמל יפה ליהדות פולין כולה.


הבחירות למועצת העיר ב־1919    🔗

ב־1919, שנת הבחירות לסיים המכונן, היו כמו כן בחירות למועצת העיר של ורשה, הראשונה מאז חידוש עצמאותה של פולין. בתוקף הצו של ראש הממלכה מיום 7.2.1919 בדבר השלטון העירוני הוגדל מספר חברי המועצה ל־120.

הנסיון של גוש יהודי מאוחד שנתגבש בשעת הבחירות שלפני כן, תוך הסכם עם מפלגות הימין הפולניות ואגב פרישת ה“עממיים” וה“בּוּנד” (שהתקשר עם פ.פ.ס.) לא היה מעודד. הוא עורר תרעומת בחלק ניכר של הציבור היהודי. הצלחת הועד העממי בבחירות של 1916 הוכיחה שהמוני היהודים רוצים בנציגות עצמאית במוסדות הנבחרים ובעמידה תקיפה על זכויותיהם במסגרת הדמוקרטית של הרפובליקה הפולנית החדשה. המפלגות היהודיות השונות יצאו הפעם למערכת הבחירות ברשימות נבדלות, תוך נכונות לעמוד במבחן כוח בקרב הציבוריות היהודית. האגודה" בלבד הגיעה להסכם עם ארגון הסוחרים. תוצאות הבחירות היו: 28 יועצי־עיר יהודים. המנדטים נתחלקו כדלקמן: “האגודה” והסוחרים – 8 (אליהו קירשברוֹין, יעקב טרוקנהיים ועוד, מן ה“אגודה”, אדולף טרוסקר, רפאל שרשבסקי ואחרים. מן הסוחרים). הציונים – 6 (יצחק גרינבוים, משה קרנר, מנחם אלנברג ועוד), הבונד" – 7 (עם הנריק ארליך וּויקטור אלתר בראש), הפוֹלקיסטים – 5 (נח פרילוצקי, ש. הירשהורן, ד"ר יוסף דוידסון ועוד) ו“פועלי” ציון שמאל – 2 (י. לב ובוקסבוים). כחברי הנהלת העיריה (“לאוניקים”) נבחרו 2 יהודים (מבין 12): מאיר רונדשטיין והמהנדס אדולף וייסבלט.

אפשרות הפעולה של הנציגות היהודית במועצה עירונית זו היתה, בדרך כלל, מוגבלת מאד. הרוב במועצה תמך במפלגות־הימין האנטישמיות, ורק בקושי יכלו היועצים היהודים להשיג מתקציב העיר הקצבות למוסדות יהודיים. כן נדחתה מדי פעם בפעם הצעת היהודים לקרוא רחוב בורשה על שם הרב מייזלס (הצעה שנתקבלה לבסוף במועצה שלאחרי־כן). הסיעות האזרחיות היהודיות הקימו קלוב של יועצי העיר היהודים (“קוֹלוֹ”), אך נציגי ה“בּונד” ופועלי־ציון שמאל לא הצטרפו אליו, ובמקרים רבים הצביעו עם הפ.פ.ס. נגד הסיעות האזרחיות היהודיות.


מועצת העיר 1927־1934    🔗

תקופת כהונתה של המועצה הזאת נסתיימה ב־1927. בבחירות למועצה החדשה, שנערכו באותה שנה, קם גוש יהודי כללי של הציונים, “המזרחי”, ה“אגודה”, ארגון הסוחרים, בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים. ברשימות לחוד הופיעו ה“בּונד”, פועלי־ציון שמאל, וברגע האחרון – “פועלי אגודת ישראל”, שניתקו עצמם מן הגוש במטרה לרכוש תוספת מנדטים ל“אגודה”, מחוץ לרשימה המשותפת. אולם, מספר היועצים היהודים שנבחרו לא עלה על מספרם במועצה הקודמת. נבחרי הבלוק הכללי היו 15. משלוש הסיעות היהודיות האחרות קיבלו הבונדאים 7 מנדטים, פועלי־ציון שמאל ופועלי אגודת ישראל – 2. כחברי הנהלת העיריה נבחרו מבין היהודים המהנדס משה קרנר וד“ר ז. ביחובסקי, ולפי הסכם בין ה”בּוּנד" ופ.פ.ס. – ויקטור אלתר. במועצה זו היתה לנציגי היהודים אפשרות פעולה מרובה מאשר במועצה הקודמת – לשום סיעה מן הסיעות הפולניות במועצה לא היה רוב מכריע. וקולותיהם של היועצים היהודים היווּ “לשון־המאזנים” בין המפלגות הפולניות, שנזקקו אליהם מדי פעם בפעם לשם השגת רוב. כך הצליחו היועצים היהודים להשיג הקצבות בסכומים ניכרים יותר למוסדות לחינוך ועזרה סוציאלית של העדה היהודית. סכום ההקצבות האלה עלה למיליון זהובים ומעלה בתקציב השנה. בהשתדלות ה“לאוניקים” והיועצים היהודים קם מפעל סוציאלי רב־ערך – בית מחסה עירוני לילדים יהודים עזובים, שבנינו עלה בסכום של קרוב ל־ ¼4 מיליון זהובים. ראש ועד הבנין היה מ. קרנר, והתכנית הוצאה לפועל על־ידי האדריכל הנריק שטיפלמן. הבנין המפואר והמשוכלל ברחוב פלוֹצקה, שנועד לשיכון 500 מילדי העוני, הושלם ונחנך ב־1933, אולם עין הממשלה היתה צרה במתנת חסד זו לילדי ישראל, וכעבור שנה, לאחר פיזור מועצת העיר ומינוי הנהלה עירונית מטעם הרשות המרכזית, סילקה הנהלת העירייה הממונה את הילדים היהודים מבית המחסה שברחי פלוצקה, ומאות היתומים, האסופים וילדי־ההפקר, הועברו לבית צר וישן ברחוב ווֹלסקה, ששימש מושב זקנים ובית יתומים. בנין בית־המחסה שהוקם בהשתדלות יועצי העיר היהודים הפך לבית חולים עירוני.

מספר היהודים בורשה היה יותר משליש מן האוכלוסיה הכללית, משום כך דרשו היועצים היהודים למנות יהודי כאחד משלושת סגני ראש העיר, אולם אף אחת מן הסיעות הפולניות, לרבות פ.פ.ס., לא הסכימה לתמוך במועמד היהודי. בכל זאת מלאו ה“לאוניקים” היהודים תפקידים חשובים ואחראיים בהנהלת עניני העיר. ד"ר ז. ביחובסקי שימש ראש מחלקת הבריאות וחבר במחלקה לעזרה סוציאלית. המהנדס מ. קרנר נתמנה לראש מפעל הביוב והמים, ראש מחלקת התעשיה, המלאכה והתחבורה, היה חבר ההנהלה של שירות החשמליות והאוטובוסים, חבר ועדת התקציב של העיריה וכן חבר המרכז של איגוד העיריות הכל־פולני. ויקטור אלתר הועמד בראש בית העבוט העירוני.


נצחון ה“בונד” בבחירות למועצת העיר האחרונה    🔗

בסוף 1934 פוזרה מועצת העיר בפקודת הממשלה המרכזית, שמינתה מועצה עירונית בת 35 חברים, ומהם חמישה יהודים. ראש העיר הממונה היה סטפן סטאז’ינסקי. חברי המועצה היהודים, שנתמנו על־ידי השלטונות, היו אברהם גפנר, רפאל שרשבסקי, יעקב טרוקנהיים, משה כהן ועורך־הדין זונדלביץ‘. מועצה זו, שפעלה בחסות השלטון המרכזי, שירתה עד 1938. באותה שנה הסכימה הממשלה לערוך בחירות. היהודים השתתפו בבחירות אלה בשלוש רשימות: גוש ה“אגודה”, “המזרחי”, ציונים כלליים ב’ וסוחרים, גוש ציונים כלליים א' ופועלי־ציון ימין, וברשימה שלישית – ה“בּוּנד”. שיטת הבחירות שנקבעה היתה לרעת היהודים. העיר חולקה ל־15 אזורי בחירות, והחלוקה היתה מכוּונת להפריד בין ריכוזי הקולות של היהודים. בכלל היתה השתתפות היהודים בבחירות מועטה: רק 48% מבעלי זכות הבחירה הצביעו. הסיעות הציוניות היו מפולגות ומסוכסכות ביניהן. הבחירות הנחילו נצחון מכריע ל“בונד”, שזכה ב־20 מנדטים. גוש ה“אגודה”, הציונים הכלליים ב' וכו‘, קיבלו שני מנדטים (טרוקנהיים ושרשבסקי), והציונים הכלליים א’ ושותפיהם מנדט אחד בלבד (הרטגלס).

זו היתה הנציגות היהודית האחרונה במועצת העיר ורשה לפני פרוץ מלחמת־ העולם השניה.


קהילת ורשה בתקופת מעבר (1919־1926)    🔗

הועד של קהילת ורשה שנבחר ונתאשר על־ידי השלטונות הרוסיים בנובמבר 1912 למשך של שלוש שנים, נשאר בכהונתו – לרגל המלחמה והמאורעות שלאחריה – קרוב לשתים־עשרה שנה. בתום ימי המלחמה היה הרקע המדיני לארגון החיים הציבוריים של יהודי ורשה שונה משהיה בזמן בחירת אותו ועד, כשם שהיו שונים המושגים הציבוריים־המדיניים בפולין העצמאית, בתקופה שאחרי המהפכה ברוסיה, מאלה של שנת 1912. נשתנה כמו־כן יחס הכוחות שנתגבשו בציבוריות היהודית והמגמות הכלליות שלה. אף מבחינת הרכבו האישי פסק ועד הקהילה להיות בעל כושר־פעולה. כמה מחבריו מתו במשך השנים או הגיעו לזקנה. עוד ב־1918, משבטלו הבחירות שנועדו להתקיים בפקודת שלטון הכיבוש הגרמני, נאלץ הועד לצרף כמה פרנסים. כדי למלא את מקומם של החברים שנפטרו. בדרך זו נצטרפו החסיד בר ביחובסקי, אחיו של הציוני ד“ר זלמן ביחובסקי, ושני עסקנים בלתי־מפלגתיים, נחמיה קרסוצקי ובנימין ריטנברג. ב־1919 התפטר ראש הקהילה סטניסלב נתנזון. במקומו בא הפרנס מאיר רונדשטיין, מנהל הבנק לדיסקונטו בורשה. אם כי גם הוא נמנה על חבורת המתבוללים, הרי היה מוצאו מבית יהודי אדוק, וחינוכו המסורתי, הרגלו בלשון אידיש ואף שמירתו על שמו העברי הפלוהו מן המתבוללים ה”מושלמים", “הפולנים בני דת משה”, שקדמו לו בראשות הקהילה, ומינויו ציין את תקופת המעבר בקהילת ורשה בין שלטון המתבוללים ובין הנהלה לאומית או לאומית־דתית. רונדשטיין מת ב־1922 ובחירת ממלא מקומו, שבתי ברגמן, היתה צעד נוסף לקראת “האמנסיפציה” של הקהילה הורשאית מחסותם של המתבוללים. ברגמן היה ספק צבאי וסוחר עשיר ולפי מוצאו – מבית יהודי פשוט וקשור להוי מסורתי: הוא קנה לו שם בורשה כעסקן רב־פעלים במוסדות־צדקה. כהונתו לא חידשה ולא־כלום בהנהלת הקהילה וזמנה עבר תוך ציפיה למועד הבחירות לועד החדש לקהילה, שארגונה ותחום סמכויותיה נקבעו על־פי הדקרט של ראשי המדינה מיום 7.2.1919 .

תקנה זו של ממשלת פולין הדמוקרטית, שהשאירה לארגון הקהילה את אפיה של עדה דתית, הכזיבה חלק מן החוגים הפרוגרסיביים של יהדות ורשה הלאומית והנאורה, ששאפו למסגרת ארגון של אוטונומיה קהילתית־לאומית. אולם הממשלה השהתה את מועד הבחירות לקהילה אף לפי המתכונת שלה, ורק בפברואר 1924 הכריזה סוף־סוף על בחירות חדשות.


ועד הקהילה בראשותו של פרבשטיין (1926־1931    🔗

עצם ענין הבחירות עורר התעניינות מרובה בציבור, אולם שיטת הבחירות הגבילה את מספרם של בעלי זכות הבחירה ל־57,500. בכל זאת שיקפו תוצאות הבחירות במידה רבה את מערכת הכוחות והזרמים המפלגתיים ביהדות ורשה. מבין 50 חבריה של מועצת הקהילה החדשה נבחרו 15 נציגי ה“אגודה”, 12 ציונים, 5 חברי ה“מזרחי”, 5 בונדאים, 5 פוֹלקיסטים, 3 חרדים בלתי־מפלגתיים, 2 “פועלי ציון” שמאל, ובלתי־מפלגתי אחד מפרבר פראגה.

אך מיד לאחר שמועצת הקהילה החדשה התכנסה לישיבתה הראשונה נתגלע ריב בינה לבין השלטונות, שהיה ריב משותף לכל קהילות ישראל בפולין. מיניסטריון הדתות וההשכלה דרש, כי לשון הדיונים במועצה תהיה הלשון הפולנית, וסירב לשוות לטקס הפתיחה אופי רשמי. נציגי כל הסיעות במועצה הביעו את התנגדותם לעמדת הממשלה וראו בה כונה להתנקש באָפיוֹ הלאומי והדמוקרטי של מוסד הקהילה ונסיון למעט את דמותו. הסכסוך החמיר ונמשך למעלה משנה וחצי. המועצה לא נתכנסה ולא אירגנה את עבודתה ובינתים הוסיף ועד־הקהילה הישן, בראשותו של שבתי ברגמן, לשמש בתפקידו. לבסוף חוסל המשבר בתוקף פקודת המיניסטר לדתות ולהשכלה מיום 24.1.1926 שלפיה הורשתה מועצת הקהילה לנהל את ישיבותיה בעברית, באידיש או בפולנית, בתנאי שהפרוטוקולים יירשמו בפולנית, על־מנת לאפשר לשלטונות לבקר את פעולות הקהילה. המועצה התכנסה ובחרה בהנהלה: ה“אגודה” וגוש החרדים 7, הגוש הציוני 6, ה“בונד” 1 והפלקיסטים 1. בהתאם להוראות הממשלה צורף להנהלה גם בא־כוח הרבנות כראש הקהילה נבחר נשיא המזרחי יהושע העשל פרבשטיין.

הנהלת עניני הקהילה נתחלקה למחלקות שונות: 1) עניני הנשיאות; 2) כספים; 3) מסי הקהילה; 4) עניני הדת והרבנות; 5) בתי ספר ותרבות; 6) פיקוח סוציאלי ועניני צדקה; 7) עזבונות; 8) בריאות; 9) כלכלה; 10) חברה קדישא ובית־הקברות; 11) ביקורת.

ריבוי הסיעות במועצה, באין רוב מכריע לאף אחת מהן, הקשה על הדיונים ופגע בכושר־הפעולה של הועד החדש. הסיעה הגדולה ביותר – גוש הציונים וה“מזרחי” היו לה 20 קולות, אולם המספר הדרוש כדי להוות רוב היה 26 קולות. המועצה נעשתה זירת ויכוחים וחיכוכים מפלגתיים שלא פסקו. בכל זאת יצגה מועצת הקהילה בפעם הראשונה את יהדות ורשה בשלמותה, על כל פלגותיה, ולא שלטה בה עוד שכבת נכבדים מתבוללים שהתנשאה על העם. אף סיכום הפעולות של הנהלת קהילה זו בחמש שנות כהונתה לא היה קל־ערך. בשטח החינוך עלה התקציב השנתי מ־340,000 זהובים בשנת שירותו האחרונה של ועד הקהילה הקודם, עד ל־

1,169,182 זהובים ב־1930, ומספר המחלקות בבתי־הספר שברשות הקהילה גדל מ־31 עם 1262 תלמידים בשנת הלימודים 1925/26 ל־60 מחלקה עם 2167 תלמידים ב־1930/31. תכנית הלימודים בבתי־הספר העממיים האלה כללה תולדות ישראל, תנ"ך ותפילה. פעילות מוגברת הראתה גם המחלקה הסניטרית, שהוצאותיה עלו מ־ 93,000 זהובים ב־1926 ל־ 417,000 ב־1930. סכום ניכר הוקצב לבנין אמבולטוריום, שצויד במכשירי רפואה מודרניים.

כמוסד המייצג את האוכלוסיה היהודית שבבירת פולין ואת קהילת ישראל הגדולה ביותר באירופה, חרגה קהילת ורשה בהזדמנויות שונות מתחום סמכויותיה המקומיות ונקטה בפעולות שלא היו מכוונות לאינטרסים של יהודי ורשה בלבד, ונודעה להן חשיבות יהודית כללית. מסוג הפעולות הללו היתה פרשת ההשתדלויות לביטול שביתת החובה ביום א' בשבוע וכו', ארגון מגבית של קהילות פולין למשלוח מצות ליהודי רוסיה. ועד הקהילה טיפל גם בענין כלל־ישראלי כסיכול הצעת הרפורמה של הלוח, שנדונה בועדה מיוחדת מטעם חבר־הלאומים ושביצועה עלול היה להעמיד בסכנה את שמירת השבת. כן עשה הועד לתקנת השמות הפרטיים העבריים, שסולפו בתעודות הלידה ובספרי האוכלוסים ע"י הכתיב הפולני. ועדה שמוּנתה על־ידי קהילת ורשה ערכה רשימה מפורטת של השמות העבריים הנכונים והמסולפים, שאין לרשמם בתעודות, והמציאה אותה לכל הקהילות והרבנים בפולין. הקהילה הורשאית עסקה גם בבעיה הכאובה והמטרידה של מסירת גופות של יהודים לניתוח לפקולטות הרפואיות, בעיה ששימשה נושא־הסתה בלתי־פוסק בעתונים ובאיגודי־הסטודנטים האנטישמיים; ביזמת ועד הקהילה של ורשה נתקיימו התיעצויות מיוחדות בענין זה בהשתתפות נציגי הקהילות של הערים האוניברסיטאיות וילנה, קראקא ולבוב, יחד עם באי־כוח אגודת הרבנים וארגוני הסטודנטים היהודים, ונפתח משא ומתן עם המיניסטריון לדתות והשכלה ונציגי האוניברסיטאות.

הענין שבו לא התרוממה קהילת ורשה למעלת תפקידה הכללי בתקופה האחרונה הרת־הגורל, היה ענין הסיוע לבנין ארץ־ישראל. הפרנסים הציונים השתדלו מדי פעם בפעם לעורר את ועד הקהילה לפעולות למען ארץ־ישראל, הן בצורת הקצבות לקרנות הציוניות ולצרכי העליה, הן בדרך החלטות אהדה והפגנות לביטוי הקשר החי של יהדות ורשה אל המפעל הארץ־ישראלי, אך מאמציהם נתקלו בהתנגדותם של האנטי־ציונים במועצת הקהילה, ו“ביד המוחקת” של הממונה על ביקורת התקציב מטעם השלטונות. הקצבות מעטות בלבד, לפי הערך, הושגו לתמיכה בעליה החלוצית ומקצת הענקות למפעלים כספיים של “התאחדות יהודי פולין” בארץ־ישראל. רק בפרוץ המהומות בארץ־ישראל, ב־1929, הוקם ביזמת מועצת הקהילה ועד־עזרה לנפגעי המאורעות, שאסף בערי פולין סכום של 920,000 זהובים. לזכותו של ועד הקהילה תצוין גם השתתפותו בארגון תנועת המחאה בפולין על המדיניות הבריטית בארץ־ישראל לאחר פרסום הספר הלבן ב־1930. כינוס באי־כוח כל הקהילות בפולין, שנערך על־פי הזמנתה של קהילת ורשה ב־29 במאי, הביע את מחאתה של יהדות פולין על הפרת התחייבויותיה של בריטניה כלפי העם היהודי.


הקהילה בשלטון “האגודה” (1931–1937)    🔗

עם קביעת מועד הבחירות לועדי הקהילות בפולין ב־1931, הגיעה לקצה כהונתו של ועד־הקהילה הרפרזנטטיבי הראשון בורשה מאז חידוש העצמאות הפולנית. התקרבות ה״אגודה״ לממשלת הסנציה, שבאה לידי גילוי בולט בבחירות לסיים, עתידה היתה להתגלות כמו־כן בבחירות לקהילות. הממשלה עשתה כל שהיה בידה לעשות כדי לסייע לנצחונם של בעלי־בריתה. אנשי ה״אגודה" והאדמו“רים, ואלה לא חסכו עמל כדי לנצח – ״בפקודת אדמו”ר״ ובכוח השלטונות. המגמה הישנה לשוות לקהילה אופי דתי גרידא קיבלה מדי פעם בפעם חיזוק נוסף מצד הממשלה והובלטה בתקנות השונות של המיניסטריון להשכלה ולדתות (מ־1927, 1930 ו־1931), שבאו להשלים את הדקרט על ארגון הקהילות משנת 1919. לפי אחת התקנות הללו נשללה זכות הבחירה לקהילות מיהודי העובר בגלוי על מצוות הדת או הטוען בפומבי שאין לשמור מצוות; תקנה ששימשה בעיירות רבות אמצעי לפסול בוחרים ומועמדים שנראו כבלתי־רצויים ל״אגודה" ולשלטונות. עם כל זאת לא הצליחו המאמצים המשולבים של ה״אגודה" ושל הממשלה אלא חלקית. בבחירות לקהילת ורשה ב־1931 השיגה ה״אגודה" רק רוב יהסי קטן. מספר פרנסיה בועד הקהילה החדש היה ששה (מבין 15 חבריו). אולם, כדי להגיע לרוב מוחלט ואפשרות הכרעה נגד הציונים וה״מזרחי“, באה ה״אגודה” לידי הסכם עם שלושת הפרנסים הבלתי־ציונים שבועד – פוֹלקיסט, בלתי־תלוי ובא כוח בעלי־הבתים, והבטיחה לעצמה את נשיאות הקהילה. פרנס ה״אגודה" אליהו מזור נבחר כיושב־ראש ועד הקהילה. נבחרי הציונים וה״מזרחי״ (העשל פרבשטיין, משה פלדשטיין, מנחם אלנברג, יהודה שצ’רנסקי, יעקב הימלפרב – בלתי־ציוני שנבחר ברשימת הציונים – וד"ר י. דראליץ', נציג הרביזיוניסטים) נשארו במיעוט.

עיקר הפולמוס בועד הקהילה ובמועצתה ניטש בכל שנה מסביב לתקציב שהגיע בממוצע לחמישה מיליון זהובים. פרנסי ה״אגודה" טרחו להגדיל את ההקצבות למוסדות־הדת ומפעלי־החרדים, והתקציב היה מתאשר בדרך כלל לאחר מיקוח ממושך ומיגע. אחרי קבלתו על־ידי מועצת הקהילה היה התקציב המוצע טעון אישור מצד השלטונות. הפקיד הממונה על עניני הקהילה מטעם המיניסטריון להשכלה ודתות היה בוחנו בחינה קפדנית. מוחק ומשנה בו סעיפי־הוצאות שונים. בשנים האחרונות גברה התנגדות הממשלה להקצבות לטובת ארץ־ישראל ולצרכי העליה, ולעתים נמחקו בתקציב אף תרומות קטנות שנקבעו בו לטובת הקרנות הציוניות או לקרן ישוב ארץ־ישראל מיסודה של ה״אגודה".

משאלתם של פרנסי ה״אגודה“, שביקשו ל״ישב בשלוה” ולעשות את רצון הרשות, לא נתקיימה. בלחץ כוחה של שנאת ישראל שהיתה גוברת והולכת היתה הקהילה אנוסה לחרוג מדי פעם בפעם ממסגרת סמכויותיה הרגילות ולעסוק בפעולות מחאה והשתדלות, בהגנה על זכויות יהודיות יסודיות וכלליות.

הענין שהעסיק והסעיר ביותר את הועד האחרון של קהילת ורשה, היה ענין גזירת השחיטה, מאז הוגשה לסיים על־ידי הצירה פריסטור. בפברואר 1936. הצעת החוק לאיסור השחיטה לפי דיני ישראל. הנהלת הקהילה עמדה בקשר מתמיד עם הצירים היהודים בסיים, שהשתדלו למנוע ולבטל את הגזירה; בהשתדלויות אלה היה פעיל ביותר הציר הציוני ד"ר אמיל זומרשטיין. על־פי יזמתה של קהילת ורשה נערך כינוס של באי־כוח קהילות פולין כדי למחות על אישור החוק. במעמד שליחיהן של קרוב ל־600 הקהילות היהודיות שבמדינה, שנתאספו בבנין ועד הקהילה הורשאית, נבחר ועד שליחי הקהילות בפולין, שהורכב מנציגי קהילות ורשה, לודז', לבוב, קראקא, וילנה, ביאליסטוק ופוֹזנה. ועד־הקהילה הורשאי אף ניסה לפעול לביטול הגזירה בהשפעת גורמי חוץ, ולפי בקשתו ביקר הרב הרצוג, רבה של אירלנד בעת ההיא אצל האפיפיור ברומא, וקיבל את הבטחתו להעביר לארכי־הגמון הפולני את משאלתו שיהודי פולין לא יופרעו בשמירת דתם.


ועד הקהילה הממונה בראשותו של מאוריצי מייזל (1937–1939    🔗

מערכת־הבחירות השלישית לקהילת ורשה מימי שחרורה של פולין, ב־1936. הביאה למפנה מפתיע בהרכב ועד הקהילה, עקב נצחונו של ה״בּוּנד“, שהשתתף עתה בבחירות אחרי שב־1931 החרים אותן. תוצאות הבחירות נתנו ל״בּוּנד” רוב יחסי, כלומר: מעמד של הסיעה הגדולה ביותר בקהילה. מבין 50 הפרנסים שבמועצת הקהילה נבחרו 15 נציגים של ה״בּוּנד" לעומת 11 פרנסי הגוש הלאומי, שכלל את כל המפלגות הציוניות (ציונים כלליים, ״מזרחי“, ״פועלי־ציון־ צ.ס.” ו״התאחדות") מלבד ״פועלי־ציון" שמאל והרביזיוניסטים, וכמספר הזה פרנסים מן ה״אגודה“. בהרכב זה לא היתה הקהילה בעלת כושר־פעולה רב, ונוכח תפקידיה המרובים בשמירה על רשת מוסדות־הדת של יהדות ורשה – הרבנות, חברה־קדישא, תלמוד־תורה, מקואות וכו וכפיפותה לפיקוח הממשלה, ששקדה תמיד על שמירת אפיה הדתי של הקהילה – היה שלטון הבונדאים בקהילה כרוך בקשיים פנימיים רבים. המצב שנוצר נתן לממשלה הזדמנות טובה לחסל את ועד הקהילה כמוסד מייצג. היא פיזרה את מועצת הקהילה שנבחרה ומינתה לראש הקהילה את מאוריצי מייזל, מיועצי־העיר היהודים הותיקים, עסקן בלתי־מפלגתי שלא היה אחראי בפני הציבוריות היהודית, מתבולל למחצה ומקורב לשלטונות. על־ידו נתמנה ועד־קהילה שהורכב מאישים בלתי מפלגתיים וכמה מאנשי ה״אגודה” (יועץ־העיר מרק ליכטנבוים, אדם צ’רניאקוב, משולם קמינר עורך הדין ברנרד זונדלביץ' ואחרים). מאחר שנציגי המפלגות האחרות סירבו להיענות להזמנת השלטון ולהצטרף לועד הממונה. מייזל, שבני עדתו ראו בו קומיסר ממשלתי, קיבל את הנהלת עניני הקהילה כתפקיד אדמיניסטרטיבי, וקיימוֹ בהתאם להוראות השלטונות. הוא נשאר על כנו עד לפלישת הנאצים ובימי־המלחמה הראשונים מיהר להימלט מן העיר והפקיר את ענייני הקהילה. נשיא העיר סטאז’ינסקי מינה אז במקומו את אדם צ’רניאקוב, שתפקידו הטרגי וגורלו האכזרי שלובים בפרק־האימים של חורבן קהילת ורשה.


המצב הפוליטי של היהודים ערב החורבן    🔗

מצב היהודים בפולין החמיר והלך. בהשפעת ההסתה האֵנדקית הרימה האנטישמיות ראש. ב־1931 אירעו בבתי־הספר הגבוהים מאורעות, שנתפשטו מאז ואילך מורשה על־פני המדינה כולה. כנופיות בריונים, אקדמאים, הפגינו נגד הסטודנטים היהודים, הכּוּם בכל מקום ולא נתנו להם להשתתף במעבדות ובחדרי־הניתוח. על אף התגובה הנמרצת של המשטרה מחוץ לכתלי האוניברסיטה ועל אף איומיה של הממשלה, כי הפקרות הבריונים תביא לידי צמצום האוטונומיה האוניברסיטאית מימי־הבּיניים, לא פסקו הפרעות ונמשכו עוד גם ב־1932. הריגת שני סטודנטים פולנים בזמן ההתפרעות בוילנה (1931) ובלבוב (1932), הוסיפה שמן למדורת השיסוי של האַנדציה. העמדה התקיפה של מיניסטר־הפנים פייראצקי ומיניסטר־ההשכלה יינדרז’ייביץ לגבי המסיתים והמוסתים הרגיע לזמן־מה את האוירה הסעורה. בפרשה עגומה זו הצטיינו האקדמאים היהודים בהבלטת הכבוד הלאומי בעמידתם האמיצה שלא הסכימו לשבת על ספסלי־הגיטו, והיו עומדים על רגליהם במשך כל שעות השיעורים.

החל משנת 1933 כאילו פגה לזמן־מה חומרת מצבם של היהודים בפולין. היהדות הורשאית ניצבה בראש תנועת־מחאה שהקיפה את כל יהודי פולין וקידשה מלחמת חרם כלכלי על תוצרת גרמניה. נוסד ועד יהודי מאוחד להושטת עזרה לפליטי גרמניה, והוא נענה ביד רחבה לקריאתם של קרבנות הנאציזם. ה״קוֹלוֹ״ היהודי העלה את שוֹאתם של יהודי גרמניה על הבמה הבינלאומית, וב־11 במאי שלח אל מועצת חבר־הלאומים פטיציה בענין ״היהודים הגרמנים בשלזיה העליונה וכל הרפובליקה הגרמנית“, שבה הוכה כי ״גרמניה הפירה את התחייבויותיה הבינלאומיות, וחבר־הלאומים נתבקש לפעול במעשים שיהיה כוחם יפה ותכליתי לתקן את העוול, להחזיר את תוקף החוק ולפצות את הניזוקים”. פטיציה זו נתמכה בטלגרמות של קהילות יהודיות והסתדרויות שונות.


צללי הנאציזם בפולין    🔗

תחילה התיחסו השלטונות הפולניים בעין יפה לתנועת־החרם. אולם, בתוקף התנאים הפוליטיים והכלכליים ובתוקף מגמתה של הפוליטיקה הפולנית באותם ימים, הטילה הממשלה איסור על תנועת־החרם ולבסוף כרתה ברית עם גרמניה.

באו השנים 1934, 1935, 1936. הסרטן הנאצי עבר מזמן את גבולות פולין והוא מתפשט והולך ומטיל זוהמתו בגופה של האומה הפולנית. מי יודע מה ילד יום?

באחד הימים נראו כנופיות של אנשי ״נארא״ (לאומיים רדיקליים) ברחובות ורשה וערים אחרות, והתחילו מתנפלים על יהודים ומכים אותם בידיהם. ההופעה היתה המונית, מאורגנת, מנוהלת מבחוץ, מכוּונת נגד הממשלה. בתגובה נמרצה ומהירה יכלה הממשלה לדכא את הטירור, אולם התגובה לא באה. בחוגים מסוימים בממשלה האירו פנים לצעירים אלה וקיוו להיבנות מהם.

והפוגרומים באו. באו ימי פשיטיק, מינסק־מאזובייצק הסמוכה לורשה, ביילסק שבשלזיה, ובסוף – ההתנפלויות ההמוניות על היהודים בחוצות ורשה (ב־1937).

יותר מן הפוגרומים עצמם היתה מחרידה האוירה הציבורית שאפפה אותם. בית־הדין המחוזי בראדום, שדן במשפט פשיטיק, הטיל עונש על הבריונים ועל היהודים כאחד, החמיר בדינם של היהודים המתגוננים והתיר בכך את דמם של ישראל.

כזו היתה המציאות היהודית בפולין ערב חורבנה. בתוך המציאות הקודרת הזאת ניצנצו שביבי־הגבורה של האוכלוסיה היהודית, שלא נרתעה ולא נכנעה, אלא ידעה לעמוד על נפשה ולהתגונן בפני אויביה – בפשיטיק. ברחובות ורשה ובמקומות אחרים.


 

יהודי ורשה בכלכלה    🔗

השתתפות היהודים בבנקאות    🔗

מלחמת־העולם הראשונה ותוצאותיה הביאו בעקבותיהן תמורות וזעזועים באותם ענפי־כלכלה בפולין, שבהם היה מרובה חלקם של היהודים, בהונם וביזמתם. ירידה ניכרת חלה בחלקם בשטח הבנקאות, שבה היו היהודים בולטים במאה הי“ט. הפוליטיקה הכספית של הממשלה שהיתה מכוּונת לצמצם את תחום פעולתה של הבנקאות הפרטית, גרמה לחיסולם של בנקים מפורסמים בורשה, כגון הבנק של וילהלם לנדוי על סניפיו. הבנק של האחים גולדפדר (1932), ועוד. הבנק היהודי היחידי שעשה חיל וקנה לו שם בקרב האוכלוסיה היהודית בורשה היה הבנק של ד. מ. שרשבסקי. לפּוֹפּוּלריותו של הבנק סייע אחד מבעליו, העסקן הציבורי רפאל שרשבסקי, סינטור לשעבר, יועץ העיריה, יושב־הראש של ״צנטוס” וחבר־ההנהלה במוסדות כלכליים שונים. את אֵמוּן היהודים, ביחוד של החוגים הציוניים, רכש באותו זמן הסניף הורשאי של הבנק הלודזאי לפקדונות, בהנהלתו של ד“ר מ. הינדס. בדרך כלל נשתנו האופי והמבנה של הבנק היהודי הישן. רוב הבנקים הפרטיים נעשו רכושן של חברות־מניות, שבהן פעלו יהודים כמנהלים וחברי־מועצות. כן השתתפו יהודים, כמנהלים, ב״בנק הורשאי לדיסקוֹנטוֹ (הרמן פוזננסקי) ב״בנק הכללי לאשראי” (אמיל שפט). ב״בנק המערבי" (אלכסנדר מושקובסקי) ב״בנק למסחר ותעשיה" (סטפן בנזאב); ביחוד היתה רבה השתתפותם במועצות הבנקים, כגון ב״בנק האנגלו־פולני“, ב״בנק למסחר עם חוץ־לארץ” ועוד. במידה רבה היתה זו זכות היזמה היהודית שבנקים אלה סייעו לקידום התיעוּש ופיתוח הכלכלה במדינה.


השתתפות היהודים בתעשיה    🔗

רובה ועיקרה של התעשיה היהודית בפולין – פרט לתעשית הטכסטיל, שמרכזיה היו לודז' וסביבותיה, ביאליסטוק, ועוד – היו בורשה. מקומם של רוב בתי־החרושת היה בורשה עצמה ומקצתם נוסדו ברחבי המדינה על־ידי אנשי־תעשיה ורשאים. החשובים שבין הורשאים מיסדי התעשיות היו:

בשדה תעשית העץ: הפירמה אנדלמן ופפיירני, שעסקה ביצוא עצים לגרמניה; יאן גוטליב בלום, מיסד בית־החרושת הראשון למרצפות־עץ ודיקטים באוֹרזיב על־יד קלבן; נחום הלר, שיסד בתי־חרושת רבים בסולץ־קויאבסקי ומיקאשביצ’ה (בית החרושת הגדול ביותר ליצור דיקטים באירופה); יעקב צירינסקי, שסייע לכיבוש השוק האנגלי בשביל יצוא העצים; המהנדס אליהו לשצ’ינסקי (גיסו של רפאל שרשבסקי), מנהל חברת המניות "Las״ (יער), חבר הלשכה לתעשיה ומסחר בורשה, סגן נשיא אגודת תעשייני העץ וסוחריו במדינת פולין (עבר לארץ־ישראל); זיגמונט הלר (מנסרות ובית־חרושת ללוחות ציפוי בויירז’בּניק); חיים לוברז’ינסקי, אלברט שטיינברג, מאוריצי אופנהיים ואחרים.

תעשית מלט, סיד, לבנים וזכוכית. משפחת אייגר, יסדה כמה בתי־חרושת לתעשית מלט (בית־חרושת Wysoka על־יד זאויירצ’ה, ובית־החרושת Wolyn על־יד זדוֹלבּוּנוֹבוֹ). בני אייגר נטלו חלק מצרכי הציבוריות היהודית. בולסלב אייגר, חבר מועצת ורשה בזמן הכיבוש הגרמני וציר מועצת הממלכה ב־1917. היה יושב־ראש ועד העזרה ליהודים נפגעי המלחמה; אחיו ברוניסלב היה ממיסדי החוה החקלאית היהודית צ’נסטוֹנייב (Czestoniew), שבה קיבלו הכשרה חלוצים, וממיסדי בית־הספר היהודי למלאכה בסטבקי, בורשה; ד“ר פאול מינקובסקי – נשיא הסינדיקט של בתי־החרושת למלט בפולין ניהל את בית החרושת ״ויסוֹקה”. ד“ר ויקטור קוטן אירגן קונצרן של כמה בתיחרושת בשם ״פירלי” (Firley); נחום מן, המנהל של ממכר תוצרת ״סולביי״ (Solvey), היה ממנהלי הסינדיקט של בתי־החרושת למלט.

בתעשית הסיד, בניצול המחצבות, ביצור לבנים מכניות, הצטיינו יואכים וקזימיר המפל (בתי־החרושת Checiny), יחאל אינגבר (״Janina״) סט. זגייסקי (בעל האוסף הגדול ביותר של חפצי אמנות עתיקים בורשה), סטניסלב ושמעון ארליך (Kadzielna) ועוד. בענף הלבנים השרופות הצטיינו אהרן אופנהיים (Lubna על־ידי גוּרה קלואריה), ש. הלבר (Pustelnik ו־ Halberowka) ) וביחוד הנריק דוקטורוביץ (Marki, Henrykow), ציוני מובהק. שיסד באחוזתו חות־הכשרה לחלוצים.

תעשיית המתכת. משפחת וולאנובסקי, צאצאי מאיר וולאנובסקי, מיוצאי ראדום, שפיתח תעשיה זו בורשה עוד ב־1858. ב־1874 יסד בה בית־חרושת למסמרים, לתיל ולרעפי־גג. בראשית שנות העשרים עברה הנהלת הפירמה ליירז’י וולאנובסקי, בנו של מיסד הפירמה. לפני מלחמת־העולם הראשונה עבדו במפעלו 800 פועל, שהפיקו 16,000 טון מוצרים. אחרי מלחמת־העולם רכשו הפולנים את רוב המניות של החברה. ב־1927 נבחר יירז’י וולאנובסקי לנשיא הסינדיקט של מצרפות־הברזל בפולין וקבע הסדר בממכר התוצרת, שהיה לקוי מחמת ההתחרות הפנימית. בנו סטניסלב וולאנובסקי יסד ב־1928 בית־חרושת חדש ליצור ברגים.

בין תעשייני ורשה ראוי להזכיר את יוזף רוזנפלד, מיסד בית־החרושת למסמרים ותיל "Drut,, נשיא בנק הסוחרים והתעשיינים ו״האשראי הכללי״ בורשה, ואת א. פוֹגלנסט, מיסד בתי־חרושת למוצרים סינתיטיים של מתכת (פלאטר ואלפקה).

תעשית בגדים, לבנים ונעלים. בשטח תעשית הלבנים קנה לו שם בורשה בית־החרושת "opus״ מיסודם של לוין ורפופורט. בית חרושת זה שיוק את תוצרתו גם בחוץ־לארץ.

חלוץ תעשית העור (יצור נעלים) היה יצחק ברוכיס, שעוד לפני שחרורה של פולין כבש לו עמדה בשוק הרוסי. בשדה תעשית־העור היה גדול חלקו של נשיא מחלקת־העור של אגודת הסוחרים יעקב הימלפרב, מיסד בים. החרושת ״slon" ונשיא הנהלתו. הימלפרב היה שופט בבית הדין למסחר וקוה לו שם בקרב העדה הורשאית כעסקן מסור וחבר במוסדות ציבוריים שונים.

תעשיה הימית. המהנדס יוזף בירנבוים מלודז' יסד בתי־חרושת למוצרים חימיים בסטרז’מישיצה, שנצטרפו לאחר־מכן לשותפות המניות “strem״ בורשה. מנהל ״סטרם” היה העסקן הותיק בשדה תעשיה זו ד"ר יוזף לנדוי, נשיא הנהלת הועד של התעשיה החימית בפולין, חבר הלשכה לתעשיה ומסחר בוורשה וכו'.

תעשית הגומי. כל התעשיה הזאת קמה בפולין העצמאית על־ידי יהודים שבאו ממקומות אחרים, ומרכז פעולתם היה בורשה: א) שותפות המניות פ.פ.ג. שיצרה ערדלי־גומי. יוזם המפעל היה משה הלפרין, יליד ברנוביץ‘. מלבד בית־החרושת הגדול בגרוּדז’יונץ, הקימה השותפות בית־חרושת בווֹנברז’נו (חבל פוֹמוֹרז’ה) ליצור צמיגים, צינורות־גומי וכו’, ובית־חרושת שלישי בורשה ליצור מכשירי־גומי לצרכי תעשיה. שלושת בתי־החרושת העסיקו ב־1929 למעלה מ־6 אלפים פועל ומאות פקידים. ב) שני תעשיינים יהודיים מריגה, האחים סובולביץ, יסדו בורשה בית־חרושת לערדלים "Rygawar,, (ריגה־ורשה), ויחד עם הפירמה היהודית הלודז’אית "Gentleman״ כבשו את רובו של שוק הגומי בפולין ואף שיווקו את יצורם לארצות אמריקה הדרומית, אסיה ואפריקה.

העשית סבון וקוסמטיקה. זליק נתנזון והאפשטיינים הידועים היו חלוצי תעשית הסבון במאה שעברה. תעשיה זו זכתה להתפשטות מרובה בכל ערי פולין; לא פחות מ־500 תעשיינים קטנים ובינונים יצרו סבון־כביסה, מלבד מיצרי המינים המשובחים. בורשה הצטיינו ביותר הפירמות של ברנשטיין אייזנברג, גינזבורג, קסטנברג וסטוק. בשדה ארגון תעשית הסבון קנה לו שם נחום מן, נשיא אגודת תעשית־הסבון בפולין ודנציג. משאר העסקנים יש להזכיר את הרמן לנדה, מיסד בית החרושת ליצור מייבושם בשם הפירמה.George Dralle

תעשיית הנייר. גם חלוצי תעשיה זו בפולין היו בני משפחות נתנזון ואפשטין. בזמן החדש תפסו מעמד מרכזי בתעשיה זו בני משפחת שורצשטיין, שרכשו את רוב המניות של בית־החרושת ליצור נייר בקלוצ’ה, שהיה בו מדור ליצור נייר נטול־עץ וליצור צלוּלוזה, ורכשו מניות של בית־חרושת לנייר בשלזיה העילית. מאוריצי שורצשטיין היה סגן־נשיא הסינדיקט של בתי־החרושת לנייר בפולין.

תעשיית מצרכי מזון. בשטח זה הצטיינה משפחת שפילפוגל שיסדה את בית־החרושת לשמרים "Henrykow״ ובתי־חרושת שונים לעמילן, סודנית וזיקוקי־כוהל בוולה קרישטוֹפוֹרסקה; בית־חרושת לשמרים וזיקוק כוהל יסד גם הרמן בינטל בורשה. בשנים האחרונות קנה לו שם בכל פולין בית־החרושת לשוקולדה "Plutos,, מיסודם של הברגריץ, קמניצקי ושפירא, שהתחרה בהצלחה בשוקולדה של הפירמות ודל (ידועה בשנאתה לישראל), פוקס ואחרים.

תעשיית הסוכר. זולוצי תעשיה זו היו קרוננברג, הרמן, אפשטיין ובלוק. מאיר ברזון ובנו יסדו את בתי־החרושת לסוכר “Czerslk״ ו־ “Michalow״. גדול התעשיינים היה נפתלי מייזנר, בעל בית־התעשיה ״מריה”, ״לנינטה” ו״איזבלין". בשנים האחרונות עלו בתעשיה זו משפחת פרשבורסקי וקרל זקס. גם הבנק של ד. מ. שרשבסקי היה פעיל בשטח זה, שלו היו בתי־ החרושת ב־ "Maia Wies,, ו־ "Chelmice״.

הטחנות. היהודים הם שהקימו את הטחנות כמעט בכל הערים הגדולות והבינוניות בפולין. בורשה בלבד היו 10 טחנות בידי יהודים. חשובי היצרנים במקצוע הזה היו: הנריק גרסברג, בעל טחנות אחדות בורשה, נשיא אגודת הטוחנים בפולין, כמו כן משפחת נוימן, בעלת הטחנות הגדולות בביאלה הסמוכה לביילסק ובפוזנה. נשיא הקהילה היהודית בורשה לשעבר, עסקן ה״אגודה״ אליהו מזור (תל־אביב), יסד בגדיניה על־יד דנציג ״בית־חרושת לניפוי אורז וטחנות, קרקוב".

תעשית הבורסקאות. מבין אנשי־התעשיה היהודים בורשה הצטיין בפיתוח תעשיה זו הרש בר ראאבה ובניו (העסקן הסוציאליסטי וינצנטי ראאבה והעסקן בשדה הפילנטרופּיה מאוריצי ראאבה).

תעשית תקליטים וסרטי קולנוע. החלוץ בתעשית התקליטים היה היהודי הורשאי יוליוס פייגנבוים, שיסד ב־1904 בית־חרושת לתקליטים בשם “Syrena–IRecord”. בשנת יסודו יצר בית־החרושת 200 תקליטים ביום והעסיק 10 פועלים, ובשנת 1911 הגיע היצור היומי ל־ 20,000 תקליטים ומספר הפועלים ל־300. במלחמת־העולם הראשונה הרסו הגרמנים את בית־החרושת והעבירו את המכונות לארצם. ב־1919 חידש פייגנבוים את מפעלו וב־1932 הפך אותו לחברת־מניות. פייגנבוים שיתף בפעולתו את מיטב הכוחות המוסיקליים והדרמטיים הפולניים והיהודיים.

אבי הראינוע הפולני היה אלכסנדר הרץ, שיסד ב־1908 את חברת ״ספינכּס“, סוכנות של פירמה צרפתית, וסמוך לכך יצא לרשות עצמו וב־1911 הכין את הסרט הראשון ״מתק החטא”. בהצלחה רבה נתלווּ סרטיו ״מאיר זפוביץ" לפי עליזה אורז’שקה, ה״אשנטית" לפי פרז’ינסקי, בסרטיו (170 סרטים, מהם 50 דרמות) השתתפו טובי השחקנים הפולנים.


המסחר היהודי בורשה    🔗

מימיו הראשונים של הישוב היהודי בורשה ועד ימיו האחרונים היו קורותיו שלשלת של נפתולי־מאבק של הסוחר היהודי והאומן היהודי על קיומם. קשיחות־הלב הלאומית־המעמדית שהניעה בימי־הבּינים את ה״עירונים״. לגרש את היהודים מן הערים או לסגרם בגיטאות ולצמצם את זכויותיהם הכלכליות, היא שדחפה ב־1905 את אנשי ״רוֹזבוּי״ לחרם כלכלי והיא ששמה בפי ראש־המיניסטרים סקלדקובסקי ב־1935 את הסיסמה שהוציאה לו מוניטין: ״פוגרומים אסורים, אך מלחמה כלכלית – אדרבא". אכן, הפוליטיקה של ממשלות פולין המשוחררת לחיזוק ה״מעמד השלישי״ הפולני ותעמולת־השיסוי של העתונות האנטישמית וההתפרעות המאורגנת של ההמונים שהיו שלוחותיו – סייעו אמנם לגיבושו וחיזוקו של מעמד הסוחרים הפולנים בערים, אבל לא הכריעו את מעמד־הסוחרים היהודי בשיעור גדלו במסחר הבינוני והזעיר בכל רחבי המדינה.

בשנת 1849 היו בורשה 231 סוחרים יהודים לעומת 208 סוחרים לא־יהודים (52.6%) ו־891 חנונים יהודים כנגד 210 לא־יהודים (81%), ואילו בשנת 1926 היו בעיר: 667 סוחרים סיטונאים יהודים (40%) כנגד 999 סוחרים סיטונאים לא־יהודים, ו־18,842 סוחרים סיטונאים־קמעונאים (57.3%) לעומת 14,109 סוחרים סיטונאים־קמעונאים לא־יהודים (סוג ראשון ושני של תעודות פטנט").

עלייתם של הפולנים היתה איפוא במסחר הגדול, ואילו היהודים עלו במסחר הבינוני. אך כבר כעבור שתי שנים הורע מצב המסחר היהודי בורשה, ואחוז היהודים במסחר הבינוני גדל עד 59.2. רק במסחר הפעוט והרוכלות (סוג שלישי ורביעי של תעודות ״פּאטנט"), כלומר בשלבי המסחר הנמוכים ביותר היה ליהודים רוב מכריע.

אחת התכונות המיוחדות באפיו של המסחר היהודי בורשה היתה הנטיה לריכוזם של ענפי־המסחר השונים, כל ענף ברחוב מיוחד לו. כך, למשל, נתרכז מסחר הספרים הפולניים, וביחוד ספרי לימוד וספרים עתיקים ומשומשים, ברחוב שויינטו־קרז’שיסקי מצד ימין, מסחר הבגדים הזולים (קונפקציה) באותו רחוב מצד שמאל וברחוב מיודובה, מסחר כלי־הברזל – ברחוב באגנו, מסחר הכובעים ברחוב דלוּגה, מסחר הפרווֹת ברחוב שויינטויוסקה וכו').

ההתפתחות המהירה של המסחר המריצה את הסוחרים לארגון־עצמי של בני מעמדם. בשנת 1905 קמה בורשה אגודת הסוחרים, שפעלה תחילה בשטח עיר־הבירה בלבד. ב־1919 נוסד מרכז אגודת הסוחרים היהודים בורשה שטיפל בארגון הסוחרים הגדולים והבינונים בכל המדינה. ב־1932 הקיף המרכז 489 סניפים והסתדרויות, שחבריהם יצגו – 30,000 מפעלים מסחריים. הסוחרים הזעירים נתארגנו אף הם במרכז־הסוחרים־זעירים יהודים. במשך הזמן נתחלק המרכז לפי ענפי־מסחר שונים, שמספרם הגיע עד 120. ראשי־העסקנים במרכז אגודת הסוחרים היו הסינטורים רפאל שרשבסקי ואדולף טרוסקר, הציר לסיים ו. וישליצקי, השופט למסחר יעקב הימלפרב, אברהם גפנר ואחרים.

כמו בחיים המדיניים כן בחיים הכלכליים, ביחוד בצד הארגוני שבהם, תפסה ורשה מקום מרכזי וקובע בקרב כל יהודי פולין. מצבו של המסחר היהודי במדינה היה קשה. העמדה המכריעה של הסוחרים היהודים בכמה ענפים ביחוד הטכסטיל, האפיה, העורות והמתכת, ובאכספורט של חמרים גלמיים. היתה לצנינים בעיני הממשלה, כבעיני עסקני־כלכלה ובעיני מעמד הסוחרים הפולנים. לא היתה ממשלה אחת בפולין המשוחררת שנקטה בפוליטיקה משקית ליברלית. בצלה של מלחמת־התחרות גסה בצורת חרם על היהודים שהתנהל לעיניה של אדמיניסטרציה אדישה, חקק הסיים חוקים שהיו מכוּונים לדיכוי המסחר היהודי.

פגיעה קשה פגעה בתעשיה ובמסחר היהודי המדיניות הכלכלית המכוּונת של הממשלה, שנטלה לידיה את המונופּולין של הכוהל, הגפרורים והטבק. את יצוא התבואה, את ניצול היערות והמנסרות וכו'; ענפי כלכלה שהעסיקו מאות סוחרים ואלפי עובדים יהודים.

גורם כלכלי נוסף שהזיק למסחר היהודי היתה התנועה הצרכנית שהתפתחה בפולין. הטרגדיה של היהודים הועמקה בזה, שסבלו לא רק מן הריאקציה אלא גם… מן הפרוגרס. כך, למשל, קביעת מקומות מיוחדים לשווקים וירידים היתה בודאי תקנה טובה ומועילה, אלא שבשורה הראשונה פגעה במסחר ובמלאכה היהודיים. יתר על כן: השלטון המחוקק והאדמיניסטרציה בחרו תמיד באותם התיקונים הסוציאליים, שעל־ידיהם נבנו הנוצרים מחורבנם של יהודים. לסוג תיקונים אלה היה שייך גם פיתוח הקואופרציה החקלאית־מסחרית־צרכנית, שנטל את החנות הנוצרית מן הסיטונאי היהודי ואת הקונה הנוצרי מן הקמעונאי היהודי בכל מקום שלשם הגיעה ידן. לא ייפלא שהמסחר היהודי הבינוני והגדול הלך ונצטמצם, ובשנים האחרונות – נמצא בסימן של ירידה גדולה.

במידה שנצטמק המסחר הגדול והבינוני, הלך ופשה בקרב היהודים המסחר הזעיר, החנונות, הרוֹכלוּת. הדלות שיועה מתוך מדפי הסחורות הריקים למחצה.


בעלי‏־מלאכה יהודים בורשה    🔗

לא טוב מזה היה מצבם של בעלי־המלאכה היהודים. חוקי־הכלכלה כאילו לא נכתבו בשבילם, והסטטיסטיקה לא דייקה מעולם בציוּן משלח־ידם. התחומים היו מטושטשים ומקצוע נגע במקצוע. התעשיין הזעיר היה בעל־מלאכה, ובעל־המלאכה היה חצי־סוחר, והסוחר הזעיר לא מאס ברוכלות וסרסרות. בורשה עצמה נמצאו לפי הספירה הנזכרת והבלתי מדויקת משנת 1929 – 8,414 אומנים יהודים לעומת 6,278 אומנים שאינם יהודים.

כמו בכל המדינה היתה גם בורשה המלאכה היהודית מרוכזת במקצועות מסוימים, בראש וראשונה מקצועות המחט: חייטוּת, כובענוּת, סנדלרים פרונוּת, תפּרוּת, וכמו־כן זגגוּת, צוֹרפוּת, פחחוּת, אפיה, נגרות. מספר היהודים בענפים אלה הגיע עד ל־50% ומעלה מכל בעלי־המלאכה בעיר ובאחדים מהם היו 75% ויותר. המלאכה נמצאה בשפל המדרגה, וברובה לא פירנסה את בעליה אפילו בדוחק. על הרוב עבדו בעלי־המלאכה באמצעים פרימיטיביים. למעלה מ־ 40% מהם עבדו בלי מכונות, וכ־50% השתמשו במכונות בלתי־ממוכנות; בכמחצית הסדנות לא היתה עבודה שכירה, וברבות מהן העסיק בעל־המלאכה רק עוזר אחד.

בעל מלאכה זה עדיין החזיק איך־שהוא מעמד במציאות הכלכלית. במסורת־דורות מצא אמצעי־חיסון: לא שתה, הסתפק במועט, העסיק בעבודה את בני־משפחתו. כלי־זינו המכריע היה מחירה הזול של עבודתו. המלאכה היהודית יצרה בכמות עצומה סוג סטנדרטי מיוחד של תוצרת פשוטה, זולה, ״טנדטית", ביחוד בענפי ההלבשה והריהוט, ובמחירה הזול התחרתה במלאכה של הנוצרים. היצור הזול היה המוצא היחיד בתנאי הקיום והעבודה של בעלי המלאכה היהודי. לבסוף נשמט גם נשק זה מידו: כתריס בפני המחיר הזול החלה הממשלה להגן על המלאכה הנוצרית, וחקקה חוקי תעשיה ומלאכה שדיכאו – במסוה דרישות הפרוגרס – את המלאכה היהודית.

על ראשם של בעלי־המלאכה בגנשה ודז’יקה שבורשה, כעל חבריהם בערים אחרות, ניתך מטר של גזירות כלכליות, כגון חובת מיכון של סדנאות מסוימות, בחינות־חובה לאומנים, שביתה ביום א', ועוד.

עם נעילת שערי העולם בפני ההגירה היהודית הוּרע שבעתים מצבם של האומנים היהודים. הנציגות הפוליטית היהודית בסיים – קצרה ידה לעמוד בפרץ ולהקל במידה ניכרת על גורלם של האומנים.

בתנאים אלה היה רב מאד ערכו של הארגון העצמי של אנשי המלאכה בפולין, וכך הוקמה ה״אגודה של בעלי המלאכה בפולין".

בורשה, כבשאר ערי פולין, היו אגודות בעלי־המלאכה גלגול חדש של ה״חברוֹת״ של בעלי־מלאכה, שמהן יצאו והתפתחו לגופים ציבוריים בעלי ערך רב.

האגודה הראשונה של בעלי־מלאכה יהודים בורשה נוסדה בנובמבר 1913. אגודה זו (ז’ימנה 7) נקראה בשם צנוע ״מועדון בעלי־מלאכה" והיתה הגרעין הארגוני של התנועה החברתית של בעלי־המלאכה, שהיתה אותה שעה בתחילתה. יושב־ראש האגודה היה יוזמה ומיסדה המהנדס צ. אלאפין, ומספר הבריה היה כ־15. תנאי החיים בימי המלחמה הגבירו את הצורך בליכוד הכוחות לשם קואופרציה והשגת חמרי־גלם, ובשנת 1915 עברה האגודה לדירתה המרוּוחה בלשנוֹ 42. אותה שעה כבר היה מספר חבריה 500, והללו יצגו 36 אומנויות. ביולי 1917 הועמד בראש האגודה המהנדס אדם צ’רניאקוב (עד 1918) והוא הרבה לעשות לשיפור מצבה הכלכלי והתרבותי של האגודה: מספר חבריה עלה אז עד 1406, בעלי 103 אומנויות. מאותה אגודה יצאה אחר־כך – בנשיאותו השניה של אלאפין (שחזר מרוסיה) ברית מרכזית של בעלי־המלאכה היהודים בפולין. ב־27 בנובמבר 1923 אושר התקנון של ברית זו בשם: ״האגודה המרכזית של בעלי־המלאכה היהודים בפולין"; בשנת 1928 נמנו עליה 493 אגודות מקומיות על 94,338 חבריהן.

האגודה המרכזית גדלה והתפשטה עם ריבוי תפקידיה וריבוי התביעות והצרכים של המוני בעלי־המלאכה. האגודה הגינה על האינטרסים של בעלי־המלאכה היהודים בלשכות הכלליות ובמועצת הלשכות של בעלי־המלאכה דאגה למתן אשראי, לארגון מכירת התוצרת, למפעלים קואופרטיביים, להשכלה מקצועית וניהלה מלחמה בגזירות הסוציאליות, בחוק ה״צכים", בשיטת המסים הריאקציונית.

כשם שהיתה ורשה מקום הליכוד, היתה עתה למקום הפירוד בין בעליהמלאכה. קמו בה שתי אגודות מתחרות: פוֹלקיסטית בראשותו של חיים רסנר וציונית בהנהלתו של אדם צ’רניאקוב, שנועד למלא תפקיד היסטורי בתקופת חורבנה של יהדות פולין, חלק מבעלי־המלאכה היו נתונים גם להשפעתו הפוליטית של ה״בּוּנד" והמפלגות הציוניות הפועליות.


הפרולטריון היהודי בורשה    🔗

עגומה היתה דמותו של הפּרולטריון היהודי בורשה. לפי ספירת 1921 נמצאו בפולין כרבע מיליון יהודים עובדים שכירים, מהם למעלה ממאתים אלף פועלים וכחמישים אלף פקידים ועוזרי־מסחר. מספרם של העובדים השכירים היהודים היה מרובה בורשה ובלודז' מאשר בשאר ערי פולין. בממוצע היה אחוז הפועלים בכל המדינה 22% (מלבד חקלאים), נוצרים ויהודים יחד, ומספרם היחסי בעדה היהודית לחוד מרובה מזה של הנוצרים לחוד, אם יצורפו אליהם העובדים במקצועות הרוחניים (27.3% כנגד 24.8%); ואילו בורשה היה האחוז הממוצע של פועלים פיסיים ועובדים רוחניים בעדה היהודית – 41% (לעומת 72% בין הנוצרים). רוב מנינם של הפועלים היהודים היה מרוכז במלאכה. פרולטריון־המלאכה בא מחוגי החנונים והרוכלים, סוחרים זעירים ובעלי־מלאכה מדולדלים, כל אלה שקצרה ידם לנהל משק עצמי: הוא היה פרי הכרח, מחוסר כל מוצא אחר. אחד ממקורות־ הקיום החשובים ביותר – הפקידות הממשלתית – היה סגור לגמרי בפני היהודים. בשנת 1931 היו בפולין כחצי מיליון פקידים ממשלתיים, ואחוז היהודים בין הפקידים היה 1, פחות מאשר עשירית מחלקם של היהודים בקרב האוכלוסים. בין 3,177 פקידים במוסדות אשראי ממשלתיים, כלומר בשטח כלכלי שבו הצטיינו היהודים בנסיון ובכשרון טבעי, היו בשנת 1923 בסך הכל 23 יהודים – 0.66%. היהודים היו

33% מאוכלוסית ורשה, ובין 4342 פועלים ופקידים בטראם העירוני היו בשנת 1928 שני יהודים, 0.05%; בשנת 1929 נתקבלו 1500 פועלים ופקידים חדשים, ואתם – אחרי השתדלויות מרובות – עוד… 4 יהודים.

מקור אחר לפרנסה שהיה סגור בפני העובד היהודי היו בתי־החרושת הגדולים של נוצרים כשל יהודים. לא ייפלא איפוא שהפועלים היהודים נמשכו אל התעשיות הזעירות, אל סדנאות־מלאכה, ומקצתם נהפכו ל“כלופניקים”, אומני־בית מיוחדים במינם, שהיו מנצלים ומנוצלים כאחד; עשו מלאכה בביתם בשביל בעלי החנויות ונוצלו על־ידי מעבידיהם נותני החומר הגלמי, והם גופם העסיקו פועלים ו“ניצלו” אותם. לעתים קרובות השתכרו הללו יותר מן המעבידים המנוצלים. בורשה היו ב־1928 כשלושת אלפים “כלוּפּניקים”.

רובו של הפרולטריון היהודי בורשה התרכז בתעשית ההלבשה (כ־50%), המזון והאריגה; בתעשיות המתכת, העור, העץ והבניה היה חלקו זעום. בעיקר עבדו היהודים במפעלי תעשיה זעירים. לפי החקירה של ג’וינט משנת 1921 היו 75% מן הפועלים היהודים בפולין עסוקים במפעלים שמספר העובדים בהם היה מאחד עד עשרה, בו בזמן שבמפעלים מן הסוג הזה עברו רק 12.6% מבין הפועלים הפולנים ו־59.3% מהם עבדו בבתי־חרושת שהעסיקו מ־50 פועלים ומעלה. תכונות כלכליות אלו מנעו מן הפועל היהודי כל אופי פרולטרי־פרוגרסיבי, ושללו ממנו כוח והשפעה בחיי המדינה.

בשנת 1932 היו בורשה 53% יהודים שלא היה ביכלתם לשלם לקהילה את מינימום המס, 5 זהובים לשנה. למעשה היה המצב עוד יותר טרגי, באשר מ־35% עד 40% של יהודי ורשה, לודז' וערים אחרות היו זקוקים לצדקה, לקצבה מקופת הקהילות.

המחריד בחייהם הכלכליים של יהודי פולין היתה הדינמיקה שלהם: תהליך מתמיד של התרוששות והידלדלות. העסקנים הפוליטיים והכלכליים של ורשה קראו אמנם לועידה בסיסמה “זכות לעבודה”, לקדם את פני הרעה ולקבוע את דרכי המלחמה על זכות העבודה של היהודים בפולין, אולם הועידה העלתה חרס. תריס כנגד שקיעתה הכלכלית של היהדות הפולנית שימשה – אם כי רק בתחומי אפשרות מוגבלת – העזרה העצמית היהודית הקונסטרוקטיבית והפילנטרופית.


התנועה הקואופרטיבית היהודית בורשה    🔗

התנועה הקואופרטיבית תפסה מקום בראש בשטח העזרה הקונסטרוקטיבית. בשנת 1919 נוסדה על ידי ד“ר א. לוין, מנהל המחלקה הציבורית הכלכלית של ההסתדרות הציונית, “ברית אגודות צרכניות יהודיות בפולין”. כדי לארגן את אגודות הצרכנים ולהמציא להם מצרכים במחירים סיטוניים. לברית זו הצטרפו כל אגודות הצרכנים, מלבד צרכניות הפועלים וחלק מצרכניות האומנים. ב־28 בפברואר 1921 קמה ביזמת א. פרובלסקי וח. דורפמן “ברית־ביקורת של האגודות הקואופרטיביות היהודיות בפולין”, שנקראה החל משנת 1925 בשם “ברית­־אגודות קואופרטיביות יהודיות בפולין”. עסקנים מובהקים בתנועת הקואופרציה היו: מנהל ברית־האגודות אלכסנדר בירקנהיים, הציר לסייר ד”ר א. זילברשטיין, ציר הסיים ו. וישליצקי, המהנדס קבצקי, מ. שליט (מוילנה) ואברהם פרובלסקי, מזכיר הברית.

חיכוכים וסכסוכים שלא פסקו בתנועת הקואופרציה מנעו מן הברית את מילוי התפקידים הגדולים שלשמם באה לעולם, וגרמו לריבוי “בריתות” שהתחרו זו בזו. ב־1930 היתה הקואופרציה היהודית בפולין מאורגנת בארבע בריתות כלליות ושלוש סוציאליסטיות: “ברית האגודות הקואופרטיביות” בפולין, בורשה, “ברית כללית של קואופרטיבים בנויים על עזרה עצמית” בלבוב, “ברית אגודות־סוחרים יהודיות של קואופרטיבים בפולין”, בחסותה של ה“אגודה”, בורשה, ו“הברית המרכזית של קואופרטיבים לעזרה עצמית” מיסודו של הציר היהודי ממפלגת ה“סאנאציה” ד"ר י. יאגר. ב־1933 כאילו התאחדו שלוש הבריתות הקואופרטיביות הראשונות, אולם למעשה לא פסקה ההתחרות ביניהן.

ורשה היתה כמו־כן מקומן של הבריתות הסוציאליסטיות: “מזכירות התעמולה הקואופרטיבית”, מיסודו של ה“בּוּנד”, אשר בשנת 1920 הקיף 62 קואופרטיבים על 35,000 חבריהם, ו“ברית מוסדות הפועלים המשקיים” מיסודם של “פועלי ציון”, שכללה 31 קואופרטיבים על 14,556 חבריהם. שדה־פעולתם המצומצם והאופי המפלגתי של הבריתות הללו היה בעוכריהן, וקיומן פסק לאט על אף תמיכתם של הג’וינט" והפונדיישן".


ברית האגודות הקואופרטיביות    🔗

בשנת 1936 היו בפולין 728 קואופרטיבים מאורגנים ב“בריתות” ובהם 141,653 חברים. ההון החוזר של ברית האגודות הגיע ל־70,900,000 זהוב, והונן של שתי הבריתות האחרות ל־33 מיליון. בראש ברית האגודות עמדו הסינטור רפאל שרשבסקי, ד“ר הרמן פרנס וד”ר אברהם זילברשטיין. המפקח הראשי של הקואופרטיבים היהודיים בפולין היה המהנדס חיים שושקס. המכשיר הפיננסי המרכזי של ברית האגודות היה “הבנק לקואופרטיבים” בורשה (נוסד ב־1933, אחרי חיסול הבנק הקואופרטיבי הקודם). הבנק המרכזי הקיף 632 בנקים קואופרטיביים ובהם 175 אלף חברים, ראשי משפחה. המחזור הכספי של הבנק ב־1939 הגיע ל־15 מיליון דולר. האקטיב הגיע ל־8 מיליון דולר בצורת הלואות קטנות לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים וניכוי־שטרות של סוחרים בינוניים. לברית היה אשראי אף בבנקים של המדינה.

בראש הבנק עמד הסנטור רפאל שרשבסקי ואחר כך שמואל גולדשטיין, מנהל הבנק היה חיים שושקס.

בראש ברית האגודות עמד אלכסנדר בירקנהיים.

ב־1926 אירגנה הברית בורשה צרכניה לבעלי מלאכה “סורוויט”, ובה היתה מרוכזת המכירה של צמר, מוצרי־טכסטיל ואבזרי־חייטים. בשנת 1927 כיה היה ברשות הברית 5 צרכניות למכירת תוצרתם של האומנים. מלבד זאת ניגשה הברית גם לסידור מאפיות ממוכנות, בהתאם לדרישת החוק משנת 1927. אולם בדרך כלל לא הצליחה הברית בצד זה של פעולתה, והנסיונות להקים קואופרציה יצרנית וקואופרציה להפצת חומר גלמי ותוצרת בעלי־מלאכה עלו בתוהו, מחמת כמה ליקויים ארגוניים ומשקיים שהיו בברית.

ברית ואגודות טיפלה גם בפעולת תעמולה לשם חיזוק הקואופרציה. הבטאון המרכזי של הברית היה “די קאַאפּעראַטיווע באוועגונג”, שהופיע בורשה משנת 1923 ואילך בעריכת א. פרובלסקי, ומשנת 1932 – בעריכת י. יאשונסקי, בהשתתפות טובי הכלכלניים ועסקני־הקואופרציה. חוץ מזה פירסמה הברית עתון עממי בשם “פאר’ן פאלק”, לשם הפצתו ברבים של רעיון הקואופרציה והחסכון.


קופות גמילות חסד    🔗

התרוששותה של האוכלוסיה היהודית בפולין הגבירה את הצורך במתן הלואות גמילות־חסד לשכבות־העם המדולדלות בלי ריבות ולזמן־פרעון ארוך. ביזמות הג’וינט קמה ב־1926 בורשה, בניהולו של יצחק גיטרמן, רשת קופות גמילות־חסד על היסוד של עזרה עצמית אשראית. בשנת יסודן היה מספר הקופות 226, ובשנות 1936 ו־1937 – 826. כל הקופות היו מרוכזות במרכזי הקופות Centralna Kasa Bezprocentowa – Cekabe)), שנוסד ב־1932 בנשיאותו של רפאל שרשבסקי וסגנו יצחק גיטרמן.

לשם תיאום הפעולות בקופות שבורשה והפיקוה עליהן, נוסדה ב־1934 ביזמת הג’וינט ברית של קופות גמילות־חסד ורשאיות, שהקיפה 56 קופות. הללו נמנו על שלושה סוגים, לפי סקטורים סוציאליים שהיו תלויים בדיפרנציאציה שונה של חבריהן:

1) לפי ענפים כלכליים. הקופות מן הסוג הזה היו מכוּונות לסוחרים זעירים ובעלי־מלאכה, כגון: קופת סוחרי־העץ על־יד מרכז הסוחרים, בעלת הון יסודי של 14,500 זהובים; קופת “עזרת רעים” (פנסקה 25), בעלת הון יסודי של 20,000 זהובים, שהקיפה גם בעלי מקצועות חופשיים; קופת הסקציה של תפרים (“קאמאשן־מאכער”) על־ידי אגודת האומנים הסוציאליסטית; עזרה עצמית של סבּנים (עושי סבון), לשנוֹ 40; חנוני־מכולת על־יד אגודת הסוחרים הזעירים, לשנוֹ 10, חייטים־כלופניקאים (קבלנים למלאכת־בית) על ידי אגודת האומנים הסוציאליסטיות, פרז’יאזד 13; מוכרי רהיטים, וילנה 28; שוק החנויות (Hala Tarrgowa) שו. ירסקה ועוד. מיוחדות במינן היו קופות גמילות־חסד של סינדיקט העתונאים (גרניטשה 11) וקופת “צדקה” של הנשים, שנוסדה ב־1902 – והיא הראשונה לקופות בורשה. מספר הקופות מסוג זה הגיע ל־21.

2) לפי אזורי העיר. לאלה היו שייכות: קופות אזור אוֹגרוֹדוֹבה (ז’לאזנה 76); טשרניאקוב (טשרניאקובסקה 92); פובישלה (מריינטשדט 15); שמולביזנה (רדזימינסקה 9); ווֹליה (וולסקה 173) ועוד. מספר הקופות לפי אזורי העיר היה 27.

3) לפי בתי־תפילה ובתי־מדרש. בית התפילה בנלבקי 19; בית התפילה “תיקון תורה” (מילא 44); “לומדי תורה” בבית־המדרש של זלמן נוז’יק (טוארדה 6); “בני־ציון” (טרגובה 64), בית התפילה נובוליפקי 7; בית־התפילה יאגילונסקה 14, ועוד. מספר הקופות מסוג זה היה 8.

לכל אחת ואחת מן הקופות היה הון יסודי בין 5 אלפים ו־25 אלף זהובים. שנצטרף מדמי־הרשמה, תשלומי חבר חדשיים, נדבות וכו'. מימון הפעולות של כל קופה נעשה על־ידי “צקאבה” וג’וינט באשראי לזמן ארוך (עד 8 שנים). ההון העצמי של כל הקופות הורשאיות הגיע ל־600,000 זהובים, ועוד מאה אלף זהובים ניתנו בהלואה על ידי ה“ג’וינט”. סכום ההלואות שניתן על־ידי הקופות ללקוחותיהן הגיע ל־800,000 זהוב לשנה. מספר חברי הקופות היה בשנת 1938 – 6000. סכום כל הלואה היה בגדר 50 עד 500 זהוב, שהלוֹוים היו פורעים אותה בשיעורים שבועיים וחדשיים. בראש ברית הקופות של ורשה עמד מייצ’יסלב זגייסקי וסגניו היו עורך־ הדין וולף אייזנמן ואיזידור אפשטיין.


הועד הכלכלי היהודי    🔗

מוסד מרכזי חשוב, שהביא קונסולידציה בחיים הכלכליים של היהודים בפולין ועמד על משמר העמדות והאינטרסים שלהם, היה הועד הכלכלי היהודי, שנוסד בורשה במאי 1933. בועד השתתפו באי־כוחם של כל ההסתדרויות והמוסדות הכלכליים והסוציאליים המרכזיים בורשה, כגון אגודת־הסוחרים המרכזית, אגודת בעלי המלאכה, אגודת הסוחרים הזעירים, “אוֹרט”, “ג’וינט”, “צנטוס”, “צקאבה”, אגודת הרופאים, המהנדסים וכו'. הועד שם לו למטרה לתאם את פעולת ההסתדרויות הכלכליות, לקבוע את קוי המדיניות הכלכלית ואף להבריא את החיים המשקיים על־ידי פעולה קונסטרוקטיבית ויצירת עמדות כלכליות חדשות. במשך הזמן הרחיב הועד את היקף פעולתו והכניס שטחי פעולה חדשים. הוא הגיב על כל גילוי של קיפוח יהודים מצד מוסדות הממשלה, נלחם לקבלת אשראי מ“קרן־העבודה” לטובת קהילות ומוסדות ציבוריים יהודיים לשם העסקת יהודים מחוסרי עבודה, יסד ויזם קואופרטיבים וסדנאות בשביל עובדים; הגן על בעלי המלאכה שעמדו לפני התמוטטות, מחמת גזירות המלכות; יסד באמצעות מחלקת־הנשים שלו קורסים למשק־בית; אירגן ועד־עזרה מיוחד לפליטים, קרבנות הנאציזם הגרמני; העלה את הסיסמה של שבירת החרם על עבודה יהודית בבתי־חרושת יהודיים. לשם הבטחת הצלחתו יסד הועד את אגודת “סטר”, שבאה בקשרי מסחר עם פירמות גדולות בחוץ לארץ, לאפשר יצוא של מוצרי המלאכה היהודית והתעשיה הזעירה.

פעילי הועד היו הציר הנריק רוזמרין, הציר ואצלב וישליצקי, אדולף פרץ. מאוריצי מייזל ואחרים.


 

החיים הצבוריים    🔗

חובבי ציון בורשה    🔗

עם פרוץ הפרעות בדרומה של רוסיה, ב־1881, התחיל רעיון חיבת־ציון תוסס ומתפשט ברוסיה ובגליציה, כת המתבוללים בפולין, שהיתה קשורה ודבוקה בתרבות הפולנית וספוגה רוח פּטריוטית, דחתה כל רמז לתחיה לאומית יהודית. כמוהם התנגדו לה גם החרדים, כמתנגדים כחסידים, מטעמים דתיים. אף טובי המשכילים התנגדו לרעיון חיבת־ציון בראשית צמיחתו: נ. סוקולוב נלחם בו על עמודי ״הצפירה" בשם ההשכלה, א. צדרבוים בעל ״המליץ" ההפכפך, לא העז לתמוך בתנועה בגלוי; אטלס, בעל ״הכרם" נטר איבה לתנועה זו עד סוף ימיו; אפילו שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) עדיין התנגד לחיבת־ציון והעדיף את ההגירה לאמריקה על שיבת־ציון. על אף כל זאת משנזרע הרעיון, התחיל מכה שרשים בלבבות ונובט במקומות ציבוריים, באגודות ובבתי־כנסת.

בורשה היו קיימות כמה אגודות נפרדות של חובבי־ציון שרק לאחר־מכן נתאחדו לאגודה אחת. אליהו לוין־אפשטיין מספר בזכרונותיו על אגודת סטודנטים, בראשותו של הסטודנט ליאון זמנהוף (אבי האספרנטו). בשם ״חברת גובים“; מטרתה היתה – לרכוש מנדבים שישלמו מס חדשי לטובת חלוצי החקלאות בוני הארץ ולטפל בגביית המס. ואמנם אספה האגודה כספים למען ישוב ארץ ישראל והעבירה אותם לידי רבה של דורקהיים, אדולף סלבנדי, שהיה המפורסם בין חובבי־ציון. מנדבי הנדבות פורסמו על־ידי סלבנדי בשבועון ״יודישע פרעסע”.

באותם הימים נוסדו בורשה עוד שתי אגודות אחרות של חובבי־ציון, של חסידים ושל מתנגדים. על האגודה של החסידים היו נמנים שמואל לוין־אפשטיין (אבי אליהו לוין־אפשטיין), זיסקינד ביאלר, אהרן פייבל טרוקנהיים, הרב יצחק פייגנבוים, ש. ד. זלברג ואחרים. על האגודה השניה נמנו יעקב־משה מאירסון, חיים כהן, הסופר שאול פנחס רבינוביץ ואחרים. אגודה זו נקראה בשם ״חברת חובבי־ציון".

בשנת 1883 התאחדו בורשה, במאמציהם של שפ“ר וד”ר זמנהוף, שתי האגודות המתחרות לאגודה אחת של ״חובבי ציון“. יושב הראש שלה היה עורך הדין ישראל איזידור יאסינובסקי (1842–1917), יליד עיירה במחוז גרוֹדנוֹ, בחור־ישיבה בנעוריו ועורך־דין מובהק בורשה. הוא הצטרף לתנועת ״חובבי־ציון” אחרי פרסום ה״אוטואֵמנסיפציה" של פינסקר, והיה אחד ממארגניה של ועידת קטוביץ ב־1884, וחבר הועד הפועל של הנהגת ״חובבי־ציון“. יחד עם לבנדה השתתף בעריכת ספר־התקנות של הועד האודיסאי. בהשפעת ״מדינת היהודים” של הרצל התלהב לציונות המדינית והיה מעריץ נלהב של הרצל. בעברו בשנת 1903 דרך ורשה לרוסיה התאכסן בין בביתו. הדור־פנים, ענותן ומתון במזגו ובהליכותיו – היה מקובל על בן החוגים הציוניים. הוא עסק בעבודה הציונית בפועל, בעזרתו הנמרצת של ש. פ. רבינוביץ. אחרי פתיחה בשפה הפולנית היה דורש באסיפות בפני העם באידיש עסיסית, מתובלת בפתגמים ומשלים. בציונות שלו היה הרבה מהשפעת הקסם האישי של הרצל. הוא השתתף בשבעת הקונגרסים הראשונים. ואחרי הקונגרס השביעי עבר למחנה הטריטוריאליסטים.

מזכיר האגודה היה הסופר והיסטוריון שאול פנחס רבינוביץ (1845–1910), עסקן רב־פעלים וברוך־יזמה. בניגוד ליאסינובסקי המתון והשקול, היה שפ“ר חם־מזג ולהוט־מעשה עד כדי הפרזה במידת עצמאותו וסמכותו. הוא היה הרוח החיה באופני הפעולה של האגודה הורשאית. ביזמתו נדפסה והופצה בכל רחבי המדינה תמונתו של משה מונטיפיורי, לזכר שנת הולדתו המאה והכניסה במשך זמן קצר למעלה מ־15 אלף רובל, סכום גדול לפי מושגי הימים ההם. לפי הצעתו של שפ”ר נשלח עורך ״המגיד“, דוד גורדון, לאנגליה, ומסר לבעל־היובל הישיש אלבום ואלפי איגרות ברכה של חובבי־ציון ברוסיה. בהשפעת שפ”ר נבחזרה קטוביץ למקום הכינוס של ועידת חובבי־ציון. לא מעט השפיע גם על מהלך עבודתה והחלטותיה. שפ“ר עסק במדרש ובמעשה כאחד, במאמריו הפובליציסטיים הרבים הפך ברעיון ״חיבת־ציון”. ״כנסת ישראל“, הבמה הספרותית שהוקמה על־ידיו, היתה לשופר המחשבה הלוחמת של ״חיבת־ציון”, בניגוד ל״האסיף" של סוקולוב, שעדיין היה דוגל באותם הימים בשם לאומיות השכלתית.

חוץ מיאסינובסקי ושפ“ר השתתפו בועד האגודה והורשאית המתרגם והפדגוג א”ש פרידברג (הר־שלום), ממציא האספרנטו ד"ר ל. זמנהוף, הסוחרים יעקב משה מאירסון, לייבוש דוידזון, ר' יעקב ברוידה, בנימין ריטנברג ואחרים.

אחד הפעילים ביותר בועד חובבי־ציון בורשה היה ר' לייבוש (אריה־יששכר) דוידזון (1853–1923). לייבוש (בן יוסף־צבי) דוידזון היה נכדו של ר' חיים דוידזון, רבה הראשי של ורשה. אשתו, שרה־רחל פינס היתה אחותו של חובב ציון המפורסם ר' מיכל פינס. דוידזון היה גם בנו חורגו של הגאון ר' יצחק־אלחנן ספקטור, שנשא את אמו אחרי מות בעלה הראשון.

דוידזון הצטרף לתנועת חובבי־ציון בשנת 1882. ב־23 בספטמבר 1883 השתתף במועצה בת 13 חברים בקטוביץ שנטלה על עצמה להכין את הועידה העולמית של חובבי־ציון, ואמנם ב־6–11 בנובמבר 1884 התכנסה ועידת קטוביץ, שהניחה את היסוד לתנועת חיבת־ציון. מלבד לייבוש דוידזון השתתפו בועידה עוד 4 צירים כשליחי ורשה: ישראל יאסינובסקי, שפ“ר, ב. ריטנברג ויעקב מ. מאירסון. בחירת ורשה כמקום מרכז־המשנה מעידה על ערכה בתנועה. דוידזון השתתף עם שפ”ר בכל פעולותיו. כשנוסדה בורשה, כעבור שנים מספר, אגודת ״מנוחה ונחלה", לשם יסוד מושבה בארץ־ישראל, היה דוידזון (יחד עם ר' שמואל מוהילבר, יעקב ברוידה ובצלאל קורלנדסקי) אחד מחברי המשלחת שביקרה בארץ ורכשה בה אדמה.

בעבודת הועד של חובבי־ציון בורשה השתתף זמן־מה גם האגרונום מנשה מאירוביץ מניקוֹלאייב. הוא פעל באגודות ורשה לפני הצטרפותו לביל"ו ועלותו ארצה.

ורשה, שהיתה מרכז־משנה, נעשתה למעשה למרכזו של הארגון, היזמה והפעולה של חובבי־ציון ברוסיה כולה. האגודה זו – מעיד ש. ציטרון ב״תולדות חיבת־ציון" – נעשתה החברה היותר אקטיבית והיותר פוריה בפעולותיה בין חברותיה בשאר ערי־השדה".

אורך־רוח ועקביות רבה גילה הועד הורשאי כלפי גזירתה של ממשלת תורכיה. שאסרה על היהודים להשתקע בארץ, ועוררה מבוכה ודכאון במחנה. ועדי זוובבי ציון בורשה ובביאליסטוק עמדו בפרץ וקראו לאורך רוח והתמדת־מעשה מתוך אמונה ובטחון, כי ״לא יארכו הימים וכל גזירה וכל פקודה כצל תעבור".

רוחה התקיפה של ורשה באה לידי גילוי באחת השאלות, שבפתרונה היה תלוי כבודה ואולי גם גורלה של כל התנועה, והוא היחס להתישבות הביל“ויים. כדי לבצע את מפעלו הגואל של י. מ. פינס, שקנה ב־1884 את אדמת קטרה בשביל הביל”ויים, היה דרוש סכום של 15 אלף רובל. רוב האגודות עמדו לסלק את ידיהן ממפעל העזרה, ולבנדה בראש האגודה הוילנאית דרש אפילו לתת להם דמי הוצאות הדרך חזרה לרוסיה, אבל לא כסף לקניית אדמה. אף קלונימוס ויסוצקי, נדיב וחובב־ציון, התנגד לתמיכה בביל“ויים, והציע לנשלם מעל אדמת גדרה. אולם אגודת ורשה הגנה על הביל”ויים ובעקבותיה שאר האגודות. אם הביל“ויים – טענו אנשי ורשה – נתנסו בנסיונות קשים ומרים כל־כך ועמדו בהם ונשארו בארץ, כדאי לסייע בידם, כדי שיגשימו במעשה את האידיאל שלהם, וראוי להעמידם על הקרקע ולתת להם את כל מחסוריהם, עד שיוכלו להתפרנס מעמל כפיהם”.


הפעולה ההתיישבותית של חובבי־ציון בורשה    🔗

הפעולה הארגונית והתעמולתית של חובבי־ציון בורשה נשאה פרי, ובהשפעתה קמו בערים שונות בפולין וליטא אגודות־התישבות, שחבריהן נשאו לבם להתנחל בארץ.

״יסוּד־המעלה" היתה המושבה הראשונה שנוסדה על־ידי יהודי פולין הקונגרסאית. ״הנה אנחנו – כותב בא־כוח המתישבים הראשונים, ברוך מאיר רוזנבלום, לחובבי־ציון בורשה – הראשונים ממחוזות פולין אשר הקרבנו לבבנו ונפשותינו על מזבח ארה“ק, ושביב הקודש מישוב ארץ־ישראל, אשר לשמה ולזכרה תאות נפש הישראלי, היה ללהב אש וייקד בקרבנו לירות אבן פינה ממחוז פולין במדינת רוסלנד”. בבנין המושבה השקיעו מתישביה 10,000 רובל במזומן.

בסיועם המעשי והמוסרי של חובבי־ציון בורשה קשור גם יסוד של המושבה עקרון. כאשר בא, ב־1884, ר' שמואל מוהילבר לורשה בדרכו חזרה מביקורו אצל הברון בפאריס, עורר בישיבת האגודה את השאלה בדבר עובדי־אדמה יהודים שכדאי לישבם בארץ. עורך הדין יאסינובסקי העיר, שבעיירה רוזינוי, הסמוכה לגרוֹדנוֹ, נמצאת מושבה קטנה שכל יושביה חקלאים והציע לישבם בארץ, הצעתו נתקבלה. יחיאל בריל, בעל ״הלבנון“, נשלח מטעם הועד הורשאי לרוזינוי ובעזרת רבה הגאון ר' מרדכי גימפל יפה בחר ב־11 משפחות (101 נפש), שנשלחו בסוף תרמ”ג ארצה. אחרי שנה של עבודת נסיון במקוה־ישראל עלו המתישבים על אדמת עקרון (מזכרת בתיה), שנקנתה לצורך זה על־ידי הברון.


יסוד רחובות    🔗

שיא המפעלים ההתישבותיים של חובבי־ציון בורשה היה – יסוד המושבה רחובות. בשנת 1890. אליהו זאב לוין־אפשטיין ביחד עם חיים כהן, מתתיהו כהן, אליעזר קפלן וזאב גלוסקין הניחו יסוד לאגודת ״מנוחה ונחלה“, ששמה לה למטרה ליסד בארץ מושבה למופת, שלא תהא תלויה בעזרת הבארון. חיים כהן, בר אוריין ומשכיל, היה מנהל של בנק פרטי; אליעזר קפלן היה מנהל המחלקה הורשאית של בית־החרושת לטבק של שרשבסקי בגרוֹדנוֹ וקנה לו אחר־כך שם ביזמתו המו”לית ב״אחיאסף" וב״הצפירה“; מתתיהו כהן, יליד מזריץ', חובב־ציון נלהב, היה מנהל בית־מסחר גדול לנייר; זאב גלוסקין, מראשוני חובבי־ציון בורשה, היה פנקסן בבית־מסחרו של אהרן פייבל טרוקנהיים, שגלוסקין משכו לתנועה; לוין־אפשטיין, יליד וולקוביסקי, נצר למשפחת המהרש”א, היה אחד מבעלי בית־המסחר לספרים “האחים לוין־אפשטיין” בורשה וניהל גם את בית־המסחר של דודו, ישראל רוקח.

אחרי בחירה קפדנית נתוספו חברים חדשים אל חמשת המיסדים וביניהם יעקב ברוידה, סוחר עשיר ובר־אוריין שניאות לעמוד בראש החברה, לייבוש דוידזון, בצלאל קורלנדסקי ואחרים.

לקניית אדמת רחובות קדמו כמה נסיונות ארגוניים של הצליחו. אחרי משא־ומתן עם ראש האגודה המינסקאית יהושע סירקין, הוחלט ליסד בורשה כדוגמת חובבי־ציון במינסק ״אגודת אלף", על־מנת לרכוש קרקע בארץ, לאחר שהאגודה תמנה אלף חברים. הנסיון נכשל. אגודת־האלף הורשאית נתחסלה לאחר שנרשמו בה לא יותר מ־200 חבר.

עד מהרה צף רעיון להקים אגודה, שכל אחד מחבריה יכניס במשך 5 שנים סכום של אלף רובל, בשיעורים שנתיים של מאתים רובל. עד מהרה קיבלה ה״חמישיה" הנזכרת ידיעה, שאפשר לקנות שטח אדמה סמוך ליפו לשם יסוד המושבה. הראשונים שהשתתפו ברכישת האדמה היו: ר' יעקב ברוידה (5 חלקות), לייבוש דוידזון (3 חלקות). פ. טרוקנהיים, ב. קורלנדסקי ושמעון אטלס (2 חלקות כל אחד). במהרה נמצאו בעלנים לכל 30 החלקות. מספר החברים גדל בינתיים עד ל־50 איש.

בז' באדר נוסדה החברה ״מנוחה ונחלה" (השם ניתן על־ידי שפ"ר). ראש החברה היה י. ברוידה, המזכיר – זאב גלוסקין, הגזבר – קורלנדסקי, מנהל החברה – אליהו לוין־אפשטיין. באייר תר"ן נשלחו לפי החלטת החברה י. ברוידה ואליהו לוין־אפשטיין לארץ־ישראל לשם קניית אדמה. אחרי חיפושים רבים רכש לוין־אפשטיין בעזרת יהושע חנקין את כל אדמת דורן ( 10,600 דונם) במחיר 20 אלף רובל ששולמו במזומן; ששת אלפים דונם חולקו בין 50 חברי החברה והשאר נמכר לקונים שונים.

אחרי שהונח היסוד למושבה החדשה, ואף נעשו בה הסידורים הראשונים, בסיועו של י. חנקין, חזר לוין־אפשטיין לורשה ומסר דין־וחשבון על הנעשה. לוין־אפשטיין הביא עמו את ה״קוּשנים" (שטרי־הקניה התורכיים) על שמם של חברי האגודה. כדי לפענח את הכתוב פנו חברי האגודה אל המנהל של… המאפיה התורכית היחידה שנמצאה אז בורשה. אולם, גם שר האופים התורכי, שודאי היה יוני, לא ידע לפתור את הכתוב, והנהלת האגודה הסתפקה ביחס האֵמון אל שליחיה.

אחרי שאוּשרה הקניה ותכנית הפעולה חזר לוין־אפשטיין ארצה, והמשיך בפעולתו הברוכה כראש ועד המושבה, שרשמה דף מזהיר בתולדות ההתישבות בארץ.


חברת “כרמל”    🔗

מפעל כלכלי חשוב שהביא ברכה רבה למושבות היה מפעלה השני של חברת “מנוחה ונחלה” – יסוד חברת “כרמל”.

מכירתם של יינות ארץ־ישראל בגולה היתה בשפל המדרגה, הואיל ופקידי הבּארון היו מזלזלים בענף הזה. מיסדי ״מנוחה ונחלה“, לוין־אפשטיין וגלוסקין, החליטו איפוא ליסד חברת־מניות לשם שיווק יינות ארץ־ישראל בגולה. לשם כך נחוץ היה לקבל מן ״הנדיב הידוע” מונופולין למכירת תוצרת יקביו, כתריס בפני זיופי־היין ובפני הצורה הפילנטרופית של מכירתו.

לוין־אפשטיין וגלוסקין נסעו אל הבּארון לפאריס. רק דבר קטן הפריך ביניהם בפאריס, על סף ארמון הבארון. ״לודויפול שגר אז בפאריס – מספר גלוסקין בזכרונותיו – יעץ לנו לחבוש צילינדרים, כי אין לבוא לחצר הבארון בכובע פשוט. לוין־אפשטיין התנגד, אני הסכמתי. לוין־אפשטיין הוכרח להסכים אף הוא, אבל עמד על דעתו שיקנה צילינדר פשוט בעשרה פרנק ואחר־כך ישליכהו. ואני אמרתי: אם צילינדר – יהיה צילינדר כהלכה, שיהיה יפה גם לורשה. וכך עשינו".

השליחות הוכתרה בהצלחה. הבּארון קיבל אותם בסבר פנים יפות והסבים לקבל את ענבי רחובות ליקביו, ומסר לחברת ״כרמל" את המונופולין לכל ארץ רוסיה למכירת היינות והקוניאק מיקביו.

ב־1896 נוסדה בורשה חברת ״כרמל" בהון של 25,000 רובל. מיסדיה האחראים היו: י. ברוידה וז. גלוסקין. ב־9 בינואר 1900 נוסדה בורשה חברה חדשה בשם ״כרמל־ויין קומפני" בהון של 60 אלף רובל, לשם מכירת יינות ארץ־ישראל באמריקה. מיסדי החברה היו י. ל. גולדברג והשנים הנ“ל. בנובמבר 1902 נוסדה בורשה חברה שלישית בשם ״כרמל מזרחי”, שנועדה למכירת היינות בארצות המזרח הקרוב. בהון החברה (60 אלף רובל) השתתפו חובבי־ציון ברוסיה, יק“א וכורמי ארץ־ישראל. בסידור החוקי של עניני החברה טיפל עורך הדין הורשאי בוריס סטבסקי, חובב ציון ותיק וחבר ״בני משה”. החברה הרימה את קרן התוצרת הארצישראלית (יין ופירות) בכל העולם, וסייעה לביטוסו של היסוד הכלכלי של מטעי הגפן בארץ. ״נדמה לי – כותב אחד מעסקני התקופה ההיא, הסופר והעסקן הציוני הורשאי מ. י. פרייד, בזכרונותיו – כי עדיין לא העריכו את מפעל ‘כרמל’ די צרכו; הרי אז, בזמן ההוא, היה (היין) מעין קול מבשר, מעין יונה ראשונה המביאה עלה זית בפיה לידע ולהודיע, כי אור חדש על ציון האיר, כי שיבת בנים לגבולם התחילה ויין־כרמל זהו ראשית ביכורים של יד ישראל בארץ־ישראל. כשראו יהודי ורשה בפעם הראשונה את הפתקה על בקבוקי היין של ‘כרמל’ מיקבי ראשון־לציון ושקיקי השקדים וצנצנות הדבש – קמו ובירכו עליהם ברכת ‘שהחיינו’ ויאמינו בחיבת־ציון ובעסקניה…״

לזכותו של גלוסקין יש לזקוף כמו־כן את המפעל החשוב של מסירת היקבים לרשות הכורמים. בינואר 1904 התחיל גלוסקין להשתדל בפני מנהלי יק“א, שיימסרו לאיכרים על אחריותם כמה מן העבודות ביקבי ראשון־לציון. משהצליחו האיכרים להכניס קימוצים בעבודות אלה, הגיש גלוסקין ליק”א הצעה בדבר מסירת כל עניני היקבים לארגון האיכרים, ובשנת תרס"ז נחתם חוזה בדבר מסירת היקבים לחמש שנים לאגודת הכורמים; חוזה זה הוארך אחר־כך ל־33 שנים.


חברת ״גאולה״    🔗

בשמה של ורשה קשורה עוד חברה חשובה, חברת ״גאולה" שנוסדה ב־1904. החברה נוסדה בהון יסודי של מאה אלף רובל (אלף מניות בנות מאה רובל כל אחת). ראשי מיסדי החברה היו: מ. אוסישקין, מ. דיזנגוף, י. ל. גולדברג ו. גלוסקין. החברה שמה לב למטרה לסייע לגאולת הארץ על־ידי רכישת קרקעות בעיר ובכפר, על־מנת למכרם אחר־כך ליחידים ולקבוצות בריוח מינימלי. החברה השתתפה ברכישת הקרקע בשביל חברת ״אחוזת בית", שהניחה את היסוד לתל־אביב. פעולותיה התרחבו בעיקר אחרי מלחמת־העולם הראשונה וסייעו לגאולת שטחים נרחבים בשביל התישבות עירונית וכפרית. מנהלה הראשון היה מ. דיזנגוף, השני – בצלאל יפה, ומ־1925 – ז. גלוסקין.


לשכת ״בני־משה" בורשה    🔗

מקום נכבד בתולדותיה של חיבת־ציון בורשה תפסה אגודת ״בני־משה“, מיסודו של אחד־העם, שרבים מחבריה מילאו אחר־כך תפקידים חשובים בתנועה הציונית בפולין ומחוצה לה. החבר הראשון של אגודת ״בני משה” בורשה היה אליהו־זאב לוין־אפשטיין, שהושבע בשבועת הברית לחברי האגודה בביאליסטוק, על־ידי הסופר א. ש. הרשברג וד“ר ל. חזנוביץ. לוין־אפשטיין משך לאגודה את חבריו זאב גלוסקין ואליעזר קפלן; מכיון שלשם יסוד לשכה מקומית לאגודה היו דרושים לא פחות מ־5 חברים, סיפחו גם את עורך הדין בוריס (דב) סטבסקי ואת מתתיהו כהן. אחד־העם שלח מאודיסה לורשה את יהושע אייזנשטט (ברזילאי), כדי לעזור ביסוד הלשכה, שקראה לעצמה בשם ״לשכת־ישורון”.

ביום ט“ו באב תר”ן (1890) נתקיימה בורשה האסיפה המיסדת של אגודת ״בני־משה“. באסיפה שהתקיימה בביתו של חיים כהן השתתפו שליחו של אחד־העם יהושע אייזנשטט ובאי־כוח 14 לשכות. אחרי שנקרא המבוא להצעת התקנון של לשכת אודיסה ״דרך החיים” ו״מלואים“, שנתקבל פה אחד על־ידי הנוכחים, קיבלה האסיפה את ספר־התקנות שהכיל עיקרי חיזוק הלאומיות, שמירת הדת, טיפוח תרבות, חיי אהבה ואחוה ויחסי־מוסר, כמו־כן שורת תקנות ארגוניות. תלונות חברים על כמה סעיפי התקנון הניעו את אחד־העם לבדקו מחדש, ולהוציא מתוכו את הסעיפים שגרמו לתלונות. לפי הצעתו הוקמה הלשכה המרכזית הזמנית של האגודה בורשה (הפעולה הספרותית הוטלה על אודיסה). הלשכה הורשאית הכניסה שינויים בתקנות האגודה ולאחר שנתקבלה הסכמה מכל החברים לשינויים, הודיעה הלשכה רשמית, שהנהגת האגודה נמצאת בידי ״לשכת־ישורון” עד לאסיפה הכללית הקרובה.

החברים החשובים ב״לשכת־ישורון" (מלבד החמישה שנזכרו) היו: שפ“ר, הרופא הנודע ד”ר טולובייצ’יק, הסופר א“ש פרידברג, העסקן הציוני הותיק בצלאל יפה (מגרודנו, מת בארץ), הסופר מרדכי פראס (איש יהודי ספרא), הסופר ועורך ״דער יוד״ (אחר־כך מנהל מחלקת החינוך בארץ) ד”ר יוסף לוריא, ברוך סרייסקי ועוד.

הלשכה הוורשאית של ״בני־משה" גילתה פעילות רבה והזדהתה למעשה עם חובבי־ציון בורשה. במרום פעילותה היא מופיעה בשנת תרנ“א (1891), אחרי גירוש מוסקבה, כשנולד בקרב חובבי־ציון הרעיון ליצור הסתדרות מרכזית לקניית קרקעות בארץ־ישראל וליסד בנק חקלאי למתן הלואות נגד אפותיקאות. להגשמת הרעיון נתנו ידם באי־כוח הלשכה הורשאית, הביאליסטוקאית והוילנאית. בהשתדלותם של ר' שמואל מוהליבר, שפ”ר ויהושע סירקין ממינסק, שהתייצבו לפני הבארון הירש ומסרו לו את פרטי ההצעה, התקיימה בפאריס אסיפה של באי־כוח הבארון, ה“אליאנס” וחובבי־ציון ברוסיה ובגרמניה. באסיפה אושרה ההצעה להלכה. שפ"ר בא בדברים עם “בני־משה” בורשה ובוילנה וזירזם לגשת לעבודה לטובת הבנק החקלאי ולהפצת מניותיו הראשונות בסכום של 50 אלף רובל.

בינתים באה הגזירה התורכית על איסור הכניסה לארץ־ישראל. הבארון הירש הדגיש את הצורך לשלוח משלחת לממשלה התורכית בדבר קניית קרקעות בארץ, כמו־כן – משלחת מיוחדת לבחירת שטחים להתישבות. יחד עם זה דרשו הבארון הירש והבארון רוטשילד להקים באירופה המערבית מרכז לישוב ארץ ישראל. ואמנם בספטמבר 1891 התקיימה לשם מטרה זו מועצה בנשיאותו של הרב צדוק הכהן ובהשתתפותם של מיכאל ארלינגר איזידור לב, הד“ר הירש הילדסהיימר הרב שמואל מוהילבר ושפ”ר. המועצה החליטה לשלוח שתי משלחות אל הממשלה התורכית ולארץ־ישראל וליסד מרכז בפאריס לעניני ישוב ארץ ישראל, שבו ישתתפו חברת כל ישראל חברים בפאריס וסניפו בוינה, הועד האודיסאי, הועד הגרמני המרכזי לתמיכת יהודי רוסיה והועד היהודי הרוסי בניו־יורק.

במרחשון תרנ“ב נתקיימה בורשה אסיפה, כדי להתיעץ בדבר השתתפות חובבי־ציון הרוסיים בהסתדרות הנ”ל. באסיפה השתתפו כששים איש, וביניהם: אחד־העם, אוסישקין, אלכסנדר צדרבוים, וסילי ברמן, ד“ר צ’לנוב, ז. טיומקין, נחום סוקולוב, הרב מזא”ה, יהושע סירקין, ועוד. ערב יום האסיפה התאספו בביתו של בוריס סטבסקי כל חברי “בני־משה” מורשה ומערי השדה, להתיעצות מוקדמת, כדי לקבוע את ההחלטות שיש להעבירן באסיפה הכללית. באסיפה זו השתתפו מאנשי ורשה בוריס סטבסקי, בן־אביגדור, זאב גלוסקין, שפ“ר, אליעזר קפלן, מתתיהו כהן, חיים כהן, וד”ר סולובייצ’יק, ומחוץ לורשה: מ. מ. אוסישקין, אריה ניישול, משה אהרליך, יהודה נופך, ברגין, שייביץ וטיומקין. במועצה זו הוחלט לבחור באחד־העם וטיומקין לחברי המשלחת לתורכיה; לחברי הועד המרכזי בפאריס מצד חובבי־ציון ברוסיה נבחרו ר' שמואל מוהילבר, ר' איסר־בר וולף מקובנה ומ. מ. אוסישקין. בהשפעתם של “בני־משה” נבחר ועד זמני, שמקום מושבו בורשה. חבריו: ישראל יאסינובסקי – יושב־ראש, שפ"ר – המזכיר, וכן ז. גלוסקין, ישראל גינצבורג, מ. מורגנשטרן, אליעזר קפלן ומ. קבצ’ניק. לועדת הביקורת: ר' שמואל מוהליבר ויהושע סירקין.

כל המאמצים עלו תוהו. הבארון הירש הסתלק מהבטחתו והתמסר כולה להתישבות בארגנטינה. בקרב חובבי־ציון התחילה תסיסה נגד "בני־משה ". נבעה פרץ בקרב התנועה.

בשנת תרנ"ג (1893) התקיימה בורשה, בהשתתפותו של אחד־העם, אסיפת ראשי “בני־משה”, בה הוחלט להפוך את אגודת־הסתרים לאגודה פומבית, ומכיון שבתנאי רוסיה אי אפשר היה לקיימה בגלוי, הוחלט לעניי את המרכז ליפו.

בתקופה זו נכנסה אגודת “בני־משה” לתחום מלחמה קשה בחזית פנימית וחיצונית. בראש המלחמה ב“בני־משה” עמדו שני חברי האגודה לשעבר ר' י. מ. פינס ואייזיק בן־טובים, שמטעמים דתיים (פינס) ואישיים (בן־טובים) השליכו שיקוצים על האגודה. יותר חריפה וכעורה היתה ההתקפה המשותפת של בני הישוב הישן, שהתרכזו מסביב ל“חלוקה” ו“מחזיקי הדת” בקובנה (“הלשכה השחורה”), שלא חשכו כל עמל כדי להבאיש ריחם של חובבי־ציון ו“בני־משה” על־ידי כתבי־פלסתר, שהכילו שקרים ועלילות תפלות והופצו בכל רחבי הגולה. בשאלת התכסיס לגבי אויבי “בני־משה” נתגלה הבדל עמוק בין האגודה הורשאית והוילנאית. הוילנאים המתונים היו נוטים לעבור בשתיקה על כל ההתקפות, ואילו הורשאים דרשו להתחיל במלחמתי־תנופה בקנאים ומורדי־האור. שפ“ר פירסם איגרת נרחבה לר' יצחק אלחנן ספקטור, בו גילה לפניו את כל המזימות והתככים של מכתבי הפסקוילים. על האיגרת חתמו טובי חובבי־ציון ו”בני־משה" בורשה ובערים אחרות. יחד עם זה נשלחו להגריא"ס גם אלפי פטיציות מערים שונות. אולם גם האיגרת גם הפטיציות לא הגיעו לידו, הואיל ונתבטלה המשלחת המיוחדת שעליה היה למסור לידו את כל החומר.

במכתבו לורשאים מיום כ“ג בניסן תרנ”ה כתב אחד־העם: “אחרי אשר נתעוררתם ראשונה, עליכם החובה לקחת המשרה על שכמכם ולצאת בראש מחננו, אם יישמע קול מלחמה. עם הוילנאים תוכלו לבוא בדברים ולברר היטב, הלנו הם אם לצרינו”.

ואמנם הורשאים היו מוכנים למלחמה, אם כי באסיפתם החליטו לאחוז בכל האמצעים כדי להשכין שלום בועד האודיסאי. הם ביקשו מאחד־העם לא להניח בשום אופן את מקומו בועד: יחד עם זה מילאו את ידי טובי חובבי־ציון לנסוע לאודיסה ולהתאמץ להשכין שלום בין חברי הועד.

בינתים נתכנסה – אחרי כמה דיחויים – הועדה המיוחדת שנקבעה לשם בירור הסכסוך. פעולת ועדה זו נגמרה, כידוע, בנצחון מזהיר של אחדהעם ו“בני משה”.

לא ארכו הימים ונתקבל מכתב בחתימת אחד־העם ורבניצקי, בו הציעו מחבּריו – אחרי ניתוח מעמיק של מטרות האגודה והסיבות לירידתה – להתיר אותה. אמנם הלשכה הורשאית ובעקבותיה גם הוילנאית התנגדו להתרת האגודה. “מודים אנו – ענו חברי לשכת ורשה לאחד־העם.. אגודתנו במצבה הנוכחי לא תוכל להפיק רצון מחבריה, כי חסרים לה דברים רבים הנחוצים לשכלול כל אגודה. אבל בעוד שאתם רואים במצב זה סימני גסיסה, רואים אנחנו בו אך “חבלי לידה”. ואמנם בסוף שנת תרנ”ו נעשה עוד נסיון אחרון להחיות את האגודה באסיפה כללית של “בני משה” באודיסה. אולם כל ההחלטות שנתקבלו בה נשארו על הנייר בלבד, ואחרי שהודיע אחד־העם בראשית שנת תרנ"ז, כי הוא מסתלק מהנהלת “בני־משה”, הלכה ונתחסלה לאט־לאט אגודה זו, שרשמה דפים רבי־השראה ומתיחות בתולדות חיבת־ציון, ושרבים מהם יש לזקוף על חשבון “לשכת־ישורון” בורשה.


התנועה הציונית בורשה בסוף המאה הי"ט    🔗

התנועה הציונית בתחילתה לא כבשה את יהדות פולין בסערה, ואף לא עוררה מיד אותם הדים, שנשמעו בקרב יהודי רוסיה. יהודי פולין לא נתנסו בזועת הפוגרומים ההמוניים שהביאו את שאלת קיומם של יהודי רוסיה עד משבר ועוררה את תנועת ההגירה המבוהלת משנות השמונים ואילך. ה“משכילים” בפולין – מלבד יחידי סגולה – לא עברו דרך בית המדרש של ה“השכלה”, שממנו הגיעו בסופו של דבר אל הציונות. משכילי פולין היו חדורים ברובם רוח פטריוטית פולנית ושאפו להתבוללות והתמזגות תרבותית וחברתית עם הפולנים. בכלל היה מצבם המדיני והכלכלי של יהודי פולין בסוף המאה הי“ט טוב ממצב אחיהם ברוסיה. יהודים רבים מגורשי מוסקבה (1891) ומהגרים מערי־התחום מצאו בפולין חוף מבטחים והפכו לשבט המגוון של ה”ליטואקים", שהשתקעותם בורשה ובלודז' ובערים אחרות עוררה את חמת זעמם של האנטישמים הפולנים. הרקע התרבותי והפסיכולוגי והכלכלי, ששימש בסיס ראשי לדיאלקטיקה הציונית ברוסיה, לא היה בולט ביותר בפולין. גם הוי־החיים המסורתי־החסידי של רוב האוכלוסיה היהודית בפולין, ומרותם של הצדיקים על הלך המחשבה ודרכי החיים, עיכב את התפשטותו של הרעיון הציוני שהיסוד הפוליטי החילוני היה בו עיקר.


בתי־כנסת ציוניים    🔗

תנועת חובבי־ציון, כמוה כתנועה הציונית, היתה, כידוע, אסורה בכל שטחה של הקיסרות הרוסית. עינה של המשטרה היתה פקוחה על כל אסיפה ועל כל פעולה ציונית כעל מעשים מהפכניים. לא ייפלא, שהפעולה הציונית ותעמולתה התנהלו בורשה ובשאר הערים בהסואה של ענינים דתיים ורוכזו בעיקרם בבתים־כנסת ובית־מדרש27, אליבא דאמת ידעו השלטונות על כל הפעולות האלה, ויחסם היה של סבלנות למחצה ולשליש. בית הכנסת הראשי של חובבי־ציון היה “אוהל משה”, שנוסד ב־1885, במלאות מאה שנה לר' משה מונטיפיורי. מיסדיו הראשונים היו שאול פנחס רבינוביץ, משה מרדכי פראס, זאב גלוסקין ואחרים. החל מתרס“א שימש בו כדרשן הרב יצחק ניסנבוים, מטובי המטיפים לרעיון חיבת־ציון, נואם נלהב ואדיר השפעה על ההמונים. רוב דרשותיו היו מוקדשות ל”ישוב ארץ ישראל" ול“קרן הקיימת”. דרשותיו כונסו והוצאו לאור בספריו “דרשות לכל שבתות השנה והמועדים” (תרס"ח) “הגות לב” (תרע"א), “היהדות הלאומית” (תר"פ). חומר חשוב על ורשה הציונית מכיל גם ספר זכרונותיו “עלי חלדי” וילקוט מאמריו הפובליציסטיים “כתבים נבחרים” (תש"ח).

אחרי שהמקום ב“אוהל משה” נעשה צר מהכיל את כל המתפללים, הקימו מיסדיו אגודה בשם “מוריה”, לשם בנין בית כנסת חדש לאלפי מתפללים דתיים־לאומיים. אולם המיסדים הוכרחו לותר לפי שעה על רעיונם והסתפקו בשיפורו של בית הכנסת הקיים. בשנת תרס"ח נפתח ברחוב דזילנה בית הכנסת החדש בשם “מוריה”. אחד החידושים שהונהג על־ידי הדרשן ר' יצחק ניסנבוים בבית־הכנסת זה היה – דרשה עברית בכל שבת ראשונה בחודש. הרב ניסנבוים וח. י. חזן יחד עם נתן מיליקובסקי בלודז' היו המטיפים הראשונים בפולין, ואולי בעולם כולו, שהחזירו את הלשון העברית להיות לשון מדוברת במקום ששם הופסקה לאחרונה: כלשון הדרשה בבית־הכנסת.

מרכז שני להסברה ופעולה ציונית היה בית הכנסת “שערי ציון” ברחוב פאביה, מיסודה של האינטליגנציה הציונית מחוג “בני־ציון”. מיסדי בית הכנסת הזה היו נח פינקלשטיין מבריסק (ממיסדי ה“היינט”, אחר־כך, יחד עם אחיו נחמיה). הסופר ש. י. יצקן (עורך ה“היינט”), ד“ר טוביה הינדס ושלמה ברקמן. בסדריו היה בית הכנסת הזה דמוקרטי יותר מ”מוריה", אולם אחרי הקונגרס הציוני הששי נפגמה בו במידת־מה השלמות הציונית והוכנס לתוכו הדיסוננס הטריטוריאליסטי. דיסוננס זה קשור בשמו של מטיף בית הכנסת חיים יהודה חזן (אביו של מנהיג “השומר הצעיר” בארץ, יעקב חזן). חזן הצטיין בנועם שפתו וחריפות מחשבתו. דרשותיו על הציונות עשו רושם על קהל שומעיו. הוא נבחר כציר של ציוני ורשה לכמה קונגרסים. אולם אחרי הקונגרס הששי שינה את טעמו, והתחיל מטיף בבית־הכנסת לרעיון הטריטוריאליזם. בהתנגדותו לציונות הרחיק לכת מיאסינובסקי שעדיין נשארה בו זיקה לרעיון ישוב ארץ־ישראל.

ואף־על־פי־כן הוסיף בית־הכנסת “שערי־ציון” לטפח אהבה ונאמנות לציונות. בין מייסדיו הצטיין ביחוד ד“ר טוביה הינדס, יליד קרמנץ שבווהלין. היה חבר מפלגה מהפכנית רוסית, ואחרי הפוגרומים משנות השמונים הצטרף למחנה “חובבי־ציון” ואחר־כך לתנועה הציונית. בצעירותו עלה ארצה ושימש רופא בבית חולים בירושלים. כעבור שנה חזר לורשה והמשיך במקצועו, וקנה לו שם של רופא מובהק בשכבות העמלים היהודים. ד”ר הינדס נשא בלבו את הרעיון של בן־עירו הגדול ר' יצחק בר לוינסון, על הפרודוקטיביזציה של המוני העם היהודי ויסד בורשה כמה קואופרטיבים של בעלי־מלאכה, שלא היו בני־קיימא, כי הקימם טרם זמנם. פעילות רבה גילה ד“ר הינדס בשדה התרבות העברית. כיושב ראש של “חובבי שפת עבר” (סגנו היה הסופר של"ג) היה מדי שבת בשבת מנהל את אסיפות האגודה שהיו מוקדשות לבעיות הספרות והתרבות העברית. קצת מגושם במראהו עם ניב של המוניות בדיבורו, היה ד”ר הינדס אחד מטובי נאמני הציונים בדור שעבר.

מלבד שני בתי־הכנסת האלה, שהציונות היתה רקע עיקרי לקיומם, היו בורשה עוד בתי־כנסת של חוגים סוציאליים שונים במגמה ציונית. כאלה היו: בית הכנסת “תפארת־ציון” ברחוב פרנצ’ישקנסקה, בשביל אנשי־תעשיה וסוחרים בעלי־בתים ובית־המדרש “אהבת־ציון” ברחוב פאנסקה, שמתפלליו היו ברובם מבין החסידים.

ראשיתה של הציונות המדינית בורשה היתה מצערה, כבפולין הקונגרסאית כולה. לורשה הגיעו בסך־הכל שני טפסים של “מדינת היהודים” סמוך להופעתו – אחד מהם בא לידי עורך־הדין יאסינובסקי, והשני – לידי נחום סוקולוב. הותיקים שבחובבי־ציון כאן כבמקומות אחרים רגנו על אותו דוקטור וינאי, שהתעלם מאבי חיבת־ציון ד“ר פינסקר (כידוע לא ידע הרצל ולא שמע על הופעת ה“אוטואמנסיפציה”). חובבי־ציון בורשה “יראו – לפי הגדרתו של סוקולוב – להיכשל בענין מדיני, ליצור הסתדרות עולמית, לקרוא לקונגרסים, לחבר תכניות; הם היו מתאספים בסתר ולא ערבו לבם לגלות חלומם לאחרים”. אך גם סוקולוב עצמו, שהיה מתנגד לחיבת־ציון, עדיין לא הבהיר בימים ההם את מקומו בציונות המדינית. אט־אט נתגברו הדי הציונות בחוגי חובבי־ציון הורשאים, הכרזת כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל עודדו כוחות, עוררו תקוות רדומות. אף ורשה התכוננה לקונגרס הראשון. בחירות, כמובן, לא נערכו, משום… שלא היו עדיין בוחרים. אבל כבר תססה בלבבות הרגשת המפנה הגדול המתרחש בחיי היהדות, וגדול היה רצון יחידים אחראים לקבל את תורת הלאומיות החדשה במקום שניתנה. ואמנם, משלחת צירי ורשה אל הקונגרס הראשון לא היתה קטנה. השתתפו בה: נ. סוקולוב, ד”ר שמואל פוזננסקי, עורך־ הדין ישראל יאסינובסקי, הסופר שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), ד“ר יוסף לוריא (יסד בורשה בית ספר מתוקן “החינוך”), הסוחר העשיל פרבשטיין ד”ר זלמן ביחובסקי ונח פינקלשטיין.

נחום סוקולוב, שהלך לבזל כעורך “הצפירה”, קסמה לו אישיותו של הרצל והפך מעריץ נלהב שלו ולוחם נאמן לציונות המדינית. בשובו מן הקונגרס פירסם בהצפירה" (12.12.1897) מאמר נלהב על הרצל ושיקע עצמו בארגון העבודה הציונית בורשה. הציונות המדינית היתה אז נחלת חוגי משכילים מצומצמים – חבורות אינטליגנטיות" וקומץ סטודנטים באוניברסיטה הורשאית. אולם במרוצת הזמן קמו בעיר ובפרבריה אגודות שונות להשתלמות – ההסואה הרגילה ברוסיה הצארית לחבורות בעלות מגמות פוליטיות – שרבים מחבריהן היו מבני החסידים. בחורי ישראל היו נאסרים ונכלאים על חטא של מכירת שקלים, ואסיפות ציוניות היו נערכות בסתר במסוה של מסיבות משפחתיות והילולות. ב־1898 התקיימה בורשה הועידה השניה של ציוני רוסיה, ועידה חשאית, שבה השתתפו כמה מראשי חובבי־ציון לשעבר – אוסישקין, צ’לנוב, ברנשטיין־כהן, הרב צירלסון מקישינוב ואחרים. בועידה זו נשא סוקולוב נאום גדול ורב־רושם.


“התחיה”    🔗

בשנת 1903, בימי התסיסה הפוליטית הדמוקרטית בהסתדרות הציונית, קמה בורשה אגודת “התחיה”. אגודה זו ראתה את עצמה כחלק מן ההווי העממי של ההסתדרות הציונית, השואפת לתחית העם במולדתו, ולא למציאת “טריטוריות” בשבילו. לאגודה זו היו סניפים בערי־השדה. חברי הועד המרכזי היו יצחק גרינבוים, יאן קירשרוט, יוסף שפרינצק, זליג וייצמן, יעקב אולשונגר נח פרילוצקי ועוד. “התחיה” נסתייעה בפעולתה התרבותית וההסברתית בחברי האגודה האקדמאית “קדימה”, שחבריה היו סטודנטים באוניברסיטה הורשאית. באגודה זו הצטיין בפעילותו יאן קירשרוט, בן למשפחה מתבוללת. שהטיף ל“הליכה אל העם” ברוח ה“נארודניקים הרוסים (מת באביב ימיו 1912־1879, בשיא פעולתו הציונית). על חברי “קדימה” היו נמנים גם משה קרנר, האחים נח ויוסף דוידסון, ניר־רפלקס, נחום סירקין, א. הרטגלס ועוד. מלבד “קדימה” התקיימה אגודת נוער “מתתיהו” ואגודת נשים, על־פי רוב “קורסיסטיות”, “דבורה”. במשך זמן קיומה הקצר (1905־1903) קיבלה “התחיה” את השפעתה הרוחנית ממקורות שונים. בדעותיה שימשו בערבוביה השקפות לאומיות וסוציאליות שונות שבדרך כלל לא היו מתמזגות. הארץ־ישראליות שבתכניתה היתה מכוּונת הלכה למעשה, ושותפת לה היתה פעולה ציונית מעשית בגולה. לקונגרס הציוני הששי שלחה “התחיה” ציר משלה – את זליג וייצמן. ה”בורסה" של “התחיה” נמצאה בקרן רחובות דז’יקה פאביה. היה לה גם “בית־קפה” ברחוב גנשה, שבו היו נפגשים החברים ומנהלים שם את עבודתם שבמחתרת. “התחיה” השתתפה באופן אקטיבי גם בהגנה יהודית, שאירגנוה חבריה בורשה ובערי השדה. באמצעות חברות של “התחיה” ו“דבורה” היו מעבירים נשק מורשה לאותן ערים שחששו בהן לפרעות. החל מ־1905 התחילה התפוררותה של האגודה. ההרכב הבלתי־ממוזג של חברי האגודה והעדר תכנית פוליטית מגובשת הביאו לידי חיסולה. החוג שהתרכז מסביב לגרינבוים מצא לו תפקיד בביצור האגף הדמוקרטי של ההסתדרות הציונית; חלק מן חברים, עם יצחק טבנקין ובן־ציון רסקין בראש, הכריזו על עצמם כעל “פלשתינאים פרינציפיוניים” והניחו יסוד ל“פועלי־ציון” בפולין; לעומתם הוסיפו י. שפרינצק ואחרים לטוות את האידיאולוגיה של “התהיה” גם אחרי התפוררותה – במסגרת רעיונית חדשה, “צעירי־ציון”.


נחום סוקולוב והשפעתו    🔗

נחום סוקולוב היה האישיות המרכזית שסביבה התרכזה האינטליגנציה הציונית. הוא השפיע בדברו, בע“פ ובכתב, בקסם אישיותו, בידיעותיו המרובות. תפקיד רב־ערך בהפצת הרעיון הציוני והסברתו בחוגי המשכילים ואנשי־הרוח המתקדמים בורשה מילאו ״מסיבות שני־בשבת”, שהיה מכנס בביתו, ברחוב מריאנסקה 2. כך מתארת בתו סופיה רצ’קובסקי בזכרונותיה על בית אביה את המסיבות האלה: ״סלתם ושמנם של חכמי ורשה, סופריה ומשכיליה, היו מתכנסים בכל יום שני־בשבת בדירת הורי וכל גילויי החיים המדיניים, הלאומיים והספרותיים שימשו נושא לויכוחים לוהטים. היתה זו במה חפשית, כי בויכוח יכלו להשתתף גם מתבוללים, גם בונדאים, גם ציונים, ואולם במרוצת הימים הפכה לבמה ציונית גרידא, כיון שבצדו של אבא התגבשה קבוצת עסקנים צעירים: יאן קירשרוט, משה קרנר, ליאון לויטה, שמעון זיידמן, א. הרטגלס ורבים אחרים. בלי גוזמה אפשר לאמור כי ״ימי שני־בשבת" מפורסמים אלה הכשירו את הקרקע להסתדרות ציונית גדולה בפולין, ובתולדות תנועתנו היה להם תפקיד רב־ערך".

אחרי משבר אוגנדה בקונגרס הששי (1903), נתכנסו ״ציוני־ציון" לועידה בחרקוב. תומכי הרצל והציונים המדיניים התארגנו אז באגודת ״מגיני ההסתדרות", שקבעה את מרכזה בורשה, והיתה ידועה בקרב הציונים בעולם כולו לפי כתבתה ברחוב חלודנה 8. ראשי האגודה היו: עורך הדין יאסינובסקי אברהם פודלישבסקי, נח פינקלשטיין וש. י. יצקן.

בקונגרט השביעי, בשנת 1905, נבחר סוקולוב לועד הפועל הציוני הגדול, והוטל עליו התפקיד של מורשה ציוני פולין, במקום עורך הדין יאסינובסקי (שעבר למחנה הטריטוריאליסטי). למזכיר הלשכה הגלילית בורשה נתמנה סטודנט צעיר, שהתחיל מתבלט בעבודה הציונית, יצחק גרינבוים. באותו זמן החל להופיע בורשה העתון היומי באידיש ״דער טעלעגראף", כלי מבטאה של ההסתדרות, בעריכתו של סוקולוב. עורכו למעשה היה נהום סירקין.


השפעת ועידת הלסינגפורס על הציונות הפולנית    🔗

בהשפעת התסיסה המדינית הכללית ועקב האכזבה שנגרמה במחנה הציוני על־ידי אוגנדה, חל מפנה בהלכה הציונית, וּועידת ציוני רוסיה שנתקיימה בהלסינגפורס ב־1906, כללה בתכניתה הציונית את ״עבודת ההוֹוה", את המאבק המדיני על הזכויות הלאומיות והאזרחיות של היהודים בגולה.

ועד־הקהילה הורשאי היה כידוע מבצרם של המתבוללים, שנתמכו על־ידי החסידים, בעלי־בריתם בשלטון. ״המתבוללים – מספר הרב יצחק ניסנבוים בזכרונותיו – שלטו בבית־החולים, בבית־הקברות, בבתי־הספר ובמוסדות־הצדקה ומסרו לרשותם של החסידים את ‘התלמודי־ התורה’, הרבנות והכשרות, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה“. שיטת הבחירות לקהילות וסיועם של שלטונות העיר הועילו להם לראשי־הקהילה המתבוללים בורשה, ד”ר לודויק נתנזון ומיכאל ברגסון, להדוף מדי פעם בפעם את הסתערות הציונים על ועד הקהילה, ולקיים בו את ההגמוניה של סיעתם. פעמים נכשלו הציונים בבחירות, ולבסוף, כשהצליחו ב־1908 להעביר שנים ממועמדיהם, את ד“ר זלמן ביחובסקי ויוסף לויטה, פסלו השלטונות את בחירתו של ד”ר ביחובסקי, ולויטה נשאר הפרנס היהודי הלאומי היחיד בקהילת ורשה.

הריאקציה שבאה אחרי ימי ״האביב המדיני״ ב־1905, בעקבות המאורעות המהפכניים, היתה לרועץ גם לתנועה הציונית. המשטרה אסרה מכירת שקלים ומניות ה״אוצר להתישבות היהודים״. בורשה נאסר יצחק גרינבוים ונכלא לשלושה חדשי מאסר. השתדלויותיו של נחום סוקולוב בפטרסבורג אצל ראש המיניסטרים הגראף ויטה, לאישור הפעולה הציונית, לא נשאו פרי.

ב־1906 הוזמן סוקולוב על־ידי דוד וולפסון לשמש מזכיר ראשי של הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, שמושבה היה בקלן. לפי החלטת הלסינגפורס הוקמה בורשה לשכת ההסתדרות הציונית שנוהלה על־ידי אברהם פודלישבסקי, יצחק גרינבוים, א. הרטגלס ומשה קרנר.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה שותקה לזמן־מה העבודה הציונית. המצוקה הכלכלית וזרם הפליטים שנהרו מאזורי הקרבות או מחמת גירושים ורדיפות תבעו את מלוא המרץ לארגון עבודת עזרה והצלה. כמה מן העסקנים הציונים, וביניהם אברהם פודלישבסקי ויצחק גרינבוים, עזבו את ורשה ועברו לרוסיה. אחרי כיבוש פולין על־ידי הגרמנים נתחדשה העבודה הציונית אגב ההתעוררות הכללית שחלה בחיים הציבוריים היהודיים.

בסתיו 1916 נתקיימה בורשה ועידת באי־כוח האגודות הציוניות בשטה הכיבוש הגרמני, שהיתה הועידה הארצית הראשונה של ציוני פולין הקונגרסאית. אותה שנה נערכו במדינה – וביתר פאר בורשה – חגיגות ל“ג בעומר, שנעשו מסורת להפגנות ציוניות רבות־רושם. התנועה הציונית בפולין עדיין לא קבעה אז את דרכה הברורה בסבך הבעיות הפוליטיות האקטואליות. בבחירות למועצת העיר בורשה בקיץ 1916 הופיעו הציונים בגוש אחד עם החרדים והמתבוללים, שהיו קשורים במפלגות הימין הפולניות. ועל־ידי כך גרמו להקמת מפלגת העממיים” (פולקיסטים) על־ידי נח פרילוצקי ולהצלחת רשימתו בבחירות. עד מהרה הצטרפו היועצים הציונים לשאר הסיעות היהודיות בתביעותיהם הלאומיות.

בתקופת מלחמת־העולם הראשונה גילתה ההסתדרות הציונית בורשה פעילות רבה בשטח החינוך והתרבות העברית. קמה רשת של בתי־ספר, גני־ילדים ושיעורי־ערב עבריים. נוסדו או נפתחו מחדש מועדוני־נוער ואגודות־תרבות למיניהן (״מרכז“, ״התחיה”, ״הזמיר" ועוד), ארגוני צופים וחברות ספורט (״מכבי“, ״בר־כוכבא”, ״שמשון"), שהודרכו רובם ככולם ברוח הציונות.


״חובבי שפת־עבר"    🔗

ביחוד פוריה היתה פעולת אגודת ״חובבי שפת עבר“. אגודה זו נוסדה בורשה ב־1907. עסקניה המובהקים היו ד”ר טוביה הינדס (יושב־ראש). רופא פּופּולארי בקרב יהודי ורשה וחובב תרבות עברית, הסופרים ש. ל. גורדון, פראס (איש יהודי ספרא), יצחק מאיר פרייד ואחרים. בין מייסדי האגודה היה הרב המטיף יצחק ניסנבוים. אגודה זו הגבירה את פעולתה בשלהי מלחמת העולם ופתחה בתעמולה להוראת הלשון העברית בכל בתי־הספר היהודיים. ב־1916 החל להופיע בורשה שבועון ההסתדרות הציונית באידיש ״דאס יודישע פאלק" בעריכת ד“ר יהושע גוטליב. כן חודשה הופעתה של ״הצפירה” כשבועון, והעתון היומי הנפוץ ״היינט" הועמד על־ידי עורכו ש. י. יצקן לרשות התנועה הציונית.

בראש ההסתדרות הציונית עמד – אחרי צאת פ. פודלישבסקי לרוסיה – העשל פרבשטיין. במחצית 1917 אושר על־ידי שלטונות הכיבוש הגרמניים התקנון של ההסתדרות הציונית, שנקראה מעתה בשם ״ברית הציונים בפולין“. אותה שנה התקיימה הועידה הארצית הראשונה של ״מזרחי” בפולין וראש ההסתדרות הציונית, העשל פרבשטיין, הסתלק ממשרתו ונבחר לראש הסתדרות ״מזרחי“. במקומו נבחר ד”ר מאיר קלומל.

בקיץ 1917 אירגנה ההסתדרות הציונית מסע־תעמולה בקרב יהודי פולין, שנקראו להשתתף במשאל־עם על יסוד הבית־הלאומי היהודי בארץ־ישראל. בסתיו אותה שנה, ערב הצהרת בלפור, נתכנסה הועידה הארצית השלישית של ציוני פולין בשטח הכיבוש הגרמני. ועידה זו קבעה את המצע הפרוגרמטי של התנועה הציונית בפולין וקיבלה את עיקרי התכנית ההלסינגפורסית. הועידה דנה גם בשאלת לשון ההוראה בבתי־הספר היהודיים ואחרי פולמוס חריף, שבו ביססו ש. ל. גורדון וד"ר מאיר קלומל את בכורת הלשון העברית, החליטה הועידה, כי עברית בלבד תהיה שפת ההוראה בבתי־הספר, ואידיש תשמש כשפת־עזר ארעית.

מתן הצהרת בלפור בנובמבר 1917 עורר גל של התלהבות בקרב יהודי פולין והוחג בורשה במקהלות עם וברוב פאר והדר.

ב־1918 חזרו לורשה מרוסיה אברהם פודלישבסקי ויצחק גרינבוים.

ב־1919 התקימה בורשה הועידה הראשונה של ציוני פולין הקונגרסאית ומחוזות המזרח לאחר שחרורה של פולין, ד"ר מאיר קלומל נבחר ליושב ראש הועד המרכזי.

עם ראשית העליה ב־1919 הוקם בורשה המשרד הארצישראלי, בהנהלת ועד מורכב מנציגי סיעות ציוניות שונות. הועד הארצישראלי בורשה מילא תפקיד היסטורי בתולדות העליה לארץ־ישראל. בראשו הועמד ליאון לויטה, ומנהל המשרד בשנים הראשונות היה ד"ר פיליפ קורנגרין.


יצחק גרינבוים    🔗

שגשוגה של התנועה הציונית בפולין קשור באישיותו של מנהיגה יצחק גרינבוים.

בשלוש חזיתות ניהל גרינבוים את מלחמתו הפוליטית בפולין. בקיצוניות נועזה, ללא צל של פשרה, עמד גרינבוים בראש חבריו, במערכה הכבדה בחזית הראשונה, מול הריאקציה הפולנית. מבודד במלחמתו לא רק מן הליברלים הפולנים, אלא אפילו ממפלגת פ. פ. ס., שהסתפקה לגבי היהודים בסולידריות מופשטת בלבד, ללא כל עזרה פוליטית ממשית.

מזימת הממשלה הפולנית, להחניק את הנציגות הפרלמנטרית של יהודי פולין