הספר “אליהו מרגלית” יצא לאור בהוצאת “יהודיה”, ורשה 1921

א

בחוץ, בבירת צרפת הגדולה, המה סער החיים בכל תוקפו. באוויר ניסרו קולות הגפת דלתי החנויות, ורבבות בני אדם, פאריז העובדת, שבו לביתם בצעדים מהירים למצוא מנוח לנפשם מעמל היום. הרחובות כאילו זזו ממקומם והם נעים וזורמים אחוזי-בולמוס משונה. בפינות עמדו הקרתנים שורות-שורות, מחכּים לעגלות-הטראם, ומלמטה בעבי האדמה, בתוך הנקבות האפלות, התגלגל המֶטרוֹֹ בקרונותיו המלאים פועלים מפוחמים בעלי עיניים גדולות וזרות, והוא פיזרם בסביבות פאריז ובפרווריה, במעונותיהם הדלים המלאים עוני ודחק.

בשעה זו היו מתאספים כמעט מדי ערב בערבּוֹ צעירים אחדים בבית-הקאפה השומם שעל יד פינת הרחוב קארדינל-לימוּאֶן אשר ברובע הלאטיני. הם היו ילידי רוסיה, בעלי נשמות סוערות, מוכנים תמיד לוויכוחים עזים ורותחים. אמנם הם מיעטו לשתות, ובעל בית-הקאפה לא שמח לקראתם ביותר, כנגד זה הרבו לדבר על הכול: על האמנות ועל הספרות, על תחיית עם ישראל ועל תעודת הדור הצעיר ועל שאר עניינים רמים ונשׂגבים, שבני הנעורים מתמכּרים להם מתוך התלהבות מרוּבּה, בחושבם בתומם, שמבּול דבריהם סוחף הלאה את אגמי החיים הקפואים עם כל ריקבונם, ושתחת אגרופם הקפוץ, הכחוש והחרב והמכה על השולחן, הולכים ורוקעים שמים חדשים וארץ חדשה.

בית-הקאפה “הדרקון האדום” היה רק בן אולם אחד ארוך, צר, אפל, מזוהם ובעל תקרה נמוכה מאוד. הוא היה מיוחד לחנווני-המכּולת והירקות אשר ברובע הזה, שדרכם היה לבקרו בראשון לשבוע. בשאר ימות החול היו האורחים מקריים ומעטים מאוד, וצעירינו יכלו לבלות שעותיהם שטופי ויכּוּחים, ואיש לא יחרידם. רק איווֹן המשרתת לפניהם, זו ילדת-הרחוב ושאון-החוצות עם פניה המצומקים וחזה הצר, היתה משתרעת באותן שעות על פני אחד הכיסאות, מַבלטת עיניה הכחולות-כּהות והמימיות, סוקרת לצד הצעירים הווכּחנים מתוך השתוממות רבה, מייגעת את מוחה הרופף, לדעת קולות אלה על-מה ולמה הם באים, וסוף-סוף נרדמת מרוב שיעמום ועצלות, בהרגישהּ איך שטף הדיבּוּרים המסוּבּכים והמשונים מכים על אוזנה כבאים ממרחקים.

הערב, כמו תמיד, היה ראש המדברים מר יצחק קליינבּוֹים. קטן-קומה היה, כרסני ובעל תנועות פזיזות. קולו המרוּכּך, הנשי והצפצפני, היה חותך את האמרים בבטיחות גדולה, ועיניו הקטנות והחדות היו מבּיטות בשעת דיבור בגודל-רוח, בתמיהה, כבוחן את שומעיו אם יורדים הם לסוף דעתו. יצחק קליינבּוֹים היה אדם פיקח, בעל ידיעות רחבות, חוקר לשונות קדם וספרותן. השפעתו על הצעירים היתה רבה. עורמתו והבטיחות שבאמריו ושבהוֹכחותיו עשׂוּהוּ לדַבּרהּ של החבורה הקטנה הזאת. באופיו חסרו קווי הפּקפּוּק והחרדה. הוא הבין הכול, הוא ידע הכול. נוסף על זה היה הוא בין כל בני החבורה היחידי כבעל אשה ובנים לומד מתוך מחסור ודחקות את תורת הפילוסופיה זה שנים רבות, יוצא ונכנס בבתי-חכמים ידועי-שם, וכל אלה השרו על אישיותו אור יקר, שהשתמש בו לטובתו ולרווחתו.

השיחה התגלגלה על רינאן ויחסו אל היהדות. שמואל שיינבּוֹים, בנו של בעל-חרושת מוֹסקבאי עשיר, חניכו ותלמידו של יצחק קליינבּוֹים, קרא על פי פקוּדתו את תולדות-עם-ישראל של רינאן, ובהחזירו לו את הספר שאַלהוּ:

– הראית עד כמה נכונים דבריו¹?

הצעיר שיינבּוֹים ניענע בראשו:

כן, כן. אמנם הספר מוצא חן בעיני.

קליינבּוֹים פרץ בצחוק:

– לא זאת שאלתי, להסכּמתך אינו זקוק צרפתי זה.

– רציתי להגיד, ענה שיינבּוֹים בקול מקוטע, שהוא כתוב בכשרון רב, הוא חי, מלא ציורים נחמדים ורעננים…

קליינבּוֹים הפסיקהו:

– לא זאת, לא זאת, יקירי. רואה אני, שמוכרח הנני לחזור על הכול מחדש. זה מעציב, אבל אחרת אי אפשר. הלוא אמרתי לכם פעמים אין-מספר, הנשמה הישראלית מוקפה מעולמי-עד בענני כבוד ועין-זר לא תחדור לתוכה. בוודאי שהיה ארנסט רינאן אדם פּיקח, רואה את העיקר ותופסו, הגם שהוא חסר את המבּט ההיסטוֹרי המקיף והעמוק, אין בו גם שלוות המשפט, אולם לא על זה אני דן עכשיו, מה שחשוב בעיני, מר שיינבּוֹים יקירי, הוא, שרינאן הוא צרפתי, אדם קשור יותר מדיי בחיים הגשמיים, הממשיים, ולפיכך ברצותו להבין בעצמו וגם להסביר לאחרים את ערכה וטיבה של המחשבה הישראלית, את הרוח היוצרת שבה, אותה המחשבה ילידת השחקים, הנוגעת באדמה רק בקצות כנפיה, סוף-סוף טעה וגם הטעה את האחרים; אתה מוצא בו גם חוסר-טעם, ועליכם לדעת, שעל הטוב שבהם אני מדבר עכשיו. אין זה אלא מה שאמרתי, הרוח הישראלי הנו עצמי יותר מדיי, שזר ירגישהו, יבינהו; מי שאינו חניך תורה ומוּסר, מי שאינו כמונו שׂריג המסתעף מן הגזע העיקרי ובן ההשתלשלות הארוכה הזאת, לא יגיע לעולם לברר את התוך. לא, לשווא, לשווא כל היגיעות.

הוא הבּיט סביבו כמנצח. רגעים אחדים שרתה דומיה. לבסוף ההין אחד החברים, נחמן קלִיוֹזֶא, יליד פלך חרסון, בנו של איכּר עברי, צעיר גבה-קומה, צהבהב, בעל עיניים כחולות ופתוחות לרווחה, המבּיעות תמימות וישרת-לב, ותלמיד האקאדמיה לבנאוּת, להציע שאלתו:

– והתנ"ך שלנו, הלוא הוא כה העמיק לחדור לתוך כל הלבבות?

קליינבּוֹים לא מיהר לענות. הוא מצמץ בעיניו הקטנות, התחיל מנועע את כל גופו המסוּרבּל ככועס וגם כחס על השואל הנכנס ברשויות שאין לו בהן כל השׂגה, אחר ניחם על מחשבתו וּפתח בקול רך, אפּוֹטרוֹפּסי, מהול לעג נסתר:

– אתה, נחמן, שונה את דברי אליהו מרגלית מבלי שתבחין יפה כמה שטחיוֹת וחסרוֹת כל אחריות הנן המחשבות הללו. את מרגלית עצמו איני מביא בחשבון, אתם יודעים את קלות-דעתו כמוני אני. הוא מחפּשׂ לו הכשר לרדיפתו אחרי ההוללות ותענוגי הבשר ומבדה תורות-שווא מלבּוֹ. יהי אלוהים עמו. אין ברצוני וגם אין כדאי להשׂיג על דברי רוח. אולם אם רואה הנך, שרעיונות-כביכול הללו נהפכים לשיטה, כן, כן, לשיטה ממש, נקלטים בתוך מוחות תמימים ונעשים למהלך-רוחם, הלוא תודו, שיש ברשותי וגם החובה מוטלת עלי להילחם נגדם ולהראות את כל אַפסוּתם. הנה שאל נחמן: והתנ“ך שלנו? כאילו באמת עשרים וארבעת הספרים הללו הם הסך הכולל של היהדות, הם כל מוסרה, השקפת עולמה, שאיפותיה ואופקיה; התנ”ך, יקירי, הוא היסוד, הדעה הכוללת. אין להתפלא אפוֹא, שהוא נעשה גם לקניינו של הכלל, עולמי, אנושי, אולם זה אינו אלא מקצת הדברים ולא כולם. העיקר כאן ההתפתחות הארוּכּה והממוּשכת של הדעה הזאת, הסתּעפוּתה, פירותיה, ברצוני, השפעתה הישרה והבלתי-ישרה, המתמידה עד היום הזה על בניית הנפש הישראלית, על הפְּנים העברי והרכּבתן וצירופן היוצרים; ואם אנו מוציאים מתוך פינו את המלה המסתורית “יהדות”, לאלו אנו מתכוונים. רואים אתם, כי יש כאן הבדל גדול, עיקרי.

הוא הפסיק את דבריו לרגע, שאף אוויר והתחיל שנית:

– אגב, נחמן, מכיוון שנגעתי בעניין זה, ברצוני להגיד לך דבר, שמכבר הימים אני שואף לאומרו לך. יודע אתה, אין דרכי להתערב בעסקי זולתי, אולם להבּיע דעתי אני רשאי. ראיתי את עבודותיך השונות. הן מוצאות חן בעיני, בפרט יפה הוא שׂרטוּט התוכנית של בית-העם העתיד להיבּנות על הר ציון. אבל, אבל, למה אכחד תחת לשוני, הרוח המרחפת על כל הבניין הזה אינה מרהיבה עיני. יש בו רחבוּת, רווחה, תאוות חיים יותר מדיי, יש בו הבּעה של חדווה זרה, לוהטת, של בשריוּת גסה, המונית. יש בו, נחמן יקירי, אותה חדוות הפשטות, כפי שהיא מכוּנה בין שפתי מרגלית. זהו תנ“כי יותר מדיי, חא! חא! באמונתי, כמו שאוזניך שומעות, תנ”כי יותר מדיי. זה אינו קרוב לנו ומובן לנו, מין נטע זר, שאנו מחוּיבים לקצצו ולעוקרו בלי רחמים, ואם לעצתי תשמע, תיסע לפראג, לבּוּקוֹבינה, לנפות ווֹלין, תסתכל בבתי-כנסיות עתיקים, באוהלי צדיקים אשר בבתי-העלמין, תראה ארונות-קודש, גלילות וידיים של ספרי-תורה, ואזי תמצא את הקווים הנכונים והישרים, תמצא את המסלול המוליך אל הנשמה והיצירה העברית עם כל הדכדוך הטהור והנעלה שבה ועם אותה ההתפשטות הזכּה המדבירה תחתיה את חיי-הבשׂר וכל אַפסוּתם.

נחמן לא התאַפּק, בעיניו הכּחוּלות התלקח ברק זהב חמים, והוא התנגד לו בכל עוז:

– את כל אלה שמעתי גם ראיתי. בשנה שעברה ביקרנו, מרגלית ואני, ערים רבות בגאליציה ובפּוֹלין. העתקנו, אספנו חומר רב, אבל בתים הללו אינם בתים שישבו בהם אנשים חיים ובריאים. אלה הם מצבות. בהם שורה שלוות מוות. אי-אפשר לבנות בתי-עם בסגנון קברות-מתים, בזה לא צדקת, קליינבּוֹים.

קליינבּוֹים אדַם מרוֹב כּעס. הוא התחיל מקמט מצחו והתאמץ להמציא את התשובה הנכונה. לאט התחיל כופף את גופו המעוגל לקראת נחמן, התחיל תופף באצבּעוֹתיו הנפוחות על שכמו מתוך קירבה יתירה, והתחיל לגמגם:

– לא ידעתי, שאתה תקיף כזה ועומד על דעתך. זה מושך את לבי, הביטחוֹן הפנימי מעיד על האופי ועל האישיות, ואף על פי כן…

מחשבתו צפה למעלה, והוא הבּיעהּ בקול חוגג ורם:

– ואף על פי כן, תסלח, נחמן, על דברי, הוגה-דעות לא יאמר כמוך; מדבר הנך על החיים ועל המוות כמו אדריכל. ישנם חיים שהם כיליוֹן ואפס, וישנוֹ מוות שנוֹשׂא בקרבּוֹ את מהוּתוֹ של הנצח. ולעצתי שמע, סע שנית לאותה פּראג, הסתּכּל, למד, אולם תיסע שמה לבדך, ואת מרגלית תשאיר פה, יטייל לו בבּוּלווארי פאריז.

הוא הפסיק והוסיף כעבור רגע:

– מלים אחרונות הללו אינן אלא דברי היתול בלבד, תיקח גם את מרגלית אתך, זה ייטב לשניכם.

הוא לא הספיק לגמור דבריו, ודלת בית-הקאפה נפתחה במהירות ונכנס בה צעיר כבן עשרים ושמונה, שחרחר, בעל עיניים בּוערות, שהביעו רגש חיים סוער ושהועבו רק במעט בצל יהירוּת קרה ונסתרת. זה היה אליהו מרגלית, האמן הצעיר, רב-הכשרונות. מהלך חייו האי-שקט והערוּת בלילות והרדיפה אחרי תענוגי תוהו הטבּיעוּ את חותמם בפרצופו. פּרוּשׂה היתה על פניו ליאות, עצלתיים, והם העידו על תכונה מלאה ספקות סמויים מעין זר, וגם בהתנהגותו וביחסו אל חבריו ובדיבּוּרו נשמעה נימה קלה של קרירות מיואשת, פזורה אבק גאווה פנימית, נסתרת, המחפה על עצמה בנימוּסיוּת חיצונית.

הוא התקרב אל שולחן החבורה, הסיר מעליו את מעילו וכובעו, השליכם על מסעד אחד הכיסאות בתנועת רישול, תיקן באחת מידיו את שׂערותיו השחורות-כּהוֹת, ופנה אל חבריו בקול מבודח:

– שלום, חברים, במה אתם עוסקים?

יצחק קליינבּוֹים מצמץ בעיניו, והשיב בשם הכול:

– כרגיל, מבטלים זמן לשווא, בהתאמצנו לברר שאלות שאין להן פתרונים.

מרגלית לגלג:

– שוב אתם מטיילים ארוּכּות בתחומי הגדולות והנצורות, האם לא היו לכם עוד לזרא?

קליינבּוֹים התרגז:

– לאו דווקא, למה תליץ אליהו? כנראה, אינך חש את עצמך כאזרח ברשויות הללו.

– א… ה… אל באפך, להקניטך לא היתה בדעתי, אולם הלוא אנו יושבים בקאפה, ומוּתּר להיטיב את הלב.

– כאוות נפשך.

קלִיוֹזֶא חידש את השׂיחה שהוּפסקה:

– לא כאוות נפשו, קליינבּוֹים הביע דעות משונות, הוא רוצה שארשום תוכניות בנייני בסגנון המצבות ואוהלי הצדיקים. מה תאמר לזאת, מרגלית?

– לא אומר מאומה, זאת היא רעה מתהלכת; בתכריכים הללו הם רוצים לעטוף את ההתחדשות הרוחנית שלהם, עלינו רק להתנגד לה בכל עוז.

הוא פנה אל קליינבּוֹים:

– הנה קראתי את המחברת של הגאליצאי שלך, יהדות… יהדות… עד גועל נפש, חמימות עשויה, מזוּיפת, היא לא תוכיח מאומה… הלב רק נעשה דוואי…

– נדמה, שאינך יודע בעצמך במה אתה רוצה.

– אפשר, אבל אני מכּיר היטב במה שאיני רוצה: רק לא הגדולות והנצורות, הן היו בעוכרינו תמיד.

– אמרתי כאן טרם בּוֹאך, ועלי לחזור על דברי: אתה מבקש לך הכשר, הכשר והסכמה להתנהגותך, לדרכי חייך, מרגלית. ועוד דבר: כך משפטכם תמיד, אתם האמנים, תרבו להג, להג, הבּעוֹת ערפיליוֹת של רגשות מטוּשטשים, אולם כל אלה אין בכוחם לא להרגיע את הנפש הסוערת ולא לשמש בסיס להשקפת-עולם מסוימה גם לך לעצמך.

– בתנועות כאלה אנא בל תדחני – ענהו מרגלית בקול מהול צחוק קל – בתנועות כאלה גם לא תנצחני, עזוב את האמנות ועזוב גם את דרכי חיי, אנו הלוא מדברים על עניינים חשובים ממני ומתהלוכותי. אם אני מתרעם, יש יסוד לתרעומותי. ישנה, קליינבּוֹים, ערמוּמיות יהודית השורה בלבּי, בלבּך ובלב כולנו, ישנה ערמומיות פעוטה ומזוֹהמה, פרי אלפי שנות חיי בוז וכלימה, שנטמעה בדמנו, עד שנאלח ונעכּר; ומה אני דורש? למה אני שואף? לגדולות? לנצורות? לא, לא. מעט חיים, קורטוֹב אמונה, מעט פשטוּת תמימה, טהורה, יחס ישר, אנושי, אל החיים, אל החיים היום-יומיים, בלי חשבונות רבים ובלי הצביעוּת המתרברבת, הרוקעת שחקים, עם רתת היהדות המעוּשׂה שבּהּ, עם רעיונותיה הדוממים. לא, לא, נלאינו נשׂוֹא, במקומן תנו מעט חדווה אמיתית, הנובעת מתוך עומק-הלב, אותה החדווה התוססת פה, פה בין הגויים, בלי לדעת תחילה מהיכן היא באה ואנה היא הולכת, ואת חדוות הפשטוּת התוקפת את…

קליינבּוֹים הפסיקו בכעס מלא מחאה:

– כל אלה הן מלים יפות וריקות, אולם יודע אתה, אנה מוֹליכות מחשבות מטוֹרפות כאלה?

הוא שרבּב את גופו הקטן והמסוּרבּל לרוחב השולחן ולחש על אוזן מרגלית מלים אחדות. מרגלית חוור. פיו נתעווה, עיניו נתעקמו ביותר מתחת לגביניו המכוּוצות, וחזר בקול רם על דברי קליינבּוֹים:

– הוא מטיל אשמה בפני, שאני מעלים על מוצאי העברי, אבקש להביא ראיות, ביאורים…

קליינבּוֹים אדַם כּוּלו. הוא גחן שנית אל מול מרגלית, לחש שוב על אוזנו הברות אחדות, והוסיף בקול:

– המספיקים הבּיאוּרים?

מרגלית פרץ בצחוק:

– אכן, אכן, נכון מאוד, איני מכריז ברבּים ולא אלך להודיע לכל עובר ושב, שאני יהודי, ולמה אעשה כזאת? זה אינו מוסיף כבוד רב; את העברי שבי, את העיקש, הנכנע, המתועב כתולעת, שאותו שונאים האחרים, הלוא גם אני איני אוהב אהבת נפש, זאת אני אומר גלוי לעיני כול!

ובתנועת יד הוסיף:

– אולם נחדל מזה, בין כך ובין כך לא נבין איש את שפת רעהו.

הכול הרגישו, שהוגדשה הסאה. גם קליינבּוֹים עצמו נוכח עד מהרה, שהרחיק ללכת, בהטילו צל שכזה על מרגלית היהיר וגלוי-הלב. והוא השתדל למהר ולהחליש את הרושם, ובשפשפו בחופזה את ידיו הקטנות, הראה פנים צוחקות ופתח:

– אנו מריבים… מריבים… כדרכנו, כדרכנו… אין בזה כל רע, חילוף-דעות שכזה מועיל הרבה, אולם עכשיו אין השעה ראויה לזה, הלוא אנו מוזמנים לבית שיינבּוֹים, אחותו באה הנה והיא רוצה להתוודע אלינו.

שמואל מיהר לתת הסכמתו. לחייו האדומות נתלהבו יותר והוא התחיל מתנצל בקטעי דברים, שלא ההין להציע לפניהם את הדבר קודם לכן, שלא להפריעם מוויכּוחיהם. אמנם השעה היתה מאוחרת. החבורה קמה. באה איווֹן וקיבלה את המגיע לה, כשהיא מפהקת ישר לתוך פרצופיהם של הצעירים הנאספים, ואחר עזבו כולם את בית-הקאפה.

היתה התחלת ימי-סתיו. רחוב קארדינל לימוּאֶן היה ריק מכל עובר ושב. אילנות אחדים, ששלחו את ענפיהם מעבר לגדר, הטילו על פני המפסעה צל קלוש. עלים בודדים התנועעו פה ופה על הצמרות ולחמו עם הרוח האכזרית שקמה עליהם להשמידם, בהשמיעם רשרוש צורד וניגון קר ומיואש. הצעירים הלכו בצעד מדוד, לא דיברו זה עם זה דבר. מעל לגגות טיילו עננים לאיטם ובעצלתיים, אילמים וכבדי-תנועה, וממרחקים הגיע הנה שאון החוצות כשאגה עמומה, חנוקה, הבוקעת ועולה מתוך עבי האדמה.

בפינת הרחוב נתעכבו. קליינבּוֹים שאל:

– מרגלית, הלא תילווה אלינו?

– לא, לדאבוני הרב, אני טרוד הערב.

איש לא הפציר בו. מרגלית נפרד מהם והלך לדרכו.

רק נחמן קלִיוֹזֶא משך בכתיפיו הגבוהות, הבּיט עליו בעיניים מגודלות, מלאות השתוממות והשתתפות.

ב

עדה שיינבּוֹים חיכתה זה כשעה תמימה בכיליון עיניים לקראת בוא אורחיה, אשר אחיה הרבה לספר בשבחם. היא ידעה שמות כולם, עברם, שאיפותיהם ומצבם, בחברה. את שם קליינבּוֹים שמעה פעמים רבות עוד בבית אביה. ובאותה הרגשת הסקרנות הרגילה ישבה עתה מכונסה על ספּתה, כולה קלוטה הקשבה אל דלת המסדרון. דירתה היתה מיצערה, רק שני חדרים שחלונותיהם פונים אל פני הבּוּלוואר סאן מארסיל. עדה באה פאריזה להשתלם בלימודיה. ברוסיה גמרה את תורת הרפואה ואמרה למלא ידיעותיה באינסטיטוּט של פּאסטיר.

היא היתה עלמה כבת עשרים ושלוש. קומתה היתה יפה וזקופה. פניה היו חיוורים-שחרחרים כשזופי שמש, שפוכים ברק ירקרק-כהה כצבע הזית עם זיו נחושת-קלל רך. ראשה היה מכוּסה שׂערות אפוֹרוֹת, מוּזהבות משהוּ בין קמטי סלסוליהן ונוצצות לפעמים באור כספי שחרחר וסגול. העיניים היו גדולות, קמוצות בקצותיהן, שוטפות בנוזל כחלחל, כמפוזרות אבק פחם, ומבּיעות ענווה וחלום. הן הבּיעו גם תוגה חרישית, המרפרפת בין העפעפּיים הארוכות כהגה נכאים בין מיתרי כינור. והבּעה יגוֹנית זו היתה מהוּלה בסקירה ספוגה טוּב-לב, רכּה, מִשיִית, מלטפת, מקסימה ומשרה רתת-חיים נסתר, כפטפוט מעיין מרוחק וחבוי בין כֵּפי סלעים.

נשמע צלצול הפעמון. היא קפצה מעל ספּתה ופתחה את הדלת. לפניה עמד אחיה עם פניו הפורחים, כשהוא טרוּד, מפוּזר, ואומר בקול מקוּטע ומחוסר נשימה:

– הם באים.

אחריו נכנס קליינבּוֹים במהלכו השאנן ואתו קלִיוֹזֶא הגדול, הכּחוּש, הבּיישני והמכוּנס. שיינבּוֹים הציגם לפני אחותו. היא לא יכלה להסתיר את הייאוּש שנרשם בפניה, בהוֹשיטה ידה להם. אבל עד מהרה מחקה את קמט הפקפוּק מעל מצחהּ והזמינה את אורחיה להיכּנס פנימה, בהסבּירהּ להם את פניה:

– אנא, אנא, רק תצטרכו לדבר אתי רוסית, שׂפה אחרת איני מבינה, העברית שלי היא מגוּמגמת ולא אהין להשתמש בה בפגישה ראשונה.

קליינבּוֹים ענה:

– הגברת יודעת עברית?

והטיל בה את עיניו הקטנות והחדות.

– יודעת, אדם מרבה ללמוד בחייו דברים שונים, מר קליינבּוֹים הלוא יודע את ביתנו, אבי השתדל לחנך את בניו על פי השקפותיו.

והוסיפה ברומזה לאחיה:

– תסלחו רגע, שמואל, תבוא אתי.

הם עזבו את האורחים ונכנסו לחדר הסמוך. שני החברים נשארו לבדם. שרתה דומיה. פתאום שאל קלִיוֹזֶא:

– האומנם נכון הדבר, שמרגלית העלים על מוצאו העברי?

– הלוא פי שדיבר אליך – דחהו קליינבּוֹים.

– לא האמנתי.

– כן, כן, יש באליהו צדדים טובים, אין להכחיש, אבל אוהב הוא להכריע בשאלות שאין לו בהן כל השׂגה, הוא בדה לו…

השיחה הופסקה לרגע. עדה ואחיה נכנסו. אחר ישבו שניהם על הספּה, ועדה אמרה:

– בבקשה, המשיכו, אני אשמע לכם.

קליינבּוֹים העמיד פנים עסוקים, והמשיך את דבריו:

– כך הוא, הוא בדה לו רעיון-רוח, יהודי שלעתיד לבוא, יהודי שלא יקום ולא יהיה לעולם, היהודי שלו אינו יהודי. איני מוצא בו עקבות תרבות בת אלפי שנים, בדמו אינו זורם דם קדושת השם: חדוות החיים, חדוות החיים… אם אנו מתרגמים זאת לשפת אנוש פשוטה, הרי זאת הוללות וקלות-דעת. נקל מאוד לבטל את התלמוד, ללעוג לחסידות ולשים לאַל את כל תנועת-ההתחדשוּת שלנו, ובמקומם מה הוא נותן לנו? שאט-נפש, איבה, ביטול, אפס גדול עד אין קץ. והרי, הרי התוצאות.

קלִיוֹזֶא משך בכתיפיו:

– שוב איני מבין מאומה.

הוא התחיל מספר אחת העוּבדות, שהוא בעצמו היה עד-ראייה לה. זה קרה בחורף שעבר. בערבּוֹ של ראש השנה שלהם התאסף כל הערב-רב של להקת האמנים הצעירים בני אומות ולשונות שונות באחד מבתי-המרזח המפורסמים שבמוֹן-מארטר, כדרכם זה ימים רבים. והוא ומרגלית היו שם. והנה בהגיע חצות הלילה קם בעל המרזח וניגן לפני כל הנאספים את ההימנון הצרפתי. כך קידמו את פני השנה החדשה. אחריו באו כל בני אומה ואומה. שרו באי-כח של מלכות השמש וחצי-הירח, שרו הטיפוּסים המנומרים תושבי אי הבּאלקאנים וענו להם כל האספסוף האמנותי הפּאריזי הידוע לכל איש. חבורה חבורה עם ניגוניה, עם שׂפתה, עם געגועיה וגילה. הגיע גם תור קלִיוֹזֶא ומרגלית. הציעו לפניהם לשיר בשם הרוסים. אז קם מרגלית חיוור ומרתת מרוב עלבּון והכריז בקול בטוח:

– אינני רוסי, הנני עברי אומלל, בן לעם נודד חסר-מולדת וחסר הימנון, לא אשיר!

כרוזו עשה רושם כביר. נמצא שם הצייר ג-ר, הזקן החביב, האוהב לצאת בדרכי הצעירים ולהתחבר אליהם. הוא ניגש את אליהו, שאֵלהוּ לשמו, למלאכתו, דפק בקירבה יתירה על שכמו באומרו אליו:

– אוהב אני צעירים כמותך, בל תתייאש, לא תאבד, יש בך אותו שאר-הרוח, זהו הכול.

אחר פנה אל הנאספים:

– הבה נריק כוסנו לכבוד העם האילם, חסר-הארץ וחסר-ההימנון! הצייר ג-ר הרים כוסו. כל הצעירים עשו כמוהו. איש לא הרהיב עוז בנפשו להתנגד לצייר הזקן, חביב החבריא. ובין כותלי בית המרזח המשוּפּעים, הרטוּבּים מהבל הנאספים, רעמו עשרות פיות בקול פרא וניחר:

“יחי העם האילם!” “יחי העם חסר-המולדת!”

– אז הסתכּלתי בפני מרגלית, סיים קלִיוֹזֶא את סיפּוּרו, וראיתי כי עיניו היו שטופות דמע ודם, אז גם נתקשרתי אליו וָאוהבהו.

קליינבּוֹים ענה בקול מר:

– אתה יודע עוּבדה אחת, ואני יודע אחרת.

הוא התחיל ממצמץ בעיניו הקטנות ובוחן בפני עדה. היא ישבה נשענת על זרועה המעוגלת, מקשיבה לדברי קלִיוֹזֶא בהשתּכּחוּת. ניכּר היה, ששערוריה קטנה זאת מצאה חן בעיניה ושבתה את לבּהּ שבי. אז קם קליינבּוֹים ממקומו, הוציא בנחת את שעונו, הודיע שהשעה כבר אחת-עשרה ושעליו למהר הביתה.

– אין חלקי עמהם… ציפּורי דרור… הנה טרדת משפחה, חובות, אחריות – גיחך קליינבּוֹים בפנותו אל עדה.

אחר הושיט לה את ידו הנפוחה ושאל:

– ההתחילה הגברת בלימודיה?

– עוד לא, כשבוע אני עוד בטילה.

– טוב מאוד, טוב מאוד, הנה מחר יש אסיפה חשובה, שמנהּ וסולתהּ של פאריז המדעית ישתתף בה, התרצה הגברת ללכת שמה?

– ברצון רב.

– ובכן, מחר בשעה חמש אבוא הנה.

עדה ליוותה אותו עד הדלת ושבה אל מקומה. קלִיוֹזֶא, שהרגיש את עצמו בּהוּל וּפזוּר-נפש, ישב במנוחה והרהר. וכשעדה הציעה לפניו לצאת ולראות את העיר, שמח להצעה הזאת וקיבּלהּ ברצון גלוי. היא נכנסה לחדר הסמוך לתקן תלבּושתּהּ ועד מהרה שבה עטופה במעיל קטיפה שחור ורחב, צנופה במגבעת ירקרקה ומוקפה זר שושנים כהות, מוכנה ליציאה. שלושתם עזבו את החדר. בחוץ התגברה רוח הסתיו. רחובות פּאריז המסוּבּכים היו מבליחים באורות פנסיהם, כרומזים בריסי הזהב שלהם. האנשים רצו בחופזה, מסתירים פרצופיהם מתחת לכובעיהם שהרוח אחזה בהם. גן לוּקסמבּוּרג רעש בתלונה. הוא הֵשַח את צמרות אילנותיו והיה מנועע אותן אחת הנה ואחת הנה, בהחשׂיפוֹ לובן פסליו בין גזעי העצים השחורים. מבית-הנתיבות מוֹן-פארנאס הגיעו שריקות חדות של מסעות ההולכים ובאים. ערפל כבד, לח, קרוע לגזרים, התאמץ לשווא לחתל את עיר הבירה. הרוח נשאהוּ מהר מהר מעל לראשי גגות, לפרקים מרביצהו ארצה באכזריות רבה, ולפרקים סוחפו אתו הלאה אל המרומים הנרגזים והסוערים.

השעה לא היתה ראויה לטיולים. עדה התרצתה לבקר את אחד מבּתּי-המשתה הידועים. שם המה הדוֹר הצעיר, חסר-הדאגה, ופיתח את חרצוּבּוֹת מאווייו. קלִיוֹזֶא צעד לפניהם, דחה את הדלת ברגלו, ושלושתם באו פנימה שטופי אור, עטופי חום והלומי שאון רב, משונה, מלא בלבול לשונות, צלילי תזמורת עליזים, פראיים, שׂחוק נשים שׂוקרות-עין עכורות-שׂכר, ועל ראשיהם סאן, רעש כרעש של יורה גדולה רותחת וזועפת.

ג

כשיצא אליהו מרגלית מן ה“דרקון האדום” לאחר שנפרד מחבריו, לא היתה יציאתו מרוב טירדה. רק אמתלה היתה זאת בפיו להיפּטר מחבריו ולהתבודד לנפשו. הוא היה מדוּכּא מחמת הדין ודברים שנפלו בינו ובין קליינבּוֹים, ויגון שקט אכלָהו. בצעדים רחבים צעד לפניו, במוח רוחש המון מחשבות, ובלב הומה ומפרפר בין צלעותיו. לחץ לא-ברור העיק על כל הווייתו. העקה זאת התגברה עליו, כהתגבר נטל החשיכה עם שמש שוקעת. הרגשה זו לא היתה מוזרה לו. עוד בהיותו נער בבית אביו, מטייל בין דופני שדות-בּר של כפר מולדתו, משקיף לעננים שמעל לראשו, חולם חלום עתידו, מאושר ומלא אייל, היה לחץ זה חותר במסתרים, משתרבב ומקיף את חדרי לבו ומוצץ בלי הרף. מאז ועד עתה לא הסיר עוד ידו מעליו. לעתים קרובות היה שב, תובע דבר מה מעוּרפל, סופג אל תוכו מרירות, קדרות, ומכרסם את כל ישותו כאכול החלודה את הברזל הקשה והמרוּקע. מה היה חסר לו? לא מאומה. הוא היה צעיר מחונן כשרונות, יפה, אזוּר כוחות רעננים. אמנם הוא נתקל בדיחוי ושנאה קלים בחברה. אבל אלה לא הרבּוּ להשפיע עליו. הוא ידע היטב מקורם: אותה הקנאה הפעוּטה ואותה צרות-העין. הוא לא נפגע גם במכשולים גדולים על דרכי חייו. ובכל זאת היה קוץ מכאיב מכּה שרשיו בתוך חזהו, מסתעף ופוצע על ימין ועל שמאל את עלומיו המזהירים. אמנם הוא היה גא יותר מדיי, שיגלה זאת לעיני כול, שיעורר השתתפות בלבות אחרים, והשתדל תמיד להראות קלות-דעתו. קל-דעת! הלוא כך כינוהו שלא בפניו. הוא ידע זאת. ואף על פי כן הלוא אין זה אלא צחוק רשע. הוא, שהיה מתרשם מכל מקרה הכי קל, הוא, שהיה נושא פשע שותת-דם מתחת לחזהו, הוא, שלא ידע מנוחה מעולם, מעולם, שלילות-חורף ארוכים עברו עליו בלא שינה, כשהוא אכול צימאון חיים משוּפּרים ונעלים, האומנם דעתו כה קלה עליו? לא ולא. ומהיכן באה אותה חולשה ואותה אפיסת הכוחות? הוא יודע זאת, הגם שאינו תופסה אל נכון. זהו פחד ערפילי, הרודף אחריו כמפלצת כל ימי חייו והשומר צעדיו תמיד, כל הימים.

מרגלית התעכב רגע וגמר מחשבותיו:

– קללת אלוהים רובצת עלי!

הוא הוסיף:

– לא רק עלי בלבד, על כולנו, על כולנו.

באותו רגע שמע, שאדם רודף אחריו וקורא לו בשמו. הוא נרתע. לפניו עמד בן-אדם זקן, קטן קומה, לבוש בגדים מעוכים, צנוף כובע שחור עגלגל, שהראש הצנום והמכוּוץ היה טובע בו, וזוג עיניים נדעכות, שטופות לחלוחית צהבהבּה ודלוּחה, שהיו מציצות מבין רשת מסוּבּכה של קמטים גדולים ועבים, נתנו בו את סקירתן הרכּה והחמימה. הזקן עמד בפה פעוּר ובשפה מוּרדה ושאף אוויר בקושי ולסירוגין, כשחזהו הצר מתרומם ויורד מתחת לכותונתו המזוהמה. בהתאמצות יתירה פלט:

– למה תמהר ככה?

אחר הוסיף בלגלוג מר:

– חמישים שנות עמל ותלאה אינם כיום אתמול.

– ערב שלום! אדון מוריס לוי – קידם פניו מרגלית – מה הביאך עד הנה?

מרגלית שׂמח לפגישה זו. על כל פנים תשחררהו ממועקת מחשבותיו. מוריס לוי היה אדם שאבד בחשיכה. הוא הגיע רק לשנות החמישים ובכל זאת היה מראהו כמראה זקן שׂבע-ימים. הוא בא לפני שלושים שנה, פַסָל צעיר מלא תקווֹת ושאיפות. מעיירה קטנה שבליטא ברח, חי בדוחק, ראה את מסכותיו מוּצגוֹת לתערוכה, והיו גם ימים שראו בו גדולות. אבל לא עבר זמן רב וכל תקווֹתיו נשארו מעל. כשרונותיו לא היו גדולים. אופיו היה רך ורפה. עד מהרה נסחף בזרם הבטלה ואפס המעשה שבחיי הבירה. הוא התחיל מחליף את עסקיו פעמים אין מספר ונהפך סוף-סוף לאחד הטיפּוּסים היורדים, המתנוונים, הפרים ורבים למאות בסימטאות הרובע הלאטיני ללא אור וללא חיים. עכשיו לעת זיקנתו ירד פלאים. הוא עבד במשרד לבנאות, ובזה הרוויח די מחייתו. נוסף לזה היה מבּיע השקפותיו על התערוכות, על האמנים, על הזרמים החדשים, באחד העיתוֹנים השוּקיים חינם אין כסף. ולמרות מצבו השפל היה שמו ידוע בחוגי האמנים. רבים עוד זכרו לו פרסום נעוריו. למוריס לוי היה גם טעם מפוּתּח ודק מאוד. הוא ידע המון סיפּוּרים ובדיחות מחיי הסופרים והציירים המפורסמים. האמנים הצעירים קירבוהו, ראוהו בן חברתם. הם היו רגילים להראות לו את עבודותיהם ולהתחשב בחוות דעתו. זה היה תוכן חייו האומללים וגם סיפוקו הנפשי האחד.

– ז’יע פור סוּא, התחיל מוריס לוי. הוא דיבר רק צרפתית, במבטא משוּבּש, שפיו חסר השיניים היה מרכּכהו בהטעמה מגוחכת. אל הצעירים פנה בלשון אתה.

הוא הוציא מתוך כיסו עיתּוֹנים אחדים ונְתנָם למרגלית, בהוֹסיפו:

– תמצא פה דברים מתוקים, דברי חונף, בל תשׂים לב להם… ה… ה… הם משקרים כאחת החנווניות… יש גם הערות נכונות של יודעי דבר, והשאר פּטפּוּטים… פּטפּוּטים… פּאפּירוֹסה ישנה?

מרגלית לקח את המוּשט לו והסתירוֹ בכיסו. אחר הוציא תיק הסיגאריות והציעהו לפני מוריס לוי. הוא ברר לו באצבעות רועדות ועקומות פאפּירוֹסה אחת, שׂמהּ בפיו בין שׂערות שׂפמו המשתרבבות והמכסות את שפתו התחתונה ומקצת סנטרו, והתחיל זורק מליו בהקפדה:

– א… אינני מבין את נפשכם… דורות משונים… בימי, בראות צעיר שכמותך שמו נדפס באחד העיתונים, היה יוצא מדעתו… לאור הפנסים קראנו… קרירות… שוויוֹן נפש… סימן רע… רע…

– אנו, מוֹריס לוי יקירי, אחרים, אנו יגיעים – דחהו אליהו.

הם נכנסו לרחוב שטוף אורה. מוֹריס לוי היה מסיר כּוֹבעוֹ ופורשׂ בשלום העוברים ושבים על ימין ועל שמאל, והוסיף לגמגם בסגנונו המקוּטע והשבור:

– אין דבר… אין דבר… ראיתי תמונתך… יש… יש… ישנה נפש… לא הרבה… גלדי קרח, אבל בוערים בצבעי אש פלדות… האוויר… כן, במרחק יש עמקות… אינו ריק… נהניתי, כן, נהניתי.

אליהו הרגיש נעימות מיוחדת במינה לקול דברי מוֹריס לוי. הוא ידעהו שאין דרכו לפזר תהילות לשווא. הוא התעכּב לרגע בלכתו, הסתכּל בחוּרבּת האיש שלפניו מתוך רחמים רבים, ואחר צפה פתאום על פני לבּוֹ מחשבה מוזרה, והוא שאל:

– מוֹריס לוי, הגד, האם אני אדם ישר-דרך?

הזקן הצטחק מתוך טוב לב. פרצופו נעשה פעוט ביותר, ועיניו הדלוחות סקרו עליו בחרדה:

– קשה להגיד… ה… ה… אין לדעת…

אחרי הפסקה קצרה הוסיף בקול מכריע:

– ישר-דרך? אכן… הן… הן, אבל תרבה עוולה בימי חייך.

מרגלית נבהל:

– למה?

לוי הראה באצבעו העקומה על חזהו:

– יש פצע בלב… פצע… פּאפּירוֹסה ישנה?

הוא התחיל ממצמץ בשׂפתיו:

– מ… צ… גשמים יורדים… עסק ביש… נסור הנה ונשתה כוס קאפה.

הם סרו לבית המשתה. האולם הגדול היה מלא מפה לפה. בקושי רב עלה בידם למצוא להם באחת הפינות מקום למנוחה.

מוֹריס לוי שתה את כוסו בלגימות חטופות, בחממו את שתי ידיו החריבות בדופני הכוס. מרגלית ישב דומם, תפוש מחשבות-עצב. דברי הזקן, שנאמרו בהיסח-דעת גמור, החרידו את רוחו עד היסוד. הוא כאילו הרגיש עתה בפצע שבלבּוֹ, האוכל בשׂרוֹ והמדכּאהו. והוא זכר פתאום, שאפילו רגע אחד לא רעד עוד בקרבו רעד האושר. הוא הרגיש בנפשו רזון פנימי, חורב ויבשוּת בלב כשׂפתיו של מוּכּה-שחפת אכוּל חום-הקדחת. אושר זה, שאליו נשא עיניו, מהו? הוא לא ידע אל נכון, אבל לבבו גווע בקרבו מרוב כוסף לאושר זה. הוא כמהּ לרגש גיל רחב, גדול ועמוק, השוטף את כל היש כמים אדירים, כגשמי נדבה; רגש המפרה את הנשמה בכוחות חדשים, רעננים והמשרה עליה אותו שיכרון אביבי המלא ציפייה ורחש נסתר; ציפייה הרת לשד חדוות החיים ומאוויי-גידול ריחניים ומחממים; רגש השופע ומפזר סביביו אושר וחדווה, כפזר צמרת אילן בשעות בין-הערבּיים את בּשׂמי פרחיה בשפע וביד רחבה. הוא גם זכר, שמעודו לא נתמלא לבּוֹ אהבה, אהבה רבה ועזה. היו פגישות שונות. אלה היו רק מעשי ילדות או הרגשות קלות ערך, בנות חלוף, ולא השאירו אחריהן רושם קיים ומתמיד. ההיתה בזה רק יד המקרה? האין לתלות אשמה זו בכל חינוכו הנזירי, בסביבתו הכּסוּיה אבק דורות חדלי-חיים? האם לא הגיע לידי כך, שהתחיל להטיל ספק במציאוּת האהבה? האם לא חשב, במוצאו את ציורי הרגש הזה בספרות ובאמנות, שאין אלה אלא חלום, חלום אנשים ערירים וגלמודים כמוהו, חלום שבדוהו מלבּם בכוונה תחילה להשקיט את סער דמיהם הרותחים והאוכלים מרוב שיעמום ובדידות?

נולד בו צורך להבּיע את מחשבותיו בקול, ופנה אל מוֹריס לוי:

– מר לוי, אנו היהודים איננו מסוגלים לאהוב.

– יודעני.

– התאמינה, לא אהבתי עוד מעולם.

– יודעני.

מרגלית לגלג:

– אתה יודע הכול.

הזקן התריס:

– אמנם כן… אמנם כן… העין רואה… נפשך משתקפת בראי… שור נא לתמונותיך… ה… ה… אין ברק אושר…

הוא הראה בידו על המון הצעירים הסואנים באולם, והוסיף:

– הם יודעים אהבה ואושר… גם אני, מרגלית, לא ידעתי… המ… פּאפּירוסה ישנה?

מוֹריס לוי הוריד ראשו, הסיר כובעו המעוּגל וגילה את קרחתּוֹ המבהיקה בצבע אפור כחלחל והעטורה בשיפּוּעי הקדקוד בתלתלים מכסיפים וארוּכּים, והוציא מפיו אנחה קלה. אחר קם פתאום ואמר אל מרגלית:

– השעה מאוחרת… והדרך ארוּכּה.

והלך לו.

אליהו נשאר לבדו, הוא פרשׂ לפניו את העיתּוֹנים שקיבּל מיד לוי והתחיל מעיין בהם. רוּבּם היו השקפות קצרות וכוללות על טובי הפּסלים והתמונות שבתערוכת הסתיו. לעבודת מרגלית שהוּצגה בה הקדישו רק הערות חטופות בהוספת המלים: “משכו עינינו”, “ראוי לתשומת לב”, “נציין גם” וכדומה, ומרגלית זרקם בשאט-נפש ומתוך חימה עצורה. באחד העיתונים התעכּב המשקיף על תמונתו יותר. בהשקפה זו היה כתוב: “מרגלית אינוֹ שם חדש, למרות היותו צעיר לימים. תמונתו ‘היגון הגא’ מעידה על בגרות. המכחול עבר על פני הבד וידע מה שלפניו. אמנם הצעיר הזה מעורר בלבּנוּ חרדה. חסרה בו רעננוּת הנוער. יש בו כוח, אבל כוח זה אינו נובע מאליו, רק הנהו פּרייהּ של התאמצות. יש בו לב, אולם לב זה הוא חסר אושר.” מתחת להשקפה זו היה רשום השם הבדוי Malin. מרגלית הצטחק. זה היה פרי עטו של מוריס לוי בכבודו ובעצמו.

הוא קם, התחיל מבקע לו נתיב בין השולחנות הצפופים, כשהוא פונה אל המבוא. קבוצות אחדות ממכּריו, שישבו מבוּסמים עם נערוֹתיהם על ברכיהם, הריעו לקראתו, הזמינוהו להיארח אתם לחברה. מרגלית דחם. לבּוֹ היה מר עליו הערב ולא היה נתון להוֹללות זו. אולם הם גדרו את הדרך בעדו. רגע עמד ופקפּק. פּתאוֹם חש, שהתנגדותו מתמעטת והולכת. הוא לא ידע כל סיבה למאן, לסרב. הוא ניאות אפוא ויצנח על אחד הכּיסאות שלפניו.

חבריו קיבּלוּהוּ בקול מחיאת כּפּיים. אחת הנערות, קטנת-קומה, צהבהבה ומהירת-תנועות כחתול-הבּר, אחזה בצווארו בשתי ידיה הקטנות ונשקה לו על שתי עיניו פעמים אחדות זו אחר זו, בהוסיפה בכל פעם: אה, הראש הנחמד! אה, הראש הנחמד! מרגלית מיהר להשתחרר מבין זרועותיה, וקרא אל חבריו בקול גרוי:

– יודעים אתם, איני אוהב את שביל הזהב! אם החלטנו להיטיב את הלב, ניטיבוֹ כראוי, ולמה נשב במאורה זו?!

החבורה קמה בבת אחת הומייה, שכוּרת-יין, חסרת-עול ונדחפה הלאה בשאוֹן רב אל דלתי בית-המשתה. כּנוּפיה מנוּמרת זאת משכה עליה את עיני כל הנאספים. אנגלי גבה-קומה, רזה-פנים ובעל ראש קטן, הסתּכּל בהם בפרצופו השקט ובפיו הפעוּר, המראה טוּרי שיניים צהוּבּוֹת, ורק לסתותיו הקמוטות רעדו מעט לאות הנאה ותמיהה. שם, בקצה האולם השני, ישבו עדה, קלִיוֹזֶא ושיינבּוֹים. גם היא הפנתה ראשה להם. תהלוכות כאלה היו כה חדשות בעיניה, שהיו עתה מגודלות, צמאות ונוֹהות אחרי כל תנועה שהעלתה חבורה סואנת זו בין כּוֹתלי האולם, בפורצה לה מעבר בין עשׂרות האורחים. סמוּך לה ישב קלִיוֹזֶא. כבר התחילו חוטי רעוּת וקירבת-רוח מסבּכים את שניהם. קלִיוֹזֶא הרבּה לדבר. הוא ביאר, סיפּר, שׂח על עתידו, על תוכניותיו. עדה הקשיבה לו רוות-חיים ומלאה התעוֹררוּת קלה, וסביבה נתפּזר חן, טוהר וענווה, שהיו מידות כה בולטות ומוזרות במקום זה ובתוך אווירה של הוללות זו.

פתאום קרא שמואל שיינבּוֹים בקול:

– הביטו, נדמה שאליהו עובר שם.

קלִיוֹזֶא הטיל מבּטוֹ:

– איני רואה מאומה.

וחזר לדבריו.

אמנם הוא לא ראה מאומה. ברגע זה נסגרה דלת בית המשתה, שבּהּ יצא מרגלית החוצה בלווית חבריו. גשם טיפטף. הרחובות היו מכוּסים כתמי אורה שמנים, עקבות קרני הפּנסים שנשתקפו בביצה. אליהו מיהר ללכת בראש החבורה. הוא ראה לפניו ליל נדודים ואוזנו הקשיבה כבר לקול מפּצי הכוסות השבורות. הוא ידע, ליל זה אבד ואיננו. הוא ראה את הנשים שמסביבו. נערות אומללות, חסרות בית ונפש, המשתעלות באותו השיעוּל המקוּטע, הנקפּד באמצע והמכוּוץ, כאילו היה צרצר נח לו בתוך גרונן ומשמיע צרצוריו הטורדים לסירוגין. הוא ידע, עוד מעט והן תצווחנה, תבכּינה, תצחקנה, תפרענה שׂערותיהן. הכחל והשׂרק שעל פּניהן ימוזמזו. מראן יהא מבעית ומעוֹרר זוועה. ומחשבה אחת זמזמה במוֹחוֹ כזבוב טורד בימי קיץ מעוּננים. הנה לא אל האושר פניו עתה מוּעדות. הוא ידע זאת היטב. האושר שאליו כמהה נפשו אינו לא בנשים הללו ולא בהוללות זו. אבל מוצא אחר לא היה, לא היה. ומרגלית צעד לפניו בפסיעות גסות, ולא חש שאותה הנערה קטנת-הקומה והצהבהבּה כבר נאחזה בזרועו והשמיעה לאוזנו המון דברי הבל ותועבה.

ד

למוחרת הרגיש אליהו סמוך ליקיצתו, כי הנטל הרב, שהעיק עליו אמש, הוטל מעל חזהו ואיננו. חלפה הרוח הרעה, ונפשו הנוחה שבה אליו והיא אתו כתמול שלשום. הוא קפץ מעל מיטתו בתנועה עליזה, ראה במראה את גופו הבריא, את לוח לבּו הרחב והמגודל שׂיער ואת קיבּוֹרות ידיו המתוחות והמלאות, והכרה של ביטחון פנימי התחילה מלפּפת את כל ישותו. הוא מיהר ללבוש את בגדיו. היום היה כבר גדול. לעת הצוהריים היה עליו לצאת לעבודתו.

הוא טען את תיבת הצבעים על שכמו ויצא החוצה. היה יום סתיו נהדר. רוח הלילה נשתתק. הוא כילה לפזר את העננים ולטהר את השמים, ועם עלות שמש התנדף ונעלם. ממעל היתה מנסרת שמש מזהיבה. היא זרעה סחוֹר לה אוֹר קלוּש, דומה לצבעם הצהוב והחולני של עלי שלכת שנשרו בלי הרף. עלי ערמונים ותרזות ריפרפו באוויר במטר פרפר זהב רך ומגוּון. מעל לראשו של מרגלית צווח הכרך. שאגתו פרצה ברעש גדול, שהתגלגל ובא מכל העברים בקול המולה של שברי מפּוֹלת. אחר ניצבה השאגה רגעים מספר, קרוּשה, עצוּרה, כשואפת רוח, בשביל להתחדש שנית ביתר עוז. שורות החלונות קרנו באוֹר מתוֹרג, עד שנדמה מרחוק, שיושבי הבתים הדליקו בהם נרות נרות למכביר לכבוד חג גדול. ומרגלית החליט לעשות את דרכו ברגל.

כשעבר את גן לוּקסמבּוּרג ראה את שמואל שיינבּוֹים יושב על אחד הספסלים ומעיין בספר. מימינו ישבה נערה שחרחרה חיוורת-פנים ופרועת-שיער והשתדלה לבוא אתו בדברים. אולם הוא היה שקוע בקריאה ולא השגיח בה. מרגלית ניגש אליו, בירכהו בקול רם והוציא את הספר מידו לדעת את נושאו. זאת היתה חוברת מעוכה במקצוע התיאוֹלוֹגיה ובה מאמר על אמונת ישראל מאת אחד הכּמרים שבמאה השבע-עשרה.

מרגלית שאֵלהו:

– למה לך… אכן, אהיה זהיר בדברי, למה לך תלי אבק הללו?

שמואל שיינבּוֹים הטיל בו זוג עיניים נבהלות ושתק.

מרגלית הוסיף:

– קיבּלת זאת מידי קליינבּוֹים?

– כן הוא.

– מעניין?

שיינבּוֹים מיהר לענות בפה מלא:

– מעניין מאוד.

מרגלית הסתכל בפניו הצעירים, הסמוקים והתמימים, שהעידו על קהות שקטה, ולא יכול לעצור בעד צחוקו:

– כן… כן… יקירי, אתה סר עתה לבית קליינבּוֹים, אמור לו בשמי שיַרפּה ידו ממך. הכול יבוא במקומו בשלום גם בלעדיו.

הוא פנה ללכת. פתאום שב על עקיביו:

– פרוֹשׂ בשלום אחותך, אפשר אכּנס היום לראות את פניה, ואם היא צעירה כמותך ואינה מטפּלת בהבלים כמותך, נקָחֶהָ אִתּנו לשוטט בחוצות, לראות בעיר וביושביה.

ויעזבהו לנפשו. פיו הכשילוֹ. הוא התחרט עד מהרה על ייעודו. למה לו צרה זאת? פני שמואל לא היה בכוחם לעורר סקרנות מרוּבּה לאחותו. אבל היום היה בהיר. פני האנשים צהלו. וגם מרגלית חש קלוּת נעימה בכל איבריו.

בשעה שתים-עשרה בדיוק עבר מרגלית את סף ביתו של עמיל-די-ווריה. במסדרון הודיעהו המשרת, שהאדון, שׂר האונייה, ביקש לחכּוֹת לבואו, עניין חשוב מאוד טְרדָהוּ. אחר הכניסוֹ לאולם האורחים. הוא היה כולו מקוּשט בכלים מכלים שונים. כלים הללו הביא די-ווריה אתו ממסעותיו בארצות הרחוקות. היו פה תרפים קטנים מהוּקצעי עץ אדמדם, בעלי פנים מעוּוים וַאיוּמים. מכשירים עשויים קנה-בּאמבּוק התגוללו פה ופה. על הקירות היו תלויים חרבות, פגיונים עקומים בעלי ניצבים מצוּפּים צדף וענבר. על האצטבאות היו סדורים שלדי לטאות, חיות-בּר קטנות, וגולמי ציפורים עם נוצותיהן המגוּונות הבריקו בשלל צבעים. ועל כולם בלטה מתוך הקיר המזרחי, באמצעיתו², מסגרת גדולה כסויה זכוכית המגינה על ענף מחטי גדול ירקרק כהה, ומתחתיו היה רשום: ארז הלבנון.

מרגלית חש, שראשו סובב והולך. זיקי אור בצבעי הקשת ריפרפו לעיניו באור החדר. ריח כלים אלה היה נודף מור, כּרכּוֹם וצרי, עד שגרונו נעשה צר לנשימתו. הוא טייל ארוּכּות וקצרות בתוך האולם הקטן. בזהירות ומתוך הדרת-כבוד מישש בידיו בחפצים השונים. רעיונות מוּזרים, מהממים וּספוּגי שיכּרוֹן עברו דרך מוחו. שם, מעבר לימים ומדינות, ודאי ישנו דבר-מה חדש ורב-ערך, שבכוחו למלא ריקניות החיים ולהמתיק שיעמומם. שם אין הכול גלוי וידוע. ערפלי סודות עודם מרחפים על פני תהומות החיים. שם אין תוגת השלכת ושיממון לילות סגריר עגומים. שם תזרח השמש, יהל הירח. ומי יודע, אפשר שם גם ארץ מגורי האושר, שאליו נפשו כה נכספה?…

הוא צלל במחשבותיו כבתהוֹם נשייה, ולא הרגיש גם בכניסתו של ה' די-ווריה. רק בשומעו את קולו המעוּבּה, הקורא לו בשם, התעורר בבהלה והפנה אליו את פניו. ה' די-ווריה עמד בגופו האמיץ, בכתיפיו הרחבות, בפרצופו שנסתמק מרוחות-ים סוערות ובלחייו המכוסות ורידים דקים – עמד לבוש בגדי השׂרד שלו, והסתכל במרגלית בעיניו הבהירות מתוך הנאה רבה.

– הנה זה לי עשרים שנה, שאני ממלא חדר זה במיטלטלים הללו. והוסיף בחשיבות:

– יש פה גם יקרי-המציאות.

אחר עברו אל חדר העבודה. די-ווריה ישב על מקומו. מרגלית הסיר את הבד הירוק מעל מלבן-הציירים והתחיל להעביר מכחולו. בשעת עבודה סיפר לו שׂר האונייה, שעליו לצאת בשליחות חשובה מאוד מטעם הממשלה. עליו ללמוד ולחקור את תנאי השיט בים התיכון. בעוד ימים מספר הוא עוזב את פּאריז ומפליג בספינתו לימים רבים. והוא ביקש ממרגלית שיחיש לצייר את תמונתו.

– אם תשב במנוחה כחצי שעה, ענהו מרגלית, הנה כיליתי מלאכתי.

הוא סר הצדה, הסתּכּל בתמונה בעיניים מכוּוצות, התקרב אליה פתאום בצעד רחב והתחיל מעביר את מכחולו בזהירות סמוך לשפה. אחר ביקש מאת ה' די-ווריה לבוא ולראותה. ה' די-ווריה ניגש, בחן את היריעה, הצטחק והגה בחשאי, כמדבר אל נפשו:

– יפה מאוד… יפה מאוד.

אמנם התמונה היתה בולטת מעל פני היריעה. די-ווריה עמד כמות שהוא: מלא-אייל וכולו אומר כבוד. פיו הרחב והעז היה פּעוּר מעט; נדמה, זה עתה הפליט את הפקודה מתוכו. שׂערות ראשו היו פזורות ומסוּבּכות וקלושות; נדמה, שרוח ים חזקה עדיין משתעשעת בהן ומטרפתָן. ובאותוֹ האודם השפוּך על הפרצוף היה מבצבּץ גוון מיוחד במינו, דומה לאדמומיות החומה שברעפים מלוּבּנים, ולמרות סימני הבריאות שבו היה גם מגלה עקבות שנות עמל ונדוּדים.

מרגלית עבד עוד כחצי שעה. הוא תיקן, מילא, מזג קווים שונים, ואחר זרק את מכחולו בתנועה מהירה ממנו והלאה, ואמר:

– לא אוסיף עוד.

די-ווריה צלצל בפעמונו. נכנס המשרת לבוש שחורים, מגוהץ וקר-רוח כחצוב שיש, והגיש למרגלית קערה מלאה מים לנטילת ידיו. אחר עברו אל חדר האורחים, ואחות די-ווריה, היושבת בביתו, מזגה לפניהם כוסות טיי מזהיבות. די-ווריה חשב את מרגלית לרוסי, והוא התפאר לפניו:

– זהו טיי אמיתי, מארץ סין עצמה. רק שלשום קיבלתי חפיסה מאחד המקוֹרבים.

הם גמרו שתייתם לפי הנוסח הקבוע ביניהם. מרגלית קם ונפרד מאת בעל-הבית. די-ווריה היה אדם בעל נימוסים. עם מרגלית לא נכנס בכל-זאת בשׂיחות ארוּכּות.

ה

בחוצות היה האור מרוּבּה; לא הורגש במאום כי שעת הצוהריים כבר עברה. נדמה, הנה רק התחיל יום קיץ בהיר של תקופת תמוז. פרחי דיגיטאליס סגוּלים התנועעו על גבעוליהם הזקופים בגאווה יתירה. הגיראניוּם כיסה את הערוגות כפרדסים בכתמי תולע רחבים. שוב נראו אומנות עם ילדיהן הנחמדים, העליזים ולבושי השחורים. זקינים שחוחי-קומה, דקי עורף וקמוטי צוואר, חיממו גבּיהם לאור השמש. ונערות מקוּשטות, יגיעות וחיוורות-פנים, פיזרו פירורי-לחם לאנקורים העזובים, שבאו שיירות שיירות לקבל פיתם.

אליהו מרגלית עבר את הרחובות ברגל קלה וברוח צוהלת. הוא שמח, שגמר עבודתו בבית די-ווריה. הוא שמח לקראת אור היום השופע. מרגלית אמר לסור לבית שיינבּוֹים. הוא לא קיווה למצוא שם עניין רב. הוא לא אהב אנשים מסוגו של שיינבּוֹים: עשירים, מפוּנקים, מוּגבּלים וחסרי כל אופי. הוא ידע גם מה רבה השפעת קליינבּוֹים על משפחה זו. עם האב הלוא בא קליינבּוֹים בכתובים, והבן הלוא נמסר לידו, תחת השגחתו. והוא חשב, שוודאי העלמה אינה שונה משאר בנות-גילה ומצבה, המטיילות פה בחוצות באפס מעשה ובאפס מחשבה; מבקרות תיאטראות, אסיפות, מרבּוֹת בקישוטים בטעם גס ומוּפקר, ומתמוֹגגוֹת מתוך חמדה חשאית, מוגת-לב וסרת טעם… אולם היום היה כה גדול, חוג מכּריו כה צר, עד שמרגלית החליט סוף סוף לקיים הבטחתו, ורגליו התחילו מוליכות אותו לבית שיינבּוֹים. הוא רק הזדיין תחילה באותה רוח ההיתול, הרוח הזדונית והמַמרה, כאילו היה ברצונו להראות את אַפסוּתם של בני אדם אלה, שמוחם נבוב, לבם ניחר, ורק פיהם מדבר רמות, רמות. הוא ידע כי רוח זו דוחה מעליו את האנשים ומעליבם. אולם זאת היתה הפעם כוונתו. למצוא חן בעיניהם לא רצה, לא דרש.

את הדלת פתח לו שמואל, וקרא:

– היטבת לעשות!

בהוליכו אותו החדרה פנימה, הוסיף:

– גם קליינבּוֹים אתנו, הוא מקריא את מאמרו באוזני אחותי.

– אה!

מרגלית לא הוסיף לדבר מאומה. הוא נהנה מאוד. ובלבּוֹ חשב: הלוא כל זאת ראיתי מראש; קליינבוים מקריא מאמריו, העלמה שומעת ומחווה דעתה, והכול שריר וקיים. זהו הנוסח, הנוסח המקוּבּל. כן היה וכן היה תמיד. קטנוּת, רמאוּת פעוּטה, – אה, הוא מכּירן, הנה הנן עם כל סימניהן, עם כל פרטיהן. לבּוֹ התחיל מעיק על עצמו. למה בא הנה? מה לו ולהם? יֵשב לו מר קליינבּוֹים במנוחה וירבּיץ תורותיו, חידוּשיו ותגליותיו המחוּכּמות. סוף-סוף מה הם ומה כוחם? אבל מה לו פה ומי לו פה? הלוא הוא היה צריך לדעת, והלוא גם ידע את הכול מראש.

בינתיים נפטר ממנו שמואל והלך לבשר לאחותו את דבר בואו של מרגלית. זמן מה נשאר לבדו בחדר. הוא עבר לאורכּוֹ ולרוחבּו והסתכּל בכל הנמצא מסביבו. דבר-מה התחיל מפליא אותו. לא בפעם הראשונה הוא רואה דירותיהן של עלמות הללו. הוא ראה בחייו למדיי את תמונות רייפּין, את גדות קרים הזועפות, את התמונות של עלמות חיוורות וצנועות, המוּדבּקות אל הקירות. כל זה נמאס עליו מכבר הימים. פה, בין הכתלים הללו, לא ראה גם צל קל של אפס טעם זה. היו פה ספרים, ספרים עבים, מכוֹרכים יפה. על שולחן קטן היו מונחים מכשירי-ניתוח אחדים. ועל הקיר שמעל לשולחן-הכתיבה היתה תלויה רפּרוֹדוּקציה נחמדה של “הגן-הפורח” מעשי ידי לויטאן. מרגלית הבּיט סחור סחור לו. היה פה אוויר מיוחד במינו, זר לו, שׂררו סדרים וניקיון, שהזכירו לו את דירותיהם של איכּרי הולאנדיה השקטה. המרי שבקרבּוֹ כאילוּ התחיל משתּתּק. אולם מעבר לכּוֹתל, מהחדר הסמוּך, נשמע קולו הצרוד והצפצפני של קליינבּוֹים. הוא קרא שם בהטעמה רבה את דבריו הרמים. גל של כעס ומרירות חזר ושטף את כל ישותו של מרגלית והרגיזהו.

דלת החדר הסמוך נפתחה לאיטה. נכנסה עלמה לבושה שמלה אפורה, פשוטה מאוד, והתקרבה אל אליהו בצעד כבד ועצור:

– האדון מרגלית, אם לא אשׁגה?

קולה היה צלול, חופשי, חסר כל זיוף.

מרגלית השתחווה לה.

שוב אמרה אליו:

– אבקש סליחתך, שלא מיהרתי לקדם פניך, מר קליינבּוֹים הפריעני…

והוסיפה בלגלוג קל:

– בעיני זהוּ כּתב חרטוּמים… הדברים כה עתיקים, כה חסרי חיים.

מרגלית אמר בקול יבש:

– ובמה מתעסקת הגברת, ארשה לעצמי לשאול?

קול מרגלית העליב את עדה. היא הוסיפה בלגלוגה:

– אני… בדברים חיים… חיים ממש, אדוני…

אחר פנתה אל דלת החדר הסמוך, וקראה:

– אדון קליינבּוֹים, תואיל לבוא הנה.

הוא בא עם קוּנטרסיו הגלולים יחד ונתונים תחת זרועו. את מרגלית בירך בקרירות. הם ישבו אל השולחן. קליינבּוֹים הביע את רגשי צערו על אשר נדחתה האסיפה, שעליה דיבּר אמש. כששמע מרגלית את דבריו הצטחק. אולם עד מהרה ניחם על מעשהו. עדה הרגיעה את קליינבּוֹים, שאין בזה כל רע. מכיוון שהיא נשארת פה לימים רבים, הלוא עוד תספּיק לבקר את האסיפות. היא גם אינה רודפת אחריהן ביותר. והשׂיחה נפסקה. שיעמום תפל התחיל זוחל בין כותלי החדר ופורשׂ ממשלתו סביב סביב. עדה ניסתה פעמים אחדות לעורר את אורחיה ולעניינם, ומאומה לא עלתה בידה.

פתאום ורוח ההוללות תקפה שנית את מרגלית. הוא התחיל מספר לעדה מתוך שטף אמרים על דבר חיי הבּירה וּשאוֹנהּ. הוא לא היה נזהר בדבריו, במבטאיו. דיבּר בפה ממלל רברבן בשבח המנהגים החופשים, הפּרוּצים. הילל את האשה הצרפתית על קלות דעתה, תכונתה המוליכה שולל, יחסה החופשי מכל דעות קדומות, וחדוות החיים הטבעית אשר בנשמתה. קולו היה הפעם גרוי, מקוּטע ומלא קנטור. הוא כאילו היה מתכוון להרעים את מי שהוא. עדה הביטה עליו בעיניים תמיהות. מה הוא שׂח? מה חפצו?

ועודנו מדבר והוא קם ממוֹשבו, מעמיד פנים מהתלים, ניגש אל קליינבּוֹים והיכּה על כתיפו:

– קליינבּוֹים, למה תשב כּקצוּץ-כנפיים?

זה היה מעשה גס, מכוֹער, רע, חסר נימוס. מרגלית הרגיש בזה. הוא גם ראה את סקירתה של עדה, שהתמהמהה הפעם עליו מלאה מחאה ואי-רצון. אבל שוב לא היה אדון למעשיו ולמחשבותיו.

קליינבּוֹים הטיל מעליו את ידו, והשיב חדוֹת:

– לא כל אדם יכול להתהלך חסר עול ודאגה כמוך.

מרגלית לא חשב להרפות ממנו, הוא המשיך:

– הדאגות!… הדאגות!… זהו מצב-נפש, מר קליינבּוֹים, מצב-נפש… ראיתי אנשים, שהם שרויים בדאגה על שהם חסרי דאגה… תן תודה, תן תודה… בעמקי לבּך אתה חומד חיים הללו כמוני, אבל אתה מפחד… מפחד… אתה מרים חרטומך ומריח בחיים הללו, כהרח העכבר בנתח החלב המידלדל במלכּוֹדת; גדול הוא התיאבון, אולם גדול ממנו הוא הפחד, שמא תיפּוֹל בפּח. כך הוא, יקירי, והשאר רק מלים ריקות שאין להן שחר.

קליינבּוֹים לא ענהו. הוא הבּיט בפני עדה המעוּננים ורמז לה בעיניו הקטנות כאומר; שורי, הלוא כך תיארתיו לפנייך; הגידי בעצמך, הכזבתי לך? אחר נאנח, קם ממקומו ואמר:

– הנני ללכת.

עדה ליוותהו עד דלת המסדרון ונפרדה ממנו בחביבוּת יתירה. מרגלית נשאר עומד באמצע החדר מהוּמם ומבוּלבּל. כעס רע פּיעפּע בחזהו. הוא כעס על עצמו, על תהלוכותיו. נדמה לו, שלא המקום ולא השעה היו ראויים לנפתולים אלה. רוחו נפלה. הוא חש את עצמו עלוב, פעוּט ומסכן. הוא חיפשׂ לו מוצא. הוא חפץ לרצות את פני עדה, שציערהּ על לא דבר.

בשומעו קול צעדים מאחורי שכמו קידם מרגלית את פני עדה:

– גברתי, התכוננת ללכת לאסיפה?

– אמנם כן, אבל היא נדחתה.

הוא הוסיף בקול מפייס:

– אהין להציע לפנייך עניין אחר…

עדה הרימה אליו שתי עיניים גדולות ותמיהות.

הוא המשיך;

– הנה תערוכת הסתיו תהיה פתוחה רק ימים מספר, התסכימי לבקרהּ? הנני מוכן לשרתך.

היא לא מיהרה לתת הסכּמתה. עדה פקפקה, פקפקה, לבסוף ענתה:

– ואימתי עלינו ללכת?

– השעה הזאת היא הנכונה.

עדה קראה לשמואל אחיה והציעה לפניו להיארח אתם לחברה. הוא סירב: כבר ביקר פעם תערוכה זו, וגם לבּוֹ אינו נמשך במאוד אחרי דברים כאלה. אולם עדה הפצירה בו והסכים. וַתּיאוֹת גם היא.

הם יצאו החוצה. שמש שטפם פז, עברם אור. מרגלית הלך לצדהּ של עדה שתקני ותפוּשׂ מחשבות. לעתּים הטיל בּהּ מבּט גנוב, מהיר ובוחן. סחופה עם זרם ההמון הנחפּז נעשׂוּ תנועותיה חיות יותר וזריזות יותר. צווארון-מעילה האדמדם השליך ברק תוֹלע על פניה השחרחרים-ירקרקים והוסיף לה חן-נוער תוסס ורענן. היא לא דיבּרה עמוֹ. כשהעלה אחד הפסלים או הבניינים את עניינה, פנתה אל אחיה וביקשה מפיו ביאורים. מחאה קלה זו מצאה חן בעיני מרגלית. מנוחת-נפש מלאה רוך התחילה מזדעזעת בחדרי לבּוֹ. הוא ראה את עצמו מנוּצח, כבד-פּשע ונכנע. רגש זה לא הרגיזהו, לא העלה בו כל תרעומת, הוא נהנה, נהנה מאוד.

בבית התערוכה יצא מרגלית לפניה והיה לה למליץ. הוא נשתנה תכלית שינוי. עיניו בערו, קולו רעד, ודבריו היו בהירים וקצרים. פסל קטן מעשה ידי הפסל ט-י הרוסי, טולסטוי רכוב על גבי סוס, משך עליו את עיניה. היא הבּיעה את התפעלוּתה ושׂביעת-רצונה. מרגלית התנגד לה. היא לא ידעה להכריע. נדמה לה, שהוכחותיו ישרות ונכונות.

אחר התחילו לעבור לפני עיניהם התמונות, הרישומים, הציורים, בערבוביה משונה. נולד אותו הבּלבּוּל במוח עדה, שלא היה ביכולתה לא להוציא משפט ולא להתרשם במאומה. היא התפּלאה רק לבקיאותו הגדולה של אליהו. הוא קרא בתמונות התלויות על הקיר כאדם הקורא בספר פתוח. היא שמעה את דבריו, המתוּבּלים במבטאי שפת-האמנים המוזרה, בהקשבה רבה. עולם חדש, נפלא, הלך הלוך והתגלה לפניה בכל יפעתו.

באחד האולמים, על פני הקיר האמצעי, מול המבוא, נראתה תמונה גדולה, וניכּר היה, ששׂמוּה במקום זה בכוונה תחילה כדי לעורר את שׂימת לבּם של המבקרים. עדה התעכבה. שמואל כפף מעט את ראשו, ולחש על אוזנה:

– עבודת מרגלית.

עדה הסיבּה את ראשה בחטיפה והבּיטה בפני אליהו. הוא עמד סמוך לה בלב הולם ובעיניים פקוּחות והסתכל בתמונתו, כאילו זה עתה ראה אותה בפעם הראשונה.

לפניהם השׂתּרע הים הצפוני. אורות חיוורים, נקפּאים, פּוצצו קרניהם בין שני בּוּלי קרח. אורות אלה פּרכּסו בשלל צבעים כמבקשים רחמים, כמתחננים על נפשם. שחור לילה, זרוע פחד טמיר, רבץ באופק הכבד והשפל. דבר-מה מבעית ארב במסתרים. מסביב שקט ספוג זיע. באמצע נראתה ספינה; ספינה גלמודה ועזובה. חוליות קרח סַבּוהָ, נדחקו עליה מכל עבר. היא היתה מוטלת מעט על צִדהּ. נדמה, שבאוויר מנסרים קולות חריקות קרשיה, שעוד מעט ויתפרקו ויפוזרו לכל רוח. התיירים האומללים, יורדי אונייה זו, היכן הם? אין לדעת. היה מונח דבר-מה קרוש וחסר-תנועה בירכּתי הספינה. שׂרידי מלבּוּשים השומרים בקרבם שלד אנוש וגרמיו? ואולי בלאי מפרשׂ קרוּע, שהסער טלטלהו ארצה? אין לדעת. מסביב גדוֹל הקור, קור עולמי, עד אין קץ, בלי כל תועלת. אין מוצא ואין תוחלת. ובכל זאת… ובכל זאת שלושת התרנים מתנוססים עוד ברמה יהירים וגאיונים. בעוז ובחירוף נפש הם מפלחים את המחשכּים, גדולים ונישׂאים. עוד המה חשים בחוסנם הכּבּיר. עוד המה מקדמים בשׂמחת קרב את לחץ הקרח המעיק עליהם. ומלמעלה, בראש אחד התרנים, רועד כתם נהרה בהיר. נדמה שזאת היא עין חיה, רואה. והנה היא שולחת מבּטיה גבוה-גבוה, מעל לגבעות הקרח, כמצפּה, כמקווה, כמלאת ביטחון, כאזוּרת אמון לקראת שמש, לקראת אור, לקראת חיים!

מן הצד היה רשום כלאחר יד: “היגון הגא” א"מ.

עדה נדהמה. היא אחזה ביד אליהו ולחצה אותה בחוזקה. שפתיה נעו:

– ידעתי… ידעתי…

מרגלית שמע לחשהּ. הוא רעד: מה היא יודעת?…

אולם גם הוא לא שאל פשר דבר. עמד וראשו היה מוּרד על החזה, נכנע, שפל-רוח.

עדה לא רצתה להישאר בבית התערוכה. הם מיהרו לצאת החוצה. השמש התחילה שוקעת. עננים טיילו בשמים. אנשים רצו. קרונות הטראם עברו במהירות. חלונות החנויות הבהיקו ביפיפותם. מרגלית צעד לפניו. עיניו הפיקו אושר. ראשו היה מורם למעלה, וסקירתו הפלתה בין הגגות הגבוהים את קרעי העננים המזהיבים. מחשבת גיל אחת התלבּטה במוחו: למה כה ייף היום? הזאת למעני? הזאת עבורי?

בהגיעם אל בית עדה התעכּבו. היא הושיטה את ידה למרגלית ואמרה:

– תודה רבה.

אליהו לא הרפּה מידהּ והשיב בקול עמוּם:

– האוכל לבקר בבית הגברת?

עדה לא ענתה. לאיטה שחררה את ידה. היא בחנה את אליהו רגע בעיניה, אחר הגידה:

– אנא, בבקשה.

קולה היה קר, דוחה ומיואש.

וסגרה בחופזה את הדלת בעדה, כנמלטת על נפשה.

ו

לאחר ימים אחדים עמד אליהו לפני אחת התמונות שבחדר עבודתו והסתּכּל בּהּ בעיניים פּקוּחות כבוֹחנהּ וּכבוֹדקהּ יפה יפה. הוא לא ראה מאומה. הוא עמד כשידיו בתוך כיסי מכנסיו, סקירתו משוטטת במרחקים, ופיו מדבר והומה קטעים אל נפשו:

– זהו חדש, חדש… פרשת חיי כפרשת גיבּוֹר רוֹמאן-שוּק של ז’וּרז' אוֹנֶה… ח!… ח!… ח!… ראה ריבה, והנה התלקחה התבערה… ח!… ח!… כן, התבערה התלקחה, הלוא כך הם כותבים בספריהם… נוסיף לזה: לילות חסרי שינה, מחשבות, געגועים ומאוויים מעוּרפּלים וחסרי תואר… הנה, הנה הכול כנהוג, חי נפשי… תעתועים, תעתועים… מי פילל לזאת?… ואפשר הונאה עצמית?… ילדת שיממון… סוף סוף מה ראיתי על ככה?… עלמה ככל העלמות, עלמה…

פה נפסקו דבריו. תמונת עדה עלתה וקמה לפניו, כאילו ציירה את עצמה על-גבּי הכותל. דמותה הבּיעה כל כך הרבה שקט. לא היה בה לא רוגז עצבים ולא אותו להט הצימאון אחוז הקדחת, שהכּיר תמיד בפני אחיו ואחיותיו, ריעיו וידידוֹתיו. באופיהּ היה טבוע שקט זר, נכרי. עיניים מלאות אש שליווה זו רוכש לו אדם מן החוץ, מן העולם הגדול, החופשי כאופקי ערבות והנישׂא כשׂיאי הרים. בּפְנים, בגבולות סביבתו, קרצו לו תמיד עיניים חרידות, כמבקשות מפלט מפני היד שתנחת על ראשן. אה, כמה תיעב עיניים הללו ומבּטים הללו. ואם התרחק התרחק מכל מקורביו ובילה פה את חייו, סגור בכלוּבוֹ המשמים, נשכח מלב, אובד, אכול קור ובדידות, חסר-אחיזה ואפס-חיים, הלוא עיניים חרידות, בהוּלוֹת וספוּגוֹת חמדה ותשוקה שלא תתמלאנה הן שהבריחוהו הנה, הן ששׂמו עליו את החיים למעמסה, והן שגדרו בּעדוֹ את מסילות החיים.

עדה עמדה לנגדו עתה אחרת, אחרת. היא לא נעה, לא זעה. היא היתה שקטה, מלאת ענווה וָרוֹך.

הוא צנח על הכיסא שלפניו ומילמל:

– זהו שׂחוק, שׂחוק המקרה.

אחר התחיל מבּטוֹ מתעכּב על נקודה אחת וישתקע במחשבות. למרות אופיו הלוהט, הנפתה על נקלה והפזיז, היה אליהו מרגלית מזוּין בשכל בהיר מאוד. הוא שהראהו תמיד את החיים כמות שהם ובלי צל של הפרזה. אותו שיקול-הדעת המיושב והמתון התחיל מנתח וחוקר וחותר חתירות מתחת לאמונתו החדשה. בימים הראשונים נחה עליו דעתו. הוא מצא שתהלוכות עדה אינן אלא פינוּקים וַעוויוֹת והתרפּקוּת מעוּשׂה, כדי לצוד את הלב וּלקחתּוֹ שבי. “כל הזאבים מייללים בקול אחד”, אומרים האנשים, ולכל בנות-אדם דרך אחת ונתיב אחד בהידפקן על דלתי לבּות הגברים. עדה זו אינה טובה ואינה רעה מאחרות. אולם עד מהרה נוכח, שרעיונות אלה באים להשקיט את רוחו הסוער וּלפייס את אנוֹכיוּתו הנעלבה. כּן, הוא הראה גלוי, שברצונו לראוֹתהּ ולהימצא בחברתהּ, ועדה דחתה אותו, דחתה בשתי ידיה. למה? למה?…

הוא קם ויצא החוצה. כחצי שעה טייל ברחובות. וּכשנמאס בעיניו שוּט-חוצות זה, החליט לעלות אל קלִיוֹזֶא. מפּיו קיווה לדעת מכל הנעשׂה. הוא מצא את חברו עובד כפוּף על שולחנו ועסוק בעבודתו. ההוא מיהר לקדם את פני מרגלית ואחז את ידו בשתי ידיו וטילטלהּ בחוזקה וקרא:

– אליהו, למה אין רואים פניך? חיפשׂתיך, חיפשׂתיך…

אליהו ישב, הוציא פּאפּירוסה, הדליקה, והשיב בעצלתּיים:

– במה אתה טרוד עתה?

– תוכנית חדשה; נחש נא, במה בחרתי.

אליהו הצטחק.

– גם אם נחש אנחש, לא אמצא את חידתך, קלִיוֹזֶא יקירי; אתה נולדת בפלך חרסוֹן, שם האדמה דשינה וּשחוֹרה, שם גידולים אחרים. מי הוא שימצא מה שסוער במוחך…

– דייך, דייך, אבל בל תלעג לי, בחרתי בתבניתו של טרקלין-מרפּא בחמי טבריה. הפּרוֹפסוֹר התנגד בראשונה. אמר, שאין הוא מכּיר בבניינים התלויים באוויר. ואני באחת – וניאות לי. עתה הבּט וראה…

הוא הוֹשיט למרגלית את שׂרטוּטיו³. קווי הטרקלין הבּנוּי על מדרון הר היו כממוּזגים יחד עם כל הסובב אותם. הבניין נמוך-קומה, שׂרוּע ורחב, ורובץ ברווחה ובביטחה כרבוֹץ הארי בהתחממו לאור השמש. אליהו לא יכול לעצור את רגשי הגיל שבלבּוֹ, וקרא בקול:

– קלִיוֹזֶא, זהו מרהיב עין!

קלִיוֹזֶא גמגם:

– עוד לא כיליתי, עוד לא כיליתי.

הוא הסיר את שׂרטוּטיו והשעין אותם אל הקיר, ואחר שב אל מקומו. שרתה שתיקה. פתאום שאל אליהו:

– ומה אתה עושה בערבים?

– בערבים?

– באתי לבית הקאפה “הדרקון האדום”; חשבתי למוצאך שם – ואינך.

קול אליהו היה יבש, עמוּם ועצוּר. קלִיוֹזֶא הטיל בו את עיניו הכּחוּלוֹת כמשתּוֹמם:

– בערבים אני מבקר לעתים קרובות בבית הגברת שיינבּוֹים.

– אה?

– הגברת שיינבּוֹים, היא עלמה מעניינת מאוד, הלוא אתה מכּירהּ.

– ואָחיה אִתּהּ, וה' קליינבּוֹים בן-בית… המשפיע הרוחני… לא, לא אבוא, תודה רבה.

– שוב לא מצאת, אליהו… לא דוּבּים ולא יער, האח אינו יושב-בּית, וה' קליינבּוֹים אינו כה שׂבע-רצון כמו שאתה משער… נפלו גם דין ודברים בינו ובינה… הוא אמר לה פעם בהקפדה: גברת שיינבּוֹים מחווה דעות, ונדמה שמרגלית מדבר מתוך גרוֹנהּ. על זה ענתה עדה: לא הספקתי עוד ללמוד את מהלך מחשבותיו של מר מרגלית, שעות אחדות בלבד טיילנו. אבל אם הן מתאימות לדברים שאני מבּיעה, אני שׂמחה לזה; והנה, הנה באת על משוגתך…

– הבלים וּרעוּת-רוח! צעק מרגלית.

– דיברנו גם על אודותיך; הפעם הראשונה בחיי שמעתי את ההערכה הנכונה לכל הווייתך…

–?… הוא מצמץ בעיניו כמחכּה לסוף דבריו.

– היא אמרה לי: חברך הוא אדם אומלל; מי שיוֹדעוֹ היטב לא ישׂנאֵהוּ.

אליהו ישב במנוחה. הוא הסתכּל בפני חברו התמימים, ולבּוֹ רחב עליו. הוא הכּיר לו טובה על הדברים שהוא משמיע באוזניו. הוא רצה ששׂיחתו תימשך בלי הרף. חפץ עז תקפהו לראות את עדה, להימצא בקירבתה ולשמוע קולה, ולהרגיש בסקירתה הגדולה והשקטה בּפזזהּ סביבו ברתת מתוק ומנעים כשברירי שירת זמיר בעבי היער.

קליוזא שאֵלהוּ:

– למה אינך בא שמה? כולנו מתפלאים לזה.

– אני טרוד, יודע אתה, הנה גם עתה עלי למהר.

הוא קם, נפרד מחברו ויצא מחדרו. הוא התחיל מסתובב בחוצות. מה לעשות? מה לעשות? הנה המו אנשים כנחיל דבוֹרים. הנה שאגו החיים בתרועת ניצחון. הוא היה זר מנודה בין כל אלה. הוא לא השתתף במאום בכל אלה. רק רגש אחד מילא כל קרביו: רגש קנאה ארוּר, שאכל את נפשו כּליל. מה לעשות? מה לעשות?

סמוך לאחד הפרדסים התעכּב. שם עמדה מוֹכרת פרחים והכריזה על סחוֹרתהּ. היא היתה צעירה מאוד, כבת שש-עשרה. עיניים גדולות מלאות חלום, אור רך התנועע מתחת לקשתות גביניה הדקים. היא היתה עברייה, אחת העבריות האוּמללות המתגוללות פה בשוּקי הבירה כדומן על פני השדימות. הוא הכּיר במוֹצאהּ על-ידי הפחד הטמיר והנעלם שכל הווייתהּ היתה חתולה בו. היא נבלה פה בתוך אבק חוצות, וקישטה בפרחיה את חזוֹת העלמות הפרוּצוֹת המשוטטות על ימין ועל שמאל לבקש טרפּן. הוא ניגש אליה. קנה צרור פרחים ונכנס עמה בדברים. הילדה נבהלה וסרה מעליו. מיד מן הצד יצאה אשה זקינה, קמוטה ומעוכה ולבושה סחבות, ושאלה לרצונו. זאת היתה אמהּ. הוא הציע לפניה, שתרשה לבתּהְ שתעמוד לפניו בתור דמות. היא שתקה ולא נתנה אמון לדבריו, ושילחה אליו מבּטי חשד.

מרגלית הרגיעהּ:

– הנני יהודי כמותך.

הוּא אמר לה את הדברים בשׂפתהּ המדוּבּרת ורוּחהּ שקטה. היא התרצתה. היא התנתה שני תנאים: ראשית, שהיא, האם, תימצא אִתּה ועל ידה, שנית, שהוא יציירהּ לבושה בבגדיה. מרגלית הסכים.

האם שאלה:

– ואימתי עלינו לבוא.

מרגלית הוציא את שעונו, השעה היתה כשלוש אחר הצוהריים.

– נוכל לסור גם עתה.

שוב הפחידהּ חיפּזוֹן זה. אבל הסכום שהציע גדול היה, והלכה אחריו עם בּתּהּ. בדרך סר לאחד מבתי-המסחר הגדולים וקנה פרחי פרג. הוא שם אותם בכלכלת הילדה וּמְדדהּ במבטו יפה יפה, וצעד הביתה בצעד מאוֹשש.

בו ביום התחיל לעבוד על תמונתו החדשה, ולא משך ידו ממנה עד שגמר אותה. שבוע תמים לא עזב כותלי ביתו. שעתיים לפני הצוהריים ושעתיים לאחריהם עמדה הילדה לפניו. הוא צייר בלי הרף, פשוּט-מעיל, פּרוּע-ראש, אחוז קדחת יצירה והשתּכּחוּת. לשוערת אמר, שלא תיתן רשות הכניסה לביתו לשום איש, ואת הארוחות הביאו לחדרו לו ולילדתו. מדי יום ביומו היתה הילדה באה וכלכלת הפרחים אתה; פרחים חדשים, רעננים, שצבעם חי, ותוסס עוד עסיס השׂגשׂוּג. ביום השמיני לפנות ערב, כשהתחילה החשיכה מתגנבת בעד חלונו הרחב והגבוה, זרק את מכחולו הצדה, וקרא בקול לא לו:

– רדי!

הילדה ירדה מעל הבמה הקטנה. אמהּ לא היתה אתה. בימים האחרונים חלף פחדה ותעזבהּ לבדה. מרגלית קרא לה לראות את בבוּאתהּ. הילדה ניגשה. בת-צחוק נכלמת ריחפה על שׂפתיה התמימות והישרות. פתאום התאדמה כּולהּ, ושׂפתיה נעות כמדברת אל נפשה:

– האם כה יפיתי?

והרימה את עיניה הגדולות והחולמות והשרתה אותן על מרגלית בתמיהה. הוא שילם לה שׂכרהּ והוֹליכהּ הביתה ויצא לסובב ברחובות. הוא רצה לשמוע קול רעש החיים, לראות פני אנשים, לשׂוֹחח אתם, להתהולל. הוא הרגיש, שמשׂא כבד הוּטל מעליו בבת אחת; הוא היה עכשיו כמשוּחרר, שקט-רוח, וחש בשלוותו כהר-געש שפלט לַבּתו, והנה הוא שב למנוחתו. הוא בחר לטיולו ברחובות הרובע הלאטיני. שם קיווה להזדמן עם מכּריו. וכשמצא אותם, התעכּב לפניהם, שאל לשלומם, ודיבּר אתם טובות. הוא חפץ גם להיכּנס לבית הקאפה “הדרקון האדום” ולשוחח עם מוֹריס לוי. אבל הוא לא ההין לעשות זאת. הוא חשש, שמא ייתקל שם בעדה. לבּוֹ אמר לו, שהיא שם. הוא סבב בקירבת הקאפה סחור-סחור. לא שגה. באחת הפינות ראה את צלו המוארך של קלִיוֹזֶא בלווית עדה, והם קריבים ובאים אל בית-הקאפה. מרגלית מיהר לנטות הצדה שלא ייראה כאורב להם. הוא נכנס לאחת החנויות להיסתר מפניהם. וכשיצא משם התנהל מוֹריס לוי לאיטו, שחוח ומכוּוץ.

הם שׂמחו איש לקראת רעהו. הזקן גמגם:

– אבד… אבד… בּקש, חפּשׂ – איננו… איננו… דאגתי…

מרגלית לחש על אוזנו:

– עבדתי.

מוֹריס לוי הרים את שתי עיניו הדלוחות:

– עלה?

– איני יודע.

– בלי עקמומיות… איני יודע… איני יודע… אמור, שבע רצון?

– כן.

– זה העיקר… זהו העיקר…

הם נכנסו לבית אוכל, סעדו ארוחת הערב, ואחר פנו לבית מרגלית. בּקוֹשי ומתּוֹך שיעוּל תכוּף טיפּס הזקן אַרבּע קומות הללו. לרגעים התעכּב, הסיר כובעו, העביר ידו על קרחתּוֹ הרטוּבּה זיעה. מרגלית לקחהוּ תחת זרועו ובא לעזרתו.

בהיכנסם החדרה שאף הזקן אוויר ואמר:

– הבה נראה.

מרגלית הדליק אור והרים את הצעיף מעל התמונה. הזקן לא הראה תחילה כל אותות פלא ושׂביעת-רצון. נדמה, שם זה של התמוּנה, “מוכרת פרחים”, העלה בו מחשבת ייאוּש. הוא גימגם מתוך רוגז:

– נושׂא בּאנאלי… בּאנאלי… אלפי ידיים מישמשו…

אבל לאט-לאט התחילה העננה להתפזר. זאת לא היתה תמונה פשוטה, רגילה. הוא ניגש קרוב לה, קרוב לה. נראה, שיש ברצונו למששהּ באצבּעוֹתיו העקוּמות והרועדות. הילדה ישבה פה כשרגליה מקוּפּלות תחתיה, ועל בּרכּיה שוכנת כלכלת פרחים גדולה. היא הבּיטה ישר נכחהּ. לא הבּיעה כל עצב. רק שקט, שקט גא וּמלא הדר. חלוֹם-נעוּרים סתוּם פּירפּר עוד בין ריסיה הארוּכּים. צל אדמדם כעב קל בודד, המקבּל וסופג זיו אחרון של שמש שוקעת, הטילו פרחי הפרג על פניה. וכתם תולע זה היה רוחש, מתנועע, מחליף גוֹנוֹ ומקומו כגל מים קטן, פזיז וקליל.

מוֹריס לוי הרים⁴ ראשו ושתק. אחר ניגש אל מרגלית, חיפּשׂ ידו, תפשׂהּ וּלחצהּ בכל שארית כוחותיו. רעד עז טילטל כל אבר ואבר שבגוף אליהו. הרגשה כזאת לא חש עוד מעולם. הזקן הוציא מבין שפתיו חרש:

– לזה קיוויתי, ציפּיתי…

פתאום זקף קומתו, הסיר כובעו המעוּגל, השליכוֹ ארצה. תלתלי ראשו, אשר כוּסוּ שׂיבה, נתפזרו ונידלדלו על עורפּוֹ. הוא התחיל בקול רם וצרוד:

– אליהו! עקור שׂערוֹת מכחולך… עקור! טוב מזה לא תצייר לעולם… לשווא, לשווא. הנה פרי האושר! חג לי היום, הנה ברכתי!

הוא ניגש שנית ולחץ את יד מרגלית.

מוֹריס לוי נשאר ללון בבית אליהו. הלילה עבר עליהם ללא שינה. הם ישבו ושׂוֹחחו. מוֹריס לוי דיבר על האושר ועל האמנות.

גם מרגלית סיפּר לו את לבו. הזקן הקשיב וניענע בתלתלי ראשו.

הם נרדמו עם עלות השחר. מרגלית ידע אל נכון שנפשו נתונה לעדה. הוא אהֵבהּ.

ז

רשרוש קל העיר את מרגלית משנתוֹ. נושא המכתבים שׂם בין הדלת ובין הסף את העיתּוֹנים ואת המכתבים. הוא קפץ במהירות מעל משכּבו והעיף עין בהם. על אחד מהם התעכּב. בית מסחר חשוב וידוע הציע לפניו, שימכּור לו את תמונתו “היגון הגא”, אשר הוצגה בתערוכה. מרגלית התחיל מהרהר. לו באה אליו ידיעה כזאת לפני חודשים אחדים, מה רבה וגדולה היתה שמחתו. עתה באו הרגשות אחרות והפריעו בעד זעזועי הגיל, שהתחילו לרחוש בלבו. זיכרונות שלא יימחו לעולם נשקעו בתמונה זאת. הם התעוררו הפעם בכל קסמם הכּבּיר. האם הוא היחידי המחווה דעתו והמכריע? האם לא נעשה יצור אחר שותף ליצירה זו?

השעה היתה האחת-עשרה. מוֹריס לוי השכים לקום ונפטר למשׂרדו. מרגלית התחיל מתלבּש מתוך תנועה איטית ומיוּשבת. פניו היו חיוורים והבּיעו דאגה חבויה ועמוקה.

לאחר שעה קלה עמד אחורי דלתהּ של עדה שיינבּוֹים. לבּוֹ הלם בחוזקה. ברכּיו כמו פקו, וכל גופו רעד. על מצחו נראה עורק תכלת שמילא דם את רקותיו הסוערות. קומתו היתה זקופה, זקופה יותר מדיי. היא העידה על התאמצות ועל חרדת הנפש, כאדם האוסף כל כוחותיו ומקדם פני סכנה שאין להימלט מפניה.

הוא שמע צעדים רכים מאחורי הדלת. קול אשה שאל:

– מי שם?

– תסלחי…

הדלת נפתחה. עדה עמדה עטופת שמלת-בוקר לבנה. שׂערותיה השתּרבּבו על שכמהּ במקלעת. היא לא ידעה את נפשה. אותות תמיהה ניכּרו בפניה הטובות.

– באתי לרגל עניין אחד – מילמל מרגלית.

– ניכּנס…

עדה היתה לבדהּ בחדרה. הם ישבו. מרגלית השתעשע בכוֹבעוֹ. פתאום פתח:

– גברת שיינבּוֹים, תקראי מכתב זה…

והוציא את כתב-ההצעה שקיבּל מבית-המסחר והוֹשיט לה. עדה קיבּלתהו מידו, קראה את תוכנו, ונשארה מצפּה לביאורים.

מרגלית המשיך:

– באתי להתייעץ, הלהסכים למכירה זו או לדחוֹתהּ.

– להתייעץ בי?… הלוא איני מוצאת את ידי ואת רגלי באלה…

– ובכל זאת, רק הגברת יכולה להכריע…

– כך!

היא קמה ממקומה ועברה את החדר פעם ועוד פעם. אחר עמדה וענתה בקול שקט:

– לוּ הייתי המחליטה בדבר, אדוני מרגלית, כי אז הייתי מוֹכרהּ.

אליהו התחיל מנדנד בעפעפּיו. נדמה לו, שעולמו חשך בעדו. קול עדה היה קר, דוחה, משפיל, וכמעט ספוג איבה. למה? הוא נשאר יושב על מושבו נדכּא, מתרפּס, אומלל. פתאום שאף רוח. גל של יהירות עבר על כל ישותו ועודד אותו. הוא הרים ראשו. בעיניו ניצנץ אור זר, זדוני, עם אותו ברק-המרי הנקפּא והחודר. הוא ניגש אל עדה, השתחווה לה ואמר:

– אבקש סליחתך, גברת, שהפרעתי מנוחתך.

עדה רצתה לתקן את המעוּות, להרגיעו:

– למה אין רואים פניך….

הוא צעד צעד אחד אחורנית, והשליך לה בפניה בקול גס:

– אלה הנם דברי נימוס, איני סובלם.

ויצא מלפניה בחרי אף.

עדה לא הספּיקה עוד לאסוף את מחשבותיה, ומרגלית כבר עמד מלמטה ברחוב. הוא הפנה ראשו לימין ולשמאל, כשוקל בדעתו אנה לפנות. בעודנו פונה כה וכה, והנה נראה לו, ששמואל שיינבּוֹים מתקרב אליו. אליהו לא רצה לראותו ולהיכּנס עמו בדברים הפעם, והתאמץ להיסתר מפניו. אבל המועד עבר. שיינבּוֹים הצעיר רץ לקראתו מנוֹעע בידיו לאות שיחכּה לו. עוד מרחוק התחיל קורא לו:

– טוב שמצאתיך… זה ימים אחדים ואני מחפשך; אני בא אליך בשם קליינבּוֹים… אנו מייסדים אגודה… דבר חשוב, על הפרטים תדע, עוד נדבּר… קלִיוֹזֶא לא הסכּים לגשת לעבודה בלעדיך… הערב אנו מתאספים בקאפה “הדרקון האדום”… גם עדה אחותי לוקחת חלק ועוד אחדים, עליך להיות בשעה שבע בדיוק… הלוא תבוא?

– אבוא, ענהו מרגלית.

הוא עזבוֹ ועלה בעגלת הטראם. הוא נסע עד מגרש ב… שם נכנס לבית-המסחר למעשי-מחשבת ושהה כחצי-שעה.

כשיצא החוצה, היו פניו שקטים וחיוורים.

התמונה נמכּרה.

ח

באותו ערב בשעה השביעית נכנס ה' קליינבּוֹים לבית-הקאפה “הדרקון האדום”; הוא ואשתו עמו. קליינבּוֹים לבש את מעילו השחור, תיקן את זקנו הצהוב והשרה על עצמו רוח חגיגית ומרוממת. בבית-הקאפה לא בא עוד איש מהקרואים. רכּבים אחדים ישבו באחת הפינות והיו משׂוֹחחים במנוחה מתוך שתיית שיכר על ענייניהם קלי-הערך. איווֹן נשענה, כדרכּהּ, אל מסעד הכּיסא, מבליטה את עיניה המימיות וחולמת בהקיץ.

אחריו באו שני צעירים, תלמידים לתורת הרפואה. האחד היה נמוך-קומה, שחור מאוד, אפו מוּרכּב זוג משקפיים גדולים ומבריקים. הוא היה שעיר מאוד. אצבּעוֹת ידיו היו מכוּסות בשׂערות וגם סמוך לתנוך-אוזנו היו השׂערות בּולטות וּמתערבבות בשׂיער המסוּבּך שבפאת זקנו. חברו היה גבוה, צהבהב, בעל פרצוף צר ומכוּוץ. תלתלים ארוּכּים ומסוּלסלים כיסו את ראשו ועטרו גם את פניו. הוא היה הולך בצעד טפוּף והיה קורץ בעיניו התכוּלות והעגולות, כעיני הציפּוֹר, על לא דבר. שניהם ניגשו אל קליינבּוֹים, בּירכוּהוּ בהדרת כבוד וישבו זה כנגד זה אל אחד השולחנות, מעיינים באחד העיתּוֹנים המעוּכים שהתגוללו עליו.

עבר זמן מה ושוב נפתחה הדלת בתנועת-יד רחבה ובה נכנס אליהו מרגלית. פניו נקיים ומגוּלחים ועליזים, והם נשאו על עצמם אותו החותם של הבּעת רישוּל עצורה, שהוֹסיפה לאליהו חן מיוחד. איווֹן התעוררה בעוברו על פניה, ושוב הצטמצמה בהרהוריה. אליהו ניגש אל קליינבּוֹים, לחץ ידו והשתחווה לאשתו; אשה רזה, נעימה, יגיעה ואומללה. מרחוק הרכּין ראשו לשני הצעירים שישבו נכלמים, כאילו המקום צר להם מסביב. קליינבּוֹים הרצה בקיצור ובחיפּזוֹן את מחשבותיו, והראה לאליהו את סעיפי התוכנית ושאֵלָהוּ לדעתו.מרגלית מצא את דבריו טובים וּנכוֹנים.

לבסוף באו גם עדה, קלִיוֹזֶא, שמואל שיינבּוֹים, ואתו צעירה לבושה הדר, בעלת פנים מכוּסים אודם תוסס, כתפּוּח זה שהשמש הנה התחילה לסמקו. עדה הלכה בראש. על צווארוֹן מעילה סמוּך לחזה התנועעה כריכה של פרחי פרג.

מרגלית נתקל במבּטהּ ולבּוֹ מת בקרבּו. הוא הבליג בכל זאת ברוחו, וצעד לקראתה ושאל לשלומה. עד מהרה פנה אל קלִיוֹזֶא, חיבּקהוּ ומשך אותו הצדה. חביב היה עליו חבר זה. הוא חיבּב אותו באמת ובלב תמים על פשטותו ועל יושר-לבּוֹ, ועל אותו הקו חסר-עקלתון שנטה לו בדרך חייו מבּלי לפנות לצדדים ומבּלי לדעת כל מעצורים. הם התחילו משׂוחחים, ואליהו שאֵלָהו על עבודתו.

– טרקלין-המרפא שלי עוד מעט וייגמר, אמר קלִיוֹזֶא.

– ומוּבטחני שיצא דבר מתוקן, גמר דבריו אליהו.

באותה שעה נחתה ידו הקטנה והנפוחה של קליינבּוֹים בעוֹז על השולחן והשמיעה דפיקה עמומה שהתגלגלה לאורך האולם האפל. האורחים התאספו לחבורה אחת. קליינבּוֹים התחיל מסדר ענייני האסיפה. הוא הציע לבחור במנהל האסיפה. הקרואים ביקשו ממנו שיישאר במקומו, והתרצה. אז הוציא מכיסו גיליון-נייר גדול ופתח בקוֹלוֹ הצפצפני. הוא דיבּר רמוֹת-רמוֹת כדרכו. הוא דיבר על הטראגיקה שבחיי הצעיר העברי ועל הרוח הישראלי שהולך ואפס, ועל בחירי האוּמה הנלחמים על החיים ונגד החיים, ועל הנצח העברי ומוּסריוּתו ועל תיקון מלכות שדי, וסיים בקול מרוֹמם:

– רציתי להתחשב גם עם דעות זולתי (הוא הבּיט בצדו של מרגלית), ולפיכך לא תראו בדעות הללו סוף מחשבותי אני. אין זה נסתר מלפני, שחינוכנו, ידיעותינו והשקפות-עולמנו שונים הם. יש שבינינו רובצת תהום עמוקה, שכל עפרות ארץ לא יסתמוה (הוא היטה שנית ראשו אל אליהו), ובכל זאת קראתי אתכם הנה, בהאמיני שלמרות חילוקי הדעות שישנם בינינו אנו יכולים למצוא שדה-פעולה רחב בשביל עבודה בכוֹחות משוּתפים. כי סוף-סוף רצון תחייה אחד הוא החי והער בלב כוּלנו. ואם המטרה האחרונה אחרת היא ושונה מן הקצה אל הקצה, לפי הכרתו של כל אחד ממנו, הנה הדרך המוליכה אל המטרה הזאת אחת היא. הדרך הזאת היא ההתחדשוּת הרוחנית שלנו. מה תהא צורתה של התחדשות זאת, מגמותיה, נקודת-הכובד שבה – אלה הנן שאלות שאין ברצוני לנגוע בהן פה, ביודעי מראש, שהן תיהפכנה לסלע מחלוקת, שבכוחה להרוס את כל בנייננו טרם הונחה עוד אבן פינתו. נאספנו הנה, אחים יקרים, בתור יהודים נבחרי העם, בעלי הכרה ובעלי אחריות. לפנינו פה באי-כוחם של כמעט כל ענפי המדע, הספרות והאמנות. נאספנו הנה, אני אומר, לפעול דבר קיים וחשוב, להראות דרך לאחרים ולצאת בראש. לא אכּנס לפרטים. התוכנית לפניכם, תבחנוּה; אני רק קורא לכם מעומק הלב, אחים – לעבודה!

קליינבּוֹים צנח על כּיסאוֹ. האולם נתמלא פתאום דוּמיה. תלמיד הרפואה גבה-הקומה תיקן את תלתליו והתחיל קורץ בעיניו העגוּלות במהירות רבה. ואי אפשר היה להבחין, העושה הוא זאת מרוב התרגשות או המתנגד הוא לדברים ששמע ובוֹחל בהם. מרגלית ישב ונשך עור אצבעותיו. עדה וקליוֹזֶא דיבּרו דבר-מה בלחש. עיניה של אשת קליינבּוֹים הבּיטו ישר נכחן והיו עגומות כשהיו.

קליינבּוֹים קם שנית. הוא הכריז, שהוא עובר אל הסעיפים הבאים. הוא התחיל בקריאת תוכנית האגודה, בהודיעו מראש, שאין הוא אחראי לה, כי היא סוּדרה בידי קלִיוֹזֶא. תוכנית זאת היתה בעלת שתי נקודות עיקריות: ראשית, מוּטלת החובה על כל אחד ואחד להכין את לימודיו לקראת החיים הבאים בארץ-ישראל; שנית, חותם כל חבר כתב-התחייבות, שלא יאוּחר משנה אחת אחר גמר הלימודים עליו לעזוב את ארצות הגולה וּלהשתקע בא"י. שאר הסעיפים נגעו בקבלת חברים, תשלומים ועוד עניינים קלי-ערך כאלה.

בגמר קריאתו בפרטי התוכנית ולאחר שביאר היטב את הבּיאוּרים הדרוּשים, הוסיף:

– לאגוּדתנו חסר עוד שם. לא באנו לידי הסכּמה, אני מציע “היהודי” סתם, קלִיוֹזֶא אומר לכנוֹתהּ בשם “היהודי החדש”. אבקש מאת החברים, שיביעו דעתם על זה.

תלמיד הרפואה גבה-הקומה ביקש רשות הדיבּוּר. הוא קם במהירוּת, כּיווץ את שׂפתיו הדקות והמתוּלעות, קימט את מצחו הצר והעמיד פנים כאילו ברצונו להשמיע דברים עמוקים מאוד ומבוּססים והנוגעים עד היסוד. לתימהון לב הנאספים הוא הוציא מפּיו רק מאמרים אחדים. הוא חטף ובלע דבריו זה אחר זה, כחס על שׂפתיו שלא יבוּלע להן:

– דעתי, שבעיקר אין להוסיף על דברי ה' קליינבּוֹים, אפשר שלא נתבּררו עוד כראוי, והוא יצטרך לחזור עליהם, אולם כל אלה הלוא נספּיק עוד באסיפותינו הבאות.

הוא ישב והעביר ידו על תלתליו וכיווץ שׂפתיו ביתר עוז. קליינבּוֹים העביר עיניו מאיש לאיש כמתחנן שיבואו לעזרתו למלא את האסיפה תוֹכן. הוא הגיע עד מרגלית. אליהו הניע לו ראשו לאות שברצונו לדבר.

– ה' מרגלית, אנא.

הוא קם והתכּוֹנן להשמיע דבריו. פתאום הופיע בדלת מוֹריס לוי. הוא ראה את הנאספים בשבתּם בסדר משונה וחפץ לחזור על עקיביו. מרגלית רמז לו באצבּעו. הוא התקרב שחוח וּשבוּר-גב וישב בחשאי בריחוק-מקום. מרגלית פתח:

– “היהודי החדש” אומר קלִיוֹזֶא, אני מבין לנפשו. אמנם כן כזאת נכנה את אגוּדתנו. השם “היהודי” הוא המשך. נאמר גלוי, איננו רוצים בהמשך זה. על כל סדרי חיינו מיום שנבקעה חומת ירושלים הראשונה והשנייה לפני שׂונאיה עד ימינו אלה נעביר קו, קו שחור וְנִמחֵם מעל זיכרוננו. ספרים בודדים, דפּים מספּר נבחר מתוך כל היצירות ונקדם אתנו, והשאר – השאר לאבדון! הכול נעשה מחדש. מנהגינו, מאכלינו, תלבּושתנו, מחשבותינו, והעיקר – הרגשותינו תהיינה חדשות, אחרות. את הסגפנוּת הזאת, גם היכולת למות, להצטמצם כקיפּוֹד, את הדכדוּך, את קידוש-שם – כל אלה נשאיר פה ויטבּע ביוון המצולה. מה לנו, כן, מה לי ולחברי קלִיוֹזֶא לכל סבל-הירוּשה הזה? אנו רוצים בחיים בלי חשבוֹנוֹת רבים, בחיים בלי עקמוּמיוּת ובלי צביעוּת של מוסר אווילים. אנו רוצים בפשטוּת, באותה חדוות החיים שבה הצטיינו אבותינו הגדולים יושבי הררי נפתלי, שיכּוֹרי אפרים ועובדי הבעל. אל תיבּהלו, השיכרוּת אינה קדושה בעיני, ולבעל לא אכרע ברך. חפצתי רק לרמוז לכם, שאם אחת דיננו לשוב אחורנית, הבה נרחיק לשוב, נרחיק מאוד, עד המקור הראשון, עד המדבר, עד בית-אל. ועוד דבר, ריעַי הטובים. לא לשווא התגוללנו אלפי שנים בין הגויים. למדנו דבר-מה. ספגנו לתוכנו גם מתורתם הם; על אַפּם ועל חמתם של מאלפינו, שהשתדלו להוכיח לנו, שאוצרות היהדות הנם כה מלאים, שיש ביכוֹלתם רק לתת ולא לקחת. את הרכוש הזה, הזר, ניקח אתנו. ניטָעהוּ שם… שם במרחקים… הגידוּלים שיעלוּ לא יהיו אפוֹא המשך של אותו היהודי הנובל והחסר דם… לא, זה לא יהיה יהודי סתם. זה יהיה חדש, אחר. אנו איננו בחירי עם, איננו כמוהו ולא נהיה כמוהו לעולם. אנו, אבק דורות אפסי כוח השמו לבּוֹתינו. אנו נישאר גאים ואומללים, אומללים וגאים, אולם הבה נניח יסוד, נפַנה דרך ליהודי החדש, וקראו אתי: יחי העברי החדש!

עדה, קלִיוֹזֶא ומוֹריס לוי ענו אחריו: יחי!

קודם שהספיק מרגלית לסיים דבריו היה קליינבּוֹים עומד מוכן להשיבוֹ. הנאספים חשבו: הבה באה ההתנגשוּת והוויכוחים יפרצו עתה בכל תוקפּם. הם שגו, קליינבּוֹים היה הפעם וַתּרן מאוד, שקט, ואותו הבּיטחון הפנימי השטחי והמתרברב לא עזבהו לרגע.

הוא התחיל בקול רפה:

– אלמלא ישבתי ראש באסיפה זו ואלמלא חששתי שמא יטבעו מעשי ידי במבּוּל של אמרים ריקים, הייתי עונה הפעם למרגלית קשות, קשות מאוד. הייתי מראה לו את הסתירות, אי-הבּיסוּס המדעי וקוצר-הראות ההיסטורי שבכל דבריו, התוססים כקצף על פני אגם מים. הוא מדבר על עניינים, שזקוקים עוד לבירורם של מומחים ושעדיין גדולי החוקרים לא באו לידי הסכמה על אודותם, כעל דברים ידועים לו לכל פרטיהם. אבל אחת אמרתי, שלא לתת מקום באסיפה זו לאותו שׂיח ושׂיג. עם מרגלית עוד נתראה, וצדק חברנו (הוא פנה אל תלמיד הרפואה גבה-הקומה) שאמר, שעל כל אלה עוד נספיק לדון כאוות נפשנו. עכשיו לפנינו שאלה פשוטה, שנפטרנה בהרמת יד. בכל זאת איני יכול להתאפק, מפני שאני חש, שזוהי חובתי הקדושה למחות בכל עוז נגד המבטאים החדים, שבהם התנפל מרגלית על מבחר קודשינו. אוזני יהודי אמיתי, אני אומר יהודי אמיתי, תיצלנה לשמוע חירופים כאלה. במחאה זו אסתפק. מה שנוגע לשם אגודתנו, אני מעמיד למניין.

שלוש ידיים הורמו: יד עדה, יד קלִיוֹזֶא, יד מרגלית. גם מוריס לוי הוציא את ידו החרבה וינופף את אצבעותיו העקומות באוויר. פתאום זכר, שאינו אלא אורח, והחזירה למקומה. קליינבּוֹים היה מלא ניצחון. הצעתו נתקבלה ברוב דעות. גם העלמה אדומת הלחיים, שכנתו של שמואל, היתה על צדו. רק תלמיד הרפואה גבה-הקומה הראה פרצוף כבוש ולא הרים את ידו.

קליינבּוֹים הכריז בקול מנצח:

– אנו עוברים אל שאר הסעיפים.

הדברים הבאים לא העלו כל ויכּוּחים ונתקבלו במהירות, זה אחר זה. כתב-התחייבות היה מוכן מראש וכל החברים באו על החתום. ניגשו אל הבחירות. אחרי סירובים רבים הסכים קליינבוים לעמוד בראש האגודה. שמואל שיינבּוֹים נבחר ליד-ימינו. האסיפה קרבה אל קצהּ. קליינבוים התחיל מדבר דברי התעוררות.

באותה שעה קרב מוריס לוי בחשאי אל מרגלית, שעמד בריחוק מקום תפוש-מחשבות, לחץ את ידו בחיבּה רבה וגמגם בפיו חסר-השיניים:

– זֶי סֶי, טוּ… זֶי סֶי, טוּ… פּאפּירוסה יש?

אליהו לא ענהו דבר. דבר אחד נראה לו תמוה: למה עדה מביטה עליו בעיניים מלאות חנינה כל כך? הוא ראה את פניה בשעה שדיבר דבריו. גם אז היתה כמרכּינה לו ראשה, כמזרזת אותו בבת-צחוק קלה. מה זאת? רגש נוחם? מהו משׂחק זה? למה היא מקרבת אותו, למה היא מושכת אותו אליה? הלוא קיבּל היום את תשובתה המוחלטת לכל משאלות לבּוֹ.

מוריס לוי עמד סמוך לו. לא הפריעהו. עיניו הקטנות והנדעכות כאילוּ ננעצו בפרחי הפרג, שהתנועעו על צווארוֹן עדה סמוך לעבר השׂמאלי של חזה. סנטרוֹ המקוּמט, התלוי והסרוח, רעד, רעד.

הנאספים התחילו להתפזר. שמואל יצא ללוות את העלמה סמוקת-הלחיים. קליינבוים ואשתו הלכו גם הם. נשארו רק עדה וקליוֹזֶא.

אליהו פנה אל לוי:

– הבה נלכה.

הם ניגשו אל עדה וקליוֹזֶא ויצאו ארבעתם.

ט

גשם דק, מטריד, מילא את חללם של הרחובות השוממים מאין עובר. הרכּבים עמדו בקצה הרחוב בשורה ארוּכּה. סוסיהם היגיעים הורידו את ראשיהם המבריקים מרוב רטיבות, ושׂערוֹת רעמותיהם הורידו ארצה צילופי מים דקים וַארוּכּים. מבּעד ליריעוֹת החלונות שבכל קומות הבתים רעדו קרניים צהוּבּוֹת של אוֹר. הן פלחו את רוחב הרחוב ופיזרו קשתות אור מנצנץ בשפעת גוונים. כל האוויר היה אחוז רתת. אגמי המים הצבוּרים על פני המדרכות היו מקומטים קמטים קמטים דקים, ורצי כסף היו רועדים בין קמטיהם והיו נפתלים נפתולי פתנים, שנראו כמסתובבים בחצאי עיגול בלי הרף כמו במחול תעתועים. פה ופה עמדו כנופיות של נודדי־ליל ושׂוֹחחו זה עם זה. הם היו לבוּשים בגדים רחבים והיו צנוּפים מגבּעוֹת רחבות והפיצו סחוֹר־סחוֹר מבּטים אילמים ורעים. נשים עטוּפות סחבוֹת ופרוּעוֹת שׂיער עברו בצעד מרוּשל סמוּך לכותלי הבתים ושׂמלותיהן הסרוחות השתרבבו על פני הבוץ והשמיעו רשרוש משונה. ולפני שערי הבתים עמדו אנשים, מושכים בפעמון מתוך תנוּעה גרוּיה וחסרת סבלנוּת כיראים לנפשם.

אליהו ומוריס לוי צעדו בכל־זאת לאיטם, לאיטם. לפניהם עברו עדה וקליוֹזֶא. עדה התעטפה במעילה יפה־יפה. היא הפשילה את שוּלי שמלתה הצדה, שלא להרטיבה, וַאשוּריה נטו פעם אחורנית ופעם הצדה. רגל קטנה נעולה נעל קטיפה שחורה נחשׂפה, נעלמה, שוב הופיעה ושוב נעלמה. לפרקים שקעה רגל זו בשלולית של מים ובלבלה את פתני־הכסף שעל גבּהּ, אולם עד מהרה עלתה שוב והוסיפה לצעוד הלאה, הלאה. מרגלית הלך לאט והעלה עשן הפּאפּירוסה השׂוּמה בין שׂפתיו. חזהו נלחץ עליו. לשווא אימץ כוחותיו להשתיק את מאווייו. הם בקעו ועלו כקרעי עננים ביום סופה. רעיון משונה הטריד את מוחו: למה עדה מסתירה את אוצרות יופייה וחינהּ? נראה לו, שהיא מחפּה בכוונה על תכונתה המבצבצת חיים וחדוותם, כהלט הפרח את דבשו במעמקי גביעו. למה היא עושה זאת, האם למען המר רוחו ונפשו?

פתאום, סמוך לאחד הפנסים, הסיבּה עדה את פניה לַאחוריה. מתוך שחור מעילה הציץ לו ראשה עם בּבוּאתהּ החיוורת והשפוכה כתמי אור זהב של פנס מבליח כצליף זוהר מפתיע, המכהה את העין. פה נחמד, כשהשׂפה העליונה מעוּבּה מעט וּמכוּנסת משהו באמצעיתה כלפי מעלה, צחק לעומתו בבוהק חמדה וקסם רב. הוא שמע את המלים, הנישׂאוֹת אליו על־ידי נשיבת הרוח:

– אדון מרגלית, הואל נא לרגע הנה.

הוא התעורר מתוך תנועת זוועה ומיהר לצידהּ.

קליוֹזֶא עזבם:

– אני אלווה למוריס לוי, אמר.

הם עברו כעשרים צעדים מבלי להוציא אף הגה מפיהם. הגשם הוסיף לרדת. בפרשת הרחובות היתה הרוח חזקה והרבּיצה צרורות לחלוחית על פני העוברים ושבים. עדה ומרגלית הלכו שחוּחי־קומה במקצת וחיפּשׂו להם מעבר בין הבּיצות.

פתאום פנתה אליו עדה:

– מר מרגלית, אתה כאילו בורח מפני.

– בורח?… למה?… הלוא גם בביתך הייתי היום.

היא הרגישה את העוקץ. אולם היא בלעתּוּ מבלי הראוֹת גם צל של אי־רצון. כדי להסיחו לעניין אחר שאלה:

– למה קליינבוים כה שונא לך?

– כי הוא יודע, שאיני סובל אותו וכל הדומים לו.

– אם אלה דבריך, רב יהיה מספר שוֹנאיך, ודרכך בחיים לא תהא סוגה בשושנים.

מרגלית רגז ורוגזו גדל מרגע לרגע. זה היה רוגז שהגיע לידי חרון צורם ואוכל את הנפש עד תומה. למה היא מדברת אליו כדברים הללו? הבאה לנחמו? לרחם עליו? והוא סינן בין שיניו:

– בל תנודי לי, גברת, לא הגיעה השעה.

לקוֹל דבריו חשה עדה, כי גרוֹנה נעשׂה צר וּמכוּוץ עד כדי מחנק. בקולו של מרגלית נשמע צליל ספוג רעל, מרוֹרים וָרשע. היא פחדה מפניו. היא חשבה שאנשים מסוגו אינם חתים ונרתעים מפני כול. היא פחדה מפניו. אבל פתאום הופיע לפני עיניה כמו שראתהו אז בבית התערוכה, נכנע, שפל־רוח, עם קמט היגון המתוח על מצחו ועם אותה הסקירה התועה, המחפּשׂת לה אחיזה וסעד בעולמו הריק, השומם, וגלי חמימות נעימה פלטו חדרי לבּהּ ושטפו את כל ישותה.

הם היו קרובים לשער ביתה. לפני הקסרקטין טייל חייל על משמרתוֹ לבוש מכנסיו האדוּמים וּמעילוֹ הכּחוֹל. בראותו את שניהם התחיל מסלסל בשׂפמו ושוֹרק נעימה נחמדה, מוציאהּ שברירי קולות כצלילי חליל. זה היה בן הדרום. רועה עדרים בכפרו. באוזניו עוד צלצלו הדי הפעמונים אשר לפרדותיו וענבליהן, לעיניו עוד השתעשעו אבקות צאנו. בלילות מרחשוון האפלים התגעגע על עדרי ארצו ועל אַבּוּבוֹ.

מרגלית הראה עליו באצבעו:

– הוא לא ישׂנאני.

קליוֹזֶא ומוריס לוי ניגשו אליהם. הם נפרדו איש מרעהו.

כשעברו שנית לפני הקסרקטין הוסיף החייל לפסוע בצעדיו הכבדים. מרגלית פנה אל מוריס לוי:

– לא, הוא לא ישׂנאני.

הזקן העמיד לעומתו פנים חרידים, אולם עד מהרה האירם לקראתו, כיורד פתאום לסוף דעתו.

בקרן הרחוב נפזרו איש לעברו.

י

ביום המוחרת לפנות ערב נכנס קליוֹזֶא לבית מרגלית. הוא היה זועם ועצוב־נפש, לא ישב על הכיסא שמרגלית הציע לפניו, והראה סימני חיפּזוֹן וקוצר־רוח.

– באתי בשליחותה של עדה, פנה אל אליהו.

– מה קרה?

– אין מאומה, הנה, זאת ביקשה להמציא לידך.

הוא מסר לו תכריך ניירות קשור בסרט תכלת. אליהו עמד מהומם.

– איני מבין מאומה.

גם קליוֹזֶא משך בכתיפיו:

– אני עשיתי את שלי, והשאר כאַוות נפשך.

הוא מיהר להיפרד ממנו:

– אין פנאי, הלוא נתראה.

ויצא.

אליהו צנח על כיסאו. בחדר שרתה חשיכה. הוא אחז בידו את התכריך ולבּוֹ הלם בחוזקה.

– האומנם?…

יא

סערוֹת החיים עברו גם הן על ראש עדה בהמייתן האכזרית וגזלו את שלוות לבבה וזרקו טיפּה מרה בשׂשׂוֹן נעוריה. הוֹריה היו עשירים עד מאוד, בעלי בית־חרושת ידוע בעיר מוסקבה. זאת היתה משפחה הגונה, נדיבת לב, אשר ביתה פתוח לרווחה והיא נותנת ביד רחבה לצורכי העיר והכלל. עדה היתה בּתּּם הבכירה והיחידה. עוד משחר ילדותה הצטיינה בכשרונות רבים ובצימאון־דעת, שעורר את שׂימת לבּם של מכּריה. היא ביקרה בבית־ספר. יום יום היתה הולכת לבית־ספרה וילקוטה ושתי מקלעות שׂערותיה העבוּתּות על שכמהּ. אחר הצוהריים, בשובה הביתה, חיכּה לה מר ישראל זאלקינד. הוא היה מחנכו של שמואל אחיה; יהודי זקן, נקי־דעת, רווק, עצוב־רוח עם ברק־ילדות בעיניו הכחולות והבהירות. מר זאלקינד זה לימדהּ עברית. גם את הלימודים האלה למדה עדה בחריצות רבה. כך הגיעה לשנת השבע־עשרה, מסורה ללימודיה, שקטה, תמימה כניצה פורחת ושליווה כשמי קיץ טהורים.

ויהי היום, בצאתה פעם מבית־ספרה, והנה ניגש אליה צעיר, שנראה כמחכה לבואה, ושאל את פיה:

– האַת גברת שיינבוים?

היא הטילה בו עיני איילה תמיהות ונרתעה לאחור, אולם ענתה מתוך לב רגש:

– כן, אדוני.

הוא מסר לה במהירות פתקה, הסיר כובעו לאות פרידה ונעלם. עדה לקחה את הפתקה והחבּיאה אותה בכיסהּ, ורק כשעלתה על מדרגות ביתה העיפה עין בה. זאת היתה הזמנה של אגודת צעירים להשתלמות של בתי־הספר התיכוניים שבעיר מוסקבה. היא הוזמנה לבוא בערב לרחוב נ', שם יחכּה לה הצעיר ויַראה להּ את בית־ועדם. עדה היתה כל היום מבוּלבּלת ולא ידעה מרגוע לנפשהּ. רצתה להראות את הפתקה למר זאלקינד ולשאול בעצתו. לבסוף ניחמה. אולם לפנות ערב לא התאַפּקה ועזבה בלאט את כותלי ביתה ופנתה אל הרחוב המרומז בהזמנה.

אותו הצעיר עצמו, שחיכּה לה בבוקר סמוך לבית־ספרה, התהלך עתה לאורך הרחוב בצעדים איטיים כמצפּה לדבר־מה. כשראה את עדה, הרים את כובעו, נפנפהו באוויר, לאוֹת שתלך אחריו, ונטה ימינה. עדה יצאה בעקבותיו. היא היתה אחוזה פחד. בכל זאת נמשכה אחריו מחמת הלהטים שבתהלוכותיו. סודות אלה וַחשאיוּת זאת הם שצדו ומשכו את לבּהּ ואת נפשה הרכּה, כשם שנמשך השורש אל מעמקי עבי האדמה האפלה. ואחר רגעים אחדים נכנס הצעיר לתוך אחד השערים. עדה עמדה ופקפקה ושקלה בדעתה. אולם פני הצעיר היו ישרים ונוחים, והלכה אחריו.

בשער אמר לה:

– חברה שיינבוים, בל תחששי מאומה, הנני בשם ראלצוויץ מכּרך.

רוחה שבה אליה. את ראלצוויץ ידעה. היה אחד המפקחים הראשיים בבית־חרושתם. הוא ערך בו שביתה, ואביה פיטרהו. בצעד מאוֹשש הלכה הפעם אחרי הצעיר ונכנסה לחדר בית־הוועד. שם מצאה הרבה צעירים וצעירות שעמדו צפופים יחד. באמצע החדר עמד תלמיד האוניברסיטה גרוזי, בעל פני שחרחרים ובעל עיניים חומות וגדולות ובולטות ובוערות מאוד, ונשא נאומו לפני הנאספים בתנועות־יד פזיזות ובהתלהבות רבה. הוא דיבר על עקת כבלים, על צימאון החיים, על ההתמכּרות, על הקרב ועל שפע אור וחופש בלי קץ ובלי גבול כמים לים מכסים. עדה פגשה פה גם אחדות מחברותיה בנות מחלקתה. הן שׂמחו לקראתה ותּדבּרנה על לבּהּ להשתתף בעבודתן ולהירשם כחברה.

עדה לא סירבה ונתנה את הסכּמתה. גל חיים סוער זה שְטפהּ בכל עוּזו והיא נסחפה בזרמו שלא מדעת מבּלי לנסות גם להתקומם נגדו. אליה ניגש עתה אותו הצעיר שהוֹליכהּ הנה וביקש ממנה להיכּנס אתו לחדר הסמוך. שם הרצה לפניה ארוּכּוֹת על החובות שהיא מקבלת על עצמה, על האחריות הרבה וחירוף־הנפש שעבודה זו מטילה על המסורים לה. הוא הרבה לדבר ולצייר לפניה את עתידה בצבעים מבהילים. עדה כמעט שלא שמעה דבר. ראשה המה ורעש כצמרת אַלוֹן שהסער עברה. חירוּף־נפשה זה, מסתורין זה, משכוּה, הקיפו את כל ישותהּ, וכאילו יד נעלמה היתה רומזת ממרחקים ומפתה ולוקחת את לבּהּ שבי.

היא נתנה לו את כתובת ביתהּ, שילמה דמי רשימה והצעיר הושיט לה את ידו הרחבה וַיאמר:

– אין דבר, נעבוד וגם נצליח.

כששבה עדה לאולם הגדול סבּוּה חברותיה מכל עבר. הן אמרו לה מראש את הדברים ששמעה מפי ארקאדי. הן התחילו להרבות בשבחו, להתפלא על העוז שלו, שאינו יודע כל ליאוּת, ואמרוּ לעדה שהוא הנהו המניע הראשי בכל עבוֹדת שחרוּר זו. הוא נוצר לגדולות.

בשעה השמינית נתפזרה כל החבורה. ארקאדי ליווה את עדה עד פתח ביתה. לב עדה פעם הפעם בדפיקות אחרות, שלא הרגישה בהן עוד מעולם. הראש כאב עליה מרוב התרגשות. הוא היה סחרחר וכאילו התנועע לכל עבר תחת עקת המחשבות החדשות כנס בראש גג ביום סופה.

כשחזרה לביתה ונכנסה לחדר האוכל לא מצאה בו איש, מלבד זאלקינד הזקן. הוא ישב בכיסאו הרך סמוך לחלון וַיעיין בספר. הוא שאֵלהּ מדוע איחרה לבוא. עדה אמרה לו כי שהתה בבית אחת מחברותיה. עד מהרה ניחמה על דברי כזב אלה וקרבה אליו וסיפרה לו את כל מה שקרה לה מהחל עד כלה. היא חשבה שהזקן יתרעם עליה. לגודל תימהונה אמר לה:

– אין בזה כל רע, רק היי זהירה.

היא ביקשה ממנו שלא יגלה סודה לאיש. עדה זכרה פתאום את דברי ארקאדי הקשים שהזהירו בה, שאין לספר לאיש אף שמץ דבר. היא הרגישה את עצמה אשמה, אשמה מאוד. אולם מה תעשה, ולשקר לזאלקינד לא יכלה. וקו עצב קל, כחוט שׂערה דקה, העיב בפעם הראשונה את מצחה הזך.

יב

מכיוון שנאחזה עדה פעם בסבך תנועת שחרור זו, שוב לא הרפתה ממנה. היא נישׂאה במהירות הברק אל התהום השחורה, שפערה את פיה לרגליה. טרדות, רוגז, פחד, ערות תמידית, ואותו מַשק כנפי המוות שהיה נשמע בלי הרף מעל לראשה – רק אלה היו מנת חלקה. היה בכל זאת שיכרון נעים בעבודה זו. האסיפות החשאיות ואותה ההכרה שהנך עומד על יד הגה החיים ומניע אותם כרצונך, מטה אותם לפי הנטייה, שאתה מוצאהּ לנכונה ולישרה, נתנו סיפוק־נפש שאין דומה לו. לאַט לאַט ועדה נהפכה לאחת המדבּרוֹת הראשיות באגוּדתם. חום תכונתה, התמכּרוּתה, זריזותה וגם יחסוֹ הטוב של ארקאדי אליה, ביססו את מצבה בחברתה החדשה. היא היתה גם יפה, צעירה ומלאת חן.

והשנים עברו מרוב טירדה ולא השגיחה בהן. עדה גמרה את חוק לימודיה בבית־ספרהּ ועברה לפּטרבּוּרג ונכנסה לאוניברסיטה. ארקאדי נשאר במוסקבה. הוא הוסיף להיות אחד ממיודעיה הקרובים. חליפת מכתבים ארוכה ותכופה הרבתה עוד לחזק את רגשי ידידותם. לעתים קרובות היה ארקאדי בא לפטרבּוּרג ועושה בחברתה ימים מספר ודן אתה בעניינים העומדים על הפרק. השפעתו על עדה היתה מרוּבּה מאוד. אמנם הוא היה אדם יבש וחסר מעוֹף, אולם לעומת זאת היה שליט בטבעו, דוֹגמאטי, קיצוני, ובכוחו היה לבוא בתביעותיו ובפקודותיו בשם משאת־נפשו הרוממה ולהניע את לבּות האחרים לעבודה ולפעולה. בחוגי האגודות החשאיות נודע שמו לתהילה. ועדה שזיכרונות נעורים והכרת־טובה עמוקה קשרו אותה מאז אליו, הרכינה לפניו את ראשה ונתנה את עתידה ואת גורלה בידיו.

הימים היו אז ימי התעוררות רבה והכנות גדולות־ערך. דירתה של עדה בפטרבּוּרג היתה מעון לוועד הראשי ומקום לישיבותיו ומועצותיו. לילות ארוּכּים ישבו שם צעירים בעלי בלורית, מילאו את החדר עשן וחלמו על עתיד מזהיר. גם עדה לקחה חלק בשׂיחותיהם, לבּהּ הלם יחד עם לבּותיהם, ומבּטי כולם היו נטויים אל האופק שם במרחב, במרחקים, בין ערבות רוסיה הגדולה והיפה. אז נתמלא החדר ציפייה קדושה, חרידה ומלאת טוהר נפש, שהיתה מעיקה ברכרוכית שבה על החזה. גם ארקאדי המעשי, הממשי, היה מתעדן, מטייל בחדר אחת הנה ואחת הנה, מבליט בהתאמצות רבה את עיניו הקטנות והירקרקות, מגרד בגירוי בקצה שׂפמו הזהבהב ומפליט מלים:

א… א… עוד יבואו… עוד ימים יבואו…

האהבתהו?

עדה לא ידעה זאת וגם לא התאמצה לדעת. הקשרים ביניהם הלוא היו ממין אחר לגמרי. והלוא גם השעה לא היתה הראויה למחשבות קלות־ערך אלה. היא ידעה רק שמכּריהם קוראים לה ולארקאדי בשם “הזוג־הנחמד” וששמה ושמו נישׂאים תמיד על השׂפתיים יחדיו. היא לא התנגדה לזה. היה הדבר כמעט מובן מאליו, הכרחי. היא לא הרגישה גם אושר מיוחד לרגל זה. היא לא הרגישה מאומה.

בביתה שיערו מכל הנעשה אִתּהּ. בימי־החופשה כשחזרה עדה ממוסקבה, היה ארקאדי מבקרה בביתה. עם אביה לא הרבה לדבר. הוא היה עוין אותו. אבל עם זאלקינד הזקן היה נכנס בשׂיחה לעתים קרובות. הזקן הזה הרצה לפניו תמיד את מחשבותיו על המטרה ועל האמצעים. הוא התאמץ להוכיח לארקאדי, שאין כל האמצעים כשרים. וארקאדי רק באחת: רע זה אינו תולדות המטרה המקוּוה, רק פרי הרע הקיים, ולכן הוא הכרחי ואין להועיל לו.

פעם אמר לה:

– עדה, זקן זה מוצא חן בעיני, אולי ננסה למושכו אחרינו?

היא ענתה בעצב:

– לא ארקאדי, הוא מסור לעבודתו הוא.

– איזוהי עבודה זו?

– גם הוא חולם חלום צדק ואושר, חלום אושר עמו.

ארקאדי נשתתק. “עַמוֹ, עַמוֹ”… – הוא לא אהב לנגוע בדברים האלה. הוא קם, ניגש אליה, ועל פניו הרחבים הופיע להרף עין אחד ברק נהרה. אחר הסב את דרכו במהירות לאחוריו, עבר את החדר פעמים אחדות, גירד בגירוי בקצה שׂפמו הזהבהב, התקרב אליה שנית, לקח יד עדה בזהירות, לחצהּ ומלמל:

– עדה… עדה, את הנך אדם ישר־לב… ישר לב מאוד… עדה השאירה את ידה בידו.

לבּהּ רגש אולם סער האושר לא עברהּ.

יג

באַחד הימים, כשחזרה עדה מהאוּניברסיטה הביתה, אמרה לה האכסנאית שלה, שעלמה מחכה לה בחדרהּ, ומיהרה להיכנס ולראותה. על אחד הכיסאות ישבה נערה כבת שמונה־עשרה, לבנבּנה, לבושה בגדים פשוטים, ובעלת עיניים קטנות וירקרקות. זאת היתה אחותו של ארקאדי. היא באה להודיע לה, שאחיה נתפס באחת מערי השדה שבגליל מוסקבה ונמסר לרשות. הוא ציווה במפגיע לבלי לדרוש אחריו שלא למשוך אחריו את שאר חבריו.

עדה שמעה את הדברים האלה ועיניה הגדולות תעו בחדר לכל עבר. היא חיפשׂה את המקום, שמשם התפרץ רעם זה ורעם על ראשה. פתאום התחילו ברכיה כושלות. היא צנחה על מיטתה והשקיעה את ראשה בכר ובכתה בדמעות חמות, שזרמו מתוך עיניה בצילופים ארוּכּים, כמפכּים ממעמקי הלב. ידיעה זאת הלמה אותה. ארבע שנים תמימות חיתה את חיי ארקאדי. ארבע שנים תמימות הגתה את הגיונותיו. ארבע שנים טוו שניהם חוט אחד, שהיה מקשרם בכל פעם בקשר יותר אמיץ. והלוא חשבו, שלא ייקפד לעולם… מה תעשה עתה בלעדיהו? ואותה הריקנות הגדולה המשׂתרעת לפניה עד אין גבול. הלוא אסור להניע יד ואסור להראות גם סימני חיים. כל זה צריך להיות כאילו צללה אבן במים אדירים. האבן צללה, לרגעים מספר פיעפעו המים, עיגולים אחדים צפו על פני המים במעגל, ואחר שבו המים להיות חלקים ונרגעים כשהיו. שקט, שקט.

אחות ארקאדי, שראתה את עצמה כזרה בחברת עדה, מיהרה לשוב לביתה. עדה נשארה לבדהּ. פניה נפלו ובריאותה רופפה. היא קיבלה מחבריה הזהרה, שלא לחקור אחרי ארקאדי. הרשות פורשׂת להם רשת, והאסון עוד יחול על ראש כולם. היא רצתה לנסוע הביתה, לנוח. אולם גם זה אסרו עליה. יציאתה פתאום זו תמשוך עליה את עיני שוטרי־החרש, האורבים להם. היא נשארה אפוא יחידה. חבריה לא באו לביתה. היא לא ראתה איש ממקורביה. הם נעלמו בבת אחת, כאילו בלעה אותם האדמה חיים. גלמודה ועזובה היתה יושבת בחדרה, שוקעת כל הימים בחשכת האי־בירור, בלי מוצא, בלי קו אור. היא הרגישה מחנק סביבה. היא הרגישה אותו המחנק, שמרגיש אדם טובע בין גלי ים זועף, הפוער פיו לשאוף אוויר, והנה רק מים דלוחים ומרים ממלאים את בטנו הנפוחה. אוויר אין, אין.

לאחר שני חודשים התחילו מגיעות אליה ידיעות מקוטעות. הן ניתנו לה ביד סתר, מבלי לדעת מי המביאן ומי הממציאן. ידיעות קצרות הללו לא ביררו את המצב במאום. “ארקאדי הוא בריא ודורש בשלומה”, “את ארקאדי העבירו מק' למוסקבה”, “ארקאדי יעמוד לדין בעוד חודש”… חייה היו מרים וקשים. היא זכרה: פעם שטה בסירה על פני הנֵיבה וראתה אחד האילנות סמוך לחוף, שהמים סחפו אתם את עפרו מסביבו. האילן נשאר תלוי ועומד באוויר, מחשׂיף סבך שרשיו לעיני השמש, המכה עליהם בלי רחמים ומייבשם. לבּהּ נתמלא אז רחמים לחיי אילן זה. הנה יגיע הסתיו. שׂריד הירק ייבּוֹל ויקמל. ועם בוא האביב, לא יחדש העץ נעוריו. לשווא, לשווא. כך הולכים ואובדים החיים. עתה לא הוסיפה עוד להתפלא לחיי אילן זה. וחייה היא?… וחייה היא?…

עבר חודש ועוד חודש. אין קול ואין קשב. עינויי נפשה עברו כל גבול. המשפט בוודאי כבר היה, ולמה אפוא מסתירים ממנה את פסק־הדין?… היא ניסתה לדרוש אחרי חבריה. עמלה היה לשווא. הם נעלמו וגם עקבותיהם לא נודעו. וחדלה מדרוש אחריהם. יגון קודר וייאוש קר מילאו את נפשה ומחצו אותה. נשאר לה רק זיכרון אחד: מכתביו, חליפת מכתבים בת ארבע שנים! בהם השתקפה תקופת חייהם המשותפים, כהשתקף שמים זרועים כוכבים במימי בריכה שקטים. פה, בניירות הללו הם שבו לתחייה, וקרצו והאירו בתוך מחשכי הלב ומסתריו. בלילות, בלילות ישבה עדה וקראה בהם בלי הרף, בלי הרף, עד שהדמעות האפילו על אור עיניה. ותמיד, תמיד בשעת קריאה, בהרימה ראשה, חלף לפניה צל חיוור כרומז לה. בחדר שרתה אז זוועה, זוועה.

פתאום בקעה קרן אורה את עבי החשיכה. היא קיבלה מכתב מאת אחד מעורכי־הדין הידועים, שבו הוא מזמינה אליו לעניין תכוף מאוד. היא מיהרה ללשכת עבודתו. עורך־הדין קידם פניה והרגיעהּ ומסר לה פרישׂת־שלום מאת ארקאדי.

צעקה נפלטה מפיה:

– הוא חי!

– חי.

הוא המשיך:

– עשיתי כל מה שביכולתי, שש שנים עבודת פרך.

הוא אחז בידה שנידלדלה והוסיף:

– אספי כוחות, עלמה, עוד הדרך רבה, וכבד המשא שעליך לנשוא…

עדה הטילה בו את עיניה המבריקות מדמע. עורך הדין פנה הצדה, תיקן משקפיו ופתח:

– תביני, עלמה… דורשים… גם ארקאדי דורש, שתצאי אתו לגלות.

– הנני והלכתי!

הוא לחץ ידה.

– את צריכה להינשא לו.

עדה הורידה ראשה על חזה ומלמלה:

– אבל… אבל… אני עבריה.

– זה אפשר לסדר… רק… אי־נעים… אבל…

– מה? להמיר דתי!

– לא, לא… רק למראית עין… הלוא איננו נותנים ערך לעניינים אלה… רק…

עדה קפצה ממקומה. שלא ברצונה הוציאה קול שאגה:

– לא!

אחר חזרה וישבה והוסיפה בקול שבור:

– אינני אומרת מאומה… אולם לא פיללתי לזה… אני רוצה לחשוב…

עורך־הדין לא דיבר על לבּהּ. הוא ראה את חזה הסוער. הוא הרגיעהּ וביקש ממנה שתמהר בתשובתה. עדה עזבה את לשכת עבודתו. בנפש שבורה וברוח נכאה טיילה ברחובות העיר באין מטרה. ואין לב לתנות צרתה, ואין יד אליה תישען. פתאום ולפני עיניה כאילו גדלה קומתו של זאלקינד הזקן. כן, היא תספר לו, היא תשאל בעצתו. עדה לא הרבתה לחשוב ולשקול בדעתה. במסע המהיר נסעה למוסקבה. היא הגיעה שמה לפנות ערב עם שקיעת החמה. בביתה לא היה איש. אביה היה עסוק, כדרכו. שמואל אחיה נסע פאריזה, והאם היתה כלוּאה בחדרה חולנית ומוקפה רופאים ותרופות. עדה שאלה לזאלקינד. אמרו לה שהוא יושב בחדר עבודתו.

בידיים רועדות דפקה עדה על דלת חדרו. זאלקינד פתחהּ, וכשראה את עדה ואת עיניה המגודלות ולחייה השקועות והחיוורות ואת כולה והיא רפיון ועצב, נרתע מרוב בהלה לאחוריו. אחר תפס בשתי ידיה וּמשכה אחריו החדרה, והתחיל מלטפהּ ברחמי אב:

– עדה… עדתי, מה זה אתך? הקרה אסון?…

היא היתה יגיעה מרוב תלאה והשיבה בעצלתיים:

– תנני לנוח, אספר הכול.

היא פשטה את מעילה וישבה סמוך לשולחן הזקן, ועיניה מבּיטות לפניה. שרתה חשכת בין־ערבּיים. רהיטי החדר שניטשטשו באפילה היו כה ידועים לה, כה חביבים עליה. הנה בכיסא הרך ההוא היתה יושבת, ומר זאלקינד קורא לפניה את פרקו בעברית שלה. היא זכרה גם את התנ"ך העבה והשחור עם אותיות הזהב המטושטשות שעל גבו, שבו חזרה על שיעוריה והורידה דמעות בהתוודע יוסף אל אחיו; פה היטתה אוזן קשבת לאַגדות מורהּ החביב, פה רעד לבּהּ הקטן על גורל בת יפתח האומללה. זאלקינד עצמו, שישב והסתכל בה, נראה בעיניה כאַחד החפצים וּכאַחד הזיכרונות הללו; גם הם זקנו וקוּמטוּ כמוהו.

לאיטהּ נשענה על כיסאה וצלבה ידיה על ברכיה ואמרה בלחש:

– דודי זאלקינד, הנני במיצר ובאתי לשאול בעצתך.

היא הוסיפה בנשקה לידו:

– אין לי איש אחר בעולם הרחב מלבדך.

והתחילה לספר לו כל מה שעבר עליה. היא דיברה לאט־לאט ופרשׂה לפניו את כל מצבהּ במנוחת נפש; לא כיסתה דבר. הזקן הקשיב ועיניו חיפשו דבר־מה בין שׂערות זקנו המכסיפות. ברק הילדות שבעיניו עוּמם ונעכּר מתוך סקירה ספוגה דאגה וחרדה. גם נפשו עליו התעטפה.

– והנה, גמרה דבריה, רק היום אני נקראת אל עורך הדין שלו, הוא מודיעני, שנגזר דינו של ארקאדי לעבודת פרך לשש שנים…

– זהו נורא, הפסיקהּ הזקן.

– והנה מציעים לפני, המשיכה עדה, דורשים ממני, גם ארקאדי בעצמו מבקש ממני, שאסע אתו… אבל לא זאת חפצתי להגיד, לנסוע הלוא אני מוכנה, מה אני ומה חיי?… אולם הם דורשים ממני, שאנשא לו לאשה וש… וש…

היא לא גמרה דבריה. כוחותיה עזבוה וראשה נפל על ברכי הזקן והתחילה לבכות מרה, מרה.

עברה שעה קלה ונפשה שקטה. היא קמה ומחתה דמעותיה, וכאוספת שארית כוחותיה יישרה קומתה וניגשה אל זאלקינד:

– הנני לעשות כפיך המצווה עלי.

הזקן זאלקינד קימט מצחו; לבּוֹ לא היסס אף רגע. הוא חיפשׂ את המלים הנכונות שנעתקו מפיו. הוא שאל:

– וארקאדי גם הוא דורש ממך כזאת?

– כך אמר לי עורך הדין.

הזקן נהם כאומר לנפשו:

– להקל מצבו בארץ גלותו הוא דורש מעדה…

פתאום פנה אל עדה:

– ובכן אגיד לך כל אשר עם לבבי, ואם תשמעי לקולי הנני לקבל עלי כל האחריות על כתיפי שכבדו מזוקן… עדה, עדתי, לא אחזק דברי, לדעתי, לעצתי את שואלת, לא בתי, הנה בקשתי, בקשתי פרוּשׂה לפנייך, לטובתך ולרווחת נפשך הטהורה, השיבי פניהם ריקם, תיכף ומיד, בלי כל שהיות.

עדה לא נדנדה בעפעף קל. היא היתה כמוכנה לזה. על פניה כאילו חלף קו זוהר וכרגע הוא נעלם. היא אמרה מתוך מנוחה גמורה:

– הואל דודי לקחת גיליון נייר ונערוך את המכתב.

הזקן מיהר. הוא החיש תנועותיו שכבדו מזוקן. לחייו כוסו אודם. הוא העלה אור וַישב אל השולחן, ועדה קוראת לפניו:

"אדון נכבד, התיישבתי בדעתי ובאתי לידי הוכחה פנימית, שאין למלא אחרי בקשת ארקאדי ודרישת החברים.

אם תתראה, אדוני הנכבד, עם ארקאדי, אנא הגד לו בשמי, שגם מר זאלקינד הוא תמים דעות אתי. מסור לו ברכותי, ברכות מקרב לב.

אני מחכה לדבריך

עדה"

היא שלחה ידה ולקחה את המכתב וחתמה את שמה עליו. אחר החזירה אותו לידי זאלקינד. הוא מיהר לשימו במעטפה, וַיצא מן החדר בצעד מאושש.

עדה ישבה לבדהּ קפואה על כיסאה. עמוק עמוק בנפשה התחילה חדווה פנימית פורצת לה מעבר, אותו הששון הבלתי־אמצעי המתעורר לרגל ניצחון שאדם מנצח את עצמו. היא התאמצה להשתחרר מהרגשה זאת. ללא הועיל. גלי הגיל הפנימי שטפוה זה אחר זה, והאחד חזק בכל פעם מחברו.

היא לא שבה לפטרבּוּרג. היא נשארה בביתהּ להינפש. דוּמם, דוּמם התהלכה בחדרה אוספת כוחות חדשים. לגודל תימהונה התחיל עברה ללכת הלוך והתרחק ממנה. תשובת עורך־הדין הגיעה רק כעבור חודש ימים. הוא הודיע, שמילא כל בקשותיה, אולם ארקאדי לא מסר לה מאומה. הוא נשלח לארץ גזירה. אז התעוררו רגשי כאב מחדש. לאט לאט נאלמו שנית, נאלמו דומיה לצמיתות.

רוב הימים עשתה בחברת זאלקינד. הוא פינקהּ וליטפהּ, ועיני הילד שלו הבּיעו כל כך הרבה הכרת טובה, כל כך הרבה התמכּרוּת ורחשי כבוד וחיבּה. מאפס מעשה חידשו את הלימודים העבריים שלהם. כמו בשנים עברו ישב הזקן לפניה וראשו נתון בין דפי “המקראות הגדולות”, והיא קראה לפניו פרקה בתנ"ך העבה שלה. הם קראו רות, סיפורי בראשית וגבורות השופטים. זאלקינד לא הזכיר במאומה את המקרה המעציב שאירע לה; לא בפניה ולא בפני אביה. רק בלילות, כשנגזלה שנת עדה מעיניה, היתה שומעת הד צעדי יחף המתקרבים אל חדר משכּבה, ואחר היתה שומעת שפשוף שׂערות זקן, המרפרף על פני קרשי הדלת. היא ידעה, שם, מעבר לדלת, עומד זאלקינד ושומר על מיטתה, שומרה כבבת עינו. עדה חיתה בבדידות. אביה היה עסוק, ומכּרים לא היו לה. היא חיתה לנפשה ושמרה את סוד אושרה הרב.

עם שנת לימודים החדשה חזרה לפטרבּוּרג. שם התמכּרה כולה ללימודיה. איש לא הפריע מנוחתה. כל חבריה לתנועה התרחקו ממנה. בדרך מקרה נוֹדע להּ, שאַרקאדי נמלט ממקוֹם גלוּתוֹ והוא גר עתה בשוויצריה וממשיך שם את עבודתו. סיפרו לה, שהוא האשימהּ במורך־לב ובקטנות־נפש. אולם הפצע נגלד מאז, ונגיעות אלו לא סתרוהו.

כעבור שנתיים גמרה את לימודי הרפואה. רוחה נתחזקה. היא הצטיינה מאוד בידיעותיה. על פי עצת מוריה נסעה פאריזה אל שמואל אחיה להשלים לימודיה.

יד

אור בוקר כבר התחיל מסתנן מבין מפלשי העננים, ואליהו מרגלית ישב עוד וראשו נשען על שתי זרועותיו כשסקירתו מרפרפת בתוך חלל חדרו עירנית ולהוטה אחרי דבר מה. על שולחנו היו פרוּשׂים בערבוביה גיליונות־נייר ישנים ומעוכים, בעלי צבעים שונים. אלה היו מכתבי ארקאדי לעדה ורשימותיה שמסרה לו לקריאה אמש. חיי אנוש קדושים עם כלי יסוריהם ופרכּוּסיהם עברו לעיניו לאט־לאט, צעד אחר צעד. כרון ציפורי בוקר כך פרצה מבין שורות אלה שירת חיים מלאה טוהר, טוהר וענווה. הוא ראה הכול, הוא שמע הכול. הוא מצא פה את ההזמנה הראשונה, שארקאדי מְסרהּ לעדה; וסמוך לו וקרוב אל לבּוֹ הבהיקה כריכתו המזדהבת של תנ"ך קטן, מתנת ידו של זאלקינד הזקן, עם הכתובת המסתורית שעל גבה: “לבתי, ליום שוּבהּ אל עמהּ”. ארוּכּות ומתוּחות ולא־בטוּחות היו מחשבותיו, כקרני הנהרה האלכסוניות של שמש הסתיו העולה ומתדפקת בחלון ביתו. דבר־מה מלא־סוד קשקש קרוב לאוזנו ועוררהו בקול רינה, זהיר ומתון כקשקוש מצילותיה של אורחת גמלים, המשׂרכת דרכה לאיטה בין חולות מדבר בליל סהר צונן. הוא ראה את עצמו עתה שפל, זעיר, נכה־רוח, אשם, טמא. הרגשה מעין זו חש בשעה שאמו הטובה והרחמנייה נפרדה ממנו לעולמים. גם אז שמע לתוכחתה ולדברי מוסרה ולציווּייה האחרונים הנאמרים מתוך אהבה רבה, ובקרבּוֹ פרפרה ההכרה: איני כדאי, אמי, איני כדאי, אני אדם אובד, חוטא, התועה בדרכי תוהו לאין אמת ולאין אלוהים. וכמו אז כן עתה פחד להניע יד או רגל, שלא להפסיק ולעצור בעד זרם פלג זך זה הנישׂא אל נפשו בדכיי נוֹחם וחרטה וּוידוּי־הלב, מלא מַרפא ושקט; והמפכּה ממעמקים, ממעמקים כמפלס נתיב לדופק חיים חדשים, חיי עמל וטוהר. נפשו כלתה למעט ענווה, למעט צניעות ולמעט אמונה תמה הממתיקה את מרוֹרי פקפוקיו ומשתיקה את צימאונו הרב והמלא כּחש ואת מאווייו הספוּגים רשע וּסחי כהמתק רסיס טל את דשא האחו. עדה… עדה… מלמלו שׂפתיו תעלומות. הוא נשׂא את שמהּ על דל שפתיו כנשׂוֹא איש קמיע על לוח לבו שישמרהו מכל פגע ומכל תקלה. לאיטוֹ חזר מבּטו אחורנית, אחורנית, והשקיף על חיי עברוֹ. עתה הם היו בעיניו ריקים ומלאים קלון. תמיד הלוא נקלע כבכף הקלע מן הקצה אל הקצה. רבבות התחלות יפות וכהנה חלומות נהדרים, אולם אותו קוצר־הרוח ואותה הפּזיזוּת ואותו חוסר הטוהר שבנפשו הרסו את הכול וַישׂימוּם לאַל. והנה הוא עומד עתה נכלם, דל וריק, ובידו אין כול זולתי עקמוּמיוּת זו שבלבּוֹ, אותה עקמומיות הלב הארורה, המזוהמה, המפעפעת כארס בדמו הנאלח.

פתאום קפץ ממקומו דפק בשתי ידיו על חזהו, גל אושר פרץ אל גרונו בתרועת שמחה ושאג בקול:

– אין דבר, עוד החיים לפני, לפני!

הוא ניגש אל החלון ובדחיפת יד אחת פתח אותו לרווחה. נשיבת אוויר בוקר צונן ורטוב הפיחה בפניו הלוהטים. מרחוק התנוססו גגות וַארוּבוֹתיהם. רעש אילנות הגיע אל אוזנו מכל עבר. בקומה התחתונה רַנה קנרית את שיר השחרית בתוך רשת כלובהּ. פה ופה התחילו מיתמרים ועולים עמודי עשן מתוך הארוּבּות, ומיד נדחפו מטה והתפזרו על פני הגגות. שריקת גלגלי הטראם ניסרה באוויר. שעון אחד המגדלים צלצל. לו ענו חבריו רחוקים וקרובים. וממעל היו העננים באים והולכים, נחפזים במעגלם ההפכפּך ונושאים אתם גוֹני תולע חיוורים של שמש סמויה מן העין לקראת היום החדש המתעורר לתחייה.

אליהו מרגלית עמד בראש נטוי מול השמש והסתכל בעננים. כנהר רחב־ידיים, המשתחרר עם שמש עולה מחיתולי אדיו, וזירמת מימיו מבהיקה בכל יפעתה, כן הטיל מעליו את מחשבותיו היגיעות. כמיפרשׂ בד לבן פוחז ומפטפט ומשתעשע לרוח היום בראש תורן נישׂא, כן עפו הגיוני לבּוֹ עליזים וספוּגי ביטחון אל אופקי חיים חדשים, אחרים, טהורים ומלאי זיו… החזה רחב, גדל מרוב אושר. השׂפתיים מלמלו בלחש כתחנון נובע מלב תמים: עדה, את תהי שלי; עדה, את תהי לי למגדל־אוֹר המאיר ממרחקים ומַחשׂיף את כֵּפי הסלעים שבמים הזידונים, עדה, עדה, את תהי שלי לנצח, לנצח. הוא הבּיט סביבו והצטחק בצחוק משונה, בצחוק ילד מהול פחד וּשׂביעת רצון. בהיותו ילד, הוא זוכר, עבר בלווית אביו על פני דוברה נהר שוטף. המים געשו. פחדוֹ היה רב. פניו הפעוטים נתעקמו מתוך עווית כאב, אותו הכאב המיוחד של אדם מבליג על פחדוֹ ועוצר בעד פרץ דמעותיו. ואז שאַלהוּ אביו: אליהו, למה אתה צוחק? וַיצבּוט בלחיו, כאומר: אכן בן חיל אתה. מעין הרגשה זו חש אליהו הפעם. לו ראהו אדם עומד סמוך לחלון, עיניו מאירות, פניו מאירים, היה בוודאי חושב, הנה האיש שכוכב הצלחתו דורך לפניו בצעדי און. זה היה נכון. מתק אושר בלי מצרים עבר כל נפשו. ובכל זאת הגיע מתק זה עד כדי מכאוב לב. דבר־מה כבד ומעיק שקע במעמקי נפשו בכובד פרי גמל, הנושר מעל הענף ארצה.

טו

באותו יום לאחר הצוהריים יצא אליהו מרגלית לראות את פני עדה. הוא מְצאהּ, כשהיא יושבת מכוּנסה על ספּתהּ תפוּשׂה מחשבות. שׂערותיה העבוּתּות היו פזורות ומופשלות על חזה ועיניה הביטו ישר לנכחן, ודאגה חשאית רפרפה בין ריסיהן והעיבה את פניה השקטים. כשנכנס אליהו על סף ביתהּ קפצה ממקומה וכמעט בריצה יצאה לקראתו. רגעים אחדים עמדו זה כנגד זה ואין מגיד דבר. שרתה דומיה. אך למוֹתר היו האמרים; לבּוֹת שניהם היו פתוחים וגלויים.

אליהו מלמל:

– עדה… רב תודות… רב תודות…

עדה הושיטה לו ידהּ. הוא כפף את גווֹ עליה בהכנעה ובהתמכּרוּת, ובמגע שׂפתיים מרתתות נשק לה.

– זאת היתה אש זרה, עדה, – אמר.

– למה?

– היא חיממה, אולם היא לא האירה.

סקירה רכּה, ספוּגה חיבּה והכּרת טובה, לטפה והליטה את מרגלית. אחר ענתה:

– לא צדקת, אליהו, היא גם האר האירה, רק… אור מתעה, אור מתעה.

פתאום ומרגלית סר מעליה בתנועה חטופה, עבר את החדר בצעדים פזיזים, ניגש אל עדה, אַחזהּ בשתי ידיה, ואמר בקול גרוי:

– עדה, לא לשם אלה באתי הנה, באתי…

היא הטילה בו את עיניה התמיהות וחיכּתה לאמריו.

– באתי להגיד לך, לבל תיתני אמון בי, אני אדם רע ומושחת…

מרגלית צחק מרה:

– ה… ה… לא בי האשם, אני הנני נכדו של יהודי קטן לבוש ארוּכּים ומַלווה בריבּית, שהיה מרמה את כל אדוני הסביבה ושהיה כורע ברך לפני כל מי שיכול בעתיד לנפול בפח תרמיתו… הנה עדה, אין אלה חיים, החיים חתומים בחותמהּ של האמת, ואני הנני אותו הרמאי המנוסה השטוף טומאת מלאכתו כמו זקיני… אני מרמה את האחרים, ורע מזה – אני מרמה את עצמי, אני מזייף את הרגשותי, את דרכי חיי… שוגים בי… שוגים בי… אומרים: אליהו הוא אחר… אליהו הוא משוחרר… ח!… ח!… ח!… מי ייתן והיתה כזאת… אני העמדתי פנים כאלה, ובני־אדם הם תמימים ושטחיים ומאמינים לדברי ולמעשי. אולם, עדה, אין אלה אלא זיוף צולח, רב־תושיה… אולם הבּיטי ללבבי, פני ליצרי ומה תמצאי בהם? ריקבון, ריקבון, מורך לב…

מרגלית עזב את ידי עדה, צנח על הספה, ותפש שׂערות ראשו וכיסה בזרועותיו את פניו הלוהטים, והתחיל לוחש בשׂפתיו:

– אני, אדם אובד הנני.

והוסיף:

– הנני צמא חיי אמת וחי חיי שווא.

עדה לא מצאה מרגוע לנפשה. כציפור פצועה המכה בכנפיה באדמה הסופגת את דם לבּהּ כן פּרכּס לבּהּ הכואב בין צלעותיה. מה עליה לעשות? מה עליה לאמור? דברי אליהו היו רעים והיכּו על ראשה כבמקבת הולמים. אבל הם היו דברים הנובעים מן הלב ודברי אמת. היא יראה מפניו. קול מזהיר היה מרשרש על אוזנה; עדה, בל תושיטי ידך לו, הוא עומד על פתח חטאת, אותו לא תצילי, ורק תימשכי אחריו מטה, מטה. היא כבר היתה מוכנה לאמור לו: ניפּרד, סע מזה. ובכל זאת רוח אחרת היתה אִתּהּ פתאום. היא התקרבה אליו ושׂמה ידהּ בין שׂערות ראשו וביד השנייה השתדלה להסיר את זרועותיו מעל פניו. בלבּהּ היתה חמלה בלי מצרים אליו. ידי מרגלית היו רטוּבּות. האם אלה דמעות עיניו?… היא ישבה סמוך לו כולה רתת, ונפשה פורחת לה ומתרוקנת מתוך לב רגש וסוער.

פתאום הרגישו שניהם שעתה נעשה דבר־מה חשוב ורב־אחריות. איש לא הוציא הגה מפיו. מרגלית חשׂף את פניו המאודמים והנענים. עתה התחילה שלווה לשרוֹת עליהם. מרגלית הסתכּל בפני עדה והצטחק. עיניו השחורות והעמוקות הבּיעו אהבת עולם. הוא שמח על דבריו. עתה עמד לפניה כמות שהוא ופצעיו גלויים ותוססים דם נעוריו.

לאיטו לקח את יד עדה, לטפהּ, ואחר אמר לה בכובד ראש:

– אלוהי האהבה מצוּיר כשהוא מזוין בקשתו ובחיציו. זהו אחד השקרים הגדולים שדמיון אנוש יצרם. האהבה, עדה, אינה פוצעת, האהבה האמיתית הנה מזור וּמַרפא לנפש; האהבה האמיתית, ככל רגש אנושי עמוק, צנועה היא וּשקטה.

ראש עדה צנח על כתיפו. הוא לחצוֹ על לחיוֹ הימנית והרגיש את משי שׂערותיה. רגעים אחדים נשארו במצב זה. נדמה להם, שדבר־מה מלא זוהר מרחף מעל לראשי שניהם. הם לא ידעו מה טיבו של זה, רק במעמקי הלב הרגישו שזהו נוגה אושרם, השופך עליהם את שפע אורו.

עדה ומרגלית נמשכו חוצה. הם היו שטופי אושר פנימי, והבדידות בין כותלי החדר קשתה עליהם. הם רצו לראות אנשים ורחובות עם שאונם וַהמונם. השמש כבר שקעה. חנות אחר חנוּת הדליקה נרוֹתיה. האוויר היה בהיר וקריר, ורוּחוֹת סתיו אחרונות השירו את שׂרידי העלים מעל האילנות, והם עמדו עתה ערירים ופושטים ענפיהם הדקים למעלה, ורעש החיים חדל ממעונם. חוצות הכרך היו הפעם נקיים ושפוכים ברק אפר מזהיב כדרך חול ארוּכּה. בפתחי הבתים ישבו השוערות חגוּרוֹת סינורות לבנים וַתקראנה במנוחה רבה ובקושי את מודעות עיתּוֹני־הערב. עגלות־הטראם עברו במהירות ובשריקה ובנצנוץ אורות מצהיבים. וצללי אנשים חגו נעו בכל עבר וּפינה, כאילו היה לוע חבוי פולטם מתוך עמקי המחשכים.

הם טיילו ברחובות עסוקי מחשבה ואחוזי רגש אחד. בדרך הליכתם בין דחק העוברים והשבים העבירהּ אליהו כשהוא שולב זרועו בזרועה. גיל תמים שיעשעהּ וּפיאר את תולע שׂפתיה. היא שאלה מפיו ביאורים לדברים ולמנהגים שונים שנראו לה תמוהים וַחדשים. באחת הפינות ראה מרגלית את הילדה מוכרת־הפרחים. היא עמדה כדרכה עטופה מטפחתּהּ וכלכלת הפרחים לרגליה. אותו העצב השקט והקפוא היה שופע מבין ריסיה הארוּכּים ומשׂתרע על פניה בצל רך ומלבב.

– עדה, – שאל מרגלית, – מה בעינייך ילדה זו?

עדה חיפשׂה רגעים מספר והשתדלה להבחין בין ההמון הסוער ולמצוא את הילדה שעליה רמז לה אליהו באצבעו. וכשראתה אותה, הסתכלה בה ואמרה:

– יפה מאוד…

והוסיפה:

– היא עברייה, האם לא כן.

– עברייה. אני ציירתיה, הבה נקנה מידה דבר־מה. היא תשׂמח לקראתי.

הם ניגשו אליה. מרגלית בירכהּ והושיט לה ידו. הנערה התאדמה ודבריה לעו. היא הבּיטה בסקירה מתמידה בפני עדה, אחר הצטחקה וכופפה גופה הרך אל כלכלתה, בחרה מבין פרחיה באחת הכריזאנטימות הכי עבוּתּות ונתנה אותהּ לעדה. עדה קיבּלה אותה מידהּ בתשואות חן. מרגלית רצה לתת לנערה כסף מחיר הפרח, אולם הנערה מיאנה לקבל. מרגלית שׂמח על מתנה זו. הוא שאַלהּ:

– המוסיפה אַתּ לגור ברחוב בית־הכנסת?

הילדה ניענעה ראשה, ובת־צחוֹקהּ לא סרה מעל שׂפתיה.

הם עזָבוּה לנפשה והוסיפו והמשיכו דרכם לאורך הרחובות ההומים. עברה שעה יפה ורגליהם הוליכו אותם לאחד הפרוורים הרחוקים במזרחה של פאריז, מקום מושבם של הפועלים ודלת־העם. פה היה ההמון חוגג. בכיכר סמוך לפרדס הזעיר היתה מרכבת־המעגל מפיצה הרבה אור. נשים וַאנשים רכבו על סוסי העץ והיו מסתובבים במהירות בקול סואן. צעקות פלחו את האוויר. תיבות זמרה גדולות וּמצלתּיים היו משמיעים את מנגינתם העליזה, הסוערת והפרוצה. דרקוני־נייר צבעוניים התפתלו והצטלבו מסביב. לפני אוהלי המטרה עמדו צעירים לבוּשים חלוּקים כחוּלים ומבריקים משמן משחת המכונות ושׂיכּלו ידיהם לקלוע אל המטרה. לץ לבוש מכנסי בד רחבים ומנומרים, שהרוח מילאם אוויר, ומצנפת הפעמונים על ראשו ופרצופו מכוסה כתמי לובן וארגמן, עמד לפני בית־המשחק והכריז בקול ניחר על הנסים ועל הנפלאות. ולפני סוכות־הגורלות היו האנשים צפוּפים מאוד, מנסים מזלם וּשׂמחים בגיל ילדות על זכיותיהם ששוויין פרוטה.

גם עדה ומרגלית ניגשו אל הסוכות. מרגלית הוציא מטבע־נחושת מסתובבת. פעמים אחדות עברה בחיפּזוֹן את לוח המספרים, לבסוף התחילה מתעכבת במעגלה וממשיכה דרכה בעצלתיים על מספר עשרים, זעה עוד מעט והתעכבה על מספר שמונה־עשר. שאגת גיל בקעה בגרון אליהו. הוא הרכּין ראשוֹ ולחש על אוזן עדה:

– זהו מזלנו!

המגריל מסר לידו כלוב קטן, שבו היתה סגורה ציפור צהבהבה, מסכנה, מרוטת נוצות, יגיעה ועיניה הפעוּטות סגורות למחצה מרוב ליאות והתעלפות. מרגלית לא ידע, מה עליו לעשות ביצור אומלל זה. פתאום חמד לו לצון. הוא פתח את השׂבכה הקטנה והוציא את הציפּוֹר, שהתחילה לנתר עלה וירוד ולהתחבט בחוטי הברזל של הכלוב, וכמו שהיא מרתתה, נבהלת ומפרפרת בין אצבּעותיו, השליכהּ בתנועת יד רחבה אל תוך רום האוויר והכריז:

– יחי החופש!

ההמון הצרפתי התמים והנוח להתלהב מחא לו כף. אחד הנערים היחיפים גזל מידו את הכלוב הריק וברח ברגל קלה. מעשהו, שהיה לפי רוח ההמון, עבר מפה לפה. עשרות עיניים סקרניות ולוהטות נתלו בו וּבעדה. בעמל רב בקע לו דרך בין האנשים שסבּוּהוּ. וּמאחורי שכמו שמע את הקריאה החזקה של קול גבר, המכריז כמנצח:

– אלה הנם רוסים, בשם אלוהים, בני חיל, אין להגיד!

מרגלית ועדה היו מלאי נחת, ולאיטם חזרו לביתם. השעה היתה מאוחרת, ורחובות הפרוור התחילו מתרוקנים. מרחוק רקדו באוויר קטעי מנגינות המצלתיים, אחר פסקו בבת אחת ונשתתקו. הם החישו צעדיהם עד בואם למרכז הכרך. פה סאנו החיים בכל זרמם העז. דומה, רק עתה פרצו ממחבואיהם, והם הלכו הלוֹך וגבוֹר מרגע לרגע. אולם החיים הללו לא לקחו לבּם הפעם. אליהו חשש פן יפריעו אותם ממנוחתם. הם סרו הצדה, עברו דרך סימטאות, והתקרבו לבית עדה.

בין חומות הסימטא היה שקט, וַאפילה למחצה הרבּיצה צלליה סחור סחור. גוף הפּאנתיאון השׂתּרע מלא חשיבות ויקר בכל כובדו הרב. מגדל נוֹטרדאם פלח את המרומים, כשואף להיעקר מן הקרקע וּלהתנשׂא אל על, גבוה גבוה מזה. מעל לאחד הגגות, בעוברם מגרש קטן, נצנץ להם ירח מכסיף וצונן, ואחר נעלם במהירות. השמים המעטים היו זרועים כוכבים מרוּבּים ומרחוק היה האופק של הכרך, הנושם נשימת ליל סוער ורותח, מזהיב באורו, ונראה כאחוז דליקה.

הימים עברו במהירות. ביום היו שניהם טרודים עדה בלימודיה ומרגלית בעבודתו, רק הערבים היו נתונים לטיולים וּלשׂיחות ולהרהורים. בחדר לא הודלקה המנורה. בתנור לחכו לשונות אש צהבהבּוֹת־סגולות את הפחם המלוּבּן ושטפו את פני עדה ומרגלית באור נחושת קלל וחסר מרגוע. אלה היו שׂיחות ארוּכּות ומפוֹרטות, שנפסקו לפרקים מתוך דממה קלה ועטופה רגשות נעלים ומפכה אהבה רבה. אליהו סיפר על חייו, על עברו. בצבעים מזהירים וברוב התלהבות דיבר לפניה על ילדותו שעברה עליו בכפר אחד בארץ מולדתו. הוא זכר את כלבּו החביב והפיקח וצייר לפניה את בית אביו ואת חדרו, שנהר נארוָה נראה בו בעד החלון, ואת מורו המוערך⁵ והחולני שהיה מלמדהו תנ"ך על־פי תרגומו של לוּטר ושהיה מכּהוּ בלי חמלה על לא דבר. הוא זכר מתוך כאב־לב את אמו שכּבר מתה עליו; אם טובה ויפה שידעה את כל חסרונות בנה, ובכל זאת אהבתהו אהבת נפש.

– יודעת אַתּ, עדה, אמר לה, האהבה האמיתית אפשרית רק בשעה שהכרת לדעת את חסרונות האיש; ואחרי שהשתדלת לתקנם ולא עלה בידך, סוף־סוף הסכמת להם בעומק הלב וסלחת מתוך אהבה. האהבה צריכה להיות פרי ניצחון על עצמך; ואם לאו, סופה להתפורר.

עדה נתנה צדק לדבריו. היא בעצמה עשתה זאת. גם היא השלימה עם אופיו המורד והזדוני של מרגלית. אבל לבּהּ פחד פחד נסתר. שקט רוּחהּ עזבה. היא ידעה את מרגלית ואת יושר לבּוֹ ואת קושט הרגשותיו. אבל היא ידעה גם מה מעטים ורפים הם כוחות החיים שבקרבּוֹ. הוא היה יגע וַחסר־קביעות. והיא ידעה שמרגלית, הנמשך והעורג לחיים פשוטים וישרים, אינו עושה זאת להנאתו ולצרכיו, אלא משום שחיים הללו נראו לו כסוד טמיר, משום שהוא עצמו מרוחק מהם, מחוצה להם.

באחד הערבים לקח אותה מרגלית אתו לשמוע את המשׂא של הצייר ג־ר על האמנות והאמנים הצעירים. הנאספים מילאו את האולם, רוּבּם היו מן האמנים הצעירים חברי אליהו שג־ר טיפל בגורלם והיה לאביהם הרוחני. ואחר שעמד בסקירה כוללת על נטיות האמנות בסוף המאה התשע־עשרה, התחיל מתעכב על היצירות החדשות והשתדל למצוא את הקו המשותף לכולן.

– זהו חיזיון רב־עניין, סיים הצייר ג־ר בקולו המתון, חיזיון שעוד לא שׂמו לו לב כראוי. רגילים לחשוב, שהאפס אין להכניסו בחשבון. אמת זאת הנה רק מאתימאטית, אבל לא חיונית. הנה האמנות הצעירה שלנו היא כולה פרי האפס הגדול שבלב צעירינו. האנשים הללו מתנועעים בתוך עולם ריק. אין זה ייאוש, ייאוש הבא אחר התקווה שנהפכה לאכזב. צעירינו לא קיווּ מעולם. הם נולדו בתוך החלל, בתוך סביבה נבוכה שאין בה מאומה. ואַפסות זו, שהם נושאים בלבּם, הם מוסרים לנו ביצירותיהם. אפס שנהפך ליש. הנה הנם לפנינו, נצא ונשאל את פיהם: אמן צעיר, במה אתה מאמין, למה אתה מקווה ומהי המטרה שאליה אתה שואף? הם לא יענונו דבר. שבעים אמונות דולקות בלבּם, ואף אחת אינה מאירה דרך חייהם; שבעים תקווֹת מאֹוֹששות את רוחם, ואף אחת לא לקחה את כל נפשם; שבעים מטרות לנגד עיניהם, ואף אל אחת לא יגיעו לעולם. לא מתוך חולשה ורפיון־ידיים. מתוך חוסר עניין והתמכּרוּת. הטילו אשמה על כתפי דורנו הצעיר, שהוא חסר קביעות והתמדה. זוהי אשמת שווא. אין לבוא בטענות על אנשים התלויים באוויר, מפני מה אין צעדם בוטח. קלות זו היא עצמיותם, הרוח החיה בהם. הנה יש בהם ממהותו של האפס הגדול והנורא, השוכן בלבּם. אפס זה הוא אלוהיהם וַאדונם. מהי הסיבה לזה? קשה להגיד. אין פה סיבּה אחת ותוֹלדתּהּ, אלא הרכּבה של סיבּוֹת רבּוֹת, ולפעמים מתנגדות זו לזו. אפשר זאת היא אשמת אבותינו; הם האמינו בתּרבות, האמינו באופקים שהיא מגלה. עשרות שנים האמינו האנשים שהאושר הנה הנו, הנה הוא בא ומתדפק על חלונות ביתנו. ולשווא, רק חלומות תעתועים. אנו הזקינים היינו לאחר ייאוש לכופרים. מעט הימים שנשארו עוד לפנינו נמלאם בקור הייאוש של מחר נמות. אולם צעירינו, שלא האמינו מעולם, שלא קיווּ מעולם, במה יכפּרו וממה יתייאשו? והנה הנם ריקים ואומללים! אומרים עליהם, שאינם ישרי לב, שחמימותם עשויה, שהאֶקסטאזה שלהם פרי צביעותם, ושאינם אלא קרי־רוח וחסרי־לב. גבירותי ואדוני, יודע אני אשמה זו, שגללו על ראש צעירינו. פעמים אין מספר שמעתיה. לא, זהו שקר גס! מי שחדר לתוך לבּם כמוני, מי שראה עינוייהם כמוני, מי שחי בחברתם והקשיב להמיית לבּם הסוער כמוני – לא, לא יהין להטיל אשמה כזאת בפניהם. הביטו וראו, איך שורשיהם הרפים ומתעלפים מלקקים את האדמה הצחיחה של דורם ותקופתם, מתחננים לקורטוב לשד ולטיפּה אחת עסיס – ואין, אין. לכן תניפו את קרדום־ביקורתכם הפגום על גידולים ערירים אלה, הצומחים על מדבר חיינו, כמיהים ועורגים מתוך צימאון שלא יוּרווה לעולם. מוטב שתתפלאו על שפעת השאיפות שבכוח־יצירתם, המפלס לו נתיבותיו ותועה מתוך חיפּוּשׂ שאינו פוסק. תנו לאנשים חשׂוּכי אוֹר הללו מעט אושר ומעט אמונה, וראה תראו מה ירב פועלם ומה תגדל קומתם. הבו גודל! הבו גודל!

רעש מחיאות־כפיים ליווה סוף דבריו. על הבמה עמד הצייר ג־ר עם תלתליו הארוּכּים, ששׂיבה כבר כיסתה אותם, עם פניו המוארכים המפיקים נדיבות־רוח, והדור הצעיר רעם לקראתו ורקע ברגליו והיכּה בלוחות העמודים והשתולל מרוב הכרת־טובה. דוֹר־האפס – זאת היתה המלה, שהשליך הפעם בין כותלי האולם ושמצאה לה הד בתוך מאות לוחות־החזה בתרועת גיל ובשאגת חדווה. רק עדה לא התערבה בשׂמחתם. היא נדחקה אל שכם אליהו כמחפּשׂת מקלט להּ ולנפשהּ. היא רעדה כּוּלהּ. רק עתה הוברר לה, מה דלים הם כוחותיה למלא את האפס הנורא, המחתל את אישיותו של מרגלית. לבּה ניבּא לה דבר רע, והוא מת בקרבּהּ. ספקות אַכזריים ננעצו בּהּ כקוֹצים חדים. לשווא השתדלה לעוקרם ולהרחיקם מאִתּהּ. הם רק העמיקו את הפצע והרבו את המכאובים.

גם מרגלית הרגיש במצב נפשה. הוא לקח את ידה, לטפהּ, השתעשע בה, ודיבר אִתּהּ רכּוֹת:

– עדה, עדה, נאזור כוחות…

עדה ענתה בקול מר:

– האם לא ייבש מקור הכוחות?

הם פנו לצאת. נתקלו במוריס לוי, שהלך שחוח כדרכו. הוא לא ניגש אליהם, כי ראה את מרגלית בחברת עדה. פני זקן זה משכו את עיני עדה אליהם. היא התעניינה לדעת מחייו וממעשׂהו. מרגלית סיפר לה את הכול בפרוטרוט. עדה הקשיבה מתוך נפש חרידה. צל לוי, המכוּוץ מזוקן ומתלאה, אותה חוּרבּת אנוש, אותו גל של עצמות, כאילו יצא במחול לפני עיניה.

– לפני עשרים שנה היה מלא שאיפות, כמוך… מלמלה.

פתאום וגירשה בחזקת היד את מחשבותיה הנוּגוֹת והרעות. היא חשה בקירבת מרגלית וראתהו כמו שהוא – חסין, צעיר, גא, עם פניו השחרחרים והנעימים ועם ראש הארי הגדול שלו – ורוּחהּ לבש שנית עוז. היא נעשתה גם מבודחה. לא התרצתה לשוב הביתה ורצתה להיכנס לאחד מבתי־המשתה, לחפּשׂ אחרי קליוֹזֶא, אחרי מוריס לוי, ומתוך סעודה משותפת לבלות ערב זה בחברה וברוב דברים.

מרגלית הסתכל בה בעיניים תמיהות ונבהלות. מעולם לא ראה אותה כה ערנית ועליזה. כבידוּת תנועותיה כאילו שׂטתה מעליה ואיננה. במהלך טופף וברגל קלה צעדה סמוך לו. לחייה החיוורוֹת כּוּסוּ אודם רך, ועיניה הגדולות והחוּמות בערו, ושׂפתי פיה המעוּבּוֹת מעט היו כה מושכות לב וכה מקסימות. היא גם התרפקה עליו והבּיטה לתוך עיניו, וצחקה בקול:

– אפס שכמותך תופס מקום חשוב, הבט לצלך!

הם עמדו סמוך לפנס. צל אליהו היה עבה, רחב, מרוּבּע. הוא צחק. הם רדפו אחרי מוריס לוי שיצא למצוא את קליוֹזֶא, ואחר שעה קלה כבר ישבו אַרבּעתּם בחבורה אחת בתוך בית־קאפה מפואר, ומסביב להם ישבו עשרות נשים ואנשים חסרי עול ודאגה והטיבו לבּם.

טז

האסיפות בבית הקאפה “הדרקון האדום” שבו והתחדשו. בכל יום חמישי הרצה קליינבּוֹים על־דבר תולדות העברים בימי תקופת הנביאים. הוא בחר בכוונה בתקופה זו, מתוך רצונו לענות באופן מדעי, מבוּסס, כיאות לאדם מיושב, על דברי מרגלית שהשמיעם בערב ייסוּד האגודה. הוא ביקר ביקורת חדה מעשי ידי בני אפרים ומלכיהם, חסרי שאיפות מוסריות, רחבות, אנושיות. ברגעים האלה היה עומד קליינבּוֹים מוּקף כּוּלוֹ חוברות וקוּנטרסים, מסוּמק, נבוך, מגמגם בלשונו, ומכּיר טובה לשיינבּוֹם הצעיר, היושב לימינו ורושם כל מלה הנחתכת מפיו. וכשנגמר השיעור פתחו בוויכוחים סוערים. מרגלית, קליוֹזֶא ועדה התנגדו לו. הם הרגישו, שקליינבּוֹים מעוות אמת חיונית. הם העלו אל על את תאוות החיים של עשרת השבטים, את עליצותם, את הכוחות הטבעיים האיתנים שמילאו את לבּם. אולם דבריהם לא הועילו, רוב הנאספים הסכימו לדעת קליינבּוֹים. הוא ביטל כל טענות מתנגדיו במראה־מקומות עשיר, בשמות חכמים מפורסמים ובתוצאות החפירות האחרונות.

קליוֹזֶֶא היה רגיל להפסיק:

– לשווא הוכחותיך… שני עולמות נפגשו… אנו באים בשם החיים, ואתה בא בספריך, שהאש אכלם.

אחרי הוויכוחים היו מרגלית וקליוֹזֶא עולים לבית עדה. שם היו קוראים לעתים קרובות בתנ"ך בצוותא אחת. מרגלית היה מתלהב מתוכן רב־גוונים זה. הציורים המהירים והבהירים לקחו לב כול.

– אכן, אלה היו אנשים! – היה רגיל לאמור.

הנר דלק. אורו הדליח. חום נעים ופושר מילא את החדר. עדה ישבה עטופת מטפּחת־צמר קלה. היא האזינה להגיונות מרגלית ופטפּוּטו. שרתה דומיה. לאיטו מולל קליוֹזֶא ברגלו הארוּכּה על פני המרבד. הוא היה מסתכל בחשאי בפני עדה ובפני מרגלית, חליפות. דבר מה העיק אז על לבּוֹ. עיניו הכחולות הועבו. איש לא ידע צערו. אליהו היה מטייל לאורך החדר, וכאילו אומר לנפשו:

– חיי עמל וטוהר… חיי עמל וטוהר…

לפרקים התחבר אליהם גם מוריס לוי. הוא דיבר על האמנים והאמנות. לוי התמכּר לעדה. נודד אומלל זה, שלא ידע מעולם את אוֹרם המלטף של חיי משפחה, נעשה לבן־בית בין כותלי החדרים האלה. הוא דיבר טובות באוזני עדה על אליהו, ובפני מרגלית הרבה לספר בשבח עדה. הוא היה מביא אתו תמיד דבר־מה לעדה: צרור פרחים, תמונה, עיפּרון שלקחהו בגניבה מלשכת עבודתו. קליוֹזֶא היה לועג לו:

– הזקן שלנו חידש נעוריו…

כשנלאו מִדבּר היו שלושתם משתּרעים על פני הספּה לרוחבּהּ, ועדה היתה לוקחת מחבּרותיה להכין שיעוריה. הם עישנו פּאפּירוסותיהם בכובד ראש. וכשהתחיל לוי למצמץ בעיניו כמתעתד להגיד דבר־מה, מיהרו חבריו להשתיקו, להשיבו למנוחתו. אחי עדה לא היה מפריעם. הוא עשה רוב הימים והערבים בבית העלמה ש' אדומת הלחיים, או שהקשיב ללקחו של קליינבּוֹים על המוּסר המרומם של הפרושים. קרה גם, שמרגלית התחיל שופך את לבּו לפני חבריו. הוא דיבּר אז בלחש. התאמץ, שדבריו לא יגיעו לאוזן עדה, היושבת סמוכה לשולחן־עבודתה, עסוקה בלימודיה. היא שמעה, שמעה יפה. במעמקי נפשה רחש אז רז פלא, אוורירי כרוח שפיים. רגשות מרגלית היו אחרים, מחשבותיו אחרות, ודבריו היו כה טובים ורצויים. היא לא התפּארה בלבבהּ, כי ידה היתה בזה. היא קיוותה, ורבה היתה תקוותה.

איש לא הרגיש במרוץ הזמן. הוא עבר, חלף במהלכו הרגיל והמתמיד. בחוץ התחילו הגשמים להיות תכופים ומטרידים. ביערות ובפרדסים נתרכּכה האדמה. בימים היה מרגלית לוקח את תיבת הציירים ומטייל ביערות האַלוֹנים, הנודפים ריח כבוש ורטוב של ריקבון חציר ופטריות, ועובד עבודתו. רשמי יצירות חדשות התרקמו במוחו. שאר־הרוח של חייו ההוֹוים והמרוּפּדים שקט וענווה השרו עליו רוח טמיר, שעוד לא ידע שחרו. אולם הוא הרגיש, שדבר־מה עומד להיות מה שלא היה בלבּוֹ מעולם.

גם קליוֹזֶא היה טרוד מאוד. הוא התכונן לבחינותיו האחרונות. בשנה זו עם ראשית האביב היה עליו לגמור את לימודיו. סדר חייו העתידים היה כבר ערוך ופרושׂ לפניו. הוא יהיה הראשון, הממלא את חובתו באגודת “היהודי”. כוח כּבּיר משך אותו אל ארץ הקדם. שם ראה לעצמו שדה־עבודה פורה ורחב. תבונתו ישרת־הדרך, שלא ידעה כל זעזועים ועקיפין, הוליכתהו שאנן ובצעד בטוח לקראת מַשׂאַת־נפשו. תעלוּמות לבּוֹ אלה היה מגלה לעדה. “אני אלך לפניכם”, היה רגיל לומר, “ואסלול הדרך, ואַתּם תבואו אחרי”. הוא הבּיט אז בעיניו הכחולות, כצד את סקירת עדה. סיקרה זו הבּיעה טוּב לב, ריעות. אולם מה שביקש לא מצא.

והנה באחד הערבים, כשנכנס מוריס לוי לחדר עדה, הביא אתו ענף ערבה דק וארוך והושיט אותו לעדה, ואמר כדרכו:

– זאת לגברת עדה.

עדה התפלאה למתנה משונה זאת. אולם משהסתּכּלה בה מצאה לאורך הענף ציצים רכים, כראשי זבובים, שזה עתה התחילו להשתחרר מתוך קליפּתם ומבצבּצים ויוצאים. עדה מחאה כף:

– האביב בא!

הוא בא. עוד בואו לא נראה, אולם האנשים כאילו התעתּדו לקדם פניו. שׂדות אֶליזֶא המו המון מרכּבות. מגבּעוֹת קש מקושטי פרחים התנוססו בחוצות. האנשים כאילו נעשׂו מקורבים זה לזה. העלמות עמדו על מפתני החנויות וַתּצחקנה לכל עובר ושב ותקרוצנה עין, וּלחייהן פּרחו. בשוּקי הירקות הביאו בּיכּוּרי פירות שנצנצו מתוך הסלים בשפעת גוֹניהם.

ענף הערבה עבר מיד ליד. הכול בחנוהו בחמדה רבה ובסקרנות. מוריס לוי שׂמח מאוד. קומתו המכוּוצה התנועעה בקידות והשתחוויות משונות. עור פרצופו המקומט רתת על גולגולתו. הוא גמגם:

– א… א… זקנתי… אכן… האביב… את האביב אני המביאוֹ לכם.

החדר התחיל מתעטף חשיכה, פס אור שחדר מן הרחוב פנימה פלח את החדר לחצאים. מרגלית ועדה ישבו על הספּה. מוריס לוי וקליוֹזֶא עמדו סמוך לחלון. הם פנו להם עורף, לא רצו להתערב בשמחתם. ומרגלית דיבר בנחת על אוזן עדה.

– עדה, חיי עמל וטוהר… עמל וטוהר…

הוא קם, ניגש אל קליוֹזֶא והיכּה על שכמו בידידות רבה:

– קליוֹזֶא, עוד מעט ואתה עוזב אותנו.

– הלוא תעשה כמוני.

– ודאי!

ועמדו כולם צעירים, איתנים, מוכנים לקראת הימים הבאים, לקראת גיל חיי עבודה. רק מוריס לוי הזקן, הקפוא, החלכּאי, עמד מן הצד. גם פרצופו נהר. שׂפתי התכלת שלו רעדו. הוא שמח בשמחתם. הוא חי את חייהם.

יז

את ערב הפרידה, כשיצא קליוֹזֶא מפאריז ללכת ארצה־ישראל, חגגו חברי אגודת “היהודי” ברוב פאר. בראשונה התנגד לזה קליוֹזֶא. אך מר קליינבּוֹים הוכיחהו על פניו. הוא רצה לעשות פרסום למטרה הרוממה, ואין לדחות. בית הקאפה “הדרקון האדום” נתקשט בענפי ירק. השולחנות הקטנים הפזורים על פני כל האולם חוּבּרו יחד לשולחן ארוך אחד. איווֹן המשרתת לבשה בגדי חג. את שׂפתיה החיוורות כּיסתה באבק תולע ועשתה יפה את קווּצוֹת שׂער ראשה. חברי האגודה וגם אורחים רבים התאספו בשעה המיועדת וטיילו לאורך האולם, חוגגים ומלאים התרוממות הרוח. קליוֹזֶא בא לבוש בגדי־מסע פשוטים. מבית הקאפה ילווהו כל הנאספים אל בית הנתיבות. פרצופו החשׂוּף היה הפעם נסער וכולו מפוזר. הוא הרגיש את עצמו כאסור כבלים. נדמה לו, שכל המבּטים תלויים בו. ידיו הארוּכּות היו כמיוּתּרות בעיניו. הושיבו אותו בראש, לימינו של מר קליינבּוֹים, המשפשף ידיו הקטנות והנפוחות מרוב הנאה למראה פרי עמלו. פעמים אחדות עבר קליינבּוֹים את האולם בגופו העגוֹל והמסוּרבּל, התעכּב לפני תלמיד הרפוּאה ארוֹך השׂיער, קרץ לו בעיניו ואמר: “לא האמנתם… הנה… הנה… גדלה גם עשתה פרי, בל תקילו ראש…”, והלך לו הלאה לספר אותם הדברים עצמם באוזני אחר.

וּכשנכנסו עדה ומרגלית היו הנאספים מסוּבּים לשוּלחן. עדה היתה לבושה יקר. פרחי פרג פיארו את אפוּדתה והטילו צל תולע על פניה הירקרקים. עיניה, הבוערות באש נלאה וחולמת, הפכו שחור בערב זה. שחור זה היה מאפיל על לובן העין ומעמיק סקירתה. מרגלית הלך לצדהּ לבוש מעיל קטיפה שחור רך ומקטורת בפיו. הוא לא הבּיע שמחה. שפלות־רוח שקטה כיסתה פניו.

עם בואם קם קליינבּוֹים ממקומו, בירכם בתנועת ראש, ורמז באצבעו על שני כיסאות, ואמר:

– חיכּינו לכם, עכשיו אפשר לפתוח.

הם ישבו, וקליינבּוֹים התחיל מדבר. הוא דיבר ארוכות על הרוח וניצחונו, על הטוב הנצחי שעם ישראל הולך לנטוע בארצו העתיקה, על תעודת האומה שיצאה כל הימים בראש האנושיות ועתה הגיעה שעתהּ לרכּז את כל אוצרותיה ולהיתלות כשמש־צדקה מאירה מעל לראשי כל בני־האדם. הוא דיבר גם על הדורות הבאים. שם בין חורבות הארץ ימצאו את הרוח העתיק בעוֹדוֹ מרחף ביבנה וסביבותיה ומעל לקברי הנביאים. שם יהא נוצר כור הברזל והמצרף, שיצרף את הנשמה היהודית מסיגי התרבות הזרה. שם תפרח היהדות, שם תנץ ותעש פרי.

קליינבּוֹים ידע, שנאומו ימצא חן באוזני שומעיו. אמנם הם נענו לו. גם קליוֹזֶא הודה לו. אולם הוא לחש של אוזן עדה:

– הלוא אלי דבריו מכוּונים… מה הוא סח?… אני הלוא נוסע שמה לחיות, לחיות…

אחרי דברי קליינבּוֹים בא שיינבּוֹים הצעיר והגיש לקליוֹזֶא בשם כל האגודה חרט כסף לזיכּרון. בחרט היתה חקוקה הכתובת: “נדבת פי רצה נא ה'”. אל השולחן הגישו אז יין. הכוסות נמזגו, הורמו, והורקו בקול קורא: לחיים! מרגלית שאג:

– הנה הברכה הנכונה!

הוא מילא כוסו שנית וקרא:

– לחיים!

קליינבּוֹים הרגיש את הדקירה. מצא, שאין זאת אלא הוללות פשוטה, ופנה אל עדה בפנים זועפים:

– אַתּ, חברה, הלא תשמיעי אמרייך?…

עדה סירבה, נתבּלבּלה, והתאמצה להשתמט. אך עיני קליוֹזֶא הטובות נחו עליה כמבקשות רחמים. זיק נושן מהימים, שבהם עמדה והטיפה לפני הפועלים על החופש ועל העבדוּת, חזר והתלקח. היא הטילה את מחצית גופה אחורנית, ופתחה בברכתה על הכוס:

– אנו כולנו מתעתּדים לקראת חיים חדשים. על־דבר תעודותיך דיבּרו. אבוא ואומר דבר על־דבר יחסנו. שבעה חודשים אנו חיים יחדיו. התקשרנו בך, קליוֹזֶֶא. מצאנו בך ידיד נאמן. עתה תעזוב אותנו הערב. אין יודע מה ילד יום. אין עוד מסילה ישרה. עוד תועים אנו ומגששים באפילה. רבּים הם המכשולים אשר על דרכנו. אבל מאור אחד ישנוֹ, שדי יכולתו להאיר את מַחשכּי נתיבותינו – וידידות, ריעות שמו! הישאר אפוא ידידנו, ידיד נפש, גם לימים הבאים, ידיד נאמן שאינו דוחה את ריעיו לעולם, לעולם, ידיד היודע לאהוב ולסלוח. לחיי ריעוּתנו!

עדה דיבּרה דבריה בקול צלול, קרוש מעט, וחזה נע וזע. עיני קליוֹזֶא נמלאו דמעות. הוא ידע למה התכוונה בדבריה. הוא העביר עיניו על מרגלית. הוא ישב חפוי ראש, נכלם. אותה המלה “לעולם” נאמרה וחזרה ונאמרה פעמים אחדות, וההברות רעדו ברתת טמיר בין שׂפתיה הנחמדות. עדה כאילו קראה לעזרה, לעזרת קליוֹזֶא. במלה הזאת היתה כמו אזהרה, אִיוּם, חנינה וסליחה ספוגה ייאוש קר ואמיץ. אליהו נשך עור שׂפתיו. זאת הפעם הראשונה המחשבה בעמקי לבּוֹ: עדה אינה מאמינה בו, אינה מאמינה באושרה. הוא שאל את נפשו: מדוע? הוא מיהר לעבור על שאלה זו מתוך פחד פנימי, כירא לנגוע במקום הפצע. והתשובה נאלמה.

בגומרה דבריה לא מחאו כף. קליוֹזֶא לחץ ידה, וַימלמל:

– עדה, לעולם… תמיד…

רגעים מספר שרתה שתיקה שלימה. קליינבּוֹים הבּיט בפני עדה בעיניים מלאות תוכחה. הוא היה עוין אותה על התקרבותה למרגלית, והוא מצא שהוא אחראי למעשיה וּלהתנהגוּתהּ. אך הוא לא ההין עוד להתנגד לה בגלוי, כי לא חפץ להעלות עליו את חמת משפחת שיינבּוֹים התומכת בו.

אחרי נאומה של עדה באו נאומים אחרים. תלמיד הרפואה ארוך־השׂיער דיבּר על האמנות העברית. הוא מצמץ בעיניו במהירות רבה ושׂפתי התולע היו מתכּווצות וּפוֹלטות מלים למכבּיר. בשעת דיבּוּרו השהה את מבּטו על מרגלית, כמשפיע עליו את רוב טוּבוֹ. הוא הזכיר את הצער, את ייסורי היצירה. ומכיוון שהיהודים הנם העם הכי מעונה בעולם, גדולות הן העתידות הנשקפות ליצירה העברית. קליינבּוֹים ישב ומנענע ראשו לאות הסכמה. הוא ראה ברעיון הזה את גידולי דעותיו. הנה הן מכות שורש ומתעמקות במוחות אנשי סביבתו. הוא שמח על זה.

נשף הפרידה הלך הלוֹך וקרוֹב אל קצוֹ. השעה היתה תשע, והמסע יוצא מבית־הנתיבות בעשׂר ומחצה. כל הנאספים הלכו ללוות את קליוֹזֶא. שיינבּוֹים הצעיר טיפּל למצוא את המרכּבוֹת והשגיח על הסדר. באחת המרכּבוֹת הושיב את קליינבּוֹים בראש עם קליוֹזֶא ועדה אחותו, בשנייה – את תלמיד הרפואה עם מרגלית. גם זה נעשה בכוונה תחילה. הוא לא אהב מעולם את מרגלית. וּבראוֹתוֹ את השפּעתוֹ על אחוֹתוֹ התחיל שׂונא אותו בגלוי.

בבית־הנתיבות היה השאון רב מאוד. שריקות מסעות רחוקים וקרובים מילאו את האולמים הגבוהים והרחבים. ההמון סער, נחפז, שטוף עבודה וזיעה. החבורה בקעה לה דרך בקושי. בשעת הילוכה נתפזרה, זה בכה וזה בכה, ושוב נתקשרה בשביל שלפני המסע היוצא למארסיל. לאורך שביל זה טיילו החברים והחברות זוגות זוגות. מן הצד עמדו קליוֹזֶא ומרגלית. הם שתקו. אך בשתיקה עצורה זאת היתה הכנה קודמת לשׂיחה רבת ערך מאוד. עדה לא היתה אתם. הם השאירוה בכוונה בחברת תלמיד הרפואה ומר קליינבּוֹים. באותו רגע של פרידה היה מהבהב רצון נסתר בלב שני הריעים יחד להבּיע אותם האמרים, שלא נאמרו עוד ושלא ייאמרו עוד לעולם.

פתאום קליוזא שׂם את ידיו הארוּכּות על שכם מרגלית ואמר:

– מרגלית.

הוא הרים עיניו השחורות:

– מה?

– הלוא תשמע.

– אנא.

– מרגלית, היודע אתה, מהי עדה לנו?

מרגלית לא התפלא לדבריו. הוא ידע, ראה, שיער והבין. הוא הכּיר טובה לו. תוגה חשאית חסרת שורש ותלושה התחילה מתרקמת סביבו כקורי־עכּביש צחורים, הפורחים באוויר בלי אחיזה עם ראשית ימי סתיו. הוא הוריד ראשו והתחיל מגרד במקלו בין אבני השביל, וענה בקול שקט:

– אני יודע.

קליוֹזֶא קרב אליו, תפש ידו ואמר:

– אליהו, שמור על עדה… מידך אבקשנה.

וכרגע עזבהו ופנה מעליו. הנוסעים התחילו נכנסים לקרונות. גם קליוֹזֶא בחר במקומו ועמד על המעקה עונה בחטיפה לשאלות שונות הנזרקות לו מכל עבר. הוא עמד בכל גובהו, ועיניו מאירות וטובות. פשטות, ענווה וחפץ חיים היו מבּיעות עיניו ברגע זה. מבּטו נפגש בכל פעם במבט מרגלית. ומבט זה הזהיר, הזהיר…

המסע זע והשאיר אחריו חלל ריק לאורך השביל. רק לפני רגעים אחדים היו פה החיים סוערים, ועתה לא נשאר מאומה, רק ריקנות נוראה ורשעית, כפה שנשרו מתוכו כל שיניו. קליוֹזֶא עוד הוסיף לעמוד על המעקה. עדה הוציאה מטפּחתּהּ ונופפה אותה אליו. קליוֹזֶֶא ראה זאת והרים שתי זרועותיו הפרוּשׂות לקראת עדה ומרגלית, ואחר לחצן בכוח כשהן שלובות על חזהו. והמסע נעלם ואיננו.

עדה הסיבּה ראשהּ והסתכּלה בפני מרגלית. בעיניו נוצצו דמעות. היא לחצה אל לבּהּ את ידו שעליה נשענה, ומלמלה כמדבּרת אל נפשה:

– הלוא נבוא אחריו… אחריו.

יח

אחר נסיעת קליוֹזֶא נתפּרדה החבילה. הימים היו ימי אייר. לימודי עדה באו לידי גמר. היא הרבּתה לטייל וּלסייר את העיר ואת סביבותיה. שעות ארוּכּות התהלכה בלווית אליהו לבתי־הנכאת ובתי־הגנזים ובתי־הכנסייה המפוארים והעתיקים. אלה היו חיים נעימים ושקטים. אליהו היה מסור לה, יושב כל שעותיו הפנויות בחברתה. לעתים היו יוצאים מהעיר, תועים ברגל ביערות האַלוֹנים העבוּתּים ושבים הביתה יחדיו, תמיד יחדיו. אחי עדה יצא עם העלמה אדומת הלחיים לשוויציה, ונשארו לבדם, היא ואליהו אתה.

היה יום בהיר. הם הפליגו בספינה. הסֵינה זרמה. עדה ישבה והסתּכּלה למימיה הירקרקים. סמוך להּ ישב אליהו גלוּי־ראש, השיער השחור פרוע והפקר לרוח היום הפושרת, העולה מעל פני מימי הנהר. עדה הבּיטה למטה על שטף המים המלווה את האונייה בשוּטה. היא נשענה כּוּלהּ על יד אליהו, שישב ער ונכנע לה ומסבּיר להּ פניו. הגלים באו והלכו כּסוּיי קצף תוסס. הם נמלטו בחופזה קמוטי־גב וספוגי גוונים רועדים הנבלעים בתוך שחור מעמקי הנהר. ומרגלית הרים עיניו למעלה. סקירתו יצאה בעקבות גבעות העננים המפוּזרות והנישׂאות למרחקים לא ידוּעים. הם נסכפו אל מוּל מחוזי־חפץ צפוּנים ונעלמי עין, דומים לחלומות לבּוֹ הסתומים ולמַאוויי רוחו חתוּלי־הערפל. יגון מתמיד שלא ידע שחרוֹ ויגון אילם לחצו את חזהו בעקשנות רשע כמחשבת ייאוש נוּגה, כשׂדות שלג קרים חסרי גבול וזרועי אור ירח מכסיף בלילות חורף שקטים וַעגוּמים.

אליהו הסב פניו וראה את עורף עדה הכפוף והמעוּגל, ולבּוֹ כאילו נתכווץ. הנה היא יושבת לפניו. את הכול, את חייה, עתידהּ, כבודהּ, מסרה לו; מסרה כפיקדון לידיו. היא ישבה פה בוטחה ושאננה. לה הוא חייב להכיר טובה על לבּוֹ, ההומה רגשות־אנוש טהורים שלא ידעם מעולם; לה וּלקרבּנה הרב. היא לא חשבה מחשבות רבות, היא לא היתה זהירה, קמצנית, מלאה חשדים; היא לא באה בתביעוֹת וגם בכה לא בכתה. ככוֹף הפרח את גבעוֹלוֹ תחת כובד גוף הדבורה, הבאה למוֹץ עסיסו, כן הרכינה ראשהּ לנחשול גורלה וקיבּלה באַהבה ובדממה את הרעה ואת הטובה כאחת. מרגלית פחד פחד נסתר: היקיים דברו? כן, כן, כן. אין רצון אחר ואין יכולת אחרת. מרגלית כופף גופו ונשק ידהּ וּשאַלהּ בנחת:

– עדה, את מאמינה בי?

היא לא שמעה את דבריו.

– מה אמרת?

– לא מאומה.

עדה נבהלה לקולו. הוא ישב מכוּוץ, נדכּא, אשם. היא הרימה את ראשו והסתּכּלה בעיניו:

– מה הן מחשבותיך עתה?

– לא מאומה.

–אליהו, הלוא תגיד, אתה מסתיר דבר־מה ממני.

– מדוע?

– איני יודעת.

ואמר במהירות:

– בל תשׂימי לב… את רואה, אני אדם נכה־רוח… הנה יושב אני אתך וטוב לי וַירווח לי. אך בלכתך ממני ובצאתי החוצה ובראותי את החיים העוברים לפני בסערה; חיים מנומרים, ותאווניים והם מכּים בשלהבתּם על פני – אז אובד עצות אני… הנני כקיסם הנגרף עם זרם נהר שוטף. קנאה, קנאה עזה תוקפת אותי ושלטת עלי, ואין אני אדון למעשׂי וּלמַחשבתי… נולד בי חפץ לקפוץ אל תוך יורה רותחת זו ולהיאכל אִתּהּ כליל. החטא, עדה, החטא, אינך יודעת מה גדול כוחו של החטא. הוא מושך אותי בקסם כּבּיר. מכּיר אני היטב אושרי וגילי. הנם פה אתך, פה בקירבתך, לשמוע הלמוּת לבּך הטוב והנדיב, לראות פנייך השקטים והטובים, להקשיב לדברייך הנכונים והנכוחים, פה יש הכול. אבל, אבל… למה לך לדעת כל אלה?… זה לא ייתּן ולא יוֹסיף מאומה. אני אדם רע־מעללים ומושחת. כן, עדה, אהבתיך. אני אוהב אותך מכבר הימים. מרגע ראוֹתי אותך. את יודעת זאת. עדה, סלחי לי, סלחי לדברי.

הוא אחז בידה ונשק לה מתוך מלמול מלים. על האונייה היו הנוסעים מועטים. עדה ומרגלית ישבו בירכּתיה בודדים ואין מחרידם. יד עדה פּירכּסה בין אצבּעות אליהו כשלהבת נר שהרוח משטה בה. פניה היו חיוורים, ועיניה תעו ככוכבים נידחים. ממעל עברו גדות הסֵינה זרוּעי אורה וירק. הגשרים התרוממו בחצאי קשת כתלויים באוויר. שפעת הבניינים הפזורים משני העברים נראו כצבורים לתל גדול, וחוּדי מגדלים ומסגדים בלטו מתוכו. פה באחורי העיר התחיל האופק להתרחק וציפּורים עפו המומות־אור וּשכורות־אוויר. הן שׂמחו לקראת שמש אביב העולה על ראשן; הן צהלו לקראת רוח שדימות ויערות המקדמתן בברכות תרומה ושפע.

עדה לא מצאה בראשונה את הדברים שרצונה לומר למרגלית. היא חסה עליו. לאיטהּ העבירה את ידהּ אל ראשו, ואמרה כרוצה להסיחו לדבר אחר:

– פניך רעים, אתה מהרהר יותר מדיי.

האונייה האיטה בשוּטהּ. שניהם ירדו אל החוף. אחר פנו שׂמאלה ועברו פרוור קטן, בנוי בתים נמוכים ודלים, ולפניהם דרך המלך המוליכה אל היער פנימה. שתקנים וּתפוּשׂי מחשבות הלכו. אַלוֹנים עבוּּתּי פארות התנועעו מעל להם. גזעים סדוקי רעם ועצים עקורי סער עברו לפני עיניהם. והיה פה שקט, שקט שרשרוש העלים עוד הגדילוֹ. והיתה פה אפילה, אפילה ירקרקה וכהה, שהדשא מלמטה והטרפים מלמעלה עוד העיבוה. אנשים לא נפגשו בדרכם. תריסי בתי המשתה והמשחק שביערות היו עוד מוגפים. והלאה מזה, הרחק הרחק, עבר מסע בשריקה. הרעש הגיע הנה מרוּסק וחנוּק וכלוּא בין גזעי האילנות וצמרותיהם הרעננות.

פתאום עמד מרגלית בלכתּוֹ, הסיר כּובעו והתבונן בפני עדה בחשיבות רבּה:

– עדה, תמתיני, ברצוני לדבר אתך. איננו ילדים. הננו אנשים אחראים למעשינו ולתהלוּכוֹתינו. אין צורך להבּיע דברים הידועים לשנינו יחד.

הוא הפסיק דבריו, הוֹריד ראשו, והוסיף בקול רפה:

– את, עדה, בידך לשנות הכול, לשנות מן הקצה אל הקצה. את גם שינית.

הוא פשט ידו לקראתהּ. רגע היתה היד שלוחה כיד טובע, הפושט זרועו לקראת אזור־ההצלה השט לעיניו והנישא בין הגלים הזידונים. קו אור בקע לו מעבר בין עבי העלים ורתת על ראשו. לבּוֹ הלם ועיניו ביקשו רחמים. שׂפתי פיו התכּווצו בתנועה גרויה כאדם המחכה לגזר־דינו. עדה תפשׂה בידו ונפלה על צוואריו. שתי זרועות מרגלית הקיפו את גופה הגמיש כאדם התופשׂ דבר־מה הנזרק לו ממעל. מגבעת עדה נפלה מעל ראשהּ. שׂערותיה התפזרו מקלעות מקלעות וכיסו את שכמהּ עד מותניה. ראשה נח על לוח חזהו של אליהו. עיניה היו עצומות. היא שמעה מלמולי מרגלית. היא לא ידעה ולא השׂיגה את משמעם הנכון. אבל ההברות היו כה עריבות וכה מרגיעות. חזהו היה כה איתן וכה בטוח, כיצוק מתכת. הלב שמתחתיו פעם, פעם בחוזקה כהדי צעדים כבדים ובטוחים. נדמה לה, אלה הם הדי פסיעות אושרה, שדרך עוז.

אותו היום כולו עשו שניהם יחד. הם דיברו, דיברו הרבה. הם תיארו לעצמם את שותפות חייהם. עתידם השׂתּרע לפניהם כשביל הרים פּתלתּוֹל וּלבנבּן ומרהיב עין, ההולך ואובד בין גובהי סלעים רמים. והיתה השלווה במעונם. ויהיו חיי עמל וטוהר מנת חלקם כל הימים.

הם כתבו מכתב לקליוֹזֶא וַיחתמו שניהם יחד. לפני פתח ביתם קידם פניהם מוריס לוי:

– זו הפעם השלישית אני בא היום, איפה תשוטטו כל הימים?

– מוריס לוי יקירי, ברכנו!

הזקן הטיל בהם זוג עיניים תרוטות ונוצצות כאחד, תפשׂ בידי שניהם וגמגם:

– בּוֹן… בּ… בּוֹן…

הוא רקע ברגלו על אבני המדרכה:

– אבל… אלפי רוחות… טוב מאוד… טוב מאוד!…

יט

מרגלית ישב בחדרו שליו ושאנן וצייר את תמונתו החדשה. הוא היה לבוש חלוק לבן ארוך, ובידו השׂמאלית אחז בלוח הצבעים עם צרור המכחולים אשר עליו ובחן בעיניים סגורות למחצה, כשהוא פוסע פסיעה אחת לאחור, את הקווים שהתחילו מבליטים צורת גבר ערום וגבוה ובעל שרירים ופקוח־עיניים, המתבונן בסקירה צמאה וַעגומה למרחקי החלל הריק. הדמות עמדה לפניו ערומה כביום היוולדה. זה היה פועל בטל מכפרי בריטוֹן, שבא פּאריזה והתגולל בחוצות מאפס־מעשה. נזדמן לו אחד האמנים ולקח אותו לדמות לציוריו הכפריים. מידי צייר זה קיבּלהוּ גם מרגלית ושימש לו תוכן לתמונתו החדשה. עבודתו זאת היתה עוד גולמית וחסרת צורה מסוימה. במוחו תססו עוד המחשבות בפזיזוּת יתירה. ברגע הזה הפסיק בכוונה את מלאכתו והתעכּב וייגע את נפשו להשתחרר מעוצמת הפרטים מושכי הלב, שגוויית האיכר הבּריטוֹני הזה היתה שופעת לעיניו. הוא התאמץ למצוא את התוך ואת הרעיון ואת האידיאה הכללית.

והנה נפתחה הדלת. הופיעה בה עדה. אליהו נרתע ולא האמין למה שעיניו רואות. זאת היתה עדה, עטופה בשׂמלת־ארג לבנה עם עיגולי ארגמן פזורים על גבּהּ כאַשכּלוֹת ענבים אחר בּיכּוּריהם. רוח עדה היתה עצורה ונכלמת. היא מדדתהו במבּטה ומיהרה לקראתו. אליהו מצא חן בעיניה עתה עם רעד ייסורי היצירה שעל פרצופו המקומט והגרוי והזועף.

– אליהו, סלחה, סלחה, הדבר תכוף מאוד.

מרגלית לא הרבה לשאול. בזהירות העביר אותה לאורך חדרו והסתיר בכתיפיו את האיכּר הבּריטוֹני, העומד על הבסיס ערוֹם ועריה והוֹשיבהּ סמוך לחלון. אחר הכניס את הדמות מעבר למחיצת הנצרים והוריד עליה את הווילון וחזר אל עדה לשמוע מפיה סיבּת הביקור הפתאומי הזה. עדה ישבה בינתיים והסתּכּלה בחדר ובכל אשר בו בסקרנות רבה. החדר הגבוה, החלון הרחב, הממלא את כל הקיר, צרורות המלבושים המגוּונים, חליפות נשים וגברים שהתגוללו חבילות חבילות בכל הפינות, ואותו אוויר ממולא ריח שׂרף־אלה חריף ומגרה נראו לה מוזרים וַחדשים. כל הכתלים עד התקרה היו כסויים תמונות מתמונות שונות. על הקיר המזרחי ראתה את הרשימות הראשונות של “היגון הגא”. מתחתן היה תלוי ציור של ראש גדול בעל הבּעת פנים מעוּקמת וּמעוּוה, שהעידה על צער ורשע וביטול ובוּז גם יחד. עד מהרה הכירה בו את פרצוף אליהו. לעתים, ברדת עליו הרוח הרעה, כך, בצל זה, היה פרצופו מתכסה. בפינה אחת סמוך לחלון עמד נול, ועליו היתה נתונה מסגרת גדולה ובד לבן האפיל עליה.

– הקרה דבר מה, עדה? – שמעה את קול אליהו החרד.

היא נתנה לו נייר קמוט ואמרה:

– הנה זה קיבּלתי.

אליהו מיהר והוציא מידהּ את הנייר וַיעף עינו בו. זאת היתה ידיעה מביתה. האם חוֹלה אנוּשה והרופאים פקדו לנתחהּ. היא אינה מסכימה עד שתבוא עדה ותעמוד עליה בשעת הניתוח. מרגלית נבהל.

– מה עלינו לעשות?

– הלוא תבין, עלי לנסוע.

– כן, אולם.

פתאום קפץ ממקומו:

– אסע אתך.

עדה אחזה בידו, הוֹשיבתּוּ על מקומו, ודיבּרה על לבּוֹ:

– לא, עתה אי אפשר. למה, האם חולה. הלוא אמהר לשוב.

מרגלית קם ועבר את החדר פעמים אחדות. אחר עמד לפני עדה, ואמר בנחת:

– אכן, תיסעי מפה. סוף־סוף עוד ידי חזקה.

עדה שאלה:

– אליהו, מה נמצא מתחת לבד זה?

– אין מאומה… אין מאומה…

אחר הוסיף:

– ואם יש את נפשך לדעת, אַראה לך.

הוא הוציא בזהירות את הווים שהדבּיקו את הבד אל המסגרת. בתנועה אחת מהירה הסיר את הארג וגילה לפניה את התמונה “מוכרת פרחים”. גלי ענווה וטוֹהר וּצניעות ורחמים ותום וחפץ חיים שקט ורך וַחרישי פּיכּוּ מעל שטחהּ ומילאו את החדר. היה בצבעים האלה רחש חיים חבוי וחמים ושטוף חיבת אין־מצרים. פרחי הפרג בתוך הכלכלה שפכו אור ארגמן שמן וחודר. ריסי העלמה היו ארוּכּות והטילו צל אפוֹר כהה על הפנים השליווים.

עדה אמרה בקול לחש:

– עלמה זו ראיתי. אכן, אכן, הלוא זאת הנה, זו שפגשנו ברחוב נ'.

מרגלית ניענע ראשו.

– אולם הגזמת, הגזמת.

אליהו צנח על בּרכּיו לרגליה, שׂם ראשו בין זרועותיה והרים מבּטוֹ למעלה:

– לא הגזמתי. לא הפרזתי על המידה, עדה. חלמתי אז עלייך. אז, כשדחית אותי.

עדה שתקה. אצבּעוֹתיה השתעשעו בשׂערות ראשוֹ. הלמוּת־לבּוֹ של האחד כאילו התאמצה להתגבר על הלמוּת־לב השני. המבּטים שקעו עמוק איש בלב רעהו, פתאום והחדר נתמלא אפילה. עננים פּוחזים, רכובים זה על גבי זה, כיסו את השמים וסער התהולל. קול הרעם המרוחק דירדר באוויר. צמרת הערמוֹן שבחצר חגה ונעה וזעה, מכופפת את עופאיה הרעננים לכל ארבע רוחותיה כהמומת ראש. עדה ומרגלית לא זזו ממקומם. הסער לא הבהילם ולא הטיל את מוראו עליהם.

הם קיבּלו במנוחה גמורה את נחשולי הרוח החזקה שהיכּוּ על פניהם. דבר־מה גדול ואדיר ונצחי טווה חוטי פז מסביב להם וקישט בהם את עתידם מלא גיל במשאלת לב יחיל ודומם ומצפה.

עדה קפצה ממושבהּ:

– אולם למה אני מבלה זמני, מסעי יוצא באחת ומחצה.

אליהו פיטר את האדם־הדמות לביתו ויצא עם עדה החוצה. בראשונה לא הרגיש מה שמתרחש לבוא. אותה ההתעסקות הגרויה המלווה תמיד את ההכנות הקודמות לנסיעה רחוקה טישטשה כל מחשבה בלב. הוא היה טרוד. הלך לסדר עניינים שונים. קנה קניינים. שׂם במזוודה בעצם ידיו את החפצים וסידרם. דעתו היתה פזורה עליו. אך בעוזבו את החדר ללכת ולהזמין את הרכב וּבהטילוֹ עינו בכותלי החדר השוממים ובריצפה המכוסה אבק ובחבילות המונחות באמצע החדר, אחת סמוך לחברתה, מתנוצצות במנעולי הנחושת שלהן, קשורות ברצועותיהן, כרסניות ועוֹרן הצהוב מבריק לאור היום, ובראותו גם את עדה לבושה במעיל הנסיעה האפוֹר והארוֹך ובעיניה מרתת יגון אילם וחבוי – אז התחיל דבר־מה צוֹבטוֹ ולוחצו בעמקי חזהו. הוא חש ריקנות בלב, חלל כזה שמרגיש אדם אכוּל כפן, ובראש תלוי למטה שם עקיביו כשהוא אוחז בידי עדה ועומד לפניה בלי לפצות פה.

היא כמעט שדחתה אותו מעליה, ואמרה בקול לוחש:

– רד מהר, השעה דוחקת.

הוא ירד. הרכּב בא וצבר את החבילות. עדה הלכה אחריו וישבה במרכּבה עם מרגלית. עברו לעיניהם רחובות פּאריז השואנים והמנוּמרים, המראים בגאון את פסליהם המפוֹארים, עדים לתולדות ימי עם גדול ורב־פעלים עם כל עברוֹ המלא יפעה וגודל־רוח. אליהו אהב רחובות הללו אהבת נפש. נמצא בתוך אווירם דבר־מה קל ומהמם ומגרה את היצר ואת החושים ומרומם. ודבר־מה הזה היה מרפרף מסביב במשובת גיל ספוגת חן, זדונית ותאוונית וערנית ואכולת הקפדה קלה כקצף על פני כוס־יין תוססת. האנשים המו והלכו טפופי רגל ודקי בשר וקלי תנועה, פזיזים ומהירים, ופרצופם השחרחר האיר בבת־צחוק של עורמה נעימה ומלבּבת.

מרגלית כפף את גווֹ אל מול פני עדה, ולחש על אוזנה:

– את משאירה אותי פה, אנה אני בא?

ובידו הראה על שאון הרחובות. היא לא ענתה. רק העמיקה בו את סקירתה כמבקשת ממנו לעמוד על נפשה והורידה ראשה בעצב. אליהו ראה, שהבהילהּ ושהעלה בה מחשבות־תוּגה, ומיהר לתקן את המעוּות:

– אתמכּר לעבודה. אגמור עבודתי, גמגם.

פתאום ורעיון חדש נצנץ במוחו:

עדה, הנה מה שיש עם לבּי לעשות. אני עוזב את העיר הזאת ואני נוסע לאחד הכפרים לימים שתשבי במוֹסקבה. אחר תבואי גם את שמה ונעשה שם כל ימי הקיץ.

עדה הסכימה:

– תיטיב לעשות כן.

– אעשה, חבל, שלא עלתה מחשבה זאת במוחי בעוד בוקר, כי אז הייתי נוסע אתך יחד, חבל.

הם נכנסו לבית הנתיבות. השעה היתה מאוחרת. המסע עמד הכן. טרם הספיקם לסדר חפציהם כבר התחיל הסוכן מאיץ בנוסעים להיכּנס לתוך הקרונות. עדה כבר נמצאה בפנים ונשענת על אדן החלון, שעל ידו עמד אליהו. רב היה הסער המתחולל בקרבּוֹ. הוא לא ראה ולא שׂם לב לכל הנעשה סביבו. הוא עמד ונשק אצבּע אַחר אצבּע את יד עדה ומלמל הברות מקוּטעוֹת, חנוקות דמע: עדה, עדתי. ונפשו השבורה דולפת מיגון. עדה עמדה דוּמם. רק פעם שאלה: אליהו, תיסע הכפרה? והוא ניענע ראשו בשבועה אילמת למלא הבטחתו ביום המוחרת.

דבר מה רעד מעל לראשו. המסע הלך ואיננו. זרם דמעות פרץ בעיניו. הוא ראה את עצמו חסר רצון וּרפה־כוח כילד נרדם. הוא לא ידע אל נכון מה שעבר עליו. תמונת עדה הוסיפה להתייצב נגד עיניו, עטופה במעילה האפור, ופניה הבהולים מביעים כל־כך הרבה אמון וביטחה בו, כאילו היא מוסרת את כל חייה בידו ומשליכה עליו את כל יהבה. הוא זכר פתאום את ריעו קליוֹזֶא, ראה את עיניו הטובות, ועל אוזנו צלצל ציווּיוֹ האַחרון: “מרגלית, היודע אתה מהי עדה לנו? שמור עליה. מידך אבקשנה.” קליוֹזֶא הטוב, ודאי, ודאי אשמור עליה, אשמור עליה כעל בּבת עיני. והוא הרגיש שחיי אנוש כולם כמו שהם עם כל סבך רגשותיהם ומעיינות רוחם ועם תקווֹתיהם וַחלוֹמוֹתיהם – חיי כל אנוש נתונים לו, לו לצמיתות, נתונים לו לשבט או לחסד.

הוא הרים ראשו והבּיט מסביבו כמחפּשׂ אַחרי דבר מה. אולם לשווא. לפניו עמדו אנשים זרים, שלא ראו את עדה מעולם ולא ידעוה מעולם.

כ

ביום המוחרת התכונן אליהו לקיים את הבטחתו ולעזוב את פּאריז ולצאת לנפות צרפת הצפונית. הוא עמד בחדר־עבודתו פשוּט־מעיל, מסדר את כל מיטלטליו. הרגשת־אושר שליווה עוד הסיעה את הלמוּת לבּוֹ בחופזה. הוא חש על עצמו משׂאהּ של חובה נעימה, שהוא בּא למלאוֹתהּ עכשיו מתוֹך התמכּרוּת והכּרת טובה. נדמה לו, כי אכן כּובדהּ של חובה זו הוא שחסר לו בכל ימי חייו. לכן היו חיים אלה כה קלים וחסרי אחיזה ותלוּשים. הוא התעתּד לעזוב את עיר מגוריו בלי שהיות רבות. חברים לא היו לו. מכּריו המעטים נתרחקו ממנו שלא מדעת, מיום שנבדל מחברתם לחיות בקירבת עדה. הם ראו אותו עתה כאדם מן החוץ, שספינת חייו מצאה לה חוֹפהּ המבוּקש והוֹרידה את עוגנהּ בחיק המפרץ השקט, מגן ומחסה לכל הסערות וּדכָיי־הים. אולם כמו תמיד גחה ממקום סתר יד נעלמה, שעשתה לאַל את כל מערכי לבּוֹ של אליהו וּמשאלוֹתיו. עודנו מטפל בהכנותיו, והנה נפתחה הדלת ורץ בא ומודיעהו, שמוריס לוי חלה לפתע פתאום, מחצית גופו הוּכּתה בשיתּוּּק והוא מוּטל גלמוד בעלייתו נכה רגליים וַחסר לשון. מרגלית הפסיק את מלאכתו ומיהר לעזרתו, וכי יכול עשות אחרת? וּללוי אין כול בלתי ריע זה. הוא מצאהו שוכב במיטה מזוֹהמה וּמפלבּל בעיניו הנדעכות ומנועע במחצית־פיו המעוקמת כרוצה להבּיע דבר־מה, ואינו מוציא מגרונו אלא נהימות קטועות ומרוּסקות אלה. נראה, שאותו אדם קטן־הקומה ויבש־הגרם נתכּווץ יותר, הרבּה להתכּווץ. עור פניו כאילו נעשה מצומק וחרב כפרי ננס שבּיכּר טרם זמנוֹ, והתולעת אכלה קרבּוֹ עד תּוּמוֹ.

לב אליהו נשבּר בקרבּוֹ והסיר את מבּטוֹ מעליו. מסביב היה אי־הסדר גדול מאוד. ריח מחניק וחמוץ מילא את אוויר העלייה הצרה. שברי פסלים ורגבי גפס וחומר התגוללו על הריצפה. על הקרש היתה מוּנחת מַסכה, אולם הטיט נתבּקע ונסדק והראה את פרציו ואין להכיר את הצורה. נוראה היתה מסכה זו. מרגלית עמד בחדר באמצע ועיניו חשכו. מוריס לוי האומלל! הוא מילא את תעודת חייו, ושׂרה את גורלו המר. בודד בעלייתו ונשכח מאנוש ומאל ישב זקן זה ושׂם לילות כימים והוסיף לפתח בחרטו המכוסה חלודה וללוש באצבעותיו המעוקמות והחריבות את החומר הרך והגמיש. נרגז וּשׂבע־מכאובים היה משבּר אחר־כך את ילדי־רוחו בעצם ידיו וחוזר לעבודתו, ושוב פתח וניפּץ וניפּץ ופתח. מאַין היה לו האומץ והרצון לעבודה מטרידה ומַכאיבה כזאת? זהו סוד חייו. לכוּלנו הלוא יש פינת סתרים חבויה במעמקי נשמתנו הדווּיה. למוריס לוי היתה פינתו שלו. ואם האחרים לא הסכימו לו ולא השתתפו בשׂמחתו וביגוֹנוֹ, הוא המשיך בכל זאת את הארג שלו ואינו פונה ימין ושׂמאל, וּמשׂבּיע את רעבונו הפנימי, שלא פסק עד נשימתו האחרונה. כן מוסיף הכלב המעוּנה לגרד בציפורניו את ריצפת האבנים הקשה והקרה בהשׂתּרעו עליה לתת שנה⁶ לעיניו, כאילו היה לפניו מצע תבן רך וחמים.

– בּ… רְבּ… בּ… – נשמעה נהימה בתוך החדר.

כך נאנק מוריס לוי. הוא התאמץ להבּיע דבר מה, נדמה, שהכיר את פני אליהו, אך אבריו שתקו ולא נַענוּ לרצונו. למראשותיו ישבה השוערת, אשה כבת ארבּעים, עבה ובעלת שׂפם קטן וּשחרחר. היא אחזה בין בּרכּיה ילדה כבת חמש-עשרה, קטנת קומה ונבהלת, וּשתיהן הוֹרידו דמעוֹת רותחות. “אדוני”, נאנחה “הוא היה אדם טוב לב, למה באה לו כל זאת?” מרגלית הביט לצדהּ במבּט עקוֹם וקימט מצחו. ה… ה… למה באה לו כל זאת?… זאת היא שאלה… ה… ה… שאלה חמורה. אך פתרון לא ימצא לה. אפשר להוסיף ולשאול, הרהר, למה חי מוריס לוי ימים רבּים בעלייה מזוהמה זו בעוני ובדחק? למה לא קיבּלוּ את פסליו לתערוכה, כשאמנים למאות גרועים ממנו מציגים וחוזרים ומציגים עד אין קץ, עד גועל־נפש? למה? למה?… ולמה?… אולם אין בשאלות האלה כדי להביא אותנו לידי תשובה, לידי פתרון. עתה צריך לבוא לעזרת לוי וצריך לעשות דבר־מה, ולא להרהר בשאלות – למה! אליהו ניגש אל השוערת, שׂם בידהּ מטבעות אחדות. באי־חפץ ומתוך הרגל קיבּלתן בידיה הרטוּבּות דמע וַתּיאוֹת לשמור על מוריס לוי עד שוב אליהו. הוא יצא לחזר אחרי רופא. עד מהרה שב, ואִתּוֹ אדם זקן ושחוּח. הזקן הזה בדק את מוריס לוי, דקרהו במחט, הבּיט לתוך עיניו, ואין דבר. מוריס לוי שכב כבול עץ. נשמעה רק נאקתו המרוסקת בּ… בּבּ… בּ… והעורקים העבים והמוארכים והבּולטים שלאורך צווארו המקומט והכחוש נתנפּחו ונהפכו כחוּלים כהים. הרופא הרים ראשו ותיקן משקפיו והודיע מתוך ייאוש: שבץ, שבץ. הוא יעץ להעבירהו לבית־חולים. הבטיח להשתדל בזה. את שׂכרו לא קיבל ויצא. אחר שעות אחדות – שעות שדכדכו את נפש מרגלית עד היסוד, משנשאר לבדו עם החולה, אֶפס עצה ותבונה ועד־ראייה להריסת אנוש ולקצוֹ המר; משהרגיש את מַשק כנפי־המוות השחורות המרפרפות בזוויות החדר, והן נוטפות רעל בטפטוף מתמיד ועקשני כדלף גגות בליל סתיו אפל וסגריר; והקשיב בהקפּדה לעוקצי הרהוריו הרעים, שהיו מעמיקים להינעץ בתוך קרביו ההומים וקורעים את בּשׂרוֹ החי ומַחשׂיפים לעיניו באַכזריות את פני הלוט־הלוט של גורל אדם, אַפסוּתוֹ, התפּוררוּתוֹ, ריקבונו, כּיעוּרוֹ, כיעורו הנורא והאיום – לאחר שעות קשות אחדות הגיעו סוף־סוף שומרי בית־החולים אל העלייה לקחת אתם את מוריס לוי. מרגלית כמעט שקידם את פניהם בתרועת שמחה. כהרף עין הבליג על רגש גס זה ועזר לאנשים להוריד מטה את מוריס לוי וליישבו בעגלה. אחר נשאַר קפוּא על מקומו, אחוּז כאב קהה ופגוּם. מסביב העלה שאון חיי חוצות את קצפּוֹ.

אוויר הרחובות היה מלא פז שמש שוקעת ומשובש טיילים וטיילות. מרגלית עיוות את שׂפתיו מתוך צחוק רשע, ואמר בלבּוֹ: אין דבר, גם עליהם תעבור כוס. עד מהרה נסתבך במחשבות אחרות. רגש ביטול תקפהו. סוף־סוף אחת היא… אפשר גם אִתּם הצדק. הלוא לעכּב בעד מרוצת גלגל גורלנו אין בכוחנו. למה אפוא נתחבט בקרקע בכנפינו השבורות? נרכין ראש, נרכין ראש. ניסחף מתוך הכנעה שלימה ומתוך התרפסות גמורה בזרם התהומות האפילות. ואם לפתע פתאום ננוּפּץ בשן סלע חבוי במַחשכּי המים העכורים, אין דבר, אין דבר. הלוא זהירותנו לא תועיל, לא תועיל.

הוא הרגיש, כי על כל ישותו מכביד עתה נטל כבד של שיעמום צר־עין ורעבתני, האוכל את נפשו כּולהּ. הנה הנו השיעמום עם פיו הפעוּר ועם עיניו היגיעות. אנה מפניו יברח? לאן יפנה? אנא יבוא? בחטיפה עבר צל עדה בין קמטי מוחו. הפעם לא נקלט בו כראוי ולא יכול להתמיד. הכול נראה לו כה פעוט וכה קל־ערך. הוא התחיל עתה משׂרך דרכו לאורך הרחובות באין חפץ ובאין מטרה. ירד ליל פושר ורענן ועטה את חומות הקריה בנשימתו הקרירה. האילנות עמדו עטופי ירק. האבק המתעפּר התחיל פוסק את מחולו הפראי. פועלים רחבי־שכם הלכו לרוב, חוגגים ולבושים בגדי יום טוב. הם נהרו חבורות־חבורות, משפחות־משפחות מאוששים, מַחשׂיפים פיות רחבות מתחת לשׂפמיהם המסולסלים. דיבּרוּ בקול רם, פּרוּע ועבה. לולאות אדומות שׂוּּמות בדש המעיל נוצצו בברק ארגמן קורע עין. בתי־המשתה היו מלאים מפה אל פה. דומים היו לגדודי צבא של מדינות רחוקות, שהבקיעו את העיר אליהם בסערת מלחמה וַילכּדוּה, והנה הם יושבים ועוז הקרב בעיניהם, תאבי תשועה ושיכּוֹרי ניצחון. מרגלית זכר פתאום שהיום הוא ראשון לחודש מאי. המודעות על העמודים קראו באותיות תולע גדולות להתאסף, להתאחד. קולות־קוראים עפו מיד ליד וכיסו את עין הרחובות. הזרועות שדחפוהו היו מוצקות וּשריריות כמרוּקעות ברזל מרוב הלמוּת הפטישים. על פני בּוּלווארי פּאריז, המלאים תמיד אותה התנועה הגרויה הפזיזה של דור תהפוכות קמל וּמתנוונה וּרפה־רוּח, עבר פתאום גל חיים בריאים מלאי אייל. חדלו הצעדים הטופפים, הקלים. פסיעות כבדות ובטוחות נשמעו. אנשים בעלי קומה הלכו, לאיטם הלכו, נאדרי־כוח. עם זרם ההמון נסחף גם אליהו. הוא הגיע אתם עד הכּיכּר האיטלקי. שם נכנס לאחד האולמים. אנשים ונשים מילאו את כותלי האולם. הבל מעוּבּה הצטבּר מעל לראשי הנאספים ונקשר לענן מזדהב שהיה מכבּה את מאורות הגאז. הרחק לעומתו, בקצה האולם, עמד בן־אדם שאי־אפשר היה לבחון קווי צורתו, והיה מדבר בקול רם, מעורר ומלהיב, והוא מרבה בתנועות ידיו לימין ולשמאל. פיות השומעים היו פעוּרים. האוזניים הקשיבו בהקפּדה לכתב האשמה הארוך, שהנואם הטיל על ראשי הלוחצים והמענים. האגרופים נקפצו. בעיניים נוצצה אש קנאה זרה. אך בסוף, כשהתחיל לתאר את ריקבון האנוֹשיוּת הקיימה, ההוֹוה, להראות על אַפסוּתהּ וּגסיסתה ההכרחית ולהינבא לעתיד אחר ספוּג אוֹשר אמת, אחווה, – אז התחילו כותלי האולם מרתתים מקול מצהלות הנאספים. ידיים מיובּלות למאות מחאו כף. כמו הד־מתכת רעד באוויר. גם מרגלית ענה אתם יחד. את קהל עמלים אלה אהב. בחיבּה עמוּקה ופשוטה אהבם, כשם שחיבּב את האַלונים רמי הפּארוֹת שבסביבות פאריז. אולם ספק מר לחש על אוזנו; אושר אנשים אלה אינו אושרך, גילם אינו גילך. ריח סיר הבשׂר עלה באפו. לא, זה אינו הפתרון.

בקול רפה וכמדבר אל נפשו שאל את שכנו: “ידידי, הגידה־נא, והשבץ, כן השבץ – גם הוא יחדל מקרבנו?” שכנו, מכונאי שקט־פנים, משך בכתיפיו והצטחק. רק לצון חמד לו אליהו, חשב. אך מרגלית לא עזבהו, והפציר בו והוסיף לשאול: “והשיעמוּם גם הוא יאבד מן הארץ?” מאחורי שכמו שמע קול רגז מזהיר ומאיים: “אנו איננו משתעממים, אנו עובדים, רק הבטלה מביאה לידי שיעמום, ובבקשה, אדוני, אל תפריע”. אליהו נתכווץ כקיפּוֹד. רק עתה הרגיש מה עמוקה התהום, הרובצת ביניהם ובינו. לא, התשובה אינה מספקת. לא. השיעמוּם אינו תולדה. מהוּת קיימת היא ונושאת את עצמה. הם אינם יודעים זאת. עודם רעבים ללחם, ועודם דורשים את משפט חייהם העשוק. אולם יום זה בוא יבוא, גם ישׂבּעוּ וגם ירווּ ויצאו לחופש, ואז ייווכחו על נקלה, שאין תרופה ואין תבונה. טחב השיעמום יאכלם וימקמק את רצונם העז, ויהפכם לנדכּאים וחלכּאים כּמוֹנוּ היום.

אליהו לא חיכה עד גמר האסיפה. בגניבה השתמט ויצא החוצה. במלוא חזהו שאף אוויר צח וצונן ופנה ימינה. כשעבר את בּוּלוואר־סין־מארסיל ראה את החלונות שבחדר עדה, והנה הם חשיכים ושוֹממים. כאב חזק תקפהו. ממקום סתר עלה גל געגועים וּשטפהו. את עדה זכר. קטעי דבריה עלו על לבּוֹ: “האושר איננו ולא יהיה לעולם, אפשר רק להקל על המיצר”. כמה נכונים דבריה. “להרחיב את המיצר”? במה? לשוב אל חדרו הריק והמשמים פחד. זה חצי שנה בלי הרף, שהורגל לראות תמיד לפני עיניו את היצור היקר לו, ישר־הלב, שחלם חלוֹמוֹתיו, שכּאב את כּאבוֹ.

– עדה, למה עזבתּיני? עדה, איך? למה נסעת מזה? – נהם לעצמו ברוב רוגז. לשווא, קולו קרא במדבר. לפני שער ביתו עמד. השוערת מסרה לו גלויה כתובה בעיפּרוֹן. מתחנה בלגית קטנה הגיעה. עדה נסעה ממנו והתרחקה הלאה והלאה.

כא

"פאריז, 10 במאי

עדתי, חמדת נפשי!

שבוע תמים עבר מיום עוזבך אותי. לא מילאתי הבטחתי, הפר הפרתי את נדרי. לכפר שקט לא נסעתי. יחידי בחדרי אני יושב כעת ומייגע את מוחי למצוא פשר דבר. אין. רבבות סיבות קלות־ערך סבּוּני, התאספו עלי ועיכּבוּני. מה אנוש ומה מעשהו? הננו כנוצה נמרטה שהציפּוֹר נישרַתּה בתוך כדי טיסתה. הנה רגעים מספר תתרומם ותרקיע שחקים. אך עוד מעט וחלף הסער והיא תרד פלאים תועה ואובדה לאין דרך ולאין נתיבה.

עדתי! הימים שעברו עלי מאז עזבתיני היו ימים שאין בהם חפץ. עזבת אותי והיית כשמש באה. עוד ימים מספר יקד זהב השקיעה מעל לראשי. עתה הוּעם גם הזוהר האחרון, ומסביבי רק אפילה עמוקה, שאין לנצח אותה ואין גם לחדור אל תוכה. הנני יושב פה טעון זיכרונות עברי, כאסיר החולם על יצועי בית כלאו את חלום חירותו. שם היה חופש, שם היה מרחב ובהקיצו – ולפניו אין כול זולתי שׂבכת אֶשנבּוֹ אכולה חלודה וכותלי מאסרו הקודרים והרטוּבּים.

סומכת אַתּ על רצוני העז. לא כן, עדה. עם הגיבּוֹרים לא נמניתי מעולם. אדם רפת־אונים הנני, המכתּת רגליו אחרי כל צל של רעיון־רוח, והמחרך כנפיו בשלהבתּוֹ של כל אור כוזב וּמַתעה. כן, דברים אלה אני אומר עתה. עתה השעה היא שעת צוהריים. אולם אם תתגנב חשכת בין־הערבּיים לחדרי, יצוא אצא לטייל בשווקים, אז יהום על ראשי משק חיי־חמדה יוקדים, ואוּבל כצאן אל טבחה לשוטט בחוצות, לראות הוללות ומעשי תעתועים, ולשׂאת בלב קוצר־רוח אילם וצורב, המעביר אותי על דעתי ומטרידני מן העולם.

הרואה את, עדה? אני מדבר אתך כדבר האדם עם לבּוֹ. למה אכחד, בלעדייך אין אדם בעולם רחב־ידיים זה, שלפניו אשפוך את מרי שׂיחי. האנשים הם צרי־עין, ועינם צרה בגודל. גם על היגון הגדול לבּם רע. לכן שתקתי, שתקתי כל הימים. אנחה שאין לה אוזן קשובה מוטב שתיחנק במעמקי נשמתי. אך אַתּ, אַתּ הנך אחרת. יודעת את לאהוב יותר מאשר לרחם, מרבה את לסלוח מאשר לעורר מוסר, להחזיר למוטב. זאת חשתי ברגע ראוֹתי אותך בפעם הראשונה. זאת מרגיש אני גם עתה, וזאת ארגיש גם בהעק גושי העפר על גווי שהוּרד דוּמה.

בזה אני שולח לך את מכתבי קליוֹזֶא. תקראי בהם. הנה האדם חצוב־הצור. הוא לא יתעתע, הוא לא יסור הצדה. בקו ישר, במעוֹף נשר הוא טס אל מחוז־חפצו. הוא בונה שם בתים, מקשט רחובות; “בתים”, כדבריו, “לשבת בהם, שעוד מעט וחלונותיהם יאירו אור וכותליהם יענו להד צחוק בני אדם עליזים ובריאים”. מה גדולה קנאתי בו. לשד האדמה השחורה של פלך חרסון זורם בעורקיו ומחלימהו. מי ייתן ונבוא אליו. תחת חסותך ותחת חסותו תמצא גם נפשי מַרפא. מי ייתן והיה!

אמרי שלום לאִמך החולה וּלמוֹרך הזקן זאלקינד. סיפּרת לוֹ את סודנו וַתּיטיבי עשׂוֹת. אַתּ מדברת אתו עלי? רב תודות לך. אני גם מעט עונג זה, אין לאל ידי למלאותו. מוריס לוי, ריעי היחיד, שאתו דיבּרתי את אשר עם לבבי, נפל למשכב ונאלם. אבל אין דבר, על משמרתי אעמוד ויהי מה.

שלך לעד

אליהו"

אליהו מרגלית קיפּל את מכתבוֹ וירד לשׂימו בתיבת הדואר. במבוא נפגש באדם צעיר לבוש שחורים, בעל פנים קשים וסגורים, שהסיר מגבעתו, השתחווה ושאל:

– האתה אדון מרגלית?

– אמנם כן.

– הנני במצוות אדוני, ה' די־ווריה. עברנו לדירה חדשה ואדוני מבקש, כי מר מרגלית יואיל בטוּבו לבקר את ביתנו, למען ימצא את המקום הנכון והמתאים לתמונתו. הנה מכתבו.

מרגלית קרא והשיב:

– טוב מאוד. אימתי עלי לבוא?

– אם נכון לפניך, עוד היום.

– וה' די־ווריה בביתו?

– לא, הוא נסע מזה למסעותיו.

– למי אפוא אפנה שם?

– הגברת די־ווריה, אחות אדוני, נשארה.

אחר רגע הוסיף בקול ניחר:

– היודע האדון את אחות אדוני?

אליהו לא השיבוֹ על שאלה זו, רק רשם את הכתובת החדשה ונפטר ממנו. הוא יצא החוצה לשלוח את המכתב למקום ייעודו. אחרי־כן פנה אל בית־החולים לבקר אצל מוריס לוי. העבירו אותו דרך מסדרון ארוך וריק. כותלי המסדרון היו מלאים דלתות לבנות מסומנות במספרים שחורים. הריצפה היתה נקייה, חלקלקה, מרוּצפת טבלאות מרוּבּעות, והדי צעדיו של הסוכן שצעד לפניו התנשאו לאורך התקרה בדרדור משונה. בקצה המסדרון התעכּב הסוכן, הראה באצבּעוֹ על הדלת מספר שש־עשרה והלך לו. שרתה פה שתיקה מוחלטת, קרירה ואַפלולית מעוּרבּבת ריח יוֹד חריף וצורם בנחירי האף. החדר שבו נכנס היה מרוּבּע ובן ארבע מטות. זקינים אחדים שכבו שׂרוּעים על משכּבם, וברכיהם זקופות מתחת לשׂמיכות הצמר וראשם שקוע עמוק בכּרים הקטנים, ונראה כאילו הם לוחצים אותם בכוונה ומדעת. מן הצד לא הרחק מן החלון שכב במיטתו מוריס לוי. מצב בריאותו הוטב. הוא התחיל לגמגם מלים בודדות והכּיר באנשים המוּצגים לפניו, חוּשיו היטהרו וגופו התחיל מחדש הרגשתו. בראוֹתוֹ את אליהו עיוות את פּרצוּפוֹ המצומק מתוך שׂמחה גלוּיה. עיניו שנתעמקו בחוֹריהן התנועעו כאומר לדרוש בשלומו. אליהו ישב סמוך למיטתו והסתּכּל בּוֹ במבּט משמים. בכל זאת הבין את מחשבות רעהו. הרעיונות כאילו התנדפו וחדרו דרך מבואי סתר לתוך לבּוֹת שניהם. הזקן גמגם:

– ע–ד–ד–ה…

אליהו נופף ידוֹ באוויר, כרומז לו שהיא נסעה ואיננה. הזקן הראה אותות בהלה. שׂפתיו הדקות והכּחוּלוֹת רתתו לכל אורכן. סנטרו ושׂערות השׂיבה המחוּדדות שגדלו בו התנועעו בהקפּדה משונה. אולם אליהו צחק לעומתו כרוצה להרגיעו וכמשדלו שאין רע, שעוד הכול שריר וקיים כשהיה. פני לוי אורו שנית, ובכל מאמצי כוחותיו הפליט:

– בּ… בּ… בּבּוֹן…

שיחתם המוזרה הופסקה על פי פקודת הסוכן, שבא והודיע כי שעת הביקור הגיעה לסופה. מרגלית נפרד מלוי והשאיר לו סכום מועט לצרכיו, ושוב עבר את המסדרון הארוך והשותק. על ראשי בהונותיו עבר כנזהר להפריע את הדממה הממלאה את חלל הכתלים האלה. בחוץ שאף רוח. בגן שלפני בית־החולים פיזרו אילנות דוּלבּה רעננים את צילָם הרחב והקלוש. שׂיחי לילך סיננו מבּין ענפיהם ריח פּרחיהם. דוֹמם ושטוּף ירק עמד הבית הגדול בטבּוּר הכרך, וכאילו שמר בתוכו סוד חיים זרים, המתנהלים לאיטם במחבואים עלובים וחסרי־דם.

את הדרך למעונו החדש של ה' די־ווריה עבר מרגלית ברגל. מזג האוויר היה נהדר. השעה היתה השלישית אחר הצוהריים. חום השמש הגבוהה עלה מן ריצפת הרחובות ומחומות הבתים. היכלי תפארת בנויים אבני גיר לבנבּנוֹת צהלו בברק יפעתם. מגדלים וראשי מסגדים וצלבים מוזהבים ירו זיקי אש במרומים הנישׂאים והטהורים. בולמוס חיים גרף את ההמון ההומה מכל העברים.

את השער של הבית הקטן המוקף גינת פרחים פתח לו האיש לבוש השחורים עם פרצופו הסגור, שבא לקרוא לו. הכניסהו אל המבוא וביקשהו לחכּוֹת זמן־מה, עד שימסור מודעה לגברתּוֹ. עד מהרה שב, חזר והשתחווה לפני אליהו בקידה רבּה, והראה לו בידו ללכת אַחריו. ברווחה פתח לפניו את הדלת מימין ושוב השתחווה. לאוזני מרגלית הגיע קול צלול, שקט ומתון כנובע ובא מן החזה:

– אדון מרגלית, אנא.

הוא התקרב אל הגברת די־ווריה היושבת באחד הכיסאות נשענת על המסעד וסוקרת לצדו. היא לא היתה צעירה; כבת שלושים וחמש ומעלה. זרועותיה היו חשׂוּפות וַעגוּלות וּכסויּוּת גוון חכלילי רועד, שהיה מבצבץ מבין הכישות המעטה והמזדהבת הפּזוּרה על העוֹר הרך. שלווה של גודל־רוּח היתה בכל הווייתה. גם שׂמלת הטוּל הארוּכּה והרחבה העוטה את גוּפה הגמיש, אשר שמר עוד על שׂרידי חן־נעורים, הבּיעה נדיבות־גזע הבאה בירושת דורות שלא מדעת ואינה נמחית לעולם. עיניה היו בנות צבע אפוֹר כאֵפר קלוי. בהן הבהיק דבר־מה ספוג תשוקה טרפנית וּזדונית. בהן היו משוּבּצות נקודות ירקרקות מחוּדדות כפזורות אבק אזמרגדים. נקודות זוהר אלה היו דוחות ומושכות את הלב כאחת, היו מזהירות ומעוררות בחזה דאגה לא־ברורה.

היא אמרה אל מרגלית:

– ישב נא אדוני וּנטכּס יחד עצה מה לעשות לתמונת אחי.

בחטיפה הוציאה אמריה. עיקמה שׂפתיה הדקות והמכוסות אבק תולע לעבר ימין, כדי להסתיר מתחתן את השן המצוּפּה זהב. שן זוֹ היתה מופיעה רק להרף עין וחוזרת ונעלמת במהירות וכן בלי הרף. תנועה זו הולידה בלב אליהו גירוי משונה, כאילו היתה פה כוונה להרגיזהו ולהחרידהו ממקומו. בדבּרהּ ניכּרוּ למדיי עקבות גילה. קמטים קלים, אבל נראים לעין, התחילו מתרשמים בחצאי קשת מן הנחיריים הדקות והמרתתות עד קצות הפה. העוֹר נעשׂה נפוח ונבוב ואיבּד את חלקתו. אולם הג' די־ווריה הכריחה את אליהו לבל ישׂים לב לכל אלה. את עיניה השׂוחקות והחדות שילחה לקראתו, והנקודות הירקרקות כה מיהרו לשנות מעמדן וגוֹנן, כאילו שביבי־אש היו רוחשים בהן.

אליהו שאל:

– באיזה חדר בדעת הגברת לתלות את התמונה?

הג' די־ווריה לא ענתה ממין השאלה. לאיטהּ לקחה את המניפה מעל השולחן, הרכּיבה את רגלה האחת על גבּי חברתּהּ, מיהרה לכסות את קרסוּליה החשׂוּפות בשולי שׂמלתה המרשרשת, והשיבה:

– אדוני מיטיב לדבר צרפתית.

– אין פלא, אני יושב פה זו השנה החמישית.

– לא זאת, לא זאת, אדוני. אתם הרוסים הנכם בעלי כשרון. עתידים אתם לנצח את כל העולם.

מרגלית שתק. חש אי־רצון. נדמה לו, שהיא לועגת לו. פתאום והגברת די־ווריה קמה ממקומה ושאלה:

– אדוני מעשן?

מרגלית קם גם הוא:

– כן, גברתי.

הג' די־ווריה צחקה:

– אתם הרוסים הנכם תמימים כילדים; זה הולם את הנשים, אבל אתכם, הגברים!?

בלב מרגלית בערה אש כעס. עתה היה הדבר ברור: היא לגלגה לו. מרת די־ווריה רצתה לפנות הצדה ולבקש את הפּאפּירוסות. אליהו צעד לקראתה כגודר דרכה:

– והגברת חושבת באמת לצרפני אל מניין התמימים?

קולו היה מלא רשע, מרד ורעל. עיניו השחורות והעמוקות להטו. הג' די־ווריה עיכּבה את הילוּכהּ, מדדה את כל קומתו בסקירתה התקיפה, ואמרה ברישול:

א!… שכחתי שהנך בן “הרובע”… א! אתם האמנים!

והפעם הראתה גלוי את שינהּ המצוּפּה זהב, ופניה נתכסו זוקן וּבליה. ויצאה מן החדר.

עד מהרה שבה והביאה עמה ריח בּשׂמי ישׂמין חריפים. היא ישבה שנית על כיסאהּ והגישה את תיק הכסף הקטן לאליהו. גם היא העלתה עשן. מיד התחיל ביניהם אותו הקרב העקשני מן המארב ובמסתרים; אותו הקרב המתנהל בערמוּמיוּת חשאית, וכל אחד מעמיד פנים כאילו רצונו להיפטר מן השני, אף על פי שלשניהם ברור הדבר, שאין זאת אלא אחיזת עיניים בלבד. הג' די־ווריה ידעה את מרגלית. פעמים אחדות ראַתהוּ בבית אחיה. גם שמעה עליו טובות מפי האמן ג־ר בא־ביתם. אך היא לא תיארה אותו לעצמה כה גא ומכיר בערכו.

והיא פנתה אליו:

– האין אדוני מתנגד לנשים מעלות־עשן?

– חלילה, אנו רגילים לזה, צחק מרגלית.

היא התפרצה בצחוק גדול, צלול:

– הגדשת הסאה, אדוני, לא־זאת חשבתי.

מרגלית הטיל בה את עיניו, כאומר לנפשו: מה רצונה ממני, ובקול שקט אמר:

– גברת, עוד מעט ויערב היום, ולמען מצוא את המקום הנכון לתמונה זקוק אני לאור היום.

מרת די־ווריה הבינה לריעוֹ. במעוֹף עין אחד שוב עטתה קומתה את חשיבותה. השלווה הופיעה על פניה, שנראו עגומים מעט. את הפּאפּירוסה השליכה הלאה וצלצלה בפעמון. מיד נכנס המשרת עם פרצופו הרע והעצור וקד לקראתה. הג' די־ווריה פקדה:

– פייר, תערוך שתי מנות – באכסדרה.

ואל מרגלית אמרה:

– אדוני, הלוא יואיל להישאר אתנו לארוחת הערב?

מרגלית מיאן. אולם בקולהּ לא נמצא גם אות של שאלה. גם לא מצא את השעה הראויה להבּיע התנגדותו והרכּין את ראשו והודה. פייר נפטר מפניהם, ועל שׂפתיו הדקות רפרפה בת צחוק רשעית. אחר נכנסו לחדר־העבודה של הקברניט די־ווריה. עשרות חפצים שונים ומוזרים, שהגיעו הנה מארבע כנפות הארץ, היו מונחים פה. חרבות, מקטרות גולגלות, קישוטי־נשים ואלילי־שן, קרצו בצורותיהם המעוקמות, עדים לארצות רחוקות, למנהגים זרים ופראיים ולחיי אנוש המנומרים. רגעים אחדים עמד אליהו ובחן בעיניו את החדר. אחר פנה אל הגברת:

– נראה לי, שמקום זה יתאים… שם מימין לתּוֹף הבּדוּאי ההוא.

ולקח את התמונה והדביקהּ אל הקיר. קווי שמש שוקעת נפלו עליה וכיסו אותה בזוהרם המתורג. הפנים והבּעתם נראו כחיים. העיניים רחשו והשׂערות זעו, כאילו הרוּח עדיין נושבת בהן ופורעת אותן.

מרת די־ווריה מחאה כך:

– אחי ישמח, נהדר!

בו ברגע עמד פייר בפתח הדלת, והודיע:

– השולחן ערוך.

באַכסדרה, שדליוֹת ירק הצלו מכל עבריה, שרתה אפילה למחצה. שׂיחי הרדוף נטוּעים בעציצי־עץ קישטו את עליהם המוארכים בפרחים אדומים וחיוורים. בּושׂמי סגלים ריחניים ודקים מילאו את האוויר מסביב בשיכּרוֹן נעים. באחת הפינות ניתּרה ציפּוֹר בכלוּבהּ, עלתה עלה וירוד והשמיעה בציפּורניה רעד מיתרים צרוד. אליהו ישב מול הגברת די־ווריה וסעד לבבוֹ. היא היתה הפעם נדיבה ומסברת לו פנים. ארוחת הערב היתה עריבה. פייר עמד עליהם דוּמם וקפוא לשרתם.

בשעת אכילה היתה הגברת די־ווריה זורקת לאליהו מבּטים מפתים וַחמימים. לעתים, בהיתקל ידו שלא מדעת בידה, הרגיש מרגלית את רתת דמי עורקיה. גם צחוק צחקה לקראתו; צחקה על לא־דבר. פרטים מעניינים סיפרה מחיי האמן ג־ר. תיאוּריה היו מלאים חיים ופיקחוּת והעידו על ניסיון רב. בסוף, כשהגיש פייר את הקאפה ואת הגבינה, אמרה אליו גברתו:

– תוכל ללכת.

פני המשרת הועבו. השתחווה ויצא.

כשנשארו לבדם נקפדה גם שׂיחתם השוטפת. שרתה שתיקה והאפילה התגבּרה והיום ירד במהירות. פני הגברת כמעט שלא נראו בשפעת הירק שמסביב. רק ברק עיניה היה יורה נקודות זוֹהר זרחני בלי הרף. במחצית גוּפהּ התמתּחה לרוחב השולחן, פשטה ידה ונשענה עליה והבּיעה אמריה בלחש:

– אדון מרגלית, שב הנה.

מבלי הבן איך נעשה הדבר שמע לקולה. רפיון־רוח וליאות מתוקה תקפוּהוּ. הוא ישב על הכיסא סמוך לה. ריח ישׂמין חריף עלה באַפּיו. הציפּוֹר רנה בלי הפוגות. שׂמלת די־ווריה זהרה בכתם לבן־כהה בין שחור הענפים. אוויר לח עטף אותו ונשב על מצחו הלוהט. הוא מלמל:

– נעים, נעים פה.

הגברת די־ווריה הסכּימה לו:

– אמנם נעימה היא פינה זו.

ומרגלית הרגיש על גבי ידו את כובדהּ של יד נעלפת וַחשׂוּפה וקרה ורכּה. גל דם רותח פרץ ממעמקי לבּוֹ ושטף את כל עור קדקדו עד אשר שורשי שׂערותיו התחילו דוקרות. הרגשה משונה, מעין ההרגשה שחש אדם בחלומו בשעה שנראה לו, שהוא צולל בתוך תהום עמוקה עד אין סוף, חש מרגלית הפעם. הלב הלם והמוח נעשה קל ואווירי והתנדף כעשן מפני רוח. הכּרה מטוּשטשת וחיוורת רמזה בלאט: אליהו, עליך לקום ולהימלט על נפשך; עליך לברוח כל עוד כוחותיך אתך, כי את אושרך אתה מנפּץ פה לרסיסים לעולם. אבל הכרה זו רפרפה לעיניו מתה וּקפוּאה, כאילו היתה מחוצה לוֹ חדלת־אוֹן להשפּיע עליו ולַהביאהו לידי מעשה. וקרוב לג' די־ווריה נשאר יושב וסופג רעד גווהּ, מבחין מבין חשכת הליל את מבּט עיניה המפזרות שביבי־אש ירקרקה־כחלחלה כברק אורות מתעים של תולעי יוחנא בין דשאי האפר בליל אב אפל.

מרת די ווריה לחשה על אוזנו:

– ניכּנס פנימה, האוויר קר ולח.

בדברה זאת רעדה. שניהם קמו ונכנסו החדרה. פה היתה חשיכה עמוקה. פסיעות מרגלית היו לא בטוחות, ורגליו נכשלו בחפצים שונים. ג' די־ווריה נתנה לו את ידה והיתה לו למורת־דרך. אליהו לא ראה מאומה. רק קול הגפת דלתות שמע מאחורי שכמו. פתאום נתעכּבה ג' די־ווריה בתוך כדי הליכתה הגששנית ונשימתה קצרה, וכוּלה היתה אחוזת רעד. כמעט בהיסח־הדעת נמשכו זה אל זה. רגעים אחדים עמדו חבוקים יחדיו. אחר המשיכו⁷ דרכם עד בואם לחדר קטן ומרוּבּע שבקצה הדירה, וחלונותיו פונים החצרה. שם צנחו על דרגש הקטיפה שלפניהם. שׂפתי זה נצמדו אל שׂפתי זה והן גרמו כאב משונה, דומה לפרץ אנחה עצורה.

כב

כשיצא אליהו מבית הג' די־ווריה התחיל מכריח את עצמו להסיח דעתו מכל הנעשה וּלהטוֹת מחשבותיו אל עניינים אחרים. מקרים פעוטי ערך צפו ועלו על לבּוֹ, וכאילו משה אותם בכוונה מתהום הנשייה. פני חברים נשכחים עלו לפניו. הוא זכר קטעי מאורעות חייו שעברו עליו בהוללות. הוא ראה גם את פני המשרת פּייר עם מצחו הגבוֹהּ והשקוּע עמוֹק בקדקדו, ועם פרצופו הסגוּר והמבּיע רשע וערמוּמיוּת. אך ההרהוּרים הללו היו כה פרועים והיו באים המונים המונים כשהם קרועים קרעים קרעים ואינם מחוּבּרים ומשולבים זה בזה, ועל כורחו עצר בלכתו ועמד וסקר סביבו בעיניים שטופות דם. כתיפיו רעדו. זה היה מורך־לב, מורך־לה פשוט וגס; הוא עצם עיניו שלא לראות נכוחה.

פתאום פרץ בצחוק גדול. רחובות פאסי השוממים ענו לו כהד מלא איום. כה יצחק אדם רק פעם בחייו ולא יוסיף. זה היה קול שבר אושרו שנוּפץ ורוּטש והתפזר כאבק חוצות וכדומן על פני השדימות. כל נוחם לא חש. רק רחמים, רחמים חש לעצמו ונכמרו רחמיו עליו. מרגלית עוד לא בירר לעצמו את פרטי הדבר. אולם הוא חש שאבד הכול. הנה נקפד החבל שבו אחז בכל מאמצי כוחו ושאף להתנשא אל על; נקפד, והוא יורד מטה ואין מעצור.

האם עלה זכר עדה על לבּוֹ? לא, הוא לא יכול להעלותה על זיכרונו. רק צילהּ האפיל את הרהוריו בכל כובדו הרב. פזז פיזזה המחשבה עירוּמה כמו כּלוּאה בתוך מעגל־קסם. וברצותה להתקרב אל הנקודה המרכזית נרתעה לאחור והושלכה הלאה להתגלגל בתוך ריקניוּת משונה כשהיא עזובה וּמטוֹרפת. התאמצות זאת גרמה לו ייסורים עצומים. הוא נשך עור שׂפתיו וחרק שן. הוא ניסה למלא ריקניות זו במחשבות אחרות, ומאום לא עלה בידו. כמו להכעיס התרוצץ ההרהור התלוש וחסר־הצורה בתוך קדקדו והלהיב את דם מוחו. הוא מישש את ידיו בתועבה רבה. נדמה לו, שהרטט התאווני של גוף הג' די־ווריה עודו מרפרף על כל בשׂרו. ריח הישׂמין העולה מבגדיו היה מעלה בו רגשי גועל. ואותה ההכּרה האילמת שעודו בחיים ועתיד הוא לחזור ולבוא לידי מכשולים, הכּרה זו דיכּאה את נפשו עד לבלי נשׂוא.

זה מכבר הימים, ברגעי התכּווצות לב, היה מבקע את סבך רעיונותיו אותו הרהור ספוג ייאוש וגא, שיש להביא סבל זה לידי כליה גמורה. אותה הרגשת הביטול ואותה ההוכחה הפנימית, שסוֹף־סוף אין הוא מאַבּד מאוּמה, ושאוֹתוֹ האפס הגדול המשׂתּרע שם מעבר לחיים אינו יכול להיות מבהיל וּמאוּים מן האפס והתוהו שבהם נזרקת ומיטלטלת נשמתו זה ימים רבים – הוֹכחה פּנימית זאת הביאַתהוּ לקבל מוֹצא זה בקרירוּת־רוּח. תמיד רק דחה את הדבר. הוא רצה לנסות עוד – הימצא לנפשו פינת שקט? כהלך הצועד במדבר ונוֹשׂא על שכמו את שׂריד צידת דרכו – כן שכן רעיון זה, שסוף־סוף עוד המוצא ישנו, ישנו באחד מחדרי לבו, וּמלווהוּ באורחות חייו השוממים. הפעם עלתה מחשבה זאת מבוּססת ומוּשׂכלת וכמעט הכרחית. איך יַראה פניו לעדה? הישקר לה? ולא זאת, ולא זאת. הוא עצמו, הוא מהו בעיניו? לא, רפיון־רוח כזה אין אדם סולח לעצמו. אל אלוהים! מה מסכּנוֹת וַחדלוֹת הן כל הרגשותיו וכל מעיינות רוחו וכל תקווֹתיו…

פתאום שמע קול קורא לו:

– היזהר!

קריאה זאת קרא רכּב שישב על דוּכנוֹ וכוֹבעוֹ המעוּגל והגבוה והלבן על ראשו. סמוך לפני מרגלית עמד סוס והטיל בו עיניים גדולות וסגולות. הסוס השמיע נחרתו ורקע ברגליו כמתאמץ לעבור עליו, ורק המתג המצלצל בין שיניו הוא המעכּבהו. מרגלית נסוג לאחור ופנה הצדה. במרכּבה ישב זוג צעיר חבוּקים יחדיו. לב אליהו נתמלא גיל. הוא הצטחק ואמר אל נפשו:

– לא, עוד לא הגיעה השעה.

חפץ עז תקפהו עתה לראות פני אנשים ולשמוע את קולם ולהתווכח אתם ולהסכים לדבריהם ולהתנגד להם. הוא הוציא שעונו והסתכל בו לאורו של פנס. אמנם השעה היתה מאוחרת. אולם בבית־הקאפה “הדרקון־האדום” קיווה עוד למצוא אנשים ממכּריו, והוא מיהר שמה. שם ישבה איווֹן על כיסאהּ לפני חלון בית־המשתה ומצחה הצר נשען בשמשה, והיא מבּיטה החוצה מתוך תרדמה ושוויון־נפש גמור. רק מנורות אחדות פיזרו את אורן הרפה על פני האולם רחב־הידיים. אל אחד השולחנות ישב רוכל ותיבת צעצועיו לרגליו, ולפניו עמדה כוס ריקה. הוא ישב בראש מוּרד וסנטרו נשען על חזהו והשמיע קול נחרה מרוּסקה. עם כניסת מרגלית התעוררה איווֹן וקמה על רגליה והתבוננה בו רגע בעיניה הכהות והמימיות, ואחר פרצה בשמחה גלויה:

– אה, אדוני האמן, זה ימים ושנים שלא ראיתיך.

מרגלית זרק לה מבּט מלא הכּרת תודה. הוא ישב לא הרחק מהמזנון וביקש בקבוק יין לבן וחריף. איווֹן מיהרה למלא אחרי דרישתו. הוא מזג לו כּוֹסו, הריקה בבת־אחת, אחר שנה ושילש, וקרא לאיווֹן:

– בואי הנה, נשׂוחח.

היא ניגשה ועמדה על ידו.

– אדוני מבוּדח היום.

– ודאי.

– הוא יישא אשה בקרוב.

– מי אמר לך זאת?

– מכּירים בפניו.

מרגלית הוריד ראשו, שוב מזג כוסו להריקה. איווֹן המשיכה:

– עלמתו היא נחמדה מאוד.

– איזו עלמה?

– זו השחרחרה, שהיה בא אִתּהּ תמיד הנה.

– ואת תינשאי לאיש?

– למה לא?

– ויש לך בחיר לב?

היא ניגשה סמוך לשולחן מרגלית ונשענה עליו בשתי ידיה שהתליעו מרוב מירוק כלים, וקרצה לו בעיניה המימיות, והתחילה לספר לו במהירות:

– כן, כן, בעוד חודש ימים אני נישׂאת… בל תספר לאיש. אנו רוצים לשׂכּוֹר מעון זה ולנהל את בית־המשתה על חשבוננו אנו… אנו נשׁפּרהו. שם בקצה השני נבקע מבוא חדש… אני אביא את אחותי הנה ותעזור על ידי. גם את הרהיטים נחדש… אישי הוא צבע… הוא מרוויח כמאה וחמישים פראנק לחודש… בעל־הקאפה אינו דואג לעסקו. מקום זה ראוי הוא לבית־קאפה נאה, עליו לבוא לידיים אמונות. כמעט שסידרנו הכול, היינו אצל בעל־הבית, כמעט ששׂכרנו את הדירה וגם הכינותי כתריסר סינורות לבנים; תראה ותיווכח, זה יהיה בית־קאפה מן המדרגה הראשונה… כמוהו תמצא רק בבּוּלווארים הגדולים…

מרגלית הקשיב לפטפּוּטהּ ברצון ובעניין. הוא שאַלהּ:

– אבל למה אַתּ עצובה כל הימים?

איווֹן השתוממה לשאלתו:

– למה תאמר ככה? איני עצובה.

– הלוא גם עתה פגשתיך מנמנמת ושוממה.

– אה, אין זה מאומה; אין מאומה… ברצוננו להחליף שם בית־המשתה ולא באנו עוד לידי דעה שווה, והנה ישבתי וחשבתי על זה… מה דעתך, אדוני האמן, “כוכב התכלת” יתאים?

– יתאים ויתאים.

– אכן אמרתי, אך ליאוֹן שלי מוצא, שזה המוני… אוֹמַר לו שגם אדוני האמן מוצא שם זה לנכון.

מרגלית נפטר ללכת. כשנתן לה את דמי השירות, הראתה איווֹן תנועת מיאון; הלוא היתה חגורה באחד משנים־עשר הסינורות הלבנים המונחים בביתה ליום שתהיה פה היוצאת ובאה. בכל־זאת קיבּלתם אַחר סירוּב קל, ואמרה:

– אדוני האמן יואיל לבקר אצלנו לעתים קרובות.

והמלה “אצלנו” צלצלה בין שׂפתיה הדקות בהטעמה מיוחדת.

בחוץ התחילו החיים משתּתּקים. מרגלית צעד לפניו לאיטו וראשו גלוי. הוא שׂחק בקרבו כנהנה מחיי־קטנוּת אלה, שבהם נתקל זה עתה. קטנוּת זו חיזקה את הכּרת האַפסוּת שתססה בכל פנימיוּתוֹ. אל ביתו לא סר. הוא ידע, שם בחדרו ועל שולחנו מחכּה לו אותה המעטפה הירקרקה, ודברי עדה בתוכה. בלבּוֹ שתת דם פצע חבוי, והוא התיירא לגעת בו. לאיטו עבר את גשר נוֹטרדאם והסתּכּל במימי הסינה השחרחרה ופנה הצדה עד בואו אל הבּוּלוואר סיבאסטוֹפּוֹל. ארוך וגדור אילנות מלבלבים השׂתּרע הבּוּלוואר. צל אדם היה מנתר ממקום למקום והיה מכבּה במוטו את אור הפנסים, והוא משאיר מאַחריו פסי חשיכה מעוּבּה. בעצלתיים שׂירכה דרכה מרכבת נשכחה, ומנהלה הנרדם התנועע על מושבו ימינה וּשׂמאלה. שיעמום. דבר־מה היה מוצץ בלב. אין כל תכלית ואין כל מטרה. מרגלית נח על אחד הספסלים שבצדי הרחוב והרכיב את רגלו האחת על חברתּהּ ושילח מבּטוֹ אל חלון מוּאר ומכוּסה וילוֹן ארגמן. שעמוּם. אמנם עליו היה רק לנגוע בפצעו בראשי אצבעותיו, ומיד תזנקנה אותן המחשבות הסוערות והקלויות והמטרידות דעתו. אולם בזאת לא חפץ. בכל מאמצי כוחותיו עצר בעדן והחניקן. דממה, שחור ליל ושיעמום. אין דבר. צללי נשים רפרפו בחיפּזוֹן לעיניו, זרקו לו אימרה רכּה ותּמהרנה ללכת הלאה. מרגלית כמעט שנרדם. השעה היתה כשעה אחת אחר חצות הלילה.

עודנו צולל בסבך מחשבותיו המעוּרפּלות, והנה יד אוחזת בזהירות בשרווּל בגדו, וקול חרד רעד על אוזנו:

– אדוני…

בתנועה חטופה הטיל מעליו את היד וברוגז:

– עזביני לנפשי…

דממה. כעבור רגע שוב שמע את הקול כמייפח בייבּוּב דק וחודר:

– אבל אני רעבה…

אליהו הוציא מכּיסוֹ מַטבּעות אחדות ונתן לה. העלמה לא לקחה אותן, בשאט נפש הדפה את ידו המוּשטה לה, ואמרה:

– איני רוצה במתנת־חינם. בוא אתי…

בלב מרגלית התעוררה חמלה רבה ליצור אומלל זה. הוא קם ואמר לה:

– בואי אל ביתי.

שניהם עברו איש בכתף רעהו צעדים אחדים. העלמה הלכה כפופה ומשמיעה נשימתה הצרודה. סמוך לאור הפנס עיכּב מרגלית את פסיעותיו ברצותו להסתכל בפניה. אולם עוד לא הספיק להסב ראשו, שמע קול צעקה:

– אה! מרגלית!

והעלמה עקרה רגליה וברחה לאורך המדרכה.

הוא רדף אחריה בכל מַַאמצי כוחו. וכשהשׂיג אותהּ תּפסהּ בשתי ידיו, ובחוזקה הסיר את שתי כּפּוֹתיה שבהן כיסתה את פניה. גם הוא צעד צעד לַאחוֹריו. לפניו עמדה נערה נכלמת ורצוצה ובלה והמומה – לפניו עמדה לינה הקטנה, הילדה מוכרת־הפרחים. מרגלית לא הרבה לחשוב. חיש אחז בזרועה, ואמר לה בלחש:

– אין דבר, בואי אל ביתי.

לינה נגררה אַחריו. על המעלות כמעט שאפסו כוחותיה, ואליהו נשׂאהּ ברחמי־אב. כשנכנסו לביתו העלה אור והאכילהּ והשקה אותה, ואחר כך ישב לצדהּ ושאל את פיה פשר דבר. דוּמם ומתוך גילוי־לב סיפּרה את תולדות ימי חייה. האם מתה ונשארה בלי מחסה. אב אין לה. אמה גם לא דיברה עליו. כחודש ימים הוסיפה למכּוֹר פרחיה. ולא הספיקו רווחיה כדי מחייתהּ והתחילה למכור מיטלטלין שונים. גם זה אפס. ימים אחדים רעבה. שכנתּהּ ענייה מרודה חלקה לה מפתּהּ. היא לא יכלה לקבל עוד. ויצאה בלילה החוצה וַתּשוטט ברחובות. מאחרות ראתה ועשׂתה גם היא כמוהן. אבל מלבּוּשיה היו מעוכים וקרועים, ושומע לא היה לה.

– ולמה לא באת אל ביתי? – שאלה מרגלית.

– התביישתי, גם פחדתי.

פניה היו עתה נעימים. יא היתה כחושה מאוד. ועיניה היו מגודלות וקודחות ומשתוממות, והעידו על חוסר־דם ועל לילות חסרי־שינה. אליהו תפסהּ בידהּ הרזה, ואמר לה:

– הישארי אתי, אנוכי אדאַג לך.

לינה הרימה את מבּטה הבּוער באש חולנית אל אליהו והשהתה רגע את מבּטהּ כמפקפקת וכשוקלת בדעתּהּ, וכאילו אינה נותנת אמוּן בדברי מרגלית. אך היא נפגשה בפני אליהו המעוּננים והקודרים והמלאים דאגה, ורווח לה. היא נשארה ללון בביתו. למוחרת מכר אליהו את התמונה “מוכרת פרחים”, ובמחירה שׂכר מקום ללינה בבית השוערת. אחר יצא והשתדל אצל אחד ממיוּדעיו ומצא עבוּרהּ עבוֹדה באחד מבתי המלאכה לארג סרטים.

באותו יום היתה דעתו של מרגלית רצויה עליו. נדמה לו, שזאת הפעם הראשונה בימי חייו שעשה דבר טוב. הָחל ובַצע.

כג

אף כי גמר אומר בלבּוֹ לא להוסיף ולעבור עוד על סף בית הג' די־ווריה, בכל זאת לא חדל אליהו מחשוב עליה כל הימים. הוא חש מרחוק את הסכּנה הנישׂאת אליו ממעון קיץ קטן זה שבסביבות פאסי. אבל סכנה זו עצמה היא שמשכה אותו בחבלי־קסם. חמישה ימים רצופים נשאר בביתו. בדיוק נמרץ היה עונה על מכתבי עדה ומרכּך את דבריו אליה ומבליע בהם את געגועיו הרבים. לינה היתה מבקרת בביתו מדי יום ביומו. עתה היתה שקטה וַעצבה. מצבה החדש נעם להּ. אך זיכרונות עברהּ לא נמחו עוד כליל מעל פניה הרזים. ישיבתה בבית מרגלית היתה קשה עליה. כל העת שתקה, כאילו מרבית חטאיה שׂמו מחסום לפיה. מרגלית לא יכול נשׂוֹא את מבט עיניה העקומות וישיבתה כנכנעת וכנאשמה. וכשיצאה מחדרי ביתו הרגיש הקלה רבה.

בשאר השעות משעות היום היה שוכב שׂרוּע על ספּתוֹ ומעלה עשן הפּאפּירוסות. הוא היה מקשיב אז לנפשו. הרעד הגרוי לא חדל. הוא היה מוכרח לעמוד תמיד על המשמר, כדוחה את המחשבות העולות ובאות בחזקת היד. קטע של שיר משירי בודליר זמזם במוחו ולא הרפה ממנו:

אֲהָהּ אַךְ הַמַּוֶת, הַנּוֹתֵן חַיִּים וְנִחוּמִים,

הוּא מַטְּרַת כָּל חַי וְתִקְוָתוֹ הָאַחַת;

כְּכוֹס רְוָיָה יְשַׁכֵּר וְיַסִּיעַ לַמְּרוֹמִים.

יַאְדִּיר כֹּחַ לָצֵאת אֹרַח עַד רֶדֶת שַׁחַת..

ובלב שרתה חשיכה עד שהיה מתיירא להבּיט בו.

ביום החמישי פקעה סבלנותו. עם ערב עזב את ביתו ויצא לטייל בחוצות. זמן רב טייל, וחזהו מעיק עליו וראשו עליו נבוב. לבסוף עקר את כל פקפּוּקיו ובצעד רחב פנה אל מעון הקיץ של הג' די־ווריה. את המשרת פייר מצא על מקומו הנכון במבוא. עטוף מעילו השחור עמד קר־רוח, ואותה הבעה קפואה על פניו, שאין לעמוד על אופייהּ. בראותו את מרגלית התמודד בכל קומתו, וקווי פרצופו התחילו מתכּווצים ברשת־קמטים דקה, וּשׂפתיו הדקות והרחבות בּצבּצו לגלוג חבוי.

– האם הג' בביתה? שאֵלהו.

קול יבש וצרוד ענהו:

– אמנם כן.

– הודע אותה על בואי.

נפטר ממנו והוא פוסע פסיעותיו הצרות והמהירות לאורך המרבד השׂרוּע. עד מהרה שב וּבשׂוֹרתוֹ בפיו הרחב, שהג' מרשה להיכּנס. מרגלית מיהר לקראת דלת חדרהּ. בפתח עמדה ג' די־ווריה לבושה שׂמלת קיץ קלה וקידמה את פניו.

– באת? – שאלה כשהרכין ראשו על ידה לנשק לה.

מרגלית הסתּכּל בעיניה. מלאות היו זיקי זרחן ירקרקים והבּיעו ניצחון ועוז וקינטור. אולם חזה החשׂוּף היה מבהיק בלבנוּניוּתו, ולובן זה הרעים את אליהו עד שצרבו שׂפתי פיו. הפעם היתה ג' די־ווריה עצורת־רוח ומבליטה גדלוּתהּ ורוּם ערכּהּ. בריחוק מקום ישבה, הפשילה בתנועה איטית שרוולי שׂמלתהּ המדולדלים, ועצרה רוחה וישבה שאננה כמחכּה לדבריו. מרגלית לא דיבּר דבר. הבחן הבחינה בסקירת כלב מוּכּה, המחפּשׂ לו מפלט.

ג' די־ווריה הוציאה פְאפְירוסה מתיק הכסף הקטן, הדליקה אותה, והתחילה קורצת בעיניה:

– יש לך יהלום יפה, הואילה.

מרגלית הסיר טבּעתּוֹ ונתן לה. בעיניים מבינות דבר בדקה את אבן־החן רגעים מספר. אולם כשנפגע מבּטהּ אחר־כך בקווּצת־השׂיער הקטנה, השטוחה בדופני הטבּעת, זרקה אותה הצדה ופרצה בצחוק, ונתגלגלו מפיה מלים מרוצצות:

– אכן לא ידעתי… לא ידעתי!…

היא קמה ושׂמה את שתי ידיה מסביב לצווארו והרימה ראשו והסתכלה בעיניו:

– אתה אוהב?… ח… ח… אתה אוהב?… ח!… ח!…

אחר הוסיפה בנחת:

– אם תאסוף את כל שׂערות הנשים שאחזת בין זרועותיך, הלוא תרבּץ תחת משׂאך, יקירי.

מרגלית לא שמע את דבריה. הוא הרגיש בריח הישׂמין החריף הממלא את נחיריו, וכתם לובן החזה היכּה על עיניו. הוא רעד כולו כדפּי ספר, שהרוח מפטפּטת ביניהם. מחשבה סמויה וַאטומה עמדה במרכז מוחו כמהרהרת על עצמה. נולד חפץ עז לצעוק מרה. אולם השאגה נכלאה בקרבּוֹ ונקרשה בחדרי הלב וקמה בלי נוע. פתאום נפלה עליו רוח עיוועים. בידי הג' די־ווריה אחז ומשכהּ אל חזהו. היא ניסתה להשתמט ולהתנגד לו. רגעים מספר נאבקו. אחר התחיל גופה נעשה כבד ורופף וראשהּ צנח אין אונים על כתף מרגלית.

בהתעוררם שרתה אפילה בחדר. ג' די־ווריה שכבה לצדו כשהיא מלטפת שׂערותיו. שמות חיבּה רבים לחשה על אוזנו. בקולה נשמע עתה צליל רך אמיתי. ידיה היו קרות ויגיעות. וכשראתה שאין מרגלית שׂם לבּוֹ אליה, טלטלתהו בזהירות ואמרה בתרעומת־סתר:

– למה לא תענני, הלוא פי המדבר אליך?

מרגלית היה מוּטל על הספּה כאדם שזה עתה עברה עליו מחלה אנושה. עוד חזהו עלה וירד ובאוזניו עוד המה צרצור משונה, אבל לבּוֹ לא היה עמו. ג' די־ווריה היתה עתה מרוחקת ממנו, מיוּתּרת לו, שׂנוּאה עליו. רק מחשבה אחת העסיקה את מוחו: להיחלץ חיש מהר מכל הסובב אותו ולהימלט הלאה מזה. הוא השתוקק להיות יחידי ומסור להגיגי לבּוֹ. ובפותחו עיניו ובראותו את הג' די־ווריה המאהילה במחצית גוּפה על גבּוֹ ומשמיעה לו חלקותיה, לא עצר ברוחו ודחה אותה ממנו באמת ידו.

היא נעלבה ונרתּעה הצדה ונאלמה. בחדר היתה החשיכה מעוּבּה, ודרך החלון הפתוח נשבה רוח ערבית פושרת ומנענעת את הווילון הארוֹך הלבן. באלכסוֹן חצה זבוב אובד־דרך את אוויר החדר והשאיר מאַחריו קו דק של זמזום צורם ומטריד. ממרחקים הגיעו הנה שברי קולות של פסנתר. ודאי ישבה שם עלמה והכינה שיעוריה ליום המוחרת. והיה בקולות הללו דבר־מה יגע וחיוור וחסר־צורה ומרביץ שיעמום על הנפש עד להקיא. גברת די־ווריה שכבה שׂרוּעה על הספּה, בוערת חמה. אליהו שמע את קול נשימתה העצור והמרוּסק. הוא התחרט על מעשׂהו. לפייסהּ רצה עתה. לאיטו חיפּשׂ אַחר ידה והגישהּ אל פניו ושׂם אליה את פיו. היה במגע שׂפתיים זה הכּרת טובה בלבד, נימוס, חובה – בעצמו לא ידע אל נכון. הוא חש, ששׂפתיו אינן נשמעות לו. גם ג' די־ווריה הרגישה באי־רצונו. בבת אחת אספה את כל גופה ונשארה יושבת רגעים אחדים, אחר תפשׂה את ראש מרגלית בשתי ידיה וטלטלה אותו אחת הנה ואחת הנה, ומתוֹך חריקת שן אמרה לו:

– אתה אדם רע, רע מאוד.

ברגע הזה השתמש מרגלית להשתחרר מבין זרועותיה וַיעזבנה לנפשהּ. באמצע החדר עמד וידיו על ראשו כמתאמץ למצוא פשר דבר וכדורש אחר מוצא. עד מהרה צנחו ידיו על שתי שוקיו. הכול אבוד. אין מוצא. הוא נשען בגבוֹ על השולחן הסמוך לו, כי ברכיו כשלו. עיניו העמיקו להבּיט בחשיכה. מתוֹך אַפלוּליוּתוֹ של החדר ובחללו הריק המקיף אותו להתחיל לפתע מתחתּל צל חיוור וכהה. הצל צף וזע כעננה כבדה מתחת זוהרו של סהר מכסיף. אחר התחיל קובע צורתו והגיע אליו ונשאר סמוך לו כשח על שכמו וכמבקש קירבתו. הוא הרגיש יד צנומה וַארוּכּה היורדת על ראשו בעצלתיים, וסקירתו נצמדה אל צל זה ולא העביר עיניו ממנו. קומה זאת ופנים אלה ראה בחייו והכירם היטב. פתאום ולאוזניו הגיע קול דברים עמומים וחלשים:

– אליהו… אליהו…

זה היה קול אמו! קול אמו! עתה הכּירהּ. מהיכן באה הנה ומה לה פה? היא עמדה עליו שקטה ומאוּבּנת וכל אות כעס לא נראה במבּטה. פניה היו חיוורים וַעגומים מאוד, ועיניה השחורות והעמוקות הבּיעו תוגת רחמים רבים. דבר לא אמרה. רק בידהּ היבשה השתעשעה בשׂערות ראשו, ומגע־יד אם רחמניה זה ריכּך את לבּוֹ. קטעי זיכרונות־נעוּרים עברו בסער על פני מצחו. הוא פּרשׂ את זרועותיו לעוּמתהּ, לעומת צל אמוֹ, הסוֹכך עליו. אולם זרועותיו חצו את החשיכה הקרושה, ולפניו לא היה מאומה. פתאום חש מועקה חזקה בחזהו. החזה גאה והתנשׂא. אחר עלתה הנשימה ושקעה כאבן כבדה. בחלחלה העביר את ידיו סביבו. לבסוף כיסה בהן את פרצופו הקר וּרטוֹב הזיעה, והרים קולו ופרץ בבכי.

לקול נאקתו מיהרה אליו גברת די־ווריה. רגעים מספר חיפּשׂה אחר כפתור החשמל, אולם כשנשפך האור בחדר כבר היה מרגלית מעבר לדלת ובצעד רחב ברח דרך המבוא. בפתח מצא את פּייר, שהיה עומד בפינה כאורב לו. וכשסייע למרגלית לשׂים את המעיל על שכמו, היתה תנועתו עצורה ואיטית, אבל ראשי אצבּעותיו רעדו מתוך זיע פנימי וחבוי.

אליהו מיהר הביתה. להביא לידי גמר את הכול, את הכול, החליט בנפשו. השעה המכרעת הגיעה! רוחו שקטה, אולם שלווה זו היתה שלוות אדם שבלע כל גניחותיו עד ששׂם מחנק לנפשו. פניו העידו החלטה ברורה וקורעת לב. בהיכּנסו לחדרו ישב אל שולחנו לערוך מכתב אל עדה כדברים הבאים:

"עדה!

"אלוהים לא רצה! אלוהים לא רצה!

"הלוא אושרי היה כה קרוב, כה ודאי, והנה ניפּצתיו בעצם ידי כנפּץ אדם שברי חרס שאין בהם חפץ. חשוֹב חשבתי להתעות עינייך ולצוד את נפשך הטהורה ברשת כּזבי. אבל אפסו ידי וקצר כוחי לנשׂוֹא נטל פשע זה. הנני לפנייך, וכל האמת על דל שׂפתי. רימיתיך, רימיתיך! רימיתיך בתרמית בן בליעל וחדל־אישים. רימיתיך כרמות הרכּב את הכּוֹבסת אשתו. חטאי אין להם לא עוז ולא הדר. שפל עווֹני ואין לאל ידי להינחם עליו, ואין יכולת להתנפל לרגלייך ולבקש סליחתך. לא תכפּרי לי עווֹן זה, עדה, לא לך חטאתי, רק לי ולנפשי.

"היו ימים, והמה לא רחוקים, וחלמתי גם אני חלום אושרי. בלילות, בשבתּי בחדרך קרוב לך, שלהבת התנור האדימה את פנייך, אז האמנתי, הנה אבוקת נעוּרי הודלקה שנית להאיר לפנַי דרך עתידי. אהה! ימים אלה לא ארכו, כצל עברו. עד מהרה כּבתה האבוּקה, והחושך כה גדל מסביבי.

"למה עזבתיני, עדה? האם לא ידעת, שתהומות רבים יפערו עלי פיהם מכל עבר לבלעני? עתה אבד הכול, פנייך לא אוסיף עוד ראות. לא אוכל לבוא כעני ולהתדפק על דלתי לבּתך. אני גא, עדה, מלא מרי וקשה־עורף. לא אחיה ולא אזין את נפשי מנדבות רוחך. הלוא חלמתי חלום חיי־עמל וָטוֹהר. עתה אבד, אבד הכול. מה יהיה באַחריתי? בל תשאלי. גם מדרון ירידתי הוא עמוק מאוד. אתגלגל מטה מטה, והעיניים תחשכנה והראש יהיה סובב הולך. גם זה אושר הוא. זהו אושרו של האומלל, אשר רוע מזלו שׂך בעדו מסילות החיים.

"אלוהים לא רצה, עדה, אלוהים לא רצה!

" ובכל זאת הלוא אני אוהבך בכל לבבי ובכל נפשי. הלוא לא אהבתי מימי רק אותך. ואם יש נקודת טוהר ברוחי, אשר לא נאלחה עוד מחלאת החיים, שם, בנקודה הזאת, חרַתּי שמך, עדה. זכּה כנשמת אדם טרם היוולדוֹ, כן השארתי פינה נעלמה אחת במסתרי לבּי, ושׂמתי בו לזיכרוֹן־עד את זוהר עינייך, שכּכה אהבתּין ואוהבן תמיד, תמיד כל ימי חיי על הארץ. מה יהיו חיי בלעדייך? לא אדע, לא אדע. או הכול גלוי וידוע לפני. שם הם משׂתרעים חסרי־כול וריקים ומטילים אימת־חידלון כחוּרבּת מפּוֹלת, אשר לא ידעה יושב. עדה! עדה! למה אני כותב לך כדברים האלה? אין זאת, כי גם עתה רציתי לכסות את רוע מעללי, לייפות כּיעוּרי. חפצתי להיראות לפנייך כאוּמלל וּכתוֹעה דרך. אך שקר הוא, שקר! בל תיתני אמון לאמרי. הנני מוג־לב… מוג־לב!…

"לא. לא. עוד מלים מספר טרם היפּרדי ממך. ימים יבואו ואשים קץ לכל אלה. ימי נקם יבואו. חטאי יעמדו לפני ויעידו בי. אז אזכור אותך. אזכור מה שעשיתי לך, לך ולי, ואמצא די־און להשיב לי כגמול ידי.

"היי אפוא ברוכה! אל תקלליני, ואני מה? אלוהים לא רצה, אלוהים לא רצה!

אליהו"

כשהרים מרגלית את ראשו מעל השולחן, הרגיש פתאום שהוא כואב עליו עד מאוד. המחשבות זחלו מתחת גרמי קדקדו כתולעים בעצלתיים ומתוך היסוס פנימי. בכל זאת קם ממקומו ומיהר לצאת ולהביא את המכתב אל תיבת הדואר. השעה היתה מאוחרת. תיבת הדואר הוּרקה זה עתה, וּבשׂוּמוֹ בה מכתבו שמע קול עמום בהידפק המכתב בקרקעית הארגז. לבּוֹ שתק. לא קבל, לא רגז. מאחורי שכמו עבר את הרחוב אחד הטיילים המאחרים בנשף וַיפהק בכל רוחב פיו. הנאקה היתה ממושכה, שוב לפניו שחור ליל ודממה ושיעמום. שיעמום עד אפס מקום.

כד

ביקורי אליהו בבית הג' די־ווריה נעשו תכופים מאוד. את חֶברתהּ ביקש ונקשר אליה, כי ירא היה להישאר לבדו בחדרו עם הלמות לבּוֹ ועם כחש הרהוריו. מכתבי עדה פסקו בבת אחת. כאילו יד סתר באה וַתנתק לפתע את כל החוטים שאיחדו אותם עד היום. והנה גם קליוֹזֶא ממעט בדבריו. לעבוד עבודותיו לא יכול. בימים ההם היה בא לפרקים לראות את שלום מוֹריס לוי בבית־החולים. לינה היתה נעימה וטובת לב כאשר היתה. איש לא בא אליו בטענות. איש לא דיבר על לבּוֹ. איש לא חירפהו על פניו. שרתה מסביב לו דממת קבר, כאילו לא קרה דבר. ודממה זו ושוויון־נפש זה היו כה מעיקים וּמדכּאים את הנפש, שלא נותר לו אלא המקלט האחד – מעון ג' די־ווריה עם שכרוֹן התאווה שאשה זו היתה נוסכת עליו בלי הרף. ג' די־ווריה הרגישה בזה והתחילה להראות את כל שלטונה עליו. אולם מוצא אחר לא היה.

היה יום קיץ בהיר וחם. אילנות הרחוב שלפני מעון הקיץ התנוססו שקטים ומכוסים אבק־דרכים. בסוכה היה סבך הירק מעוּבּה ושחרחר כּהה. הערוגות שבגינה פרשׂו מרבד פרחים מגוּונים ופיזרו ריחות נעימים. האוויר היה ספוג ליאוּת ורפיון. ג' די־ווריה שכבה שׂרוּעה למחצה באחד הכיסאות ושׂערות הזהב שלה היו מפוזרות על שכמה ועל חזה. היא העלתה עשן פּאפּירוסה דקה וַארוּכּה. עיניה קרצו מעט וסקירתה רדפה אחרי עבי העשן הקלים שעפו למעלה ונעלמו כרגע. לעומתה ישב אליהו. ראשו היה נתון בשתי ידיו הנשענות על ברכיו, והוא מבּיט על ראשי נעליו הצהוּבּות במבט מתמיד. היתה דממה מסביב, דממה כבדה ומחניקה.

והנה נשמע קולה הצלול של הג' די־ווריה:

– מרגלית.

בתנועה מהירה התעורר והרים ראשו והטיל בּהּ מבּטו הספוג עצב. ג' די־ווריה שכבה כלביאה יגיעה, הנחה על חולות מדבר ומחממת עוֹרהּ ללהט השמש. רשמי גופה הובלטו מתחת שׂמלתהּ הדקה. גוון חכלילי רך ותוסס עטף את זרועותיה וצווארהּ הסגלגל המתחבר עם חזה החשׂוּף בקו מעוגל ומרהיב עין. וכל הווייתה היתה כה רווּית שלווה, וכה יהירה וכה רכּה וַחזקה היתה החמדה שהעלתה סביבותיה.

בעצלתיים הוסיפה:

– אתה עצוב־רוח.

– אנוכי?

– כן.

הוא משך בכתיפיו:

– ויהי כדברייך.

ג' די־ווריה הזדקפה והשליכה את הפּאפּירוסה והטילה בו את סקירתה הקורצת והבוחנת. אמרה לו:

– אתה זועף, מה קרה?

– לא קרה מאומה.

אז פרצה בצחוֹק גדול ושינהּ המצוּפּה זהב נחשׂפה.

– ח! ח! למה כה תשׂנאני? הלוא דלתות ביתי פתוחות לרווחה, אם הייתי עליך למעמסה, קום ולך. איש לא יפריע בעדך.

היא ידעה יפה יפה שמרגלית לא יעזבהּ עתּה. יפה ראתה איך הוא לועס בשיניו את המתג ששׂמה בפיו. ידעה שמרגלית הנהו אסירהּ. עיני אליהו מלאו דם, והוא סינן בין שיניו:

– מעולם לא הוצאת אמת כזאת מתוך פיך. אמנם גדולה האיבה שביני ובינך.

– כך?

– ואם אני מוסיף להתגולל פה לרגלייך, מוטב שלא תשאלי למה ועל מה אני עושה ככה.

פני ג' די־ווריה חוורו פתאום מרוב חימה. היא כמו אמרה לקפּוֹץ ממקומה, אך עד מהרה הבליגה ברוּחה והשיבה לו בקול מגרה ומרגיז:

– הבּט ישר אל עיני. אתה, מרגלית חביבי, מפיח כזבים.

עיני שניהם נפגשו. המבּטים נתחבו זה בזה וזיקי שׂנאה עפו מן האחד אל השני. אחר קם אליהו ממוֹשבוֹ ועבר את האכסדרה בצעדים רחבים והתעכב לפני הג' די־ווריה, ושאל בקול עז:

– מתי יבוא הקץ לכל זה?

– אפילו היום, תיכף ומיד.

בנחת לקח ידהּ והוסיף:

– עוד לא, עוד לא בא הקץ, אך הוא לא יאחר לבוא.

פתאום התחילה מרת די־ווריה לעוות פניה בצחוק זר ופרוע. את ראשהּ אחזה בשתי ידיה וַתּנוֹעע את כל גוּפה:

– עודנו מוסיף לאהוב… ח!… ח!… ח!… הנה אהבה, ח!… ח!… רגשי נוחם מענים אותו… בוא הנה… אתה מוצא חן בעיני… חי נפשי.

אליהו לא נענה לה. אל מקומו שב והוסיף להבּיט בסקירתו הקרושה. ג' די־ווריה נעלבה. שׂפתה התחתונה נשתרבבה ברישול. פתאום כמחלטת דבר צלצלה בפעמון. כרגע הופיע פייר, ופרצופו מצוּמק ועיניו לוחשות אש חבויה. היא ציוותה:

– הבא סנדלי!

רגש גיל אין־מצרים צף ועלה וכיסה באודם קל את פּרצוּפוֹ הקודר. הוא מיהר למלא פקודתה. הטיל הצדה את כנפי מעילו השחור והשׂתרע לרגליה כצונח על הקרקע. כתיפיו רעדו ועיניו תעו, וראשו היה עליו סחרחר. ג' די־ווריה שׂמה את רגלה היפה על בּרכּיו ונשענה עליהן בחוזקה, וּפּייר אחז בה בזהירות ובהדרת קודש ובאצבעות מרתּתוֹת והתחיל מפתח את שׂרוֹכי הנעל.

בגומרו את מלאכתו צעקה לו:

– סור מפּה!

לאטו קם, כמתעורר מתוך תרדמה קשה, הטיל עליה מבּט מתרפס ונפטר מלפניה בצעד כּושל. כשנסגרה הדלת מאחוריה, אמרה:

– גם הוא אוהב.

מרגלית ענה:

– אני יודע.

– את מי?

– אותך.

בלגלוג הוסיפה:

– והוא מוכן לכול.

– אני יודע.

היא איימה עליו באצבּעהּ.

– היזהר איפוֹא!

– אין דבר, עשׂי כרצונך.

ג' די־ווריה קפצה ממקוֹמהּ אל אליהו. על בּרכּיו ישבה וחיבּקה צוואריו בשתי זרועותיה הערומות. בחוץ היה החום רב, אך גם חום חזה יקד באש תפתה. הצפעוֹנים הירקרקים התחילו עתה מתפּתּלים במהירוּת משונה בתוֹך בּבוֹת עיניה. גוּפהּ הרך הטיל מחנק בכובדו המרושל. בראשונה רצה אליהו להתרחק ממנה ולהישמט מפניה, אך היא לא נתנה. היא אחזתהו ומשכה אותו אַחריה, והיא שופכת על פניו ועל עורפו עתרת נשיקות מגרות ומעבירות אותו על דעתו. והנה התחיל מאַבּד שיקול־דעתו; הינה זיקי האוֹר המגוּון התחילו לצאת במחול־תעתועים לפני עיניו; ראשו נעשה נבוב וקל ואווירי; והנה התחיל דבר־מה קשה ורב־נטל, השואף לפרוץ החוצה בנאקת פרא, לוחץ אותו בחזהו. לפתע פתאום הופיעה לעיניו תמונת עדה. מן האדמה צמחה והתייצבה לפניו כמצבת שיש. שקטה ובלי־נוע עמדה. עיניה הגדולות, המשוּבּצות בין ריסיה הארוּכּים, הבּיעו עצב עדין וחולני כזהב עלים בשלכת. מאומה לא תבעה. לא שׂמה לבּהּ גם לג' די־ווריה, היושבת על בּרכּיו. רק מבּטהּ בחן את מרגלית.

במחי יד אחת דחף אליהו מעליו את ג' די־ווריה, השתחרר מבין זרועותיה והתבונן סביבו בעיניים מגוּדלות ותועות. לבּוֹ מת בקרבּוֹ. כל פרצופו התחיל מתכסה זיעה קרה, ושׂערוֹת ראשו נשתּרבּבו ציציות ציציות. כך עמד כמחפש אַחר דבר אבוד וכמתאמץ לזכור חלום נשכח.

ג' די־ווריה נבהלה. חיש שבה אליה רוּחהּ. בתנועת גאון הטילה את ראשה הצדה, סקרה את מרגלית בסקירה חדה ומעוּקמה, וּמלאה ביטול בקול צרוד הכריזה:

– אכן, הוא מרחיק ללכת.

פנתה מעליו ויצאה מן האכסדרה בחרי־אף.

מיד ניחם מרגלית על מעשׂהו. למרגלותיה שכב ונשק על בּרכּיה ושולי שׂמלתהּ:

– אין לי מאומה זולתי סער תאווה זה… אל תגזלי את השינה מאדם אובד וחלכה… הנני לפנייך, וַעשׂי בי כרצונך… אמרי, הגידי, הלוא רואה אַתּ, אני המתחנן לפנייך.

ג' די־ווריה ישבה על הדרגש כיצוקה מתכת. רק ידהּ התנועעה, כאומרת:

– לשווא כל תחינוֹניך.

כחצי שעה השתטח לרגליה והתחנן לה וביקש סליחתהּ. לבסוף נתייגע. זיק גאווה אנושית האיר את שחור עיניו. קומתו נזדקפה וכתיפיו נתיישרו ונעשו רחבות ואמיצות. בקול מפקד אמר לה:

– גברת, איני רגיל ליחס כזה!

ג' די־ווריה נתכּווצה, נרתּעה, פניה נתקמטו והזיקנה ורוע־הלב כיסו אותן. עווית ספוגה עלבּוֹן וּכאב עיקמה את שׂפתהּ העליונה, ובלחש אמרה:

– עודך מתרעם עלי?

והוסיפה מתוך בכי עצור:

– גם אני איני רגילה ליחס כזה.

הפעם בכתה בדמעות־שליש. שׂערותיה נפזרו על פניה הרטוּבּים ונתדבּקו לפקעות לחות ומבריקות. פיה נתרחב וגילה חלל ריק, שחרחר. רגליה היו מכוּנסוֹת, ושתי ברכּיה היו צמודות זו אל זו מתוֹך רעד עצור. מרגלית קם וסר הצדה. על אדן החלון נשען והבּיט החוצה. החמה עוד ניסרה ברקיע גבוה־גבוה. רוח קלה עיפרה באבק הרחוב והשתעשעה בשׂרידי־ניירות מעוכים. אליהו לא חשב מאומה. רק התבונן, התבונן, וקלט במוחו שלא מדעת את צורות החזיונות שעברו לפניו.

נגיעה קלה וּזהירה העירה אותו. ג' די־ווריה עמדה קרוב לו ולחשה על אוזנו:

– אליהו, עוזבני עתּה לנפשי, ראשי עלי כואב.

והוא פנה ללכת. עיכּבתהוּ:

– אתה כועס?

– לא.

את שתי זרועותיה שׂמה על כּתפיו והסתּכּלה בו:

– ומחר הלוא תבוא?

– בוא אבוא.

היא פרצה שוב בבכי, וגמגמה:

– ובכן, לך לך… לך.

הוא הרחיב את צעדו ויצא מן החדר. בפתח נתקל בפּייר, לא במקום סתר באחת מפּינות המבוא. פניו היו הפעם מבוּדחים מעט. על שׂפתיו ריחף צחוֹק חמים ואכול תאווה. מאחורי הדלת עמד והקשיב לכל הנעשה.

כה

כשחזר לביתו מצא לגודל תימהונו את קליינבּוֹים יושב וּמחכּה לבואו. את קליינבּוֹים לא ראה מרגלית זה ימים רבים; הלוא פּחד ונמנע מבּוֹא במגע ובמשׂא עם מקורביו מאז. הן התאמץ בכל מאמצי כוחו לשכּוֹח את זיכרונות עברו ולמחותם מעל לוח לבּוֹ. אליהו צלל בתהום של אי־בירור וּמַחשכּים. מיום שכתב מכתבו האחרון לעדה לא ידע מאומה מכל הנעשה אִתּהּ, וגם לא השתדל לדעת. אי־ידיעה זאת היתה נעימה ורצויה לו. למה לו להחריד מרבצם את מכאוביו הנרדמים? רק לעתים רחוקות הגיעו אליו דברי קליוֹזֶא. אך דבריו היו קצרים ונימוּסיים, וזעזוע הריעות מאז נשתתק בהם ושם עדה לא נפקד בתוכם.

שני המכּרים לחצו איש את יד רעהו וקליינבּוֹים בחן את אליהו בעיניו הקטנות:

– למה אין רואים את פניך?

– טרדות… טרדות… גמגם.

ואחר הוסיף כמתעורר:

– ומה שלומך אתה?

– אין דבר… חיים אנו; פניך רעים, אליהו, כמעט שלא הכרתיך.

מרגלית צחק מרה:

– הזיקנה קופצת, הימים עוברים והם לא ישובו.

– אכן, אכן באתי להיפרד ממך… חיפשתיך… באתי להיפרד, כי בעוד שבוע אני עוזב קריה זו ויוצא למזרח, הנני למלאות חובתי לאגודתנו. אולי תלך עמי?

מרגלית הוריד ראשו:

– לא, אי אפשר, אי אפשר.

קליינבּוֹים ישב לצדו, העמיד פנים תמיהים, ופתח:

– באתי אליך גם לשם שליחוּת, אמנם אין דרכי לשים ראשי בענייני חברי, אך, הבינה, הנה קיבּלתי מכתב מאת ה' זאלקינד, מחנכהּ ובן־בּיתהּ של עדה שיינבּוֹים, הוא מבקשני לראות פניך ולבוא אתך בדברים, התרשה?

– דבר דבריך.

– קשה לי מאוד לנגוע בעניינים כאלה. שמים וארץ יכולים להעיד עלי, שלא באשמתי באו כל אלה, אבל, תבינה, למשפחת שיינבוים אני חייב תודה רבה…

דבריו אלה נאמרו במתינות, בקול ממושך ושׂוֹרט את האוזן. פתאום שינה קולו וכל תהלוכותיו. במהירות ובהקפדה התחיל זורק אמריו:

– הריעות לעשות, מרגלית, הריעות מאוד. זה היה שעשוע רב־סכנה. עליך היה להכיר ולדעת את אופייך ואת נפשך. כן, כן, יקירי…

מרגלית ישב על מקומו ובשׂרוֹ נעשה עליו חידודים־חידודים. לשמוע מוסר ותוכחה מפי קליינבּוֹים – אח! כמה עגמה עליו נפשו. ירידה כזאת, שפלוּת כזאת. אך מה יאמר ומה ידבר. הלוא הצדק אתו. הלוא כה ישפטוהו כל בני אדם. את ראשו הרים וראה את קליינבּוֹים עובר את החדר בצעדיו הצרים ומנועע את גופו הקטן והמסוּרבּל. הוא שאל במנוחה מעוּשׂה:

– איפה עדה?

– אה!… אה!… אינך יודע? עלי להתחיל מן ההתחלה. עדה נמצאת עתה ביפו, אל קליוֹזֶא נסעה. אִמהּ שבה לאיתנה. שם ביפו היא רופאת בבית־חולים, התמכּרה כּוּלהּ לעבודתהּ ושבחהּ רב בפי כול, והנה מכתבו של זאלקינד; הוא הגיעני היום ומבקש ממני, שאחזיר את היחסים בינך ובין עדה למקומם הראשון. נדמה לי, שגם יד עדה בזה…

אליהו דחהו בתנועת יד:

– אל תדבר ככה.

– תמים אתה, מרגלית, למרות קלות־דעתך וּפזיזוּתך היית תמיד תמים, נלהב, חסר־נסיון, בעל־דמיון. אך הגיעה השעה לחדול מזאת, לחשוב על הדרך שתבור בה. בעוד שבוע אני נוסע ליפו, הנני לעמוד לימינך, אם ישנם הדורים, איישרם, תוכל לבטוח בי…

קליינבּוֹים התחיל מפזר אמריו. למלאות שליחותו רצה. עליו היה להראות למשפחת שיינבּוֹים התומכת בו את ידו הגדולה. באמצע החדר עמד, שתי ידיו שלובות על חזהו ועיניו הקטנות בוחנות את אליהו, והוא מחכּה למענה. מרגלית הוסיף לשבת בראש מוּרד ונתוּן בין בּרכּיו הפשׂוּקות, והשׂערות פרועות והסקירה חבויה בצל גופו עצמו. כל תשובה לא באה. את דברי קליינבוים כמעט⁸ שלא שמע. באופן אַכזרי הרגיש עתה, מה רב הוא אסוֹנוֹ ועד כמה אפסה עצה ממנו. הוא חש ברעתו כהרגש אדם כאב חזק. להרף עין נסתּבּכה מחשבתו כבודקת אחרי אפשרות של הצלה. עד מהרה נוכח שאפסו כל הדרכים ושנסתתמו כל המעיינות. קול־מסתורין קר ואילם ניבא לו את גזר־דינו: לא, לא תוסיף עוד ראות פניה כל ימי חייך על הארץ.

– מרגלית, מרגלית, למה לא תענני, למה לא תענה על שאלתי? – עוררהו קליינבּוֹים.

אליהו הסתּכּל בו בעיניים בוערות ותועות. חיוור ורזה היה פרצופו, ודבריו היו רפים ויגיעים:

– אנא, הרף ממני.

אולם קליינבּוֹים התעקש והתקרב אל אליהו וגם שׂם ידו על שכמו, ואמר רכּוֹת:

– לא ארף ממך. את טובתך, את טובת שניכם אני דורש. חשוֹב היטב, אַתּה מסור לעדה, נפשך קשורה בנפשה… סרת מן הדרך, בזה היתה קלות־דעת, אבל לא שרירות־לב, אפשר לסלוח לאדם…

מרגלית קפץ ממושבו וצעק בקול:

– מי יסלח לי?

– עדה, כּוּלנוּ.

מרגלית התחיל מַכּה באגרופיו על לוח חזהו:

מה רצונך ממני? לך לא חטאתי, לא חטאתי לאיש; הנני אדם הצועד בדרך חייו כפי יכולתו הוא, מבּלי לשׂים לב אם זה מוצא חן בעיני זולתו או לא!

עד מהרה נשתּתּק. הכיר בעוותתו. בקול מפייס פנה אל קליינבּוֹים:

– אימתי אתה נוסע לשם?

– בעוד שבוע.

– ומה מלאכתך?

– הנני לעמוד בראש בית־ספר; לחנך דור חדש.

– טוב.

ברגע זה נשמעה דפיקה זהירה בדלת. אחר נפתחה לאיטהּ, ודרך הפתח נכנסה לינה. כדרכּהּ נכנסה שקטה, עצובה ונכנעת. במבּט משתּוֹמם ומשתתף הקיפה את פני מרגלית הנסערים. מכבר הימים הכירה בו שהוא שומר בקרבו סוֹד יוגֹנוֹ. אבל לינה התאמצה לא לנגוע בפצע זה. כמעט שניחמה על שהפריעה הפעם מנוחתו, ולחזור על עקביה רצתה. אך מרגלית קידם פניה, אחזהּ בידיה ואמר לה בקול מלא חנינה:

– לינה, בואי, תשבי אתנו.

קליינֹבּוֹים עיקם את פיו מתוך לעג נסתר, כאומר אל נפשו: הנה עתה הכּול גלוי וידוע לפני. בעיניו הקטנות בחן את לינה ואת מלבּוּשיה הפְשוּטים, וצחוק לעגו לא סר מעל שׂפתיו. אחר ניגש אל אליהו, כפף עליו, ולחש על אוזנו:

– אליהו, אמור בעצמך, הכדאי הדבר בשביל ריבה זו?

בראשונה לא ירד מרגלית לסוף דעתּוֹ. אך כהרף עין תפשׂ מחשבתּוֹ והתפרץ בצחוק גדול, והשיב בקול מבוּדח:

– לא, עוזבני לנפשי, אני מבטיחך, אתה מגשש באפילה.

קליינבּוֹים נעלב. לקח כובעו ופנה לצאת. הוא שאל:

– ומה עלי להגיד לעדה?

– דרוֹש בשלוֹמהּ.

והוסיף מתוך עצב:

– אמור לה, שאלוהים לא רצה.

קליינבּוֹים נפרד ממנו ויצא מחדרו. לינה ישבה על הספּה ושזרה את רקמתה. ידיה הקטנות מיהרו להתנועע, ולרגעים השליכה מבּטהּ באליהו היושב על כרעי מיטתו ןמבּיט ישר אל החלון, ששחוֹר הלילה הציץ בו. לבּהּ המלא תודה למציל נפשהּ נתכּווץ בקרבּהּ. אמנם עדה החרידה נשמתו ולהועיל לו לא יכלה. לאחר שעה קלה ניגש אליה מרגלית ושׂם ידו על רקמתה כדי להפריעה בעבודתה, והטיל בה את עיניו השחורות והעמוקות. עיניים אלה הבּיעו עתה חוּלשה ואפס־אוֹנים. בעודנו ילד היה בוודאי מביט כה בפני אמו. הוא כאילו מבקש מאת לינה עזרה, סעד ותושיה. אך מה הם הדברים שתשמיע לו? והיא אינה יודעת מאומה.

– לינה – מלמל, ואחז בשתי ידיה – מה היתה מחשבתך בימים ההם כשהתגוללת בלי מגן ומחסה?

רעד עבר את גו לינה. בפעם הראשונה הזכיר לה את עברהּ. עד מהרה שבה אליה רוּחהּ. כל עלבּוֹן לא הרגישה. אַדרבּה, מוכנה היתה לפרט לפניו את כל חייה ואת כל מה שבא לה אז בימי־מחשכּים ההם. קירבת רוח חשה בינה ובין אליהו. כאח היה לה עתה, כאח חביב וקרוב. את ידיו לחצה והושיבה אותו על הכיסא שלפניה, ובקול עמום ורגש ענתה:

– אדוני הטוב, אם אדם רעב ללחם וצולל בנבכי רפש וחלאה, אין הוא חושב מאומה; אז הנהו כבהמת השׂדה החיה על תּאווֹתיה הגסות. הוא חי אז מיום ליום, משעה לשעה.

מחשבה זו, שהבּיעה העלמה הזאת אשר פניה הרזים היו כפני ילדה קטנה, הפתיעתהוּ. הוא מלמל לה:

– לינה, צדקת, כבהמת השדה… מיום ליום… משעה לשעה… הלוא כך אני חי זה חודשים מספר…

– הלוא אתה, אדוני, כה אמיץ־רוח, אמרה לינה בזהירות.

מרגלית קם. אמיץ־רוח… אמיץ רוח… מלים ריקות וחסרות טעם. לך והילחם, צא ועמוד במערה, אם החיים, אותם החיים שמחוץ, אותם החיים שאינך אדון להם, עומדים לפניך כנד מוצק ואין מעבר. רק פעם הלוא מעדה רגלו. הלוא החיים האפלים, הרעים, הרודפים את האדם עד חורמה, הם ששׂמו את המכשוֹל לפניו, שׂמו אותו בכוונה מתוך אַכזריוּת חימה להתל בו. אמיץ־רוח… אמיץ־רוח… למה? למה באה ג' די־ווריה זאת ושׂמה עליו כבלי ברזל אלה? מי שלחהּ אליו? מי הציגהּ על דרך חייו? ואם במחי־יד אחד יטיל מעליו שלשלאות חרפה ובוז אלה, האם עקבוֹת לחצן לא יישארו על נפשו לעד ככתובת קעקע וּכאוֹת קין? עדה הנה שם. אל קליוֹזא נסעה; המחכּה היא ליום שובו אליה? המוסיפה היא להאמין ביושר לבּוֹ? איפה הם קליוֹזֶא, עדה, חלומותיו, תקווֹתיו, אושרו?

– לינה, מה עלי לעשות?

שרתה דממה. הערמון שלפני חלונו התנועע במשוּבת רוח־ערב פושרת. במבוא על המדרגות נשמע קול צעדים עולים ויורדים בדרדורם המשונה. ברז מים פלט קילוחים ארוּכּים ופזיזים. לינה ישבה ורקמה את רקמתה. ריסיה הארוּכּים העיבו על עיניה המוּרדות והשקועות במלאכתּהּ. חפץ עז נולד בקרבּהּ לגמול חסד לאליהו. למלאך אלוהים היה בעיניה, ולא הבינה מה היא הרעה המצערת אותו. האומנם גם על לוח חזהו מוטלים צללי עבור מכוער וצורבים כעופרת מוּתּכה? האומנם גם האיש הזה היושב לצדהּ, גואלהּ ומקוֹרבה, נוֹשׂא אתו אותו הכתם האפל והשחור המעורר אימתו עליו והמרעיל את מתק חייו?

– לינה, לחש אליהו, אהבתי עלמה אחת; טובה היתה; זכּה היתה; את כל כבוֹדה מסרה לי… אך, נסתּבּכתּי כציפּוֹר בפח… נסתבכתי באשה אחת זרה לי; מה עלי לעשות?

שרתה דממה. לינה לא מיהרה לענות לו. את מלאכתּהּ שׂמה הצדה והשרתה עליו את שתי עיניה החומות והגדולות. ואחר אמרה בלאט:

– הצלת את נפשי; הצל גם את נפשך.

– במה ואיך?

– הוצאתני מן הרפש אשר טבעתי בו, עליך לצאת מרפשך.

אליהו התחיל קורץ בעיניו ומסתּכּל בהתמדה בפני העלמה. דברים אלה, רעיונות אלה לא פילל לשמוע מפיה. עד מהרה התאושש. זכר שלינה זו מצתה את כוס התרעלה. ידע שגם היא חוּנכה על ברכי יגון פנימי וחודר; שגם היא בורחת מפני מחשבות לבּהּ; שגם היא יראה לעורר נשכחות. והבין וידע, מי שׂם מלים אלה בין דלתי שׂפתיה.

– אעשה כדברייך, ענה.

לינה קמה, ניגשה אל המלתחה והוציאה את מעילו של אליהו והגישתו לו.

– למה לי אלה?

– איני יודעת מאומה, אבל עליך לצאת ולעשׂוֹת את חובתך.

בידיים רועדות לקח את המעיל ולבש אותו. בראש מוּרד כחוטא עמד לפניה. להבּיע לה תודתו רצה, אך המלים נעתּקו מפיו. את ידו הושיט לה, והיא אחזה בה וגמגמה:

– צא, מהר, ויהי אלוהים בעזרך.

כו

בצעדים גסים עשה אליהו את דרכו אל מעון הקיץ שבסביבות פאסי. מעיין חיים חדשים פיכה בעורקיו. ליום הזה קיווה, מפני היום הזה גם פחד. כערימת נמלים אשר דרכה בה רגל גאווה ויושביה נמלטים על נפשם בהולים ונבוכים, כן התחילו הרהוריו הרעים ועיצבונו לעוזבו ולהסתלק מעליו. מחדש וביתר עוז פרשׂ צל עדה את ממשלתו על כל ישותו. עוד לא ידע אל נכון את הדרך המוליכתהו בתשובתו אליה. אבל דבר אחד היה נהיר לו: עליו לצאת מתוך הביצה בה הוא טובע; לינה היתומה העזובה הראתה לו את הדרך הזאת. הנה הוא הולך עתה לנחול את הניצחון על עצמו ולהטיל מעליו את עוּלוֹ של הגורל הסמוי מן העין ולהטות שנית את אוֹרחות חייו הבאים בכוחו ובעצם ידיו אל דרכי רצונו. אליהו הסיר את מעילו מעליו והתלה אותו על זרועו; גם את ראשו גילה. קילוחי אוויר ארוּכּים נכנסו אל נחיריו שנתרחבו. חזהו גאה והלב התרוצץ בין צלעיו, כעומד להיפקע ולשטוף קרביו בזרם דם חדש וחם. כל יחסו לג' די-ווריה נראה לו עתה כה מקרי וכה חסר קשר קיים ושרשים עמוקים, עד שהתפלא בקרבו איך זה יכול להיגרר אחריה ולבלות בחברתה זה חודשים אחדים; עתה היה דבר זה מטושטש לו ונראה בעיניו כחלום בלהות ותעתועים.

ובכל זאת כשהתעכב לפני שׂבכת השער התחיל דבר-מה מפרכס בפנימיותו; אך הבליג ברוּחו ומשך בפעמון. מעון הקיץ היה מוטל במקומו כשהוא מוקף עצים נרדמים המאפילים על כותלי הבית בשחור ענפיהם. מַחשכּים כבדים רבצו על הכול מסביב, ואף בחלון אחד לא נראה אור. פרחי ליל פתחו גביעיהם המזוגים טללים ופיזרו קטורתם המשכּרת. רגעים אחדים עמד שקוע ראש וחיכּה לפייר. איש לא בא. אליהו משך שנית בפעמון בתנועות גרויות ואין מענה. אז הרים את גופו ובקפיצה קלה עבר ודילג מעל השער. כגנב הבא במחתרת כן חלף בין אילנות השׂדירה הצרה ואוזניו קולטות וסופגות, כמתאמצות לצבּור ולצוד כל קול וכל הד המבצבץ ועולה סמוך לו. היה שקט. דלת המבוא היתה פתוחה לרווחה. נכנס בּה פנימה. על ראשי בּהוֹנוֹת-רגליו צעד כמרגל חרש. בחדרים שרתה אפילה; אך הוא הלוא ידע אותם יפה. ימים ולילות עשׂה פה בחברת די-ווריה. שלא מדעת נתחדשו שיירי זיכרונות נַעלמים. הדממה ששרתה פה היתה מוזרה והולידה חשדים בלבבו. למה אין איש מפריעהו בלכתּוֹ? למה אין איש שואלו לרצונו? אולי קרה אסון. הוא ניגש בפסיעות מהירות לחדר הג' די-ווריה והתדפק על הדלת. לאוזנו הגיעו הדי דפיקותיו המזדעזעים בתוך חלל החדר פנימה, אבל כל מענה לא קיבּל. אז דחף את הדלת בכל כּוֹח זרועו. היא נפתחה לפניו ברעש גדול והוא נכנס אל החדר. אור לא היה בו. צל-אדם מעוּבּה ריחף ובחיפזוֹן עבר לעיניו וניענע את הווילון הלבן הפרוּשׂ על החלון. אחר הגיע לאוזניו מתוך הגינה קול צעדים פזיזים. אליהו נבהל. חיש הדליק אור. אך הנה… פחדו היה פחד שווא. בחדר בתווך עמדה ג' די-ווריה המוּמה ופרוּעת שׂיער, ועינהּ תועה ופיה פעור מרוב השתוממות והפתעה. על אחד הכּיסאות היה מוטל מעילו השחור של פּייר ושתי כנפיו פשוּקות אחת הנה ואחת הנה.

– ההפרעתי? קול זה של אליהו היה רע ומלא לגלוג.

– לא… אבל… לא פיללתי… גמגמה.

– אכן… אכן… אאמינה…

ומרגלית פרץ בצחוק גדול.

את מטרת בואו שכח עתה; קנאה עזה צרבה שׂפתי פיו. מאוּסה וּשפלה היתה אשה זאת בעיניו. הכנעתה ואותו מבּט של התרפּסות⁹ שהיה מהבהב בעיניה העכוּרות, ואותן התּנוּעות המכוּוצות והעצורות והאשמות, והספוגות פחד ועורמה, עוררו בו כאב משונה, כאב המזוג בהרגשת חרפה וקלון. להתנפל עליה ולמחות זכרה מן העולם ולעוקרה מתוך לבּוֹ כליל – זה היה חפצו האחד. רק עתה ראה אל נכון מה עמוקה ושפלה היתה ירידתו. כל יהירותו והכרת ערך-עצמו כאילו שחה ארצה וכאילו נמחצה. ופתאום, בהרגישו את שתי זרועותיה הקרירות של די-ווריה הנחות על חלקת צווארו, לא עצר ברוחו וַהדפהּ מעליו בכוח ובשאט נפש, עד שנפלה על הדרגש שלפניה. היא קמה שנית. את קוֹלהּ ריכּכה. עיניה קרצו וצחקו. התחילה משמיעה חלקותיה בקול חנף ומפתה¹⁰. מרגלית, מה קרה?… אתה יוצא מדעתך… אך עד מהרה נוכחה לדעת שדבריה אובדים בחלל החדר הריק, ואל אוזני אליהו אינם מגיעים. היא ראתה את מבּטוֹ הצמוד במעיל פּייר, המונח שׂרוּע על הכיסא ומשאיר עליו כתם שחור, בולט, מבהיל ורע. אז התייאשה. דומם הורידה ראשהּ והבינה כי הכול גלוי וידוע לפניו, ואין להעלים עוד על האמת. שוב ניגשה אליו, בזחילה ובצעדים צרים התקרבה וכל גופה נצטמצם ונתמעט והתחיל מתפתל כנחש עקלתון. חזה היה גלוי וסוער. בעיניה נוצצו רסיסי דמע. היא מלמלה:

– מרגלית, סלחה… סלחה… אתה הלוא הבאתני לידי זה…

אך אליהו לא שמע לה. וכשראה שברצונה למושכהו אחריה, סר ממנה ופנה בצעד רחב אל הדלת.

ג' די-ווריה קפצה ממקומה בכוח רב עד שנזדעזעו כל רהיטי החדר. בינו ובין הדלת התייצבה וגדרה לפניו את הדרך. עיניה פיזרו זיקי זרחן ירקרקים וּמלאי זוועה. גאוֹן דורות הבּיע ראשהּ המוּטל הצדה וצווארה המוארך וכתיפיה המעוגלות. את שתי זרועותיה פרשׂה לרוחב גופה ועמדה רגעים אחדים שקטה ומאובנת. פניה היו עתה שטופי רתת חיים מוזר וטרפני ומלא אייל. לאיטה ובקול צלול שאלה:

– היודע אתה והמכיר אתה את הבית שבו אתה נמצא?

אליהו ענה בצחוק מר:

– אה, אני יודע… הלוואי שלא ידעתיו.

– תואיל אפוא להיות זהיר בתהלוּכוֹתיך.

– או!… לגלג מרגלית.

חמתה של הג' די-ווריה עלתה וגדלה. שׂפתיה רעדו וראשי אצבעותיה רעדו. בקול לא לה צעקה…

– אמנם צדק פּייר…

היא הפסיקה והוסיפה במהירות:

– סוף-סוף אינך אלא יהודי נבזה.

הנה נפלטו הדברים מתוך פיה ונבהלה בעצמה מפני מוצא שפתיה. פיה נשאר פעור וזרועותיה נפלו בקול על שוֹֹקיה. פניה נזדקנוּ ונתקמטו והבּיעו דאגה מרוּבּה. היא פחדה להיפּגש במבטו של אליהו והורידה את עיניה. בראשונה לא האמין אליהו למשמע אוזניו. אחר התקומם בקרבו דבר מה שליט ורב כוח, שציווה לקום ולהגן על כבודו המחולל. אגרופיו נקמצו ועורקי צווארו נתנפּחו. עד מהרה התגבר וכבש את כעסו. קול קרא בעמקי לבּוֹ: אתה האשם… הוא הסיר אותה הצדה ועבר את החדר לאורכּו ופנה אל המסדרון. צווחה חדה וגוזרת לב ליוותהו ורדפה אחריו. אחר הרגיש שרגליו אחוזות בידי הג' די-ווריה, שהיתה מוטלת שׂרוּעה על פני הריצפה והיתה נגררת אחריו. היא התרפּסה לפניו, התחננה, התמוגגה בדמעות: מרגלית… עשׂה בי כרצוֹנך… הכּני על פּני… חרפני כאחת הריקות… אך, אנא, בל תלך מפה… אל תעזבני… סלחה… היא נשקה את בּרכּיו ונשענה עליהן בראשה ונצמדה אליהן בכל גופה ולא נתנה לו לזוז ממקומו. מרגלית עמד. הוא לא ידע מאומה מכל הנעשה. בתנועה מהירה השתחרר מבין זרועותיה וברח. הצווחה החדה החודרת רדפה אחריו הרחק הרחק.

לאחר חצי שעה, כשהלך ברחובות ההומים, זכר את כל מה שעבר עליו. שוב לעג לו גורלו הרע והראה לו את לשונו הארוּכּה. רק לפני שעות אחדות צעד על פני רחובות אלה ובלבּוֹ נשא אתו מפעל כביר. עתה הוא שב מנוצח, מנוצח וַחפוי ראש. הוא שב בזוי בעיני עצמו, כאיש צבא, ששונאיו פרקו מעליו את נשקו והתעללו בו ואַחר שילחוּהוּ לנפשו. בּוֹלווארי פּאריז היו עתה זרים ורחוקים בעיניו. מה לו פה ומי לו פה? מבחר שנות נעוריו בילה פה. פה למד ופה שתה בצמא את תורת עם זה ותרבותו ומנהגיו וסדרי חייו. הוא חשב, הנה דרכיהם הם דרכיו, ומחשבותיהם – מחשבותיו. אחרי האופקים הרחבים והמזהירים המשׂתּרעים במרומי עם זה רדף, ובכוונה התרחק משמי עברוֹ הצרים והמעורפלים, והאמין: כמוהם ישמח בחייו ויראה אור. הוא ראה את עצמו בן-חורין וגדול מאחיו בני עמו ואחר. פה בבתי התערוכות ובבתי הגניזה ישב שעות וימים וספג אל תוכו הדר דורות ותקופות וכליל עמים וארצות. יופי וחדוות חיים, חדוות חיים שאינה מבקשת פתרונים – זאת היתה משׂאַת נפשו. רגש חי ופורה זה, שאלפי שנות דלוּת גזלו ממנו – אותו רגש השתדל למזוג בדמי עורקיו ולהשכינהו בתוך חדרי לבו ולשוזרו בסבך מחשבותיו ולעשותו קניין נשמתו, לעשותו למפקדו המתווה לפניו את מסילות חייו. אך עתה באה משוגתו. קניינים אלה אינם נקנים על ידי התאמצות. רק שכבה אחת דקה וקלת-ערך כיסתה את פנימיותו ושינתה את מראהו. אבל שם מתחת לשכבה זו, במקום ששוכנת הכרתו, במקום שפועם ומבעבּע מקור נשמתו, הכול נשאר כאשר היה. יהודי נבזה… יהודי נבזה… פּייר צדק, צדק אותו המשרת המסכן העומד במסדרון עם קדקדו המקומט ועיניו הקטנות והבוערות. כל ימיו ברח מפני צל מוות זה. הלוא גם חשב שהצל ממנו והלאה. לא, זה היה מורך לב. הוא פחד להפנות ראשו ולהבּיט לַאחוֹריו. הפעם הביט והתבונן. והנה הנו הצל המעוּבּה והאפל, והנה הוא עומד במארב כשׂעיר יערות עם פרסותיו החדות ועם פיו הפעור, מחשׂיף שיניו העקומות, הצהוּבּות, המטפטפות טיפּוֹת ארס ולעג עד בלי רחם. על חול בנה את כל היכל נפשו. וכאשר נשׂאהו ורוממהו, כן נטה לנפול ולהתמוטט. עתה נהרס כולו במגע-יד אחד. יהודי נבזה… יהודי נבזה… הוא רדף אחרי גדולות… ח!… ח!… ח!…

עברו אנשים למאות, לאלפים, ומרגלית עמד גלמוד ועזוב בין המונים אלה. הוא מיהר הביתה. הוא הרגיש את עצמו אחוז בדידות ויתמות. בחדרו מצא את לינה מכונסה בפינת החדר סמוך לחלון וַעסוקה במלאכתה כמחכה לבואו. כשעמד בפתח מיהרה לראתו:

– חיכּיתי לך.

פני אליהו היו קודרים. לינה פחדה:

– אדוני?…

מרגלית ניענע בידו:

– אין דבר, מילאתי אחרי דברייך.

והוסיף:

– אל המקום שאני בא משם לא אשוב עוד לעולם.

הוא תהה לרגע ואמר:

– יודעת את, לינה, ברצוני לנסוע לבית אבי לנוח.

בשעה שהוציא את דבריו אלא עוד לא ביכּרה מחשבתו כל צורכה. רק אחרי כן שקלהּ וּמְצאהּ ישרה מאוד. הוא חיזקהּ:

– לינה, אני עייף, נדדתי דיי… שם אולי אמצא לזמן מה פינת מרגוע.

פני לינה כּוּסוּ קדרוּת; כמה לא רצתה להיפרד מאליהו. אל קירבתו התרגלה. אבל היא פחדה פן יחשוב עליה כי רק את טובת עצמה היא דורשת, ומיהרה לענות בחמימות:

– אמנם כן, תיטיב לעשות.

– אבל טרם נוסעי מפה עלי לדאוג לשני אנשים… לך, לינה, ולאחד מריעי.

הוא ישב אל צדהּ וסיפר לה את מאורעות חיי מוֹריס לוי. עגומים ומעוררי רחמים היו דבריו. לינה הקשיבה להם בלב חרד, ועיניה הגדולות הבריקו בתוך הדמעות שנתלו בהן. נעימה ומלבּבת היתה הבעת פניו של מרגלית. הוא ביקש ממנה שתשב יחד עם מוֹריס לוי ותדאג לו, כי בעוד ימים אחדים עליו לעזוב את בית-החולים. לינה הסכימה. מרגלית לחץ ידהּ:

– את נערה טובה…

לינה פנתה מעליו וניגשה אל החלון. היא מלמלה דברים לא ברורים. אליהו הלך אַחריה, כפוף על שכמה, וּשאֵלהּ:

– לינה, מה תדברי?

– לא מאומה… ואני חשבתי, שאין אסון כאסוני… גמגמה.

– לינה, שׂימי ידך על לבּי… הוא ריק… רק יגון קודר…

היא שמעה לו. את ידהּ שׂמה על לוח חזהו. פני אליהו ביקשו רחמים, עזר, סעד. והיא מה? ובידהּ אין כול. היה שקט. מתחת ידה הלם לב מרגלית. ובלבּהּ היא התעורר תחנון חמים. אל השמים התנשׂא. חרש חרש התפללה, לשלום מרגלית התפללה וּלרווחתוֹ. היא דאגה לו. עיניו היו עתה חיוורות וּכבוּיות. עיניים כאלה ראתה אז במוֹת עליה אִמהּ.

כז

שבוע תמים היה אליהו טרוד בסידור חייהם המשותפים של לינה ומוריס לוי, ורק אחרי סדרו את כל הדברים יצא לדרכו אל עיר מולדתו ואל בית אביו.

השמש שקעה. בעצלתיים ומתוך טלטולים תכופים התנועעה המרכּבת הגדולה בצורת תיבה שאורכּהּ גדול מרוחבּהּ והיא רתומה שלושה סוסים יגיעים ברוחב ושׂירכה דרכּהּ לאיטהּ ובקושי. משני עברי המסילה השתרע המישור החד-גוֹני של ארץ פוֹלניה עם ניריה השטוחים והחרושים. באופק נגעו בכיפּת השמים מַסרקוֹת צמרוֹת יערי האוֹרן הכּחלחלים. כּפרים היו פזורים פה ופה. בתיהם היו בנויי עץ וגגותיהם היו מכוסים קש שחור מרוב אבק וגשם. עדרי בקר ארוּכּי רגל ורחבי גרמים התנהלו על פני המרעה. דלוּת ושיעמום. האיכּרים עמדו על מחרשוֹתיהם גבוהי קומה, רזים, שׂערות ראשם קלוּשוֹת וּלבנבּנות, ופרצופם שזוף השמש בולט סמוך ללסתות, ועיניהם הקטנוֹת, המבריקות בצבע-תכלת מימי, הבּיעו גאווה, הכנעה, מרירוּת, ערמומיות חדה וקהות כאחת. במרכבת פנימה על שני הספסלים ישבו הנוסעים אחד מול רעהו ורגליהם כמו מעוּרבּבות יחד. היום רד. בעד האשנב הקטן התגנבו אל המרכבה ברעדה קווי פז אחרונים. הנוסעים הורידו ראשם והשקיעוהו בין מעיליהם הפתוחים לרווחה. יהודי כרסני אדום החבּיא פרצופו בין שׂערות זקנו הצהוב והמגודל והשמיע נחרתו. על בּרכי אחת האיכּרות היה מונח סל נצרים עגלגל מכוסה בד אפור, ומתוך החור שבתווך היה בולט צוואר אווז לבן ודק. צוואר זה היה מסובב את ראשו הקטן אנה ואנה בלי הרף, פער מקורו האדמדם באי-חפץ כמפהק והתבונן בעיניו הקטנות כחושד באיזה דבר. אליהו מרגלית ישב גם הוא בין הנוסעים. הוא ישב סמוך לדלת מכווץ וזר ועצוב-רוח, ועינו רפרפה במרחב הפרושׂ לפניו. הנה ארץ מוֹלדתּוֹ. לבּו לא זע. תוּגה שקטה השרה עליו נוֹף זה, הצולל חסר צורה מסוימת בחשכת בין השמשוֹת. גם יוֹשבי ארץ זו והלך-רוחם נראו לו פעוטים ומוּגבּלים. לפני שבע שנים עבר על פני דרך זו ופניו מוּעדות מערבה. אז התרחק מביתו, ועתידו היה תלוי מעל ראשו כשמש לוהטת. אל העולם הגדול הוליך אתו אז את יקוד רגשותיו ואת גודל שאיפותיו. עתה הוא שב בחוסר כול. את הכול ניצח ועל כל המעצורים התגבר, אבל את הניצחון על עצמו לא נחל.

החשיכה גדלה מסביב. במרכבה נהפכו הנוסעים לגוש שחור אחד. שתי נשים שישבו מול מרגלית פטפטו והשמיעו בכל פעם אנחות קלות, אנחות קלות אלה, שאינן מבּיעות כל צער, כל מכאוב והמלווה את השׂיחה בלי כל יסוד. שלא מדעת התחיל אליהו מקשיב לדבריהן.

– חטא אלוהים הוא, אמרה האחת.

– ועודם באים עלי בטענות, ענתה השנייה.

– ומה הוא רוצה ממך? —

– למרר את חיי הוא רוצה.

– כך דרכם של הגברים, בלי יוצא מן הכלל.

– אכן… הנה אשתו של אריה ליבּ.

– בבקשה, אודותיה בל תדברי.

– למה? אשה צעירה… יפה… נישאה לבעל זקן, מטוּפּל בבנים… בפרט הבנות… איני מקנאת בה.

– אם חורגת, וכי מה תרצי.

– באמת אני מתפלאה, למה מיהר אריה ליב לשאת אשה… כמה שנים עברו מיום מות אשתו הראשונה?

– כשלוש שנים… אך למה תעוררי מתים מקברם… הבה נירדם.

והשׂיחה נפסקה.

אריה ליבּ – כך שם אבי מרגלית. הנשים דיברו על בית אביו. דבר-מה ניצת בלב אליהו וחימם את נפשו. בית אב, אחיות, משפחה – כמה רחוקים היו דברים אלה מלבּוֹ. רק שאיפותיו, מאווייו, מלחמותיו ידע. המרכבת התקרבה אל עיר מולדתו. בית הקברות היה הראשון שקידם פניו. הוא היה נוצץ באפילה עם מאות מצבותיו הלבנות. שם מימין סמוך לאלון המעוקם קבר אמו. עיני מרגלית נצמדו אל פינה זו. המוות אינו מפריד בין החיים, עברה מחשבה בלבּוֹ. עתה נראה לו הקשר לאמו גדול ועז משהיה בעודנה בחיים, בהתהלכה בכבידות בחדרי בית אביו בעיניה השחורות, אותן העיניים העמוקות והמבּיעות עוז וגיל פנימי וכוח אמיץ, שרוב מכאובים, מחלות, עינויים לא יכלו לטשטשן ולעממן – בעודנה בחיים הלוא עבר על פניה וכמעט שלא הרגיש בה. עתה קמה ועמדה לפניו כסמל רם ונישׂא. עתה היתה אמו שוכנת לבּו ומדריכתהו ומפקדת עליו את המעשים אשר יעשה ואת אשר לא יעשה. לקפוץ מעל המרכבה רצה ולכתת רגליו שם בין המצבות עד הגיעו אל האלון המעוקם ולהשתטח שם על מקום מנוחת אמו הרחמנייה ולפרוץ בבכי ילד עזוב ולהרגיש קור אבן השיש על עור לחייו. אמו היתה שומעת לו; אמו היתה יודעת את נפשו; אמו היתה מוצאת את הנוחם, את המרגוע לנדודי רוחו.

אך הנה השמיעו הגלגלים רעש גדול. המרכבת נלכדה בין שתי שורות בתי הרחובות. דממת קברים שרתה מסביב. בוץ וחלאה. שומרי ליל עמדו בקרנות. בית-הכנסת התנוסס כאוהל מתים גדול. בתי לבינים ועץ סגרו עליהם חיי דלות ועוני. אוויר חמוץ, רטוב, כבד, הבא בענני ערפל מהאחו שמאחורי העיר, העיק על החזה. המרכבה התעכבה בכל פעם. הנוסעים התמעטו. לבסוף נשאר מרגלית יחידי, כי בית אביו הוא האחרון בקצה העיר. אליהו חש פתאום, שהוא זר פה, בנכר. כמעט שניחם על מעשׂהו, על עוזבו את פּאריז. אותה יריעת הקסם שהיתה פרוּשׂה ממרחקים על עיר מולדתו ואותו הכוסף העז שנתעורר בלבּוֹ בימים האחרונים לשוב אל משפחתו, נעלמו, גזו ואבדו בתוך סבך הרהורים של קוצר רוח ואי רצון. מעשׂהו היה פרי מורך לב. מנוסה¹¹ היתה זאת. הוא ברח, כי לא יכול לעמוד על נפשו. הוא הוליך את עצמו שולל. פה לא ימצא את מקור הישועה. אל מקום אחר ואל ארץ אחרת היה עליו לנסוע. שם על גדות הים התיכון היה עליו לעגן את ספינתו ולבוא עם כובד פשעיו לרגלי עדה ולאמור לה: עדה, חטאתי לפנייך, אל בחמתך, הנני כקנה רצוץ, רחמי והושיטי עזרה. כזאת לא עשה. הוא היה אסיר יהירותו הגסה. להחשׂיף פחיתותו ושפלותו פחד. וברח מנוסת עכבּר. מורך-לב… מורך-לב.

ברוּח שקטה וּספוּגה כּעס דפק על דלת בית אביו. קול צעדים של רגליים יחיפות נשמע. אחר הגיע לאוזניו קולו של אביו:

– מי שם?

– אני… אליהו.

ידי אביו חיפּשׂו בבהלה ובחוסר ביטחה אחרי המנעול. אחר נפתחה הדלת בכוח ושתי זרועות חיבּקוּהו בחוזקה, ופרצופו נתכסה ושקע בזקן אביו. בבית קמה מהומה. הודלק אור. שתי אחיותיו קפצו ממיטותיהן וניתלו בצוואריו. האם החורגת קראה לאביו ושאלה פשר דבר. הוא מיהר לבשר לה כי בנו יחידו בּא. אליהו הטיל מבּטו לעוּמתוֹ. אביו עמד גבוֹהּ ושחוח, גבּוֹ מעוגל, וזקנו, הפרוּשׂ לצדדים סמוך לסנטרו, זרוע המון שׂערות שיבה. פרצופו היה שזוף-שמש, שחרחר עד לגביניו. משם וּלמעלה התרומם מצח גבוה, לבן וַאצילי ופיקח וגזעי, מצח יהודי ממש שזוויותיו נכנסות כזיזים בעבי שׂער הראש. פניו היו רחבות, ועיניו בהירות וגדולות; ושׂפתי פיו חבויות מתחת לשׂפם ארוך. והיתה בפנים הללו הבּעה של גודל-רוח, של גאווה, מרי, הדר יחשׂ-אבות, שהיה קשה לבררה כראוי. הוא הכיר בכל זאת, שקו יגון נעלם ומשומר חרש תלמיו באלכסון על הפרצוף השקט הזה. האחיות עמדו עליו והרבּוּ בשאלותיהן. הבכירה, שרה, היתה כבת עשרים וארבע, מבוגרת ובעלת קומה. פניה היו חיוורים ומלאים מאפס מעשה ותנועה. הצעירה, אסתר, כבת שמונה עשרה, דמתה אל אמו. פניה השחרחרים חסרי-המרגוע העידו על פזיזוּת ורגש וּזדון לב. היא הסתּכּלה באליהו בעיניה השחורות והעמוקות, והוא חש את מבּטהּ כדקירת חרב. אסתר ראתה הכול. גם האב עמד נשען על השולחן בשתי ידיו בעלות האצבעות הארוּכּות והמפונקות והבחין בו. כעבור רגע פנה אליו:

– פניך רעים.

– עייפתי.

אחר הוסיף:

– באתי לנוח.

קול אליהו היה מלא עצב. האב מיהר לענות:

– ובכן, סדרנה משכבו.

הוא נפרד ממנו ויצא.

בחדר האוכל לא היה כל שינוי. אותם הרהיטים הישנים עמדו על מקומם הנכון. סמוך לחלון הפונה החצרה עמד הכיסא הרם, הרך, המרוּפּד עור חום, מקום מושבה של אמו המנוחה. לרגלי הכיסא עמד ההדום הקטן. הוא זכר את ההדום הזה. פעמים אין מספר הרים את רגליה הבּציקות והכבידות של אמו והניח אותן עליו. אל אדן החלון היה מחוּבּר, כמו לפנים, הכלוב. לפנים היתה בו ציפּוֹר קטנה, צהבהבּה, קנרית רכּה, שגוּדלה בידי אמו. אליהו שאל:

– הציפּוֹר איה?

שתי האחיות הורידו ראשן וקדרות כיסתה מצחן:

– אחר מות אמא מתה גם היא – גמגמה אסתר.

דמעות עיניים גרפו את מבטו והוא נעכר ונעשה אדמדם ורועד. מות ציפּוֹר מסכנה זו העלה בעמקי לבּוֹ את כל אהבתו לאמו הנפטרת. אסתר ניגשה אליו ונלחצה אל חזהו ושׂמה את ראשהּ על כתיפו. אחי האומלל… אחי האומלל… מלמלה. לא, עתה ברגע הזה לא היה אומלל. הוא היה מאושר. כל כאב לא חש: רק רפיון, רפיון מנעים וממתיק את תוכו.

עד מהרה התעורר ושאל את אחיותיו:

– ומה חייכן עתה?… והיא מהי?…

שרה מיהרה לענות:

– תראה, תראה… מאֵרה בבית.

אך אסתר הפסיקה:

– הנה… היא וטענותיה… עוד נספיק… עתה ינוח אליהו.

הן הציעו לו את משכבו ונפרדו ממנו ועזבו את אליהו לבדו בחדר. הוא ניגש אל כיסא אמו וישב עליו. ראשו הנשען על שתי ידיו השתקע במחשבות. כשעה ישב מבלי דעת אל נכון איפה הוא נמצא. אחר קם ופשט בגדיו ועלה על משכבו. על השולחן אשר לפניו היה מונח ספר רוסי. אליהו פתחהו וקרא בו את השורות הראשונות. בו היה כתוב לאמר: “אין בין אוֹשרהּ של משפּחה זו או זו ולא מאומה, אך אם אוּמללה המשפחה, כל אחת ואחת אומללה לפי דרכה”. אליהו לא הוסיף לקרוא. בעיניים בוחנות הביט סביבו. בין אוויר הכתלים הללו ריחף שקר נורא. נעשה פה עוול קורע לבבות, ובכל זאת לא היה על מי להטיל את האשמה ולא היה על מי לשפוך את חמת האין-אונים, רק על הגורל העיוור המנדנד ומטלטל את חיי האדם בלי סדר ובלי מטרה, כפזר הרוח אבק חוצות ביום¹² סערה.

כח

למוחרת בבוקר, כשנכנס אל חדר האוכל להסב אל השולחן הערוך, מצא את אביו יושב בראש ונחפז לכלות ארוחתו. זקנו היה עשוי יפה, בגדיו היו נקיים, ונראה לו, שאביו מתהדר ומתאמץ לחדש את נעוריו. דוּמם ישב ופניו עצורים ונכלמים. שתי אחיותיו גם הן היו בחדר והסתכלו באחיהן בהדרת-כבוד. אחר נפתחה הדלת מימין ודרך הפתח נכנסה אשה כבת שלושים, לבושה מעיל-בוקר רחב, אפור ורקום שושני זהב. היא היתה קטנת-קומה, לבנבּנה, ועיניה אפורות ובולטות מעט. תנוּעוֹתיה היו פּזיזוֹת וּגרוּיוֹת, ועל פניה הרזים ועל שׂפתיה הדקות והמכוּוצות היתה מרפרפת בלי הפוגה בת-צחוק קלה, ולא היה לדעת מה בת צחוק זו אומרת: מבּיעה לעג או שׂביעת רצון. כשנכנסה סקרה את אליהו בעיניה הגדולות כשואלת את עצמה: הלה הוא, אם לצריה? אז מיהר אליהו וקם ממקומו והתקרב אליה בצעד מהיר, ונשק את ידה ובירכהּ לשלום. שתי האחיות ישבו מן הצד וזרקו בו זיקי חימה. האב לא ההין להרים עינו ולהיפגש במבּט אליהו. פניו העידו רק הכרת טובה רבה. בת-צחוֹקה של אִמוֹ-חורגתו התרחב הפעם יותר ויותר והציף את כל פניה, עד שנולדה גומה קטנה באחת מלחייה.

אמו חורגתו ביקשתהו לשבת, ואמרה לו:

– תשתעמם בפינה נידחת זו.

– הלוא באתי אל ביתי.

שוב הטילה בו את מבּטה, והגומה בלחייה שוב נולדה באחת מלחייה. האב קם במהירות וניגב שׂפמו ופרשׂ לצדדים את כנפות זקנו ולבש מעילו.

– תסלח… אני טרוד.

– כן, אבא, שכחתי לשאול את פיך, מה הם עסקיך?

– תהילה לאל.

ויצא בחיפזון.

הכול ישבו לאכול פת שחרית. פתאום ועין אליהו נתקלה בקווי אור מרוּבּי גוונים. אליהו נשא מבּטו וראה נזמי יהלום גדולים ומתנוצצים תלויים באוזני אמו-חורגתו. נזמים אלה היו ירושת אמו. הוא זכר, כי פעם בשובו הביתה לימי החופש ובשבתו בין הערבּיים לרגלי אמו דיברה אתו על עתידו, על ביתו. אז ציוותהו לגשת אל הארון ולהוציא משם קופסה קטנה. בה נמצאו נזמי יהלום אלה. האם הוציאה את אבני החן וגלגלה אותן לעיניו, ואמרה לו מתוך צחוק: אליהו יקירי, אם תביא לביתי את בחירת-לבך כאשר אהבתי, דורון זה אושיט לה. את הדברים האלה זכר הפעם. כל המקרה הזה קם חי לעיניו ולבו נאחז בצבת. חורגתו הרגישה בסקירתו המתמידה, ומיד עמדה על סיבת הדבר. אודם שטף את כל פניה וגם את מצחה וגם תנוך אוזנה, בו היו מידלדלים הנזמים. חיש מצאה לה תואנה ויצאה מן חדר האוכל. כל זה נעשה במהירות רבה עד שנעלם מעיני אחיותיו ולא חשו בכל הנעשה. לאחר רגעים אחדים שבה. פניה היו שקטים ובת הצחוק שבה עליהם. אליהו הבליג ברוחו והתחיל מפטפט דברים מדברים שונים; דרש בשלום קרובים, חקר אחרי מכּרים, ובבוא הארוחה לסופה הודיע שברצונו לצאת ולראות בעיר מולדתו וביושביה.

היה יום השוּק. המגרשים והחצרות היו כּסוּיים עגלות וסוסים וחבילות קש ואיכּרים. בערבּוּביה זאת דילגו בקפיצות משוּנות מאיכּר לאיכּר ומעגלה לעגלה יהודים שחרחרים שבורי-גב וצרי-חזה ולבושים מעילים ארוּכּים ומזוֹהמים. זקניהם היו מגודלים ומסוּבּכים ומלאו תבן וגבבא. בעוברם סמוך לסוסים היגיעים והנחים והעומדים על המספוא לועסים במנוחה את השחת היו יהודים אלה מצטמצמים, מטילים הצדה את שולי מעיליהם ומשתמטים בזהירות ובעקיפים ומתוך פחד נסתר, ועינם הפזיזה שולחת סקירות עקוּמוֹת וּספוּגוֹת חשד אל מוּל פּרסוֹת הסוסים מתוך חרדה פנימית. האיכּרים והאיכּרות עמדו שקטים ושליווים. לעג חבוי היה מבצבץ על שׂפתותיהם. בגודל-רוח היו זורקים את תשובותיהם על שאלות התגרנים, שהיו מקרטעים סביב להם אנה ואנה מתוך רעש ורוב דברים. על המדרגות לפני החנויות עמדו החנווניות והיו מושכות בשרוולי הכפריים העוברים ושבים, וסליהם עם תנובת ארצם על זרועותיהם, מתוך הכנעה ומתוך פיתויים וחלקות. היה פה בולמוס משונה כבערימת אשפה תוססת. מאות זרועות נאחזו זו בזו ונסתבּכו זאת בזאת, וכל אחת קורעת וסורטת את בשׂר השנית. זאת היתה מלחמה קשה ואַכזרייה. מן המארב נלחמו איש ברעהו בערמוּמיות קטנה, פעוטה וחסרת אוֹן. ועל הכול התנשאה חרדה עצורה. נדמה, שקהל אצים ורצים אלה נסים מפני אימת החיים; מפני אימת החיים הפשוטים, הבריאים, העומדים לעיניהם בצורת האיכּרים גבוהי-הקומה ואמיצי-החזה ומזכּירים להם עווֹן דורות ושנים. הנה עַמו, מקוֹר מחצבתּוֹ! מורך לב… מורך לב וחידלון!… אליהו לא אהב אותם. לשווא התאמץ לדלות מעמקי נפשו רגשי רחמים להם. זרים היו בעיניו וכזר נחשב גם הוא להם. כּיעוּר, כּיעוּר. כעס צורם שם מחנק לגרונו. הם שהפכו את חייו לחזון תוגה נורא. אותן הידיים הפזיזות המתנועעות פה לעיניו וממשמשות בשׂקי התבואה הטעונים על עגלות האיכּרים, ידיים הללו הלוא קיפּדו את נימי חייו אחת אחת. הם שמסכו בתוך עורקי דמו את צימאון חייו, אך מנעו ממנו לספק ולהשתיק צימאון זה, והנה נשמתו אכולה ושוממה. פתאום ראה בין ההמון הסואן את אביו עומד ומשׂוחח בחבורת בעלי-אחוזה פולנים, סמוקי פרצוף וארוּכּי שׂפם. גם פני אביו הגאים והמתונים היו הפעם נכנעים. גם בו הכיר אותו קו החרדה המתוח על מצחו ורועד בין עפעפּי עיניו. אליהו רצה לסור הצדה, אך איחר את המועד. אבא רמז לו לגשת אליו והציגהו לפני בעלי האחוזה:

— בני.

האדונים הפולנים מדדוהו בסקירותיהם, ואחד מהם, בעל אף בולט ואַמיץ, שאל:

– מה מלאכתו?

– אמן, צייר – ענה האב.

והוא פנה אל אליהו:

– איפה למדת?

– בצרפת.

– המכניסה הרבה התעסקותך זאת?

– אינני סוחר, זרק אליהו דברים אליו.

– כן… אבל…

השיחה נקפדה בבת אחת. כל איש הבין את מחשבות רעהו. בעלי האחוזה התחילו לחדש את דבריהם על שער התבואות והצמר. לאליהו כמעט שלא שמו לב. הוא נפרד מהם והלך לו. בצעדים רחבים עבר את הרחובות כנמלט על נפשו, עד הגיעו אל קצה העיר. פה חדל הרעש המטריד. לפני הבתים היו גנות זרועות ירק, ואילנות פרי התנוססו ועציצי פרחים נשקפו מבעד לשמשות החלונות; וראשי ילדים לבנבּנים היו נתונים ביניהם. לבסוף נסתיימו גם הבתים הללו ולעיניו השׂתּרע המרחב. אליהו יצא מן העיר וטייל לאורך הדרך. השמים היו מעוּננים, ורק לעתים רחוקות נקדה החמה בעבים. על פני השדימות עברו איכּרים עם מחרשותיהם. האדמה בלולת הדומן העלתה אדים כחלחלים. קול תרנגול קורא הגיע לאוזניו. מרחוק על שׂפת הנהר נארווה ישב דייג והשמיע שירתו. שיעמום. שוב עמד אליהו גלמוד בעולם רחב ידיים זה. מה לו פה? חורבות… חורבות ותלי מפולת. הוא ניחם על בואו הנה. קיווה למצוא מרגוע ומצא רוגז ושיעמום. שוב חשב על המחזה שראה בשוּקי העיר. שב חש שאט נפש לו לעצמו, כי ידע שהוא כאחד מהם, עצמם ובשׂרם. העולם עשה את שלו. בשוויון-נפש גמור התייחס לכל מחשבותיו ותגרותיו הפנימיות. האיכּרים חרשו ועלו וירדו, וציפּוֹרים עפו שיירות שיירות וכנפי ריחיים הסתובבו, והתרנגול קרא בקולו הניחר, וכפריים שבו לביתם, והדייג ישב במנוחה והתבונן לחכּתו השלוחה, ומימי הנהר שטפו זרמו בלי הרף. רק הוא, אליהו, התגוֹלל פה על פּרשת דרכים כהתגולל אבר מדולדל בין החיים האלה, אובד דרך עם תוגתו ועם עקת הרגשותיו המסתערות על חזהו ועומדות לפורצו.

כשחזר לבית אביו מצא את בני משפחתו מסוּבּים אל השולחן ומחכּים לו. עם כניסתו נפסקה לפתע השׂיחה. אליהו הבין שדיבּרו עתה בו ועליו. אחיותיו היו נעלבות. האב ישב סמוך לאשתו הצעירה מבוהל ונכלם. הוא חש אי-רצון והיסוס-לב לא-ברור כשהוא בלווית בת-זוגתו בפני בנו. פעם בפעם פרשׂ לצדדים את כנפות זקנו, ובגניבה הטיל מבּטו באליהו. אמו-חורגתו היתה לבושה שׂמלת ארג פשוטה וכהה. במעוֹף-עין ראשון ראה, שאוזניה חסרות עכשיו את הנזמים. הוא הרכּין לה ראשו והצטחק ואמר:

— תסלחו… טיילתי… זיכרונות נעורים.

שרה אמרה בקול עבה:

– אמנם חרה לנו… היום הראשון לבואו, והוא עוזב אותנו… מה יאמרו הבריות…

אבל האב נזף בה:

– דאגתהּ האחת… מה יאמרו… מה יאמרו… יאמרו מה שיאמרו. ולרגע קל היו פני האב כפני בנו.

הגישו את הארוחה. כל המסובים שתקו. האב האיץ בכל דבר כדרכו. פעמים אחדות נפגשו עיני אליהו בעיני חורגתו. היא הביטה אליו ישר כתוהה ושואלת, וכשנתקלה בסקירתו הנוחה לה עברה בת הצחוק והאירה את שפתיה. גם מעיני אביו לא נעלם יחסו הטוב של אליהו לאמו חורגתו. הוא לא הבּיע לו גלוי את תודתו, אבל בלבּוֹ בירכהו ותנועותיו הנכלמות נעשו חופשיות יותר. בגמר הסעודה קם ודפק בחיבּה על שכם אליהו:

– אולי אתה זקוק לכסף?

– לא, אבא.

אחריו קמו יתר הסועדים. האחיות נפטרו ונכנסו לחדרן. אליהו נשאר פנים אל פנים עם אמו חורגתו. הוא ניגש אליה ולחץ את ידה ואמר לה:

– רב תודות, אמא.

– על מה?

הוא רמז לה באצבעו על אוזניה וסיפר לה את דבר הבטחת אמו המנוחה. היא הקשיבה לאמריו מתוך הפתעה רבה, ועיניה האפורות נגלדו בקרום דמע דק ומבריק. את ידיה הקטנות פרשׂה בתנועת ייאוש ואמרה:

– אליהו, לא בי האשם… לא ידעתי… אני מתהלכת בבית הזה כזרה, כאסופת-חוץ. אחיותיך עוֹינות אותי, שׂונאות אותי. מה חטאתי להן? כשעברתי סף בית זה אמרתי למצוא בהן את רעותי הטובות. הלוא אנו כמעט בנות גיל אחד… אבל הן דוחות אותי ועשׂו את חיי למעצבה… לו ידעת מה הן שנתיים ימים של חיי תוּגה אלה… לוּלא אביך ולוּלא אוֹתה ההכּרה, שאין חזרה, אין שיבה לאחוֹר, כי אין פינה אחת בעולם הזה למצוא בה מנוחתי… כי אז… כי אז…

היא ישבה וסיפרה בקטעים את סיפור חייה. משפחה יורדת מיוחסת, מטוּפּלת בבנות חסרות-מוהר. עזובה בבית ואב קפּדן המושל ביד חזקה. נישׂוּאין מאונס… היא פרצה בבכי וקמה ויצאה מן החדר. אליהו נשאר לבדו. יגון, יגון, יגון עד אין קץ בכל מקום ובכל שעה. כל העולם נראה לו כמצמיח קוצים וכשורץ עקרבּים. ועל פני הקוצים המכאיבים ובין העקרבּים העוקצים מתהלכים בני אדם אומללים, יחיפים ועירומים, בלי מחסה ומגן, חמוצי דם וַאכולי כאב. אל אחיותיו נכנס וניסה לדבר על לבּן. הוא ביקש מהן לשנות את יחסן לאִמן החורגת. שרה שמעה את דבריו בכובד ראש. בידיה דפדפה את הספר המונח על ברכיה ופניה החיוורים והמלאים כּוּסו קדרות. אסתר טיילה לאורך החדר ושתי ידיה צלובות על גבה ושׂערותיה הקצרות והשחורות פזורות על שכמה. בראשונה היו דבריו לפלא בעיניהן. אחר, כאשר התחיל אליהו להגן על אמו-חורגתו בתום ובהתלהבות, ולבאר להן את מצב נפשה המדוּכּאּ ואת העוול האיום שהן עושות לה, לא יכלה שרה להתאַפּק עוד וקמה בחורי אף וזרקה דבריה בפני אליהו:

– נקל להגיד… אולם תשב כמונו ותראה איך זרה מושלת בנו.

– מושלת?, תמהּ אליהו.

– כן, מה אנו בבית הזה? האם מתה ואת האב גזלה לנו אשה זו בעודו בחיים.

אסתר נתלתה בצוואר אליהו ולטפה לחייו:

– אנא חדלו, למה תרגזו… שרה מפריזה כדרכה.

אליהו עזב את חדר אחיותיו ונכנס לחדר אביו. שם השׂתּרע על הספה, הדליק פּאפּירוסה והסתּכּל סביבותיו. ארון הספרים עמד בזווית מלא וגדוש. מתחת לשמשה העגולה נשקפו ספרים עבי-כרס ועל גבּיהם הזהירו פתקאות תולע ואותיות זהב הקוראות בשמם. מבּטוֹ נצמד אל הספרים הללו. יפה הכּירם. גם הוא שיקע שנות נעורים רבות בין דפיהם הצהבהבּים. בהם ועל אבקם אולי נבל ציץ חייו שהתחיל פורח ונותן ריחו. איך שיהיה, את המרגוע אשר קיווה למצוא בביתו לא מצא. שם, בשאר החדרים, אכלו רוע-לב ומדנים כל חלקה טובה, ופה היתה רבה השממה.

כט

בבית אביו ישב אליהו כל חודש תשרי. בימים הראשונים לא הרבּה עוד השיעמום להדאיבהו ולצער אותו. קרובים וּקרוֹבוֹת באו ויצאו; יהוּדים באי-בית אביו נכנסו לשׂוֹחח על העולם וּמלוֹאוֹ, וריעי נעורים לבושים ארוּכים ובעלי נשים ובנים נכנסים לפרקים והבּיעו בלב גלוי את קנאתם באליהו, אשר פרץ גדר וכבש עולמו ודרכו בחיים, בשעה שהם נשארו חשׂוּכי אור בעמק העכוֹר. אך כל זה התחיל להישנות בתכיפות מתמידה והיה עליו למעמסה. נמאס עליו גם הרופא הפולני שכנם, בעל הקומה הממוּצעת, אשר היה בא מדי ערב בערבּוֹ ומביט בעיניים משומנות וחמודות בפני אמו חורגתו, מתהלך אתה בעדינות ומשוֹחח אתו, את אליהו, על-דבר תעודת העולם ועל-דבר תפקיד האדם ומתאמץ להבליט את דעותיו האפּיקוֹרסיות והשקפותיו על האַחווה והשוויון. כל זה נמאס, נמאס והיה לתועבה, עד שיצא מנחיריו. כל זה התחיל מעיק על הנפש, מעכּב ועוצר בעד השטף והזרם הטבעי והרגיל של חייו, כירוֹקה המכסה פניהם של מימי בריכה. לא היתה פה גם שלוות האפס. אמנם נראה בסקירה ראשונה, שדבר-מה פּוֹרה ומזוין בכוחות חיוניים מבצבץ וגדל ומבקש לו עתיד. נראה שגם אנשים אלה וכל הסובב אותם עוברים את מעגל חייהם וחותרים בכל מאמצי כוחותיהם להגיע ולבוא אל חוֹפם המקוּוה. אך זה היה רק למראית עין בלבד. עצלוּת, בטלה, חידלון, ריקבון, שפלוּת – רק אלה היו מנת חלקם של כל האנשים שאתם בא במגע ובמשׂא. ולמען הימלט מחברתם היה אליהו יוצא לטיוליו. ביחידוּת הלך הלוך וטייל שעות רבות. הוא היה עובר שׂדות חרושים ויערות עבוּתים שבסביבות העיר. מוחו לא רחש מעולם רחש מחשבות כבימים האלה. הן טפטפו בקרבו בלי הרף כזרם מעיין שאינו פוסק. הוא חיפּשׂ לו דרך חיים חדשה. הוא חש שאין להמשיך כה את חייו הבאים. חייב הוא לצאת ולרומם ולהגבּיה את עצמו מעל לסביבתו שבה הוא נתון ולהחל הכול מחדש, מן המסד עד הטפחות. מה שעבר – עבר. חייב הוא למצוא את המרגוע הפנימי ואת מנוחת נפשו. והרגשות אלה והכרה זאת היו מלפּפוֹת כל ישוּתוֹ וממלאות כל מעייני רוחו. לעתים ועודנו מטייל בצעדיו הרחבים במסילות השוממות, והנה הוא עומד לפתע על מקומו, מסיר כובעו ומעביר ידו על שׂערות ראשו ומסתּכּל בעיני געגועים בארבע רוחות העולם ותוהה זמן רב. מתק נעים משתפך אז בכל גופו. הלב הולם, הנפש מתמַתּחת ומפרכּסת. אל אלוהים! אם תבוא עתה הרוח ותישׂאהו אל חדר עדה. לרגליה ייפּוֹל וינשק עפר הארץ שעליה דרכה.

את כל נפשו ישפוך לפניה. לה יתוודה כהתוודות החוטא על מיטתו, על ערש דוויוֹ. כל ימיו ייתן למלאוֹת מה שפגם, לתקן מה שעיוות. ואז יבוא האושר, כן, האושר האמיתי יבוא וישתקע באחד מחדרי לבו וילווהו ויעודדהו כל ימי חייו. כן, בתשובתו אל עדה, באותה התשובה הנכונה המפכּה ובאה מעמקי תהומות הנפש, בתשובה זאת עצמה חבוי וחנוט אושרו, כפרה החבוי בין עלי ניצתו. זאת היא הדרך האחת אל תיקון נשמתו. דרך אחרת אין וגם לא תהיה… אך מסביב המתה רוח סתיו אַכזרית. האַלוֹנים הורידו דלף בלוטים כבדים. בקול נפלו ושקעו באדמה התחוחה והרטוּבּה. הערבות עמדו פרוּשׂות זרוע וכפופות מעל לנהר נארווה והסתּכּלו אחוזי רתת במים הנגרשים. יהודים חוכרי גנים שבו עם מיטלטליהם, ילדיהם וסחבותיהם, העירה לימי החגים הקרובים. גשם דק טפטף. קר וחסר השתתפות היה הטבע מסביב. האלון ההומה נכאים לא שם לב אל זרמת המים הזועפת. הערבה הנוגה לא ידעה את עינויי נפש אליהו הנוקבים עד התהום.

גלמודים, מפורדים, כל אחד עזוב ומסור בידי עצמו, עמדו כל היצורים, וגם הוא בתוכם. כל אחד פלט נאקתו ביחידוּת בקולו המשונה, הפרא, ואף הד קל לא ענה חזה השני לעומתו. אין להבין ואין לדעת. בודד, כאורן נשכח בין גזעי יער גדוע, הוא עמד פה בין מרחבי השדימות, וכן יוסיף לעמוד כל ימיו. לאן יפנה? רק בן שלושים הוא עתה. עוד כמספר הזה עליו לחיות. מה יעשה בשנים הבאות? למי יקדיש חייו ולמה הם לו? האם אותו המַשׂוֹר הפנימי, המנסר ומנסר כל עצם מעצמותיו, יוסיף מעשהו גם בימים הבאים? ולא יחדל?… ולא יחדל?… אז היה אליהו מרגיש פתאום דקירות מחט דקות עד אין מספר היוצאות במחול ומתרוצצות מתחת לגרמי קדקדו. את שתי ידיו היה שׂם בין שׂערות הראש כעומד לתולשן. הוא היה מוכן לגעות מן המיצר. וכך היה עוקר רגליו, ממשיך בהילוכו בפסיעות פשׂוּקות כמבקש מנוס ומפלט. הוא שב הביתה עייף ויגע. שם מצא את שתי אחיותיו הבטילות שׂרוּעות על הספּות זו כנגד זו. ראשיהן היו נשענים על זרועותיהן המגולות והן קוראות בהשתּכּחות עצמית ברוֹמאנים הרגשנים הכתובים בשׂפת פּוֹלין הרכּה והספוגה חונף, משתיקות ומיישנות בקריאה זאת את מַאוויי החמדה הערפיליים והמטוּשטשים שהיו מזעזעים בלאט את חזיהן, חזי הנעורים. כשנכנס אליהו שתיהן הרימו ראשן בבת אחת, מראות מחצית-פרצוף מסומקת ומקוּמטת מרוב הלחץ של היד אשר אליה נשען הפרצוף, והן מבּיטות עליו בהשתוממות כשואלות פשר דבר. אחר שבו אל קריאתן ואל ספריהן. הן כעסו עליו. אולי היה הצדק אתן. הוא לא דיבר עמהן מטוב עד רע מכל הנעשה אתו. לשווא ניסו להתקרב אליו ולתהות על נשמתו. לב אליהו היה סגור לפניהן. הוא היה זר, בנכר, בנכר…

ויהי היום בשובו מטיוליו ובהיכנסו החדרה, והנה אחותו באה לקראתו ובידה מכתב. היא נופפה את הנייר באוויר כרוצה להרעימהו, אחר נתלתה בשכמו ותאמר:

– עתה אנו¹³ יודעות… אנו יודעות הכול… הנה בחירת לבּך…

ושמה בידו את המכתב ואמרה:

– רע הנך… למה תסתיר ממנו… הלא אנו אחיותיך.

מכתב זה לינה שלחתהו. דברי פשטות ואמת הריצה אליו. במעטפה נמצאה גם תמונתה וגם תמונת מוֹריס לוי. הם צילמו את חדרם המשוּתּף, ואת התמונה שלחו לאליהו. לבּוֹ נמלא גיל פנימי למראה פניהם השקטים והישרים. מוריס לוי ישב על כיסאו ועיניו תלויות בלינה כהבּט אב זקן בפני נכדתו. פתאום והעיר פאריז וכל חיי עברו ניצבו לפניו. איך יכול למחות מעל זיכרונו את שני היצורים האלה? מי לו בעולם הרחב זולתם? והוא פנה אל אחותו:

– אני יושב פה ומבטל זמני… השלכתי אחר גווי את חובותי, את עבודתי… מן הצורך לנסוע.

אליהו התחיל מתכונן לדרכו. את המנוחה אשר ביקש לא מצא פה. ימי חג האסיף עברו. גשמים ירדו בלי הרף. הדרכים כּוּסו ביצות וַאגמים. אין לטייל ואין לשבת בית. ימי שיעמום ותוּגה. אליהו גמר בנפשו לשוב לפאריז אל לינה ומוריס לוי. בימים האחרונים לשבתּוֹ בעירו היה נוח ורצוי לבני משפחתו. צייר את תמונת אִמו חורגתו, ואת אחיותיו התהלך בקירבה יתירה. פעמים היה מפליט מלים בודדות על מצב רוחו המדוּכּא ועל עקת נפשו. וידויי לב קצרים ומקוטעים אלה הרבּוּ את שמחת אחיותיו. האב שתק. וכשהם שניהם לבדם בחדר היתה שתיקה ממוּשכה זאת מכאיבה מאוד. האב ראה יפה, שאין רוח בנו נכונה עליו, שדבר-מה מדאיבהו וגוזל מנוחתו. אך הוא חיכּה לעת מצוא עד שיבוא אליהו בעצמו וישׂיח לו דאגת לבּוֹ. אולם אליהו לא הוציא אומר מתוך פיו. ושתקו שניהם מרוב חפץ דברים. כה חלפו הימים בזחילה, בעצלתיים, עד אשר הגיע הערב האחרון. האב נשאר בביתו ולא יצא כל היום לעסקיו. האחיות היו נרגזות וטרוּדות במטבח בהכנות-נסיעה שונות. האם החורגת הלכה הלוך ושוב בחדריה כשהיא תפוּשׂה במחשבות. האב, שישב על הכיסא הרם והמרוּפּד ויעיין בעיתּוֹנו, פנה אליה פתאום:

– חבל, שהוא ממהר כה לעוזבנו.

היא ניענעה בראשה:

– כן, החיים בחברתו היו נעימים משהיו.

אז המשיך:

– ברצוני לדבר עמו קודם נסיעתו, מי יודע אימתי נתראה שנית.

פני האב נראו עתה זקינים מאוד ויגיעים מאוד. בשתי ידיו פרשׂ לצדדים את כנפי זקנו המכסיף וסקירתו נעשתה קפואה וקרושה. אחר קם ונכנס אל החדר הסמוך. בו מצא את אליהו עומד לפני אחד הארונות ובורר לעצמו מתוך עיזבון אִמו המנוחה חפצים שונים לזיכּרון. הוא ניגש אליו, שׂם ידו על שכמו, ופתח:

– אליהו, ברצוני לדבר עמך.

בחדר שרתה אפילה למחצה. קול אביו רגש. לב אליהו פעם. האב הוסיף אחרי דומיה קצרה:

– אינך מתרעם עלי?

– למה יעלה כזאת על דעתך?

– תדע, הייתי מוכרח… החזקת הבית… לא יכולתי אחרת… ואת אשתי, הלוא ראית, אין לקנא גם בה.

אליהו רצה להגיד דבר-מה, אך האב לא נתנהו:

– אני יודע… אני יודע… אני מכּיר תודה לך על יחסך הטוב לה… גמלתני חסד גדול… היית כל ימיך נדיב-רוח… אני יודע… אחיותיך לא הגיעו לידי זה. אבל למה אבוא בטענות. גם מזלן רע… עתה ענני, דבר אתי, כדבר בן אל אביו… מתי, אליהו, תעשה לביתך?

_?…

– לביתך, אני אומר… הלוא לא תידוד ותטוּלטל כל ימי חייך… היש עם לבּך לסדר עתידך?… שרה סיפרה לי דבר-מה… איני יודע… אתה נצרך לעזרתי… הנני… עסקי טובים… אמור לי…

האב סתם פיו וחיכה למענה. אליהו גחן על יד אביו ונשק לה. אחר גמגם:

– לא, אבּא, ביתי… ביתי נהרס.

– נהרס?

– כן, עוד טרם נבנה.

– ומה דעתך לעשות?

– איני יודע.

– אולי תישאר בביתי… זקנתי… אתה בני יחידי.

– לא, לא אוכל.

– ובכל זאת…

אך פתאום סר מעליו ואמר לנפשו:

– מה אני שׂח… מה אני שׂח… למה אני מפציר בו… מה יעשה בעיר נידחת זאת…

והתחיל להתהלך במהירות לאורך החדר. שתי ידיו אחזו ברוגז בכנפי זקנו, ומצחו הגבוה והלבן התקמט והתיישר לסירוגין. אַחר פנה אל הדלת ויצא באומרו:

– זאת לא ידעתי… זאת לא ידעתי…

כעבור זמן מה, כשנכנס אליהו אל חדר-האוכל, הרגיש שהאוויר מסביב ספוג רחמים לו. האב ישב וַיתופף באצבעותיו הארוּכּות והמפוּנקות על טבלת השולחן. האם החורגת ניסתה לבוא עמו בדברים ולדעת על חייו בחוץ לארץ. האחיות רצו הנה והנה והיו זורקות לעומתו סקירות חמימות, מלאות רחמים והשתתפות. אליהו אכל את ארוחתו בראש מוּרד. הנה הוא עוזב את ביתו. אנא יבוא? עוד שלושים שנה עליו לחיות. מה יעשה בימים הרבּים האלה? יום יבוא ויום יעבור – למה? הוא ייסע לפאריז – למה? מה מחכּה לבואו? טלטול, נדידה, שיעמום, קהות, אַפסות וריקניות גדולה ורחבה כמימי הים הרחוקים.

אותה המרכבה, הרתומה שלושה סוסים ברוחב, התעכּבה לפני שער הבית. נכנס הרכב, אסף חבילותיו והאיץ באליהו למהר ולעזוב את החדר. המהומה רבתה. האב עזר לו ללבוש מעילו. האחיות שׂמו בכיסיו צרורות שונים. והוא כאילו נדחף החוצה. בחוץ טפטף גשם דק. הוא ניגש תחילה אל אמו-חורגתו להיפּרד ממנה. לקח ידה וחש, שדבר מה מוּשט לו. אחר שמע את דבריה: זאת לזיכּרון… אלה היו הנזמים, נזמי אמו. הוא לקחם… אחר לחץ את ידהּ. פיו רצה להבּיע אומר ולא יכול. באו אחיותיו. הן שפכו דמעות חמות. לבסוף הרגיש שכל גופו סגור בין זרועות אביו. נלחץ חזה אל חזה. שני הלבבות הלמו. אב ובנו עמדו. קילוחי חיבּה קלחו מלבב האחד אל לבב השני. שני דורות עמדו חבוקים יחד; דור הולך, דור אפס יד אשר כל קנייניו אבדו; ודור בא התועה במַחשכּים בדרכי שווא וחתחתּים, המפרכּס והתלוי בין שמי העבר והעתיד חסר צורה ואחיזה. הם אהבו איש את אחיו; הם היו מקורבי דם, אך נפש האחד היתה זרה אל נפש האחר; מגמותיה, געגועיה היו זרים, זרים לה. בין חזי האנשים הקרובים האלה כמו עלה ועמד דייק תלול וגבוה. כל אחד הרגיש בלחץ זה; זרים ונכרים עמדו שניהם איש בזרועות אחיו…

המרכבה ניטלטלה וחגה. חשיכה מסביב. הנוסעים נרדמו. הגלגלים חרקו. אליהו התכווץ באחת הפינות והקשיב אל זעזועי לבּו. הנה ארץ מולדתו – הוא לא יאהבנה. לצמיתות הוא עוזבהּ, ואף נימה אחת לא תרעד. הנה בית אביו – למה יכחיש, ברצון רב הוא מתרחק ממנו. אין לו מאוּמה. קוֹר ואפילה. יד סתר הרסה וניפצה את הכול, את הכול. גם רגש אנוש קדוש אחד לא הותירה. עירום ועריה הוא יושב פה. ובכל זאת כל קרביו תבעו, צעקו חמס. לבּוֹ שתת דם. ומתוך משבּרי דמו וגליו פרצה נאקת חלל: אהבה! אהבה!…

ל

מוֹריס לוי ולינה ישבו יחדיו. באחד הבתים אשר בסימטה ב', אותם הבתים הכפופים העתיקים בעלי החוֹמוֹת העבות אשר מסדרונם מלא אוויר קריר ומחשכּים, קבעו את דירתם. הם סידרו את מושבם החדש בשני חדרים קטנים, ולינה היתה צוֹפייה הליכות הבית. שקוע בכיסאו הרך ישב מוֹריס לוי כל הימים, ורגליו היו מתוחות וּקפוּאות מתחת לשולחן עבודתו. ראשו היה צנוף כיפת קטיפה יוונית רקומה בידי לינה, ותלתלי שׂיבה השתרבּבו¹⁴ על עוֹרפּו ועל שכמו והתנדנדו בכל טלטול ראש קל. פניו היו חיוורים, נפוחים צהוּבּים, וזקן לבן-אפור ומסוּבּך עטרם. תנועותיו היו כבידות, מהססות, וכאילו לעולם נסוגות לַאחוריהן. רוב שעות היום היה יושב ומעסה בידיו הבציקות בחומר ומפסל אלילי-אהבה בעלי קשת וחץ, שׂרפים ובני-אלוהים קטנים ומזוינים גפיים צחורים ורכּים, אשר נמכרו אחרי כן בשוּקי פאריז בידי ילדת שוערת-ביתו מאז. ברצותו להינפש ולהחליף כוח היה רומז ללינה, והיא באה אליו, מושיטה לו את פּלכּוֹ ומוליכתהו בזהירוּת אל הספה הקטנה שבקצה החדר. על פניה הוא משׂתּרע ולוקח ספריו על האלילים ומנהגיהם, בוחן פיתּוּחים וציורים, מהרהר בחשאי על ה“לֶדה” עם כנף הבּרבּוּר, חלום יצירתו מאז הימים, עד נפול תרדמה עליו. באותו חדר עצמו היתה יושבת גם לינה, נתונה בתוך גל של סרטים רבי גוונים ומכינה בזריזות את לוּלאותיה, ענקיה ועניבותיה; כי מיום שעברה לשבת עם מוֹריס לוי מסרו לה חומרי עבודתה מבית חרושתה אל ביתה.

שוב באו ימי סתיו. שוב התחיל הכרך מעלה אדי ערפל עם בוא השמש. ובפינה הזאת שרתה שלווה כה נעימה וכה עגומה, כאילו שׂריד חיים אובדים ונשכּחים הסתתר במחבואים אלה להיעלם מעין רואה. שניהם ישבו עסוקים במלאכתם: הוא בחרטו, והיא במחטה. מדי פעם בפעם היה מוֹריס לוי מסב עיניו היגיעות לעומת לינה כדואג לה וכשומר עליה, והיא ענדה בידיה הזריזות את הקשרים, ובפיה מזמזמת את שירה:

הָיֹֹֹה הָיְתָה צִפּוֹר –

וְהִיא נֶאְלָמָה;

פָּעוֹם פָּעַם לֵב –

וְהִנֵּה דְּמָמָה

שֶׁמֶשׁ תַּעַל וְגַם תָּבוֹא –

אַךְ לַשָּׁוְא, אַךְ לַשָּׁוְא;

עַיִן נִשֵּׂאת בַּמֶּרְחַקִּים –

הוּא לֹא שָׁב, הוּא לֹא שָׁב.

הָיֹה הָיְתָה צִפּוֹר –

וְהִיא נֶאְלָמָה;

פָּעוֹם פָּעַם לֵב –

וְהִנֵּה דְּמָמָה

– מה את משוררת? שאֵלהּ הזקן.

– מה שעולה על לבּי… וכי אני יודעת?

– והשעה?

– שתיים.

– נושא מכתבים עבר… אין… אליהו, גמגם.

מוֹריס לוי דיבּר בלשון עילגים ובשׂפת רוסיה. מיום קומו מחוליו שכח את לשונו הצרפתית. בשעה שתיים בדיוק היה שואל אחר נושא המכתבים. וכאשר לינה הודיעתהו, שכבר עבר ואיננו, התחיל מנועע בתלתליו ושב לעבודתו, והוא מגמגם ומוציא מפיו קטעי הברות בקול ניחר וזועם. הפעם לא הפסיק שׂיחתו:

– לי… נה… דו… אג… דואג…

– למה?

– אין… אליהו… אין מאומה…

– טרוד בביתו, בקרוביו.

הזקן הרים את ידיו בכבידוּת וטלטל אותן באוויר באלכסון לאות ייאוש. אך ידיו רפו ונפלו כאברים תלושים על השולחן:

– ל… לאו!

הוא כעס, מלמל ולא מצא מנוח. לינה לא העזה להתנגד לו. את עבודתה המשיכה והוסיפה לזמזם:

פָּעוֹם פָּעַם לֵב –

וְהִנֵּה דְּמָמָה.

פתאום והדלת נפתחה ואליהו עבר את סף החדר. לינה רצה אליו בצעד מהיר ונשקה את ידיו. הזקן הבליט שתי עיניים נדעכות זגוגיות, נשען בשתי ידיו בשולחן וניסה לקום ממושבו. גופו התמתּח ופרצופו אדַם והתנפח, אך מיד שוב נתכּווץ וצנח בבת אחת בין מסעדי הכּיסא. אליהו התקרב אליו. בזרועותיו שכבדו מזוקן ומחולי התאמץ לוי לחבּקהו, ובשׂפתיו הקרות, התכוּלות והיבישות, התייגע לנשק לו. אחר הושיבהו מימינו, אחז בפרצוף אליהו, בחנהו וניענע תלתליו בגמגמו:

– ר… רע… ר… רע…

מוֹריס לוי רמז ללינה שתצא מן החדר, ועננת-מסתורין כיסתה פניו. כשנשארו שניהם לבדם, פנה אל אליהו:

– אל הארגז… שם… הוליכני!

מרגלית תמך בו. הזקן נשען בזרועותיו על כתף אליהו, ובמוֹללו ברגליו המדולדלות הגיע עד ארון הספרים, הוציא מתוכו אחד הכרכים והתחיל מדפדף בין עלי הספר שנצטהבו מזוקן. אליהו עמד עליו ותמהּ; פני לוי הבּיעו חרדה משונה. אחרי חיפּוּשׂים ארוּכּים עלה בידו סוף-סוף למצוא פּיסת נייר מקוּמטה ומקוּפּלת, ובתנועה של גודל-רוח הגישהּ למרגלית, בצונחו על הספּה שלפניו.

– מעד… דה… מעד… דה, גמגם.

אליהו חטפה כחיה אכולת-כפן המתנפלת על טרפה. אמנם כן, ידי עדה כתבו את המכתב הזה. היא השיבה ללוי, כי עוֹדה מקווה ליום שוב אליהו אליה. היא שקטה ויודעת היטב, שהסער יעבור ומרגלית ימצא את דרכו הנכונה. עליו לבוא. בשמהּ ימסור לוי את הדברים האלה למרגלית. ביתהּ פתוח לפניו, ואת חובתה מלא תמלא.

– מה עשית? שאל אליהו בקול עמום.

– כועס?… כועס?…

לוי התכווץ כולו. את אליהו ירא. רק באחת מעיניו היה שולח מבּטים גנובים וַעקוּמים כבוֹחן בהם את מרגלית מן הצד. וכשראה את פניו הנסערים ואת שׂפתיו המהוּדקות בין שיניו ואת מצחו הקודר, שמח בעמקי לבּוֹ שׂמחה תמימה וחרישית.

– כועס… כועס?… שנה את שאלתו.

– לא, לוי יקירי, טובתי דרשת, אבל למה עשית זאת?

– יודע… יודע אני.

דממה.

מרגלית התעורר:

– מתי קיבּלת מכתב זה?

– חודש.

– כן… כן…

– סע.

שוב שרתה דממה.

– התיסע?

אז ישב אליהו על הספּה, ולאיטוֹ ומתוך היסוס פנימי פתח דבריו:

– אתה, מוֹריס לוי יקירי, תבינני; אתה יודע אותי מיום בואי הנה; כל ימי שבתּי יחד עם עדה היית אתנו. ראה ראית מה היתה עדה לי… לא, איכה אסע אליה? הנה שבתי מדרך ארוּכּה. וכשאדם נוסע עשרים וארבע שעות סגור ומסוּגר בין דופני קרון הרכבת ורואה בעד החלון מחשכּי ליל וצללי אילנות הפורחים לעיניו, אז הוא חושב שלא מדעת את מחשבות חייו. אני, מוֹריס לוי יקירי, אני עברתי מן העולם… למה תבּיט אלי ככה, תראה בי? מתי… אמנם כן; אדם חי – נר אמונה דולק בלבבו. נר אמונתי דעך… הנני הולך, שב, שיני כואבות, לובש מלבושים חדשים, מדבר אתך… וכי מה אעשה?… אבל חדלתי מלהאמין בקושט מעשׂי… זה תשעה חודשים, מוֹריס לוי יקירי, לא לקחתי כמעט את המכחול בידי. ציירתי פה ופה, מתוך הרגל, מאפס מעשה… זוכר הנך את הערב ההוא? גמרתי תמונת לינה… אז האמנתי… אז הייתי זך וטהור… האנשים חשבוני להולל. אני לעגתי להם. אין אדם צריך למצוא חן בעיני זולתו. פה בלב צריכה להתלקח שלהבת יה… אז דלקה… דלקה, חיממה… איכה אסע אל עדה? מה אתן לה? את שלדי, את גרמי הניחרים? עדה היתה ניסיוני, כבודי, אושרי… לא עמדתי בניסיון… הנה עדה, היא מאמינה, שהסער יעבור ואמצא את דרכי הנכונה… היא מאמינה בי. נקל להאמין באחרים, אם אדם מאמין בו בעצמו. אני גם בעדה לא אאמינה, כי אפסה האמונה בי… ואם עודני מוסיף להתגולל בעולם אפל זה, הנה אגיד לך, מוֹריס לוי יקירי, את כל האמת, אני מצפה לנס, לנס מן השמים… עדה אוהבת אותי, עבוּרהּ אולי ייעשה דבר-מה גדול, רם¹⁵ ונישׂא… עבוּרה ייעשה דבר העומד מחוץ ומעל לכוחות-אנוש מסכּנים. אל הנס הזה אני מצפה… עוד שעתו לא הגיעה…

אליהו קם ממושבו, התהלך בחדר הצר, לקח אחד האלילים, התבונן בו בשוויון נפש, והוסיף:

— עתה באתי להתלונן בצל קורתכם. עד היום ההוא אשאר אתכם. הלוא תפנו לי קרן זווית אחת קטנה. נחיה חיי שקט. אמצא פה עבודה. אחיה ואצפה ליום, שיוּתן האות לחיים אחרים… לא למעני… אני איני כדאי, האם לא כן, מוֹריס לוי יקירי?

אליהו נשׂא עיניו וראה את הזקן יושב נשען על מסעד הספּה ומגמגם. עוד ניכּרו על פניו אותות היגיעה וההתאַמצוּת, אשר מוחו הרופף לא יכול נשׂוֹא בדבּר אליו אליהו. קווי פרצופו היו מתוּחים וַאטוּמים ועור פניו הנפוחים האיר בברק משומן צהבהב. חזהו עלה וירד לאיטוֹ ולכל רוחבּוֹ. ידיו היו מונחות משני עברי הגוף פשׂוּקוֹת ומדולדלות, כאילו הוטלו בהתרשלות מעל גווֹ. אליהו נד לו. על ראשי הבהונות של רגליו עבר את החדר, לקח אתו את צרורותיו ונכנס אל חדר לינה.

– מה שלומך? בואי, הראי פנייך, אמר אליה בקול עליז.

הוא שמח לה. מצאהּ מבוגרת, פניה פורחים, חזה מעוּגל.

– באתי לגור בביתכם.

– מוֹריס לוי ישמח, הוא כה הרבּה לספּר עליך, אדוני.

– ואַתּ?

לינה הורידה ראשה ואמרה:

– גם אני.

אך פניה הבּיעו חרדה נסתרת.

קול דפיקה נשמע. נכנס צעיר לבוש בגדי פועל, ניגש ישר אל לינה, הושיט לה את ידו, שהיתה מפוחמת בראשי האצבעות ובין קמטי העור, ואמר לה בקול צלול:

– שלום, לינה!

היא נתבּלבּלה. פרצופהּ כוסה אודם. רגעים אחדים לא ידעה את נפשה. אחר הבליגה ואמרה קטעים:

– לקבל את העבודה באת? הנה גמרתי. גם סרטים חדשים הבאת?

הוא מסר לה חבילה קטנה:

– הנה.

רק אז נראה לעיניו מרגלית. גם רוּח הפּוֹעל חוּבּלה. עיניים תמיהות הרים והטילן פעם בלינה ופעם במרגלית. אחר מיהר לקחת את העניבות ויצא את החדר.

מרגלית שאל:

– מי הוא צעיר זה?

– מכונאי בבית חרושתנו.

היא מיהרה להוסיף:

– הוא מביא לי את הארג הביתה.

והם התחילו לשׂוחח על עניינים מעניינים שונים.

אליהו נשאר בביתם. בחדר לוי העמידו לו את מיטתו ופה אמר להשתקע לימים רבים. היה ערב. לינה יצאה לעסקיה. מרגלית נשאַר בחברת לוי. שניהם השתרעו על מיטותיהם. אליהו העלה עשן הפּאפירוסה. במנוחה התבונן לארבעת הכתלים אשר בתוכם סגר את עצמו. עתה מאחר שגמר אומר בלבּוֹ כי אין לנסות עוד להיחלץ מן המיצר, הרגיש פתאום רווחה, שקט משונה, קיפּאוֹן פנימי קר ואילם, כזרמת מים אשר שכבת קרח עבה מעיקה עליה ועוֹצרת בּעדהּ. אבל – הרהר – יבוא יום, לפתע פתאום יבוא, מבין מרומי ההרים יבוא האות ובקול מפץ גדול, כקול רעם בשמים, יתפקע שריון קיפּאון זה, בולי קרח כהררי עד יתמוטטו, קילוחי מים מכל עבר ילקקו וימוקקו את הקיפּאון, וחיים חדשים יזנקו בשטף ועוז. לא למענו… הוא אינו כדאי.

– י-ש-ן?… גמגם לוי.

– לא, ענהו אליהו.

– ל… למה?

– אני מהרהר.

– אין… יש… תועלת.

– אחרת אי אפשר.

– אפשר… אפשר, התריס הזקן.

– מה?

הוא הרים בקושי את מחצית גופו וצעק בקול מלא ואדיר:

– לעשות!

אליהו לא ענהו. עד מהרה ולוי נרדם. אחר שמע קול צעדים פזיזים. לינה באה בהיחבא. גם היא עלתה על משכּבהּ. רגעים מספר חשב אליהו על אודותיה. נדמה לו, שדבר סתר אִתּהּ. תהלוכותיה ופיזור נפשהּ היו כה זרים לו. אבל עייפוּת הנסיעה ואותו הקיפּאון הפנימי הטילו גם עליו מרגוע משונה, ובסוף נרדם גם הוא. בעד החלון¹⁶ חדרו פנימה חשכת הלילה ודממתו.

לא

אותו הנס, אשר לו ציפּה, זה האות, אשר יינתן לאליהו להתעורר מחדש מקיפאונו, מיהר לבוא, עוד טרם פילל לו. רק שני חודשים עברו מיום שנכנס לשבת יחד עם מוֹריס לוי ועם לינה. החיים המשותפים לא היו נעימים ביותר. הזקן נעשׂה קנטרון, אֲפֵס־עצה, ושׂכלו כלה ודעך מיום ליום כאור ירח עם סוף חודש. לבסוף נהפך כולו לגולם, חדל לפסל פסליו וישב כל הימים מבּיט בעיני זכוכית פעם בכה ופעם בכה, כדורש אחרי דבר־מה. גם לינה רוח אחרת היתה אִתּהּ. אותו המכונאי הצעיר, בעל השׂפם השחור והעבות, לא היה מכונאי סתם. הוא היה אחד ממכּריה הקרובים אשר שפך את כל קסמו וממשלתו עליה. תכונתה הישרה נעשתה הפכפּכנית וגרויה, והיתה מסתּבּכת ברשת כזבים ואִמרי שווא. את הערבים עשׂתה מחוּץ לביתהּ והיתה מאחרת לשוב, ובכוונה היתה נמנעת מהישאר בחברת מרגלית. מרגלית ראה את כל הנעשה. להפריע לא חפץ; דומם ישב ונשׂא עוּלוֹ וחיכּה ליום גאולה ופדות.

לחיות לטובת זולתו – אליהו מרגלית לא מצא את סיפּוּקו בזה. הוא לא אהב את התורה אשר ציוותה להיכּנע ולהתמכּר לאחרים עד כדי ביטול היש העצמי. הלוא כל ימיו השתוקק רק לעורר בקרבו את כוחותיו הטמירים ולהביאם לידי תנועה שאינה פוסקת; לשפּרם, להעשיר חזיונות רוחו ולהעלותם אל מרומים אשר עין לא שזפתם עוד. אל נכון לא ידע איך ובמה יגיע אליהם. ואי־ידיעה זאת משכתהו ונתנה לנפשו כוסף ושאיפה וצער חיפּוּשׂ דרכים אשר היו ממתיקים את חייו המרים. אבל אחת ידע: לא מן האחרים ולא על ידי אחרים ישׂיג את גאולת נפשו. כי ראה והבין, שבודדים הננו איש איש במלחמתו, בודדים ככוכב שחר עם צאת השמש. כאדם הקדמון העובר בין סבכי יערות־עד וקרדום הצור בידו, הלוך וכסח, הלוך וכסח יום ולילה, כן עליו לבקוע לו דרך אל המרחב, אל החופש, אל מרחקי הבקעה הנמצאת שם מעבר ליער עבות ומחניק זה. זאת ידע, זאת הבין. אך אם אדם רואה ניסיונותיו פזורים כגרמי שלדים בשדה הקרב, מוטלים מאחורי שכמו כעיי חורבות ומפּוֹלת, אז הוא צונח ארצה עייף, נדכּא בתוך מחשכּי היער והוא אפס־כוח להרים יד ורגל, ואין חפץ ואין אמון ואין תוחלת להוסיף ולהילחם; וחדל־עצה הוא מרים עיניו השמימה ומחפשׂ בין עופאי האילנות כוכבים נידחים המסננים אורם המתעה, ופורשׂ כפיו הפצועות לבקש עזרת אחרים.

באחד הערבים בשוב לינה הביתה מצאה בחדרה את אליהו יושב ומחכּה לבואהּ.

– לינה, למה כה תאחרי לשוב? – אמר לה בקול דאגה.

היא לא ענתה על דבריו.

– לינה, שבי פה, הנני לדבר אתך. – הוסיף.

בצעדים איטיים התקרבה אליו. עיניה היו מוּרדות. על פניה עבר גם צל של מרי. אליהו לקח ידהּ ופתח:

– דברי אתי, כדבר איש אל רעהו. בחייך נולד שינוי, אני משער… את צעירה, תאבת חיים… חברת לוי, חרס נשבה זה, היתה לך לתועבה… אני מבין זאת… גם אני, הנני אדם, אשר נתן גט כריתות לחיים… גדל בקרבך החפץ לנסות את מזלך… אני מבין זאת… הלוא חופשית את, עשי כרצונך, אין איש שיאכוף עלייך… אבל למה תסתירי מפני את תהלוכותייך, אני דואג לך, רק את טובתך ושלומך אני דורש.

לינה ישבה ברוח נכאה והשתעשעה בציציות הווילון שעל יד החלון. שׂפתיה היו מכוּוצות. היא שתקה ועיניה היו מלאות דמע.

– קשה לך לספר, להגיד… הנה אני יודע, אותו הצעיר המכונאי לקח את לבּך, בזה אין רע… בזה… למה את בורחת מפני?

היא קפצה ממקומה לשמע הדברים האלה, עברה את החדר בברכּיים כושלות, ניגשה אל הפינה וכיסתה פניה ובכתה בכי עצור. אליהו הכאיב את לבּהּ. לאחר רגעים אחדים קרב אליה, נגע בכתיפותיה הרועדות, ואמר:

– לינה.

בבת אחת הסירה את שתי ידיה מעל פרצופה, ובחימה עצורה אמרה לו:

– איני יכולה לדבר אתך על זה.

– למה?

רגעים אחדים שרתה שתיקה. אחר ענתה:

– עֲבָרי…

במהירות, כיראה את דבריה, הוסיפה:

– מחר אני עוזבת בית זה, איני יכולה…

ושוב פרצה בבכי רב.

אליהו יצא מן החדר וישב על כרעי מיטתו. לינה עוזבת אותו. החיים תובעים, תובעים את שלהם. מנורה האירה את השולחן ואת אשר מסביב לו, עד כי נראה כמעגל צהוב. הכתלים הטילו את צילָם זה על זה. מוֹריס לוי שכב אחוז תרדמה ופניו הנפוחים היו קפואים, חסרי תנועה, כפני אדם אשר פּקוּדתו באה עליו. מאומה לא הבּיעו, רק קהוּת קרה כפני שלג שהשחיר והוא הולך ונמס. שם בחדר הסמוך ישבה לינה. אופקי חיים חדשים השׂתּרעו לעיניה. היא עוברת לשבת בבית המכונאי בעל השפם המסולסל אהוב־לבּהּ מה יביא לה עתידה? לא, זאת היא שאלת הבל. השואל הנהר, הזורם במרוצתו אל לוע הים הגדול והסוער אשר יבלעהו כולו וישימהו לאל, השואל הוא מה יהיה עתידו? החיים מפכּים. היא אוהבת. היא תשב על בּרכי המכונאי ותצוד את מבּטו. את החיים האלה לא ידע מעולם; הם ממנו והלאה. ופה לפניו לוי, לוי הזקן, לוי אשר כל זיקי אנוש כבר נדעכו בו. כבול עץ הוא מוטל. חסל. עוד מעט וזעם החיים יעבור, ישתתק לעולם. מוות, קיפּאוֹן. והוא הנהו פה, יחיד ועזוב. נדמה לו, שדמעות עולות בגרונו. רק דמיון שווא. הוא לא יבכּה. הוא גם לקח חרש את כובעו ושׂם אותו על ראשו. אחר כיבּה את המנורה. רגעים אחדים עמד במקומו תוהה ומהסס. מבעד לחלון דרדרה שאגת קריה סוערת. במהירות פתח את הדלת ויצא.

ברדתו את המדרגות שמע קול לינה קורא אליו:

– אדוני, אנה תלך? השעה מאוחרת!

הוא לא השיב, רק החיש מאוד את צעדיו.

לב

לאיטוֹ עבר את רחוב מ‘, וכשהגיע אל פינת הרחוב קארדינל־לימוּאֶן הפתיע את עיניו כתם אור גדול שהשׂתּרע לרגליו, ורעש ניגונים של תיבת־זימרה היכּה על אוזנו. בעד דלתות בית־הקאפה פרצו שרביטי־אור חשמל מעוּרבּבים קטעי קולות חנוקים וסואנים. לפני בית־הקאפה, בצדי הרחוב, ישבו אנשים ונשים גרי ה“רובע” מסביב לשולחנות הקטנים והצפופים והיטיבו את לבּם. בּכּוֹסות אדם היין. בפּינות דרדר הצחוֹק. על הפרצוּפים המתוּלעים והפשוּטים ריקדה חדוות חיים רבה. אליהו עיכּב צעדיו והתבונן אל אשר מסביב לו. מעל לדלתות הבהיק שלט עשׂוי מנורות קטנות בנות אור מגוּון, והן דועכות ומנצנצות לסירוגין כנדנודי עפעף ומכריזות לעוברים ושבים באותיות גדולות את השם “כוכב־התכלת”; משני צדי השם הזה רמזו שני כוכבים באור חשמל כחלחל. רק אז זכר אליהו, אן הוליכוהו רגליו. הלוא זהו מקום מושבו מאז – “הדרקון האדום”. תקוות איווֹן נתמלאה. שינוי השם שינה גם את המזל. המבוא לרחוב מונז’ נפתח, ואחר באו החיים ועשׂו את שלהם. מבקרים אחרים, הרחוקים ממהלך נפשם של קליינבּוֹים, מרגלית ולוי, היו עתה באי בית־קאפה זה. חנוונים ונשותיהם, סוחרי ירקות וגננים סמוקי פרצוף באו הנה, שתו יין, דיברו על ענייניהם וחדשות היום, ומילאו את כותלי האולם צחוֹק פּרוּע וקולות ורננת אנשים המומי שיכר וּשׂשׂוֹן חיים.

אליהו סר לבית־הקאפה. עוד מרחוק הכּיר את איווֹן. סמוך לשולחן הערוך עמדה וסינור לבן חגור למותניה, והיא באה בדברים עם אחד האורחים, כרסני ורב־השפעה. פניה לא שוּנוּ מאוד. רק תלתלי ראשהּ ואותם סלסולי הפּיאוֹת, אשר עיטרו את אוזניה, עצמו מאוד. קו חרד רפרף על לחייה הרזות ונראתה בהן אותה החרדה הרגילה, המרפרפת על פני אדם אשר פתאום הצליחה דרכו, והוא חש לעתידו, בהרגישו כי הצלחה זו בת חלוף וּכבוֹאהּ כך צאתהּ, וכי רבות הן העיניים הרעות והצרות האורבות לכל אושר.

אליהו ניגש אליה ובירך אותה בקול:

– ערב טוב, מרת איווֹן.

היא נבהלה בראשונה, ובקצות שׂפתיה הדקות נולדו קמטי כעס עצור; הן לא הורגלה לקירבה כזאת חסרת כבוד ויקר; כן, בקול כזה קראו לה אז, כששירתה בבית אחרים. פתאום התחילה לגמגם:

– אה… כן… אמנם…

והוסיפה בייאוש:

– איני זוכרת.

– השכחת את מרגלית?

איווֹן קפצה ממקומה. פניה החיוורים אדמו:

– אכן… אכן… אדוני האמן… אדוני האמן.

והתחילה להקיפהו בשאלות על מעשׂהו, על חבריו, על מקום מושבו. המלה “אדוני האמן” לא פסקה מפיה. בכוונה הרימה את קולה. אורחים ממינו של מרגלית הוסיפו חן מיוחד לבית־הקאפה שלה. עוֹדהּ מדברת בשטף ובקצף, והנה הפסיקה תוך כדי דיבור ופנתה אל מרגלית:

– אבל הנני לחשוב רגע… נדמה לי, אדוני האמן, שנמצא אתנו דבר־מה עבורך… אנשים חושבים, כי מוסיף אתה לבקר את ה“דרקון האדום” זיכרונו לברכה, והם שולחים מכתביהם אלינו…

היא עזבה את מקומה ועד מהרה שבה ובידה חבילה עבה של ניירות. מתוכם ביררה שלושה מכתבים וטלגראמה אחת, ואותם מסרה לאליהו. ולאחד המלצרים ציוותה להגיש ל“אורחהּ החשוב” כיסא ויין. אליהו ישב, פתח את המכתבים לעיניו וקרא בהם.

המכתב הראשון בא ממוֹסקבה, מאת זאלקינד, לאמור: "מפּי מיוּדעי המפואר מר קליינבּוֹים לקחה אוזני שמץ מנהו, אשר יש עם נפשך לעבור ארצות מדינתנו. עשה תעשה חסד גדול עמדי, אם תכתת רגליך ותבוא עדי. נכבדות רבות ונצורות אכפו ידן עלי לבוא בבקשתי ותחינתי זאת לפניך. זקן שׂבע ימים ותלאות הנני ורפו כוחותי לשים עוד בדרך רחוקה כזאת את פעמי.

בכבוד ויקר, מ' זאלקינד"

המכתב השני היה מקלִיוֹזֶא מהעיר יפו: "אליהו שלי! פרצה מגפה בעירנו, מחלת דלקת קרום המוח. בבית החולים, שבו עסוקה עדה שלנו, רבים החולים. דיבּרתי על לבּהּ, אך דברי לא הועילו. מהר לבוא. הגיעה השעה למלא חובתך!

שלך, קלִיוֹזֶא"

גם המכתב השלישי בא מיפו: "פחדי לא היה פחד שווא. בריאות עדה הולכת ורופפת. בוא! הגיעה השעה למלא חובתך. בוא, בל תאחר!

שלך, קליוֹזֶא"

הטלגראמה הודיעה בקצרה: “אליהו בוא עדה”.

רק לפני שלושה ימים יצאה הטלגראמה את העיר יפו.

כשהתעורר מקריאתו הטיל מבּט תועה לעומת איווֹן. היא חיכּתה לרגע הזה ופרצה במַבּול דברים, לספר לו על רוב עושרה וגדולתה: רק לקורטוב אושר זקוק האדם, אנו ב״ה מצאנוהו, אלוהים חס עלינו.

אך אליהו קם ונפרד ממנה. בלבּוֹ סער סער. הוא התהלך לאיטו. מה זאת? האומנם הנס בא? קול קרא בעמקי נפשו: הגיעה השעה למלא חובתך! פקע הקרח. עדה חיה, חיה ושמורה אתו בחדרי לבבו. זה ימים רבים והולם־לב זה לא פּירכּס מתחת לצלעותיו. זה ימים רבים וכוסף זה לא הרעיד נימי נשמתו. אליהו עמד מלכת. את ראשו הוריד והקשיב רק קשב לרחש הרוחש מתחת ללוח חזהו. עד מהרה הרימהו שנית וצעד הלאה. עיניו בערו, רקותיו פעמו וידיו רעדו רעד אושר. הוא לא זכר עוד את עדה, מחלתהּ, סכּנתהּ. בראשונה הרגיש את עצמו ואת בקעי ההרס הפנימי שהולך ומתהווה בקרבּוֹ. שם נפלו והתמוטטו כל הגדירות והסייגים אשר סביב שתו לנשמתו ולשטפּהּ הטבעי. רגשותיו זרמו מחדש והיכּוּ גליהם על ראשו ועל כל ישוּתוֹ. כוחות חדשים, או יותר נכון, אותם הכוחות עצמם, אשר אמר, כבר עברו ואינם, אימצו את הכּרתוֹ ואת נפשו. עתה לא נראו לו כל מעצורים. רחבה וגדולה משׂתּרעת דרך חייו. עלינו לצעוד. הלאה.

אך לאחר זמן־מה התחילו מחשבות־דאגה לעדה ולגורלה לעכור את סערת רוחו. טלגראמה זו נשלחה מיפו זה שלושה ימים. מה שלומה כעת? גם רגשי־נוחם הציקו לו. אך רגשי חרטה אלה לא יכלו להחניק רגש אחר מַנעים ודורך בעוז, אהבתו לעדה!

הוא מיהר לביתו. לגודל תימהונו מצא את הדלת פתוחה לרווחה, את מוֹריס לוי ער, והוא יושב על משכּבוֹ ומפלבּל בעיניו הזרות. מסביב היו אי־סדרים. הזקן קידם את פניו בזרועות שלוחות מרוב ייאוש וגמגם:

– לי–נה… לי–נה…

וּבידיו עשׂה לו אות, כי עזבה את הבּית לעוֹלמים.

אליהו ישב סמוך לו, הרגיעהו וצעק באוזנו בקול רם:

– מחר ואני נוסע אל עדה.

בראשונה תמהּ הזקן, כאילו אין בכוחו לתפוס את כל מה שקרה פתאום. אחר עבר על פרצופו גל של זוהר רב. עיניו נמלאו בּרק משוּנה הוא מצמץ בעפעפּיו כמתאמץ להפליט את הנוזל התלוי בין אשמורות עיניו ולא עלה בידו. אין אונים צנח על בּרכי אליהו, נשק את ידיו וַימלמל:

– ט… טוב… ט… טוב…

מוֹריס לוי לא דאג לגורלו. שׂפתיו נתכַּווצו בצחוק זר, והוסיף:

– עת למות… למות… אני למות.

אליהו ניחמהו. הבטיחהו למוסרו לבית־חולים. הזקן ישב וטלטל את ראשו ואת תלתליו הלבנים כמקשיב לדבריו. בכל פעם נהם כאומר לנפשו:

– עתה למות… אני… למות…

לג

מארסיל. כשקנה אליהו את כרטיסו לא שׂם לבּוֹ, ששם רב־החובל המנהיג את אונייתו הוא ה' די־ווריה. רוחו לא היתה אתו.

חוף ימים. יער תרנים. עשׂרות מפרשׂים. צלצול שלשלאות. קריאות ספּנים.

אליהו לא שׂם לב לכל אלה. בקרבּוֹ היתה ערה רק הרגשה אחת: הלאה!

על הספינה עמד והתבּוֹנן לחרטום החוצה את המים הירקרקים, ובלבּוֹ עברה רק מחשבה אחת ושקעה בו: הנה אני הולך וקרב אל מחוז־חפצי, אל אושרי.

מימי הים בפטפּוּטם הקל אמרו לו – אכן נכונה דרכך. מבּינוֹת לגלים עלה הקצף ורחש: ברוך אתה בצאתך. כאוֹדיסיוּס הנמלט על פני דוברה מלא רגש־יה ואכוּל כּוֹסף עד אין־קץ, כן הרגיש בנפשו אש־געגועים המתלקחת ונישאת אל המרחקים הנכספים.

רוּח־ים ספוגה רטיבוּת ריכּכה את שׂערותיו השחורות. על הסיפון עברו מלחים ברגליהם הפּשׂוּקות, והם מַחשׂיפים את חזם הרחב והשׂעיר. השמש באה. הים שקט. הגלים באו והלכו מסביב לספינה, ובשאון רב־קצף נוּפּצו אל כתליה. שם, במרחקים, לעומת חופי ספרד, התלקחו השמים בלהבות ארגמן ולאיטן דעכו ונהפכו לתכלת כהה זרועה אור זהב, מלא רתת כשדות תבואות ברוכות־יה ביום קיץ בוער. משׂמאלו עלו פתאום מתוך מעמקי הים צוקים רבים של סלעי מגור, שחרחרים־חומים, מטילי אימה בהוד הפרא שבהם, מעוּקמים וחצובים מסרקות צור ונקיקים אפלים עד אין מספר. אלה היו איי קורסיקה. איים שוממים ונוראים. מרחוק נראו דכיי ים המשתּבּרים בשאון רב אל חופי האיים כחיה גדולה ומשונה המכרסמת את אושיות הסלעים, מלקקת וממקמקת אותם בלשונות קצף וזעם, כמתאמצת להרימם אל על ולהופכם על פניהם. אליהו קינא באי זה. הוא קינא בו על עוצמת כוחותיו. הוא קינא בו על בדידותו בין משבּרי־ים אלה.

נשען על מעקה הספינה לירכתיה שילח אליהו את מבּטו למרחקים אלה. הוא זכר את “קולומביה”, ילידת מקום זה, אותה הנערה האומללה ואמיצת הלב אשר חמת נקם ריתחה את דמי נעוריה. הוא זכר את גיבּוֹר איאקו. אבל על כל אלה העסיקו את מוחו זיכרונות עבר קרוב. הוא ראה לעיניו את חדר עדה בבּוּלוואר סֵן מארסֵיל. דממת הערבּיים שרתה בתוכו. שם תיכּנו את מהלך מסעם. נישׂאים על כנפי דמיונם עברו שניהם, הוא ועדה, את המקומות האלה. וכמוהו עתה ראה את עצמו עומד בקירבתה, כשעדה רועדת מקור ליל ושניהם עטופים ודבוקים יחד, עיניהם תלויות במרחבי הים, הנושׂאם אל חופם המקוּוה. אליהו התעמק ככה בזיכרונות אלה, התמונות כה חיו והתייצבו לפניו, עד שחש בקירבת עדה. הוא הסב ראשו, אך – רעיון רוח. חשיכה מעוּבּה רבצה על שכמו. האונייה הדליקה את נרותיה. המים מלמטה יצאו במחול תעתועים. אחרים היו מערכי־לבּוֹ, אך גם אחרת נהיתה. הוא ירד אל תאוֹ, סגר הדלת בעדו והשׂתּרע על ערשׂו, אוזנו מקשיבה לנדנודי הספינה וללחש הגלים המלטפים את כתליה.

שני הימים הראשונים לנסיעתו עברו עליו לשיעמום ורוגז רוח. מאנשים התחמק. את הארוחות הביאו אל תאוֹ. רק בערבים היה עולה על סיפּוּן האונייה, שוהה שם עד חצות, מהרהר ומעביר לפניו קטעי חייו ומתאמץ למצוא פשר דבר, למה ואיך היה כדבר הזה. בצעדים רחבים וברגליים פשׂוּקות היה מתהלך ומעשן פאפירוסות עד אין מספר, מחטט ומנקר בין קמטי מוֹחוֹ, עד שעוֹד מעט וגרמי גוּלגוֹלתּוֹ התפּקעוּ לרסיסים. רק עתה ראה כי הוא נידון לחיי צער ומצוקה אלה, על אשר לא נתן חופש לנפשו. הוא היה אסיר על־ידי חיטוטיו והתחכּמוּתו היתירה. הוא התחכּם, כל הימים התחכּם כאַחד האנשים בלי דעת יתירה היה עליו לחיות. כזאת לא עשה. לבוא אל החיים בעקיפין ולצאת אליהם מן המארב היה רצונו. כזאת לא ייתכן. ובאו החיים ונקמו בו את נקמתם האַכזרית.

ביום השלישי אחזוהו פתאום חבלי מחשבות אחרות. הוא לא יכול להתעכּב על רעיון אחד, להמשיכהו, להביאהו אל תוצאותיו ההגיוניות. פחד משונה נולד בו והפיץ קור בכל עצמותיו. רוגז צורב וקדחת בוערת אכלו את קרביו. כל היום שכב בערשׂו, פרצופו שקוע בכר ומקשיב בהנאה משונה אל הקשקוש המטלטל בפנימיותו. “מה אתי? מה קרה לי?”, שאל את עצמו, “למה כה יחרד לבי?” פתאום, בפרוֹשׂ הליל את מַחשכּיו, קפץ מעל משכּבו והבּיט רגעים מספר בעיניים קרושות מול האשנב הפתוח. פס ארוך, אלכסוני, של תכלת מימי הים נגלה לו. אחר נפלטה צעקה גדולה מפיו: “אל אלוהים, האיחרתי את המועד?!” חיש עלה את המדרגות הצרות ועלה על הסיפּון אל החרטום, ניגש והתבונן שעה יפה לשוט הספינה. היא השליכה הצדה את הגלים עם רעמות הזדון המתקוממים נגדה, בוקעת לה אורחותיה ומחליקה הלאה, הלאה. בעונג מיוחד במינו התבונן לזה. נדמה לו, שסחף הספינה המתמיד והמדוד מתאים לדופק עורקיו ולהלמוּת לבּוֹ. שניהם חותרים אל חוף אחד. בכל גופו נשען על שלבי המעקה, נלחץ אליהם בחזהו, כאילו ברצונו לבוא לעזרת האונייה. להודפהּ בכל מאמצי כוחותיו. הרחק הרחק צף ועלה גרגיר אור זעיר תלוי באוויר לרגעים ומרפרף ולרגעים דועך ונעלם. ההדליק רועה בדווי זקן בערבות אפריקה את מדורתו והוא מחמם עתה לאִשהּ את ידיו הצומקות והרועדות? או נס אשר לראש תורן אונייה עזובה בלב ימים הוא המתנוסס שם באפילה? שלא מדעת קמה לעיניו תמונתו “היגון הגא”. שם הלם לבּוֹ בראשונה הולם אַהבה לעדה. “זה היה לפני ימים רבים”, אמר אל נפשו, “עדה היתה חבוּשה אז מגבּעת עם פרחי פרג הבר. בּוּלווארי פּאריז היו שטוּפים אוֹרה מתי קרה זה?” אליהו לא זכר. זה היה לפני ימים רבים, רבים מאוד.

אל אליהו התקרב ובא בעצלתּיים צל אדם גבהּ־קומה וּרחב־שכם ובפיו מקטרת ארוּכּה. סמוך ל“חרטום” עמד על מקומו, הרים ידו אל מצחת כובעו, ובירך בקול:

– ערב שלום, אדוני.

אליהו ענה באי־רצון:

– ערב שלום, אדוני.

– בעוד שעות מספר יסער הים, אדוני.

– אכן?

– אתה, אדוני, הוסיף האיש בקול שקט, מסיע את גופך יותר מדי מעל למעקה. אם הים נח, אין בזה כל רע, אך אם יזעף, היזהר, אדוני, גל יקדימך ויבלעך.

הוא מצץ במקטרתו והצטחק:

– ואני רגיל להעלות את נוסעי החיים אל החוף ולא להורידם בין עמקי התהומות, היזהר אפוא.

אליהו הוריד כובעו:

– רב תודות, אדוני.

– אין דבר, אין דבר, אני רואה אותך מדי לילה בלילה, מתהלך אתה פה, וראיתי חובתי להזהיר בך, זאת היא חובתי.

היה רוך נפלא בקולו המעוּבּה, המפקד. אליהו ההין ושאל:

– אימתי אנו מגיעים ליפו?

– ליפו? איני יודע. שאָלֵני, אימתי מגיעים לַאלכּסנדריה, כי אז אגיד לך את היום ואת השעה אל נכון. אל ביירות – אגיד. אל יפו – איני יודע. קללת אלוהים רובצת על חוף זה. כפים סער. סערת הים העתידה להתהולל תארך בלי ספק שלושה ימים. אנו נעבור את יפו ונעגן ספינתנו בביירות.

בשעת דיבורו דעכה האש במקטרתו. הוא הדליק גפרור, פנה הצדה, לחייץ בגופו ולהיות למחסה מפני הרוח, והעלה אש במקטרתו. צליף־אש עבר באלכסון על פני האדם הגא והאיר לרגע את פרצופו החבוי מתחת למצחת כובעו המאהילה עליו. אבל ברק פתאומי זה החשׂיף לעינו החדה של אליהו את קווי דמות האיש. אליהו נרתע לאחור:

– אדוני די־ווריה!

רב החובל ענה בנחת:

– מי אתה, אדוני, כי תדע את שמי?

מרגלית גילה לו את שמו. באותו רגע נאחזה ידו ביד די־ווריה:

– מרגלית… מרגלית… זהו נפלא. מי הביאך הנה? בשבוע העבר דיברנו עליך בבית. חברי ג־ר אמר לי, שנעלמת ואינך… בוא אתי… נעלה, תספר… לאן אתה נוסע?

– ליפו.

– טוב… טוב… עוד יומיים ומחצה.

רב החובל משכהו אַחריו אל אולם האורחים, ציווה להגיש לו תה ומזג לו כוסו כבימים ההם:

– תה סינאי, מן המובחר, קיבּלתי חפיסה ממכּרי, הוסיף כדרכו.

אליהו שתק. האדון די־ווריה דיבר. אליהו כמעט שלא הקשיב לדבריו. הוא היה אחוז פחד גדול. פגישה פתאומית זו עוררה חשדים בלבּוֹ. נראה לו, כי היד הנסתרת המטה את חייו היתּלה בו. בכוונה זימנה לו את רב־החובל, להזכיר לו חטאיו. בזהירוּת שאל את פי רב־החובל:

– כמה פעמים בחודש אתה מפליג באונייתך מנמל מארסיל?

– פעמיים.

– ורבות הן האוניות השטות במימי הים התיכון בין מארסיל ויפו?

– אוניות־נוסעים, מאסאג’רים, כשמונה בערך.

– ואין בעיניך לפלא שנפגשנו באונייה זו?

– פלא?

– הלוא דבר הוא?

רב־החובל הטיל בו מבט תמיהּ. הוא לא ראה בזה כל מסתורין:

– מקרה הוא, מקרה ככל המקרים. לעתּים קרובות אני נפגש במכּרים. אך אם אתפלא, הנה על נסיעתך לחוף מזוהם זה שיפו שמו. ברצונך לראות ארצות, ברצונך לברוח מצרפת לראות חיים על אדמת הבור של האנושיות, אשר עדיין יד התּרבּוּת לא נגעה בהם לרעה, סע לאַפריקה, על גדות הזאמבּיזה, קוֹנגוֹ.

אליהו נרגע ברוחו. רק אז הרהיב עוז בנפשו לשאול:

– ואיפה הגברת אחותך?

פני רב־החובל הסמוקים ברוּחוֹת ים חוורו, והוא סינן בין שיניו:

– בל תזכיר את שמהּ.

אחר רגע קם ואמר:

– בוא אתי.

שניהם יצאו ובאו אל הסיפון. היה חושך.

– הבּט דרומה.

אליהו הסב פניו. הוא לא ראה מאומה. רב־החובל המשיך:

– שם הרחק נמצאים חופי אַפריקה.

– כן.

– והידעת את משרת ביתי? אדם רע־מעללים, קנאי.

– אה, את המשרת? כן, כן, פּייר היה שמו, ענה אליהו, והוא חש שדמו נקרש בעורקיו.

– אמנם פּייר… שמה ברחו שניהם, הוא וַאחוֹתי.

הוא הפסיק לרגע, מצץ במקטרתו, וצחק מרה:

– דע מה בלב אשה. שם היא מגדלת קלחי כרוב והוא מייסרהּ במצלף שבידו פעמיים ביום.

באותו רגע צלצל הפעמון במגדל הזעיר לאוֹת, כי הגיעה האשמורה השנייה. מלחים באו והלכו. כצללי בלהות רקדו בעבי החשיכה. גם רב־החובל הלך לו. אליהו ירד אל תאו. פגישה זו דיכּאה את נפשו. די־ווריה… די־ווריה… שוב עלה חטאו. “הייתכן”, חשב, “רק יד המקרה בזה? האם אין בזה כעין רמז סתר, הבא להוֹכיחני על פני, כי המעשים אשר עשיתי לא יימחו לעולם ואין להימלט מפניהם?”

אליהו נזכּר פתאום, שבאולם האורחים על פני שולחן הבּיליארד ישנם כדורים בעלי צבעים שונים. הוא עלה שמה לנסות את מזלו. לקח שבעה כּדוּרים לבנים, והשמיני – אדום, ערבּבם יחד, עצם עיניו וַיוציא אַחד הכדורים. לבן. הוא ניסה שנית. אדום. שלישית. אדום. אחר הוציא הכדורים בלי כל סדר הגיוני. ערבוביה. זמן רב עמד וניסה. לבסוף נתייגע. ראשו כאב עליו. המצב לא נתברר במאום.

לד

לאחר יומיים ומחצה התחילה הספינה להתקרב אל יפו. עוד הסערה לא שככה. עוד הגלים השתובבו במשובת פראים, אבל ה' די־ווריה עשה את רצון אליהו, ובשעה ארבע ומחצה השליך את עוגן אונייתו על פני מימי הים. גם סירה מיוחדת חיכּתה לירידתו. אליהו ירד. שישה מלחים חתרו אל החוף. ערפל כבד חיתּל את הכול מסביב. סוערים ונרפּשים רתחו גלי הים. מרחוק מתוך ענני האדים התחילו מתרשמים קווים כהים, שהדמיון היה משלימם ומציירם לפני העין בצורת ראשי מגדלים וגגות בתים. פה ופה נפלטו מתּוֹך הערפל סירות־נוסעים־וּמשׂאות. הספּנים הערביים, רחבי חזה ולבושים כותנות־צבעונים, נלחמו בכוח ובדעת במימי התהום הנרגזים ויכלו להם. הסירה בה ישב אליהו התקרבה אל החוף. את הכפים עברו בשלום ומעבר מזה שקטו המים.

בנמל חיכּוּ לבואו כל חברי אגודת “יהודי” אשר ביפו. בראשם עמד קליינבּוֹים. קטן קומה זה היה חבוש לראשו כובע אַנגלי. סמוך לו עמד קליוֹזֶא גבהּ־הקומה והוא שזוּף פנים ואַמיץ, ובריא ומגוּדל זקן. מלבושיו האפוֹרים הוסיפו למראהו הבּעה של עוֹז. עיני התכלת שלו נתלו בסירה השטה ובאה ותוגה חרישית עיממה אותן. היה גם התלמיד לרפואה ארוך־הרגליים ובעל התלתלים המסולסלים. את חוק־לימודיו לא גמר ויצא ליפו “למלא חובתו”, ובינתיים היה שולח את מכתביו ומאמריו לכתבי־העתים בחוץ לארץ. חברו הנמוך והשׂעיר שימש רופא באחת המושבות הקרובות ליפו, וגם הוא בא הנה היום לקדם את פני אליהו. אליהם נלוו חבורה של מכּרים הולכי־בטל וסקרנים. שיינבּוֹים ואשתו לא נמצאו בין המקדמים את פניו.

אליהו עלה על שׂפת הים בצעד רחב, וכלקוי וכעלוב נדחק אל בין חבריו. מרחוק עוד הגיעה לאוזנו קריאתו של קליינבּוֹים:

– המוֹהיקני האחרון!

קליוֹזֶא ואליהו נפלו איש בזרועות אחיו. קליוֹזֶא היה הראשון שהושיט לו את ידו. רעד חלף בכל גופו. חברו זה לא שינה את טעמו. כאשר היה אז, כן הנהו עתה. כך לחצהו אל חזהו בהיפּרדוֹ ממנו בבית־הנתיבות בבירת צרפת וציווה עליו לשמור על עדה. הוא הבטיח לו ונשבע לו; אך את הבטחתו ואת השבועה לא קיים.

אחרי כן דרש בשלום יתר חבריו. והם פנו ללכת העירה. עין אליהו, אותה העין הבוחנת אשר כה אהבה להסתכל בכל הנעשה מסביבו, אמרה גם עתה לספּוג אל תוֹכהּ את החזיונות החדשים העוברים לפניה. שלל הצבעים של המלבּוּשים, ופני הערביים בבתי־הקאפה המנמנמים מתוך עצלוּת, ונראים במצחיהם הגבוהים והמקוּמטים כיושבים ופותרים את חידת העולם; אותם הרחובות הצרים והרעש והקריאות הגרוניות של התגרנים – כל אלה היכּוּ על אוזניו, הכהוּ את עיניו ופיזרו את דעתו לכל עבר. הוא ניסה להתמכּר לשיכּרון זה של הרשמים, לפתוח את לבּוֹ ולקבּל את ההרגשות החדשות המתדפּקוֹת אחוזות בולמוס על חדריו – אך תמיד צף ועלה כאב צנוע והיה מסיע את לבּוֹ אל נקודה אחרת. אַשמה כבדה רבצה על עורפּוֹ והכריעה אותו: “הנה חברי, זקופי־קומה ונטויי־גרון, הם יעברו את חוצות העיר, אחד אחד, לעיני כול; פניהם לא יאדימו מבושת לבם, והלב לא יהלום בהלמות נוחם, ועיניהם לא יבקשו מפלט. חיי קטנוֹת וחיי ערמוּמיוּת ופשרוֹת חיו, אמנם כן, אך גם לא הרבּוּ הרע. למה אני הולך לצדו של קליוֹזֶא ואיני מרהיב עוֹז בנפשי לשאול לשלום עדה? למה לא אוּכל דבּר אתו כדבּר ידידים מנוער? למה נעתקו מלים מפי?”

את המחשבות האלה חשב. ופתאום והוא אסף שארית כוחותיו, ושאל בקול רעדה:

– קליוֹזֶא, מה שלום עדה?

חברו הרים את ראשו השמימה. עננה עברה במהירות. אחר העביר את ידו על זקנו, והשיב בנחת:

– עדה?… שלום לה.

קולו היה קר. לא בישׂר טובה.

והנה התחילו יתר חבריו להקיפו בשאלות שונות: מה נשמע בצרפת? היש בדעתו להישאר בארץ? ומה היא בעיניו? אליהו ענה רפוֹת. תלמיד הרפואה לא הרפּה ממנו. חקר ודרש אחרי יצירותיו, ובידו החזיק פנקס קטן והיה רושם בו באצבעותיו הארוכות במהירות גדולה ראשי־תיבות שונים. עוברים ושבים היו מעכּבים את קליינבּוֹים ומברכים אותו בכבוד רב ושואלים פשר דבר. הוא ביאר בחשיבות יתירה:

– חברנו. אליהו מרגלית, אמן ידוע־שם, האם לא שמעתם את שמעו?

ובלכתם הוסיף לדבר באוזני חבריו:

– באליהו לא נולד כל שינוי… רגז הוא כשהיה… עוד מעט וישמיע דרשותיו על חדוות החיים.

רופא המושבה הנמוך והשׂעיר השיב בעצלתיים:

– רגז הוא? אפשר מאוד. אך על חדוות החיים לא ידבר. פניו עגומים מאוד.

פני אליהו אמנם היו עגומים מאוד. עם חבריו לא בא בדברים. קליינבּוֹים היה הראשון שנפטר ממנו, ואחריו הגיע התור ליתר המכּרים. לבסוף נשארו קליוֹזֶא ואליהו לבדם.

– תלך אל ביתי, אמר קליוֹזֶא.

ביתו של קליוֹזֶא היה בנוי על חוף הים. בחול שלפני הבית פרחה גינת פרחים קטנה ועצי אשל רכּים התחילו זה עתה לסבּך ענפיהם. חלונות רחבים בעלי משקוף מעוגל מילאו את הקירות. אַכסדרה מרוּוחת פנתה ימה. השמש כבר שקעה. משבּרי הגלים רעשו כהדי רעמים. על האופק בפאת ים רמזו אורות שבקעו דרך פנסים צבעוניים. שני החברים נכנסו אל החדרים פנימה, עברו אותם ויצאו אל האַכסדרה. שם שקעו בכיסאות ולא הוציאו הגה מפיהם. שעה ארוּכּה עברה. הם שתקו. מַחשכּים מסביב. רק רעש דכיי הים נשמע מסביב.

פתאום ואליהו קם ושאל:

– מתי אראה את פני עדה?

את חברו לא ראה בחושך, רק את קולו שמע:

– עתה אי־אפשר.

– ואימתי?

דממה. רק לאחר רגעים מספר הגיעה אליו תשובתו:

– את פניה לא תוסיף לראות.

אחר שמע את הד צעדי חברו. הוא התהלך לאיטו על פני האַכסדרה אנה וחזור.

אליהו התפלא לנפשו. הוא קיבּל שמועה רעה זו והיא לא הממתהו. הוא אמר בלבּוֹ: “הלוא ידעתי. זה קרה לפני שני ימים ומחצה, אז כשנפלה עלי חרדת־המוות”. הוא רצה לדעת, אם נכונה השערתו. כבר פער פיו להציע לחברו את שאלתו. אבל בו ברגע חדלו הצעדים לדרדר על פני רעפי הריצפה, ושתי ידיים הונחו על שכמו:

– אליהו, האהבת את עדה?

הוא לא נחפּז לענות. את דברי קליוֹזֶא הוא שינה לעצמו: “האהבתי את עדה?” אך השאלה נראתה לו מוזרה. הלוא גם עתּה אהבהּ. עתּה עוד הרבּה לאהוב אוֹתהּ. כל הווייתו היתה אכולה אהבה זאת. הוא לא ענה מאומה.

חברו המשיך:

– והתדע מה רבה היתה אהבת נפש טהורה זאת לך?

– ידעתי.

– כך?

הוא לא הבין כראוי. בכל זאת ישב אל צדו והתחיל לספר לו. קליוֹזֶא רצה להגיד לו דברים חשובים מאוד. גם האמין, שהדברים אשר הוא משמיע לאוזן אליהו הם רבּי־ערך. זמן רב דיבר, פרטים מחייה, ממעשיה סיפר. לבסוף אמר:

– את שמך לא הזכרנו כל ימי שבתנו פה. פעם באתי אִתּהּ בדברים אודותיך. אני מודה ומתוודה היום, ראיתי עונייה ולחצה ודיבּרתי רעות בך, התאמצתי להבאישך בעיניה, אז הראתה לי את מכתבך האחרון לה ואמרה כדברים האלה: “רואה הנך, קליוֹזֶא, הצדק אינו אתך. בראשונה, כשהתחלתי להרגיש כי לב אליהו הולך ומתרחק ממני, קפץ עלי הייאוש וחדלתי להאמין בעולם ובבני אדם. אך מכתב זה השיב לי את הכול; מלים כאלה יכתוב אדם אשר נר אלוהים עוד דולק בלבבו. אחרים עושים כמוהו ומשקרים, בו עוד חי הכוח של הווידוי, והווידוי מכפר. סלחתי לו; יבוא יום ואליהו ישוב אלי, וליום הזה אני מחכה, אך עד היום ההוא לא נדבר עליו מטוב עד רע.” כך אמרה, ואת דבריה קיימה, מדי פעם בפעם, ברצותי להעלות זכרונך לפניה, הפסיקתני: “הלוא נדברנו”. אך, אליהו, לו ראיתהּ, כל חייה נתוּנים נתוּנים היו לך. כל מעשׂיה ותהלוּכוֹתיה היו רק הכנות לקבּל פניך. אם דיברה רכּוֹת לאחד מחוליה, רעד בקוֹלה רטט אַהבה טמיר אליך. שום דבר לא יכול להעבירה על דעתּהּ. כשבא קליינבּוֹים וסיפר על ישיבתך עם עלמה וכשתיאר בעורמה, כדרכו, את שוויון־נפשך לכל מיודעיך מאז, רוח עדה לא נפלה בה. צערהּ גדל, אך אמונתה בך גדלה שבעתיים. וכשיצא קליינבּוֹים, אמרה אלי בכעס: “קליינבּוֹים הוא אדם מושחת, הוא משקר, רואה אַתּה, קליוֹזֶא, שאין לשפוט את האדם על פי מעשיו”. ואחר זמן־מה נתקבל מכתב מאת מוֹריס לוי. הוא כתב לנו, שעזבת את פּאריז לפתע פתאום ונסעת לעיר מולדתך. כדרכּהּ בכל ערב וערב באה גם בערב ההוא אל ביתי. אך עליזה היתה. בהיפּרדהּ ממני אמרה לי: " קליוֹזֶא, עוד מעט ותיווכח שאמונתי לא בגדה בי. ודבר גדול הולך ובא". ושׂמה בידי את מכתבו של מוֹריס לוי. ביום המוחרת שלחה לזקן את תשוּבתה. מהעת ההיא והלאה הכרתי בה סימנים של חרדה. פה, באַכסדרה הזאת, היתה יושבת שעות רבּוֹת בדמי הלילה ופניה הימה. כל אור מתעה, שהתחיל מרפרף באופק, הרעידהּ על מוֹשבהּ. היא חיכּתה לך בכל רגע ובכל שעה. כל ספינה שעגנה ביפו היתה כסוד בעיניה. היא היתה מטהרת ומחניקה בקרבּהּ כל זעזוע קל של קנאה נגדך. את אַהבתהּ לך הגדילה עד כדי רחמים גדולים ורחבים, רחמי אם ורחמי אל. ואז פרצה המגפה. התחננתי לפניה. והיא באחת ולא תשוב. “יש רק דרך אחת המוליכה אל שערי החיים – והתמכּרות שמהּ”, היו דבריה, “רק לא מורך־לב, התדע למה סובלים האנשים? התדע, למה טובעת נפשו של אליהו ברפש? הוא מוג־לב.”… כה דיברה. פניה היו חיוורים אז. בריאותהּ רופפה. והאסון בא. בא לפתע פתאום. עוד טרם חלתה ביקשה ממני: “קרא לאליהו”. מילאתי אַחרי בקשתה. היא נפלה למשכב. קראתיך. איחרת. איחרת, אליהו הטוב; לו ראיתהּ בימיה האחרונים. עוד טרם תסתתר עליה בינתהּ, היתה שואלת אַחריך. כך שואלת אם לפני מוֹתהּ לבנהּ הנידח. איחרת. איחרת.

קליוֹזֶא קם, כי הדמעות שׂמו מחנק לצווארו.

אליהו דיבּר אל נפשו:

– לא, לא איחרתי.

הוא נשאר יושב באכסדרה. עונג שמימי, אשר לא ידעהו עד עתה, מילאוּהוּ דברי קליוֹזֶא. נפשו התמוגגה מתוּגה. אך תוּגה זו היתה ממין אחר. היא לא עכרה את רוחו ולא דיכּאה את נפשו. תוגה זאת היתה מרוממת אותו ומנעימה לו את הווייתו. הוא הרגיש עוז בנפשו. “אם עדה היתה לך לקרבן, אתה ראוי לזה”, אמר בלבּוֹ. הוא הרגיש כי האמונה בכוחותיו ובעיקר־הווייתו מתחדשת. אליהו כמעט ששׂמח שלא מצא את עדה מוטלת בערשׂ־דוויהּ. הוא כמעט ששׂמח שאיננה. איננה? איך זה? מעולם לא היתה נפשו קשורה בנפשהּ כברגע זה. כאַגדת ילדוּת על־אודות איים רחוקים ומעוּלפים סוד ומשוּבּצים פנינים ורקומי פז כן שקעו זכרהּ ודמותהּ בתהומות הווייתו. חיים אלה היו צפונים שם כחמדה גנוזה. אליהו הרגיש רגש אושר עד אין קץ. אַגדה זאת הנהּ אַגדתו, אַגדת חייו הוא. שותף הוא לה. מתנה זאת השאירה לו עדה למורשה. “האנשים סובלים, כי מוגי־לב המה”, אמרה. אל אלוהים! מה נאמנים דבריה. אבל אפסו סבלותיו. גם מורך־לבּוֹ אפס. חיי אדמות הסירו את שלטונם מעליו. הנה הוא יושב פה, מוכן לכול. בן־חורין הנהו! מחר יראו עליו אנשים באצבע; הנה האיש אשר האושר הממהוּ. עברוֹ? במה נחשב עברוֹ? כגרגר אבק ביום סערה. הרוח הזה אשר נצחי הוא כרעם גלי ים זה; ההוֹוה הזה בלע את הכול. הוֹוה זה לא נהפך לעבר ולא יחדל לעולם. איש לא יגזלהו מידו. לעולם. לעולם.

כה ישב וכאלה וכאלה היו מחשבותיו.

הוא ישב באַכסדרה ופניו פונים הימה וראשו נשען על זרועו, ורגש כוסף אחד נחל את ניצחונו על שאר רגשות לבּוֹ. וכשהאיר המזרח היה אליהו לאחר.

לה

למוחרת, כשפתח את הדלת המוליכה אל חדר קליוֹזֶא, ראה את חברו עומד כפוף מעל לשולחן עבודתו, מעביר סרגלו על פני גיליון־נייר גדול ומשׂרטט. הוא קרא לו:

– בוקר שלום!

קליוֹזֶא יישר קומתו ועמד כמשתומם. בקול אליהו היו בטוחות ועוֹז. עיניו הבּיטו ישר לנכחן, וסקירתו החיה התיזה זיקי גיל פנימי. אמנם פניו חיוורים היו, אבל כל אות היסוס וחרטה וצער ודכדוך נפש לא ניכּר בהם. הוא ניגש אל חברו והושיט לו את ידו.

– אתה מוסיף לבנות בתים? אמר אליהו בצחוק קל.

– העבודה משכיחה…

אַחר הוסיף בעצב:

– בתים אבנה כל ימי, אך ביתי לא ייבנה עוד.

מרגלית העמיד פנים כאילו אינו שומע את דבריו ואנחותיו, והסיחהו לעניין אחר:

– אולי תראה לי את החדר, בו ישבה עדה?

קליוֹזֶא שלח זרועו:

– פה ממולי.

אליהו יצא ועבר את הרחוב והתדפק על שער הבית הקטן החצוב אבני גיר אפוֹרות. עד מהרה יצא איש כבן ארבעים, בעל קומה נמוכה ובעל פנים נוּגים עד מאוד, ושאל:

– מה חפצך, אדוני?

– לראות את החדר, שבו גרה הג' שיינבּוֹים.

– חדרה של עדה? לא, לא, אינו עומד להישׂכר.

בעל־הבית הוציא את המלים ברוגז מרוּבּה.

– אבל תסלח… באתי לראותו.

– ומה אתה, אדוני?

– אחד ממכּריה.

הוא לא הוסיף לשאול. פניו נתרחבו מתוך מחשבת פתאום. בנדיבות־רוח ממוּזגה ביגון חרישי פתח לפניו את הדלת, פתח אותהּ ברווחה. עד מהרה נעלם וחזר בלווית אשתו ושתי בנותיו הקטנות. אליהו ראה את פניהם הרצויים, המבּיעים רוך, והתפלא. בתהלוכותיהם של האנשים האלה היה דבר־מה מלא סוד ומין יחס אבהי ואפּיטרופּסי, כאילו ידעוהו משכבר הימים.

האשה אמרה:

– אל חדר עדה… אנא… בבקשה…

ויצאו מן החדר, והאיש ושתי ילדותיו הקטנות אַחריה.

מרגלית נכנס פנימה, ואת הדלת סגר אחריו. החדר היה קטן, טהור, מסוּיד לבן. החלון הפתוח פנה הימה, ורוח קלה נפנפה את הווילונות אנה ואנה כמשטה בהם. על פני הכותל המזרחי היה תלוי השׂרטוט הראשון של תמונתו “היגון הגא”. סמוך למיטה עמד שולחן קטן, ועליו עמדה מנורת נחושת ובתוך הקנה מחצית נר־חלב עם פתילו השחור בראשו. ספר מישלֶה “על האהבה” היה מוּנח מן הצד. על הריצפה התגולל גפרור כבוי. אליהו הרים את הגפרור והתבונן בו. ברור היה לו: בלילה שבה עדה מבית קליוֹזֶא, וגפרור זה הדליקה בפעם האחרונה טרם עלותה על משכבה, אשר ממנו לא הוסיפה לרדת. אחר התחיל עובר מפינה אל פינה, מתעכּב לרגעים. תמהּ, מהרהר ושב על עקיביו. על שולחן עבודתה היה מונח תנ"ך גדול. על עליו צייר אליהו את ציוריו בימים ההם. הנה פה היתה, ואלה היו מחשבותיה. מרגלית צנח על אחד הכיסאות והשתקע במחשבותיו. הוא עצם את עיניו, ולאט לאט התחילו חייו עוברים לעיניו. עדה. עדה. בשביל זהב עבר שם זה תמיד. תמונה באה ותמונה הלכה, ורוחהּ חופפת על הכול. הוא חש את עצמו בין כותלי חדר זה, כאילו חדר לפני ולפנים של נשמתו ושל עצמיוּתוֹ. רוֹך זה שהיה מלפּפהו, ממין אחר היה. כל נפתולי נפשו וכל מלחמותיו וכל רוגזו נהפכו עתה והיו לרגעי אושר.

כשיצא מן החדר מצא את בעלת הבית ושתי ילדותיה הקטנות מחכּות לו. הוא הוציא מטבּעות כסף אחדות ונתן אותן לשתי הילדות. הן נבהלו וסירבו לקבלן, ואחזו בשׂמלת אמן והחבּיאוּ את פניהן הנוּגים. אבל האם גערה בּהן מתּוֹך חיבּה:

– קחנה, האדון הזה הוא דוֹד עדה.

אז הרימו אל אליהו את עיניהן הקודחות והחולניות, וַתשלחנה את ידיהן הקטנות וַתּקבּלנה את מתּנתן, האשה עמדה מן הצד וניענעה ראשה לאליהו.

מרגלית לא שב לבית קליוֹזֶא. בעד החלון ראהו כשהוא עומד כפוף על שולחן עבודתו, ולא חפץ להפריעהו ממלאכתו. הוא נטה ימינה ועבר את הרחוב ופנה על מרכּזהּ של העיר. השעה היתה עשׂר בבוקר. השמים התחילו מיטהרים. בולמוס משוּנה מילא את הרחובות ואת הסימטאות. ערביות זקינות ובלוּיוֹת־פרצוף וישרוֹת-גו התהלכו לאיטן, עקב בצד אגודל, זאת אחרי זאת, בחשיבוּת רבּה. סלי נצרים גדולים נשׂאו על ראשיהן, המקוּשטים במחרוזות מטבּעות־כסף שהשמיעו קשקוש משוּנה בעת הליכתן. לעתּים עבר ערבי יחף, לבוש סחבות, ומשך אחריו גמל דק בשר ונודף ריח עיטרן, טעון שׂקי פחם משני צדי דבּשתּוֹ. הגמל היה ממלא את כל הרחוב והיה מזעזע בשעת הילוכו את אוהלי התגרנים שבצדי הסימטא. ריח של פירות רקובים וירקות כמושים נישׂא באוויר. אורחי בתי־הקאפה ישבו על דרגשיהם, עישנו במנוחת הנפש את נרגילותיהם ופיהקו בקול גדול.

מרגלית עודנו הולך ומסתּכּל בעיניים פקוחות בכל הנעשה, והנה קול קורא לו. מעבר לרחוב עמדו קליינבּוֹים והתלמיד לרפואה וצחקו לו. הוא בא אליהם והתחבר אל חברתם. התחילה שׂיחה ארוּכּה ומפורטת. אליהו דיבר אתם לשלום. שאל לשלום קליינבּוֹים, אשתו, בניו, מעשיו ועבודתו המדעית. גם חקר חיי התלמיד לרפואה ושׂם לב לתשובותיו. קליינבּוֹים עיכּב בכל פעם את צעדיו והטיל מבּט חודר באליהו. “מה היה לו?”, שאל את עצמו, “האומנם גם מרגלית עזב את דרכיו והיה לאחד משלנו? אני הלוא פחדתי מפני אמרותיו הריקות. כנראה היתה רוח אחרת אתו. את משוגתו ראה והבין.” אבל אליהו נראה לו כחידה סתומה. פניו היו חיוורים, אבל הפנים האלה הבּיעו טוהר נפש וגילוי לב שאין דוגמתו.

קליינבּוֹים שאַלהוּ, מה הארץ בעיניו. אליהו ענה, שאין ביכולתו לחווֹת דעתּוֹ, אבל חיי מזרח אלה נראים לו מנוּמרים וַעשירי גוונים. אז כּיווץ התלמיד לרפואה את שׂפתי התולע שלו, הסיר כובעו והעביר את ידו על תלתלי הזהב שלו, ואמר צרפתית:

– לא, אדוני, ס’עֶ פּליס קֵי סאַ.

קליינבּוֹים נחפּז לבית־ספרוֹ. התלמיד לרפואה הציע לפני אליהו את שעותיו הפנויות להיות לו למראה דרך בעיר החדשה. אך אליהו השתמט, ואיש איש פנה לעברו.

כשהתרחק אליהו מהם, עמדו שניהם והתבוננו איש בעיני רעהו בהשתוממות:

– מה תאמר לאליהו מרגלית? – שאל קליינבּוֹים.

הוא עצמו מיהר לענות:

– אדם מוזר, מוזר.

לב קליינבּוֹים הוּרך הפעם; הלוא אליהו הסביר לו פנים ודיבר אתו טובות. אך התלמיד לרפואה כיווץ שנית את שׂפתי התולע שלו, העביר ידו על שׂערות ראשו, ואמר בחשיבות:

– לא כך, ס’עֶ פּליס קֵי סאַ.

קליינבּוֹים עשה תנועה בידיו.

– אבל אחת היא. הלוא תמיד אמרתי, שדבריו הם דברי הבל… גם המתייוונים דיברו כך… אחת היא, על חדוות החיים לא ידבר עוד.

קליינבּוֹים שגה. באותה שעה עמד אליהו על אחד הגבנוּנים שמאחורי העיר ומבּטוֹ שלוח לעיר יפו וסביבותיה. מעולם לא מצא מקום בעולם כה חן בעיניו כברגע הזה. כעטרת בת מלכה במלכות הקסמים ממולאת אבני חן ורקועה פז כן היתה מוטלת העיר לרגליו. רבבות תפּוּחי־זהב צפו בים הירק המכּה גלים בפרדסים. המגדלים, המסגדים, הבתים הצרים עם גגיהם השטוחים, היו פזורים כאַרמון אַשף באַגדת מזרח עתיקה. ומה רב הלובן והזוהר! ושם בפאת מערב היה צף חזהו הרחב של שׂר הים בכל יפעתו. הוא גאה, עלה וירד, לעתּים פותח תהום עמוקה ולעתים מחליק בסנַפּיריו על חלקת המים. אליהו חמד תבל זו ואת הארץ הזאת. ואם בכל זאת השמיע באוזני קליינבּוֹים את דבריו הרכּים, לא בא זה מתוך הכנעה לו. למי ייכנע? והוא ניצח את הכול. גם על עצמו נחל ניצחון. רחמיו נכמרו על קליינבּוֹים. מה הנהו אדם קטן־קומה זה החי בסבך מלים אשר תוכנן ניחר? אומלל הוא. רחמיו נכמרו על התלמיד לרפואה גבה־הקומה. מה הנהו כתב־עיתּוֹנים זה, הטובע בים של שקרים ובערוּת ואינו חש בכיעורו? אומלל הוא. אבל רק רגעים מספר הוסיף לחשוב עליהם. עד מהרה הוסעו מחשבותיו אל עניינים אחרים. על אחת האבנים מאבני המקום ישב, ואמר בלבּוֹ: “חיים יפים מחיי אלה, שאני חי ביום הזה, לא אראה עוד”. הוא הביט סביבו. לא הרגיש כל בדידות. אבל עוֹלם זה נראה לו, למרוֹת הדרוֹ הטבעי, כנמצא מחוּצה לו ומרוחק ממנו. בעמקי נפשו נשׂא עתה עולם אחר אשר עלה ביופיו ובשלימותו ובהדרת הקודש שבּוֹ על כל הסובב אותו. והחיים הבאים מאומה לא יוסיפו על עולמו זה. הם רק יגרעו ממנו. העליו לשוב ולרדת מטה, שמה, אל העיר ויושביה, לאחר שהעפּיל לעלות אל המרומים, אשר אליהם שאף והתנשׂא כל ימיו?

לו

השמש ירדה לשקוע. אליהו שב לבית קליוֹזֶא. חברו עמד על מפתן האַכסדרה וחיכּה בכיליון עיניים לבואו.

– דאגתי לך, אמר.

– אין דבר. טיילתי בעיר ובסביבותיה.

קליוֹזֶא ישב לאכול. אליהו סירב וכל אוכל לא בא אל פיו.

הארוחה נגמרה והחברים הוסיפו לשבת איש אל כתף רעהו כשהם עטופים חשכת הלילה.

קליוֹזֶא הוסיף לספר על חיי עדה. אליהו נשען על המעקה בזרועו השׂמאלית והקשיב:

– הנה עתה, בהבּיטי לעברך ואין ביכולתי להבחין אל נכון מי היושב שם, נדמה לי, כי עדה עודנה בחיים. פה, במקום מושבך, היה גם מקומה מדי ערב בערב. פה ישבתי גם אני. היא סיפּרה על חוליה; על מקרים קלי־ערך שאירעו במשך היום. אַחר נשתּתּקנו. לעתּים היה אחד מאתנו מבּיע קטע מחשבה תועה. בל תדמה, היינו לצחוק בעיני אנשים. אבל מי שׂם לב לזה. פעמיים בשבוע בא קליינבּוֹים, שיינבּוֹים הצעיר ואשתו ויתר האנשים אשר אתם. העלו ויכּוּחים כדרכם. אני התלהבתי כדרכי. אבל עדה ישבה מן הצד. לעתּים רחוקות היתה מעירה את הערותיה. איש לא התרעם עליה, ידענו יפה מי הנמצא בחברתנו…

ושעות רבּות נמשכה שׂיחה זו. אליהו הקשיב. לבסוף היו רק אוזניו שומעות את קולו של קליוֹזֶא. נראה לו, שהדברים ידועים לו משכבר הימים.

כשעתיים אחר חצות הלילה קם קליוֹזֶא, ואמר בעצלתּיים:

– עלי לעלות על משכּבי, אני עייף.

אחר הוסיף:

– עמלי זהו חלקי בחיים.

ויצא.

אליהו נשאר לבדו. הוא שאל את נפשו: “הגם עלי ללכת לישון?” עד מהרה התפלא לשאלה זו. הוא לא חש כל עייפות, כל צורך למרגוע. “פעם אמר לי מוֹריס לוי הזקן, – לזקן זה היתה נפש עשירה ודקה, זה היה בערב ההוא, בהראותי לו את תמונתי ‘מוכרת פרחים’ –: אליהו, עקור שׂערות מכחולך, כי תמונה יפה מזו לא תצייר עוד. כן, כן. ואם אדם בא לידי הכּרה ברוּרה כנכוֹן היום שחיים יפים מאשר חיה לא יחיה לעולם, עליו לעוקרם. אך מי יודע? הלוא כה נעים לשבת ולחלום על עדה. אפשר להמשיך חלום זה? אבל לא, אי־אפשר. מחר, מוחרתיים יבואו חיי חול, חיי אכילה, שתייה. ההוֹוה ייהפך לעבר רחוק וחיוור. החלום יעוף, ואת מקומו ייקח שנית החלל הריק…”

פתאום קפץ ממקומו. גל כעס שטף את פניו: “מה זאת”, אמר אל נפשו, “מורך לב? גם היום? גם פה? במקום זה?”

וישב שנית במנוחת נפש שלימה, רק רגש אחד התחיל מתגבּר על יתר רגשותיו: אליה, אל אותה.

לאחר שעות אחדות קם ממקומו. האוויר התחיל רועד ומתחוור. הוא ירד את שלוש המדרגות. שׂערות ראשו היו פרועות. לאיטו התקרב אל הים. שברי צדפים חרקו מתחת לרגליו. גלים קטנים ומסולסלים עלו על שׂפת הים, ואחר שבו כלעומת שבאו. ממרחקים נצנץ אוֹר כּהה. מעל ראש מסגד קרא כוהן ערבי אל אלוהיו ואל נביאוֹ. קשקוש מילות של אורחת גמלים הגיע לאוזניו. נדמה לו, שקול קורא לו: אליהו. הקול שב וקרא לו: מרגלית. הוא הסב ראשו. חלון חדרה של עדה היה פתוח. הרוח הפיחה בווילון. אז צעד עוד צעד. רגליו שקעו בחול לח. הוא צעד הלאה. הרגיש קור נעים המלפף את גופו הקודח. פתאום והקרקע אבד מתחת כפות רגליו. גופו נעשה קל כתלוי באוויר. לשווא התאמץ למצוא סעד לרגליו. הן נגעו באין סוף. עוד רגע וכובד רב העיק עליו. בכל מאמצי כוחותיו התאמץ לצעוק. הוא לא יכול. מלה זאת היתה מתחבּטת בין שׂפתיו ואין מוצא לה. מחנק זה ארך זמן רב. אך לפתע פתאום אסף שארית־אונו, פער פיו ויפלט צעקה גדולה ומרה והמלה פרצה מפיו. והוקל לו ורווח לו. אור רב ראו עיניו. אור. אור. עד אין סוף. עד אין סוף. שקט, שקט.

פרק ראשון: כְּשֶׂה אוֹבֵד

בחצות הלילה, משזזה הרכבת בבית-הנתיבות הוינאי שבוארשה, ראיתי את עצמי עזוב ונשכח ועלוב. איש לא ידע כיצד הולכים לארץ-ישראל; אפילו בחנות-היינות של “כרמל” לא ידעו. ובאין ברירה יורד אני לבנדין, אל הגבול המשולש שבין רוסיה וגרמניה ואוסטריה. מכל מקום הולך אני לקרוּקא. היה שמה של עיר זו שבגליציה בפי יהודי פולין-הגדולה תואר נרדף למשהו מרוחק מעולם המציאות. כשאדם מבולבל במחשבותיו ואינו יודע מה הוא סח, אומרים עליו: חושם זה אינו כאן, בקרוּקא הוא; וכשאדם בוחש בעסקי חברו ובטל ומרושל בעסקי עצמו, אומרים עליו: הרי דאגת קרוּקא הוא דואג. ואי אפשר לי להיפטר מן ההרהור, שיש משהו עלוב ונלעג בהליכתי לשם.

לא היתה עמי מזוָדה, או תיבה, או חבילה. בגפי יצאתי. שכן נסיעתי אינה אלא בחינת בריחה, חתומה בחותם החטא שחטאתי לאבי ולאמי. ממונם לקחתי באיסור וביתם עזבתי ולא נטלתי רשות. ודאי צער גדול ציערתי אותם, ואולי שיברתי את לבה החולה של אם זקנה והייתי חרפה ובושת-פנים לכל בני משפחתם. רדף אחרי אבי ולא השיגני. עכשיו משזזה הרכבת ודאי לא ישיגני. וכשם שהכוחות שהמריצו אותי למעשה רב זה היו עצורים מבפנים, בתוך הנפש, כך לא מבחוץ היו קניני. אלא צמודים הם לגופי. אותם שלושה שטרות, מאה רו“כ כל אחד, הגנוזים בכותנתי סמוך לבשרי והמרשרשים תחת אצבעותי כל שעה שאני ממשמש בהם; ואני נוגע בהם, אף על פי שהזהירוני על כך, שלא אמשוך עיניהם של גנבים אל אוצרי. ואותו כרטיס של נחום סוקולוב, שהחזיר לי פעם כתב-יד והודיעני בכל זאת, שנדמה לו כי יש בי ניצוץ קדוש של סופרים, אלא שחייב אני לעבוד ולעבוד. וכרטיס זה של משה סמילנסקי, שהשיב לי מרחובות, שתחילה עלי לבוא, ואז בודאי שעבודה תימצא. מה שהיה בעין ובעל ערך אינו שלי. ומה שהוא שלי אין בו לפי שעה שום ערך. אבל הרהור וחרדת-עתידות בפני עצמם, ועייפות הגוף בפני עצמה. ובן י”ח אפילו נכסיו מרובים אין דאגותיו מרובות. על אחת כמה וכמה בחור שכמותי, שנעקר ממקומו והתישב בקרון מעומעמת זו, שנתמלאה עשן וסוחרים יהודים ושאון קולותיהם, ומוחו פורח ורוכב בערבות. וישנתי שינה עמוקה ומתוקה עד אור הבוקר, כשהעירו אותי בסוף דרכי בתחנת בנדין ההומה עוברים ושבים.

לאחר שפישפשתי בשטרות שאני נושאם על לוח לבי ושמעתי רשרושם ירדתי לבית-הנתיבות, ואותה שאלה “לאן?” הגדולה והכללית, שאחזה בי והביאתני עד הלום, נצטמצמו תחומיה ונתגלגלה באבדן-עצות מועט של אדם תועה, היודע תכליתו ואינו יודע להיכן יפנה. בנדין יושבת על שלושה גבולין. אבל כיצד עוברים לכל הפחות אחד מהם? אלא שהחיים מסוכסכים פחות מן המשוער ויש בהם הגיון משלהם. כיון שהעיר יושבת על הגבול, וכיון שעוברים אותו יהודים למאות ולאלפים לילה לילה, חזקה שאין נותנים לבחור שעיניו תועות שיתעו זמן מרובה. מיד וקם לפני יהודי גוץ שפיאותיו גנוזות, מחציתן מצורפות ומעורבות בזקנו המפוזר והמדובלל ומחציתן מופשלות לאחורי אזנו; ועיניו אדומות והילוכו ניתור של חרגול והוא אוחז בשרוולי:

– אברך, מבקש אכסניה?

– ודאי.

– הריני הפונדקי שלך.

והלכתי אחריו. תמה שאין שום כלים עמי, ושאני צעיר לימים כל כך, ורמז כי במבט-עין ראשון הבחין במהותי והכיר סוגי, שמן המסוכסכים במלכות אני ודוחקת עלי שעתי וממהר אני ועוקר מן המדינה; אלא שבר-מזל אני, כי נזדמנתי עמו, עם יחזקאל ואטמאן, המנוסה בשכמותי, וממש נס נתרחש לי. עמדנו בחודש מרחשון בשנת 1904, כבר נתפרסמה ברבים מפלתם של חילות ניקולאי שניגפו לפני היפנים במדבריות של מנג’וריה, והערבה הירוקה הרוסית התחילה מאדימה בדליקת המהפכה.

דלה ומזוהמת דירתו של יחזקאל, ואורחים אין בה וחדרים אין בה, והמקום שנתפנה בשבילי אינו אלא שולחן וכסא בחדר משכבו של הפונדקי שמיטותיו עודן טרופות, וילד מוטל שם בעריסתו ופריחה משונה לו בפנים וחומו גבוה. כניסתי הביאה לבהלה גדולה, שכן התחילה האשה טורחת בסעודה של שחרית ומזויה ריקים ובכיסה אין פרוטה לפורטה, והיא לוֹוה ממני מעות קטנות עד לחשבון, שתצא לחנות ותקנה מזונות. ויחזקאל בעלה מושך בתנועה חטופה פעם בפיאתו הימנית ומערבבה בשׂער זקנו, ופעם בשמאלית ומפשילה לאחורי אזנו, וסובב הולך הוא כל הזמן בשכנותי, עד שאסף כוחות ועמד ושאל:

– אימתי רצונך לעבור את הגבול?

– בהקדם, ככל האפשר.

– אפשר אפילו היום.

ומשך בשתי פיאותיו בבת אחת ונסתלק. עד מהרה חזר ועמו שני יהודים לבושים קצרים, וכשהוא מכניסם לחדרי אומר להם: הנה האברך! ושוב מסתלק. ישבו שני היהודים עמי על יד השולחן. אחד בעל-קומה היה ושערותיו אדומות, וצלקת מעובה ומתכילה משוכה לו באלכסון על כל פרצופו מצד ימין. ועיניו קטנות וירוקות, וזעות הן תמיד ורוטטות ואינן יכולות להסתכל במנוחה בפני אדם. חברו בינוני היה, מיושב ומתון ומערים על הכל ומעשן סיגרה גדולה בנחת, ומפריח עשנה עיגולים עיגולים בחלל האויר. תבלול צהוב וסגול מכסה עינו השמאלית, וזו דוקא המסתכלת בי בתמידות ובעקשנות ובחוצפה ובלגלוג, ומבטה מחדד בשרי. הוציא בעל-הצלקת מכיסו כמה ניירות מזוהמות והטילן על גבי השולחן:

– אלו הן תעודות-מעבר, מה שקורין חצאי-תעודות. תברור לך אחת מהן, שהסימנים הרשומים בה דומים לסימניך, ודאי דעתן גדול אתה בלשון זו.

מיד אמר לי לבי שנפלתי בידי מרעים ושאני בסכנה גדולה. אבל הלכתי אחרי הסומא שבי וסמכתי עליו, שיבוא ויתן לי אות הצלה בשעת צרתי. במתינות ובאריכות עיינתי בתעודות שלפני, ובדקתי אותן וחזרתי ובדקתי, כל אחת בפני עצמה ובזו אחר זו. בסוף ביררתי לי אחת ואלה היו סימניה: בן עשרים ותשע, עינים כחולות, שער זהוב, קומה למטה מבינונית נשוי, נגר – ואמרתי להם:

– זו נאה לי יותר מן השאר.

עכשיו הגיעה שעתו של השני להתערב במשא-ומתן. גילגל את התבלול שתי פעמים למעלה ולמטה, ונדלק משהו אכזרי בעינו הפיקחת; הוציא את הסיגרה מפיו והרים ראשו אל התקרה והפיח את העשן לתוך האויר ופתח בנחת: – זה יעלה לך עשרים וחמישה רובל, מהומה בעיר והז’וֹנדארים העלו את השער.

לא עמדתי על המיקח, אחרים היו מערכי-לבי. בין כך החלטתי, שאיני הולך עמהם ומשא-ומתן זה אינו אלא גניבת-הדעת. מיד ושני המוליכים התחילו משדלים אותי בדיבוריהם ומפרטים לי בכל סדרי המעבר. בבית-הנתיבות ימסרו לידי את התעודה שביררתי לי. נוסעים אנו ברכבת, בהיתר ובפומבי. הז’ונדארים המבקרים “ממורחים” ואין חשש. יסע עמי באותה קרון בעל התבלול ויתן בצדי תיבה עם כלי-מלאכה של נגר. את הכסף אשלם לו בקרון, לאחר שכבר נחתמה תעודתי על ידי המבקר. ניכר שאני אדם מהוגן ואין הם חוששים שאימלט ולא אשלם. יוצאת הרכבת בשעה ארבע, ועלי להיות כאן באכסניה של יחזקאל בשעה שלוש, ובעל-הצלקת יבוא להורות דרכי עד בית הנתיבות. הסכמתי לכל התנאים, ואפילו אמרתי להם, שמוכן אני ליתן חמישה רו“כ עד לחשבון, אלא שסירבו, אין דרכם בכך. אבל בסדק הפתוח של הדלת ראיתי את יחזקאל עומד מאחוריה ומַטה אזנו יפה יפה לכל המדובר כאן, וכששמע שהענין גמור, מיד ונכנס אלינו ומביא עמו בקבוק יי”ש ומוזג כוסות ומברך ברכת “בשעה מוצלחת”, והמוליכים עונים אחריו ונותנים ידם לי ונפטרים ממני; בחפזון משונה וחשוד, כאילו יראים הם שמא מעשה-חרטה יבטל את הקנוניה.

משהלכו אמרתי ליחזקאל, כי רצוני לפרוע לו שכר פונדקו. תמה על שום מה מקדים אני ומשלם, והכרתי בפניו שחושש הוא, שמא חפצי לגנוב עצמי ולהשתמט, ואף על פי כן לא הבליג והגזים ונקב לי שכר גבוה ופרעתי לו. האמתלה שבפי היתה, שהולך אני לקנות כמה חפצים לצרכי הדרך, ואף אטייל מעט בעיר בשביל לקצר זמני ואחזור, כמדובר, בשעה שלוש. אמנם לא טעה יחזקאל. גמור ומוחלט היה אצלי להימלט מידי חבר מרעים אלה, אם גם לא ידעתי עוד היכן מפלטי. שחוק עשתה לי תעודה זו שביררתי לעצמי, בה העינים כחולות ועיני שחורות כדיו; השערות זהובות ושערותי עורב, ארוכות ומסולסלות ותלתליהן מכסות ערפי, כיאה לבחור בימים ההם שיש לו כרטיס מסוקולוב וכתוב בו במפורש, שישנו הניצוץ; וזקן אין לי אלא כשוּת-נעורים רכה זו שבין הסנטר והרקה ושלא עלה עליה תער. החשתי איפוא צעדי ויצאתי למרכז העיר. דבר ראשון אמרתי, יפה לשנות מעט צורתי ולגלח ראשי ולחיי שלא יכירו בי. אבל מהומה גדולה בעיר ורוב חנויותיה נעולות. רכבו ז’וֹנדארים ברחובות וכלי-זינם עליהם ומגלבים בידיהם, וגופם מתוח וזקוף ועיניהם אינן מביטות לצדדים. פועלי מכרות דוֹמבּרוֹבה שבתו, וחבריהם העובדים במסילות-הברזל יצאו לסייע עמם ולהצטרף אליהם. והעיר בנדין כאילו סוגרת עלי.

והנה ניפנף פתאום לעיני זהבם של שלטי גלבים עם שלוש צלחות נחושת-קלל התלויות במוט ומקשקשות באויר. ונכנסתי לשם. מעוּנן היום ואפל האולם שחלונות אין בו וכל אורו אינו בא אלא מדלת-הזכוכית החיצונית. שלוש מראות מקובעות במסגרות של זהב כיסו את הכותל מצד שמאל, ולפני האמצעית ישב בן-אדם מצומצם במושבו והיה מעיין בספר. עם כניסתי קם בקפיצה, הניח ספרו הפתוח על גבי טבלת-השיש של המראה, בין הצנצנות והקנקנים, ועמד לפני וביקשני לשבת בכורסתו. היה הגלב-החובש (“רופא” קראו לו) יהודי בינוני, דק וכחוּש בגופו ושקוע לוח חזהו, ושבור קול דיבורו, ופורחות לחייו באודם משונה, והוא כוחח וממצמץ בעיניו האפורות בשעה שהוא מוציא דיבור מפיו. ובקצה סנטרו תלוי לו זקן צהבהב שאינו מגיע אלא למחצית הלחי, ומסופר הוא כהלכה ובקפדנות יתירה ומרובע כלהב-המעדר, ומזדקר באלכסון כלפי חוץ ונע בתנועות חטופות, למטה ולמעלה כזנב המכשכש.

כשישבתי בכורסה התחיל סורק בלוריתי ומעלה עליה את המספרים. פקעים פקעים נושרים תלתלי ומשחירים על גבי הסדין הלבן, ועיני רואות באספקלריה שלפני כיצד ניטל ממני כל פּארי והדרי. המתנתי שייכנס עמי בשיחה כדרך הגלבים בשעת מלאכתם. אך לא עשה כן. בשעה שרוכבים ז’ונדארים ברחובות עם המגלבים ביד זהירים בני-אדם במוצא פיהם. אלא כשהלך לחדר הסמוך להביא מעט רותחין בשביל הגילוח, העפתי עיני בספרו. “אַלטניילאנד” היה זה, באידיש, בתרגומו של סוקולוב! נימה זעה בלבי ופרץ הדם ועלה בראשי והקדיחו. אכן בא הסומא ולא עזבני ונתן לי ידו בשעת צרתי. הנחתי לחובש-הגלב למרוח פרצופי בקצף הסבון, ובעוד הוא משפשפו ומושחו במכחולו אני עורך מערכי-לבי. וכשנטל תערו והתחיל משחיזו על רצועת-העור המחוברת אל כורסתי, הנחתי ידי על גבי ידו ואמרתי לו:

– הנכם ציוני?

הטיל בי עיניו הקודחות והביט בי בחשד והשיב בשאלה ובתרעומת:

– זו מנַיִן לך?

הוצאתי ידי מתחת הסדין הלבן שעטפני והצבעתי אל הספר הפתוּח:

– לא בנדינאי אני.

– חשתי בזה.

– באתי הנה לעבור את הגבול.

– לא, לא, אין עסקי בכך.

– אבל אני נוסע לארץ-ישראל.

שוב התחיל משחיז תערו ברצועת-העור ושתק. אף על פי כן קודם שהעלה אותו על גבי כשוּת לחיי שאלני:

– ומהיכן לי הבטיחוּת כי אמת בפיך, ושבאמת אתה הולך לארץ-ישראל?

החזרתי יד אל מתחת הסדין והוצאתי מתוך הכיס הגנוז שבחזיתי שני הכרטיסים שברשותי ונתתי אותם בידי החובש. עברית לקרוא לא ידע. אולם את השם סוקולוב, זה שתירגם בשבילו ספרו של הרצל ללשון שהוא שומע, קרא, וזקנו הצהוב המרובע כלהב המעדר התחיל מזדעזע ורוקד בקצה סנטרו:

– איני יודע לשון הקודש, אך טוחן-הגריסים שבשכנותי יודע.

ויצא בחפזון מן האולם. לאחר שעה קלה חזר ועמו יהודי כבן ארבעים לבוש חלוּק מעוּבּה, כולו ממולא צמר-גפן ועשוי ריבועים ריבועים שקועים במקום התפרים ועגולים ותפוחים באמצעיתם. ודאי טוחן היה, שכן חלוּקוֹ אפור באבק מורסן וכובעו מלבין ואף גביניו מלבינים, ובפניו לא ראו אלא משקפיו המאובקים וזקנו המבודר, שתחילתו סמוך למשקפים וסופו נבלע בין ריבועי החלוק שעל החזה. נטל החובש-הגלב את הכרטיסים מידי ונתנם בידו של יהודי זה. והלה קרב אל דלת-הזכוכית, גחן ראשו על הכתוב והסמיך אותו קרוב למשקפיו ועיין בו פעם ושוב פעם, הסתכל בחותם הדואר, ואחר הרים ראשו והשליך לתוך חלל האולם האפל:

– כן, כן – בזו אחר זו.

וקרב אלי ונתן לי ידו ואמר לי שלום:

– אני חבר הועד של “המזרחי”, אבל ציוני ציון.

התישב החובש בכורסה אחת והטוחן בכורסה אחת ושמעו מפי מה שאירע לי, עם יחזקאל הפונדקי ועם שני המוליכים, אחד בעל תבלול והשני בעל צלקת, ושלבי אומר לי, כי נכשלתי בבני-אדם שאינם מהוגנים.

– אינם מהוגנים!.. – כּוֹחח וליגלג החובש – ליסטים, רוצחים… ימסרו אותך לז’ונדארים, יד אחת להם, יגזלו ממך ממונך ויחזירוך ב“אֶטאפּ”, אסור בשלשלאות של ברזל דרך כל עיירות פולניה עד שתגיע לעירך… מהר וברח לך, אדם צעיר. צא מבנדין, בשעה שלוש כשלא תחזור ליחזקאל יבקשוך ואף ימצאוך.

רמז הטוחן במשקפיו לחובש ושניהם יצאו החוצה וצלם מחפה על דלת הזכוכית, ומתנועות ידיהם, ראיתי שמשקילים הם שם ענין נכבד ואולי נחתך שם גזר-דיני. מתוך האספקלריה משקיף אלי פרצופי המכוסה עוד בקצף הלבן, אך גם עור פני הגלויים חיור כקצף הזה. מתחת הסדין הלבן נרעד כל גופי. לחזור לפלונסק עירי, ורגלי מצלצלות בכבלי-ברזל, ופוסע אני בתוך להקת הפושעים ברחובות ובשוק, באֶטאפּ, וכל החנונים עומדים בפתחי חנויותיהם ורואים כיצד מוליכים אותי אל התפיסה… כך, ריבונו-של-עולם, תסתיים פרשתי.

עם חזירתם לאולם שוב נתן לי הטוחן ידו:

– נסיעה מוצלחת, וה' ירחם ואתפלל תפילת-הדרך בשבילך, נסיעה מוצלחת – ונסתלק.

החובש נטל תערו והתחיל מגלח אותי בזריזות ובשעת מעשה עומד הוא ומסביר ומכוחח ורועד זקנו המרובע במראָה שלפני.

– מיד אנו יוצאים לווֹלבּרוּם. סוגר אני עסקי ומלווה אותך לשם, תשלם לי את ההפסד, רוּבּל אחד, שבסגירת העסק: וקרוב לי בווֹלבּרוּם והוא סוכן ראשי לעוברים את הגבול, אל תחשוש, אתן אותך בידים נאמנות… אלא שאין פנאי, יחזקאל והחבריה שלו לא ישבו בחיבוק ידים…

שוב נרעד כל גופי מתחת לסדין והתער חתך בבשר לחיי.

– שב במנוחה – התרגש החובש.

ומשגמר מלאכתו וזלף על ראשי ועל פני סמים מריחים ומצינים. קמתי מעל הכורסה מגולח ומסופר, וראשית-גז-זקני מעורבת בקצף המזוהם, ותלתלי מוטלים כאשפה על הקרקע, והחובש מאיץ בי למהר ולהימלט. נעל דלתות עסקוֹ והלכנו לבית-הנתיבות. בינתים פרצה השביתה במסילות-הברזל ולא נשארו אלא אחרוני קרונות של רכבות-משא. אלא שהחובש היה מעורב עם הבריות ומהלכים לו אצל הפקידים, ולאחר משא-ומתן קצר הוליכו אותנו לקרון אחת טעונה פחמים והעלו את שנינו על גביה. שוב זזה הרכבת. אכן נמלטתי ופני מוּעדות לווֹלבּרוּם.

– בר-מזל אתה, כּוֹחח החובש – תחילה לא האמנתי, אלא חתימת ידו של סוקולוב!

ירד גשם דק וגבישי-הפחם הבהיקו כמשוחים בשמן. יישבנו על גביהם קרובים זה לזה מפני הצינה והלחוּת. סיפרתי כל פרשת חיי. מהיכן אני, ומה ביתי, ולאן אני הולך, ולשם מה אני הולך. הוציא מארנקו ניירה מעוכה ונתנה לידי. באפלולית הערפל הבחנתי: שקלו היה. ואמר לי:

– אין דבר, הכל טוב ונאה כשסופו טוב ונאה. בעוד שעה אחת נהיה בווֹלבּרוּם ושטות עשיתי שלקחתי ממך את הרוּבּל…

פרק שני: בְּתוֹךְ עַמִּי

מהלך של כמה וירסטאות בין העיירה למסילת-הברזל, אולם בתחנה המולה ותנועה כבירכתי כרך גדול. כל רכבת ורכבת, הן של נוסעים והן של משאות, שנכנסת לשם מקדימים שליחים ובאי-כוח של חברות ומשרדים את פני באיה, וכל אחד נוטל מהם חלקו לפי הרשימה. הכל “ממורחים” כאן – המנהלים, הפקידים, שוטרי-המכס, משמרות צבא הגבול ואין דורשים תעודות ואין בודקים באמתחות. מין מלכות בפני עצמה שגויים ויהודים עשו בה יד אחת. הללוּ נותנים והללוּ מקבלים, והכל מסייעים בעקירתן של רבבות רבבות יהודים מאדמת מכורתם ומפזרים אותם בין האומות במדינות-הים. דומה זורם ומתפּתל נהר שוקק של עוני ונדודים, שמקורותיו תחום-המושב ותוצאותיו עיירה נידחת זו שווֹלבּרוּם שמה. ולארכה של דרך-גולים זו, המשוכה בינה ובין מינסק וקובנה וערי אוקראינה, ליטא וּפּוֹליסיה, פרושה רשת של סוכנים בכל פניה ופּניה המכוונים את המהגרים למחוז חפצם. ודאי אף כאן צרות ויסורים של בני-אדם תלוּשים ותועים מושכים אליהם את הרמאי ופותחים שדה נרחב למזימותיו, והוא חורך צידו ומלסטם את הבריות האובדות האלה; אבק אדם המעפר בנכר. מחליף הוא כספים למטה משערם; בידים מסבך ענינים ואחר מתירם ונוטל-שכר התרה ומעמיד אפילו פנים של פודה ומציל; נדחק אל כל חור וסדק של יאוש ויגון ועניות וקונה בחצי-חינם כוסות-כסף של קידוש, מגדלי-בּשׂמים, טבעות-קידוּשין, אבני-חן ומחרוזות של מרגליות ושאר תכשיטים שרידי קנינים של ישוב וחיי רווחה ושלוה וגדוּלה. ואף על פי כן ישנם משטר וסדרים בתוך תחומיה של מלכות זו, ואפילו כף-הרמיה שלה מעויינת, שכן בעיקר אינה פוגעת, ומובטח לו למי שנכנס לרשותה, שלכל הפחות את הגבול עובר הוא בשלום.

כשהביאני החובש מבנדין איש-חסדי אל תוך הבית האדום והגדול עם חדריו המרובים והמזוהמים והומים הם המונים של בני-אדם ידעתי, כי אמנם שיחקה לי השעה והגעתי לחוף מבטחים. עכשיו גרגר אחד אני בתוך רגבי העפר שבין גלגלי מכונה רבת-כוח, ומה שיהיה עם כלל ישראל יהיה עמי. ונתחזק לבי מאד. מיד הזמנתי את בן-הלויה שלי אל המזנון ומזגוּ לנו שתי כוסות של יי“ש-שזיפים מוברח מעבר לגבולין, ובירכתי אותו והודיתי לו על כל הטובות החסדים שעשה עמדי. וכשהלך ממני אל קרובו-הסוכן לטפל בעסקי, והממוּנה על הבית הפריש לי ד' על ד' של קרקע מרופשת, ובידי אין שמיכה לפרשה ואין אמתחת לשימה מתחת לראשי, לא בחלתי בה והשתרעתי עליה במלוא ארכי, וכך זכיתי להתערב בין הגולים ולהיות אחד מרבים, ופרחה החרדה מלבי. מוטלות היו בחדר זה כמאה נפשות חיות, צפוּפות ודחוּקות זו על יד זו; זקנים ונשים, בתולות ותינוקות. היו אלה אבות ואמהות ואחים ואחיות וכלות ובנות-זוג שהלכו אל בניהם ואחיהם וחתניהן ובעליהן שבארצות-הברית. ובתוך צרור-כספם הקטן, הגנוז במחבואי מלבושיהם מקופל כרטיס הספינה מהמבּוּרג ואילך, ועיניהם נשואות במורא ודאגה אל “מעבר לגבוּלין” זה, מקום רווחתם וישועתם. שהרי מיד משתדרוך רגלם על אדמת אוסטריה, כבר מובטחת להם חסותה של סוכנות הספינות הרשומה בכרטיסם. לפי שעה מוטלים היו כאן כדומן שדות וגדולה הצחנה ב”אולם" זה המואר במנורת-לוּקס גדולה אחת. התחילו עיני ממשמשות בקהל המנומר המושלך על פני הקרקע מעורב בין אמתחותיו ומנמנם ורוחש. ולא מצאתי בהם אלא קהות אילמת ומטומטמת זו של נדודים, עייפות ואבדן-עצות, ואפילו התינוקות בחיק אמהותיהם לא פעו. והנה אותה כוס יי"ש-שזיפים שבאה אל בטני הריקה התחילה עולה אל ראשי ומערפלת הרהוּרי ומשטה בי. פתאום תוקף עלי יצר הדברנוּת שבי, שכן הייתי מן הדרשנים בעיירתי, ומדרבּן אותי ודוחף אותי לקום על רגלי ולהקהיל תועי דרך ולבב אלה, ולומר להם לאן אני הולך ולשם מה אני הולך, שהרי שליחם אני ובשמם אני הולך, ואולי אתן להם מעט נחמה ונחת בהליכתי לשם.

אלא עוד אני מתחמם בהרהורי והנה חזר החובש ועמו עוד יהוּדי אחד. מיהר להיפרד ממני, שלא יאחר רכבת אחרונה לבנדין, ומסרני לידי היהודי שבא עמו, ואמר לי, שהכל כתיקוּנו ואין לי אלא לסמוך על כל אשר ידריכני. נכנסתי איפוא לרשוּתו של זה. רמז לי הפּטרון החדש שלי ללכת אחריו. אולם כשקמתי מן הרצפה חשתי פיק-ברכים ומנורת-הלוּקס עושה עיגולים סביבי ודעתי מבודחת עלי. וטפחתי על כתפו של היהודי ואמרתי לי: יפה, יפה. הביאני לחדר מרובע ובו שולחנות עגולים ודרגשים, מעין בית-משתה קטן ומקום למשא-ומתן עם הפקידים ועם המוכסים וקציני משמרות-הגבול. על השולחן המיועד לנו עמד בקבוק שכר וכוסות. וישב לפני יהודי גוץ, ננס כמעט, נעול מגפים גבוהים שבלעו מחצית שוקו ולבוּש אדרת-כבשׂים שחורה וכל פרצוּפוֹ חידודים ועקצים. חד סנטרו ובלי חתימת זקן, רק כמה שערות מסולסלות מרפרפות בו. ושאר עור לחיו קרח ומכוסה גוּמות אבעבועות ומוריק בגוון משונה של שחת שיבשה. חד ודק חטמו, ודומה דבקוּ כנפי נחיריו זו לזו. ותמה אתה, כיצד חוטם סתום זה שואף אויר. ודוקרות עיניו הקטנות והשחורות, ואפילו קדקדו מוגבה וסופו זיז שיורדים שיפועיו אל האזנים. וידיו קטנות ויבשות וזריזות ואינן פוסקות מלפרוף כפתורי אדרתו ומלהתירם. הוא כיבדני בסיגריה של הרצגובינה ופתח, וקולו ולשונו צליל להם ונעימוּת להם וחום להם, שלא שמעתי דוגמתם מעולם:

– אדם צעיר, כשתשאל מי הוא זה היושב בקרונות הרכבת ומשחק ב“קרש” עם האיכרים? יאמרו לך לוּזר השחור. אמת. אומן גדול אני במשחק הקלפים וגורף אני ממונם של האיכרים החוזרים מן השוק. – ושוב, כשתשאל מי הוא זה המבריח סחורות מאֶסטרייך: בדים וטבּק וסיגריות ותכשיטים ופּרוֹקלימציות? יאמרו לך לוּזר השחור. אמת. מלאכתי הברחה ועליה פרנסתי. – וכשתשאל מי הוא זה המתקן בפצירה שיניהם של סוּסים גנוּבים ומחדש להם נעוריהם? יאמרו לך לוּזר השחור. אמת. אין כמוני לאומנות הפצירה. אבל כשלוּזר השחור אומר לך, הלילה עובר אתה בשלום את הגבול ומחר אתה אוכל סעודת-הצהרים ברסטוֹראן בקרוּקא, הוה סמוך ובטוח אמת אני מדבר אליך, וכן יקום וכן יהיה…

הסתכל בי לוּזר השחור בעיניו העוקצות להכיר בפני רשמם של הדברים שהשמיע ושפתיו הדקות הוסיפו:

– ועוד משהו. כשתשאל, אדם צעיר, עדרי-בקר הללו הרובצים על הקרקע, כמה אני לוקח מהם שכר-העברה? יאמרו לך ארבעה רוּבּלים לכל נפש. אמת. רק ארבעה רוּבּלים אני לוקח. אבל מכיר אני בך שבן-טובים אתה, ודבר-מה בוער מתחת לכפות רגליך, ואנוס אתה לעבור את הגבול הלילה, ולפיכך תשלם לי כפלים; תתן לי מטבע אדום אחד ואחזיר לך שתי ניירות, אלא שאשגיח עליך יותר משאני משגיח על השאר.

מעולם לא האמנתי בדברי איש כאשר האמנתי בדברי יהודי גוץ ושחור זה, והושטתי לו ידי לאות הסכמה. אחז בה באצבעותיו היבשות וטילטלה בהתלהבות של אמת, כמכיר טובה שהאמנתי בו. ושוב פּתח:

– אדם צעיר, עוד משהו. איני שואל אותך מאין אתה בא ולאן אתה הולך. רואה אתה חוטם סתום זה? מריח אני בו ויודע. שריפה גדולה מסביב. בשבוע שעבר העברתי שני פּוּד של פרוֹקלימַציות. ויש בחורה אחת, המלצרית שלנו, יפת-תואר ואף חטמה מריח. אי אפשר לנו להיפטר ממנה ואַל תשאלני מפני מה. ודאי שתמשמש בך ותמשוך לשונך. הוה זהיר. נחש היא. ראה הזהרתי בך ועכשיו נשתה בירה.

נתתי לו מטבע אדום של זהב והחזיר לי שתי ניירות ומזגנו כוסותינו ושתינו ובירכני ב“נסיעה מוצלחת”. וכשאמר להסתלק, גיליתי לו שרעב אני, שכן לא בא אוכל אל פי משעה שסעדתי באכסניה של יחזקאל את פת-השחרית שלי. נזף בי וקרא לי “בטלן” והראה לי את הדלת לבית-האוכל. הלכתי לשם וישבתי על יד שולחן ארוך וצר, ומפה של בד פרושה עליו וכל המאכלים שעלוּ על גבה השאירו סימניהם בה. חשתי שהשכר ששתיתי עם לוּזר השחור נצטרף אל יי"ש-השזיפים ששתיתי עם החובש והתערובת עשתה את שלה, ואני מבוּשׂם מעט ושמח ופי מלא דיבורים. מיד ועמדה לפני המלצרית. שערה זהוב ותסרקתה מוגבהת כעין גיישה יפּנית (בימי מלחמת יפּן ורוּסיה למדנו משהו על מנהגיה של ארץ-שמש זו) וסיכות ומזלגי-צדפים נעוצים בה מפנים ומאחור; ועיניה תכלת בהירה וטהורה, ולחייה ורודות-ורודות וחזה מעוגל והילוּכה ניתורים-ניתורים.

– רעב אני, – אמרתי לה.

– הערב הגעת?

אף על פי שנתבדחה עלי דעתי, זכרתי דברי לוּזר השחור והסתכלתי בה בקלוּת-ראש ובגנדוּר והשיבותי:

– כשאדם רעב אין מקיפים אותו בשאלות. תחילה נותנים לו לאכול.

שחה ונתנה ידה על גבי ידי:

– שתית ואתה שמח.

– שתיתי ועכשיו רצוני לאכול.

– עוד חלב-אמך על שפתיך וכבר מיטלטל בדרכים.

שמטתי ידי מתחת ידה ולא נעניתי לה:

– תביאי רבע אוז ותפוחי-אדמה ואַל תרבי שיחה עמי.

כשחזרה ונתנה לפני את הצלחות העמידה פנים רוגזות, ואף על פי כן ישבה אל שולחני והניחה ראשה היפה על שני אגרופיה ונתקפל סנטרה הקטן, והרימה אלי שתי עינים של תכלת. מעולם לא ידעתי, מה היו כוונותיה. כלום למשוך לשוני באה, או סתם מתוך שעמום נטפלה אלי. מכל מקום לא הרפתה ממני.

– מדוע אינך מכבד אותי? רגילים האורחים שלנו לכבדני!

– במה רצונך?

– בירה.

– תביאי בשבילך ובשבילי ועל חשבוני.

יצאה ושבה עם הבירה. הקישה כוסה בכוסי, הטילה ראשה עם שערות-הזהב שלה לאחור וגמעה את המשקה בגמיעה אחת, והעמידה את הכוס בהכאה גדולה כדרך השתיינים המובהקים ואחזה בסנטרי והביטה לתוך עיני:

– תינוק אתה.

אחר ישבה ופתחה בכובד-ראש ובקול נמוך:

– כלום יודע אתה עם מי התחברת? מפלה תבוא להם הלילה, ואני יודעת מה שאני אומרת. כלום שילמת כבר ללוּזר שכרו? אם לא שילמת עוד, אני אסדר לך העברה. בזול וכמו על גשר-ברזל, כל הקצינים כאן בתוך כפי!

– לא התחברתי ולא שילמתי ואיני יודע לוּזר זה מי הוא ועייף אני. – והלכתי. יצאה המלצרית בעקבותי אל האולם. מוטלים היו כאן הגולים על פני הקרקע כחללים בשדה-קטל ונחירתם ניסרה באויר המחניק, שעששית קטנה מעלה פיחה ומעבּה את האפלה. מצאתי את ד' על ד' שתחמו לי וישבתי בתוך הזוהמה.

– שמיכה אין לך?

– לא.

– והיכן המזודה שלך?

– אין לי.

– צפור משונה אתה, אביא לך שמיכה.

– אי-אפשי, איני משתמש בכלים זרים.

– בחור רע אתה ושוטה. – ועיותה פניה והוציאה קצה לשונה ונסתלקה בעלבונה ובכעסה…

כמה שעות ישנתי בתוך הזוהמה שנתחממה ונתמססה תחת גופי איני יודע. לא היה שעון עמי והזמן ארוך ארוך, שנים ויובלות. אבל כשפקחתי עיני חשתי בידו היבשה של לוּזר השחור המטלטלת אותי. כל אנשי המחנה עמדו על רגליהם ואמתחותיהם על שכמם, והתינוקות מתיפחים בבכי גדול. וצורח מישהו בחשכה: תבלמו פיהם! אסון אתם מביאים עלינו!

– אדם צעיר, קוּם! אתה בעגלה שניה ותלך עמי – זירז אותי לוּזר השחור, שהיה עומד ומפריש שנים-עשר גולים מתוך המחנה ומצרפם יחד ויוצא בראשם ומושכם אחריו. חשכת ליל מרחשון אופפת אותנו וגשם דק ומטריד מצין ראשי הקודח. בוססים אנו בבוץ העמוק בסימטאותיה של ווֹלבּרוּם השרויה באפלה. לא היה בחבורה שלנו אלא אשה אחת עם תינוקת על זרועותיה, והשאר אבות ואמהות שהולכים אל בניהם שבכרכי-הים. לוּזר השחור גופו הולך בצדי ומסביר:

– אין לך טובה מן העגלה השניה; כשהראשונה אינה עוברת, זו משתמטת וחוזרת; ומשעברה הראשונה בשלום, זו ודאי שעוברת.

עכשיו כאילו ניטלה ממנו בטיחותו. אף על פי שנעול היה מגפיו הגבוהים שבלעו מחצית שוקו, החיש פסיעותיו הצרות כנס מפני מישהו. סיגרה גדולה בפיו ואינה בוערת. עושה הוא עקיפים במגרשים ובקרפפים, פעם מתעכב ומקשיב ופעם מהסס ומביט לצדדים ומבחין בחשכה, עד שהביא אותנו מחוץ לעיירה בשדה הפתוח. כאן עמד ושרק שריקה אחת דקה. מתוך הערפל השיבו לו שתי שריקות בזו אחר זו, והוא פקד:

– עכשיו בריצה!

ועקר רגליו הקטנות ועף כחץ מקשת לפנינו. מישהו נכשל ונפל וקם ולא השגיחו בו. זקן אחד קרא בקול מקוטע וחסר-נשימה “שמע”; אשה מילמלה “אלוהי אברהם ויצחק ויעקב” ולא השגיחו בהם. הכל רצים אחריו מי בכוחו ומי באין ברירה. ומשהתעכב עמדנו בחצר בקתה של איכּרים ושתי עגלות בתוכה, וריח תבשילי בולבוסים עולה באפנו, וסוסים נוחרים, מתעטשים ומפריחים שארית המוץ שבנחיריהם. פלטה החשכה שני גויים גבוהי-קומה ושוטים בידיהם ואדרות-כבשים שחורות על כתפם. מיד פרשו עם לוּזר השחור לצדדים ונשאו ונתנו בלחש וטיכסו עצה בדאגה רבה שעה ארוכה, וזכרתי דברי המלצרית: מפלה תבוא להם הלילה. אבל כשחזרו אלינו התחילו בכל זאת בטעינת הגולים. עמוקות היו הקרונות מהללו שמוציאים בהן זבלים לשדות, וארוכות, וקש שנתרטב בגשם פרוש בקרקעיתן. לתוך קרון אחת הכניסו שש נפשות, שמתחו אותן לכל ארכן זו על יד זו כמליחים בחבית. אחר נתנו על גבן מחצלת של ערבות, שמכסים בהן עופות היוצאים לשוק, ושוב נתנו קש על גבה. תחילה יצאה קרון ראשונה עם שש הנפשות שבתוכה. המתינו שעה קלה והגיע תורה של השניה, של הקרון שלי. אבל קודם שזזה ממקומה, שמעתי קולו של לוּזר השחור אומר לעגלון בקפידה:

– יש לך בקרונך בחור שחרחר אחד, מאד צעיר לימים, תשגיח עליו, אם שאתה מעביר אותו, או שאתה מחזירו לי – הבינות?

– הבינותי – השיב הגוי העגלון. והקרון התחילה מגלגלת אופניה. האשה עם התינוקת שכבה סמוך לי ולחשה על אזני: “אַל תחשוש מפני הילדה, נתנו לה סוכר עם ואלריאנה והיא ישנה”. – “מי נתן?” שאלתיה. – “זה השחור הקטן”, השיבה. ונחה עלי דעתי, שכן הכל חזוּי וצפוּי כאן כהלכה. בטעות אומרים, הנפש נחרדת בשעת סכנה. חרדתה היא בתחילת הדברים לשעה קלה. אחר נאחזת היא בפרטי המאורעות ושוקעת בהם ונתפסת להם ומשתיקה את עצמה. ומשהיתה הקרון מטלטלת אותנו בקצב ובהתמדה, פעם מקרבת גוף אל גוף ופעם מרחקת זה מזה; ומשעלתה החמימות הנעימה תחת למחצלת-הערבות והקש הרטוב מהביל, התחילו שוכני הקרון משכיחים מעצמם מעמדם ומשוחחים זה עם זה בעניני של מה בכך. על הזוהמה שבאכסניה ועל היקרוּת בבית-האוכל ועל רוע לבם של המשרתים והשמשים. ושוב שלטה אותה קהוּת מטומטמת של נדודים ואבדן-עצות; זו הקהות הנבובה הסותמת בריקניות שבה כל המבואות אל הרהור ורגש. בריקניות זו היינו מיטלטלים ומתנדנדים שעה אחר שעה, עד שהגיעו פתאום לאזנינו קולות עמומים של שעטות סוסים בדהירתם. מיד שמענו קול מצווה: עמוד! ובלשון רוסית. הוה אומר, נתקלנו במשמר-גבולות, ושוב זכרתי דברי המלצרית – מפלה תבוא עליהם הלילה. נתעכבה הקרון, וכאילו פרחה לה הריקניות החמימה והטובה ונתמלאה הקרון אֵלם כבד של מורא. היו דין-ודברים בין המשמר ולעגלון. כנראה נשתווּ הצדדים. קרב אחד החיילים אל הקרון: נחרת סוסו ניסרה באויר המועט שבקרון. התחיל בודק בכידון רובהו את תוכה. נעצו בכוח באמצע בקש ובמחצלת-הערבות והיסס; והתחיל מורידו מכאן ואילך לאט לאט ובזהירות כמפשפש ומבקש אחרי המקום הריק. עבר את הרוַח שביני ובין האשה שכנתי, ושנדחקנו ונצטמצמנו לדפני הקרון, ושוב נעצו בכוח ופגע בקרקעית העגלה. וחזר והוציאו באותו היסוס, באותה זהירות כלעומת שבא. שוב זזה הקרון וגילגלה אופניה. “ממורח היה המשמר, אמר יהודי אחד, והכל לא היה אלא לכנים”. והתאוששו שוכני-הקרון יותר והתחילו מרימים קולם בשעת שיחתם, ואפילו מישהו העיז להלעיג על כידון זה שבא והלך. האופנים וצירי העגלה לא היו, כנראה ממורחים די צרכם, והיו חורקים ומתגלגלים מתגלגלים וחורקים בכבדוּת. ממשמשת ובאה השעה המכרעת, לשבט או לחסד. עכשיו התחילו נוקפים הלבבות. לא מפחד. מחרדת-צפיה.

פרק שלישי: בְּשָׁעָה מֻצְלַחַת

קץ ותכלה לכל דבר, ולא לעולם יהא חורק ומתגלגל אופן זה שלמראשותי. מזמן פסק פטפוט השיחות של שכני. דומה ישנים הם שנתם, או עושים הם בדממת הרהורים חשבון עולמם כמוני. מטפסת הקרון עכשיו במעלה גבעה אחת, שכן האיטה הילוכה ועושה חצאי עיגולים בכל פניה ופניה. פתאום כאילו שקעה בחול עמוק ונתעכבה. ירד העגלון מדוכנו, הכה בזרועותיו על גופו כמה פעמים בזו אחר זו להפיג צינתו. רישרש הקש שעל גבינו והוטלה המחצלת הצדה, ורסיסי מים הרטיבו פרצופי הגלוי ונחשול של אויר צונן עבר עלי.

– לצאת! הגענו – פקד הגוי המוליך בקול נמוך והזהיר: – לא לעשן, לא להדליק גפרור, לא לדבר!

בכבדות ובעצלתים התחילו שוכני הקרון מישרים אבריהם החבושים ששותקו ומתירים עצמם מבית-כלאם ועומדים על רגליהם. אנו בקצהו של חורש-ארנים וקול האילנות הולך ברוח הסוערת וענפיהם מצליפים עלינו מלמעלה קילוחים של מים. שוב נתחברנו לשיירה אחת, והגוי יוצא בראשה ומורה דרכה. מהלכים אנו על פני משעול חול המתפּתל בירכתי היער שנתחזק מחמת לחוּת הגשמים, והמחטים המרקיבים הפזורים על גבו מחליקים את הרגל. בקרבת מקום מצד ימין ניצנצו מתוך הערפל שביבי-אור בחלונותיהם של בתי איכּרים. אנו בתחומי כפר קטן, ויש שפנס דולק זע ומטייל ומרמז, שוקע ועולה, עולה ושוקע בחשכה. דומה, רבה התכונה מסביב. וכך אנו פוסעים בצינת הלילה ומתענגים על הליכתנו הבוטחת, והתינוקת הישנה על זרועותי מחממת חזי.

אצל גורן גבוהה וארוכה דפק המוליך שלנו על שערה, ומשנפתח ראינו לאורו של פנס-אורוות מועט את כל קהל הגולים אחינו לנדודים, שכבר נתקבצו לכאן ומוטלים הם בערבוביה ומשחירים מתוך הקש המזהיב. כיצד באו? ומהיכן באו? הרבה דרכים מוליכים לגבול, ולא שתי עגלות יצאו הלילה מן העיירה ווֹלבּרוּם. יודע לוּזר השחור תכסיסיו ועוקף הוא ומפזר גייסותיו קודם שהוא מאספם ועורכם למערכה. וכיון שהזהירו על האש ולא על הדיבור, שהרי מחייצות יפה יפה ערימות הקש ואוטמות בין הקולות ובין החוץ, מיד נפתחה לשונם של שוכני הקרנות והותרה תנועת ידיהם, וכל אחד ואחד בתוך חבורתו מפרט ומתאר את הנסים ואת הנפלאות שאירעו להם בדרכם. ונמצא, גורל אחד לכולנו. אף על עגלות שלהם פקד קול מצווה בלשון רוסית: עמוד! אף אל תוכן ננעץ כידון של רובה ופישפש ולא מצא. דיקדקו המשמרות בגביית חלקם, ולא נתנו ללוּזר השחור שישתמט מפניהם ויעביר קרון אחת ומסה לא פרע. מישהו קרב אל הפנס, התכופף וגחן עליו, הוציא ממחבואי מלבושו חפץ מקופל במטלית והסתכל בו יפה יפה והכריז – שתים פחות רבע לאחר חצות. ונתרבו האנחות לאחר הכרוז שפרצו מתוך הקש מכל עברי הגורן ומעמקיה. לא חשתי כלום אלא צמאון צורב ששרף מעי.

אולם לאחר זמן לא מועט נפתחו סוף-סוף שערי הגורן משני צדדיה בבת אחת. נכנסו ארבעה גויים גבוהי-קומה מזה ומזה ועמדו ותהו קמעה. והנה כרעו על ברכיהם, הסירו את מצנפות הפרוה מעל ראשם ועשו באצבעותיהם הקמוצות צלב על בית-החזה שלהם, כמה פעמים בזה אחר זה ושפתיהם נעות ואומרות תפילתן בלחש. ונפתחה הפרשה של עצם בקיעת הגבול. נתחלק מחנה הגולים לשנים. יושביהן של עשר קרונות יצאו בשער אחד ויושביהן של עשר הקרונות האחרות בשער אחד. עכשיו הזהירו בכל לשון של זהירות על האש ועל הדיבור כאחד. ועוד סימנים ניתנו לנו: שריקה אחת משמעה עמידה; שתי שריקות עקירה ממקום העמידה וריצה בכל הכוחות, שהרי אנו על הגבול ממש, מהלך של כמה מאות אמות ממנו. ואנו צועדים בדממה ובשלשלת ארוכה במשעולי יער שמתעבה והולך, וצמרות אילנותיו מטילות עלינו המיתן הסוערת וקילוחי מימיהן. משהעמקנו בעבי היער וסבכו, שמענו שריקה אחת מפנים ומאחור, ועשינו כמצוּוה עלינו – עמדנו. בחשאי עברו המוליכים לכל ארכה של השלשלת וקרבו כל איש ואשה אל האילן שלפניהם ופקדו לחבק גזעו ולצמוד את הגוף קרוב קרוב אליו, ולשהות כך בשתיקה שלמה, לא להזיז אבר, ולא להתעטש, ולא לכוחח ולא להיאנח ולהמתין ברוח עצורה לאות שיינתן. וכך ניצבים אנו בחשכת היער, נד חי אחד של ששים נפש, אילן ובן-אדם דבקים זה בזה, והאוזן דולה כל אושה וכל זיע ומצפה.

אלא משהתחילו העינים להבחין באפלה ולפשפש בתוכה, נתרשם לפניהן חללו התכול של פס אויר ארוך, מעובה פחות ושחור פחות מן השאר. ברור היה, עומדים אנו ערוכים לארכה של מסילה, ואין בינה ובין מעמדנו אלא מרחק של כמה אמות. עד מהרה התחילה אף האוזן לקלוט ולעמוד על טיבם של הקולות הבאים אליה, לפרטם ולמיינם. נשמע רחש עמום בתוך החשכה שמעֵבר למסילה זו ולכל אָרכה. לא שמיעה זאת ואף על פי כן אתה נתפס למה שמתרחש שם, כאילו העבירו בנוצה קלה על עור ערפך. שוב ברור היה, שם עומדת המחצית השניה של מחננו, חובקת אילנות כמונו ושוקעת בהרהורי עצמה כמונו.

מרחוק מרחוק בקע ועלה קול אחד והיה כתלוי באויר. ספק פרסת סוס פגעה באבן, ספק אילן נזדעזע והשיר צנוברו. מיד וחזר ובקע ותלה עצמו באויר, ונתחזק יותר ונתרבה והוא קרוב מאד. עכשיו היה הספק לודאי: פרשים במסילה. לאטם הם מתנהלים. נוקשות חרבותיהם באוכפי הסוסים. ודומה, כל גזע שאליו אנו דבקים נתעורר בו משהו והריהו הולם והולם בחרדתו. אפילו מונה אני מספרם של הרוכבים. מנין הם, שנים שנים בשורה, חמש שורות כסדרן וקצין בראשן. השיר אילני צנובר לרגלי, ולרגע קל אחד ניתק גופי ממנו ונרתע לאחור. מיד חזרתי ונצמדתי אליו ולחצתיו אל לוח-לבי בכל כוחותי. בינתים נתעממו קמעה הקולות, ואין אתה שומע עוד ברורות נקישה זו של החרב באוכף. מה שהיה ודאי שוב ספק. ואתה מושך ובולע אחרון רחשים ואינך שומע מאומה, אלא צמרת האילן הרועשת מעל לראשך וגזעו הדופק בקצב לבך. אז פלחו את האויר שתי שריקות דקות, סמוכות לקרקע, הססניות ומפתות כלחש נחשים. דחפתי את האילן בשתי זרועותי, בפסיעות גסות עליתי על המסילה ואני מרים רגלי ורץ. הכל רצים בבהלה ובאנדרלמוסיה ואפילו נשים וזקנים. עבר על פני אחד המוליכים וכאילו מזמינני להתחרות עמו ואני נענה לו ומצטרף אליו. מתגלגלים אנו במדרון משופע מאוד אל תוך חריץ עמוק. נופלים בני-אדם מימיני ומשמאלי ואין משגיחים בהם. והנה כבדו הרגלים ואי אפשר בריצה. מטפּס אני ושובר גופי ועולה כמעט על ארבע בדופן זקוף ובתוך שיחים עוקצנים ומשדל עצמי, שתחפה פסיעתי מדרך כף-רגלו של המוליך הפוסע לפני, עד שאני במעלה הדופן. שוב קלוּ הרגלים וצועדות בצעד רחב על גבי אדמת-מישור נוקשה וריאותי מתרחבות. כמה זמן הלכתי כך, שטוף נצחוני ואשרי, איני זוכר. פסקו הגשמים. שרף-ארנים מנשב באויר. כל העולם פורש זרועותיו לקראתי. והנה ניסרה קרוב לי שריקה אחת לגלגנית ומופקרת וקולנית, ורגלי עומדות מעבר מזה!

נתקבצו יחד כל שמונת המוליכים ודוחפים זה את זה כתינוקות שיצאו מבית-ספרם, ודעתם זחוחה עליהם ומדליקים הם סיגריות בחלל אגרופם וממתינים לקהלם. ומשנאספו כל הנחשלים, מונה כל אחד את אנשי השיירה שעמד בראשה, מאה ועשרים נפש, אחת אינה חסרה, וניתנה הפקודה, הפעם בקול ובפומבי ובמפורש, לפוש רבע שעה בשכיבה על הקרקע בתוך היער. וכשתישמע השריקה יוצאים בדרך הרגילה, בסך ובלי מורא, עד שנגיע עם דמדומי השחר לכפר אחד, שאינו אלא מהלך שעה ומחצה מכאן. ישבתי על סדן אילן והסירותי כובעי וביקשתי תלתלי להעביר בהם אצבעותי ולא מצאתי אלא זיפי תספרתי. מיששתי בבית-החזה שלי ורישרשו השטרות הגנוזים. אף הארנק בצלחתי ושני כרטיסי מקופלים בכיס-סתרים זה שבחזיתי. גופי שלם וכל רכושי שלם. הדלקתי סיגריה של הרצגובינה, מתנת ידו של לוּזר השחור קודם הפרידה, וכיום הזה, לאחר ארבעים וחמש שנים מלאות, כשאני מעלה זכרונותי על הנייר, איני זוכר כלום מה שהיה עמי, לא שמחה ולא צער, אלא טעמה המבשׂם של סיגריה זו, שמעולם לא טעמתי דוגמתה.

משנתחדשה ההליכה יצאו השיירות בכמה וכמה דרכים, מפני מראית-עין, ובחבורה שלי לא נשתיירו אלא כמנין אחד, רובם שכני בקרון, והאשה עם התינוקת בתוכם. הגדיש, כנראה, לוּזר השחור במנת הואלריאנה שנתן בפי הילדה והוסיף טיפה יתירה ועמקה שנתה מאד. כל הזמן לא פעתה ולא פקחה עיניה, וכבר נחרדה האם ודאגה. אבל בצינת שחרית ובאוירו של שרף-אילנות הקיצה ונצטחקה וגמעה חלב מן הבקבוק, ואף צל זה של צער חלף. מהלכים אנו בכביש. בני-חורין. נתקלנו במשמר-גבול אוסטרי ולא עיכב ולא מיחה ועשה עצמו שאינו רואה אותנו ומישהו אפילו בירך אותנו, ונבלע המשמר בעבי היער. בצדי הדרך האירו לנו חלונותיהן של בקתות, חלונות מרובעים וקטנים ואיכרות עומדות בפתחי הבתים, פרועות-שער, מפהקות ומסתכלות בנו ושוחקות. והבל פורץ ויוצא מן הבתים ועוטף את הנשים באורותיהם של כל צבעי הקשת. נכנסנו למקומות של ישוב; והוריקו שדות-דגן בירקם החיור הסתוי, והשחירו נירים חרושים מוכנים לקבל מעטה של שלג על גבם. נטהרו השמים וחרמש-ירח פגום ועלוב שוקע במערב. צלב מגדל של בית-יראה מזדקר באופק, שהתחיל רותת, מפזר חשכתו ומכחיל. היה זה כפר גדול שנכנסנו בעיבורו. כולו הומה תנועת שחרית. עדרי-בקר ורועיהם מלאו סימטאותיו. בחצרות רותמים איכרים קרונותיהם ומזרזים בבהמותיהם. וכל הארובות מעלות עשן מעל לגגות-קש שהשחירו. המוליך שלנו הקדים בוקר-טוב לכל העוברים ושבים שנזדמנו לו בדרכו. אחד מהם זרק לו:

– בוקר-טוב, שוב הבאת לנו יהודונים!

ושחק המוליך ולא השיב.

בירכתי הכפר מזדקר בנין לבנים שחומות וגגו רעפים אדומים, ומופרש הוא מן השאר, וכולו שטוף אורה של מנורת-לוּקס, היורקת שלהבתה בזמזום משונה. משמש הבנין בית-מרזח לאיכרים ושומרי-הגבול ומוכסים ופונדק לגולים כאחד. והוא חנייתנו האחרונה. כאן כיבדנו את המוליך שלנו כוסות יי"ש עד שסירב והסתאב. ובתוך הפונדק הכל מוכן ומזומן לקבל פנינו. ריחות של קהוה ועיסה חמה וצלי מצטמק בקדירה. משמש לפנינו יהודי קטן ולבוש חלוּק של אלפאגה שחורה מבהיקה, ארוך החלוק ומזוהם ונתמעכו חוטי הערב בשרווליו ולא נשאר אלא השתי בלבד, המגלה לובן הבטנה שמתחתיו. מתוך זקנו השחום והמסובך בלטו שתי לחיים אדמומיות ומצהיבות באור הלוקס ומגבעת של פלוסין עגולה מאהילה עליהן. היה לו ליהודי קטן זה דרך דיבור משלו. על כל דבר ששאלת אותו היה חוזר ואומרו בתמיהה גדולה כאילו עכשיו נתגלה לו סוד כמוּס; ומאריך הוא בהברה אחרונה ומגביהה בקולו הדק למעלה:

– רצוני בכוס-חלב חמה.

– רצונך בכוס-חלב חמ-מ-ה?

– באיזו שעה יוצא הרכבת לקרוקא?

– באיזו שעה יוצאת הרכבת לקרוק-א-? בשבע ורבע.

– כמה כתרים ברובל?

– כמה כתרים ברו-בל-ל-ל?

ואף על פי ששוטה גמור היה נקב שער נמוך מאד.

אלא שהפונדקי בכבודו ובעצמו יצא אלינו לאחר שאכלנו פת-שחרית. בפתח המטבח הופיע וכרסו גדולה ונפוחה ככדור מעופף ומתעגלת היא לצדדיה ובולעת שתי ירכיו, ודוחפת ומשליכה את חלק הגוף העליון באלכסון לאחור. על גבי כרס זו פרושה טלית-קטן רחבה ומשתרבבת עד לקיפולי הברכים. ועל גבה מונחת ברישול מקטרת של חרסינה ולויה של ורדים מאדימה על הקנה שלה. קנה המקטרת נעוץ בפיו של הפונדקי מן הצד, והוא יונק וממצמץ בו “פטשא-פטשא” דרך אגב וקיטור נפלט ומאַבּך מלמעלה ומלמטה, מבין הנקבים של הצמיד המכסה את בית-קיבולה של המקטרת ומבין שפתי פיו של הפונדקי. כיפה סגולה על ראשו החלק, כיפה רבת-זויות של חזנים, וכמה ציציות-משי שבמכחולה פרושות על מצחו. וזקן משונה לו, שאין בו שיטה של שער מאוזן לאוזן, אלא קרח הוא בסנטר ובלחיים, ועיקר גידולו נתרכז מתחתם, מצד הצואר והעורף. וחוטם בשרי לו, חוטם כחול של שותי-יי"ש, שהתחיל צומח בימי זקנה וניטל ממנו חודו והריהו מעוגל ככפתור. לבוש הוא חלוק של כותנה לבנה שדפוסי פרחים על גבה, והחלוק ארוך ופתוח וכנפיו פורחות בשעת הליכה. ומהלך הוא בחשיבוּת, שולח תחילה כרסו ונמשך אחריה, כשהוא מבקש מתחתה ומוצא רגל אחת נעולה סנדל מגוּון ברקמת-אלמוגים ופוסע פסיעה אחת. ושוב מבקש רגל אחת ומוצא פסיעה שניה. כך כולו נכבדות קרב אלי, ובקול צרוד, קול של בית-בליעה שהקדיחוהו יינות אוּנגריה, נתן לי ידו הקטנה והתפוחה, כשהוא מוליך אותה מלמעלה למטה, ואומר:

– שלום-עליכם, ובשעה מוצלחת!

פרק רביעי: עֶזְרָה בְּצָרָה

לא זכיתי בהרבה זמן להיות שרוי בשמחה וליתן שבח והודיה על דרכי שהצליחה. מה שעומד לפני פורש צלו על מה שעבר. בארץ נכריה אני ואין בידי כתובת לפנות על פיה ואין עמי איש להימלך בו, ואפילו לא מחוּור לי כל צרכי, עד כמה הליכה זו לקרוּקא הליכה של ממש היא. שוב אני יחיד ועזוב לנפשי ולהרהורי ומסתכל בבקרו של יום-מרחשון אפור ודולף ומטריד. קרון-הרכבת שאני יושב בה כולה כבושה ליהודים, שפרצו אל תוכה בקולי קולות באחת התחנות כגייסות של לוחמים בבגדי-השרד שלהם. יהודי גליציה הללו מופלאים בעיני. הכל נתעטפו בחלוקים של רבנים. הכל מאריכים ומסלסלים בפיאותיהם: הכל חבושים מצנפות של מורי-הוראה בישראל; הכל פוזמקאותיהם לבנים ורגליהם נעולות ספק סנדל ספק נעל. ואף על פי כן, מתוך שיחם ושיגם הכרתי שעמי-ארצות הם. על הספסלים שבשכנותי ישבה חבורה של חמישה שטופים בשיחה של מה-בכך. וכיון שפתוח היה החלון ורוח-סתיו היתה מנשבת, יצא גץ מסיגרתו של אחד ונפל על גבי מכנסיו של חברו ואכל בהם נקב כגודל החרדל. התחילו מתדיינים הרבה בדבר, והניזוק העמיד פנים כתובע נזקו. לא עברו עוד ארבעה ימים מיום שניתקתי עצמי מן העמוד בבית-המדרש ועוד תורתי בתוך מעי. לשם קנטור וגנדוּר התערבתי בדינם ואמרתי: גרמא בנזקין פטור. הרימו עיניהם התמהות על הדובר אליהם אבל פירוש המלים לא ידעו.

לבוש חלוק של רבנים וחבוש מגבעת של פלוסין ונעול סנדלים ופוזמקאות לבנים היה גם הרכּב על דוכנו בתחנת קרוּקא, אשר אל הכרכרה שלו קרבתי שיביאני לאכסניה. משונה ונלעג ורחוק מן השכל היה בן-תערובת זה, שנימוסיו נימוסי סייס ובעל-עגלה, ומראהו מראה קדושים וצדיקים. וכיצד פיאותיו וזנב בהמתו ורצועת שוטו הכל מנפנפים באוירם של רחובות העיר הצרים והעקומים. ובן-תערובת ומשוּנה, אמנם מסוג אחר, אף בעל בית-המלון שאליו באתי. מעיל בגדו שחור שהצהיב במקומות שנתמעך: מין רדינגוֹט של כוהן פרוטסטנטי שדשיו המשולשים ארוכים ומרופדים משי מבהיק. זקן שחום-צהבהב פרוש עליו, זקן רחב ומטופל, שהיה סורקו לעתים מזומנות במסרק קטן שבכיס חזיתו המנומרת, כאילו יִחד מקום לכל שׂערה ושׂערה, והוא מחזירה למקומה משמרדה וזזה משם. אי אפשר לראות עיניו, שכן רכובים וצובטים אפו המגובנן והדק זוג משקפים שהזכוכית שבהם ירקרקת. חוט של זהב נמתח לאחורי אזנו הימנית ויורד בצורת כף כפופה אל דש בגדו ונאחז בו שם. כובע של בד שחור עם מצחה על ראשו והוא מנופח ומוגבה, וכמה בליטות וקמטים בו. אף אותם מתקן היה לעתים מזומנות, שהשקוע יהא שוקע והבולט יהא בולט ולא ישתנו סדריהם. דיבורו בנחת, אשכנזית למחצה, ויוצא מתוך שפתים מלאות ורעננות ואדומות ומכונסות באמצעיתן, שפתי אשה נאות וחומדות, כאילו דובדבן נתקע בפתחון פיו ולא בּלעוֹ. נטיה היתה לשפמו לפשוט במקום זה ולכסותו, אלא מיד מעלה הפונדקי שלי את ידו השמאלית ונוגע באגודל-ואצבע-קמוצות בשפמו, מפשקן ומוליך את האצבע לצד ימין ואת האגודל לצד שמאל ומחזיר שפמו למקומו ומגלה את הדובדבן שבמוצא פיו. הוא ישב מעבר לפרגוד של עצי אגוז ומעקה קטן מחייץ בינו ובין החדר הארוך והאפל והמקומר, ששימש מסדרון ואולם-אורחים כאחד. ופרושה לפניו “נייע פרייע פרעסע” שריחה החמוץ של דיו הדפוס עודו נודף. מראה עתון זה חיזק רוחי. קצת מחותן אני עמו, שכן הרצל היה מעורכיו.

– חדר מיוחד?,,, המ… החדרים אצלנו חדרי-פאַמיליען עם שתי מיטות… – התקשה כשהוא בודק פנקסו.

– וכי מספר המיטות מכריע?

– ענטשיידענד? לא, אבל תשלים לי עשרים וחמישה פראָצענט יותר. – נעניתי לו והוריד מפתח אחד מן המפתחות המרובים שעל הטבלה שתלויה מאחוריו ומסר אותי לידי השוער, להעלותני אל המקום המיועד לי.

– והחפצים של האורח? – שאל.

– אין בּאגאז' – השיב בעל המלון.

לא תמה השוער אלא מעך פרצופו בהנאה והצביע באגודלו לצד הכותל. כלומר, משם אני בא. ועלינו במדרגות. מרווח חדרי אף על פי שתקרתו נמוכה וחלון אחד נתון בכותל מעוּבּה. שתי מיטות סמוכות מזה ומזה, לקירות המכוסים טפיטין של נייר סגוֹל ואשכלות ענבים עם קנוקנותיהם מצהיבים על גבם. הבל קל של טחב יוצא מן הקירות, כאילו הבאישו הענבים המצוירים. משהלך השוער מיד ובאה ריבה פולנית ופניה עליזות, ושערה פיפי פשתן, ועוד ריח שדות אופף גופה, ועוד זכר בחורי כפרה, המגפפים אותה שעה שהיא מאַלמת אחריהם בקמה, בתוך תכלת עיניה. אף היא שאלה היכן כלי, ואף היא לא תמהה שאינם עמי, והצביעה באגודלה לאותו כותל שהצביע השוער ואמרה:

– משם? מכים, מכים את המוֹסקאלים!

והביאה מים בכדים ומגבות והציעה מיטה אחת בשבילי. אחריה בא בעל המלון עם פנקס גדול תחת בית שחיוֹ:

– נעשה את הפאָרמאליטאט – חייך.

כשאמרתי לו שמי הפסיק בכתיבתו, נגע בשתי אצבעותיו סמוך לחטמו ופשק אותן אחת לימין ואחת לשמאל והחזיר שפמו למקומו וגילה את הדובדבן שבמוצא פיו:

– יש לו שייכות לציימח זה שתירגם “ראוֹם אונד יערוּזאלעם”?

– בן דודי הוא.

– איזה קואינצידענץ! איזו קואינצידענץ!

דויד צמח זה שתירגם “רומא וירושלים” של משה הס לעברית ישב פעם במלון זה למעלה מששה חדשים. מבית אבי ידעתי שהיה בקרוּקא, לאחר שהסתבך בבית-חרושת של שטיחים ופשט את רגלו, ועקר מן המדינה והמתין כאן עד שישתווה אביו עם הנוֹשים. אלא שיזדמן לי דוקא המלון שישב שם סימן טוב לי; סוף-סוף אני במקום שמכירים אותי ואיני עזוב כל כך.

– נעים מאד, נעים מאד, ציימח ההוא אדם מלומד היה, מהוגן, מאד מהוגן – ועבר אל שאר סעיפי ההרשמה. אלא כשהגעתי לשאלה זו “לאן אני הולך?” נבוכותי ולא ידעתי מה להשיב:

– לארץ-ישראל – גימגמתי.

– מכל מקום נכתוב טריאֶסט. אין מקפידים, רק פאָרמאליטעט בשביל הפאָליציי – ורשם מה שרשם ונפטר ממני עם זקנו ועם פנקסו.

נעלתי הדלת אחריו, בדקתי רכוּשי, רחצתי פני במים צוננים שחתכו בשרי, פשטתי בגדי ונתתי חזיתי מתחת לכר ראשי ושקעתי בערימה של נוצות. הירהרתי מעט בעיר זו ששמה טריאֶסט, שמכל מקום הכרח שאלך לשם ואיני יודע כיצד אבוא לשם, ועד מהרה נרדמתי. וכשהקיצותי לקול דפיקות על הדלת, ונכנסה הריבה הפולנית עם ריח השדות שבשׂער-הזהב שלה ועם שחוקה ועם “בוקר טוב” שלה, הבינותי כי חלף יום אחד ובא יום שני, ואני ישנתי בקרוּקא שש-עשרה שעות כסדרן.

לאחר שסעדתי פת-שחרית ועליתי מחדר-האוכל, שהיה במרתף, אל אולם-האורחים המקומר כבר מצאתי את בעל המלון יושב מאחורי הפרגוד וזקנו סרוּק כהלכה וה“נייע פרייע פרעסע” פרושה לפניו.

– בוקר טוב, יפה ישנת, מר ציימח?

– יפה מאד.

– לעזען זי דוֹיטש?

והראה לי בעתון, כי מבעוד לילה נסגר הגבול בין אוסטריה לרוסיה מפני המהומות שפרצו בגליל דוֹמבּרוֹבה. באמת שיחקה לי השעה ונמלטתי ברגע האחרון. עמדו לפני שני דברים נכבדים: להחליף חמישים ושלושה הרוּבּלים “הגלויים” שבארנקי לכתרים, ולברר כיצד עושים את הדרך אל ארץ-ישראל מקרוּקא זו והלאה. בעל המלון רשם לי בדקדוק רב ובכתב גוֹתי חד ומצוחצח את מקומו של משרד הלוֹיד האוסטרי ופירט בכל סדרי הילוכי לשם, ואפילו הוסיף את שער הרוּבּל באותו יום ככתוב בעתונו, שלא יקפחו אותי השוּלחנים. יצאתי ברחובות העיר שנזדהמו בגשמי סתיו.

במשרד הלוֹיד קיבל פני פקיד נמוך קומה, שדיבר עמי גרמנית והקפיד, כנראה, מאד עם החלקים השעירים שבפרצופו. שכן תספורת ראשו נוסח קיפוד, שפמו קצותיו מסולסלים ומזדקרים כלפי מעלה נוסח קיסר וילהלם, וזקנו מחודד בסוף סנטרו נוסח בּוֹנַפרטה השלישי. הרוּבּלים החליף מיד לכתרים, ולזכותו יצוין שפרע לי לפי השער שרשם הפונדקי שלי. אלא שבענין הנסיעה לארץ-ישראל מקרוּקא והלאה לא נתישבו הדברים כל צרכם. יוצאת ספינה לאוֹריינט בכל רביעי בשבוע מטריאֶסט, ואנו עכשיו בחמישי בשבוע, הוה אומר, לא תצא הספינה לפני שבעה ימים. המחיר מקרוּקא עד יפו כך וכך. בדרכי עלי להתעכב בוינה וללכת לטריקנשטראסע מספר תשעה, ותמליץ עלי ההסתדרות הציונית לפני הציר התורכי שיתן ויזה על התעודה החוץ-לארצית שלי, שתפתח לפני את הכניסה ליפו.

– אבל אין עמי תעודה כזאת – אמרתי בדאגה.

הרים עלי פרצופו עם כל מלכות השׂער שלו, עם השפם הוילהלמי ועם הזקן הבּוֹנַפרטי, והסתכל בי בעינים בוחנות:

– אדוני בא משם?

– כן.

– גברת ז’ניה, תני לי, בבקשה, תקנות הלוֹיד.

הלבלרית ז’ניה שישבה אצל השולחן הסמוך שקועה בפנקסיה הגמלונים ואזנה בכל זאת שומעת כל המדובר, קמה ממקומה והיתה בעיני קטנה משנראתה לי בישיבתה על כסאה הגבוה. שחקו לי עיניה החוּמות והמתוקות בחיבה גלויה ונתנה לפטרון שלה את התקנות שביקש והמתינה ולא חזרה למקומה. עיין הפקיד בסעיפים ובהערות והיה דן עם עצמו ומרעיד תספורת הקיפוד שלו ואחר נעץ אצבעו בסעיף אחד והתחיל מפרשו לפני:

– אם אין לאדוני פּספּוֹרט חוץ-לארצי איני רשאי למכור לו כרטיס לפלשתינה בכיווּן אחד, אלא אם כן ישליש אצל הלוֹיד מחיר כרטיס מיפו לטריאֶסט, שהרי אם לא יעלוהו על החוף יחזירוהו באותה ספינה גופה לטריאֶסט על חשבונו, ואם ירד בשלום ביפו, נשיב לו את הסכום המוּשלש אצלנו.

דברים מרים כלענה. אך כל הזמן נתנה לי ז’ניה סימנים, מעל לראש הקיפוד שפטרונה השקוע בתקנות הלוֹיד, שלא אתן דעתי עליו ועל דבריו. נשתמטתי באמתלה ולא גמרתי את העסק. עוד לא הספקתי לנעול את דלת המשרד מאחורי וכבר מישהו אחז בכף המנעול מבית. ז’ניה עם העינים החוּמות והמתוקות הלכה אחרי למסדרון, וסמוקה היא ונחפזת היא ונשימתה קצרה ותופסת ידי בהתרגשות רבה:

– הולך לפלשתינה… אַל יקנה כרטיס כאן… חברה אני באגודת “רות”… יבוא למקום הרשום בפתק… נסייע לו…

שמה בכפי פיסת נייר ונסתלקה. שוב בא הסומא ונתן לי ידו בשעת צרה. אמרתי, הואיל ופּספּוֹרט חוץ-לארצי אין לי, הרי ננעלו כל השערים, שכן נכרי אני בקרוּקא ובן בלי שם. והנה בידי פתקה זו ושם בית-קהוה רשום שם וקבועה לי שעת פגישה, שעה חמש לאחר הצהרים. עלתה ז’ניה זו, חברה באגודת “רות” ונתנה ידה לי. לא אלמן ישראל! באחד השעונים שבמגדלים ראיתי את השעה עשר וחצי. עוד היום גדול. נכנסתי לבית-הגלבים וגילחו זקני. הלכתי לדואר ושלחתי כרטיס גלוי לחברי בעיר מולדתי: “שלום! קדימה” וחתימת שמי. תבוא גוּשפנקא של קרוּקא ותעיד שאני ברוך השם כבר מעבר מזה. נתבהרו השמים ואבני הרחובות מתיבשות ומכסיפות. מעלות ומורדות בעיר זו, וארמונות בה וקברי מלכים ובתי-יראה עתיקים ומגדלותיהם. והרבה הרבה יהודים. לבי היה טוב עלי. אין אדם יודע מפני מה מיטיב עמו הלב. אולי נזדחחה דעתי מפני החירות שטעמתי טעמה. באתי למקום שמניחים לו לאדם לישון במלון בלי פספוֹרט, ומהלך אני ברחובות ואין מחריד. פרח לו מורא זה שבן-רוסיה שח תחתיו. וכשחזרתי לפונדקי לאחר טיול של שעתים הייתי כשיכור. גל של חדוה פרץ, גל של בטחון ואמונה פרץ ממעמקי הנפש ושטפני. קמו עלי כל ימי נעורי, כל שמונה-עשרה שנות חיי ונתערבבו בדמי והלמוהו. וכשבאה הריבה הפולנית לשאול פי, אם בדעתי לירד למרתף לסעודת-צהרים, או שרצוני שיעלו ארוחתי לחדרי, הקלתי מעט ראש בדברי-משובה על תכלת זו של דגניות השדה הפורחת בעיניה. הפסיקה דיבורי בגסות. כלומר אין שום דבר הפקר בגופה, הואיל והכל עומד למיקח וממכר:

– זה עולה בכתרים… בכתרים. איני נותנת מאומה חינם, אפילו לא דיבורים הללו.

וחלשה דעתי.

הפונדק שלי עמד בפתחה של כיכר גדולה ומרובעת וכבוּשה אבנים מעוגלות ומוקפת בתים קטנים. מסתעפים ממקום זה כמה וכמה רחובות המוליכים אל מרכזה של הקהילה היהודית עם בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות המפורסמים שלה. בקצה הכיכר בית בן שתי קומות ושלט ארוך על גבו ואותיות מרובעות “ע-ז-ר-א” מבהיקות לפני מתוך דמדומים של יום ערפל שמקדים להעריב. כיון שהיתה לי שעה של בטלה, עד שאלך לבית-הקהוה להיוָעד עם ז’ניה, אמרתי לראות ולדעת מה טיבו של בנין זה. ארבע האותיות הרשומות על שלטו גדולה משמעותן בשבילי. הרי כך שמה של אגודת הנוער בעיר מולדתי, אגודת “עזרא” הנודעת לתהילה בכל מחוזות פולניה, ושהייתי ממיסדיה ומן העומדים בראשה. שם זה “עזרא” המצאה שלי, וכוונתו עמוקה, כאמור עליו “על שהפיץ רוחניות בישראל”. והיו אפילו מתנגדים לו, הואיל וחשדו בי שאני מגנב בעקיפין דעותי האחד-העמיות, ורק לאחר דין ודברים ארוכים וקשים הוכרע הענין לרצוני. וגלגולי לקרוּקא אינו בעצם אלא שליחותה של האגודה הזאת. לצאת ולתור את הארץ ולפלס נתיבה לבאים אחרי. ופתאום שם זה לנגד עיני בטבורה של עיר נכריה. מה צרים שבילי עולם!

הבנין על שתי קומותיו, בית-הספרים של הקהילה. כל הימים שעשיתי בקרוּקא הייתי מאריך בישיבתי שם. אלא בשעות הללו שלאחר הצהרים אינו פתוח לקוראים מן הקהל וכבוש הוא על ידי בני-הנעורים ומשמש בית ועד להם. ומי היא הרוח החיה המוציאה והמכניסה כאן? ז’ניה הלבלרית ממשרד הלוֹיד. הנה יושבת היא אל שולחנה ולפניה תור ארוך של נערים ונערות, ולחייה פורחות וידיה הקטנות מוליכות ומביאות ספרים וקונטרסים, ורושמות ומקרבות ודוחות. נחה עלי דעתי מאד מאד משראיתיה בכך. אולי, ירחם, ודאי ירחם וידים טובות אלו יביאו לי תעודה חוץ-לארצית זו שעיני כלות לה, והריני מפליג לטריאסט. התחמקתי בחשאי שלא תחוש בי ויצאתי לטייל ברחובות העיר.

ראשון הייתי בבית-הקהוה שכתבתוֹ רשומה בפתק שבידי. ישבתי במקום שאינו מרוחק מן המבוא ועיני בוחנות כל בא. הרבה יהודים ומכל המינים עברו לפני. וקומה קטנה עגלגלה זו של ז’ניה, עם הפיזור שבפרצופה, עם הרגשנות שבתוך ריסיה ועם שערות מרדניות אלו שאינן נשמעות לעולם לאצבעותיה המחליקות עליהן, לא נתגלתה לי. והנה משך את עיני צעיר אחד נמוך, חיור, שערו בהיר וכבר סימני קרחת ניכרים בו ומבטו גדול ואפור. ראיתיו מתעכב בכניסתו, בודק חלל האולם ומעביר כל יושביו בזה אחר זה לפניו, עד שעמד עלי, חייך לי כמקדים שלום למכּר ומודע וקרב אלי ואמר:

– ממתין, אדוני לגברת ז’ניה? –- פולנית דיבר עמי.

עוד לא נסתלקה ממני אותה זהירות שמצוּוה עליה כל אדם ברוסיה ולא מיהרתי להשיב. הלה הרגיש בהיסוסי והוסיף:

– שמי סמוּאל הירשטיין, חבר הועד של אגודת הסטודנטים “השחר”, וז’ניה זימנה אותי לכאן בענין נסיעתו, אדוני.

וישב אל שולחני. כיצד חש בי? יש סימנים בפני ובהליכותי המכריזים עלי. בין כך וכין כך הכל גלוי וידוע להירשטיין זה: מרוסיה באתי והולך אני לארץ-ישראל ואין בידי פּספּוֹרט. אך אין להרבות בדאגה. תעודה זו ענין של מה-בכך היא. יימצא מישהו מחברי “השחר” שיציידני בשלו. אולי הוא גופו יעשה כן. ודבריו ניחומים ורכים כשמן. על שום מה נוהג הוא בי ברחמים רבים? לא ידעתי. אבל קולו ערב כל כך. וכשנכנסה ז’ניה, פזורה וטרודה ובאיחור של חצי שעה ונצטרפה אל שולחננו היה עסקי גמור. בינתים מתוך שיחה עמי בטח הירשטיין בי יותר. הספק היה לודאי. מחר הולך הוא אל משרד הממשלה ומוציא תעודה חוץ-לארצית בשבילי. באוסטריה אין מקפידים. אחזירנה בדואר מיפו. עכשיו אין לי אלא לשבת במנוחה חמישה ימים בקרוּקא, עד יום ב' הבא, הואיל וספינתי מפליגה ביום ד' בשעה ארבע אחר הצהרים. הכל שריר וקיים. שער ראשה של ז’ניה מורד יותר תחת ידיה המחליקות אותו ועיניה החוּמות נוהרות ונוהרות.

מה טובו אהליך, יעקב.

פרק חמישי: עַד תַּכְלִית

יציאתי מקרוּקא ברכבת לוינה בשני בשבוע עם ערב, היתה בפומבי גדול וברוב עם. לא זר אני בעיר נכריה ומקיש על דלתי רחמים; בתוך אחים ורעים ישבתי והכל מריצים ידם לי. בערבים הלכתי לאסיפות ושמעתי דרשות והשמעתי דרשות. ובשעות היום היו חברות “רות” מוליכות אותי לחנויות ומדריכות אותי בקנין כותנות ולבנים בזיל הזול ומקפידות בנוי הסחורה ובשבחה. כל טוב נתמלאה אותה מזודה של עור, מתנת אגודת “השחר” וחרותים על גבה בעברית באותיות של זהב שמי ושם משפחתי. הועדים ומזכיריהם וסתם חברים וחברות הכל טורחים בשבילי; הללו מוליכים אותי ל“בית-הכנסת-הישן” ולבית-הכנסת של הרמ"א והללו, להבדיל, לארמון המלוכה ואויל ולקתדרה העתיקה שלו. דומה בחור רוסי זה שנקלע למקומם והטיל עליהם דאגת הליכתו לארץ-ישראל זיעזע שעמומם, ויותר שהם עושים חסד עמי מכירים הם לי טובה שמילאתי הפנאי שבזמנם. סמואל הירשטיין הביאני לסעודת שבת אל בית אביו, שיתוַדעו אלי ויראו ויוָכחו מה נאמן האיש שבידו שמורה תעודתו. שכן היו לו צרות שם מפני ההתנגדות למעשהו ולקלות דעתו. אכלתי דגים ופשטידה, זימרתי זמירות והייתי מתבל דברי בדברי תורה, וכשכיבדוני בברכת המזון פתחתי “ברשות בעל-הבית” ונצחוני שלם.

בבית-הנתיבות על הרציף התקבצו הרבה בחורים ובחורות. ז’ניה שרגשה מאד, וודאי נשתבשו באותם הימים כל חשבונותיה בפנקסי הלוֹיד האוסטרי, הביאה לי כל כתבי גיתה בכרך אחד; ספר שהיה בן-לויה שלי שנים רבות בכל מושבות יהודה וגליל עד שנשרף בסג’רה. סמואל הירשטיין עשה מעשה קונדס והעמידני למבחן תחת כיפת השמים ובתוך קהל מלוַי, להראות מה שגורים בפי כל פרטי תעודתו – השמות והגיל ומשלח-היד. הוא שואל “מה שמך?”, ואני משיב “סמואל הירשטיין” לקול תרועת שחוק המסובים. אבל כשהגיע שעתי להיכנס לקרון וכבר מזמזמים הגלגלים בקיטור המפעפע, ותאי מקושט בפרחים ואני משקיף מן החלון, עונה לשאלות ולברכות ונותן ידי להרבה ידים – פתאום עמדו הכל בקומה זקופה, פצחו שיר “עוד לא אבדה” בקול רינה ותודה באור הפנסים ולעיני הגויים. התרגש עלי לבי עד מאד ודמעותי ניגרות ונושרות אל תוך החשכה שירדה עלי.

מכאן ואילך עד אשר תדרוך כף רגלי על חוף יפו אינני מה שהייתי, אחר אני, אדם בדוּי, אחד כלפי פנים ואחד כלפי חוץ ובכל מקום ייקרא שמי ככתוב בתעודתי. עוד אימת החומרה שבפּספוֹרטים עלי והיסוס משונה, דומה לחולשת-הלב הקודמת להתעלפות, קוסס בית-החזה שלי מחמת מעמד מופרך זה של כפילות וספק ומחמת שמירה זו שאתה שומר על עצמך להיות תמיד מה שאינך. אבל אין דורשים תעודות ברכבות אוסטריה. ובאתי בשלום לוינה בשעה חמש לפנות בוקר ולא אירע כלום. וילון של גשם דק פורח בחלל הרחובות וזורע שלל צבעיו סביב הפנסים. נתתי מזודתי למחסן בגניזה ואני יושב באולם האורחים וקורא “חזון ומציאות” לגיתה. אך חטופה קריאתי ואני מפסיק בה תכופות. כי כלות עיני לאצבעות האורלוגין, אימתי יבואו ויגעו בשעה התשיעית. וכשנגעו בה עליתי על כרכרה והשלכתי על גבו של הרכּב: טירקנשטראסע נוּמר תשעה! ולא האמנתי למשמע אזני. העבר של אדם, רגשותיו וכל ארג עולמו אחוזים בסמלי מקומות ושמות ורבּת שׂגב משמעותם, וכל כמה שמעוּבּה הערפל מתחתיה מרובה רחש עליה. הלא שבע שנים כסדרן אותו רחוב עם המספר “תשעה” המחובר אליו מאור עינים היה, מעיין ישועות היה ששפעו כוחות שהורו דרכי במעגלי החיים והביאוני עד הלום.

קודר הבית השחום בדלף חוצות וחדריו אפלים, שוממים ושתיקה יתומה בחללם. הכניס אותי השמש (כלום לפני הרצל שימש?) בפסיעות זריזות ומצומצמות אל המזכיר. ישב לפני יהודי מסורבל בבשרו כשור כרסתן, פרצופו מצהיל באדמומית לחייו, וקרחתו הגדולה ומצחו החלק נושכים זו בזה בהמשך אחד. הביט בי בעיני פיל חומות וכווּצות, שהיה מדלה אותן בחטיפה למרום לעתים מזומנות, ושאל לחפצי. אמרתי לו. נטל טופס מן המגורה ונטל קולמוסו וטבלו בדיותה עמוקה ומשונה (מי היה טובל עטו בקסת זו?) והתחיל דורש:

– מה שמו?

נכנסה בי רוח שטות ואפילו במקום זה לא נפרדתי מן האדם הבדוּי שבי והשיבותי:

– סמואל הירשטיין.

בחטיפה השליך קולמוסו, דילה עיניו למרום והניח שתי זרועותיו הקצרות על גבי השולחן והוסיף לדרוש בקול שקט:

– כך. ומהיכן?

– מקרוּקא.

– כך. ובאיזה רחוב הוא גר בקרוּקא?

היו הדברים שמורים וסדורים בראשי יפה יפה ואמרתי לו שם הרחוב.

– כך. ומה שם אביו ואמו?

אמרתי לו.

– כך. ומשלח-ידו?

– סטודנט במחלקת המשפטים.

– אפשר לראות תעודתו?

הנחתיה לפניו. התחיל מעיין בה, התחיל הופכה לכל הצדדים, התחיל ממשמש בה, קרב לחלון ובדק לאורו כתב-המים שבדפיה, ואחר חוזר למקומו, פותח מגורה בשולחן ומצניעה שם, ובאותו קול שקט אמר לי:

– רמאי אתה, אדוני הנכבד, אני מצלצל לפּאָליציי…

– היאך?!

– פשוט מאד, רמאי אתה והתעודה גנובה עמך. שמי ברקוֹביץ, וסמואל – בן אחותי.

ברקוביץ?.. ברקוביץ?.. לא זה של “משק’ה חזיר”… אבל זכרתי את השם ופחזו עלי הרהורי ושאלתיו:

– כלום כבודו מי שתירגם “מדינת היהודים” לעברית?

נדלק משהו אנושי בעיני הפיל הקטנות והתחיל מסייג תחום כחוט השערה בין מצחו לקרחתו.

– אני הוא.

– ואפשר לדבר עמו עברית? – ביקשתי תחבולה להתרצות לו.

ודאי אפשר. הוצאתי מן הכיס הגנוז שבחזיתי שני הכרטיסים, אחד של סוקולוב ואחד של סמילנסקי, כרטיסים יקרים אלה שהיו פעם מלאכים גואלים בעת צרה, והנחתים לפניו. שלא כגלב מבנדין ידע מר ברקוביץ לשון הקודש, וכשהתחיל מעיין בהם עמק הסייג בין מצחו לקרחתו. דיבורים רבים השמעתי, בעברית, הה, כמה דיקדקתי הפעם בלשון זו, והסברתי לו כל פרשתי. סימן טוב ומזל טוב שנתן לי להרצות הדברים לפניו. ואף על פי שלא נתרככה עוד דעתו, הרי סיפור המעשה שלי הפיג חמתו. ניכרים דברי אמת ואפילו מזכיר האֶכּסקוטיבה אינו יכול לעמוד בפניה. קצת ערמומית הכנסתי לדברי והפלגתי בהם ואמרתי: “מר ברקוביץ, אתה גרמת לכך ואתה אחראי על הרמאות כמוני, אילמלא ‘מדינת היהודים’ שתירגמת, לא הייתי מגיע לכך”. אין אדם עומד בפני שפת חלקות. סוף-סוף התחילו עיני הפיל שלו שוחקות.

– עושה אתה אותי שותף לדבר עבירה – אמר, ואף על פי כן חזר והוציא את התעודה מן המגורה. שוב מונחת היא על שולחנו לעיון ולדיון. שוב נטל קולמוסו וטבלוֹ בדיותה העמוקה והתחיל רושם פרטים על פי זכרון, שהרי את סמואל הירשטיין שלו הוא יודע. וסופו של דבר, שהחזיר לי את התעודה ונתן את הטופס ועדותו חתומה שם שאני מהוגן וכשר.

– כל ימיו קל דעת היה, אלא לא אתה, מר ציימח, האחראי על כך – ונפרד ממני בסבר פנים יפות. ארבע מדרגות הבלעתי בפסיעה אחת בשעת ירידה. ובכרכרה הראשונה שנזדמנה לי ברחוב הלכתי אל הצירות התורכית. שתי שעות עיכבוני שם עד שנעניתי, ומכיון שנעניתי הטביעו עד מהרה חותמת של חצי סהר על גבי התעודה. וילון של גשם דק עודו נתון בחלל הרחובות. אי אפשר לטייל בבירה. אף דעתי אינה לטיולים. כיין המשומר תוססת ההצלחה בדם, ושעה שמערכי לב איש וחלומותיו נתפסים קמעה קמעה ברקמת המציאות עם מקריה ומאורעותיה, אין הלב פנוי אלא לעצמו. חזרתי לבית-הנתיבות, קניתי כרטיס לטריאֶסט ועוד כתרים רבים נותרו בארנקי. לבי טוב עלי וסעדתי ושתיתי ייין טירול. קניתי עתון. צבאות רוסיה מפלתם שלמה ואנו ערב מהפכה. דולקות אחוזות בלילות ומבוכה ומורא בבית המלכות. גדולה השעה. אבל כשקרבה שעתי, הקטנה-הגדולה, לצאת לטריאֶסט, ידעתי כאן חנייתי האחרונה, ועכשיו פתוחה דרכי לפני עד תכלית.

כל הלילה לא אירע כלום. לא פסקו הגשמים. בהולים בני-אדם בתחנות, ביציאתם ובכניסתם, ומתחלפים הנוסעים בתאי. הכל גויים רמי-קומה, אנשי-שדה, גרמיים ורזי-פנים ושזופי-שמש ועוסקים כל הזמן באכילה. אולרים גדולים ומרובי-להבים תלויים בשרשרת חגורתם, ומחתכים הם במתינות עיגולים של נקניקים וכרכשאות שנבלעים מתחת לשפם עבות. מוציאים מילקוטיהם הירוקים קנקני יין ודיסקוסים של מתכת, שמתמתחים באורח פלא תחת אצבעותיהם והופכים גביעים ומוזגים ושותים. הם שותקים ואני שותק. אלא כל מה שאנו מדרימים משתנה לשונם, פוחתת האשכנזית ומתרבה הסלבית. עם שחרית נכנסה לתא משפחה סלובינית, אב וזוגתו ושתי בנותיו. שער ראשם פשתן ועיניהם תכלת מימי נהרות. מיד חשו בי את היהודי ואת היהודי הרוסי והתחילו עוֹינים אותי. כמה רשעות בתכלת זכה זו שבעיניהם. עד בדידות כפרם הגיעה המפלה הרוסית ונתרגזה עליהם רוחם. תחילה הייתי שיחה בינם לבין עצמם. הז’ידים הללו, הארורים והטמאים, העכברים הללו הנסים. אחר התחילו להציק לי. טענו, כי מזודתי פשטה על כל האיצטבה ולא שיירתי מקום לכליהם: אמרו, ריחי רע ואי אפשר לשבת במחיצתי. לא השגחתי בהם, מכל מקום הפעם ידי על העליונה. כבר האיר היום, ולפי הרשימה שבידי, בנמל טריאֶסט אני בעוד שלוש שעות.

היתה הספינה, שעליתי בסולמה מיוחדת למשאות וטעינת החביות והתיבות אינה פוסקת עד שהתחילה מפליגה בים. באחד האמברים התחתונים, האפלים והמפולמים, שבמעמקי מעיה הקצו לארבעת היהודים שנזדמנו לשם מקום שינה ומנוחה. עיפוש של מליחים שהבאישו וטחב צמר שהרקיב באוירו. חולדות מהלכות וטופפות ומנענעות עכוזיהן המכסיפים ואין מחריד. יהודי ירושלמי לבוש חלוק-משי לבן, כולו רבבים וקרעים, וכיפה מצוּפה רקמת כסף וזהב על ראשו. בעל זקן הוּא ובעל כרס ופרצופו סמוק וחטמו כחול ונוהג בעצמו מנהג חשיבות, אלא שעיניו הקטנות מזוהמות בשמנוניות עכורה ומתוקות ואין בהן לא סימן של פרישות ולא של נזירות. שליח כוללים הוא ומנוסה בדרכים. כבר מציע שטיחים וכלי-מטה על גבי מצע-הקרשים הנמוך שאין בינו ובין הקרקע אלא רוַח מועט בשביל המים הקולחים מן הצינורית. וכבר עומד למראשותיו סל של מזונות ומנצנצים מתוכו צוארי בקבוקים סמוקים כראשי אַוזים היוצאים לשוק. בשכנותו יושבת אשה כבת ארבעים, שחרחרת, שעירה, קולה מעוּבּה כיוצא מן החבית ועיניה נבובות וכמה שוּמוֹת בסנטרה שנימיהן אף על פי שאינן מצטרפות לחתימת זקן, הריהן מכערות ומטשטשות מינה. עגונה טבריינית היא שהלכה לבקש בעלה שעקר ונעלם. לא מצאה מה שביקשה וחוזרת היא בעגינותה ומוטלת בשעה זו על גבי תל כרים וכסתות וכולה יגון ואנחה. והמשולח הירושלמי כבר התחיל דואג דאגותיה ומַנחה אותה בעצותיו ואינו פוסק מלבחנה בעיניו המתוקות.

השלישי בשורה בחור כארזים עם בלורית מדובללת ופרועה ועם עיני-תכלת צחקניות, וחטמו ארוך ומגושם ופיו פעור וחללה של שן שנשרה משחיר בין שפתיו. מכנסיו ארוכים אלא כשהוא מוטל על מצע-הקרשים מתגלים המגפים שבתוכם. משונים ומעוגלים, רכים וחומים, מגפים של בעל-אחוזות שטייאֶרמארק. גוי הוא? יהודי הוא? אי אפשר לעמוד על טיבו. אבל בטוחני, בן ארצי הוא. חולצתו משורבבת על מכנסיו ואבנט של משי אדום עם שני הפיפים שבקצותיו מעונב על גבה. מנהגו מנהג יחכים נוסח גוֹרקי ומהלך על סיפון האניה הילוך של ספנים, פושק רגליו ומרחיב בסיס לגופו, כאילו מנמל אודיסה הוא בא. כליו מועטים. אף על פי כן שתי שמיכות מוצעות על קרשיו ואמתחתו משמשת כר לראשו, וגלימה אפורה ושעירה מכסה גופו. לי אין מאומה, לא כר ולא שמיכה ולא סל אלא מזודה מפוארת ומצוחצחת זו שקיבלתי מחברי “השחר” בקרוּקא.

היחף הגוֹרקאי שאלני רוסית:

– אין לך כלום?

– אין… לא ידעתי…

לא השתתף בצערי. בקול גדול ולבבי שחק ואמר:

– לאדנוֹ (יפה), לאדנוֹ – וכאילו נהנה הנאה ממצוקתי.

גשם דק שהיה מטפטף בנמל היה מטר עז בים הגלוי; ורוח קרירה זו שהיתה מנשבת שם הפכה סער הומה ומשליך קרחו בפנים. אי אפשר לעלות על הסיפון מפני הגלים הנשברים על גבו. על כרחך אתה קבור בבטן האניה ושרוי בעיפוש המליחים שהבאישו. חורקים דפני הספינה, חריקה אחת לאחור ואחת לפנים ורותתים רתיתה עמוקה, עקשנית ואכזרית והפסקה קצרה כעין עצירת נשימה לאחריהן. ושוב חריקה ושוב רתיתה ושוב הפסקה בקצב תמיד. קשים כאבנים קרשי המצע מתחתי והבקבוקים בסל המזונות של המשולח חגים ונעים וצואריהם האדומים מקישים זה בזה. הראשון שהחוירו פניו מפני הזעזועים והטלטלות היה היחף הגורקאי. סקר לצדי בעינים עלובות ומלאות רחמים ופרצופו מלבין כסיד. השליך מעליו גלימתו, שאף אויר, נאנח ומתח עצמו על גבי הקרשים ומגפיו הצהובים נתגלו בכל שיעור אָרכם. מיד אחריו התכילו השׁוּמוֹת בסנטר העגונה ועיניה הנבובות מתגלגלות למרום ומפלבלות בלבנן, דומה נשמתה היא מפיחה לתוך כסתותיה. עמד בנסיון המשולח הירושלמי אף על פי שאין לחייו סמוקות כשהיו, והיצר-הרע שנדלק בעיניו מחמת השכנוּת עם העגונה כבר כבה. נטל בקבוק מסלו ורמז לי לילך אחריו.

– אסור להסתכל בפניהם של הללו, מעיך הם הופכים; ואין לך כנגד זה אלא קופסה של סרדינים, כוס קוֹניאק וקינוח של חצי לימון אחריהן – כך אמר ביהירות, אלא שלא היה בטחון גדול בדבריו. ישבנו על המדרגות ופתחנו בסעודה והוא זקן ורגיל בלגימה. באמצע האכילה קם בקפיצה כאילו נחש הכישו, אחז כרסו בשתי ידו כחושש שתפול לרגליו, ובבהלה ובפסיעות כושלות חזר למשכבו, שיקע עצמו שם ועשה מעשה מגונה. עבר אחד הספנים וראני עם הבקבוק ואמר לי משהו באיטלקית. מזגתי לו כוס ושילשלה לתוך גרונו, ושוב אמר לי משהו באיטלקית. עד מהרה חזר והביא עמו שמיכה וכר קטן.

ידעתי על-פה כמה שירים משירי-הים של ר' יהודה הלוי; פעם תירגמתי “מזמור שיר על המים” של גיתה לעברית, ורבה היתה התכונה בנפשי משירדתי לים. אך המציאות אינה מתפייטת לעולם. שש מעת-לעת, יום ולילה, סערו המים ואניתנו משחק לגליהם. מהיכן שאבו הרקיעים כל המים האלה? ומהיכן אספה הרוח קילוחי-האויר האלה? כל הימים שכבו שלושת חברי לאניה על הקרשים באפיסת כוחות, בסחי ומיאוס ואני המשמש לפניהם. לא תכפה עלי המחלה ואני בריא ושלם בגופי ובחושי. סוחט אני לימון אל בין שפתי העגונה הכבושות, מאכיל ומשקה את המשולח, שלא ויתר על שלו אף על פי שהמזונות אינם שוהים הרבה במעיו. והיחף הגורקאי נצטמק כל כך ונתארך ומבקש בקול תחנונים שאפשוט מעליו את המגפים. עכשיו מוטל הוא סרוח על המצע עם רגליו השעירות והתכולות ועיניו המעולפות תלויות בתקרה, ואינו טועם אלא מן הפושרים שאני מביאם ממטבח הספנים. אבל מזונותי בשפע מתוך כל שלושת הסלים שבעליהם בטלים.

אור ליום שביעי באמצע הלילה התעוררתי לקול גדול של צלצול שרשראות הטוחנות במעיה של הספינה ומזעזעות תוך תוכה וכאילו שוקעת היא ונמשכת למעמקים. ריצה וחפזון בתוך קהל הספנים. לגודל תמהוני לא מצאתי חברי בצדי וחששתי שמא אירע להם משהו רע. כיון שישן הייתי כל הלילות לבוש בגדי לא הארכתי בהכנות קימה ועליתי במדרגות על הסיפון. אור זרוע בשמים וכוכביהם חיורים ורותתים ותלויה לבנה במילואה בשיפועיהם. רצועה של זוהר משוכה מאחורי הספינה ומכסיפה במים האפלים והסגולים, משתעשעת בין קמטיהם ועושה קיפולים קיפולים כנחשים של זהב ואובדת במרחקים של קסם ותעלומות. אף על פי שטוחנות השרשראות שלוה מסביב ואזנך מבחינה בכל פטפוט ופטפוט של ליטופי הגלים המשטים בדפני הספינה. אַחי לאניה מצאתי עומדים על יד המעקה עליזים ונרגשים ושוטפים שיחה. אף היחף הגורקאי שם עטוף בגלימתו השעירה וחותך אידיש אוקראינית דשנה. קרבים אנו לאלכסנדריה של מצרים.

רק עם אור הבוקר ולאחר עקיפים ומשיכות מרובים עמדה הספינה וארובתה אינה מאַבּכת עשנה וסולמה מחברתה אל היבשה. המגרש הרחב שלפני, תחת השמים האלה ולזוהר שמש זו, סוער והומה קהל מנומר, זר, יחף, עירום למחצה, צורח, כיפות-כותנה מזוהמות על ראשו, תספרתו משונה ומגולחת בראש הקדקוד, הזרועות שחומות-אדומות כרעפי גגות שהזקינו והעלו טחב, לשונו שאינה נשמעת לי קרובה לי, ויש שדיבור חטוף נקלט באוזן ומזכיר נשכחות. במזרח אני בתוך קהל ערבי. נרעש עמדתי ונרתח עד היסוד. הנה הפגישה הראשונה. שפתי מילמלו צוואתו של נחמן המשוגע ב“לאָן” של פייארברג; הכל, כל חברי אגודת “עזרא”, ידענו נאומו של נחמן על פה: “…לא רק לארץ-ישראל אך אל המזרח כולו… ואתם, אחי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה. כעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שמה בשביל להחיות את המת ולבנות בנין החברה החדשה. השונא היותר גדול של היהדות – הוא המערב, ולכן הנני חושב כבלתי טבעי, שהעם העברי, המזרחי, יפיל גורל על המזרח ביחד עם עמי המערב…” זאת היתה תורתי שהבאתי עמי מעבר לים. ארץ-ישראל, חברה חדשה, המזרח כולו. והנה עומדות רגלי על פתחו והתעודה הגדולה והנכבדה בלב. מכה שמשוֹ על ראשי, דלוחים המים ומוֹריקים ומעורבים פליטת ביבים. קיסמים ושברי תיבות ובלויי סחבות ופירות שהרקיבו מעלים צחנתם. חופזים בני-האדם עם הערמומית הקטנה שבעיניהם המעולפות, מעוים פניהם כקופים וגמישות אבריהם כחית-השדה. בנכר אני. וכשהגעתי עד תכלית דרכי, תועה אני בעולם שאינו שלי. אבן כבדה על לבי.

פרק ששי: בְּפַחֵי נֶפֶשׁ

אירעה לי תקלה קטנה באלכסנדריה, ולא שיערתי תחילה שעתידה היא לסכסך עלייתי על חוף יפו. וכך היה המעשה. עם צהרים גבר החום על הסיפון, ומשהתחילה עדת הסבלים עם הסלים על גבם ועם מזרני השקים שמתחתם מעלים וטוענים פחמים להסקת המכונות, נתענן האויר באבק שחור כפיח הכבשן, שהבריח אותי למטה אל האַמבּר, אל מצע-הקרשים שלי. כל שלושת חברי לנסיעה היו כרוכים בשמיכותיהם ומשמיעים נחרתם ועוד חיורון ששת ימי תעניתם על פניהם. סופי שנרדמתי גם אני וישנתי שעה ארוכה. שכן משהקיצותי כבר עמדה החמה להסתלק ודיסקוס גדול ומתורג מתגלגל ויורד בשיפולי השמים; וכבר טוחנות השרשראות ושולות ומרימות מקרקע הים עוגן הספינה. אמרתי לקום ולהסתכל בהפלגתה. והנה נעלי אינן במקום שהנחתין. ביקשתי בכל המקומות ולא מצאתי. “האַמבּר שלנו רשות הרבים והלכו הנעלים” – אמר המשולח הירושלמי ששבו אליו רוחו ודיבורו. מילא, את הנעשה אין להשיב. יחף אעלה לארץ ואקיים שלא בכוונה מצוַת “של נעליך מעל רגליך”, והסחתי דעתי מן הענין.

אמנם לא היתה הדעת נתונה על קטנות אלה. עוד באמצע הלילה לקחתי מזודתי והעתקתי מקום מושבי אל הסיפון. עם שחר אנו עוגנים ביפו ולא יקדימני אחר בראִיה ראשונה. אף על פי שיוצא אני ממשפחה של מתנגדים גמורים, ואפילו מספרים על אחד מזקני כי בליל ראשון של פסח היה נוטל שתי המנורות מעל שולחנו ופותח את התריס ויושב בחלון המואר ומפגין ומקנטר חסידי עירו ואוכל מצה שרויה בפרהסיה, הרי אבי מן הנוסעים לגר היה, וכמה שנים, עד שנתפקרתי, הייתי נוהג מנהג חסידים בכל מעשי. וזכורני, כשהנחתי בפעם הראשונה תפילה-של-ראש על קרקפתי הייתי שוהה הרבה ומתפלל עד שכיוַנתי לבי לאבי שבשמים ועד ששטפתני מתיקות גדולה. מעין תכונה רבה כזאת נתאחזה בנפשי הפעם. עמדתי על הסיפון וראשי מונח על אדן המעקה המפולם מטללי לילה ואני ממלל במין עבודה שבלב וחוזר בלחש: לארץ-ישראל… חברה חדשה… לארץ-ישראל… חברה חדשה… שקט ימה של יפו ולא נתקיימו בו כל הנבואות הרעות שניבאו ועמוקה החשכה. אך לבי הומה ורוגש ומאור גדול מאיר לי. צימצמתי עיני כדרך הייתי נוהג להכין עצמי בשעת תפילה, עד שהכאיבו רקותי וניענעתי גופי לפנים ולאחור וריכזתי וכיוַנתי דברי אל היבשה, אל המזרח: לארץ-ישראל… חברה חדשה… לארץ-ישראל… חברה חדשה…

ומשפקחתי עיני הרתית משהו לפניהן. הסגילו המרחקים והם רחוקים משהיו ואבק זהב מנצנץ בהם ואינו מנצנץ. והרי קו מעומעם ראשון בוקע ועולה ורועד, וכאילו הספינה השטה צפונה בורחת מפניו, וכבר מבחין מבטי בגוש של עלטה בתוך החשכה. עכשיו ודאי לי, צל הרים אני רואה, מופז ראשם ומאדים ומפזר ארגמנו בתוך הערפל, ואותו אויר סגול גולש ויורד אל העמקים.

הניח מישהו יד כבדה על שכמי:

– תצטנן – היחף הגורקאי קם ועלה והזהיר בי. רואה אני גם לבו רוגש. מיד אחריו בא המשולח וכל כלי-המיטה שלו חבושים בשטיח של שער-עזים ופסיו הלבנים והחומים דומים לשולי טליתים, ועלבון כאן שטלית על הקרקע ואין מרים אותה. תרבוש אדום על ראשו של המשולח נוטה באלכסון לצד פיאתו השמאלית, והמכחול השחור מיטלטל באותו צד. אלא שהשמנונית שבעיניו עודה מזוהמת כשהיתה. גם העגונה הטבריינית באה, ואף על פי שסודר שחור עם פרחי תולע כרוך עליה ואף על פי שנתאוששה הרבה משפסקה הסערה, והשׁוּמוֹת שבסנטרה שוב גוונן חום, כולה עודנה יגון ואנחה. כמה מבני-ערב שעלו באלכסנדריה, והיו מוטלים כל הלילה על הסיפון ולא חשנו בהם, התחילו עכשיו משתמטים מתוך גלימותיהם השחורות ומטיילים ללא בושה בתחתונים הלבנים עם הקיפולים המשונים שבאחוריהם. אחד אמר לנו – יפו – ורמז על מגדלו של מסגד שמנורותיו מאירות בגבהי שמים.

עוד קודם שעגנה הספינה כל עצמה ראינו סירות ודוגיות שלוחות אליה כחצים מכל העברים וכפות-משוטים מצהילות באור זריחה ונוטפות זהב. שקט הים וחלקים מימיו וירקרקים וכבדים כנהרות שמן. כיצד עלו ספני הסירות על האניה ומהיכן באו? לא ידע איש, אבל פתאום והם מקיפים אותנו, צוֹוחים, נאבקים עמנו על המזודות והאמתחות וכאילו מאיימים עלינו בגלגול עינים דולקות ובמחשוף שיניהם הלבנות. ומבוהלים הם ונחפזים כליסטים. המשולח והעגונה מיד מצאו לשון אחת עמם וירדו ראשונים. ואני והיחף הגורקאי ממתינים בתוך המהומה. סוף-סוף קרב אלינו יהודי כבן ארבעים, שחרחר ולבוש חליפה לבנה וכובע עגול ומשונה על ראשו, ככובעם של מכבי-אש בעיירתי, עם שתי מצחות, אחת לפנים ואחת לאחור. אבל פנים טובות ליהודי זה ועינים של שקדים לו, עייפות ומעולפות ונוגות מאד. אמר לנו שלום ונתן בידי אחי-לאניה כתב-הרשאה שנשתפשפו שולי קיפוליו והם תלויים בנס. לא היה היחף הגורקאי למדן גדול ועבר הכתב לידי. מעיד הוא על מר כוהן שהוא אדם מהימן ועוסק באמונה ויש לסמוך עליו בכל עניני העליה על החוף, וחותמתו של המורשה מטעם הועד האודיסאי מַחרה-מחזיקה עדות זו. והלכנו עמו, כלומר נתפסנו בזרועות הספנים שטילטלו אותנו לכאן ולכאן, משליכים אותנו מיד ליד ככדור, עד שנמצאנו יושבים בתוך הסירה על גבי ספסל ששטיח קטן פרוש עליו; וערבי רחב-חזה, רחב-פרצוף, רחב-חוטם ורחב-פה ממעך פניו כנגדו ונהנה הרבה, ודומה כל העולם פושט ומתמתח לרחבּוֹ בין אופק לאופק.

מיד והחליקה הסירה על פני המים. אותו ערבי בעל החזה הרחב מעוּמד באמצע כחזן על מקהלתו ופתח בשירה ושמונת הספנים עונים אחריו. קצב הברותיהם הקטועות, קצב של מכים בתופים, מכוון נדנודי גופות ותנועת זרועות ומשוטים; להעמיקם ולהשהותם או להחישם ולשלוֹתם מן המים המוריקים, ושם אללה אינו פוסק מפי השרים. המום אני ומדוכא. לא ציפיתי לקבלת-פנים כזאת. ישובים אנו כאן ומלאכתנו נעשית על ידי אחרים כבכל שאר המקומות בעולם, ואנו בלב ימים כשבויי-מלחמה שיוצאים לגולה. היתה א??¹ בגמישות זו של זרועות נחושת-קלל הללו המזהיבות ומצהילות, והיתה ערמה רבה בקצב-נחשים זה הדולק בארגמן שמש עולה; והיתה יתמות ועלבון בבדידותם של שלושת היהודים שנקלעו לסירתם של פירטין כבושים וגאים השולטים על עצמם ועל הכלים שבידיהם וקסם בתנועתם בתוך קצף הגלים ושחור הכפים. עוד אני מהרהר ודואג והנה שוב נתפסתי ככדור-משחקים בין הזרועות האלה ורגלי עומדות על היבשה בנמל יפו. הקביל פני קצין תורכי ופניו כפני הקלף, ולבוש הוא שחורים ומצנפת-קרקוּל על ראשו וחגורת-העור הרחבה שעל מתניו פתוחה, שלא תעיק על כרסו העגולה. תחילה בדק ניירותיו של היחף הגוֹרקאי שהיה נעול מגפיו הצהובים ולא דק והעבירוֹ ללא שהיות פנימה. אבל בתעודתי התחיל מפשפש. יחפות רגלי המזוהמות ומעילי נתמעך תחתי על גבי מצע-הקרשים וזקני מגודל והקצין מדבר אלי צרפתית ואיני יודע מה להשיב.

– מפני מה יחף אתה? – שואל הזאוויד – הסביר לי מר כוהן.

סיפרתי לו מה שאירע לי באלכסנדריה של מצרים. והתורכי אינו מקבל טענתי.

– סטודנט אתה? –שוב תירגם לי מר כוהן שאלתו.

– כן, באוניברסיטה של קרוּקא.

הטיל בי הקצין עינים קטנות לגלגניות וראה אותי בעלבוני ופרץ בשחוק:

– אֶיטידיאן? אי אפשר, איזה איטידיאן אתה? אי אפשר – קישקש בלשונו ואמר “לאַ” ורמז לשני השוטרים שעל ידו ונסתלק ולקח תעודתי עמו. שוטר אחד סומא בעינוֹ השמאלית היה, ואף חגורתו פתוחה שלא תעיק על כרסו המעוגלת, וכך, כנראה, מנהג המדינה; והוא ששילב זרועו בזרועי והטה אותי הצדה. ראיתי מר כוהן נגרר אחרי הקצין וטוען ומזודתי בידו. הביאו אותי השוטרים אל מגדל קטן שבפינת הרחבה ומבריחים הם את הפרחחים שנטפלו אלינו. ריק היה החדר שהכניסוני לשם ורצפת-המלט שלו סדוקה ותקרתו מקומרת ומכסיפה בקורי העכבישים וחלון אחד עם סריגותיו החלודות פתוח אל הים. היה שם שרפרף קלוע קני אגמון ומרופט וכד-מים שחורה בצדו. אני בתפיסה, אבל בתפיסה משונה, שדלתה הרעועה אינה ננעלת כל צרכה. שעה ארוכה ישבתי על אדן החלון. תרני דוגיות ריפרפו והתנדנדו לעיני לכאן ולכאן. רשתות דייגים מזהיבות ומתיבשות בחמה ופקקיהן ככפתורי פרחים. שמעתי מַשק גלים נשברים בחומת בית-כלאי, פיטפטו משהו וחזרו אל הים המנצנץ ברצי זהב, וקהו הרהורי ועיפו ולא הירהרתי כלום. והנה נפתחה הדלת ושוב נכנס אותו שוטר עם עינו הסמויה והירקרקה ומביטה בי ברחמים רבים, והוא מביא עמו ספל כחול קטן של קהוה. שליתי כתר אוסטרי מארנקי ואמרתי ליתן לו שכר טירחה, אלא שהרים שתי ידיו כלפי מעלה ואחר לחצן על לוח לבו וסירב, ובז’רגוֹן שבור הסביר לי, כי אורחו אני ולא ממנהגו ליקח מעות מאורחיו. ולא בא אלא לבשרני, שמוּסה כוהן כבר קיבל רשות מן הזאוויד להתירני מבית-אסורי. הסתכלתי בבריה מוזרה זו, שלא נשתייר בבגדיה אלא כפתור-נחושת אחד ורגליו נעולות סנדלים אדומים, כאילו יצא עכשיו מבית-המיטות, ושאין בו לא מגסותם של שוטרים ולא מתקיפותם, ואף על פי שעלוב הוא, נימוסיו נאים. אבל למדתי עוד דבר. אמנם אידיש זו שלו יצאה מגוחכת מגרונו ומשובשת היא ומסורסת, בכל זאת רהוטה היתה. משמע שפת היהודים היא כאן, ולא העברית, ומפיהם ומתוך מגע עמם שגורה היא בפי הערבי שלפני. שוב באה המציאות המרה ושׂרטה שׁרטת קלה בנפש ופגמה משהו בחלום שהבאתי עמי מעבר לים.

עד מהרה בא מר כוהן ובעיני-השקדים הנוגות שלו דוק של חימה, והפתקה האדוּמה, זו הנותנת לי רשות ישיבה בארץ שלושה חדשים בתורת צליין², בידו: עשרה פרנקים גזל ממני דבר-אחר זה! והשוטר הסומא מבין משמעם של דברים ומסכים עם כוהן שדבר-אחר הוא הזאוויד ומחייכת עינו הסתומה והוא פותח דלת התפיסה לפנינו. קסם לי יום-כסלו צונן וזוהר אור יקרות ואבנים קרות ומרופשות וחלקלקות תחת רגלי היחפות. לאורך הסימטה הצרה והאפלה שאנו עולים בה, ודומה שתי שורות הבתים הסוגרים עלינו עם גזוזטראותיהם עוד מעט מתמוטטים ונופלים וקוברים אותנו תחת עיי מפלתם, מתריגים בחנויות תפוחי-זהב תלי תלים, מסגילים צרורות של צנון ארוך, מוריקים לימונים, ותיבות של תמרים שחומים-זהובים מענברים, וריחות מינתה ושבת וקורנית מהממים חושי. ערוכים הפירות והירקות על פני המדפים בכוונה רבה ובטעם טוב ומצורפים כמעשי פסיפס, כשטיח רב גוונים וציורים. הרי המזרח הירהרתי, עם שלל צבעיו וריחותיו ונתחמם הלב.

בראש הסימטה, ברחבה המרובעת, מתנוסס מגדלו של מסגד וכיפות מקוערות ומכוסות ירק כהה של טחב עוטרות אליו. ערב שבת היום וים של תרבושים נע לפני בית-התפילה. ובצדו ממתינה לנו כרכרה רתומה לשני סוסים אפורים וזרים של זוגים ומחרווזת של אלמוגים תכולים בצואריהם. ומזודתי מונחת על דוכן הרכּב. משהתישבנו במרכבה ביארתי למר כוהן, ששלושה עסקים לי קודם שאנו הולכים לאכסניה שלו: קונה אני נעלים ומגלח זקני ונותן ממוני לפקדון באפ"ק. מר כוהן אדם חלוּש היה, שכן התעכב כמה פעמים ונתן ידו על לבו כשהיינו הולכים במעלה הסימטה, אלא כיון שיש לי מעות להפקידן³ בבנק, הרי אין לקמץ בהוצאותי והמרכבה לרשותנו. הלכנו ממקום למקום, מן הסנדלר אל הגלב וממנו אל הבנק ועכשיו נוסעים אנו למלונו.

– היכן תעודתי? – שאלתי אותו.

– נשארה בגוּמיריק, בנמל.

– חייב אני להחזירה לבעליה בקרוּקא – מיד תפס את הענין והשיב:

– היכן הפתקה האדומה?

נתתיה לו. לקח וקרע אותה ופיזר פתפוּתיה האדומות ברוח.

– עכשיו תחזיר לעצמך שמך הנכון ואת התעודה נוציא בכמה פרנקים מן הגוּמיריק, ומה שמך אם אינו הירשטיין?

אמרתי לו.

– שם ספרדי או שינוי שם?

– לאו דוקא, מבית אבי הוא.

ומשחזר אלי שמי ידעתי כי בן-חורין אני.

מר כוהן מותיקי יפו ומילידיה והדיבור העברי שלו כולו תפילות שבסידור והאכסניה שלו על תכלית הכשרוּת. נכנסנו לאולם גדול וארוך שקירותיו גבוהים ותקרתו רחוקה ועשויה סרני-עצים משוחים צבע תכלת בהירה. תקועים בכותל העבה שני חלונות צרים קרובים אל הקרקע ומקומרים בראשם ושמשותיהם צבעוניות, וכתמי תולע וצוהב מרצדים ומשתעשעים בחלל האולם. אל השולחן הערוך מסובים היו כמה יהודים ירושלמיים לבושים חלוקים שפסיהם לארכם תכלת וזהב לסירוגין. בקצה השני ישבו כמה איכּרים מעקרון ומגדרה ולבנות חליפותיהם וכתנותיהם ארג-סריגה וחוט של משי קלוע פּוֹרפן בבית הצואר, ושני פיפים קטנים כפרחי שיטה בסופו. כובעי-שעם לבנים, עם שתי המצחות המעוגלות, מאהילים על פרצופם ואין לעמוד על טיבם. קבעתי מקומי בתוך האיכרים. מיד הכירו בי את החדש שמקרוב בא. היה שם איכר אחד גוּץ, זקנו מגודל ופניו מקומטות כתפוח שנצטמק, ועיניו כחורי המחט, חריפות ומשוטטות בחימה גלויה, וקפדן הוא ואוכל בחטיפה, וצובט וחומס בפתו באצבעות-עמלים מיובלות ומעוקמות ובתנועה אכזרית כאדם המורט נוצות מן העוף. ומוהל הוא את הערק במים, שהופך לבן עכור, ושותה כל גמיעה בפני עצמה מן המשקה המסויד הזה, ובכל פעם דוחה כוסו כמתעב בה ומתחרט ששתה ממנה.

– למה באת? – פתאום נתכעס עלי.

שתקתי כי לא שיערתי תחילה שכעס זה ודברים אלו מכוונים אלי. אבל לא הרפה ממני ושוב נתכעס.

– למה באת?

– כלומר… איני מבין… – גימגמתי.

– אינך מבין? זו שאמרתי. ודאי אינך מבין. עוד מעט ותבין… בוכה לבי על נעורים אלה, על כוחות אלה…

אידיש ליטאית דיבר אלא שסיים עברית, נוהם ונכנס בשיחה עם עצמו:

– מבלי עולם… מבלי עולם..

הרגיש מר כוהן בסערה המתחוללת ונתן בי עיניו הנוגות והשחורות והתחיל מסיע דעתי לענינים אחרים; לתעודה שיש להוציא מן הגומיריק ולדיליז’אנס של ראשון-לציון שמקום רשום שם בשבילי, ותוך כדי שיחתו הוא מרחיקני מן השולחן ומגלה לי בחשאי שזקן קפדן זה שכביץ שמו ומנכבדי גדרה ומחלוציה, למדן גדול ועוקר הרים, כותב פירושים על התורה ואדם חשוב מכל הבחינות, עובד אדמה החי על עמלו, אלא שנתפס לאוּגנדיוּת בקנאות רבה ואין להשגיח בו. שמעתי לעצתו ולא השגחתי בו. אף על פי כן לא נתישבו הדברים במוחי והכאיבו לי מאד מאד. אם אלה מידותיו של שכביץ וכך עברוֹ, על שום מה נתפס בקנאות לאוּגנדה? בפחי-נפש חזרתי אל השולחן לגמור את סעודתי.

ומשגמרתי אותה ופרעתי חשבונותי היתה השעה קרובה לשתים ומר כוהן הלך עמי ללוותני אל הדיליז’אנס היוצא לראשון. דרך חצרות ומגרשים עם חורבותיהם וגדרותיהם הדחויות וערימות אשפתם הגענו לקרפף מרובע אחד, ערבוביה של קרונות, חמורים, פרדים וגמלים, ומרכבה אחת מוגבהת על אופניה הדקים וחוּפה על גבה וכמה שורות של ספסלים צרים בתוכה וּוילאות בצדה והיא המכונה בפי הבריות בשם דיליז’אנס – מרכבה זו עומדת במרכז הקרפף, רתומה לשלושה סוסים כחושים ומעונים ועגלונם פייויל יהודי קטן כחוּש ומעוּנה כבהמותיו, שעיניו שתי נקודות שחורות פוזזות ופניו כולן רשת של ורידים כחלחלים, ופיו הרחב צוֹוח בקול מר ושריקה משונה בסוף צווחתו: ערב שבת!… ערב שבת!… ואף על פי כן לא נזדרזו הנוסעים ולא זזנו מן החאן אלא בשעה שלוש.

נתמלא הדיליז’אנס על כל ספסליו והרווחים שבין ספסל לספסל מלאו סלי קנים וצרורות ושקים. ישבו איכרים וכובעי-שעם מאהילים על פניהם וישבו איכרות לבושות שחורים, מצומצמות בתוך מחוכיהן וחבושות מגבעות-קש מכל הגוונים. אשה אחת התיהרה על השאר ודיברה גרמנית עם בתה; מין גרמנית מוזרה, גרונית מאד, קוּרלנדית. שתי הנשים שעל ספסלי מקושטות היו וריחניות, ודאי אחיות הן ואפשר אפילו תאומות הן, שכן פניהן, קולן ומלבושן שוים. יפות היו שתי הבנות, שחרחרות ואַפּן חטוּב, נשרי, ועיניהן גדולות וטובלות בברק חום מזהיב חם ותמה; חזן עמוק ומלא ורותת, ושפתותיהן מכונסות וצוארן גבוה וידיהן ענוגות וצפרניהן עשויות והרבה טבעות ואבני-חן על אצבעותיהן ודיברו צרפתית רהוטה, מאנפפות בחטמן הנשרי ומגרגרות בכל הרישין. נשבר לבי; לא כך תיארתי לעצמי יושביהם של הכפרים בארץ; ושוב באה המציאות המרה ושרטה שרטת קלה ופגמה בחלום שהבאתי עמי מעבר לים. נסענו בין פּרדסי יפו בזיווֹ של יום-כסלו זוהר. ענפי אילנות טעונים פירות זהב שלוחים מעל למשוכתם המאובקת וסוככים על שני צדי הדרך, שאינה דרך אלא גלים של אבנים מנופצות בלועות בעפר תחוח העולה באויר בענן ומקיף מרכבתנו. וזו מיטלטלת ומצלצלת מבית ומבחוץ ופייויל צוֹוח ומצליף כל הזמן בסוס השלישי, ורצועת שוטו בחזירתה משוקי הבהמה מקישה על חופת הדיליז’אנס, ודומה גרגרי ברד מכים על ראשינו. אבל משהגענו לפרשת-דרכים והמרכבה פנתה לצד ימין, לא הועילו עוד צליפות פייויל וצריחותיו. שלושת הסוסים נתפרדו וזה מושך לכאן וזה לכאן, והאופנים המתגלגלים טוחנים את החול במקומם ושוקעים בו, ואבד סיכּוּים של הסוסים; גופם הרתיתו כמנערים מעל גבם עול משיכה. ונפלו ראשיהם והתחילו מעיינים בקרקע שלפניהם.

ירד פייויל מדוכנו וירדו אחריו כל הגברים שבמרכבתו. סמוכים אנו לחולה של ראשון ושממותיה, על גבולה ממש. מימין מוטלות גבעותיה התלולות והרפופות בחמה ומנצנצות. שרידי ישוב קבורים תחתן, ופה ושם עוד משחירות שקמים ותאנים, שמצבתן כבר מובלעת בין גלי העפר הזהוב, ורק זרועות צמרתן מזדקרות ופרושות בשמים ומבקשות עזרה כאדם הטובע בים. ולא יזוז הדיליז’אנס מכאן אם לא יתנו לו ידם אדם ובהמה יחד. היינו דוחפים ופוסעים, מי באחורי המרכבה ומי בחישוקי האופנים, ופייויל מזרז ברצועתו. כך היינו מהלכים שעה ארוכה עד שהתחילה מאדימה החולה בשמש המעריבה. ומשחזרה ונתקשתה הקרקע מתחת הרגלים, ואנו חולצים נעלינו ומנערים את העפר מתוכן ושוב נועלים ועולים על הספסלים, חשו הסוסים באבוס בעליהם והתאוששו הרבה וטילטלו רעמתם ועד מהרה אנו בשער המושבה בין כרמים ופרדסים.

– מה אילן גבוה זה? –שאלתי אחת מן התאומות.

– אקליפטוּס.

לא ידעתי את האילן ולא את שמו, אבל מן המרומים הוא מכסיף ומנענע אמירו ומברך כניסתי לראשון.

פרק שביעי: מַפֹּלֶת

כשנכנס הדיליז’אנס לתוך המושבה ועמד על יד בית-הכנסת המתינו לו והקיפו אותו רבים מבני המקום. בכל יום ג' ויום ו' היה פייויל העגלון מביא עמו מן העיר את “ההשקפה” של אליעזר בן-יהודה, שיצאה לאור בירושלים פעמיים בשבוע וכל אחד ואחד נחפז ובא ונוטל עתונו מידו. אלא שהפעם נדמה לי כי נרעש מאד הקהל ולהוט הרבה אחרי החדשות. ודאי דבר גדול אירע שם, כלום נפלה פּוֹרט ארטוּר? נמשכו עיני אל יהודי ננס אחד שהיה דוחק עצמו יותר מן השאר. שחור היה ועיניו עיני קאלמיקים עמוקות ועקומות, וירקרק גוון פרצופו ושפוך עליו אותו צוֹהב של קלף חיור מוֹנגוֹלי של פני הזאוּיד התורכי בנמל יפו, וכיפה עגולה של קטיפה על קרחתו וזקנו קצר ושפמו גזוּז ומסומר. יהודי ננס זה רתח הרבה ואליו נשלחה קריאתו של אחד הנוסעים עוד קודם שנתעכבה המרכבה כל עצמה:

– יצאה!

– באמת?

– יצאה, אומר אני לך.

– ברוך השם!

מן המתרחש כאן ועל מה כל ההתרגשות הזאת נתחוור לי שעה קלה לאחר המעשה, כשהייתי בתוך האכסניה הקטנה, והפמוֹטוֹת כבר מוכנים להדלקת נרות על השולחן הערוך, והפונדקית כבר לבושה שמלת-שבת ומטפחת לבנה ומגוהצת יפה עוטפת פניה, ושני קצות המטפחת זקופים וחדים כאזני שפן ומעונבים מתחת לסנטרה הכמוּש. אף למקום זה הגיע טופס אחד של “ההשקפה”, ובאותיות גדולות ושמנות כתובה הבשׂוֹרה בראש הגליון – התיירת יצאה לדרכה! לא ידעתי פשר דבר ועל שום מה בהילות זו, ואפילו מלה זו “תיירת” חדשה ומוזרה ולא ברור לי כל פירושה. אבל העֵרוּת שבלבות האיכּרים לשאלות הכלל והזמן נראית לי הרבה ואני שמח עליה; שהרי לא יתכן, שהכּפרי היהודי יהא בו מן הטמטום ולא תהא דעתו פתוחה להויות העולם.

אף על פי שהיתה כוונתי לילך לרחובות אל משה סמילנסקי ולהימלך עמו על מעשי ודרכי נשארתי לשבּוֹת בראשון. ולאחר שפתחתי מזודה שלי על יד המיטה המיועדת בשבילי בחדר והחלפתי לבני והידרתי עצמי לכבוד היום, הלכתי להסתכל בפני המושבה. כבר התחילה השמש לערוב ואורה עוד מפזז בין מוטות האילנות וטרפיהם. מלבין הרחוב היורד מבית-הכנסת למטה ומלא הוא עגלות חוזרות מן השדות, ולהקות של בני ערב ובנות-ערב רצים אחריהן בחפּזון סואן כעדרי צאן שבים מן המרעה, ורגליהם היחפות מאבקות בשחקן של אבני-הגיר התחוחות שבמסילה. על דוכנה של כל קרון וקרון יושב איכר יהודי עם כובע-שעם בעל שתי מצחות ובצדו ערבי צנוף בסודרו. וכשמגיעה העגלה לפני אחד השערים קופץ האיכר מעליה, תוך כדי נסיעתה, כנס ונמלט מפני משהו שאינו חביב עליו ומסתלק, והערבי מכניס הקרון לחצר ופורק כלי-העבודה ומתיר את הסוסים. עד מהרה ותנועה זו נתמעטה ואפסה ונתרוקן הרחוב ושקט. על המרפסת שלפני בית נמוך ושומם, ללא גינה וירק, ישב יהודי כבן ששים בהרחבה ובפישוט רגלים. בית הצואר של כותנתו פתוח ומגלה חזהו השעיר, ואַפּוֹ נשרי ועיניו קטיפה חומה ומזהיבה ומוליאר כרסני לפניו והוא מוזג לו חמים כוס אחר כוס. היכן ראיתי מעין פנים אלה? מיד מצאתי פתרון לחידתי. בפתח הבית עמדה אחת משתי הנשים היפהפיות והמקושטות שהיו שכנותי על גבי ספסל הדיליז’אנס. בית זה ודאי ביתן ויהודי זה השותה חמין אביהן. מן הצד האחר במרפסתו של בנין בן שתי קומות (למה מגביהים הם שבת כל כך? אין אלו משכנות איכרים ענוים כאשר קיויתי). בצל ירקם הקלוש של אילנות יתומים ודלי ענפים, ישב יהודי ננס זה עם העינים הקאלמיקיות שהבחנתי בו בשעת כניסתי למושבה. אף הוא שותה חמים ומעיין ב“השקפה” והרבה בנות שחורות כמוהו עוטרות אליו. מתי מעט, מפה ומשם, התחילו זקנים באים ופוסעים ברגל כושלת במעלה המסילה ופניהם אל בית-הכנסת שבראש הגבעה, שהקדים והדליק כל מנורותיו. מרושל הילוכם ומתקבצים הם על גבי המדרגות ומשוחחים בחבורה זה עם זה. קרבתי אליהם ולא השגיחו בי והכל מדברים משום מה באותה תיירת שיצאה. על גבי עמוד תלויה טבלה של עץ ורשת פרושה עליה ומתחתה מודעה, שהערב בשעה תשע מתאספים בני המקום בדירתו של מר בן-זאב ויושב ראש באספה מר פריימן, ומר יודילוביץ יקרא בתרגום עברי נאומו של זנגויל שהשמיע בפילדלפיה. כמה נאים וטובים מנהגיהם של איכרים הללו! קובעים הם עתים לתורה בלילות שבת ואינם מוציאים זמנם להוללות ולבטלה בבתי-מרזח. ואמרתי אלך לאסיפה זו ואבוא ואראה. והנה בבת אחת כאילו חטף מישהו דמדומי שקיעה מתוך האויר והחשיכו צמרות האקליפטוסים. הלכו הזקנים פנימה וחזן מסלסל בגרונו ומקבל פני שבת. אורות מנצנצים מבין עפאים, ויורד עלי ערבי הראשון תחת השמים האלה, יורד ונישא הוא על גלי צינה המדדים ובאים מן הכרמים ומן החולות. זע משהו בתוך הלב, מעין כאב עצור וחרישי, כאבו של אדם שנתמלאו כל משאלותיו.

כשחזרתי לאכסניה כבר דלקו הנרות בפמוטות וכבר פתחו בסעודה. ישב שם שותפי לחדר, פועל בכרמי המקום, מהללוּ הקרויים ב“השקפה” בשם “נודדים”, כלומר מן המהגרים החדשים שנמלטו לכאן עם מלחמת יפּן ורוסיה. צמחוני הוא ומחמיר בדקדוקי מצוותיו וטובל פתו בקערת הירקות שלפניו. מארץ קרים בא ואינו מדבר אלא רוסית, והפּונדקית המקרבת אותו ועוסקת בו בעין יפה כבושה לשונה, והריהי מתענה ומעלה בזכרונה שברי פסוקים בשפת החוֹחוֹלים שנשתכחה ממנה. טוֹלסטוֹיאי אדוק פועל זה, וכשנקרא לצבא התנגד לגיוסו מטעמי תורתו, ומגדל הוא שערותיו שיורדות על ערפו ארוכות וחלקות. חולצה של פשתן גס ואפור עליו ואף נעליו נעלי בד. כחוש הוא ולסתותיו חדות, ויש משהו מן הנזירות בפרצופו המצומק ובעיניו הקטנות, הבוערות באותה טינה של קנאות, שבעיני צדיקים הרבה. על ידו סועד איכר מבני המושבה שנתאלמן וגיסו של משה סמילסנסקי הוא. גברתן בגופו וצנוע וביישן במזגו, וכיון שיושב הוא גלוי-ראש, מלבין מצחו הרם בפנים שנתפחמו בלהט השמש. קשות וגסות ידיו ואצבעותיו תפחו ונתעקמו מרוב עבודה ומיובלות הן הרבה, ועוד אבק העפר שהן חופרות בו גנוז בין הסדקים שבעור כפיו שהצהיבו. אף הוא מדבר רוסית ובתאוה יתירה. אלא שהוא ממעט בדיבור, ובדרך זו שהוא מפשפש בצלחתו דומה ראייתו לקויה.

שאלתי אותו היכן ביתו של בן-זאב וכי רשאי אני לבוא לאסיפה.

– הולך אני לשם, – השיב לי, – ותלך עמי, כנראה חדש אתה. אימתי באת?

– הבוקר.

ונתן לי כּפּוֹ המסורבלת והמיובלת ולחץ ידי ולא אמר כלום.

ביתו של בן-זאב אף הוא רם ונישא ודיוטותיו שתים ועומד בפינת הרחוב סמוך לבארה של המושבה ואור מרובה שופעים חלונותיו. בעל הבית מקבל פנינו בפתח הדלת וגופו ארוך מאד, וקאסקט צבעוני של יוֹקיי ועגול ועם מצחה של לכּה שחורה על ראשו הסגלגל הקטן. חליפתו אפורה ורבת-כיסים והדוקה סביב מתניו המתוחים. מכנסיו מכנסי רוכבים, מנופחים על גבי השוקים וצרים מן הארכובה ולמטה. אומרים עליו שמתעתד הוא לעקור מן המושבה וללכת לאוסטרליה ולפיכך מקדים הוא ומתהדר בבגדים בנוסח האנגלי. זקנו מגולח אלא ששפמו משונה מאד בגדלו; עובי לו ורוחב ואורך וסלסול, שפם של קוֹזאקים מסוגו של טאראס בּוּלבּה, מוּדלה וזקיף ומגיע עד גבות עיניו, וליתר השלמה הניח לו כפתור של שער, מין קמץ קטן מסובך, בתוך הגומה שמתחת לשפתו התחתונה.

באולם רחב-ידים שהכניסנו לשם כבר נתאספו כל נכבדי המקום, נשותיהם ובנותיהם. אותו יהודי ננס עם העינים הקאלמיקיות שנתקלתי בו אצל הדיליז’אנס לבוש עכשיו שחורים ונח בכורסתו מופרש מן השאר אצל שולחן קטן. ודאי מר פריימן הוא, היושב-ראש, ככתוב במודעה שעל העמוד על יד בית-הכנסת. בצדו אברך ערמוני, צר-חזה ורזה-גוף ומראהו מראה משכילים, חיור וחולני, כאדם יושב אוהל ועוסק בתורה. יש איזה עינוי, איזה זעם של מקופחים בפרצופו, ומשקפים רכובים על חטמו הגבנוני ופיו הלאֶה פעור קצת, וכמה גליונות של נייר בין אצבעותיו והוא מגלגל בהם בזה אחר זה וחוטף ומעיין כאדם הבוחש ובוחן בחבילה של קלפים. ודאי זהו המרצה, מר יודילוביץ, ככתוב במודעה, ועתיד הוא לזכּוֹתנו בקריאה עברית של הנאום שהשמיע זנגויל בארצות-הברית. ומסביב למרכז זה קהל מנומר ורועש ופטפטני ומדבר רוסית וצרפתית ואידיש ובשאר לשונות. עייפים הגברים ונענים בקושי לשיחה. אבל חשובות מאד ומפוארות מאד הנשים, כאילו לנשף-חשק באו. הריהן כבושות במחוכיהן, כרוכות בשמלותיהן הארוכות ורבות-הקיפולים, תפורות לפי גזירותיה של חמדה בן-יהודה, שהיא גוזרת ברשימות האפנה מעל דפי “ההשקפה” במרומי ירושלים. ובנותיהן השחרחרות והזהובות כבר נתפקר גופן הרותת נעוּרים ופרץ גדרו; ויש רישול וערבוביה בתלבשתן, וקולניות הליכותיהן כבר ניכרת בהן ממשובת ארץ מולדתן ומחמדתה הגלויה וממרי הנימוסים שנתפקקו. רצות הן ומעופפות כפרפרי-לילה ממקום למקום ודוחקות עצמן על מושביהן ומגחכות הרבה. הקיש מר פריימן בכפו על טבלת השולחן ובישר לשומעיו, שיצאה התיירת לבדוק את אוגנדה, ולא הועילו כל מזימות המתנגדים ונכליהם. אידיש גימגם ואינו דבּרן גדול. אחר ביקש מן האברך הערמוני שיפתח בקריאותו. והנה לגודל תמהוני, אדם חלוּש זה החיור והחולני, פותח בקול חזק ולוהט, והעברית שבפיו צחה בסגנונה, עשירה בצירופיה ונעימה במשפטיה ודיבורה רוֹהט, קוסם במבטאו הספרדי וכוחו גדול. בכל לבי הלכתי אחרי הדברים האלה ולא נתתי דעתי תחילה על משמעותם. כישוף היה בנס זה של לשון שעלתה מעמק רפאים והריהי מכריזה על עצמה ועל חייה ועל נוי צליליה ושלמוּת בנינה בחלל אולם זה ובתוך קהל נאספים אלה. אבל לאט לאט התחיל מתפזר הערפל שבמוחי. משהו אינו כשורה כאן. בראשית הדברים לא היה כשורה, שעה שמר פריימן הודיע בנצחנות על התיירת שיצאה. אבל למה נוצצות העינים באש זרה למשמע נאומו של זנגויל? מהיכן איבה זו בעינים אלה? “לא, יותר טוב ציונות בלי ציון, מציון בלי ציונות!” – רינן קסם קולו של מר יודילוביץ, ודומה יש הסכמה לפירוש המלים בקולו הרונן ובאזנים השומעות. ועל שום מה איכרים עייפים אלה, שנראו לי תחילה כמנמנמים למחצה, מתרגשים כל כך ורומזים זה לזה וכורכים באצבעות רועדות סיגריותיהם? ועל שום מה דדי נשותיהם הכווּצים בתוך המחוכים התחילו רוחשים במצרם? נרתח ונרעש ישבתי. למה שומעים הם חרפת ציון וקלונה ואינם מוחים? לא הקשבתי לדברי הבלע של זנגויל, שקריין זה מזמרם לפני במבטאו הספרדי. רק עיני משוטטות באויר ומקוששות כל זיע בפני הנאספים וכל תנועה באבריהם. מה אירע לי? חשך עולמי ועצמתי עיני וחימה גדולה שפוכה עלי. “בסדר הפסח שלנו קוראים אנו לא בלבד בשנה הבאה בארץ-ישראל, כי אם גם בשנה הבאה בני-חורין!” נשתתק הקול החזק והלוהט והיתה דממה. עד מהרה הלם על ראשי רעם של מחיאות-כפים שלא פסק. וכשפקחתי עיני ראיתי את כל הנאספים, הגברים, נשותיהם ובנותיהם, עומדים על רגליהם ועוד הידים המוחאות תלויות באויר. נחשול של דם רותח שטפני. הייתי כסייח שנתפרא, סייח שאסרוהו והשתולל ושיבר יצולו וניתק כל מוסרותיו ואין לו אלא פרסותיו הבועטות. קפצתי ממקומי וצעקתי: אני מבקש רשות הדיבור!

תביעתי היסתה את קהל האיכרים המפגין והסואן, כאילו גרזן כבד נפל מן הסיפון וחתך את ההתרגשות באמצע. ביקש אותי היושב-ראש בכל פינות החדר והכל פנו בתמהון לצדי ועיניהם מלאות חימה. שבאתי והשבּתי אסיפתם. אחר התחיל מר פריימן מתדיין עם המרצה. כנראה ספק כאן, אם יש להתיר לי את הדיבור, לבסוף הוכרע הדין לטובתי:

– נשמע מה “הנודדים” החדשים אומרים – הסכים היושב-ראש.

לא היו מחשבותי סדורות במוחי שנתלהט ולא היה בחפצי לחזור לפרשה ארורה זו הקרויה אוּגנדה ושכבר יבשו כל מימיה המרופשים. מכל מקום בשבילי הענין מוחלט וגמור, מעֵבר לויכוחים ומעל להם. אבל עצם הכיעור שבמחזה כוזב זה ואותה שפלות שבכפות המריעות, אי אפשר היה לי לעבור עליהם בשתיקה, ופתחתי:

– בבוקר זה ירדתי מן הספינה ועליתי על החוף ולעת ערב באתי בצל אילנותיכם ובפי רק שאלה אחת:

הגידי לי אמא-אדמה, רחבה, מלאה, גדולה,

מדוע לא תחלצי שדך גם לי, נפש דלה, שוקקה?

חדש אני ועוד אבק דרכים על רגלי, ואין לי שום זכות בתוככם, אלא שמסתכל אני בעין פקוחה במתהווה ורואה אני בכל הנעשה לפני. בתום לבי אמרתי, אצא ואמצא אחי הראשונים שעיצבו, שטיפחו, שפיזרו כוחם ואתן להם שבח והודיה ואלחץ ידים שעשו בזה, באהבה וביראה אלחצן. והנה ידים הללו, אשר אהבתי ממרחקים, מונפות בלי מורא ופחד אל השמים האלה ומכות ומוחאות ומקישות לדברי הבל, לדברי בלע וגנאי, לדברי מעל וכחש, אוי לעיני שכך רואות ואוי לאזני שכך שומעות! אבל לא ברוב דברים נלחמים עם הכיעור ועם הבגידה הגלויה. במעשים, במעשים אחרים, עומדים בפני הבגידה. הבאתי שתי ידי העושות כנגד עשרות ידיכם הבטלות והבוגדות!

והרימותי אגרופי באויר:

– אל תראוני שאני עוּל-ימים, אילחם בכם!

כל הזמן היו מלוּוים דברי גלי שחוק אדירים שנידרדרו מכל הפיות. לשוני העברית, לשון עילגת זו של יהודי פולין, המחרקת את כל השוּרוּקים, והמשרקת את כל הקמצים, וכל צירה כאילו אלף פתוחה ויוד אחריה, וכל חולם שבה מין “אוי” ארוך – לשון עילגת זו ודאי שמגוחכה מאד היתה. אף על פי כן כשגמרתי דרשתי דממו הפיות ואפילו בלבול ובושת-פנים בתוך המסובים. שוב נמלך היושב-ראש במרצה, כאילו נחרדו ממנוחתם ואינם יודעים כיצד לנהוג באדם מן החוץ שבא כאורח לא-קרוא ועושה בתוכם כבתוך שלו. עד שקם אדם אחד, על דעת עצמו קם. פניו פחוסים ומטושטשים וחטמו מעוך לרוחב לסתותיו, ויש בהבעת פרצופו משהו מן הליצן ומן הקוף. נשרו הריסים מעפעפיו ושוליהם סמקו כאילו דם הם מדמיעים. כנראה, בכוונה יצא כנגדי לעשותני ללעג ולקלס בעיני הכל. מניח הוא ידו על כתפי ומסתכל בי מלמטה למעלה שעה קלה, ועמידתו בלבד מבדחת את הנאספים:

– בבוקר זה באת, – התחיל באידיש רומינית, – וכבר אתה דורש דרשות? חביבים עלינו “היציגע יינגעלייט” (צעירים חמי-מזג), אף מזגנו חם היה כשהיינו צעירים, אלא מה משמעותה של המלה “פיבּער”, כן “פיבּער” (קדחת) יודע אתה?

המתין שאתן לו תשובה והשלכתי בפניו:

– איני מתירא מפני הקדחת.

הטיל בי שולי עפעפיו המדמיעים דם והוסיף:

– ומה משמעו של “אויגענוויטיק”, כן “אויגענוויטיק” (כאב עינים) אתה יודע?

שוב המתין לתשובתי. באמת אימה נפלה עלי למראה עיני הדובר אלי, אבל הבלגתי ושוב השלכתי לו בפניו:

– איני מתירא מפני כאב עינים ולא מפני שום חלאים רעים.

– זה שאמרתי, גיבור גדול אתה, ואפילו מתעתד אתה להילחם בנו. כיצד, רצוני לדעת, תעשה מלחמה זו?

צינה ולגלוג הללו שבדיבורו בילבלו אותי וגימגמתי:

– איני יודע, איני יודע, אבל אי אפשר כך, אי אפשר כך, לא אשקוט ולא אנוח, אילחם!

ודאי היתה בתנועת ידי או בדיבורי או בכל מעמדי מדמות עלובה ונלעגת, הואיל ושוב פרץ צחוק גדול פרוע מכל הפיות ולא פסק כמה רגעים והוא שהביא את האסיפה לסיומה. מיהרתי ויצאתי לתוך חשכת המושבה. לבדי חוזר אני אל חדרי במעלה הרחוב ורואה ומכיר במעורער שבמצבי. שטות, שטות וקלות-ראש, מצדי להשמיע דברי-להג גבוהים גבוהים על מלחמה. מליצותי השדופות והתרגשות-אוילים זו שתקפתני אינן מוכיחות כלום ואינן משנות כלום. מפולת כאן. חורבן גדול כאן, חורבנם של בני-אדם מעוּלים, שנתנו חייהם על משאת-נפשם ונתיגעוּ ממנה ונפלה תחתיה והתחילו בועטים בה. ואני, שידי ריקות, באתי לפניהם ביוהרה החוטאת שבי ובאגרופי הקפוץ, מה כוחם?

כוכבים זרועים בשמים ובין מפלשי עבים במערב שוקעת לבנה פגומה של טבת. רך הליל כתינוק המחייך ולחש צמיחה באויר וטלליו. מרכינים האילנות אמיריהם ועד מהרה מחזירים אותם למרומיהם. קול פסיעותיהם החופזות של קהל הנאספים יוצא בעקבותי ורודף אחרי, ועוד שחוקם מידרדר ונשמע. ולבדי אני עם צערי ועם החרטה ועם המבוכה שהשפילו אותי עד עפר.

פרק שמיני: הַדֶּרֶךְ אֶל הַחֵרוּת

כשאדם מעלה על הנייר בימים שבין זיקנה לשׂיבה מעשים שאירעו לו בשחר נעוריו, אין הוא דן עם עצמו ועל עצמו. לאמיתו של דבר, אין כאן אלא כתיבה של אדם פחוּת על אדם מעוּלה מכל הבחינות. מה רחוק אני כיום, לאחר ארבעים ושש שנים, מאותו בחור רך ותם ובר-לבב שנתחנק ונתחבט כדג במכמורת ביסוריו וביאושו, שעה שנסתלק מאסיפת האוּגנדיסטים שבמושבה זו ומאותו כיעור בו הקבילה הארץ פניו בערבּוֹ הראשון. מחק הזמן ועקר את ההכרה והדעת מן העולם הרגשי ההוא ובקושי אתה חוזר ומתכנס אל תוכו. לא היה זה כוכב אחד מן הכוכבים הרבים הנופלים ודועכים בשמי אדם. משבר גדול היה אשר יבוא אך פעם בחיי אדם. וזוכר אני שמזועזע הייתי עד היסוד, עד דכדוכה של נפש. בשום פנים לא תפסתי טיבו של כחש זה, של דיבוּק זה, של עבודה זרה זו, ומהיכן הם באים ולאָן הם הולכים ונתרפו כל כוחותי. מה עלי לעשות? אילו היו עמי חברי בני עיירתי מן בית-המדרש-החדש! היינו נמלכים זה בזה ומטכסים עצה על הצעדים שיש לעשות והיינו בּוֹרים לנו דרך איזו שהיא. אבל לא היה איש עמי. לבדי הייתי.

כבר עברה שעת חצות כשנכנסתי לאכסניה האפלה, ובמיטה שכנגד מיטתי שוכב הטוֹלסטוֹיאי ומעיין בספר לאור עששית קטנה. מונחות שערותיו על לובן הכר ואיני רואה אלא כתם שחור זה. שתקן היה ומשוקע בתוך עצמו, מכל מקום הבחנתי שאיני חשוב בעיניו. סחתי לו מה שאירע בביתו של בן-זאב ושידלתי אותו שיהא שותף לתרעומת שבי ולא נענה. ואפילו דומה תולה הוא את הקולר בצוארי.

– אילמלא הלכת לשם לא היית שומע פטפוּט שלהם – אמר.

– כלום עצם הענין היה משתנה?

– ודאי, אילמלא שמעת פטפוט שלהם לא היית מתמלא כעס ורוגז.

– ובכן, לפי דעתך אין לעשות כלום?

– לא אמרתי לך דעתי.

היה הפרש של שנים, של מזג האופי, של עבר וחינוך ביני לבינו ולא נשתמעו דברים של זה לזה. שכבתי במיטתי ועיני פקוחות ותלויות בתקרה. אף על פי כן לאחר שעה קלה התחיל חברי מדבר. עמד כנראה על מצוקת נפשי וחזר בו ואמר לסייע לי. הניח ספרו ואסף שערותיו מעל פני הכר וישב ופתח:

– רצונך לתקן אנשי ראשון? אותם עם העראבאנג’ים שלהם?

היה לגלוּג בקולו היבש ולא השיבותי, ורק לאחר זמן למדתי שדיבור זה, “עראבּאנג’ים” משמעו העגלונים הערבים המשרתים לפני הקולוניסטים ועמלים עליהם.

– ובכן, – הוסיף – אין מתחילים בתיקון האחר… אי אפשר לתקן את האחר… גאוה שפלה באדם הרואה עצמו מתוקן כל כך שרשאי הוא לתקן את האחר… אי אתה יכול אלא לתקן את עצמך…

רוסית דיבר, רוסית קרימאית, וניבה מצומצם קמעה, והוא מקטע את ההגוּי כמקטרג על מישהו וכזורק מרה מפיו ומשמיע כמה דיבורים ומפסיק וממתין, ושוב פותח באותן מלים גופן אלא שסדרן אחר ופירושן אחר ושוב מפסיק וממתין. ידעתי מעט מתורתו של טוֹלסטוֹי וממנהגיהם ומארחות חייהם של הנוהים אחריו, בתוך האויר היו הדברים ברוסיה, אבל מעולם לא נתפסתי להם. כל ימי הייתי מתירא מפני בני-אדם צדיקים הרבה. עוד הומה באזני מלל סוער שהנחיל לי ברדיצ’בסקי במאמריו ובסיפוריו ובקונטרסיו, ולא נשאתי צמצוּם החיים שבצניעותם של בני כת פרושה; הפגנה זו שהם מפגינים על נזירותם וחומרות מצוותיהם בהלכות אכילה ומלבוש, וטינה זו שבלבם ליצרי אדם ולחולשותיו הקטנות. היו מן המידות האלו אף במר שיינבוים, חברי לחדר, וניכרות הן בפניו המצומקות וברזון זרועותיו ובגרמיוּת שלדוֹ שפשטה בכל גופו, ובקול יבש ואטום וצונן ומקוטע זה, שאף על פי שהתכוון לטובה לא נרעדה בו אפילו נימה אחת של רחמים וסלחן. אולם לגודל תמהוני, חברי שהתעקש כל כך ושתק כל הזמן, כיון שפתח בדיבורו לא פסק:

– ציוני אתה? – שאלני.

– ודאי, לשם כך באתי.

– אני… אני… לא… לא… איני ציוני… מעל לתחומים אלה…

– ועל שום מה באת הנה?

– אני… בארץ ללא סדרים ומשטר… אפשר לחיות לפי דרכי…

– ובכן, באת לשם סבוֹבּוֹדה? (חירות).

הרים חצי גוּפו והסתכל בפני וחייך בשפתיו המקורצות והעמיק את השקע שבלחייו:

– אכן, ס-בוֹ-בּוֹ-דה, – הוסיף וליגלג. – סבוֹבּוֹדה… דיבור גדול… יודע אתה היכן ראשיתה?

בפעם הזאת לא המתין אלא מיהר והשיב לשאלתו:

– מעצמך… מן האני… חייב אדם לשאת את עצמו… את עצמו… ופותחים מן הגוף… עובדים ומספקים לו צרכיו שיהא בן-חורין… כאן נאצ’אלוֹ, ראשית הכל ועכשיו נשכב ונישן.

השתטח על מיטתו, הניח שערותיו הארוכות על הכר, כיבּה את העששית ועד מהרה הגיע לאזני כעין שפשוף קל של שפתיו המשתפשפות זו בזו שעה שהוא מכניס ומוציא אויר בפיו. הרבה שעות שמעתי ריחוש שפתים קצוב זה באותו לילה, כשהרהורי מיגעים אותי בנדודי-שינה ומחרידים מנוחתי. היתה בכל זאת אמת רבה בהגדרה זו שהגדיר את ראשיתה של החירות – “מתחילים מן הגוף, עובדים ומספקים לו צרכיו שיהא בן-חורין”. קם לנגד עיני מראה הרחוב שראיתי עם שקיעת החמה. אותן להקות ערבים נערים ונערות ונשים וזקנים וזקנות, עם הרבה רגלים יחפות, פוחזות ומאובקות, כרגליהם של עדרי צאן כשכלב-רועים עוקף עליהם מכל צד ומאספם למכלאותיהם. אותן קרונות עם האיכרים ועם העגלונים הערבים שעל ידם, ואותה קפיצת חפזון מן העגלה שהיו קופצים האיכרים סמוך לחצרותיהם, כנסים מפני דבר מאוס ושפל ונמלטים אל בתיהם הרמים. שמא יש חיבּוּר בין ניסה מבישה זאת ובין כחש זה שנתגלה לי באסיפה בדירתו של בן-זאב עם כובע היוֹקיי שלו? מה ספק כאן? ודאי, ודאי יש חיבוּר. הנה סיבה והנה תולדותיה. סומא הייתי שלא השגחתי בכך עד עכשיו. והרי את העינים היא מנקרת. לא אלך לרחובות. למה אלך לרחובות? מה ביכלתו של סמילנסקי לעשות בעבורי? בכלל מה בידו של אחר ליתן לי? כבד הענין פי כמה מששיערתי. למקוה-ישראל? ללמוד? לשם מה? שיינבוים זה כפולות שנותיו משנותי ועובד בכרמים וחי על עבודתו. לא אוציא הכספים מן הבנק. קונם עלי כספים הללו. באיסור באו ובאיסור יהיו מונחים שם. לא אלך לרחובות ולא אשאל פי איש ובכוחות עצמי אמצא דרכי. ביום א' אשכים ואצא לבקש עבודה בכרמים, וזאת ראשית דרכי אל החירות! כבר מתגנב ומסתנן אויר תכלת של שחרית מבין חרכי התריסים וזוחל ופושט בחשכת החדר ומזעזעה. דומה לאור מועט זה שהתחיל מבהיר מעמדי ולאותה זיזה חשאית שבלב אדם שהיה תועה ומעמל עצמו עד שמצא תכליתו והיא שעמדה לו. הנה מפלח חץ זוהר ראשון וננעץ באלכסון בפני שיינבוים הישן בשלוה, מוטל אפרקן ושתי זרועותיו סרוחות לאורך גופו אחת לימין ואחת לשמאל, ורותת קו הזוהר בין שפתיו הרוחשות. לאט לאט כאדם שעשה כל מלאכתו וראוי הוא לשבוּת עצמתי עיני ונרדמתי.

כיון שגמרתי אומר לעשות מושבה זו ישיבת קבע נחה דעתי והלכו כל דאגותי. אמרו לי באכסניה, שעוד צעיר אחד כאן שבא מרוסיה, אחיו של הסופר גנסין, ועובד הוא ביקב, אלא שבשבתות הוא הולך ליפו. אם אני מצרף אליו את שיינבוים ואת עצמי הרינו מזומן. לא רב המחנה ואף על פי כן. ולאחר סעודת-צהרים יצאתי לטייל בכרמים ובחולות ועמדתי על טיבו של נוף וטבלתי כל היום בחמתו של מקום. בחזירתי מן הטיול במעלה הרחוב קרב אלי איכר אחד חבוש קאסקט אפור ונתן לי ידו ואמר לי – שמי שמואל אוֹסטשינסקי. בינונית קומתו וצרות כתפיו וכפופות וראשו כבוש בתוכן. עיניו תכלת זכה, עגולות ובולטות ומסמיכות עפעפיהן אל גביניהן. אלא שהיה צליל של משי בקולו הקונה לבבות, והחיוך העצור שמפרכס במוצא פיו מאד פיקח היה ואפילו מקצת מן המקצת שבערמה בו.

– ראיתיך אמש באסיפה, ובאתי לאמור לך, אַל תשעה לדברי שום בן-אדם ולך לך בדרכך.

אידיש שפתו, אידיש ליטאית המשמאילה את השינין ונבלעת בגמגום כלשהו. פליאה גדולה בעיני, שמוצא אני חיזוק ממקום זה, מיהודי זה שהגיע לשנות בינה ומראהו כאחד מן הישוב וניטל הדיבור מפי. כשראה מבוכתי נסתלקה הערמה הקלה שבחיוכו וניצנץ זיק של חנינה בגלגלי עיניו המגודלים:

– ומה בדעתך לעשות?

אחרי ליל הנדודים שלי מוכנה וסדורה תשובתי:

– לעבוד בכרמים.

– תיכנס באחד הערבים לביתי, בכוחי לסייע לך – והצביע לצד הבית שמשמאלו. אף על פי שעתידים אנו להיות רעים וידידים הרבה שנים, ולא פעם אחת הייתי שוכב בבית זה משהתחילה תוקפת אותי הקדחת ואוכלת בשרי, לא נצטרפה שיחה ראשונה עמו ונפטרתי ממנו וחזרתי לאכסניה, ואני מהרהר: כשם שאין דור כולו חייב כך אין ציבור כולו חייב.

ביום א' כשהשכים שיינבוים לקום לעבודתו קמתי עמו והוא הראה לי את הדרך אל שוק הפועלים שבתחתית המושבה סמוך לבארה. סוף חשון שפע השנה גשמי-ברכה וסופו של כסלו צונן היה והשירו הגפנים כל טרפיהן והקדימה עונת הזמירה בכרמים והעבודה בהם בעצם תקפה. מכל הכפרים שבשכנוּתה של ראשון היו מתקבצים בוקר בוקר חבוּרות של ערבים ועומדים הם כאן צנוּפים יחד כפקעת גדולה, צבעונית ומסובכת, וממתינים שיבוא כורם ויבור את מישהו מתוכם. מנומר הקהל ורועש הרבה, מקצתו מיושב על הקרקע ומקצתו מעומד. פרועה ושחצנית בלוריתם של הבחורים ומהדסים הם ומחליפים רגליהם היחפות, כורכים סיגריות באצבעותיהם הגרמיות והחוּמות והמאורכות ורועדים מצינת שחרית. והבנות קומתן מיתמרת ועולה כמקל בחלוקיהן הכחוּלים עם מרובע זה של רקמת תולע על חזיהן ופיטמות שדיהן נוקדות בו. קולן הולך ושחוקן מכעכע באגרופיהן ופטפוּטן מאַווש, וכאילו נקטם קצה חטמן מחמת נקוּדת הכחל שבו, והפּוּך שבריסיהן קורע בבת עינן ומקשקשות כזוגים מחרוזות המטבעות שבהינומתן. אל תוך קהל עמלים זה התכנסתי לבוש חליפתי הכחוּלה וחבוש כובע-הלבד השחור שלי. מיד ופסקה המוּלתם. משכו הבנות בסודר הלבן שעל ראשיהן וחופות הן מחצית פניהן ודוחפות זו את זו ועקום מבטן הבוחן בי בגניבה. והבחורים מתקנים גלימתם ותמהים ורומזים זה לזה ומעמידים פנים שאינם משגיחים בי, אבל נוהמים הם בחשאי נהימה עצורה וגרונית, נהימה של כלבים שעה שנכרי נדחק למחיצתם. בא איכר אחד והכריז שלושה שמות: מוסטאפה, עבּד, פאטמה ונטל חלקו מן החבורה והטיל בי עינים של נחש וזרק בחימה גדולה:

– מה אתה עושה כאן?

– מבקש עבודה.

– לא מצאת לך מקום נאה יותר אלא בין השחורים האלה – ונסתלק מלא חימה. אחריו באו עוד איכרים וכל אחד מכריז שמות ונוטל חלקו, ואותו מבט של כעס בעיניהם כלפי. אלא שפסחו עלי ולא אמרו כלום. בא גם מר בן-זאב מבוהל ועודנו לבוש חלוק-של-בוקר וסנדלים ברגליו ועוד שיירי שינה בין גביניו. לא נזדקרו עוד קצות שפמו הגמלון ומשורבבים הם ברישוּל ומקיפים כל סנטרו. חש בי והכיר אותי ופרץ בשחוק גדול:

– כאן אתה, ועודך לבוש שחורים!

אבל נחפז היה ולא נכנס עמי בשיחה. כך פחתה והלכה החבורה, ובסוף נשארתי לבדי מן הבחורים ובצדי שתי ערביות זקנות, תשוּשות, נאלחות, שמלתן טלאים וקרעים ועיניהן טרוטות, וכיון שעלתה בינתים החמה היו נחילים של זבובים נטפלים אליהן ומשחירים פרצופן הכמוּש, דומה לאותו עפר כתוּש ותחוּח שבתוכו הן מתאבקות ויושבות. כבר נואשתי ואמרתי לחזור לביתי, והנה קרב אלי איכר אחד שעמד כל הזמן והסתכל בנעשה. גבה-קומה היה ונעוּל מגפים ולבוש בגדי-עבודה וארוך גופו וצר, וחטמו קו ממושך אחד ממצחו עד שפתיו וכתפו השמאלית נמוכה מן הימנית. היה בו משהו גויי, כפרי, תמים ואִטי והיתה איזו קדרות בפניו הרזות, משהו סתום ונעוּל, רצונך סימן אדישות וצמצום הם, רצונך סימן סבל ועייפות הם.

– מה אתה עומד כאן? – שאלני אידיש קורלנדית מגורמנת.

– עבודה אני מבקש.

– יש לי יום עבודה בשבילך, אם גם אינה הולמת בחור שכמותך. רצונך תבוא עמי ותאסוף זמורות גפנים מאחרי הזומרים בכרמי.

הלכתי אחריו.

– שמי דרוּבּין, ודיבר עמי עליך אוֹסטשינסקי, – אמר ומדדני בעיניו הלאוֹת לכל אורך גופי והוסיף – אין לך בגדים אחרים?

– אין לי.

– שאַדע (חבל), שאַדע, תזדהם הרבה.

כבר עמדה הקרון רתוּמה לסוסים בשער ביתו של דרוּביּן, ובחלקה הקדמי ישב ערבי אחד עטוף בגלימתו ועל ראשו תרבוּש מעוּגל שדהה וצנוּף מטפחת שלִוְיות של זהב על גבה ומכחול התרבוש חבוי בתוכה. אי אפשר לעמוד על שנותיו, אבל ברי לי שזקן הוא. על ידו עוד ערבי אחד, דומה לו, וּודאי בנו הוא, הואיל ונוהג הוא בו כבוד מרובה. ובחלק האחורי של הקרון יושבת ריבה אחת, רגליה מתחת לגופה, מגולגלת בעיגול כדרך שבעלי-חיים יושבים. דומה תינוקת היא וסודר לבן חופה מחצית פניה. עליתי ומצאתי לי מקום באמצע ואחרי עלה מר דרובין על דוכנו, לקח את המושכות, צייץ לבהמות וזזה העגלה. עברנו בין משוּכוֹת-שיטה וציצי זהב פרחיהן עוד ריחם כבוּש בטללי לילה, וכל עשב ועשב מרתית טיפה של בדולח בראשו. בכרם המתין לנו עוד ערבי אחד, שיצא בקרון להביא זבלים מן הכפר הסמוך. ומיד מר דרובין כופף קומתו הארוכה ומתחיל גוזם במזמרתו ונותן צורה לגפנים, ושני הערבים, אב ובנו, מזרדים אחריו. אני וענינה הקטנה אוספים זמורות ומערמים אותן בצדי הכרם. מעולם לא עשיתי שום עבודת ידים ולא היה הרגל ושכל באצבעותי. אבל לא כאן העלבון, בצירוף זה שצירפוני לתינוקת ערבית זו ושנינו עוסקים במלאכה אחת. בושתי ונכלמתי מפני אזלת ידי שאינן נשמעות לי. נוטל אני כמה זמורות בין זרועותי ועד שאני בא אל הערימה מתפרדת חבילתי בשעת הולכה ולא משתייר ממנה כלום. וענינה זו מטופפת והולכת לפני, זריזה כסנאית קטנה, ועכוּזה זח וזע אחת לכאן ואחת לכאן, וגבה כמיתר מתוּח ואין רבב על בגדה, וצרור הזמורות הרופף שעל קדירת ראשה העגלגלה דומה אחיזה כלשהי אין לו, ואף על פי כן עובר הוא בשלום על האדמה החלקלקה בין שורות הגפנים ובא אל תכליתו.

היתה אדמת הכרם עפר אדמדם כלבנים שרופות ולחה ודביקה כבצק, ועד מהרה חליפתי הכחולה כולה חברבורות כעורו של ערוֹד. ודאי עלוב הייתי, ובדין צוחקת לי ענינה וצורחת כל הזמן – “מוּש הק, מוּש הק”. מר דרובין שראה אותי בעלבוני אינו אומר כלום, ועיקר דאגתו לבגדי שנזדהמו ובכל פעם שהוא מזדמן עמי לוחש הוא “שאדע, שאדע”. יש בכל מלאכה קורטוב של בינה. ומעט מעט תפסתי את הענין ומצאתי דרך אחיזה שלא תתפרד חבילת הזמורות שלי, והתרגלו פסיעותי לעפר האדום והחלקלק, והמשא תופח ומתרבה יותר ויותר על כתפי. הלכה לה הפזיזות המבודרת והחטוּפה שבאברי גופי, שתכלית אין לה ודעת אין בה. נתעיינו תנועותי ונתכנסו בהן קצב ומידה, בשעת אסיפה ונטילה וטעינה ונשיאה והליכה ופריקה. לא מלבינות עוד שיניה הקטנות של ענינה ואינן שוחקות עוד בפיה. נדלק בעיניה החוּמוֹת ניצוץ של תחרה, ועכוזה ממהר ומתגלגל בשעת הליכתה ומרבות לקשקש מחרוזות המטבעות בהינומה שלה, והמרחק בינינו ובין הזומרים מצטמצם ודוחקים אנו רגליהם. אבל פתאום חשתי בגבי כאב צורם כאש אוכלת ונשברה שדרתי לחצאין ואיני יכול לעשות כפיפה אחת ופסיעה אחת. על כרחי הפסקתי לרגע ומעסיק עצמי למראית-עין בכריכת סיגריה. כבר עמדה החמה בגבהי שמים, ומר דרובין אינו פותח ואינו כוסח במזמרתו שוּרה של גפנים חדשה, ואנו מתכנסים לסעודת-צהרים.

שברון-מתנים זה לא הרפה ממני אפילו לאחר מנוחה של שעה בצל אילן, והמחצית השניה של יום העבודה לא היתה אלא גיהינום ועינויים שמצצו דמעות מעיני, התלויות בגלגל החמה היורד בשיפועי השמים שיבוא ויגאלני. אבל נאים סדרי העבודה בשדות, ואין שעותיה לאחר הצהרים ארוכות כשעותיה בבוקר. מר דרוּביּן הקדים והלך ואנו גומרים שורה אחרונה וממתינים לקרון שתחזור ותקח אותנו הביתה. הולך אני וחבילה אחרונה של זמורות על כתפי, והנה מלחית ויוצא לקראתי מתוך משוּכת הגדר איכר אחד מן הכרם הסמוך, שבא להצטרף אלינו ולחזור למושבה בקרונו של מר דרוּביּן. מיד הכרתיו. היה זה היהודי הרומיני עם שולי אשמורותיו האדומים והדומעים דם, שהציגני לראוה ועשה אותי לשחוק באסיפת ליל שבת. כשראני עם משאי על כתפי ועם חברבורות החמר שעל בגדי התעכב, פער פיו, אחז במתניו והתחיל מגלגל צחוקו כאילו אחזהו השבץ. אחר קרב אלי, הגביה מגבעתי ונתן בי עיניו הדומעות דם:

– כך אתה נלחם בנו? – ואחר פנה אל ענינה:

– כיצד בחור זה?

– שאטר, באללה שאטר.

בדרכנו אל המושבה לא פסק מלהוכיח לי השטות והעלבון שבמעשי. ענינה זו שכרה כמה מטליקים ומלאכתה נאה פי כמה ממלאכתי. ועסק הכרמים כולו הפסד. ואין אחרית ותקוה לארץ הזאת האוכלת יושביה וכיוצא באלה הדברים. לא הקשבתי להם ולא השגחתי בו. מכונס הייתי בכאבי הצורב שבמתני השבורים, וכל טלטול וטלטול של הקרון הופך מעי. בשער ביתו עמד מר דרובין והמתין לנו. פרע לי שני בישליקים ואמר:

– אם לא ירדו גשמים הלילה תחזור מחר עם שחרית.

נפטרתי ממנו וכאילו תפילה בלבי, הלואי וירדו הלילה גשמים ולא אחזור מחר עם שחרית, ובפיק ברכים אני עולה במעלה הרחוב. כל שנזדמן לי עיכב צעדו, נתן בי עינו, בבגדי שאדמו מעפר הכרם, תמה, משך כתפיו וחייך. ארוכה ואבלה דרכי אל החירות.

פרק תשיעי: פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת

לא היה שום סימן באותו ערב שעתידים גשמים לרדת בלילה. טהורים השמים וזרועים כוכבים עד אין מספר, ורוח צפונית חרישית מנשבת באויר שנתמלא צינת טללים. ואם גם מרוסק גופי וכאילו נתפקקוּ כל אבריו, אי אפשר שלא יהא המשך להתחלתי, ומחר עם שחרית על כרחי שאלך אל כרמי ואצא לפעלי.

ראה שיינבוים בעניי והתחיל מטפל בי טיפול של חסד. הוליכני אל חנוני אחד שהכל מצוי בחנוּתו, ופשטתי אצלו חליפתי הכחולה שנזדהמה שיתקינה, ויצאתי משם לבוש חולצה של צמר ומכנסי-בד אפורים וקאסקט אפור ושעיר על ראשי ונעלים כבדות ומסומרות על רגלי. יחידי חזרתי אל חדרי, כי שיינבוים סר אל בעל-הבית שלו משום העבודה של יום המחרת, וישבתי על המיטה בכלי החדשים. משהו כבד ומכריע בשינוי מלבושים. לכאורה ענין חיצוני וממש אין בו, ואף על פי כן אות הוא לתמורה גדולה שבאה וכאילו הוציאה כל הויתך מרשות אחת והכניסה לרשות אחרת. לקחתי כרטיס-דואר אוסטרי ורשמתי כמה תיבות לחברי שבעיירתי מעבר לים: “מונחים לפני הבישליקים – שכר יומי הראשון. בואו!” אחר כתבתי איגרת ארוכה של התנצלות לאבי והסברתי בכל לשון של הסברה למה ועל מה עשיתי מה שעשיתי. תשובתו הגיעתני לאחר שני חדשים וקצרה היתה וחדה כאיזמל ובשרי חתכה: “עבדא בישא, בתר דעבדין מתמלכין” (עבד רע, לאחר שעושים מתיעצים), וחתימת ידו הנאה והמסולסלת “אברהם אבא צמח הלוי” מתחתה. אלא שלאחר שני חדשים כבר נשתנה עולמי מן הקצה אל הקצה.

לפי שעה, השכם בבוקר טילטל אותי שיינבוים בכתפי וכשפקחתי עיני כבר היה החלון פתוח ואודם הזריחה פורץ בחללו. חשתי בכל אברי אותה עיפות יתירה שלאחר המנוחה, אבל הזדרזתי וקמתי ובחפזון של טירון נתכנסתי לתוך בגדי ובלעתי בחטיפה פת-שחרית, ועד מהרה אני בשער חצרו של בעל-הבית שלי וצרור המזונות לסעודת-צהרים עמי; והנה ארובת היקב משמיעה רק את שריקתה הראשונה. מר דרובין שמח שמחה גדולה כשראני בבגדי-העבודה החדשים, ועלינו לקרון, אותה חבורה של יום אתמול, שני הערבים, האב ובנו וענינה הקטנה בתוכה. היתה לי כעין עליה בבוקר זה. לא חזרתי לאסוף זמורות עם ענינה. מר דרובין זיין אותי במזמרה והתחיל מלמדני פרק בזירוּד מאחרי הזומרים. רב-שנים הכרם וכבר צורת גפניו קבועה ועומדת ואפילו הדיוט כמוני אינו עשוי לפגוע בה. בידיעה ובסבלנות רבה פרט לפני כיצד אוחזים בידות מזמרה וכיצד מפשקים אותן; כיצד חותכים ומקום החתך יהא חד וחלק וקרוב לקליפת הגזע, כיצד נוהגים בזמורה העבה וכיצד בזלזל הדק, וכיצד ממעכים עין צדדית שלא תעלה זמורה. תורה שלמה עם הלכותיה, איסוּריה והיתריה. לאמיתו של דבר, משלח-יד זה של עבודת-אדמה לא היה זר לי ורחוק ממני אם גם לא עסקתי בו מעולם. בדור רביעי בן אני למשפחות בעלי אחוזה, וימי ילדות ראשונים עברו עלי בכפר ווּלקה, אחוזה שנפלה בירושה לאבי מזקנו. והיו שם שדות-תבואה ודירי-צאן ועדרי-בקר ואוּרוות-סוּסים, והיו מדיינים במחיצתי במחזור זרעים ובזבלים ובתורמוס הצהוב והכחול המטייב קרקע ומשביח שיפון שבא אחריו ובגידול אפונה למאכל בהמות ובכוסמת ובדוחן ובכיוצא באלו מן הדברים המיוחדים לחקלאות המקום. ולעולם לא יימחה מזכרוני אותו יום תמוז שהקדיר פתאום, ואני בן ארבע, והקמה בשלה ומלאו שבליה גרעינים ומוכנה היא לחרמש הקוצרים, ואבי עומד אצל החלון בחדרי וספר תהילים בידו, וגרגרי ברד כביצי יונים מידרדרים ומקישים כאבני בליסטראות בשמשות שנתערפלו, ושפתי אבי הלאות לוחשות “תפילה לעני כי יעטף” ודמעות חמות נושרות מעיניו.

אלא שזכרונות עבר ורשמים ורגשות בפני עצמם וכפיפת הגב של יום תמים בעבודה שאתה מקבל שכרה שני בישליקים בפני עצמה. עשיתי איפוא מלאכתי בהכנעה גמורה ודיקדקתי בכל מצוותיה. מיד ועמדתי על סוד אחד שבעמל כפים: כל כמה שאתה מרבה ומתמיד בכפיפת הגב ומבליג בכוח הרצון על יסורי הגוף שהיא גורמת ומקבלם באהבה הריהם מסתלקים והולכים. פוסע מר דרובין לפני בשורה אחת וחותך כמה זמורות בגפן ואני יוצא בעקבותיו וגוזם כל הענפים ששייר. כך עושה גם הערבי הזקן בשורה השניה ובנו הולך אחריו וגוזם. בשעות-בוקר ראשונות הייתי מתמהמה ותוהה על כל גפן וגפן, מהסס עליה ואיני מכריע ונתעכבתי הרבה מאחורי הערבי, ומר דרובין משסיים שורתו מפנה פניו אלי ומסייע ומזרד לקראתי. אבל כשקרבו הצהרים התחילו ידי מתאמנות וגובר בי כוח ההחלטה ואף מתמעטת טירחתי ומהלך אני בפסיעה בוטחת יותר ועושה את שלי ואיני נזקק עוד לעזרתו של מר דרובין.

אותם נצחונות קטנים נצטרפו יחד והמו בי ותססו כייין. כל כשלון ואזלת-יד שנתפטרתי מהם וגברתי עליהם מפכים היו הנאה ושמחה. ודאי הרבה מן התחרה ומגסות הרוח ברגשות סיפוק הללו. אבל היה בהם משהו אחר, מזוקק יותר, עמוק יותר, אמיתי יותר ואף פשוט יותר. ולאחר הצהרים משלא נטרדתי עוד כל כך וכמעט עוסק הייתי במלאכתי מתוך שיגרה והיסח-הדעת, כיון שחוזרות ובאות אותן תנועות הידים ואותם הסדרים, הרי שנפתח הראש למחשבות. עמדה שמש טבת בשמים שופעת אורה וחוּמה וכל עשב ועשב שהציץ היה נמתח ונמשך אליה בדממת צמיחתו. הולך אני כפוף מגפן לגפן ואיני שומע אלא שריקת מזמרתי הכוסחת ענפים וחריקת חרגול שנחרד ממחבואו וניתר. עשיתי חשבון נפשי. הואיל ועבודה זו על כרחי שהיא מכאן ואילך דרך חיי, משמע חיבוּר פנימי ומוחלט בה בין התכלית העיקרית ובינה; וכל כמה שירבו העוסקים בה יתחזק הענין שלשמו אני עושה. הרהוּר זה משניצנץ במוחי לא הרפה ממני והיה כגילוי גדול בעיני. שוב קמה לפני דמותה של ראשון בבוקר ובערב ולהקות הערבים היוצאים ובאים בה. לא היתה שום טינה בלבי אליהם. הללו בני-ערב, מה פשעם ומה חטאתם כשיהודים נוהגים כפי שהם נוהגים. והרי שעה שאני מעמיד איבּרהים זקן זה, המהלך בשלוה ובחשיבות וצר צורה לגפנים בצדי, כנגד הכורם הרומיני מבני עמי על עפעפיו האדומים והמרירוּת שבנפשו וטענותיו הגדולות וערמתו הקטנה, לבי, כל לבי לאיבּרהים. ושעה שאני מעמיד יוּסף בנו, המזרד בשורה הסמוכה לשורתי, כנגד בן-זאב זה כפי שראיתיו אתמול בחלוק-בוקר ובסנדלים וחוטף פועליו מן השוק ובעצמו חוזר ועולה על משכבו, הרי לבי, כל לבי ליוּסף. נדמה היה לי מרפרפת לפני צילתו של רעיון מאד נכבד וראוי הוא שאשוב אליו ואבחין בו יפה יפה. אבל אדם אינו מאריך ברכיבה בערבות ולעולם הוא חוזר לתחום דאגותיו הקטנות. אם באמת ובתום-לב גמרתי אומר שלא ליהנות מן הממון שהפקדתי בּבּנק ולחיות מעמל כפי ולשאת את עצמי, ודומה כך הכרח השעה מכל הבחינות, הרי לא יספיק לי שכרי לישיבה מרוּוחת זו שבאכסניה. ומוטב שאמהר ואעקור משם לרשות עצמי ואוציא בשיעור שאני מכניס. כשנזדמנתי עם מר דרובין בקצה השורה שאלתי אותו, אפשר ידוע לו היכן מוצאים חדר קטן בשבילי במושבה, ואמר לי לילך לבן-זאב שדירה פנויה בביתו בדיוטה התחתונה.

בשעה ארבע ומחצה משהתחילה השמש נוטה לבית מבואה הגיע יום-העבודה השני שלי אל סופו, ולא אירעה לי שום תקלה וחוזר אני למושבה בשלום ומתק עייפות טובה משרה שלוַתו עלי. עמדתי להיפּטר ממר דרוּבּין, שבינתים נודע לי כי מאנשי ביל"ו הוא ומן המשובחים שבכורמי הארץ, והנה מניח הוא את ידו על כתפי ואומר באותו דיבור נמוך וגמגמני המחפה בסתר על מידת הרחמים להיטיב עמי ולחזקני ולאמצני בראשית דרכי:

– תשמור את המזמרה אצלך, מתרגלים לכלי אחד ואין מחליפים אותו, ואף צא והזדרז בענין החדר ואמור לבן-זאב שבשמי באת אליו.

עם המזמרה בידי ועם קורטוב של יוהרה בלבי התדפקתי על דלתו של מר בן-זאב. פתחה לי ערביה כבת שלושים, גבוהת-קומה, בעלת-בשר ואדומת-לחיים. לבוּשה היא כאחת מבנות ראשון, שמלה עם קיפולים בשוליה וחולצה של כותנה בהירה ודובדבניות של תולע פזורות עליה. גלויות זרועותיה והרבה עיגולים של אצעדות כסף וזהב מקשקשים לארכן. כמה וכמה בהרות של תכלת קעקע בפניה הרחבות, בקצה החוטם ובקצה הסנטר וסמוך לרקות ובחודי הלסתות הבולטות. עונק צוארה הנטוי מחרוזת של מטבעות רדודים ומזהיבים, ושער ראשה פרוע וכל נימה ונימה שבו סלסול לה בפני עצמו כבלורית של כושי. דיברה עמי אותו ז’רגון משובש ונלעג אשר רנן מזרחי ערב מאריך הברותיו ומרחיבן, מאד דומה ללשון זו שדיבר עמי השוטר הסומא בנמל יפו:

– וואס דוּ ווילסט?? (מה רצונך?)

אמרתי לה וניכר היה בפניה שהיא נבוכה ואינה יודעת כיצד לנהוג בי, ואף על פי כן הקישה באצבעות-הקוף שלה על הדלת שממולי, הלחיתה ודחקה גופה בתוך הסדק שבין הדלת למזוזה, שלא יתגלה לי מה שמתרחש מבפנים, אבל מיד ופתחה את הדלת לרווחה ושומע אני קולו של בן-זאב מקביל פני:

– אה! אתה כאן! נאום חדש רצונך להשמיע לנו!

ישבו חמישה בני-אדם בתוך כורסאות ומסוּבים לשולחן אחד ועשן טבּק מתאַבּך ועוטף אותם. מוגפים התריסים וכבר העלו אור במנורה הכרסנית והמוגבהת ומנצנצים קנקני משקאות ומוטלים שיירי מזונות וחרצני זיתים בקערות. הכל אוחזים בידיהם סמוך לחזה מניפה של קלפים ולוחצים אותם אל גופם שלא תתגנב ותציץ בהם עין שכניהם, וציבוּרים ציבוּרים של מטבעות נחושת וכסף לפניהם. ועל גבי גלגלי עיניהם פרושה אותה מתיקות מבדחת של בני-אדם שאכלו ושתו ונתבסמו.

– מר דרובין שלחני, מבקש אני חדר לשכור – אמרתי.

– אם תשלם שכרו כל מה שהפסדתי היום הריהו שלך – ליגלג מר בן-זאב. הכל פרצו בשחוק ואמנם ראיתי שציבורי המטבעות שעל ידו נמוכים נמוכים.

אבל מיד הוסיף וקם בחפזה כאדם שרצונו להיפטר מתקלתו:

– לצון חמדתי לי, ונעשה העסק בקיצור, ששה פרנקים בכוחך לשלם שכר חודש אחד?

הבחנתי שאין דעת המסובים נוחה ממני, מנכרי זה שנדחק פתאום לתוך מסתרי חייהם ורואה אותם בקלקלתם, משחקים בקלפים בשעות היום ומבלים זמנם בעצם עונת הזמירה במעשי הוללות. לא הארכתי במשא-ומתן והסכמתי ופרעתי לו שכר דירה לחודש אחד. מיד אמר בן-זאב כמה דיבורים לערביה בלשון שאיני שומעה, וירדתי עמה לראות המקום המיועד לי. כל הקומה התחתונה פנויה היתה. נכנסים לאולם רחב-ידים ושלושה חלונות בו לצד הרחוב. זה ודאי שאינו בשבילי. אלא מצד שמאל היה חדר ארוך וצר וחלונו נפתח לחצר ומוטות של אילנות מאהילות עליו, והוא מופרש וטוב לאדם המבקש קרן-זוית משלו לחשב שם עולמו. החלטתי לא לדחות את השעה ולפתוח מיד בהעתקת משכני לכאן עוד בערב זה. בין כך כל זמן שנאה האויר הרי לא יהיה יום אחר שונה מיום זה, ולא אתפנה לעסקי הדירה אלא בשעות הערב לאחר גמר העבודה בכרמים; וכשירדו גשמים ואני בטל, ודאי אין הזמן יפה לעיסוק בישובו של מקום. פחי-הנפט היו אז באים לארץ בתוך תיבות-עץ שנַיִם-שנַיִם, ולפיכך מצויות היו התיבות לרוב בכל החנויות ונמכרות בזיל הזול. הלכתי לחנות ולאחר שקילה והפיכה עם החנוני על סדרי דירתי, קניתי עשר תיבות והן שהספיקו לכל צרכי לפי נוסח הריהוּט המקובל במקום אצל דלת העם. ערכתי שלוש תיבות ברוַח פחות מאַמה בין זו לזו בפינה הדרומית על יד הקיר, על גביהן שמתי שני סרנים שנתנה לי פאטמה, מנהלת משק ביתו של בן-זאב, מן המחסן של בעליה. אחר פרשתי עליהם שק ארוך וצר שמילאתיו קש מעוך מתוך המתבן שבחצר וכיסיתיו בסדין. שני כרים קטנים שארכם גדול מרחבם ושתוכם צמר-גפן, והם קשים כאבני חרן שלמראשותי יעקב אבינו, הנחתי סמוך לכותל, ושמיכה של צמר ממַרסיל, צהבהבת כעין הכרכום ופסים של תכלת בשוליה חופה על הכל, והרי משכבי עשוי כתיקונו. מערכה של ארבע תיבות ערכתי, לארכן הנחתין, זו על גבי זו והצד הפתוח פונה פנימה וקבעתי מקומן על יד החלון. הטבלה העליונה משמשת שולחן והפנים של כל תיבה ותיבה מין מזוה עם מחיצות בשביל המזונות ושאר מיני סידקית. תיבה זקופה אחת העמדתי על יד שולחן זה והריהי כסא לשבת עליו, ועוד אחת על יד המיטה והריהי כעין דרגש לצרכי לילה. ותיבה שלישית זקופה הצבתי בפינת הכותל המזרחי, גבה אל הקיר וצדה הפתוח כלפי פנים, ומקום בה לבקבוק הנפט למאור ולבקבוק הכוהל בשביל מכונת-הספירט לבישול הנתונה למעלה ועם קומקום-הפח על גבה. פאטמה הביאה לי פטיש ומסמרים ותקעתי אותם בכמה מקומות: על יד המיטה בשביל ליתן בו מנורה בשעת קריאה, וסמוך לשולחן בשביל אותה מנורה שתאיר לי בשעת סעודה וכתיבה וכיוצא באלו, וכמה מסמרים בכותל הדרומי לתלות בהם חליפתי כשתחזור מגוהצת ונקיה, ומגבת ומראָה קטנה, והרי דירתי עשוּיה והכל קבוע בה ומתוקן כל צרכו. הסחתי דעתי מעיפות הגוף ושעה יפה הייתי טורח בהתלהבות ובעיסוק גדול כיהודי המהדר סוכתו בערב החג; והחשתי צעדי מן החנות אל ביתי ומן הבית אל החנות, כמה וכמה פעמים בזה אחר זה כדי למלא אחרי החסר, שכן אך קמעה קמעה נתחוורו כל פרטי הענין. בינתים החשיך הערב והדלקתי מנורתי ונתמלא חלל המקום צללים. היתה יתמות נוגה בתוך הדלות הריקה מסביב. ישבתי על תיבה אחת, השענתי מרפקי בברכי ונתתי ראשי בין שתי כפי ולא ידעתי, יש ממש במה שאני עושה או אין ממש בו.

דפיקה קלה עוררה אותי מפקפוקי היגעים. שוב באה פאטמה עם אותה זקיפות מתוחה שבגופה הכבד, והחזה שלה תופח כאילו משלחת היא אותו דורון לכל המקביל פניה. מתגלגלות ומצלצלות כל האצעדות שבזרועותיה, ושחורים כזפת כתמי הקעקע על פרצופה באור קלוש וצהבהב זה של המנורה המהבהבת ומפחמת, ומקיפה היא מקום מנוחתי במבט עיניה הדולקות ואומרת: “שלֶבּי… שיין… שלֶבּי… שיין…”. אלא שבידיה גלולה חתיכת בד מנומר והיא פורש אותו על גבי ציבור התיבות שעל יד החלון, והריהו מפה לשולחני וּוילון למזוה שלי. ושוב מוציאה היא מתחת לסינרה כעין שטיח קטן, ד' טפחים על ד' טפחים, וכנראה משכה אותו שלא בידיעת בעליה, ומניחה אותו סמוך למיטתי והתחיל חדרי מחייך לי.

חזרתי אל האכסניה לשם פרידה ואת המזמרה שמרתי עמי שלא תארע לה תקלה חס ושלום. כבר היו אכסנאיה של הפונדקית מסובים אל שולחנם. ישב שיינבוים ושערותיו עודן לחות מן הרחיצה ומלקט ומחטט בקערת הירקות שלו. וישב מר טרכטנבּרג טורח ומפשפש בירך של תרנגולת ומעיין בה יפה במשקפיו התכולים. אמרתי להם שאני עוקר ועובר לחדר ששכרתי לי, ולא ניכר בפניהם רישומם של דברי. הפונדקאית תיקנה את העניבה שבסודרה ושאלה:

– ולהיכן אתה עובר?

– לביתו של בן-זאב, בדיוטה התחתונה.

– בית נאה.

לאחר סעודתי, כשבאתי לבקש המזודה שלי, כבר היה שיינבוים סרוח על מיטתו ומעיין בספר. נתן בי עיניו החדות ובלי להזיז אבר מאבריו אמר לי:

– תקח עמך את השעון-המעורר שלי… ולא תאחר לעבודה בבקרים… איני נצרך לו עוד… וכשיהא לך הרגל להשכים תחזירהו לי…

ובאותו קול צונן ויבש המקטע וגוזר משפטיו הוסיף:

– רותח, רותח אתה כקלחת… נפלו מאד פניך בשני ימים אלה… כאילו קמת מערשׂ-דוי… אינך מגולח… אפילו ידיך לא רחצת אחר העבודה… קנית לך קערה?

– לא.

– רואה אתה קערה לבנה זו והקיתון שבתוכה… קח… כל זמן שאני כאן איני נצרך לה…

שיינבוים זה ממידת האבהוּת והאפיטרופסוּת בו כלפי ולעולם מעמידני בבושה וכלימה ומרפה ידי, ואף על פי כן דאגותי עליו וטובתי הוא דורש לפי דרכו. הטענתי את המזודה על שכמי, נתתי את הקערה והקיתון תחת בית שחיי וידי הימנית אוחזת במזמרה ובשעון המעורר ויצאתי לרחוב בחשכת הערב. לא היה המנהג אז לנעול דלתות במושבה, שכן שומריה הבידואים אחראים לכל גניבה והפסד. וכשנכנסתי עם מיטלטלי לחדרי מיד חשתי באוירו שמישהו היה כאן בשעת היעדרי והשאיר אחריו הבל של בושם נעים. והנה כשהדלקתי המנורה רואה אני צלוחית על גבי שולחני וצרור של פרחי-שיטה עם פיפיהם השעירים נעוצים בתוכה. מעשה ידיה של פאטמה, ותבוא עליה ברכה. הבאתי קיתון של מים מן הברז שבחצר ורחצתי פני כמצוַת שיינבוים הטובה עלי, כוננתי את המעורר לשעה חמש ורבע והעמדתיו על התיבה סמוך למיטה, אחר תקעתי מסמר מעל למיטה ותליתי בו את המזמרה ופשטתי בגדי ועליתי על משכבי.

מלמעלה מן התקרה, שהיא רצפת אולמו של מר בן-זאב, ירדו עלי קולות עמומים ומזמן לזמן גברו והיו כצווחות של מריבה. שם יושבים איכרים שטופים במשחק קלפיהם ומאחרים בנשף. עכשיו מובן לי על שום מה יוצא בן-זאב בחלוק-בוקר ובסנדלים וחוטף פועליו בשוק וממהר וחוזר אל חמימות מיטתו. עכשיו מובנים לי דברי-הגנאי שהשמיעו וגינוּ בביתו בליל שבת ולמה מר לבם על הארץ הזאת. הכל מובן לי. אך דבר אחד כאן וכל השאר יוצא ממנו. יש בטלה ועבודה זרה בארץ הזאת והן אֵם כל חטאת. כלום תקנה במזמרה זו שתליתיה בחרדת הנפש למראשותי? כלום בכוחו של עולם קטן זה אשר בניתיו לי הערב לעקור מן השורש כיעור הניווּן ולהעבירו מן המחנה? עייף הייתי וירדה עלי השינה בערפלם של הרהורים אלה.

פרק עשירי: יָשָׁן וְחָדָשׁ

שני שבועות בזה אחר זה כה נאים הימים ושטופים זוהר שמש ומבושׂמים ריחות של משוּכוֹת-שיטה ופרחי-שדות, ואיני פוסק מלחוּש ולהתרגש בפלאי הארץ שבאתי לגור בה ובתקופת-שבט זו כולה חודש אביב ואורה וחמה שאין להן סוף. מתמיד ועוסק אני בזמירת כרמיו של מר דרובין, שהם מרוּבים ופזורים בכל קצוי המושבה; ומתמחה, בהדרכתו ובהשגחתו, יותר ויותר במלאכתי, וכבר סגנונם של זומרים ותיקים שגור בפי. מגנה את הבּורדילוֹ ואת הקאריניאן המטרידים בשריגיהם ובזלזליהם המסוּבכים והפרוּעים ומשבח את הסֶמיוֹן הנקי והחלק עם אותם חוטי-שעם המחלידים והמתקלפים לאורך זמורותיו. מדקדק ומונה אני יום יום מכסת הגפנים שיצאו מתוקנות מתחת ידי, וכשמספרן עלה פעם בכרם רבעי עד אלף גבה הלב מאד. וכך מתחילות הליכות חיי וסדריהם להיכבש בדפוס ובנוסח משלהם. עם דמדומי בוקר מצלצל המעורר על התבה סמוך למיטתי, ואני קם ושוטף שטיפת צונן ומכין פת-שחרית וכורך מזונות לסעודה בשדה ונוטל המזמרה התלויה למראשותי ויוצא לפעלי. בשעת הצהרים סועד אני בעיגול ובמסיבה אחת עם איבּרהים הזקן ועם יוּסף בנו ועם ענינה הקטנה מתחת לאילן אֶקליפּטוס אחד וחוטף שינה קלה בצלו הקלוש. וחוזר אל ביתי עם דמדומי שקיעה ושוב מכין פת-ערבית ויושב על יד שולחני ומסתכל בענפיו של עץ-הפלפל המאפיל על חלוני והפורץ לתוכו, ואשכולות גרגריו מאדימים ודולקים כאילו מעטרים אותו בנרות ובפנסים. ואף על פי שעברו ארבעה-עשר יום ולא טעמתי טעם תבשיל חם, ומאכלי זיתים ובצלים ומליחים ותמרים וחלבה ונקניקים, ושתייתי אותו תה עכור שריח רע של קומקומי שהעלה חלודה הולך וגובר בו, הרי עשתה העבודה את שלה. הגלידו והתיבּלו בּוּעוֹת נפוחות הללו שפקעו ונתמעכו בכפותי מחמת ידות-המזמרה ששיפשפו והעיקו עליהן, ואין הן מצערות אותי עוד. קיבּורות זרועותי נתקשו ונתעגלו ונתגלו בי כוחות-גוף גדולים שלא שיערתי מציאותם, ושהיו כל ימי גנוּזים ומתנמנמים בתוך הבטלה. פעם היה צורך למשוך דופן של קרון, שזבל שנתרטב תפח ולחץ עליו, ואי אפשר היה להזיזו ממקומו. ניסה יוּסף ולא הספיקו לו כוחותיו. נתתי כתפי מתחת לדופן, זיעזעתיו מעט אנה ואנה והגבהתיו במשיכה אחת.

אילמלא הבדידות שבערבים! אילמלא ארבע שעות הללו שבין שש לעשר הטועות כמקל זה של סומא ומקצרות את הדעת. דרשתי אחרי מנחם גנסין העובד ביקב להתחבר אליו, אלא שהוא, כצפור נודדת, משוטט בין ראשון ליפו ועוסק בתיאטראות אצל המורים שבבית-הספר לבנות, ומתאמן שם במחזה אחד ששמו “אויס כלה ווידער מויד”, ולא הזדמנתי עמו. ערב אחד נכנסתי לביתו של שמואל אוֹסטשינסקי ולא שיחקה לי שעתי. הקבילה פני אשה צעירה לימים (כנראה אשתו השניה של אוֹסטשינסקי) וגוצה ועגלגלה ולחייה מצהילות ועיניה טובות אלא שנטרדת היא בילדים שנתלים בסינרה. היו שם אותה ערבוביה ואותם קולי קולות לאחר סעודת-ערב כשאֵם משדלת תינוקות סרבנים לילך למיטה. לא ידעה מי אני ולשם מה אני בא והתקשיתי להסביר לה בתוך הרעש והבכי את חפצי. מכל מקום בעלה לא מצאתי, שיצא לגדרה לאסיפת כורמים. וריקם חזרתי אל שעמום חדרי ואל עץ-הפלפל שלי, ויושב וקולט כל רשרוש תנועות רגליהם של המסובים למעלה באולמו של בן-זאב המגרדים בנעלים בסיפון שמעל לראשי. פעמים ויורדת אלי פאטמה ומביאה דברי-מתיקה: שקדים מצופים סוכר, צוף-תמרים ממולא אגוזים, פיסתקים חלבּים קלוּיים וכמה קוביות צבעוניות של ראחאת-לאקום משיירי שולחנם של הקלפנים. דוחקת היא את הדלת בזהירות ונותנת שערה הפרוע והמסולסל לתוך הרוַח שבין הדלת למזוזה, ודומה בראשה דחקה אותה כדרך שחתול נכנס לבית. אבל אין היא סוגרת דלתי מאחריה ואין היא מאריכה ושוהה אצלי. מורא בעיניה החומות וכניעה ומרתיתה שפתה התחתונה והתכולה, ולעולם אינה מתישבת על התיבה שאני מציעה לפניה; וכשם שמתגנבת ונכנסת בחשאי מתגנבת ויוצאת. ערב ערב הולך אני אל הדוור, אף על פי שברור לי שאין איש פוקדני באיגרותיו. אבל צריף רעוע זה, בו מחלקים מכתבים וקונים בולים אוסטרים, משמש כעין מקום-ועד לתושבים ולבנות המקום הבטלים, וחיכוך זה שאני מתחכך בתוכם ואותם משקפי הדוור הנתלים בי, שעה שהוא מכריז ושואל: “לאדון צמח? אין מכתבים” מהנים אותי. ודאי יפה הבדידות להרהורי לב. ואני מהרהר ומהרהר עד שראשי פוקע. אך לא לשם כך באתי. כשרצוני אינו רצון רבים, הרי ישיבה אבלה זו בתוך החדר האפל והשומם הזה, עם בן-זאב וחבורתו שעל גבי, אינה אלא טירוף-הדעת.

בבוקר בתחילת השבוע הרביעי לישיבתי במקום זכיתי בעליה גדולה. מר דרובין הוליכני לחלקת-כרם מרוחקת. ואחר שנתן לי כמה מהוראותיו נסתלק ונשארתי לבדי לזמרה על דעת עצמי. תלולה היתה החלקה ומוקפת גבעות אדמדמות מכל צד. וגפניה חבוּיות בתוך שטיח של דשא מנומר בזהב סביונים ובתכלת פרחיו הענוגה של אחד מסוגי החרדל; ושעה שאני כפוף על גפני ריחם הדק מבסמני. נשתנה בלילה האויר וכאילו שקע גבהם של שמים וניטל מהם זיום. קטעי ערפלים זוחלים ומבקשים להם אחיזה בין עשבי השדה אלא שרוח קדים לוהטת וחרבה מנשבת ובאה מהרי יהודה ובולעת אותם, אין נפש חיה סביבי והגבעות סוגרות עלי. וכשאדם עובד ביחידות ואין עבודתו מטרידה אותו הרבה, על כרחו שיזמזמו המחשבות בקדירת ראשו ככוורת דבורים עם אביב. איני יודע כיצד הצטרפו הדברים ומהיכן באו, אבל צפה ועלתה, כמו מתוך מים עמוקים, והיתה מונחת לנגד עיני אותה מסכת עירובין הוילנאית הגדולה והארוכה, עם אותיותיה המאירות ועם הצורות האלו של מבוי-דרב-אשי ושל קרפפים וגיפופין ופצימין ואכסדראות וחצרות גדולות וחצרות קטנות; דומה הבל זה של פרחים הבא אל אפי יש בו משהו מאותו ריח קלף מומתק שהיתה הגמרא שלי נודפת; גמרא זו שעזבתיה פתוחה ויתומה, ומטפחתי עירוב על גבה, באותו יום ד' לאחר הצהרים, כשנשתמטתי בחשאי מבית-מדרשי וברחתי והפלגתי לארצות רחוקות. בימים ההם לא היינו משכילים מן הטיפּוס המקובל. לא שקעה קוּבּעת של מרירוּת וזלזול וטינה למנהגי עם ותורתו, אפילו לאחר שנתפקרנו. רעיון ההמשך של פייאֶרברג הקדים והתיצב בראשית התעיה והביקוש והעביר אותנו בשלום מתחום לתחום ללא פגע וללא ספקות וללא חשבונות רבים. “דרך התשובה” של בעל “חטאת נעורים” היתה תחילת דרכנו ולא היו לנו בנין להרסו ונטע זר לנתשו. אהבנו בית-מדרשנו, וניגון התלמוד הנוגה בין כתליו, וסבכי סברותיו ודקותם וחריפותם. ובעוד אני כפוף על גפני ותוהה ובורר זמורות להתיזן ולצור צורתן, אחזוני געגועים על אותה גמרא עזובה ונשכחת שאין גואל לה. היה באותה יוהרה שרחשה בי היום, על שניתן לי כרם לעשות בו כרצוני, מעין אותה יוהרה שהגביה גרוני, כשבאתי לפני ר' טוביה, רבי ומורי, להודיע לו שהחלטתי ללמוד השנה בכוחות עצמי (“אליינען”) מסכת עירובין, הראשונה והקשה שבמסכתות ענ"י (ראשי תיבות של עירובין, נידה, יבמות). ועכשיו אמרתי לעצמי, הרי בין כך ערבי שעמום וריקנות, ולמה לא אסיים מה שפתחתי? ואולי יהא כאן רעיון ההמשך הפייאֶרברגי בשלמוּתו. בימים אזמור כרמים ובערבים אלמד עירובין; והרהור זה כיון שנתפסתי לו לא עזבני עוד.

באותו ערב לאחר שאכלתי מליחי ותמרי הלכתי אל שוחט המקום. השמים שהתעננו בשעות בוקר שוב בהירים הם ורוח-קדים זו שהיתה כה לוהטת בצהרי יום, אם גם הצינה, עודה חמה הרבה. מטיילות הבחורות במדרון הרחוב, מבית-הכנסת עד ביתו של סמיליצ’נסקי למטה ושוב עולות ושוב יורדות. כשאתה מסתכל בטיולי-סרק אלה של בנות המקום, מיד ועומדת לפניך המארה שבבתיה של מושבה זו, כאילו נולדו לה רק נקבות ונגזר עליה ללכת ערירית לעולמה. היכן בחוריה? ודאי יצאו מיפו, שני ימים קודם שירדתי על חופה, באותה ספינה שהפליגה למדינות רחוקות. קרבתי איפוא אל חבורה אחת של הבחורות ושאלתי היכן ביתו של שוחט המושבה. תמהו הרבה, מה לי ולשוחט, וכדרכם של בני-אדם שישובם קטן וכל אחד עוסק בעסקי האחר, ענו לי תחילה בשאלה:

– למה לו השוחט?

– דבר לי אליו.

בסופו של דבר הסבירו לי יפה יפה דרכי אל השוחט וכל אחת נכנסת בדברי חברתה ומוסיפה פרטים וסימנים להיכן אפנה וכיצד אבחין בצריפו. אלא כשנפטרתי מהן גיעגעו הכל בפה אחד ואמרו זו לזו – “הרי זהו הדרשן”, וידעתי כך שמי במקום זה. את השוחט מצאתי יושב אצל שולחנו לבוש חלוק ירושלמי וכיפה של כותנה על ראשו וציצית אחת באמצעיתה כזנבו של עיר. זקן צהוב ומסובך מעטר פרצופו הקהה ומצחו צר, בצקי ושמן ושני קיפולים של בשר כשתי כרכשאות לרחבו; ובשעה זו לאחר שמילא כרסו, הרי מצח זה מחומם ומבריק ומורטב. על הקרקע לרחבו של החדר פרושים כרים וכסתות ושמיכות צמר-גפן צבעוניות, ושלושה ראשים קטנים וצהובים, אף הם צנופים כיפות מן הסוג של אביהם, מבצבצים ומחייכים עם פתיחת הדלת. עליהם עומדת אשה דקה וארוכה וגוערת בהם בקולה הניחר. כשאמרתי שלום לא השיב לי בעל-הבית שלום, אלא נתן שתי ידיו על שפתי פיו ונהם “המ… המ…”, כלומר אומר הוא ברכת-המזון ואסור להפסיק. והיו ידיו קטנות ועגלגלות וגוּמה קטנה בשורש כל אצבע ואצבע, כידים של תינוקות, ותמה הייתי מפני מה עוסקות הן דוקא בשפיכות דמים. בינתים היה ממצמץ בעיניו ומתאנח בקול “נער הייתי”, ושוב נאנח “זרעו מבקש לחם” ומסיים ברכתו וקם ושואל לחפצי.

– באתי לבקש גמרא אחת, מסכת עירובין.

– עירובין? לשם מה עירובין?

אי אפשר לי להסביר לו את הענין ואמרתי, שמוכן אני להשליש סכום לערבון ולשלם שכר טירחה. כיון ששמע כך, מתח ויישר הכרכשאות שעל מצחו, אסף זקנו לתוך אגרופו, שלא הספיק ללפפו כולו ויצא זנבו מעֵבר מזה, והתעמק שעה קלה ואמר:

– אין לי ש"ס בביתי, אלא נצא ונראה.

נטל את הקאפּלוּש שלו ושנינו מהלכים לקצה האחר של המושבה במדרונו של הרחוב הראשי. עוד מטיילות הבנות שם, עולות ויורדות כמלאכים בסולמו של יעקב אבינו, אלא שזוג זה, השוחט ואני, שנתערב בתוכן זכה לפומבי גדול, שכן כל חבורה שנתקלה לנו בדרכנו מתעכבת ומסתכלת בנו ואינה זזה ממקומה עד שבלעה אותנו החשכה. לאחד הבתים באחת הסימטאות שבקצה המערבי של המושבה נכנס השוחט ואני המתנתי לו בחוץ. הרבה שהה שם. כנראה אף הוא מתקשה בנתינת טעם לבעל הש"ס על שום מה בהילות זו שבדרישה אחרי מסכת עירובין באישון לילה. סוף-סוף יצא ותחת בית-שחיו גמרא גדולה וכרוכה עור וגבה אינו מחובר כל צרכו אל גופה. נתתי לו עשרה טאלר דמי ערבון ושלושה שכר טירחה ונפטרתי ממנו והחשתי צעדי אל חדרי.

מיד הדלקתי את המנורה ופתחתי את הגמרא בפרק “כיצד מעברין” בדף נ“ה, במקום שהפסקתי תלמודי לפני שבעה שבועות. ישבתי על התיבה ונינעתי גופי כמה נענועים פנים ואחור לפני האילן שבחלוני, ואני מתחיל בשפה רפה – “אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין אלא מפתח ביתם”. מפסיק, מעיין ברש”י ושוב פותח; בתחילה בקצת בושת-פנים כבן אובד שסרח ושב לבית אביו, ואחר כך, מתוך הרגל ושיגרה שכובשים אותי, משקע אני עצמי יותר ויותר בתוך הסוגיה, עומד על תוכה ונגרר אחריה. קולי המעוּבּה מנסר בתוך חלל חדרי וּודאי פורץ סבך ענפי הפלפל ופושט לתוך חצרו של בן-זאב. גובר ניגוני הנוגה, מתנמך ומתגבה לפי גופי הדברים: מקשה כשיש קושיא, מתרץ כשיש תירוץ, ואם אסמכתא סומך ואם מחלוקת חולק. כך התמדתי והתעמקתי והשתכחתי בתלמודי שעה ארוכה, עד ששחוק גדול שיצא מכמה פיות הרתיעני ממקומי. עלה ניגוני לדיוטה עליונה ועד אזניהם של חבורת הקלפנים הגיע. הפסיקו במשחקם וירדו והתחבאו בתוך ירק האילן, והריהם מסתכלים בי ובעקימת שפתי ובטלטולי גופי וסופם שלא הבליגו ופרצו בשחוק, והרי ראשו הקטן והסגלגל של בן-זאב מציץ מתוך הירק ומזרזני:

– אַל תפסיק… אַל תפסיק…

קמתי וכיביתי את המנורה.

בחצות העירני משנתי גף חלון שהתדפק. הלכתי להגיפו וחזרתי אל מיטתי. עם בוקר צילצל המעורר כדרכו בשעתו הנכונה, אלא שהחשכה כבדה מאד סביבי ואין עוד סימן לדמדומי שחרית. לחוּת מרובה באויר וקול הפלפל שלי הולך. אף על פי כן איני משנה מסדרי ולובש בגדי ויוצא לעמוד על טיבו של החוץ. קרובים לקרקע השמים ואפורים וצליפים של גשם מטריד פולחים אוירם. שוקקים במדרון הרחוב סילונים של מים רבים ומבעבעים בתוך העפר השחוּק ונקוות שלוליותיהם בכל מקום שפל. נטרף ראשם של האילנות ואתה שומע מוטותיהם נופצות ונאנחות. מנוּחה בחצרות והסוּסים באוּרווֹת כותשים בפרסותיהם את הקרקע שמתחת לרגליהם. משמע לא אצא הבוקר לכרמי וימים של בטלה ממשמשים ובאים. מרתיח אני קומקומי ומוציא כריכות-נייר כתומות ומזוהמות הללו מן המזוה ופורשן על השולחן וסועד ביחידות בתוך הערפל והצינה. מונחת הגמרא עם גבה המדולדל והמרופט על התיבה, מונחת היא יתומה ועזובה ונכריה כחברתה מעבר לים בבית-המדרש של עיירתי, ואני שולח אליה מבט של עין רעה. אש קוצים היתה תשוקתי אליה ואין בה כוח להחזירני אליה בלב תמים. אולי אני שלא עמדתי בנסיון ואולי היא שלא עמדה. מוציא אני מן המזודה כרך זה של כל כתבי גיתה, שנתנה לי ז’ניה בקרוּקא, ומוטל סרוח על מיטתי ומעיין בכתב גוֹטי מעוקם ומחודד זה וחפץ אין בי. ריקות השעות ואפלות וארוכות. ואם גם אין בי אותה מידה של רחמנות המרחמת על עצמה מבכה הנפש על משהו וכואבת.

כשקרבו שעות הצהרים אחזני בולמוס לתבשיל חם, לקערה של מרק ולנתח בשר מצומק. המתנתי בשער הבית להפסקה קלה בין גשם לגשם והלכתי לאכסניה במקום שיושב מר שיינבוים. דופק אני על דלתה ואין עונה. נכנס פנימה על דעת עצמי ואין מקביל פני, כאילו נתרוקנה האכסניה מאכסנאיה, עד שבאתי לחדר שהייתי דר בו, והנה מחזה משוּנה לנגד עיני. סמוך לקרקע על גבי דרגש נמוך אני רואה את שיינבוים ושערותיו אסופות בתוך משפחת לבנה העוטרת ראשו ופניו כפני זקנה כפרית. סינר של שק על מתניו וקורנס בין שתי ברכיו ופטיש סנדלרים בידו ופיו מלא שפודים-של-עץ קטנים, והוא מוציאם משם בחטיפה בזה אחר זה ונועצם באלכסון, לאחר שפתח לפניהם נקב במרצע עקום שסך חודו בשעוה, אל תוך סנדל-הבד שעל גבי הקורנס ומכה עליהם בפטישו. עם כניסתי הרים עלי עיניו הבוערות והדוקרניות, אלא מפני השפּוּדים שבין שפתיו אינו מוציא אלא לחש משונה. המתנתי עד שכלו השפוּדים מפיו ואני משתומם ומסתכל בפנים נוהרות אלו ובהתעוררות זו שתקפה כל תנועותיו כאדם העושה מלאכת עבודת-קודש. משנתפתחו שפתי פיו אמר לי, שיצאה הפונדקית לזכרון-יעקב לברית-מצוה אצל בנה ואין איש באכסניה מלבדו. רופפת שיחתנו ומכיר אני בשיינבוים שאין דעתו נוחה שבאתי להטרידו בתפירת הנעלים שעה שהוא מקיים מצוה גדולה זו של נשיאת עצמו. זכורני פעם ראיתי תמונה של טוֹלסטוֹי עם זקנו המכסה חזהו ועם גביניו הכבושים עושה באותה המלאכה באותה ההתעוררות. מרוב מבוכה אני מדבר ומדבר כל העולה על לשוני, והוא אוחז בשיניו חוט של רצענים וסך אותו בשעוה ואינו משיב. סוף-סוף קמתי ונסתלקתי. הלכה הסעודה החמה שהתאויתי לה כל כך. ריקם, תחת צליפי גשם סוער, ברחובות שוממים ובין בתים שתריסיהם מוגפים וחנויותיהם נעולות, אני חוזר אל אפלולית חדרי וצינתו, מרתיח קומקומי ואוכל לחם עניי, בצלי ותמרי וזיתי, ביחידות. אבל מוסיף ומהרהר אני בשיינבוים זה ובמעשי ידיו ובעולמו. אותו פולחן דתי של נשיאת עצמו, בפרישתו וביחודו, אפשר דיו לשיינבוים, לי אינו די. נשיאת עצמי ודאי ראשית הכל היא, ובשעה זו ודאי חובת הכל היא בארץ הזאת, עיקר העיקרים בה ובכל שעתיד לבוא בה. אבל אי אפשי בבדידוּת ובפרישה. על כרחו שרעיון זה יתחבר באיזו נקודה אל התכלית שלשמה אני כאן, שתוציא את כלל החיים שבמקום מירידתם ומניווּנם. חשתי גרמי גולגלתי פוקקים. חיבור זה היכן הוא?

פרק אחד-עשר: מִן הַפְּרָט אֶל הַכְּלָל

עצבוּת והעדר בימות גשמים הללו שאין להם סוף, בבטלתם ובשעמומם. ולאחר שעלה בתוהו נסיון של שיבה אל מסכת עירובין, מתרוצץ אני כעכבר במלכודת בתוך אפלולית החדר מבוקר עד ערב. היתה בי נטיה לדבר והרגל לנסח בכתב הרהורים שמטרידים אותי, ואין הם מתחוורים לי כל צרכם ואינם מחכימים אותי עד שהם ערוכים וסדורים באותיות. ומאפס מעשה התחלתי מצרף ראשי-פרקים של חיבור על עיקר גדול זה של ישוב נושא את עצמו ועל צורך השעה לעשותו מרכז ונוהג ומצוה חמורה בשביל כל פרט ופרט. לא היה שום חידוש בעצם הרעיונות שאני מעלה על הנייר. קטעי מחשבות של אחד-העם במאמריו על הישוב ואפיטרופסיו, על ירידתו המוסרית וניווּנו הרוחני; ואותו קול פקודה שיצא מתוך שתי תיבות מסתוריות הללו Hands off! (הסירו ידיכם!) עם סימן הקריאה שלאחריהן נתארגו מאליהם במטוה הדברים בשינוי צורה ולשון. אף על פי כן חידוש כלשהו בהם. הכותב אותם בשביל עצמו כותב. מחר או מחרתים, כשייפסקו הגשמים, יוצא אני לכרמו של מר דרוּבין ומקיים מצווֹת אלו שאני מונה בתורה שאני עוסק בכתיבתה. ואולי הפרש גדול כאן, אפשר הפרש בעיקר.

חיבורי, שלא היה בראשיתו אלא מעשה-נערות ורצון של ניסה מפני שממת הבדידות האופפת אותי, התחיל מבליע עצמו בדם האברים ומסעיר רוחי. מהלך ופוסע אני בתוך חדרי הארוך וצלי מקפץ על הסיפון ועל הכתלים, כעננים שהרוח מרדפתם בשמים, ולחיי פורחות ומתלהבות. פתאום נבהל אני וקרב אל השולחן ורושם בחטיפה כמה שורות ושוב מהלך ופוסע ומסדר המשך למערכי הלב; או שיושב אני ומעמל מחשבותי ומסתכל באילן שבחלוני, שמפני הצינה הכחילו עליו והוא נוטף רסיסי מים, ורואה אני זוהר הטיפות בנפילתן ושומע המיתן הקלה כשהן פוקעות ונושקות את הקרקע; וכאילו ביקשתי מאילן זה שידובב לי את האמרים משנעתקו מלים מפי להביעם. שני ימים ושני ערבים טרחתי בחיבור זה, ואיני מתפנה לשום דבר אלא לחנות ולהכנת המזונות, ואפילו לבית-הדואר איני הולך. ביום השלישי לפנות ערב כתובים עמי כמה דפים: המבוא והנחותיו, ההלכות המסתעפות ממנו והמצווֹת המעשיות הכרוכות בהן. שוב מהלך אני בחדרי וקורא בקול קריאה אחרונה מתוך הכתוב. אבל אין הילוכי מאושש כשהיה ורוחי מתרוקנת ומתנמכת ונופלת. תפל ותלוש בעיני תוכם של הדפים הללו, כאילו מגבב אני בהם דברים שבהזיה שאין להם אחיזה של ממש בחיים. והשלכתי את הגליונות בפחי-נפש על המיטה ויצאתי למושבה.

כבר שקעה החמה ודליקה גדולה מעל לחולות ראשון. עננה מטורפת ממהרת לכבותה ואינה יכולה ונבלעת באש המתלקחת ומאדימה כמוה ודומה עוד מוסיפה על המדורה. קרקע הסיד שהיתה כל הימים מלבינה במסילת הרחוב, כיון שספגה מים האפירה והוריקה כאילו העלתה עובש. אין בנות המקום עולות ויורדות בין בית-הכנסת לביתו הנמוך של סמוליצ’נסקי בתחתית הגבעה. קול ניגון של פסנתר בוקע ופורץ תריסים מוגפים וכל הנתקל בחברו מחיש צעדיו בחפּזון של יוצאי מצרים. גם לפני צריפו של הדואר מועטים הממתינים, ועד מהרה בא תורי, והדוור מטיל בי משקפיו, דומה שגוער בי ואומר: “לאדון צמח? שני ימים מונח מכתב בשבילך”, ונותנו לידי. לא זה המכתב שקיויתי לו. לא ממרחקים בא. מיפו בא. מהיכן יודע מישהו שם על מציאותי כאן? לפני הזמנה של כמה מורים להיוָעד עמם לשם “הפצת השפה העברית בארץ”. אין דעתי נוחה מסגנונם ודיבור זה של “הפצת השפה” אינו לפי רוחי וצוֹרם אזני. אף על פי כן השעמום והבדידות עשו את שלהם ולמחרת היום אני יוצא ליפו.

ברגל הלכתי. חמישה ימים כסדרם היה לי ביטול עבודה ומוציא אני ואיני מכניס, ונסיעה בכרכרה של פייויל לא לפי כוחותי היא. לא ידעתי את הדרך אל יפו, אלא שעליתי עד בית-הכנסת ופניתי לסימטה מצד שמאל, ומשם ואילך יוצא אני בעקבות החריצים שהטביעו במסילה גלגלי הדיליז’אנס והקרונות המובילות חביות יין מן היקב אל הנמל. סמוך לבית הספר ראיתי תכונה רבה, וכנראה חמישה-עשר בשבט היום, וכבר נתקבצו התלמידים והמורים לכבוד החג בשעת-שחרית זו. אף על פי שנמוכים השמים ותועה ערפל ומתאבך מעל לשדות, מלא האויר רוך ענוג וחמים וההליכה בצדי החולות, שעפרן נתקשה ונתלכד יפה יפה בלחותו, אינה מיגעת. מהבהבים בין העשבים ורומזים פרחי ביריניקה בתכלתם הדקה. עלי-לוף דשנים ומגוללים שולחים ירקם ומחדדים אותו כלפי מעלה. כרכומים בעירומיהם גונזים בצניעות אבקת זהבם בתוך גביעיהם המלבינים. כבר רותתים כמה כתמי צחור בתוך שדה-האפונים הפותח בפריחתו, ודשא-השעוֹרים התחיל מקַנה ומזרז קמתו. כך אני מהלך יחידי בתוך הצמיחה והפריחה ואין שום היסוס בלב. פעמים בא לקראתי ערבי רכוב על חמורו ורגליו היחפות מידלדלות סמוך לקרקע ומקדים הוא לי שלום בעליזות משונה ויתירה וחולף.

מבית-דגון ואילך גברה התנועה בין משוכות-הצברים. גמלים מתנהלים לאִטם ודבשתם טעונה משני עבריה שקים של תבן ארוכים וזקופים. פוסעות הבהמות בזהירות ובמורא ובקולי-קולות וכפות-רגליהן המרוככות מתחלקות בבוץ, ושפתן התחתונה האפורה נרעדת ונוהק גרונן המקוער ומגרגר. בשעריהם של בתי-חומר חומים עומדים פלחים עם בני משפחתם ומוליכים אמת-מים מחצרם אל התעלות שבצדי הדרך וכמה מהם מטפסים בגגות ומתקנים ועורכים חבילות הנצרים שהשחירו מרוב גשמים. מפני הדשדוש של עוברים ושבים נרפשה המסילה, וכל גומה הפכה שלולית של מים עכורים המנתזת צרורות של בוץ תחת הרגלים. אבל משהתחילו הפרדסים לנצנץ ולהתריג בפירותיהם כבר כל הסימנים מעידים שאני בתחומי העיר ובקרבתה. מתוך המחסנים בוקעת הלמות פטישים המכים על התיבות, ועל יד ערימות יושבים ערבים ומגלגלים תפוחי-זהב אחד אחד בין אצבעותיהם ומבררים פסלתם. נפח עומד ועל ברכו רגל-סוס כפופה והוא מפרזל פרסתה. והנה צריחי המסגדים מיתמרים ועולים לעין כשרוח-ים באה ומפזרת את הערפל המהביל סביבם. כמעט שלא חשתי בשלוש שעות ומחצה הללו שבלע הילוכי, חוץ מאותו עידוד ממושך ומאותה הנאה של אדם העושה לבטח דרכו בתוך שלו.

בשכונת נוה-צדק, אשר סימטאותיה הצרות והעיפוש שבאוירן אינם נוים כל עצמם ואין שום צדק ומשפּט בחנויותיהן הצפופות ומרכולתן הסואנת, שאלתי למקום מושבם של המורים, ולאחר שחזרתי ושאלתי כמה וכמה פעמים יצאתי סוף-סוף מן המבוך ונכנסתי לתוך חצר גדולה ומרובעת המוקפת בתי-אבן בכל צדיה. נער שנזדמן לי הוליכני אל אחת הכיתות ושם מצאתי “חובבי שפת עבר” הללו שנועדו יחד למועצה ושאליה נקראתי גם אני. היה כאן המורה פּאפר, ועל זקנו השחור והרחב והארוך כל תפארתו. באמת, מופלאה סבכת השער שבפרצופו. לא נשתייר מחלקת פניו אלא מין משולש הפוך שהמצח מלמעלה בסיסו וקצה החוטם מלמטה חודו; ואף בתחום מצומצם זה באים הגבינים עם זיזיהם ומפסיקים באמצע. מתחתם מקובעות בתוך המשולש שתי עינים גדולות ואפורות שאין בה עוקץ וחריפות והן שהקבילו פני בתמיהתן, שעה שהמורה פאפר מרכין ראשו לצדי ודורש חפצי. כשאמרתי לו שמי טילטל זקנו והשיב “יפה מאד, יפה מאד”, ובצליל קולו הכרתי שאוהב זמר הוא, ובודאי בעיירתו היה עובר בימים נוראים לפני התיבה. יהודי חביב הוא ועממי בנימוסיו מורה ותיק זה, ולעולם דעתו מבודחת עליו והוא משפשף ידיו זו בזו ובהתעוררות ובחריצות רבה ורגליו פוסעות פסיעות קטנות ונמהרות כשהוא מושיבני על אחד הספסלים ומכריז שמי לפני השנַיִם האחרים המיושבים שם. אחד המורה אדלר מרחובות. אדם בינוני אלא שגופו מסורבל בבשר וכרסו שבלטה מנמיכה קומתו. תלוי לו בסנטרו זקן של תיש שגוונו אינו מפורש ושערות שהזהיבו ושערות שהחלידו מעורבות בו ודומה כולו מזוהם הוא. לחייו מגולחות משני צדי פרצופו ומצהילות בסמקן. משקפים רכובים על חטמו המעובה והמאהיל על שפמו, אלא שעה שהוא משתמש בעיניו הקטנות והמטושטשות הריהן מדלגות וסוקרות מעל לזכוכיות המרובעות, ותמוה לך על שום מה באו משקפיו לערפּל ראייתו. עולה קולו של המורה אדלר מן החזה וצלול ונעים הוא בראשיתו, אך מתעכב הקול מעט בבית-הבליעה ואחר מתבלבל וממלא את חלל הפה, וכשהוא פולט אמריו אין הם משתמעים כראוי להם.

סמוך לו יושב אברך צעיר, מחובשי בית-המדרש כמוני, אלא שהוא גדול ממני בכמה שנים ושיפריס שמו. רחב-כתפים הוא ופועל מסגר בבית-החרושת של שטיין ביפו; גברתן וכפות ידיו מפוחמות, וראשו מזהיב ופניו מאירות וגלויות ובצל גביניו שתי עינים של תכלת זכה, מימית קמעה וממוסמסת, ותמיהה בה ותום בה, כעיני תינוק אשר זה עתה נתעוררו ונמשכו אל נקודת אור. הושיבני המורה פאפר בשכנותו וארבעתנו שותקים וממתינים לשאר הקרואים. מיד ונכנס בחשאי, על ראשי בהונותיו, אדם כבן ארבעים, רופא-השינים טורקניץ, בעל קומה ויפה-מראה ורזה מאד, ומלבושיו מפרפרים סביב אבריו הדקים ודומה נישולים הם שם אחד אחד. היה לו לטורקניץ ראש סגלגל וקטן ומהיר תנועה שהתנשא והתגלגל על גופו המצומק והממותח, וקווצותיו תלתלים שחורים ופניו מעוטרות זקן של משי שחרחר ומסולסל, ועיניו שחורות ופקוחות, חדות מעט ונוקדניות וחמדת לצון בהן ובבת-הצחוק שעל שפתיו הכווּצות בקצותיהן והמכונסות ומאדימות באמצעיתן. משבא טורקניץ אמר המורה אדלר, שהגיעה השעה לפתוח בדיון הואיל ואנוס הוא להקדים ולחזור בו ביום לרחובות אל נשף ט"ו בשבט בבית-ספרו.

החליק המורה פאפר בידו על זקנו והשמיע משהו שבשיגרה על השפה העברית ושאין גאולה שלמה אלא בתחייתה, והתנצל על טעותו שטעה וקרא לאסיפה זו ביום גנוסיה והסיח דעתו, שרוב המורים עסוקים ביום זה בהכנות לחג האילנות. המורה אדלר שהתרתח מיד עם פתיחת פיו התחיל פולט בליל של דיבורים שלא נשתמעו במילואם ועיקר רעיונם, שמרובים בארץ יודעי עברית אבל מועטים מאד, וכמעט שאינם בנמצא, המשתמשים בה למעשה לצרכי יום יום, והשאלה היא כיצד הופכים יודעי עברית לדוברי עברית כאן נכנס טורקניץ באמצע. “ובכן, מה אתה מציע?” והלה התרגז והתרתח יותר והשיב: “הרי לשם כך נתאספנו” והפסיק. שיפריס, שלשונו חטופה ומכעכעת בתוך גרונו כאילו לוחץ הוא על כל דיבור ודיבור ודוחקו החוצה, דרש קנאות יתירה לדיבור העברי, חבורות של נוער בכל מקום ומקום המקבלים על עצמם לא להיענות לשום בן-אדם אלא בשפה זו, ובתכלת-עיניו התמה נדלקה תבערה גדולה. אחר שתקו הכל שעה קלה. והמורה פאפר נבוך ומדרבן אותי ותובע דעתי – “חשוב לנו מאד מה הצעירים אומרים”. לא היתה לי ברירה, אף על פי שחששתי מפני עיניו הנוקדניות של טורקניץ, וגימגמתי כמה משפטים מתוך החיבור שלי, השמור עמי בחדרי, על הבטלה בישוב, שהכל נעשה בו על ידי אחרים, ושאין חירות אלא בחברה שכל פרט ופרט שבה טורח ונושא עצמו, ושאין תקוה ואחרית אף לשפה העברית אלא לאחר שייהפכו כאן סדרי החיים מיסודם. והא ראיה, “השקפה” זו של אליעזר בן יהודה שכולה על טהרת הלשון וחיבתה, ותוכה דיבות ושיקוצים על ציון ועברה ועתידה.

– מי יהפוך? – רתח כנגדי המורה אדלר.

לא היתה תשובה בפי לשאלתו, ונדמה לי, כי דיברתי שלא מן הענין ושתקתי. בינתים קם שיפריס והודיע שעליו לחזור מיד לבית-החרושת שלו, כיון שניתנה לו הרשות להיפנות רק לשעות הצהרים. אחריו קם המורה אדלר ואף הוא נחפז לחגיגתו ברחובות. והמורה פאפר אובד עצות ושוב מתנצל על הטעות שטעה ונתפרדה החבילה. אבל אדלר שרתחן היה אף לבו הטוב רותח בו. חמימות בנימוסיו ומין משובה טרדנית של קונדס. קרב אלי והסמיך כרסו לגופי ועיניו המודלות סוקרות מעל זכוכיות משקפיו ושואלות:

– הולך אתה לראשון?

– ודאי.

– וכיצד אתה הולך?

– ברגל, כשם שבאתי.

– הפעם אין צורך ברגלים.

– אלא היאך?

– סוד, סוד שאין מגלים, תלך עמי ונסעד יחד ארוחת-הצהרים.

נפטרנו מן המורה פאפר ויצאנו לסימטאות נוה-צדק וטורקניץ נלוָה אלינו, מפזז בהילוכו ואבריו הדקים כאילו נישולים בתוך הריקנות שבמלבושיו. לפי בחירתו של אדלר ובהנהגתו שלשתנו נכנסים לבית-סעודה קטן ומרופש והוא מכיר בתימה שבפנינו ושוחק ואומר – “אַל תסתכלו בקנקן”. אדלר זה לא זו בלבד שלבו פתוח ופיו פתוח אלא אף ידו פתוחה. פזרן הוא ואכלן והכרס שלו לא משהיה פהיה נולדה. מזמין הוא לנו ועל חשבונו כבד קצוצה וכל מיני פירות כבושים, סלקים וחצילים טבולים בחומץ ופלפלין חריפים ועגבניות ירוקות ומלפפונים מתובלים, ומרק של עוף עם שקדים ותרנגולת צלויה וסוטרן לבן מן המובחר, וקינוח במיני מתיקה וקהוה תורכי.

– מה החוירו פניך? – שאלני טורקניץ בחרדה ואחז בזרועי.

משעלו בשמי ריחות הללו באפי התחיל ראשי סובב הולך וחשכה ירדה לעיני, ובכל מאמצי כוחי אני מבליג שלא להתעלף, שכן שלושים יום כסדרם לא בא תבשיל חם אל פי.

לאחר הסעודה סמקו מאד שתי לחייו של אדלר והוא מסמיך אחת מהן לאזני ולוחש:

– עכשיו אגלה לך הסוד, בטלן שכמותך!

והוא דוחף אגרופו בין צלעותי ונוזף בי:

– והרי כל החיים אתה הולך להפוך!

ושוב מסמיך לחיו הבוערת אל אזני ולוחש:

– עגלה ממתינה לנו בחאן ואין צורך ברגלים.

הלך לו טורקניץ, שאכל ושתק וחייך, ואנו פנינו אל החאן ועולים בקרון ואדלר נרדם מיד עם נדנודיה הראשונים ומטיל גופו וכבדו עלי, ובעוד שעה ומחצה באנו לראשון ויורד אני בין האֶקליפטים בתחתית המושבה והחמה כבר בראשי האילנות.

כשעברתי על מפתן חדרי מיד הבחנתי שהכל הפוך בו על פניו. אין הקומקום במקומו ופזורים תרמילי הנייר עם התמרים והזיתים ושייריהם וחרצניהם על השולחן, ומזודתי פתוחה ופרועה כאילו נבר מישהו בתוכה, וחששתי חשש גניבה. אלא כשהפניתי ראשי רואה אני בן-אדם סרוח לכל ארכו על המיטה. ישן ונוחר, ורגליו יחפות ושני מגפים, כשני זקיפים עם משמרתם, עומדים בצדו. הם שגילו לי פשר דבר. הריהם מגפים צהובים הללו, השטייארמארקים של היחף הגוֹרקאי, בן-לויתי מטריאֶסט ואחי לאניה אחת! טילטלתיו בכתפו והלה חרד וקופץ בטשטושו ומזדקף במלוא קומתו. ודאי הרבה טובה לא ראה בכל השבועות האלה, כי מאד נפלו פניו ונתכרכמו ובגדיו נתרפּטו ועוד שן אחת נשרה בפתחון פיו והחלל השחור בין שפתיו נתרחב יותר. אבל עודנו גבה-לב ומופקר ועליז וקר כשהיה:

– מהיכן ידעתי, שיושב אתה בראשון, אתה תמה? אין נסתר ממני. שם-דבר אתה כאן, “גיבראיסט” גדול, אוֹרטור, ואני יודע מה שאני מדבר. שאלתי בחורה אחת, שחרחרת וחיננית ועיניה שמן-זית, ומיד הראתה לי דירתך, עד פתח ביתך הוליכה אותי. בפניה הכרתי שנפשה יוצאת עליך. כל הבחורות בראשון נפשן יוצאות עליך, יש לי טביעות-עין ויודע אני מה שאני מדבר. ואתה כאן כל הזמן? תרקיב, אחא, תרקיב כאן. אני? בהרבה מלאכות עסקתי. עשיתי אצל נגר אחד ביפו, ספאניולי, יהודי. וכי נגר אני? אבל הכרזתי על עצמי כך. לא הארכתי ימים אצלו ושילח אותי, יהודון מנוּול זה, ואפילו שכרי לא נתן. דירה אין לי ומצלצלים אין. עסק ביש. אבל לא תמו בני-אדם טובים בעולם. פועל אחד בבית-החרושת של שטיין, חבר שיפריס, אדם טוב, “גיבראיסט” גדול כמוך, אספני אל חדרו, אכלתי אצלו ולנתי אצלו שבוע תמים. אדם טוב שיפריס זה, ואני בחוסר כל. גנבו אמתחתי באחת האכסניות, יהודונים מנוּולים שכמותם! הלכתי לפתח-תקוה והייתי סבל בפרדס והוצאתי סלים על גבי אלונקות לבית-האריזה. ארבעים אלונקות ליום, ולאחר כל אחת ואחת תפוח-זהב אחד. ארבעים תפוחי-זהב בלעתי יום יום. לא, איני מגזים, ארבעים, אני אומר לך, ואחד אינו חסר. שם רעש גדול בתוך הפועלים החדשים ויש שם “גיבראיסטים” הרבה מסוגך, יש שם אחד, אליעזר שחט, אדם חשוב, מכובד על הכל ואפילו על הקולוניסטים. אדם טוב, דואג דאגת הכל. השתדל לפני בעליו מיסייאֶ פאסקאל, צרפתית דיבר עמו שחט זה, אינטליגנט גדול. בחדרו לנתי כמה לילות. שתקן, רק עיניו מביטות. כדאי שתלך לפתח-תקוה, תרקיב כאן. אינך יכול להיפרד מן ה“דיֶבקוֹת” (ריבות)? כדאי שתזדמן עם אליעזר שחט, בנרות הוא מבקש צפרים שכמותך. והנה עם הגשמים פסקה העבודה בפרדסים, ואני הולך לואדי-חנין, אצל הטבק, וסרתי לדרוש שלומך. אתה יושב כאן כ“בּארין” (פריץ), מיטה ושמיכה ווילאות ומפה על השולחן, ולא היה לך כלום בספינה. המתנתי עד שתחזור. יפה שלא מצאתיך. לשעה הייתי בעל-בית ואכלתי ושבעתי והוצאתי מן המזוָדה כותונת נקיה ותחתונים. אַל תחשוש, השארתי לך את שלי, ראה, טובים הם משלך, אַל תראם שהם מלוכלכים. תכבסם ותעמוד על טיבם

אי אפשר להתרעם עליו. על המיטה ישב וכרך רגליו היחפות בכריכות של בד מזוהם שריחן חמוץ ונעל מגפיו הצהובים שכבר נתפקקו מרוב הליכה, ובת-צחוקו מפרכסת בתוך החלל השחור של שתי שיניו שנשרו בפתחון פיו. בישלתי תה וּלאחר שתיה יצאתי ללווֹתו עד סוף המושבה בדרכו לנס-ציונה. נפרד ממני בהתרגשות גדולה וחיבקני ונשקני, ואני רואה צלו מתרחק בין האילנות. פתאום עמד, הפנה אלי פניו וקרא לי:

– תרקיב כאן, שכח את ה“דיבקות”, ולך לפתח-תקוה, שם מקומך! – והלך.

כשחזרתי אל חדרי תיקנתי סדריו, ואת הלבנים המזוהמים שהשאיר אחריו היחף הגורקאי הוצאתי לאולם שבשכנותי, ואת כלי-המיטה שמתי באויר החלון וישבתי על תיבה אחת. אולי אמת באזהרתו של יחף זה. ארקיב כאן: ועלתה מחשבה בלבי. אשלח הדפים שכתבתי אל אליעזר שחט. יחף זה אף על פי שמופקר הוא רואה דברים ועומד על טיבם. שם זה ושם המושבה מספיקים. בין כך אין מביאים מכתבים אל הבתים, והלה בפתח-תקוה ודאי הולך לדואר ודורש אחריהם כמוני כאן. לא הרפה ממני רעיון זה. ישבתי והעתקתי בכתב נקי ושמתי את הגליונות לתוך מעטפה ורשמתי כתובת משונה זו של אדם שאיני מכירו והלכתי לדואר ונתתיה לדוור. הנעשה אין להשיב, ומצפה אני מה שיבוא בכליון עינים.

פרק שנים-עשר: רֵאשִׁית מָדוֹן

שוב נסתכסכתי באנשי ראשון על עסקי אוּגנדה. מן המרכז בלונדון באו למקום שקלים של הטריטוריאליסטים, ושוקליהם רשאים לשלוח ציר לקונגרס השביעי שכבר נקבע זמנו ומקומו, וכל המושבה היתה כמרקחה. במוצאי שבת התקהלו לעצרת בבית-העם לשמוע דרשתו של מר יאַפּוּ על תעודתם הגדולה של בני הישוב בשעה זו, שבא-כוחם והמדבר בשמם בקונגרס יהא מתומכי אוּגנדה ולא ממתנגדיה. אף על פי שראשון מקום קטן מפולגים תושביו לשלושה מעמדות. רובם כורמים הכפופים לפקידות, והמושבה מושבתם והיקב יקבם וקופת פּריס קופתם ודעתם מכרעת בכל דבר. מיעוטם כורמים שמחוץ למחנה שנחלותיהם קנין כספם ומשקם נבנה בכוחות עצמם ואין הפקידות חוסה עליהם וזכויותיהם פחותות מזכויות מיסדי ראשון. אין היקב מקבל ענביהם אלא בחסד ואין קולם בעסקי ציבור שקול כקולם של בני-היחשׂ הללו הסמוכים על שולחן הבּארוֹן. אולם מעל לשתי פלגות אלו היתה שם חבורה קטנה של מומחי היקב ולבלרים וגזברים במשרדי האדמיניסטרציה, שנתחנכו בבתי-אולפנא של האליאנס והלכו אפילו לבירת צרפת והשתלמו שם. הללו היו מסלתה ומשמנה של החברה, בני-אדם שפרנסתם מרווחת והמצוינים בנימוסיהם ושגורה בפיהם לשון צרפת וקוראים את עתון “לאֶטאֶן”, והם הטרזנים שבמקום המתהדרים במלבושם ומופרשים ומתגדרים על השאר. כמה מהם מצאצאי ספרדים בירושלים ובקהיר וכמה מהם דור ראשון מילידי המקום, בניהם של איכרים שבמושבות, מפרי הארץ וראשית ביכוריה. עם חבורה זו נמנה מר יאַפּוּ, המשכיל והלמדן שבהם. מליטא מוצאו וקלסתר פניו כפני מת זה שפרחה נשמתו ועוד גופו לא הצין. חיורון וצוהב של דונג נסוכים על פרצופו, כאילו מכחול של צבע אחד עבר עליו ושיקע בו קושי וחוּמרה ומרירות. תועות עיניו כעינים של שותים סמים משכּרים, ושחורות הן ומעולפות ודוק של ערפל פרוש עליהן ומחצית סירתם חבויה מתחת לעפעף עליון; ומבט מוּדלה ומפלבל זה מוסיף קפּאון ומות בהבעת הפנים. כך עמד על הבמה, מהודר בלבוש שחורים ועניבה של פרפר בצוארונו ולוח נוקשה של כותונת לבנה על חזהו, ורגליו קצרות ועקומות כחרב של בּידוּאי וכרסו עגלגלה וכמה שערות טרופות מנפנפות בקדקדו וקמט של עיקשוּת חרוש על מצחו הגבוה, ובפיו אידיש ליטאית ומדבר הוא בנחת ובאכזריות של רשע שעה ארוכה על תעודתם הגדולה של בני הישוב ועל חובתם הקדושה להרבות בקניית שקלים של אוּגנדה, שהפעם יישמע קולם החפשי של איכרי יהודה והגליל.

כשגמר דרשתו ביקשתי להשיב לו. הטיל בי יאַפּוּ עינים מעורפלות הללו שמחצית סירתן מחופה בעפעף עליון והסביר לי בנחת, שאין כאן מקום לויכוחים הואיל ולא התאספו אלא לענין מעשי, למכירת שקלים. אבל רשאי אני להביע דעותי ברבים בכל נושא שנראה לי, וּועד בית-העם ישמח לזמן את התושבים בשבת הקרובה לתכלית זו, ואין לי אלא להביא חפצי לפניו, אך בקשתו ממני שתהא הרצאתי באידיש, הנה הוא גופו דיבר בלשון זו אף על פי שהוא מתקשה בה, שיהיו דברי מובנים לכל הקהל. מאין ברירה הסכמתי לו. הנאספים הלכו לבתיהם ובנות המושבה יצאו לטיוליהן ברחוב בית-הכנסת, כנהוג. לא שיערתי אז כי ראשית מדון כאן, ביני ובין מר יאַפו וחבורתו, שעתידה להתלבּוֹת הרבה ולהתגלגל במחלוקת גדולה ועד מכות אגרופים תגיע, וסופה שתעקרני מן המושבה הזאת. בתום לב ערכתי מכתב אל הועד, שמוכן אני לתרגם לאידיש את “משה” של אחד-העם ולקראו ברבים ולפרש רעיונותיו לפני הנאספים. ובשלוָה אני יושב וממתין לתשובות לשני המכתבים שהריצותי – אחד לפתח-תקוה אל אליעזר שחט ואחד לבית-העם שבראשון.

בינתים פסקו הגשמים וחזרתי אל המזמרה. כמה ימים עשיתי עוד עם מר דרוּבּין ותמה העבודה בכרמיו. אבל הוא לא עזבני ועשה שם לחריצותי ופרסום לשקידתי, וללא קושי מצאתי עיסוק אצל הכורמים שפיגרו בזמירת גפניהם. ואפילו גבה שכרה ועלה עד שני פרנקים ליום. שבו סדרי חיי למסלולם הרגיל ואף הערבים אינם שוממים כשהיו. מורה אחד שבבית-הספר נתן לי חוברת “השילוח” בה ראה אור המאמר “משה”, וכיון שהסכים הועד שאקראהו במוצאי שבת, הריני יושב לאור המנורה ומתרגמו לאידיש. למה אכחד תחת לשוני, היסס לבי הרבה ומלאכתי מאד בזויה בעיני. בארץ-ישראל, במושבה יהודית, יושב אני ומתרגם דברי אחד-העם ללשון הקרויה בפי “ז’רגון” ושאני רותח כנגדה ונלחם בה; ודוקא בימים אלה, בתוך אש הויכוחים המתלקחת לאחר הכרוזים שיצאו מטשרנוביץ, ובשעה קשה זו משנסתמו כל מעיינותיה של השרידה-היחידה ועוד מעט ולא תהא לה שיור אלא פינה נידחת זו בוייטשיפל, שם יקים ברנר בשארית כוחותיו מבטחה האחרון ב“המעורר” שלו. ואף על פי כן אי אפשר לי לנהוג אלא כפי שאני נוהג. לא יתכן שאשב בחיבוק-ידים בשעה שהללו, יאפוּ והדומים לו, חורשים מזימות ואוספים כוחותיהם להפגין בקונגרס כחשם ומעלם.

כל שעות מנחה בשבת הייתי משמיע לעצמי הדברים שתירגמתי, שיהיו שגורים בפי וארוץ בהם בזמן קריאתם, ומכוון קולי להטעים מקומות כדאים להטעמה, שכן קצת ערמה בבחירה שבחרתי להביא את “משה” של אחד-העם לפני הקהל לאחר שאסרו עלי את הויכוח הגלוי. וכל כך נתפסתי לשינוני שלא השגחתי בשעות החולפות, ואיחרתי הרבה ולא היה סיפק בידי אלא לטעום משהו בחטיפה וללבוש חליפתי הכחולה ולצאת בפסיעה גסה לבית-העם. מלא האולם תושבי המקום וארבע מנורות דולקות ויושב מר יאפּוּ, עם פני הבר-מינן שלו, על הבמה וממתין לבואי. משהבחין בי ההסה את הקהל וביקש ממני לעלות ולפתוח. מלמעלה מקיף מבטי את הנאספים שלפני. הנה הציץ ראשו של מר דרוּבּין גבוה מן השאר, מיטיב עמי מרחוק ומחייך. בתוך משפחתו הוא יושב, אשתו מימינו ובתו משמאלו. על ידו שמואל אוסטשינסקי ועיניו העגולות שלוחות אלי ואף הן מחייכות. ובצדו אשתו הגוצה לוחשת משהו על אזנו. אפילו בן זאב כאן וחבריו למשחקים בשכנותו. על כל הספסלים מאוושות בנות המושבה המזדמנות לי בטיוליהן בערבים. והרי הגביה הכורם הרוּמני והטיל בי עיניו הדומעות דם. אף מר פריימַן הננס, מיסד ראשון-לציון, עם עיניו הקאלמיקיות יושב בשורה הראשונה ומסתכל בי. ונפלה עלי אימתו של ציבור זה. לא הייתי כבד-פה וגם איני חסר כשרון דיבור ובכל זאת פותח אני ברתת ובגמגום ובלחש – “ווען איך טוּ זיך צו-הערען צו וואָס די פאָרשער פילאָזאָפירן (כשאני שומע את החוקרים מתפלספים)”. פתאום פולחת מחשבה במוחי ומזהירה בי ומזרזת אותי: אסור לך להיכשל! מיד חוזרת הבטיחות לקולי ואני קורא כמחצית השעה ללא תקלה את המשפטים הסדורים, וחש שקהל שומעי מטים אוזן לדברים, תופסים הרמזים הגנוזים בהם ונגררים אחריהם. עד שהגעתי אל הסוף, שאני אומרו במקורו ומחזק קולי – “והעולה על רוחכם היוֹ לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים… חי אני… אם לא ביד חזקה… אמלוך עליכם!” אשה אחת מחאה כף. אבל איני יורד מן הבמה אלא מפנה גופי אל מר יאפוּ ושולח דברי אליו: “רעיונות אלו של אחד-העם מתכוונים אל בני-אדם שכמותך. לפני שמונה ימים עמדת כאן ואף נפשך עייפה, גם אתה משתוקק להווה של חיי שעה ואינך חס על העתיד הגדול ועוקרו מלבך. במקום זה ומעל במה זו – – –”. פתאום נפסקו דברי באמצע. הניח מר יאפּוּ ידו על כתפי ואמר לי בנחת: “אין אנו מרשים לפתוח בויכוחים”. עומד אני על דעתי, שאיני מתוַכּח אלא מפרש הרעיונות שהשמעתי. מר יאפוּ בשלו. והנה קופץ מר דרוּבּין, השקט והמכונס בתוך עצמו והיגע, ובלשונו המגורמנת הקוּלנדית קורא בקול: “מדוע אינך נותן לו לדבר?” מן הקצה האחר של האולם משיב לו קול: “די! איננו רוצים לשמוע!” מישהו עולה על ספסל ומכבה מנורה אחת. קהל הנאספים קם על רגליו. מר יאַפּוּ חוטף כובעו ומסתלק מן במה. שוב מישהו עולה על ספסל ומכבה מנורה שניה. אפלה למחצה ואנדלרמוסיה והתרגשות גדולה באולם, אבל אינו דומה מעמדי עתה למעמדי אז לפני חדשיִם, בערבי הראשון, בביתו של בן-זאב. אל אזני עולה קולו הצלול והדק של אוֹסטשינסקי מתעצם ומוחה ומאיים וצוֹוח: “מי אתם?! אין לכם רשות לדבר בשם הישוב! סאמוֹזוואנצים! (משתחררים)”. על ידו מחרים-מחזיקים דרוּבּין ובני משפחתו ועוד כמה כורמים שאני מכירם בפניהם ואיני יודע שמותיהם, ואפילו כמה צעירות מבנות המושבה נצטרפוּ אליהם. וכשירדתי מן הבמה וקרבתי לחבורה זו הכל לוחצים ידי ומאַמצים רוחי, ואנו יוצאים בציבור אל תוך המושבה, ואשה זו שמחאה לי כף, מרת פּוּחצ’בסקי, מזמינה הכל לביתה. אחת הבנות פותחת בשיר קולה: “חושו, אחים, חושו”, והכורמים זוקפים קומתם כאילו חוזרים אליהם ימים ראשונים ופוסעים בפסיעה מאוששת במעלה הרחוב, וסופם שהם מצטרפים לשירה וחבורתנו הופכת הפגנה.

אצל בית בנוי על תל קטן מאחורי בית-הכנסת הקביל פנינו מר פּוּחצ’בסקי שאינו איש-רעים, ופתח לנו דלתו. לא ידע מה שאירע ותמה ואין סבר יפה בפניו. בן-אדם כחוש הוא ומחמת רזונו נראית קומתו גבוהה משיעורה; וגביניו אפורים וסבוכים וכבוּשים ודומה על כל העולם הוא קובל. ראשו קרח ועור קרחתו המסגילה עולה ויורד ברתיחה בשעת דיבוּרו, ואפילו כשהוא מסכים עמך ומתרצה עליך דומה גוער הוא בך ורוטן עליך. אבל ניצנצו מתחת הגבינים הכבוּשים שתי עיני תכלת ביישניות ובהולות ושלוח מבטן באלכסון, ויש בהן יותר מורא ופחד מקפידה ורוע-לב. משנכנסנו למרפסת מיד ונדחק לצדדים והתכנס לתוך עצמו מפני ידיה העסקניות של בת-זוּגו. מרת פּוּחצ’בסקי היתה כל ימיה, משחר ילדותה עד היום הזה, יפת-תואר ובעלת מזג לוהט ועל שתי מידותיה אלו גאותה בדעת ובהכרה. אף משׂכּילה היא. בטס-הנחושת הדמשקאי הגדול מונחות חוברות “רוּסקוֹייה בּוֹגאטסטבוֹ” ו“השילוח” זו בצד זו. וכותבת היא סיפורים מחיי הארץ ודיבוּרה העברי רוּהט ומצלצל בין שפתיה; ואולי בעמידה צנועה זו בצל זוגתו עצירה ותרעומת גנוזה שבהליכות בעלה. אלא משהגיעה מרת פּוּחצ’בסקי לשנות בגרות מלאה והתחילו נראים רמזי-בּליה ראשונים בגוּפה, הריהי מחפה עליהם בסאה גדושה של משובת-נעורים ותנועה רבה וגנדרנות יתירה. עכשיו שנמתח פרצופה יש משהו של צפור בפניה, צפור נאה ומקושטת בנוצות-פּאֵר ומנתרת מענף אל ענף ללא מנוחה ומרגוע; מחמת ברק עיגול זה ובליטתו שבעיניה החוּמות, ומחמת חוטם ישר ודק ואפור זה, שבשעת דיבור דומה אין מתחתיו פה וסנטר אלא נפתח הוא כמַקוֹר ומצייץ והוגה.

ישבנו כמנין אנשים על כסאות סמוך לשוּלחן וערביה מביאה לנו כוסות תה. מר דרוּביּן אומר לי, שחברו הכורם לוּבּמן רוצה בי שאזמור לו כרמיו ויש אצלו עבודה לשבוּעים ועצתו שאלך אליו, ואחר הוא מלגלג ופונה אל מר פּוּחצ’בסקי:

– הוה זהיר, צעיר זה עוד מעט וידחה אותנו, הקשישים.

מר פּוּחצ’בסקי שגנן חשוב היה, ומן המחדשים ומרבה בשיטות ואמצאות, הטיל בי גביניו הכבושים והסתכל במתחרה שלו ולא אמר כלום. מאד נקלה הייתי בעיניו שיחשוש למעמדו מפני. אבל מיד לאחר שתיית חמים מבחין אני במסובים שמצפים למשהו חשוב שיבוא ולא נזדמנה החבורה באקראי למקום זה. בעלת-הבית ישבה בראש השולחן, החליקה בשתי ידיה על תסרקתה המוגבהת וזיעזעה מעט צוארון חולצתה הלבנה, הצטחקה מתוך מבוכה, ואותה בליטה שבעיגול עיניה מצטמצם והיא פותחת מקוֹרה ואומרת:

– יש תשובה מרחובות, הם מסכימים ואף משה מסכים.

מה כתבו לרחובות ומי משה זה שהסכים ולמה הסכים לא ידעתי ואף דברי אוֹסטשינסקי סתומים ואינם מחוירים לי כלום:

– נתחיל איפוא מן המושבה שלנו.

דרוּבּין נכנס באמצע:

– דיברתם עם מאירוביץ?

כורם אחד משיב לו:

– שוחחתי עמו ארוכות, וכדרכו, לא הן ולא לאו.

– בוּשה! – נתכעס דרוּבין.

– אמרתי לכם – חתך אוסטשינסקי וחייכה בת-צחוק של ערמה קלה בעיני-התכלת המגודלות שלו.

– ודאי. כדרכו. לא הן ולא לאו. הריהו אגרונום. מומחה גדול. וכשאתה שואלהו משהו, לעולם תשובתו לא הן ולא לאו. נהם מר פּוּחצ’בסקי תחת שפמו העבות והאפור.

זוגתו ניענעה ראשה ושוב החליקה בשתי ידיה על תסרקתה וזיעזעה את הצוארון שבחולצתה:

– אתה תמיד עם האגרוֹנוֹמיה שלך.

– אף על פי כן, – הוסיף אותו כורם שבא בדברים עם מאירוביץ, – דומני סוף-סוף יתן ידו לפריימַן וליאפּוּ.

– אין שום דבר מוחלט, הכל במה שתאמר פּריס, – ליגלג אוסטשנסקי.

עכשיו נכנס לשיחה אדם קטן צהבהב כבן ששים, שחטמו ארוך וזקנו מדובלל וחציו שׂיבה וחציו ברזל שהחליד ומשקפים מתחת למצחו המקומט, ומדבר הוא בנחת וכל הפנים פונות אליו:

– שמועות שמעתי, פריס אינה רואה בעין יפה עסקנות זו של פקידיה.

נהרו פניהם של כל המסובים. בעלת-הבית הרגישה בי, בנכר שבישיבתי היתומה והתחילה מסבירה לי את הענין. הללו שנתאספו בביתה ציוני-ציון שבמקום הם. בכוונה תחילה הלכו לבית-העם לשמוע הרצאתי, כי שיערו שלא תיגמר ללא תקלה. עכשיו נזדמנו יחד לפתוח במעשים. אומרים לשלוח את משה סמילנסקי לקונגרס, והוא נתן הסכמתו לכך, ואין עוד לדחות מכירת השקלים הציוני-ציוניים, ודאי אצטרף אליהם.

– כלום אין שם זה, ציוני-ציון, פוגם? – היססתי ושאלתי.

הכרתי בעקימת שפתיה של מרת פּוּחצ’בסקי, ששטופה היתה בחום עשייתה, שאין היא נהנית הרבה מפקפוקי. ואולי חלף הרהור בלבה, כי אמנם משהו מן האמת ברינון שמרננים אחרי בחורים הללו שהתחילו לבא לארץ, שחטטנים הם, מרי-נפש הם, ואין דבר משׂבּיע רצונם, והכל פסול בעיניהם וכאילו כל הקיים תקנה אין לו. משכה בקצות השרוולים הנפוּחים שעל גבי כתפיה ואמרה:

– וכיצד תעשה אם רצונך לבחוֹר במשה סמילנסקי? – והיתה תרעומת בקולה.

חלשה דעתי. הרי הדין עמה. באמת, כיצד אעשה? ולבי נוקפי על ההיסוּס שנפלט מפי. מיד והוציאה מתוך מעטפה כמה חוברות שקלים. נתנה אחת לכל אחד מהמסובים, הסבירה מה לרשום, ואחר ביקשה שימַנו מעין ועד של שלושה שיתעסק בדברים ויכוונם. לאחר כמה סירובים נתמנו בהסכמת הכל – מרת פוחצ’בסקי בראש הועד ואותו כורם שנשא ונתן עם מאירוביץ ואני – שני סגניה, ומר דרוּבּין משמש גזבר לנו. מישהו הביע דעתו:

– אולי נקרא לאסיפה?

אבל מיד והכל מיחו:

– בשום פנים לא אסיפות.

ונתפטרנו לבתינו. לא נחה דעתי מאגודה זו שנתאגדה הערב ואני בועד שלה. הרבה שעות הייתי מהלך בחשכת המושבה באותו לילה, והיו עצבוּת ויגון בלב, כבלבו של אדם שסר מן הדרך אשר בחר בה. חיי כלל כחיי פרט. פעמים אחד עושה מעשה רב-הכרע בחייו ורואה שטעה, ואף על פי שמתקן הוא כל ימיו את המעוּות תקנה אין לו; ואפילו כוונותיו הטובות ומעשיו הטובים על כרחם שהם טבועים בחותמו של אותו חטא קדמון שהוצנע ביסוד הדברים. חטאת הישוב יש בה מקדמוניות זו ואין לה תקנה אלא בשינוי. ככלב זה הייתי שתעה והריהו מפשפש בנחיריו בכל רגב אדמה שנתקל בו, אולי יחזירהו אל מחוז-חפצו. אולם מה שקלט אפי בערב הזה אינו מוליכני אל המקום שאני מתאווה אליו. היכן אני? נשאתי עיני אל השמים וכוכביהם ותמהתי ושאלתי – היכן אני? לאחר שלושה חדשים של נדודים וטורח ותמורות; תמורות בכל הויתי ובמלבושי ומאכלי ובכל ארחות חיי הנה שבתי על עקבי ונדחקתי אל התחום שיצאתי משם, שוב הריני חבר לועד של ציוני-ציון! לא, אין אור במחיצתם של הללו אשר עמם ישבתי הערב. נשתייר בהם שיור של אמונים אל עצמם, אבל עייפים הם ויגעים ומה כוחם להיעקר מן הקיים ששקע במחשכים וידם באמצע ביודעים ובלא-יודעים. אם יש מוצא מן המועקה הזאת הריהו מן החוץ, מעבר למעגלם של בני-אדם אלה, הטובים והרעים גם יחד, בניגוד גמור להם, מן הקצה אל הקצה; בניגוד להשגותיהם ותפיסותיהם ורצונותיהם ונוהגם יום-יום שעה-שעה. המוצא באותן שורות טרופות שהריצותי לפתח-תקוה לחבר אחד שאיני מכּירוֹ ושעיני כלות לתשובתו. ראיתם פעם צפורת-כרמים שהקיצה עם אביב, שיכּוֹרה והמומה, ועפיפתה מפרח לפרח ומתקו, וקשׂקשׂי צבעיה קוסמים וזוהרים, ופתאום באה עננה רחוקה בסער ושפכה עליה כל מימיה, וכבדו הכנפים ועוּמם זהבן וקדרו גווניהן וחסרת אונים דבקה היא באחד הטרפים ומבקשת מחסה תחתיו ממגור אשר מסביב – כצפורת-כרמים זו הייתי.

פרק שלושה-עשר: בְּתוֹךְ הַמְּסִלָּה

סוף-סוף כלתה הזמירה במושבה ואין עוד המזמרה תלויה במסמר שלמראשותי, ולאחר עשרה ימים של בטלה מחזירני מר דרוּבּין למשקו משהתחיל העידור בכרמיו. עיקר עבודת התיחוח עושים איברהים הזקן ויוּסף בנו החורשים בקרקע שבין שורה לשורה. אולם מתוך שאין מקרבים את המחרשה סמוך לגפנים ומבינתים להם שלא ייפגעו, נמצאת רצועה של אדמה מבוּירת, ארוכה וצרה עם העשבים השוטים הגדלים בה, ושאין לה תקנה אלא הפיכה בידים ובמעדר. עונה זו זמנה קצר ודוחק מפני החפּזון שבצמיחת העשבים ששמש-אדר מכה על ראשם, ומרבים הכורמים הזריזים בפועלים שתיגמר מלאכתם בשעתה. והייתי יהודי אחד בתוך להקה של בני-ערב עוּלי-ימים שגילם פחות בכמה שנים מגילי. ושוב אותה פרשה עלובה של בזיונות ואזלת-יד ויסורים שהביאה אותי הפעם כמעט עד דמעות עינים. אין העבודה נשמעת אלא למי שמאומן בה ואי אפשר להכריע הכלי שביד ברוב כוח. מהלכים הנערים שחוּמי-הזרועות כל אחד ואחד בשורתו ברגלים מפושקות ובגוף כפוף ובקיפולי מכנסים נפוחים ומעדרם עולה ויורד, עולה ויורד, ומנצנץ להבו המכסיף בברק שמש ומנגן בין ידיהם כקשת כנרים ואינך שומע אלא קול מאַווש זה פּאַ-פּאַ שעה שנתקע הברזל בעפר. ואני בשורתי שלי כל כמה שאני טורח איני מספיק להתנהל בקצבם ונגרר אחרון אחרון ומפגר. ניצחוני פרחחים הללו והוציאו שארית האויר מריאותי; ואין ניחומים בחיוּכו של מר דרובין, שהכל יבוא בשעתו ושאין כאן אלא ענין של הרגל ושל כמה בּוּעוֹת חדשות בעור הכפים שסופן להגליד ולהתיבּל. מרוסק הייתי בכל אברי ושבור ועלוב בתוך תוכי באותו יום ולא היה לי כוח ולא היה בי חפץ לילך אל הדוור, אילמלא אותה שתיקה ארוכה מעבר לים שהתחילה מרבה דאגותי ודוקא ביום אתמול עגנה ספינה גדולה שבאה מטריאֶסט בנמל יפו.

דואר ואיגרות המקרבים לבבות רחוקים וממתיקים שעותיהם של בודדים ונשכחים דבר גדול הם בכל מקום. אך קשה לתאר היום מה היו אלה לנו בפינה נידחת זו שבקיסרות תוגרמה שמשובשות דרכיה ומשונים סדרי מדינתה והרבה מלכויות מעורבות בשלטונה. פתוחים בירושלים ובשאר ערי השדה משרדים של שלושה מלכים, של פרנץ יוזף וניקולי השני וּוילהלם השני ודמות דיוקנם עם תספורת-זקנם המיוחדת לכל אחד ואחד מהם טבועות בבוליהם, ודומה הכל טורחים בשביל דואר הארץ להזדרז ולהריץ מכתבים משם, מעבר לים אלינו, אלא שבשבילי אין באמתחתם כלום. עוד מעט ויימלאו שלושה חדשים משעקרתי מבית אבי ולא באה אלי צורת אות חוץ מהזמנה זו לישיבתם של חובבי-שפת-עבר ביפו. וגדול צערי על שיכחה זו, כאילו אסופי הייתי ושקע עולם עברי בתהום הנשיה, ואין לי אלא להטריד עצמי בעסקי אוּגנדה וציוני-ציון בראשון ולהיות זנב לעודרי סרפנד.

והנה בהגיע תורי לפני הדוור באותו ערב, רואה אני משקפיו נשואים אלי במתינות יתירה, והוא משפשף ידיו ומתבדח ואומר: “למר צמח? הפעם כל הספינות לא הפליגו אלא בשבילך!” ומתחיל מרצה על שולחנו שבעה מכתבים בזה אחר זה. בחטיפה אחת אספתי את הכל ונסתלקתי בניסה אל חדרי כחיה קטנה שכבד טרפה בין שיניה והיא גוררת אותו במורא ופחד אל מאורתה. אין סוגם של מכתבי אחד. הרי לפני אנחה ראשונה של אֵם מבכה על בנה שהלך ואבד; ובנייר המעוּך ובדיו שתמסמסה ובאותיות שניטשטשו עוד עצורים רחמי הדמעות שספג מכתבה⁴. ואף על פי כן נשתייר מקום בלבה השבור לדאגות קטנות ודורשת היא על כלי-המיטה שאני חסר. אין בפי תנחומים לצרתה ואפילו לכלי-המיטה שלה איני נצרך. והרי נהמתו של אב שכול, נהמת נפש פצועה ויהירה; ללא ויתורים וללא פשרות ובכל זאת פצעה שותת דם. גם בשבילו אין תשובה בפי. כל עולמו החרבתי. סמיכות לרבנות לא אקבל וסוחר גדול של יערות וצמר לא אהיה. והרי הדיבורים של האחיות, דיבורים ארוכים וטענות ומענות וגערות ותרעומת, ובאמת הכל לא בא אלא לחפות על קנאת סתרים שנמלטתי ויצאתי למרחב. והרי מכתבי החברים עם תום התפעלותם על גבורה וקפיצת נחשון ועם הבטחותיהם שהכל עומדים שכם אל שכם עמי במערכה אחת וכיוצא באלה מן הדברים הרמים. אוי לי אם אדבר ואוי לי אם אחשה. אילו ראוני בכרם דרוּבּין בעלבון לבטי ובשפל רפיוני בתוך הפרחחים הערבים; ואילו ידעו מה שאני יודע על ציון ועריה ומושבותיה ואיכריה לא היו מגביהים קול כל כך. אף בשבילם שתיקה גדולה ונוגה בלב. אלא שהיה שם מצורף למכתב האם פתק אחד של נייר כתום ומעובה ומחוספס, דומה לאותו נייר תרמילים בהם שומר אני מזונותי במזוה; ורשומות על גבו כמה תיבות ביד רופפת ורועדת, ומכיר אני בצבע הנייר ובריח השאור שבדבק-שיפון שהוא מעלה כי מר' טוביה הזקן בא הפתק. למורי ומלמדי ר' טוביה יש בפי מה להשיב. כשעשיתי מה שעשיתי אף ידו באמצע. וכשאשמיע באזניו על ראשית דרכו של יהודי חי על עמלו ונושא את עצמו ודאי ירכין ראשו לי ויבין לרוחי.

זקן מופלג ר' טוביה וגדול הלמדנים שבעירי וכל ימיו היה מחנך ומגדל לתורה בנים ובני בנים אצל משפחת “הצמחים” ואף אבי עם תלמידיו נמנה. בעודו אברך נסע לקוצקאי, ומשנסתלק הלה והלך לעולמו שמר לו אמונים ולא נתחבר לשום כת-חסידים אחרת, פעמים אפילו מתפלל הוא בשבתות ובימים-טובים בבית-המדרש שמאחורי בית-הכנסת לשם הפגנה. מדבקוּתו לצדיק נשתמרה לו צורה של כותונת שמקפיד הוא במלבושה ושאין לה כפתורים בשולי שרווליה ואף בית-צוארה מעונב בקישור לבן; ונשתמרה נטייתו לעיון בספרי מידות ומחקר, כגון בחינות-עולם וספר העיקרים וחובות-הלבבות. גוץ הוא, רחב-כתף וידיו ורגליו קצרות וכולו מרובע בגופו ומראהו כמראה יהודי חוטב-עצים ביערות קוֹז’ניץ. על גבי גוף זה מונח ראש גדול, עגול ללא שום המשך בין שכמו לקדקדו ודמותו דמות איש-שלג שילדים עושים בימות החורף. זקנו קטן ומדובלל ואינו אומר כלום. אבל עיניו עינים של תכלת זכה בולטות ומעוגלות ומקרינות אדיקותו ועקשנותו ורוחב בינתו ושאר רוחו. חריף לא היה. ואת דרכי הפלפול הנלוזות דחה בשתי ידיו. כוחו בפשט, בדף גמרא עם רש"י ותוספות ושאר מפרשים במקומם (“אַ בלאַט גמרא אויפ’ן אָרט”). דרדקי לא לימד וממעיט היה בתלמידים ולעולם הסתפק בשלושה וארבעה מן המצוינים והמשובחים שבבחורים ונותן להם שיעורו משעה חמש עם עלות השחר עד שעה עשר בבוקר ואין דרגת הוראה עליונה מדרגתו. אף על פי שגבוה שכר הלימוד שתבע לא על תלמודו כל פרנסתו. קונה אשתו אוזים בשוק ומפטמתם ומוכרת בבתי הגבירים ומכניסה משהו, והוא גופו עוסק בתורה ומלאכה כאחת. בשעה שהיו יושבים התלמידים בחדרו ומרצים לפניו סוגיתם, היו מונחות על גבי שולחן קטן מימינו כריכות של נייר כתוֹם ומעובה ומחוספס וקדירה של דבק-שיפוֹן בצדן. והוא מקפל בידיו התפוּחות והנמהרות, במין סכין לבנה של שן תרמילים של ריבועים ומשולשים וממרח שוּליהם עם קיסם של עץ פחוס בדבק שבּקדירה. ולאחר השיעור מבקש הוא מתלמידיו שיביאו את התרמילים לחנונים ויקבלו מהם שכרוֹ. בדעת רבה ובכוונה גדולה הסמיך עבודה לתורה. ישיבתו בירכתי השכונה היהודית בשוּק החדש וביתו הדל נוגע בבתיהם של הקצבים הפולנים והרצענים, ומאחורי חצרו משתרעים הירקות של הגויים ומוריקים עד הפלוֹנה. במשעולי גניהם יורד ר' טוביה בוקר בוקר קודם השיעור וטובל במימי הנהר. בשחרית של חורף רואה אתה גוי שכן בחצר אחת ור' טוביה בחצרו שלו ושניהם עוסקים בקרדום ומבקעים עצים להסקה. אף את המים היה מביא מן המשאבה שבשוק החדש בעצם ידיו לחדרו. ומי שלא ראה אותו עם דמדומי בוקר גלום בחלוקו האפור והמרופד צמר-גפן ומתניו חגורים חבל-סבלים ואנטל על ערפו ושני דליים בקצותיו ומהלך הוא אצבע בצד אגודל על פני הקרח החלקלק, לא ראה אדם גדול באמת מימיו. כמה שנים עשיתי במחיצתו וראיתיו בענוַת חייו וכל לבי לקח. בשחריתו של אותו יום-מרחשון דולף ומטריד עמדנו בשיטת-חזקה, בתוספות הקשות של דף ראשון במסכת נידה. במחלוקת של שמאי והלל אם מעמידים אשה על חזקתה, ולאחר הצהרים עקרתי ולא חזרתי. עכשיו מונח לפני הפתק של ר' טוביה ומאד רכים דבריו על גבי נייר-התרמילים המעוּבּה והמחוספּס. סח הוא לי, שבחול המועד סוּכות הלך שלא בידיעתי אל אבי וּויתר על שכר-לימוד הואיל ועשאני תלמיד מובהק שלו. ומבקש הוא בכל לשון של בקשה שאעשה למען זקנותו ואוציא את הדיבוק הציוני מנפשי ואחזור בי. המה לבי לו. אף על פי כן ערוכה תשובתי אליו, תשובה ניצחת ושתהא נשמעת לו. לא כך היה סוף דבר. עצבות רבה בסופה של פרשה זו. לאחר שנה ומחצה כשחזרתי לעיירתי להתפייס אל הורי נזדמנתי עמו באקראי ברחוב, אמרתי להקדים לו שלום וברכה והנה סמקו פניו מאד והוריד עיניו הכחולות וחבטן בקרקע ונהם נהימה של כעס “אסור להסתכל בפני רשע” ועבר אל הצד האחר ולא נתפייס אלי. ועד היום הזה לא פג צערי שדחה אותי כך.

באותו צרור-מכתבים המוטל בערבוּביה על שולחני עוד איגרת שלוחה אלי. מפתח-תקוה באה ושל אליעזר שחט היתה. אומר הוא לי בתשובתו הקצרה, שעיין בחיבורי ומצא ענין בו ומבקש ממני לבוא ליפו במוצאי שבת לביתה של הגננת תמימה סוכובולסקי, שמפקידה לפקידה מזדמנים שם כמה חברים ומדיינים ברעיונות דומים לרעיונותי. פעמים ומשפשפים⁵ בכתב-ידו של אדם שאין מכירים אותו משהו להיאחז בו, מעין רמז לאָפיוֹ. שעה ארוכה גילגלתי בין אצבעותי פיסת-נייר זו ותהיתי עליה וקראתי וחזרתי וקראתי בה. מאד נראו לי אותיות זקופות הללו עם ההיסוס האלכסוני המועט שבאמצעיתן ועם הצלילות וישרוּת-הלב שבצירופיהן וחיבוריהן. משמע לא התעני היחף הגורקאי ותבוא עליו ברכה. עמדנו באור ליום ד' וארבעה ימים נותרו לי עד הפגישה. אקצר באיזה אופן שהוא את הזמן ואדחף אותו עד כמה שידי מגעת.

בשבת אחר הצהרים הרימותי רגלי והלכתי ליפו וחורשות שקדים בפריחתם משליגים סביבי וצובט ריחם המריר צביטה קלה בגרוני. הספרדים והכּוּרדים והאוּרפלים שבפועלי היקב חבשו תרבושים בראשם ומחרוזות של אלמוגים צהובים משולשלות בין אצבעותיהם, ועל ידם נשותיהם המלאות מקושטות בבגדי-צבעונים ובהינומות מאדימות; והכל פשטו בחולות ובדרכים והטילו כתמי תולע בלובן הפריחה בזהרי חמה. הצעירים שבהם שאינם מקפידים עוד על תחום שבת פניהם ליפו אל קרוביהם, וסמוך לבית-דגון פורשים אנו מן המטיילים ופונים לצד שמאל בחבורה אחת, מנין של יהודים עם נשיהם וטפם בוטחים ועליזים. מתוך שיחה עמם בעברית השבורה שבפיהם ובמעט הערבית שכבר נשגרה בפי למדתי, שהגברים חוזרים לראשון בשעה שלוש באישון לילה שיספיקו לעבודתם עם צלצול היקב. ונדבר היה בינינו שאזדמן עמם במקום אחד ואצטרף אליהם, שכן אף מעדרי ממתין לי שם באותה שעה. באנו ליפו עם שקיעה, אבל לא הניחוני חברי להליכה להיפרד מהם במבואותיה ועל כרחי משכו אותי לסימטה אפלה אחת אל בית הקרובים שלהם. היתה כאן איזו שמחה, אם לאירוסין או לבר-מצוה לא הבחנתי. מכל מקום ישב באמצע החדר על גבי השטיח נער שחרחר כבן שלוש-עשרה עם שתי עינים גדולות ומפוחמות ולבוש חלוק של משי ירקרק ותרבוש מעוגל ונמוך ורב-זויות בראשו ושולי התרבוש רקמת זהב. המון בני-אדם מצונפים יחד לפקעת, גברים ונשים מעורבים, והכל מאד מבוסמים ומטופפים בפסיעות צרות וזזים כל הזמן בעיגול ומגעגעים בלשון משונה ודוחקים עצמם בתוך החדר שנתמלא אויר הבל וחמימות וריחות עראק ושבת-המצרי. פתאום קופצת זקנה אחת פניה אש להבה וצונחת על השטיח ונוטלת ראשו של הנער ומנשקת ומחבקת אותו ולוחצת אותו כמה פעמים בזו אחר זו אל חזה שנתיבש וכל הנאספים צורחים ומוחאים כף. לא הועילה כל חכמתי, על כרחי הריקותי כמה כוסות ואף פי ריחו נודף עראק ושבת-המצרי ואף אני מובלע לתוך העיגול הנע ורגלי זזות בטפיפה עד שנזדמנה לי שעת-כושר באפלולית הגוברת להשתמט בחשאי. וכשיצאתי לסימטה כבר חשך הערב וגלי ימה של יפו שוב התחילו משיקים בחופה.

אחר תעיה ארוכה ברחובות נוה-צדק סוף-סוף נתדפקתי על דלתה של תמימה הגננת. פתחה בחורה קטנה שפניה חיורות ואפה דק וגרמי ועיניה מאירות ופושטות לרחבן וגוונן ספק תכלת ספק אפר מזהיב ומשא כבד של מקלעות שער פשתן מנופץ מונחות בעיגול על ראשה ודומה הן שדוחקות גופה למטה. ידעה כנראה שנקראתי לכאן, ואפילו בשמי קראה והכניסה אותי אל ביתה. היה חדרה דומה לחדרי וארכו גדול מרחבו. אף כאן צירופים של תיבות-נפט עיקר הריהוט וודאי ספה נאה זו על גבי תיבות-נפט מונחים סרניה. אלא שהכל צח ונקי ומחופה בלוֹבן מפות ובצבעים של מעשה רקמה. לאורה של מנורה הבחנתי באדם אחד יושב אצל השולחן וסועד פת ערבית. עם כניסתי קם וקינח שפמו והקביל פני. עמד על ידי איש קרוב לשנות שלושים, רזה ועצור ורוחו כבדה עליו ושתי כתפיו כבושות קמעה כאילו בכוונה הוא מצמצמן בחולצתו השחורה. חוד של זקן בסנטרו מאריך מאד פרצופו ומגביה יותר מצחו המכונס והמעונן בהרהורים. שערות שחורות יורדות על ערפו וכבר כמה נימים של שיבה מעורבות בהן סמוך לרקתו. ועיניו החומות-בהירות עם ברק-הפלדה שבאמצעיתן חבויות ונוגות, והיה משהו בעקימת פיו שהביעה התאפקוּת רבה ומאמצים ועקשנות לגבי עצמו, אבל גם איזה עינוי שרוצה לשתוק ואינו יכול. הקדים לי שלום, אמר שמו ונתן לי ידו ושאלני: “החבר צמח?”, והיה היסוּס כלשהו בקולו. ידעתי מהיכן יאוש זה בא ומה משמעו. אף על פי שכבר מלאו לי שמונה-עשרה והחזקתי עצמי בוגר לכל דבר לא העידו פני על כך. המראה שלי מראה נער בראשית תקופת גידולו ושאָרכוּ פתאום אבריו למעלה מגילו והם סורחים ועודפים סביבו ועוד אינו רגיל בהם. מכאן תמיהה זו בקולו. לא היה שום הסכם בין העלם שעומד לפניו ושאין בו אלא קורטוב של חן-נעורים ובין החיבור המיושב החותך והפוסק שנשלח אליו לפתח-תקוה.

בשביל תמימה הגננת שעיסוקה תינוקות לא היה רוך שנותי חסרון. אדרבא, מישהו שבחסותה אומנוּתה אני ומיד משכה אותי אל השולחן והושיבה אותי על גבי תיבה אחת ונתנה צלחת לפני והריני סועד עמם. פתאום תמהה:

– מה? שותה אתה עראק?

היה עוד בהבל פי מריחו של שבת-המצרי ולא הבליגה והעירה למוסר אזני. סיפרתי להם מה שאירע לי בתוך קהל האוּרפלים ונתבדחה דעתנו.

– ולמה כף ידך חבושה בסמרטוט מזוהם?

– ענין של מה-בכך, – ביטלתי והשיבותי, – חככה קצת קת-המעדר בעורי.

ולא הרפתה תמימה ממני ומרחה מקום הפצע במשחה לבנה של אבץ ונתנה על גביו מטלית נקיה. תינוק אחד נוסף הייתי על התינוקות שבגן שלה.

לאחר הסעודה אמר לי אליעזר שחט שממתינים עוד לשני חברים שיבואו, אלא שלפי שעה יפה שאעיין בכתב אחד הואיל והערב ידיינו בו. היה הכתב “קול קורא אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון” וחתומים עליו “חבורת צעירים מארץ-ישראל”. מדובר בו על אגודות חיילים “בני מאה ובני חמישים איש שיבואו ארצה לעבוד את אדמתה ולהתישב סוף-סוף על הקרקע כמעט בלי עזרה צדדית, או בעזרה היותר קטנה, שתושב בזמן הקטן ביותר… חיילי העם באמת, אנשים אשר בריאותם, שנותיהם, משפחתם ירשו להם להסתדר במסדרה בעלת משמעת חזקה”. וסיום הדברים בקול גדול: “הזדיינו באהבת החופש והעבודה ובסבלנות אין קץ – ובואו!” חשתי בשעת קריאה כעין צל של מפח-נפש ואף מעט תרעומת. היינו דור שאימת המליצה נפלה עליו וסגנון מוּרם וגבוה ומקושט תביעות וקרבנות אינו סגנונו. שרויה היתה ענוה של יאוש בלבבות מחמת המלים הגבוהות והקולות הקוראים שנתבדו. נתחנך הדור על האמת העירוּמה והקשה של מנדלי והמציאות האכזרית של אליקום וזוּגתו בחרפו של ברנר והקושט הרגשי שבשירי ביאליק אשר כל תיבה ותיבה משמעותה גדולה פי כמה מן הכתוב בה. ואולי נתערב אצלי משהו מתלמודו של ר' טוביה שלימדני דף גמרא עם מפרשים במקומם והנחיל לי כבוד הפשטות שבמידותיו. אבל היו בקול-הקורא שלפני עקצים וחידודים ורמזי לגלוג וביטול כלפי הרצל ומסעיו לשולטנים ולחצרות-מלכים והללו פגעו בפצע. אף על פי שמעשה אוּגנדה קרע את הנפש לקרעים לא כבו הכרת-טובה ורגשות חיבה ויקר ועוד לא פג שכרון קסם להרצל אם גם סרנו מדרכיו. ולא הלך הלב אחרי הדברים שלפני ואפילו קם משהו כנגדם. אלא שלא העזתי לגלות רשמי וכשהחזרתי את הגליון לשחט שאלתי אותו:

– מי כתב דברים אלה?

– ישנה שמועה שויתקין כתבם.

– ומיהו ויתקין?

– מורה במסחה.

– וחבורת הצעירים שבשמם חתם?

– ודאי כמה מחבריו בגליל התחתון ואולי בדוּי השם, אבל מה דעתך לרעיונו?

– בחטיפה קראתי, – משתמט אני ומגמגם, –- אולם נדמה לי… ואפשר אני טועה… כן, בשבילי… כן, בשבילי… לאחר שאני כאן, כלומר תשובה לשאלתי שלי… תשובה לשאלה מה יש לי לעשות פה?.. מחר, מחר בבוקר? אין ויתקין משיב. בשבילי אין כאן כלום.

שוב היה היסוס במבטו של שחט, אולי שוב תמה על הניגוד שבין פניו של עוּל-ימים זה שאין בהן כלום ובין דבריו המגומגמים שהוא משמיע ושיש בהם משהו. לא ידע שחט כי שלושה חדשים תמימים, יומם ולילה בתוך אֵלם חדרי, הרהור זה “מה יש לי פה לעשות?” אינו פוסק מלהטרידני. אלא שלא היה המשך לשיחה שנתקשרה. נשמעה דפיקה על דלתה של תמימה הגננת, ומיד נדחפה בכוח פנימה ושני החברים שהיינו ממתינים להם, טורקניץ ושיפריס, נראו בפתחה.

פרק ארבעה עשר: עֲבוֹדָה לִשְּׁמָהּ

איחרנו שבת באותו לילה בביתה של תמימה הגננת, שותים חמים ודנים ומנתחים קול־הקורא של ויתקין לכל צדדיו ולפרטי פרטיו. תחילה שתקתי, שכן צעיר שבחבורה אני, אלא הדעות ששמעתי דעותי והחששות ששמעתי חששותי. שלושה ירחים מתהלך אני כאן ואיני מבחין כי רעיונות הללו אשר אמרתי קנין נפשי הם ובבדידוּת חדרי עיצבתים, הריהם בעצם הפקר ובתוך האויר הם מטיילים והרוצה ליטול מהם בּא ונוטל לרצונו. יפה ליגלג טורקניץ ונקדו עיניו השחורות: “ויתקין ידידי, בעל הקול־קורא, חם לבו היהודי, אבל אינו בקיא גדול בעסקי ממונות ולקיחה בהקפה וסדרי פרעונות. בפרשה זו אני עבדכם הפוסק, הואיל ואין בעל־ניסיון כמוני. ומזהיר אני בכם בכל לשון של אזהרה – בלי גמילות־חסד מַסדרה זו לא תתקיים; ומי שמקבל גמילות־חסד דרכו שאינו עומד בדיבורו, ואולי הקב”ה נפרע ממנו, אלא הוא גופו לא יפרע חובו בזמנו. לשם כך אנוס הוא לבקש גמילות־חסד ממקום אחר, ומן המפורסם שקבלה שניה הקלותיה מרובות מן הראשונה, וכך חוזר הענין על עצמו."

יפה מקשֶה שחט בכובד־ראש ובעקימת־פה נוגה וקובלת זו: “מהיכן הבטיחוּת אצלו שמתישבים חדשים יהיו טובים מהללו שכבר התישבו? מהללו שקדמו להם? בי אין בטיחות זו. ובדרך כלל, כשקוראים לבני־אדם שיבואו, עצם הקריאה יש בה מן ההבטחה כי יש אחראי להם ודואג דאגתם ומספק צרכיהם. אבל מי יישב? מי ידאג? מי יספּק? ושוב טענות ותרעומות ומקופּחים וקרבנות ופקידים ומחלוקת. מאד מתירא אני מפני כך. והדין עם טורקניץ שהכל יחזור על עצמו”. ויפה רתח שיפריס ודחק דיבורו מתוך גרונו וקפידה בעיני־התכלת שלו: “יש סעיף אחד קשה מן השאר והוא שנותן פחדו עלי. צעירים שבגולה שאינם באים לכאן אף על פי כן חברים הם במסדרה ונותנים כופר נפשם בנדבות ובתרומות שהם אוספים בשביל חבריהם שנתישבו. כלומר, עוד קופה אחת של צדקה על שאר הקופות והקערות המקשקשות”. וכשהגיע תורי שוב אני מגמגם בשלי: “רצוני לדעת מה יש לי פה לעשות? מחר בבוקר? אמנם יודע אני מה אעשה מחר בבוקר, אלך לעדור בכרמי מר דרובין בתוך להקת הנערים הערבים מסרפנד. אבל רצוני לדעת לשם מה אני עושה כן? מה טעם בעבודה זו? הקול־קורא אינו אומר לי כלום. מדבר בחובות הארץ וחיבתה, והרי כיון שכבר באתי קיבלתי על עצמי חובת הארץ וחיבתה, אולם מה יש לי לעשות פה? ולשם מה?”

— כלום העבודה גופה אינה חשובה בעיניך? – שאלני וגער בי שיפריס.

– לא אמרתי כך, אמנם לפי שעה עוד מרובים יסוריה, אלא שאיני קובל, ואף על פי כן חפצי להבין – על שום מה?

– קפדן גדול אתה ואינך מדבר אלא זורק מרה – נכנס באמצע טורקניץ מקצתו כובד־ראש ומקצתו בדיחות־הדעת ומבטו הנוקדני מקנטר עלי ושפתיו כווּצות מתחת לשפם־המשי השחור שלו – תורה בבית־המדרש או בישיבה למדת?

– למדתי.

– ולשם מה?

— לשמה.

– אינך חולה לעבוד בכרמים לשמה.

דומה נוזף בי אם גם פניו שוחקות ומבויש הרהרתי במה שאמר לי:

— לשמה… – יש אמת בדיבור זה.

בא שחט וכאילו מסייע עמי:

— כוונת החבר נכונה, ולא יצאנו ידי חובה שאנו חולקים על הקול־קורא ומבטלים דרכיו, וּודאי שמצוּוים אנו לאסוף את הכוחות ולברר דרך אחרת אם זו אינה נראית לנו. ורעיון המסדרה במקומו עומד ומוטב שנפתח בדיון זה ולא נסתפּק בביקורת ושלילה בלבד.

– מדבר אתה בכוחות, — הוסיף טורקניץ, — בכוחות: וחבר זה מראשון כבר אמר במקום אחר שרצונו להפוך את כל החיים. לפי שעה ארבעה מספרנו ואפילו כדי ועד המסדרה לא יספיקו.

אף על פי כן פתחנו בדיון ובבירור וברעיון המסדרה ובאיסוף הכוחות ודברים קשים כגידים נשמעו באותו לילה. הישוב בטלתו קללתו ופשעו שאינו נושא את עצמו ועלוב קיומו משום שפרנסתו על נדבת לבם של אחרים וזרים עושים כל מלאכה בו. אין שום זכות בעלוּת ליהודים על מושבותיהם, הואיל והעובדים בהן קונים אותן ולא שטרות קנין, קושאנים ופנקסי טאבו. מכאן ניווּנן של המושבות ולפיכך מתרוקנות הן מבניהן וסופן כליה, אם לא נכריז כנגד קלקלת הבטלה רעיון של עבודה. למעשה אין בין ישיבותיהם של אנשי החלוקה בירושלים ובין האיכרים ולא כלום. ואפילו הללו רעים וחטאים מהללו. בירושלים ובשאר הערים הקדושות מתקיימים על הישן ולעולם ישבו בטלנים בבתי־מדרשות ואכלו “ימים” בבתי־הגבירים, ואין אונאה במעשיהם. אולם הללו האיכרים גניבת־דעת בכל הליכות חייהם. אמנם ההתישבות תכלית נכבדה מאד וסופה שתבוא באחד הימים אלא לא עכשיו שעתה. בני־אדם שקיומם בעמל כפּיהם זוהי חובת השעה ואין חובה גדולה הימנה. אַל לנו ללכת בגדולות. בשעה זו הקטנות הגדולות. ויתבע כל אחד ואחד מעצמו ואל יבטיח דבר לזולתו.

פּתאום שאל טורקניץ.

– כמה צעירים אפשר להכניס למושבות?

– כארבעת אלפים, — השיבהו שחט.

– ארבעת אלפים!

אבל טורקניץ כיון שעלתה בדיחה בלבו לא היה אדון לה:

־ לפי שעה ארבעה מספרנו וכל אחד מאתנו שקול כנגד אלף, בחינת “אלף שנים בעיניך כיום אתמול”, כלומר, אַ נעכטיגער טאָג (יום־אתמול, משהו מבוּטל ולא ממשי)!

— אף על פי שאני תלמידך בהנדסה, — מחזיר לו שיפריס, — טעות גדולה טעית ובכדִי הוצאת את תמימה מן המנין, והרינו חמישה ולא ארבעה וחכמת־החשבון שלך בזויה.

היתה השעה שעת־חצות ופשפּשה תמימה בתיבה דפונה רשת־ברזל וארבע הרגלים טבולות בקערות של נפט מפּני הנמלים וטרחה הרבה לצרף משיירי המזונות סעודת מלוה־מלכה לאורחיה. כששמעה אותנו עוסקים בה, הרימה ראשה עם מקלעות שערותיה המזהיבות והמכבידות עליו ותמהה:

— לא מצאתם ענין נאה מזה.

– זהו שיפריס, ־ התנצל טורקניץ, — לוחם על זכויות הנשים.

לא השגיח בהם שחט ואף לא נחה דעתו שמתבדחים ומתבדרים הדברים בשיחה קלה והחזירם למקומם:

— אין המנין קובע. משיתברר הרעיון ונדע מה שלפנינו. כל ספינה מביאה כמה בחורים שהולכים כצאן תועה לפתח־תקוה ולואדי־חנין ולרחובות ואין בידינו כלום ליתן להם חוץ מן הנסיון שלנו. אך את הדבר הזה חייבים אנו ליתן ולחַבּרם יחד לשם תכלית אחת. כתב לי חברנו מראשון בענין זה, והיה במכתבו משפּט אחד שנראה לי. “כשם שהכריז הרצל בשעתו על כיבוש קהילות כך נכריז על כיבוש עבודה במושבות”. רעיון זה נראה לי.

היו המזונות מונחים על השולחן והכוסות מלאו חמים ושלא מדעת פותחים אנו ומתדיינים בפרשה של כיבוש עבודה. לאמיתו של דבר, שעה שצירפתי שתי תיבות הללו לא הכנסתי לתוכן שום כוונה ולא היו אלא פליטת קולמוס. ודאי נגררתי אחר סגנונו של פייארברג שכובש גדול היה. על אחת כמה וכמה שלא ראיתי מה צפוי לשתי תיבות אלו ושעתידות הן לשמש עטרה לדור; בוקעות ופותחות לידה חדשה. כשם שפּעמים משחקת שעתו של בן־אדם כך יש ומשחקת שעתם של דברים שהפה פולטם וכאילו הכל מוכן ומזומן להם בלבבות. וכך ארע גם לצירוף־מלים זה. מיד נתקבל באותו לילה ונשתגר בפיות ונשתכח מוצאו, והמחשבות דבקות ומתאספות סביבו וכל ההצעות והגיגי־הלב מתאחזים בו. אם בעשרה מאמרות נברא העולם, הרי נברא העולם הקטן שהתחיל מתרקם והולך בחדרה של תמימה בדיבור זה. הנה טוּרקניץ אומר כיבוש־עבודה ומוסיף קורטוב של תוכן משלו. והנה שיפריס אומר כיבוש־עבודה ומוסיף קורטוב של תוכן משלו. ובתוך כך פושטת המשמעוּת שבמלים האלו ועולה משקלן ומתגלגלות מאליהן בסיסמה שהכל בה. כך פעמים אתה שומר ניצן של ורד על השולחן, כנוּס ומקופל ללא תואר והדר, ומחוּפּה בירק גביעו שנתעקמו עלעליו וגבעולו קוצים דוֹקרנים, והנה עבר רוח בלילה ואתה פוקח עיניך והריהו לפניך מפוצל ומכה גלי כותרתו, ומאיר עינים ומחיה נפשות ומשעשע עצמו בשלל צבעיו וכל חלל החדר מלא בֹּשׂמו.

מנינו וגמרנו שארבעתינו מהווים מעין ועד חשאי ומזדמנים אחת לשבועים במקום זה ומצרפים סעיפי כיבוּש עבודה והלכותיה. ובינתים כל אחד במושבו עושה נפשות לרעיון ומכשיר את הלבבות. אולי יש טעם שיצא שליח לירושלים ויתהה על בחורי הישיבה שם ויעשה בהם מה שנעשה בנוּ. יפתח לפניהם שערי הספרות ויתן בידיהם קונטרסי ליליינבלוּם ואחד־העם ושירי ביאליק ויעמידם על דעתם. “מזמור לעתיד לבוא” – אמר אחד ונדחה הענין. לפי שעה מוּטב לבקש קרבתם של הנוער שבמושבות ולשדל אותם שיצאו מן הבטלה וישנו אָרחות חייהם. וזה נראה ממש יותר. העליתי ענין בתי־תבשיל לעובדים. כיון שמועט השכר ואין בו בכדי לסעוד באכסניות שבמקום המיוחדות לאיכּרים ולעוברי־דרכים מן האמידים, נמצא שהעובד מזיר עצמו מתבשיל חם, דבר שמתיש כוחותיו ואי אפשר להתקיים כך לאורך ימים, וסיימתי דברי במאמר חז"ל – “אין לשון יכולת אלא מזונות”. כאן מצא טורקניץ מקום להתגדר בו וסיפר מה שאירע לי בשעת סעודה עם המורה אדלר. “נתחוור ושמט ראשו כאפרוח שחתכו צוארוֹ”. הכל שחקו. כבר עברו שעתים ומחצה לאחר חצות. ישבה תמימה על גבי הדרגש מקופלת בפינת הקיר וראשה כבד־השערות מרתית ומנמנם. והגיעה ישיבתנו לשעת נעילה. באנו לכאן כל אחד בפני עצמו ויצאנו מכאן ארבעה בני־אדם שותפים לרעיון שנתן הסכמה ואחדות בלבבות. שקעו סימטאות נוה־צדק בצחנת הבורות והביבים וחוף הים העלה ריקבון עשביו. עזובות וריקות עמדו איצטבאות החנונים, וחופות הסמרטוטים שעל גבן מעבות את החשכה ומפטפטות ברוח צפונית. הלכו טורקניץ ושיפריס ברגל עייפה לבתיהם. הצפּין שחט ויצא לפתח־תקוה והדרמתי ויצאתי להיוָעד עם פועלי היקב החוזרים מן השמחה לראשון.

מצאתי אותם ממתינים לי. לא נתפּזרו עוד ערפלי העראק מראשם ועוד שיירי טפיפה ברגליהם והקבילו פני בקולי־קולות. כבר גברה התנועה בדרכים. ערבים מחמרים ירקות למשכנות היהודים. בבתי־חומר אצל הפלחים רופפים ומהבהבים אורות פנסים. פּעמים צף ועולה מן האפלה צמד בקר עם בעליו, המחרשה על השכם והדרבן ביד, שהשכימו ויצאו לפעלם לחלקת־שדה רחוקה. נטפל אלי מוּגרבּי אחד מבני־הלויה שלי, הנאור שבהם והעברית שגורה בפיו יותר מן השאר. גברתן בגופו וכבן שלושים ולבוש מחציתו בגדי אשכנזים ואפילו קאסקט שעיר חבוש ראשו, אלא שלא ויתר על מכנסים הללו עם קיפּוּליהם. ארוכים אבריו וכל פסיעה שהוא פוסע בולעת כמה אמות של קרקע ומאיץ אני ברגלי להשתוות עמו. מן הפּיקחים היה ומן המאריכים בלשונם, וכיון שהתחיל קולו שנצרד מכעכע ומנסר לא פסק.

– פלשתין לא טוב, — פתח.

– למה לא טוב?

— הרבה סכוּני, מלריה, בקרוב נלך, כולם, יין לא טוּב.

תמהתי שהוא מגנה את המשקה ומגרונו הניחר למדתי שאוהב הוא לגימה גדולה ולא בכדי היה רוכב חמש שנים על גבי החביות במרתפות ושאלתיו:

— אינך אוהב יין?

התעכב בהילוכו ושחק ומתוך החשכה הבהיקו שיניו:

— יין טוב. טוב מאד. כסף לא יש. בּארוֹן לא נותן. חַלס — והשליך שתי ידיו לתוך האויר.

– מי אמר לך זאת?

– חַוַג’ה גינסברג.

גינצבורג זה הריהו הגזבר של היקב. ונכבד הוא בעיני המוגרבי, שכן אחת משתי היפהפיות שנזדמנתי לשבת עמן על ספסל אחד בדיליז’אַנס של פייויל עם כניסתי הראשונה למושבה מקוּרבת לו. והוא שמביא בלבול לתוך מוחו של המוגרבי; מעשי ידיו של מר יאפּוּ נותנים פּירות.

– לי יש שקל, — הוסיף, — נתתי אחד בישליק.

– למי נתת?

— לחוג’ה גינסבּרג. בזה שקל אלך לבלאַד אפריקה. שם טוב. אחסאן מפלשתין.

ואף על פי שדיבורו לא פסק עד שהאיר עלינו הבוקר ואנו במבואות המושבה, התוך שבו ללא שום שינוי. שוב בחוג’ה גינסברג ושוב בבלאַד אפריקה ושוב באותו שקל שעלה לו אחד בישליק. אלא פעם אחת עמד ומתח גופו ועיניו החומות והטרוטות דולקות אש עכורה ולסתו התחתונה מעוּותת ומרתעת לצד שמאל כדרך שבהמה עושה כשאתה פוקמה:

— המאדאם של גינסברג, אחא!

ונתן אצבעות־הקוף שלו הארוכות והקמוצות על פתח פיו ודחקן בכל כוחו, ואחר עקר אותן משם ופיזרן והשליכן לתוך האויר ומצמוץ שמעתי דומה לנשיקה נושר משפתיו.

כשהתחלנו לעלות ברחוב בית־הכנסת כבר שרק לנו היקב בפעם השלישית ונפטרנו זה מזה בחיפּזון; וכעבור שעה קלה ואני בשער חצרו של מר דרוּבּין וטוען מעדר על השכם ויוצא לכרמים לבוֹר לי שורה אחת בתוך קהל העודרים. אף על פי שעייף הייתי מליל נדודים עשיתי את שלי מאושש ובוטח. אינה דומה עבודה שרעיון בצידה לעבודה סתם. עכשיו הריני כובש בתוך מחנה הכובשים ומעין שליח־ציבור לאותם ארבעת אלפים בחור שעתידים לבוא ולמלאות כל כפרי יהודה וגליל חיים חדשים. לא עוד יחיד אני ועזוב ואובד עצות. מקיף אותי יער עבות של מעדרים מבהיקים בזוהר החמה. טובים ממני וגדולים ממני מימיני ומשמאלי. כך עושה עכשיו מעדרו של שחט בפרדס פאסקאל בפתח־תקוה וכך עושה פטישו של שיפריס בבית־חרושת שטיין ביפו. פרץ זמר מפּי בתוך נשימתי הקטועה ומלווה אותו קצב איוְשה של פאַ־פאַ שעה שלהב המעדר כוסח ונתקע בעפר והופך סביונים וחרדלים ומקורי־חסידה על פניהם.

ישנם ימים שכוסם רויה והרבה אור זרוע להם והרבה מזל וברכה צפויים להם. הנה משרך אני דרכי עם שקיעה ברגל כושלת ובידים מחובלות עד מפתן חדרי ופותח דלתו ולפני יצחק כבאשנה בן עירי! משפחת הכבאשנים מאנשי ישוב היו. האב מה שמכונה “כתבא” (אַ שרַייבּער) בפיהם של סוחרי היערות; אדם הממונה על נסירת קורות וסרנים וקובע עביים ומידת ארכם. יהודי רם־קומה, רחב־כתפיים ועפרון־של־נגרים פּחוּס וכבד תקוע לו מעל לאזנו ועומד הוא על חללי עצים ומחשב מעוקבים על גבי סדן של אורן ששרפוֹ מפעפע ומענבר. כאילנות הללו היו בניו. ישרי־גוף ורמי־קומה ובטיחות וגאון מתוחים לאורך שדרתם. אף יצחק זה שלפני בן־מינם הוא. בחור צעיר לימים שלא מלאו לו שמונה־עשרה, גזע אורן רך שלא סיעף עוד כל נופו. רזות פניו והרבה קטיפה במאור עיניו החומות וראשו סגלגל חטוב כראש אילה בהרים. מהיכן בא עלם חמוד ורגיג זה אל חדרי? כיצד בא? לא כתבו לי שיבוא ונפל ככוכב משמי תכלת. לא בן גילי היה ומעולם לא נזדמנתי עמו אצל מלמד אחד. אחיו הגדולים היו חברי והוא ילד הנגרר אחריהם ואני צובט לחיו. אבל המרחקים מַשוים קטן לגדול ונתמלא חדרי זיע של געגועים. דומה רחמים בתוך הקטיפה שבעיניו כשראני בבגדי־העבודה ואותה מטלית שחבשה תמימה אמש אצבעותי המעוכות שוב סרוחה ומזוהמת.

מיד יצאתי לחנות והתחלתי טורח בסעודה. בקבוקי יין קניתי וקופסאות של סרדינים ונקניקי בשר, כרה גדולה, והושבתי את יצחק על גבי תיבה של גאז והדלקתי מכונה של כוהל וקומקומי מהבל ואילן הפלפל כבש בזלזלי אביב כל אויר החלון ואני שואל ודורש והוא משיב ומודיע. בדיליז’אנס של פייויל בא ודחף את המרכבה בחולות כמוני. רבים יושבים שם בעיר המולדת על צרורותיהם וממתינים בקוצר־רוח לשעת־כושר. בשמותיהם קרא. ליפא ושלמה ואפילו שמחה אייזיק אוסף מיטלטליו, הוא וכל בני ביתו. שמחה אייזיק — שהיה נוסע לגר וגירשוהו מבית־החסידים על חיבתו לציון. ובשעה שהיינו מושלכים במימי הספק וההיסוּס השליך לנו חבל ואמר לנו תפסו חבל זה ואַל תניחוהו. שהחדר האפל שלו שמאחורי חנותו שימש בית ועד לנו ושם ערכנו כל מערכי לבנו. והוא עומד על האיצטבה בחוץ, מסורבל באדרת־כותנה וצוארו כרוך סודר של צמר ועיניו אדומות מצינה ומוכר מכולת בפרוטה ומחמם כפּות ידיו התפוחות והתכולות על קדירה של גחלים לוחשות. אלא ששעתי דוחקת ואינה פנויה להרהר בשמחה אייזיק. אדיר חפצו של יצחק לצאת מחר לעבודה ואפילו יום אחד לא יוציא לבטלה ואני מבין לרוחו. נפטרתי ממנו והתדפּקתי על כמה דלתות עד שנענה לי אח אחד מן האחים אברמוביץ, שזרע שדה־שעורים לחציר. “ואם יודע הבחור להחזיק חרמש בידו יבוא ויקצור” אמר. “מה שייך יודע, הפלגתי ואמרתי, מובחר שבקוצרים, בעיניך תראה, מר אברמוביץ”. אלא שחרמש אינו מצוי בראשון. דומה אפשר למצוא דוגמתו במחסן הפּקידוּת. ואני מכתת רגלי אל הממוּנה על המחסן ומבאר באר היטב חשיבותו של דבר ומפציר בו וסופו שהוא מבטיח להמתין לנו בפתח המחסן עם שריקה ראשונה. ואני ממהר וחוזר לחדרי והבשורה הטובה בפי.

כיון שיצא יצחק מעירו בהיתר ובהסכמת הוריו הביא עמו הרבה כלי־מיטה. ערבבנו שלוֹ בשלי והצענו יצועינו על גבי הרצפה והיו בכרים האלה ובנוצותיהם הרכות מריח הבית וּמחומו ומנעמו. עכשיו נפתח הלב לשיחה שלא פסקה עד שעצם יצחק עיני־הקטיפה שלו ולא השיב לשאלותי. מעיני נגזלה השינה שעה ארוכה. רוננת נפשי, רוננת. לא מעשי־ידיו של יאפו מביאים פּירות. מעשי־ידי מביאים פּירות, וליבי גא על עלם זה שהבאתי לכאן ושלוַת עלומיו על פניו.

פרק חמישה־עשר: הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים

בימי ניסן היינו מטיילים, אני ובן עירי, במושבות יהודה שבשכנוּתנו, ולחג הפּסח עלינו ברגל לירושלים וישבנו במלון קאמיניץ עם אליהו ברלין מצאריצין ועם יעקב רבינוביץ מאודיסה, וירדנו לכותל המערבי והיינו מוּזמנים בתוך שאר אכסנאי המלון לביתו של אליעזר בן־יהודה, ויהושע ברזילי נאם לכבוד האורחים והתרגש הרבה עד שפּרצו דמעות מעיניו; אבל כשחזרנו משם לראשון התחילה עונת הבטלה בכרמים ושנינו אוכלים שבוע תמים ואינם עושים וכלה מעט הכסף שנתקבץ על ידי ושיירי המזומנים שהביא עמו יצחק. נפרד ממני בן עירי והלך לפתח־תקוה המפורסמת בפרדסיה ושהעבודה מצוּיה בהם בכל ימות השנה, ואני מתעקש ושוהה במקומי ומתאחז בכל מיני מלאכות ומכניס באקראי שכר של שני ימים בשבוע ומתקיים בדוחק גדול. וכבר אנו במחצית אייר ועדיין לא פרעתי שכר חדרי למר בן־זאב. הייתי בימים אלה כעין שליח לכל דבר. פּעמים יוצא עם מכתב לועד הכורמים בגדרה ופעמים טוען כלי־בית בעגלה לאדם העוקר מדירה לדירה ואפילו יושב כמה לילות על יד מיטתו של חולה ומשמש לפניו. ודאי ניווּן והשפלה כרוכים בעיסוקים אלה ורוחי מאד נמוכה. אלא כל זמן שאני כאן יש פרנס בראשון וסביבותיה לרעיון זה של כיבוש עבודה, שסעיפי תכניתו מתלבנים יותר ויותר במוצאי שבתות בתוך חדרה של תמימה, ואין מדרכם של כובשים שישתמטו וינוסו.

עשתני ישיבה של חמישה חדשים רצופים במקום אחד אזרח במושבה קטנה ושוממה זו שהכל יודעים מה שבקדירתם של חבריהם ואף מעמדי הדחוּק לא נתעלם מעיניהם. כיון שצמצמתי מזונותי בשיעור רוָחי ואיני ניזון אלא במליחים ולחם ותה בלבד, אין תימה שחש בכך החנוני שלי והרי מצוקתי ענין נאה לשיחה בטלה בחנותו בוקר וערב כשמתכנסות הנשים לשם. וכשאמר לי פעם – “קח בהקפה כמה שאתה רוצה”, מוּבטחני לא על דעת עצמו אמר אלא מישהו מלקוֹחוֹתיו עורר את לבו והרחיבו. והנה בערב אחד יורד אלי מר בן־זאב וגמישות זו של סייס בגופו ומתחיל מזרזף ומדבר בענינים של מה־בכך. בפאטמה שנכנסה בה רוח שטות וגמרה אומר לחזור לכפרה; בסוס ברוד זה שבאורוה שנתקע מסמר בפרסתו בשעת פרזוּל ובצמיחה הגדולה בכרמים המבשרת שנה של שפע וברכה, וחוששים שיצר המקום ביקב וכבר התחילו בו בהכנות לימי בציר. מעולם לא בא מר בן־זאב לחדרי ולא עמדתי תחילה על משמעם של רוב דברים אלה שהשמיע אף על פי שהּכרתי בהם עקיפים למה שיבוא.

– יסלח לי מר, שאיחרתי ולא שילמתי שכר חדרי.

השליך ידו לתוך האויר וקפץ ממקומו כאילו הכּישוֹ עקרב; והיאך אני חושד בו ומזלזל בו שבגלל ששת הפרנקים יטריח עצמו. אבל מיד חזר והתישב על התיבה ופתח סוף־סוף בגוף הדבר:

— בעצם כאן אני בשליחות ובשם דרוּבּין־ואוּסטשינסקי.

– שליחוּת? – תמהתי.

– ביקשו ממני להשתדל לפני יאפּוּ וגינצבורג.

– להשתדל? – שוב תמהתי.

– כן, לדבר עמם שיתנו לך עבודה ביקב, וכי יכולים אנו לראות כיצד אתה מתענה בתוכנו?

— לא, מר בן־זאב, איני מתענה ואיני…

– אַל תאמר כן, ־ הפסיקני, — החנוני סח לגברת דרוּבּין, כמה שבועות אינך קונה אצלו אלא מליחים.

אמנם אמת דיבר אותו חנוני, אבל מה לו ולגברת דרוּבּין ולמר בן־זאב ולמזונותי? אלא אי אתה יכול לבעוט בבני־אדם שנדחקים לתחומי חייך וכוונתם טובה. ולא ידעתי מה להשיב.

– אמנם שידולי עלו יפה… היססו תחילה… בשל הסכסוכים בבית־העם, אבל נגמר הכל בכי טוב, ולאחר חג שבועות תלך לשם עם שריקה ראשונה וכבר ניתנו הוראות למנהל־העבודה ושכרך שני פרנקים ליום חוץ משעות נוספות.

לא המתין בן־זאב להסכמתי. ודאי היה לו, שאדם הניזון כמה שבועות במליחים על כרחו שיסכים למה שמביאים לפניו ונפטר ממני לאחר שגימגמתי דברי־הודיה. מיד שב על עקביו ואמר:

— נשתכח ממני… היו אצלי מפתח־תקוה ושכרו את האולם לצד חדרך בשביל פועלים שיבואו במוצאי־החג ואף הם עובדים ביקב, ואין לך כלום נגדי, יהיה קצת שמח בחצר.

לא טעה בן־זאב כי שמחתי לעבודה שנזדמנה לי. קראתי מאמר של ז“ס ב”השילוח" על כלכלה כפרית והוא מאריך את הדיבור על הקשר שבין חרושת חקלאית, היקבים ובתי־הבד וכיוצא באלו, ובין העבודה בשדות שעונוּת־בטלה השכיחות אצלה מתמלאות בהם. הוה אומר, בדין יוצא אני לדרוך ענבים בגת. ולא אכפת שיאַפּוּ וגינצבּוּרג מהססים. אין אנו מבקשים עבודה. כובשים אנו אותה. והלכתי לחנות וקניתי בהקפה נקניקים ויין ואגוזים והיטבתי לבי ביחידוּת בין כתלי חדרי לאחר שצימקתי קיבתי ימים רבים.

באִסרוּ לחג שבועות השכמתי בבוקר, מכין עצמי לעבודה החדשה, שאף על פי במושבה מקומה מחמירים עם הפועלים הפּשוּטים ואין מרשים להם לילך לבתיהם לסעודת היום. וכשיצאתי להעלות צוננים על מחצית גופי מן הברז שבחצר כבר היו מוטלים לעיני על רצפת האולם ששה בחורים פרוּעי־שֵׂער שלא פשטו בגדיהם והצרורות מתחת לראשם ופניהם החמוּמות סוקרות כלפי התקרה ושוחקות במתיקותה של שינה אחרונה. עוד בלילה באו ברגל מפּתח־תקוה וכנראה לא חשתי בבואם. בתוכם עמד יהודי כבן חמישים עטוף טלית ומתפּלל על יד החלון תפילת־שחרית. היה פרצופו ירוק יותר מן העטרה של טליתו ושתי לחייו שקעו עמוק עמוק לתוך חלל הפה ועשו גוּמות משני עברי חטמו הדק והארוך ומבליטות רזון לסתותיו שלא היו אלא קרום של קלף פרוש על גבי חודי עצמות. אבל ניצנצו זהרי חדוָה בעיניים של תכלת, פיקחות מאד וזריזות מאד, ואפילו מקצת מן המקצת ממרי שבמשוּבה בהן החותך ומעכֵּב רגש הרחמים שמתחיל מתעורר ומהבהב למראה דמות רופפת וחולנית זו. הקדמתי לו שלום והסחתי דעתי ממנו.

ביקב הקביל פני אותו מוּגרבי שנטפל אלי באותו לילה כשחזרתי מיפו לאחר ישיבה ראשונה בחדרה של תמימה ושקנה שקל אוּגנדי ורואה חלומות במדינות אפריקה. עכשיו עלה לגדוּלה והתגדר עלי, כי נתמנה משגיח על הפועלים הטירונים שבאים לכאן מכל ערי הארץ בעונת הבציר ואף אני כפוף לו. מיד לקחני למרתף אחד ופקד עלי לפשוט כל בגדי מאחורי הפּרגוד וליתן אותם בקן שבאצטבאות ולזכור מספּרוֹ, ואחר להכניס עצמי לתוך שק גס וארוך ופרוּם מלמעלה ופתחו כעין בית־צואר ופרום משני צדדיו בשביל הזרועות והמסומן באותו מספּר של הקן. נשמעתי לו ומיד יצאתי משם יחף וגלוי־ראש וגופי העירום בתוך לבוש משונה זה שגירד עור בשרי כמחצלת של קנים; ומראה פני כאדם פושע שנידון לתפיסה ולעבודת־פרך.

הוליכני המוגרבי בחשיבות מרובה אל תוך פרוזדור צר וארוך שגגו זכוכית שנזדהמה באבק ואורה הקלוש מסתנן ויורד מלמעלה ומתעמעמם בחלל האויר. לכל ארכו של הפרוזדור בריכות גבוהות מפולמות ואפורות ודפניהן דומעים טיפּות של אודם. צינורות של אמיינטון מונחים על הקרקע מקופלים וגלולים כנחשים ירוקים ופיותיהם המזהיבים מזרזפים ומקלחים מים מתוך הסילונות. זיין אותי המשגיח במברשת של זיפים וקתה כמה אמות ובסמרטוטים וכלונסאות והעלה אותי על גבי סולם קטן של ברזל שמאחורי הבריכה והורידני אל תוכה ונתן פרצופו המעוּות לתוך העיגול הפתוח שבגגה ותקע הוראותיו לתוך הדוּת; כיצד מגרדים בעובש שעל גבי הדפנים וכיצד מדיחים במים עד שיצאו זכים ובהירים ולא ישתייר בהם סימן של סומק. ומשנסתלק מן הצוהר הצהיל כתם של אור בקרקע הבריכה והמתה בת־קול פקודותיו מפוצצת ומושלכת מכותל לכותל, שראיתי עצמי כלוּא בחללו של תוף שהרבה ידים מכות בו. והיתה בתוך האפלה חמימוּת כבושה אפופה מתיקות חריפה, תערובת של שמרים וכוהל וטחב וריחות חמץ של בצק תוסס, וכל נשימה ונשימה שנשמתי בוקעת ועולה מן הריאות והולמת ראשי. שעה יפה עברה עד שהִסכּנתי עם האויר הזה והתחילו הכלים שבידי חוככים בדפנים.

עד מהרה חזר וסתם פרצוּפו המעוּות של המוּגרבּי את הצוהר העליון, ושוּב משליך הוא פקודותיו כזורק אבנים בקירות ונופלים פּנימה סמרטוטים וכלונסאות, ומיד אחריהם מפרפרות בחלל הבריכה שתי רגלים כחושות ועירומות ושאין בהן סימן של בשר, והן מידלדלות ומפשפשות אחיזה באויר כרגלי טובע במי הים שאפס החול מתחתן. ואני פורש זרועותי ומרימן כלפּי מעלה וחובק בן־אדם לבוש שׂק כמוני ומעמידו על הקרקע, ושתי עינים של תכלת, פּיקחות וזריזות, שוחקות לפני. אלה העינים הן של אותו יהודי שראיתיו הבוקר מתפלל שחרית ועטוף טליתו באולם על יד חדרי; והיה בהן אותו מרי של משובה המגן על עצמו ואינו רוצה בשום רחמים.

– שמי גורדון — לחש בקול מקוטע ונתן לי ידו.

תפסתי ביד חלושה וגרמית ומיובלת הרבה ואמרתי לו:

— תנוח קצת ותתרגל לאויר.

ישבנו שעה קלה על רצפת הבריכה המפולמת והחמימה ואחר קמנו וחילקנו בינינו את העבודה; אני מגרד ומקלף ומשפשף והוא מזלף אחרי בצינור. אותם השקים שהיו מצהיבים על הגוף השחירו משספגו מים ונתרככו ופחתה עקיצתם ונעמה לנו צינתם. ואותו הבהוב של סחרחורת בראש שבא מן הריחות אפילו חיזוק היה בו. וכשהסכינה העין עם האפלה היתה מבחינה בכל דבר: בכל כתם ירקרק ובכל בהרת של עובש ובכל קורטוב של זוהמה בסדקים. עממו שערות־הזהב של גורדון משנתרטבו ודבקות הן בערפו המדולדל והמקומט ונתגלה יותר מצחו הרם והמקוּמר ומאד הבהיק חיורון פניו. פתאום מניח הוא ידו על ידי ומפסיקני במלאכתי ומלגלג ואומר:

— שמע נא, פּריצ’ל, סבור אתה כך תשפשף כל היום? ואני ככוהן ביום הכּיפּוּרים אהיה כמצליף? חלק כחלק, פּריצ’ל, ושוה בשוה.

– טול אם רצונך בכך – ונתתי לו קת מברשתי.

– יש לי משלי – השיב.

לקח את שלו והתחיל מגרד על ידי.

– כמה זמן אתה כאן? – שאלני.

– כחמישה חודשים.

– ומהיכן אתה?

— מפּולניה שברוסיה.

— ומה עשית שם?

— למדתי בבית־המדרש.

– ואין העבודה קשה עליך?

– תחילה קשה היתה, עכשיו אינה קשה.

– רצונך לעשן ואינך מעיז.

הטלתי בו עינים תוהות:

— זו מנַיִן לך?

שוב ניצנצה המשובה בעיניו:

— יש לנו רוח הקודש, פריצ’ל, והרי ממשמש אתה בכיסך כל הזמן, עשן!

נגבתי ידי בסמרטוט וכרכתי סיגריה ועישנתי. וידעתי שאני במחיצתו של אדם שאינו שכיח.

כשנשמעה שריקתה של הארובה טיפסנו ועלינו מן הבריכה והשקים נוטפים מים והאויר הצח מטיל צינה בגוף ומרתיתו ואור־השמש דוקר בעינים והמוגרבי רץ וטורח ומפקד ומכנס טירוניו לסעודת־צהרים בלשכּה אחת שספסלים ושולחנות ערוכים בה. ששת חבריו של גורדון שבאו עמו באישון לילה מפּתח־תקוה היו מהללו הקרויים “יפּנים”; כלומר בחורים פליטי רוסיה שנקראו לצבא במלחמת מנג’וריה והשתמטו ועקרו מן המדינה. אלא שלא היה בדעתם להתרחק הרבה מחופי מולדתם הואיל ותקותם וחפצם לחזור פּעם, כשיעבור זעם, לבתיהם ולעסקיהם. הלכו לאודיסה ובאו לפני הועד־של־חובבי־ציון וקיבלו כרטיסי־ספינה בחצי חינם והפליגו ליפו ועשׂוּ להם את פּתח־תקוה מקלט לימי מעבר ולשעת־חירום. וכיון שארעית ישיבתם מיד ונתחברו לאיכרים בטענותיהם ודיבותיהם על הארץ וכובשי עבודה עוינים אותם. אבל חבורה זו שישבה באותו יום בשקים הלחים בבית־הסעודה של היקב אי אפשר היה להכיר בה סימני הפרש בדעות ובהשקפות. זקן זה גורדון כאילו היה ראשם והכל פּונים אליו והכל מטפלים בו מי בפתו ומי בבצלו. בחורים עליזים היו מן הדרום ומפּוֹדוֹליה ומבּסרבּיה ומשאר נפוֹת רוסיה המבורכת בכרמים. וכשהעמיד המשגיח כדי יין על השולחן נתנו בכוס עינם והתחממו ופצחו שירי־מהפּכה רוסיים. וגורדון אינו פורש ומצרף קולו לקולותיהם ואף אני נענה ומצטרף.

עוד אנו יושבים וסועדים ושרים והנה שוב נכנס המשגיח ומושך אחריו אברך צנום אחד מלא פּחדים וכבן עשרים ושתים; גבה־קומה וגבו ישר ומתוח הרבה ושפמו עבות ומסולסל וראשו סגלגל וזיע משונה בו, מעין תנודה קלה לצד שמאל כאדם המבריח זבוב מעל פּניו. כל פרצופו טובל בגלי תלתלים חומים וטבעת־זהב של קידושין על אצבעו ולבוש הוא בגדי־עבודה משובחים, כחולים ומגוהצים ותפורים כהלכה כבגדיו של מכונאי בארץ אשכנז. לפי הזהירות שנהג בו המוגרבי ניכר היה שלא מכוח עצמו בא ליקב אלא מישהו בעל השפעה השתדל בשבילו ודיבר טובות עליו. לא נתנוּ שק על בשרו והשאירוהו בתוך לבושו הכחול. לא הורידוהו אל תוך בריכות אפלות ומפולמות אלא זיינו אותו בשפופרות וכלי־מדידה של זכוכית דקה והרכיבו אותו על גבי חביות במרתף והוא ממצמץ בשפופרות ומודד ורושם. עכשיו ישב בתוך קהל חוגרי השׂקים בקצה השולחן והוציא מתוך תרמילו כריכות של מזונות ואפילו פרש מפּה קטנה מתחתן והתחיל בוצע פּתו בראשי אצבעותיו מעשה איסטניס. מטבעם של בני־אדם שאין עורב לבן חביב על חבורתם והתחילו היפּנים מציקים קִמעה לאורח החדש. ואחד לץ יליד קרים ופרצופו מפויח כאילו יצא מתוך הכבשן מתריז כנגדו:

— אַ טי קטוֹ בּוּדִיֵיש? (אתה, מי אתה?).

העמיד האורח פנים שאינו מבין לשון זו שמדברים אליו. טילטל תלתליו והשיב:

— אני מדבר רק עברית.

אבל הלה לא הרפּה ממנו:

— עברית, יהא עברית, מה שמך?

– מאיר.

– מאיר מה?

– מאיר וילקנסקי.

– כך, אחא, עכשיו אנו יודעים.

פּרצה החבורה בשחוק גדול. כל מה שהיה הקרימאי אומר ועושה היו חבריו משיבים לו בשחוק. אלא שבינתים ניסרה השריקה באויר ונפטרנו כל אחד לעבודתו וחזרנו לשפשוף הבריכות ואת מאיר וילקנסקי השארנו אחרינו.

עם ערב היו רעש ותנועה רבה באולם שבשכנותי. הביאה פאטמה אילפּס גדול של נחושת והבחורים נתנוהו על גבי שלוש אבנים והיא מסייעת עמם להפיח אש הזמורות מתחתו והם מטגנים ביצים לעשרות. קושי היה בחמים וקומקומי אין בית־קיבולו מספיק לשבעה בני־אדם. עלה אותו לץ קרימאי אל בן־זאב ושהה אצלו שעה קלה והורידהו למטה והלך עמו למחסן של גרוטאות שבחצר והעלה משם מיחם עתיק־ימים ורחב־כרס ועד מהרה רואה אני את הקרימאי משיב במלוא לחייו רוח לתוך הארובה והמיחם מתיז ניצוצות מתחתיו. ובתוך האולם מוטלים הבחורים על הרצפה זה בצד זה, ברכיהם כפופות ופניהם כלפּי התקרה ופיהם מזמזם ניגונים נוגים על אמם רוסיה וכל נהרותיה.

דפיקה על דלתי ונכנס גורדון וישב על תיבה אחת ובתוך אורה הקלוש של העששית שלי הבחנתי כי מרי זה שבמשובה עוד לא כבה בתכלת עיניו.

– נו, פריצ’ל, במה אתה עוסק?

נכויתי בקול דבריו; למה הוא מלגלג עלי? והשיבותי לו מידה כנגד מידה:

— מהרהר אני בך.

– בי?

— רצוני שתישן הלילה במיטתי ואני אלון עם הבחורים.

– רעיון נפלא! – שוב ליגלג. אלא שהזיז את התיבה וקירבה אלי והביט לתוך עיני ושאל אותי בכובד־ראש:

— אילו באת עימם היית פורש מהם? ענה בפשטות, הן או לאו?

על כרחי עניתי:

— לא.

– משום מה?

— איני יודע ליתן טעם לדבר, אבל לא הייתי פורש.

– ולמה רצונך שאעשה דבר שהוא מגונה בעיניך?

לא ידעתי מה להשיב. נתגלגלו כמה דיבורים בלשוני לומר לו, שמא מחמת הפרש זה בשנים שביני ובינו, אבל נבלם הפּה ולא הוצאתי ממנו כלום.

– אבל יכול אתה לעשות לי טובה, — הוסיף, — ודאי איני צעיר כמותך ואין שנתי חזקה כשנתך וכשתתן לי המנורה שלך לאחר שתעלה על המיטה, אשכים ואעיין בספר לאורה.

נטלתי את המנורה בין שתי ידי ואמרתי לו: קח! אמרתי לו: יש לי מנורה אחרת. הכיר שאני משקר לו, מתוך עיניו ראיתי שעמד על הכזב שבדברי. אלא שויתר הפּעם וקיבל המנורה מידי. קם ומעילו מנפנף סביב רזון גופו וצבט בלחיי, כדרך שדוד זקן צובט בלחיי קרוביו.

– נו, פריצ’ל, משום שאתה מתיהר נענשת וכל הערב תשב בחשכה – ויצא.

כל הלילה אף על פי שלא הדלקתי נר בחדרי היה אור מרובה סביבי. ידעתי, מבעד לכותל, תחת קורת גג אחת אני במחיצתו של אדם שאינו שכיח.

פרק ששה עשר: בְּמַזַּל מַאְדִּים.

משהסגילו אשכולות בגפנים ופשטו להקות בוצרים בכרמים וסלים של נצרים מלאו ענבים ובאו בקרונות גבוהות אל החצר האחורית של היקב וגרגריהם נגרפים בין מלתעות הריחים הדוששות והגורסות; והמשאבות מטרטרות ושואבות יומם ולילה ותופחים צינורות של אמיינטון ומתעגלים ומרתיחים על פני הקרקע כדפקו של בעל־חיים, וכבר התחיל אותו בליל של זגים ותירוש תוסס ומבעבע בתוך הבריכות – לא הועילו אז כל שידוליו של מאיר וילקנסקי. על כרחו שפשט את בגדו הכחול והמצוחצח ואין פניו עוד כפני מכונאי שבא מארץ אשכנז ואינו פורש עוד מפּה לבנה תחת מזונותיו בבית־הסעודה; שק העלה על מערומי בשרו כמונו ורגליו הדקות והשעירות כרגלי אשמדאי יחפות ובלורית־הערמונים שלו נוטפת מים דלוחים ודביקה בערפו. עכשיו היינו עובדים בשתי משמרות, שתים־עשרה שעות כסדרן כל אחת ולסירוגין; שבוע מחצות יום עד חצות לילה ושבוע מחצות לילה עד חצות יום. ונזדמנו הדברים כך ששלשתנו, גורדון הזקן, וילקנסקי ואני, עסוקים במשמרת אחת וחברים זה לזה ומסייעים זה עם זה.

והנה בשבת־מברכין של חודש אב קרואים היינו בשעות מנחה לשמחת בר־מצוה בביתו של פועל־יקב אחד. על יד השולחן הערוך ישבו הותיקים והמשגיחים ומנהלי־העבודה שמלאכתם שם בכל ימות השנה, מיעוטם אשכנזים ורובם ספרדים ואוּרפלים ומוּגרבּים בגלימותיהם הצבעוניות, ובתרבושיהם האדומים, ובתוך הקרואים גם כמה מפּרחי הפּקידוּת עם כובעי־שעם ומצחותיהם הכפולות על ראשם ועם צוארונים ועניבות ומעילי צֶ’ה־שוּ־צָ’ה מזהיבים על גבם. וכיון שהיתה השתיה בשפע והיין מן המוּבחר והיו שם אפילו מן הבקבוקים המאובקים שבמרתף הקטן המפורסם, שחביונותיו הולכות לפריס ועולות על שולחן הבּארון, נתבדחה מאד דעתם של המסובים. עמדנו בערבו של קונגרס שביעי וכבר קבעו מקומו ושעתו והיתה שיחת היום אותה מחלוקת שבין אוגנדאים וציונים שקונגרס זה עתיד להכריע בה. בראש השולחן ישב מר רזניק, מזכירה של אגודת הפּועלים הכפופה לועד האודיסאי. יהודי רוסי משכיל ונוח לבריות ומהוגן. רווק שכבר עברו עליו שנות כוח, קרח שמצחו נראה רחב משיעורו ובאמצע פרצופו מונח חוטם ארוך ובשרי ושולט על כל פּניו. אומרים עליו שבארץ־מולדתו מהלכים היו לו עם מורדים במלכות וישב שנה תמימה בתפיסה ועד היום הזה מקבל הוא ירחונים וקונטרסים מאנשי שמאל. פועלים הללו שהוא מזכיר לאגודתם לא היו אלא עוללות ההתעוררות משנת תר"ן שלא האריכה ימים ושקעה באמצע בתוך האנדרלמוסיה מבית ובתוך גזירות קושטא מבחוץ; ואותו פתק אדום בנמל יפו שאינו נותן רשות כניסה ליהודי הבא מרוסיה או מאוסטריה אלא לשלושה חדשים ובתורת עולה־רגל בלבד. פּועלים הללו משגיחים על ערבים היו ובעלי נחלאות קטנות ומתדפּקים על קופתם הדלה של חובבי־ציון ומבקשים תמיכה של כמה מאות פרנקים, ועיקר עסקו של המזכיר משא־ומתן עלוב ומביש זה על טענותיהם ועל תביעותיהם של בני־אדם שראו עצמם מקופּחים ומרוּמים. לא חביבה היתה מלאכה זו על רזניק והכיר וידע שִפלוּתה וכלימתה ומתוך מרירות וכעס ומרי בעט בכל הענין ונתפס לאוּגנדיזם והיה מן הנלהבים שבהם.

– ראשון לציון, – שמעתיו מכריז, — הראתה כוחה, שבעים שקלים של טריטוריאליסטים מכרה.

— אין מביאים ראיה מראשון, — נכנסתי לדבריו, — יקב יש כאן ואיסור יין־נסך תריס בפני עבודה ערבית וגזברים בו ופקידים רמים המוכרים שקלים למוגרבים וכידוע…

– רומז אתה על משהו?

— איני רומז על שום דבר – ופונה אני אל משגיחי חיים המוגרבי:

— מידי מי קנית אותו שקל בשביל בלאַד אפריקה?

הלה חש בחשיבותו והרתיע פיו וסנטרו ועיקמם לצד שמאל כדרך שבהמה עושה כשאתה פוקמה:

— חוג’ה גינסברג, באללה.

אלא שראה בעל־השמחה שהולכים הדברים להסתבך הרבה והסיע אותם לצד אחר ועד מהרה נשתכח כל הענין ושבוּ הקרואים אל היין ואל הפיסתקים והיטיבו ליבם.

באותו שבוע התחילה משמרת־הלילה שלי וקרוב לחצות במוצאי שבת קמתי ממשכבי ועוררתי את גורדון שנכנס לחדרי ושנינו עוסקים בסעודה ומכינים מזונות בתרמילים ויוצאים בחשכת הלילה אל העבודה. אוִירם של אולמי היקב בשעה זו כאוִירה של תחנת־רכבת בארצות צפון לאחר חצות משיצאו כל הקטרים והקרונות והפנסים רועדים בסוּפת שלג. רותת אורן הקלוש של מנורות־חשמל צהובות־אדמדמות הנעוצות בכתלים ומרקידות הן עיגול של זהרה ורודה סביבן ומעבּוֹת את האפלה שמלפניהן ומאחוריהן. צללי בני־אדם מלחיתים ויוצאים ומהלכים בפסיעות מצוּמצמות ושומע אתה כיצד מאַוושות רגליהם היחפות כשהן נוגעות ברצפה החלקלקה והלחה. מרחוק דופקות בזעזועי קצבן מכונות ומשאבות והצינורות לאורך הסילונות נרתעים מאליהם ומתעגלים ומזדקפים בכפיפה של עכנאי המתחמם בחול הלוהט בצהרי יום. לא היתה העבודה עבודת־גוף קשה. יושב כל אחד בקרן־זוית משלו ומטה אזנו אל הזרזוף ואל הקשקוש המקלחים תוכה של בריכה אחת אל הפנאי של בריכה אחרת ומשגיח שלא תעבור על פיה משנתמלאה; או שהוא מטפּס ועולה משנפסק הקילוח ומוציא זגים מן הצינור שנסתם. אלא שישיבה זו של כמה שעות רצופות בתוך השק שנתרטב ובתוך הצינה שמתחת לכפּות הרגלים ומתוך הקשבה מעומעמת זו להמית התירוש הניגר מלמעלה על כרחה שתפּיל שינה עליך בתוך הבל של כוהל הממלא אפּך ופיך ואינה אלא מלחמה כבדה וארוכה בינך ובין אונס העצימה של עפעפי עיניך.

טיפסתי ועליתי על בריכתי וראיתי שאפילו עד למחצית בית־קיבוּלה לא נתמלאה והלכתי לסופו של מסדרון למקום שישב שם גורדון על יד בריכתו שלו להעביר תרדמה מעל עיני. כשאתה מקופּל ושוהה זמן מרובה ואינך זז מתקבץ חום גופך וגובר על לחוּת השק הקרה שעל בשרך; אבל כשאתה מטלטל עצמך באויר הלילה מצין השק עד מהרה ועוקץ עורך כבמחטים, ועד שהגעתי למקום מושבו של גורדון רעדו כל אברי ונקשו שיני זו לזו. מוטל היה גורדון בקרן־זוית שלו וגופו הדל כרוך בשקו ומגביה אלי עינים של תכלת שופעות רחמים ואומר לי בלחש של דאגת אב:

— רועד אתה…

צחקתּי בקול גדול מתוך הפקרוּת של נעורים והשיבותי לו כמתגרה בו וכמתלהלה; כי היה גורדון כאחד מאתנו וסגולה לו להשכיח מלבך את ההידור שאתה חייב בשנותיו:

— גם אני איני רוצה שירחמו עלי.

חש בעקצי ותפס בי והורידני אל הקרקע ולחש לי:

— איני מרחם עליך, פריצ’ל, מחבב אני אותך – ותמהתי על הכוח שבזרוע זו שאחזה בי. נפטרתי ממנו והלכתי אל וילקנסקי והבאתיו לכאן והוצאנו את התרמילים עם המזונות ומצאנו קנקן של יין והתחממנו ממה שיש בו וסעדנו במזומן והרבינו בשיחה ולבנו טוב עלינו כשאנו חוזרים אל בריכותינו ומצפּים לשריקת־בוקר ראשונה.

קרוב לשעה שמונה עבר לפני מאיר וילקנסקי וטופפות רגליו היחפות והשעירות ומתגנדר הוא בהילוכו ובשקוֹ ועלובים תלתלי־הערמונים על ראשו. הרימותי פּּיו של צינור והצלפתי בפרצופו קילוח של מים. לא כעס אלא נטל צינור אחר והתחיל משלם לי מידה כנגד מידה. ידעתי שעקשן גדול הוא ואמרתי עכשיו אבחן עד היכן עקשנותו מגעת. עבר רגע ועוד רגע ושלישי ורביעי והוא עומד ועיניו החומות שוחקות והצינור בידו וקילוח של מים צוננים חותך בשרי. ודאי כך היה עומד ומזלף גופי עד שהיה שורק היקב לגמר זמנה של משמרת־הלילה אילמלא נכנס באמצע המשגיח המוגרבי והפסיקו:

— החוג’אַת מבקשים אותך.

לא ירדתי לדעתו מחמת לשונו הבלולה עִברית וערבית;

— מי מבקשני?

– במשרד, חוג’ה גינסברג, אמרו לי שאביא אותך.

– ומי ישגיח על בריכתי?

פּקד על מאיר שיבוא במקומי והלכתי אחריו אל המשרד. שלושה שולחנות־כתיבה היו ערוכים בו ופרגוד של עצי־אגוזים מחיֵיץ בינם ובין קהל היוצאים ובאים. מאחורי הפרגוד ישב בשולחן הראשון הגזבר מר גינצבורג. בן־אדם צעיר לבוש חליפה לבנה מגוהצת הרבה ועניבה אדומה כרוכה לו בצוארו. קטן־קומה הוא וכסאו מוגבה ואונס הוא רגליו שיִגעו בקרקע. מעוגלות ומבהיקות לחייו ועינים חומות ומשומנות לו ומבוכה גדולה בהן. על ידו מר יאפּוּ בשולחן שני עם פני הבר־מינן שלו ועם מצחו החיוֵר והגבוה ועיניו המעולפות למחציתן והחבויות תחת עפעפיהן בוחנות בי. השלישי בשורה היה המנהל, מומחה היינות שלא דיבר אלא צרפתית ומרובים הקיפולים מתחת לסנטרו הגלוח; בעל בשר ומדושן ועינים אפורות כחודו של מחט מתרוצצות משני עברי חטמו ואין בהן לא רשעוּת ולא חכמה אלא משהו שמביט ורואה ואינו מתכוון לשום דבר. עמדתי לפני שלבי הפרגוד גלוי־ראש, יחף ושקי נוטף את המים שהצליף עלי וילקנסקי ולא ידעתי לשם מה נקראתי לכאן.

– שמך צמח? – שאלני גינצבורג.

– כך שמי.

זע בכסאו והשעין יותר רגליו הקצרות בקרקע ושוב שאלני:

— ואתה שאמרת, כי מוסיף אני רבעי יום וחצאי יום לחשבונותיהם של פּועלי יקב בלבד שיקנו שִקלי אוּגנדה מידי.

עברית דיבר עמי, עברית נאה, אבל מיד חשתי שאני בתוך קן של צרעות ונחשול של איבה ירד עלי וכאילו בקע מזל מאדים מעל לראשי ולבי אומר לי, שלא אצא בשלום מן המשרד הזה ואף על פי כן השיבותי בנחת:

— לא כך אמרתי.

– אבל משהו דומה לזה אמרת?

– אפילו לא דומה לזה. ואלה היו דברי: חשבונות היקב מסוּבכים ונתונים לשיקול דעת; יש ועבודה של שעתים רצונך ואתה רושמה רבע יום, רצונך אתה רושמה שתי שעות; והפועלים ביקב, המוגרבים והאורפלים, אינם בעלי־חשבון גדולים, וכשהגזבר תובע מהם קניה של שקל בבישליק אחד הרֵיהם מהססים לסרב וקונים; ואמנם כך סבור אני, שאין המעשה מהוגן מצדך, מר גינצבורג, כשאתה מוכר שקל, למשל, לחיים המוּגרבּי משגיחי; אם אין אונס כאן אבק אונס ודאי כאן.

נתן לי לסיים דברי, אבל כל דיבוּר ודיבוּר שהוצאתי מפי, בפניו שמתכרכמות והולכות הכרתי, מלבּה חמתו יותר ויותר. ויאפּוּ משסה ורוטן בין שיניו: חוצפה, חוצפה.

– יש לנו עדים ששמעו אותך אומר אתמול בביתו של מנהל־העבודה שלנו, שאני רושם הוספות של רבעי יום לחשבונות של פועלים הקונים שקלים מידי.

– מי שהכני בלשונו בדאי הוא ואדם מהוגן אינו מקבל דברי־רכילות.

מאד הֵצין השׂק על גוּפי ובכל כוחותי גברתי על צינתו שלא תרתיתֵני. אמר יאפּוּ משהו בצרפתית. לא הבינותי פירוּש המלים, אבל ידעתי כי רעות הן. ואני רואה את גינצבורג מעביר מחצית גופו מעל לשולחנו לצד הפרגוד, מרים ידו ומכה על לחיי ומיד נרתע לאחור אל תוך החלון שמאחוריו. לא הייתי עוד חובש בית־מדרש צנוּם וירוק זה שעלה עזוּב ונידח על חוף יפו. עבודה של ששה חדשים במזמרה וּבמעדר וּבשאר כלי־מלאכה הרחיבה כתפי ויצקה כוחות גדולים אל זרועותי. חשתי בכוחות אלה לכל אורך קומתי מבוהן רגלי עד שרשי שערותי והתרתח הדם ודפק. מעולם לא הרים אדם ידו עלי. אפילו אבי לא הכני. בן יחיד הייתי ומיוּחס ומלמדי לא העיזו להלקותני ברצועתם. נטלתי את הגוף שלי בין שתי ידי והשלכתיו כלפי הפרגוד וניפּצתיו כקליפּה של ביצה ונכנסתי פנימה ושילחתי אגרופי בפרצופו של אדם קטן זה ששיקע עצמו לתוך הקיר וכיסה פניו בכפּות ידיו. ראיתי יאפּוּ קופץ ממקומו ואוחז בכסאו וּמגביה אותו באויר ודומה אף המנהל עושה כמוהו. נסתבכתי בין השולחן ובין שלבי־הפרגוד השבורים ואין לי מקום להירתע ולחזור. מה שאירע אחרי כן איני יודע. זרקתי אגרופים ורגלים אל ימין ואל שמאל ומרובים האנשים ההולמים עלי ואין כוחי מספיק לעמוד כנגד כולם. פעם נתקלתי באגרופו של חיים המוגרבי ותמהתי.

סופו של דבר וכיצד יצאתי משם נמחה מזכרוני. רואה אני עצמי שוב יושב על יד בריכתי עלוּב והמוּם ומטושטש; שכן על כל מכה שהיכיתי ספגתי חמש. שפתי התחתונה שסוּעה ומסמיקה את השׂק שעל גופי. אותו הבחור הקרימאי מקנח דם מעל פני במטלית וגורדון וּוִילקנסקי גוחנים לי. מתקהלים סביבי כל פועלי היקב סואנים ונבוכים וקולו של רזניק רוגש וסוער ומכריז:

— נעכב את העבודה ונטביע יקב ארור זה!

כששמעתיו מכריז כך התאוששתי והתנגדתי לו:

— איני רוצה שיטביעו יקב זה ואיני מקללו.

מיהרו והזעיקו את המנהל והוא בא וכל הקיפוּלים שמתחת לסנטרו רותתים. ונשתתקו הפועלים ונרתעו לאחור ופתחו דרך לפניו. קרב אלי ואמר:

— מצטער על מה שארע ולא היה זה אלא סכסוך בינך ובין מר גינצבורג ועוד נבררוֹ, אלא רצוני שתוסיף ותעבוד אצלנו, כי אין להנהלת היקב ולא כלום כנגדך.

צרפתית דיבר ומישהו מתרגם לי דבריו. אף על פי כן נדמה שראיתיו בשעת המריבה מנפנף כיסא באויר, אבל השיבותי לו:

— כך גם אני רואה את הדבר.

– רשוּתך ללכת היום לביתך ולפוּש ועל חשבוננו.

ונסתלק. קרא אל משרדו את מנהלי־העבודה וניסה לשכך חמת הפועלים. מזמן ידענו שאין דעתו של אמיל מאירסון ואין דעת הבּארון נוחה ממעשי פקידיו בראשון והשתוללות עסקנותם. חשש המנהל שמא בת־קולו של המאורע תגיע לשם והתחיל מנמיך דיבורו ומפייס. בין כך וכבר באו קרונות לחצר מבצירת בוקר והריחים כבר דוששות ומגרסות אשכולות ותירוש זורם בצינורות אל הבריכות ואין לפניך אלא ברירה זו: אם להטביע את היקב בדם ענביו כרצונו של רזניק או לחזור אל משמרתך וּלהשגיח שהכל יבוא על מקומו בשלום. על כרחם שהלכו הפועלים לעשות מלאכתם ואף אני פונה לקרן־זוית ועושה את שלי ויושב ומטה אוזן לדפקו של צינור המקלח מוהל על זגיו אל הבריכה שנתרוקנה מבעוד לילה.

אין לך צער גדול מצערו של אדם שפתאום כל העינים נתלות בו. בושתי ונכלמתי ואי אפשר היה לי לשאת את המבטים ששלחו אלי העוברים ושבים. בכל מעמד של רחמים משהו מן הנלעג ומן המעליב. שותפות של אמת משמעה אותה הרגשה – הלואי והייתי במקומו של זה. מתוך פניהם של המביטים בי הכרתי מה רחוקה תשוקה זו בלבם ואין בהם אחד שרצונו להיות במקומי. אלא שגמרתי אומר בנפשי, עד הצהרים כאן אני וּמסיים עבודת יומי, ואחרי כן הרי לפני שתים־עשרה שעות לחשבון וּלעצה ולהחלטה. עוד אני מהרהר כך והנה מהלך לקראתי במסדרון חיים המוגרבי. כנראה מן המרתף הקטן עלה וטעם שם מכל החביות. רופֵף הילוּכו וכושלות ברכיו כאדם שהלמוֹ היין. אותה עוית שבסנטרו המעקמת פיו לצד שמאל קפאה בפרצופו ועיניו הטרוטות תועות ומושפלות ומנקרות בקרקע. עוסק היה בשכנוּתי הקרימאי ואני אומר לו רוסית:

— שׂפתי השסועה מאגרופו של זה באה.

נדלקו עיניו המפוּיחות וקפץ ממושבו ואמר לי:

— כך? מיד נגמור עמו את החשבון.

לא לכך התכוונתי. היתה כוונתי להשׂיח דברים בעלבון ולהיפּטר ממנו. הרי אין טעם להתגולל על אדם שיכור ומנוול זה שעושה ואינו יודע מה עושה, והקדמתי והתיצבתי בינו ובין הקרימאי ובשביל לחסות עליו מפני ידו של הלה נכנסתי בדברים עם המוגרבי:

— חיים, — שאלתי, — כלום מימי פגעתי בך?

לא הגביה עיניו והוסיף לנקר בהן בקרקע וגימגם:

— לא, באללה, לא.

– ועל שום מה הכית אותי?

— על שום מה?.. באללה, הם הכו… השִכּנאז הכוּ… החַוַג’את… אני מה?…

היה הקרימאי זריז ממני וקומתו גבוהה מקומתי ומעל לכתפי השליך בו אגרופו. נרתע חיים לאחור, פילבלוּ עיניו והתנדנד והתחלק ברצפה המפוּלמת ונפל. שוב מהומה גדולה. מיד נתפשטה השמועה שהאשכנזים מכים בספרדים. מתקהלים סביבי הללו ומאיימים עלי. אף על פי כן הקשיבו לי וריככתי דעתם. “אם הוּא היה הראשון ואתה החזרת לו, ענין אחר” – פסק אחד וגחן על חיים והריח בהבל פיו והכריז: “שיכור! מן המרתף הקטן בא”. הכל שחקוּ ונטלוהו ונשאוהו עמם.

בינתים קרבה ובאה שעה שתים־עשרה וניסרה השריקה באוּלמי היקב ונתפקקה בכל מבואותיהם ובת־קולה מפוֹצצת כגרגרי־ברד המכים על גגות־פּחים. גמרה מלאכתה משמרת ראשונה ויוצאת ומשמרת שניה נכנסת. קיבל מי שבא במקומי את ההוראות מפי ולשאלות שהכביר עלי איני משיב. הלכתי אל חדר־המלתחה ושפכתי צוננים על גופי המזוהם והוצאתי בגדי מן הקן שלי ולבשתים ויצאתי החוצה. עמדה חמתו של תמוז באמצע השמים וסימאה עיני בשפע זהרה ונאה חוּמה לגוף ששהה כל הלילה במים ובצינה ובאפלה. ראיתי גורדון וּוִילקנסקי פוסעים בחפּזון אל המשרד וחורשים משהו ומשתמטים מפּני. כל המושבה היתה כבר כמרקחה. עיכבוני כמה בני־אדם בדרכי והרבו לשאול ואני מקצר ומטשטש ומבטל ונס. ועמדה פאטמה על מפתן ביתי שולחת לקראתי כבודת חזה הסוער והיוקד ובעיניה החוּמות והגדולות תהום של חיבה וצער ומורא:

— יאַ חַוַג’ה, — ספקה כף, — מה עשו לך!

– לא כלום, פאטמה, לא כלום, טוֹשה (מהוּמה).

– עקרית (מנוּולים) – חרקה שן.

– עקרית, פאטמה, עקרית — הסכמתי עמה וצערה וכעסה שקעו במעמקי הלב. בנגיעת אצבעות לִטפתי כתפה החשוּפה והשחוּמה ונזדעזעו וצלצלו המטבעות המזהיבות בענק שבצוארה ונמלטתי אל חדרי. על שולחני אגוּדת־פרחים ירוקה וכתמי לובן נוקדים בתוכה ואויר חדרי שיכור וכבד מבשׂמי־יסמין. קרבתי אל המראה והסתכלתי בפרצופי. תפחה השׂפה התחתונה והשחיתה פני. “עקרית, פאטמה, עקרית”, לחשתי בשפתי הפצוּעה. רבצתי על מיטתי בהול ונרעש ועייף – עכשיו השעה שאחַשב דרכי.

פרק שבעה־עשר: בַּגּוֹלָה

אף על פי שחזרתי ממשמרת־הלילה לא עצמתי עין כל היום ולאחר שיקול־דעת מרובה לכאן ולכאן, ראיתי מחלוקת זו גמורה בשבילי ואחת החלטתי, לשהות ביקב עד שיִתמו חדשי הבציר ולא לערבב בפרשת העבודה מה שנפל ביני ובין הפקידים. אלא עד שאני מהסס ונמלך עם עצמי הלכו גורדון ומאיר וילקנסקי ועשו מעשה על דעת עצמם. הקדימוני ובאו אל המשרד והשמיעו שם מחאה גדולה והתפטרו; ואפילו הלכו אל ועד המושבה ותבעו דיני ואין בידי עכשיו שום ברירה. אילו הייתי מוסיף ועובד במקום, אין פגם בישיבתי בראשון, אבל משהתחילו מנפחים דברים ואף ועד המקום אומר להיכנס באמצע ורצונו למנות עצמו בורר שיעמיד לדין וישמע עדים ויזמין צדדים, אי אפשר שאשב כאן בשלוה ונטרף עלי כל עולמי. היה לי הרגל למקום, לחדר אפלולי צר וארוך זה שאילן־הפלפּל שולח בדיו אל תוך החלון; לחצר וגרוטאותיה והאנדרלמוסיה שבה ושלמדתי להבחין שם בכל תנועה ואיושה. ברז זה שאינו סתום כראוי והוא מטפטף ומפטפט; פרסת־סוסים זו שהלמה בקרקע האורוה באישון לילה מתוך שובע או מתוך רעב; ביונים ההוגות על השובך, ובציוץ צפרים המשנות קולן בדמדומי שחרית ובדמדומי ערבית, ובפסיעות הללו של בן־זאב מעברה השני של תקרתי הטופפות מעל ראשי ואני לומד עתה מקצבן כמה לוגים יין צללו לתוך הרגלים הפוסעות או כמה מג’ידות הפסידו בעליהן במשחקם. הלך עולמי הקטן אשר בניתיו בעצם ידי ושיקעתי כל נפשי בבנינו וקשתה עלי פרידתו.

עם חשכה נכנס אלי שיינבוים הטולסטויאי גלוי־ראש ונעלי־בד על רגליו שתפרן בעשר אצבעותיו ואפילו סוליותיו אינן מעורו של בעל־חיים ואין קול לצעדיו, ושערותיו מונחות במקומן מתוחות וארוכות כשהיו וגופו המצומצם בתוך חולצה של פשתן אפור ואבנט על מתניו ששני פיפיו בצד שמאל. היו דרכינו רחוקות כל הזמן ואין אנו מזדמנים אלא באקראי ולשעה קלה והתמיה אותי שהטריח עצמו ובא לביתי וישב סמוך למיטתי ופישפֵּש במה שיפתח. ראה על התיבה בקבוק קטן של מי־יוד שהייתי מטהר בהם שפתי הפצועה, נטלוֹ והסתכל בו והחזירו בטרוניה למקומו ולא הירהר בי אלא בשיטתו ומיחה:

— סם המות… מטלית טבולה בצוננים… מים זכים ופשוטים… אין למעלה מהם. – שאל אותי מה בדעתי לעשות. והשיבותי לו שלפי שעה איני יודע כלום חוץ שעוקר אני מחר מראשון ויוצא למושבה אחרת ובודאי לפתח־תקוה אלך.

– שכנים נהיה, — אמר.

– הולך אתה לשם? – ובלבי תמהתי והירהרתי כלום אפשר שהצטרף לגורדון ולמאיר וילקנסקי ואף הוא מוחה.

— לא.

— וכיצד?

– קניתי משהו… קרקע בכפר־סבא… בימות הגשמים אצא לעבודה…

– בעל נכסים היית, — ליגלגתי, — ושמא עוד אמצא יום עבודה אצלך.

– אפשר… אפשר… לשם כך נכנסתי… חרישה… חרישה… יבלית… נטיעה… עיסוק קבוע תמצא אצלי…

שקוע היה בעסקיו ורב־מעש. חרישה, יבלית, נטיעה. מובטחני כרם־שקדיו יהא הנאה שבכרמים. בידיו הדקות יחטט ויחפור ובכוח־הנמלים שבכוחו, ועל פועליו ישגיח בשבע עינים, עיני־עכבר שחורות ועוקצניות הללו, והכל יהיה שם מתוֹם ושלמוּת. אבל אוציא נשמתי בכפן ולא אתדפק על דלתו ולא אבקש אצלו יום עבודה. מתירא אני מפני צדקוּת זו שעה שהיא יורדת לעולם הזה ועושה מעשים. ולא נסתייעה שיחתנו, הוא בעולמו הבנוי ואני בעולמי החרֵב, ונפטר ממני ויצא.

מוגפים התריסים באולם הסמוך ועמוקה וכבדה השינה על הבחורים שעבדו עמי במשמרת־הלילה, אולם גורדון אינו בתוכם, אבד ואיננו, כאילו פרח באויר. ראוהו בחברתו של וילקנסקי בחצר היקב בשעות הצהרים סוער ונרעש ומרחיב צעדו ומבדר זקנו ומאז נעלמו עקבותיו ולא חזר. לאחר מכן למדתי שיצאו שניהם ליפו ברגל והזעיקו את הרבים, המורים והפועלים, כי ישימו לב על הנבלה שנעשתה בראשון ונתרתחו מאד הלבבות. באותו ערב משנסתלק שיינבוים מחדרי בא שליח מיפו ונתן לי איגרת משיפריס וטורקניץ עם דברי עידוד ונחמה והודעה שבאור ליום ה' מתקבצים יחד כל פועלי יהודה בבית־הספר לבנות למחאה ולשפטים, ועלבוני שבכוח עקרתיו מן הלב וכבר נתרציתי לו שישתכח ויימחה היה פתאום מרכז ותל שהכל פונים אליו ופומבּי גדול, ואי אפשר לי בשום פנים להאריך ישיבתי במקום זה שהכל מכירים אותי. אלא שעייפות הגוף עושה את שלה. למעלה משלושים ושש שעות לא טעמתי טעם שינה וכשהטלתי עצמי על המיטה לפוש מעט לא קמתי מעליה אלא עם אור בוקר של יום ב' ודומה לאחר המנוחה כבדו אברי יותר וראשי מטומטם יותר ואיני יודע היכן אני. אבל אותו הרהור שנתקע במוחי מיום אתמול שאנוס אני למהר ולהסתלק מכאן היה עכשיו כעין דיבוּק בי, ואף על פי שלא מחוּור לי להיכן אפנה, על כרחי שאפתח בהכנות לדרך מיד. הסתכלתי במראה והרי נצטמצמה התפיחה בשפתי ואינה מעקמת פני כל כך והלכתי אל היקב וקיבלתי שכרי קרוב לששים פרנקים ומשם באתי אל החנוני וסילקתי לו כל חובי והרי גמורים כל עסקי מבחוץ. לא מרובים היו גם מבית. כשהתחלתי בחבישת החפצים מיד עמדתי על כך שאין לי כלום. חדרי זה מוּעט שבמועט בו משלִי ואין כתליו מקיפים אלא את העוני ואת הדלוּת. שכן תיבות הללו שפקעו ונתרווחו לוחותיהן וקומקומי שהחליד ומנורתי שנתעפשה אינם כדאים שאחוס עליהם ולא נשתיירה אלא מזודה אדמדמת ומצוחצחת זו, מתנת ידיהם של בחורי “השחר” בקרוּקא, והיא שאספה כל מיטלטלי ומוּטלת היא באמצע בתוך הריקנות חבושה וארוזה ואני יושב על גבה בודד ודחוק ויתום כמותה.

סוף־סוף בשעות הצהרים חזר גורדון מיפו, עייף ויגע וירוקות פניו כּשעוה. ואני יושב על צרורי וסדרי חדרי הפוכים. שאל אותי:

— לאן?

— איני יודע, מכל מקום אני יוצא מכאן.

– תלך עמי לפתח־תקוה.

– אפשר אלך, בן עיר יש לי שם.

– כשתרד החמה נצא לדרכנו.

שכב על שק־התבן הפרוש על הסְרנים שהיו פעם מיטתי ומיד נרדם ולא הפך על צדו וזקנו שטוּח על חזהו ואני יושב על אמתחתי ואיני מעיז להזיז אֵבר שלא להפסיק מנוחה זו. אבל בינתים באו הבחוּרים שעבדו במשמרת ראשונה מבית־הסעודה ומרעישים הם את האולם בהכנת משכבותיהם. אלא שעמוקה שנתו של גורדון ולא אכפּת לו מה נעשה סביבו. כיון שראיתיו כך קמתי ויצאתי אל החצר לשהות בפעם האחרונה בתוך החפצים שנתחבבו עלי. נטפּל אלי הקרימאי והתחיל בודק אותי:

— הולכים אתם?

– מי הם “אתם” הללו שבפיך?

– אומרים כל הגבריאיסטים עוזבים את היקב.

– אכן גורדון וּוילקנסקי ואני הולכים.

– פרוֹטסט?

— מעין זה.

– ולאן?

– לפתח־תקוה.

– אלך עמכם.

נפטר ממני בזריזוּת אל האולם ודעתו מבודחת עליו כאילו מציאה גדולה מצא, ולא עלה על משכבו ולא הצטרף אל חבריו ה“יפּנים” המשמיעים שם נחירתם במקהלה רבת־עם אלא התחיל חובש מיטלטליו ואצבעותיו רועדות כאדם שפרש בחשאי ממחנה אחד ונכנס למחנה שני.

כשהקיץ גורדון משנתו כבר האריכו אילנות צלליהם והגיעה שעתנו לילך לפתח־תקוה. אותו יום תשעה־באב היה ורוח־הים לחה ומלוחה מוסיפה על רטיבות הגוף ואינה מצינה והכל מוטל במערומי חמה שלא פסקה מלהטה אפילו משהתחילה מעריבה. אי אפשר היה לשכור קרון בימי בציר שתאסוף צרורותינו ותוליכנו לשם הואיל ועוסקות הבהמות כל השעות בהובלת הענבים ליקב ובשעה זו כבר נפטרו לכפריהם מוכרי הירקות הערבים ואין חמוריהם חונים עוד סמוך לבאר. ועליתי אל פאַטמה לבקש ממנה עצה ותושיה; בין כך לא הייתי יוצא מכאן עד שאני אומר לה שלום. ישבה במטבחו של מר בן־זאב מורטת נוצות גוזלים ומכינה סעודה גדולה לאדונה. ידעה שאני הולך מכאן כי ראתה אותי חובש מיטלטלי, אלא שהבנה היתה לה לא להתערב במחלוקת שבין יהודים ליהודים ועשתה עצמה לא־רואה ולא־שומעת.

– באתי לאמור לך שלום, פאטמה.

השליכה את הגוזל שבין אצבעותיה וקינחה את הידים בסינרה והגביהה עינים חומות ומעולפות שמלאו דאגה ומורא:

— הולך אתה מעמנו?

– וכי אפשר לי אחרת?

תהתה קִמעָה והשפּילה עיניה ומילמלה:

— מעלום (ודאי)… מעלום… בּוּג’ע…– והצביעה לצד הלב, כלומר, מצטערת וכואבת על מה שאירע לי. אמרתי לה שאי אפשר לנו בלי חמור בשביל הצרורות. לא פיקפקה ולא השתמטה ולא ביקשה אמתלאות אלא קמה ולחשה לי בגנדרנות “בשבילך? הכל בשבילך”, ואספה שולי שמלתה ועינבה יפה ההינומה שבראשה ויצאה וחזרה עד מהרה לחצר וערבי קשיש עמה המושך אחריו באפסר אתונו ומִרדעת של שק על גבה, ושעת הפרידה מן המקום הגיעה. נתנו אמתחתו של גורדון בצד ימין ותרמילו של הקרימאי לצד שמאל להשאיר את האמצע למזודה אדמדמת ומצוחצחת שלי, והזקן קושר ועונב ומחבר בחבל חוּם ושלשתינו נחפּזים ויוצאים בסימטה שלא לעבור ברחוב הגדול ולמשוך עלינו עיני רואים והערבי מחמר אתנו אחרינו. כשבאנו לאותו מקום שהדרך ליפו נפרשת ממסילות המושבה ומשעוליה, הפניתי פני לאחורי ולבי נוקפֵני. עמד בתוך תכלת השמים אֶקליפּטוס ואמירו מכסיף בזוהר החמה; אותו אילן רם ונישא הוא שהרכין לי ראשו לפני שמונה חדשים עם כניסה ראשונה למושבה והקדים לי ברכתו “בואך לשלום”. כן הרכין לי ראשו הפעם וברכת “צאתך לשלום” מרשרשת בין עפאיו, אבל דומה אין קולו עתה כקולו אז ולבי נוקפֵי.

עד בית־דגון הכל כשורה. כיון שידעה האתון אבוס בעליה החישה צעדיה ואין אתה רואה ומבחין אימתי פרסותיה נושקות בקרקע אלא כל הזמן ארבעתֵיהן משחירות באויר ומקישות זו בזו. אבלים ושותקים הלכנו כאילו נתחייבנו גלות. אי אפשר היה להבדיל בין גורדון הזקן וביני הצעיר ובין קרימאי זה שנתחבר אלינו זה עתה. היה כבר נוסח במלבושים שלנו; מתוך הדלות המשותפת נצטרף הנוסח ושלשתנו דומים זה לזה. מגבעת של קש מזהיב ושוּליה רחבים על הראש וחולצה של בד על מערומי הגוף והרגלים יחֵפות וסנדלים של רצועות־עור על גבן. נתן גורדון זרועו בזרועי ולא אמר כלום, אבל חשתי שהוא מתרפּק עלי ומרצה אותי בשעת צערי. אלא כשהגענו לפרשת דרכים על יד בית־דגון והפנינו לצד ימין עמדה האתון מלכת ופילבלה עיניה לאחורה ורבצה תחתיה ולא זזה ממקומה. בעט החמר כמה בעיטות ברגלו התשושה ושנתעפרה וצייץ לה בפיו שנתרוקן וזו אינה משגיחה בו וכובשת חרטומה בקרקע ואינה זזה. נזדמן לנו אחד מפרחחי הכפר והתחיל מסובב זנבה ועושה אותו כעין שלשלת ומכאיב לה הרבה עד שהקימה על רגליה וזו בורחת וחוזרת על עקביה. שעה ארוכה התמהמהנו כאן והרבה ידים עוסקות בבהמה עד שהסכימה לעלות על הדרך המוליכה לפתח־תקוה.

לא עברנו פרסה אחת והנה שוב עמדה האתון והתחילה חובטת באזניה כמה חביטות על צוארה כאילו מלקה היא עצמה מתוך יאוש ואחר צנחה ורבצה וכרסה כמפוח. הפּעם ראינו שהזקן חושש לה ומסייע עמה ומישֵר גופה ותולש עלשים בצידי הדרך ומרפדם מתחת לשוקיה. הראה לנו תשע אצבעות וחתך בקמצו את העשירית, כלומר תשעה ירחי לידה ומחצה כבר עברו עליה ועכשיו כרעה להמליט.

– מן השמים מעכבים – אמרתי לגורדון.

– אפשר גם ליתֵן פירוּש אחר – אמר.

– כיצד?

– לידה חדשה וחבלי לידה.

משני צִדי השביל שדה־מִקשה רחב־ידים ושלוחות צמחיו זוחלות בחול כנחשים ירוקים ופרחיהם מנצנצים ומצהיבים כעיני תנים בלילות. חש בנו הנוטר בראש הגבעה וירד אלינו ובירך ברכתו כנימוסי המקום וראה מה שאירע והזמין אותנו לפוש במלונתו ולטעום מפירות שדהו. ודאי וברור שאתון זו הרובצת בציריה לא תוליכנו אל מחוז חפצנו ונטלנו את הצרורות ויצאנו בעקבות הנוטר. פלח קטן־קומה היה וכיפה של לבד חום באמצע קדקדו ותלויה היא שם בנס ואל צדעיו אינה מגעת. רזה־גוף היה ויבש כשחיפי־קנים ועיניו שחורות ודוקרניות ועמוקות ושוחקות ואין לדעת שחוקן זה מה אומר – ערמה ונכלים של חיה קטנה או תום של אדם שלבו טוב ומסביר הוא פניו לאורחים. מכל מקום טרח הרבה להנעים עלינו את הישיבה במלונתו. היתה זו כעין חופה פתוחה לכל הרוחות ומחצלתה פרושה על גַבֵּי ארבעה כלונסאות ואין מתחתיה כלום חוץ מלגינה של מים וכמה אבטיחים בצידה. נטל בעל המִקשה אבטיח אחד ובדק עקצו וגרדה צפרנו בפּיטמו ואחר הרימו בשתי כפיו אל אזנו ולחץ בבשר האבטיח, וכיון שנשמעה אנחתו הוציא סכין התלויה לו באבנטו וחתך משולש ששימש לו צוהר להסתכל מה שבמֵעיו, ומשהאדים כראוי לו התחיל חותכו פלחים פלחים ומניחם על גבי עלי־תאנה ואומר: תתכבדו! חטופה היתה הארוחה בראשון וטרחַת הדרך וחום היום הִצמיאוּ והיה פרי זה ועסיסו הצונן מחיים נפשות. וכבר מעריב היום ובאלכסון נכנסות קרני־השמש המאדימות, ועיניו השחורות והדוקרניות של הנוטר הערבי נתלו במזודה שלי ואינן פורשות ממנה.

– היכן אתם לנים? – שאל.

– בפתח־תקוה.

– כיצד תבואו לשם? עוד מעט ויחשיך.

– לא איכפּת.

— מוֹסקוֹבּ?

– מוֹסקוֹבּ.

– אתן לכם חמורי.

לא רצה לעמוד על המיקח ולא רצה לשמוע על שׂכר וממון. אורחיו אנו והריהו נותן חמורו. אבל כפרו רחוק ואין לנו אלא להמתין כאן עד שיבוא לשם ויחזור משם. ואף על פי כן אותן עינים שוחקות עכשיו ברור שחוקן זה מה אומר, כי מלאו ערמה ומזימה ונכלים ותאות בצע. משנפטר והלך עלה ובא הזקן מבית־דגון וסיפר נו שאתונו ילדה עיִר זריז ונאה וביקש שכרו. קיבל מחצית הסכום מן המדובר ונסתלק והשפיע שפע ברכות על ראשינו. נשארנו לבדנו כי איחרו פעמיו של מכניס האורחים והחשיך העולם ושממה מסביב ואין ניצוץ של בקתה באופק שתרמוז לנו אורה. אבל כשמלאו פאתי מערב כוכבים והכסיף ירח בשמים והתכיל האויר חזר בעל המקשה רכוב על חמורו וערבי גבה־קומה מחַמר אחריו.

אָרָך המשא־ומתן אף על פי שאין נוקבים שכר ועוד מעמידים פּנים כמקיימים מצוַת הכנסת־אורחים. פּרשׁוּ בצידי המלונה וטיכסו עֵצה ודיברו בלחש. אותו בחור גבה־קומה סכין עקומה היתה תקועה בחגורתו וכל הזמן בוחֵן הוא בקרימאי ובי כמַשוה כוחות שנינו לכוחותיו ונותן עיניו במזודה שלי ומרימה כמה פעמים כאומד משקלה. לבסוף מתיאש הנוטר ואומר:

— חברי מסרב לילך, מתירֵא הוא.

– מתירא מפני מה? – ליגלג הקרימאי.

– ליסטים בדרכים.

– ולמה עיכּבת אותנו, נלך ברגל – ונטל הקרימאי צרורו.

מיד ונסתלקו ההיסוסים והלחישות. ישבנו בעיגול על קרקע המלונה הצוננת והיינו נושאים־ונותנים בשכר החמור ובשכרו של החמר, ושב לתוך עיניו של הנוטר אותו שחוק מתוק של אדם מסביר־פּנים לאורחיו, והִשתוֵינוּ במחיר והתחלנו לטעון את הכלים על החמור ויורדים אנו מן הגבעה ומטר איחולים וברכות מלווה דרכנו, ובחור גבה־קומה זה הֵסיח דעתו מן הסכין העקוּמה שבחגורתו ולא חרש עוד מזימות; והקרימאי פוסע בראש התהלוכה והחמור וחמרוֹ באמצע וגורדון ואני מאספים אחריהם.

בצינת לילה ובאור לבנה התאוששה הפּסיעה ורחבה. ועשן־סיגרות מיתמר מפּי ומפּיוֹת הקרימאי והחמר הערבי. וגחליליות זורחות ומנצנצות בעשבים מתחת הרגל ומצד שמאל חורצים כלבי יהודיה לשונם ונאלמים, ומפיצה בּצת הירקון ריחות־דִבקוֹן חמוצים באויר, ומראש גבעה אחת כבר פּרושה לעין פתח־תקוה על צריפיה ובתיה, מחנֶה גדול ורחב־ידים של אורות וצללים.

– להיכן נסור? – שאל הקרימאי.

– אל רוצ’קין – השיב גורדון.

נכנסנו ממזרח למושבה וקרבנו אל צריף רעוע אחד שבירכתיה. רוצ’קין זה שלביתו באנו טולה נעלים היה, יהודי ננס וקרח ורגליו קצרות, ופיו רחב ונוטה אל אזניו, ובגדיו טלאי על גבי טלאי, ותינוקות מטרידים אותו, ומפזם הוא “כי העבודה כל חיינו” ומכין קערה של ירקות לסעודת־הערב וחותך בצלים לתוכה עד שעיניו המצומצמות והצהובות דומעות. הגביה עלינו עינים בוכות הללו, וכשראה את גורדון לפניו צהל לקראתו וכששמע שמי תמה ונתבלבל ונתן לי שלום: — אַה!

כלומר, שמי הולך לפני, ובעוד שעה אחת מתקבצים כל פּועלי פתח־תקוה לאסיפת־מחאה במאורע ראשון, והוא רוצ’קין מראשי המדברים באסיפה, ולא ינוחו ולא ישקטו. וביום ד' הכל הולכים ליפו, מכל מושבות יהודה יבואו, תיפח רוחם ותיקצץ ידם! על פועלים ירימו זרועם? נקם ושילם! והכוונה אלי, אֵלַי העומד כאן עם המזודה בידי, והמאורע של ראשון הריהו אני והעלבון הצורב שבחזי ואשר מפניו ברחתי, וחשכוּ עיני.

פרק שמונה־עשר: עֵת לַעֲשׂוֹת

לא בכדִי פתח־תקוה מושבה שהכּל מתקבצים אצלה, שכן גוּפה שלם וחזק ואינה צריכה למישהו להיסמך עליו, וענינֵיה מרובים ודבריה מעטים ולא מרגילה עצמה לבטלה ואינה מגלה בחוריה למרחקים, אלא אבות ובנים עוסקים ועושים יחדיו, ופרדסיהם פושטים והולכים ממזרח עד גדות הירקון וממערב עד גבעות הכּוּרכּר, וצמיחה וגידול וירק אילנות וזהב פירות מקיפים את המקום מכל צדדיו. אין הידור וסדרים בבנינים וברחובותיהם, וצריפי־עץ מרובים על בתי־חומה ואפילו הללו אינם אלא טיח חמר, ומרכז הישוב צפוף ומגובב ורעוע וכבר נתנה זיקנה סימניה בסימטאות ובגדרות הדחויות; אבל כל הקיים שם יש כִּלכּוּל בִּדבָרוֹ ויש חיים ותנועה בהויתו. הוֹמֶה בית־הכנסת עם עלות השחר בכל ימות השנה. ויהודים רבים משכּימים לפתחו ואין תפילתם קצרה, ויש שנפנית מחשבתם ומניחים שני זוגות תפילין וקוראים פרקם ב“חוק־לישראל”. עמדנו בפרשת שבת־נחמו ופועים תינוקות של בית־רבן בחדרים של תלמוד־תורה וקול האַלטים שלהם מצלצל באויר כמחרוזת של זוגים וקורין בניגון ובנוסח הרגיל אחד מקרא ואחד תרגום: ואתחנן – און איך האַב געבעטען; אל – צו; ה' – גאָט; ביום ההוא – אין יענעם טאָג; לאמור – אַזוֹי צוזָאגן. וכל מיני אידיש בפי התושבים – אוּנגרית גסה וגוהרת, ופוֹדוֹלית רחבה ומפושקת, וליטאית חדה ומצומצמת. והנשים בעלות־בשר ושערן מכוסה ומכונס בהינומה צבעונית מעשה תחָא ירושלמית, והבנות אדומות־לחיים ואצבעותיהן סמקו מכביסת־לבנים, וצמות כבדות בערפן ותכלת בעיניהן ומורא של בושה ויצרים בפניהן. אבל בשעות בוקר עולים ענני אבק בכל הדרכים המוליכים מן המושבה אל שדות ואל כרמים ואל פרדסים ואיכרים ובני־איכרים ומשגיחים ופרחי־משגיחים ולהקות של ערבים ברגל וברכב מעפרים בשבילים ובמסילות. ויש ובאמצע רואה אתה קרון־של־סולמות גבוהה ותלולה וכרסנית חגה ונעה. ומלמעלה שׂרוּע על בטנו בחור מוצנע בִּזהב שבלים ונוהג ביד־אמונים שהשכים קום ויצא לנירו ונשא אלומותיו בעודן טלולות שלא ישירו גרעיניהן, והריהו כבר חוזר משם הגורנה. והיה המקום מובדל משאר מקומות בפשטות נימוסיו. אין בו אותה טרזנות נבובה ומנופחת של בני־אדם מקופּחים ואין בו אותה צביעות של מדמים להיות מה שאינם בהילוכם ובמלבושם ובמשאם־ומתנם. מידות שנתקלתי בהן בראשון. ואף על פי שנוהגים כאן מנהגות של עיירה בגולה, או של כמה וכמה עיירות בכמה וכמה גולות, ותרבותם תערובת משונה של בּוּדפּשט ומאה־שערים, הריהם בני־חורין יותר ועומדים על שלהם יותר ואינם מתגנים בפני הבריות, כי הפּרוטה מצויה אצלם ואינם אוכלים משל אחרים, אלא על פירות גניהם ופרדסיהם פרנסתם. ואולי איתרע מזלי שלא באתי לפני שמונה חדשים למקום זה ועכשיו כל שטרחתי בראשון שחוּק וזרוי לרוח.

קרימאי זה שעזב היום חבריו ה“יפּנים” וכאילו התגייר והתחבר אלינו ועבר אל מחנה כובשי־העבודה טיפל בי הרבה והפציר בי שאלך עמו לחדרו ואלון הלילה עמו ונעניתי לו. אולם כמה תמה כשמצא בחור אחד בדירתו עושה שם כבתוך שלו.

– מי אתה? – שאל, והלה השיב:

— הוֹמלאי אני וחנקין הביאני לכאן.

לא היו נימוסים של ”שלי ושלך" גדורים וקבועים בימים ההם, וכיון שחדרו של הקרימאי שיצא ליקב לעונת הבציר נתפּנה התישב בו בחור זה, וממנהג המקום שיהא כך. והתחיל בעל־הבית שלנו מכין פּת־ערבית לשני אורחיו ועכשיו מסבים אנו וסועדים “מזומן”. ידעתי שכמה אמיצי־לב מן המגינים על הומל ביום טבח ופרעוֹת יושבים בגליל התחתון בחות סג’רה, והילה של אור־יקרות עוטרת שמם. בקיץ זה התחילו יורדים אלינו לשפלה. אמנם בחור זה מפולוצק היה ולא מהומל, אלא שהוא נמנה עם הומלאים והוא כאחד מהם, והריהו סועד עמנו ומספר בחיים שם בין ההרים הרחוקים. אף על פי שצנום היה ושיער־ראשו מדובלל ואין מראהו מראה גברתן ובשר צוארו אפור־סגול ומקומט ומקופל כזפקו של תרנגול־הודו, הרי מפוּרסמים ההומלאים בכוחותיהם ובעוז־רוחם וכיון שהוא כאחד מהם הפליג בגבורות עצמו. כמה ליסטים הניס בדרכים וכמה צבועים הֵפּיל בין חגוי סלעים (!) ובשעת דיבור ממשש הוא בידו על ירכו השמאלית במקום שאקדחו חמוש עליו. פולוצקאי־הומלאי זה קצת פייטן היה והאריך לשונו בהדר הנוף הגלילי ושגבו, ותיאר הליכתו בל"ג בעומר להילולא של מירון. כיצד טיפס במרומי צפת וכיצד ראה שמש שוקעת ונופלת לתוך הים מפאת מערב ולבנה מיתמרת ועולה ומאדימה מי־מרום בצד מזרח.

– אי־אפשר – הפסקתיו.

הסתכל בי בעינים שחורות כשתי נקודות של דיו וקיפולי זפקו הִרתיתו:

— כלום היית שם שאתה אומר כך?

– אף על פי שלא הייתי שם אי אפשר.

־ ומפני מה אי אפשר והרי בעיני ראיתי?

– הואיל ול"ג בעומר במחצית השניה של החודש.

– לעולם במחצית השניה?

– לעולם. בי"ח אייר והלבנה עולה קרוב לשעה עשר ואינה מזדמנת עם החמה השוקעת.

– איני אסטרונום ואנחנו הומלאים בני־אדם פשוטים – השתמט. ואף בדברים אלה ביצבצה ההפלגה והיוהרה ופתח בענין אחר. אלא שלאחר הסעודה הציע הקרימאי כל כריו ושמיכותיו על הקרקע ושלשתינו ישנים זה בצד זה שנת אחים ורעים ואקדחו של הפולוצקאי שהוא הומלאי למראשותיו.

למחרת בבוקר כשאני הולך אל כבאשנה בן־עירי לגור אצלו, סרתי תחילה לרחוב פינסקר שאינו אלא מסילת־עפר רחבה ולא כבושה וכולה אבק פורח ועוד ניכרות בצדיה טביעות הגלגלים מימות הגשמים. בחלקו התחתון של הרחוב לא נתמלאו מגרשיו וקרפפיו והמרחק בין בית לבית גדול, ובצריף אחרון דירתו של שחט. אלא שלפני הצריף בית ארוך וצר בתוך החצרות וחנות פתוחה בגפו החיצוני של הבנין. חנותו של פלצקר שנתפרסמה בימי הבּוֹיקוֹט של פתח־תקוה. ואל כתלה נסמך אוהל של שקים, ובצלם יושב רוּצ’קין וטוֹלה; הוא שהיה, לא כאותו פּייטן גלילאי, הוֹמלאי ממש ופועל־ציון, נצטמק יותר על דרגש הסנדלרים גופו הקטן. סינר קצר של עור הבהיק על בטנו ונעל גדולה בין שתי ברכיו וסכין באגרופו שלהבה חצי עיגול וניצבה כרוך חוטי־פשתה מזופתים, והוא חותך בסוליה שבבים־שבבים ותנועתו הפוכה מלמטה למעלה ומן הפנים אל החוץ.

– בוקר טוב, חבר רוּצ’קין.

הגביה עיניו הצהובות והרחיב יותר פּיו שקצותיו בין כך נמשכות אל אזניו וידע לְשם מה אני כאן ואמר לי:

— שחט הלך ליפו.

בית־מלאכה זה היה כעין לשכת־מודיעין ומקום־ועד לרבים מן הבחורים. פועל שאחזתוּ קדחת וכוחו תושש ואינו יוצא לפרדס, פונה למקום זה ויושב בדרגש ומפטפט; ומי שבטל ומבקש עבודה מוצא כאן פתק מחברו שהשתדל עבורו והמדריכו אל בית איכר הנדרש לו; ומרכז כאן לדברי רכילות וללחישות בכל המתרחש בּעדת העובדים הקטנה, ומטמיעים כאן דבריו של זה לזה ודבריו של זה לזה. ולא יעלה על לבו של אחד דבר ולא יהא לשיחה באהלו של רוצ’קין. הצביע על הדרגש והזמין אותי לפוש אצלו:

— בין כך כבאשנה יצא לבריכה. המתין לך אמש וכעס הרבה שהלכת ללון אל מוקיון מפוּיח זה, והרי אבזם נתרפה בסנדלך, תן ואחזקהו.

ישבתי על הדרגש ונתתי לו סנדלי. וכך אני שוהה אצלו, רגלי אחת יחפה ואחת נעולה, ושומע קילוח זה של דברים שמגומגמים הם ומקוטעים כל שעה שהוא שם בפיו קצה חוט או שפּוּד של עץ או שהוא רוקק על גבי הסוליה שתִתרכך. ואף על פי כן קולחים הם:

— הלך שחט ליפו משום האסיפה של מחר. אה! תראה כמה יבואו, וגדולה הזכות שלך, כן־כן, ואַל תהא ענֵיו.שמך כיום בפי כל וגדוֹלה הזכות שהלהבת את הלבבות, והיאך אומר הרוסי? “נַגד ברזל בעודו לוהט”, אפילו “יפּנים” הללו באו אמש לאסיפה ואמרתי להם – אחדות. התחיל אותו חנקין: מלחמה במעמד השליט; אמרתי לו, הנה, ראשית כל אחדות, כיצד אומר לי שחט, מכּיר אתה אותו? דוֹמה שתקן, אה? כך יושב ואינו פותח פה, אַה? כיצד אומר הרוסי? “מים שהולכים לאט עמוקים”, ואני מוסיף ואומר – עמוקים וחכמים, ודעת שחט כדעתי – “נַגד ברזל”, והלך ליפו. ואם שומר לשונך אתה אגלה לך משהו – יש להם אגודה, בסודֵי־סודות, כן יש להם, אין קונספירציות בשבילי, בשבוע שעבר רואה אני זלמן גיסין קרב אלי ויושב על דרגש זה שאתה יושב עליו, ומהרהר אני, לא, אין הענין פשוט, מה לפרדסן זה אצלי? שואל הוא אותי – “יודע אתה את מר שחט”? “יודע מר שחט”, אני משיב; “יש לי את זה בשבילו” ונותן לי נייר מעוך. חכם גדול גיסין זה, רוסית כתב וסבר רוֹצ’קין טולה נעלים ולא יבין; הבינותי, הכל הבינותי – ישיבה וּפּרוֹגרמה, ומה ההחלטה? וכי קיבלו אותו? ואמרתי אותו ערב לגורדון, יש משהו, ליגלֵג עלי הזקן ואני בשלי, יש משהו, והנה בהשכמת הבקר רץ, לאן? ליפו, יודע אני לאן הוא רץ, אל האגודה, כי דעתו כדעתי, התעוררות יש? יש. וכיצד אומר הרוסי? “נַגד הברזל”. ההתעוררות בשבילך וזכות גדולה.

נתן לי סנדלי והחזיר את הנעל הגדולה בין שתי ברכיו והתחיל חותך בשולי סולִיתה באיזמֵל שבאגרופוֹ הקצר והגס ופיו מעיין נובע של רוק והוא רוקק וחותך, רוקק ומרכך וחותך. קמתי ללכת אלא שהִפציר בי:

— לא ישוב כבאשנה עד הצהרים ובין כך יבוא לחנות ותלך עמו.

– והיכן גורדון היום? – שאלתיו.

– גורדון, אכן גורדון, היכן הוא? לא היה הכרח, אמרתי לו, מה שיהיה לחמישה פיות יהיה לפה הששי, אלא זקן זה עשרה צעירים כפּרתו, לא נח ויצא הבוקר לִגדור גדר־תיִל. לכאורה אינו מתכוון ולא כלום, ובחשאי מסדֵר כל עסקיו, ואף עכשיו אותו בחור שחזר עמכם אמש מראשון, מוקיון מפויח זה סאשא, בא עם שחר כל עוד נשימתו בו ובשורה בפיו – “מר גורדון, יש!” – “מה יש”? אני שואל ואין משיבים. יש, וגורדון אוסף כליו והולך למתוח חוט־ברזל לגדר; כך דרכּם, הכל, בלי יוצא מן הכלל. הנה באה בספינה אחת עם כבאשנה שלך בחורה מדוינסק, שרה, שרה מלכין, תופרת שידיה ידי זהב ונשי המושבה ובנותיה מצפּות שנים רבות לה וזו, דקה כקש וקלה כנוצה, פיוּ… פיוּ… אתה נופח בָּה והיא פורחת, ואינה רוצה אלא במעדר. אומרים לה כלי זה לא בשבילך נברא, וזו בשלה, הבו לה מעדר, תלמדי ממני, אני אומר לה, טולה־נעליים אני וזו אינה שומעת, מעדר…

כך ישבנו כמה שעות בחום היום וּבצלם הקלוּש של השקים ורוצ’קין עוסק במלאכתו ואינו פּוסק מדיבורו ומגלה לי כל סתרי פתח־תקוה, בגורדון ובשחט ובשרה מלכין ובחנקין ובכיוצֵא באלה, עד שבא יצחק בן־עירי מן הבריכה. בעיני־הקטיפה שלו הכרתי כי טינה בליבו שהלכתי ללון לסאשא והסברתי לו גיורו של הקרימאי והבין והסכים. נתן לי מכתב מאת שחט וכתוב בו שאצא מיד בעִנין דחוף ואבוא לחדרה של תמימה לא יאוחר מבשעה ארבע.

– יוצא אני ליפו – אמרתי.

– אבל תסעד תחילה – נזף בי כּבאשנה.

קנינו מזונות בחנותו של פלצקר וסעדנו באהלו של רוצ’קין שנמכה רוחו וחש בעלבונו והתאווה לדעת בהלה זו וריצה זו ליפו על שום מה, וכיצד אירע שנעשים דברים שלא בידיעתו. אף על פי כן הכל בחדרה של תמימה כפי שצפה רוצ’קין. “מאורע ראשון”, כלומר, אותן המכות שספגתי, הסעיר את הלבבות במחנה הפועלים ועורר דאגתם וליבּה אחדותם והכל מדברים בהכרח של התאגדות. והגיע זמנן של הלכות אלו שקבענו ושאנו מפרטים בסעיפיהן ששה חדשים כסדרן בחדרי־חדרים לצאת מן החשאי ומן הדיון ולבוא אל הפומבי ואל המעשה, שכן אם ננהג אחרת יקדימונו דעות והשקפות אחרות. על כרחנו שנזמן, שחט ואני, מיד בשבת זו טובי הבחורים שבפתח־תקוה ונביא לפניהם רעיונות ועיקרים שלנו ונפתח במשא־ומתן כי השעה דוחקת. ועוד דבר. מחר ישמיעו תביעות של נקם ויש להציל את האסיפה מפּני אנדרלמוסיה, וקרויים כובשי־עבודה להטותה לדרך טובה שתהא מאַחה ולא קורעת. יפה שטוּרקניץ ישב בה ראש ויביא לפני הנאספים נוסח של תביעה מתונה, ושהשליחים שיביאוה לפני גינצבורג יהיו שחט ושיפריס ולא סתם חמומי־מוח שאין מכירים אותם. ישבתי ושיפשפתי ידי מרוב הנאה. סוף־סוף וברוך שהגיענו לזמן הזה. מפליגה חבורתנו הקטנה לים המעשים ועוסקת בתכסיסים ויש לה קו תבונתה ומכוונת ענינים באוּמדן דעתה ורואה עצמה עמוד עולמו של מקום זה ואחריותה על כל המתרחש בו. סוף־סוף!

היתה אסיפת־המחאה למחרתו בקהל עם רב. מכל מושבות יהודה באו ונתקבצו יחד כעשרה מנינים, ורזניק וּועד פועלי היקב בתוכם. אף כמה וכמה מן ה“יפּנים” באו אבל סאשא שנתגייר בעל זכות הוא ויושב בשורה ראשונה. באו כמעט כל מורי יפו ואולם בית־הספר לבנות מלא. לא חזרתי אמש לאחר הישיבה לפתח־תקוה והלכתי בערב לבית־קהוה בנוֵה־צדק שרגיל הייתי לפוש בצינַת גינתוֹ. שם התודֵע אלי מר אליהו ספיר, אדם מכובד שלעולם מלבושיו שחורים ואפילו בימות־החמה. נחה עצבוּת על פניו הירוקות כזית ובעיניו השחורות והעמוקות אותו אלם של בן־אדם בודד לנפשו וטרוד מעולמו וּשהרהוריו מרובים מדיבוריו. ידעתי שתלמיד־חכם הוא ויחסן ובן־גדולים ובקי בחכמות חיצוניות וסופר מהיר וחוקר קדמוניות וּלשונו העברית צחה ומדוקדקת ומחדש בה לצרכי הזמן ונמשכתי אחריו. למה נתחבבתי עליו? אולי משום שצעיר לימים הייתי וראני בבדידותי ובלבטי נפשי ואולי שעוד תלמודי ניכר היה בפי. מכל מקום כשהייתי מזדמן לבית־קהוה זה היה רומז לי שאשב במחיצתו והיה מקָרֵב אותי. גם באותו ערב אני מסב עמו והוא שואלני: “אסיפה זו של מחר מה תכליתה?” – סיפּרתי לו ושוב שאל: “ונאה לאדם כמותי לבוא בקהל זה?” – “כלום רצונו להיות במוחים?” – “כן, עסק מכוער”. ועכשיו רואה אני אותו יושב באחד הספסלים לבוש שחורים ועצבות זו של אלם על פניו ותר הוא בחשאי אחרי מחשבות לבו.

גדול כוחה של חבורה אפילו מצומצמת במנינה אבל יודעת מה רצונה בתוך קהל מנומר ומפוזר שנתארֵע למקום אחד ונתפס לרגשו ואינו מכיר אף המעט שבחלקו. וכיון שהסדרים צפויים וסדורים היו, נבחר טורקניץ ליושב־ראש ופתח בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכוּת לשון והזמין את רזניק שיעלה וימסור עדותו ברבים על מה שאירע ביקב באותו יום. מיד והתחילו הלבבות רוגשים וסוערים. כמה פעמים הפסיק רוצ’קין את דבר העדות בקולו העיקש והסורר: “תפח רוחם ותיקצץ ידם, על פועלים ירימו זרועם, נקם ושילם!” מישהו מגנה ומלעיג: מכירים בכם שבני בעלי־בתים אתם, למה תרבו בדברים, הולכים לראשון ותופסים גזבר שכזה ומשלשלים לו כדבעי ויגיד לדור אחרון כיצד מרימים יד על פועלים. קפץ גורדון ואמר: איני נרתע מפני עונש ואפילו עונש הגוף, אלא תחילה נזהיר בו בפקיד זה, שיחזור בו ברבים ויבקש סליחה וכשיסכים לא נצטרך לענשו בגופו. והנה קם בחור אחד שאי אפשר להבחין באפלה מה פרצופו אבל קולו נועם בו וצלו ארוך ודק ושערותיו תלתלים כטלה קודם גיזתו והוא נואם ארוכות: לא עצם הסכסוך חשוב אלא סיבותיו, הואיל ואין מאוחדים, אילו היו מאוחדים גזבר קטן זה לא היה מֵעיז, ולפיכך קודם שמחליטים במאורע גופו מוטב שנכריז תחילה על איחוד, ובאותו מעמד נבחר בועד שיהא בא־כוחו של האיחוד והוא שיעסוק גם במאורע שלפנינו, כי מה טעם וערך בדיבורים אם אין מי שיעשה בשמנו? והיו דבריו של אותו בחור דברים של טעם.

לאטו, כמו פר הקם מרִבצו, הגביה חנקין ראשו המרוּבע; חנקין זה שסכינו שחטה כמה וכמה פורעים בהוֹמל ושעכשיו בן־לויה הוא לאהרוני חוקר־החי והולך עמו לכל המדבריות לצוד ברדלסים וזאבי־ערבות ועטלפים וכל מיני נשרים, הבהיק גופו הכבד עם אותה חולצה של טריקו לבן שעל בשרו וששרוולים אין בה והמחשיפה מחצית חזהו. קפץ שתי כפּותיו לאגרופים, כדרכו בראשית ויכוח, והשליכן לפניו בתוך האויר ונִתעגלו כאבטיחים קיבּוֹרוֹת שבזרועותיו והבליט בית־החזה שלו שהתחיל תופח ומתרומם ונוגע בסנטרו, והוא שואל בנחת נואם אחרון זה:

— ומה שם תקרא לאיחוד שלך?

– לא אכפּת השם.

– איכפת ואיכפת, לא בני־בלי־שֵם אנחנו, חבר, ודגל יש לנו ויש שבועה שאנו נשבעים.

– ומה שם אתה רוצה?

– פועלי־ציון.

חש טורקניץ שהדברים פורצים קודם זמנם מן הסילון שפתח לפניהם והחזירם למקום קילוחם. אי אפשר לחפוז ולהכריז על איחוד. איחוד לשם מה? איחוד על יסוד מה? פרשה זו לא כאן מקוֹמה ושעתה. ודאי שתבחר האסיפה בשליחיה שיעשו מה שמצוּוה, והצעתו שיהא בא־כוח אחד מן המושבות, אליעזר שחט, ויהא אחד מן העיר, שיפריס, וּודאי הדין עם גורדון. תחילה יתבעו השליחים הודעה על חרטה, אם יישמע בעל־הדבר מוטב ואם לא יישמע יבוא על ענשו. אף דבריו של טורקניץ דברים של טעם ואין כלום להעמיד כנגדם ונתקבּלו על דעת הנאספים אילמלא רוצ’קין זה שקפץ באמצע:

— רצונו לשמוע דעתו של החבר צמח. – והקהל נענה לו מיד: — ודאי, ודאי. – ישבתי בשכנותו של מר אליהו ספּיר ושאלתי אותו כבן השואל את האב: “מה עלי לעשות?” — “אין ברירה, עלה”, זירזני. – “אבל מה אדבר?” — “מה שישים לבך בפיך” – ועליתי וגימגמתי כמה דיבורים: “בשבילי הענין גמור. מעולם לא הרים אדם ידו עלי, הפעם הורמו הרבֵּה ידים ודבר נעשה ואין להשיבו. אלא שמכיר טובה אני שבאו רעים וידידים ומגינים על כבודי וּמוכן אני לכל מה שיצוו עלי”. – ועכשיו לאחר שהוצגתי לראוָה לפני הנאספים ונתמלאה תשוקתם־סקרנותם התחילו מחישים בדיונים. לא היה משהו הגיוני יותר ונאה וסדור יותר מהצעתו של טורקניץ וקיבלוה. בחרו בשחט ובשיפריס וסומכים עליהם במשא־ומתן ובניסוח ההודעה ובכל שכיוצא באלו. אבל אותו בחוּר שתבע הכרזה על איחוד לא ויתר ונצטרפה עוד החלטה אחת, שבשעתוֹ קוראים השליחים לעוד אסיפה אחת ונותנים דין־וחשבון לפניה על מה שהשיגו ואז יעיינו בעניין האיחוד. ויצאו הכל מרוצים ומפויסים. שוב הגביה חנקין ראשו המרובע ופתח בשיר: “מיר הייבן די הענד געגען מזרח און שווערֶען” – ונענו לו כמה קולות יתומים. והנה קרב אלי שחט ואומר לי: " איני חוזר לפתח־תקוה, אבל אתה תחזור עוד הלילה ומחר אתה מזמין לפי רשימה זו אל צריפו של חנקין (מסכים הוא) לישיבה ביום השבת אחר הצהרים בדבר התאגדות של כובשי עבודה". — יפה. ונטלתי את הרשימה. קולו של רוצ’קין העיקש הסורר מנסר באפלה: “כל שהולך לפתח־תקוה יפנה לכאן”. ואני פונה אל המקום שהקול קורא.

עת לעשות!

פרק תשעה־עשר: רִיב אַחִים

לפי שעה דר אני עם כּבאשנה וחופר עמו בבריכה אחת, והלכה הבדידות הראשונית ממני וישיבתי עתה בתוך עדה גדולה של אחים לדעה ולמוצא ולגיל שמעולם היתה יִחוּל לבי וקורת נפשי. וכיון שיצאו באותה שנה כמה נחלאות מרשות יהודיה הערבית ונכנסו לִרשות פּתח־תקוה וכיון שהתחילו פרדסים מביאים פּירות בשפע לבעליהם ומרבים עכשיו בנטיעתם, הרי עיקר עסקי המושבה בעונה זו חרישת קרקעות וחפירת בארות ובריכות והמעדר הוּא הכלי שפועל מחמם עצמו עליו ומתכשֵר במלאכתו יותר מן הכל. עבודות אלו אינן עבודות שעושים ביחידות אלא הרבה ידיִם עושות במקום אחד ואצל באר הנחפרת ובריכתה מתכנסים בחורים ברוב מנין ועוסקים בצותא ערֵבה. ועם ערב חוזרים כל קהלם למושבה, המעדר על השכם ומגבעת־הַקש על הראש וסלסלה של נצרים תלויה בזרוע השמאלית וניגון רוסי של עצבות וגעגועים בפה, “אח, אתה הגורל גורלי – גורלי המר שלי”, ורחוב פינסקר הומה וסואן. ואף נתארע כך שהיו באותה חבורה רובם של הבחורים שאני מצווה לזמנם בשבת לצריפו של חנקין לפי הרשימה שנתן לי שחט אמש ביפו. ציונו של אדם בכל דבר ואפילו במומו ובעלבונו, ואותו המאורע ביקב עשׂאני מפורסם ובעל שם וכאילו הוסיף כבוד על כבודי ולא היה חבר שהזמנתיו שסירב לי.

כשחזרנו מן הבריכה באותו יום הלך כבאשנה אל בעל הפרדס משום עסקי עבודה ואותי שלח לקנות מזונות בחנותו של פלצקר. והנה יושב גורדון על הדרגש באהלו של רוצ’קין וניכר בקרעים שבבגדיו ובמטליות הכורכות אצבעותיו שעודנו מותח חוטים בגדר. כשראני רמז לי ושמח לקראתי ושאלני לעִניני והקיפני מַשב של חום אבהי. וכיון ששניהם בתוך הרשימה אמרתי להזמינם לישיבת יום שבת, אלא קודם שפתחתי פּתח רוצ’קין:

– גדולה טענתי כנגדך.

– על שום מה?

– תחילה שב וישמע גורדון וישפוט: וכי כך נוהגים בחבר? כיצד אומר הרוסי? “פּעוּט אבל רהוּט”. אתמול מגלה אני לו בחשאי־חשאין מציאות אגודתו של שחט, והוא יושב כאן באותו דרגש שאתה יושב עליו וּמעמיד פּנים של אדם שהופתע. מה משמע אגודה? מעולם לא שמע דוגמתה: מה משמע שחט? כמעט שאינו מכיר אותו, והאמת מהי? האמת, שהוא הריהו הסקרטר, הַכל־בו, כף־המבשלים, קורא ומזמן כל ארחי־פרחִי אלא על רוצ’קין הוא מדלג; שייכנס ושיימלך עמי, והרי יודע אני מה שמתהווה בפתח־תקוה, אבל לא, שאַ שא, סודי־סודות.

אי אפשר להבחין אם לליצנות התכוון או דברים של תרעומת מקנטר. מכל מקום השיבותי לו:

— לשם כך באתי. לקראך. וגם אותך. גורדון.

נחה דעתו, אלא שגורדון מפקפּק ומחשב שכר כנגד הפסד:

— רעיון העבודה, – התחיל, ־ גדול כל־כך, עמוק כל־כך, עצם החיים, חיי החיים, וחוששני נעשהוּ פלסתֵר, נעשהו ראשו מתוק וסופֹו מר אם נוציאהו לשוק, בחִפּזון ובבהילות ובהתאגדות שאין לפניה הכשרת לבבות. אין מקיפין בכגון אלה ואין פורטים למעות קטנות ואינם ענין לחצאין, מין אגודה כשאר האגודות, ואף על פי כן לא אפרוש ואבוא ואשמע מה בפיכם.

אף רוצ’קין אינו מחזק ידי:

— ממש כך אמר זייד: צרות צרורות יהיו לכם; לפני שעה קלה עבר כאן זייד, אומר אני לו – “הזמינוך?” – “הזמינוּ”, הוא משיב. – “והולך אתה?” – “נלך, ונראה מה ינוקות אלה רוצים?” – כך אמר, ינוקות, מולוקוסוסי – וצחק במלוא רוחב פיו.

נפלה רוחי מחמת ההיסוסים ונפגעה התלהבותי, כאילו הביאו סילון של צונן לתוך אמת החמין שלי. הִתמיה אותי לעגו ֹשל זייד. על ידי עבד כל היום בחפירת הבריכה ולא היה לו שום דבר ללגלג עליו, שכן הללו הקרויים בפיו “ינוקות” עשו מלאכתם כמוהו ואולי היטיבו לעשותה ממנו. פּעמים אני המכה במעדר וזייד מפנה העפר אחרי ופעמים הפוך הסדר הוא המכּה ואני המפנה. ודאי גבר אלים הוא ואבריו מוצקים וכאילו נתקצר גופו מתוך כובד וצפיפות הכוחות שבו. מערבות סיביר בא ולא ישב באהלה של תורה וגידי־ברזל בערפו ומשהו סלבי־טטרי וגויי בקדירת ראשו הסגלגלה. אין הרבה השכל־ידים בעבודתו ואף סרבּול מועט בתנועותיו ועל אחת כמה וכמה שאין נוי וחן בנלִיזת־מעגל זו בִּשעת הנפת הכלי שמצטיין בהם מעדרו של כבאשנה, אלא שבידיו העקושות מכריע הוא עבודתו וכובשה. שערותיו פשתה שדהתה והאדים כעין הנחושת עור בשרו הלבקני שהחמה מַשחרת ומַחרכת אותו. דבּרן גדול איננו וגמגום כלשהו בלשונו, ובעיניו הירקרקות שאינן עומדות בפני האור המרובה מרתעת רתיעה לוכסנית ועקמנית לאָרכּו של הגלגל ולרחבּוּ, כעין נצנוץ של שתי וערב, פעם קרן אורה ופעם קרן חשכה, הגונז חימה מדומה ומשייר משייריה אפילו כשהוא פושק שפתיו וממעך פּרצופו בשחוק חם ותמים ונוהר שהרבה־הרבה מן הלבלוב ומן הנועם ומן החסד ומן המזג הטוב בו, והללו בעצם גופי מידותיו.

אין מתנהלים הדברים אל המקום המאווה באותה התעוררות אשר קיוויתי לה. חשדנים בני־אדם ובעלי קנין מטבעם ולעולם רואים את שלהם שהקדים ויצא מפּי אחר כאילוּ אינו שלהם וִנעלת דלתם ואינה נפתחת, והליכה זו לצריפו של חנקין מתוך ספקותיו של גורדון ומתוך לגלוגו של זייד ודאי ששני שושבינים הללו אינם מחזקים את הלב. והייתי משיח דאגותי לשחט באותו ערב. ישב על סרני מיטתו ושערותיו מבולבלות וראשו בתוך שתי כפּותיו שנשענו בברכיו ולא היה בטחוֹן גדול בישיבה זו. ודאי וברור עוד קודם שמזדמנים יחד כּבר שני מחנות כאן שאין לשונם אחת ואין עולמם אחד ואולי גדולה הרעה שאין עורם ובשרם אחד. מפגינים הללו ומתהדרים בגופם וּבקיבורות זרועותיהם ולוחות־החזה שלהם וכוחות הללו. הנה במנוחת־הצהרים נטל זייד היום קצה קתו של מעדר כבד ונתנו בין אגודלו ואצבעו והרימו לאט־לאט מעל לראשו ואחר הורידו מטה־מטה וזרועו לא כפף. הכל ניסוּ לעשות כמעשהו ולא העלו כלום. וכשאני מסתכל בשחט היושב לפני, גל של עצמות קודר ומכונס וצנוע בתוך עצמו ושאין בו אלא רצונו בלבד, הרי ניגוד שבגוף זה שבינינוּ ובינם קשה מכל שאר הניגודים.

– יודע אני, — אמר לי, ־ ואף דיברתי עם גורדון, והוֹמלאים אלה אולי דעתם אינה כדעתנו, אלא משהתחלנו בדבר על־כרחֵנו שנביאו לידי גמר.

– ושמא נוסיף על המוּזמנים?

היתה לי כוונה בכך. לפני כמה שבועות באו עוד שני בחורים מעיירתי. האחד ליפא טויבּ, עלם רך ועדין־גוף, בנו של סוחר־בדים מחסידי רדזימין שהיו ידועים כבעלי־הנאה, מעשנים סיגרות עבות וריחניות ואינם שותים יי"ש סתם אלא מתובל בקליפות של תפּוחי־זהב ומתהדרים בנוֹי מלבושיהם ונקיונם, וכובע־ הקטיפה שלהם בשבתות ובימים־טובים נמוך בזרת אחת מן המקובל ויש קיפול נוּקשה אחד נוסף בכותנתם סביב לערפם דומה לצוארון ומין סרט שחור וצר של משי כרוך בו שרצונך עניבה ממש הוא. משהו מאותה רכּוּת והידור ופינוק וחפץ הנאה נטפלו גם אל ליפא חברִי. בעל כוחות ודאי לא היה ולפי שעה יותר שהוּא שולט במעדרו הלה שולט בו. עד מהרה נִצטמקו לחייו המעוגלות ונתחבלו כפותיו הבּצקות שהביא עמו מעבר לים והיה מורא גדול בעֵינֵי־התכלת הנאות והשוחקות שלו מפּני החיים החדשים שהתחיל בהם כאן. בן־עירי השני שבא היה שלמה לפקוביץ, גדול ממני בשנתים ובחור גבה־קומה ורזה וממושך שכל אבריו הקטנים והגדולים, ידים ורגלים וחוטם וכל צורת הפרצוף, נתארכו מאד ודומה אפילו סדק עיניו פתחונן לארכן ולא לרחבּן. אף הוא בן חסידים ואביו בעל מקרא וקצת מדקדק ועקשן גדול ומקשן גדול ומפורסם כאדם שסברתו קצת הפוכה ותיבת התפילה חביבה עליו אף על פי שקולו חורק, אלא שהחזקה על כך בידי אחרים ואין תאוותיו מתמלאות אלא באקראי. כתבא ביערות היה ועשה רוב ימות השנה מחוץ לביתו והפּרנסה בצמצום והתינוקות מרוּבים, וזוגתו אשר ממנה קיבל שלמה חברי אריכות גופו ורזונו, נחתומית היא וטורחת בלילות בבית־האפיה שלה ונתיבּשה בתוך להבות התנור, והוא מסייע עמה ברדיית הַפּת ועוד מבית אביו עוסק בתורה ובעבודה כאחת והיה הרבה שכל וסיגול באצבעותיו. והתכוונתי לצרף שני בחורים אלה ולהכניסם לתוך רשימת המוזמנים ואף על פי שעודם טירונים הרי משלנו הם.

אבל הפּעם דחה אותי שחט ואפילו היה רוגז וּמרירות בקולו:

— בשום פנים אין להתיר יוצאים מן הכלל, בין כך מרובות הטענות, הנה בא לפני שעה קלה אצלי זלמן גיסין מלא חימה, הא כיצד? חבר הוא או שאינו חבר? הסברתי לו שבמסיבות אלו וּלתכלית זו מוטב שלא יהא שם בפגישה ראשונה, אבל ספק גדול אם יִשבתי דעתו.

לא הפצרתי בו ועכשיו ידעתי מפּני מה רוחו נמוכה ושבורה. כל זמן שאתה בעולם ההרהורים ומערכי הלב אין לפניך אלא עיקרי דברים וגופי רעיונות ואף המחלוקת שביניהם אין בה קנאה ותחרה ויצר־הרע, אולם בשעה שנכנס אתה לתחומי מעשה לפניך יחסי בני־אדם וצער תאוותיהם וצרות עינם ומיד ונחשול קטנות עומד על עולמך לטבעו.

ביום השבת לאחר הצהרים הייתי ראשון שהתדפּק על צריפו של חנקין וחיה־שרה זוגתו מקבלת פני בתוך כתלֵי־עֵץ של חדר גדול שאויר חוץ מכחיל בין רווחי לוחותיו וקליפת הסיד שלו סדוקה וריקנותה של דלות בחללו, אלא ידיה הזריזוֹת של בחורה זו מַשרות על המועט המצוי מֵחינה ומטוב־לִבה. פרושָׂה מפּה לבנה על השולחן שבאמצע וכסות של רקמה על גבי מכונת־התפירה שבצד, והיתה מדאגת אם בכל הליכותיה ויצאה אחר בן־זוגה שעה שאנוס היה לעקור, והריהי כאן עם עיניה האפורות ועם שער־העַרמונים שבראשה ועם אותו חיוך מתוק ונבוך המפרכס בין שיניה. חנקין לא קם עוד משנתו ושומע אני שנוחר הוא מעבר למחיצה בצדה הצלול של החצר.

– חם היום — אמרה ומבקשת תירוץ לשינה זו של בן־זוגה שאינו כאן להקביל פני הבאים.

– חם מאוד – השיבותי.

מיד באו שחט וגורדון ורוצ’קין ופולוצקאי זה שראה בל"ג בעומר חמה ולבנה בראִיה אחת וזייד ועוד כמה מן הבחורים וחנקין גופו הקיץ משנתו ונכנס ולא הספיקו תיבות בשביל הקרואים ורבצו על הקרקע והריקנות שבחדר מלאה שחוק ודברים בטלים. ששה חדשים כסדרם, אחת לשבועיים במוצאֵי שבתות, היינו מאַחרים שבת ודנים בהלכות רעיון העבודה ודרכיו, ודומה אילן גידלנוּ על ענפיו וּשריגיו ולולביו ובנין לתפאֶרת בנינו שהכל אחוז ולבוד בו ואי אתה יכול לסתור אפילו אבן אחת, אבל לאחר שפתח שחט את הפגישה ודיבר בתכליתה וביקש ממני שאמלא אחריו ואתן ראשי פרקים של תקנות ההתאגדות ומטרותיה כמעט שניטל הדיבור מפּי. אמרתי מה שאמור כבר מאה פעמים ואחת ואפילו החדש כבר נִתיָשֵן; שוב אותו פזמון בישוב שאינו נושא עצמו ושוב אותו ישוב שעבודתו זרה ופתו לחם־חסד; דיברתי בכיבוש העבודה במושבֹת, בתי־סעודה לפועלים, שיעורֵי־ערב לעברית. חובת הדיבור העברי וצורך ההתאגדות בשביל לסייע עם הבחורים העולים לארץ, לאמנם בעבודה ולקרְבם וליסֵד בתי־עקד לספרים וקופות־מִלוה ולא ויתרתי על הסיסמה שערכתי בלבי – “לא סַיִף וספר אלא מעדר ותרבות עברית אנו כורכים בשמינו!” – ואף על פי כן חש אני שאין רישומם של הדברים ניכר בנאספים, ואני חוטף ומסיים ואיני רואה לפני כלום חוץ מאותה שתיקה המעיקה עלי וחוץ משפתיו הפשוקות של זייד שלגלוג ורחמים מעורבים על פתחן; אבל מיד ראיתי אור עיניו של גורדון ויגון גדול בהן וישבתי על תיבתי.

רחש רוצ’קין על מושבו כמכין עצמו לדיבור, אלא שרמז חנקין לפּוֹלוֹצקאִי והלה פתח:

— מודים אנו שאינה דומה פתח־תקוה להומל, והכרח בתוספת של פּרוגרמה לפי המסיבות, אולם קודם שאנו דנים בפרוגרמה רצוננו לדעת מה שם אתם נותנים להתאגדות זו?

אותה לשון של “אנחנו ואתם” אין בשׂוָֹתה טובה ובכל זאת שחט מסביר בנחת, משתהא הסכמה בגופי הדברים לא יהא השם עיכוב ומכשול. אבל חנקין והפולוצקאי וזייד מוחים בקול אחד ויש קנוניה ביניהם ובשבילם השם עיקר ראשון. שחט אובֵד־עֵצות ושואל בלשון רבים:

— מה שם נראה לכם?

– בשבילנו הוא קבוע ועומד – משיב הפולוצקאי.

– ומהו?

– פועלי ציון – מכריז חנקין.

התחיל שחט מֲריך דיבורו על שום מה אי אפשר בשם זה. אמנם אין נאה הימנו, אלא בערבו של קונגרס שביעי אנו וארץ ישראל שטופה אוגנדיות ופועלי־ציון בכל מקום רובם ככולם טריטוריאליסטים והתאגדוּת חדשה כאן שתשא עליה שם זה עלולה להטעות. פּתאום קפץ גורדון ממקומו:

— רוצים אתם בסוציאליסטים… רוצים בּבּוּנדיסטים, בציון וירושלים… הכל חומר ואין אלוהים, אה?

אותה חימה מדומה שהיתה מהבהבת תמיד בעינו של זייד נתלקחה לתבערה גדולה ונתגלגלה בחֵימה ממש ונסתלק החיוך הטוב מבין שפתיו. ודאי היו בדברי גורדון ובדרך אמירתם מן הקנטור המרובה ומן העלבון הקשה. הרי אינם בונדיסטים. הרי כאן הם. ואפילו שם בהומל קודם שבאו לכאן ראשונים היו לעמוד כנגדם. קם זייד מן הקרקע וקרב אלי ואותו מבט לוכסני סוער וכולו קרן חשכה; מפּני מה שילח כעסו בי איני יודע ולא נפל מעולם דבר ביני לבינו.

– בּוּנדיסטים… אתם ינוקות שכאלה! מולוקוסוסי! רוצים ללמד אותנו? להשׂכּיל אותנו?

בין כך וּפגישה זו חורבן והגיעה השעה שחייב אדם לעמוד על כבודו:

— יֶשנם דברים שלא תהא נפסד אם תלמדם מפּינו – השיבותי לו.

– באמת? אתה תלמדני? מה, למשל?

– אפילו כיצד אוחזין כהלכה מעדר ביד.

עשיתי מעשה מגונה והכשילה אותי הלשון היוהרת של הוכּחן שבי. בפצע עמוק נגעתי בסִרבול זה שלקה גופו ושמתעצם הוא כל ימיו במומו ומדביר אותו ברוב מאמציו. החוירו פניו והיה כאב בּהם. עמעום כלשהו זה, שהיה מעטר ורוך דיבורו הסיבירי, גבר ונתערערו ההברות בפיו והשמיע כמה קולות שאין להם משמעות ופנה לפתחו של הצריף. הקדימה אותו חיה־שרה ואחזה בידיו והחזירה אותו כתינוק למקומו. ומשנשתתקו הרוחות לשעה קלה אי אפשר היה להבחין ולהשיג מהיכן פרצה אש־מחלוקת זו והרי הלבבות קשורים זה בזה ואמרנו צפוּנה טובה לנו כשנזדמן יחד ועכשיו יצא העגל הזה ואובדים אנו כבהמה ומכלימים את עצמנו ברבים. עוד אנו בושים וממהרים והנה נשמעה דפיקה על דלתו של הצריף. נכנסה לתוך השתיקה בּחורה לבושה לבנים ומשקפים של תכלת עמוקה על עיניה, מין פנסנה במסגרת של זהב ועם חוט של משי המידלדֵל מאחורי האוזן ולמטה. הקיפה החולצה כל גופה ולא שיירה מחשׂוף מערומיו אפילו כגודל החרדל; כמעט עד שרשי האצבעות השרוולים וזקוף הצוארון ועולה עד הסנטר מלפנים ועד ערֵימת השערות מאחור. קטנות היו פניה וחביבות מאד ורצונך אפילו יפות הן ותמיהה גדולה פרושה על גבן כארנבת רכה שהדְביקוה הרודפים; ואף על פי שכבָר מצצו חיי המקום הרבה דם מלחייה לא מחקו עוד כל סמקן. אמנם כשהיתה מורידה את המשקפיִם ומגלה את העינים וקרן ירקרקת זו מבליחה בהן מיד ראית שאין ממש בכתפיִם צרות ומשוכות הללו שמזירות עצמן מכל הנאה ואין ממש בגוף זה המצניע ומבטל עצמו בּתוך רפיונו. אש היתה עצורה מתחת לצוננים הללו, ושרה מלכין מדוינסק יודעת מה שלפניה וכלל אינה מתרפה בצניעותה ואיש לא יעבירה על דעתה ולא יירה ממחשבתה וענינות שתגמור בלבה תעשה אותם; ואם אתה מוציא את תמימה שגננת ויושבת יפו היתה ואת חיה־שרה שנשואה היא ונושאת בעול הפרנסה בתפירתה, הרי שרה מלכין בחורה ראשונה שיוצאת עמנו ועובדת עמנוּ כל יום בתוך הפּרדסים. ונבוכים היינו ונכלמים והעינים כבושות בקרקע שמצאה אותנו בתוך המחלוקת.

פרק עשרים: שִׂמְחַת תּוֹרָה

כיון שהרתיע נחש המחלוקת ובא למחנה הריהוּ מפר כל עצה ומקלקל כל מחשבה. אמנם ניסה הפוֹלוֹצקאי לפשר ולפייס – קבּלו את השם ואנו מקבלים הלכותיכם ואפילו עברית זו שלכם שאין אנו גורסים אותה! אבל כיצד מקבלים? הלא בשעה זו עומד דבּרם נחמן סירקין בקונגרס ודוחה בשתי ידים תביעות פרייבּוּרג? אי אפשר. ועד מהרה שוב הכל עומדים על רגליהם ומבזים זה את זה, וצריפו של חנקין סופו שיפּול תחתיו מפני הקולות, הפִּיות המתגדלים סופם שיקראו למהלומות כי תוֹכחת אגרופם של ההומלאִים חזקה ממענה לשונם. פּתאום שומע אני שחט מכריז בתוך האנדרלמוסיה בקוֹל לא־לו: כל המצטרף אלינו ילך לחדרי! מה פירוּש? אם אנו יוצאים מכאן משמע קרע ושתי התאגדויות? מפשפש אני בעיני ומוצא פרצופו של שחט ואותה עקימה כואבת שבשפתי פּיו עודה בקִפאונה וכתפיו דוחקות עצמן אל פּתח הצריף. שמונה מן הנאספים יצאו אחריו, אולם מחציתם בלבד הלכו לחדרו. גורדון לא הלך. אפילו רוצ’קין לא הלך.

שותקים ופוסעים אנו ארבעתנו – שחט ושרה מלכּין ואני ועוד בחור אחד – בחומו של יום ובמנוחת שבת של מושבה שנִתרונה ורואים עצמנו גיִס גדול יוצא למלחמה. רחוק ביתו של שחט שעומד בסופו של רחוב פּינסקר. מתוך חלונו של איכר אחד שומע אני קול מסלסל ולומד מדרש־רבא של פּרשת ואתחנן: “והיו ישראל אומרים לירמיהו — באלו הפנים אנו חוזרים לקדוש־ברוך־הוא; מנַיִן? שנאמר נשכבה בבשתֵנו ותכסנו כלימתנו וְגומר”. נעולה חנותו של פלצקר ושומם אהלו של רוצ’קין ומסַכּיו מפטפטים ברוח ים. ודאי נכנס משהו חדש לתוך הנפש, משהו כמלוא נקב מחט סידקית שאינו רעיון העבודה גופו אלא אהבת ניצוחו ואנו משעבדים את הלב לו, ואם גם אהבה שמו – הרבה מן הקנטור בו והרעיון גופו כאילו מלגו ראשו. אבל כוחות גדולים ומתוקים בהכרה זו “הדין עמי” והיא ששטפה את כל הישות שעה שאנו מִתישבים על מיטתו של שחט ופותחים במשא־ומתן. ההסכמה שלמה ואין ממַחה וחולק אלא כאילוּ פגם בכך שאין שום התנגדות והעדרה מעכב ונוטל הרבה מן הנשמה. מכריזים אנו על עצמנו “ועד לאיניציאַטיבה” ומתחילים לחבר קול־קורֵא לפועלי המקום שיתנוּ ידם לנו. שחט מנסח ואני רושם והופכים בכל משפט ומסלקים כל רמז לְגסוּת דעת ומצטמצם הכתב למין איגרת של לידע־ולהודיע־ולהיודע ועיקר תכליתה לבוא ולאמור – קיימים אנו וישנו בפתח־תקוה “ועד לאיניציאטיבה” העושה לשם התאגדוּת ולשם כיבוש־עבודה ולְשם אדם חדש בארץ ופתחה פתוח לכל דורש. כתב זה העתקתי בארבעה טפסים וקבלה על עצמה שרה מלכין ליתֵן אחד באהלו של רוצ’קין ואחד בחנותו של פלצקר ואחד סמוך לבית־המרקחת והטופס הרביעי אנו מביאים, שחט ואני, לישיבה ביפו שיוצאים אנו לְשם מיד לדון בדבר ושרה תמתין עד שיבוא היתר פרסום. רבה התכונה והמאוֹרעות דוחפים זה את זה ודרך חזרה אין. אמנם לא כך ראינו את הפּתיחה ברעש מריבה ומחלוקת. אבל אין תורה חדשה נקנית בדרך אחרת ואך המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו.

באנו עם לילה ליפו ומיד הלכנו ליתֵן דין־וחשבון על מה שאירע וכבר המתינו בחדרה של תמימה שיפריס וטורקניץ ועמם חבר שלישי, חבר רפאל, שנצטרף לחבורה. גוץ היה אלא שידיו ארוכות ונוגעות אצבעותיהן בברכו הנמוכה. כמה וכמה כתמי קרחת בעור קדקדו ושיטה בהם כאילו מרטו השערות בידים והתכוונו לשיירן במקומות אלה ולתלשן במקומות אלה. דהתה התכלת בעיניו וכשאתה מסתכל בהן לאור היום של גוון אחר הֵן. אין שמורות על גבּיהן ודומה לעולם אינו ממצמץ בהן. ודאי ישנן שמורות שהרי אי אפשר שלא יהיו אלא שנתקפּלו מאחורי הגבינים ונבלעו ואינן. עיקר כוחו של החבר רפאל בעסקי אגודות וישיבות ובנאומים. שפתים אין לו ונימה אחת של תכלת מתוחה לו מתחת חטמו. דומה אף ריאות אין לו הואיל ודיבורו השוטף אינו עולה מן העומק אלא משהו משתפשף ומשתפשף במוצא הפה והאמרים קולחים וקולחים כמים שאין להם סוף. ואפילו דומה שאינם יוצאים מן הראש, מן המחשבה אל מקום לידתם בחלל הפה והלשון מגלגלת בהם ודוחקת אותם לתוך האויר. אבל כשהתחילו כובשֵי־עבודה דורשים ברבים ועושים נפשות לרעיונם הרי החבר רפאל בשביל כך נברא. אנו השאר הספיק לנוּ הדיבור לשעה קלה והוא נואם ונואם כמה שעות ואינו נכשל. למרחקים מפליג ופותח בחטא הקדמון ובקללת האדמה וחונה כמה חנית לארכם של כל משעולי ההיסטוריה, אצל חז“ל ואצל הרמב”ם ואצל הס וקלישר וזאב יעבֵץ עד שמגיעַ לפרשׁת היום ואין לו שום חשש למעט בריצתו הואיל ואינו מתיגע בחזרתו.

מיוֹם שנצטרף אלינו החבר רפאל בטלה חירותה של שיחת־רעים שאין בה כלום מאַנסם של נימוסים, ולמראית־עיִן כאילו הלכה הסכמה זו שיותר שיוצאת היא מן הבירור שרויה היא בתפיסה ובלב. במעבר זה מן ההגוי אל המצוי יש לעולם משום הליכה במדרון. עכשיו יש יושב־ראש לחבורה הקטנה והוא הקובע דברים העומדים לדין ויש מזכיר הרושם בפנקס. ומקובל שרפאל ישב ראש אף על פּי שלא מינוהו לכך, אבל מי בקי כמוהו במוקדם ובמאוחר, במה שהוא לענין ושאינו לענין. ומקפּיד עמנו הרבה וכדֶרך כל הננסים ממית עצמו על השררה, וכשטורקניץ או שיפריס או אני תועים ונפנים לצדי דרכים מיד בא פּדגוג אמן זה ומחזיר את המשא־ומתן לסוגיתו. גם עכשיו נטל סדרי המועצה בין אצבעותיו ולאחר שהשמענו מה שאירע בפתח־תקוה, על המחלוקת והקרע והועד לאיניציאטיבה והקול־קורֵא שאל:

— וכי אינכם סבורים שהייתם בהולים במקצת?

– מה משמע בהולים? השתלשלות הענינים היתה כך – רגז שחט.

– משמע שאין ליתֵן לענינים שישתלשלו; וביִחוד כשאין עוד שום החלטה לגבי השם; בעיה זו לא עמדה לפנינו ועל דעת עצמכם עשיתם ודחיתם.

– וסבור אתה שחייבים היינו לקבּל את השם?

– לקבל? בשום פנים לא. אבל מה תועלת באמירה חתוכה וגלויה זו – לא? משיבים “נעיין בדבר” או “נימלך עם שאר חברינו” וכיוצא באלו מן האמתלאות. זמן, זמן ומעט תחבולות ואפילו מעט ערמה, הללו מכריעים במשא־ומַתן.

– איני בעל תכסיסים – השתמט שחט ונתענן מצחו.

בעצם לא היו שיח ושיג זה וסגנונו אלא מן השפה ולחוץ ודרך של דיבור נאה לאנשי־מעשה בִשביל לְציין מעמדם החדש של כובשי־עבודה שירדו מערפּלי שאיפות וחלומות רחוקים ונכנסו לתוך מציאות קרובה. אבל הכל היו בדעה אחת כי יפה נהגו בפתח־תקוה ושועד לאיניציאטיבה פּתיחָה נאה והקול־קורֵא שחיברו מיושב בתכנו ובצורתו. ואם פּועלי־ציון יעמדו בסירובם לא תידחה משום כך ההכרזה על ההתאגדות, ואפילו קבעו שעתה באותה ישיבה – בחג־הסוכות הבא – ולא נפטרנו לבתינו אלא כשעתיִם לאחר חצות. עוד באותו לילה חזרנו, שחט ואני, לפתח־תקוה ולאחר שינה קצרה נטלתי מעדרי ויצאתי לחפּור בו. כמה פעמים סח לי כבאשנה טענתו של בעל הפּרדס כי העבודה בבריכה אינה כשורה ועולה לו בדמים מרובים כיון שאין ידיהם של כל הפועלים מאומנות במלאכתן. והיתה אמת בטענתוֹ. בינתים כל ספינה העוגנת בימה של יפו מעלה על החוף שנים־שלושה בחורים והללו אינם הולכים לשום מושבה אחרת אלא באים אלינו. ועלתה מחשבה בלבי – אולי מוטב שנחפור ברשות עצמנו ועל אחריות שלנוּ ופטורים אנו מן הטענות. יִנקוב בעל הפרדס שכר כל הבריכה ואנו נעשה את החשבון בינינו ולבין עצמנו. עוד לא היה הביטוי “בקבלנות” בּלשון פינו וּלְפי שעה משתמשים בביטוּי הערבי הקרוב לו – “מוקאוָאלה” – אלא שהכוונה היתה זו גופה.

באותו ערב הלך כבאשנה אל בעל הפּרדס וגמר עמו את העסק וחפירת הבריכה ברשותנו ואנו בעלי־בתים בתחום זה, ומיד בא עם בשורתו לחדרו של שחט במקום שהועד לאיניציאטיבה ממתין לו. הרי התחלה יפה לסעיף אחד מסעיפי הפרוגרמה שלפי שעה עודה גנוזה בפנקסי החבר רפאל – אימונם של העובדים שתהֵה מלאכתם מתוקנת ושתתקיים בידיהם. והטילו על כבאשנה שיביא את הענין לפני כלל חופרֵי הבריכה וישדל אותם שיסכימו לסדרים החדשים.

למחרתו בשעות הצהרים ישבנו על הקרקע במעגל גדול שמונה־עשרה בחורים, יפנים והומלאים ופלוֹנסקאים, עייפים ויגעים ובתוך קדירת הראש אותו חימום ואותו טשטוש מלהט חמתו של חודש אב; והרגלים סרוחות והגוף מוגבה ונשען בדופן הצלול של בית־אריזה והפּרצופים מחלידים בסאלאגה השחומה שהיו מכישים בה עד שהרתיתה קת המעדר בתוך הכף ועפרה הדק דבק ומתמזמז בזיעת הפּנים. מוציא כל אחד ואחד כיכר לחמו מסלו וסועד ביחידות או בשותפות עם חברו לחדר אף על פי שמזונות הכל שוים; אותם המליחים מחנותו של פלצקר ואותם הסרדינים והזיתים הכבושים ומי שהביא בכוס מעט שמן־שומשומין מצומק בבצלים חשוב כמפונק.

– יש לנו דבר לדון בו – פּתח כבאשנה.

– שוב אסיפה, שׂבענו אסיפות – קינטר מישהו.

– בעסקי עבודה.

– תמיד יש לכם עסקים ופת־לחם אינכם מניחים לאכול בשלוה.

ובכל זאת התחילו נושאים־ונותנים בדבר. נתלהב זייד הרבה, אף כי ידע היכן הכינו תבשיל זה ושתיקתי ועמידתי מן הצד העידו על מקומו; גחן אלי ורמז בחימה מדומה זו שבעיניו ולחש: בדברים של טעם נלך עמכם. אף שאפראן הקטן שהיה כעין בא־כוח ליפּנים ודבּרם נתן הסכמתו. השאר לא מיחו ולעסו פּתם בעצלתים. נתמנו כּבאשנה מנהל־עבודה ושאפראן רואה־חשבון וגזבר, וכשאנו חוזרים להכיש בסאלאגה הרינו מכישים ברשות שלנו. משך זייד ניגונו “אח, גורל גורלי, גורלי המר שלי”. היפּנים נענו לו. אין לנו ניגונים, הרהרתי: לכל הפחות אילו רוצ’קין כאן היה מפזם לנו “כי העבודה כל חיינו”. ועם ערב הולכים אנו אל המושבה גדוד של ח“י בחורים וח”י מעדרים מצהילים בחמה שוקעת, כעין חורש קטן וחלוץ לאותו יער גדול של מעדרים שעתיד לבוא. וכשנכנסנו לרחוב פּינסקר רואה אני קול־הקורא של הועד לאיניציאטיבה וכבר מחובר הוא למסך אהלו של רוצ’קין וכמה מן העוברים־ושבים מתקהלים אצלו ומעיינים בו.

אבל איש לא בא ליתן ידו לועד זה שקרא. נצטרף אליו ליפּא טוֹיבּ בן־עירי, אלא שאין שום חידוש בכך; מלכתחילה נשתייך לו. חמישה בפתח־תקוה וארבעה ביפו הרי כל קהלו. וכבר התחילו תוקעים שופר בבתי־התפילה של המושבה ו“ימים נוראים” קרבים ובאים. הכל מודים שמעשה רב העבודה בציבור אצל הבריכה. בא בחור מן הספינה אינו מתגנה ואינו מתדפק על פתחי איכרים אלא נוטל מעדר וחופר בתוך שלו. ממנים לו פדגוג שיאַמנהו וירגילוֹ במשלח־ידו ומקבל שכר יומו שוה בשוה עם הותיקים ואפילו היפנים אינם מוחים. ועוד משהו חדש ממשמש ובא. כינס הועד לאיניציאטיבה כל פועלי המקום לאסיפה שתדון בדבר מטבח של שותפות שיהא להם לכל הפחות תבשיל אחד פעם ביום לסעודת־הערב, וכבר שאפראן ושרה מלכין ופנחסביץ עוסקים בהכנותיו. הכל משבחים את המעשים, אבל אין נותן ידו לעושים ותורתם. חמישה בפתח־תקוה וארבעה ביפו הרי כל קהלם.

בדידות זו של החבורה ומיעוט מנינה וכוחה ואפילו קנטור זה שהתחיל מקיפה לא הוציאו אותה מעולמה. ידעה שהדין עמה ושקרויה היא לעשות את אשר הטילה עליה שעתה. מונח היה לפניה ישוב זה, שאין ספק מתוך שראשונים היו ודאי מן המשובחים שבבני־ישראל היו, ואף על פי כן את כל החיים השחיתו. לא משום שטבעם כך אלא מפּני ששיקעו עצמם בתוך הבטלה ומטריחים על הבריות ומתפּרנסים מן הצדקה ומן התמחוי. מתוך המופת החי הזה בקלקלתו שאבה החבורה את הודאי שבהכרתה ובטחונה, כי הדרכים שהיא פותחת ישרים וטובים לשעה זו ולכל השעות שיתרחשו ויבואו. ובחג העצרת התקבצה חבורה זו של תשעה בפתח־תקוה להודיע ברבים על קיומה ולהכריז על עיקריה. באו טורקניץ ושיפריס והחבר רפאל בבגדי יום־טוב ועיניהם מציצות. היו הישיבות בבית אמו של זלמן גיסין שעמד בסופה של המושבה בדרך ליפו ואילנות צללו לו. לא רבו הויכוחים לעיקרם של דברים שכן כבר נתבררו ונתלבנו כל צרכם. אבל בפעם הראשונה נתקלו בשם שיש ליתן להתאגדות. “פועלי־ציון” פסול אף על פי ששם נאה הוא; סתם “אגודת הפועלים העברים בארץ־ישראל” פירושה זו הכפופה ל“חובבי ציון” ורזניק מזכירה ומשגיחים קטנים חבריה; על־כרחך שתתן תואר לתיבה זו “פועלים” שיבדילה מן השאר ויעיד על מהותה. מושג זה “עובדים” הכולל בתוכו את המיוחד שהתכוונו לו אינו קיים עוד. וישבו תשעת אנשי החבורה כל שעות הבוקר על מדוכה זו, מגלגלים בתיבות הללו פנים ואחור, מצרפים ומתירים עד שבאו לכלל הסכמה שיוסיפו לשם “פועלים” את התואר “צעירים” וההתאגדות תיקרא: אגודת הפועלים הצעירים העברים בארץ־ישראל!

– קצת מסורבל וארוך כגלות ולא צעיר כל כך ומספר המלים שש, שני שלישים ממספר החברים – ליגלג טורקניץ.

– לא לענין, לא לענין, ונעבור לסעיף ב' שבסדר היום – זירז רפאל שישב ראש.

ואף על פי כן לתוספת זו “צעירים” ערך ומשמע כבדים, כי להפגין באה על השייכות המזרחית של ההתאגדות. בכל מלכות תוגרמה הנופלת התחילו אז תוססות הרוחות ומתקוממות נגד שלטון קושטא המרקיב, ושמותיהן של חבורות־מרד הללו צירוף על שם ארצן עם התואר “צעיר” המחובר אליו – “התורכי הצעיר”, “המצרי הצעיר” וכיוצא באלה. והיה חשש לנו שמא יפרשו את הסיסמה “כיבוש־עבודה” שאנו משליכים לתוך האויר, שכוונתה ועוקצה כנגד הפועל הערבי העושה במושבות, וכאילו כובשים נכרים אנו שבאו מן החוץ. אבל לא היה כלום בסיסמה מן הכוונה הזאת. לא היה גנאי בלב לפלח הערבי ולא ביטול לו ולא התרברבות עליו. מתקנאים היינו בו ומכוּבד היה בעינינו חי זה, בעניוֹ ובזוהמתו ובבערותו, הנושא את עצמו ומוציא מה שהוא מכניס, ללא בארוֹנים וללא קערות וקופות צדקה, ובמידה שהוא נושא עצמו כך הוא חי והמעט שיש לו משלו הוא וכבוד אדם כבודו. בשביל להוציא חשש זה מן הלב באה התוספת “צעירים” שמעידה על מהימנות למקום ומכריזה בפומבי – אל המזרח פנינו ולהיות שבט בן־חורין בתוך שבטיו משאת־נפשנו! לא בכדי נצטרף התואר “צעירים” לפועלים. עמוקה כוונתו. ואפשר אף רמז בו לזייד וליחזקאל חנקין שרואים עצמם אנשי הפיכה ואותנו שיות תמימות: עכשיו צאו וראו, דגל המרד אנו מרימים במזרח!

משסיימנו בפרשת השם מינו את שחט ואותי שנעלה את עצם הפרוגרמה על הכתב ונביאה סדורה ומתוקנת לפני הנאספים. כל השעות שלאחר הצהרים טרחנו, מוחקים ורושמים ושוב רושמים ומוחקים. הרבה כיבושים הכנסנו לסעיפיה והרבה כלכלה והרבה תרבות, ועם שמש שוקעת חזרנו לבית גיסין והפּרוגרמה כתובה וערוכה. אף על פי שהיינו טוחנים קמח טחון, שכן כל מושג ומושג וכל תיבה ותיבה כבר דשנו בהם וגילגלנו בהם ודיקדקנו בהם שבעה חדשים תמימים, ארכה מאוד השקלא־וטריא ורבו התיקונים והשינויים ואין אנו פוסקים מלהפוך בסדרי הסעיפים מה מוקדם ומה מאוחר כאילו ספר חוקים ומשפטים אנו מחַברים לכל בית ישראל ולכל הדורות. ואך משהחשיך הערב והכניסו פמוט להאיר לנו נסתיימה עריכת הפרוגרמה ותשעה שמות חתומים תחתה. מציצים אנו זה בעיניו של זה ומחייכים. גרגר זה שהתחלנו לחממו לפני שבעה חדשים עכשיו הריהו אילן רב־פּארות, מציאות, אגודה ממש ושם יש לה, אמנם מסורבל וארוך כגלות ומספּר תיבותיו שני־שלישים ממספר החברים, ואף על פי כן, שם הוא. ומציצים אנו זה בעיניו של זה ומחייכים. ודעתו של טורקניץ מאוד מבודחת עליו ואומר הוא לבעל האכסניה:

— זלמן, סיום התורה, אי אפשר בלא “תיקון”.

הביא גיסין קנקנים של יין ובקבוקים של כוהל והתחיל מוזג כוס ראשונה. אבל טורקניץ פשוט יוצא מן הכלים ותובע שניה ועושה מעשה קונדס ומוהל בכוס־של־תה גדולה יין מתוק בקוניאק חריף ומצווה עלי בקול מפקד: בלע! בתנועה אחת שפכתי תוכה אל גרוני ובלעתי. ומיד והלמה התערובת על ראשי. נתקבץ עיגול של ערפל דק והקיף את הפמוט שדולק על השולחן והמסובים אצלו נתרחקו וכאילו נדחקו לאופק השמים. קמתי מן הספסל ואף על פי שמבוסם אני ונתמוטטו כל שנים־עשר העמודים שהארץ עומדת עליהם, מיושבת דעתי עלי וברור לי רצוני ואפילו נזדחח עלי שכלי ואני אומר:

– נלך למרכז, אי אפשי בבדידות זו!

מרכז זה אינו אלא תחילתו של רחוב פינסקר שבשכנוּתה בית־הכנסת ובית־הועד והדואר ובית־המרקחת ושאר בניני ציבור ובשבתות וימים טובים מתקהלים שם פועלי המקום. נתקבלה דעתי. אי אפשר להוסיף ולשבת בתוך הבדידות הזאת. ויצאה חבורה זו של תשעה בסך לתוך אפלת הלילה ואני פוסע בראשה ושר “חושו, אחים, חושו”. וטורקניץ נותן זרועו בזרועי ושר עמי. מלא אוירה של המושבה “שמחת תורה” ובוקעים ועולים זמירות ומחולות מכל ארבע כנפותיה ויתומה שירה שלנו בתוך הקולות. בנים ובנות מתכנסים משני צדי הרחוב ואנו עוברים באמצע וכמה וכמה מהם מצטרפים אלינו ויוצאים בעקבותינו וכשהגענו למרכז אנו מחנה גדול. עמדו שם היפנים ושאר בני־אדם עזובים שאין החג נותן להם משמחתו ואף גורדון בתוכם. משהבחינו מי ומי המפגינים ובאים הקבילו פניהם לנו. אבל אי אפשר לשיר “חושו, אחים, חושו” בעמידה במקום אחד. ודממו הקולות ואנו חבורה של תשעה בתוך קהל של מאות ואין אנו יודעים במה לפתוח.

על פי שמבוסם אני דעתי מיושבת עלי ורצוני ברור. אם באמת תורה אנו נותנים לאדם בישראל, צמאה נפשי לניגון חדש ביום שמחתה של תורה זו. אלא שאין לנו ניגונים ואין לנו ריקודים והרינו תקועים כאן כצאן־קדשים ואין אנו מזיזים רגל ואין רינה בפינו. זכרתי שמחת תורה של אשתקד בבית החסידים של אבא. עוד לבוש הייתי קפּוֹטה של משי ועל מתני חגורה זו של הינוקא אשר קיבלתיה לבר־המצוה מידי גיסי שחסיד סטוֹלין היה. אז כבר ידעתי שעתיד אני להפליג בקרוב לארץ־ישראל והכל מוחלט וגמור ומוכן לדרך ואיני אלא ממתין לשעת־הכושר. עכשיו חלפה שנה תמימה ואני כאן במרכזה של פתח־תקוה ועפר זה תחת כפות רגלי ותורה זו של אדם נושא עצמו וחי בעמלו, אשר הגיתי בה הרבה ימים והרבה לילות בבדידות חדרי מול עץ־הפלפל שבחלוני, הריהי כתובה וחתומה ועל־כרחה שתהא נחלת הכל ויוצאת נפשי לניגון ולריקוד של אדם שנתמלאו כל משאלות לבו לטובה וכוסו רויה. אבל אין לנו ניגונים ואין לנו ריקודים. פתאום כמו מתוך מצולות־ים עלתה לפני דמותו של יהודי קטן אחד מבית החסידים של אבא; יהודי שוטה למחצה וזקנו אדום וארוך וכולו תלתלים אדומים כלהבות של אש, ותפיחה גדולה כאגס בצוארו ושתי עיניו בולטות כשני כדורים של זכוכית ועני ואביון הוא ומן העלובים הנשכחים בכל ימות השנה, אלא שבשמחת תורה אינו מוַתר בשום פנים על שלו ואינו מקבל מידי נחמיה דרמבּּוס הגבאי “ספר” ננס ופסול שמחוקות בו כמה אותיות, רצונו בתורה כשרה והדוּרה ובורר לעצמו את המיוחס שבספרים שגדלו כמעט כשיעור קומתו, מקושט טס של כסף ויד של כסף ואשכולות רימונים בעץ־החיים שלו ומעילו קטיפה אדומה כלהבות זקנו, והוא מחַבּקוֹ וּמגפפוֹ וּמנַשקוֹ ומתרפּק עליו ורוקד עמו ומזמר פסוק משלו ובניגון משלו שאינו שגור בפי שום איש ושלא ידעתי מהיכן בא אליו. כאותו חסיד שוטה למחצה שסיום תורה כל שמחתו ראיתי עצמי. המשך אני לו ותורתי המשך לתורתו ולכתוב בה. ועלה הזמר שלו בגרוני. תפסה זרועי בכתפו הגרומה של גורדון ושמאלי בכתפו של סאשא הקרימאי המפויח שעמד בצדי, ואותו פסוק ואותו ניגון פורצים מפי ואנו מרימים את הרגלים ויוצאים במחול באמצע המרכז לעיני כל הקהל: וחי… וחי… וחי… וחי אחיך עמך!

קרא מישהו מתוך הקהל המקיף אותנו: תחי אגודת הפועלים הצעירים העברים בארץ־ישראל! קול אשה הקול הקורא, ואת השין השמאלית הימין. ודאי שרה מלכין הדוינסקאית צורחת שם. “שרה, תיכנסי למעגל!” – ונענית ונכנסת. נלוית אליה חיה־שרה ואפילו יחזקאל בן־זוגה אשר אמרתי באגרופיו יבוא עלי, שולח את החזה הרחב לפניו ונגרר אחריהן ושלום על ישראל. וגם רוצ’קין כאן, יחף, לעולם יחף, מכיון שחובב־פתגמים הוא בא לקיים מה שאומרים – כל הסנדלרים יחפים. והנה שאפראן הקטן והצנום והאדמדם. שאפראן מי שעתיד להיות מנהל מטבח הפועלים שנוסד באיניציאטיבה של כובשי־עבודה מתחבט שם בכתף אחת ומבקש אחיזה. “גוץ יפּני, מלעיג אני כנגדו, תזקוף קומתך ותגדל כרסך אם רצונך לשמש טבּח לנו!” ומה עיני רואות? איני מאמין במה שעיני רואות. הטריח עצמו מר שטאמפר ובא והריהו באחד החלונות, ואפילו מעמיד מנורה בחללו להאיר לנו. ראש ועד פּתח־תקוה מר שטאמפּר שנזדמן עמי פעם כשהלכתי מיפו למושבה ולא הניחני ללכת כל הזמן ברגל והרכיבני כדי מחצית הדרך על גבי בהמתו והיה מחַמר אחרי כפועל שׂכיר וסמוך לבני־ברק הצביע על נוף המקום ואמר שדומה לו קרא אצל זוֹלא באחד מסיפוריו; מר שטאמפר, עמוד־התווך של כולל אוּנגריה, הריהו כאן ובחלון זה הוא עומד ומסתכל כיצד רוקדים בחורים ובחורות במרכזה של פּתח־תקוה ואינו ממַחה אלא מאיר להם מאורו. הנה ההמשך אשר קיוינו לו, הנה ההתעוררות הגדולה. והבנים והבנות מוחאים כף כמנהגם של ילידי המזרח ומלהיבים ונענים ושרים עמי את הזמר של אותו חסיד שוטה למחצה שבבית־החסידים של אבא: וחי… וחי… וחי…אחיך עמך! וחוזר חלילה וחוזר חלילה עד אפיסת הכוחות.