רקע
שלמה צמח
שנה ראשונה

 

פרק ראשון: כְּשֶׂה אוֹבֵד    🔗

בחצות הלילה, משזזה הרכבת בבית-הנתיבות הוינאי שבוארשה, ראיתי את עצמי עזוב ונשכח ועלוב. איש לא ידע כיצד הולכים לארץ-ישראל; אפילו בחנות-היינות של “כרמל” לא ידעו. ובאין ברירה יורד אני לבנדין, אל הגבול המשולש שבין רוסיה וגרמניה ואוסטריה. מכל מקום הולך אני לקרוּקא. היה שמה של עיר זו שבגליציה בפי יהודי פולין-הגדולה תואר נרדף למשהו מרוחק מעולם המציאות. כשאדם מבולבל במחשבותיו ואינו יודע מה הוא סח, אומרים עליו: חושם זה אינו כאן, בקרוּקא הוא; וכשאדם בוחש בעסקי חברו ובטל ומרושל בעסקי עצמו, אומרים עליו: הרי דאגת קרוּקא הוא דואג. ואי אפשר לי להיפטר מן ההרהור, שיש משהו עלוב ונלעג בהליכתי לשם.

לא היתה עמי מזוָדה, או תיבה, או חבילה. בגפי יצאתי. שכן נסיעתי אינה אלא בחינת בריחה, חתומה בחותם החטא שחטאתי לאבי ולאמי. ממונם לקחתי באיסור וביתם עזבתי ולא נטלתי רשות. ודאי צער גדול ציערתי אותם, ואולי שיברתי את לבה החולה של אם זקנה והייתי חרפה ובושת-פנים לכל בני משפחתם. רדף אחרי אבי ולא השיגני. עכשיו משזזה הרכבת ודאי לא ישיגני. וכשם שהכוחות שהמריצו אותי למעשה רב זה היו עצורים מבפנים, בתוך הנפש, כך לא מבחוץ היו קניני. אלא צמודים הם לגופי. אותם שלושה שטרות, מאה רו“כ כל אחד, הגנוזים בכותנתי סמוך לבשרי והמרשרשים תחת אצבעותי כל שעה שאני ממשמש בהם; ואני נוגע בהם, אף על פי שהזהירוני על כך, שלא אמשוך עיניהם של גנבים אל אוצרי. ואותו כרטיס של נחום סוקולוב, שהחזיר לי פעם כתב-יד והודיעני בכל זאת, שנדמה לו כי יש בי ניצוץ קדוש של סופרים, אלא שחייב אני לעבוד ולעבוד. וכרטיס זה של משה סמילנסקי, שהשיב לי מרחובות, שתחילה עלי לבוא, ואז בודאי שעבודה תימצא. מה שהיה בעין ובעל ערך אינו שלי. ומה שהוא שלי אין בו לפי שעה שום ערך. אבל הרהור וחרדת-עתידות בפני עצמם, ועייפות הגוף בפני עצמה. ובן י”ח אפילו נכסיו מרובים אין דאגותיו מרובות. על אחת כמה וכמה בחור שכמותי, שנעקר ממקומו והתישב בקרון מעומעמת זו, שנתמלאה עשן וסוחרים יהודים ושאון קולותיהם, ומוחו פורח ורוכב בערבות. וישנתי שינה עמוקה ומתוקה עד אור הבוקר, כשהעירו אותי בסוף דרכי בתחנת בנדין ההומה עוברים ושבים.

לאחר שפישפשתי בשטרות שאני נושאם על לוח לבי ושמעתי רשרושם ירדתי לבית-הנתיבות, ואותה שאלה “לאן?” הגדולה והכללית, שאחזה בי והביאתני עד הלום, נצטמצמו תחומיה ונתגלגלה באבדן-עצות מועט של אדם תועה, היודע תכליתו ואינו יודע להיכן יפנה. בנדין יושבת על שלושה גבולין. אבל כיצד עוברים לכל הפחות אחד מהם? אלא שהחיים מסוכסכים פחות מן המשוער ויש בהם הגיון משלהם. כיון שהעיר יושבת על הגבול, וכיון שעוברים אותו יהודים למאות ולאלפים לילה לילה, חזקה שאין נותנים לבחור שעיניו תועות שיתעו זמן מרובה. מיד וקם לפני יהודי גוץ שפיאותיו גנוזות, מחציתן מצורפות ומעורבות בזקנו המפוזר והמדובלל ומחציתן מופשלות לאחורי אזנו; ועיניו אדומות והילוכו ניתור של חרגול והוא אוחז בשרוולי:

– אברך, מבקש אכסניה?

– ודאי.

– הריני הפונדקי שלך.

והלכתי אחריו. תמה שאין שום כלים עמי, ושאני צעיר לימים כל כך, ורמז כי במבט-עין ראשון הבחין במהותי והכיר סוגי, שמן המסוכסכים במלכות אני ודוחקת עלי שעתי וממהר אני ועוקר מן המדינה; אלא שבר-מזל אני, כי נזדמנתי עמו, עם יחזקאל ואטמאן, המנוסה בשכמותי, וממש נס נתרחש לי. עמדנו בחודש מרחשון בשנת 1904, כבר נתפרסמה ברבים מפלתם של חילות ניקולאי שניגפו לפני היפנים במדבריות של מנג’וריה, והערבה הירוקה הרוסית התחילה מאדימה בדליקת המהפכה.

דלה ומזוהמת דירתו של יחזקאל, ואורחים אין בה וחדרים אין בה, והמקום שנתפנה בשבילי אינו אלא שולחן וכסא בחדר משכבו של הפונדקי שמיטותיו עודן טרופות, וילד מוטל שם בעריסתו ופריחה משונה לו בפנים וחומו גבוה. כניסתי הביאה לבהלה גדולה, שכן התחילה האשה טורחת בסעודה של שחרית ומזויה ריקים ובכיסה אין פרוטה לפורטה, והיא לוֹוה ממני מעות קטנות עד לחשבון, שתצא לחנות ותקנה מזונות. ויחזקאל בעלה מושך בתנועה חטופה פעם בפיאתו הימנית ומערבבה בשׂער זקנו, ופעם בשמאלית ומפשילה לאחורי אזנו, וסובב הולך הוא כל הזמן בשכנותי, עד שאסף כוחות ועמד ושאל:

– אימתי רצונך לעבור את הגבול?

– בהקדם, ככל האפשר.

– אפשר אפילו היום.

ומשך בשתי פיאותיו בבת אחת ונסתלק. עד מהרה חזר ועמו שני יהודים לבושים קצרים, וכשהוא מכניסם לחדרי אומר להם: הנה האברך! ושוב מסתלק. ישבו שני היהודים עמי על יד השולחן. אחד בעל-קומה היה ושערותיו אדומות, וצלקת מעובה ומתכילה משוכה לו באלכסון על כל פרצופו מצד ימין. ועיניו קטנות וירוקות, וזעות הן תמיד ורוטטות ואינן יכולות להסתכל במנוחה בפני אדם. חברו בינוני היה, מיושב ומתון ומערים על הכל ומעשן סיגרה גדולה בנחת, ומפריח עשנה עיגולים עיגולים בחלל האויר. תבלול צהוב וסגול מכסה עינו השמאלית, וזו דוקא המסתכלת בי בתמידות ובעקשנות ובחוצפה ובלגלוג, ומבטה מחדד בשרי. הוציא בעל-הצלקת מכיסו כמה ניירות מזוהמות והטילן על גבי השולחן:

– אלו הן תעודות-מעבר, מה שקורין חצאי-תעודות. תברור לך אחת מהן, שהסימנים הרשומים בה דומים לסימניך, ודאי דעתן גדול אתה בלשון זו.

מיד אמר לי לבי שנפלתי בידי מרעים ושאני בסכנה גדולה. אבל הלכתי אחרי הסומא שבי וסמכתי עליו, שיבוא ויתן לי אות הצלה בשעת צרתי. במתינות ובאריכות עיינתי בתעודות שלפני, ובדקתי אותן וחזרתי ובדקתי, כל אחת בפני עצמה ובזו אחר זו. בסוף ביררתי לי אחת ואלה היו סימניה: בן עשרים ותשע, עינים כחולות, שער זהוב, קומה למטה מבינונית נשוי, נגר – ואמרתי להם:

– זו נאה לי יותר מן השאר.

עכשיו הגיעה שעתו של השני להתערב במשא-ומתן. גילגל את התבלול שתי פעמים למעלה ולמטה, ונדלק משהו אכזרי בעינו הפיקחת; הוציא את הסיגרה מפיו והרים ראשו אל התקרה והפיח את העשן לתוך האויר ופתח בנחת: – זה יעלה לך עשרים וחמישה רובל, מהומה בעיר והז’וֹנדארים העלו את השער.

לא עמדתי על המיקח, אחרים היו מערכי-לבי. בין כך החלטתי, שאיני הולך עמהם ומשא-ומתן זה אינו אלא גניבת-הדעת. מיד ושני המוליכים התחילו משדלים אותי בדיבוריהם ומפרטים לי בכל סדרי המעבר. בבית-הנתיבות ימסרו לידי את התעודה שביררתי לי. נוסעים אנו ברכבת, בהיתר ובפומבי. הז’ונדארים המבקרים “ממורחים” ואין חשש. יסע עמי באותה קרון בעל התבלול ויתן בצדי תיבה עם כלי-מלאכה של נגר. את הכסף אשלם לו בקרון, לאחר שכבר נחתמה תעודתי על ידי המבקר. ניכר שאני אדם מהוגן ואין הם חוששים שאימלט ולא אשלם. יוצאת הרכבת בשעה ארבע, ועלי להיות כאן באכסניה של יחזקאל בשעה שלוש, ובעל-הצלקת יבוא להורות דרכי עד בית הנתיבות. הסכמתי לכל התנאים, ואפילו אמרתי להם, שמוכן אני ליתן חמישה רו“כ עד לחשבון, אלא שסירבו, אין דרכם בכך. אבל בסדק הפתוח של הדלת ראיתי את יחזקאל עומד מאחוריה ומַטה אזנו יפה יפה לכל המדובר כאן, וכששמע שהענין גמור, מיד ונכנס אלינו ומביא עמו בקבוק יי”ש ומוזג כוסות ומברך ברכת “בשעה מוצלחת”, והמוליכים עונים אחריו ונותנים ידם לי ונפטרים ממני; בחפזון משונה וחשוד, כאילו יראים הם שמא מעשה-חרטה יבטל את הקנוניה.

משהלכו אמרתי ליחזקאל, כי רצוני לפרוע לו שכר פונדקו. תמה על שום מה מקדים אני ומשלם, והכרתי בפניו שחושש הוא, שמא חפצי לגנוב עצמי ולהשתמט, ואף על פי כן לא הבליג והגזים ונקב לי שכר גבוה ופרעתי לו. האמתלה שבפי היתה, שהולך אני לקנות כמה חפצים לצרכי הדרך, ואף אטייל מעט בעיר בשביל לקצר זמני ואחזור, כמדובר, בשעה שלוש. אמנם לא טעה יחזקאל. גמור ומוחלט היה אצלי להימלט מידי חבר מרעים אלה, אם גם לא ידעתי עוד היכן מפלטי. שחוק עשתה לי תעודה זו שביררתי לעצמי, בה העינים כחולות ועיני שחורות כדיו; השערות זהובות ושערותי עורב, ארוכות ומסולסלות ותלתליהן מכסות ערפי, כיאה לבחור בימים ההם שיש לו כרטיס מסוקולוב וכתוב בו במפורש, שישנו הניצוץ; וזקן אין לי אלא כשוּת-נעורים רכה זו שבין הסנטר והרקה ושלא עלה עליה תער. החשתי איפוא צעדי ויצאתי למרכז העיר. דבר ראשון אמרתי, יפה לשנות מעט צורתי ולגלח ראשי ולחיי שלא יכירו בי. אבל מהומה גדולה בעיר ורוב חנויותיה נעולות. רכבו ז’וֹנדארים ברחובות וכלי-זינם עליהם ומגלבים בידיהם, וגופם מתוח וזקוף ועיניהם אינן מביטות לצדדים. פועלי מכרות דוֹמבּרוֹבה שבתו, וחבריהם העובדים במסילות-הברזל יצאו לסייע עמם ולהצטרף אליהם. והעיר בנדין כאילו סוגרת עלי.

והנה ניפנף פתאום לעיני זהבם של שלטי גלבים עם שלוש צלחות נחושת-קלל התלויות במוט ומקשקשות באויר. ונכנסתי לשם. מעוּנן היום ואפל האולם שחלונות אין בו וכל אורו אינו בא אלא מדלת-הזכוכית החיצונית. שלוש מראות מקובעות במסגרות של זהב כיסו את הכותל מצד שמאל, ולפני האמצעית ישב בן-אדם מצומצם במושבו והיה מעיין בספר. עם כניסתי קם בקפיצה, הניח ספרו הפתוח על גבי טבלת-השיש של המראה, בין הצנצנות והקנקנים, ועמד לפני וביקשני לשבת בכורסתו. היה הגלב-החובש (“רופא” קראו לו) יהודי בינוני, דק וכחוּש בגופו ושקוע לוח חזהו, ושבור קול דיבורו, ופורחות לחייו באודם משונה, והוא כוחח וממצמץ בעיניו האפורות בשעה שהוא מוציא דיבור מפיו. ובקצה סנטרו תלוי לו זקן צהבהב שאינו מגיע אלא למחצית הלחי, ומסופר הוא כהלכה ובקפדנות יתירה ומרובע כלהב-המעדר, ומזדקר באלכסון כלפי חוץ ונע בתנועות חטופות, למטה ולמעלה כזנב המכשכש.

כשישבתי בכורסה התחיל סורק בלוריתי ומעלה עליה את המספרים. פקעים פקעים נושרים תלתלי ומשחירים על גבי הסדין הלבן, ועיני רואות באספקלריה שלפני כיצד ניטל ממני כל פּארי והדרי. המתנתי שייכנס עמי בשיחה כדרך הגלבים בשעת מלאכתם. אך לא עשה כן. בשעה שרוכבים ז’ונדארים ברחובות עם המגלבים ביד זהירים בני-אדם במוצא פיהם. אלא כשהלך לחדר הסמוך להביא מעט רותחין בשביל הגילוח, העפתי עיני בספרו. “אַלטניילאנד” היה זה, באידיש, בתרגומו של סוקולוב! נימה זעה בלבי ופרץ הדם ועלה בראשי והקדיחו. אכן בא הסומא ולא עזבני ונתן לי ידו בשעת צרתי. הנחתי לחובש-הגלב למרוח פרצופי בקצף הסבון, ובעוד הוא משפשפו ומושחו במכחולו אני עורך מערכי-לבי. וכשנטל תערו והתחיל משחיזו על רצועת-העור המחוברת אל כורסתי, הנחתי ידי על גבי ידו ואמרתי לו:

– הנכם ציוני?

הטיל בי עיניו הקודחות והביט בי בחשד והשיב בשאלה ובתרעומת:

– זו מנַיִן לך?

הוצאתי ידי מתחת הסדין הלבן שעטפני והצבעתי אל הספר הפתוּח:

– לא בנדינאי אני.

– חשתי בזה.

– באתי הנה לעבור את הגבול.

– לא, לא, אין עסקי בכך.

– אבל אני נוסע לארץ-ישראל.

שוב התחיל משחיז תערו ברצועת-העור ושתק. אף על פי כן קודם שהעלה אותו על גבי כשוּת לחיי שאלני:

– ומהיכן לי הבטיחוּת כי אמת בפיך, ושבאמת אתה הולך לארץ-ישראל?

החזרתי יד אל מתחת הסדין והוצאתי מתוך הכיס הגנוז שבחזיתי שני הכרטיסים שברשותי ונתתי אותם בידי החובש. עברית לקרוא לא ידע. אולם את השם סוקולוב, זה שתירגם בשבילו ספרו של הרצל ללשון שהוא שומע, קרא, וזקנו הצהוב המרובע כלהב המעדר התחיל מזדעזע ורוקד בקצה סנטרו:

– איני יודע לשון הקודש, אך טוחן-הגריסים שבשכנותי יודע.

ויצא בחפזון מן האולם. לאחר שעה קלה חזר ועמו יהודי כבן ארבעים לבוש חלוּק מעוּבּה, כולו ממולא צמר-גפן ועשוי ריבועים ריבועים שקועים במקום התפרים ועגולים ותפוחים באמצעיתם. ודאי טוחן היה, שכן חלוּקוֹ אפור באבק מורסן וכובעו מלבין ואף גביניו מלבינים, ובפניו לא ראו אלא משקפיו המאובקים וזקנו המבודר, שתחילתו סמוך למשקפים וסופו נבלע בין ריבועי החלוק שעל החזה. נטל החובש-הגלב את הכרטיסים מידי ונתנם בידו של יהודי זה. והלה קרב אל דלת-הזכוכית, גחן ראשו על הכתוב והסמיך אותו קרוב למשקפיו ועיין בו פעם ושוב פעם, הסתכל בחותם הדואר, ואחר הרים ראשו והשליך לתוך חלל האולם האפל:

– כן, כן – בזו אחר זו.

וקרב אלי ונתן לי ידו ואמר לי שלום:

– אני חבר הועד של “המזרחי”, אבל ציוני ציון.

התישב החובש בכורסה אחת והטוחן בכורסה אחת ושמעו מפי מה שאירע לי, עם יחזקאל הפונדקי ועם שני המוליכים, אחד בעל תבלול והשני בעל צלקת, ושלבי אומר לי, כי נכשלתי בבני-אדם שאינם מהוגנים.

– אינם מהוגנים!.. – כּוֹחח וליגלג החובש – ליסטים, רוצחים… ימסרו אותך לז’ונדארים, יד אחת להם, יגזלו ממך ממונך ויחזירוך ב“אֶטאפּ”, אסור בשלשלאות של ברזל דרך כל עיירות פולניה עד שתגיע לעירך… מהר וברח לך, אדם צעיר. צא מבנדין, בשעה שלוש כשלא תחזור ליחזקאל יבקשוך ואף ימצאוך.

רמז הטוחן במשקפיו לחובש ושניהם יצאו החוצה וצלם מחפה על דלת הזכוכית, ומתנועות ידיהם, ראיתי שמשקילים הם שם ענין נכבד ואולי נחתך שם גזר-דיני. מתוך האספקלריה משקיף אלי פרצופי המכוסה עוד בקצף הלבן, אך גם עור פני הגלויים חיור כקצף הזה. מתחת הסדין הלבן נרעד כל גופי. לחזור לפלונסק עירי, ורגלי מצלצלות בכבלי-ברזל, ופוסע אני בתוך להקת הפושעים ברחובות ובשוק, באֶטאפּ, וכל החנונים עומדים בפתחי חנויותיהם ורואים כיצד מוליכים אותי אל התפיסה… כך, ריבונו-של-עולם, תסתיים פרשתי.

עם חזירתם לאולם שוב נתן לי הטוחן ידו:

– נסיעה מוצלחת, וה' ירחם ואתפלל תפילת-הדרך בשבילך, נסיעה מוצלחת – ונסתלק.

החובש נטל תערו והתחיל מגלח אותי בזריזות ובשעת מעשה עומד הוא ומסביר ומכוחח ורועד זקנו המרובע במראָה שלפני.

– מיד אנו יוצאים לווֹלבּרוּם. סוגר אני עסקי ומלווה אותך לשם, תשלם לי את ההפסד, רוּבּל אחד, שבסגירת העסק: וקרוב לי בווֹלבּרוּם והוא סוכן ראשי לעוברים את הגבול, אל תחשוש, אתן אותך בידים נאמנות… אלא שאין פנאי, יחזקאל והחבריה שלו לא ישבו בחיבוק ידים…

שוב נרעד כל גופי מתחת לסדין והתער חתך בבשר לחיי.

– שב במנוחה – התרגש החובש.

ומשגמר מלאכתו וזלף על ראשי ועל פני סמים מריחים ומצינים. קמתי מעל הכורסה מגולח ומסופר, וראשית-גז-זקני מעורבת בקצף המזוהם, ותלתלי מוטלים כאשפה על הקרקע, והחובש מאיץ בי למהר ולהימלט. נעל דלתות עסקוֹ והלכנו לבית-הנתיבות. בינתים פרצה השביתה במסילות-הברזל ולא נשארו אלא אחרוני קרונות של רכבות-משא. אלא שהחובש היה מעורב עם הבריות ומהלכים לו אצל הפקידים, ולאחר משא-ומתן קצר הוליכו אותנו לקרון אחת טעונה פחמים והעלו את שנינו על גביה. שוב זזה הרכבת. אכן נמלטתי ופני מוּעדות לווֹלבּרוּם.

– בר-מזל אתה, כּוֹחח החובש – תחילה לא האמנתי, אלא חתימת ידו של סוקולוב!

ירד גשם דק וגבישי-הפחם הבהיקו כמשוחים בשמן. יישבנו על גביהם קרובים זה לזה מפני הצינה והלחוּת. סיפרתי כל פרשת חיי. מהיכן אני, ומה ביתי, ולאן אני הולך, ולשם מה אני הולך. הוציא מארנקו ניירה מעוכה ונתנה לידי. באפלולית הערפל הבחנתי: שקלו היה. ואמר לי:

– אין דבר, הכל טוב ונאה כשסופו טוב ונאה. בעוד שעה אחת נהיה בווֹלבּרוּם ושטות עשיתי שלקחתי ממך את הרוּבּל…

 

פרק שני: בְּתוֹךְ עַמִּי    🔗

מהלך של כמה וירסטאות בין העיירה למסילת-הברזל, אולם בתחנה המולה ותנועה כבירכתי כרך גדול. כל רכבת ורכבת, הן של נוסעים והן של משאות, שנכנסת לשם מקדימים שליחים ובאי-כוח של חברות ומשרדים את פני באיה, וכל אחד נוטל מהם חלקו לפי הרשימה. הכל “ממורחים” כאן – המנהלים, הפקידים, שוטרי-המכס, משמרות צבא הגבול ואין דורשים תעודות ואין בודקים באמתחות. מין מלכות בפני עצמה שגויים ויהודים עשו בה יד אחת. הללוּ נותנים והללוּ מקבלים, והכל מסייעים בעקירתן של רבבות רבבות יהודים מאדמת מכורתם ומפזרים אותם בין האומות במדינות-הים. דומה זורם ומתפּתל נהר שוקק של עוני ונדודים, שמקורותיו תחום-המושב ותוצאותיו עיירה נידחת זו שווֹלבּרוּם שמה. ולארכה של דרך-גולים זו, המשוכה בינה ובין מינסק וקובנה וערי אוקראינה, ליטא וּפּוֹליסיה, פרושה רשת של סוכנים בכל פניה ופּניה המכוונים את המהגרים למחוז חפצם. ודאי אף כאן צרות ויסורים של בני-אדם תלוּשים ותועים מושכים אליהם את הרמאי ופותחים שדה נרחב למזימותיו, והוא חורך צידו ומלסטם את הבריות האובדות האלה; אבק אדם המעפר בנכר. מחליף הוא כספים למטה משערם; בידים מסבך ענינים ואחר מתירם ונוטל-שכר התרה ומעמיד אפילו פנים של פודה ומציל; נדחק אל כל חור וסדק של יאוש ויגון ועניות וקונה בחצי-חינם כוסות-כסף של קידוש, מגדלי-בּשׂמים, טבעות-קידוּשין, אבני-חן ומחרוזות של מרגליות ושאר תכשיטים שרידי קנינים של ישוב וחיי רווחה ושלוה וגדוּלה. ואף על פי כן ישנם משטר וסדרים בתוך תחומיה של מלכות זו, ואפילו כף-הרמיה שלה מעויינת, שכן בעיקר אינה פוגעת, ומובטח לו למי שנכנס לרשותה, שלכל הפחות את הגבול עובר הוא בשלום.

כשהביאני החובש מבנדין איש-חסדי אל תוך הבית האדום והגדול עם חדריו המרובים והמזוהמים והומים הם המונים של בני-אדם ידעתי, כי אמנם שיחקה לי השעה והגעתי לחוף מבטחים. עכשיו גרגר אחד אני בתוך רגבי העפר שבין גלגלי מכונה רבת-כוח, ומה שיהיה עם כלל ישראל יהיה עמי. ונתחזק לבי מאד. מיד הזמנתי את בן-הלויה שלי אל המזנון ומזגוּ לנו שתי כוסות של יי“ש-שזיפים מוברח מעבר לגבולין, ובירכתי אותו והודיתי לו על כל הטובות החסדים שעשה עמדי. וכשהלך ממני אל קרובו-הסוכן לטפל בעסקי, והממוּנה על הבית הפריש לי ד' על ד' של קרקע מרופשת, ובידי אין שמיכה לפרשה ואין אמתחת לשימה מתחת לראשי, לא בחלתי בה והשתרעתי עליה במלוא ארכי, וכך זכיתי להתערב בין הגולים ולהיות אחד מרבים, ופרחה החרדה מלבי. מוטלות היו בחדר זה כמאה נפשות חיות, צפוּפות ודחוּקות זו על יד זו; זקנים ונשים, בתולות ותינוקות. היו אלה אבות ואמהות ואחים ואחיות וכלות ובנות-זוג שהלכו אל בניהם ואחיהם וחתניהן ובעליהן שבארצות-הברית. ובתוך צרור-כספם הקטן, הגנוז במחבואי מלבושיהם מקופל כרטיס הספינה מהמבּוּרג ואילך, ועיניהם נשואות במורא ודאגה אל “מעבר לגבוּלין” זה, מקום רווחתם וישועתם. שהרי מיד משתדרוך רגלם על אדמת אוסטריה, כבר מובטחת להם חסותה של סוכנות הספינות הרשומה בכרטיסם. לפי שעה מוטלים היו כאן כדומן שדות וגדולה הצחנה ב”אולם" זה המואר במנורת-לוּקס גדולה אחת. התחילו עיני ממשמשות בקהל המנומר המושלך על פני הקרקע מעורב בין אמתחותיו ומנמנם ורוחש. ולא מצאתי בהם אלא קהות אילמת ומטומטמת זו של נדודים, עייפות ואבדן-עצות, ואפילו התינוקות בחיק אמהותיהם לא פעו. והנה אותה כוס יי"ש-שזיפים שבאה אל בטני הריקה התחילה עולה אל ראשי ומערפלת הרהוּרי ומשטה בי. פתאום תוקף עלי יצר הדברנוּת שבי, שכן הייתי מן הדרשנים בעיירתי, ומדרבּן אותי ודוחף אותי לקום על רגלי ולהקהיל תועי דרך ולבב אלה, ולומר להם לאן אני הולך ולשם מה אני הולך, שהרי שליחם אני ובשמם אני הולך, ואולי אתן להם מעט נחמה ונחת בהליכתי לשם.

אלא עוד אני מתחמם בהרהורי והנה חזר החובש ועמו עוד יהוּדי אחד. מיהר להיפרד ממני, שלא יאחר רכבת אחרונה לבנדין, ומסרני לידי היהודי שבא עמו, ואמר לי, שהכל כתיקוּנו ואין לי אלא לסמוך על כל אשר ידריכני. נכנסתי איפוא לרשוּתו של זה. רמז לי הפּטרון החדש שלי ללכת אחריו. אולם כשקמתי מן הרצפה חשתי פיק-ברכים ומנורת-הלוּקס עושה עיגולים סביבי ודעתי מבודחת עלי. וטפחתי על כתפו של היהודי ואמרתי לי: יפה, יפה. הביאני לחדר מרובע ובו שולחנות עגולים ודרגשים, מעין בית-משתה קטן ומקום למשא-ומתן עם הפקידים ועם המוכסים וקציני משמרות-הגבול. על השולחן המיועד לנו עמד בקבוק שכר וכוסות. וישב לפני יהודי גוץ, ננס כמעט, נעול מגפים גבוהים שבלעו מחצית שוקו ולבוּש אדרת-כבשׂים שחורה וכל פרצוּפוֹ חידודים ועקצים. חד סנטרו ובלי חתימת זקן, רק כמה שערות מסולסלות מרפרפות בו. ושאר עור לחיו קרח ומכוסה גוּמות אבעבועות ומוריק בגוון משונה של שחת שיבשה. חד ודק חטמו, ודומה דבקוּ כנפי נחיריו זו לזו. ותמה אתה, כיצד חוטם סתום זה שואף אויר. ודוקרות עיניו הקטנות והשחורות, ואפילו קדקדו מוגבה וסופו זיז שיורדים שיפועיו אל האזנים. וידיו קטנות ויבשות וזריזות ואינן פוסקות מלפרוף כפתורי אדרתו ומלהתירם. הוא כיבדני בסיגריה של הרצגובינה ופתח, וקולו ולשונו צליל להם ונעימוּת להם וחום להם, שלא שמעתי דוגמתם מעולם:

– אדם צעיר, כשתשאל מי הוא זה היושב בקרונות הרכבת ומשחק ב“קרש” עם האיכרים? יאמרו לך לוּזר השחור. אמת. אומן גדול אני במשחק הקלפים וגורף אני ממונם של האיכרים החוזרים מן השוק. – ושוב, כשתשאל מי הוא זה המבריח סחורות מאֶסטרייך: בדים וטבּק וסיגריות ותכשיטים ופּרוֹקלימציות? יאמרו לך לוּזר השחור. אמת. מלאכתי הברחה ועליה פרנסתי. – וכשתשאל מי הוא זה המתקן בפצירה שיניהם של סוּסים גנוּבים ומחדש להם נעוריהם? יאמרו לך לוּזר השחור. אמת. אין כמוני לאומנות הפצירה. אבל כשלוּזר השחור אומר לך, הלילה עובר אתה בשלום את הגבול ומחר אתה אוכל סעודת-הצהרים ברסטוֹראן בקרוּקא, הוה סמוך ובטוח אמת אני מדבר אליך, וכן יקום וכן יהיה…

הסתכל בי לוּזר השחור בעיניו העוקצות להכיר בפני רשמם של הדברים שהשמיע ושפתיו הדקות הוסיפו:

– ועוד משהו. כשתשאל, אדם צעיר, עדרי-בקר הללו הרובצים על הקרקע, כמה אני לוקח מהם שכר-העברה? יאמרו לך ארבעה רוּבּלים לכל נפש. אמת. רק ארבעה רוּבּלים אני לוקח. אבל מכיר אני בך שבן-טובים אתה, ודבר-מה בוער מתחת לכפות רגליך, ואנוס אתה לעבור את הגבול הלילה, ולפיכך תשלם לי כפלים; תתן לי מטבע אדום אחד ואחזיר לך שתי ניירות, אלא שאשגיח עליך יותר משאני משגיח על השאר.

מעולם לא האמנתי בדברי איש כאשר האמנתי בדברי יהודי גוץ ושחור זה, והושטתי לו ידי לאות הסכמה. אחז בה באצבעותיו היבשות וטילטלה בהתלהבות של אמת, כמכיר טובה שהאמנתי בו. ושוב פּתח:

– אדם צעיר, עוד משהו. איני שואל אותך מאין אתה בא ולאן אתה הולך. רואה אתה חוטם סתום זה? מריח אני בו ויודע. שריפה גדולה מסביב. בשבוע שעבר העברתי שני פּוּד של פרוֹקלימַציות. ויש בחורה אחת, המלצרית שלנו, יפת-תואר ואף חטמה מריח. אי אפשר לנו להיפטר ממנה ואַל תשאלני מפני מה. ודאי שתמשמש בך ותמשוך לשונך. הוה זהיר. נחש היא. ראה הזהרתי בך ועכשיו נשתה בירה.

נתתי לו מטבע אדום של זהב והחזיר לי שתי ניירות ומזגנו כוסותינו ושתינו ובירכני ב“נסיעה מוצלחת”. וכשאמר להסתלק, גיליתי לו שרעב אני, שכן לא בא אוכל אל פי משעה שסעדתי באכסניה של יחזקאל את פת-השחרית שלי. נזף בי וקרא לי “בטלן” והראה לי את הדלת לבית-האוכל. הלכתי לשם וישבתי על יד שולחן ארוך וצר, ומפה של בד פרושה עליו וכל המאכלים שעלוּ על גבה השאירו סימניהם בה. חשתי שהשכר ששתיתי עם לוּזר השחור נצטרף אל יי"ש-השזיפים ששתיתי עם החובש והתערובת עשתה את שלה, ואני מבוּשׂם מעט ושמח ופי מלא דיבורים. מיד ועמדה לפני המלצרית. שערה זהוב ותסרקתה מוגבהת כעין גיישה יפּנית (בימי מלחמת יפּן ורוּסיה למדנו משהו על מנהגיה של ארץ-שמש זו) וסיכות ומזלגי-צדפים נעוצים בה מפנים ומאחור; ועיניה תכלת בהירה וטהורה, ולחייה ורודות-ורודות וחזה מעוגל והילוּכה ניתורים-ניתורים.

– רעב אני, – אמרתי לה.

– הערב הגעת?

אף על פי שנתבדחה עלי דעתי, זכרתי דברי לוּזר השחור והסתכלתי בה בקלוּת-ראש ובגנדוּר והשיבותי:

– כשאדם רעב אין מקיפים אותו בשאלות. תחילה נותנים לו לאכול.

שחה ונתנה ידה על גבי ידי:

– שתית ואתה שמח.

– שתיתי ועכשיו רצוני לאכול.

– עוד חלב-אמך על שפתיך וכבר מיטלטל בדרכים.

שמטתי ידי מתחת ידה ולא נעניתי לה:

– תביאי רבע אוז ותפוחי-אדמה ואַל תרבי שיחה עמי.

כשחזרה ונתנה לפני את הצלחות העמידה פנים רוגזות, ואף על פי כן ישבה אל שולחני והניחה ראשה היפה על שני אגרופיה ונתקפל סנטרה הקטן, והרימה אלי שתי עינים של תכלת. מעולם לא ידעתי, מה היו כוונותיה. כלום למשוך לשוני באה, או סתם מתוך שעמום נטפלה אלי. מכל מקום לא הרפתה ממני.

– מדוע אינך מכבד אותי? רגילים האורחים שלנו לכבדני!

– במה רצונך?

– בירה.

– תביאי בשבילך ובשבילי ועל חשבוני.

יצאה ושבה עם הבירה. הקישה כוסה בכוסי, הטילה ראשה עם שערות-הזהב שלה לאחור וגמעה את המשקה בגמיעה אחת, והעמידה את הכוס בהכאה גדולה כדרך השתיינים המובהקים ואחזה בסנטרי והביטה לתוך עיני:

– תינוק אתה.

אחר ישבה ופתחה בכובד-ראש ובקול נמוך:

– כלום יודע אתה עם מי התחברת? מפלה תבוא להם הלילה, ואני יודעת מה שאני אומרת. כלום שילמת כבר ללוּזר שכרו? אם לא שילמת עוד, אני אסדר לך העברה. בזול וכמו על גשר-ברזל, כל הקצינים כאן בתוך כפי!

– לא התחברתי ולא שילמתי ואיני יודע לוּזר זה מי הוא ועייף אני. – והלכתי. יצאה המלצרית בעקבותי אל האולם. מוטלים היו כאן הגולים על פני הקרקע כחללים בשדה-קטל ונחירתם ניסרה באויר המחניק, שעששית קטנה מעלה פיחה ומעבּה את האפלה. מצאתי את ד' על ד' שתחמו לי וישבתי בתוך הזוהמה.

– שמיכה אין לך?

– לא.

– והיכן המזודה שלך?

– אין לי.

– צפור משונה אתה, אביא לך שמיכה.

– אי-אפשי, איני משתמש בכלים זרים.

– בחור רע אתה ושוטה. – ועיותה פניה והוציאה קצה לשונה ונסתלקה בעלבונה ובכעסה…

כמה שעות ישנתי בתוך הזוהמה שנתחממה ונתמססה תחת גופי איני יודע. לא היה שעון עמי והזמן ארוך ארוך, שנים ויובלות. אבל כשפקחתי עיני חשתי בידו היבשה של לוּזר השחור המטלטלת אותי. כל אנשי המחנה עמדו על רגליהם ואמתחותיהם על שכמם, והתינוקות מתיפחים בבכי גדול. וצורח מישהו בחשכה: תבלמו פיהם! אסון אתם מביאים עלינו!

– אדם צעיר, קוּם! אתה בעגלה שניה ותלך עמי – זירז אותי לוּזר השחור, שהיה עומד ומפריש שנים-עשר גולים מתוך המחנה ומצרפם יחד ויוצא בראשם ומושכם אחריו. חשכת ליל מרחשון אופפת אותנו וגשם דק ומטריד מצין ראשי הקודח. בוססים אנו בבוץ העמוק בסימטאותיה של ווֹלבּרוּם השרויה באפלה. לא היה בחבורה שלנו אלא אשה אחת עם תינוקת על זרועותיה, והשאר אבות ואמהות שהולכים אל בניהם שבכרכי-הים. לוּזר השחור גופו הולך בצדי ומסביר:

– אין לך טובה מן העגלה השניה; כשהראשונה אינה עוברת, זו משתמטת וחוזרת; ומשעברה הראשונה בשלום, זו ודאי שעוברת.

עכשיו כאילו ניטלה ממנו בטיחותו. אף על פי שנעול היה מגפיו הגבוהים שבלעו מחצית שוקו, החיש פסיעותיו הצרות כנס מפני מישהו. סיגרה גדולה בפיו ואינה בוערת. עושה הוא עקיפים במגרשים ובקרפפים, פעם מתעכב ומקשיב ופעם מהסס ומביט לצדדים ומבחין בחשכה, עד שהביא אותנו מחוץ לעיירה בשדה הפתוח. כאן עמד ושרק שריקה אחת דקה. מתוך הערפל השיבו לו שתי שריקות בזו אחר זו, והוא פקד:

– עכשיו בריצה!

ועקר רגליו הקטנות ועף כחץ מקשת לפנינו. מישהו נכשל ונפל וקם ולא השגיחו בו. זקן אחד קרא בקול מקוטע וחסר-נשימה “שמע”; אשה מילמלה “אלוהי אברהם ויצחק ויעקב” ולא השגיחו בהם. הכל רצים אחריו מי בכוחו ומי באין ברירה. ומשהתעכב עמדנו בחצר בקתה של איכּרים ושתי עגלות בתוכה, וריח תבשילי בולבוסים עולה באפנו, וסוסים נוחרים, מתעטשים ומפריחים שארית המוץ שבנחיריהם. פלטה החשכה שני גויים גבוהי-קומה ושוטים בידיהם ואדרות-כבשים שחורות על כתפם. מיד פרשו עם לוּזר השחור לצדדים ונשאו ונתנו בלחש וטיכסו עצה בדאגה רבה שעה ארוכה, וזכרתי דברי המלצרית: מפלה תבוא להם הלילה. אבל כשחזרו אלינו התחילו בכל זאת בטעינת הגולים. עמוקות היו הקרונות מהללו שמוציאים בהן זבלים לשדות, וארוכות, וקש שנתרטב בגשם פרוש בקרקעיתן. לתוך קרון אחת הכניסו שש נפשות, שמתחו אותן לכל ארכן זו על יד זו כמליחים בחבית. אחר נתנו על גבן מחצלת של ערבות, שמכסים בהן עופות היוצאים לשוק, ושוב נתנו קש על גבה. תחילה יצאה קרון ראשונה עם שש הנפשות שבתוכה. המתינו שעה קלה והגיע תורה של השניה, של הקרון שלי. אבל קודם שזזה ממקומה, שמעתי קולו של לוּזר השחור אומר לעגלון בקפידה:

– יש לך בקרונך בחור שחרחר אחד, מאד צעיר לימים, תשגיח עליו, אם שאתה מעביר אותו, או שאתה מחזירו לי – הבינות?

– הבינותי – השיב הגוי העגלון. והקרון התחילה מגלגלת אופניה. האשה עם התינוקת שכבה סמוך לי ולחשה על אזני: “אַל תחשוש מפני הילדה, נתנו לה סוכר עם ואלריאנה והיא ישנה”. – “מי נתן?” שאלתיה. – “זה השחור הקטן”, השיבה. ונחה עלי דעתי, שכן הכל חזוּי וצפוּי כאן כהלכה. בטעות אומרים, הנפש נחרדת בשעת סכנה. חרדתה היא בתחילת הדברים לשעה קלה. אחר נאחזת היא בפרטי המאורעות ושוקעת בהם ונתפסת להם ומשתיקה את עצמה. ומשהיתה הקרון מטלטלת אותנו בקצב ובהתמדה, פעם מקרבת גוף אל גוף ופעם מרחקת זה מזה; ומשעלתה החמימות הנעימה תחת למחצלת-הערבות והקש הרטוב מהביל, התחילו שוכני הקרון משכיחים מעצמם מעמדם ומשוחחים זה עם זה בעניני של מה בכך. על הזוהמה שבאכסניה ועל היקרוּת בבית-האוכל ועל רוע לבם של המשרתים והשמשים. ושוב שלטה אותה קהוּת מטומטמת של נדודים ואבדן-עצות; זו הקהות הנבובה הסותמת בריקניות שבה כל המבואות אל הרהור ורגש. בריקניות זו היינו מיטלטלים ומתנדנדים שעה אחר שעה, עד שהגיעו פתאום לאזנינו קולות עמומים של שעטות סוסים בדהירתם. מיד שמענו קול מצווה: עמוד! ובלשון רוסית. הוה אומר, נתקלנו במשמר-גבולות, ושוב זכרתי דברי המלצרית – מפלה תבוא עליהם הלילה. נתעכבה הקרון, וכאילו פרחה לה הריקניות החמימה והטובה ונתמלאה הקרון אֵלם כבד של מורא. היו דין-ודברים בין המשמר ולעגלון. כנראה נשתווּ הצדדים. קרב אחד החיילים אל הקרון: נחרת סוסו ניסרה באויר המועט שבקרון. התחיל בודק בכידון רובהו את תוכה. נעצו בכוח באמצע בקש ובמחצלת-הערבות והיסס; והתחיל מורידו מכאן ואילך לאט לאט ובזהירות כמפשפש ומבקש אחרי המקום הריק. עבר את הרוַח שביני ובין האשה שכנתי, ושנדחקנו ונצטמצמנו לדפני הקרון, ושוב נעצו בכוח ופגע בקרקעית העגלה. וחזר והוציאו באותו היסוס, באותה זהירות כלעומת שבא. שוב זזה הקרון וגילגלה אופניה. “ממורח היה המשמר, אמר יהודי אחד, והכל לא היה אלא לכנים”. והתאוששו שוכני-הקרון יותר והתחילו מרימים קולם בשעת שיחתם, ואפילו מישהו העיז להלעיג על כידון זה שבא והלך. האופנים וצירי העגלה לא היו, כנראה ממורחים די צרכם, והיו חורקים ומתגלגלים מתגלגלים וחורקים בכבדוּת. ממשמשת ובאה השעה המכרעת, לשבט או לחסד. עכשיו התחילו נוקפים הלבבות. לא מפחד. מחרדת-צפיה.

 

פרק שלישי: בְּשָׁעָה מֻצְלַחַת    🔗

קץ ותכלה לכל דבר, ולא לעולם יהא חורק ומתגלגל אופן זה שלמראשותי. מזמן פסק פטפוט השיחות של שכני. דומה ישנים הם שנתם, או עושים הם בדממת הרהורים חשבון עולמם כמוני. מטפסת הקרון עכשיו במעלה גבעה אחת, שכן האיטה הילוכה ועושה חצאי עיגולים בכל פניה ופניה. פתאום כאילו שקעה בחול עמוק ונתעכבה. ירד העגלון מדוכנו, הכה בזרועותיו על גופו כמה פעמים בזו אחר זו להפיג צינתו. רישרש הקש שעל גבינו והוטלה המחצלת הצדה, ורסיסי מים הרטיבו פרצופי הגלוי ונחשול של אויר צונן עבר עלי.

– לצאת! הגענו – פקד הגוי המוליך בקול נמוך והזהיר: – לא לעשן, לא להדליק גפרור, לא לדבר!

בכבדות ובעצלתים התחילו שוכני הקרון מישרים אבריהם החבושים ששותקו ומתירים עצמם מבית-כלאם ועומדים על רגליהם. אנו בקצהו של חורש-ארנים וקול האילנות הולך ברוח הסוערת וענפיהם מצליפים עלינו מלמעלה קילוחים של מים. שוב נתחברנו לשיירה אחת, והגוי יוצא בראשה ומורה דרכה. מהלכים אנו על פני משעול חול המתפּתל בירכתי היער שנתחזק מחמת לחוּת הגשמים, והמחטים המרקיבים הפזורים על גבו מחליקים את הרגל. בקרבת מקום מצד ימין ניצנצו מתוך הערפל שביבי-אור בחלונותיהם של בתי איכּרים. אנו בתחומי כפר קטן, ויש שפנס דולק זע ומטייל ומרמז, שוקע ועולה, עולה ושוקע בחשכה. דומה, רבה התכונה מסביב. וכך אנו פוסעים בצינת הלילה ומתענגים על הליכתנו הבוטחת, והתינוקת הישנה על זרועותי מחממת חזי.

אצל גורן גבוהה וארוכה דפק המוליך שלנו על שערה, ומשנפתח ראינו לאורו של פנס-אורוות מועט את כל קהל הגולים אחינו לנדודים, שכבר נתקבצו לכאן ומוטלים הם בערבוביה ומשחירים מתוך הקש המזהיב. כיצד באו? ומהיכן באו? הרבה דרכים מוליכים לגבול, ולא שתי עגלות יצאו הלילה מן העיירה ווֹלבּרוּם. יודע לוּזר השחור תכסיסיו ועוקף הוא ומפזר גייסותיו קודם שהוא מאספם ועורכם למערכה. וכיון שהזהירו על האש ולא על הדיבור, שהרי מחייצות יפה יפה ערימות הקש ואוטמות בין הקולות ובין החוץ, מיד נפתחה לשונם של שוכני הקרנות והותרה תנועת ידיהם, וכל אחד ואחד בתוך חבורתו מפרט ומתאר את הנסים ואת הנפלאות שאירעו להם בדרכם. ונמצא, גורל אחד לכולנו. אף על עגלות שלהם פקד קול מצווה בלשון רוסית: עמוד! אף אל תוכן ננעץ כידון של רובה ופישפש ולא מצא. דיקדקו המשמרות בגביית חלקם, ולא נתנו ללוּזר השחור שישתמט מפניהם ויעביר קרון אחת ומסה לא פרע. מישהו קרב אל הפנס, התכופף וגחן עליו, הוציא ממחבואי מלבושו חפץ מקופל במטלית והסתכל בו יפה יפה והכריז – שתים פחות רבע לאחר חצות. ונתרבו האנחות לאחר הכרוז שפרצו מתוך הקש מכל עברי הגורן ומעמקיה. לא חשתי כלום אלא צמאון צורב ששרף מעי.

אולם לאחר זמן לא מועט נפתחו סוף-סוף שערי הגורן משני צדדיה בבת אחת. נכנסו ארבעה גויים גבוהי-קומה מזה ומזה ועמדו ותהו קמעה. והנה כרעו על ברכיהם, הסירו את מצנפות הפרוה מעל ראשם ועשו באצבעותיהם הקמוצות צלב על בית-החזה שלהם, כמה פעמים בזה אחר זה ושפתיהם נעות ואומרות תפילתן בלחש. ונפתחה הפרשה של עצם בקיעת הגבול. נתחלק מחנה הגולים לשנים. יושביהן של עשר קרונות יצאו בשער אחד ויושביהן של עשר הקרונות האחרות בשער אחד. עכשיו הזהירו בכל לשון של זהירות על האש ועל הדיבור כאחד. ועוד סימנים ניתנו לנו: שריקה אחת משמעה עמידה; שתי שריקות עקירה ממקום העמידה וריצה בכל הכוחות, שהרי אנו על הגבול ממש, מהלך של כמה מאות אמות ממנו. ואנו צועדים בדממה ובשלשלת ארוכה במשעולי יער שמתעבה והולך, וצמרות אילנותיו מטילות עלינו המיתן הסוערת וקילוחי מימיהן. משהעמקנו בעבי היער וסבכו, שמענו שריקה אחת מפנים ומאחור, ועשינו כמצוּוה עלינו – עמדנו. בחשאי עברו המוליכים לכל ארכה של השלשלת וקרבו כל איש ואשה אל האילן שלפניהם ופקדו לחבק גזעו ולצמוד את הגוף קרוב קרוב אליו, ולשהות כך בשתיקה שלמה, לא להזיז אבר, ולא להתעטש, ולא לכוחח ולא להיאנח ולהמתין ברוח עצורה לאות שיינתן. וכך ניצבים אנו בחשכת היער, נד חי אחד של ששים נפש, אילן ובן-אדם דבקים זה בזה, והאוזן דולה כל אושה וכל זיע ומצפה.

אלא משהתחילו העינים להבחין באפלה ולפשפש בתוכה, נתרשם לפניהן חללו התכול של פס אויר ארוך, מעובה פחות ושחור פחות מן השאר. ברור היה, עומדים אנו ערוכים לארכה של מסילה, ואין בינה ובין מעמדנו אלא מרחק של כמה אמות. עד מהרה התחילה אף האוזן לקלוט ולעמוד על טיבם של הקולות הבאים אליה, לפרטם ולמיינם. נשמע רחש עמום בתוך החשכה שמעֵבר למסילה זו ולכל אָרכה. לא שמיעה זאת ואף על פי כן אתה נתפס למה שמתרחש שם, כאילו העבירו בנוצה קלה על עור ערפך. שוב ברור היה, שם עומדת המחצית השניה של מחננו, חובקת אילנות כמונו ושוקעת בהרהורי עצמה כמונו.

מרחוק מרחוק בקע ועלה קול אחד והיה כתלוי באויר. ספק פרסת סוס פגעה באבן, ספק אילן נזדעזע והשיר צנוברו. מיד וחזר ובקע ותלה עצמו באויר, ונתחזק יותר ונתרבה והוא קרוב מאד. עכשיו היה הספק לודאי: פרשים במסילה. לאטם הם מתנהלים. נוקשות חרבותיהם באוכפי הסוסים. ודומה, כל גזע שאליו אנו דבקים נתעורר בו משהו והריהו הולם והולם בחרדתו. אפילו מונה אני מספרם של הרוכבים. מנין הם, שנים שנים בשורה, חמש שורות כסדרן וקצין בראשן. השיר אילני צנובר לרגלי, ולרגע קל אחד ניתק גופי ממנו ונרתע לאחור. מיד חזרתי ונצמדתי אליו ולחצתיו אל לוח-לבי בכל כוחותי. בינתים נתעממו קמעה הקולות, ואין אתה שומע עוד ברורות נקישה זו של החרב באוכף. מה שהיה ודאי שוב ספק. ואתה מושך ובולע אחרון רחשים ואינך שומע מאומה, אלא צמרת האילן הרועשת מעל לראשך וגזעו הדופק בקצב לבך. אז פלחו את האויר שתי שריקות דקות, סמוכות לקרקע, הססניות ומפתות כלחש נחשים. דחפתי את האילן בשתי זרועותי, בפסיעות גסות עליתי על המסילה ואני מרים רגלי ורץ. הכל רצים בבהלה ובאנדרלמוסיה ואפילו נשים וזקנים. עבר על פני אחד המוליכים וכאילו מזמינני להתחרות עמו ואני נענה לו ומצטרף אליו. מתגלגלים אנו במדרון משופע מאוד אל תוך חריץ עמוק. נופלים בני-אדם מימיני ומשמאלי ואין משגיחים בהם. והנה כבדו הרגלים ואי אפשר בריצה. מטפּס אני ושובר גופי ועולה כמעט על ארבע בדופן זקוף ובתוך שיחים עוקצנים ומשדל עצמי, שתחפה פסיעתי מדרך כף-רגלו של המוליך הפוסע לפני, עד שאני במעלה הדופן. שוב קלוּ הרגלים וצועדות בצעד רחב על גבי אדמת-מישור נוקשה וריאותי מתרחבות. כמה זמן הלכתי כך, שטוף נצחוני ואשרי, איני זוכר. פסקו הגשמים. שרף-ארנים מנשב באויר. כל העולם פורש זרועותיו לקראתי. והנה ניסרה קרוב לי שריקה אחת לגלגנית ומופקרת וקולנית, ורגלי עומדות מעבר מזה!

נתקבצו יחד כל שמונת המוליכים ודוחפים זה את זה כתינוקות שיצאו מבית-ספרם, ודעתם זחוחה עליהם ומדליקים הם סיגריות בחלל אגרופם וממתינים לקהלם. ומשנאספו כל הנחשלים, מונה כל אחד את אנשי השיירה שעמד בראשה, מאה ועשרים נפש, אחת אינה חסרה, וניתנה הפקודה, הפעם בקול ובפומבי ובמפורש, לפוש רבע שעה בשכיבה על הקרקע בתוך היער. וכשתישמע השריקה יוצאים בדרך הרגילה, בסך ובלי מורא, עד שנגיע עם דמדומי השחר לכפר אחד, שאינו אלא מהלך שעה ומחצה מכאן. ישבתי על סדן אילן והסירותי כובעי וביקשתי תלתלי להעביר בהם אצבעותי ולא מצאתי אלא זיפי תספרתי. מיששתי בבית-החזה שלי ורישרשו השטרות הגנוזים. אף הארנק בצלחתי ושני כרטיסי מקופלים בכיס-סתרים זה שבחזיתי. גופי שלם וכל רכושי שלם. הדלקתי סיגריה של הרצגובינה, מתנת ידו של לוּזר השחור קודם הפרידה, וכיום הזה, לאחר ארבעים וחמש שנים מלאות, כשאני מעלה זכרונותי על הנייר, איני זוכר כלום מה שהיה עמי, לא שמחה ולא צער, אלא טעמה המבשׂם של סיגריה זו, שמעולם לא טעמתי דוגמתה.

משנתחדשה ההליכה יצאו השיירות בכמה וכמה דרכים, מפני מראית-עין, ובחבורה שלי לא נשתיירו אלא כמנין אחד, רובם שכני בקרון, והאשה עם התינוקת בתוכם. הגדיש, כנראה, לוּזר השחור במנת הואלריאנה שנתן בפי הילדה והוסיף טיפה יתירה ועמקה שנתה מאד. כל הזמן לא פעתה ולא פקחה עיניה, וכבר נחרדה האם ודאגה. אבל בצינת שחרית ובאוירו של שרף-אילנות הקיצה ונצטחקה וגמעה חלב מן הבקבוק, ואף צל זה של צער חלף. מהלכים אנו בכביש. בני-חורין. נתקלנו במשמר-גבול אוסטרי ולא עיכב ולא מיחה ועשה עצמו שאינו רואה אותנו ומישהו אפילו בירך אותנו, ונבלע המשמר בעבי היער. בצדי הדרך האירו לנו חלונותיהן של בקתות, חלונות מרובעים וקטנים ואיכרות עומדות בפתחי הבתים, פרועות-שער, מפהקות ומסתכלות בנו ושוחקות. והבל פורץ ויוצא מן הבתים ועוטף את הנשים באורותיהם של כל צבעי הקשת. נכנסנו למקומות של ישוב; והוריקו שדות-דגן בירקם החיור הסתוי, והשחירו נירים חרושים מוכנים לקבל מעטה של שלג על גבם. נטהרו השמים וחרמש-ירח פגום ועלוב שוקע במערב. צלב מגדל של בית-יראה מזדקר באופק, שהתחיל רותת, מפזר חשכתו ומכחיל. היה זה כפר גדול שנכנסנו בעיבורו. כולו הומה תנועת שחרית. עדרי-בקר ורועיהם מלאו סימטאותיו. בחצרות רותמים איכרים קרונותיהם ומזרזים בבהמותיהם. וכל הארובות מעלות עשן מעל לגגות-קש שהשחירו. המוליך שלנו הקדים בוקר-טוב לכל העוברים ושבים שנזדמנו לו בדרכו. אחד מהם זרק לו:

– בוקר-טוב, שוב הבאת לנו יהודונים!

ושחק המוליך ולא השיב.

בירכתי הכפר מזדקר בנין לבנים שחומות וגגו רעפים אדומים, ומופרש הוא מן השאר, וכולו שטוף אורה של מנורת-לוּקס, היורקת שלהבתה בזמזום משונה. משמש הבנין בית-מרזח לאיכרים ושומרי-הגבול ומוכסים ופונדק לגולים כאחד. והוא חנייתנו האחרונה. כאן כיבדנו את המוליך שלנו כוסות יי"ש עד שסירב והסתאב. ובתוך הפונדק הכל מוכן ומזומן לקבל פנינו. ריחות של קהוה ועיסה חמה וצלי מצטמק בקדירה. משמש לפנינו יהודי קטן ולבוש חלוּק של אלפאגה שחורה מבהיקה, ארוך החלוק ומזוהם ונתמעכו חוטי הערב בשרווליו ולא נשאר אלא השתי בלבד, המגלה לובן הבטנה שמתחתיו. מתוך זקנו השחום והמסובך בלטו שתי לחיים אדמומיות ומצהיבות באור הלוקס ומגבעת של פלוסין עגולה מאהילה עליהן. היה לו ליהודי קטן זה דרך דיבור משלו. על כל דבר ששאלת אותו היה חוזר ואומרו בתמיהה גדולה כאילו עכשיו נתגלה לו סוד כמוּס; ומאריך הוא בהברה אחרונה ומגביהה בקולו הדק למעלה:

– רצוני בכוס-חלב חמה.

– רצונך בכוס-חלב חמ-מ-ה?

– באיזו שעה יוצא הרכבת לקרוקא?

– באיזו שעה יוצאת הרכבת לקרוק-א-? בשבע ורבע.

– כמה כתרים ברובל?

– כמה כתרים ברו-בל-ל-ל?

ואף על פי ששוטה גמור היה נקב שער נמוך מאד.

אלא שהפונדקי בכבודו ובעצמו יצא אלינו לאחר שאכלנו פת-שחרית. בפתח המטבח הופיע וכרסו גדולה ונפוחה ככדור מעופף ומתעגלת היא לצדדיה ובולעת שתי ירכיו, ודוחפת ומשליכה את חלק הגוף העליון באלכסון לאחור. על גבי כרס זו פרושה טלית-קטן רחבה ומשתרבבת עד לקיפולי הברכים. ועל גבה מונחת ברישול מקטרת של חרסינה ולויה של ורדים מאדימה על הקנה שלה. קנה המקטרת נעוץ בפיו של הפונדקי מן הצד, והוא יונק וממצמץ בו “פטשא-פטשא” דרך אגב וקיטור נפלט ומאַבּך מלמעלה ומלמטה, מבין הנקבים של הצמיד המכסה את בית-קיבולה של המקטרת ומבין שפתי פיו של הפונדקי. כיפה סגולה על ראשו החלק, כיפה רבת-זויות של חזנים, וכמה ציציות-משי שבמכחולה פרושות על מצחו. וזקן משונה לו, שאין בו שיטה של שער מאוזן לאוזן, אלא קרח הוא בסנטר ובלחיים, ועיקר גידולו נתרכז מתחתם, מצד הצואר והעורף. וחוטם בשרי לו, חוטם כחול של שותי-יי"ש, שהתחיל צומח בימי זקנה וניטל ממנו חודו והריהו מעוגל ככפתור. לבוש הוא חלוק של כותנה לבנה שדפוסי פרחים על גבה, והחלוק ארוך ופתוח וכנפיו פורחות בשעת הליכה. ומהלך הוא בחשיבוּת, שולח תחילה כרסו ונמשך אחריה, כשהוא מבקש מתחתה ומוצא רגל אחת נעולה סנדל מגוּון ברקמת-אלמוגים ופוסע פסיעה אחת. ושוב מבקש רגל אחת ומוצא פסיעה שניה. כך כולו נכבדות קרב אלי, ובקול צרוד, קול של בית-בליעה שהקדיחוהו יינות אוּנגריה, נתן לי ידו הקטנה והתפוחה, כשהוא מוליך אותה מלמעלה למטה, ואומר:

– שלום-עליכם, ובשעה מוצלחת!

 

פרק רביעי: עֶזְרָה בְּצָרָה    🔗

לא זכיתי בהרבה זמן להיות שרוי בשמחה וליתן שבח והודיה על דרכי שהצליחה. מה שעומד לפני פורש צלו על מה שעבר. בארץ נכריה אני ואין בידי כתובת לפנות על פיה ואין עמי איש להימלך בו, ואפילו לא מחוּור לי כל צרכי, עד כמה הליכה זו לקרוּקא הליכה של ממש היא. שוב אני יחיד ועזוב לנפשי ולהרהורי ומסתכל בבקרו של יום-מרחשון אפור ודולף ומטריד. קרון-הרכבת שאני יושב בה כולה כבושה ליהודים, שפרצו אל תוכה בקולי קולות באחת התחנות כגייסות של לוחמים בבגדי-השרד שלהם. יהודי גליציה הללו מופלאים בעיני. הכל נתעטפו בחלוקים של רבנים. הכל מאריכים ומסלסלים בפיאותיהם: הכל חבושים מצנפות של מורי-הוראה בישראל; הכל פוזמקאותיהם לבנים ורגליהם נעולות ספק סנדל ספק נעל. ואף על פי כן, מתוך שיחם ושיגם הכרתי שעמי-ארצות הם. על הספסלים שבשכנותי ישבה חבורה של חמישה שטופים בשיחה של מה-בכך. וכיון שפתוח היה החלון ורוח-סתיו היתה מנשבת, יצא גץ מסיגרתו של אחד ונפל על גבי מכנסיו של חברו ואכל בהם נקב כגודל החרדל. התחילו מתדיינים הרבה בדבר, והניזוק העמיד פנים כתובע נזקו. לא עברו עוד ארבעה ימים מיום שניתקתי עצמי מן העמוד בבית-המדרש ועוד תורתי בתוך מעי. לשם קנטור וגנדוּר התערבתי בדינם ואמרתי: גרמא בנזקין פטור. הרימו עיניהם התמהות על הדובר אליהם אבל פירוש המלים לא ידעו.

לבוש חלוק של רבנים וחבוש מגבעת של פלוסין ונעול סנדלים ופוזמקאות לבנים היה גם הרכּב על דוכנו בתחנת קרוּקא, אשר אל הכרכרה שלו קרבתי שיביאני לאכסניה. משונה ונלעג ורחוק מן השכל היה בן-תערובת זה, שנימוסיו נימוסי סייס ובעל-עגלה, ומראהו מראה קדושים וצדיקים. וכיצד פיאותיו וזנב בהמתו ורצועת שוטו הכל מנפנפים באוירם של רחובות העיר הצרים והעקומים. ובן-תערובת ומשוּנה, אמנם מסוג אחר, אף בעל בית-המלון שאליו באתי. מעיל בגדו שחור שהצהיב במקומות שנתמעך: מין רדינגוֹט של כוהן פרוטסטנטי שדשיו המשולשים ארוכים ומרופדים משי מבהיק. זקן שחום-צהבהב פרוש עליו, זקן רחב ומטופל, שהיה סורקו לעתים מזומנות במסרק קטן שבכיס חזיתו המנומרת, כאילו יִחד מקום לכל שׂערה ושׂערה, והוא מחזירה למקומה משמרדה וזזה משם. אי אפשר לראות עיניו, שכן רכובים וצובטים אפו המגובנן והדק זוג משקפים שהזכוכית שבהם ירקרקת. חוט של זהב נמתח לאחורי אזנו הימנית ויורד בצורת כף כפופה אל דש בגדו ונאחז בו שם. כובע של בד שחור עם מצחה על ראשו והוא מנופח ומוגבה, וכמה בליטות וקמטים בו. אף אותם מתקן היה לעתים מזומנות, שהשקוע יהא שוקע והבולט יהא בולט ולא ישתנו סדריהם. דיבורו בנחת, אשכנזית למחצה, ויוצא מתוך שפתים מלאות ורעננות ואדומות ומכונסות באמצעיתן, שפתי אשה נאות וחומדות, כאילו דובדבן נתקע בפתחון פיו ולא בּלעוֹ. נטיה היתה לשפמו לפשוט במקום זה ולכסותו, אלא מיד מעלה הפונדקי שלי את ידו השמאלית ונוגע באגודל-ואצבע-קמוצות בשפמו, מפשקן ומוליך את האצבע לצד ימין ואת האגודל לצד שמאל ומחזיר שפמו למקומו ומגלה את הדובדבן שבמוצא פיו. הוא ישב מעבר לפרגוד של עצי אגוז ומעקה קטן מחייץ בינו ובין החדר הארוך והאפל והמקומר, ששימש מסדרון ואולם-אורחים כאחד. ופרושה לפניו “נייע פרייע פרעסע” שריחה החמוץ של דיו הדפוס עודו נודף. מראה עתון זה חיזק רוחי. קצת מחותן אני עמו, שכן הרצל היה מעורכיו.

– חדר מיוחד?,,, המ… החדרים אצלנו חדרי-פאַמיליען עם שתי מיטות… – התקשה כשהוא בודק פנקסו.

– וכי מספר המיטות מכריע?

– ענטשיידענד? לא, אבל תשלים לי עשרים וחמישה פראָצענט יותר. – נעניתי לו והוריד מפתח אחד מן המפתחות המרובים שעל הטבלה שתלויה מאחוריו ומסר אותי לידי השוער, להעלותני אל המקום המיועד לי.

– והחפצים של האורח? – שאל.

– אין בּאגאז' – השיב בעל המלון.

לא תמה השוער אלא מעך פרצופו בהנאה והצביע באגודלו לצד הכותל. כלומר, משם אני בא. ועלינו במדרגות. מרווח חדרי אף על פי שתקרתו נמוכה וחלון אחד נתון בכותל מעוּבּה. שתי מיטות סמוכות מזה ומזה, לקירות המכוסים טפיטין של נייר סגוֹל ואשכלות ענבים עם קנוקנותיהם מצהיבים על גבם. הבל קל של טחב יוצא מן הקירות, כאילו הבאישו הענבים המצוירים. משהלך השוער מיד ובאה ריבה פולנית ופניה עליזות, ושערה פיפי פשתן, ועוד ריח שדות אופף גופה, ועוד זכר בחורי כפרה, המגפפים אותה שעה שהיא מאַלמת אחריהם בקמה, בתוך תכלת עיניה. אף היא שאלה היכן כלי, ואף היא לא תמהה שאינם עמי, והצביעה באגודלה לאותו כותל שהצביע השוער ואמרה:

– משם? מכים, מכים את המוֹסקאלים!

והביאה מים בכדים ומגבות והציעה מיטה אחת בשבילי. אחריה בא בעל המלון עם פנקס גדול תחת בית שחיוֹ:

– נעשה את הפאָרמאליטאט – חייך.

כשאמרתי לו שמי הפסיק בכתיבתו, נגע בשתי אצבעותיו סמוך לחטמו ופשק אותן אחת לימין ואחת לשמאל והחזיר שפמו למקומו וגילה את הדובדבן שבמוצא פיו:

– יש לו שייכות לציימח זה שתירגם “ראוֹם אונד יערוּזאלעם”?

– בן דודי הוא.

– איזה קואינצידענץ! איזו קואינצידענץ!

דויד צמח זה שתירגם “רומא וירושלים” של משה הס לעברית ישב פעם במלון זה למעלה מששה חדשים. מבית אבי ידעתי שהיה בקרוּקא, לאחר שהסתבך בבית-חרושת של שטיחים ופשט את רגלו, ועקר מן המדינה והמתין כאן עד שישתווה אביו עם הנוֹשים. אלא שיזדמן לי דוקא המלון שישב שם סימן טוב לי; סוף-סוף אני במקום שמכירים אותי ואיני עזוב כל כך.

– נעים מאד, נעים מאד, ציימח ההוא אדם מלומד היה, מהוגן, מאד מהוגן – ועבר אל שאר סעיפי ההרשמה. אלא כשהגעתי לשאלה זו “לאן אני הולך?” נבוכותי ולא ידעתי מה להשיב:

– לארץ-ישראל – גימגמתי.

– מכל מקום נכתוב טריאֶסט. אין מקפידים, רק פאָרמאליטעט בשביל הפאָליציי – ורשם מה שרשם ונפטר ממני עם זקנו ועם פנקסו.

נעלתי הדלת אחריו, בדקתי רכוּשי, רחצתי פני במים צוננים שחתכו בשרי, פשטתי בגדי ונתתי חזיתי מתחת לכר ראשי ושקעתי בערימה של נוצות. הירהרתי מעט בעיר זו ששמה טריאֶסט, שמכל מקום הכרח שאלך לשם ואיני יודע כיצד אבוא לשם, ועד מהרה נרדמתי. וכשהקיצותי לקול דפיקות על הדלת, ונכנסה הריבה הפולנית עם ריח השדות שבשׂער-הזהב שלה ועם שחוקה ועם “בוקר טוב” שלה, הבינותי כי חלף יום אחד ובא יום שני, ואני ישנתי בקרוּקא שש-עשרה שעות כסדרן.

לאחר שסעדתי פת-שחרית ועליתי מחדר-האוכל, שהיה במרתף, אל אולם-האורחים המקומר כבר מצאתי את בעל המלון יושב מאחורי הפרגוד וזקנו סרוּק כהלכה וה“נייע פרייע פרעסע” פרושה לפניו.

– בוקר טוב, יפה ישנת, מר ציימח?

– יפה מאד.

– לעזען זי דוֹיטש?

והראה לי בעתון, כי מבעוד לילה נסגר הגבול בין אוסטריה לרוסיה מפני המהומות שפרצו בגליל דוֹמבּרוֹבה. באמת שיחקה לי השעה ונמלטתי ברגע האחרון. עמדו לפני שני דברים נכבדים: להחליף חמישים ושלושה הרוּבּלים “הגלויים” שבארנקי לכתרים, ולברר כיצד עושים את הדרך אל ארץ-ישראל מקרוּקא זו והלאה. בעל המלון רשם לי בדקדוק רב ובכתב גוֹתי חד ומצוחצח את מקומו של משרד הלוֹיד האוסטרי ופירט בכל סדרי הילוכי לשם, ואפילו הוסיף את שער הרוּבּל באותו יום ככתוב בעתונו, שלא יקפחו אותי השוּלחנים. יצאתי ברחובות העיר שנזדהמו בגשמי סתיו.

במשרד הלוֹיד קיבל פני פקיד נמוך קומה, שדיבר עמי גרמנית והקפיד, כנראה, מאד עם החלקים השעירים שבפרצופו. שכן תספורת ראשו נוסח קיפוד, שפמו קצותיו מסולסלים ומזדקרים כלפי מעלה נוסח קיסר וילהלם, וזקנו מחודד בסוף סנטרו נוסח בּוֹנַפרטה השלישי. הרוּבּלים החליף מיד לכתרים, ולזכותו יצוין שפרע לי לפי השער שרשם הפונדקי שלי. אלא שבענין הנסיעה לארץ-ישראל מקרוּקא והלאה לא נתישבו הדברים כל צרכם. יוצאת ספינה לאוֹריינט בכל רביעי בשבוע מטריאֶסט, ואנו עכשיו בחמישי בשבוע, הוה אומר, לא תצא הספינה לפני שבעה ימים. המחיר מקרוּקא עד יפו כך וכך. בדרכי עלי להתעכב בוינה וללכת לטריקנשטראסע מספר תשעה, ותמליץ עלי ההסתדרות הציונית לפני הציר התורכי שיתן ויזה על התעודה החוץ-לארצית שלי, שתפתח לפני את הכניסה ליפו.

– אבל אין עמי תעודה כזאת – אמרתי בדאגה.

הרים עלי פרצופו עם כל מלכות השׂער שלו, עם השפם הוילהלמי ועם הזקן הבּוֹנַפרטי, והסתכל בי בעינים בוחנות:

– אדוני בא משם?

– כן.

– גברת ז’ניה, תני לי, בבקשה, תקנות הלוֹיד.

הלבלרית ז’ניה שישבה אצל השולחן הסמוך שקועה בפנקסיה הגמלונים ואזנה בכל זאת שומעת כל המדובר, קמה ממקומה והיתה בעיני קטנה משנראתה לי בישיבתה על כסאה הגבוה. שחקו לי עיניה החוּמות והמתוקות בחיבה גלויה ונתנה לפטרון שלה את התקנות שביקש והמתינה ולא חזרה למקומה. עיין הפקיד בסעיפים ובהערות והיה דן עם עצמו ומרעיד תספורת הקיפוד שלו ואחר נעץ אצבעו בסעיף אחד והתחיל מפרשו לפני:

– אם אין לאדוני פּספּוֹרט חוץ-לארצי איני רשאי למכור לו כרטיס לפלשתינה בכיווּן אחד, אלא אם כן ישליש אצל הלוֹיד מחיר כרטיס מיפו לטריאֶסט, שהרי אם לא יעלוהו על החוף יחזירוהו באותה ספינה גופה לטריאֶסט על חשבונו, ואם ירד בשלום ביפו, נשיב לו את הסכום המוּשלש אצלנו.

דברים מרים כלענה. אך כל הזמן נתנה לי ז’ניה סימנים, מעל לראש הקיפוד שפטרונה השקוע בתקנות הלוֹיד, שלא אתן דעתי עליו ועל דבריו. נשתמטתי באמתלה ולא גמרתי את העסק. עוד לא הספקתי לנעול את דלת המשרד מאחורי וכבר מישהו אחז בכף המנעול מבית. ז’ניה עם העינים החוּמות והמתוקות הלכה אחרי למסדרון, וסמוקה היא ונחפזת היא ונשימתה קצרה ותופסת ידי בהתרגשות רבה:

– הולך לפלשתינה… אַל יקנה כרטיס כאן… חברה אני באגודת “רות”… יבוא למקום הרשום בפתק… נסייע לו…

שמה בכפי פיסת נייר ונסתלקה. שוב בא הסומא ונתן לי ידו בשעת צרה. אמרתי, הואיל ופּספּוֹרט חוץ-לארצי אין לי, הרי ננעלו כל השערים, שכן נכרי אני בקרוּקא ובן בלי שם. והנה בידי פתקה זו ושם בית-קהוה רשום שם וקבועה לי שעת פגישה, שעה חמש לאחר הצהרים. עלתה ז’ניה זו, חברה באגודת “רות” ונתנה ידה לי. לא אלמן ישראל! באחד השעונים שבמגדלים ראיתי את השעה עשר וחצי. עוד היום גדול. נכנסתי לבית-הגלבים וגילחו זקני. הלכתי לדואר ושלחתי כרטיס גלוי לחברי בעיר מולדתי: “שלום! קדימה” וחתימת שמי. תבוא גוּשפנקא של קרוּקא ותעיד שאני ברוך השם כבר מעבר מזה. נתבהרו השמים ואבני הרחובות מתיבשות ומכסיפות. מעלות ומורדות בעיר זו, וארמונות בה וקברי מלכים ובתי-יראה עתיקים ומגדלותיהם. והרבה הרבה יהודים. לבי היה טוב עלי. אין אדם יודע מפני מה מיטיב עמו הלב. אולי נזדחחה דעתי מפני החירות שטעמתי טעמה. באתי למקום שמניחים לו לאדם לישון במלון בלי פספוֹרט, ומהלך אני ברחובות ואין מחריד. פרח לו מורא זה שבן-רוסיה שח תחתיו. וכשחזרתי לפונדקי לאחר טיול של שעתים הייתי כשיכור. גל של חדוה פרץ, גל של בטחון ואמונה פרץ ממעמקי הנפש ושטפני. קמו עלי כל ימי נעורי, כל שמונה-עשרה שנות חיי ונתערבבו בדמי והלמוהו. וכשבאה הריבה הפולנית לשאול פי, אם בדעתי לירד למרתף לסעודת-צהרים, או שרצוני שיעלו ארוחתי לחדרי, הקלתי מעט ראש בדברי-משובה על תכלת זו של דגניות השדה הפורחת בעיניה. הפסיקה דיבורי בגסות. כלומר אין שום דבר הפקר בגופה, הואיל והכל עומד למיקח וממכר:

– זה עולה בכתרים… בכתרים. איני נותנת מאומה חינם, אפילו לא דיבורים הללו.

וחלשה דעתי.

הפונדק שלי עמד בפתחה של כיכר גדולה ומרובעת וכבוּשה אבנים מעוגלות ומוקפת בתים קטנים. מסתעפים ממקום זה כמה וכמה רחובות המוליכים אל מרכזה של הקהילה היהודית עם בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות המפורסמים שלה. בקצה הכיכר בית בן שתי קומות ושלט ארוך על גבו ואותיות מרובעות “ע-ז-ר-א” מבהיקות לפני מתוך דמדומים של יום ערפל שמקדים להעריב. כיון שהיתה לי שעה של בטלה, עד שאלך לבית-הקהוה להיוָעד עם ז’ניה, אמרתי לראות ולדעת מה טיבו של בנין זה. ארבע האותיות הרשומות על שלטו גדולה משמעותן בשבילי. הרי כך שמה של אגודת הנוער בעיר מולדתי, אגודת “עזרא” הנודעת לתהילה בכל מחוזות פולניה, ושהייתי ממיסדיה ומן העומדים בראשה. שם זה “עזרא” המצאה שלי, וכוונתו עמוקה, כאמור עליו “על שהפיץ רוחניות בישראל”. והיו אפילו מתנגדים לו, הואיל וחשדו בי שאני מגנב בעקיפין דעותי האחד-העמיות, ורק לאחר דין ודברים ארוכים וקשים הוכרע הענין לרצוני. וגלגולי לקרוּקא אינו בעצם אלא שליחותה של האגודה הזאת. לצאת ולתור את הארץ ולפלס נתיבה לבאים אחרי. ופתאום שם זה לנגד עיני בטבורה של עיר נכריה. מה צרים שבילי עולם!

הבנין על שתי קומותיו, בית-הספרים של הקהילה. כל הימים שעשיתי בקרוּקא הייתי מאריך בישיבתי שם. אלא בשעות הללו שלאחר הצהרים אינו פתוח לקוראים מן הקהל וכבוש הוא על ידי בני-הנעורים ומשמש בית ועד להם. ומי היא הרוח החיה המוציאה והמכניסה כאן? ז’ניה הלבלרית ממשרד הלוֹיד. הנה יושבת היא אל שולחנה ולפניה תור ארוך של נערים ונערות, ולחייה פורחות וידיה הקטנות מוליכות ומביאות ספרים וקונטרסים, ורושמות ומקרבות ודוחות. נחה עלי דעתי מאד מאד משראיתיה בכך. אולי, ירחם, ודאי ירחם וידים טובות אלו יביאו לי תעודה חוץ-לארצית זו שעיני כלות לה, והריני מפליג לטריאסט. התחמקתי בחשאי שלא תחוש בי ויצאתי לטייל ברחובות העיר.

ראשון הייתי בבית-הקהוה שכתבתוֹ רשומה בפתק שבידי. ישבתי במקום שאינו מרוחק מן המבוא ועיני בוחנות כל בא. הרבה יהודים ומכל המינים עברו לפני. וקומה קטנה עגלגלה זו של ז’ניה, עם הפיזור שבפרצופה, עם הרגשנות שבתוך ריסיה ועם שערות מרדניות אלו שאינן נשמעות לעולם לאצבעותיה המחליקות עליהן, לא נתגלתה לי. והנה משך את עיני צעיר אחד נמוך, חיור, שערו בהיר וכבר סימני קרחת ניכרים בו ומבטו גדול ואפור. ראיתיו מתעכב בכניסתו, בודק חלל האולם ומעביר כל יושביו בזה אחר זה לפניו, עד שעמד עלי, חייך לי כמקדים שלום למכּר ומודע וקרב אלי ואמר:

– ממתין, אדוני לגברת ז’ניה? –- פולנית דיבר עמי.

עוד לא נסתלקה ממני אותה זהירות שמצוּוה עליה כל אדם ברוסיה ולא מיהרתי להשיב. הלה הרגיש בהיסוסי והוסיף:

– שמי סמוּאל הירשטיין, חבר הועד של אגודת הסטודנטים “השחר”, וז’ניה זימנה אותי לכאן בענין נסיעתו, אדוני.

וישב אל שולחני. כיצד חש בי? יש סימנים בפני ובהליכותי המכריזים עלי. בין כך וכין כך הכל גלוי וידוע להירשטיין זה: מרוסיה באתי והולך אני לארץ-ישראל ואין בידי פּספּוֹרט. אך אין להרבות בדאגה. תעודה זו ענין של מה-בכך היא. יימצא מישהו מחברי “השחר” שיציידני בשלו. אולי הוא גופו יעשה כן. ודבריו ניחומים ורכים כשמן. על שום מה נוהג הוא בי ברחמים רבים? לא ידעתי. אבל קולו ערב כל כך. וכשנכנסה ז’ניה, פזורה וטרודה ובאיחור של חצי שעה ונצטרפה אל שולחננו היה עסקי גמור. בינתים מתוך שיחה עמי בטח הירשטיין בי יותר. הספק היה לודאי. מחר הולך הוא אל משרד הממשלה ומוציא תעודה חוץ-לארצית בשבילי. באוסטריה אין מקפידים. אחזירנה בדואר מיפו. עכשיו אין לי אלא לשבת במנוחה חמישה ימים בקרוּקא, עד יום ב' הבא, הואיל וספינתי מפליגה ביום ד' בשעה ארבע אחר הצהרים. הכל שריר וקיים. שער ראשה של ז’ניה מורד יותר תחת ידיה המחליקות אותו ועיניה החוּמות נוהרות ונוהרות.

מה טובו אהליך, יעקב.

 

פרק חמישי: עַד תַּכְלִית    🔗

יציאתי מקרוּקא ברכבת לוינה בשני בשבוע עם ערב, היתה בפומבי גדול וברוב עם. לא זר אני בעיר נכריה ומקיש על דלתי רחמים; בתוך אחים ורעים ישבתי והכל מריצים ידם לי. בערבים הלכתי לאסיפות ושמעתי דרשות והשמעתי דרשות. ובשעות היום היו חברות “רות” מוליכות אותי לחנויות ומדריכות אותי בקנין כותנות ולבנים בזיל הזול ומקפידות בנוי הסחורה ובשבחה. כל טוב נתמלאה אותה מזודה של עור, מתנת אגודת “השחר” וחרותים על גבה בעברית באותיות של זהב שמי ושם משפחתי. הועדים ומזכיריהם וסתם חברים וחברות הכל טורחים בשבילי; הללו מוליכים אותי ל“בית-הכנסת-הישן” ולבית-הכנסת של הרמ"א והללו, להבדיל, לארמון המלוכה ואויל ולקתדרה העתיקה שלו. דומה בחור רוסי זה שנקלע למקומם והטיל עליהם דאגת הליכתו לארץ-ישראל זיעזע שעמומם, ויותר שהם עושים חסד עמי מכירים הם לי טובה שמילאתי הפנאי שבזמנם. סמואל הירשטיין הביאני לסעודת שבת אל בית אביו, שיתוַדעו אלי ויראו ויוָכחו מה נאמן האיש שבידו שמורה תעודתו. שכן היו לו צרות שם מפני ההתנגדות למעשהו ולקלות דעתו. אכלתי דגים ופשטידה, זימרתי זמירות והייתי מתבל דברי בדברי תורה, וכשכיבדוני בברכת המזון פתחתי “ברשות בעל-הבית” ונצחוני שלם.

בבית-הנתיבות על הרציף התקבצו הרבה בחורים ובחורות. ז’ניה שרגשה מאד, וודאי נשתבשו באותם הימים כל חשבונותיה בפנקסי הלוֹיד האוסטרי, הביאה לי כל כתבי גיתה בכרך אחד; ספר שהיה בן-לויה שלי שנים רבות בכל מושבות יהודה וגליל עד שנשרף בסג’רה. סמואל הירשטיין עשה מעשה קונדס והעמידני למבחן תחת כיפת השמים ובתוך קהל מלוַי, להראות מה שגורים בפי כל פרטי תעודתו – השמות והגיל ומשלח-היד. הוא שואל “מה שמך?”, ואני משיב “סמואל הירשטיין” לקול תרועת שחוק המסובים. אבל כשהגיע שעתי להיכנס לקרון וכבר מזמזמים הגלגלים בקיטור המפעפע, ותאי מקושט בפרחים ואני משקיף מן החלון, עונה לשאלות ולברכות ונותן ידי להרבה ידים – פתאום עמדו הכל בקומה זקופה, פצחו שיר “עוד לא אבדה” בקול רינה ותודה באור הפנסים ולעיני הגויים. התרגש עלי לבי עד מאד ודמעותי ניגרות ונושרות אל תוך החשכה שירדה עלי.

מכאן ואילך עד אשר תדרוך כף רגלי על חוף יפו אינני מה שהייתי, אחר אני, אדם בדוּי, אחד כלפי פנים ואחד כלפי חוץ ובכל מקום ייקרא שמי ככתוב בתעודתי. עוד אימת החומרה שבפּספוֹרטים עלי והיסוס משונה, דומה לחולשת-הלב הקודמת להתעלפות, קוסס בית-החזה שלי מחמת מעמד מופרך זה של כפילות וספק ומחמת שמירה זו שאתה שומר על עצמך להיות תמיד מה שאינך. אבל אין דורשים תעודות ברכבות אוסטריה. ובאתי בשלום לוינה בשעה חמש לפנות בוקר ולא אירע כלום. וילון של גשם דק פורח בחלל הרחובות וזורע שלל צבעיו סביב הפנסים. נתתי מזודתי למחסן בגניזה ואני יושב באולם האורחים וקורא “חזון ומציאות” לגיתה. אך חטופה קריאתי ואני מפסיק בה תכופות. כי כלות עיני לאצבעות האורלוגין, אימתי יבואו ויגעו בשעה התשיעית. וכשנגעו בה עליתי על כרכרה והשלכתי על גבו של הרכּב: טירקנשטראסע נוּמר תשעה! ולא האמנתי למשמע אזני. העבר של אדם, רגשותיו וכל ארג עולמו אחוזים בסמלי מקומות ושמות ורבּת שׂגב משמעותם, וכל כמה שמעוּבּה הערפל מתחתיה מרובה רחש עליה. הלא שבע שנים כסדרן אותו רחוב עם המספר “תשעה” המחובר אליו מאור עינים היה, מעיין ישועות היה ששפעו כוחות שהורו דרכי במעגלי החיים והביאוני עד הלום.

קודר הבית השחום בדלף חוצות וחדריו אפלים, שוממים ושתיקה יתומה בחללם. הכניס אותי השמש (כלום לפני הרצל שימש?) בפסיעות זריזות ומצומצמות אל המזכיר. ישב לפני יהודי מסורבל בבשרו כשור כרסתן, פרצופו מצהיל באדמומית לחייו, וקרחתו הגדולה ומצחו החלק נושכים זו בזה בהמשך אחד. הביט בי בעיני פיל חומות וכווּצות, שהיה מדלה אותן בחטיפה למרום לעתים מזומנות, ושאל לחפצי. אמרתי לו. נטל טופס מן המגורה ונטל קולמוסו וטבלו בדיותה עמוקה ומשונה (מי היה טובל עטו בקסת זו?) והתחיל דורש:

– מה שמו?

נכנסה בי רוח שטות ואפילו במקום זה לא נפרדתי מן האדם הבדוּי שבי והשיבותי:

– סמואל הירשטיין.

בחטיפה השליך קולמוסו, דילה עיניו למרום והניח שתי זרועותיו הקצרות על גבי השולחן והוסיף לדרוש בקול שקט:

– כך. ומהיכן?

– מקרוּקא.

– כך. ובאיזה רחוב הוא גר בקרוּקא?

היו הדברים שמורים וסדורים בראשי יפה יפה ואמרתי לו שם הרחוב.

– כך. ומה שם אביו ואמו?

אמרתי לו.

– כך. ומשלח-ידו?

– סטודנט במחלקת המשפטים.

– אפשר לראות תעודתו?

הנחתיה לפניו. התחיל מעיין בה, התחיל הופכה לכל הצדדים, התחיל ממשמש בה, קרב לחלון ובדק לאורו כתב-המים שבדפיה, ואחר חוזר למקומו, פותח מגורה בשולחן ומצניעה שם, ובאותו קול שקט אמר לי:

– רמאי אתה, אדוני הנכבד, אני מצלצל לפּאָליציי…

– היאך?!

– פשוט מאד, רמאי אתה והתעודה גנובה עמך. שמי ברקוֹביץ, וסמואל – בן אחותי.

ברקוביץ?.. ברקוביץ?.. לא זה של “משק’ה חזיר”… אבל זכרתי את השם ופחזו עלי הרהורי ושאלתיו:

– כלום כבודו מי שתירגם “מדינת היהודים” לעברית?

נדלק משהו אנושי בעיני הפיל הקטנות והתחיל מסייג תחום כחוט השערה בין מצחו לקרחתו.

– אני הוא.

– ואפשר לדבר עמו עברית? – ביקשתי תחבולה להתרצות לו.

ודאי אפשר. הוצאתי מן הכיס הגנוז שבחזיתי שני הכרטיסים, אחד של סוקולוב ואחד של סמילנסקי, כרטיסים יקרים אלה שהיו פעם מלאכים גואלים בעת צרה, והנחתים לפניו. שלא כגלב מבנדין ידע מר ברקוביץ לשון הקודש, וכשהתחיל מעיין בהם עמק הסייג בין מצחו לקרחתו. דיבורים רבים השמעתי, בעברית, הה, כמה דיקדקתי הפעם בלשון זו, והסברתי לו כל פרשתי. סימן טוב ומזל טוב שנתן לי להרצות הדברים לפניו. ואף על פי שלא נתרככה עוד דעתו, הרי סיפור המעשה שלי הפיג חמתו. ניכרים דברי אמת ואפילו מזכיר האֶכּסקוטיבה אינו יכול לעמוד בפניה. קצת ערמומית הכנסתי לדברי והפלגתי בהם ואמרתי: “מר ברקוביץ, אתה גרמת לכך ואתה אחראי על הרמאות כמוני, אילמלא ‘מדינת היהודים’ שתירגמת, לא הייתי מגיע לכך”. אין אדם עומד בפני שפת חלקות. סוף-סוף התחילו עיני הפיל שלו שוחקות.

– עושה אתה אותי שותף לדבר עבירה – אמר, ואף על פי כן חזר והוציא את התעודה מן המגורה. שוב מונחת היא על שולחנו לעיון ולדיון. שוב נטל קולמוסו וטבלוֹ בדיותה העמוקה והתחיל רושם פרטים על פי זכרון, שהרי את סמואל הירשטיין שלו הוא יודע. וסופו של דבר, שהחזיר לי את התעודה ונתן את הטופס ועדותו חתומה שם שאני מהוגן וכשר.

– כל ימיו קל דעת היה, אלא לא אתה, מר ציימח, האחראי על כך – ונפרד ממני בסבר פנים יפות. ארבע מדרגות הבלעתי בפסיעה אחת בשעת ירידה. ובכרכרה הראשונה שנזדמנה לי ברחוב הלכתי אל הצירות התורכית. שתי שעות עיכבוני שם עד שנעניתי, ומכיון שנעניתי הטביעו עד מהרה חותמת של חצי סהר על גבי התעודה. וילון של גשם דק עודו נתון בחלל הרחובות. אי אפשר לטייל בבירה. אף דעתי אינה לטיולים. כיין המשומר תוססת ההצלחה בדם, ושעה שמערכי לב איש וחלומותיו נתפסים קמעה קמעה ברקמת המציאות עם מקריה ומאורעותיה, אין הלב פנוי אלא לעצמו. חזרתי לבית-הנתיבות, קניתי כרטיס לטריאֶסט ועוד כתרים רבים נותרו בארנקי. לבי טוב עלי וסעדתי ושתיתי ייין טירול. קניתי עתון. צבאות רוסיה מפלתם שלמה ואנו ערב מהפכה. דולקות אחוזות בלילות ומבוכה ומורא בבית המלכות. גדולה השעה. אבל כשקרבה שעתי, הקטנה-הגדולה, לצאת לטריאֶסט, ידעתי כאן חנייתי האחרונה, ועכשיו פתוחה דרכי לפני עד תכלית.

כל הלילה לא אירע כלום. לא פסקו הגשמים. בהולים בני-אדם בתחנות, ביציאתם ובכניסתם, ומתחלפים הנוסעים בתאי. הכל גויים רמי-קומה, אנשי-שדה, גרמיים ורזי-פנים ושזופי-שמש ועוסקים כל הזמן באכילה. אולרים גדולים ומרובי-להבים תלויים בשרשרת חגורתם, ומחתכים הם במתינות עיגולים של נקניקים וכרכשאות שנבלעים מתחת לשפם עבות. מוציאים מילקוטיהם הירוקים קנקני יין ודיסקוסים של מתכת, שמתמתחים באורח פלא תחת אצבעותיהם והופכים גביעים ומוזגים ושותים. הם שותקים ואני שותק. אלא כל מה שאנו מדרימים משתנה לשונם, פוחתת האשכנזית ומתרבה הסלבית. עם שחרית נכנסה לתא משפחה סלובינית, אב וזוגתו ושתי בנותיו. שער ראשם פשתן ועיניהם תכלת מימי נהרות. מיד חשו בי את היהודי ואת היהודי הרוסי והתחילו עוֹינים אותי. כמה רשעות בתכלת זכה זו שבעיניהם. עד בדידות כפרם הגיעה המפלה הרוסית ונתרגזה עליהם רוחם. תחילה הייתי שיחה בינם לבין עצמם. הז’ידים הללו, הארורים והטמאים, העכברים הללו הנסים. אחר התחילו להציק לי. טענו, כי מזודתי פשטה על כל האיצטבה ולא שיירתי מקום לכליהם: אמרו, ריחי רע ואי אפשר לשבת במחיצתי. לא השגחתי בהם, מכל מקום הפעם ידי על העליונה. כבר האיר היום, ולפי הרשימה שבידי, בנמל טריאֶסט אני בעוד שלוש שעות.

היתה הספינה, שעליתי בסולמה מיוחדת למשאות וטעינת החביות והתיבות אינה פוסקת עד שהתחילה מפליגה בים. באחד האמברים התחתונים, האפלים והמפולמים, שבמעמקי מעיה הקצו לארבעת היהודים שנזדמנו לשם מקום שינה ומנוחה. עיפוש של מליחים שהבאישו וטחב צמר שהרקיב באוירו. חולדות מהלכות וטופפות ומנענעות עכוזיהן המכסיפים ואין מחריד. יהודי ירושלמי לבוש חלוק-משי לבן, כולו רבבים וקרעים, וכיפה מצוּפה רקמת כסף וזהב על ראשו. בעל זקן הוּא ובעל כרס ופרצופו סמוק וחטמו כחול ונוהג בעצמו מנהג חשיבות, אלא שעיניו הקטנות מזוהמות בשמנוניות עכורה ומתוקות ואין בהן לא סימן של פרישות ולא של נזירות. שליח כוללים הוא ומנוסה בדרכים. כבר מציע שטיחים וכלי-מטה על גבי מצע-הקרשים הנמוך שאין בינו ובין הקרקע אלא רוַח מועט בשביל המים הקולחים מן הצינורית. וכבר עומד למראשותיו סל של מזונות ומנצנצים מתוכו צוארי בקבוקים סמוקים כראשי אַוזים היוצאים לשוק. בשכנותו יושבת אשה כבת ארבעים, שחרחרת, שעירה, קולה מעוּבּה כיוצא מן החבית ועיניה נבובות וכמה שוּמוֹת בסנטרה שנימיהן אף על פי שאינן מצטרפות לחתימת זקן, הריהן מכערות ומטשטשות מינה. עגונה טבריינית היא שהלכה לבקש בעלה שעקר ונעלם. לא מצאה מה שביקשה וחוזרת היא בעגינותה ומוטלת בשעה זו על גבי תל כרים וכסתות וכולה יגון ואנחה. והמשולח הירושלמי כבר התחיל דואג דאגותיה ומַנחה אותה בעצותיו ואינו פוסק מלבחנה בעיניו המתוקות.

השלישי בשורה בחור כארזים עם בלורית מדובללת ופרועה ועם עיני-תכלת צחקניות, וחטמו ארוך ומגושם ופיו פעור וחללה של שן שנשרה משחיר בין שפתיו. מכנסיו ארוכים אלא כשהוא מוטל על מצע-הקרשים מתגלים המגפים שבתוכם. משונים ומעוגלים, רכים וחומים, מגפים של בעל-אחוזות שטייאֶרמארק. גוי הוא? יהודי הוא? אי אפשר לעמוד על טיבו. אבל בטוחני, בן ארצי הוא. חולצתו משורבבת על מכנסיו ואבנט של משי אדום עם שני הפיפים שבקצותיו מעונב על גבה. מנהגו מנהג יחכים נוסח גוֹרקי ומהלך על סיפון האניה הילוך של ספנים, פושק רגליו ומרחיב בסיס לגופו, כאילו מנמל אודיסה הוא בא. כליו מועטים. אף על פי כן שתי שמיכות מוצעות על קרשיו ואמתחתו משמשת כר לראשו, וגלימה אפורה ושעירה מכסה גופו. לי אין מאומה, לא כר ולא שמיכה ולא סל אלא מזודה מפוארת ומצוחצחת זו שקיבלתי מחברי “השחר” בקרוּקא.

היחף הגוֹרקאי שאלני רוסית:

– אין לך כלום?

– אין… לא ידעתי…

לא השתתף בצערי. בקול גדול ולבבי שחק ואמר:

– לאדנוֹ (יפה), לאדנוֹ – וכאילו נהנה הנאה ממצוקתי.

גשם דק שהיה מטפטף בנמל היה מטר עז בים הגלוי; ורוח קרירה זו שהיתה מנשבת שם הפכה סער הומה ומשליך קרחו בפנים. אי אפשר לעלות על הסיפון מפני הגלים הנשברים על גבו. על כרחך אתה קבור בבטן האניה ושרוי בעיפוש המליחים שהבאישו. חורקים דפני הספינה, חריקה אחת לאחור ואחת לפנים ורותתים רתיתה עמוקה, עקשנית ואכזרית והפסקה קצרה כעין עצירת נשימה לאחריהן. ושוב חריקה ושוב רתיתה ושוב הפסקה בקצב תמיד. קשים כאבנים קרשי המצע מתחתי והבקבוקים בסל המזונות של המשולח חגים ונעים וצואריהם האדומים מקישים זה בזה. הראשון שהחוירו פניו מפני הזעזועים והטלטלות היה היחף הגורקאי. סקר לצדי בעינים עלובות ומלאות רחמים ופרצופו מלבין כסיד. השליך מעליו גלימתו, שאף אויר, נאנח ומתח עצמו על גבי הקרשים ומגפיו הצהובים נתגלו בכל שיעור אָרכם. מיד אחריו התכילו השׁוּמוֹת בסנטר העגונה ועיניה הנבובות מתגלגלות למרום ומפלבלות בלבנן, דומה נשמתה היא מפיחה לתוך כסתותיה. עמד בנסיון המשולח הירושלמי אף על פי שאין לחייו סמוקות כשהיו, והיצר-הרע שנדלק בעיניו מחמת השכנוּת עם העגונה כבר כבה. נטל בקבוק מסלו ורמז לי לילך אחריו.

– אסור להסתכל בפניהם של הללו, מעיך הם הופכים; ואין לך כנגד זה אלא קופסה של סרדינים, כוס קוֹניאק וקינוח של חצי לימון אחריהן – כך אמר ביהירות, אלא שלא היה בטחון גדול בדבריו. ישבנו על המדרגות ופתחנו בסעודה והוא זקן ורגיל בלגימה. באמצע האכילה קם בקפיצה כאילו נחש הכישו, אחז כרסו בשתי ידו כחושש שתפול לרגליו, ובבהלה ובפסיעות כושלות חזר למשכבו, שיקע עצמו שם ועשה מעשה מגונה. עבר אחד הספנים וראני עם הבקבוק ואמר לי משהו באיטלקית. מזגתי לו כוס ושילשלה לתוך גרונו, ושוב אמר לי משהו באיטלקית. עד מהרה חזר והביא עמו שמיכה וכר קטן.

ידעתי על-פה כמה שירים משירי-הים של ר' יהודה הלוי; פעם תירגמתי “מזמור שיר על המים” של גיתה לעברית, ורבה היתה התכונה בנפשי משירדתי לים. אך המציאות אינה מתפייטת לעולם. שש מעת-לעת, יום ולילה, סערו המים ואניתנו משחק לגליהם. מהיכן שאבו הרקיעים כל המים האלה? ומהיכן אספה הרוח קילוחי-האויר האלה? כל הימים שכבו שלושת חברי לאניה על הקרשים באפיסת כוחות, בסחי ומיאוס ואני המשמש לפניהם. לא תכפה עלי המחלה ואני בריא ושלם בגופי ובחושי. סוחט אני לימון אל בין שפתי העגונה הכבושות, מאכיל ומשקה את המשולח, שלא ויתר על שלו אף על פי שהמזונות אינם שוהים הרבה במעיו. והיחף הגורקאי נצטמק כל כך ונתארך ומבקש בקול תחנונים שאפשוט מעליו את המגפים. עכשיו מוטל הוא סרוח על המצע עם רגליו השעירות והתכולות ועיניו המעולפות תלויות בתקרה, ואינו טועם אלא מן הפושרים שאני מביאם ממטבח הספנים. אבל מזונותי בשפע מתוך כל שלושת הסלים שבעליהם בטלים.

אור ליום שביעי באמצע הלילה התעוררתי לקול גדול של צלצול שרשראות הטוחנות במעיה של הספינה ומזעזעות תוך תוכה וכאילו שוקעת היא ונמשכת למעמקים. ריצה וחפזון בתוך קהל הספנים. לגודל תמהוני לא מצאתי חברי בצדי וחששתי שמא אירע להם משהו רע. כיון שישן הייתי כל הלילות לבוש בגדי לא הארכתי בהכנות קימה ועליתי במדרגות על הסיפון. אור זרוע בשמים וכוכביהם חיורים ורותתים ותלויה לבנה במילואה בשיפועיהם. רצועה של זוהר משוכה מאחורי הספינה ומכסיפה במים האפלים והסגולים, משתעשעת בין קמטיהם ועושה קיפולים קיפולים כנחשים של זהב ואובדת במרחקים של קסם ותעלומות. אף על פי שטוחנות השרשראות שלוה מסביב ואזנך מבחינה בכל פטפוט ופטפוט של ליטופי הגלים המשטים בדפני הספינה. אַחי לאניה מצאתי עומדים על יד המעקה עליזים ונרגשים ושוטפים שיחה. אף היחף הגורקאי שם עטוף בגלימתו השעירה וחותך אידיש אוקראינית דשנה. קרבים אנו לאלכסנדריה של מצרים.

רק עם אור הבוקר ולאחר עקיפים ומשיכות מרובים עמדה הספינה וארובתה אינה מאַבּכת עשנה וסולמה מחברתה אל היבשה. המגרש הרחב שלפני, תחת השמים האלה ולזוהר שמש זו, סוער והומה קהל מנומר, זר, יחף, עירום למחצה, צורח, כיפות-כותנה מזוהמות על ראשו, תספרתו משונה ומגולחת בראש הקדקוד, הזרועות שחומות-אדומות כרעפי גגות שהזקינו והעלו טחב, לשונו שאינה נשמעת לי קרובה לי, ויש שדיבור חטוף נקלט באוזן ומזכיר נשכחות. במזרח אני בתוך קהל ערבי. נרעש עמדתי ונרתח עד היסוד. הנה הפגישה הראשונה. שפתי מילמלו צוואתו של נחמן המשוגע ב“לאָן” של פייארברג; הכל, כל חברי אגודת “עזרא”, ידענו נאומו של נחמן על פה: “…לא רק לארץ-ישראל אך אל המזרח כולו… ואתם, אחי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה. כעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שמה בשביל להחיות את המת ולבנות בנין החברה החדשה. השונא היותר גדול של היהדות – הוא המערב, ולכן הנני חושב כבלתי טבעי, שהעם העברי, המזרחי, יפיל גורל על המזרח ביחד עם עמי המערב…” זאת היתה תורתי שהבאתי עמי מעבר לים. ארץ-ישראל, חברה חדשה, המזרח כולו. והנה עומדות רגלי על פתחו והתעודה הגדולה והנכבדה בלב. מכה שמשוֹ על ראשי, דלוחים המים ומוֹריקים ומעורבים פליטת ביבים. קיסמים ושברי תיבות ובלויי סחבות ופירות שהרקיבו מעלים צחנתם. חופזים בני-האדם עם הערמומית הקטנה שבעיניהם המעולפות, מעוים פניהם כקופים וגמישות אבריהם כחית-השדה. בנכר אני. וכשהגעתי עד תכלית דרכי, תועה אני בעולם שאינו שלי. אבן כבדה על לבי.

 

פרק ששי: בְּפַחֵי נֶפֶשׁ    🔗

אירעה לי תקלה קטנה באלכסנדריה, ולא שיערתי תחילה שעתידה היא לסכסך עלייתי על חוף יפו. וכך היה המעשה. עם צהרים גבר החום על הסיפון, ומשהתחילה עדת הסבלים עם הסלים על גבם ועם מזרני השקים שמתחתם מעלים וטוענים פחמים להסקת המכונות, נתענן האויר באבק שחור כפיח הכבשן, שהבריח אותי למטה אל האַמבּר, אל מצע-הקרשים שלי. כל שלושת חברי לנסיעה היו כרוכים בשמיכותיהם ומשמיעים נחרתם ועוד חיורון ששת ימי תעניתם על פניהם. סופי שנרדמתי גם אני וישנתי שעה ארוכה. שכן משהקיצותי כבר עמדה החמה להסתלק ודיסקוס גדול ומתורג מתגלגל ויורד בשיפולי השמים; וכבר טוחנות השרשראות ושולות ומרימות מקרקע הים עוגן הספינה. אמרתי לקום ולהסתכל בהפלגתה. והנה נעלי אינן במקום שהנחתין. ביקשתי בכל המקומות ולא מצאתי. “האַמבּר שלנו רשות הרבים והלכו הנעלים” – אמר המשולח הירושלמי ששבו אליו רוחו ודיבורו. מילא, את הנעשה אין להשיב. יחף אעלה לארץ ואקיים שלא בכוונה מצוַת “של נעליך מעל רגליך”, והסחתי דעתי מן הענין.

אמנם לא היתה הדעת נתונה על קטנות אלה. עוד באמצע הלילה לקחתי מזודתי והעתקתי מקום מושבי אל הסיפון. עם שחר אנו עוגנים ביפו ולא יקדימני אחר בראִיה ראשונה. אף על פי שיוצא אני ממשפחה של מתנגדים גמורים, ואפילו מספרים על אחד מזקני כי בליל ראשון של פסח היה נוטל שתי המנורות מעל שולחנו ופותח את התריס ויושב בחלון המואר ומפגין ומקנטר חסידי עירו ואוכל מצה שרויה בפרהסיה, הרי אבי מן הנוסעים לגר היה, וכמה שנים, עד שנתפקרתי, הייתי נוהג מנהג חסידים בכל מעשי. וזכורני, כשהנחתי בפעם הראשונה תפילה-של-ראש על קרקפתי הייתי שוהה הרבה ומתפלל עד שכיוַנתי לבי לאבי שבשמים ועד ששטפתני מתיקות גדולה. מעין תכונה רבה כזאת נתאחזה בנפשי הפעם. עמדתי על הסיפון וראשי מונח על אדן המעקה המפולם מטללי לילה ואני ממלל במין עבודה שבלב וחוזר בלחש: לארץ-ישראל… חברה חדשה… לארץ-ישראל… חברה חדשה… שקט ימה של יפו ולא נתקיימו בו כל הנבואות הרעות שניבאו ועמוקה החשכה. אך לבי הומה ורוגש ומאור גדול מאיר לי. צימצמתי עיני כדרך הייתי נוהג להכין עצמי בשעת תפילה, עד שהכאיבו רקותי וניענעתי גופי לפנים ולאחור וריכזתי וכיוַנתי דברי אל היבשה, אל המזרח: לארץ-ישראל… חברה חדשה… לארץ-ישראל… חברה חדשה…

ומשפקחתי עיני הרתית משהו לפניהן. הסגילו המרחקים והם רחוקים משהיו ואבק זהב מנצנץ בהם ואינו מנצנץ. והרי קו מעומעם ראשון בוקע ועולה ורועד, וכאילו הספינה השטה צפונה בורחת מפניו, וכבר מבחין מבטי בגוש של עלטה בתוך החשכה. עכשיו ודאי לי, צל הרים אני רואה, מופז ראשם ומאדים ומפזר ארגמנו בתוך הערפל, ואותו אויר סגול גולש ויורד אל העמקים.

הניח מישהו יד כבדה על שכמי:

– תצטנן – היחף הגורקאי קם ועלה והזהיר בי. רואה אני גם לבו רוגש. מיד אחריו בא המשולח וכל כלי-המיטה שלו חבושים בשטיח של שער-עזים ופסיו הלבנים והחומים דומים לשולי טליתים, ועלבון כאן שטלית על הקרקע ואין מרים אותה. תרבוש אדום על ראשו של המשולח נוטה באלכסון לצד פיאתו השמאלית, והמכחול השחור מיטלטל באותו צד. אלא שהשמנונית שבעיניו עודה מזוהמת כשהיתה. גם העגונה הטבריינית באה, ואף על פי שסודר שחור עם פרחי תולע כרוך עליה ואף על פי שנתאוששה הרבה משפסקה הסערה, והשׁוּמוֹת שבסנטרה שוב גוונן חום, כולה עודנה יגון ואנחה. כמה מבני-ערב שעלו באלכסנדריה, והיו מוטלים כל הלילה על הסיפון ולא חשנו בהם, התחילו עכשיו משתמטים מתוך גלימותיהם השחורות ומטיילים ללא בושה בתחתונים הלבנים עם הקיפולים המשונים שבאחוריהם. אחד אמר לנו – יפו – ורמז על מגדלו של מסגד שמנורותיו מאירות בגבהי שמים.

עוד קודם שעגנה הספינה כל עצמה ראינו סירות ודוגיות שלוחות אליה כחצים מכל העברים וכפות-משוטים מצהילות באור זריחה ונוטפות זהב. שקט הים וחלקים מימיו וירקרקים וכבדים כנהרות שמן. כיצד עלו ספני הסירות על האניה ומהיכן באו? לא ידע איש, אבל פתאום והם מקיפים אותנו, צוֹוחים, נאבקים עמנו על המזודות והאמתחות וכאילו מאיימים עלינו בגלגול עינים דולקות ובמחשוף שיניהם הלבנות. ומבוהלים הם ונחפזים כליסטים. המשולח והעגונה מיד מצאו לשון אחת עמם וירדו ראשונים. ואני והיחף הגורקאי ממתינים בתוך המהומה. סוף-סוף קרב אלינו יהודי כבן ארבעים, שחרחר ולבוש חליפה לבנה וכובע עגול ומשונה על ראשו, ככובעם של מכבי-אש בעיירתי, עם שתי מצחות, אחת לפנים ואחת לאחור. אבל פנים טובות ליהודי זה ועינים של שקדים לו, עייפות ומעולפות ונוגות מאד. אמר לנו שלום ונתן בידי אחי-לאניה כתב-הרשאה שנשתפשפו שולי קיפוליו והם תלויים בנס. לא היה היחף הגורקאי למדן גדול ועבר הכתב לידי. מעיד הוא על מר כוהן שהוא אדם מהימן ועוסק באמונה ויש לסמוך עליו בכל עניני העליה על החוף, וחותמתו של המורשה מטעם הועד האודיסאי מַחרה-מחזיקה עדות זו. והלכנו עמו, כלומר נתפסנו בזרועות הספנים שטילטלו אותנו לכאן ולכאן, משליכים אותנו מיד ליד ככדור, עד שנמצאנו יושבים בתוך הסירה על גבי ספסל ששטיח קטן פרוש עליו; וערבי רחב-חזה, רחב-פרצוף, רחב-חוטם ורחב-פה ממעך פניו כנגדו ונהנה הרבה, ודומה כל העולם פושט ומתמתח לרחבּוֹ בין אופק לאופק.

מיד והחליקה הסירה על פני המים. אותו ערבי בעל החזה הרחב מעוּמד באמצע כחזן על מקהלתו ופתח בשירה ושמונת הספנים עונים אחריו. קצב הברותיהם הקטועות, קצב של מכים בתופים, מכוון נדנודי גופות ותנועת זרועות ומשוטים; להעמיקם ולהשהותם או להחישם ולשלוֹתם מן המים המוריקים, ושם אללה אינו פוסק מפי השרים. המום אני ומדוכא. לא ציפיתי לקבלת-פנים כזאת. ישובים אנו כאן ומלאכתנו נעשית על ידי אחרים כבכל שאר המקומות בעולם, ואנו בלב ימים כשבויי-מלחמה שיוצאים לגולה. היתה א??1 בגמישות זו של זרועות נחושת-קלל הללו המזהיבות ומצהילות, והיתה ערמה רבה בקצב-נחשים זה הדולק בארגמן שמש עולה; והיתה יתמות ועלבון בבדידותם של שלושת היהודים שנקלעו לסירתם של פירטין כבושים וגאים השולטים על עצמם ועל הכלים שבידיהם וקסם בתנועתם בתוך קצף הגלים ושחור הכפים. עוד אני מהרהר ודואג והנה שוב נתפסתי ככדור-משחקים בין הזרועות האלה ורגלי עומדות על היבשה בנמל יפו. הקביל פני קצין תורכי ופניו כפני הקלף, ולבוש הוא שחורים ומצנפת-קרקוּל על ראשו וחגורת-העור הרחבה שעל מתניו פתוחה, שלא תעיק על כרסו העגולה. תחילה בדק ניירותיו של היחף הגוֹרקאי שהיה נעול מגפיו הצהובים ולא דק והעבירוֹ ללא שהיות פנימה. אבל בתעודתי התחיל מפשפש. יחפות רגלי המזוהמות ומעילי נתמעך תחתי על גבי מצע-הקרשים וזקני מגודל והקצין מדבר אלי צרפתית ואיני יודע מה להשיב.

– מפני מה יחף אתה? – שואל הזאוויד – הסביר לי מר כוהן.

סיפרתי לו מה שאירע לי באלכסנדריה של מצרים. והתורכי אינו מקבל טענתי.

– סטודנט אתה? –שוב תירגם לי מר כוהן שאלתו.

– כן, באוניברסיטה של קרוּקא.

הטיל בי הקצין עינים קטנות לגלגניות וראה אותי בעלבוני ופרץ בשחוק:

– אֶיטידיאן? אי אפשר, איזה איטידיאן אתה? אי אפשר – קישקש בלשונו ואמר “לאַ” ורמז לשני השוטרים שעל ידו ונסתלק ולקח תעודתי עמו. שוטר אחד סומא בעינוֹ השמאלית היה, ואף חגורתו פתוחה שלא תעיק על כרסו המעוגלת, וכך, כנראה, מנהג המדינה; והוא ששילב זרועו בזרועי והטה אותי הצדה. ראיתי מר כוהן נגרר אחרי הקצין וטוען ומזודתי בידו. הביאו אותי השוטרים אל מגדל קטן שבפינת הרחבה ומבריחים הם את הפרחחים שנטפלו אלינו. ריק היה החדר שהכניסוני לשם ורצפת-המלט שלו סדוקה ותקרתו מקומרת ומכסיפה בקורי העכבישים וחלון אחד עם סריגותיו החלודות פתוח אל הים. היה שם שרפרף קלוע קני אגמון ומרופט וכד-מים שחורה בצדו. אני בתפיסה, אבל בתפיסה משונה, שדלתה הרעועה אינה ננעלת כל צרכה. שעה ארוכה ישבתי על אדן החלון. תרני דוגיות ריפרפו והתנדנדו לעיני לכאן ולכאן. רשתות דייגים מזהיבות ומתיבשות בחמה ופקקיהן ככפתורי פרחים. שמעתי מַשק גלים נשברים בחומת בית-כלאי, פיטפטו משהו וחזרו אל הים המנצנץ ברצי זהב, וקהו הרהורי ועיפו ולא הירהרתי כלום. והנה נפתחה הדלת ושוב נכנס אותו שוטר עם עינו הסמויה והירקרקה ומביטה בי ברחמים רבים, והוא מביא עמו ספל כחול קטן של קהוה. שליתי כתר אוסטרי מארנקי ואמרתי ליתן לו שכר טירחה, אלא שהרים שתי ידיו כלפי מעלה ואחר לחצן על לוח לבו וסירב, ובז’רגוֹן שבור הסביר לי, כי אורחו אני ולא ממנהגו ליקח מעות מאורחיו. ולא בא אלא לבשרני, שמוּסה כוהן כבר קיבל רשות מן הזאוויד להתירני מבית-אסורי. הסתכלתי בבריה מוזרה זו, שלא נשתייר בבגדיה אלא כפתור-נחושת אחד ורגליו נעולות סנדלים אדומים, כאילו יצא עכשיו מבית-המיטות, ושאין בו לא מגסותם של שוטרים ולא מתקיפותם, ואף על פי שעלוב הוא, נימוסיו נאים. אבל למדתי עוד דבר. אמנם אידיש זו שלו יצאה מגוחכת מגרונו ומשובשת היא ומסורסת, בכל זאת רהוטה היתה. משמע שפת היהודים היא כאן, ולא העברית, ומפיהם ומתוך מגע עמם שגורה היא בפי הערבי שלפני. שוב באה המציאות המרה ושׂרטה שׁרטת קלה בנפש ופגמה משהו בחלום שהבאתי עמי מעבר לים.

עד מהרה בא מר כוהן ובעיני-השקדים הנוגות שלו דוק של חימה, והפתקה האדוּמה, זו הנותנת לי רשות ישיבה בארץ שלושה חדשים בתורת צליין2, בידו: עשרה פרנקים גזל ממני דבר-אחר זה! והשוטר הסומא מבין משמעם של דברים ומסכים עם כוהן שדבר-אחר הוא הזאוויד ומחייכת עינו הסתומה והוא פותח דלת התפיסה לפנינו. קסם לי יום-כסלו צונן וזוהר אור יקרות ואבנים קרות ומרופשות וחלקלקות תחת רגלי היחפות. לאורך הסימטה הצרה והאפלה שאנו עולים בה, ודומה שתי שורות הבתים הסוגרים עלינו עם גזוזטראותיהם עוד מעט מתמוטטים ונופלים וקוברים אותנו תחת עיי מפלתם, מתריגים בחנויות תפוחי-זהב תלי תלים, מסגילים צרורות של צנון ארוך, מוריקים לימונים, ותיבות של תמרים שחומים-זהובים מענברים, וריחות מינתה ושבת וקורנית מהממים חושי. ערוכים הפירות והירקות על פני המדפים בכוונה רבה ובטעם טוב ומצורפים כמעשי פסיפס, כשטיח רב גוונים וציורים. הרי המזרח הירהרתי, עם שלל צבעיו וריחותיו ונתחמם הלב.

בראש הסימטה, ברחבה המרובעת, מתנוסס מגדלו של מסגד וכיפות מקוערות ומכוסות ירק כהה של טחב עוטרות אליו. ערב שבת היום וים של תרבושים נע לפני בית-התפילה. ובצדו ממתינה לנו כרכרה רתומה לשני סוסים אפורים וזרים של זוגים ומחרווזת של אלמוגים תכולים בצואריהם. ומזודתי מונחת על דוכן הרכּב. משהתישבנו במרכבה ביארתי למר כוהן, ששלושה עסקים לי קודם שאנו הולכים לאכסניה שלו: קונה אני נעלים ומגלח זקני ונותן ממוני לפקדון באפ"ק. מר כוהן אדם חלוּש היה, שכן התעכב כמה פעמים ונתן ידו על לבו כשהיינו הולכים במעלה הסימטה, אלא כיון שיש לי מעות להפקידן3 בבנק, הרי אין לקמץ בהוצאותי והמרכבה לרשותנו. הלכנו ממקום למקום, מן הסנדלר אל הגלב וממנו אל הבנק ועכשיו נוסעים אנו למלונו.

– היכן תעודתי? – שאלתי אותו.

– נשארה בגוּמיריק, בנמל.

– חייב אני להחזירה לבעליה בקרוּקא – מיד תפס את הענין והשיב:

– היכן הפתקה האדומה?

נתתיה לו. לקח וקרע אותה ופיזר פתפוּתיה האדומות ברוח.

– עכשיו תחזיר לעצמך שמך הנכון ואת התעודה נוציא בכמה פרנקים מן הגוּמיריק, ומה שמך אם אינו הירשטיין?

אמרתי לו.

– שם ספרדי או שינוי שם?

– לאו דוקא, מבית אבי הוא.

ומשחזר אלי שמי ידעתי כי בן-חורין אני.

מר כוהן מותיקי יפו ומילידיה והדיבור העברי שלו כולו תפילות שבסידור והאכסניה שלו על תכלית הכשרוּת. נכנסנו לאולם גדול וארוך שקירותיו גבוהים ותקרתו רחוקה ועשויה סרני-עצים משוחים צבע תכלת בהירה. תקועים בכותל העבה שני חלונות צרים קרובים אל הקרקע ומקומרים בראשם ושמשותיהם צבעוניות, וכתמי תולע וצוהב מרצדים ומשתעשעים בחלל האולם. אל השולחן הערוך מסובים היו כמה יהודים ירושלמיים לבושים חלוקים שפסיהם לארכם תכלת וזהב לסירוגין. בקצה השני ישבו כמה איכּרים מעקרון ומגדרה ולבנות חליפותיהם וכתנותיהם ארג-סריגה וחוט של משי קלוע פּוֹרפן בבית הצואר, ושני פיפים קטנים כפרחי שיטה בסופו. כובעי-שעם לבנים, עם שתי המצחות המעוגלות, מאהילים על פרצופם ואין לעמוד על טיבם. קבעתי מקומי בתוך האיכרים. מיד הכירו בי את החדש שמקרוב בא. היה שם איכר אחד גוּץ, זקנו מגודל ופניו מקומטות כתפוח שנצטמק, ועיניו כחורי המחט, חריפות ומשוטטות בחימה גלויה, וקפדן הוא ואוכל בחטיפה, וצובט וחומס בפתו באצבעות-עמלים מיובלות ומעוקמות ובתנועה אכזרית כאדם המורט נוצות מן העוף. ומוהל הוא את הערק במים, שהופך לבן עכור, ושותה כל גמיעה בפני עצמה מן המשקה המסויד הזה, ובכל פעם דוחה כוסו כמתעב בה ומתחרט ששתה ממנה.

– למה באת? – פתאום נתכעס עלי.

שתקתי כי לא שיערתי תחילה שכעס זה ודברים אלו מכוונים אלי. אבל לא הרפה ממני ושוב נתכעס.

– למה באת?

– כלומר… איני מבין… – גימגמתי.

– אינך מבין? זו שאמרתי. ודאי אינך מבין. עוד מעט ותבין… בוכה לבי על נעורים אלה, על כוחות אלה…

אידיש ליטאית דיבר אלא שסיים עברית, נוהם ונכנס בשיחה עם עצמו:

– מבלי עולם… מבלי עולם..

הרגיש מר כוהן בסערה המתחוללת ונתן בי עיניו הנוגות והשחורות והתחיל מסיע דעתי לענינים אחרים; לתעודה שיש להוציא מן הגומיריק ולדיליז’אנס של ראשון-לציון שמקום רשום שם בשבילי, ותוך כדי שיחתו הוא מרחיקני מן השולחן ומגלה לי בחשאי שזקן קפדן זה שכביץ שמו ומנכבדי גדרה ומחלוציה, למדן גדול ועוקר הרים, כותב פירושים על התורה ואדם חשוב מכל הבחינות, עובד אדמה החי על עמלו, אלא שנתפס לאוּגנדיוּת בקנאות רבה ואין להשגיח בו. שמעתי לעצתו ולא השגחתי בו. אף על פי כן לא נתישבו הדברים במוחי והכאיבו לי מאד מאד. אם אלה מידותיו של שכביץ וכך עברוֹ, על שום מה נתפס בקנאות לאוּגנדה? בפחי-נפש חזרתי אל השולחן לגמור את סעודתי.

ומשגמרתי אותה ופרעתי חשבונותי היתה השעה קרובה לשתים ומר כוהן הלך עמי ללוותני אל הדיליז’אנס היוצא לראשון. דרך חצרות ומגרשים עם חורבותיהם וגדרותיהם הדחויות וערימות אשפתם הגענו לקרפף מרובע אחד, ערבוביה של קרונות, חמורים, פרדים וגמלים, ומרכבה אחת מוגבהת על אופניה הדקים וחוּפה על גבה וכמה שורות של ספסלים צרים בתוכה וּוילאות בצדה והיא המכונה בפי הבריות בשם דיליז’אנס – מרכבה זו עומדת במרכז הקרפף, רתומה לשלושה סוסים כחושים ומעונים ועגלונם פייויל יהודי קטן כחוּש ומעוּנה כבהמותיו, שעיניו שתי נקודות שחורות פוזזות ופניו כולן רשת של ורידים כחלחלים, ופיו הרחב צוֹוח בקול מר ושריקה משונה בסוף צווחתו: ערב שבת!… ערב שבת!… ואף על פי כן לא נזדרזו הנוסעים ולא זזנו מן החאן אלא בשעה שלוש.

נתמלא הדיליז’אנס על כל ספסליו והרווחים שבין ספסל לספסל מלאו סלי קנים וצרורות ושקים. ישבו איכרים וכובעי-שעם מאהילים על פניהם וישבו איכרות לבושות שחורים, מצומצמות בתוך מחוכיהן וחבושות מגבעות-קש מכל הגוונים. אשה אחת התיהרה על השאר ודיברה גרמנית עם בתה; מין גרמנית מוזרה, גרונית מאד, קוּרלנדית. שתי הנשים שעל ספסלי מקושטות היו וריחניות, ודאי אחיות הן ואפשר אפילו תאומות הן, שכן פניהן, קולן ומלבושן שוים. יפות היו שתי הבנות, שחרחרות ואַפּן חטוּב, נשרי, ועיניהן גדולות וטובלות בברק חום מזהיב חם ותמה; חזן עמוק ומלא ורותת, ושפתותיהן מכונסות וצוארן גבוה וידיהן ענוגות וצפרניהן עשויות והרבה טבעות ואבני-חן על אצבעותיהן ודיברו צרפתית רהוטה, מאנפפות בחטמן הנשרי ומגרגרות בכל הרישין. נשבר לבי; לא כך תיארתי לעצמי יושביהם של הכפרים בארץ; ושוב באה המציאות המרה ושרטה שרטת קלה ופגמה בחלום שהבאתי עמי מעבר לים. נסענו בין פּרדסי יפו בזיווֹ של יום-כסלו זוהר. ענפי אילנות טעונים פירות זהב שלוחים מעל למשוכתם המאובקת וסוככים על שני צדי הדרך, שאינה דרך אלא גלים של אבנים מנופצות בלועות בעפר תחוח העולה באויר בענן ומקיף מרכבתנו. וזו מיטלטלת ומצלצלת מבית ומבחוץ ופייויל צוֹוח ומצליף כל הזמן בסוס השלישי, ורצועת שוטו בחזירתה משוקי הבהמה מקישה על חופת הדיליז’אנס, ודומה גרגרי ברד מכים על ראשינו. אבל משהגענו לפרשת-דרכים והמרכבה פנתה לצד ימין, לא הועילו עוד צליפות פייויל וצריחותיו. שלושת הסוסים נתפרדו וזה מושך לכאן וזה לכאן, והאופנים המתגלגלים טוחנים את החול במקומם ושוקעים בו, ואבד סיכּוּים של הסוסים; גופם הרתיתו כמנערים מעל גבם עול משיכה. ונפלו ראשיהם והתחילו מעיינים בקרקע שלפניהם.

ירד פייויל מדוכנו וירדו אחריו כל הגברים שבמרכבתו. סמוכים אנו לחולה של ראשון ושממותיה, על גבולה ממש. מימין מוטלות גבעותיה התלולות והרפופות בחמה ומנצנצות. שרידי ישוב קבורים תחתן, ופה ושם עוד משחירות שקמים ותאנים, שמצבתן כבר מובלעת בין גלי העפר הזהוב, ורק זרועות צמרתן מזדקרות ופרושות בשמים ומבקשות עזרה כאדם הטובע בים. ולא יזוז הדיליז’אנס מכאן אם לא יתנו לו ידם אדם ובהמה יחד. היינו דוחפים ופוסעים, מי באחורי המרכבה ומי בחישוקי האופנים, ופייויל מזרז ברצועתו. כך היינו מהלכים שעה ארוכה עד שהתחילה מאדימה החולה בשמש המעריבה. ומשחזרה ונתקשתה הקרקע מתחת הרגלים, ואנו חולצים נעלינו ומנערים את העפר מתוכן ושוב נועלים ועולים על הספסלים, חשו הסוסים באבוס בעליהם והתאוששו הרבה וטילטלו רעמתם ועד מהרה אנו בשער המושבה בין כרמים ופרדסים.

– מה אילן גבוה זה? –שאלתי אחת מן התאומות.

– אקליפטוּס.

לא ידעתי את האילן ולא את שמו, אבל מן המרומים הוא מכסיף ומנענע אמירו ומברך כניסתי לראשון.

 

פרק שביעי: מַפֹּלֶת    🔗

כשנכנס הדיליז’אנס לתוך המושבה ועמד על יד בית-הכנסת המתינו לו והקיפו אותו רבים מבני המקום. בכל יום ג' ויום ו' היה פייויל העגלון מביא עמו מן העיר את “ההשקפה” של אליעזר בן-יהודה, שיצאה לאור בירושלים פעמיים בשבוע וכל אחד ואחד נחפז ובא ונוטל עתונו מידו. אלא שהפעם נדמה לי כי נרעש מאד הקהל ולהוט הרבה אחרי החדשות. ודאי דבר גדול אירע שם, כלום נפלה פּוֹרט ארטוּר? נמשכו עיני אל יהודי ננס אחד שהיה דוחק עצמו יותר מן השאר. שחור היה ועיניו עיני קאלמיקים עמוקות ועקומות, וירקרק גוון פרצופו ושפוך עליו אותו צוֹהב של קלף חיור מוֹנגוֹלי של פני הזאוּיד התורכי בנמל יפו, וכיפה עגולה של קטיפה על קרחתו וזקנו קצר ושפמו גזוּז ומסומר. יהודי ננס זה רתח הרבה ואליו נשלחה קריאתו של אחד הנוסעים עוד קודם שנתעכבה המרכבה כל עצמה:

– יצאה!

– באמת?

– יצאה, אומר אני לך.

– ברוך השם!

מן המתרחש כאן ועל מה כל ההתרגשות הזאת נתחוור לי שעה קלה לאחר המעשה, כשהייתי בתוך האכסניה הקטנה, והפמוֹטוֹת כבר מוכנים להדלקת נרות על השולחן הערוך, והפונדקית כבר לבושה שמלת-שבת ומטפחת לבנה ומגוהצת יפה עוטפת פניה, ושני קצות המטפחת זקופים וחדים כאזני שפן ומעונבים מתחת לסנטרה הכמוּש. אף למקום זה הגיע טופס אחד של “ההשקפה”, ובאותיות גדולות ושמנות כתובה הבשׂוֹרה בראש הגליון – התיירת יצאה לדרכה! לא ידעתי פשר דבר ועל שום מה בהילות זו, ואפילו מלה זו “תיירת” חדשה ומוזרה ולא ברור לי כל פירושה. אבל העֵרוּת שבלבות האיכּרים לשאלות הכלל והזמן נראית לי הרבה ואני שמח עליה; שהרי לא יתכן, שהכּפרי היהודי יהא בו מן הטמטום ולא תהא דעתו פתוחה להויות העולם.

אף על פי שהיתה כוונתי לילך לרחובות אל משה סמילנסקי ולהימלך עמו על מעשי ודרכי נשארתי לשבּוֹת בראשון. ולאחר שפתחתי מזודה שלי על יד המיטה המיועדת בשבילי בחדר והחלפתי לבני והידרתי עצמי לכבוד היום, הלכתי להסתכל בפני המושבה. כבר התחילה השמש לערוב ואורה עוד מפזז בין מוטות האילנות וטרפיהם. מלבין הרחוב היורד מבית-הכנסת למטה ומלא הוא עגלות חוזרות מן השדות, ולהקות של בני ערב ובנות-ערב רצים אחריהן בחפּזון סואן כעדרי צאן שבים מן המרעה, ורגליהם היחפות מאבקות בשחקן של אבני-הגיר התחוחות שבמסילה. על דוכנה של כל קרון וקרון יושב איכר יהודי עם כובע-שעם בעל שתי מצחות ובצדו ערבי צנוף בסודרו. וכשמגיעה העגלה לפני אחד השערים קופץ האיכר מעליה, תוך כדי נסיעתה, כנס ונמלט מפני משהו שאינו חביב עליו ומסתלק, והערבי מכניס הקרון לחצר ופורק כלי-העבודה ומתיר את הסוסים. עד מהרה ותנועה זו נתמעטה ואפסה ונתרוקן הרחוב ושקט. על המרפסת שלפני בית נמוך ושומם, ללא גינה וירק, ישב יהודי כבן ששים בהרחבה ובפישוט רגלים. בית הצואר של כותנתו פתוח ומגלה חזהו השעיר, ואַפּוֹ נשרי ועיניו קטיפה חומה ומזהיבה ומוליאר כרסני לפניו והוא מוזג לו חמים כוס אחר כוס. היכן ראיתי מעין פנים אלה? מיד מצאתי פתרון לחידתי. בפתח הבית עמדה אחת משתי הנשים היפהפיות והמקושטות שהיו שכנותי על גבי ספסל הדיליז’אנס. בית זה ודאי ביתן ויהודי זה השותה חמין אביהן. מן הצד האחר במרפסתו של בנין בן שתי קומות (למה מגביהים הם שבת כל כך? אין אלו משכנות איכרים ענוים כאשר קיויתי). בצל ירקם הקלוש של אילנות יתומים ודלי ענפים, ישב יהודי ננס זה עם העינים הקאלמיקיות שהבחנתי בו בשעת כניסתי למושבה. אף הוא שותה חמים ומעיין ב“השקפה” והרבה בנות שחורות כמוהו עוטרות אליו. מתי מעט, מפה ומשם, התחילו זקנים באים ופוסעים ברגל כושלת במעלה המסילה ופניהם אל בית-הכנסת שבראש הגבעה, שהקדים והדליק כל מנורותיו. מרושל הילוכם ומתקבצים הם על גבי המדרגות ומשוחחים בחבורה זה עם זה. קרבתי אליהם ולא השגיחו בי והכל מדברים משום מה באותה תיירת שיצאה. על גבי עמוד תלויה טבלה של עץ ורשת פרושה עליה ומתחתה מודעה, שהערב בשעה תשע מתאספים בני המקום בדירתו של מר בן-זאב ויושב ראש באספה מר פריימן, ומר יודילוביץ יקרא בתרגום עברי נאומו של זנגויל שהשמיע בפילדלפיה. כמה נאים וטובים מנהגיהם של איכרים הללו! קובעים הם עתים לתורה בלילות שבת ואינם מוציאים זמנם להוללות ולבטלה בבתי-מרזח. ואמרתי אלך לאסיפה זו ואבוא ואראה. והנה בבת אחת כאילו חטף מישהו דמדומי שקיעה מתוך האויר והחשיכו צמרות האקליפטוסים. הלכו הזקנים פנימה וחזן מסלסל בגרונו ומקבל פני שבת. אורות מנצנצים מבין עפאים, ויורד עלי ערבי הראשון תחת השמים האלה, יורד ונישא הוא על גלי צינה המדדים ובאים מן הכרמים ומן החולות. זע משהו בתוך הלב, מעין כאב עצור וחרישי, כאבו של אדם שנתמלאו כל משאלותיו.

כשחזרתי לאכסניה כבר דלקו הנרות בפמוטות וכבר פתחו בסעודה. ישב שם שותפי לחדר, פועל בכרמי המקום, מהללוּ הקרויים ב“השקפה” בשם “נודדים”, כלומר מן המהגרים החדשים שנמלטו לכאן עם מלחמת יפּן ורוסיה. צמחוני הוא ומחמיר בדקדוקי מצוותיו וטובל פתו בקערת הירקות שלפניו. מארץ קרים בא ואינו מדבר אלא רוסית, והפּונדקית המקרבת אותו ועוסקת בו בעין יפה כבושה לשונה, והריהי מתענה ומעלה בזכרונה שברי פסוקים בשפת החוֹחוֹלים שנשתכחה ממנה. טוֹלסטוֹיאי אדוק פועל זה, וכשנקרא לצבא התנגד לגיוסו מטעמי תורתו, ומגדל הוא שערותיו שיורדות על ערפו ארוכות וחלקות. חולצה של פשתן גס ואפור עליו ואף נעליו נעלי בד. כחוש הוא ולסתותיו חדות, ויש משהו מן הנזירות בפרצופו המצומק ובעיניו הקטנות, הבוערות באותה טינה של קנאות, שבעיני צדיקים הרבה. על ידו סועד איכר מבני המושבה שנתאלמן וגיסו של משה סמילסנסקי הוא. גברתן בגופו וצנוע וביישן במזגו, וכיון שיושב הוא גלוי-ראש, מלבין מצחו הרם בפנים שנתפחמו בלהט השמש. קשות וגסות ידיו ואצבעותיו תפחו ונתעקמו מרוב עבודה ומיובלות הן הרבה, ועוד אבק העפר שהן חופרות בו גנוז בין הסדקים שבעור כפיו שהצהיבו. אף הוא מדבר רוסית ובתאוה יתירה. אלא שהוא ממעט בדיבור, ובדרך זו שהוא מפשפש בצלחתו דומה ראייתו לקויה.

שאלתי אותו היכן ביתו של בן-זאב וכי רשאי אני לבוא לאסיפה.

– הולך אני לשם, – השיב לי, – ותלך עמי, כנראה חדש אתה. אימתי באת?

– הבוקר.

ונתן לי כּפּוֹ המסורבלת והמיובלת ולחץ ידי ולא אמר כלום.

ביתו של בן-זאב אף הוא רם ונישא ודיוטותיו שתים ועומד בפינת הרחוב סמוך לבארה של המושבה ואור מרובה שופעים חלונותיו. בעל הבית מקבל פנינו בפתח הדלת וגופו ארוך מאד, וקאסקט צבעוני של יוֹקיי ועגול ועם מצחה של לכּה שחורה על ראשו הסגלגל הקטן. חליפתו אפורה ורבת-כיסים והדוקה סביב מתניו המתוחים. מכנסיו מכנסי רוכבים, מנופחים על גבי השוקים וצרים מן הארכובה ולמטה. אומרים עליו שמתעתד הוא לעקור מן המושבה וללכת לאוסטרליה ולפיכך מקדים הוא ומתהדר בבגדים בנוסח האנגלי. זקנו מגולח אלא ששפמו משונה מאד בגדלו; עובי לו ורוחב ואורך וסלסול, שפם של קוֹזאקים מסוגו של טאראס בּוּלבּה, מוּדלה וזקיף ומגיע עד גבות עיניו, וליתר השלמה הניח לו כפתור של שער, מין קמץ קטן מסובך, בתוך הגומה שמתחת לשפתו התחתונה.

באולם רחב-ידים שהכניסנו לשם כבר נתאספו כל נכבדי המקום, נשותיהם ובנותיהם. אותו יהודי ננס עם העינים הקאלמיקיות שנתקלתי בו אצל הדיליז’אנס לבוש עכשיו שחורים ונח בכורסתו מופרש מן השאר אצל שולחן קטן. ודאי מר פריימן הוא, היושב-ראש, ככתוב במודעה שעל העמוד על יד בית-הכנסת. בצדו אברך ערמוני, צר-חזה ורזה-גוף ומראהו מראה משכילים, חיור וחולני, כאדם יושב אוהל ועוסק בתורה. יש איזה עינוי, איזה זעם של מקופחים בפרצופו, ומשקפים רכובים על חטמו הגבנוני ופיו הלאֶה פעור קצת, וכמה גליונות של נייר בין אצבעותיו והוא מגלגל בהם בזה אחר זה וחוטף ומעיין כאדם הבוחש ובוחן בחבילה של קלפים. ודאי זהו המרצה, מר יודילוביץ, ככתוב במודעה, ועתיד הוא לזכּוֹתנו בקריאה עברית של הנאום שהשמיע זנגויל בארצות-הברית. ומסביב למרכז זה קהל מנומר ורועש ופטפטני ומדבר רוסית וצרפתית ואידיש ובשאר לשונות. עייפים הגברים ונענים בקושי לשיחה. אבל חשובות מאד ומפוארות מאד הנשים, כאילו לנשף-חשק באו. הריהן כבושות במחוכיהן, כרוכות בשמלותיהן הארוכות ורבות-הקיפולים, תפורות לפי גזירותיה של חמדה בן-יהודה, שהיא גוזרת ברשימות האפנה מעל דפי “ההשקפה” במרומי ירושלים. ובנותיהן השחרחרות והזהובות כבר נתפקר גופן הרותת נעוּרים ופרץ גדרו; ויש רישול וערבוביה בתלבשתן, וקולניות הליכותיהן כבר ניכרת בהן ממשובת ארץ מולדתן ומחמדתה הגלויה וממרי הנימוסים שנתפקקו. רצות הן ומעופפות כפרפרי-לילה ממקום למקום ודוחקות עצמן על מושביהן ומגחכות הרבה. הקיש מר פריימן בכפו על טבלת השולחן ובישר לשומעיו, שיצאה התיירת לבדוק את אוגנדה, ולא הועילו כל מזימות המתנגדים ונכליהם. אידיש גימגם ואינו דבּרן גדול. אחר ביקש מן האברך הערמוני שיפתח בקריאותו. והנה לגודל תמהוני, אדם חלוּש זה החיור והחולני, פותח בקול חזק ולוהט, והעברית שבפיו צחה בסגנונה, עשירה בצירופיה ונעימה במשפטיה ודיבורה רוֹהט, קוסם במבטאו הספרדי וכוחו גדול. בכל לבי הלכתי אחרי הדברים האלה ולא נתתי דעתי תחילה על משמעותם. כישוף היה בנס זה של לשון שעלתה מעמק רפאים והריהי מכריזה על עצמה ועל חייה ועל נוי צליליה ושלמוּת בנינה בחלל אולם זה ובתוך קהל נאספים אלה. אבל לאט לאט התחיל מתפזר הערפל שבמוחי. משהו אינו כשורה כאן. בראשית הדברים לא היה כשורה, שעה שמר פריימן הודיע בנצחנות על התיירת שיצאה. אבל למה נוצצות העינים באש זרה למשמע נאומו של זנגויל? מהיכן איבה זו בעינים אלה? “לא, יותר טוב ציונות בלי ציון, מציון בלי ציונות!” – רינן קסם קולו של מר יודילוביץ, ודומה יש הסכמה לפירוש המלים בקולו הרונן ובאזנים השומעות. ועל שום מה איכרים עייפים אלה, שנראו לי תחילה כמנמנמים למחצה, מתרגשים כל כך ורומזים זה לזה וכורכים באצבעות רועדות סיגריותיהם? ועל שום מה דדי נשותיהם הכווּצים בתוך המחוכים התחילו רוחשים במצרם? נרתח ונרעש ישבתי. למה שומעים הם חרפת ציון וקלונה ואינם מוחים? לא הקשבתי לדברי הבלע של זנגויל, שקריין זה מזמרם לפני במבטאו הספרדי. רק עיני משוטטות באויר ומקוששות כל זיע בפני הנאספים וכל תנועה באבריהם. מה אירע לי? חשך עולמי ועצמתי עיני וחימה גדולה שפוכה עלי. “בסדר הפסח שלנו קוראים אנו לא בלבד בשנה הבאה בארץ-ישראל, כי אם גם בשנה הבאה בני-חורין!” נשתתק הקול החזק והלוהט והיתה דממה. עד מהרה הלם על ראשי רעם של מחיאות-כפים שלא פסק. וכשפקחתי עיני ראיתי את כל הנאספים, הגברים, נשותיהם ובנותיהם, עומדים על רגליהם ועוד הידים המוחאות תלויות באויר. נחשול של דם רותח שטפני. הייתי כסייח שנתפרא, סייח שאסרוהו והשתולל ושיבר יצולו וניתק כל מוסרותיו ואין לו אלא פרסותיו הבועטות. קפצתי ממקומי וצעקתי: אני מבקש רשות הדיבור!

תביעתי היסתה את קהל האיכרים המפגין והסואן, כאילו גרזן כבד נפל מן הסיפון וחתך את ההתרגשות באמצע. ביקש אותי היושב-ראש בכל פינות החדר והכל פנו בתמהון לצדי ועיניהם מלאות חימה. שבאתי והשבּתי אסיפתם. אחר התחיל מר פריימן מתדיין עם המרצה. כנראה ספק כאן, אם יש להתיר לי את הדיבור, לבסוף הוכרע הדין לטובתי:

– נשמע מה “הנודדים” החדשים אומרים – הסכים היושב-ראש.

לא היו מחשבותי סדורות במוחי שנתלהט ולא היה בחפצי לחזור לפרשה ארורה זו הקרויה אוּגנדה ושכבר יבשו כל מימיה המרופשים. מכל מקום בשבילי הענין מוחלט וגמור, מעֵבר לויכוחים ומעל להם. אבל עצם הכיעור שבמחזה כוזב זה ואותה שפלות שבכפות המריעות, אי אפשר היה לי לעבור עליהם בשתיקה, ופתחתי:

– בבוקר זה ירדתי מן הספינה ועליתי על החוף ולעת ערב באתי בצל אילנותיכם ובפי רק שאלה אחת:

הגידי לי אמא-אדמה, רחבה, מלאה, גדולה,

מדוע לא תחלצי שדך גם לי, נפש דלה, שוקקה?


חדש אני ועוד אבק דרכים על רגלי, ואין לי שום זכות בתוככם, אלא שמסתכל אני בעין פקוחה במתהווה ורואה אני בכל הנעשה לפני. בתום לבי אמרתי, אצא ואמצא אחי הראשונים שעיצבו, שטיפחו, שפיזרו כוחם ואתן להם שבח והודיה ואלחץ ידים שעשו בזה, באהבה וביראה אלחצן. והנה ידים הללו, אשר אהבתי ממרחקים, מונפות בלי מורא ופחד אל השמים האלה ומכות ומוחאות ומקישות לדברי הבל, לדברי בלע וגנאי, לדברי מעל וכחש, אוי לעיני שכך רואות ואוי לאזני שכך שומעות! אבל לא ברוב דברים נלחמים עם הכיעור ועם הבגידה הגלויה. במעשים, במעשים אחרים, עומדים בפני הבגידה. הבאתי שתי ידי העושות כנגד עשרות ידיכם הבטלות והבוגדות!

והרימותי אגרופי באויר:

– אל תראוני שאני עוּל-ימים, אילחם בכם!

כל הזמן היו מלוּוים דברי גלי שחוק אדירים שנידרדרו מכל הפיות. לשוני העברית, לשון עילגת זו של יהודי פולין, המחרקת את כל השוּרוּקים, והמשרקת את כל הקמצים, וכל צירה כאילו אלף פתוחה ויוד אחריה, וכל חולם שבה מין “אוי” ארוך – לשון עילגת זו ודאי שמגוחכה מאד היתה. אף על פי כן כשגמרתי דרשתי דממו הפיות ואפילו בלבול ובושת-פנים בתוך המסובים. שוב נמלך היושב-ראש במרצה, כאילו נחרדו ממנוחתם ואינם יודעים כיצד לנהוג באדם מן החוץ שבא כאורח לא-קרוא ועושה בתוכם כבתוך שלו. עד שקם אדם אחד, על דעת עצמו קם. פניו פחוסים ומטושטשים וחטמו מעוך לרוחב לסתותיו, ויש בהבעת פרצופו משהו מן הליצן ומן הקוף. נשרו הריסים מעפעפיו ושוליהם סמקו כאילו דם הם מדמיעים. כנראה, בכוונה יצא כנגדי לעשותני ללעג ולקלס בעיני הכל. מניח הוא ידו על כתפי ומסתכל בי מלמטה למעלה שעה קלה, ועמידתו בלבד מבדחת את הנאספים:

– בבוקר זה באת, – התחיל באידיש רומינית, – וכבר אתה דורש דרשות? חביבים עלינו “היציגע יינגעלייט” (צעירים חמי-מזג), אף מזגנו חם היה כשהיינו צעירים, אלא מה משמעותה של המלה “פיבּער”, כן “פיבּער” (קדחת) יודע אתה?

המתין שאתן לו תשובה והשלכתי בפניו:

– איני מתירא מפני הקדחת.

הטיל בי שולי עפעפיו המדמיעים דם והוסיף:

– ומה משמעו של “אויגענוויטיק”, כן “אויגענוויטיק” (כאב עינים) אתה יודע?

שוב המתין לתשובתי. באמת אימה נפלה עלי למראה עיני הדובר אלי, אבל הבלגתי ושוב השלכתי לו בפניו:

– איני מתירא מפני כאב עינים ולא מפני שום חלאים רעים.

– זה שאמרתי, גיבור גדול אתה, ואפילו מתעתד אתה להילחם בנו. כיצד, רצוני לדעת, תעשה מלחמה זו?

צינה ולגלוג הללו שבדיבורו בילבלו אותי וגימגמתי:

– איני יודע, איני יודע, אבל אי אפשר כך, אי אפשר כך, לא אשקוט ולא אנוח, אילחם!

ודאי היתה בתנועת ידי או בדיבורי או בכל מעמדי מדמות עלובה ונלעגת, הואיל ושוב פרץ צחוק גדול פרוע מכל הפיות ולא פסק כמה רגעים והוא שהביא את האסיפה לסיומה. מיהרתי ויצאתי לתוך חשכת המושבה. לבדי חוזר אני אל חדרי במעלה הרחוב ורואה ומכיר במעורער שבמצבי. שטות, שטות וקלות-ראש, מצדי להשמיע דברי-להג גבוהים גבוהים על מלחמה. מליצותי השדופות והתרגשות-אוילים זו שתקפתני אינן מוכיחות כלום ואינן משנות כלום. מפולת כאן. חורבן גדול כאן, חורבנם של בני-אדם מעוּלים, שנתנו חייהם על משאת-נפשם ונתיגעוּ ממנה ונפלה תחתיה והתחילו בועטים בה. ואני, שידי ריקות, באתי לפניהם ביוהרה החוטאת שבי ובאגרופי הקפוץ, מה כוחם?

כוכבים זרועים בשמים ובין מפלשי עבים במערב שוקעת לבנה פגומה של טבת. רך הליל כתינוק המחייך ולחש צמיחה באויר וטלליו. מרכינים האילנות אמיריהם ועד מהרה מחזירים אותם למרומיהם. קול פסיעותיהם החופזות של קהל הנאספים יוצא בעקבותי ורודף אחרי, ועוד שחוקם מידרדר ונשמע. ולבדי אני עם צערי ועם החרטה ועם המבוכה שהשפילו אותי עד עפר.

 

פרק שמיני: הַדֶּרֶךְ אֶל הַחֵרוּת    🔗

כשאדם מעלה על הנייר בימים שבין זיקנה לשׂיבה מעשים שאירעו לו בשחר נעוריו, אין הוא דן עם עצמו ועל עצמו. לאמיתו של דבר, אין כאן אלא כתיבה של אדם פחוּת על אדם מעוּלה מכל הבחינות. מה רחוק אני כיום, לאחר ארבעים ושש שנים, מאותו בחור רך ותם ובר-לבב שנתחנק ונתחבט כדג במכמורת ביסוריו וביאושו, שעה שנסתלק מאסיפת האוּגנדיסטים שבמושבה זו ומאותו כיעור בו הקבילה הארץ פניו בערבּוֹ הראשון. מחק הזמן ועקר את ההכרה והדעת מן העולם הרגשי ההוא ובקושי אתה חוזר ומתכנס אל תוכו. לא היה זה כוכב אחד מן הכוכבים הרבים הנופלים ודועכים בשמי אדם. משבר גדול היה אשר יבוא אך פעם בחיי אדם. וזוכר אני שמזועזע הייתי עד היסוד, עד דכדוכה של נפש. בשום פנים לא תפסתי טיבו של כחש זה, של דיבוּק זה, של עבודה זרה זו, ומהיכן הם באים ולאָן הם הולכים ונתרפו כל כוחותי. מה עלי לעשות? אילו היו עמי חברי בני עיירתי מן בית-המדרש-החדש! היינו נמלכים זה בזה ומטכסים עצה על הצעדים שיש לעשות והיינו בּוֹרים לנו דרך איזו שהיא. אבל לא היה איש עמי. לבדי הייתי.

כבר עברה שעת חצות כשנכנסתי לאכסניה האפלה, ובמיטה שכנגד מיטתי שוכב הטוֹלסטוֹיאי ומעיין בספר לאור עששית קטנה. מונחות שערותיו על לובן הכר ואיני רואה אלא כתם שחור זה. שתקן היה ומשוקע בתוך עצמו, מכל מקום הבחנתי שאיני חשוב בעיניו. סחתי לו מה שאירע בביתו של בן-זאב ושידלתי אותו שיהא שותף לתרעומת שבי ולא נענה. ואפילו דומה תולה הוא את הקולר בצוארי.

– אילמלא הלכת לשם לא היית שומע פטפוּט שלהם – אמר.

– כלום עצם הענין היה משתנה?

– ודאי, אילמלא שמעת פטפוט שלהם לא היית מתמלא כעס ורוגז.

– ובכן, לפי דעתך אין לעשות כלום?

– לא אמרתי לך דעתי.

היה הפרש של שנים, של מזג האופי, של עבר וחינוך ביני לבינו ולא נשתמעו דברים של זה לזה. שכבתי במיטתי ועיני פקוחות ותלויות בתקרה. אף על פי כן לאחר שעה קלה התחיל חברי מדבר. עמד כנראה על מצוקת נפשי וחזר בו ואמר לסייע לי. הניח ספרו ואסף שערותיו מעל פני הכר וישב ופתח:

– רצונך לתקן אנשי ראשון? אותם עם העראבאנג’ים שלהם?

היה לגלוּג בקולו היבש ולא השיבותי, ורק לאחר זמן למדתי שדיבור זה, “עראבּאנג’ים” משמעו העגלונים הערבים המשרתים לפני הקולוניסטים ועמלים עליהם.

– ובכן, – הוסיף – אין מתחילים בתיקון האחר… אי אפשר לתקן את האחר… גאוה שפלה באדם הרואה עצמו מתוקן כל כך שרשאי הוא לתקן את האחר… אי אתה יכול אלא לתקן את עצמך…

רוסית דיבר, רוסית קרימאית, וניבה מצומצם קמעה, והוא מקטע את ההגוּי כמקטרג על מישהו וכזורק מרה מפיו ומשמיע כמה דיבורים ומפסיק וממתין, ושוב פותח באותן מלים גופן אלא שסדרן אחר ופירושן אחר ושוב מפסיק וממתין. ידעתי מעט מתורתו של טוֹלסטוֹי וממנהגיהם ומארחות חייהם של הנוהים אחריו, בתוך האויר היו הדברים ברוסיה, אבל מעולם לא נתפסתי להם. כל ימי הייתי מתירא מפני בני-אדם צדיקים הרבה. עוד הומה באזני מלל סוער שהנחיל לי ברדיצ’בסקי במאמריו ובסיפוריו ובקונטרסיו, ולא נשאתי צמצוּם החיים שבצניעותם של בני כת פרושה; הפגנה זו שהם מפגינים על נזירותם וחומרות מצוותיהם בהלכות אכילה ומלבוש, וטינה זו שבלבם ליצרי אדם ולחולשותיו הקטנות. היו מן המידות האלו אף במר שיינבוים, חברי לחדר, וניכרות הן בפניו המצומקות וברזון זרועותיו ובגרמיוּת שלדוֹ שפשטה בכל גופו, ובקול יבש ואטום וצונן ומקוטע זה, שאף על פי שהתכוון לטובה לא נרעדה בו אפילו נימה אחת של רחמים וסלחן. אולם לגודל תמהוני, חברי שהתעקש כל כך ושתק כל הזמן, כיון שפתח בדיבורו לא פסק:

– ציוני אתה? – שאלני.

– ודאי, לשם כך באתי.

– אני… אני… לא… לא… איני ציוני… מעל לתחומים אלה…

– ועל שום מה באת הנה?

– אני… בארץ ללא סדרים ומשטר… אפשר לחיות לפי דרכי…

– ובכן, באת לשם סבוֹבּוֹדה? (חירות).

הרים חצי גוּפו והסתכל בפני וחייך בשפתיו המקורצות והעמיק את השקע שבלחייו:

– אכן, ס-בוֹ-בּוֹ-דה, – הוסיף וליגלג. – סבוֹבּוֹדה… דיבור גדול… יודע אתה היכן ראשיתה?

בפעם הזאת לא המתין אלא מיהר והשיב לשאלתו:

– מעצמך… מן האני… חייב אדם לשאת את עצמו… את עצמו… ופותחים מן הגוף… עובדים ומספקים לו צרכיו שיהא בן-חורין… כאן נאצ’אלוֹ, ראשית הכל ועכשיו נשכב ונישן.

השתטח על מיטתו, הניח שערותיו הארוכות על הכר, כיבּה את העששית ועד מהרה הגיע לאזני כעין שפשוף קל של שפתיו המשתפשפות זו בזו שעה שהוא מכניס ומוציא אויר בפיו. הרבה שעות שמעתי ריחוש שפתים קצוב זה באותו לילה, כשהרהורי מיגעים אותי בנדודי-שינה ומחרידים מנוחתי. היתה בכל זאת אמת רבה בהגדרה זו שהגדיר את ראשיתה של החירות – “מתחילים מן הגוף, עובדים ומספקים לו צרכיו שיהא בן-חורין”. קם לנגד עיני מראה הרחוב שראיתי עם שקיעת החמה. אותן להקות ערבים נערים ונערות ונשים וזקנים וזקנות, עם הרבה רגלים יחפות, פוחזות ומאובקות, כרגליהם של עדרי צאן כשכלב-רועים עוקף עליהם מכל צד ומאספם למכלאותיהם. אותן קרונות עם האיכרים ועם העגלונים הערבים שעל ידם, ואותה קפיצת חפזון מן העגלה שהיו קופצים האיכרים סמוך לחצרותיהם, כנסים מפני דבר מאוס ושפל ונמלטים אל בתיהם הרמים. שמא יש חיבּוּר בין ניסה מבישה זאת ובין כחש זה שנתגלה לי באסיפה בדירתו של בן-זאב עם כובע היוֹקיי שלו? מה ספק כאן? ודאי, ודאי יש חיבוּר. הנה סיבה והנה תולדותיה. סומא הייתי שלא השגחתי בכך עד עכשיו. והרי את העינים היא מנקרת. לא אלך לרחובות. למה אלך לרחובות? מה ביכלתו של סמילנסקי לעשות בעבורי? בכלל מה בידו של אחר ליתן לי? כבד הענין פי כמה מששיערתי. למקוה-ישראל? ללמוד? לשם מה? שיינבוים זה כפולות שנותיו משנותי ועובד בכרמים וחי על עבודתו. לא אוציא הכספים מן הבנק. קונם עלי כספים הללו. באיסור באו ובאיסור יהיו מונחים שם. לא אלך לרחובות ולא אשאל פי איש ובכוחות עצמי אמצא דרכי. ביום א' אשכים ואצא לבקש עבודה בכרמים, וזאת ראשית דרכי אל החירות! כבר מתגנב ומסתנן אויר תכלת של שחרית מבין חרכי התריסים וזוחל ופושט בחשכת החדר ומזעזעה. דומה לאור מועט זה שהתחיל מבהיר מעמדי ולאותה זיזה חשאית שבלב אדם שהיה תועה ומעמל עצמו עד שמצא תכליתו והיא שעמדה לו. הנה מפלח חץ זוהר ראשון וננעץ באלכסון בפני שיינבוים הישן בשלוה, מוטל אפרקן ושתי זרועותיו סרוחות לאורך גופו אחת לימין ואחת לשמאל, ורותת קו הזוהר בין שפתיו הרוחשות. לאט לאט כאדם שעשה כל מלאכתו וראוי הוא לשבוּת עצמתי עיני ונרדמתי.

כיון שגמרתי אומר לעשות מושבה זו ישיבת קבע נחה דעתי והלכו כל דאגותי. אמרו לי באכסניה, שעוד צעיר אחד כאן שבא מרוסיה, אחיו של הסופר גנסין, ועובד הוא ביקב, אלא שבשבתות הוא הולך ליפו. אם אני מצרף אליו את שיינבוים ואת עצמי הרינו מזומן. לא רב המחנה ואף על פי כן. ולאחר סעודת-צהרים יצאתי לטייל בכרמים ובחולות ועמדתי על טיבו של נוף וטבלתי כל היום בחמתו של מקום. בחזירתי מן הטיול במעלה הרחוב קרב אלי איכר אחד חבוש קאסקט אפור ונתן לי ידו ואמר לי – שמי שמואל אוֹסטשינסקי. בינונית קומתו וצרות כתפיו וכפופות וראשו כבוש בתוכן. עיניו תכלת זכה, עגולות ובולטות ומסמיכות עפעפיהן אל גביניהן. אלא שהיה צליל של משי בקולו הקונה לבבות, והחיוך העצור שמפרכס במוצא פיו מאד פיקח היה ואפילו מקצת מן המקצת שבערמה בו.

– ראיתיך אמש באסיפה, ובאתי לאמור לך, אַל תשעה לדברי שום בן-אדם ולך לך בדרכך.

אידיש שפתו, אידיש ליטאית המשמאילה את השינין ונבלעת בגמגום כלשהו. פליאה גדולה בעיני, שמוצא אני חיזוק ממקום זה, מיהודי זה שהגיע לשנות בינה ומראהו כאחד מן הישוב וניטל הדיבור מפי. כשראה מבוכתי נסתלקה הערמה הקלה שבחיוכו וניצנץ זיק של חנינה בגלגלי עיניו המגודלים:

– ומה בדעתך לעשות?

אחרי ליל הנדודים שלי מוכנה וסדורה תשובתי:

– לעבוד בכרמים.

– תיכנס באחד הערבים לביתי, בכוחי לסייע לך – והצביע לצד הבית שמשמאלו. אף על פי שעתידים אנו להיות רעים וידידים הרבה שנים, ולא פעם אחת הייתי שוכב בבית זה משהתחילה תוקפת אותי הקדחת ואוכלת בשרי, לא נצטרפה שיחה ראשונה עמו ונפטרתי ממנו וחזרתי לאכסניה, ואני מהרהר: כשם שאין דור כולו חייב כך אין ציבור כולו חייב.

ביום א' כשהשכים שיינבוים לקום לעבודתו קמתי עמו והוא הראה לי את הדרך אל שוק הפועלים שבתחתית המושבה סמוך לבארה. סוף חשון שפע השנה גשמי-ברכה וסופו של כסלו צונן היה והשירו הגפנים כל טרפיהן והקדימה עונת הזמירה בכרמים והעבודה בהם בעצם תקפה. מכל הכפרים שבשכנוּתה של ראשון היו מתקבצים בוקר בוקר חבוּרות של ערבים ועומדים הם כאן צנוּפים יחד כפקעת גדולה, צבעונית ומסובכת, וממתינים שיבוא כורם ויבור את מישהו מתוכם. מנומר הקהל ורועש הרבה, מקצתו מיושב על הקרקע ומקצתו מעומד. פרועה ושחצנית בלוריתם של הבחורים ומהדסים הם ומחליפים רגליהם היחפות, כורכים סיגריות באצבעותיהם הגרמיות והחוּמות והמאורכות ורועדים מצינת שחרית. והבנות קומתן מיתמרת ועולה כמקל בחלוקיהן הכחוּלים עם מרובע זה של רקמת תולע על חזיהן ופיטמות שדיהן נוקדות בו. קולן הולך ושחוקן מכעכע באגרופיהן ופטפוּטן מאַווש, וכאילו נקטם קצה חטמן מחמת נקוּדת הכחל שבו, והפּוּך שבריסיהן קורע בבת עינן ומקשקשות כזוגים מחרוזות המטבעות שבהינומתן. אל תוך קהל עמלים זה התכנסתי לבוש חליפתי הכחוּלה וחבוש כובע-הלבד השחור שלי. מיד ופסקה המוּלתם. משכו הבנות בסודר הלבן שעל ראשיהן וחופות הן מחצית פניהן ודוחפות זו את זו ועקום מבטן הבוחן בי בגניבה. והבחורים מתקנים גלימתם ותמהים ורומזים זה לזה ומעמידים פנים שאינם משגיחים בי, אבל נוהמים הם בחשאי נהימה עצורה וגרונית, נהימה של כלבים שעה שנכרי נדחק למחיצתם. בא איכר אחד והכריז שלושה שמות: מוסטאפה, עבּד, פאטמה ונטל חלקו מן החבורה והטיל בי עינים של נחש וזרק בחימה גדולה:

– מה אתה עושה כאן?

– מבקש עבודה.

– לא מצאת לך מקום נאה יותר אלא בין השחורים האלה – ונסתלק מלא חימה. אחריו באו עוד איכרים וכל אחד מכריז שמות ונוטל חלקו, ואותו מבט של כעס בעיניהם כלפי. אלא שפסחו עלי ולא אמרו כלום. בא גם מר בן-זאב מבוהל ועודנו לבוש חלוק-של-בוקר וסנדלים ברגליו ועוד שיירי שינה בין גביניו. לא נזדקרו עוד קצות שפמו הגמלון ומשורבבים הם ברישוּל ומקיפים כל סנטרו. חש בי והכיר אותי ופרץ בשחוק גדול:

– כאן אתה, ועודך לבוש שחורים!

אבל נחפז היה ולא נכנס עמי בשיחה. כך פחתה והלכה החבורה, ובסוף נשארתי לבדי מן הבחורים ובצדי שתי ערביות זקנות, תשוּשות, נאלחות, שמלתן טלאים וקרעים ועיניהן טרוטות, וכיון שעלתה בינתים החמה היו נחילים של זבובים נטפלים אליהן ומשחירים פרצופן הכמוּש, דומה לאותו עפר כתוּש ותחוּח שבתוכו הן מתאבקות ויושבות. כבר נואשתי ואמרתי לחזור לביתי, והנה קרב אלי איכר אחד שעמד כל הזמן והסתכל בנעשה. גבה-קומה היה ונעוּל מגפים ולבוש בגדי-עבודה וארוך גופו וצר, וחטמו קו ממושך אחד ממצחו עד שפתיו וכתפו השמאלית נמוכה מן הימנית. היה בו משהו גויי, כפרי, תמים ואִטי והיתה איזו קדרות בפניו הרזות, משהו סתום ונעוּל, רצונך סימן אדישות וצמצום הם, רצונך סימן סבל ועייפות הם.

– מה אתה עומד כאן? – שאלני אידיש קורלנדית מגורמנת.

– עבודה אני מבקש.

– יש לי יום עבודה בשבילך, אם גם אינה הולמת בחור שכמותך. רצונך תבוא עמי ותאסוף זמורות גפנים מאחרי הזומרים בכרמי.

הלכתי אחריו.

– שמי דרוּבּין, ודיבר עמי עליך אוֹסטשינסקי, – אמר ומדדני בעיניו הלאוֹת לכל אורך גופי והוסיף – אין לך בגדים אחרים?

– אין לי.

– שאַדע (חבל), שאַדע, תזדהם הרבה.

כבר עמדה הקרון רתוּמה לסוסים בשער ביתו של דרוּביּן, ובחלקה הקדמי ישב ערבי אחד עטוף בגלימתו ועל ראשו תרבוּש מעוּגל שדהה וצנוּף מטפחת שלִוְיות של זהב על גבה ומכחול התרבוש חבוי בתוכה. אי אפשר לעמוד על שנותיו, אבל ברי לי שזקן הוא. על ידו עוד ערבי אחד, דומה לו, וּודאי בנו הוא, הואיל ונוהג הוא בו כבוד מרובה. ובחלק האחורי של הקרון יושבת ריבה אחת, רגליה מתחת לגופה, מגולגלת בעיגול כדרך שבעלי-חיים יושבים. דומה תינוקת היא וסודר לבן חופה מחצית פניה. עליתי ומצאתי לי מקום באמצע ואחרי עלה מר דרובין על דוכנו, לקח את המושכות, צייץ לבהמות וזזה העגלה. עברנו בין משוּכוֹת-שיטה וציצי זהב פרחיהן עוד ריחם כבוּש בטללי לילה, וכל עשב ועשב מרתית טיפה של בדולח בראשו. בכרם המתין לנו עוד ערבי אחד, שיצא בקרון להביא זבלים מן הכפר הסמוך. ומיד מר דרובין כופף קומתו הארוכה ומתחיל גוזם במזמרתו ונותן צורה לגפנים, ושני הערבים, אב ובנו, מזרדים אחריו. אני וענינה הקטנה אוספים זמורות ומערמים אותן בצדי הכרם. מעולם לא עשיתי שום עבודת ידים ולא היה הרגל ושכל באצבעותי. אבל לא כאן העלבון, בצירוף זה שצירפוני לתינוקת ערבית זו ושנינו עוסקים במלאכה אחת. בושתי ונכלמתי מפני אזלת ידי שאינן נשמעות לי. נוטל אני כמה זמורות בין זרועותי ועד שאני בא אל הערימה מתפרדת חבילתי בשעת הולכה ולא משתייר ממנה כלום. וענינה זו מטופפת והולכת לפני, זריזה כסנאית קטנה, ועכוּזה זח וזע אחת לכאן ואחת לכאן, וגבה כמיתר מתוּח ואין רבב על בגדה, וצרור הזמורות הרופף שעל קדירת ראשה העגלגלה דומה אחיזה כלשהי אין לו, ואף על פי כן עובר הוא בשלום על האדמה החלקלקה בין שורות הגפנים ובא אל תכליתו.

היתה אדמת הכרם עפר אדמדם כלבנים שרופות ולחה ודביקה כבצק, ועד מהרה חליפתי הכחולה כולה חברבורות כעורו של ערוֹד. ודאי עלוב הייתי, ובדין צוחקת לי ענינה וצורחת כל הזמן – “מוּש הק, מוּש הק”. מר דרובין שראה אותי בעלבוני אינו אומר כלום, ועיקר דאגתו לבגדי שנזדהמו ובכל פעם שהוא מזדמן עמי לוחש הוא “שאדע, שאדע”. יש בכל מלאכה קורטוב של בינה. ומעט מעט תפסתי את הענין ומצאתי דרך אחיזה שלא תתפרד חבילת הזמורות שלי, והתרגלו פסיעותי לעפר האדום והחלקלק, והמשא תופח ומתרבה יותר ויותר על כתפי. הלכה לה הפזיזות המבודרת והחטוּפה שבאברי גופי, שתכלית אין לה ודעת אין בה. נתעיינו תנועותי ונתכנסו בהן קצב ומידה, בשעת אסיפה ונטילה וטעינה ונשיאה והליכה ופריקה. לא מלבינות עוד שיניה הקטנות של ענינה ואינן שוחקות עוד בפיה. נדלק בעיניה החוּמוֹת ניצוץ של תחרה, ועכוזה ממהר ומתגלגל בשעת הליכתה ומרבות לקשקש מחרוזות המטבעות בהינומה שלה, והמרחק בינינו ובין הזומרים מצטמצם ודוחקים אנו רגליהם. אבל פתאום חשתי בגבי כאב צורם כאש אוכלת ונשברה שדרתי לחצאין ואיני יכול לעשות כפיפה אחת ופסיעה אחת. על כרחי הפסקתי לרגע ומעסיק עצמי למראית-עין בכריכת סיגריה. כבר עמדה החמה בגבהי שמים, ומר דרובין אינו פותח ואינו כוסח במזמרתו שוּרה של גפנים חדשה, ואנו מתכנסים לסעודת-צהרים.

שברון-מתנים זה לא הרפה ממני אפילו לאחר מנוחה של שעה בצל אילן, והמחצית השניה של יום העבודה לא היתה אלא גיהינום ועינויים שמצצו דמעות מעיני, התלויות בגלגל החמה היורד בשיפועי השמים שיבוא ויגאלני. אבל נאים סדרי העבודה בשדות, ואין שעותיה לאחר הצהרים ארוכות כשעותיה בבוקר. מר דרוּביּן הקדים והלך ואנו גומרים שורה אחרונה וממתינים לקרון שתחזור ותקח אותנו הביתה. הולך אני וחבילה אחרונה של זמורות על כתפי, והנה מלחית ויוצא לקראתי מתוך משוּכת הגדר איכר אחד מן הכרם הסמוך, שבא להצטרף אלינו ולחזור למושבה בקרונו של מר דרוּביּן. מיד הכרתיו. היה זה היהודי הרומיני עם שולי אשמורותיו האדומים והדומעים דם, שהציגני לראוה ועשה אותי לשחוק באסיפת ליל שבת. כשראני עם משאי על כתפי ועם חברבורות החמר שעל בגדי התעכב, פער פיו, אחז במתניו והתחיל מגלגל צחוקו כאילו אחזהו השבץ. אחר קרב אלי, הגביה מגבעתי ונתן בי עיניו הדומעות דם:

– כך אתה נלחם בנו? – ואחר פנה אל ענינה:

– כיצד בחור זה?

– שאטר, באללה שאטר.

בדרכנו אל המושבה לא פסק מלהוכיח לי השטות והעלבון שבמעשי. ענינה זו שכרה כמה מטליקים ומלאכתה נאה פי כמה ממלאכתי. ועסק הכרמים כולו הפסד. ואין אחרית ותקוה לארץ הזאת האוכלת יושביה וכיוצא באלה הדברים. לא הקשבתי להם ולא השגחתי בו. מכונס הייתי בכאבי הצורב שבמתני השבורים, וכל טלטול וטלטול של הקרון הופך מעי. בשער ביתו עמד מר דרובין והמתין לנו. פרע לי שני בישליקים ואמר:

– אם לא ירדו גשמים הלילה תחזור מחר עם שחרית.

נפטרתי ממנו וכאילו תפילה בלבי, הלואי וירדו הלילה גשמים ולא אחזור מחר עם שחרית, ובפיק ברכים אני עולה במעלה הרחוב. כל שנזדמן לי עיכב צעדו, נתן בי עינו, בבגדי שאדמו מעפר הכרם, תמה, משך כתפיו וחייך. ארוכה ואבלה דרכי אל החירות.

 

פרק תשיעי: פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת    🔗

לא היה שום סימן באותו ערב שעתידים גשמים לרדת בלילה. טהורים השמים וזרועים כוכבים עד אין מספר, ורוח צפונית חרישית מנשבת באויר שנתמלא צינת טללים. ואם גם מרוסק גופי וכאילו נתפקקוּ כל אבריו, אי אפשר שלא יהא המשך להתחלתי, ומחר עם שחרית על כרחי שאלך אל כרמי ואצא לפעלי.

ראה שיינבוים בעניי והתחיל מטפל בי טיפול של חסד. הוליכני אל חנוני אחד שהכל מצוי בחנוּתו, ופשטתי אצלו חליפתי הכחולה שנזדהמה שיתקינה, ויצאתי משם לבוש חולצה של צמר ומכנסי-בד אפורים וקאסקט אפור ושעיר על ראשי ונעלים כבדות ומסומרות על רגלי. יחידי חזרתי אל חדרי, כי שיינבוים סר אל בעל-הבית שלו משום העבודה של יום המחרת, וישבתי על המיטה בכלי החדשים. משהו כבד ומכריע בשינוי מלבושים. לכאורה ענין חיצוני וממש אין בו, ואף על פי כן אות הוא לתמורה גדולה שבאה וכאילו הוציאה כל הויתך מרשות אחת והכניסה לרשות אחרת. לקחתי כרטיס-דואר אוסטרי ורשמתי כמה תיבות לחברי שבעיירתי מעבר לים: “מונחים לפני הבישליקים – שכר יומי הראשון. בואו!” אחר כתבתי איגרת ארוכה של התנצלות לאבי והסברתי בכל לשון של הסברה למה ועל מה עשיתי מה שעשיתי. תשובתו הגיעתני לאחר שני חדשים וקצרה היתה וחדה כאיזמל ובשרי חתכה: “עבדא בישא, בתר דעבדין מתמלכין” (עבד רע, לאחר שעושים מתיעצים), וחתימת ידו הנאה והמסולסלת “אברהם אבא צמח הלוי” מתחתה. אלא שלאחר שני חדשים כבר נשתנה עולמי מן הקצה אל הקצה.

לפי שעה, השכם בבוקר טילטל אותי שיינבוים בכתפי וכשפקחתי עיני כבר היה החלון פתוח ואודם הזריחה פורץ בחללו. חשתי בכל אברי אותה עיפות יתירה שלאחר המנוחה, אבל הזדרזתי וקמתי ובחפזון של טירון נתכנסתי לתוך בגדי ובלעתי בחטיפה פת-שחרית, ועד מהרה אני בשער חצרו של בעל-הבית שלי וצרור המזונות לסעודת-צהרים עמי; והנה ארובת היקב משמיעה רק את שריקתה הראשונה. מר דרובין שמח שמחה גדולה כשראני בבגדי-העבודה החדשים, ועלינו לקרון, אותה חבורה של יום אתמול, שני הערבים, האב ובנו וענינה הקטנה בתוכה. היתה לי כעין עליה בבוקר זה. לא חזרתי לאסוף זמורות עם ענינה. מר דרובין זיין אותי במזמרה והתחיל מלמדני פרק בזירוּד מאחרי הזומרים. רב-שנים הכרם וכבר צורת גפניו קבועה ועומדת ואפילו הדיוט כמוני אינו עשוי לפגוע בה. בידיעה ובסבלנות רבה פרט לפני כיצד אוחזים בידות מזמרה וכיצד מפשקים אותן; כיצד חותכים ומקום החתך יהא חד וחלק וקרוב לקליפת הגזע, כיצד נוהגים בזמורה העבה וכיצד בזלזל הדק, וכיצד ממעכים עין צדדית שלא תעלה זמורה. תורה שלמה עם הלכותיה, איסוּריה והיתריה. לאמיתו של דבר, משלח-יד זה של עבודת-אדמה לא היה זר לי ורחוק ממני אם גם לא עסקתי בו מעולם. בדור רביעי בן אני למשפחות בעלי אחוזה, וימי ילדות ראשונים עברו עלי בכפר ווּלקה, אחוזה שנפלה בירושה לאבי מזקנו. והיו שם שדות-תבואה ודירי-צאן ועדרי-בקר ואוּרוות-סוּסים, והיו מדיינים במחיצתי במחזור זרעים ובזבלים ובתורמוס הצהוב והכחול המטייב קרקע ומשביח שיפון שבא אחריו ובגידול אפונה למאכל בהמות ובכוסמת ובדוחן ובכיוצא באלו מן הדברים המיוחדים לחקלאות המקום. ולעולם לא יימחה מזכרוני אותו יום תמוז שהקדיר פתאום, ואני בן ארבע, והקמה בשלה ומלאו שבליה גרעינים ומוכנה היא לחרמש הקוצרים, ואבי עומד אצל החלון בחדרי וספר תהילים בידו, וגרגרי ברד כביצי יונים מידרדרים ומקישים כאבני בליסטראות בשמשות שנתערפלו, ושפתי אבי הלאות לוחשות “תפילה לעני כי יעטף” ודמעות חמות נושרות מעיניו.

אלא שזכרונות עבר ורשמים ורגשות בפני עצמם וכפיפת הגב של יום תמים בעבודה שאתה מקבל שכרה שני בישליקים בפני עצמה. עשיתי איפוא מלאכתי בהכנעה גמורה ודיקדקתי בכל מצוותיה. מיד ועמדתי על סוד אחד שבעמל כפים: כל כמה שאתה מרבה ומתמיד בכפיפת הגב ומבליג בכוח הרצון על יסורי הגוף שהיא גורמת ומקבלם באהבה הריהם מסתלקים והולכים. פוסע מר דרובין לפני בשורה אחת וחותך כמה זמורות בגפן ואני יוצא בעקבותיו וגוזם כל הענפים ששייר. כך עושה גם הערבי הזקן בשורה השניה ובנו הולך אחריו וגוזם. בשעות-בוקר ראשונות הייתי מתמהמה ותוהה על כל גפן וגפן, מהסס עליה ואיני מכריע ונתעכבתי הרבה מאחורי הערבי, ומר דרובין משסיים שורתו מפנה פניו אלי ומסייע ומזרד לקראתי. אבל כשקרבו הצהרים התחילו ידי מתאמנות וגובר בי כוח ההחלטה ואף מתמעטת טירחתי ומהלך אני בפסיעה בוטחת יותר ועושה את שלי ואיני נזקק עוד לעזרתו של מר דרובין.

אותם נצחונות קטנים נצטרפו יחד והמו בי ותססו כייין. כל כשלון ואזלת-יד שנתפטרתי מהם וגברתי עליהם מפכים היו הנאה ושמחה. ודאי הרבה מן התחרה ומגסות הרוח ברגשות סיפוק הללו. אבל היה בהם משהו אחר, מזוקק יותר, עמוק יותר, אמיתי יותר ואף פשוט יותר. ולאחר הצהרים משלא נטרדתי עוד כל כך וכמעט עוסק הייתי במלאכתי מתוך שיגרה והיסח-הדעת, כיון שחוזרות ובאות אותן תנועות הידים ואותם הסדרים, הרי שנפתח הראש למחשבות. עמדה שמש טבת בשמים שופעת אורה וחוּמה וכל עשב ועשב שהציץ היה נמתח ונמשך אליה בדממת צמיחתו. הולך אני כפוף מגפן לגפן ואיני שומע אלא שריקת מזמרתי הכוסחת ענפים וחריקת חרגול שנחרד ממחבואו וניתר. עשיתי חשבון נפשי. הואיל ועבודה זו על כרחי שהיא מכאן ואילך דרך חיי, משמע חיבוּר פנימי ומוחלט בה בין התכלית העיקרית ובינה; וכל כמה שירבו העוסקים בה יתחזק הענין שלשמו אני עושה. הרהוּר זה משניצנץ במוחי לא הרפה ממני והיה כגילוי גדול בעיני. שוב קמה לפני דמותה של ראשון בבוקר ובערב ולהקות הערבים היוצאים ובאים בה. לא היתה שום טינה בלבי אליהם. הללו בני-ערב, מה פשעם ומה חטאתם כשיהודים נוהגים כפי שהם נוהגים. והרי שעה שאני מעמיד איבּרהים זקן זה, המהלך בשלוה ובחשיבות וצר צורה לגפנים בצדי, כנגד הכורם הרומיני מבני עמי על עפעפיו האדומים והמרירוּת שבנפשו וטענותיו הגדולות וערמתו הקטנה, לבי, כל לבי לאיבּרהים. ושעה שאני מעמיד יוּסף בנו, המזרד בשורה הסמוכה לשורתי, כנגד בן-זאב זה כפי שראיתיו אתמול בחלוק-בוקר ובסנדלים וחוטף פועליו מן השוק ובעצמו חוזר ועולה על משכבו, הרי לבי, כל לבי ליוּסף. נדמה היה לי מרפרפת לפני צילתו של רעיון מאד נכבד וראוי הוא שאשוב אליו ואבחין בו יפה יפה. אבל אדם אינו מאריך ברכיבה בערבות ולעולם הוא חוזר לתחום דאגותיו הקטנות. אם באמת ובתום-לב גמרתי אומר שלא ליהנות מן הממון שהפקדתי בּבּנק ולחיות מעמל כפי ולשאת את עצמי, ודומה כך הכרח השעה מכל הבחינות, הרי לא יספיק לי שכרי לישיבה מרוּוחת זו שבאכסניה. ומוטב שאמהר ואעקור משם לרשות עצמי ואוציא בשיעור שאני מכניס. כשנזדמנתי עם מר דרובין בקצה השורה שאלתי אותו, אפשר ידוע לו היכן מוצאים חדר קטן בשבילי במושבה, ואמר לי לילך לבן-זאב שדירה פנויה בביתו בדיוטה התחתונה.

בשעה ארבע ומחצה משהתחילה השמש נוטה לבית מבואה הגיע יום-העבודה השני שלי אל סופו, ולא אירעה לי שום תקלה וחוזר אני למושבה בשלום ומתק עייפות טובה משרה שלוַתו עלי. עמדתי להיפּטר ממר דרוּבּין, שבינתים נודע לי כי מאנשי ביל"ו הוא ומן המשובחים שבכורמי הארץ, והנה מניח הוא את ידו על כתפי ואומר באותו דיבור נמוך וגמגמני המחפה בסתר על מידת הרחמים להיטיב עמי ולחזקני ולאמצני בראשית דרכי:

– תשמור את המזמרה אצלך, מתרגלים לכלי אחד ואין מחליפים אותו, ואף צא והזדרז בענין החדר ואמור לבן-זאב שבשמי באת אליו.

עם המזמרה בידי ועם קורטוב של יוהרה בלבי התדפקתי על דלתו של מר בן-זאב. פתחה לי ערביה כבת שלושים, גבוהת-קומה, בעלת-בשר ואדומת-לחיים. לבוּשה היא כאחת מבנות ראשון, שמלה עם קיפולים בשוליה וחולצה של כותנה בהירה ודובדבניות של תולע פזורות עליה. גלויות זרועותיה והרבה עיגולים של אצעדות כסף וזהב מקשקשים לארכן. כמה וכמה בהרות של תכלת קעקע בפניה הרחבות, בקצה החוטם ובקצה הסנטר וסמוך לרקות ובחודי הלסתות הבולטות. עונק צוארה הנטוי מחרוזת של מטבעות רדודים ומזהיבים, ושער ראשה פרוע וכל נימה ונימה שבו סלסול לה בפני עצמו כבלורית של כושי. דיברה עמי אותו ז’רגון משובש ונלעג אשר רנן מזרחי ערב מאריך הברותיו ומרחיבן, מאד דומה ללשון זו שדיבר עמי השוטר הסומא בנמל יפו:

– וואס דוּ ווילסט?? (מה רצונך?)

אמרתי לה וניכר היה בפניה שהיא נבוכה ואינה יודעת כיצד לנהוג בי, ואף על פי כן הקישה באצבעות-הקוף שלה על הדלת שממולי, הלחיתה ודחקה גופה בתוך הסדק שבין הדלת למזוזה, שלא יתגלה לי מה שמתרחש מבפנים, אבל מיד ופתחה את הדלת לרווחה ושומע אני קולו של בן-זאב מקביל פני:

– אה! אתה כאן! נאום חדש רצונך להשמיע לנו!

ישבו חמישה בני-אדם בתוך כורסאות ומסוּבים לשולחן אחד ועשן טבּק מתאַבּך ועוטף אותם. מוגפים התריסים וכבר העלו אור במנורה הכרסנית והמוגבהת ומנצנצים קנקני משקאות ומוטלים שיירי מזונות וחרצני זיתים בקערות. הכל אוחזים בידיהם סמוך לחזה מניפה של קלפים ולוחצים אותם אל גופם שלא תתגנב ותציץ בהם עין שכניהם, וציבוּרים ציבוּרים של מטבעות נחושת וכסף לפניהם. ועל גבי גלגלי עיניהם פרושה אותה מתיקות מבדחת של בני-אדם שאכלו ושתו ונתבסמו.

– מר דרובין שלחני, מבקש אני חדר לשכור – אמרתי.

– אם תשלם שכרו כל מה שהפסדתי היום הריהו שלך – ליגלג מר בן-זאב. הכל פרצו בשחוק ואמנם ראיתי שציבורי המטבעות שעל ידו נמוכים נמוכים.

אבל מיד הוסיף וקם בחפזה כאדם שרצונו להיפטר מתקלתו:

– לצון חמדתי לי, ונעשה העסק בקיצור, ששה פרנקים בכוחך לשלם שכר חודש אחד?

הבחנתי שאין דעת המסובים נוחה ממני, מנכרי זה שנדחק פתאום לתוך מסתרי חייהם ורואה אותם בקלקלתם, משחקים בקלפים בשעות היום ומבלים זמנם בעצם עונת הזמירה במעשי הוללות. לא הארכתי במשא-ומתן והסכמתי ופרעתי לו שכר דירה לחודש אחד. מיד אמר בן-זאב כמה דיבורים לערביה בלשון שאיני שומעה, וירדתי עמה לראות המקום המיועד לי. כל הקומה התחתונה פנויה היתה. נכנסים לאולם רחב-ידים ושלושה חלונות בו לצד הרחוב. זה ודאי שאינו בשבילי. אלא מצד שמאל היה חדר ארוך וצר וחלונו נפתח לחצר ומוטות של אילנות מאהילות עליו, והוא מופרש וטוב לאדם המבקש קרן-זוית משלו לחשב שם עולמו. החלטתי לא לדחות את השעה ולפתוח מיד בהעתקת משכני לכאן עוד בערב זה. בין כך כל זמן שנאה האויר הרי לא יהיה יום אחר שונה מיום זה, ולא אתפנה לעסקי הדירה אלא בשעות הערב לאחר גמר העבודה בכרמים; וכשירדו גשמים ואני בטל, ודאי אין הזמן יפה לעיסוק בישובו של מקום. פחי-הנפט היו אז באים לארץ בתוך תיבות-עץ שנַיִם-שנַיִם, ולפיכך מצויות היו התיבות לרוב בכל החנויות ונמכרות בזיל הזול. הלכתי לחנות ולאחר שקילה והפיכה עם החנוני על סדרי דירתי, קניתי עשר תיבות והן שהספיקו לכל צרכי לפי נוסח הריהוּט המקובל במקום אצל דלת העם. ערכתי שלוש תיבות ברוַח פחות מאַמה בין זו לזו בפינה הדרומית על יד הקיר, על גביהן שמתי שני סרנים שנתנה לי פאטמה, מנהלת משק ביתו של בן-זאב, מן המחסן של בעליה. אחר פרשתי עליהם שק ארוך וצר שמילאתיו קש מעוך מתוך המתבן שבחצר וכיסיתיו בסדין. שני כרים קטנים שארכם גדול מרחבם ושתוכם צמר-גפן, והם קשים כאבני חרן שלמראשותי יעקב אבינו, הנחתי סמוך לכותל, ושמיכה של צמר ממַרסיל, צהבהבת כעין הכרכום ופסים של תכלת בשוליה חופה על הכל, והרי משכבי עשוי כתיקונו. מערכה של ארבע תיבות ערכתי, לארכן הנחתין, זו על גבי זו והצד הפתוח פונה פנימה וקבעתי מקומן על יד החלון. הטבלה העליונה משמשת שולחן והפנים של כל תיבה ותיבה מין מזוה עם מחיצות בשביל המזונות ושאר מיני סידקית. תיבה זקופה אחת העמדתי על יד שולחן זה והריהי כסא לשבת עליו, ועוד אחת על יד המיטה והריהי כעין דרגש לצרכי לילה. ותיבה שלישית זקופה הצבתי בפינת הכותל המזרחי, גבה אל הקיר וצדה הפתוח כלפי פנים, ומקום בה לבקבוק הנפט למאור ולבקבוק הכוהל בשביל מכונת-הספירט לבישול הנתונה למעלה ועם קומקום-הפח על גבה. פאטמה הביאה לי פטיש ומסמרים ותקעתי אותם בכמה מקומות: על יד המיטה בשביל ליתן בו מנורה בשעת קריאה, וסמוך לשולחן בשביל אותה מנורה שתאיר לי בשעת סעודה וכתיבה וכיוצא באלו, וכמה מסמרים בכותל הדרומי לתלות בהם חליפתי כשתחזור מגוהצת ונקיה, ומגבת ומראָה קטנה, והרי דירתי עשוּיה והכל קבוע בה ומתוקן כל צרכו. הסחתי דעתי מעיפות הגוף ושעה יפה הייתי טורח בהתלהבות ובעיסוק גדול כיהודי המהדר סוכתו בערב החג; והחשתי צעדי מן החנות אל ביתי ומן הבית אל החנות, כמה וכמה פעמים בזה אחר זה כדי למלא אחרי החסר, שכן אך קמעה קמעה נתחוורו כל פרטי הענין. בינתים החשיך הערב והדלקתי מנורתי ונתמלא חלל המקום צללים. היתה יתמות נוגה בתוך הדלות הריקה מסביב. ישבתי על תיבה אחת, השענתי מרפקי בברכי ונתתי ראשי בין שתי כפי ולא ידעתי, יש ממש במה שאני עושה או אין ממש בו.

דפיקה קלה עוררה אותי מפקפוקי היגעים. שוב באה פאטמה עם אותה זקיפות מתוחה שבגופה הכבד, והחזה שלה תופח כאילו משלחת היא אותו דורון לכל המקביל פניה. מתגלגלות ומצלצלות כל האצעדות שבזרועותיה, ושחורים כזפת כתמי הקעקע על פרצופה באור קלוש וצהבהב זה של המנורה המהבהבת ומפחמת, ומקיפה היא מקום מנוחתי במבט עיניה הדולקות ואומרת: “שלֶבּי… שיין… שלֶבּי… שיין…”. אלא שבידיה גלולה חתיכת בד מנומר והיא פורש אותו על גבי ציבור התיבות שעל יד החלון, והריהו מפה לשולחני וּוילון למזוה שלי. ושוב מוציאה היא מתחת לסינרה כעין שטיח קטן, ד' טפחים על ד' טפחים, וכנראה משכה אותו שלא בידיעת בעליה, ומניחה אותו סמוך למיטתי והתחיל חדרי מחייך לי.

חזרתי אל האכסניה לשם פרידה ואת המזמרה שמרתי עמי שלא תארע לה תקלה חס ושלום. כבר היו אכסנאיה של הפונדקית מסובים אל שולחנם. ישב שיינבוים ושערותיו עודן לחות מן הרחיצה ומלקט ומחטט בקערת הירקות שלו. וישב מר טרכטנבּרג טורח ומפשפש בירך של תרנגולת ומעיין בה יפה במשקפיו התכולים. אמרתי להם שאני עוקר ועובר לחדר ששכרתי לי, ולא ניכר בפניהם רישומם של דברי. הפונדקאית תיקנה את העניבה שבסודרה ושאלה:

– ולהיכן אתה עובר?

– לביתו של בן-זאב, בדיוטה התחתונה.

– בית נאה.

לאחר סעודתי, כשבאתי לבקש המזודה שלי, כבר היה שיינבוים סרוח על מיטתו ומעיין בספר. נתן בי עיניו החדות ובלי להזיז אבר מאבריו אמר לי:

– תקח עמך את השעון-המעורר שלי… ולא תאחר לעבודה בבקרים… איני נצרך לו עוד… וכשיהא לך הרגל להשכים תחזירהו לי…

ובאותו קול צונן ויבש המקטע וגוזר משפטיו הוסיף:

– רותח, רותח אתה כקלחת… נפלו מאד פניך בשני ימים אלה… כאילו קמת מערשׂ-דוי… אינך מגולח… אפילו ידיך לא רחצת אחר העבודה… קנית לך קערה?

– לא.

– רואה אתה קערה לבנה זו והקיתון שבתוכה… קח… כל זמן שאני כאן איני נצרך לה…

שיינבוים זה ממידת האבהוּת והאפיטרופסוּת בו כלפי ולעולם מעמידני בבושה וכלימה ומרפה ידי, ואף על פי כן דאגותי עליו וטובתי הוא דורש לפי דרכו. הטענתי את המזודה על שכמי, נתתי את הקערה והקיתון תחת בית שחיי וידי הימנית אוחזת במזמרה ובשעון המעורר ויצאתי לרחוב בחשכת הערב. לא היה המנהג אז לנעול דלתות במושבה, שכן שומריה הבידואים אחראים לכל גניבה והפסד. וכשנכנסתי עם מיטלטלי לחדרי מיד חשתי באוירו שמישהו היה כאן בשעת היעדרי והשאיר אחריו הבל של בושם נעים. והנה כשהדלקתי המנורה רואה אני צלוחית על גבי שולחני וצרור של פרחי-שיטה עם פיפיהם השעירים נעוצים בתוכה. מעשה ידיה של פאטמה, ותבוא עליה ברכה. הבאתי קיתון של מים מן הברז שבחצר ורחצתי פני כמצוַת שיינבוים הטובה עלי, כוננתי את המעורר לשעה חמש ורבע והעמדתיו על התיבה סמוך למיטה, אחר תקעתי מסמר מעל למיטה ותליתי בו את המזמרה ופשטתי בגדי ועליתי על משכבי.

מלמעלה מן התקרה, שהיא רצפת אולמו של מר בן-זאב, ירדו עלי קולות עמומים ומזמן לזמן גברו והיו כצווחות של מריבה. שם יושבים איכרים שטופים במשחק קלפיהם ומאחרים בנשף. עכשיו מובן לי על שום מה יוצא בן-זאב בחלוק-בוקר ובסנדלים וחוטף פועליו בשוק וממהר וחוזר אל חמימות מיטתו. עכשיו מובנים לי דברי-הגנאי שהשמיעו וגינוּ בביתו בליל שבת ולמה מר לבם על הארץ הזאת. הכל מובן לי. אך דבר אחד כאן וכל השאר יוצא ממנו. יש בטלה ועבודה זרה בארץ הזאת והן אֵם כל חטאת. כלום תקנה במזמרה זו שתליתיה בחרדת הנפש למראשותי? כלום בכוחו של עולם קטן זה אשר בניתיו לי הערב לעקור מן השורש כיעור הניווּן ולהעבירו מן המחנה? עייף הייתי וירדה עלי השינה בערפלם של הרהורים אלה.

 

פרק עשירי: יָשָׁן וְחָדָשׁ    🔗

שני שבועות בזה אחר זה כה נאים הימים ושטופים זוהר שמש ומבושׂמים ריחות של משוּכוֹת-שיטה ופרחי-שדות, ואיני פוסק מלחוּש ולהתרגש בפלאי הארץ שבאתי לגור בה ובתקופת-שבט זו כולה חודש אביב ואורה וחמה שאין להן סוף. מתמיד ועוסק אני בזמירת כרמיו של מר דרובין, שהם מרוּבים ופזורים בכל קצוי המושבה; ומתמחה, בהדרכתו ובהשגחתו, יותר ויותר במלאכתי, וכבר סגנונם של זומרים ותיקים שגור בפי. מגנה את הבּורדילוֹ ואת הקאריניאן המטרידים בשריגיהם ובזלזליהם המסוּבכים והפרוּעים ומשבח את הסֶמיוֹן הנקי והחלק עם אותם חוטי-שעם המחלידים והמתקלפים לאורך זמורותיו. מדקדק ומונה אני יום יום מכסת הגפנים שיצאו מתוקנות מתחת ידי, וכשמספרן עלה פעם בכרם רבעי עד אלף גבה הלב מאד. וכך מתחילות הליכות חיי וסדריהם להיכבש בדפוס ובנוסח משלהם. עם דמדומי בוקר מצלצל המעורר על התבה סמוך למיטתי, ואני קם ושוטף שטיפת צונן ומכין פת-שחרית וכורך מזונות לסעודה בשדה ונוטל המזמרה התלויה למראשותי ויוצא לפעלי. בשעת הצהרים סועד אני בעיגול ובמסיבה אחת עם איבּרהים הזקן ועם יוּסף בנו ועם ענינה הקטנה מתחת לאילן אֶקליפּטוס אחד וחוטף שינה קלה בצלו הקלוש. וחוזר אל ביתי עם דמדומי שקיעה ושוב מכין פת-ערבית ויושב על יד שולחני ומסתכל בענפיו של עץ-הפלפל המאפיל על חלוני והפורץ לתוכו, ואשכולות גרגריו מאדימים ודולקים כאילו מעטרים אותו בנרות ובפנסים. ואף על פי שעברו ארבעה-עשר יום ולא טעמתי טעם תבשיל חם, ומאכלי זיתים ובצלים ומליחים ותמרים וחלבה ונקניקים, ושתייתי אותו תה עכור שריח רע של קומקומי שהעלה חלודה הולך וגובר בו, הרי עשתה העבודה את שלה. הגלידו והתיבּלו בּוּעוֹת נפוחות הללו שפקעו ונתמעכו בכפותי מחמת ידות-המזמרה ששיפשפו והעיקו עליהן, ואין הן מצערות אותי עוד. קיבּורות זרועותי נתקשו ונתעגלו ונתגלו בי כוחות-גוף גדולים שלא שיערתי מציאותם, ושהיו כל ימי גנוּזים ומתנמנמים בתוך הבטלה. פעם היה צורך למשוך דופן של קרון, שזבל שנתרטב תפח ולחץ עליו, ואי אפשר היה להזיזו ממקומו. ניסה יוּסף ולא הספיקו לו כוחותיו. נתתי כתפי מתחת לדופן, זיעזעתיו מעט אנה ואנה והגבהתיו במשיכה אחת.

אילמלא הבדידות שבערבים! אילמלא ארבע שעות הללו שבין שש לעשר הטועות כמקל זה של סומא ומקצרות את הדעת. דרשתי אחרי מנחם גנסין העובד ביקב להתחבר אליו, אלא שהוא, כצפור נודדת, משוטט בין ראשון ליפו ועוסק בתיאטראות אצל המורים שבבית-הספר לבנות, ומתאמן שם במחזה אחד ששמו “אויס כלה ווידער מויד”, ולא הזדמנתי עמו. ערב אחד נכנסתי לביתו של שמואל אוֹסטשינסקי ולא שיחקה לי שעתי. הקבילה פני אשה צעירה לימים (כנראה אשתו השניה של אוֹסטשינסקי) וגוצה ועגלגלה ולחייה מצהילות ועיניה טובות אלא שנטרדת היא בילדים שנתלים בסינרה. היו שם אותה ערבוביה ואותם קולי קולות לאחר סעודת-ערב כשאֵם משדלת תינוקות סרבנים לילך למיטה. לא ידעה מי אני ולשם מה אני בא והתקשיתי להסביר לה בתוך הרעש והבכי את חפצי. מכל מקום בעלה לא מצאתי, שיצא לגדרה לאסיפת כורמים. וריקם חזרתי אל שעמום חדרי ואל עץ-הפלפל שלי, ויושב וקולט כל רשרוש תנועות רגליהם של המסובים למעלה באולמו של בן-זאב המגרדים בנעלים בסיפון שמעל לראשי. פעמים ויורדת אלי פאטמה ומביאה דברי-מתיקה: שקדים מצופים סוכר, צוף-תמרים ממולא אגוזים, פיסתקים חלבּים קלוּיים וכמה קוביות צבעוניות של ראחאת-לאקום משיירי שולחנם של הקלפנים. דוחקת היא את הדלת בזהירות ונותנת שערה הפרוע והמסולסל לתוך הרוַח שבין הדלת למזוזה, ודומה בראשה דחקה אותה כדרך שחתול נכנס לבית. אבל אין היא סוגרת דלתי מאחריה ואין היא מאריכה ושוהה אצלי. מורא בעיניה החומות וכניעה ומרתיתה שפתה התחתונה והתכולה, ולעולם אינה מתישבת על התיבה שאני מציעה לפניה; וכשם שמתגנבת ונכנסת בחשאי מתגנבת ויוצאת. ערב ערב הולך אני אל הדוור, אף על פי שברור לי שאין איש פוקדני באיגרותיו. אבל צריף רעוע זה, בו מחלקים מכתבים וקונים בולים אוסטרים, משמש כעין מקום-ועד לתושבים ולבנות המקום הבטלים, וחיכוך זה שאני מתחכך בתוכם ואותם משקפי הדוור הנתלים בי, שעה שהוא מכריז ושואל: “לאדון צמח? אין מכתבים” מהנים אותי. ודאי יפה הבדידות להרהורי לב. ואני מהרהר ומהרהר עד שראשי פוקע. אך לא לשם כך באתי. כשרצוני אינו רצון רבים, הרי ישיבה אבלה זו בתוך החדר האפל והשומם הזה, עם בן-זאב וחבורתו שעל גבי, אינה אלא טירוף-הדעת.

בבוקר בתחילת השבוע הרביעי לישיבתי במקום זכיתי בעליה גדולה. מר דרובין הוליכני לחלקת-כרם מרוחקת. ואחר שנתן לי כמה מהוראותיו נסתלק ונשארתי לבדי לזמרה על דעת עצמי. תלולה היתה החלקה ומוקפת גבעות אדמדמות מכל צד. וגפניה חבוּיות בתוך שטיח של דשא מנומר בזהב סביונים ובתכלת פרחיו הענוגה של אחד מסוגי החרדל; ושעה שאני כפוף על גפני ריחם הדק מבסמני. נשתנה בלילה האויר וכאילו שקע גבהם של שמים וניטל מהם זיום. קטעי ערפלים זוחלים ומבקשים להם אחיזה בין עשבי השדה אלא שרוח קדים לוהטת וחרבה מנשבת ובאה מהרי יהודה ובולעת אותם, אין נפש חיה סביבי והגבעות סוגרות עלי. וכשאדם עובד ביחידות ואין עבודתו מטרידה אותו הרבה, על כרחו שיזמזמו המחשבות בקדירת ראשו ככוורת דבורים עם אביב. איני יודע כיצד הצטרפו הדברים ומהיכן באו, אבל צפה ועלתה, כמו מתוך מים עמוקים, והיתה מונחת לנגד עיני אותה מסכת עירובין הוילנאית הגדולה והארוכה, עם אותיותיה המאירות ועם הצורות האלו של מבוי-דרב-אשי ושל קרפפים וגיפופין ופצימין ואכסדראות וחצרות גדולות וחצרות קטנות; דומה הבל זה של פרחים הבא אל אפי יש בו משהו מאותו ריח קלף מומתק שהיתה הגמרא שלי נודפת; גמרא זו שעזבתיה פתוחה ויתומה, ומטפחתי עירוב על גבה, באותו יום ד' לאחר הצהרים, כשנשתמטתי בחשאי מבית-מדרשי וברחתי והפלגתי לארצות רחוקות. בימים ההם לא היינו משכילים מן הטיפּוס המקובל. לא שקעה קוּבּעת של מרירוּת וזלזול וטינה למנהגי עם ותורתו, אפילו לאחר שנתפקרנו. רעיון ההמשך של פייאֶרברג הקדים והתיצב בראשית התעיה והביקוש והעביר אותנו בשלום מתחום לתחום ללא פגע וללא ספקות וללא חשבונות רבים. “דרך התשובה” של בעל “חטאת נעורים” היתה תחילת דרכנו ולא היו לנו בנין להרסו ונטע זר לנתשו. אהבנו בית-מדרשנו, וניגון התלמוד הנוגה בין כתליו, וסבכי סברותיו ודקותם וחריפותם. ובעוד אני כפוף על גפני ותוהה ובורר זמורות להתיזן ולצור צורתן, אחזוני געגועים על אותה גמרא עזובה ונשכחת שאין גואל לה. היה באותה יוהרה שרחשה בי היום, על שניתן לי כרם לעשות בו כרצוני, מעין אותה יוהרה שהגביה גרוני, כשבאתי לפני ר' טוביה, רבי ומורי, להודיע לו שהחלטתי ללמוד השנה בכוחות עצמי (“אליינען”) מסכת עירובין, הראשונה והקשה שבמסכתות ענ"י (ראשי תיבות של עירובין, נידה, יבמות). ועכשיו אמרתי לעצמי, הרי בין כך ערבי שעמום וריקנות, ולמה לא אסיים מה שפתחתי? ואולי יהא כאן רעיון ההמשך הפייאֶרברגי בשלמוּתו. בימים אזמור כרמים ובערבים אלמד עירובין; והרהור זה כיון שנתפסתי לו לא עזבני עוד.

באותו ערב לאחר שאכלתי מליחי ותמרי הלכתי אל שוחט המקום. השמים שהתעננו בשעות בוקר שוב בהירים הם ורוח-קדים זו שהיתה כה לוהטת בצהרי יום, אם גם הצינה, עודה חמה הרבה. מטיילות הבחורות במדרון הרחוב, מבית-הכנסת עד ביתו של סמיליצ’נסקי למטה ושוב עולות ושוב יורדות. כשאתה מסתכל בטיולי-סרק אלה של בנות המקום, מיד ועומדת לפניך המארה שבבתיה של מושבה זו, כאילו נולדו לה רק נקבות ונגזר עליה ללכת ערירית לעולמה. היכן בחוריה? ודאי יצאו מיפו, שני ימים קודם שירדתי על חופה, באותה ספינה שהפליגה למדינות רחוקות. קרבתי איפוא אל חבורה אחת של הבחורות ושאלתי היכן ביתו של שוחט המושבה. תמהו הרבה, מה לי ולשוחט, וכדרכם של בני-אדם שישובם קטן וכל אחד עוסק בעסקי האחר, ענו לי תחילה בשאלה:

– למה לו השוחט?

– דבר לי אליו.

בסופו של דבר הסבירו לי יפה יפה דרכי אל השוחט וכל אחת נכנסת בדברי חברתה ומוסיפה פרטים וסימנים להיכן אפנה וכיצד אבחין בצריפו. אלא כשנפטרתי מהן גיעגעו הכל בפה אחד ואמרו זו לזו – “הרי זהו הדרשן”, וידעתי כך שמי במקום זה. את השוחט מצאתי יושב אצל שולחנו לבוש חלוק ירושלמי וכיפה של כותנה על ראשו וציצית אחת באמצעיתה כזנבו של עיר. זקן צהוב ומסובך מעטר פרצופו הקהה ומצחו צר, בצקי ושמן ושני קיפולים של בשר כשתי כרכשאות לרחבו; ובשעה זו לאחר שמילא כרסו, הרי מצח זה מחומם ומבריק ומורטב. על הקרקע לרחבו של החדר פרושים כרים וכסתות ושמיכות צמר-גפן צבעוניות, ושלושה ראשים קטנים וצהובים, אף הם צנופים כיפות מן הסוג של אביהם, מבצבצים ומחייכים עם פתיחת הדלת. עליהם עומדת אשה דקה וארוכה וגוערת בהם בקולה הניחר. כשאמרתי שלום לא השיב לי בעל-הבית שלום, אלא נתן שתי ידיו על שפתי פיו ונהם “המ… המ…”, כלומר אומר הוא ברכת-המזון ואסור להפסיק. והיו ידיו קטנות ועגלגלות וגוּמה קטנה בשורש כל אצבע ואצבע, כידים של תינוקות, ותמה הייתי מפני מה עוסקות הן דוקא בשפיכות דמים. בינתים היה ממצמץ בעיניו ומתאנח בקול “נער הייתי”, ושוב נאנח “זרעו מבקש לחם” ומסיים ברכתו וקם ושואל לחפצי.

– באתי לבקש גמרא אחת, מסכת עירובין.

– עירובין? לשם מה עירובין?

אי אפשר לי להסביר לו את הענין ואמרתי, שמוכן אני להשליש סכום לערבון ולשלם שכר טירחה. כיון ששמע כך, מתח ויישר הכרכשאות שעל מצחו, אסף זקנו לתוך אגרופו, שלא הספיק ללפפו כולו ויצא זנבו מעֵבר מזה, והתעמק שעה קלה ואמר:

– אין לי ש"ס בביתי, אלא נצא ונראה.

נטל את הקאפּלוּש שלו ושנינו מהלכים לקצה האחר של המושבה במדרונו של הרחוב הראשי. עוד מטיילות הבנות שם, עולות ויורדות כמלאכים בסולמו של יעקב אבינו, אלא שזוג זה, השוחט ואני, שנתערב בתוכן זכה לפומבי גדול, שכן כל חבורה שנתקלה לנו בדרכנו מתעכבת ומסתכלת בנו ואינה זזה ממקומה עד שבלעה אותנו החשכה. לאחד הבתים באחת הסימטאות שבקצה המערבי של המושבה נכנס השוחט ואני המתנתי לו בחוץ. הרבה שהה שם. כנראה אף הוא מתקשה בנתינת טעם לבעל הש"ס על שום מה בהילות זו שבדרישה אחרי מסכת עירובין באישון לילה. סוף-סוף יצא ותחת בית-שחיו גמרא גדולה וכרוכה עור וגבה אינו מחובר כל צרכו אל גופה. נתתי לו עשרה טאלר דמי ערבון ושלושה שכר טירחה ונפטרתי ממנו והחשתי צעדי אל חדרי.

מיד הדלקתי את המנורה ופתחתי את הגמרא בפרק “כיצד מעברין” בדף נ“ה, במקום שהפסקתי תלמודי לפני שבעה שבועות. ישבתי על התיבה ונינעתי גופי כמה נענועים פנים ואחור לפני האילן שבחלוני, ואני מתחיל בשפה רפה – “אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין אלא מפתח ביתם”. מפסיק, מעיין ברש”י ושוב פותח; בתחילה בקצת בושת-פנים כבן אובד שסרח ושב לבית אביו, ואחר כך, מתוך הרגל ושיגרה שכובשים אותי, משקע אני עצמי יותר ויותר בתוך הסוגיה, עומד על תוכה ונגרר אחריה. קולי המעוּבּה מנסר בתוך חלל חדרי וּודאי פורץ סבך ענפי הפלפל ופושט לתוך חצרו של בן-זאב. גובר ניגוני הנוגה, מתנמך ומתגבה לפי גופי הדברים: מקשה כשיש קושיא, מתרץ כשיש תירוץ, ואם אסמכתא סומך ואם מחלוקת חולק. כך התמדתי והתעמקתי והשתכחתי בתלמודי שעה ארוכה, עד ששחוק גדול שיצא מכמה פיות הרתיעני ממקומי. עלה ניגוני לדיוטה עליונה ועד אזניהם של חבורת הקלפנים הגיע. הפסיקו במשחקם וירדו והתחבאו בתוך ירק האילן, והריהם מסתכלים בי ובעקימת שפתי ובטלטולי גופי וסופם שלא הבליגו ופרצו בשחוק, והרי ראשו הקטן והסגלגל של בן-זאב מציץ מתוך הירק ומזרזני:

– אַל תפסיק… אַל תפסיק…

קמתי וכיביתי את המנורה.

בחצות העירני משנתי גף חלון שהתדפק. הלכתי להגיפו וחזרתי אל מיטתי. עם בוקר צילצל המעורר כדרכו בשעתו הנכונה, אלא שהחשכה כבדה מאד סביבי ואין עוד סימן לדמדומי שחרית. לחוּת מרובה באויר וקול הפלפל שלי הולך. אף על פי כן איני משנה מסדרי ולובש בגדי ויוצא לעמוד על טיבו של החוץ. קרובים לקרקע השמים ואפורים וצליפים של גשם מטריד פולחים אוירם. שוקקים במדרון הרחוב סילונים של מים רבים ומבעבעים בתוך העפר השחוּק ונקוות שלוליותיהם בכל מקום שפל. נטרף ראשם של האילנות ואתה שומע מוטותיהם נופצות ונאנחות. מנוּחה בחצרות והסוּסים באוּרווֹת כותשים בפרסותיהם את הקרקע שמתחת לרגליהם. משמע לא אצא הבוקר לכרמי וימים של בטלה ממשמשים ובאים. מרתיח אני קומקומי ומוציא כריכות-נייר כתומות ומזוהמות הללו מן המזוה ופורשן על השולחן וסועד ביחידות בתוך הערפל והצינה. מונחת הגמרא עם גבה המדולדל והמרופט על התיבה, מונחת היא יתומה ועזובה ונכריה כחברתה מעבר לים בבית-המדרש של עיירתי, ואני שולח אליה מבט של עין רעה. אש קוצים היתה תשוקתי אליה ואין בה כוח להחזירני אליה בלב תמים. אולי אני שלא עמדתי בנסיון ואולי היא שלא עמדה. מוציא אני מן המזודה כרך זה של כל כתבי גיתה, שנתנה לי ז’ניה בקרוּקא, ומוטל סרוח על מיטתי ומעיין בכתב גוֹטי מעוקם ומחודד זה וחפץ אין בי. ריקות השעות ואפלות וארוכות. ואם גם אין בי אותה מידה של רחמנות המרחמת על עצמה מבכה הנפש על משהו וכואבת.

כשקרבו שעות הצהרים אחזני בולמוס לתבשיל חם, לקערה של מרק ולנתח בשר מצומק. המתנתי בשער הבית להפסקה קלה בין גשם לגשם והלכתי לאכסניה במקום שיושב מר שיינבוים. דופק אני על דלתה ואין עונה. נכנס פנימה על דעת עצמי ואין מקביל פני, כאילו נתרוקנה האכסניה מאכסנאיה, עד שבאתי לחדר שהייתי דר בו, והנה מחזה משוּנה לנגד עיני. סמוך לקרקע על גבי דרגש נמוך אני רואה את שיינבוים ושערותיו אסופות בתוך משפחת לבנה העוטרת ראשו ופניו כפני זקנה כפרית. סינר של שק על מתניו וקורנס בין שתי ברכיו ופטיש סנדלרים בידו ופיו מלא שפודים-של-עץ קטנים, והוא מוציאם משם בחטיפה בזה אחר זה ונועצם באלכסון, לאחר שפתח לפניהם נקב במרצע עקום שסך חודו בשעוה, אל תוך סנדל-הבד שעל גבי הקורנס ומכה עליהם בפטישו. עם כניסתי הרים עלי עיניו הבוערות והדוקרניות, אלא מפני השפּוּדים שבין שפתיו אינו מוציא אלא לחש משונה. המתנתי עד שכלו השפוּדים מפיו ואני משתומם ומסתכל בפנים נוהרות אלו ובהתעוררות זו שתקפה כל תנועותיו כאדם העושה מלאכת עבודת-קודש. משנתפתחו שפתי פיו אמר לי, שיצאה הפונדקית לזכרון-יעקב לברית-מצוה אצל בנה ואין איש באכסניה מלבדו. רופפת שיחתנו ומכיר אני בשיינבוים שאין דעתו נוחה שבאתי להטרידו בתפירת הנעלים שעה שהוא מקיים מצוה גדולה זו של נשיאת עצמו. זכורני פעם ראיתי תמונה של טוֹלסטוֹי עם זקנו המכסה חזהו ועם גביניו הכבושים עושה באותה המלאכה באותה ההתעוררות. מרוב מבוכה אני מדבר ומדבר כל העולה על לשוני, והוא אוחז בשיניו חוט של רצענים וסך אותו בשעוה ואינו משיב. סוף-סוף קמתי ונסתלקתי. הלכה הסעודה החמה שהתאויתי לה כל כך. ריקם, תחת צליפי גשם סוער, ברחובות שוממים ובין בתים שתריסיהם מוגפים וחנויותיהם נעולות, אני חוזר אל אפלולית חדרי וצינתו, מרתיח קומקומי ואוכל לחם עניי, בצלי ותמרי וזיתי, ביחידות. אבל מוסיף ומהרהר אני בשיינבוים זה ובמעשי ידיו ובעולמו. אותו פולחן דתי של נשיאת עצמו, בפרישתו וביחודו, אפשר דיו לשיינבוים, לי אינו די. נשיאת עצמי ודאי ראשית הכל היא, ובשעה זו ודאי חובת הכל היא בארץ הזאת, עיקר העיקרים בה ובכל שעתיד לבוא בה. אבל אי אפשי בבדידוּת ובפרישה. על כרחו שרעיון זה יתחבר באיזו נקודה אל התכלית שלשמה אני כאן, שתוציא את כלל החיים שבמקום מירידתם ומניווּנם. חשתי גרמי גולגלתי פוקקים. חיבור זה היכן הוא?

 

פרק אחד-עשר: מִן הַפְּרָט אֶל הַכְּלָל    🔗

עצבוּת והעדר בימות גשמים הללו שאין להם סוף, בבטלתם ובשעמומם. ולאחר שעלה בתוהו נסיון של שיבה אל מסכת עירובין, מתרוצץ אני כעכבר במלכודת בתוך אפלולית החדר מבוקר עד ערב. היתה בי נטיה לדבר והרגל לנסח בכתב הרהורים שמטרידים אותי, ואין הם מתחוורים לי כל צרכם ואינם מחכימים אותי עד שהם ערוכים וסדורים באותיות. ומאפס מעשה התחלתי מצרף ראשי-פרקים של חיבור על עיקר גדול זה של ישוב נושא את עצמו ועל צורך השעה לעשותו מרכז ונוהג ומצוה חמורה בשביל כל פרט ופרט. לא היה שום חידוש בעצם הרעיונות שאני מעלה על הנייר. קטעי מחשבות של אחד-העם במאמריו על הישוב ואפיטרופסיו, על ירידתו המוסרית וניווּנו הרוחני; ואותו קול פקודה שיצא מתוך שתי תיבות מסתוריות הללו Hands off! (הסירו ידיכם!) עם סימן הקריאה שלאחריהן נתארגו מאליהם במטוה הדברים בשינוי צורה ולשון. אף על פי כן חידוש כלשהו בהם. הכותב אותם בשביל עצמו כותב. מחר או מחרתים, כשייפסקו הגשמים, יוצא אני לכרמו של מר דרוּבין ומקיים מצווֹת אלו שאני מונה בתורה שאני עוסק בכתיבתה. ואולי הפרש גדול כאן, אפשר הפרש בעיקר.

חיבורי, שלא היה בראשיתו אלא מעשה-נערות ורצון של ניסה מפני שממת הבדידות האופפת אותי, התחיל מבליע עצמו בדם האברים ומסעיר רוחי. מהלך ופוסע אני בתוך חדרי הארוך וצלי מקפץ על הסיפון ועל הכתלים, כעננים שהרוח מרדפתם בשמים, ולחיי פורחות ומתלהבות. פתאום נבהל אני וקרב אל השולחן ורושם בחטיפה כמה שורות ושוב מהלך ופוסע ומסדר המשך למערכי הלב; או שיושב אני ומעמל מחשבותי ומסתכל באילן שבחלוני, שמפני הצינה הכחילו עליו והוא נוטף רסיסי מים, ורואה אני זוהר הטיפות בנפילתן ושומע המיתן הקלה כשהן פוקעות ונושקות את הקרקע; וכאילו ביקשתי מאילן זה שידובב לי את האמרים משנעתקו מלים מפי להביעם. שני ימים ושני ערבים טרחתי בחיבור זה, ואיני מתפנה לשום דבר אלא לחנות ולהכנת המזונות, ואפילו לבית-הדואר איני הולך. ביום השלישי לפנות ערב כתובים עמי כמה דפים: המבוא והנחותיו, ההלכות המסתעפות ממנו והמצווֹת המעשיות הכרוכות בהן. שוב מהלך אני בחדרי וקורא בקול קריאה אחרונה מתוך הכתוב. אבל אין הילוכי מאושש כשהיה ורוחי מתרוקנת ומתנמכת ונופלת. תפל ותלוש בעיני תוכם של הדפים הללו, כאילו מגבב אני בהם דברים שבהזיה שאין להם אחיזה של ממש בחיים. והשלכתי את הגליונות בפחי-נפש על המיטה ויצאתי למושבה.

כבר שקעה החמה ודליקה גדולה מעל לחולות ראשון. עננה מטורפת ממהרת לכבותה ואינה יכולה ונבלעת באש המתלקחת ומאדימה כמוה ודומה עוד מוסיפה על המדורה. קרקע הסיד שהיתה כל הימים מלבינה במסילת הרחוב, כיון שספגה מים האפירה והוריקה כאילו העלתה עובש. אין בנות המקום עולות ויורדות בין בית-הכנסת לביתו הנמוך של סמוליצ’נסקי בתחתית הגבעה. קול ניגון של פסנתר בוקע ופורץ תריסים מוגפים וכל הנתקל בחברו מחיש צעדיו בחפּזון של יוצאי מצרים. גם לפני צריפו של הדואר מועטים הממתינים, ועד מהרה בא תורי, והדוור מטיל בי משקפיו, דומה שגוער בי ואומר: “לאדון צמח? שני ימים מונח מכתב בשבילך”, ונותנו לידי. לא זה המכתב שקיויתי לו. לא ממרחקים בא. מיפו בא. מהיכן יודע מישהו שם על מציאותי כאן? לפני הזמנה של כמה מורים להיוָעד עמם לשם “הפצת השפה העברית בארץ”. אין דעתי נוחה מסגנונם ודיבור זה של “הפצת השפה” אינו לפי רוחי וצוֹרם אזני. אף על פי כן השעמום והבדידות עשו את שלהם ולמחרת היום אני יוצא ליפו.

ברגל הלכתי. חמישה ימים כסדרם היה לי ביטול עבודה ומוציא אני ואיני מכניס, ונסיעה בכרכרה של פייויל לא לפי כוחותי היא. לא ידעתי את הדרך אל יפו, אלא שעליתי עד בית-הכנסת ופניתי לסימטה מצד שמאל, ומשם ואילך יוצא אני בעקבות החריצים שהטביעו במסילה גלגלי הדיליז’אנס והקרונות המובילות חביות יין מן היקב אל הנמל. סמוך לבית הספר ראיתי תכונה רבה, וכנראה חמישה-עשר בשבט היום, וכבר נתקבצו התלמידים והמורים לכבוד החג בשעת-שחרית זו. אף על פי שנמוכים השמים ותועה ערפל ומתאבך מעל לשדות, מלא האויר רוך ענוג וחמים וההליכה בצדי החולות, שעפרן נתקשה ונתלכד יפה יפה בלחותו, אינה מיגעת. מהבהבים בין העשבים ורומזים פרחי ביריניקה בתכלתם הדקה. עלי-לוף דשנים ומגוללים שולחים ירקם ומחדדים אותו כלפי מעלה. כרכומים בעירומיהם גונזים בצניעות אבקת זהבם בתוך גביעיהם המלבינים. כבר רותתים כמה כתמי צחור בתוך שדה-האפונים הפותח בפריחתו, ודשא-השעוֹרים התחיל מקַנה ומזרז קמתו. כך אני מהלך יחידי בתוך הצמיחה והפריחה ואין שום היסוס בלב. פעמים בא לקראתי ערבי רכוב על חמורו ורגליו היחפות מידלדלות סמוך לקרקע ומקדים הוא לי שלום בעליזות משונה ויתירה וחולף.

מבית-דגון ואילך גברה התנועה בין משוכות-הצברים. גמלים מתנהלים לאִטם ודבשתם טעונה משני עבריה שקים של תבן ארוכים וזקופים. פוסעות הבהמות בזהירות ובמורא ובקולי-קולות וכפות-רגליהן המרוככות מתחלקות בבוץ, ושפתן התחתונה האפורה נרעדת ונוהק גרונן המקוער ומגרגר. בשעריהם של בתי-חומר חומים עומדים פלחים עם בני משפחתם ומוליכים אמת-מים מחצרם אל התעלות שבצדי הדרך וכמה מהם מטפסים בגגות ומתקנים ועורכים חבילות הנצרים שהשחירו מרוב גשמים. מפני הדשדוש של עוברים ושבים נרפשה המסילה, וכל גומה הפכה שלולית של מים עכורים המנתזת צרורות של בוץ תחת הרגלים. אבל משהתחילו הפרדסים לנצנץ ולהתריג בפירותיהם כבר כל הסימנים מעידים שאני בתחומי העיר ובקרבתה. מתוך המחסנים בוקעת הלמות פטישים המכים על התיבות, ועל יד ערימות יושבים ערבים ומגלגלים תפוחי-זהב אחד אחד בין אצבעותיהם ומבררים פסלתם. נפח עומד ועל ברכו רגל-סוס כפופה והוא מפרזל פרסתה. והנה צריחי המסגדים מיתמרים ועולים לעין כשרוח-ים באה ומפזרת את הערפל המהביל סביבם. כמעט שלא חשתי בשלוש שעות ומחצה הללו שבלע הילוכי, חוץ מאותו עידוד ממושך ומאותה הנאה של אדם העושה לבטח דרכו בתוך שלו.

בשכונת נוה-צדק, אשר סימטאותיה הצרות והעיפוש שבאוירן אינם נוים כל עצמם ואין שום צדק ומשפּט בחנויותיהן הצפופות ומרכולתן הסואנת, שאלתי למקום מושבם של המורים, ולאחר שחזרתי ושאלתי כמה וכמה פעמים יצאתי סוף-סוף מן המבוך ונכנסתי לתוך חצר גדולה ומרובעת המוקפת בתי-אבן בכל צדיה. נער שנזדמן לי הוליכני אל אחת הכיתות ושם מצאתי “חובבי שפת עבר” הללו שנועדו יחד למועצה ושאליה נקראתי גם אני. היה כאן המורה פּאפר, ועל זקנו השחור והרחב והארוך כל תפארתו. באמת, מופלאה סבכת השער שבפרצופו. לא נשתייר מחלקת פניו אלא מין משולש הפוך שהמצח מלמעלה בסיסו וקצה החוטם מלמטה חודו; ואף בתחום מצומצם זה באים הגבינים עם זיזיהם ומפסיקים באמצע. מתחתם מקובעות בתוך המשולש שתי עינים גדולות ואפורות שאין בה עוקץ וחריפות והן שהקבילו פני בתמיהתן, שעה שהמורה פאפר מרכין ראשו לצדי ודורש חפצי. כשאמרתי לו שמי טילטל זקנו והשיב “יפה מאד, יפה מאד”, ובצליל קולו הכרתי שאוהב זמר הוא, ובודאי בעיירתו היה עובר בימים נוראים לפני התיבה. יהודי חביב הוא ועממי בנימוסיו מורה ותיק זה, ולעולם דעתו מבודחת עליו והוא משפשף ידיו זו בזו ובהתעוררות ובחריצות רבה ורגליו פוסעות פסיעות קטנות ונמהרות כשהוא מושיבני על אחד הספסלים ומכריז שמי לפני השנַיִם האחרים המיושבים שם. אחד המורה אדלר מרחובות. אדם בינוני אלא שגופו מסורבל בבשר וכרסו שבלטה מנמיכה קומתו. תלוי לו בסנטרו זקן של תיש שגוונו אינו מפורש ושערות שהזהיבו ושערות שהחלידו מעורבות בו ודומה כולו מזוהם הוא. לחייו מגולחות משני צדי פרצופו ומצהילות בסמקן. משקפים רכובים על חטמו המעובה והמאהיל על שפמו, אלא שעה שהוא משתמש בעיניו הקטנות והמטושטשות הריהן מדלגות וסוקרות מעל לזכוכיות המרובעות, ותמוה לך על שום מה באו משקפיו לערפּל ראייתו. עולה קולו של המורה אדלר מן החזה וצלול ונעים הוא בראשיתו, אך מתעכב הקול מעט בבית-הבליעה ואחר מתבלבל וממלא את חלל הפה, וכשהוא פולט אמריו אין הם משתמעים כראוי להם.

סמוך לו יושב אברך צעיר, מחובשי בית-המדרש כמוני, אלא שהוא גדול ממני בכמה שנים ושיפריס שמו. רחב-כתפים הוא ופועל מסגר בבית-החרושת של שטיין ביפו; גברתן וכפות ידיו מפוחמות, וראשו מזהיב ופניו מאירות וגלויות ובצל גביניו שתי עינים של תכלת זכה, מימית קמעה וממוסמסת, ותמיהה בה ותום בה, כעיני תינוק אשר זה עתה נתעוררו ונמשכו אל נקודת אור. הושיבני המורה פאפר בשכנותו וארבעתנו שותקים וממתינים לשאר הקרואים. מיד ונכנס בחשאי, על ראשי בהונותיו, אדם כבן ארבעים, רופא-השינים טורקניץ, בעל קומה ויפה-מראה ורזה מאד, ומלבושיו מפרפרים סביב אבריו הדקים ודומה נישולים הם שם אחד אחד. היה לו לטורקניץ ראש סגלגל וקטן ומהיר תנועה שהתנשא והתגלגל על גופו המצומק והממותח, וקווצותיו תלתלים שחורים ופניו מעוטרות זקן של משי שחרחר ומסולסל, ועיניו שחורות ופקוחות, חדות מעט ונוקדניות וחמדת לצון בהן ובבת-הצחוק שעל שפתיו הכווּצות בקצותיהן והמכונסות ומאדימות באמצעיתן. משבא טורקניץ אמר המורה אדלר, שהגיעה השעה לפתוח בדיון הואיל ואנוס הוא להקדים ולחזור בו ביום לרחובות אל נשף ט"ו בשבט בבית-ספרו.

החליק המורה פאפר בידו על זקנו והשמיע משהו שבשיגרה על השפה העברית ושאין גאולה שלמה אלא בתחייתה, והתנצל על טעותו שטעה וקרא לאסיפה זו ביום גנוסיה והסיח דעתו, שרוב המורים עסוקים ביום זה בהכנות לחג האילנות. המורה אדלר שהתרתח מיד עם פתיחת פיו התחיל פולט בליל של דיבורים שלא נשתמעו במילואם ועיקר רעיונם, שמרובים בארץ יודעי עברית אבל מועטים מאד, וכמעט שאינם בנמצא, המשתמשים בה למעשה לצרכי יום יום, והשאלה היא כיצד הופכים יודעי עברית לדוברי עברית כאן נכנס טורקניץ באמצע. “ובכן, מה אתה מציע?” והלה התרגז והתרתח יותר והשיב: “הרי לשם כך נתאספנו” והפסיק. שיפריס, שלשונו חטופה ומכעכעת בתוך גרונו כאילו לוחץ הוא על כל דיבור ודיבור ודוחקו החוצה, דרש קנאות יתירה לדיבור העברי, חבורות של נוער בכל מקום ומקום המקבלים על עצמם לא להיענות לשום בן-אדם אלא בשפה זו, ובתכלת-עיניו התמה נדלקה תבערה גדולה. אחר שתקו הכל שעה קלה. והמורה פאפר נבוך ומדרבן אותי ותובע דעתי – “חשוב לנו מאד מה הצעירים אומרים”. לא היתה לי ברירה, אף על פי שחששתי מפני עיניו הנוקדניות של טורקניץ, וגימגמתי כמה משפטים מתוך החיבור שלי, השמור עמי בחדרי, על הבטלה בישוב, שהכל נעשה בו על ידי אחרים, ושאין חירות אלא בחברה שכל פרט ופרט שבה טורח ונושא עצמו, ושאין תקוה ואחרית אף לשפה העברית אלא לאחר שייהפכו כאן סדרי החיים מיסודם. והא ראיה, “השקפה” זו של אליעזר בן יהודה שכולה על טהרת הלשון וחיבתה, ותוכה דיבות ושיקוצים על ציון ועברה ועתידה.

– מי יהפוך? – רתח כנגדי המורה אדלר.

לא היתה תשובה בפי לשאלתו, ונדמה לי, כי דיברתי שלא מן הענין ושתקתי. בינתים קם שיפריס והודיע שעליו לחזור מיד לבית-החרושת שלו, כיון שניתנה לו הרשות להיפנות רק לשעות הצהרים. אחריו קם המורה אדלר ואף הוא נחפז לחגיגתו ברחובות. והמורה פאפר אובד עצות ושוב מתנצל על הטעות שטעה ונתפרדה החבילה. אבל אדלר שרתחן היה אף לבו הטוב רותח בו. חמימות בנימוסיו ומין משובה טרדנית של קונדס. קרב אלי והסמיך כרסו לגופי ועיניו המודלות סוקרות מעל זכוכיות משקפיו ושואלות:

– הולך אתה לראשון?

– ודאי.

– וכיצד אתה הולך?

– ברגל, כשם שבאתי.

– הפעם אין צורך ברגלים.

– אלא היאך?

– סוד, סוד שאין מגלים, תלך עמי ונסעד יחד ארוחת-הצהרים.

נפטרנו מן המורה פאפר ויצאנו לסימטאות נוה-צדק וטורקניץ נלוָה אלינו, מפזז בהילוכו ואבריו הדקים כאילו נישולים בתוך הריקנות שבמלבושיו. לפי בחירתו של אדלר ובהנהגתו שלשתנו נכנסים לבית-סעודה קטן ומרופש והוא מכיר בתימה שבפנינו ושוחק ואומר – “אַל תסתכלו בקנקן”. אדלר זה לא זו בלבד שלבו פתוח ופיו פתוח אלא אף ידו פתוחה. פזרן הוא ואכלן והכרס שלו לא משהיה פהיה נולדה. מזמין הוא לנו ועל חשבונו כבד קצוצה וכל מיני פירות כבושים, סלקים וחצילים טבולים בחומץ ופלפלין חריפים ועגבניות ירוקות ומלפפונים מתובלים, ומרק של עוף עם שקדים ותרנגולת צלויה וסוטרן לבן מן המובחר, וקינוח במיני מתיקה וקהוה תורכי.

– מה החוירו פניך? – שאלני טורקניץ בחרדה ואחז בזרועי.

משעלו בשמי ריחות הללו באפי התחיל ראשי סובב הולך וחשכה ירדה לעיני, ובכל מאמצי כוחי אני מבליג שלא להתעלף, שכן שלושים יום כסדרם לא בא תבשיל חם אל פי.

לאחר הסעודה סמקו מאד שתי לחייו של אדלר והוא מסמיך אחת מהן לאזני ולוחש:

– עכשיו אגלה לך הסוד, בטלן שכמותך!

והוא דוחף אגרופו בין צלעותי ונוזף בי:

– והרי כל החיים אתה הולך להפוך!

ושוב מסמיך לחיו הבוערת אל אזני ולוחש:

– עגלה ממתינה לנו בחאן ואין צורך ברגלים.

הלך לו טורקניץ, שאכל ושתק וחייך, ואנו פנינו אל החאן ועולים בקרון ואדלר נרדם מיד עם נדנודיה הראשונים ומטיל גופו וכבדו עלי, ובעוד שעה ומחצה באנו לראשון ויורד אני בין האֶקליפטים בתחתית המושבה והחמה כבר בראשי האילנות.

כשעברתי על מפתן חדרי מיד הבחנתי שהכל הפוך בו על פניו. אין הקומקום במקומו ופזורים תרמילי הנייר עם התמרים והזיתים ושייריהם וחרצניהם על השולחן, ומזודתי פתוחה ופרועה כאילו נבר מישהו בתוכה, וחששתי חשש גניבה. אלא כשהפניתי ראשי רואה אני בן-אדם סרוח לכל ארכו על המיטה. ישן ונוחר, ורגליו יחפות ושני מגפים, כשני זקיפים עם משמרתם, עומדים בצדו. הם שגילו לי פשר דבר. הריהם מגפים צהובים הללו, השטייארמארקים של היחף הגוֹרקאי, בן-לויתי מטריאֶסט ואחי לאניה אחת! טילטלתיו בכתפו והלה חרד וקופץ בטשטושו ומזדקף במלוא קומתו. ודאי הרבה טובה לא ראה בכל השבועות האלה, כי מאד נפלו פניו ונתכרכמו ובגדיו נתרפּטו ועוד שן אחת נשרה בפתחון פיו והחלל השחור בין שפתיו נתרחב יותר. אבל עודנו גבה-לב ומופקר ועליז וקר כשהיה:

– מהיכן ידעתי, שיושב אתה בראשון, אתה תמה? אין נסתר ממני. שם-דבר אתה כאן, “גיבראיסט” גדול, אוֹרטור, ואני יודע מה שאני מדבר. שאלתי בחורה אחת, שחרחרת וחיננית ועיניה שמן-זית, ומיד הראתה לי דירתך, עד פתח ביתך הוליכה אותי. בפניה הכרתי שנפשה יוצאת עליך. כל הבחורות בראשון נפשן יוצאות עליך, יש לי טביעות-עין ויודע אני מה שאני מדבר. ואתה כאן כל הזמן? תרקיב, אחא, תרקיב כאן. אני? בהרבה מלאכות עסקתי. עשיתי אצל נגר אחד ביפו, ספאניולי, יהודי. וכי נגר אני? אבל הכרזתי על עצמי כך. לא הארכתי ימים אצלו ושילח אותי, יהודון מנוּול זה, ואפילו שכרי לא נתן. דירה אין לי ומצלצלים אין. עסק ביש. אבל לא תמו בני-אדם טובים בעולם. פועל אחד בבית-החרושת של שטיין, חבר שיפריס, אדם טוב, “גיבראיסט” גדול כמוך, אספני אל חדרו, אכלתי אצלו ולנתי אצלו שבוע תמים. אדם טוב שיפריס זה, ואני בחוסר כל. גנבו אמתחתי באחת האכסניות, יהודונים מנוּולים שכמותם! הלכתי לפתח-תקוה והייתי סבל בפרדס והוצאתי סלים על גבי אלונקות לבית-האריזה. ארבעים אלונקות ליום, ולאחר כל אחת ואחת תפוח-זהב אחד. ארבעים תפוחי-זהב בלעתי יום יום. לא, איני מגזים, ארבעים, אני אומר לך, ואחד אינו חסר. שם רעש גדול בתוך הפועלים החדשים ויש שם “גיבראיסטים” הרבה מסוגך, יש שם אחד, אליעזר שחט, אדם חשוב, מכובד על הכל ואפילו על הקולוניסטים. אדם טוב, דואג דאגת הכל. השתדל לפני בעליו מיסייאֶ פאסקאל, צרפתית דיבר עמו שחט זה, אינטליגנט גדול. בחדרו לנתי כמה לילות. שתקן, רק עיניו מביטות. כדאי שתלך לפתח-תקוה, תרקיב כאן. אינך יכול להיפרד מן ה“דיֶבקוֹת” (ריבות)? כדאי שתזדמן עם אליעזר שחט, בנרות הוא מבקש צפרים שכמותך. והנה עם הגשמים פסקה העבודה בפרדסים, ואני הולך לואדי-חנין, אצל הטבק, וסרתי לדרוש שלומך. אתה יושב כאן כ“בּארין” (פריץ), מיטה ושמיכה ווילאות ומפה על השולחן, ולא היה לך כלום בספינה. המתנתי עד שתחזור. יפה שלא מצאתיך. לשעה הייתי בעל-בית ואכלתי ושבעתי והוצאתי מן המזוָדה כותונת נקיה ותחתונים. אַל תחשוש, השארתי לך את שלי, ראה, טובים הם משלך, אַל תראם שהם מלוכלכים. תכבסם ותעמוד על טיבם

אי אפשר להתרעם עליו. על המיטה ישב וכרך רגליו היחפות בכריכות של בד מזוהם שריחן חמוץ ונעל מגפיו הצהובים שכבר נתפקקו מרוב הליכה, ובת-צחוקו מפרכסת בתוך החלל השחור של שתי שיניו שנשרו בפתחון פיו. בישלתי תה וּלאחר שתיה יצאתי ללווֹתו עד סוף המושבה בדרכו לנס-ציונה. נפרד ממני בהתרגשות גדולה וחיבקני ונשקני, ואני רואה צלו מתרחק בין האילנות. פתאום עמד, הפנה אלי פניו וקרא לי:

– תרקיב כאן, שכח את ה“דיבקות”, ולך לפתח-תקוה, שם מקומך! – והלך.

כשחזרתי אל חדרי תיקנתי סדריו, ואת הלבנים המזוהמים שהשאיר אחריו היחף הגורקאי הוצאתי לאולם שבשכנותי, ואת כלי-המיטה שמתי באויר החלון וישבתי על תיבה אחת. אולי אמת באזהרתו של יחף זה. ארקיב כאן: ועלתה מחשבה בלבי. אשלח הדפים שכתבתי אל אליעזר שחט. יחף זה אף על פי שמופקר הוא רואה דברים ועומד על טיבם. שם זה ושם המושבה מספיקים. בין כך אין מביאים מכתבים אל הבתים, והלה בפתח-תקוה ודאי הולך לדואר ודורש אחריהם כמוני כאן. לא הרפה ממני רעיון זה. ישבתי והעתקתי בכתב נקי ושמתי את הגליונות לתוך מעטפה ורשמתי כתובת משונה זו של אדם שאיני מכירו והלכתי לדואר ונתתיה לדוור. הנעשה אין להשיב, ומצפה אני מה שיבוא בכליון עינים.

 

פרק שנים-עשר: רֵאשִׁית מָדוֹן    🔗

שוב נסתכסכתי באנשי ראשון על עסקי אוּגנדה. מן המרכז בלונדון באו למקום שקלים של הטריטוריאליסטים, ושוקליהם רשאים לשלוח ציר לקונגרס השביעי שכבר נקבע זמנו ומקומו, וכל המושבה היתה כמרקחה. במוצאי שבת התקהלו לעצרת בבית-העם לשמוע דרשתו של מר יאַפּוּ על תעודתם הגדולה של בני הישוב בשעה זו, שבא-כוחם והמדבר בשמם בקונגרס יהא מתומכי אוּגנדה ולא ממתנגדיה. אף על פי שראשון מקום קטן מפולגים תושביו לשלושה מעמדות. רובם כורמים הכפופים לפקידות, והמושבה מושבתם והיקב יקבם וקופת פּריס קופתם ודעתם מכרעת בכל דבר. מיעוטם כורמים שמחוץ למחנה שנחלותיהם קנין כספם ומשקם נבנה בכוחות עצמם ואין הפקידות חוסה עליהם וזכויותיהם פחותות מזכויות מיסדי ראשון. אין היקב מקבל ענביהם אלא בחסד ואין קולם בעסקי ציבור שקול כקולם של בני-היחשׂ הללו הסמוכים על שולחן הבּארוֹן. אולם מעל לשתי פלגות אלו היתה שם חבורה קטנה של מומחי היקב ולבלרים וגזברים במשרדי האדמיניסטרציה, שנתחנכו בבתי-אולפנא של האליאנס והלכו אפילו לבירת צרפת והשתלמו שם. הללו היו מסלתה ומשמנה של החברה, בני-אדם שפרנסתם מרווחת והמצוינים בנימוסיהם ושגורה בפיהם לשון צרפת וקוראים את עתון “לאֶטאֶן”, והם הטרזנים שבמקום המתהדרים במלבושם ומופרשים ומתגדרים על השאר. כמה מהם מצאצאי ספרדים בירושלים ובקהיר וכמה מהם דור ראשון מילידי המקום, בניהם של איכרים שבמושבות, מפרי הארץ וראשית ביכוריה. עם חבורה זו נמנה מר יאַפּוּ, המשכיל והלמדן שבהם. מליטא מוצאו וקלסתר פניו כפני מת זה שפרחה נשמתו ועוד גופו לא הצין. חיורון וצוהב של דונג נסוכים על פרצופו, כאילו מכחול של צבע אחד עבר עליו ושיקע בו קושי וחוּמרה ומרירות. תועות עיניו כעינים של שותים סמים משכּרים, ושחורות הן ומעולפות ודוק של ערפל פרוש עליהן ומחצית סירתם חבויה מתחת לעפעף עליון; ומבט מוּדלה ומפלבל זה מוסיף קפּאון ומות בהבעת הפנים. כך עמד על הבמה, מהודר בלבוש שחורים ועניבה של פרפר בצוארונו ולוח נוקשה של כותונת לבנה על חזהו, ורגליו קצרות ועקומות כחרב של בּידוּאי וכרסו עגלגלה וכמה שערות טרופות מנפנפות בקדקדו וקמט של עיקשוּת חרוש על מצחו הגבוה, ובפיו אידיש ליטאית ומדבר הוא בנחת ובאכזריות של רשע שעה ארוכה על תעודתם הגדולה של בני הישוב ועל חובתם הקדושה להרבות בקניית שקלים של אוּגנדה, שהפעם יישמע קולם החפשי של איכרי יהודה והגליל.

כשגמר דרשתו ביקשתי להשיב לו. הטיל בי יאַפּוּ עינים מעורפלות הללו שמחצית סירתן מחופה בעפעף עליון והסביר לי בנחת, שאין כאן מקום לויכוחים הואיל ולא התאספו אלא לענין מעשי, למכירת שקלים. אבל רשאי אני להביע דעותי ברבים בכל נושא שנראה לי, וּועד בית-העם ישמח לזמן את התושבים בשבת הקרובה לתכלית זו, ואין לי אלא להביא חפצי לפניו, אך בקשתו ממני שתהא הרצאתי באידיש, הנה הוא גופו דיבר בלשון זו אף על פי שהוא מתקשה בה, שיהיו דברי מובנים לכל הקהל. מאין ברירה הסכמתי לו. הנאספים הלכו לבתיהם ובנות המושבה יצאו לטיוליהן ברחוב בית-הכנסת, כנהוג. לא שיערתי אז כי ראשית מדון כאן, ביני ובין מר יאַפו וחבורתו, שעתידה להתלבּוֹת הרבה ולהתגלגל במחלוקת גדולה ועד מכות אגרופים תגיע, וסופה שתעקרני מן המושבה הזאת. בתום לב ערכתי מכתב אל הועד, שמוכן אני לתרגם לאידיש את “משה” של אחד-העם ולקראו ברבים ולפרש רעיונותיו לפני הנאספים. ובשלוָה אני יושב וממתין לתשובות לשני המכתבים שהריצותי – אחד לפתח-תקוה אל אליעזר שחט ואחד לבית-העם שבראשון.

בינתים פסקו הגשמים וחזרתי אל המזמרה. כמה ימים עשיתי עוד עם מר דרוּבּין ותמה העבודה בכרמיו. אבל הוא לא עזבני ועשה שם לחריצותי ופרסום לשקידתי, וללא קושי מצאתי עיסוק אצל הכורמים שפיגרו בזמירת גפניהם. ואפילו גבה שכרה ועלה עד שני פרנקים ליום. שבו סדרי חיי למסלולם הרגיל ואף הערבים אינם שוממים כשהיו. מורה אחד שבבית-הספר נתן לי חוברת “השילוח” בה ראה אור המאמר “משה”, וכיון שהסכים הועד שאקראהו במוצאי שבת, הריני יושב לאור המנורה ומתרגמו לאידיש. למה אכחד תחת לשוני, היסס לבי הרבה ומלאכתי מאד בזויה בעיני. בארץ-ישראל, במושבה יהודית, יושב אני ומתרגם דברי אחד-העם ללשון הקרויה בפי “ז’רגון” ושאני רותח כנגדה ונלחם בה; ודוקא בימים אלה, בתוך אש הויכוחים המתלקחת לאחר הכרוזים שיצאו מטשרנוביץ, ובשעה קשה זו משנסתמו כל מעיינותיה של השרידה-היחידה ועוד מעט ולא תהא לה שיור אלא פינה נידחת זו בוייטשיפל, שם יקים ברנר בשארית כוחותיו מבטחה האחרון ב“המעורר” שלו. ואף על פי כן אי אפשר לי לנהוג אלא כפי שאני נוהג. לא יתכן שאשב בחיבוק-ידים בשעה שהללו, יאפוּ והדומים לו, חורשים מזימות ואוספים כוחותיהם להפגין בקונגרס כחשם ומעלם.

כל שעות מנחה בשבת הייתי משמיע לעצמי הדברים שתירגמתי, שיהיו שגורים בפי וארוץ בהם בזמן קריאתם, ומכוון קולי להטעים מקומות כדאים להטעמה, שכן קצת ערמה בבחירה שבחרתי להביא את “משה” של אחד-העם לפני הקהל לאחר שאסרו עלי את הויכוח הגלוי. וכל כך נתפסתי לשינוני שלא השגחתי בשעות החולפות, ואיחרתי הרבה ולא היה סיפק בידי אלא לטעום משהו בחטיפה וללבוש חליפתי הכחולה ולצאת בפסיעה גסה לבית-העם. מלא האולם תושבי המקום וארבע מנורות דולקות ויושב מר יאפּוּ, עם פני הבר-מינן שלו, על הבמה וממתין לבואי. משהבחין בי ההסה את הקהל וביקש ממני לעלות ולפתוח. מלמעלה מקיף מבטי את הנאספים שלפני. הנה הציץ ראשו של מר דרוּבּין גבוה מן השאר, מיטיב עמי מרחוק ומחייך. בתוך משפחתו הוא יושב, אשתו מימינו ובתו משמאלו. על ידו שמואל אוסטשינסקי ועיניו העגולות שלוחות אלי ואף הן מחייכות. ובצדו אשתו הגוצה לוחשת משהו על אזנו. אפילו בן זאב כאן וחבריו למשחקים בשכנותו. על כל הספסלים מאוושות בנות המושבה המזדמנות לי בטיוליהן בערבים. והרי הגביה הכורם הרוּמני והטיל בי עיניו הדומעות דם. אף מר פריימַן הננס, מיסד ראשון-לציון, עם עיניו הקאלמיקיות יושב בשורה הראשונה ומסתכל בי. ונפלה עלי אימתו של ציבור זה. לא הייתי כבד-פה וגם איני חסר כשרון דיבור ובכל זאת פותח אני ברתת ובגמגום ובלחש – “ווען איך טוּ זיך צו-הערען צו וואָס די פאָרשער פילאָזאָפירן (כשאני שומע את החוקרים מתפלספים)”. פתאום פולחת מחשבה במוחי ומזהירה בי ומזרזת אותי: אסור לך להיכשל! מיד חוזרת הבטיחות לקולי ואני קורא כמחצית השעה ללא תקלה את המשפטים הסדורים, וחש שקהל שומעי מטים אוזן לדברים, תופסים הרמזים הגנוזים בהם ונגררים אחריהם. עד שהגעתי אל הסוף, שאני אומרו במקורו ומחזק קולי – “והעולה על רוחכם היוֹ לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים… חי אני… אם לא ביד חזקה… אמלוך עליכם!” אשה אחת מחאה כף. אבל איני יורד מן הבמה אלא מפנה גופי אל מר יאפוּ ושולח דברי אליו: “רעיונות אלו של אחד-העם מתכוונים אל בני-אדם שכמותך. לפני שמונה ימים עמדת כאן ואף נפשך עייפה, גם אתה משתוקק להווה של חיי שעה ואינך חס על העתיד הגדול ועוקרו מלבך. במקום זה ומעל במה זו – – –”. פתאום נפסקו דברי באמצע. הניח מר יאפּוּ ידו על כתפי ואמר לי בנחת: “אין אנו מרשים לפתוח בויכוחים”. עומד אני על דעתי, שאיני מתוַכּח אלא מפרש הרעיונות שהשמעתי. מר יאפוּ בשלו. והנה קופץ מר דרוּבּין, השקט והמכונס בתוך עצמו והיגע, ובלשונו המגורמנת הקוּלנדית קורא בקול: “מדוע אינך נותן לו לדבר?” מן הקצה האחר של האולם משיב לו קול: “די! איננו רוצים לשמוע!” מישהו עולה על ספסל ומכבה מנורה אחת. קהל הנאספים קם על רגליו. מר יאַפּוּ חוטף כובעו ומסתלק מן במה. שוב מישהו עולה על ספסל ומכבה מנורה שניה. אפלה למחצה ואנדלרמוסיה והתרגשות גדולה באולם, אבל אינו דומה מעמדי עתה למעמדי אז לפני חדשיִם, בערבי הראשון, בביתו של בן-זאב. אל אזני עולה קולו הצלול והדק של אוֹסטשינסקי מתעצם ומוחה ומאיים וצוֹוח: “מי אתם?! אין לכם רשות לדבר בשם הישוב! סאמוֹזוואנצים! (משתחררים)”. על ידו מחרים-מחזיקים דרוּבּין ובני משפחתו ועוד כמה כורמים שאני מכירם בפניהם ואיני יודע שמותיהם, ואפילו כמה צעירות מבנות המושבה נצטרפוּ אליהם. וכשירדתי מן הבמה וקרבתי לחבורה זו הכל לוחצים ידי ומאַמצים רוחי, ואנו יוצאים בציבור אל תוך המושבה, ואשה זו שמחאה לי כף, מרת פּוּחצ’בסקי, מזמינה הכל לביתה. אחת הבנות פותחת בשיר קולה: “חושו, אחים, חושו”, והכורמים זוקפים קומתם כאילו חוזרים אליהם ימים ראשונים ופוסעים בפסיעה מאוששת במעלה הרחוב, וסופם שהם מצטרפים לשירה וחבורתנו הופכת הפגנה.

אצל בית בנוי על תל קטן מאחורי בית-הכנסת הקביל פנינו מר פּוּחצ’בסקי שאינו איש-רעים, ופתח לנו דלתו. לא ידע מה שאירע ותמה ואין סבר יפה בפניו. בן-אדם כחוש הוא ומחמת רזונו נראית קומתו גבוהה משיעורה; וגביניו אפורים וסבוכים וכבוּשים ודומה על כל העולם הוא קובל. ראשו קרח ועור קרחתו המסגילה עולה ויורד ברתיחה בשעת דיבוּרו, ואפילו כשהוא מסכים עמך ומתרצה עליך דומה גוער הוא בך ורוטן עליך. אבל ניצנצו מתחת הגבינים הכבוּשים שתי עיני תכלת ביישניות ובהולות ושלוח מבטן באלכסון, ויש בהן יותר מורא ופחד מקפידה ורוע-לב. משנכנסנו למרפסת מיד ונדחק לצדדים והתכנס לתוך עצמו מפני ידיה העסקניות של בת-זוּגו. מרת פּוּחצ’בסקי היתה כל ימיה, משחר ילדותה עד היום הזה, יפת-תואר ובעלת מזג לוהט ועל שתי מידותיה אלו גאותה בדעת ובהכרה. אף משׂכּילה היא. בטס-הנחושת הדמשקאי הגדול מונחות חוברות “רוּסקוֹייה בּוֹגאטסטבוֹ” ו“השילוח” זו בצד זו. וכותבת היא סיפורים מחיי הארץ ודיבוּרה העברי רוּהט ומצלצל בין שפתיה; ואולי בעמידה צנועה זו בצל זוגתו עצירה ותרעומת גנוזה שבהליכות בעלה. אלא משהגיעה מרת פּוּחצ’בסקי לשנות בגרות מלאה והתחילו נראים רמזי-בּליה ראשונים בגוּפה, הריהי מחפה עליהם בסאה גדושה של משובת-נעורים ותנועה רבה וגנדרנות יתירה. עכשיו שנמתח פרצופה יש משהו של צפור בפניה, צפור נאה ומקושטת בנוצות-פּאֵר ומנתרת מענף אל ענף ללא מנוחה ומרגוע; מחמת ברק עיגול זה ובליטתו שבעיניה החוּמות, ומחמת חוטם ישר ודק ואפור זה, שבשעת דיבור דומה אין מתחתיו פה וסנטר אלא נפתח הוא כמַקוֹר ומצייץ והוגה.

ישבנו כמנין אנשים על כסאות סמוך לשוּלחן וערביה מביאה לנו כוסות תה. מר דרוּביּן אומר לי, שחברו הכורם לוּבּמן רוצה בי שאזמור לו כרמיו ויש אצלו עבודה לשבוּעים ועצתו שאלך אליו, ואחר הוא מלגלג ופונה אל מר פּוּחצ’בסקי:

– הוה זהיר, צעיר זה עוד מעט וידחה אותנו, הקשישים.

מר פּוּחצ’בסקי שגנן חשוב היה, ומן המחדשים ומרבה בשיטות ואמצאות, הטיל בי גביניו הכבושים והסתכל במתחרה שלו ולא אמר כלום. מאד נקלה הייתי בעיניו שיחשוש למעמדו מפני. אבל מיד לאחר שתיית חמים מבחין אני במסובים שמצפים למשהו חשוב שיבוא ולא נזדמנה החבורה באקראי למקום זה. בעלת-הבית ישבה בראש השולחן, החליקה בשתי ידיה על תסרקתה המוגבהת וזיעזעה מעט צוארון חולצתה הלבנה, הצטחקה מתוך מבוכה, ואותה בליטה שבעיגול עיניה מצטמצם והיא פותחת מקוֹרה ואומרת:

– יש תשובה מרחובות, הם מסכימים ואף משה מסכים.

מה כתבו לרחובות ומי משה זה שהסכים ולמה הסכים לא ידעתי ואף דברי אוֹסטשינסקי סתומים ואינם מחוירים לי כלום:

– נתחיל איפוא מן המושבה שלנו.

דרוּבּין נכנס באמצע:

– דיברתם עם מאירוביץ?

כורם אחד משיב לו:

– שוחחתי עמו ארוכות, וכדרכו, לא הן ולא לאו.

– בוּשה! – נתכעס דרוּבין.

– אמרתי לכם – חתך אוסטשינסקי וחייכה בת-צחוק של ערמה קלה בעיני-התכלת המגודלות שלו.

– ודאי. כדרכו. לא הן ולא לאו. הריהו אגרונום. מומחה גדול. וכשאתה שואלהו משהו, לעולם תשובתו לא הן ולא לאו. נהם מר פּוּחצ’בסקי תחת שפמו העבות והאפור.

זוגתו ניענעה ראשה ושוב החליקה בשתי ידיה על תסרקתה וזיעזעה את הצוארון שבחולצתה:

– אתה תמיד עם האגרוֹנוֹמיה שלך.

– אף על פי כן, – הוסיף אותו כורם שבא בדברים עם מאירוביץ, – דומני סוף-סוף יתן ידו לפריימַן וליאפּוּ.

– אין שום דבר מוחלט, הכל במה שתאמר פּריס, – ליגלג אוסטשנסקי.

עכשיו נכנס לשיחה אדם קטן צהבהב כבן ששים, שחטמו ארוך וזקנו מדובלל וחציו שׂיבה וחציו ברזל שהחליד ומשקפים מתחת למצחו המקומט, ומדבר הוא בנחת וכל הפנים פונות אליו:

– שמועות שמעתי, פריס אינה רואה בעין יפה עסקנות זו של פקידיה.

נהרו פניהם של כל המסובים. בעלת-הבית הרגישה בי, בנכר שבישיבתי היתומה והתחילה מסבירה לי את הענין. הללו שנתאספו בביתה ציוני-ציון שבמקום הם. בכוונה תחילה הלכו לבית-העם לשמוע הרצאתי, כי שיערו שלא תיגמר ללא תקלה. עכשיו נזדמנו יחד לפתוח במעשים. אומרים לשלוח את משה סמילנסקי לקונגרס, והוא נתן הסכמתו לכך, ואין עוד לדחות מכירת השקלים הציוני-ציוניים, ודאי אצטרף אליהם.

– כלום אין שם זה, ציוני-ציון, פוגם? – היססתי ושאלתי.

הכרתי בעקימת שפתיה של מרת פּוּחצ’בסקי, ששטופה היתה בחום עשייתה, שאין היא נהנית הרבה מפקפוקי. ואולי חלף הרהור בלבה, כי אמנם משהו מן האמת ברינון שמרננים אחרי בחורים הללו שהתחילו לבא לארץ, שחטטנים הם, מרי-נפש הם, ואין דבר משׂבּיע רצונם, והכל פסול בעיניהם וכאילו כל הקיים תקנה אין לו. משכה בקצות השרוולים הנפוּחים שעל גבי כתפיה ואמרה:

– וכיצד תעשה אם רצונך לבחוֹר במשה סמילנסקי? – והיתה תרעומת בקולה.

חלשה דעתי. הרי הדין עמה. באמת, כיצד אעשה? ולבי נוקפי על ההיסוּס שנפלט מפי. מיד והוציאה מתוך מעטפה כמה חוברות שקלים. נתנה אחת לכל אחד מהמסובים, הסבירה מה לרשום, ואחר ביקשה שימַנו מעין ועד של שלושה שיתעסק בדברים ויכוונם. לאחר כמה סירובים נתמנו בהסכמת הכל – מרת פוחצ’בסקי בראש הועד ואותו כורם שנשא ונתן עם מאירוביץ ואני – שני סגניה, ומר דרוּבּין משמש גזבר לנו. מישהו הביע דעתו:

– אולי נקרא לאסיפה?

אבל מיד והכל מיחו:

– בשום פנים לא אסיפות.

ונתפטרנו לבתינו. לא נחה דעתי מאגודה זו שנתאגדה הערב ואני בועד שלה. הרבה שעות הייתי מהלך בחשכת המושבה באותו לילה, והיו עצבוּת ויגון בלב, כבלבו של אדם שסר מן הדרך אשר בחר בה. חיי כלל כחיי פרט. פעמים אחד עושה מעשה רב-הכרע בחייו ורואה שטעה, ואף על פי שמתקן הוא כל ימיו את המעוּות תקנה אין לו; ואפילו כוונותיו הטובות ומעשיו הטובים על כרחם שהם טבועים בחותמו של אותו חטא קדמון שהוצנע ביסוד הדברים. חטאת הישוב יש בה מקדמוניות זו ואין לה תקנה אלא בשינוי. ככלב זה הייתי שתעה והריהו מפשפש בנחיריו בכל רגב אדמה שנתקל בו, אולי יחזירהו אל מחוז-חפצו. אולם מה שקלט אפי בערב הזה אינו מוליכני אל המקום שאני מתאווה אליו. היכן אני? נשאתי עיני אל השמים וכוכביהם ותמהתי ושאלתי – היכן אני? לאחר שלושה חדשים של נדודים וטורח ותמורות; תמורות בכל הויתי ובמלבושי ומאכלי ובכל ארחות חיי הנה שבתי על עקבי ונדחקתי אל התחום שיצאתי משם, שוב הריני חבר לועד של ציוני-ציון! לא, אין אור במחיצתם של הללו אשר עמם ישבתי הערב. נשתייר בהם שיור של אמונים אל עצמם, אבל עייפים הם ויגעים ומה כוחם להיעקר מן הקיים ששקע במחשכים וידם באמצע ביודעים ובלא-יודעים. אם יש מוצא מן המועקה הזאת הריהו מן החוץ, מעבר למעגלם של בני-אדם אלה, הטובים והרעים גם יחד, בניגוד גמור להם, מן הקצה אל הקצה; בניגוד להשגותיהם ותפיסותיהם ורצונותיהם ונוהגם יום-יום שעה-שעה. המוצא באותן שורות טרופות שהריצותי לפתח-תקוה לחבר אחד שאיני מכּירוֹ ושעיני כלות לתשובתו. ראיתם פעם צפורת-כרמים שהקיצה עם אביב, שיכּוֹרה והמומה, ועפיפתה מפרח לפרח ומתקו, וקשׂקשׂי צבעיה קוסמים וזוהרים, ופתאום באה עננה רחוקה בסער ושפכה עליה כל מימיה, וכבדו הכנפים ועוּמם זהבן וקדרו גווניהן וחסרת אונים דבקה היא באחד הטרפים ומבקשת מחסה תחתיו ממגור אשר מסביב – כצפורת-כרמים זו הייתי.

 

פרק שלושה-עשר: בְּתוֹךְ הַמְּסִלָּה    🔗

סוף-סוף כלתה הזמירה במושבה ואין עוד המזמרה תלויה במסמר שלמראשותי, ולאחר עשרה ימים של בטלה מחזירני מר דרוּבּין למשקו משהתחיל העידור בכרמיו. עיקר עבודת התיחוח עושים איברהים הזקן ויוּסף בנו החורשים בקרקע שבין שורה לשורה. אולם מתוך שאין מקרבים את המחרשה סמוך לגפנים ומבינתים להם שלא ייפגעו, נמצאת רצועה של אדמה מבוּירת, ארוכה וצרה עם העשבים השוטים הגדלים בה, ושאין לה תקנה אלא הפיכה בידים ובמעדר. עונה זו זמנה קצר ודוחק מפני החפּזון שבצמיחת העשבים ששמש-אדר מכה על ראשם, ומרבים הכורמים הזריזים בפועלים שתיגמר מלאכתם בשעתה. והייתי יהודי אחד בתוך להקה של בני-ערב עוּלי-ימים שגילם פחות בכמה שנים מגילי. ושוב אותה פרשה עלובה של בזיונות ואזלת-יד ויסורים שהביאה אותי הפעם כמעט עד דמעות עינים. אין העבודה נשמעת אלא למי שמאומן בה ואי אפשר להכריע הכלי שביד ברוב כוח. מהלכים הנערים שחוּמי-הזרועות כל אחד ואחד בשורתו ברגלים מפושקות ובגוף כפוף ובקיפולי מכנסים נפוחים ומעדרם עולה ויורד, עולה ויורד, ומנצנץ להבו המכסיף בברק שמש ומנגן בין ידיהם כקשת כנרים ואינך שומע אלא קול מאַווש זה פּאַ-פּאַ שעה שנתקע הברזל בעפר. ואני בשורתי שלי כל כמה שאני טורח איני מספיק להתנהל בקצבם ונגרר אחרון אחרון ומפגר. ניצחוני פרחחים הללו והוציאו שארית האויר מריאותי; ואין ניחומים בחיוּכו של מר דרובין, שהכל יבוא בשעתו ושאין כאן אלא ענין של הרגל ושל כמה בּוּעוֹת חדשות בעור הכפים שסופן להגליד ולהתיבּל. מרוסק הייתי בכל אברי ושבור ועלוב בתוך תוכי באותו יום ולא היה לי כוח ולא היה בי חפץ לילך אל הדוור, אילמלא אותה שתיקה ארוכה מעבר לים שהתחילה מרבה דאגותי ודוקא ביום אתמול עגנה ספינה גדולה שבאה מטריאֶסט בנמל יפו.

דואר ואיגרות המקרבים לבבות רחוקים וממתיקים שעותיהם של בודדים ונשכחים דבר גדול הם בכל מקום. אך קשה לתאר היום מה היו אלה לנו בפינה נידחת זו שבקיסרות תוגרמה שמשובשות דרכיה ומשונים סדרי מדינתה והרבה מלכויות מעורבות בשלטונה. פתוחים בירושלים ובשאר ערי השדה משרדים של שלושה מלכים, של פרנץ יוזף וניקולי השני וּוילהלם השני ודמות דיוקנם עם תספורת-זקנם המיוחדת לכל אחד ואחד מהם טבועות בבוליהם, ודומה הכל טורחים בשביל דואר הארץ להזדרז ולהריץ מכתבים משם, מעבר לים אלינו, אלא שבשבילי אין באמתחתם כלום. עוד מעט ויימלאו שלושה חדשים משעקרתי מבית אבי ולא באה אלי צורת אות חוץ מהזמנה זו לישיבתם של חובבי-שפת-עבר ביפו. וגדול צערי על שיכחה זו, כאילו אסופי הייתי ושקע עולם עברי בתהום הנשיה, ואין לי אלא להטריד עצמי בעסקי אוּגנדה וציוני-ציון בראשון ולהיות זנב לעודרי סרפנד.

והנה בהגיע תורי לפני הדוור באותו ערב, רואה אני משקפיו נשואים אלי במתינות יתירה, והוא משפשף ידיו ומתבדח ואומר: “למר צמח? הפעם כל הספינות לא הפליגו אלא בשבילך!” ומתחיל מרצה על שולחנו שבעה מכתבים בזה אחר זה. בחטיפה אחת אספתי את הכל ונסתלקתי בניסה אל חדרי כחיה קטנה שכבד טרפה בין שיניה והיא גוררת אותו במורא ופחד אל מאורתה. אין סוגם של מכתבי אחד. הרי לפני אנחה ראשונה של אֵם מבכה על בנה שהלך ואבד; ובנייר המעוּך ובדיו שתמסמסה ובאותיות שניטשטשו עוד עצורים רחמי הדמעות שספג מכתבה4. ואף על פי כן נשתייר מקום בלבה השבור לדאגות קטנות ודורשת היא על כלי-המיטה שאני חסר. אין בפי תנחומים לצרתה ואפילו לכלי-המיטה שלה איני נצרך. והרי נהמתו של אב שכול, נהמת נפש פצועה ויהירה; ללא ויתורים וללא פשרות ובכל זאת פצעה שותת דם. גם בשבילו אין תשובה בפי. כל עולמו החרבתי. סמיכות לרבנות לא אקבל וסוחר גדול של יערות וצמר לא אהיה. והרי הדיבורים של האחיות, דיבורים ארוכים וטענות ומענות וגערות ותרעומת, ובאמת הכל לא בא אלא לחפות על קנאת סתרים שנמלטתי ויצאתי למרחב. והרי מכתבי החברים עם תום התפעלותם על גבורה וקפיצת נחשון ועם הבטחותיהם שהכל עומדים שכם אל שכם עמי במערכה אחת וכיוצא באלה מן הדברים הרמים. אוי לי אם אדבר ואוי לי אם אחשה. אילו ראוני בכרם דרוּבּין בעלבון לבטי ובשפל רפיוני בתוך הפרחחים הערבים; ואילו ידעו מה שאני יודע על ציון ועריה ומושבותיה ואיכריה לא היו מגביהים קול כל כך. אף בשבילם שתיקה גדולה ונוגה בלב. אלא שהיה שם מצורף למכתב האם פתק אחד של נייר כתום ומעובה ומחוספס, דומה לאותו נייר תרמילים בהם שומר אני מזונותי במזוה; ורשומות על גבו כמה תיבות ביד רופפת ורועדת, ומכיר אני בצבע הנייר ובריח השאור שבדבק-שיפון שהוא מעלה כי מר' טוביה הזקן בא הפתק. למורי ומלמדי ר' טוביה יש בפי מה להשיב. כשעשיתי מה שעשיתי אף ידו באמצע. וכשאשמיע באזניו על ראשית דרכו של יהודי חי על עמלו ונושא את עצמו ודאי ירכין ראשו לי ויבין לרוחי.

זקן מופלג ר' טוביה וגדול הלמדנים שבעירי וכל ימיו היה מחנך ומגדל לתורה בנים ובני בנים אצל משפחת “הצמחים” ואף אבי עם תלמידיו נמנה. בעודו אברך נסע לקוצקאי, ומשנסתלק הלה והלך לעולמו שמר לו אמונים ולא נתחבר לשום כת-חסידים אחרת, פעמים אפילו מתפלל הוא בשבתות ובימים-טובים בבית-המדרש שמאחורי בית-הכנסת לשם הפגנה. מדבקוּתו לצדיק נשתמרה לו צורה של כותונת שמקפיד הוא במלבושה ושאין לה כפתורים בשולי שרווליה ואף בית-צוארה מעונב בקישור לבן; ונשתמרה נטייתו לעיון בספרי מידות ומחקר, כגון בחינות-עולם וספר העיקרים וחובות-הלבבות. גוץ הוא, רחב-כתף וידיו ורגליו קצרות וכולו מרובע בגופו ומראהו כמראה יהודי חוטב-עצים ביערות קוֹז’ניץ. על גבי גוף זה מונח ראש גדול, עגול ללא שום המשך בין שכמו לקדקדו ודמותו דמות איש-שלג שילדים עושים בימות החורף. זקנו קטן ומדובלל ואינו אומר כלום. אבל עיניו עינים של תכלת זכה בולטות ומעוגלות ומקרינות אדיקותו ועקשנותו ורוחב בינתו ושאר רוחו. חריף לא היה. ואת דרכי הפלפול הנלוזות דחה בשתי ידיו. כוחו בפשט, בדף גמרא עם רש"י ותוספות ושאר מפרשים במקומם (“אַ בלאַט גמרא אויפ’ן אָרט”). דרדקי לא לימד וממעיט היה בתלמידים ולעולם הסתפק בשלושה וארבעה מן המצוינים והמשובחים שבבחורים ונותן להם שיעורו משעה חמש עם עלות השחר עד שעה עשר בבוקר ואין דרגת הוראה עליונה מדרגתו. אף על פי שגבוה שכר הלימוד שתבע לא על תלמודו כל פרנסתו. קונה אשתו אוזים בשוק ומפטמתם ומוכרת בבתי הגבירים ומכניסה משהו, והוא גופו עוסק בתורה ומלאכה כאחת. בשעה שהיו יושבים התלמידים בחדרו ומרצים לפניו סוגיתם, היו מונחות על גבי שולחן קטן מימינו כריכות של נייר כתוֹם ומעובה ומחוספס וקדירה של דבק-שיפוֹן בצדן. והוא מקפל בידיו התפוּחות והנמהרות, במין סכין לבנה של שן תרמילים של ריבועים ומשולשים וממרח שוּליהם עם קיסם של עץ פחוס בדבק שבּקדירה. ולאחר השיעור מבקש הוא מתלמידיו שיביאו את התרמילים לחנונים ויקבלו מהם שכרוֹ. בדעת רבה ובכוונה גדולה הסמיך עבודה לתורה. ישיבתו בירכתי השכונה היהודית בשוּק החדש וביתו הדל נוגע בבתיהם של הקצבים הפולנים והרצענים, ומאחורי חצרו משתרעים הירקות של הגויים ומוריקים עד הפלוֹנה. במשעולי גניהם יורד ר' טוביה בוקר בוקר קודם השיעור וטובל במימי הנהר. בשחרית של חורף רואה אתה גוי שכן בחצר אחת ור' טוביה בחצרו שלו ושניהם עוסקים בקרדום ומבקעים עצים להסקה. אף את המים היה מביא מן המשאבה שבשוק החדש בעצם ידיו לחדרו. ומי שלא ראה אותו עם דמדומי בוקר גלום בחלוקו האפור והמרופד צמר-גפן ומתניו חגורים חבל-סבלים ואנטל על ערפו ושני דליים בקצותיו ומהלך הוא אצבע בצד אגודל על פני הקרח החלקלק, לא ראה אדם גדול באמת מימיו. כמה שנים עשיתי במחיצתו וראיתיו בענוַת חייו וכל לבי לקח. בשחריתו של אותו יום-מרחשון דולף ומטריד עמדנו בשיטת-חזקה, בתוספות הקשות של דף ראשון במסכת נידה. במחלוקת של שמאי והלל אם מעמידים אשה על חזקתה, ולאחר הצהרים עקרתי ולא חזרתי. עכשיו מונח לפני הפתק של ר' טוביה ומאד רכים דבריו על גבי נייר-התרמילים המעוּבּה והמחוספּס. סח הוא לי, שבחול המועד סוּכות הלך שלא בידיעתי אל אבי וּויתר על שכר-לימוד הואיל ועשאני תלמיד מובהק שלו. ומבקש הוא בכל לשון של בקשה שאעשה למען זקנותו ואוציא את הדיבוק הציוני מנפשי ואחזור בי. המה לבי לו. אף על פי כן ערוכה תשובתי אליו, תשובה ניצחת ושתהא נשמעת לו. לא כך היה סוף דבר. עצבות רבה בסופה של פרשה זו. לאחר שנה ומחצה כשחזרתי לעיירתי להתפייס אל הורי נזדמנתי עמו באקראי ברחוב, אמרתי להקדים לו שלום וברכה והנה סמקו פניו מאד והוריד עיניו הכחולות וחבטן בקרקע ונהם נהימה של כעס “אסור להסתכל בפני רשע” ועבר אל הצד האחר ולא נתפייס אלי. ועד היום הזה לא פג צערי שדחה אותי כך.

באותו צרור-מכתבים המוטל בערבוּביה על שולחני עוד איגרת שלוחה אלי. מפתח-תקוה באה ושל אליעזר שחט היתה. אומר הוא לי בתשובתו הקצרה, שעיין בחיבורי ומצא ענין בו ומבקש ממני לבוא ליפו במוצאי שבת לביתה של הגננת תמימה סוכובולסקי, שמפקידה לפקידה מזדמנים שם כמה חברים ומדיינים ברעיונות דומים לרעיונותי. פעמים ומשפשפים5 בכתב-ידו של אדם שאין מכירים אותו משהו להיאחז בו, מעין רמז לאָפיוֹ. שעה ארוכה גילגלתי בין אצבעותי פיסת-נייר זו ותהיתי עליה וקראתי וחזרתי וקראתי בה. מאד נראו לי אותיות זקופות הללו עם ההיסוס האלכסוני המועט שבאמצעיתן ועם הצלילות וישרוּת-הלב שבצירופיהן וחיבוריהן. משמע לא התעני היחף הגורקאי ותבוא עליו ברכה. עמדנו באור ליום ד' וארבעה ימים נותרו לי עד הפגישה. אקצר באיזה אופן שהוא את הזמן ואדחף אותו עד כמה שידי מגעת.

בשבת אחר הצהרים הרימותי רגלי והלכתי ליפו וחורשות שקדים בפריחתם משליגים סביבי וצובט ריחם המריר צביטה קלה בגרוני. הספרדים והכּוּרדים והאוּרפלים שבפועלי היקב חבשו תרבושים בראשם ומחרוזות של אלמוגים צהובים משולשלות בין אצבעותיהם, ועל ידם נשותיהם המלאות מקושטות בבגדי-צבעונים ובהינומות מאדימות; והכל פשטו בחולות ובדרכים והטילו כתמי תולע בלובן הפריחה בזהרי חמה. הצעירים שבהם שאינם מקפידים עוד על תחום שבת פניהם ליפו אל קרוביהם, וסמוך לבית-דגון פורשים אנו מן המטיילים ופונים לצד שמאל בחבורה אחת, מנין של יהודים עם נשיהם וטפם בוטחים ועליזים. מתוך שיחה עמם בעברית השבורה שבפיהם ובמעט הערבית שכבר נשגרה בפי למדתי, שהגברים חוזרים לראשון בשעה שלוש באישון לילה שיספיקו לעבודתם עם צלצול היקב. ונדבר היה בינינו שאזדמן עמם במקום אחד ואצטרף אליהם, שכן אף מעדרי ממתין לי שם באותה שעה. באנו ליפו עם שקיעה, אבל לא הניחוני חברי להליכה להיפרד מהם במבואותיה ועל כרחי משכו אותי לסימטה אפלה אחת אל בית הקרובים שלהם. היתה כאן איזו שמחה, אם לאירוסין או לבר-מצוה לא הבחנתי. מכל מקום ישב באמצע החדר על גבי השטיח נער שחרחר כבן שלוש-עשרה עם שתי עינים גדולות ומפוחמות ולבוש חלוק של משי ירקרק ותרבוש מעוגל ונמוך ורב-זויות בראשו ושולי התרבוש רקמת זהב. המון בני-אדם מצונפים יחד לפקעת, גברים ונשים מעורבים, והכל מאד מבוסמים ומטופפים בפסיעות צרות וזזים כל הזמן בעיגול ומגעגעים בלשון משונה ודוחקים עצמם בתוך החדר שנתמלא אויר הבל וחמימות וריחות עראק ושבת-המצרי. פתאום קופצת זקנה אחת פניה אש להבה וצונחת על השטיח ונוטלת ראשו של הנער ומנשקת ומחבקת אותו ולוחצת אותו כמה פעמים בזו אחר זו אל חזה שנתיבש וכל הנאספים צורחים ומוחאים כף. לא הועילה כל חכמתי, על כרחי הריקותי כמה כוסות ואף פי ריחו נודף עראק ושבת-המצרי ואף אני מובלע לתוך העיגול הנע ורגלי זזות בטפיפה עד שנזדמנה לי שעת-כושר באפלולית הגוברת להשתמט בחשאי. וכשיצאתי לסימטה כבר חשך הערב וגלי ימה של יפו שוב התחילו משיקים בחופה.

אחר תעיה ארוכה ברחובות נוה-צדק סוף-סוף נתדפקתי על דלתה של תמימה הגננת. פתחה בחורה קטנה שפניה חיורות ואפה דק וגרמי ועיניה מאירות ופושטות לרחבן וגוונן ספק תכלת ספק אפר מזהיב ומשא כבד של מקלעות שער פשתן מנופץ מונחות בעיגול על ראשה ודומה הן שדוחקות גופה למטה. ידעה כנראה שנקראתי לכאן, ואפילו בשמי קראה והכניסה אותי אל ביתה. היה חדרה דומה לחדרי וארכו גדול מרחבו. אף כאן צירופים של תיבות-נפט עיקר הריהוט וודאי ספה נאה זו על גבי תיבות-נפט מונחים סרניה. אלא שהכל צח ונקי ומחופה בלוֹבן מפות ובצבעים של מעשה רקמה. לאורה של מנורה הבחנתי באדם אחד יושב אצל השולחן וסועד פת ערבית. עם כניסתי קם וקינח שפמו והקביל פני. עמד על ידי איש קרוב לשנות שלושים, רזה ועצור ורוחו כבדה עליו ושתי כתפיו כבושות קמעה כאילו בכוונה הוא מצמצמן בחולצתו השחורה. חוד של זקן בסנטרו מאריך מאד פרצופו ומגביה יותר מצחו המכונס והמעונן בהרהורים. שערות שחורות יורדות על ערפו וכבר כמה נימים של שיבה מעורבות בהן סמוך לרקתו. ועיניו החומות-בהירות עם ברק-הפלדה שבאמצעיתן חבויות ונוגות, והיה משהו בעקימת פיו שהביעה התאפקוּת רבה ומאמצים ועקשנות לגבי עצמו, אבל גם איזה עינוי שרוצה לשתוק ואינו יכול. הקדים לי שלום, אמר שמו ונתן לי ידו ושאלני: “החבר צמח?”, והיה היסוּס כלשהו בקולו. ידעתי מהיכן יאוש זה בא ומה משמעו. אף על פי שכבר מלאו לי שמונה-עשרה והחזקתי עצמי בוגר לכל דבר לא העידו פני על כך. המראה שלי מראה נער בראשית תקופת גידולו ושאָרכוּ פתאום אבריו למעלה מגילו והם סורחים ועודפים סביבו ועוד אינו רגיל בהם. מכאן תמיהה זו בקולו. לא היה שום הסכם בין העלם שעומד לפניו ושאין בו אלא קורטוב של חן-נעורים ובין החיבור המיושב החותך והפוסק שנשלח אליו לפתח-תקוה.

בשביל תמימה הגננת שעיסוקה תינוקות לא היה רוך שנותי חסרון. אדרבא, מישהו שבחסותה אומנוּתה אני ומיד משכה אותי אל השולחן והושיבה אותי על גבי תיבה אחת ונתנה צלחת לפני והריני סועד עמם. פתאום תמהה:

– מה? שותה אתה עראק?

היה עוד בהבל פי מריחו של שבת-המצרי ולא הבליגה והעירה למוסר אזני. סיפרתי להם מה שאירע לי בתוך קהל האוּרפלים ונתבדחה דעתנו.

– ולמה כף ידך חבושה בסמרטוט מזוהם?

– ענין של מה-בכך, – ביטלתי והשיבותי, – חככה קצת קת-המעדר בעורי.

ולא הרפתה תמימה ממני ומרחה מקום הפצע במשחה לבנה של אבץ ונתנה על גביו מטלית נקיה. תינוק אחד נוסף הייתי על התינוקות שבגן שלה.

לאחר הסעודה אמר לי אליעזר שחט שממתינים עוד לשני חברים שיבואו, אלא שלפי שעה יפה שאעיין בכתב אחד הואיל והערב ידיינו בו. היה הכתב “קול קורא אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון” וחתומים עליו “חבורת צעירים מארץ-ישראל”. מדובר בו על אגודות חיילים “בני מאה ובני חמישים איש שיבואו ארצה לעבוד את אדמתה ולהתישב סוף-סוף על הקרקע כמעט בלי עזרה צדדית, או בעזרה היותר קטנה, שתושב בזמן הקטן ביותר… חיילי העם באמת, אנשים אשר בריאותם, שנותיהם, משפחתם ירשו להם להסתדר במסדרה בעלת משמעת חזקה”. וסיום הדברים בקול גדול: “הזדיינו באהבת החופש והעבודה ובסבלנות אין קץ – ובואו!” חשתי בשעת קריאה כעין צל של מפח-נפש ואף מעט תרעומת. היינו דור שאימת המליצה נפלה עליו וסגנון מוּרם וגבוה ומקושט תביעות וקרבנות אינו סגנונו. שרויה היתה ענוה של יאוש בלבבות מחמת המלים הגבוהות והקולות הקוראים שנתבדו. נתחנך הדור על האמת העירוּמה והקשה של מנדלי והמציאות האכזרית של אליקום וזוּגתו בחרפו של ברנר והקושט הרגשי שבשירי ביאליק אשר כל תיבה ותיבה משמעותה גדולה פי כמה מן הכתוב בה. ואולי נתערב אצלי משהו מתלמודו של ר' טוביה שלימדני דף גמרא עם מפרשים במקומם והנחיל לי כבוד הפשטות שבמידותיו. אבל היו בקול-הקורא שלפני עקצים וחידודים ורמזי לגלוג וביטול כלפי הרצל ומסעיו לשולטנים ולחצרות-מלכים והללו פגעו בפצע. אף על פי שמעשה אוּגנדה קרע את הנפש לקרעים לא כבו הכרת-טובה ורגשות חיבה ויקר ועוד לא פג שכרון קסם להרצל אם גם סרנו מדרכיו. ולא הלך הלב אחרי הדברים שלפני ואפילו קם משהו כנגדם. אלא שלא העזתי לגלות רשמי וכשהחזרתי את הגליון לשחט שאלתי אותו:

– מי כתב דברים אלה?

– ישנה שמועה שויתקין כתבם.

– ומיהו ויתקין?

– מורה במסחה.

– וחבורת הצעירים שבשמם חתם?

– ודאי כמה מחבריו בגליל התחתון ואולי בדוּי השם, אבל מה דעתך לרעיונו?

– בחטיפה קראתי, – משתמט אני ומגמגם, –- אולם נדמה לי… ואפשר אני טועה… כן, בשבילי… כן, בשבילי… לאחר שאני כאן, כלומר תשובה לשאלתי שלי… תשובה לשאלה מה יש לי לעשות פה?.. מחר, מחר בבוקר? אין ויתקין משיב. בשבילי אין כאן כלום.

שוב היה היסוס במבטו של שחט, אולי שוב תמה על הניגוד שבין פניו של עוּל-ימים זה שאין בהן כלום ובין דבריו המגומגמים שהוא משמיע ושיש בהם משהו. לא ידע שחט כי שלושה חדשים תמימים, יומם ולילה בתוך אֵלם חדרי, הרהור זה “מה יש לי פה לעשות?” אינו פוסק מלהטרידני. אלא שלא היה המשך לשיחה שנתקשרה. נשמעה דפיקה על דלתה של תמימה הגננת, ומיד נדחפה בכוח פנימה ושני החברים שהיינו ממתינים להם, טורקניץ ושיפריס, נראו בפתחה.

 

פרק ארבעה עשר: עֲבוֹדָה לִשְּׁמָהּ    🔗

איחרנו שבת באותו לילה בביתה של תמימה הגננת, שותים חמים ודנים ומנתחים קול־הקורא של ויתקין לכל צדדיו ולפרטי פרטיו. תחילה שתקתי, שכן צעיר שבחבורה אני, אלא הדעות ששמעתי דעותי והחששות ששמעתי חששותי. שלושה ירחים מתהלך אני כאן ואיני מבחין כי רעיונות הללו אשר אמרתי קנין נפשי הם ובבדידוּת חדרי עיצבתים, הריהם בעצם הפקר ובתוך האויר הם מטיילים והרוצה ליטול מהם בּא ונוטל לרצונו. יפה ליגלג טורקניץ ונקדו עיניו השחורות: “ויתקין ידידי, בעל הקול־קורא, חם לבו היהודי, אבל אינו בקיא גדול בעסקי ממונות ולקיחה בהקפה וסדרי פרעונות. בפרשה זו אני עבדכם הפוסק, הואיל ואין בעל־ניסיון כמוני. ומזהיר אני בכם בכל לשון של אזהרה – בלי גמילות־חסד מַסדרה זו לא תתקיים; ומי שמקבל גמילות־חסד דרכו שאינו עומד בדיבורו, ואולי הקב”ה נפרע ממנו, אלא הוא גופו לא יפרע חובו בזמנו. לשם כך אנוס הוא לבקש גמילות־חסד ממקום אחר, ומן המפורסם שקבלה שניה הקלותיה מרובות מן הראשונה, וכך חוזר הענין על עצמו."

יפה מקשֶה שחט בכובד־ראש ובעקימת־פה נוגה וקובלת זו: “מהיכן הבטיחוּת אצלו שמתישבים חדשים יהיו טובים מהללו שכבר התישבו? מהללו שקדמו להם? בי אין בטיחות זו. ובדרך כלל, כשקוראים לבני־אדם שיבואו, עצם הקריאה יש בה מן ההבטחה כי יש אחראי להם ודואג דאגתם ומספק צרכיהם. אבל מי יישב? מי ידאג? מי יספּק? ושוב טענות ותרעומות ומקופּחים וקרבנות ופקידים ומחלוקת. מאד מתירא אני מפני כך. והדין עם טורקניץ שהכל יחזור על עצמו”. ויפה רתח שיפריס ודחק דיבורו מתוך גרונו וקפידה בעיני־התכלת שלו: “יש סעיף אחד קשה מן השאר והוא שנותן פחדו עלי. צעירים שבגולה שאינם באים לכאן אף על פי כן חברים הם במסדרה ונותנים כופר נפשם בנדבות ובתרומות שהם אוספים בשביל חבריהם שנתישבו. כלומר, עוד קופה אחת של צדקה על שאר הקופות והקערות המקשקשות”. וכשהגיע תורי שוב אני מגמגם בשלי: “רצוני לדעת מה יש לי פה לעשות? מחר בבוקר? אמנם יודע אני מה אעשה מחר בבוקר, אלך לעדור בכרמי מר דרובין בתוך להקת הנערים הערבים מסרפנד. אבל רצוני לדעת לשם מה אני עושה כן? מה טעם בעבודה זו? הקול־קורא אינו אומר לי כלום. מדבר בחובות הארץ וחיבתה, והרי כיון שכבר באתי קיבלתי על עצמי חובת הארץ וחיבתה, אולם מה יש לי לעשות פה? ולשם מה?”

— כלום העבודה גופה אינה חשובה בעיניך? – שאלני וגער בי שיפריס.

– לא אמרתי כך, אמנם לפי שעה עוד מרובים יסוריה, אלא שאיני קובל, ואף על פי כן חפצי להבין – על שום מה?

– קפדן גדול אתה ואינך מדבר אלא זורק מרה – נכנס באמצע טורקניץ מקצתו כובד־ראש ומקצתו בדיחות־הדעת ומבטו הנוקדני מקנטר עלי ושפתיו כווּצות מתחת לשפם־המשי השחור שלו – תורה בבית־המדרש או בישיבה למדת?

– למדתי.

– ולשם מה?

— לשמה.

– אינך חולה לעבוד בכרמים לשמה.

דומה נוזף בי אם גם פניו שוחקות ומבויש הרהרתי במה שאמר לי:

— לשמה… – יש אמת בדיבור זה.

בא שחט וכאילו מסייע עמי:

— כוונת החבר נכונה, ולא יצאנו ידי חובה שאנו חולקים על הקול־קורא ומבטלים דרכיו, וּודאי שמצוּוים אנו לאסוף את הכוחות ולברר דרך אחרת אם זו אינה נראית לנו. ורעיון המסדרה במקומו עומד ומוטב שנפתח בדיון זה ולא נסתפּק בביקורת ושלילה בלבד.

– מדבר אתה בכוחות, — הוסיף טורקניץ, — בכוחות: וחבר זה מראשון כבר אמר במקום אחר שרצונו להפוך את כל החיים. לפי שעה ארבעה מספרנו ואפילו כדי ועד המסדרה לא יספיקו.

אף על פי כן פתחנו בדיון ובבירור וברעיון המסדרה ובאיסוף הכוחות ודברים קשים כגידים נשמעו באותו לילה. הישוב בטלתו קללתו ופשעו שאינו נושא את עצמו ועלוב קיומו משום שפרנסתו על נדבת לבם של אחרים וזרים עושים כל מלאכה בו. אין שום זכות בעלוּת ליהודים על מושבותיהם, הואיל והעובדים בהן קונים אותן ולא שטרות קנין, קושאנים ופנקסי טאבו. מכאן ניווּנן של המושבות ולפיכך מתרוקנות הן מבניהן וסופן כליה, אם לא נכריז כנגד קלקלת הבטלה רעיון של עבודה. למעשה אין בין ישיבותיהם של אנשי החלוקה בירושלים ובין האיכרים ולא כלום. ואפילו הללו רעים וחטאים מהללו. בירושלים ובשאר הערים הקדושות מתקיימים על הישן ולעולם ישבו בטלנים בבתי־מדרשות ואכלו “ימים” בבתי־הגבירים, ואין אונאה במעשיהם. אולם הללו האיכרים גניבת־דעת בכל הליכות חייהם. אמנם ההתישבות תכלית נכבדה מאד וסופה שתבוא באחד הימים אלא לא עכשיו שעתה. בני־אדם שקיומם בעמל כפּיהם זוהי חובת השעה ואין חובה גדולה הימנה. אַל לנו ללכת בגדולות. בשעה זו הקטנות הגדולות. ויתבע כל אחד ואחד מעצמו ואל יבטיח דבר לזולתו.

פּתאום שאל טורקניץ.

– כמה צעירים אפשר להכניס למושבות?

– כארבעת אלפים, — השיבהו שחט.

– ארבעת אלפים!

אבל טורקניץ כיון שעלתה בדיחה בלבו לא היה אדון לה:

־ לפי שעה ארבעה מספרנו וכל אחד מאתנו שקול כנגד אלף, בחינת “אלף שנים בעיניך כיום אתמול”, כלומר, אַ נעכטיגער טאָג (יום־אתמול, משהו מבוּטל ולא ממשי)!

— אף על פי שאני תלמידך בהנדסה, — מחזיר לו שיפריס, — טעות גדולה טעית ובכדִי הוצאת את תמימה מן המנין, והרינו חמישה ולא ארבעה וחכמת־החשבון שלך בזויה.

היתה השעה שעת־חצות ופשפּשה תמימה בתיבה דפונה רשת־ברזל וארבע הרגלים טבולות בקערות של נפט מפּני הנמלים וטרחה הרבה לצרף משיירי המזונות סעודת מלוה־מלכה לאורחיה. כששמעה אותנו עוסקים בה, הרימה ראשה עם מקלעות שערותיה המזהיבות והמכבידות עליו ותמהה:

— לא מצאתם ענין נאה מזה.

– זהו שיפריס, ־ התנצל טורקניץ, — לוחם על זכויות הנשים.

לא השגיח בהם שחט ואף לא נחה דעתו שמתבדחים ומתבדרים הדברים בשיחה קלה והחזירם למקומם:

— אין המנין קובע. משיתברר הרעיון ונדע מה שלפנינו. כל ספינה מביאה כמה בחורים שהולכים כצאן תועה לפתח־תקוה ולואדי־חנין ולרחובות ואין בידינו כלום ליתן להם חוץ מן הנסיון שלנו. אך את הדבר הזה חייבים אנו ליתן ולחַבּרם יחד לשם תכלית אחת. כתב לי חברנו מראשון בענין זה, והיה במכתבו משפּט אחד שנראה לי. “כשם שהכריז הרצל בשעתו על כיבוש קהילות כך נכריז על כיבוש עבודה במושבות”. רעיון זה נראה לי.

היו המזונות מונחים על השולחן והכוסות מלאו חמים ושלא מדעת פותחים אנו ומתדיינים בפרשה של כיבוש עבודה. לאמיתו של דבר, שעה שצירפתי שתי תיבות הללו לא הכנסתי לתוכן שום כוונה ולא היו אלא פליטת קולמוס. ודאי נגררתי אחר סגנונו של פייארברג שכובש גדול היה. על אחת כמה וכמה שלא ראיתי מה צפוי לשתי תיבות אלו ושעתידות הן לשמש עטרה לדור; בוקעות ופותחות לידה חדשה. כשם שפּעמים משחקת שעתו של בן־אדם כך יש ומשחקת שעתם של דברים שהפה פולטם וכאילו הכל מוכן ומזומן להם בלבבות. וכך ארע גם לצירוף־מלים זה. מיד נתקבל באותו לילה ונשתגר בפיות ונשתכח מוצאו, והמחשבות דבקות ומתאספות סביבו וכל ההצעות והגיגי־הלב מתאחזים בו. אם בעשרה מאמרות נברא העולם, הרי נברא העולם הקטן שהתחיל מתרקם והולך בחדרה של תמימה בדיבור זה. הנה טוּרקניץ אומר כיבוש־עבודה ומוסיף קורטוב של תוכן משלו. והנה שיפריס אומר כיבוש־עבודה ומוסיף קורטוב של תוכן משלו. ובתוך כך פושטת המשמעוּת שבמלים האלו ועולה משקלן ומתגלגלות מאליהן בסיסמה שהכל בה. כך פעמים אתה שומר ניצן של ורד על השולחן, כנוּס ומקופל ללא תואר והדר, ומחוּפּה בירק גביעו שנתעקמו עלעליו וגבעולו קוצים דוֹקרנים, והנה עבר רוח בלילה ואתה פוקח עיניך והריהו לפניך מפוצל ומכה גלי כותרתו, ומאיר עינים ומחיה נפשות ומשעשע עצמו בשלל צבעיו וכל חלל החדר מלא בֹּשׂמו.

מנינו וגמרנו שארבעתינו מהווים מעין ועד חשאי ומזדמנים אחת לשבועים במקום זה ומצרפים סעיפי כיבוּש עבודה והלכותיה. ובינתים כל אחד במושבו עושה נפשות לרעיון ומכשיר את הלבבות. אולי יש טעם שיצא שליח לירושלים ויתהה על בחורי הישיבה שם ויעשה בהם מה שנעשה בנוּ. יפתח לפניהם שערי הספרות ויתן בידיהם קונטרסי ליליינבלוּם ואחד־העם ושירי ביאליק ויעמידם על דעתם. “מזמור לעתיד לבוא” – אמר אחד ונדחה הענין. לפי שעה מוּטב לבקש קרבתם של הנוער שבמושבות ולשדל אותם שיצאו מן הבטלה וישנו אָרחות חייהם. וזה נראה ממש יותר. העליתי ענין בתי־תבשיל לעובדים. כיון שמועט השכר ואין בו בכדי לסעוד באכסניות שבמקום המיוחדות לאיכּרים ולעוברי־דרכים מן האמידים, נמצא שהעובד מזיר עצמו מתבשיל חם, דבר שמתיש כוחותיו ואי אפשר להתקיים כך לאורך ימים, וסיימתי דברי במאמר חז"ל – “אין לשון יכולת אלא מזונות”. כאן מצא טורקניץ מקום להתגדר בו וסיפר מה שאירע לי בשעת סעודה עם המורה אדלר. “נתחוור ושמט ראשו כאפרוח שחתכו צוארוֹ”. הכל שחקו. כבר עברו שעתים ומחצה לאחר חצות. ישבה תמימה על גבי הדרגש מקופלת בפינת הקיר וראשה כבד־השערות מרתית ומנמנם. והגיעה ישיבתנו לשעת נעילה. באנו לכאן כל אחד בפני עצמו ויצאנו מכאן ארבעה בני־אדם שותפים לרעיון שנתן הסכמה ואחדות בלבבות. שקעו סימטאות נוה־צדק בצחנת הבורות והביבים וחוף הים העלה ריקבון עשביו. עזובות וריקות עמדו איצטבאות החנונים, וחופות הסמרטוטים שעל גבן מעבות את החשכה ומפטפטות ברוח צפונית. הלכו טורקניץ ושיפריס ברגל עייפה לבתיהם. הצפּין שחט ויצא לפתח־תקוה והדרמתי ויצאתי להיוָעד עם פועלי היקב החוזרים מן השמחה לראשון.

מצאתי אותם ממתינים לי. לא נתפּזרו עוד ערפלי העראק מראשם ועוד שיירי טפיפה ברגליהם והקבילו פני בקולי־קולות. כבר גברה התנועה בדרכים. ערבים מחמרים ירקות למשכנות היהודים. בבתי־חומר אצל הפלחים רופפים ומהבהבים אורות פנסים. פּעמים צף ועולה מן האפלה צמד בקר עם בעליו, המחרשה על השכם והדרבן ביד, שהשכימו ויצאו לפעלם לחלקת־שדה רחוקה. נטפל אלי מוּגרבּי אחד מבני־הלויה שלי, הנאור שבהם והעברית שגורה בפיו יותר מן השאר. גברתן בגופו וכבן שלושים ולבוש מחציתו בגדי אשכנזים ואפילו קאסקט שעיר חבוש ראשו, אלא שלא ויתר על מכנסים הללו עם קיפּוּליהם. ארוכים אבריו וכל פסיעה שהוא פוסע בולעת כמה אמות של קרקע ומאיץ אני ברגלי להשתוות עמו. מן הפּיקחים היה ומן המאריכים בלשונם, וכיון שהתחיל קולו שנצרד מכעכע ומנסר לא פסק.

– פלשתין לא טוב, — פתח.

– למה לא טוב?

— הרבה סכוּני, מלריה, בקרוב נלך, כולם, יין לא טוּב.

תמהתי שהוא מגנה את המשקה ומגרונו הניחר למדתי שאוהב הוא לגימה גדולה ולא בכדי היה רוכב חמש שנים על גבי החביות במרתפות ושאלתיו:

— אינך אוהב יין?

התעכב בהילוכו ושחק ומתוך החשכה הבהיקו שיניו:

— יין טוב. טוב מאד. כסף לא יש. בּארוֹן לא נותן. חַלס — והשליך שתי ידיו לתוך האויר.

– מי אמר לך זאת?

– חַוַג’ה גינסברג.

גינצבורג זה הריהו הגזבר של היקב. ונכבד הוא בעיני המוגרבי, שכן אחת משתי היפהפיות שנזדמנתי לשבת עמן על ספסל אחד בדיליז’אַנס של פייויל עם כניסתי הראשונה למושבה מקוּרבת לו. והוא שמביא בלבול לתוך מוחו של המוגרבי; מעשי ידיו של מר יאפּוּ נותנים פּירות.

– לי יש שקל, — הוסיף, — נתתי אחד בישליק.

– למי נתת?

— לחוג’ה גינסבּרג. בזה שקל אלך לבלאַד אפריקה. שם טוב. אחסאן מפלשתין.

ואף על פי שדיבורו לא פסק עד שהאיר עלינו הבוקר ואנו במבואות המושבה, התוך שבו ללא שום שינוי. שוב בחוג’ה גינסברג ושוב בבלאַד אפריקה ושוב באותו שקל שעלה לו אחד בישליק. אלא פעם אחת עמד ומתח גופו ועיניו החומות והטרוטות דולקות אש עכורה ולסתו התחתונה מעוּותת ומרתעת לצד שמאל כדרך שבהמה עושה כשאתה פוקמה:

— המאדאם של גינסברג, אחא!

ונתן אצבעות־הקוף שלו הארוכות והקמוצות על פתח פיו ודחקן בכל כוחו, ואחר עקר אותן משם ופיזרן והשליכן לתוך האויר ומצמוץ שמעתי דומה לנשיקה נושר משפתיו.

כשהתחלנו לעלות ברחוב בית־הכנסת כבר שרק לנו היקב בפעם השלישית ונפטרנו זה מזה בחיפּזון; וכעבור שעה קלה ואני בשער חצרו של מר דרוּבּין וטוען מעדר על השכם ויוצא לכרמים לבוֹר לי שורה אחת בתוך קהל העודרים. אף על פי שעייף הייתי מליל נדודים עשיתי את שלי מאושש ובוטח. אינה דומה עבודה שרעיון בצידה לעבודה סתם. עכשיו הריני כובש בתוך מחנה הכובשים ומעין שליח־ציבור לאותם ארבעת אלפים בחור שעתידים לבוא ולמלאות כל כפרי יהודה וגליל חיים חדשים. לא עוד יחיד אני ועזוב ואובד עצות. מקיף אותי יער עבות של מעדרים מבהיקים בזוהר החמה. טובים ממני וגדולים ממני מימיני ומשמאלי. כך עושה עכשיו מעדרו של שחט בפרדס פאסקאל בפתח־תקוה וכך עושה פטישו של שיפריס בבית־חרושת שטיין ביפו. פרץ זמר מפּי בתוך נשימתי הקטועה ומלווה אותו קצב איוְשה של פאַ־פאַ שעה שלהב המעדר כוסח ונתקע בעפר והופך סביונים וחרדלים ומקורי־חסידה על פניהם.

ישנם ימים שכוסם רויה והרבה אור זרוע להם והרבה מזל וברכה צפויים להם. הנה משרך אני דרכי עם שקיעה ברגל כושלת ובידים מחובלות עד מפתן חדרי ופותח דלתו ולפני יצחק כבאשנה בן עירי! משפחת הכבאשנים מאנשי ישוב היו. האב מה שמכונה “כתבא” (אַ שרַייבּער) בפיהם של סוחרי היערות; אדם הממונה על נסירת קורות וסרנים וקובע עביים ומידת ארכם. יהודי רם־קומה, רחב־כתפיים ועפרון־של־נגרים פּחוּס וכבד תקוע לו מעל לאזנו ועומד הוא על חללי עצים ומחשב מעוקבים על גבי סדן של אורן ששרפוֹ מפעפע ומענבר. כאילנות הללו היו בניו. ישרי־גוף ורמי־קומה ובטיחות וגאון מתוחים לאורך שדרתם. אף יצחק זה שלפני בן־מינם הוא. בחור צעיר לימים שלא מלאו לו שמונה־עשרה, גזע אורן רך שלא סיעף עוד כל נופו. רזות פניו והרבה קטיפה במאור עיניו החומות וראשו סגלגל חטוב כראש אילה בהרים. מהיכן בא עלם חמוד ורגיג זה אל חדרי? כיצד בא? לא כתבו לי שיבוא ונפל ככוכב משמי תכלת. לא בן גילי היה ומעולם לא נזדמנתי עמו אצל מלמד אחד. אחיו הגדולים היו חברי והוא ילד הנגרר אחריהם ואני צובט לחיו. אבל המרחקים מַשוים קטן לגדול ונתמלא חדרי זיע של געגועים. דומה רחמים בתוך הקטיפה שבעיניו כשראני בבגדי־העבודה ואותה מטלית שחבשה תמימה אמש אצבעותי המעוכות שוב סרוחה ומזוהמת.

מיד יצאתי לחנות והתחלתי טורח בסעודה. בקבוקי יין קניתי וקופסאות של סרדינים ונקניקי בשר, כרה גדולה, והושבתי את יצחק על גבי תיבה של גאז והדלקתי מכונה של כוהל וקומקומי מהבל ואילן הפלפל כבש בזלזלי אביב כל אויר החלון ואני שואל ודורש והוא משיב ומודיע. בדיליז’אנס של פייויל בא ודחף את המרכבה בחולות כמוני. רבים יושבים שם בעיר המולדת על צרורותיהם וממתינים בקוצר־רוח לשעת־כושר. בשמותיהם קרא. ליפא ושלמה ואפילו שמחה אייזיק אוסף מיטלטליו, הוא וכל בני ביתו. שמחה אייזיק — שהיה נוסע לגר וגירשוהו מבית־החסידים על חיבתו לציון. ובשעה שהיינו מושלכים במימי הספק וההיסוּס השליך לנו חבל ואמר לנו תפסו חבל זה ואַל תניחוהו. שהחדר האפל שלו שמאחורי חנותו שימש בית ועד לנו ושם ערכנו כל מערכי לבנו. והוא עומד על האיצטבה בחוץ, מסורבל באדרת־כותנה וצוארו כרוך סודר של צמר ועיניו אדומות מצינה ומוכר מכולת בפרוטה ומחמם כפּות ידיו התפוחות והתכולות על קדירה של גחלים לוחשות. אלא ששעתי דוחקת ואינה פנויה להרהר בשמחה אייזיק. אדיר חפצו של יצחק לצאת מחר לעבודה ואפילו יום אחד לא יוציא לבטלה ואני מבין לרוחו. נפטרתי ממנו והתדפּקתי על כמה דלתות עד שנענה לי אח אחד מן האחים אברמוביץ, שזרע שדה־שעורים לחציר. “ואם יודע הבחור להחזיק חרמש בידו יבוא ויקצור” אמר. “מה שייך יודע, הפלגתי ואמרתי, מובחר שבקוצרים, בעיניך תראה, מר אברמוביץ”. אלא שחרמש אינו מצוי בראשון. דומה אפשר למצוא דוגמתו במחסן הפּקידוּת. ואני מכתת רגלי אל הממוּנה על המחסן ומבאר באר היטב חשיבותו של דבר ומפציר בו וסופו שהוא מבטיח להמתין לנו בפתח המחסן עם שריקה ראשונה. ואני ממהר וחוזר לחדרי והבשורה הטובה בפי.

כיון שיצא יצחק מעירו בהיתר ובהסכמת הוריו הביא עמו הרבה כלי־מיטה. ערבבנו שלוֹ בשלי והצענו יצועינו על גבי הרצפה והיו בכרים האלה ובנוצותיהם הרכות מריח הבית וּמחומו ומנעמו. עכשיו נפתח הלב לשיחה שלא פסקה עד שעצם יצחק עיני־הקטיפה שלו ולא השיב לשאלותי. מעיני נגזלה השינה שעה ארוכה. רוננת נפשי, רוננת. לא מעשי־ידיו של יאפו מביאים פּירות. מעשי־ידי מביאים פּירות, וליבי גא על עלם זה שהבאתי לכאן ושלוַת עלומיו על פניו.

 

פרק חמישה־עשר: הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים    🔗

בימי ניסן היינו מטיילים, אני ובן עירי, במושבות יהודה שבשכנוּתנו, ולחג הפּסח עלינו ברגל לירושלים וישבנו במלון קאמיניץ עם אליהו ברלין מצאריצין ועם יעקב רבינוביץ מאודיסה, וירדנו לכותל המערבי והיינו מוּזמנים בתוך שאר אכסנאי המלון לביתו של אליעזר בן־יהודה, ויהושע ברזילי נאם לכבוד האורחים והתרגש הרבה עד שפּרצו דמעות מעיניו; אבל כשחזרנו משם לראשון התחילה עונת הבטלה בכרמים ושנינו אוכלים שבוע תמים ואינם עושים וכלה מעט הכסף שנתקבץ על ידי ושיירי המזומנים שהביא עמו יצחק. נפרד ממני בן עירי והלך לפתח־תקוה המפורסמת בפרדסיה ושהעבודה מצוּיה בהם בכל ימות השנה, ואני מתעקש ושוהה במקומי ומתאחז בכל מיני מלאכות ומכניס באקראי שכר של שני ימים בשבוע ומתקיים בדוחק גדול. וכבר אנו במחצית אייר ועדיין לא פרעתי שכר חדרי למר בן־זאב. הייתי בימים אלה כעין שליח לכל דבר. פּעמים יוצא עם מכתב לועד הכורמים בגדרה ופעמים טוען כלי־בית בעגלה לאדם העוקר מדירה לדירה ואפילו יושב כמה לילות על יד מיטתו של חולה ומשמש לפניו. ודאי ניווּן והשפלה כרוכים בעיסוקים אלה ורוחי מאד נמוכה. אלא כל זמן שאני כאן יש פרנס בראשון וסביבותיה לרעיון זה של כיבוש עבודה, שסעיפי תכניתו מתלבנים יותר ויותר במוצאי שבתות בתוך חדרה של תמימה, ואין מדרכם של כובשים שישתמטו וינוסו.

עשתני ישיבה של חמישה חדשים רצופים במקום אחד אזרח במושבה קטנה ושוממה זו שהכל יודעים מה שבקדירתם של חבריהם ואף מעמדי הדחוּק לא נתעלם מעיניהם. כיון שצמצמתי מזונותי בשיעור רוָחי ואיני ניזון אלא במליחים ולחם ותה בלבד, אין תימה שחש בכך החנוני שלי והרי מצוקתי ענין נאה לשיחה בטלה בחנותו בוקר וערב כשמתכנסות הנשים לשם. וכשאמר לי פעם – “קח בהקפה כמה שאתה רוצה”, מוּבטחני לא על דעת עצמו אמר אלא מישהו מלקוֹחוֹתיו עורר את לבו והרחיבו. והנה בערב אחד יורד אלי מר בן־זאב וגמישות זו של סייס בגופו ומתחיל מזרזף ומדבר בענינים של מה־בכך. בפאטמה שנכנסה בה רוח שטות וגמרה אומר לחזור לכפרה; בסוס ברוד זה שבאורוה שנתקע מסמר בפרסתו בשעת פרזוּל ובצמיחה הגדולה בכרמים המבשרת שנה של שפע וברכה, וחוששים שיצר המקום ביקב וכבר התחילו בו בהכנות לימי בציר. מעולם לא בא מר בן־זאב לחדרי ולא עמדתי תחילה על משמעם של רוב דברים אלה שהשמיע אף על פי שהּכרתי בהם עקיפים למה שיבוא.

– יסלח לי מר, שאיחרתי ולא שילמתי שכר חדרי.

השליך ידו לתוך האויר וקפץ ממקומו כאילו הכּישוֹ עקרב; והיאך אני חושד בו ומזלזל בו שבגלל ששת הפרנקים יטריח עצמו. אבל מיד חזר והתישב על התיבה ופתח סוף־סוף בגוף הדבר:

— בעצם כאן אני בשליחות ובשם דרוּבּין־ואוּסטשינסקי.

– שליחוּת? – תמהתי.

– ביקשו ממני להשתדל לפני יאפּוּ וגינצבורג.

– להשתדל? – שוב תמהתי.

– כן, לדבר עמם שיתנו לך עבודה ביקב, וכי יכולים אנו לראות כיצד אתה מתענה בתוכנו?

— לא, מר בן־זאב, איני מתענה ואיני…

– אַל תאמר כן, ־ הפסיקני, — החנוני סח לגברת דרוּבּין, כמה שבועות אינך קונה אצלו אלא מליחים.

אמנם אמת דיבר אותו חנוני, אבל מה לו ולגברת דרוּבּין ולמר בן־זאב ולמזונותי? אלא אי אתה יכול לבעוט בבני־אדם שנדחקים לתחומי חייך וכוונתם טובה. ולא ידעתי מה להשיב.

– אמנם שידולי עלו יפה… היססו תחילה… בשל הסכסוכים בבית־העם, אבל נגמר הכל בכי טוב, ולאחר חג שבועות תלך לשם עם שריקה ראשונה וכבר ניתנו הוראות למנהל־העבודה ושכרך שני פרנקים ליום חוץ משעות נוספות.

לא המתין בן־זאב להסכמתי. ודאי היה לו, שאדם הניזון כמה שבועות במליחים על כרחו שיסכים למה שמביאים לפניו ונפטר ממני לאחר שגימגמתי דברי־הודיה. מיד שב על עקביו ואמר:

— נשתכח ממני… היו אצלי מפתח־תקוה ושכרו את האולם לצד חדרך בשביל פועלים שיבואו במוצאי־החג ואף הם עובדים ביקב, ואין לך כלום נגדי, יהיה קצת שמח בחצר.

לא טעה בן־זאב כי שמחתי לעבודה שנזדמנה לי. קראתי מאמר של ז“ס ב”השילוח" על כלכלה כפרית והוא מאריך את הדיבור על הקשר שבין חרושת חקלאית, היקבים ובתי־הבד וכיוצא באלו, ובין העבודה בשדות שעונוּת־בטלה השכיחות אצלה מתמלאות בהם. הוה אומר, בדין יוצא אני לדרוך ענבים בגת. ולא אכפת שיאַפּוּ וגינצבּוּרג מהססים. אין אנו מבקשים עבודה. כובשים אנו אותה. והלכתי לחנות וקניתי בהקפה נקניקים ויין ואגוזים והיטבתי לבי ביחידוּת בין כתלי חדרי לאחר שצימקתי קיבתי ימים רבים.

באִסרוּ לחג שבועות השכמתי בבוקר, מכין עצמי לעבודה החדשה, שאף על פי במושבה מקומה מחמירים עם הפועלים הפּשוּטים ואין מרשים להם לילך לבתיהם לסעודת היום. וכשיצאתי להעלות צוננים על מחצית גופי מן הברז שבחצר כבר היו מוטלים לעיני על רצפת האולם ששה בחורים פרוּעי־שֵׂער שלא פשטו בגדיהם והצרורות מתחת לראשם ופניהם החמוּמות סוקרות כלפי התקרה ושוחקות במתיקותה של שינה אחרונה. עוד בלילה באו ברגל מפּתח־תקוה וכנראה לא חשתי בבואם. בתוכם עמד יהודי כבן חמישים עטוף טלית ומתפּלל על יד החלון תפילת־שחרית. היה פרצופו ירוק יותר מן העטרה של טליתו ושתי לחייו שקעו עמוק עמוק לתוך חלל הפה ועשו גוּמות משני עברי חטמו הדק והארוך ומבליטות רזון לסתותיו שלא היו אלא קרום של קלף פרוש על גבי חודי עצמות. אבל ניצנצו זהרי חדוָה בעיניים של תכלת, פיקחות מאד וזריזות מאד, ואפילו מקצת מן המקצת ממרי שבמשוּבה בהן החותך ומעכֵּב רגש הרחמים שמתחיל מתעורר ומהבהב למראה דמות רופפת וחולנית זו. הקדמתי לו שלום והסחתי דעתי ממנו.

ביקב הקביל פני אותו מוּגרבי שנטפל אלי באותו לילה כשחזרתי מיפו לאחר ישיבה ראשונה בחדרה של תמימה ושקנה שקל אוּגנדי ורואה חלומות במדינות אפריקה. עכשיו עלה לגדוּלה והתגדר עלי, כי נתמנה משגיח על הפועלים הטירונים שבאים לכאן מכל ערי הארץ בעונת הבציר ואף אני כפוף לו. מיד לקחני למרתף אחד ופקד עלי לפשוט כל בגדי מאחורי הפּרגוד וליתן אותם בקן שבאצטבאות ולזכור מספּרוֹ, ואחר להכניס עצמי לתוך שק גס וארוך ופרוּם מלמעלה ופתחו כעין בית־צואר ופרום משני צדדיו בשביל הזרועות והמסומן באותו מספּר של הקן. נשמעתי לו ומיד יצאתי משם יחף וגלוי־ראש וגופי העירום בתוך לבוש משונה זה שגירד עור בשרי כמחצלת של קנים; ומראה פני כאדם פושע שנידון לתפיסה ולעבודת־פרך.

הוליכני המוגרבי בחשיבות מרובה אל תוך פרוזדור צר וארוך שגגו זכוכית שנזדהמה באבק ואורה הקלוש מסתנן ויורד מלמעלה ומתעמעמם בחלל האויר. לכל ארכו של הפרוזדור בריכות גבוהות מפולמות ואפורות ודפניהן דומעים טיפּות של אודם. צינורות של אמיינטון מונחים על הקרקע מקופלים וגלולים כנחשים ירוקים ופיותיהם המזהיבים מזרזפים ומקלחים מים מתוך הסילונות. זיין אותי המשגיח במברשת של זיפים וקתה כמה אמות ובסמרטוטים וכלונסאות והעלה אותי על גבי סולם קטן של ברזל שמאחורי הבריכה והורידני אל תוכה ונתן פרצופו המעוּות לתוך העיגול הפתוח שבגגה ותקע הוראותיו לתוך הדוּת; כיצד מגרדים בעובש שעל גבי הדפנים וכיצד מדיחים במים עד שיצאו זכים ובהירים ולא ישתייר בהם סימן של סומק. ומשנסתלק מן הצוהר הצהיל כתם של אור בקרקע הבריכה והמתה בת־קול פקודותיו מפוצצת ומושלכת מכותל לכותל, שראיתי עצמי כלוּא בחללו של תוף שהרבה ידים מכות בו. והיתה בתוך האפלה חמימוּת כבושה אפופה מתיקות חריפה, תערובת של שמרים וכוהל וטחב וריחות חמץ של בצק תוסס, וכל נשימה ונשימה שנשמתי בוקעת ועולה מן הריאות והולמת ראשי. שעה יפה עברה עד שהִסכּנתי עם האויר הזה והתחילו הכלים שבידי חוככים בדפנים.

עד מהרה חזר וסתם פרצוּפו המעוּות של המוּגרבּי את הצוהר העליון, ושוּב משליך הוא פקודותיו כזורק אבנים בקירות ונופלים פּנימה סמרטוטים וכלונסאות, ומיד אחריהם מפרפרות בחלל הבריכה שתי רגלים כחושות ועירומות ושאין בהן סימן של בשר, והן מידלדלות ומפשפשות אחיזה באויר כרגלי טובע במי הים שאפס החול מתחתן. ואני פורש זרועותי ומרימן כלפּי מעלה וחובק בן־אדם לבוש שׂק כמוני ומעמידו על הקרקע, ושתי עינים של תכלת, פּיקחות וזריזות, שוחקות לפני. אלה העינים הן של אותו יהודי שראיתיו הבוקר מתפלל שחרית ועטוף טליתו באולם על יד חדרי; והיה בהן אותו מרי של משובה המגן על עצמו ואינו רוצה בשום רחמים.

– שמי גורדון — לחש בקול מקוטע ונתן לי ידו.

תפסתי ביד חלושה וגרמית ומיובלת הרבה ואמרתי לו:

— תנוח קצת ותתרגל לאויר.

ישבנו שעה קלה על רצפת הבריכה המפולמת והחמימה ואחר קמנו וחילקנו בינינו את העבודה; אני מגרד ומקלף ומשפשף והוא מזלף אחרי בצינור. אותם השקים שהיו מצהיבים על הגוף השחירו משספגו מים ונתרככו ופחתה עקיצתם ונעמה לנו צינתם. ואותו הבהוב של סחרחורת בראש שבא מן הריחות אפילו חיזוק היה בו. וכשהסכינה העין עם האפלה היתה מבחינה בכל דבר: בכל כתם ירקרק ובכל בהרת של עובש ובכל קורטוב של זוהמה בסדקים. עממו שערות־הזהב של גורדון משנתרטבו ודבקות הן בערפו המדולדל והמקומט ונתגלה יותר מצחו הרם והמקוּמר ומאד הבהיק חיורון פניו. פתאום מניח הוא ידו על ידי ומפסיקני במלאכתי ומלגלג ואומר:

— שמע נא, פּריצ’ל, סבור אתה כך תשפשף כל היום? ואני ככוהן ביום הכּיפּוּרים אהיה כמצליף? חלק כחלק, פּריצ’ל, ושוה בשוה.

– טול אם רצונך בכך – ונתתי לו קת מברשתי.

– יש לי משלי – השיב.

לקח את שלו והתחיל מגרד על ידי.

– כמה זמן אתה כאן? – שאלני.

– כחמישה חודשים.

– ומהיכן אתה?

— מפּולניה שברוסיה.

— ומה עשית שם?

— למדתי בבית־המדרש.

– ואין העבודה קשה עליך?

– תחילה קשה היתה, עכשיו אינה קשה.

– רצונך לעשן ואינך מעיז.

הטלתי בו עינים תוהות:

— זו מנַיִן לך?

שוב ניצנצה המשובה בעיניו:

— יש לנו רוח הקודש, פריצ’ל, והרי ממשמש אתה בכיסך כל הזמן, עשן!

נגבתי ידי בסמרטוט וכרכתי סיגריה ועישנתי. וידעתי שאני במחיצתו של אדם שאינו שכיח.

כשנשמעה שריקתה של הארובה טיפסנו ועלינו מן הבריכה והשקים נוטפים מים והאויר הצח מטיל צינה בגוף ומרתיתו ואור־השמש דוקר בעינים והמוגרבי רץ וטורח ומפקד ומכנס טירוניו לסעודת־צהרים בלשכּה אחת שספסלים ושולחנות ערוכים בה. ששת חבריו של גורדון שבאו עמו באישון לילה מפּתח־תקוה היו מהללו הקרויים “יפּנים”; כלומר בחורים פליטי רוסיה שנקראו לצבא במלחמת מנג’וריה והשתמטו ועקרו מן המדינה. אלא שלא היה בדעתם להתרחק הרבה מחופי מולדתם הואיל ותקותם וחפצם לחזור פּעם, כשיעבור זעם, לבתיהם ולעסקיהם. הלכו לאודיסה ובאו לפני הועד־של־חובבי־ציון וקיבלו כרטיסי־ספינה בחצי חינם והפליגו ליפו ועשׂוּ להם את פּתח־תקוה מקלט לימי מעבר ולשעת־חירום. וכיון שארעית ישיבתם מיד ונתחברו לאיכרים בטענותיהם ודיבותיהם על הארץ וכובשי עבודה עוינים אותם. אבל חבורה זו שישבה באותו יום בשקים הלחים בבית־הסעודה של היקב אי אפשר היה להכיר בה סימני הפרש בדעות ובהשקפות. זקן זה גורדון כאילו היה ראשם והכל פּונים אליו והכל מטפלים בו מי בפתו ומי בבצלו. בחורים עליזים היו מן הדרום ומפּוֹדוֹליה ומבּסרבּיה ומשאר נפוֹת רוסיה המבורכת בכרמים. וכשהעמיד המשגיח כדי יין על השולחן נתנו בכוס עינם והתחממו ופצחו שירי־מהפּכה רוסיים. וגורדון אינו פורש ומצרף קולו לקולותיהם ואף אני נענה ומצטרף.

עוד אנו יושבים וסועדים ושרים והנה שוב נכנס המשגיח ומושך אחריו אברך צנום אחד מלא פּחדים וכבן עשרים ושתים; גבה־קומה וגבו ישר ומתוח הרבה ושפמו עבות ומסולסל וראשו סגלגל וזיע משונה בו, מעין תנודה קלה לצד שמאל כאדם המבריח זבוב מעל פּניו. כל פרצופו טובל בגלי תלתלים חומים וטבעת־זהב של קידושין על אצבעו ולבוש הוא בגדי־עבודה משובחים, כחולים ומגוהצים ותפורים כהלכה כבגדיו של מכונאי בארץ אשכנז. לפי הזהירות שנהג בו המוגרבי ניכר היה שלא מכוח עצמו בא ליקב אלא מישהו בעל השפעה השתדל בשבילו ודיבר טובות עליו. לא נתנוּ שק על בשרו והשאירוהו בתוך לבושו הכחול. לא הורידוהו אל תוך בריכות אפלות ומפולמות אלא זיינו אותו בשפופרות וכלי־מדידה של זכוכית דקה והרכיבו אותו על גבי חביות במרתף והוא ממצמץ בשפופרות ומודד ורושם. עכשיו ישב בתוך קהל חוגרי השׂקים בקצה השולחן והוציא מתוך תרמילו כריכות של מזונות ואפילו פרש מפּה קטנה מתחתן והתחיל בוצע פּתו בראשי אצבעותיו מעשה איסטניס. מטבעם של בני־אדם שאין עורב לבן חביב על חבורתם והתחילו היפּנים מציקים קִמעה לאורח החדש. ואחד לץ יליד קרים ופרצופו מפויח כאילו יצא מתוך הכבשן מתריז כנגדו:

— אַ טי קטוֹ בּוּדִיֵיש? (אתה, מי אתה?).

העמיד האורח פנים שאינו מבין לשון זו שמדברים אליו. טילטל תלתליו והשיב:

— אני מדבר רק עברית.

אבל הלה לא הרפּה ממנו:

— עברית, יהא עברית, מה שמך?

– מאיר.

– מאיר מה?

– מאיר וילקנסקי.

– כך, אחא, עכשיו אנו יודעים.

פּרצה החבורה בשחוק גדול. כל מה שהיה הקרימאי אומר ועושה היו חבריו משיבים לו בשחוק. אלא שבינתים ניסרה השריקה באויר ונפטרנו כל אחד לעבודתו וחזרנו לשפשוף הבריכות ואת מאיר וילקנסקי השארנו אחרינו.

עם ערב היו רעש ותנועה רבה באולם שבשכנותי. הביאה פאטמה אילפּס גדול של נחושת והבחורים נתנוהו על גבי שלוש אבנים והיא מסייעת עמם להפיח אש הזמורות מתחתו והם מטגנים ביצים לעשרות. קושי היה בחמים וקומקומי אין בית־קיבולו מספיק לשבעה בני־אדם. עלה אותו לץ קרימאי אל בן־זאב ושהה אצלו שעה קלה והורידהו למטה והלך עמו למחסן של גרוטאות שבחצר והעלה משם מיחם עתיק־ימים ורחב־כרס ועד מהרה רואה אני את הקרימאי משיב במלוא לחייו רוח לתוך הארובה והמיחם מתיז ניצוצות מתחתיו. ובתוך האולם מוטלים הבחורים על הרצפה זה בצד זה, ברכיהם כפופות ופניהם כלפּי התקרה ופיהם מזמזם ניגונים נוגים על אמם רוסיה וכל נהרותיה.

דפיקה על דלתי ונכנס גורדון וישב על תיבה אחת ובתוך אורה הקלוש של העששית שלי הבחנתי כי מרי זה שבמשובה עוד לא כבה בתכלת עיניו.

– נו, פריצ’ל, במה אתה עוסק?

נכויתי בקול דבריו; למה הוא מלגלג עלי? והשיבותי לו מידה כנגד מידה:

— מהרהר אני בך.

– בי?

— רצוני שתישן הלילה במיטתי ואני אלון עם הבחורים.

– רעיון נפלא! – שוב ליגלג. אלא שהזיז את התיבה וקירבה אלי והביט לתוך עיני ושאל אותי בכובד־ראש:

— אילו באת עימם היית פורש מהם? ענה בפשטות, הן או לאו?

על כרחי עניתי:

— לא.

– משום מה?

— איני יודע ליתן טעם לדבר, אבל לא הייתי פורש.

– ולמה רצונך שאעשה דבר שהוא מגונה בעיניך?

לא ידעתי מה להשיב. נתגלגלו כמה דיבורים בלשוני לומר לו, שמא מחמת הפרש זה בשנים שביני ובינו, אבל נבלם הפּה ולא הוצאתי ממנו כלום.

– אבל יכול אתה לעשות לי טובה, — הוסיף, — ודאי איני צעיר כמותך ואין שנתי חזקה כשנתך וכשתתן לי המנורה שלך לאחר שתעלה על המיטה, אשכים ואעיין בספר לאורה.

נטלתי את המנורה בין שתי ידי ואמרתי לו: קח! אמרתי לו: יש לי מנורה אחרת. הכיר שאני משקר לו, מתוך עיניו ראיתי שעמד על הכזב שבדברי. אלא שויתר הפּעם וקיבל המנורה מידי. קם ומעילו מנפנף סביב רזון גופו וצבט בלחיי, כדרך שדוד זקן צובט בלחיי קרוביו.

– נו, פריצ’ל, משום שאתה מתיהר נענשת וכל הערב תשב בחשכה – ויצא.

כל הלילה אף על פי שלא הדלקתי נר בחדרי היה אור מרובה סביבי. ידעתי, מבעד לכותל, תחת קורת גג אחת אני במחיצתו של אדם שאינו שכיח.

 

פרק ששה עשר: בְּמַזַּל מַאְדִּים.    🔗

משהסגילו אשכולות בגפנים ופשטו להקות בוצרים בכרמים וסלים של נצרים מלאו ענבים ובאו בקרונות גבוהות אל החצר האחורית של היקב וגרגריהם נגרפים בין מלתעות הריחים הדוששות והגורסות; והמשאבות מטרטרות ושואבות יומם ולילה ותופחים צינורות של אמיינטון ומתעגלים ומרתיחים על פני הקרקע כדפקו של בעל־חיים, וכבר התחיל אותו בליל של זגים ותירוש תוסס ומבעבע בתוך הבריכות – לא הועילו אז כל שידוליו של מאיר וילקנסקי. על כרחו שפשט את בגדו הכחול והמצוחצח ואין פניו עוד כפני מכונאי שבא מארץ אשכנז ואינו פורש עוד מפּה לבנה תחת מזונותיו בבית־הסעודה; שק העלה על מערומי בשרו כמונו ורגליו הדקות והשעירות כרגלי אשמדאי יחפות ובלורית־הערמונים שלו נוטפת מים דלוחים ודביקה בערפו. עכשיו היינו עובדים בשתי משמרות, שתים־עשרה שעות כסדרן כל אחת ולסירוגין; שבוע מחצות יום עד חצות לילה ושבוע מחצות לילה עד חצות יום. ונזדמנו הדברים כך ששלשתנו, גורדון הזקן, וילקנסקי ואני, עסוקים במשמרת אחת וחברים זה לזה ומסייעים זה עם זה.

והנה בשבת־מברכין של חודש אב קרואים היינו בשעות מנחה לשמחת בר־מצוה בביתו של פועל־יקב אחד. על יד השולחן הערוך ישבו הותיקים והמשגיחים ומנהלי־העבודה שמלאכתם שם בכל ימות השנה, מיעוטם אשכנזים ורובם ספרדים ואוּרפלים ומוּגרבּים בגלימותיהם הצבעוניות, ובתרבושיהם האדומים, ובתוך הקרואים גם כמה מפּרחי הפּקידוּת עם כובעי־שעם ומצחותיהם הכפולות על ראשם ועם צוארונים ועניבות ומעילי צֶ’ה־שוּ־צָ’ה מזהיבים על גבם. וכיון שהיתה השתיה בשפע והיין מן המוּבחר והיו שם אפילו מן הבקבוקים המאובקים שבמרתף הקטן המפורסם, שחביונותיו הולכות לפריס ועולות על שולחן הבּארון, נתבדחה מאד דעתם של המסובים. עמדנו בערבו של קונגרס שביעי וכבר קבעו מקומו ושעתו והיתה שיחת היום אותה מחלוקת שבין אוגנדאים וציונים שקונגרס זה עתיד להכריע בה. בראש השולחן ישב מר רזניק, מזכירה של אגודת הפּועלים הכפופה לועד האודיסאי. יהודי רוסי משכיל ונוח לבריות ומהוגן. רווק שכבר עברו עליו שנות כוח, קרח שמצחו נראה רחב משיעורו ובאמצע פרצופו מונח חוטם ארוך ובשרי ושולט על כל פּניו. אומרים עליו שבארץ־מולדתו מהלכים היו לו עם מורדים במלכות וישב שנה תמימה בתפיסה ועד היום הזה מקבל הוא ירחונים וקונטרסים מאנשי שמאל. פועלים הללו שהוא מזכיר לאגודתם לא היו אלא עוללות ההתעוררות משנת תר"ן שלא האריכה ימים ושקעה באמצע בתוך האנדרלמוסיה מבית ובתוך גזירות קושטא מבחוץ; ואותו פתק אדום בנמל יפו שאינו נותן רשות כניסה ליהודי הבא מרוסיה או מאוסטריה אלא לשלושה חדשים ובתורת עולה־רגל בלבד. פּועלים הללו משגיחים על ערבים היו ובעלי נחלאות קטנות ומתדפּקים על קופתם הדלה של חובבי־ציון ומבקשים תמיכה של כמה מאות פרנקים, ועיקר עסקו של המזכיר משא־ומתן עלוב ומביש זה על טענותיהם ועל תביעותיהם של בני־אדם שראו עצמם מקופּחים ומרוּמים. לא חביבה היתה מלאכה זו על רזניק והכיר וידע שִפלוּתה וכלימתה ומתוך מרירות וכעס ומרי בעט בכל הענין ונתפס לאוּגנדיזם והיה מן הנלהבים שבהם.

– ראשון לציון, – שמעתיו מכריז, — הראתה כוחה, שבעים שקלים של טריטוריאליסטים מכרה.

— אין מביאים ראיה מראשון, — נכנסתי לדבריו, — יקב יש כאן ואיסור יין־נסך תריס בפני עבודה ערבית וגזברים בו ופקידים רמים המוכרים שקלים למוגרבים וכידוע…

– רומז אתה על משהו?

— איני רומז על שום דבר – ופונה אני אל משגיחי חיים המוגרבי:

— מידי מי קנית אותו שקל בשביל בלאַד אפריקה?

הלה חש בחשיבותו והרתיע פיו וסנטרו ועיקמם לצד שמאל כדרך שבהמה עושה כשאתה פוקמה:

— חוג’ה גינסברג, באללה.

אלא שראה בעל־השמחה שהולכים הדברים להסתבך הרבה והסיע אותם לצד אחר ועד מהרה נשתכח כל הענין ושבוּ הקרואים אל היין ואל הפיסתקים והיטיבו ליבם.

באותו שבוע התחילה משמרת־הלילה שלי וקרוב לחצות במוצאי שבת קמתי ממשכבי ועוררתי את גורדון שנכנס לחדרי ושנינו עוסקים בסעודה ומכינים מזונות בתרמילים ויוצאים בחשכת הלילה אל העבודה. אוִירם של אולמי היקב בשעה זו כאוִירה של תחנת־רכבת בארצות צפון לאחר חצות משיצאו כל הקטרים והקרונות והפנסים רועדים בסוּפת שלג. רותת אורן הקלוש של מנורות־חשמל צהובות־אדמדמות הנעוצות בכתלים ומרקידות הן עיגול של זהרה ורודה סביבן ומעבּוֹת את האפלה שמלפניהן ומאחוריהן. צללי בני־אדם מלחיתים ויוצאים ומהלכים בפסיעות מצוּמצמות ושומע אתה כיצד מאַוושות רגליהם היחפות כשהן נוגעות ברצפה החלקלקה והלחה. מרחוק דופקות בזעזועי קצבן מכונות ומשאבות והצינורות לאורך הסילונות נרתעים מאליהם ומתעגלים ומזדקפים בכפיפה של עכנאי המתחמם בחול הלוהט בצהרי יום. לא היתה העבודה עבודת־גוף קשה. יושב כל אחד בקרן־זוית משלו ומטה אזנו אל הזרזוף ואל הקשקוש המקלחים תוכה של בריכה אחת אל הפנאי של בריכה אחרת ומשגיח שלא תעבור על פיה משנתמלאה; או שהוא מטפּס ועולה משנפסק הקילוח ומוציא זגים מן הצינור שנסתם. אלא שישיבה זו של כמה שעות רצופות בתוך השק שנתרטב ובתוך הצינה שמתחת לכפּות הרגלים ומתוך הקשבה מעומעמת זו להמית התירוש הניגר מלמעלה על כרחה שתפּיל שינה עליך בתוך הבל של כוהל הממלא אפּך ופיך ואינה אלא מלחמה כבדה וארוכה בינך ובין אונס העצימה של עפעפי עיניך.

טיפסתי ועליתי על בריכתי וראיתי שאפילו עד למחצית בית־קיבוּלה לא נתמלאה והלכתי לסופו של מסדרון למקום שישב שם גורדון על יד בריכתו שלו להעביר תרדמה מעל עיני. כשאתה מקופּל ושוהה זמן מרובה ואינך זז מתקבץ חום גופך וגובר על לחוּת השק הקרה שעל בשרך; אבל כשאתה מטלטל עצמך באויר הלילה מצין השק עד מהרה ועוקץ עורך כבמחטים, ועד שהגעתי למקום מושבו של גורדון רעדו כל אברי ונקשו שיני זו לזו. מוטל היה גורדון בקרן־זוית שלו וגופו הדל כרוך בשקו ומגביה אלי עינים של תכלת שופעות רחמים ואומר לי בלחש של דאגת אב:

— רועד אתה…

צחקתּי בקול גדול מתוך הפקרוּת של נעורים והשיבותי לו כמתגרה בו וכמתלהלה; כי היה גורדון כאחד מאתנו וסגולה לו להשכיח מלבך את ההידור שאתה חייב בשנותיו:

— גם אני איני רוצה שירחמו עלי.

חש בעקצי ותפס בי והורידני אל הקרקע ולחש לי:

— איני מרחם עליך, פריצ’ל, מחבב אני אותך – ותמהתי על הכוח שבזרוע זו שאחזה בי. נפטרתי ממנו והלכתי אל וילקנסקי והבאתיו לכאן והוצאנו את התרמילים עם המזונות ומצאנו קנקן של יין והתחממנו ממה שיש בו וסעדנו במזומן והרבינו בשיחה ולבנו טוב עלינו כשאנו חוזרים אל בריכותינו ומצפּים לשריקת־בוקר ראשונה.

קרוב לשעה שמונה עבר לפני מאיר וילקנסקי וטופפות רגליו היחפות והשעירות ומתגנדר הוא בהילוכו ובשקוֹ ועלובים תלתלי־הערמונים על ראשו. הרימותי פּּיו של צינור והצלפתי בפרצופו קילוח של מים. לא כעס אלא נטל צינור אחר והתחיל משלם לי מידה כנגד מידה. ידעתי שעקשן גדול הוא ואמרתי עכשיו אבחן עד היכן עקשנותו מגעת. עבר רגע ועוד רגע ושלישי ורביעי והוא עומד ועיניו החומות שוחקות והצינור בידו וקילוח של מים צוננים חותך בשרי. ודאי כך היה עומד ומזלף גופי עד שהיה שורק היקב לגמר זמנה של משמרת־הלילה אילמלא נכנס באמצע המשגיח המוגרבי והפסיקו:

— החוג’אַת מבקשים אותך.

לא ירדתי לדעתו מחמת לשונו הבלולה עִברית וערבית;

— מי מבקשני?

– במשרד, חוג’ה גינסברג, אמרו לי שאביא אותך.

– ומי ישגיח על בריכתי?

פּקד על מאיר שיבוא במקומי והלכתי אחריו אל המשרד. שלושה שולחנות־כתיבה היו ערוכים בו ופרגוד של עצי־אגוזים מחיֵיץ בינם ובין קהל היוצאים ובאים. מאחורי הפרגוד ישב בשולחן הראשון הגזבר מר גינצבורג. בן־אדם צעיר לבוש חליפה לבנה מגוהצת הרבה ועניבה אדומה כרוכה לו בצוארו. קטן־קומה הוא וכסאו מוגבה ואונס הוא רגליו שיִגעו בקרקע. מעוגלות ומבהיקות לחייו ועינים חומות ומשומנות לו ומבוכה גדולה בהן. על ידו מר יאפּוּ בשולחן שני עם פני הבר־מינן שלו ועם מצחו החיוֵר והגבוה ועיניו המעולפות למחציתן והחבויות תחת עפעפיהן בוחנות בי. השלישי בשורה היה המנהל, מומחה היינות שלא דיבר אלא צרפתית ומרובים הקיפולים מתחת לסנטרו הגלוח; בעל בשר ומדושן ועינים אפורות כחודו של מחט מתרוצצות משני עברי חטמו ואין בהן לא רשעוּת ולא חכמה אלא משהו שמביט ורואה ואינו מתכוון לשום דבר. עמדתי לפני שלבי הפרגוד גלוי־ראש, יחף ושקי נוטף את המים שהצליף עלי וילקנסקי ולא ידעתי לשם מה נקראתי לכאן.

– שמך צמח? – שאלני גינצבורג.

– כך שמי.

זע בכסאו והשעין יותר רגליו הקצרות בקרקע ושוב שאלני:

— ואתה שאמרת, כי מוסיף אני רבעי יום וחצאי יום לחשבונותיהם של פּועלי יקב בלבד שיקנו שִקלי אוּגנדה מידי.

עברית דיבר עמי, עברית נאה, אבל מיד חשתי שאני בתוך קן של צרעות ונחשול של איבה ירד עלי וכאילו בקע מזל מאדים מעל לראשי ולבי אומר לי, שלא אצא בשלום מן המשרד הזה ואף על פי כן השיבותי בנחת:

— לא כך אמרתי.

– אבל משהו דומה לזה אמרת?

– אפילו לא דומה לזה. ואלה היו דברי: חשבונות היקב מסוּבכים ונתונים לשיקול דעת; יש ועבודה של שעתים רצונך ואתה רושמה רבע יום, רצונך אתה רושמה שתי שעות; והפועלים ביקב, המוגרבים והאורפלים, אינם בעלי־חשבון גדולים, וכשהגזבר תובע מהם קניה של שקל בבישליק אחד הרֵיהם מהססים לסרב וקונים; ואמנם כך סבור אני, שאין המעשה מהוגן מצדך, מר גינצבורג, כשאתה מוכר שקל, למשל, לחיים המוּגרבּי משגיחי; אם אין אונס כאן אבק אונס ודאי כאן.

נתן לי לסיים דברי, אבל כל דיבוּר ודיבוּר שהוצאתי מפי, בפניו שמתכרכמות והולכות הכרתי, מלבּה חמתו יותר ויותר. ויאפּוּ משסה ורוטן בין שיניו: חוצפה, חוצפה.

– יש לנו עדים ששמעו אותך אומר אתמול בביתו של מנהל־העבודה שלנו, שאני רושם הוספות של רבעי יום לחשבונות של פועלים הקונים שקלים מידי.

– מי שהכני בלשונו בדאי הוא ואדם מהוגן אינו מקבל דברי־רכילות.

מאד הֵצין השׂק על גוּפי ובכל כוחותי גברתי על צינתו שלא תרתיתֵני. אמר יאפּוּ משהו בצרפתית. לא הבינותי פירוּש המלים, אבל ידעתי כי רעות הן. ואני רואה את גינצבורג מעביר מחצית גופו מעל לשולחנו לצד הפרגוד, מרים ידו ומכה על לחיי ומיד נרתע לאחור אל תוך החלון שמאחוריו. לא הייתי עוד חובש בית־מדרש צנוּם וירוק זה שעלה עזוּב ונידח על חוף יפו. עבודה של ששה חדשים במזמרה וּבמעדר וּבשאר כלי־מלאכה הרחיבה כתפי ויצקה כוחות גדולים אל זרועותי. חשתי בכוחות אלה לכל אורך קומתי מבוהן רגלי עד שרשי שערותי והתרתח הדם ודפק. מעולם לא הרים אדם ידו עלי. אפילו אבי לא הכני. בן יחיד הייתי ומיוּחס ומלמדי לא העיזו להלקותני ברצועתם. נטלתי את הגוף שלי בין שתי ידי והשלכתיו כלפי הפרגוד וניפּצתיו כקליפּה של ביצה ונכנסתי פנימה ושילחתי אגרופי בפרצופו של אדם קטן זה ששיקע עצמו לתוך הקיר וכיסה פניו בכפּות ידיו. ראיתי יאפּוּ קופץ ממקומו ואוחז בכסאו וּמגביה אותו באויר ודומה אף המנהל עושה כמוהו. נסתבכתי בין השולחן ובין שלבי־הפרגוד השבורים ואין לי מקום להירתע ולחזור. מה שאירע אחרי כן איני יודע. זרקתי אגרופים ורגלים אל ימין ואל שמאל ומרובים האנשים ההולמים עלי ואין כוחי מספיק לעמוד כנגד כולם. פעם נתקלתי באגרופו של חיים המוגרבי ותמהתי.

סופו של דבר וכיצד יצאתי משם נמחה מזכרוני. רואה אני עצמי שוב יושב על יד בריכתי עלוּב והמוּם ומטושטש; שכן על כל מכה שהיכיתי ספגתי חמש. שפתי התחתונה שסוּעה ומסמיקה את השׂק שעל גופי. אותו הבחור הקרימאי מקנח דם מעל פני במטלית וגורדון וּוִילקנסקי גוחנים לי. מתקהלים סביבי כל פועלי היקב סואנים ונבוכים וקולו של רזניק רוגש וסוער ומכריז:

— נעכב את העבודה ונטביע יקב ארור זה!

כששמעתיו מכריז כך התאוששתי והתנגדתי לו:

— איני רוצה שיטביעו יקב זה ואיני מקללו.

מיהרו והזעיקו את המנהל והוא בא וכל הקיפוּלים שמתחת לסנטרו רותתים. ונשתתקו הפועלים ונרתעו לאחור ופתחו דרך לפניו. קרב אלי ואמר:

— מצטער על מה שארע ולא היה זה אלא סכסוך בינך ובין מר גינצבורג ועוד נבררוֹ, אלא רצוני שתוסיף ותעבוד אצלנו, כי אין להנהלת היקב ולא כלום כנגדך.

צרפתית דיבר ומישהו מתרגם לי דבריו. אף על פי כן נדמה שראיתיו בשעת המריבה מנפנף כיסא באויר, אבל השיבותי לו:

— כך גם אני רואה את הדבר.

– רשוּתך ללכת היום לביתך ולפוּש ועל חשבוננו.

ונסתלק. קרא אל משרדו את מנהלי־העבודה וניסה לשכך חמת הפועלים. מזמן ידענו שאין דעתו של אמיל מאירסון ואין דעת הבּארון נוחה ממעשי פקידיו בראשון והשתוללות עסקנותם. חשש המנהל שמא בת־קולו של המאורע תגיע לשם והתחיל מנמיך דיבורו ומפייס. בין כך וכבר באו קרונות לחצר מבצירת בוקר והריחים כבר דוששות ומגרסות אשכולות ותירוש זורם בצינורות אל הבריכות ואין לפניך אלא ברירה זו: אם להטביע את היקב בדם ענביו כרצונו של רזניק או לחזור אל משמרתך וּלהשגיח שהכל יבוא על מקומו בשלום. על כרחם שהלכו הפועלים לעשות מלאכתם ואף אני פונה לקרן־זוית ועושה את שלי ויושב ומטה אוזן לדפקו של צינור המקלח מוהל על זגיו אל הבריכה שנתרוקנה מבעוד לילה.

אין לך צער גדול מצערו של אדם שפתאום כל העינים נתלות בו. בושתי ונכלמתי ואי אפשר היה לי לשאת את המבטים ששלחו אלי העוברים ושבים. בכל מעמד של רחמים משהו מן הנלעג ומן המעליב. שותפות של אמת משמעה אותה הרגשה – הלואי והייתי במקומו של זה. מתוך פניהם של המביטים בי הכרתי מה רחוקה תשוקה זו בלבם ואין בהם אחד שרצונו להיות במקומי. אלא שגמרתי אומר בנפשי, עד הצהרים כאן אני וּמסיים עבודת יומי, ואחרי כן הרי לפני שתים־עשרה שעות לחשבון וּלעצה ולהחלטה. עוד אני מהרהר כך והנה מהלך לקראתי במסדרון חיים המוגרבי. כנראה מן המרתף הקטן עלה וטעם שם מכל החביות. רופֵף הילוּכו וכושלות ברכיו כאדם שהלמוֹ היין. אותה עוית שבסנטרו המעקמת פיו לצד שמאל קפאה בפרצופו ועיניו הטרוטות תועות ומושפלות ומנקרות בקרקע. עוסק היה בשכנוּתי הקרימאי ואני אומר לו רוסית:

— שׂפתי השסועה מאגרופו של זה באה.

נדלקו עיניו המפוּיחות וקפץ ממושבו ואמר לי:

— כך? מיד נגמור עמו את החשבון.

לא לכך התכוונתי. היתה כוונתי להשׂיח דברים בעלבון ולהיפּטר ממנו. הרי אין טעם להתגולל על אדם שיכור ומנוול זה שעושה ואינו יודע מה עושה, והקדמתי והתיצבתי בינו ובין הקרימאי ובשביל לחסות עליו מפני ידו של הלה נכנסתי בדברים עם המוגרבי:

— חיים, — שאלתי, — כלום מימי פגעתי בך?

לא הגביה עיניו והוסיף לנקר בהן בקרקע וגימגם:

— לא, באללה, לא.

– ועל שום מה הכית אותי?

— על שום מה?.. באללה, הם הכו… השִכּנאז הכוּ… החַוַג’את… אני מה?…

היה הקרימאי זריז ממני וקומתו גבוהה מקומתי ומעל לכתפי השליך בו אגרופו. נרתע חיים לאחור, פילבלוּ עיניו והתנדנד והתחלק ברצפה המפוּלמת ונפל. שוב מהומה גדולה. מיד נתפשטה השמועה שהאשכנזים מכים בספרדים. מתקהלים סביבי הללו ומאיימים עלי. אף על פי כן הקשיבו לי וריככתי דעתם. “אם הוּא היה הראשון ואתה החזרת לו, ענין אחר” – פסק אחד וגחן על חיים והריח בהבל פיו והכריז: “שיכור! מן המרתף הקטן בא”. הכל שחקוּ ונטלוהו ונשאוהו עמם.

בינתים קרבה ובאה שעה שתים־עשרה וניסרה השריקה באוּלמי היקב ונתפקקה בכל מבואותיהם ובת־קולה מפוֹצצת כגרגרי־ברד המכים על גגות־פּחים. גמרה מלאכתה משמרת ראשונה ויוצאת ומשמרת שניה נכנסת. קיבל מי שבא במקומי את ההוראות מפי ולשאלות שהכביר עלי איני משיב. הלכתי אל חדר־המלתחה ושפכתי צוננים על גופי המזוהם והוצאתי בגדי מן הקן שלי ולבשתים ויצאתי החוצה. עמדה חמתו של תמוז באמצע השמים וסימאה עיני בשפע זהרה ונאה חוּמה לגוף ששהה כל הלילה במים ובצינה ובאפלה. ראיתי גורדון וּוִילקנסקי פוסעים בחפּזון אל המשרד וחורשים משהו ומשתמטים מפּני. כל המושבה היתה כבר כמרקחה. עיכבוני כמה בני־אדם בדרכי והרבו לשאול ואני מקצר ומטשטש ומבטל ונס. ועמדה פאטמה על מפתן ביתי שולחת לקראתי כבודת חזה הסוער והיוקד ובעיניה החוּמות והגדולות תהום של חיבה וצער ומורא:

— יאַ חַוַג’ה, — ספקה כף, — מה עשו לך!

– לא כלום, פאטמה, לא כלום, טוֹשה (מהוּמה).

– עקרית (מנוּולים) – חרקה שן.

– עקרית, פאטמה, עקרית — הסכמתי עמה וצערה וכעסה שקעו במעמקי הלב. בנגיעת אצבעות לִטפתי כתפה החשוּפה והשחוּמה ונזדעזעו וצלצלו המטבעות המזהיבות בענק שבצוארה ונמלטתי אל חדרי. על שולחני אגוּדת־פרחים ירוקה וכתמי לובן נוקדים בתוכה ואויר חדרי שיכור וכבד מבשׂמי־יסמין. קרבתי אל המראה והסתכלתי בפרצופי. תפחה השׂפה התחתונה והשחיתה פני. “עקרית, פאטמה, עקרית”, לחשתי בשפתי הפצוּעה. רבצתי על מיטתי בהול ונרעש ועייף – עכשיו השעה שאחַשב דרכי.

 

פרק שבעה־עשר: בַּגּוֹלָה    🔗

אף על פי שחזרתי ממשמרת־הלילה לא עצמתי עין כל היום ולאחר שיקול־דעת מרובה לכאן ולכאן, ראיתי מחלוקת זו גמורה בשבילי ואחת החלטתי, לשהות ביקב עד שיִתמו חדשי הבציר ולא לערבב בפרשת העבודה מה שנפל ביני ובין הפקידים. אלא עד שאני מהסס ונמלך עם עצמי הלכו גורדון ומאיר וילקנסקי ועשו מעשה על דעת עצמם. הקדימוני ובאו אל המשרד והשמיעו שם מחאה גדולה והתפטרו; ואפילו הלכו אל ועד המושבה ותבעו דיני ואין בידי עכשיו שום ברירה. אילו הייתי מוסיף ועובד במקום, אין פגם בישיבתי בראשון, אבל משהתחילו מנפחים דברים ואף ועד המקום אומר להיכנס באמצע ורצונו למנות עצמו בורר שיעמיד לדין וישמע עדים ויזמין צדדים, אי אפשר שאשב כאן בשלוה ונטרף עלי כל עולמי. היה לי הרגל למקום, לחדר אפלולי צר וארוך זה שאילן־הפלפּל שולח בדיו אל תוך החלון; לחצר וגרוטאותיה והאנדרלמוסיה שבה ושלמדתי להבחין שם בכל תנועה ואיושה. ברז זה שאינו סתום כראוי והוא מטפטף ומפטפט; פרסת־סוסים זו שהלמה בקרקע האורוה באישון לילה מתוך שובע או מתוך רעב; ביונים ההוגות על השובך, ובציוץ צפרים המשנות קולן בדמדומי שחרית ובדמדומי ערבית, ובפסיעות הללו של בן־זאב מעברה השני של תקרתי הטופפות מעל ראשי ואני לומד עתה מקצבן כמה לוגים יין צללו לתוך הרגלים הפוסעות או כמה מג’ידות הפסידו בעליהן במשחקם. הלך עולמי הקטן אשר בניתיו בעצם ידי ושיקעתי כל נפשי בבנינו וקשתה עלי פרידתו.

עם חשכה נכנס אלי שיינבוים הטולסטויאי גלוי־ראש ונעלי־בד על רגליו שתפרן בעשר אצבעותיו ואפילו סוליותיו אינן מעורו של בעל־חיים ואין קול לצעדיו, ושערותיו מונחות במקומן מתוחות וארוכות כשהיו וגופו המצומצם בתוך חולצה של פשתן אפור ואבנט על מתניו ששני פיפיו בצד שמאל. היו דרכינו רחוקות כל הזמן ואין אנו מזדמנים אלא באקראי ולשעה קלה והתמיה אותי שהטריח עצמו ובא לביתי וישב סמוך למיטתי ופישפֵּש במה שיפתח. ראה על התיבה בקבוק קטן של מי־יוד שהייתי מטהר בהם שפתי הפצועה, נטלוֹ והסתכל בו והחזירו בטרוניה למקומו ולא הירהר בי אלא בשיטתו ומיחה:

— סם המות… מטלית טבולה בצוננים… מים זכים ופשוטים… אין למעלה מהם. – שאל אותי מה בדעתי לעשות. והשיבותי לו שלפי שעה איני יודע כלום חוץ שעוקר אני מחר מראשון ויוצא למושבה אחרת ובודאי לפתח־תקוה אלך.

– שכנים נהיה, — אמר.

– הולך אתה לשם? – ובלבי תמהתי והירהרתי כלום אפשר שהצטרף לגורדון ולמאיר וילקנסקי ואף הוא מוחה.

— לא.

— וכיצד?

– קניתי משהו… קרקע בכפר־סבא… בימות הגשמים אצא לעבודה…

– בעל נכסים היית, — ליגלגתי, — ושמא עוד אמצא יום עבודה אצלך.

– אפשר… אפשר… לשם כך נכנסתי… חרישה… חרישה… יבלית… נטיעה… עיסוק קבוע תמצא אצלי…

שקוע היה בעסקיו ורב־מעש. חרישה, יבלית, נטיעה. מובטחני כרם־שקדיו יהא הנאה שבכרמים. בידיו הדקות יחטט ויחפור ובכוח־הנמלים שבכוחו, ועל פועליו ישגיח בשבע עינים, עיני־עכבר שחורות ועוקצניות הללו, והכל יהיה שם מתוֹם ושלמוּת. אבל אוציא נשמתי בכפן ולא אתדפק על דלתו ולא אבקש אצלו יום עבודה. מתירא אני מפני צדקוּת זו שעה שהיא יורדת לעולם הזה ועושה מעשים. ולא נסתייעה שיחתנו, הוא בעולמו הבנוי ואני בעולמי החרֵב, ונפטר ממני ויצא.

מוגפים התריסים באולם הסמוך ועמוקה וכבדה השינה על הבחורים שעבדו עמי במשמרת־הלילה, אולם גורדון אינו בתוכם, אבד ואיננו, כאילו פרח באויר. ראוהו בחברתו של וילקנסקי בחצר היקב בשעות הצהרים סוער ונרעש ומרחיב צעדו ומבדר זקנו ומאז נעלמו עקבותיו ולא חזר. לאחר מכן למדתי שיצאו שניהם ליפו ברגל והזעיקו את הרבים, המורים והפועלים, כי ישימו לב על הנבלה שנעשתה בראשון ונתרתחו מאד הלבבות. באותו ערב משנסתלק שיינבוים מחדרי בא שליח מיפו ונתן לי איגרת משיפריס וטורקניץ עם דברי עידוד ונחמה והודעה שבאור ליום ה' מתקבצים יחד כל פועלי יהודה בבית־הספר לבנות למחאה ולשפטים, ועלבוני שבכוח עקרתיו מן הלב וכבר נתרציתי לו שישתכח ויימחה היה פתאום מרכז ותל שהכל פונים אליו ופומבּי גדול, ואי אפשר לי בשום פנים להאריך ישיבתי במקום זה שהכל מכירים אותי. אלא שעייפות הגוף עושה את שלה. למעלה משלושים ושש שעות לא טעמתי טעם שינה וכשהטלתי עצמי על המיטה לפוש מעט לא קמתי מעליה אלא עם אור בוקר של יום ב' ודומה לאחר המנוחה כבדו אברי יותר וראשי מטומטם יותר ואיני יודע היכן אני. אבל אותו הרהור שנתקע במוחי מיום אתמול שאנוס אני למהר ולהסתלק מכאן היה עכשיו כעין דיבוּק בי, ואף על פי שלא מחוּור לי להיכן אפנה, על כרחי שאפתח בהכנות לדרך מיד. הסתכלתי במראה והרי נצטמצמה התפיחה בשפתי ואינה מעקמת פני כל כך והלכתי אל היקב וקיבלתי שכרי קרוב לששים פרנקים ומשם באתי אל החנוני וסילקתי לו כל חובי והרי גמורים כל עסקי מבחוץ. לא מרובים היו גם מבית. כשהתחלתי בחבישת החפצים מיד עמדתי על כך שאין לי כלום. חדרי זה מוּעט שבמועט בו משלִי ואין כתליו מקיפים אלא את העוני ואת הדלוּת. שכן תיבות הללו שפקעו ונתרווחו לוחותיהן וקומקומי שהחליד ומנורתי שנתעפשה אינם כדאים שאחוס עליהם ולא נשתיירה אלא מזודה אדמדמת ומצוחצחת זו, מתנת ידיהם של בחורי “השחר” בקרוּקא, והיא שאספה כל מיטלטלי ומוּטלת היא באמצע בתוך הריקנות חבושה וארוזה ואני יושב על גבה בודד ודחוק ויתום כמותה.

סוף־סוף בשעות הצהרים חזר גורדון מיפו, עייף ויגע וירוקות פניו כּשעוה. ואני יושב על צרורי וסדרי חדרי הפוכים. שאל אותי:

— לאן?

— איני יודע, מכל מקום אני יוצא מכאן.

– תלך עמי לפתח־תקוה.

– אפשר אלך, בן עיר יש לי שם.

– כשתרד החמה נצא לדרכנו.

שכב על שק־התבן הפרוש על הסְרנים שהיו פעם מיטתי ומיד נרדם ולא הפך על צדו וזקנו שטוּח על חזהו ואני יושב על אמתחתי ואיני מעיז להזיז אֵבר שלא להפסיק מנוחה זו. אבל בינתים באו הבחוּרים שעבדו במשמרת ראשונה מבית־הסעודה ומרעישים הם את האולם בהכנת משכבותיהם. אלא שעמוקה שנתו של גורדון ולא אכפּת לו מה נעשה סביבו. כיון שראיתיו כך קמתי ויצאתי אל החצר לשהות בפעם האחרונה בתוך החפצים שנתחבבו עלי. נטפּל אלי הקרימאי והתחיל בודק אותי:

— הולכים אתם?

– מי הם “אתם” הללו שבפיך?

– אומרים כל הגבריאיסטים עוזבים את היקב.

– אכן גורדון וּוילקנסקי ואני הולכים.

– פרוֹטסט?

— מעין זה.

– ולאן?

– לפתח־תקוה.

– אלך עמכם.

נפטר ממני בזריזוּת אל האולם ודעתו מבודחת עליו כאילו מציאה גדולה מצא, ולא עלה על משכבו ולא הצטרף אל חבריו ה“יפּנים” המשמיעים שם נחירתם במקהלה רבת־עם אלא התחיל חובש מיטלטליו ואצבעותיו רועדות כאדם שפרש בחשאי ממחנה אחד ונכנס למחנה שני.

כשהקיץ גורדון משנתו כבר האריכו אילנות צלליהם והגיעה שעתנו לילך לפתח־תקוה. אותו יום תשעה־באב היה ורוח־הים לחה ומלוחה מוסיפה על רטיבות הגוף ואינה מצינה והכל מוטל במערומי חמה שלא פסקה מלהטה אפילו משהתחילה מעריבה. אי אפשר היה לשכור קרון בימי בציר שתאסוף צרורותינו ותוליכנו לשם הואיל ועוסקות הבהמות כל השעות בהובלת הענבים ליקב ובשעה זו כבר נפטרו לכפריהם מוכרי הירקות הערבים ואין חמוריהם חונים עוד סמוך לבאר. ועליתי אל פאַטמה לבקש ממנה עצה ותושיה; בין כך לא הייתי יוצא מכאן עד שאני אומר לה שלום. ישבה במטבחו של מר בן־זאב מורטת נוצות גוזלים ומכינה סעודה גדולה לאדונה. ידעה שאני הולך מכאן כי ראתה אותי חובש מיטלטלי, אלא שהבנה היתה לה לא להתערב במחלוקת שבין יהודים ליהודים ועשתה עצמה לא־רואה ולא־שומעת.

– באתי לאמור לך שלום, פאטמה.

השליכה את הגוזל שבין אצבעותיה וקינחה את הידים בסינרה והגביהה עינים חומות ומעולפות שמלאו דאגה ומורא:

— הולך אתה מעמנו?

– וכי אפשר לי אחרת?

תהתה קִמעָה והשפּילה עיניה ומילמלה:

— מעלום (ודאי)… מעלום… בּוּג’ע…– והצביעה לצד הלב, כלומר, מצטערת וכואבת על מה שאירע לי. אמרתי לה שאי אפשר לנו בלי חמור בשביל הצרורות. לא פיקפקה ולא השתמטה ולא ביקשה אמתלאות אלא קמה ולחשה לי בגנדרנות “בשבילך? הכל בשבילך”, ואספה שולי שמלתה ועינבה יפה ההינומה שבראשה ויצאה וחזרה עד מהרה לחצר וערבי קשיש עמה המושך אחריו באפסר אתונו ומִרדעת של שק על גבה, ושעת הפרידה מן המקום הגיעה. נתנו אמתחתו של גורדון בצד ימין ותרמילו של הקרימאי לצד שמאל להשאיר את האמצע למזודה אדמדמת ומצוחצחת שלי, והזקן קושר ועונב ומחבר בחבל חוּם ושלשתינו נחפּזים ויוצאים בסימטה שלא לעבור ברחוב הגדול ולמשוך עלינו עיני רואים והערבי מחמר אתנו אחרינו. כשבאנו לאותו מקום שהדרך ליפו נפרשת ממסילות המושבה ומשעוליה, הפניתי פני לאחורי ולבי נוקפֵני. עמד בתוך תכלת השמים אֶקליפּטוס ואמירו מכסיף בזוהר החמה; אותו אילן רם ונישא הוא שהרכין לי ראשו לפני שמונה חדשים עם כניסה ראשונה למושבה והקדים לי ברכתו “בואך לשלום”. כן הרכין לי ראשו הפעם וברכת “צאתך לשלום” מרשרשת בין עפאיו, אבל דומה אין קולו עתה כקולו אז ולבי נוקפֵי.

עד בית־דגון הכל כשורה. כיון שידעה האתון אבוס בעליה החישה צעדיה ואין אתה רואה ומבחין אימתי פרסותיה נושקות בקרקע אלא כל הזמן ארבעתֵיהן משחירות באויר ומקישות זו בזו. אבלים ושותקים הלכנו כאילו נתחייבנו גלות. אי אפשר היה להבדיל בין גורדון הזקן וביני הצעיר ובין קרימאי זה שנתחבר אלינו זה עתה. היה כבר נוסח במלבושים שלנו; מתוך הדלות המשותפת נצטרף הנוסח ושלשתנו דומים זה לזה. מגבעת של קש מזהיב ושוּליה רחבים על הראש וחולצה של בד על מערומי הגוף והרגלים יחֵפות וסנדלים של רצועות־עור על גבן. נתן גורדון זרועו בזרועי ולא אמר כלום, אבל חשתי שהוא מתרפּק עלי ומרצה אותי בשעת צערי. אלא כשהגענו לפרשת דרכים על יד בית־דגון והפנינו לצד ימין עמדה האתון מלכת ופילבלה עיניה לאחורה ורבצה תחתיה ולא זזה ממקומה. בעט החמר כמה בעיטות ברגלו התשושה ושנתעפרה וצייץ לה בפיו שנתרוקן וזו אינה משגיחה בו וכובשת חרטומה בקרקע ואינה זזה. נזדמן לנו אחד מפרחחי הכפר והתחיל מסובב זנבה ועושה אותו כעין שלשלת ומכאיב לה הרבה עד שהקימה על רגליה וזו בורחת וחוזרת על עקביה. שעה ארוכה התמהמהנו כאן והרבה ידים עוסקות בבהמה עד שהסכימה לעלות על הדרך המוליכה לפתח־תקוה.

לא עברנו פרסה אחת והנה שוב עמדה האתון והתחילה חובטת באזניה כמה חביטות על צוארה כאילו מלקה היא עצמה מתוך יאוש ואחר צנחה ורבצה וכרסה כמפוח. הפּעם ראינו שהזקן חושש לה ומסייע עמה ומישֵר גופה ותולש עלשים בצידי הדרך ומרפדם מתחת לשוקיה. הראה לנו תשע אצבעות וחתך בקמצו את העשירית, כלומר תשעה ירחי לידה ומחצה כבר עברו עליה ועכשיו כרעה להמליט.

– מן השמים מעכבים – אמרתי לגורדון.

– אפשר גם ליתֵן פירוּש אחר – אמר.

– כיצד?

– לידה חדשה וחבלי לידה.

משני צִדי השביל שדה־מִקשה רחב־ידים ושלוחות צמחיו זוחלות בחול כנחשים ירוקים ופרחיהם מנצנצים ומצהיבים כעיני תנים בלילות. חש בנו הנוטר בראש הגבעה וירד אלינו ובירך ברכתו כנימוסי המקום וראה מה שאירע והזמין אותנו לפוש במלונתו ולטעום מפירות שדהו. ודאי וברור שאתון זו הרובצת בציריה לא תוליכנו אל מחוז חפצנו ונטלנו את הצרורות ויצאנו בעקבות הנוטר. פלח קטן־קומה היה וכיפה של לבד חום באמצע קדקדו ותלויה היא שם בנס ואל צדעיו אינה מגעת. רזה־גוף היה ויבש כשחיפי־קנים ועיניו שחורות ודוקרניות ועמוקות ושוחקות ואין לדעת שחוקן זה מה אומר – ערמה ונכלים של חיה קטנה או תום של אדם שלבו טוב ומסביר הוא פניו לאורחים. מכל מקום טרח הרבה להנעים עלינו את הישיבה במלונתו. היתה זו כעין חופה פתוחה לכל הרוחות ומחצלתה פרושה על גַבֵּי ארבעה כלונסאות ואין מתחתיה כלום חוץ מלגינה של מים וכמה אבטיחים בצידה. נטל בעל המִקשה אבטיח אחד ובדק עקצו וגרדה צפרנו בפּיטמו ואחר הרימו בשתי כפיו אל אזנו ולחץ בבשר האבטיח, וכיון שנשמעה אנחתו הוציא סכין התלויה לו באבנטו וחתך משולש ששימש לו צוהר להסתכל מה שבמֵעיו, ומשהאדים כראוי לו התחיל חותכו פלחים פלחים ומניחם על גבי עלי־תאנה ואומר: תתכבדו! חטופה היתה הארוחה בראשון וטרחַת הדרך וחום היום הִצמיאוּ והיה פרי זה ועסיסו הצונן מחיים נפשות. וכבר מעריב היום ובאלכסון נכנסות קרני־השמש המאדימות, ועיניו השחורות והדוקרניות של הנוטר הערבי נתלו במזודה שלי ואינן פורשות ממנה.

– היכן אתם לנים? – שאל.

– בפתח־תקוה.

– כיצד תבואו לשם? עוד מעט ויחשיך.

– לא איכפּת.

— מוֹסקוֹבּ?

– מוֹסקוֹבּ.

– אתן לכם חמורי.

לא רצה לעמוד על המיקח ולא רצה לשמוע על שׂכר וממון. אורחיו אנו והריהו נותן חמורו. אבל כפרו רחוק ואין לנו אלא להמתין כאן עד שיבוא לשם ויחזור משם. ואף על פי כן אותן עינים שוחקות עכשיו ברור שחוקן זה מה אומר, כי מלאו ערמה ומזימה ונכלים ותאות בצע. משנפטר והלך עלה ובא הזקן מבית־דגון וסיפר נו שאתונו ילדה עיִר זריז ונאה וביקש שכרו. קיבל מחצית הסכום מן המדובר ונסתלק והשפיע שפע ברכות על ראשינו. נשארנו לבדנו כי איחרו פעמיו של מכניס האורחים והחשיך העולם ושממה מסביב ואין ניצוץ של בקתה באופק שתרמוז לנו אורה. אבל כשמלאו פאתי מערב כוכבים והכסיף ירח בשמים והתכיל האויר חזר בעל המקשה רכוב על חמורו וערבי גבה־קומה מחַמר אחריו.

אָרָך המשא־ומתן אף על פי שאין נוקבים שכר ועוד מעמידים פּנים כמקיימים מצוַת הכנסת־אורחים. פּרשׁוּ בצידי המלונה וטיכסו עֵצה ודיברו בלחש. אותו בחור גבה־קומה סכין עקומה היתה תקועה בחגורתו וכל הזמן בוחֵן הוא בקרימאי ובי כמַשוה כוחות שנינו לכוחותיו ונותן עיניו במזודה שלי ומרימה כמה פעמים כאומד משקלה. לבסוף מתיאש הנוטר ואומר:

— חברי מסרב לילך, מתירֵא הוא.

– מתירא מפני מה? – ליגלג הקרימאי.

– ליסטים בדרכים.

– ולמה עיכּבת אותנו, נלך ברגל – ונטל הקרימאי צרורו.

מיד ונסתלקו ההיסוסים והלחישות. ישבנו בעיגול על קרקע המלונה הצוננת והיינו נושאים־ונותנים בשכר החמור ובשכרו של החמר, ושב לתוך עיניו של הנוטר אותו שחוק מתוק של אדם מסביר־פּנים לאורחיו, והִשתוֵינוּ במחיר והתחלנו לטעון את הכלים על החמור ויורדים אנו מן הגבעה ומטר איחולים וברכות מלווה דרכנו, ובחור גבה־קומה זה הֵסיח דעתו מן הסכין העקוּמה שבחגורתו ולא חרש עוד מזימות; והקרימאי פוסע בראש התהלוכה והחמור וחמרוֹ באמצע וגורדון ואני מאספים אחריהם.

בצינת לילה ובאור לבנה התאוששה הפּסיעה ורחבה. ועשן־סיגרות מיתמר מפּי ומפּיוֹת הקרימאי והחמר הערבי. וגחליליות זורחות ומנצנצות בעשבים מתחת הרגל ומצד שמאל חורצים כלבי יהודיה לשונם ונאלמים, ומפיצה בּצת הירקון ריחות־דִבקוֹן חמוצים באויר, ומראש גבעה אחת כבר פּרושה לעין פתח־תקוה על צריפיה ובתיה, מחנֶה גדול ורחב־ידים של אורות וצללים.

– להיכן נסור? – שאל הקרימאי.

– אל רוצ’קין – השיב גורדון.

נכנסנו ממזרח למושבה וקרבנו אל צריף רעוע אחד שבירכתיה. רוצ’קין זה שלביתו באנו טולה נעלים היה, יהודי ננס וקרח ורגליו קצרות, ופיו רחב ונוטה אל אזניו, ובגדיו טלאי על גבי טלאי, ותינוקות מטרידים אותו, ומפזם הוא “כי העבודה כל חיינו” ומכין קערה של ירקות לסעודת־הערב וחותך בצלים לתוכה עד שעיניו המצומצמות והצהובות דומעות. הגביה עלינו עינים בוכות הללו, וכשראה את גורדון לפניו צהל לקראתו וכששמע שמי תמה ונתבלבל ונתן לי שלום: — אַה!

כלומר, שמי הולך לפני, ובעוד שעה אחת מתקבצים כל פּועלי פתח־תקוה לאסיפת־מחאה במאורע ראשון, והוא רוצ’קין מראשי המדברים באסיפה, ולא ינוחו ולא ישקטו. וביום ד' הכל הולכים ליפו, מכל מושבות יהודה יבואו, תיפח רוחם ותיקצץ ידם! על פועלים ירימו זרועם? נקם ושילם! והכוונה אלי, אֵלַי העומד כאן עם המזודה בידי, והמאורע של ראשון הריהו אני והעלבון הצורב שבחזי ואשר מפניו ברחתי, וחשכוּ עיני.

 

פרק שמונה־עשר: עֵת לַעֲשׂוֹת    🔗

לא בכדִי פתח־תקוה מושבה שהכּל מתקבצים אצלה, שכן גוּפה שלם וחזק ואינה צריכה למישהו להיסמך עליו, וענינֵיה מרובים ודבריה מעטים ולא מרגילה עצמה לבטלה ואינה מגלה בחוריה למרחקים, אלא אבות ובנים עוסקים ועושים יחדיו, ופרדסיהם פושטים והולכים ממזרח עד גדות הירקון וממערב עד גבעות הכּוּרכּר, וצמיחה וגידול וירק אילנות וזהב פירות מקיפים את המקום מכל צדדיו. אין הידור וסדרים בבנינים וברחובותיהם, וצריפי־עץ מרובים על בתי־חומה ואפילו הללו אינם אלא טיח חמר, ומרכז הישוב צפוף ומגובב ורעוע וכבר נתנה זיקנה סימניה בסימטאות ובגדרות הדחויות; אבל כל הקיים שם יש כִּלכּוּל בִּדבָרוֹ ויש חיים ותנועה בהויתו. הוֹמֶה בית־הכנסת עם עלות השחר בכל ימות השנה. ויהודים רבים משכּימים לפתחו ואין תפילתם קצרה, ויש שנפנית מחשבתם ומניחים שני זוגות תפילין וקוראים פרקם ב“חוק־לישראל”. עמדנו בפרשת שבת־נחמו ופועים תינוקות של בית־רבן בחדרים של תלמוד־תורה וקול האַלטים שלהם מצלצל באויר כמחרוזת של זוגים וקורין בניגון ובנוסח הרגיל אחד מקרא ואחד תרגום: ואתחנן – און איך האַב געבעטען; אל – צו; ה' – גאָט; ביום ההוא – אין יענעם טאָג; לאמור – אַזוֹי צוזָאגן. וכל מיני אידיש בפי התושבים – אוּנגרית גסה וגוהרת, ופוֹדוֹלית רחבה ומפושקת, וליטאית חדה ומצומצמת. והנשים בעלות־בשר ושערן מכוסה ומכונס בהינומה צבעונית מעשה תחָא ירושלמית, והבנות אדומות־לחיים ואצבעותיהן סמקו מכביסת־לבנים, וצמות כבדות בערפן ותכלת בעיניהן ומורא של בושה ויצרים בפניהן. אבל בשעות בוקר עולים ענני אבק בכל הדרכים המוליכים מן המושבה אל שדות ואל כרמים ואל פרדסים ואיכרים ובני־איכרים ומשגיחים ופרחי־משגיחים ולהקות של ערבים ברגל וברכב מעפרים בשבילים ובמסילות. ויש ובאמצע רואה אתה קרון־של־סולמות גבוהה ותלולה וכרסנית חגה ונעה. ומלמעלה שׂרוּע על בטנו בחור מוצנע בִּזהב שבלים ונוהג ביד־אמונים שהשכים קום ויצא לנירו ונשא אלומותיו בעודן טלולות שלא ישירו גרעיניהן, והריהו כבר חוזר משם הגורנה. והיה המקום מובדל משאר מקומות בפשטות נימוסיו. אין בו אותה טרזנות נבובה ומנופחת של בני־אדם מקופּחים ואין בו אותה צביעות של מדמים להיות מה שאינם בהילוכם ובמלבושם ובמשאם־ומתנם. מידות שנתקלתי בהן בראשון. ואף על פי שנוהגים כאן מנהגות של עיירה בגולה, או של כמה וכמה עיירות בכמה וכמה גולות, ותרבותם תערובת משונה של בּוּדפּשט ומאה־שערים, הריהם בני־חורין יותר ועומדים על שלהם יותר ואינם מתגנים בפני הבריות, כי הפּרוטה מצויה אצלם ואינם אוכלים משל אחרים, אלא על פירות גניהם ופרדסיהם פרנסתם. ואולי איתרע מזלי שלא באתי לפני שמונה חדשים למקום זה ועכשיו כל שטרחתי בראשון שחוּק וזרוי לרוח.

קרימאי זה שעזב היום חבריו ה“יפּנים” וכאילו התגייר והתחבר אלינו ועבר אל מחנה כובשי־העבודה טיפל בי הרבה והפציר בי שאלך עמו לחדרו ואלון הלילה עמו ונעניתי לו. אולם כמה תמה כשמצא בחור אחד בדירתו עושה שם כבתוך שלו.

– מי אתה? – שאל, והלה השיב:

— הוֹמלאי אני וחנקין הביאני לכאן.

לא היו נימוסים של ”שלי ושלך" גדורים וקבועים בימים ההם, וכיון שחדרו של הקרימאי שיצא ליקב לעונת הבציר נתפּנה התישב בו בחור זה, וממנהג המקום שיהא כך. והתחיל בעל־הבית שלנו מכין פּת־ערבית לשני אורחיו ועכשיו מסבים אנו וסועדים “מזומן”. ידעתי שכמה אמיצי־לב מן המגינים על הומל ביום טבח ופרעוֹת יושבים בגליל התחתון בחות סג’רה, והילה של אור־יקרות עוטרת שמם. בקיץ זה התחילו יורדים אלינו לשפלה. אמנם בחור זה מפולוצק היה ולא מהומל, אלא שהוא נמנה עם הומלאים והוא כאחד מהם, והריהו סועד עמנו ומספר בחיים שם בין ההרים הרחוקים. אף על פי שצנום היה ושיער־ראשו מדובלל ואין מראהו מראה גברתן ובשר צוארו אפור־סגול ומקומט ומקופל כזפקו של תרנגול־הודו, הרי מפוּרסמים ההומלאים בכוחותיהם ובעוז־רוחם וכיון שהוא כאחד מהם הפליג בגבורות עצמו. כמה ליסטים הניס בדרכים וכמה צבועים הֵפּיל בין חגוי סלעים (!) ובשעת דיבור ממשש הוא בידו על ירכו השמאלית במקום שאקדחו חמוש עליו. פולוצקאי־הומלאי זה קצת פייטן היה והאריך לשונו בהדר הנוף הגלילי ושגבו, ותיאר הליכתו בל"ג בעומר להילולא של מירון. כיצד טיפס במרומי צפת וכיצד ראה שמש שוקעת ונופלת לתוך הים מפאת מערב ולבנה מיתמרת ועולה ומאדימה מי־מרום בצד מזרח.

– אי־אפשר – הפסקתיו.

הסתכל בי בעינים שחורות כשתי נקודות של דיו וקיפולי זפקו הִרתיתו:

— כלום היית שם שאתה אומר כך?

– אף על פי שלא הייתי שם אי אפשר.

־ ומפני מה אי אפשר והרי בעיני ראיתי?

– הואיל ול"ג בעומר במחצית השניה של החודש.

– לעולם במחצית השניה?

– לעולם. בי"ח אייר והלבנה עולה קרוב לשעה עשר ואינה מזדמנת עם החמה השוקעת.

– איני אסטרונום ואנחנו הומלאים בני־אדם פשוטים – השתמט. ואף בדברים אלה ביצבצה ההפלגה והיוהרה ופתח בענין אחר. אלא שלאחר הסעודה הציע הקרימאי כל כריו ושמיכותיו על הקרקע ושלשתינו ישנים זה בצד זה שנת אחים ורעים ואקדחו של הפולוצקאי שהוא הומלאי למראשותיו.

למחרת בבוקר כשאני הולך אל כבאשנה בן־עירי לגור אצלו, סרתי תחילה לרחוב פינסקר שאינו אלא מסילת־עפר רחבה ולא כבושה וכולה אבק פורח ועוד ניכרות בצדיה טביעות הגלגלים מימות הגשמים. בחלקו התחתון של הרחוב לא נתמלאו מגרשיו וקרפפיו והמרחק בין בית לבית גדול, ובצריף אחרון דירתו של שחט. אלא שלפני הצריף בית ארוך וצר בתוך החצרות וחנות פתוחה בגפו החיצוני של הבנין. חנותו של פלצקר שנתפרסמה בימי הבּוֹיקוֹט של פתח־תקוה. ואל כתלה נסמך אוהל של שקים, ובצלם יושב רוּצ’קין וטוֹלה; הוא שהיה, לא כאותו פּייטן גלילאי, הוֹמלאי ממש ופועל־ציון, נצטמק יותר על דרגש הסנדלרים גופו הקטן. סינר קצר של עור הבהיק על בטנו ונעל גדולה בין שתי ברכיו וסכין באגרופו שלהבה חצי עיגול וניצבה כרוך חוטי־פשתה מזופתים, והוא חותך בסוליה שבבים־שבבים ותנועתו הפוכה מלמטה למעלה ומן הפנים אל החוץ.

– בוקר טוב, חבר רוּצ’קין.

הגביה עיניו הצהובות והרחיב יותר פּיו שקצותיו בין כך נמשכות אל אזניו וידע לְשם מה אני כאן ואמר לי:

— שחט הלך ליפו.

בית־מלאכה זה היה כעין לשכת־מודיעין ומקום־ועד לרבים מן הבחורים. פועל שאחזתוּ קדחת וכוחו תושש ואינו יוצא לפרדס, פונה למקום זה ויושב בדרגש ומפטפט; ומי שבטל ומבקש עבודה מוצא כאן פתק מחברו שהשתדל עבורו והמדריכו אל בית איכר הנדרש לו; ומרכז כאן לדברי רכילות וללחישות בכל המתרחש בּעדת העובדים הקטנה, ומטמיעים כאן דבריו של זה לזה ודבריו של זה לזה. ולא יעלה על לבו של אחד דבר ולא יהא לשיחה באהלו של רוצ’קין. הצביע על הדרגש והזמין אותי לפוש אצלו:

— בין כך כבאשנה יצא לבריכה. המתין לך אמש וכעס הרבה שהלכת ללון אל מוקיון מפוּיח זה, והרי אבזם נתרפה בסנדלך, תן ואחזקהו.

ישבתי על הדרגש ונתתי לו סנדלי. וכך אני שוהה אצלו, רגלי אחת יחפה ואחת נעולה, ושומע קילוח זה של דברים שמגומגמים הם ומקוטעים כל שעה שהוא שם בפיו קצה חוט או שפּוּד של עץ או שהוא רוקק על גבי הסוליה שתִתרכך. ואף על פי כן קולחים הם:

— הלך שחט ליפו משום האסיפה של מחר. אה! תראה כמה יבואו, וגדולה הזכות שלך, כן־כן, ואַל תהא ענֵיו.שמך כיום בפי כל וגדוֹלה הזכות שהלהבת את הלבבות, והיאך אומר הרוסי? “נַגד ברזל בעודו לוהט”, אפילו “יפּנים” הללו באו אמש לאסיפה ואמרתי להם – אחדות. התחיל אותו חנקין: מלחמה במעמד השליט; אמרתי לו, הנה, ראשית כל אחדות, כיצד אומר לי שחט, מכּיר אתה אותו? דוֹמה שתקן, אה? כך יושב ואינו פותח פה, אַה? כיצד אומר הרוסי? “מים שהולכים לאט עמוקים”, ואני מוסיף ואומר – עמוקים וחכמים, ודעת שחט כדעתי – “נַגד ברזל”, והלך ליפו. ואם שומר לשונך אתה אגלה לך משהו – יש להם אגודה, בסודֵי־סודות, כן יש להם, אין קונספירציות בשבילי, בשבוע שעבר רואה אני זלמן גיסין קרב אלי ויושב על דרגש זה שאתה יושב עליו, ומהרהר אני, לא, אין הענין פשוט, מה לפרדסן זה אצלי? שואל הוא אותי – “יודע אתה את מר שחט”? “יודע מר שחט”, אני משיב; “יש לי את זה בשבילו” ונותן לי נייר מעוך. חכם גדול גיסין זה, רוסית כתב וסבר רוֹצ’קין טולה נעלים ולא יבין; הבינותי, הכל הבינותי – ישיבה וּפּרוֹגרמה, ומה ההחלטה? וכי קיבלו אותו? ואמרתי אותו ערב לגורדון, יש משהו, ליגלֵג עלי הזקן ואני בשלי, יש משהו, והנה בהשכמת הבקר רץ, לאן? ליפו, יודע אני לאן הוא רץ, אל האגודה, כי דעתו כדעתי, התעוררות יש? יש. וכיצד אומר הרוסי? “נַגד הברזל”. ההתעוררות בשבילך וזכות גדולה.

נתן לי סנדלי והחזיר את הנעל הגדולה בין שתי ברכיו והתחיל חותך בשולי סולִיתה באיזמֵל שבאגרופוֹ הקצר והגס ופיו מעיין נובע של רוק והוא רוקק וחותך, רוקק ומרכך וחותך. קמתי ללכת אלא שהִפציר בי:

— לא ישוב כבאשנה עד הצהרים ובין כך יבוא לחנות ותלך עמו.

– והיכן גורדון היום? – שאלתיו.

– גורדון, אכן גורדון, היכן הוא? לא היה הכרח, אמרתי לו, מה שיהיה לחמישה פיות יהיה לפה הששי, אלא זקן זה עשרה צעירים כפּרתו, לא נח ויצא הבוקר לִגדור גדר־תיִל. לכאורה אינו מתכוון ולא כלום, ובחשאי מסדֵר כל עסקיו, ואף עכשיו אותו בחור שחזר עמכם אמש מראשון, מוקיון מפויח זה סאשא, בא עם שחר כל עוד נשימתו בו ובשורה בפיו – “מר גורדון, יש!” – “מה יש”? אני שואל ואין משיבים. יש, וגורדון אוסף כליו והולך למתוח חוט־ברזל לגדר; כך דרכּם, הכל, בלי יוצא מן הכלל. הנה באה בספינה אחת עם כבאשנה שלך בחורה מדוינסק, שרה, שרה מלכין, תופרת שידיה ידי זהב ונשי המושבה ובנותיה מצפּות שנים רבות לה וזו, דקה כקש וקלה כנוצה, פיוּ… פיוּ… אתה נופח בָּה והיא פורחת, ואינה רוצה אלא במעדר. אומרים לה כלי זה לא בשבילך נברא, וזו בשלה, הבו לה מעדר, תלמדי ממני, אני אומר לה, טולה־נעליים אני וזו אינה שומעת, מעדר…

כך ישבנו כמה שעות בחום היום וּבצלם הקלוּש של השקים ורוצ’קין עוסק במלאכתו ואינו פּוסק מדיבורו ומגלה לי כל סתרי פתח־תקוה, בגורדון ובשחט ובשרה מלכין ובחנקין ובכיוצֵא באלה, עד שבא יצחק בן־עירי מן הבריכה. בעיני־הקטיפה שלו הכרתי כי טינה בליבו שהלכתי ללון לסאשא והסברתי לו גיורו של הקרימאי והבין והסכים. נתן לי מכתב מאת שחט וכתוב בו שאצא מיד בעִנין דחוף ואבוא לחדרה של תמימה לא יאוחר מבשעה ארבע.

– יוצא אני ליפו – אמרתי.

– אבל תסעד תחילה – נזף בי כּבאשנה.

קנינו מזונות בחנותו של פלצקר וסעדנו באהלו של רוצ’קין שנמכה רוחו וחש בעלבונו והתאווה לדעת בהלה זו וריצה זו ליפו על שום מה, וכיצד אירע שנעשים דברים שלא בידיעתו. אף על פי כן הכל בחדרה של תמימה כפי שצפה רוצ’קין. “מאורע ראשון”, כלומר, אותן המכות שספגתי, הסעיר את הלבבות במחנה הפועלים ועורר דאגתם וליבּה אחדותם והכל מדברים בהכרח של התאגדות. והגיע זמנן של הלכות אלו שקבענו ושאנו מפרטים בסעיפיהן ששה חדשים כסדרן בחדרי־חדרים לצאת מן החשאי ומן הדיון ולבוא אל הפומבי ואל המעשה, שכן אם ננהג אחרת יקדימונו דעות והשקפות אחרות. על כרחנו שנזמן, שחט ואני, מיד בשבת זו טובי הבחורים שבפתח־תקוה ונביא לפניהם רעיונות ועיקרים שלנו ונפתח במשא־ומתן כי השעה דוחקת. ועוד דבר. מחר ישמיעו תביעות של נקם ויש להציל את האסיפה מפּני אנדרלמוסיה, וקרויים כובשי־עבודה להטותה לדרך טובה שתהא מאַחה ולא קורעת. יפה שטוּרקניץ ישב בה ראש ויביא לפני הנאספים נוסח של תביעה מתונה, ושהשליחים שיביאוה לפני גינצבורג יהיו שחט ושיפריס ולא סתם חמומי־מוח שאין מכירים אותם. ישבתי ושיפשפתי ידי מרוב הנאה. סוף־סוף וברוך שהגיענו לזמן הזה. מפליגה חבורתנו הקטנה לים המעשים ועוסקת בתכסיסים ויש לה קו תבונתה ומכוונת ענינים באוּמדן דעתה ורואה עצמה עמוד עולמו של מקום זה ואחריותה על כל המתרחש בו. סוף־סוף!

היתה אסיפת־המחאה למחרתו בקהל עם רב. מכל מושבות יהודה באו ונתקבצו יחד כעשרה מנינים, ורזניק וּועד פועלי היקב בתוכם. אף כמה וכמה מן ה“יפּנים” באו אבל סאשא שנתגייר בעל זכות הוא ויושב בשורה ראשונה. באו כמעט כל מורי יפו ואולם בית־הספר לבנות מלא. לא חזרתי אמש לאחר הישיבה לפתח־תקוה והלכתי בערב לבית־קהוה בנוֵה־צדק שרגיל הייתי לפוש בצינַת גינתוֹ. שם התודֵע אלי מר אליהו ספיר, אדם מכובד שלעולם מלבושיו שחורים ואפילו בימות־החמה. נחה עצבוּת על פניו הירוקות כזית ובעיניו השחורות והעמוקות אותו אלם של בן־אדם בודד לנפשו וטרוד מעולמו וּשהרהוריו מרובים מדיבוריו. ידעתי שתלמיד־חכם הוא ויחסן ובן־גדולים ובקי בחכמות חיצוניות וסופר מהיר וחוקר קדמוניות וּלשונו העברית צחה ומדוקדקת ומחדש בה לצרכי הזמן ונמשכתי אחריו. למה נתחבבתי עליו? אולי משום שצעיר לימים הייתי וראני בבדידותי ובלבטי נפשי ואולי שעוד תלמודי ניכר היה בפי. מכל מקום כשהייתי מזדמן לבית־קהוה זה היה רומז לי שאשב במחיצתו והיה מקָרֵב אותי. גם באותו ערב אני מסב עמו והוא שואלני: “אסיפה זו של מחר מה תכליתה?” – סיפּרתי לו ושוב שאל: “ונאה לאדם כמותי לבוא בקהל זה?” – “כלום רצונו להיות במוחים?” – “כן, עסק מכוער”. ועכשיו רואה אני אותו יושב באחד הספסלים לבוש שחורים ועצבות זו של אלם על פניו ותר הוא בחשאי אחרי מחשבות לבו.

גדול כוחה של חבורה אפילו מצומצמת במנינה אבל יודעת מה רצונה בתוך קהל מנומר ומפוזר שנתארֵע למקום אחד ונתפס לרגשו ואינו מכיר אף המעט שבחלקו. וכיון שהסדרים צפויים וסדורים היו, נבחר טורקניץ ליושב־ראש ופתח בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכוּת לשון והזמין את רזניק שיעלה וימסור עדותו ברבים על מה שאירע ביקב באותו יום. מיד והתחילו הלבבות רוגשים וסוערים. כמה פעמים הפסיק רוצ’קין את דבר העדות בקולו העיקש והסורר: “תפח רוחם ותיקצץ ידם, על פועלים ירימו זרועם, נקם ושילם!” מישהו מגנה ומלעיג: מכירים בכם שבני בעלי־בתים אתם, למה תרבו בדברים, הולכים לראשון ותופסים גזבר שכזה ומשלשלים לו כדבעי ויגיד לדור אחרון כיצד מרימים יד על פועלים. קפץ גורדון ואמר: איני נרתע מפני עונש ואפילו עונש הגוף, אלא תחילה נזהיר בו בפקיד זה, שיחזור בו ברבים ויבקש סליחה וכשיסכים לא נצטרך לענשו בגופו. והנה קם בחור אחד שאי אפשר להבחין באפלה מה פרצופו אבל קולו נועם בו וצלו ארוך ודק ושערותיו תלתלים כטלה קודם גיזתו והוא נואם ארוכות: לא עצם הסכסוך חשוב אלא סיבותיו, הואיל ואין מאוחדים, אילו היו מאוחדים גזבר קטן זה לא היה מֵעיז, ולפיכך קודם שמחליטים במאורע גופו מוטב שנכריז תחילה על איחוד, ובאותו מעמד נבחר בועד שיהא בא־כוחו של האיחוד והוא שיעסוק גם במאורע שלפנינו, כי מה טעם וערך בדיבורים אם אין מי שיעשה בשמנו? והיו דבריו של אותו בחור דברים של טעם.

לאטו, כמו פר הקם מרִבצו, הגביה חנקין ראשו המרוּבע; חנקין זה שסכינו שחטה כמה וכמה פורעים בהוֹמל ושעכשיו בן־לויה הוא לאהרוני חוקר־החי והולך עמו לכל המדבריות לצוד ברדלסים וזאבי־ערבות ועטלפים וכל מיני נשרים, הבהיק גופו הכבד עם אותה חולצה של טריקו לבן שעל בשרו וששרוולים אין בה והמחשיפה מחצית חזהו. קפץ שתי כפּותיו לאגרופים, כדרכו בראשית ויכוח, והשליכן לפניו בתוך האויר ונִתעגלו כאבטיחים קיבּוֹרוֹת שבזרועותיו והבליט בית־החזה שלו שהתחיל תופח ומתרומם ונוגע בסנטרו, והוא שואל בנחת נואם אחרון זה:

— ומה שם תקרא לאיחוד שלך?

– לא אכפּת השם.

– איכפת ואיכפת, לא בני־בלי־שֵם אנחנו, חבר, ודגל יש לנו ויש שבועה שאנו נשבעים.

– ומה שם אתה רוצה?

– פועלי־ציון.

חש טורקניץ שהדברים פורצים קודם זמנם מן הסילון שפתח לפניהם והחזירם למקום קילוחם. אי אפשר לחפוז ולהכריז על איחוד. איחוד לשם מה? איחוד על יסוד מה? פרשה זו לא כאן מקוֹמה ושעתה. ודאי שתבחר האסיפה בשליחיה שיעשו מה שמצוּוה, והצעתו שיהא בא־כוח אחד מן המושבות, אליעזר שחט, ויהא אחד מן העיר, שיפריס, וּודאי הדין עם גורדון. תחילה יתבעו השליחים הודעה על חרטה, אם יישמע בעל־הדבר מוטב ואם לא יישמע יבוא על ענשו. אף דבריו של טורקניץ דברים של טעם ואין כלום להעמיד כנגדם ונתקבּלו על דעת הנאספים אילמלא רוצ’קין זה שקפץ באמצע:

— רצונו לשמוע דעתו של החבר צמח. – והקהל נענה לו מיד: — ודאי, ודאי. – ישבתי בשכנותו של מר אליהו ספּיר ושאלתי אותו כבן השואל את האב: “מה עלי לעשות?” — “אין ברירה, עלה”, זירזני. – “אבל מה אדבר?” — “מה שישים לבך בפיך” – ועליתי וגימגמתי כמה דיבורים: “בשבילי הענין גמור. מעולם לא הרים אדם ידו עלי, הפעם הורמו הרבֵּה ידים ודבר נעשה ואין להשיבו. אלא שמכיר טובה אני שבאו רעים וידידים ומגינים על כבודי וּמוכן אני לכל מה שיצוו עלי”. – ועכשיו לאחר שהוצגתי לראוָה לפני הנאספים ונתמלאה תשוקתם־סקרנותם התחילו מחישים בדיונים. לא היה משהו הגיוני יותר ונאה וסדור יותר מהצעתו של טורקניץ וקיבלוה. בחרו בשחט ובשיפריס וסומכים עליהם במשא־ומתן ובניסוח ההודעה ובכל שכיוצא באלו. אבל אותו בחוּר שתבע הכרזה על איחוד לא ויתר ונצטרפה עוד החלטה אחת, שבשעתוֹ קוראים השליחים לעוד אסיפה אחת ונותנים דין־וחשבון לפניה על מה שהשיגו ואז יעיינו בעניין האיחוד. ויצאו הכל מרוצים ומפויסים. שוב הגביה חנקין ראשו המרובע ופתח בשיר: “מיר הייבן די הענד געגען מזרח און שווערֶען” – ונענו לו כמה קולות יתומים. והנה קרב אלי שחט ואומר לי: " איני חוזר לפתח־תקוה, אבל אתה תחזור עוד הלילה ומחר אתה מזמין לפי רשימה זו אל צריפו של חנקין (מסכים הוא) לישיבה ביום השבת אחר הצהרים בדבר התאגדות של כובשי עבודה". — יפה. ונטלתי את הרשימה. קולו של רוצ’קין העיקש הסורר מנסר באפלה: “כל שהולך לפתח־תקוה יפנה לכאן”. ואני פונה אל המקום שהקול קורא.

עת לעשות!

 

פרק תשעה־עשר: רִיב אַחִים    🔗

לפי שעה דר אני עם כּבאשנה וחופר עמו בבריכה אחת, והלכה הבדידות הראשונית ממני וישיבתי עתה בתוך עדה גדולה של אחים לדעה ולמוצא ולגיל שמעולם היתה יִחוּל לבי וקורת נפשי. וכיון שיצאו באותה שנה כמה נחלאות מרשות יהודיה הערבית ונכנסו לִרשות פּתח־תקוה וכיון שהתחילו פרדסים מביאים פּירות בשפע לבעליהם ומרבים עכשיו בנטיעתם, הרי עיקר עסקי המושבה בעונה זו חרישת קרקעות וחפירת בארות ובריכות והמעדר הוּא הכלי שפועל מחמם עצמו עליו ומתכשֵר במלאכתו יותר מן הכל. עבודות אלו אינן עבודות שעושים ביחידות אלא הרבה ידיִם עושות במקום אחד ואצל באר הנחפרת ובריכתה מתכנסים בחורים ברוב מנין ועוסקים בצותא ערֵבה. ועם ערב חוזרים כל קהלם למושבה, המעדר על השכם ומגבעת־הַקש על הראש וסלסלה של נצרים תלויה בזרוע השמאלית וניגון רוסי של עצבות וגעגועים בפה, “אח, אתה הגורל גורלי – גורלי המר שלי”, ורחוב פינסקר הומה וסואן. ואף נתארע כך שהיו באותה חבורה רובם של הבחורים שאני מצווה לזמנם בשבת לצריפו של חנקין לפי הרשימה שנתן לי שחט אמש ביפו. ציונו של אדם בכל דבר ואפילו במומו ובעלבונו, ואותו המאורע ביקב עשׂאני מפורסם ובעל שם וכאילו הוסיף כבוד על כבודי ולא היה חבר שהזמנתיו שסירב לי.

כשחזרנו מן הבריכה באותו יום הלך כבאשנה אל בעל הפרדס משום עסקי עבודה ואותי שלח לקנות מזונות בחנותו של פלצקר. והנה יושב גורדון על הדרגש באהלו של רוצ’קין וניכר בקרעים שבבגדיו ובמטליות הכורכות אצבעותיו שעודנו מותח חוטים בגדר. כשראני רמז לי ושמח לקראתי ושאלני לעִניני והקיפני מַשב של חום אבהי. וכיון ששניהם בתוך הרשימה אמרתי להזמינם לישיבת יום שבת, אלא קודם שפתחתי פּתח רוצ’קין:

– גדולה טענתי כנגדך.

– על שום מה?

– תחילה שב וישמע גורדון וישפוט: וכי כך נוהגים בחבר? כיצד אומר הרוסי? “פּעוּט אבל רהוּט”. אתמול מגלה אני לו בחשאי־חשאין מציאות אגודתו של שחט, והוא יושב כאן באותו דרגש שאתה יושב עליו וּמעמיד פּנים של אדם שהופתע. מה משמע אגודה? מעולם לא שמע דוגמתה: מה משמע שחט? כמעט שאינו מכיר אותו, והאמת מהי? האמת, שהוא הריהו הסקרטר, הַכל־בו, כף־המבשלים, קורא ומזמן כל ארחי־פרחִי אלא על רוצ’קין הוא מדלג; שייכנס ושיימלך עמי, והרי יודע אני מה שמתהווה בפתח־תקוה, אבל לא, שאַ שא, סודי־סודות.

אי אפשר להבחין אם לליצנות התכוון או דברים של תרעומת מקנטר. מכל מקום השיבותי לו:

— לשם כך באתי. לקראך. וגם אותך. גורדון.

נחה דעתו, אלא שגורדון מפקפּק ומחשב שכר כנגד הפסד:

— רעיון העבודה, – התחיל, ־ גדול כל־כך, עמוק כל־כך, עצם החיים, חיי החיים, וחוששני נעשהוּ פלסתֵר, נעשהו ראשו מתוק וסופֹו מר אם נוציאהו לשוק, בחִפּזון ובבהילות ובהתאגדות שאין לפניה הכשרת לבבות. אין מקיפין בכגון אלה ואין פורטים למעות קטנות ואינם ענין לחצאין, מין אגודה כשאר האגודות, ואף על פי כן לא אפרוש ואבוא ואשמע מה בפיכם.

אף רוצ’קין אינו מחזק ידי:

— ממש כך אמר זייד: צרות צרורות יהיו לכם; לפני שעה קלה עבר כאן זייד, אומר אני לו – “הזמינוך?” – “הזמינוּ”, הוא משיב. – “והולך אתה?” – “נלך, ונראה מה ינוקות אלה רוצים?” – כך אמר, ינוקות, מולוקוסוסי – וצחק במלוא רוחב פיו.

נפלה רוחי מחמת ההיסוסים ונפגעה התלהבותי, כאילו הביאו סילון של צונן לתוך אמת החמין שלי. הִתמיה אותי לעגו ֹשל זייד. על ידי עבד כל היום בחפירת הבריכה ולא היה לו שום דבר ללגלג עליו, שכן הללו הקרויים בפיו “ינוקות” עשו מלאכתם כמוהו ואולי היטיבו לעשותה ממנו. פּעמים אני המכה במעדר וזייד מפנה העפר אחרי ופעמים הפוך הסדר הוא המכּה ואני המפנה. ודאי גבר אלים הוא ואבריו מוצקים וכאילו נתקצר גופו מתוך כובד וצפיפות הכוחות שבו. מערבות סיביר בא ולא ישב באהלה של תורה וגידי־ברזל בערפו ומשהו סלבי־טטרי וגויי בקדירת ראשו הסגלגלה. אין הרבה השכל־ידים בעבודתו ואף סרבּול מועט בתנועותיו ועל אחת כמה וכמה שאין נוי וחן בנלִיזת־מעגל זו בִּשעת הנפת הכלי שמצטיין בהם מעדרו של כבאשנה, אלא שבידיו העקושות מכריע הוא עבודתו וכובשה. שערותיו פשתה שדהתה והאדים כעין הנחושת עור בשרו הלבקני שהחמה מַשחרת ומַחרכת אותו. דבּרן גדול איננו וגמגום כלשהו בלשונו, ובעיניו הירקרקות שאינן עומדות בפני האור המרובה מרתעת רתיעה לוכסנית ועקמנית לאָרכּו של הגלגל ולרחבּוּ, כעין נצנוץ של שתי וערב, פעם קרן אורה ופעם קרן חשכה, הגונז חימה מדומה ומשייר משייריה אפילו כשהוא פושק שפתיו וממעך פּרצופו בשחוק חם ותמים ונוהר שהרבה־הרבה מן הלבלוב ומן הנועם ומן החסד ומן המזג הטוב בו, והללו בעצם גופי מידותיו.

אין מתנהלים הדברים אל המקום המאווה באותה התעוררות אשר קיוויתי לה. חשדנים בני־אדם ובעלי קנין מטבעם ולעולם רואים את שלהם שהקדים ויצא מפּי אחר כאילוּ אינו שלהם וִנעלת דלתם ואינה נפתחת, והליכה זו לצריפו של חנקין מתוך ספקותיו של גורדון ומתוך לגלוגו של זייד ודאי ששני שושבינים הללו אינם מחזקים את הלב. והייתי משיח דאגותי לשחט באותו ערב. ישב על סרני מיטתו ושערותיו מבולבלות וראשו בתוך שתי כפּותיו שנשענו בברכיו ולא היה בטחוֹן גדול בישיבה זו. ודאי וברור עוד קודם שמזדמנים יחד כּבר שני מחנות כאן שאין לשונם אחת ואין עולמם אחד ואולי גדולה הרעה שאין עורם ובשרם אחד. מפגינים הללו ומתהדרים בגופם וּבקיבורות זרועותיהם ולוחות־החזה שלהם וכוחות הללו. הנה במנוחת־הצהרים נטל זייד היום קצה קתו של מעדר כבד ונתנו בין אגודלו ואצבעו והרימו לאט־לאט מעל לראשו ואחר הורידו מטה־מטה וזרועו לא כפף. הכל ניסוּ לעשות כמעשהו ולא העלו כלום. וכשאני מסתכל בשחט היושב לפני, גל של עצמות קודר ומכונס וצנוע בתוך עצמו ושאין בו אלא רצונו בלבד, הרי ניגוד שבגוף זה שבינינוּ ובינם קשה מכל שאר הניגודים.

– יודע אני, — אמר לי, ־ ואף דיברתי עם גורדון, והוֹמלאים אלה אולי דעתם אינה כדעתנו, אלא משהתחלנו בדבר על־כרחֵנו שנביאו לידי גמר.

– ושמא נוסיף על המוּזמנים?

היתה לי כוונה בכך. לפני כמה שבועות באו עוד שני בחורים מעיירתי. האחד ליפא טויבּ, עלם רך ועדין־גוף, בנו של סוחר־בדים מחסידי רדזימין שהיו ידועים כבעלי־הנאה, מעשנים סיגרות עבות וריחניות ואינם שותים יי"ש סתם אלא מתובל בקליפות של תפּוחי־זהב ומתהדרים בנוֹי מלבושיהם ונקיונם, וכובע־ הקטיפה שלהם בשבתות ובימים־טובים נמוך בזרת אחת מן המקובל ויש קיפול נוּקשה אחד נוסף בכותנתם סביב לערפם דומה לצוארון ומין סרט שחור וצר של משי כרוך בו שרצונך עניבה ממש הוא. משהו מאותה רכּוּת והידור ופינוק וחפץ הנאה נטפלו גם אל ליפא חברִי. בעל כוחות ודאי לא היה ולפי שעה יותר שהוּא שולט במעדרו הלה שולט בו. עד מהרה נִצטמקו לחייו המעוגלות ונתחבלו כפותיו הבּצקות שהביא עמו מעבר לים והיה מורא גדול בעֵינֵי־התכלת הנאות והשוחקות שלו מפּני החיים החדשים שהתחיל בהם כאן. בן־עירי השני שבא היה שלמה לפקוביץ, גדול ממני בשנתים ובחור גבה־קומה ורזה וממושך שכל אבריו הקטנים והגדולים, ידים ורגלים וחוטם וכל צורת הפרצוף, נתארכו מאד ודומה אפילו סדק עיניו פתחונן לארכן ולא לרחבּן. אף הוא בן חסידים ואביו בעל מקרא וקצת מדקדק ועקשן גדול ומקשן גדול ומפורסם כאדם שסברתו קצת הפוכה ותיבת התפילה חביבה עליו אף על פי שקולו חורק, אלא שהחזקה על כך בידי אחרים ואין תאוותיו מתמלאות אלא באקראי. כתבא ביערות היה ועשה רוב ימות השנה מחוץ לביתו והפּרנסה בצמצום והתינוקות מרוּבים, וזוגתו אשר ממנה קיבל שלמה חברי אריכות גופו ורזונו, נחתומית היא וטורחת בלילות בבית־האפיה שלה ונתיבּשה בתוך להבות התנור, והוא מסייע עמה ברדיית הַפּת ועוד מבית אביו עוסק בתורה ובעבודה כאחת והיה הרבה שכל וסיגול באצבעותיו. והתכוונתי לצרף שני בחורים אלה ולהכניסם לתוך רשימת המוזמנים ואף על פי שעודם טירונים הרי משלנו הם.

אבל הפּעם דחה אותי שחט ואפילו היה רוגז וּמרירות בקולו:

— בשום פנים אין להתיר יוצאים מן הכלל, בין כך מרובות הטענות, הנה בא לפני שעה קלה אצלי זלמן גיסין מלא חימה, הא כיצד? חבר הוא או שאינו חבר? הסברתי לו שבמסיבות אלו וּלתכלית זו מוטב שלא יהא שם בפגישה ראשונה, אבל ספק גדול אם יִשבתי דעתו.

לא הפצרתי בו ועכשיו ידעתי מפּני מה רוחו נמוכה ושבורה. כל זמן שאתה בעולם ההרהורים ומערכי הלב אין לפניך אלא עיקרי דברים וגופי רעיונות ואף המחלוקת שביניהם אין בה קנאה ותחרה ויצר־הרע, אולם בשעה שנכנס אתה לתחומי מעשה לפניך יחסי בני־אדם וצער תאוותיהם וצרות עינם ומיד ונחשול קטנות עומד על עולמך לטבעו.

ביום השבת לאחר הצהרים הייתי ראשון שהתדפּק על צריפו של חנקין וחיה־שרה זוגתו מקבלת פני בתוך כתלֵי־עֵץ של חדר גדול שאויר חוץ מכחיל בין רווחי לוחותיו וקליפת הסיד שלו סדוקה וריקנותה של דלות בחללו, אלא ידיה הזריזוֹת של בחורה זו מַשרות על המועט המצוי מֵחינה ומטוב־לִבה. פרושָׂה מפּה לבנה על השולחן שבאמצע וכסות של רקמה על גבי מכונת־התפירה שבצד, והיתה מדאגת אם בכל הליכותיה ויצאה אחר בן־זוגה שעה שאנוס היה לעקור, והריהי כאן עם עיניה האפורות ועם שער־העַרמונים שבראשה ועם אותו חיוך מתוק ונבוך המפרכס בין שיניה. חנקין לא קם עוד משנתו ושומע אני שנוחר הוא מעבר למחיצה בצדה הצלול של החצר.

– חם היום — אמרה ומבקשת תירוץ לשינה זו של בן־זוגה שאינו כאן להקביל פני הבאים.

– חם מאוד – השיבותי.

מיד באו שחט וגורדון ורוצ’קין ופולוצקאי זה שראה בל"ג בעומר חמה ולבנה בראִיה אחת וזייד ועוד כמה מן הבחורים וחנקין גופו הקיץ משנתו ונכנס ולא הספיקו תיבות בשביל הקרואים ורבצו על הקרקע והריקנות שבחדר מלאה שחוק ודברים בטלים. ששה חדשים כסדרם, אחת לשבועיים במוצאֵי שבתות, היינו מאַחרים שבת ודנים בהלכות רעיון העבודה ודרכיו, ודומה אילן גידלנוּ על ענפיו וּשריגיו ולולביו ובנין לתפאֶרת בנינו שהכל אחוז ולבוד בו ואי אתה יכול לסתור אפילו אבן אחת, אבל לאחר שפתח שחט את הפגישה ודיבר בתכליתה וביקש ממני שאמלא אחריו ואתן ראשי פרקים של תקנות ההתאגדות ומטרותיה כמעט שניטל הדיבור מפּי. אמרתי מה שאמור כבר מאה פעמים ואחת ואפילו החדש כבר נִתיָשֵן; שוב אותו פזמון בישוב שאינו נושא עצמו ושוב אותו ישוב שעבודתו זרה ופתו לחם־חסד; דיברתי בכיבוש העבודה במושבֹת, בתי־סעודה לפועלים, שיעורֵי־ערב לעברית. חובת הדיבור העברי וצורך ההתאגדות בשביל לסייע עם הבחורים העולים לארץ, לאמנם בעבודה ולקרְבם וליסֵד בתי־עקד לספרים וקופות־מִלוה ולא ויתרתי על הסיסמה שערכתי בלבי – “לא סַיִף וספר אלא מעדר ותרבות עברית אנו כורכים בשמינו!” – ואף על פי כן חש אני שאין רישומם של הדברים ניכר בנאספים, ואני חוטף ומסיים ואיני רואה לפני כלום חוץ מאותה שתיקה המעיקה עלי וחוץ משפתיו הפשוקות של זייד שלגלוג ורחמים מעורבים על פתחן; אבל מיד ראיתי אור עיניו של גורדון ויגון גדול בהן וישבתי על תיבתי.

רחש רוצ’קין על מושבו כמכין עצמו לדיבור, אלא שרמז חנקין לפּוֹלוֹצקאִי והלה פתח:

— מודים אנו שאינה דומה פתח־תקוה להומל, והכרח בתוספת של פּרוגרמה לפי המסיבות, אולם קודם שאנו דנים בפרוגרמה רצוננו לדעת מה שם אתם נותנים להתאגדות זו?

אותה לשון של “אנחנו ואתם” אין בשׂוָֹתה טובה ובכל זאת שחט מסביר בנחת, משתהא הסכמה בגופי הדברים לא יהא השם עיכוב ומכשול. אבל חנקין והפולוצקאי וזייד מוחים בקול אחד ויש קנוניה ביניהם ובשבילם השם עיקר ראשון. שחט אובֵד־עֵצות ושואל בלשון רבים:

— מה שם נראה לכם?

– בשבילנו הוא קבוע ועומד – משיב הפולוצקאי.

– ומהו?

– פועלי ציון – מכריז חנקין.

התחיל שחט מֲריך דיבורו על שום מה אי אפשר בשם זה. אמנם אין נאה הימנו, אלא בערבו של קונגרס שביעי אנו וארץ ישראל שטופה אוגנדיות ופועלי־ציון בכל מקום רובם ככולם טריטוריאליסטים והתאגדוּת חדשה כאן שתשא עליה שם זה עלולה להטעות. פּתאום קפץ גורדון ממקומו:

— רוצים אתם בסוציאליסטים… רוצים בּבּוּנדיסטים, בציון וירושלים… הכל חומר ואין אלוהים, אה?

אותה חימה מדומה שהיתה מהבהבת תמיד בעינו של זייד נתלקחה לתבערה גדולה ונתגלגלה בחֵימה ממש ונסתלק החיוך הטוב מבין שפתיו. ודאי היו בדברי גורדון ובדרך אמירתם מן הקנטור המרובה ומן העלבון הקשה. הרי אינם בונדיסטים. הרי כאן הם. ואפילו שם בהומל קודם שבאו לכאן ראשונים היו לעמוד כנגדם. קם זייד מן הקרקע וקרב אלי ואותו מבט לוכסני סוער וכולו קרן חשכה; מפּני מה שילח כעסו בי איני יודע ולא נפל מעולם דבר ביני לבינו.

– בּוּנדיסטים… אתם ינוקות שכאלה! מולוקוסוסי! רוצים ללמד אותנו? להשׂכּיל אותנו?

בין כך וּפגישה זו חורבן והגיעה השעה שחייב אדם לעמוד על כבודו:

— יֶשנם דברים שלא תהא נפסד אם תלמדם מפּינו – השיבותי לו.

– באמת? אתה תלמדני? מה, למשל?

– אפילו כיצד אוחזין כהלכה מעדר ביד.

עשיתי מעשה מגונה והכשילה אותי הלשון היוהרת של הוכּחן שבי. בפצע עמוק נגעתי בסִרבול זה שלקה גופו ושמתעצם הוא כל ימיו במומו ומדביר אותו ברוב מאמציו. החוירו פניו והיה כאב בּהם. עמעום כלשהו זה, שהיה מעטר ורוך דיבורו הסיבירי, גבר ונתערערו ההברות בפיו והשמיע כמה קולות שאין להם משמעות ופנה לפתחו של הצריף. הקדימה אותו חיה־שרה ואחזה בידיו והחזירה אותו כתינוק למקומו. ומשנשתתקו הרוחות לשעה קלה אי אפשר היה להבחין ולהשיג מהיכן פרצה אש־מחלוקת זו והרי הלבבות קשורים זה בזה ואמרנו צפוּנה טובה לנו כשנזדמן יחד ועכשיו יצא העגל הזה ואובדים אנו כבהמה ומכלימים את עצמנו ברבים. עוד אנו בושים וממהרים והנה נשמעה דפיקה על דלתו של הצריף. נכנסה לתוך השתיקה בּחורה לבושה לבנים ומשקפים של תכלת עמוקה על עיניה, מין פנסנה במסגרת של זהב ועם חוט של משי המידלדֵל מאחורי האוזן ולמטה. הקיפה החולצה כל גופה ולא שיירה מחשׂוף מערומיו אפילו כגודל החרדל; כמעט עד שרשי האצבעות השרוולים וזקוף הצוארון ועולה עד הסנטר מלפנים ועד ערֵימת השערות מאחור. קטנות היו פניה וחביבות מאד ורצונך אפילו יפות הן ותמיהה גדולה פרושה על גבן כארנבת רכה שהדְביקוה הרודפים; ואף על פי שכבָר מצצו חיי המקום הרבה דם מלחייה לא מחקו עוד כל סמקן. אמנם כשהיתה מורידה את המשקפיִם ומגלה את העינים וקרן ירקרקת זו מבליחה בהן מיד ראית שאין ממש בכתפיִם צרות ומשוכות הללו שמזירות עצמן מכל הנאה ואין ממש בגוף זה המצניע ומבטל עצמו בּתוך רפיונו. אש היתה עצורה מתחת לצוננים הללו, ושרה מלכין מדוינסק יודעת מה שלפניה וכלל אינה מתרפה בצניעותה ואיש לא יעבירה על דעתה ולא יירה ממחשבתה וענינות שתגמור בלבה תעשה אותם; ואם אתה מוציא את תמימה שגננת ויושבת יפו היתה ואת חיה־שרה שנשואה היא ונושאת בעול הפרנסה בתפירתה, הרי שרה מלכין בחורה ראשונה שיוצאת עמנו ועובדת עמנוּ כל יום בתוך הפּרדסים. ונבוכים היינו ונכלמים והעינים כבושות בקרקע שמצאה אותנו בתוך המחלוקת.

 

פרק עשרים: שִׂמְחַת תּוֹרָה    🔗

כיון שהרתיע נחש המחלוקת ובא למחנה הריהוּ מפר כל עצה ומקלקל כל מחשבה. אמנם ניסה הפוֹלוֹצקאי לפשר ולפייס – קבּלו את השם ואנו מקבלים הלכותיכם ואפילו עברית זו שלכם שאין אנו גורסים אותה! אבל כיצד מקבלים? הלא בשעה זו עומד דבּרם נחמן סירקין בקונגרס ודוחה בשתי ידים תביעות פרייבּוּרג? אי אפשר. ועד מהרה שוב הכל עומדים על רגליהם ומבזים זה את זה, וצריפו של חנקין סופו שיפּול תחתיו מפני הקולות, הפִּיות המתגדלים סופם שיקראו למהלומות כי תוֹכחת אגרופם של ההומלאִים חזקה ממענה לשונם. פּתאום שומע אני שחט מכריז בתוך האנדרלמוסיה בקוֹל לא־לו: כל המצטרף אלינו ילך לחדרי! מה פירוּש? אם אנו יוצאים מכאן משמע קרע ושתי התאגדויות? מפשפש אני בעיני ומוצא פרצופו של שחט ואותה עקימה כואבת שבשפתי פּיו עודה בקִפאונה וכתפיו דוחקות עצמן אל פּתח הצריף. שמונה מן הנאספים יצאו אחריו, אולם מחציתם בלבד הלכו לחדרו. גורדון לא הלך. אפילו רוצ’קין לא הלך.

שותקים ופוסעים אנו ארבעתנו – שחט ושרה מלכּין ואני ועוד בחור אחד – בחומו של יום ובמנוחת שבת של מושבה שנִתרונה ורואים עצמנו גיִס גדול יוצא למלחמה. רחוק ביתו של שחט שעומד בסופו של רחוב פּינסקר. מתוך חלונו של איכר אחד שומע אני קול מסלסל ולומד מדרש־רבא של פּרשת ואתחנן: “והיו ישראל אומרים לירמיהו — באלו הפנים אנו חוזרים לקדוש־ברוך־הוא; מנַיִן? שנאמר נשכבה בבשתֵנו ותכסנו כלימתנו וְגומר”. נעולה חנותו של פלצקר ושומם אהלו של רוצ’קין ומסַכּיו מפטפטים ברוח ים. ודאי נכנס משהו חדש לתוך הנפש, משהו כמלוא נקב מחט סידקית שאינו רעיון העבודה גופו אלא אהבת ניצוחו ואנו משעבדים את הלב לו, ואם גם אהבה שמו – הרבה מן הקנטור בו והרעיון גופו כאילו מלגו ראשו. אבל כוחות גדולים ומתוקים בהכרה זו “הדין עמי” והיא ששטפה את כל הישות שעה שאנו מִתישבים על מיטתו של שחט ופותחים במשא־ומתן. ההסכמה שלמה ואין ממַחה וחולק אלא כאילוּ פגם בכך שאין שום התנגדות והעדרה מעכב ונוטל הרבה מן הנשמה. מכריזים אנו על עצמנו “ועד לאיניציאַטיבה” ומתחילים לחבר קול־קורֵא לפועלי המקום שיתנוּ ידם לנו. שחט מנסח ואני רושם והופכים בכל משפט ומסלקים כל רמז לְגסוּת דעת ומצטמצם הכתב למין איגרת של לידע־ולהודיע־ולהיודע ועיקר תכליתה לבוא ולאמור – קיימים אנו וישנו בפתח־תקוה “ועד לאיניציאטיבה” העושה לשם התאגדוּת ולשם כיבוש־עבודה ולְשם אדם חדש בארץ ופתחה פתוח לכל דורש. כתב זה העתקתי בארבעה טפסים וקבלה על עצמה שרה מלכין ליתֵן אחד באהלו של רוצ’קין ואחד בחנותו של פלצקר ואחד סמוך לבית־המרקחת והטופס הרביעי אנו מביאים, שחט ואני, לישיבה ביפו שיוצאים אנו לְשם מיד לדון בדבר ושרה תמתין עד שיבוא היתר פרסום. רבה התכונה והמאוֹרעות דוחפים זה את זה ודרך חזרה אין. אמנם לא כך ראינו את הפּתיחה ברעש מריבה ומחלוקת. אבל אין תורה חדשה נקנית בדרך אחרת ואך המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו.

באנו עם לילה ליפו ומיד הלכנו ליתֵן דין־וחשבון על מה שאירע וכבר המתינו בחדרה של תמימה שיפריס וטורקניץ ועמם חבר שלישי, חבר רפאל, שנצטרף לחבורה. גוץ היה אלא שידיו ארוכות ונוגעות אצבעותיהן בברכו הנמוכה. כמה וכמה כתמי קרחת בעור קדקדו ושיטה בהם כאילו מרטו השערות בידים והתכוונו לשיירן במקומות אלה ולתלשן במקומות אלה. דהתה התכלת בעיניו וכשאתה מסתכל בהן לאור היום של גוון אחר הֵן. אין שמורות על גבּיהן ודומה לעולם אינו ממצמץ בהן. ודאי ישנן שמורות שהרי אי אפשר שלא יהיו אלא שנתקפּלו מאחורי הגבינים ונבלעו ואינן. עיקר כוחו של החבר רפאל בעסקי אגודות וישיבות ובנאומים. שפתים אין לו ונימה אחת של תכלת מתוחה לו מתחת חטמו. דומה אף ריאות אין לו הואיל ודיבורו השוטף אינו עולה מן העומק אלא משהו משתפשף ומשתפשף במוצא הפה והאמרים קולחים וקולחים כמים שאין להם סוף. ואפילו דומה שאינם יוצאים מן הראש, מן המחשבה אל מקום לידתם בחלל הפה והלשון מגלגלת בהם ודוחקת אותם לתוך האויר. אבל כשהתחילו כובשֵי־עבודה דורשים ברבים ועושים נפשות לרעיונם הרי החבר רפאל בשביל כך נברא. אנו השאר הספיק לנוּ הדיבור לשעה קלה והוא נואם ונואם כמה שעות ואינו נכשל. למרחקים מפליג ופותח בחטא הקדמון ובקללת האדמה וחונה כמה חנית לארכם של כל משעולי ההיסטוריה, אצל חז“ל ואצל הרמב”ם ואצל הס וקלישר וזאב יעבֵץ עד שמגיעַ לפרשׁת היום ואין לו שום חשש למעט בריצתו הואיל ואינו מתיגע בחזרתו.

מיוֹם שנצטרף אלינו החבר רפאל בטלה חירותה של שיחת־רעים שאין בה כלום מאַנסם של נימוסים, ולמראית־עיִן כאילו הלכה הסכמה זו שיותר שיוצאת היא מן הבירור שרויה היא בתפיסה ובלב. במעבר זה מן ההגוי אל המצוי יש לעולם משום הליכה במדרון. עכשיו יש יושב־ראש לחבורה הקטנה והוא הקובע דברים העומדים לדין ויש מזכיר הרושם בפנקס. ומקובל שרפאל ישב ראש אף על פּי שלא מינוהו לכך, אבל מי בקי כמוהו במוקדם ובמאוחר, במה שהוא לענין ושאינו לענין. ומקפּיד עמנו הרבה וכדֶרך כל הננסים ממית עצמו על השררה, וכשטורקניץ או שיפריס או אני תועים ונפנים לצדי דרכים מיד בא פּדגוג אמן זה ומחזיר את המשא־ומתן לסוגיתו. גם עכשיו נטל סדרי המועצה בין אצבעותיו ולאחר שהשמענו מה שאירע בפתח־תקוה, על המחלוקת והקרע והועד לאיניציאטיבה והקול־קורֵא שאל:

— וכי אינכם סבורים שהייתם בהולים במקצת?

– מה משמע בהולים? השתלשלות הענינים היתה כך – רגז שחט.

– משמע שאין ליתֵן לענינים שישתלשלו; וביִחוד כשאין עוד שום החלטה לגבי השם; בעיה זו לא עמדה לפנינו ועל דעת עצמכם עשיתם ודחיתם.

– וסבור אתה שחייבים היינו לקבּל את השם?

– לקבל? בשום פנים לא. אבל מה תועלת באמירה חתוכה וגלויה זו – לא? משיבים “נעיין בדבר” או “נימלך עם שאר חברינו” וכיוצא באלו מן האמתלאות. זמן, זמן ומעט תחבולות ואפילו מעט ערמה, הללו מכריעים במשא־ומַתן.

– איני בעל תכסיסים – השתמט שחט ונתענן מצחו.

בעצם לא היו שיח ושיג זה וסגנונו אלא מן השפה ולחוץ ודרך של דיבור נאה לאנשי־מעשה בִשביל לְציין מעמדם החדש של כובשי־עבודה שירדו מערפּלי שאיפות וחלומות רחוקים ונכנסו לתוך מציאות קרובה. אבל הכל היו בדעה אחת כי יפה נהגו בפתח־תקוה ושועד לאיניציאטיבה פּתיחָה נאה והקול־קורֵא שחיברו מיושב בתכנו ובצורתו. ואם פּועלי־ציון יעמדו בסירובם לא תידחה משום כך ההכרזה על ההתאגדות, ואפילו קבעו שעתה באותה ישיבה – בחג־הסוכות הבא – ולא נפטרנו לבתינו אלא כשעתיִם לאחר חצות. עוד באותו לילה חזרנו, שחט ואני, לפתח־תקוה ולאחר שינה קצרה נטלתי מעדרי ויצאתי לחפּור בו. כמה פעמים סח לי כבאשנה טענתו של בעל הפּרדס כי העבודה בבריכה אינה כשורה ועולה לו בדמים מרובים כיון שאין ידיהם של כל הפועלים מאומנות במלאכתן. והיתה אמת בטענתוֹ. בינתים כל ספינה העוגנת בימה של יפו מעלה על החוף שנים־שלושה בחורים והללו אינם הולכים לשום מושבה אחרת אלא באים אלינו. ועלתה מחשבה בלבי – אולי מוטב שנחפור ברשות עצמנו ועל אחריות שלנוּ ופטורים אנו מן הטענות. יִנקוב בעל הפרדס שכר כל הבריכה ואנו נעשה את החשבון בינינו ולבין עצמנו. עוד לא היה הביטוי “בקבלנות” בּלשון פינו וּלְפי שעה משתמשים בביטוּי הערבי הקרוב לו – “מוקאוָאלה” – אלא שהכוונה היתה זו גופה.

באותו ערב הלך כבאשנה אל בעל הפּרדס וגמר עמו את העסק וחפירת הבריכה ברשותנו ואנו בעלי־בתים בתחום זה, ומיד בא עם בשורתו לחדרו של שחט במקום שהועד לאיניציאטיבה ממתין לו. הרי התחלה יפה לסעיף אחד מסעיפי הפרוגרמה שלפי שעה עודה גנוזה בפנקסי החבר רפאל – אימונם של העובדים שתהֵה מלאכתם מתוקנת ושתתקיים בידיהם. והטילו על כבאשנה שיביא את הענין לפני כלל חופרֵי הבריכה וישדל אותם שיסכימו לסדרים החדשים.

למחרתו בשעות הצהרים ישבנו על הקרקע במעגל גדול שמונה־עשרה בחורים, יפנים והומלאים ופלוֹנסקאים, עייפים ויגעים ובתוך קדירת הראש אותו חימום ואותו טשטוש מלהט חמתו של חודש אב; והרגלים סרוחות והגוף מוגבה ונשען בדופן הצלול של בית־אריזה והפּרצופים מחלידים בסאלאגה השחומה שהיו מכישים בה עד שהרתיתה קת המעדר בתוך הכף ועפרה הדק דבק ומתמזמז בזיעת הפּנים. מוציא כל אחד ואחד כיכר לחמו מסלו וסועד ביחידות או בשותפות עם חברו לחדר אף על פי שמזונות הכל שוים; אותם המליחים מחנותו של פלצקר ואותם הסרדינים והזיתים הכבושים ומי שהביא בכוס מעט שמן־שומשומין מצומק בבצלים חשוב כמפונק.

– יש לנו דבר לדון בו – פּתח כבאשנה.

– שוב אסיפה, שׂבענו אסיפות – קינטר מישהו.

– בעסקי עבודה.

– תמיד יש לכם עסקים ופת־לחם אינכם מניחים לאכול בשלוה.

ובכל זאת התחילו נושאים־ונותנים בדבר. נתלהב זייד הרבה, אף כי ידע היכן הכינו תבשיל זה ושתיקתי ועמידתי מן הצד העידו על מקומו; גחן אלי ורמז בחימה מדומה זו שבעיניו ולחש: בדברים של טעם נלך עמכם. אף שאפראן הקטן שהיה כעין בא־כוח ליפּנים ודבּרם נתן הסכמתו. השאר לא מיחו ולעסו פּתם בעצלתים. נתמנו כּבאשנה מנהל־עבודה ושאפראן רואה־חשבון וגזבר, וכשאנו חוזרים להכיש בסאלאגה הרינו מכישים ברשות שלנו. משך זייד ניגונו “אח, גורל גורלי, גורלי המר שלי”. היפּנים נענו לו. אין לנו ניגונים, הרהרתי: לכל הפחות אילו רוצ’קין כאן היה מפזם לנו “כי העבודה כל חיינו”. ועם ערב הולכים אנו אל המושבה גדוד של ח“י בחורים וח”י מעדרים מצהילים בחמה שוקעת, כעין חורש קטן וחלוץ לאותו יער גדול של מעדרים שעתיד לבוא. וכשנכנסנו לרחוב פּינסקר רואה אני קול־הקורא של הועד לאיניציאטיבה וכבר מחובר הוא למסך אהלו של רוצ’קין וכמה מן העוברים־ושבים מתקהלים אצלו ומעיינים בו.

אבל איש לא בא ליתן ידו לועד זה שקרא. נצטרף אליו ליפּא טוֹיבּ בן־עירי, אלא שאין שום חידוש בכך; מלכתחילה נשתייך לו. חמישה בפתח־תקוה וארבעה ביפו הרי כל קהלו. וכבר התחילו תוקעים שופר בבתי־התפילה של המושבה ו“ימים נוראים” קרבים ובאים. הכל מודים שמעשה רב העבודה בציבור אצל הבריכה. בא בחור מן הספינה אינו מתגנה ואינו מתדפק על פתחי איכרים אלא נוטל מעדר וחופר בתוך שלו. ממנים לו פדגוג שיאַמנהו וירגילוֹ במשלח־ידו ומקבל שכר יומו שוה בשוה עם הותיקים ואפילו היפנים אינם מוחים. ועוד משהו חדש ממשמש ובא. כינס הועד לאיניציאטיבה כל פועלי המקום לאסיפה שתדון בדבר מטבח של שותפות שיהא להם לכל הפחות תבשיל אחד פעם ביום לסעודת־הערב, וכבר שאפראן ושרה מלכין ופנחסביץ עוסקים בהכנותיו. הכל משבחים את המעשים, אבל אין נותן ידו לעושים ותורתם. חמישה בפתח־תקוה וארבעה ביפו הרי כל קהלם.

בדידות זו של החבורה ומיעוט מנינה וכוחה ואפילו קנטור זה שהתחיל מקיפה לא הוציאו אותה מעולמה. ידעה שהדין עמה ושקרויה היא לעשות את אשר הטילה עליה שעתה. מונח היה לפניה ישוב זה, שאין ספק מתוך שראשונים היו ודאי מן המשובחים שבבני־ישראל היו, ואף על פי כן את כל החיים השחיתו. לא משום שטבעם כך אלא מפּני ששיקעו עצמם בתוך הבטלה ומטריחים על הבריות ומתפּרנסים מן הצדקה ומן התמחוי. מתוך המופת החי הזה בקלקלתו שאבה החבורה את הודאי שבהכרתה ובטחונה, כי הדרכים שהיא פותחת ישרים וטובים לשעה זו ולכל השעות שיתרחשו ויבואו. ובחג העצרת התקבצה חבורה זו של תשעה בפתח־תקוה להודיע ברבים על קיומה ולהכריז על עיקריה. באו טורקניץ ושיפריס והחבר רפאל בבגדי יום־טוב ועיניהם מציצות. היו הישיבות בבית אמו של זלמן גיסין שעמד בסופה של המושבה בדרך ליפו ואילנות צללו לו. לא רבו הויכוחים לעיקרם של דברים שכן כבר נתבררו ונתלבנו כל צרכם. אבל בפעם הראשונה נתקלו בשם שיש ליתן להתאגדות. “פועלי־ציון” פסול אף על פי ששם נאה הוא; סתם “אגודת הפועלים העברים בארץ־ישראל” פירושה זו הכפופה ל“חובבי ציון” ורזניק מזכירה ומשגיחים קטנים חבריה; על־כרחך שתתן תואר לתיבה זו “פועלים” שיבדילה מן השאר ויעיד על מהותה. מושג זה “עובדים” הכולל בתוכו את המיוחד שהתכוונו לו אינו קיים עוד. וישבו תשעת אנשי החבורה כל שעות הבוקר על מדוכה זו, מגלגלים בתיבות הללו פנים ואחור, מצרפים ומתירים עד שבאו לכלל הסכמה שיוסיפו לשם “פועלים” את התואר “צעירים” וההתאגדות תיקרא: אגודת הפועלים הצעירים העברים בארץ־ישראל!

– קצת מסורבל וארוך כגלות ולא צעיר כל כך ומספר המלים שש, שני שלישים ממספר החברים – ליגלג טורקניץ.

– לא לענין, לא לענין, ונעבור לסעיף ב' שבסדר היום – זירז רפאל שישב ראש.

ואף על פי כן לתוספת זו “צעירים” ערך ומשמע כבדים, כי להפגין באה על השייכות המזרחית של ההתאגדות. בכל מלכות תוגרמה הנופלת התחילו אז תוססות הרוחות ומתקוממות נגד שלטון קושטא המרקיב, ושמותיהן של חבורות־מרד הללו צירוף על שם ארצן עם התואר “צעיר” המחובר אליו – “התורכי הצעיר”, “המצרי הצעיר” וכיוצא באלה. והיה חשש לנו שמא יפרשו את הסיסמה “כיבוש־עבודה” שאנו משליכים לתוך האויר, שכוונתה ועוקצה כנגד הפועל הערבי העושה במושבות, וכאילו כובשים נכרים אנו שבאו מן החוץ. אבל לא היה כלום בסיסמה מן הכוונה הזאת. לא היה גנאי בלב לפלח הערבי ולא ביטול לו ולא התרברבות עליו. מתקנאים היינו בו ומכוּבד היה בעינינו חי זה, בעניוֹ ובזוהמתו ובבערותו, הנושא את עצמו ומוציא מה שהוא מכניס, ללא בארוֹנים וללא קערות וקופות צדקה, ובמידה שהוא נושא עצמו כך הוא חי והמעט שיש לו משלו הוא וכבוד אדם כבודו. בשביל להוציא חשש זה מן הלב באה התוספת “צעירים” שמעידה על מהימנות למקום ומכריזה בפומבי – אל המזרח פנינו ולהיות שבט בן־חורין בתוך שבטיו משאת־נפשנו! לא בכדי נצטרף התואר “צעירים” לפועלים. עמוקה כוונתו. ואפשר אף רמז בו לזייד וליחזקאל חנקין שרואים עצמם אנשי הפיכה ואותנו שיות תמימות: עכשיו צאו וראו, דגל המרד אנו מרימים במזרח!

משסיימנו בפרשת השם מינו את שחט ואותי שנעלה את עצם הפרוגרמה על הכתב ונביאה סדורה ומתוקנת לפני הנאספים. כל השעות שלאחר הצהרים טרחנו, מוחקים ורושמים ושוב רושמים ומוחקים. הרבה כיבושים הכנסנו לסעיפיה והרבה כלכלה והרבה תרבות, ועם שמש שוקעת חזרנו לבית גיסין והפּרוגרמה כתובה וערוכה. אף על פי שהיינו טוחנים קמח טחון, שכן כל מושג ומושג וכל תיבה ותיבה כבר דשנו בהם וגילגלנו בהם ודיקדקנו בהם שבעה חדשים תמימים, ארכה מאוד השקלא־וטריא ורבו התיקונים והשינויים ואין אנו פוסקים מלהפוך בסדרי הסעיפים מה מוקדם ומה מאוחר כאילו ספר חוקים ומשפטים אנו מחַברים לכל בית ישראל ולכל הדורות. ואך משהחשיך הערב והכניסו פמוט להאיר לנו נסתיימה עריכת הפרוגרמה ותשעה שמות חתומים תחתה. מציצים אנו זה בעיניו של זה ומחייכים. גרגר זה שהתחלנו לחממו לפני שבעה חדשים עכשיו הריהו אילן רב־פּארות, מציאות, אגודה ממש ושם יש לה, אמנם מסורבל וארוך כגלות ומספּר תיבותיו שני־שלישים ממספר החברים, ואף על פי כן, שם הוא. ומציצים אנו זה בעיניו של זה ומחייכים. ודעתו של טורקניץ מאוד מבודחת עליו ואומר הוא לבעל האכסניה:

— זלמן, סיום התורה, אי אפשר בלא “תיקון”.

הביא גיסין קנקנים של יין ובקבוקים של כוהל והתחיל מוזג כוס ראשונה. אבל טורקניץ פשוט יוצא מן הכלים ותובע שניה ועושה מעשה קונדס ומוהל בכוס־של־תה גדולה יין מתוק בקוניאק חריף ומצווה עלי בקול מפקד: בלע! בתנועה אחת שפכתי תוכה אל גרוני ובלעתי. ומיד והלמה התערובת על ראשי. נתקבץ עיגול של ערפל דק והקיף את הפמוט שדולק על השולחן והמסובים אצלו נתרחקו וכאילו נדחקו לאופק השמים. קמתי מן הספסל ואף על פי שמבוסם אני ונתמוטטו כל שנים־עשר העמודים שהארץ עומדת עליהם, מיושבת דעתי עלי וברור לי רצוני ואפילו נזדחח עלי שכלי ואני אומר:

– נלך למרכז, אי אפשי בבדידות זו!

מרכז זה אינו אלא תחילתו של רחוב פינסקר שבשכנוּתה בית־הכנסת ובית־הועד והדואר ובית־המרקחת ושאר בניני ציבור ובשבתות וימים טובים מתקהלים שם פועלי המקום. נתקבלה דעתי. אי אפשר להוסיף ולשבת בתוך הבדידות הזאת. ויצאה חבורה זו של תשעה בסך לתוך אפלת הלילה ואני פוסע בראשה ושר “חושו, אחים, חושו”. וטורקניץ נותן זרועו בזרועי ושר עמי. מלא אוירה של המושבה “שמחת תורה” ובוקעים ועולים זמירות ומחולות מכל ארבע כנפותיה ויתומה שירה שלנו בתוך הקולות. בנים ובנות מתכנסים משני צדי הרחוב ואנו עוברים באמצע וכמה וכמה מהם מצטרפים אלינו ויוצאים בעקבותינו וכשהגענו למרכז אנו מחנה גדול. עמדו שם היפנים ושאר בני־אדם עזובים שאין החג נותן להם משמחתו ואף גורדון בתוכם. משהבחינו מי ומי המפגינים ובאים הקבילו פניהם לנו. אבל אי אפשר לשיר “חושו, אחים, חושו” בעמידה במקום אחד. ודממו הקולות ואנו חבורה של תשעה בתוך קהל של מאות ואין אנו יודעים במה לפתוח.

על פי שמבוסם אני דעתי מיושבת עלי ורצוני ברור. אם באמת תורה אנו נותנים לאדם בישראל, צמאה נפשי לניגון חדש ביום שמחתה של תורה זו. אלא שאין לנו ניגונים ואין לנו ריקודים והרינו תקועים כאן כצאן־קדשים ואין אנו מזיזים רגל ואין רינה בפינו. זכרתי שמחת תורה של אשתקד בבית החסידים של אבא. עוד לבוש הייתי קפּוֹטה של משי ועל מתני חגורה זו של הינוקא אשר קיבלתיה לבר־המצוה מידי גיסי שחסיד סטוֹלין היה. אז כבר ידעתי שעתיד אני להפליג בקרוב לארץ־ישראל והכל מוחלט וגמור ומוכן לדרך ואיני אלא ממתין לשעת־הכושר. עכשיו חלפה שנה תמימה ואני כאן במרכזה של פתח־תקוה ועפר זה תחת כפות רגלי ותורה זו של אדם נושא עצמו וחי בעמלו, אשר הגיתי בה הרבה ימים והרבה לילות בבדידות חדרי מול עץ־הפלפל שבחלוני, הריהי כתובה וחתומה ועל־כרחה שתהא נחלת הכל ויוצאת נפשי לניגון ולריקוד של אדם שנתמלאו כל משאלות לבו לטובה וכוסו רויה. אבל אין לנו ניגונים ואין לנו ריקודים. פתאום כמו מתוך מצולות־ים עלתה לפני דמותו של יהודי קטן אחד מבית החסידים של אבא; יהודי שוטה למחצה וזקנו אדום וארוך וכולו תלתלים אדומים כלהבות של אש, ותפיחה גדולה כאגס בצוארו ושתי עיניו בולטות כשני כדורים של זכוכית ועני ואביון הוא ומן העלובים הנשכחים בכל ימות השנה, אלא שבשמחת תורה אינו מוַתר בשום פנים על שלו ואינו מקבל מידי נחמיה דרמבּּוס הגבאי “ספר” ננס ופסול שמחוקות בו כמה אותיות, רצונו בתורה כשרה והדוּרה ובורר לעצמו את המיוחס שבספרים שגדלו כמעט כשיעור קומתו, מקושט טס של כסף ויד של כסף ואשכולות רימונים בעץ־החיים שלו ומעילו קטיפה אדומה כלהבות זקנו, והוא מחַבּקוֹ וּמגפפוֹ וּמנַשקוֹ ומתרפּק עליו ורוקד עמו ומזמר פסוק משלו ובניגון משלו שאינו שגור בפי שום איש ושלא ידעתי מהיכן בא אליו. כאותו חסיד שוטה למחצה שסיום תורה כל שמחתו ראיתי עצמי. המשך אני לו ותורתי המשך לתורתו ולכתוב בה. ועלה הזמר שלו בגרוני. תפסה זרועי בכתפו הגרומה של גורדון ושמאלי בכתפו של סאשא הקרימאי המפויח שעמד בצדי, ואותו פסוק ואותו ניגון פורצים מפי ואנו מרימים את הרגלים ויוצאים במחול באמצע המרכז לעיני כל הקהל: וחי… וחי… וחי… וחי אחיך עמך!

קרא מישהו מתוך הקהל המקיף אותנו: תחי אגודת הפועלים הצעירים העברים בארץ־ישראל! קול אשה הקול הקורא, ואת השין השמאלית הימין. ודאי שרה מלכין הדוינסקאית צורחת שם. “שרה, תיכנסי למעגל!” – ונענית ונכנסת. נלוית אליה חיה־שרה ואפילו יחזקאל בן־זוגה אשר אמרתי באגרופיו יבוא עלי, שולח את החזה הרחב לפניו ונגרר אחריהן ושלום על ישראל. וגם רוצ’קין כאן, יחף, לעולם יחף, מכיון שחובב־פתגמים הוא בא לקיים מה שאומרים – כל הסנדלרים יחפים. והנה שאפראן הקטן והצנום והאדמדם. שאפראן מי שעתיד להיות מנהל מטבח הפועלים שנוסד באיניציאטיבה של כובשי־עבודה מתחבט שם בכתף אחת ומבקש אחיזה. “גוץ יפּני, מלעיג אני כנגדו, תזקוף קומתך ותגדל כרסך אם רצונך לשמש טבּח לנו!” ומה עיני רואות? איני מאמין במה שעיני רואות. הטריח עצמו מר שטאמפר ובא והריהו באחד החלונות, ואפילו מעמיד מנורה בחללו להאיר לנו. ראש ועד פּתח־תקוה מר שטאמפּר שנזדמן עמי פעם כשהלכתי מיפו למושבה ולא הניחני ללכת כל הזמן ברגל והרכיבני כדי מחצית הדרך על גבי בהמתו והיה מחַמר אחרי כפועל שׂכיר וסמוך לבני־ברק הצביע על נוף המקום ואמר שדומה לו קרא אצל זוֹלא באחד מסיפוריו; מר שטאמפר, עמוד־התווך של כולל אוּנגריה, הריהו כאן ובחלון זה הוא עומד ומסתכל כיצד רוקדים בחורים ובחורות במרכזה של פּתח־תקוה ואינו ממַחה אלא מאיר להם מאורו. הנה ההמשך אשר קיוינו לו, הנה ההתעוררות הגדולה. והבנים והבנות מוחאים כף כמנהגם של ילידי המזרח ומלהיבים ונענים ושרים עמי את הזמר של אותו חסיד שוטה למחצה שבבית־החסידים של אבא: וחי… וחי… וחי…אחיך עמך! וחוזר חלילה וחוזר חלילה עד אפיסת הכוחות.


  1. מילה לא ברורה במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “ציילן” במקור המודפס, צ“ל: צליין – הערת פב”י.  ↩

  3. “להפקידו” במקור המודפס, צ“ל: להפקידן – הערת פב”י.  ↩

  4. “כתבה” במקור המודפס, צ“ל: מכתבה – הערת פב”י.  ↩

  5. “משפשפים” במקור המודפס, צ“ל: מפשפשים – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!