רקע
שלמה צמח
אליהו מרגלית

הספר “אליהו מרגלית” יצא לאור בהוצאת “יהודיה”, ורשה 1921


 

א    🔗

בחוץ, בבירת צרפת הגדולה, המה סער החיים בכל תוקפו. באוויר ניסרו קולות הגפת דלתי החנויות, ורבבות בני אדם, פאריז העובדת, שבו לביתם בצעדים מהירים למצוא מנוח לנפשם מעמל היום. הרחובות כאילו זזו ממקומם והם נעים וזורמים אחוזי-בולמוס משונה. בפינות עמדו הקרתנים שורות-שורות, מחכּים לעגלות-הטראם, ומלמטה בעבי האדמה, בתוך הנקבות האפלות, התגלגל המֶטרוֹֹ בקרונותיו המלאים פועלים מפוחמים בעלי עיניים גדולות וזרות, והוא פיזרם בסביבות פאריז ובפרווריה, במעונותיהם הדלים המלאים עוני ודחק.

בשעה זו היו מתאספים כמעט מדי ערב בערבּוֹ צעירים אחדים בבית-הקאפה השומם שעל יד פינת הרחוב קארדינל-לימוּאֶן אשר ברובע הלאטיני. הם היו ילידי רוסיה, בעלי נשמות סוערות, מוכנים תמיד לוויכוחים עזים ורותחים. אמנם הם מיעטו לשתות, ובעל בית-הקאפה לא שמח לקראתם ביותר, כנגד זה הרבו לדבר על הכול: על האמנות ועל הספרות, על תחיית עם ישראל ועל תעודת הדור הצעיר ועל שאר עניינים רמים ונשׂגבים, שבני הנעורים מתמכּרים להם מתוך התלהבות מרוּבּה, בחושבם בתומם, שמבּול דבריהם סוחף הלאה את אגמי החיים הקפואים עם כל ריקבונם, ושתחת אגרופם הקפוץ, הכחוש והחרב והמכה על השולחן, הולכים ורוקעים שמים חדשים וארץ חדשה.

בית-הקאפה “הדרקון האדום” היה רק בן אולם אחד ארוך, צר, אפל, מזוהם ובעל תקרה נמוכה מאוד. הוא היה מיוחד לחנווני-המכּולת והירקות אשר ברובע הזה, שדרכם היה לבקרו בראשון לשבוע. בשאר ימות החול היו האורחים מקריים ומעטים מאוד, וצעירינו יכלו לבלות שעותיהם שטופי ויכּוּחים, ואיש לא יחרידם. רק איווֹן המשרתת לפניהם, זו ילדת-הרחוב ושאון-החוצות עם פניה המצומקים וחזה הצר, היתה משתרעת באותן שעות על פני אחד הכיסאות, מַבלטת עיניה הכחולות-כּהות והמימיות, סוקרת לצד הצעירים הווכּחנים מתוך השתוממות רבה, מייגעת את מוחה הרופף, לדעת קולות אלה על-מה ולמה הם באים, וסוף-סוף נרדמת מרוב שיעמום ועצלות, בהרגישהּ איך שטף הדיבּוּרים המסוּבּכים והמשונים מכים על אוזנה כבאים ממרחקים.

הערב, כמו תמיד, היה ראש המדברים מר יצחק קליינבּוֹים. קטן-קומה היה, כרסני ובעל תנועות פזיזות. קולו המרוּכּך, הנשי והצפצפני, היה חותך את האמרים בבטיחות גדולה, ועיניו הקטנות והחדות היו מבּיטות בשעת דיבור בגודל-רוח, בתמיהה, כבוחן את שומעיו אם יורדים הם לסוף דעתו. יצחק קליינבּוֹים היה אדם פיקח, בעל ידיעות רחבות, חוקר לשונות קדם וספרותן. השפעתו על הצעירים היתה רבה. עורמתו והבטיחות שבאמריו ושבהוֹכחותיו עשׂוּהוּ לדַבּרהּ של החבורה הקטנה הזאת. באופיו חסרו קווי הפּקפּוּק והחרדה. הוא הבין הכול, הוא ידע הכול. נוסף על זה היה הוא בין כל בני החבורה היחידי כבעל אשה ובנים לומד מתוך מחסור ודחקות את תורת הפילוסופיה זה שנים רבות, יוצא ונכנס בבתי-חכמים ידועי-שם, וכל אלה השרו על אישיותו אור יקר, שהשתמש בו לטובתו ולרווחתו.

השיחה התגלגלה על רינאן ויחסו אל היהדות. שמואל שיינבּוֹים, בנו של בעל-חרושת מוֹסקבאי עשיר, חניכו ותלמידו של יצחק קליינבּוֹים, קרא על פי פקוּדתו את תולדות-עם-ישראל של רינאן, ובהחזירו לו את הספר שאַלהוּ:

– הראית עד כמה נכונים דבריו1?

הצעיר שיינבּוֹים ניענע בראשו:

כן, כן. אמנם הספר מוצא חן בעיני.

קליינבּוֹים פרץ בצחוק:

– לא זאת שאלתי, להסכּמתך אינו זקוק צרפתי זה.

– רציתי להגיד, ענה שיינבּוֹים בקול מקוטע, שהוא כתוב בכשרון רב, הוא חי, מלא ציורים נחמדים ורעננים…

קליינבּוֹים הפסיקהו:

– לא זאת, לא זאת, יקירי. רואה אני, שמוכרח הנני לחזור על הכול מחדש. זה מעציב, אבל אחרת אי אפשר. הלוא אמרתי לכם פעמים אין-מספר, הנשמה הישראלית מוקפה מעולמי-עד בענני כבוד ועין-זר לא תחדור לתוכה. בוודאי שהיה ארנסט רינאן אדם פּיקח, רואה את העיקר ותופסו, הגם שהוא חסר את המבּט ההיסטוֹרי המקיף והעמוק, אין בו גם שלוות המשפט, אולם לא על זה אני דן עכשיו, מה שחשוב בעיני, מר שיינבּוֹים יקירי, הוא, שרינאן הוא צרפתי, אדם קשור יותר מדיי בחיים הגשמיים, הממשיים, ולפיכך ברצותו להבין בעצמו וגם להסביר לאחרים את ערכה וטיבה של המחשבה הישראלית, את הרוח היוצרת שבה, אותה המחשבה ילידת השחקים, הנוגעת באדמה רק בקצות כנפיה, סוף-סוף טעה וגם הטעה את האחרים; אתה מוצא בו גם חוסר-טעם, ועליכם לדעת, שעל הטוב שבהם אני מדבר עכשיו. אין זה אלא מה שאמרתי, הרוח הישראלי הנו עצמי יותר מדיי, שזר ירגישהו, יבינהו; מי שאינו חניך תורה ומוּסר, מי שאינו כמונו שׂריג המסתעף מן הגזע העיקרי ובן ההשתלשלות הארוכה הזאת, לא יגיע לעולם לברר את התוך. לא, לשווא, לשווא כל היגיעות.

הוא הבּיט סביבו כמנצח. רגעים אחדים שרתה דומיה. לבסוף ההין אחד החברים, נחמן קלִיוֹזֶא, יליד פלך חרסון, בנו של איכּר עברי, צעיר גבה-קומה, צהבהב, בעל עיניים כחולות ופתוחות לרווחה, המבּיעות תמימות וישרת-לב, ותלמיד האקאדמיה לבנאוּת, להציע שאלתו:

– והתנ"ך שלנו, הלוא הוא כה העמיק לחדור לתוך כל הלבבות?

קליינבּוֹים לא מיהר לענות. הוא מצמץ בעיניו הקטנות, התחיל מנועע את כל גופו המסוּרבּל ככועס וגם כחס על השואל הנכנס ברשויות שאין לו בהן כל השׂגה, אחר ניחם על מחשבתו וּפתח בקול רך, אפּוֹטרוֹפּסי, מהול לעג נסתר:

– אתה, נחמן, שונה את דברי אליהו מרגלית מבלי שתבחין יפה כמה שטחיוֹת וחסרוֹת כל אחריות הנן המחשבות הללו. את מרגלית עצמו איני מביא בחשבון, אתם יודעים את קלות-דעתו כמוני אני. הוא מחפּשׂ לו הכשר לרדיפתו אחרי ההוללות ותענוגי הבשר ומבדה תורות-שווא מלבּוֹ. יהי אלוהים עמו. אין ברצוני וגם אין כדאי להשׂיג על דברי רוח. אולם אם רואה הנך, שרעיונות-כביכול הללו נהפכים לשיטה, כן, כן, לשיטה ממש, נקלטים בתוך מוחות תמימים ונעשים למהלך-רוחם, הלוא תודו, שיש ברשותי וגם החובה מוטלת עלי להילחם נגדם ולהראות את כל אַפסוּתם. הנה שאל נחמן: והתנ“ך שלנו? כאילו באמת עשרים וארבעת הספרים הללו הם הסך הכולל של היהדות, הם כל מוסרה, השקפת עולמה, שאיפותיה ואופקיה; התנ”ך, יקירי, הוא היסוד, הדעה הכוללת. אין להתפלא אפוֹא, שהוא נעשה גם לקניינו של הכלל, עולמי, אנושי, אולם זה אינו אלא מקצת הדברים ולא כולם. העיקר כאן ההתפתחות הארוּכּה והממוּשכת של הדעה הזאת, הסתּעפוּתה, פירותיה, ברצוני, השפעתה הישרה והבלתי-ישרה, המתמידה עד היום הזה על בניית הנפש הישראלית, על הפְּנים העברי והרכּבתן וצירופן היוצרים; ואם אנו מוציאים מתוך פינו את המלה המסתורית “יהדות”, לאלו אנו מתכוונים. רואים אתם, כי יש כאן הבדל גדול, עיקרי.

הוא הפסיק את דבריו לרגע, שאף אוויר והתחיל שנית:

– אגב, נחמן, מכיוון שנגעתי בעניין זה, ברצוני להגיד לך דבר, שמכבר הימים אני שואף לאומרו לך. יודע אתה, אין דרכי להתערב בעסקי זולתי, אולם להבּיע דעתי אני רשאי. ראיתי את עבודותיך השונות. הן מוצאות חן בעיני, בפרט יפה הוא שׂרטוּט התוכנית של בית-העם העתיד להיבּנות על הר ציון. אבל, אבל, למה אכחד תחת לשוני, הרוח המרחפת על כל הבניין הזה אינה מרהיבה עיני. יש בו רחבוּת, רווחה, תאוות חיים יותר מדיי, יש בו הבּעה של חדווה זרה, לוהטת, של בשריוּת גסה, המונית. יש בו, נחמן יקירי, אותה חדוות הפשטות, כפי שהיא מכוּנה בין שפתי מרגלית. זהו תנ“כי יותר מדיי, חא! חא! באמונתי, כמו שאוזניך שומעות, תנ”כי יותר מדיי. זה אינו קרוב לנו ומובן לנו, מין נטע זר, שאנו מחוּיבים לקצצו ולעוקרו בלי רחמים, ואם לעצתי תשמע, תיסע לפראג, לבּוּקוֹבינה, לנפות ווֹלין, תסתכל בבתי-כנסיות עתיקים, באוהלי צדיקים אשר בבתי-העלמין, תראה ארונות-קודש, גלילות וידיים של ספרי-תורה, ואזי תמצא את הקווים הנכונים והישרים, תמצא את המסלול המוליך אל הנשמה והיצירה העברית עם כל הדכדוך הטהור והנעלה שבה ועם אותה ההתפשטות הזכּה המדבירה תחתיה את חיי-הבשׂר וכל אַפסוּתם.

נחמן לא התאַפּק, בעיניו הכּחוּלות התלקח ברק זהב חמים, והוא התנגד לו בכל עוז:

– את כל אלה שמעתי גם ראיתי. בשנה שעברה ביקרנו, מרגלית ואני, ערים רבות בגאליציה ובפּוֹלין. העתקנו, אספנו חומר רב, אבל בתים הללו אינם בתים שישבו בהם אנשים חיים ובריאים. אלה הם מצבות. בהם שורה שלוות מוות. אי-אפשר לבנות בתי-עם בסגנון קברות-מתים, בזה לא צדקת, קליינבּוֹים.

קליינבּוֹים אדַם מרוֹב כּעס. הוא התחיל מקמט מצחו והתאמץ להמציא את התשובה הנכונה. לאט התחיל כופף את גופו המעוגל לקראת נחמן, התחיל תופף באצבּעוֹתיו הנפוחות על שכמו מתוך קירבה יתירה, והתחיל לגמגם:

– לא ידעתי, שאתה תקיף כזה ועומד על דעתך. זה מושך את לבי, הביטחוֹן הפנימי מעיד על האופי ועל האישיות, ואף על פי כן…

מחשבתו צפה למעלה, והוא הבּיעהּ בקול חוגג ורם:

– ואף על פי כן, תסלח, נחמן, על דברי, הוגה-דעות לא יאמר כמוך; מדבר הנך על החיים ועל המוות כמו אדריכל. ישנם חיים שהם כיליוֹן ואפס, וישנוֹ מוות שנוֹשׂא בקרבּוֹ את מהוּתוֹ של הנצח. ולעצתי שמע, סע שנית לאותה פּראג, הסתּכּל, למד, אולם תיסע שמה לבדך, ואת מרגלית תשאיר פה, יטייל לו בבּוּלווארי פאריז.

הוא הפסיק והוסיף כעבור רגע:

– מלים אחרונות הללו אינן אלא דברי היתול בלבד, תיקח גם את מרגלית אתך, זה ייטב לשניכם.

הוא לא הספיק לגמור דבריו, ודלת בית-הקאפה נפתחה במהירות ונכנס בה צעיר כבן עשרים ושמונה, שחרחר, בעל עיניים בּוערות, שהביעו רגש חיים סוער ושהועבו רק במעט בצל יהירוּת קרה ונסתרת. זה היה אליהו מרגלית, האמן הצעיר, רב-הכשרונות. מהלך חייו האי-שקט והערוּת בלילות והרדיפה אחרי תענוגי תוהו הטבּיעוּ את חותמם בפרצופו. פּרוּשׂה היתה על פניו ליאות, עצלתיים, והם העידו על תכונה מלאה ספקות סמויים מעין זר, וגם בהתנהגותו וביחסו אל חבריו ובדיבּוּרו נשמעה נימה קלה של קרירות מיואשת, פזורה אבק גאווה פנימית, נסתרת, המחפה על עצמה בנימוּסיוּת חיצונית.

הוא התקרב אל שולחן החבורה, הסיר מעליו את מעילו וכובעו, השליכם על מסעד אחד הכיסאות בתנועת רישול, תיקן באחת מידיו את שׂערותיו השחורות-כּהוֹת, ופנה אל חבריו בקול מבודח:

– שלום, חברים, במה אתם עוסקים?

יצחק קליינבּוֹים מצמץ בעיניו, והשיב בשם הכול:

– כרגיל, מבטלים זמן לשווא, בהתאמצנו לברר שאלות שאין להן פתרונים.

מרגלית לגלג:

– שוב אתם מטיילים ארוּכּות בתחומי הגדולות והנצורות, האם לא היו לכם עוד לזרא?

קליינבּוֹים התרגז:

– לאו דווקא, למה תליץ אליהו? כנראה, אינך חש את עצמך כאזרח ברשויות הללו.

– א… ה… אל באפך, להקניטך לא היתה בדעתי, אולם הלוא אנו יושבים בקאפה, ומוּתּר להיטיב את הלב.

– כאוות נפשך.

קלִיוֹזֶא חידש את השׂיחה שהוּפסקה:

– לא כאוות נפשו, קליינבּוֹים הביע דעות משונות, הוא רוצה שארשום תוכניות בנייני בסגנון המצבות ואוהלי הצדיקים. מה תאמר לזאת, מרגלית?

– לא אומר מאומה, זאת היא רעה מתהלכת; בתכריכים הללו הם רוצים לעטוף את ההתחדשות הרוחנית שלהם, עלינו רק להתנגד לה בכל עוז.

הוא פנה אל קליינבּוֹים:

– הנה קראתי את המחברת של הגאליצאי שלך, יהדות… יהדות… עד גועל נפש, חמימות עשויה, מזוּיפת, היא לא תוכיח מאומה… הלב רק נעשה דוואי…

– נדמה, שאינך יודע בעצמך במה אתה רוצה.

– אפשר, אבל אני מכּיר היטב במה שאיני רוצה: רק לא הגדולות והנצורות, הן היו בעוכרינו תמיד.

– אמרתי כאן טרם בּוֹאך, ועלי לחזור על דברי: אתה מבקש לך הכשר, הכשר והסכמה להתנהגותך, לדרכי חייך, מרגלית. ועוד דבר: כך משפטכם תמיד, אתם האמנים, תרבו להג, להג, הבּעוֹת ערפיליוֹת של רגשות מטוּשטשים, אולם כל אלה אין בכוחם לא להרגיע את הנפש הסוערת ולא לשמש בסיס להשקפת-עולם מסוימה גם לך לעצמך.

– בתנועות כאלה אנא בל תדחני – ענהו מרגלית בקול מהול צחוק קל – בתנועות כאלה גם לא תנצחני, עזוב את האמנות ועזוב גם את דרכי חיי, אנו הלוא מדברים על עניינים חשובים ממני ומתהלוכותי. אם אני מתרעם, יש יסוד לתרעומותי. ישנה, קליינבּוֹים, ערמוּמיות יהודית השורה בלבּי, בלבּך ובלב כולנו, ישנה ערמומיות פעוטה ומזוֹהמה, פרי אלפי שנות חיי בוז וכלימה, שנטמעה בדמנו, עד שנאלח ונעכּר; ומה אני דורש? למה אני שואף? לגדולות? לנצורות? לא, לא. מעט חיים, קורטוֹב אמונה, מעט פשטוּת תמימה, טהורה, יחס ישר, אנושי, אל החיים, אל החיים היום-יומיים, בלי חשבונות רבים ובלי הצביעוּת המתרברבת, הרוקעת שחקים, עם רתת היהדות המעוּשׂה שבּהּ, עם רעיונותיה הדוממים. לא, לא, נלאינו נשׂוֹא, במקומן תנו מעט חדווה אמיתית, הנובעת מתוך עומק-הלב, אותה החדווה התוססת פה, פה בין הגויים, בלי לדעת תחילה מהיכן היא באה ואנה היא הולכת, ואת חדוות הפשטוּת התוקפת את…

קליינבּוֹים הפסיקו בכעס מלא מחאה:

– כל אלה הן מלים יפות וריקות, אולם יודע אתה, אנה מוֹליכות מחשבות מטוֹרפות כאלה?

הוא שרבּב את גופו הקטן והמסוּרבּל לרוחב השולחן ולחש על אוזן מרגלית מלים אחדות. מרגלית חוור. פיו נתעווה, עיניו נתעקמו ביותר מתחת לגביניו המכוּוצות, וחזר בקול רם על דברי קליינבּוֹים:

– הוא מטיל אשמה בפני, שאני מעלים על מוצאי העברי, אבקש להביא ראיות, ביאורים…

קליינבּוֹים אדַם כּוּלו. הוא גחן שנית אל מול מרגלית, לחש שוב על אוזנו הברות אחדות, והוסיף בקול:

– המספיקים הבּיאוּרים?

מרגלית פרץ בצחוק:

– אכן, אכן, נכון מאוד, איני מכריז ברבּים ולא אלך להודיע לכל עובר ושב, שאני יהודי, ולמה אעשה כזאת? זה אינו מוסיף כבוד רב; את העברי שבי, את העיקש, הנכנע, המתועב כתולעת, שאותו שונאים האחרים, הלוא גם אני איני אוהב אהבת נפש, זאת אני אומר גלוי לעיני כול!

ובתנועת יד הוסיף:

– אולם נחדל מזה, בין כך ובין כך לא נבין איש את שפת רעהו.

הכול הרגישו, שהוגדשה הסאה. גם קליינבּוֹים עצמו נוכח עד מהרה, שהרחיק ללכת, בהטילו צל שכזה על מרגלית היהיר וגלוי-הלב. והוא השתדל למהר ולהחליש את הרושם, ובשפשפו בחופזה את ידיו הקטנות, הראה פנים צוחקות ופתח:

– אנו מריבים… מריבים… כדרכנו, כדרכנו… אין בזה כל רע, חילוף-דעות שכזה מועיל הרבה, אולם עכשיו אין השעה ראויה לזה, הלוא אנו מוזמנים לבית שיינבּוֹים, אחותו באה הנה והיא רוצה להתוודע אלינו.

שמואל מיהר לתת הסכמתו. לחייו האדומות נתלהבו יותר והוא התחיל מתנצל בקטעי דברים, שלא ההין להציע לפניהם את הדבר קודם לכן, שלא להפריעם מוויכּוחיהם. אמנם השעה היתה מאוחרת. החבורה קמה. באה איווֹן וקיבלה את המגיע לה, כשהיא מפהקת ישר לתוך פרצופיהם של הצעירים הנאספים, ואחר עזבו כולם את בית-הקאפה.

היתה התחלת ימי-סתיו. רחוב קארדינל לימוּאֶן היה ריק מכל עובר ושב. אילנות אחדים, ששלחו את ענפיהם מעבר לגדר, הטילו על פני המפסעה צל קלוש. עלים בודדים התנועעו פה ופה על הצמרות ולחמו עם הרוח האכזרית שקמה עליהם להשמידם, בהשמיעם רשרוש צורד וניגון קר ומיואש. הצעירים הלכו בצעד מדוד, לא דיברו זה עם זה דבר. מעל לגגות טיילו עננים לאיטם ובעצלתיים, אילמים וכבדי-תנועה, וממרחקים הגיע הנה שאון החוצות כשאגה עמומה, חנוקה, הבוקעת ועולה מתוך עבי האדמה.

בפינת הרחוב נתעכבו. קליינבּוֹים שאל:

– מרגלית, הלא תילווה אלינו?

– לא, לדאבוני הרב, אני טרוד הערב.

איש לא הפציר בו. מרגלית נפרד מהם והלך לדרכו.

רק נחמן קלִיוֹזֶא משך בכתיפיו הגבוהות, הבּיט עליו בעיניים מגודלות, מלאות השתוממות והשתתפות.


 

ב    🔗

עדה שיינבּוֹים חיכתה זה כשעה תמימה בכיליון עיניים לקראת בוא אורחיה, אשר אחיה הרבה לספר בשבחם. היא ידעה שמות כולם, עברם, שאיפותיהם ומצבם, בחברה. את שם קליינבּוֹים שמעה פעמים רבות עוד בבית אביה. ובאותה הרגשת הסקרנות הרגילה ישבה עתה מכונסה על ספּתה, כולה קלוטה הקשבה אל דלת המסדרון. דירתה היתה מיצערה, רק שני חדרים שחלונותיהם פונים אל פני הבּוּלוואר סאן מארסיל. עדה באה פאריזה להשתלם בלימודיה. ברוסיה גמרה את תורת הרפואה ואמרה למלא ידיעותיה באינסטיטוּט של פּאסטיר.

היא היתה עלמה כבת עשרים ושלוש. קומתה היתה יפה וזקופה. פניה היו חיוורים-שחרחרים כשזופי שמש, שפוכים ברק ירקרק-כהה כצבע הזית עם זיו נחושת-קלל רך. ראשה היה מכוּסה שׂערות אפוֹרוֹת, מוּזהבות משהוּ בין קמטי סלסוליהן ונוצצות לפעמים באור כספי שחרחר וסגול. העיניים היו גדולות, קמוצות בקצותיהן, שוטפות בנוזל כחלחל, כמפוזרות אבק פחם, ומבּיעות ענווה וחלום. הן הבּיעו גם תוגה חרישית, המרפרפת בין העפעפּיים הארוכות כהגה נכאים בין מיתרי כינור. והבּעה יגוֹנית זו היתה מהוּלה בסקירה ספוגה טוּב-לב, רכּה, מִשיִית, מלטפת, מקסימה ומשרה רתת-חיים נסתר, כפטפוט מעיין מרוחק וחבוי בין כֵּפי סלעים.

נשמע צלצול הפעמון. היא קפצה מעל ספּתה ופתחה את הדלת. לפניה עמד אחיה עם פניו הפורחים, כשהוא טרוּד, מפוּזר, ואומר בקול מקוּטע ומחוסר נשימה:

– הם באים.

אחריו נכנס קליינבּוֹים במהלכו השאנן ואתו קלִיוֹזֶא הגדול, הכּחוּש, הבּיישני והמכוּנס. שיינבּוֹים הציגם לפני אחותו. היא לא יכלה להסתיר את הייאוּש שנרשם בפניה, בהוֹשיטה ידה להם. אבל עד מהרה מחקה את קמט הפקפוּק מעל מצחהּ והזמינה את אורחיה להיכּנס פנימה, בהסבּירהּ להם את פניה:

– אנא, אנא, רק תצטרכו לדבר אתי רוסית, שׂפה אחרת איני מבינה, העברית שלי היא מגוּמגמת ולא אהין להשתמש בה בפגישה ראשונה.

קליינבּוֹים ענה:

– הגברת יודעת עברית?

והטיל בה את עיניו הקטנות והחדות.

– יודעת, אדם מרבה ללמוד בחייו דברים שונים, מר קליינבּוֹים הלוא יודע את ביתנו, אבי השתדל לחנך את בניו על פי השקפותיו.

והוסיפה ברומזה לאחיה:

– תסלחו רגע, שמואל, תבוא אתי.

הם עזבו את האורחים ונכנסו לחדר הסמוך. שני החברים נשארו לבדם. שרתה דומיה. פתאום שאל קלִיוֹזֶא:

– האומנם נכון הדבר, שמרגלית העלים על מוצאו העברי?

– הלוא פי שדיבר אליך – דחהו קליינבּוֹים.

– לא האמנתי.

– כן, כן, יש באליהו צדדים טובים, אין להכחיש, אבל אוהב הוא להכריע בשאלות שאין לו בהן כל השׂגה, הוא בדה לו…

השיחה הופסקה לרגע. עדה ואחיה נכנסו. אחר ישבו שניהם על הספּה, ועדה אמרה:

– בבקשה, המשיכו, אני אשמע לכם.

קליינבּוֹים העמיד פנים עסוקים, והמשיך את דבריו:

– כך הוא, הוא בדה לו רעיון-רוח, יהודי שלעתיד לבוא, יהודי שלא יקום ולא יהיה לעולם, היהודי שלו אינו יהודי. איני מוצא בו עקבות תרבות בת אלפי שנים, בדמו אינו זורם דם קדושת השם: חדוות החיים, חדוות החיים… אם אנו מתרגמים זאת לשפת אנוש פשוטה, הרי זאת הוללות וקלות-דעת. נקל מאוד לבטל את התלמוד, ללעוג לחסידות ולשים לאַל את כל תנועת-ההתחדשוּת שלנו, ובמקומם מה הוא נותן לנו? שאט-נפש, איבה, ביטול, אפס גדול עד אין קץ. והרי, הרי התוצאות.

קלִיוֹזֶא משך בכתיפיו:

– שוב איני מבין מאומה.

הוא התחיל מספר אחת העוּבדות, שהוא בעצמו היה עד-ראייה לה. זה קרה בחורף שעבר. בערבּוֹ של ראש השנה שלהם התאסף כל הערב-רב של להקת האמנים הצעירים בני אומות ולשונות שונות באחד מבתי-המרזח המפורסמים שבמוֹן-מארטר, כדרכם זה ימים רבים. והוא ומרגלית היו שם. והנה בהגיע חצות הלילה קם בעל המרזח וניגן לפני כל הנאספים את ההימנון הצרפתי. כך קידמו את פני השנה החדשה. אחריו באו כל בני אומה ואומה. שרו באי-כח של מלכות השמש וחצי-הירח, שרו הטיפוּסים המנומרים תושבי אי הבּאלקאנים וענו להם כל האספסוף האמנותי הפּאריזי הידוע לכל איש. חבורה חבורה עם ניגוניה, עם שׂפתה, עם געגועיה וגילה. הגיע גם תור קלִיוֹזֶא ומרגלית. הציעו לפניהם לשיר בשם הרוסים. אז קם מרגלית חיוור ומרתת מרוב עלבּון והכריז בקול בטוח:

– אינני רוסי, הנני עברי אומלל, בן לעם נודד חסר-מולדת וחסר הימנון, לא אשיר!

כרוזו עשה רושם כביר. נמצא שם הצייר ג-ר, הזקן החביב, האוהב לצאת בדרכי הצעירים ולהתחבר אליהם. הוא ניגש את אליהו, שאֵלהוּ לשמו, למלאכתו, דפק בקירבה יתירה על שכמו באומרו אליו:

– אוהב אני צעירים כמותך, בל תתייאש, לא תאבד, יש בך אותו שאר-הרוח, זהו הכול.

אחר פנה אל הנאספים:

– הבה נריק כוסנו לכבוד העם האילם, חסר-הארץ וחסר-ההימנון! הצייר ג-ר הרים כוסו. כל הצעירים עשו כמוהו. איש לא הרהיב עוז בנפשו להתנגד לצייר הזקן, חביב החבריא. ובין כותלי בית המרזח המשוּפּעים, הרטוּבּים מהבל הנאספים, רעמו עשרות פיות בקול פרא וניחר:

“יחי העם האילם!” “יחי העם חסר-המולדת!”

– אז הסתכּלתי בפני מרגלית, סיים קלִיוֹזֶא את סיפּוּרו, וראיתי כי עיניו היו שטופות דמע ודם, אז גם נתקשרתי אליו וָאוהבהו.

קליינבּוֹים ענה בקול מר:

– אתה יודע עוּבדה אחת, ואני יודע אחרת.

הוא התחיל ממצמץ בעיניו הקטנות ובוחן בפני עדה. היא ישבה נשענת על זרועה המעוגלת, מקשיבה לדברי קלִיוֹזֶא בהשתּכּחוּת. ניכּר היה, ששערוריה קטנה זאת מצאה חן בעיניה ושבתה את לבּהּ שבי. אז קם קליינבּוֹים ממקומו, הוציא בנחת את שעונו, הודיע שהשעה כבר אחת-עשרה ושעליו למהר הביתה.

– אין חלקי עמהם… ציפּורי דרור… הנה טרדת משפחה, חובות, אחריות – גיחך קליינבּוֹים בפנותו אל עדה.

אחר הושיט לה את ידו הנפוחה ושאל:

– ההתחילה הגברת בלימודיה?

– עוד לא, כשבוע אני עוד בטילה.

– טוב מאוד, טוב מאוד, הנה מחר יש אסיפה חשובה, שמנהּ וסולתהּ של פאריז המדעית ישתתף בה, התרצה הגברת ללכת שמה?

– ברצון רב.

– ובכן, מחר בשעה חמש אבוא הנה.

עדה ליוותה אותו עד הדלת ושבה אל מקומה. קלִיוֹזֶא, שהרגיש את עצמו בּהוּל וּפזוּר-נפש, ישב במנוחה והרהר. וכשעדה הציעה לפניו לצאת ולראות את העיר, שמח להצעה הזאת וקיבּלהּ ברצון גלוי. היא נכנסה לחדר הסמוך לתקן תלבּושתּהּ ועד מהרה שבה עטופה במעיל קטיפה שחור ורחב, צנופה במגבעת ירקרקה ומוקפה זר שושנים כהות, מוכנה ליציאה. שלושתם עזבו את החדר. בחוץ התגברה רוח הסתיו. רחובות פּאריז המסוּבּכים היו מבליחים באורות פנסיהם, כרומזים בריסי הזהב שלהם. האנשים רצו בחופזה, מסתירים פרצופיהם מתחת לכובעיהם שהרוח אחזה בהם. גן לוּקסמבּוּרג רעש בתלונה. הוא הֵשַח את צמרות אילנותיו והיה מנועע אותן אחת הנה ואחת הנה, בהחשׂיפוֹ לובן פסליו בין גזעי העצים השחורים. מבית-הנתיבות מוֹן-פארנאס הגיעו שריקות חדות של מסעות ההולכים ובאים. ערפל כבד, לח, קרוע לגזרים, התאמץ לשווא לחתל את עיר הבירה. הרוח נשאהוּ מהר מהר מעל לראשי גגות, לפרקים מרביצהו ארצה באכזריות רבה, ולפרקים סוחפו אתו הלאה אל המרומים הנרגזים והסוערים.

השעה לא היתה ראויה לטיולים. עדה התרצתה לבקר את אחד מבּתּי-המשתה הידועים. שם המה הדוֹר הצעיר, חסר-הדאגה, ופיתח את חרצוּבּוֹת מאווייו. קלִיוֹזֶא צעד לפניהם, דחה את הדלת ברגלו, ושלושתם באו פנימה שטופי אור, עטופי חום והלומי שאון רב, משונה, מלא בלבול לשונות, צלילי תזמורת עליזים, פראיים, שׂחוק נשים שׂוקרות-עין עכורות-שׂכר, ועל ראשיהם סאן, רעש כרעש של יורה גדולה רותחת וזועפת.


 

ג    🔗

כשיצא אליהו מרגלית מן ה“דרקון האדום” לאחר שנפרד מחבריו, לא היתה יציאתו מרוב טירדה. רק אמתלה היתה זאת בפיו להיפּטר מחבריו ולהתבודד לנפשו. הוא היה מדוּכּא מחמת הדין ודברים שנפלו בינו ובין קליינבּוֹים, ויגון שקט אכלָהו. בצעדים רחבים צעד לפניו, במוח רוחש המון מחשבות, ובלב הומה ומפרפר בין צלעותיו. לחץ לא-ברור העיק על כל הווייתו. העקה זאת התגברה עליו, כהתגבר נטל החשיכה עם שמש שוקעת. הרגשה זו לא היתה מוזרה לו. עוד בהיותו נער בבית אביו, מטייל בין דופני שדות-בּר של כפר מולדתו, משקיף לעננים שמעל לראשו, חולם חלום עתידו, מאושר ומלא אייל, היה לחץ זה חותר במסתרים, משתרבב ומקיף את חדרי לבו ומוצץ בלי הרף. מאז ועד עתה לא הסיר עוד ידו מעליו. לעתים קרובות היה שב, תובע דבר מה מעוּרפל, סופג אל תוכו מרירות, קדרות, ומכרסם את כל ישותו כאכול החלודה את הברזל הקשה והמרוּקע. מה היה חסר לו? לא מאומה. הוא היה צעיר מחונן כשרונות, יפה, אזוּר כוחות רעננים. אמנם הוא נתקל בדיחוי ושנאה קלים בחברה. אבל אלה לא הרבּוּ להשפיע עליו. הוא ידע היטב מקורם: אותה הקנאה הפעוּטה ואותה צרות-העין. הוא לא נפגע גם במכשולים גדולים על דרכי חייו. ובכל זאת היה קוץ מכאיב מכּה שרשיו בתוך חזהו, מסתעף ופוצע על ימין ועל שמאל את עלומיו המזהירים. אמנם הוא היה גא יותר מדיי, שיגלה זאת לעיני כול, שיעורר השתתפות בלבות אחרים, והשתדל תמיד להראות קלות-דעתו. קל-דעת! הלוא כך כינוהו שלא בפניו. הוא ידע זאת. ואף על פי כן הלוא אין זה אלא צחוק רשע. הוא, שהיה מתרשם מכל מקרה הכי קל, הוא, שהיה נושא פשע שותת-דם מתחת לחזהו, הוא, שלא ידע מנוחה מעולם, מעולם, שלילות-חורף ארוכים עברו עליו בלא שינה, כשהוא אכול צימאון חיים משוּפּרים ונעלים, האומנם דעתו כה קלה עליו? לא ולא. ומהיכן באה אותה חולשה ואותה אפיסת הכוחות? הוא יודע זאת, הגם שאינו תופסה אל נכון. זהו פחד ערפילי, הרודף אחריו כמפלצת כל ימי חייו והשומר צעדיו תמיד, כל הימים.

מרגלית התעכב רגע וגמר מחשבותיו:

– קללת אלוהים רובצת עלי!

הוא הוסיף:

– לא רק עלי בלבד, על כולנו, על כולנו.

באותו רגע שמע, שאדם רודף אחריו וקורא לו בשמו. הוא נרתע. לפניו עמד בן-אדם זקן, קטן קומה, לבוש בגדים מעוכים, צנוף כובע שחור עגלגל, שהראש הצנום והמכוּוץ היה טובע בו, וזוג עיניים נדעכות, שטופות לחלוחית צהבהבּה ודלוּחה, שהיו מציצות מבין רשת מסוּבּכה של קמטים גדולים ועבים, נתנו בו את סקירתן הרכּה והחמימה. הזקן עמד בפה פעוּר ובשפה מוּרדה ושאף אוויר בקושי ולסירוגין, כשחזהו הצר מתרומם ויורד מתחת לכותונתו המזוהמה. בהתאמצות יתירה פלט:

– למה תמהר ככה?

אחר הוסיף בלגלוג מר:

– חמישים שנות עמל ותלאה אינם כיום אתמול.

– ערב שלום! אדון מוריס לוי – קידם פניו מרגלית – מה הביאך עד הנה?

מרגלית שׂמח לפגישה זו. על כל פנים תשחררהו ממועקת מחשבותיו. מוריס לוי היה אדם שאבד בחשיכה. הוא הגיע רק לשנות החמישים ובכל זאת היה מראהו כמראה זקן שׂבע-ימים. הוא בא לפני שלושים שנה, פַסָל צעיר מלא תקווֹת ושאיפות. מעיירה קטנה שבליטא ברח, חי בדוחק, ראה את מסכותיו מוּצגוֹת לתערוכה, והיו גם ימים שראו בו גדולות. אבל לא עבר זמן רב וכל תקווֹתיו נשארו מעל. כשרונותיו לא היו גדולים. אופיו היה רך ורפה. עד מהרה נסחף בזרם הבטלה ואפס המעשה שבחיי הבירה. הוא התחיל מחליף את עסקיו פעמים אין מספר ונהפך סוף-סוף לאחד הטיפּוּסים היורדים, המתנוונים, הפרים ורבים למאות בסימטאות הרובע הלאטיני ללא אור וללא חיים. עכשיו לעת זיקנתו ירד פלאים. הוא עבד במשרד לבנאות, ובזה הרוויח די מחייתו. נוסף לזה היה מבּיע השקפותיו על התערוכות, על האמנים, על הזרמים החדשים, באחד העיתוֹנים השוּקיים חינם אין כסף. ולמרות מצבו השפל היה שמו ידוע בחוגי האמנים. רבים עוד זכרו לו פרסום נעוריו. למוריס לוי היה גם טעם מפוּתּח ודק מאוד. הוא ידע המון סיפּוּרים ובדיחות מחיי הסופרים והציירים המפורסמים. האמנים הצעירים קירבוהו, ראוהו בן חברתם. הם היו רגילים להראות לו את עבודותיהם ולהתחשב בחוות דעתו. זה היה תוכן חייו האומללים וגם סיפוקו הנפשי האחד.

– ז’יע פור סוּא, התחיל מוריס לוי. הוא דיבר רק צרפתית, במבטא משוּבּש, שפיו חסר השיניים היה מרכּכהו בהטעמה מגוחכת. אל הצעירים פנה בלשון אתה.

הוא הוציא מתוך כיסו עיתּוֹנים אחדים ונְתנָם למרגלית, בהוֹסיפו:

– תמצא פה דברים מתוקים, דברי חונף, בל תשׂים לב להם… ה… ה… הם משקרים כאחת החנווניות… יש גם הערות נכונות של יודעי דבר, והשאר פּטפּוּטים… פּטפּוּטים… פּאפּירוֹסה ישנה?

מרגלית לקח את המוּשט לו והסתירוֹ בכיסו. אחר הוציא תיק הסיגאריות והציעהו לפני מוריס לוי. הוא ברר לו באצבעות רועדות ועקומות פאפּירוֹסה אחת, שׂמהּ בפיו בין שׂערות שׂפמו המשתרבבות והמכסות את שפתו התחתונה ומקצת סנטרו, והתחיל זורק מליו בהקפדה:

– א… אינני מבין את נפשכם… דורות משונים… בימי, בראות צעיר שכמותך שמו נדפס באחד העיתונים, היה יוצא מדעתו… לאור הפנסים קראנו… קרירות… שוויוֹן נפש… סימן רע… רע…

– אנו, מוֹריס לוי יקירי, אחרים, אנו יגיעים – דחהו אליהו.

הם נכנסו לרחוב שטוף אורה. מוֹריס לוי היה מסיר כּוֹבעוֹ ופורשׂ בשלום העוברים ושבים על ימין ועל שמאל, והוסיף לגמגם בסגנונו המקוּטע והשבור:

– אין דבר… אין דבר… ראיתי תמונתך… יש… יש… ישנה נפש… לא הרבה… גלדי קרח, אבל בוערים בצבעי אש פלדות… האוויר… כן, במרחק יש עמקות… אינו ריק… נהניתי, כן, נהניתי.

אליהו הרגיש נעימות מיוחדת במינה לקול דברי מוֹריס לוי. הוא ידעהו שאין דרכו לפזר תהילות לשווא. הוא התעכּב לרגע בלכתו, הסתכּל בחוּרבּת האיש שלפניו מתוך רחמים רבים, ואחר צפה פתאום על פני לבּוֹ מחשבה מוזרה, והוא שאל:

– מוֹריס לוי, הגד, האם אני אדם ישר-דרך?

הזקן הצטחק מתוך טוב לב. פרצופו נעשה פעוט ביותר, ועיניו הדלוחות סקרו עליו בחרדה:

– קשה להגיד… ה… ה… אין לדעת…

אחרי הפסקה קצרה הוסיף בקול מכריע:

– ישר-דרך? אכן… הן… הן, אבל תרבה עוולה בימי חייך.

מרגלית נבהל:

– למה?

לוי הראה באצבעו העקומה על חזהו:

– יש פצע בלב… פצע… פּאפּירוֹסה ישנה?

הוא התחיל ממצמץ בשׂפתיו:

– מ… צ… גשמים יורדים… עסק ביש… נסור הנה ונשתה כוס קאפה.

הם סרו לבית המשתה. האולם הגדול היה מלא מפה לפה. בקושי רב עלה בידם למצוא להם באחת הפינות מקום למנוחה.

מוֹריס לוי שתה את כוסו בלגימות חטופות, בחממו את שתי ידיו החריבות בדופני הכוס. מרגלית ישב דומם, תפוש מחשבות-עצב. דברי הזקן, שנאמרו בהיסח-דעת גמור, החרידו את רוחו עד היסוד. הוא כאילו הרגיש עתה בפצע שבלבּוֹ, האוכל בשׂרוֹ והמדכּאהו. והוא זכר פתאום, שאפילו רגע אחד לא רעד עוד בקרבו רעד האושר. הוא הרגיש בנפשו רזון פנימי, חורב ויבשוּת בלב כשׂפתיו של מוּכּה-שחפת אכוּל חום-הקדחת. אושר זה, שאליו נשא עיניו, מהו? הוא לא ידע אל נכון, אבל לבבו גווע בקרבו מרוב כוסף לאושר זה. הוא כמהּ לרגש גיל רחב, גדול ועמוק, השוטף את כל היש כמים אדירים, כגשמי נדבה; רגש המפרה את הנשמה בכוחות חדשים, רעננים והמשרה עליה אותו שיכרון אביבי המלא ציפייה ורחש נסתר; ציפייה הרת לשד חדוות החיים ומאוויי-גידול ריחניים ומחממים; רגש השופע ומפזר סביביו אושר וחדווה, כפזר צמרת אילן בשעות בין-הערבּיים את בּשׂמי פרחיה בשפע וביד רחבה. הוא גם זכר, שמעודו לא נתמלא לבּוֹ אהבה, אהבה רבה ועזה. היו פגישות שונות. אלה היו רק מעשי ילדות או הרגשות קלות ערך, בנות חלוף, ולא השאירו אחריהן רושם קיים ומתמיד. ההיתה בזה רק יד המקרה? האין לתלות אשמה זו בכל חינוכו הנזירי, בסביבתו הכּסוּיה אבק דורות חדלי-חיים? האם לא הגיע לידי כך, שהתחיל להטיל ספק במציאוּת האהבה? האם לא חשב, במוצאו את ציורי הרגש הזה בספרות ובאמנות, שאין אלה אלא חלום, חלום אנשים ערירים וגלמודים כמוהו, חלום שבדוהו מלבּם בכוונה תחילה להשקיט את סער דמיהם הרותחים והאוכלים מרוב שיעמום ובדידות?

נולד בו צורך להבּיע את מחשבותיו בקול, ופנה אל מוֹריס לוי:

– מר לוי, אנו היהודים איננו מסוגלים לאהוב.

– יודעני.

– התאמינה, לא אהבתי עוד מעולם.

– יודעני.

מרגלית לגלג:

– אתה יודע הכול.

הזקן התריס:

– אמנם כן… אמנם כן… העין רואה… נפשך משתקפת בראי… שור נא לתמונותיך… ה… ה… אין ברק אושר…

הוא הראה בידו על המון הצעירים הסואנים באולם, והוסיף:

– הם יודעים אהבה ואושר… גם אני, מרגלית, לא ידעתי… המ… פּאפּירוסה ישנה?

מוֹריס לוי הוריד ראשו, הסיר כובעו המעוּגל וגילה את קרחתּוֹ המבהיקה בצבע אפור כחלחל והעטורה בשיפּוּעי הקדקוד בתלתלים מכסיפים וארוּכּים, והוציא מפיו אנחה קלה. אחר קם פתאום ואמר אל מרגלית:

– השעה מאוחרת… והדרך ארוּכּה.

והלך לו.

אליהו נשאר לבדו, הוא פרשׂ לפניו את העיתּוֹנים שקיבּל מיד לוי והתחיל מעיין בהם. רוּבּם היו השקפות קצרות וכוללות על טובי הפּסלים והתמונות שבתערוכת הסתיו. לעבודת מרגלית שהוּצגה בה הקדישו רק הערות חטופות בהוספת המלים: “משכו עינינו”, “ראוי לתשומת לב”, “נציין גם” וכדומה, ומרגלית זרקם בשאט-נפש ומתוך חימה עצורה. באחד העיתונים התעכּב המשקיף על תמונתו יותר. בהשקפה זו היה כתוב: “מרגלית אינוֹ שם חדש, למרות היותו צעיר לימים. תמונתו ‘היגון הגא’ מעידה על בגרות. המכחול עבר על פני הבד וידע מה שלפניו. אמנם הצעיר הזה מעורר בלבּנוּ חרדה. חסרה בו רעננוּת הנוער. יש בו כוח, אבל כוח זה אינו נובע מאליו, רק הנהו פּרייהּ של התאמצות. יש בו לב, אולם לב זה הוא חסר אושר.” מתחת להשקפה זו היה רשום השם הבדוי Malin. מרגלית הצטחק. זה היה פרי עטו של מוריס לוי בכבודו ובעצמו.

הוא קם, התחיל מבקע לו נתיב בין השולחנות הצפופים, כשהוא פונה אל המבוא. קבוצות אחדות ממכּריו, שישבו מבוּסמים עם נערוֹתיהם על ברכיהם, הריעו לקראתו, הזמינוהו להיארח אתם לחברה. מרגלית דחם. לבּוֹ היה מר עליו הערב ולא היה נתון להוֹללות זו. אולם הם גדרו את הדרך בעדו. רגע עמד ופקפּק. פּתאוֹם חש, שהתנגדותו מתמעטת והולכת. הוא לא ידע כל סיבה למאן, לסרב. הוא ניאות אפוא ויצנח על אחד הכּיסאות שלפניו.

חבריו קיבּלוּהוּ בקול מחיאת כּפּיים. אחת הנערות, קטנת-קומה, צהבהבה ומהירת-תנועות כחתול-הבּר, אחזה בצווארו בשתי ידיה הקטנות ונשקה לו על שתי עיניו פעמים אחדות זו אחר זו, בהוסיפה בכל פעם: אה, הראש הנחמד! אה, הראש הנחמד! מרגלית מיהר להשתחרר מבין זרועותיה, וקרא אל חבריו בקול גרוי:

– יודעים אתם, איני אוהב את שביל הזהב! אם החלטנו להיטיב את הלב, ניטיבוֹ כראוי, ולמה נשב במאורה זו?!

החבורה קמה בבת אחת הומייה, שכוּרת-יין, חסרת-עול ונדחפה הלאה בשאוֹן רב אל דלתי בית-המשתה. כּנוּפיה מנוּמרת זאת משכה עליה את עיני כל הנאספים. אנגלי גבה-קומה, רזה-פנים ובעל ראש קטן, הסתּכּל בהם בפרצופו השקט ובפיו הפעוּר, המראה טוּרי שיניים צהוּבּוֹת, ורק לסתותיו הקמוטות רעדו מעט לאות הנאה ותמיהה. שם, בקצה האולם השני, ישבו עדה, קלִיוֹזֶא ושיינבּוֹים. גם היא הפנתה ראשה להם. תהלוכות כאלה היו כה חדשות בעיניה, שהיו עתה מגודלות, צמאות ונוֹהות אחרי כל תנועה שהעלתה חבורה סואנת זו בין כּוֹתלי האולם, בפורצה לה מעבר בין עשׂרות האורחים. סמוּך לה ישב קלִיוֹזֶא. כבר התחילו חוטי רעוּת וקירבת-רוח מסבּכים את שניהם. קלִיוֹזֶא הרבּה לדבר. הוא ביאר, סיפּר, שׂח על עתידו, על תוכניותיו. עדה הקשיבה לו רוות-חיים ומלאה התעוֹררוּת קלה, וסביבה נתפּזר חן, טוהר וענווה, שהיו מידות כה בולטות ומוזרות במקום זה ובתוך אווירה של הוללות זו.

פתאום קרא שמואל שיינבּוֹים בקול:

– הביטו, נדמה שאליהו עובר שם.

קלִיוֹזֶא הטיל מבּטוֹ:

– איני רואה מאומה.

וחזר לדבריו.

אמנם הוא לא ראה מאומה. ברגע זה נסגרה דלת בית המשתה, שבּהּ יצא מרגלית החוצה בלווית חבריו. גשם טיפטף. הרחובות היו מכוּסים כתמי אורה שמנים, עקבות קרני הפּנסים שנשתקפו בביצה. אליהו מיהר ללכת בראש החבורה. הוא ראה לפניו ליל נדודים ואוזנו הקשיבה כבר לקול מפּצי הכוסות השבורות. הוא ידע, ליל זה אבד ואיננו. הוא ראה את הנשים שמסביבו. נערות אומללות, חסרות בית ונפש, המשתעלות באותו השיעוּל המקוּטע, הנקפּד באמצע והמכוּוץ, כאילו היה צרצר נח לו בתוך גרונן ומשמיע צרצוריו הטורדים לסירוגין. הוא ידע, עוד מעט והן תצווחנה, תבכּינה, תצחקנה, תפרענה שׂערותיהן. הכחל והשׂרק שעל פּניהן ימוזמזו. מראן יהא מבעית ומעוֹרר זוועה. ומחשבה אחת זמזמה במוֹחוֹ כזבוב טורד בימי קיץ מעוּננים. הנה לא אל האושר פניו עתה מוּעדות. הוא ידע זאת היטב. האושר שאליו כמהה נפשו אינו לא בנשים הללו ולא בהוללות זו. אבל מוצא אחר לא היה, לא היה. ומרגלית צעד לפניו בפסיעות גסות, ולא חש שאותה הנערה קטנת-הקומה והצהבהבּה כבר נאחזה בזרועו והשמיעה לאוזנו המון דברי הבל ותועבה.


 

ד    🔗

למוחרת הרגיש אליהו סמוך ליקיצתו, כי הנטל הרב, שהעיק עליו אמש, הוטל מעל חזהו ואיננו. חלפה הרוח הרעה, ונפשו הנוחה שבה אליו והיא אתו כתמול שלשום. הוא קפץ מעל מיטתו בתנועה עליזה, ראה במראה את גופו הבריא, את לוח לבּו הרחב והמגודל שׂיער ואת קיבּוֹרות ידיו המתוחות והמלאות, והכרה של ביטחון פנימי התחילה מלפּפת את כל ישותו. הוא מיהר ללבוש את בגדיו. היום היה כבר גדול. לעת הצוהריים היה עליו לצאת לעבודתו.

הוא טען את תיבת הצבעים על שכמו ויצא החוצה. היה יום סתיו נהדר. רוח הלילה נשתתק. הוא כילה לפזר את העננים ולטהר את השמים, ועם עלות שמש התנדף ונעלם. ממעל היתה מנסרת שמש מזהיבה. היא זרעה סחוֹר לה אוֹר קלוּש, דומה לצבעם הצהוב והחולני של עלי שלכת שנשרו בלי הרף. עלי ערמונים ותרזות ריפרפו באוויר במטר פרפר זהב רך ומגוּון. מעל לראשו של מרגלית צווח הכרך. שאגתו פרצה ברעש גדול, שהתגלגל ובא מכל העברים בקול המולה של שברי מפּוֹלת. אחר ניצבה השאגה רגעים מספר, קרוּשה, עצוּרה, כשואפת רוח, בשביל להתחדש שנית ביתר עוז. שורות החלונות קרנו באוֹר מתוֹרג, עד שנדמה מרחוק, שיושבי הבתים הדליקו בהם נרות נרות למכביר לכבוד חג גדול. ומרגלית החליט לעשות את דרכו ברגל.

כשעבר את גן לוּקסמבּוּרג ראה את שמואל שיינבּוֹים יושב על אחד הספסלים ומעיין בספר. מימינו ישבה נערה שחרחרה חיוורת-פנים ופרועת-שיער והשתדלה לבוא אתו בדברים. אולם הוא היה שקוע בקריאה ולא השגיח בה. מרגלית ניגש אליו, בירכהו בקול רם והוציא את הספר מידו לדעת את נושאו. זאת היתה חוברת מעוכה במקצוע התיאוֹלוֹגיה ובה מאמר על אמונת ישראל מאת אחד הכּמרים שבמאה השבע-עשרה.

מרגלית שאֵלהו:

– למה לך… אכן, אהיה זהיר בדברי, למה לך תלי אבק הללו?

שמואל שיינבּוֹים הטיל בו זוג עיניים נבהלות ושתק.

מרגלית הוסיף:

– קיבּלת זאת מידי קליינבּוֹים?

– כן הוא.

– מעניין?

שיינבּוֹים מיהר לענות בפה מלא:

– מעניין מאוד.

מרגלית הסתכל בפניו הצעירים, הסמוקים והתמימים, שהעידו על קהות שקטה, ולא יכול לעצור בעד צחוקו:

– כן… כן… יקירי, אתה סר עתה לבית קליינבּוֹים, אמור לו בשמי שיַרפּה ידו ממך. הכול יבוא במקומו בשלום גם בלעדיו.

הוא פנה ללכת. פתאום שב על עקיביו:

– פרוֹשׂ בשלום אחותך, אפשר אכּנס היום לראות את פניה, ואם היא צעירה כמותך ואינה מטפּלת בהבלים כמותך, נקָחֶהָ אִתּנו לשוטט בחוצות, לראות בעיר וביושביה.

ויעזבהו לנפשו. פיו הכשילוֹ. הוא התחרט עד מהרה על ייעודו. למה לו צרה זאת? פני שמואל לא היה בכוחם לעורר סקרנות מרוּבּה לאחותו. אבל היום היה בהיר. פני האנשים צהלו. וגם מרגלית חש קלוּת נעימה בכל איבריו.

בשעה שתים-עשרה בדיוק עבר מרגלית את סף ביתו של עמיל-די-ווריה. במסדרון הודיעהו המשרת, שהאדון, שׂר האונייה, ביקש לחכּוֹת לבואו, עניין חשוב מאוד טְרדָהוּ. אחר הכניסוֹ לאולם האורחים. הוא היה כולו מקוּשט בכלים מכלים שונים. כלים הללו הביא די-ווריה אתו ממסעותיו בארצות הרחוקות. היו פה תרפים קטנים מהוּקצעי עץ אדמדם, בעלי פנים מעוּוים וַאיוּמים. מכשירים עשויים קנה-בּאמבּוק התגוללו פה ופה. על הקירות היו תלויים חרבות, פגיונים עקומים בעלי ניצבים מצוּפּים צדף וענבר. על האצטבאות היו סדורים שלדי לטאות, חיות-בּר קטנות, וגולמי ציפורים עם נוצותיהן המגוּונות הבריקו בשלל צבעים. ועל כולם בלטה מתוך הקיר המזרחי, באמצעיתו2, מסגרת גדולה כסויה זכוכית המגינה על ענף מחטי גדול ירקרק כהה, ומתחתיו היה רשום: ארז הלבנון.

מרגלית חש, שראשו סובב והולך. זיקי אור בצבעי הקשת ריפרפו לעיניו באור החדר. ריח כלים אלה היה נודף מור, כּרכּוֹם וצרי, עד שגרונו נעשה צר לנשימתו. הוא טייל ארוּכּות וקצרות בתוך האולם הקטן. בזהירות ומתוך הדרת-כבוד מישש בידיו בחפצים השונים. רעיונות מוּזרים, מהממים וּספוּגי שיכּרוֹן עברו דרך מוחו. שם, מעבר לימים ומדינות, ודאי ישנו דבר-מה חדש ורב-ערך, שבכוחו למלא ריקניות החיים ולהמתיק שיעמומם. שם אין הכול גלוי וידוע. ערפלי סודות עודם מרחפים על פני תהומות החיים. שם אין תוגת השלכת ושיממון לילות סגריר עגומים. שם תזרח השמש, יהל הירח. ומי יודע, אפשר שם גם ארץ מגורי האושר, שאליו נפשו כה נכספה?…

הוא צלל במחשבותיו כבתהוֹם נשייה, ולא הרגיש גם בכניסתו של ה' די-ווריה. רק בשומעו את קולו המעוּבּה, הקורא לו בשם, התעורר בבהלה והפנה אליו את פניו. ה' די-ווריה עמד בגופו האמיץ, בכתיפיו הרחבות, בפרצופו שנסתמק מרוחות-ים סוערות ובלחייו המכוסות ורידים דקים – עמד לבוש בגדי השׂרד שלו, והסתכל במרגלית בעיניו הבהירות מתוך הנאה רבה.

– הנה זה לי עשרים שנה, שאני ממלא חדר זה במיטלטלים הללו. והוסיף בחשיבות:

– יש פה גם יקרי-המציאות.

אחר עברו אל חדר העבודה. די-ווריה ישב על מקומו. מרגלית הסיר את הבד הירוק מעל מלבן-הציירים והתחיל להעביר מכחולו. בשעת עבודה סיפר לו שׂר האונייה, שעליו לצאת בשליחות חשובה מאוד מטעם הממשלה. עליו ללמוד ולחקור את תנאי השיט בים התיכון. בעוד ימים מספר הוא עוזב את פּאריז ומפליג בספינתו לימים רבים. והוא ביקש ממרגלית שיחיש לצייר את תמונתו.

– אם תשב במנוחה כחצי שעה, ענהו מרגלית, הנה כיליתי מלאכתי.

הוא סר הצדה, הסתּכּל בתמונה בעיניים מכוּוצות, התקרב אליה פתאום בצעד רחב והתחיל מעביר את מכחולו בזהירות סמוך לשפה. אחר ביקש מאת ה' די-ווריה לבוא ולראותה. ה' די-ווריה ניגש, בחן את היריעה, הצטחק והגה בחשאי, כמדבר אל נפשו:

– יפה מאוד… יפה מאוד.

אמנם התמונה היתה בולטת מעל פני היריעה. די-ווריה עמד כמות שהוא: מלא-אייל וכולו אומר כבוד. פיו הרחב והעז היה פּעוּר מעט; נדמה, זה עתה הפליט את הפקודה מתוכו. שׂערות ראשו היו פזורות ומסוּבּכות וקלושות; נדמה, שרוח ים חזקה עדיין משתעשעת בהן ומטרפתָן. ובאותוֹ האודם השפוּך על הפרצוף היה מבצבּץ גוון מיוחד במינו, דומה לאדמומיות החומה שברעפים מלוּבּנים, ולמרות סימני הבריאות שבו היה גם מגלה עקבות שנות עמל ונדוּדים.

מרגלית עבד עוד כחצי שעה. הוא תיקן, מילא, מזג קווים שונים, ואחר זרק את מכחולו בתנועה מהירה ממנו והלאה, ואמר:

– לא אוסיף עוד.

די-ווריה צלצל בפעמונו. נכנס המשרת לבוש שחורים, מגוהץ וקר-רוח כחצוב שיש, והגיש למרגלית קערה מלאה מים לנטילת ידיו. אחר עברו אל חדר האורחים, ואחות די-ווריה, היושבת בביתו, מזגה לפניהם כוסות טיי מזהיבות. די-ווריה חשב את מרגלית לרוסי, והוא התפאר לפניו:

– זהו טיי אמיתי, מארץ סין עצמה. רק שלשום קיבלתי חפיסה מאחד המקוֹרבים.

הם גמרו שתייתם לפי הנוסח הקבוע ביניהם. מרגלית קם ונפרד מאת בעל-הבית. די-ווריה היה אדם בעל נימוסים. עם מרגלית לא נכנס בכל-זאת בשׂיחות ארוּכּות.


 

ה    🔗

בחוצות היה האור מרוּבּה; לא הורגש במאום כי שעת הצוהריים כבר עברה. נדמה, הנה רק התחיל יום קיץ בהיר של תקופת תמוז. פרחי דיגיטאליס סגוּלים התנועעו על גבעוליהם הזקופים בגאווה יתירה. הגיראניוּם כיסה את הערוגות כפרדסים בכתמי תולע רחבים. שוב נראו אומנות עם ילדיהן הנחמדים, העליזים ולבושי השחורים. זקינים שחוחי-קומה, דקי עורף וקמוטי צוואר, חיממו גבּיהם לאור השמש. ונערות מקוּשטות, יגיעות וחיוורות-פנים, פיזרו פירורי-לחם לאנקורים העזובים, שבאו שיירות שיירות לקבל פיתם.

אליהו מרגלית עבר את הרחובות ברגל קלה וברוח צוהלת. הוא שמח, שגמר עבודתו בבית די-ווריה. הוא שמח לקראת אור היום השופע. מרגלית אמר לסור לבית שיינבּוֹים. הוא לא קיווה למצוא שם עניין רב. הוא לא אהב אנשים מסוגו של שיינבּוֹים: עשירים, מפוּנקים, מוּגבּלים וחסרי כל אופי. הוא ידע גם מה רבה השפעת קליינבּוֹים על משפחה זו. עם האב הלוא בא קליינבּוֹים בכתובים, והבן הלוא נמסר לידו, תחת השגחתו. והוא חשב, שוודאי העלמה אינה שונה משאר בנות-גילה ומצבה, המטיילות פה בחוצות באפס מעשה ובאפס מחשבה; מבקרות תיאטראות, אסיפות, מרבּוֹת בקישוטים בטעם גס ומוּפקר, ומתמוֹגגוֹת מתוך חמדה חשאית, מוגת-לב וסרת טעם… אולם היום היה כה גדול, חוג מכּריו כה צר, עד שמרגלית החליט סוף סוף לקיים הבטחתו, ורגליו התחילו מוליכות אותו לבית שיינבּוֹים. הוא רק הזדיין תחילה באותה רוח ההיתול, הרוח הזדונית והמַמרה, כאילו היה ברצונו להראות את אַפסוּתם של בני אדם אלה, שמוחם נבוב, לבם ניחר, ורק פיהם מדבר רמות, רמות. הוא ידע כי רוח זו דוחה מעליו את האנשים ומעליבם. אולם זאת היתה הפעם כוונתו. למצוא חן בעיניהם לא רצה, לא דרש.

את הדלת פתח לו שמואל, וקרא:

– היטבת לעשות!

בהוליכו אותו החדרה פנימה, הוסיף:

– גם קליינבּוֹים אתנו, הוא מקריא את מאמרו באוזני אחותי.

– אה!

מרגלית לא הוסיף לדבר מאומה. הוא נהנה מאוד. ובלבּוֹ חשב: הלוא כל זאת ראיתי מראש; קליינבוים מקריא מאמריו, העלמה שומעת ומחווה דעתה, והכול שריר וקיים. זהו הנוסח, הנוסח המקוּבּל. כן היה וכן היה תמיד. קטנוּת, רמאוּת פעוּטה, – אה, הוא מכּירן, הנה הנן עם כל סימניהן, עם כל פרטיהן. לבּוֹ התחיל מעיק על עצמו. למה בא הנה? מה לו ולהם? יֵשב לו מר קליינבּוֹים במנוחה וירבּיץ תורותיו, חידוּשיו ותגליותיו המחוּכּמות. סוף-סוף מה הם ומה כוחם? אבל מה לו פה ומי לו פה? הלוא הוא היה צריך לדעת, והלוא גם ידע את הכול מראש.

בינתיים נפטר ממנו שמואל והלך לבשר לאחותו את דבר בואו של מרגלית. זמן מה נשאר לבדו בחדר. הוא עבר לאורכּוֹ ולרוחבּו והסתכּל בכל הנמצא מסביבו. דבר-מה התחיל מפליא אותו. לא בפעם הראשונה הוא רואה דירותיהן של עלמות הללו. הוא ראה בחייו למדיי את תמונות רייפּין, את גדות קרים הזועפות, את התמונות של עלמות חיוורות וצנועות, המוּדבּקות אל הקירות. כל זה נמאס עליו מכבר הימים. פה, בין הכתלים הללו, לא ראה גם צל קל של אפס טעם זה. היו פה ספרים, ספרים עבים, מכוֹרכים יפה. על שולחן קטן היו מונחים מכשירי-ניתוח אחדים. ועל הקיר שמעל לשולחן-הכתיבה היתה תלויה רפּרוֹדוּקציה נחמדה של “הגן-הפורח” מעשי ידי לויטאן. מרגלית הבּיט סחור סחור לו. היה פה אוויר מיוחד במינו, זר לו, שׂררו סדרים וניקיון, שהזכירו לו את דירותיהם של איכּרי הולאנדיה השקטה. המרי שבקרבּוֹ כאילוּ התחיל משתּתּק. אולם מעבר לכּוֹתל, מהחדר הסמוּך, נשמע קולו הצרוד והצפצפני של קליינבּוֹים. הוא קרא שם בהטעמה רבה את דבריו הרמים. גל של כעס ומרירות חזר ושטף את כל ישותו של מרגלית והרגיזהו.

דלת החדר הסמוך נפתחה לאיטה. נכנסה עלמה לבושה שמלה אפורה, פשוטה מאוד, והתקרבה אל אליהו בצעד כבד ועצור:

– האדון מרגלית, אם לא אשׁגה?

קולה היה צלול, חופשי, חסר כל זיוף.

מרגלית השתחווה לה.

שוב אמרה אליו:

– אבקש סליחתך, שלא מיהרתי לקדם פניך, מר קליינבּוֹים הפריעני…

והוסיפה בלגלוג קל:

– בעיני זהוּ כּתב חרטוּמים… הדברים כה עתיקים, כה חסרי חיים.

מרגלית אמר בקול יבש:

– ובמה מתעסקת הגברת, ארשה לעצמי לשאול?

קול מרגלית העליב את עדה. היא הוסיפה בלגלוגה:

– אני… בדברים חיים… חיים ממש, אדוני…

אחר פנתה אל דלת החדר הסמוך, וקראה:

– אדון קליינבּוֹים, תואיל לבוא הנה.

הוא בא עם קוּנטרסיו הגלולים יחד ונתונים תחת זרועו. את מרגלית בירך בקרירות. הם ישבו אל השולחן. קליינבּוֹים הביע את רגשי צערו על אשר נדחתה האסיפה, שעליה דיבּר אמש. כששמע מרגלית את דבריו הצטחק. אולם עד מהרה ניחם על מעשהו. עדה הרגיעה את קליינבּוֹים, שאין בזה כל רע. מכיוון שהיא נשארת פה לימים רבים, הלוא עוד תספּיק לבקר את האסיפות. היא גם אינה רודפת אחריהן ביותר. והשׂיחה נפסקה. שיעמום תפל התחיל זוחל בין כותלי החדר ופורשׂ ממשלתו סביב סביב. עדה ניסתה פעמים אחדות לעורר את אורחיה ולעניינם, ומאומה לא עלתה בידה.

פתאום ורוח ההוללות תקפה שנית את מרגלית. הוא התחיל מספר לעדה מתוך שטף אמרים על דבר חיי הבּירה וּשאוֹנהּ. הוא לא היה נזהר בדבריו, במבטאיו. דיבּר בפה ממלל רברבן בשבח המנהגים החופשים, הפּרוּצים. הילל את האשה הצרפתית על קלות דעתה, תכונתה המוליכה שולל, יחסה החופשי מכל דעות קדומות, וחדוות החיים הטבעית אשר בנשמתה. קולו היה הפעם גרוי, מקוּטע ומלא קנטור. הוא כאילו היה מתכוון להרעים את מי שהוא. עדה הביטה עליו בעיניים תמיהות. מה הוא שׂח? מה חפצו?

ועודנו מדבר והוא קם ממוֹשבו, מעמיד פנים מהתלים, ניגש אל קליינבּוֹים והיכּה על כתיפו:

– קליינבּוֹים, למה תשב כּקצוּץ-כנפיים?

זה היה מעשה גס, מכוֹער, רע, חסר נימוס. מרגלית הרגיש בזה. הוא גם ראה את סקירתה של עדה, שהתמהמהה הפעם עליו מלאה מחאה ואי-רצון. אבל שוב לא היה אדון למעשיו ולמחשבותיו.

קליינבּוֹים הטיל מעליו את ידו, והשיב חדוֹת:

– לא כל אדם יכול להתהלך חסר עול ודאגה כמוך.

מרגלית לא חשב להרפות ממנו, הוא המשיך:

– הדאגות!… הדאגות!… זהו מצב-נפש, מר קליינבּוֹים, מצב-נפש… ראיתי אנשים, שהם שרויים בדאגה על שהם חסרי דאגה… תן תודה, תן תודה… בעמקי לבּך אתה חומד חיים הללו כמוני, אבל אתה מפחד… מפחד… אתה מרים חרטומך ומריח בחיים הללו, כהרח העכבר בנתח החלב המידלדל במלכּוֹדת; גדול הוא התיאבון, אולם גדול ממנו הוא הפחד, שמא תיפּוֹל בפּח. כך הוא, יקירי, והשאר רק מלים ריקות שאין להן שחר.

קליינבּוֹים לא ענהו. הוא הבּיט בפני עדה המעוּננים ורמז לה בעיניו הקטנות כאומר; שורי, הלוא כך תיארתיו לפנייך; הגידי בעצמך, הכזבתי לך? אחר נאנח, קם ממקומו ואמר:

– הנני ללכת.

עדה ליוותהו עד דלת המסדרון ונפרדה ממנו בחביבוּת יתירה. מרגלית נשאר עומד באמצע החדר מהוּמם ומבוּלבּל. כעס רע פּיעפּע בחזהו. הוא כעס על עצמו, על תהלוכותיו. נדמה לו, שלא המקום ולא השעה היו ראויים לנפתולים אלה. רוחו נפלה. הוא חש את עצמו עלוב, פעוּט ומסכן. הוא חיפשׂ לו מוצא. הוא חפץ לרצות את פני עדה, שציערהּ על לא דבר.

בשומעו קול צעדים מאחורי שכמו קידם מרגלית את פני עדה:

– גברתי, התכוננת ללכת לאסיפה?

– אמנם כן, אבל היא נדחתה.

הוא הוסיף בקול מפייס:

– אהין להציע לפנייך עניין אחר…

עדה הרימה אליו שתי עיניים גדולות ותמיהות.

הוא המשיך;

– הנה תערוכת הסתיו תהיה פתוחה רק ימים מספר, התסכימי לבקרהּ? הנני מוכן לשרתך.

היא לא מיהרה לתת הסכּמתה. עדה פקפקה, פקפקה, לבסוף ענתה:

– ואימתי עלינו ללכת?

– השעה הזאת היא הנכונה.

עדה קראה לשמואל אחיה והציעה לפניו להיארח אתם לחברה. הוא סירב: כבר ביקר פעם תערוכה זו, וגם לבּוֹ אינו נמשך במאוד אחרי דברים כאלה. אולם עדה הפצירה בו והסכים. וַתּיאוֹת גם היא.

הם יצאו החוצה. שמש שטפם פז, עברם אור. מרגלית הלך לצדהּ של עדה שתקני ותפוּשׂ מחשבות. לעתּים הטיל בּהּ מבּט גנוב, מהיר ובוחן. סחופה עם זרם ההמון הנחפּז נעשׂוּ תנועותיה חיות יותר וזריזות יותר. צווארון-מעילה האדמדם השליך ברק תוֹלע על פניה השחרחרים-ירקרקים והוסיף לה חן-נוער תוסס ורענן. היא לא דיבּרה עמוֹ. כשהעלה אחד הפסלים או הבניינים את עניינה, פנתה אל אחיה וביקשה מפיו ביאורים. מחאה קלה זו מצאה חן בעיני מרגלית. מנוחת-נפש מלאה רוך התחילה מזדעזעת בחדרי לבּוֹ. הוא ראה את עצמו מנוּצח, כבד-פּשע ונכנע. רגש זה לא הרגיזהו, לא העלה בו כל תרעומת, הוא נהנה, נהנה מאוד.

בבית התערוכה יצא מרגלית לפניה והיה לה למליץ. הוא נשתנה תכלית שינוי. עיניו בערו, קולו רעד, ודבריו היו בהירים וקצרים. פסל קטן מעשה ידי הפסל ט-י הרוסי, טולסטוי רכוב על גבי סוס, משך עליו את עיניה. היא הבּיעה את התפעלוּתה ושׂביעת-רצונה. מרגלית התנגד לה. היא לא ידעה להכריע. נדמה לה, שהוכחותיו ישרות ונכונות.

אחר התחילו לעבור לפני עיניהם התמונות, הרישומים, הציורים, בערבוביה משונה. נולד אותו הבּלבּוּל במוח עדה, שלא היה ביכולתה לא להוציא משפט ולא להתרשם במאומה. היא התפּלאה רק לבקיאותו הגדולה של אליהו. הוא קרא בתמונות התלויות על הקיר כאדם הקורא בספר פתוח. היא שמעה את דבריו, המתוּבּלים במבטאי שפת-האמנים המוזרה, בהקשבה רבה. עולם חדש, נפלא, הלך הלוך והתגלה לפניה בכל יפעתו.

באחד האולמים, על פני הקיר האמצעי, מול המבוא, נראתה תמונה גדולה, וניכּר היה, ששׂמוּה במקום זה בכוונה תחילה כדי לעורר את שׂימת לבּם של המבקרים. עדה התעכבה. שמואל כפף מעט את ראשו, ולחש על אוזנה:

– עבודת מרגלית.

עדה הסיבּה את ראשה בחטיפה והבּיטה בפני אליהו. הוא עמד סמוך לה בלב הולם ובעיניים פקוּחות והסתכל בתמונתו, כאילו זה עתה ראה אותה בפעם הראשונה.

לפניהם השׂתּרע הים הצפוני. אורות חיוורים, נקפּאים, פּוצצו קרניהם בין שני בּוּלי קרח. אורות אלה פּרכּסו בשלל צבעים כמבקשים רחמים, כמתחננים על נפשם. שחור לילה, זרוע פחד טמיר, רבץ באופק הכבד והשפל. דבר-מה מבעית ארב במסתרים. מסביב שקט ספוג זיע. באמצע נראתה ספינה; ספינה גלמודה ועזובה. חוליות קרח סַבּוהָ, נדחקו עליה מכל עבר. היא היתה מוטלת מעט על צִדהּ. נדמה, שבאוויר מנסרים קולות חריקות קרשיה, שעוד מעט ויתפרקו ויפוזרו לכל רוח. התיירים האומללים, יורדי אונייה זו, היכן הם? אין לדעת. היה מונח דבר-מה קרוש וחסר-תנועה בירכּתי הספינה. שׂרידי מלבּוּשים השומרים בקרבם שלד אנוש וגרמיו? ואולי בלאי מפרשׂ קרוּע, שהסער טלטלהו ארצה? אין לדעת. מסביב גדוֹל הקור, קור עולמי, עד אין קץ, בלי כל תועלת. אין מוצא ואין תוחלת. ובכל זאת… ובכל זאת שלושת התרנים מתנוססים עוד ברמה יהירים וגאיונים. בעוז ובחירוף נפש הם מפלחים את המחשכּים, גדולים ונישׂאים. עוד המה חשים בחוסנם הכּבּיר. עוד המה מקדמים בשׂמחת קרב את לחץ הקרח המעיק עליהם. ומלמעלה, בראש אחד התרנים, רועד כתם נהרה בהיר. נדמה שזאת היא עין חיה, רואה. והנה היא שולחת מבּטיה גבוה-גבוה, מעל לגבעות הקרח, כמצפּה, כמקווה, כמלאת ביטחון, כאזוּרת אמון לקראת שמש, לקראת אור, לקראת חיים!

מן הצד היה רשום כלאחר יד: “היגון הגא” א"מ.

עדה נדהמה. היא אחזה ביד אליהו ולחצה אותה בחוזקה. שפתיה נעו:

– ידעתי… ידעתי…

מרגלית שמע לחשהּ. הוא רעד: מה היא יודעת?…

אולם גם הוא לא שאל פשר דבר. עמד וראשו היה מוּרד על החזה, נכנע, שפל-רוח.

עדה לא רצתה להישאר בבית התערוכה. הם מיהרו לצאת החוצה. השמש התחילה שוקעת. עננים טיילו בשמים. אנשים רצו. קרונות הטראם עברו במהירות. חלונות החנויות הבהיקו ביפיפותם. מרגלית צעד לפניו. עיניו הפיקו אושר. ראשו היה מורם למעלה, וסקירתו הפלתה בין הגגות הגבוהים את קרעי העננים המזהיבים. מחשבת גיל אחת התלבּטה במוחו: למה כה ייף היום? הזאת למעני? הזאת עבורי?

בהגיעם אל בית עדה התעכּבו. היא הושיטה את ידה למרגלית ואמרה:

– תודה רבה.

אליהו לא הרפּה מידהּ והשיב בקול עמוּם:

– האוכל לבקר בבית הגברת?

עדה לא ענתה. לאיטה שחררה את ידה. היא בחנה את אליהו רגע בעיניה, אחר הגידה:

– אנא, בבקשה.

קולה היה קר, דוחה ומיואש.

וסגרה בחופזה את הדלת בעדה, כנמלטת על נפשה.


 

ו    🔗

לאחר ימים אחדים עמד אליהו לפני אחת התמונות שבחדר עבודתו והסתּכּל בּהּ בעיניים פּקוּחות כבוֹחנהּ וּכבוֹדקהּ יפה יפה. הוא לא ראה מאומה. הוא עמד כשידיו בתוך כיסי מכנסיו, סקירתו משוטטת במרחקים, ופיו מדבר והומה קטעים אל נפשו:

– זהו חדש, חדש… פרשת חיי כפרשת גיבּוֹר רוֹמאן-שוּק של ז’וּרז' אוֹנֶה… ח!… ח!… ח!… ראה ריבה, והנה התלקחה התבערה… ח!… ח!… כן, התבערה התלקחה, הלוא כך הם כותבים בספריהם… נוסיף לזה: לילות חסרי שינה, מחשבות, געגועים ומאוויים מעוּרפּלים וחסרי תואר… הנה, הנה הכול כנהוג, חי נפשי… תעתועים, תעתועים… מי פילל לזאת?… ואפשר הונאה עצמית?… ילדת שיממון… סוף סוף מה ראיתי על ככה?… עלמה ככל העלמות, עלמה…

פה נפסקו דבריו. תמונת עדה עלתה וקמה לפניו, כאילו ציירה את עצמה על-גבּי הכותל. דמותה הבּיעה כל כך הרבה שקט. לא היה בה לא רוגז עצבים ולא אותו להט הצימאון אחוז הקדחת, שהכּיר תמיד בפני אחיו ואחיותיו, ריעיו וידידוֹתיו. באופיהּ היה טבוע שקט זר, נכרי. עיניים מלאות אש שליווה זו רוכש לו אדם מן החוץ, מן העולם הגדול, החופשי כאופקי ערבות והנישׂא כשׂיאי הרים. בּפְנים, בגבולות סביבתו, קרצו לו תמיד עיניים חרידות, כמבקשות מפלט מפני היד שתנחת על ראשן. אה, כמה תיעב עיניים הללו ומבּטים הללו. ואם התרחק התרחק מכל מקורביו ובילה פה את חייו, סגור בכלוּבוֹ המשמים, נשכח מלב, אובד, אכול קור ובדידות, חסר-אחיזה ואפס-חיים, הלוא עיניים חרידות, בהוּלוֹת וספוּגוֹת חמדה ותשוקה שלא תתמלאנה הן שהבריחוהו הנה, הן ששׂמו עליו את החיים למעמסה, והן שגדרו בּעדוֹ את מסילות החיים.

עדה עמדה לנגדו עתה אחרת, אחרת. היא לא נעה, לא זעה. היא היתה שקטה, מלאת ענווה וָרוֹך.

הוא צנח על הכיסא שלפניו ומילמל:

– זהו שׂחוק, שׂחוק המקרה.

אחר התחיל מבּטוֹ מתעכּב על נקודה אחת וישתקע במחשבות. למרות אופיו הלוהט, הנפתה על נקלה והפזיז, היה אליהו מרגלית מזוּין בשכל בהיר מאוד. הוא שהראהו תמיד את החיים כמות שהם ובלי צל של הפרזה. אותו שיקול-הדעת המיושב והמתון התחיל מנתח וחוקר וחותר חתירות מתחת לאמונתו החדשה. בימים הראשונים נחה עליו דעתו. הוא מצא שתהלוכות עדה אינן אלא פינוּקים וַעוויוֹת והתרפּקוּת מעוּשׂה, כדי לצוד את הלב וּלקחתּוֹ שבי. “כל הזאבים מייללים בקול אחד”, אומרים האנשים, ולכל בנות-אדם דרך אחת ונתיב אחד בהידפקן על דלתי לבּות הגברים. עדה זו אינה טובה ואינה רעה מאחרות. אולם עד מהרה נוכח, שרעיונות אלה באים להשקיט את רוחו הסוער וּלפייס את אנוֹכיוּתו הנעלבה. כּן, הוא הראה גלוי, שברצונו לראוֹתהּ ולהימצא בחברתהּ, ועדה דחתה אותו, דחתה בשתי ידיה. למה? למה?…

הוא קם ויצא החוצה. כחצי שעה טייל ברחובות. וּכשנמאס בעיניו שוּט-חוצות זה, החליט לעלות אל קלִיוֹזֶא. מפּיו קיווה לדעת מכל הנעשׂה. הוא מצא את חברו עובד כפוּף על שולחנו ועסוק בעבודתו. ההוא מיהר לקדם את פני מרגלית ואחז את ידו בשתי ידיו וטילטלהּ בחוזקה וקרא:

– אליהו, למה אין רואים פניך? חיפשׂתיך, חיפשׂתיך…

אליהו ישב, הוציא פּאפּירוסה, הדליקה, והשיב בעצלתּיים:

– במה אתה טרוד עתה?

– תוכנית חדשה; נחש נא, במה בחרתי.

אליהו הצטחק.

– גם אם נחש אנחש, לא אמצא את חידתך, קלִיוֹזֶא יקירי; אתה נולדת בפלך חרסוֹן, שם האדמה דשינה וּשחוֹרה, שם גידולים אחרים. מי הוא שימצא מה שסוער במוחך…

– דייך, דייך, אבל בל תלעג לי, בחרתי בתבניתו של טרקלין-מרפּא בחמי טבריה. הפּרוֹפסוֹר התנגד בראשונה. אמר, שאין הוא מכּיר בבניינים התלויים באוויר. ואני באחת – וניאות לי. עתה הבּט וראה…

הוא הוֹשיט למרגלית את שׂרטוּטיו3. קווי הטרקלין הבּנוּי על מדרון הר היו כממוּזגים יחד עם כל הסובב אותם. הבניין נמוך-קומה, שׂרוּע ורחב, ורובץ ברווחה ובביטחה כרבוֹץ הארי בהתחממו לאור השמש. אליהו לא יכול לעצור את רגשי הגיל שבלבּוֹ, וקרא בקול:

– קלִיוֹזֶא, זהו מרהיב עין!

קלִיוֹזֶא גמגם:

– עוד לא כיליתי, עוד לא כיליתי.

הוא הסיר את שׂרטוּטיו והשעין אותם אל הקיר, ואחר שב אל מקומו. שרתה שתיקה. פתאום שאל אליהו:

– ומה אתה עושה בערבים?

– בערבים?

– באתי לבית הקאפה “הדרקון האדום”; חשבתי למוצאך שם – ואינך.

קול אליהו היה יבש, עמוּם ועצוּר. קלִיוֹזֶא הטיל בו את עיניו הכּחוּלוֹת כמשתּוֹמם:

– בערבים אני מבקר לעתים קרובות בבית הגברת שיינבּוֹים.

– אה?

– הגברת שיינבּוֹים, היא עלמה מעניינת מאוד, הלוא אתה מכּירהּ.

– ואָחיה אִתּהּ, וה' קליינבּוֹים בן-בית… המשפיע הרוחני… לא, לא אבוא, תודה רבה.

– שוב לא מצאת, אליהו… לא דוּבּים ולא יער, האח אינו יושב-בּית, וה' קליינבּוֹים אינו כה שׂבע-רצון כמו שאתה משער… נפלו גם דין ודברים בינו ובינה… הוא אמר לה פעם בהקפדה: גברת שיינבּוֹים מחווה דעות, ונדמה שמרגלית מדבר מתוך גרוֹנהּ. על זה ענתה עדה: לא הספקתי עוד ללמוד את מהלך מחשבותיו של מר מרגלית, שעות אחדות בלבד טיילנו. אבל אם הן מתאימות לדברים שאני מבּיעה, אני שׂמחה לזה; והנה, הנה באת על משוגתך…

– הבלים וּרעוּת-רוח! צעק מרגלית.

– דיברנו גם על אודותיך; הפעם הראשונה בחיי שמעתי את ההערכה הנכונה לכל הווייתך…

–?… הוא מצמץ בעיניו כמחכּה לסוף דבריו.

– היא אמרה לי: חברך הוא אדם אומלל; מי שיוֹדעוֹ היטב לא ישׂנאֵהוּ.

אליהו ישב במנוחה. הוא הסתכּל בפני חברו התמימים, ולבּוֹ רחב עליו. הוא הכּיר לו טובה על הדברים שהוא משמיע באוזניו. הוא רצה ששׂיחתו תימשך בלי הרף. חפץ עז תקפהו לראות את עדה, להימצא בקירבתה ולשמוע קולה, ולהרגיש בסקירתה הגדולה והשקטה בּפזזהּ סביבו ברתת מתוק ומנעים כשברירי שירת זמיר בעבי היער.

קליוזא שאֵלהוּ:

– למה אינך בא שמה? כולנו מתפלאים לזה.

– אני טרוד, יודע אתה, הנה גם עתה עלי למהר.

הוא קם, נפרד מחברו ויצא מחדרו. הוא התחיל מסתובב בחוצות. מה לעשות? מה לעשות? הנה המו אנשים כנחיל דבוֹרים. הנה שאגו החיים בתרועת ניצחון. הוא היה זר מנודה בין כל אלה. הוא לא השתתף במאום בכל אלה. רק רגש אחד מילא כל קרביו: רגש קנאה ארוּר, שאכל את נפשו כּליל. מה לעשות? מה לעשות?

סמוך לאחד הפרדסים התעכּב. שם עמדה מוֹכרת פרחים והכריזה על סחוֹרתהּ. היא היתה צעירה מאוד, כבת שש-עשרה. עיניים גדולות מלאות חלום, אור רך התנועע מתחת לקשתות גביניה הדקים. היא היתה עברייה, אחת העבריות האוּמללות המתגוללות פה בשוּקי הבירה כדומן על פני השדימות. הוא הכּיר במוֹצאהּ על-ידי הפחד הטמיר והנעלם שכל הווייתהּ היתה חתולה בו. היא נבלה פה בתוך אבק חוצות, וקישטה בפרחיה את חזוֹת העלמות הפרוּצוֹת המשוטטות על ימין ועל שמאל לבקש טרפּן. הוא ניגש אליה. קנה צרור פרחים ונכנס עמה בדברים. הילדה נבהלה וסרה מעליו. מיד מן הצד יצאה אשה זקינה, קמוטה ומעוכה ולבושה סחבות, ושאלה לרצונו. זאת היתה אמהּ. הוא הציע לפניה, שתרשה לבתּהְ שתעמוד לפניו בתור דמות. היא שתקה ולא נתנה אמון לדבריו, ושילחה אליו מבּטי חשד.

מרגלית הרגיעהּ:

– הנני יהודי כמותך.

הוּא אמר לה את הדברים בשׂפתהּ המדוּבּרת ורוּחהּ שקטה. היא התרצתה. היא התנתה שני תנאים: ראשית, שהיא, האם, תימצא אִתּה ועל ידה, שנית, שהוא יציירהּ לבושה בבגדיה. מרגלית הסכים.

האם שאלה:

– ואימתי עלינו לבוא.

מרגלית הוציא את שעונו, השעה היתה כשלוש אחר הצוהריים.

– נוכל לסור גם עתה.

שוב הפחידהּ חיפּזוֹן זה. אבל הסכום שהציע גדול היה, והלכה אחריו עם בּתּהּ. בדרך סר לאחד מבתי-המסחר הגדולים וקנה פרחי פרג. הוא שם אותם בכלכלת הילדה וּמְדדהּ במבטו יפה יפה, וצעד הביתה בצעד מאוֹשש.

בו ביום התחיל לעבוד על תמונתו החדשה, ולא משך ידו ממנה עד שגמר אותה. שבוע תמים לא עזב כותלי ביתו. שעתיים לפני הצוהריים ושעתיים לאחריהם עמדה הילדה לפניו. הוא צייר בלי הרף, פשוּט-מעיל, פּרוּע-ראש, אחוז קדחת יצירה והשתּכּחוּת. לשוערת אמר, שלא תיתן רשות הכניסה לביתו לשום איש, ואת הארוחות הביאו לחדרו לו ולילדתו. מדי יום ביומו היתה הילדה באה וכלכלת הפרחים אתה; פרחים חדשים, רעננים, שצבעם חי, ותוסס עוד עסיס השׂגשׂוּג. ביום השמיני לפנות ערב, כשהתחילה החשיכה מתגנבת בעד חלונו הרחב והגבוה, זרק את מכחולו הצדה, וקרא בקול לא לו:

– רדי!

הילדה ירדה מעל הבמה הקטנה. אמהּ לא היתה אתה. בימים האחרונים חלף פחדה ותעזבהּ לבדה. מרגלית קרא לה לראות את בבוּאתהּ. הילדה ניגשה. בת-צחוק נכלמת ריחפה על שׂפתיה התמימות והישרות. פתאום התאדמה כּולהּ, ושׂפתיה נעות כמדברת אל נפשה:

– האם כה יפיתי?

והרימה את עיניה הגדולות והחולמות והשרתה אותן על מרגלית בתמיהה. הוא שילם לה שׂכרהּ והוֹליכהּ הביתה ויצא לסובב ברחובות. הוא רצה לשמוע קול רעש החיים, לראות פני אנשים, לשׂוֹחח אתם, להתהולל. הוא הרגיש, שמשׂא כבד הוּטל מעליו בבת אחת; הוא היה עכשיו כמשוּחרר, שקט-רוח, וחש בשלוותו כהר-געש שפלט לַבּתו, והנה הוא שב למנוחתו. הוא בחר לטיולו ברחובות הרובע הלאטיני. שם קיווה להזדמן עם מכּריו. וכשמצא אותם, התעכּב לפניהם, שאל לשלומם, ודיבּר אתם טובות. הוא חפץ גם להיכּנס לבית הקאפה “הדרקון האדום” ולשוחח עם מוֹריס לוי. אבל הוא לא ההין לעשות זאת. הוא חשש, שמא ייתקל שם בעדה. לבּוֹ אמר לו, שהיא שם. הוא סבב בקירבת הקאפה סחור-סחור. לא שגה. באחת הפינות ראה את צלו המוארך של קלִיוֹזֶא בלווית עדה, והם קריבים ובאים אל בית-הקאפה. מרגלית מיהר לנטות הצדה שלא ייראה כאורב להם. הוא נכנס לאחת החנויות להיסתר מפניהם. וכשיצא משם התנהל מוֹריס לוי לאיטו, שחוח ומכוּוץ.

הם שׂמחו איש לקראת רעהו. הזקן גמגם:

– אבד… אבד… בּקש, חפּשׂ – איננו… איננו… דאגתי…

מרגלית לחש על אוזנו:

– עבדתי.

מוֹריס לוי הרים את שתי עיניו הדלוחות:

– עלה?

– איני יודע.

– בלי עקמומיות… איני יודע… איני יודע… אמור, שבע רצון?

– כן.

– זה העיקר… זהו העיקר…

הם נכנסו לבית אוכל, סעדו ארוחת הערב, ואחר פנו לבית מרגלית. בּקוֹשי ומתּוֹך שיעוּל תכוּף טיפּס הזקן אַרבּע קומות הללו. לרגעים התעכּב, הסיר כובעו, העביר ידו על קרחתּוֹ הרטוּבּה זיעה. מרגלית לקחהוּ תחת זרועו ובא לעזרתו.

בהיכנסם החדרה שאף הזקן אוויר ואמר:

– הבה נראה.

מרגלית הדליק אור והרים את הצעיף מעל התמונה. הזקן לא הראה תחילה כל אותות פלא ושׂביעת-רצון. נדמה, שם זה של התמוּנה, “מוכרת פרחים”, העלה בו מחשבת ייאוּש. הוא גימגם מתוך רוגז:

– נושׂא בּאנאלי… בּאנאלי… אלפי ידיים מישמשו…

אבל לאט-לאט התחילה העננה להתפזר. זאת לא היתה תמונה פשוטה, רגילה. הוא ניגש קרוב לה, קרוב לה. נראה, שיש ברצונו למששהּ באצבּעוֹתיו העקוּמות והרועדות. הילדה ישבה פה כשרגליה מקוּפּלות תחתיה, ועל בּרכּיה שוכנת כלכלת פרחים גדולה. היא הבּיטה ישר נכחהּ. לא הבּיעה כל עצב. רק שקט, שקט גא וּמלא הדר. חלוֹם-נעוּרים סתוּם פּירפּר עוד בין ריסיה הארוּכּים. צל אדמדם כעב קל בודד, המקבּל וסופג זיו אחרון של שמש שוקעת, הטילו פרחי הפרג על פניה. וכתם תולע זה היה רוחש, מתנועע, מחליף גוֹנוֹ ומקומו כגל מים קטן, פזיז וקליל.

מוֹריס לוי הרים4 ראשו ושתק. אחר ניגש אל מרגלית, חיפּשׂ ידו, תפשׂהּ וּלחצהּ בכל שארית כוחותיו. רעד עז טילטל כל אבר ואבר שבגוף אליהו. הרגשה כזאת לא חש עוד מעולם. הזקן הוציא מבין שפתיו חרש:

– לזה קיוויתי, ציפּיתי…

פתאום זקף קומתו, הסיר כובעו המעוּגל, השליכוֹ ארצה. תלתלי ראשו, אשר כוּסוּ שׂיבה, נתפזרו ונידלדלו על עורפּוֹ. הוא התחיל בקול רם וצרוד:

– אליהו! עקור שׂערוֹת מכחולך… עקור! טוב מזה לא תצייר לעולם… לשווא, לשווא. הנה פרי האושר! חג לי היום, הנה ברכתי!

הוא ניגש שנית ולחץ את יד מרגלית.

מוֹריס לוי נשאר ללון בבית אליהו. הלילה עבר עליהם ללא שינה. הם ישבו ושׂוֹחחו. מוֹריס לוי דיבר על האושר ועל האמנות.

גם מרגלית סיפּר לו את לבו. הזקן הקשיב וניענע בתלתלי ראשו.

הם נרדמו עם עלות השחר. מרגלית ידע אל נכון שנפשו נתונה לעדה. הוא אהֵבהּ.


 

ז    🔗

רשרוש קל העיר את מרגלית משנתוֹ. נושא המכתבים שׂם בין הדלת ובין הסף את העיתּוֹנים ואת המכתבים. הוא קפץ במהירות מעל משכּבו והעיף עין בהם. על אחד מהם התעכּב. בית מסחר חשוב וידוע הציע לפניו, שימכּור לו את תמונתו “היגון הגא”, אשר הוצגה בתערוכה. מרגלית התחיל מהרהר. לו באה אליו ידיעה כזאת לפני חודשים אחדים, מה רבה וגדולה היתה שמחתו. עתה באו הרגשות אחרות והפריעו בעד זעזועי הגיל, שהתחילו לרחוש בלבו. זיכרונות שלא יימחו לעולם נשקעו בתמונה זאת. הם התעוררו הפעם בכל קסמם הכּבּיר. האם הוא היחידי המחווה דעתו והמכריע? האם לא נעשה יצור אחר שותף ליצירה זו?

השעה היתה האחת-עשרה. מוֹריס לוי השכים לקום ונפטר למשׂרדו. מרגלית התחיל מתלבּש מתוך תנועה איטית ומיוּשבת. פניו היו חיוורים והבּיעו דאגה חבויה ועמוקה.

לאחר שעה קלה עמד אחורי דלתהּ של עדה שיינבּוֹים. לבּוֹ הלם בחוזקה. ברכּיו כמו פקו, וכל גופו רעד. על מצחו נראה עורק תכלת שמילא דם את רקותיו הסוערות. קומתו היתה זקופה, זקופה יותר מדיי. היא העידה על התאמצות ועל חרדת הנפש, כאדם האוסף כל כוחותיו ומקדם פני סכנה שאין להימלט מפניה.

הוא שמע צעדים רכים מאחורי הדלת. קול אשה שאל:

– מי שם?

– תסלחי…

הדלת נפתחה. עדה עמדה עטופת שמלת-בוקר לבנה. שׂערותיה השתּרבּבו על שכמהּ במקלעת. היא לא ידעה את נפשה. אותות תמיהה ניכּרו בפניה הטובות.

– באתי לרגל עניין אחד – מילמל מרגלית.

– ניכּנס…

עדה היתה לבדהּ בחדרה. הם ישבו. מרגלית השתעשע בכוֹבעוֹ. פתאום פתח:

– גברת שיינבּוֹים, תקראי מכתב זה…

והוציא את כתב-ההצעה שקיבּל מבית-המסחר והוֹשיט לה. עדה קיבּלתהו מידו, קראה את תוכנו, ונשארה מצפּה לביאורים.

מרגלית המשיך:

– באתי להתייעץ, הלהסכים למכירה זו או לדחוֹתהּ.

– להתייעץ בי?… הלוא איני מוצאת את ידי ואת רגלי באלה…

– ובכל זאת, רק הגברת יכולה להכריע…

– כך!

היא קמה ממקומה ועברה את החדר פעם ועוד פעם. אחר עמדה וענתה בקול שקט:

– לוּ הייתי המחליטה בדבר, אדוני מרגלית, כי אז הייתי מוֹכרהּ.

אליהו התחיל מנדנד בעפעפּיו. נדמה לו, שעולמו חשך בעדו. קול עדה היה קר, דוחה, משפיל, וכמעט ספוג איבה. למה? הוא נשאר יושב על מושבו נדכּא, מתרפּס, אומלל. פתאום שאף רוח. גל של יהירות עבר על כל ישותו ועודד אותו. הוא הרים ראשו. בעיניו ניצנץ אור זר, זדוני, עם אותו ברק-המרי הנקפּא והחודר. הוא ניגש אל עדה, השתחווה לה ואמר:

– אבקש סליחתך, גברת, שהפרעתי מנוחתך.

עדה רצתה לתקן את המעוּות, להרגיעו:

– למה אין רואים פניך….

הוא צעד צעד אחד אחורנית, והשליך לה בפניה בקול גס:

– אלה הנם דברי נימוס, איני סובלם.

ויצא מלפניה בחרי אף.

עדה לא הספּיקה עוד לאסוף את מחשבותיה, ומרגלית כבר עמד מלמטה ברחוב. הוא הפנה ראשו לימין ולשמאל, כשוקל בדעתו אנה לפנות. בעודנו פונה כה וכה, והנה נראה לו, ששמואל שיינבּוֹים מתקרב אליו. אליהו לא רצה לראותו ולהיכּנס עמו בדברים הפעם, והתאמץ להיסתר מפניו. אבל המועד עבר. שיינבּוֹים הצעיר רץ לקראתו מנוֹעע בידיו לאות שיחכּה לו. עוד מרחוק התחיל קורא לו:

– טוב שמצאתיך… זה ימים אחדים ואני מחפשך; אני בא אליך בשם קליינבּוֹים… אנו מייסדים אגודה… דבר חשוב, על הפרטים תדע, עוד נדבּר… קלִיוֹזֶא לא הסכּים לגשת לעבודה בלעדיך… הערב אנו מתאספים בקאפה “הדרקון האדום”… גם עדה אחותי לוקחת חלק ועוד אחדים, עליך להיות בשעה שבע בדיוק… הלוא תבוא?

– אבוא, ענהו מרגלית.

הוא עזבוֹ ועלה בעגלת הטראם. הוא נסע עד מגרש ב… שם נכנס לבית-המסחר למעשי-מחשבת ושהה כחצי-שעה.

כשיצא החוצה, היו פניו שקטים וחיוורים.

התמונה נמכּרה.


 

ח    🔗

באותו ערב בשעה השביעית נכנס ה' קליינבּוֹים לבית-הקאפה “הדרקון האדום”; הוא ואשתו עמו. קליינבּוֹים לבש את מעילו השחור, תיקן את זקנו הצהוב והשרה על עצמו רוח חגיגית ומרוממת. בבית-הקאפה לא בא עוד איש מהקרואים. רכּבים אחדים ישבו באחת הפינות והיו משׂוֹחחים במנוחה מתוך שתיית שיכר על ענייניהם קלי-הערך. איווֹן נשענה, כדרכּהּ, אל מסעד הכּיסא, מבליטה את עיניה המימיות וחולמת בהקיץ.

אחריו באו שני צעירים, תלמידים לתורת הרפואה. האחד היה נמוך-קומה, שחור מאוד, אפו מוּרכּב זוג משקפיים גדולים ומבריקים. הוא היה שעיר מאוד. אצבּעוֹת ידיו היו מכוּסות בשׂערות וגם סמוך לתנוך-אוזנו היו השׂערות בּולטות וּמתערבבות בשׂיער המסוּבּך שבפאת זקנו. חברו היה גבוה, צהבהב, בעל פרצוף צר ומכוּוץ. תלתלים ארוּכּים ומסוּלסלים כיסו את ראשו ועטרו גם את פניו. הוא היה הולך בצעד טפוּף והיה קורץ בעיניו התכוּלות והעגולות, כעיני הציפּוֹר, על לא דבר. שניהם ניגשו אל קליינבּוֹים, בּירכוּהוּ בהדרת כבוד וישבו זה כנגד זה אל אחד השולחנות, מעיינים באחד העיתּוֹנים המעוּכים שהתגוללו עליו.

עבר זמן מה ושוב נפתחה הדלת בתנועת-יד רחבה ובה נכנס אליהו מרגלית. פניו נקיים ומגוּלחים ועליזים, והם נשאו על עצמם אותו החותם של הבּעת רישוּל עצורה, שהוֹסיפה לאליהו חן מיוחד. איווֹן התעוררה בעוברו על פניה, ושוב הצטמצמה בהרהוריה. אליהו ניגש אל קליינבּוֹים, לחץ ידו והשתחווה לאשתו; אשה רזה, נעימה, יגיעה ואומללה. מרחוק הרכּין ראשו לשני הצעירים שישבו נכלמים, כאילו המקום צר להם מסביב. קליינבּוֹים הרצה בקיצור ובחיפּזוֹן את מחשבותיו, והראה לאליהו את סעיפי התוכנית ושאֵלָהוּ לדעתו.מרגלית מצא את דבריו טובים וּנכוֹנים.

לבסוף באו גם עדה, קלִיוֹזֶא, שמואל שיינבּוֹים, ואתו צעירה לבושה הדר, בעלת פנים מכוּסים אודם תוסס, כתפּוּח זה שהשמש הנה התחילה לסמקו. עדה הלכה בראש. על צווארוֹן מעילה סמוּך לחזה התנועעה כריכה של פרחי פרג.

מרגלית נתקל במבּטהּ ולבּוֹ מת בקרבּו. הוא הבליג בכל זאת ברוחו, וצעד לקראתה ושאל לשלומה. עד מהרה פנה אל קלִיוֹזֶא, חיבּקהוּ ומשך אותו הצדה. חביב היה עליו חבר זה. הוא חיבּב אותו באמת ובלב תמים על פשטותו ועל יושר-לבּוֹ, ועל אותו הקו חסר-עקלתון שנטה לו בדרך חייו מבּלי לפנות לצדדים ומבּלי לדעת כל מעצורים. הם התחילו משׂוחחים, ואליהו שאֵלָהו על עבודתו.

– טרקלין-המרפא שלי עוד מעט וייגמר, אמר קלִיוֹזֶא.

– ומוּבטחני שיצא דבר מתוקן, גמר דבריו אליהו.

באותה שעה נחתה ידו הקטנה והנפוחה של קליינבּוֹים בעוֹז על השולחן והשמיעה דפיקה עמומה שהתגלגלה לאורך האולם האפל. האורחים התאספו לחבורה אחת. קליינבּוֹים התחיל מסדר ענייני האסיפה. הוא הציע לבחור במנהל האסיפה. הקרואים ביקשו ממנו שיישאר במקומו, והתרצה. אז הוציא מכיסו גיליון-נייר גדול ופתח בקוֹלוֹ הצפצפני. הוא דיבּר רמוֹת-רמוֹת כדרכו. הוא דיבר על הטראגיקה שבחיי הצעיר העברי ועל הרוח הישראלי שהולך ואפס, ועל בחירי האוּמה הנלחמים על החיים ונגד החיים, ועל הנצח העברי ומוּסריוּתו ועל תיקון מלכות שדי, וסיים בקול מרוֹמם:

– רציתי להתחשב גם עם דעות זולתי (הוא הבּיט בצדו של מרגלית), ולפיכך לא תראו בדעות הללו סוף מחשבותי אני. אין זה נסתר מלפני, שחינוכנו, ידיעותינו והשקפות-עולמנו שונים הם. יש שבינינו רובצת תהום עמוקה, שכל עפרות ארץ לא יסתמוה (הוא היטה שנית ראשו אל אליהו), ובכל זאת קראתי אתכם הנה, בהאמיני שלמרות חילוקי הדעות שישנם בינינו אנו יכולים למצוא שדה-פעולה רחב בשביל עבודה בכוֹחות משוּתפים. כי סוף-סוף רצון תחייה אחד הוא החי והער בלב כוּלנו. ואם המטרה האחרונה אחרת היא ושונה מן הקצה אל הקצה, לפי הכרתו של כל אחד ממנו, הנה הדרך המוליכה אל המטרה הזאת אחת היא. הדרך הזאת היא ההתחדשוּת הרוחנית שלנו. מה תהא צורתה של התחדשות זאת, מגמותיה, נקודת-הכובד שבה – אלה הנן שאלות שאין ברצוני לנגוע בהן פה, ביודעי מראש, שהן תיהפכנה לסלע מחלוקת, שבכוחה להרוס את כל בנייננו טרם הונחה עוד אבן פינתו. נאספנו הנה, אחים יקרים, בתור יהודים נבחרי העם, בעלי הכרה ובעלי אחריות. לפנינו פה באי-כוחם של כמעט כל ענפי המדע, הספרות והאמנות. נאספנו הנה, אני אומר, לפעול דבר קיים וחשוב, להראות דרך לאחרים ולצאת בראש. לא אכּנס לפרטים. התוכנית לפניכם, תבחנוּה; אני רק קורא לכם מעומק הלב, אחים – לעבודה!

קליינבּוֹים צנח על כּיסאוֹ. האולם נתמלא פתאום דוּמיה. תלמיד הרפואה גבה-הקומה תיקן את תלתליו והתחיל קורץ בעיניו העגוּלות במהירות רבה. ואי אפשר היה להבחין, העושה הוא זאת מרוב התרגשות או המתנגד הוא לדברים ששמע ובוֹחל בהם. מרגלית ישב ונשך עור אצבעותיו. עדה וקליוֹזֶא דיבּרו דבר-מה בלחש. עיניה של אשת קליינבּוֹים הבּיטו ישר נכחן והיו עגומות כשהיו.

קליינבּוֹים קם שנית. הוא הכריז, שהוא עובר אל הסעיפים הבאים. הוא התחיל בקריאת תוכנית האגודה, בהודיעו מראש, שאין הוא אחראי לה, כי היא סוּדרה בידי קלִיוֹזֶא. תוכנית זאת היתה בעלת שתי נקודות עיקריות: ראשית, מוּטלת החובה על כל אחד ואחד להכין את לימודיו לקראת החיים הבאים בארץ-ישראל; שנית, חותם כל חבר כתב-התחייבות, שלא יאוּחר משנה אחת אחר גמר הלימודים עליו לעזוב את ארצות הגולה וּלהשתקע בא"י. שאר הסעיפים נגעו בקבלת חברים, תשלומים ועוד עניינים קלי-ערך כאלה.

בגמר קריאתו בפרטי התוכנית ולאחר שביאר היטב את הבּיאוּרים הדרוּשים, הוסיף:

– לאגוּדתנו חסר עוד שם. לא באנו לידי הסכּמה, אני מציע “היהודי” סתם, קלִיוֹזֶא אומר לכנוֹתהּ בשם “היהודי החדש”. אבקש מאת החברים, שיביעו דעתם על זה.

תלמיד הרפואה גבה-הקומה ביקש רשות הדיבּוּר. הוא קם במהירוּת, כּיווץ את שׂפתיו הדקות והמתוּלעות, קימט את מצחו הצר והעמיד פנים כאילו ברצונו להשמיע דברים עמוקים מאוד ומבוּססים והנוגעים עד היסוד. לתימהון לב הנאספים הוא הוציא מפּיו רק מאמרים אחדים. הוא חטף ובלע דבריו זה אחר זה, כחס על שׂפתיו שלא יבוּלע להן:

– דעתי, שבעיקר אין להוסיף על דברי ה' קליינבּוֹים, אפשר שלא נתבּררו עוד כראוי, והוא יצטרך לחזור עליהם, אולם כל אלה הלוא נספּיק עוד באסיפותינו הבאות.

הוא ישב והעביר ידו על תלתליו וכיווץ שׂפתיו ביתר עוז. קליינבּוֹים העביר עיניו מאיש לאיש כמתחנן שיבואו לעזרתו למלא את האסיפה תוֹכן. הוא הגיע עד מרגלית. אליהו הניע לו ראשו לאות שברצונו לדבר.

– ה' מרגלית, אנא.

הוא קם והתכּוֹנן להשמיע דבריו. פתאום הופיע בדלת מוֹריס לוי. הוא ראה את הנאספים בשבתּם בסדר משונה וחפץ לחזור על עקיביו. מרגלית רמז לו באצבּעו. הוא התקרב שחוח וּשבוּר-גב וישב בחשאי בריחוק-מקום. מרגלית פתח:

– “היהודי החדש” אומר קלִיוֹזֶא, אני מבין לנפשו. אמנם כן כזאת נכנה את אגוּדתנו. השם “היהודי” הוא המשך. נאמר גלוי, איננו רוצים בהמשך זה. על כל סדרי חיינו מיום שנבקעה חומת ירושלים הראשונה והשנייה לפני שׂונאיה עד ימינו אלה נעביר קו, קו שחור וְנִמחֵם מעל זיכרוננו. ספרים בודדים, דפּים מספּר נבחר מתוך כל היצירות ונקדם אתנו, והשאר – השאר לאבדון! הכול נעשה מחדש. מנהגינו, מאכלינו, תלבּושתנו, מחשבותינו, והעיקר – הרגשותינו תהיינה חדשות, אחרות. את הסגפנוּת הזאת, גם היכולת למות, להצטמצם כקיפּוֹד, את הדכדוּך, את קידוש-שם – כל אלה נשאיר פה ויטבּע ביוון המצולה. מה לנו, כן, מה לי ולחברי קלִיוֹזֶא לכל סבל-הירוּשה הזה? אנו רוצים בחיים בלי חשבוֹנוֹת רבים, בחיים בלי עקמוּמיוּת ובלי צביעוּת של מוסר אווילים. אנו רוצים בפשטוּת, באותה חדוות החיים שבה הצטיינו אבותינו הגדולים יושבי הררי נפתלי, שיכּוֹרי אפרים ועובדי הבעל. אל תיבּהלו, השיכרוּת אינה קדושה בעיני, ולבעל לא אכרע ברך. חפצתי רק לרמוז לכם, שאם אחת דיננו לשוב אחורנית, הבה נרחיק לשוב, נרחיק מאוד, עד המקור הראשון, עד המדבר, עד בית-אל. ועוד דבר, ריעַי הטובים. לא לשווא התגוללנו אלפי שנים בין הגויים. למדנו דבר-מה. ספגנו לתוכנו גם מתורתם הם; על אַפּם ועל חמתם של מאלפינו, שהשתדלו להוכיח לנו, שאוצרות היהדות הנם כה מלאים, שיש ביכוֹלתם רק לתת ולא לקחת. את הרכוש הזה, הזר, ניקח אתנו. ניטָעהוּ שם… שם במרחקים… הגידוּלים שיעלוּ לא יהיו אפוֹא המשך של אותו היהודי הנובל והחסר דם… לא, זה לא יהיה יהודי סתם. זה יהיה חדש, אחר. אנו איננו בחירי עם, איננו כמוהו ולא נהיה כמוהו לעולם. אנו, אבק דורות אפסי כוח השמו לבּוֹתינו. אנו נישאר גאים ואומללים, אומללים וגאים, אולם הבה נניח יסוד, נפַנה דרך ליהודי החדש, וקראו אתי: יחי העברי החדש!

עדה, קלִיוֹזֶא ומוֹריס לוי ענו אחריו: יחי!

קודם שהספיק מרגלית לסיים דבריו היה קליינבּוֹים עומד מוכן להשיבוֹ. הנאספים חשבו: הבה באה ההתנגשוּת והוויכוחים יפרצו עתה בכל תוקפּם. הם שגו, קליינבּוֹים היה הפעם וַתּרן מאוד, שקט, ואותו הבּיטחון הפנימי השטחי והמתרברב לא עזבהו לרגע.

הוא התחיל בקול רפה:

– אלמלא ישבתי ראש באסיפה זו ואלמלא חששתי שמא יטבעו מעשי ידי במבּוּל של אמרים ריקים, הייתי עונה הפעם למרגלית קשות, קשות מאוד. הייתי מראה לו את הסתירות, אי-הבּיסוּס המדעי וקוצר-הראות ההיסטורי שבכל דבריו, התוססים כקצף על פני אגם מים. הוא מדבר על עניינים, שזקוקים עוד לבירורם של מומחים ושעדיין גדולי החוקרים לא באו לידי הסכמה על אודותם, כעל דברים ידועים לו לכל פרטיהם. אבל אחת אמרתי, שלא לתת מקום באסיפה זו לאותו שׂיח ושׂיג. עם מרגלית עוד נתראה, וצדק חברנו (הוא פנה אל תלמיד הרפואה גבה-הקומה) שאמר, שעל כל אלה עוד נספיק לדון כאוות נפשנו. עכשיו לפנינו שאלה פשוטה, שנפטרנה בהרמת יד. בכל זאת איני יכול להתאפק, מפני שאני חש, שזוהי חובתי הקדושה למחות בכל עוז נגד המבטאים החדים, שבהם התנפל מרגלית על מבחר קודשינו. אוזני יהודי אמיתי, אני אומר יהודי אמיתי, תיצלנה לשמוע חירופים כאלה. במחאה זו אסתפק. מה שנוגע לשם אגודתנו, אני מעמיד למניין.

שלוש ידיים הורמו: יד עדה, יד קלִיוֹזֶא, יד מרגלית. גם מוריס לוי הוציא את ידו החרבה וינופף את אצבעותיו העקומות באוויר. פתאום זכר, שאינו אלא אורח, והחזירה למקומה. קליינבּוֹים היה מלא ניצחון. הצעתו נתקבלה ברוב דעות. גם העלמה אדומת הלחיים, שכנתו של שמואל, היתה על צדו. רק תלמיד הרפואה גבה-הקומה הראה פרצוף כבוש ולא הרים את ידו.

קליינבּוֹים הכריז בקול מנצח:

– אנו עוברים אל שאר הסעיפים.

הדברים הבאים לא העלו כל ויכּוּחים ונתקבלו במהירות, זה אחר זה. כתב-התחייבות היה מוכן מראש וכל החברים באו על החתום. ניגשו אל הבחירות. אחרי סירובים רבים הסכים קליינבוים לעמוד בראש האגודה. שמואל שיינבּוֹים נבחר ליד-ימינו. האסיפה קרבה אל קצהּ. קליינבוים התחיל מדבר דברי התעוררות.

באותה שעה קרב מוריס לוי בחשאי אל מרגלית, שעמד בריחוק מקום תפוש-מחשבות, לחץ את ידו בחיבּה רבה וגמגם בפיו חסר-השיניים:

– זֶי סֶי, טוּ… זֶי סֶי, טוּ… פּאפּירוסה יש?

אליהו לא ענהו דבר. דבר אחד נראה לו תמוה: למה עדה מביטה עליו בעיניים מלאות חנינה כל כך? הוא ראה את פניה בשעה שדיבר דבריו. גם אז היתה כמרכּינה לו ראשה, כמזרזת אותו בבת-צחוק קלה. מה זאת? רגש נוחם? מהו משׂחק זה? למה היא מקרבת אותו, למה היא מושכת אותו אליה? הלוא קיבּל היום את תשובתה המוחלטת לכל משאלות לבּוֹ.

מוריס לוי עמד סמוך לו. לא הפריעהו. עיניו הקטנות והנדעכות כאילוּ ננעצו בפרחי הפרג, שהתנועעו על צווארוֹן עדה סמוך לעבר השׂמאלי של חזה. סנטרוֹ המקוּמט, התלוי והסרוח, רעד, רעד.

הנאספים התחילו להתפזר. שמואל יצא ללוות את העלמה סמוקת-הלחיים. קליינבוים ואשתו הלכו גם הם. נשארו רק עדה וקליוֹזֶא.

אליהו פנה אל לוי:

– הבה נלכה.

הם ניגשו אל עדה וקליוֹזֶא ויצאו ארבעתם.


 

ט    🔗

גשם דק, מטריד, מילא את חללם של הרחובות השוממים מאין עובר. הרכּבים עמדו בקצה הרחוב בשורה ארוּכּה. סוסיהם היגיעים הורידו את ראשיהם המבריקים מרוב רטיבות, ושׂערוֹת רעמותיהם הורידו ארצה צילופי מים דקים וַארוּכּים. מבּעד ליריעוֹת החלונות שבכל קומות הבתים רעדו קרניים צהוּבּוֹת של אוֹר. הן פלחו את רוחב הרחוב ופיזרו קשתות אור מנצנץ בשפעת גוונים. כל האוויר היה אחוז רתת. אגמי המים הצבוּרים על פני המדרכות היו מקומטים קמטים קמטים דקים, ורצי כסף היו רועדים בין קמטיהם והיו נפתלים נפתולי פתנים, שנראו כמסתובבים בחצאי עיגול בלי הרף כמו במחול תעתועים. פה ופה עמדו כנופיות של נודדי־ליל ושׂוֹחחו זה עם זה. הם היו לבוּשים בגדים רחבים והיו צנוּפים מגבּעוֹת רחבות והפיצו סחוֹר־סחוֹר מבּטים אילמים ורעים. נשים עטוּפות סחבוֹת ופרוּעוֹת שׂיער עברו בצעד מרוּשל סמוּך לכותלי הבתים ושׂמלותיהן הסרוחות השתרבבו על פני הבוץ והשמיעו רשרוש משונה. ולפני שערי הבתים עמדו אנשים, מושכים בפעמון מתוך תנוּעה גרוּיה וחסרת סבלנוּת כיראים לנפשם.

אליהו ומוריס לוי צעדו בכל־זאת לאיטם, לאיטם. לפניהם עברו עדה וקליוֹזֶא. עדה התעטפה במעילה יפה־יפה. היא הפשילה את שוּלי שמלתה הצדה, שלא להרטיבה, וַאשוּריה נטו פעם אחורנית ופעם הצדה. רגל קטנה נעולה נעל קטיפה שחורה נחשׂפה, נעלמה, שוב הופיעה ושוב נעלמה. לפרקים שקעה רגל זו בשלולית של מים ובלבלה את פתני־הכסף שעל גבּהּ, אולם עד מהרה עלתה שוב והוסיפה לצעוד הלאה, הלאה. מרגלית הלך לאט והעלה עשן הפּאפּירוסה השׂוּמה בין שׂפתיו. חזהו נלחץ עליו. לשווא אימץ כוחותיו להשתיק את מאווייו. הם בקעו ועלו כקרעי עננים ביום סופה. רעיון משונה הטריד את מוחו: למה עדה מסתירה את אוצרות יופייה וחינהּ? נראה לו, שהיא מחפּה בכוונה על תכונתה המבצבצת חיים וחדוותם, כהלט הפרח את דבשו במעמקי גביעו. למה היא עושה זאת, האם למען המר רוחו ונפשו?

פתאום, סמוך לאחד הפנסים, הסיבּה עדה את פניה לַאחוריה. מתוך שחור מעילה הציץ לו ראשה עם בּבוּאתהּ החיוורת והשפוכה כתמי אור זהב של פנס מבליח כצליף זוהר מפתיע, המכהה את העין. פה נחמד, כשהשׂפה העליונה מעוּבּה מעט וּמכוּנסת משהו באמצעיתה כלפי מעלה, צחק לעומתו בבוהק חמדה וקסם רב. הוא שמע את המלים, הנישׂאוֹת אליו על־ידי נשיבת הרוח:

– אדון מרגלית, הואל נא לרגע הנה.

הוא התעורר מתוך תנועת זוועה ומיהר לצידהּ.

קליוֹזֶא עזבם:

– אני אלווה למוריס לוי, אמר.

הם עברו כעשרים צעדים מבלי להוציא אף הגה מפיהם. הגשם הוסיף לרדת. בפרשת הרחובות היתה הרוח חזקה והרבּיצה צרורות לחלוחית על פני העוברים ושבים. עדה ומרגלית הלכו שחוּחי־קומה במקצת וחיפּשׂו להם מעבר בין הבּיצות.

פתאום פנתה אליו עדה:

– מר מרגלית, אתה כאילו בורח מפני.

– בורח?… למה?… הלוא גם בביתך הייתי היום.

היא הרגישה את העוקץ. אולם היא בלעתּוּ מבלי הראוֹת גם צל של אי־רצון. כדי להסיחו לעניין אחר שאלה:

– למה קליינבוים כה שונא לך?

– כי הוא יודע, שאיני סובל אותו וכל הדומים לו.

– אם אלה דבריך, רב יהיה מספר שוֹנאיך, ודרכך בחיים לא תהא סוגה בשושנים.

מרגלית רגז ורוגזו גדל מרגע לרגע. זה היה רוגז שהגיע לידי חרון צורם ואוכל את הנפש עד תומה. למה היא מדברת אליו כדברים הללו? הבאה לנחמו? לרחם עליו? והוא סינן בין שיניו:

– בל תנודי לי, גברת, לא הגיעה השעה.

לקוֹל דבריו חשה עדה, כי גרוֹנה נעשׂה צר וּמכוּוץ עד כדי מחנק. בקולו של מרגלית נשמע צליל ספוג רעל, מרוֹרים וָרשע. היא פחדה מפניו. היא חשבה שאנשים מסוגו אינם חתים ונרתעים מפני כול. היא פחדה מפניו. אבל פתאום הופיע לפני עיניה כמו שראתהו אז בבית התערוכה, נכנע, שפל־רוח, עם קמט היגון המתוח על מצחו ועם אותה הסקירה התועה, המחפּשׂת לה אחיזה וסעד בעולמו הריק, השומם, וגלי חמימות נעימה פלטו חדרי לבּהּ ושטפו את כל ישותה.

הם היו קרובים לשער ביתה. לפני הקסרקטין טייל חייל על משמרתוֹ לבוש מכנסיו האדוּמים וּמעילוֹ הכּחוֹל. בראותו את שניהם התחיל מסלסל בשׂפמו ושוֹרק נעימה נחמדה, מוציאהּ שברירי קולות כצלילי חליל. זה היה בן הדרום. רועה עדרים בכפרו. באוזניו עוד צלצלו הדי הפעמונים אשר לפרדותיו וענבליהן, לעיניו עוד השתעשעו אבקות צאנו. בלילות מרחשוון האפלים התגעגע על עדרי ארצו ועל אַבּוּבוֹ.

מרגלית הראה עליו באצבעו:

– הוא לא ישׂנאני.

קליוֹזֶא ומוריס לוי ניגשו אליהם. הם נפרדו איש מרעהו.

כשעברו שנית לפני הקסרקטין הוסיף החייל לפסוע בצעדיו הכבדים. מרגלית פנה אל מוריס לוי:

– לא, הוא לא ישׂנאני.

הזקן העמיד לעומתו פנים חרידים, אולם עד מהרה האירם לקראתו, כיורד פתאום לסוף דעתו.

בקרן הרחוב נפזרו איש לעברו.


 

י    🔗

ביום המוחרת לפנות ערב נכנס קליוֹזֶא לבית מרגלית. הוא היה זועם ועצוב־נפש, לא ישב על הכיסא שמרגלית הציע לפניו, והראה סימני חיפּזוֹן וקוצר־רוח.

– באתי בשליחותה של עדה, פנה אל אליהו.

– מה קרה?

– אין מאומה, הנה, זאת ביקשה להמציא לידך.

הוא מסר לו תכריך ניירות קשור בסרט תכלת. אליהו עמד מהומם.

– איני מבין מאומה.

גם קליוֹזֶא משך בכתיפיו:

– אני עשיתי את שלי, והשאר כאַוות נפשך.

הוא מיהר להיפרד ממנו:

– אין פנאי, הלוא נתראה.

ויצא.

אליהו צנח על כיסאו. בחדר שרתה חשיכה. הוא אחז בידו את התכריך ולבּוֹ הלם בחוזקה.

– האומנם?…


 

יא    🔗

סערוֹת החיים עברו גם הן על ראש עדה בהמייתן האכזרית וגזלו את שלוות לבבה וזרקו טיפּה מרה בשׂשׂוֹן נעוריה. הוֹריה היו עשירים עד מאוד, בעלי בית־חרושת ידוע בעיר מוסקבה. זאת היתה משפחה הגונה, נדיבת לב, אשר ביתה פתוח לרווחה והיא נותנת ביד רחבה לצורכי העיר והכלל. עדה היתה בּתּּם הבכירה והיחידה. עוד משחר ילדותה הצטיינה בכשרונות רבים ובצימאון־דעת, שעורר את שׂימת לבּם של מכּריה. היא ביקרה בבית־ספר. יום יום היתה הולכת לבית־ספרה וילקוטה ושתי מקלעות שׂערותיה העבוּתּות על שכמהּ. אחר הצוהריים, בשובה הביתה, חיכּה לה מר ישראל זאלקינד. הוא היה מחנכו של שמואל אחיה; יהודי זקן, נקי־דעת, רווק, עצוב־רוח עם ברק־ילדות בעיניו הכחולות והבהירות. מר זאלקינד זה לימדהּ עברית. גם את הלימודים האלה למדה עדה בחריצות רבה. כך הגיעה לשנת השבע־עשרה, מסורה ללימודיה, שקטה, תמימה כניצה פורחת ושליווה כשמי קיץ טהורים.

ויהי היום, בצאתה פעם מבית־ספרה, והנה ניגש אליה צעיר, שנראה כמחכה לבואה, ושאל את פיה:

– האַת גברת שיינבוים?

היא הטילה בו עיני איילה תמיהות ונרתעה לאחור, אולם ענתה מתוך לב רגש:

– כן, אדוני.

הוא מסר לה במהירות פתקה, הסיר כובעו לאות פרידה ונעלם. עדה לקחה את הפתקה והחבּיאה אותה בכיסהּ, ורק כשעלתה על מדרגות ביתה העיפה עין בה. זאת היתה הזמנה של אגודת צעירים להשתלמות של בתי־הספר התיכוניים שבעיר מוסקבה. היא הוזמנה לבוא בערב לרחוב נ', שם יחכּה לה הצעיר ויַראה להּ את בית־ועדם. עדה היתה כל היום מבוּלבּלת ולא ידעה מרגוע לנפשהּ. רצתה להראות את הפתקה למר זאלקינד ולשאול בעצתו. לבסוף ניחמה. אולם לפנות ערב לא התאַפּקה ועזבה בלאט את כותלי ביתה ופנתה אל הרחוב המרומז בהזמנה.

אותו הצעיר עצמו, שחיכּה לה בבוקר סמוך לבית־ספרה, התהלך עתה לאורך הרחוב בצעדים איטיים כמצפּה לדבר־מה. כשראה את עדה, הרים את כובעו, נפנפהו באוויר, לאוֹת שתלך אחריו, ונטה ימינה. עדה יצאה בעקבותיו. היא היתה אחוזה פחד. בכל זאת נמשכה אחריו מחמת הלהטים שבתהלוכותיו. סודות אלה וַחשאיוּת זאת הם שצדו ומשכו את לבּהּ ואת נפשה הרכּה, כשם שנמשך השורש אל מעמקי עבי האדמה האפלה. ואחר רגעים אחדים נכנס הצעיר לתוך אחד השערים. עדה עמדה ופקפקה ושקלה בדעתה. אולם פני הצעיר היו ישרים ונוחים, והלכה אחריו.

בשער אמר לה:

– חברה שיינבוים, בל תחששי מאומה, הנני בשם ראלצוויץ מכּרך.

רוחה שבה אליה. את ראלצוויץ ידעה. היה אחד המפקחים הראשיים בבית־חרושתם. הוא ערך בו שביתה, ואביה פיטרהו. בצעד מאוֹשש הלכה הפעם אחרי הצעיר ונכנסה לחדר בית־הוועד. שם מצאה הרבה צעירים וצעירות שעמדו צפופים יחד. באמצע החדר עמד תלמיד האוניברסיטה גרוזי, בעל פני שחרחרים ובעל עיניים חומות וגדולות ובולטות ובוערות מאוד, ונשא נאומו לפני הנאספים בתנועות־יד פזיזות ובהתלהבות רבה. הוא דיבר על עקת כבלים, על צימאון החיים, על ההתמכּרות, על הקרב ועל שפע אור וחופש בלי קץ ובלי גבול כמים לים מכסים. עדה פגשה פה גם אחדות מחברותיה בנות מחלקתה. הן שׂמחו לקראתה ותּדבּרנה על לבּהּ להשתתף בעבודתן ולהירשם כחברה.

עדה לא סירבה ונתנה את הסכּמתה. גל חיים סוער זה שְטפהּ בכל עוּזו והיא נסחפה בזרמו שלא מדעת מבּלי לנסות גם להתקומם נגדו. אליה ניגש עתה אותו הצעיר שהוֹליכהּ הנה וביקש ממנה להיכּנס אתו לחדר הסמוך. שם הרצה לפניה ארוּכּוֹת על החובות שהיא מקבלת על עצמה, על האחריות הרבה וחירוף־הנפש שעבודה זו מטילה על המסורים לה. הוא הרבה לדבר ולצייר לפניה את עתידה בצבעים מבהילים. עדה כמעט שלא שמעה דבר. ראשה המה ורעש כצמרת אַלוֹן שהסער עברה. חירוּף־נפשה זה, מסתורין זה, משכוּה, הקיפו את כל ישותהּ, וכאילו יד נעלמה היתה רומזת ממרחקים ומפתה ולוקחת את לבּהּ שבי.

היא נתנה לו את כתובת ביתהּ, שילמה דמי רשימה והצעיר הושיט לה את ידו הרחבה וַיאמר:

– אין דבר, נעבוד וגם נצליח.

כששבה עדה לאולם הגדול סבּוּה חברותיה מכל עבר. הן אמרו לה מראש את הדברים ששמעה מפי ארקאדי. הן התחילו להרבות בשבחו, להתפלא על העוז שלו, שאינו יודע כל ליאוּת, ואמרוּ לעדה שהוא הנהו המניע הראשי בכל עבוֹדת שחרוּר זו. הוא נוצר לגדולות.

בשעה השמינית נתפזרה כל החבורה. ארקאדי ליווה את עדה עד פתח ביתה. לב עדה פעם הפעם בדפיקות אחרות, שלא הרגישה בהן עוד מעולם. הראש כאב עליה מרוב התרגשות. הוא היה סחרחר וכאילו התנועע לכל עבר תחת עקת המחשבות החדשות כנס בראש גג ביום סופה.

כשחזרה לביתה ונכנסה לחדר האוכל לא מצאה בו איש, מלבד זאלקינד הזקן. הוא ישב בכיסאו הרך סמוך לחלון וַיעיין בספר. הוא שאֵלהּ מדוע איחרה לבוא. עדה אמרה לו כי שהתה בבית אחת מחברותיה. עד מהרה ניחמה על דברי כזב אלה וקרבה אליו וסיפרה לו את כל מה שקרה לה מהחל עד כלה. היא חשבה שהזקן יתרעם עליה. לגודל תימהונה אמר לה:

– אין בזה כל רע, רק היי זהירה.

היא ביקשה ממנו שלא יגלה סודה לאיש. עדה זכרה פתאום את דברי ארקאדי הקשים שהזהירו בה, שאין לספר לאיש אף שמץ דבר. היא הרגישה את עצמה אשמה, אשמה מאוד. אולם מה תעשה, ולשקר לזאלקינד לא יכלה. וקו עצב קל, כחוט שׂערה דקה, העיב בפעם הראשונה את מצחה הזך.


 

יב    🔗

מכיוון שנאחזה עדה פעם בסבך תנועת שחרור זו, שוב לא הרפתה ממנה. היא נישׂאה במהירות הברק אל התהום השחורה, שפערה את פיה לרגליה. טרדות, רוגז, פחד, ערות תמידית, ואותו מַשק כנפי המוות שהיה נשמע בלי הרף מעל לראשה – רק אלה היו מנת חלקה. היה בכל זאת שיכרון נעים בעבודה זו. האסיפות החשאיות ואותה ההכרה שהנך עומד על יד הגה החיים ומניע אותם כרצונך, מטה אותם לפי הנטייה, שאתה מוצאהּ לנכונה ולישרה, נתנו סיפוק־נפש שאין דומה לו. לאַט לאַט ועדה נהפכה לאחת המדבּרוֹת הראשיות באגוּדתם. חום תכונתה, התמכּרוּתה, זריזותה וגם יחסוֹ הטוב של ארקאדי אליה, ביססו את מצבה בחברתה החדשה. היא היתה גם יפה, צעירה ומלאת חן.

והשנים עברו מרוב טירדה ולא השגיחה בהן. עדה גמרה את חוק לימודיה בבית־ספרהּ ועברה לפּטרבּוּרג ונכנסה לאוניברסיטה. ארקאדי נשאר במוסקבה. הוא הוסיף להיות אחד ממיודעיה הקרובים. חליפת מכתבים ארוכה ותכופה הרבתה עוד לחזק את רגשי ידידותם. לעתים קרובות היה ארקאדי בא לפטרבּוּרג ועושה בחברתה ימים מספר ודן אתה בעניינים העומדים על הפרק. השפעתו על עדה היתה מרוּבּה מאוד. אמנם הוא היה אדם יבש וחסר מעוֹף, אולם לעומת זאת היה שליט בטבעו, דוֹגמאטי, קיצוני, ובכוחו היה לבוא בתביעותיו ובפקודותיו בשם משאת־נפשו הרוממה ולהניע את לבּות האחרים לעבודה ולפעולה. בחוגי האגודות החשאיות נודע שמו לתהילה. ועדה שזיכרונות נעורים והכרת־טובה עמוקה קשרו אותה מאז אליו, הרכינה לפניו את ראשה ונתנה את עתידה ואת גורלה בידיו.

הימים היו אז ימי התעוררות רבה והכנות גדולות־ערך. דירתה של עדה בפטרבּוּרג היתה מעון לוועד הראשי ומקום לישיבותיו ומועצותיו. לילות ארוּכּים ישבו שם צעירים בעלי בלורית, מילאו את החדר עשן וחלמו על עתיד מזהיר. גם עדה לקחה חלק בשׂיחותיהם, לבּהּ הלם יחד עם לבּותיהם, ומבּטי כולם היו נטויים אל האופק שם במרחב, במרחקים, בין ערבות רוסיה הגדולה והיפה. אז נתמלא החדר ציפייה קדושה, חרידה ומלאת טוהר נפש, שהיתה מעיקה ברכרוכית שבה על החזה. גם ארקאדי המעשי, הממשי, היה מתעדן, מטייל בחדר אחת הנה ואחת הנה, מבליט בהתאמצות רבה את עיניו הקטנות והירקרקות, מגרד בגירוי בקצה שׂפמו הזהבהב ומפליט מלים:

א… א… עוד יבואו… עוד ימים יבואו…

האהבתהו?

עדה לא ידעה זאת וגם לא התאמצה לדעת. הקשרים ביניהם הלוא היו ממין אחר לגמרי. והלוא גם השעה לא היתה הראויה למחשבות קלות־ערך אלה. היא ידעה רק שמכּריהם קוראים לה ולארקאדי בשם “הזוג־הנחמד” וששמה ושמו נישׂאים תמיד על השׂפתיים יחדיו. היא לא התנגדה לזה. היה הדבר כמעט מובן מאליו, הכרחי. היא לא הרגישה גם אושר מיוחד לרגל זה. היא לא הרגישה מאומה.

בביתה שיערו מכל הנעשה אִתּהּ. בימי־החופשה כשחזרה עדה ממוסקבה, היה ארקאדי מבקרה בביתה. עם אביה לא הרבה לדבר. הוא היה עוין אותו. אבל עם זאלקינד הזקן היה נכנס בשׂיחה לעתים קרובות. הזקן הזה הרצה לפניו תמיד את מחשבותיו על המטרה ועל האמצעים. הוא התאמץ להוכיח לארקאדי, שאין כל האמצעים כשרים. וארקאדי רק באחת: רע זה אינו תולדות המטרה המקוּוה, רק פרי הרע הקיים, ולכן הוא הכרחי ואין להועיל לו.

פעם אמר לה:

– עדה, זקן זה מוצא חן בעיני, אולי ננסה למושכו אחרינו?

היא ענתה בעצב:

– לא ארקאדי, הוא מסור לעבודתו הוא.

– איזוהי עבודה זו?

– גם הוא חולם חלום צדק ואושר, חלום אושר עמו.

ארקאדי נשתתק. “עַמוֹ, עַמוֹ”… – הוא לא אהב לנגוע בדברים האלה. הוא קם, ניגש אליה, ועל פניו הרחבים הופיע להרף עין אחד ברק נהרה. אחר הסב את דרכו במהירות לאחוריו, עבר את החדר פעמים אחדות, גירד בגירוי בקצה שׂפמו הזהבהב, התקרב אליה שנית, לקח יד עדה בזהירות, לחצהּ ומלמל:

– עדה… עדה, את הנך אדם ישר־לב… ישר לב מאוד… עדה השאירה את ידה בידו.

לבּהּ רגש אולם סער האושר לא עברהּ.


 

יג    🔗

באַחד הימים, כשחזרה עדה מהאוּניברסיטה הביתה, אמרה לה האכסנאית שלה, שעלמה מחכה לה בחדרהּ, ומיהרה להיכנס ולראותה. על אחד הכיסאות ישבה נערה כבת שמונה־עשרה, לבנבּנה, לבושה בגדים פשוטים, ובעלת עיניים קטנות וירקרקות. זאת היתה אחותו של ארקאדי. היא באה להודיע לה, שאחיה נתפס באחת מערי השדה שבגליל מוסקבה ונמסר לרשות. הוא ציווה במפגיע לבלי לדרוש אחריו שלא למשוך אחריו את שאר חבריו.

עדה שמעה את הדברים האלה ועיניה הגדולות תעו בחדר לכל עבר. היא חיפשׂה את המקום, שמשם התפרץ רעם זה ורעם על ראשה. פתאום התחילו ברכיה כושלות. היא צנחה על מיטתה והשקיעה את ראשה בכר ובכתה בדמעות חמות, שזרמו מתוך עיניה בצילופים ארוּכּים, כמפכּים ממעמקי הלב. ידיעה זאת הלמה אותה. ארבע שנים תמימות חיתה את חיי ארקאדי. ארבע שנים תמימות הגתה את הגיונותיו. ארבע שנים טוו שניהם חוט אחד, שהיה מקשרם בכל פעם בקשר יותר אמיץ. והלוא חשבו, שלא ייקפד לעולם… מה תעשה עתה בלעדיהו? ואותה הריקנות הגדולה המשׂתרעת לפניה עד אין גבול. הלוא אסור להניע יד ואסור להראות גם סימני חיים. כל זה צריך להיות כאילו צללה אבן במים אדירים. האבן צללה, לרגעים מספר פיעפעו המים, עיגולים אחדים צפו על פני המים במעגל, ואחר שבו המים להיות חלקים ונרגעים כשהיו. שקט, שקט.

אחות ארקאדי, שראתה את עצמה כזרה בחברת עדה, מיהרה לשוב לביתה. עדה נשארה לבדהּ. פניה נפלו ובריאותה רופפה. היא קיבלה מחבריה הזהרה, שלא לחקור אחרי ארקאדי. הרשות פורשׂת להם רשת, והאסון עוד יחול על ראש כולם. היא רצתה לנסוע הביתה, לנוח. אולם גם זה אסרו עליה. יציאתה פתאום זו תמשוך עליה את עיני שוטרי־החרש, האורבים להם. היא נשארה אפוא יחידה. חבריה לא באו לביתה. היא לא ראתה איש ממקורביה. הם נעלמו בבת אחת, כאילו בלעה אותם האדמה חיים. גלמודה ועזובה היתה יושבת בחדרה, שוקעת כל הימים בחשכת האי־בירור, בלי מוצא, בלי קו אור. היא הרגישה מחנק סביבה. היא הרגישה אותו המחנק, שמרגיש אדם טובע בין גלי ים זועף, הפוער פיו לשאוף אוויר, והנה רק מים דלוחים ומרים ממלאים את בטנו הנפוחה. אוויר אין, אין.

לאחר שני חודשים התחילו מגיעות אליה ידיעות מקוטעות. הן ניתנו לה ביד סתר, מבלי לדעת מי המביאן ומי הממציאן. ידיעות קצרות הללו לא ביררו את המצב במאום. “ארקאדי הוא בריא ודורש בשלומה”, “את ארקאדי העבירו מק' למוסקבה”, “ארקאדי יעמוד לדין בעוד חודש”… חייה היו מרים וקשים. היא זכרה: פעם שטה בסירה על פני הנֵיבה וראתה אחד האילנות סמוך לחוף, שהמים סחפו אתם את עפרו מסביבו. האילן נשאר תלוי ועומד באוויר, מחשׂיף סבך שרשיו לעיני השמש, המכה עליהם בלי רחמים ומייבשם. לבּהּ נתמלא אז רחמים לחיי אילן זה. הנה יגיע הסתיו. שׂריד הירק ייבּוֹל ויקמל. ועם בוא האביב, לא יחדש העץ נעוריו. לשווא, לשווא. כך הולכים ואובדים החיים. עתה לא הוסיפה עוד להתפלא לחיי אילן זה. וחייה היא?… וחייה היא?…

עבר חודש ועוד חודש. אין קול ואין קשב. עינויי נפשה עברו כל גבול. המשפט בוודאי כבר היה, ולמה אפוא מסתירים ממנה את פסק־הדין?… היא ניסתה לדרוש אחרי חבריה. עמלה היה לשווא. הם נעלמו וגם עקבותיהם לא נודעו. וחדלה מדרוש אחריהם. יגון קודר וייאוש קר מילאו את נפשה ומחצו אותה. נשאר לה רק זיכרון אחד: מכתביו, חליפת מכתבים בת ארבע שנים! בהם השתקפה תקופת חייהם המשותפים, כהשתקף שמים זרועים כוכבים במימי בריכה שקטים. פה, בניירות הללו הם שבו לתחייה, וקרצו והאירו בתוך מחשכי הלב ומסתריו. בלילות, בלילות ישבה עדה וקראה בהם בלי הרף, בלי הרף, עד שהדמעות האפילו על אור עיניה. ותמיד, תמיד בשעת קריאה, בהרימה ראשה, חלף לפניה צל חיוור כרומז לה. בחדר שרתה אז זוועה, זוועה.

פתאום בקעה קרן אורה את עבי החשיכה. היא קיבלה מכתב מאת אחד מעורכי־הדין הידועים, שבו הוא מזמינה אליו לעניין תכוף מאוד. היא מיהרה ללשכת עבודתו. עורך־הדין קידם פניה והרגיעהּ ומסר לה פרישׂת־שלום מאת ארקאדי.

צעקה נפלטה מפיה:

– הוא חי!

– חי.

הוא המשיך:

– עשיתי כל מה שביכולתי, שש שנים עבודת פרך.

הוא אחז בידה שנידלדלה והוסיף:

– אספי כוחות, עלמה, עוד הדרך רבה, וכבד המשא שעליך לנשוא…

עדה הטילה בו את עיניה המבריקות מדמע. עורך הדין פנה הצדה, תיקן משקפיו ופתח:

– תביני, עלמה… דורשים… גם ארקאדי דורש, שתצאי אתו לגלות.

– הנני והלכתי!

הוא לחץ ידה.

– את צריכה להינשא לו.

עדה הורידה ראשה על חזה ומלמלה:

– אבל… אבל… אני עבריה.

– זה אפשר לסדר… רק… אי־נעים… אבל…

– מה? להמיר דתי!

– לא, לא… רק למראית עין… הלוא איננו נותנים ערך לעניינים אלה… רק…

עדה קפצה ממקומה. שלא ברצונה הוציאה קול שאגה:

– לא!

אחר חזרה וישבה והוסיפה בקול שבור:

– אינני אומרת מאומה… אולם לא פיללתי לזה… אני רוצה לחשוב…

עורך־הדין לא דיבר על לבּהּ. הוא ראה את חזה הסוער. הוא הרגיעהּ וביקש ממנה שתמהר בתשובתה. עדה עזבה את לשכת עבודתו. בנפש שבורה וברוח נכאה טיילה ברחובות העיר באין מטרה. ואין לב לתנות צרתה, ואין יד אליה תישען. פתאום ולפני עיניה כאילו גדלה קומתו של זאלקינד הזקן. כן, היא תספר לו, היא תשאל בעצתו. עדה לא הרבתה לחשוב ולשקול בדעתה. במסע המהיר נסעה למוסקבה. היא הגיעה שמה לפנות ערב עם שקיעת החמה. בביתה לא היה איש. אביה היה עסוק, כדרכו. שמואל אחיה נסע פאריזה, והאם היתה כלוּאה בחדרה חולנית ומוקפה רופאים ותרופות. עדה שאלה לזאלקינד. אמרו לה שהוא יושב בחדר עבודתו.

בידיים רועדות דפקה עדה על דלת חדרו. זאלקינד פתחהּ, וכשראה את עדה ואת עיניה המגודלות ולחייה השקועות והחיוורות ואת כולה והיא רפיון ועצב, נרתע מרוב בהלה לאחוריו. אחר תפס בשתי ידיה וּמשכה אחריו החדרה, והתחיל מלטפהּ ברחמי אב:

– עדה… עדתי, מה זה אתך? הקרה אסון?…

היא היתה יגיעה מרוב תלאה והשיבה בעצלתיים:

– תנני לנוח, אספר הכול.

היא פשטה את מעילה וישבה סמוך לשולחן הזקן, ועיניה מבּיטות לפניה. שרתה חשכת בין־ערבּיים. רהיטי החדר שניטשטשו באפילה היו כה ידועים לה, כה חביבים עליה. הנה בכיסא הרך ההוא היתה יושבת, ומר זאלקינד קורא לפניה את פרקו בעברית שלה. היא זכרה גם את התנ"ך העבה והשחור עם אותיות הזהב המטושטשות שעל גבו, שבו חזרה על שיעוריה והורידה דמעות בהתוודע יוסף אל אחיו; פה היטתה אוזן קשבת לאַגדות מורהּ החביב, פה רעד לבּהּ הקטן על גורל בת יפתח האומללה. זאלקינד עצמו, שישב והסתכל בה, נראה בעיניה כאַחד החפצים וּכאַחד הזיכרונות הללו; גם הם זקנו וקוּמטוּ כמוהו.

לאיטהּ נשענה על כיסאה וצלבה ידיה על ברכיה ואמרה בלחש:

– דודי זאלקינד, הנני במיצר ובאתי לשאול בעצתך.

היא הוסיפה בנשקה לידו:

– אין לי איש אחר בעולם הרחב מלבדך.

והתחילה לספר לו כל מה שעבר עליה. היא דיברה לאט־לאט ופרשׂה לפניו את כל מצבהּ במנוחת נפש; לא כיסתה דבר. הזקן הקשיב ועיניו חיפשו דבר־מה בין שׂערות זקנו המכסיפות. ברק הילדות שבעיניו עוּמם ונעכּר מתוך סקירה ספוגה דאגה וחרדה. גם נפשו עליו התעטפה.

– והנה, גמרה דבריה, רק היום אני נקראת אל עורך הדין שלו, הוא מודיעני, שנגזר דינו של ארקאדי לעבודת פרך לשש שנים…

– זהו נורא, הפסיקהּ הזקן.

– והנה מציעים לפני, המשיכה עדה, דורשים ממני, גם ארקאדי בעצמו מבקש ממני, שאסע אתו… אבל לא זאת חפצתי להגיד, לנסוע הלוא אני מוכנה, מה אני ומה חיי?… אולם הם דורשים ממני, שאנשא לו לאשה וש… וש…

היא לא גמרה דבריה. כוחותיה עזבוה וראשה נפל על ברכי הזקן והתחילה לבכות מרה, מרה.

עברה שעה קלה ונפשה שקטה. היא קמה ומחתה דמעותיה, וכאוספת שארית כוחותיה יישרה קומתה וניגשה אל זאלקינד:

– הנני לעשות כפיך המצווה עלי.

הזקן זאלקינד קימט מצחו; לבּוֹ לא היסס אף רגע. הוא חיפשׂ את המלים הנכונות שנעתקו מפיו. הוא שאל:

– וארקאדי גם הוא דורש ממך כזאת?

– כך אמר לי עורך הדין.

הזקן נהם כאומר לנפשו:

– להקל מצבו בארץ גלותו הוא דורש מעדה…

פתאום פנה אל עדה:

– ובכן אגיד לך כל אשר עם לבבי, ואם תשמעי לקולי הנני לקבל עלי כל האחריות על כתיפי שכבדו מזוקן… עדה, עדתי, לא אחזק דברי, לדעתי, לעצתי את שואלת, לא בתי, הנה בקשתי, בקשתי פרוּשׂה לפנייך, לטובתך ולרווחת נפשך הטהורה, השיבי פניהם ריקם, תיכף ומיד, בלי כל שהיות.

עדה לא נדנדה בעפעף קל. היא היתה כמוכנה לזה. על פניה כאילו חלף קו זוהר וכרגע הוא נעלם. היא אמרה מתוך מנוחה גמורה:

– הואל דודי לקחת גיליון נייר ונערוך את המכתב.

הזקן מיהר. הוא החיש תנועותיו שכבדו מזוקן. לחייו כוסו אודם. הוא העלה אור וַישב אל השולחן, ועדה קוראת לפניו:

"אדון נכבד, התיישבתי בדעתי ובאתי לידי הוכחה פנימית, שאין למלא אחרי בקשת ארקאדי ודרישת החברים.

אם תתראה, אדוני הנכבד, עם ארקאדי, אנא הגד לו בשמי, שגם מר זאלקינד הוא תמים דעות אתי. מסור לו ברכותי, ברכות מקרב לב.

אני מחכה לדבריך

עדה"

היא שלחה ידה ולקחה את המכתב וחתמה את שמה עליו. אחר החזירה אותו לידי זאלקינד. הוא מיהר לשימו במעטפה, וַיצא מן החדר בצעד מאושש.

עדה ישבה לבדהּ קפואה על כיסאה. עמוק עמוק בנפשה התחילה חדווה פנימית פורצת לה מעבר, אותו הששון הבלתי־אמצעי המתעורר לרגל ניצחון שאדם מנצח את עצמו. היא התאמצה להשתחרר מהרגשה זאת. ללא הועיל. גלי הגיל הפנימי שטפוה זה אחר זה, והאחד חזק בכל פעם מחברו.

היא לא שבה לפטרבּוּרג. היא נשארה בביתהּ להינפש. דוּמם, דוּמם התהלכה בחדרה אוספת כוחות חדשים. לגודל תימהונה התחיל עברה ללכת הלוך והתרחק ממנה. תשובת עורך־הדין הגיעה רק כעבור חודש ימים. הוא הודיע, שמילא כל בקשותיה, אולם ארקאדי לא מסר לה מאומה. הוא נשלח לארץ גזירה. אז התעוררו רגשי כאב מחדש. לאט לאט נאלמו שנית, נאלמו דומיה לצמיתות.

רוב הימים עשתה בחברת זאלקינד. הוא פינקהּ וליטפהּ, ועיני הילד שלו הבּיעו כל כך הרבה הכרת טובה, כל כך הרבה התמכּרוּת ורחשי כבוד וחיבּה. מאפס מעשה חידשו את הלימודים העבריים שלהם. כמו בשנים עברו ישב הזקן לפניה וראשו נתון בין דפי “המקראות הגדולות”, והיא קראה לפניו פרקה בתנ"ך העבה שלה. הם קראו רות, סיפורי בראשית וגבורות השופטים. זאלקינד לא הזכיר במאומה את המקרה המעציב שאירע לה; לא בפניה ולא בפני אביה. רק בלילות, כשנגזלה שנת עדה מעיניה, היתה שומעת הד צעדי יחף המתקרבים אל חדר משכּבה, ואחר היתה שומעת שפשוף שׂערות זקן, המרפרף על פני קרשי הדלת. היא ידעה, שם, מעבר לדלת, עומד זאלקינד ושומר על מיטתה, שומרה כבבת עינו. עדה חיתה בבדידות. אביה היה עסוק, ומכּרים לא היו לה. היא חיתה לנפשה ושמרה את סוד אושרה הרב.

עם שנת לימודים החדשה חזרה לפטרבּוּרג. שם התמכּרה כולה ללימודיה. איש לא הפריע מנוחתה. כל חבריה לתנועה התרחקו ממנה. בדרך מקרה נוֹדע להּ, שאַרקאדי נמלט ממקוֹם גלוּתוֹ והוא גר עתה בשוויצריה וממשיך שם את עבודתו. סיפרו לה, שהוא האשימהּ במורך־לב ובקטנות־נפש. אולם הפצע נגלד מאז, ונגיעות אלו לא סתרוהו.

כעבור שנתיים גמרה את לימודי הרפואה. רוחה נתחזקה. היא הצטיינה מאוד בידיעותיה. על פי עצת מוריה נסעה פאריזה אל שמואל אחיה להשלים לימודיה.


 

יד    🔗

אור בוקר כבר התחיל מסתנן מבין מפלשי העננים, ואליהו מרגלית ישב עוד וראשו נשען על שתי זרועותיו כשסקירתו מרפרפת בתוך חלל חדרו עירנית ולהוטה אחרי דבר מה. על שולחנו היו פרוּשׂים בערבוביה גיליונות־נייר ישנים ומעוכים, בעלי צבעים שונים. אלה היו מכתבי ארקאדי לעדה ורשימותיה שמסרה לו לקריאה אמש. חיי אנוש קדושים עם כלי יסוריהם ופרכּוּסיהם עברו לעיניו לאט־לאט, צעד אחר צעד. כרון ציפורי בוקר כך פרצה מבין שורות אלה שירת חיים מלאה טוהר, טוהר וענווה. הוא ראה הכול, הוא שמע הכול. הוא מצא פה את ההזמנה הראשונה, שארקאדי מְסרהּ לעדה; וסמוך לו וקרוב אל לבּוֹ הבהיקה כריכתו המזדהבת של תנ"ך קטן, מתנת ידו של זאלקינד הזקן, עם הכתובת המסתורית שעל גבה: “לבתי, ליום שוּבהּ אל עמהּ”. ארוּכּות ומתוּחות ולא־בטוּחות היו מחשבותיו, כקרני הנהרה האלכסוניות של שמש הסתיו העולה ומתדפקת בחלון ביתו. דבר־מה מלא־סוד קשקש קרוב לאוזנו ועוררהו בקול רינה, זהיר ומתון כקשקוש מצילותיה של אורחת גמלים, המשׂרכת דרכה לאיטה בין חולות מדבר בליל סהר צונן. הוא ראה את עצמו עתה שפל, זעיר, נכה־רוח, אשם, טמא. הרגשה מעין זו חש בשעה שאמו הטובה והרחמנייה נפרדה ממנו לעולמים. גם אז שמע לתוכחתה ולדברי מוסרה ולציווּייה האחרונים הנאמרים מתוך אהבה רבה, ובקרבּוֹ פרפרה ההכרה: איני כדאי, אמי, איני כדאי, אני אדם אובד, חוטא, התועה בדרכי תוהו לאין אמת ולאין אלוהים. וכמו אז כן עתה פחד להניע יד או רגל, שלא להפסיק ולעצור בעד זרם פלג זך זה הנישׂא אל נפשו בדכיי נוֹחם וחרטה וּוידוּי־הלב, מלא מַרפא ושקט; והמפכּה ממעמקים, ממעמקים כמפלס נתיב לדופק חיים חדשים, חיי עמל וטוהר. נפשו כלתה למעט ענווה, למעט צניעות ולמעט אמונה תמה הממתיקה את מרוֹרי פקפוקיו ומשתיקה את צימאונו הרב והמלא כּחש ואת מאווייו הספוּגים רשע וּסחי כהמתק רסיס טל את דשא האחו. עדה… עדה… מלמלו שׂפתיו תעלומות. הוא נשׂא את שמהּ על דל שפתיו כנשׂוֹא איש קמיע על לוח לבו שישמרהו מכל פגע ומכל תקלה. לאיטוֹ חזר מבּטו אחורנית, אחורנית, והשקיף על חיי עברוֹ. עתה הם היו בעיניו ריקים ומלאים קלון. תמיד הלוא נקלע כבכף הקלע מן הקצה אל הקצה. רבבות התחלות יפות וכהנה חלומות נהדרים, אולם אותו קוצר־הרוח ואותה הפּזיזוּת ואותו חוסר הטוהר שבנפשו הרסו את הכול וַישׂימוּם לאַל. והנה הוא עומד עתה נכלם, דל וריק, ובידו אין כול זולתי עקמוּמיוּת זו שבלבּוֹ, אותה עקמומיות הלב הארורה, המזוהמה, המפעפעת כארס בדמו הנאלח.

פתאום קפץ ממקומו דפק בשתי ידיו על חזהו, גל אושר פרץ אל גרונו בתרועת שמחה ושאג בקול:

– אין דבר, עוד החיים לפני, לפני!

הוא ניגש אל החלון ובדחיפת יד אחת פתח אותו לרווחה. נשיבת אוויר בוקר צונן ורטוב הפיחה בפניו הלוהטים. מרחוק התנוססו גגות וַארוּבוֹתיהם. רעש אילנות הגיע אל אוזנו מכל עבר. בקומה התחתונה רַנה קנרית את שיר השחרית בתוך רשת כלובהּ. פה ופה התחילו מיתמרים ועולים עמודי עשן מתוך הארוּבּות, ומיד נדחפו מטה והתפזרו על פני הגגות. שריקת גלגלי הטראם ניסרה באוויר. שעון אחד המגדלים צלצל. לו ענו חבריו רחוקים וקרובים. וממעל היו העננים באים והולכים, נחפזים במעגלם ההפכפּך ונושאים אתם גוֹני תולע חיוורים של שמש סמויה מן העין לקראת היום החדש המתעורר לתחייה.

אליהו מרגלית עמד בראש נטוי מול השמש והסתכל בעננים. כנהר רחב־ידיים, המשתחרר עם שמש עולה מחיתולי אדיו, וזירמת מימיו מבהיקה בכל יפעתה, כן הטיל מעליו את מחשבותיו היגיעות. כמיפרשׂ בד לבן פוחז ומפטפט ומשתעשע לרוח היום בראש תורן נישׂא, כן עפו הגיוני לבּוֹ עליזים וספוּגי ביטחון אל אופקי חיים חדשים, אחרים, טהורים ומלאי זיו… החזה רחב, גדל מרוב אושר. השׂפתיים מלמלו בלחש כתחנון נובע מלב תמים: עדה, את תהי שלי; עדה, את תהי לי למגדל־אוֹר המאיר ממרחקים ומַחשׂיף את כֵּפי הסלעים שבמים הזידונים, עדה, עדה, את תהי שלי לנצח, לנצח. הוא הבּיט סביבו והצטחק בצחוק משונה, בצחוק ילד מהול פחד וּשׂביעת רצון. בהיותו ילד, הוא זוכר, עבר בלווית אביו על פני דוברה נהר שוטף. המים געשו. פחדוֹ היה רב. פניו הפעוטים נתעקמו מתוך עווית כאב, אותו הכאב המיוחד של אדם מבליג על פחדוֹ ועוצר בעד פרץ דמעותיו. ואז שאַלהוּ אביו: אליהו, למה אתה צוחק? וַיצבּוט בלחיו, כאומר: אכן בן חיל אתה. מעין הרגשה זו חש אליהו הפעם. לו ראהו אדם עומד סמוך לחלון, עיניו מאירות, פניו מאירים, היה בוודאי חושב, הנה האיש שכוכב הצלחתו דורך לפניו בצעדי און. זה היה נכון. מתק אושר בלי מצרים עבר כל נפשו. ובכל זאת הגיע מתק זה עד כדי מכאוב לב. דבר־מה כבד ומעיק שקע במעמקי נפשו בכובד פרי גמל, הנושר מעל הענף ארצה.


 

טו    🔗

באותו יום לאחר הצוהריים יצא אליהו מרגלית לראות את פני עדה. הוא מְצאהּ, כשהיא יושבת מכוּנסה על ספּתהּ תפוּשׂה מחשבות. שׂערותיה העבוּתּות היו פזורות ומופשלות על חזה ועיניה הביטו ישר לנכחן, ודאגה חשאית רפרפה בין ריסיהן והעיבה את פניה השקטים. כשנכנס אליהו על סף ביתהּ קפצה ממקומה וכמעט בריצה יצאה לקראתו. רגעים אחדים עמדו זה כנגד זה ואין מגיד דבר. שרתה דומיה. אך למוֹתר היו האמרים; לבּוֹת שניהם היו פתוחים וגלויים.

אליהו מלמל:

– עדה… רב תודות… רב תודות…

עדה הושיטה לו ידהּ. הוא כפף את גווֹ עליה בהכנעה ובהתמכּרוּת, ובמגע שׂפתיים מרתתות נשק לה.

– זאת היתה אש זרה, עדה, – אמר.

– למה?

– היא חיממה, אולם היא לא האירה.

סקירה רכּה, ספוּגה חיבּה והכּרת טובה, לטפה והליטה את מרגלית. אחר ענתה:

– לא צדקת, אליהו, היא גם האר האירה, רק… אור מתעה, אור מתעה.

פתאום ומרגלית סר מעליה בתנועה חטופה, עבר את החדר בצעדים פזיזים, ניגש אל עדה, אַחזהּ בשתי ידיה, ואמר בקול גרוי:

– עדה, לא לשם אלה באתי הנה, באתי…

היא הטילה בו את עיניה התמיהות וחיכּתה לאמריו.

– באתי להגיד לך, לבל תיתני אמון בי, אני אדם רע ומושחת…

מרגלית צחק מרה:

– ה… ה… לא בי האשם, אני הנני נכדו של יהודי קטן לבוש ארוּכּים ומַלווה בריבּית, שהיה מרמה את כל אדוני הסביבה ושהיה כורע ברך לפני כל מי שיכול בעתיד לנפול בפח תרמיתו… הנה עדה, אין אלה חיים, החיים חתומים בחותמהּ של האמת, ואני הנני אותו הרמאי המנוסה השטוף טומאת מלאכתו כמו זקיני… אני מרמה את האחרים, ורע מזה – אני מרמה את עצמי, אני מזייף את הרגשותי, את דרכי חיי… שוגים בי… שוגים בי… אומרים: אליהו הוא אחר… אליהו הוא משוחרר… ח!… ח!… ח!… מי ייתן והיתה כזאת… אני העמדתי פנים כאלה, ובני־אדם הם תמימים ושטחיים ומאמינים לדברי ולמעשי. אולם, עדה, אין אלה אלא זיוף צולח, רב־תושיה… אולם הבּיטי ללבבי, פני ליצרי ומה תמצאי בהם? ריקבון, ריקבון, מורך לב…

מרגלית עזב את ידי עדה, צנח על הספה, ותפש שׂערות ראשו וכיסה בזרועותיו את פניו הלוהטים, והתחיל לוחש בשׂפתיו:

– אני, אדם אובד הנני.

והוסיף:

– הנני צמא חיי אמת וחי חיי שווא.

עדה לא מצאה מרגוע לנפשה. כציפור פצועה המכה בכנפיה באדמה הסופגת את דם לבּהּ כן פּרכּס לבּהּ הכואב בין צלעותיה. מה עליה לעשות? מה עליה לאמור? דברי אליהו היו רעים והיכּו על ראשה כבמקבת הולמים. אבל הם היו דברים הנובעים מן הלב ודברי אמת. היא יראה מפניו. קול מזהיר היה מרשרש על אוזנה; עדה, בל תושיטי ידך לו, הוא עומד על פתח חטאת, אותו לא תצילי, ורק תימשכי אחריו מטה, מטה. היא כבר היתה מוכנה לאמור לו: ניפּרד, סע מזה. ובכל זאת רוח אחרת היתה אִתּהּ פתאום. היא התקרבה אליו ושׂמה ידהּ בין שׂערות ראשו וביד השנייה השתדלה להסיר את זרועותיו מעל פניו. בלבּהּ היתה חמלה בלי מצרים אליו. ידי מרגלית היו רטוּבּות. האם אלה דמעות עיניו?… היא ישבה סמוך לו כולה רתת, ונפשה פורחת לה ומתרוקנת מתוך לב רגש וסוער.

פתאום הרגישו שניהם שעתה נעשה דבר־מה חשוב ורב־אחריות. איש לא הוציא הגה מפיו. מרגלית חשׂף את פניו המאודמים והנענים. עתה התחילה שלווה לשרוֹת עליהם. מרגלית הסתכּל בפני עדה והצטחק. עיניו השחורות והעמוקות הבּיעו אהבת עולם. הוא שמח על דבריו. עתה עמד לפניה כמות שהוא ופצעיו גלויים ותוססים דם נעוריו.

לאיטו לקח את יד עדה, לטפהּ, ואחר אמר לה בכובד ראש:

– אלוהי האהבה מצוּיר כשהוא מזוין בקשתו ובחיציו. זהו אחד השקרים הגדולים שדמיון אנוש יצרם. האהבה, עדה, אינה פוצעת, האהבה האמיתית הנה מזור וּמַרפא לנפש; האהבה האמיתית, ככל רגש אנושי עמוק, צנועה היא וּשקטה.

ראש עדה צנח על כתיפו. הוא לחצוֹ על לחיוֹ הימנית והרגיש את משי שׂערותיה. רגעים אחדים נשארו במצב זה. נדמה להם, שדבר־מה מלא זוהר מרחף מעל לראשי שניהם. הם לא ידעו מה טיבו של זה, רק במעמקי הלב הרגישו שזהו נוגה אושרם, השופך עליהם את שפע אורו.

עדה ומרגלית נמשכו חוצה. הם היו שטופי אושר פנימי, והבדידות בין כותלי החדר קשתה עליהם. הם רצו לראות אנשים ורחובות עם שאונם וַהמונם. השמש כבר שקעה. חנות אחר חנוּת הדליקה נרוֹתיה. האוויר היה בהיר וקריר, ורוּחוֹת סתיו אחרונות השירו את שׂרידי העלים מעל האילנות, והם עמדו עתה ערירים ופושטים ענפיהם הדקים למעלה, ורעש החיים חדל ממעונם. חוצות הכרך היו הפעם נקיים ושפוכים ברק אפר מזהיב כדרך חול ארוּכּה. בפתחי הבתים ישבו השוערות חגוּרוֹת סינורות לבנים וַתקראנה במנוחה רבה ובקושי את מודעות עיתּוֹני־הערב. עגלות־הטראם עברו במהירות ובשריקה ובנצנוץ אורות מצהיבים. וצללי אנשים חגו נעו בכל עבר וּפינה, כאילו היה לוע חבוי פולטם מתוך עמקי המחשכים.

הם טיילו ברחובות עסוקי מחשבה ואחוזי רגש אחד. בדרך הליכתם בין דחק העוברים והשבים העבירהּ אליהו כשהוא שולב זרועו בזרועה. גיל תמים שיעשעהּ וּפיאר את תולע שׂפתיה. היא שאלה מפיו ביאורים לדברים ולמנהגים שונים שנראו לה תמוהים וַחדשים. באחת הפינות ראה מרגלית את הילדה מוכרת־הפרחים. היא עמדה כדרכה עטופה מטפחתּהּ וכלכלת הפרחים לרגליה. אותו העצב השקט והקפוא היה שופע מבין ריסיה הארוּכּים ומשׂתרע על פניה בצל רך ומלבב.

– עדה, – שאל מרגלית, – מה בעינייך ילדה זו?

עדה חיפשׂה רגעים מספר והשתדלה להבחין בין ההמון הסוער ולמצוא את הילדה שעליה רמז לה אליהו באצבעו. וכשראתה אותה, הסתכלה בה ואמרה:

– יפה מאוד…

והוסיפה:

– היא עברייה, האם לא כן.

– עברייה. אני ציירתיה, הבה נקנה מידה דבר־מה. היא תשׂמח לקראתי.

הם ניגשו אליה. מרגלית בירכהּ והושיט לה ידו. הנערה התאדמה ודבריה לעו. היא הבּיטה בסקירה מתמידה בפני עדה, אחר הצטחקה וכופפה גופה הרך אל כלכלתה, בחרה מבין פרחיה באחת הכריזאנטימות הכי עבוּתּות ונתנה אותהּ לעדה. עדה קיבּלה אותה מידהּ בתשואות חן. מרגלית רצה לתת לנערה כסף מחיר הפרח, אולם הנערה מיאנה לקבל. מרגלית שׂמח על מתנה זו. הוא שאַלהּ:

– המוסיפה אַתּ לגור ברחוב בית־הכנסת?

הילדה ניענעה ראשה, ובת־צחוֹקהּ לא סרה מעל שׂפתיה.

הם עזָבוּה לנפשה והוסיפו והמשיכו דרכם לאורך הרחובות ההומים. עברה שעה יפה ורגליהם הוליכו אותם לאחד הפרוורים הרחוקים במזרחה של פאריז, מקום מושבם של הפועלים ודלת־העם. פה היה ההמון חוגג. בכיכר סמוך לפרדס הזעיר היתה מרכבת־המעגל מפיצה הרבה אור. נשים וַאנשים רכבו על סוסי העץ והיו מסתובבים במהירות בקול סואן. צעקות פלחו את האוויר. תיבות זמרה גדולות וּמצלתּיים היו משמיעים את מנגינתם העליזה, הסוערת והפרוצה. דרקוני־נייר צבעוניים התפתלו והצטלבו מסביב. לפני אוהלי המטרה עמדו צעירים לבוּשים חלוּקים כחוּלים ומבריקים משמן משחת המכונות ושׂיכּלו ידיהם לקלוע אל המטרה. לץ לבוש מכנסי בד רחבים ומנומרים, שהרוח מילאם אוויר, ומצנפת הפעמונים על ראשו ופרצופו מכוסה כתמי לובן וארגמן, עמד לפני בית־המשחק והכריז בקול ניחר על הנסים ועל הנפלאות. ולפני סוכות־הגורלות היו האנשים צפוּפים מאוד, מנסים מזלם וּשׂמחים בגיל ילדות על זכיותיהם ששוויין פרוטה.

גם עדה ומרגלית ניגשו אל הסוכות. מרגלית הוציא מטבע־נחושת מסתובבת. פעמים אחדות עברה בחיפּזוֹן את לוח המספרים, לבסוף התחילה מתעכבת במעגלה וממשיכה דרכה בעצלתיים על מספר עשרים, זעה עוד מעט והתעכבה על מספר שמונה־עשר. שאגת גיל בקעה בגרון אליהו. הוא הרכּין ראשוֹ ולחש על אוזן עדה:

– זהו מזלנו!

המגריל מסר לידו כלוב קטן, שבו היתה סגורה ציפור צהבהבה, מסכנה, מרוטת נוצות, יגיעה ועיניה הפעוּטות סגורות למחצה מרוב ליאות והתעלפות. מרגלית לא ידע, מה עליו לעשות ביצור אומלל זה. פתאום חמד לו לצון. הוא פתח את השׂבכה הקטנה והוציא את הציפּוֹר, שהתחילה לנתר עלה וירוד ולהתחבט בחוטי הברזל של הכלוב, וכמו שהיא מרתתה, נבהלת ומפרפרת בין אצבּעותיו, השליכהּ בתנועת יד רחבה אל תוך רום האוויר והכריז:

– יחי החופש!

ההמון הצרפתי התמים והנוח להתלהב מחא לו כף. אחד הנערים היחיפים גזל מידו את הכלוב הריק וברח ברגל קלה. מעשהו, שהיה לפי רוח ההמון, עבר מפה לפה. עשרות עיניים סקרניות ולוהטות נתלו בו וּבעדה. בעמל רב בקע לו דרך בין האנשים שסבּוּהוּ. וּמאחורי שכמו שמע את הקריאה החזקה של קול גבר, המכריז כמנצח:

– אלה הנם רוסים, בשם אלוהים, בני חיל, אין להגיד!

מרגלית ועדה היו מלאי נחת, ולאיטם חזרו לביתם. השעה היתה מאוחרת, ורחובות הפרוור התחילו מתרוקנים. מרחוק רקדו באוויר קטעי מנגינות המצלתיים, אחר פסקו בבת אחת ונשתתקו. הם החישו צעדיהם עד בואם למרכז הכרך. פה סאנו החיים בכל זרמם העז. דומה, רק עתה פרצו ממחבואיהם, והם הלכו הלוֹך וגבוֹר מרגע לרגע. אולם החיים הללו לא לקחו לבּם הפעם. אליהו חשש פן יפריעו אותם ממנוחתם. הם סרו הצדה, עברו דרך סימטאות, והתקרבו לבית עדה.

בין חומות הסימטא היה שקט, וַאפילה למחצה הרבּיצה צלליה סחור סחור. גוף הפּאנתיאון השׂתּרע מלא חשיבות ויקר בכל כובדו הרב. מגדל נוֹטרדאם פלח את המרומים, כשואף להיעקר מן הקרקע וּלהתנשׂא אל על, גבוה גבוה מזה. מעל לאחד הגגות, בעוברם מגרש קטן, נצנץ להם ירח מכסיף וצונן, ואחר נעלם במהירות. השמים המעטים היו זרועים כוכבים מרוּבּים ומרחוק היה האופק של הכרך, הנושם נשימת ליל סוער ורותח, מזהיב באורו, ונראה כאחוז דליקה.

הימים עברו במהירות. ביום היו שניהם טרודים עדה בלימודיה ומרגלית בעבודתו, רק הערבים היו נתונים לטיולים וּלשׂיחות ולהרהורים. בחדר לא הודלקה המנורה. בתנור לחכו לשונות אש צהבהבּוֹת־סגולות את הפחם המלוּבּן ושטפו את פני עדה ומרגלית באור נחושת קלל וחסר מרגוע. אלה היו שׂיחות ארוּכּות ומפוֹרטות, שנפסקו לפרקים מתוך דממה קלה ועטופה רגשות נעלים ומפכה אהבה רבה. אליהו סיפר על חייו, על עברו. בצבעים מזהירים וברוב התלהבות דיבר לפניה על ילדותו שעברה עליו בכפר אחד בארץ מולדתו. הוא זכר את כלבּו החביב והפיקח וצייר לפניה את בית אביו ואת חדרו, שנהר נארוָה נראה בו בעד החלון, ואת מורו המוערך5 והחולני שהיה מלמדהו תנ"ך על־פי תרגומו של לוּטר ושהיה מכּהוּ בלי חמלה על לא דבר. הוא זכר מתוך כאב־לב את אמו שכּבר מתה עליו; אם טובה ויפה שידעה את כל חסרונות בנה, ובכל זאת אהבתהו אהבת נפש.

– יודעת אַתּ, עדה, אמר לה, האהבה האמיתית אפשרית רק בשעה שהכרת לדעת את חסרונות האיש; ואחרי שהשתדלת לתקנם ולא עלה בידך, סוף־סוף הסכמת להם בעומק הלב וסלחת מתוך אהבה. האהבה צריכה להיות פרי ניצחון על עצמך; ואם לאו, סופה להתפורר.

עדה נתנה צדק לדבריו. היא בעצמה עשתה זאת. גם היא השלימה עם אופיו המורד והזדוני של מרגלית. אבל לבּהּ פחד פחד נסתר. שקט רוּחהּ עזבה. היא ידעה את מרגלית ואת יושר לבּוֹ ואת קושט הרגשותיו. אבל היא ידעה גם מה מעטים ורפים הם כוחות החיים שבקרבּוֹ. הוא היה יגע וַחסר־קביעות. והיא ידעה שמרגלית, הנמשך והעורג לחיים פשוטים וישרים, אינו עושה זאת להנאתו ולצרכיו, אלא משום שחיים הללו נראו לו כסוד טמיר, משום שהוא עצמו מרוחק מהם, מחוצה להם.

באחד הערבים לקח אותה מרגלית אתו לשמוע את המשׂא של הצייר ג־ר על האמנות והאמנים הצעירים. הנאספים מילאו את האולם, רוּבּם היו מן האמנים הצעירים חברי אליהו שג־ר טיפל בגורלם והיה לאביהם הרוחני. ואחר שעמד בסקירה כוללת על נטיות האמנות בסוף המאה התשע־עשרה, התחיל מתעכב על היצירות החדשות והשתדל למצוא את הקו המשותף לכולן.

– זהו חיזיון רב־עניין, סיים הצייר ג־ר בקולו המתון, חיזיון שעוד לא שׂמו לו לב כראוי. רגילים לחשוב, שהאפס אין להכניסו בחשבון. אמת זאת הנה רק מאתימאטית, אבל לא חיונית. הנה האמנות הצעירה שלנו היא כולה פרי האפס הגדול שבלב צעירינו. האנשים הללו מתנועעים בתוך עולם ריק. אין זה ייאוש, ייאוש הבא אחר התקווה שנהפכה לאכזב. צעירינו לא קיווּ מעולם. הם נולדו בתוך החלל, בתוך סביבה נבוכה שאין בה מאומה. ואַפסות זו, שהם נושאים בלבּם, הם מוסרים לנו ביצירותיהם. אפס שנהפך ליש. הנה הנם לפנינו, נצא ונשאל את פיהם: אמן צעיר, במה אתה מאמין, למה אתה מקווה ומהי המטרה שאליה אתה שואף? הם לא יענונו דבר. שבעים אמונות דולקות בלבּם, ואף אחת אינה מאירה דרך חייהם; שבעים תקווֹת מאֹוֹששות את רוחם, ואף אחת לא לקחה את כל נפשם; שבעים מטרות לנגד עיניהם, ואף אל אחת לא יגיעו לעולם. לא מתוך חולשה ורפיון־ידיים. מתוך חוסר עניין והתמכּרוּת. הטילו אשמה על כתפי דורנו הצעיר, שהוא חסר קביעות והתמדה. זוהי אשמת שווא. אין לבוא בטענות על אנשים התלויים באוויר, מפני מה אין צעדם בוטח. קלות זו היא עצמיותם, הרוח החיה בהם. הנה יש בהם ממהותו של האפס הגדול והנורא, השוכן בלבּם. אפס זה הוא אלוהיהם וַאדונם. מהי הסיבה לזה? קשה להגיד. אין פה סיבּה אחת ותוֹלדתּהּ, אלא הרכּבה של סיבּוֹת רבּוֹת, ולפעמים מתנגדות זו לזו. אפשר זאת היא אשמת אבותינו; הם האמינו בתּרבות, האמינו באופקים שהיא מגלה. עשרות שנים האמינו האנשים שהאושר הנה הנו, הנה הוא בא ומתדפק על חלונות ביתנו. ולשווא, רק חלומות תעתועים. אנו הזקינים היינו לאחר ייאוש לכופרים. מעט הימים שנשארו עוד לפנינו נמלאם בקור הייאוש של מחר נמות. אולם צעירינו, שלא האמינו מעולם, שלא קיווּ מעולם, במה יכפּרו וממה יתייאשו? והנה הנם ריקים ואומללים! אומרים עליהם, שאינם ישרי לב, שחמימותם עשויה, שהאֶקסטאזה שלהם פרי צביעותם, ושאינם אלא קרי־רוח וחסרי־לב. גבירותי ואדוני, יודע אני אשמה זו, שגללו על ראש צעירינו. פעמים אין מספר שמעתיה. לא, זהו שקר גס! מי שחדר לתוך לבּם כמוני, מי שראה עינוייהם כמוני, מי שחי בחברתם והקשיב להמיית לבּם הסוער כמוני – לא, לא יהין להטיל אשמה כזאת בפניהם. הביטו וראו, איך שורשיהם הרפים ומתעלפים מלקקים את האדמה הצחיחה של דורם ותקופתם, מתחננים לקורטוב לשד ולטיפּה אחת עסיס – ואין, אין. לכן תניפו את קרדום־ביקורתכם הפגום על גידולים ערירים אלה, הצומחים על מדבר חיינו, כמיהים ועורגים מתוך צימאון שלא יוּרווה לעולם. מוטב שתתפלאו על שפעת השאיפות שבכוח־יצירתם, המפלס לו נתיבותיו ותועה מתוך חיפּוּשׂ שאינו פוסק. תנו לאנשים חשׂוּכי אוֹר הללו מעט אושר ומעט אמונה, וראה תראו מה ירב פועלם ומה תגדל קומתם. הבו גודל! הבו גודל!

רעש מחיאות־כפיים ליווה סוף דבריו. על הבמה עמד הצייר ג־ר עם תלתליו הארוּכּים, ששׂיבה כבר כיסתה אותם, עם פניו המוארכים המפיקים נדיבות־רוח, והדור הצעיר רעם לקראתו ורקע ברגליו והיכּה בלוחות העמודים והשתולל מרוב הכרת־טובה. דוֹר־האפס – זאת היתה המלה, שהשליך הפעם בין כותלי האולם ושמצאה לה הד בתוך מאות לוחות־החזה בתרועת גיל ובשאגת חדווה. רק עדה לא התערבה בשׂמחתם. היא נדחקה אל שכם אליהו כמחפּשׂת מקלט להּ ולנפשהּ. היא רעדה כּוּלהּ. רק עתה הוברר לה, מה דלים הם כוחותיה למלא את האפס הנורא, המחתל את אישיותו של מרגלית. לבּה ניבּא לה דבר רע, והוא מת בקרבּהּ. ספקות אַכזריים ננעצו בּהּ כקוֹצים חדים. לשווא השתדלה לעוקרם ולהרחיקם מאִתּהּ. הם רק העמיקו את הפצע והרבו את המכאובים.

גם מרגלית הרגיש במצב נפשה. הוא לקח את ידה, לטפהּ, השתעשע בה, ודיבר אִתּהּ רכּוֹת:

– עדה, עדה, נאזור כוחות…

עדה ענתה בקול מר:

– האם לא ייבש מקור הכוחות?

הם פנו לצאת. נתקלו במוריס לוי, שהלך שחוח כדרכו. הוא לא ניגש אליהם, כי ראה את מרגלית בחברת עדה. פני זקן זה משכו את עיני עדה אליהם. היא התעניינה לדעת מחייו וממעשׂהו. מרגלית סיפר לה את הכול בפרוטרוט. עדה הקשיבה מתוך נפש חרידה. צל לוי, המכוּוץ מזוקן ומתלאה, אותה חוּרבּת אנוש, אותו גל של עצמות, כאילו יצא במחול לפני עיניה.

– לפני עשרים שנה היה מלא שאיפות, כמוך… מלמלה.

פתאום וגירשה בחזקת היד את מחשבותיה הנוּגוֹת והרעות. היא חשה בקירבת מרגלית וראתהו כמו שהוא – חסין, צעיר, גא, עם פניו השחרחרים והנעימים ועם ראש הארי הגדול שלו – ורוּחהּ לבש שנית עוז. היא נעשתה גם מבודחה. לא התרצתה לשוב הביתה ורצתה להיכנס לאחד מבתי־המשתה, לחפּשׂ אחרי קליוֹזֶא, אחרי מוריס לוי, ומתוך סעודה משותפת לבלות ערב זה בחברה וברוב דברים.

מרגלית הסתכל בה בעיניים תמיהות ונבהלות. מעולם לא ראה אותה כה ערנית ועליזה. כבידוּת תנועותיה כאילו שׂטתה מעליה ואיננה. במהלך טופף וברגל קלה צעדה סמוך לו. לחייה החיוורוֹת כּוּסוּ אודם רך, ועיניה הגדולות והחוּמות בערו, ושׂפתי פיה המעוּבּוֹת מעט היו כה מושכות לב וכה מקסימות. היא גם התרפקה עליו והבּיטה לתוך עיניו, וצחקה בקול:

– אפס שכמותך תופס מקום חשוב, הבט לצלך!

הם עמדו סמוך לפנס. צל אליהו היה עבה, רחב, מרוּבּע. הוא צחק. הם רדפו אחרי מוריס לוי שיצא למצוא את קליוֹזֶא, ואחר שעה קלה כבר ישבו אַרבּעתּם בחבורה אחת בתוך בית־קאפה מפואר, ומסביב להם ישבו עשרות נשים ואנשים חסרי עול ודאגה והטיבו לבּם.


 

טז    🔗

האסיפות בבית הקאפה “הדרקון האדום” שבו והתחדשו. בכל יום חמישי הרצה קליינבּוֹים על־דבר תולדות העברים בימי תקופת הנביאים. הוא בחר בכוונה בתקופה זו, מתוך רצונו לענות באופן מדעי, מבוּסס, כיאות לאדם מיושב, על דברי מרגלית שהשמיעם בערב ייסוּד האגודה. הוא ביקר ביקורת חדה מעשי ידי בני אפרים ומלכיהם, חסרי שאיפות מוסריות, רחבות, אנושיות. ברגעים האלה היה עומד קליינבּוֹים מוּקף כּוּלוֹ חוברות וקוּנטרסים, מסוּמק, נבוך, מגמגם בלשונו, ומכּיר טובה לשיינבּוֹם הצעיר, היושב לימינו ורושם כל מלה הנחתכת מפיו. וכשנגמר השיעור פתחו בוויכוחים סוערים. מרגלית, קליוֹזֶא ועדה התנגדו לו. הם הרגישו, שקליינבּוֹים מעוות אמת חיונית. הם העלו אל על את תאוות החיים של עשרת השבטים, את עליצותם, את הכוחות הטבעיים האיתנים שמילאו את לבּם. אולם דבריהם לא הועילו, רוב הנאספים הסכימו לדעת קליינבּוֹים. הוא ביטל כל טענות מתנגדיו במראה־מקומות עשיר, בשמות חכמים מפורסמים ובתוצאות החפירות האחרונות.

קליוֹזֶֶא היה רגיל להפסיק:

– לשווא הוכחותיך… שני עולמות נפגשו… אנו באים בשם החיים, ואתה בא בספריך, שהאש אכלם.

אחרי הוויכוחים היו מרגלית וקליוֹזֶא עולים לבית עדה. שם היו קוראים לעתים קרובות בתנ"ך בצוותא אחת. מרגלית היה מתלהב מתוכן רב־גוונים זה. הציורים המהירים והבהירים לקחו לב כול.

– אכן, אלה היו אנשים! – היה רגיל לאמור.

הנר דלק. אורו הדליח. חום נעים ופושר מילא את החדר. עדה ישבה עטופת מטפּחת־צמר קלה. היא האזינה להגיונות מרגלית ופטפּוּטו. שרתה דומיה. לאיטו מולל קליוֹזֶא ברגלו הארוּכּה על פני המרבד. הוא היה מסתכל בחשאי בפני עדה ובפני מרגלית, חליפות. דבר מה העיק אז על לבּוֹ. עיניו הכחולות הועבו. איש לא ידע צערו. אליהו היה מטייל לאורך החדר, וכאילו אומר לנפשו:

– חיי עמל וטוהר… חיי עמל וטוהר…

לפרקים התחבר אליהם גם מוריס לוי. הוא דיבר על האמנים והאמנות. לוי התמכּר לעדה. נודד אומלל זה, שלא ידע מעולם את אוֹרם המלטף של חיי משפחה, נעשה לבן־בית בין כותלי החדרים האלה. הוא דיבר טובות באוזני עדה על אליהו, ובפני מרגלית הרבה לספר בשבח עדה. הוא היה מביא אתו תמיד דבר־מה לעדה: צרור פרחים, תמונה, עיפּרון שלקחהו בגניבה מלשכת עבודתו. קליוֹזֶא היה לועג לו:

– הזקן שלנו חידש נעוריו…

כשנלאו מִדבּר היו שלושתם משתּרעים על פני הספּה לרוחבּהּ, ועדה היתה לוקחת מחבּרותיה להכין שיעוריה. הם עישנו פּאפּירוסותיהם בכובד ראש. וכשהתחיל לוי למצמץ בעיניו כמתעתד להגיד דבר־מה, מיהרו חבריו להשתיקו, להשיבו למנוחתו. אחי עדה לא היה מפריעם. הוא עשה רוב הימים והערבים בבית העלמה ש' אדומת הלחיים, או שהקשיב ללקחו של קליינבּוֹים על המוּסר המרומם של הפרושים. קרה גם, שמרגלית התחיל שופך את לבּו לפני חבריו. הוא דיבּר אז בלחש. התאמץ, שדבריו לא יגיעו לאוזן עדה, היושבת סמוכה לשולחן־עבודתה, עסוקה בלימודיה. היא שמעה, שמעה יפה. במעמקי נפשה רחש אז רז פלא, אוורירי כרוח שפיים. רגשות מרגלית היו אחרים, מחשבותיו אחרות, ודבריו היו כה טובים ורצויים. היא לא התפּארה בלבבהּ, כי ידה היתה בזה. היא קיוותה, ורבה היתה תקוותה.

איש לא הרגיש במרוץ הזמן. הוא עבר, חלף במהלכו הרגיל והמתמיד. בחוץ התחילו הגשמים להיות תכופים ומטרידים. ביערות ובפרדסים נתרכּכה האדמה. בימים היה מרגלית לוקח את תיבת הציירים ומטייל ביערות האַלוֹנים, הנודפים ריח כבוש ורטוב של ריקבון חציר ופטריות, ועובד עבודתו. רשמי יצירות חדשות התרקמו במוחו. שאר־הרוח של חייו ההוֹוים והמרוּפּדים שקט וענווה השרו עליו רוח טמיר, שעוד לא ידע שחרו. אולם הוא הרגיש, שדבר־מה עומד להיות מה שלא היה בלבּוֹ מעולם.

גם קליוֹזֶא היה טרוד מאוד. הוא התכונן לבחינותיו האחרונות. בשנה זו עם ראשית האביב היה עליו לגמור את לימודיו. סדר חייו העתידים היה כבר ערוך ופרושׂ לפניו. הוא יהיה הראשון, הממלא את חובתו באגודת “היהודי”. כוח כּבּיר משך אותו אל ארץ הקדם. שם ראה לעצמו שדה־עבודה פורה ורחב. תבונתו ישרת־הדרך, שלא ידעה כל זעזועים ועקיפין, הוליכתהו שאנן ובצעד בטוח לקראת מַשׂאַת־נפשו. תעלוּמות לבּוֹ אלה היה מגלה לעדה. “אני אלך לפניכם”, היה רגיל לומר, “ואסלול הדרך, ואַתּם תבואו אחרי”. הוא הבּיט אז בעיניו הכחולות, כצד את סקירת עדה. סיקרה זו הבּיעה טוּב לב, ריעות. אולם מה שביקש לא מצא.

והנה באחד הערבים, כשנכנס מוריס לוי לחדר עדה, הביא אתו ענף ערבה דק וארוך והושיט אותו לעדה, ואמר כדרכו:

– זאת לגברת עדה.

עדה התפלאה למתנה משונה זאת. אולם משהסתּכּלה בה מצאה לאורך הענף ציצים רכים, כראשי זבובים, שזה עתה התחילו להשתחרר מתוך קליפּתם ומבצבּצים ויוצאים. עדה מחאה כף:

– האביב בא!

הוא בא. עוד בואו לא נראה, אולם האנשים כאילו התעתּדו לקדם פניו. שׂדות אֶליזֶא המו המון מרכּבות. מגבּעוֹת קש מקושטי פרחים התנוססו בחוצות. האנשים כאילו נעשׂו מקורבים זה לזה. העלמות עמדו על מפתני החנויות וַתּצחקנה לכל עובר ושב ותקרוצנה עין, וּלחייהן פּרחו. בשוּקי הירקות הביאו בּיכּוּרי פירות שנצנצו מתוך הסלים בשפעת גוֹניהם.

ענף הערבה עבר מיד ליד. הכול בחנוהו בחמדה רבה ובסקרנות. מוריס לוי שׂמח מאוד. קומתו המכוּוצה התנועעה בקידות והשתחוויות משונות. עור פרצופו המקומט רתת על גולגולתו. הוא גמגם:

– א… א… זקנתי… אכן… האביב… את האביב אני המביאוֹ לכם.

החדר התחיל מתעטף חשיכה, פס אור שחדר מן הרחוב פנימה פלח את החדר לחצאים. מרגלית ועדה ישבו על הספּה. מוריס לוי וקליוֹזֶא עמדו סמוך לחלון. הם פנו להם עורף, לא רצו להתערב בשמחתם. ומרגלית דיבר בנחת על אוזן עדה.

– עדה, חיי עמל וטוהר… עמל וטוהר…

הוא קם, ניגש אל קליוֹזֶא והיכּה על שכמו בידידות רבה:

– קליוֹזֶא, עוד מעט ואתה עוזב אותנו.

– הלוא תעשה כמוני.

– ודאי!

ועמדו כולם צעירים, איתנים, מוכנים לקראת הימים הבאים, לקראת גיל חיי עבודה. רק מוריס לוי הזקן, הקפוא, החלכּאי, עמד מן הצד. גם פרצופו נהר. שׂפתי התכלת שלו רעדו. הוא שמח בשמחתם. הוא חי את חייהם.


 

יז    🔗

את ערב הפרידה, כשיצא קליוֹזֶא מפאריז ללכת ארצה־ישראל, חגגו חברי אגודת “היהודי” ברוב פאר. בראשונה התנגד לזה קליוֹזֶא. אך מר קליינבּוֹים הוכיחהו על פניו. הוא רצה לעשות פרסום למטרה הרוממה, ואין לדחות. בית הקאפה “הדרקון האדום” נתקשט בענפי ירק. השולחנות הקטנים הפזורים על פני כל האולם חוּבּרו יחד לשולחן ארוך אחד. איווֹן המשרתת לבשה בגדי חג. את שׂפתיה החיוורות כּיסתה באבק תולע ועשתה יפה את קווּצוֹת שׂער ראשה. חברי האגודה וגם אורחים רבים התאספו בשעה המיועדת וטיילו לאורך האולם, חוגגים ומלאים התרוממות הרוח. קליוֹזֶא בא לבוש בגדי־מסע פשוטים. מבית הקאפה ילווהו כל הנאספים אל בית הנתיבות. פרצופו החשׂוּף היה הפעם נסער וכולו מפוזר. הוא הרגיש את עצמו כאסור כבלים. נדמה לו, שכל המבּטים תלויים בו. ידיו הארוּכּות היו כמיוּתּרות בעיניו. הושיבו אותו בראש, לימינו של מר קליינבּוֹים, המשפשף ידיו הקטנות והנפוחות מרוב הנאה למראה פרי עמלו. פעמים אחדות עבר קליינבּוֹים את האולם בגופו העגוֹל והמסוּרבּל, התעכּב לפני תלמיד הרפוּאה ארוֹך השׂיער, קרץ לו בעיניו ואמר: “לא האמנתם… הנה… הנה… גדלה גם עשתה פרי, בל תקילו ראש…”, והלך לו הלאה לספר אותם הדברים עצמם באוזני אחר.

וּכשנכנסו עדה ומרגלית היו הנאספים מסוּבּים לשוּלחן. עדה היתה לבושה יקר. פרחי פרג פיארו את אפוּדתה והטילו צל תולע על פניה הירקרקים. עיניה, הבוערות באש נלאה וחולמת, הפכו שחור בערב זה. שחור זה היה מאפיל על לובן העין ומעמיק סקירתה. מרגלית הלך לצדהּ לבוש מעיל קטיפה שחור רך ומקטורת בפיו. הוא לא הבּיע שמחה. שפלות־רוח שקטה כיסתה פניו.

עם בואם קם קליינבּוֹים ממקומו, בירכם בתנועת ראש, ורמז באצבעו על שני כיסאות, ואמר:

– חיכּינו לכם, עכשיו אפשר לפתוח.

הם ישבו, וקליינבּוֹים התחיל מדבר. הוא דיבר ארוכות על הרוח וניצחונו, על הטוב הנצחי שעם ישראל הולך לנטוע בארצו העתיקה, על תעודת האומה שיצאה כל הימים בראש האנושיות ועתה הגיעה שעתהּ לרכּז את כל אוצרותיה ולהיתלות כשמש־צדקה מאירה מעל לראשי כל בני־האדם. הוא דיבר גם על הדורות הבאים. שם בין חורבות הארץ ימצאו את הרוח העתיק בעוֹדוֹ מרחף ביבנה וסביבותיה ומעל לקברי הנביאים. שם יהא נוצר כור הברזל והמצרף, שיצרף את הנשמה היהודית מסיגי התרבות הזרה. שם תפרח היהדות, שם תנץ ותעש פרי.

קליינבּוֹים ידע, שנאומו ימצא חן באוזני שומעיו. אמנם הם נענו לו. גם קליוֹזֶא הודה לו. אולם הוא לחש של אוזן עדה:

– הלוא אלי דבריו מכוּונים… מה הוא סח?… אני הלוא נוסע שמה לחיות, לחיות…

אחרי דברי קליינבּוֹים בא שיינבּוֹים הצעיר והגיש לקליוֹזֶא בשם כל האגודה חרט כסף לזיכּרון. בחרט היתה חקוקה הכתובת: “נדבת פי רצה נא ה'”. אל השולחן הגישו אז יין. הכוסות נמזגו, הורמו, והורקו בקול קורא: לחיים! מרגלית שאג:

– הנה הברכה הנכונה!

הוא מילא כוסו שנית וקרא:

– לחיים!

קליינבּוֹים הרגיש את הדקירה. מצא, שאין זאת אלא הוללות פשוטה, ופנה אל עדה בפנים זועפים:

– אַתּ, חברה, הלא תשמיעי אמרייך?…

עדה סירבה, נתבּלבּלה, והתאמצה להשתמט. אך עיני קליוֹזֶא הטובות נחו עליה כמבקשות רחמים. זיק נושן מהימים, שבהם עמדה והטיפה לפני הפועלים על החופש ועל העבדוּת, חזר והתלקח. היא הטילה את מחצית גופה אחורנית, ופתחה בברכתה על הכוס:

– אנו כולנו מתעתּדים לקראת חיים חדשים. על־דבר תעודותיך דיבּרו. אבוא ואומר דבר על־דבר יחסנו. שבעה חודשים אנו חיים יחדיו. התקשרנו בך, קליוֹזֶֶא. מצאנו בך ידיד נאמן. עתה תעזוב אותנו הערב. אין יודע מה ילד יום. אין עוד מסילה ישרה. עוד תועים אנו ומגששים באפילה. רבּים הם המכשולים אשר על דרכנו. אבל מאור אחד ישנוֹ, שדי יכולתו להאיר את מַחשכּי נתיבותינו – וידידות, ריעות שמו! הישאר אפוא ידידנו, ידיד נפש, גם לימים הבאים, ידיד נאמן שאינו דוחה את ריעיו לעולם, לעולם, ידיד היודע לאהוב ולסלוח. לחיי ריעוּתנו!

עדה דיבּרה דבריה בקול צלול, קרוש מעט, וחזה נע וזע. עיני קליוֹזֶא נמלאו דמעות. הוא ידע למה התכוונה בדבריה. הוא העביר עיניו על מרגלית. הוא ישב חפוי ראש, נכלם. אותה המלה “לעולם” נאמרה וחזרה ונאמרה פעמים אחדות, וההברות רעדו ברתת טמיר בין שׂפתיה הנחמדות. עדה כאילו קראה לעזרה, לעזרת קליוֹזֶא. במלה הזאת היתה כמו אזהרה, אִיוּם, חנינה וסליחה ספוגה ייאוש קר ואמיץ. אליהו נשך עור שׂפתיו. זאת הפעם הראשונה המחשבה בעמקי לבּוֹ: עדה אינה מאמינה בו, אינה מאמינה באושרה. הוא שאל את נפשו: מדוע? הוא מיהר לעבור על שאלה זו מתוך פחד פנימי, כירא לנגוע במקום הפצע. והתשובה נאלמה.

בגומרה דבריה לא מחאו כף. קליוֹזֶא לחץ ידה, וַימלמל:

– עדה, לעולם… תמיד…

רגעים מספר שרתה שתיקה שלימה. קליינבּוֹים הבּיט בפני עדה בעיניים מלאות תוכחה. הוא היה עוין אותה על התקרבותה למרגלית, והוא מצא שהוא אחראי למעשיה וּלהתנהגוּתהּ. אך הוא לא ההין עוד להתנגד לה בגלוי, כי לא חפץ להעלות עליו את חמת משפחת שיינבּוֹים התומכת בו.

אחרי נאומה של עדה באו נאומים אחרים. תלמיד הרפואה ארוך־השׂיער דיבּר על האמנות העברית. הוא מצמץ בעיניו במהירות רבה ושׂפתי התולע היו מתכּווצות וּפוֹלטות מלים למכבּיר. בשעת דיבּוּרו השהה את מבּטו על מרגלית, כמשפיע עליו את רוב טוּבוֹ. הוא הזכיר את הצער, את ייסורי היצירה. ומכיוון שהיהודים הנם העם הכי מעונה בעולם, גדולות הן העתידות הנשקפות ליצירה העברית. קליינבּוֹים ישב ומנענע ראשו לאות הסכמה. הוא ראה ברעיון הזה את גידולי דעותיו. הנה הן מכות שורש ומתעמקות במוחות אנשי סביבתו. הוא שמח על זה.

נשף הפרידה הלך הלוֹך וקרוֹב אל קצוֹ. השעה היתה תשע, והמסע יוצא מבית־הנתיבות בעשׂר ומחצה. כל הנאספים הלכו ללוות את קליוֹזֶא. שיינבּוֹים הצעיר טיפּל למצוא את המרכּבוֹת והשגיח על הסדר. באחת המרכּבוֹת הושיב את קליינבּוֹים בראש עם קליוֹזֶא ועדה אחותו, בשנייה – את תלמיד הרפואה עם מרגלית. גם זה נעשה בכוונה תחילה. הוא לא אהב מעולם את מרגלית. וּבראוֹתוֹ את השפּעתוֹ על אחוֹתוֹ התחיל שׂונא אותו בגלוי.

בבית־הנתיבות היה השאון רב מאוד. שריקות מסעות רחוקים וקרובים מילאו את האולמים הגבוהים והרחבים. ההמון סער, נחפז, שטוף עבודה וזיעה. החבורה בקעה לה דרך בקושי. בשעת הילוכה נתפזרה, זה בכה וזה בכה, ושוב נתקשרה בשביל שלפני המסע היוצא למארסיל. לאורך שביל זה טיילו החברים והחברות זוגות זוגות. מן הצד עמדו קליוֹזֶא ומרגלית. הם שתקו. אך בשתיקה עצורה זאת היתה הכנה קודמת לשׂיחה רבת ערך מאוד. עדה לא היתה אתם. הם השאירוה בכוונה בחברת תלמיד הרפואה ומר קליינבּוֹים. באותו רגע של פרידה היה מהבהב רצון נסתר בלב שני הריעים יחד להבּיע אותם האמרים, שלא נאמרו עוד ושלא ייאמרו עוד לעולם.

פתאום קליוזא שׂם את ידיו הארוּכּות על שכם מרגלית ואמר:

– מרגלית.

הוא הרים עיניו השחורות:

– מה?

– הלוא תשמע.

– אנא.

– מרגלית, היודע אתה, מהי עדה לנו?

מרגלית לא התפלא לדבריו. הוא ידע, ראה, שיער והבין. הוא הכּיר טובה לו. תוגה חשאית חסרת שורש ותלושה התחילה מתרקמת סביבו כקורי־עכּביש צחורים, הפורחים באוויר בלי אחיזה עם ראשית ימי סתיו. הוא הוריד ראשו והתחיל מגרד במקלו בין אבני השביל, וענה בקול שקט:

– אני יודע.

קליוֹזֶא קרב אליו, תפש ידו ואמר:

– אליהו, שמור על עדה… מידך אבקשנה.

וכרגע עזבהו ופנה מעליו. הנוסעים התחילו נכנסים לקרונות. גם קליוֹזֶא בחר במקומו ועמד על המעקה עונה בחטיפה לשאלות שונות הנזרקות לו מכל עבר. הוא עמד בכל גובהו, ועיניו מאירות וטובות. פשטות, ענווה וחפץ חיים היו מבּיעות עיניו ברגע זה. מבּטו נפגש בכל פעם במבט מרגלית. ומבט זה הזהיר, הזהיר…

המסע זע והשאיר אחריו חלל ריק לאורך השביל. רק לפני רגעים אחדים היו פה החיים סוערים, ועתה לא נשאר מאומה, רק ריקנות נוראה ורשעית, כפה שנשרו מתוכו כל שיניו. קליוֹזֶא עוד הוסיף לעמוד על המעקה. עדה הוציאה מטפּחתּהּ ונופפה אותה אליו. קליוֹזֶֶא ראה זאת והרים שתי זרועותיו הפרוּשׂות לקראת עדה ומרגלית, ואחר לחצן בכוח כשהן שלובות על חזהו. והמסע נעלם ואיננו.

עדה הסיבּה ראשהּ והסתכּלה בפני מרגלית. בעיניו נוצצו דמעות. היא לחצה אל לבּהּ את ידו שעליה נשענה, ומלמלה כמדבּרת אל נפשה:

– הלוא נבוא אחריו… אחריו.


 

יח    🔗

אחר נסיעת קליוֹזֶא נתפּרדה החבילה. הימים היו ימי אייר. לימודי עדה באו לידי גמר. היא הרבּתה לטייל וּלסייר את העיר ואת סביבותיה. שעות ארוּכּות התהלכה בלווית אליהו לבתי־הנכאת ובתי־הגנזים ובתי־הכנסייה המפוארים והעתיקים. אלה היו חיים נעימים ושקטים. אליהו היה מסור לה, יושב כל שעותיו הפנויות בחברתה. לעתים היו יוצאים מהעיר, תועים ברגל ביערות האַלוֹנים העבוּתּים ושבים הביתה יחדיו, תמיד יחדיו. אחי עדה יצא עם העלמה אדומת הלחיים לשוויציה, ונשארו לבדם, היא ואליהו אתה.

היה יום בהיר. הם הפליגו בספינה. הסֵינה זרמה. עדה ישבה והסתּכּלה למימיה הירקרקים. סמוך להּ ישב אליהו גלוּי־ראש, השיער השחור פרוע והפקר לרוח היום הפושרת, העולה מעל פני מימי הנהר. עדה הבּיטה למטה על שטף המים המלווה את האונייה בשוּטה. היא נשענה כּוּלהּ על יד אליהו, שישב ער ונכנע לה ומסבּיר להּ פניו. הגלים באו והלכו כּסוּיי קצף תוסס. הם נמלטו בחופזה קמוטי־גב וספוגי גוונים רועדים הנבלעים בתוך שחור מעמקי הנהר. ומרגלית הרים עיניו למעלה. סקירתו יצאה בעקבות גבעות העננים המפוּזרות והנישׂאות למרחקים לא ידוּעים. הם נסכפו אל מוּל מחוזי־חפץ צפוּנים ונעלמי עין, דומים לחלומות לבּוֹ הסתומים ולמַאוויי רוחו חתוּלי־הערפל. יגון מתמיד שלא ידע שחרוֹ ויגון אילם לחצו את חזהו בעקשנות רשע כמחשבת ייאוש נוּגה, כשׂדות שלג קרים חסרי גבול וזרועי אור ירח מכסיף בלילות חורף שקטים וַעגוּמים.

אליהו הסב פניו וראה את עורף עדה הכפוף והמעוּגל, ולבּוֹ כאילו נתכווץ. הנה היא יושבת לפניו. את הכול, את חייה, עתידהּ, כבודהּ, מסרה לו; מסרה כפיקדון לידיו. היא ישבה פה בוטחה ושאננה. לה הוא חייב להכיר טובה על לבּוֹ, ההומה רגשות־אנוש טהורים שלא ידעם מעולם; לה וּלקרבּנה הרב. היא לא חשבה מחשבות רבות, היא לא היתה זהירה, קמצנית, מלאה חשדים; היא לא באה בתביעוֹת וגם בכה לא בכתה. ככוֹף הפרח את גבעוֹלוֹ תחת כובד גוף הדבורה, הבאה למוֹץ עסיסו, כן הרכינה ראשהּ לנחשול גורלה וקיבּלה באַהבה ובדממה את הרעה ואת הטובה כאחת. מרגלית פחד פחד נסתר: היקיים דברו? כן, כן, כן. אין רצון אחר ואין יכולת אחרת. מרגלית כופף גופו ונשק ידהּ וּשאַלהּ בנחת:

– עדה, את מאמינה בי?

היא לא שמעה את דבריו.

– מה אמרת?

– לא מאומה.

עדה נבהלה לקולו. הוא ישב מכוּוץ, נדכּא, אשם. היא הרימה את ראשו והסתּכּלה בעיניו:

– מה הן מחשבותיך עתה?

– לא מאומה.

–אליהו, הלוא תגיד, אתה מסתיר דבר־מה ממני.

– מדוע?

– איני יודעת.

ואמר במהירות:

– בל תשׂימי לב… את רואה, אני אדם נכה־רוח… הנה יושב אני אתך וטוב לי וַירווח לי. אך בלכתך ממני ובצאתי החוצה ובראותי את החיים העוברים לפני בסערה; חיים מנומרים, ותאווניים והם מכּים בשלהבתּם על פני – אז אובד עצות אני… הנני כקיסם הנגרף עם זרם נהר שוטף. קנאה, קנאה עזה תוקפת אותי ושלטת עלי, ואין אני אדון למעשׂי וּלמַחשבתי… נולד בי חפץ לקפוץ אל תוך יורה רותחת זו ולהיאכל אִתּהּ כליל. החטא, עדה, החטא, אינך יודעת מה גדול כוחו של החטא. הוא מושך אותי בקסם כּבּיר. מכּיר אני היטב אושרי וגילי. הנם פה אתך, פה בקירבתך, לשמוע הלמוּת לבּך הטוב והנדיב, לראות פנייך השקטים והטובים, להקשיב לדברייך הנכונים והנכוחים, פה יש הכול. אבל, אבל… למה לך לדעת כל אלה?… זה לא ייתּן ולא יוֹסיף מאומה. אני אדם רע־מעללים ומושחת. כן, עדה, אהבתיך. אני אוהב אותך מכבר הימים. מרגע ראוֹתי אותך. את יודעת זאת. עדה, סלחי לי, סלחי לדברי.

הוא אחז בידה ונשק לה מתוך מלמול מלים. על האונייה היו הנוסעים מועטים. עדה ומרגלית ישבו בירכּתיה בודדים ואין מחרידם. יד עדה פּירכּסה בין אצבּעות אליהו כשלהבת נר שהרוח משטה בה. פניה היו חיוורים, ועיניה תעו ככוכבים נידחים. ממעל עברו גדות הסֵינה זרוּעי אורה וירק. הגשרים התרוממו בחצאי קשת כתלויים באוויר. שפעת הבניינים הפזורים משני העברים נראו כצבורים לתל גדול, וחוּדי מגדלים ומסגדים בלטו מתוכו. פה באחורי העיר התחיל האופק להתרחק וציפּורים עפו המומות־אור וּשכורות־אוויר. הן שׂמחו לקראת שמש אביב העולה על ראשן; הן צהלו לקראת רוח שדימות ויערות המקדמתן בברכות תרומה ושפע.

עדה לא מצאה בראשונה את הדברים שרצונה לומר למרגלית. היא חסה עליו. לאיטהּ העבירה את ידהּ אל ראשו, ואמרה כרוצה להסיחו לדבר אחר:

– פניך רעים, אתה מהרהר יותר מדיי.

האונייה האיטה בשוּטהּ. שניהם ירדו אל החוף. אחר פנו שׂמאלה ועברו פרוור קטן, בנוי בתים נמוכים ודלים, ולפניהם דרך המלך המוליכה אל היער פנימה. שתקנים וּתפוּשׂי מחשבות הלכו. אַלוֹנים עבוּּתּי פארות התנועעו מעל להם. גזעים סדוקי רעם ועצים עקורי סער עברו לפני עיניהם. והיה פה שקט, שקט שרשרוש העלים עוד הגדילוֹ. והיתה פה אפילה, אפילה ירקרקה וכהה, שהדשא מלמטה והטרפים מלמעלה עוד העיבוה. אנשים לא נפגשו בדרכם. תריסי בתי המשתה והמשחק שביערות היו עוד מוגפים. והלאה מזה, הרחק הרחק, עבר מסע בשריקה. הרעש הגיע הנה מרוּסק וחנוּק וכלוּא בין גזעי האילנות וצמרותיהם הרעננות.

פתאום עמד מרגלית בלכתּוֹ, הסיר כּובעו והתבונן בפני עדה בחשיבות רבּה:

– עדה, תמתיני, ברצוני לדבר אתך. איננו ילדים. הננו אנשים אחראים למעשינו ולתהלוּכוֹתינו. אין צורך להבּיע דברים הידועים לשנינו יחד.

הוא הפסיק דבריו, הוֹריד ראשו, והוסיף בקול רפה:

– את, עדה, בידך לשנות הכול, לשנות מן הקצה אל הקצה. את גם שינית.

הוא פשט ידו לקראתהּ. רגע היתה היד שלוחה כיד טובע, הפושט זרועו לקראת אזור־ההצלה השט לעיניו והנישא בין הגלים הזידונים. קו אור בקע לו מעבר בין עבי העלים ורתת על ראשו. לבּוֹ הלם ועיניו ביקשו רחמים. שׂפתי פיו התכּווצו בתנועה גרויה כאדם המחכה לגזר־דינו. עדה תפשׂה בידו ונפלה על צוואריו. שתי זרועות מרגלית הקיפו את גופה הגמיש כאדם התופשׂ דבר־מה הנזרק לו ממעל. מגבעת עדה נפלה מעל ראשהּ. שׂערותיה התפזרו מקלעות מקלעות וכיסו את שכמהּ עד מותניה. ראשה נח על לוח חזהו של אליהו. עיניה היו עצומות. היא שמעה מלמולי מרגלית. היא לא ידעה ולא השׂיגה את משמעם הנכון. אבל ההברות היו כה עריבות וכה מרגיעות. חזהו היה כה איתן וכה בטוח, כיצוק מתכת. הלב שמתחתיו פעם, פעם בחוזקה כהדי צעדים כבדים ובטוחים. נדמה לה, אלה הם הדי פסיעות אושרה, שדרך עוז.

אותו היום כולו עשו שניהם יחד. הם דיברו, דיברו הרבה. הם תיארו לעצמם את שותפות חייהם. עתידם השׂתּרע לפניהם כשביל הרים פּתלתּוֹל וּלבנבּן ומרהיב עין, ההולך ואובד בין גובהי סלעים רמים. והיתה השלווה במעונם. ויהיו חיי עמל וטוהר מנת חלקם כל הימים.

הם כתבו מכתב לקליוֹזֶא וַיחתמו שניהם יחד. לפני פתח ביתם קידם פניהם מוריס לוי:

– זו הפעם השלישית אני בא היום, איפה תשוטטו כל הימים?

– מוריס לוי יקירי, ברכנו!

הזקן הטיל בהם זוג עיניים תרוטות ונוצצות כאחד, תפשׂ בידי שניהם וגמגם:

– בּוֹן… בּ… בּוֹן…

הוא רקע ברגלו על אבני המדרכה:

– אבל… אלפי רוחות… טוב מאוד… טוב מאוד!…


 

יט    🔗

מרגלית ישב בחדרו שליו ושאנן וצייר את תמונתו החדשה. הוא היה לבוש חלוק לבן ארוך, ובידו השׂמאלית אחז בלוח הצבעים עם צרור המכחולים אשר עליו ובחן בעיניים סגורות למחצה, כשהוא פוסע פסיעה אחת לאחור, את הקווים שהתחילו מבליטים צורת גבר ערום וגבוה ובעל שרירים ופקוח־עיניים, המתבונן בסקירה צמאה וַעגומה למרחקי החלל הריק. הדמות עמדה לפניו ערומה כביום היוולדה. זה היה פועל בטל מכפרי בריטוֹן, שבא פּאריזה והתגולל בחוצות מאפס־מעשה. נזדמן לו אחד האמנים ולקח אותו לדמות לציוריו הכפריים. מידי צייר זה קיבּלהוּ גם מרגלית ושימש לו תוכן לתמונתו החדשה. עבודתו זאת היתה עוד גולמית וחסרת צורה מסוימה. במוחו תססו עוד המחשבות בפזיזוּת יתירה. ברגע הזה הפסיק בכוונה את מלאכתו והתעכּב וייגע את נפשו להשתחרר מעוצמת הפרטים מושכי הלב, שגוויית האיכר הבּריטוֹני הזה היתה שופעת לעיניו. הוא התאמץ למצוא את התוך ואת הרעיון ואת האידיאה הכללית.

והנה נפתחה הדלת. הופיעה בה עדה. אליהו נרתע ולא האמין למה שעיניו רואות. זאת היתה עדה, עטופה בשׂמלת־ארג לבנה עם עיגולי ארגמן פזורים על גבּהּ כאַשכּלוֹת ענבים אחר בּיכּוּריהם. רוח עדה היתה עצורה ונכלמת. היא מדדתהו במבּטה ומיהרה לקראתו. אליהו מצא חן בעיניה עתה עם רעד ייסורי היצירה שעל פרצופו המקומט והגרוי והזועף.

– אליהו, סלחה, סלחה, הדבר תכוף מאוד.

מרגלית לא הרבה לשאול. בזהירות העביר אותה לאורך חדרו והסתיר בכתיפיו את האיכּר הבּריטוֹני, העומד על הבסיס ערוֹם ועריה והוֹשיבהּ סמוך לחלון. אחר הכניס את הדמות מעבר למחיצת הנצרים והוריד עליה את הווילון וחזר אל עדה לשמוע מפיה סיבּת הביקור הפתאומי הזה. עדה ישבה בינתיים והסתּכּלה בחדר ובכל אשר בו בסקרנות רבה. החדר הגבוה, החלון הרחב, הממלא את כל הקיר, צרורות המלבושים המגוּונים, חליפות נשים וגברים שהתגוללו חבילות חבילות בכל הפינות, ואותו אוויר ממולא ריח שׂרף־אלה חריף ומגרה נראו לה מוזרים וַחדשים. כל הכתלים עד התקרה היו כסויים תמונות מתמונות שונות. על הקיר המזרחי ראתה את הרשימות הראשונות של “היגון הגא”. מתחתן היה תלוי ציור של ראש גדול בעל הבּעת פנים מעוּקמת וּמעוּוה, שהעידה על צער ורשע וביטול ובוּז גם יחד. עד מהרה הכירה בו את פרצוף אליהו. לעתים, ברדת עליו הרוח הרעה, כך, בצל זה, היה פרצופו מתכסה. בפינה אחת סמוך לחלון עמד נול, ועליו היתה נתונה מסגרת גדולה ובד לבן האפיל עליה.

– הקרה דבר מה, עדה? – שמעה את קול אליהו החרד.

היא נתנה לו נייר קמוט ואמרה:

– הנה זה קיבּלתי.

אליהו מיהר והוציא מידהּ את הנייר וַיעף עינו בו. זאת היתה ידיעה מביתה. האם חוֹלה אנוּשה והרופאים פקדו לנתחהּ. היא אינה מסכימה עד שתבוא עדה ותעמוד עליה בשעת הניתוח. מרגלית נבהל.

– מה עלינו לעשות?

– הלוא תבין, עלי לנסוע.

– כן, אולם.

פתאום קפץ ממקומו:

– אסע אתך.

עדה אחזה בידו, הוֹשיבתּוּ על מקומו, ודיבּרה על לבּוֹ:

– לא, עתה אי אפשר. למה, האם חולה. הלוא אמהר לשוב.

מרגלית קם ועבר את החדר פעמים אחדות. אחר עמד לפני עדה, ואמר בנחת:

– אכן, תיסעי מפה. סוף־סוף עוד ידי חזקה.

עדה שאלה:

– אליהו, מה נמצא מתחת לבד זה?

– אין מאומה… אין מאומה…

אחר הוסיף:

– ואם יש את נפשך לדעת, אַראה לך.

הוא הוציא בזהירות את הווים שהדבּיקו את הבד אל המסגרת. בתנועה אחת מהירה הסיר את הארג וגילה לפניה את התמונה “מוכרת פרחים”. גלי ענווה וטוֹהר וּצניעות ורחמים ותום וחפץ חיים שקט ורך וַחרישי פּיכּוּ מעל שטחהּ ומילאו את החדר. היה בצבעים האלה רחש חיים חבוי וחמים ושטוף חיבת אין־מצרים. פרחי הפרג בתוך הכלכלה שפכו אור ארגמן שמן וחודר. ריסי העלמה היו ארוּכּות והטילו צל אפוֹר כהה על הפנים השליווים.

עדה אמרה בקול לחש:

– עלמה זו ראיתי. אכן, אכן, הלוא זאת הנה, זו שפגשנו ברחוב נ'.

מרגלית ניענע ראשו.

– אולם הגזמת, הגזמת.

אליהו צנח על בּרכּיו לרגליה, שׂם ראשו בין זרועותיה והרים מבּטוֹ למעלה:

– לא הגזמתי. לא הפרזתי על המידה, עדה. חלמתי אז עלייך. אז, כשדחית אותי.

עדה שתקה. אצבּעוֹתיה השתעשעו בשׂערות ראשוֹ. הלמוּת־לבּוֹ של האחד כאילו התאמצה להתגבר על הלמוּת־לב השני. המבּטים שקעו עמוק איש בלב רעהו, פתאום והחדר נתמלא אפילה. עננים פּוחזים, רכובים זה על גבי זה, כיסו את השמים וסער התהולל. קול הרעם המרוחק דירדר באוויר. צמרת הערמוֹן שבחצר חגה ונעה וזעה, מכופפת את עופאיה הרעננים לכל ארבע רוחותיה כהמומת ראש. עדה ומרגלית לא זזו ממקומם. הסער לא הבהילם ולא הטיל את מוראו עליהם.

הם קיבּלו במנוחה גמורה את נחשולי הרוח החזקה שהיכּוּ על פניהם. דבר־מה גדול ואדיר ונצחי טווה חוטי פז מסביב להם וקישט בהם את עתידם מלא גיל במשאלת לב יחיל ודומם ומצפה.

עדה קפצה ממושבהּ:

– אולם למה אני מבלה זמני, מסעי יוצא באחת ומחצה.

אליהו פיטר את האדם־הדמות לביתו ויצא עם עדה החוצה. בראשונה לא הרגיש מה שמתרחש לבוא. אותה ההתעסקות הגרויה המלווה תמיד את ההכנות הקודמות לנסיעה רחוקה טישטשה כל מחשבה בלב. הוא היה טרוד. הלך לסדר עניינים שונים. קנה קניינים. שׂם במזוודה בעצם ידיו את החפצים וסידרם. דעתו היתה פזורה עליו. אך בעוזבו את החדר ללכת ולהזמין את הרכב וּבהטילוֹ עינו בכותלי החדר השוממים ובריצפה המכוסה אבק ובחבילות המונחות באמצע החדר, אחת סמוך לחברתה, מתנוצצות במנעולי הנחושת שלהן, קשורות ברצועותיהן, כרסניות ועוֹרן הצהוב מבריק לאור היום, ובראותו גם את עדה לבושה במעיל הנסיעה האפוֹר והארוֹך ובעיניה מרתת יגון אילם וחבוי – אז התחיל דבר־מה צוֹבטוֹ ולוחצו בעמקי חזהו. הוא חש ריקנות בלב, חלל כזה שמרגיש אדם אכוּל כפן, ובראש תלוי למטה שם עקיביו כשהוא אוחז בידי עדה ועומד לפניה בלי לפצות פה.

היא כמעט שדחתה אותו מעליה, ואמרה בקול לוחש:

– רד מהר, השעה דוחקת.

הוא ירד. הרכּב בא וצבר את החבילות. עדה הלכה אחריו וישבה במרכּבה עם מרגלית. עברו לעיניהם רחובות פּאריז השואנים והמנוּמרים, המראים בגאון את פסליהם המפוֹארים, עדים לתולדות ימי עם גדול ורב־פעלים עם כל עברוֹ המלא יפעה וגודל־רוח. אליהו אהב רחובות הללו אהבת נפש. נמצא בתוך אווירם דבר־מה קל ומהמם ומגרה את היצר ואת החושים ומרומם. ודבר־מה הזה היה מרפרף מסביב במשובת גיל ספוגת חן, זדונית ותאוונית וערנית ואכולת הקפדה קלה כקצף על פני כוס־יין תוססת. האנשים המו והלכו טפופי רגל ודקי בשר וקלי תנועה, פזיזים ומהירים, ופרצופם השחרחר האיר בבת־צחוק של עורמה נעימה ומלבּבת.

מרגלית כפף את גווֹ אל מול פני עדה, ולחש על אוזנה:

– את משאירה אותי פה, אנה אני בא?

ובידו הראה על שאון הרחובות. היא לא ענתה. רק העמיקה בו את סקירתה כמבקשת ממנו לעמוד על נפשה והורידה ראשה בעצב. אליהו ראה, שהבהילהּ ושהעלה בה מחשבות־תוּגה, ומיהר לתקן את המעוּות:

– אתמכּר לעבודה. אגמור עבודתי, גמגם.

פתאום ורעיון חדש נצנץ במוחו:

עדה, הנה מה שיש עם לבּי לעשות. אני עוזב את העיר הזאת ואני נוסע לאחד הכפרים לימים שתשבי במוֹסקבה. אחר תבואי גם את שמה ונעשה שם כל ימי הקיץ.

עדה הסכימה:

– תיטיב לעשות כן.

– אעשה, חבל, שלא עלתה מחשבה זאת במוחי בעוד בוקר, כי אז הייתי נוסע אתך יחד, חבל.

הם נכנסו לבית הנתיבות. השעה היתה מאוחרת. המסע עמד הכן. טרם הספיקם לסדר חפציהם כבר התחיל הסוכן מאיץ בנוסעים להיכּנס לתוך הקרונות. עדה כבר נמצאה בפנים ונשענת על אדן החלון, שעל ידו עמד אליהו. רב היה הסער המתחולל בקרבּוֹ. הוא לא ראה ולא שׂם לב לכל הנעשה סביבו. הוא עמד ונשק אצבּע אַחר אצבּע את יד עדה ומלמל הברות מקוּטעוֹת, חנוקות דמע: עדה, עדתי. ונפשו השבורה דולפת מיגון. עדה עמדה דוּמם. רק פעם שאלה: אליהו, תיסע הכפרה? והוא ניענע ראשו בשבועה אילמת למלא הבטחתו ביום המוחרת.

דבר מה רעד מעל לראשו. המסע הלך ואיננו. זרם דמעות פרץ בעיניו. הוא ראה את עצמו חסר רצון וּרפה־כוח כילד נרדם. הוא לא ידע אל נכון מה שעבר עליו. תמונת עדה הוסיפה להתייצב נגד עיניו, עטופה במעילה האפור, ופניה הבהולים מביעים כל־כך הרבה אמון וביטחה בו, כאילו היא מוסרת את כל חייה בידו ומשליכה עליו את כל יהבה. הוא זכר פתאום את ריעו קליוֹזֶא, ראה את עיניו הטובות, ועל אוזנו צלצל ציווּיוֹ האַחרון: “מרגלית, היודע אתה מהי עדה לנו? שמור עליה. מידך אבקשנה.” קליוֹזֶא הטוב, ודאי, ודאי אשמור עליה, אשמור עליה כעל בּבת עיני. והוא הרגיש שחיי אנוש כולם כמו שהם עם כל סבך רגשותיהם ומעיינות רוחם ועם תקווֹתיהם וַחלוֹמוֹתיהם – חיי כל אנוש נתונים לו, לו לצמיתות, נתונים לו לשבט או לחסד.

הוא הרים ראשו והבּיט מסביבו כמחפּשׂ אַחרי דבר מה. אולם לשווא. לפניו עמדו אנשים זרים, שלא ראו את עדה מעולם ולא ידעוה מעולם.


 

כ    🔗

ביום המוחרת התכונן אליהו לקיים את הבטחתו ולעזוב את פּאריז ולצאת לנפות צרפת הצפונית. הוא עמד בחדר־עבודתו פשוּט־מעיל, מסדר את כל מיטלטליו. הרגשת־אושר שליווה עוד הסיעה את הלמוּת לבּוֹ בחופזה. הוא חש על עצמו משׂאהּ של חובה נעימה, שהוא בּא למלאוֹתהּ עכשיו מתוֹך התמכּרוּת והכּרת טובה. נדמה לו, כי אכן כּובדהּ של חובה זו הוא שחסר לו בכל ימי חייו. לכן היו חיים אלה כה קלים וחסרי אחיזה ותלוּשים. הוא התעתּד לעזוב את עיר מגוריו בלי שהיות רבות. חברים לא היו לו. מכּריו המעטים נתרחקו ממנו שלא מדעת, מיום שנבדל מחברתם לחיות בקירבת עדה. הם ראו אותו עתה כאדם מן החוץ, שספינת חייו מצאה לה חוֹפהּ המבוּקש והוֹרידה את עוגנהּ בחיק המפרץ השקט, מגן ומחסה לכל הסערות וּדכָיי־הים. אולם כמו תמיד גחה ממקום סתר יד נעלמה, שעשתה לאַל את כל מערכי לבּוֹ של אליהו וּמשאלוֹתיו. עודנו מטפל בהכנותיו, והנה נפתחה הדלת ורץ בא ומודיעהו, שמוריס לוי חלה לפתע פתאום, מחצית גופו הוּכּתה בשיתּוּּק והוא מוּטל גלמוד בעלייתו נכה רגליים וַחסר לשון. מרגלית הפסיק את מלאכתו ומיהר לעזרתו, וכי יכול עשות אחרת? וּללוי אין כול בלתי ריע זה. הוא מצאהו שוכב במיטה מזוֹהמה וּמפלבּל בעיניו הנדעכות ומנועע במחצית־פיו המעוקמת כרוצה להבּיע דבר־מה, ואינו מוציא מגרונו אלא נהימות קטועות ומרוּסקות אלה. נראה, שאותו אדם קטן־הקומה ויבש־הגרם נתכּווץ יותר, הרבּה להתכּווץ. עור פניו כאילו נעשה מצומק וחרב כפרי ננס שבּיכּר טרם זמנוֹ, והתולעת אכלה קרבּוֹ עד תּוּמוֹ.

לב אליהו נשבּר בקרבּוֹ והסיר את מבּטוֹ מעליו. מסביב היה אי־הסדר גדול מאוד. ריח מחניק וחמוץ מילא את אוויר העלייה הצרה. שברי פסלים ורגבי גפס וחומר התגוללו על הריצפה. על הקרש היתה מוּנחת מַסכה, אולם הטיט נתבּקע ונסדק והראה את פרציו ואין להכיר את הצורה. נוראה היתה מסכה זו. מרגלית עמד בחדר באמצע ועיניו חשכו. מוריס לוי האומלל! הוא מילא את תעודת חייו, ושׂרה את גורלו המר. בודד בעלייתו ונשכח מאנוש ומאל ישב זקן זה ושׂם לילות כימים והוסיף לפתח בחרטו המכוסה חלודה וללוש באצבעותיו המעוקמות והחריבות את החומר הרך והגמיש. נרגז וּשׂבע־מכאובים היה משבּר אחר־כך את ילדי־רוחו בעצם ידיו וחוזר לעבודתו, ושוב פתח וניפּץ וניפּץ ופתח. מאַין היה לו האומץ והרצון לעבודה מטרידה ומַכאיבה כזאת? זהו סוד חייו. לכוּלנו הלוא יש פינת סתרים חבויה במעמקי נשמתנו הדווּיה. למוריס לוי היתה פינתו שלו. ואם האחרים לא הסכימו לו ולא השתתפו בשׂמחתו וביגוֹנוֹ, הוא המשיך בכל זאת את הארג שלו ואינו פונה ימין ושׂמאל, וּמשׂבּיע את רעבונו הפנימי, שלא פסק עד נשימתו האחרונה. כן מוסיף הכלב המעוּנה לגרד בציפורניו את ריצפת האבנים הקשה והקרה בהשׂתּרעו עליה לתת שנה6 לעיניו, כאילו היה לפניו מצע תבן רך וחמים.

– בּ… רְבּ… בּ… – נשמעה נהימה בתוך החדר.

כך נאנק מוריס לוי. הוא התאמץ להבּיע דבר מה, נדמה, שהכיר את פני אליהו, אך אבריו שתקו ולא נַענוּ לרצונו. למראשותיו ישבה השוערת, אשה כבת ארבּעים, עבה ובעלת שׂפם קטן וּשחרחר. היא אחזה בין בּרכּיה ילדה כבת חמש-עשרה, קטנת קומה ונבהלת, וּשתיהן הוֹרידו דמעוֹת רותחות. “אדוני”, נאנחה “הוא היה אדם טוב לב, למה באה לו כל זאת?” מרגלית הביט לצדהּ במבּט עקוֹם וקימט מצחו. ה… ה… למה באה לו כל זאת?… זאת היא שאלה… ה… ה… שאלה חמורה. אך פתרון לא ימצא לה. אפשר להוסיף ולשאול, הרהר, למה חי מוריס לוי ימים רבּים בעלייה מזוהמה זו בעוני ובדחק? למה לא קיבּלוּ את פסליו לתערוכה, כשאמנים למאות גרועים ממנו מציגים וחוזרים ומציגים עד אין קץ, עד גועל־נפש? למה? למה?… ולמה?… אולם אין בשאלות האלה כדי להביא אותנו לידי תשובה, לידי פתרון. עתה צריך לבוא לעזרת לוי וצריך לעשות דבר־מה, ולא להרהר בשאלות – למה! אליהו ניגש אל השוערת, שׂם בידהּ מטבעות אחדות. באי־חפץ ומתוך הרגל קיבּלתן בידיה הרטוּבּות דמע וַתּיאוֹת לשמור על מוריס לוי עד שוב אליהו. הוא יצא לחזר אחרי רופא. עד מהרה שב, ואִתּוֹ אדם זקן ושחוּח. הזקן הזה בדק את מוריס לוי, דקרהו במחט, הבּיט לתוך עיניו, ואין דבר. מוריס לוי שכב כבול עץ. נשמעה רק נאקתו המרוסקת בּ… בּבּ… בּ… והעורקים העבים והמוארכים והבּולטים שלאורך צווארו המקומט והכחוש נתנפּחו ונהפכו כחוּלים כהים. הרופא הרים ראשו ותיקן משקפיו והודיע מתוך ייאוש: שבץ, שבץ. הוא יעץ להעבירהו לבית־חולים. הבטיח להשתדל בזה. את שׂכרו לא קיבל ויצא. אחר שעות אחדות – שעות שדכדכו את נפש מרגלית עד היסוד, משנשאר לבדו עם החולה, אֶפס עצה ותבונה ועד־ראייה להריסת אנוש ולקצוֹ המר; משהרגיש את מַשק כנפי־המוות השחורות המרפרפות בזוויות החדר, והן נוטפות רעל בטפטוף מתמיד ועקשני כדלף גגות בליל סתיו אפל וסגריר; והקשיב בהקפּדה לעוקצי הרהוריו הרעים, שהיו מעמיקים להינעץ בתוך קרביו ההומים וקורעים את בּשׂרוֹ החי ומַחשׂיפים לעיניו באַכזריות את פני הלוט־הלוט של גורל אדם, אַפסוּתוֹ, התפּוררוּתוֹ, ריקבונו, כּיעוּרוֹ, כיעורו הנורא והאיום – לאחר שעות קשות אחדות הגיעו סוף־סוף שומרי בית־החולים אל העלייה לקחת אתם את מוריס לוי. מרגלית כמעט שקידם את פניהם בתרועת שמחה. כהרף עין הבליג על רגש גס זה ועזר לאנשים להוריד מטה את מוריס לוי וליישבו בעגלה. אחר נשאַר קפוּא על מקומו, אחוּז כאב קהה ופגוּם. מסביב העלה שאון חיי חוצות את קצפּוֹ.

אוויר הרחובות היה מלא פז שמש שוקעת ומשובש טיילים וטיילות. מרגלית עיוות את שׂפתיו מתוך צחוק רשע, ואמר בלבּוֹ: אין דבר, גם עליהם תעבור כוס. עד מהרה נסתבך במחשבות אחרות. רגש ביטול תקפהו. סוף־סוף אחת היא… אפשר גם אִתּם הצדק. הלוא לעכּב בעד מרוצת גלגל גורלנו אין בכוחנו. למה אפוא נתחבט בקרקע בכנפינו השבורות? נרכין ראש, נרכין ראש. ניסחף מתוך הכנעה שלימה ומתוך התרפסות גמורה בזרם התהומות האפילות. ואם לפתע פתאום ננוּפּץ בשן סלע חבוי במַחשכּי המים העכורים, אין דבר, אין דבר. הלוא זהירותנו לא תועיל, לא תועיל.

הוא הרגיש, כי על כל ישותו מכביד עתה נטל כבד של שיעמום צר־עין ורעבתני, האוכל את נפשו כּולהּ. הנה הנו השיעמום עם פיו הפעוּר ועם עיניו היגיעות. אנה מפניו יברח? לאן יפנה? אנא יבוא? בחטיפה עבר צל עדה בין קמטי מוחו. הפעם לא נקלט בו כראוי ולא יכול להתמיד. הכול נראה לו כה פעוט וכה קל־ערך. הוא התחיל עתה משׂרך דרכו לאורך הרחובות באין חפץ ובאין מטרה. ירד ליל פושר ורענן ועטה את חומות הקריה בנשימתו הקרירה. האילנות עמדו עטופי ירק. האבק המתעפּר התחיל פוסק את מחולו הפראי. פועלים רחבי־שכם הלכו לרוב, חוגגים ולבושים בגדי יום טוב. הם נהרו חבורות־חבורות, משפחות־משפחות מאוששים, מַחשׂיפים פיות רחבות מתחת לשׂפמיהם המסולסלים. דיבּרוּ בקול רם, פּרוּע ועבה. לולאות אדומות שׂוּּמות בדש המעיל נוצצו בברק ארגמן קורע עין. בתי־המשתה היו מלאים מפה אל פה. דומים היו לגדודי צבא של מדינות רחוקות, שהבקיעו את העיר אליהם בסערת מלחמה וַילכּדוּה, והנה הם יושבים ועוז הקרב בעיניהם, תאבי תשועה ושיכּוֹרי ניצחון. מרגלית זכר פתאום שהיום הוא ראשון לחודש מאי. המודעות על העמודים קראו באותיות תולע גדולות להתאסף, להתאחד. קולות־קוראים עפו מיד ליד וכיסו את עין הרחובות. הזרועות שדחפוהו היו מוצקות וּשריריות כמרוּקעות ברזל מרוב הלמוּת הפטישים. על פני בּוּלווארי פּאריז, המלאים תמיד אותה התנועה הגרויה הפזיזה של דור תהפוכות קמל וּמתנוונה וּרפה־רוּח, עבר פתאום גל חיים בריאים מלאי אייל. חדלו הצעדים הטופפים, הקלים. פסיעות כבדות ובטוחות נשמעו. אנשים בעלי קומה הלכו, לאיטם הלכו, נאדרי־כוח. עם זרם ההמון נסחף גם אליהו. הוא הגיע אתם עד הכּיכּר האיטלקי. שם נכנס לאחד האולמים. אנשים ונשים מילאו את כותלי האולם. הבל מעוּבּה הצטבּר מעל לראשי הנאספים ונקשר לענן מזדהב שהיה מכבּה את מאורות הגאז. הרחק לעומתו, בקצה האולם, עמד בן־אדם שאי־אפשר היה לבחון קווי צורתו, והיה מדבר בקול רם, מעורר ומלהיב, והוא מרבה בתנועות ידיו לימין ולשמאל. פיות השומעים היו פעוּרים. האוזניים הקשיבו בהקפּדה לכתב האשמה הארוך, שהנואם הטיל על ראשי הלוחצים והמענים. האגרופים נקפצו. בעיניים נוצצה אש קנאה זרה. אך בסוף, כשהתחיל לתאר את ריקבון האנוֹשיוּת הקיימה, ההוֹוה, להראות על אַפסוּתהּ וּגסיסתה ההכרחית ולהינבא לעתיד אחר ספוּג אוֹשר אמת, אחווה, – אז התחילו כותלי האולם מרתתים מקול מצהלות הנאספים. ידיים מיובּלות למאות מחאו כף. כמו הד־מתכת רעד באוויר. גם מרגלית ענה אתם יחד. את קהל עמלים אלה אהב. בחיבּה עמוּקה ופשוטה אהבם, כשם שחיבּב את האַלונים רמי הפּארוֹת שבסביבות פאריז. אולם ספק מר לחש על אוזנו; אושר אנשים אלה אינו אושרך, גילם אינו גילך. ריח סיר הבשׂר עלה באפו. לא, זה אינו הפתרון.

בקול רפה וכמדבר אל נפשו שאל את שכנו: “ידידי, הגידה־נא, והשבץ, כן השבץ – גם הוא יחדל מקרבנו?” שכנו, מכונאי שקט־פנים, משך בכתיפיו והצטחק. רק לצון חמד לו אליהו, חשב. אך מרגלית לא עזבהו, והפציר בו והוסיף לשאול: “והשיעמוּם גם הוא יאבד מן הארץ?” מאחורי שכמו שמע קול רגז מזהיר ומאיים: “אנו איננו משתעממים, אנו עובדים, רק הבטלה מביאה לידי שיעמום, ובבקשה, אדוני, אל תפריע”. אליהו נתכווץ כקיפּוֹד. רק עתה הרגיש מה עמוקה התהום, הרובצת ביניהם ובינו. לא, התשובה אינה מספקת. לא. השיעמוּם אינו תולדה. מהוּת קיימת היא ונושאת את עצמה. הם אינם יודעים זאת. עודם רעבים ללחם, ועודם דורשים את משפט חייהם העשוק. אולם יום זה בוא יבוא, גם ישׂבּעוּ וגם ירווּ ויצאו לחופש, ואז ייווכחו על נקלה, שאין תרופה ואין תבונה. טחב השיעמום יאכלם וימקמק את רצונם העז, ויהפכם לנדכּאים וחלכּאים כּמוֹנוּ היום.

אליהו לא חיכה עד גמר האסיפה. בגניבה השתמט ויצא החוצה. במלוא חזהו שאף אוויר צח וצונן ופנה ימינה. כשעבר את בּוּלוואר־סין־מארסיל ראה את החלונות שבחדר עדה, והנה הם חשיכים ושוֹממים. כאב חזק תקפהו. ממקום סתר עלה גל געגועים וּשטפהו. את עדה זכר. קטעי דבריה עלו על לבּוֹ: “האושר איננו ולא יהיה לעולם, אפשר רק להקל על המיצר”. כמה נכונים דבריה. “להרחיב את המיצר”? במה? לשוב אל חדרו הריק והמשמים פחד. זה חצי שנה בלי הרף, שהורגל לראות תמיד לפני עיניו את היצור היקר לו, ישר־הלב, שחלם חלוֹמוֹתיו, שכּאב את כּאבוֹ.

– עדה, למה עזבתּיני? עדה, איך? למה נסעת מזה? – נהם לעצמו ברוב רוגז. לשווא, קולו קרא במדבר. לפני שער ביתו עמד. השוערת מסרה לו גלויה כתובה בעיפּרוֹן. מתחנה בלגית קטנה הגיעה. עדה נסעה ממנו והתרחקה הלאה והלאה.


 

כא    🔗

"פאריז, 10 במאי

עדתי, חמדת נפשי!

שבוע תמים עבר מיום עוזבך אותי. לא מילאתי הבטחתי, הפר הפרתי את נדרי. לכפר שקט לא נסעתי. יחידי בחדרי אני יושב כעת ומייגע את מוחי למצוא פשר דבר. אין. רבבות סיבות קלות־ערך סבּוּני, התאספו עלי ועיכּבוּני. מה אנוש ומה מעשהו? הננו כנוצה נמרטה שהציפּוֹר נישרַתּה בתוך כדי טיסתה. הנה רגעים מספר תתרומם ותרקיע שחקים. אך עוד מעט וחלף הסער והיא תרד פלאים תועה ואובדה לאין דרך ולאין נתיבה.

עדתי! הימים שעברו עלי מאז עזבתיני היו ימים שאין בהם חפץ. עזבת אותי והיית כשמש באה. עוד ימים מספר יקד זהב השקיעה מעל לראשי. עתה הוּעם גם הזוהר האחרון, ומסביבי רק אפילה עמוקה, שאין לנצח אותה ואין גם לחדור אל תוכה. הנני יושב פה טעון זיכרונות עברי, כאסיר החולם על יצועי בית כלאו את חלום חירותו. שם היה חופש, שם היה מרחב ובהקיצו – ולפניו אין כול זולתי שׂבכת אֶשנבּוֹ אכולה חלודה וכותלי מאסרו הקודרים והרטוּבּים.

סומכת אַתּ על רצוני העז. לא כן, עדה. עם הגיבּוֹרים לא נמניתי מעולם. אדם רפת־אונים הנני, המכתּת רגליו אחרי כל צל של רעיון־רוח, והמחרך כנפיו בשלהבתּוֹ של כל אור כוזב וּמַתעה. כן, דברים אלה אני אומר עתה. עתה השעה היא שעת צוהריים. אולם אם תתגנב חשכת בין־הערבּיים לחדרי, יצוא אצא לטייל בשווקים, אז יהום על ראשי משק חיי־חמדה יוקדים, ואוּבל כצאן אל טבחה לשוטט בחוצות, לראות הוללות ומעשי תעתועים, ולשׂאת בלב קוצר־רוח אילם וצורב, המעביר אותי על דעתי ומטרידני מן העולם.

הרואה את, עדה? אני מדבר אתך כדבר האדם עם לבּוֹ. למה אכחד, בלעדייך אין אדם בעולם רחב־ידיים זה, שלפניו אשפוך את מרי שׂיחי. האנשים הם צרי־עין, ועינם צרה בגודל. גם על היגון הגדול לבּם רע. לכן שתקתי, שתקתי כל הימים. אנחה שאין לה אוזן קשובה מוטב שתיחנק במעמקי נשמתי. אך אַתּ, אַתּ הנך אחרת. יודעת את לאהוב יותר מאשר לרחם, מרבה את לסלוח מאשר לעורר מוסר, להחזיר למוטב. זאת חשתי ברגע ראוֹתי אותך בפעם הראשונה. זאת מרגיש אני גם עתה, וזאת ארגיש גם בהעק גושי העפר על גווי שהוּרד דוּמה.

בזה אני שולח לך את מכתבי קליוֹזֶא. תקראי בהם. הנה האדם חצוב־הצור. הוא לא יתעתע, הוא לא יסור הצדה. בקו ישר, במעוֹף נשר הוא טס אל מחוז־חפצו. הוא בונה שם בתים, מקשט רחובות; “בתים”, כדבריו, “לשבת בהם, שעוד מעט וחלונותיהם יאירו אור וכותליהם יענו להד צחוק בני אדם עליזים ובריאים”. מה גדולה קנאתי בו. לשד האדמה השחורה של פלך חרסון זורם בעורקיו ומחלימהו. מי ייתן ונבוא אליו. תחת חסותך ותחת חסותו תמצא גם נפשי מַרפא. מי ייתן והיה!

אמרי שלום לאִמך החולה וּלמוֹרך הזקן זאלקינד. סיפּרת לוֹ את סודנו וַתּיטיבי עשׂוֹת. אַתּ מדברת אתו עלי? רב תודות לך. אני גם מעט עונג זה, אין לאל ידי למלאותו. מוריס לוי, ריעי היחיד, שאתו דיבּרתי את אשר עם לבבי, נפל למשכב ונאלם. אבל אין דבר, על משמרתי אעמוד ויהי מה.

שלך לעד

אליהו"

אליהו מרגלית קיפּל את מכתבוֹ וירד לשׂימו בתיבת הדואר. במבוא נפגש באדם צעיר לבוש שחורים, בעל פנים קשים וסגורים, שהסיר מגבעתו, השתחווה ושאל:

– האתה אדון מרגלית?

– אמנם כן.

– הנני במצוות אדוני, ה' די־ווריה. עברנו לדירה חדשה ואדוני מבקש, כי מר מרגלית יואיל בטוּבו לבקר את ביתנו, למען ימצא את המקום הנכון והמתאים לתמונתו. הנה מכתבו.

מרגלית קרא והשיב:

– טוב מאוד. אימתי עלי לבוא?

– אם נכון לפניך, עוד היום.

– וה' די־ווריה בביתו?

– לא, הוא נסע מזה למסעותיו.

– למי אפוא אפנה שם?

– הגברת די־ווריה, אחות אדוני, נשארה.

אחר רגע הוסיף בקול ניחר:

– היודע האדון את אחות אדוני?

אליהו לא השיבוֹ על שאלה זו, רק רשם את הכתובת החדשה ונפטר ממנו. הוא יצא החוצה לשלוח את המכתב למקום ייעודו. אחרי־כן פנה אל בית־החולים לבקר אצל מוריס לוי. העבירו אותו דרך מסדרון ארוך וריק. כותלי המסדרון היו מלאים דלתות לבנות מסומנות במספרים שחורים. הריצפה היתה נקייה, חלקלקה, מרוּצפת טבלאות מרוּבּעות, והדי צעדיו של הסוכן שצעד לפניו התנשאו לאורך התקרה בדרדור משונה. בקצה המסדרון התעכּב הסוכן, הראה באצבּעוֹ על הדלת מספר שש־עשרה והלך לו. שרתה פה שתיקה מוחלטת, קרירה ואַפלולית מעוּרבּבת ריח יוֹד חריף וצורם בנחירי האף. החדר שבו נכנס היה מרוּבּע ובן ארבע מטות. זקינים אחדים שכבו שׂרוּעים על משכּבם, וברכיהם זקופות מתחת לשׂמיכות הצמר וראשם שקוע עמוק בכּרים הקטנים, ונראה כאילו הם לוחצים אותם בכוונה ומדעת. מן הצד לא הרחק מן החלון שכב במיטתו מוריס לוי. מצב בריאותו הוטב. הוא התחיל לגמגם מלים בודדות והכּיר באנשים המוּצגים לפניו, חוּשיו היטהרו וגופו התחיל מחדש הרגשתו. בראוֹתוֹ את אליהו עיוות את פּרצוּפוֹ המצומק מתוך שׂמחה גלוּיה. עיניו שנתעמקו בחוֹריהן התנועעו כאומר לדרוש בשלומו. אליהו ישב סמוך למיטתו והסתּכּל בּוֹ במבּט משמים. בכל זאת הבין את מחשבות רעהו. הרעיונות כאילו התנדפו וחדרו דרך מבואי סתר לתוך לבּוֹת שניהם. הזקן גמגם:

– ע–ד–ד–ה…

אליהו נופף ידוֹ באוויר, כרומז לו שהיא נסעה ואיננה. הזקן הראה אותות בהלה. שׂפתיו הדקות והכּחוּלוֹת רתתו לכל אורכן. סנטרו ושׂערות השׂיבה המחוּדדות שגדלו בו התנועעו בהקפּדה משונה. אולם אליהו צחק לעומתו כרוצה להרגיעו וכמשדלו שאין רע, שעוד הכול שריר וקיים כשהיה. פני לוי אורו שנית, ובכל מאמצי כוחותיו הפליט:

– בּ… בּ… בּבּוֹן…

שיחתם המוזרה הופסקה על פי פקודת הסוכן, שבא והודיע כי שעת הביקור הגיעה לסופה. מרגלית נפרד מלוי והשאיר לו סכום מועט לצרכיו, ושוב עבר את המסדרון הארוך והשותק. על ראשי בהונותיו עבר כנזהר להפריע את הדממה הממלאה את חלל הכתלים האלה. בחוץ שאף רוח. בגן שלפני בית־החולים פיזרו אילנות דוּלבּה רעננים את צילָם הרחב והקלוש. שׂיחי לילך סיננו מבּין ענפיהם ריח פּרחיהם. דוֹמם ושטוּף ירק עמד הבית הגדול בטבּוּר הכרך, וכאילו שמר בתוכו סוד חיים זרים, המתנהלים לאיטם במחבואים עלובים וחסרי־דם.

את הדרך למעונו החדש של ה' די־ווריה עבר מרגלית ברגל. מזג האוויר היה נהדר. השעה היתה השלישית אחר הצוהריים. חום השמש הגבוהה עלה מן ריצפת הרחובות ומחומות הבתים. היכלי תפארת בנויים אבני גיר לבנבּנוֹת צהלו בברק יפעתם. מגדלים וראשי מסגדים וצלבים מוזהבים ירו זיקי אש במרומים הנישׂאים והטהורים. בולמוס חיים גרף את ההמון ההומה מכל העברים.

את השער של הבית הקטן המוקף גינת פרחים פתח לו האיש לבוש השחורים עם פרצופו הסגור, שבא לקרוא לו. הכניסהו אל המבוא וביקשהו לחכּוֹת זמן־מה, עד שימסור מודעה לגברתּוֹ. עד מהרה שב, חזר והשתחווה לפני אליהו בקידה רבּה, והראה לו בידו ללכת אַחריו. ברווחה פתח לפניו את הדלת מימין ושוב השתחווה. לאוזני מרגלית הגיע קול צלול, שקט ומתון כנובע ובא מן החזה:

– אדון מרגלית, אנא.

הוא התקרב אל הגברת די־ווריה היושבת באחד הכיסאות נשענת על המסעד וסוקרת לצדו. היא לא היתה צעירה; כבת שלושים וחמש ומעלה. זרועותיה היו חשׂוּפות וַעגוּלות וּכסויּוּת גוון חכלילי רועד, שהיה מבצבץ מבין הכישות המעטה והמזדהבת הפּזוּרה על העוֹר הרך. שלווה של גודל־רוּח היתה בכל הווייתה. גם שׂמלת הטוּל הארוּכּה והרחבה העוטה את גוּפה הגמיש, אשר שמר עוד על שׂרידי חן־נעורים, הבּיעה נדיבות־גזע הבאה בירושת דורות שלא מדעת ואינה נמחית לעולם. עיניה היו בנות צבע אפוֹר כאֵפר קלוי. בהן הבהיק דבר־מה ספוג תשוקה טרפנית וּזדונית. בהן היו משוּבּצות נקודות ירקרקות מחוּדדות כפזורות אבק אזמרגדים. נקודות זוהר אלה היו דוחות ומושכות את הלב כאחת, היו מזהירות ומעוררות בחזה דאגה לא־ברורה.

היא אמרה אל מרגלית:

– ישב נא אדוני וּנטכּס יחד עצה מה לעשות לתמונת אחי.

בחטיפה הוציאה אמריה. עיקמה שׂפתיה הדקות והמכוסות אבק תולע לעבר ימין, כדי להסתיר מתחתן את השן המצוּפּה זהב. שן זוֹ היתה מופיעה רק להרף עין וחוזרת ונעלמת במהירות וכן בלי הרף. תנועה זו הולידה בלב אליהו גירוי משונה, כאילו היתה פה כוונה להרגיזהו ולהחרידהו ממקומו. בדבּרהּ ניכּרוּ למדיי עקבות גילה. קמטים קלים, אבל נראים לעין, התחילו מתרשמים בחצאי קשת מן הנחיריים הדקות והמרתתות עד קצות הפה. העוֹר נעשׂה נפוח ונבוב ואיבּד את חלקתו. אולם הג' די־ווריה הכריחה את אליהו לבל ישׂים לב לכל אלה. את עיניה השׂוחקות והחדות שילחה לקראתו, והנקודות הירקרקות כה מיהרו לשנות מעמדן וגוֹנן, כאילו שביבי־אש היו רוחשים בהן.

אליהו שאל:

– באיזה חדר בדעת הגברת לתלות את התמונה?

הג' די־ווריה לא ענתה ממין השאלה. לאיטהּ לקחה את המניפה מעל השולחן, הרכּיבה את רגלה האחת על גבּי חברתּהּ, מיהרה לכסות את קרסוּליה החשׂוּפות בשולי שׂמלתה המרשרשת, והשיבה:

– אדוני מיטיב לדבר צרפתית.

– אין פלא, אני יושב פה זו השנה החמישית.

– לא זאת, לא זאת, אדוני. אתם הרוסים הנכם בעלי כשרון. עתידים אתם לנצח את כל העולם.

מרגלית שתק. חש אי־רצון. נדמה לו, שהיא לועגת לו. פתאום והגברת די־ווריה קמה ממקומה ושאלה:

– אדוני מעשן?

מרגלית קם גם הוא:

– כן, גברתי.

הג' די־ווריה צחקה:

– אתם הרוסים הנכם תמימים כילדים; זה הולם את הנשים, אבל אתכם, הגברים!?

בלב מרגלית בערה אש כעס. עתה היה הדבר ברור: היא לגלגה לו. מרת די־ווריה רצתה לפנות הצדה ולבקש את הפּאפּירוסות. אליהו צעד לקראתה כגודר דרכה:

– והגברת חושבת באמת לצרפני אל מניין התמימים?

קולו היה מלא רשע, מרד ורעל. עיניו השחורות והעמוקות להטו. הג' די־ווריה עיכּבה את הילוּכהּ, מדדה את כל קומתו בסקירתה התקיפה, ואמרה ברישול:

א!… שכחתי שהנך בן “הרובע”… א! אתם האמנים!

והפעם הראתה גלוי את שינהּ המצוּפּה זהב, ופניה נתכסו זוקן וּבליה. ויצאה מן החדר.

עד מהרה שבה והביאה עמה ריח בּשׂמי ישׂמין חריפים. היא ישבה שנית על כיסאהּ והגישה את תיק הכסף הקטן לאליהו. גם היא העלתה עשן. מיד התחיל ביניהם אותו הקרב העקשני מן המארב ובמסתרים; אותו הקרב המתנהל בערמוּמיוּת חשאית, וכל אחד מעמיד פנים כאילו רצונו להיפטר מן השני, אף על פי שלשניהם ברור הדבר, שאין זאת אלא אחיזת עיניים בלבד. הג' די־ווריה ידעה את מרגלית. פעמים אחדות ראַתהוּ בבית אחיה. גם שמעה עליו טובות מפי האמן ג־ר בא־ביתם. אך היא לא תיארה אותו לעצמה כה גא ומכיר בערכו.

והיא פנתה אליו:

– האין אדוני מתנגד לנשים מעלות־עשן?

– חלילה, אנו רגילים לזה, צחק מרגלית.

היא התפרצה בצחוק גדול, צלול:

– הגדשת הסאה, אדוני, לא־זאת חשבתי.

מרגלית הטיל בה את עיניו, כאומר לנפשו: מה רצונה ממני, ובקול שקט אמר:

– גברת, עוד מעט ויערב היום, ולמען מצוא את המקום הנכון לתמונה זקוק אני לאור היום.

מרת די־ווריה הבינה לריעוֹ. במעוֹף עין אחד שוב עטתה קומתה את חשיבותה. השלווה הופיעה על פניה, שנראו עגומים מעט. את הפּאפּירוסה השליכה הלאה וצלצלה בפעמון. מיד נכנס המשרת עם פרצופו הרע והעצור וקד לקראתה. הג' די־ווריה פקדה:

– פייר, תערוך שתי מנות – באכסדרה.

ואל מרגלית אמרה:

– אדוני, הלוא יואיל להישאר אתנו לארוחת הערב?

מרגלית מיאן. אולם בקולהּ לא נמצא גם אות של שאלה. גם לא מצא את השעה הראויה להבּיע התנגדותו והרכּין את ראשו והודה. פייר נפטר מפניהם, ועל שׂפתיו הדקות רפרפה בת צחוק רשעית. אחר נכנסו לחדר־העבודה של הקברניט די־ווריה. עשרות חפצים שונים ומוזרים, שהגיעו הנה מארבע כנפות הארץ, היו מונחים פה. חרבות, מקטרות גולגלות, קישוטי־נשים ואלילי־שן, קרצו בצורותיהם המעוקמות, עדים לארצות רחוקות, למנהגים זרים ופראיים ולחיי אנוש המנומרים. רגעים אחדים עמד אליהו ובחן בעיניו את החדר. אחר פנה אל הגברת:

– נראה לי, שמקום זה יתאים… שם מימין לתּוֹף הבּדוּאי ההוא.

ולקח את התמונה והדביקהּ אל הקיר. קווי שמש שוקעת נפלו עליה וכיסו אותה בזוהרם המתורג. הפנים והבּעתם נראו כחיים. העיניים רחשו והשׂערות זעו, כאילו הרוּח עדיין נושבת בהן ופורעת אותן.

מרת די־ווריה מחאה כך:

– אחי ישמח, נהדר!

בו ברגע עמד פייר בפתח הדלת, והודיע:

– השולחן ערוך.

באַכסדרה, שדליוֹת ירק הצלו מכל עבריה, שרתה אפילה למחצה. שׂיחי הרדוף נטוּעים בעציצי־עץ קישטו את עליהם המוארכים בפרחים אדומים וחיוורים. בּושׂמי סגלים ריחניים ודקים מילאו את האוויר מסביב בשיכּרוֹן נעים. באחת הפינות ניתּרה ציפּוֹר בכלוּבהּ, עלתה עלה וירוד והשמיעה בציפּורניה רעד מיתרים צרוד. אליהו ישב מול הגברת די־ווריה וסעד לבבוֹ. היא היתה הפעם נדיבה ומסברת לו פנים. ארוחת הערב היתה עריבה. פייר עמד עליהם דוּמם וקפוא לשרתם.

בשעת אכילה היתה הגברת די־ווריה זורקת לאליהו מבּטים מפתים וַחמימים. לעתים, בהיתקל ידו שלא מדעת בידה, הרגיש מרגלית את רתת דמי עורקיה. גם צחוק צחקה לקראתו; צחקה על לא־דבר. פרטים מעניינים סיפרה מחיי האמן ג־ר. תיאוּריה היו מלאים חיים ופיקחוּת והעידו על ניסיון רב. בסוף, כשהגיש פייר את הקאפה ואת הגבינה, אמרה אליו גברתו:

– תוכל ללכת.

פני המשרת הועבו. השתחווה ויצא.

כשנשארו לבדם נקפדה גם שׂיחתם השוטפת. שרתה שתיקה והאפילה התגבּרה והיום ירד במהירות. פני הגברת כמעט שלא נראו בשפעת הירק שמסביב. רק ברק עיניה היה יורה נקודות זוֹהר זרחני בלי הרף. במחצית גוּפהּ התמתּחה לרוחב השולחן, פשטה ידה ונשענה עליה והבּיעה אמריה בלחש:

– אדון מרגלית, שב הנה.

מבלי הבן איך נעשה הדבר שמע לקולה. רפיון־רוח וליאות מתוקה תקפוּהוּ. הוא ישב על הכיסא סמוך לה. ריח ישׂמין חריף עלה באַפּיו. הציפּוֹר רנה בלי הפוגות. שׂמלת די־ווריה זהרה בכתם לבן־כהה בין שחור הענפים. אוויר לח עטף אותו ונשב על מצחו הלוהט. הוא מלמל:

– נעים, נעים פה.

הגברת די־ווריה הסכּימה לו:

– אמנם נעימה היא פינה זו.

ומרגלית הרגיש על גבי ידו את כובדהּ של יד נעלפת וַחשׂוּפה וקרה ורכּה. גל דם רותח פרץ ממעמקי לבּוֹ ושטף את כל עור קדקדו עד אשר שורשי שׂערותיו התחילו דוקרות. הרגשה משונה, מעין ההרגשה שחש אדם בחלומו בשעה שנראה לו, שהוא צולל בתוך תהום עמוקה עד אין סוף, חש מרגלית הפעם. הלב הלם והמוח נעשה קל ואווירי והתנדף כעשן מפני רוח. הכּרה מטוּשטשת וחיוורת רמזה בלאט: אליהו, עליך לקום ולהימלט על נפשך; עליך לברוח כל עוד כוחותיך אתך, כי את אושרך אתה מנפּץ פה לרסיסים לעולם. אבל הכרה זו רפרפה לעיניו מתה וּקפוּאה, כאילו היתה מחוצה לוֹ חדלת־אוֹן להשפּיע עליו ולַהביאהו לידי מעשה. וקרוב לג' די־ווריה נשאר יושב וסופג רעד גווהּ, מבחין מבין חשכת הליל את מבּט עיניה המפזרות שביבי־אש ירקרקה־כחלחלה כברק אורות מתעים של תולעי יוחנא בין דשאי האפר בליל אב אפל.

מרת די ווריה לחשה על אוזנו:

– ניכּנס פנימה, האוויר קר ולח.

בדברה זאת רעדה. שניהם קמו ונכנסו החדרה. פה היתה חשיכה עמוקה. פסיעות מרגלית היו לא בטוחות, ורגליו נכשלו בחפצים שונים. ג' די־ווריה נתנה לו את ידה והיתה לו למורת־דרך. אליהו לא ראה מאומה. רק קול הגפת דלתות שמע מאחורי שכמו. פתאום נתעכּבה ג' די־ווריה בתוך כדי הליכתה הגששנית ונשימתה קצרה, וכוּלה היתה אחוזת רעד. כמעט בהיסח־הדעת נמשכו זה אל זה. רגעים אחדים עמדו חבוקים יחדיו. אחר המשיכו7 דרכם עד בואם לחדר קטן ומרוּבּע שבקצה הדירה, וחלונותיו פונים החצרה. שם צנחו על דרגש הקטיפה שלפניהם. שׂפתי זה נצמדו אל שׂפתי זה והן גרמו כאב משונה, דומה לפרץ אנחה עצורה.


 

כב    🔗

כשיצא אליהו מבית הג' די־ווריה התחיל מכריח את עצמו להסיח דעתו מכל הנעשה וּלהטוֹת מחשבותיו אל עניינים אחרים. מקרים פעוטי ערך צפו ועלו על לבּוֹ, וכאילו משה אותם בכוונה מתהום הנשייה. פני חברים נשכחים עלו לפניו. הוא זכר קטעי מאורעות חייו שעברו עליו בהוללות. הוא ראה גם את פני המשרת פּייר עם מצחו הגבוֹהּ והשקוּע עמוֹק בקדקדו, ועם פרצופו הסגוּר והמבּיע רשע וערמוּמיוּת. אך ההרהוּרים הללו היו כה פרועים והיו באים המונים המונים כשהם קרועים קרעים קרעים ואינם מחוּבּרים ומשולבים זה בזה, ועל כורחו עצר בלכתו ועמד וסקר סביבו בעיניים שטופות דם. כתיפיו רעדו. זה היה מורך־לב, מורך־לה פשוט וגס; הוא עצם עיניו שלא לראות נכוחה.

פתאום פרץ בצחוק גדול. רחובות פאסי השוממים ענו לו כהד מלא איום. כה יצחק אדם רק פעם בחייו ולא יוסיף. זה היה קול שבר אושרו שנוּפץ ורוּטש והתפזר כאבק חוצות וכדומן על פני השדימות. כל נוחם לא חש. רק רחמים, רחמים חש לעצמו ונכמרו רחמיו עליו. מרגלית עוד לא בירר לעצמו את פרטי הדבר. אולם הוא חש שאבד הכול. הנה נקפד החבל שבו אחז בכל מאמצי כוחו ושאף להתנשא אל על; נקפד, והוא יורד מטה ואין מעצור.

האם עלה זכר עדה על לבּוֹ? לא, הוא לא יכול להעלותה על זיכרונו. רק צילהּ האפיל את הרהוריו בכל כובדו הרב. פזז פיזזה המחשבה עירוּמה כמו כּלוּאה בתוך מעגל־קסם. וברצותה להתקרב אל הנקודה המרכזית נרתעה לאחור והושלכה הלאה להתגלגל בתוך ריקניוּת משונה כשהיא עזובה וּמטוֹרפת. התאמצות זאת גרמה לו ייסורים עצומים. הוא נשך עור שׂפתיו וחרק שן. הוא ניסה למלא ריקניות זו במחשבות אחרות, ומאום לא עלה בידו. כמו להכעיס התרוצץ ההרהור התלוש וחסר־הצורה בתוך קדקדו והלהיב את דם מוחו. הוא מישש את ידיו בתועבה רבה. נדמה לו, שהרטט התאווני של גוף הג' די־ווריה עודו מרפרף על כל בשׂרו. ריח הישׂמין העולה מבגדיו היה מעלה בו רגשי גועל. ואותה ההכּרה האילמת שעודו בחיים ועתיד הוא לחזור ולבוא לידי מכשולים, הכּרה זו דיכּאה את נפשו עד לבלי נשׂוא.

זה מכבר הימים, ברגעי התכּווצות לב, היה מבקע את סבך רעיונותיו אותו הרהור ספוג ייאוש וגא, שיש להביא סבל זה לידי כליה גמורה. אותה הרגשת הביטול ואותה ההוכחה הפנימית, שסוֹף־סוף אין הוא מאַבּד מאוּמה, ושאוֹתוֹ האפס הגדול המשׂתּרע שם מעבר לחיים אינו יכול להיות מבהיל וּמאוּים מן האפס והתוהו שבהם נזרקת ומיטלטלת נשמתו זה ימים רבים – הוֹכחה פּנימית זאת הביאַתהוּ לקבל מוֹצא זה בקרירוּת־רוּח. תמיד רק דחה את הדבר. הוא רצה לנסות עוד – הימצא לנפשו פינת שקט? כהלך הצועד במדבר ונוֹשׂא על שכמו את שׂריד צידת דרכו – כן שכן רעיון זה, שסוף־סוף עוד המוצא ישנו, ישנו באחד מחדרי לבו, וּמלווהוּ באורחות חייו השוממים. הפעם עלתה מחשבה זאת מבוּססת ומוּשׂכלת וכמעט הכרחית. איך יַראה פניו לעדה? הישקר לה? ולא זאת, ולא זאת. הוא עצמו, הוא מהו בעיניו? לא, רפיון־רוח כזה אין אדם סולח לעצמו. אל אלוהים! מה מסכּנוֹת וַחדלוֹת הן כל הרגשותיו וכל מעיינות רוחו וכל תקווֹתיו…

פתאום שמע קול קורא לו:

– היזהר!

קריאה זאת קרא רכּב שישב על דוּכנוֹ וכוֹבעוֹ המעוּגל והגבוה והלבן על ראשו. סמוך לפני מרגלית עמד סוס והטיל בו עיניים גדולות וסגולות. הסוס השמיע נחרתו ורקע ברגליו כמתאמץ לעבור עליו, ורק המתג המצלצל בין שיניו הוא המעכּבהו. מרגלית נסוג לאחור ופנה הצדה. במרכּבה ישב זוג צעיר חבוּקים יחדיו. לב אליהו נתמלא גיל. הוא הצטחק ואמר אל נפשו:

– לא, עוד לא הגיעה השעה.

חפץ עז תקפהו עתה לראות פני אנשים ולשמוע את קולם ולהתווכח אתם ולהסכים לדבריהם ולהתנגד להם. הוא הוציא שעונו והסתכל בו לאורו של פנס. אמנם השעה היתה מאוחרת. אולם בבית־הקאפה “הדרקון־האדום” קיווה עוד למצוא אנשים ממכּריו, והוא מיהר שמה. שם ישבה איווֹן על כיסאהּ לפני חלון בית־המשתה ומצחה הצר נשען בשמשה, והיא מבּיטה החוצה מתוך תרדמה ושוויון־נפש גמור. רק מנורות אחדות פיזרו את אורן הרפה על פני האולם רחב־הידיים. אל אחד השולחנות ישב רוכל ותיבת צעצועיו לרגליו, ולפניו עמדה כוס ריקה. הוא ישב בראש מוּרד וסנטרו נשען על חזהו והשמיע קול נחרה מרוּסקה. עם כניסת מרגלית התעוררה איווֹן וקמה על רגליה והתבוננה בו רגע בעיניה הכהות והמימיות, ואחר פרצה בשמחה גלויה:

– אה, אדוני האמן, זה ימים ושנים שלא ראיתיך.

מרגלית זרק לה מבּט מלא הכּרת תודה. הוא ישב לא הרחק מהמזנון וביקש בקבוק יין לבן וחריף. איווֹן מיהרה למלא אחרי דרישתו. הוא מזג לו כּוֹסו, הריקה בבת־אחת, אחר שנה ושילש, וקרא לאיווֹן:

– בואי הנה, נשׂוחח.

היא ניגשה ועמדה על ידו.

– אדוני מבוּדח היום.

– ודאי.

– הוא יישא אשה בקרוב.

– מי אמר לך זאת?

– מכּירים בפניו.

מרגלית הוריד ראשו, שוב מזג כוסו להריקה. איווֹן המשיכה:

– עלמתו היא נחמדה מאוד.

– איזו עלמה?

– זו השחרחרה, שהיה בא אִתּהּ תמיד הנה.

– ואת תינשאי לאיש?

– למה לא?

– ויש לך בחיר לב?

היא ניגשה סמוך לשולחן מרגלית ונשענה עליו בשתי ידיה שהתליעו מרוב מירוק כלים, וקרצה לו בעיניה המימיות, והתחילה לספר לו במהירות:

– כן, כן, בעוד חודש ימים אני נישׂאת… בל תספר לאיש. אנו רוצים לשׂכּוֹר מעון זה ולנהל את בית־המשתה על חשבוננו אנו… אנו נשׁפּרהו. שם בקצה השני נבקע מבוא חדש… אני אביא את אחותי הנה ותעזור על ידי. גם את הרהיטים נחדש… אישי הוא צבע… הוא מרוויח כמאה וחמישים פראנק לחודש… בעל־הקאפה אינו דואג לעסקו. מקום זה ראוי הוא לבית־קאפה נאה, עליו לבוא לידיים אמונות. כמעט שסידרנו הכול, היינו אצל בעל־הבית, כמעט ששׂכרנו את הדירה וגם הכינותי כתריסר סינורות לבנים; תראה ותיווכח, זה יהיה בית־קאפה מן המדרגה הראשונה… כמוהו תמצא רק בבּוּלווארים הגדולים…

מרגלית הקשיב לפטפּוּטהּ ברצון ובעניין. הוא שאַלהּ:

– אבל למה אַתּ עצובה כל הימים?

איווֹן השתוממה לשאלתו:

– למה תאמר ככה? איני עצובה.

– הלוא גם עתה פגשתיך מנמנמת ושוממה.

– אה, אין זה מאומה; אין מאומה… ברצוננו להחליף שם בית־המשתה ולא באנו עוד לידי דעה שווה, והנה ישבתי וחשבתי על זה… מה דעתך, אדוני האמן, “כוכב התכלת” יתאים?

– יתאים ויתאים.

– אכן אמרתי, אך ליאוֹן שלי מוצא, שזה המוני… אוֹמַר לו שגם אדוני האמן מוצא שם זה לנכון.

מרגלית נפטר ללכת. כשנתן לה את דמי השירות, הראתה איווֹן תנועת מיאון; הלוא היתה חגורה באחד משנים־עשר הסינורות הלבנים המונחים בביתה ליום שתהיה פה היוצאת ובאה. בכל־זאת קיבּלתם אַחר סירוּב קל, ואמרה:

– אדוני האמן יואיל לבקר אצלנו לעתים קרובות.

והמלה “אצלנו” צלצלה בין שׂפתיה הדקות בהטעמה מיוחדת.

בחוץ התחילו החיים משתּתּקים. מרגלית צעד לפניו לאיטו וראשו גלוי. הוא שׂחק בקרבו כנהנה מחיי־קטנוּת אלה, שבהם נתקל זה עתה. קטנוּת זו חיזקה את הכּרת האַפסוּת שתססה בכל פנימיוּתוֹ. אל ביתו לא סר. הוא ידע, שם בחדרו ועל שולחנו מחכּה לו אותה המעטפה הירקרקה, ודברי עדה בתוכה. בלבּוֹ שתת דם פצע חבוי, והוא התיירא לגעת בו. לאיטו עבר את גשר נוֹטרדאם והסתּכּל במימי הסינה השחרחרה ופנה הצדה עד בואו אל הבּוּלוואר סיבאסטוֹפּוֹל. ארוך וגדור אילנות מלבלבים השׂתּרע הבּוּלוואר. צל אדם היה מנתר ממקום למקום והיה מכבּה במוטו את אור הפנסים, והוא משאיר מאַחריו פסי חשיכה מעוּבּה. בעצלתיים שׂירכה דרכה מרכבת נשכחה, ומנהלה הנרדם התנועע על מושבו ימינה וּשׂמאלה. שיעמום. דבר־מה היה מוצץ בלב. אין כל תכלית ואין כל מטרה. מרגלית נח על אחד הספסלים שבצדי הרחוב והרכיב את רגלו האחת על חברתּהּ ושילח מבּטוֹ אל חלון מוּאר ומכוּסה וילוֹן ארגמן. שעמוּם. אמנם עליו היה רק לנגוע בפצעו בראשי אצבעותיו, ומיד תזנקנה אותן המחשבות הסוערות והקלויות והמטרידות דעתו. אולם בזאת לא חפץ. בכל מאמצי כוחותיו עצר בעדן והחניקן. דממה, שחור ליל ושיעמום. אין דבר. צללי נשים רפרפו בחיפּזוֹן לעיניו, זרקו לו אימרה רכּה ותּמהרנה ללכת הלאה. מרגלית כמעט שנרדם. השעה היתה כשעה אחת אחר חצות הלילה.

עודנו צולל בסבך מחשבותיו המעוּרפּלות, והנה יד אוחזת בזהירות בשרווּל בגדו, וקול חרד רעד על אוזנו:

– אדוני…

בתנועה חטופה הטיל מעליו את היד וברוגז:

– עזביני לנפשי…

דממה. כעבור רגע שוב שמע את הקול כמייפח בייבּוּב דק וחודר:

– אבל אני רעבה…

אליהו הוציא מכּיסוֹ מַטבּעות אחדות ונתן לה. העלמה לא לקחה אותן, בשאט נפש הדפה את ידו המוּשטה לה, ואמרה:

– איני רוצה במתנת־חינם. בוא אתי…

בלב מרגלית התעוררה חמלה רבה ליצור אומלל זה. הוא קם ואמר לה:

– בואי אל ביתי.

שניהם עברו איש בכתף רעהו צעדים אחדים. העלמה הלכה כפופה ומשמיעה נשימתה הצרודה. סמוך לאור הפנס עיכּב מרגלית את פסיעותיו ברצותו להסתכל בפניה. אולם עוד לא הספיק להסב ראשו, שמע קול צעקה:

– אה! מרגלית!

והעלמה עקרה רגליה וברחה לאורך המדרכה.

הוא רדף אחריה בכל מַַאמצי כוחו. וכשהשׂיג אותהּ תּפסהּ בשתי ידיו, ובחוזקה הסיר את שתי כּפּוֹתיה שבהן כיסתה את פניה. גם הוא צעד צעד לַאחוֹריו. לפניו עמדה נערה נכלמת ורצוצה ובלה והמומה – לפניו עמדה לינה הקטנה, הילדה מוכרת־הפרחים. מרגלית לא הרבה לחשוב. חיש אחז בזרועה, ואמר לה בלחש:

– אין דבר, בואי אל ביתי.

לינה נגררה אַחריו. על המעלות כמעט שאפסו כוחותיה, ואליהו נשׂאהּ ברחמי־אב. כשנכנסו לביתו העלה אור והאכילהּ והשקה אותה, ואחר כך ישב לצדהּ ושאל את פיה פשר דבר. דוּמם ומתוך גילוי־לב סיפּרה את תולדות ימי חייה. האם מתה ונשארה בלי מחסה. אב אין לה. אמה גם לא דיברה עליו. כחודש ימים הוסיפה למכּוֹר פרחיה. ולא הספיקו רווחיה כדי מחייתהּ והתחילה למכור מיטלטלין שונים. גם זה אפס. ימים אחדים רעבה. שכנתּהּ ענייה מרודה חלקה לה מפתּהּ. היא לא יכלה לקבל עוד. ויצאה בלילה החוצה וַתּשוטט ברחובות. מאחרות ראתה ועשׂתה גם היא כמוהן. אבל מלבּוּשיה היו מעוכים וקרועים, ושומע לא היה לה.

– ולמה לא באת אל ביתי? – שאלה מרגלית.

– התביישתי, גם פחדתי.

פניה היו עתה נעימים. יא היתה כחושה מאוד. ועיניה היו מגודלות וקודחות ומשתוממות, והעידו על חוסר־דם ועל לילות חסרי־שינה. אליהו תפסהּ בידהּ הרזה, ואמר לה:

– הישארי אתי, אנוכי אדאַג לך.

לינה הרימה את מבּטה הבּוער באש חולנית אל אליהו והשהתה רגע את מבּטהּ כמפקפקת וכשוקלת בדעתּהּ, וכאילו אינה נותנת אמוּן בדברי מרגלית. אך היא נפגשה בפני אליהו המעוּננים והקודרים והמלאים דאגה, ורווח לה. היא נשארה ללון בביתו. למוחרת מכר אליהו את התמונה “מוכרת פרחים”, ובמחירה שׂכר מקום ללינה בבית השוערת. אחר יצא והשתדל אצל אחד ממיוּדעיו ומצא עבוּרהּ עבוֹדה באחד מבתי המלאכה לארג סרטים.

באותו יום היתה דעתו של מרגלית רצויה עליו. נדמה לו, שזאת הפעם הראשונה בימי חייו שעשה דבר טוב. הָחל ובַצע.


 

כג    🔗

אף כי גמר אומר בלבּוֹ לא להוסיף ולעבור עוד על סף בית הג' די־ווריה, בכל זאת לא חדל אליהו מחשוב עליה כל הימים. הוא חש מרחוק את הסכּנה הנישׂאת אליו ממעון קיץ קטן זה שבסביבות פאסי. אבל סכנה זו עצמה היא שמשכה אותו בחבלי־קסם. חמישה ימים רצופים נשאר בביתו. בדיוק נמרץ היה עונה על מכתבי עדה ומרכּך את דבריו אליה ומבליע בהם את געגועיו הרבים. לינה היתה מבקרת בביתו מדי יום ביומו. עתה היתה שקטה וַעצבה. מצבה החדש נעם להּ. אך זיכרונות עברהּ לא נמחו עוד כליל מעל פניה הרזים. ישיבתה בבית מרגלית היתה קשה עליה. כל העת שתקה, כאילו מרבית חטאיה שׂמו מחסום לפיה. מרגלית לא יכול נשׂוֹא את מבט עיניה העקומות וישיבתה כנכנעת וכנאשמה. וכשיצאה מחדרי ביתו הרגיש הקלה רבה.

בשאר השעות משעות היום היה שוכב שׂרוּע על ספּתוֹ ומעלה עשן הפּאפּירוסות. הוא היה מקשיב אז לנפשו. הרעד הגרוי לא חדל. הוא היה מוכרח לעמוד תמיד על המשמר, כדוחה את המחשבות העולות ובאות בחזקת היד. קטע של שיר משירי בודליר זמזם במוחו ולא הרפה ממנו:

אֲהָהּ אַךְ הַמַּוֶת, הַנּוֹתֵן חַיִּים וְנִחוּמִים,

הוּא מַטְּרַת כָּל חַי וְתִקְוָתוֹ הָאַחַת;

כְּכוֹס רְוָיָה יְשַׁכֵּר וְיַסִּיעַ לַמְּרוֹמִים.

יַאְדִּיר כֹּחַ לָצֵאת אֹרַח עַד רֶדֶת שַׁחַת..

ובלב שרתה חשיכה עד שהיה מתיירא להבּיט בו.

ביום החמישי פקעה סבלנותו. עם ערב עזב את ביתו ויצא לטייל בחוצות. זמן רב טייל, וחזהו מעיק עליו וראשו עליו נבוב. לבסוף עקר את כל פקפּוּקיו ובצעד רחב פנה אל מעון הקיץ של הג' די־ווריה. את המשרת פייר מצא על מקומו הנכון במבוא. עטוף מעילו השחור עמד קר־רוח, ואותה הבעה קפואה על פניו, שאין לעמוד על אופייהּ. בראותו את מרגלית התמודד בכל קומתו, וקווי פרצופו התחילו מתכּווצים ברשת־קמטים דקה, וּשׂפתיו הדקות והרחבות בּצבּצו לגלוג חבוי.

– האם הג' בביתה? שאֵלהו.

קול יבש וצרוד ענהו:

– אמנם כן.

– הודע אותה על בואי.

נפטר ממנו והוא פוסע פסיעותיו הצרות והמהירות לאורך המרבד השׂרוּע. עד מהרה שב וּבשׂוֹרתוֹ בפיו הרחב, שהג' מרשה להיכּנס. מרגלית מיהר לקראת דלת חדרהּ. בפתח עמדה ג' די־ווריה לבושה שׂמלת קיץ קלה וקידמה את פניו.

– באת? – שאלה כשהרכין ראשו על ידה לנשק לה.

מרגלית הסתּכּל בעיניה. מלאות היו זיקי זרחן ירקרקים והבּיעו ניצחון ועוז וקינטור. אולם חזה החשׂוּף היה מבהיק בלבנוּניוּתו, ולובן זה הרעים את אליהו עד שצרבו שׂפתי פיו. הפעם היתה ג' די־ווריה עצורת־רוח ומבליטה גדלוּתהּ ורוּם ערכּהּ. בריחוק מקום ישבה, הפשילה בתנועה איטית שרוולי שׂמלתהּ המדולדלים, ועצרה רוחה וישבה שאננה כמחכּה לדבריו. מרגלית לא דיבּר דבר. הבחן הבחינה בסקירת כלב מוּכּה, המחפּשׂ לו מפלט.

ג' די־ווריה הוציאה פְאפְירוסה מתיק הכסף הקטן, הדליקה אותה, והתחילה קורצת בעיניה:

– יש לך יהלום יפה, הואילה.

מרגלית הסיר טבּעתּוֹ ונתן לה. בעיניים מבינות דבר בדקה את אבן־החן רגעים מספר. אולם כשנפגע מבּטהּ אחר־כך בקווּצת־השׂיער הקטנה, השטוחה בדופני הטבּעת, זרקה אותה הצדה ופרצה בצחוק, ונתגלגלו מפיה מלים מרוצצות:

– אכן לא ידעתי… לא ידעתי!…

היא קמה ושׂמה את שתי ידיה מסביב לצווארו והרימה ראשו והסתכלה בעיניו:

– אתה אוהב?… ח… ח… אתה אוהב?… ח!… ח!…

אחר הוסיפה בנחת:

– אם תאסוף את כל שׂערות הנשים שאחזת בין זרועותיך, הלוא תרבּץ תחת משׂאך, יקירי.

מרגלית לא שמע את דבריה. הוא הרגיש בריח הישׂמין החריף הממלא את נחיריו, וכתם לובן החזה היכּה על עיניו. הוא רעד כולו כדפּי ספר, שהרוח מפטפּטת ביניהם. מחשבה סמויה וַאטומה עמדה במרכז מוחו כמהרהרת על עצמה. נולד חפץ עז לצעוק מרה. אולם השאגה נכלאה בקרבּוֹ ונקרשה בחדרי הלב וקמה בלי נוע. פתאום נפלה עליו רוח עיוועים. בידי הג' די־ווריה אחז ומשכהּ אל חזהו. היא ניסתה להשתמט ולהתנגד לו. רגעים מספר נאבקו. אחר התחיל גופה נעשה כבד ורופף וראשהּ צנח אין אונים על כתף מרגלית.

בהתעוררם שרתה אפילה בחדר. ג' די־ווריה שכבה לצדו כשהיא מלטפת שׂערותיו. שמות חיבּה רבים לחשה על אוזנו. בקולה נשמע עתה צליל רך אמיתי. ידיה היו קרות ויגיעות. וכשראתה שאין מרגלית שׂם לבּוֹ אליה, טלטלתהו בזהירות ואמרה בתרעומת־סתר:

– למה לא תענני, הלוא פי המדבר אליך?

מרגלית היה מוּטל על הספּה כאדם שזה עתה עברה עליו מחלה אנושה. עוד חזהו עלה וירד ובאוזניו עוד המה צרצור משונה, אבל לבּוֹ לא היה עמו. ג' די־ווריה היתה עתה מרוחקת ממנו, מיוּתּרת לו, שׂנוּאה עליו. רק מחשבה אחת העסיקה את מוחו: להיחלץ חיש מהר מכל הסובב אותו ולהימלט הלאה מזה. הוא השתוקק להיות יחידי ומסור להגיגי לבּוֹ. ובפותחו עיניו ובראותו את הג' די־ווריה המאהילה במחצית גוּפה על גבּוֹ ומשמיעה לו חלקותיה, לא עצר ברוחו ודחה אותה ממנו באמת ידו.

היא נעלבה ונרתּעה הצדה ונאלמה. בחדר היתה החשיכה מעוּבּה, ודרך החלון הפתוח נשבה רוח ערבית פושרת ומנענעת את הווילון הארוֹך הלבן. באלכסוֹן חצה זבוב אובד־דרך את אוויר החדר והשאיר מאַחריו קו דק של זמזום צורם ומטריד. ממרחקים הגיעו הנה שברי קולות של פסנתר. ודאי ישבה שם עלמה והכינה שיעוריה ליום המוחרת. והיה בקולות הללו דבר־מה יגע וחיוור וחסר־צורה ומרביץ שיעמום על הנפש עד להקיא. גברת די־ווריה שכבה שׂרוּעה על הספּה, בוערת חמה. אליהו שמע את קול נשימתה העצור והמרוּסק. הוא התחרט על מעשׂהו. לפייסהּ רצה עתה. לאיטו חיפּשׂ אַחר ידה והגישהּ אל פניו ושׂם אליה את פיו. היה במגע שׂפתיים זה הכּרת טובה בלבד, נימוס, חובה – בעצמו לא ידע אל נכון. הוא חש, ששׂפתיו אינן נשמעות לו. גם ג' די־ווריה הרגישה באי־רצונו. בבת אחת אספה את כל גופה ונשארה יושבת רגעים אחדים, אחר תפשׂה את ראש מרגלית בשתי ידיה וטלטלה אותו אחת הנה ואחת הנה, ומתוֹך חריקת שן אמרה לו:

– אתה אדם רע, רע מאוד.

ברגע הזה השתמש מרגלית להשתחרר מבין זרועותיה וַיעזבנה לנפשהּ. באמצע החדר עמד וידיו על ראשו כמתאמץ למצוא פשר דבר וכדורש אחר מוצא. עד מהרה צנחו ידיו על שתי שוקיו. הכול אבוד. אין מוצא. הוא נשען בגבוֹ על השולחן הסמוך לו, כי ברכיו כשלו. עיניו העמיקו להבּיט בחשיכה. מתוֹך אַפלוּליוּתוֹ של החדר ובחללו הריק המקיף אותו להתחיל לפתע מתחתּל צל חיוור וכהה. הצל צף וזע כעננה כבדה מתחת זוהרו של סהר מכסיף. אחר התחיל קובע צורתו והגיע אליו ונשאר סמוך לו כשח על שכמו וכמבקש קירבתו. הוא הרגיש יד צנומה וַארוּכּה היורדת על ראשו בעצלתיים, וסקירתו נצמדה אל צל זה ולא העביר עיניו ממנו. קומה זאת ופנים אלה ראה בחייו והכירם היטב. פתאום ולאוזניו הגיע קול דברים עמומים וחלשים:

– אליהו… אליהו…

זה היה קול אמו! קול אמו! עתה הכּירהּ. מהיכן באה הנה ומה לה פה? היא עמדה עליו שקטה ומאוּבּנת וכל אות כעס לא נראה במבּטה. פניה היו חיוורים וַעגומים מאוד, ועיניה השחורות והעמוקות הבּיעו תוגת רחמים רבים. דבר לא אמרה. רק בידהּ היבשה השתעשעה בשׂערות ראשו, ומגע־יד אם רחמניה זה ריכּך את לבּוֹ. קטעי זיכרונות־נעוּרים עברו בסער על פני מצחו. הוא פּרשׂ את זרועותיו לעוּמתהּ, לעומת צל אמוֹ, הסוֹכך עליו. אולם זרועותיו חצו את החשיכה הקרושה, ולפניו לא היה מאומה. פתאום חש מועקה חזקה בחזהו. החזה גאה והתנשׂא. אחר עלתה הנשימה ושקעה כאבן כבדה. בחלחלה העביר את ידיו סביבו. לבסוף כיסה בהן את פרצופו הקר וּרטוֹב הזיעה, והרים קולו ופרץ בבכי.

לקול נאקתו מיהרה אליו גברת די־ווריה. רגעים מספר חיפּשׂה אחר כפתור החשמל, אולם כשנשפך האור בחדר כבר היה מרגלית מעבר לדלת ובצעד רחב ברח דרך המבוא. בפתח מצא את פּייר, שהיה עומד בפינה כאורב לו. וכשסייע למרגלית לשׂים את המעיל על שכמו, היתה תנועתו עצורה ואיטית, אבל ראשי אצבּעותיו רעדו מתוך זיע פנימי וחבוי.

אליהו מיהר הביתה. להביא לידי גמר את הכול, את הכול, החליט בנפשו. השעה המכרעת הגיעה! רוחו שקטה, אולם שלווה זו היתה שלוות אדם שבלע כל גניחותיו עד ששׂם מחנק לנפשו. פניו העידו החלטה ברורה וקורעת לב. בהיכּנסו לחדרו ישב אל שולחנו לערוך מכתב אל עדה כדברים הבאים:

"עדה!

"אלוהים לא רצה! אלוהים לא רצה!

"הלוא אושרי היה כה קרוב, כה ודאי, והנה ניפּצתיו בעצם ידי כנפּץ אדם שברי חרס שאין בהם חפץ. חשוֹב חשבתי להתעות עינייך ולצוד את נפשך הטהורה ברשת כּזבי. אבל אפסו ידי וקצר כוחי לנשׂוֹא נטל פשע זה. הנני לפנייך, וכל האמת על דל שׂפתי. רימיתיך, רימיתיך! רימיתיך בתרמית בן בליעל וחדל־אישים. רימיתיך כרמות הרכּב את הכּוֹבסת אשתו. חטאי אין להם לא עוז ולא הדר. שפל עווֹני ואין לאל ידי להינחם עליו, ואין יכולת להתנפל לרגלייך ולבקש סליחתך. לא תכפּרי לי עווֹן זה, עדה, לא לך חטאתי, רק לי ולנפשי.

"היו ימים, והמה לא רחוקים, וחלמתי גם אני חלום אושרי. בלילות, בשבתּי בחדרך קרוב לך, שלהבת התנור האדימה את פנייך, אז האמנתי, הנה אבוקת נעוּרי הודלקה שנית להאיר לפנַי דרך עתידי. אהה! ימים אלה לא ארכו, כצל עברו. עד מהרה כּבתה האבוּקה, והחושך כה גדל מסביבי.

"למה עזבתיני, עדה? האם לא ידעת, שתהומות רבים יפערו עלי פיהם מכל עבר לבלעני? עתה אבד הכול, פנייך לא אוסיף עוד ראות. לא אוכל לבוא כעני ולהתדפק על דלתי לבּתך. אני גא, עדה, מלא מרי וקשה־עורף. לא אחיה ולא אזין את נפשי מנדבות רוחך. הלוא חלמתי חלום חיי־עמל וָטוֹהר. עתה אבד, אבד הכול. מה יהיה באַחריתי? בל תשאלי. גם מדרון ירידתי הוא עמוק מאוד. אתגלגל מטה מטה, והעיניים תחשכנה והראש יהיה סובב הולך. גם זה אושר הוא. זהו אושרו של האומלל, אשר רוע מזלו שׂך בעדו מסילות החיים.

"אלוהים לא רצה, עדה, אלוהים לא רצה!

" ובכל זאת הלוא אני אוהבך בכל לבבי ובכל נפשי. הלוא לא אהבתי מימי רק אותך. ואם יש נקודת טוהר ברוחי, אשר לא נאלחה עוד מחלאת החיים, שם, בנקודה הזאת, חרַתּי שמך, עדה. זכּה כנשמת אדם טרם היוולדוֹ, כן השארתי פינה נעלמה אחת במסתרי לבּי, ושׂמתי בו לזיכרוֹן־עד את זוהר עינייך, שכּכה אהבתּין ואוהבן תמיד, תמיד כל ימי חיי על הארץ. מה יהיו חיי בלעדייך? לא אדע, לא אדע. או הכול גלוי וידוע לפני. שם הם משׂתרעים חסרי־כול וריקים ומטילים אימת־חידלון כחוּרבּת מפּוֹלת, אשר לא ידעה יושב. עדה! עדה! למה אני כותב לך כדברים האלה? אין זאת, כי גם עתה רציתי לכסות את רוע מעללי, לייפות כּיעוּרי. חפצתי להיראות לפנייך כאוּמלל וּכתוֹעה דרך. אך שקר הוא, שקר! בל תיתני אמון לאמרי. הנני מוג־לב… מוג־לב!…

"לא. לא. עוד מלים מספר טרם היפּרדי ממך. ימים יבואו ואשים קץ לכל אלה. ימי נקם יבואו. חטאי יעמדו לפני ויעידו בי. אז אזכור אותך. אזכור מה שעשיתי לך, לך ולי, ואמצא די־און להשיב לי כגמול ידי.

"היי אפוא ברוכה! אל תקלליני, ואני מה? אלוהים לא רצה, אלוהים לא רצה!

אליהו"

כשהרים מרגלית את ראשו מעל השולחן, הרגיש פתאום שהוא כואב עליו עד מאוד. המחשבות זחלו מתחת גרמי קדקדו כתולעים בעצלתיים ומתוך היסוס פנימי. בכל זאת קם ממקומו ומיהר לצאת ולהביא את המכתב אל תיבת הדואר. השעה היתה מאוחרת. תיבת הדואר הוּרקה זה עתה, וּבשׂוּמוֹ בה מכתבו שמע קול עמום בהידפק המכתב בקרקעית הארגז. לבּוֹ שתק. לא קבל, לא רגז. מאחורי שכמו עבר את הרחוב אחד הטיילים המאחרים בנשף וַיפהק בכל רוחב פיו. הנאקה היתה ממושכה, שוב לפניו שחור ליל ודממה ושיעמום. שיעמום עד אפס מקום.


 

כד    🔗

ביקורי אליהו בבית הג' די־ווריה נעשו תכופים מאוד. את חֶברתהּ ביקש ונקשר אליה, כי ירא היה להישאר לבדו בחדרו עם הלמות לבּוֹ ועם כחש הרהוריו. מכתבי עדה פסקו בבת אחת. כאילו יד סתר באה וַתנתק לפתע את כל החוטים שאיחדו אותם עד היום. והנה גם קליוֹזֶא ממעט בדבריו. לעבוד עבודותיו לא יכול. בימים ההם היה בא לפרקים לראות את שלום מוֹריס לוי בבית־החולים. לינה היתה נעימה וטובת לב כאשר היתה. איש לא בא אליו בטענות. איש לא דיבר על לבּוֹ. איש לא חירפהו על פניו. שרתה מסביב לו דממת קבר, כאילו לא קרה דבר. ודממה זו ושוויון־נפש זה היו כה מעיקים וּמדכּאים את הנפש, שלא נותר לו אלא המקלט האחד – מעון ג' די־ווריה עם שכרוֹן התאווה שאשה זו היתה נוסכת עליו בלי הרף. ג' די־ווריה הרגישה בזה והתחילה להראות את כל שלטונה עליו. אולם מוצא אחר לא היה.

היה יום קיץ בהיר וחם. אילנות הרחוב שלפני מעון הקיץ התנוססו שקטים ומכוסים אבק־דרכים. בסוכה היה סבך הירק מעוּבּה ושחרחר כּהה. הערוגות שבגינה פרשׂו מרבד פרחים מגוּונים ופיזרו ריחות נעימים. האוויר היה ספוג ליאוּת ורפיון. ג' די־ווריה שכבה שׂרוּעה למחצה באחד הכיסאות ושׂערות הזהב שלה היו מפוזרות על שכמה ועל חזה. היא העלתה עשן פּאפּירוסה דקה וַארוּכּה. עיניה קרצו מעט וסקירתה רדפה אחרי עבי העשן הקלים שעפו למעלה ונעלמו כרגע. לעומתה ישב אליהו. ראשו היה נתון בשתי ידיו הנשענות על ברכיו, והוא מבּיט על ראשי נעליו הצהוּבּות במבט מתמיד. היתה דממה מסביב, דממה כבדה ומחניקה.

והנה נשמע קולה הצלול של הג' די־ווריה:

– מרגלית.

בתנועה מהירה התעורר והרים ראשו והטיל בּהּ מבּטו הספוג עצב. ג' די־ווריה שכבה כלביאה יגיעה, הנחה על חולות מדבר ומחממת עוֹרהּ ללהט השמש. רשמי גופה הובלטו מתחת שׂמלתהּ הדקה. גוון חכלילי רך ותוסס עטף את זרועותיה וצווארהּ הסגלגל המתחבר עם חזה החשׂוּף בקו מעוגל ומרהיב עין. וכל הווייתה היתה כה רווּית שלווה, וכה יהירה וכה רכּה וַחזקה היתה החמדה שהעלתה סביבותיה.

בעצלתיים הוסיפה:

– אתה עצוב־רוח.

– אנוכי?

– כן.

הוא משך בכתיפיו:

– ויהי כדברייך.

ג' די־ווריה הזדקפה והשליכה את הפּאפּירוסה והטילה בו את סקירתה הקורצת והבוחנת. אמרה לו:

– אתה זועף, מה קרה?

– לא קרה מאומה.

אז פרצה בצחוֹק גדול ושינהּ המצוּפּה זהב נחשׂפה.

– ח! ח! למה כה תשׂנאני? הלוא דלתות ביתי פתוחות לרווחה, אם הייתי עליך למעמסה, קום ולך. איש לא יפריע בעדך.

היא ידעה יפה יפה שמרגלית לא יעזבהּ עתּה. יפה ראתה איך הוא לועס בשיניו את המתג ששׂמה בפיו. ידעה שמרגלית הנהו אסירהּ. עיני אליהו מלאו דם, והוא סינן בין שיניו:

– מעולם לא הוצאת אמת כזאת מתוך פיך. אמנם גדולה האיבה שביני ובינך.

– כך?

– ואם אני מוסיף להתגולל פה לרגלייך, מוטב שלא תשאלי למה ועל מה אני עושה ככה.

פני ג' די־ווריה חוורו פתאום מרוב חימה. היא כמו אמרה לקפּוֹץ ממקומה, אך עד מהרה הבליגה ברוּחה והשיבה לו בקול מגרה ומרגיז:

– הבּט ישר אל עיני. אתה, מרגלית חביבי, מפיח כזבים.

עיני שניהם נפגשו. המבּטים נתחבו זה בזה וזיקי שׂנאה עפו מן האחד אל השני. אחר קם אליהו ממוֹשבוֹ ועבר את האכסדרה בצעדים רחבים והתעכב לפני הג' די־ווריה, ושאל בקול עז:

– מתי יבוא הקץ לכל זה?

– אפילו היום, תיכף ומיד.

בנחת לקח ידהּ והוסיף:

– עוד לא, עוד לא בא הקץ, אך הוא לא יאחר לבוא.

פתאום התחילה מרת די־ווריה לעוות פניה בצחוק זר ופרוע. את ראשהּ אחזה בשתי ידיה וַתּנוֹעע את כל גוּפה:

– עודנו מוסיף לאהוב… ח!… ח!… ח!… הנה אהבה, ח!… ח!… רגשי נוחם מענים אותו… בוא הנה… אתה מוצא חן בעיני… חי נפשי.

אליהו לא נענה לה. אל מקומו שב והוסיף להבּיט בסקירתו הקרושה. ג' די־ווריה נעלבה. שׂפתה התחתונה נשתרבבה ברישול. פתאום כמחלטת דבר צלצלה בפעמון. כרגע הופיע פייר, ופרצופו מצוּמק ועיניו לוחשות אש חבויה. היא ציוותה:

– הבא סנדלי!

רגש גיל אין־מצרים צף ועלה וכיסה באודם קל את פּרצוּפוֹ הקודר. הוא מיהר למלא פקודתה. הטיל הצדה את כנפי מעילו השחור והשׂתרע לרגליה כצונח על הקרקע. כתיפיו רעדו ועיניו תעו, וראשו היה עליו סחרחר. ג' די־ווריה שׂמה את רגלה היפה על בּרכּיו ונשענה עליהן בחוזקה, וּפּייר אחז בה בזהירות ובהדרת קודש ובאצבעות מרתּתוֹת והתחיל מפתח את שׂרוֹכי הנעל.

בגומרו את מלאכתו צעקה לו:

– סור מפּה!

לאטו קם, כמתעורר מתוך תרדמה קשה, הטיל עליה מבּט מתרפס ונפטר מלפניה בצעד כּושל. כשנסגרה הדלת מאחוריה, אמרה:

– גם הוא אוהב.

מרגלית ענה:

– אני יודע.

– את מי?

– אותך.

בלגלוג הוסיפה:

– והוא מוכן לכול.

– אני יודע.

היא איימה עליו באצבּעהּ.

– היזהר איפוֹא!

– אין דבר, עשׂי כרצונך.

ג' די־ווריה קפצה ממקוֹמהּ אל אליהו. על בּרכּיו ישבה וחיבּקה צוואריו בשתי זרועותיה הערומות. בחוץ היה החום רב, אך גם חום חזה יקד באש תפתה. הצפעוֹנים הירקרקים התחילו עתה מתפּתּלים במהירוּת משונה בתוֹך בּבוֹת עיניה. גוּפהּ הרך הטיל מחנק בכובדו המרושל. בראשונה רצה אליהו להתרחק ממנה ולהישמט מפניה, אך היא לא נתנה. היא אחזתהו ומשכה אותו אַחריה, והיא שופכת על פניו ועל עורפו עתרת נשיקות מגרות ומעבירות אותו על דעתו. והנה התחיל מאַבּד שיקול־דעתו; הינה זיקי האוֹר המגוּון התחילו לצאת במחול־תעתועים לפני עיניו; ראשו נעשה נבוב וקל ואווירי; והנה התחיל דבר־מה קשה ורב־נטל, השואף לפרוץ החוצה בנאקת פרא, לוחץ אותו בחזהו. לפתע פתאום הופיעה לעיניו תמונת עדה. מן האדמה צמחה והתייצבה לפניו כמצבת שיש. שקטה ובלי־נוע עמדה. עיניה הגדולות, המשוּבּצות בין ריסיה הארוּכּים, הבּיעו עצב עדין וחולני כזהב עלים בשלכת. מאומה לא תבעה. לא שׂמה לבּהּ גם לג' די־ווריה, היושבת על בּרכּיו. רק מבּטהּ בחן את מרגלית.

במחי יד אחת דחף אליהו מעליו את ג' די־ווריה, השתחרר מבין זרועותיה והתבונן סביבו בעיניים מגוּדלות ותועות. לבּוֹ מת בקרבּוֹ. כל פרצופו התחיל מתכסה זיעה קרה, ושׂערוֹת ראשו נשתּרבּבו ציציות ציציות. כך עמד כמחפש אַחר דבר אבוד וכמתאמץ לזכור חלום נשכח.

ג' די־ווריה נבהלה. חיש שבה אליה רוּחהּ. בתנועת גאון הטילה את ראשה הצדה, סקרה את מרגלית בסקירה חדה ומעוּקמה, וּמלאה ביטול בקול צרוד הכריזה:

– אכן, הוא מרחיק ללכת.

פנתה מעליו ויצאה מן האכסדרה בחרי־אף.

מיד ניחם מרגלית על מעשׂהו. למרגלותיה שכב ונשק על בּרכּיה ושולי שׂמלתהּ:

– אין לי מאומה זולתי סער תאווה זה… אל תגזלי את השינה מאדם אובד וחלכה… הנני לפנייך, וַעשׂי בי כרצונך… אמרי, הגידי, הלוא רואה אַתּ, אני המתחנן לפנייך.

ג' די־ווריה ישבה על הדרגש כיצוקה מתכת. רק ידהּ התנועעה, כאומרת:

– לשווא כל תחינוֹניך.

כחצי שעה השתטח לרגליה והתחנן לה וביקש סליחתהּ. לבסוף נתייגע. זיק גאווה אנושית האיר את שחור עיניו. קומתו נזדקפה וכתיפיו נתיישרו ונעשו רחבות ואמיצות. בקול מפקד אמר לה:

– גברת, איני רגיל ליחס כזה!

ג' די־ווריה נתכּווצה, נרתּעה, פניה נתקמטו והזיקנה ורוע־הלב כיסו אותן. עווית ספוגה עלבּוֹן וּכאב עיקמה את שׂפתהּ העליונה, ובלחש אמרה:

– עודך מתרעם עלי?

והוסיפה מתוך בכי עצור:

– גם אני איני רגילה ליחס כזה.

הפעם בכתה בדמעות־שליש. שׂערותיה נפזרו על פניה הרטוּבּים ונתדבּקו לפקעות לחות ומבריקות. פיה נתרחב וגילה חלל ריק, שחרחר. רגליה היו מכוּנסוֹת, ושתי ברכּיה היו צמודות זו אל זו מתוֹך רעד עצור. מרגלית קם וסר הצדה. על אדן החלון נשען והבּיט החוצה. החמה עוד ניסרה ברקיע גבוה־גבוה. רוח קלה עיפרה באבק הרחוב והשתעשעה בשׂרידי־ניירות מעוכים. אליהו לא חשב מאומה. רק התבונן, התבונן, וקלט במוחו שלא מדעת את צורות החזיונות שעברו לפניו.

נגיעה קלה וּזהירה העירה אותו. ג' די־ווריה עמדה קרוב לו ולחשה על אוזנו:

– אליהו, עוזבני עתּה לנפשי, ראשי עלי כואב.

והוא פנה ללכת. עיכּבתהוּ:

– אתה כועס?

– לא.

את שתי זרועותיה שׂמה על כּתפיו והסתּכּלה בו:

– ומחר הלוא תבוא?

– בוא אבוא.

היא פרצה שוב בבכי, וגמגמה:

– ובכן, לך לך… לך.

הוא הרחיב את צעדו ויצא מן החדר. בפתח נתקל בפּייר, לא במקום סתר באחת מפּינות המבוא. פניו היו הפעם מבוּדחים מעט. על שׂפתיו ריחף צחוֹק חמים ואכול תאווה. מאחורי הדלת עמד והקשיב לכל הנעשה.


 

כה    🔗

כשחזר לביתו מצא לגודל תימהונו את קליינבּוֹים יושב וּמחכּה לבואו. את קליינבּוֹים לא ראה מרגלית זה ימים רבים; הלוא פּחד ונמנע מבּוֹא במגע ובמשׂא עם מקורביו מאז. הן התאמץ בכל מאמצי כוחו לשכּוֹח את זיכרונות עברו ולמחותם מעל לוח לבּוֹ. אליהו צלל בתהום של אי־בירור וּמַחשכּים. מיום שכתב מכתבו האחרון לעדה לא ידע מאומה מכל הנעשה אִתּהּ, וגם לא השתדל לדעת. אי־ידיעה זאת היתה נעימה ורצויה לו. למה לו להחריד מרבצם את מכאוביו הנרדמים? רק לעתים רחוקות הגיעו אליו דברי קליוֹזֶא. אך דבריו היו קצרים ונימוּסיים, וזעזוע הריעות מאז נשתתק בהם ושם עדה לא נפקד בתוכם.

שני המכּרים לחצו איש את יד רעהו וקליינבּוֹים בחן את אליהו בעיניו הקטנות:

– למה אין רואים את פניך?

– טרדות… טרדות… גמגם.

ואחר הוסיף כמתעורר:

– ומה שלומך אתה?

– אין דבר… חיים אנו; פניך רעים, אליהו, כמעט שלא הכרתיך.

מרגלית צחק מרה:

– הזיקנה קופצת, הימים עוברים והם לא ישובו.

– אכן, אכן באתי להיפרד ממך… חיפשתיך… באתי להיפרד, כי בעוד שבוע אני עוזב קריה זו ויוצא למזרח, הנני למלאות חובתי לאגודתנו. אולי תלך עמי?

מרגלית הוריד ראשו:

– לא, אי אפשר, אי אפשר.

קליינבּוֹים ישב לצדו, העמיד פנים תמיהים, ופתח:

– באתי אליך גם לשם שליחוּת, אמנם אין דרכי לשים ראשי בענייני חברי, אך, הבינה, הנה קיבּלתי מכתב מאת ה' זאלקינד, מחנכהּ ובן־בּיתהּ של עדה שיינבּוֹים, הוא מבקשני לראות פניך ולבוא אתך בדברים, התרשה?

– דבר דבריך.

– קשה לי מאוד לנגוע בעניינים כאלה. שמים וארץ יכולים להעיד עלי, שלא באשמתי באו כל אלה, אבל, תבינה, למשפחת שיינבוים אני חייב תודה רבה…

דבריו אלה נאמרו במתינות, בקול ממושך ושׂוֹרט את האוזן. פתאום שינה קולו וכל תהלוכותיו. במהירות ובהקפדה התחיל זורק אמריו:

– הריעות לעשות, מרגלית, הריעות מאוד. זה היה שעשוע רב־סכנה. עליך היה להכיר ולדעת את אופייך ואת נפשך. כן, כן, יקירי…

מרגלית ישב על מקומו ובשׂרוֹ נעשה עליו חידודים־חידודים. לשמוע מוסר ותוכחה מפי קליינבּוֹים – אח! כמה עגמה עליו נפשו. ירידה כזאת, שפלוּת כזאת. אך מה יאמר ומה ידבר. הלוא הצדק אתו. הלוא כה ישפטוהו כל בני אדם. את ראשו הרים וראה את קליינבּוֹים עובר את החדר בצעדיו הצרים ומנועע את גופו הקטן והמסוּרבּל. הוא שאל במנוחה מעוּשׂה:

– איפה עדה?

– אה!… אה!… אינך יודע? עלי להתחיל מן ההתחלה. עדה נמצאת עתה ביפו, אל קליוֹזֶא נסעה. אִמהּ שבה לאיתנה. שם ביפו היא רופאת בבית־חולים, התמכּרה כּוּלהּ לעבודתהּ ושבחהּ רב בפי כול, והנה מכתבו של זאלקינד; הוא הגיעני היום ומבקש ממני, שאחזיר את היחסים בינך ובין עדה למקומם הראשון. נדמה לי, שגם יד עדה בזה…

אליהו דחהו בתנועת יד:

– אל תדבר ככה.

– תמים אתה, מרגלית, למרות קלות־דעתך וּפזיזוּתך היית תמיד תמים, נלהב, חסר־נסיון, בעל־דמיון. אך הגיעה השעה לחדול מזאת, לחשוב על הדרך שתבור בה. בעוד שבוע אני נוסע ליפו, הנני לעמוד לימינך, אם ישנם הדורים, איישרם, תוכל לבטוח בי…

קליינבּוֹים התחיל מפזר אמריו. למלאות שליחותו רצה. עליו היה להראות למשפחת שיינבּוֹים התומכת בו את ידו הגדולה. באמצע החדר עמד, שתי ידיו שלובות על חזהו ועיניו הקטנות בוחנות את אליהו, והוא מחכּה למענה. מרגלית הוסיף לשבת בראש מוּרד ונתוּן בין בּרכּיו הפשׂוּקות, והשׂערות פרועות והסקירה חבויה בצל גופו עצמו. כל תשובה לא באה. את דברי קליינבוים כמעט8 שלא שמע. באופן אַכזרי הרגיש עתה, מה רב הוא אסוֹנוֹ ועד כמה אפסה עצה ממנו. הוא חש ברעתו כהרגש אדם כאב חזק. להרף עין נסתּבּכה מחשבתו כבודקת אחרי אפשרות של הצלה. עד מהרה נוכח שאפסו כל הדרכים ושנסתתמו כל המעיינות. קול־מסתורין קר ואילם ניבא לו את גזר־דינו: לא, לא תוסיף עוד ראות פניה כל ימי חייך על הארץ.

– מרגלית, מרגלית, למה לא תענני, למה לא תענה על שאלתי? – עוררהו קליינבּוֹים.

אליהו הסתּכּל בו בעיניים בוערות ותועות. חיוור ורזה היה פרצופו, ודבריו היו רפים ויגיעים:

– אנא, הרף ממני.

אולם קליינבּוֹים התעקש והתקרב אל אליהו וגם שׂם ידו על שכמו, ואמר רכּוֹת:

– לא ארף ממך. את טובתך, את טובת שניכם אני דורש. חשוֹב היטב, אַתּה מסור לעדה, נפשך קשורה בנפשה… סרת מן הדרך, בזה היתה קלות־דעת, אבל לא שרירות־לב, אפשר לסלוח לאדם…

מרגלית קפץ ממושבו וצעק בקול:

– מי יסלח לי?

– עדה, כּוּלנוּ.

מרגלית התחיל מַכּה באגרופיו על לוח חזהו:

מה רצונך ממני? לך לא חטאתי, לא חטאתי לאיש; הנני אדם הצועד בדרך חייו כפי יכולתו הוא, מבּלי לשׂים לב אם זה מוצא חן בעיני זולתו או לא!

עד מהרה נשתּתּק. הכיר בעוותתו. בקול מפייס פנה אל קליינבּוֹים:

– אימתי אתה נוסע לשם?

– בעוד שבוע.

– ומה מלאכתך?

– הנני לעמוד בראש בית־ספר; לחנך דור חדש.

– טוב.

ברגע זה נשמעה דפיקה זהירה בדלת. אחר נפתחה לאיטהּ, ודרך הפתח נכנסה לינה. כדרכּהּ נכנסה שקטה, עצובה ונכנעת. במבּט משתּוֹמם ומשתתף הקיפה את פני מרגלית הנסערים. מכבר הימים הכירה בו שהוא שומר בקרבו סוֹד יוגֹנוֹ. אבל לינה התאמצה לא לנגוע בפצע זה. כמעט שניחמה על שהפריעה הפעם מנוחתו, ולחזור על עקביה רצתה. אך מרגלית קידם פניה, אחזהּ בידיה ואמר לה בקול מלא חנינה:

– לינה, בואי, תשבי אתנו.

קליינֹבּוֹים עיקם את פיו מתוך לעג נסתר, כאומר אל נפשו: הנה עתה הכּול גלוי וידוע לפני. בעיניו הקטנות בחן את לינה ואת מלבּוּשיה הפְשוּטים, וצחוק לעגו לא סר מעל שׂפתיו. אחר ניגש אל אליהו, כפף עליו, ולחש על אוזנו:

– אליהו, אמור בעצמך, הכדאי הדבר בשביל ריבה זו?

בראשונה לא ירד מרגלית לסוף דעתּוֹ. אך כהרף עין תפשׂ מחשבתּוֹ והתפרץ בצחוק גדול, והשיב בקול מבוּדח:

– לא, עוזבני לנפשי, אני מבטיחך, אתה מגשש באפילה.

קליינבּוֹים נעלב. לקח כובעו ופנה לצאת. הוא שאל:

– ומה עלי להגיד לעדה?

– דרוֹש בשלוֹמהּ.

והוסיף מתוך עצב:

– אמור לה, שאלוהים לא רצה.

קליינבּוֹים נפרד ממנו ויצא מחדרו. לינה ישבה על הספּה ושזרה את רקמתה. ידיה הקטנות מיהרו להתנועע, ולרגעים השליכה מבּטהּ באליהו היושב על כרעי מיטתו ןמבּיט ישר אל החלון, ששחוֹר הלילה הציץ בו. לבּהּ המלא תודה למציל נפשהּ נתכּווץ בקרבּהּ. אמנם עדה החרידה נשמתו ולהועיל לו לא יכלה. לאחר שעה קלה ניגש אליה מרגלית ושׂם ידו על רקמתה כדי להפריעה בעבודתה, והטיל בה את עיניו השחורות והעמוקות. עיניים אלה הבּיעו עתה חוּלשה ואפס־אוֹנים. בעודנו ילד היה בוודאי מביט כה בפני אמו. הוא כאילו מבקש מאת לינה עזרה, סעד ותושיה. אך מה הם הדברים שתשמיע לו? והיא אינה יודעת מאומה.

– לינה – מלמל, ואחז בשתי ידיה – מה היתה מחשבתך בימים ההם כשהתגוללת בלי מגן ומחסה?

רעד עבר את גו לינה. בפעם הראשונה הזכיר לה את עברהּ. עד מהרה שבה אליה רוּחהּ. כל עלבּוֹן לא הרגישה. אַדרבּה, מוכנה היתה לפרט לפניו את כל חייה ואת כל מה שבא לה אז בימי־מחשכּים ההם. קירבת רוח חשה בינה ובין אליהו. כאח היה לה עתה, כאח חביב וקרוב. את ידיו לחצה והושיבה אותו על הכיסא שלפניה, ובקול עמום ורגש ענתה:

– אדוני הטוב, אם אדם רעב ללחם וצולל בנבכי רפש וחלאה, אין הוא חושב מאומה; אז הנהו כבהמת השׂדה החיה על תּאווֹתיה הגסות. הוא חי אז מיום ליום, משעה לשעה.

מחשבה זו, שהבּיעה העלמה הזאת אשר פניה הרזים היו כפני ילדה קטנה, הפתיעתהוּ. הוא מלמל לה:

– לינה, צדקת, כבהמת השדה… מיום ליום… משעה לשעה… הלוא כך אני חי זה חודשים מספר…

– הלוא אתה, אדוני, כה אמיץ־רוח, אמרה לינה בזהירות.

מרגלית קם. אמיץ־רוח… אמיץ רוח… מלים ריקות וחסרות טעם. לך והילחם, צא ועמוד במערה, אם החיים, אותם החיים שמחוץ, אותם החיים שאינך אדון להם, עומדים לפניך כנד מוצק ואין מעבר. רק פעם הלוא מעדה רגלו. הלוא החיים האפלים, הרעים, הרודפים את האדם עד חורמה, הם ששׂמו את המכשוֹל לפניו, שׂמו אותו בכוונה מתוך אַכזריוּת חימה להתל בו. אמיץ־רוח… אמיץ־רוח… למה? למה באה ג' די־ווריה זאת ושׂמה עליו כבלי ברזל אלה? מי שלחהּ אליו? מי הציגהּ על דרך חייו? ואם במחי־יד אחד יטיל מעליו שלשלאות חרפה ובוז אלה, האם עקבוֹת לחצן לא יישארו על נפשו לעד ככתובת קעקע וּכאוֹת קין? עדה הנה שם. אל קליוֹזא נסעה; המחכּה היא ליום שובו אליה? המוסיפה היא להאמין ביושר לבּוֹ? איפה הם קליוֹזֶא, עדה, חלומותיו, תקווֹתיו, אושרו?

– לינה, מה עלי לעשות?

שרתה דממה. הערמון שלפני חלונו התנועע במשוּבת רוח־ערב פושרת. במבוא על המדרגות נשמע קול צעדים עולים ויורדים בדרדורם המשונה. ברז מים פלט קילוחים ארוּכּים ופזיזים. לינה ישבה ורקמה את רקמתה. ריסיה הארוּכּים העיבו על עיניה המוּרדות והשקועות במלאכתּהּ. חפץ עז נולד בקרבּהּ לגמול חסד לאליהו. למלאך אלוהים היה בעיניה, ולא הבינה מה היא הרעה המצערת אותו. האומנם גם על לוח חזהו מוטלים צללי עבור מכוער וצורבים כעופרת מוּתּכה? האומנם גם האיש הזה היושב לצדהּ, גואלהּ ומקוֹרבה, נוֹשׂא אתו אותו הכתם האפל והשחור המעורר אימתו עליו והמרעיל את מתק חייו?

– לינה, לחש אליהו, אהבתי עלמה אחת; טובה היתה; זכּה היתה; את כל כבוֹדה מסרה לי… אך, נסתּבּכתּי כציפּוֹר בפח… נסתבכתי באשה אחת זרה לי; מה עלי לעשות?

שרתה דממה. לינה לא מיהרה לענות לו. את מלאכתּהּ שׂמה הצדה והשרתה עליו את שתי עיניה החומות והגדולות. ואחר אמרה בלאט:

– הצלת את נפשי; הצל גם את נפשך.

– במה ואיך?

– הוצאתני מן הרפש אשר טבעתי בו, עליך לצאת מרפשך.

אליהו התחיל קורץ בעיניו ומסתּכּל בהתמדה בפני העלמה. דברים אלה, רעיונות אלה לא פילל לשמוע מפיה. עד מהרה התאושש. זכר שלינה זו מצתה את כוס התרעלה. ידע שגם היא חוּנכה על ברכי יגון פנימי וחודר; שגם היא בורחת מפני מחשבות לבּהּ; שגם היא יראה לעורר נשכחות. והבין וידע, מי שׂם מלים אלה בין דלתי שׂפתיה.

– אעשה כדברייך, ענה.

לינה קמה, ניגשה אל המלתחה והוציאה את מעילו של אליהו והגישתו לו.

– למה לי אלה?

– איני יודעת מאומה, אבל עליך לצאת ולעשׂוֹת את חובתך.

בידיים רועדות לקח את המעיל ולבש אותו. בראש מוּרד כחוטא עמד לפניה. להבּיע לה תודתו רצה, אך המלים נעתּקו מפיו. את ידו הושיט לה, והיא אחזה בה וגמגמה:

– צא, מהר, ויהי אלוהים בעזרך.


 

כו    🔗

בצעדים גסים עשה אליהו את דרכו אל מעון הקיץ שבסביבות פאסי. מעיין חיים חדשים פיכה בעורקיו. ליום הזה קיווה, מפני היום הזה גם פחד. כערימת נמלים אשר דרכה בה רגל גאווה ויושביה נמלטים על נפשם בהולים ונבוכים, כן התחילו הרהוריו הרעים ועיצבונו לעוזבו ולהסתלק מעליו. מחדש וביתר עוז פרשׂ צל עדה את ממשלתו על כל ישותו. עוד לא ידע אל נכון את הדרך המוליכתהו בתשובתו אליה. אבל דבר אחד היה נהיר לו: עליו לצאת מתוך הביצה בה הוא טובע; לינה היתומה העזובה הראתה לו את הדרך הזאת. הנה הוא הולך עתה לנחול את הניצחון על עצמו ולהטיל מעליו את עוּלוֹ של הגורל הסמוי מן העין ולהטות שנית את אוֹרחות חייו הבאים בכוחו ובעצם ידיו אל דרכי רצונו. אליהו הסיר את מעילו מעליו והתלה אותו על זרועו; גם את ראשו גילה. קילוחי אוויר ארוּכּים נכנסו אל נחיריו שנתרחבו. חזהו גאה והלב התרוצץ בין צלעיו, כעומד להיפקע ולשטוף קרביו בזרם דם חדש וחם. כל יחסו לג' די-ווריה נראה לו עתה כה מקרי וכה חסר קשר קיים ושרשים עמוקים, עד שהתפלא בקרבו איך זה יכול להיגרר אחריה ולבלות בחברתה זה חודשים אחדים; עתה היה דבר זה מטושטש לו ונראה בעיניו כחלום בלהות ותעתועים.

ובכל זאת כשהתעכב לפני שׂבכת השער התחיל דבר-מה מפרכס בפנימיותו; אך הבליג ברוּחו ומשך בפעמון. מעון הקיץ היה מוטל במקומו כשהוא מוקף עצים נרדמים המאפילים על כותלי הבית בשחור ענפיהם. מַחשכּים כבדים רבצו על הכול מסביב, ואף בחלון אחד לא נראה אור. פרחי ליל פתחו גביעיהם המזוגים טללים ופיזרו קטורתם המשכּרת. רגעים אחדים עמד שקוע ראש וחיכּה לפייר. איש לא בא. אליהו משך שנית בפעמון בתנועות גרויות ואין מענה. אז הרים את גופו ובקפיצה קלה עבר ודילג מעל השער. כגנב הבא במחתרת כן חלף בין אילנות השׂדירה הצרה ואוזניו קולטות וסופגות, כמתאמצות לצבּור ולצוד כל קול וכל הד המבצבץ ועולה סמוך לו. היה שקט. דלת המבוא היתה פתוחה לרווחה. נכנס בּה פנימה. על ראשי בּהוֹנוֹת-רגליו צעד כמרגל חרש. בחדרים שרתה אפילה; אך הוא הלוא ידע אותם יפה. ימים ולילות עשׂה פה בחברת די-ווריה. שלא מדעת נתחדשו שיירי זיכרונות נַעלמים. הדממה ששרתה פה היתה מוזרה והולידה חשדים בלבבו. למה אין איש מפריעהו בלכתּוֹ? למה אין איש שואלו לרצונו? אולי קרה אסון. הוא ניגש בפסיעות מהירות לחדר הג' די-ווריה והתדפק על הדלת. לאוזנו הגיעו הדי דפיקותיו המזדעזעים בתוך חלל החדר פנימה, אבל כל מענה לא קיבּל. אז דחף את הדלת בכל כּוֹח זרועו. היא נפתחה לפניו ברעש גדול והוא נכנס אל החדר. אור לא היה בו. צל-אדם מעוּבּה ריחף ובחיפזוֹן עבר לעיניו וניענע את הווילון הלבן הפרוּשׂ על החלון. אחר הגיע לאוזניו מתוך הגינה קול צעדים פזיזים. אליהו נבהל. חיש הדליק אור. אך הנה… פחדו היה פחד שווא. בחדר בתווך עמדה ג' די-ווריה המוּמה ופרוּעת שׂיער, ועינהּ תועה ופיה פעור מרוב השתוממות והפתעה. על אחד הכּיסאות היה מוטל מעילו השחור של פּייר ושתי כנפיו פשוּקות אחת הנה ואחת הנה.

– ההפרעתי? קול זה של אליהו היה רע ומלא לגלוג.

– לא… אבל… לא פיללתי… גמגמה.

– אכן… אכן… אאמינה…

ומרגלית פרץ בצחוק גדול.

את מטרת בואו שכח עתה; קנאה עזה צרבה שׂפתי פיו. מאוּסה וּשפלה היתה אשה זאת בעיניו. הכנעתה ואותו מבּט של התרפּסות9 שהיה מהבהב בעיניה העכוּרות, ואותן התּנוּעות המכוּוצות והעצורות והאשמות, והספוגות פחד ועורמה, עוררו בו כאב משונה, כאב המזוג בהרגשת חרפה וקלון. להתנפל עליה ולמחות זכרה מן העולם ולעוקרה מתוך לבּוֹ כליל – זה היה חפצו האחד. רק עתה ראה אל נכון מה עמוקה ושפלה היתה ירידתו. כל יהירותו והכרת ערך-עצמו כאילו שחה ארצה וכאילו נמחצה. ופתאום, בהרגישו את שתי זרועותיה הקרירות של די-ווריה הנחות על חלקת צווארו, לא עצר ברוחו וַהדפהּ מעליו בכוח ובשאט נפש, עד שנפלה על הדרגש שלפניה. היא קמה שנית. את קוֹלהּ ריכּכה. עיניה קרצו וצחקו. התחילה משמיעה חלקותיה בקול חנף ומפתה10. מרגלית, מה קרה?… אתה יוצא מדעתך… אך עד מהרה נוכחה לדעת שדבריה אובדים בחלל החדר הריק, ואל אוזני אליהו אינם מגיעים. היא ראתה את מבּטוֹ הצמוד במעיל פּייר, המונח שׂרוּע על הכיסא ומשאיר עליו כתם שחור, בולט, מבהיל ורע. אז התייאשה. דומם הורידה ראשהּ והבינה כי הכול גלוי וידוע לפניו, ואין להעלים עוד על האמת. שוב ניגשה אליו, בזחילה ובצעדים צרים התקרבה וכל גופה נצטמצם ונתמעט והתחיל מתפתל כנחש עקלתון. חזה היה גלוי וסוער. בעיניה נוצצו רסיסי דמע. היא מלמלה:

– מרגלית, סלחה… סלחה… אתה הלוא הבאתני לידי זה…

אך אליהו לא שמע לה. וכשראה שברצונה למושכהו אחריה, סר ממנה ופנה בצעד רחב אל הדלת.

ג' די-ווריה קפצה ממקומה בכוח רב עד שנזדעזעו כל רהיטי החדר. בינו ובין הדלת התייצבה וגדרה לפניו את הדרך. עיניה פיזרו זיקי זרחן ירקרקים וּמלאי זוועה. גאוֹן דורות הבּיע ראשהּ המוּטל הצדה וצווארה המוארך וכתיפיה המעוגלות. את שתי זרועותיה פרשׂה לרוחב גופה ועמדה רגעים אחדים שקטה ומאובנת. פניה היו עתה שטופי רתת חיים מוזר וטרפני ומלא אייל. לאיטה ובקול צלול שאלה:

– היודע אתה והמכיר אתה את הבית שבו אתה נמצא?

אליהו ענה בצחוק מר:

– אה, אני יודע… הלוואי שלא ידעתיו.

– תואיל אפוא להיות זהיר בתהלוּכוֹתיך.

– או!… לגלג מרגלית.

חמתה של הג' די-ווריה עלתה וגדלה. שׂפתיה רעדו וראשי אצבעותיה רעדו. בקול לא לה צעקה…

– אמנם צדק פּייר…

היא הפסיקה והוסיפה במהירות:

– סוף-סוף אינך אלא יהודי נבזה.

הנה נפלטו הדברים מתוך פיה ונבהלה בעצמה מפני מוצא שפתיה. פיה נשאר פעור וזרועותיה נפלו בקול על שוֹֹקיה. פניה נזדקנוּ ונתקמטו והבּיעו דאגה מרוּבּה. היא פחדה להיפּגש במבטו של אליהו והורידה את עיניה. בראשונה לא האמין אליהו למשמע אוזניו. אחר התקומם בקרבו דבר מה שליט ורב כוח, שציווה לקום ולהגן על כבודו המחולל. אגרופיו נקמצו ועורקי צווארו נתנפּחו. עד מהרה התגבר וכבש את כעסו. קול קרא בעמקי לבּוֹ: אתה האשם… הוא הסיר אותה הצדה ועבר את החדר לאורכּו ופנה אל המסדרון. צווחה חדה וגוזרת לב ליוותהו ורדפה אחריו. אחר הרגיש שרגליו אחוזות בידי הג' די-ווריה, שהיתה מוטלת שׂרוּעה על פני הריצפה והיתה נגררת אחריו. היא התרפּסה לפניו, התחננה, התמוגגה בדמעות: מרגלית… עשׂה בי כרצוֹנך… הכּני על פּני… חרפני כאחת הריקות… אך, אנא, בל תלך מפה… אל תעזבני… סלחה… היא נשקה את בּרכּיו ונשענה עליהן בראשה ונצמדה אליהן בכל גופה ולא נתנה לו לזוז ממקומו. מרגלית עמד. הוא לא ידע מאומה מכל הנעשה. בתנועה מהירה השתחרר מבין זרועותיה וברח. הצווחה החדה החודרת רדפה אחריו הרחק הרחק.

לאחר חצי שעה, כשהלך ברחובות ההומים, זכר את כל מה שעבר עליו. שוב לעג לו גורלו הרע והראה לו את לשונו הארוּכּה. רק לפני שעות אחדות צעד על פני רחובות אלה ובלבּוֹ נשא אתו מפעל כביר. עתה הוא שב מנוצח, מנוצח וַחפוי ראש. הוא שב בזוי בעיני עצמו, כאיש צבא, ששונאיו פרקו מעליו את נשקו והתעללו בו ואַחר שילחוּהוּ לנפשו. בּוֹלווארי פּאריז היו עתה זרים ורחוקים בעיניו. מה לו פה ומי לו פה? מבחר שנות נעוריו בילה פה. פה למד ופה שתה בצמא את תורת עם זה ותרבותו ומנהגיו וסדרי חייו. הוא חשב, הנה דרכיהם הם דרכיו, ומחשבותיהם – מחשבותיו. אחרי האופקים הרחבים והמזהירים המשׂתּרעים במרומי עם זה רדף, ובכוונה התרחק משמי עברוֹ הצרים והמעורפלים, והאמין: כמוהם ישמח בחייו ויראה אור. הוא ראה את עצמו בן-חורין וגדול מאחיו בני עמו ואחר. פה בבתי התערוכות ובבתי הגניזה ישב שעות וימים וספג אל תוכו הדר דורות ותקופות וכליל עמים וארצות. יופי וחדוות חיים, חדוות חיים שאינה מבקשת פתרונים – זאת היתה משׂאַת נפשו. רגש חי ופורה זה, שאלפי שנות דלוּת גזלו ממנו – אותו רגש השתדל למזוג בדמי עורקיו ולהשכינהו בתוך חדרי לבו ולשוזרו בסבך מחשבותיו ולעשותו קניין נשמתו, לעשותו למפקדו המתווה לפניו את מסילות חייו. אך עתה באה משוגתו. קניינים אלה אינם נקנים על ידי התאמצות. רק שכבה אחת דקה וקלת-ערך כיסתה את פנימיותו ושינתה את מראהו. אבל שם מתחת לשכבה זו, במקום ששוכנת הכרתו, במקום שפועם ומבעבּע מקור נשמתו, הכול נשאר כאשר היה. יהודי נבזה… יהודי נבזה… פּייר צדק, צדק אותו המשרת המסכן העומד במסדרון עם קדקדו המקומט ועיניו הקטנות והבוערות. כל ימיו ברח מפני צל מוות זה. הלוא גם חשב שהצל ממנו והלאה. לא, זה היה מורך לב. הוא פחד להפנות ראשו ולהבּיט לַאחוֹריו. הפעם הביט והתבונן. והנה הנו הצל המעוּבּה והאפל, והנה הוא עומד במארב כשׂעיר יערות עם פרסותיו החדות ועם פיו הפעור, מחשׂיף שיניו העקומות, הצהוּבּות, המטפטפות טיפּוֹת ארס ולעג עד בלי רחם. על חול בנה את כל היכל נפשו. וכאשר נשׂאהו ורוממהו, כן נטה לנפול ולהתמוטט. עתה נהרס כולו במגע-יד אחד. יהודי נבזה… יהודי נבזה… הוא רדף אחרי גדולות… ח!… ח!… ח!…

עברו אנשים למאות, לאלפים, ומרגלית עמד גלמוד ועזוב בין המונים אלה. הוא מיהר הביתה. הוא הרגיש את עצמו אחוז בדידות ויתמות. בחדרו מצא את לינה מכונסה בפינת החדר סמוך לחלון וַעסוקה במלאכתה כמחכה לבואו. כשעמד בפתח מיהרה לראתו:

– חיכּיתי לך.

פני אליהו היו קודרים. לינה פחדה:

– אדוני?…

מרגלית ניענע בידו:

– אין דבר, מילאתי אחרי דברייך.

והוסיף:

– אל המקום שאני בא משם לא אשוב עוד לעולם.

הוא תהה לרגע ואמר:

– יודעת את, לינה, ברצוני לנסוע לבית אבי לנוח.

בשעה שהוציא את דבריו אלא עוד לא ביכּרה מחשבתו כל צורכה. רק אחרי כן שקלהּ וּמְצאהּ ישרה מאוד. הוא חיזקהּ:

– לינה, אני עייף, נדדתי דיי… שם אולי אמצא לזמן מה פינת מרגוע.

פני לינה כּוּסוּ קדרוּת; כמה לא רצתה להיפרד מאליהו. אל קירבתו התרגלה. אבל היא פחדה פן יחשוב עליה כי רק את טובת עצמה היא דורשת, ומיהרה לענות בחמימות:

– אמנם כן, תיטיב לעשות.

– אבל טרם נוסעי מפה עלי לדאוג לשני אנשים… לך, לינה, ולאחד מריעי.

הוא ישב אל צדהּ וסיפר לה את מאורעות חיי מוֹריס לוי. עגומים ומעוררי רחמים היו דבריו. לינה הקשיבה להם בלב חרד, ועיניה הגדולות הבריקו בתוך הדמעות שנתלו בהן. נעימה ומלבּבת היתה הבעת פניו של מרגלית. הוא ביקש ממנה שתשב יחד עם מוֹריס לוי ותדאג לו, כי בעוד ימים אחדים עליו לעזוב את בית-החולים. לינה הסכימה. מרגלית לחץ ידהּ:

– את נערה טובה…

לינה פנתה מעליו וניגשה אל החלון. היא מלמלה דברים לא ברורים. אליהו הלך אַחריה, כפוף על שכמה, וּשאֵלהּ:

– לינה, מה תדברי?

– לא מאומה… ואני חשבתי, שאין אסון כאסוני… גמגמה.

– לינה, שׂימי ידך על לבּי… הוא ריק… רק יגון קודר…

היא שמעה לו. את ידהּ שׂמה על לוח חזהו. פני אליהו ביקשו רחמים, עזר, סעד. והיא מה? ובידהּ אין כול. היה שקט. מתחת ידה הלם לב מרגלית. ובלבּהּ היא התעורר תחנון חמים. אל השמים התנשׂא. חרש חרש התפללה, לשלום מרגלית התפללה וּלרווחתוֹ. היא דאגה לו. עיניו היו עתה חיוורות וּכבוּיות. עיניים כאלה ראתה אז במוֹת עליה אִמהּ.


 

כז    🔗

שבוע תמים היה אליהו טרוד בסידור חייהם המשותפים של לינה ומוריס לוי, ורק אחרי סדרו את כל הדברים יצא לדרכו אל עיר מולדתו ואל בית אביו.

השמש שקעה. בעצלתיים ומתוך טלטולים תכופים התנועעה המרכּבת הגדולה בצורת תיבה שאורכּהּ גדול מרוחבּהּ והיא רתומה שלושה סוסים יגיעים ברוחב ושׂירכה דרכּהּ לאיטהּ ובקושי. משני עברי המסילה השתרע המישור החד-גוֹני של ארץ פוֹלניה עם ניריה השטוחים והחרושים. באופק נגעו בכיפּת השמים מַסרקוֹת צמרוֹת יערי האוֹרן הכּחלחלים. כּפרים היו פזורים פה ופה. בתיהם היו בנויי עץ וגגותיהם היו מכוסים קש שחור מרוב אבק וגשם. עדרי בקר ארוּכּי רגל ורחבי גרמים התנהלו על פני המרעה. דלוּת ושיעמום. האיכּרים עמדו על מחרשוֹתיהם גבוהי קומה, רזים, שׂערות ראשם קלוּשוֹת וּלבנבּנות, ופרצופם שזוף השמש בולט סמוך ללסתות, ועיניהם הקטנוֹת, המבריקות בצבע-תכלת מימי, הבּיעו גאווה, הכנעה, מרירוּת, ערמומיות חדה וקהות כאחת. במרכבת פנימה על שני הספסלים ישבו הנוסעים אחד מול רעהו ורגליהם כמו מעוּרבּבות יחד. היום רד. בעד האשנב הקטן התגנבו אל המרכבה ברעדה קווי פז אחרונים. הנוסעים הורידו ראשם והשקיעוהו בין מעיליהם הפתוחים לרווחה. יהודי כרסני אדום החבּיא פרצופו בין שׂערות זקנו הצהוב והמגודל והשמיע נחרתו. על בּרכי אחת האיכּרות היה מונח סל נצרים עגלגל מכוסה בד אפור, ומתוך החור שבתווך היה בולט צוואר אווז לבן ודק. צוואר זה היה מסובב את ראשו הקטן אנה ואנה בלי הרף, פער מקורו האדמדם באי-חפץ כמפהק והתבונן בעיניו הקטנות כחושד באיזה דבר. אליהו מרגלית ישב גם הוא בין הנוסעים. הוא ישב סמוך לדלת מכווץ וזר ועצוב-רוח, ועינו רפרפה במרחב הפרושׂ לפניו. הנה ארץ מוֹלדתּוֹ. לבּו לא זע. תוּגה שקטה השרה עליו נוֹף זה, הצולל חסר צורה מסוימת בחשכת בין השמשוֹת. גם יוֹשבי ארץ זו והלך-רוחם נראו לו פעוטים ומוּגבּלים. לפני שבע שנים עבר על פני דרך זו ופניו מוּעדות מערבה. אז התרחק מביתו, ועתידו היה תלוי מעל ראשו כשמש לוהטת. אל העולם הגדול הוליך אתו אז את יקוד רגשותיו ואת גודל שאיפותיו. עתה הוא שב בחוסר כול. את הכול ניצח ועל כל המעצורים התגבר, אבל את הניצחון על עצמו לא נחל.

החשיכה גדלה מסביב. במרכבה נהפכו הנוסעים לגוש שחור אחד. שתי נשים שישבו מול מרגלית פטפטו והשמיעו בכל פעם אנחות קלות, אנחות קלות אלה, שאינן מבּיעות כל צער, כל מכאוב והמלווה את השׂיחה בלי כל יסוד. שלא מדעת התחיל אליהו מקשיב לדבריהן.

– חטא אלוהים הוא, אמרה האחת.

– ועודם באים עלי בטענות, ענתה השנייה.

– ומה הוא רוצה ממך? —

– למרר את חיי הוא רוצה.

– כך דרכם של הגברים, בלי יוצא מן הכלל.

– אכן… הנה אשתו של אריה ליבּ.

– בבקשה, אודותיה בל תדברי.

– למה? אשה צעירה… יפה… נישאה לבעל זקן, מטוּפּל בבנים… בפרט הבנות… איני מקנאת בה.

– אם חורגת, וכי מה תרצי.

– באמת אני מתפלאה, למה מיהר אריה ליב לשאת אשה… כמה שנים עברו מיום מות אשתו הראשונה?

– כשלוש שנים… אך למה תעוררי מתים מקברם… הבה נירדם.

והשׂיחה נפסקה.

אריה ליבּ – כך שם אבי מרגלית. הנשים דיברו על בית אביו. דבר-מה ניצת בלב אליהו וחימם את נפשו. בית אב, אחיות, משפחה – כמה רחוקים היו דברים אלה מלבּוֹ. רק שאיפותיו, מאווייו, מלחמותיו ידע. המרכבת התקרבה אל עיר מולדתו. בית הקברות היה הראשון שקידם פניו. הוא היה נוצץ באפילה עם מאות מצבותיו הלבנות. שם מימין סמוך לאלון המעוקם קבר אמו. עיני מרגלית נצמדו אל פינה זו. המוות אינו מפריד בין החיים, עברה מחשבה בלבּוֹ. עתה נראה לו הקשר לאמו גדול ועז משהיה בעודנה בחיים, בהתהלכה בכבידות בחדרי בית אביו בעיניה השחורות, אותן העיניים העמוקות והמבּיעות עוז וגיל פנימי וכוח אמיץ, שרוב מכאובים, מחלות, עינויים לא יכלו לטשטשן ולעממן – בעודנה בחיים הלוא עבר על פניה וכמעט שלא הרגיש בה. עתה קמה ועמדה לפניו כסמל רם ונישׂא. עתה היתה אמו שוכנת לבּו ומדריכתהו ומפקדת עליו את המעשים אשר יעשה ואת אשר לא יעשה. לקפוץ מעל המרכבה רצה ולכתת רגליו שם בין המצבות עד הגיעו אל האלון המעוקם ולהשתטח שם על מקום מנוחת אמו הרחמנייה ולפרוץ בבכי ילד עזוב ולהרגיש קור אבן השיש על עור לחייו. אמו היתה שומעת לו; אמו היתה יודעת את נפשו; אמו היתה מוצאת את הנוחם, את המרגוע לנדודי רוחו.

אך הנה השמיעו הגלגלים רעש גדול. המרכבת נלכדה בין שתי שורות בתי הרחובות. דממת קברים שרתה מסביב. בוץ וחלאה. שומרי ליל עמדו בקרנות. בית-הכנסת התנוסס כאוהל מתים גדול. בתי לבינים ועץ סגרו עליהם חיי דלות ועוני. אוויר חמוץ, רטוב, כבד, הבא בענני ערפל מהאחו שמאחורי העיר, העיק על החזה. המרכבה התעכבה בכל פעם. הנוסעים התמעטו. לבסוף נשאר מרגלית יחידי, כי בית אביו הוא האחרון בקצה העיר. אליהו חש פתאום, שהוא זר פה, בנכר. כמעט שניחם על מעשׂהו, על עוזבו את פּאריז. אותה יריעת הקסם שהיתה פרוּשׂה ממרחקים על עיר מולדתו ואותו הכוסף העז שנתעורר בלבּוֹ בימים האחרונים לשוב אל משפחתו, נעלמו, גזו ואבדו בתוך סבך הרהורים של קוצר רוח ואי רצון. מעשׂהו היה פרי מורך לב. מנוסה11 היתה זאת. הוא ברח, כי לא יכול לעמוד על נפשו. הוא הוליך את עצמו שולל. פה לא ימצא את מקור הישועה. אל מקום אחר ואל ארץ אחרת היה עליו לנסוע. שם על גדות הים התיכון היה עליו לעגן את ספינתו ולבוא עם כובד פשעיו לרגלי עדה ולאמור לה: עדה, חטאתי לפנייך, אל בחמתך, הנני כקנה רצוץ, רחמי והושיטי עזרה. כזאת לא עשה. הוא היה אסיר יהירותו הגסה. להחשׂיף פחיתותו ושפלותו פחד. וברח מנוסת עכבּר. מורך-לב… מורך-לב.

ברוּח שקטה וּספוּגה כּעס דפק על דלת בית אביו. קול צעדים של רגליים יחיפות נשמע. אחר הגיע לאוזניו קולו של אביו:

– מי שם?

– אני… אליהו.

ידי אביו חיפּשׂו בבהלה ובחוסר ביטחה אחרי המנעול. אחר נפתחה הדלת בכוח ושתי זרועות חיבּקוּהו בחוזקה, ופרצופו נתכסה ושקע בזקן אביו. בבית קמה מהומה. הודלק אור. שתי אחיותיו קפצו ממיטותיהן וניתלו בצוואריו. האם החורגת קראה לאביו ושאלה פשר דבר. הוא מיהר לבשר לה כי בנו יחידו בּא. אליהו הטיל מבּטו לעוּמתוֹ. אביו עמד גבוֹהּ ושחוח, גבּוֹ מעוגל, וזקנו, הפרוּשׂ לצדדים סמוך לסנטרו, זרוע המון שׂערות שיבה. פרצופו היה שזוף-שמש, שחרחר עד לגביניו. משם וּלמעלה התרומם מצח גבוה, לבן וַאצילי ופיקח וגזעי, מצח יהודי ממש שזוויותיו נכנסות כזיזים בעבי שׂער הראש. פניו היו רחבות, ועיניו בהירות וגדולות; ושׂפתי פיו חבויות מתחת לשׂפם ארוך. והיתה בפנים הללו הבּעה של גודל-רוח, של גאווה, מרי, הדר יחשׂ-אבות, שהיה קשה לבררה כראוי. הוא הכיר בכל זאת, שקו יגון נעלם ומשומר חרש תלמיו באלכסון על הפרצוף השקט הזה. האחיות עמדו עליו והרבּוּ בשאלותיהן. הבכירה, שרה, היתה כבת עשרים וארבע, מבוגרת ובעלת קומה. פניה היו חיוורים ומלאים מאפס מעשה ותנועה. הצעירה, אסתר, כבת שמונה עשרה, דמתה אל אמו. פניה השחרחרים חסרי-המרגוע העידו על פזיזוּת ורגש וּזדון לב. היא הסתּכּלה באליהו בעיניה השחורות והעמוקות, והוא חש את מבּטהּ כדקירת חרב. אסתר ראתה הכול. גם האב עמד נשען על השולחן בשתי ידיו בעלות האצבעות הארוּכּות והמפונקות והבחין בו. כעבור רגע פנה אליו:

– פניך רעים.

– עייפתי.

אחר הוסיף:

– באתי לנוח.

קול אליהו היה מלא עצב. האב מיהר לענות:

– ובכן, סדרנה משכבו.

הוא נפרד ממנו ויצא.

בחדר האוכל לא היה כל שינוי. אותם הרהיטים הישנים עמדו על מקומם הנכון. סמוך לחלון הפונה החצרה עמד הכיסא הרם, הרך, המרוּפּד עור חום, מקום מושבה של אמו המנוחה. לרגלי הכיסא עמד ההדום הקטן. הוא זכר את ההדום הזה. פעמים אין מספר הרים את רגליה הבּציקות והכבידות של אמו והניח אותן עליו. אל אדן החלון היה מחוּבּר, כמו לפנים, הכלוב. לפנים היתה בו ציפּוֹר קטנה, צהבהבּה, קנרית רכּה, שגוּדלה בידי אמו. אליהו שאל:

– הציפּוֹר איה?

שתי האחיות הורידו ראשן וקדרות כיסתה מצחן:

– אחר מות אמא מתה גם היא – גמגמה אסתר.

דמעות עיניים גרפו את מבטו והוא נעכר ונעשה אדמדם ורועד. מות ציפּוֹר מסכנה זו העלה בעמקי לבּוֹ את כל אהבתו לאמו הנפטרת. אסתר ניגשה אליו ונלחצה אל חזהו ושׂמה את ראשהּ על כתיפו. אחי האומלל… אחי האומלל… מלמלה. לא, עתה ברגע הזה לא היה אומלל. הוא היה מאושר. כל כאב לא חש: רק רפיון, רפיון מנעים וממתיק את תוכו.

עד מהרה התעורר ושאל את אחיותיו:

– ומה חייכן עתה?… והיא מהי?…

שרה מיהרה לענות:

– תראה, תראה… מאֵרה בבית.

אך אסתר הפסיקה:

– הנה… היא וטענותיה… עוד נספיק… עתה ינוח אליהו.

הן הציעו לו את משכבו ונפרדו ממנו ועזבו את אליהו לבדו בחדר. הוא ניגש אל כיסא אמו וישב עליו. ראשו הנשען על שתי ידיו השתקע במחשבות. כשעה ישב מבלי דעת אל נכון איפה הוא נמצא. אחר קם ופשט בגדיו ועלה על משכבו. על השולחן אשר לפניו היה מונח ספר רוסי. אליהו פתחהו וקרא בו את השורות הראשונות. בו היה כתוב לאמר: “אין בין אוֹשרהּ של משפּחה זו או זו ולא מאומה, אך אם אוּמללה המשפחה, כל אחת ואחת אומללה לפי דרכה”. אליהו לא הוסיף לקרוא. בעיניים בוחנות הביט סביבו. בין אוויר הכתלים הללו ריחף שקר נורא. נעשה פה עוול קורע לבבות, ובכל זאת לא היה על מי להטיל את האשמה ולא היה על מי לשפוך את חמת האין-אונים, רק על הגורל העיוור המנדנד ומטלטל את חיי האדם בלי סדר ובלי מטרה, כפזר הרוח אבק חוצות ביום12 סערה.


 

כח    🔗

למוחרת בבוקר, כשנכנס אל חדר האוכל להסב אל השולחן הערוך, מצא את אביו יושב בראש ונחפז לכלות ארוחתו. זקנו היה עשוי יפה, בגדיו היו נקיים, ונראה לו, שאביו מתהדר ומתאמץ לחדש את נעוריו. דוּמם ישב ופניו עצורים ונכלמים. שתי אחיותיו גם הן היו בחדר והסתכלו באחיהן בהדרת-כבוד. אחר נפתחה הדלת מימין ודרך הפתח נכנסה אשה כבת שלושים, לבושה מעיל-בוקר רחב, אפור ורקום שושני זהב. היא היתה קטנת-קומה, לבנבּנה, ועיניה אפורות ובולטות מעט. תנוּעוֹתיה היו פּזיזוֹת וּגרוּיוֹת, ועל פניה הרזים ועל שׂפתיה הדקות והמכוּוצות היתה מרפרפת בלי הפוגה בת-צחוק קלה, ולא היה לדעת מה בת צחוק זו אומרת: מבּיעה לעג או שׂביעת רצון. כשנכנסה סקרה את אליהו בעיניה הגדולות כשואלת את עצמה: הלה הוא, אם לצריה? אז מיהר אליהו וקם ממקומו והתקרב אליה בצעד מהיר, ונשק את ידה ובירכהּ לשלום. שתי האחיות ישבו מן הצד וזרקו בו זיקי חימה. האב לא ההין להרים עינו ולהיפגש במבּט אליהו. פניו העידו רק הכרת טובה רבה. בת-צחוֹקה של אִמוֹ-חורגתו התרחב הפעם יותר ויותר והציף את כל פניה, עד שנולדה גומה קטנה באחת מלחייה.

אמו חורגתו ביקשתהו לשבת, ואמרה לו:

– תשתעמם בפינה נידחת זו.

– הלוא באתי אל ביתי.

שוב הטילה בו את מבּטה, והגומה בלחייה שוב נולדה באחת מלחייה. האב קם במהירות וניגב שׂפמו ופרשׂ לצדדים את כנפות זקנו ולבש מעילו.

– תסלח… אני טרוד.

– כן, אבא, שכחתי לשאול את פיך, מה הם עסקיך?

– תהילה לאל.

ויצא בחיפזון.

הכול ישבו לאכול פת שחרית. פתאום ועין אליהו נתקלה בקווי אור מרוּבּי גוונים. אליהו נשא מבּטו וראה נזמי יהלום גדולים ומתנוצצים תלויים באוזני אמו-חורגתו. נזמים אלה היו ירושת אמו. הוא זכר, כי פעם בשובו הביתה לימי החופש ובשבתו בין הערבּיים לרגלי אמו דיברה אתו על עתידו, על ביתו. אז ציוותהו לגשת אל הארון ולהוציא משם קופסה קטנה. בה נמצאו נזמי יהלום אלה. האם הוציאה את אבני החן וגלגלה אותן לעיניו, ואמרה לו מתוך צחוק: אליהו יקירי, אם תביא לביתי את בחירת-לבך כאשר אהבתי, דורון זה אושיט לה. את הדברים האלה זכר הפעם. כל המקרה הזה קם חי לעיניו ולבו נאחז בצבת. חורגתו הרגישה בסקירתו המתמידה, ומיד עמדה על סיבת הדבר. אודם שטף את כל פניה וגם את מצחה וגם תנוך אוזנה, בו היו מידלדלים הנזמים. חיש מצאה לה תואנה ויצאה מן חדר האוכל. כל זה נעשה במהירות רבה עד שנעלם מעיני אחיותיו ולא חשו בכל הנעשה. לאחר רגעים אחדים שבה. פניה היו שקטים ובת הצחוק שבה עליהם. אליהו הבליג ברוחו והתחיל מפטפט דברים מדברים שונים; דרש בשלום קרובים, חקר אחרי מכּרים, ובבוא הארוחה לסופה הודיע שברצונו לצאת ולראות בעיר מולדתו וביושביה.

היה יום השוּק. המגרשים והחצרות היו כּסוּיים עגלות וסוסים וחבילות קש ואיכּרים. בערבּוּביה זאת דילגו בקפיצות משוּנות מאיכּר לאיכּר ומעגלה לעגלה יהודים שחרחרים שבורי-גב וצרי-חזה ולבושים מעילים ארוּכּים ומזוֹהמים. זקניהם היו מגודלים ומסוּבּכים ומלאו תבן וגבבא. בעוברם סמוך לסוסים היגיעים והנחים והעומדים על המספוא לועסים במנוחה את השחת היו יהודים אלה מצטמצמים, מטילים הצדה את שולי מעיליהם ומשתמטים בזהירות ובעקיפים ומתוך פחד נסתר, ועינם הפזיזה שולחת סקירות עקוּמוֹת וּספוּגוֹת חשד אל מוּל פּרסוֹת הסוסים מתוך חרדה פנימית. האיכּרים והאיכּרות עמדו שקטים ושליווים. לעג חבוי היה מבצבץ על שׂפתותיהם. בגודל-רוח היו זורקים את תשובותיהם על שאלות התגרנים, שהיו מקרטעים סביב להם אנה ואנה מתוך רעש ורוב דברים. על המדרגות לפני החנויות עמדו החנווניות והיו מושכות בשרוולי הכפריים העוברים ושבים, וסליהם עם תנובת ארצם על זרועותיהם, מתוך הכנעה ומתוך פיתויים וחלקות. היה פה בולמוס משונה כבערימת אשפה תוססת. מאות זרועות נאחזו זו בזו ונסתבּכו זאת בזאת, וכל אחת קורעת וסורטת את בשׂר השנית. זאת היתה מלחמה קשה ואַכזרייה. מן המארב נלחמו איש ברעהו בערמוּמיות קטנה, פעוטה וחסרת אוֹן. ועל הכול התנשאה חרדה עצורה. נדמה, שקהל אצים ורצים אלה נסים מפני אימת החיים; מפני אימת החיים הפשוטים, הבריאים, העומדים לעיניהם בצורת האיכּרים גבוהי-הקומה ואמיצי-החזה ומזכּירים להם עווֹן דורות ושנים. הנה עַמו, מקוֹר מחצבתּוֹ! מורך לב… מורך לב וחידלון!… אליהו לא אהב אותם. לשווא התאמץ לדלות מעמקי נפשו רגשי רחמים להם. זרים היו בעיניו וכזר נחשב גם הוא להם. כּיעוּר, כּיעוּר. כעס צורם שם מחנק לגרונו. הם שהפכו את חייו לחזון תוגה נורא. אותן הידיים הפזיזות המתנועעות פה לעיניו וממשמשות בשׂקי התבואה הטעונים על עגלות האיכּרים, ידיים הללו הלוא קיפּדו את נימי חייו אחת אחת. הם שמסכו בתוך עורקי דמו את צימאון חייו, אך מנעו ממנו לספק ולהשתיק צימאון זה, והנה נשמתו אכולה ושוממה. פתאום ראה בין ההמון הסואן את אביו עומד ומשׂוחח בחבורת בעלי-אחוזה פולנים, סמוקי פרצוף וארוּכּי שׂפם. גם פני אביו הגאים והמתונים היו הפעם נכנעים. גם בו הכיר אותו קו החרדה המתוח על מצחו ורועד בין עפעפּי עיניו. אליהו רצה לסור הצדה, אך איחר את המועד. אבא רמז לו לגשת אליו והציגהו לפני בעלי האחוזה:

— בני.

האדונים הפולנים מדדוהו בסקירותיהם, ואחד מהם, בעל אף בולט ואַמיץ, שאל:

– מה מלאכתו?

– אמן, צייר – ענה האב.

והוא פנה אל אליהו:

– איפה למדת?

– בצרפת.

– המכניסה הרבה התעסקותך זאת?

– אינני סוחר, זרק אליהו דברים אליו.

– כן… אבל…

השיחה נקפדה בבת אחת. כל איש הבין את מחשבות רעהו. בעלי האחוזה התחילו לחדש את דבריהם על שער התבואות והצמר. לאליהו כמעט שלא שמו לב. הוא נפרד מהם והלך לו. בצעדים רחבים עבר את הרחובות כנמלט על נפשו, עד הגיעו אל קצה העיר. פה חדל הרעש המטריד. לפני הבתים היו גנות זרועות ירק, ואילנות פרי התנוססו ועציצי פרחים נשקפו מבעד לשמשות החלונות; וראשי ילדים לבנבּנים היו נתונים ביניהם. לבסוף נסתיימו גם הבתים הללו ולעיניו השׂתּרע המרחב. אליהו יצא מן העיר וטייל לאורך הדרך. השמים היו מעוּננים, ורק לעתים רחוקות נקדה החמה בעבים. על פני השדימות עברו איכּרים עם מחרשותיהם. האדמה בלולת הדומן העלתה אדים כחלחלים. קול תרנגול קורא הגיע לאוזניו. מרחוק על שׂפת הנהר נארווה ישב דייג והשמיע שירתו. שיעמום. שוב עמד אליהו גלמוד בעולם רחב ידיים זה. מה לו פה? חורבות… חורבות ותלי מפולת. הוא ניחם על בואו הנה. קיווה למצוא מרגוע ומצא רוגז ושיעמום. שוב חשב על המחזה שראה בשוּקי העיר. שב חש שאט נפש לו לעצמו, כי ידע שהוא כאחד מהם, עצמם ובשׂרם. העולם עשה את שלו. בשוויון-נפש גמור התייחס לכל מחשבותיו ותגרותיו הפנימיות. האיכּרים חרשו ועלו וירדו, וציפּוֹרים עפו שיירות שיירות וכנפי ריחיים הסתובבו, והתרנגול קרא בקולו הניחר, וכפריים שבו לביתם, והדייג ישב במנוחה והתבונן לחכּתו השלוחה, ומימי הנהר שטפו זרמו בלי הרף. רק הוא, אליהו, התגוֹלל פה על פּרשת דרכים כהתגולל אבר מדולדל בין החיים האלה, אובד דרך עם תוגתו ועם עקת הרגשותיו המסתערות על חזהו ועומדות לפורצו.

כשחזר לבית אביו מצא את בני משפחתו מסוּבּים אל השולחן ומחכּים לו. עם כניסתו נפסקה לפתע השׂיחה. אליהו הבין שדיבּרו עתה בו ועליו. אחיותיו היו נעלבות. האב ישב סמוך לאשתו הצעירה מבוהל ונכלם. הוא חש אי-רצון והיסוס-לב לא-ברור כשהוא בלווית בת-זוגתו בפני בנו. פעם בפעם פרשׂ לצדדים את כנפות זקנו, ובגניבה הטיל מבּטו באליהו. אמו-חורגתו היתה לבושה שׂמלת ארג פשוטה וכהה. במעוֹף-עין ראשון ראה, שאוזניה חסרות עכשיו את הנזמים. הוא הרכּין לה ראשו והצטחק ואמר:

— תסלחו… טיילתי… זיכרונות נעורים.

שרה אמרה בקול עבה:

– אמנם חרה לנו… היום הראשון לבואו, והוא עוזב אותנו… מה יאמרו הבריות…

אבל האב נזף בה:

– דאגתהּ האחת… מה יאמרו… מה יאמרו… יאמרו מה שיאמרו. ולרגע קל היו פני האב כפני בנו.

הגישו את הארוחה. כל המסובים שתקו. האב האיץ בכל דבר כדרכו. פעמים אחדות נפגשו עיני אליהו בעיני חורגתו. היא הביטה אליו ישר כתוהה ושואלת, וכשנתקלה בסקירתו הנוחה לה עברה בת הצחוק והאירה את שפתיה. גם מעיני אביו לא נעלם יחסו הטוב של אליהו לאמו חורגתו. הוא לא הבּיע לו גלוי את תודתו, אבל בלבּוֹ בירכהו ותנועותיו הנכלמות נעשו חופשיות יותר. בגמר הסעודה קם ודפק בחיבּה על שכם אליהו:

– אולי אתה זקוק לכסף?

– לא, אבא.

אחריו קמו יתר הסועדים. האחיות נפטרו ונכנסו לחדרן. אליהו נשאר פנים אל פנים עם אמו חורגתו. הוא ניגש אליה ולחץ את ידה ואמר לה:

– רב תודות, אמא.

– על מה?

הוא רמז לה באצבעו על אוזניה וסיפר לה את דבר הבטחת אמו המנוחה. היא הקשיבה לאמריו מתוך הפתעה רבה, ועיניה האפורות נגלדו בקרום דמע דק ומבריק. את ידיה הקטנות פרשׂה בתנועת ייאוש ואמרה:

– אליהו, לא בי האשם… לא ידעתי… אני מתהלכת בבית הזה כזרה, כאסופת-חוץ. אחיותיך עוֹינות אותי, שׂונאות אותי. מה חטאתי להן? כשעברתי סף בית זה אמרתי למצוא בהן את רעותי הטובות. הלוא אנו כמעט בנות גיל אחד… אבל הן דוחות אותי ועשׂו את חיי למעצבה… לו ידעת מה הן שנתיים ימים של חיי תוּגה אלה… לוּלא אביך ולוּלא אוֹתה ההכּרה, שאין חזרה, אין שיבה לאחוֹר, כי אין פינה אחת בעולם הזה למצוא בה מנוחתי… כי אז… כי אז…

היא ישבה וסיפרה בקטעים את סיפור חייה. משפחה יורדת מיוחסת, מטוּפּלת בבנות חסרות-מוהר. עזובה בבית ואב קפּדן המושל ביד חזקה. נישׂוּאין מאונס… היא פרצה בבכי וקמה ויצאה מן החדר. אליהו נשאר לבדו. יגון, יגון, יגון עד אין קץ בכל מקום ובכל שעה. כל העולם נראה לו כמצמיח קוצים וכשורץ עקרבּים. ועל פני הקוצים המכאיבים ובין העקרבּים העוקצים מתהלכים בני אדם אומללים, יחיפים ועירומים, בלי מחסה ומגן, חמוצי דם וַאכולי כאב. אל אחיותיו נכנס וניסה לדבר על לבּן. הוא ביקש מהן לשנות את יחסן לאִמן החורגת. שרה שמעה את דבריו בכובד ראש. בידיה דפדפה את הספר המונח על ברכיה ופניה החיוורים והמלאים כּוּסו קדרות. אסתר טיילה לאורך החדר ושתי ידיה צלובות על גבה ושׂערותיה הקצרות והשחורות פזורות על שכמה. בראשונה היו דבריו לפלא בעיניהן. אחר, כאשר התחיל אליהו להגן על אמו-חורגתו בתום ובהתלהבות, ולבאר להן את מצב נפשה המדוּכּאּ ואת העוול האיום שהן עושות לה, לא יכלה שרה להתאַפּק עוד וקמה בחורי אף וזרקה דבריה בפני אליהו:

– נקל להגיד… אולם תשב כמונו ותראה איך זרה מושלת בנו.

– מושלת?, תמהּ אליהו.

– כן, מה אנו בבית הזה? האם מתה ואת האב גזלה לנו אשה זו בעודו בחיים.

אסתר נתלתה בצוואר אליהו ולטפה לחייו:

– אנא חדלו, למה תרגזו… שרה מפריזה כדרכה.

אליהו עזב את חדר אחיותיו ונכנס לחדר אביו. שם השׂתּרע על הספה, הדליק פּאפּירוסה והסתּכּל סביבותיו. ארון הספרים עמד בזווית מלא וגדוש. מתחת לשמשה העגולה נשקפו ספרים עבי-כרס ועל גבּיהם הזהירו פתקאות תולע ואותיות זהב הקוראות בשמם. מבּטוֹ נצמד אל הספרים הללו. יפה הכּירם. גם הוא שיקע שנות נעורים רבות בין דפיהם הצהבהבּים. בהם ועל אבקם אולי נבל ציץ חייו שהתחיל פורח ונותן ריחו. איך שיהיה, את המרגוע אשר קיווה למצוא בביתו לא מצא. שם, בשאר החדרים, אכלו רוע-לב ומדנים כל חלקה טובה, ופה היתה רבה השממה.


 

כט    🔗

בבית אביו ישב אליהו כל חודש תשרי. בימים הראשונים לא הרבּה עוד השיעמום להדאיבהו ולצער אותו. קרובים וּקרוֹבוֹת באו ויצאו; יהוּדים באי-בית אביו נכנסו לשׂוֹחח על העולם וּמלוֹאוֹ, וריעי נעורים לבושים ארוּכים ובעלי נשים ובנים נכנסים לפרקים והבּיעו בלב גלוי את קנאתם באליהו, אשר פרץ גדר וכבש עולמו ודרכו בחיים, בשעה שהם נשארו חשׂוּכי אור בעמק העכוֹר. אך כל זה התחיל להישנות בתכיפות מתמידה והיה עליו למעמסה. נמאס עליו גם הרופא הפולני שכנם, בעל הקומה הממוּצעת, אשר היה בא מדי ערב בערבּוֹ ומביט בעיניים משומנות וחמודות בפני אמו חורגתו, מתהלך אתה בעדינות ומשוֹחח אתו, את אליהו, על-דבר תעודת העולם ועל-דבר תפקיד האדם ומתאמץ להבליט את דעותיו האפּיקוֹרסיות והשקפותיו על האַחווה והשוויון. כל זה נמאס, נמאס והיה לתועבה, עד שיצא מנחיריו. כל זה התחיל מעיק על הנפש, מעכּב ועוצר בעד השטף והזרם הטבעי והרגיל של חייו, כירוֹקה המכסה פניהם של מימי בריכה. לא היתה פה גם שלוות האפס. אמנם נראה בסקירה ראשונה, שדבר-מה פּוֹרה ומזוין בכוחות חיוניים מבצבץ וגדל ומבקש לו עתיד. נראה שגם אנשים אלה וכל הסובב אותם עוברים את מעגל חייהם וחותרים בכל מאמצי כוחותיהם להגיע ולבוא אל חוֹפם המקוּוה. אך זה היה רק למראית עין בלבד. עצלוּת, בטלה, חידלון, ריקבון, שפלוּת – רק אלה היו מנת חלקם של כל האנשים שאתם בא במגע ובמשׂא. ולמען הימלט מחברתם היה אליהו יוצא לטיוליו. ביחידוּת הלך הלוך וטייל שעות רבות. הוא היה עובר שׂדות חרושים ויערות עבוּתים שבסביבות העיר. מוחו לא רחש מעולם רחש מחשבות כבימים האלה. הן טפטפו בקרבו בלי הרף כזרם מעיין שאינו פוסק. הוא חיפּשׂ לו דרך חיים חדשה. הוא חש שאין להמשיך כה את חייו הבאים. חייב הוא לצאת ולרומם ולהגבּיה את עצמו מעל לסביבתו שבה הוא נתון ולהחל הכול מחדש, מן המסד עד הטפחות. מה שעבר – עבר. חייב הוא למצוא את המרגוע הפנימי ואת מנוחת נפשו. והרגשות אלה והכרה זאת היו מלפּפוֹת כל ישוּתוֹ וממלאות כל מעייני רוחו. לעתים ועודנו מטייל בצעדיו הרחבים במסילות השוממות, והנה הוא עומד לפתע על מקומו, מסיר כובעו ומעביר ידו על שׂערות ראשו ומסתּכּל בעיני געגועים בארבע רוחות העולם ותוהה זמן רב. מתק נעים משתפך אז בכל גופו. הלב הולם, הנפש מתמַתּחת ומפרכּסת. אל אלוהים! אם תבוא עתה הרוח ותישׂאהו אל חדר עדה. לרגליה ייפּוֹל וינשק עפר הארץ שעליה דרכה.

את כל נפשו ישפוך לפניה. לה יתוודה כהתוודות החוטא על מיטתו, על ערש דוויוֹ. כל ימיו ייתן למלאוֹת מה שפגם, לתקן מה שעיוות. ואז יבוא האושר, כן, האושר האמיתי יבוא וישתקע באחד מחדרי לבו וילווהו ויעודדהו כל ימי חייו. כן, בתשובתו אל עדה, באותה התשובה הנכונה המפכּה ובאה מעמקי תהומות הנפש, בתשובה זאת עצמה חבוי וחנוט אושרו, כפרה החבוי בין עלי ניצתו. זאת היא הדרך האחת אל תיקון נשמתו. דרך אחרת אין וגם לא תהיה… אך מסביב המתה רוח סתיו אַכזרית. האַלוֹנים הורידו דלף בלוטים כבדים. בקול נפלו ושקעו באדמה התחוחה והרטוּבּה. הערבות עמדו פרוּשׂות זרוע וכפופות מעל לנהר נארווה והסתּכּלו אחוזי רתת במים הנגרשים. יהודים חוכרי גנים שבו עם מיטלטליהם, ילדיהם וסחבותיהם, העירה לימי החגים הקרובים. גשם דק טפטף. קר וחסר השתתפות היה הטבע מסביב. האלון ההומה נכאים לא שם לב אל זרמת המים הזועפת. הערבה הנוגה לא ידעה את עינויי נפש אליהו הנוקבים עד התהום.

גלמודים, מפורדים, כל אחד עזוב ומסור בידי עצמו, עמדו כל היצורים, וגם הוא בתוכם. כל אחד פלט נאקתו ביחידוּת בקולו המשונה, הפרא, ואף הד קל לא ענה חזה השני לעומתו. אין להבין ואין לדעת. בודד, כאורן נשכח בין גזעי יער גדוע, הוא עמד פה בין מרחבי השדימות, וכן יוסיף לעמוד כל ימיו. לאן יפנה? רק בן שלושים הוא עתה. עוד כמספר הזה עליו לחיות. מה יעשה בשנים הבאות? למי יקדיש חייו ולמה הם לו? האם אותו המַשׂוֹר הפנימי, המנסר ומנסר כל עצם מעצמותיו, יוסיף מעשהו גם בימים הבאים? ולא יחדל?… ולא יחדל?… אז היה אליהו מרגיש פתאום דקירות מחט דקות עד אין מספר היוצאות במחול ומתרוצצות מתחת לגרמי קדקדו. את שתי ידיו היה שׂם בין שׂערות הראש כעומד לתולשן. הוא היה מוכן לגעות מן המיצר. וכך היה עוקר רגליו, ממשיך בהילוכו בפסיעות פשׂוּקות כמבקש מנוס ומפלט. הוא שב הביתה עייף ויגע. שם מצא את שתי אחיותיו הבטילות שׂרוּעות על הספּות זו כנגד זו. ראשיהן היו נשענים על זרועותיהן המגולות והן קוראות בהשתּכּחות עצמית ברוֹמאנים הרגשנים הכתובים בשׂפת פּוֹלין הרכּה והספוגה חונף, משתיקות ומיישנות בקריאה זאת את מַאוויי החמדה הערפיליים והמטוּשטשים שהיו מזעזעים בלאט את חזיהן, חזי הנעורים. כשנכנס אליהו שתיהן הרימו ראשן בבת אחת, מראות מחצית-פרצוף מסומקת ומקוּמטת מרוב הלחץ של היד אשר אליה נשען הפרצוף, והן מבּיטות עליו בהשתוממות כשואלות פשר דבר. אחר שבו אל קריאתן ואל ספריהן. הן כעסו עליו. אולי היה הצדק אתן. הוא לא דיבר עמהן מטוב עד רע מכל הנעשה אתו. לשווא ניסו להתקרב אליו ולתהות על נשמתו. לב אליהו היה סגור לפניהן. הוא היה זר, בנכר, בנכר…

ויהי היום בשובו מטיוליו ובהיכנסו החדרה, והנה אחותו באה לקראתו ובידה מכתב. היא נופפה את הנייר באוויר כרוצה להרעימהו, אחר נתלתה בשכמו ותאמר:

– עתה אנו13 יודעות… אנו יודעות הכול… הנה בחירת לבּך…

ושמה בידו את המכתב ואמרה:

– רע הנך… למה תסתיר ממנו… הלא אנו אחיותיך.

מכתב זה לינה שלחתהו. דברי פשטות ואמת הריצה אליו. במעטפה נמצאה גם תמונתה וגם תמונת מוֹריס לוי. הם צילמו את חדרם המשוּתּף, ואת התמונה שלחו לאליהו. לבּוֹ נמלא גיל פנימי למראה פניהם השקטים והישרים. מוריס לוי ישב על כיסאו ועיניו תלויות בלינה כהבּט אב זקן בפני נכדתו. פתאום והעיר פאריז וכל חיי עברו ניצבו לפניו. איך יכול למחות מעל זיכרונו את שני היצורים האלה? מי לו בעולם הרחב זולתם? והוא פנה אל אחותו:

– אני יושב פה ומבטל זמני… השלכתי אחר גווי את חובותי, את עבודתי… מן הצורך לנסוע.

אליהו התחיל מתכונן לדרכו. את המנוחה אשר ביקש לא מצא פה. ימי חג האסיף עברו. גשמים ירדו בלי הרף. הדרכים כּוּסו ביצות וַאגמים. אין לטייל ואין לשבת בית. ימי שיעמום ותוּגה. אליהו גמר בנפשו לשוב לפאריז אל לינה ומוריס לוי. בימים האחרונים לשבתּוֹ בעירו היה נוח ורצוי לבני משפחתו. צייר את תמונת אִמו חורגתו, ואת אחיותיו התהלך בקירבה יתירה. פעמים היה מפליט מלים בודדות על מצב רוחו המדוּכּא ועל עקת נפשו. וידויי לב קצרים ומקוטעים אלה הרבּוּ את שמחת אחיותיו. האב שתק. וכשהם שניהם לבדם בחדר היתה שתיקה ממוּשכה זאת מכאיבה מאוד. האב ראה יפה, שאין רוח בנו נכונה עליו, שדבר-מה מדאיבהו וגוזל מנוחתו. אך הוא חיכּה לעת מצוא עד שיבוא אליהו בעצמו וישׂיח לו דאגת לבּוֹ. אולם אליהו לא הוציא אומר מתוך פיו. ושתקו שניהם מרוב חפץ דברים. כה חלפו הימים בזחילה, בעצלתיים, עד אשר הגיע הערב האחרון. האב נשאר בביתו ולא יצא כל היום לעסקיו. האחיות היו נרגזות וטרוּדות במטבח בהכנות-נסיעה שונות. האם החורגת הלכה הלוך ושוב בחדריה כשהיא תפוּשׂה במחשבות. האב, שישב על הכיסא הרם והמרוּפּד ויעיין בעיתּוֹנו, פנה אליה פתאום:

– חבל, שהוא ממהר כה לעוזבנו.

היא ניענעה בראשה:

– כן, החיים בחברתו היו נעימים משהיו.

אז המשיך:

– ברצוני לדבר עמו קודם נסיעתו, מי יודע אימתי נתראה שנית.

פני האב נראו עתה זקינים מאוד ויגיעים מאוד. בשתי ידיו פרשׂ לצדדים את כנפי זקנו המכסיף וסקירתו נעשתה קפואה וקרושה. אחר קם ונכנס אל החדר הסמוך. בו מצא את אליהו עומד לפני אחד הארונות ובורר לעצמו מתוך עיזבון אִמו המנוחה חפצים שונים לזיכּרון. הוא ניגש אליו, שׂם ידו על שכמו, ופתח:

– אליהו, ברצוני לדבר עמך.

בחדר שרתה אפילה למחצה. קול אביו רגש. לב אליהו פעם. האב הוסיף אחרי דומיה קצרה:

– אינך מתרעם עלי?

– למה יעלה כזאת על דעתך?

– תדע, הייתי מוכרח… החזקת הבית… לא יכולתי אחרת… ואת אשתי, הלוא ראית, אין לקנא גם בה.

אליהו רצה להגיד דבר-מה, אך האב לא נתנהו:

– אני יודע… אני יודע… אני מכּיר תודה לך על יחסך הטוב לה… גמלתני חסד גדול… היית כל ימיך נדיב-רוח… אני יודע… אחיותיך לא הגיעו לידי זה. אבל למה אבוא בטענות. גם מזלן רע… עתה ענני, דבר אתי, כדבר בן אל אביו… מתי, אליהו, תעשה לביתך?

_?…

– לביתך, אני אומר… הלוא לא תידוד ותטוּלטל כל ימי חייך… היש עם לבּך לסדר עתידך?… שרה סיפרה לי דבר-מה… איני יודע… אתה נצרך לעזרתי… הנני… עסקי טובים… אמור לי…

האב סתם פיו וחיכה למענה. אליהו גחן על יד אביו ונשק לה. אחר גמגם:

– לא, אבּא, ביתי… ביתי נהרס.

– נהרס?

– כן, עוד טרם נבנה.

– ומה דעתך לעשות?

– איני יודע.

– אולי תישאר בביתי… זקנתי… אתה בני יחידי.

– לא, לא אוכל.

– ובכל זאת…

אך פתאום סר מעליו ואמר לנפשו:

– מה אני שׂח… מה אני שׂח… למה אני מפציר בו… מה יעשה בעיר נידחת זאת…

והתחיל להתהלך במהירות לאורך החדר. שתי ידיו אחזו ברוגז בכנפי זקנו, ומצחו הגבוה והלבן התקמט והתיישר לסירוגין. אַחר פנה אל הדלת ויצא באומרו:

– זאת לא ידעתי… זאת לא ידעתי…

כעבור זמן מה, כשנכנס אליהו אל חדר-האוכל, הרגיש שהאוויר מסביב ספוג רחמים לו. האב ישב וַיתופף באצבעותיו הארוּכּות והמפוּנקות על טבלת השולחן. האם החורגת ניסתה לבוא עמו בדברים ולדעת על חייו בחוץ לארץ. האחיות רצו הנה והנה והיו זורקות לעומתו סקירות חמימות, מלאות רחמים והשתתפות. אליהו אכל את ארוחתו בראש מוּרד. הנה הוא עוזב את ביתו. אנא יבוא? עוד שלושים שנה עליו לחיות. מה יעשה בימים הרבּים האלה? יום יבוא ויום יעבור – למה? הוא ייסע לפאריז – למה? מה מחכּה לבואו? טלטול, נדידה, שיעמום, קהות, אַפסות וריקניות גדולה ורחבה כמימי הים הרחוקים.

אותה המרכבה, הרתומה שלושה סוסים ברוחב, התעכּבה לפני שער הבית. נכנס הרכב, אסף חבילותיו והאיץ באליהו למהר ולעזוב את החדר. המהומה רבתה. האב עזר לו ללבוש מעילו. האחיות שׂמו בכיסיו צרורות שונים. והוא כאילו נדחף החוצה. בחוץ טפטף גשם דק. הוא ניגש תחילה אל אמו-חורגתו להיפּרד ממנה. לקח ידה וחש, שדבר מה מוּשט לו. אחר שמע את דבריה: זאת לזיכּרון… אלה היו הנזמים, נזמי אמו. הוא לקחם… אחר לחץ את ידהּ. פיו רצה להבּיע אומר ולא יכול. באו אחיותיו. הן שפכו דמעות חמות. לבסוף הרגיש שכל גופו סגור בין זרועות אביו. נלחץ חזה אל חזה. שני הלבבות הלמו. אב ובנו עמדו. קילוחי חיבּה קלחו מלבב האחד אל לבב השני. שני דורות עמדו חבוקים יחד; דור הולך, דור אפס יד אשר כל קנייניו אבדו; ודור בא התועה במַחשכּים בדרכי שווא וחתחתּים, המפרכּס והתלוי בין שמי העבר והעתיד חסר צורה ואחיזה. הם אהבו איש את אחיו; הם היו מקורבי דם, אך נפש האחד היתה זרה אל נפש האחר; מגמותיה, געגועיה היו זרים, זרים לה. בין חזי האנשים הקרובים האלה כמו עלה ועמד דייק תלול וגבוה. כל אחד הרגיש בלחץ זה; זרים ונכרים עמדו שניהם איש בזרועות אחיו…

המרכבה ניטלטלה וחגה. חשיכה מסביב. הנוסעים נרדמו. הגלגלים חרקו. אליהו התכווץ באחת הפינות והקשיב אל זעזועי לבּו. הנה ארץ מולדתו – הוא לא יאהבנה. לצמיתות הוא עוזבהּ, ואף נימה אחת לא תרעד. הנה בית אביו – למה יכחיש, ברצון רב הוא מתרחק ממנו. אין לו מאוּמה. קוֹר ואפילה. יד סתר הרסה וניפצה את הכול, את הכול. גם רגש אנוש קדוש אחד לא הותירה. עירום ועריה הוא יושב פה. ובכל זאת כל קרביו תבעו, צעקו חמס. לבּוֹ שתת דם. ומתוך משבּרי דמו וגליו פרצה נאקת חלל: אהבה! אהבה!…


 

ל    🔗

מוֹריס לוי ולינה ישבו יחדיו. באחד הבתים אשר בסימטה ב', אותם הבתים הכפופים העתיקים בעלי החוֹמוֹת העבות אשר מסדרונם מלא אוויר קריר ומחשכּים, קבעו את דירתם. הם סידרו את מושבם החדש בשני חדרים קטנים, ולינה היתה צוֹפייה הליכות הבית. שקוע בכיסאו הרך ישב מוֹריס לוי כל הימים, ורגליו היו מתוחות וּקפוּאות מתחת לשולחן עבודתו. ראשו היה צנוף כיפת קטיפה יוונית רקומה בידי לינה, ותלתלי שׂיבה השתרבּבו14 על עוֹרפּו ועל שכמו והתנדנדו בכל טלטול ראש קל. פניו היו חיוורים, נפוחים צהוּבּים, וזקן לבן-אפור ומסוּבּך עטרם. תנועותיו היו כבידות, מהססות, וכאילו לעולם נסוגות לַאחוריהן. רוב שעות היום היה יושב ומעסה בידיו הבציקות בחומר ומפסל אלילי-אהבה בעלי קשת וחץ, שׂרפים ובני-אלוהים קטנים ומזוינים גפיים צחורים ורכּים, אשר נמכרו אחרי כן בשוּקי פאריז בידי ילדת שוערת-ביתו מאז. ברצותו להינפש ולהחליף כוח היה רומז ללינה, והיא באה אליו, מושיטה לו את פּלכּוֹ ומוליכתהו בזהירוּת אל הספה הקטנה שבקצה החדר. על פניה הוא משׂתּרע ולוקח ספריו על האלילים ומנהגיהם, בוחן פיתּוּחים וציורים, מהרהר בחשאי על ה“לֶדה” עם כנף הבּרבּוּר, חלום יצירתו מאז הימים, עד נפול תרדמה עליו. באותו חדר עצמו היתה יושבת גם לינה, נתונה בתוך גל של סרטים רבי גוונים ומכינה בזריזות את לוּלאותיה, ענקיה ועניבותיה; כי מיום שעברה לשבת עם מוֹריס לוי מסרו לה חומרי עבודתה מבית חרושתה אל ביתה.

שוב באו ימי סתיו. שוב התחיל הכרך מעלה אדי ערפל עם בוא השמש. ובפינה הזאת שרתה שלווה כה נעימה וכה עגומה, כאילו שׂריד חיים אובדים ונשכּחים הסתתר במחבואים אלה להיעלם מעין רואה. שניהם ישבו עסוקים במלאכתם: הוא בחרטו, והיא במחטה. מדי פעם בפעם היה מוֹריס לוי מסב עיניו היגיעות לעומת לינה כדואג לה וכשומר עליה, והיא ענדה בידיה הזריזות את הקשרים, ובפיה מזמזמת את שירה:

הָיֹֹֹה הָיְתָה צִפּוֹר –

וְהִיא נֶאְלָמָה;

פָּעוֹם פָּעַם לֵב –

וְהִנֵּה דְּמָמָה


שֶׁמֶשׁ תַּעַל וְגַם תָּבוֹא –

אַךְ לַשָּׁוְא, אַךְ לַשָּׁוְא;

עַיִן נִשֵּׂאת בַּמֶּרְחַקִּים –

הוּא לֹא שָׁב, הוּא לֹא שָׁב.


הָיֹה הָיְתָה צִפּוֹר –

וְהִיא נֶאְלָמָה;

פָּעוֹם פָּעַם לֵב –

וְהִנֵּה דְּמָמָה


– מה את משוררת? שאֵלהּ הזקן.

– מה שעולה על לבּי… וכי אני יודעת?

– והשעה?

– שתיים.

– נושא מכתבים עבר… אין… אליהו, גמגם.

מוֹריס לוי דיבּר בלשון עילגים ובשׂפת רוסיה. מיום קומו מחוליו שכח את לשונו הצרפתית. בשעה שתיים בדיוק היה שואל אחר נושא המכתבים. וכאשר לינה הודיעתהו, שכבר עבר ואיננו, התחיל מנועע בתלתליו ושב לעבודתו, והוא מגמגם ומוציא מפיו קטעי הברות בקול ניחר וזועם. הפעם לא הפסיק שׂיחתו:

– לי… נה… דו… אג… דואג…

– למה?

– אין… אליהו… אין מאומה…

– טרוד בביתו, בקרוביו.

הזקן הרים את ידיו בכבידוּת וטלטל אותן באוויר באלכסון לאות ייאוש. אך ידיו רפו ונפלו כאברים תלושים על השולחן:

– ל… לאו!

הוא כעס, מלמל ולא מצא מנוח. לינה לא העזה להתנגד לו. את עבודתה המשיכה והוסיפה לזמזם:

פָּעוֹם פָּעַם לֵב –

וְהִנֵּה דְּמָמָה.

פתאום והדלת נפתחה ואליהו עבר את סף החדר. לינה רצה אליו בצעד מהיר ונשקה את ידיו. הזקן הבליט שתי עיניים נדעכות זגוגיות, נשען בשתי ידיו בשולחן וניסה לקום ממושבו. גופו התמתּח ופרצופו אדַם והתנפח, אך מיד שוב נתכּווץ וצנח בבת אחת בין מסעדי הכּיסא. אליהו התקרב אליו. בזרועותיו שכבדו מזוקן ומחולי התאמץ לוי לחבּקהו, ובשׂפתיו הקרות, התכוּלות והיבישות, התייגע לנשק לו. אחר הושיבהו מימינו, אחז בפרצוף אליהו, בחנהו וניענע תלתליו בגמגמו:

– ר… רע… ר… רע…

מוֹריס לוי רמז ללינה שתצא מן החדר, ועננת-מסתורין כיסתה פניו. כשנשארו שניהם לבדם, פנה אל אליהו:

– אל הארגז… שם… הוליכני!

מרגלית תמך בו. הזקן נשען בזרועותיו על כתף אליהו, ובמוֹללו ברגליו המדולדלות הגיע עד ארון הספרים, הוציא מתוכו אחד הכרכים והתחיל מדפדף בין עלי הספר שנצטהבו מזוקן. אליהו עמד עליו ותמהּ; פני לוי הבּיעו חרדה משונה. אחרי חיפּוּשׂים ארוּכּים עלה בידו סוף-סוף למצוא פּיסת נייר מקוּמטה ומקוּפּלת, ובתנועה של גודל-רוח הגישהּ למרגלית, בצונחו על הספּה שלפניו.

– מעד… דה… מעד… דה, גמגם.

אליהו חטפה כחיה אכולת-כפן המתנפלת על טרפה. אמנם כן, ידי עדה כתבו את המכתב הזה. היא השיבה ללוי, כי עוֹדה מקווה ליום שוב אליהו אליה. היא שקטה ויודעת היטב, שהסער יעבור ומרגלית ימצא את דרכו הנכונה. עליו לבוא. בשמהּ ימסור לוי את הדברים האלה למרגלית. ביתהּ פתוח לפניו, ואת חובתה מלא תמלא.

– מה עשית? שאל אליהו בקול עמום.

– כועס?… כועס?…

לוי התכווץ כולו. את אליהו ירא. רק באחת מעיניו היה שולח מבּטים גנובים וַעקוּמים כבוֹחן בהם את מרגלית מן הצד. וכשראה את פניו הנסערים ואת שׂפתיו המהוּדקות בין שיניו ואת מצחו הקודר, שמח בעמקי לבּוֹ שׂמחה תמימה וחרישית.

– כועס… כועס?… שנה את שאלתו.

– לא, לוי יקירי, טובתי דרשת, אבל למה עשית זאת?

– יודע… יודע אני.

דממה.

מרגלית התעורר:

– מתי קיבּלת מכתב זה?

– חודש.

– כן… כן…

– סע.

שוב שרתה דממה.

– התיסע?

אז ישב אליהו על הספּה, ולאיטוֹ ומתוך היסוס פנימי פתח דבריו:

– אתה, מוֹריס לוי יקירי, תבינני; אתה יודע אותי מיום בואי הנה; כל ימי שבתּי יחד עם עדה היית אתנו. ראה ראית מה היתה עדה לי… לא, איכה אסע אליה? הנה שבתי מדרך ארוּכּה. וכשאדם נוסע עשרים וארבע שעות סגור ומסוּגר בין דופני קרון הרכבת ורואה בעד החלון מחשכּי ליל וצללי אילנות הפורחים לעיניו, אז הוא חושב שלא מדעת את מחשבות חייו. אני, מוֹריס לוי יקירי, אני עברתי מן העולם… למה תבּיט אלי ככה, תראה בי? מתי… אמנם כן; אדם חי – נר אמונה דולק בלבבו. נר אמונתי דעך… הנני הולך, שב, שיני כואבות, לובש מלבושים חדשים, מדבר אתך… וכי מה אעשה?… אבל חדלתי מלהאמין בקושט מעשׂי… זה תשעה חודשים, מוֹריס לוי יקירי, לא לקחתי כמעט את המכחול בידי. ציירתי פה ופה, מתוך הרגל, מאפס מעשה… זוכר הנך את הערב ההוא? גמרתי תמונת לינה… אז האמנתי… אז הייתי זך וטהור… האנשים חשבוני להולל. אני לעגתי להם. אין אדם צריך למצוא חן בעיני זולתו. פה בלב צריכה להתלקח שלהבת יה… אז דלקה… דלקה, חיממה… איכה אסע אל עדה? מה אתן לה? את שלדי, את גרמי הניחרים? עדה היתה ניסיוני, כבודי, אושרי… לא עמדתי בניסיון… הנה עדה, היא מאמינה, שהסער יעבור ואמצא את דרכי הנכונה… היא מאמינה בי. נקל להאמין באחרים, אם אדם מאמין בו בעצמו. אני גם בעדה לא אאמינה, כי אפסה האמונה בי… ואם עודני מוסיף להתגולל בעולם אפל זה, הנה אגיד לך, מוֹריס לוי יקירי, את כל האמת, אני מצפה לנס, לנס מן השמים… עדה אוהבת אותי, עבוּרהּ אולי ייעשה דבר-מה גדול, רם15 ונישׂא… עבוּרה ייעשה דבר העומד מחוץ ומעל לכוחות-אנוש מסכּנים. אל הנס הזה אני מצפה… עוד שעתו לא הגיעה…

אליהו קם ממושבו, התהלך בחדר הצר, לקח אחד האלילים, התבונן בו בשוויון נפש, והוסיף:

— עתה באתי להתלונן בצל קורתכם. עד היום ההוא אשאר אתכם. הלוא תפנו לי קרן זווית אחת קטנה. נחיה חיי שקט. אמצא פה עבודה. אחיה ואצפה ליום, שיוּתן האות לחיים אחרים… לא למעני… אני איני כדאי, האם לא כן, מוֹריס לוי יקירי?

אליהו נשׂא עיניו וראה את הזקן יושב נשען על מסעד הספּה ומגמגם. עוד ניכּרו על פניו אותות היגיעה וההתאַמצוּת, אשר מוחו הרופף לא יכול נשׂוֹא בדבּר אליו אליהו. קווי פרצופו היו מתוּחים וַאטוּמים ועור פניו הנפוחים האיר בברק משומן צהבהב. חזהו עלה וירד לאיטוֹ ולכל רוחבּוֹ. ידיו היו מונחות משני עברי הגוף פשׂוּקוֹת ומדולדלות, כאילו הוטלו בהתרשלות מעל גווֹ. אליהו נד לו. על ראשי הבהונות של רגליו עבר את החדר, לקח אתו את צרורותיו ונכנס אל חדר לינה.

– מה שלומך? בואי, הראי פנייך, אמר אליה בקול עליז.

הוא שמח לה. מצאהּ מבוגרת, פניה פורחים, חזה מעוּגל.

– באתי לגור בביתכם.

– מוֹריס לוי ישמח, הוא כה הרבּה לספּר עליך, אדוני.

– ואַתּ?

לינה הורידה ראשה ואמרה:

– גם אני.

אך פניה הבּיעו חרדה נסתרת.

קול דפיקה נשמע. נכנס צעיר לבוש בגדי פועל, ניגש ישר אל לינה, הושיט לה את ידו, שהיתה מפוחמת בראשי האצבעות ובין קמטי העור, ואמר לה בקול צלול:

– שלום, לינה!

היא נתבּלבּלה. פרצופהּ כוסה אודם. רגעים אחדים לא ידעה את נפשה. אחר הבליגה ואמרה קטעים:

– לקבל את העבודה באת? הנה גמרתי. גם סרטים חדשים הבאת?

הוא מסר לה חבילה קטנה:

– הנה.

רק אז נראה לעיניו מרגלית. גם רוּח הפּוֹעל חוּבּלה. עיניים תמיהות הרים והטילן פעם בלינה ופעם במרגלית. אחר מיהר לקחת את העניבות ויצא את החדר.

מרגלית שאל:

– מי הוא צעיר זה?

– מכונאי בבית חרושתנו.

היא מיהרה להוסיף:

– הוא מביא לי את הארג הביתה.

והם התחילו לשׂוחח על עניינים מעניינים שונים.

אליהו נשאר בביתם. בחדר לוי העמידו לו את מיטתו ופה אמר להשתקע לימים רבים. היה ערב. לינה יצאה לעסקיה. מרגלית נשאַר בחברת לוי. שניהם השתרעו על מיטותיהם. אליהו העלה עשן הפּאפירוסה. במנוחה התבונן לארבעת הכתלים אשר בתוכם סגר את עצמו. עתה מאחר שגמר אומר בלבּוֹ כי אין לנסות עוד להיחלץ מן המיצר, הרגיש פתאום רווחה, שקט משונה, קיפּאוֹן פנימי קר ואילם, כזרמת מים אשר שכבת קרח עבה מעיקה עליה ועוֹצרת בּעדהּ. אבל – הרהר – יבוא יום, לפתע פתאום יבוא, מבין מרומי ההרים יבוא האות ובקול מפץ גדול, כקול רעם בשמים, יתפקע שריון קיפּאון זה, בולי קרח כהררי עד יתמוטטו, קילוחי מים מכל עבר ילקקו וימוקקו את הקיפּאון, וחיים חדשים יזנקו בשטף ועוז. לא למענו… הוא אינו כדאי.

– י-ש-ן?… גמגם לוי.

– לא, ענהו אליהו.

– ל… למה?

– אני מהרהר.

– אין… יש… תועלת.

– אחרת אי אפשר.

– אפשר… אפשר, התריס הזקן.

– מה?

הוא הרים בקושי את מחצית גופו וצעק בקול מלא ואדיר:

– לעשות!

אליהו לא ענהו. עד מהרה ולוי נרדם. אחר שמע קול צעדים פזיזים. לינה באה בהיחבא. גם היא עלתה על משכּבהּ. רגעים מספר חשב אליהו על אודותיה. נדמה לו, שדבר סתר אִתּהּ. תהלוכותיה ופיזור נפשהּ היו כה זרים לו. אבל עייפוּת הנסיעה ואותו הקיפּאון הפנימי הטילו גם עליו מרגוע משונה, ובסוף נרדם גם הוא. בעד החלון16 חדרו פנימה חשכת הלילה ודממתו.


 

לא    🔗

אותו הנס, אשר לו ציפּה, זה האות, אשר יינתן לאליהו להתעורר מחדש מקיפאונו, מיהר לבוא, עוד טרם פילל לו. רק שני חודשים עברו מיום שנכנס לשבת יחד עם מוֹריס לוי ועם לינה. החיים המשותפים לא היו נעימים ביותר. הזקן נעשׂה קנטרון, אֲפֵס־עצה, ושׂכלו כלה ודעך מיום ליום כאור ירח עם סוף חודש. לבסוף נהפך כולו לגולם, חדל לפסל פסליו וישב כל הימים מבּיט בעיני זכוכית פעם בכה ופעם בכה, כדורש אחרי דבר־מה. גם לינה רוח אחרת היתה אִתּהּ. אותו המכונאי הצעיר, בעל השׂפם השחור והעבות, לא היה מכונאי סתם. הוא היה אחד ממכּריה הקרובים אשר שפך את כל קסמו וממשלתו עליה. תכונתה הישרה נעשתה הפכפּכנית וגרויה, והיתה מסתּבּכת ברשת כזבים ואִמרי שווא. את הערבים עשׂתה מחוּץ לביתהּ והיתה מאחרת לשוב, ובכוונה היתה נמנעת מהישאר בחברת מרגלית. מרגלית ראה את כל הנעשה. להפריע לא חפץ; דומם ישב ונשׂא עוּלוֹ וחיכּה ליום גאולה ופדות.

לחיות לטובת זולתו – אליהו מרגלית לא מצא את סיפּוּקו בזה. הוא לא אהב את התורה אשר ציוותה להיכּנע ולהתמכּר לאחרים עד כדי ביטול היש העצמי. הלוא כל ימיו השתוקק רק לעורר בקרבו את כוחותיו הטמירים ולהביאם לידי תנועה שאינה פוסקת; לשפּרם, להעשיר חזיונות רוחו ולהעלותם אל מרומים אשר עין לא שזפתם עוד. אל נכון לא ידע איך ובמה יגיע אליהם. ואי־ידיעה זאת משכתהו ונתנה לנפשו כוסף ושאיפה וצער חיפּוּשׂ דרכים אשר היו ממתיקים את חייו המרים. אבל אחת ידע: לא מן האחרים ולא על ידי אחרים ישׂיג את גאולת נפשו. כי ראה והבין, שבודדים הננו איש איש במלחמתו, בודדים ככוכב שחר עם צאת השמש. כאדם הקדמון העובר בין סבכי יערות־עד וקרדום הצור בידו, הלוך וכסח, הלוך וכסח יום ולילה, כן עליו לבקוע לו דרך אל המרחב, אל החופש, אל מרחקי הבקעה הנמצאת שם מעבר ליער עבות ומחניק זה. זאת ידע, זאת הבין. אך אם אדם רואה ניסיונותיו פזורים כגרמי שלדים בשדה הקרב, מוטלים מאחורי שכמו כעיי חורבות ומפּוֹלת, אז הוא צונח ארצה עייף, נדכּא בתוך מחשכּי היער והוא אפס־כוח להרים יד ורגל, ואין חפץ ואין אמון ואין תוחלת להוסיף ולהילחם; וחדל־עצה הוא מרים עיניו השמימה ומחפשׂ בין עופאי האילנות כוכבים נידחים המסננים אורם המתעה, ופורשׂ כפיו הפצועות לבקש עזרת אחרים.

באחד הערבים בשוב לינה הביתה מצאה בחדרה את אליהו יושב ומחכּה לבואהּ.

– לינה, למה כה תאחרי לשוב? – אמר לה בקול דאגה.

היא לא ענתה על דבריו.

– לינה, שבי פה, הנני לדבר אתך. – הוסיף.

בצעדים איטיים התקרבה אליו. עיניה היו מוּרדות. על פניה עבר גם צל של מרי. אליהו לקח ידהּ ופתח:

– דברי אתי, כדבר איש אל רעהו. בחייך נולד שינוי, אני משער… את צעירה, תאבת חיים… חברת לוי, חרס נשבה זה, היתה לך לתועבה… אני מבין זאת… גם אני, הנני אדם, אשר נתן גט כריתות לחיים… גדל בקרבך החפץ לנסות את מזלך… אני מבין זאת… הלוא חופשית את, עשי כרצונך, אין איש שיאכוף עלייך… אבל למה תסתירי מפני את תהלוכותייך, אני דואג לך, רק את טובתך ושלומך אני דורש.

לינה ישבה ברוח נכאה והשתעשעה בציציות הווילון שעל יד החלון. שׂפתיה היו מכוּוצות. היא שתקה ועיניה היו מלאות דמע.

– קשה לך לספר, להגיד… הנה אני יודע, אותו הצעיר המכונאי לקח את לבּך, בזה אין רע… בזה… למה את בורחת מפני?

היא קפצה ממקומה לשמע הדברים האלה, עברה את החדר בברכּיים כושלות, ניגשה אל הפינה וכיסתה פניה ובכתה בכי עצור. אליהו הכאיב את לבּהּ. לאחר רגעים אחדים קרב אליה, נגע בכתיפותיה הרועדות, ואמר:

– לינה.

בבת אחת הסירה את שתי ידיה מעל פרצופה, ובחימה עצורה אמרה לו:

– איני יכולה לדבר אתך על זה.

– למה?

רגעים אחדים שרתה שתיקה. אחר ענתה:

– עֲבָרי…

במהירות, כיראה את דבריה, הוסיפה:

– מחר אני עוזבת בית זה, איני יכולה…

ושוב פרצה בבכי רב.

אליהו יצא מן החדר וישב על כרעי מיטתו. לינה עוזבת אותו. החיים תובעים, תובעים את שלהם. מנורה האירה את השולחן ואת אשר מסביב לו, עד כי נראה כמעגל צהוב. הכתלים הטילו את צילָם זה על זה. מוֹריס לוי שכב אחוז תרדמה ופניו הנפוחים היו קפואים, חסרי תנועה, כפני אדם אשר פּקוּדתו באה עליו. מאומה לא הבּיעו, רק קהוּת קרה כפני שלג שהשחיר והוא הולך ונמס. שם בחדר הסמוך ישבה לינה. אופקי חיים חדשים השׂתּרעו לעיניה. היא עוברת לשבת בבית המכונאי בעל השפם המסולסל אהוב־לבּהּ מה יביא לה עתידה? לא, זאת היא שאלת הבל. השואל הנהר, הזורם במרוצתו אל לוע הים הגדול והסוער אשר יבלעהו כולו וישימהו לאל, השואל הוא מה יהיה עתידו? החיים מפכּים. היא אוהבת. היא תשב על בּרכי המכונאי ותצוד את מבּטו. את החיים האלה לא ידע מעולם; הם ממנו והלאה. ופה לפניו לוי, לוי הזקן, לוי אשר כל זיקי אנוש כבר נדעכו בו. כבול עץ הוא מוטל. חסל. עוד מעט וזעם החיים יעבור, ישתתק לעולם. מוות, קיפּאוֹן. והוא הנהו פה, יחיד ועזוב. נדמה לו, שדמעות עולות בגרונו. רק דמיון שווא. הוא לא יבכּה. הוא גם לקח חרש את כובעו ושׂם אותו על ראשו. אחר כיבּה את המנורה. רגעים אחדים עמד במקומו תוהה ומהסס. מבעד לחלון דרדרה שאגת קריה סוערת. במהירות פתח את הדלת ויצא.

ברדתו את המדרגות שמע קול לינה קורא אליו:

– אדוני, אנה תלך? השעה מאוחרת!

הוא לא השיב, רק החיש מאוד את צעדיו.


 

לב    🔗

לאיטוֹ עבר את רחוב מ‘, וכשהגיע אל פינת הרחוב קארדינל־לימוּאֶן הפתיע את עיניו כתם אור גדול שהשׂתּרע לרגליו, ורעש ניגונים של תיבת־זימרה היכּה על אוזנו. בעד דלתות בית־הקאפה פרצו שרביטי־אור חשמל מעוּרבּבים קטעי קולות חנוקים וסואנים. לפני בית־הקאפה, בצדי הרחוב, ישבו אנשים ונשים גרי ה“רובע” מסביב לשולחנות הקטנים והצפופים והיטיבו את לבּם. בּכּוֹסות אדם היין. בפּינות דרדר הצחוֹק. על הפרצוּפים המתוּלעים והפשוּטים ריקדה חדוות חיים רבה. אליהו עיכּב צעדיו והתבונן אל אשר מסביב לו. מעל לדלתות הבהיק שלט עשׂוי מנורות קטנות בנות אור מגוּון, והן דועכות ומנצנצות לסירוגין כנדנודי עפעף ומכריזות לעוברים ושבים באותיות גדולות את השם “כוכב־התכלת”; משני צדי השם הזה רמזו שני כוכבים באור חשמל כחלחל. רק אז זכר אליהו, אן הוליכוהו רגליו. הלוא זהו מקום מושבו מאז – “הדרקון האדום”. תקוות איווֹן נתמלאה. שינוי השם שינה גם את המזל. המבוא לרחוב מונז’ נפתח, ואחר באו החיים ועשׂו את שלהם. מבקרים אחרים, הרחוקים ממהלך נפשם של קליינבּוֹים, מרגלית ולוי, היו עתה באי בית־קאפה זה. חנוונים ונשותיהם, סוחרי ירקות וגננים סמוקי פרצוף באו הנה, שתו יין, דיברו על ענייניהם וחדשות היום, ומילאו את כותלי האולם צחוֹק פּרוּע וקולות ורננת אנשים המומי שיכר וּשׂשׂוֹן חיים.

אליהו סר לבית־הקאפה. עוד מרחוק הכּיר את איווֹן. סמוך לשולחן הערוך עמדה וסינור לבן חגור למותניה, והיא באה בדברים עם אחד האורחים, כרסני ורב־השפעה. פניה לא שוּנוּ מאוד. רק תלתלי ראשהּ ואותם סלסולי הפּיאוֹת, אשר עיטרו את אוזניה, עצמו מאוד. קו חרד רפרף על לחייה הרזות ונראתה בהן אותה החרדה הרגילה, המרפרפת על פני אדם אשר פתאום הצליחה דרכו, והוא חש לעתידו, בהרגישו כי הצלחה זו בת חלוף וּכבוֹאהּ כך צאתהּ, וכי רבות הן העיניים הרעות והצרות האורבות לכל אושר.

אליהו ניגש אליה ובירך אותה בקול:

– ערב טוב, מרת איווֹן.

היא נבהלה בראשונה, ובקצות שׂפתיה הדקות נולדו קמטי כעס עצור; הן לא הורגלה לקירבה כזאת חסרת כבוד ויקר; כן, בקול כזה קראו לה אז, כששירתה בבית אחרים. פתאום התחילה לגמגם:

– אה… כן… אמנם…

והוסיפה בייאוש:

– איני זוכרת.

– השכחת את מרגלית?

איווֹן קפצה ממקומה. פניה החיוורים אדמו:

– אכן… אכן… אדוני האמן… אדוני האמן.

והתחילה להקיפהו בשאלות על מעשׂהו, על חבריו, על מקום מושבו. המלה “אדוני האמן” לא פסקה מפיה. בכוונה הרימה את קולה. אורחים ממינו של מרגלית הוסיפו חן מיוחד לבית־הקאפה שלה. עוֹדהּ מדברת בשטף ובקצף, והנה הפסיקה תוך כדי דיבור ופנתה אל מרגלית:

– אבל הנני לחשוב רגע… נדמה לי, אדוני האמן, שנמצא אתנו דבר־מה עבורך… אנשים חושבים, כי מוסיף אתה לבקר את ה“דרקון האדום” זיכרונו לברכה, והם שולחים מכתביהם אלינו…

היא עזבה את מקומה ועד מהרה שבה ובידה חבילה עבה של ניירות. מתוכם ביררה שלושה מכתבים וטלגראמה אחת, ואותם מסרה לאליהו. ולאחד המלצרים ציוותה להגיש ל“אורחהּ החשוב” כיסא ויין. אליהו ישב, פתח את המכתבים לעיניו וקרא בהם.

המכתב הראשון בא ממוֹסקבה, מאת זאלקינד, לאמור: "מפּי מיוּדעי המפואר מר קליינבּוֹים לקחה אוזני שמץ מנהו, אשר יש עם נפשך לעבור ארצות מדינתנו. עשה תעשה חסד גדול עמדי, אם תכתת רגליך ותבוא עדי. נכבדות רבות ונצורות אכפו ידן עלי לבוא בבקשתי ותחינתי זאת לפניך. זקן שׂבע ימים ותלאות הנני ורפו כוחותי לשים עוד בדרך רחוקה כזאת את פעמי.

בכבוד ויקר, מ' זאלקינד"


המכתב השני היה מקלִיוֹזֶא מהעיר יפו: "אליהו שלי! פרצה מגפה בעירנו, מחלת דלקת קרום המוח. בבית החולים, שבו עסוקה עדה שלנו, רבים החולים. דיבּרתי על לבּהּ, אך דברי לא הועילו. מהר לבוא. הגיעה השעה למלא חובתך!

שלך, קלִיוֹזֶא"


גם המכתב השלישי בא מיפו: "פחדי לא היה פחד שווא. בריאות עדה הולכת ורופפת. בוא! הגיעה השעה למלא חובתך. בוא, בל תאחר!

שלך, קליוֹזֶא"


הטלגראמה הודיעה בקצרה: “אליהו בוא עדה”.

רק לפני שלושה ימים יצאה הטלגראמה את העיר יפו.

כשהתעורר מקריאתו הטיל מבּט תועה לעומת איווֹן. היא חיכּתה לרגע הזה ופרצה במַבּול דברים, לספר לו על רוב עושרה וגדולתה: רק לקורטוב אושר זקוק האדם, אנו ב״ה מצאנוהו, אלוהים חס עלינו.

אך אליהו קם ונפרד ממנה. בלבּוֹ סער סער. הוא התהלך לאיטו. מה זאת? האומנם הנס בא? קול קרא בעמקי נפשו: הגיעה השעה למלא חובתך! פקע הקרח. עדה חיה, חיה ושמורה אתו בחדרי לבבו. זה ימים רבים והולם־לב זה לא פּירכּס מתחת לצלעותיו. זה ימים רבים וכוסף זה לא הרעיד נימי נשמתו. אליהו עמד מלכת. את ראשו הוריד והקשיב רק קשב לרחש הרוחש מתחת ללוח חזהו. עד מהרה הרימהו שנית וצעד הלאה. עיניו בערו, רקותיו פעמו וידיו רעדו רעד אושר. הוא לא זכר עוד את עדה, מחלתהּ, סכּנתהּ. בראשונה הרגיש את עצמו ואת בקעי ההרס הפנימי שהולך ומתהווה בקרבּוֹ. שם נפלו והתמוטטו כל הגדירות והסייגים אשר סביב שתו לנשמתו ולשטפּהּ הטבעי. רגשותיו זרמו מחדש והיכּוּ גליהם על ראשו ועל כל ישוּתוֹ. כוחות חדשים, או יותר נכון, אותם הכוחות עצמם, אשר אמר, כבר עברו ואינם, אימצו את הכּרתוֹ ואת נפשו. עתה לא נראו לו כל מעצורים. רחבה וגדולה משׂתּרעת דרך חייו. עלינו לצעוד. הלאה.

אך לאחר זמן־מה התחילו מחשבות־דאגה לעדה ולגורלה לעכור את סערת רוחו. טלגראמה זו נשלחה מיפו זה שלושה ימים. מה שלומה כעת? גם רגשי־נוחם הציקו לו. אך רגשי חרטה אלה לא יכלו להחניק רגש אחר מַנעים ודורך בעוז, אהבתו לעדה!

הוא מיהר לביתו. לגודל תימהונו מצא את הדלת פתוחה לרווחה, את מוֹריס לוי ער, והוא יושב על משכּבוֹ ומפלבּל בעיניו הזרות. מסביב היו אי־סדרים. הזקן קידם את פניו בזרועות שלוחות מרוב ייאוש וגמגם:

– לי–נה… לי–נה…

וּבידיו עשׂה לו אות, כי עזבה את הבּית לעוֹלמים.

אליהו ישב סמוך לו, הרגיעהו וצעק באוזנו בקול רם:

– מחר ואני נוסע אל עדה.

בראשונה תמהּ הזקן, כאילו אין בכוחו לתפוס את כל מה שקרה פתאום. אחר עבר על פרצופו גל של זוהר רב. עיניו נמלאו בּרק משוּנה הוא מצמץ בעפעפּיו כמתאמץ להפליט את הנוזל התלוי בין אשמורות עיניו ולא עלה בידו. אין אונים צנח על בּרכי אליהו, נשק את ידיו וַימלמל:

– ט… טוב… ט… טוב…

מוֹריס לוי לא דאג לגורלו. שׂפתיו נתכַּווצו בצחוק זר, והוסיף:

– עת למות… למות… אני למות.

אליהו ניחמהו. הבטיחהו למוסרו לבית־חולים. הזקן ישב וטלטל את ראשו ואת תלתליו הלבנים כמקשיב לדבריו. בכל פעם נהם כאומר לנפשו:

– עתה למות… אני… למות…


 

לג    🔗

מארסיל. כשקנה אליהו את כרטיסו לא שׂם לבּוֹ, ששם רב־החובל המנהיג את אונייתו הוא ה' די־ווריה. רוחו לא היתה אתו.

חוף ימים. יער תרנים. עשׂרות מפרשׂים. צלצול שלשלאות. קריאות ספּנים.

אליהו לא שׂם לב לכל אלה. בקרבּוֹ היתה ערה רק הרגשה אחת: הלאה!

על הספינה עמד והתבּוֹנן לחרטום החוצה את המים הירקרקים, ובלבּוֹ עברה רק מחשבה אחת ושקעה בו: הנה אני הולך וקרב אל מחוז־חפצי, אל אושרי.

מימי הים בפטפּוּטם הקל אמרו לו – אכן נכונה דרכך. מבּינוֹת לגלים עלה הקצף ורחש: ברוך אתה בצאתך. כאוֹדיסיוּס הנמלט על פני דוברה מלא רגש־יה ואכוּל כּוֹסף עד אין־קץ, כן הרגיש בנפשו אש־געגועים המתלקחת ונישאת אל המרחקים הנכספים.

רוּח־ים ספוגה רטיבוּת ריכּכה את שׂערותיו השחורות. על הסיפון עברו מלחים ברגליהם הפּשׂוּקות, והם מַחשׂיפים את חזם הרחב והשׂעיר. השמש באה. הים שקט. הגלים באו והלכו מסביב לספינה, ובשאון רב־קצף נוּפּצו אל כתליה. שם, במרחקים, לעומת חופי ספרד, התלקחו השמים בלהבות ארגמן ולאיטן דעכו ונהפכו לתכלת כהה זרועה אור זהב, מלא רתת כשדות תבואות ברוכות־יה ביום קיץ בוער. משׂמאלו עלו פתאום מתוך מעמקי הים צוקים רבים של סלעי מגור, שחרחרים־חומים, מטילי אימה בהוד הפרא שבהם, מעוּקמים וחצובים מסרקות צור ונקיקים אפלים עד אין מספר. אלה היו איי קורסיקה. איים שוממים ונוראים. מרחוק נראו דכיי ים המשתּבּרים בשאון רב אל חופי האיים כחיה גדולה ומשונה המכרסמת את אושיות הסלעים, מלקקת וממקמקת אותם בלשונות קצף וזעם, כמתאמצת להרימם אל על ולהופכם על פניהם. אליהו קינא באי זה. הוא קינא בו על עוצמת כוחותיו. הוא קינא בו על בדידותו בין משבּרי־ים אלה.

נשען על מעקה הספינה לירכתיה שילח אליהו את מבּטו למרחקים אלה. הוא זכר את “קולומביה”, ילידת מקום זה, אותה הנערה האומללה ואמיצת הלב אשר חמת נקם ריתחה את דמי נעוריה. הוא זכר את גיבּוֹר איאקו. אבל על כל אלה העסיקו את מוחו זיכרונות עבר קרוב. הוא ראה לעיניו את חדר עדה בבּוּלוואר סֵן מארסֵיל. דממת הערבּיים שרתה בתוכו. שם תיכּנו את מהלך מסעם. נישׂאים על כנפי דמיונם עברו שניהם, הוא ועדה, את המקומות האלה. וכמוהו עתה ראה את עצמו עומד בקירבתה, כשעדה רועדת מקור ליל ושניהם עטופים ודבוקים יחד, עיניהם תלויות במרחבי הים, הנושׂאם אל חופם המקוּוה. אליהו התעמק ככה בזיכרונות אלה, התמונות כה חיו והתייצבו לפניו, עד שחש בקירבת עדה. הוא הסב ראשו, אך – רעיון רוח. חשיכה מעוּבּה רבצה על שכמו. האונייה הדליקה את נרותיה. המים מלמטה יצאו במחול תעתועים. אחרים היו מערכי־לבּוֹ, אך גם אחרת נהיתה. הוא ירד אל תאוֹ, סגר הדלת בעדו והשׂתּרע על ערשׂו, אוזנו מקשיבה לנדנודי הספינה וללחש הגלים המלטפים את כתליה.

שני הימים הראשונים לנסיעתו עברו עליו לשיעמום ורוגז רוח. מאנשים התחמק. את הארוחות הביאו אל תאוֹ. רק בערבים היה עולה על סיפּוּן האונייה, שוהה שם עד חצות, מהרהר ומעביר לפניו קטעי חייו ומתאמץ למצוא פשר דבר, למה ואיך היה כדבר הזה. בצעדים רחבים וברגליים פשׂוּקות היה מתהלך ומעשן פאפירוסות עד אין מספר, מחטט ומנקר בין קמטי מוֹחוֹ, עד שעוֹד מעט וגרמי גוּלגוֹלתּוֹ התפּקעוּ לרסיסים. רק עתה ראה כי הוא נידון לחיי צער ומצוקה אלה, על אשר לא נתן חופש לנפשו. הוא היה אסיר על־ידי חיטוטיו והתחכּמוּתו היתירה. הוא התחכּם, כל הימים התחכּם כאַחד האנשים בלי דעת יתירה היה עליו לחיות. כזאת לא עשה. לבוא אל החיים בעקיפין ולצאת אליהם מן המארב היה רצונו. כזאת לא ייתכן. ובאו החיים ונקמו בו את נקמתם האַכזרית.

ביום השלישי אחזוהו פתאום חבלי מחשבות אחרות. הוא לא יכול להתעכּב על רעיון אחד, להמשיכהו, להביאהו אל תוצאותיו ההגיוניות. פחד משונה נולד בו והפיץ קור בכל עצמותיו. רוגז צורב וקדחת בוערת אכלו את קרביו. כל היום שכב בערשׂו, פרצופו שקוע בכר ומקשיב בהנאה משונה אל הקשקוש המטלטל בפנימיותו. “מה אתי? מה קרה לי?”, שאל את עצמו, “למה כה יחרד לבי?” פתאום, בפרוֹשׂ הליל את מַחשכּיו, קפץ מעל משכּבו והבּיט רגעים מספר בעיניים קרושות מול האשנב הפתוח. פס ארוך, אלכסוני, של תכלת מימי הים נגלה לו. אחר נפלטה צעקה גדולה מפיו: “אל אלוהים, האיחרתי את המועד?!” חיש עלה את המדרגות הצרות ועלה על הסיפּון אל החרטום, ניגש והתבונן שעה יפה לשוט הספינה. היא השליכה הצדה את הגלים עם רעמות הזדון המתקוממים נגדה, בוקעת לה אורחותיה ומחליקה הלאה, הלאה. בעונג מיוחד במינו התבונן לזה. נדמה לו, שסחף הספינה המתמיד והמדוד מתאים לדופק עורקיו ולהלמוּת לבּוֹ. שניהם חותרים אל חוף אחד. בכל גופו נשען על שלבי המעקה, נלחץ אליהם בחזהו, כאילו ברצונו לבוא לעזרת האונייה. להודפהּ בכל מאמצי כוחותיו. הרחק הרחק צף ועלה גרגיר אור זעיר תלוי באוויר לרגעים ומרפרף ולרגעים דועך ונעלם. ההדליק רועה בדווי זקן בערבות אפריקה את מדורתו והוא מחמם עתה לאִשהּ את ידיו הצומקות והרועדות? או נס אשר לראש תורן אונייה עזובה בלב ימים הוא המתנוסס שם באפילה? שלא מדעת קמה לעיניו תמונתו “היגון הגא”. שם הלם לבּוֹ בראשונה הולם אַהבה לעדה. “זה היה לפני ימים רבים”, אמר אל נפשו, “עדה היתה חבוּשה אז מגבּעת עם פרחי פרג הבר. בּוּלווארי פּאריז היו שטוּפים אוֹרה מתי קרה זה?” אליהו לא זכר. זה היה לפני ימים רבים, רבים מאוד.

אל אליהו התקרב ובא בעצלתּיים צל אדם גבהּ־קומה וּרחב־שכם ובפיו מקטרת ארוּכּה. סמוך ל“חרטום” עמד על מקומו, הרים ידו אל מצחת כובעו, ובירך בקול:

– ערב שלום, אדוני.

אליהו ענה באי־רצון:

– ערב שלום, אדוני.

– בעוד שעות מספר יסער הים, אדוני.

– אכן?

– אתה, אדוני, הוסיף האיש בקול שקט, מסיע את גופך יותר מדי מעל למעקה. אם הים נח, אין בזה כל רע, אך אם יזעף, היזהר, אדוני, גל יקדימך ויבלעך.

הוא מצץ במקטרתו והצטחק:

– ואני רגיל להעלות את נוסעי החיים אל החוף ולא להורידם בין עמקי התהומות, היזהר אפוא.

אליהו הוריד כובעו:

– רב תודות, אדוני.

– אין דבר, אין דבר, אני רואה אותך מדי לילה בלילה, מתהלך אתה פה, וראיתי חובתי להזהיר בך, זאת היא חובתי.

היה רוך נפלא בקולו המעוּבּה, המפקד. אליהו ההין ושאל:

– אימתי אנו מגיעים ליפו?

– ליפו? איני יודע. שאָלֵני, אימתי מגיעים לַאלכּסנדריה, כי אז אגיד לך את היום ואת השעה אל נכון. אל ביירות – אגיד. אל יפו – איני יודע. קללת אלוהים רובצת על חוף זה. כפים סער. סערת הים העתידה להתהולל תארך בלי ספק שלושה ימים. אנו נעבור את יפו ונעגן ספינתנו בביירות.

בשעת דיבורו דעכה האש במקטרתו. הוא הדליק גפרור, פנה הצדה, לחייץ בגופו ולהיות למחסה מפני הרוח, והעלה אש במקטרתו. צליף־אש עבר באלכסון על פני האדם הגא והאיר לרגע את פרצופו החבוי מתחת למצחת כובעו המאהילה עליו. אבל ברק פתאומי זה החשׂיף לעינו החדה של אליהו את קווי דמות האיש. אליהו נרתע לאחור:

– אדוני די־ווריה!

רב החובל ענה בנחת:

– מי אתה, אדוני, כי תדע את שמי?

מרגלית גילה לו את שמו. באותו רגע נאחזה ידו ביד די־ווריה:

– מרגלית… מרגלית… זהו נפלא. מי הביאך הנה? בשבוע העבר דיברנו עליך בבית. חברי ג־ר אמר לי, שנעלמת ואינך… בוא אתי… נעלה, תספר… לאן אתה נוסע?

– ליפו.

– טוב… טוב… עוד יומיים ומחצה.

רב החובל משכהו אַחריו אל אולם האורחים, ציווה להגיש לו תה ומזג לו כוסו כבימים ההם:

– תה סינאי, מן המובחר, קיבּלתי חפיסה ממכּרי, הוסיף כדרכו.

אליהו שתק. האדון די־ווריה דיבר. אליהו כמעט שלא הקשיב לדבריו. הוא היה אחוז פחד גדול. פגישה פתאומית זו עוררה חשדים בלבּוֹ. נראה לו, כי היד הנסתרת המטה את חייו היתּלה בו. בכוונה זימנה לו את רב־החובל, להזכיר לו חטאיו. בזהירוּת שאל את פי רב־החובל:

– כמה פעמים בחודש אתה מפליג באונייתך מנמל מארסיל?

– פעמיים.

– ורבות הן האוניות השטות במימי הים התיכון בין מארסיל ויפו?

– אוניות־נוסעים, מאסאג’רים, כשמונה בערך.

– ואין בעיניך לפלא שנפגשנו באונייה זו?

– פלא?

– הלוא דבר הוא?

רב־החובל הטיל בו מבט תמיהּ. הוא לא ראה בזה כל מסתורין:

– מקרה הוא, מקרה ככל המקרים. לעתּים קרובות אני נפגש במכּרים. אך אם אתפלא, הנה על נסיעתך לחוף מזוהם זה שיפו שמו. ברצונך לראות ארצות, ברצונך לברוח מצרפת לראות חיים על אדמת הבור של האנושיות, אשר עדיין יד התּרבּוּת לא נגעה בהם לרעה, סע לאַפריקה, על גדות הזאמבּיזה, קוֹנגוֹ.

אליהו נרגע ברוחו. רק אז הרהיב עוז בנפשו לשאול:

– ואיפה הגברת אחותך?

פני רב־החובל הסמוקים ברוּחוֹת ים חוורו, והוא סינן בין שיניו:

– בל תזכיר את שמהּ.

אחר רגע קם ואמר:

– בוא אתי.

שניהם יצאו ובאו אל הסיפון. היה חושך.

– הבּט דרומה.

אליהו הסב פניו. הוא לא ראה מאומה. רב־החובל המשיך:

– שם הרחק נמצאים חופי אַפריקה.

– כן.

– והידעת את משרת ביתי? אדם רע־מעללים, קנאי.

– אה, את המשרת? כן, כן, פּייר היה שמו, ענה אליהו, והוא חש שדמו נקרש בעורקיו.

– אמנם פּייר… שמה ברחו שניהם, הוא וַאחוֹתי.

הוא הפסיק לרגע, מצץ במקטרתו, וצחק מרה:

– דע מה בלב אשה. שם היא מגדלת קלחי כרוב והוא מייסרהּ במצלף שבידו פעמיים ביום.

באותו רגע צלצל הפעמון במגדל הזעיר לאוֹת, כי הגיעה האשמורה השנייה. מלחים באו והלכו. כצללי בלהות רקדו בעבי החשיכה. גם רב־החובל הלך לו. אליהו ירד אל תאו. פגישה זו דיכּאה את נפשו. די־ווריה… די־ווריה… שוב עלה חטאו. “הייתכן”, חשב, “רק יד המקרה בזה? האם אין בזה כעין רמז סתר, הבא להוֹכיחני על פני, כי המעשים אשר עשיתי לא יימחו לעולם ואין להימלט מפניהם?”

אליהו נזכּר פתאום, שבאולם האורחים על פני שולחן הבּיליארד ישנם כדורים בעלי צבעים שונים. הוא עלה שמה לנסות את מזלו. לקח שבעה כּדוּרים לבנים, והשמיני – אדום, ערבּבם יחד, עצם עיניו וַיוציא אַחד הכדורים. לבן. הוא ניסה שנית. אדום. שלישית. אדום. אחר הוציא הכדורים בלי כל סדר הגיוני. ערבוביה. זמן רב עמד וניסה. לבסוף נתייגע. ראשו כאב עליו. המצב לא נתברר במאום.


 

לד    🔗

לאחר יומיים ומחצה התחילה הספינה להתקרב אל יפו. עוד הסערה לא שככה. עוד הגלים השתובבו במשובת פראים, אבל ה' די־ווריה עשה את רצון אליהו, ובשעה ארבע ומחצה השליך את עוגן אונייתו על פני מימי הים. גם סירה מיוחדת חיכּתה לירידתו. אליהו ירד. שישה מלחים חתרו אל החוף. ערפל כבד חיתּל את הכול מסביב. סוערים ונרפּשים רתחו גלי הים. מרחוק מתוך ענני האדים התחילו מתרשמים קווים כהים, שהדמיון היה משלימם ומציירם לפני העין בצורת ראשי מגדלים וגגות בתים. פה ופה נפלטו מתּוֹך הערפל סירות־נוסעים־וּמשׂאות. הספּנים הערביים, רחבי חזה ולבושים כותנות־צבעונים, נלחמו בכוח ובדעת במימי התהום הנרגזים ויכלו להם. הסירה בה ישב אליהו התקרבה אל החוף. את הכפים עברו בשלום ומעבר מזה שקטו המים.

בנמל חיכּוּ לבואו כל חברי אגודת “יהודי” אשר ביפו. בראשם עמד קליינבּוֹים. קטן קומה זה היה חבוש לראשו כובע אַנגלי. סמוך לו עמד קליוֹזֶא גבהּ־הקומה והוא שזוּף פנים ואַמיץ, ובריא ומגוּדל זקן. מלבושיו האפוֹרים הוסיפו למראהו הבּעה של עוֹז. עיני התכלת שלו נתלו בסירה השטה ובאה ותוגה חרישית עיממה אותן. היה גם התלמיד לרפואה ארוך־הרגליים ובעל התלתלים המסולסלים. את חוק־לימודיו לא גמר ויצא ליפו “למלא חובתו”, ובינתיים היה שולח את מכתביו ומאמריו לכתבי־העתים בחוץ לארץ. חברו הנמוך והשׂעיר שימש רופא באחת המושבות הקרובות ליפו, וגם הוא בא הנה היום לקדם את פני אליהו. אליהם נלוו חבורה של מכּרים הולכי־בטל וסקרנים. שיינבּוֹים ואשתו לא נמצאו בין המקדמים את פניו.

אליהו עלה על שׂפת הים בצעד רחב, וכלקוי וכעלוב נדחק אל בין חבריו. מרחוק עוד הגיעה לאוזנו קריאתו של קליינבּוֹים:

– המוֹהיקני האחרון!

קליוֹזֶא ואליהו נפלו איש בזרועות אחיו. קליוֹזֶא היה הראשון שהושיט לו את ידו. רעד חלף בכל גופו. חברו זה לא שינה את טעמו. כאשר היה אז, כן הנהו עתה. כך לחצהו אל חזהו בהיפּרדוֹ ממנו בבית־הנתיבות בבירת צרפת וציווה עליו לשמור על עדה. הוא הבטיח לו ונשבע לו; אך את הבטחתו ואת השבועה לא קיים.

אחרי כן דרש בשלום יתר חבריו. והם פנו ללכת העירה. עין אליהו, אותה העין הבוחנת אשר כה אהבה להסתכל בכל הנעשה מסביבו, אמרה גם עתה לספּוג אל תוֹכהּ את החזיונות החדשים העוברים לפניה. שלל הצבעים של המלבּוּשים, ופני הערביים בבתי־הקאפה המנמנמים מתוך עצלוּת, ונראים במצחיהם הגבוהים והמקוּמטים כיושבים ופותרים את חידת העולם; אותם הרחובות הצרים והרעש והקריאות הגרוניות של התגרנים – כל אלה היכּוּ על אוזניו, הכהוּ את עיניו ופיזרו את דעתו לכל עבר. הוא ניסה להתמכּר לשיכּרון זה של הרשמים, לפתוח את לבּוֹ ולקבּל את ההרגשות החדשות המתדפּקוֹת אחוזות בולמוס על חדריו – אך תמיד צף ועלה כאב צנוע והיה מסיע את לבּוֹ אל נקודה אחרת. אַשמה כבדה רבצה על עורפּוֹ והכריעה אותו: “הנה חברי, זקופי־קומה ונטויי־גרון, הם יעברו את חוצות העיר, אחד אחד, לעיני כול; פניהם לא יאדימו מבושת לבם, והלב לא יהלום בהלמות נוחם, ועיניהם לא יבקשו מפלט. חיי קטנוֹת וחיי ערמוּמיוּת ופשרוֹת חיו, אמנם כן, אך גם לא הרבּוּ הרע. למה אני הולך לצדו של קליוֹזֶא ואיני מרהיב עוֹז בנפשי לשאול לשלום עדה? למה לא אוּכל דבּר אתו כדבּר ידידים מנוער? למה נעתקו מלים מפי?”

את המחשבות האלה חשב. ופתאום והוא אסף שארית כוחותיו, ושאל בקול רעדה:

– קליוֹזֶא, מה שלום עדה?

חברו הרים את ראשו השמימה. עננה עברה במהירות. אחר העביר את ידו על זקנו, והשיב בנחת:

– עדה?… שלום לה.

קולו היה קר. לא בישׂר טובה.

והנה התחילו יתר חבריו להקיפו בשאלות שונות: מה נשמע בצרפת? היש בדעתו להישאר בארץ? ומה היא בעיניו? אליהו ענה רפוֹת. תלמיד הרפואה לא הרפּה ממנו. חקר ודרש אחרי יצירותיו, ובידו החזיק פנקס קטן והיה רושם בו באצבעותיו הארוכות במהירות גדולה ראשי־תיבות שונים. עוברים ושבים היו מעכּבים את קליינבּוֹים ומברכים אותו בכבוד רב ושואלים פשר דבר. הוא ביאר בחשיבות יתירה:

– חברנו. אליהו מרגלית, אמן ידוע־שם, האם לא שמעתם את שמעו?

ובלכתם הוסיף לדבר באוזני חבריו:

– באליהו לא נולד כל שינוי… רגז הוא כשהיה… עוד מעט וישמיע דרשותיו על חדוות החיים.

רופא המושבה הנמוך והשׂעיר השיב בעצלתיים:

– רגז הוא? אפשר מאוד. אך על חדוות החיים לא ידבר. פניו עגומים מאוד.

פני אליהו אמנם היו עגומים מאוד. עם חבריו לא בא בדברים. קליינבּוֹים היה הראשון שנפטר ממנו, ואחריו הגיע התור ליתר המכּרים. לבסוף נשארו קליוֹזֶא ואליהו לבדם.

– תלך אל ביתי, אמר קליוֹזֶא.

ביתו של קליוֹזֶא היה בנוי על חוף הים. בחול שלפני הבית פרחה גינת פרחים קטנה ועצי אשל רכּים התחילו זה עתה לסבּך ענפיהם. חלונות רחבים בעלי משקוף מעוגל מילאו את הקירות. אַכסדרה מרוּוחת פנתה ימה. השמש כבר שקעה. משבּרי הגלים רעשו כהדי רעמים. על האופק בפאת ים רמזו אורות שבקעו דרך פנסים צבעוניים. שני החברים נכנסו אל החדרים פנימה, עברו אותם ויצאו אל האַכסדרה. שם שקעו בכיסאות ולא הוציאו הגה מפיהם. שעה ארוּכּה עברה. הם שתקו. מַחשכּים מסביב. רק רעש דכיי הים נשמע מסביב.

פתאום ואליהו קם ושאל:

– מתי אראה את פני עדה?

את חברו לא ראה בחושך, רק את קולו שמע:

– עתה אי־אפשר.

– ואימתי?

דממה. רק לאחר רגעים מספר הגיעה אליו תשובתו:

– את פניה לא תוסיף לראות.

אחר שמע את הד צעדי חברו. הוא התהלך לאיטו על פני האַכסדרה אנה וחזור.

אליהו התפלא לנפשו. הוא קיבּל שמועה רעה זו והיא לא הממתהו. הוא אמר בלבּוֹ: “הלוא ידעתי. זה קרה לפני שני ימים ומחצה, אז כשנפלה עלי חרדת־המוות”. הוא רצה לדעת, אם נכונה השערתו. כבר פער פיו להציע לחברו את שאלתו. אבל בו ברגע חדלו הצעדים לדרדר על פני רעפי הריצפה, ושתי ידיים הונחו על שכמו:

– אליהו, האהבת את עדה?

הוא לא נחפּז לענות. את דברי קליוֹזֶא הוא שינה לעצמו: “האהבתי את עדה?” אך השאלה נראתה לו מוזרה. הלוא גם עתּה אהבהּ. עתּה עוד הרבּה לאהוב אוֹתהּ. כל הווייתו היתה אכולה אהבה זאת. הוא לא ענה מאומה.

חברו המשיך:

– והתדע מה רבה היתה אהבת נפש טהורה זאת לך?

– ידעתי.

– כך?

הוא לא הבין כראוי. בכל זאת ישב אל צדו והתחיל לספר לו. קליוֹזֶא רצה להגיד לו דברים חשובים מאוד. גם האמין, שהדברים אשר הוא משמיע לאוזן אליהו הם רבּי־ערך. זמן רב דיבר, פרטים מחייה, ממעשיה סיפר. לבסוף אמר:

– את שמך לא הזכרנו כל ימי שבתנו פה. פעם באתי אִתּהּ בדברים אודותיך. אני מודה ומתוודה היום, ראיתי עונייה ולחצה ודיבּרתי רעות בך, התאמצתי להבאישך בעיניה, אז הראתה לי את מכתבך האחרון לה ואמרה כדברים האלה: “רואה הנך, קליוֹזֶא, הצדק אינו אתך. בראשונה, כשהתחלתי להרגיש כי לב אליהו הולך ומתרחק ממני, קפץ עלי הייאוש וחדלתי להאמין בעולם ובבני אדם. אך מכתב זה השיב לי את הכול; מלים כאלה יכתוב אדם אשר נר אלוהים עוד דולק בלבבו. אחרים עושים כמוהו ומשקרים, בו עוד חי הכוח של הווידוי, והווידוי מכפר. סלחתי לו; יבוא יום ואליהו ישוב אלי, וליום הזה אני מחכה, אך עד היום ההוא לא נדבר עליו מטוב עד רע.” כך אמרה, ואת דבריה קיימה, מדי פעם בפעם, ברצותי להעלות זכרונך לפניה, הפסיקתני: “הלוא נדברנו”. אך, אליהו, לו ראיתהּ, כל חייה נתוּנים נתוּנים היו לך. כל מעשׂיה ותהלוּכוֹתיה היו רק הכנות לקבּל פניך. אם דיברה רכּוֹת לאחד מחוליה, רעד בקוֹלה רטט אַהבה טמיר אליך. שום דבר לא יכול להעבירה על דעתּהּ. כשבא קליינבּוֹים וסיפר על ישיבתך עם עלמה וכשתיאר בעורמה, כדרכו, את שוויון־נפשך לכל מיודעיך מאז, רוח עדה לא נפלה בה. צערהּ גדל, אך אמונתה בך גדלה שבעתיים. וכשיצא קליינבּוֹים, אמרה אלי בכעס: “קליינבּוֹים הוא אדם מושחת, הוא משקר, רואה אַתּה, קליוֹזֶא, שאין לשפוט את האדם על פי מעשיו”. ואחר זמן־מה נתקבל מכתב מאת מוֹריס לוי. הוא כתב לנו, שעזבת את פּאריז לפתע פתאום ונסעת לעיר מולדתך. כדרכּהּ בכל ערב וערב באה גם בערב ההוא אל ביתי. אך עליזה היתה. בהיפּרדהּ ממני אמרה לי: " קליוֹזֶא, עוד מעט ותיווכח שאמונתי לא בגדה בי. ודבר גדול הולך ובא". ושׂמה בידי את מכתבו של מוֹריס לוי. ביום המוחרת שלחה לזקן את תשוּבתה. מהעת ההיא והלאה הכרתי בה סימנים של חרדה. פה, באַכסדרה הזאת, היתה יושבת שעות רבּוֹת בדמי הלילה ופניה הימה. כל אור מתעה, שהתחיל מרפרף באופק, הרעידהּ על מוֹשבהּ. היא חיכּתה לך בכל רגע ובכל שעה. כל ספינה שעגנה ביפו היתה כסוד בעיניה. היא היתה מטהרת ומחניקה בקרבּהּ כל זעזוע קל של קנאה נגדך. את אַהבתהּ לך הגדילה עד כדי רחמים גדולים ורחבים, רחמי אם ורחמי אל. ואז פרצה המגפה. התחננתי לפניה. והיא באחת ולא תשוב. “יש רק דרך אחת המוליכה אל שערי החיים – והתמכּרות שמהּ”, היו דבריה, “רק לא מורך־לב, התדע למה סובלים האנשים? התדע, למה טובעת נפשו של אליהו ברפש? הוא מוג־לב.”… כה דיברה. פניה היו חיוורים אז. בריאותהּ רופפה. והאסון בא. בא לפתע פתאום. עוד טרם חלתה ביקשה ממני: “קרא לאליהו”. מילאתי אַחרי בקשתה. היא נפלה למשכב. קראתיך. איחרת. איחרת, אליהו הטוב; לו ראיתהּ בימיה האחרונים. עוד טרם תסתתר עליה בינתהּ, היתה שואלת אַחריך. כך שואלת אם לפני מוֹתהּ לבנהּ הנידח. איחרת. איחרת.

קליוֹזֶא קם, כי הדמעות שׂמו מחנק לצווארו.

אליהו דיבּר אל נפשו:

– לא, לא איחרתי.

הוא נשאר יושב באכסדרה. עונג שמימי, אשר לא ידעהו עד עתה, מילאוּהוּ דברי קליוֹזֶא. נפשו התמוגגה מתוּגה. אך תוּגה זו היתה ממין אחר. היא לא עכרה את רוחו ולא דיכּאה את נפשו. תוגה זאת היתה מרוממת אותו ומנעימה לו את הווייתו. הוא הרגיש עוז בנפשו. “אם עדה היתה לך לקרבן, אתה ראוי לזה”, אמר בלבּוֹ. הוא הרגיש כי האמונה בכוחותיו ובעיקר־הווייתו מתחדשת. אליהו כמעט ששׂמח שלא מצא את עדה מוטלת בערשׂ־דוויהּ. הוא כמעט ששׂמח שאיננה. איננה? איך זה? מעולם לא היתה נפשו קשורה בנפשהּ כברגע זה. כאַגדת ילדוּת על־אודות איים רחוקים ומעוּלפים סוד ומשוּבּצים פנינים ורקומי פז כן שקעו זכרהּ ודמותהּ בתהומות הווייתו. חיים אלה היו צפונים שם כחמדה גנוזה. אליהו הרגיש רגש אושר עד אין קץ. אַגדה זאת הנהּ אַגדתו, אַגדת חייו הוא. שותף הוא לה. מתנה זאת השאירה לו עדה למורשה. “האנשים סובלים, כי מוגי־לב המה”, אמרה. אל אלוהים! מה נאמנים דבריה. אבל אפסו סבלותיו. גם מורך־לבּוֹ אפס. חיי אדמות הסירו את שלטונם מעליו. הנה הוא יושב פה, מוכן לכול. בן־חורין הנהו! מחר יראו עליו אנשים באצבע; הנה האיש אשר האושר הממהוּ. עברוֹ? במה נחשב עברוֹ? כגרגר אבק ביום סערה. הרוח הזה אשר נצחי הוא כרעם גלי ים זה; ההוֹוה הזה בלע את הכול. הוֹוה זה לא נהפך לעבר ולא יחדל לעולם. איש לא יגזלהו מידו. לעולם. לעולם.

כה ישב וכאלה וכאלה היו מחשבותיו.

הוא ישב באַכסדרה ופניו פונים הימה וראשו נשען על זרועו, ורגש כוסף אחד נחל את ניצחונו על שאר רגשות לבּוֹ. וכשהאיר המזרח היה אליהו לאחר.


 

לה    🔗

למוחרת, כשפתח את הדלת המוליכה אל חדר קליוֹזֶא, ראה את חברו עומד כפוף מעל לשולחן עבודתו, מעביר סרגלו על פני גיליון־נייר גדול ומשׂרטט. הוא קרא לו:

– בוקר שלום!

קליוֹזֶא יישר קומתו ועמד כמשתומם. בקול אליהו היו בטוחות ועוֹז. עיניו הבּיטו ישר לנכחן, וסקירתו החיה התיזה זיקי גיל פנימי. אמנם פניו חיוורים היו, אבל כל אות היסוס וחרטה וצער ודכדוך נפש לא ניכּר בהם. הוא ניגש אל חברו והושיט לו את ידו.

– אתה מוסיף לבנות בתים? אמר אליהו בצחוק קל.

– העבודה משכיחה…

אַחר הוסיף בעצב:

– בתים אבנה כל ימי, אך ביתי לא ייבנה עוד.

מרגלית העמיד פנים כאילו אינו שומע את דבריו ואנחותיו, והסיחהו לעניין אחר:

– אולי תראה לי את החדר, בו ישבה עדה?

קליוֹזֶא שלח זרועו:

– פה ממולי.

אליהו יצא ועבר את הרחוב והתדפק על שער הבית הקטן החצוב אבני גיר אפוֹרות. עד מהרה יצא איש כבן ארבעים, בעל קומה נמוכה ובעל פנים נוּגים עד מאוד, ושאל:

– מה חפצך, אדוני?

– לראות את החדר, שבו גרה הג' שיינבּוֹים.

– חדרה של עדה? לא, לא, אינו עומד להישׂכר.

בעל־הבית הוציא את המלים ברוגז מרוּבּה.

– אבל תסלח… באתי לראותו.

– ומה אתה, אדוני?

– אחד ממכּריה.

הוא לא הוסיף לשאול. פניו נתרחבו מתוך מחשבת פתאום. בנדיבות־רוח ממוּזגה ביגון חרישי פתח לפניו את הדלת, פתח אותהּ ברווחה. עד מהרה נעלם וחזר בלווית אשתו ושתי בנותיו הקטנות. אליהו ראה את פניהם הרצויים, המבּיעים רוך, והתפלא. בתהלוכותיהם של האנשים האלה היה דבר־מה מלא סוד ומין יחס אבהי ואפּיטרופּסי, כאילו ידעוהו משכבר הימים.

האשה אמרה:

– אל חדר עדה… אנא… בבקשה…

ויצאו מן החדר, והאיש ושתי ילדותיו הקטנות אַחריה.

מרגלית נכנס פנימה, ואת הדלת סגר אחריו. החדר היה קטן, טהור, מסוּיד לבן. החלון הפתוח פנה הימה, ורוח קלה נפנפה את הווילונות אנה ואנה כמשטה בהם. על פני הכותל המזרחי היה תלוי השׂרטוט הראשון של תמונתו “היגון הגא”. סמוך למיטה עמד שולחן קטן, ועליו עמדה מנורת נחושת ובתוך הקנה מחצית נר־חלב עם פתילו השחור בראשו. ספר מישלֶה “על האהבה” היה מוּנח מן הצד. על הריצפה התגולל גפרור כבוי. אליהו הרים את הגפרור והתבונן בו. ברור היה לו: בלילה שבה עדה מבית קליוֹזֶא, וגפרור זה הדליקה בפעם האחרונה טרם עלותה על משכבה, אשר ממנו לא הוסיפה לרדת. אחר התחיל עובר מפינה אל פינה, מתעכּב לרגעים. תמהּ, מהרהר ושב על עקיביו. על שולחן עבודתה היה מונח תנ"ך גדול. על עליו צייר אליהו את ציוריו בימים ההם. הנה פה היתה, ואלה היו מחשבותיה. מרגלית צנח על אחד הכיסאות והשתקע במחשבותיו. הוא עצם את עיניו, ולאט לאט התחילו חייו עוברים לעיניו. עדה. עדה. בשביל זהב עבר שם זה תמיד. תמונה באה ותמונה הלכה, ורוחהּ חופפת על הכול. הוא חש את עצמו בין כותלי חדר זה, כאילו חדר לפני ולפנים של נשמתו ושל עצמיוּתוֹ. רוֹך זה שהיה מלפּפהו, ממין אחר היה. כל נפתולי נפשו וכל מלחמותיו וכל רוגזו נהפכו עתה והיו לרגעי אושר.

כשיצא מן החדר מצא את בעלת הבית ושתי ילדותיה הקטנות מחכּות לו. הוא הוציא מטבּעות כסף אחדות ונתן אותן לשתי הילדות. הן נבהלו וסירבו לקבלן, ואחזו בשׂמלת אמן והחבּיאוּ את פניהן הנוּגים. אבל האם גערה בּהן מתּוֹך חיבּה:

– קחנה, האדון הזה הוא דוֹד עדה.

אז הרימו אל אליהו את עיניהן הקודחות והחולניות, וַתשלחנה את ידיהן הקטנות וַתּקבּלנה את מתּנתן, האשה עמדה מן הצד וניענעה ראשה לאליהו.

מרגלית לא שב לבית קליוֹזֶא. בעד החלון ראהו כשהוא עומד כפוף על שולחן עבודתו, ולא חפץ להפריעהו ממלאכתו. הוא נטה ימינה ועבר את הרחוב ופנה על מרכּזהּ של העיר. השעה היתה עשׂר בבוקר. השמים התחילו מיטהרים. בולמוס משוּנה מילא את הרחובות ואת הסימטאות. ערביות זקינות ובלוּיוֹת־פרצוף וישרוֹת-גו התהלכו לאיטן, עקב בצד אגודל, זאת אחרי זאת, בחשיבוּת רבּה. סלי נצרים גדולים נשׂאו על ראשיהן, המקוּשטים במחרוזות מטבּעות־כסף שהשמיעו קשקוש משוּנה בעת הליכתן. לעתּים עבר ערבי יחף, לבוש סחבות, ומשך אחריו גמל דק בשר ונודף ריח עיטרן, טעון שׂקי פחם משני צדי דבּשתּוֹ. הגמל היה ממלא את כל הרחוב והיה מזעזע בשעת הילוכו את אוהלי התגרנים שבצדי הסימטא. ריח של פירות רקובים וירקות כמושים נישׂא באוויר. אורחי בתי־הקאפה ישבו על דרגשיהם, עישנו במנוחת הנפש את נרגילותיהם ופיהקו בקול גדול.

מרגלית עודנו הולך ומסתּכּל בעיניים פקוחות בכל הנעשה, והנה קול קורא לו. מעבר לרחוב עמדו קליינבּוֹים והתלמיד לרפואה וצחקו לו. הוא בא אליהם והתחבר אל חברתם. התחילה שׂיחה ארוּכּה ומפורטת. אליהו דיבר אתם לשלום. שאל לשלום קליינבּוֹים, אשתו, בניו, מעשיו ועבודתו המדעית. גם חקר חיי התלמיד לרפואה ושׂם לב לתשובותיו. קליינבּוֹים עיכּב בכל פעם את צעדיו והטיל מבּט חודר באליהו. “מה היה לו?”, שאל את עצמו, “האומנם גם מרגלית עזב את דרכיו והיה לאחד משלנו? אני הלוא פחדתי מפני אמרותיו הריקות. כנראה היתה רוח אחרת אתו. את משוגתו ראה והבין.” אבל אליהו נראה לו כחידה סתומה. פניו היו חיוורים, אבל הפנים האלה הבּיעו טוהר נפש וגילוי לב שאין דוגמתו.

קליינבּוֹים שאַלהוּ, מה הארץ בעיניו. אליהו ענה, שאין ביכולתו לחווֹת דעתּוֹ, אבל חיי מזרח אלה נראים לו מנוּמרים וַעשירי גוונים. אז כּיווץ התלמיד לרפואה את שׂפתי התולע שלו, הסיר כובעו והעביר את ידו על תלתלי הזהב שלו, ואמר צרפתית:

– לא, אדוני, ס’עֶ פּליס קֵי סאַ.

קליינבּוֹים נחפּז לבית־ספרוֹ. התלמיד לרפואה הציע לפני אליהו את שעותיו הפנויות להיות לו למראה דרך בעיר החדשה. אך אליהו השתמט, ואיש איש פנה לעברו.

כשהתרחק אליהו מהם, עמדו שניהם והתבוננו איש בעיני רעהו בהשתוממות:

– מה תאמר לאליהו מרגלית? – שאל קליינבּוֹים.

הוא עצמו מיהר לענות:

– אדם מוזר, מוזר.

לב קליינבּוֹים הוּרך הפעם; הלוא אליהו הסביר לו פנים ודיבר אתו טובות. אך התלמיד לרפואה כיווץ שנית את שׂפתי התולע שלו, העביר ידו על שׂערות ראשו, ואמר בחשיבות:

– לא כך, ס’עֶ פּליס קֵי סאַ.

קליינבּוֹים עשה תנועה בידיו.

– אבל אחת היא. הלוא תמיד אמרתי, שדבריו הם דברי הבל… גם המתייוונים דיברו כך… אחת היא, על חדוות החיים לא ידבר עוד.

קליינבּוֹים שגה. באותה שעה עמד אליהו על אחד הגבנוּנים שמאחורי העיר ומבּטוֹ שלוח לעיר יפו וסביבותיה. מעולם לא מצא מקום בעולם כה חן בעיניו כברגע הזה. כעטרת בת מלכה במלכות הקסמים ממולאת אבני חן ורקועה פז כן היתה מוטלת העיר לרגליו. רבבות תפּוּחי־זהב צפו בים הירק המכּה גלים בפרדסים. המגדלים, המסגדים, הבתים הצרים עם גגיהם השטוחים, היו פזורים כאַרמון אַשף באַגדת מזרח עתיקה. ומה רב הלובן והזוהר! ושם בפאת מערב היה צף חזהו הרחב של שׂר הים בכל יפעתו. הוא גאה, עלה וירד, לעתּים פותח תהום עמוקה ולעתים מחליק בסנַפּיריו על חלקת המים. אליהו חמד תבל זו ואת הארץ הזאת. ואם בכל זאת השמיע באוזני קליינבּוֹים את דבריו הרכּים, לא בא זה מתוך הכנעה לו. למי ייכנע? והוא ניצח את הכול. גם על עצמו נחל ניצחון. רחמיו נכמרו על קליינבּוֹים. מה הנהו אדם קטן־קומה זה החי בסבך מלים אשר תוכנן ניחר? אומלל הוא. רחמיו נכמרו על התלמיד לרפואה גבה־הקומה. מה הנהו כתב־עיתּוֹנים זה, הטובע בים של שקרים ובערוּת ואינו חש בכיעורו? אומלל הוא. אבל רק רגעים מספר הוסיף לחשוב עליהם. עד מהרה הוסעו מחשבותיו אל עניינים אחרים. על אחת האבנים מאבני המקום ישב, ואמר בלבּוֹ: “חיים יפים מחיי אלה, שאני חי ביום הזה, לא אראה עוד”. הוא הביט סביבו. לא הרגיש כל בדידות. אבל עוֹלם זה נראה לו, למרוֹת הדרוֹ הטבעי, כנמצא מחוּצה לו ומרוחק ממנו. בעמקי נפשו נשׂא עתה עולם אחר אשר עלה ביופיו ובשלימותו ובהדרת הקודש שבּוֹ על כל הסובב אותו. והחיים הבאים מאומה לא יוסיפו על עולמו זה. הם רק יגרעו ממנו. העליו לשוב ולרדת מטה, שמה, אל העיר ויושביה, לאחר שהעפּיל לעלות אל המרומים, אשר אליהם שאף והתנשׂא כל ימיו?


 

לו    🔗

השמש ירדה לשקוע. אליהו שב לבית קליוֹזֶא. חברו עמד על מפתן האַכסדרה וחיכּה בכיליון עיניים לבואו.

– דאגתי לך, אמר.

– אין דבר. טיילתי בעיר ובסביבותיה.

קליוֹזֶא ישב לאכול. אליהו סירב וכל אוכל לא בא אל פיו.

הארוחה נגמרה והחברים הוסיפו לשבת איש אל כתף רעהו כשהם עטופים חשכת הלילה.

קליוֹזֶא הוסיף לספר על חיי עדה. אליהו נשען על המעקה בזרועו השׂמאלית והקשיב:

– הנה עתה, בהבּיטי לעברך ואין ביכולתי להבחין אל נכון מי היושב שם, נדמה לי, כי עדה עודנה בחיים. פה, במקום מושבך, היה גם מקומה מדי ערב בערב. פה ישבתי גם אני. היא סיפּרה על חוליה; על מקרים קלי־ערך שאירעו במשך היום. אַחר נשתּתּקנו. לעתּים היה אחד מאתנו מבּיע קטע מחשבה תועה. בל תדמה, היינו לצחוק בעיני אנשים. אבל מי שׂם לב לזה. פעמיים בשבוע בא קליינבּוֹים, שיינבּוֹים הצעיר ואשתו ויתר האנשים אשר אתם. העלו ויכּוּחים כדרכם. אני התלהבתי כדרכי. אבל עדה ישבה מן הצד. לעתּים רחוקות היתה מעירה את הערותיה. איש לא התרעם עליה, ידענו יפה מי הנמצא בחברתנו…

ושעות רבּות נמשכה שׂיחה זו. אליהו הקשיב. לבסוף היו רק אוזניו שומעות את קולו של קליוֹזֶא. נראה לו, שהדברים ידועים לו משכבר הימים.

כשעתיים אחר חצות הלילה קם קליוֹזֶא, ואמר בעצלתּיים:

– עלי לעלות על משכּבי, אני עייף.

אחר הוסיף:

– עמלי זהו חלקי בחיים.

ויצא.

אליהו נשאר לבדו. הוא שאל את נפשו: “הגם עלי ללכת לישון?” עד מהרה התפלא לשאלה זו. הוא לא חש כל עייפות, כל צורך למרגוע. “פעם אמר לי מוֹריס לוי הזקן, – לזקן זה היתה נפש עשירה ודקה, זה היה בערב ההוא, בהראותי לו את תמונתי ‘מוכרת פרחים’ –: אליהו, עקור שׂערות מכחולך, כי תמונה יפה מזו לא תצייר עוד. כן, כן. ואם אדם בא לידי הכּרה ברוּרה כנכוֹן היום שחיים יפים מאשר חיה לא יחיה לעולם, עליו לעוקרם. אך מי יודע? הלוא כה נעים לשבת ולחלום על עדה. אפשר להמשיך חלום זה? אבל לא, אי־אפשר. מחר, מוחרתיים יבואו חיי חול, חיי אכילה, שתייה. ההוֹוה ייהפך לעבר רחוק וחיוור. החלום יעוף, ואת מקומו ייקח שנית החלל הריק…”

פתאום קפץ ממקומו. גל כעס שטף את פניו: “מה זאת”, אמר אל נפשו, “מורך לב? גם היום? גם פה? במקום זה?”

וישב שנית במנוחת נפש שלימה, רק רגש אחד התחיל מתגבּר על יתר רגשותיו: אליה, אל אותה.

לאחר שעות אחדות קם ממקומו. האוויר התחיל רועד ומתחוור. הוא ירד את שלוש המדרגות. שׂערות ראשו היו פרועות. לאיטו התקרב אל הים. שברי צדפים חרקו מתחת לרגליו. גלים קטנים ומסולסלים עלו על שׂפת הים, ואחר שבו כלעומת שבאו. ממרחקים נצנץ אוֹר כּהה. מעל ראש מסגד קרא כוהן ערבי אל אלוהיו ואל נביאוֹ. קשקוש מילות של אורחת גמלים הגיע לאוזניו. נדמה לו, שקול קורא לו: אליהו. הקול שב וקרא לו: מרגלית. הוא הסב ראשו. חלון חדרה של עדה היה פתוח. הרוח הפיחה בווילון. אז צעד עוד צעד. רגליו שקעו בחול לח. הוא צעד הלאה. הרגיש קור נעים המלפף את גופו הקודח. פתאום והקרקע אבד מתחת כפות רגליו. גופו נעשה קל כתלוי באוויר. לשווא התאמץ למצוא סעד לרגליו. הן נגעו באין סוף. עוד רגע וכובד רב העיק עליו. בכל מאמצי כוחותיו התאמץ לצעוק. הוא לא יכול. מלה זאת היתה מתחבּטת בין שׂפתיו ואין מוצא לה. מחנק זה ארך זמן רב. אך לפתע פתאום אסף שארית־אונו, פער פיו ויפלט צעקה גדולה ומרה והמלה פרצה מפיו. והוקל לו ורווח לו. אור רב ראו עיניו. אור. אור. עד אין סוף. עד אין סוף. שקט, שקט.




  1. “דברי” במקור המודפס, צ“ל: דבריו – הערת פב”י.  ↩

  2. “באמצעותו”במקור המודפס, צ“ל: באמצעיתו – הערת פב”י.  ↩

  3. “שרטותיו” במקור המודפס, צ“ל: שרטוטיו – הערת פב”י.  ↩

  4. “הרי” במקור המודפס, צ“ל: הרים – הערת פב”י.  ↩

  5. “המוארך” במקור המודפס, צ“ל: המוערך – הערת פב”י.  ↩

  6. “שנת” במקור המודפס, צ“ל: שנה – הערת פב”י.  ↩

  7. “משיכו” במקור המודפס, צ“ל: המשיכו – הערת פב”י.  ↩

  8. “כמעש” במקור המודפס, צ“ל: כמעט – הערת פב”י.  ↩

  9. “התפרסות”במקור המודפס, צ“ל: התרפסות – הערת פב”י.  ↩

  10. “מפתח”במקור המודפס, צ“ל: מפתה – הערת פב”י.  ↩

  11. “ניסה”במקור המודפס, צ“ל: מנוסה – הערת פב”י.  ↩

  12. “ביוס” במקור המודפס, צ“ל: ביום – הרת פב”י.  ↩

  13. “אני”במקור המודפס, צ“ל: אנו – הערת פב”י.  ↩

  14. “השרבבו”במקור המודפס, צ“ל: השתרבבו – הערת פב”י.  ↩

  15. “רש”במקור המודפס, צ“ל: רם – הערת פב”י.  ↩

  16. “החלן” במקור המודפס, צ“ל: החלון – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!