א: האיש וגורלו

ד“ר יהודה ליב פינסקר נולד ביום כ”ד בדצמבר לשנת 1821 בעיירה טומאשוב בפלך לובלין בפולניה, ויתנכר כבר בטל ילדותו ויונקתו באבו שלגדלות נוצר. כל רואיו מלאו אז פיהם תהילתו. הוא נחל את תעצומות שכלו מאביו רבי שמחה פינסקר, הנודע לשם עולם בספרותנו במקצוע מדעי היהדות, בשל ספריו וחקירותיו העמוקות, ביחוד על אודות כת הקראים. כאשר כלה הנער היהודי הפולני הזה את חוק לימודיו בבית הספר הבינוני (הגימנסיה הרוסית) באודיסה, נכנס לבית מדרש המדעים (ליציאום) אשר על שם רישליה באודיסה; אחרי אשר ביצע גם שם את חוק לימודיו, נסע למוסקבה, וככלותו את לימודיו באוניברסיטה שם נסמך לרופא. מראשית שנת 1848 החלה עבודתו הגדולה באודיסה בתור רופא. במשך שנים רבות עמד על משמרתו כרופא תמידי (אורדינטור) במחלקת חולי הנפש אשר לבית החולים העירוני, ולבית החולים הנקרא על שם סטורדזא, ולא מעטים היו חסדיו וישועותיו אשר השפיע ברוח נדיבה ובחרף נפש כאשר פרצה המגפה אחרי מלחמת סבסטופול.

במלחמה הזאת עבד את עבודתו במקצוע רפואת החיילים בתור רופא שלוח מאת אנשי חסד, ומעשיו הטובים לא ייספרו מרוב. אחרי אשר יצא שמו לתהילה ולכבוד, לתודה ולברכה בקהל הרוסים והיהודים, החל הד“ר לעבוד גם עבודת הציבור, ונדרש לקבל משרת סגן הראש לבית החסד הנקרא על שם פַּבֶל, אשר בו היו עניי עם מתגוררים במחיר מצער, ואחר כך נבחר להיות לראש מפקחי הנהגת בית “תלמוד התורה”, שביגיעותיו וגם בתרומות כספו הורם משפל המדרגה ותפס מקום בראש. עבודתו הכללית רחבה ונסבה, ותפן גם אל העתונות והספרות ליהודים, אשר היתה אז בשפה הרוסית. דבריו חצבו להבות אהבה לעמו על עמודי העתונים “ראזסוויעט””(השחר) וה“דיען” (היום). הוא האיר השחר לרוח ההשכלה בתקופת הזמן ההוא, ויעורר את בני עמו להתקרב קירבת-רוח אל הרוסים–בלי סור מתורת אבותיהם. מאז והלאה הוסיף לתת כוחו לעתונות ההיא, ויפרוש את כנפיו גם על ה“סיאן” (ציון), ויהי לעורך שני לעתון ההוא, אשר כבר אז “נשא נס ציונה”. בימים ההם כתב מאמר רב-הענין ב“ציון”, הנקרא בשם “אבן פינה וציון לפני משפט הספרות הרוסית”, אשר מבקרים רבים ברוסיה ובחו"ל דיברו בו, וחיוו דעתם עליו, ובו כבר נוסס הרעיון הציוני בכל הדרו.

כעשר שנים לפני מותו כתב את החוברת ההיסטורית “אוטואמנציפציה”, שעשתה רושם מעורר בעולם היהודי; ואחרי אשר הממשלה נתנה את רשיונה ליסד חברת “חובבי ציון”, עמד הד"ר פינסקר בראשה, ויקדש לה את כוחו הגדול, את זמנו וגם את כספו ביד נדיבה ובהצנע ועילום שם. חדרי ביתו היו מלאים תשואות כל היום מאת מנהלי החברה ופקידיה ועוזריה, שהיו משכימים ומעריבים לדרוש בעצתו. הוא היה מסתיר תמיד את חסדיו ואת צדקותיו ולא קרא את שמו עליהם. ורק דבר אחד נודע ברבים, והוא, כי היה לו הון רב בחייו, אשר רכש מעבודתו הכבירה ואחרי מותו נשאר רק מעט. הוא קנה את לב העם, יען כי מעודו לא התהלך בגדולות, לא עדה גאון וגובה, לא התפאר ולא הראה לעין כל את יחסיו וקשריו הרבים, אשר היו לו, כמעט מאין כמוהו בזמנו ובמקומו, בין אדירי השלטון או ההון, אך במידת הענווה והצניעות וביחוד במידת הרחמים, כי נדבות לאין מספר חלק לעניים שוחרי עצתו, ויצל ממות נפשם ונפשות משפחותיהם, ובטרם יקראוהו יענם ממרום שבתו; וצדק לפניו הלך על כל מדרך כף רגלו. כאביו רבי שמחה היה גם הוא במידות ובמעלות איש מופתי וזיו איקונין ליהודי מזרחי אירופה מקור מחצבתו, וביחוד ליהודי רוסיה, אשר ביניהם בילה את שנות חייו.

גורלו של הד"ר יהודה ליב פינסקר היה כגורלם הרגיל של כל האישים הגדולים, שאין מתנגדיהם מבינים אותם, ויעבתו מסביב להם חבל שוא.

אחד מחשובי מתנגדיו, ד“ר אהרן (אדולף) ילינק בוינה, כתב בשבועון וינאי אחד (“די נייצייט”, שנערך על ידי שמעון סאַנטוֹ) מאמר ראשי מחודד, בזמן קצר אחרי צאת המחברת “אוטואמנציפציה” לאור, ואחרי אשר היתה לו שיחה עם המחבר, כשעבר זה מרוסיה לאיטליה דרך וינה, ויבקר שם את ילינק, שהיא אז שם מרא דאתרא. אמנם המאמר המתנגד נכתב בכבוד ובדרך ארץ. סוף סוף היה ילינק יהודי מהדור הישן ונשמה של חסיד. בכל זאת “השורה האחרונה” של המאמר ההוא, היתה שבעל אותה המחברת, אף על פי שהוא יהודי הגון, וכוונתו רצויה, בכל זאת הוא, “לא עליכם”, וב”עוונותינו הרבים", לרגל ההרפתקאות דעדו עליו, מזועזע העצבים, ועל כן רחש לבו דבר יפה לגופו, לנסוע לאיטליה; ויברך ילינק את פינסקר לראות שם “מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה”, ולמצוא שם רפואה שלימה.

בשר ודם פשוט היה אומר: משוגע! אל תבלבל את המוח! אדם אצילי, כד“ר ילינק, אמר זאת ב”לשון צח" של חיבה ואחווה וריעות: עצבני אתה, ידידי, טול ולך לאיטליה! ברם, בעצם, אין בין שני הרעיונות האלה אלא הבדל הנוסח.

עולם הפוך! רצוני לומר לא רק “חילוף-יוצרות” זה, שהד“ר ילינק, שהיה מטבעו ובמקצועו דרשן ואיש השמים (קוראים לזה:תיאולוג") שם את עצמו למומחה לענין העצבנות, וקובע “דיאגנוזה” של הד”ר פינסקר, שהיה דווקא מומחה לעצבנות. דבר שכזה היה רק מצחיק.

אבל מה שלא היה מצחיק, אלא יותר מדאיב, היתה העובדה הידועה, שלא ילינק לבדו, ולא ביחס אל פינסקר לבדו, אלא ילינקים רבים, וביחס להרבה אנשים ההולכים בדרכי פינסקר, היה הדבר הזה נשמע, ועדיין עד היום הוא נשמע לפרקים מפי אנשים משתתפים בצערם של חובבי ציון וציונים כמין “מין שברך לחולה”.

כשאני חודר, במשהו של עמקות, לתוך יסודה של שגיאה זו, רואה אני, שהיא נובעת מתוך היפוך משונה, עם תוהו ובוהו, במושג העיקרי של “בריא” ושל “עצבני”. בני אדם, שהם בכלל פיקחים, ואפילו חכמים, הפכו את המושג הזה “עליונים למטה ותחתונים למעלה”, כשהדבר נוגע ליהודים. אם יוגד להם, למשל, שהנשר, הבוקע שערי שחקים, ומביט בעיניו הגאות פנים בפנים אל השמש בצהרים, שהוא “עצבני”, ושכנגדו החולד, הזוחל והמתחבא במחילות עפר, והנהנה מן החומר הרך והעור של טמוני האדמה, בין תולעים וקברים–הוא “בריא”, בריות גופא ונהורא מעליא, שהלביאה, כשטורפים ממנה את גוריה מתפתלת מכאב וזעם, ומרעישה את היער בשאגתה הנוראה, עד אשר האדמה תבקע לקולה הצורח מר–היא “עצבנית”; וכנגדה הנחש, המתקבר בערמה, כשרומסים ברגלים את זרעו הוא מופת תפארת ה“גבורה”, ה“הוד” וה“נצחון”; או שבן אדם, שמקבל בסבר פנים יפות את הרקיקה שזולתו יורק בפניו ואומר, שרקיקה זו הריהי “גשם נדבות”, וסימן ברכה, הוא גיבור; וכנגדו, האיש הנאבק עם שונאו, המשמיע זעקת שבר ומראים בקול פחדים, ומוכן לשפוך את טיפת דמו האחרונה להגן על כבודו–הוא סמרטוט ואסקופה הנדרסת.

אם יוגד להם כזאת וכזאת, אין ספק, שימלאו פיהם צחוק, והחליטו בביטחה, שדיבורים כאלה הם הרהורי שטות ודברים בטלים.

אבל כשיהודי מתבולל, ארנבת שבארנבת, שיש לו “הקדחת השביעית” לגבי צילו של עצמו, ושמתאמר, שיוכל לבטל את נגד-השמיות בהבל פה של הטפה, כאנשי סין, למשל, שמתכנסים, בשעת ליקוי לבנה ברחוב ומשמיעים קולי קולות, לגרש את החושך, הוא “בריא” ו“גיבור”; וכנגדו היהודי הלאומי המרגיש שהוא נענה ושדוד, הקורע את התחבושת מעל הפצעים הצורבים שלו, פן יירקבו, וקורע את החלונות המוגפים, למען יחדור קו זוהר, כדי שאפשר יהיה לראות את המצב כהוויתו, וכדי שייכנס מעט אויר נקי לתוך בית האפל והעיפוש, הוא “עצבני”, פחדן ורך לבב.

זהו הנכון והברור בעיניהם, יען כי הדבר נוגע ליהודים; ובנוגע ליהודים–יש להם כללים אחרים, מין יושר אחר, אולי “לוח-כפל” גם כן אחר, כמו שיש בספרי החוקים הגדולים של מדינות ידועות–חוקים “יוצאים מן הכלל” בנוגע ליהודים.

“טעות פראית” אתם טועים, חכמים שלי! היהודי הלאומי כלום נעשה חולה עצבים? אם רצונכם דווקא בגדרים מניתוח הגוף, הייתי אומר, שהיהודי הלאומי, קרוב יותר לחשוב שנעשה “שרירי”, זאת אומרת בן אדם בעל שרירים חזקים ככבלי ברזל.

הלך זה לעורר ולייסד “חברות” בשביל הגירה, ובשביל “בניית מדינה”. הנשמע מעולם, שבני אדם יעשו כזאת מתוך עצבנות? הלך לעבוד את האדמה. הנשמע מעולם, שבני אדם יעבדו את האדמה בעצבים? בזמן ידוע, ובמצב ידוע, עשה זה מעשים לטובת “הגנה עצמית” של בני עמו. עצבים? לא, יהודים יקרים שלי! אלא ידיים! יהודי האמנציפציה, שאינסטינקטים של בעל-ביתיות פעוטה קודמים לנקודות ראותם, אינם מוכשרים להבין זאת.

“עצבני”, מורטט, נבהל, מבולבל, מטושטש, רגשן ורגזן ביותר, פזיז ככספית, זהו בעוונותינו הרבים היהודי המתבולל באירופה המערבית. יען כי עוד לא הכוהו, ורק דוקרים אותו במחטים מחודדים. צובטים אותו זעיר פה וזעיר שם, דרך בדחנות, דרך קלס. זה עושה את האדם ל“עצבני”.

באירופה המערבית נגד-השמיות היא מתנכרת, מדברת ברמזים, בגניבת לשון. מטפטפת רעל, תולשת את העצבים. יש לה המצאות חריפות, תואנות ואמתלאות, “רמז ואין מספר”. הנה היא, והנה שוב נעלמה. זהו ענין של “עצבנות”. פה יש מקום לפסיכואנליזה. לא כן באירופה המזרחית וברוסיה, כאשר התנודדה הארץ בימי הרעש. אין צורך בפסיכואנליזה. שם, נגד-השמיות היא ממשית, בעלי תריסין שלי! לתשעים אחוז של עמנו זוהי המציאות היותר גדולה, היותר מגושמת, היותר זוועית. על כן אין הפינסקרים יכולים להיות “עצבנים”. על כן אינם יכול ים להתרפא בחומצת-ברום, אלא בנפי ברזל, לחזק את הדם. אין לרפאותם בשמי תכלת של איטליה. אין הם עצבנים מבולבלים, אלא רעבים: עטופי רעב לאדמה, נפוחי כפן לחופש, צמאים למשפט, צחי צמא לאנוכיותם! אין הם נרגזים אלא ניעורים. כל מצב רוחם של הללו הוא סימן מובהק ורושם מכריע… לתחייה, ולא למחלת עצבים.

ב: הוראת פנים שלא כהלכה

ועוד גורל אחר של אישים גדולים נפל לפינסקר: אי-היות מובן אף למעריציו. מעריצים רבים חושבים את פינסקר לרציונליסטן, זאת אומרת לשכלתן, למעיין, לקר-רוח, למחשב-חשבונות. ברי להם, שפינסקר אזן וחקר “תיאוריה”, פלאי-פלאים: מדוע הגויים שונאים את היהודים? מה לעשות, למען לא יוסיפו האחרים לשנוא אותם

אמנם, נאה היא חוברת קטנה זו, והתיאוריה על דבר נגד-השמיות היא באמת בהירה וחדה. ישנם בחוברת זו רעיונות אחדים, הראויים להיות ל“אותיות פורחות”. המשל בבעל-הבית ואורחו, הוא מחוכם מאד. מתגלגלות ויורדות מתחת העט… מרגליות; יתר על כן: גרעיני זרעים שיש בהם רוח צומח. ובבחינה ספרותית, עלי לומר, שאני מברך ברכת בורא מאורי האש עלה חוברת הקטנה. היא כתובה בכל כך רגש שיעור וחכמה. היא כל כך טהורה, כאדם שעומד על הר גבוה, וצופה על הבריות למטה; והיא כל כך שלימה, מתחילה עד סוף. ניכר, שזה היה, לא רק איש מלומד–כמה אנשים מלומדים איכא בשוקא שלנו!–אך גם איש מחונך כהוגן ותרבותי עילאה, מאלה שאין מספרם גדול בינינו ביותר.ברם, סיבת כל המעלות האלה איננה, שפינסקר היה רציונליסטן, אלא להיפך: יען כי כל מחברתו היא מחאה מרצת כנגד הרציונליות.

אין כותבים “אוטואמנציפציה” בשכל גרידא. אין משכיל בעלמא מוכשר לעשות מעשה שכזה. אינני מתכוון אל החוברת, אלא אל המעשה. ה“אוטואמנציפציה” היתה “מעשה”. וכאן אני מגיע אל הנקודה העיקרית, אשר בה אני חושב את פינסקר באמת לאדם גדול.

אמרתי: התיאוריה על דבר נגד-השמיות היא בהירה וחדשה; ויכול אני לעשות לרציונליסטים עוד הנחה אחת: אני מוותר להם את כל חקירתו של הד"ר פינסקר על דבר נגד-השמיות; תהי רציונליסטית. תהי ספרותית; ואמנם יש בה משהו של גוזמה. אבל אם רוצים, תהי אפילו מדעית… הכל; ואולם בזה לבד אדם מגיע רק לידי חשיבות ספרותית, או מדעית. אל גדלות עוד רב הדרך; ובכל זאת אומרני, שפינסקר היה גברא רבה, במה? בטח, לא בשכלתנות.

הואיל שהשכלתנות היא ענין, ששכלתן אחר יכול לסתור. חושבני גם כן, שהביאור, כיצד פינסקר מבאר את סיבות הדבר, מדוע הגויים שונאים את היהודים, הוא אמנם קרוב מאד אל האמת. ואולם אף על פי כן לא ההיתי בונה על הבסיס הזה לבדו שום תוכניות של עם. זהו יסוד, שאין בו די כוח לשאת את כל משא הבניין הענקי, שאנו אומרים לבנות. לא רק משום שאין כאן וודאות מתימטית להחליט, שאין סיבות אחרות נוספות לעובדת השנאה; ולא רק משום שעדיין אין זה כמין “חוק”, שככל שתתקבל ההשקפה הזאת לא יוסיפו לשנוא אותנו וגם לא רק משום שכל המופת של דימונומניה (דמיון אימת הרוחות הרעות–שכבר נודע לנו, פחות או יותר, מקודם; והדברים עתיקים) איננו יותר מן הפרט של הפסיכולוגיה מרובת הצדדים, דאית לה פירכא, או של פסיכופטיית השנאה השלטת כנגדנו, שהיא מסובכת ומרובת השינויים יותר מדי, מאשר תוכל להידחק לתוך מסגרת נוסח אחד.

לא! אילו יהיה דבר זה ברור אפילו באופן מתימטי, גם אז לא הייתי בונה על יסוד זה, כי מעולם לא בנו בני אדם עם על פי המתמטיקה, ועוד יותר מזה עמל ורעות רוח הוא לשוב ולבנות עם עתיק על ידי שכלתנות קרה ויבשה. עם נבנה מתוך עומק חוש יסודי, איתן בלתי-אמצעי, בלתי מבורר לבעליו בדרך ההיקש השכלי-טבעי, ואחרי שנהרס, הוא חוזר ובונה את חרבותיו משיירי אותו החוש, יחד עם התפרצות רצון נלהב, נערץ, ענקי בהתלהטותו. את הרצון הזה אי אפשר ל“סתור” במראי-מקומות מתוך ספרים מדעיים, כמו שאי אפשר ל“סתור” את רגש הכבוד, או את האהבה להורים, או לפכח את צער גידול הבנים, או לבטל בראיות מתיקותה של נגינת הרועה על אבובו, או את הגעגועים, שאדם מתגעגע הביתה, או את הזכרון, או את התקוה. הדברים האלה הם ערכי נפש, שהמדע צריך לטפל בהם; אבל הם קודמים לו, כמו שהאורגניזם האנושי הוא קודם לניתוחו על ידי מנתחים שנונים.

מהי לאומיות? נסה לבאר מהו ריח של פרח, מהו המיוחד שבקולו של אדם, ובמה הוא נבדל מקולו של זולתו; מהו המיוחד בהילוכו של אדם והבדלו מזולתו, בכתב ידו של אדם והבדלו מזולתו! רבואי רבבות של בני אדם, אשר כל אחד מהם הוא ניכר בפרצופו–לך כנוס את כל המשוררים והציירים, למן ששת ימי בראשית ועד היום הזה, מסוף העולם ועד סופו, שינסו למצוא מלים ושרטוטים, לתאר את המיוחד ואת הנבדל שבכל אחד מהם–אם יוכלו? ובכל זאת יש משהו מיוחד בכל אחד מהם!

זהו מה שנמצא גם בעם ישראל, זהו מה שהוא תוסס, מתענה, בוער, מתבטא! האמנם צריך אני למנות ולספור את כל אלה שהדבר הזה דיבר מקרבם? הם היו בדורנו ובדורות הקודמים, בכל דור ודור. זה היה הדבר שדיבר מתוך גרונו או מתוך עטו של הד"ר פינסקר, וזאת היתה גדולתו. הם לא ידעו איש את רעהו: פינסקר לא ידע את הס; הס לא ידע את אלקלעי, ואלקלעי, לא ידע את סלוודור.

לדידי ניחא ואף נהירא, שעוד הפתעות חדשות תהיינה לנו: מי יודע אם לא יקום אי שם, הרחק מן הישוב שלנו, עוד איזה יהודי חדש, שלא שמע דבר מכל ספרותנו ומכל תנועתנו, והתחיל את אותו הדבר מחדש, מ“מה טובו”, והוא יהיה, המשיח, או מי שיבוא אחריו יהיה המשיח. זהו מה שאמרו חכמינו: הרבה שלוחים למקום.

כל אלה אינם מדברים בעדם, השכינה הלאומית מדברת מתוכם. אין זאת ספרות, אלא “נפש חיה”, כמו שמתרגם אונקלוס: “רוח ממללא”; ונפש חיה איננה עשויה לאמור דבר בשם אומרו, מפני שכל חיות היא חיות לעצמה, והיא מביעה את עצמה.

כל ען היו כל הדין ודברים במאמרים, שכתבו אנשים תמימים, בתחילת התנועה הציונית על דבר השאלה פינסקר-הרצל של מה בכך, תאריכים ביבליוגרפיים, בלי ניצוץ של הבנה בתורת הנפש. אין מוקדם ומאוחר בתורה זו. אין מקוריות ואי-מקוריות בתורה זו. הכל בא ממקור אחד: מרוח העם, והכל הוסבר על ידי איש איש בסגנונו, פינסק בסגנונו המדעי הרצל בסגנונו הנביאי החדש, וככה איש איש לפי טעמו ורוחו, לא היה ביניהם רב ותלמיד, מחבר ומתרגם: מקור אחד הוא.

ג: העבר והעתיד בתורה הלאומית

ישנו עוד דבר אחד שנשנה וחוזר ונשנה בכל המאמרים, שבהם נשתבח פינסקר: העתיד! הוא–ככה אומרים–חי בתוך העתיד, עשה הצעות בשביל העתיד, ראה מראש את העתיד. מצץ מוצצים את המלה “עתיד” כרבי צדוק את ה“גרוגרת” שלו,והיה מזמזמת והולכת כזבוב באזני השומע.

הריני אפיקורס גמור לגבי כל שקלא-וטריא זו של העתיד, זאת אומרת, שפינסקר, ככל הגדולים, רצה בעתיד בעד העם היהודי, קיווה לעתיד גדול. עבד להכנת עתיד כזה–זאת יבין כל בר בי רב דחד יומא; אין מן הצורך להדגיש דבר מובן מאליו זה. אבל–שהוא, או זולתו מהדומים אליו, היה חי, כמו שאומרים, בתוך רעיון העתיד, או שיכול היה לעשות הצעות בעד העתיד, הייתי חושב–לא לשבח, אלא לגנאי, אילו היה כל עיקרו של דבר זה עניין ממשי, ולא מה שהוא באמת–מליצה ריקנית, בלי יישוב הדעת. סבורני, שפינסקר חי בתוך העבר, ולפיכך רצה בעתיד. סבורני, שכולנו, הציונים הלאומיים, צריכים לחיות בעבר, כדי לרצות בעתיד.

העתיד איננו במציאות, לפיכך הוא מת, העבר הוא קיים, לפיכך הוא חי. מישהו חי בעבר, הוא חי בעולם, שהיה בנוי ומתוקן בצביונו ובמתכונתו, עם כל פלגות היצר הטוב והיצר הרע, עם עסקים, עם מחלוקת, ויכוחים, עם אהבה, עם שנאה, עם עממיות, עם קהילה, קיצור הדבר: הוא חי בעולם גדול. מישהו חי בעתיד,הריהו חי בתוך בלימה, על “נייר חלק”: הוא חי בתוך אי-אישיות, ב“נירבנה”, כלומר, בעולם של אין ואפס. העבר הוא דימוקרטי, מפני שהוא עם. בעתיד הוא עריצי (דיספוטי), מפני שהוא… גחמניה (קאפריז). בנבואות העתיד כל אדם הוא בגפו, בודד גלמוד, בחינת אבטוקרט, כמו שכל אדם הוא בגפו, כשהוא ישן, או חולם. כשאני פונה אל העבר, יכול אני להיפגש, למשל, עם בר כוכבא, שהיה לו די כוח לשבר את כל עצמותי, ואני צריך לשים באלהי מחסי שלא יבולע לי; עם רבי עקיבא, שהיה יכול ללמדני תורה; עם רבי יהודה הלוי, שהיה יכול ללמדני עברית היותר טובה. אמנם כבר אין האנשים הללו בחיים חייתם, אבל מה בכך? האנשים האלה חיו בעבר; ובבחינה ידועה, הם חיים עדיין; עבר ווסתּם, אבל לא עבר זמנם. ואולם כשאני מסתכל בעתיד–הכל כורעים ומשתחוים לי, מפני ששם אין איש זולתי, והרי אני כמלך בגדוד, וכחד בדרא, אבטוקרט, כביכול.

מכאן אנו למדים, שהליקוי האמתי, זאת אומרת החולשה, העייפות, הכשלון, מצויים יותר בין אלה מבינינו שחיים בעתיד, מאשר בין אלה שחיים בעבר. העולם ההמוני, ואפילו קצת מן הסופרים, שאינם די מחשבים מה שהם כותבים, נכשלו בטעות זלזול העבר, אגב טעות אחרת–אינם מבינים שאין לאומיות בלי עבר.

טעות אחרת זו, שהיא, בדיוק, עיקרה של כל הטעות, היא נובעת מהחלפת שני מושגים: היסטוריה וארכיאולוגיה. בארכיאולוגיה יש באמת דבר מה שמת. כל מי שיש לו עסקי חיים בוערים, כשהוא סח עם אחד מבעלי מקצוע גמורים בחקירת עתיקות, איך שיכבדהו בתור חוקר ומומחה, ואיך שיזדקק אליו כתלמיד אל רבו, ללמוד מפיו, בענין שהלה הוא לגבו בן סמך,–לא יימלט מן הרושם, שזהו אחד מאותם בני אדם, שמטיילים ארוכות וקצרות רק בין מצבות, והיא תהילתם, יען כי מלאכתם בכך, ו“מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת” (כפתגם הרמב"ם).

אבל טבעם של בני אדם, האוהבים להביט לאחור, איננה החולשה היחידה שבעולם; ההבטה הרחק הרחק קדימה, אף היא צורה של חולשה. איש העתיד, על פי רוב, איננו כובש את העתיד, אלא בורח אל העתיד, כמי שנמלט לאחורי המזבח, או לערי מקלט. בנודע לעבר, יש מקום לתאווה. יכולים בני אדם להידבק לאהוב את זיו הצחצחות שבדברים עתיקים, או זכרונות מגיבורים וגאונים עתיקים, אפשר להבין, למשל, את אשרם של מאספי עתיקות במצאם את החסר להם, כשמחת הצייד בתפשו את צידו. זוכרני, למשל, שאבי ז“ל, יהודי תלמיד חכם, היה חובב בחיבה יתרה את האברבנאל, והיה מאסף את כל ספריו ויקחוהו שבי וכלכל בהם חיי רוחו; ואלה שלא מצא לקנות אותם, היה שואל מאת מכיריו, ויושב עליהם בלילות-חורף ארוכים ומעתיקם בכתב ידו, וידע אותם כמעט בעל פה. זוכרני גם כן שאחד מרבותי היה חובב בחיבה יתרה את הרמב”ם, ויהודים אחרים היו חובבים את בעל העקדה, את רבי אברהם אבן עזרא, את הרמב"ן, את הגאון מווילנה ועוד.

אבל אי אפשר לנפש אנושית להידבק באהבת העתיד. העתיד הוא נבוב ריק, הריהו חללו של עולם, בלי צורה ובלי גבול. אפשר לציורים מן העבר, היסטוריים, ויש להם תפקיד גדול בחיי כל עם והלואי שהיו לנו ציירים גדולים כיאן מאטייקו לצייר תמונות הוד מהעבר שלנו; אפשרית היא ספרות סיפורית מן העבר, בלטריסטיקה היסטורית, וגם לה יש תפקיד אדיר בחיי כל עם והלואי שהיה לנו וולטר סקוט והנריק סינקיביטש עבדים, אבל אי אפשר לציירוּת מן העתיד לבוא, ואם יש מין בלטריסטיקה מן העתיד לבוא, אין זאת אלא מלאכה ושעשוע, או מגמה ותעמולה, מפני שאין איש יודע את העתיד (ורק “תל-אביב” של הרצל יוצא מן הכלל, מפני שהוא דיבר בעתיד קרוב, כמעט בהווי).

אמת, שאין העבר חי כמו ההויי; בכל זאת הוא חי! הוא איננו אוכל בעצמו, אבל הוא מאכיל; איננו נושם, אלא מכניס נשימה; איננו ער בעצמו, אלא מעורר.

זהו הכוח האמתי של הציונות. אפשר לסתור את הציונות בכל החקירות שבעולם. ברם, דבר אחד אי אפשר לסתור בשום אופן, והדבר הזה הוא העובדה של העבר, היהודים חיו בתור עם, וחיו ממש רק בארץ ישראל, וחיו הרבה מאות שנים, והיתה להם לשונם שלהם וארצם שלהם ומשקם וממשלתם וכבודם ומעמדם ואחדותם עם כל מה ששייך לאלה. “המדינה העתידה” יכולה להיות אידיאל נשגב, אבל היא מעולם לא נתקיימה בעבר. לעומת זאת “מדינת היהודים”, היא לא רק אידיאל נשגב, אבל היא גם היתה קיימת. אנו בעצמנו מאין באנו? הלוא אנחנו בני בניה של מדינת היהודים? האמנם נתכחש באבותינו?

שני פינסקר היו לנו: רבי שמחה פינסקר וד"ר ליאון פינסקר, והמימרה משתגרת ומתקבלת על הלשון מאליה, שרבי שמחה היה היסטוריון, וליאון–חוקר העתיד. מימרה, לא יותר ממימרה! רבי שמחה היה באמת חוקר גודל, הוא חקר את העבר; אבל חי בעבר; ליאון, חי בעבר, לא בלמדנות ולא בחקירה, אלא באופן גזעי, נפשי, בלתי-אמצעי, בהשפעת חוש ההגנה העצמית של האומה. כי אדם צריך לחיות בעבר, כדי לעיין בעתידו שלם עם, וצריך לחיות במחשבה בעבר של העם, זאת אומרת באותם הזמנים הגדולים, כשהיהודים היו עוד חפשים.

זה הכלל: אם פגע בך מנוול זה–משכהו לבית המדרש המלא עבר, ואל תמשכהו לחלל הריק של העתיד, שהוא עולם התוהו והדמיון, אשר נסיון הקפיצה לתוכו הוא עניין גרוע ומנהג של שטות. רק כשאדם חי בעבר הגדול, הוא מוכשר להשליך הלאה, בכעס ובתמימות של גבורה, את כל ההמצאות הפעוטות, את הסגולות ואת העצות המעשיות של הטלאה ושל החלקה, ולשוב אל השורש ולכתוב: “אוטואמנציפציה”.חסר היה את הבראווּרה, את ההעזה של מדינת היהודים; אבל תחום מחשבתו, בתור נקודת מוצא, היה דומה להרצל.

אין זה ענין “מלומד”, ואין מקשקשים בו במדעיות היסטורית. רבים מחכמי ישראל של גרמניה כתבו אלפי כרכים של דבר קורות היהודים. ליאון פינסקר אפילו הזכר לא הזכיר את השם “קורות היהודים”, הוא בוודאי היה גם למדן נחות-דרגה בקורות היהודים; אבל, אצל האחרים קורות היהודים היו מבוקרות, מנותחות, נרשמות, מוכנות בשביל מוזיאון, כמו סנסקריט, או הלניסטיקה, וכדומה מהעתיקות המתות והחנוטות; אבל בפינסקר, כמו בכל בעלי התחייה האמיתיים שלנו, קם רעיון ההיסטוריה היהודית בתחיית המתים כדי לשאוף לעתיד דומה אליו.

רק מלה אחת היתה חסרה בחוברת “אוטואמנציפציה”: ארץ ישראל; ואולם את המלה הזאת הכניס פינסקר אחרי כן…איפה? במהדורה שניה? לא! יתר על כן… בחיים! מן שנת 1882 עד שנת 1893 לא פסק פינסקר מלהכניס ולחזור ולהכניס את המלה הזאת לחייו, לשאיפותיו, לפעולותיו עם “חובבי ציון”.

ד: מה היתה גדלותו של פינסקר?

אנחנו שהיינו משיירי כנסת הגדולה של המשכילים, ידענו היטב את הפתגם: “אם אין אני לי מי לי”; אבל ידענו גם את הסיפא של פתגם-הלל הלזה: “וכשאני לעצמי מה אני”: ואמרנו בלבנו: מה זה בא להורות לנו? שאנחנו צריכים לארץ? מאי קמשמע לן? פשיטא! השאלה היא:"כיצד נשיג ארץ בקלקלתנו, בחסרונותינו? ולשאלה זו אין תשובה! רופא זה לא חקר אותנו, ולא ידע את מומינו. וזאת היתה השגיאה. לא עמדנו על דבר אחד. רצינו הכל, וידענו הכל.

דבר נורא הוא, כשאדם סובר, שהפה ניתן לו מאת הבורא, כדי שיהי פתוח תמיד, ושואל שאלות. התמסח מוצא לנקל לפתוח את לועו, ולחכות, אולי יזדמן לו לחטוף איש כושי, או סייר סקרני; ואולם, רק על ידי סגירת הלוע, מראה בריאה ערומה ופראית זו את חריצותה. “הנאור” היה סבור, שעל ידי זה שהוא פיתח את רוחו, כבר השיג את המדרגה הכי גבוהה של קולטורה. אבל, לאמיתו של דבר, הקולטורה הכי גבוהה, היא, לדעת אימתי לסגור את הרוח. איש שיש לו רוח פתוחה תמיד, מזכירני את התמונה הידועה והמגוחכת של אדם, שעומד ופיו פתוח. אדם שכזה הוא תוהה וגולמי, שומם וזועף; ובאותה שעה הריהו גם אכזר. הוא נוהג בעריצות הוא מטיל בטרוניא על אחרים את חוסר-החלטתו הקהה והרשלני. הוא הוא האכזר הכי איום בעולם; הקנאי לספקנות.

בתור נאורים, היינו סנטימנטליים (רגשנים). איזהו סנטימנטליסטן? סנטימנטליסטן הוא הרוצה לאחוז את החבל בשני ראשיו, ולרעות זאב וטלה כאחד, לרכוב “אחרי ריכשי”, ולחתות הכל בחדר מחתא. לסנטימנטליסטן אין רגש נימוס לגבי אידיאות. הוא איננו רוצה לשים לב לכך, שבעד אידיאה צריך אדם לשלם מחיר גבוה, כמו בעד כל דבר חשוב. הוא איננו רוצה להבין, שאפשר לשאת אידיאה הגונה רק כמו שאדם נושא אשה הגונה, על יסוד התחייבויות ידועות ורציניות, לכל ימי החיים, שבהן כרוכה שלשלת ארוכה של חובות קשים וקרבנות יקרים של הציבור והיחיד. הנאור היה מתייחס אל דבר זה בקלות ראש של איש-תענוגות מפונק. אידיאה אחת הקסימתו, שניה–הלהיבתו, שלישית–החניפה לו, רביעית–עניינתו, חמישית–“ליבבתו באחת מעיניה” הוא אמר לכלכל את כולן כמו בהרמון רוחני פרעי ומופקר, איך שתתקוטטנה זו עם זו, אבל בתנאי שלא תבטלנה זו את זו לגמרי. הוא היה בעל הנאה בזבזן, שהיה רוצה ללכוד על “יפת-תואר” רוחנית, בלי שים לב לצרותיה; ובלי שים קץ לאהבה הישנה, טרם התחיל בחדשה.

זאת היתה חטאת ההשכלה והנאוריות. הזדקרנו והתנפלנו בבולמוס רעבתני על כל אומות העולם, על כל כיתותיהן, שיטותיהן, תרבויותיהן, סברותיהן, תנועותיהן, חכמתן ושגעונותיהן, הרהוריהן ומידותיהן, ובאותה שעה–מהיכי תיתי? רצונכם בשפה העברית? נתפעל גם מהשפה העברית, וגם ארץ ישראל… הכל! ועל הכל נמצא פסוק, ועל כל פסוק–עשרה פירושים, ומכל זה היה אדם מתפעל, לומד, נהנה. אבל מתוך שזה היה הכל, לא היה בכך כלום, כוונתי, במובן הלאומי: בעד העם כולו, ובעד תחייתו, לא היה כל זה כלום. זאת היתה “לבנטיניות” או אקלקטיות ענוגה, ובעיקרה זוללה ונהלאה.

רצוני, שהקורא יבין את דברי בדיוקם. אין כוונתי על הלימוד דווקא. את הבנת נחיצות הלימוד אנו צריכים ללמוד מאותה התקופה–תחת לדבר עליה תועה ולתת בה דופי בבחינה זו, אשר בה מדקה ממנו. בלי לימוד הבוק תבוק התנועה הלאומית–מכאנית, משעממת וחסרת נשמה. את הלימוד צריכים היינו להעביר מהתקופה ההיא אל תקופתנו אנו. זה היה הטוב שבה; אבל הרע שבה, הרע המוחלט והנורא שבה, היה חוסר רעיון אחד, שיוכל להקיף את כולה, כנקודת הצמצום והתאחדות הכוחות. מצד זה, היצירה שאינה פוסקת של מלגות וכיתות היא–חזרה אל הגלות ושאור שבעיסה המעכב. אדם שלם או עם שלם חייב לעמוד על דבר אחד. הננו או איננו; הננו רוצים לחיות כעם, או איננו רוצים, יהיו כל היהודים שיצהירו באופן מוחלט כזה, או תהי אך עדה קטנה של יהודים, זהו רק הבדל שבכמות, באיכות אין הבדל כלל. אינני יודע כמה חסידים היו לו לבעש"ט, בטח, בגבורות–חלק אחוז אחד ממאה של החסידים בימינו אלה; אבל הם בראו את החסידות. הם–ולא הסטטיסטיקה הענקית.

ה: חלוץ הרעיון הלאומי בעצם תומו

אין אדם צריך לבוז להמון העם, כדי להגיע לידי רגש אצילות באמת, ואיננו צריך להפליג את ערך המון העם, כדי להגיע לדמוקרטיות. אין גם מן הצורך לעשות פשרות, ולהלוך באמצע בשביל דמתקריא “שביל הזהב”, שהוא, על פי רוב, יותר השתמטות מן הקשיים, מאשר ניצוחם. לא! האמת מונחת על שטח אחר לגמרי.

אין המון-עם כנגד אצילים, ואין אצילים כנגד המון-עם, כמו שאין עבר כנגד הווה, ולא להיפך. כל המושג הזה איננו אלא חיקוי מושגים זרים, לקוחים מעמים אחרים. זוהי ההתבוללות היותר רעה: עירוב המושגים. יש רק עם אחד והיסטוריה אחת. בעם הזה ישנם יחידים, שנשמת העם חיה ומדברת ושואפת ופועלת בהם ביתר עוז, כמו שבהיסטוריה יש תקופות, שבהן נשמת ההיסטוריה חיה ומדבר ושואפת ופועלת ביתר עוז. אלה הם פרטים וכללים. הין הפרטים נכללים בתוך הכללים? אלה הם פוזיציות מספריות, וסכומים–האין הפוזיציות המספריות נכללות בתוך הסכומים?

הרי שיעור זעיר, אבל הדק היטב בחשבון סדר הדורות: שנת תרמ“ב (מרובת הפרעות הראשונות) היתה סך-הכל של שנת רנ”ב (גירוש ספרד) ושל שנת ת“ח (גזירת ההיידאמאקים) ושל כמה תקופות שביניהן ושלפניהן. ככה היתה שנת תרנ”ז (התייסדות ההסתדרות הציונית) סך הכל של כל המאזן של תרמ"ב, עם הוספת כל מה שהלך והתפתח, על ידי המשבר הפנימי, בקרב היהדות האירופית המערבית.

כל התקופות האלה אינן צריכות להביא דברים אשה בשם חברתה: הן מקופלות ומונחות זו בתוך זו; וכל האנשים האלה אינם נזקקים ל“צטט” את המון העם. בהם חי המון העם,ויהא המון העם “מצטט” אותם. באחד המאמרים מסיטרא דשמאלא על דבר פינסקר, קראתי מין “המצאה” כוז: פינסקר היה “תלוש”, בעל יחסן רוחני, כמו שהיו אומרים ברוסיה: “אריסטוקרט” או “אינטליגנט”, והא ראייה, שהוא לא דיבר בשם המון העם. צורה שוללת זו מזכירתני חוקרי-מצריים ידועים: חוקר קדמוניות אחד מצא במעי מפולת עתיקה אי אלו חוטי פחים, והסיק מזה, שהמצרים הקדמונים כבר השתמשו בטלגרף; ובא חוקר שני, והרחיק ללכת: הוא לא מצא כלום, והוציא מזה, מסקנה, שהמצרים הקדמונים כבר השתמשו בטלגרף… אלחוטי.

הלאה בדיחות! לקושטא דמילתא יש שני דברים: (א) חטט בחקירות והטף ונאום בשם המון-העם; (ב) צפון וכלכל בעומק הלב את תמציתו האמתית של המון-העם. הרי זה דבר חשוב, מלא יופי ושירה: היות ילד; אבל אם ילד ייכנס בחקירות לעיין ולפלפל בכך שהוא ילד, אז פרחה ילדותך, תינוק! ככה זה דבר חשוב, מלא יופי ושירה: היות בתולה; אבל בתולה, שמרבה לחשוב מחשבות על אודות זה, ושיש לה שטר על כך, ומפגינה בו… היא חשוב מאד.

אין אנו הולכים ומפגינים במציאותו של המון העם ואין אנו הולכים ומתגדרים באיגרות-יוחסין של אצילים. בהאלהה זו, שמאליהים את המון העם, חבויה מגמת אפוטרופסות נסוכת-מסווה, מין חדש של אריסטוקרטיה… התנשאות והתרברבות על הזולת. אני המון-העם! ואתה מה? אדם שכמותך הריהו מיותר בעולם! יחסן, אינש דעלמא, כלל ישראל, אריסטוקרט! דבר זה מזכירני את השיחה הידועה על דבר אותו פריץ פולני, אשר אחרי סיימו את תפילתו–הוסיף עוד סניף מיוחד לאלוהיו ושפתיו הביעו מעין אזהרה: “אחרי ככלות הכל, אל תשכח, שאתה סוף סוף יהודי, ואני הנני שליאכצ’יץ פולני!” ואמר זאת כשהוא מסלסל את שפמו.

כדוגמת הסגנון הזה “שדא” מבקר אחד “נרגא” בפינסקר; ואמנם כיוון אל האמת בדיוק: פינסקר לא היה מתגדר בהמון העם, לא היה עושה פולחן של עבודה זרה כלפי המון-העם, הוא היה מהסס בדבר, אם המון-העם חי חיים לאומיים שלמים. אבל אין כל זה, מפני שהוא חשב את עצמו לעדיף טפי מהמון העם, אלא מפני שהוא הרגיש את עצמו אחד ומאוחד ונבלע ונספג בהמון העם. אין אדם עשוי להתייחס בעצמו; אין אדם עשוי לפלח לעצמו עבודה זרה. לכל אדם יש רשות להטיל ספק בעצמו, זאת אומרת להכיר את תורפותיו שלו. בכלל, לא היה פינסקר גבר רגזן ואיש לפידות חוצב להבות תעמולה לאומית או המונית בסיסמה אחת ובעקשנות יתרה. הוא היה מרובה-הצדדים ומנומס ביותר מלהיסגר בכלוב של נוסח חד צדדי.

זהו ההבדל העמוק בין הדימוקרטיה הציונית, ובין הדימוקרטיה של סתם אוכלוסיה. הציונות רואה את האוכלוסיה כעם: העם היהודי, עם העבר שלו, עם תנאיו המיוחדים, עם כוחותיו, ועם כל מה שהוא חסר; והיא, הציונות, רוצה לשוב ולבנות את כל הדברים האלה, בה בשעה, שסתם-דימוקרטיה מסתכלת באוכלוסיה, לפי מה שלמדה ב“שולחן ערוך” של עמים אחרים, ושל אוכלוסיות אחרות. היא אפילו מוחה כנגד ההתבוללות, אבל, בעצם הדבר, היא היא בעצמה התבוללות, מפני שהיא מערבת מין בשאינו מינו, ומכניסתם בדוחק לתוך מסגרת משווה, זאת אומרת, היא עושה את התוכן בהתאם לתבנית זרה–תחת עשות תבנית מיוחדת בעד התוכן שכולו נבדל ומיוחד.

כדי למצוא את הצורה היחידה הנכונה, ההגיונית והשלימה בשביל התוכן, רצוני: התוכן היהודי, לא רק להתמידו בבחינה הלאומית, התרבותית, הדתית והכלכלית, אך גם לתת לו להוסיף להתפתח כשורה וכנכון, כמו שכל ריסוץ אנושי חפשי, גדול והיסטורי, מתפתח באנושיותו ובפירודו, בעממיותו ובאוכלוסיותו, שהיא אך האשייה הרחבה של הלאומיות, מוכרח הוא העם היהודי כולו, או אם אין הדבר בגדר האפשרי, אותו חלק של העם–הרוצה לחיות חיים שלמים ומלאים כאלה, מוכרח הוא–להרגיש בצורך נחוץ ובלתי נדחה של ארץ מיוחדת לו. זאת היא התורה הלאומית; ואם תוסיף אליה את ארץ ישראל, הנה הציונות השלימה!

ו: לא הדיאגנוזה אלא הפרוגנוזה עיקר

ואולם כל זה בתור נוסח פשוט, או, נניח, בתור הכרת המחלה, היה לא היה, בלתי אם עניין שכלי, הכרה רציונליסטית, קשה וקרה, בלי נשמה ובלי דרך. אבל כאן נוסף הדבר היותר חשוב, וביתר דיוק: הדבר החשוב היחידי: ההכרה, שהיהודים יכולים להשיג זאת בכוח עצמם, וזוהי גדלות האוטואמנציפציה של פינסקר.

אין החוברת של פינסקר מסכתא מדעית, איננה קינה סנטימנטלית, ואיננה ניתוח פסיכולוגי. אין כוונתי לומר, שאין לה מעלות משובחות מהמינים הללו, אלא כוונתי לומר, שלא כל הדברים טפלי-הערך האלה הרימוה למדרגת הגדלות. לא! מבחינה ספרותית נתפעלו ממנה אנשים, שבקירותם בספרות לא היתה גדולה, מי שקרא ושנה יותר, מי שזוכר, למשל, את מאמריהם של לוי-בינג ב“אוניבר.איזר”, של שמעון סנטו ב“נייצייט”, מבחר מאמריו של הד“ר בלוך ב”אסטרייכ. ווכענשריפט“, של גבריאל ריסר בזמנו עוד ועוד, שביניהם יש מרגליות ספרותיות לאין ערוך וללא-השכח בנוגע לדיאגנוזה, לא נתפעל כל כך מן הניתוח שעשה שפינסקר. כבר רמזתי, שהדימונולוגיה איננה רעיון חדש, וכבר דשו בו רבים קודם לפינסקר. המחשבה, שאין תקנה לשנאה זו, אף היא לא היתה ממקוריותו של פינסקר. אני בעצמי רמזתי על זה מקודם בשם ספר “שנאת עולם לעם עולם”, וכלום אני נוטל גדולה לעצמי בשל חידוש זה, מפני שבאמת אין מקוריות בדברים הללו. אבל גדלותה של ה”אוטואמנציפציה" היתה בזאת, שהיא היתה קול קורא, כרוז ליהודים שלנו בשנת תרמ"ב. גדלותה היתה בזאת, שהיא לא היתה דיאגנוזה לבד, אלא גם פרוגנוזה קצת.

במהומת הפרעות, בקרב הים הרועש של דמנו ודמעותינו, בתוך המבוכה והמבוסה והיללה, כשכל חכמינו באירופה המערבית יצאו לדון ולדיין עם נגד-השמיים בויכוחים, כשאנחנו באירופה המזרחית קיווינו לישועות ממיטינגי המחאות ומקצת הנוער שלנו–ממהפכה, וברוסיה הדרומית נוצרה תנועה לייסוד כיתות דתיות חדשות; בשעה שהנדיבים והעסקנים אספו סכומים לאין מספר והטילו אותם לתוך הצרור הנקוב של הגירה וצדקה, אשר הנקל היה לקנות בהם מחצית ארץ ישראל; אבל איש לא רצה לראות ולשמוע דבר על אודות העניין הזה, ויניחונו לאגודה של בעלי דמיון. באותו זמן וכו' נמצא איש, שהיה לו די כוח רוחני בריא, שלא להתרגש בהתרגשות עצבים, ושהיה בו חוש היסטורי בלתי-אמצעי כל כך, להיות מוכשר להתרומם מעל לרגע שבלע את הכל, וכל כך כוח הצמצום–להשתחרר מן “המפוזר והמפורד” של ה“תיקון ליל שבועות” הנאור, ולהתכנס בשאיפה יחידה אחת, וכל כך בטחון-הנפש, להביע אפילו את הספיקות שבדבר זה. זה לא היה עיון, אלא רטט כביר, זלעפה עזוזית כאותו העווית הענקי שהיה לפנים לאבותינו, כשמסרו נפשם על קדושת השם. החלטה!

לפיכך אני מרגיש זאת, לא די לומר, כמחאה פנימית כנגד, אני מרגיש זאת כמעט כעלבון, כשמבקר נעשה וותרן, מטה כלפי חסד, ואומר, שבמקום ששם פינסקר מדבר על אודות צרות ישראל הריהו “עולה למדרגה גבוהה” של חוש מרטירולוגי. לא משום שאפשר שיבוא מבקר אחר, שהוא בקי יותר בחדר ספרות, ולא יתפעל באופן מופלג כל כך, אך יוכיח, שהיו אחרים, שעלו למדרגה גבוהה עוד יותר, אלא מפני שדבר זה מזכירני את אותו הסטודנט שנתפעל אצל מומסן¹… מתלתלי שערותיו הלבנות, ולא יותר.

הנני זוכר עוד מבקר אחר של פינסקר–הד“ר פוטוגלוב. ברנש זה צלל בצים אדירים, והעלה בידו חרס. הוא כתב בשנת תרמ”ד חוברת ברוסית, שבה סתר את פינסקר מנקודת-ראות אחרת: הוא מצא כתוב בפירוש בספרו של לירוא-בוליה² (הצרפתי) ש“אי אפשר לסדר הגירה”, והוא מתבל גם במראה מקום מ“נאומו של גלדסטון” ומ“נאום אחר של דוייט (האירלנדי) המפואר”, באותה התמימות של בני עיירות, שאחינו ברוסיה היו בזמנם אוהבים להביא עדות מ“מאמרים” של בוקל וספנסר, לעתים תכופות הלוך ותלה הרים בשערות; וככה הוא מוכיח “באותות ובמופתים”, שאין דרך יותר בטוחה מן ה“ביבלייסקאיע בראטסטווא”, שאת אומרת אחת מן הכיתות של פשרת שמד, שנוסדה אז באודיסה על ידו ועל ידי חבריו, שביניהם היה גם סופר עברי לשעבר, סופר “המליץ”, איש ששמו וכינויו היו: יוסף רבינוביץ; ונשתרבבה דעתו ונסתבך בשגעון שהביאהו עד לידי שמד.

הרבה אתם יודעים עוד כיום הזה על דבר אותן הכיתות עם פורטוגלוב ויוסף רבינוביץ? זו היתה נמושיות ולהקשה של כת יעקב פרנק, בלי המסתוריות שבה, שכלתנות זוטא, דלה.

מאז יצאה האוטואמנציפציה לאור בפעם הראשונה, עברו חמישים וארבע שנים, חמישים וארבע שנים כבדות-משקל ומכריעות בהיסטוריית היהודים.

ואני מודה ומתוודה: לפני חמשים וארבע שנים³ לא זכיתי עוד לעמוד על אמתת נקודת השקפתו של הד“ר פינסקר. אינני יכול להאשים את עצמי שהחזקתי אז באחת מן הדעות המתנגדות–מן ה”עצביות" של ילינק עד ה“ביבלייסקאיע בראטסטווא”. גם אינני יכול להאשים את עצמי שהייתי פחות פסימיטן מפינסקר, בנוגע לעולמיות השנאה, שבאמת לא רק האמנתי בה, אלא גם פירסמתי דעתי זו מקודם, או שלא הערצתי את פינסקר, או שלא הבינותיו, או שלא שאפתי גם אני לאותו האידיאל של ארץ מיוחדת. כל זה לא נכון. אלא הריני מאשים את עצמי, שהייתי עוד אז כמו רבים מאתנו, שקוע עמוק בנאוריות, באותה הנאוריות, שפינסקר בעצמו היה שקוע בה בכל תקופת שנותיו שקדמה לה“אוטואמנציפציה”. היינו מחשיבים את הרעיון של השתחררות עצמית, אבל –אדון הסליחות, חטאנו לפניך!–היינו מחשיבים עוד הרבה רעיונות אחרים. עדיין לא היינו מרוכזים בתוך רעיון כולל לאומי אחד. עוד דרושות היו לנו כמה וכמה שנים של מלחמה רוחנית פנימית לעבד את עצמנו לכך. לפיכך הדבר הזה הוא עמוק בנו כל כך; אולי יותר מאשר באלה שהסכימו על נקלה בשטחיות רוחם ובקלות דעתם, מפני שלא הבינו את “חלקי הסותר”; ומקצתם קפצו אחר כך באותה קלות אל הצד שכנגד.

האוטואמנציפציה היא כעת הסתדרות גדולה בעם היהודי.

גדלותו של פינסקר היתה בזאת, שהוא היה אחד החלוצים הכי נכבדים של הציונות ההחדשה, בזמן שלפני הרצל. בלעדי הציונות החדשה, לא היה כל ענין פינסקר יותר מן חוברת אח שיצאה לאור בשנת תרמ"ב–דבר ביבליוגרפי של מה בכך.

האמנם זכרנו עוד את פינסקר ואת החוברת שלו? הננו זוכרים אותו, יען כי עומדת וקיימת ופוריה הסתדרות ציונית, שייסד הרצל; יען כי יש בית לאומי שייסדנו אנחנו ושאנו הולכים ומייסדים. על ידי זה אין החוברת של הד"ר פינסקר “אמן יתומה”, אך ממנה נמשכה שלשלת של היסטוריה יהודית, זה חלקו, הודו ומאדו בדברי ימי עמנו! ויען כי אנחנו מזכירים ברוממת הנפש את פינסקר, גם אחרים אינם יכולים להעז פנים, והם ממלאים אחרינו בהודאתם, שהוא “עלה למדרגה גבוהה בתיאור צרות ישראל”.

אמנם אלה הן “צרות ישראל”!

דבר זה מוכיח, עד כמה צדק פינסקר גם בספיקותיו; אבל אין דבר זה מבטל את העובדה, שהוא היה מבשר וחלוץ גדול לפני הרצל.

ישנם שני דרכים, כיצד האדם הכי גדול יכול להיות נשכח; כשהוא מכריע את מתנגדיו לגמרי, או כשמתנגדיו מכריעים אותו לגמרי. אפשר להיבטל, כמו שהתוהו ובוהו נתבטל אחרי שנברא העולם; או, ביטול מדומה, כהרבונו של עולם, כביכול, אחרי אשר מילא את העולם בעצמו. ויש עוד דרך שלישית: עוד לא לנצח לגמרי, ועוד לא להיות מנוצח לגמרי, אך להיות לכוח שכבר ניצח במקצת, ועדיין הוא הולך ועובד והולך ומנצח.

כוח שכזה הוא פינסקר.

[1935]

[על הרצל בקונגרס הששה עשר, 1929, במלאת 25 שנה למותו]

בחלקי עלה שוב פעם התפקיד להביא את תרומת ההערצה של ההסתדרות הציונית לזכרונו של תיאודור הרצל. זהו הכבוד הכי גדול של חיי, אבל זהו גם תפקיד קשה, משום שעל ידו עלי לחזור בעל כרחי על דברי. מה שיש בפי להגיד היום אינו שונה בעצם ממה שהגדתי לפני שנתיים. ההבדל היחידי בין שני התפקידים האלה הוא זה, שלפני שנתיים [1927] חגונו את יום הולדתו השלשים של הקונגרס הציוני והיום [1929] אנו מכבדים את זכרונו של הרצל לתקופת השנה העשרים וחמש למותו.

החיים הגדולים אשר נסתיימו לפני חמש ועשרים שנה אינם בגדר האפשרות של הערכת עין. אנשים גדולים כהרים נדמו כהרים הללו, אשר אין העין תופסתם לכל גבהם, כל כמה שאנו נמצאים בקרבתם. עשרים וחמש שנה עברו מאז אשר מת עלינו הרצל, ואותן עשרים וחמש השנים הן תמיד אותה התקופה העלולה ביותר לקפח בפירסומו של האדם הגדול. הדור אשר ידע אותו הולך ומסתלק. דור חדש קם, שבמובן ידוע עדיין הוא רואה את אותו הגדול בתור בן זמנו, אבל יחד עם זה לא ידע אותו בלתי אם מעט מזעיר. כל אדם גדול, אם במדע, אם בפילוסופיה ואם בחכמת המדינה, סובל הרבה במשך התקופה הזאת, כשכבר עבר את סף דורו ועדיין לא הגיע אל מפתן ההיסטוריה וכותבי התולדה עוד לא הספיקו להעבירהו אל מקום־הפרספקטיבה הנכון, הנשקף על פי ההיסטוריה של דורו.

אולם ביחס להרצל הדבר היה ויהיה שונה לגמרי. חיים כאלה שהוא חי אינם ניתנים על נקלה להיקפל במסגרת של ביאוגרפיה אפילו במרחקי הזמן. מה רבות הן נקודות ההשקפה היכולות לשמש נקודות מוצא לחקר אותו רוח היוצר רב הצדדים, אותה הגאוניות הססגונית ואותה האישיות הקוסמת אשר השתלטה על הדמויות הכי גדולות של התולדה הישראלית בדורנו ואשר נינסה וחיגבה אותן בעינינו!

חיי הרצל מסמלים את התקופה הכי חדשה של תולדתנו: שיבת הבנים שגלו מעל שולחן אביהם. הרצל חונך וגודל על ברכי התרבות הכי מעודנת של מערב אירופה ובאוירה זו בילה את ילדותו ונערותו. אבל כאברהם בשעתו שבר את אלילי המסורת אשר בה נולד והוזן. מתוך צו ההכרה היהודית, אשר פעמה קרבו, השליך אחרי גוו בזה אחר זה את כל השיח והשיג של הגיונות נעוריו ויפורר לרוח את כל עשתונותיה של תורת הטמיעה אשר היה מעורה בה מילדותו. נפשו היתה שדה מערכה למלחמה בין הגרסא דינקותא שלו ובין הוודאיות אשר בגרו בהכרתו. הוא, אשר בשחרותו היה כוכב דורך ב“סלונים” האציליים והאינטלקטואליים של ווינה – נעשה לבן יקירם של גיטאות מזרח אירופה. הוא, סופר שיצאו לו מוניטין בעולם – נעשה לאורגניזטור של יהודים. הוא, המחבק זרועות עולם באהבת אדם רבה – נקשר לגלגלי תעודותיה של אומה יחידה בודדה. בכל חליפות ומסה – מנהיג מדיני וכותב מחזות, נואם ועתונאי, ראש מפלגה ואמן – אין דבר אשר נגע בו ולא אצל עליו מהודו.

הוא מילא חלל כה רב ברוח אומתנו, בכוח כה עצום נכנס אל תוך דמיון העם, כל כך גדלו ועצמו פעולותיו עד לידי יצירת תקופה וכל כך בז מרצו לכל ליאות ועייפות, עד אשר רבים מאלה אשר כתבו אודותיו במשך חמש ועשרים השנה האחרונות הגיעו לידי ההכרה הברורה שרק ממרחקי הזמן בפרספקטיבה נכונה אפשר יהיה להכיר במלואה את האישיות הנפלאה הזאת – אז כשקרני הגאוניות שלו לא תכינה כל כך על עינינו וגם לא נוכה עוד בסנוורי משפטים קדומים מפלגתיים. הנה כי כן נוכל אולי עתה, כשרגש הצער כבר חלף עבר, להעריך ביתר דיוק גם את הכוחות הנפלאים של האיש וגם את המקום אשר תפס בלבות העם. ההבדל הזה יצדק או לא יצדק בתור אמת מידה בשביל אנשים מן החוץ, אולם אנו הציונים ראינו את הרצל מיד לאור היחידי הנכון, לאוֹר התולדה הלאומית שלנו. אנו הכרנו אותו מיד בתור חוזה, כדמות החוזים אשר מעולם המה, אבל בצורה חדישה. מפניו קרנה רוח אנשים רבי פעלים. הוא, מלא חיים, אש ועשתונות, רומם גם אותנו ויעש לנו כנפים. הוא היה בעל אישיות בולטת ומגנטיזם מקרין. בהירות מחשבה קבועה ופשטות מיוחדה ריחפו עליו והן משכו אחריהן אנשים מכל האומות.

היכולת למשוך אנשים מכל האומות היא משיחית. הרצל ידע מה שרצה להגיד וידע להגיד את זה בדברים הכי קצרים וברורים וישרים. טוב טעם מיוחד ובלתי רגיל היה לו בדבר, ונועם מדבריו זה קסם את שומעיו. עוז נפש מיוחד היה לו אשר לא עזבהו אף רגע. ועל כל אלה היה מבורך בכשרון של שליטה אינסטינקטיבית על הבריות ובכוח להכריעם למצוותו. הוא לא החליף צורות ומעולם לא העבירוהו על דעתו כעס וחרון או הצלחה ונצחון. הביאוגרפיון אשר יתאר את התפקידים הכבירים אשר הרצל מילא בזמן שבין הדפסת “מדינת היהודים” והקונגרס הציוני הראשון יוכרח להשתמש בשמות תואר לאין סוף, משום שאי אפשר למסור תמונה בולטת קצרה מכל הקשיים הכבירים והמסובכים, שעמהם הוכרח הרצל להילחם יום יום. הציונות עדיין לא היתה אז מאורגנה, אבל ההתנגדות אליה כבר היתה והיתה מאורגנה.

קבלת הפנים הראשונה שנערכה ל“בן השב” היתה – הבויקוט במינכן. ועד הקהילה היהודי של עיר זו לא נתן לנו להתאסף שמה. ממשלת באוואריה לא מצאה שום תואנת התנגדות לקונגרס. רק היהודים מחו. הם לא הבינו שהציונות היא כוח חיוני הפועל בעד הכי טוב ונעלה ביהדות על ידי שיטות חוקיות ושהיהדות תמצא על ידה את הכר הנרחב לתת ולתרום משלה את כל אשר בכוחה לתת לתרבות העולמית. בעקבות הקהילה היהודית במינכן הלכו גם קהילות אחרות. הרצל נלחם עם הקשיים האלה, הוא שרה עמם ויוכל להם. וכמו יעקב נהיה – לישראל. מלחמותיו עוד הגבירו את כוחותיו. את החלק הזה של תפקידו מילא בשלמות ובכשרון עליון ועוז נשגב. עם היותו עדין ומקסים בחייו הפרטיים – קשר בחייו הציבוריים כעס אצילי עם כשרון אדריכלאי ממדרגה עליונה. בתור דיפלומט לא היה דוגמתו. בכל תוקף עמד בדיבורו. הוא הרים את דרגתו מעלה מעלה, וירומם גם את החיים היהודיים למדרגתו האצילית והעליונה הוא.

באור ליום כ"ט באוגוסט, בשנת 1897 הגיד הרצל לי ולאחרים מידידי, שישבו עמו על המעקה של המלון “שלושת המלכים” בבזל, כשנהר הרינוס זורם לרגלינו – דברים מיוחדי ענין: היהודים הבולגריים האמינו זה מכבר – אמר – שהמשיח יוולד בראשון לחודש אלול. הם צדקו אמר הרצל, המשיח נולד היום בקונגרס הציוני. הוא הוסיף: המשיח הזה ילך ויגדל!

האיש הזה היה חפשי מכל אמונה טפלה. אבל בלבו בער רגש דתי עמוק. הוא לא רק האמין בשלמות בזה שהגיד אלא גם חזה את זה בעיניו. כשרונו המיוחד בתור מנהיג איחד דבר, שעד אז נדמה שאי אפשר לאחדו: את העם היהודי. ובכל זאת הרי לא המציא עוד אז שום שיטה פוליטית. מטרתו היתה – “לדבר אל בני ישראל ויסעו”, לאחדם תחת דגל משותף ולהדריכם הלאה הלאה בכוח הגאונות שלו אל המטרה הנכונה. הוא ידע שזהו צמח שגידולו דורש איטיות ומלחמה, אבל הוא גם ידע שהגידול האיטי והלוחם עוד יעיק ויחזק שרשי הצמח ועוד יותר יבטיח את קיומו. הוא האמין בעם היהודי, שרצונו לא יסבול מחוסר כוח מניע והתמכרות למטרה עליונה.

האם לא היה זה משיחי?

מה היה הקונגרס הציוני הראשון ומה היתה כל התקופה הראשונה של הציונות? הכל נתפס והושג בתור חזיון אראלי בהיקפו ומזהיר בחשיבותו.

למילוי החזיון הזה דרושים היו כשרונותיהם של שותפי עבודה רבים. לא רק מסדרי הקונגרס – רוחו הכביר של נורדאו וההתמכרות מלאת המרץ של דוד וולפסון – מילאו ביניהם את התפקיד הראשי, אלא גם מייסדי האגודות, הפדרציות, המוסדים, ואחרים, לכל אורך החזית מלבד כמובן, המתיישבים החלוצים הראשונים בארץ ישראל – שעל חשבונם יש לזקוף תמיד את הזכות הכי גדולה, ־ כולם היו נחוצים בהכרח לנצחונו של הרצל. אולם החוזה הזה שיווה תמיד לנגד עיניו את כל החזיון בשלמותו. כל תפקיד ותפקיד של הפעולות האלה לא היה מסַפר כלום לדורות הבאים על כל גדלו של המפעל המשותף. רק היסטוריון, שהכוח המדמה שלו מסוגל לראות את הגודל של ה“כל” בכל אחת מן הפעולות והמעשים הבודדים, יוכל להסעיר עוד את דופק העם, אשר לו בניינה של ההסתדרות הציונית כבר נעשה לסיפור ישן נושן ובעוד מעט יהיה לאגדת קדומים.

הרצל ראה שהשאלה היהודית חדלה כבר מהיות שאלה של דת. ההגיון הבריא שלו היה חזק מדי, מאשר להרשות לו לראות את השאלה היהודית אפילו בתור שאלה של גזע. הוא הרגיש שציר השאלה הוא חוסר ארץ. וכאשר למד לדעת שהאהבה לציון היא משאת נפש, שהיהדות אינה יכולה לאבדה מבלי לאבד את עצמה, היה לציוני ארץ ישראלי. אפילו הרצל ש“מלפני ההיסטוריה”, שמלפני הקונגרס, כבר התרומם בעינינו למעלת בן־אלמות. הרצל של “מדינת היהודים”, הרצל בפריז בשנות 1895 – 1896, התגלותו היתה כמו צעקה מתוך חוסר נשימה, תדהמה וזוהר. הוא צר לפרובלימה שלו צורה פשוטה, וגמר בדעתו לבלי תת לשום דבר שיחשוך את המחוג הבהיר של פתרונו. און מרצו, הגיונו הישר והבהיר היו ריפוי לנפש, מכאיב אבל גם מרגיע. הוא מצא גאולה מן המיצר וסוד הטרגדיה היהודית הבלתי מובנה.

ואף על פי כן לא ידע שלווה, לא היה חפשי. עוד רגע ואי המנוחה שבה אליו. הוא חשב, שגילה סוף סוף פתרון טבעי לפרובלימה היהודית.

הוא היה אדם בודד, ואף על פי שידע אלפי אנשים ובחן אותם בעין חדה, הרי קשה בכל זאת להראות באצבע על ששה או שבעה אנשים, שאפשר יהיה לחשבם בתור ידידיו האינטימיים בתקופה זו. בהכרת עצמו החדה, בכמיהותיו החזקות והאצילות היה בונה אז מחיצות בינו ובין בני אדם מן החוץ, שרק בקושי גדול אפשר היה לשברן. הוא הטיף את תורתו לידידים אחדים בהתרגשות והתלהבות, כאילו רצה לחזק בתוקף דבריו את אותה הוודאיות, שעוד תססה בקרבו. אבל השלווה האחרונה, הוודאיות הגמורה רחקו ממנו.

הרצל ההיסטורי מתחיל בארץ ישראל בתוך הארץ ובקונגרס הציוני הראשון. עד אז היתה הציונות הפוליטית רק תיאוריה. היא היתה קיימת רק בחוברות, רק בדמיונות המנהיגים ובלבות הנוהים אחריהם. הקונגרס נתן לה ביטוי מוחשי וצורה בולטת. הרצל הוכר בתור מנהיג למן הרגע אשר בא במגע עם עמו, ומן אותו היום הראשון של הקונגרס הציוני לא חדלה תורתו על האידיאה היסודית לעורר את מחשבותיהם ולחמם את לבבותיהם של בני עמו. האידיאה היסודית שלו היתה – העמדת האומה היהודית על בסיס של שוויון כבוד עם כל אומות העולם.

ברוח זו ניגש אל תפקידו: בשיחות, “במשפט גלוי”, “טשרטר” וכו', היו לו תנאים קודמים מוכרחים להתפתחות מתמידה. הוא הורה אותנו, שלא נרוויח כלום מזה, שנעמיד פנים כאילו הקשיים הם קלי ערך, אבל שעוד רע מזה יהיה אם נבהל ונפריז על מידתם. הוא לימד אותנו לבחון את הפרובלימות כהווייתן, מבלי להגדילן או הקטינן.

כשמתנגדיו טענו – ואת הטענות האלה הרי שמענו לעתים תכופות! – שאף אם נודה בציונות להלכה הרי למעשה תפגוש בקשיים כבירים, ענה להם הרצל בחיוך־חן־חן טיפוסי שלו. במקרה ידוע – באסיפת כי"ח בווינה בשנת 1899 – אמר הרצל: “בטרם שהקשיים הממשיים יבוגרו לבחינה, עלינו להחליט תחילה, אם על ידי קבלתנו או דחותנו את הציונות נצטרך בכלל לבחון את הקשיים. אם נדחה את האידיאל שלנו, הרי אז יפלו כל הקשיים ואם נקבל אותו, שום קשיים לא יעצרו בנו בדרכנו. האם הנכם אידיאליסטים על תנאי?”

על הרצל הוטל לארגן את הציונות ובתפקיד זה התעסק למן היום הראשון בקונגרס הראשון עד ימי חייו האחרונים. הוא היה האדריכל הגאוני על שדה ההסתדרות הציונית. מתנגדי הציונות “מאורגנים” בבתי קהילות ניסו לבוא בטרוניה ולהטיל ספק בכשרותו של הקונגרס הראשון, משום שאחדים מן הצירים לא יכלו להיבחר באופן פורמלי על ידי הגזירות כנגד הציונות ברוסיה, רומניה ובעוד איזה ארצות. אבל הרצל חשב גם את אלה לציונים נכונים. “כשאספות של מאות או אלפי יהודים” – כתב הרצל – בחרו בבאי כוח לקונגרס הרי יש להם הזכות להיחשב בתור צירים לא פחות מאלה הנשלחים מטעם עשרה או אחד עשר חבר של בית קהילה פילנטרופי יהודי, המבקשים מאת נשיאם או סגן־נשיאם להיות באי כוחם". זאת היתה אחת מהטיפות של מרה התלויות בדבריו של הרצל, טיפות שנפלו מפיו רק לעתים רחוקות.

אבן הפינה של ההסתדרות הציונות היתה – הסעיף השני בתכנית הבזילאית:

“בכדי להשיג את המטרה הזאת (“מקלט בארץ ישראל בטוח במשפט גלוי”) – מציע הקונגרס את האירגון המרוכז של כל העם היהודי על ידי מוסדות כלליים בהתאם לחוקי הארץ”.

עלינו היה לרדת מעל במתי העננים של הפרינציפיון על הקרקע החלקלק של עסקי כספים. ביום השני של הקונגרס הראשון הוגשו שלוש הצעות בנידון זה: אחת מאת הפרופסור שפירא, ליצירת קרן, אשר לא יגעו בה עד אשר תשיג את המכסימום של עשרת מיליון לי“ש, אחת – מאת מר מוזס מקטוביץ, ליצירת חברות אחריות ובטחון הדדי, שכל תורם יקבל קרקע בעד הסכום אשר נתן, ואחת מאת הד”ר ראובן בירר מסופיה ומר ברוצינר, ליצירת קרן, שכל אב משפחה יתרום לה שנה שנה. הרצל בעצמו נטה לדעתו של הפרופסור שפירא, הצעה שנתפתחה למוסד הקרן הקימת שלנו. קרן זו נתקבלה באחרונה ונוסדה על ידי המרצתו התקיפה של הרצל עצמו (אשר תרם את תרומתו הראשונה בבית הכנסת בבאזל) בקונגרס החמישי בשנת 1901. אבל הרעיון לקרן הקימת נולד עוד בקונגרס הראשון – אז כאשר נוסדו המוסדות העיקריים: השקל, הועד הפועל והמכשיר העיקרי של הציונות, הקונגרס עצמו. גם הרעיון של הבנק הקולוניאלי היהודי הורתו ולידתו היו בקונגרס הראשון. בקונגרס השני נעשו מעין “חתימות בחינה” ל“אוצר התישבות היהודים” בתוצאות מעודדות. ליצירתו והתפתחותו הראשונה של הבנק הזה הקדיש הרצל את מיטב מרצו. הבקורת הנזעמת, שפגש הרצל בנוגע לבנק לא רופפה אף במעט את החלטתו הנמרצה להמשיך את העבודה למרות כל המכשולים. כל הצלחה והצלחה של הבנק הזה שימחה את לבו. על ידו בעיקר נוסד גם הסניף האנגלו פלשתינאי בא"י.

אלה אשר התבוננו אל התקדמותה של הציונות, אפילו אלה, שמתוך הכרתם לא יכלו לקבל את עיקריה הראשים הוכרחו להכיר את הטוב הצפון בתנועה עצמה. רבים מהם הודו שהקריאה לעצמאות לאומית אפילו רק בתור חזיון, חלום, שעל ידו אולי יתעוררו ההמונים הפזורים בגולה לחיים יותר מזהירים, מלאים ועליונים – קריאה זו עצמה אין ערוך לחשיבותה. איש לא הבין יותר טוב מהרצל עצמו, שהציונות מוסיפה חיזוק עצום והכרחי להכרה היהודית הרוחנית, הכרה בוערת של מילוי תפקיד עולמי גדול של מטרה עליונה, מילוי שלא יתואר באיזו ארץ אחרת כמו במדינה יהודית נעלה על אדמת התנ"ך, ואף על פי שידיעתו בעברית היתה קלושה ועוד פחות מזה היה נוטה לטפל בפרובלימות התרבות היותר עמוקות שלנו הנעלות והדקות והמפולפלות – היה לו מסלול משלו בענינים אלה וממנו לא נטה.

האידיאה העיקרית שלו היתה, שהציונות איננה שוללת כלום מן הטוב הצפון בכל תורותינו הקדומות, אלא היא מגדילה בהרבה ומחיה רגש יותר עמוק למציאות אנושית, ועושה אותו להשפעה שליטה בחיים וגם בשאיפותינו והרגשותינו הדתיות. אין זאת אומרת שהוא לא מצא שום הבדל בין הציונות ושיטות פילוסופיות אחרות. אם לא מתוך חקר, הרי מתוך האינטואיציה הנפלאה שלו הבין, שיש הרבה הבדלים ביניהם. הציונות יחידה היא ואין דוגמתה בהכרזתה הנמרצה והפשוטה שהיהדות אינה רק אמונה בלבד אלא גם חיי אומה מיוסדים על תולדה ומטרה. על כן הכריזו הציונים בהחלט שבשם בני ישראל יוכלו להיקרא באמת רק אז, כשהבנתם בתורת ישראל תוכל לעמוד בבחינה של קיום לאומי עצמי מלא, בחזון של נביאינו אשר נבאו לחיים חדשים של עם ישראל בארץ ישראל. בקצרה, הציונים רואים בדרישה זו יסוד מוסד ליהדות חיה אמיתית, כפי שהונחה מאת נביאינו.

כל אלה שידעו את הרצל מקרוב, יזכרו, שמן היום הראשון אשר נכנס לתנועה הציונית התחיל לקרוא בתנ“ך לעתים תכופות. הציטטה היותר חביבה שלו היתה: “אם אשכחך ירושלים”. הפיליטון שלו Mouschel היא סטירה נפלאה נגד ההתבוללות וקריאה ליהדות אמיתית וטבעית. האידיאליות העשירה והמלאה של סטירה זו נותנת לה משקל של תוכחה תנ”כית. אני זוכר עד כמה שמח הרצל כשהפרופסור שפירא ביאר לו (בקונגרס הראשון) עד לאיזו מידה הציונות היא שיבה אל ההטפה לחיים הפרימיטיביים, המוציאים את ביטויים המלאה בתנ"ך. “לי כל הארץ” – זאת אומרת, שהארץ מוכרחה להיות קנין האומה. עיני הרצל נוצצו שמחה כששמע את הדברים האלה. “כן, צדקת, אדוני הפרופסור” ענה הרצל וילחץ את כפו בחיבה יתירה.

אמונתו החזקה של הרצל שהתנ"ך הוא בית האוצר העולמי הכי גדול מחזיק ברכה רוחנית וחוקי חיים ושהבטחותיו כוללות עזרה לחלשים, נחמה לסובלים, אומץ לרפי רוח, בטחון לכושלי ברך, סליחה לחוטאים ותקוה לתקומת ישראל – אמונתו זו היא היא אשר זעזעה והרגיזה אותו למשמע ההכרזה המפורסמה של רבני המחאה. “כיבוש הקהילות” (בנאום הפתיחה של הרצל בקונגרס השני בבזל בשנת 1898) היה מענה לרבנים האלה. הוא רצה לשמוע את דעת הקהל, את דבר העם. האמצעי הכי ראוי לזה היה בעיניו כרטיס הבוחר לקהילה. בימי הקונגרס השני כבר נתקיימו 913 אגודות ציוניות. כל הציונים היו נבחרים. הרצל ידע שמאחוריו עומד העם היהודי. הוא היה האיש שעליו השליך העם את יהבו, בו שם את תקותו, והוא לא הכזיב אותו. הוא הכיר, שהשפעת הציונות שלו על הפרט היהודי הלכה וגדלה. אנשים חדלו מהתבייש להיקרא בשם יהודים. הם התחילו להכיר ביקרת ירושתם ובהכרח להתאים את חייהם ומעשיהם לגודל ערך עמדתם, ולהרים את קרן ישראל. אז פנה בקריאתו אל ההמונים והם נענו לו. באו ונהיו דברי הנביא: “הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה', בעתה אחישנה”.

ההסתדרות הציונית היא ספר זכרון של חיי הרצל. היא נולדה בקרבו. ככל אשר תשלוט רוח זו בקרב הציונים כן תגדל ותפרח ההסתדרות הציונית.

עוד יותר ממעשיו ומדבריו ידובב לדורות מופת חייו, הדוגמה החיה ששמה הרצל. טוהר לבו, אומץ שאיפתו ללא כשלון, פחד והיסוס. אנו, אף אחד מאתנו לא יוכל להעפיל עד לסגולות הפלא של מוחו ולבו, אבל כולנו יכולים להתאמץ ולשרת למצער במידת מה של כשרון המעשה את עמנו ואת מטרתנו.

הרצל מת בעיר אדלך אצל רייכינאו באוסטריה, ביום כ' תמוז, תרס"ד. אחרי מות ווילברפורס אמרו עליו המספידים – ביחד למלחמתו נגד מסחר בעבדים ונצחונו – שהוא עלה השמימה ובידיו נשא אלפי אלפים נחושתים שבורים. – האם לא עלה גם הרצל השמימה ובידיו נחושתי עבדות שבורים של רבבות נפשות מישראל?

חיים כאלה לא ניתנו להתאבל עליהם, אלא להתיימר ולהתפאר בהם. האם מת ונקבר הרצל? אפשר לקבור רק את הניתן למות באיש גדול. אבל האיש הגדול בעצמו אינו בן קבורה ואם איש גדול לא יוכל להיקבר בזמן הרי מטרה גדולה בודאי שאינה בת קבורה. בין מתנגדינו היו כאלה בזמן מות הרצל אשר דימו, שהציונות תיקבר בקברו. הרצל בעצמו שיער עוד בחייו אפשרות הירהור כזה וטפח על פניו. עמדתנו, אמר בקונגרס הראשון, היא גדולה יותר מדי מהיות תלויה ביחיד. הוא הניח אחריו לא רק תלמידים מקשיבים אלא גם חוקה. אבידת הרצל הכריחה אותנו להידבק עוד ביתר שאת וביתר אימון לחוקה הזאת, ולנסות למלא על ידי שיטתיות מה שאבדנו בגאוניות. הקונגרס יישאר תמיד יצירה בלתי נפסקת של הרצל. הקונגרס שלנו הוא במקום פרלמנט ציוני והפרלמנט הציוני שלנו ייצור בית לאומי נכון ושלם בעד העם היהודי. לא, הציונות לא נקברה בקברו של הרצל. להיפך, בו נקברה האנטיציונות. ראו את ההבדל, שבין מינכן בשנת 1897 ובין ציריך בשנת 1929! ראו את הכוחות שלנו בהווה, ראו את מעמדנו הבין לאומי, ראו את ארץ ישראל של היום!

מתתיהו הרצל – זו היא כתובת, ששום מצבה בעולם לא תוכל להתרומם עליה, קצרה, אבל ארוכה למדי, לבטא יותר מכל חרוזי חרט על קברות מלכים, יצירי רגשות שירה הכי נלהבים. שתי המלים הפשוטות מביעות הרבה תהילה והכרה מאשר עמודים שלמים של חרוזים נאצלים. הוא מת, כמו שחי, מתוך בטחון ואמונה במשאת נפשו, באומתו. ידיו היו אמונות עד בוא השמש. בלתי נרפה על ידי נצחונות, כשלונות ומצרים, ידיו מוצקות ולבו אמיץ עד הקרן האחרונה של שמשו השוקעת – הוא מת, כאשר חי, מתוך מסירות לעמו, זו שחרתה לנצח את שמו ואת זכרונו על לבות כל היהודים ורבים אשר לא מישראל המה. לא רק עמנו, אלא גם כל האנושות התרוששה במותו של היהודי הזה, אשר איחד וקישר במידה כזו את הכוחות השכליים הכי עשירים עם הכוחות המוסריים הכי עליונים.

ה“קדיש” שלנו על הרצל אינו קדיש של אבלות. אין לו יחס למות. זהו שיר תהילה לאלהים. אני נזכר עתה במחזה מזעזע נפש של החברה קדישא בירושלים. נושאי המטה של המת הולכים ושרים בדרכם הלוך ושיר את הפרשה צ"א שבתהלים (“ויהי נועם”) עד הגיעם אל שדה הקברות לרגלי הר הזיתים. הגבעות והעמקים מסביב נושאים בדומיית הלילה את צלילי היגון ובת קולם נוקבת עד תהום הלב. כך נלווה גם אנו את הרצל עד אשר יענו העמקים והגבעות בארץ ישראל. אבל שירנו יהיה שיר העליצות, שיר הנצחון, שיר המעלות של גאולת אומתנו!

הקונגרס הציוני הראשון / נחום סוקולוב

מטרהורן

פעם, זוכרני, הלכתי לשוויציה, בכוונה לראות את המטרהורן. זה כמה אביתי לראותו, אבל, לדאבוני, בכל עת שנמצאה לי ההזדמנות לא נמצא מזג האויר ראוי לכך. ימים לבקרים הייתי יוצא מבית המלון ותמיד ראיתי את ההר עוטה עננים, ומדי ראותי את רוכסי ההר וסלעיו עטופים ערפלים עד ראשם, הייתי נזכר בלי משים בתפילתו העתיקה של משה: “הראני נא את כבודך”. לסוף, כאילו שמע ההר את תפילתי והראני את כבודו. ובצאתי יום אחד להביט בו, כרגיל, מצאתי והנה הוא גלוי לעינים. פירמידה גאה התגלתה בהדרה על מצע השלג בדממת הנצח מתחת שמי התכלת של הררי האלף.

מחזה אחר

זאת הפעם הלכתי לשוויציה בכוונה אחרת, לא להתענג על הדר הטבע הדומם. הלכתי לראות את האומץ הבלתי-נדכא שבטבע אדם, את גאוות הלאומיות, את האחווה אשר מימות עולם בין בני עמי המפוזר והמעונה, אבל המתחדש בכוח האמונה של אנשים, אשר כל הגבולות לא יפרידו ביניהם.

חפצתי לראות בהקיץ את אשר ראיתי בחלומי זה מכבר, את אשר הגיתי בקראי בכתבי הקודש, באגדותינו, בזמירותינו, בתפילותינו. בכל לבי האמנתי בשבועה אשר נשבעו אבותינו: “אם אשכחך, ירושלים”… אלפיים שנות עוני ומצוקה ועשרים גלויות מארצות אירופה השונות, החל מהמאה האחת עשרה והמשך עד המאה השמונה עשרה, וכל מגילת היסורים מאין כמוהם של דורנו, שאינם אלא התעללות בכל מחשבות הקידמה האנושית, וכל זרם הנדודים ללא גבול של המוני עם והפורענויות הבאות בעקבם, – כל זה הראה לי על ההכרח להגשים את החלום העתיק.

אבל עד עתה היה החלום, ככל החלומות, דבר שברוח, אם כי מלא יופי, קדושה, גאות. בשעה של דיכוי רוח, בתקוף אותנו רגש של חולשה ועייפות, יש אשר הספק המציק יתגנב ללבב: העומדת שבועתנו באמונתה גם היום כמו אז, ביום צאתה מפינו לראשונה? הנהיה נאמנים לעצמנו? האם יש בשאיפתנו משום תכנית עבודה פשוטה, ברורה, היכולה להתגשם, או אין זו אלא אימרה ריקה וריטורית שאין אחריה מעשה? ואם כנה ועמוקה היא, הנעצור כוח לבטא בגלוי את הצפון בחביון לבנו?

“הראני נא את כבודך”. הראני נא, כי ישראל עם אחד, כי מטרה אחת לו גם בשעה שלכאורה דעותיו מחולקות, כי ארץ קדשנו היא ארץ הגעגועים העמוקים שבנפש העם ומטרתה האחרונה, אף כי מפרידות ומוכרחות להפריד בינינו כל אותן השאלות המקומיות אשר על הפרק בתפוצות גלותנו. יראה ויתגלם נא כל זה ברעיון יוצר, מגובש ומסודר, בתור רצון לעמל אין קץ, רצון להקריב קרבנות. ייראה לי כל זה כהתחלה של חיים ופעולה.

והנה קול פלאי נשא והגיע ממערב. אדם, אשר את שמו לא שמענו כמעט עד כה, מבשר ואומר להראות את “הכבוד”. ואלך לראות את הפלא. באוגוסט שנת 1897 היה הדבר. זאת היתה נסיעתי הרביעית לשוויציה. וזאת הפעם לא ההר מטרהורן לקח את לבי, אלא דבר מה יותר חשוב ויותר נהדר.

חובבי ציון

הסבותי את לבי לכך גם לפני זה. אין ספק, שזה היה קיים גם עד כה, אבל הערפל היה חתולתו. “חיבת ציון” קראו לזה וחלוציה המצויינים נושאיה, בשם “חובבי ציון, נקראו. בהתאמצותם הבלתי נלאית השיגו אמנם הרבה. אלמלא הם לא היה מקום לציונות החדשה. כמעט כל הישוב בא”י מעשה ידיהם הוא, אבל בכל זאת אפשר לומר עליהם, כי היו חסרים דבר מה למילוי שאיפותיהם. קשה להגיד מה היה חסר להם, אבל… חסר להם דבר.

הד"ר דז’ון בראון מספר אפיזודה מענינת מחיי הסיר ריינולדס¹. הזמינוהו פעם להסתכל בתמונה. אמר בלבו כי ראויה התמונה לגמור עליה את ההלל והסתכל בה בשימת לב ובעיון. “קומפוזיציה נחמדה, ציור מדויק, צבעים ואור נהדרים, אבל… חסר דבר מה”, – אמר ועיכס באצבעותיו, ובלי “דבר מה” זה, אין תמונה זאת מה שהיתה צריכה להיות. והוא הדין גם בעניני רוח, באסכולות ובתנועות-עם למיניהן, שאין ההצלחה מאירה להן פנים, משום שחסר להן אותו דבר.

“חובבי ציון” לא היו רחוקים ביותר מהציונות, קרובים היו לה, וציונים לא היו! אף שמם הגיד דבר מה בלתי מוחלט, דבר של חיבה, של חסד, של אפוטרופסות. יחס של חיבה ונטיה לדבר אינו אומר עוד להיות חלק הימנו. יחס של חיבה מוצאו מהעומד מן הצד. הנכרי עליו יאמר ידיד היהודים, ובשם פילושמי יכונה, אבל מגוחך לכנות בשם “ידיד יהודים” את היהודי בן עמו. לא-ציוני יכול להיות “חובב ציון”, אבל ציוני חובב ציון לא יתכן. הציוני לא יאהב את ציון בבחינת קפריזה, כשבוי הרגש. הוא אינו יכול לא לאהוב את ציון כשם שלא יוכל היווני, למשל, לא לאהוב את יוון ואת השם “חובבי הלניות” ישאיר לאחרים.

ואולם מלבד הדקות שבהבדל השמות עבר עוד קו חוצץ בין שתי התנועות האלה. גם “חובבי ציון” היו חדורי השאיפות הלאומיות וגודל הרעיון. אף מחשבתם הם היתה מכוונת אל הציונות המדינית. לא רק פינסקר, אלא גם רבים לפניו כבר התוו תכניות פוליטיות, אבל דברים לא יחיו באין מעשים, וחובבי ציון יראו להיכשל בענין מדינית, יראו ליצור הסתדרות עולמית, לקרוא לקונגרסים, לחבר תכניות. הם היו מתאספים בסתר, מדברים בלחש ולא ערבו לבם מעולם לגלות את חלומם לאחרים. מעין מסתורין של קדושה היו עוטרים אותו.

חובבי ציון וציונים

הם היו מורינו, ואנו חייבים להם תודה. לבם היה מלא תקוות טהורות ונעלות, אשר התלבטו בכנפיהם הרכות אל כתלי המציאות. הם הורו לנו דרכים אשר לא ידענו קודם – הדרכים לישב את א"י. הם הורונו איך להתגבר על המעצורים בדרך הישוב ואיך להחיות את מולדתנו העתיקה. הם הראונו את הדרכים המוליכים אותנו לביתנו, ופעלם לא יישכח לעולם. אבל הם התייחסו באי אמון ובספקנות אל כל צעד נועז אשר הוצע על ידי אחרים. להלכה, בספרות, היתה “חיבת ציון” ציונות אמתית ולמעשה היתה ציונות קלושה, ציונות גלותית. רכי לבב היו, נבטים תמיד לצדדין ויראים לעשות דבר מה אמיץ וחזק. חולשתם נבעה מתוך מה שהיו נוטים יותר מדי להאזין לאזהרותיהם של אלה, שהיו מראים על מכשולים. הם לא הכירו את הכוח האדיר העצור בנפש העם.

הם היו נבונים, ואנו כולנו יודעים, כמובן, את ערכן וחשיבותן של מעלות הבינה, הזהירות והידיעה לבחור זמן לכל דבר, אבל צו החובה הוא אחד מאותם המומנטים, שבו האומה הולכת לזרוע את שדמתה וחלילה לה להתחשב עם מוצא הרוח המנשבת.

מעולם לא נעשו גדולות בידי בני אדם שיראו את המעצורים. האמת ואומץ הלב צריכים ללכת שלובי יד. אין לחקור: אם ימצא דבר פלוני או אלמוני חן בעיני הרוב, אם לא מסוכן הוא, הירים הדבר את כבודנו, אם לא כרוך בענין זה מפח נפש לידידנו ונחת רוח לאויבינו? לא. יש לשאול רק אחת: “הנכון הדבר”? ואם נכון – חובה לבשרו, בין אם יישר ובין אם לא יישר בעיני מי שהוא. חלוץ הוא רק איש שיש לו שאר עוז, איש ההתחלה. והוא הדין ביחס לפרט וביחס לאומה תמימה. זאת היא האבן, שעליה הושתתו החיים. בלעדיה הכל שב לתוהו ובוהו.

המכשולים בדרך הקונגרס הראשון

בא הרגע, בו נתפרדו הדרכים אשר לחיבת ציון ואשר לציונות. הגיעונו מכתבים מנדים את הקונגרס מאת הרב הנודע בפרנקפורט, הד“ר הורוביץ, מאת הפילנתרופ הידוע בהשכלתו הנריק מאיר כהן מברלין, מאת הרב המלומד הד”ר גידמן מווינה ומאת רבים אחרים. דרוש דרשו כל אלה לעשות תעמולה נגד קריאת הקונגרס. וילי במבוס וצבי הירש הילדסהיימר, חובבי ציון הנלהבים, אותם תקף היאוש. הקהילה היהודית שבמינכן סגרה על מסגר את בתי הציבור שלה, שאפשר היה להתאסף בהם לאספות עם. “טירוף הדעת”, “סכנה ציבורית”, “מעשה שחצנות”, “קשר של ריאקציונרים”, – כאלה היו הביטויים הרכים ביותר אשר בהם הכתימה, זו דמתקריא עתונות יהודית ליברלית, את רעיון הקונגרס,ומאות הזמנות וחוזרים בדבר הקונגרס הוחזרו לשולחיהם בצירוף הבעת בוז או התמרמרות. ואליבא דאמת היו מעטים מאד המתנגדים האמיתיים לקונגרס עצמו. הרוב עשה מה שעשה, פשוט, משום פחדנות. נסיון קשה עבר על ה“חובבים”, אבל הוא היה להועיל: זורה המוץ והוברה החיטה. העקביים, החזקים והאמיצים נספחו אל התנועה החדשה, אשר רכשו בה מיד את כוח ההשפעה היותר ניכר.

הקונגרס הראשון

נתפזרו ענני ההתנגדות, הפירודים והחילוקים, האפטיה הקהה, התרדמה הקשה, ובקונגרס הראשון בשנת 1897, שהיה בארץ הקטנה, החפשית, הנפלאה, אשר תחת שמי האלפים, ראיתי אשר לא ראיתי מעולם, את ראש פסגת ההתלהבות היהודית בעצם בהירותה. לעולם לא אשכח את המחזה. עוטה נגוהות הזמן ישאר המחזה הזה בזכרוני תמיד כעין התגלות ניצחת.

היעלה בידי עתה לצאת מן השואה ומשואה הרת השנאה והבוז תולדות המלחמה ולהתרומם אל שיא אור שמש אשר לאידיליה הזכה של חיי אחווה ואהבה ותקווה, לצאת מאפלה לאורה? השוב תשובו אלי, ימי עדנים אשר עברתם עלי בבזל בשנת 1897? העלה תעלו ותצופו נגד עיני אותם החזיונות וחלומות החיים, וגם אתה החזון היקר מכל, הרצל?!

פגישתי הראשונה עם הרצל

לראשונה פגשתי את הרצל באולם הקריאה אשר במלון, “שלושת המלכים” בבזל, ימים מספר לפני הקונגרס. הוא קם לברכני ואני ראיתי לפני איש גבה קומה. הרושם הראשון אשר עשה עלי היה של איש בעל פנים יפים רצינים וחשובים המשנים את הבעתם חליפות, רגע בשיחה חיה ומשנהו בעמקות המחשבה. דרכו להביט ישר, לנוכח פני איש שיחתו, במבטו החודר מבט הנשר, בעינים מקסימות ביפיין ובעוז שלטונן.

אחרי לחיצת היד עברתי אל קצה החדר השני, לברך בשלום את המסובים האחרים, ולא נזדמן לי עוד לבוא עמו בשיחה באותו יום. אני המשכתי להביט אל הרצל בשום לבב. מהרגע הראשון היה הרושם של אישיות בלתי מצויה. דבר מה מן היגון היה בחיצוניותו. כוח מושך היה בו, אבל בפניו היה חותם של גאות טרגית. כבן שלשים ושבע היה אז, ופניו הצעירים נראו לי כעוטי יגון בלי מצרים, כאילו הסכיתה נפשו בו תמיד אל מהלך החיים, קודם ליציאת גזר דינם. ראשו היה גדול, מארך מעט, בעל סימטריה נפלאה – מזיגת הכוח והחן. היה בו מדמות ראשי המלכים באשור, כפי שהם מגולפים בהדרם בתבליטים העתיקים, ולדמיון זה עזר ביחוד זקנו השחור והיפה. על שפתיו המתעלמות מתחת לשפם ריחפה בת-צחוק של הומור. מעט בניגוד אל הזיו ואל ההוד של קומה צעירה, מזרחית, מלכותית זו, היו כפות ידיו הגדולות והחזקות, כאילו העידו על בעליהן, כי איש המעשה הוא.

על הכסאות מסביבו לקחו מקום כל אלה אשר רצו לבוא עמו בדברים ואולם הרצל לא היה מדבר אלא משיב ועונה. היו במתיבתא זו הפרופ' שפירא, הד“ר ליפא, רעי מאז יסינובסקי, פינלס, הד”ר אלכסנדר מינץ, שני האחים אוסקר ואלכסנדר מרמורק, שליט, קוקיש, ד"ר ליאופולד כהן והזקן גוסטב כהן. נורדאו, האישיות הבולטת והמושכת ביותר בקונגרס אחרי הרצל, אשר חיכו לו הכל בקוצר רוח, לא בא עדנה. אם פנה איש להרצל, היה מענהו רך וחביב, בנוסח החן אשר לבני וינה. הוא ישב, עישן, הביט בכובד ראש, כשהוא מרוחק במקצת מחוג האורחים. לאחר שהתוודעתי אליו יותר הייתי שומע, כי הוא יודע לתאר אפיו של כל אחד במשפטים קצרים, חריפים ומבריקים. ואני ברצותי לעמוד יותר על טיבו של הרצל הייתי נוהג לשאול באלה שהכירוהו קודם בהיותו עוד סטודנט באוניברסיטה הווינאית או אחר כך כשהיה לסופר. והתשובה היתה לרוב כזאת: “באוניברסיטה נהג להסתכל בחיים. יש אשר היה בא ויושב ומביט. לא היה נוהג לדבר אלא להאזין בלבד. את רגשות לבו לא ידענו”. מקומו היה גם עתה מעבר לחוג, משם הסתכל והעריך בשכלו החריף את כל איש אשר בפנים החוג, אם טיפש ואם חכם.

למחרת היום היתה לי שיחתי הראשונה אתו שנמשכה שעות מספר. הוא אבה לעמוד על טיבה של אומה זו ועל סגולות נפשה, ואמר וחזר ואמר, כי דרוש לפתחן כראוי. “עוד הרבה עלי ללמוד” – הוסיף ואמר. “השאיפות הלאומיות של היהודים צריכות להיות נובעות מתוך הכרתם הפנימית. ככל אשר יסתגלו היהודים אל התרבות האירופית כן יוסיפו להכיר את לאומיותם. הם צריכים לשאוף אליה, אבל תחיית הלאום בגולה אי אפשרית היא. בתפוצות הגולה יכולים היהודים רק להכשיר את היסודות לחיי חרות בארצם, בפלשתינה. מדוע יהיו היהודים נחשלים מעמים אחרים? רק מורך לב וחוסר אמצעים יכולים להיות הסיבה לכך”. הוא דיבר באי רצון על היהירים שבישראל ובהתלהבות – על היהודים הפשוטים של מזרח אירופה. ובקונגרס שם את התקוות היותר אופטימיות. “בראשית היה תוהו ובוהו – אמר – ואחר כך בא המעשה, ואחריו – החוק. כה ברא אלהים את עולמו, וסובר אני, כי כה תתהווה גם הציונות. מהקונגרס הזה תצא הציונות בהתאמצות כבירה של הרעיון והמעשה, הסתדרות, מפעל, תכנית, חוק”.

הרצל המנהיג

הפליאני יותר מכל לא מה שדיבר אלא איך שדיבר. הוא נולד מנהיג לבני אדם, שליט. הוא ידע למה שאף וידע לעמוד על שלו, לא לשום לב להתנגדות, לחוצפה ולדיבות. היתה בו פשטות תמימה, טהורה, שלמות ראשונית, בלתי אמצעיות יסודית, יוצרת של חוטר מגזע עתיק, נשגב. הרצל של הקונגרס הראשון היה הרצל האמיתי, איש התקופה, ספוג רעיונות החרות, מלא אצילות ובטחון עצמי. הוא התיחס אל שאלתנו הלאומית כאשר יתייחס בן זמננו אל פרובלימה של לאומיות אחרת, בכוח מחליט, בעזוז, בלי חת. הוא היה כולו טהור, בלי כל פניה, בן חורין מהשקפות מוקדמות, ודברו היה פשוט, טבעי, הכרחי, מאין כמוהו.

הרצל קם לפנינו כחידת הקסם. בהשקפה ראשונה נראה לנו גורלו של האיש הגדול הזה כטרגדיה, אבל בהעמיקנו בו ביתר עיון נראהו מצד אחר, והננו רואים את נצחונו.

תעודת האנשים הגדולים היא להתגבר על תלאות זמנם, אבל למילוי תעודה זו כראוי, דרוש שיתנסו בעצמם בכל הנסיונות. והרצל היה צריך, איפוא, לשאת את עינויי העם בכל עמקם, אבל עינוייו לא פגמו בשקט מנוחתו הקלסית, ביפי חייו. לכל היותר יכלה עין חודרת להכיר בו צל מלנכוליה רכה. גא וזקוף קומה התהלך הרצל על פני עמק הבכא והוא יוצר טוב, ומביא עמו צרי, נחמה ואהבה.

אל גדותיו היה לבנו מלא תוגה גדולה, כבדה, אֵבל בלי מלים, – יגון עמנו. ערגנו לארץ מולדת אבותינו. הערגה הזאת נטוותה לתוך חלומנו, והוא לבדו ידע לשלוט בגעגועים אלה ביד חזקה, לכסות עליהם בצעיף רקום ריח אדמה, אויר ואור שמש. הוא צר להם צורה, נתן להם ביטוי של דברים ומעשים. הוא יכול לעשות זאת, כי גדול היה. ונפלאה היתה ביותר מסירותו לדבר, אשר לא ידעה פקפוקים. כמה שהיה דרכו מסובך, הוא נשאר איש השלמות. הוא יצר לו עמדה מיוחדת בין אנשים; הכניע לב כל, לב עמו ולב אחרים, חסידיו ומתנגדיו; אלה ואלה כבדוהו בכל לבם. ונימוסיו המלאים הכרת ערך, הטקט האצילי שלא עזבהו אף רגע, עושר רוחו, הם היו כלי זינו הנעלים במלחמתו. איש ואיש שילם מס אין מונים לגאון החירות והטוב.

הכל היו נושאים מס, מבלי משים, לגאון החופש והטוב שבנפשו.

הרצל בתור אדם

הרצל היה אציל הרוח. סגולות נפשו לא נכללו במתנות השכל בלבד. כמה שנגה והבריק אור שכלו, חום לבבו עוד עלה עליו.

מעולם לא השיב ריקם דרישה צודקת. הוא לא ביקש מן החיים דבר מלבד שם טוב, כי ידע שזה מספיק בחיים. כל ישותו היתה מתקוממת נגד עושי עוולה. הוא היה ידיד נאמן לכל התלויים בו. הוא לא דרש כל דבר שאינו בגדר האפשרות וצירף כוונה טובה למעשה. בעלי דין באו לעמוד למשפטו, יען כי היה לו רגש נאמן של צדק ויושר. יחסו אל השקר, הערמומיות והרכילות היה קשה וללא חמלה. הוא ריחם את התועים מתוך חולשה והיה נכון תמיד לסלוח לבעלי תשובה. בחברה היה חס על רגשות האחרים. מעולם לא עשה את הקדוש להם לצחוק. ביחוד היה ער לאסון האחרים ולא שמח לאיד מתנגדיו אחרי שניצחם.

בכל לב ונפש שנא את העריצות העקשנית וגובה הלב. היה מתקן מעשים נמהרים מצד אחרים ומודה בגלוי על שגיאותיו הוא. מעולם לא נקם נקמת עלבונו, כי האמין באמת הנצחית וכי סוף כבודה לבוא. הוא האמין גם כן באמת הנצחית בחיי הלאומים. כי על כן היה אביה מחוללה של הציונות החדשה.

בכתובת זהב גדולה נכתבו חייו על קירות לבבנו; הם לנו כעמוד התווך אשר לא תפילנו השיכחה עד עולם. כשהנך פותח בתיאור סגולותיו, נוצר מאליו שיר תהילים, בדומה לאותו התיאור, שהמשורר האלהי מחונן בו את הצדיק העברי העתיק.

כלום לא נלחם הרצל כגיבור, לא סבל מיסורי החכמים, לא מת מות קדושים?

כוחותיו הלכו ואזלו בשטף רצונו הכביר, המתפרץ. לבו ומוחו עבדו תמיד במהירות קדחתנית. שום דבר לא עצר כוח למנעו מהתאמץ ומהתרגש. הוא היה מפרפר בין יאוש לתקווה, בין גיל וחיל, הוא היה מתייחס לכל דבר בתשומת לב ובגודל רוח, מחשבתו היתה אצילית תמיד, בלי צל של אהבה עצמית וגאווה ריקה.

משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם. על מרום פסגת ההר היה עומד ושולח את מבטו למרחקי העתיד. וכל מה שראה היה רואה בעיניו הבהירות של הגאון.

הסגולות אשר העריך הרצל בעצמו יותר מכל ושהצטיינו בהן אף חייו יותר מכל, היו קשי העורף והמסירות. האמונה לעמו, האמונה לארצו – הן מילאו והשלימו את אחרית חייו.

הכרח היסטורי

רוח הרצל בהכרח שיחיה לא רק בזכרון הבאים, אלא גם בכל מעשינו, כי רוחו הוא רוח העם. רוח זה נמסר לו בירושה והוא הורישו לבאים אחריו, אחרי האספו אל עמיו. מה שנתן הרצל היה הכרח היסטורי. דבר מה זר לרוח עם אי אפשר להרכיב בו באופן מלאכותי. בעלי הכשרון פוסעים פסיעות קטנות, הגאונים – מרחקים כבירים בתנועת העמים. הם רואים ומרגישים את הבאות, ומקבלים על ידי כן את האפשרות לסול מסילה בה ילכו ההמונים לבטח דרכם. בלא מנהיגים אין התקדמות.

לא לחינם איפוא מרגיש העם את חיי גדוליו, אולם בה בשעה גם אלה האחרונים חייבים תשואות תודה לעמם. אם יש התאמה גמורה בין המנהיג ובין העם, תבוא בתוצאותיה ההתקדמות. כשהתאמה זו מתבטאה בצורה היותר יפה, בצורה של הציונות, הרי היא ממלאה את לבותינו שמחה ובטחון. מנהיגים גדולים יכולים לנהל את עמם רק למקום שמה עיני כולם נטויות. כולם – אין פירוש הדבר, כל המון העם החי בתקופה ידועה. ההמון העלוב יכול להישאר בטיט היוון של חייו הפעוטים, תקוף קהות הרגש ורוכל ברוחו. בכל לאום ולאום סובלים אנשים כאלה מזהירות יתרה, מן ההרגל המאובן וקטנות המוחין. “כולם” לגבי איזה לאום – פירושו: כל הדורות, כל התקופות, כל הארצות, כל חלקי העם ההוגים, המרגישים, המעפילים. “כולם” הללו עמדו באמונתם ללאום, כי הם הם הלאום העברי עצמו. להם היה הרצל למנהיג, יען אשר הבין לאן נפשם שואפת. הוא נשא אותם הרחק מן החיים הקופאים למרום המטרה שאליה שאפו. הרצל לא היה איפוא היוצר הראשון לתנועה, אלא סולל הדרכים הכביר.

הרצון המכריע כל – ראש סגולותיו של הרצל

מה שציין את הרצל ביותר היתה האכסטזה במובנה הראשון של המלה הזאת: אכ(מן)-סטסיס (המצב). הוא נמצא מחוץ לתנאי המתינות והממוצעות הרגילה, מחוץ לחיי חולין. האכסטזה מטהרת, נוסכת אור לנשמה, היא מעוררת את החיים ומגבירה את חיל העם. מתוך הערכה נפשית חזקה תיוולד האידיאליות, הרצון למות מות קדושים, ההתכוננות להקריב את הנפש על הנשגב והנעלה.

אין בדעתי לתת אנליזה שלמה של הרצל. אך גם בלאו הכי לא קשה יהיה להבין מה היה במרכז האישיות הזאת. אנכי הסתכלתי בו שנים רבות. הראש הזה, שהיה מורם מאחיו בשנות עלומיו של הרצל, עם המצח הגבוה והיפה, עם השערות השחורות כזפת, זה הראש הכביר עם שרטוטיו הנוקשים, החטובים בשנותיו האחרונות, כמו נעטר זוהר, נמסכה עליו לוויית צער, הצער היהודי. הרושם שעשה על המסתכל הרציני היה רב ועמוק. בשנות העלומים התבטא יפי הראש הזה בתנועתו וערנותו בברק השכל שהשתקף בעיניו. לאחר זמן, כשעבר על פניו זרם הזמן השוטף והסואן, הופיע יופי חדש, יפי כוח הבינה המקיפה ומעמיקה. לא התבלטה עוד משובת הכוחות, אלא כשרון העבודה הגדול. לא היה זה עוד איש הסלון, אלא חכם עתיק, אחד מחכמי ישראל, עם סגולות רוחו הקדושה של הנביא. רק דבר אחד נשאר בתקפו באותו הראש הכביר עם עיניו הגדולות והחודרות: הוא הוסיף לגלות את עיקר תכונתו – הרצון המכריע כל. מטרת חיים אחת הציג לו הרצון הזה. מבלי חשש של גוזמה, אפשר להגיד, כי המטרה שהציג לו הרצל אפשר להביעה בדברים אלה: “אין אפשרות לאחד את עם ישראל המפוזר והמפורד. אולם עשה אעשה זאת”.

מפעלו של הרצל

לכאורה, היה הדבר מחוץ לגדר האפשרות. הלאום התחלק והתפלג לפי השקפות דתיות ומעמדיות, תרבותיות וארציות. ההבדלים היו בולטים כל כך, עד שאי אפשר היה להתגבר עליהם. בחוגים רבים הכחישו את עצם הרעיון של הלאום הישראלי, וארץ האבות לא היתה בשבילם יותר מאגדה. חובבי ציון המעטים, כמובן, חוללו מהפכה באומה, אולם הרוב לא ידע מזה כלום והעולם החיצוני אף את שמע הלאומיות הישראלית לא שמע.

הרצל עשה הכל. הוא יצר בימה עברית בדמות הקונגרס. הוא איחד את כל אותם היהודים ששמרו את אמונתם לרגש הלאומי. אפילו מה שהיה חסרון, לכאורה – העדר יהדות מרוכזת במקום אחד – נהפך בידיו ליתרון; העולם כולו נעשה שדה פעולותיו המכוונות כלפי יצירת מרכז לעתיד לבוא.

היסודות שעזרו להרצל

אמרנו זאת במלים אחדות, אולם להבין אותו בשלימותו, להשיג מה פעל האיש וכמה כשרון וקרבנות דרש מפעלו, יוכל רק מי שליווה את כל דרך התפתחותו של האיש הזה; מיום ליום הוסיף הרצל לרקום חלומות זהב מסביב לימות החול האפורים. החלומות הללו מילאו את נפשו מסירות ואמונה עשויה לבלי חת. הוא נשען על גודל השאיפה לצדק. ובה בשעה נשאר שוקט ואיתן כסלע הישיש הזה. זאת היתה האבן השואבת, שבה משך אליו רבבות ומאות אלפים של אנשים מוקסמים. מה השפיע על הרצל ביחוד? אם נצלול למעמקי הציונות ואם יש לנו חוש פסיכולוגי לא קשה יהיה הדבר לגלות את יסודות התלהבותו. מזכרונות העבר הגדול נולדה הכרה עצמית קיבוצית עילאית. כמה אוצרות יקר כלולים בעבר הזה! חלק ידוע מן העבר הרי הוא חי לנצח, הוא הממשות החיה. ההווה שלנו מקבל את כל זהרו, חיוניותו מידי העבר הזה. ההווה מכיר את עצמו, רק אחרי שהשיג את עצם הדבר אשר חלף. זה כוח המחאה נגד שלילת משפטו של עם במשך שנות אלפים. זה כוח קסמה של החירות. לשחרר את עצמנו מבור שבי ועבדות – זוהי דרישת הטבע

אנו חוזרים בתשובה לארץ הורתנו הקדושה, חוזרים מגיטאות עתיקים וחדשים, כדי לקבל מאתה ומאת עצמנו כל מה שאנו יכולים לתת וכדי ליצור בחיים הכלכליים, במדע ובאמנות כשם שיוצרים אחרים. כשאנו מציגים לנו מטרות אלו, אנו מתמלאים מרץ כזה, עד שכל המעצורים והחתחתים כלא היו בעינינו, כיוון שנוצח מורך הלב, העבדות הרוחנית שלנו. זאת היא האכסטזה למעשי גבורה. מן הדרכים הסלולות – שוב לאותו המקום שם היתה אדמתנו לפנים. בדרך החדשה הראה נראה מה יוכל היהודי לפעול ומה גדול כוח סבלו. ככה יגדל אומץ הלב עד אין שיעור. ואם ייווסף לזה הכוח המעורר של השפעת הרצל על ההמונים, גודל כשרונו לפחת רוח חדשה בבני אדם ולעשות אותם אגודה אחת – תיווצר אז גם האכסטזה של אחווה וחיים חברתיים. האדם נעשה אז חלק מן השלם, המאוחד ברגש הלאום, המקושר בעבותות הסתדרות, אחדות שלמה בששון ואסון גם יחד. אהבה עצמית נעלמה, היחיד בטל ברבים והרבים מרגישים את עצמם כיחיד.

מהותה של הציונות

אכן זאת היא הציונות. אך זאת היא הגדולה ביצירותיו של הרצל. לא רק אמצעי, אלא נצחון כביר כשהוא לעצמו. בקנה מידה פשוט אי אפשר לגלות את מהותה. החנוונות הקרה, המחשבת, הפקחית רשלנית, שבעת הרצון וקצרת הראות יש לה תמיד השאלות הילדותיות – כלום אפשר להושיב בארץ ישראל מיליון או עשרת מיליונים יהודים, הפוריה אדמתה או לא, כלום אפשר לייער את ההרים או טוב להשאירם בקרחתם? בעלי חשבונות עלובים! הללו היו רוצים לקבל ארץ מעובדת בשבילם מכבר, וקצרה בינתם מהבין שאילו קיבלו אותה, לא היה הדבר שווה ולא כלום אף אילו היתה אדמתה הפוריה ביותר וברכתה – מאה שערים. לאותו המיליון או עשרת המיליונים יהודים שהיו מושיבים בארץ, לא היתה ההתיישבות מביאה כל תועלת, אלמלא הרגישו בקרבם עליית נשמה, אלמלא נתנו את ידם לכלל המאוחד ולא הרגישו את עצמם בני גזע עתיק, אלמלא התרוממו מעל לחוליניות החיים, מעל לטיט היוון הבולע. עליית-נשמה זו אפשרית רק אחרי שיתחדש בקרבם הרגש הלאומי, אשר יוקירוהו ויטפחוהו כשהם מוכנים לפתח את סגולותיהם האישיות התפתחות שלמה עד מרום פסגתם ויבושו ברעיון של אבדן עצמותם בהמון האחרים, שאינם מצטיינים ואינם מצויינים בכלום. רק בשום לב למניעים פנימיים אלה שבנפש האדם, נוכל להבין, כיצד הדמיון נעשה לכוח והחלום – לממשות.

הרצל הסופר

את הציונות הזאת יכול ליצור רק פייטן בחסד עליון. והרצל היה פייטן. נשמתו צללה למעמקי כל הדורות והתקופות. הוא איחד בתוכו כל מה ששרה, התפללה וקוננה אומתו. זאת היתה ליריקה מסוג אינטימי מיוחד. הסתכלות בהירה, מחשבה שלוה, מלנכוליה אין-סופית, שפרצה בשלהבות נשמה פתאומיות ורתמיות, געגועים, צלילים תועים על נבל היסורים המתנשאים לשחקים – ואחריהם, כאילו מתוך סערת מרחקים – זעקה גדולה – זעקת נצחון או אימה ומכאובים? – שהחרישה את היסורים הנסתרים. לפעמים קרובות נישאים צלילי המנון נערץ רווי הצער העברי העמוק, האין סופי, כזכרון התהלים העתיקות.

הרצל העתונאי, הפליטוניסטן, הדרמטורג, המבקר השנון – מצטיין תמיד ברכותו, הוא תמיד נעים, סגנונו חד וחלק – סגולותיו של היהודי מאז ומקדם. אולם בכתביו היתה גם איזו שטחיות, קלות ידועה. זאת היתה שירת החיים, – הייתי קורא לה עתונאות פיוטית. מה שנכנס ונבלע בגופו, בדמו, בעצביו, כל מה שראה או הרגיש, עבר תיכף לתוך נשמתו והוצג בשורה רתמית של תמונות, הרודפות זו את זו, הבאות זו אחרי זו. החיים הביאו חומר חדש לבקרים בשביל יצירותיו. הוא השקיף עליהם בעיני אמן, היה מסתכל בהם מן הצד ונהנה מזיו יפיים. גם הדבר הקשה הטרגי שראה והרגיש, היה גורם לו עונג. הוא התגאה קצת בזה, שעמד במובן ידוע מעל לחיים, וניתנה לו היכולת האלהית להביע במלים מה שרוב בני אדם מוכרחים לשאת דומם בקרב נפשם.

אולם הציונות עוד העמיקה את כשרון היצירה שנחן בו הרצל. היא הופיעה בחייו, כרעם ביום בהיר, ככפור בנאות דשא ירוקים, כברד בשדה זרוע, אולם היא גם שיחררה אותו. אז רק אז הבין שחייו צריכים להשתנות מן הקצה אל הקצה. אולם עברו לא לשוא עבר עליו. כל חייו הקודמים, עם מאורעותיהם המעציבים והמזהירים, כל אהבתו, ערגתו, ידיעת העולם שלו – כל זה היה נחוץ כדי שישיג לאחר זמן בשלימות אותה האמת היחידה שכבר היתה טבועה בדמו, האמת היהודית האנושית, אמת עמו וגורלו, סבלותיו ותקוותיו.

חייו הפרטיים של הרצל

חייו הפרטיים של הרצל אינם חשובים ביותר להערכת עבודתו, שרק היא נכבדה בשבילנו. אף לא נאה לנו לחטט בסודות החיים האישיים של אדם גדול כהרצל. חייו החיצוניים של אדם גדול יכולים לענין רק את ההמון, האוהב לשמוע דברי חדודים ורכילות על כל מנהיג ודבּר בעמיו.

אולם לחייו החיצוניים של איזה מנהיג אין שייכות יתירה למה שמתרחש בנפשו פנימה. חייו החיצוניים של הרצל עברו תחת השפעתם של הרבה מאורעות ותנאים מעציבים פחות או יותר, כחיי כל אדם אחר. לכל חייו החיצוניים של הרצל אין שום שייכות לאותה התעודה הקדושה שנקרא למלאה והיא: להבליט בכל הכוח הבלתי-צפוי מראש את המציאות של חיים יהודים לאומיים.

תעודתו זאת של הרצל התבטאה לא רק בפעולותיו, אלא גם בכתביו ובנאומיו, בין שהם בעלי תוכן ציוני ובין שהם בעלי תוכן כללי. בת שירתו, כמוחו, נעשתה במשך הזמן ובהתעמק רוחו, גדולה ועמוקה יותר, נאמנה יותר, הוי אומר, “עברית” יותר. מי ידע לקונן על יסורי עמו יותר ממנו? מי ידע לקוות ולהילחם כמוהו?

חזון הרצל

מעל לתהומות היאוש, מעל לים הדמעות והדם, מעל לערבות הבוכיות מסביב לבתי העלמין, מתרומם בגאון רוח האומה המחכה לתחייה.

ראה, הקבר לא נסתם! רגבי העפר, הרווי דם קדושים עד אין שיעור וסוף, נופלים לתוך הקבר אך אינם יכולים למלאו. מכסה הקבר נע וזע, כמו ידפוק תחתיה הלב האוהב והמרטט של ענק.

נשמת הרצל מלאת היגון העלתה כמו מן הקבר את חזון ארץ ישראל היוקד, עטוף ארגמן החיים, חזון מולדת ומקלט שלום ומנוחה. עלה עלו מקברם כולם, כל הנופלים עם חומות ציון, כל הזורעים בהרי יהודה. עלה עלו מקברותם שופטים, מלכים, נביאים – ובראשם יהלך בכל גדלו ותפארתו רוח העם.

יען כי ראה זאת הרצל, יען כי הרגיש זאת, יען כי האיר לו הזוהר האלהי הרחוק, על כן יכול הרצל לכתוב ולנאום על הציונות כמו שכתב ונאם. כי נביא זמננו היה האיש. אולם לא כראות שירה ונבואה ראה זאת הרצל. אלה היו החיים בשלמותם.

הלאומיות הישראלית

ההיה הרצל לאומי? המתבוללים מתנפלים על מלים ומליצות ומשתמשים בדמיון שיש לכאורה בין רעיון הלאומיות הישראלית והלאומיות של עמים אחרים, כלומר משתדלים הם לערבב את השאיפה האנושית הצודקת והענווה, שאיפת הגנה עצמית פשוטה של עם עתיק וקטן המתמוגג ביסוריו עם אותם התאבונות הבוערים, עם אותה חינגא והלולא של שנאה ותאוות הגזל, דמתקריא בז’רגון המדיני “לאומיות” כביכול. קשה לנו לשער בנפשנו לעג יותר נורא ונוקב מעירבוב השאיפות הללו.

רעיון הלאומיות של הרצל בא לשים את שאלת היהודים במסגרת החוק הבין לאומי. שאיפתו היתה עבודה חפשית ושלווה של עם ישראל בהתאם גמור עם יתר העמים ושכם אחד אתם. הוא היה ממצדדי האֶנדֶמוֹניוּת, וראה את האושר כראות שימוש אצילי בחיים, כתוצאה של מילוי החובה מתוך אהבה. האידיאליות הלאומית שלו, כזו של יתר הציונים, מעוטרת רגש אנושי טהור, אנושיות מבפנים ומחוץ לעם ישראל. תכניתו לעתיד בנויה על הנחות מדיניות וחברתיות היותר נאצלות. בדרישותיו האמיצות לגבי הבנין המדיני והחברתי איחד את הדמוקרטיה עם כוח היצירה של הפרט, את ההתחרות החפשית עם הפוליטיקה הסוציאלית ועם המפעלים הממלכתיים חברתיים. רעיונות אלה מצאו אצלו לפעמים קרובות ביטוי בהיר וטיפוח מלא ענין.

הציונות – שיטת מחשבה

לאמיתו של דבר, כשאנו באים לדבר על הרצל עלינו לשכוח כל מה שהיה מקרי וארעי בחייו; עלינו להשתחוות אפיים ארצה לפני התגלות קדושה זו של נשמת האומה, אשר הרצל רק שימש לה סמל. הריני שונה את הדברים: הרצל היה הכרוז אשר קראה לו נשמת העם לבשר את גדולתה, כוחה ורצונה. וכי מה היא הציונות? מובן שהיא בעצם ובמטרה – ארץ ישראל, אולם בו בזמן היא גם הבעת כל העמוק, האדיר והחיוני שיש ביהדות בעולם כולו. זאת היא שיטת מחשבה ורגש, הנותנת גם ליהודי שירד פלאים בגלותו לשחרר את עצמו מן העבדות הפנימית ע"י אצילות מאמציו, יצירת שאיפות יותר נעלות ועלילות גיבורים. כי על כן יכול הרצל להשתמש ברחבות כזו בכל אותם האוצרות שנצברו בנפש האומה במשך שנות אלפים. רגשות נלהבים, הכרה עצמית, בטחון, זכרונות המחממים את הלב, העולים כלשונות אש ממעמקי הנשמה, קריאות נצחון של הרוח, שאיפות אשר כקול הרעם ירעמו בלב העם או ישתפכו, בעליה שלווה השמימה, למרחקי האין-סוף, או ישובו ותקפו את המוח בסערה ויטביעו את החזיונות החבויים בו מכבר בים של אורה, ונפחו רוח חיים באפיהם ורקמו עליהם בשר להיות ליצירות חדשות מלאות יופי וכוחות חדשים.

הפתוס העברי הדרוש לנו כל כך, הרצון והמלה הפודה, המלהיבה; פני משה המזהירים באור יקרות, רצפת האש בשפת ישעיה, נבל הזהב בידי דוד, קריאות מתתיה החשמונאי, צלילי שירי ציון ליהודה הלוי, כן, ה“שם” המפורש שנתן מהר"ל מפראג בפי הגולם – קראו לי בעל החלומות, לכשתרצו – אולם אנכי חוזר על דברי, שזה כוחנו ובלעדיו אנו עפר ואפר.

בשום דבר לא תקוץ נפשי כמו בקולטוס האישיות. אולם הקולטוס שלנו איננו אישי, זהו הקולטוס של נשמת העם. על הרצל השקפתי תמיד לא כעל אישיות, אלא כעל הגדולה המתגשמת של דבר לא-אישי, כעל מכשיר הכוח שתקף את כולנו וינהג אותנו שבי בתוקף קסמיו.

חברי הקונגרס

זה היה הרוח שמילא את הקונגרס הראשון. אולם בזה עוד לא הוגד הכל בדבר הקונגרס. יש להראות עוד על שרטוט אחד מיוחד שלו. לפי דעתי היה הקונגרס הזה בחינת מהפכה. הוא התאמר להיות בא כוח היהדות, בשעה שבאמת לע עמדה כל הסתדרות מאחריו. לא היתה לו שום באות-כוח מלבד באות-כוח עצמו. הוא לא היה הפרי, אלא שורש הכל. הוא היה אי-חוקי, משום שעדיין היה עליו ליצור את החוק. הוא לא היה מסודר, משום שעדיין היה עליו ליצור את ההסתדרות. זה היה אקט במזיד של מספר-יהודים ידוע, שהטילו על עצמם את החובה ליצור דבר מה חדש. וזה סוד גדלותו של הקונגרס.

עדיין אני רואה בבהירות את הכנסיה המשונה, המגוונת הזאת. רבנים ופרופסורים, רופאים ואינג’נרים, סופרים ועורכי דין, מהנדסים, חימאים, בנקאים, סוחרים, רוכלים, סטודנטים, חקלאים, רואי חשבונות, פקידים – מכל מקצוע ומשלח יד שבעולם. אורתודוכסים, משמרים, מתונים, חסידים, מתקנים, נאורים, אשכנזים, ספרדים, שטריימלים גליצאים וצילינדרים פריזאים, מטיפים מגרמניה וראשי מתיבתא מליטא, בעלי ממון וסוציאליסטים, נדיבים וסטודנטים אביונים, מערבות פולניה ומהרי שוויציה, מגיטאות ליטא ומחוגי וינה, אנשים מדברים רוסית, פולנית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, הישפנית, מדיארית, ערבית, הולנדית, בולגרית, סרבית, דנית, עברית ואידית – כולם באו הנה מאוחדים ברצון אחד, נושאים דגל אחד. פתאום שכחו כולם את חילוקי הדעות השוררים ביניהם, את כל שאלותיהם המקומיות הפעוטות את כל דאגותיהם הפרטיות, ורוח אחת מפעמת אותם, להתמכר למפעל אחד גדול, והם מתווכחים, נושאים ונותנים, דנים בהתלהבות וּודאות כזו כאילו שאלה זו בדבר מולדת האומה היתה תמיד שאלת החיים היותר קרובה לכל אחד מהם.

זה היה רגע גדול בדברי ימינו, נצחון האמונה בהרים את מסך הדורות – והעם המתפלא רואה לפניו את ברק גאון עצמו. הרוח המשתחרר מפחדים וספקות, היוצא ממבוכת הדאגות המרות, עלה למרומים והתחיל סוף סוף לשלוט בעצמו.

חשיבות יום הזכרון ותקוותינו

זה – זכרון הסנה הבוער במדבר, עם חולו ואבניו, עם גבעיו האדומים ולהט השמש היוקד. מדי יבוא השפק לענותני, הנני מתאמץ להחיות בלבי את זכרון ימי הפלאות ההמה. ושוב אני רואה את הסנה הבוער בלבי ואינו אוכל, ושוב אני שומע את הקול הראשון בקונגרס הבזילאי, – שוב אני שומע בהישנות השבועה: “אם אשכחך, ירושלים!…” וצלצולה החגיגי בכתלי הקזינו הבזילאי בעוד גלות ואדישות מסביב, – ותיכף אני מוסיף אומץ וממשיך את עבודתי כקדם. מדי היכזב אחת מתקוותי, אין לי אלא לשוב אל חיק אותם הימים ושוב יתקפני גל האידיאליות במדבר הירידה ואבדן-העצות הלאומי.

חמש ועשרים שנה! ² קשה לי להשיג את הדבר. חידה זו מי יפתרנה? איכה היה הדבר, אשר עלו שאיפותינו רגע אחד למרום, התרחבו רעיונותינו, התעמקו רגשותינו, אמונתנו התחזקה, תאוותינו היטהרו, רצוננו הגביר חיילים וכל חווייתנו קמה לחיים חדשים, חדורת רעיון גדול אחד? ואיכה היה הדבר, אשר הקומץ נעשה להמון עם, התלהבות יחידים להסתדרות ולזרם כביר כוח במחשבה הישראלית ובחיי העם? אולם העובדה לפנינו היא. נס התרחש, בימינו התרחש הפלא.

האם בפעם הבאה לא למטרהורן ולא לקונגרס הבזילאי, אלא ישר לארץ ישראל תוביל דרכנו? והאם לא יופיע לעינינו הדר הכרמל זה מעטהו עננים כיום?

“הראני את כבודך!”

[לונדון]

מקס נורדוי / נחום סוקולוב

סימן מובהר ומופת חותך הוא להאישים ענקי-הכשרונות, ל“ארזי-הלבנון” המדעיים, לאדירי-החכמות ולשגיאי הגאוניות השכלית, או המעשית, שהם מעמיקים לפתח במפעלות רוחם את פיתותי החותם של תקופת הזמן, אשר בה חיו והגו ופעלו. אות הוא לעולם, חור ולא יעבור. רוח הגאון הוא “חק תוֹכוֹת” על לוחות קורות דואות. מאווייו ומגמותיו של העם אשר ממנו חוצבו, ואשר סגולותיו, שבהן הוחן מיד אלהי הרוחות לכל בשר, הן מתרוממות בקרבם עד שיא השלמות וגרם מעלות השכלול, מתמצים בתוך תוכם בתכלית המיצוי, ומסתכמים בסך הכל בשורש נשמתם ובעצם הווייתם של היחידים האיתנים והנשגבים הללו. צריך להסתכל בהם דרך שתי אספקלריות מאירות, כדי לראות את דו-הפרצופיות שבהם; כי אמנם מנה אחת אפיים ניתנה להם. מן העבר האחד, הם מצטיינים כצלם דמות עילאה של דורם, כה“פני” של צביונו, כהראי המלוטש של קלסתר פניו הרוחני; ובה בשעה, מהצד השני, כעין ההישג האחרון והגישום השלם של שאיפות הדור ודעותיו ויגיעותיו. וכן גם כשהיו לקברניטי ספינות מפליגות ושטות בתוך זרם-מה, אשר ממקור רוחם היו לו תוצאות, באשר כי הם פילגו לשטפו תעלה; יש אשר הזרם ההוא הוא לא רק נפעל על ידיהם, אך גם פועל עליהם, ומפלס בשבילם גם את נתיבם הם, עד שהם נעשים בבת אחת, וכמעט במידה שווהף גם למנהיגים גם למונהגים; כי שתי התכונות האלה, שנראות בעיני המבקרים המרפרפים כנבדלות זו מזו, לאמיתו של דבר, הן מתלכדות ולא מתפרדות, לא כתחומין יונקים זה מזה, אלא כתחומין נבלעים זה בזה. המבקר, החופש את האמת הגנוזה בחביון התרבות, והחודר חדרי ההוויה הנפשית, עומד משתאה לפני התופעה הזאת; וכשעיניו בחונות ובורגות לפני ולפנים מן המסך ה“לכאורתי”, הוא מגיע לידי הכרה, שאין שתי התכונות האלה סיבה ותולדה, כמו שהדבר מסקר בהשקפה ראשונה, אלא שתי תולדות נובעות ממקור סיבה עליונה וטמירה, שהיא סוד האישיות, שעליה דנים, ושהמקור הוא אחד ויחיד במינו, אלא שצריך לתפוס בהרגשה אמנותית דקה – את עומק אופיה של האישיות ההיא, ולא לנסות לאחזה בצבת של ניתוח גס והגדרה של מיון בעלמא, כדרך הפחותים שבחוקרי גרמניה, אשר כמה ממבקרינו מחקים אותם.

בלי היזקק לשעשוע זה של מיון, וגם לא לגזר דין מחייב או שולל של מבקר זה או אחר, של כנופיית – מבקרים זו או אחרת, העם מעריץ את אישיו מתוך הרגשה שלמה ואי-מנותחת, כביכול “מעבר למפתן ההכרה”. לא מספיק הוא הדבר להיאמר, שהוא “מכבד אותם”. הוא איננו אומר די לכבד אותם, אלא הוא מתכבד בהם; והא ראייה, שלהם נאוה כבוד לכהן פאר בזבול הנצח, באותו דביר התהילה, שמפתחותיו נמסרו לידי החייל הנעלם למרות גילויו, השותק, למרות פומביותו – העם!

וחוץ מן הטיפוס של אישים הללו, שהם חותם התכנית של גורם, ישנם עוד אישים אחרים, אשר אם נצייר לנו בדמיון את העולם ההווי כעין משכן, האישים האלה הנם חים ועובדים עבודתם ב“צדי המשכן מזה ומזה”, כמעט בהיסח הדעת מכל עסקי זמנם, ושאונו והמונו. מבטם של אלו הוא נעוץ בדבקות עצומה, ובצמצום קבוע בל יצען, בכיוון העתיד, בלי דאגה, וכמעט בלי יחס פנימי לדברים כהווייתם, ולמנהגו של עולם. תמצית מגמתם וגדל עבודתם הם “סולו סולו פנו דרך” בשביל העם, או האנושיות, אל אשר יהיה רוחם להשכיל ולהיטיב. האישים האלה הם “הגיבורים אנשי השם אשר מעולם”. מה יתן ומה יוסיף להם הכבוד והפאר של היום העובר? לא איכפת להם! גלמודים, יחידים ברשות הרבים, בקרב המונים המונים, אשר לא יוכלו, או לא יחפצו, לירד לסוף דעתם, מושבם הבודד הוא איתם, “וישימו בסלע-רוחניותם את קנם”, והם משפיעים על העתיד לבוא, אוצלים מרוחם על מרחק בלי מצרים, אל מעבר לדור ודור עד עולם.

מקס נורדוי שזר ואיחה את שני הקרעים, את שתי סגולות-הרוח האלה, אשה אל אחותה. הוא היה אחד מאנשי הרוח הכי פוריים ומפרים, שאור חכמתו היה זרוע על בני תקופתו; והוא גם התאים ואיחד בנפשו את שני התפקידים האלה, שהם, בנוהג שבעולם, נפרדים ונבדלים, ולפעמים, אף סותרים זה את זה: תפקיד איש היום, שליח הציבור ודבּר לדור – ותפקיד בעל המחשבות על דבר העתיד לבוא; וב“כפלים-לתו-שעה” אלה עמד לשרת לפני העם והאדם

הוד והדר פעלו כעתונאי, מלחמות עטו ללא מרגעה, בעד מה שחשב לאמת – קואורדינציה מפליאה זו, התאמה וצירוף מלאי-עזוז הללו, מעשה מרכבה מכל הדעות שמלאו את חלדו המוטרד, לנוכח המטרה שאליה היו לו כיסופין עילאין, בלי רגע של ליאות וניוון, והיא: שיחרור רוח האדם מכל מה שהוא חשב לשגיאות קלות, או חמורות, למשפטים קדומים ול“שקרים מוסכמים”, וניצחון כל הדעות, שהוא חשב לנכוחות והגיוניות, והגשמתן בחיים הממשיים של זמנו – ספרי הבקורת והפילוסופיה, שהיה כמו מנער משרווליו, ושיש בהם עידיות ובינוניות וזיבוריות, המאמרים לאין מספר, שכתב כל ימיו, אשר בהם דן על כל בעיות המוסר, המידות, האמנות ועוד ועוד, האנציקלופדיה ה“כל-בו”ית הזו, שהוא היה האדריכל והבנאי שלה, המכילה שפעה ענקית של מושגים והשקפות ושיטות ועיונים ושאלות ופתרונים, שיהיה להם ערך עדי-עד לרחק ולקרא ובכל האופנים – לעיין בהם לעדי עד – המוסד האישי המתמיה הזה נקרא בשם: נורדוי! אוקיינוס…

ב

מן תחנה אחת עד חברתה, מחייל אל חייל, הלך בעל-גבורות הלזה וכבש את מקומו על גפי מרומי ספרות אירופה. הוא היה אחד הסופרים היותר חריפים ושנונים ומבריקים בפלדות סגנונם, ולמרות זאת – היותר רציניים. הוא היה בעל-מקצוע מהיותר “בעלי מלאכה אחת” (בעתונות), ולמרות זאת – גם מהיותר,חכמים כוליים", זאת אומרת אנציקלופדיסטים. נורדוי כבש את מקומו בספרות העולמית, הלוך וצעוד מעדנות, פסיעה אחרי פסיעה, בלי סור אף לרגע אחד מן הקו אשר התווה לו. במידה של נשתוונות גמורה כלפי השוק וכלפי טעם ההמון ההפכפך, לא רדף מעודו אחרי הצלחה סואנת, נוצצת, נוחה וקלה, ואם האירה לו ההצלחה פעם ושתים את פניה, הוא לא חיפש אותה, ולא התכוון להשיגה. כל ימיו לא שת בחלקות לתיאבונים הגסים, רק אל השכל הישר שם פניו, ואל ההרגשות המעדנות את נפש האדם היה נושא את נפשו בלי הפוגות.

מקס נורדוי היה לא רק עיתונאי גדול. הוא היה אחד העתונאים היותר מלומדים. הוא היה גם אדם גדול. המעופים הנשגבים של רוחו נפגשו יחד עם רגש אצילות שנוסס בנפשו. תולדת רגש האצילות הזה היה בּוז לאין קץ לכל דבר המוני והדיוטי, לכל סחי וגיעול וערווה ותורפה. הוא לא היה איש מאמין, אך איש צנוע בתכלית הצניעות מטבעו. בערה בו אש-תאווה לאמת ולטוב – תאווה אשר מצאה כוח לשגשג ולעלות כפורחת; יען כי עוד מידה מעולה היתה בו, והיא, היותו מחונן לתומו בסגולות הכשרה גבוהה לשיכחת עצמו, כמעט עד כדי ביטול היש הפרטי, שעל ידה אדם זוכה לענוותנות ולפשטות. בתקופה כהנוכחית, בזמן, שבו, כנראה, היו התאוותה גשמיות לדת היחידה של הליקוי, היה דבר מה נוגע אל הלב לראות את הסטָיוִיות (סטואיציזם) הגאה והפשוטה הזאת, ששכחה את עצמה – לראות את הדוקטור הזקן והמלומד בגאוני הזה עובד כעתונאי להחיות את נפשו ואת נפשות ביתו, מצויד רק במתק מזגו לנגד נגעי הגורל, מתון וסבלן כלפי המוקשים והחתחתים היום-יומיים, איש הסגולה הזה היה סוגר את עיניו לכל מה שלא היה בבת אחת צנוע וגדול, שלא נכנס בכלל מטרתו הוא.

בשביל תפקידו הן דרושים היו אומץ כוח, מרץ, חוש מעשי, רגש התפעלות, דרות ועידון, כוח הסבל המתמיד, שוויון משקל רוחני, לב חם, פעילות ללא הפוגות, ושכל ישר מנצח על שגיון בפלס ומאזני משפט ההגיון. כל סגולות הנפש האלה בו נפגשו, משיקות אשה אל אחותה.

ככה היה מקס נורדוי לפני המלחמה בעתונותה אירופית, ככה נהיה בספרות: כוח חד-בדרא נבדל בתכונתו. בתור חוסן רוחני, בתור חקקר דבר נוקב ויורד עד התהום, בתור הוכיח בדברים ונצח במופתים, בתור סגנון, בתור נאום נמלץ ולשון חכמים – היו משתאים אליו בכל מקום. אף אלה אשר לא היו תמימי-דעים עמו, בנוגע לבעיות האמנות החדישיות ועוד, היו משתחווים בהערצה לפני היריב הנאדר. נשגב בחשיבותו, איתן בעוז הגיונו, קורע בתער בקורתו את צעיפי הליל של קורות הדורות, שופט עז וקשה ללא שוחד, ללא משוא פנים, בלי חמלה ונדנוד – של כל זולות שפלה, של כל מליצה ריקה, ושל כל צביעות ולשון רמיה, לפעמים – נביא וחוזה עתידות, תמיד חדש ועוטה הוד, בעיקרו חוקר טבעי מצויין, רופא זקן ורגיל, מתחיל מן הטבע, ומסיים בטבע את כל מסקנותיו הרוחניות, מתנשא עד גבהי אידיאליות טהורה ואצילית, פוריטן מחמיר, קפדן, לוחם בלתי מתרצה, בלי אבק של דמגוגיה, אך בהגיון עד הקצה האחרון, שונא כל “אבן אופל” וכל מישוש באפלה, לפעמים גם כל מה שנחשב לרבים כסלסול ועידון, ושהוא חשב לשקר-החן ולשימצה ולזרות מתעה; זקן, וכל ימיו צעיר; אחד השרים הראשונים השליטים בסגנון הגרמני, ובה בשעה “פוליגלוטי”, איש הספרות, ובה בשעה איש המעשה – זה היה מקס נורדוי!

אילו לא עשה נורדוי כלום בעד העם היהודי, אילו רק היה, הווייתו גרידא, היתה מספיקה לנו להתיימר בכבודו ולהתגאות בו ולהתייחס אליו בהערצה עמוקה בתור היותו אחת ההופעות הנאורות וההתגלמויות המזהירות של גאוניות גזענו. הוא היה תופס מקום חשוב בין הגדולים כהיינה, ברנה, ד’ישראלי, גיאורג ברנדס ועוד סופרים אחרים גדולים ומפוארים שהגזע היהודי הוציא לעולם.

אבל הוא בא אלינו, ונתן לעמו כל מה שבעל גאוניות יכול לתת.

אני וחברי, קומץ השרידים ששרדו מהקונגרס הציוני הראשון, עודנו זוכרים את החדווה, שמילאה את לבנו למשמע נאומו של נורדוי. מה שהקסם של מלה, פשוטה וכבדת-משקל בבת אחת, מה שההרגשה העמוקה של אמת וחסד, של יושר ושל חוב, מה שההכרה של קול-מליץ מתוך מצפון אצילי – הוא מסוגל לעורר את הלב ולהרחיב את העוז בנפש – אנחנו הרגשנו. מעולם לא לבשה הדעה הציונית צורה יותר נהדרה, לא התבטאה בלשון יותר כלילת-פאר, יותר קולעת כחץ למטרה, מעולם לא הוצקו רגלי ישראל סבא ביותר רוח עלומים ורעננות של זיו נוער אמיתי; לא תאריכי, אלא פנימי ונפשי, מאשר בנאום ההוא. בלעדי שמו הגדול של נורדוי, אשר בעת ההיא בער עד למרחוק, גאוניות רוחו, שהכל הסכימו עליה, הקונגרס הציוני הראשון לא היה למאורע כביר ערך כל כך, ואז לא היו גם הקונגרסים שבאו אחריו, ושלשלות השפעותיהם ותוצאותיהם עם כל הפירות שהצמיחו ועם כל המנהיגים והמונהגים שבאו אחר כך כ“תולדות-דתולדות” חשובים כל כך; ומי יודע אם באנו אל המדרגה, אשר עליה אנו עומדים עתה.

ואולם רוצה אני להיות נאמן לרוח נורדוי בדיוק ההגיון, כדי לָעוּת, ולא לעוות משפט. האם הנאום המפואר ההוא, ואלה שנשמעו מפי נורדוי בקונגרסים שאחרי הראשון ייכנסו בכלל הסוג השני של אישים, שהזכרתי לעיל, האם “הליכות עולם להם”, וסגולת הנצח תכשירם, כפרקי ה“ציון” של רבי יהודה הלוי, לעשות בלב עמנו פעולה מחנכת, מעוררת ומרוממת, ורישומו יהיה ניכר, ותוכנו מובן ומורגש גם אחרי עבור שמונה מאות שנה? מסופקני, בראותי, שכבר עתה חדלו לקרוא אותו, וגם אם עוד יחידי סגולה קוראים, אינם מתרגשים ממנו, ועוד לא עברו ארבעים שנה! הנני נוטה לחשבו לסוג הראשון של תכונת האישים, כלומר, לסוג ההשפעה על הדור הוֹוִי, שהוא גם כן רב-ערך מאד, כי ההווי מכין את העתיד, בהראותו לו את הדרך.

הרצל עמד במדרגה יותר גבוהה מנורדוי. הרצל היה המעורר הכי עצמום וערוך-מלחמה ברוח כביר אמרי פיו בעבודתו ומשאו של יצירת ההסתדרות הציונית, והסתדרות זו היא אסירת תודה לו בעד תתו לה שלהבת-יה טהורה שלו, החלטה בלתי רופפת שלו, קנאות שלו לאמת ולצדק, אומץ רוח שלו ולהבות רגש שלו, אשר לא חדלו לחמם את לבנו, אבל לב הרצל עלץ, ומשוש דרכו גדל, בראותו לימינו את איש בריתו למלחמה, הזקן ממנו, ששמו לבד היה כוח, שתכונת נפשו חייבה יחס של הוקרה, ושהכניס לתוך תכנית העבודה את שלוש הסגולות הראשיות הנחוצות למנהיג: הדעת, גבורת הרוח והיושר. עם נורדוי ולצידו המון יהודים אינטלקטואלים, ונוער יהודי חדור רוח אידיאלי נכנסו לתנועה, והרצל יכול לאמור עם לבו, שלפחות החלקים היותר אצילי-הנפש והיותר מחונני-כשרון באומה מגינים על הציונות, ושיש לו למי להפקיד את ירושת עבודתו בבוא עתו להיפטר מן העולם.

ג

כהיסטוריון, הריני נותן לנורדוי את המקום הראשון לצד יוצר ההסתדרות הציונית. ההיסטוריה המפורטת עתידה להראות, מה גדול היה תפקידו, כמה מצויינת היתה דעת-המעשים-והבריות שלו, תשומת לבו והבנתו את המאורעות הגדולים ואת הפרטים הקטנים, שמירתו את הסודות, פוריות חידושיו, עדנת רגשותיו, ומה שמחירו לא יסולא בהתעמולה: עוז-הרוח, החגיגיות מלאת-ההוד, וחכמת הביטוי. דמיון כוזב הוא, שנורדוי ברא יש מאין, ושהמציא תורות חדשות, אשר לא עלו על לב זולתו. לאמיתו של דבר, אף בנאום המופת שלו בקונגרס הראשון, לא הביא שום חידוש מפתיע. ההפתעה היתה רק בזה, שהוא השמיע את הדברים האלה; שאנחנו, הסופרים העברים מאז, השמענום השכם ודבר, אלא שוהא הצהיר אותם – זה היה הדבר החדש, וגם – שהוא נתן להם את צורת לשונו ואת תמצית נסיונות חייו. הוא היה בעל המלים הלוהטות המלהיבות את ההמונים. הוא הצליח לברוא את הסיסמות, שנעשו לבחינת “אילין מליא יהון לרקיעיא”, לסימני זכרון, לסמלי-מפלגה, ולראשי פרקים של תכניות-תעמולה. הוא קבע כמסמרות את תכניות שאיפותינו. הוא ידע כיצד להשפיע על הכוחות הלאומיים שלנו, לגייסם ולהוציאם חוצץ למערכות המלחמה כנגד ההתבוללות, שהיתה הבסיס של האסכולה היהדותית הרשמית באירופה המערבית. ואחרי אשר הרס אותה, עזר לייסד את הציונות החדשה – כי סתירה זו היתה בניין. לו, ביחוד לו, עלינו לשבח בעד מצאו והשיבו ליהודי אירופה המערבית את התואר הציוני שאבד להם, כאבידה שאין לה חליפין. כעת, כשהציונות היתה לשאלה ממשית של הפוליטיקה בין-הלאומית, מבשרים לנו פעם בפעם, שסופר פלוני או אלמוני מגדולי הסופרים היהודים בספרות האירופית הואיל לגלות את אהדתו לטובת הציונות; אבל איפה היו הסופרים האלה בשכבר הימים? נורדוי לבדו נצמד להרצל לכולנו. ובמשך הנסיונות, שלא חשך הגורל מהסתדרותנו, בימים הקודרים ובשעות האכזבה, זה היה הדבר, שנתן לנו עוז ותעצומות, נחמה ורגש גאון מיוחד, שחשנו את עצמו בקשר נפשי בלתי-ניתק עם הרוח האצילי והכביר הזה.

בכבדנו את נורדוי, אנו מכבדים את עצמנו, ובכבדנו את הציונות – אנו מכבדים את קדושת זכויותיהם של בני אדם יחידים, ושל קיבוצי בני האדם, והם העמים. לא בשל חיבה אישית יקרות לנו תמונות האישים המפארים את העם. עם, שהוא ראוי לעבר הגדול שלו, ושהוא דואג למצבו ההווי ולעתידותיו, צריך לאהוב בכדי להכיר, בכדי להכיר בהכרה אישית, במידה ידועה, את אותם האישים, שעבדו אותו באצילות רוח. צריך להכיר אותם, כדי לאהבם; וצריך, מהצד השני, לאהבם, כדי לרצות ללמוד להכיר אותם, סילוגיות זו נראה כעוגה נקסמת; אבל הרצון הטוב מסייע לנצח את הקושי. נחוץ הוא הדבר, יען כי זוהי פינה חשובה בקורות עמנו. חכמינו, סופרינו, עובדי המפעל שלנו, נואמינו ועתונאינו לנו הם, הם שייכים לנו, הם תעודת עשרנו, הם הקרן הקיימת הגדולה שלנו, הם בבת אחת כוחנו וכבודנו בתבל. ניב עטם או שפתם משמיע את קולנו, כשרונם הוא הנותן פלס לדעת הקהל שלנו, והוא המליץ בינינו ובין העולם, חייהם נותנים תוכן לספרי קורותינו; הם הגיבורים במלחמת חיי האומה ומירכתי במת החזיון, אנו צריכים, כמקהלה נאמנה, כעם בינות, ערי רגש, לחדור לתוך נפשותיהם, לתפוס את רעיונותיהם, לחלק עמהם את שמחותיהם, ולשער את צערם.

איזה שנים לפני פטירתו של נורדוי, כתבתי בשבועון הצרפתי לישראל Le Semaine Juive" " שיצא אז לאור בפאריס:

“למרות שבעים שנות חייו, נורדוי עודנו חזק ואמיץ ומלא רוח עלומים. בכבדנו אותו, אין אנו רוצים לתת לו חופשה, פחות מאשר בכל זמן קודם, רשאי הוא לשמור לפיו מחסום. מעולם לא היו חובות יותר רציניות למלא. לפנים היה קהל השומעים הציוניים עדה מוגבלת. כיום הזה היה לרבבות עם. ההמון הזה ההולך ומתחדש, הוא מוכן ומייחל להוראה ולקליטת אמוציות גדולות. כל הציונים שבעולם יריעו בששון להופעתו החדשה של הרב-סבא בקרב ההנהלה העליונה של הסתדרותנו הציונית בקונגרס הקרוב ובוועידות, בעתונותנו ובספרותנו. כל אלה שהקדישו את כל חייהם לעבודת הדעה הציונית, כל זקני הלוחמים במערכות המלחמה הקשה הזאת, אשר בה נפלו חיילי החובה במספר כביר כל כך, כל העושים את הכנותיהם לקראת הרגע, אשר אז תגיע אנייתנו אל החוף – כל אלה המאמינים, המקווים, יקדמו בהתלהבות את חזרתו של נורדוי לעבודה הציונית, ולכשתהיה השעה כשרה לכך, את ביאתו לארץ ישראל, להשתתף במפעל התחייה, הוא היה אחר ממעורריו ומתומכיו הראשונים”.

ד

“כן בקדש חזיתיך”, אבי, בדמיון מנחם. לא ניתן לי לראות בהתקיימותו של מחמד-חזיונותי, ילד-הטיפוחים של אהבתי והערצתי לסבא הנהדר.

זו היתה חזות קשה וקורעת לב, שנורדוי לא היה עמנו בתקופת המפעל המדינאי; אבל זה היה אונס המסיבות, גזירת שמיים, שאין להרהר אחריה, ושאין להאשים בגללה שום בן אדם. כל ההשערות בעניין זה הן ילידות תאוות הסקרנות והרדיפה אחרי סודות ודברים שבגו, תחת הדברים לפי פשוטים. זאת היתה טרגדיה.

האיש אשר הפיץ אור על נפשותינו ולקח את לבבותינו, אשר הגן על משפטינו, וילחם כנגד שגגותינו, ויתאמץ בכל כוחו לשפרנו ולשכללנו, האיש שקיבל מאת האלהים את המתת היקרה והיוצאת מגדר הרגיל – של נואם כביר, מנצח, גא ונערץ, המתורגמן הכי נאמן של שאיפת עמנו – איננו יכול להיות נשכח, או אף להיות מחולף על ידי אלה או אחריםבין היהודים הלאומיים. נורדוי היה מעין כהן גדול של הצינוות, מורם מסיעות, ממפלגות וכנופיות. ישנם בינינו מנהיגים, שאפשר להשוותם לכורים במחפרות, שבקרדומותיהם ובדקריהם הם קוראים ושולים ממעי האדמה את הבצר היקר; נורדוי היה נהר שאינו פוסק, אלא זולג, בלי מעצור ובלי הפוגות, זהב ואבני שוהם. היו בינינו חושבים עמוקים, עובדים בציונות המעשית, בפוליטיקה, בישוב, בחינוך. הוא עמד על משמרתו כאחד מרבותינו בציונות הנקיה. זה היה משפטו לפני המלחמה, זה היה משפטו אחרי המלחמה.

רוב הכותבים על דבר נורדוי לבדו, או על דבר יחסו של נורדוי אל הרצל, כתבו מפי השמועה, ומהגירסאות השונות בחרו את היותר תמהוניות ומזעזעות, ואת היותר מסוגלות לפרקמטיה חריפה של עתונות. כדי להבין את אופיו של נורדוי ואת יחסו אל הרצל, צריך, ראשית כל, להעמיד את האמת על תילה. נכון הדבר, שהרצל פנה אל נורדוי וכתב-יד החוברת “מדינת היהודים” בידו; אבל לא נכונה הגירסה, שהוא פנה אל נורדוי בתור היותו רופא-פסיכיאטר, לראות אם אין בו סימנים של טירוף הדעת. הכותבים כן לא הבינו מה ששמעו. אני כבר כתבתי במקום אחר, שהרצל פנה במחברתו החדשה לאנשים שונים, שקיבלוהו בחיבה, אבל מיאנו להקדיש לעניין הזה תשומת לב יתירה, בחשבם את המחבר למשוגע איש הרוח, במידה ידועה. ואין זאת אומרת שחשבוהו למשוגע, אלא שחשבוהו לחוזה, למשורר, לבעל מליצה, ולא לאיש מעולם המדיני המעשי. זה פשוט ומובן.

הרצל פנה אז גם אל עסקן מדיני ועתונאי מפורסם אחד, יועץ הממשלה, שיף, שהיה בא-כוחה של לשכת העתונות האוסטרית בפאריס, יהודי מתבולל, בעצם יותר קרוב על היהדות מהרצל, אבל פיקח ביותר ופיכח ביותר מלהתעניין ברצינות ביזמה כזו. אף הוא היה רואה את הרצל לעתים קרובות, ואף קיבלהו בחיבה, כשבא ומחברתו בידו, ורק לבסוף הרהיבו אצל ידידם המשותף נורדוי. אמר לי שיף, כשפגשתיו כאורח בימי הקונגרס בהאג, שאפשר שהיה לו חצי-הירהור כזה, שנורדוי הוא רופא נפשות; אבל אין לגשם את הדבר באופן גס, אלא צריך להבינו בדקותו. הרצל היה אז איש צעיר, והכוח המדמה שלו היה עז ומתחולל כסער, ונורדוי כבר היה אז איש בא בימים קצת, והיה בקי יותר בעניני היהודים מהרצל, על כן יעץ לו שיף להימלך בחברם הזקן מהם.

אמנם הרצל ונורדוי הכירו איש את אחיו מכבר, ימים ושנים לפני כתוב הרצל את החוברת “מדינת היהודים”. הם היו בני אומנות אחת; הרצל היה כותב בעד ה“נוייע פרייע פרעסע”, ונורדוי בעד “פוסישע צייטונג”, ורוח כמעט אחת היתה לשני העתונים האלה, למרות הבדל מקומם. הם היו נפגשים בבית הנבחרים, בתערוכות, בבתי-תיאטראות, במסיבות-רעים, בבתי הקפה ועוד. שניהם היו אנשי רעים להתרועע, ורוח פאריס העליזה והמקרבת רחוקים, קירבה את שני העתונאים הגדולים של השפה הגרמנית ושל עולם-המחשבה הליברלי, ושבעיקרם, אף לפני הציונות, היו שניהם בני ישראל. השיחה הראשונה עם נורדוי בשאלת היהודים, לא בדרך אגב, אך לשמו ולשמה, שהרצל מביא בזכרון מיומן שלו, נתקימה בששה ביולי,1895. על דבר זה כתבו בעלי האנקדוטות, ש“ימים קשים היו אז להרצל, שנסיונו אל הבארון הירש לא הצליח, ושסוד נפשו העיק עלי, ושעל כן פנה אל נורדוי”. הוסיפו כאן מעט לתפארת המליצה. העולם היהודי, ובמקצת גם הלא-יהודי, היה אז מלא ויכוחים עם הרבה דמיונות וגוזמות על דבר הבארון הירש, והרצל חשב לתונו, שהבארון הזה יתעניין לייסד את מדינת היהודים, ופנה אליו, וכמו שאפשר היה לראות מראש, לא הצליח להשפיע עליו. אז כתב הרצל גם מכתב אל ביסמארק בתור נסיון אחרון, לדעת אם נכונה ברוחו או לא המכתב עלה בתוהו מה שגם אפשר היה לראות מראש. אז דיבר עם נורדוי.

“מעולם עוד לא היתה בינינו הרמוניה כזו” – רשם הרצל – "איש מפי חברו הוצאנו מלים. לא שיערתי כי קרובים אנחנו כל כך, ואין לזה שום קשר עם הדת. נורדוי כופר בעצם מהותה של הדת. אין אנו אלא בני גזע אחד.

הרי המטאפיסיקה שהיתה מלפפת אותנו בציונות שלפני ארבעים שנה. מה אנו ומה חיינו? דת או עם, משפחה או גזע? ומדוע לא נתערב בגויים? אנחנו חשבנו אז, שהדבר הוא תלוי רק בנו: רצוננו – נתערב, אין רצוננו – לא נתערב. הרצל ונורדוי באו במשך השיחה ההיא לידי הסכמה גם בהכרה, שנגד-השמיות עשתה אותה ליהודיים; ונורדוי אמר: מהי הטרגיות ביהדות? המשַמר בעמים שואף להידבר באדמה, והמשַמר בישראל זה אלפיים שנה הוא חסר מולדת. הרצל האמין כמעט, שהמחשבות המטרידות אותו הן מטרידות גם את נורדוי. אך נורדוי טיכס אחרת: נגד-השמיות תביא את היהודים לידי הכרח להחריב בכל מקום את רעיון המולדת, והרצל הירהר בו ברגע: או להקים להם מולדת בעצמם.

באותה שנה, בי"ז בנובמבר, כאשר שב הרצל פאריסה, לנסות הפעם דבר אל הרוטשילדים, גילה, בפעם הראשונה את אוזן נורדוי על דבר הצעדים המעשיים, שהוא מוכן לאחוז בהם. נורדוי הביע תיכף את הסכמתו, והרצל השתאה על “תבונתו המהירה כברק”, וגם היה לו הרושם, שמצא הפעם עוזר נאמן, שילך אתו בכל; ידיד. “אותו רכשתי על נקלה – אומר הרצל – ועד עתה הוא אולי הרכוש רב-הערך ביותר. הוא יהיה נשיא הגון לאקדמיה שלנו או למיניסטריון ההשכלה”.

המלים האחרונות האלה הן שרטוט אופייני של רוח הרצל. הוא לא חדל לצייר בדמיונו, כבילאמי, את מראה הממשלה וגם את תרכובת המיניסטריון. דברים כאלה לא הגיד לנורדוי, אך רשם ביומנו.

ה

עד כאן הרצל ברעיונותיו, אשר גם כשהם מדינאיים, צורתם היא אצילית-טרקלינית. הוא מתהלך בגדולות ובנפלאות. רוצה לרכוש את הבארון הירש. איננו מצליח, אבל רוצה. כותב אל ביסמארק, אינו נענה, אבל כותב אל ביסמארק. יש כאן גדלות הקו.

אמרו עליו, על נורדוי, שהוא היה רק הכוח השלילי, קטן-האמונה, המבטל. ככה מחליטים חסרי הידיעה, או העניים בדעת. נורדוי הסביר להרצל ביום הנזכר, כיצד לעשות נפשות לרעיון הציוני. הנסיונות הראשונים צריכים להיעשות בלונדון, ובראשונה צריך לפנות אל “קלוב המכבים”. הרצל שמע בפעם הראשונה את שם המועדון הזה,ונורדוי ביאר לו אתמטרתו, ומי הם חבריו, והוא מתאר לו את הקולונל גולדסמיד, ומביא אותו במגע עם זנגביל, ומציע לפניו לפנות אל “המגיד” ואל ה“דז’ואיש קוניקל”, וגם לתת לתרגם את תכניתו לאידית ולעברית בעד יהודי רוסיה. הרצל לא ידע את כל הדברים האלה, אשר נורדוי כבר היה בקי בהם. זה היה ההבדל בין שני הגאונים האלה. הרצל היה יותר מעודן ומזוקק כסופר; נורדוי היה יותר כל-בו עם “שבע חכמות” ו“שבעים לשון”; הרצל היה מצומצם בשכינתו בווינה, ואחר כך נתווספה לזו גם פאריס; נורדוי היה תייר גדול וספרא רבא בין-לאומי.

בשנת 1873 עבר נורדוי לשם תיור את אנגליה, איסלנד, שוודיה, נורבגיה, דניה, רוסיה, צרפת, איטליה וספרד, ועל כל מראה עיניו ורשמיו מן החיים בארצות האלה כתב מאמרים ורשימות בגדולי העתונים בגרמניה ובאוסטריה, ומכתביו אלה משכו עליו את תשומת לב הקהל הגדול, כי חוץ מצורתם המופתית, שהביאה קצת מהמבקרים לראות בנורדוי את מחדש סגנון הראשונים בכל הודו, העידו המכתבים האלה במחברם, שהוחן בעיו חדה ובחונה, המעמיקה לראות ולחדור בתוך תוכם של חיי עמים זרים, וארצות נכריות, לשקלם בפלס ומאזניים של פיזיולוגן, ולהקביל להם הקבלות מפליאות בדמיונן והמצאתן וחריפותן. מכתביו אלו נתחבבו מאד על קהל קוראיו, ולאחר שיצאו בקבצים מיוחדים (“מארץ-המיליארדים האמיתית”, שני כרכים 1878, הוצאה שניה בשנת 1881; “מן הקרימל עד האלהמברה”, שני כרכים 1879, הוצאה ג. 1888), פירסמו את שמו, לא רק בגרמניה ואוסטריה, אלא גם בצרפת. תצפיותיו, השקפותיו ומסקנותיו על דבר חיי צרפת עוררו עליו בקורת עזה ודברי פולמוס קשים ונמרצים מצד הסופרים הצרפתים, שעזרו להגדלת פירסומו בין-הלאומי; ומאז והלאה – קלח זרם של מאמרים לאין סוף, ומבין ספריו עשה רושם אדיר ס' “אבעבועות של בורית” (1879), הכולל רשימות וסרגולים וציונים לזכרון, מצויינים בהרצאה שופרא דשופרי ובסגנון ויכוחי כאש צרובת, אשר בו היה כוחו יפה מכל כוח זולתו.

מן העת אשר קבע את ישיבתו בפאריס (1880), וגדל להיות אורח-פורח, החל לפנות יותר אל המקצוע המדעי שלו, להיות “שורר בביתו”, בתחום המחלות והתרופות. היתה לו תעודת רופא מבית רבו מאוניברסיטה זרה, אך הכין את עצמו לבחינה בפאריס, והודות לכשרונותיו, שהיו מחוץ לגדר הרגיל, עמד תיכף במבחן, ונסמך בתור רופא, והתחיל עוסק ברפוי חולים, ובעיקר, החליט להתמחות כבעל מקצוע למחלות הנפש והעצבים. אבל לא התאים ההסגר במקצועו לרוחו, רוח “החכם הכולל”, ולכן אף בעת ההיא, שכמעט התכנס בגבול ליצודי הרפואה, נסיונותיה ושימושה המעשי, לא הניח את ידו גם מהספרות, ויכתוב את ספרו הנודע “פאריס בימי הרפובליקה השלישית” (ההוצאה הרביעית יצאה בשנת 1890); ותמעט גם זאת בעיניו, וינס את כוחו גם במקצוע הבימתי, וכמה ממחזותיו הועלו על בימת התיאטרון בארצות שונות, מקצתם בהצלחה, ומקצתם בלעדיה. וקרוב לזמן ההוא של חריקת-מדינה ושל נסיונות בימתיים, התכונן נורדוי לחקר התופעות התחלואיות (הפתולוגיות) – או שנראו לו ככה – בחיים ובספרות, והיה לתלמיד ותיק ולחבר נאמן של חבר יהודי עולמי אחר, והוא היהודי האיטלקי לומברוזו, בשיטתו החדשה בנוגע לקירבה בין הגאוניות והשגעון, והחליט (כנרמז לעיל) להשתמש במקצוע הסוציולוגיה באופן החקירה הנסיונית המקובל במקצוע חכמת הטבע – נסיון קשה, חלוצי, אשר אי-הצלחתו עד עתה, איננה מוכיחה כלל, שאיננו אפשרי-ההצלחה לעתיד.

על כן דרדקי-דעת ופזיזי-משפט הם מקצת פרחי-הבקורת, האומרים, שנורדוי לא הניח שום דבר שלא עירער עד היסוד, ושלא נשא את נפשו לשום דבר חיובי. היה דבר חיובי ברור ונכון וקבוע, שאליו נשא את נפשו, והוא היה קו-הישׁר שלו בכל פתלתולי הויכוחים וריקמת הדיאלקטיקה, והוא שעבר כחוט השני דרך כל כתביו וחקרי רוחו ושפע עיוניו: שאיפתו אל הבריאות האיתנה ואל משפט הצדק ברוח הנפש, ואל ביסוס המוסר והמשטר הציבורי על הטבע, כמו שהוא הבינו. “תנא-דפליג” זה היה היותר מסכים על ה“שכל הישר”, והיותר בונה ומייסד על חוקי ההגיון והטעם הפשוט – לפי רוחו. יש מקום לאיסטניסי-ההרגשה באמת, ולרבים מבעלי המליצה האיסטניסטית, שמשעשעים במלים – ולבם בל עם וביניהם רבים שעושים זאת כדי להתגדר ולהתגאות, אבל ישנם גם שלמים ותמימים, אשר זה טעמם וזה מזג-נפשם באמת – לחלוק ולאמור, שאי אפשר לייסד את האמנות, ואף לא את הסוציולוגיה על חוקי הבריאות, ושאי אפשר לבטל את ערכי לבטל את ערכי הרגש והעידונים וההשראות וחצאי הגונים. אבל בערות היא בהערכת נורדוי להחליט, שהוא היה רק הורס ושולל, ושלא הניח שום “עשה” ושום קביעות חיוביות.

נכון הדבר ומפורסם, שהוא היה, ביחוד בתקופה ידועה שלעבודת חייו, שולל גדול, כמעט מקעקע את כל הבירה, בחריפות מבקר גאוני ועולמי. מתוך חקירותיו הדרות והעמוקות בתופעות התחלואיות, ואחר כך – מתוך ההתעמקות בתורתו של לומברוזו, נכנס לתחום של שלילה קיצונית, ונתפתחה בו רוח תזזית פסקנית, וניגוד מוחלט, לא רק לצדדים בודדים ידועים של צורת החיים והציבור במערב אירופה, אך גם לכל תרבותה, ביחוד בצורה המזוקקת והמעודנת שבמעודנת. הוא חיטט והעלה ממעמקים צדדים ידועים של תרבות נהדרה זו, וישימם למטרה לחצי לעגו השנון, לפתגמיו, שהיו כאבני אלגביש. הסופרים החדשים לא היו רגילים בכך; הם אהבו את העידון ואת הגיוון ואת החן ואת הרפרוף והשעשוע במלים נשמעות לכמה פנים, שכוונתן הפנימית היא::מי שיודע הכל, הוא סולח לכל“. נורדוי היה ההיפך המוחלט מן השיטה הזאת. הוא לא סלח, ולא התפשר. הוא, בלי ספר, ידע הכל; אבל הוא היה “מבקש תכלית”. לו נאוה התואר, שהיו נותנים לכמה מגאונינו: “פטיש החזק” – פטיש יפוצץ סלע! אילו אמיינהו במושגים המסורתיים שלנו, אקראהו בשם “מתנגד יבש” – שונא את הכוונות והסודות ועומד על הפשט – לא עצבני, לא מסולסל, לא השראתי, אך מקרא מלא, משנה ישנה, ש”לא זזה ממקומה", סלע!

ו

זאת היתה תקופת העוז בחייו ובעבודתו הכללית של נורדוי, ומכאן יצאו לו מוניטין בעולם, ככופר בעיקר וכמהרס. ממנו – אדון הסיסמות! – יצאה הסיסמה: Fin de siècle “הקולטורה של סוף המאה הי”ט“, אשר בה ראה, כסופר וכרופא, נגעים ופגעים לאין מספר. בשנת 1883 יצא ספרו “השקים המוסכמים” (של האנושיות התרבותית), שהעמיד נחשול ממש בים הספרות העולמית. הספר הזה יצא בעשרים מהדורות, ותורגם להרבה לשונות¹, ואי אפשר היה להספיק העתקים די הדרישה. הימים ימי הגזירות והרדיפות כנגד הסוציאליסטים בגרמניה, איסור ספריהם וסגירת עתוניהם, וכל הקהל נפל על מציאה זו, לקרוא את דברי הבקורת כנגד רקבונה של החברה האזרחית. הספר נאסר לבוא בקהל באוסטריה וברוסיה, אבל נמכר בהיחבא, והיו חוטפים אותו מיד ליד; וזכוני, שהמו”ס שלי סֶנֶנוולד ב“רחוב הדבש” בוורשה, שהיה ממציא לי את כל ה“טרפה-פסולים” – אף את ספר הקאפיטאל של מרכס – את זה לא יכול להמציא לי “שמא יסגרו את בית מסחרו”.

הצלחתו של ספר זה עברה כל גבול. בכשרון מנתח אמן ובסגנון מבהיק גילה נורדוי את כל ה“שקר” וה“זיוף” שבתרבות אירופה, ולא השאיר להם שורש וענף. הוא משך אחריו את הקורא האירופי בחבלי קסם של חיבה וניחותא, ומושכלות ראשונים, ודברים שבירורם ניכר מתוכם, ושמתקבלים על הדעת בהרצאתם הנעימה. בכשרון כובש ומנצח כזה כתוב גם ספרו “הפרדוכסים” (ש“התושיה” בוורשה הוציאתם בתרגום עברי טוב, שנעשה על ידי מר ראובן בריינין)², שתורגם אף הוא להרבה לשונות, ויצא לאור בהרבה מהדורות-וגם בו פניו יוצאים בקרב כנגד השקר השולט בעולם. גם הספר הזה היה ככור אש, וזיקוקין דנור בערו ממנו להעלות הלהב, ולעורר מחאות, ולשים את הספרות האירופית כמרקחה. לו ידעו אז, כי מקס נורדוי הוא יהודי בן הרב ר' גבריאל זידפלד, מתלמידי רבי עקיבא איגר (אני כתבתי את תולדותיו ב“העולם”), וששמו – לא מקס כי אם שמעון, ושכינוי משפחתו לא נורדוי, אלא להיפך:זידפלד, אז אין ספק שאף על פי שבימים ההם עוד לא יצאה הבולשת כמו עתה בגרמניה לחפש עקבות זרע היהודים עד דור שלישי לאחור, ולהעלות את ספריהם על המוקד, ולעשות בהם שפטים בעוון גזעם, עוון, שאין לו כופר וכיפורים, בכל זאת, גם אז היו מרגלי-חרש ומגלי “ערוות” הגזע שמחים כמוצא שלל רב בגילוי מעלת-יוחסין יהודית-רבנית זו, והבקיאים היו משתגעים עוד יותר מגיל, בהיגלות להם, שאמו של מקס-שמעון נורדוי-זידפלד היתה יהודיה כשרה כדין וכהלכה, שבאה מרוסיה, ואז היו מתחמשים בחליצתם ובאזניהם, ויוצאים למלחמת חכם וגידופים, ומכוננים את מחי קבלם אל עם ישראל, והיו אומרים: איש עברי זה בא לצחק בנו! בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי! איש נכרי זה הלוא הוא בעצמו חניך התרבות האירופית, ועתה קרה לנו מה שקרה למי ששם את הנחש בחיקו להחיותו, ואחרי אשר שב הנחש לתחייה נשך את איש חסדו משיב נפשו, זה חוק לישראל: סתירה, ולא בניין.

אבל הם לא ידעו, וגם אנחנו לא ידענו עוד, שהענק הגאוני הזה, שהרעיש את העולם בתעצומות סתירתו, הוא בן הרב ר' גבריאל, בעל-מחבר ספרים בלשון הקודש, משכיל ומבאר מקראות. על כן לא נסבו פני המלחמה כנגד עמנו, רק כנגד הסופר היחיד, שחשבוהו לאחד משלהם. ורק לכמה מזאטוטי הסופרים שלנו נשארו עוללות הללו: לקבול על בעל “השקרים המוסכמים” וה“פרדוכסים”, ולהאשימו בשל סתירה שיטתית, לנקום את נקמת החדישיות, שהוא היה מתנגד לה בכל חומר דינו ותוקף הגיונו – בבטלם אותו בלישנא דחוכמתא – ביניהם אנשים, שלא קראו ולא שנו די הצורך, להבין אף את שיחת חוּליו!

והוא לא חדל לכתוב בכיוון שלו, כי על כן היה – לא סופר בעלמא, אך איש גיבור חייל, עשוי לבלי חת. שני הספרים הראשונים, היו רק כעין מבוא לספרו “הניוון” (ענטארטונג), שיצא לאור בשנת 1892. ספרו זה – לא רק הצלחה ארעית היתה לו, לרגל סגנון המופת שלו, המביע את הכרת חשיבותו הפנימית, כמבקר שנון, וכחכם שיושב ודורש בקתדרה במופתי-הגיון מכריעים, בקיצוניות של אומץ וגאון, בתקיפות דעתנות של “חכם כולל”, מושל בכל מקצועות החקירה, בכל ענפי חיי הציבור והספרות, אלא גם השפעה מרובה מתוך לגלוגו על הפולחן לגדולים, שאינם גדולים, לפי תוצאות חקירותיו ועל החדישים, שלפי ניתוחו “קנקנם מלא ישן”.

רבים, ואני בתוכם, חולקים על הביטול המוחלט, שהוא מבטל כמה וכמה סופרים ואמנים, שאנו מעריצים, ובהרבה מקרים “מילתא דלדידיה פשיטא ליה טובא, לדידן פשיטא לן איפכא”; ואולם, עם כל הבדל הדעות והטעמים, הבל נבער הוא לאמור, שנורדוי “עקר את הכל”. הוא עקר סופרים ידועים, אמנים ידועים, אבל הניח את כל הסופרים האחרים ואת כל האמנים האחרים, הוא לא חשב לעקור את שקספיר ואת גתה, את שפינוזה ואת קנט, את בטהובן ואת מוצרט, את רפאל ואת רובנס – ואת אלפי תלמידיהם. הוא פסל, כאמור, לפעמים ללא צדק, אבל בהכרה עמוקה לפי שיטתו השכלתנית – את אלה, שמצא בהם סימני ליקוי, חולניות מתרפקת, התפנקות מתעוותת, קוקיטרייה של מסתוריות, סוד-שיח קדושים טמיר ומפתה – וישם לצחוק את אלה החוטפים מהם שיקיים ומלקקים את אצבעותיהם. “מתנגד” זה נכנכס לפני ולפנים בפשט האיתן והאכזרי שלו, למקום ששם ענן הקטורת, והאויר מלא רזי דרזין, ששם תסופרנה “תורות”, ואגדות נלחשות ונמסרות, ולכל חצי-אל ברברבנותו יש פולחים, והשכל פינה את מקומו לבולמוס של ההרגשה, וההגיון הישן עם חוקיו וכלליו בטל מפני החשק הכמוס והסקרני לדברים חדישים ומהופכים, שהדמיון נגרר אחריהם בתאווה תחלואית-עצבנית, הרוצה רק בצורות מזעזעות, מפני שהיא בעצמה מזועזעת, מפני שהתיאבון שלה איננו בריא. זה היה פרק סיום המאה הי"ט, שהענק הזה בצומת תלתלי ראש-האריה שלו, בחופן גרמיו, ברוחב כתפיו, בידיו ורגליו כמטילי ברזל, ובמוחו, שהיה אוצר בלום של כל הישגי המדע של התקופה.

על ידי הספר “ניוון”, שהיה מאורע כביר בזמנו, קנה לו נורדוי רבבות שונאים, שחתרו תחת מוסדי מצבו, שהתאמצו בכל כוחם להבאיש את ריחו, שנלחמו עמו מלחמת ניצשה מלחמת טולסטוי, מלחמת ריכרד וגנר, מלחמת סטרינדברג, מלחמות למאות, בעד כל הסופרים והמנגנים והציירים, אשר מידת דינו של הפשטן הגיבור נגעה בהם, ויערכו אליו קרבות ימים ושנים, במליצות צחות וחלקלקות, בלשון ערומים, בקרוא לנורדוי: הדיוט-תרבות (קולטור-פלעבּעער). לא יכלו לכחש בחכמתו הרחבה מני ים; ידוע ידעו, שבמדעים, בחקירות הטבע, במתמטיקה, ברפואה, בבלשנות, בעתונות ועוד – קטנו עבה ממתני כולם, וישימוהו בלשון-תהפוכות חדישית ל“הדיוט התרבות”, ותהי למלה…

ז

ואולם, הוא היה מאושש וקיים כצור איתן, וכל הסערות שבעולם לא הזיזוהו ממקומו. הוא הוסיף לכתוב ספרים גדולים, ומהם ראויים להיזכר: “הקומדיה של הרגשה” (1892), “מחלת הדור” (1893), “תנועת נפש האדם” (1893), והספר הכי גדול “הפילוסופיה של ההיסטוריה” ³, וספר גדול, שכתב בימי גלותו בספרד על דבר האמנות בארץ ההיא.

אם כן היו עולמות שלמים, שבנוגע אליהם, לא היה לא כופר ולא ספקן, לא מהרס ולא מבטל, אך החזיק ומקיים, השקפת-העולם שלו, אשר בה החזיק בענווה, במתינות וישוב הדעת, היתה צלולה ומפורשת. דימוקרטיה, לא מרדנית, לא אספדופית,אך חפשית במידה ובמשורה; נצחון הטוב בין אדם לחברו, ובין עם לחברו; סדר נאה במדינה, יופי וטוב באמנות. נפשו לא נטתה אחרי הסוד והרמז, הפתוס המדומה, ואחיזת העינים על ידי התפעלות יתרה – אך הגיון ומדע והשכל, בחירות וכוח, בריאות ומשטר, ביטחון עצמי והסתדרות שלמה בגוף ובנפש, נורמליות; נוגה קר של הגיוניות חזקה ונוחה – בחיי היחיד והציבור; העמדת גבולות והגבלת גדרים לכל שיטה; ניגוד גמור לכל השוגים בשאיפות כמוסות, לכל המפקפקים, המנקרים והמחטטים וגם לכל התמרמרות סוערה ולכל התלהבות הומיה, לכל קיצוניות של הפרזה, לכל בוהימה בטלנית-שובבה, לכל ערפל מוסרי, פיוטי או אמנותי, לכל “ודו”'" של מסתוריות – והכנסת כל הסלסולים האלה, עם כל האמנות של רמזים, של קריצות, של עננים בסגנון, בצבעים או בקולות, יחד עם תורת הסיגוף הנפרז של טולסטוי, ועם המוסיקה הסואנת של וגנר, עם הדי יערות-עולם ואלילים שמבראשית – הכנסת כל הסדרים הללו לתוך סוג כולל של תוצאות מיחוש-עצבים, סימני נגע נפש, עקבות רקבון וניוון והתחלת כליון והפסד לרגל הניברוסטניה המתפשטת, שבהיפך לכל הגמגומים והדמדומים החדישים, בהפך למסתוריות ולכוונות והרמזים והסמלים – צריך לשוב אל המושכלות הראשונים, והייתי אומר, כמו שאמרו המקובלים שלנו בצירוף אחר של מחשבות: “מזבח אדמה תעשה לך, היינו, פשטות, כמו שהוא בלבבך”.

וכי אפשר לאמור, שאין זו שיטה חיובית, ושאין זה “אני מאמין” שלם וברור? הנני מתנגד להרבה מהשקפותיו של נורדוי בספר “הניוון”, שהטיל גלים כל-כך. אין ספר, שהאנושיות הנאורה עברה אז מצב של קדחת, שהכח רתח ותסס בקרבה, כמו לפני סערה גדולה, שצריכה לטהר את האויר, ולהשיב מנוחה לעצבים החולים. איזו צורה ילבש התיקון הנחוץ ההוא, אי אפשר היה לראות אז מראש. הנני זוכר את התקופה ההיא, עם כל סתרי זרמיה, רמזיה וסודותיה. חייתי בה, עברתי בה – במזרח ובמערב. רגעי-מעבר כאלה דורשים הבנה עמוקה. צריך להבין, שברגעי-מעבר כאלה בטלים ומבוטלים האידיאלים של הדורות הקודמים, ונעשים בלים ומטולאים, ומתהווה תוהו-ובוהו של מושגי פילוסופיה, אמנות ותורת המידות, והפקירות-הדעות מתגברת, לית דין ולית דיין,ואיש הישר בעיניו יחשוב. זה היה,סוף המאה". נורדוי התחיל את תיאור ספרותם של העמים הנאורים בהגדרה זו, ונתן את בירואו בדוגמאות:

גופו של הפושע המפורסם לגנאי: פראנציני, אחרי שהומת מיתת בית-דין, נמסר לאולם הניתוח. פקיד משטרת-הסתרים הפאריסית, שהיה נוכח למעשה זה, דורש מאת המנתחים, לכרות בשבילו חתיכת עור מגופו של הפושע, למסרה לבורסקי לעבדה ולעשות ממנה חפיס לכיסו, לתשמישו – זהו שוטר “סוף המאה”. אחד האמריקאים נושא אשה, ומסדר לו כוהן דתי קידושין בבית מלאכת הגז, ששם משמרתו. תיכף אחרי גמר סדר זה, החתן והכלה נכנסים לכדור פורח באויר, שהוכן להם מראש, ומפליגים בנסיעת-ירחי-הדבש-אוירית. זוהי חתונת “סוף המאה” – מעיר נורדוי. פקיד סגן (אטאשה) של צירות סין מוציא לאור ספרים בשם עצמו בשפת צרפת, ועושה חוזים עם בנקים בפקודת ממשלתו, ומקבל מאלה סכומי קדימה. אחר כך מתברר הדבר, שהספרים נכתבו על ידי אחר, ושממשלתו לא נתנה לו שום יפוי-כוח לעשות חוזים עם בנקים. זה משפט דיפלומטן “סוף המאה”. תלמיד המחלקה השלישית בגימנסיה, בנו של בנקיר שיושב בכלא בעוון ספסרות רמאית, עובר עם חברו לפני בית האסורים. זוהי גימנסיית אבא שלי – אומר הפרחח אל חברו בבת צחוק מנוולת על שפתיו.

ככה מתלוצץ בן “סוף המאה”. שתי בחורות ממשפחה הגונה השופכות שיחן אשה בחיק רעותה. אחת מהן מתאנחת. "מה היה לך?, – שואלת חברתה. “יגוני גדול מנשוא” משיבה הראשונה. “על מה את נעצבת?”, “אני אוהבת את ראול, והוא אוהב אותי”. “הלוא זה טוב מאד. ראול הוא צעיר יפה תואר”. “בלי ספק, אבל אין לו מאומה, ועל כן מפצירים בי הורי להינשא לבארון זקן, מכוער, קרח, אבל עשיר!”. “ועל זה את מיצרה,פתיה קטנה? הינשאי לבארון, ואהבי את ראול, והזדרזי להביאו תיכף ומיד בהכרה עם בעלך”. ככה מתפלספות הבחורות של “סוף המאה”.

ובכן, מה היה אותו המושג של “סוף המאה”, שהיה אז לפרזה מהלכת, בעתונות, ובשיחתן של בריות? פירושו היה – יחס של בוז וזלזול לכל עיקרי הכבוד והמוסר, שהיו מקובלים, וכמעט מקודשים, באנושיות מקודם. הלל רשע על תאוות נפשו את “סוף המאה”, ויהי לו לכסות עיניים לזימותיו ולתועבותיו, וכל רודף בצע מעשקות, כל בולע חיל זר, כל איש חמס מנצל את רעהו היה דוגל בשם “סוף המאה” – כאילו נפרצה כל גדר, והופר כל חוק, ואין לשים לב אל הגבולות גבלו ראשונים, והורתה הרצועה בשביל “סוף המאה”; הסופר הדיקדנטי, בעל הליקוי, ראה ב“סוף המאה” צד זכות והיתר להבליו, לתעתועיו, לחרפות ולגידופים, למקסם כזב ולתרמית לב וכו' וכו' – כל מה שהיה נתעב ונאלח כשהשנים היו כתיקנן, עכשיו, ב“סוף המאה”, כאילו נפנו כל הדרכים בשבילם. ובכן “סוף המאה”, זאת אומרת, רק איזו ציביליזציונית נושנה, שאין לה מקום עוד בדור החי.

“באמת נגמר העולם הישן – כתב נורדוי – ובבניין מסורת העבר נראים קווי-פרצים, הבניין הגא מתמוטט ונופל, ואין איש מנסה לעמוד בפרץ ולתמוך ולסעוד את הבניין המתערער, כי הכל עייפים ויגיעם מאי-בטחון המצב. השקפות הורינו ומורינו עברו ובטלו, או חלפו וגילו את העמים הברבריים. הפקירות שוררת בעולם הפילוסופיה, הספרות והאמנות – אין מלך ואין מנהיגים, שיכירו בהם. ברגעים כאלה קמים נביאי-שקר, שמתנפלים במשובה ובתיאבון, ברעם ורעש, כעייטים על הפגרים, לחטוף ולאסוף את השלל, שהניחו הדורות אשר כבר חלפו-הלכו, ולא ישובו לנצח”. מאליו מובן, שקטיגוריותו של נורדוי נגעה אך לאותו החלק של האנושיות, שעמד בראש הציביליזציה הנאורה. לא כל העמים ולא כל השדרות החברתיות בין העמים, היו מלופפים באדים והעננים של הדקדנטיות (הליקוי) שבספרות. ככה גם העמים “הברבריים” של העולם העתיק ידעו אך מעט, או לא כלום, על דבר התפרצויות ההוללות הגשמית והנפשית של רומא בשעת שקיעתה. וגם באימפריה בעצמה של קיסרי תקופת ההסתאבות, הדלדול וההשחתה, קרוב לשער, שבמדינותיה הרחוקות – לא ידעו כלום על דבר התרבות הרעה, ומגפת הפריצות, שבתוך המטרופולין. הדיקדנטים כהלכה נמצאו אך בארצות, אשר בהן עלתה השיטה החמרנית למדרגה הכי גבוהה, ותעש את הציצים ואת הפרחים הכי נהדרים, ועשירים בצבעיהם, ביחוד: בצרפת ובאנגליה. בתקופה ההיא, הצטייהו הגמרנים ביתרון קו-הבריאות מן הגאלים והאנגלו-סכסים; והעמים הסלויים דחו אז אף את שיטת הנאטוראליות שבאמנות, שעוד אינה דקדנטיות, ועד הדקדנטיות בעצמה עדיין כמעט לא הגיעו.

התכונות החיוביות והשליליות של כל תקופה, מסתמנות תמיד, באופן הכי בולט, בקרב הגזעים, העומדים, באותה שעה, במרום המעלה. מכיון שצרפת הלכה בראש, במשך המחצית השניה שלה מאה שעברה, בכל הנוגע להשכלה ולהתקדמות, גם פירותיהן של השיטה הפוזיטיבית ושל שיטת ההתפתחות, נתברכו בה. בזמן היותר מוקדם, ובצורה היותר מפותחה. היות, ולא כל העמים מסובים וסועדים שווה-בשווה על יד שולחן ההשכלה, כי חלק גדול מהם יודע רק מפי השמועה את “מעדני-המלך” ואת “תפנוקי הלוקוללוסים”, שעורכים עליהם, כפרפראות וקינוחי סעודה, ככה אין גם כל שדרות העם בקיאות באותם המטעמים, ונהנים מהם. ספק גדול הוא, אם האיכר הבינוני, הפועל, בעל המלאכה, הפקיד, הרופא, עורך הדין וכו' בצרפת, הטרוד במילוי חובותיו למשפחתו, ובמלחמת קיומו – הוא מתקנא בפאריסאי המפונק, בשל מותרותיו, ומשתתף בצער שעמומו, ואי-מנוחתו, ונרגזות עצביו. איש העם,ב מלוא מובן המלה הזאת, עושה את שלו, בונה קן בעד עצמו ובעד ילדיו, אוהב את אשרתו, את העבודה שמפרנסתו, מתאמץ להיות ישר ובריא, ומניח את דקדוקי העניות שלה חיים ושל המחשבה – לקומץ של עשירים, של הולכי בטל, ושל חטטנים ונקרנים, יושבי הכרכים הגדולים.

מקום התססים וההפסד, ההתלהבות וההתייאשות, הטוב והרע, הבריא והלקוי, האוחז בעקבו – הוא בכרכים הגדולים. בהם מתכנס כל מה שיש בעם – מן הכשרון והמרץ, העשיר וההולל; לתוכם חשים, ובהם מצטופפים במידה גדולה – בעלי כשרון ושאר רוח, יחד עם החוטאים והשובבים, הצריכים לדחיפות פנימיות, ולרשמים יותר חזקים, לשדה-פעולה יותר רחב, ולאופקים יותר מקיפים. ובכן, אם ננכה מהסך הכולל של מיליוני בני אדם, את העומדים מן הצד לתנועת ההשכלה (אלה “דלא כתבן ודלא קריין”), אילך – את האדישים, שמסתכלים בשוויון רוח בפרפורי עווית שלה מדעים, הספרות והאמנות בזמנם (רוב מכריע של הנאורים הבינוניים), ולבסוף – את המתנגדים העיקריים של זרמי השלילה (האידיאליסטים, ובכללם בעלי האמונות ונוטרי המסורת), אז יישאר על יד דגלי נטיית הליקוי מספר זעיר כל כך, עד שאפר היה לעבור עליו בשתיקה.

אילו לא רצו דווקא “בני-עליה-מועטים” הללו להיות נחשבים כסלתה ושמנה של האנושיות, ואילו לא התאמצו לתפוש את השלטון במלכות הרוח – על ידי קשקוש כזוג בפתגמים של ביטול, כלפי כל מה שקדם להם, וכלפי כל מה שעומד וקיים מחוץ למחיצתם, אף על פי שזהו רוב העולם, ודווקא, בעטיה של העובדה, שזהו הרוב. בצרפת ובאנגליה בעצמן, מספר בעלי ההכרה של נטיית הליקוי עלה אז, לכל היותר לאיזה עשרות אלפים, בגרמניה – לאיזה אלפים, ובארצות אחרות אף לא למספר זה. (ההדים של הנטייה הזאת בינינו היו קלושים, ואינם ראויים להיכנס בחשבון, להיותם רק בבואות וחיקויים מוקדמים, והרכבות שאינן קולטות – לרגל חוסר כל התנאים המסגלים לכך). קודם שניגש נורדוי לתיאור הליקוי של הספרות והאמנות שבתקופה ההיא, הקדים להתוות בשלושה פרקים את הסימנים (הסימפטומים): הכרת המחלה (דיאגנוזה), ההחוורה, מעין מבוא, שעליו ייסד את כל מחקרו. ביחוד, “הכרת המחלה” מכילה את המפתח למיתודה שלו ולהשקפותיו. לפי דעתו, כל הדיקדנטים באירופה הם בעלי-מומין במדריגות שונות. בסמכו על חקירויהם של חכמי צרפת ולגיון גדול של חוקרי חלאי הנפש, וגם על חוקרי-תורת-העונשין האיטלקים תיאר נורדוי ב“דיאגנוזה” את הטיפוס של האדם מהסוג הנשחת.

כרופאים מהתקופה החדשה, וכחוקרי תורת העונשין, מנקודת השקפת האנתרופולוגיה (תורת האדם), שם נורדוי את לבו, ביחוד, על התכונות המיוחדות של גוף האדם, הנקראות במונחים המדעיים בשם “כתמים”. לסוג הנשחת או החולני, נחשבים האנשים, שגולגולותיהם או פניהם מפותחים באופן אי-מתאים בחלקיהם (אסימטריה), שאזניהם סרוחות, שעיניהם פוזלות, או שאצבעותיהם מגודלות, או יתירות על המספר. חוץ מהכתמים של הגוף, מוצא נורדוי בסוג הנשחת, גם נטיות מן הטבע, בגדר הרוחני, שמבדילות אותם מבני אדם בריאים. ה“חולני” של נורדוי הוא, ראשית כל, האוהב את עצמו, המכיר רק בעצמו ב עולם, ורק בענינים הנוגעים לעצמו בחיים. מכאן שלטון אהבת עצמו בספרותם של הדיקדנטים. גם הפחזות (אימפולסיביות), או חוסר הכוח להתנגד לתשוקות של הרגע היא אחד מסימני האדם הלקוי. ככה גם הנרגזות היתרה, הפורצת בכל הזדמנות, אפילו כשהיא נעשית מגוחכת. הדיקדנט בוכה וצוחק בלי סיבה מספיקה, חריקה של ברזל על גבי זכוכית מעוררת בו זוועה וצמרמורת, אי-הצלחה ארעית מבהילתו, מקרים בלתי מובנים תיכף שוללים ממנו את יישוב הדעת, וכדומה.

אילו נתקבלה ההבחנה אליבא דנורדוי, יחוייב מזה,שכל ה“אינטליגנציה” של התקופה ההיא, וגם של התקופה שלאחריה, שייכת לסוג הנשחת, הואיל שהכתמים האלה הם סימני מחלות-העצבים הממאירות והמהלכות כמגיפה בדורות האחרונים. יוכל היות, שבטיפוסים של אנשי הספרות והאמנות הדקדנטית יש למצוא “כתמים” מיוחדים של אי-שלמות הגוף, אבל אל מנקודה זו רשאי חוקר האסתטיקה לדון על התוצאות והתולדות ברוחניות שלתקופה בהיסטוריה. ראשית כל, כל ירידה, גשמית, או רוחנית, היא תולדת אי-אלו סיבות, שצריך למצוא אותן, כדי שתהא התמונה שלמה. נורדוי לא עשה זאת. ספר “הניוון” שלו כולל רק את התופעות של הטעם המקולקל בתקופה ההיא. הדי קדנציה של אז היתה רק הטבעת האחרונה בשלשלת ארוכה מאד, שתחילתה היתה במאה הי"ז. נורדוי לא הפיץ אור כל צרכו על המרקע הכללי, את היסודות, שמהם צמחו והתפתחו התולדות.

הרוצה להבין סופרים כהויסמאן, כבאריס, כוולן, כמטרלינק, אפילו כמופסן, כגונקור וכזולא – צריך לדעת את מקור מוצא טעמם ורוחם. נורדוי הרופא הכריע את נורדוי המבקר. הוא נכשל באותה הטעות, שבה נכשל גם חברו החביב: לומברוזו – הוא התאמץ לשים את הפיזיולוגיה במקום הפסיכולוגיה. לומברוזו הפריז על המדיה בחיפוש “הכתמים”, והגיע לידי כך, שהכניס כמעט את כל האנושיות ל“קליניקות הקרימינליות” שלו, יען כי בהסתכלות דקה ועמוקה, על ידי בדיקות ומיקרוסקופים, מי יודע,א ם לא אפשר למצוא בכל אדם סימן “כתם” של “פושע מלידה”; ונורדוי הכניס לעדת הליקויים – המון נטורליסטים ודיקדנטים, בעלי סמליות ובעלי מסתוריות, בריאים ומשוגעים.

ביחוד, התרחק נורדוי עד הקצה האחרון בחלק השני של ספרו (החלק הראשון מכיל 374 עמ' והשני – 506. יצא לאור על ידי קרל דונקר – ברלין). בו הוברר עוד יותר מאשר בראשון, כמה יש במפעל הספרותי העצום הזה מן הטוב והרע, מן האמת והשגיאה. בו הובלט עוד יותר, שנורדוי הוא מסתכל חד, מבקר דייקן, דיין אמת, אלא, שלפרקים, ערכי-הרגש של חזיונות-שירה,מסורים אל הלב, לרגל עדינותם האינטימית – משתמטים ממנו; ומחוור עוד יותר, שספרו של נורדוי עשה מלאכת-ביעור מרובת התועלת, בכמה מקצועות של ספרות הועלם, אלא שאי אפשר להתיר בעיות של תנועות רוחניות על ידי קריאת-מלחמה גרידא: “ענטארטונג” [ניוון], כי ההגדרה הזאת היא מופרכת מעיקרה. “ענטארטעט” הוא הדבר שיצא מגדר מינו, “והשחית את דרכו”. כשהמגדל ורדים השכיל לגדל זן חדש של הפרחים הללו, חדש בצבעיו ובחצאי גוניו, או כשהמגדל יונים הגיע לידי סוג מיוחד של העופות האלה – איש לא יאמר, שזוהי תרבות רעה וניוון. לא החידוש, ולא היושן של דבר, מוכיחים את טובו, או את רעתו, את יפיו או את כיעורו. לאו בזמנא תליא מילתא, בהיתוך תליא מילתא. תחלופנה עשרות או מאות שנים, והדבר החדש נעשה שגור ומפורסם לכל ואין איש מהרהר, שמא סר דבר זה ממינו.

כך דרכה של ההתפתחות הרוחנית. הרבה סיבות גרמו לכך, שאנשי-רוח חדשים קמו באותה תקופה, או יקומו. אי אפשר למדוד תמיד את החדש על ידי הישן, ולחשוב ל“יוצא מן המין כל מה שאיננו דומה אל המינים המקובלים ממאות שנים. טולסטוי, וגנר, סופרי המסתוריות, ניצשה, זולה, בודלר, איבסן, הדיקדנטים, גוטייה, הריאליסטים, “המחקים בין הגרמנים הצעירים” הם, אליבא דנורדוי לקויים, חולי-רוח. נניח, שזה או אחר מהנ” הוא באמת מוכשר להיות ל“אובייקט נסיוני” בעד רופא משוגעים. אף על פי כן אין מכאן ראייה לאמיתתה של שיטת-בקורת זו. אין מכאן ראייה,ש אפשר לבחון את הספרות בסיוע אי אלו מונחים רפואתיים, ואיזה משפטים משיטתו של לומברוזו. באופן זה היינו צריכים להסכים לשים את כל ההתפתחות הספרותית והאמנותית מדרס ומדושה לבודקי נגעים וחלאים.

בחלק הראשון עשה נורדוי ברצינות את הנסיון לקבוע בבעלי השיטות הרוחניות החדשות את ה“כתמים” ואת האותות, שלומברוזו מוצא במטורפים. הוא הראה על מומי גוף ונפש כאלה, ומהם הסיק, שגם כאן השגעון כ“דבר באופל יהלוך”. בחלק השני הרפה קצת מהמיתודה הזאת יותר ויותר. נקל להכיר, עד כמה בקורת זו איננה עומדת בפני הבקורת. הוא מוכיח, למשל, שהנטייה היתרה, המצויה אצל זולה, לשים בפי יציריו, מהשדרות השפלות ביטויים גסים, ידועים מלשון הגנבים, היא, לפי שיטת לומברוזו, אות ומופת של הפסד המין. כיצד שכח, בבקיאותו הרבה בספרות האנגלית,א ת בן ג’ונסון, וגם את שקספיר בביטוייהם (כשהם משימים דברים בפי בני אדם גסים), אשר “כל מלה שלהם היא – כדברי היינה – סיר-ליל, ולא ריק”. האמנם גם את אלה ישים לחולי רוח? – ספרו של נורדוי יישאר מעניין בתור בקורת חד-צדדית על פי רוב חדה ביותר, לפרקים שנונת שכל, וקולעת עד להפליא ביחס אל ספרות התקופה ההיא. אין היא יותר מדעית, אבל יותר חריפה ומתובלת ופועלת מזולתה במין זה. לפעמים, ישתומם הקורא על חוסר מוחלט של הבנה דקה לגבי איזו אישיות מיוחדת; ולפעמים יסכים בנחת רוח על איזו הערה גאונית עמוקה מכל עומק. האמיתיות והשגגות עומדות צפופות יחד.

כל מי שקרה אתספרי ניצזה, במעט הרגשה שירית, במעט הבנה – לגבי הרומנטידה הפראית של יוצר מיוחד מינו, שאין למדוד אותו בקנה-המידה הרגיל, ישתומם על השנאה הסוערת לניצשה, הממלאת את ספר “הניוון”. לנורדוי היה ניצשה “משוגע עושה פרעות”. בספרי ניצשה רואה נורדוי אך “להג רפה-מוח”, “פילוסופיה מטורפת”, “שפת עלגים סרת-טעם”, “גמגום וקשקוש של מלים”, “שטחיות שטותית”, “טפשות חסרת לב”, “בערות הדיוטית”, “היתולי שיחות ברכבת”, “מליצות של שגעון”, ועוד מחמרות קטנות כאלה יותר. הוא מחליט, שהחתכנים (די שנייד יגען) מכירים את עצמם בתודה ב“אדם העילאה”, ולמה שנקרא בשם “הפילוסופיה של ניצשה” היא, באמת, “פילוסופיה של חתכנות”, וש“האדם העילאה” של ניצשה הוא “פושע, רוצח, ועבד לתאוותיו שהתשתגעו”, כאילו לא כתב ניצשה מעודו את ה“זאראטוסטרא”, את ההימנון הזה של מלחמה כנגד אנוכיותו של האיש, הכיבוש העצמי.

לא היה לו לנורדוי אפילו משהו של הרגשה לגבי המשורר ניצשה; ואת קורט אייזנר, שהכיר בראשונה בערך המפעל השירי “זאראטוסטרא” – ייסר נורדוי בשבט אפו עד חיצי מוות. ולצד אי-הבנה ולגלוג בלי-מעצור זה – הערה דקה מאד על דבר הסדיזם של ניצשה, והמשפטים דלקמן: “להצלת הנטיות התחלואיות באמנות ובספרות, לא עזרה שום תכונה נפשית של בעליהן במידה רבה ומכריעה כשגעון של תאוות הבשרים שלהם. כל אלה שקיפחו את שוויון משקלם: הנירוסטניקים, ההיסטריקים הלקויים, המשתגעים – הם בעלי הרגשה מעודנת מאד לגבי ההפיכות, העיוותים והעיקולים של המינים, והם מרגישים את אלה למרות כל הלבושים והעיטופים וההסתר וההעלמה. הם, על פי רוב, אינם יודעים בעצמם, מהו הדבר המושך אל לבם במפעלים ידועים”. – וקלס הגורל היה, שבכל המשפטים המעוקלים האלה נזקקה איזו נבואה אכזריה, ובאמת יצא ניצשה מדעתו, אחרי עבור שנים. לא הרגיש נורדוי, כמבקר, בשירתו של הגאון האומלל, אבל הרגיש, כרופא, במחלתו.

ככה גם בהפרק “על דבר זולא ואסכולתו” – אור וחושך משמשים בערבוביה. אין דבר יותר צנום וצולע בכל הספר הזה,מהפולמוס כנגד מושג הסביבה“. ההחלטה, ש”התכונה המיוחדת של האישיות צריכה להיות קבועה מלכתחילה, ולא תולדת הסביבה", היא לפי דעתי מוטלת בספק גדול. ואולם בגדר זה, הדין עם נורדוי, שהמבקרים עושים רעש גדול יותר מדי במלה זו. בנוהג שבעולם הספרות, מלה מוצלחת נזרקת מעטו של סופר חושב, תיכף היא נחטפת, ונעשית להעלאת גירה בפי כל המחקים. אבל גרעין הרעיון בלי ספק הוא נכון. אפיו של אדם הוא מושפע במידה ידועה מאת הסביבה, ובכדי נתן נורדוי את מחי קבלו באמת הפשוטה הזאת. לצד כל הקניגיא הגועשת כנגד זולא ואופן תיאורו ופסימיותו (כל הפסימיות הזאת הוכחשה על ידי הסיפור: “דוקטור פסקל” של זולא, שיצא לאור בזמן קצר אחר כך) – יש משפט ישר כדברי האורים על דבר התיאטרון, "שהשחית את דרכו: באמת בזמן ההוא; ואילו לא נכתב הספר כי אם בשביל תוכחה-סגולה זו – דיו.

הנעלבים ומעריציהם קראו את ספר הניוון בשם ספר פטפוטים. מתנגדי כל חדישות, הלוחמים המשמרים קראו לו סערה מטהרת. באמת איננו פטפוטים, אלא בקורת חד-צדדית, חזקה ועזה, צודקת בהרבה ענינים, ואי צודקת במקצתם. חסר בבקורת זו דבר אחד, שיש במידה מרובה בכל ספרי נורדוי: בדיחות הדעת, ושף ב“שקרים המוסכמים” וב“פרדוכסים” יש טיפה של הומור. כאן יש רק קפדנות וחימה שפוכה. במעט הומור היה נורדוי בנקל מרגיש בעצמו, שמה שהוא קורא בשם “נשחת המין” הוא, פשוטו כמשמעו, הדבר החדש; ושבכמה מפגיעותיו קרה לו מה שקרה לאיש הסיני מהרז’ים הישן שבה לאירופה, וכעס, שאין כל האנשים מגדלים מחלפות-שער ארוכות שיורדות מאחורי ראשיהם כמוהו הוא, והקשה לשאול, למה, בכלל, צריכים הם לראשית?

אבל הספר הזה הוא ספר נועז, גיבורי, קובע-תקופה וסולל-דרכים; ויש בו גם הרבה מן האמת. זה היה ספר על פרשת דרכים בעד האנושיות והספרות הכללית. האנושיות הנאורה עמדה אז שוב, כמו בימי נפילת רומא, כמו בימי הרפורמה הנוצרית, כמו בימי המהפכה הגדולה בצרפת – נבוכה מן החידה של שיטות מתנגדות וסותרות זו את זו. כל מה שהיה, כל מה שהאיר לדור ההולך, הלך ונמוג בערפל התכול של העבר, ומה שהלך והתרקם – עדיין איש לא ראה ולא יכול להגדיר. – – –

ח

כל זה היה קודם לציונותו של נורדוי. כשאני מחפש את עקבות השפעת הציונות על ספרותו, לא על מה שכתב על דבר הציונות, אלא על מה שכתב בכלל, מוצא אני רק דבר אחד, והוא: לא מה שכתב, אלא מה שלא כתב. ב“שקריו המוסכמים” יש דברים, שכתב אז בגנות התנ"ך. היתה טינה בלבי כנגדו בשל פשעו זה. הוא לא היה איש היהדות במובננו אנו. גאון זה בעניני העולם, הספרות והמדעים הכללים, הי – שרא ליה מריה – לא עם הארץ גמור, אבל קצת עם הארץ בעניני היהדות. אף זו היתה אחת הטרגדיות, גזירת הגורל לרגל חינוכו ומאורעות חייו. הוא היה מסוגל להיות גאון יהודי, אבל הוא היה יהודי גאון כלפי חוץ. הוא ידע הרבה גם במקצועותינו, אבל לא במידה מספיקה, ועל כן היה עם הארץ.

מי שאיננו יודע כלום, איננו אפילו עם הארץ. איש לא יאמר על הרצל, שהיה עם הארץ. הרצל לא ידע כלום בעניני היהדות, וכבר אמרתי במקום אחר, ודבר זה הוא אמת לאמיתה, שהרצל היה התגשמות המושג של תרבות יהודית, המושג ולא המשיג. אבל נורדוי ידע מעט, ולא במידה מספיקה. בתקופה ההיא, בתור מעוררים ומייסדים את הציונות, ומהרבים את אלילי ההתבוללות – היה זה די. על כן גתב נורדוי מה שכתב ב“שקריו המוסכמים”. אין אני מספר אחרי מיטתו של האדם הגדול הזה; אבל בשלימות תמונתו אסור להעלים ולהאפיל על שום קו. ואולם דווקא בדבר הזה אני רואה את גדלו ואת עדינותו. מיום שנכנס לתנועה הציונית, נמנע מפגוע אף בנגיעה קלה בעתיקות עמו וקדשיו. זה היה רגש דרך ארץ ואחריות מוסרית גדולה. מאז והלאה קיים בדיוק את תורת רבו קונט: לא בעד ולא כנגד. רגש הכבוד ליהדות נתפתח ונתגבר בו בהשפעת התנועה הציונית, ובמידה שהתקרב אל קצו, בה במידה התקרב אל היהדות המסורתית, ושב בתשובה שלמה אל עמו ואל תורתו. כבר בקונגרס השני אמר לי, שהוא מתחרט על מה שכתב מאז, ושימחה את הדברים במהדורה חדשה, וכן עשה.

הרצל מספר ביומנו, שבמשא ומתן הראשון שהיה לו עם נורדוי, עורר נורדוי את השאלה: אם היהודים מסוגלים עוד ליצור עם, במובן האנטרופולוגי? הנה הרופא והחוקר, תלמידו של קונט! מעניין ויקר-ערך הוא הדבר, ששני האנשים הגדולים האלה לא החליטו בפזיזות, אלא עיינו בבעיה זו בדרך לימודית. הגשמת העניין – אמר נורדוי – דורשת שלוש מאות שנה, והרצל אומר: שלושים. הבדל המזג גרם להבדל התאריכים. ההבדל האחרון הזה לא עיכב את נורדוי מלהתפעל מן החובר “מדינת היהודים” של הרצל. זה האחרון מספר, שקיבל מאת נורדוי מכתב נלהב (בשנת 1896), שמילא אותו גאון. “נורדוי מוצא, ש’מדינת היהודים' שלי היא מדינה גדולה, היא ‘התגלות’ ממש”… מני אז היה נורדוי לאיש בריתו של הרצל לעוזרו וליועצו, המסור לו בלב ונפש.

אין זאת אומרת, שנורדוי היה מנענע ראשו לכל רעיון ולכל דיבור של הרצל, בנוגע לתכסיס המעשי. כל מכתב מאת נורדוי, שהרצל הרגיש בו רושם של אי-רצון, של עייפות, או אכזבה קצת, מילא את הרצל רעדה וצער. בכל זאת היה לו להרצל אימון בלתי מוגבל ביסודיות ציונותו של נורדוי, למרות ערעוריו כנגד פרטי השאלות התכסיסיות. בזמן המשא ומתן בדבר “התכנית הברזילאית”, שמעתי מפי הרצל כעין “צו מוחלו”: “כל מה שמציע נורדוי הוא טוב בהחלט, והוא ראוי לסמוך עליו”. במשך הקונגרס השלישי, הייתי עם שניהם כיום תמים; בביתו של ה' פיקאר במיהלהויזן, והייתי נוכח למשא ומתן נמרץ ונלהב. ה' פיקאר היה ממכירי שניהם מפאריז, מכבדם ומסכים קצת על הרעיון הצינוי, אבל באופן פשרני. השאלה, שדנו עליה אז, היתה האפשריות להשיג את רשיון מושל תוגרמה להתישבות היהודים באנאטוליה. אז אמר פיקאר: “אני מסכים על ציוניותו של הד”ר נורדוי, אבל קשה לי להתרחק עד הקצה האחרון כנשיא". ואז ענה הרצל בעוז: “אין שום הבדל בינינו! אם אתה מסכים לדעתו, אתה מסכים גם לדעתי!”

שגיאה היא קשורה בלב רבים, שנורדוי פעל רק מבפנים; ופעלו והדרו נראו רק בקונגרסים, זה לא נכון. מראשית פעלי הרצל ועד אחריתם, מילא נורדוי בדיוק כל מה שהטיל עליו הרצל לטובת העניין. הוא ניהל משא ומתן עם יהודי צרפת, עם הרב הגדול צדוק הכהן, עם נשיא האליאנס נרסיס לוון ועם הבארון אדמונד [רוטשילד]. הרצל מתאונן ביומנו על הבארון, שקיבל את נורדוי במשרד הבנק שלו ברחוב לאפיט, ולא בביתו. זה היה רושם-רגע אצילי ועדין מאד. אבל באמת, יודע אני שהבארון כיבד מאד את נורדוי, ואמר לי הרבה פעמים, שעונג וכבוד הוא לשוח עם החכם המובהק הזה. ראוי לציין להבנת פסיכולוגיותו של נורדוי, שהוא היה מסוגל יותר להשפיע על הציבור בריתוריקה הנפלאה ובהדרת פניו ושיבתו, מאשר בדו-שיחה ומשא ומתן מדינאי מאיש לאיש. ה“טריבון” הענקי הזה, בעידנא דריתחא שלו, בכבירות הארגומנטציה, בחום מזגו ובעומק הכללותיו, ברשפיו רשפי אש ובהכרת חשיבותו, לא היה מסוגל ביותר לשקלא וטריא-חביב-חשאית. איש לא הבין יותר מנורדוי את הפוליטיקה ואת הדיפלומטיה; אבל הוא לא היה דיפלומטי במובן הרוך והעידון, ההסתגלות והפשרנות, הפיוס וההרמוניה החברתית, מתת-יה זו של מתתיהו [הרצל], החן הצנוע והשקט הכבוש, המתגבר על כל התפרצות האישיות, והמודד כל תנועה וכל מלה בריתמוס חברתי – אי-אפשר היה לדרוש מאת הענק הגאוני הכביר והנערץ, שולל “השקרים המוסכמים”, מנתח ה“פרדוכסים”.

תחת אלה היו לו מרץ אמיץ ומרוכז, אופי שלם, מוצק ואיתן, ועצבים כפלדה. גם בעניני ההנהגה הפנימית לא אמר נורדוי, כאגדת המדרש ע“ד משה רבנו עליו השלום “הנני הנני, לכהונה הנני למלכות”. בקושי גדול נדרש להפצרתו של הרצל, וקיבל על עצמו את הנשיאות הציונית בצרפת. הוא היה חסר את הפנאי ואת הנטייה לעבוד כמנהיג רשמי, בכל דקדוקי ההנהלה והמשרדים. הוא חשב את עצמו – בצדק – ליותר ראוי, לתת פעם בפעם דחיפה עצומה לתנועה על ידי נאום גדול ולא להחליף את דינרו בפרוטות ארעיות. הוא גם לא אהב את הוד האולמים והדרת האסיפות ופאר הבגדים; וידוע, שבקונגרס הראשון עלתה ביד הרצל בטורח גדול, להמריצהו, ללבוש “בגדי ערב”. כיצד יעשה מעשי ילדות כאלה? בתו הנחמדה, הגברת מאקסה, סיפרה לי, כמה קשה היה להטות את לבו לקנות לו כובע חדש; בשום אופן לא רצה לטרוח ללכת לחנות של כובענים, ומן ההכרח היה ללכת בשבילו עם הכובע הישן ביד, לחפש כובע חדש כמידתו. אבל הוא נעתר באחרונה לבקשת הרצל, ויתהדר ב”בגדי ערב" קצוצי-הכנפים, משום כבוד הציבור. זאת לא היתה דמוקרטיות חיצונית, מכוונת – כמה שנא את ההפגנות האלה! – אלא רצינות והכרת חשיבות פנימית, וטירדת המחשבה של גאון, אשר בז לקטנות כאלה. בכל שעל הצורך, עמד והקריב את כל כוחו לציונות.

אחרי הקונגרס השני, בסוף דצמבר 1898, שלח נורודי לה“וולט” מאמר, מעיקרו, שיחה של ראיון, שהשיג ממנו הסופר המנוח מר לודוויפול בשביל “לוח אחיאסף”, ובו חיווה דעתו, ששיחות המנהיגים עם שרי ממשלות שונות על הציונות, אין להן ערך יותר מאשר לשיחות על הצגת חזיון על הבימה, או על תחרות הסוסים, כל זמן שלא יתאחדו הציונים בכל מקם להסתדרות אחת, שבשמה ידברו המנהיגים. השקפה זו הפתיעה את הרצל: “דעתו של נורדוי מבוססת – לא על תורת המשפט ולא על העובדה כשהיא לעצמה. בתור נשיא הקונגרס ובא-כוחם של הרבה ציונים יש לנו רשות די הצורך לדבר בשם העם היהודי”. נורדוי בעצמו יכול לשמש לו בתור “עד-מלכות”. אחרי הקונגרס הראשון כתב אליו נורדוי: “הוה חושב את עצמך כממשלה”. כל העניין הזה הוא, כנראה, גוזמה. נורדוי לא התכוון לשלול מאת הרצל את רשות השיחה עם שרי הממשלות, אלא העיר על אי-סיפוקו של האמצעי הזה ועל ההכרח של יצירת הסתדרות חזקה כדי לדבר בשמה. ככה גם התייחס נורדוי בספקנות אל המשא-ומתן של הרצל עם הדוכס הגדול מבאדן ועם בילוב. זה האחרון היה בעיני נורדוי “כמשתעשע, כרוצה לבלות זמן מועט בשיחה קלה עם אדם מעניין כהרצל, שבזמן האחרון היה לגיבור היום”. עד כמה קלע נורדוי אל המטרה בנוגע אל בילוב, נקל לראות מספר זכרונותיו של זה האחרון, שיצא לאור בגרמניה לפני איזה שנים, במקום שהוא מדבר על אודות “איזה עתונאי מווינה, שאומרים עליו שיש לו קצת כשרון… ושהיה לו איזה דמיון שהיה בדעתו להציע לפני הקיסר…”

ט

אחרי הקונגרס השני רשם הרצל ביומנו: “נורדוי היה נחמד, אפילו בתור משנה מצא את עצמו והצטיין מתוך כך. הפעם היה גם כולו ציוני. בפעם הראשונה היו דבריו ומחשבותיו כמו לא שלו. בשנה שעברה רק הרצה על הציונות”. אך זה היה רושם קל ועובר כאדם שרושם ביומן (האנשים שאינם מבחינים, נוטים לקבל דברים כאלה כספרות, בעוד אשר באמת הם רק סימנים של אימפרסיוניזם, כתצלומי קודאק לרגע, ואין לחשבם להלכות פסוקות). נורדוי התייחס אל הקונגרס הראשון כמו אל מסה ובחינה, ואל השני כבר כמו אל עובדה קיימת.

היה סכסוך בין הרצל ונורדוי גם בדבר הדין וחשבון הכספי, שצריך היה להביא אל הקונגרס השני ולא הביאוהו, יען כי הרצל לא רצה לגלות את דלותה של הציונות אז, ונורדוי חשב, להיפך, שהדבר הוא מסוגל להועיל “להראות כי חלשים אנחנו, ורק מחנה של קבצנים הננו”; וגם חשש להרצל, שמא יפול עליו חשד בדברים שבממון. “באחרונה הגיד – רשם הרצל – שהוא עומג על יד החוף ומתבונן בי, בראותו אותי, בתוך הנהר, מתאבק את הגלים (הרצל מוסיף בסוגרים: אמת!). שוחה אני היטב ובאון. רואה הוא אותי בסכנה, ורוצה לקפוץ אחרי ולמשות אותי משם”. הדין וחשבון לא הוצע, ואילו הוצע – לא היתה סכנה בדבר. הכוח הפנימי שבציונות שבאירופה המזרחית, שיצרנו אנחנו שם, היה מכריע גם את האפיזוד של רושם עובר כזה. נורדוי חשב, כסופר, לעשות רושם דווקא על ידי הגילוי של הדלות, והרצל המדינאי והמורה הוראת-שעה, לא רצה לגלות. בפרט זה, מצד העיון, עמקה דעתו של נורדוי מדעתו של הרצל. תעודת העניות היא לפעמים טובה מתעודת העשירות.

אגב, לציור אופיו של נורדוי בחייו הפרטיים – לכלליים: הוא היה מדקדק כחוט השערה בחשבונות כספים שלו, והיה זהיר שלא להוציא יותר משהכניס, הוא הפקיד את הונו, שרכש ממכירת ספריו בשנות השפע וההצלחה שלו, באוצר בנק אחד, להיות שמור בעד משפחתו ולעת זקנתו (ובזמן המלחמה הוחרם עולו וירד לטמיון הצרפתי), והיה מכלכל את נפשו ואת ביתו מהכנסותיו התמידיות מעבודתו הספרותית והעתונית, שיכולה היתה להימשך רק לרגל ריבוי לשונותיו, כי “כשברי תורה היו עניים במקום זה, היו עשירים במקום אחר”. בשנת 1900, אחרי הקונגרס הלונדוני, אמר לי בפאריס, ששם הייתי מבקר בביתו כמעט יום יום: “האנשים עושים קנוניה כנגדי. בגרמניה נשארו לי רק עתונים אחדים,ב יחוד ה”פוסישה" בברלין והנוייע פרייע פרעסע בווינה. את סיפורי אין קוראים עוד. ידעתי מראש שיתקשרו עלי כשאקניט את האווזים. אבל יש לי קוראים במקומות אחרים. הרי אני כותב בעד עתון גדול בארגנטינה. כל זמן שיש לי קוראים בעולם, אני כותב, ואחת היא לי, איפה הם".

ואמנם היו משלמים לו משכורת יוצאת מגדר הרגיל בין שחתם את שמו על מאמריו, בין שלא חתם – היה רישומו ניכר בתכונת לשונו ושינון סגנונו, ובעל זאת בקושי גדול הספיקו לצרכי ביתו המרובים, ולכן היה נוהג צמצום וחשבון מדוייק בעסקי עצמו, ורצה בשיטה כזאת גם בעניני הכלל, ומהציונות לא נהנה כל ימיו אף כשווה-פרוטה. דבר זה מפיץ אור יקרות על תכונת נפשו של נורדוי, אבל יחד עם זה גם על אי-סיפוק הזמן והכוח שנורדוי יכול היה להקדיש לעבודה הציונית. יגון של עלבון עמוק מבצבץ מרשימותיו של הרצל על מצבו בנוייע פרייע פרעסע, על היותו כפות למערכת כמשרת לחנות בעליו, מה שמנע ממנו את היכולת להתמסר לגמרי אל העבודה הציונית. גם נורדוי הגיד לו פעם, שלצערו הרב, איננו יכול להתמסר כולו לתנועה, כפי שהיה רוצה, שמא יזיק הדבר לעמדתו בה“פוסישע” והרצל מעיר על זה מנהמת לבו: “אוי לנו, כי כוח-תעמולה שכמותו אין אנו יכולים לשמור בשבילנו”.

מצד הטכני, בוודאי מוטה היה, ששני הגאונים האלה, שאיש איש מהם השלים את חסרונות חברו, יקדישו את כל זמנם וכוחם לתנועה; אבל מאידך גיסא, מהצד התוכני והפסיכולוגי, השפעתם היתה גדולה יותר דווקא הודות למדרגת חשיבותם ופעולתם בעתונות המערבית, ואילו עזבו את עבודתם זו, והיו יושבים מהבוקר עד ערב איש מול רעהו במדרש ציוני, והיו כותבים מכתבים, ומרצים הרצאות בכל אסיפה ציונית, דוגמת הנואמים והעסקנים הציונים שלנו, אזי לא עלה בידם מאומה. מן ההכרח היה, שהעבודה תלבש צורה זו, ולא אחרת.

מלים חריפות התמלטו מעטו של הרצל על אותם ממעשיו של נורדוי, שלא היו לפי רוחו. מאשים הוא אותו לפעמים, שלא הפעולה והבניין לו עיקר, אלא הפולמוס והניצוח. בסוף ינואר 1898 נשא נורדוי נאומי תעמולה בווינה, בברלין ובקלן. “נאומו הגדול של נורדוי היה אי-מוצלח, אי-פוליטי, בלתי-נכון. הרבה ממה שבניתי בעמל רב ובסבלנות מרובה, החריב הוא כלאחר יד. הוא היה מעניין כדרכו תמיד, אבל ללא-תועלת. הצלחתו היתה אישית, ולעניין הוא רק הזיק. לסוציאליות עשה לאלתר הבטחות, בלתי מבוססות, ואת חולשתנו גילה ואת כל שפלות ידינו הראה. לא הייתי מרוצה ממנו כלל וכלל, ולא העלמתי ממנו את הדבר”.

זוכרני את הנאומים ההם שהיו באמת קיצונים מאד כנגד הגבירים וכנגד היהדות הרשמית, בו בזמן שהרצל רצה למצוא מסילות אליהם. אבל צריך לדעת מראש, שנורדוי לא יהיה מטיף לאומי, שלחישתו לחישת שרף ועקיצתו עקיצת עקרב, שאיננו יכול להשתקע כולו בתעמולה ולכון את דבריו אל הפוליטיקה. את נורדוי אפשר היה לקבל רק עם הכבודה אשר לרגליו: עם הפילוסופיה הפוזיטיבית, עם מידת הבקורת השנונה שלו, עם חשבונותיו ועם סגנונו, עם נטיותיו ועם האידיוסינקרזיות המעניינות שלו.

חילוקי הדעות בינו ובין הרצל רבו, בנוגע לפרטים; אבל בנוגע לעיקר היה חייל נאמן עד יומו האחרון של הרצל, ומאז והלאה עד המלחמה שטירדתו מפאריס, שם ישב ארבעים שנה, וששללה את כל רכושו. כל היגיעות בעניין זה לטובתו, כל הבקשות, המחאות, התזכירים, ההמלצות כל ההשתדלויות – היו לריק! מה עמוק, מה אנוש היה הכאב! דמתה טרגדיה זו לטרגדיה של ה“מלך ליר”, כי אמנם “מלך היה האיש הזה בכל מידת אצבע”. הוד מלכות היה פרוש על הדרת פניו, על תפארת שיבתו, על שפריר נפשו הגדולה, על עוז הגיונו, על כוח דיבורו הקלאסי, על מדעיו ועל נסיונותיו. הטרגדיה היתה בהשתלשלות המאורעות ובהכרחיות תוצאותיהם. בשנות 1915–1917, בזמן התרקמות העבודה המדינאית, שהה נורדוי בארץ נייטרלית, בספרד. חומת הברזל הפסיקה אז בין ארצות ה“הסכמה” ובין הארצות האחרות. אף הארצות הניטרליות לא יצאו מהכלל הזה. על כל צעד היו שבע עינים חופשות ומרגלות. גם אחרי שביתת המלחמה, כשנפתח מלוא מחט סדקית לגולים לשוב, ונורדוי חזר לפאריס – מן הנמנע היה לשתפו בעבודה מדינאית. הייתי קרוב מאד לממשלת צרפת בעת ההיא, והרבה פעמים נסיתי, ולא עלה בידי, לא משום שנורודי לא היה ידיד צרפת. בעיני אני היה ידיד צרפת ואוהב-פאריס יותר מכמה צרפתים; אבל רוח המלחמה היה אז עדיין שולט, ורק מי שאין לו שום יחס אל המציאות יכול להעלות דמיון כזה על לב, שממשלת צרפת יכלה לנהל משא ומתן עם האיש, אשר בכל גאוניותו ועולמיותו, חשבה אותו לגרמני, יען כי היה כל ימיו סופר קבוע של העתונים הגרמנים. והיה גם רופא הצירות הגרמנית.

מן ההכרח היה, להימנע מכל הצעה כזאת, שהיתה עלולה לעורר חשד, ובכל זאת, כאמור, נעשו נסיונות ללא הועיל. באנגליה, הניגוד לא היה בוער כל כך; אבל היה יותר שקט ועמוק. כאמור לעיל, נודרוי היה ענק גאוני וגיבור פולמוסי סובייקטיבי במידה מופלגת כל כך, עד שלא הוכשר לשקלא וטריא נוחה, איטית, סבלנית, נמשכת לאין סוף. אין אדם, אך הכי גדול, מסוגל לכל התפקידים שבעולם. מסופקני, אם גיתה היה מסוגל לשבת בוועדה של וויימר – אף על פי ששימש כמיניסטר – ולדון בהצלחה עם הממשלה בעניין מדיני. ביחוד, אחרי תשובת נורדוי מספרד, כבר עבר הזמן, ולא היה מה לדון עוד. אם נכון הדבר שהפיצו מפריחי שמועות, שדעתו של נורדוי לא היתה נוחה ממה שהושג – אין ספק, שהדין היה עמו, ואין שום הבדל ופירוד בינינו, כי איש איש מאתנו דעתו אל היתה נוחה; והיינו והננו דורשים יותר; אבל הנוסח ההוא היה המקסימום, שאפשר היה להשיג – בהשתתפות כל כוחותינו.

אפשר היה לטכס עצה עם הגאון הישיש, וברכה היתה שורה על כל מועצה כזאת. השתמשתי בזאת בכל שעת הכושר וגם מחוץ לשעת הכושר. זה היה חלק חי וחשוב של ההיסטוריה הציונית. כך עשה הרצל, הירבה להתייעץ, להחליף מכתבים עם נורדוי; לא הירבה להטריחו בתור נושא ונותן, אבל זה לא היה דבר שבמעשה תכוף. זכורני, שבמשך הפגישה הראשונה אחרי שובו מספרד, ביקר במשך שעות את ספר הברית הוורסאלי בדברים חדים ועמוקים, פחות או יותר בסגנון ספר הניוון – והרבה היו דברי נבואה ונתאמתו במשך הזמן; אבל לפי שעה אי אפשר היה להוציא מהם תועלת כל שהיא. אין זאת ביקורת כנגד נורדוי, אלא ביקורתי כנגד קטני-הדעת שניסו לנצל את שמו בשביל ויכוחים פנימיים. אין גנאי לכוכב, שאי אפשר להדליק בו סיגריה, אלא גנאי לשוטים, שאומרים להדליק סיגריה באשו של הכוכב.

אין שום ערך לכל אותן תסיסות הרגע וחידודי היחסים, שרובם עלו בדמיונם של תאבי המחלקות והפולמוס, ואשר אם היה איזה קורטוב של אי-הבנה לרגע, הרי זה בטל ומבוטל לגבי גדלו ועומקו של נורדוי בציונות בתור שיטה, בתור תנועה עולמית, אשר בה היה סמוך להרצל ונשאר עד יום מותו המנהיג הגדול, המליץ הכביר, הלוחם הנלבב שאין כמוהו. מובן, שהאדם הגדול הזה, שחלם כל ימיו על דבר העתיד האדיר, לא יכול מצוא סיפוקו תיכף ומיד בהתגשמות של דרגה דרדקית, ובמרת נפשו התאונן על השהיות והדחיות, ונדמה לו, שאפשר היה לדחוק את הקץ.

עם ביאת שמשו – זרחה עליו שמש היהדות. בימיו האחרונים לא חדל לזכור את מקור מוצאו. האמת הפילוסופית שלו ושל רבו קונט, האמת שבטבע – בקעה ועלתה כגלגל-חמה גדול מאחרית חייו העשירים והנענים: שמעון בן הרב ר' גבריאל! תייר כל הארצות;צופה כל הדורות; עמוד הימני לכל עתוני-העולם הגדולים, היושב ראשונה במלכות הספרות הכללית; ראש המדברים; מרעיש עולמות המחשבה התרבותית; קלאסיק מובהק, שהיה ראוי להורות בקתדרה את הלשון הלטינית לפרופסורים, ושהיה מוכשר לכתוב לטינית כטאציטוס בשעתו; הבקי בכל חדרי הלשונות הרומאניות, שכתב ספרדית כסרבנטס ושבסוף ימיו, במשך ישיבתו בספרד, היה למומחה בעל מקצוע באמנות הספרדית; יוצר הסגנון הגרמני הכי עצום ועשיר; האמרכל שהיה משביר בר ידיעותיו לאלפי אלפים קוראים בכל העולם; מאיר הנתיב בפועל של הפילוסופיה הפוזיטיבית; העוזר הראשי בשיטת הפסיכולוגיה של עונשין של לומברוזו; רופא מומחה, צופה בחדרי נסתרות של האדם; חביב העם היווני, שחשב אותו לאחד מגואליו ומושיעיו, ויקם לו מצבות זכרון, ורחובות בערי ארצו קרא על שמו; איש-העולם, שחכמי מזרח ומערב, שרי המדינות וסופרי עם ועם היו משכימים לפתחו (בביתו ברחוב הנר, מס' 8) ומחכים במסדרונו – היה באחריתו יהודי זקן עני, מדוכא, נשכח, נעזב – חוץ ממשפחתו, שלא חדלה לטפל בו בחיבה, הוא ציווה לפני פטירתו להעטיפו בטלית ולהביאו לקבורה כמשפט היהודים החרדים, ולבסוף הובאו עצמותיו לארץ ישראל. לא ליוו אותו – לא היוונים, שעזר לשיחרורם, לא הגרמנים, ששיפר סגנונם, לא הספרדים והארגנטינים, שחונכו על מאמריו, לא הלטינים ולא הצרפתים, אך אנחנו היהודים העבריים, בעיר העבריה שלנו, בתל-אביב, שם מקומו בעולם האמת.

הוא היה גם איש הדור, גם איש הנצח, דורו נסע ונגלה יחד עמו בגולה, נצח עוזו ברוחנו ובזכרוננו אנו – במחנה יהודה

[פאריס, ט“ו בטבת תרצ”ה]

צריך לרכוש פרספקטיבה זמנית, אם רוצים לשפוט על אישיותו של אדם גדול. “אין נביא בעירו!” אומרים. כדי להערוך ערכו של גדול יש צורך לא לפרספקטיבה זמנית בלבד, אלא גם לפרספקטיבה מקומית. כך אומרים העולם. אבל לא כל המימרות נכונות. הוא היה נביא בעירו! וגם לא להיסטוריקן אנו נחכה, שיבוא לגלות את דעתו. פה אנחנו נוציא את רגשותינו הפורצים מלב. ואפשר שדווקא המקומיים, קרובים במקום, קרובים ברוח, הם יעלו בידם יותר משתעלה החקירה הרחוקה.

צבי פרץ חיות לא פרט הוא, לא אינידיבידואום, אלא הסתדרות רוחנית. וכדי להכיר את זו יש לחזור בהיסטוריה אחורנית כמה דורות, אולי עד ר' צבי הירש חיות, הרב מז’ולקוב. שלשלת היוחסין לא פסקה עד היום מישראל. ויש שגם יהודי מודרני אומר בגאון: “זקני היה רב פלוני וכו'!”. אבל שהמסורת הגיניאלוגית תלך ותימשך, תלך ותתגדל ובאותו קו ממש – זהו דבר יוצא מן הכלל.

ר' צבי הירש חיות היה אחד הגאונים המצויינים שבדורות הבאים אחרי ה“שולחן ערוך”. בתקופה מאוחרת זו עולים על האופק גם בעלי השכלה. ר' נחמן קרוכמל, חלוץ כמעט קדוש, בפינה נשכחת בטרנופול. אם ידענו עיר זו, הרי אך משום שחי שם רנ“ק. כמו כן ר' שלמה יהודה לב רפופורט (שי"ר). דור-דעה זה השאיר לנו חליפת מכתבים של גדוליו: שד”ל, צונץ, גייגר, יוסט, פרנקל, ועוד. אחד הגדולים שבהם היה גם רצ“ה חיות מז’ולקוב. הוא היה אז מעין “הכשר” להשכלה, מופת חי שאין ניגוד בין תלמוד ו”חכמת ישראל“. אם אפשר היה למבקרים להטיל ספק בגדלו התלמודי, למשל, של שי”ר, מן הנמנע היה זה לגבי רצ"ה חיות. בגאוניותו התלמודית היו הכל מודים. בספרו “מבוא התלמוד” ובתשובותיו אנו מוצאים דברים מפתיעים. ואם לא נמצא בו שיטה של אקדמאי מודרני, אבל התאמצות לאיחוד תורה וחכמה נמצא בו. הוא פעל הרבה להרמת הישיבות. לא כאחדים שהביאו את אור ההשכלה מן החוץ הביתה, אלא הוא נשאר בישיבה, ושם בפנים יצר אוירה חדשה, הכנה, מעבר לתקופה הלאומית שלנו, החדשה.

קו זה הולך ונמשך מן רצ"ה חיות מז’ולקוב עד ר' צבי פרץ חיות של עכשיו. מסורת-יוחסין זו הרי היא ככל המסורות היהודיות, לא מעשה חנוטים אלא מסתגלת אל הזמן. ראו את פני הרב מז’ולקוב ואת פני הרב מווינה – כמעט אותם פנים עצמם. כך גם הרוח, וכך גם המעשים.

רב בקהילת ווינה! קהילה עתיקה זו יכולה להתפאר, שכל אחד מגאוניה האחרונים יצר דבר מה. מנהיימר, המטיף הראשון, מן המצויינים שבדור, יהודי נלהב; ילינק, שמחוץ לווינה אהבוהו יותר מאשר בווינה גופא, שאת דרשותיו היו דרשנים אחרים חוזרים ומטיפים, ילינק העברי, שבזמן “השחר” הביא את האידיאל העברי לביטוי, ילינק בעל הקבלה והמדרשים; אחריו גידמן ואח"כ חיות!

ההיה זה רב? רב בימים קדמונים היה זה טיפוס אחר. הרב היה מעין פקיד, אבל לא זה בלבד. יש כתר תורה (“גייסטיגקייט”) בישראל, אבל לא כתר כהונה (גייסטליכקייט"). הרב אינו אישיות מקודשת. אמנם היתה ה“סמיכה” בימי קדם, אבל עכשיו איננה. עכשיו אך הידיעות מכריעות. אם יש למדן בעיר, היודע יותר מן הרב, אז הוא הרב. כי התקנות שלנו – התורה, ודיפלומי האצילות שלנו הם דיפלומי הידיעה. גם לא הנאום היה עיקר אצל הרב. לזה היה ה“מגיד”. העיקר היה הגאון, והנאום לא היה מכריע כלל. לא ידענו על דבר הגר“א אם ידע לדרוש. ואפילו דרשנים כר' יעקב מדובנא, בעל פה הזהב, לא היה להם אלא ערך עממי. אבל העם במובן העליון לא הכיר אלא את בעל התורה, את ה”גדול". כיבוד זה שמחלק ציבור לתורה אופיני הוא לאותו ציבור ולכל מקצועותיו. היו אפילו קהלות, שלא היה בהן רב כלל, אלא “גדול” אחד, וכל דבר הקשה יביאו אליו. וקהילת מינסק למשל תוכיח¹.

גדול כזה היה חיות, במדע ובתורה. לא זה אצל זה, אלא זה לפנים מזה. וכך פנה חיות אל הרבנות, באופן אחר לגמרי, לא בתור “רב”. גם אילו לא היה רב כלל, היה גם כן מביא ברכה לעם ישראל. הוא היה מורה וחפץ להורות. התוצאות שהשיג הן אגדיות ממש. הלכתי למסעי באיטליה ארץ עבודתו ומצאתי שזהו פרק פלאי בקורות ישראל.

הוא בא לאיטליה. לא איטלקית ידע ולא את היהודים האיטלקים. בקורות העבר שלנו מפוארים הם יהודי איטליה. אם נפתח, למשל, את הספר “פחד יצחק”², וחשבנו שאנו נמצאים בסביבה תורנית של פולין: גדולי תורה וגדולי חכמת ישראל. עברה רוח ואינם. מדוע נשארו באיטליה יהודים במספר מצער כל כך? זוהי פרובלימה. הם עברו דרך תקופה גריבלדית, השיגו את שחרורם. וסחו לי יהודים זקנים באיטליה: “סבלנו פה הרבה – אבל יכולנו; עכשיו יש לנו דבר שאין אנו יכולים לכלכל עוד: החופש…” מצאתי שם אך “שיירי אנשי כנסת הגדולה”, שוויון רוח, חורבות של הגיטו, “נמושות”…

ונפלא הדבר, ששני יהודים מזרחיים, פולנים, מרגליות³ וחיות, שינו את המצב. נכדו של הרצ"ה חיות בא לפירינצי, עיר הריניסנס, ועורר שם ריניסנס יהודית. קשה מאד להצטיין באיטליה על ידי חכמת הדיבור, הריטוריקה, במקום שהמסורת של ציצרו עודה חיה. ובא בחור מברודי, מן היהודים המזרחיים, שבזים להם כל כך, ועשה מהפכה. הלא גם בווינה הצטיינו פעם יהודים מן המזרח, ודי להזכיר את דוד היינריך מילר⁴. אבל באיטליה קשה הדבר הרבה יותר.

שני הנזכרים היו חלוצים. ברוח השקפתנו היה שם מדבר שממה, ובאו שני אלה ועשו ישוב. שני החלוצים הקימו שם סמינר. התחילו מפרשת הבריאה. לא עבודה היתה זאת, אלא יצירה, עבודת “ששת ימי בראשית”. זוהי ריניסנס! אפשרות-עבודה כזו יש אולי אך לנו היהודים, העם, שלכאורה כבר עבר ובטל מן העולם, ובאמת הוא נמצא אך במצב של מוות מדומה. באיטליה לא מצאתי “כרוניקה” חיות, אלא את האגדה חיות. אמרו לי שם, שכל מה שנוצר אצלם ביהדות – מחיות בא. הוא וחברו יצרו שם את ה“ריוויסטה”, יצרו יהדות.

בקונגרסים אנו רגילים לפגוש יהודים אכסוטיים, וכשפוגשים חדשים אנו שמחים, מתפלאים. כך פגשנו בקונגרס הראשון את הרב מניאפול – והשתוממנו. עיר זו היתה אז לנו מעין “מעבר לנהר סמבטיון”. היום אין הדבר חידוש עוד. קיבוץ שלם של צירים מאיטליה בא אל הקונגרס האחרון. איך זה קם הדבר? אחד מהם, פאצ’יפיצ’י, נואם עברי, אפילו אמר לנו דברי מוסר על דבר מיעוט עברית בקונגרס. איש משכיל, עורך דין – ומתלהב בשביל השפה הלאומית. קנאי כמעט… איך בא נס זה?… שמעתי תשובה אחת: חיות!

הוא יצא ערירי. אך דור שלם באיטליה הם ילידי רוחו. ואם כבר אפשר היום בפלורנץ לדבר עברית באסיפה ושיבינו – זכותו של חיות היא שעמדה להם.

אבל תחית ישראל באיטליה אינה אלא אפיזוד בחייו של חיות. הוא היה מפרש גדול, פילולוג, וכתב על “חכמת ישראל” בהרבה שפות. באיטלקית כתב כמה עבודות בסיסיות, ומבינים השתוממו על יופי שפתו האיטלקית. אכן יש עוד מלומדים בישראל, אבל כאלה שיהיו כותבים עברית גם כן – אין עוד. כמעט נעשה הדבר בעולמנו למונופולין שיהיו כותבים “חכמת ישראל” דווקא בשפות לועזיות, בשעה שהמקוריות דורשת, שיכתבוה אך בעברית. חיות הפרשן מילא דרישה זו באופן היותר טוב. וכה הוא נעשה גם מנהיג בשדה חקירת התנ"ך. ידוע פירושו המהולל על תהלים אבל הפירוש היותר מתאים והיותר אמיתי לספר תהלים היה הוא בעצמו!

הבאנו את “חכמת ישראל” הביתה. ימים רבים היתה שכינה בגלות, היתה מתורגמת, לעמים הביא הדבר תועלת מרובה: בתקופת האליליות ובתקופת הערביים – להשכלת העולם. אבל אנחנו היהודים חיים אך מפי ספרינו אלה שנכתבו או ניתרגמו לעברית. זהו ערך השיבה שלנו לשפת עבר. וזה עשה חיות. המיתודיקה, הדייקנות בחקר כל פרובלימה, הקיצור, הבהירות – כל אלה הורה לנו חיות, ובעברית. זוהי זכות בת-אלמוות. זוהי תהילה עוברת אל מעבר לגבולות אוסטריה, משותפת היא ליהודי כל העולם.

גם את מהות חייו אפשר להבין אך בעברית. יש מושגים עברים שביאורם קשה. למשל: תלמיד-חכם ועם-הארץ. מלומד אינו עדיין תלמיד-חכם ואיש לא-לומד אינו עדיין עם-הארץ. תלמיד-חכם הוא גם חובב תורה ומכבדה, ועם-הארץ אינו נעור וריק. אבל אלה עוד אפשר לתרגם בקושי. בקושי גדול עוד אפשר לתרגם את המושגים צדיק ורשע. ואמרו: צדיק הוא האידיאל העברי, האיש הטוב, ורשע הוא איש רע. אבל יש עוד בצדיק מה שהוא מיוחד לנו, מונח בטבע הגזע שלנו, למשל: רחמנים בני רחמנים! דרך אגב: העיקר הוא בני רחמנים. כבר האבות סבלו הרבה, ולכן היה יחסם אל בניהם ואל אנשים זרים שונה לגמרי מיחס שאר בני האדם במצב דומה. משום זה לא נכון הדבר שצדיק הוא איש טוב ורשע הוא איש רע. יש דבר, שבחוץ קוראים לו אהבה, אבל זה שלנו, שלנו, של ישראל רחמנים בני רחמנים – לזאת, לזה אנו קוראים צדיק.

ווהוא היה צדיק כזה! הצדיק מתחום החסידות! שיטה זו לא הביאה רבנים, לא הקימה גדולים, הלא הגר"א התנגד לחסידות. ובמה זכתה זו להכנס ליהדות? אפשר בשינוי נוסח התפילה? הלא אך ורק על ידי מושג הצדיק! אמרו החסידים: הלמדן – אנו מכבדים אותו, אבל אנו בני אדם אומללים, רוצים סמך וסעד. אנו צריכים לצדיק אוהב. ונחמה נמצא בעניינו כשאנו נסמכים בו…

הוא לא היה צדיק של ווינה בלבד, אלא של היהדות כולה, של בני האדם כולם, כי אהב את הכל. את הטרגדיה ווינה, למשל, הוא תיאר בלונדון כמות שהיא, והועיל בזה הרבה לריהביליטציה של שם ווינה בעולם. אכן מי יודע אם ימצא לו את ההיסטוריקן ההגון לכך! הוא יצא לרחבי תבל, חולה, עניו, לטובת בני אדם, לטובת בני עמו. ובכל זאת היה קשה כארז בתכניתו, במגמתו, בדרכו. מה שעזר לאומללים מכל המינים – לזה לא נמצא כרוניסטן עדיין. אבל כל אלה פעל צדיק זה!

הוא היה הסינטיזה של כל דבר טוב. אף על פי שהוא בעצמו היה מדקדק במצוות, היה סבלן לגבי אחרים. חפשי ברוח ואדוק במנהג – אך בין גדולים קדמונים נמצא טיפוס כזה. סיפוק רוחני הוא לדבר על אודות חיות. אומרים שהיו פעם אנשים פרושים מן העולם הזה, ועכשיו אין למצוא אותם עוד אלא בפינות נידחות שבפודוליה וכדומה. אכן רואים אנו, שהם נמצאים גם באווירת ההשכלה, בעולם הגדול.

ומה היה חיות בשביל הציונות? נכלול זה במקרא קצר: הציונות היא הרצל, הציונות היא חיות! איש טוב ויהודי טוב – והתוצאות הגדולות לעבודת הלאום כבר באו בהכרח.

למי כאן האבידה היותר קשה? לכם אבד אביכם, מנהיגכם, אבידה לשפת עבר, אבידה למדע. אבל לאוניברסיטה העברית אבד הפרופיסור שלה! כשייסדו את המכללה בירושלים היה השם חיות קשור אליה קשר טבעי, מאליו. הוא, האידיאליסט, איש הריניסנס, הוא הראוי לעבור כעמוד אש לפני התלמידים. וזוהי הטרגדיה הכי גדולה לנו! שם על הר הצופים, שם היה מקומו – ולמקומו זה לא בא!…

הוא הלך לו והעשיר את הפנתיאון שלנו. על כנפי תהילה יינשא שמו מדור לדור.

[1928]

¹

הנני מתכבד לפתוח את האסיפה. ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.

אחרי 40 גלויות שגלתה סנהדרין החדשה, הועד הפועל הציוני, דרך כל הוינא’ים הקלן’ים, הברלין’ים והלונדון’ים הננו נמצאים סוף סוף כאן בביתנו. השמחה גדולה. אני מקוה כי רוח ירושלים תשכין ביניכם אהבה, אחוה, שלום ורעות. הישיבה הראשונה של הועד הפועל בארץ ישראל, בירושלים – המטרופולין של האומה היהודית בעולם, תפתח תקופה חדשה בעבודת התחיה ובבנין הארץ.

שמחתנו מהולה, בצער. אנו חדורים כולנו כאב. אנו עומדים כולנו בחרדת הקודש וביראת הכבוד לפני הכסא הריק הזה משמאלי, העטוף שחורים. אנחנו מספידים במקום הזה שבו צריך היה לשבת ראש חברנו, אחינו וראש לנו, המנוח אריה ליב מוצקין ז"ל. אי אפשר למחות את הרושם ולשכוח את אותה האישיות המיוחדת במינה שההסתדרות הציונית והועד הפועל זכו להיות מונהגים על-ידה במשך הרבה שנים.

זאת היתה אגדה. ילד פלא, עילוי למתימטיקה, הובא לברלין לפני כיובל שנים. ברלין היתה אז מרכז המדעים, ובמקצת גם מרכז החופש המדיני. הביאו את הילד מהעיירה הקטנה ברוברי, הסמוכה לקיוב, לעיר הגדולה קיוב. שם עמדו על כשרונותיו והתייעצו מה לעשות בילד הזה. הרגישו שאיזה אור גדול בא לעולם עמו ורצו לתת לו את היכולת לפתח את כשרונותיו וללמוד במקום מתאים. היה אז בקיוב אחד העסקנים המצוינים שלנו בקונגרסים הראשונים פרופ' מנדלשטם. החליטו לשלוח אותו לברלין. שם הכניסו אותו לבית פרופ' דוד קסל. זה היה אחד מחכמי ישראל בגרמניה מחוקרי המקורות ואחד מאותם האנשים המעטים שריח היהדות והתורה מהזמן הקדמון עוד נשאר בו. בחוג מבורך ומעולה חונך הילד והספיק לפתח את כשרונותיו. שם גמר את חוק הלימודים בגימנסיה, ושם קנה לעצמו ידיעות שאפשר לרכשן בברלין. למד את הדייקנות שנשארה בו לכל ימי חייו, נטיה למספרים ולהרכבות בכל מה שמתמטיקה נותנת לאדם. נכנס לאוניברסיטה. התחיל להתערב בויכוחים באגודת הסטודנטים, התחיל לשמוע וללמוד, ומתוך הלימוד נעשה למלמד, נעשה לראש המדברים בכל מקום.

גם אני הייתי מבקר שם מפעם לפעם. כל אלה ששמעו אותו זוכרים את מוצקין, שבכל מקום שהיתה אסיפה הוא היה בא לשם והוא נאם בביאור הרעיון הלאומי שהיה אז משום גילוי דבר חדש. גם עשה אספות, הקהיל קהילות. עליו אפשר לאמור את הביטוי שהוא היה “רב פעלים מקבציאל”. הוא הירבה לפעול וקבץ יחד, חיבר, לא כל כך ספרים, אלא חבר אנשים, איש לאיש, כוח לכוח, יחיד ליחיד. והסגולה הזאת נשארה בו כל ימי חייו. הוא לא היה מן הרודפים אחרי כבוד לשבת בראש, אלא היה איזה דבר תוסס בפנימיותו שהכריח אותו לנהל את האסיפות. הוא היה אחד מהמעוררים הראשונים לרעיון הלאומי והא"י עוד בתקופת חיבת-ציון. חיבת ציון היתה תנועה גדולה בעולם היהודי כבר בזמן ההוא. כבר אז היתה תנועה של מעשים. אולם בכל ארץ וארץ היה לה אופי מיוחד, באשכנז היה לה אופי אקדמי. והימים ימי מלחמה עם המתנגדים מימין ומשמאל, ולא רק מימין ומשמאל, כמעט עם כל מחנה היהודים באשכנז. כמעט כולם עמדו מנגד ואלה המעטים, חלוצי החלוצים, היו צעירים אשר באו מארצות אחרות. והצעיר הזה, שהיה עילוי במתמטיקה, הפך את פניו מההנדסה, והשקיע את עצמו באותה העבודה העיונית של הכשרת הרעיון הציוני.

עוד לפני שהיה הקונגרס הראשון היה הוא אחד העסקנים הראשונים והנואמים הראשונים לא רק בברלין עצמה אלא גם בערים אחרות. בימיו, לרבות הלילות, עסק מוצקין באסיפות. זו היתה עבודה יסודית שבלעדה לא היתה לנו ההסתדרות הציונית. וכאשר נשמע השופר של משיח, וכאשר נקרא הקונגרס לבזל, היה הוא אחד הראשונים שלא פקפק. רישומו היה ניכר כבר בקונגרס הראשון. הוא טיפל בתכנית הבזילאית. בכל העבודות היסודיות התיאורטיות ראינו את מוצקין לא רק בפיו אלא גם בעטו, בכתב. לא כתב הרבה, אבל החליף הרבה מכתבים.

מוצקין היה אחד המומחים בשאלות היהודים ברוסיה, לכל אותו פרק הפרעות, הרדיפות והגזירות, לכל אותה התקופה של הנדודים, היציאה מרוסיה לאמריקה. כמעט שלא נעשה בעל מקצוע לענין הפוגרומים. והוא זכר את הכל, כי היה לו זיכרון כבור סיד אשר אינו מאבד טיפה. וכאשר רצינו באותו הזמן לדעת איזה דבר על בוריו בנוגע ליהודים ברוסיה, היינו פונים אל מוצקין. שלוש שנים אחרי פטירתו של הרצל, אחרי הפוגרום שהיה בשדליץ, רצינו להוציא לאור ספר על הפוגרומים. פנינו למוצקין. הוא חיבר כרך היסטורי מרובה-ערך אשר בו אסף וליקט את כל החומר החשוב על הפוגרומים. הוא עבד בעבודה זו יחד עם חבר של מומחים, שביניהם היו גם אנשים שלא הסכימו עם מוצקין בנוגע להשקפותיו הלאומיות, אבל כל הזמן כיבדו והעריצו את מוצקין כבעל מקצוע בשאלת היהודים ברוסיה.

ובתנועה הציונית אנו רואים אותו הולך באמת מחיל אל חיל. אני זוכר פרק אחד בחייו. נשלחה משלחת ע“י הועד הפועל הציוני לא”י. זה היה בזמן שהמרכז היה בברלין. למשלחת, שהיתה צריכה ללכת לא"י ולבקר את הענינים עד כמה הם מתאימים לתכלית שלנו, נבחרו מוצקין, יוליוס סימון, בוריס גולדברג, ואנוכי. עשינו בה חדשים אחדים, ומסרנו חומר על ביקורנו. אותו החומר ישמש חומר היסטורי על תולדות הישוב בזמן ההוא.

בראשית המלחמה יצאנו שנינו יחד מברלין לקופנהגן. בחודש השני למלחמה נפרדנו. אני הלכתי ללונדון והוא נשאר כמעט כל ימי המלחמה בקופנהגן, חוץ מזמן קצר ששהה באמריקה והשתתף שם בעבודות ההכנה לקונגרס היהודי באמריקה שהועיל הרבה לתנועה הציונית, ושעשה הכנות גדולות בשביל ועידת השלום בפאריס. רק עברה המלחמה, רק התחילה התקופה של שביתת הנשק, נפגשנו בפאריס ועשינו את ההכנות למלחמת ההגנה על המיעוטים. ואז מתחילה אותה התקופה בעבודתו של מוצקין בפאריס, הידועה לכולם. אחר כך עברנו למקומות אחרים. היו לנו ימים טובים ורעים, בשעה שנתקבלנו בועידת השלום. אבל היו זמנים קשים, בשעה שצריך היה להלחם עם ממשלות שונות על הכרת זכויותינו. לא אגע בכל הפרטים ההם. אני רוצה רק לשים כבוד לאותו הנשיא שהיה כל כך מרובה הצדדים ושהיה באמת רב-פעלים מקבציאל.

הלך והתפתח מתוך עצמו, למד הרבה וקנה לו ידיעות, וקנה לו נסיון גדול. הכרנו בו ובחרנו בו להיות ראש הועד הפועל וראש הקונגרס. והוא הצטיין בשני תפקידיו אלה. כולכם זוכרים איך מילא את תפקידו והכיר כל דבר, והיה מדקדק בכל דבר קטן, אבל לא נשתקע בקטנות. הוא עסק בקטנות כדי להשיג את הגדולות. בכל ימיו לא שכח את משאת הנפש הגדולה, שבשבילה נוצרנו ובשבילה נוצרו חוקים ודיני דינים, אספות וקונגרסים. היו בו סגולות של השכל הישר, היתה לו סגולה של הגיון בריא, של כוח זכרון משום מתת אלהים. והעיקר–היה לו לב טוב ומזג טוב. התנועה הלאומית איננה מקצוע מדעי, שבו מספיק שאיזה איש יהיה חכם גדול ויהיה בקי במקצועו. צריך גם לב. רחמנא לבא בעי. בציונות – על אחת כמה וכמה. היה לו לב מרגיש, אוהב, היה נאמן לאלה האוהבים אותו. לא בגד מעולם באיש ולא בגד מעולם בדעה. היה נאמן רוח, נאמן בדבריו, עומד בדיבורו וקיים מה שהבטיח עד כמה שיש בכוח אדם לקיים. זאת היתה הרכבה של מידות טובות עם מעלות גדולות.

יש פה דבר טראגי מיוחד שאותו אדם, שהשתוקק כל כך והשתדל כל כך ודיבר על לב כל אחד מאתנו, והתפלל אלינו ואמר לנו: בואו נתאסף בא“י, למה אתם נודדים מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, דוקא על אותו האיש עלינו לאמור “קריינא דאיגרתא להוי פרונקא”². זה שעורר אותנו להתאסף בא”י לא הספיק לבוא אתנו לארץ ישראל. ומקומו נשאר פנוי בתוכנו.

אולם אחטא לאמת אם לא אעמוד על התקופה הראשית שלו, תקופת ההוד היותר גדולה בעיני העם היהודי, בתקופה בה כיהן כנשיא הקונגרס. הקונגרס – זהו המדור הגבוה ביותר שלנו, הגבוה מעל גבוה. הוא ניהל את הקונגרס ומילא אותו בתוכן שלו ועל כל צעד ושעל היה מורגש מוצקין, נשמתו היתה בתוך הקונגרס הציוני. אינני יודע כמה יימשכו עוד קונגרסים וכמה תימשך עוד הפרלמנטריות בעולם. אך אם נדבר על פרלמנטריות יהודית, הרי מוצקין היה ויישאר בהיסטוריה כהתגשמות הפרלמנטריות היהודית. אפשר להגיד שמוצקין היה קנאי, אשר מסר את נפשו על החוקה הקונגרסאית. היו גם ביניכם אנשים שהזהירו את מוצקין שלא יפריז על המידה במסירותו זו, כי את בריאותו הוא קובע. הרופאים דיברו על לבו. אשתו דיברה על לבו; אבל כל זה לא הועיל. ובכל העבודות האחרות שעשה בגלוי ובחשאי היה שוקע ימים ולילות.

נעדר מאתנו אותו יחיד הסגולה, אותו איש האשכולות, אותו החביב, אותו הפועל – זה התואר הגדול ביותר שאני יכול לתת לאיש – אותו הזקן שהיה פועל יותר מן הצעירים, אותו בן גרמניה שהיה יהודי רוסי, יהודי מזרחי יותר מכמה מהיהודים המזרחים, אותו האיש היקר שהיה גם בעל דעה לעצמו, אבל שהיה גם מכבד ומחבב את כל הדעות השונות שישנן בתנועה הציונית.

בלפור – ידיד עם ישראל / נחום סוקולוב

ידיד עם ישראל! ידידים מעטים היו לנו היהודים, זעיר שם זעיר שם, מליץ אחד מני אלף, פניני טל טהור במצולת המים הזידונים, סניגורים ופרקליטים לדרוש את משפטנו ולתבוע את עלבוננו טענות-צדק ותומת לב מהלגיונות של מלאכי חבלה, בשל החמס הנעשה לנו, בתור בני אדם יחידים, נגועים ושדודים ועשוקי משפט; ויעשו לנו טובות; ואנו מחזיקים להם טובה. גם ברוכים יהיו.

אפס כי הטובות ההן היו טובות קיקיון, אבק פורח וצל עובר. ידידינו ההם רצו להעמידנו בתור האדם ובחברת האזרחים, במשענת מוקקים; ויצליחו מעט, או העלו בידם חרס. ויש אשר הסירו את הכבלים מעל ידינו ורגלינו, ויטילו אותם על בבנו. ויש אשר היטיבו מעט מזעיר ליהודים, אך חצבו קבר לעם ישראל. נלאו למצוא הפתח לפתרון שאלת היהודים. מחליקים היו על השטח, וחדור לא חדרו לעומק הענין…

לא באלה חלק בלפור. הוא, כמונו הציונים, צפה מתוך שפופרת אחרת ומעל מגדל צופים אחר. הם ראו מראות בשר – הוא, החוקר לכל תכלית, ראה מראות אלהים. הוא כתב את עמנו לחיים. כי על כן היה בלפור ידיד עם ישראל. על כן נתארג ונתרקם עם קורות עמנו בימינו ולעדי עד, קשור עמהן בקשר אמיץ לא ינתק. על כן שם עולם נתן לו, אשר לא יכרת.

שאלת עם ישראל היתה לו הדמעה הבוערת, הדמעה מהבכי העתיק שעל נהרות בבל, יוקדת בגלגל עינה של האנושיות. בנקודה זו נתרכז. הוא ידע את כל תקפו וקושיו של הקשר הגורדי הזה; אבל הוא הבין, שאין לקשר זה מתירין באופ אחר. בולדווין, מי שהיה לשעבר נשיא המיניסטריון, קראהו במספד שקשר לו: תנא בתראה מסבי דבי אתונא ( The Last Athenian ) מפני שבלפור היה בנעוריו חבר קבוע לחברת תלמידי חכמים, שדגלו בשם אתונא. אנחנו היינו אומרים: תנא קמא לחכמים, שמסתכלים בשאלת היהודים בשום שכל, בזכזוך ונהורא. הוא התסכל בקורות היהודים לא כמו ביריד של מאורעות, לא כמו בראי-נע של חליפות חמס וחסד, אך כמו בדרמה שפניה כלפי מזרח, מסתבכת והולכת, שמחייבת את העולם בצו מוחלט, לפתור אותה כהלכה על ידי מנוח ומבטח, מרכז ומעמד לשאר עם עבר בארץ התחיה.

הוא הרגיש בצערנו בזמן המלחמה העולמית [הראשונה], באותו ליל הסופה והסער אשר כיסה תבל במעטה זוועה איומה. “בראותי כל עיר” – לא על תלה בנויה, אך מובטחת לשוב ולהיבנות, ועיר אלהים, ישראל, היוכל להתקיים כחטיבה אחת בעולם? מה משפטו, מה אחריתו?

לא חסדי רגע, לא הקלה או הנחה לשאלת היהודים אך כל שאלת היהודים, ויותר מדויק: שאלת עם ישראל, עמדה לפניו, עם הפתרון, שאין בו קלות ורפרוף, אבל יש בו רצינות וכובד ונצחיות – כמו בפרשה של ספר תהלים, ואם רוצים דוקא באתונה – כמו בפרק של אפלטון. דבר זה לא היה דמיון של רוזן, גחמונית של בארון, נפתול של דיפלומאט. הוי, “היורדים מצרים לעזרה”, הוי, הקושרים נימא בנימא וחבל בחבל, מלונדון לתעלת הסואץ! אל תתורו אחרי אמתלאות ועקיפין ועסקים! אל תחטטו בפרכיות ובעיות, השערות ופלפולים! הרי גם זה ראי-נע ואבן מסמא ואסמכתא בעלמא! זהו אחד מל"ב פירושים שיש להם מקום; אבל לא זה העיקר. אנחנו בנימו ונוסיף לבנות על צור איתן, על סלע ישראל. המרכז והנקודה הפנימית שבהם נקבצו כל קוי האור של בלפור היו נצח ישראל וארץ ישראל.

משבר של אלפי שנים! היה רגע היסטורי אשר אז עלה המשבר הזה למרום קצו.

ביתנו רטט על אשיותיו כמו על צבים, שהתחילו מזדעזעים ומקשקשים בשריונותיהם הכבדים בשממון ובבהלה. גם בשעה שבת צחוק סלסלה את שפתינו, דבר מה געה בקרבנו. שלל צבע פרחינו דהה, זיום פנה, והודם נהפך למשחית. צפרי רננות התעופפו בחוץ, ותצמדנה לכל כרכוב ולכל גזוזטרה על חלונות צוררינו. בספרינו כמעט נמחקו האותיות המזהירות לפנים ונטשטשו השורות. זרם החיים נעצר ועמד. קפאנו על שמרינו. בלילות ההם הלכנו הלוך וירוד, הלוך ודל. בלילות עמל ההם פגש פגשנו בסמטאות המעוקלות ובמבואות האפלים את העתידים לבוא, דוויים ומדולדלים, שוממים ומתנוונים, לחיים שקערורות ומקומטות, עינים מוקפות טבעות מעין התכלת, סוקרות סקירות מוצלפות אלכסון, שמלתם בלתה עליהם ורגלם בצקה, כמו מוכפנים וצמים, אלמי-ניבים, בלתי מכירים אותנו, כאנשים, שכבר מתו לפני דורות, ושכבר נהפכו לאבנים; אבל הם שתקו, אף כי הם היו החלוצים הבאים, אפס כי טרם בא העתיד והיו טופחים בידיהם על מצחם, מסתירים את פניהם במפלשי הזמן, וכמו מוטלים מתחת למים במצולת הדכיים, ברוח נמוכה ונפש שפלה, בלי ראות דבר, זולתי תחתית השרטונים וקליפות הקונכיות והשבלולים והדגים המצופים קשקשים והכבלים והעוגנים, שהספנים הנלבבים מטביעים מלמעלה, עם כל גל וגל העוברים על ראשיהם. לאי דמינו; היינו לבדנו. איש לא היה עמנו מהעמים האחרים. הכל יצא מתוכנו – לא ידענו לאן. כל קומה נכפפה, כל עין דמעה או כהתה, כל גרון ניחר, כל שפה נאלמה. היינו צרורים בצרור כתבים ישנים, שכולי מטרה ותכלית, רשים וערירים, מתחכמים דלי מעשה ואכולי רקב.

ויהי בוקר! כרוזא קרא בחיל: העם היהודי! הזבול והמעון לעם היהודי! בין האגרופים המעוצמים, בין יערות הכידונים והרי הגעש, המקיאים אש וגפרית ורעם בגלגל, נשמע קול כקול נשאו צופים על ציון ועל מקראיה, כקול הימנון כנור אשר יהמה מרחוק, משפט עם עולם לא אבד עליו כלח, משפט ארץ עתיקה, עזובה ושוממה התובעת את עלבונה!

קרן שמש הופיעה פתאום בחשכת ליל הצרה, ותאורנה העינים, כלהבת אש נשואה מני סער, והטובעים בעמקי מצולות עלו לגבהי מעוף נשרים, פרחו שושנים בין חריצי חומה הרוסה. לא זו השעה ולא זה המקום לזכרונות על דבר בלפור: זכרונות של הרבה שנים, שהיו שקולות כנגד הרבה מאות שנים אחרות – אף כרך גדול לא יכילם. רק אי-אלו שרטוטים, קובעי אופי ומסמני התוכן המיוחד, שמקומם יכירם בביטוי השתתפות האבל על קבר רענן אסרגל פה.

דרכי בלפור ומגמת פניו במושכלות הם גלויים ונשקפים מתוך ספריו. הפילוסוף הדתי הזה היה ספקן; אבל ספקנותו לא היתה תולדת חוסר עיקרים איתנים, אלא תולדת ניגוד להצטמקות ולהתאבנות במסגרת מחניקה של פתגמים קרושים. היו בו מן הספק הדק, המעודן והנשגב של בעלי תרבות לעילא ולעילא. על כן היתה נפשו מלאה שירה וזמרה; היה בו חוש איסטניסי איסתתי, שאינו הולם פעם כפטיש, אך מכוון כל חוט שערה, כל חצי גוון וחצי צליל. ספקנותו זאת היתה לו כעין שיטה, ולה הקדיש אחד המשובחים שבספריו (1879): The defence of Philosophic Doubt. הוא אז עוד אביב ורך, וכבר נתפתחו ונתבהרו כל סימניו המיוחדים. היו השעירים המרקדים אף בשנים האחרונות מקנתרים את בלפור בשיחות בטלות ומקפחים אותו בהלכות מפלגתיות " Mr. B. cannot make up his mind " [מר בלפור אינו יכול להחליט בוודאות"]. שוטים שבעולם, הספק הוא סגולת החכמים השלמים. החכמים למחצה הם מוכנים תמיד להכריע ברגע כמימרא. הכל מסודר ובהיר במוחם; אבל סדר זה, בהירות זו היא מחמת דלות התוכן והתגבשות הגמישות המועילה.

ספקן היה בלפור, ועל כן הטיל ספק בה“קיימא-לן”, שנתפשט בכל אומות העולם, כמעט בין כל בעלי הדת הנוצרית, שעם ישראל כבר עבר ובטל מן העולם. הוא כפר באמיתת כפירה זו, כמו שהטיל ספק בוודאיותן של הרבה וודאויות מדומות אחרות. משפחתו של בלפור מספרת (ויפה הזכיר זאת הד"ר ויצמן בנאומו), שלפני כל חג הלידה של הנוצרים, היה בלפור מאסף מסביב לו את כל בני המשפחה, וקורא לפניהם בכתבי הקודש מענינא דיומא, ובכל פעם עוררם לכבד את עם ישראל, אשר ממנו באה כל הברכה הזאת לעולם. נאה הוא סיפור המשפחה; יש בו תמימות, ענווה, אהבה, בטחון. אבל גדולה מזו, כשאדם מפרסם דעות כאלה ברבים, ומפיץ מעינותיו חוצה ללמד את בני האדם הרחוקים דעת ומוסר, ולא ישארו הדברים חתומים וגנוזים בקרן זוית של חוג משפחה. וזאת הלא עשה בלפור בהרבה מקומות בספריו, וביחוד במאמרו הנפלא Science and Philosophy אשר חלקים נדפסו בספר The Defence הנ"ל וחלקים בספר Foundations of Belief (שנדפס בשנת 1879) ופרקים בנאום שנשא בקונגרס הפן-אנגליקאני בשנת 1908 בלונדון, כשאמר, שלימודי המוסר של העם העברי העתיק הם נקודת השרפה, שאליהן יכונסו כל הניצוצות המבהיקים והמבריקים, כל כוחות הנפש, כל הקדושה והטהרה, ושאין אלה איזה הד גוסס רחוק, אלא דבר חי וקיים ( The Mind of A. J. Balfur, by W. M. Short, עמ' 359).

ספקן היה, ועל כן הטיל ספק באפשרויות התרת שאלת עם ישראל על ידי היבלעו בגויים, השתקעותו וצללו בתהום האנושיות הסתמית, בלי שם וזכר. ליהודים נענים וחשוכי זכויות היה גם הוא למגן ולמחסה. אני מעיד שעזר לנו אבל שאלת עם ישראל נקרה במוחו. התרת שאלה זו על יד פיזור נראתה לו שסועה, גסה סחרחרת. והוא לא יכול לשער אפשרויות התרת שאלה זו באויר. בעומק מהותו היה בלפור אדון אחוזה, “לארד” שוטלנדי, איש אדמה, שוקד על קינו, איש שיש לו חלק ונחלה, בן עם גדול ושליט בתבל, איש שלא יכול היה להסתפק רק בשברי פסוקים ובקטעי מליצות נבובות על דבר הקידמה והאנושיות – בעצם טבעו היה זה איש שיש לו שרשים במציאות הממשית ובעולם. כמנהגו, למרות בדידותו הרווקית, היו לו געגועים עמוקים אל הנוה, אל המשפחה. כאן חבויה נקודת ההתאחדות בין האידיאליסטן וחובב הנוה הטבעי הארצי. בכל מדיניותו, אף בכל אימפריאליותו של בלפור מזהירה השאיפה שאינה פוסקת להשגת אידיאלים אנושיים במדינות. מצויינים בגדר זה הם נאומיו ומאמריו על דבר אמריקה (בספר האחרון הנ"ל, עמ' 1–18). כמה פעמים אמר מר: “גם האימפריה הבריטית גם הרפובליקה האמריקאית כלום הן מטרות לעצמן? הן משמשות רק אמצעים להגשים בחיים אידיאלים של צדק, סדר, יופי, מדע”!

מנקודה אידיאלית זו, נסתכל בלפור גם בתחיית ישראל, שהיא הכרחית וחיובית למין האנושי. זאת היתה משאת נפשו. הוא צפה וראה את התנועה, ונפשו כלתה ונכספה באמת לראות את הדבר יוצא לפעולות בחוש ובעליל, במקום הנבחר ובתנאים מדיניים הכי נוחים. הוא היה היחיד והמיוחד אשר חבר ויתאם את פילוסופיותו האידיאלית עם מדיניותו, לא למרות היותו ספקן, אלא בכוחה ובזכותה של ספקנותו, מפני שהטיל ספק בדבר, אם טוב ונכון להיות רק פילוסוף נטול מן העולם, או להיות רק עסקן מושלך מגל אל גל. לא היתה זאת פסיחה על שתי השעיפים, אלא הכרה ברורה ושאיפה מסויימת להפוך את דו-פרצופין לפרצוף אחד. מנהיג כזה צריך להישמר ממפגע עם חרולי המעשים הקטנים, בכדי שיוכל לעקרם בשעת הכושר; הוא צריך להזהר מלהיכנס בעובי הקורה; הוא צריך להסתכל בדברים כלפי מעלה קצת, בשלוות הפילוסופים, ובאותה הג’נטלמניות, שכוחה בבטחונה ואונה במנוחתה.

היו לו גם השינון והסובטיליות של הצרפתים, רק בצורה אחרת, לא כל כך מגוהצת, אבל יותר מקפת עולם, הייתי אומר: לא כל כך מסולסלת והדורית, אבל יותר פשוטה, אדירה וממלכתית. הוא היה בגופו, בנפשו, בסגנונו, בנאומיו ובספריו מקיף ונשגב, לפעמים נראה כמרפרף, אבל רפרופו זה היה בכוונה ובשיטה והכרה צלולה. גם לו היתה שאיפה נמרצת אל המוחלט, אבל יחד עם זה התחשב עם גדרי התנאים המציאותיים בדעה מיושבת ובמדרגה הכי גבוהה של מנוחת הנפש, כמעט כאחד מבעלי שיטת הסטיו בפילוסופיה היוונית. ה“אתונאי” במנוחתו האולימפית היה למופת.

הוא היה רואה את כל המכשולים, והיה מזכירם ומעורר את האחרים לזכרם תמיד; אבל הם לא דלחו את זוך רוחו, ואין צריך לומר שלא העציבוהו ולא דכאו את נפשו. מררוהו ורובו בעלי חצים, אבל הוא כאילו לא ידע. צ’סטרטון סיפר באחד ממאמריו האחרונים בשבועון Illustrated London News שבלפור לא קרא שום עתון, וצ’סטרטון מוסיף על זה את הנימוק בצדו, מילתא בטעמא “מפני שהיה קורא את כתבי המלכות”. צ’סטרטון גוזמא נקט. בעיני ראיתי את בלפור קורא לפעמים איזה עתון. אבל נכון הדבר, שהוא לא פיזר את רוחו ולא ביזבז את התפעלותו בקריאת עתונים קלים ובשימת לב לכל מה שיאמרו הבריות. מתנגדיו שניסו לזעזעו היו כצפעונים המנסים לנשוך שיש. אם לפעמים – מאד רחוקות – השיב למחרפיו אז נלחם בחרב גיבור, ולא כמו שעושים האנשים הפעוטים השורטים בצפרני החתול. זה היה שיש קארארא.

כך היה בלפור. הוא הסביר את דעותיו הציוניות – עם ספקותיו העדינים והמלאים חיבה אף הם, במבוא הגדול שכתב לספרי “קורות הציונות” (באנגלית). רגש הצניעות מונע אותי מכתוב על דבר ספרי ההוא, אך הכרת האחריות מחייבת אותי לציין, שבלפור היה אבי ספרי, מייסדו ומחוללו. אמנם אני טרחתי בו זמן רב, כתבתיו, הכינותיו לפני ההצהרה; אך הוא עוררני ויפצר בי להכין את הספר הזה. מכאן שוב קורץ אלינו ניצוץ פנימי מיוחד של בלפור. הוא היה חסיד נלהב של ההיסטוריה; ואם זאת היא משַמרוּת, הוא היה הגדול שבמשמרים. “לא נצליח כלום באנגליה, אם לא יבורר, שהרעיון הזה לא תמול הוא” אמר לי פעם. השיבותי בנחת: " יש הרבה תעודות מעידות על זה". נסתכל בי בעיניו הגדולות, ואמר: “אם כן חובה עליך לקרבה את המלאכה ולכתוב את ההיסטוריה”. – במשך העבודה, הראיתי לו לפרקים חלקים מגליוני ההגהה, וזוכרני פעם אחת היה לי עמו משא ומתן של סופרים, הראוי להיזכר. שפכתי לפניו את כל לבי, גליתי לו את כל ספקותי אני. אמנם עסקתי זה שנים רבות בכתיבת פרקים בהיסטוריה – אבל בנידון זה ובשעת הרת אחריות שהיתה אז, כנוגע בדבר, כציוני, היה לבי מהסס אם אוכל להיות כל כך קר ומתון ושוה-נפש, למעלה מכל מגמה, כמו שאדם צריך להיות בעבודתו במקצוע ההיסטוריה, וכמו שאני בעצמי בחקירותי בהיסטוריה במקצועות אחרים התאמצתי להיות. חוקר צריך לספר רק את העובדות כהווייתן.

– “היסטוריה?” קרא בלפור בקומו מכסאו, ובהתהלכו בחדר הספרים שלו, בהתרגשות שראיתי בו רק לעתים רחוקות. “סבתא כמושה, קמוטה, ועור פניה קלף! עובדות? אבל אין עובדות מוסכמות בין כל בני האדם! כל עובדה זקוקה להיות מובנת מנקודת ראות ידועה, ואז היא עובדה. כל עובדה היא לבוש או קרום של איזה רעיון. לפיכך הרעיון הוא יותר עובדה מסכום כל העובדות. “היסטוריה לכל הדעות”, זו שאין בה מנפשו של הכותב, היא יבשה ומבולקה. החזרת עטרת העבר ליושנה אף בדמיון דורשת שיעור ידוע של יצירה, וכל מקום שיש יצירה יש בה קורטוב מנפשו של היוצר. דבר זה דורש חיבה ודמיון. הזוכר אתה את צביונו של יוליוס קיסר אצל מומסן? זהו ציור! המקורות ומראי המקומות הם דלים, אבל התמונה מלאה נפש. ואצל אחרים? זהו תצלום מדוייק, אך לא ציור. כתוב כנפשך!”

אחרי עברו בדיוק נמרץ על כל גליונות ההגהה של החלק הראשון, ואחרי העירו אותי על פרטים שונים (בכלל, היה דרכו להתרומם מעל לפרטים, והיה תופס אך את הקוים הכלליים, שיש בהם נימוקי מדע או ערכי רגש גדולים, כידוע לכל מכיריו; אבל חיבה יתרה נודעה ממנו לרעיון תחיית ישראל, ובמקצוע זה עמד אז על כל תג ותג), כתב את מבואו בסגנונו הנכבד והדולחי, שכל מי שחוש בקרתו מפותח, יכול להכיר בו את רוך הלב, טהרת הנפש ורוממות הרוח, שהיו מיוחדים לאישיות הרכה והחזקה, הנהדרה והפנימית הזאת. במבוא הזה הביע את כל מחשבותיו, וגם את כל ספקותיו; אבל ספקותיו של בלפור (ביחס להגשמת הציונות) היו נוחים וחביבים מהוודאיות של אחרים. עדינות ספקנותו הכללית של בלפור קבעה חותמה על מאמר זה ביתר בהירות וצחצוח מאשר על מאמרים אחרים. עיקר ספקנותו הפילוסופית של בלפור לא היה נטוי כנגד האמונה, אך להפך, כנגד שיטת החמרנים או הממשיוניים, המתפארים שהם כבר פיענחו את כל התעלומות, וכל רז לא אנס להם ובכוח נימוק זה הם כופרים בכל הדברים הרוחניים. לעומת אלה, בלפור חוזר כמעט בכל ספריו על רעיונו המרכזי, שאפשר לנסחו באופן זה: החושים כחשים, המחשבות מכזבות, השעיפים מחליפים, הדעית תועים, השכל יסכל ובכל דעת מגרעת; ודבר הלמד מזה, שהכופר בעיקר גם הוא איננו יודע. כמו שהכוח השופט מרובה הצדדים שלו היה מוצא את חלקי הסותר ואת הצדדים הרפים של הפילוסופיה, אעפ“י שהפילוסופיה היתה המקצוע הכי חביב שלו, ככה היה צופה ומציין כל מכשול וכל מעצור בהשמת הרעיונות הגדולים, אשר לבו יהלך אחריהם, גם בשאלות החיים של העמים והמדינות. הוא היה שוקק למעשים ולמעופים נועזים לא פחות מהמעפילים האחרים. אבל האיש הזה, שנבחן בכל כך מסות, ראה יותר מזולתו את המכשולים, לפיכך היה מתון וזהיר ומאריך מאד לעמוד על בוריו של כל דבר בטרם החליט. וגם אחרי החליטו, לא חדל מראות את המעצורים ומהתחשב עמהם, לא בשביל לזוז מהמטרה, כי אם בשביל לקדם פני כל הפתעה. הוא לא היה מהדואגים, העצבנים והצעקנים, לא רק בנוגע לאנגליה, אך גם בנוגע לכל ענין עולמי אחרי, אעפ”י שהיה רואה את כל המפגעים. כן היה גם יחוסו לציונות.

בכלל, היה מקבל כל שמועה בקפאון ובלי בבואה של התרגשות. הדאגות, כשרפרפו לפעמים על ראשו, מהרו לעוף ממנו והלאה, כצפרים שגולשות ומחליקות למטה מעל גבי חומה זקופה וחלקה; אך רגע אחד מנסות לעמוד, אבל ברגע משנהו הן מתעופפות הלאה למרחבי האויר. אף רגע אחד – העידה בת אחותו, הגברת דוגדיל – לא חדל בלפור לבטוח בציונות ובעם ישראל, אם אך נהיה כאיש אחד חברים.

מי איננו זוכר את ביקורו של בלפור בארץ? מי איננו זוכר את חג פתיחת האוניברסיטה העברית? אז נגה שביב הנצח וההוד העולמי. הטבע בכליל יפיו ובמלוא טובו והרגע הנשגב של תחייה לאומית רוחנית נתאחדו להעמיד חזון מאין כמוהו. עזוז כל כל גדול של בהירות מילא את אופק הצפייה, עד שנדמה, שהעולם כבר איננו יודע מה לילה, ואיזה כוחות טמירים עודם צפונים בו. תועפות הרי יהודה היו מצופות אבקיקי זהב החרסה, ביניהן הדורים ורכסים, שממות דור ודור, שארית מצבות ומרים ובירניות, צוקי סלעים וגלים נצים, ועליהם מרחפת רצפית אוורירית, נוצצת ברשפים של רפל, כעין חלב כחלחל אפור, נוצץ ולוהט כל צור, וכל חלמיש יורה זיקים. מרחוק הכחילו הנירים, שדות חמד דשנים ורננים נהדרים ונאוים מחמדי בת עין, ומשם והלאה בשולי האופק הבהבו ראשי השפיים של הרי מואב, ורצועות כעין הקשת בענן נתלו מעל למדרון, ולמטה – קרתא קדישא מתנוססת בזוהר פניני-זהבי, המרטט ומשעשע על ראשי המגדלים; והלאה הלאה, מטה מטה, שם מרחוק, ים המלח רובץ בנטל-משאו רב מסתורין, שפון טמון, מראהו כנחושת קלל צהוב אמוצי, חוורין עתיק, ומלאכי עמים עוברים בסך; ידודון-ידודון, עולים ברגש במעלה הגבעה בחרדת קודש.

האויר היה מלא רתת וזיע, רעווא דרעווא והתפעלות של רוממות, ונשמותינו טובלות בנוגה כצולל בעמקי ים. צמרמורת של חדוה חלפה לב כל איש, כאילו נפתחו השמים ומהיכל המשיח נוצץ זוהר קרנים, וכאילו הופיע לעינינו חזון בן אמוץ. נסו צללי הגלות, ושחר הגאולה, או אתחלתא דגאולה, נבקע.

ואז עלה הארי שבחבורה על הדוכן, אדר היקר והוד מחלצות של פרופיסור! מי איננו זוכר את דמות דיוקנו, גויתו המחוטבה תבנית זקופה, גבוהה, עדינה; חסין גרמי, גבר עם גמישות ונוציות של מחולץ עצמות, מצוין באומץ וחן, וראשו נעטר בעטרת תלג חוור של שיבה, וידיו פרושות כמבשר, כמברך, כנביא, וכולו אומר כבוד? בתמהון פלא הבטנו אליו ונהרנו, כשפתח את ה“אני מאמין” שלו, לאמטויי לן מטב נהוריה. ראינו שאעפ"י שצללי ערבו כבר נטו, עודנו כשמש בגבורתו, כאילו קם לו חלד חדש, בריא ורענן בלשדי נפשו וגופו, בחום צח ורוח להבה ובמנוחה וחן טוהר ועומק הכרה, כיושב בקתדרה ומורה לרבים, וקולו כשופר של משיח, וכל דבריו סימפונית הללויה לכבוד עם ישראל, לכבוד השפה העברית, וכל הנכסים והקנינים הרוחניים, וכל ערכי תרבותנו נוספים על טרדות המזונות ועמל הכלכלה, ומזהיר אותנו, לשמור מכל משמר את רוח ישראל בפניו המיוחדים ובחותמו הקבוע בכל דבר חכמה ודעת ומלאכת מחשבת, והקהל הגדול, קיבוץ גלויות זעיר אנפין, שותים באזנים צחות-צמא, כציה עייפה אלי זרם מים חיים, כל מלה ומלה, שהוא משמיע כמונה מרגליות, וזיו האיקונין, נוגה נפש, מזהיר מעיניו הגדולות, המפיקות עדינות וצניעות, תמימות ופשטות, רוך והדר וכוח בלי מצרים.

והעינים הגדולות האלה, הוי, סוקרות אלינו עתה מחוריהן, עוורות בלי ברק ובלי רגש! כבו המאורות!

שם, הרחק מהמיית אדם ושאון קרת, דומם, בין רגבי עפרות, בין השדרות בחורש מצל, ינוח אדם-ביקר זה, במקום אשר היה שם אהלו בתחילה, סמוך לחבל נחלתו, כאכר על יד זעיר חלקת שדהו, לפי רצונו שהביע בחייו, על יד קבר אמו ואצל אחיו שנקטף בדמי ימיו, בכפר ארץ מולדתו שוטלנדיה אשר אהב – קבר סלע איתן כמלך קדמון, סוכת שלום ונוה מרגוע, מעולף בזהרורי אהבה בין צאצאי הטבע, זיו שדי ואכרים תמימים, אשר עמהם התהלך בין הפרקים, מדי בא לשבות מעבודתו, ויהי משוחח עמהם באחוה ובענוה, ויאהבוהו. ומן הים מנשבים רוחות קורעים בגאוותם שחקים, והשחפים מעופפים בהדר אברה ונוצה, והאלונים הזקנים מלבלבים בעפאיהם, ומלחשים על קברו את “קדיש” המולדת, ומטפטפים עליו בדמעות ענקים שפעת טל ברכה.

לא קבר אשמנים הוא זה, אך גולת אריאל; לא עמק עכור וגיא צלמות, אך מגדל המאור ושער זבול. מן הקבר הזה נמתחים נימים סמויים מן העין וחזקים מכבלי ברזל לציון המתחדשת. על יד גדיש הקבר הזה עומד עם ישראל, מתאבל על מתו הגדול אבל יחיד, לא בנהי-ריק ובמספד סרק, כי אם בנדר ובשבוע לקיים ולגשם בפועל את אשר החל מלאך הברית הזה. איש הרוח, אשר היה גם איש רב פעלים ורב העליליה בעולם העשייה בקרב מסכות תבל ודרך ארץ, האיש, אשר כבוד שמו מלא כל רחבי בריטניה הגדולה, מופת הזמן והדרו וכמעט יחיד בדורו בין מנהיגי המדינות; האיש אשר עד נשיתו האחרונה, כגבור ביום קרב, לא עזב דגלו, ויהי ידיו אמונה עד בוא שמשו (המכתב האחרון בעניני המדינות אשר חתם עליו בידו היה המכתב הגלוי אל הממשלה, אשר חתם יחד עם ללויד ג’ורג' ועם הגנרל סמטס, להגן על הרעיון הציוני מפני פרשת מרגלים…) יהיה קבוע בגלגל חמה בתקופתנו.

[1930]

[לונדון]

כשפניתי רשמית ביום 1 אפריל לשנת 1917 לה' סטפן פישון, קודם להצהרת בלפור, בנוגע לתביעותינו הציוניות הפוליטיות, בשביל השגת הסכמת ממשלת הריפובליקה הצרפתית, אשר בלעדיה מן הנמנע היה להשיג את הצהרת בלפור, בזמן שה' פישון היה שר החוץ של הריפובליקיה בקבינט, שבראשו עמד אז ה' אלכסנדר ריבו, נזדמן הדבר, לטובת העניין שעסקתי בו, שלא הייתי זר לו מכבר. ההיכרות הראשונה ביני ובין המנוח, נעשתה כבר בשנת 1887, זאת אומרת תשע ועשרים שנה קודם לזה, ואיש הביניים, שעל ידו התוודענו, היה המנוח איזידור ליב, שהיה אז המזכיר הראשי של חברת כל ישראל חברים. האיש המצויין הזה, אוהב עמו ותורתו וקורא תמידי של הספרות והעתונות העברית החדשה, ובכללה גם של ספרי ומאמרי, עמד בקשרי חליפות מכתבים עמדי במשך שנים רבות מקודם, ומדי ביקרתי בפאריס, נשא ונתן עמי בנוגע למצב אחינו בארץ מושבי אז, וגם בנוגע להרבה שאלות ספרותיות והיסטוריות, שהיה מובהק ובקי בהן. היינו יוצאים ונכנסים יחד במשך ירחי מספר, שעשיתי בפאריס – בבתיהם של הרב הגדול המנוח צדוק הכהן, ושל העסקן היהודי המפואר, ה' נארסיס לוון; גם נפגשנו עם כמה סופרים ונואמים ושרי מדינה נוצרים, ואז התוודעתי בפעם הראשונה עם קלימנסו, ועם פישון, ושניהם התעניינו מאוד לשמוע על דבר מצב היהודים באירופה המזרחית.

ה' פישון עשה אז עלי רושם של ריפובליקאני נלהב, קיצוני, לוחם בכל עוז כנגד החזרת העטרה ליושנה בצרפת, ומתנגד מוחלט לצורת ממשלה מונארכית גם מחוץ לצרפת. הוא היה אז אחד החלוצים במלחמה העצומה בין הממשלה והכנסיה הקאתולית, ועמל ויגע הרבה לעשות רווח בין הדבקים האלה. המדינאים היהודים הצרפתית היו אז הרבה יותר מתונים וזהירים והיו מפקפקים וחוששים לעשות פירוד גמור, והיו נוטים הרבה יותר לוויתורים והנחות, לא רק מפני שפחדו לקיום מוסד הקונסיסטואר הישראלי, אשר גם עליו “עברה כוס”; אלא גם סרבו להקניט את המפלגות הקתוליות העצומות, שמא תתלינה (כאשר גם עשו אחר כך) את הקולר בצוארי “הגודרים החפשים והיהדות”, כמו שהמימרה היתה מהלכת אז בציבור. פישון היה אז אחד הלוחמים הקנאים ואי-הפשרנים, לא רק בעתונות הפאריזית, ועל בימת נואמי הציבור בשער, אך גם בעיריה הפאריזית ובית הנבחרים, ששם ישב בתור נבחר חשוב ודברן נלהב, בא כוח הדיפרטמנט של הסיינה.

תפקידו הרפובליקני-הקיצוני של פישון נתפתח ונתרחב מאד, כשעלה על שמי צרפת אותו הענן של הטעאה המונית רומנטית ריאקציונית ופולחנית אישית, שקראו לה: בולאנז’יות – מין עבודה זרה, במקצת נימוקיה היטלרית, משיחיות כוזבת, ריקנית, מקשקשת בפראזות דימגוגיות לביטול הקונסטיטוציה ולהלהבת דמיון האוכלוסין על ידי הזייה מיליטריסטית ומעשי להטים ואחיזת עיניים, עם הרבה מלים מפוצצות אנטישמיות. אם לא הצליח שגעון ארעי ההוא להחריב את הריפובליקה, ולהכניסה לערבוביה של הרפתקאות מלחמתיות מחוץ, ובהלה ותוהו בפנים,- זאת היתה, הודות לבגרות המדינאית ולשכל הבריא של רוב הצרפתים, וגם הודות ליחידי סגולה, בעלי מרץ, שעמדו בפרץ, כשהשעה היתה צריכה לכך, ואחד מאלה שהצילו את צרפת מהפגע הרע הזה היה פישון.

עמדתי אז על בורייה של שאלה זו, בתכונתי ובנימוסי העתונאי, ולמדתי הרבה מפיו של ה' פישון וחבריו. הבולאנז’יות לא נסגרה בלי להשאיר שאור תוסס באנטישמיות של דרימון וסיעתו ובלבול דרייפוס וכו' וכו', אבל התנועה בעצמה בתור תנועה מדינאית נמחתה כעב. אך הזקנים בצרפת הם מוכשרים להעריך כראוי את ערכו של פישון בתור מחריב האגדה הבולאנז’ית, שהיתה מסוכנת בשעתה, דוגמת ה“רייך השלישי” וכותנות החום וצלב החח. ה“סוס הלבן”, שעליו רכב הגינירל בולאנז’ה היה במשך תקופה ידועה, סמל הקנאה וריקלמה שגעונית להוליך שולל המונים המונים. הסוס גם רוכבו הופלו, לאושר צרפת, בתהום הנשיה.

בשביל זה בלבד, ואילו גם לא עלה פישון אחר כך למעלת שר החוץ, ואילו גם לא “עמד בין ההדסים” לאפשר את הצהרת בלפור, ראוי והגון היה פישון להיזכר לכבוד.

עברו שנים רבות מזמן הבולאנז’יאדה ופירוד הכנסיה מהממשלה. רגיל הייתי ללכת בכל שנה לפאריס, אבל את פישון לא ראיתי. בש' 1893 הוכרע – לאשרו – במלחמת הבחירות; ואז נכנס לכהונות הממשלה, הרחק מהיריד המדינאי והשוק העתונאי של פאריס. בש' 1894 נתמנה לפקיד ראשי בפורט-או-פרינס, משם הועתק לריו-די-ז’אנירו בברזיליה, ובש' 1897 נתמנה לציר צרפת בפיקין בירת סין. הפרק האחרון הזה היה הפרק של גבורה בחייו של הריפובליקני הזה. הימים ימי מרידת הבוקסרים בסין, בעת אשר סערת חמת המון העם יצאה כנגד בני הנכר. צירי הממשלות הנכריות ישבו אז “אל עקרבים”, ובמשך עידן ועידנים לא יכלו לצאת מפתח ביתם וחוצה. איש מצירי אירופה לא הצטיין במידה כל כך מופלגת של עוז-נפש וכוח הסבל והתמדה וזריזות כפישון. הוא היה מופת לכל חבריו. במשך ימי המצור, בשנת 1900, בשעה שחייו היו תלויים לו מנגד, שקד לרשום את כל הקורות אותו בספר זכרון. ספר הזכרון הזה יצא לאור אחר כך בפאריס יחד עם הדין וחשבון הרשמי שלו. ביחוד עשה הספר הזה רושם על אלה שזכרוהו מכבר בתור לוחם סוער ונוטה למרידה.

כששב מן ההפכה הסינית לפאריס, קדמהו הקונסרבאטיבי הקנאי, מוריס באריס, בכבוד ובחיבה, בתור “פישון חדש”. כהרבה מהמדינאים הצרפתים, שהתחילו בסופה ובסערה ראדיקאלית מרדנית, ואחר כך לרגל העבודה והניסיונות, נעשו מתונים – כוויוויאני, כמילראן, וכאלברט תומא ואחרים – גם פישון הסתגל אל הסביבה וצירף את הפיקחות המדינאית אל ההתלהבות הראדיקלית. אמרו עליו, שדעתו נצטללה ונזדככה בתוך כור המאורעות. מאליו מובן, שהשינוי הזה עורר כנגדו את חמת הצעירים. לפי גירסתם של הללו – פישון “נתקלקל”. זכרו לו, שפעם אחת בימי נעוריו, בהיותו עוד “פטיש כל הארץ” בעיריה הפאריסאית, הציע להקים אנדרטת-זכרון לחילות הקומונה. “חטאות נעורים” כאלה מצויות היו אצל גדולי צרפת.

בשנת 1906 שלחתהו ממשלת צרפת בתור ריזידנט ראשי, זאת אומרת נציב לטוניס. באותה שנה, סמוך למינוי זה, ואחרי אשר פישון כבר שימש שם בכהונתו במשך איזה זמן, הייתי בפאריס, ונקריתי להיפגש שם עם “חכם” העדה היהודיה מספאקס בטוניס, שבא לפאריס בדבר סידור הקהילות ביחס לממשלה. הציר הזה לא הצליח בשליחותו, ויפצר בי לתת לו מכתב המלצה אל הנציב בטוניס, ואחרי חקרי את הענין, אשר גם הרבנים בפאריס טיפלו בו, נתתי לו את המכתב הדרוש, וכעבור איזה זמן קיבלתי מטוניס מכתב תודה עם הרבה חתימות וצעצועים – והוא שמור עדיין בארכיוני – וממנו נודע לי, שהנציב מלא את הבקשה, ובכלל עשה הרבה טובות בזמן כהונתו ליהודי טוניס.

אחרי אשר עזר הרבה לבסס ולבצר את ממשלת הצרפתים בטוניס, יצא טבעו בעולם המדינאי הצרפתי, וזכותו זו נצטרפה לזכותו בתור ציר צרפת בסין בימי החירום הבוקסרי, ואז נבחר בשנת 1906 לסינטור מחוז היורא, ובמהרה אחר כך, כשייסד את קלימנסו, אוהבו וידיד נעוריו, את המיניסטריון שלו, מינה את פישון לשר החוץ, ויעמוד על משמרתו זאת בנשיאותו של קלימנסו, ואחר כך בנישואותו של בריאן עד ש' 1911, פרק זמן ארוך יוצא מן הכלל לשר חוץ בצרפת. מאז והלאה נתמנה לשר החוץ פעמים לפני המלחמה; וכשנוסד המיניסטריון של קלימנסו בזמן המלחמה בשנת 1917, עוד הפעם, שוב נתמנה פישון לשר החוץ, ובשנת 1919 היה פישון אחד מחמשת באי כוח צרפת בקונפרנציית השלום.

אחרי הפסקה של שלושים שנה, ראיתי את פישון בכהונתו בלשכתו ב“קיי ד’אורסיי”, כשנקראתי מלונדון (באמצעות הציר הצרפתי וה' פיקו) להציע לפני ממשלת צרפת את הענין הציוני. בתחילה קיבלנו ה' זיל קמבון, שהיה אז המזכיר הכללי הקבוע של מיניסטריון החוץ, ואחריו ה' פישון, ולבסוף – בחברתו של ה' פישון – נשיא המיניסטריון ה' אלכסנדר ריבו. אני עדיין מקווה לכתוב פעם את קורות עבודתי, לכל פרטיה, במשך הירחים האחדים, שקדמו להצהרת ממשלת צרפת שניתנה לידי. כאן יספיק להזכיר, שהמנוח פישון התיחס אלי, במשך כל אותה התקופה ובמשך כל השנים שאחריה – לא ביחס של אפוטרופוס, אלא ביחס של ידיד נאמן, כמעט של חבר ועמית.

האוירה הרשמית והטכסית של ה“קיי דאורסיי”, הטילה הגבלות פורמליות על המיניסטר, ואמנם גם שם הביע שמחה גדולה; אבל הוא הזמינני תיכף לביתו, ויציגני לפני משפחתו ויראני את כל בית נכותו, ומן השיחות והמו"מ מאיש לאיש באופן חפשי ופרטי, התחקו בקרבי רשמים של שתי השקפות או נטיות, שהלוחם האנטי-בולאנז’י שמכבר, הביא עמו מן העולם הגדול, מתוך גלגליו במשך השנים: (א) תיעוב וזעם בוער כנגד הבוקסרים בסין, שחרבם היתה כמעט תלויה על צוארו, ושכל מגמתם ותאוותם היו השנאה והקנאות לבני הנכר; ו(ב) ההכרה, שאפשר ורצוי שהתרבות האירופית הגדולה, וביחוד, התרבות הצרפתית תתבסס בארצות הרחוקות בין עמי אסיה וכו‘. הדעה הראשונה נקבעה בלבו של פישון מתוך המסות הגדולות והנוראות, שעברו עליו בימי המצור בסין; והשניה – מתוך ניסיונותיו המוצלחים בטוניס. חוץ מהנימוקים האנושיים, ההיסטוריים, התרבותיים, המדיניים וכו’ וכו', שאנו משתמשים בהם כולנו בכשרון פחות או יותר, בבקיאות פחותה או יתרה, תמכתי יתדותי בשתי הנטיות האלה: ההתנגדות לשנאת בני נכר הבוקסרית, ודוגמותיה בארצות אחרות, והאמונה באפשרויות התייסדות מדינה תרבותית בארצות המזרח, ועל אלה נתבססה ביחוד נטיה עמוקה אצל פישון להציל את היהודים מרדיפות, מעין התנועה הבוקסרית, ולהשליטם בתור הוויה מדינית מיוחדת במזרח.

אצל פישון מלפני שלושים שנה מקודם, אצל אותו המורד עז הנפש, שבצעירתו מאן לקבל את הפרס, שזכה בו, בעד חיבור פילוסופי מצויין, יען כי מחלק הפרסים היה הנסיך ד’אומאל, שהתיחס על מלכי בית אורליאן, ושאחר כך, בזמן כהונתו בעיריה, דרש הקמת מצבת כבוד לזכר חללי הקומונה – אפשר, שההתנגדות לתחיית האומה העבריה היה היתה יותר חזקה, משהיתה אצל הדיפלומט הממוזג והמאוזן, שעבר בשבעה מדורי הגיהנום הבוקסרי, ושנהג אחר כך נשיאות בטוניס. מצאתי את מדרגת ההגבה שלו ערה וגבוהה, בנוגע לצרותינו ולסבלותינו, בתור יהודים בזמן המלחמה. ברם, זהו רק הצד השלישי באידיאולוגיה הציונית. יותר קשר היה הצד החיובי: ההסכמה על אפשרויות התרת שאלת היהודים על ידי א"י. אבל הקושי הזה נוצח מעט על ידי שקלא וטריא ממושכת. לבסוף, הכיר פישון באמיתתו של הרעיון הציוני המדיני והסכים על המסקנות הנמשכות ממנו. זאת היתה נקודת מפנה חשובה בקורות הציונות בזמננו.

רחוק מלבי הרעיון, לייחס ערך נפרז להיכרות פרטית ולהשפעה אישית בענינים מדיניים. תליית הצלחתו של ענין מדיני בהשקפה הבטלנית, שמישהו הוא “חשוב אצל פריץ” זה או אחר – היא רעיון פעוט ונבער. כל רעיון מדיני צריך להיות בבחינת “חי נושא את עצמו”, בלתי תלוי במקרה של יחס אישי, ואוי לו לענין מדיני, כשהוא מתבסס על מקרים כאלה! כל עיקרו של המושג “קרוב למלכות” הריהו מושג ישן נושן, נותר פיגול וחמץ נוקשה “שעבר עליו הפסח” מתקופת השתדלנים. אולי היה איזה מקור תופס בשביל זה בזמן הממשלות האבטוקרטיות והדן יחיד; אבל בממשלה קונסטיטוציונית, המדינאיות הריהו זרם סינטיטי של עסקים, צרכים, שאיפות, מטרות, כיתות, סיסמות מתחלפות כגלגל החוזר בעולם, ועד שאדם נעשה “חשוב” אצל “פריץ” זה, כבר פרח לו ה“פריץ”, או נזקק למפלגות אחרות, והללו נוצצים והללו נובלים, ורק הגורמים המעשיים וחשבונו של העולם המדיני מכריעים. בכל זאת, אין לבטל כל עיקר את ערך ההשפעה האישית. יש לה ערך אחוז אחד למאה או לאלף, ביחוד, בבחינת פתיחת שער וסלילת דרך לקרוב אל אותם הגורמים העיקריים. בגדר זה, היה הסיוע המוסרי של פישון גדול מאד.

פישון היה אז שרוי כולו תחת השפעתו של “הנמר” קלימנסו, אלופו ומיודעו. בפאריס היתה השיחה שגורה בפי הבריות, שפישון, כשהוא לעצמו לא נחשב כלום, וכל הווייתו, עצמותו ותפקידו, היו רק בתור כלי מבטא וכלי שרת של “הנמר”. הרבה מן ההפלגה וההגזמה יש תמיד במיני שיחה כאלה, ונוהגים העולם לסמוך עליהן, ובמידה שהן יותר קיצוניות, בה במידה הן מתחבבות על הקהל, ונעשות לעיקרי אמונה. נכון הדבר, שקלימנסו היה גדול מפישון בגאוניות מדינאית, בכוח הרצון הענקי, הסטיכי, במין אכזריות אידיאלית ואחיזת קו יחיד ומיוחד, אף במוצקיות סלעית של גוף בלתי-מנוצח ושל להט פטריוטי בלתי עומם, איש שהזיקנה לא שלטה בו, שהספקנות לא בלבלתו, ושהאכזבות המרובות אך דירבנו את מרצו. איש לא נקה משבט פיו, ואיש לא דמה אליו בעזוז הרוח, בברזל ההחלטה.

השיגרא דלישנא הנפוצה ברבים על דבר אפסותו של פישון היתה בדותה בעלמא. פישון היה חכם מדיני מופלג ובקי בהווייות העולם הכללי, ואחד מהיחידים המועטים בצרפת שעזרו להתחברות הריפובליקה עם מלכות אנגליה. הוא היה אלמנט ממזג וממתן, ממתיק הדינים ומרכך הקושי, מקרב הלבבות ומאחד הקצוות בשלטון הכביר והעז של רבו קלימנסו. הוא הראה את כשרונו האדיר בשנת 1908, בזמן המשבר של קזבלנקה, ואחר כך בשנת 1909, כשעשה את החוזה המפורסם עם אשכנז. הוא היה השר החביב והרצוי ביותר במחנה הדיפלומטים בפאריס, וסמוך לה' דילקאסה, הוא פעל ועזר יותר מכל שר זולתו לאמץ את הקשר בין צרפת ואנגליה, ובמשך המחצית הראשונה של שנות המלחמה הירבה להשפיע על דעת הקהל כעיתונאי ותיק, אדיר הכשרון ועשיר השפה. על כן שם “הנמר” מבטחו בו. לא רבים זכו כמוהו לבטחונו של קלימנסו במשך ימים ושנים, אף על פי שגם בו זרק לפעמים קלימנסו מרה של היתול – ההיתול הפאריזי החד והקליל; אבל זה היה אך “רגע באפו”. בכלל, הוקיר וחיבב קלימנסו את “הצל הנאמן” שלו. ולא קל היה הדבר להיות “צל נאמן” של קלימנסו.

הוא לא כתב את ההצהרה הצרפתית הראשונה והידועה לטובת הציונות. ההצהרה נכתבה וחזרה ונכתבה, עם חילופי נוסחאות ותיקונים עד הגירסה האחרונה, על ידי קאמבון וריבו; אבל הוא עזר לכך. כעבור ימים אחדים אחרי הימסר ההצהרה לידי, סיפר לי הבארון הישיש שלנו*, שנפגש עם פישון בצייד. אז שאלהו פישון, היודע הוא את ההצהרה, והאחרון ענהו: כן, ואני מחזיק לכם טובה. אז ביקשהו פישון למסור לי דרישת שלום ולהגיד לי, שההצהרה נעשתה בלבב שלם לטובת הענין הגדול. מסירת מודעה זו על ידי שליח זכאי וגדול כזה גרמה לי רגע אושר הכי יקר בחיי הציוניים.

ברם, מכתב אחר כתב אלי פישון, הלא הוא נדפס בתור הקדמה לחלק השני של ספרי באנגלית “קורות הציונות”. במכתב ההוא, ששום יהודי ציוני לאומי לא היה יכול לכתוב ביותר חיבה לעיקרה של הציונות, ואשר בו חלק לי כבוד הרבה יותר משאני ראוי לכך, כתב פישון דברים אחדים, שהקורא ימצא אותם כדברי הספר החתום, מפני שהם נובעים מרושם אחד של שיחה שהיתה בינינו, ואני משתמש בהזדמנות של יקרא דשכבי לבאר אותם. הוא משבח אותי, שאפילו רגע אחד לא פקפקתי בוודאות נצחונן של ממלכות הברית. מה זאת אומרת? הבה אבאר: איזה זמן, לפני שביתת הנשק, ביקרתי את פישון ודיברתי אליו, כדרכי, על דבר התחלת בניין הבית הלאומי. מצאתיו אז דואג ומיצר. פניו היו דלים מאד, וכמו עננה שכנה על הזוהר המבריק של עיניו. יראתי, פן נשתנה יחס ממשלת צרפת אלינו משום איזה קטרוג חדש – מי יודע חללה של רשות! שאלתיו על ככה בהתגלות לב, ואז אמר לי ביגון עמוק: “ראה, אתה כבר סומך על הנצחון, כדבר שאין בו ספק, בעוד אשר באמת עדיין אין הדבר בטוח”. אז מחיתי כנגד פסימיות זו, ואמרתי: לפי דעתי, הדבר הוא בטוח! – ואז אמר במרת רוחו: “אילו ידעת מה שאני יודע, אזי לא היה בטחונך אמיץ כל כך” – והתחיל לספר לי דברים מאחורי פרגוד התכסיס, המכשולים והסכנות וכו'. האזנתי בשים לב, ואחר כך אמרתי: “אדוני השר! אתה רשאי להיות אי בטוח, מפני שצרפת היא ארץ גדולה ומאושרת; ואם גם לא יעלה הנצחון בידה, בכל אופן תישאר ארץ גדולה ומאושרת; אבל אני אין לי שיור אלא התקווה הזאת, כי זולתה אין לנו כלום, ויען כי רעיונותיו של אדם נמשכים אחרי צרכי קיומו, לפיכך אני מושבע ועומד להיות בטוח”. הוא התרגש בשמחה על תשובתי זאת ותקע לי כפו בתודה, ומאז והלאה הזכיר את הרגע ההוא, ושם לו זכרון במכתבו.

עברו אך ימים מועטים, ועייפותו מהעבודה וחולשת זקנתו גברו עליו, ואז יצא בדימוס, ואת יתר שנותיו בילה בהתבודדות, בטל מעבודה וחולה אנוש עד אשר בא עתה קיצו, קץ כל בשר. אם יזכנו השם ונבנה בארצנו דביר תהילה לאוהבינו ולעוזרינו מגדולי העמים, נקים יד ושם גם לאיש הדגול הזה, ושמו של סטיפן פישון לא יסוף מקרבנו.

[1933]