א: האיש וגורלו 🔗
ד“ר יהודה ליב פינסקר נולד ביום כ”ד בדצמבר לשנת 1821 בעיירה טומאשוב בפלך לובלין בפולניה, ויתנכר כבר בטל ילדותו ויונקתו באבו שלגדלות נוצר. כל רואיו מלאו אז פיהם תהילתו. הוא נחל את תעצומות שכלו מאביו רבי שמחה פינסקר, הנודע לשם עולם בספרותנו במקצוע מדעי היהדות, בשל ספריו וחקירותיו העמוקות, ביחוד על אודות כת הקראים. כאשר כלה הנער היהודי הפולני הזה את חוק לימודיו בבית הספר הבינוני (הגימנסיה הרוסית) באודיסה, נכנס לבית מדרש המדעים (ליציאום) אשר על שם רישליה באודיסה; אחרי אשר ביצע גם שם את חוק לימודיו, נסע למוסקבה, וככלותו את לימודיו באוניברסיטה שם נסמך לרופא. מראשית שנת 1848 החלה עבודתו הגדולה באודיסה בתור רופא. במשך שנים רבות עמד על משמרתו כרופא תמידי (אורדינטור) במחלקת חולי הנפש אשר לבית החולים העירוני, ולבית החולים הנקרא על שם סטורדזא, ולא מעטים היו חסדיו וישועותיו אשר השפיע ברוח נדיבה ובחרף נפש כאשר פרצה המגפה אחרי מלחמת סבסטופול.
במלחמה הזאת עבד את עבודתו במקצוע רפואת החיילים בתור רופא שלוח מאת אנשי חסד, ומעשיו הטובים לא ייספרו מרוב. אחרי אשר יצא שמו לתהילה ולכבוד, לתודה ולברכה בקהל הרוסים והיהודים, החל הד“ר לעבוד גם עבודת הציבור, ונדרש לקבל משרת סגן הראש לבית החסד הנקרא על שם פַּבֶל, אשר בו היו עניי עם מתגוררים במחיר מצער, ואחר כך נבחר להיות לראש מפקחי הנהגת בית “תלמוד התורה”, שביגיעותיו וגם בתרומות כספו הורם משפל המדרגה ותפס מקום בראש. עבודתו הכללית רחבה ונסבה, ותפן גם אל העתונות והספרות ליהודים, אשר היתה אז בשפה הרוסית. דבריו חצבו להבות אהבה לעמו על עמודי העתונים “ראזסוויעט””(השחר) וה“דיען” (היום). הוא האיר השחר לרוח ההשכלה בתקופת הזמן ההוא, ויעורר את בני עמו להתקרב קירבת-רוח אל הרוסים–בלי סור מתורת אבותיהם. מאז והלאה הוסיף לתת כוחו לעתונות ההיא, ויפרוש את כנפיו גם על ה“סיאן” (ציון), ויהי לעורך שני לעתון ההוא, אשר כבר אז “נשא נס ציונה”. בימים ההם כתב מאמר רב-הענין ב“ציון”, הנקרא בשם “אבן פינה וציון לפני משפט הספרות הרוסית”, אשר מבקרים רבים ברוסיה ובחו"ל דיברו בו, וחיוו דעתם עליו, ובו כבר נוסס הרעיון הציוני בכל הדרו.
כעשר שנים לפני מותו כתב את החוברת ההיסטורית “אוטואמנציפציה”, שעשתה רושם מעורר בעולם היהודי; ואחרי אשר הממשלה נתנה את רשיונה ליסד חברת “חובבי ציון”, עמד הד"ר פינסקר בראשה, ויקדש לה את כוחו הגדול, את זמנו וגם את כספו ביד נדיבה ובהצנע ועילום שם. חדרי ביתו היו מלאים תשואות כל היום מאת מנהלי החברה ופקידיה ועוזריה, שהיו משכימים ומעריבים לדרוש בעצתו. הוא היה מסתיר תמיד את חסדיו ואת צדקותיו ולא קרא את שמו עליהם. ורק דבר אחד נודע ברבים, והוא, כי היה לו הון רב בחייו, אשר רכש מעבודתו הכבירה ואחרי מותו נשאר רק מעט. הוא קנה את לב העם, יען כי מעודו לא התהלך בגדולות, לא עדה גאון וגובה, לא התפאר ולא הראה לעין כל את יחסיו וקשריו הרבים, אשר היו לו, כמעט מאין כמוהו בזמנו ובמקומו, בין אדירי השלטון או ההון, אך במידת הענווה והצניעות וביחוד במידת הרחמים, כי נדבות לאין מספר חלק לעניים שוחרי עצתו, ויצל ממות נפשם ונפשות משפחותיהם, ובטרם יקראוהו יענם ממרום שבתו; וצדק לפניו הלך על כל מדרך כף רגלו. כאביו רבי שמחה היה גם הוא במידות ובמעלות איש מופתי וזיו איקונין ליהודי מזרחי אירופה מקור מחצבתו, וביחוד ליהודי רוסיה, אשר ביניהם בילה את שנות חייו.
גורלו של הד"ר יהודה ליב פינסקר היה כגורלם הרגיל של כל האישים הגדולים, שאין מתנגדיהם מבינים אותם, ויעבתו מסביב להם חבל שוא.
אחד מחשובי מתנגדיו, ד“ר אהרן (אדולף) ילינק בוינה, כתב בשבועון וינאי אחד (“די נייצייט”, שנערך על ידי שמעון סאַנטוֹ) מאמר ראשי מחודד, בזמן קצר אחרי צאת המחברת “אוטואמנציפציה” לאור, ואחרי אשר היתה לו שיחה עם המחבר, כשעבר זה מרוסיה לאיטליה דרך וינה, ויבקר שם את ילינק, שהיא אז שם מרא דאתרא. אמנם המאמר המתנגד נכתב בכבוד ובדרך ארץ. סוף סוף היה ילינק יהודי מהדור הישן ונשמה של חסיד. בכל זאת “השורה האחרונה” של המאמר ההוא, היתה שבעל אותה המחברת, אף על פי שהוא יהודי הגון, וכוונתו רצויה, בכל זאת הוא, “לא עליכם”, וב”עוונותינו הרבים", לרגל ההרפתקאות דעדו עליו, מזועזע העצבים, ועל כן רחש לבו דבר יפה לגופו, לנסוע לאיטליה; ויברך ילינק את פינסקר לראות שם “מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה”, ולמצוא שם רפואה שלימה.
בשר ודם פשוט היה אומר: משוגע! אל תבלבל את המוח! אדם אצילי, כד“ר ילינק, אמר זאת ב”לשון צח" של חיבה ואחווה וריעות: עצבני אתה, ידידי, טול ולך לאיטליה! ברם, בעצם, אין בין שני הרעיונות האלה אלא הבדל הנוסח.
עולם הפוך! רצוני לומר לא רק “חילוף-יוצרות” זה, שהד“ר ילינק, שהיה מטבעו ובמקצועו דרשן ואיש השמים (קוראים לזה:תיאולוג") שם את עצמו למומחה לענין העצבנות, וקובע “דיאגנוזה” של הד”ר פינסקר, שהיה דווקא מומחה לעצבנות. דבר שכזה היה רק מצחיק.
אבל מה שלא היה מצחיק, אלא יותר מדאיב, היתה העובדה הידועה, שלא ילינק לבדו, ולא ביחס אל פינסקר לבדו, אלא ילינקים רבים, וביחס להרבה אנשים ההולכים בדרכי פינסקר, היה הדבר הזה נשמע, ועדיין עד היום הוא נשמע לפרקים מפי אנשים משתתפים בצערם של חובבי ציון וציונים כמין “מין שברך לחולה”.
כשאני חודר, במשהו של עמקות, לתוך יסודה של שגיאה זו, רואה אני, שהיא נובעת מתוך היפוך משונה, עם תוהו ובוהו, במושג העיקרי של “בריא” ושל “עצבני”. בני אדם, שהם בכלל פיקחים, ואפילו חכמים, הפכו את המושג הזה “עליונים למטה ותחתונים למעלה”, כשהדבר נוגע ליהודים. אם יוגד להם, למשל, שהנשר, הבוקע שערי שחקים, ומביט בעיניו הגאות פנים בפנים אל השמש בצהרים, שהוא “עצבני”, ושכנגדו החולד, הזוחל והמתחבא במחילות עפר, והנהנה מן החומר הרך והעור של טמוני האדמה, בין תולעים וקברים–הוא “בריא”, בריות גופא ונהורא מעליא, שהלביאה, כשטורפים ממנה את גוריה מתפתלת מכאב וזעם, ומרעישה את היער בשאגתה הנוראה, עד אשר האדמה תבקע לקולה הצורח מר–היא “עצבנית”; וכנגדה הנחש, המתקבר בערמה, כשרומסים ברגלים את זרעו הוא מופת תפארת ה“גבורה”, ה“הוד” וה“נצחון”; או שבן אדם, שמקבל בסבר פנים יפות את הרקיקה שזולתו יורק בפניו ואומר, שרקיקה זו הריהי “גשם נדבות”, וסימן ברכה, הוא גיבור; וכנגדו, האיש הנאבק עם שונאו, המשמיע זעקת שבר ומראים בקול פחדים, ומוכן לשפוך את טיפת דמו האחרונה להגן על כבודו–הוא סמרטוט ואסקופה הנדרסת.
אם יוגד להם כזאת וכזאת, אין ספק, שימלאו פיהם צחוק, והחליטו בביטחה, שדיבורים כאלה הם הרהורי שטות ודברים בטלים.
אבל כשיהודי מתבולל, ארנבת שבארנבת, שיש לו “הקדחת השביעית” לגבי צילו של עצמו, ושמתאמר, שיוכל לבטל את נגד-השמיות בהבל פה של הטפה, כאנשי סין, למשל, שמתכנסים, בשעת ליקוי לבנה ברחוב ומשמיעים קולי קולות, לגרש את החושך, הוא “בריא” ו“גיבור”; וכנגדו היהודי הלאומי המרגיש שהוא נענה ושדוד, הקורע את התחבושת מעל הפצעים הצורבים שלו, פן יירקבו, וקורע את החלונות המוגפים, למען יחדור קו זוהר, כדי שאפשר יהיה לראות את המצב כהוויתו, וכדי שייכנס מעט אויר נקי לתוך בית האפל והעיפוש, הוא “עצבני”, פחדן ורך לבב.
זהו הנכון והברור בעיניהם, יען כי הדבר נוגע ליהודים; ובנוגע ליהודים–יש להם כללים אחרים, מין יושר אחר, אולי “לוח-כפל” גם כן אחר, כמו שיש בספרי החוקים הגדולים של מדינות ידועות–חוקים “יוצאים מן הכלל” בנוגע ליהודים.
“טעות פראית” אתם טועים, חכמים שלי! היהודי הלאומי כלום נעשה חולה עצבים? אם רצונכם דווקא בגדרים מניתוח הגוף, הייתי אומר, שהיהודי הלאומי, קרוב יותר לחשוב שנעשה “שרירי”, זאת אומרת בן אדם בעל שרירים חזקים ככבלי ברזל.
הלך זה לעורר ולייסד “חברות” בשביל הגירה, ובשביל “בניית מדינה”. הנשמע מעולם, שבני אדם יעשו כזאת מתוך עצבנות? הלך לעבוד את האדמה. הנשמע מעולם, שבני אדם יעבדו את האדמה בעצבים? בזמן ידוע, ובמצב ידוע, עשה זה מעשים לטובת “הגנה עצמית” של בני עמו. עצבים? לא, יהודים יקרים שלי! אלא ידיים! יהודי האמנציפציה, שאינסטינקטים של בעל-ביתיות פעוטה קודמים לנקודות ראותם, אינם מוכשרים להבין זאת.
“עצבני”, מורטט, נבהל, מבולבל, מטושטש, רגשן ורגזן ביותר, פזיז ככספית, זהו בעוונותינו הרבים היהודי המתבולל באירופה המערבית. יען כי עוד לא הכוהו, ורק דוקרים אותו במחטים מחודדים. צובטים אותו זעיר פה וזעיר שם, דרך בדחנות, דרך קלס. זה עושה את האדם ל“עצבני”.
באירופה המערבית נגד-השמיות היא מתנכרת, מדברת ברמזים, בגניבת לשון. מטפטפת רעל, תולשת את העצבים. יש לה המצאות חריפות, תואנות ואמתלאות, “רמז ואין מספר”. הנה היא, והנה שוב נעלמה. זהו ענין של “עצבנות”. פה יש מקום לפסיכואנליזה. לא כן באירופה המזרחית וברוסיה, כאשר התנודדה הארץ בימי הרעש. אין צורך בפסיכואנליזה. שם, נגד-השמיות היא ממשית, בעלי תריסין שלי! לתשעים אחוז של עמנו זוהי המציאות היותר גדולה, היותר מגושמת, היותר זוועית. על כן אין הפינסקרים יכולים להיות “עצבנים”. על כן אינם יכול ים להתרפא בחומצת-ברום, אלא בנפי ברזל, לחזק את הדם. אין לרפאותם בשמי תכלת של איטליה. אין הם עצבנים מבולבלים, אלא רעבים: עטופי רעב לאדמה, נפוחי כפן לחופש, צמאים למשפט, צחי צמא לאנוכיותם! אין הם נרגזים אלא ניעורים. כל מצב רוחם של הללו הוא סימן מובהק ורושם מכריע… לתחייה, ולא למחלת עצבים.
ב: הוראת פנים שלא כהלכה 🔗
ועוד גורל אחר של אישים גדולים נפל לפינסקר: אי-היות מובן אף למעריציו. מעריצים רבים חושבים את פינסקר לרציונליסטן, זאת אומרת לשכלתן, למעיין, לקר-רוח, למחשב-חשבונות. ברי להם, שפינסקר אזן וחקר “תיאוריה”, פלאי-פלאים: מדוע הגויים שונאים את היהודים? מה לעשות, למען לא יוסיפו האחרים לשנוא אותם
אמנם, נאה היא חוברת קטנה זו, והתיאוריה על דבר נגד-השמיות היא באמת בהירה וחדה. ישנם בחוברת זו רעיונות אחדים, הראויים להיות ל“אותיות פורחות”. המשל בבעל-הבית ואורחו, הוא מחוכם מאד. מתגלגלות ויורדות מתחת העט… מרגליות; יתר על כן: גרעיני זרעים שיש בהם רוח צומח. ובבחינה ספרותית, עלי לומר, שאני מברך ברכת בורא מאורי האש עלה חוברת הקטנה. היא כתובה בכל כך רגש שיעור וחכמה. היא כל כך טהורה, כאדם שעומד על הר גבוה, וצופה על הבריות למטה; והיא כל כך שלימה, מתחילה עד סוף. ניכר, שזה היה, לא רק איש מלומד–כמה אנשים מלומדים איכא בשוקא שלנו!–אך גם איש מחונך כהוגן ותרבותי עילאה, מאלה שאין מספרם גדול בינינו ביותר.ברם, סיבת כל המעלות האלה איננה, שפינסקר היה רציונליסטן, אלא להיפך: יען כי כל מחברתו היא מחאה מרצת כנגד הרציונליות.
אין כותבים “אוטואמנציפציה” בשכל גרידא. אין משכיל בעלמא מוכשר לעשות מעשה שכזה. אינני מתכוון אל החוברת, אלא אל המעשה. ה“אוטואמנציפציה” היתה “מעשה”. וכאן אני מגיע אל הנקודה העיקרית, אשר בה אני חושב את פינסקר באמת לאדם גדול.
אמרתי: התיאוריה על דבר נגד-השמיות היא בהירה וחדשה; ויכול אני לעשות לרציונליסטים עוד הנחה אחת: אני מוותר להם את כל חקירתו של הד"ר פינסקר על דבר נגד-השמיות; תהי רציונליסטית. תהי ספרותית; ואמנם יש בה משהו של גוזמה. אבל אם רוצים, תהי אפילו מדעית… הכל; ואולם בזה לבד אדם מגיע רק לידי חשיבות ספרותית, או מדעית. אל גדלות עוד רב הדרך; ובכל זאת אומרני, שפינסקר היה גברא רבה, במה? בטח, לא בשכלתנות.
הואיל שהשכלתנות היא ענין, ששכלתן אחר יכול לסתור. חושבני גם כן, שהביאור, כיצד פינסקר מבאר את סיבות הדבר, מדוע הגויים שונאים את היהודים, הוא אמנם קרוב מאד אל האמת. ואולם אף על פי כן לא ההיתי בונה על הבסיס הזה לבדו שום תוכניות של עם. זהו יסוד, שאין בו די כוח לשאת את כל משא הבניין הענקי, שאנו אומרים לבנות. לא רק משום שאין כאן וודאות מתימטית להחליט, שאין סיבות אחרות נוספות לעובדת השנאה; ולא רק משום שעדיין אין זה כמין “חוק”, שככל שתתקבל ההשקפה הזאת לא יוסיפו לשנוא אותנו וגם לא רק משום שכל המופת של דימונומניה (דמיון אימת הרוחות הרעות–שכבר נודע לנו, פחות או יותר, מקודם; והדברים עתיקים) איננו יותר מן הפרט של הפסיכולוגיה מרובת הצדדים, דאית לה פירכא, או של פסיכופטיית השנאה השלטת כנגדנו, שהיא מסובכת ומרובת השינויים יותר מדי, מאשר תוכל להידחק לתוך מסגרת נוסח אחד.
לא! אילו יהיה דבר זה ברור אפילו באופן מתימטי, גם אז לא הייתי בונה על יסוד זה, כי מעולם לא בנו בני אדם עם על פי המתמטיקה, ועוד יותר מזה עמל ורעות רוח הוא לשוב ולבנות עם עתיק על ידי שכלתנות קרה ויבשה. עם נבנה מתוך עומק חוש יסודי, איתן בלתי-אמצעי, בלתי מבורר לבעליו בדרך ההיקש השכלי-טבעי, ואחרי שנהרס, הוא חוזר ובונה את חרבותיו משיירי אותו החוש, יחד עם התפרצות רצון נלהב, נערץ, ענקי בהתלהטותו. את הרצון הזה אי אפשר ל“סתור” במראי-מקומות מתוך ספרים מדעיים, כמו שאי אפשר ל“סתור” את רגש הכבוד, או את האהבה להורים, או לפכח את צער גידול הבנים, או לבטל בראיות מתיקותה של נגינת הרועה על אבובו, או את הגעגועים, שאדם מתגעגע הביתה, או את הזכרון, או את התקוה. הדברים האלה הם ערכי נפש, שהמדע צריך לטפל בהם; אבל הם קודמים לו, כמו שהאורגניזם האנושי הוא קודם לניתוחו על ידי מנתחים שנונים.
מהי לאומיות? נסה לבאר מהו ריח של פרח, מהו המיוחד שבקולו של אדם, ובמה הוא נבדל מקולו של זולתו; מהו המיוחד בהילוכו של אדם והבדלו מזולתו, בכתב ידו של אדם והבדלו מזולתו! רבואי רבבות של בני אדם, אשר כל אחד מהם הוא ניכר בפרצופו–לך כנוס את כל המשוררים והציירים, למן ששת ימי בראשית ועד היום הזה, מסוף העולם ועד סופו, שינסו למצוא מלים ושרטוטים, לתאר את המיוחד ואת הנבדל שבכל אחד מהם–אם יוכלו? ובכל זאת יש משהו מיוחד בכל אחד מהם!
זהו מה שנמצא גם בעם ישראל, זהו מה שהוא תוסס, מתענה, בוער, מתבטא! האמנם צריך אני למנות ולספור את כל אלה שהדבר הזה דיבר מקרבם? הם היו בדורנו ובדורות הקודמים, בכל דור ודור. זה היה הדבר שדיבר מתוך גרונו או מתוך עטו של הד"ר פינסקר, וזאת היתה גדולתו. הם לא ידעו איש את רעהו: פינסקר לא ידע את הס; הס לא ידע את אלקלעי, ואלקלעי, לא ידע את סלוודור.
לדידי ניחא ואף נהירא, שעוד הפתעות חדשות תהיינה לנו: מי יודע אם לא יקום אי שם, הרחק מן הישוב שלנו, עוד איזה יהודי חדש, שלא שמע דבר מכל ספרותנו ומכל תנועתנו, והתחיל את אותו הדבר מחדש, מ“מה טובו”, והוא יהיה, המשיח, או מי שיבוא אחריו יהיה המשיח. זהו מה שאמרו חכמינו: הרבה שלוחים למקום.
כל אלה אינם מדברים בעדם, השכינה הלאומית מדברת מתוכם. אין זאת ספרות, אלא “נפש חיה”, כמו שמתרגם אונקלוס: “רוח ממללא”; ונפש חיה איננה עשויה לאמור דבר בשם אומרו, מפני שכל חיות היא חיות לעצמה, והיא מביעה את עצמה.
כל ען היו כל הדין ודברים במאמרים, שכתבו אנשים תמימים, בתחילת התנועה הציונית על דבר השאלה פינסקר-הרצל של מה בכך, תאריכים ביבליוגרפיים, בלי ניצוץ של הבנה בתורת הנפש. אין מוקדם ומאוחר בתורה זו. אין מקוריות ואי-מקוריות בתורה זו. הכל בא ממקור אחד: מרוח העם, והכל הוסבר על ידי איש איש בסגנונו, פינסק בסגנונו המדעי הרצל בסגנונו הנביאי החדש, וככה איש איש לפי טעמו ורוחו, לא היה ביניהם רב ותלמיד, מחבר ומתרגם: מקור אחד הוא.
ג: העבר והעתיד בתורה הלאומית 🔗
ישנו עוד דבר אחד שנשנה וחוזר ונשנה בכל המאמרים, שבהם נשתבח פינסקר: העתיד! הוא–ככה אומרים–חי בתוך העתיד, עשה הצעות בשביל העתיד, ראה מראש את העתיד. מצץ מוצצים את המלה “עתיד” כרבי צדוק את ה“גרוגרת” שלו,והיה מזמזמת והולכת כזבוב באזני השומע.
הריני אפיקורס גמור לגבי כל שקלא-וטריא זו של העתיד, זאת אומרת, שפינסקר, ככל הגדולים, רצה בעתיד בעד העם היהודי, קיווה לעתיד גדול. עבד להכנת עתיד כזה–זאת יבין כל בר בי רב דחד יומא; אין מן הצורך להדגיש דבר מובן מאליו זה. אבל–שהוא, או זולתו מהדומים אליו, היה חי, כמו שאומרים, בתוך רעיון העתיד, או שיכול היה לעשות הצעות בעד העתיד, הייתי חושב–לא לשבח, אלא לגנאי, אילו היה כל עיקרו של דבר זה עניין ממשי, ולא מה שהוא באמת–מליצה ריקנית, בלי יישוב הדעת. סבורני, שפינסקר חי בתוך העבר, ולפיכך רצה בעתיד. סבורני, שכולנו, הציונים הלאומיים, צריכים לחיות בעבר, כדי לרצות בעתיד.
העתיד איננו במציאות, לפיכך הוא מת, העבר הוא קיים, לפיכך הוא חי. מישהו חי בעבר, הוא חי בעולם, שהיה בנוי ומתוקן בצביונו ובמתכונתו, עם כל פלגות היצר הטוב והיצר הרע, עם עסקים, עם מחלוקת, ויכוחים, עם אהבה, עם שנאה, עם עממיות, עם קהילה, קיצור הדבר: הוא חי בעולם גדול. מישהו חי בעתיד,הריהו חי בתוך בלימה, על “נייר חלק”: הוא חי בתוך אי-אישיות, ב“נירבנה”, כלומר, בעולם של אין ואפס. העבר הוא דימוקרטי, מפני שהוא עם. בעתיד הוא עריצי (דיספוטי), מפני שהוא… גחמניה (קאפריז). בנבואות העתיד כל אדם הוא בגפו, בודד גלמוד, בחינת אבטוקרט, כמו שכל אדם הוא בגפו, כשהוא ישן, או חולם. כשאני פונה אל העבר, יכול אני להיפגש, למשל, עם בר כוכבא, שהיה לו די כוח לשבר את כל עצמותי, ואני צריך לשים באלהי מחסי שלא יבולע לי; עם רבי עקיבא, שהיה יכול ללמדני תורה; עם רבי יהודה הלוי, שהיה יכול ללמדני עברית היותר טובה. אמנם כבר אין האנשים הללו בחיים חייתם, אבל מה בכך? האנשים האלה חיו בעבר; ובבחינה ידועה, הם חיים עדיין; עבר ווסתּם, אבל לא עבר זמנם. ואולם כשאני מסתכל בעתיד–הכל כורעים ומשתחוים לי, מפני ששם אין איש זולתי, והרי אני כמלך בגדוד, וכחד בדרא, אבטוקרט, כביכול.
מכאן אנו למדים, שהליקוי האמתי, זאת אומרת החולשה, העייפות, הכשלון, מצויים יותר בין אלה מבינינו שחיים בעתיד, מאשר בין אלה שחיים בעבר. העולם ההמוני, ואפילו קצת מן הסופרים, שאינם די מחשבים מה שהם כותבים, נכשלו בטעות זלזול העבר, אגב טעות אחרת–אינם מבינים שאין לאומיות בלי עבר.
טעות אחרת זו, שהיא, בדיוק, עיקרה של כל הטעות, היא נובעת מהחלפת שני מושגים: היסטוריה וארכיאולוגיה. בארכיאולוגיה יש באמת דבר מה שמת. כל מי שיש לו עסקי חיים בוערים, כשהוא סח עם אחד מבעלי מקצוע גמורים בחקירת עתיקות, איך שיכבדהו בתור חוקר ומומחה, ואיך שיזדקק אליו כתלמיד אל רבו, ללמוד מפיו, בענין שהלה הוא לגבו בן סמך,–לא יימלט מן הרושם, שזהו אחד מאותם בני אדם, שמטיילים ארוכות וקצרות רק בין מצבות, והיא תהילתם, יען כי מלאכתם בכך, ו“מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת” (כפתגם הרמב"ם).
אבל טבעם של בני אדם, האוהבים להביט לאחור, איננה החולשה היחידה שבעולם; ההבטה הרחק הרחק קדימה, אף היא צורה של חולשה. איש העתיד, על פי רוב, איננו כובש את העתיד, אלא בורח אל העתיד, כמי שנמלט לאחורי המזבח, או לערי מקלט. בנודע לעבר, יש מקום לתאווה. יכולים בני אדם להידבק לאהוב את זיו הצחצחות שבדברים עתיקים, או זכרונות מגיבורים וגאונים עתיקים, אפשר להבין, למשל, את אשרם של מאספי עתיקות במצאם את החסר להם, כשמחת הצייד בתפשו את צידו. זוכרני, למשל, שאבי ז“ל, יהודי תלמיד חכם, היה חובב בחיבה יתרה את האברבנאל, והיה מאסף את כל ספריו ויקחוהו שבי וכלכל בהם חיי רוחו; ואלה שלא מצא לקנות אותם, היה שואל מאת מכיריו, ויושב עליהם בלילות-חורף ארוכים ומעתיקם בכתב ידו, וידע אותם כמעט בעל פה. זוכרני גם כן שאחד מרבותי היה חובב בחיבה יתרה את הרמב”ם, ויהודים אחרים היו חובבים את בעל העקדה, את רבי אברהם אבן עזרא, את הרמב"ן, את הגאון מווילנה ועוד.
אבל אי אפשר לנפש אנושית להידבק באהבת העתיד. העתיד הוא נבוב ריק, הריהו חללו של עולם, בלי צורה ובלי גבול. אפשר לציורים מן העבר, היסטוריים, ויש להם תפקיד גדול בחיי כל עם והלואי שהיו לנו ציירים גדולים כיאן מאטייקו לצייר תמונות הוד מהעבר שלנו; אפשרית היא ספרות סיפורית מן העבר, בלטריסטיקה היסטורית, וגם לה יש תפקיד אדיר בחיי כל עם והלואי שהיה לנו וולטר סקוט והנריק סינקיביטש עבדים, אבל אי אפשר לציירוּת מן העתיד לבוא, ואם יש מין בלטריסטיקה מן העתיד לבוא, אין זאת אלא מלאכה ושעשוע, או מגמה ותעמולה, מפני שאין איש יודע את העתיד (ורק “תל-אביב” של הרצל יוצא מן הכלל, מפני שהוא דיבר בעתיד קרוב, כמעט בהווי).
אמת, שאין העבר חי כמו ההויי; בכל זאת הוא חי! הוא איננו אוכל בעצמו, אבל הוא מאכיל; איננו נושם, אלא מכניס נשימה; איננו ער בעצמו, אלא מעורר.
זהו הכוח האמתי של הציונות. אפשר לסתור את הציונות בכל החקירות שבעולם. ברם, דבר אחד אי אפשר לסתור בשום אופן, והדבר הזה הוא העובדה של העבר, היהודים חיו בתור עם, וחיו ממש רק בארץ ישראל, וחיו הרבה מאות שנים, והיתה להם לשונם שלהם וארצם שלהם ומשקם וממשלתם וכבודם ומעמדם ואחדותם עם כל מה ששייך לאלה. “המדינה העתידה” יכולה להיות אידיאל נשגב, אבל היא מעולם לא נתקיימה בעבר. לעומת זאת “מדינת היהודים”, היא לא רק אידיאל נשגב, אבל היא גם היתה קיימת. אנו בעצמנו מאין באנו? הלוא אנחנו בני בניה של מדינת היהודים? האמנם נתכחש באבותינו?
שני פינסקר היו לנו: רבי שמחה פינסקר וד"ר ליאון פינסקר, והמימרה משתגרת ומתקבלת על הלשון מאליה, שרבי שמחה היה היסטוריון, וליאון–חוקר העתיד. מימרה, לא יותר ממימרה! רבי שמחה היה באמת חוקר גודל, הוא חקר את העבר; אבל חי בעבר; ליאון, חי בעבר, לא בלמדנות ולא בחקירה, אלא באופן גזעי, נפשי, בלתי-אמצעי, בהשפעת חוש ההגנה העצמית של האומה. כי אדם צריך לחיות בעבר, כדי לעיין בעתידו שלם עם, וצריך לחיות במחשבה בעבר של העם, זאת אומרת באותם הזמנים הגדולים, כשהיהודים היו עוד חפשים.
זה הכלל: אם פגע בך מנוול זה–משכהו לבית המדרש המלא עבר, ואל תמשכהו לחלל הריק של העתיד, שהוא עולם התוהו והדמיון, אשר נסיון הקפיצה לתוכו הוא עניין גרוע ומנהג של שטות. רק כשאדם חי בעבר הגדול, הוא מוכשר להשליך הלאה, בכעס ובתמימות של גבורה, את כל ההמצאות הפעוטות, את הסגולות ואת העצות המעשיות של הטלאה ושל החלקה, ולשוב אל השורש ולכתוב: “אוטואמנציפציה”.חסר היה את הבראווּרה, את ההעזה של מדינת היהודים; אבל תחום מחשבתו, בתור נקודת מוצא, היה דומה להרצל.
אין זה ענין “מלומד”, ואין מקשקשים בו במדעיות היסטורית. רבים מחכמי ישראל של גרמניה כתבו אלפי כרכים של דבר קורות היהודים. ליאון פינסקר אפילו הזכר לא הזכיר את השם “קורות היהודים”, הוא בוודאי היה גם למדן נחות-דרגה בקורות היהודים; אבל, אצל האחרים קורות היהודים היו מבוקרות, מנותחות, נרשמות, מוכנות בשביל מוזיאון, כמו סנסקריט, או הלניסטיקה, וכדומה מהעתיקות המתות והחנוטות; אבל בפינסקר, כמו בכל בעלי התחייה האמיתיים שלנו, קם רעיון ההיסטוריה היהודית בתחיית המתים כדי לשאוף לעתיד דומה אליו.
רק מלה אחת היתה חסרה בחוברת “אוטואמנציפציה”: ארץ ישראל; ואולם את המלה הזאת הכניס פינסקר אחרי כן…איפה? במהדורה שניה? לא! יתר על כן… בחיים! מן שנת 1882 עד שנת 1893 לא פסק פינסקר מלהכניס ולחזור ולהכניס את המלה הזאת לחייו, לשאיפותיו, לפעולותיו עם “חובבי ציון”.
ד: מה היתה גדלותו של פינסקר? 🔗
אנחנו שהיינו משיירי כנסת הגדולה של המשכילים, ידענו היטב את הפתגם: “אם אין אני לי מי לי”; אבל ידענו גם את הסיפא של פתגם-הלל הלזה: “וכשאני לעצמי מה אני”: ואמרנו בלבנו: מה זה בא להורות לנו? שאנחנו צריכים לארץ? מאי קמשמע לן? פשיטא! השאלה היא:"כיצד נשיג ארץ בקלקלתנו, בחסרונותינו? ולשאלה זו אין תשובה! רופא זה לא חקר אותנו, ולא ידע את מומינו. וזאת היתה השגיאה. לא עמדנו על דבר אחד. רצינו הכל, וידענו הכל.
דבר נורא הוא, כשאדם סובר, שהפה ניתן לו מאת הבורא, כדי שיהי פתוח תמיד, ושואל שאלות. התמסח מוצא לנקל לפתוח את לועו, ולחכות, אולי יזדמן לו לחטוף איש כושי, או סייר סקרני; ואולם, רק על ידי סגירת הלוע, מראה בריאה ערומה ופראית זו את חריצותה. “הנאור” היה סבור, שעל ידי זה שהוא פיתח את רוחו, כבר השיג את המדרגה הכי גבוהה של קולטורה. אבל, לאמיתו של דבר, הקולטורה הכי גבוהה, היא, לדעת אימתי לסגור את הרוח. איש שיש לו רוח פתוחה תמיד, מזכירני את התמונה הידועה והמגוחכת של אדם, שעומד ופיו פתוח. אדם שכזה הוא תוהה וגולמי, שומם וזועף; ובאותה שעה הריהו גם אכזר. הוא נוהג בעריצות הוא מטיל בטרוניא על אחרים את חוסר-החלטתו הקהה והרשלני. הוא הוא האכזר הכי איום בעולם; הקנאי לספקנות.
בתור נאורים, היינו סנטימנטליים (רגשנים). איזהו סנטימנטליסטן? סנטימנטליסטן הוא הרוצה לאחוז את החבל בשני ראשיו, ולרעות זאב וטלה כאחד, לרכוב “אחרי ריכשי”, ולחתות הכל בחדר מחתא. לסנטימנטליסטן אין רגש נימוס לגבי אידיאות. הוא איננו רוצה לשים לב לכך, שבעד אידיאה צריך אדם לשלם מחיר גבוה, כמו בעד כל דבר חשוב. הוא איננו רוצה להבין, שאפשר לשאת אידיאה הגונה רק כמו שאדם נושא אשה הגונה, על יסוד התחייבויות ידועות ורציניות, לכל ימי החיים, שבהן כרוכה שלשלת ארוכה של חובות קשים וקרבנות יקרים של הציבור והיחיד. הנאור היה מתייחס אל דבר זה בקלות ראש של איש-תענוגות מפונק. אידיאה אחת הקסימתו, שניה–הלהיבתו, שלישית–החניפה לו, רביעית–עניינתו, חמישית–“ליבבתו באחת מעיניה” הוא אמר לכלכל את כולן כמו בהרמון רוחני פרעי ומופקר, איך שתתקוטטנה זו עם זו, אבל בתנאי שלא תבטלנה זו את זו לגמרי. הוא היה בעל הנאה בזבזן, שהיה רוצה ללכוד על “יפת-תואר” רוחנית, בלי שים לב לצרותיה; ובלי שים קץ לאהבה הישנה, טרם התחיל בחדשה.
זאת היתה חטאת ההשכלה והנאוריות. הזדקרנו והתנפלנו בבולמוס רעבתני על כל אומות העולם, על כל כיתותיהן, שיטותיהן, תרבויותיהן, סברותיהן, תנועותיהן, חכמתן ושגעונותיהן, הרהוריהן ומידותיהן, ובאותה שעה–מהיכי תיתי? רצונכם בשפה העברית? נתפעל גם מהשפה העברית, וגם ארץ ישראל… הכל! ועל הכל נמצא פסוק, ועל כל פסוק–עשרה פירושים, ומכל זה היה אדם מתפעל, לומד, נהנה. אבל מתוך שזה היה הכל, לא היה בכך כלום, כוונתי, במובן הלאומי: בעד העם כולו, ובעד תחייתו, לא היה כל זה כלום. זאת היתה “לבנטיניות” או אקלקטיות ענוגה, ובעיקרה זוללה ונהלאה.
רצוני, שהקורא יבין את דברי בדיוקם. אין כוונתי על הלימוד דווקא. את הבנת נחיצות הלימוד אנו צריכים ללמוד מאותה התקופה–תחת לדבר עליה תועה ולתת בה דופי בבחינה זו, אשר בה מדקה ממנו. בלי לימוד הבוק תבוק התנועה הלאומית–מכאנית, משעממת וחסרת נשמה. את הלימוד צריכים היינו להעביר מהתקופה ההיא אל תקופתנו אנו. זה היה הטוב שבה; אבל הרע שבה, הרע המוחלט והנורא שבה, היה חוסר רעיון אחד, שיוכל להקיף את כולה, כנקודת הצמצום והתאחדות הכוחות. מצד זה, היצירה שאינה פוסקת של מלגות וכיתות היא–חזרה אל הגלות ושאור שבעיסה המעכב. אדם שלם או עם שלם חייב לעמוד על דבר אחד. הננו או איננו; הננו רוצים לחיות כעם, או איננו רוצים, יהיו כל היהודים שיצהירו באופן מוחלט כזה, או תהי אך עדה קטנה של יהודים, זהו רק הבדל שבכמות, באיכות אין הבדל כלל. אינני יודע כמה חסידים היו לו לבעש"ט, בטח, בגבורות–חלק אחוז אחד ממאה של החסידים בימינו אלה; אבל הם בראו את החסידות. הם–ולא הסטטיסטיקה הענקית.
ה: חלוץ הרעיון הלאומי בעצם תומו 🔗
אין אדם צריך לבוז להמון העם, כדי להגיע לידי רגש אצילות באמת, ואיננו צריך להפליג את ערך המון העם, כדי להגיע לדמוקרטיות. אין גם מן הצורך לעשות פשרות, ולהלוך באמצע בשביל דמתקריא “שביל הזהב”, שהוא, על פי רוב, יותר השתמטות מן הקשיים, מאשר ניצוחם. לא! האמת מונחת על שטח אחר לגמרי.
אין המון-עם כנגד אצילים, ואין אצילים כנגד המון-עם, כמו שאין עבר כנגד הווה, ולא להיפך. כל המושג הזה איננו אלא חיקוי מושגים זרים, לקוחים מעמים אחרים. זוהי ההתבוללות היותר רעה: עירוב המושגים. יש רק עם אחד והיסטוריה אחת. בעם הזה ישנם יחידים, שנשמת העם חיה ומדברת ושואפת ופועלת בהם ביתר עוז, כמו שבהיסטוריה יש תקופות, שבהן נשמת ההיסטוריה חיה ומדבר ושואפת ופועלת ביתר עוז. אלה הם פרטים וכללים. הין הפרטים נכללים בתוך הכללים? אלה הם פוזיציות מספריות, וסכומים–האין הפוזיציות המספריות נכללות בתוך הסכומים?
הרי שיעור זעיר, אבל הדק היטב בחשבון סדר הדורות: שנת תרמ“ב (מרובת הפרעות הראשונות) היתה סך-הכל של שנת רנ”ב (גירוש ספרד) ושל שנת ת“ח (גזירת ההיידאמאקים) ושל כמה תקופות שביניהן ושלפניהן. ככה היתה שנת תרנ”ז (התייסדות ההסתדרות הציונית) סך הכל של כל המאזן של תרמ"ב, עם הוספת כל מה שהלך והתפתח, על ידי המשבר הפנימי, בקרב היהדות האירופית המערבית.
כל התקופות האלה אינן צריכות להביא דברים אשה בשם חברתה: הן מקופלות ומונחות זו בתוך זו; וכל האנשים האלה אינם נזקקים ל“צטט” את המון העם. בהם חי המון העם,ויהא המון העם “מצטט” אותם. באחד המאמרים מסיטרא דשמאלא על דבר פינסקר, קראתי מין “המצאה” כוז: פינסקר היה “תלוש”, בעל יחסן רוחני, כמו שהיו אומרים ברוסיה: “אריסטוקרט” או “אינטליגנט”, והא ראייה, שהוא לא דיבר בשם המון העם. צורה שוללת זו מזכירתני חוקרי-מצריים ידועים: חוקר קדמוניות אחד מצא במעי מפולת עתיקה אי אלו חוטי פחים, והסיק מזה, שהמצרים הקדמונים כבר השתמשו בטלגרף; ובא חוקר שני, והרחיק ללכת: הוא לא מצא כלום, והוציא מזה, מסקנה, שהמצרים הקדמונים כבר השתמשו בטלגרף… אלחוטי.
הלאה בדיחות! לקושטא דמילתא יש שני דברים: (א) חטט בחקירות והטף ונאום בשם המון-העם; (ב) צפון וכלכל בעומק הלב את תמציתו האמתית של המון-העם. הרי זה דבר חשוב, מלא יופי ושירה: היות ילד; אבל אם ילד ייכנס בחקירות לעיין ולפלפל בכך שהוא ילד, אז פרחה ילדותך, תינוק! ככה זה דבר חשוב, מלא יופי ושירה: היות בתולה; אבל בתולה, שמרבה לחשוב מחשבות על אודות זה, ושיש לה שטר על כך, ומפגינה בו… היא חשוב מאד.
אין אנו הולכים ומפגינים במציאותו של המון העם ואין אנו הולכים ומתגדרים באיגרות-יוחסין של אצילים. בהאלהה זו, שמאליהים את המון העם, חבויה מגמת אפוטרופסות נסוכת-מסווה, מין חדש של אריסטוקרטיה… התנשאות והתרברבות על הזולת. אני המון-העם! ואתה מה? אדם שכמותך הריהו מיותר בעולם! יחסן, אינש דעלמא, כלל ישראל, אריסטוקרט! דבר זה מזכירני את השיחה הידועה על דבר אותו פריץ פולני, אשר אחרי סיימו את תפילתו–הוסיף עוד סניף מיוחד לאלוהיו ושפתיו הביעו מעין אזהרה: “אחרי ככלות הכל, אל תשכח, שאתה סוף סוף יהודי, ואני הנני שליאכצ’יץ פולני!” ואמר זאת כשהוא מסלסל את שפמו.
כדוגמת הסגנון הזה “שדא” מבקר אחד “נרגא” בפינסקר; ואמנם כיוון אל האמת בדיוק: פינסקר לא היה מתגדר בהמון העם, לא היה עושה פולחן של עבודה זרה כלפי המון-העם, הוא היה מהסס בדבר, אם המון-העם חי חיים לאומיים שלמים. אבל אין כל זה, מפני שהוא חשב את עצמו לעדיף טפי מהמון העם, אלא מפני שהוא הרגיש את עצמו אחד ומאוחד ונבלע ונספג בהמון העם. אין אדם עשוי להתייחס בעצמו; אין אדם עשוי לפלח לעצמו עבודה זרה. לכל אדם יש רשות להטיל ספק בעצמו, זאת אומרת להכיר את תורפותיו שלו. בכלל, לא היה פינסקר גבר רגזן ואיש לפידות חוצב להבות תעמולה לאומית או המונית בסיסמה אחת ובעקשנות יתרה. הוא היה מרובה-הצדדים ומנומס ביותר מלהיסגר בכלוב של נוסח חד צדדי.
זהו ההבדל העמוק בין הדימוקרטיה הציונית, ובין הדימוקרטיה של סתם אוכלוסיה. הציונות רואה את האוכלוסיה כעם: העם היהודי, עם העבר שלו, עם תנאיו המיוחדים, עם כוחותיו, ועם כל מה שהוא חסר; והיא, הציונות, רוצה לשוב ולבנות את כל הדברים האלה, בה בשעה, שסתם-דימוקרטיה מסתכלת באוכלוסיה, לפי מה שלמדה ב“שולחן ערוך” של עמים אחרים, ושל אוכלוסיות אחרות. היא אפילו מוחה כנגד ההתבוללות, אבל, בעצם הדבר, היא היא בעצמה התבוללות, מפני שהיא מערבת מין בשאינו מינו, ומכניסתם בדוחק לתוך מסגרת משווה, זאת אומרת, היא עושה את התוכן בהתאם לתבנית זרה–תחת עשות תבנית מיוחדת בעד התוכן שכולו נבדל ומיוחד.
כדי למצוא את הצורה היחידה הנכונה, ההגיונית והשלימה בשביל התוכן, רצוני: התוכן היהודי, לא רק להתמידו בבחינה הלאומית, התרבותית, הדתית והכלכלית, אך גם לתת לו להוסיף להתפתח כשורה וכנכון, כמו שכל ריסוץ אנושי חפשי, גדול והיסטורי, מתפתח באנושיותו ובפירודו, בעממיותו ובאוכלוסיותו, שהיא אך האשייה הרחבה של הלאומיות, מוכרח הוא העם היהודי כולו, או אם אין הדבר בגדר האפשרי, אותו חלק של העם–הרוצה לחיות חיים שלמים ומלאים כאלה, מוכרח הוא–להרגיש בצורך נחוץ ובלתי נדחה של ארץ מיוחדת לו. זאת היא התורה הלאומית; ואם תוסיף אליה את ארץ ישראל, הנה הציונות השלימה!
ו: לא הדיאגנוזה אלא הפרוגנוזה עיקר 🔗
ואולם כל זה בתור נוסח פשוט, או, נניח, בתור הכרת המחלה, היה לא היה, בלתי אם עניין שכלי, הכרה רציונליסטית, קשה וקרה, בלי נשמה ובלי דרך. אבל כאן נוסף הדבר היותר חשוב, וביתר דיוק: הדבר החשוב היחידי: ההכרה, שהיהודים יכולים להשיג זאת בכוח עצמם, וזוהי גדלות האוטואמנציפציה של פינסקר.
אין החוברת של פינסקר מסכתא מדעית, איננה קינה סנטימנטלית, ואיננה ניתוח פסיכולוגי. אין כוונתי לומר, שאין לה מעלות משובחות מהמינים הללו, אלא כוונתי לומר, שלא כל הדברים טפלי-הערך האלה הרימוה למדרגת הגדלות. לא! מבחינה ספרותית נתפעלו ממנה אנשים, שבקירותם בספרות לא היתה גדולה, מי שקרא ושנה יותר, מי שזוכר, למשל, את מאמריהם של לוי-בינג ב“אוניבר.איזר”, של שמעון סנטו ב“נייצייט”, מבחר מאמריו של הד“ר בלוך ב”אסטרייכ. ווכענשריפט“, של גבריאל ריסר בזמנו עוד ועוד, שביניהם יש מרגליות ספרותיות לאין ערוך וללא-השכח בנוגע לדיאגנוזה, לא נתפעל כל כך מן הניתוח שעשה שפינסקר. כבר רמזתי, שהדימונולוגיה איננה רעיון חדש, וכבר דשו בו רבים קודם לפינסקר. המחשבה, שאין תקנה לשנאה זו, אף היא לא היתה ממקוריותו של פינסקר. אני בעצמי רמזתי על זה מקודם בשם ספר “שנאת עולם לעם עולם”, וכלום אני נוטל גדולה לעצמי בשל חידוש זה, מפני שבאמת אין מקוריות בדברים הללו. אבל גדלותה של ה”אוטואמנציפציה" היתה בזאת, שהיא היתה קול קורא, כרוז ליהודים שלנו בשנת תרמ"ב. גדלותה היתה בזאת, שהיא לא היתה דיאגנוזה לבד, אלא גם פרוגנוזה קצת.
במהומת הפרעות, בקרב הים הרועש של דמנו ודמעותינו, בתוך המבוכה והמבוסה והיללה, כשכל חכמינו באירופה המערבית יצאו לדון ולדיין עם נגד-השמיים בויכוחים, כשאנחנו באירופה המזרחית קיווינו לישועות ממיטינגי המחאות ומקצת הנוער שלנו–ממהפכה, וברוסיה הדרומית נוצרה תנועה לייסוד כיתות דתיות חדשות; בשעה שהנדיבים והעסקנים אספו סכומים לאין מספר והטילו אותם לתוך הצרור הנקוב של הגירה וצדקה, אשר הנקל היה לקנות בהם מחצית ארץ ישראל; אבל איש לא רצה לראות ולשמוע דבר על אודות העניין הזה, ויניחונו לאגודה של בעלי דמיון. באותו זמן וכו' נמצא איש, שהיה לו די כוח רוחני בריא, שלא להתרגש בהתרגשות עצבים, ושהיה בו חוש היסטורי בלתי-אמצעי כל כך, להיות מוכשר להתרומם מעל לרגע שבלע את הכל, וכל כך כוח הצמצום–להשתחרר מן “המפוזר והמפורד” של ה“תיקון ליל שבועות” הנאור, ולהתכנס בשאיפה יחידה אחת, וכל כך בטחון-הנפש, להביע אפילו את הספיקות שבדבר זה. זה לא היה עיון, אלא רטט כביר, זלעפה עזוזית כאותו העווית הענקי שהיה לפנים לאבותינו, כשמסרו נפשם על קדושת השם. החלטה!
לפיכך אני מרגיש זאת, לא די לומר, כמחאה פנימית כנגד, אני מרגיש זאת כמעט כעלבון, כשמבקר נעשה וותרן, מטה כלפי חסד, ואומר, שבמקום ששם פינסקר מדבר על אודות צרות ישראל הריהו “עולה למדרגה גבוהה” של חוש מרטירולוגי. לא משום שאפשר שיבוא מבקר אחר, שהוא בקי יותר בחדר ספרות, ולא יתפעל באופן מופלג כל כך, אך יוכיח, שהיו אחרים, שעלו למדרגה גבוהה עוד יותר, אלא מפני שדבר זה מזכירני את אותו הסטודנט שנתפעל אצל מומסן1… מתלתלי שערותיו הלבנות, ולא יותר.
הנני זוכר עוד מבקר אחר של פינסקר–הד“ר פוטוגלוב. ברנש זה צלל בצים אדירים, והעלה בידו חרס. הוא כתב בשנת תרמ”ד חוברת ברוסית, שבה סתר את פינסקר מנקודת-ראות אחרת: הוא מצא כתוב בפירוש בספרו של לירוא-בוליה2 (הצרפתי) ש“אי אפשר לסדר הגירה”, והוא מתבל גם במראה מקום מ“נאומו של גלדסטון” ומ“נאום אחר של דוייט (האירלנדי) המפואר”, באותה התמימות של בני עיירות, שאחינו ברוסיה היו בזמנם אוהבים להביא עדות מ“מאמרים” של בוקל וספנסר, לעתים תכופות הלוך ותלה הרים בשערות; וככה הוא מוכיח “באותות ובמופתים”, שאין דרך יותר בטוחה מן ה“ביבלייסקאיע בראטסטווא”, שאת אומרת אחת מן הכיתות של פשרת שמד, שנוסדה אז באודיסה על ידו ועל ידי חבריו, שביניהם היה גם סופר עברי לשעבר, סופר “המליץ”, איש ששמו וכינויו היו: יוסף רבינוביץ; ונשתרבבה דעתו ונסתבך בשגעון שהביאהו עד לידי שמד.
הרבה אתם יודעים עוד כיום הזה על דבר אותן הכיתות עם פורטוגלוב ויוסף רבינוביץ? זו היתה נמושיות ולהקשה של כת יעקב פרנק, בלי המסתוריות שבה, שכלתנות זוטא, דלה.
מאז יצאה האוטואמנציפציה לאור בפעם הראשונה, עברו חמישים וארבע שנים, חמישים וארבע שנים כבדות-משקל ומכריעות בהיסטוריית היהודים.
ואני מודה ומתוודה: לפני חמשים וארבע שנים3 לא זכיתי עוד לעמוד על אמתת נקודת השקפתו של הד“ר פינסקר. אינני יכול להאשים את עצמי שהחזקתי אז באחת מן הדעות המתנגדות–מן ה”עצביות" של ילינק עד ה“ביבלייסקאיע בראטסטווא”. גם אינני יכול להאשים את עצמי שהייתי פחות פסימיטן מפינסקר, בנוגע לעולמיות השנאה, שבאמת לא רק האמנתי בה, אלא גם פירסמתי דעתי זו מקודם, או שלא הערצתי את פינסקר, או שלא הבינותיו, או שלא שאפתי גם אני לאותו האידיאל של ארץ מיוחדת. כל זה לא נכון. אלא הריני מאשים את עצמי, שהייתי עוד אז כמו רבים מאתנו, שקוע עמוק בנאוריות, באותה הנאוריות, שפינסקר בעצמו היה שקוע בה בכל תקופת שנותיו שקדמה לה“אוטואמנציפציה”. היינו מחשיבים את הרעיון של השתחררות עצמית, אבל –אדון הסליחות, חטאנו לפניך!–היינו מחשיבים עוד הרבה רעיונות אחרים. עדיין לא היינו מרוכזים בתוך רעיון כולל לאומי אחד. עוד דרושות היו לנו כמה וכמה שנים של מלחמה רוחנית פנימית לעבד את עצמנו לכך. לפיכך הדבר הזה הוא עמוק בנו כל כך; אולי יותר מאשר באלה שהסכימו על נקלה בשטחיות רוחם ובקלות דעתם, מפני שלא הבינו את “חלקי הסותר”; ומקצתם קפצו אחר כך באותה קלות אל הצד שכנגד.
האוטואמנציפציה היא כעת הסתדרות גדולה בעם היהודי.
גדלותו של פינסקר היתה בזאת, שהוא היה אחד החלוצים הכי נכבדים של הציונות ההחדשה, בזמן שלפני הרצל. בלעדי הציונות החדשה, לא היה כל ענין פינסקר יותר מן חוברת אח שיצאה לאור בשנת תרמ"ב–דבר ביבליוגרפי של מה בכך.
האמנם זכרנו עוד את פינסקר ואת החוברת שלו? הננו זוכרים אותו, יען כי עומדת וקיימת ופוריה הסתדרות ציונית, שייסד הרצל; יען כי יש בית לאומי שייסדנו אנחנו ושאנו הולכים ומייסדים. על ידי זה אין החוברת של הד"ר פינסקר “אמן יתומה”, אך ממנה נמשכה שלשלת של היסטוריה יהודית, זה חלקו, הודו ומאדו בדברי ימי עמנו! ויען כי אנחנו מזכירים ברוממת הנפש את פינסקר, גם אחרים אינם יכולים להעז פנים, והם ממלאים אחרינו בהודאתם, שהוא “עלה למדרגה גבוהה בתיאור צרות ישראל”.
אמנם אלה הן “צרות ישראל”!
דבר זה מוכיח, עד כמה צדק פינסקר גם בספיקותיו; אבל אין דבר זה מבטל את העובדה, שהוא היה מבשר וחלוץ גדול לפני הרצל.
ישנם שני דרכים, כיצד האדם הכי גדול יכול להיות נשכח; כשהוא מכריע את מתנגדיו לגמרי, או כשמתנגדיו מכריעים אותו לגמרי. אפשר להיבטל, כמו שהתוהו ובוהו נתבטל אחרי שנברא העולם; או, ביטול מדומה, כהרבונו של עולם, כביכול, אחרי אשר מילא את העולם בעצמו. ויש עוד דרך שלישית: עוד לא לנצח לגמרי, ועוד לא להיות מנוצח לגמרי, אך להיות לכוח שכבר ניצח במקצת, ועדיין הוא הולך ועובד והולך ומנצח.
כוח שכזה הוא פינסקר.
[1935]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.