א¹: למאמר ראשון

בבואי בזה לדבּר דברים אחדים על אדות התשובות שבאו ב“המליץ” על מאמרי “אמת מארץ ישׂראל”, אין מגמתי להתוַכּח עם המשיבים על פרטי דבריהם. ה“אמת” העיקרית, אשר רק בשבילה נכתב המאמר ההוא וכל הפרטים שבו לא באו אלא לחזקה – היא, כאמור בראשיתו, “הצורך המוחלט בפעולה נאחדת ומסודרת”; והאמת הזאת תשאר אמת, גם מבלי אשיב על טענותיהם של מתנגדי, וכל “השירות היפות”, כל הזעקות והבכיות, כל התוֹכחוֹת והחדודים – לא יזיזוה ממקומה. על כל אלה ביחד אפשר לי להסתפק באותה התשובה הקצרה הישנה: “אני אומר לכם דברים של טעם ואתם אומרים מן השמים ירחמו”. ומה גם עתה, שמהלך המעשׂים, מאז נכתב מאמרי עד היום, יוכל להיות לשופט ביני ובין מתנגדי, ובמקום שהמעשׂים מדבּרים, דבר שׂפתים למוֹתר.

ובכן, לא להשיב על הפרטים באתי בזה, כי אם לשוב ולברר בקצרה את הרעיון הכללי אשר היה לי ליסוד בכל דברי מאמרי ההוא, ואשר המשיבים, במתכַון או שלא במתכַון, נתנו לו תמונה זרה ונשחתה.

–––

לפני שמונה ירחים, כשיצא אחד מטובי סופרינו להתאונן ברבים על כי בעת רעה כזו, שהצרות הולכות ומתגברות ומצב אחינו ברע מאד, יצמצמו חו“צ כל כוחותיהם “בארבע אמות של עפר ארץ ישׂראל” ועל כל השאלות הם משיבים: חובבו ציון! ולא ישׂימו על לב, כי “רק אחד אחוז ממאה מכל המון בית ישׂראל ילך להשתקע בא”י וצ”ט חלקים ישארו פה“, – אז עניתי אני על הטענה הזאת, כי שגה הסופר, בערבו יחד שני מושׂגים: עם ישׂראל ובני ישׂראל, צרכי הכלל שהם באמת צרכים כלליים של הכלל כולו וצרכי הכלל הנקראים כן רק מפאת היותם צרכי אנשים פרטיים רבים כל אחד לעצמו; ולוּ הבדיל בין המושׂגים האלה כראוי, היה מבין מדעתו, כי חובבי ציון, בהיות כל מטרתם רק הצרכים הכלליים, אינם אלא אנשים נפרדים כיתר אחיהם בכל הנוגע להצרכים הפרטיים של אישי הכלל; כי את האחד הזה האחוז ממאה אנו מבקשים ובו אנו רואים תשובה לשאלת הקיום של הכלל, מבלי שׂים לב לצ”ט חלקים של המון בית ישׂראל, כלומר, המון פרטים רבים, אשר ישארו פה. היקף העגוּל כולל המון נקודות רבות, אבל רק הנקודה האחת אשר במרכז היא הנשמה המחיה את כולן. אנו בוכים אמנם על צרותיהם של אלפי אנשים מישׂראל האובדים במלחמתם בעד קיומם הפרטי; אך להם אנו אומרים: אל תחובבו ציון, כי דבר אין לחבת ציון עם צרות הפרט. רק לאלה שאוהבים את עמם בלבם ומבקשים תשובה לשאלת קיומו הכללי – להם אנו אומרים: חובבו ציון².

ובכתבי אז את הדברים האלה, הייתי בטוח, כי לא גליתי בזה אמריקא חדשה, כי אם הזכרתי רק את היסוד הראשי שעליו נבנתה שיטת “חבת ציון” וגלוי וידוע הוא לכל המחזיקים בה. ובאמת, כפי שאוכל לשפּוֹט ממכתבים פרטיים ומדברים שבע“פ, מצאו אז טובי חו”צ את תשובתי זאת נכונה ומַספּקת ולא היה בתוכם אדם שערער עליה.

כי על כן גם בלכתי לא“י, גם בשובי משם ובכתבי את ה”אמת“, שויתי את הרעיון הזה לנגדי תמיד ולפיהו הוצאתי משפט. ובחשבי אותו לפשוט ומובן כל צרכו לכל חו”צ, רמזתי עליו רק במלים מעטות בראשית מאמרי ואחרי כן השתדלתי רק להראות, שמעשׂינו אינם רצויים, בהיותם בלתי מתאימים לכוָנתנו הרצויה. אבל בזה לא הייתי מסופק כלל, שהכוָנה אחת היא לכולנו. ואם הכוָנה אחת היא, הלא גם תולדותיה כמוה; אם כולנו רואים בישוב א“י תשובה “לשאלת הקיום של הכלל”, הלא כולנו מוכרחים להודות, כי הבדל גדול יש בין היציאה לא”י ולשאר הארצות. כשאדם מישׂראל הולך לבקש לחמו באיזו ארץ אחרת, הוא עושׂה זאת “על אחריותו בלבד”. מצא שם מה שבקש – מוטב, ואם לא, הנה נוסף עוד אחד על עניי הארץ ההיא והרי הוא למשׂא על עם הארץ או על בני ישׂראל הגרים שם, מבלי שיגע הדבר לכלל ישׂראל. וכן אם מתנהג שם שלא כהוגן, משתמש לבקשת פרנסתו באמצעים מגוּנים וכו', הרי הוא חוטא להארץ ההיא ולבני ישׂראל הגרים שם, אשר אולי ישׂאו את עוונו; אבל לכלל העם לא עשׂה כלום, ואחת היא לנו, אם יגור העני או החוטא בצפון או בדרום, אם יטפּלו בו אחיו הגרים בארץ זו או זו. ועל כן אין הכלל מחויב לעצור בעד מי שיהיה, הרוצה לסכּן בעצמו וללכת לכל אשר ישׂאהו רוחו, כדי לבקש אושר או עושר ולעשׂות שם מה שלבו חפץ – לא כן בארץ ישׂראל. שם הנה “האחד ההוא האחוז ממאה” לא בריה בפני עצמה הוא, כי אם אבן אחת, קטנה או גדולה, למוסדות בנין שלם, אשר ממנו תוצאות לקיום כלל העם ולאשרו וכבודו באחרית הימים. ולפי שבתכוּנתו וצורתו של היסוד הזה תלויים כל עתידוֹת הבנין, וכל אבן ואבן אשר בו נוגעת איפוא לאושר הכלל כולו, לכן מחויב הכלל להשגיח היטב שיהיה החומר חזק והתכנית טובה ומתאימה למטרת הבנין הכללי; או, בלי משל ומליצה, עלינו להשתדל בכל כוחנו שיהיו העולים, ביחוד הראשונים, מניחי-היסוד, “לא ערב רב של גולים עניים ורודפי עושר, אשר לא יצלחו לכל, כי אם אנשים בריאים וטובים וישרים, אוהבי עבודה וחיים בשלום ובסדרים נכונים” (למעלה ע' ל'). כי רק מאנשים כאלה אפשר לקוות, שבאמת ובתמים יתמכרו לעבודה גופנית על אדמת אבותיהם ויחיו חיים פשוטים ובריאים, ורק בהם נוכל להאמין, שבבקשם בא“י תשובה לשאלת “מה נאכל”, ישׂאו בדומיה וסבלנות כל עמל ויגיעה, ולמרות כל המעצורים, ילכו באומץ רוח על דרכם אשר בחרו להם פעם אחת, עד שימצאו לשאלתם תשובה הגונה בעבודה כשרה ומועילה בזעת אפם, אשר תעשׂה אותם למופת לכל העם ותקנה להם גם לבות אזרחי הארץ. מה שאין כן אם יבואו לא”י “ערב רב של גולים עניים ורודפי עושר”, בתקוָתם למצוא שם לחמם על ידי איזו עבודה שתהיה, או להתעשר מהכנסות גדולות, כמו שהורגלו בגולה, אז הסכנה קרובה, כי בראותם שהתקוות הגדולות אשר הביאו אתם לא באו, יתנפלו על כל “פרנסה” אשר תשׂיג ידם, אף אם לא נקיה, לוּ רק קלה כחפצם. ומלבד ההריסה הפנימית אשר תצא מזה, הנה יעוררו עלינו גם שׂנאת האזרחים על ידי ההתחרות בכל משלח יד עם כל התולדות הבזויות והמדות המגוּנות היוצאות ממנה, וסוף סוף, “תחת למצוא תשובה שלמה ונצחת לשאלת היהדות, נוסיף רק שאלת היהודים גם בארץ אבותינו” (למעלה ע', כ"ט), ותקוָתנו האחרונה תכּרת לנצח.

במובן הזה אמרתי במאמרי, כי “ישוב א”י איננו תשובה על שאלת “מה נאכל” של כל יחיד ויחיד, כי אם על שאלת החיים של הכלל כולו“, ורק תם או מתּמם יכול לפרש את הדברים הפשוטים האלה כאִלו אמרתי, שכל יחיד ויחיד הבא לא”י צריך לדאוג רק לטובת הכלל ואסור לו לחשוב מחשבות על דבר “מה נאכל”! לא העצים והאבנים עצמם דואגים לאחרית הבנין כולו, כי אם הבונים הם המשתדלים לבחור בחומר טוב וחזק, להניח הכל על מקומו הראוי לו, וממילא יהיה כל הבנין חזק ויפה. לא מאת המתישבים דרשתי איפוא, שילכו ויתישבו לטובת הכלל בלבד, כי אם מאת העומדים בראש הענין דרשתי, שישׂימו בו סדרים כאלה, אשר ימשכו אליו את הראויים לו וירחיקו מעליו את הבלתי ראויים (ראויים ובלתי ראויים ע"פ מדת כוחותיהם הגופניים והמוסריים ואהבתם את העבודה ואת השלום וההסתפקות); מאת הסופרים והדרשנים דרשתי, שיבינו את אשר הם עושׂים ולא יאספו לבניננו חומר לא יצלח על ידי בשׂורות בדויות והצעות רעועות; מאת אנשי המעשׂה העוסקים בבנין דרשתי, שלא יבנו להם במוֹת במוֹת ולא ישחיתו את הבנין הכללי על ידי מעשׂיהם הנפרדים והמבוהלים; ובכלל לא אל המון האומללים המבקשים תשובה לשאלת הלחם היו דברי – הם יוצאים במנוסה וחפזון במצות הרעב, ואולת היא להאמין, כי יש כוח בדברים לעצור בעדם – כי אם אל ראשי העם ומנהיגיו, אל סופריו ויועציו אשר בכל מקום, המראים לו באצבע על ארץ ישׂראל ומשתדלים לאסוף שם רק גל של אבנים, בלי הבדל בין שלמות ושבורות, בלי סדר ואחדות ובלי תמונה מוגבלת.

–––

העבודה! בושה תכסה פני בהרבותי דברים בענין פשוט כזה. אבל מה אעשׂה, ורואה אנכי מדברי המשיבים עלי, כי גם טובי חו"צ שכחו מעוני ומרוב עבודה את “האלף-בית” של שיטתנו, וכשבא אחד והזכירם, הם מביטים עליו בתמהון ולא ידעו מה הוא שׂח, כאִלו ידבר דברים חדשים שלא שמעום מעולם, “חקירות ופלוסופיא מעולם האצילות”! לפי דבריהם, מביט אני על הישוב "כעל תנועה לתחית האומה במובן הרוחני, אך לא במובן החמרי “; חפץ אני להושיב בא”י “אנשים אשר לא לאכול מפריה ולשׂבוע מטוּבה הם צריכים; ובתמימות נפלאה ילמדוני ארחות חיים, כי “בעולם העשׂיה אי אפשר לאדם בלי אכילה ושתיה, וכי על כן יש רשות גם להמתישבים בא”י לבקש שם תשובה לשאלת האכילה. כל בעל הגיון ישר יתפלא בודאי, איכה נהיה הדבר, שאני, החי בעולם האצילות ושאלת הלחם לא נחשבה בעיני למאומה – אני מתנגד לכל אותם “העסקים” בעבודת האדמה שאחריתם מוטלת בספק, לכל אותן האגודות התלויות על בלימה ועתידות להרבות עניוּת ותגרנוּת בארץ ישׂראל; בעוד שהם, היודעים ומודיעים, שהבאים לא”י צריכים לאכול מפריה – הם מוצאים הכל טוב ויפה, שׂשׂים ושׂמחים על כי הישוב מתרבה, יהיה באיזה אופן שיהיה, מבלי שׂים אל לב, כי הישוב הזה לא יהיה אלא חורבן, אם שאלת “מה נאכל” לא תמצא תשובה בצדה באופן נאות לחפצנו ותצטרך לחזר אחר תשובות משונות ושפלות, כאותן שבחוץ לארץ…

אולם לא זאת היא עיקר מטרתי פה, להראות למבקרי, שלא קראו כהלכה את הדברים שהם משיבים עליהם, כי אם על ענין אחר יותר מפליא ויותר מעציב אחפוץ להעיר בזה, והוא מה שאמרתי למעלה, כי מכלל דברי מתנגדי, מן הטירַדות הארוכות על דבר “הצרות והתלאות”, אשר בהן יחשבו להוכיח לי, כי לא עת עתה להרבות “בפלוסופיא” – רואה אנכי, כי “חבת ציון” הולכת ומתבוללת בשאלת “היציאה”, לא רק במעשׂה, כי אם גם במחשבה; כי עתידים חובבי ציון להתהפך בקרוב לפילאנתרוֹפּים פשוטים, שאינם מבקשים אלא איזו תרופה פּליאַטיבית למחלת היום, מבלי לדאוג דאגת מחר… המקרים הרעים בחיינו טמטמו את הלבבות וערבּבו את הדעות, והננו נוטים לשכוח את הכלל מפני הפרטים, “חיי עולם” מפני “חיי שעה”, ועוד מעט ונחדול לעסוק ב“פלוסופיא”, כלומר, לראות בחבת ציון “תשובה שלמה ונצחת לשאלת היהדות” באחרית הימים, ונהיה רק “חברה” אחת בין יתר החברות הצדקניות, שכל מטרתן להביא איזה מספר מעניי עמנו לאיזה מקום בטוח לפי שעה, אלא שאנחנו נתּן היתרון בזה לארץ ישׂראל, מפני ששם יש לנו “עָבר” יפה, קברים יקרים…

אבל, אם הדבר כן, הלא חזרה למקומה אותה השאלה שנשאלה לפני שמונה ירחים: אם “חבת ציון” אינה גם היא אלא תשובה חלקית לשאלת היציאה הכללית, מה יש לנו צדקה לעשׂותה לשאלת השאלות, ל“שבּולת” של היהדות הלאומית, בעוד שרק אחד אחוז ממאה ילך להשתקע בא“י? ואם הצרות הזמניות הן סבּה מַספּקת להשכיח מלבנו את הדאגה לעתיד לבוא ולהפריענו מלעבוד במתינות ובדעת צלולה בשביל מטרה כללית לימים רחוקים, אם כן – מוסיף אני לשאול מה יש לנו צדקה להתאונן על אבותינו, כי בכל משך ימי הגלות לא השתדלו להניח אבן הפנה בא”י לאושר הדורות הבאים? האמנם צרותיהם היו קטנות משלנו? ובכל זאת, הן נשמע התאוננות כזאת פעמים רבות מפי חובבי ציון.

ככה נראה בדאבון לב, כי אם אמרתי במאמרי, "שאין שיטה ואין סדר ואין אחדות במעשׂינו (למעלה ע' כ"ה) – הגדתי בזה רק החצי, ולמען תהיה התמונה שלמה, צריך להוסיף עוד, שאין שיטה ואין סדר ואין אחדות גם בדעותינו, ובכל פנות שאנו פונים נראה רק בלבול – בלבול המעשׂים ובלבול הדעות.

ב' אב תרנ"א.

¹

בין פעולות ועד “החברה לתמיכת עבודת האדמה בא”י" במשך השנה שעברה נמצאת אחת אשר תוכל להחשב כצעד ראשון על דרך חדשה. הועד החליט לתת מקופתו ארבעת אלפים פרנק לשנה לצרכי החנוך של בני האכרים והאוּמנים בא“י, והסכום הקטן הזה נתן היכולת לחובבי ציון ביפו להוציא אל הפועל את המחשבה אשר מלאה את לבבם זה כמה: ליסד בא”י בית ספר עברי – “עברי” לא רק באיזו דברים טפלים וחיצוניים, כי אם בעצם רוחו הפנימית; אשר לא יהיה קנין איזו חברה או כתּה מיוחדת, כי אם ישׂא עליו חותם לאומי כללי. בית ספר בצורה כזו הנה נוסד עתה ביפו, וגם חברת “כל ישׂראל חברים” שׂמה עינה בו לטובה והואילה לתמכו תמיכה חמרית ורוחנית.

רק ירחים אחדים עברו מאז נוסד הבית, והנה הגיע להועד הנזכר מכתב מאת המנהל, מן 6 פברואר, אשר תוצאות ממנו הנני מעתיק פה לעברית (גוף המכתב כתוב צרפתית):

“הנני מתכבד להציע לפניכם ידיעות אחדות ע”ד ביה“ס שיסדנו ואשר אתם ביחוד הסבּותם בזה על ידי העזרה שנתתם לענין החנוך בעין יפה. אחשוב כמעט ללא יועיל להרבות דברים ע”ד רוב הטובה שעשׂיתם לאחינו פה, בהניחכם אבן הפנה במוסד כזה, אשר עתיד נכבד מאד צפון לו.

מספר התלמידים הנמצאים כעת בבית ספרנו הוא כמה שיוכל הבית להכיל, כלומר 121, והם מתחלקים כך: במחלקת ההכנה – 37. במחלקה א' – 35, במחלקה ב' – 33, במחלקה ג' – 16. מהם משלמים שׂכר למוד 49, ויתרם בחנם.

תלמידינו כבר הסכינו למשמעת, אוהבים את הבית ואת המורים ומתחילים כבר לעסוק בלמודיהם בשקידה הראויה… במשך שלשת החדשים התקדם הענין הרבה יותר מאשר היתה לנו רשות לקוות מראש…

לשון צרפת תהיה לנו כאמצעי ללמד בה את הלמודים הכלולים בפּרוֹגרמא שלנו: גיאוגרפיא, היסטוריא כללית, תולדות הטבע, חכמות נסיוניות, יסודי הגיאומטריא וכו'. למוד הענינים האלה יתחיל מיד כשירכשו להם תלמידינו את השפה הצרפתית במדה הדרושה לזה, כלומר, בעוד שלשה חדשים בקירוב.

את העברית אנו מלמדים בתור שׂפה חיה ותוצאות הדבר נפלאות הן. תלמידינו לומדים עברית בשיטה מושׂכלת: דקדוק, התלמדות בלשון, קריאה בספרים מפורשת ומבוארת ברחבה. בשלש המחלקות הראשונות העברית היא גם השפה המדוברת. בשיטה הזאת, הטובה מאד גם מצד עצמה, היינו גם כמעט מוכרחים לאחוז, בהיות תלמידינו מקצתם אשכנזים מגולי רוסיא, שאינם יודעים עוד לשון הארץ, ומקצתם ספרדים; ותחת לחלקם לשתי כתות נפרדות – דבר שאין לו שחר – העמסנו עלינו את העמל לעשׂות לנו ילדי ישׂראל, בלי הבדל מוצא. בשעה שכותב אני דברים אלו כבר הגענו כמעט לתכלית חפצנו. ילדינו מבינים כבר כל מה שמבארים להם בלשון עברית, ועונג גדול הוא עד מאד לראות שני ילדים, אחד ספרדי ואחד אשכנזי, יושבים ומספרים זה עם זה בלשון אבותינו".

ועונג עוד יותר גדול הוא – נוכל אנחנו להוסיף מצדנו – לשמוע דברים כאלו מפי המנהל הנכבד, אשר חברת כי“ח שׂמה עליו משׂרה זו. את העונג הזה במלואו יוכל להרגיש רק מי שיודע את הרוח השׂוררת עד כה בבתי ספריה של חכי”ח בכל הארצות. נגד הרוח הזאת נלחמו לשוא סופרים שונים בכה“ע העברים. המבּול הגדול של מליצות יפות לא שטף אף אות אחת מן הפרוגרמא שקבעה לה החברה בראשיתה. ו**רק עתה, זאת הפעם הראשונה, שומעים אנו קולו של אחד ממורי חכי”ח, והקול קול יעקב**, והקול עולה מן הארץ! האמנם רק מקרה הוא?…

והאמנם – אשאל לנפשי – רחוק כל כך להאמין, כי סופו של הבית הזה (אם יתפּתח גם הלאה בדרך הישרה) לעשׂות רושם גם על יתר בתי הספר של חכי“ח, בארץ וגם בחו”ל? הן משפט קדום הוא שנשתרש עמוק בלבות אחינו המערביים, כי אין הקולטורא שוֹרה אלא על מי שנתחנך ברוח אחת האומות הנאורות שבאירופא. את המשפט הזה לא יבטל הבל פיהם של סופרינו, אף אם יתרגזו ויתקצפו אלף פעמים ככה. אבל מה יהיה אם אחר איזו שנים יתיצבו לפני אחינו ההם, כהכחשה חיה, מאות בחורי ישׂראל שנתחנכו ברוח עברית טהורה על אדמת אבותינו ואינם נופלים עם זה מחניכי בתי ספר אירופיים בידיעותיהם ונמוסיהם וכל יתר “הסימנים” של הקולטורא החדשה? טופס עברי כזה לא נברא עדיין, ובני המערב אינם מאמינים באפשרותו, – אבל לכשיבּרא?..

בית הספר ביפו צריך איפוא להיות בעינינו כעין נסיון, לדעת בעצמנו ולהראות גם לאחרים, במה גדול כוחה של היהדות הלאומית ביחס אל החנוך, והנסיון הזה, אם יעָשׂה בכל הזהירות והשקידה הדרושה, יוכל להיות אחרי כן, כשיעלה יפה, ליסוֹד תורת החנוך העברי, ובדרך מעשׂית יתן לנו פתרון השאלה החמורה הזאת, שהיתה עד כה רק לנושׂא מאמרים ודרשות, בלי כל תוצאות במעשׂה ².

וככה אנו רואים, כי סכום קטן, כארבעת אלפים פר', כשאיכות הוצאתו מכוּונת אל המטרה באופן נאות, יוכל להביא תועלת אין קץ, לגרום שנוי עיקרי במַהלך החנוך, אשר סוף סוף בו תלוי גם מהלך חיינו בכלל…. ואם נזכור עם זה, כמה פעמים ככה הוציאו חו"צ שנה שנה, זה כעשׂר שנים, ומה תוצאות כל עמלם, אז נבין, כי הפעם עומדות רגלינו באמת על “דרך חדשה”, דרך האיכות.

וחדשה היא אמנם הדרך הזאת לא בכלל, כי אם רק ביחוסה למעשׂינו אנחנו. בנוהג שבעולם, אדם ממציא איזה אמצעי חדש להספקת איזה מצרכי החיים החמריים, והדבר דורש הון רב להוציאו אל הפועל – הוא יושב תחלה ימים ושנים בחדרו ועושׂה נסיונות שונים, עד שתעלה בידו לגַשם את המצאתו במעשׂה. והמעשׂה הזה, כשהוא לעצמו, אינו כלום בערך אל המטרה שרוצה הממציא להשׂיג. אבל עיקר כוָנתו במעשׂהו הקטן הוא להראות על ידו את אמתּוּת המצאתו, למען יוכל למצוא לו חֶבר קַפּיטַליסטים אשר יואילו להקדיש לזה את הקפיטל הדרוש. יודעים הם אֶדיסון וחבריו, כי לא בנקל ימצאו אזנים קשובות בין בעלי היכולת, אם יבואו אליהם רק בלשון מדבּרת גדוֹלות, ועל כן יקדישו תחלה בעצמם כל כוחם והונם לעשׂות נסיונות בסתר חדרם, ולא ירעישו את העולם בהמצאותיהם עד שיוכלו להראותן באופן מוחשי.

גם בהספקת צרכי החיים הרוחניים יש “המצאוֹת”, ו“חבת-ציון, היא בלי ספק אחת מהן. וכשם שיתר הממציאים הם על הרוב חסרי-הון, כך גם חו”צ לא יוכלו להתפאר ברוב עשרם וכוחם. ועל כן הזיה גדולה היא מצדם, אם יאמרו לגשת בעצמם אל המלאכה הגדולה, להוציא את עצם “ההמצאה” אל הפועל. כל עיקר פעולתם תוכל להיות רק כפעולת שאר הממציאים הגשמת המצאתם במעשׂים שלמים ומתוקנים, אשר עם כל מועט כמוּתם, יהיה כוחם רב מצד איכותם לקנות מעט מעט גם לבותיהם של אלה, אשר להם הכוח החמרי והעוז המוסרי, למען יואילו הם להשתדל בהוצאת הענין אל הפועל בכל מלואו.

וכי למטרה כזו היו מספיקים גם כוחותינו המצומצמים ופרוטותינו המעטת, לוּ רק השׂכלנו להוציאם תמיד באופן הראוי – על זאת יעיד בית-הספר שאנו עסוקים בו. באמצעות סכום קטן ודל יש לנו תקוה להראות לכל בני עמנו בדרך נסיונית, מה היא “חבת-ציון” ביחס אל החנוך העברי. ובאמצעות סכום יותר גדול אמנם, אך גם כן לא גדול מיכלתנו, היינו יכולים להראות כמו כן בדרך נסיונית, מה היא חבה זו גם ביחס לעבודת האדמה. חו“צ מאמינים באמונה שלימה, כי אין ארץ בעולם שתוכל לגַדל אכרים עברים, בכל רוחב מובנן של שתי המלות האלה ביחד, כארץ ישׂראל. אבל אמונה זו, כל זמן שאינה יכולה להשען על נסיון מוחשי וכל תקפה הוא בראיות למוּדיות והשתפּכוּת הנפש, לא תוכל לפעול הרבה על לב בעלי-היכולת. לחנם מתמרמרים אחדים מאתּנו על הברון הירש ועוזריו, על כי נתנו היתרון לאַרגנטינא; לחנם מתרעמים אחרים על הברון רוטשילד ופקידיו, על כי יִרדו במושבותיו ביד חזקה. לא בהם האשם, כי אם בנו. מדוע אין ביכלתנו עד עתה להראות באצבע על איזו קולוניא בא”י, ולוּ גם קטנה ככף איש, ולאמר לכּל: “כזו ראו והתבוננו, מה בין ארץ ישׂראל לשאר ארצות; כזו ראו והתבוננו, מה בין אכרים בני חורין לעבדי-הפקידות”? מדוע פזרנו עד כה את כל כוחותינו הדלים בתמיכות מתמיכות שונות לקולוניות של “בדיעבד”, אשר ידענו היטב, כי נוסדו מעיקרן על יסוד רעוע ולא תוכלנה להיות למופת? – “רחמנות” היא אמנם מדה טובה, שעמנו מצטיין בה מאז מעולם; אבל טובת הענין הכללי היתה דורשת מאתנו להקדיש עיקר כוחותינו להגשמת ענין הישוב בבנין קטן ושלם, אשר מן המסד עד הטפחות יהיה בנוי “לכתחילה”, על פי תכנית מדויקת ומוגבלת, ואשר היה יכול להַראות לכּל באופן מוחשי, כי לא נשׂפיק בהזיות ודמיונות.

ואולם, לא להזכיר ראשונות ולשוב ולעורר מחלוקת ישנה מגמתי בזה, כי אם דאגה לעתיד אשר בלבי רוצה אני להסיח לאחרים.

כידוע, נתעוררו לפני איזה זמן אחדים מטובי חו“צ לאסוף סכום מיוחד בשביל “הפועלים” העובדים בא”י בתור שׂכירי-יום. ומני אז באים לקופת הועד לעתים קרובות סכומים שונים מערי המדינה למטרה זו. הסכומים האלה הם על הרוב קטנים מאד; אבל רבוי הנותנים יוכיח, כי משך אליו הרעיון הזה לבות רבים, באופן שאפשר להאמין, כי במשך הזמן יתקבץ על יד סכום הגון אשר יספיק ליַסד קולוניא אחת קטנה מבחירי הפועלים. עתה הגיעה איפוא השעה הטובה, שנוכל לחשוב מחשבות על דבר יסוּד קולוניא אמתּית, אשר תגשים בקרבּה את “הישוב” בצורה נכונה, מבלי שנצטרך עם זה לשחת רחמינו על הקולוניות שכבר ישנן. בין ארבע מאות פועלים, הנמצאים בא“י, לא כבד יהיה למצוא מעשׂרים עד שלושים הראויים מכל הצדדים לדבר הגדול הזה, לא רק מצד כוחם הגופני ובקיאותם בעבודה, כי אם גם מצד תכונות נפשם, התפתחותם הרוחנית ודבקוּתם ברעיוננו. כלום חסר איפוא אלא להוסיף התאמצות בדבר קבּוץ הסכום הדרוש ולהכּוֹן לע”ע לקראת הצעד השני הזה על “הדרך החדשה”, כדי שיעָשׂה בזמנו בכל תוקף הזהירות הנחוצה, בהיות לנגד עינינו ערכו של “הנסיון” הזה ותוצאותיו לעתיד, בתור מופת מוחשי לעיני כל ישׂראל.

כך הבנתּי אני את ההתעוררות הזאת בדבר הפועלים וכך האמנתי שיבינוה גם אחרים. אבל, חבל! טעות היתה בידי. עוד לא נאסף גם עשׂירית הסכום הדרוש, וכבר אראה סימנים מובהקים, כי רבים מן המשתתפים בדבר אינם מביטים עליו כלל מצד התועלת הכללית באופן הנזכר, אלא פשוט, עוד הפעם “תמיכה” חדשה ברחמים רבים: הפועלים האומללים עובדים בזעת אפם ואינם רואים “תכלית” לעבודתם ³; ראוי איפוא לרחם עליהם ולתת להם “התכלית” המבוקשת – וזה הכּל! ממילא מובן, כי מדת הרחמים אינה קפדנית להבחין בדיוק גדול בין פועל ופועל מצד ערכם העצמי ביחס לכלל הענין, וכל שכּן שאינה נוטה לבוֹר מכולם רק כעשׂרה או רק כחמשה ממאה ולהוציא עליהם כל הכסף אשר יאָסף, מבלי שׂים לב ל“תכליתם " של כל המון הנשארים. אדרבא, כבר נראה נטיה לעשׂות לקריטיריון בדבר הבחירה לא את האדם, כי אם את הכיס, ולבכּר ככה את אלה שיש להם בכיסם סכום מסוים, כדי שתהא אפשרות לזכּוֹת ב”תמיכה" זו מספר יותר גדול.

ובכן יש לדאוג הרבה, כי גם הפעם נחטיא המטרה; כי “טובת הפועלים”, אשר לשמה יאָסף עתה הסכום הזה, לא תהיה גם היא אלא טובה פרטית, "שׂכר מצוה בהאי עלמא, לאיזו עשׂרות אנשים, בלי בירור שלם, אשר יוסיפו אולי עוד קולוניא אחת או שתים מן הטופס הישן, והנסיון האמתּי, החסר לנו לטובת הענין בכלל, לא יצא אל הפועל גם עתה.

ודאגה זו היא שהביאתנו לשוב ולִשְנוֹת בזה עוד הפעם מה שאמרתי כבר כמה וכמה פעמים: "כי לא הכמות הוא העיקר לנו עתה, כי אם האיכות "; וכי כל זמן שלא נלמוד להביט על פעולותינו הדלות לא כעל איזה דבר חשוב מצד עצמו, כי אם כעל אמצעי למשוך אל הענין כוחות יותר גדולים, כל זמן שלא נבוא לידי ההכרה הזאת ולא נעשׂנה ליסוֹד לכל פרטי מעשׂינו,– נפזר מעט כוחנו לריק ולבהלה, במעשׂים מבולבלים ומקוטעים, ולמרות כל דרשותינו ותוכחותינו, תשאר “חבת ציון” בתוך החוג הצר, שהיא סגורה בו עתה מקוֹצר ידנו, ותוסיף להחשב בעיני רוב העם וגדוליו – מי יודע עד מתי – רק כעין “שעשועים” של איזו מאות בעלי הזיה בלבד.

כ“ז אדר תרנ”ג.

ג¹

למאמר שני

לא אכחד אמנם, כי נלאיתי כבר להיות איש מדון לאחי כל הימים, וכמעט שגמרתי בדעתי לבלי הוסיף עוד לדבּר בקהל בעניני הישוב המעשׂי. אבל התשובות שבּאו ב“המליץ” על מאמרי “אמת מארץ ישׂראל” השני מכריחות אותי לדבּר עוד דברים אחדים אך הפעם.

את תוכן התשובות האלה אפשר לחַלק לשנים: תשובות על איזו מעשׂים או משפטים פרטיים שבאו במאמרי, ותשובה אחת כללית על ערך ה“אמת” כולה, מבלי שׂים לב לפרטיה. על הראשונות לא אאריך בזה, ורק בקצרה אומַר, כי בהרבה מהן יִחסוּ לי המשיבים דברים שלא אמרתי מעולם. למשל: לא אמרתי שצריך להתיאש לגמרי מן התקוה על הכנסת הכרמים והיין, אדרבא, אמרתי כי עוד הדבר מוטל בספק ויש תקוה, אלא שעד עתה נמצא הענין עוד במצב הנסיון, ורגילים בני דעה למַעט בפעולות ככל האפשר כל זמן שלא נגמרו הנסיונות ולא נמצאה הדרך הנכונה. כן לא אמרתי, כי “מבלעדי תוהו ובוהו לא מצאתי מאומה,” אדרבא, אמרתי, כי מצאתי “שנוי גדול לטוב” בהלך רוחם של הקולוניסטים ויחוסם לעבודת-האדמה. וכן לא עלה על לבי לאסוֹר עתה מטעי כרמים רק מפני שיש בהם משום “עסק”, אלא מפני שעוד לא נתברר אם עסק טוב הוא זה; ואם בכל יתר העסקים סומכים על “המזל” ואינם מרבים בחששות, הנה חשבתי, כי הישוב בא“י יקר לנו יותר ואין לנו לקשר עתידותיו בספיקוּלציא מסחרית מסופּקת, אשר יכול להיות כי לא תצלח, ואז יפול גם הוא עמה יחד. – משלים כאלה יכלתי להוסיף עוד, אבל אסמוך על הקורא, שאם הדבר נוגע עד לבו, יבקשם וימצאם מעצמו – עוד על איזו פרטים אחרים יש לי אמנם מה להשיב, כמו ע”ד ממשלת תוגרמה, ע"ד הועד הפריזי, ועוד. אבל המשיבים עצמם יודעים היטב, כי בענינים כאלה אי אפשר להגיד הכל גלוּי בדפוס, ובעל כרחי עלי להניח להם את דבריהם בזה. עיקר מגמתי פה הוא איפוא לדבּר ביחוד על אותה התשובה הכללית אשר הזכרתי.

                                                                                                ***

המשיבים אומרים, שיש שני מיני “אמת”: אמת עיוּנית ואמת מעשׂית, וכי אף אם כך היא ה“אמת מארץ ישׂראל” כמו שהצעתי אותה, הנה אין זו אלא אמת עיונית, בעוד שבעולם המעשׂה אמת אחרת שלטת, אמת של מלחמת הקיוּם, והאמת הזאת מלמדת, כי גדול כוח הבטחון להתגבר על מכשולים שונים שמוצאה האמת העיונית. ואחד המשיבים בקש ומצא כי גם אני בעצמי אמרתי לפני שנים אחדות, כי “לחכמה התפארת וההוד ולבטחון הגדוּלה והגבוּרה” ².

אם הבנתי היטב את כוָנתם, רוצים הם לאמור כך: יש אמת הגיונית ואמת פסיכולוגית. ההגיון שוקל זה לעומת זה את הכוחות השונים, המתאבקים בחיים, ובמצאו, כי כוח המכשולים גדול מכוח האיש או העם הנלחם נגדם, יחרוץ משפט, כי לא יצליח זה במלחמתו. אבל יש בחיי הנפש עוד כוח אחד, שמציאותו אינה תמידית, נורמלית, ושעל כן לא יביאנו ההגיון על הרוב בחשבונו, והוא יכול להכריע את הכף לצד בעליו, למרות כל חשבונות ההגיון. הכוח הזה הוא – האמונה והבטחון. התשוקה הגדולה להשׂגת מטרתו מביאה את האיש או העם להאמין בכוחו ולבטח בעצמו, כי יעשׂה ויוכל; והאמונה הזאת והבטחון הזה עצמם הם כוחות פסיכולוגיים נפלאים, המהפּכים את החלש לגבּור ומביאים פעמים רבות את בעליהם למחוז חפצם, למרות כל המעצורים, אשר במדת ההגיון הקר גדלו הרבה על הכוח התמידי והנורמלי של אלה הנלחמים בהם.

ואם באמת היתה זאת כוָנת חברי הנכבּדים, כמו שזאת היתה כוָנתי אני באותם הדברים שהביאו בשמי, אז לא נשאר לי אלא להתפלא ולהשתומם על התולדות ההפוכות מן הקצה אל הקצה שמוציאים בני אדם לפעמים ממשפט יסודי אחד. הלא את התורה הזאת – תורת האמונה והבטחון – אני משנן בקהל זה שנים אחדות בתמונות שונות, והיא היא שהביאתנו גם לכתוב את ה“אמת” הראשונה והשניה!

כי אמנם, גדול כוח הבטחון כשהוא נובע ממקור פנימי, ממקור התשוקה שבלב אל השׂגת התכלית; כשבעל הבטחון יודע תכוּנת הדרך שהוא אומר ללכת בה ואת אבני הנגף אשר עליה, אלא שתשוקתו גורמת לו להאמין בעצמו ולחשוב את נצחונו לדבר בלתי נמנע. אבל לא כן הוא אם אין הבטחון הזה אלא שגיאה מחסרון ידיעה. אם לא התשוקה שבלב היא סבּתו, כי אם מה שאין האדם יודע, כי דרך פלונית בחזקת סכנה היא, וחושב בטעות, כי נקל לו להשּיג חפצו. במצב הזה הבטחון איננו הכוח המתגבר על הכל, כי אם, להפך, כוח שלילי הוא, מכשול חדש נוסף על המכשולים החיצוניים. כי מיד כשיפגוש האדם הזה בכוח שכנגדו ויראה את משוגתו, יסוג אחור בבהלה ומורך לב, ובהיותו בלתי נכון כלל למלחמה, הסכנה קרובה, כי יבוא לידי יאוש מוחלט.

ועל כן צריך, לדעתי, שגם בענין ישוב א“י ידעו כל ישׂראל מצב הדברים כמו, ידעו מה רבּו ומה עצמוּ המכשולים על דרכנו, ואם “כל ישׂראל חו”צ הם”, אם יש בלבם אותה התשוקה הדרושה, אז תבוא לרגלה גם האמונה בכוחם, ולמרות הכל יתאמצו ללכת הלאה, להתגבר על המכשולים, וסוף סוף – נקוה – גם יצליחו בכוח הבטחון הזה עצמו. אחד המשיבים מבטיחנו אמנם, כי כל ה“אמת” שספּרתי גלויה וידועה היא מכּבר לכל הבקיאים שבחו"צ. לו יהי כן. אבל עלינו לזכּוֹר, כי אותם “הבקיאים שבחו”צ" אינם אלא מעוררים, תומכים, מַקהילי קהלות ברבים; בעוד אשר המתעוררים, האנשים מן העם, אשר עליהם יעלה הגורל להתיצב פנים אל פנים לעומת הכוחות המתנגדים לנו שם בארץ ולשׂאת על שכמם כל המשׂא – אלה אנשי החַיל האמתּיים אינם מן הבקיאים שבחו“צ, כי הבקיאים שבחו”צ מסתּירים מהם את “בקיאותם”. וזו היא איפוא כל מטרתי במאמרַי ממין הזה, שיהיו גם הם, בני העם הנכונים לצאת אל המערכה עצמה, בקיאים בענין לאמתּו, ורק אז, כשידעו את הכל ויאמרו “אף על פי כן”, נדע, כי גם הם בעלי בטחון הם במובן אמתּי, ואז – יהי ה' עמם ויעלו ויסבּלו וילחמו ושמם ישאר לברכה. אבל כל זמן שהבקיאים אינם יוצאים אל המערכה והיוצאים אינם בקיאים, אין לנו רשות לסמוך על כוח הבטחון, מפני שבאמת לא ימָצא הבטחון אלא בלב אותם הבקיאים, בעוד שהעולים עצמם (מעט מאד יוצאים מן הכלל) אין בלבם תשוקה אמתּית לעצם הענין, כי אם לאותו האושר הגשמי שהם מקַוים להשׂיג בא“י על נקלה. בטחונם הוא איפוא רק טעות מחסרון ידיעה, ועל כן אינו מתקַים על הרוב אלא כל זמן שהטעות מתקימת, כלומר עד שבאים לארץ ופוגשים את ה”אמת" הערומה.

“נחשון קפץ לתוך הים!” – קורא אחד ממבקרי. כן. אבל נחשון ידע, כי קופץ הוא לתוך הים, ובכל זאת קפץ, על כן נוכל לאמור, כי בטחונו היה בטחון אמתּי. ואולם, אם היה משה שׂם מסוה על פני נחשון ואומר לו: “לך הלאה אל תירא, כי כבר נהפּך הים ליבּשה”, ונחשון היה מאמין בו וקופץ, – מה היה עושׂה נחשון זה מיד כשהרגיש בטעותו? בודאי היה חוזר וקופץ לאחוריו ופיו מלא אָלוֹת, או מרוב פחד ובהלה פתאומית היה יורד תהום…

                                                                                                ***

רגילים הם סופרינו הלאומיים לבקש בתורתנו את רוח לאומנו. יעשׂו נא כן גם בנדון זה. התורה אמרה: ויספו השוטרים לדבּּר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו". אין חפצה, שיעלימו מאנשי החַיל את הסכנה הנשקפת להם, כי אם להפך, להכין לבם קודם שיצאו למלחמה, ואם אינם מוצאים בלבם את הכוח הדרוש לעמוד במקום סכנה, “ילכו וישובו לביתם”. וחכמי התלמוד אחריה צווּ גם כן מעֵין זה בנוגע אל הנכרי הבא להתגייר: לבאר לו קודם למעשׂה כל תוקף העוֹל שהוא בא לקבּל על עצמו, וליעצהו, שאם אינו מרגיש בנפשו כוח מספיק לשׂאת ולסבול הכּל, “ילך וישוב לביתו”. “רוח לאומנו” אינו סובל איפוא רמאות “לשם שמים”. הכל צריכים לדעת את האמת, ורק אז נראה, מי הם “בעלי בטחון” הללו המתנדבים לסכּן בנפשם בשביל האושר הכללי: היש בקרבנו כאלה אם אָין?

ואם אַין – ואקוה כי גם מתנגדי לא יאבו להכחישני אם אומַר, כי עד עתה כמעט אַין – אז שבה האמת ההגיונית למקומה ומביאה אותנו לידי החלטה מוכרחת, שאין אנו מוכשרים עתה ללכת הלאה נגד כל הכוחות הגדולים המתנגדים לנו, ועלינו לחכּות או עד שימָצאו לעניננו אנשים גדולים, שימעיטו את המכשולים באופן שלא יהיו נעלים מכוחנו, או (מה שידרוש עוד זמן יותר ארוך) עד שיגדל כוחנו – כלומר, בטחוננו האמתי – לפי גודל המכשולים.

“העולה לארץ אבותינו – אומר אחד המשיבים – צריך לדעת מראש שעליו להתאבק עם מפריעים שונים, אך החבּה להארץ, אומץ רוח, צריכים להתגבר ולפַנות הדרך”; והשני קורא אחריו: “יבואו אנשי המעשׂה ויקפצו לתוך הים כנחשון!” – כל הדברים האלה יכול אני לחתוֹם שמי בשתי ידי, או יותר נכון כבר חתמתי שמי על דברים כאלה לא אחת ולא שתים. וכך צריכים היו ה“בקיאים” לדבּר תמיד אל העם, מבלי להקטין מדת “ההתאבקות עם המכשולים” או להפוך את הים ליבּשה. ורק אם דברים כאֵלו יקנו לבבות, אם יעמדו לנו “נחשונים” בדעת, לא בטעות, רק אז נוכל לקוות, כי נעשׂה ונצליח על יסוד האמת הפסיכולוגית. אבל, כמדומה לי שלא אפריז על המדה, אם אומַר, כי זאת היא הפעם הראשונה שאנו שומעים דברים כאלו מפי ה“אופּטימיסטים” שבחו“צ. ואלמלי לא באה ה”אמת" אלא להביא אותם לידי הודוּי הגדול הזה באזני כל העם, לא מעט היא התועלת שיצאה ממנה.

עוד יש לי דברים להשיב גם על אדות שאלת החנוך, כלומר, שאלת הדבּור העברי בבתי הספר בא"י. אבל צריך אני להודות, כי פה הנני רואה באמת מצדדים שונים עקבות אותה “התשוקה שבלב” המביאה לידי בטחון. מי יודע איפוא? אולי יגדל כוח הבטחון הזה לעשׂות נפלאות…

לונדון, כ“ו תשרי תרנ”ד.

(קבוצה שניה)¹

א. שלש מדרגות

בעוד אשר הציוניים טרודים בעסקיה ה“פנימיים”, באספותיהם ודרשותיהם ודברי ריבותיהם עם ה“אַסימילטוֹרים” הקמים עליהם, – הנה גם “מחוץ למחנה” לא ינום ולא יישן רוח ישׂראל, והם לא יתבוננו. גם במערב וגם במזרח העבודה רבה עתה בעמקי הלבבות; דעות והרגשות שונות מתאבּקות זו עם זו, אלו נובלות ואלו נוצצות, אלו קמות ואלו נופלות, והכל הולך ומשתנה במסתרי הנפש היהודית בלי רעשים ורעמים, כי אם בדרך התפתחות פנימית וטבעית. רק לפרקים, כמו במקרה יגיע לאוזננו איזה קול בודד, המתפרץ מלב איזה מטובי האומה ומבשׂר לנו את הנעשׂה שם מבפנים, את המהפכה הרוחנית, אשר ממנה תוצאות גדולות לחיי העם בעתיד, בהגיע זמנה להגָלוֹת החוצה ולהתגשם בחיים המוחשיים.

ובהטותנו אוזן אל הקולות הבודדים האלה, נבוא בהכרח לידי הכרה, כי לא בצדק רואים הציוניים החדשים בכל מה שמחוץ לגבולם רק “אַסימילציא” בלבד; כאִלו שתי אלה, הציונות והאַסימילציא, חלקו ביניהם כל עולם היהדות ולא הניחו שום מקום פנוי מהן, עד שכל מי שאינו מודה בציוניות בידוע שהוא “אַסימילטוֹר”. ההשקפה הצרה הזאת מעידה על בעליה, כי להם עצמם היתה הציוניות – כלומר, מדינת היהודים – סבּה תכליתית לעזיבתם את האַסימילציא. אבל התנועה המתפתחת כעֵת בעמנו, דרכה הטבעי והנורמלי הוא באמת להפך: ראשיתה היא לא ההודאה בציוניות, כי אם הכפירה באַסימילציא, הסרת מַסוה השקר אשר הסתתר תחתיו הרגש הלאומי עד כה ואשר לא יוכל עוד שׂאתו, מפני ששקר הוא, בלי כל יחס לשאלת העתיד, להעצות והתחבולות המעשׂיות אשר בהן נאמין למצוא תשועתנו. הצעד הזה הוא הראשון בסדר השתלשלות הרעיון, והוא גם היותר קשה. מי שהצליח להגיע עד הלום, שוב לא יקשה עליו לפסוע עוד פסיעה אחת הלאה ולהודות גם בציוניות, במובנה הרוחני או המדיני. אך בין שיגיע לכך או לא – לאומיותו היהודית היא חזקה וטבעית ואינה תלויה בהצלחתו של איזה נסיון מעשׂי בהוה…

כי על כן הנני חושב, שהחזיון הזה, המתגלה עתה לעינינו, ראוי הוא שימשוך אליו לבות כל חובבי-ציון האמתיים, ולא יחשבו לעוון לי אם אגרום להם בזה להסיח דעתם שעה קלה מ“עסקי המפלגה” העומדים על הפרק.

––––––––

במשך כל ימי הגלוּת היו אבותינו, למרות הרדיפות והתלאות הנוראות, מברכים לה' בכל יום על שעשׂאם יהודים, ולא נשמע מעולם שיהיה אדם מישׂראל מהרהר אחר ברכה זו ושואל לעצמו: מפני מה יש לי לשׂמוח ביהדותי? וכל שכּן שלא עלה על דעת מי לשאול: מפני מה אני יהודי? – שאלות כאלו, אלמלי נשמעו אז, היו נחשבות לא רק כנאצה, כי אם גם כשטות שאין למעלה הימנה. הכל ידעו בפשיטות, כמושׂכל ראשון, שיש בסולם הבריאה מדרגות מדרגות: דומם, צומח, חי, מדבּר, ולמעלה מכולם – יהודי. וכי אפשר לשאול על החי, מפני מה הוא חי ומה איכפת לו אִלו היה דומם? כך אי אפשר לשאול, מפני מה היהודי לראש הדףיהודי, ולמה הוא רוצה להיות מה שהוא. כשמלך כוזר אומר אל החָבר, שיותר טוב היה אִלו ניתנה התורה לכל העמים, משיב לו זה: “והלא יותר טוב היה שיהיו החיים כולם מדבּרים” (כוזרי א', ק"ג).

אבל בדורות האחרונים נשתנה הדבר. היהודי החדש, שנכנס לברית הקולטורא הכללית, אינו חושב עצמו עוד לבריה עליונה, “מין אחד ועצם אחד נבדל מבני אדם” (שם); אדרבא, הוא עושׂה כל מה שבכוחו לבלתי היות נבדל מבני אדם ומכיר טובה לבני אדם כשהם אינם בדלים ממנו. ועל כן אין לתמוה, כי התחילה להתעורר בלבו, וגם להשמע על פיו, השאלה הגדולה: מה יתרון לו ביהדותו ומפני מה הוא סובל ענשה ואינו זז מחבּבה? אבל נפלא הדבר, שהשאלה הזאת, בכל עת שנשמעה מפי היהודי, באה תמיד עם תשובתה בצדה. היהודי החדש, עם כל היותו כורע ברך לפני הקולטורא האירופּית ונושׂא עיניו בחרדת-כבוד אל פרי חכמתה ושאר סגולותיה, – כשהוא מגיע לשאלת קיום היהדות, מבקש הוא ומוצא תמיד, ולוּא גם בדוחק גדול, איזה “טעם מושׂכל”, שבעבורו היהדות “עדיין” צריכה להתקיים ובניה חייבים להשאר נאמנים בבריתה.

לפני שבע שנים בא הענין הזה לידי², לרגלי קובץ צרפתי שיצא אז, והשתדלתי להראות, כי כל הטעמים הללו, שיהודי המערב רגילים “להתנצל” בהם על היותם מחזיקים ביהדותם ורוצים בקיומה, באמת אין בהם ממש; כי כאז כן עתה, כל היהודים, בין במזרח ובין במערב, יהודים הם, מפני – שיהודים הם, מפני שהרגש הלאומי היהודי עודנו חי בלבם ופועל על רצונם שלא מדעתם; אלא שתאוַת ה“זכויות” גרמה להם לאותם היהודים לרמות את עצמם ואת אחרים, בכפרם בגָלוּי במציאוּת האומה היהודית, ועל כן מוכרחים הם לתלות יהדותם בטעמים חיצוניים, שׂכליים, כאִלו באמת כל איש ואיש מהם, כשדעתו מתישבת עליו כל צרכה, מתחיל להתבונן בדבר, אם להשאר יהודי או לא, ולמטרה זו הוא יורד לעמקי החקירה הדתית והפלוסופית, ורק אחר בחינת כל חלקי הסותר בלי משׂא פנים, הוא בא לידי מסקנא, שחובה עליו להשאר ביהדותו.

אך גם הרמיה הזאת, ככל שאר חברותיה שנסתבּכו בהן היהודים האלה בעקב הזכויות, כבר הולכת וקרבה אל קצה. נקל היה להם לרמות את עצמם כל זמן שגם ה“אחרים”, נותני הזכויות, היו נוחים לשמוע ולהאמין להם. אבל עתה, שאותם האחרים כבר הרגישו בטעותם ומכריזים בכל יום על לאומיותם המיוחדת של היהודים, הנה נתמוטט הבסיס הפסיכוֹלוֹגי של הטעות הזאת ותש כוחה גם בלב היהודים עצמם, באופן שלא יוכלו עוד להחזיק בה בקשיוּת עורף כאשר עד כה. רובם אמנם מתאמצים עוד להגן עליה בכל כוחם, מפני שעדיין לא נתיאשו לגמרי מחזירתה ליושנה גם בלב העמים. אבל מהלך-החיים עושׂה את שלו: מיום ליום הוא מַרבה להם את מופתיו ומראה יותר ויותר, כי לשוא כל עמלם להתנכּר לרגש-לאומם, כי לא יוכלו עוד להצפינו מעיני זרים. וההכרה הזאת סופה לפזר את הערפל הסוכך על רגשות לבם, והיהודי הלאומי הטמון שם במעמקים יעלה אז ויתיצב נגד עיניהם ונגד כל העולם בכל קומתו וצביונו. אך, כדרך כל שנוי עיקרי בחיי-עם, גם סימניו של זה נראים עתה ראשונה באנשים יחידים, הגבוהים על ההמון, ויתר העם יבוא אחריהם מעט מעט.

“מפני מה אנו נשארים יהודים?” – אז, לפני שבע שנים, הקדיש רב אחד מַערבי מאמר מיוחד לשאלה הזאת ולא מצא לה תשובה אלא זו: אנו נשארים ביהדותנו, מפני שכל שאר הדתות כוללות ענינים שונים שאין אנו יכולים לקבּל עלינו. “הדת הטבעית” לבדה היתה יכולה אמנם להניח דעתנו. אבל היהדות גם היא אינה רחוקה בעיקריה מן הדת הטבעית, ועל כן אין לנו צורך להחליף זו בזו. במאמרי שהזכרתי למעלה השתדלתי לנַתּח את הפלפול התיאוֹלוֹגי הזה ולהראות, כמה מן השטחיות יש בו. אבל גם בלי נתוּח ירגיש כל יהודי אמתּי, כי תשובה כזו רחוקה מן האמת ולא יצאה מן הלב.

עתה הננו מוצאים שנית את השאלה הזאת בראש מאמר אחד מאת רב מערבי³. אבל מה נשתנו העתים! זאת הפעם הננו שומעים לא סוֹפיסמים יבשים שנבראו בכוָנה לשם טֶנדֶנציא ידועה, כי אם דברים כאש, הד קול הרגש האמתּי החי בלב העם. התשובה החדשה הזאת, הנשמעת בפומבי בארצות המערב בסגנון ברור וחזק כזה ובמכ"ע אשר דבר אין לו עם הציוניים – חשובה בעיני מאד, בתור סימן יפה לעתיד, ועל כן הנני מרשה לעצמי לתת בזה תמציתה בסגנונה:

"מפני מה? – על הריב משיבים? מפני שהיהדות מלמדת אחדוּת האלהוּת בטהרתה וחוקי המוסר היותר צרופים; מפני שהיהדות יש לה תעודה בעולם, לשמור משמרת תורתה לטובת כל העמים. לכן מוכרחים אנו להשאר יהודים ולכן חובתנו לשמור על קיומנו. את התשובה הזאת רגיל הייתי גם אני להשיב לעצמי ולאחרים. ובכל זאת אינה אמת. לא מפני זה היהודי – יהודי, מפני שהיהדות מלמדת כך וכך. סבּה כזו היתה יכולה להחָשב לאמת רק אז, אִלו היינו אנחנו בעצמנו בוחרים לנו את דתנו. אבל הרי לא שאלו אותנו קודם שנולדנו: רוצים אתם להיות יהודים? טובה בעיניכם תורת היהדוּת? היהדות הכניסה אותנו לבריתה שלא מדעתנו ונתנה לנו תורה שלמה שקדמה ליצירתנו. והננו שואלים איפוא: מפני מה עלינו לעמוד לעולם במקום שהעמיד אותנו מקרה הלידה? מפני מה נשארו אבותינו יהודים במשך שלשת אלפי שנה, והרי בשום זמן לא דבר נקל היה להיות יהודי? מפני מה לא נטמעו בשאר האומות והדתות שכבשו את העולם? מפני מה נשארו הם מה שהיו ומפני מה נשארים אנחנו, ומוכרחים אנו להשאר, מה שהננו? – מפני שהיהדות היא הטובה בכל הדתות? הרי כך אומרים גם שאר בעלי דת, איש איש על דתו. גבריאל ריסר היה משיב: מפני שרגש הכבוד מחייבנו לזה! אחרים אומרים: רגש היושר מחייב! עוד אחרים: רגש כבוד אבות! כמה טעמים, ואין טעם! איפה היא האמת?…

מפני מה אנו יהודים? כמה מן הזרוּת בעצם השאלה! שאלו את האש, מפני מה היא בוערת! שאלו את השמש, מפני מה זורחת! שאלו את האילן, מפני מה הוא גדל!… כך שאלו את היהודי, מפני מה הוא יהודי. אין ביכלתנו לבלתי היות מה שהננו. בקרבנו הוא הדבר שלא בטובתנו, חוק הוא מחוקי טבענו, קיים ועומד הוא כאהבת האם לילדיה, כאהבת האדם לארץ מולדתו! נובע ועולה הוא ממחשכי נפשנו, חלק הוא מלבנו! אי אפשר לבטלו, לנצחו, להכחישו, כמו שאי אפשר לבטל, לנצח ולהכחיש את הלב עצמו.

נסו נא לעקרו מלבכם! לא תוכלו! חזק הוא ממנו! נקל לכם לעקור כוכב מרקיע השמים, מאשר לעקור מלבכם אותו דבר-מה, הטמיר ונעלם ואין הדעת משׂיגתו, שעושׂה אתכם ליהודים…

אין אנו יכולים – אף אם אלף פעמים נחפוץ – להפרד משרשי ישותנו. חפץ-הקיום מתקומם נגד הכליון. ההיסטוריא האנושית של שלשת אלפי שנה הוכיחה, כי אין כל יכולת להמית את הרוח הלאומי העברי. לא אנחנו נוּכל זאת ולא העולם אשר מחוצה לנו…

שלשת אלפי שנה היינו יהודים, מפני שלא יכולנו להיות אחרת, ועדיין אנו יהודים ומוכרחים להיות, מפני שאין אנו יכולים להיות אחרת: מפני שכוח אדיר וחזק ממנו מקשרנו אל היהדות וכופה את לבנו עד שיאמר: רוצה אני להיות יהודי; מפני שהחפץ הזה להיות יהודי כוח טבעי הוא בקרבנו, מקור חיים לנו; מפני שהיהדות שוכנת בחדרי לבנו כיתר ההרגשות הטבעיות הנטועות באדם משעת יצירתו, כאהבת הורים וארץ מולדת.

רק אחרי כן יבוא השׂכל וימצא טעמים וראיות, שצריכים אנו להיות יהודים, ויאמר טוב ויפה ומשובח ומקובל לאותו דבר הנמצא בלבנו, שהיה קיים ועומד שם עוד קודם שבא השׂכל להצדיקו בהמצאותיו. וכל מי אשר לב עברי לו מבקש ומוצא טעמים שונים לדבר, כל אחד טעמים אחרים, יותר נאים לפי דעתו, והנה הוא מאמין באמת, כי רק מפני הטעמים האלו, אם מפני רגש הכבוד או מפני כבּוד אבות, או מפני גודל ערך היהדות, וכדומה – רק מפני זה בלבד יהודי הוא. וכה ימציא לו כל אחד תורה יהודית והשקפה יהודית מיוחדת ומכריז על עצמו, שהוא הוא היהודי האמתּי, הטוב שביהודים, יהודי כהלכה.

לא! לא ההשקפה היהודית, לא התורה היהודית, לא האמונה היהודית – לא זאת היא הסבּה המקורית, המניע הראשון; כי אם – הרגש היהודי, רגש אינסטינקטיבי שאי אפשר להגדירו בדברים; קראו לו באיזה שם שאתם רוצים בו, קראו לו קרבת-הדם, קראו לו רגש הגזע, או רוח-הלאום, אך יותר מכולם טוב שתקראו לו: הלב העברי!"

כה מתחילים היהודים החדשים לגלות את “הרגש היהודי” שבלבם! ומן היום ההוא, ההולך וקרב, אשר כל הטובים שבהם יפקחו עיניהם ויכירו את עצמם, – תחל תקופה חדשה בתולדות ישׂראל, אולי התקופה היותר טרגית בכל ימי הגלות. כי לפנים, בהיות עוד הרגש היהודי מושל בלב אבותינו, היו גם חייהם מצומצמים רק ברחוב היהודים, ולא קשה היה למלאות כל ספּוּקו של הרגש הזה. ואחרי כן, כשנתרחבו חייהם ועברו גבול הרחוב, נמשך לבם כל-כך אחר העולם החדש שנפתח לפניהם, עד שחשבו לאפשר להרחיק את הרגש היהודי לגמרי מגבול החיים ולסגרו בבית הכנסת, כדי שלא יהיה “למכשול” להם על דרכם החדשה. אבל עתה מה יעשׂו? הרגש היהודי, החוזר לכבודו, יבקש לחזור גם לממשלתו בחיים, להטביע חותמו על מעשׂי העם והליכותיו, כמקדם; ואיך ישׂיג מבוקשו זה בתוך עולם שאינו שלו, שכוחות אחרים מושלים בו ואינם נותנים לזר לכבוש מקום בקרבם?…

את המכאובים הרוחניים האלה, העתידים לבוא, הרגיש, כנראה, אחד מטובי סופרינו בלשון רוסית, ובמאמרו האחרון הוא משתדל על כן להקדים רפואה להם⁴.

לפנים היה הסופר המצוין הזה, כשאר חבריו בספרות היהודית-הרוסית, נושׂא עיניו ביראת הרוממות אל אחינו המערביים ויהדותם ה“אוירית”. וכשיצא הקובץ הצרפתי הנזכר למעלה, מצא בו סופרנו זה, במאמרו של אותו רב ועוד אחרים הדומים לו בתכוּנתם, “אידיאלים נצחיים”, המעידים על “רוממות הרוח” של בעליהם, ויעץ גם לנו ללמוד את דרכיהם וללכת בעקבותיהם. הדבר הזה הוא שהביאני אז לבקר את הקובץ ההוא, כדי להראות מתוך אותם המאמרים עצמם, כי אלה האידיאלים הנצחיים אינם באמת אלא פרי “עבדוּת פנימית, מוּסרית ושׂכלית, המסתתרת תחת חירות חיצונית”. עתה הנה בא גם הוא לידי הכרה, כי היהודים המערביים ותלמידיהם שבמזרח, אשר התלבשו בלאומיות זרה בשביל הזכויות שהשׂיגו או קווּ להשׂיג, “לא ראו, כמה מן העבדוּת והשפלוּת צפוּנה בבטוּל עצמוּתם הלאומית”; כי “אַסימילציא כזו אינה אלא העבדות הישנה בתמונה חדשה, הגרועה עוד באיכותה מן הקודמת”. כי היהודי בימי הבינים כפף רק את גופו לפני אדוני הארץ, אבל מהכרת עצמותו וחייו הלאומיים לא ותּר כלום; “בעוד שהיהודי החדש, כשניתנה לו יכולת להתהלך בקומה זקופה בחברת עם הארץ, התחיל לקצץ בנשמתו, בעצמותו הלאומית, כדי למצוא חן בעיני החברה הזאת”. כזה וכזה אומר הסופר הנכבד במאמרו האחרון, ואיך הוא אומר! בשׂפה ברורה ומלאה עוז, בגאוַת איש המכיר ערכו בתור אדם ובן לעמו, בלי שארית כל שהיא מן “העבדות הפנימית”, מן הצביעוּת וההתבטלות כלפי חוץ, המצויה כל-כך במאמרי סופרינו בלשונות העמים!

אבל בזה לבד לא הסתפק סופרנו. כאמור, הוא יודע ומרגיש מראש גם את התולדה המחויבת מהכרת עצמותנו הלאומית, את המלחמה העתידה להתלקח בין שאיפתנו לחיים לאומיים מלאים ושלמים ובין המעצורים המונחים על דרך חיינו אלה בארצות פזורנו. ומן המבוכה הזאת הוא אומר להוציאנו על נקלה, בהשתדלו להוכיח, כי כשם שהמדינה כוללת אנשים פרטיים רבים, השוים (או צריכים להיות שוים) בזכויותיהם האזרחיות, כך תוכל לכלול בקרבה גם אומות רבות ושונות, אשר לכולן תהיינה בה זכויות לאומיות שוות, מבלי שתבוא אחת מהן בגבול חברותיה, לבטל את עצמותן ולהשבּית חייהן הלאומיים המיוחדים להן. ובכן הלא דרכנו נכון לפנינו: בחיים האזרחיים עלינו להיות אזרחים נאמנים, איש איש במדינתו, אבל בחיים הלאומיים הרי אנו בנים לאומתנו המיוחדת, ואין אנו צריכים ולא רשאים לוַתּר אף קוצו של יו“ד מרוח-לאומנו וכל אותם הענינים שהוא מתגשם בהם, כמו שהפולנים והטשיכים והרוסינים באוסטריא, או האשכנזים והצרפתים והאיטלקים בשווייץ, אזרחים נאמנים הם למדינתם המשותפת לכולן, אע”פ שבחייהם הלאומיים נפרדים הם אלו מאלו. עד כה נלחמו היהודים רק על זכויותיהם האזרחיות; עתה איפוא עליהם יהיה להלחם גם על זכויותיהם הלאומיות. וגם במלחמה זו הצדק והיושר יעמדו לימינם. כי אמנם – חושב סופרנו – יש לעמנו “זכות היסטורית” בכל ארצות אירופא לא פחות מאשר ליתר העמים היושבים בהן, ומדוע יגָרע חלקנו מהם ולא נוּכל לחיות בהארצות האלה גם חיינו הלאומיים כמוהם?

זה הוא הפתרון שנותן הסופר לשאלתנו הלאומית. והפתרון הזה, כמדומה לי, עתיד להתפשט בין היהודים בכל הארצות, אחר אשר יתעורר “הרגש היהודי” בכל הלבבות. הצורך לחיים לאומיים לא יתן אז מנוח לבני ישׂראל בארצותם, ובהיות כל כוחם רק בטענות ותביעות בשם הצדק וההוּמַניוּת, הנה יגיעו, בהכרח פסיכולוגי, עד האמונה הזאת: שבצדק וביושר, על יסוד ההיסטוריא, יוכלו לתבוע באירופה גם “זכויות לאומיות”. ואז ירימו קולם אל כל אנשי צדק, לריב את ריב זכויותיהם אלה, לכבוד הקולטורא והפּרוֹגרס וכו', כמו שעשׂו ועושׂים ביחס לזכויותיהם האזרחיות…

אבל ההכרח הפסיכולוגי – לחוד, וההגיון והמציאוּת לחוד. בני ישׂראל ירימו ראשם בגאון ויקראו לשכניהם בחזקה: אומה קולטורית עתיקה אנו, שיש לה זכות היסטורית באירופא כמוכם, ועל כן יש לנו צדקה לדרוש מאתכם, שתכבדו את סגולותינו הלאומיות ותתנו לנו יכולת לחיות בקרבכם חיים לאומיים מיוחדים, כמוכם. תנו לנו זכויותינו הלאומיות! – והם, עמי הארצות, ירגזו או ישׂחקו, וזכויות לאומיות לא יתנו לנו בתוכם. אם אפשר היה ליהודים להשׂיג בתוך רוב עמי אירופא זכויות אזרחיות, הנה היה זה רק מפני שהבטיחו להתבלע בעמי הארצות ולהיות עמהם ברבות הימים “לבשׂר אחד”. אבל זכויות לאומיות – בזה לא יטיל ספק מי שמרכּין דמיונו לפני המציאוּת – לא ישׂיגו בתוכם. ולא רק בזמן הזה, שכל אומה המושלת משתדלת לעשׂות את לאומיותה ליסוד חיי המדינה כולה; אלא אפילו “באחרית הימים”, כשישתנה מהלך הדעות וההרגשות בכל העולם, עד שהאומות המושלות יודו בזכויותיהן של האחרות ויתנו להן לפתּח את חייהן הלאומיים כחפצן, מבלי להשתדל במאומה להביאן לידי טמיעה, – גם אז לא תמצא באירופא שום אומה אשר תודה גם בזכויות הלאומיות של בני ישׂראל היושבים בתוכה. וראיה לדבר, שהרי אלה הפולנים והטשיכים עצמם, הדורשים להם מן המדינה הכללית זכויות לאומיות בשם הצדק – הם עצמם חושבים עם זאת, כי יש להם צדקה לדרוש מאת היהודים הגרים עמהם, שיטָמעו בתוכם וימסרו נפשם על הלאומיות הפולנית והטשיכית! והחזיון הזה באמת אינו זר כל-כך. הבדל גדול יש בין הכרת הזכות ההיסטורית של ראובן ושל שמעון להשתתף עם שאר האזרחים בחיי המדינה שבה גרו אבותיהם מדור דור, – ובין הכרת זכות היסטורית של עם זר לחיות לו לעצמו חיים לאומיים מיוחדים בארץ אשר מראשית בואו לגור בתוכה לא נחשבה כקנינו הלאומי אפילו בעיני עצמו. סוף סוף הקנין הוא דבר הסכּמי, וכל זמן שבני אדם מודים בצדקת הקנין האישי, גם הקנין הלאומי אינו יכול להחשב כמתנגד אל הצדק…

ולא עוד אלא אף אם נוסיף ונגביר דמיוננו עד שנאמין, כי “בימות המשיח” יהיו גם בני ישׂראל נחשבים בעיני שאר העמים כאומה מיוחדת שיש לה זכויות לאומיות בכל הארצות, – הנה גם אז לא יספיק לנו זה לצרכי חיינו הלאומיים. שהרי גם הצדק והיושר, אשר בשמם בא החלש לתבוע זכויותיו מן החזק ממנו, בודאי לא יחייבו את החזק לוַתּר על זכויותיו עצמו במקום שזכויות החלש מתנגדות להן ואי אפשר לשתיהן להתקיים יחד. ואין לך זכויות העלולות להתנגש ולהתנגד זו לזו כזכויות לאומיות של שני עמים הגרים יחד, לא זה בצד זה, כבארצות שווייץ, כי אם זה בתוך זה, כבאיזו מארצות אוסטריא. בכל עניני החיים היותר חשובים במדינה – סדרי החנוך, המשפטים ומנהגי החברה, הלשון והחכמה וכו' – אי אפשר שאומות שונות ימשלו בבת אחת, שכל אחת תכניס את רוחה בהם, ונטיותיהן של כולן ישמשו בערבוביא. בכל הדברים האלה הולכים על כן בהכרח ובצדק אחר רוח הרוב, והמועט צריך לקבּל עליו את הדין בלי שום טענה, כמו שכּך היא המדה גם בהתנגשות הזכויות האזרחיות של האזרחים הפרטיים. ובהיותנו אנחנו המעט מכל העמים בכל מקום, מה יש לנו צדקה לקווֹת, כי יבוא יום ותהיה יכולת בידינו לחיות באירופא חיינו הלאומיים בכל מלואם? אבותינו אמנם חיו חייהם הלאומיים על אדמת נכר. אבל לזה הגיעו רק ע"י הסגרם בחומות הגטוֹ והבּדלם לגמרי מחיי שאר בני אדם; בעוד שאנו אין אנו יכולים עוד לחיות חיים מובדלים כאלו, הרחק מן הקולטורא הכללית, וגם סופרנו עצמו אומר, כי מחשבה כזו רחוקה מלבו; ואיך אם כן יצוירו שני אלו ההפכים יחד: מצד אחד, השתתפות שלמה בחיי הקולטורא, המתלבשים בכל ארץ בצורה הלאומית של העם העיקרי, ומצד אחר, התפתחות שלמה של חיים לאומיים מיוחדים לנו הפורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו?

ועל כן הנני נוטה להאמין, כי התורה הזאת של זכויות לאומיות אינה אלא אחת המדרגות התיכונות בסולם ההתפתחות העתידה של הרעיון הלאומי בקרבנו, מדרגה אשר דרך בה תעבור ההכרה הפנימית של העם בשביל להגיע על ידה לבסוף עד קצה הרעיון. כי אמנם, השאיפה לזכויות לאומיות, שאין יכולת להשיגן בגולה, אי אפשר שלא תביא את בעליה לידי הכרה, כי אך זכות לאומית אחת יש, שהיא תוכל להספיק לנו צרכי חיינו הלאומיים ושבלעדיה לא נגיע לעולם לתכלית חפצנו. והזכות הזאת היא: שגם אנחנו נהיה ה"רוב, בארץ אחת תחת השמים, ארץ אשר זכותנו ההיסטורית בה אינה מוטלת בספק ואינה צריכה לראיות רחוקות, ואשר בתוך אוירה ההיסטורי יתפתחו חיינו הלאומיים באמת לפי רוחנו, מבלי להתכּוץ ולהצטמצם רק באיזה מקצעות מוגבלים; ואז תהיה תקוה גם לשאר בני העם, המוזרים בארצות, כי המרכז הלאומי הזה ישפיע מרוחו עליהם ויתן בהם כוח לחיות בחייו, עם היותם משוללים זכויות לאומיות במקומותם.

וכה הננו רואים כי ההתעוררות הלאומית, הנראית לנו עתה מחוץ למחנה הציוניים, עלולה אף היא להגיע, אחר התפתחות בדרך ידועה, ל“חבת ציון”. רב אמנם המרחק בין שלש הנקודות אשר על דרכה: מראשית הכרת “הרגש היהודי” עד לתורת הזכויות הלאומיות, ומזו – עד לבקשת הזכות הלאומית. אבל אלה אשר יגיעו להנקודה האחרונה בדרך הפנימית הזאת – לא בקפיצה אחת פתאומית מן החוץ – בהם נוכל לבטוח, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותם עוד ממקומם זה, ומבלי לדחוק את השעה, ירדפו אחר המטרה בהכרה לאומית ברורה וברגש יהודי אמתּי…

––––––––

ואולם לא אכחד, כי כשאני לעצמי, חביבים עלי הלאומיים האלה לא רק על שום סוֹפם, כי אם גם כמו שהם עתה. יהיה יחוסם ל“חבת ציון” איזה שיהיה – גם בלעדי עבודתנו בארץ ישׂראל יש עוד שׂדה-עבודה רחב-ידים בארצות הגולה, המשותף להם ולנו. בכל אופן קרובים הם אלינו ברוחם יותר מאלה הציונים החדשים שהתחילו מסוף כל הסופות, שכל לאומיותם תלויה ביסוד “מדינת היהודים”. ועל כן הנני חוזר ואומר, כי אנו, חובבי ציון המזרחיים, אין לנו להמָשך אחר הציוניים ההם המחזיקים בהכלל הידוע: “מי שאינו אתנו הרי הוא נגדנו”. הלאומיות שלנו רחבה הרבה משלהם ויש מקום בה להרבה עבודות שונות. ומי שאינו אתנו בעבודה זו, אפשר שיהיה אתנו בעבודה אחרת.

לא ההסכם בענפים המעשׂיים של איזו שיטה הוא המקשר בני אדם קשר פנימי ואמתּי, כי אם – אחדות השורש הרוחני שממנו מסתעף הכל. קדמונינו הכירו את האמת הזאת ואמרו: כל הכופר בעבודה זרה כאִלו מודה בכל התורה כולה. אף אנו נאמר לפי רוחנו עתה: כל הכופר ב“אַסימילציא” כאִלו מודה בכל התורה הציונית.

אם “אני” כאן – הכל כאן…

רבי מרדכי עֶליאַשבּרג / אחד העם

¹

תלמידי חכמים מַרבּים שלום בעולם

(רבי חנינא)

הרב הנאור ר' מרדכי עֶליאַשבּרג, אחד מראשי חו“צ, נאסף אל עמיו, וחו”צ בכל מקום שהם הספידוהו כהלכה: הללו קראו עצרוֹת לבכי ולמספד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הללו כתבו מאמרים מלאים קינה ונהי בכה“ע לישׂראל, ויש אשר אחזו בזה וגם מזה לא הניחו ידם, ויש גם אשר בחוֹם לבם בקרבּם אמרו לעשׂות לו שם עולם בישׂראל, אחדים יעצו ליסד לשמו דברים טובים שונים בחו”ל, ואחרים לא הסתפקו בזה ויתנדבו להקים את שמו על קולוניא שלמה בא“י; – הצד השוה שבהם, שכולם בכו רב בכי, עד כי לא היה בהם כוח לבכות עוד, וידמו… הקולות חדלו מעט מעט, הדמעות חרבו, הלבבות נתקררו, העצות נשכחו, העולם שב למנהגו ואיש איש לדרכו ולבצעו, וגם בארץ גם בחו”ל לא נעשׂה ולא יעָשׂה דבר – הכל כהלכות גוּברין יהודאין.

“קול דברים אתם שומעים וּתמונה אינכם רואים זולתי קול” – הנס הזה מתרחש לנו בכל יום, ואנחנו הורגלנו בו כל כך, עד שלא יעשׂה עוד שום רושם בנפשנו, כאלו מנהגו של עולם בכך וכן צריך להיות… ובכל זאת, יש תמונה עצמית גם לקול ואין כל הקולות שוים. ואם לפי התמונה הזאת הרוחנית נשפוט על “קול הדברים” אשר שמענו הפעם, עלינו להודות, כי אף אם גם פה לא נראה כל תמונה מוחשית “זולתי קול”, אבל הקול הזה כשהוא לעצמו, שונה הוא מאד משאר קולות כאלה אשר יגיעו לאזנינו יום יום.

הסכּן הסכּננו אמנם בשנים האחרונות לראות חכמים ומשׂכילים, רחוקים שנתקרבו, מתאבּקים בעפר רגלי רבנים שונים, מסתכלים בפניהם בחן ותחנונים ומדברים באזניהם דברי חונף וחלקות במדה נפרזה, יתר הרבּה מאשר יעשׂו הקרובים שלא נתרחקו כל עיקר; אבל הפעם נכּרים דברי אמת, הפעם הכּל מרגישים, כי כל הבכי והמספּד הזה איננו מן השׂפה ולחוּץ, כדי לערבּב את השׂטן, כי אם יצא מן הלב באמת ובתמים: המשׂכילים מבכּים על רב וגאון שמת ודמעותיהם על לחיָם, דמעות פשוטות, אמתּיוֹת… האין זה חזיון יקר אשר לא נראה כמוֹהו בישׂראל זה ימים רבים?

מה נשתנה איפוא הרב הזה – שישב בעיר קטנה בקצה ארצנו, ואנחנו בני הנגב גם את שמו לא שמענו עד השנים האחרונות – מכל הרבנים? במה זכה לקנות לו גם לבות אנשים כאלה, שאינם חולקים כבוד לרב אף במקום שאין חלוּל ה'? האם במה שלקח חלק בעניני ישוב א"י? הן לא הרבה לעשׂות גדולות בדבר הזה, ואי אפשר להראות שום מעשׂה מיוחד לו שבשבילו זכה לחבּה יתרה. או האם היה הוא מאלה הרבנים המגלים פנים בתורה שלא כהלכה בשביל לעשׂות לבני דורם מַטעמים כאשר אהבו? חלילה לו! ככל יתר חבריו שמר משמרת הדת התלמודית בכל פרטיה, לא נשׂא פנים לאיש ולא ותּר אפילו על אות אחת, על מצוה קלה שבקלות, אלא אם כן מצא לו חברים בבית המדרש (כמעשׂהו בדבר השמיטה). ובמה איפוא היה כוחו גדול למשוֹך אליו כל הלבבות?

על השאלה הזאת נמצא, כמדומה לי, תשובה מַספּקת במכתבי הרב ז“ל אשר כתב אל הד”ר פינסקר בשנת תרמ"ח על אדות עניני הישוב, ואשר בהם נראה כבאספקלריא מאירה את נפשו הטהורה ואת השקפותיו הנכונות על מצב רוח עמנו עתה. מסבּות שונות לא אוכל לתת בזה לפני הקוראים כל המכתבים היקרים האלה, והנני מסתפק עתה רק באחד מהם (מן י"ט חשון), היותר נכבד לעניננו, וגם זה בהשמטת דברים רבים, הנוגעים לענינים או אנשים פרטיים:

…“בכלל ראוי להיות נגד עינינו תמיד ולא יזוז מהן, כי חברתנו מורכבת משני מיני חברים אשר כל חלק מהם מרוחק בדעתו מהחלק השני הרחק גדול כממזרח למערב. כי אע”פ ששניהם שוים בדעת אחת, אשר זאת חובתם להושיב בא“י אנשים מישׂראל שיעבדו אותה עבודת שׂדה וכרם וגידול בהמות וכל השייך לזה, וזה יבוא ע”י קנית אחוזות שם מעט מעט ולבנות בהן בתים ואסמים ורפתים וכו' ולהושיב בם אנשי ישׂראל הראויים ומוכשרים לזה ואשר לבם חפץ לקבּל על עצמם העבודה הזאת, להפוך ארץ נשמה אלפי שנה לארץ מיושבת הנותנת לחם ושׂמלה לעובדיה, להם ולביתם בריוח, – בכל זה משתוים כל החברים ובטלה חלוקת הדעות ביניהם; אבל הסבּה שעוררתם להדעת הזאת והשלהבת הבוערת בבתי נפשם להוציא לאור את דעתם הלזו היא משונה בעיקרה. האחת, סבּתה העיקרית היא אש דתית, אשר תוּקד על מזבח לבבם תמיד לא תכבה ואין דוגמתה בכלל העמים, אשר ג“כ אש הלאומיות תוּקד בלבבם לארצם בכל לב ונפש, אבל אינה דתית, רק לאומית טבעית, אבל יתרה עליהם שלהבת העולה מלב אנשי ישׂראל לארצם: היא, מלבד הטבעית הנטועה בטבע כל העמים, גם אש הדתית מתלקחת בתוככי הלאומיות ומוסיפה עליה מדוּרה גדולה, עד כי הדתית נעשׂה עיקר והלאומית טפלה לה. והשניה, סבּתה העיקרית היא, כבכל העמים, לאומיות גרידאף והדתית או שחסרה בם לגמרי או עכ”פ היא במדה מעוטה מאד, והלאוּמית עיקרית והדתית טפלה לה.

אמרתי “שני מיני חברים” ולא יותר, מפני שרציתי שלא להרבות בחלוקות, כדי שלא לבלבל הדברים, אבל ודאי יש בזה כדי חלוקה לכמה מינים, מפני רוב הממוצעים בין שתי הקצוות, שזה בוחר לעצמו לקבּל הדברים הללו כהדתיים והללו כהלאומיים וזה בוחר דרך אחרת כטוב וכישר בעיניו ובעיני חבריו להרבות ולמַעט וכו‘, ואלו ואלו אך טובת ישׂראל ידרשו, אבל לפי דעתם ולפי דרכם. וכהשתנות הסבּות אשר העלו שלהבת לבם, כן ראוי לפי דרכם השתנוּת ההנהגות של הקולוניסטים בסדרי חייהם וחנוכם את בניהם וכו’ לכל מפעליהם, איש לפי דרכו (כאשר אקוה להוציא חבּור קטן בזה לאור הדפוס, ברצות ה', שבו יתבארו כל השיטות, מה היא טובת הענין של הישוב ואיך ראוי להוציאו לאור, וגם פשר דבר לפי השיטות הממוצעות בין שתי הקצוות, אשר ראוי להחזיק בשביל האמצעי הנקרא “שביל הזהב”, ואשר בו ברכה ולא קללה לכל השיטות הנפרדות).

מדברינו מתבארת דעתנו, כי כל עוד שאין לאל ידנו לעמוד למנין ולברר ע“פ דעת רוב החברים איזה דרך ישכּוֹן אור אשר נבוֹר לנו לעשׂותה מסלה לאחינו הנאחזים זה מקרוב בהקולוניות בארצנו, מחויבים אנו להלוך בדרך הרצויה לכל החלוקות, כי הלא בכל הדברים הכלל היותר גדול הוא “שאין לך כלי מחזיק ברכה אלא השלום”, ומכ”ש בדבר גדול וחדש כזה, אשר כמוהו לא היה מימי חורבן בית מקדשנו וארצנו, שהשלום מוכרח בו וחלילה דבר קל יכול להפוך הקערה על פיה, ורבו מתנגדינו מימין ומשׂמאל, כאשר אדבר בזה ג“כ בהרחבה בספרי הקטן אשר אמרתי. הדבר הזה מסילוק המחלוקת מוכרח לנו כאויר לחַי וכמים לדגים וכלחם לרעב, לבל תאמַר החלוקה שכנגדה: “טוב לנו ההעדר מהקיום”, ונוספו גם הם על מתנגדי הישוב חלילה. ע”כ הזהירות מוכרחת בזה, והבלתי נזהר ועושׂה בהענין לפי דעת חלוקה אחת הוא מביא בסכנה עצומה כל הענין הקדוש והנורא הלזה, אשר הרבה נתלבּטנו בו עד אשר הביאנו ה' לעמוד במקום הזה שאנו עומדים בו כעת. רבות עשׂינו, אבל כלא נחשב נגד מה שאנו מחויבים עוד לעשׂות עד הגיענו אל מטרתנו הקדושה.

והנה דעת לנבון נקל, כי דעת החלוקה הראשונה לפי דעת החלוקה הב' אין בה מגרעת, אפילו לדעת היותר רחוקים מן הראשונה, כי לדעתם ג“כ אינה אלא יתרון, שאינה צריכה לגוף הענין; אבל אם נלך בדרך החלוקה הב‘, הרי כבר נגענו לפי דעת חלוקה א’ במגרעות עצומות, מעוּותים שלא נוכל לתקוֹן וחסרונות שלא יוכלו להמנוֹת, והיא השחתה לכל העם עם הארץ יחד וגורמת להאריך ולהרחיק מאתנו את תקוָתנו, לרומם קרן ישׂראל בכבוד. ואחרי כל זה, מי יערוב לנו ממרי נפש אלה, שלא ירימו גרזן להרוס כל אשר בנינו כולנו בזעת אפנו, חלילה, חלילה? ע”כ, חכמים, הזהרו במעשׂיכם!

ולמען אחתום הענין בשלום לכל החלוקות, אדבּרה נא שלום באזני אדוני למען כבוד ארצנו ולמען כבוד חרתנו והעומדים בראשה. ואשׂא משלי ואומַר: מצינו בקרבנות צבּור, שנקרב חלבּם ודמם בעד כלל האומה הישׂראלית לתת עליהם ברכה, היו בה ע“פ מצות התורה שני מיני אש, אשר השלהבת העולה מעליהם אש תמיד תוּקד על מזבח ה' לטובת האומה. הא' ירדה מן השמים בפומבי לעיני כל, ככתוב בתורה, והב' מצוָתה להביאה יום יום מן ההדיוט. ככה אני אומר לעשׂות בכל עניני הצבּור הנוגעים לכל עם ישׂראל כולו, שצריכים ומוכרחים אנו לשתי האשיות יחד, אחת לא נעדרה. האחת, הקדושה, הדתית, היורדת מן השמים, היוקדת על מזבח לב עם ישׂראל לא תכבה, מים רבים לא יוכלו לכבּותה וכל העגואיזמוס כליל יחלוף וכעשן יכלה; והשניה חכמה טבעית היא, אש ההארה שאנו צריכים לחדשה יום יום שלא תכבה, מפני יצר העגואיזמוס המצפה בכל יום להמיתה לאהבת הלאומיוּת הלזו ואומר לו לאדם: מה לך ולטובת הלאום? אדם קרוב אצל עצמו, ורוב כספך או כבוד ומעלה עולה ומכריע כל טובת הלאום כולו. כאשר אנו רואים יום יום אצל עשירי עמנו, שלא ידאגו רק לטובת עצמם, להרבות כבוד ביתם ולהשׂיג שמות הכבוד והמעלה להם ולמשפחתם, וגם זאת יחשבו כי ירבו בזה כבוד ישׂראל הדל ומבוּזה בגויים, כי ימצאו בנו יוצאים מן הכלל שאע”פ שהם יהודים, הממשלה תרוממם בין שׂרים ונדיבי ארץ בגלל חשיבותם ומעלות נפשם, ואחיהם הרבים מבוּזים ונקלים בעיני העמים, גם הרבה רבבות כלים ומתים ברעב לעיני העשירים והמה לא ישׂימו לב, כי שמַן בחלב לבם. על זה צריך לחדש אש הלאומי יום יום, וזהו אש הבאה מן ההדיוט, שאנו צריכים להתלבּט ללבותה ולהעלות שלהבתה.

והנה בעוד ישׂראל על אדמתם היו התורה והחכמה מצויות ביחד, כי שאבו שניהם מרבותיהם, ממקור אחד אשר גם בו היו התורה והחכמה צמודות יחד, אבל מאז גָלו מעל אדמתם הוצרכנו לשאוב שתי אלה האשיות משני מקומות: תורה מאת גדולי ישׂראל וחכמה מאת גדולי העמים, והלבבות נתמעטו ג“כ מצוק העתּים, אשר קשה ללב אחד להשׂיג שתי האשיות ביחד, לכן נפלגו כעת בעמנו חכמי התורה לחוד וחכמים הטבעיים לחוד, וכשאנו צריכים לעשׂות דבר כללי לטובת הלאום צריכים אנו לחבּר שתי החכמות יחד ע"י שני אנשים נפרדים, הא' גדול בתורה והא' בחכמה, וכשהם מחוּברים כאחד כבר חזרה השלמוּת הראשונה שזרחה לישׂראל מימי קדם”…

ובכן, יש בנו לאומיים “דתיים” ולאומיים “טבעיים”, “ואלו ואלו אך טובת ישׂראל ידרשו, אבל לפי דעתם ולפי דרכם”. הדבר הזה שהכל יודעים אותו, אך לא אחד מן “הטבעיים” ערב את לבבו עד כה להגידו גָלוּי, בדברים ברורים, לכל העם, אדרבא, השתדלו להשכיחו ככל האפשר – את הדבר הזה נשמע פה מפורש יוצא מפי אחד מראשי “הדתיים”… נשמע אמנם לא בפעם הראשונה, כי מאז התעורר הרעיון הלאומי בקרבנו לא חדלו רבים מן “הדתיים” להראות באצבע כל היום על אחיהם “הטבעיים” ולהזכירם תמיד את עוונם, כי אש אהבתם לעמם לא אש דת היא, כי אם “אש הבאה מן ההדיוט”; “קול דברים” כאלה נשמע אמנם יום יום מפי רבנים ומגידים בכתב ובעל פה; אבל מה רב ההבדל בין תמונות הקולות ההם לאותה התמונה החדשה אשר בה יבואו הדברים האלה עצמם במכתב הרב שלנו! רגילים אנו לראות את רבנינו, בצאתם להלחם בעד “עלבונה של תורה” ² עם “העבדים המתפרצים”, והמה עוֹטים כמעיל קנאה, ומקל חובלים בידיהם. ממרום כסא כבודם, מלמעלה למטה, הם משליכים חצים ואבני בליסטראות על ראשי שׂנואיהם ומנודיהם, מרעישים עליהם שמים וארץ, ובאף וחֵמה ובקצף גדול יעוררו בלב צאן מרעיתם קנאה ושֹנאה דתית בשם ה' אלהי ישׂראל… רגילים אנחנו להביט על כל אלה במנוחת נפש, לראות את הקולות ואת הלפידים בעינים מפיקות מה שמפיקות, אך לא חרדת קודש, ולעבור הלאה, איש איש לדרכו אשר הלך בה עד כה. אבל פה, בקראנו את המכתב הזה, הכתוב גם הוא בידי רב וגאון, רק בנוסח אחר לגמרי; בראותנו, לתמהון לבבנו, כי רב וגאון מדבּר דברי שלום ואמת ולבו מלא אהבה שאינה תלויה בדבר לכל העם כמו שהוא, בלי הבדל כתּה; כי תחת לחָרף, לקלל, לזעוק זעקה גדולה ומרה, לעורר מדנים בין אחים, הוא מדבר בנחת ובענוָה, ובנעימה, נותן צדק לכל פועלי צדק ומשתדל לחבּר את הקצוות, להרבות שלום ואחווה ורעוּת בין העוסקים בעבודת הקודש “משני המינים”; – בראותנו זאת, אי אפשר שלו יתעוררו בנו – נהיה מאיזה “מין” שנהיה – רגשי אהבה וכבוד לאיש אשר אלה לו; בעל כרחנו נַטה אזן להקשיב רב קשב אל דבריו, היוצאים מלב טהור, ובעל כרחנו גם נודה במעמקי לבנו, כי דבר גדול ידבּר אלינו הרב…

כמו שאמרתי למעלה, גם הרב שלנו דואג בכל נפשו לקיום הדת ושומר משמרתה כראוי לו, אלא שיודע הוא עם זה, כי “אין אדם שליט ברוח לכלוֹא את הרוח”, ועל כן לא יחדור כליות ולב עמוק, לא ידרוש אמונה ביד חזקה. רק בדעתו שקיום האומה ואָשרה הוא חפץ כללי המשותף לשני המינים גם יחד, לכן ישׂכּיל להגן על הדת בשם הלאומיוּת, וידרוש בצדק מן “הלאומיים הטבעיים”, שיכבדו גם הם תורה ומצוה לשמה של הלאומיוּת… לבו ידאב אמנם לראות, כי “נפלגו כעת בעמנו חכמי התורה לחוד וחכמים הטבעיים לחוד”, אבל יודע הוא עם זה, כי אם יתקבּצו כל הרבנים והגאונים שבעולם וירימו במרום קולם אף אלף פעמים ככה, תקצר ידם בכל זאת להשיב גלגל ההיסטוריא אחורנית, ועל כן הוא מסתפק במועט ומבקש ומוצא דרך ישרה, פשוטה וקלה: לחבּר שני אלה "על ידי אנשים נפרדים ", “וכשהם מחובּרים כאחד כבר חזרה השלמוּת הראשונה”…

“כשהם מחובּרים כאחד”… אבל איך יתחבּרו כאחד, אם שני המחנות אינם זזים ממקומם בשביל להתקרב זה אל זה? הנה אלה מזה לא יחשבו להם לחובה לותּר על חרותם הדתית במעשׂה אף כמלוֹא השׂערה ושוכחים כי הדת קנאית היא בּטבעה, ואלה מזה לא יאבו סלוֹח אף על מחשבה זרה וימתחו על אחיהם מדת הדין הקשה, אף אם “יקוב הדין את ההר”… היש תקוה לרחוקים כאלה שיתקרבו בזמן מן הזמנים?

יש ויש! לוּ רק יש בתוכנו “אנשי-בינים” כהרב הזה, אשר יעמדו בתָּוך בין שני המחנות וידעו לדבּר בנחת וסבלנות לאיש ואיש כלשונו וכלבבו; לוּ רק יש בתוכנו “רופאים” כאלה, היודעים “לרפּאוֹת חולי הנפש ברפואת תעלה ולהחזיר הרע לטוב במקל נועם ולא להכרית האברים כרופא כירורגי או לבוא עליהם במקל חובלים חלילה” (לשון הרב ז"ל באחד ממכתביו על אדות הצעת אחד הגאונים: “להפטר מיושבי גדרה ולהושיב אחרים תחתיהם”, לפי שיצא הקול עליהם שאינם מדקדקים במצוות!). וכי יש בתוכנו אנשים – ואולי גם רבנים – כאלה. ואנחנו לא נדע, על זאת יהיה לנו לעֵד הרב הזה עצמו, אשר התהלך בקרבנו ימים ושנים ואנחנו לא ידענוהו. מי יודע איפוא כמה ר' מרדכי עליאשברג יש עוד בישׂראל ואנחנו לא נדעם!

אבל מדוע לא נדעם? מדוע הם נחבאים איש באהלו לעת כזאת?

חורף תר"נ

הערה: לאחר שנה (י“ח שבט תרנ”א) פרסמתי ב“המליץ” עוד שנים ממכתבי הרב ז“ל עם הוספת דברים אחדים מצדי, בשם הכולל: “מלאך שלום”. במכתביו אלה הציע הרב לפני ראשי חו”צ הצעה נכבדה מאד: למַנוֹת בהקולוניות בא“י ממונה מיוחד, אשר ישׂא שם “רודף שלום”, ותעודתו תהיה להשגיח על הצד המוסרי שבענין הישוב, לדרוש בשבת ויו”ט על עניני עבודת האדמה ומעלותיה, לזרז את האכרים לכל הדברים הדרושים למצבם, להרחיק מביניהם מחלוקת וסכסוכים, ללמדם דרך ארץ ומדות טובות וכו' וכו'. המכתבים האלה יקרים מאד, כן מצד עצם נושׂאם וכן מצד גלוֹתם לפנינו את נפש כותבם; אך לפי שבעל “שיבת ציון” כבר לקחם משם וחזר והדפיסם בספרו (חלק א' עמוד 32–35) חשבתי למוֹתר לתת להם מקום גם בקובץ הזה.

סבלנות! ¹ / אחד העם

(מכתב גלוי אל עורך "המליץ")

שׂמַחתני, ידידי, בבשׂורתך הטובה כי עוד מעט וישוב “המליץ” לראות אור; שׂמַחתני משנה שׂמחה בהודעתך, כי אתה תעמוד בראשו בתור עורך.

“המליץ” הישן – למה נכחד? ישן היה. למרות השתדלותו תמיד להחליף כוח ולחדש נעוריו בכל עת לרוח העת, לא יכול למחות כליל אותות הזִיקנה מעל פניו, ויש אשר בין שורותיו ראינו עולה מן הארץ דור שכבר מת, עם מנהגים וענינים זרים לנו, והעורך הזקן עומד ומשתעשע באהבה באורחיו אלה, כאשר הסכּין לעשׂות לפנים, בימי נעוריו, ברגעים כאלה היינו אנחנו, בני ההוה, רגילים לעמוד מרחוק, להביט בעיני חמלה על כל המחזה, ולבנו יכאב בקרבּנו בזכרנו כי כל אלה “המנהגים והענינים”, שאנו קוראים להם “זקנה” היום, ילדוּת היו לקוראי “המליץ” בשכבר הימים, אלא שהזמנים נשתנו ואנחנו עמהם; מי יודע איפוא אם גם מנהגינו וענינינו הים לא יחָשבו כסימני זקנה בעיני הדור הבא אחרינו?… מחשבות כאלה כסו על כל מגרעות “המליץ” הישן עד כי עצמנו עינינו מראות בו כל רע ואת הטוב קבּלנו בתודה כפלים.

עתה, במוֹת העורך הזקן, נפסק הקשר בין “המליץ” ההוא ובינינו, והדרת השׂיבה אשר סבבתהו סרה מעליו. מאת “המליץ” החדש יש לנו צדקה לדרוש הרבה יותר, ולא נאבה סלוח לו ככל אשר סלחנו לההולך לפניו. העורך החדש מוכרח על כן להיות קרוב לנו, בני דורו, הרבה יותר בכל הפרטים: בהשׂכלתו, בטעמו, בנמוּסו, בהלך רוחו, בסגנון לשונו. ובחשבי אותך, ידיד נכבד, לאיש כלבבנו, שכל הדברים האלו בו, לא יפלא איפוא, כי שׂמחתי בהגיע לידי הגליון הנדפס, שבו הודעת לחותמי “המליץ” כי אתה תהיה עורכו מעתה; לא יפלא גם זאת, כי בחשק ובעיון קראתי את דבריך בגליון ההוא על דבר “משפט המליץ בימים יבואו”; אך זאת אולי יפלא בעיניך, אם אומַר לך, כי בדבריך אלה לא מצאתי את כל אשר בקשתי, ותחת זה מצאתי את אשר לא בקשתי. מה שבקשתי ולא מצאתי הנני תולה בחפצך לקצר, אבל מה שלא בקשתי ומצאתי הוא דבר הסובל פירושים שונים ונותן מקופם לטעות בנוגע לרוח “המליץ” בימים יבואו. כי על כן הנני מרשה לעצמי לפנות אליך בבקשה גלויה, שתברר דבריך ותפרש סתוּמותיך, בתקוָתי, כי הבירור הזה יביא תועלת גם ל“המליץ” גם לסופריו וקוראיו, ביחוד לסופריו…

“המליץ יהיה מכ”ע לכל בית ישׂראל, בו תתבררנה דעות כל מפלגות עמנו וחפצן, והמליץ יהיה למליץ בינותן להרבות שלום בישׂראל“. כך אתה מבטיחנו, והבטחה זו, כשהיא לעצמה, בודאי טובה היא ויפה; ועם זאת אין ספק גם כן, כי יש לפעמים באמת (כדבריך) “משמיעי דבר אחד בסגנונים שונים, החושבים איש את אחיו למתנגדים גדולים, רק באשר איש לא ישמע שׂפת רעהו”; ולחלוקי דעות כאלה טובה אולי גם עצתך, להשתמש במדת “המתינוּת”, כדי להטעים לכל אחד דעת חברו, ואולי עי”ז יעשׂו שלום ביניהם, בראותם כי דעה אחת לשניהם. אבל, האמנם לא תודה, כי יש בישׂראל גם כתּות אשר לא הסגנון בלבד יפריד ביניהן, כי אם בעצם דעותיהן רחוקות הן זו מזו מרחק רב? ובמקום שההבדל הוא פנימי ועצמי, כל מה שנוסיף לברר את הדעות וכל מה שנוסיף מתינוּת, כן תפּקחנה יותר עיני שני הצדדים לראות כל עומק התהוֹם אשר בין דעותיהם. השלום בין שתי כתּות כאלה לא יוכל על כן להתכונן על יסוד האחדות בדעות – מטרה שלא תושׂג לעולם – כי אם רק על יסוד אותה המדה הקדושה, אשר אין זכר לה בדבריך: מדת הסבלנות בעניני אמונות ודעות, המאחדת לבותיהם של טובי עם ועם בעבודת עמם הכללית, למרות הפירוד שביניהם בדעותיהם הפרטיות, ומבלי שדרשו אלו מאלו, כתנאי מוכרח להשתתפות הכוחות, קרבנות שׂכליים או מוסריים בדברים המסורים ללבו של אדם וחשבונו עם נפשו.

חפץ אני להאמין, כי כך היא גם דעתך אלא שקצרת. ובאמרך איפוא אחרי כן: “בשביל הזהב נלך מבלי לנטות ימין ושׂמאל”, היתה כוָנתך להודיע מראש לכל המפלגות – שכולן עומדות על ימין או על שׂמאל – כי לא יהיה “המליץ” לכלי מבטאה של שום אחת מהן בלבד; ואם אתה, בתור אדם וסופר, נוטה הנך בלבך לזו או לזו, הנה בתור עורך, לא תשׂא פנים, אלא תמדוד לכולן במידה אחת ותתן לכולן לברר דעותיהן, למען יהיה “המליץ” למופת ברוח הסבלנות, כדי “להרבות שלום בישׂראל”.

אבל אם כן, מה פירושם של דברים אלו הבאים אחרי זה: “המליץ” יפיץ אור על העבר… להבין כי גם העבר הקרוב לנו פעל הרבה מאד לחזק את האמונה, להגדיל כבוד התורה, להרבות בזה כוחות האומה?" – איש לא יטיל אמנם ספק בגודל ערכו של “העבר הקרוב” בתור כוח היסטורי, והכּל מודים, כי בו אנו צריכים לבקש סבּת חלק מעצמוּתנו וחיינו בהוה. אבל תכוּנת פעולתו של הכוח הזה הן לא נתבררה עוד כל צרכה, ועוד דעות שונות בזה למפלגות שונות. כמוני הלא תדע גם אתה, כי מפלגה אחת יש בעמנו, ובה הרבה אנשים של צורה, האומרת, כי “העבר הקרוב לנו”, בהשתמשו לחפצו הטוב באמצעים שכבר עבר זמנם, גרם, להפך, להחליש את האמונה, להקטין כבוד התורה ולמעט כוחות האומה. השאלה הזאת היא איפוא אחת מאותן הדעות הצריכות עוד בירור. ומה אם תבוא מפלגה זו לברר את דעתה ב“המליץ” במתינות הדרושה – התתן מקום לדבריה או לא? אם תתן, הבטחה זו שהבטחת פה, בנוגע אל “העבר הקרוב”, מה תהא עליה? ואם לא תתן מקום אלא לדברי “המַימינים”, הרי עזבת “שביל הזהב” ועשׂית את “המליץ” לאוֹרגן של מפלגה אחת, ואיה איפוא “בירור הדעות”, ואיה “השלום”? – אחר זה עוד: “המליץ יפיץ חכמה ודעת” – טוב מאד! ומה ראית להוסיף עוד ביאור ארוך לדברים מבוארים כאלה, באמרך, כי "ימצאו בו הקוראים מאמרי מדע ברוח היהדות ", כי יתאמץ ביחוד “לתת לקוראיו מושׂג נכון מכל חדשה בחכמה אשר על פיה נבין דברי תורתנו הקדושה” – כל הדברים האלה, המזכירים לנו את “התורה והפילוסופיא” או “תעודה בישׂראל” למה הם באים? האמנם חיים אנו עוד הפעם בזמן שאין היהודי רשאי לעסוק בחכמות חיצוניות אלא בשביל למצוא בהן חזוק לדברי תורה? – היסטוריא כללית לרוח היהדות כבר יש לנו, והאמנם עלה הנסיון הזה יפה כל כך, עד שתאמר “לתקן” גם יתר המדעים ברוח כזה? –

ואולם לא להתוַכּח איתך בעצם הענין מגמתי בזה. על יסוד הסבלנות הנני מודה, שרשאי אתה לפרסם ב“המליץ” גם “מאמרי מדע ברוח היהדות”, משלך ומשל אחרים, אם אך תמצא נחת בכמו אלה. אבל מה שאחפוץ לדעת הוא זה: יש בקרבנו מפלגה אחת, החושבת, כי כבר עברו לספרותנו ימי “שעשועיה”, ותחת “מאמרי מדע ברוח היהדות”, נחוצים לה הרבה יותר מאמרים על היהדות ברוח מדעית. ההבדל הזה הוא – כמו שתוֹדה גם אתה – לא הבדל הסגנון בלבד. ובכן, היש מקום ב“המליץ” לבירור הדעה הזאת ולמאמרים על עניני היהדות בהסכם עם הדעה הזאת? אם יש, טוב היה להגיד כן מפורש, ואם אין, מדוע אין?

בהמשך דבריך הודעת פעמים אחדות, כי “גאוני הדור חכמיו וסופריו” מחזקים את ידיך ודורשים טובת “המליץ”. בודאי טוב ונעים לראות ראשי הכתות השונות תחת דגל אחד. אבל, למען ישארו כולם יחד נאמנים בבריתם עם “המליץ”, עליו לבחוֹר באחד משני דרכים: או שיהיה באמת לפה לכל המפלגות, לתת לכל אחת לברר דעתה “במתינות”, וללמד ככה לכולן את הסבלנות בדעות בשביל אחדוּת האומה ושלומה הפנימי, – או שיהיה כולו חול, מוקדש לשאלות אֵיקונומיות וחברתיות, מבלי לנגוע בעניני אמונות ודעות, לא להימין ולא להשׂמאיל. כמדומה לי שגם “גאוני הדור” לא יוכלו לדרוש יותר. בכל אופן, הם לא יוֹרוּ הלכה מתוך “המליץ”.

אף אם ישא ביד רמה דגל “העבר הקרוב לנו” ויעשׂה כל החכמות “לרקחוֹת ולטבּחוֹת”; בעוד אשר בין “החכמים והסופרים” ירא אני כי ימָצאו רבים, אשר “שביל הזהב” הזה לפי סימניו שמסרת לנו, יהיה נחשב בעיניהם כאלו מוליך הוא ישר לקַנוֹסא וריח לו כ"לבנון "…

ולפי שאין ספק בעיני, כי כל החששות האלה אין להם יסוד, אלא שהדברים צריכים ביאור, לכן אחשוב, כי חובתך היא לתת תחלת כּל את הביאור הזה, ובאופן ברור ומפורש, שלא יהיה אחריו כלום.

כ“ט טבת תרנ”ד

¹

ראה זה מצאתי אשר עשׂה אלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים – אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר. (קהלת).

אם בשׂים לב נתבונן אל הכּתּות השונות אשר נפלגו להן בני אדם בהשקפותיהם על החיים, אל השנויים הגדולים אשר סבלו כולן במהלך התפתחותן לרוח הזמן והמקום, אל הוכּוּחים והדרשות והספרים הרבים אשר בהם האמינה כל אחת להוכיח צדקת דעתה לעיני כל ולנצח כליל את הדעה המתנגדת לה ואשר כמעט תמיד היו סבּה רק להרחיב הפּרץ ולהעיר עוד ביתר עוז חמת שני הצדדים וקשי ערפם, – אם אל אלה וכאלה נתבונן בשׂים לב, נתחיל בעל כרחנו להטיל ספק בממשלת האמת, כשהיא לעצמה, על רוח בני האדם, ועינינו תפּקחנה לראות, כי לא על פי ההגיון לבדו יחרוץ רוחנו משפט על כל דבר הנוגע ברב או במעט לאשרנו החמרי או המוסרי; כי בעוד אנחנו מאמינים לבקש אך אמת ומשפט צדק ומשתדלים לחזק דעותינו בעינינו ובעיני אחרים על ידי מוֹפתים הגיוניים, – כוח אחר, המסתתר עמוק עמוק בנפש אוחז בלאט במערכי לבּנו להטותם אל אשר יהיה רוחו ללכת, ואת אשר ישּים הוא לפניהם ייחסו הם אל ההגיון והאמת. הכוח האדיר הזה דרכו ללבּוֹש ולפשוֹט אלפי צורות שונות למען התנכר, אך מעיִן חודרת לא יפלא להכירהו מבעד לכל אלה, כי הוא זה חפץ הקיום והאושר, הנטוע מאת הטבע בלב כל בריה ומכריחה לרדוף תמיד אחר כל דבר המביא חיים ועונג ולברוח מכל דבר הגורם כליון או צער. החפץ הזה, ראשית ותכלית כל מעשׂה אשר יעשׂה כל החי למינהו, הוא גם הכוח העליון, הפועל בגלוי ובסתר, ביודעים ובלא יודעים, לא רק על מעשׂי אדם ותחבולותיו, אך גם על אמונותיו ודעותיו.

כי לא כמלחמת כל הבריות מלחמת האדם בעד קיומו ואשרו. לכולן רק מלחמה אחת, חיצונית, בכוחות הטבע ובכל היקום מסביב העומדים לשׂטן להן על דרך חייהן ואשרן, ולאדם עוד נוסף על זה מלחמה אחרת, פנימית, בו בעצמו, במחשבות לבו ורגשותיו המפריעים מעט או הרבה את שלום נפשו ומנוחתה, ועל ידי זה גם את אשרו בכלל. כל אסון וכל פגע אשר יקרהו על שׂדה המלחמה החיצונית ימלא את לבבו רגשי עצב ויגון, אשר ידכאו חיתוֹ עוד ימים רבים אחרי כן; כל חזיון מחריד לב ישאיר בקרבו רושם עמוק, החי וקים גם אחר אשר סבּתו חלפה ואיננה; והזכרונות האלה, נחלת העבר, בעוררם בו פחד ודאגה בעד העתיד, ימררו חייו בהוה ולא יתנוהו לאכול בשׂמחה וטוב לב גם את המעט מפרי עץ החיים אשר השׂיגה ידו. מצב כזה לא יוכל חפץ הקיום נשׂוא, כי באין מרגוע לנפש אין אושר ואין חיים; על כן נאלץ האדם, מבלי אשר יחפוץ אף ירגיש בזה, לשנות ברוחו פני החזיונות והמקרים ההם, הגורמים צער לנפש, ולבקש להם פתרונים מתאימים לחפץ לבו ומניחים את דעתו.

---

בראשית ימי המין האנושי, בעוד לא שלח האדם ידו אל עץ הדעת ולא הִרבּה חֵקר על החיים והעולם, כי אם הלך בעינים עצומות אחר נטיותיו הטבעיות, אשר נהגו מאליהן בכוחות גופו ונפשו והספיקו לו צרכיו הפשוטים בלי יגיעת-רוח יתרה, – אז היו שתי מלחמותיו אלה מסורות בידי שני כוחות שונים: השׂכל והדמיון, וחפץ הקיום עמד עליהם להראות לכל אחד את מקומו ומעשׂהו לאושר בעליו. השׂכל, במצאו קשר הדברים בסבּוֹתיהם, הורהו אמצעים נאותים להשׂיג מאויי לבו ולהסיר כל מכשול מחוצה לו, והדמיון עמד על משמרתו בקרבו פנימה, לנחמו מיגונו על כל צרה שלא תבוא ולחזק את לבבו בתקוות טובות, למען לא תרפינה ידיו ולא ינוס מן המערכה כמתיאש. השׂכל היה שׂר הצבא ההולך בראש המחנה להורות לאנשי חילו את המעשׂה אשר יעשׂו, והדמיון – הכהן הנלווה אליהם לחזק ידי נחשלים ונפצעים ולדבר על לבם דברים טובים, דברים נחומים. בכל עת אשר קצרה יד השׂכל לנחותו אל הנחלה, נחהו הדמיון אל המנוחה, בתתו צורה חדשה לשלשלת הסבּוֹת והמסוּבּבים, ואור חדש משׂמח לב הופיע על כל המעשׂים והמקרים, כטובים כרעים. רעם כי ירעם בגלגל וברק שמים יעַוֵר עיניהם ויפיל אימה ופחד על כל אשר נשמה באפו, והאדם יעזוב גם הוא את מלאכתו בשׂדה או ביער וברעד וחלחלה ימהר להחבא בנקרת-צורים מפני חמת אל מסתתר, – ובא הדמיון לעזרתו והראהו את יוּפּיטר יושב על מרום האוֹלימפּס ושולח את ברקיו ורעמיו על ראש אויביו אשר חטאו לו. אז יקרא האדם בשם אלהיו וכפּר פניו במנחה מצאנו ובקרו או מפרי אדמתו ובלב שוקט ובוטח ישוב לפעלו, להלחם על קיומו נגד אויביו מבחוץ תחת הנהגת השׂכל. גם במוֹת לו מת ובעיניו ראה את המשחית הנורא, המכלה ומבלה הכל, ונפשו יודעת, כי גם עליו יבוא קץ כל בשׂר, – לא עזבהו חפץ הקיוּם גם אז ולא נתן את לבבו לבוא לידי יאוש ושׂנאת החיים. כי לא קצרה יד דמיונו מלפתוח לפניו שערי שאוֹל ולהראותו חיים ואושר גם שם, מתחת לארץ, ולא חיים אחרים, רוחניים וזרים לו, כי אם חיי-אדם פשוטים, חיי גוף ונפש, איש ואיש כחיים אשר חיה מעל לארץ: הקטן נשאר קטן והגדול גדול גם שם, השׂר שׂורר והעבד איננו חפשי מאדוניו. האמונה הנפלאה הזאת, אשר נראו עקבותיה גם אצל האומות החכמות בימי קדם ², ואשר לפי עדוּת חוקרי האמונות, תמָצא גם עתה בשבטים שונים העומדים עוד במצב הילדוּת, – בת חפץ הקיוּם היא ומוֹצאה מן התקופה הקדמונית ההיא, בעוד לא סרה תוּמת האדם ממנו וחייו הטבעיים טרם היו עליו למשׂא, על כן לא בקש יותר גם בחיי הנצח. ואמונתו זו הועילה לא רק להסיר מעליו פחד המות, כי אם גם להוסיף לו עוד כוח ואומץ במלחמת החיים, בזכרו תמיד, כי באותו המצב אשר ישׂיגהו המות בו ישאר לנצח נצחים, וכל עוד יוסיף לעלות בסולם האושר עודנו בחיים, כן יגדל איפוא אשרו גם במות.

ככה, בכל פנות שאנו פונים נמצא את השׂכל והדמיון, הפעולה והתקוה, הולכים אחוזי יד בחיי האדם הטבעי ואיש את רעהו יעזרו להלחם מלחמתו מבית ומחוץ. שׂנאת החיים הטבעיים לא תחָשב עוד בעיניו לצדקה או לחכמה, על כן ירדוף אחר האושר לעיני השמש ולא יתבושש, ועל כן לא תעלה על לבבו לבקש לו איזו מטרה אחרת בחיים זולת זאת האחת, הטבעית: להתקיים ולחיות חיים טובים ומאושרים. בעד מטרתו זאת לא ייעף ולא ייגע להלחם בכל רוחו, בכל האמצעים אשר תשׂיג יד שׂכלו, והדמיון עומד על ימינו להסיר מלבו כל רעיון או רגש אשר כוח בו להפריעהו מעבודתו זאת.

---

אך הנה ימים באים, וחיי החברה ההולכים הלוך והתפתח, הלוך והסתבך, מביאים לעולם צרכים חדשים ודאגות חדשות, אשר לא ידעום ולא שערום הדורות הראשונים. דרך החיים תמלא מכשולים מלאכותיים, הדורשים עצה ותחבולה בדעת וכשרון, ומלחמת היקום היה תהיה למלחמה-בשלום כבדה ואיומה, אשר ירבו בה המנוצחים על המנצחים רבבות מונים. בתקופה הזאת תפּקחנה עיני רבים אשר שאר רוח להם לראות מצב האדם בתבל כי ברע הוא, החלומות התמימים מימי הילדוּת לא יספיקו עוד להניח דעתם שנתפתחה, התקוה למצוא אושר על הארץ ותחת הארץ תכּרת מלבם, ועמה יאבד משׂושׂ החיים, יחלש הרצון לפעולת ידים, ואחר אשר עיפה נפשם לראות עמל ויגון ויוָאשו מטוֹבה, יסבּו עיניהם משׂדה המלחמה החיצונית המכוסה חללים ויצמצמו כל חיי-רוחם בקרבּם פנימה: לבקש מנוח ונוֹחם לעצמם ולדומים להם. אז תבוא ערבוביא בעולמם הרוחני וההַרמוניא בין כוחות נפשם תבּטל. הדיון והשׂכל יבואו איש בגבול רעהו, ולפי נטות רוחו ומצב השׂכלתו יאחז האדם בזה או בזה, יעבור מזה אל זה, ואין נחת… כי גם אל שניהם יפנה אז האדם בצר לו, לבקש תשובה על שאלתו הגדולה הממלאה כל חדרי לבו: שאלת החיים והמות, הטוב והרע; וגם שניהם יתאמצו אז על כן לתת את התשובה הדרושה, כל אחד על פי דרכו, ויולידו ככה שתי השקפות חדשות על מהות החיים ותעודתם; השקפות אשר יסודתן אמנם גם הן בחפץ הקיום והאושר, אך האושר הזה אשר הן נותנות – מה נורא מראהו! והקיום – מה שונה הוא מן הקיום הבריא, הטבעי, הרוצה ופועל ומשׂיג!… מן ההשקפות האלה, האחת תתרומם על כנפי הדמיון מעל לגבול הטבע ומעל לחיים האנושיים ותעביר את בעליה לעולם אחר, עליון ונפלא, ולחיים אחרים, רוחניים ונצחיים. לנוגה ברק החיים החדשים האלה ישוב האדם וישקיף על גורלו ומנת חלקו בארץ, והנה – “הבל הבלים, הכל הבל!” אין טוב ואין רע, אין חיים ואין מות בעמק הבכא הזה, כי הכל רק הכנה מוכרחת אל החיים ההם, רק מצוֹדים וחרָמים ונסיונות קשים, אשר רק אחד מאלף יצא מהם בשלום, והאחד ההוא – אשריהו, כי לו החיים והטוב בעולם שכולו טוב… ההשקפה הזאת, בעברה גבול הטבע, תעזוב מאחריה גם את ההגיון והנסיון, לא תשען עליהם ואף לא תירא מפניהם, כי דבר אין לה עמהם. על כן מספיקה היא לאלה, אשר כנפי-רוח להם להתנשׂא אל עָל בלי כל מעצור. אך יש אנשים הקשורים בעבותות השׂכל, השופט רק למראה עינים, ולא יוכלו להגביה עוּף, ובבקשם פתרונים לשאלת החיים והביטו על ימין ועל שׂמאל, ואין עוזר ואין תומך זולת ההגיון הקר עם משפטיו ומופתיו המבטיחים הרבה ונותנים מעט, ומנוחה בכל זאת דרושה לנפשם ויהי מה, כי לא ינום ולא יישן חפץ הקיוּם בקרבם, – אז יתמכּרו בעל כרחם אל השקפה אחרת, פלוסופית, אשר גם היא, כהראשונה, תקרא: “הבל הבלים”, אך רחוקה היא ממנה מאד בטעם הקריאה הזאת. כי בעוד אשר הראשונה כחשה במות, האחרונה לא תאמין בחיים; זאת בקשה אושר ועונג ממשי ותמצאם בעולם אחר, וזאת תבקש רק מנוחה שלמה ותמצאנה בהמיתה בלב האדם כל רגש וכל חפץ אשר יפריעוה, בחרצה משפט, כמעשׂה השועל במשל הקדמוני, כי מרים הם הענבים אשר אין יכולת להשׂיגם, כי כל תענוגות בני האדם צללים עוברים הם, אשר אך כסילים ירדפו אחריהם, וחכמי לב ישׂחקו לאִולתם; כי השׂכל לבדו הוא כל האדם, וחיי מחשבה ופרישוּת הם המאַשרים את בעליהם, באשר תקצר יד המקרים לנגוע בם לרעה.

ההשקפות האלה גם שתיהן, בעת שהגיעו לממשלה גדולה, הסירו את לב האדם כליל מאחרי החיים הטבעיים. האחת, החושבת שׂנאת החיים לצדקה, הולידה נזירים בודדים ושוממים, אשר ברחו מן החיים ושאונם ליערות ומדבּרוֹת, לשבת שם כל הימים בחבּוק ידים, תפושׂים בהמון דמיונות וחזיונות. והשניה, החושבת שׂנאת החיים לחכמה, מלאה ערי יון ורומא בטלנים מתפלספים, אוכלים ואינם עושׂים, אשר הביטו בגאות-לב על כל סביבותיהם ויהיו שׂונאים הכל ושׂנואים לכל. מן הראשונים יצא אותו הקדוש הקדמוני, אשר יסופר עליו, כי בבוא המבשׂר ויגד לו, כי מת אביו, ענהו בגערה: “הס, מגדף, האדם הוא בן אל-מות!” ומן האחרונים היה אותו הפלוסוף היוָני, אשר בהוָדע לו כי מת בנו, אמר במנוחת נפש: “גם בעודני חי ידעתי, כי לא בן אל-מות הוֹלדתי” ³.

---

החזיון הזה, אשר ראינו פה בתולדות השקפת האדם על חייו הפרטיים, יוכל להפיץ אור על חזיון אחר דומה לו, אשר נמצא בתולדות השקפת עם ישׂראל על חייו הלאומיים, ואחר כל מה שקדם, יספיקו לנו עתה דברים מעטים ורמזים קלים.

כי נער ישׂראל, בעוד כוחו חדש עמו וצרות רבות ורעות טרם השׂיגוהו, חי גם חפץ הקיום הלאומי בקרבו חיים בריאים וטבעיים, והעם הלך אחריו אל כל אשר נחהו ולא התחכם יותר. בהשׂכּל ודעת נלחם מלחמת קיומו עם אויביו מחוץ, ולהקת נביאים עמדו לימינו מבית, לחזק את לבבו ולעורר כוחותיו לפעולה, בהראותם לו בצבעים מזהירים ונעימים את האושר הלאומי אשר אליו הוא נושׂא את נפשו. והאושר הזה לא בשמים הוא ולא מעבר לגבול הטבע הוא, כי אם קרוב מאד אל כל הלבבות ואותו הם מבקשים בהוה ובעדו נלחמים כל הימים…

העת הטובה הזאת לא ארכה. ממלכות גדולות ועצומות נוסדו על גבול ישׂראל ממזרח וממערב, ובלכתן לרשת ארצות זרים היתה להן ארצו הקטנה למעברה, ותרמסנה ברגל גאוה את הגוי הקטן והדל השוכן לבדד עליה, והוא, בנשׂאו עיניו אל הענקים האלה העוטרים אותו מסביב ובנסותו פעם אחר פעם לפרוֹק עוּלם מעל צוארו ולא יכול, – ותרפינה ידיו ויאמר נואש. וכאשר בדה לו כל תקוה להשיב לו את החיים והחופש בכוחו וגבורתו, חדל לצאת עוד למלחמת-החיים החיצונית ויחל לדאוג רק לנפשו פנימה: לרפּא לשברון לבו ולחבּש לעצבותיו. התקוות הלאומיות, אשר חזו לו נביאיו לפנים, פשטו מבלי משׂים את צורתן הראשונה ותהיינה לבריות חדשות, שאין להן דמות הגוף ועומדות למעלה מן הזמן והטבע. מהן לקח לו חפץ הקיום אבנים למוסדו ויִבן כמו רמים מגדל פורח על כנפי רוח וראשו בשמים. כל עוד הוסיף העם לרדת מטה מטה בארץ, כן הוסיפה רוחו, להתנשׂא מעלה מעלה השמימה ותלך הלוך והתרחק מחיים ממשיים, חיי רצון ופעולה בהוה, לחיי דמיון וחזון הצפונים בחיק עתיד בלתי מוגבל. מחלת-הרוח הזאת, בהיותה תולדה מוכרחת ממצב העם ומהלך קורותיו, כבשה בזמן מועט את כל לבבו ולא נתנתהו עוד לשוב ולהשקיף משמים ארץ, להתבונן ולהרגיש, מה יפים החיים, מה נעים החופש ומה אומלל הוא לבדו; כמו הבין בנטיה טבעית, כי התבוננות כזאת בנפשו היא, כי סכנה נשקפת ממנה לשלומו הפנימי ואולי גם לקיומו…

דורות לעשׂרות חלפו ככה, וההשקפה הזאת היתה שלטת לבדה בעמנו ותהי נחמתו בעָניוֹ ועשרו באסונו. והנה באה העת החדשה, ורוח חכמה ובינה עברה בארץ ותעשׂ שמוֹת בכל יצירי הדמיון אשר לעם ועם ותגע גם במגדל ההוא אשר בגבול ישׂראל – וינועו אמוֹת הספים. אז נולדה בקרבנו גם ההשקפה השניה, הפלוסופיא של השועל. כי דור חדש קם בישׂראל, אשר גם הוא, כאבותיו, לא יאמין באפשרות השׂגת האושר הלאומי בדרך הטבע, ובהמשכו אחר כוח הזמן, חדל להאמין גם באשר האמינו המה ויצאו נוֹחם, ועם זה עוד חפץ הקיום הלאומי חי בקרבו על אפו ועל חמתו ולא יתן דמי לו; – הדור הזה לא ימצא איפוא דרך אחרת להרגיע את לבבו, כי אם בעמלו בכל כוחו לשנות פני הרגש הזה הגורם לו כעס ומכאובים, ועל כן יתאמץ להאמין, או להוכיח גם בראיות, כי “אהבה לאומית היא שׂנאה כללית”, ואחדות לאומית – מעשׂה נערוּת, אשר לעם זקן וחכם לחרפּה יחָשב; כי אפשר לו לעם ישׂראל, וגם חובה עליו, להתקיים ולהיות מאושר בלעדי “הענבים המרים”; כי תעודה אחרת חלק לו ה' מכל העמים, תעודה רוחנית, שׂכלית, שאינה דורשת כל עבודת מעשׂה, זולתי – רבנים ודרשנים…

---

וכה רואים אנו, כי כרוח האדם כרוח הגוי “עשׂה אלהים ישר והמה בקשו חשבונות רבים”, והחשבונות האלה, המתלבשים בצורת האמונה או הפלוסופיא, לא פרי ההתבוננות החפשית הם ולא בקשת האמת לשמה הולידתם, כי אם מחלות רוחניות הן, אשר דבקו בלב האדם או הגוי לרגלי סבות היסטוריות ידועות; מחלות שונות בתכונתן, אבל שוות בתולדותיהן, כי כזו כן זו, בבקשן זו את החיים במות וזו את המות בחיים, מפריעות את האדם ואת הגוי מלעסוק בישובו של עולם ומרחיקות אותם מן הדרך הטבעית הכבושה לפני כל חי: לבקש חיים בחיים ולעמוד על נפשו כל עוד רוח בו.

ואל שני הקצוות האלה בישׂראל ובאדם יקרא הטבע: אל האחד – “אל תהי צדיק הרבה”, ואל השני: “אל תתחכם יותר”.

אין בין מדת הדין למדת הרחמים אלא שהראשונה מודדת את הסבּה במסוּבּבה והאחרונה את המסוּבּב בסבּתו. כלומר, הראשונה תשׂים לב לתכוּנת המעשׂה בלבד ודנה לפיה את העושׂה, והאחרונה תתבונן תחלה אל תכוּנת העושׂה בשעת מעשׂה ודנה לפיה את המעשׂה.

למשל, אמרה תורה “לא תגנב”, ואם עבר אדם וגנב “שלם ישלם”. – עד כאן הכל מודים, אבל אם אין לו לשלם? על זאת משיבה מדת הדין: “אם אין לו ונמכר בגנבתו”, ומדת הרחמים אומרת: “לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב”. זאת דנה על הגנבה וזאת על הגנב.

משל אחר. הכל יודעים, שהאבות מנחילים על הרוב לבניהם את תכוּנותיהם המוסריות. אבל בעוד שמדת הדין למדה מכאן לפקוד “עון אבות על בנים”, הוציאה מזה מדת הרחמים בזמננו תולדה הפוכה: להעביר גם עוון הבנים עצמם, אם ירושה הוא להם מאבותיהם. זו רודפת את החטא מכל מקום וזו מבקשת רק את החוטא.

– – –

הגדה קדמונית מספרת שמתּחלה עלה במחשבה לפני הבורא לברוא עולמו במדת הדין בלבד ורק אחרי כן נחם על מחשבתו ושתּף לה גם מדת הרחמים. ובאמת אנו מוצאים, שמדת הדין קודמת למדת הרחמים במַהלך ההתפתחות המוסרית של איש ואיש ושל עם ועם. הילדים, וכן העמים בילדותם, מבדילים רק בין המעשׂים ולא בין העושׂים; מבערים את הרע מקרבם על ידי בעוּר עושׂיו וכל המתיחס להם, מבלי להבחין בין שוגג ומזיד, אונס ורצון, יודעים ולא יודעים, הילדים משבּרים בחמתם את הכלי שנתקלו בו, והעמים במצב הזה הורגים את הבהמה, “שבאה לאדם תקלה על ידה”. רק בזמן מאוחר ולאט לאט תחדור מדת הרחמים מתחלה אל ראש האדם, לצרף את מושׂגיו המוסריים, ואחרי כן גם אל לבו, לטהר ולרכּך מושׂגיו המוסריים, ואחרי כן גם אל לבו, לטהר ולרכּך את רגשותיו.

בראשונה משפט חרוץ הוא: “שופך דם האדם – בין בשוגג בין במזיד – דמו ישפך”. כי המעשׂה עצמו, הדם השפוך, דורש כפרה מיד עושׂהו “ולא יכופּר כי אם בדם שופכו”. ברבות הימים יגיע האדם להבין, כי להורג נפש בשגגה “אין משפט מות”; אך גם אז לא יוכל עוד זמן רב לעצור בעד רגשות לבו הפרוע, הדורשים “גאולה” לדם. במצב הזה עושׂים העמים ערי מקלט בשביל השוגגים, “פן ירדף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו”.

“אונס רחמנא פטריה” – הוא לנו מושׂכל ראשון, אבל היו ימים שהיה הדבר צריך לראיות ודוגמאות כדי להתקבל על הלב: “ולנערה לא תעשׂה דבר אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקוּם איש על רעהו ורצחוֹ נפש כן הדבר הזה, כי בשׂדה מצאה, צעקה הנערה המאוֹרשׂה ואין מושיע לה”. וכי דרכה של תורה להטעים מצוותיה בסגנון כזה? אלא שידעה, כי באה לחדש פה דבר גדול, המתנגד למושׂגי העם.

– – –

ההגדה אומרת, ששתּף הבורא מדת הרחמים למדת הדין, לא שהחליף זו בזו. ובאמת טובה מדת הרחמים רק בהשתתפה למדת הדין, ואם הראשונה היא מעלה גבוהה בסולם ההתפתחות המוסרית, האחרונה היא הבסיס המוסרי שכל הסולם הזה נצב עליו.

כי הנה אין ספק, שלא היו בני אדם מתיגעים הרבה לטפס ולעלות במעלות הסולם המוסרי, אלמלא מוראו של אותו המוכיח הפנימי, המגיד לאדם פשעו בחדרי חדרים ומכה אותו בסתר לבו ואומר לו: עלה, הטהר! – הקול הפנימי הזה, שאנו קוראים בעברית: “מוסר הכליות” או “הכאת הלב”, ואוהבי הפלאות יקראו לו: “קול אלהים המתהלך בלב האדם”, – אינו באמת אלא (כמו שהיטיבו לבארו אדם סְמִית והבאים אחריו) הד קול האדם עצמו ביחוסו לפשעי אחרים. כי מראשית ילדותו הסכין כל אחד לראות הוריו ומוריו וכל הסובבים אותו מוציאים דין קשה על כל דבר פשע, ומהם יראה וכן יעשׂה גם הוא. ההרגל נעשׂה לו ברבות הימים לטבע, ובפגשו בחזיון כזה יתעבנו לא רק בשׂפתיו, כי אם גם בלבו ירגיש חֵמה מוסרית או גועל נפש. והרגש הזה, המלַוה בלב האדם את חזיון החטא, בלכתו בכל פעם (כדרך כל רגש) הלוך והתלכּד יותר ויותר עם החזיון המעוררו, יגיע באחרונה להתקשר עמו בקשר אמיץ כל-כך, עד כי לא יוכל עוד להפרד ממנו, לבלתי לוות את החזיון, גם אם נושׂא החזיון הוא בעל הרגש בעצמו. ובשעה שמכה לב האדם אותו הרי הוא דו-פרצופין, כאלו הלב המכה (כלומר, הרגש המקושר אל החזיון) הוא בריה בפני עצמה ועומד וצווח אל בעליו: רשע, מה היית אומר אם היו אחרים עושׂים דבר זה לעיניך?

המושׂגים המוסריים הפורחים באויר החברה וחודרים אל לב כל איש על ידי החנוך והמשׂא-ומתן עם הבריות – זה הוא איפוא המקור העיקרי של הקול המוסרי הפנימי. ולפי זה, כשמדת הדין עודנה משוטטת באויר הזה עד גבול ידוע, מתרגל האדם מנעוריו לשׂנוא את הרע המָפשט כשהוא לעצמו ולתעב גם עושׂיו בעבוּרו, מבלי חקוֹר ודרוֹש הרבה אחר הסבּות הרחוקות שהביאום לידי כך, וממילא הוא לומד על ידי זה למדוֹד גם לו לעצמו במדה שהוא מודד לאחרים. לא כן אם האויר מלא רחמים בלבד, אם לא הרע, כי אם הרצון הרע הוא החזיון המעורר את הרגש המוסרי, ופוטרים את האדם מן הדין כשמוצאים לו איזה צד זכות באחת הפּנוֹת הנסתרות שבלב, – אויר כזה אינו מוכשר איפוא להשמיע “קול האדם ביחוסו לפשעי אחרים”, וממילא ידוֹם גם הד הקול הזה בקרב האדם מבפנים.

– – –

ובכל זאת ישנם בכל דור חסידים יחידים, שעולים ומתרוממים במעלות הסולם המוסרי עד שמגיעים למדת הרחמים המוחלטת, והם מאמינים בתומתם, שאם היו כל בני אדם עולים עמהם למדרגה זו, היתה הארץ לגן עדן, ועל כן יוצאים ומלמדים לתלמידיהם: “הוי דן את כל אדם לכף זכות”, והתלמידים חושבים בצדק, כי גם הם עצמם אדם המה, ומקַימים מצוה זו בעצמם תחלה. כי בעוד שעל הרוב קשה מאד למצוא זכות לאחרים, לחדור אל עמקי לבם ולבקש שם את הסבּה הפּסיכולוגית שהביאתם לידי עברה, – הנה מה נקל לו לאדם למצוא תמיד זכות לעצמו, אחר שבאמת גם המעשׂים “החפשים” אחוזים וקשורים באלפי חוטים דקים, גלויים ונסתרים, לסבּות שונות שקדמו להם במעמקי הנפש, ואם גם לא תמיד יוכל האדם למצוא את הקשרים האלה, להבין איך נעשׂתה התוֹעבה ומדוע בחר ברע, הרי תמיד מרגיש הוא בנפשו, כי איזו יד נסתרה היתה בבחירתו, כי איזו “רוח שטוּת” נכנסה בו באותה שעה, ובכן – לא בו האדם, כי אם בה, באותה הסבּה הנסתרה.

וכשרואים חסידי הדור שכך עלתה להם, שתורתם אינה מַספקת לו לאדם אלא לזכּוֹת את עצמו, הם מבקשים לתקן המעוּות על ידו בעצמו ומוסיפים ללמד: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. כלומר, אם לא תוכל לדון את חברך לכף זכות, אל תדין אותו כלל עד שתגיע למקומו, כי אז, בהיות נפשך תחתיו, תבין גם את נפשו ולא יכבד עליך למצוא זכות גם לו.

פה הגיעה איפוא מדת הרחמים עד הגבול האחרון: המתקת כל הדינים, סליחה כללית לכּל על הכל. אבל באיזה דרך באה עד הלום? בדרך הפוכה ממש מדרך הרגש המוסרי בהתפתחותו הטבעית: זה מוצא את המדה המוסרית באויר החברה ומודד בה לאחרים תחלה ואחרי כן גם לעצמו, וזו מניחה לאדם למדוד לעצמו תחלה במדה שהוא רוצה בה, ובלבד שימדוד בה אחרי כן גם לאחרים.

– – –

התורה הזאת, אם היו בני אדם כולם עושׂים מעשׂה על פיה, היתה מסוגלת איפוא להחזיר את העולם לתוהו-ובוהו מוסרי. כי באין עוזר ותומך מחוצה לו היה נהרס מעט מעט גם הרגש המוסרי בלב האדם מבפנים. אך לאושר המין האנושי, קטן לב הרוב הגדול מהכיל משנת חסידים זו, ובכל הכבוד אשר תנחל, תשאר תמיד רק שׂיחה נאה בפי המוכיחים. אבל האויר המוסרי מתנועע לא על ידי שׂיחות נאות, כי אם על ידי צרכי החיים הפרטיים והכלליים. הצרכים הפרטיים ילחשו לנו אמנם פעמים רבות: הוי דן את חברך לכף חובה, כדי שתגיע למקומו, תתכבד בקלונו ותבּנה מחורבנו; אך לעומת זה יורונו ויאמרו לנו הצרכים הכלליים: “בצדק תשפוט עמיתך”, – תשפוט, אך בצדק, ותלמוד לשפוט כן גם את עצמך, בעת שתגיע למקומו.

ובכל דור ודור יש צדיקים המגיעים למדה בינונית זו – שאין רוח חסידים נוחה הימנה – אחר מלחמה כבדה עם אותו הלחש הפרטי; המגיעים על ידי ההרגל לעשׂות להם גם את הצדק לצורך פרטי. והם המה באמת נושׂאי הפּרוגרס המוסרי, שתכליתו לעשׂות שלום בין שני מיני הצרכים, הפרטיים והכלליים, ולתת לשניהם תורה אחת – תורת הצדק.

תרנ"א.

גם בזמן ששלום בעולם אין מנוחה ואין שלום לבריות. במעמקי החיים, מתחת למסוה השלום, הכל מן הרמשׂ עד האדם, נלחמים על נפשם, רודפים והודפים זה את זה בלי הרף, וכשזה קם זה נופל וזה מתמלא מחורבנו של זה. ובכל זאת אנו מבדילים בין עת מלחמה ועת שלום וקוראים בשם “מלחמה” רק התאבּקות גלויה בין שני מחנות, אשר תקרה לעתים רחוקות, ואנו עומדים ומסתכלים במהלכה, בסבּותיה ותוצאותיה, מראש ועד סוף. אבל אותן המלחמות הקטנות התמידיות בין איש ואיש, שאנו יודעים רק את מציאותן בכלל, אך לא נוכל להקיף כל פרטיהן ותולדותיהן, – להן אנו קוראים “שלום”, לפי שמנהגו של עולם בכך.

גם בעולם הרוח יש מלחמה ויש שלום, וגם פה אין השלום אלא מלחמות קטנות תמידיות הסמויות מן העין: מלחמות דעות בדעות, צרכים בצרכים, מנהגים במנהגים וכו'. גם השנוי היותר קל באחד מענפי החיים, למשל, חלוּף אות באות בכתיבת איזו מלה, אינו נעשׂה כי אם על ידי מלחמה ונצחון, אלא שהמקרים הקטנים האלה עוברים בחשאי, ובני דורם לא ישׂימו להם לב. רק אחר זמן, אחר שסכום כל השנויים עלה כבר לחשבון גדול, יביטו הנבונים בעם לאחור ויראו לתמהון לבבם, כי הכל, מן הדעות ודרכי החיים עד הלשון והמבטא, נשתנה מכפי שהיה שנוי רב, כמו מאליו, מבלי שנדע בפרטות, איך ומתי ועל ידי מי.

ההתפתחות התמידית ההולכת לאט – לזאת איפוא יקָרא שלום. אבל גם בעולם הרוח יש אשר תקרה מלחמה, התאבקות גלויה בין שני מחנות רוחניים, שתי שיטות שלמות, חדשה עם ישנה. ההכנות למלחמה כזו נעשׂות במחשך, בעמקי ההתפתחות התמידית, ורק אחר שהכל מוכן, היא מתלקחת לעינינו בקול רעש גדול ומביאה לעולם שנויים נכבדים בזמן קצר.

תכוּנת השנויים האלה וגם מַהלך המלחמה בכלל תלויים ביחוד בתכוּנת אותה השיטה החדשה אשר בשֶלה כל הסער: אם היא חיובית בלבד או שלילית בלבד או מעורבת מחיוב ושלילה כאחד.

– – –

שיטה חיובית חדשה באה לעולם, כשההתפתחות התמידית הוליכה בדרך מהלכה בלבות יחידי סגולה איזה ענין חיובי חדש: אמונה באיזו אמת חדשה או הרגשה באיזה צורך חדש (ועל הרוב – שתיהן כאחת), שלא האמינה או לא הרגישה החברה עד אז. הענין הזה, לפי חוק ידוע בחיי הנפש, מוצא ומעורר במעמקי הלב ענינים אחרים ממינו, והם כולם מחזקים זה את זה ומתקשרים זה בזה, עד שמגיעים באחרונה להתאחד לשיטה אחת שלמה, אשר במרכזה אותו החיוב החדש ומסביב לו חבילה של ענינים רוחניים שונים: אמונות, הרגשות, נטיות, צרכים וכו', התלויים בו ונאחדים על ידו.

שיטה חדשה כזו, אע“פ שבעצם וראשונה היא חיובית בלבד, אי אפשר בכל זאת שלא תכלול בקרבה גם איזו שלילה מסותרת, שלא תגע באחד מצדדיה באיזו שיטה אחרת ישנה הקרובה לה בנושׂא, ואם לא לעצם המרכז הישן, היא מזיקה עכ”פ לאחד הענינים אשר בהיקפו, ולמצער מפריעה את בעליה מלהתמכר להענינים הישנים באותה מדה שעשׂו זאת עד כה. לפיכך, כשמתחילים המחדשים להוציא את שיטתם אל הפועל, להשתדל בהשׂגת הדברים שהם צריכים להם על פי הדרכים שהם מאמינים בהם, מעוררים מעשׂיהם בהכרח התנגדוּת מצד הלהוטים ביותר אחר אותה השיטה הישנה, שנגעו בה המחדשים לתוּמם. ההתנגדות הזאת גורמת לה להשיטה החדשה שתתפרסם ויתלקטו אליה מכל העם הללו שהלך רוחם מכשירם לכך. וכשהולכים ורבים, תגדל חמת מתנגדיהם עוד יותר, וכה תתגבר ההתנגדות ותהיה למלחמה כבדה.

בעלי החדש ישתאו מתּחלה על הדבּה הרעה שמוציאים עליהם, כאִלו באו להסיג גבול הישן, ובתום לבם יצעקו מרה, כי לא עלתה כזאת על לבם. ואמת ידברו. כי אמנם לא לגרוֹע, כי אם להוסיף מגמתם, ובהיות כל מחשבתם בהוספה זו, לא יראו ולא יבינו כלל את השלילה הכרוכה בעקבה, וגם אחר שיגַלוה מתנגדיהם, הם משתדלים להעלימה, לא רק מעיני אחרים, כי אם גם מעיניהם בעצמם, על ידי אמצעים מלאכותיים, מבלי שירגישו כי מלאכותיים הם. לעומת זה, בעלי הישן, בהיות כל מעינם בו, ייטיבו לראות או להרגיש את הסכנה הנשקפת לו מצד החדש, ועל כן ישתדלו לעקור הנטע הזה עודנו באִבּו. אבל על הרוב לא יצלח חפצם זה בידם. השיטה החדשה תופשׂת בעל כרחם מקומה הראוי לה בחיים, ושתיהן, החדשה והישנה, עוזבות מעט מעט איזו מתּכוּנותיהן המתנגדות זו לזו ביותר, מחלקות ביניהן כוחות החברה באופן נאות לשתיהן, כפי היכולת, וסוף סוף כורתות ברית ויושבות בשלוה, וחיי החברה נתעשרו בענף חדש, קבּלו תוספות בחיוב.

בדרך כזה באה הפלוסופיא בגבול ישׂראל בימי הבינים. מתּחלה – שיטה חיובית חדשה בלבות יחידים: צורך להבנת חזיונות הטבע וחיי האדם עם אמונה בהשׂגתה על ידי הפלוסופיא הערבית; אחרי כן – התפשטות השיטה, מלחמה מצד הרבנים, שראו בזה סכנה לחיוב אחר ישן – לתורה ועבודה, “כתבי התנצלות” של המחדשים, המכחישים את הסכנה, עד שלסוף נתפשרו ביניהן התורה והפלוסופיא: זאת היתה ל“אמונה צרופה” וזאת ל“פלוסופיא דתית”.

בדרך כזה נולדה והתפתחה גם “החסידות” בעת החדשה. תחלתה – שיטה חיובית חדשה: צורך להתרוממות הנפש והתרגשות הלב עם אמונה בהשׂגתן על ידי עבודת ה' מתוך שׂמחה של מצוה; אחרי כן התפשטות השיטה, מלחמה מצד “הלמדנות”, התנצלות המחדשים, וסוף דבר – חסידים לומדים ולומדים חסידים. ולוּ שמעו החסידים הראשונים את הגדוֹלות שמספרים עליהם בדורנו, כאלו התכּונו להתנגד לתורת הרבנים וכו', בודאי לא היו מבינים כלום, כמו שלא הבינו בזמנם על מה הם נרדפים. כי באמת לא הרגישו כלל שיש בתורתם ומעשׂיהם צד התנגדות כל שהוא לאיזה ענין קדוש ומקובל באומה; אדרבא, הם קראו לרודפיהם “מתנגדים”, לא כתלמידיו של לוּטר, שקראו כן לעצמם.

– – –

וכשם שההתפתחות התמידית מולידה חיובים חדשים, כך היא גם מבטלת חיובים ישנים בלבות יחידים: מַתּשת בם כוח צרכים שונים ואמונות שונות, שחיי החברה בנויים עליהם. היחידים האלה מוצאים איפוא באיזה מענפי החיים, כל אחד בענינים הקרובים ללבבו, דברים יתרים שונים, שבטולם היה לפי דעתם הנאה לעולם. וגם השלילות מוצאות מין את מינו, מעוררות ומחזקות זו את זו ונמשכות זו אחר זו, עד שמתאחדות גם הן באחרונה לשיטה אחת שלמה מסביב לאיזו שלילה יסודית וכללית. אל דגל השלילה הזאת יתחברו אז רבים מן היחידים ההם, בעלי השלילות הפרטיות, שהיו עד כה רק אנשים נפרדים, המסכימים (ולפעמים גם מתנגדים) זה לזה בפרטים שונים, מבלי שהרגישו עוד גם בעצמם את אחדותם הפנימית, – והיו מעתה למחנה אחת, אשר תקדש מלחמה על השיטה החיובית הישנה, מלחמה לשם שלילה וגרעון בלבד.

מלחמה כזו אין סופה על הרוב לא נצחון גמור של אחד הצדדים ולא שלום והתקרבות בין שני הצדדים, כי אם – התרחקות מוחלטת לעולם. עיפים וחדלי-כוח מעמל המלחמה עוזבים גם שניהם את המערכה ושובתים מריב; בעלי החיוב שבים לחייהם הישנים על פי שיטתם, ובעלי השלילה נבדלים מהם לכת מיוחדת עם סדרים חדשים לפי שיטתם. הכּת הזאת השלילית היא צעד לאחור ולא לפנים; היא מוחקת מעל לוח הלב דברים שהיו כתובים עליו ואינה כותבת תחתיהם כלום, אלא מתאמצת רק למתוֹח ולהגדיל את הכתב הנשאר עד שימלא גם מקום המחק, כלומר, מרימה על נס איזה חיוב אחר ישן, שהיא מודה בו, ומשתדלת לקשר אליו כל אותם “הענינים הרוחניים” שהיו קשורים אל החיוב הנהרס ונשארו עתה בלי נושׂא. האמצעי הזה מספיק לה כל עוד עליה להלחם בשׂונאיה: כי השלילה עצמה, האוזרת חַיל לכבוש לה דרך, תהיה אז למקור חוֹם וחיים ותוסיף אומץ גם לצד החיוב, לאותו “הכתב הנשאר”. אך כאשר תשבות המלחמה מחוץ והשלילה תשוב למה שהיא באמת – לאפס ואין, אז יעמדו ולא ינועו עוד גם חייה מבפנים; “הכתב הנשאר” ישוב ויתכּוץ למדתו הראויה לו, והמקום הפנוי שבלב יחרב וידולדל.

כת הקראים היא תמונה מדויקת מתנועה שלילית כזו. עוד לפני ענן היו “בעלי שלילות פרטיות”, שלא מצאו נחת בפלפולי הישיבות שבבבל ובדין זה או זה שהמציאו חדשים לבקרים, אלא שלא התחברו לכת אחת, כל זמן שהשלילות הפרטיות לא התכנסו כולן בשיטה אחת מסביב לאיזו שלילה יסודית. וכשבא ענן והעמידן על אחת: על בטול האמונה במציאות תושבע"פ והכחשת הצורך בה, – מיד התלקטו רבים אל הדגל הזה והיו למחנה אחת, לכת שלילית. הכת הזאת, בראשיתה כל זמן שנרדפה ורדפה, היתה מלאה חיים ורגש, שׂנאה בוערת כאש אל התלמוד ואהבה בלי מצרים אל “הכתב הנשאר” – אל המקרא. אך משנבדלה לגמרי מיתר העם וגם אהבתה גם שׂנאתה לא מצאו מחיה עוד ברוח ההתנגדות – אז חדלה להתנועע ותהי כאבן שאין לה הופכים עד היום הזה.

– – –

אך תנועה שלילית בלבד, כאותה של הקראות, היא באמת בלתי מצויה כל-כך. רוב בני האדם אינם יכולים לעקור נטוּע, שנשתרש בלבם, גם אחר שנתיבּש. כי אף אם אין להם עוד חפץ בו מצד עצמו, יש להם חפץ באותם “הענינים הרוחניים” התלויים בו, בין שנולדו על ידו ובין שנתקשרו עמו אחרי כן, והם מרגישים מראש את הריקוּת שתשאיר בלבם עקירה זו ונרתעים לאחוריהם. הבינונים האלה שבבעלי השלילה תלויים ועומדים עד שיבוא לידם איזה חיוב חדש המוכשר לפי תכוּנתו למלאות הריקוּת ההיא, להיות למרכז חדש לכל אותן ההרגשות והנטיות וכו', שהיו מחוברות עד כה אל החיוב הישן שהם רוצים בבטולו. וכשחיוב כזה בא לעולם וגורם לבעליו הראשונים רדיפה מצד “בעלי הישן”, המגלים את “השלילה המסותרת” שבו, ישמעו אלה בעלי השלילה הגלויה ותחי רוחם, כי מצאו אילן להתּלות בו, ומיד הם יוצאים ממחבואם לעזרת הנרדפים ומקבלים עליהם את החיוב החדש עם כל המתיחס לו באהבה והתלהבות יתרה, מבלי חקור ודרוֹש הרבה, מאחר שלא הוא לעצמו עיקר אצלם, כי אם אפשרות השלילה שהם מקבלים עמו. ובאותה מדה שחודרים עמוק עמוק בחלקי הישן ומוצאים בו מומים וחסרונות דקים מן הדקים, בה במדה הם עוצמים עיניהם מראות כל רע בכל הנוגע אל החדש ומפריזים בשבחו הרבה יותר מאשר עשׂו המחדשים הראשונים. לפי שלאלה לא היה החדש אלא חלק, הוספה על הישן, בעוד שהללו אין להם אלא זה בלבד ומוכרחים לראות בו הכל. – המחדשים הראשונים מתנגדים אמנם מתחלה אל הברית הזאת, שכרתו אתם בעלי השלילה שלא בטובתם. אבל הרדיפה מצד הישן, המשותפת לשניהם ומכריחתם לעמוד על נפשם יחד במערכה אחת, תרגילם מעט מעט באחוה זו, עד שלסוף הם נעשׂים באמת אגודה אחת בעלת שיטה אחת המעורבת מחיוב ושלילה כאחת, אלא שהללו קבּלו את החיוב בשביל השלילה והללו את השלילה בשביל החיוב.

מלחמה כזו תמשך ימים רבים ולפעמים דורות רבים. על הרוב תהיה בראשונה יד החדש על העליונה. כי מצד אחד קשה לכלוֹא רוח השלילה אחר שהתעורר פעם אחת, ומצד אחר גדול גם כוח החיוב החדש מכוח הישן, בהיותו תולדת ההוה ומתאים איפוא לרוח החיים ההוים יותר מן הישן, נחלת העבר. אבל אז, כשמאמינים בעלי החדש שסוף נצחונם לבוא, יחדלו לצמצם כל כוחותיהם במלחמתם עם הישן, ותחת זה יתחילו רבּים מהם לבחון גם את החדש באותו המבט החודר שהשתמשו בו עד כה רק כנגד הישן, – וממילא מובן, שמוצאים גם בו, בחדש, נטיעות יבשות הדורשות עקירה, ולא עוד אלא שבהביאם בחשבון את הנטיעות הישנות העקורות, ימצאו רבּות מהן בריאות וטובות, שעקרה השלילה ללא צורך כלל, רק בחוֹם התנגדותה אל הישן. ומזה ומזה תפּקחנה עיניהם לראות, כי התמורה לא היתה גאולה שלמה ובדברים רבים יצא שׂכרה בהפסדה, כי נתרוקנו הלבבות יותר מדי מן הישן ולא יוכלו להתמלא כל צרכם על ידי החדש.

במצב הזה עשיר הוא מחנה החדש בכתּוֹת ואגודות קטנות מינים ממינים שונים. “הריקנים” שבּו רודפים אחר “אידיאל”, מבקשים איזה אמצעי למלא נפשם, ובשוטטם אנה ואנה, ירחיקו אלה ללכת לפנים ואלה ישובו לאחור. אבל אלה ואלה לא ימצאו את המנוחה אשר יבקשו, כי אידיאלים מלאכותיים לא יצלחו למלאות לאורך ימים את הריקוּת הטבעית. ורבים מתיאשים באחרונה, מתרגלים לחיי ריקוּת ויחדלו לבקש עוד.

וכשרואים בעלי הישן את המבוכה אשר במחנה החדש, ילבשו עוד הפעם עוז וגבורה, ותקוָתם שכבר נואשו ממנה תשוב למלאות לבבם, כי עוד מעט והעולם ישוב אחורנית, לאותה הנקודה שעמד עליה בימים הראשונים הטובים. אבל על הרוב הם טועים בחשבונם; על הרוב אין התנועות האלה לפנים ולאחור מביאות את החברה לא לפנים ולא לאחור, אלא מעידות הן עליה, שיש לה צורך באיזו שיטה שלישית, בינונית, אשר תעמוד בתָוך בין החדש והישן, תעקור מזה מה שטעוּן עקירה ותשוב לטעת מזה מה שנעקר שלא מדעת, ובהלבישה את שניהם צורה אחת חדשה, לפי רוח העת, תביא שווּי-ערך בין אותם “הענינים הרוחניים” שנשארו לנחלה מן הישן ובין אלה שנולדו על ידי החדש והספיקו כבר גם הם להכות שורש עמוק בכל הלבבות. שיטה כזאת יוצאת ברבות הימים מאליה, על ידי התנועות האלה עצמן, אך לפעמים תאחר לבוא ולפעמים תמהר, הכל לפי הסתבּכות הסבּות ומקרי החיים.

תנועה מעורבת כזו נולדה בעמנו לפני מאה שנה ועדיין לא פסקה. אבל, לפי מַהלכה בימים האחרונים, אפשר לשפוט, כי לא רחוקה היא עוד מן הדרך הנכונה.

עוד לפני ההשׂכלה החדשה היו בין אחינו שבמערב “בעלי שלילה בינונים”, שלא יצאו מתוך הקהל ולא קראו לריב, לפי שלא היה להם במה למלאות את הריקוּת. עד שנולד חיוב חדש בלבות יחידי סגולה: צורך לחיי אזרח ואמונה בהשׂגתם על ידי השׂכלת אירופא – ומיד התחברו בעלי השלילה אל בעלי החיוב החדש (שהיו אולי מתּחלה באמת רק “שוחרי הטוב והתוּשיה” ולא ידעו שעתידה השלילה להתּלות בם ולמנות שנותיה מזמן העתקת התורה לאשכנזית) והיו לאגודה אחת, אשר הרסה ולא חמלה כל מבצרי אומתם בשׂמחה רבה ובתרועת נצחון, אבל אחרי שנצחה, או האמינה שנצחה, קמו גם לה מבקרים, שמצאו מגרעות בחיובה ועוד יותר – בשלילתה; כי נגעה ההריסה לא רק באמונות קדומות ומנהגים ישנים, כי אם בעצם קיום העם ואחדותו. המבקרים האלה התחילו אז להרגיש “ריקוּת” ויצאו לבקש אמצעים למלאותה. אף האמינו למצוא, הללו – בבתי כנסיות מהודרים עם דרשות מלאות מים שאין להם סוף, והללו, הגדולים שבהם – באותה בריה חדשה שבראו להם וקראו לה שם גדול, לפי גודל תעודתה: – חכמה ישׂראל.

בספרים שחובּרו בחכמה זו אנו רואים לפעמים חזיון מפליא: מבוא הספר כולל דברים נכבדים מלאים רגשי קודש על ישׂראל ולאומיותו וספרותו, בעוד שהספר עצמו – “החכמה” שלכבודה נכתב המבוֹא – אינו אלא חקירות ודקדוקים על דבר פרשנים ונקדנים ופיוטים בלים, שאם לא נבראו לא היה העולם חסר כלום! – פה אנו רואים באספקלריא מאירה, עד כמה צמאה נפשם של המחברים הללו לאיזה חיוב לאומי, אשר יצדיקם בעיני עצמם על אהבתם לעמם ויתן להם יכולת להתמכּר לעבודת רוחו. אבל, חבל! לא מצאו, והוכרחו להסתפק במצבות ופזמונים. גם אחרים בקשו ולא מצאו – וישובו “לאחור”, אל מחנה הישן. ועוד אחרים – ונשארו בריקותם או יצאו לבלי שוב עוד.

התנועות האלה עם שנויים קטנים נשנו אחרי כן גם בארצות הצפון. אבל מה ששם בקשו החכמים ולא מצאו – בראו פה מקרי החיים כמו מאליהם: בראו “שיטה בינונית”, שיש בכוחה להביא “שווּי-ערך” בין החדש והישן, “בהלבישה את שניהם צורה אחת חדשה”, ואנו עומדים ומביטים אל “הצורה” הזאת הפשוטה, הטבעית, המובנת לכּל בלי התחכמות יתרה, ונשתומם בלבנו על כי אחרה עד עתה.

האמנם צריך לקרוא גם בשמה מפורש או להראות באצבע למזרח – לארץ אבותינו?

תרנ"א.

על דבר אוצר היהדות בלשון עברית/ אחד העם

¹

מאמר ראשון ²

הנדיב הנכבד מר ק״ז וויסאָצקי הואיל באלו הימים להניח היסוד למפעל אחד גדול, אשר יוכל להחָשב בצדק כנזר זהב לכל מעשיו הטובים שעשׂה בימי חייו ולהיות מזכרת נצח לא רק לצדקתו וטוב לבבו — נדיבים טובי־לב עוד רבים בישראל בדורנו — כי אם גם לחבּתו הגדולה לקניני־עמנו הרוחניים ודאגתו לקיומם והתפתחותם, מדה שאינה מצויה כל־כך בין נדיבי הדור הזה.

קשה עלי לבאר בדברים אחדים מהוּת המפעל המדובר, בהיותי מרגיש, כי רבים מן הקוראים יעמדו משתוממים ולא יוכלו להקיף בסקירה אחת את כל גדלו, תכונתו ותכליתו. ועל כן אבחר בדרך ארוכה ואעתיק פה תמצית ה״הצעה״ ששלחתי למר וויסאָצקי ביום השלישי לחודש זה.

אדוני הנכבד והנעלה! בבואי בזה לעשׂות רצונך, לבאר בכתב מה שהצעתי לפניך מפה לאוזן, הנני חושב, שיותר מפרטי ההצעה עצמה צריך לברר את התועלת אשר תצא ממנה. כי בעוד אשר פרטי ההצעה ואופני הוצאתה אל הפועל אינם אלא שאלות של ״איך״, ״כמה״ וכו׳, הצריכות ויכולות להפּתר בזמנן על ידי חבר של מומחים, הנה גוף הדבר בעיקרו יכול לעורר תמהון וגם תלוּנה בלב רבים, באשר לא הכל יבינו גודל ערכּו בהשקפה ראשונה. בעת כזאת, שכל כוחותיו של עמנו נחוצים לו בשביל לעמוֹד על נפשו, הנה זה בא — כך יטענו המתלוננים — לבזבז כוחות חמריים ורוחניים במדה גדולה על הוצאת איזה ספר חדש! וכי ספרים חסרים לנו? הלא על הראשונים אנו מצטערים שמונחים בקרן זוית ואין דורש להם, ולמה נבוא להוסיף עליהם?

ובאמת לא אכחד מכּבוֹדך, כי ימים רבים נשׂאתי את המחשבה הזאת בלבי ולא מצאתי עוז בקרבי להציעה לפני מי מבעלי היכולת. כחלום נעים היתה בעיני, אשר אין פתרונים לו, בדעתי מאד, כי רוב עשירי זמננו, ואף העוסקים בצרכי צבור, אינם מוכשרים להתרומם על כנפי ״הרוח״ מעבר לגבול הצר של זמנם ומקומם, ובחמלה רבה יביטו על כל העוברים את הגבול הזה ויחשבום לאנשים שאינם מן הישוב. רק השיחות הארוכות שהיו לי עמך, אדוני, בימים האחרונים, על דבר מַערכי לבך ומעשׂיך לטובת התפתחות רוח עמנו לעתיד לבוא, רק הן הראוני לדעת, כי לא כן אתה, כי עבודתך לעמך לא תצטמצם בצרכי הבשׂר בלבד, אך גם אל הרוח תדאג; והן הנה אשר חזקו את לבבי לנסות דבר אליך גם בענין זה, בהיותי בטוח, כי אם תאבה או תמאן לתת ידך לדבר, אך לבך תשית לדעתי בודאי ושׂחוֹק לא תשחק על חלומותי.

ובכן, הבה ואסדר פה לפניך את הענין בטעמיו.

כאדם הרואה ביתו אחוז באש מכל עברים, שעוזב כל חפציו ומטלטליו ואינו דואג אלא להציל מתוך הדליקה איזו פסת־נייר קטנה, שטר־חוב או שטר־מכר, העולה בערכו על כל השאר, — כך אנו מוצאים במלחמת עמנו בעד קיומו במשך זמן הגלות, כי בכל עת שהתגברו הצרות היתה דאגתם הראשית של טובי האומה לבקש אמצעים איך להציל את התורה משכחה ולהקל על העם את תלמודה וידיעתה בתוך המון הפגעים השואפים לבלעהו; בהיות בלבם הכרה ברורה כי ידיעת היהדות היא היסוד היותר מוכרח לקיומנו בתור עם אחד, מפוזר, אך לא מפוֹרד. כן עשׂה ר׳ יוחנן בן זכאי, בעזבו את ירושלים ברגעי־גסיסתה האחרונים והלך ליבנה ליסד בית־מדרש; כן עשׂה רבי יהודה הנשׁיא, בכתבו את המשנה, ״לפי שראה — אומר הרמב״ם בהקדמת ״משנה תורה״ — שהתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חבּוּר להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא ישָכח״; כן עשׂה גם הרמב״ם עצמו, בראותו (כמו שאומר שם), כי בזמן הזה ״תכפו הצרות ודחקה השעה את הכל״, עמד וחבּר ספר כולל כל תושבע״פ בלשון צחה וקצרה ובסדר נכון, עד ״שאדם קורא תורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תושבע״פ כולה ואינו צריך לקרוֹת ספר אחר ביניהם״ (שם). ואחריו עשׂו כן עוד רבים אחרים, בעצם חשכת ימי הבינים, עד ה״שלחן ערוּך״, שנתחבר גם כן לתכלית זו בדור שני אחר האסון היותר נורא שקרה את עמנו בגלוּתו, אחר שנתדלדלו הכוחות בגירוש ספרד ויֶתר הפלטה נפזר לכל רוח.

אינני צריך להרבות דברים בשביל להוכיח, כי גם עתה הגיעו לנו ימים ״שהתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות וישׂראל מתגלגלים והולכים לקצוות״, כי גם עתה איפוא מחויבים טובי העם הרוצים בקיומו לשׂים לבם קודם כל למצב ידיעת היהדות בקרבנו ולהשתדל בהטבת המצב הזה על ידי אמצעים מתאימים לתנאי החיים בזמננו. אבל החובה הזאת תגדל עוד בעינינו שבעתים, בזכרנו את ההבדל הגדול שבינינו ובין אבותינו בשני דברים עיקריים:

א) להם היתה הדת המעשׂית יסוד חייהם הלאומיים. כל העם היה מדקדק במצוות ובית כל איש ישׂראל היה כעין מקדש מעט, שלא פסקה בו העבודה בשום זמן. על כן לא היתה אז התקשרותו של כל אחד אל היהדות תלויה הרבה במדת ידיעתו אותה. כי גם בלי ידיעה רחבה בפרטי עניניה נכנסה רוח היהדות בלב כל אחד מבניה ונקלטה בכל אבריו על ידי מנהגים ומעשׂים ידועים, שסבבו אותו מכל עבָרים מראשית ילדותו, כאויר הנשימה. אבותינו, בהשתדלם להפיץ ידיעת התורה בקרב העם, יכלו על כן להסתפק במועט, כן מצד מדת הידיעה וכן מצד מספר היודעים. הידיעה המוכרחת התיחסה רק אל החלק המעשׂי של הדת, וספר של דינים קצרים היה מספיק להרגיע את הלבבות בדבר קיום היהדות, בחשבם בצדק, כי כל מה שיקל לדעת את הדינים, כן ירבו המקַימים אותם לכל פרטיהם וכן יגדל כוח החיים בלב האומה. והיודעים, אף בזמן שמספרם לא רב היה, הספיקו לקיים את היהדות בידי כל העם, בהיות גם הבלתי יודעים מחבּבים ומכבּדים את התורה ויודעיה ולומדים ממעשׂיהם ודבריהם איך לעשׂות הכל כדת.

מה שאין כן עתה. אחת היא, אם טוב הדבר בעינינו או לא, אך להכחיש אין אנו יכולים, שכוח הדת המעשׂית הולך ורופף מיום ליום. בנינו חיים עתה מנעוריהם באויר אחר לגמרי. אין צריך לאמר בני ״המשׂכילים״, שאינם רואים בבית אבותיהם שום מעשׂה המזכיר את היהדות, אלא אף בני אוֹרתוֹדוֹכּסים גמורים, ביחוד בערים הגדולות, אינם יכולים עוד לקלוט רוח היהדות בדרך מעשׂית, כי תנאי החיים הסובבים אותם מחוץ לבית הוריהם מסוגלים להמית בלבם כל רגש כבוד למעשׂי אבותיהם, אם אך אינם מבינים את המעשׂים האלה בסבּותיהם ההיסטוריות ואינם רואים אלא חיצוניותם בלבד, שעל הרוב אינה מצטינת ביופי ובשאר התּכוּנוֹת המושכות לב כזה, אשר רוב מושׂגיו ורגשותיו באו לו מבית מדרשו של יפת. — אם יש איפוא עוד תקוה לחבּב את היהדות על בנינו אלה, אין זה אלא אם כן ידעו את ערכה ויבינו כל הטוב הצפון בה, באופן שהידיעה הזאת מצד עצמה תברא בלבם רגש לאומי, אשר קיומו לא יהיה תלוי עוד בדרכי החיים החיצוניים. אם אבותינו אמרו: ״תלמוד גדול שמביא לידי מעשׂה ״, הנה אנחנו מוכרחים לאמר: ״תלמוד גדול שמביא לידי אהבה ״. וההבדל הזה שבינינו ובין אבותינו ביחס לתכלית הידיעה מוליד בהכרח הבדל עיקרי בינינו ובינם גם ביחס לכמוּתה ואיכוּתה. בשביל להביא לידי מעשׂה מאמינים בני מאמינים, די להודיעם פרטי המעשׂים הדרושים, כגזרות בלי טעם; אבל לעורר את האהבה לעמם בלבות בנים משׂכילים — זאת תוכל רק ידיעה מושׂכּלת בתכוּנת רוח העם ומַהלך התפּתחותו ההיסטורית, ידיעה שתחדור לעמקי היהדות ותגלה את המאור השׂכלי והמוסרי שבה. ומפני סבּה זו עצמה מרובים צרכינו מצרכי אבותינו גם בנוגע למספר היודעים. כי אחר אשר קשר פנימי עם היהדות יוכל להוָלד רק באמצעוּת שמירת המצוות או באמצעות ידיעת התורה, הנה כל מה שמספר שומרי מצוה הולך ומתמעט — והוא הולך ומתמעט לעינינו — כן מחויבים אנו להוסיף השתדלות, שמספר יודעי תורה ילך הלוך ורב.

ב) ובאותה מדה שנתרבו צרכינו בנדון זה, בה במדה נתמעטו עתה, לעומת זאת, האמצעים הדרושים להספקתם. בדורות שעברו היו ״התלמידים מתמעטין והולכין״ רק מפני ״הצרות המתחדשות ובאות״, אבל בתוך העם מבפנים היתה התשוקה לתלמוד תורה חזקה מאד. הגדולים רצו לבית המדרש בחבה יתרה, והקטנים הרגישו חובתם ללמוד תורה בבית רבם, בראותם שכל קרבן לא יגדל בעיני אבותיהם לתכלית זו. לא כן אנחנו היום. אהבת הלמוד שירשנו מאבותינו חזקה עוד אמנם גם בקרבּנו, אבל נושׂא האהבה הזאת אחר הוא לגמרי. החכמות, שהיו אבותינו קוראים להן ״חיצוניות״ ולא התירו לעסוק בהן אלא בשעה שאינה לא יום ולא לילה, הן נכנסו עתה לפנַי ולפנים, אוכלות כל שעות היום והלילה של בני הנעורים ואינן מניחות ללמודי היהדות אלא שירַים מעטים, רגעים ספורים ומפוזרים, אשר בקושי מספיקים ללמוד מעט עברית עד כדי להבין פרשה במקרא או קריאה קלה בספרות החדשה. אך גם זה המועט האפשרי לא יושׂג בלי רצון אמתי מצד הבנים ואבותיהם, והרצון הזה, כאשר עינינו רואות, הולך ונחלש בלבות שניהם יחדו. סבת הדבר היא, כמדומה לי, מה שהידיעה המצומצמת הזאת לא תתן לבעליה שום יתרון שיוכל להחשב כשׂכר מספיק בעד הזמן והעבודה הדרושים להשׂגתה. תלמידים שהורגלו לקנות להם במחיר עמלם וזמנם ידיעה נכונה באיזו חכמה המרחיבה את דעתם או באיזו לשון הפותחת לפניהם שערי ספרות עשירה, — הם ידרשו בהכרח גם מאת הלמוד העברי, בהקדישם לו חלק מזמנם ועמלם, שיתן להם בעבוּר זה אחרי כן איזה מזון חדש לשׂכלם ולבם. ומה תתן להם אותה הידיעה בשׂפת עבר שאפשר להם להשׂיג? את המקרא יחשבו שאפשר לקרוא בכל לשון, להבנת התלמוד ויֶתר ספרותנו הישנה לא יגיעו לעולם, והספרות החדשה, — עניה זו בודאי לא תוכל למשוך לבבם עד שיתרצו לעמוֹל בעבוּרה בלמוד שׂפה קשה. ועל כן אנו רואים, כי גם רבים מבני הנעורים שלמדו עברית באופן כזה, עד שהגיעו להבנה קלה במקרא ובספרות החדשה, בראותם אחרי כן שאין ידיעתם זאת מַספקת לפתוֹח לפניהם אף שערי היהדות עצמה במדה הדרושה, מצטערים הם על אבּוד זמנם לשעבר בלמוד שׂפה זו ויושבים ומסירים אותה מלבם עד ששוכחים גם את המעט אשר ידעו.

כללו של דבר — ״תבן אין נתּן לנו ולבֵנים אומרים לנו עשׂו״. מצד אחד דורש מעמדנו מאתנו בחָזקה להרחיב ידיעת היהדות ולהרבות מספר יודעיה, ומצד אחר אין תנאי החיים נותנים להקדיש לידיעה זו יותר מרגעים מקוטעים, שאינם מספיקים אלא לידיעה קלה בלשון, וגם לזה המעט — מפני זה עצמו שמעט הוא — יחסר הרצון מצר הבנים ותחסר ההשתדלות מצד האבות.

המצב הנורא הזה מעסיק מחשבותי בלי הרף וזורק טפת מרה בלבי בכל עת שאני רואה את האידיאליסטים שלנו צוהלים ושׂמחים למראה הפּרוֹגרס של האידיאה הלאומית בזמננו. ״למי אנו עמלים?" — אשאל ואחזור ואשאל לנפשי. הספרות העברית מתרחבת ומתיפּה מעט מעט, ויש תקוה כי בעוד דור אחד או שנים תלבוש צורה הגונה. אבל עד שתגיע השעה המוצלחת ההיא, מי יודע אם יהיו עוד קוראים לה. ״חבת ציון״ מתפתחת גם כן לאט לאט, פושטת מעליה צורת הבּהלה ומתקרבת יותר ויותר אל הטוֹפס הראוי לעבודה קשה וארוכה לדורות. אבל עד שתתקדם העבודה הזאת ותגיע לאיזו מטרה ממשית יעברו דורות אחדים, ובין כה וכה מי יודע אם לא תפּסק מאליה, במוֹת עובדיה החרוצים ואחרים לא יקחו את מקומם. כי מאין יבוא החפץ בלב בנינו להקדיש חייהם לעבודת עמם זאת, אם לא ידעו את רוחו ולא יבינו את ערכו? — וככה, לאיזה צד שאפנה, אראה לנגדי תמיד את השאלה ״הארורה״ הזאת: איך נביא את בנינו לדעת את היהדות ידיעה מושׂכלת וחודרת, עד שיאהבוה ויכבדוה וימסרו נפשם עליה?

ופה הגענו, אדוני, לעצם הענין שהצעתי לפניך. כי אחר שהפכתי והפכתי בשאלה זו, באתי לידי הכרה, שאם יש דרך לפתרונה, אינו אלא זה שהלכו בו ר' יהודה הנשׂיא והרמב״ם ור' יוסף קרא לפתרון שאלת התורה בזמנם: ספר חדש נחוץ לנו עוד הפעם, אשר יהיה כתוּב בלשון עברית קלה ויכלול ידיעת היהדות לכל מקצעותיה, כל מקצוע מאת חכמים מומחים לו, באופן שנוכל לאמר עליו מעין דברי הרמב״ם על ספרו, שאדם לומד לקרוא עברית תחלה ואח״כ קורא בזה ויודע ממנו כל היהדות כולה. אבל בשני דברים צריך שיהיה ספרנו שונה מספרו של הרמב״ם והרומים לו, כהשתנות זמננו מזמנם. ראשונה, הנה ברור כדורנו, שאהבת התורה חלושה בלבו ושעתו ודעתו נתונות ללמודים אחרים, אין אנו יכולים להשׂיג מטרתנו על ידי ספר למודי, הערוּך בסדר הגיוני ודורש זמן קבוע וסבלנות ארוכה ללמדו על הסדר פרק אחר פרק, כי אם רק על ידי אוצר כללי ערוּך בסדר אלף־בית, שכל ענף מידיעת היהדות יחולק בו לענינים קטנים ונפרדים זה מזה, וכל אחד מהענינים האלה יבואר בפני עצמו, בערך מיוחד לשמו, בדרך קצרה ונוחה למקרא ומושכת את הלב, באופן ששום ענין לא ידרוש למוד מסודר וארוך בשעות קבועות יום אחר יום עד כלותו, אלא אדם לוקח בידו את הספר בכל עת שירצה, ואיזה ענין המושך לבו באותה שעה — הוא מוצאו על נקלה מבואר לפניו כל צרכו והולך וקורא בלי הכנות קודמות עד שגומרו. — ושנית, לא נוכל להסתפק עתה, כאמור למעלה, בידיעת ההלכות בלבד, אלא צריך שידע העם את עצמו מכל הצדדים באופן מתאים לרוח זמננו. ועל כן, מבלי להאריך פה על דבר הפּרוֹגרמא הפרטית (זאת יעשׂו גדולים וטובים ממני בעת שלא יחסר עוד כלום חוץ מפּרוֹגרמא), אוכל להגיד בדרך כלל, כי האוצר המדובר, בשביל שישׂיג תכליתו, צריך לכלול את המקצועות הראשיים האלה: א) תורת ישראל לכל מחלקותיה (אמונות ודעות, חוקים דתיים ומוסריים, משפטים ומנהגים וכו') בדרך התפתחותה ההיסטורית מראשית ימי קדם עד עתה; ב) תולדות ישׂראל, בארצו ובגולה, בקרבּו פנימה וביחוסו לעמים אחרים ויחוס העמים אליו; ג) גדולי ישראל, תולדותיהם ופעולותיהם בחיים, בספרות או בחכמה; ד) ספרות ישראל מן המקרא עד היום, תכוּנת הספרים היותר נכבדים ותולדות פעולתם בחיי העם. — מלבד אלה, ישנם עוד ענפים צדדיים שצריכים למצוא מקום באוצרנו, כמו תכונת ארץ ישׂראל ותולדותיה, פרקים שונים מקדמוניות בבל ואשור ומצרים וכו'. וכמו כן יש עוד לדבּר הרבה על אודות הדרכים המדעיים והספרותיים שצריך האוצר ללכת בהם. ככה, למשל, צריך יהיה, לפי דעתי, לבחוֹר בדרך ההשואה, כלומר, להשוות כל חזיון בחיי היהודים והיהדות לאותם החזיונות הקרובים לו בחיי עמים אחרים, כדי שיובן כל ענין בסבּותיו הכלליות שיסודתן בטבע האדם, ולא תהיה עוד היהדות בעינינו כעולם הפוּך העומד בנס ודבר אין לו עם חוקי החיים בכלל. — אבל, כאמור, אינני מכניס עצמי פה בחבּוּר פּרוֹגרמא, וכל מגמתי לא היתה אלא לתת ציור כללי, אשר ממנו נוכל ללמוד, מה רבה תהיה פעולתו החנוכית של ספר כזה על העם בכלל ועל בני הנעורים בפרט. אם ידיעה שטחית בלשון עברית תמסור לבעליה המַפתּחות לשערי היהדות כולה, והשערים האלה יפּתחו על נקלה לכל הרוצה להכּנס מאיזה צד שיהיה, אז תהיה לנו צדקה לקוות, מצד אחד, כי יתרומם ערך שׂפת עבר בעיני הכל ויתרבו לומדיה, ומצד אחר, כי כל הקוראים עברית לא יוכלו להמלט מלשׂים עין גם באוצרנו, ולוּ גם בדרך עראית, זעיר שם זעיר שם, ולרכּוֹש להם ככה באופן בלתי מורגש השקפה רחבה ומושׂכלת בפרקים שונים מחיי עמנו ופעולותיו והלך רוחו, אשר תביאם סוף סוף להוקירו ולאהבו אהבה בדעת…

הנני מקוה, אדוני, כי התועלת החנוכית הזאת, שהשתדלתי בביאורה עד כה, גדולה היא גם בעיניך, כמו בעיני, יותר מכל שאר הדברים. ובכל זאת, לא למוֹתר אחשוב להעירך עוד על תועלת אחרת, מדעית, אשר יביא המפעל הזה. לפי מצב הדברים עתה, נחלקים לומדי תורה וחוקרי היהדות לשתי כתּות נפרדות. הראשונים אוחזים מעשׂי אבותיהם בידיהם, מפלפלים בהלכה על פי הדרכים הישנים ואין להם שום מושׂג מן העבודה הרבה שעובדים האחרונים בלשונות העמים זה כמאה שנה ושכבר הביאה פרי רב ומוסיפה להביא בכל שנה. ולעומת זה, האחרונים, בהיותם מוכרחים להקדיש חלק גדול מזמנם לידיעות האחרות הנחוצות לחקרי היהדות, אינם יכולים לרכּוֹש להם אותה הבקיאוּת הגדולה בספרותנו הישנה, שהראשונים מצטינים בה, ויטעו לפעמים בפרטים קטנים, מפני שאין להם פנאי באותה שעה לחפּשׂ ולאסוף ממקורות שונים את החומר הדרוש לאותו דבר. לשתי הכתות האלה יחד יביא איפוא אוצרנו תועלת בלי גבול, בתתו לכל אחת את אשר יחסר לה: להראשונה — השקפה מדעית, היסטורית, בעמקי רוח היהדות, ולהאחרונה — ספר שמושי שיעמוד במקום בקיאוּת ויפטור מעמל החפּושׂ באיזה פרט הדרוש במהלך החקירה. ואם הלומדים אינם מרגישים בחסרונם ושׂמחים בחלקם, הנה החוקרים באמת מרגישים ומרגישים זה כבר רוב נחיצותו של אוצר כזה. וכשקם לפני איזה שנים ה׳ זינגר בפריז ואמר להוציא אוצר היהדות בשׂפה אירופית, שׂמחו לקראתו כל החכמים העוסקים בחקירות אלו והבטיחו לו עזרתם. הדבר נשתקע אחרי כן, אך כנראה היתה הסבּה חמרית בלבד ולא עצם הענין אשם בזה. אין ספק אמנם, כי התכלית הראשית, החנוכית, שאנו מתכַּונים אליה, תַראה פעולתה בהכרח על צורת הספר, וברוב מאמריו לא נוכל להסתפק באותו הסגנון היבש שרגילים להכּתב בו ספרים כאלה, כשתכליתם היא שמושית בלבד. אבל, בהשארו עם זה גם נאמן לתוצאות הדרישה המדעית בזמננו, לא יוכל שנוי הצורה להחָשב כמכשול גדול על דרך השמוש בו גם למטרות מדעיות. ועל כן מאמין אני, שאם אך יהיו ראשי סופרי האוצר חכמים ידועי שם, ימצא לו מַהלכים בין כל אוהבי חקירות היהדות והעוסקים בם, עד בתי המדרש הגדולים באירופא שהיהדות נדרשת בהם. והנני שׂמח מראש, בראותי בדמיוני מורים עם תלמידים מתרגלים במקרא הלשון העברית החדשה על ידי השמוש באוצר זה, ושׂמחתי תגדל כפלים, בזכרי את הכבוֹד אשר ירחש אז לשׂפתנו לב אותם מבני עמנו המכבדים רק מה שמכובד בעיני אחרים…

נשאר לנו איפוא להתבונן עוד על אפשרות הדבר לצאת לפעולה מן הצד הרוחני והחמרי, כלומר, אם ימָצאו חכמים וסופרים במדה מַספקת אשר מעבודתם יבּנה האוצר, ואם לא תדרוש הוצאתו קרבנות חמריים גדולים ביותר.

על השאלה הראשונה כבר הקדמתי חצי תשובה למעלה. כי אחר שראינו, שחכמי ישׂראל מודים בחסרון אוצר כזה ונכונים לעזור בעבודתם למי שיבוא למלאות החסרון, אין לנו סבה לחשוב, שלא יעשׂו כן גם לאוצרנו העברי. הן אמנם רובם אינם מורגלים בשמוש הלשון העברית, אע״פ שיבינוה, וכותבים מאמריהם איש בלשון ארצו; אבל המכשול הזה אינו מיוחד להעברית בלבד. גם בשום לשון אירופית לא היה האוצר יכול לצאת בלי עזרת חכמים הכותבים בלשונות אירופיות אחרות, ובכל זאת לא נחשב הדבר למעצור. לפי שבזמן הזה, שכל העמים והלשונות משתתפים יחד בעבודת החכמה והספרות, ההעתקה מלשון ללשון הוא דבר מוכרח ומעשׂים בכל יום, ואין שום רע איפוא אם גם לאוצרנו העברי יקובלו מאמרים בכל לשון ויועתקו לעברית על ידי מעתיקים מומחים, ובמקום שאפשר — בהשגחת המחבּרים עצמם.

ובנוגע לצד החמרי, הנני מאמין, כמו שאמרתי לך בע״פ, כי אם תואיל להקדיש למטרה זו עשׂרים אלף רו״כ, אז יוכל הספר לצאת בלי מעצור עד תוּמוֹ, במשך שבע או שמונה שנים (אני חושב שיחזיק 12 —15 כרכים בקירוב, כארבעים בּוֹגן בכל אחד), ויש תקוה שיוגמר בלי שום הפסד³.

ואולם מוצא אני את עצמי מחויב להוסיף, כי החשבון הזה הוא רק השערתי הפרטית, אשר בעיני היא קרובה אמנם מאד, אך לקבּל עלי את אחריותה איני יכול ואיני רוצה. אפשר שטועה אני בחשבוני עד היסוד, וההפסד יגדל כל כך, עד כי בתוֹם האוצר יתּם גם הכסף עמו. כי על כן הגדתי לך מראש, שהנני מציע זאת לפניך לא בתור עסק הרחוק מהפסד כי אם כצורך לאומי גדול ונכבד…

                                                                                                ***

על ההצעה הזאת השיבני מר וויסאָצקי במכתב כדברים האלה:

״מכתבך היקר מן ג׳ סיון במועדו קבּלתי, ואם כי אמרתי לך שצריך אני להתישב בדבר הגדול הזה… אך אחרי שקראתי הצעתך ושניתי ושלשתי בעיון רב, אמרתי לא לדחות הדבר הנכבד הזה ולאמר לך שאני מסכים להצעתך בכלל ולהקדיש למטרה זו עשרים אלף רו״כ… ומעתה תוכל להתחיל למצוא את הדרך הנכונה בכל הפרטים הנצרכים למפעל גדול כזה״.

ובכן, על ידי הדברים המעטים האלה של האיש המצוין הזה, הונח איפוא היסוד החמרי לבנין גדול ורם, אשר אי אפשר לשער מראש כל תוצאותיו הנכבדות. אינני מעלים אמנם עין מכל המעצורים אשר יפגוש הענין עוד גם מן הצד הרוחני; יודע אני, כי לא נקל יהיה לעבור בשלום בין ״האש והשלג״ האוכלים עתה את עמנו משתי קצותיו; כי עמל רב וזהירות יתרה דרושים ביחוד בצעדים הראשונים, בחבּוּר הפּרוֹגרמא הפרטית, בבחירת העובדים וחלוקת העבודה וכו'. אבל, למרות כל זאת, בזכרנו, כי עד עתה היה רפיון היסוד החמרי תמיד הסבּה הראשית שהפילה למשוּאות כל מפעל נכבד בספרותנו, הנה רשות לנו לקוות, כי אחר שהצליח מפעלנו להסיר את המכשול הזה, יוכל להתגבר גם על יתר המכשולים, וסוף סוף נזכה לראות את ״החלום הנעים״ — אוצר היהדות בלשונה — יוצא אל הפועל בתמונת ספר בעל כרכים רבים, אשר יכלול תמצית עבודת אלפי שנה של עם עני ומדוכא, ואשר יהיה גם בנו לעֵד, כי כמונו כאבותינו עוד כוח בנו להתרומם על פגעי הזמן ולדאוג לחיינו הרוחניים בתוך כל התלאות הגשמיות.

כמובן, יעבור עוד זמן רב עד שאפשר יהיה לגשת לעצם ההוצאה, ובינתים, אחר שיקָבעו סדרים בהנהגת הענין, יצטרכו עוד העומדים בראשו לבוא במשׂא ומתן ישר ופרטי עם החכמים והסופרים שעזרתם תהיה נחוצה. ובכל זאת חשבתי לנכון לפרסם הדבר כבר עתה, בטרם נעשׂה עוד מאומה, לא רק בשביל שישׂמחו עליו כל המבינים ערכו, כי אם עוד יותר — בשביל שיתבוננו בו כל המומחים לאיזה מענפי העבודה הקשה הזאת, והיו לו לתועלת בראשית המעשׂה על ידי הערות טובות מאיזה צד שיהיה.

ואולם, לטובת הענין, מבקש אני מכל נבוֹני דבר שיש להם מה להעיר, כי יואילו לשלוח דבריהם אלינו במכתבים פרטיים ולא יעשׂו מהם ״מאמרים״ בכתבי העת. כי באופן האחרון ירא אני, שלא יהפך גם עניננו לאחת ה״שאלות״, המעוררות וכּוּחים ופלפולים ולהג הרבה אין קץ, ותחת תועלת יביאו ככה רק מבוּכה ובלבול מושׂגים.

כ׳׳ה סיון תרנ״ד.

מאמר שני⁴

במשך השנים המעטות שהנני עוסק בצרכי צבור ולוקח חלק בספרותנו, הכריחוני המקרים פעמים רבות להתוכּח עם מתנגדי בשאלות שונות בכתב ובע״פ, והנסיון הזה הורני, כי ברוב הוכּוּחים באיזה ענין פרטי אין שני הצדדים יכולים לבוא לידי הסכמה, מפני שבאמת צדקו יחדיו בטענותיהם, כל אחד מנקודת־מבטו הכללית, שעל פיה הוא דן על הפרטים. אם לאחד, למשל, ייקר איזה רעיון או מפעל מצד עצמו, ולאחר — רק כאמצעי לאיזו תכלית אחרת, אז יבואו בהכרח לידי מחלוקת באיזה מפרטיו, וכל אחד יביא ראיות על צדקת דעתו מנקודת מבטו, והשומע הפשוט ישמע טענותיו של זה ונדמה לו שהדין עמו, ישוב וישמע טענותיו של זה ונדמה לו שהדין עמו, וככה יתבלבל ויתמה ולא יבין, איך אפשר שהדין עם שניהם. — כי על כן, כשפרסמתי בקהל את הצעתי בדבר ״אוצר היהדות״, בקשתי מאת הסופרים, שלא יעשׂו את הענין הזה נושׂא מאמרים בכה״ע, מפני שידעתי מראש, כי על ענין מרובה־צדדים כזה אפשר להביט מנקודות רבות ושונות ולבלבל בנקל דעת הקהל על ידי וכּוּחים מן המין הנזכר. אבל, לדאבון לבי לא נעשׂתה בקשתי. אחד מסופרינו הרוסיים, אשר מסגנון דבריו ניכר שחכם הוא, מצא לנחוץ להדפיס מאמר ארוך נגד הצעתי, שבו הוא משתדל להוכיח, כי ״אין לנו חפץ באוצר היהדות״. המאמר בנוּי מראש ועד סוף על הנחה שונה ורחוקה מאד מזו שהיתה לי ליסוֹד בהצעתי, אך בהיות ההבדל היסודי הזה בלתי נראה כל־כך לעיני הקוראים הפשוטים, אינני מסופק, שרבים מהם נתבלבלו למקרא הטענות, הנראות כצודקות. ועל כן, למרות חפצי לבלתי התוכּח בזה בדפוס, מוצא אני את עצמי מחויב לברר פה את ההבדל הזה שבינינו בדבר נקודת־המבט היסודית, מבלי לדון עם המחבּר על כל פרטי דבריו, לראות עד כמה הם צודקים אף מנקודת מבטו — וכּוּח שהיה דורש אריכות יתרה ולא היה מביא תועלת הרבה.

                                                                                                ***

״אין ספק — אומר בעל המאמר בהמשך דבריו — שקיום היהדות והפצת ידיעתה צריכים להיות אחת ממטרותינו הראשיות ״. ובמשפט הקצר הזה מונח אותו ההבדל היסודי שאמרתי. הוא רואה בקיום היהדות רק אחת ממטרותינו הראשיות, ויש איפוא, לפי דעתו, לכלל ישׂראל עוד מטרות ראשיות אחרות, העומדות ברשות עצמן, ואינן כפופות לפני מטרת הקיום; בעוד אשר לפי השקפתי, קיום היהדות בצורה נאותה היא המטרה הראשית היחידה לפעולותינו בעניני הכלל, וכל יתר המטרות שנוכל להציב לנו בתור בני ישׂראל אינן אלא שניות לה ואינן חביבות אלא במדה שתוכלנה להחשב כאמצעים להשׂגתה. המחבּר, מנקודת מבטו, יכול על כן לחשוב (כנראה מכל דבריו) את החקירה בתולדות היהודים והיהדות כמטרה ראשית לעצמה, שאנו חייבים להשתדל בהרחבתה והשלמתה בכל הדרכים הנאותים לזה ולהמנע מכל דבר שיוכל להביא לה איזה נזק, בלי שום יחס לשאלת קיום היהדות. לא פה המקום לנתּח את ההשקפה הזאת (שהיא גם השקפת רוב העוסקים ב״חכמת ישראל״) ולהציע מה שיש לטעוֹן עליה. העיקר הוא, כי רק מנקודת־מבטו זו כתב המחבּר מה שכתב ולא שׂם לבו לראות, כי כל הצעתי בדבר הוצאת ״אוצר היהדות״ נוסדה על השקפת אותה המפלגה, הרואה בקיום היהדות והתפתחותה את המטרה העליונה לכל השאיפות והפעולות בעמנו, וממילא גם ״חכמת ישׂראל״ חביבה עליה לא מצד היותה חכמה עיונית, אלא רק מצד היותה אחד הדרכים המובילים אל המטרה המעשׂית ההיא. כי מפלגה כזאת נמצאת בקרבנו, כי גם אני גם הנדיב הנכבד שאליו פניתי נתחשב על דגלה ורק מתוך הנחתנו זו יצא רעיון ״האוצר״ — זאת הלא יכול בעל המאמר לראות כמעט בכל שורה מהצעתי, וכשבא לחלוֹק עלינו, צריך היה איפוא קודם כל לבטל באופן מספיק את הנחתנו היסודית, או, אחר שלא עשׂה כן, מחויב היה להתיצב עמנו על יסוד השקפתנו ולהראות לנו משם את טעותנו. אבל גם את זאת לא עשׂה. בהיותו, כנראה, תלמיד חכם שתורתו אוּמנוּתו, הרואה כל עולמו רק בפרטי אותם הלמודים שהוא עוסק בהם, — אינו יכול לעזוֹב, ולוּ גם רגע, את מרוֹם העיון המדעי, בשביל לרדת אלינו ולהבין נפש אנשים פשוטים כמונו, אשר שאלות מעשׂיות, הנוגעות לקיום האומה והתפתחות רוחה, קרובות אל לבנו הרבה יותר מהתקדמות החקירה העיונית בפרטי תולדותינו, עד שאנו נכונים גם לעשׂות זאת האחרונה ״קרדום לחפור בו״, להשתמש בה בתור אמצעי להשׂגת מטרתנו הראשית. ועל כן, תחת אשר בהצעתי אני היו רוב הדברים מוקדשים לבירור מצב החנוך בקרבּנוּ ולהתועלת החנוכית הגדולה שיוכל להביא לנו ״אוצר היהדות״, ורק בסוף דברי הקדשתי שורות אחדות גם להתועלת המדעית, שבאמת אינה בעיני אלא טפלה להראשונה, — הנה עשׂה בעל המאמר להפך; כמעט כל דבריו מכוּונים רק כלפי הצד המדעי, אם יש צורך לחכמת ישׂראל באוצר כזה, אם יביא לה תועלת או נזק — כאלו כל עיקר חפצנו היה להביא תועלת במובן זה — ואת הצד החנוכי פטר בדברים אחדים, כדבר טפל.

                                                                                              ***

נניח איפוא להמחבּר את הקדמתו הארוכה על דבר תכוּנת יהודי רוסיא לבקש להם גדולות, ואת מוּסרו הטוב על כי אנחנו (כלומר, יהודי רוסיא) חושבים להוציא אוצר כללי לחכמת ישׂראל, בעוד שאין אנו לוקחים חלק בבנינה על ידי חפּוּשׂ הפרטים. כל אלה הדברים והתּוֹכחוֹת אינם ענין לכאן, אחר שאנחנו (כלומר, לא יהודי רוסיא, כי אם מר וויסאָצקי ואני), באמרנו להוציא אוצר כללי לידיעת היהדות, לא באנו כלל למחשבה זו מדאגתנו להרחבת ״חכמת ישראל״ לשמה, אלא עיקר מגמתנו הוא להפיץ ידיעת היהדות בקרב העם, בשביל לחזק את הקשר בינה ובינו. ולמטרתנו זו נחוץ לנו דוקא אוצר כללי, שיוכל אדם מישׂראל לשאוב מתוכו מושׂגים נכונים על דבר רוח היהדות ותכונת עמנו ומהלך חייו ההיסטוריים; אבל דבר אין לנו עם החקירות בפרטי פרטים, המיוחדות לחוקרים שמלאכתם בכך ואין להם שום ערך חנוכי לכלל העם. בין שצדק איפוא המחבר בתלונתו על מעוּט המלומדים ביהודי רוסיא או לא, בין שמצא את הסבּות האמתּיוֹת לזה או לא — בכל אופן לא היתה לו רשות לדבּר כל זה אל אנשים כמונו, כמו שאין לאנשים כמונו רשות להתלונן על המלומדים, מדוע יבלו ימיהם באבק הבּבּליוֹתיקוֹת בשביל למצוא איזו פרטים בתולדות אנשי שם וכדומה, בעוד שלפי מצבנו עתה היו יכולים להביא תועלת יותר גדולה לעמנו, אם היו כותבים ספרי חנוך טובים, החסרים לנו מאד. טענות מעין אלה אין להן שחר. לכל אדם ולכל מפלגה הרשות לבחוֹר מטרה ידועה, עיונית או מעשׂית, וכל מה שיוכלו אחרים לדרוֹש הוא רק זה, שיהיו מעשׂי האדם או המפלגה מכוּונים היטב אל המטרה שבחרו להם בעצמם.

השאלה העיקרית, שממנה היה צריך המחבּר להתחיל, היא איפוא: ראשונה, אם יוכל האוצר להחָשב באמת כאמצעי נאמן למטרתנו החנוכית; ושנית, אם לא נוכל אולי למצוא אמצעים אחרים, שיביאונו למטרתנו בדרך יותר קצרה וקלה. אבל, כאמור, הקדיש המחבר לשאלה כפולה זו רק דברים אחדים בסוף מאמרו, שבהם הוא מבטל דעתנו בתנופת־יד קלה משני הצדדים האלה: מצד אחד הוא חושב, כי אעפ״י שיועיל האוצר הרבה להפיץ הידיעה בקרב הרוצים לדעת, הנה לא יהיה בכוחו לעורר את הרצון עצמו; ומצד אחר מוצא הוא, כי ״להשׂגת מטרה זאת יש אמצעים אחרים, יותר פשוטים ונאמנים. כדי לגדל בנים נאמנים לעמנו ולעורר בלבם את האהבה להיהדות בכלל ולשׂפת עבר בפרט, צריך לתקן כל ענין החנוך בקרבּנו ולהעמידו על בסים יותר נכון, צריך להוציא ספרי חנוך טובים ומועילים, ליסד בתי ספר מצוינים, להכין מורים מוכשרים ונבוני דבר, לברוֹא ספרות קלה ונוחה למקרא וכו'. אלה הם הדברים אשר בכל מקום יחָשבו כאמצעים היותר נאמנים להשׂגת המטרות החנוכיות ואשר בכל מקום יביאו פרי רב״.

היש צורך להרבות בתשובות על שתי הטענות האלה?–­ בנוגע להראשונה, הנה אחר שמודה המחבּר, כי מציאוּת אוצר כזה תקל את היריעה על הרוצים לדעת, אינו יכול עוד לכפּוֹר בפעולת ההקלה הזאת על התעוררות הרצון, אלא אם כן יכפּור מקודם באותה האמת הפּסיכוֹלוֹגית הגלויה בכל ענפי החיים, שֶהַיְשָרַת הדרך להשּׂגת איזו תכלית היא עצמה אמצעי נאמן להגדיל את האהבה לתכלית זו וממילא גם להרבות מספּר המשתדלים בהשׂגתה. הדבר פּשוט כל כך, עד שאינו צריך לראיות ומשלים. ובנוגע להטענה השניה, על דבר מציאוּת אמצעים יותר פשוטים, לא אכחד, כי חושד אני את המחבר שרצה רק לצחק בנו. מפני שקשה עלי להאמין, כי איש חכם השולח דבריו אלינו לא מעל הרי הלבנה, אלא יושב בתוך עמו ויודע היטב מה כוחנו ומה מצבנו, — כי איש כזה יחשוב באמת ובתמים דברים כאלו לאמצעים ״יותר פשוטים״ או אפילו אפשרים בלבד. על טענה זרה כזו די יהיה להשיב: כי בחפץ לב נכונים אנו לעזוב רעיון האוצר, אם אך יורנו המחבּר, איך להוציא אל הפועל בכוחנו הדל כל אותם הדברים הטובים שמָנה: להעמיד כל ענין החנוך בקרבנו על בסיס יותר נכוך ליסד בתי ספר מצוינים ברוח היהדות, להכין מורים הגונים ללמודי היהדות, לברוא ספרות עברית טובה וכו'; ועם זה גם — איך לפעול על לב האבות והבנים שיבכּרו בתי הספר האלה על אחרים, אעפ״י שתועלתם הפרטית תדרוש ההפך; שיקחו תורה מפי המורים במדה הדרושה בשביל לדעת את היהדות (לא רק שׂפת עבר) ידיעה הגונה, אעפ״י שעל ידי זה יאחרו לבוא לבית הספר הכללי; שיקראו בשעות הפנויות ספורים עברים טובים, אעפ״י שספור פלוני בלשון אחרת נראה להם יותר נאה, וכן הלאה. ואם לא יוכל המחבּר להורותנו כל זה, הרי הוא לועג לרש, בהציעו לפנינו אמצעים ״פשוטים״ כאלה ועושׂה עצמו כאִלו לא ידע, כי (כמו שבארתי כל זה בהצעתי) רק מפני דלוּתנו הנוראה מכל הצדדים מוכרחים אנו להתחכּם ולהמציא דרכים חדשים, המתאימים לכוחנו הדל, במקום שאחרים מוצאים לפניהם באמת אמצעים פשוטים ומנוסים, ולא לחנם אומרים: ״העני עשיר בהמצאות״.

                                                                                                ***

זה הוא כל מה שמצא המחבּר להגיד מן הצד החנוכי, יתר דבריו סובבים כולם רק על הצד המדעי שבעניננו, ועיקר תוכנם הוא רק טענה אחת, שתמציתה היא זאת: ידיעת היהדות עודנה חסרה וקטועה בהרבה מענפיה והרי היא הולכת ומשתלמת מעט מעט על ידי החוקרים העובדים עבודתה. ההשתלמות הזאת תגרום בודאי, כי האוצר אשר יחובר עתה יתישן במשך הזמן, ובפרטים רבים לא יהיו דבריו מתאימים עוד לתוצאות החקירה בימים ההם. דבר כזה יקרה אמנם לכל האֶנציקלוֹפּדיות היוצאות בלשונות העמים. אבל אלה יש להן מו״לים עשירים, המוציאים מזמן לזמן מהדורות חדשות מהן, מתוקנות לפי מצב החכמה בכל דור; בעוד שאנו אין אנו יכולים לקוות, כי בכל דור יעמוד נדיב לב ויתן היכולת לחדש פני האוצר בהוצאה הדשה, ובכן, חושש מחבּרנו, שמא ישאר האוצר בצורתו הראשונה לעולם, ובמשך מאות שנה יחָשב כאַבטוֹריטט שאין לזיז ממנו, ״כמלה האחרונה בחכמת ישראל״, ויהיה למקור תמידי, אשר ממנו ישאבו ״דיליטנטים״ שונים את ״למדנותם״, כמו שעושׂים היום להיסטוריא של גרֶץ, שמעתיקים דבריו עם שבושיו ומקבּלים כל השערותיו כאמת ברורה, מבלי שׂים לב להתקדמות החקירה אחריו.

על הטענה הזאת יכול הייתי אמנם להשיב תשובה קצרה אף לפי השקפתו של המחבּר: אם אי אפשר יהיה להוציא בכל דור את האוצר כולו במהדורא חדשה, אפשר ואפשר יהיה להוסיף עליו בכל דור כרך או שנים של ״מלואים ותקונים״ ולהחזיקו ככה על מרוֹם הדרישה המדעית במשך איזו דורות. וגם אם אחרי כן תפּסק העבודה לגמרי, הנה יהיו המלואים והתקונים האלה כאזהרה לכל המשתמשים בו, לבל יאמינו באי־שגגתו ונצחיותו וישתדלו להשלים ידיעתם על ידי ספרים מאוחרים לו. אבל, כמו שאמרתי למעלה, מגמתי בזה לא להתוכּח בפרטים, כי אם לברר את נקודת־המבט היסודית שבה אנו נבדלים ממחבּרנו. ועל כן נניח נא, כי כדבריו כן הוא, כי באמת ישאר האוצר בלי שום תקון כאַבטוֹריטט למאות שנה ויהיה סבּה ברבות הימים להפצת ידיעות מוטעות בפרטים רבים — היש בזה סבּה מַספּקת לחדול מהוצאתו עתה? אם נשאל לאחר הספּיציאַליסטים באיזו חכמה: מה טוב יותר, חסרון־ידיעה מוחלט או ידיעה מעורבת בשגיאות גדולות? — קרוב בעיני שיתן היתרון לחסרון הידיעה. חוקר הטבע, למשל, יחשוב בודאי, כי לתועלת החכמה טוב שלא ילמד אדם חכמת הטבע כלל מאשר ילמדה מעל ספרי אריסטוֹ. לפי שהראשון יודע לפחות שאינו יודע, בעוד שהאחרון יחָשב למלומד בעיני ההמון ויפיץ בנקל את מושׂגיו הכוזבים. אבל לא כן יחשוב חכם מדיני או מוסרי. לאלה ״לא המדרש עיקר אלא המעשׂה״, כלומר, לא הידיעה העיונית מצד עצמה, כי אם פעולתה על התפתחות רוח האדם ועל דרכיו ומנהגיו בחיים. ולפי שגם חכמת הטבע של אריסטוֹ, עם כל שגיונותיה, מספיקה לשנן לו לאדם את המושׂג הכללי של אחדוּת הטבע, של סדר קבוע במנהגו של עולם, ולהסיר עי״ז את לבבו מאחרי הזיות שונות המוליכות בעליהן בדרכי תוהו, — לכן יבחרו הם יותר להשתמש גם באוֹר כהה כזה, אם אין טוב ממנו, בשביל לגרש את החושך המוחלט. גם בעניננו נראה את המחבּר, כמלומד ספּיציאַליסט, חרד ודואג על אותה ה״חכמה״ היקרה לו, שמא ילמדוה בני אדם לעתיד לבוא שלא כהלכה על פי ספר שנתישן. הוא מוצא על כן לטוב, לתועלת החכמה, שלא יחובר הספר המועיל בהוה, כדי שלא יביא לה נזק בעתיד. אבל אנחנו, מנקודת מבטנו המעשׂית, יש לנו רשות לחשוב, כי אף לאחר שיתישן אוצרנו ויפיץ בפרטים רבים שגיאות קטנות וגם גדולות, — כי גם אז יותר טוב לקיום היהדות שתהא יכולת לבנינו לרכּוֹש להם ידיעתה בצורה חסרה כזו מאשר לא יוכלו לדעתה כל עיקר.

המחבּר מפחידנו, כי בארצות שונות ישנן עתה חברות, העוסקות בשקידה בקבּוּץ חומר חדש לבנין ״חכמת ישׂראל״, והן עתידות בודאי לגלוֹת עמוקות מני חושך, ״להפיץ אור חדש על תולדות היהודים״. אבל, אם נקיש מן הכרכים הרבים שהוציאה עד כה החברה הצרפתית, הקודמת לכולן בזמן, יש לנו צדקה להאמין, כי ״האור החדש״ הזה לא יגע אלא בפרטים שונים, מבלי לשנות הרבה את השקפתנו הכללית על דבר החזיונות הראשיים בתולדות היהודים והתפתחות היהדות. אם, למשל, באשכנז או בצרפת הכּו את היהודים עוד עשׂר מכּות מלבד הידועות לנו מכבר, אם פלוני ואלמוני מסופרי ימי הבינים כתבו עוד איזו ספרים או שירים שלא נודעו עד כה, וכדומה מן החדשות, לא יפעל כל זה הרבה להפיץ אור חדש על סבּות השׂנאה שבין ישׂראל לעמים או על תכוּנות ספרותנו בימי הבינים בכלל, וכן בשאר הדברים. ולמטרתנו החנוכית הלא הסבּות והתּכוּנות הכלליות הן הנכבדות לנו ביותר.

אך ליתר ביאוּר נביא עור משל אחד יותר בולט. כידוע, נמצאים עוד גם בזמננו הרבה בחורי ישׂראל, ביחוד בערים קטנות, המעמיקים חֵקר בספרי הרמב״ם ויתר ספרי הספרדים ורואים בהם את ״המלה האחרונה בחכמת ישׂראל״. והנה אנחנו יודעים, עד כמה נתישנו כבר כל הספרים האלה ועד כמה רחוקים המושׂגים המדעיים עתה מכל ה״חקירות״ שבמורה נבוּכים, עיקרים, עקדת יצחק וכו'; באופן שאפילו מחבּרנו יסכים, כמדומה לי, שגם לאחר מאתים שנה לא יוכל אוצרנו להיות רחוק כל־כך ממצב החכמה אז. ואם כן, לפי השקפתו של המחבּר, יותר טוב היה לבער אחר ״הפילוסופיא הקדומה״ הזאת, אף במקום שאין ביכלתנו לתת לבעליה ידיעה יותר נכונה בעניני היהדות. אבל לפי השקפתנו, מצד קיום היהדות, טוב לנו ״פלוסוף״ כזה, החי מפי ״מורה הנבוכים״ ויודע את היהדות כמו שהבינו אותה טובי בני עמנו לפני עשׂרים דורות, יותר ממאה בחוּרים המגודלים לרוח הזמן ואינם יודעים מן היהדות אלא מה שכתוב בקַטֶכיסמוּס חדש מחודש, שאין בו שום שגיאה מדעית…

                                                                                                  ***

הוא אשר אמרתי: הכל תלוי בנקודת־המבט היסודית. ואחר שמנקודת מבטנו אין טענות המחבּר מוכיחות כלום, הייתי יכול לחתּוֹם פה את דברי, לולא השיאני השׂטן להוסיף במאמרי הראשון איזו שורות גם על דבר התועלת המדעית שיביא האוצר. את התועלת הזאת ראיתי משני צדדים. ראשונה, הנה יש לנו, כידוע, ״לומדים״ רבים, שבקיאותם בספרותנו העתיקה גדולה מאד, אולי יותר מזו של הרבה ״חוקרים״, ולא חסר להם, בשביל להיות לחוקרים היסטוריים גם הם, אלא איזו ידיעות חיצוניות, המתיחסות לתולדות ישראל, ביחד עם המיתוֹדא המדעית, הנופחת נשמת חיים בחומר היבש; ובכן, כאשר תהיה לאל ידם למלאות חסרונם זה על ידי האוצר, הלא תמצא לה חכמת ישׂראל באלה המון עובדים הדשים, שאי אפשר להכחיש בתועלתם. וזאת שנית, הן גם החוקרים עצמם יוכלו לפעמים להעזר באוצרנו בתור ספר שמושי, ״שיעמוד במקום בקיאוּת ויפטור מעמל החפּוּשׂ באיזה פרט הדרוש במהלך החקירה״.

ופה, כלומר, בדבר התועלת השניה — על הראשונה לא השיב כלום — מצא המחבר את עווני, כי מלאני לבי לחשוב מחשבת פגוּל על החוקרים, כאִלו ישתמשו לפעמים בספרים שמושיים! ״ישמור האל את חכמת ישׂראל — יקרא המחבּר — מ״חוקרים״ כאלה העובדים עבודתם עם אֶנציקלוֹפּדיא בידיהם״. ואני אינני מסופק, כי רבּים מן החוקרים יענו אמן אחר תפלה זו, אך לא כולם. מה שנקרא ״חכמת ישׂראל״ הוא באמת קבּוּץ מקצועות שונים, שלכל אחד מהם עובדים מיוחדים, הבקיאים כהלכה בו בלבד ויודעים כל השאר רק ידיעה שטחית. חוקרים כגֵיגֶר, גרֶץ וכו', שכל היהדות כולה היתה שׂדה עבודתם, הם חזיון יקר מאד; וסוד גָלוי לכּל הוא, כי רבים מחוקרי ישׂראל, העובדים, למשל, בתולדות ימי הבינים, אינם בקיאים הרבה בתלמוד. וכן הדבר בחוקרי המקרא, שכמעט כולם נוצרים ובקושי גדול יכולים לקרוא את התלמוד והספרות שאחריו. חוקרים למקצוע אחד כאלה, אם כל חקירותיהם מוּסבּוֹת רק על הפרטים שבמקצוע שלהם, אין להם צורך לצאת חוץ לגבולם, ועל כן תספיק להם בקיאותם ויחשבו לחרפה להעזר בספרים שמושיים, והם המה אשר אמרתי כי יענו אמן אחר תפלת המחבּר. אבל יש עור מין חוקרים, שידיעת המון מעשׂים נפרדים, אפילו בכל דקדוקיהם ופרטיהם, אינה נחשבת עוד בעיניהם לחכמה, אלא אם כן אפשר לעשׂות מכל הפרטים שלשלת אחת של סבּות ומסוּבָּבים, שכל טבעותיה קשורות זו לזו על ידי חוקים היסטוריים כלליים. וחוקרים כאלה, שכל חקירתם היא לא לגלוֹת פרטים חדשים, כי אם להבין את הגלויות מכבר, לא יוכלו להשאר תמיד בגבול ענינם הצר, אלא יוצאים פעם בפעם לבקש בשׂדה אחר דוגמאות ופרטים היכולים להפיץ אור על נושׂא חקירתם, והם צריכים על כן בהכרח להעזר לפעמים בספר שמושי, ״שיעמוד במקום בקיאוּת״ באיזה מקצוע שאינו נכנס בחוג חקירתם העיקרית. ככה, למשל, חוקר כרנַן, בעסקו בעניני המקרא, מוצא צורך לפעמים לבקש עזר בתלמוד, ואנו מוצאים אז בהערותיו ציוּן המקור התלמודי, המסכת עם דף בדיוק. ואחר שידיעתו בתלמוד היתה קטנה מאד, אין ספק כי הציוּנים האלה באו לו ממקורות אחרים, אלא שלא היה מחויב להזכירם בשם, מפני שעל ידיהם יכול אח״כ לקרוא את הדברים בתלמוד עצמו, והיתה לו על כן רשות לציין את המקור הראשון. באופן כזה יכול לפעמים ספר שמושי לעמוד במקום בקיאוּת, מבלי להשאיר שום רושם בספרו של החוקר ומבלי להביא איזה נזק לעומק החקירה. ועל כן מאמין אני גם עתה, כי חוקרים כלליים היו מקבּלים בשׂמחה אוצר היהדות הכללי ולא היו בושים גם להודות, שיוכלו לפעמים להוציא תועלת ממנו. ואם באמת צריכה כנסת ישׂראל לבקש רחמים שישמור ה׳ את ״חכמתה״ מחוקרים כאלה — איני יודע: גם זה תלוי בנקודת המבט.

כ״ח תמוז תרנ״ד.

מאמר שלישי⁵

איני יודע איך פתרו להם אוהבים ואויבים את שתיקתי הארוכה בדבר ״אוצר היהדות״. יכול להיות אמנם שרובּם לא ראו כלל בזה שום חידה הדורשת פתרון, כי אם רק ״מנהגו של עולם״. שהרי באמת כך דרכּנו בכל הצעה גדולה: בקולות וברקים יוצאת לאויר העולם, מולידה ספרות שלמה של ״איפכא מסתבּרא״, ואחרי כן חוזרת ומשתכחת ומפַנה מקומה לאיזו הצעה אחרת, שסופה להשתכח גם היא, מבלי להביא לידי מעשׂה כל שהוא. אבל, על יסוד מכתבים שונים שקבּלתי במשך הירחים האחרונים, יש לי רשות לחשוב, כי זעיר שם זעיר שם נמצאו יחידים, גם בין הקוראים וגם בין הסופרים, אשר הענין הזה לקח לבם כל־כך, עד שלא יכלו לשכחו מהר ולא רצו להאמין, כי כמקרה כל ההצעות יקרהו גם הוא. היחידים האלה לא הרפו ממני בשאלותיהם על דבר ״מתי״, ״איך״, ״מי״ וכו'. אך בדאבון לב הוכרחתי עד כה לעבור על כל השאלות בשתיקה או לתת תשובות כלליות וסתומות, אשר ידעתי מראש, כי לא תוכלנה להניח דעת השואלים. וזה מפני שגם אני בעצמי, אף כי לא נתיאשתי מן הענין ולא חדלתי מלעמול בו, לא יכולתי עד כה לדעת מה אחרית עמלי.

עתה הנה סוף סוף הגיעה השעה שיכול אני להאמין, כי לא לשוא עמלתי, הגיעה איפוא השעה למלאות חובתי לקהל הקוראים — כלומר, לאלה מהם שהענין קרוב אל לבם — בהודיעי אותם אחרית הדבר כמו שהודעתים ראשיתו. וכאז כן גם עתה, תחת לכתוֹב ״מאמר״ מיוחד, הנני נותן בזה לפניהם גוף מכתבי למר וויסאָצקי (מיום כ״ו מרחשון), אשר על יסוד האמור בו קבּל הענין צורה חרשה. מתוך המכתב הזה יראו הקוראים מצב הדבר בהוה. ויבינו מדעתם דרך השתלשלותו עד שבא לידי כך…

                                                                                              ***

אדוני הנכבד! בעת שפרסמתי בדפוס, לפני חמשה ירחים, את מכתבי הראשון אליך על דבר אוצר היהדות ואת הסכמתך להצעתי, ידעתי אמנם מראש, וגם הגדתי מפורש, כי ״הדבר יעורר תמהון וגם תלוּנה בלב רבים״; אך לא פללתי אז ולא עלה על לבי, כי יעורר רעש גדול כל־כך, כאִלו בקיומו או בבטולו תלוי כל גורל עמנו לעתיד לבוא. האם לא נפלא הדבר, לראות ברית כרותה בין מקנאי קנאת הדת מצד אחד ובין סופרים ומלומדים מצד השני, להלחם יחד באחוָה ורעוּת נגד הצעה ספרותית אחת? הראשונים נלחמים על פי דרכם, באמצעות מכתבי־גדוּפים המופצים במחשך, והאחרונים נלחמים גם הם על פי דרכם המה, בכלי־נשק ספרותיים העשׂויים לפי טעם הפּוֹלימיקא בזמננו… בדעתם היטב כי אף אחד מאלף קוראים לא יטריח עצמו לשוב ולקרוא את מאמרי, כדי לראות אם כך או כך נאמר שם, לא חשבו הסופרים האלה גם הם לנחוץ לדקדק הרבה, במסרם לקוראיהם את תוכן דברי, ויחסו לי דברים שלא חשבתי מעולם ושלא ימצא במאמרי שום אדם היודע לקרוא עברית כהלכה. והכל בשביל התכלית הרמה: להפר מחשבתנו ברבר האוצר.

ואולם, לשמחת לבבי ראיתי משׂיחתנו פא״פ, כי כל תכסיסי־מלחמתם לא הועילו לשנות דעתך בעיקר הדבר, ומה גם אחר אשר באזניך שמעת, בהיותך בחו״ל, מפי רבים מגדולי חכמינו המערביים (אשר עליהם נתנבאו הסופרים, שעתידים גם הם להתנגד לנו או להתרחק מאתנו), כי מקבּלים עליהם את העבודה באהבה ורצון ורואים בה כמונו דבר גדול ונכבד לתועלת האומה. אבל יחד עם זה הנה באה בלבך דאגה גדולה לרגלי ההתנגדות הזאת, והיא: שמא לא יסתפקו מתנגדינו במה שעשׂו עד כה, אלא ישתדלו גם לעתיד, בגשתנו לפעולה, להצר צעדינו מצדדים שונים, ואחר שהענין קשה מאד גם מצד עצמו ודורש השתתפות כוחות רבים ועזרה מוסרית מצד כל טובי העם, ואם תחת עזר וסעד נפגוש עוד על כל צעד במפריעים מלאכותיים, נוסף על אלה שטבע הענין מחַיבם, מי יודע אם במצב כזה נעצור כוח להמשיך את המלאכה בלי הפסק עד סופה ולהוציא מתחת ידינו דבר מתוקן? ואם חלילה לא נוכל עמוֹד ונצטרך להפסיק באמצע או לסור מן הדרך שהתוינו לנו בהסכם עם מטרתנו, הלא טוב שלא נתחיל משנתחיל ולא נגמור או משנברא בריאה שאין לנו חפץ בה.

והנה אני כבר אמרתי לך פא״פ, כי אמונתי החזקה בכוח האמת והטוב היא תאמץ תקוָתי ובטחוני, כי עשׂה נעשׂה ויכול נוכל על אף כל הקמים על פעלנו. אך הן לא אוכל לתת לך עתה, בטרם נגשנו לפעולה, מוֹפת מוחשי על כי תתקיים נבואתי זאת, ואתה חרד מאד על כבוֹדנו וכבוֹד הענין כולו… כי על כן באתי בזה להציע לפניך, אדוני, דרך חדשה, אשר תובילנו אל מטרתנו בזהירות ומתינות ותתן לנו גם יכולת לסגת אחור, אם נראה לאחר זמן, כי מגוֹרתך באה.

אך קודם כל מוצא אני לנחוץ לשוב ולהזכירך את הרעיון הראשי אשר הונח כיסוד לכל הענין. הרעיון הזה היה, כמו שתזכור בודאי מתוך מכתבי הראשון, לתת בידי העם ספר חדש, ״אשר יהיה כתוּב בלשון עברית קלה ויכלול ידיעת היהדות לכל מקצעותיה, כל מקצוע מאת חכמים מומחים לו, באופן שנוכל לאמר עליו מעין דברי הרמב״ם על ספרו, שאדם לומד לקרוא עברית תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו כל היהדות כולה״. אלא שלפי מצב זמננו מצאנו לנכון לערוך את הספר הזה לא בסדר הגיוני, כי אם פרקים פרקים נפרדים, שכל אחד יבואר בפני עצמו כענין מיוחד, ״באופן ששום ענין לא ידרוש למוד מסודר וארוך בשעות קבועות יום אחר יום, אלא אדם לוקח בידו את הספר בכל עת שירצה, ואיזה ענין המושך לבו באותה שעה — הוא מוצאו מבואר לפניו כל צרכו והולך וקורא בלי הכנות קודמות עד שגומרו״. — אך ספר כזה, הכולל בכרכים רבים המון ענינים נפרדים שאינם מקושרים זה לזה בקשר הגיוני, הלא בהכרח ידרוש איזה סדר חיצוני, שיקל על הקורא למצוא מבוקשו תמיד. ועל כן חשבתי למשפט, כי טוב לסדר אותו על פי אלף־בית, ועל ידי זה יגדל עוד ערכו, בהביאו גם תועלת שמושית להעוסקים בחכמת־ישׂראל, נוסף על תועלתו החנוכית לכלל העם. ״אין ספק אמנם — אמרתי עם זה מפורש — כי התכלית הראשית, החנוכית, שאנו מתכַּונים אליה, תַראה פעולתה בהכרח על צורת הספר, וברוב מאמריו לא נוכל להסתפק באותו הסגנון היבש שרגילים להכּתב בו ספרים כאלה, כשתכליתם היא שמושית בלבד. אבל בהשארו עם זה נאמן לתוצאות הדרישה המדעית בזמננו, לא יוכל שנוי הצורה להחָשב כמכשול גדול על דרך השמוש בו גם למטרות מדעיות״. הרי שידעתי והגדתי, כי לא יהיה אוצרנו דומה בצורתו לשאר אֶנציקלוֹפּדיות וכי שנוי הצורה יהיה למכשול, אם גם לא גדול, על דרך השמוש בו. אבל מתנגדינו העלימו עיניהם מן הדברים המפורשים האלה ובקול ענוֹת גבוּרה יצאו לגלוֹת עמוקות מני חושך, שכל שאר האֶנציקלוֹ­פּדיות אינן אלא ספרים שמושיים ליודעים ולא ספרי למוד למתחילים וכו'. ובאותה עת שהם גלו לנו רז זה, כבר נמצאו בידי ראשי פרקים מפּרוֹגרמא כללית לאוצרנו, שבה השתדלתי להגביל את התכלית המבדילה אוצרנו מכל שאר האֶנציקלוֹפּדיות ואת השנויים הנחוצים מפני זה גם בעצם הספר, כן מצד החומר וכן מצד הצורה. כי לא כל הנכנס בגדר חכמת־ישׂראל הפילוֹלוֹגית יובא אל האוצר במדה אחת בשוה, אלא כל מקצוע רק באותה מדה שיש לו ערך ידוע להבנת רוח עם ישׂראל והתפתחותו ההיסטורית, וכי עם זה צריך יהיה לחלק את החומר באופן מיוחד, ״שכל מאמר יוכל להחשב כדבר שלם לעצמו, בתתו מושׂג מספיק מאיזה ענין חשוב, מבלי להפריד שום ענין (כדרך האֶנציקלופּדיות השמושיות) לחלקים קטנים ביותר ולפזרם בהמון ״ערכים״ נפרדים, שבכל אחד רק שברי־ידיעות בלתי מספיקים להניח דעת הקורא״. ועוד פרטים כאלה, היוצאים בהכרח ממושׂג הספר הנועד לתכלית כזו, שאין באמת בינו ובין שאר אֶנציקלופּדיות אלא דמיון חיצוני בלבד.

הקדמתי כל זה בשביל להראותך, כי סדר האלף־בית, אשר למטרתנו העיקרית אינו אלא דבר טפל וחיצוני, הוא שעמד למתנגדינו לעַוֵר עיני הקהל בראיות והיקשים משאר אֶנציקלופּדיות — כאִלו היה הסדר הזה מחַיב אותנו ללכת בעקבותיהן גם בכל יתר הדברים — והוא שגורם גם לך לדאוג מראשית דבר לאחריתו: אם לפי המצב עתה יש לנו רשות לעשׂות התחלה באלף, המטילה עלינו חובה לגמור עד תיו.

אל נא נתחיל איפוא באלף! — זאת היא, אדוני, הצעתי החדשה. אם לבך מהסס לקבל עלינו עתה התחַיבות גדולה לשנים רבות בתוך המון האויבים המביטים בעין צרה על הענין, נדחה נא לזמן ידוע את הוצאת האוצר הכללי בסדר א״ב ונתחיל עתה להוציא בלי סדר מיוחד, רק בקובצים נפרדים, אותם הפרקים מידיעת היהדות הדרושים ביותר למטרתנו. בקובצים האלה, אשר יצאו פעם אחת או שתים בכל שנה תחת השם הכולל ״אוצר היהדות״, יבואו רק מאמרים על הנושׂאים היותר נכבדים מעניני היהדות, שיבּחרו מראש על פי מומחים, והמאמרים כולם יהיו כתובים בסגנון בהיר וקל ויתנו בכל ענין את ״המלה האחרונה״ של הדרישה המדעית בזמננו, עם הוראת המקורים הראשיים שמהם יוכל הקורא להוסיף דעת, ובלי חקירות ופלפולים בפרטים שאין להם חשיבות אלא לספּציאַליסטים; — בקצרה, מאמרים מעין אלו שעתיד לכלול האוצר הכללי בבוא עתו, רק בלי קבּלנוּת ואחריות הקשורות בסדר א״ב. האוצר השנתי הזה יהיה מצד אחד כפרוזדור לפני האוצר הכללי, כי בו יאָסף הרבה חומר נכבד אשר יועיל מאד להקל את העבודה אחרי כן, ומצד אחר יהיה לנו כבית־ספר להתרגל במלאכה וללמוד לדעת על פי הנסיון את הכוחות אשר לנו ויחס העם לעבודה זו. וכעבור איזו שנים (נאמר חמש ), וכבר יצאו על ידינו ספרים רבים ממין זה, וכבר באנו בברית עם החכמים והסופרים והקוראים וכו׳ וידענו תכוּנות כולם וטעמיהם השונים, — אז לא נצטרך עוד להשען על אמונה ותקוה, כי אם בראיות נסיוניות נוכל להגיד, היש יכולת להקים דבר האוצר הכללי או אָין. באופן הראשון נגש אז לפעולה בלי מורך לב, בדעתנו מראש, כי נעשׂה ונצליח, ובאופן השני נדע לפחות, כי לא מדאגה בלבד נסוגונו אחור, אלא מהכרח אמתּי. וגם אם זה יהיה סוף הדבר, לא נצטרך לתהוֹת על הראשונות. כי האוצר השנתי יהיה גם מצד עצמו אוצר רב טובה ויועיל הרבה להפצת ידיעת היהדות בקרב העם, אשר אך זאת כל מגמתנו. ואפשר מאד, כי נמצא אז לטוב להוסיף ולהוציאהו שנה שנה בתור ספר לעצמו, לא רק כהקדמה או כסניף להאוצר הגדול.

ועתה, אם טובה הדרך הזאת בעיניך, עליך לבחוֹר הנהגה תמידית, אשר תהיה שלטת לבדה בכל המפעל, על פיה יצאו ויבואו כל הכספים והיא תפתור כל השאלות המתיחסות לזה עתה ואשר תוָלדנה לאחר זמן. בין חברי ההנהגה ימצאו גם איזו סופרים, אשר יעסקו בעריכת האוצר ומזמן לזמן יחבּרו רשימה מנושׂאי המאמרים שימצאו לנחוץ להכניס אל האוצר ויחלקו את העבודה בין המומחים לה. מלבד זה תפקיד ההנהגה גם מזכיר תמידי, איש נבון דבר, שינהל בהשגחתה כל פרטי עניני ההוצאה והעריכה והקוֹרספוֹנדנציא וכו'. וכעבור חמש שנים מראשית העבודה, תחליט ההנהגה על פי נסיונה, אם יש אפשרות להוציא אל הפועל דבר האוצר הכללי או לא, ועם זה — אם יש נחיצות להמשיך הוצאת האוצר השנתי או לא. וכאשר תחליט כן יקום.

                                                                                                   ***

על המכתב הזה נשאר לי רק להוסיף, כי הסכים ה׳ וויסאָצקי להצעתי זאת, וכבר גם בחר ״הנהגה״ בעלת שבעה חברים, אשר בידה עתה גורל הענין ועליה אחריותו. ההנהגה תודיע בודאי, בבוא העת לזה, את אשר תאמר לעשׂות, ואני הנה שלמתי נדרי היום ומלאתי חובתי ככל אשר השׂיגה ידי…

ובכן נגזר איפוא על ״אוצר היהדות״ להתגלגל תחלה באוצר שנתי⁶…

יש אומרים ״גם זו לטובה״, ולפי דעתם, הדרך הזאת, הנראית כארוכה, היא היותר ישרה ובה היינו צריכים לבחוֹר מראש, גם בטרם יצאו מתנגדינו להרעיש עלינו את העולם. ואולם, כשאני לעצמי, איני בוש להודות ברבים, כי לולא ההתנגדות הנלהבה מימין ומשׂמאל, שהביאה מורך בלב מיסד המפעל, לא היה עולה על דעתי לבקש דרכים כאלו. אם טובה איפוא הדרך החדשה, הרי חייבים אנו לברך את מתנגדינו על הטובה שהביאו לעניננו שלא במתכּון; אך אם טובה ואם רעה — ישׂמחו ״המַימינים" ויגילו ״המַשׂמאילים״, כי דבריהם עשׂו רושם במדה ידועה.

כ״א טבת תרנ״ה.

הוספה

מאחר שנדחתה הוצאת האוצר הכללי לזמן רב, ואין איש יכול לדעת עתה, איזה דרך יבחרו לו עורכיו ומנהיגיו אז, הנני מוצא לנכון להעתיק פה לזכרון מתוך אותה ״הפּרוֹגרמא הכללית״ שהזכרתי למעלה (מאמר שלישי) את הדברים הנוגעים לבחירת החומר, אשר על פיהם יוכל הקורא לעשׂות לו מושׂג יותר ברור מתוכן האוצר כמו שעלה במחשבה לפני, ועי״ז יבין אולי יותר, בשביל מה טרחתי כל הטורח הזה.

                                                                                                 ***

״במושׂג היהדות אנו כוללים כל מה שמלמדנו להכיר עם ישׂראל ותכוּנת רוחו הלאומי. — כאדם הפרטי כן גם העם ניכר בשלשה דברים: א) במחשבותיו והשקפותיו היסודיות, כן מצד תכנן וכן מצד צורתן ; ב) בדרכיו ומנהגיו התמידיים בכל ענפי החיים; ג) באופני התפעלותו ממקרים פתאומיים ופעולו­תיו הבאות לרגלם. ובהיות כל אלה הדברים, בין באדם בין בעם, הולכים ומשתנים מתקופה לתקופה מסבות פנימיות וחיצוניות, על כן אין ההכרה שלמה ואמתּית אלא אם כן נדע כל דבר בתולדותיו מראשית הויתו, עם כל השנויים שנעשׂו בו במשך הזמן, וסבּותיהם.

אוצר היהדות צריך לכלוֹל איפוא לא כל החומר הרב המקושר באיזה אופן לשם ישׂראל, כי אם רק מה שנכנס במושֹג היהדות לפי הגדר המבואר, כלומר, החזיונות ההיסטוריים, הרוחניים והגשמיים, התמידיים והזמניים, שבהם נגלה רוח ישׂראל הלאומי מימי קדם ועד עתה. וגם ביחס לחזיונות כאלו יהיה הגדר הזה לקו המדה, למדוֹד בו את ערכם למחלקותיהם השונות, בשביל לדעת במה להאריך ובמה לקצר.

הלשון היא בדברים רבים המַפתּח היותר נאמן להבנת רוח העם. על כן יתן האוצר, מלבד השקפה כללית על תכונות לשון עברית ותולדותיה, גם מאמרים מיוחדים על ראשי חזיונותיה בתמונות המלות וחבור המשפטים, על תולדות הכתב והנקוּד, דרכי השירה והסגנון, וביחוד על אותם מחזיונות הלשון, בהוראות שרשים ובטויים ידועים, המפיצים אור בהיר על התפתחות המחשבות ודרכי החיים. וכל זה בדרך היסטורית, על יסוד ההשואה עם שאר לשונות בני שם ואחרות, ובשׂים לב גם ללשון המשנה והספרות שאחריה.

הספרות היא מחלקה של חזיונות ממין מיוחד: קבּוּץ כל הצורות השונות שבהן התאמץ רוח העם להלביש תוכן מחשבותיו הפנימיות בצאתן החוצה. מלבד זה היא גם המקור הראשי לידיעת כל שאר החזיונות למיניהם. על כן ראויה היא לפנוֹת לה מקום נכבד באוצרנו. אבל הבדל יש בין הספרות הקדמונית, בעברית, ארמית ויוָנית, ובין הספרות המאוחרת, מימי הבינים ועד עתה, בעברית ובלשונות אחרות. הראשונה — כתבי הקדש בראש, ואחריהם משנה, בריתוֹת, תלמודים, מדרשים, תרגומים, אַפּוֹקריפין וכו' — בהיותה ביסודה פרי העבודה החפשית של רוח העם, צריכה על כן להתבאר בפרטות, כל חזיון נכבד בפני עצמו, בדרך הויתו והתפתחותו עם כל סגולותיו העצמיות. ואולם האחרונה, שהיא על הרוב רק פרי החקוי של הספרות הקדמונית או של ספרויות זרות, די לה בהשקפות כלליות על תולדות כל אחד מענפיה הראשיים (שירים, ספּוּרים, חקירה, בקורת, מוּסר, דרוּש, פסקים, וכּוּחים וכו'), עם מאמרים מיוחדים על הספרים היותר מצוינים במקוריותם או בפעולתם.

התורה, כלומר, סכום כל האמונות והדעות עם החוקים והמשפטים, שנתקבלו באומה בתור יסוד לחייה הדתיים, המוסריים והחברתיים, — היא המסוגלת ביחוד להביננו רוח העם מצד תכנו הפנימי, מצד השקפותיו על העולם והאדם כמו שהם וכמו שצריכים להיות. על כן יכניס האוצר אל תוכו כל ראשי עניניה, לא בשביל להורות הלכה למעשׂה או לאמונה, כי אם רק בשביל להתבונן אל רוח העם המתגלה בהם. בעזבו איפוא את המון הפרטים הטפלים שאין להם אלא ערך דוֹגמַטי, ישתדל ביתר עוז לבאר את היסודות הכלליים במקורם וסבּותיהם ומַהלך התפתחותם במשך הדורות, בשׂים לב בכל ענין לכל הדומה לו אצל עמים אחרים. בכלל זה, כמובן, גם השיטות השונות בביאור עניני התורה (קבּלה, פילוסופיא דתית וכו') ששלטו בזמנים שונים.

דרכי־החיים התמידיים, כמו שהם בפועל, מראים לנו רוח העם בהשתדלו להגשים את תכנו הפנימי בפעולות מוחשיות ובהתפשרו עם העולם החיצוני העומד לשׂטן לו. גם המקצוע הזה הוא על כן חלק עיקרי מאוצרנו ויבואר בפרטות לכל חזיונותיו: מנהגי־הבית, חנוך הבנים, מוסדות הצבור, עסקים חמריים, מדות מוסריות וכו'; כל חזיון בתולדותיו מראשיתו ובכל צורותיו השונות שקבּל בארצות ובזמנים שונים.

קורות העם כוללות מאורעות בלתי שוים בערכם. יש מהם שרוח העם נטל חלק במַהלכם, בתור סבּה פועלת, והם: א) כל התנועות הפנימיות, הדתיות והחברתיות, שמצאו מקום בישׂראל בכל הזמנים; ב) רוב המאורעות החיצוניים מראשית ימי העם עד תוֹם חייו המדיניים. ויש שאינם אלא פעולות של עמים אחרים ביחוסם לישראל: רדיפות, הגבלות, עלילות וכו', ההולכות ומתחדשות כמעט בנוסח אחד בכל הארצות מיום שגָלינו מארצנו ועד עתה. הראשונים, שהם גופי היהדות מצד עצמם, צריכים להתבאר באוצרנו באופן שלם ומפורט, בעוד שהאחרונים, המתיחסים אל היהדות רק בתור סבּות חיצוניות לאיזו מחזיונותיה הפנימיים, די שיסוּפּרו בדרך כלל: תולדות כל אחד בכל הארצות ותולדות כולם בכל ארץ בפני עצמה, במדה מַספּקת להבנת רשמיהם ברוח העם וחייו.

אנשי השם שקנו להם מקום מאיזה צד בתולדות היהדות הם גם כן משני מינים. יש מהם שיוכלו להחָשב באמת כחזיונות היסטוריים לעצמם, שנגלה בהם רוח העם באופן מיוחד או שפעלו עליו מצדם פעולה ניכּרת; ויש שאינם אלא פרטים נכבדים מאיזה חזיון כללי שהשתתפו בו רבים ביחד. בהסכם עם זה צריך האוצר להקדיש להראשונים מאמרים מיוחדים, המספרים חייהם ומעשׂיהם בפרטות, ולהזכיר את האחרונים בדרך קצרה, כל אחד במקום שידוּבּר על אותו החזיון הכללי שהוא נחשב כחלק ממנו.

החכמות ה״חיצוניות״ והמלאכות היפות לא תפסו מקום גדול בחיי עמנו הלאומיים ברוב הזמנים, ועל כן יוכל האוצר להסתפק בהשקפות כלליות על תולדותיהן בקרב העם מבפנים ומדת השתתפות בני ישׂראל בהשלמתן אצל אוה״ע.

ארץ ישׂראל היא מצד עצמה אחת הסבּות הראשיות שיצרו רוח ישׂראל בצורתו המיוחדת ושהגבילו מַהלך התפתחותו בתקופתו הקדמונית. על כן יכניס האוצר את ידיעתה הפרטית, הטבעית וההיסטורית, עם המפּות והציורים הנחוצים.

העמים הקדמונים, מן המצריים והבבליים עד היוָנים והרומאים, וכן הדתות שיצאו ממקור ישׂראל, הנוצרית והמושׂלמנית, נמצאו בזמנים ידועים ביחס תמידי ועמוק עם רוח ישׂראל, פעלו עליו או נפעלו ממנו בדרבים שונים. על כן ראוי שיקדיש האוצר לתולדותיהם וביאור תכוּנותיהם העיקריות מאמרים מיוחדים, במדה הדרושה להבנת היחס ההוא, המפיץ אור על כמה מחזיונות היהדות.

שׂרידי־קדמוניות צריכים למצוא מקום באוצרנו רק במדה שיוכלו להחשב כהארות מוחשיות על חזיונות היסטוריים נכבדים לנו ״.

                                                                                           ***

כתבים בלים⁷

(מאמתחת מי שהיה סופר)

א

״כל התחלות קשות״, אך קשה מכולן התחלת סופר עברי בצאתו בפעם הראשונה לדבּר אל אחיו בני עמו, אחת היא אם רכּוֹת או קשות, תשבחות או תוֹכחוֹת, כי בכל אופן, יודע הוא מראש, שאצל הקוראים העברים ״מי״ קודם ל״מה״, ועל כן, אם חפץ הוא שיהיו דבריו נשמעים, צריך להודיע להם מיד בהתחלה את מהותו, מעשׂהו ומקום כבוֹדו בישׂראל, וביחוד — את הכתה אשר בשמה ידגול. והמהדרים שבסופרים נוהגים להודיע גם את יחוסם עד עשׂרה דָרֵי ולהזכיר כלאחר יד גם את מוריהם הרבנים או ידידיהם החכמים, למען תפוֹשׂ את הקוראים בלבם, כי עמי אהבו כן.

לפיכך, כשעברה עלי רוח קנאת סופרים וחפצתי להיות גם אני במזכּי הרבים העובדים ״בכרם שׂפת עבר״, באתי במבוכה ולא ידעתי מה לעשׂות למען אזכּה בעיני קהל הקוראים. הן מנע ממני ה׳ מורים וידידים מפורסמים אשר יהיו לי לכסוּת עינים, וכשאני לעצמי מה אני? חנוָני הדיוט, או יותר נכון, בעל אשה חנוָנית, כי אשתי היא המוציאה והמביאה, ובמה איפוא אוכל להכּבד על פני כל עמי? — אך לוּ גם נניח שאין עלי החובה כלל לספּר לקוראַי דוקא דברים כהויתן, שיכול אני לקרוא בשם ״ידיד נפשי״ את החכם פלוני, אשר ראיתיו פעם אחת בעברו דרך עירי ונתתי לו שלום והחזיר לי שלום; ואולי יש לי גם רשות להמנוֹת בתלמידי הרב ר' אלמוני, אשר ישבתי בבית מדרשו שני ימים ולילה אחד, ואעפ״י שלא זכיתי לראות פניו אפילו פעם אחת, כי חלה את חָליוֹ אשר מת בו, אך הוא הלא ינוח כבר על משכבו בשלום, ואיך יכול המת להכחיש את החי? שמא תאמר: ״מדבר שקר תרחק״ כתיב? — כבר נמנו וגמרו סופרי ישׂראל, שזה רק לענין בטוי בשׂפתים, אר לא לדברים שבכתב, ובלי ספק מצאו סמך לזה בספרי דיינים מומחים… במלה אחת, לוּ גם נניח שמצד זה אפשר למצוא תחבּוּלות שונות כדי לצאת מן המבוכה בשלום, אבל מה אשיב לקוראַי על שאלתם האחרת, בנוגע אל הכתה אשר אתחשב עליה? שאלה שלא אדע לפתרה, לא רק לאחרים, כי אם גם לי לעצמי. ידעתי אמנם שבילדותי גדלתי על ברכי החסידים, חטפתי ״שירַים״, ושתיתי ״לחיים״ כאחד מהם; אחרי כן, כשנשׂאתי אשה והייתי סמוך על שלחן חותני, שהיה למדן גדול ו״חצי מתנגד״, הייתי גם אני כמוהו, קניתי לי סדר תפלה בנוסח אשכנז והייתי מתפלל עם הנץ החמה תפלה קצרה ועוסק כל היום בגמרא; אחרי כן, כשראיתי שיצר מתגבר עלי, לא הלכתי למקום שאין מכירין אותי, אלא לבשתי שחורים על גבי לבנים, קצרים על גבי ארוכים, והייתי למשׂכיל; — כל זאת ידעתי, אבל מה אנכי עתה? משכיל? לא אוכל להגיד זאת בהחלט. הן עוד גם עתה, בצאת השבת, מששקעה חמה עד שמדליקים את הנר, אוהב אני לישב בחושך בקרן זוית ולצלול בתהום רגשותי. אז ארגיש כאִלו נפשי מתרוממת אל על, כאִלו נשמתי ה״יתרה״ יוצאת מקרבי בקולי־קולות, וזכרונות שונים מימי נעורי יעלו על לבבי, זכרונות מעוררים שׂחוק, אבל נעימים — נעימים לי מאד… לפעמים תפּתחנה אז שׂפתי כמו מאליהן, וזמר ארמי ידוּע בנגוּן ידוּע מפוֹרש יוצא מפי בקול דממה דקה, וכל עצמותי תגלנה ברעדה, ואגלי דמע נוספים מעיני, לא אדע על מה ולמה… ובלילי טבת הארוכים, בשעה שיושב אני בחברת משׂכילים ומשׂכילות אל השולחן הירוק ועוסק בפרק ״טרף בקלפי״, ולבי שׂמח ופני מאירות, כי השעה משׂחקת לי, ופתאום — לא ידעתי איכה נהיה הדבר — והנה לנגד עיני שוּלחן נכה־רגלים ישן נושן, והוא כולו מכוסה ספרים בלים, קרועים ומטולאים, ארכּם אַמתיִם ועביָם טפַחים, ואני יושב לבדי ביניהם וקורא בם בקול לאור נר כהה, פותח את זה וסוגר את זה, ועיני לא תלאה להביט אל האותיות הדקות, ונפשי לא תשׂבע להתענג על המשפטים העמוקים, וכל העולם כגן עדן לפני. אז אשכח כרגע את ״המלך והמלכה" ואת השעה המשׂחקת לי, פנַי צוֹהבים, עיני נוצצות, ומפי יתמלטו מלים וניבים זרים, אשר מוצאם מארץ אחרת, מלשון אחרת, מעת אחרת, ואיש מכל המסוּבים לא יבינם; חברי נותנים עיניהם בי בתמהון, העלמה היושבת ממולי תפרוץ בשׂחוק אדיר, — ולי מה טוב ומה נעים!…

הכזה יהיה משׂכיל תבחרוהו, קוראים משׂכילים?!…

ובכן, אם אמת יהגה חכּי, לא ארע נפשי גם אני; אך אם אוֹמַר להעזר גם פה באותה הלכה שנתחדשה לי מדברי סופרים, לשׂים מסוה על פני ולהתלבש בטלית זרה של אחת הכתות, — עוד גם אז השאלה במקומה עומדת: האשׂים עלי טלית שכולה חסידות או התנגדות או השׂכלה? — בכל אופן הלא הרחקתי אז מעלי בעצמי שני שלישים מן הקוראים. ואני חפצתי שיהיו מאמרי אהובים וחביבים על כל הבריות, בלי הבדל בין כתה לכתה; או האסכּן בעצמי ללבּוֹש טלית בעלת גוָנים שונים, עד ששום כת לא תוכל לאמר: ״כולה שלי״? — כי אז יראתי פן אעורר עלי חמת כולן יחד. הן אמנם לא נעלם ממני, שרבּים עשׂו כן ועלתה בידם, אך אני רך לבב אני מטבעי ולא מצאתי עוז בנפשי לעזוב כבוֹדי בידי המקרה.

ככה עמדתי ימים רבים על מפתן הספרות העברית, בקשתי עצה ותחבולה לבוא שעריה, בקשתי ולא מצאתי. כמעט נואשתי כבר מלנחול כבוֹד סופרים בישׂראל, והנה באה לי בקשתי פתאום בהיסח הדעת, כי בבואי באחד הימים לבית מכירי, איש חסיד תמים, מצאתיו הוגה בספר ושקוּע בקריאתו כל־כך, עד כי לא התבונן בי בקרבי אליו. שׂמתי עיני על הספר הפתוח, ואראה והנה כתוב עליו מלמעלה: ״ספר אוהב ישראל״. כברק הופיע כרגע רעיון חדש בלבי, וכאַרכימדס לפנים קראתי בעליצות נפש: מצאתי, מצאתי! ״אוהב ישׂראל״ — זה פתרון החידה! ומבלי שֹום לב עוד למכירי, אשר נבהל לקולי, מהרתי כחץ מקשת אל ביתי, אל שולחני, לאחוז עטי בידי, ״לכהן פאר במקדש הספרות״. כי עתה ידעתי מה אני לקוראי ובמה אפּטר רגע אחד מכל שאלותיהם: אוהב ישֹראל אני, קוראים יקרים! — כה אוֹמַר לבית יעקב. תארי זה יהיה לי למגן ומחסה מפני כל הכתות, ואיש לא יזיד עוד להקיפני בשאלות ולהג הרבה. לפי שאחת מן המדות הטובות שנצטינו בהן בני עמנו — היא, שמכבּדים את אוהביהם ומכירים להם טובה, בין שהם בני ברית, בין שאינם בני ברית, בין שהיו ואינם עוד. — לא אכחד אמנם, כי כעבור השׂמחה הראשונה, בא עוד הפעם מורך בלבבי ויראתי פן ישאלוני קוראי: ״במה אהבתנו? מה טוב עשׂית לעמך כי תתפאר באהבתו?״ — אך כאשר שבתי והתבוננתי בדבר בישוב הדעת, ראיתי, כי פחד שוא פחדתי, כי כנסת ישׂראל אהובה טובת לב היא, לא תקשה לשאוֹל מאוֹהבה, שיקריב את גופו וממונו על מזבח אהבתה, אלא מסתפקת רק בנשיקת שׂפתים, בשׂחוק חן מלא געגועים של אהבה… צא ובדוֹק, כמה אוהבים עמדו לעלובה זו מיום שגָלתה מביתה ונחלתה, כמה רבנים שרצו לזכּוֹת את נפשה והרבו לה תורה ומצוות, כמה צדיקים שחסו על ממונה וקבּצוהו ברחמים גדולים, כמה מקוננים שבכו על שברה וצעקו בקול מר: ״אהה, בת יעקב!״ כמה פרקליטים שהרבו להלל את יפיה ואת חכמת לבה באהבה גלויה, וכמה מוכיחים שהכו בחרפה את לחייה מאהבה מסותרת, — האם דרשה היא מאחד מאלה לתת אות על אהבתו אותה, לעשׂות למענה איזו פעולה גשמית, ממשית? הן לא דרשה ולא בקשה לה מאומה, בלתי אם אהבה בלבד, ותחשוב להם את אהבתם לצדקה… ומה ימנעני איפוא מלהיות גם אני באוהבי ישׂראל ולמסוֹר מודעה מראש, כי כל מה שעתיד אני לדבּר אל בני עמי, בין לשבח בין לגנוּת, רק מאהבתי אותם אעשׂה זאת?

פתחי שעריך, ספרות עזובה, ויבוא לך אוהב ישראל חדש, יועץ ומוכיח חדש!…

ב

מאותה השעה שבא בלבי הרעיון, כי אוהב ישׂראל אני, הרגשתי בנפשי, כי הייתי לאב ולמורה לבני עמי וכי יש לי צדקה לדבּר באזניהם דברי תוכחה ומוּסר, כאב המוכיח את בנו, כרב המיסר את תלמידו, שהרי אוהבם אני… גם עלי החובה להורותם את הדרך ילכו בה ולשית עצות ביחד עם יתר הסופדים אוהביהם, איך ״לרומם קרנם בכבוד״, להצילם מדבּת עם ולהמציא מזון ומחיה לאביונים שבהם. לכן התחלתי להדפיס מזמן לזמן בכה״ע העברים ״מאמרים״ שונים תחת השם הכולל: ״פתרון שאלת היהודים״. קודם כל יצאתי לגלוֹת למוּסר אוזן אחַי בני עמי וספרתי אחת לאחת את כל חטאותיהם, כי לוקחי נשך הם, סרסורים נבזים, אנשי מרמה, קנאים חשוּכים; ״ועוד תבקשו לכם אהבת העמים הנאורים! — קראתי בהתלהבות — אל תבקשו, עד אשר תסירו את בלויי הסחבות אשר נטפלו עליכם במשך ימי הבינים והייתם כאחד האדם, אז תצליחו ותמצאו חן בעיני עם הארץ ובעיני הממשלה, שזה כל ישעה וכל חפצה״. אך כדי להמתיק מעט את הדברים המרים האלה, הסבּותי פני פתאום כנגד המשחיתים, ותוך כדי דבּור התחלתי להמטיר אש וגפרית על ראש ביסמַרק ושֶטקֶר ויתר האנטיסמיטים עוכרי ישׂראל, ״האורבים לנפשנו על לא דבר״… ואעפ״י שידעתי כי רוב האנטיסמיטים נכרים הם ולא ידעו קרוא עברית, קויתי בכל זאת שיגיעו דברי לאזניהם על ידי חבריהם היהודים, ועל כן הייתי שׂבע רצון, כי נקמתי נקמת עמי מהם, ולא אני בלבד, כי אם גם המו״ל היה שׂבע רצון והוסיף בשולי מאמרי הערה של חבה, בה יעטרני בשם ״סופרנו הנכבד״, ויביע לי את תקוָתו, כי המאמר הזה הראשון לא יהיה האחרון, ״כי על בעל כִשרון מצוין כמוך החובה והמצוה לתמוך בידי כה״ע העברים, וכי יבואו דבריך וכבּדנוּם, כי ברכה בם״.

תקותו של המו״ל לא נשארה מַעל. כי בראותי גברא רבא כמוהו מַסהיד עלי ועל כשרוֹני, ואנכי טרם אדע אז, שיש לו להמו״ל שני מיני סופרים: סופרים לשם אהבת ישׂראל, כמוני, וסופרים לשם דבר אחר, וכי הראשונים חביבים עליו ביותר, ואיננו מדקדק עמהם כחוט השׂערה, — על כן האמנתי באמת בכשרוני המצוין, ומהרתי לכתוֹב מיד מאמר שני, גדול מן הראשון גם בכמות גם באיכות. תחת אשר בראשון נשׂאתי משׂא בכלל, על גוי ועל אדם יחד, נסיתי בשני להציע הצעות שונות שעל ידן יוָשע ישׂראל, ישׂבע לחם ויהיה מכובד על הבריות. ואעפ״י שידעתי, כי למען הוציא אל הפועל את רעיוני החריפים, צריך שיבוא אליהו ויקָרב את הכתות הרחוקות ויוריד אש מן השמים להחם את לב אדירינו וטפסרינו, בכל זאת לא נמנעתי להציעם לפני דעת הקהל, כי חשבתי בלבי: הלא דברי מצד עצמם טובים ונכוֹחים הם, ואם לא יוכלו לצאת אל הפועל מסבּות שאינן תלויות בי, — מה איכפת לי? אני את נפשי הצלתי ומלאתי חובתי לאהבת עמי. מובן מאליו, שכל זאת חשבתי רק בלבי, אבל לא נואלתי להגיד כן גָלוּי במאמרי; אדרבא, שם השתדלתי להוכיח, שכל עצותי נראות כקשות ובאמת קלות הן מאד, כמשחל נימא מחלבא, והכל תלוּי רק ברצוננו הטוב. על כן הרימותי קולי ואקרא: ״הבה, נתאחדה כולנו תחת דגל אהבת ישׂראל, ושלובי זרוֹע נצא לישע בני עמנו, כי קרוב אלינו הדבר מאד!״...

כשנדפס מאמרי זה השני, יכולתי להעביר ידי על כרסי ולקרוא: שׂישׂו בני מעי! הריני מעתה ״סופר נכבד״ לעולם ועד, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו עוד את כבוֹדי ממקומו. וכאשר בא אחרי כן אחד המבקרים והעיז פניו להטיל ספק בי ובהצעותי, מצא המו״ל את עצמו מחויב לבקש ממני אלף מחילות על שנתן מקום לדברי מתנגדי, ״כי מכ״ע הוא רשות הרבים, שהכל עושׂים בו כרצונם, ואין רשות להמו״ל לנעול דלת בפני מי שיהיה, הבא להגיד דעהו בקהל״.

האיש הטוב! הוא לא ידע בתוּמת לבו, כי שׂמחתי על הבקורת הזאת כעל כל הון. כי על ידה יכולתי לצאת עוד הפעם ממחבואי, וכגבּוֹר בהריחו מלחמה התנערתי לענות להמבקר כאִוַלתו. פה לא ידעה עוד סַטירתי כל גבול, והייתי כמעין המתגבר להמציא מבטאים מחוכמים, שיש בכוחם, כפי שחשבתי, להכניע את מתנגדי עד לעפר ולתתו לשׂחוק ולשנינה לפני כל קהל הקוראים. ככה קראתיו: ״מבקר אשר על אמת שקר יבכּר, ועיני הקוראים ינַקר. ומה לו לעסוֹק בבקורת? יבחר לו מלאכה אחרת, יהיה חָרש עץ או ברזל או תוֹפר, אך נא אל יקרא בשם סוֹפר!״ — נקל להבין, שלא חפץ המבקר להיות מן הנעלבים ואינם עולבים והשיב לי חרפתי אל חיקי, אך גם אני לא טמנתי ידי בצלחת, וכיד ה׳ הטובה עלי, הוספתי לו חרופים וגדופים כהנה וכהנה, וכה נולדה בינינו פּוֹלימיקא עזה, שהעשירה את ספרותנו עושר רב. כי במשך חצי שנה לא היה גליון מאותו מכה״ע שלא נמצא בו מאמרי או מאמר מתנגדי, ולפעמים גם הערה מאת המו״ל, בה עשׂה עצמו כאִלו בא לעשׂות שלום בינינו, כאלו נלאה כבר לשׂאת טרחנו, משׂאנו וריבנו; אבל היודע לקרוא בין השורות הבין מיד, שהמו״ל הנכבד ״יתיב וקא חייך״, ולא בא אלא לחזק ידים רפות… ומי יודע עד מתי אָרכה מחלוקת זו, אלמלא בא מלאך המות ועשׂה שלום בינינו, כי מבקרי נפל פתאום למשכב ומת מיתה חטופה. יהי זכרו ברוך, כי סוף סוף ״סופר נכבד״ היה גם הוא.

ג

הרבה הרבה עמלתי מן העת ההיא לטובת עמי באהבתי אותו, הרבה מאמרים כתבתי, הרבה עצות יעצתי, עם הרבה מבקרים נלחמתי, אך ביחוד זכוֹר אזכור את העת שנתיסדה בעיר הבירה החברה המפורסמת ״להרחבת עבודת האדמה בין היהודים״. האח, אמרתי אז בלבי, פרה חולבת הזמין לי הקב״ה, שעתידה לתת מזון ומחיה לעטי זמן רב, ולא אצטרך עוד לחפּשׂ ברוב עמל איזה ענין לנושׂא מאמרי. לפיכך, באותה שעה שהגיעה לאזני השמועה על דבר החברה, חשתי ולא התמהמהתי להכין מאמר גדול ורחב ידים, בו תארתי בצבעים חיים את הטוב הצפוּן לבני עמנו בחברה זו והאושר העתיד לבוא לרגלה. ״באה עת הזהב לישׂראל! — קראתי ברגש — עתה תוָסד הצלחת עמנו על יסודות נאמנים. הנה אצילינו ואדירינו, העמוּדים החזקים אשר כל בית ישׂראל נשען עליהם, יוצאים לישע עמם, ומי רואה אלו יוצאים ולא יצא אחריהם להשתתף במצוה זו, איש איש כאשר ברכוֹ ה'? מַהרו איפוא, אחים, פשטו מעליכם את בגדי השׂרד, ונשיכם תסירינה את עֶדיָן מעליהן, כי עוד מעט ונצא השׂדה לחרוֹש ולזרוֹע!״

אבל עד שהספקתי לשלוח את מאמרי אל המו״ל, ועד שהספיק האחרון להוציאו לאור ולשלוח לי את העלים שנדפס בם — כבר עבר זמנו ובא לידי כאתרוג אחר החג. לפי שבין כה וכה נודע לי, כי רוב ״העמודים החזקים״ לא יצאו לישע החברה אפילו באצבע קטנה, ומעוּטם, שלא יכלו להתעלם מפני כבודו של ״המשׂכיל דמתא״, אשר בא לביתם לבקש נדבתם, מצאו את עצמם מחויבים להתוכּח עמו תחלה על גוף הענין, אם באמת תצא איזו תועלת לישׂראל מחברה זו, ואחר שהגידו דעתם, כי הכל הבל ורעוּת רוח, נתנו מה שנתנו בצרוּת עין, כאִלו כפאם שד. ומצד אחר, לא נראה כל אות שׂמחה על פני המון העם אשר בשבילו טרחו כל הטורח הזה. החנוָנים הקטנים לא מצאו שום נחת רוח להמיר מאזני מרמה במחרשה, הסרסורים והפקטוֹרים הרבים אין בלבם כלום על האדונים הטובים שמתפרנסים מהם, אם בכבוד או שלא בכבוד, אחת היא להם, ואלה שמחזירים על הפתחים, בעצמם או על ידי אחרים, ידעו על פי הנסיון, שישׂראל רחמנים בני רחמנים הם, ומקרא מפורש מצאו: ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״, על כן אין להם כל סבּה לעזוֹב פרנסתם הקלה לאחרים וללכת לעבוד עבורה קשה. ואם בגברים כך, קל וחומר לבנות ישׂראל היפות, שגם העניוּת אינה מנַוַלתן, שמוטב להן לאכול פת במלח אחת ליום מלצאת לשוק לא שׂרק ולא פרכּוּס — התוכלנה הן לעבוד עבודה בשׂדה כבנות הערלים?

מובן מאליו, שאני, כסופר אוהב עמו, לא יכולתי לעמוד מרחוק. שערורות נעשׂות בישׂראל ואני אשב ואחשה? — תפשׂתי מיד את עטי בידי וחשבתי מתחלה לכתוב פיליפּיקא ארוכה נגד שני הצדדים גם יחד: נגד העשירים, הקופצים ידיהם מאחיהם האביון, ונגד ההמון, שרוצה לאכול ואינו רוצה לעשׂות. אבל אחרי כן נחמתי וגמרתי בדעתי לבלי הרגז את העם ממנוחתו. כי מה אעשׂה, אמרתי אל לבי, אם יבוא מאמרי ליד ראובן החנוָני, שחנוּתו סמוכה לחנוּת אשתי, והוא מתגרה בה בכל יום בשביל איזה קונה שהספיקה להוציא מידו או הוא מידה, ועתה בשמעו, איך אני צועק ככרוּכיא, שכל החנוָנים הקטנים צריכים לעזוב את משׂאם ומתנם וללכת לקולוניות לעבוד את האדמה, הלא יחשוב בודאי, שאני אהיה מן הראשונים לעשׂות כן, ומה אענה אם יבוא וישאלני: מתי נכוֹן אני למכּוֹר את חנוּתי כדי לצאת לקולוניא? הן אמנם אני ואתה, הקורא המשׂכיל, יודעים אנחנו, כי לנו ״אוהבי ישׂראל״ חָלק ה׳ עבודה אחרת, רוחנית, להיות צופים לבית ישׂראל, ועל כן אין אנו יכולים לעבוד עבודה גשמית, כי העובד אינו יכול להשגיח על אחרים. אבל ראובן, כאיש פשוט, לא יוכל להבין תשובה זו, ואהיה בעיניו כנאה דורש ואינו נאה מקַים. לפיכך מצאתי יותר לנכון לפני לעזוֹב את המון העם לנפשו ולהסתפק רק בתוֹכחת־מוּסר אל העשירים שיש להם ואינם רוצים, לפי שבזה אינני מביא את עצמי בסכנה, כי מי יודע אם לא רוצה אני, מאחר שאין לי…

התּוֹכחה הגדולה ההיא, אעפ״י שלא נראה פעלה על אלה שבשבילם נאמרה, רשומה היא היטב בזכרוני ויקרה לי שבעתים על כל אשר כתבתי לפני זה, כאשר ייקר בן זקונים ליולדת השבעה. לפי שזה היה הנטע האחרון אשר נטעתי בכרם ספרותנו, ומני אז נפקד מקומי בתוכה. כי בעת ההיא גלתה לי אשתי בחשאי, שעסקיה סבוכים ומסובּכים ולעזרתי היא צריכה, וגם ענין נכוֹן לשׂאת מדבּרוֹתי עליו לא נמצא לי, לכן החלטתי בדעתי להסיר מעלי עטרת סופרים לזמן בלתי מוגבל, ולשוב ולהיות חנוָני הדיוט כמאז. החלָטתי זאת היתה קשה עלי מתחלה כקריעת ים סוף. בדמיוני ראיתי את הספרות העניה יושבת ומבכּה על בחיר בניה כי איננו, את המו״ל האומלל קורע את בגדיו וימאן להתנחם על איש מלחמה כמוני אשר עזב את המערכה, והקוראים יסוֹבבוּני כדבוֹרים ויקראו כאיש אחד: חוס נא, רחם נא, עשׂה לנו מַטעמים כאשר אהבנו. על כן המו מעי להם וחכּיתי בכליון עינים, מתי אפּנה מעסקי ואנחמם מיגונם. אבל כעבור זמן מה וראיתי שעוֹלם כמנהגו נוהג ואין איש שׂם על לב את האבדה הגדולה — עלה עשן באפי, ואגמור אומר להנקם נקמה אחת גם מן הספרות, גם מן המו״ל והקוראים כפויי־טובה, בחדלי מהם עד עולם את מתקי ואת תנובתי.

ד

אך בעוד אני עושׂה כה וכה, לרפּא שברי חנוּתי ולחבּש לפצעיה, והנה קול רעש גדול נשמע במחנה העברים. מערים רבות באו בשׂורות מרגיזות לב, כי נתן למשסה יעקב וישׂראל לבוזזים, ובכל מקום אשר דבר השמועה מגיע — אֵבל גדול ליהודים. שבת כל מסחר בעיר, החנויות סוגרו על מַסגר, ואיש אל רעהו יביט בעינים מפיקות פחד ובהלה, כדגים שנאחזו במצודה. באותה שעה שכחתי את אשתי וחנותה והייתי כאיש נדהם, כמתעורר משינה ארוכה ועמוקה, שאינו יודע היכן הוא ומביט על כל סביבותיו בתמהון. מה זאת? האמנם שבו ימי הבינים בעצם תקפם? ימי הבינים באחרית המאה הי״ט? אם כן מה פעלה החכמה? מה עשׂה הפּרוֹגרס? ולמה זה איפוא להבל כוחי כליתי לדבּר על לב בני עמי שיאחזו מעשׂי אירופא בידיהם וילכו גם הם לאור השׂכלתה, אם כל האור הזה אור מתעה היה, וכל עצמה של הציוויליזציא אינה אלא אבעבועה של בורית, שבנשיבת רוח כל שהוא היא מתבקעת מאליה? — השאלות והתמיהות האלה היו כאבן מעמסה על לבי ולא יכולתי להפטר מהן אפילו שעה אחת.

אבל גדול כוח ההרגל! כשעבר הרושם הראשון ויכלתי לשפוט ולהתבונן על החזיון הזה בישוב הדעת, מצאתי, שבאמת צדקו כה״ע האנטיסמיטים במשפטם, שאין שום יחס ודמיון בין מסעי הצלב ובין ״התנועה האנטיסמיטית״ שבזמננו. כי אז, בימי הבינים, ימי החושך והבערות, הכו וחמסו את היהודים בשביל שהם יהודים, בעלי אמונה אחרת המתנגדת לאמונה השלטת; אבל עתה, בימי הדעת והחירות, הנה מכים וחומסים את היהודים לא על אמונתם, כי אם על אכילתם, שהרי אלמלא היו גם הם אוכלים ושותים כבני אדם, היה חלקם נשאר בידי שכניהם, ונמצאו הם חומסים תחלה. ואע״פ שההכאה והחמס, מאיזו סבּה שתהיה, הם דברים שאין הדעת סובלתם, בכל זאת אין לכחד, כי לעמים נאורים ומשׂכילים נאה יותר להכות ולחמוס בשם ״אֶקספּלוֹאַטציא״ ומלחמת הקיום, טענות שיש להן על מה לסמוך בהלכות האֵיקוֹנוֹמיא וחכמת הטבע, מאשר לרדוף אנשים נקיים בשם הפנטיסמוס הדתי, שזה נגד החירות והסבלנות.

תשובה זו הניחה את דעתי מעט, וגמרתי בלבי (למרות החלטתי לבלי שוב עוד אל הספרות) להפיצה בישׂראל, כדי להפיס דעתם של בני עמי, למען ידעו על מה המה מוּכּים, ולא יחשבו ששבו להם ימי החושך, ודמם וממונם הוּתר בפשיטות, בלי שום טעם כלל, ויבואו חלילה לידי הרהור אחר מדותיו של דור דעה שלנו, ויתנו דופי בהשׂכלתו. אך כמעט לקחתי עטי בידי, — וקול צוָחה הגיעה לאזני מכל פנות העיר. מהרתי החוצה לדעת מה זה ועל מה זה, והנה לעיני ״מלחמת הקיום״ בכל הדר גאונה!… לשמַע אוזן שמעתיה עד כה, ועתה עיני ראתה. —

מרוב הבהלה נבוֹכו רעיוני, ותחת אשר היה לי לקרוא: ״הסו, אחים! גזרה היא מלפני הטבע, שאיש את רעהו יבלע חיים, ואין לכם רשות להרהר אחריה״, — תחת זאת קראתי בקול מר; ״אהה! מה היה לחנותי?״ וכחץ מקשת מהרתי אל המקום שממנו לחמי נמצא, אך לא מצאתי עוד מאומה, כי אם את אשתי שמתיפּחת ומיללת על סחורתה, אשר שדדו ורמסו השודדים מבלי השאיר שׂריד.

לא ארבה לספר בזה כל פרטי הדברים, איך נשארנו בערוֹם ובחוסר כל, איך חשו לעזרתנו אלופי בני עמנו… כי כל אלה נודעו ע״י כה״ע.

ממילא מובן, שלא חשבתי עוד לכתוֹב מאמר התנצלות בעד המאה הי״ט. כי עתה, כשנגע הדבר אל עצמי ואל בשׂרי, לא יכלתי עוד להסתפק באותה התשובה שנחה דעתי בה לפנים, לפי שאחר כל הטענות והמַענות של הסופרים האנטיסמיטים, עמדה לנגד עיני השאלה הגדולה והנוראה — שאלת העתיד: מה אעשׂה לביתי ולחנוּתי? ומאין אקח מעתה לחם לאכול ובגד ללבּוש?

ה

״מה אעשׂה? — אני ״הסופר הנכבד״, שיכלתי לפנים למצוא תחבולות רבות ושונות, איך להחיות שלש מאות רבוא נפש אדם מישׂראל — אני, כשבאתי לירי נסיון, לא מצאתי ידי ורגלי להציל את נפשי וביתי מחרפת רעב! הייתי בעיני כקריסוס המלך, בשעה שהוטל למדוּרת אש, וכמוהו קראתי: ״הוי, סולון, סולון! אמת דבּרת, שכל זמן שהנשמה בקרבנו אין אנו יודעים מי ומה אנחנו״.

אך בקריאות כאלה לא תשֹבע הקיבה ולא יאוּחו הקרעים שבבגדי ובגדי אשתי. צריך הייתי לעשׂות איזה צער ממשי ולצאת ביד חזקה מאותו המצב שהייתי בו — זאת ידעתי היטב, אבל קשה היה עלי למצוא את הדרך הנכונה, ובכל פינות שפניתי חזרה השאלה למקומה: ״מה אעשׂה?״

אע״פ שביחד עם האמונה בי ובחכמתי אבדה ונכרתה מלבי גם אמונת חכמים וסופרים בכלל, וכל מאמריהם של סופרי ישׂראל היו בעיני כדברים של מה בכך, שנאמרו רק משום ״יגדיל תורה ויאדיר״; אך בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו של אדם אינו שומע עוד בקול השׂכל וההגיון, ובמקום שהסכנה קרובה תחדל ממשלת התבונה והדמיון יקח מקומה. צא ולמד, מה עשׂה שאוּל המלך לכל האוֹב והידעוֹני, בדעתו כי הבל הם ואין בם מועיל, ובכל זאת, בצר לו, כמה יגיעות יגע עד שמצא אותה הרמאית, אשר סבבתהוּ בכחש ובמרמה והוא האמין בה! — לפיכך, אחר שחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי גם צל תקוה ואהי אובד עצות, השלכתי יהבי בעל כרחי על כה״ע וסופריהם והגיתי בשקידה רבה בכל עצותיהם והצעותיהם, בתקוָתי לבוֹר מהן דרך ישרה לעצמי. ואיזוהי דרך ישרה שיבוֹר לו אדם כמוני, איש מחשבות ואוהב ישׂראל, או בלשון אשתי — בטלן? הן נקל להבין, כי לא מלאכה שיש בה עבודה קשה בזעת אפים, דבר שלא הורגלתי בו מעודי, כי אם ״פרנסה״ נקיה וקלה, המחַיה את בעליה במנוחה וכבוֹד. אבל דרך ישרה כזו לא הצלחתי למצוא בכתבי־העת העברים, וכל עמלי ושקידתי בקריאת מאמריהם ופלפוליהם הועילו רק לבלבל את מוחי בהצעות והזיות מינים ממינים שונים, עד שכמעט נטרפה דעתי, ויאוש נורא מלא את לבבי. אז זכרתי את ר׳ שמעון בן גמליאל ואת עצתו הטובה והפשוטה אשר יעץ לבני הגולה, שלא ישׂאו נשים ולא יולידו בנים, כדי שיכלה זרעו של אברהם אבינו מאליו. ומיד נתמלאתי חמה עזה על כל הדור ההוא והבאים אחריו, אבות ואמהות יחדיו, אשר לא שמעו בקול חכם שראה את הנולד ופרו ורבו כבני אדם, ורעיון זר ומוזר עלה על לבבי, לגרש את אשתי, כדי שלא אוליד בנים ולא יתרבה זרעו של א״א על ידי, ועם זה גם לעורר את אחי בני עמי בכל מקום שהם, בדב­ור פה ובמאמרים בכה״ע, שיעשׂו כן גם המה, כדי להחיש את הקץ…

אך בעוד אני חושב מחשבות על הדבר הגדול אשר אנכי אומר לעשׂות, והנה בא לידי במקרה גליון אחד ממכה״ע ״צרה חדשה״, ראש המדברים לבני־בלי־שם, ומה השתוממתי לראות כי תחת לחרף מערכות ישראל, כדרכו יום יום, רוח אחרת היתה אתו בפעם הזאת ויהי לנו ליועץ גם הוא, כאחר משלוּמי אמוני סופרינו אוהבינו! ולא עוד אלא שהעצה היעוצה מאתו, אף כי כבר קדמוֹ בה בלעם בן בעור, ושניהם לדבר אחד נתכּונו: להבליע את ישׂראל בנעימה ולהמיתו מיתת נשיקה — לא נופלת היא, בכל זאת, גם בחדושה, גם באפשרותה, מכל עצותיהם המה… ומה גם בעיני אני, שהיה עם לבבי לגזור על כל קהל הגולָה גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, כדי שיִכלה זרעו של אברהם אבינו, — בעיני עוד עלתה העצה הזאת על כולנה, וגם על עצת רשב״ג, לפי שעל ידה נשׂיג את מטרתנו באמצעים יותר קלים: כל ישׂראל ישׂאו נשים ויולידו בנים, ואעפ״כ יִכלה זרעו של אברהם אבינו מאליו…

ובכן, הריני מתחטא לפניך, הקורא, כבן שמתחטא לפני אביו, ומוֹדה ומתוַדה, כי באותה שעה התגבר עלי יצרי, חפץ החיים שב ויתעורר בקרבי בכל עוז, ותקוות מתקוות שונות החלו לפעמני עוד הפעם: הן הארץ רחבת ירים לפני ואנשים בה מעט, וכפרים קטנים עם גדולים יסובבו עיר מולדתי מכל עברים, כולם מלאים טוב ה' דגן תירוש ויצהר, וחנוָני אָין... העין רואה והלב חומד, רק הדלת סגורה בעדי. עתה הנה זה בא ומַשׂיא לי עצה הוגנת, לישׂא בת חורין לאשה, ואז הלא בלי ספק תגן זכות אשתי המיוחסת גם עלי, כי מדת דרך ארץ היא שלא תהא האשה יתרה על בעלה בזכויותיה, וגם איך יתכן שתהא היא יושבת בכפר והוא בעיר? ואוכל אז איפוא למצוא לי על נקלה אותה ״פרנסה נקיה וקלה״, אשר בקשתי עד כה לשוא.

לא אכחד אמנם, שמתחלה לא נתנני לבי לעבור גבול שגבלו ראשונים. ואע״פ שמצאתי היתרים שונים לדבר, כי התורה לא אסרה החתּוּן אלא בשבעה עממין, ובית דינו של שם או של חשמונאים שגזרו על הדבר — הלא ״גם אלה לחכמים יבינו מדעתם״, שלא היתה כוָנתם אלא על הגויים הקדמונים, אבל ״העמים שלנו לאו עובדי ע״ז הם״, וגם לא כל מה שהיה ראוי והגון בדורם ראוי והגון גם בדורנו, וכדומה. אך למרות כל אלה לא ערבתי את לבבי לעמוד על דעתי בענין גדול כזה, ויצאתי לבקש לי סמוּכים בספרותנו. ולפי שידעתי מראש, כי מספרותנו הישנה אין לי כל תקוה, ומי מקדושים אשר אפנה אליו בשאלה כזאת ידחני באַמַת הבנין, לכן שׂמתי פני תיכף אל הספרות החדשה, ומצאתי אמנם זעיר שם זעיר שם רמזים קלים, אשר מהם הבנתי, כי לוּ פניתי אל הסופרים האלה בשאלתי, היו מראים לי פנים שׂוֹחקות, דוחים בשׂמאל ומקרבים בימין, כאלו אומרים: הלכה ואין מורין כן… בכל זאת לא נחה דעתי ברמזים כאלה, ובסופרים העברים חרה אפי, על כי מוּגי לב הם כשפַנים וביראה ורעד יכחדו מחשבות לבם תחת לשונם, בעוד שעליהם החובה לחרף נפשם בעד ״האמת״ ולהלחם כגבּוֹרים משׂכילים ״מלחמת האור עם החושך״…

אבל רוַח והצלה עמד לי ממקום אחר — מספרות ״בעלי דת יהודית״ בלשון המדינה. הספרות הזאת שני גויים בבטנה, וסופריה, המדברים לעברים בלשון שמלאכי חבּלה נזקקים לה, הפונים לצד זה ומכונים לבם לצד אחר, היו בעיני תמיד כאנשים המתלחשים בקול דממה גסה, כדי שישמעו אחרים ויחשבום למסיחים לפי תומם ויאמינו בם; אבל ״האחרים״ שומעים ומבינים את הערמה התמימה, ״רוקקים ושוחקים״, אך לא מאמינים… השקפתי זאת מנעתני עד כה מלשׂים לב הרבה לחבּוּריהם, אך עתה נבּא לי לבי כי מהם אוָשע, ועל כן השקעתי עצמי בקריאת מאמריהם וספריהם בשקידה עצומה. אף אמנם תקוָתי לא רמתני, כי מצאתי בהם די והוֹתר לחזק בלבי את החלטתי; מצאתי לא רמזים דקים כחוּדו של מחט, כי אם פתח פתוּח כפתחו של אולם… ממילא מובן, כי שׂמַחתי על המציאה הזאת כעל כל הון, ושׂמחָתי גדלה עוד שבעתים, במצאי אחר איזו ימים במכה״ע של הצורר היועץ מכתב גָלוּי מאת אחד מגדולי הסופרים האלה, כעין תשובה על עצתו של המו״ל, ובו יוכיח בראיות ברורות, כי דבר זה כשר וישר הוא, ולא עוד אלא שכל ישׂראל עומדים ומצפים מתי תבוא לידם מצוה זו ויקַימוה…

האח, קראתי, התּירו סופרים את הדבר, ומה לי עוד!

אבל שׂמחתי היתה עד ארגיעה. כי תיכף אחר זה יצא הצורר היועץ לפרש את דבריו, שלא כך היתה כוָנתו כאשר חשבתי אני והסופר ההוא, שהבעל העברי יהנה מזכויות אשתו, אלא, ככל עבד שרבּוֹ נותן לו בת חורין, די לו שיהיה מתכבד בכבוֹדה ואין לו רשות לדרוֹש שתכניס לו עוד גם נדוניא.

לא ידעתי איזה רושם עשׂה הפירוש הזה בלב אותו סופר וכל כת דיליה, אבל אני, עם כל חפצי הטוב לכלות זרעו של אברהם אבינו לשם ״אהבת ישׂראל״, לא יכלתי, לפי מצבי אז, לעסוק ב״צרכי צבּוּר״ בלבד, בלי תקוה טובה גם לפרנסה נקיה וקלה, ועל כן, כששמעתי את הפירוש הזה, נרתעתי לאחורי, ועור הפעם חזרה השאלה למקומה: מה אעשׂה?

ו

אחר מחשבות רבות ושונות מצאתי, שאין דרך אחרת לפני, כי אם ללכת לעבוד את האדמה בארץ ישׂראל. עוד ימים רבים בטרם באתי לידי החלטה זו הרבו כה״ע לשׂאת ולתת בשאלת ״ישוב א״י" והפליאו לתאר עתידות עמנו שם בצבעים נעימים מרהיבים לב. אך אנכי לא שׂמתי לב לכל אלה מפני שלשה דברים: ראשונה, לפי שעבודת האדמה דורשת עמל ויגיעה רבה בזעת אפים ואיננה איפוא פרנסה נקיה וקלה לפי כבוֹדי; שנית, מפני שידעתי, כי אין לארץ אבותינו שום מבוא זולתי דרך שער הזהב, והשער הזה סגור ומסוגר הוא לכל ההמון הרב, והיחידים המאושרים שבידם המַפתּח — מדעת קונם יש בם ואינם מוסרים אותו לאחרים; שלישית, כי נפל פחד היהודים הירושלמים עלי ויראתי שמא יכפּו עלי הר כגיגית, ומבלי תת כבוד להשׂכלתי, ידרשו ממני שאשׂים צוארי בעול מצוות, להזהר במצוה קלה כבחמוּרה, כחסיד שוטה שלא ראה מאוֹרות מימיו… אבל מעט מעט, מרוב קריאתי בכה״ע, ומפני שלא היתה לי תקוה אחרת לאחוז בה וראיתי שסוף סוף לא אוכל להמלט מעבודה קשה גם פה, וטוב לי איפוא לעבוד עבודתי זאת על הרי ישׂראל, לשּם אהבת ישׂראל, ועם זה הגיעו לאזני בשׂורות טובות, כי סר פחד היהודים הירושלמים מעל אחינו המשׂכילים העולים משבי הגולה, והם עושׂים מה שלבם חפץ בחוצות יהודה וירושלים ואין מוחה בידם, — מפני כל הסבּות האלה שניתי את משפטי על ״רעיון הישוב״ והתחלתי להאמין גם באפשרותו, מצד עצמו ומצד האמצעים. והאמונה עוררה את האהבה, והאהבה את הדמיון, עד שדמיתי באמת, כי עוד מעט ויוָשע ישׂראל תשוּעת עולמים ולא יוסיף לדאבה עוד. החלום הנעים הזה לקח את כל לבי ביפיו והדרו, שכחתי את מצבי הנורא והייתי אך שֹמח. — הן אמנם לפעמים, כשגבר השׂכל הקר על הדמיון, התעורר בי עוד הפעם הספק הישן בנוגע אל ״השער״, ודנתי קל וחומר בעצמי: ומה אם ״החברה לעבודת האדמה״ שעמדו בראשה ״יועצים מדיניים״, אשר שמם לבד דיו להעיר חרדת כבוד בלבות אֵילי הכסף הקטנים עם הגדולים, ובכל זאת כך עלתה לה, קל וחומר לישוב הארץ, אשר ידעתי כי אין לב ״היועצים" אליו, — האוּכל לקוות, כי המון העשירים, סוחרים ממדרגה השניה, יעיזו פניהם לעשֹות בזה קטנה או גדולה למרות עצת היועצים?… אך מחשבות מעציבות כאלה לא יכלו לעמוד בי זמן רב, כי לא היה לי הכוח והיכולת להרוס נפשי עד היסוד, להכרית בלי חמלה את התקוה האחרונה אשר עוד נשארה לי; על כן האמנתי, או התאמצתי להאמין, בכל ההבטחות הטובות, אשר פזרו הסופרים בכה״ע ביד רחבה, ולא הרביתי לחקור ולדרוש; באופן, שגם האספה אשר קראו אצילינו בעיר הבירה, אע״פ שנקל היה לראות מראש כי הרתה שקר ותלד רוח, נתנה גם היא שׂמחה בלבי ועוררה בי תקוה חדשה, כי סוף סוף יפקחו גם הם עיניהם לראות ואזניהם לשמוע, כי סוף סוף גם הם בני אברהם יצחק ויעקב הם, רחמנים בני רחמנים. —

אבל לא ארכו הימים וחלומותי הנעימים כעוף התעוֹפפו אחד אחר אחד. היועצים ונוֹשׂאי כליהם הרחיקו בשתי ידים את הרעיון משׂאת נפשי, וטעמם ונמוקם עמם, כי גדולה האהבה אשר יאהבו המה את עם הארץ מן השׂנאה אשר ישׂנאם הוא, כי הם מצדם רוסים גמוּרים הם יותר מן ״הגמורים״ עצמם, ואם אלה האחרונים לא כן יחשבו, עליהם להביא ראיה, לא ביד חזקה וזרוע נטויה, כי אם ראיה פשוטה, הגיונית, כדרך שהחוקרים עושׂים…

זכורני, כשהייתי תינוק של בית רבי, שמעתי חברי מספּרים מעשׂה באברהם השוטה (איש תם ידוּע בעירנו), שראוהו פעם אחת רץ בכל כוחו ומקלו בידו. פגע בו פקחַ אחד ושאלוׂ: ״מאין ולאן, אברהם!?״ —

— רץ אנכי להכות את פלוני עד שפך דם, כי דבּר עלי סרה — ענה אברהם ויחפוץ לרוץ הלאה.

— אבל, הוסיף השואל, האם בטוח אתה כי יתן פלוני את גווֹ למכּים? הלא גדול ועצוּם הוא ממך, ואיך לא יראת, פן יקח מקלו גם הוא וירוצץ את גלגלתך?

אברהם עמד משתומם, ואחרי חשבו מחשבות מעט ענה ואמר: ״אמת נכוֹן הדבר!״ — וישב לביתו.

ילד קטן הייתי בשעה ששמעתי ספּוּר זה, ובכל זאת הבנתי, ששוטה גדול היה אברהם, בשׂימו לב רק לרצונו בלבד ולא שקל לעומת זה רצון מתנגדו הגדול ממנו, על כן שׂחקתי אז בכל פה. ואולם עתה — עתה לא שׂחקתי, כי לא עת שׂחוק היא…

לא שׂחקתי, אך גם לא בכיתי, כי לא נואשתי עוד מתקוה. מה חפץ היחידים האלה, אמרתי אל לבי, לעומת חפץ העם? העם חכם ורב אונים הוא מכל חכם, גבּוֹר ועשיר, ובכל המכות אשר הכוהו שׂונאיו מבחוץ, עוד כוחו גדול לעמוד בפני אוהביו מבפנים, וחכמתו מרובה להוציא אל הפועל, למרות כל המכשולים, את חפצו בארץ אבותיו. הן כזה וכזה עשׂו עוד אחרים מעמי הארץ, לא ברוב חילם ועוצם ידם, כי אם ברצונם הכביר ובעצה ותחבולה, ואנחנו בני ישׂראל, המהוללים ביושר הגיון, בכשרון המעשׂה ובסבלנות — אנחנו לא נוכל עשׂוֹהוּ? אפשר לאמור כן? ואעפ״י שידעתי, כי בדור פלאות כדורנו קשה להבחין עוד בין אפשר לנמנע, שהרי כמה דברים שנחשבו לנמנעים נקרו ויאתיוּ לעינינו, בכל זאת לא נתנני לבי לחשוב, כי גם זה עתיד להיות כאחד מהם, עד… עד שבאה פתאום הבשׂורה המעציבה, המעוררת שׂחוק מכאיב לב, כי לא תתן ממשלת תוגרמה לבני ישׂראל להאחז בארץ אבותיהם. כרעם אדיר, כאבני אלגביש מן השמים הלמה ומחצה הבשׂורה הזאת אלפי לבבות, אך אנכי הוּכּיתי כפלים מידה: כי מלבד שעל פיה נהרסו רגע אחד כל מגדַלי אשר בניתי בדמיוני, עוד היתה בעיני כמשפט מות על רוח בת עמי… היתכן? – שאלתי את עצמי ופני אדמו מבושת – זה שנה תמימה אנחנו מדברים, מתוַכּחים, בונים עולמות ומחריבים, זה שנה תמימה שלא מָשה ארץ אבותינו מפי המון חכמים וסופרים; כמה תקוות טובות, כמה רגשות חמים התעוררו כבר בלב העם, ועד כה – היאומן? – לא עלה על לב איש מאתנו, שקודם כל צריך לדעת, אם חפץ בנו (או להשתדל שיחפוץ בנו) מי שהארץ שלו, לתת לנו אחוזת נחלה בתוכה?!!

עוד הפעם אברהם השוטה. אך עתה לא אנשים פרטיים, לא יועצים אצילים שרגלם האחת חוץ לתחום, כי אם אלפי ישׂראל עם חכמיו וסופריו אשר מקרבו יצאו, העם, אשר על כוחו וחכמתו שׂמתי כל תקוָתי – הוא היה הפעם לאברהם השוטה, ומה אוחיל עוד – – –

                                                                                                 ***

וכן תמו הכתבים האלה…

"שאֵלתי האחרונה – כה נמצא כתוּב בידי המחבר – היתה שאלה לדורות. עליה לא קיויתי עוד לקבל תשובה לא מאת הספרות וסופריה ולא מאת האומה וחכמיה, כי אם מאת הזמן, העושׂה נפלאות גדולות לבדו… ובאנחה עמוקה מלב קרוּע ויגע השלכתי עטי לארץ, ואת כתבי אלה – לאמתחת הכתבים הבּלים ".

ואני אחד העם, בבואי היום להזכיר נשכחות, בהעלותי מתּהוֹם הנשיה כתבים כאלו, שנבראו “בין השמשות”, בתקופת המעבר, לתתם עתה שלא בזמנם לפני הקוראים, – לא לכבודם, ולא לכבוד כותבם אני עושׂה זאת, כי אם לכבוד הימים ההם, רבי העליליה, שבהם נכתבו. ימים כאלה, ימי מבוכה ותנועה, ימי מחשבות גדולות והרגשות חזקות, יקרים הם בחיי עם ועם, כי מהם תצא תורה לדורות רבים אחריהם. על כן ייקר לנו כל רעיון, כל הגה אשר מהם מוצאו, אשר יועיל להפיץ אור על רוחם ותכוּנתם. ימים כאלה היו לנו בני ישׂראל בדורנו לעינינו; “היו” – ואינם עוד… נשתּנו העתים ונשתּנו בני האדם, וגם בעל הכתבים נשתנה עמהם. לא אוּכל אמנם לספּר את כל אשר עבר עליו ואת אשר הגה והרגיש מאז ועד היום; אבל זאת אוּכל להגיד בשמו, כי המקרים אשר ראו עיניו מני אז עשׂוהו למלומד בנסיונות, נתנו צורה חדשה לדעותיו ורגשותיו ושינו את טעמו ומשפטו בדברים רבים, וביניהם – גם בדבר אברהם השוטה. האיש הזה, אשר רדף אז אחריו כצל בלהוֹת, ובשכבו ובקומו, בהקיץ ובחלום, עמד כמו חי לנגדו, – האיש הזה היה לו ברבות הימים לאידיאל גדול בממלכת הרצון והמעשׂה. מפני שבהתבוננו אל מנהגו של עולם נוֹכח לדעת, כי כל זמן שהיה השוטה שוטה, היטיב להלוך נגד החיים לפי תוּמו, ולולא פגע בו אותו פקח אשר עצרוֹ בחצי דרכו וירפה את ידיו בחכמתו; לוּ רץ אברהם הלאה כאשר החל, בתקוה ובטחון, מבלי בקש חשבונות רבים, – אז קרוב להאמין, כי היתה דרכות צלחה, כי “אהנייה ליה שטותיה” ויבצע את אשר זמם בכוח הביטחון הזה עצמו…

ואמנם כן הוא, ומשלים הרבה לדבר יוכל כל קורא מבין למצוא על נקלה, איש איש על פי דרכו: אם תלמיד חכם הוא – בספר התולדה, ואם אדם מן השוּק – בשוק החיים. כי גם פה וגם שם כך היא המדה: לחכמה התפארת וההוֹד, ולבטחון הגדוּלה והגבוּרה; החכמים שוקלים בפלס חכמתם שׂכר כל דבר כנגד הפסדו ואינם זזים ממקומם עד שידעו סוף מעשׂה במחשבה תחלה, ובעוד הם יושבים ומעמיקים חקר, – והנה בעלי בטחון באו, ראו ונצחו"…

בצאת החלק הראשון במהדורא השניה, זה כשנתים, קויתי לראות מיד אחריו גם את החלק השני נגמר בדפוס וכולל כל ״המאמרים שיצאו מתחת ידי בשנים האחרונות״. מפני זה נתתי שם ״הקדמה למהדורא שניה״, אשר ברובה היא מתיחסת לא לאותו החלק שבראשו באה, כי אם להמאמרים שעתידים היו לבוא בחלק שלאחריו. אבל סבּות חיצוניות שנו את הדבר. הדפּסת החלק השני נתאחרה ונמשכה עד כה, ובינתים נתרבה החומר על ידי מאמרים חדשים, שפרסמתי בעת האחרונה, עד שקשה היה עתה ליתן הכל בחלק שני זה, שלא יהיה מרובּה בכמוּתו כפלים כהראשון, ובהכרח נשמטו ממנו הרבה מאמרים — כל אלה שנכללו ב״ילקוט קטן״ ועוד אחדים — אשר יקובּצו בקרוב בחלק שלישי.

והפירוּד המלאכותי הזה בין מאמרים הקרובים אלו לאלו בנושׂאם ומשלימים אלו את אלו, מאמרים שבתקופה אחת נכתבו ונדפסו ורוח אחד מחַיה את כולם, — הפירוד הזה אפשר שיגרום גם הפעם לרבים מן הקוראים — דבר שהורגלתי בו כל־כך! — לגַלות פנים בדברי שלא כהלכה וליחס לי דעות והשקפות שלא היו שלי מעולם. לכן מוצא אני עצמי מחויב להקדים ולהזכיר כאן לאלה מן הקוראים אשר לא הקנתּוּר מגמתם העיקרית, כי אין כאן לפניהם אלא חצי דבר והרבה מן הסתום במאמרי החלק זה מפוֹרש במאמרים שיבואו בחלק השלישי, אשר רובם נתפרסמו בזמן אחד עם אלו ועליהם נסמכתי פעמים רבות ולא חשבתי לנחוּץ לחזור ולאמור מה שכבר נאמר בהם.

ואולם בנוגע לעצם הענינים הכלולים בחלק הזה, אינני רואה צורך להוסיף על הדברים שכבר אמרתי באותה הקדמה הנזכרת למעלה. הדברים ההם עוד לא עבר זמנם ואפשר לראותם כאִלו היום נכתבו… מאז ועד עתה, ביחוד בימים האחרונים, הביאו לנו החיים חזיונות רבים ושונים, אשר אִשרו וקימו בכל תוקף את רוּבּי השקפותי על מהלך העבודה הלאומית בקרבנו, ו״הביאור המעשׂי״ הזה ברור ומַספיק הוא הרבה יותר מכל מה שהפה יכול לדבּר. —

אינני חושב אמנם, כי עתה יפקחו הכּל עיניהם לראות נכוֹחה. רק מי שאיננו יודע כלום מתּכוּנות בני האדם והכוחות המניעים את רוחם — הוא יוכל להאמין, כי טעות שהחזיקו בה רבים תעבור מן העולם מיד כששקרוּתה תתגלה לעיני השמש. לא כך הוא מנהגו של עולם ולא כך יתפּתחו הדברים גם בתוכנו. אבל סוף סוף האמת בוקעת ועולה ולא לעולם אפשר יהיה להסתירה באותן התחבולות הריטוֹריוֹת והתיאַטרליות שפרשׂו מצודתן עלינו בשנים האחרונות.

ובתקוה זו הנני מוסר את הקובץ השני הזה לידי הקוראים ואיני מבקש מהם אלא שיקראוהו בשׂימת־לב. גם אלה מהם שכבר קראו את המאמרים הכלולים בו, כל אחד בעת שנתפרסם בפעם הראשונה, — לא יאַבּדו, כמדומה לי, את זמנם לבטלה, אם ישובו ויקראום פה שנית על הסדר: הרבה ענינים נשכחים ישובו ויתעוררו בזכרונם והרבה דעות ״זרות״, שלא נתקבּלו על לבם לפנים, יהיו אולי נראות להם עתה בפנים אחרות¹.

אחד העם

ווארשא, ז׳ אלול תרס״ג.