¹

ביסדנו היום מכ“ע חדשי זה, אנו עושים, כמדומה לנו, דבר שהשעה צריכה לו ושרבים מרגישים בחסרונו. לא בית מדרש לחכמים אנו מיסדים, שישבו ויפלפלו זה עם זה ויחדשו חדושים, בשביל להגדיל תורה או חכמה לשמה; כי אם לכלל העם אנו מכונים לבנו, שימצא הוא במכ”ע זה מזון נאות לרוחו ודברים הנחוצים לו לדעת, בשביל לגדור פרצותיו ולבנות הריסותיו.

עוד הפעם “לגדור ולבנות”! וכי כל יתר ספרותנו מה עושה עתה, אם לא שגודרת ובונה?

המטרה אחת היא, אבל הדרכים שונים.

בשני דרכים תוכל הספרות לחדור לרוח העם ולפעול על מהלך חייו: אם בהכניסה לתוכו בקולי קולות, בדברים מרעישים ומלהיבים, רגשות וחפצים חדשים, המשנים את הבחירה גם למרות הידיעה או בהכניסה לתוכו לאט, בדברים של טעם ודעת, מושגים ומשפטים חדשים, המשנים את הבחירה בהסכם עם הידיעה.

לפנים, כשהיתה הספרות העברית כלי זיין למלחמת ההשׂכלה, היתה מהלכת בשני אלו הדרכים יחד. באמצעים המושכים את הלב השתדלה לעורר בעם תשוקה ל“אור”, ובאמצעים המרחיבים את הדעת נסתה להביא בגבולו את ה“אור” עצמו, – אור כהה אמנם, אשר אך הגדיל את התשוקה מבלי יכולת למלאותה; אבל בזה היה די לה לספרותנו אז, שכל חפצה היה רק להביאנו לידי הכרת טיב האור, למען נלך ונבקשהו במקורו.

ואמנם הלכנו, בקשנו ומצאנו. שערי ההשׂכלה הכללית נפתחו לפנינו בלי מעצור, וכל דורשיה ימצאוה עתה על נקלה ואינם נזקקים עוד לסרסרותה של הספרות העברית. בדרך הדעת לא מצאה עוד איפוא עניה זו מטרתה נכונה לפעולתה, כי מה בצע בלקטה לנו שבּלים צנומות בשׂדה אחר, ואנו באים לתוכו בלעדיה ואוכלים כדי שׂביעה? אך גם בדרך האחרת, להיות לחצוצרה המריעה בלי הרף בשביל לעורר ישנים, לא יכלה עוד להביא תועלת ממשית, בהיות גם ה“ישׁנים” מתעוררים כבר בלעדיה, מקול המונם של החיים עצמם. ובכן קרוב לודאי, שהיתה הספרות העברית עתידה להפסק מאליה גם במזרח, כמו שנפסקה כבר לפני זה במערב, – לולא נולדה בקרבנו בעת האחרונה שאיפה חדשה: שאיפה לתחיה והתקדמות פנימית, אשר נתנה לספרותנו את הזכות לחיות ולהתקדם גם היא, לא כמלפנים, בתור מעברה לעולם אחר, כי אם בתור חלק עצמי מעולמנו הפנימי.

ובאין זכות בלי חובה, הנה על ידי הזכות הזאת, להחָשב כחלק עצמי מעולמנו הפנימי, הוטלה על ספרותנו גם החובה, ללמדנו דעת את העולם הפנימי הזה: מהלך התפּתחותו של עמנו בכל הדורות, אופני התגלות רוחו בכל מקצעות החיים, מצבו הרוחני והגשמי בכל הארצות בזמן הזה, והקשרים הגלויים והנסתרים שבין כל אלה ובין החזיונות הנראים בחיי העמים הסובבים אותו ובין החוקים השולטים בחיי האדם והחברה בכלל. כי רק בהגָלוֹת לעם את אשר היה והוה והיחס האמתּי שבינו ובין העולם מסביב לו, רק אז יבין מה שיוּכל עוד להיות ויכּיר את מקומו הנאות לו בעולם, ורק אז אפשר שימצא דרכּו ויתוקנו חייו תקון שלם.

אבל את חובתה זאת לא מלאה ספרותנו עד כה. כי “השאיפה החדשה” נתעוררה בעצם וראשונה לא על ידי הכרה פנימית מתוך מחשבה ועיון, כי אם על ידי רשמי מעשׂים מוחשיים שנחקקו בלבבות בלי אמצעי, ועל כן היה הצורך שהורגש ראשונה – לא להעמיד את השאיפה הזאת על בסיס הידיעה, כי אם לחַזק אותם ה“רשמים” אשר הולידוה, למען תתרומם מיד למדרגת כוח חי עושה פרי ולא תשאר לאורך ימים במצב רגש ערירי בלבד; ולכן רואים אנו גם את הספרות העוזרת על ידה מַתחילה פעולתה רק בדרך אחת: בתתה “אֶל חכּה שוֹפר” כדי להרעיש את הלבבות ולעורר את הכוחות הנרדמים.

ואמנם אין להכחיש, כי בדרכה זו נראתה פעולת הספרות על העם, אם מעט ואם הרבה; אבל גם זאת אי אפשר להכחיש, כי עד שהיתה טרודה לעורר את הכוחות הנרדמים, נרדמה המחשבה בקרבה ונתדלדלה הדעת מאד, ואם יאמר אדם לירד לעמקם של חיי עמנו, לשוא יבקש עזר בספרותנו עתה, כי לא ימצא כמעט בלתי אם ידיעות שטחיות ומשפטים פורחים באויר, הנקנים ב“מסירה”, בלי יסוד נכון ובלי בחינה והכרה ברורה ועל כן לא יפלא הדבר, כי רבים בקרבנו התחילו סוף סוף להרגיש מעין “ריקוּת” פנימית. המוח העברי, שהורגל בעבודה, לא יוכל לנוח ימים רבים. כבר נלאינו להתרגש ולהתלהב והננו רוצים גם לדעת ולהבין. סימן-השאלה הגדול, אשר נראה על פני היהדות בשני הדורות שלפנינו ואשר הסתתר אחרי כן בעב הענן, חוזר ונגלֶה מעט מעט מתוך הערפל, ופחדו מפיג שכרון רגשותינו ומכריחנו להתבונן בעינים פקוחות ובדעה צלולה על כל פרטיו: מה היא “עצמוּתנו” הלאומית ההיסטורית, שבשבילה או בסבּתה אנו נלחמים עם כל היקום זה אלפי שנה? מה הם חיינו ההוים בכל ארצות פזורנו, באיזו מדה חיינו הם באמת ובמה הם צריכים וסובלים תקון? ועל כל הכל ומתוך הכל – שאלת העתיד: אם, איך ומתי נגיע אל ה“חוף” המקוּוה, למרות ה“שטף” העז, הקורע אותנו אברים אברים ונושׂאם אחד אחד ל“ים הגדול”?

השאלות הכלליות האלו, המתחלקות כל אחת להמון שאלות פרטיות, מנקרות עתה במוחו של כל איש ישראל שיש לו מוח בקדקדו. וכל אלה אשר לא יוכלו להסתפק עוד בדחיה בקש או בפרזא משכּרת, אשר יבינו, כי לא “על רגל אחת” אפשר למצוא את “חידותינו” הנפלאות – רק אלה יתאוננו על חסרון מכתב עתי חדשי בספרותנו. כי רק מכ"ע חדשי, שאין השעה דוחקתו, מסוגל לחדור מעט מעט למסתרי חיינו, לקבּוֹץ על יד את “מפתחותיהם” המפוזרים בזמן ובמקום, לברר כל חזיון וכל שאלה מכל צדדיהם השונים, ולקרבנו ככה יותר ויותר אל התכלית הנרצה: לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכוון עתידותינו בתבונה.

–––––

המחשבות האלה הן שעוררונו לנסות כוחנו בהוצאת הדבר הזה לפעולה. אם נצליח לברוא באמת את האורגן המבוקש? – לא בנו הדבר תלוי, כי אם בחכמינו וסופרינו. אנחנו מצדנו נעשה כל מה שבכוחנו. היעשו כן גם המה? –

ועל כן לא נחשוב לאפשר להבטיח מראש הבטחות מוגבלות בנוגע לתכונת העניינים שיבואו במכ"ע זה, ונסתפק בהציענו בזה בדרך כלל רק ראשי הענינים שאנו חפצים לתת בו.

א) פרקי חכמה, אשר יתנו מושגים נכונים מחזיונות נכבדים שונים – דתיים, מוסריים, חברתיים, ספרותיים וכו' – המתיחסים לחיי עם ישראל והתפּתחות רוחו מימי קדם ועד עתה. הגדר הכללי הזה מקיף, מצד אחד, פרקים רבים מן המדעים הכלליים (מתולדות עמי הקדם, מתולדות הקולטורא, מחכמת הנפש, המוּסר, החנוך, ויֶתר “מדעי הרוח”), במדה שהם נכנסים לגבול היהדות ומאירים את החשכה בפנות שונות מחיינו ותולדותינו; ומצד אחר, מוציא הגדר הזה מן הכלל מחקרים ידועים הנכנסים בחוג “חכמת ישראל” (כמו דקדוקים בספרים קדמונים ובפרטי חיי מחַבּריהם, וכיוצא בזה), שאינם מוסיפים כלום על “ידיעת עצמנו” ואינם ענין אלא למספר קטן של העוסקים בפילוֹלוֹגיא, בּיבּליוֹגרפיא וכו'. להגביל בדיוק שני הצדדים האלו אי אפשר. אבל לחכמים – ואנו מקוים, כי רק עמהם יהיה לנו עסק בזה – אין גם צורך בהגבלה מדויקת. כי מדעתם יבינו, בשימם לב לתכונת מכ"ע זה, איזה חומר מכל מקצוע יאות לו, ובאיזו צורה.

ב) “פוּבּליציסטיקא” – מאמרים על דבר המצב השׂכלי, המוסרי, האֵיקוֹנוֹמי, המדיני וכו', של עמנו עתה בכל הארצות, אשר ישתדלו לברר בירור מספיק כל החזיונות הטובים והרעים כמו שהם, בסבּותיהם ותוצאותיהם, ועל יסוד בירור כזה – להורות כפי היכולת גם את הדרכים לשינויים ותקונים טובים. לנושׂאי מאמרים כאלה יוכלו להיות: אם חלק ידוע מן העם (מדינה, עיר, עדה, חברה, מפלגה וכו'), או ענף ידוע מן החיים (החנוך, מוסדות הצבור, מקורי הפרנסה, תכונות מוסריות וכו'), במקום אחד או במקומות שונים. אך בין כך ובין כך, העיקר למטרתנו הוא בירור מצב החיים הפנימיים בעוד שבירור היחס החיצוני של העמים אלינו, שהורגלו סופרינו לטפל בו בחבּה יתרה, אינו נכנס בחוג עבודתנו אלא במדה הדרושה להבנת החזיונות הפנימיים.

ולדאבון לב, יש נחיצות להוסיף עוד בזה – מה שהיה צריך להיות דבר מובן מאליו – כי לא כל “בעל לשון” מוכשר לכתוב גם “מאמרים”, כי הפובליציסטיקא, בהיותה חכמה ומלאכה כאחת, דורשת מאת העוסקים בה – לא פחות (או עוד יותר) מן הספרות המדעית – השכלה כללית רבה, כשרון וטעם ספרותי, ואין צריך לאמור ידיעה רחבה בפרטי הנושׂא של כל מאמר וביסודי-החכמה המתיחסים אליו.

ג) בקורת. בשם הזה משתמשים אצלנו על הרוב רק במובנו המצומצם: משפט ספרים חדשים. אבל מטרתנו אנחנו תביאנו להרחיב את המושג הזה עד לגבולו האמתי: משפט רוח האדם ופרי עבודתו ביחוסם אל האמת (בקורת הגיונית), אל הטוב (בקורת מוסרית) ואל היופי (בקורת אֶסתיטית). במובן הזה נופלים תחת הבקורת לא רק ספרים, כי אם גם כל הרעיונות והמעשים, חדשים גם ישנים, שעשׂו, עושׂים או יכולים לעשׂות רושם בחיי העם והלך רוחו, ושעל כן ראויים וצריכים הם להבחן משלשת הצדדים הנזכרים, אם שלשתם יחד, או מאחד או שנים, הכל לפי הענין. אלא שהספרים מסוגלים ביחוד שתתָּלה בהם הבקורת הכללית, בתתם לה על הרוב יכולת להביא במשפט רעיונות ומעשים רבים ביחד ולהראות את הקשר שביניהם ואת היסודות המשותפים להם. מאמרי בקורת כאלה נקבל בחפץ לב, ובלבד – חבל על שגם פה אנו מוכרחים להוסיף דבר שהיה צריך להיות מובן מאליו – ובלבד שיהיה כוחם יפה לא רק בעקיצות ומהתלות, אלא ירדו באמת לעומק הנושא ויאירו אור על כללו ועל פרטיו, בדעת, בטוב טעם, ובסגנון הראוי לכל ענין, לפי תכונתו וערכו העצמי או ההיסטורי.

ד) “בללטריסטיקא”. היצירה הפיוטית, בהגשימה חזיונות החיים, שאלותיהם וחוקותיהם, בצורות מוחשיות יפות, פועלת היא ביותר על רוב בני אדם ומוכשרת לחרוֹת כל אלה על לוח לבם ולעוררם למחשבות והתבוננות, יותר הרבה ממשׂא ומתן עיוני מָפשט. ספּוּרים טובים מחיי עמנו בעבר ובהוה, אשר יתנו ציורים נאמנים ממעמדנו בזמנים ובמקומות שונים, או יכניסו איזה קו-אור באיזה מקצוע אפל של “עולמנו הפנימי”, יביאו על כן תועלת רבה להתעוררות המחשבה והרחבת הדעת הלאומית בקרבנו, ומכוּוָנים איפוא למטרתנו לא פחות מן המחלקות העיוניות המנויות למעלה. ואולם היצירה היפה שאין בה אלא יפיה, המעוררת תנועת הרגש לשם לענוג בלבד, היא אף היא יש לה מקומה וערכּה בצד ידוע מחיי האדם; אבל במצבנו עתה, אנו חושבים, שאין לספרותנו הדלה לפזר מעט כוחה לדברים כאלו, בעוד שענינים יותר נחוצים ומועילים דורשים תפקידם וכוח אין. מן הטעם הזה אפשר שימעט מספר השירים במכ“ע זה. אחרי כי רוב משוררינו עתה אינם הולכים בדרכו של יל”ג, לאַחד את השירה עם המחשבה על דבר חיינו וצרכינו המרובים. ופואֶזיה בלבד, השתפּכוּת הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במדה מַספּקת.

אם על המחלקות האלה נוסיף עוד איזו השקפות פריודיות על החזיונות החדשים בחיים ובספרות, תהיה לנו תכנית מכ“ע זה כמו שעלה במחשבה לפנינו. אך, כמו שכבר אמרנו, בחכמינו ובסופרינו הדבר תלוי, שתצא מחשבתנו לפעולה בטהרתה ובשלמותה. חכמינו יואילו נא לעשות כמתוקנים שבחבריהם מאוה”ע, החושבים להם לחובה לצאת מעת לעת מארבע אמותיהם ולדבּר אל העם בשׂפה ברורה על איזה ענין חשוב שיש בו צורך ותועלת לרבים; בעוד שחכמי ישראל על הרוב סגורים ומסוגרים בכתלי בית מדרשם, כל אחד מבקש רק לגלות נסתרות במקצוע הפרטי שלו, ואת העם ואת צרכיו לא יזכרו ולא יעלו על לבם. וסופרינו, כלומר אלה מהם המזוינים באמת בכל הדברים הדרושים לעבודה ספרותית הגונה, יחדלו נא מלהצטדק (כאשר הם עושים זה כמה), כי על כן מעטה ודלה עבודתם, באשר אין “מרכז ספרותי” מיוחד לבעלי דעה וטעם, שבו יוכלו להשמיע דבריהם הרחק מכל השאון וההמולה של החיים היומיים. הרי לפניהם בזה “מרכז ספרותי” המבקש למשוך אליו רק סופרים בעלי דעה וטעם, וכל מי שרוצה ויש לו הידיעות והכשרונות הנחוצים לזה – יבוא נא ויעבוד עמנו כנפשו וכלבבו.

כן, “כנפשו וכלבבו”! כי בלי שום משֹא פנים יתן “השלח” מקום תמיד לדברים הנאמרים בדעת, בלב תמים, שלא על מנת לקנטר. בזמננו אמנם הורגלו לחשוב, שכל מכ“ע מחוייב להביא עמו מראשית ברייתו תורה שלמה, תשובות מזומנות על כל השאלות הראשיות, וכל מה שידובר בו צריך שיהיה לפי התורה הזאת של ה”רדַקציא“. אך הן מלבד שבמכ”ע עברי דבר זה אי אפשר, מאותו הטעם הפשוט, שאין לשום מפלגה כוחות ספרותיים הגונים במדה כזו, שתהא יכולת בידה “להתמלא מחוליתה” ולא תצטרך לעזרת סופרים מחוצה לה, – מלבד זאת, עוד הדבר צריך עיוּן, אם המנהג האירופי הזה מנהג כשר הוא, המיוסד בהגיון ישר ומתאים לדרישת האמת והצדק. ה“רדקציה” היא סוף סוף רק שם מפשט, אשר תחתיו יסָתר רדקטוֹר בשר ודם פשוט, בעל השׂכלה מרובה או מועטה, אך בכל אופן לא נקי משגיאות, ככל האדם, ואם בעל נפש הוא, הרי עליו להודות בלבבו, כי דעתו אינה מכרעת יותר מדעת שאר בני אדם שאינם נופלים ממנו בהגיון וידיעה. חובתו היא אמנם להשגיח על טוב טעם ודעת, להרחיק כל דבר המתנגד לחוקי המוסר והלכות דרך ארץ ולשפוך על האוֹרגַן הנערך על ידו רוח כללית אחת, בנוגע לצורתו ותכונת עניניו, באופן שיהיה באמת מעין בריה “אוֹרגנית”, ולא קופת הרוכלים שכל מיני סחורה בה. אבל כל זה אינו נותן רשות לנעול דלת בפני מי שיהיה, הבא להגיד בקהל דברים הראויים להשמע, ולו גם מתנגדים ל“דעת הרדקציא”, שאינה אף היא אלא דעת יחיד או יחידים. אלה האחרונים, הרדקטור ועוזריו, אם יש להם באמת דעה אחרת ויכולים לברר אמתוּתה בראיות, יפשיטו מעליהם את אדרת כהונתם וידברו דבריהם בשמם הפרטי, ככל יתר הסופרים, והקהל ישפוט, דעתו של מי מתקבלת יותר על הלב. אך המנהג לדבּר בשם הרדקציא ולתתה לשופטת רמים על כל ענין, כאִלו אין דבר נעלם ממנה – המנהג הזה לא נברא אלא בשביל להטיל אימה על הצבּור ולא יביא טובה לבקשת האמת.

אם תישר הדרך הזאת בעיני הקוראים או לא – בכל אופן טוב שידעו מראש, כי בה ילך “השלח” למען ישפטוהו במקרים כאלה על פי דרכו.

¹

לפני שנתים, כשעלתה המחשבה בלבי לקבץ את נדחַי, את מאמרי המפוזרים בכה“ע ומאספים שונים, ולהוציאם כולם בקובץ אחד, הרגשתי בי אמנם, כי במחשבה זו צפונה מעין “נבואה קטנה”, שהנני עומד בחיי הספרותיים על מפתן תקופה חדשה, אשר שונה תהיה תכלית שנוי מתקופת המאמרים ההם; אלא שקרני בזה מה שקרה לקריסוּס המלך בשעתו: טעיתי בפשט הנבואה ודרשתיה להנאתי. בזאת – חשבתי אז – יבּדל העתיד מן העבר, שעד כה פזרתי, ומעתה אכַנס; עד כה היו מחשבותי ודברי קשורים תמיד בצרכי השעה, ומעתה אעזוב חיי שעה ואעסוק בחיי עולם; לא אוסיף עוד לבזבז חיי רוחי “פרוּרים פרורים”, אלא אתכנס בתוך נפשי, אקבץ מעט רכושי הרוחני למקום אחד, ובסתר חדרי אעבוד את ספרותנו עבודה אחת שלמה וארוכה, שתתן לי רשות לחלום על דבר “חלק לעולם הבא”. ומתוך שכך פירשתי לי את העתיד, נחשבתי בעיני מני אז כאיש חיל שעזב את המערכה ונפטר מחבריו לזמן בלתי מוגבל, ולא יספתי עוד להשתתף בעבודת המאספים וכה”ע שהייתי מצוי אצלם לפנים.

עתה הנה נבואת לבי נתקיימה: תקופה חדשה החלה באמת בחיי הספרותיים והיא שונה תכלית שנוי מזו שקדמה לה, אבל – בהפך מפירושי. תחת אשר לפנים הייתי כותב לתיאבון, בשעה שרציתי ועל מה שרציתי, הריני עתה מחוייב לכתוב בשעה שאחרים רוצים ועל מה שהם רוצים; “הריני מחויב”, לא מפני שזה באמת מחובת עורך מכ“ע חדשי להרבות שיחה עם הקוראים – צאו וראו כל כה”ע החדשיים אצל אוה“ע ותמצאו אך מעט מאד שבהם העורך עובד גם עבודת סופרים – כי אם מפני שבמצבי עתה יש רשות ויכולת בידי אחרים לכוֹף אותי על זה באמצעי פשוט וקל: עומדים וכותבים “מכתב גלוי” אל העורך, לשימו במכ”ע שלו; ואם אך כתובים הדברים בסגנון ספרותי הראוי להתקבּל, הרי מחויב הוא לתת להם מקום, וממילא מחויב הוא גם להשיב.

ואמנם, אך צעדתי צעד אחד על דרכי החדשה, והנה –“מכתב גלוי אל אחד העם”². ולא עוד אלא שבעל המכתב בא בטענותיו לא כאיש פרטי, כי אם כשליח צבור: “בתור אחד מצעירי הדור שיודע את אשר בלבבם”.

לא זאת היא הפעם הראשונה שמזמינים אותי לדין לפני “דעת הקהל”; כמעט כל מאמר שיצא מתחת ידי עורר עלי בזמנו “מלחמה בשערי כה”ע", וגם “מכתב גלוי אל אחד העם” הוא דבר שכבר היה לעולמים פעם ושתים. אבל אז, כשרציתי – וזה היה יוצא מן הכלל – נמצאתי לבעלי דיני, וכשרציתי – וזה היה הכלל – הייתי כלא שומע. עתה אין הדבר כן. עתה הם נכנסים לתוך רשותי ומשמיעים טענותיהם בפני, ואם ברצון או באונס – עלי לשמוע ולהשיב דבר.

–––––

וכבר בשורה ראשונה שכתבתי בתור “עורך” נתתי מקום לבעל דיני להתרעם. כי אמרתי: “ביסדנו מכ”ע חודשי, אנו עושים, כמדומה לנו, דבר שהשעה צריכה לו"³. “כמדומה לנו”? – וכי מה זה עורך האומר “כמדומה”? עורך בישראל “צריך שילך לבטח דרכו”, שיהיה ההר נדמה לו כשׂערה והספק כודאי; בקולות וברקים “יופיע” וכאלהים אדירים יקרא: “אנכי”… “צריך הוא שידע שהדבר אשר הוא עושה דרוש להעשות”.

ואני – לא אכחד – איני יודע! כלומר, יודע (או מאמין) להעשות; אבל איני יודע, אם מה שאני עושה עתיד להיות אני אמנם, שהדבר, באותה צורה שתארתיו שם, דרוש אותו דבר שדרוש להעשות, שהרי כמה דברים נעשים בקרבנו, שהכל יודעים, כי דרושים הם להעשות, ולבסוף מתגלה, כי מה שעשׂוי אינו דרוש ומה שדרוש אינו עשׂוי. ואיני יודע כמו כן, אם בכלל, במצב עמנו עתה, יכול אדם מישראל להתחיל באיזו פעולה לאומית בלב סמוך ובטוח, כי מעשיו יהיו רצויים כמו שכוָנתו רצויה. וגם זאת איני יודע, אם באשר “מרובים צרכינו”, חובה עלינו שתהיה “דעתנו קצרה”, לבלתי הבין, כי צורך ויכולת אינם שמות נרדפים. ועם זה “כמדומה לי”, שבשביל שיתעורר אדם לנסות כוחו בעשית דבר הדרוש להעשות, אין מן ההכרח כלל שיעצום עיניו מראות כל מכשול וילך “לבטח דרכו”; אדרבא, מי שלבו מסוּר באמת לדבר זה שהוא בא לעשׂות – הוא אינו אומר: הריני עושה מפני שבודאי אעשה נכונה, אלא כך הוא אומר: הריני עושה, אע"פ “שספק הוא אם אעשה נכונה”, כי שוה גם הספק לאַבּד זמן וכוח בעבורו.

ואולם, את חטאי זה, שאני מבחין בין ספק לודאי, היו “צעירי הדור”, כנראה, נושאים לי ברחמים, לולא מצאו בי עוד חטא אחר, הגדול בעיניהם מנשוא: כי הנני מבחין גם בין אפשר לנמנע.

הדבר כפשוטו וכמשמעו, אלא שדורש הקדמה קטנה.

האידיאַל הקיצוני, כלומר, מטרה אשר אליה נשאף והיא רחוקה ממנו וגדולה מכוחנו בהוה, – הוא אמנם תנאי הכרחי להתפתחות רוח האדם, בעוררו בקרבו את הרצון לטפס ולעלות מעלה מעלה, בלי הרף ובלי ליאות, עד מקום שכוחו מגיע. אבל גם זה תנאי הכרחי הוא להתפתחות האדם, כי לאחר שנתעורר רצונו ועבר לפעולה, לא ישגה עוד תמיד בחזיון אותה העת הרחוקה שבּה יגיע לקץ תכליתו. העולה בסולם, אע"פ שנתעורר למעשה זה מחפצו להגיע לראש הגג, אינו נותן עיניו בשעת מעשה אלא בשתים שלוש שליבות הקרובות לזו שהוא עומד עליה, וכשהגיע למקומן מגביה עיניו עוד מעט, וכה הולך ומרים מבטו, הולך ועולה, עד שמגיע למקום חפצו האחרון, שהיה במחשבה תחלה. אבל אם בראשית עליתו נושא עיניו עד לקצה הסולם מלמעלה, הרי הוא מסַכּן בעצמו לנפול אחורנית ארצה. גם האידיאַל הקיצוני יפה לאדם, כל זמן שהוא דן עם לבו, איזוהי דרך ישרה שיבוֹר לו בחיים, – אז מה טוב חלקו, אם תתעורר בתוך לבו התשוקה לאיזו מטרה גבוהה, אשר תמשכהו אליה בחזקה וככוכב נוצץ ממרחק תאיר לו רגע אחד את דרכו לכל ימי חייו, וידע מעתה לאן הוא הולך וּלמה הוא עמל. אבל מכיון שמלא האידיאַל את תעודתו זו, והאדם יוצא לפעלו לכבוֹש לו את דרכו, הנראה לו בחזון, בין המון הכוחות המתנגשים בחיים, אשר יעצרוהו במהלכו על כל צעד ולא יתנו לו לפסוע פסיעה גסה, – אז מוטב לו שיסיר מלבו את המחשבה התמידית על דבר המטרה האחרונה, הרחוקה ממנו מרחק רב ביותר, וישים עיניו באיזו נקודה יותר קרובה אליו, שבאמצע הדרך, באיזה “אידיאל זמני” העומד על גבול האפשרות בהוה. כי רק אידיאל כזה יוכל להיות כוח מניע תמידי למעשים פרטיים וקטנים, אשר סוף סוף מהם מורכבים החיים; ורק בסולם של אידיאלים כאלו, העומדים זה למעלה מזה, יכול אדם להתרומם עד קצה מטרתו, בהיות לנגד עיניו תמיד רק האידיאַל היותר קרוב אליו, לפי מצבו בכל עת. אבל אם יאמר לשווֹת לנגדו תמיד בכל מעשיו אותו האידיאל הקיצוני, סופו שיקוץ בעמלו אשר הוא עמל להתקרב אליו, בראותו כי פסיעותיו הקטנות כאין הן לעומת המרחק הרב, ותחת לפעול פעולה ממשית, ישגה וינַקר כל ימיו בחזיונות לבו וישאר עם זה בשפל מצבו לעולם.

כל נפש בריאה, בין של איש פרטי ובין של עם שלם, יש לה אותה סגולה בטבעה, שמאוייה הקיצונים מתחבאים באיזו פנה נסתרה בשעה שהיא משקיעה עצמה בעבודה המעשית. אין לך אדם נלבב ולא אומה נאורה שלא התנשאה רוחם באיזה זמן לאידיאלים גדולים לאחרית הימים ולקץ כל המעשים. אבל אחר עת ידועה של התרגשות ושאיפות בטלות, אחר שהאידיאל האיר את הדרך והעיר את הרצון, מַתחילה הפעולה, ההליכה המעשית בדרך המובילה אל המטרה. ומיד נראה לאין, כי בין ראשית הפעולה עד סוף המטרה המרחק רב כל כך, עד שאי אפשר כלל לאמור, כי זו היא אמצעי להשגתה של זו; מפני שהקשר בין שתיהן אינו אלא על ידי שלשלת שלמה של “מטרות” שבינתים, שהשגת כל אחת תלויה בהשגת זו שקדמה לה וכל אחת נעשית אמצעי להשגת זו שאחריה, ושרק חלק קטן מהן, רק קצה השלשלת, מונח בגבול האפשרות בהוה. כוח ה“הסתגלות” לתנאי החיים יביא אז את האדם ואת העם להשפיל עיניהם הרבה מעלות למטה, עד “הנקודה המונחת על גבול האפשרות בהוה”. והנקודה הזאת תמשוך אז אליה את הלבבות, כאִלו היתה היא מטרה לעצמה, והשׂגתה תהיה להם ל“אידיאל זמני”. האידיאל הקיצוני, הרחוק, יורד אז למדור התחתון שבלב. שמשם יעלוהו לפרקים בשביל להשתעשע בו ברגעי מנוחה; אבל על שדה העבודה ישלוט אחיו הקטן ממנו, ה“צר” והמוגבל, עד בוא קצו, כלומר עד שיושׂג ויחדל מהיות עוד אידיאל, ומקומו יקח אחר, גבוה עליו מעלה אחת, וכן הלאה והלאה.

כך הדבר נוהג בנפש בריאה, ואלמלא סגולה זו, לא היינו רואים אנשים ועמים מתרוממים מעפר עד מרום ההצלחה ע"י עבודה תמידית ופסיעות קטנות במשך זמן רב.

אבל לא כך הדבר נוהג בנפש חולה כנפש אומתנו האומללה. בחוזק יד ניטלו ממנה הדברים היותר עיקריים בחיי עם, שאי אפשר היה לה להסיח דעתה מהם אפילו לשעה קלה, להתיאש מישועה קרובה בשביל לילך בדרך הארוכה של עבודה מַתמדת ונמשכת לאט ממטרה למטרה. ובהיותה מלאה תמיד אידיאלים קיצונים, התרגלה לָבוּז למטרות קטנות ולא מצאה חפץ בפעולות לפי כוחה, כי אם שאפה רק לגדוֹלות שאין להן תפיסה בחיים ובמציאות ובאין לאל ידה להגשים את השאיפות האלה באיזה מפעל ממשי, יצאה ידי חובתה “באמירה בעלמא” ולמדה להשׂבּיע נפשה השוקקה בדברי חזון וחלומות בלבד; עד כי ברבות הימים אבד לה כל יחס וכל שווּי-ערך בין האידיאל ובין הפעולה, בין הצורך שבדמיון ובין היכולת שבמציאות; אדרבא, כל מה שהיכולת המעשׂית הלכה ונתמעטה, כן הלך וגדל הצורך האידיאלי וכן גדלה גם ריקנוּתו ואפיסת כוחו להביא את העם לידי פעולה כל שהיא…

ומחלה זו, השולטת בעמנו מדור דור, לא תרפּנוּ גם עתה, אע“פ שבהשקפה ראשונה נראה כאִלו נתעורר העם (או לפחות חלק ממנו) מחלומותיו היפים והקיץ וראה כי ריקה נפשו. “עת לעשות!” אנו שומעים זה הרבה שנים מכל עבָרים, ביחוד במחנה “צעירי הדור”, –ומעשה לא יֵעשה, או אם יֵעשה, לא נוּכל, בהביטנו אל מראהו, לעצור בעד המחשבה העולה על לבנו: נוח לו שלא נעשה משכּך נעשׂה… וזה מפני שגם אחר הקריאה הגדולה נשארנו בשמי-השמים, מעון הבטלה וההנאה מזיו השכינה, וגם את מעשׂינו נעשׂה כשאנו מרחפים בענני שחקים, ואין בנו כוח להתגבר על הלך רוחנו ולירד לעולם העשׂיה השפל, כדי להתבונן איך בני אדם שם עושׂים מעשׂיהם ומצליחים, איך הם מפשפשים בכוחותיהם, לדעת מדת יכלתם מה היא בכל עת, ולפיה מצמצמים את צרכיהם וקובעים להם מטרות קרובות, למען תהיה אחרית ותקוה לפעלם… כל זה רחוק מאתנו כשהיה, ועל כן, תחת להִשָפל בעינינו על יכולתנו הדלה, אנו מתגאים בצרכינו הגדולים ורואים בהם סימן יפה לנו, סימן לנפש רחבה ו”מבט רחב"…

חלק חשוב מן האידיאל הגדול של “תחית ישראל” הוא בלי ספק – תחית שפתנו וספרותנו: שתהיה לשוננו חיה בפינו ומסַפּקת לכל צרכינו, וספרותנו מלאה ושלמה בכל המקצועות שאומה בת תרבות זקוקה להם למזונה הרוחני. אבל יחד עם זה הרי כולנו יודעים, שלשוננו היא לע“ע רק חצי לשון וחסרה היא כמה מושׂגים ובטויים, שבלעדיהם אין כל תקוה לספרותנו להגיע למדרגת ספרות חיה וכללית אשר לא יחסר כל בה; כולנו יודעים כמו כן, כי אין לנו בזמן הזה בין הכותבים עברית “חכמים כוללים”, שיעשירו ספרותנו במחשבות עצמיות ומקוריות באיזה מקצוע מן ההשׂכּלה האנושית הכללית; כי כל ה”עושר" שהשפיעה עלינו ספרות ההשׂכּלה לא היה אלא “לקט שבלים צנומות בשׂדה אחר”, המעורר “חמלה” בלב איש אירופי “שאכל כדי שׂביעה”; וכי – וזה העיקר – כל זמן שלא ישתנה מצב חיינו כולו עד היסוד, מבחוץ ומבפנים, לא תהיה לשוננו מגַדלת חכמים וסופרים על ברכיה, בבתי ספריה ובבתי מדרשיה, – אי אפשר להאמין, שישתנה גם מצב ספרותנו במדה מרובה כזו, עד שתוכל “לרוות כל הצמאון של הדור החי” (כלשון בעל המכתב) בכל ענפי החכמה, המחשבה והיצירה, ולא יצטרכו עוד בני ישראל לספרות עם אחר. התחיה הגמורה של הלשון והספרות היא איפוא, כאמור, רק חלק מן האידיאל הגדול של תחית האומה בכלל, חלק התלוי במצב הכל ושהשׂגתו בפועל אפשרית היא על כן רק בהשׂגת הכל.

ואם כן, כשאדם בה עתה וקורא: עד לעשות לספרותנו! – אם לא בא לידי כך מתוך שעמום אידיאלי בלבד או מסבות אחרות יותר “ארציות”, אלא התבונן תחלה במצב הדבר כמו שהוא ובתנאי החיים המגבילים אותו ורוצה באמת להביא תועלת כפי כוחו, – הרי לא יתן לקריאתו צורת “שופרו של משיח”, לאמור: גאולה אני מביא לספרותנו ועת תחיתה הנה באה; אחרי כי יודע הוא, שהאידיאל הקיצוני הזה לא בידנו הוא עוד עתה, וביחס אליו כל מעשׂינו כאָין. ועל כן הוא משפיל עיניו וקובע לו מטרתו “באמצע הדרך”, בנקודה הנראית לו “על גבול האפשרות בהוה”, ואליה ישתדל לכון את המעשים ולמשוך לב העושׂים.

ואיזוהי הנקודה שעל גבול האפשרות בהוה בנדון זה?

הספרות העברית הולכת ונעזבת, הולכת ודלה. מה משני אלה הסבּה ומה המסוּבּב – קשה להבחין. אבל זה ברור, כי שניהם קשורים זה בזה ואי אפשר לתקן האחד מבלי תקונו של השני. אם תשאר הספרות דלה וריקה, תֵעזב מבניה יותר ויותר, במדה שההשכלה הכללית בלשונות אחרות מתפשטת ביניהם; ואם תֵעזב ספרותנו מכל בעלי השכלה וכשרון, תתדלדל יותר ויותר עד שתמות מיתת הזִקנה, מאפיסת כוח וליח, מבלתי יכולת עוד למלאות איזה צורך אמתי בחיי העם (“איזה צורך” אמרתי, כי באמת, בשביל שתמצא לה בריה חיה, תהיה גשמית או רוחנית או חברתית, מעמד איתן בחיים, די לה שתמלא אך צורך אחד אמתי, ואין דורשים ממנה שתהיה “ידה בכּל”. ומי כדורנו, דור חלוקת העבודה, יודע ומבין זאת!). – התקון האחד הכולל את שניהם יכול איפוא להיות רק זה: שכל אלה השרידים מבעלי דעת וכשרון, אשר בנס הם עומדים עוד בגבול ספרותנו וחפצים בקיומה, יחגרו שארית כוחם להעשירה בתוכן ממשי שיש לעמנו בו צורך אמתּי, ולהלביש תוכן זה גם צורה נאותה, שתהא דעת בני תרבות נוחה הימנה ולא ירגישו אוֹדם של בושה בפניהם בקראם בספר עברי ובדמוֹתם אותו בדמיונם לספרים ממינו בלשונות אחרות.

ואיזהו תוכן ממשי שיש לעמנו בו צורך אמתּי ויש לספרותנו יכולת להמלא ממנו עד כדי למלאות הצורך במדה מספקת?

צורך יש אמנם לעמנו בודאי, כלכל שאר העמים, בכל ענפי המדע והספרות, אף אם אין להם צד נגיעה בעניני היהדות. אבל ביחס להספקת צורך זה, הרי ידענו, שאין כוחה של ספרותנו אלא בלקט שבלים צנומות – דבר שהיא הולכת ועושׂה זה כמה ולא רכשה לה על ידי זה לא ערך פנימי ולא כבוד וחבּה בלב העם. מפני שבלקט כזה אין צורך אמתּי לעם בכללו, כי אם רק צורך לפי שעה לאותם הבחורים העניים בחדרים וישיבות, אשר יתפרנסו על ידו בצמצום עד שיצאו לחירות. אך “הדור החי”, שאינו מסתפק בשבלים צנומות, במה תמלא את צרכיו הוא להשכלה כללית עד שיאמר די?

אבל לאשרנו, יש לעמנו, מלבד הצורך להשכלה כללית שהוא משתתף בו עם שאר העמים, עוד צורך אמתּי לדבר אחד מיוחד לו, והוא – ידיעת עצמו. ואל נא תהי ידיעה זו – במובנה הרחב – קלה בעינינו, לא מפאת חָמרה ולא מפאת צורתה. מפאת חָמרה כוללת היא לא רק ידיעת חיי עמנו ומעשיו, בתור עולם נבדל ובודד לעצמו, כי אם גם “היחס האמתּי שבינו ובין העולם מסביב לו”, “הקשרים הגלויים והנסתרים שבין חזיונות חייו וצרכיהם ובין החוקים השולטים בחיי האדם והחברה בכלל”, כלומר, אותם “הצרכים האנושיים” עצמם וכל חזיונות הקולטורא והשאלות המניעות את הרוחות מימי עולם, רק מצד יחוסם אל היהדות ויחס היהדות אליהם (כי הן קשה למצוא חזיון נכבד, או שאלה נכבדה, בחיי האדם והחברה, שאין להם שום יחס לחיי היהדות בהוה או בעבר). ומפאת הצורה – אין צריך לאמור, שחומר כללי ורב-ענפים כזה נותן מקום לכל הצורות הספרותיות שבעולם: מדעיות, ספוריות, שיריות, פּוּבּליציסטיות וכו'.

והספקת הצורך הזה על ידי ספרותנו במדה הדרושה, לפי מושגי הדור החי, הוא דבר שנוכל לחשוב, כי אינו יוצא מגבול האפשרות. ואע"פ שגם בשדה זה הרבו עד כה אחרים לעבוד יותר ממנו וספרויות אחרות יותר מספרותנו, בכל זאת יש לנו רשות לקוות, כי היתרון הגדול אשר לנו על אחרים, בהיותנו לא רק יודעים את היהדות ידיעה למוּדית, כי אם מרגישים את עצמוּתה ותכוּנתה הרגשה חיה, והיתרון אשר להעברית על לשונות אחרות, בהיותה הלבוש הטבעי של היהדות, שבּו נולדה וגדלה והאריכה ימים, – כי היתרונות האלה יהיו בעזרתנו להגיע בעבודה זו, בהקדישנו לה כל כוחותינו, למדרגה גבוהה, לברוא גם בריאוֹת מקוריות ולצור צורות חדשות, באופן שברבות הימים תשוב ותהיה הספרות העברית למקור חיים לרוח ישראל, כמו שהיתה בדורות שעברו, ולא יבוֹשו בה גם צעירי הדור הנאמנים לעמם, אם כי לא תספיק לכל שאר צרכיהם.

האדם בצורתו היהודית – זה הוא איפוא, לפי מצבנו עתה, הנושא היחידי לספרותנו, אשר בו תוכל עוד לשים תקוָתה, כי ירוממנה משפל מצבה ויעשנה במשך הזמן באמת ל“חלק עצמי מעולמנו הפנימי”. אבל בנוגע לאותן החכמות הכלליות ויֶתר הדברים שאין להם שום יחס ל“הצורה היהודית”, בעל כרחנו עלינו לאמר לצעירי הדור (כדברי בעל המכתב): לכו רעוּ, לכו ושתו באשר תמצאו“, כמו שכך אנו אומרים להם בעל כרחנו גם בשלחנו אותם לבתי ספר ולבתי מדרש של אחרים; אלא שהמאמינים בעתידות עמנו יוסיפו: עד אשר תרוּחם אוּמתכם ותחיה, וחיתה אז גם שפתה וספרותה עמה חיים שלמים. ומוטב שנאמר להם כן אנחנו, משיאמרו זאת להם אותן “השבלים הצנומות” אשר נלקט ונושיט להם למַלא רעבונם. גם אלה מבני הדור החי החושבים את ספרות היהדות ל”דברים מתים שכבר אבד עליהם כלח" (כעדות בעל המכתב), – גם הם עוד אפשר שיאהבו ויכבּדו את המתה, שהיתה ראויה לאהבה וכבוד בחייה לפנים; אבל לעולם לא יאהבו ולא יכבּדו ספרות של “שבלים צנומות”, שגם בחייה קרויה מתה.

אינני יודע אם הפעם, אחר כל האמור, עלתה בידי להטעים הדבר כראוי. אבל דברי הראשונים על “תעודת השלח”, כנראה, לא הצליחו במשלחתם, וצעירי הדור מצאו בהם כמעט “כפירה” גמורה ב“אנושיות”. “אנו רוצים להיות בני אדם עברים בבת אחת, בנשימה אחת, שנזונים ממקום אחד”. “אנו צריכים להעמיד את ההשכלה האנושית וצרכיה בשורה אחת עם נחלת קדומים שלנו”. “צר לנו המקום!”

אנו רוצים! אנו צריכים! – אבל היכולים אנו? שאלה זו אין צעירי הדור שואלים, ואי אפשר לדרוש מהם שישאלו, אחר כי בכלל אין שואלים כן בעמנו כשהדבר נוגע לענינינו הלאומיים (כי אמנם, בעניניו הפרטיים אדם מישראל יודע לשאול כזאת וכזאת), ועל כן ארחותינו עקלקלות, מעשינו מבוהלים, מַאויינו עולים ויורדים, ואין עמלנו עושה פרי, בהיות תמיד הדרך רחוקה מאד בין המטרה הגבוהה ובין הפעולה הדלה.

הנה הם מתאוננים, כי צר להם המקום, כי הגבול אשר שמתי לתעודת “מכ”ע זה אינו מקיף כל צרכיהם הרוחניים ולא יוכלו לעבוד בו “כנפשם וכלבבם”,. אך הנה סעיף אחד יש ב“תעודת השלח” – הסעיף על דבר פרקי החכמה – שעם כל ההגבלות, נותן הוא אפשרות לכל חכם מומחה והוגה דעות להציע הרבה מחשבות גדולות – אם יש כאלה בלבו – בהרבה ענפים מן “ההשכלה האנושית וצרכיה”. והריני מודה פה בפני כל הקהל, כי בושה תכסה פני, בצאת עתה החוברת השלישית ועדיין איני יכול להראות, היכן הם המאמרים שבהם יצא סעיף זה לפעולה בדיוק, כפי שהוגבל שם. בשירים, בקורת-ספרים, פוליטוֹנים, וכדומה מן הדברים שאינם דורשים אלא מעט “רוח הקודם” עם עבודת ארעי – באלה עשירה אמתחתי עוד יתר על הדרוש; אבל פרקי חכמה במובן שציירתי לי מראש, תוצאות ידיעות עמוקות ולב חושב ועבודת קבע ביחד – מאמרים כאלה לא ירבו הסופרים להביא. ואַים איפוא ה“רוצים” וה“צריכים” אשר צר המקום לנפשם וללבבם? הם מתאוננים, כי צר להם המקום, בעוד אשר במקום הצר הזה הפּנות היותר חשובות ריקות מאין עובדים!

אם כנים דברי המכתב, כי “עוד לא אלמן ישראל מאנשים שהרבה ירחש לבם ויש להם מה להגיד לעמם השרוי בצער” – יבואו נא וימַלאו תחלה “תעודת השלח” כמו שהיא, ואם יבוא יום ויהיה המקום צר באמת, אז יתרחב מאליו…

–––––

ואולם בכל האמור נגעתי אך בצד אחד מן השאלה – צד היכולת, ועוד נשאר לי להגיד הרבה גם על דבר הצורך. כי אמנם מודה אני, שיש צורך לעמנו כלכל עם ועם, בספרות שלמה וכללית בלשונו הלאומית. אבל הצורך הזה אינו בהוה אלא שאיפה לאומית אידיאלית, כמו שכך היא גם שאיפתנו לכל שאר הדברים שכל אומה חיה זולתנו מצוינת בהם. צורך כזה הוא יותר דבר הלמד בהיקש הגיוני, מעין noblesse oblige: אחר שאומה מיוחדת אנו ולכל אומה יש ספרות מיוחדת בלשונה שממלאה כל צרכיה הרוחניים, הרי הדין נותן, שתהיה גם לנו ספרות כזו. אבל בעל המכתב נותן לצורך זה פנים אחרות, כאלו יסודו לא רק בהאידיאל הלאומי, כי אם – יותר עמוק – ברגש אישי הדורש תפקידו, באותו “הקרע הפנימי” שבלב צעירי הדור בין ה“יהדות” וה“אנושיות”, הגורם להם מכאובים תמידיים ומלחמה פנימית, ושעל כן “מרגישים הם צורך גדול ויסודי לרפאותו” על ידי התאחדות היהדות והאנושיות באותה ספרות עברית כללית שהם רואים בדמיונם. ובדבר הזה אינני מודה כלל; אדרבא, כמדומה לי, שאלמלי היו צעירי הדור מבינים היטב, מה טיבו של ה“קרע” הזה והמלחמה הפנימית הבאה לרגלו, היו מבינים כמו כן, כי “החוק הצר שאני חפץ להביאם בתוכו” הוא הוא הדבר שהם צריכים לו “צורך גדול ויסודי”, בשביל לאַחה את הקרע שבלבם ולהביא שלום בנפשם.

אבל הענין הזה ראוי הוא לדבר עליו בי חוד, ואקדיש לו מאמר בפני עצמו.

¹

(מלואים למאמר הקודם)

עוד הפעם מאמר – השלישי במספר² – מאת אחד מסופרינו הצעירים על דבר תעודת הספרות העברית בזמננו והשקפתי על זה. חוששני אמנם, שרבים מן הקוראים כבר יאָנחו במסתרים ויאמרו בלבם: מתי יבוא הקץ לוכּוּח זה, “שאין לו פרי כי אם פרחים”, שסוף סוף לא יברא סופרים “אנושיים” אם אינם ולא יעקרם מן העולם אם ישנם. ובכל זאת אדבּר עוד דברים אחדים על הענין הזה, כדי להשלים, אם גם בדרך קצרה, מה שחסרתי במאמר “צורך ויכולת”.

בעל המאמר השלישי הזה שונה מחבריו שקדמו לו בדבר אחד עיקרי. כי בעוד שהם טוענים סתם, שאינם רוצים להניח שום ענף מענפי הקולטורא הכללית מחוץ לגבול ספרותנו, מפני שצריכים הם שלאומיותם העברית תהא מקיפה את כל “אנושיותם” האירופית ולא יהיה להם עולם אלא אחד – הנה בעל המאמר הזה נראה בקצת דבריו כמבין, כי לא כל שאיפה בטלה של הדמיון ראויה להקרא בשם צורך, כי רק אז אפשר לאמור שיש לנו צורך אמתּי באיזה דבר, כשהעדר הדבר מצד עצמו – ולא המחשבה על אדותיו – הוא המוליד בלי אמצעי הרגשת צער גופני או רוחני. כשאנו רואים עני המחַזר על הפתחים עומד על פתחו של פלטין נאה ונאנח כאומר: מפני מה אין גם לי כן? – לא יעלה על דעתנו לחשוב, שבאותה שעה יש לו לעני זה “צורך” בפלטין נאה, אלא נאמר: זו היא הזית הדמיון, וצרכיו האמתיים, המורגשים לו בלבו, הם לחם לאכול וכסוּת בקרה. וכך אין לנו רשות לקרוא בשם “צורך” אותם ההרהורים העולים על לבנו לפעמים, בראותנו את החיים השלמים והמלאים של אומות אחרות: “הלואי שהיו גם לנו חיים לאומיים כאלו, שיקיפו כל חיי הפרט וימַלאו כל משאלותיו!” הרהורים כאלו הם אמנם כגרעיני זרע, שמהם אפשר שיצמח צורך אמתּי בזמן שתנאי חיינו יהיו מסוגלים להצמיחו, אבל במצבנו עתה אין רגש הצער – ובכן גם הצורך האמתּי – מתחיל אלא “על הגבול”, במקום שהיהדות והקולטורא הכללית נוגעות זו בזו ומתקוממות זו על זו, ואנו מרגישים בלבנו את ה“קרע” המכאיב הזה, שאי אפשר לרפאותו אלא על ידי דחית האחת מפני חברתּה או על ידי הרכּבת שתיהן כאחת לבריאה יחידה ושלמה.

כי אמנם, כמו באיש הפרטי, כן גם באומה שלמה לא תמיד מגיעה הצורה האישית, ה“אני”, לאחדות פנימית מוחלטת. באנשים פרטיים אנו רואים לפעמים “אני” שלם, צורה אישית חזקה ומוצקה, המקיפה כל חיי הנפש במלואם ואינה נותנת לשום “זר” להתאזרח בה בתור בן חורין לעצמו, אלא כל הבא אל קרבה – מחשבות, הרגשות, שאיפות וכו' – היא “מעכּלת”, מפרידה ומרכּיבה, עד שיהיה “לבשׂר אחד” עם כל השאר, ומה שקשה להתעכּל היא מגרשת החוצה. ולפעמים אנו רואים, להפך, שה“אני” אינו אלא חלקי, הצורה האישית טבועה רק במרכז חיי הנפש, בעוד שמכל הצדדים מקיפות את המרכז “ריפובליקות” קטנות החיות חיי-עצמן, והדלת פתוחה תמיד לכל אורח חדש, שיבוא ויתאזרח ויחיה לו על פי דרכו, ואין ה“אני” המרכזי שרוי בצער כלל על שאין ממשלתו שלמה ואינו שואף כלל לבלוע אל קרבו את היסודות הזרים האלה, כל זמן שהם יושבים בצדו בשלוה ואין בהם סכנה לקיומו. וכך היא המדה גם בנוגע לה“אני” הלאומי. אומה שבארצה היא יושבת, את שׂפתה היא מדבּרת וכל סדרי חייה מרוחה הם נובעים, – ה“אני” הלאומי שלה מגיע על הרוב לממשלה בלתי מוגבלה ומכניע לצורתו העצמית כל חומר זה הבא מן החוץ. אומה כזו, בפגשה בפעם הראשונה בקולטורא חדשה וזרה לרוחה, אינה צריכה להעמיק חקר, איך ומה עליה לקרב או לרחק, בשביל לשמור על צורתה העצמית. כי בכל היות הקולטורא הזרה נראית בתחלה כמהרסת ועוקרת את הכל – לא תוכל להשאר בזרותה ימים רבים בתוך ה“אני” הלאומי החזק, המקיף אותה מכל הצדדים ופועל עליה בלי הרף. סוף סוף רחוקים מתקרבים, ובלי כל כוָנת מכַון והכרה ברורה מסַגל לו ה“אני” הלאומי מתוך החומר הזר כל מה שיש בו תועלת לעצמו ומוכשר להתלכּד עמו, ואת השאר יזרה הלאה. ובן-אומה כזו, כשמסבּות החיים מוציאות אותו מתוך האַטמוֹספירא הלאומית והוא מוכרח לישב בתוך עם אחר ולחַלק חייו לשנַים – ה“אני” הלאומי שבקרבו, שהורגל להיות “מושל בכיפה”, מתקומם נגד זה ומצערהו. ואם ברבות הימים יחדל מלהרגיש עוד צער זה, סימן רע הוא למצב ה“אני” הלאומי שבו, סימן שהוא מתנַונה והולך. – אבל גם באומה שלמה אפשר שה“אני” שלה יהיה רק חלקי, לא ישאף כלל להקיף כל ענפי חייהם של אישי האומה, ובכל זאת במקום חיוּתו הוא חי חיים אמתיים, וה“קרע” הזה לא יגרום שום נזק לו ושום כאב בלבבות. ראיה לדבר אין אנו צריכים לבקש ממרחק. משגלינו מארצנו ועד עתה – ובאיזו פרטים עוד קודם לזה – אין ה“אני” הלאומי שלנו מקיף עוד כל חיי ה“אני” הפרטי של אדם מישראל, בהיותו משולל התנאים היותר הכרחיים לזה. יותר ממחצית חיינו, לא רק “בצאתנו”, כי אם גם “באהלנו”, עוברים בהכרח מחוץ לגבול הצורה הלאומית. גם מחשבותינו והרגשותינו היותר לאומיות נבראות ומתלבשות בצורה נכרית, בלשון עם זר. וכן גם הרבה מיֶתר ענפי החיים: החברתיים, המדיניים, האֵיקונומיים וכו'. ולא שמענו מעולם, שיהודי אמתּי, ואפילו לאומי שבלאומיים (ואפילו אחד מאלה הסופרים הצעירים), יתאונן, שמרגיש הוא כאב בנפשו בשעה שחושב מחשבותיו בלשון נכריה או משתתף בחיים חברתיים שאין בהם אף רושם אחד קטן מצורה יהודית. והרי דברי ימינו וקיומנו עד היום מעידים בכל זאת, כי ה“אני” הלאומי הזה, החלקי, היה חי וחזק למדי להגן על עצמו בכל עת שנמצא בסכנה, וחלקיותו והסתפקותו במועט לא היו כלל סימני חולשה ואפיסת הכוח. אדרבה, מפני שכוח החיים שבּו היה גדול וחזק, הסתגל אל התנאים החדשים ולמד להצטמצם בנקודה מרכזית, בממשלה מוגבלת, האפשרית לפי מצבו, ולחיות בשלום עם היסודות הזרים הסובבים אותו ומחלקים עמו חיי-העם, מבלי להתגרות בם ולהדָחק למחיצתם, כל זמן שהיו גם הם רק זרים לו ולא אויבים השואפים לכלותו. ועל כן הדבר גָלוי, שאם בעת האחרונה נרגיש ברוחנו הלאומי קרע מכאיב מאוד, אין זה כאבו של הרודף, הרואה זרים יושבים בצדו ואינו שליט יחידי בעולמו, כי אם כאבו של הנרדף, שזרים באים ולוחצים אותו מכל צד ואינם מניחים לו אף קרן זוית קטנה לחיות בה חייו העצמיים. ומה שה“אני” הלאומי שלנו צריך עתה באמת לשעבּד לעצמו – הוא איפוא לא כל תוכן החיים והקולטורא הכללית, כי אם רק איזה תוכן, זה שהוא מסוגל לקבל אל קרבו ולהטביע בו צורתו העצמית, כדי שיתחדש ויתחזק עי"ז תכנו הוא ההולך ומצטמק…

הנני מיחס לבעל המאמר את ההשקפה הזאת, אע“פ שלא בפירוש אמָרה ואע”פ שהרבה מדבריו נראים כסותרים לה, מפני שבאופן אחר אי אפשר להבין מה חפצו. הוא דורש מן הספרות העברית: “להכניס את הרכוש הרוחני של אירופא החדשה לתוך גבולות רוחנו הלאומי, לשעבד את התוכן הכללי לצורתנו העצמית”. דבר זה דורשים אמנם גם חבריו, וכולם לא פֵרשו לנו איך מכניסים ואיך משעבדים. באומה שחייה בריאים ושלמים, הפּרוֹצס הזה של הכנסת יסודות זרים לתוך רוחה ושעבּוּדם לצורתה העצמית, נעשׂה, כאמור למעלה, מאליו, על ידי הכוחות הלאומיים הפועלים בחייה, מן הלשון עד המנהגים וסדרי החברה, ואין הדבר צריך להשתדלות מיוחדת ולהכרה ברורה, איזו אמצעים נאותים לזה ואיך להשתמש בהם. אפילו החכמות הנסיוניות, למשל, שנראות כאִלו משותפות הן לכל העולם ואין להן יחס לרוח לאומי, גם בהן יטביע כל עם שלא במתכַּון איזו קוים מצורתו העצמית, ועל הרוב אינו דומה ספר כתוב בענינים אלה מאת אשכנזי לזה של צרפתי או אנגלי, כן בסדורו, וכן בסגנונו ובדרך הרצאת הדברים וכו‘. וגם המחשבות היותר רחוקות מרוח איזו אומה, כשהן מתורגמות, אפילו בלי כל שנוי צורה, ללשונה הלאומית, כבר נעשו קרובות לה במדה ידועה. הלשון הלאומית החיה באמת בקרב בני עמה, שבה נבראות במוחם כל מחשבותיהם ובה מתלבשות מאליהן כל תנועות נפשם מראשית ילדותם, היא נותנת להם הרבה יותר ממה שכתוב בספר-המלים שלה. כל מלה וכל מבטא בה מעוררים בלב בני עמה, מלבד המושׂג הברור וגלוי לכּל, עוד גם שברי מחשבה והרגשה בלתי ברורים, ששרשם עמוק בחיים הלאומיים וההיסטוריים של העם הזה ושאיש מן החוץ, היודע את הלשון ואינו חי בה, לא יבינם ולא ירגישם; ועל כן, כשהמחשבות הזרות נכנסות לרוח העם דרך ה“מסננת” הלאומית הזאת, כבר אבד להן, עי“ז עצמו, חלק גדול מזרותן, ונעשׂו יותר מוכשרות לקבּל רשמי החיים הלאומיים ולהשתעבד לאט לאט לצורתו העצמית של העם. – אבל באומתנו, במצבה עתה, דרך ה”עכּול" הטבעי הזה צרה מאוד, מחוסר רוב הכוחות הלאומיים שעל ידי פעולתם הוא נעשׂה. כמעט אין לנו שיור רק הלשון בלבד, שיש בה עוד איזו סימני חיים, וכל הבא ואומר, שצריך “להכניס ולשעבד” כל תוכן הקולטורא, ואפילו זה שאין לו שום יחס אל היהדות, הוא סומך איפוא רק על כוח הלשון ומאמין, ש“הרכוש הרוחני של אירופא”, כשהוא נקרא מימין לשמאל, כבר נשתעבד לצורתנו הלאומית. לבעלי האמונה הזאת המלאכה באמת אינה קשה ביותר. רצונכם “לשעבד” לצורתנו, חכמת השעור, חכמת הטבע או כל מה שתרצו? אין לכם אלא לבחור איזו ספרים כטוב בעיניכם ולתרגמם עברית. או, אם למדתם חכמה אחת על בוריה, כתבו חכמתכם לכתּחלה עברית, ואז הרי היא בודאי משועבדת לנו, אע“פ שאין בה אף קו אחד מ”צורתנו העצמית“, ואינה אלא תורת בית-רבם האשכנזי או הצרפתי. ואולם, אם אפשר לחשוב לכתּה זו בעלי שני המאמרים הראשונים, הנה בעל המאמר הזה השלישי מבין, כנראה, כי לשוננו בהוה אינה יכולה להחשב ככוח טבעי בחיינו. עד שנוכל לסמוך על פעולתה מצד עצמה ולחשוב את התרגום (אחת היא, אם תרגום ספר נכרי או מחשבות נכריות) כאמצעי ל”שעבוד התוכן“, כמו אצל שאר העמים, שלשונם אינה נפרדת מחייהם; כי התרגום העברי אינו אלא מאכל זר בקערה עברית, ואנו מריקים את הקערה ובולעים את המאכל לבדו, כמו שהוא לעצמו, ובזה תם היחס שביניהם. כי על כן אין הוא, בעל המאמר, מוצא קורת רוח במעשׂי אלו שחושבים “להכניס ולשעבד” בכתכם בעברית “מעט ניטשה”, והוא דורש, ששני היסודות של חיינו בהוה – ה”אני" הלאומי והקולטורא הכללית – יהיו מורכבים “הרכבה פנימית וחימית”, ואם במקום אחר הוא פוסל תרגום שפיעלהאַגען, רק מפני שלא “מעשה נורא” נחוץ להכניס ולשעבד, כי אם “את מחשבותיה (של אירופא) היותר עמוקות והיותר כוללות”, הנה צריך לחשוב, שלא דקדק היטב בלשונו ושכח להוסיף, שגם המחשבות האלה אינן משתעבדות ע“י תרגומן כצורתן, כי אם ע”י “הרכּבה פנימית וחימית” עם רוחנו הלאומי. והרכּבה חימית זו אי אפשר, כמדומה לי, להבין אלא כך: מכיון שאין לנו על מה לסמוך, כי מלאכת ה“שעבּוּד” תֵעשׂה מאליה, בכוח טבעי, על כן לא די לנו להכניס את החומר הזר, כי אם צריך להכניסו כשהוא משועבד כבר, אחר שהרכבנו אותו תחלה בעצמנו עם רוחנו הלאומי. אנו רואים, למשל, כי “המחשבות העמוקות והכוללות” של פרידריך ניטשה לוקחות לבותיהם של הרבה מבחורי ישראל ונעשות צרות ליהדותם ועושות “קרע” בנפשם, והקרע דורש רפואה. מה נעשה? ננתּח את המחשבות האלה נפרידן לחלקיהן, בשביל למצוא איזה מהם הוא הכוח המושך את הלבבות ואיזהו הכוח הדוחה את היהדות. ועל ידי הנתוּח הזה אפשר שנמצא באחרונה, כי שני הכוחות האלה מקומם בשתי נקודות שונות, שאינן קשורות כלל בהכרח, כי בעוד שהראשונה היא אנושית ויכולה להקבע בכל צורה הגונה של חיים רוחניים, ועל כן היא מושכת אליה גם לב עברי, הנה האחרונה אינה אלא אשכנזית או אריית וכו’ שדבקה בחברתּה רק מפני ששתיהן נזדמנו במקרה לתוך רוחו של אדם אחד, שהיה אדם ואשכנזי כאחד. ואז אנו משנים צורת המחשבות האלה, משחררים את ה“אנושיות” משעבודה להצורה האשכנזית ומשעבדים אותה תחת זה ל“צורתנו העצמית” – ו“ההרכבה החימית” נכונה בידנו ואנו מכניסים לספרותנו מחשבות חדשות, אך לא זרות.

ואם זו היא באמת ההרכבה שהמחַבּר הנכבד דורש, הרכבה בידים, בכוָנה והכּרה ברורה, – הרי אי אפשר להרכיב כן אלא מה שאנו יכולים להכיר הכרה ברורה, ולא לבד החלק האנושי שבהרכּבה זו, כי אם גם החלק הלאומי יכול איפוא להיות רק זה שסובל הכּרה ונתוּח שׂכלי, ולא אותם היסודות הלאומיים החתולים בערפל, שמציאותם מורגשת לנו ומהוּתם אין אנו מכירים, ושרק הטבע לבדו יכול להרכיבם בשאינם מינם ולשעבּד להם “זרים” באופן מפליא. – ומכיוון שהגענו עד הלום, שה“צורך” המורגש הוא – להרכיב מחשבות במחשבות ומושׂגים במושׂגים, הרי השאר מובן מאליו: כי אי אפשר להרכיב יחד מחשבות ומושגים שאין ביניהם שום יחס, שום נקודה משותפת, וכי על כן אין צורך ההרכּבה מתפשט אלא על אותם מענפי הקולטורא הקרובים מאיזה צד אל “עולמנו הפנימי”, והספרות “המתאימה לצרכינו בהוה בתור אנשים מישראל” – היא רק זו, שמקיפה “כל חזיונות הקולטורא והשאלות המניעות את הרוחות מימי עולם, מצד יחוסם אל היהדות ויחס היהדות אליהם”; כל השאר הוא רק “בריה מלאכותית ילידת החקוי בלבד”.

–––––

ובכן, יכול הייתי לשׂמוח, שיש לי חבר בבית מדרשם של ה“צעירים”. אל החבר הזה חביבה עליו יותר חברתם של בני גילו, וכשהוא מגיע להוציא את התולדה המחויבת מן ההשקפה היסודית, הוא בורח אל “מחנה האויב” ומתרעם גם הוא על “אחיאסף” ועל “השלח” וסוף סוף בא לידי מסקנא, שרצוני להרחיק בני ישראל מן הקולטורא האירופית ולהשיבם “לישיבותינו ולבתי מדרשנו”, – ואינו מרגיש, שבאותה שעה שב הוא עצמו “לבית מדרשנו” ויושב ומעייל פּילָא בקופא דמחטא.

אינני מכחיש אמנם, כי עד עתה גם “אחיאסף” בספריו וגם “השלח” במאמריו לא עשׂו גדולות במלאכת ה“הרכּבה” הזאת שאנו רוצים בה. אבל בשביל למצוא סבּת הדבר אין צורך כלל בחקירות יתרות. מה נעשה וגם בחיינו הרוחניים מעטו היוצרים, שמשעבדים חומר לצורה ורבו הסרסורים, שמעבירים מיד ליד סחורה זרה בצורה שנתנו לה אחרים, ואחר כי לסרסרות כזו אין אנו נזקקין באמת, לא נשאר לנו אפוא כי אם להסתפק במועט…

והמצב הזה,חברי הצעירים, לא ישתנה אפילו כמלוא נימא על ידי קריאותיכם הגדולות “בקול רם”: “צר לנו המקום!” – “יכולים אנו!” – כל זמן שיכלתכם אינה אלא בכוח ולא בפועל. הרשוני נא על כן לעוץ לכם “עצה טובה”: עד שאתם מבלים זמנכם בחקירה מָפשטת, אם צורך מביא לידי יכולת או יכולת לידי צורך, – בואו והספיקו את הצורך כפי היכולת. הנה אני עבדכם, למשל, לא הודעתי, כי “יכול אני”, אבל נסיתי כוחי בעצם המלאכה הזאת, וכאשר השׂיגה ידי השתדלתי להרכּיב ברוחנו הלאומי איזו ממחשבות הקולטורא החביבות עלי. והנה לפניכם גם אחדים מסופרי “השלח”, שלא נרתעו לאחוריהם מפני “העולם הפנימי” אשר בו הגבלתי את תוכן “השלח”, אלא בלי התפלספות יתרה הבינוהו בפשיטות על אמתּוּתו, והם יושבים ועוסקים במעשי “הרכּבה”, אם מעט ואם הרבה, איש איש כפי יכלתו. עשׂו כן איפוא גם אתם, ואם יגדל גם פעלכם כמו שגדולים אמרי פיכם, נפַנה לכם מקום בראש בעין יפה ובשׂמחה, בדעתנו כי לא ערירים נמות ויש אחרית לעבודתנו…