הנפשוֹת

טוֹבִיה הַחוֹלֵב, יהוּדי אַמיץ, בּן חמשים וַמעלה, עוֹסק בּמַעשׂי חָלָב. לָבוּש כּבן־כּפר. כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ תּקוּעוֹת

בּאַבנטוֹ. בּזקנוֹ נזרקה שׂיבה. עֵיניו טוֹבוֹת, שׂוֹחקוֹת.

גּוֹלְדָה, אִשתּוֹ. לפנים היתה יפת־תּוֹאַר.

צֵייטִיל, בּתּם הבכירה.

חַוָּה, בּתּם הצעירה.

שְׁלֹמֹה, בּנה של צייטיל.

שֵׁיינְדִיל, בּתּה.

מִיקִיטָה גַּאלַאגַאן, לפנים לבלָר בּפקידוּת המחוֹז הכּפרי, והיוֹם בּעל בּעמיו וּמַלשין בּסתר.

טְיֶקְלָה, אִשתּוֹ.

פְיֶדְיָה, בּנם. מַאריךְ בּשׂערוֹ, לוֹבש חוּלצה שחוֹרה וּמַגָפיִם גבוֹהים.

אַבָּא אֲלֶכְסֵיי, כּוֹמר הכּפר. כּרסתן וּרחַב־גָרם, עם זקן מסוֹרק, צהוֹב־שׂב, מדבּרוֹ מתוּן, בּמתק־שׂפתיִם, מחַיֵיךְ בּערמוּמיוּת. נוֹהג עצמוֹ כּמעוֹרב עם הבּריוֹת.

זְקַן הַמָּחוֹז הַכָּפְרִי.

זְקַן הַכְּפָר.

נוֹטֵר הַכְּפָר.

קְצִין הַמָּחוֹז הַכַּפְרִי.

זוֹזוּלְיָה, שַׁמשוֹ. בּחוּר צעיר בּמַגָפיִם מצוּחצחים.

אִכָּרִים וְאִכָּרוֹת, בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת.

כל חמש התמוּנוֹת מתרחשוֹת בּסביבוֹת הכּפר. אַרבּע הראשוֹנוֹת – בּמשךְ קיץ אֶחָד. האַחרוֹנה – מקץ שנים אחָדוֹת.

תּמוּנה ראשוֹנה

---

[מַראֵה בּית טוביה מבּחוּץ, בּתוךְ השׂדה. – בּית בּנוּי

קוֹרוֹת וּמכוּסה קש. מרפּסת פּתוּחָה, שגגה הסמוּךְ לבּית נשען על שני עמוּדי־עֵץ. מימין רפת. משׂמאל גן־ירקוֹת, עם גָדר נמוּכה. פּישפּש פּתוּחַ אֶל הגן וסַפסל סמוּךְ לגָדר. בּחָצר, ממוּל הגן, בּאֵר. מאַחרי הבּאֵר

מסילה, המוֹליכה אֶל הכּפר, עם נוֹף של נהר וגשר וטחנת־רוּחַ במרחָק. על המרפסת שוּלחָן וסַפסלים לא־צבוּעים. על מַעקה המרפּסת פּרחים בּעציצים. פּתח הבּית פּתוּחַ לָרוָחָה. על המַדרגָה התּחתּוֹנה של המרפּסת יוֹשבת

גוֹלדה לפני מַחבּצה, מחַבּצת חמאָה.]

גוֹלדה [מסירה אֶת המכסה מעל הַמחבּצה, מציצה אֶל תּוֹכה]. אֵין לדבר סוֹף! מחַבּצים וּמחַבּצים, מחַבּצים וּמחַבּצים,

וחמאָה עדיִין אֵיננה! אֵין זאת כּי־אִם פּלוֹני נתן עיִן רעה, הלוַאי אֶתבּדה!… [מוֹסיפה לחַבּץ. מן המסילה בּאה צייטיל, מעוּטפת בּסוּדר, וּצרוֹרה תחת זרוֹעה. עוֹברת ליד הגָדר, ניגשת עד המרפּסת, מתבּוֹננת לפניה. משראתה, שאֵין משגיחים בּה, היא מגחכת וּמַשמיעה קוֹל שיעוּל].

צייטיל. בּוֹקר טוֹב, אִמא.

גוֹלדה [מרימה ראשה, מזיזה מעם פּניה אֶת המַחבּצה, קוֹפצת ממקוֹמה]. אוֹי, ראוּ־נא – אוֹרחת! צייטיל! אַךְ זאת אוֹרחת! [נוֹפלת על צוָארה]. מַה שלוֹמךְ, בּתּי? התפּשטי! [מַפשיטה מעליה אֶת הסוּדר]. וּמוֹטיל מה עוֹשׂה? וּמַה שלוֹם הילָדים?

צייטיל. כּוּלם בּריאִים, בּרוּךְ השם. היכן אַבּא? וחַוָה היכן היא? השלוֹם לָה?

גוֹלדה. אַבּא נסע, כּפעם בּפעם, לבוֹיבּריק, עם מעט החָלָב. וחַוָה עוֹשׂה מסתּמא בּגן, אוֹ בּמַרתּף, אֵצל הכּדים. וּמה

אֵיפוֹא ילָדיִךְ – גדלים, בּלא עֵין־הרע? [פּוֹנה אֶל פּתח הבּית]. אֶפשר רוֹצה אַתּ לאכוֹל, צייטיל עטרת־ראשי?

צייטיל. תּוֹדה, אִמא, כּבר אָכלתּי. אֶכּנס־נא ואֶראֶה, מַה מַראֵה הבּית עתּה. זה ימים רבּים לא היִיתי אֶצלכם. [נכנסת לתוֹךְ הבּית וגוֹלדה אַחריה; כּעבוֹר רגע

יוֹצאוֹת]. הכּל כּשהיה, לא נתחַדש דבר. חוּץ מתּמוּנוֹת הגוֹיִים על הכּתלים. מאַיִן בּאוּ אליכם תּמוּנוֹת אֵלוּ?

גוֹלדה. וכי יוֹדעת אני – המצאוֹתיה של חַוָה. הכּל כּמנהג יהוּפּיץ, דרךְְ הסטיקראטים.

צייטיל. מה ראתה אֵיפוֹא, שתּלתה על הכּוֹתל דווקא גוֹי זקן עם אֵזוֹר בּמתניו? מי הוּא? [מַראָה בידה לפנים הבּית].

גוֹלדה. וכי יוֹדעת אני – אַחַד השלוּמיאֵלים, מין גראף, מאַנשי־שלוֹמה, הגראפים של חַוָה… אֶפשר רוֹצה אַתּ לשתּוֹת, בּתּי?

צייטיל. תּוֹדה, כּבר שתיתי. גראף, אַתּ אוֹמרת? ולָמה הוּא הוֹלךְ יחף?

גוֹלדה. האוֹתי תּשאָלי? שאלי אוֹתה, אֶת חַוָה, ותגיד לָךְ!… היטב נגעה בּי, אחוֹתךְ שלָךְ, עד הנפש!… שבי, צייטיל, לָמה לא תּשבי? [שתּיהן יוֹשבוֹת אֶל השוּלחָן, מַבּיטוֹת זוֹ אֶל זוֹ בּאֵין

דברים].

צייטיל. [לאַחַר דוּמיה]. קראת לי אִמא, וּבאתי. לָמה קראת לי?

גוֹלדה [כּמשתמטת]. כּיצד לָמה קראתי לָךְ? לא ראִיתיךְ ימים רבּים, והתגעגעתּי עליִךְ, בּתּי.

צייטיל. האִם לא קרה אֶצלכם דבר?

גוֹלדה. חָלילָה! כּלוּם מַה יִקרה? נכסַפתּי

לראוֹתךְ, לשמוֹע מפּיךְ אֶת שלוֹם הילדָים. כּבר גָדלוּ מסתּמא, בּלא

עַין־הרע?

צייטיל. גָדלוּ, גם חכמוּ. נוֹסַעתּ אַתּ, אִמא, הם אוֹמרים, אֶל סבא, ותדרשי לשלוֹם סבתא.

גוֹלדה. אֶהיֶה כּפּרת עצמוֹתיהם החביבוֹת!

צייטיל. ואַף־על־פּי־כן, אִמא, לָמה קראת לי פּתאוֹם? נדמה לי, שאֵין דעתּךְ נוֹחָה מחַוָה?

גולדה. חָלילָה! כּלוּם מַה פּסוּל מצאתי בּה?… ורק רע בּעֵינַי המַעשׂה, שהוֹלכת היא בּדרכי הבּתוּלוֹת של הזמן הזה. יוֹדעת היא יותר מדי. כּיצד אוֹמר אַבּא שלָךְ? כּשהתּרנגוֹלת מַתחילה לקרוֹא כּתרנגוֹל, סימן לא טוֹב הוּא… ואני הלא בּוֹדדה פּה בּכּפר. אֶל מי אדבּר ולפני מי אֶשפּוֹךְ שׂיחי? עם אַבּא אָסוּר לדבּר בּענינים אֵלה. כּי אִם יִשמַע אַבּא חָלִילָה דברים כהוָיתם…

צייטיל. אבל בּמה אַתּ סחה, אִמא? מה ראִית בּחַוָה?

גוֹלדה. לָמה נבהלתּ, בּתּי? כּלוּם לא ראִיתי. כּסבוּרה אַתּ, דבר שיֶש בּוֹ מַמש? רק צחוֹק הוּא זה!… אֶלָא מה? לא נאֶה הדבר. לבתּוֹ של טוֹביה אֵין הדבר נאֶה בּיוֹתר… [מתבּוֹננת על סביבוֹתיה, מַשפּילָה קוֹלָה]. אֶת מיקיטה גאלאגאן הלא יוֹדעת אָתּ?

צייטיל. זה שהיה לפנים לבלָב בּמחוֹז?

גוֹלדה. זה עצמוֹ.

צייטיל. נוּ?

גוֹלדה. ואֶת בּנוֹ התּכשיט זוֹכרת אָתּ?

צייטיל. חוויֶדקי? נוּ־נוּ?

גוֹלדה. [גוֹחנת אל אָזנה]. והרי היא מחוּתנת אִתּוֹ.

צייטיל. מחוּתנת? מַה פּירוּשה של מחוּתּנת?

גוֹלדה. פּירוּשה של מחוּתּנת… לוֹקחת היא ממנוּ ספרים למקרא.

צייטיל. רק זוֹ בּלבד?

גוֹלדה. אֶלָא מה עוֹד רוֹצה היית? כּי תּצא עמוֹ בּמחוֹל?… הגיעי בּעצמךְ, כּמה גדוֹלָה החרפּה, שבּתּי עוֹמדת עד בּוֹש

ליד הגָדר אוֹ ליד השער עם תּכשיטוֹ של הלבלָר, והם מדבּרים ומדבּרים וחוֹזרים וּמדבּרים. על מה היא מַרבּה לדבּר כּל־כּךְ? ודווקא עם גוֹי?… לסַפּר אֶת הדבר לאַבּא – יראָה אָני. הלא יוֹדעת אַת אֶת אַבּא. וגם אֶת חַוָה אַתּ יוֹדעת – גחלת! כּל הנוֹגע בּה יִכָּוֶה!

צייטיל. אִמא, משעֶרת אַתּ לעצמךְ דברים אשר אֵין לָהם שחר. כּל זה רק נדמה לָךְ.

גוֹלדה. אוֹי, צייטיל, לא נדמה לי כּלָל, הלוַאי אֶתבּדה. כּי אִם יִוָדע הדבר חָלילָה לאַבּא, אֵין לי עוֹד חפץ לחיוֹת על האָרץ! אֵיני ישנה בּלילוֹת, ראשי מתפּוֹצץ כּמעט… [דוּמיה]. ולא היתה הצרה גדוֹלָה כּל־כּךְ, אִילוּ יצאָה ידי חוֹבתה בּבנוֹ של מיקיטה בּלבד. אבל שוֹאֶלת אני שאֵלָה אַחרת: מה ענינה אֵצל הכּוֹמר, הלוַאי יִהיֶה כּפּרת ציפּרנה הקטנה?…

צייטיל. אֵצל אֵיזה כּוֹמר?

גולדה. אֵצל הכּוֹמר של כּפרנוּ, תּפּח רוּחוֹ!

צייטיל. זוֹ מנַיִן לָךְ? מי הגיד לָךְ זאת?

גוֹלדה. כּלוּם מי צריךְ להגיד לי? וכי עֵינַיִם לי ולא אֶראֶה? הלא אֵם אני, אוֹי וַאבוֹי לי, ואֵם עֵינַיִם לָה והיא רוֹאָה כּל דבר!

צייטיל. מה ראִית אֵיפוֹא?

גוֹלדה. מה ראִיתי? מי יִתּן ולא ראִיתי אֵת אשר ראִיתי!… ראִיתיו מהלךְ על־יד גננוּ, הלוַאי על גחוֹנוֹ יֵלךְ, והנה עמד בּלכתּוֹ, הלוַאי תּעמוֹד לוֹ עֶצם בּגרוֹנוֹ, וחַוָה, יהי הוּא כּפּרתה,

היתה אוֹתה שעה בּגָן. וראִיתי בְּעֵינַי, הלוַאי כּה אֶראֶה בּכם נַחַת

וכל טוּב, ושמַעתּי בּאָזנַי, הלוַאי כּה אֶשמַע בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת,

ישוּעוֹת ונחמוֹת, כּי שניהם בּירכוּ זה אֶת זה בּשלוֹם!

צייטיל. רק זוֹ בּלבד?

גוֹלדה. אֶלָא מה עוֹד רוֹצה היִית? כּי יִפּלוּ אִיש על צוארי רעֵהוּ?… וְאִילוּ יכוֹלתּי, לכל הפּחוֹת, לסַפּר אֶת הדבר לאַבּא – אַךְ לבּי לא יִתּנני לעשׂוֹת כּן, כּי

הוּא לא יעצוֹר כּוֹחַ לָשׂאת כּל זאת, אביכן המשוּגָע, המוּכן להפקיר אֶת חַייו בשביל ילָדיו, וּבפרט בּשביל חַוָה, שהוּא חָרד עליה כּעל

בּבת־עֵינוֹ. לפני ימים מועטים לא היתה בקו הבּריאוּת, צינה אחָזתּה – וּכדאי היה לָךְ לראוֹת, כּיצד הרעיש היהוּדי שמַיִם וָאָרץ! וּמי אָשם בּכל הצרה הזאת, אִם לא הוּא עצמוֹ, אַבּא שלָךְ?

צייטיל. אַבּא? בּמה הוּא אָשם כּאן?

גוֹלדה. בּזה, שהוּא יוֹדע יוֹתר מדי. הוּא עצמוֹ יוֹדע הרבּה, והוּא רוֹצה, כּי גם בּתּוֹ תּהיֶה יַדְעָנִית כּמוֹהוּ…

[מתּוֹךְ הבּית נשמע קוֹלָה של חַוָה, ההוֹלכת וּבאה].

חַוָה [מזמרת].

לֵיל סַגְרִיר וּגְשָׁמִים,

חֲזִיזִים וּרְעָמִים, –

מִי זֶה אֵיפוֹא יְלַוֵּנִי

אֶל בֵּיתִי הֶחָמִים?

גוֹלדה. אָה! קוֹל חַוָה! מַה תֹּאמרי על זמר גוֹיִי זה?

חַוָה.

קָפַץ עֶלֶם נִלבָּב

מִן הַיַּעַר נִלְהָב:

חַכִּי רֶגַע, יְפַת־תֹּאַר,

הָבָה נֵלְכָה יַחְדָּיו!

[מתגלית בּפתח הבּית, רוֹאָה אֶת צייטיל יוֹשבת עם האֵם]. ראוּ־נא – צייטיל! אוֹרחת! [רצה אֵליה. צייטיל קמה. שתּיהן נוֹשקוֹת אִשה לאחוֹתה]. כּיצד בּאת לכאן?

צייטיל. כּיצד בּאתי? בּעגָלה. נסַעתּי עד הטחנה.

גוֹלדה [יוֹשבת על המַדרגָה, חוֹזרת אֶל המַחבּצה]. תּקפוּ אוֹתה געגוּעים על אִמא, שׂכרה גוֹי וּבאה.

צייטיל [מתבּוֹננת אֶל אחוֹתה]. גָדלתּ!…

גוֹלדה. בּלא עֵין־הרע.

צייטיל. ויָפִית! יפת־תּוֹאַר!

חַוָה. האוּמנם? סבוּרה אני כּי עוֹד רב הדרךְ בּיני וּבין יפת־תּוֹאַר!

גוֹלדה. אִילוּ ראִית אוֹתה כּשהיא מתלבּשת –

בּת־מַלכּה לכל פּרטיה! [אֶל חַוָה]. השוֹמַעת אַתּ, חַוָה? ולא ידעתּי מראש, כּי אוֹרחת בּאָה אֵלינוּ? הלוַאי כּה אֵדע כּל

טוּב!

חַוָה. וכי מה? החָתוּל רחץ אֶת פּניו? גצים עפוּ מתוֹךְ ארוּבּת־העשן? אוֹ אֶפשר הסבה צייטיל, עליה השלוֹם, בּאה אֵליִךְ בּחלוֹם לבשׂר אֶת הבּשׂוֹרה הזאת?…

גוֹלדה. הנה, הרי היא לפנַיִךְ! כּבר פּתחה בּלָצוֹן! כּמוֹה כּאַבּא שלָכן. כּעֵץ כּן תּפּוּחוֹ.

חַוָה. [צוֹחֶקֶת]. הניחי לי, אִמא, וְאֶעזוֹר לָךְ לחַבּץ אֶת החמאָה. שהרי אֵליִךְ נטפלת תּמיד עיִן רעה וּמעכּבת. [תּוֹפסת מקוֹמה של אִמה].

צייטיל [מַבּיטה אֶל אחוֹתה בּנזיפה]. לָמה אַתּ מלגלגת על אִמא? מי לימדךְ להיוֹת חכמה כּל־כּךְ?

גוֹלדה. הניחי לָה, צייטיל, מַה תּשׂימי לב אֶליה? ואַתּ מוּטב שתּסַפּרי, מַה שלוֹם מוֹטיל שלָךְ? עדיִין אֵיננוּ בּקו

הבּריאוּת?

צייטיל. חָלילָה! הוּא עצמוֹ בּריא ושלם בּכל גוּפוֹ. ורק לפעמים הוא מתאוֹנן על הלב. והריהוּ שוֹתה אֶצלי שוֹקוֹלָד בּחמאָה מדי יוֹם בּיוֹמוֹ.

גוֹלדה. וכי מה הדבר? חָש הוּא חלילה מיחוּש מבּפנים?

צייטיל. חַס ושלוֹם! אֵינוֹ חָש שוּם מיחוּשים. ורק השיעוּל טוֹרדוֹ מן העוֹלָם. כּיוָן שהתחיל להִשתּעֵל, הריהוּ משתּעֵל

וּמשתּעֵל וחוֹזר וּמשתּעֵל.

גוֹלדה [פּוֹכרת ידיה]. אוֹיה לי, האוּמנם? השיעוּל מַרוָה עם פּוֹלדיֶדוֹק יפים לוֹ, מבוּשלים בּנַסיוֹב של חָלָב, וּלעֵת הלילה מעטפים היטב אֶת הצוָאר בּפוּזמק מסוֹרס.

חַוָה [נוֹתנת קוֹלָה בּצחוֹק]. דווקא בּפוּזמק מסוֹרס? חַה־חַה־חַה!

גוֹלדה. טפוּ על ראש שׂוֹנאֵינוּ! השמַעתּ מימַיִךְ צחוֹק כזה של בּת יִשׂראֵל? [אֶל צייטיל]. הנה עֵינַיךְ הרוֹאוֹת – כּךְ דרכּה תּמיד. כל מלה שאַתּ מוֹציאָה מפּיךְ, מיד היא עוֹנה לָךְ בּחַה־חַה־חַה. שׂמה ללעג וּלקלס אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. אַבּא לכל דבר!

חַוָה. לדידךְ חסרוֹן הוּא, שאני דוֹמה לאַבּא? וּלדידי מַעלָה היא. [מחַבּצת אֶת החמאָה, מזמרת בּנהימה לקצב המלָאכה].

לֵיל סַגְרִיר וּגְשָׁמִים,

חֲזִיזִים וּרְעָמִים, –

מִי זֶה אֵיפוֹא יְלַוֵּנִי

אֶל בֵּיתִי הֶחָמִים?

גוֹלדה. מַה זאת, בּתּי? כּלוּם פישפשתּ ולא מצאת לָךְ זמר נאֶה מזה, שכּל שקצוֹת הכּפר מזמרוֹת? [מאחוֹרי הרפת נשמע שיקשוּק אוֹפני עגָלָה וקוֹל קורא: “טפרררו שלוּמיאֵל!”].

צייטיל [קוֹפצת ממקוֹמה]. אָה, דוֹמה אַבּא בּא?

טוֹביה [מתגלה בּשוֹט שבּידוֹ, הוֹלךְ וקרב אֶל המרפּסת בּפנים מאִירוֹת]. כּן, נראָה הדבר, שאַבּא הוּא בּכבוֹדוֹ

וּבעצמוֹ, כּכּתוּב: הנה הוּא בּא, תּרגוּם אוּנקלוּס: הא גברא והא שוֹטא! [זוֹרק אֶת השוֹט אל הפּינה, מזדרז ועוֹלה על המרפּסת, פּוֹשט זרוֹעוֹתיו אל צייטיל]. אוֹרחת בּבּית! מַה שלומך, צייטיל? [נוֹשקים זה לָזה]. מה עוֹשׂה מפרנסךְ ונוֹתן לחמךְ?

צייטיל. מה עליו לעשׂוֹת? עוֹבד הוּא.

טוֹביה. יוֹשב על התּוֹרה ועל העבוֹדה ותוֹפר תּחתּוֹנים, בּמחילָה מכּבוֹדוֹ? כּךְ נאֶה וכךְ יאֶה לוֹ, והילָדים מַה

שלוֹמם?

צייטיל. הילָדים הוֹלכים וּגדלים. נוֹסַעַתּ אַתּ, אִמא, הם אוֹמרים, אֶל סבתא, ותדרשי לשלוֹם סבא.

טוֹביה [פניו צוֹהלים]. ילָדים יקרים מזהב וּמפּז! חביבים עלי בּני־בנים יוֹתר מבּנים, כּמֹו שאָנוּ אוֹמרים בּקבּלת־שבּת: אַל תּקרא בּנַיִךְ, אֶלָא בּוֹנַיִךְ… ולָךְ, חַוָהלי, הבאתי מַתּנה, שתּפיק רצוֹן ממךְ. [שׂם ידוֹ בּחיקוֹ וּמוֹציא ספר]. אִם אָמַרתּי לסַפּר, מאַיִן וכיצד הגיע הספר הזה לידי – ואָרכוּ הדברים. נסים ונפלָאוֹת, מַמש יציאת מצרים!… הא לָךְ. תּקראי ותסַפּרי גם לי אֶת הכּתוּב בּוֹ. [חַוָה לוֹקחת אֶת הספר, מדפדפת בּוֹ].

גוֹלדה. בּיקשתּי לישב בּשלוָה, והנה לָךְ זה! עוֹד ספר ועוֹד ספר! לָמה לָה ספרים הרבּה כּל־כּךְ, שדרכּם להזיק, הלוַאי אֶתבּדה?…

טוֹביה. אִי, גוֹלדה אָחי! הלא נמנינוּ וגָמַרנוּ, כּי אֵין אַתּ מתערבת בּעסקינוּ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אָבוֹת: שלי שלָךְ, שלָךְ שלי!

גוֹלדה. מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לי פּרקי אָבוֹת? מוּטב שתּלךְ ותטוֹל ידיךָ ותסעד לבּךָ. הלא מסתּמא רעֵב אַתּה, מאָז

הבּוֹקר לא בּא תּבשיל אֶל פּיךָ.

טוֹביה. אמת, נכוֹן הדבר. אבל גם לָזאת כּבר קידמוּךְ חכמינוּ בפרקי אָבוֹת: אִם אֵין קמח, אֵין תּוֹרה, פּירש רש"י: אֵין מרקדין לפני האכילה. הכּלל, גוֹלדה אָחי, מפּני פּרקי אָבוֹת לא תּתחַמקי – אֵין מנוֹס ואֵין מפלָט מהם, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמַחזוֹר של ימים נוֹראִים…

גוֹלדה. אבל רב לךָ להשפּיע עלי רוּבּי תּוֹרתךָ היוֹם! ידענוּ גם ידענוּ, כּי יהוּדי למדן אַתּה ותוֹרתךָ בּתוֹךְ מעֶיךָ!

לךְ רחַץ ידיךָ, המַחזוֹר לא יִברח מפּניךָ!

טוֹביה. אני הוֹלךְ, אני הוֹלךְ. [פּוֹנה אל הבּאֵר, לוֹקח אֶת הנַטלָה, חוֹשׂף זרוֹעוֹתיו. גוֹלדה הוֹלכת אֶל הבּית, מביאָה

משם מַפּה וּמַגבת, לחם ומלח, עוֹרכת השוּלחָן. טוֹביה נוֹטל ידיו, חוֹזר אֶל המרפּסת, מנַגב ידיו בּמַגבת ואוֹמר בּלחש “שׂאוּ ידיכם”, יוֹשב אֶל

השוּלחָן, בּוֹצע על הפּת].

גוֹלדה. שבוּ אֶל השוּלחָן, ילָדים, ואָביא אוֹכל.

[צייטיל הוֹלכת ליטוֹל ידיה, וחַוָה יוֹשבת אֶל השוּלחָן, מעיֶינת בּספר. גוֹלדה מסתּלקת אֶל פּנים הבּית].

טוֹביה. הרוֹאָה אַתּ, חַוָהלי? אחוֹתךְ צייטיל אֵינה מַמתּינה, כּי יזכּירוּ לָה אֶת חוֹבת היהדוּת – מוֹשכת היא בּעצמה בּעוֹל, הוֹלכת כּשוֹר לטבח… [חַוָה מגחכת. טוֹביה מַבּיט אֵליה אַף הוּא בּעֵינַיִם שׂוֹחקוֹת]. אַשריִךְ, שנוֹלדתּ

נקבה. שאִילמלא כּן, היִית מקיֶימת אֶצלי אֶת כּל שלוֹש מאוֹת וּשלוֹש

עֶשׂרה תּרי"ג מצווֹת, אַף אַחַת לא נעדרה. אָמנם, אֵין טוֹביה ממקנאֵי קנאַת השם צבאוֹת, ואַף־על־פּי־כן לקפּח לגמרי אֶת זכוּתוֹ של ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם לא מן היוֹשר הוּא!…

חַוָה [בּטוֹן הקוֹדם של אָביה]. אִי, אַבּא אָחי! הלא נמנינוּ וגָמַרנוּ, כּי אֵין אַתּה מתערב בּעסקי, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים

בּפרקי אָבוֹת: שלָךְ שלָךְ, שלָךְ שלָךְ!…

טוֹביה [נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק]. יפה אָמַרתּ אֶת הכּתוּב בּפרקי אָבוֹת! כּעם־האָרץ מלידה וּמבּטן!… סבוּר אני, כּי בּגראמַאטיקה שלָךְ אַתּ בּקיאָה יוֹתר. אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם, הפּעם

צדקתּ ממני: אֵין אָדם צריךְ לנעוֹץ אֶת חוֹטמוֹ בּעסקי חברוֹ, כּמוֹ

שאָנוּ אוֹמרים בּכל־מקדש: איש על מַחנהוּ ואיש על דגלוֹ… [גוֹלדה מתגלית בּפּתח]. כּי, הנה, דרךְ משל, אם אוֹמַר להכניס אֶת ראשי בּקדירוֹתיה של אִמךְ, – מַה תּענה אַחרי?

גוֹלדה [נוֹשׂאת קדירה אֶל השוּלחָן]. מה התגרגרתּ על לב ריק ונפש שוֹקקה? הנה החמיצה – אכוֹל תּחילָה, ואַחַר־כּךְ תֹּאמַר זמירוֹת! [צייטיל יוֹשבת אֶל השוּלחָן].

טוֹביה. פּיה פּתחה בּחָכמה! עוֹסקים אָנוּ כּאן בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם, והיא בּאה בּחמיצה שלָה!

גוֹלדה. לָכן תּדע, כּי החמיצה שלי עוֹמדת אֶצלי למַעלָה מכּל הדברים שלךָ, העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם!… [מַפסיקה דבריה, מַעמידה אֶת הקדירה על השוּלחָן, מַבּיטה בּחשש לעֵבר המסילה]. אוֹי, כּמדוּמה לי, שהוּא מתהלךְ שוּב כּאן, הלוַאי אֶתבּדה!

טוֹביה. מי היה הוּא?

גוֹלדה. הכּוֹמר, טפוּ עליו!

חַוָה [חָרדה ממקוֹמה]. אִמא! כּמה פּעמים אָמַרתּי לָךְ, כּי רקיקה זוֹ שאַתּ רוֹקקת למוֹתר היא. וגם אֵין הדבר נאֶה בּיוֹתר.

טוֹביה [מציץ על חַוָה בּעין אָחָת]. אַל תּצטערי, בּתּי, אֵין זוֹ עבירה חמוּרה כּל־כּךְ. אלוֹהים יִסלח לָנוּ. אֵל

אֶרך־אַפּיִם הוּא… [הוֹפךְ ראשוֹ, מַבּיט]. כּן, אָמנם הוּא בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, הכּוֹמר יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, כּכּתוּב: וַיבוֹא המן, פּירש רש"י: הרוּחַ הביאוֹ בּכנפיו… לָמה אכסה ממךְ, חַוָהלי? רשאִית אַתּ לקרוֹא לָזה בּשם “פאנַאטיזם”, ואוּלָם שׂוֹנא אני אֶת הגוֹי הזה תּכלית

שׂנאָה. כּלוֹמַר, לכאוֹרה, אֵין בּלבּי עליו כּלוּם, אַדרבּה ואַדרבּה,

ורק שׂוֹנא אני אוֹתוֹ!… כּלכּל לא אוּכל אֶת פּרצוּף פּניו! אֵין זאת כּי־אִם מין שׂנאַת־חינם!…

חַוָה [פּניה נתכּרכּמוּ. מתאַמצת להבּיט אֶל אָביה

בּגיחוּךְ של ליגלוּג]. אֵין זה פאנַאטיזם, אַבּא. זה גָרוּע מפאנַאטיזם.

טוֹביה [אף הוּא בּגיחוּך של ליגלוּג]. למשל, מה הוּא הדבר, הגָרוּע בּעינַיךְ אַף מפאנַאטיזם?

חַוָה. זה… לא־אנוֹשי…

טוֹביה. כּלוֹמַר, לא כּמידתוֹ של בּן־אָדם? כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: וּמוֹתר האָדם מן הבּהמה – האָדם רע מן הבּהמה?… [מַשפּיל קוֹלוֹ]. הס! הנה הוּא ממַשמש וּבא לכאן, אַל יהי מקוֹמוֹ בּרוּךְ!…

אַבּא אלכסיי [מהלךְ אט ליד גדר הגָן, מתיצב מרחוֹק וּמַטהוּ בּידוֹ הימנית, מַאהיל בּידוֹ השׂמאלית על עֵיניו, מַבליט כּרסוֹ

וּמַבּיט. פּניו מגחכים בּמתיקוּת. אַחַר־כּךְ הוּא פּוֹסע פּסיעוֹת

אחָדוֹת אֶל המרפּסת]. שלוֹם עליךָ טֶביל!

טוֹביה [קם, כּשהוּא מַחזיק אֶת הכּף בּידוֹ, משתּחוה לפני הכּוֹמר מרחוֹק בּסבר פּנים של מַכניס אוֹרח]. שלוֹם, שלוֹם, אדוֹני אָבי! נוּ? לָמה תּעמוֹד מרחוֹק, כּבוֹד מַעלָתךָ? קרב־נא הנה, ותנוּח אֶצלנוּ. הוֹאֶל־נא לכבּדנוּ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: קטוֹנתּי!…

גוֹלדה [בּלַחַש]. אָכן צריךְ אַתּה לוֹ, כּשם שאני צריכה לכאֵב־שינַיִם, הלוַאי אֶתבּדה!…

חַוָה [אַף היא בּלָחַש]. אִמא, הן לא תּגָרשי אָדם מעם הבּית!

גוֹלדה. גם זה קרוּא אָדם! [אֶל צייטיל]. אבל ראִי־נא, כּיצד היא משתּדלת להגן על הכּוֹמר הנבזה, תּפּחנה עצמוֹתיו!…

טוֹביה. הסי, גוֹלדה, לָמה רגשוּ?… כּלוּם שכחתּ מקרא מלא בּתּהילים: עם חָסיד תּתחַסד – עם גוֹי תּכלכּל מַעשׂיךָ בחָכמה?…

אַבּא אלכסיי [ניגָש אֶל המרפּסת בּפסיעה מדוּדה, כּפסיעתוֹ של כּבד־גוּף, מוֹציא מכּיס־חָזהוּ מטפּחת־אַף אדוּמה, נוֹעֵר אוֹתה בּאַויר וּמוֹחה בּה אֶת זיעת פּניו]. אוּף – פּפפפוּ! חַם! חַם

תּחת שמי אלוֹהים! [מעיף עין בּשוּלחָן הערוּךְ]. יבוּשׂם לךָ הלחם עם המלח, טביל! אוֹכל אַתּה ארוּחַת־העֶרב בּשעה מוּקדמת כּל־כּךְ? אכוֹל להנאָתךָ! מוֹצא אַתּה אֶת לחמךָ בּצדק וּביוֹשר, בּיגיע כּפּיךָ, אֶת האמת

אֵין לכחד…

טוֹביה [מתּוֹך עמידה]. כּי אִם תּאֹמַר, אַבּא רחימאִי, לכחד אֶת האמת, יַלקוּךָ בּעוֹלם־האמת בּשבטי־ברזל, וכן מצינוּ מקרא מפוֹרש גם בּגמרא שלָנו: אַסכּקוּרדא דמַסקנתּא דקוּרנסא דפרמַכתּא… [אֶל גוֹלדה ואֶל בּנוֹתיו, בּלַחַש]. כּה יאריךְ ימים עם חוֹטמוֹ, אִם יֵש מקרא כּזה בּגמרא!… [אֶל הכּוֹמר]. אוּלי תּשב עמנוּ קצת על הסַפסל, כּבוֹד מַעלָתךָ? הוֹאֶל־נא לכבּדנוּ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: קטוֹנתּי!…

אַבּא אלכסיי. תּוֹדה, טביל. עברתּי פּה לפי תוּמי, לשאוֹף רוּחַ צח, ואָמַרתּי אֶל לבּי: אָסוּרה־נא ואֶראֶה, כּיצד חַי שכננוּ טביל על אַדמַת כּפרנוּ? [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו]. יפה! נהדר! למַעלָה מדרךְ הטבע!… רוֹאֶה אני, טביל, כּי נַחלָתךָ שפרה עליךָ בּתוֹכנוּ?

טוֹביה [מתבּוֹנן אַף הוּא על סביבוֹתיו]. בּרוּךְ השם, אַבּא רחימאִי, אין לי להתאוֹנן על חַסדי הקדוֹש־בּרוּךְְ־הוּא, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּספר תּהילים הקדוֹש: אִשתּךָ– זוֹ עקרת־הבּית, כּגפן פּוֹריה – מחַבּצת חמאָה, בּניךָ – אֵלוּ הבּנוֹת, כּשתילי זיתים – כּאַלוֹנים צעירים, בּלא עֵין־הרע… [יוֹשב בּמקוֹמוֹ].

אַבּא אלכסיי [צוֹחק מתּוֹךְ כּרסוֹ]. יפה אָמַרת – אָמנם כּאַלוֹנים צעירים. [מסתּכּל בּעֵינַיִם מתנוֹצצוֹת משמן בּצייטיל וחַוָה]. אֶת האמת אֵין לכחד – בּנוֹת יפוֹת לךָ, טביל. [מַבּיט אֶל חַוָה הבּטה כּמוּסה, מיוּחדת]. השלוֹם בּארישניה?

חַוָה [מַסמיקה, קמה, משתּחוָה בּלא דברים לפני הכּוֹמר, חוֹזרת ויוֹשבת בּמקוֹמה. טוֹביה, שהרגיש בּזה, מַבּיט רגע

בּתמהוֹן אֶל בּתוֹ. גוֹלדה נסעֶרת כּוּלָה, רוֹמזת אֶל צייטיל, כּאוֹמרת:

“נוּ? ולא אָמַרתּי לָךְ?”…].

אַבּא אלכסיי [מגחךְ בּערמוּמיוּת כּמוּסה אֶל תוֹךְ זקנוֹ. אַחרי דוּמיה קלה]. כּן, כּן… אָח־אָח־אָח!… אבל מַה בּצע לבנוֹת יפוֹת בּיפי פּניהן, אִם אֶצלכם, היהוּדים, הלא תסלח לי, טביל, שאני אוֹמר לךָ אֶת האמת, הן נמַקוֹת בּעווֹן אבוֹתיהם? מַשׂיאִים אַתּם אֶת

בּנוֹתיכם לעוילי היהוּדים שלָכם, לחדלי־אִישים, ללוֹבשי אַרבּע כּנפוֹת, גוֹזזים אֶת צמוֹתיהן היפוֹת, כּשם שגוֹזזים צמר של כּבשׂים, והן נוֹבלוֹת בּבתּיכם, כּשוֹשנים ענוּגוֹת בּיוֹם סתיו. נטרדוֹת הן אֶצלכם גם מן העוֹלָם הזה, גם מן העוֹלָם הבּא… [בּדבּרוֹ אֶת הדברים האֵלה, הוּא מַבּיט אֶל חַוָה הבּטה ממוּשכת, רבּת־כּוונה].

טוֹביה [כּולוֹ נשתּנה פּתאוֹם. מַניחַ אֶת הכּף

מידוֹ, קם, מזדקף. פּניו מתקדרים ועֵיניו מתחַדדוֹת]. היוֹדע אַתּה, אדוֹני אָבי, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? מילא, על העוֹלָם הזה אני מוֹחל לךָ מחילה גמוּרה – כּוּלוֹ שלךָ הוּא. אבל על העוֹלָם הבּא, אִם נא מצאתי חן בּעֵיניךָ, אַל תּדבּר עמי כּאן. מוּטב שתּניח אֶת זה לפעם אַחרת!

אַבּא אלכסיי. מַה פּירוּשה של פּעם אַחרת אֶצלךָ?

טוֹביה. פּירוּשה של פּעם אַחרת אֶצלי – כּשיבוֹא משיח צדקנוּ.

אַבּא אלכסיי [בּלחש וּבחיוּךְ מתוֹק. כּמגלה סוֹד]. והלא משיח כּבר בּא!…

טוֹביה [בּביטוּל גָלוּי]. אֶת הבּשׂוֹרה הטוֹבה הזאת כּבר שמַעתּי מפּיךָ לא אַחָת. ואַתּה, אַבּא רחימאִי, אִם יֵש אֶת

נַפשךָ, תּשמיעֵני היוֹם חדשוֹת!

אַבּא אלכסיי [משנה טעמוֹ, מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש]. רוֹצה אַתּה חדשוֹת – ואסַפּר לךָ חדשוֹת. אֶת נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה אַתּה מַכּיר?

טוֹביה. שאֵלה יפה שאַלתּני, אִם אני מַכּיר אֶת נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה! מַכּיר אני לא אוֹתוֹ בּלבד – ידעתּי גם אֶת אביו, ואֶת אבי אָביו, וַאפילוּ אֶת אבי אבי אָביו, אֶת רב אַריֵה איש כּפר וויֶריֶבּיווקה, עליו השלוֹם אני זוֹכר עדיִין, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים אֶצלנוּ בּהגָדה של פּסח: הרי אָנו! וּבנינוּ! וּבני בּנינוּ!…

גוֹלדה [אֶל צייטיל, בּלָחַש]. מַה בּעֵינַיִךְ השירה אשר הוּא שׁר מתּוֹךְ ההגָדה לפני הערל הטמא, טפוּ עליו?!

חַוָה. אִמא! אָנא, עשׂי עמי חסד – אַל תּירקי…

טוֹביה [אֶל הכּוֹמר]. וּבכן, מה חָדש נתרחש אֵצל נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה?

אַבּא אלכסיי. וּבכן, אוֹתוֹ נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה יֶש לוֹ בּת.

טוֹביה [שוּב דעתּוֹ זחוּחָה ועֵיניו שׂוֹחקוֹת]. רק בּת אָחָת? שעֵר־נא בּנַפשךָ כּי נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה יֶש לוֹ,

לא עלינוּ ולא על שוּם אָדם מיִשׂראֵל, שבע בּנוֹת. אבל בּנוֹת כּהלָכה! כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: וּבני יִשׂראֵל פּרוּ וַיִשרצוּ… כּךְ טבען של בּנוֹת: בּיוֹם הן אוֹכלוֹת וּבלילה הן גדלוֹת…

גוֹלדה. אבל ראֵה־נא, כּמה הוּא מַרבּה בּדרוּש! לפני מי, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, אַתּה מוֹציא כּאן אֶת תּוֹרתךָ החוּצה?… הנח

לוֹ ויסַפּר! הבה נשמע, מה קרה שם אֶת בּתּוֹ של נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה, הלוַאי אֶתבּדה!…

טוֹביה [אֶל גוֹלדה]. וכי אֵין לָךְ פּנַאי? [מַבּיט למעלה]. דוֹמה, אֵין גשם יוֹרד. [אֶל הכּוֹמר]. אִם כּן אֵיפוֹא, מה אֵירע לבתּוֹ של נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה?

אַבּא אלכסיי אוֹשר נפל בּחלקה, אוֹשר גָדוֹל! [מתּוֹךְ חגיגיוּת כּוֹמרית]. היא עברה, בּחַסדי אלוֹהים, לרשוּתי!

טוֹביה [לא תּפס כּרגע, מעפעֵף בּעֵיניו]. מַה… מַה פּירוּש, שעברה לרשוּתךָ?

אַבּא אלכסיי. פּירוּשוֹ, שהיא חוֹסה עתּה בּצל כּנפיה הרחָבוֹת של הכּנסיה הפּראבוֹסלאווית הקדוֹשה!… [הכּל נדהמים, מַבּיטים זה אֶל זה משתּאִים].

גוֹלדה [פּוֹכרת ידיה]. אוֹי וַאבוֹי לאִמה!… [חַוָה קמה בּמבוּכתה, כּמבקשת להיעלם, אַךְ חוֹזרת ויוֹשבת במקוֹמה].

טוֹביה [מַבליג על סַערת רוּחוֹ, מַבּיט אֶל הכּוֹמר בּעֵינַיִם מלגלגוֹת־זוֹעמוֹת]. כּךְ הוּא אֵיפוֹא המַעשׂה? כּפי הנראֶה,

אין אַתּה יוֹשב בּחיבּוּק־ידיִם, אדוֹני אָבי? שוֹלה אַתּה דגים מַבאִישים מתּוֹךְ הבּיצה שלָנוּ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה:

בּמקוֹם שאֵין שיבּוּטה, גם דגי־רקק יֵרָצוּ למַאכל…

אַבּא אלכסיי [צוֹחק]. נוּ, אַל תּאֹמַר כּן, טביל. זוֹהי דווקא ממין הדגים המשוּבּחים, בּתּוֹ של הוויֶריֶבּיווקאִי. שיבּוּטה לכל דבר! לא לחינם דבק בּה בּנוֹ של שוֹמר היער מוויֶריֶבּיווקה, הנוֹשׂא אוֹתה כּמוֹת שהיא, כּלָה בּמערוּמיה.

טוֹביה. אם כּן, גם חתוּנה תּהיֶה לנוּ אֵצל נחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: הפכתּ מספּדי למחוֹל!…

גוֹלדה. חתוּנה נאָה, טפוּ עליה ועל ראש כל שׂוֹנאינוּ וּמנַדינוּ!

אבּא אלכסיי [בּפנים חמוּרים]. להתלוֹצץ על זה, טביל, אֵין אַתּה צריךְ. אַל תשכּח, בּמה אָנוּ סחים כּאן. דבר גָדוֹל הוּא, דבר קדוֹש!… [מַחריש רגע, בּוֹחן אֶת טוֹביה בּמַבּט ערמוּמי חַד]. כּן הוּא… כּי הנה שוה־נא בּנַפשךָ, טביל, דבר אשר כּזה… הלא יהוּדי חָכם אָתּה… הבה אֶשאָלךָ שאֵלה אָחָת… [מבּיט בּכוונה מיוּחדת

אֶל חַוָה הנסערת].

טוֹביה. אַדרבּה, שאַל, אדוֹני אָבי, שאָל. הנני מוּכן להשיב לךָ על ראשוֹן ראשוֹן…

אבּא אלכסיי [מוֹסיף להבּיט אל חַוָה]. שוה־נא בּנַפשךָ – הלא יהוּדי חָכם ונבוֹן אָתּה. מה היה עליךָ, טביל, נאֹמַר דרךְ משל, אִילוּ קרה אוֹתךָ מקרה כּזה? אִילוּ, נאֹמַר דרךְ משל, אָהבה בּתּךָ בּחוּר משלָנוּ ורצתה להינשׂא לוֹ? הַא?…

טוֹביה [בּפני עצמוֹ]. אַל תּזכּה לעֵת כּזאת, רשע מרוּשע שכּמוֹתךָ!… [אֶל הכּוֹמר]. שאֵלה משוּנה שאַלתּני, אדוֹני

אָבי! קטוֹנתּי – מי אני, כּי אַגיע לכבוֹד כּזה? ואוּלָם הלא רוֹצה אַתּה לשמוֹע תּשוּבה מפּי, לכן אָעֶנךָ בַּרְבּוּרִים בּרוּרים. [בּכל

חוֹם לבּוֹ]. השוֹמע אַתּה, כּבוֹד מְעִילָתֶךָ? אִילוּ נפל בּחלקי אוֹשר

כּזה, היִיתי מבקש מאֵת אלוֹהים אַחַת משתּי אֵלה: אוֹ כּי אני לא אֶחיֶה ואַגיע לראוֹת כּזאת בּעֵינַי, אוֹ כּי בּתּי תּרד למַעמַקי האדמה, אוֹ כּי

על שנינוּ תּבוֹא מיתה משוּנה, כּכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: תּמוֹת נַפשי עם פּלשתּים!… [קוֹלוֹ הוֹלךְ וחָזק]. ואפילוּ היוּ לטוֹביה עֶשׂר בּנוֹת, מוּטב לָהן שימוּתוּ כּוּלָן יוֹם אֶחד, משתּמיר אַחַת מהן

אֶת עמה ואלוֹהיה!… [חַוָה נוֹפלת פּתאוֹם על זרוֹעוֹתיה של צייטיל].

צייטיל [תּוֹמכת אֶת אחוֹתה]. מה לָךְ, חַוָה?

גוֹלדה. אוֹי, רעם הממַני! התּינוֹקת מתעלפת! חַוָהניוּ, בּתּי! [גוֹחנת אֵליה]. מה לָךְ נשמַת־אַפּי?

טוֹביה [מַשליךְ אֶת הכּף מידוֹ, נבהל לָקוּם מעם השוּלחָן, עֵיניו מלאוֹת חרדה, ידיו רוֹעדוֹת]. התעלפה?… כּיצד?… חַוָהלי?… הניחוּ לי! [גוֹחן אֵליה, וּמיד זוֹקף קוֹמתוֹ וּמרים

קוֹל־זוָעה]. לָמה תּעמדוּ אֵיפוֹא כּגוֹלמי־עֵץ? מַיִם! מַיִם תּנוּ הנה! הצילוּ! [גוֹלדה רצה אֶל הבּאֵר. צייטיל מַחזיקה בּאחוֹתה]. הביאו מַיִם! הלא התעלפה!… צריךְ ללחוֹץ את רקוֹתיה, את רקוֹתיה צריךְ ללחוֹץ! כּךְ!… [גוֹחן שוּב אֶל חַוָה, לוֹחץ אֶת ראשה בּשתּי ידיו].

חַוָה [פּוֹקחת עֵיניה, קמה אַט ממקוֹמה, עוֹשׂה תּנוּעה לתקן אֶת שערוֹתיה הפּרוּעוֹת]. הניחוּ לי… מה זה?

טוֹביה [רוּחוֹ שבה אֵלָיו, עֵיניו אוֹרוּ]. לא כּלוּם, ילדתי, לא כּלוּם! [מלטף אֶת שׂער ראשה].

גוֹלדה [הביאָה מַיִם]. קחי טיפּת מַיִם, בּתּי. לבּךְ חָלש עד להתעלף, הלוַאי אֶתבּדה! והכּל בּעטיוֹ של אוֹתוֹ נחש, תּפּחנה עצמוֹתיו בּקבר!… [מבּיטה בּעֵינַיִם זוֹעמוֹת אַחרי הכּוֹמר,

המתחַמק והוֹלך אַט ליד הגָדר, כּשהוּא מחַיֵיךְ לעצמוֹ אֶל תּוֹךְ

זקנוֹ].

טוֹביה [בּקוֹל נַעלָס]. מי התעלף? על מה ולָמה תּתעלף? אִיש לא התעלף! לא היוּ דברים מעוֹלָם! רק ראשה נסתּחרר קצת!… [דוֹחה אֶת גוֹלדה עם המַיִם]. לָמה מַיִם? אֵין צוֹרךְ בּמַיִם! הלא עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת – לא התעלפה ולא כּלוּם! רק ראשה נסתּחרר קצת, וחָלש לבּה… ראוּ־נא אֵת כּל הנַעשׂה כּאן, אֶת השאוֹן והרעש!… [אֶל חַוָה]. מה אַתּ מַרגישה כּעֵת, חַוָהלי? כּבר הוּטב לָךְ?… [זוֹקף קוֹמתוֹ]. בּוַדאי הוּטב לָה! אֶלָא מה? וכי לא אָמַרתּי תחילה, כּי כּל זה כּאַיִן וּכאֶפס הוּא?… ואוּלָם הלא נשים הן, אַל יִזָכר שמן לטוֹבה, והרימוּ קוֹל־זוָעה: התעלפה! מַיִם! הצילוּ!… מי התעלף? אֶת מי תּצילוּ? ולָמה לָכן מַיִם? וכי דליקה נפלה כּאן, שאָנוּ צריכים למַיִם?… אִי נשים, נשים! לא לחינם לא אָהב אֶתכן שלמה המלךְ כּל־כּךְ! לא לחינם אָמַר בּשיר־השירים על כּל הנשים, כּי… כּי… [טוֹפח בּידוֹ על מצחוֹ]. בּרוּךְ מַזכּיר נשמוֹת! הבה אֶזכּוֹר, מה אָמַר עליכן שלמה המלךְ?… לא, שכחתּי! פּרח מזכרוֹני!… [בּכעס]. הן ההוּא בּילבּל אֶת רעיוֹנוֹתי!… [מַראֶה בּידוֹ עַל הכּוֹמר, המתרחק

והוֹלךְ]. אַל יהי מקוֹמוֹ בּרוּךְ!…

המסךְ

תּמוּנה שנית

[תּכוּנַת הבּימה כּמוֹ בּתּמוּנה הראשוֹנה. – לפנוֹת

עֶרב, עם שקיעת החַמה. חַוָה יוֹשבת על הסַפסל, ליד גדר הגן, שקוּעה בּמַחשבוֹת. צייטיל יוֹצאת מן הבּית, ניגשת אֶל אחוֹתה לאַט, עוֹמדת רגע לפניה, בּלי שזוֹ תּרגיש בּה.]

צייטיל [מַשמיעה קוֹל שיעוּל]. חַוָה… מה אַתּ יוֹשבת פּה כּכה, לבדךְ?

חַוָה [ננעֶרת]. אָה, צייטיל?… מה אני יוֹשבת? סתם כּךְ. אני נחה.

צייטיל. עיֵפה אַתּ?

חַוָה. כּן, עיֵפה. עיֵפה מאוֹד.

צייטיל [מַחרישה רגע, נראֵית כּמהססת]. שמעי־נא, חַוָה אחוֹתי… אֶפשר, שאֵין זה עניני… ואַף־על־פּי־כן… כּוונתי, הלא אחָיוֹת אנחנוּ… נכריה אֵינני לָךְ חָלילָה מכּל מקוֹם… האִם לא תּכעסי

עלי, אִם אֶשאָלךְ דבר?

חַוָה [נוֹתנת בּה עֵיניה]. מַה יֶש לךְ לשאלני? ולָמה אַתּ מצטדקת כּל־כּךְ מראש? שאלי.

צייטיל. המבינה אַתּ? שם, בּבּית, אִי־אֶפשר לדבּר בּזה, מפּני אַבּא ואִמא. ולא דווקא מפּני אַבּא, אֶלָא מפּני אִמא. אִמא

נסעֶרת מאוֹד. אוֹמרת היא, כּי דבר־מה כּמוּס פּה…

חַוָה. אֵיפה כּמוס דבר־מה? בּמה אַתּ מדבּרת?

צייטיל. מדבּרת אני… בּכּוֹמר אני מדבּרת… כּל אוֹתוֹ המַעשׂה היוֹם נראָה לכוּלָנוּ משוּנה כּל־כּךְ. דבר־סתר יצוּק פּה, סוֹד מוּפלָא…

חַוָה. כּךְ הוּא הדבר? בּאת אֵיפוֹא, צייטיל, לחקוֹר אוֹתי, לגלוֹת אֶת סוֹדוֹתי? לָכן תּדעי, כּי לשוא טרחָתךְ – סוֹדוֹתי אֵינם לפי שׂכלךְ!

צייטיל. כּלוּם פּתיה כּזאת אני בּעֵינַיִךְ?

חַוָה. לא פּתיה, אֶלָא בּריה אַחרת… כּמעט ממשפּחה אַחרת… [מגחכת]. ממשפּחת הסבה צייטיל, עליה השלוֹם, הבּאָה אֶל אִמא בּחלוֹם בּכל יוֹם שני וַחמישי… שתּינוּ, צייטיל, משני עוֹלָמוֹת שוֹנים אנחנוּ. לא אני אוּכל לסַפּר לָךְ, ולא אַתּ תּוּכלי להבין לי.

צייטיל [בּמרירוּת]. שתּינוּ נוֹלדנוּ בּעוֹלָם אֶחָד, גוּדלנוּ אֵצל אָב אֶחָד ואֵם אָחָת. אַךְ אִם אוֹמרת אַתּ לברוֹחַ

מאִתּנוּ אֶל עוֹלָם אַחר, מוּטב שלא אֶחיֶה ואַגיע לכךְ!…

חַוָה [קמה, מרימה אֶת קוֹלָה]. אבל מַה לי ולָכם, כּי התגוֹללתּם עלי? מה אַתּם דוֹרשים מימי עלוּמי? המעט לי פּה, והנה בּאה גם זוֹ מאַנַאטיֶבקה להטיף לי מוּסר! הניחוּ לי! [מתּוֹךְ דמעוֹת]. בּבקשה מכּם, הניחוּני לנַפשי!… [צייטיל נרתּעת מפּניה, ניצבת מרחוֹק רגָעים מספּר, מנידה ראשה, פּוֹנה והוֹלכת בּדוּמיה אֶל הבּית. חַוָה

חוֹזרת ויוֹשבת על הסַפסל, מַסתּירה פּניה בּידיה. מעֵבר הגָדר מתגלה

פיֶדיה. לָבוּש חוּלצה שחוֹרה, כּוֹבעו נתוּן בּרפיוֹן על בּלוֹרית ראשוֹ,

בּידוֹ ספר. ניגָש לאַט אֶל חַוָה, עוֹמד מאחוֹרי הגָדר, מתבּוֹנן אֵליה

בּלא דברים].

פיֶדיה. עֶרב טוֹב, יֶוָה!

חַוָה [הוֹפכת אֵלָיו ראשה]. אוֹי, הפחַדתּני, פיֶדיה! [קמה, לוֹחצת ידיה אל עֵיניה].

פיֶדיה [צוֹחק]. לא ידעתּי כּלָל, כּי פּחדנית אַתּ כּל־כּךְ! [עוֹבר אֶת הגָדר בּקפיצה]. וּמַה טעם, שאַתּ יוֹשבת כּכה עצוּבה, כּדוֹאֶגת?

חַוָה. לבּי עצוּב, והרי אני יוֹשבת ודוֹאֶגת.

פיֶדיה. לבּך עצוּב? [אוֹחז בּידה, מַבּיט אֶל תּוֹךְ עֵיניה]. מַה לָךְ, יוֹנתי? [מבקש לחַבּקה, אַךְ היא מתבּוֹננת על סביבוֹתיה ומשתּמטת מידיו].

חַוָה. כּלוּם שכחתּ, לפני מה אני עוֹמדת?

פיֶדיה. דברי שטוּת!

חַוָה. אָכן לךָ הם דברי שטוּת… [רוֹאָה אֶת הספר בּידוֹ]. מַה זה בּידךָ?

פיֶדיה. מַה שהבטחתּי לָךְ. מַאכּסים גוֹרקי.

חַוָה. אָח, ספר של גוֹרקי! [נוֹטלת אֶת הספר, פּוֹתחת אוֹתוֹ]. גם תּמוּנתוֹ בּספר! זהוּ אֵיפוֹא מַאכּסים גוֹרקי? כּמה

פּשוּט הוּא וכמה נאֶה! פּני אָדם המַעלָה… [זנה עֵיניה בּתּמונה]. אבל היוֹדע אַתּה, למי הוּא דוֹמה?

פיֶדיה. למי?

חַוָה. למי? הלא לָךּ! [צוֹחֶקֶת].

פיֶדיה. לָמה אֵיפוֹא תּצחָקי?

חַוָה [מוֹסיפה לצחוֹק]. אוֹ שהוּא דוֹמה לָךְ, אוֹ שאַתּה דוֹמה לוֹ… [מַגישה אֶת הספר לעֵיניו]. הבּט וּראֵה. כּשתּי טיפּוֹת מַיִם!…

פיֶדיה [מַבּיט לא אֶל הספר, אֶלָא אֶל עֵיניה]. כּמה יפה אַתּ עם בּוֹא הערב! כּמה מַבריקוֹת עֵינַיִךְ לאוֹר החַמה השוֹקעת! ליבּבתּיני, יֶוָה, בּעֵינַיִךְ החוֹלמוֹת, הטהוֹרוֹת, כּטוֹהר

שמי אוּקראִינה שלָנוּ, הפּרוּשׂים ממַעל לראשינוּ!…

חַוָה. וכמה לימַדתּ לשוֹנךָ לדבּר מלים יפוֹת, פיֶדיה! דוֹמה אַתּה, דוֹדי, כּמדבּר מתּוֹךְ הספר!… [צוֹחקת

שוּב].

פיֶדיה. ואַתּ נראֵית לי היוֹם כּצוֹחקת יוֹתר מדי, יוֹנתי.

חַוָה. לבּי שׂמח, והרי אני צוֹחֶקת.

פיֶדיה. זה עתּה היה לבּךְ עצוּב, והנה – שוּב שׂמח?

חַוָה. היה חוֹשךְ – ונעצבתּי, עלה שמשי – ונעלסתּי.

פיֶדיה. גם אַתּ, יוֹנתי, מדבּרת רמוֹת, כּאִילוּ מתּוֹךְ הספר.

חוה. עם מלוּמדים כּמוֹךָ התהלכתּי, ולָמַדתּי לשוֹנם.

פיֶדיה. חדלי־נא, יֶוָה. יוֹדע אני, כּי חָכמתּ ממני. ואַתּ היטיבי־נא עמדי והשקיני מַיִם, כּי צמאתי מאוֹד. עד חצי המַלכוּת יִנתן לָךְ!

חַוָה. בּוֹא, ואַשקךָ מַיִם מן הבּאֵר. [שניהם ניגָשים אֶל הבּאֵר. חַוָה נוֹטלת אֶת הדלי, מוֹרידה אוֹתוֹ בּחבל אֶל

תּוֹךְ הבּאֵר, מנַענַעתּוּ בּתנוּעה זריזה לכאן וּלכאן וּמַעלָה אוֹתוֹ

מלא מַיִם]. הבה לי אֵיפוֹא אֶת חצי המַלכוּת, אשר אָמַרתּ!

פיֶדיה [שוֹתה מתּוֹךְ הדלי]. כּל המַלכוּת נכוֹנה לָךְ בּידי, אַתּ מַלכּה יפה שלי! [מַעמיד אֶת הדלי ליד השוֹקת]. היוֹדעת אַתּ? בּאתי הפּעם לדבּר עמךְ דברים נכבּדים מאוֹד.

חַוָה [צל חָלף בּפניה]. דברים נכבּדים? שב־נא. [יוֹשבת עמוֹ על השוֹקת, מַבּיטה אֶל עֵבר הבּית]. וּבלבד שאִיש לא יבוֹא להפריעֵנו. אַבּא, כּמדוּמה לי, הלךְ אֶל הכּפר.

פיֶדיה. יְרֵאָה אַתּ מפּני אָביךְ?

חַוָה [בּרוֹגז]. לא יְרֵאָה אֶלָא… נוּ, הבה אֶשמַע, מה הם הדברים הנכבּדים?

פיֶדיה. ראִיתי היוֹם אֶת הכּוֹמר שלָנוּ, אֶת אַבּא אלכסיי…

חַוָה [מניעה בּידה]. רק לא על זה… כּבר קיבּלתּי היוֹם דַיִי…

פיֶדיה. מַה קיבּלתּ? ממי?

חַוָה [משתּמטת]. כּךְ… לא כּלוּם… היוֹם אֵיני רוֹצה לדבּר בּזה… אֵין לבּי נוֹטה לכךְ…

פיֶדיה. אָכן רוֹאֶה אני, כּי היוֹם אֵין לבּךְ נוֹטה אֵלי בּכלָל. [מַקדיר פּניו, מוֹציא סִיגָריה מכּיסו, מעשן].

חַוָה [כּמתכּוונת לפייסוֹ]. שוֹכח אַתּה, פיֶדיה, אֶת מַצבי הקשה, אֶת המַעשׂה הנוֹרא אשר עלי לעשׂוֹת.

פיֶדיה. אֵיזה מַעשׂה נוֹרא?

חַוָה. להיפּרד מבּיתי, מאַבּא ואִמא, מכּל אהוּבי־נַפשי לעוֹלָמים…

פיֶדיה. אֵין אני מבין אֶת דבריִךְ. וכי הוֹלכת אַתּ למקוֹם אַחר? הלא תּשבי פּה, בּכּפר, ולָמה אַתּ מדבּרת על פּרידה

לעוֹלָמים?

חַוָה [בּקוֹצר־רוּחַ]. לא למקוֹם אַחר – לעוֹלם אַחר אני הוֹלכת עמךְ. אֵין אַתּה מַכּיר אֶת דרךְ

היהוּדים, אֵין אַתּה מַכּיר אֶת אָבי, פיֶדיה! נוֹחַ לוֹ שיִראֵני מתה

לפניו משיִראֵני בּכךְ. לעוֹלם לא יִסלח לי! ולוּא לא אָהב אוֹתי כּי־עתּה לא גָדל כּאֵבי כּל־כּךְ!… [לאַחַר דוּמיה, מִתּוֹךְ דכּאוֹן]. מה אֶעשׂה, פיֶדיה, מה אעֶשׂה, יקירי, אֵיךְ אֵצא מן המצר?…

פיֶדיה [בּתנוּעה רוֹגזת]. דוֹאֶגת אַתּ לאָביךְ יוֹתר משאַתּ דוֹאֶגת לעצמךְ.

חַוָה. ואַתּה דוֹאֵג לעצמךָ יוֹתר משאַתּה דוֹאֵג לכל העוֹלָם כּוּלוֹ, ואפילוּ יוֹתר משאַתּה דוֹאֵג לי!…

פיֶדיה. אָה, לא! הפּעם אַתּ מדבּרת לא אמת, ואַתּ בּעצמךְ יוֹדעת זאת! יוֹדעת אַתּ, כּי העוֹלָם שלי – אַתּ היא, כּי למַענךְ אני נכוֹן לבוֹא… [מַשליךְ לפניו אֶת הסיגָריה].

חַוָה. בּאֵש וּבמַיִם… כּכּתוּב בּספרים…

[לאַחַר דוּמיה]. פיֶדיה, שאֵלָה יֶש לי לשאָלךָ. אמוֹר לי, מה היִית אַתּה עוֹשׂה אילוּ היִית בּמקוֹמי?

פיֶדיה. שאֵלוֹת משוּנוֹת אַתּ שוֹאֶלת אוֹתי היוֹם!

מעוֹלָם לא נתתּי דעתּי על כּךְ… וּבכלָל, מה הדיבּוּרים האֵלה פּתאוֹם? אֵיזה רוּחַ עבר עליִךְ יֶוָה? האִם נפל אֶצלךְ דבר חָדש, אוֹ שאני לא הכּרתּי אוֹתךְ כּל־צרכּי?

חַוָה. רק עתּה נוֹכחתּ, כּי אֵינךָ מַכּירני?

פיֶדיה. לא אָמַרתּי, כּי אֵינני מַכּירךְ. אָמַרתּי כּי אֵין אני מבין אֶת דרכיִךְ… וּמלבד זאת, יֶוָה, אֵיךְ תּאהביני, ולבּךְ אֵין אִתִּי? לבּךְ נתוּן לאחרים, לאָביךְ, למשפּחתּךְ, להיהוּדים

שלָךְ… [מוֹשיט לָה אֶת ידוֹ]. היִי שלוֹם, יֶוָה!

חַוָה [תּוֹפסת בּשתּי ידיו]. אַל תּלךְ מזה, פיֶדיה! אַל תּעזבני לנַפשי! אני צריכה כּל־כּךְ לעֶזרתךָ. כּל היוֹם חיכּיתי לךָ, יֶש לי הרבּה לדבּר עמךְ.

פיֶדיה [חוֹזר ויוֹשב עמה על השוֹקת]. מַדוּע אֵיפוֹא לא תּדבּרי? הלא יוֹדעת אַתּ, כּי אוֹהב אני לשמוֹע אֶת דבריִךְ.

חַוָה [מַשפּילה קוֹלָה, מדבּרת בּמהירוּת, מתּוֹךְ

התרגשוּת מוֹסיפה והוֹלכת]. אֵין אַתּה יוֹדע אֵת אשר אֶשׂא ואֶסבּוֹל פּה

מכּל אֶחָד ואֶחָד! מכּל אֶחָד ואֶחָד!… כּוּלָם מַבּיטים אַחרי, שוֹמרים

צעדי… חוֹשדים הם בּי, כּי אני… כּי לבּי נמשךְ אַחריךָ… והנה בּאה היוֹם אחוֹתי הבּכירה מאַנַטיֶבקה והעמידה אוֹתי לחקירה וּדרישה… אִמי

אֵינה מדבּרת כּלוּם, רק מַבּיטה אֵלי ונאנחת… לוּא דיבּרה אֵלי דברים מפוֹרשים, לוּא הוֹכיחָה אוֹתי על פּנַי, לוּא קיללה אוֹתי!… כּל אַחַת

מאַנחוֹתיה שוֹברת אֶת לבּי… וּמַה יהא על אָבי? מה אוֹמַר לוֹ וּמה אדבּר? לא אוּכל גם להעלוֹת מַחשבה כּזאת על דעתּי!…

פיֶדיה [עֵיניו כּבוּשוֹת בּקרקע]. כּן, המַצב לא נעים בּיוֹתר… אבל בּיני־נא, יקירתי, כּי חַייִךְ יִהיוּ קשוּרים בּי, ולא בּהם. בּיני בּדבר, יוֹנתי… [לוֹקח ידה, מבקש לחַבּקה. חַוָה משתּמטת מפּניו]. מַה לָךְ, נלבּבת?

חַוָה. גם אני אֵיני יוֹדעת, מַה לי. כשאֵינני רוֹאָה אוֹתךָ, נַפשי יוֹצאת אַחריךָ, ואני מוּכנה לָלכת עמךָ אֶל כּל אשר

תּקראֵני. וּכשאני רואָה אוֹתךָ, אני מתבּלבּלת. רוּחי נוֹפלת וידי

תּרפּינה… [דוּמיה]. ולָמה בּדוּ בּני־האָדם מלבּם, שמוּטב לָהם להיוֹת נפרדים אִיש מעם רעֵהו בּאמוּנתם וּבשאָר מיני דברים?…

פיֶדיה. כּבר אָמַרתּי לָךְ לא פּעם אַחַת, כּי אנחנוּ, החָפשים והנאוֹרים, המבינים בּספרים, חַייבים להעמיד עצמנוּ מעל כּל ההבלים האֵלה, שבּני־אָדם חשוּכּים בּדוּ מלבּם! צאִי וראִי, מה אוֹמרים כּל גדוֹלי העוֹלָם, מה אוֹמר גוֹרקי… ואַף הפּעם אני אוֹמר

לָךְ, יֶוָה, כּי אֵין דבר בּעוֹלָם, אשר יעמוֹד לשׂטן על דרכּנוּ. הירגעי־נא, יוֹנתי, אַל תּשכּחי, כּי עמךְ אני תּמיד, בּכל אשר תּפני, כּי אָשרךְ הוּא מַטרתי האַחַת בּחַיִים. בּגלָלךְ תּזרח לי השמש השוֹקעת הזאת, יאדימוּ השמַיִם האֵלה, יוֹריק הדשא הזה, ילבלבוּ העֵצים האֵלה… בּגלָלךְ

תּהיֶה לי האָרץ כּוּלה כּגן־עֵדן, ואני אֶהיֶה עבדךְ הנאמן. אני אֶשמוֹר על כּל מדרךְ כּף רגלךְ, על שנתךְ בּלילוֹת, על משאלוֹת לבּךְ, אַבּיט אֶל תּוֹך עֵינַיךְ, אֶל תּוֹךְ העֵינַים הבּהירוֹת והיפוֹת האֵלה…

חַוָה [שׂוֹחקת מתּוֹךְ דמעוֹת]. מדבּר אַתּה, פיֶדיה, דברים נעימים כּל־כּךְ, כּקוֹרא מתּוֹךְ הספר… הלא אֵינךָ משקר לי?… [מלפּפת פּתאוֹם אֶת צוָארוֹ בּזרוֹעוֹתיה]. יקירי, יקירי!… [מַרפּה ממנוּ, מַשפּילה אֶת קוֹלָה]. אַתּה מביא אוֹתי לידי שגָעוֹן… אני אֵצא מדעתּי… לָמה תּמשכני אַחריךָ להיוֹת כּחוֹטאת כּל ימי חַיי?…

[מַסתּירה פּניה בּידיה].

פיֶדיה. שוּב חוֹטאת?… לָמה תּדבּרי הבלים, ואַתּ בּעצמךְ יוֹדעת, כּי לא כן הדבר! מנַיִן לָךְ, נלבּבת, מחשבוֹת קוֹדרוֹת אֵלוּ, והלא מי כּמוֹני יוֹדע, כּי לא חוֹטאת אַתּ, כּי בּרה אַתּ כּחַמה וכוּלךְ טהוֹרה כּמַלאַךְ־אלוֹהים!… [מחַבּק אוֹתה, נוֹשק צמוֹת ראשה, לוֹחש עַל אָזנה]. אני רוֹאֶה אוֹתךְ עליזה, מאוּשרת, מתרוֹננת, יקירתי, שאָהבה נַפשי!… פּנַיִךְ, אני רואֶה, מאִירים כּפני השמש בּצהרים..

עֵינַיִךְ, אני רוֹאה, מפיקוֹת נוֹגה, כּכּוֹכבים בּחצוֹת הלילה… מתּוֹךְ

רוֹב אוֹשר, משפע אַהבתי אֵלָיִךְ… וּבמהרה יקוּם הדבר, בּמהרה

בּימינו… עוֹד העֶרב אֶכּנס אֵצל אַבּא אלכסיי…

חַוָה [קוֹפצת מתּוֹךְ זרוֹעוֹתיו, כּנשוּכת נחש, עוֹמדת על רגליה]. לא, לא! לא כּל־כּךְ מהרה! אֵיני רוֹצה! אֵיני יכוֹלה!… [מתחַמקת מידי פיֶדיה, האוֹחז בּה]. הנח לי, הרפּה ממני! [מַטה אוֹזן להקשיב]. דוֹמה, קוֹל צעדים… לךְ, פיֶדיה, בּרח מפּה! לךְ מַהר וָלךְ!… [פיֶדיה חוֹכך רגע, לוֹחץ ידה וּפוֹנה לָלכת, עוֹבר בּקפיצה אֶת הגָדר, מנַפנף לָה בּכוֹבעוֹ. בּינתיִם מתגלה טוֹביה מעבר

המסילה. משראה אֶת דמוּתוֹ של פיֶדיה, המתעלמת והוֹלכת, הוּא עוֹמד בּמקוֹמוֹ, מַאהיל בּידוֹ על עֵיניו, מַבּיט. אַחַר־כּךְ הוּא ניגָש אֶל

הבּאֵר, מתבּוֹנן משם אל בּתּוֹ, העוֹמדת בּפניה אֶל הגָן, מבקש לקרוֹא לָה, אֶלָא שהוּא נמלָךְ בּדעתּוֹ, נוֹטל בּידוֹ אֶת הדלי ועוֹמד לפי שעה לעשׂוֹת מלָאכה – לשאוֹב מַיִם].

טוֹביה [עוֹשׂה תּנוּעה להוֹריד אֶת הדלי אֶל תּוֹךְ הבּאֵר, אַךְ נמלָךְ שוּב, חוֹזר וּמַעמיד את הדלי הריק על השוֹקת, קוֹרא לבתּוֹ בּאֶצבּעוֹ]. גשי־נא הנה, חַוָהלי, בּמחילָה מכּבוֹדךְ!

חַוָה [ניגשת אֵלָיו בּפנים נרגָשים. בּקוֹל רךְ]. מה הדבר, אַבּא?

טוֹביה. נוּ, כּיצד אַתּ מַרגישה אֶת עצמךְ כּעֵת? יוֹתר טוֹב?

חַוָה. בּריאָה וּשלמה. [מגחכת חציה בּעֶצב וחציה בּליגלוּג]. רק ראשי נסתּחרר קצת, ולא יוֹתר… כּבר שכחתּי…

טוֹביה [מתבּוֹנן אֵליה רגע, מוֹרה בּידוֹ לעֵבר הגָן]. מי הוּא אוֹתוֹ האִיש שם?

חַוָה [מַבּיטה לפניה]. אֵיפה?

טוֹביה. שם, שם, מעֵבר הגָדר מזה. אוֹ אֶפשר נדמה לי?

חַוָה. אֶפשר נדמה לךְ.

טוֹביה [מוֹסיף להבּיט אל עֵבר הגָן]. אבל נכוֹן אני להישבע, כּי בּן־אָדם הוּא זה.

חַוָה [מַבּיטה אַף היא]. כּן, בּן־אָדם הוּא זה.

טוֹביה. ואִם אֵין אני טוֹעֶה, הרי זה כּמין חוויֶדקי גאלאגאן, יאריךְ לוֹ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ימים ונשים… האִם זה הוּא?

חַוָה. זה הוּא.

טוֹביה. ולא מכּאן הוּא הוֹלךְ?

חַוָה. מכּאן.

טוֹביה. למי היה צריךְ כּאן, הקדיש?

חַוָה. לי.

טוֹביה. לָךְ?

חַוָה. לי.

טוֹביה. מַה שאל ממךְ, התּכשיט?

חַוָה. מה היה עליו לשאוֹל?

טוֹביה. כּוונתי… מסתּמא מסיחים היִיתם?

חַוָה. בּוַדאי מסיחים היִינוּ.

טוֹביה. בּמה, למשל? הן לא בּעסקים, ולא בּפוֹליטיקה, ולא כּל־שכּן בּספרים?…

חַוָה. הפּעם טעית, אַבּא. סחים היִינוּ דווקא בּספרים. [מַראָה לוֹ אֶת הספר]. הנה אֶת זה הביא לי.

טוֹביה. ספר? [מקנח ידיו בּכנַף בּגדוֹ, נוֹטל אֶת הספר, מתבּוֹנן בּוֹ]. מכּיוָן שכּךְ, נחה דעתּי. ספרים צריךְ אָדם לקרוֹא. מתּוֹךְ ספרים אָנוּ לוֹמדים אֶת כּל הנַעשׂה בּעוֹלָם, בּין

בּשמַיִם וּבין בּאָרץ. [מַחזיר לָה אֶת הספר]. אֶלָא מה? דבר אֶחָד תּמוּה לי: אָדם שהביא ספר לחברוֹ, הלא יכוֹל היה להיכּנס לבּית ולָצאת מתּוֹכוֹ בּעד הפּתח, לא שיִקפּוֹץ על הגָדר כּגנב הבּוֹרח מפּני

רוֹדפיו?… אוֹ אֶפשר מין סחוֹרה היא זוֹ, שמַעלימים מן העיִן? מאוֹתם הספרים הטוֹבים, שנוֹהגים להצפּינם בּעליית־הגָג?…

חַוָה. לא, הספר הזה הוא דווקא ספר כּשר, וּמוּתּר לכל אָדם לקרוֹא בּוֹ. ספר של גוֹרקי הוּא.

טוֹביה [עוֹצם עין אֶחָת]. של גוֹרקי? מי היה אוֹתוֹ גוֹרקי?

חַוָה. מַאכּסים גוֹרקי, סוֹפר רוּסי. השני לטוֹלסטוֹי, לגראף טוֹלסטוֹי, שתּמוּנתוֹ תּלוּיה אֶצלנוּ על

הכּוֹתל.

טוֹביה. אָה? אוֹתוֹ הגראף היחף, האוֹמר, כּי אִם יכּךָ איש על הלחי, תֹּאמַר לוֹ “יִשר כּוֹחךָ” ותגיש לו אֶת הלחי השנית?… וּמַה דרשה דרש זה השני, מַאכּסים שלָךְ? מַה שמוֹ אשר תּקראִי לוֹ? גוֹרקי?

חַוָה. רשאי אַתּה, אַבּא, ללגלג על כּל מי שאַתּה רוֹצה, ורק לא על מיני בּני־אָדם אֵלוּ, כּגראף טוֹלסטוֹי וגוֹרקי. מאכּסים גוֹרקי אָדם גָדוֹל הוּא, סוֹפר מפוּרסם, ששמוֹ הוֹלךְ למרחַקים, ספריו

נקראִים בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. וסגוּלָה מיוּחדת לוֹ, שלא גראף הוּא, אֶלָא

אָדם פּשוּט, בּן בּעלי־מלָאכה עניִים, לא לָמַד בּבתּי־ספר, רק בּשׂכלוֹ וּבכוֹחַ עצמוֹ עלה למרוֹם המַעלָה… הנה פּה תּמוּנתוֹ… [פּוֹתחת אֶת הספר לפני אָביה].

טוֹביה [נוֹטל בּידוֹ שוּב אֶת הספר, מַבּיט אֶל התּמוּנה בּעין אֶחָת]. הפלא וָפלא! זהוּ אֵיפוֹא פּרצוּף־פּניו של האָדם הגָדוֹל, מוֹרנוּ ורבּנוּ רב גוֹרקי? אָכן גדוֹל הוּא בּאמת, כּמוֹ שאָנוּ

אוֹמרים בּפרשת השבוּע: גָדוֹל וָרם כּענקים… ראֵה־נא קוֹמה זוֹ, כּתפיִם אלוּ, ידיִם אֵלוּ!… [מוֹסיף להבּיט בּתּמוּנה]. אבל היוֹדעת אַתּ, בּתּי, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? דוֹמה אני, שפּניו של זה ידוּעים לי מאוֹד. אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא ראִיתיו כּבר פּעם אֶחָת!

חַוָה. אֵיפה, למשל, נזדמן לךָ לראוֹתוֹ?

טוֹביה. אֵיפה – אֵיני זוֹכר

בּדיוּק. אַךְ אִם אֵין אני טוֹעֶה, פּגשתּי אוֹתוֹ אִם אֵצל הרכּבת,

כּשהוּא מכתּף שׂקים, אוֹ בּיער, כּשהוּא מַסיע קוֹרוֹת.

חַוָה [מוֹציאָה אֶת הספר מידי אָביה בּזעף]. אִם כּן, לפי דבריךָ, בּזיוֹן הוּא לאָדם, שיהא מכתּף שׂקים, אוֹ מַסיע

קוֹרוֹת? ואַתּה, אַבּא, כּלוּם לא הסַעתּ לפנים קוֹרוֹת בּיער?

טוֹביה. מַדוּע לא? הסַעתּי גם הסַעתּי! [נוֹטל שוּב אֶת הדלי וּמוֹרידוֹ אֶל תּוֹךְ הבּאֵר].

חַוָה והיוֹם כּלוּם אֵינךָ עמל לפת לחמךָ? ואנחנוּ כּוּלָנוּ כּלוּם אֵין אָנוּ עמלים כּל ימינוּ?

טוֹביה. דבר זה אֵינוֹ ענין לכאן, בּתּי. לָזאת יֶש לָנוּ, עליִךְ לָדעת, פּסוּק מפוֹרש בּתּוֹרה: בּזיעת אַפּיךָ תֹֹּאכל לחם – חַייב אָדם לטרוֹחַ בּסעוּדה, כּדי

שיֹאכלנה… אֶלָא מה? לא לָזאת נתכּוונתּי. רוֹצה היִיתי לשאלךְ, כּי

תֹּאמרי לי, מַה טיבה של התחַבּרוּת זוֹ בּיניכם? מַה לבת טוֹביה וּלבן חָם זה?

חַוָה [נרתּעת מפּניו]. לָמה תּקרא לוֹ בּשם כּזה? וכי מַכּיר אַתּה אוֹתוֹ?

טוֹביה [מוֹשךְ אֶת הדלי מתּוֹךְ הבּאֵר]. אֶלָא מי הוּא? נכדוֹ של מַר בּר רב אַשי? רב חוויֶדקי? בּרב מיקיטה גאלאגאן – כּלוּם קל הוּא בּעֵיניךָ? גוֹי מַלשין בּסתר כּאָביו

מיקיטה, נצר מגזע מיוּחָסים… אבי אָביו טיֶריֶנטי, עליו הקלוֹן, היה השיכּוֹר הגָדוֹל הגיבּוֹר והנוֹרא והיה מַכּה אֶת אִשתּוֹ שלוֹש פּעמים

בּשבוּע, ואבי אבי אָביו, יהי כַּפּוֹרֶת משכּבוֹ, היה יוֹשב יוֹמם ולילה ושוֹמר על החזירים…

חַוָה [מתּוֹךְ התמַרמרוּת כּבוּשה]. כּמה פּעמים אָמַרתּ בּמוֹ פּיךָ, כּי לא יִחוּס אָבוֹת עיקר, אֶלָא האָדם עצמוֹ.

כּתוּב בּתּוֹרה, אַתּה אוֹמר, כּי כּל בּני האָדם שוים, אָב אֶחָד

לכוּלָם, אֵל אֶחָד בּרָאָם, וכיוָן שמַגיע הדבר לידי מַעשׂה…

טוֹביה [מַעמיד אֶת הדלי המלא מַיִם על מַעקה הבּאֵר]. אִי, שטיה, הלא אֵין אַתּ יוֹדעת מַה שפּיךְ מדבּר! מערבּבת אַתּ מין בּשאֵינוֹ מינוֹ. אָמנם לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּל בּני האָדם שוים, ואַף־על־פּי־כן מַה שנאֶה לוֹ לא נאֶה לנוּ, כּמוֹ שמצינוּ בּמדרש…

חַוָה [מַפסיקה אוֹתוֹ]. לכל דבר, אַבּא, יֶש לךָ מדרש, אוֹ פּסוּק, אוֹ כּיצד אַתּה קוֹרא לָזה בּלשוֹנךָ… אבל מַה מדרש תּמצא לי לָזה, שהנה בּרא אלוֹהים עוֹלָם גָדוֹל ונאֶה כּל־כּךְ [מַראָה בּידיה על סביבוֹתיה], וּבני האָדם אֵינם יכוֹלים לחַלקוֹ בּיניהם. זה אוֹמר: לא. רק בּשבילי בּרא אלוֹהים אֶת העוֹלָם. וזה אוֹמר: לא, רק בּשבילי. זה מתפּאֵר, כּי אלוֹהיו הוּא אלוֹהי האמת. וזה אוֹמר: לא, רק אלוֹהי הוּא האלוֹהים!…

טוֹביה [אוֹטם אָזניו בּידיו]. טֶה־טֶה־טֶה! פּילוּסוּפיה! חקירה! מַה למַעלָה וּמַה למַטה! יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר!…

בּקיצוּר, לא אני אנַצח אוֹתךְ בּהלכה ולא אַתּ תּנַצחי אוֹתי, כּכּתוּב: כּל עוֹרב למינוֹ – כּל אֶחָד יחזיק בּשגעוֹנוֹ… היכן אָנוּ עוֹמדים אֵיפוֹא, בּרוּךְ מַזכּיר נשמוֹת? כּן!

עוֹמדים אָנוּ בּזה, שלפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּל בּני האָדם שוים. כּל ישׂראֵל יֵש לָהם חלק – גם יהוּדים וגם גוֹיִים, להבדיל. אבל היוֹדעת אַתּ, כּי התּוֹרה ציותה לָנוּ לאהוֹב אֶת כּל האָדם, ורק אֶת עמלק זָכוֹר נזכּוֹר?

חַוָה. מַה פּירוּשוֹ של זה?

טוֹביה. פּירוּשוֹ של זה, כּי הנה אני יוֹשב בּין הגוֹיִים כּמה וכמה שנים, זקן הכּפר כּרוּךְ אַחרי בכל לבבוֹ וּבכל נַפשוֹ, לא יחליפני ולא ימיר אוֹתי אפילו בּשׂק של תּפּוּחי־אדמה, וּזקן המחוֹז – זה כּוּלוֹ כּפּרתי. האַף אֵין זאת?

ואַף־על־פּי־כן, בּשעת חדוָה, ישמרנוּ אלוֹהים, כּלוֹמַר בּזמן פּוֹגרוֹם, אֵין אני יודע, אִם יבוּקש ולא יִמָצא בּחיקם צרוֹר אבנים בּשבילי.

חַוָה. אֶת הדבר הזה אֵין אני יוֹדעת.

טוֹביה. כּךְ? גם אֶת הדבר הזה אֵין אַתּ יוֹדעת?… [מַחריש רגע, אוֹחז בּיד בּתּוֹ]. שמעי־נא, חַוָה, אֶת אשר אֶשאַל אוֹתךְ.

חַוָה. מַה תּשאַל אוֹתי?

טוֹביה. ורק תֹּאמרי לי בּלבב שלם, לא כּבת לאָביה, אֶלָא כּמוֹ לידיד נאמן, האוֹהב אוֹתךְ, שאַדיר חפצוֹ לראוֹתךְ

מאוּשרת…

חַוָה [נבוּכה]. לָמה… הקדמה זוֹ?

טוֹביה [אוֹחז בּזקנוֹ]. מה היה, למשל, אִילוּ בּאתי אֵליִךְ ואָמַרתּי לָךְ: בּתּי עשׂי למַעני דבר, שלָךְ לא תּצא מזה רעה ולי יֵחָשב לטוֹבה גדוֹלָה, –היִית עוֹשׂה כּן למַעני, אִם לא?

חַוָה. בּוַדאי כּן.

טוֹביה. ואִילוּ נזדמן לָךְ לעשׂוֹת דבר, שיֶש בּוֹ כּדי להמית אֶת אָביךְ, – היִית עוֹשׂה כּן?

חַוָה. בּוַדאי לא.

טוֹביה [בּקוֹל נַעלָס]. אִם כּן, לָמה לָנו לדבּר בּזה? מכּיוָן שכּךְ, לא היוּ דברים מעוֹלָם, פּירש רש"י: קְלִים לא אָמַר כּלוּם… לא אני שאַלתּיךְ ולא אַתּ עניתיני!… כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּברכּת הכּוֹהנים על דוּכנם: חלוֹם חָלמתּי ואֵיני יוֹדע… נהיֶה חברים כּשהיִינו!… [פּוֹשט לָה אֶת ידוֹ. חַוָה נוֹטלת ידוֹ

כּמהססת. טוֹביה חוֹטף ולוֹקח אֶת דלי המַיִם והוֹלךְ מתּוֹךְ התעוֹררוּת

של רוָחָה אֶל הרפת. בּינתיִם כּבר פּנה יוֹם והחשיךְ. חַוָה מַבּיטה אַחרי

אָביה עד שהוּא נעלם מעֵיניה. אַחַר־כּךְ היא צוֹנַחַת ויוֹשבת על השוֹקת, מַסתּירה פּניה בּידיה, וּבכי חרישי מזעזע אֶת כתפיה].

המסךְ

תּמוּנה שלישית

[חצר בּיתוֹ של אַבּא אלכּסיי, גדוּרה גדר־עֵץ ירוּקה, עם פּישפּש לכניסה. ממוּל הצוֹפים חזית הבּית, עם גג חָדש של רעפים ועם תּריסים אדוּמים משני עֶברי החַלוֹנוֹת הקטנים. מרפּסת חדשה וסַפסל לצדה, מתּחת לאַחַד החַלוֹנוֹת. מאחוֹרי הבּית נראֶה גן־ירקוֹת. – טוֹביה וגוֹלדה

נכנסים לחָצר. טוֹביה לבוּש קפּוֹטה של שבּת. לצוָארוֹ קשוּרה מטפּחת

אדוּמה. גוֹלדה אַף היא בּלבוּש של שבּת, בּראשה מטפּחת־משי. שניהם מכוּסים אבק־דרכים, נראִים כּנבהלים וּנבוּכים. – יוֹם קיץ לפני שקיעת החַמה].

טוֹביה [מציץ אֶל החַלוֹנוֹת, מדבּר בּלָחַש]. אֵין אני רוֹאֶה פּה איש… הבּיטי־נא אַתּ, גוֹלדה. עֵינַי כּאִילוּ כּהוּ… נראֶה, מפּני האָבק…

גוֹלדה [מַבּיטה אַף היא אֶל החַלוֹנוֹת]. לא, גם אני אֵיני רוֹאָה כּלוּם. בּית ריק ושוֹמם, הלוַאי יִשם ויֶחשךְ

עוֹלָמוֹ… לאָן אֵיפוֹא העלימוּ אֶת הילדה שלָנוּ, אוֹי וַאבוֹי

לחַיי?…

טוֹביה. אֵין זאת כּי־אִם החבּיאוּה בּקיטוֹן האחוֹרני… [עוֹמד ממוּל המרפּסת, מַבּיט נוֹאָש]. הוֹי אִילוּ מצאתיה פּה, וַדאי לי, שהיִיתי מַצילה מידיו. עוֹד נראֶה, מי חָזק ממי: “הקוֹל קוֹל יעקוֹב”, אוֹ “הידים ידי עשׂיו” – טוֹביה

החוֹלב, אוֹ הכּוֹמר, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ?… [מניד ראשוֹ]. אִי לָךְ, ריבּוֹנוֹ של עולָם, עד היכן הגעתּי לעֵת זקנתי!… [מבקש לעלוֹת על המרפּסת].

גוֹלדה [עוֹצרת אוֹתוֹ]. לא בּרוֹגז, טוֹביה, רק בּתחנוּנים, אָז יִיטב לָךְ… בּשׂרי סוֹמר מפּחד, שמא תּפלוֹט חָלילה

מפּיךָ פּסוּק שלךָ, ואָבדנוּ… תּרגיז אוֹתוֹ חָלילָה… [בּוֹכה].

שנינוּ נפּוֹל לרגלָיו, נשק אֶת ידיו… אוּלי יָרךְ אֶת לבּוֹ, אוּלי

ירחם…

טוֹביה [הוֹפךְ פּניו אֵליה, בּעֵינַיִם בּוֹערוֹת]. מי? הכּוֹמר הזה, יִמַח שמוֹ? האני אֶכרע לפניו? רחמים אבקש ממנוּ? אַל תּפתּח פּה לשׂטן – אַל יִזכּוּ שׂוֹנאַי לכך!…

הלא הוּא גָנב אֵת כּל אשר לי בּעֶצם היוֹם, לעֵיני השמש, לָקח ממני אֶת הטוֹב והיקר אשר היה לי, – ואַתּ רוֹצה, כּי אֵלךְ להתרפּס לפניו, לנַשק אֶת ידיו הטמאוֹת? טפוּ!…

גוֹלדה. הס!… אָנא טוֹביה, רחם עלי, אַל תּצעק כּל־כּךְ!

טוֹביה. ואני דווקא אֶצעק! בּכל הרחוֹבוֹת והשוָקים אֶצעק צעקה גדוֹלָה! [ניגָש אֶל המרפּסת, מרים קוֹלוֹ]. הוֹי, אַבּא! אנשים בּאוּ אֵליךָ! אנשים!…

אַבּא אלכסיי [פּוֹתח אֶת הדלת וּמתגלה בּלא מגבּעתּוֹ, עוֹמד רגע וּמַבּיט אֶל טוֹביה כּאִילוּ בּתמהוֹן, מַסבּיר לוֹ

פּנים]. אָה, טביל, האַתּה הוּא זה? אוֹרח חָשוּב! יהי בּוֹאךָ בּרוּךְ! נעים לי מאוֹד לראוֹתךָ בּצל קוֹרתי!… אֶפשר רוֹצה אַתּה לָשבת מעט? עלה־נא על המרפּסת, ונשב, נשׂוֹחח קצת, נשתּה תּה, אִם לבּךָ טוֹב עליךָ… הנה אצוה להוֹציא אֶת המיחָם… [בּמתק־שׂפתיִם]. אוֹרח חָשוּב כּל־כּךְ! אוֹרח יקר כּל־כּךְ!…

טוֹביה [מתבּלבּל תּחילה מקבּלת־פּנים זוֹ]. לָשבת עמךָ? לשתּוֹת תּה בּביתךָ? לא, תּוֹדה רבּה… בּאתי אֵליךָ, אַבּא

רחימאִי, לא בשביל לשתּוֹת תּה… בּשביל דבר אַחר, בּשביל ענין בּאתי אֵליךָ… בּשביל ענין נכבּד מאוֹד… [מתחַזק, זוֹקף פּתאוֹם קוֹמתוֹ,

בּחמַת־קנאָה]. השוֹמע אַתּה, אדוֹני אָבי? שׂוֹנא אני דברים בּטלים. הבה אֶשאָלךָ כּאן שאֵלוֹת אחָדוֹת, ואַתּה תּוֹאיל בּטוּבךָ להשיב לי עליהן תּיכף וּמיד תּשוּבה ישרה. אבל תּשוּבה ישרה וּגלוּיה, בּלא ערמוּמיוּת וּבלא דרכי רמיה, אדוֹני אָבי!

גוֹלדה [בּחרדה]. טוֹביה, מה אַתּה עוֹשה?

טוֹביה. אַתּ, גוֹלדה, החרישי!

אַבּא אלכסיי [בּמתק־שׂפתיִם]. לָמה אֵיפוֹא בּרעש כּזה? רוֹצה אַתּה לשאוֹל דבר – שאַל, ונשמע. [יוֹרד אֵלָיו מעל המרפּסת].

טוֹביה. קוֹדם כּל יהי־נא בּטוּבךָ לאמוֹר לי, אַבּא רחימאִי, אִם מַאמין אַתּה בּאלוֹהים?… [מַמתּין רגע, מַבּיט אֵלָיו

בּעֵינַיִם חוֹדרוֹת]. שנית, הוֹאִילה וַהבינני בּחַסדךָ הגָדוֹל, מה היא לפי שׂכלךָ מצוָה וּמה היא עבירה? ושוּב רוֹצה אני לשאָלךָ, – הלא קראת בספרינוּ הקדוֹשים, – האִם זוֹכר אַתּה עדיִין אֶת סיפּוּר המַעשׂה בּכבשׂת הרָש, שהעשיר גָזל אוֹתה

ממנוּ?…

אַבּא אלכסיי [עוֹמד רגע נבוֹךְ, מגחךְ. נמלָךְ בּדעתּוֹ, מדבּר בּמתינוּת וּבמתיקוּת]. אִי, טביל, טביל! דוֹמה, אִיש חָכם ונבוֹן אָתּה? והנה עמַדתּ ושאַלתּ אוֹתי כּמה וכמה שאֵלוֹת, ואַתּה

רוֹצה כּי אָשיב לךָ תּשוּבה אַחַת על כּוּלָן? לאַט לךָ, המתּן לי קצת, ואָשיב לךָ דברים כּענינם, בּסדר וּבשיקוּל־הדעת וּברגש…

טוֹביה [מפסיקוֹ]. לא, אַבּא רחימאִי, על שאֵלוֹתי לא תּדע להשיב לי לעוֹלָם! ואַתּה מוּטב שתּגיד לי רק זאת [ניגָש עדיו בּכל תּוֹקף]: אַיֵה בּתּי? אַיֵה הילדה שלי? [צוֹעֵק]. מה עשׂית לבתּי?

גוֹלדה [פּוֹכרת ידיה]. טוֹביה, רוֹצח שכּמוֹתךָ, ירָא אֶת האלוֹהים!…

אַבּא אלכסיי [משנה אֶת טעמוֹ, בקוֹל זוֹעֵם]. הוֹי, אַתּה! האִם בּאת אֶל בּיתי לצעוֹק? להקים רעש? שכחתּ, יהוּדי, לפני מי אַתּה עוֹמד! שכחתּ, כּי מדבּר אַתּה אֶל בּא־כוֹחָה של הכּנסיה

הפראבוֹסלאווית הקדוֹשה!

טוֹביה [נדכּה, נוֹפל פּתאוֹם לרגלי הכּוֹמר]. אַבּא רחימאִי… הלא אָדם אַתּה ולב אָדם לָךְ… השב לי אֶת בּתּי!… ראֵה, הנה מתגלגל לרגליךָ אָב רצוּץ ושבוּר, אשר… אשר… [גוֹעֶה בּבּכי].

גוֹלדה [נוֹשקת אֶת ידי הכּוֹמר]. פּאני… פּאני… פּריץ טוֹב… רחם עלינוּּ, יקירי… אִיש טוֹב, אִיש חָביב…

אַבּא אלכסיי [דוֹחה אֶת שניהם מעם פּניו בּתנוּעה רכּה]. הלא תּבוֹש, הלא תּיכּלם, טביל! אֵיךְ הגעתּ לכךְ, שאַתּה מַשפּיל אֶת עצמךָ – אָדם בּפני אָדם?

טוֹביה [מתּנעֵר וקם על רגליו]. כּן, צדקתּ. אָסוּר לאָדם להשפּיל עצמוֹ בּפני אָדם. [עוֹמד רגע מבוּיש]. אבל מכּיוָן שכּךְ… מכּיוָן שאַתּה מדבּר אֵלי בּלשוֹן בּני־אָדם, עשׂה־נא חסד עמדי והגידה לי: אַיֵה בּתּי? אמוֹר לי רק אָחָת: היֶש לי עוֹד תּקוָה לראוֹתה?

אַבּא אלכסיי. אָדם משוּנה אַתּה וּשאֵלוֹת משוּנוֹת אַתּה שוֹאֵל! האמינה לי, כּי אֶל בּתּךָ לא תּאוּנה כּל רעה. אַדרבּה…

טוֹביה. יוֹדע, יוֹדע אני, כּי מתכּוונים אַתּם רק לטוֹבתה, להכניסה לעוֹלָם שכּוּלוֹ טוב!… לא בּזה אני מדבּר. רוֹצה אני, מבקש אני טוֹבה ממךָ, כּי תֹּאמַר לי הפּעם: אַיֵה בּתּי, ואִם אוּכל עוֹד לראוֹת אֶת פּניה?… צריךְ אני לראוֹתה רק רגע קטן, רק כּהרף עין… הלא אָביה אני ויֶש לי זכוּת אָבוֹת… [עוֹלה על המרפּסת, מבקש להיכּנס אֶל תּוֹך הבּית].

אַבּא אלכסיי [מַקדימוֹ וחוֹסם בּפניו אֶת הדרךְ אֶל הדלת]. לא, טביל! לכאן לא תלךְ!

טוֹביה. אֵלךְ!

אַבּא אלכסיי. לא תּלךְ!

טוֹביה. אֵלךְ, אני אוֹמר לָךְ! [דוֹחק עצמוֹ אֶל הדלת, צוֹעֵק]. חַוָה! בּתּי! [גוֹלדה פּוֹכרת ידיה, בּוֹכה].

אַבּא אלכסיי [כּוֹפף ראשוֹ אֶל טוֹביה, מַבּיט אל פּניו בּעֵינַיִם קרוֹת וזוֹעמוֹת]. מוֹרד אָתּה?… רוֹצה אַתּה לפרוֹץ

בּחָזקה אֶל בּית המשרת בּקוֹדש של הכּנסיה והקיסר? לךְ מפּה, יהוּדי טמא שכּמוֹתךָ, לא־מטוּבּל שכּמוֹתךָ! [פּוֹנה ונכנס לבּית, סוֹגר אֶת הדלת בּפני טוֹביה בּרעש].

טוֹביה [עוֹמד נרעש]. כּךְ הוּא אֵיפוֹא המַעשׂה? הנה כּה תּדבּר! בּרבּוּרים בּרוּרים! [צוֹעֵק אַחריו, מניע אֶגרוֹפיו בּאַויר]. היֵה שלוֹם, משרת בּקוֹדש! ואלוֹהים ישלם לךָ כּגמוּלךָ כּפל כּפלָיִם!… [מוֹשךְ אֶת גוֹלדה בּזרוֹעה וּפוֹנה עמה לָלֶכת. בּמבוֹא

החָצר הוּא נתקל במיקיטה גאלאגאן, עוֹמד וּמַבּיט בּוֹ בּעֵינַיִם מטוֹרפוֹת. מיקיטה מבקש להתחַמק ממנוּ. טוֹביה חוֹסם בּפניו אֶת הדרךְ,

תּוֹפס בּידוֹ, מדבּר אֵלָיו בּקוֹל נחלָש]. מיקיטה אָחי… עֵיניךָ

הרוֹאוֹת… אני מתרוֹצץ כּמשוּגָע… שכנים אנחנוּ, שכנים טוֹבים היִינוּ… זכוֹר אֶת אלוֹהים! אֵל אֶחָד לכוּלָנוּ!… אני מבקש ממךָ עוֹד

פּעם: אמוֹר לי, אַיֵה הבּתוּלָה שלי, חַוָה שלי? לא אֶעשׂה לָה כּל רע, לא לָה ולא לבנךָ… רק מלים אחָדוֹת אדבּר עמה… [אוֹחז ידוֹ בּחָזקה].

גוֹלדה [נוֹשקת אֶת ידוֹ השניה]. מיקיטה רחימאִי, אִיש טוֹב, אִיש חָביב…

מיקיטה [דוֹחה אוֹתם מעם פניו]. שוּב דבקתּ בּי? אֵין להיסתר מפּניו כּלָל! הרף ממני, סַפּחת שכּמוֹתךָ! מנַיִן לי לָדעת, היכן חוַוָה שלָךְ? הרף ממני, אני אוֹמר לךָ, סַפּחת שכּמוֹתךָ, יהוּדי עיקש, טפוּ!

טוֹביה [נאחז בּוֹ בּחָזקה]. לא. מיקיטה, יוֹדע אַתּה גם יוֹדע. אֶת טביל לא תּרמה. הנה אַתּה הוֹלךְ אֶל הכּוֹמר לשם זה, הוֹלךְ לשׂמוֹחַ לאֵידי… מיקיטה! קח ממני כּל אשר יֶש לי, פּשוֹט כּוּתּנתּי מעל בּשׂרי, אַךְ השב לי אֶת בּתּי… אמוֹר לי רק אֶחָת: היכן היא עתּה?

מיקיטה. אַךְ זה סַפּחת, יהוּדי עיקש, טפוּ! [משתּמט מידיו, הוֹלךְ בּפסיעוֹת גסוֹת אֶל מרפּסת הכּוֹמר].

טוֹביה [מַבּיט אַחריו בּאֶפס אוֹנים]. מחוּתּן נאֶה לנוּ, הא, גוֹלדה? [מניע בּידוֹ]. נַא! הבה נלךְ! הבה נלךְ, גוֹלדה, אֶל מַעמַקי האדמה!… [שניהם הוֹלכים].

מיקיטה [נכנס לבית הכּוֹמר ויוֹצא כּעבוֹר רגע, יוֹרד ויוֹשב על המַדרגָה התּחתּוֹנה של המרפּסת, מוֹציא לאט אֶת מקטרתּוֹ, מפטמה בּשרשי טאבּאק, מעשן]. עד שהכּוֹמר יִגמוֹר שם אֶת מלאכתּוֹ עם הזוּג הצעיר, נעשן להנאָתנוּ. [מפעפע אֶת אֵש המקטרת]. אַךְ זה יהוּדי עיקש, סַפּחת, טפוּ!… [אֶל החָצר באִים זקן המחוֹז, זקן הכּפר והנוֹטר].

זקן המחוֹז. נוּ, הכּל כּבר מוּכן? הגיעה השעה לכבּדנוּ, לכל הפּחוֹת, בּכוֹס ייש. בּחוּץ חַם, והגָרוֹן ניחָר… [יוֹשב עם זקן הכפר על מַדרגת המרפּסת. הנוֹטר מתיצב מן הצד בּרגש של דרךְ־אֶרץ]. האִם מפּה הוּא הוֹלךְ, טביל? כּמטוֹרף חָלף על פּנינוּ עם אִשתּוֹ הטֶבילָאִית. מה עשׂה פּה? [הוּא וּזקן הכּפר מוֹציאִים מקטרוֹתיהם

וּמעשנים].

מיקיטה. מה הָיה עליו לעשׂוֹת? דבק בּי, כּסַפּחת. תּחילה בּא אֵלי עם השכּמת הבּוֹקר, תּיכף לאַחַר שאִשתּי נהגה אֶת הפּרה

אֶל העֵדר, ועתּה עוֹד פּעם, כּאן בּחָצר הדבּיקני. הפּעם שניהם, גם הוּא

וגם היא, זוֹ אִשתּוֹ. התחַננה לפנַי, בּכתה, אֶת ידי נשקה, זוֹ היא, אִשתּוֹ עצמה. כּי אַגיד לָהם רק אָחָת: אֵיפה חוַוָה שלָהם?

זקן המחוֹז. נוּ, ואַתּה מה?

מיקיטה. אני מה? לא כּלוּם. אֵיני יוֹדע! מנַיִן לי לָדעת? והם עוֹד פּעם ועוֹד פּעם! נוֹפלים לרגלָי, נוֹשקים לי אֶת ידי, בּוֹכים וּמקוֹננים וּמיללים. והוּא, זה טביל, מַראֶה לי על האלוֹהים ועל מנוֹרת־הקוֹדש – כּי אֵתּנהוּ לָגשת אל חוַוָה שלוֹ

רק לשני רגָעים, רק לשתּי מלים… הרף ממני, סַפּחת, יהוּדי עיקש, טפוּ!… [יוֹרק הצדה].

זקן המחוֹז. ואַתּה מה?

מיקיטה. אני מה? לא כּלוּם. הרף ממני, אני אוֹמר, סַפּחת שכּמוֹתךָ, יהוּדי עיקש, טפוּ!… וכאן אני מפחד, שמא יציץ לתוֹךְ הקיטוֹן השני – שם הלא יושבת חוַוָה שלוֹ עצמה! מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? אָמַרתּי לוֹ: אִם הוֹלךְ אַתּה מפּה, אני אוֹמר, בּרצוֹנךָ הטוֹב –

מוּטב, ואִם לא אני אוֹמר, יֶש לָנוּ דין וּמשפּט, אני אוֹמר, ועל־פּי דין יכוֹל אני, אני אוֹמר, להביא אֶת קצין המחוֹז לכאן!… כּסבוּרים אַתּם, שנבהל מדברי? שלוֹשה קציני מחוֹז, הוּא אוֹמר, ואפילוּ שׂר־הפּלךְ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ לא יוּכלוּ לעשׂוֹת לוֹ כּלוּם! כּי למַען

בּתּוֹ, הוּא אוֹמר, יכוֹל הוּא להגיע גם עד הקיסר! השוֹמעים אַתּם דיבּוּרים? עד הקיסר!…

זקן המחוֹז. ואני, אִילוּ היִיתי בּמקוֹמךָ, לא כּךְ היִיתי עוֹשׂה. טביל בּכל זאת אִיש משלָנוּ הוּא… הכן דיבּרתּי, זקן הכּפר? [יוֹרק].

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. טביל אִיש משלָנוּ הוּא. [יוֹרק].

זקן המחוֹז. ואִיש טוֹב, אַף כּי יהוּדי הוּא. הכן דיבּרתּי, זקן הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. טביל אִיש טוֹב, אף כּי יהוּדי הוּא.

מיקיטה [אֶל זקן המחוֹז]. אֶלָא אִם כּן, מה היִית עוֹשׂה אַתּה, אדוֹני זקן המחוֹז?

זקן המחוֹז [מעשן]. מה היִיתי עוֹשׂה אני? אני לא היִיתי מַמתּין עד שיבוֹא אֵלי, להתחַנן וּלהשתּחווֹת לפנַי. היִיתי בּא

אֶל היהוּדי ואוֹמר לוֹ: שמעֵני, טביל, כּךְ הוּא המַעשׂה. בּני חוויֶדיר

וּבתּךָ חוַוָה נתאַהבוּ זה על זה והם צריכים להתחַתּן. והוֹאִיל וּבני פּראבוֹסלאווי הוּא, וּבתּךָ אֵינה כּן, חַיֶיבת חוַוָה שלךָ לקבּל על עצמה

אֶת הדת הפּּראבוֹסלאווית שלָנוּ… הכּן דיבּרתּי, זקן הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. חוַוָה חַיֶיבת לקבּל על עצמה אֶת הדת הפּראבוֹסלאווית שלנוּ! [יוֹרק].

מיקיטה. כּמה פּיקחים אַתּם שניכם! שוֹכחים אַתּם, כּי טביל יהוּדי הוּא וחָכם מכּוּלָנוּ. עד שאָנוּ מתמַהמהים כּה וָכה, היה מזדרז וּמַחבּיא אֶת בּתּוֹ בּמקוֹם־סתרים, שהשד עצמוֹ לא היה מוֹצא אוֹתה. והרי הם מסַפּרים לי סיפּוּרי אַגָדה!… החינם שימַשתּי לבלָר בּפקידוּת המחוֹז שלוֹשים וחָמש שנה וָמַעלָה?

זקן המחוֹז. יכוֹלתּ לשמש לבלָר בּפקידוּת המחוֹז גם עתּה, לוּלא נְשָׂאֲךָ לבּךָ לכרוֹת על העֵדה, להלשין וּלהוֹציא דיבּה…

אֶת העֵדה אָסוּר להרגיז!… הכן דיבּרתּי, זקן הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. אֶת העֵדה אסוּר להרגיז! [יוֹרק].

מיקיטה. מַה לי העֵדה שלָכם? כּאן, בּאֶגרוֹף הזה, כּבוּשה אֶצלי העֵדה שלָכם!

זקן המחוֹז. שמוֹר פּיךָ, פּן תּנהוֹם בּאַחריתךָ!… [אֶל הנוֹטר]. הוֹי נוטר! אַיֶכּה?

הנוֹטר [קוֹפץ ועוֹמד בּהרכּנת הראש]. הִנֵני, אדוֹני זקן המחוֹז!

זקן המחוֹז. רוּץ־נא אֶל בּיתוֹ של זה [מַראֶה על מיקיטה] וּראֵה, אִם כּבר הוּכן שם דבר? היוֹם רד, והגָרוֹן ניחָר – על מה אנחנוּ יוֹשבים פּה? אַבּא כּוֹהן־צדק, כּפי הנראֶה, אֵינוֹ אָץ בּמלאכתּוֹ – כּבר טעם מַשהוּ בּפיו… ואנחנוּ עוֹד רבּה המלָאכה לפנינוּ בּמחוֹז. הכן דיבּרתּי, זקן

הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. עוֹד רבּה גם רבּה המלָאכה לפנינוּ! [הנוֹטר מזדרז לָלכת, רץ בּפקוּדת מצַוהוּ, נתקל בּמבוֹא החָצר בּטיֶקלה, אֵשת מיקיטה. הבּאה בּלבוּש־חָג, בּאפוּדה ירוּקה וּבצניף אָדוֹם, וּמַפּיל אוֹתה כּמעט לאָרץ].

טיֶקלה [יוֹרקת אַחרי הנוֹטר, מקללת אוֹתוֹ בּקוֹל צוֹרח]. אַל תּראֶה בּטוֹב כּל ימי חַיֶיךָ, כּלב אָדוֹם שכּמוֹתךָ!

תּישָבר מַפרקתּךָ עם קדקדךָ על אֵם הדרךְ! [משנה טעמה, ניגשת בּנימוּס רב אֶל היוֹשבים, משתּחוָה בּהרכּנת הראש תּחילה לפני זקן המחוֹז, אַחַר־כּךְ לפני זקן הכּפר, וּלבסוֹף גם לפני בּעלה]. בּרוּכים תּהיוּ, אדוֹני זקן המחוֹז, אדוֹני זקן הכּפר, וַאדוֹני בּעל־הבּית! התכּבּדוּ, מכוּבּדים,

והוֹאִילוּ לָבוֹא אֶל בּיתנוּ! עד שיֵצאוּ זוּג הצעירים מעם אַבּא כּוֹהן־צדק לָלכת אֶל בּית־הכּנסת, תּטעמוּ כּוֹס של בּרכה, לכבוֹד שבּת־קוֹדש…

זקן המחוֹז [קם ממקוֹמוֹ, מַחליץ עצמוֹתיו]. זה כּבר הגיעה השעה לכךְ! בּחוּץ חַם, והגרוֹן ניחָר. הכּן דיבּרתּי זקן הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז! הגָרוֹן ניחָר גם ניחָר!… [גוֹעֶה בּשיעוּל מתּוֹך הנאָה מוּקדמת.

כּוּלָם יוֹצאִים מן החָצר. האַויר מַחשיךְ והוֹלךְ. מתּוֹךְ הבּית מתגלים

חַוָה וּפיֶדיה. חַוָה מקוּשטת כּכלה לחוּפּתה, בּצניף גָבוֹה, בּכוּתּוֹנת

רקוּמה וּבכל מיני סרטים מגוּוָנים. בּרגליה נַעליִם אדוּמוֹת. פיֶדיה

חבוּש כּוֹבע של פּרוַת־כבשׂים אפוֹרה וּפרח תּקוּע בּדש בּגדוֹ].

חַוָה [יוֹצאת ראשוֹנה, יוֹשבת על הסַפסל אֵצל המרפּסת, מַפשילה ראשה לאחוֹריה]. אוּף!… אֵשב כּאן לָנוּחַ קצת.

פיֶדיה [יוֹשב על ידה]. עיפתּ?

חַוָה. לא עיפתּי. רוֹצה אני לָשבת קצת. [פיֶדיה שׂם זרוֹעוֹ על שכמה. מרחוֹק נשמע צילצוּל פּעמוֹני בּית־היִראָה. חַוָה מתעוֹררת וקמה פּתאוֹם, כּמתכּוונת לָלֶכת].

פיֶדיה. לאָן אָתּ? מַה לָךְ, יֶוָה?

חַוָה. הניחה לי, פיֶדיה, הניחה לי! תּנני ואָשוּב אליהם!…

פיֶדיה. אליהם? אֶל מי?

חַוָה. אֶל אָבי ואִמי, אֶל עלוּבי־הנפש… [תּוֹפסת ראשה בּידיה]. אֵיךְ יכוֹלתּי לָשבת שם, כּשטען פּה לפני הכּוֹמר וצעק: “חַוָה! בּתּי!”?… לא, אָסוּר לי לעשׂוֹת כּן! העווֹן הזה לא יכוּפּר לי עד עוֹלָם!… תּנני ואֵלךְ אליהם!

פיֶדיה [אוֹחז בּה וּמוֹשיבה על הסַפסל]. חדלי, יֶוָה, הרחיקי מלבּךְ דמיוֹנוֹת־שוא אֵלוּ!… אֵיךְ תּלכי עתּה ואֶל מי תּלכי? דווקא עתּה, בּשעה כּזאת, לאַחַר שכּבר נַעשׂה מַעשׂה?… וּמַה

הדמיוֹן הזה, כּי הם היוּ פּה? כּבר אָמַרתּי לָךְ, כּי אִיש מהם לא היה פּה, חוּץ מזקן המחוֹז וּזקן הכּפר…

חַוָה. לא, היוּ! שניהם היוּ!… בּאָזנַי שמַעתּי… “חַוָה! בּתּי!”, צעק… [נוֹפלת על זרוֹעוֹתיו, בּוֹכה]. אוֹי, לבּי נקרע בּי לגזרים!… אָבדתּי, אָבדתּי לעוֹלָמים!…

פיֶדיה. חדלי, יקירה, חדלי, נלבּבת… מַה פּשר הדברים המוּזרים האֵלה בּפיךְ?…

חַוָה. וכל הטקס המשוּנה הזה בּבית הכּוֹמר, עם כּל השבוּעוֹת הנוֹראוֹת, שצריכה היִיתי להישבע על שקר… [מַרעידה כּוּלָה]. הלא זאת חרפּה! חרפּה!…

פיֶדיה. לָמה חרפּה? הלא עשׂית כּל זאת למַעננוּ, למַען מַטרתנוּ… כּלוּם חרפּה היא לָךְ, שאַתּ רוֹצה לחיוֹת חַיֵי־חוֹפש,

כּאַוַת נַפשךְ?… המַטרה הגדוֹלָה שלָנוּ נַעלָה מכּל ההבלים

האֵלה!…

חַוָה [מַבּיטה בּו בּלעג נעכּר]. המַטרה הגדוֹלָה שלָנוּ!… האִם גם טוֹלסטוֹי וגוֹרקי היוּ עוֹשׂים כּן בּשביל מַטרה

גדוֹלָה כּזאת? אַף הם היוּ משקרים כּמוֹני?… לפרוֹש מאַבּא ומאִמא, מכּל

אהוּבי נַפשי… הלא זה שקר, שקר, פיֶדיה! אֵיני יכוֹלה לפרוֹש מהם! אֵיני יכוֹלה!…

פיֶדיה. הבה אוֹמַר לָךְ, יֶוָה, את האמת – אֵין אני מבין אוֹתךְ. מוּזרה אַתּ… אִי־אֶפשר כּלָל לסמוֹך עליִךְ… [שניהם משתּתּקים, יוֹשבים נבוֹכים. – אֶל הָחצר מתקרבים בּסךְ בּחוּרים וּבתוּלוֹת, לבוּשים בּגדי חָג, מקוּשטים בּפרחים בּדשיהם. אֶחָד פּוֹרט על הכּינֹור, ואֶחָד מתוֹפף

בּתּוֹף. מבּיניהם יוֹצאת טיֶקלה, ממַהרת אל הזוּג הצעיר].

טיֶקלה. אָה! הנה הם! אַיֵה אֵיפוֹא אַבּא כּוֹהן־צדק? כּבר הגיעה השעה!… [בּפתח הבּית מתגלה אַבּא אלכסיי, הדוּר בּבגדי כּהוּנתוֹ, צוֹפה רגע על סביבוֹתיו, פּוֹנה ויוֹרד בּפסיעות מתוּנוֹת,

חגיגיוֹת, מעל המַדרגוֹת. פיֶדיה קם, מוֹשיט ידו לחַוָה ורוֹמז לָה, כּי תּקוּם אף היא. חַוָה יוֹשבת עדיִין מדוּכדכת. כּמתעלפת. משראתה אֶת הכּוֹמר בּלבוּשוֹ, היא מזדעזעת, קמה מן הסַפסל, נשענת על פיֶדיה, הוֹלכת עמוֹ בּרגליִם כּוֹשלוֹת אֶל החבוּרה. השמש שקעה והאַויר החשיךְ. נשמע קוֹל הצעירים, המרקדים בּדרךְ הילוּכם וּמזמרים לקצב הריקוּד:

הוֹי, מִנְעָלַי, מִנְעָלִים שֶׁלִי!

עוּרוּ־נָא, הִתְעוֹרְרוּ, אַתֶּם שֶׁלִי!

שאוֹן המרקדים מתרחק והוֹלךְ, והשירה מתחַלפת בּאַחרת, נוּגָה וּממוּשכת:

שֶׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת,

עַרְבִּית צוֹעֶדֶת.

מַה־לָךְ עוֹמֶדֶת?

מַהֲרִי, נֶחְמֶדֶת!…

השירה פּוֹחתת והוֹלכת, עד שהיא גוֹוַעת. החוֹשךְ מתגבּר וּבוֹלע הכּל, וּמן המרחָק בּוֹקע ועוֹלה צילצוּל מַחריש־אָזנַיִם של

פּעמוֹני בּית־היִראָה].

המסַךְ

תּמוּנה רביעית

[בּית טוֹביה מבּפנים. חדר מרוּוָח. כּתלים מסוּידים

לָבן. שלוֹשה פּתחים: אֶחָד ממוּל הצוֹפים, פּוֹנה החוּצה, שני מימין, מוֹליךְ לחדר־הבּישוּל, וּשלישי משׂמאל, מוֹליךְ לחדר אַחר. רהיטים פשוּטים וּנקיִים, בּטעם יהוּדים כּפריִים. מתּוֹךְ המזנוֹן מציצים מיחַם, נַטלָה

של נחוֹשת, בּקבּוּק כּרסני עם כּוֹס של קידוּש מזכוּכית מגוּונת, גם נר־שעוָה קלוּע להבדלה. על הכּתלים תּמוּנוֹת בּלא מסגָרוֹת של אֶחָד רב, של מוֹנטיפיוֹרי, של הרצל ושל טוֹלסטוֹי וגוֹרקי. לוּחַ־קיר לשבּתוֹת השנה וּשעוֹן־קיר ישן מטקטק. השעה – מוֹצאֵי שבּת עם חשכה. השוּלחָן ערוּךְ עדיִין בּמַפּה לבנה, בּפמוֹטוֹת־נחוֹשת, וּבראשוֹ מוּנחוֹת שתּי חַלוֹת של שלוֹש סעוּדוֹת, מכוּסוֹת מַפּיה אדוּמה עם

פּיפים. – מפּתח החוּץ בּאה גוֹלדה, מעוּטפת בּסוּדר.]

גוֹלדה [עוֹמדת רגע, מסירה מעליה אֶת הסוּדר, נאנַחַת, מדבּרת אֶל נפשה]. שָכוֹלנוּ תּינוֹקת!… בּחטאֵנוּ קיפּחנוּ

אוֹתה!… מתרוֹצצים רָצוֹא וָשוֹב… מבקשים יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר…

אָבדה, אָבדה לעוֹלָמים!… כּאִילוּ מתה… גרוּעה ממתה, הלוַאי

אֶתבּדה!… אֵיכה נִשׂא אֶת הכּאֵב? אֶת הבּזיוֹן?… [דוּמיה. פּוֹכרת

ידיה]. אֵלי, אֵל רחוּם! השיבה לי אֶת בּתּי, אוֹ קח את נַפשי ממני!… [מציצה בּחַלוֹן]. רעם הממַני! כּבר החשיךְ הלָילָה! עֵת להדליק אֵש, לאמוֹר “אלוֹהי אַברהם”… [מַרטיבה ידיה בּהבל החַלוֹן, פּוֹרשת ויוֹשבת

בּקרן־זוית, אוֹמרת בּקוֹל־נכאִים וּבנוּסח המקוּבּל]:

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב!

שְׁמוֹר אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֵׁר אָהַבְתָּ

מִכָּל צָרָה וּמִכָּל תַּקָּלָה וּמִכָּל מִינֵי פֻרְעָנֻיוֹת!

כִּי הִנֵּה פָנָה יוֹם־חֶמְדָּתֵנוּ,

יוֹם שַׁבַּת־קֹדֶשׁ אֲהוּב־לִבֵּנוּ,

וִימֵי הַחֹל הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ

יָבוֹאוּ אֵלֵינוּ

לִבְרִיאוּת הַגּוּף וּלְפַרְנָסָה,

לְמַזַּל־בְּרָכָה וּלְהַצְלָחָה,

לְעֹשֶׁר וּלְכָבוֹד,

לְלִמּוּד הַתּוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים,

וּלְיִרְאַת־שָׁמַיִם,

עִם בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת

לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, אָמֵן!

[עוֹברת לחדר־הבּישוּל, מביאָה משם עששית מוּדלקת, מַעמידה אוֹתה על השוּלחָן, נאנחת]. אוּלי בּזכוּת מוֹצאֵי שבּת קוֹדש, למַען השבוּע הבּא לקראתנוּ, ירחמנוּ אלוֹהים ויעשׂה נס… הוּא, לכשיִרצה,

הלא יכוֹל הוּא!… [הדלת נפתּחת, וּמן החוּץ בּאה צייטיל, מעוּטפת בסוּדר, עיֵֵפה וּמעוּנה].

צייטיל. שבוּע טוֹב, אִמא. [מסירה אֶת הסוּדר מעליה].

גוֹלדה. שבוּע טוֹב – שנה טוֹבה לכוּלָנוּ. [צוֹנַחַת על הסַפסל, גוֹעה בּבּכי].

צייטיל. די לָךְ, אִמא, די. גזירה היא מן השמַיִם, כּמוֹ שאַבּא אוֹמר… אַיֵה אַבּא? עדיִין אֵיננוּ?

גוֹלדה [מרימה ראשה, מוֹחָה דמעוֹת עֵיניה]. רץ אֶל אַחַד המקוֹמוֹת… מתרוֹצץ, כּעכבּר נגוּע, מאָז הבּוֹקר, דוֹפק על כּל

הדלָתוֹת… ללא הוֹעיל! רפוּאוֹת־שוא!…

צייטיל. אל תּאמרי כּן, אִמא. על אַבּא אֶפשר עוֹד לסמוֹךְ. אַבּא יוֹדע לדבּר.

גוֹלדה. מַה יוֹעיל הדיבּוּר בּלשוֹן הפּריץ, אִם אֵין

מַניחים להיכּנס לתוֹךְ חצרוֹ?… וכי מעט, ילדתי, בּכיתי אני לפניהם? לדבּר אֵיני יוֹדעת, כּאַבּא שלָךְ, אבל לבכּוֹת – לבכּוֹת אני יודעת יוֹתר ממנוּ!… אַךְ מה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים? כּלוּם גוֹי מבין לדמעוֹתיו של יהוּדי? כּלוּם גוֹי מַרגיש

בּצרת־נַפשוֹ של יהוּדי? [בּוֹכה עוֹד מעט, מוֹחָה דמעוֹתיה]. שברי גָדוֹל כּל־כּךְ, ששכחתּי לשאוֹל לשלוֹם מוֹטיל שלָךְ ולשלוֹם

הילָדים.

צייטיל. מוֹטיל שלי מה? חוֹלה הוּא, משתּעֵל… והילָדים נשארוּ בּבּית לשמוֹר עליו. ואני עצמי בּאתי לכאן בּרגל, מפּני השבּת.

גוֹלדה. בּרגל הלכתּ?

צייטיל. ואִם אַבּא היה היוֹם שתּי פּעמים בּעיירתנוּ לבקש אֶת חַוָה, וכל פּעם בּא בּרגל?

גוֹלדה. שתּי פּעמים היה אֶצלךְ?

צייטיל. אֵלָא מה? וכי מאַיִן היִיתי יוֹדעת אֶת דבר האָסוֹן?

גוֹלדה. ראשי נדהם עלי כּל־כּךְ, שאֵיני יוֹדעת מה אני מדבּרת!… מילא, אני, אֵיךְ אֶחיֶה ואֶשׂא כּל זאת, – רק אלוֹהים הוּא היוֹדע. אבל מַה יהא עליו, על אַבּא שלָךְ, אֵיךְ יֵצא הוּא בּשלוֹם, הלוַאי אֶתבּדה?!…שהרי אֵינוֹ מַניח כּלָל

לבכּוֹת! והוּא עצמוֹ חָשךְ משחוֹר תּארוֹ… שהרי אָהב אוֹתה כּל־כּךְ!…

[טוֹפחת בּשתּי ידיה על ראשה]. חַוָה! חַוָה!! חַוָה!!! מה עוֹללתּ לָנוּ?…

צייטיל [מחַבּקת אוֹתה מתּוֹך בּכי]. אבל די לָךְ, די לָךְ, אִמא [דלת החוּץ נפתּחת, וטוֹביה נכנס. ממַראֵה פּניו וּשׂערוֹ הפּרוּע ניכּר, כּי נסער הוּא מאוֹד. אֶלָא שהוּא כּוֹבש אֶת רוּחוֹ,

מתאַמץ להיראוֹת שוֹקט וּמתוּן, כּולוֹ כּשקוּע בּמַחשבוֹת. גוֹלדה וצייטיל

חָדלוּ לבכּוֹת, מַבּיטוֹת אֵלָיו חרדוֹת וּמשתּאוֹת, לָדעת מַה יהא

עליו].

טוֹביה [חוֹזר רגָעים מספּר בּמקוֹם אֶחָד, כּמבקש

דבר שאָבד לוֹ. אַחַר־כּךְ הוּא עוֹמד בּמקוֹמוֹ, מדבּר אֶל נַפשוֹ]. וּבכן, טוֹביה? אַשריךָ, מַה טוֹב וּמַה יפה חלקךָ!… יפה, יפה מאוֹד!… זכית לצער גידוּל בּנים שאֵין דוֹמה לוֹ, למַעלָה, למַעלָה!… [כּעבוֹר רגע, תּוֹלש בּשׂער זקנוֹ]. זקן שוֹטה!… [מַגבּיה קוֹלוֹ]. כּדאי והגוּן אַתּה לכךְ!… הכּלב ראוּי למַקל!… היכן היוּ עֵיניךָ?…

[טוֹפח על מצחוֹ]. שׂכלךָ היכן היה?… [דוּמיה. מתהלךְ אַט בּידים מוּפשלוֹת לאחוֹריו, כּתפוּשׂ בּמַחשבתּוֹ. אַחַר־כּךְ הוּא מתעכּב ועוֹמד,

עוֹצם עֵיניו, ניעוֹר מתּוֹךְ אנחה עמוּקה]. ואַף־על־פּי־כן אֵין רשוּת אַחַת נוֹגעת בּחברתּה… אשר לאלוֹהים – לאלוֹהים… אֵין הוֹלכים עמוֹ בּקֶרי ואֵין נוֹהגים עמוֹ

בּרוֹגז… מוֹצאֵי שבּת קוֹדש לָנוּ בּכל העוֹלָם, ואנוּ חַייבים להבדיל

לוֹ הבדלה… [פּוֹתח אֶת האָרוֹן, מוֹציא אֶת בּקבּוּק הייש עם כּוֹס הקידוּש, אַחַר־כּךְ אֶת נר ההבדלה, נוֹשׂא אוֹתם אֶל השוּלחָן, מדבּר בשעת מַעשׂה]. מילא, על מצוַת שלוֹש סעוּדוֹת שלא קיימתּי יִמחַל לי… וּמנחה ומַעריב שלא התפּללתּי יחוּלוּ על ראש הכּוֹמר!… [אֶל גוֹלדה]. הזוֹכרת את, גוֹלדה, כּמה רךְ וטוֹב היה לי תּמיד, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, כּרטייה למַכּה טרייה?… [אֶל צייטיל]. והנה בּאתי היוֹם אליו ונפלתּי לרגליו אַרצה [גוֹחן לאָרץ]. – ועמד זה ואָחַז בּערפי וּדחָפני מעל המַדרגוֹת. “לךְ מפּה, הוּא אוֹמר, יהוּדי טמא שכּמוֹתךָ!”… [מַעמיד על השוּלחָן אֶת הבּקבּוּק, מַניחַ אֶת נר ההבדלה. תּוֹפס ראשו בּידיו, עוֹמד רגע כּקוֹפא, ניעוֹר פּתאוֹם]. וּבכן, צריךְ אני, אַתּם אוֹמרים, להבדיל הבדלה… [רוֹמז לצייטיל, שתּאחז אֶת הנר. גוֹלדה מתקרבת אֶל השוּלחָן לשמוֹע. טוֹביה מַסתּיר אֶת עיניו בּכף ידוֹ השׂמאלית, אוֹחז בּידוֹ הימנית

אֶת הכּוֹס, מתחיל בּמילים “הנה אֵל ישוּעתי” דווקא בּקוֹל רם וּבניגוּן, אֵלָא שקוֹלוֹ נבלָע מיד. אֵין שוֹמעים קוֹל דברים, זוּלתי בּכי נחנק מבּין אֶצבּעוֹת ידוֹ, המכסה פּניו. למַראֵהוּ בּוֹכוֹת חרש גם גוֹלדה וצייטיל, כּשהן מַסתּירוֹת פּניהן בּסינרוֹתיהן. לבסוֹף מַבליג טוֹביה על בּכיוֹ

וּמסַיֵים בּניגוּן “המַבדיל בּין קוֹדש לחוֹל”. משסיֵים אֶת בּרכּת ההבדלה

וגָמַע מתּוֹךְ הכּוֹס, הריהוּ מטפטף טיפּוֹת ייש אחָדוֹת על קצה השוּלחָן, המעוּרטל מן המַפּה, מַדליק אֶת הייש השפוּךְ בּאֵש הנר, מַטבּיל בּאֵש אֶת שתּי זרתּוֹת ידיו ונוֹגע בּהן בעֵיניו, כּשהוא לוֹחש בּפני עצמוֹ מין

לָחַש. אַחַר־כּךְ הוּא עוֹשׂה תּנוּעה כּממַלא בּידיוֹ אֶת כּל

כּיסיו – סימן לשפע של בּרכה לימי השבוּע הבּאִים]. שבוּע טוֹב! שבוּע טוֹב!

גוֹלדה וצייטיל. שבוּע טוֹב – שנה טוֹבה!

טוֹביה. וּבכן, אֶת חשבּוֹננוּ עם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּבר עשׂינוּ. הוּא סילק לי אֶת שלי ואני סילקתּי לוֹ אֶת שלוֹ – נקיִים אנַחנוּ אִיש מרעֵהוּ!… עכשו יכוֹלים אָנוּ

לחזוֹר לענינינוּ כּכּתוּב: אִיש לאוֹהליךָ… [דוּמיה]. נוּ, גוֹלדה אָחי? מַה תֹּאמרי אָתּ?…

גוֹלדה. מה אוֹמַר וּמה אדבּר? [פּוֹכרת ידיה].

טוֹביה [מבּיט אֶל אשתּוֹ כּאִילוּ בּעד משקפיִם]. כּךְ הוּא הדבר!… אֵין לָנוּ עוֹד חַוָה!… תּם ונשלם – נסתּלקה חַוָה!… כּבר כּלוּ כּל הקצים!… כּל זמַן שפּעם הדוֹפק, כּל עוֹד לא עברה לעֵבר ההוּא, עדיִין היתה לי תּקוָה, עדיִין בּטחתּי בּאלוֹהים וּבּכוֹחַ עצמי… עכשיו, שכּבר עברה לשם, – יוֹדע אני זאת בדיוּק, טוֹביה לא יֹאמַר דבר שאֵינו יוֹדע, – אָבדה תּקוָתי: אֵין עוֹד חַוָה! מתה חַוָה! השם נתן והשם לָקח – כּךְ אנחנוּ חַייבים לאמוֹר – וּברוּךְ דיין אמת!… [גוֹלדה וצייטיל בּוֹכוֹת]. עכשיו יכוֹלוֹת אַתּן לבכּוֹת… כּן! עכשיו הרשוּת בּיֶדכן לבכּוֹת. אבל לא טוֹביה! [בּקוֹל־נכאִים, נחנק בּדמעוֹת]. הבל וָריק! טוֹביה לא יִבכּה! לא אִשה טוֹביה! ועל־פי דין חַייבים אנחנוּ לָשבת לָאָרץ… רק לשעה אָחָת… לא יוֹתר משעה אָחָת… אִיש אַחר בּמקוֹמי היה הוֹלךְ לשאוֹל אֶת פּי הרב. אני אֵיני צריךְ לשאוֹל שאֵלוֹת מפּי

אִיש – טוֹביה לא תּש כּוֹחוֹ עדיִין והוּא יוֹדע

בּעצמוֹ, כּי בּמקרה אָסוֹן כּזה חַייב יהוּדי לישב לָאָרץ רק שעה אַחַת, לא יוֹתר משעה אֶחָת, – ועד כּאן אוֹמרים בּשבּת הגדוֹל… יָשַב שעה, בּכה כּכל אַוַת־נַפשוֹ – ודי! הסיח דעתּוֹ ושכח! כּכּתוּב: וַיִשכּחהוּ… כּשם ששוֹכחים אֶת המת!… לא! מַה זה אָמַרתּי? יוֹתר מששוֹכחים אֶת המת!… אֶת המת הלא מַזכּירים לפעמים… אַחרי המת אוֹמרים קדיש, שוֹמרים אֶת יוֹם־הפּטירה… כּאן אֵין קדיש ואֵין יוֹם־פּטירה – אֵין כּלוּם!… שם חַוָה לא יִזָכר ולא יִפָּקד!… [מַגבּיה קוֹלוֹ]. ילָדים כּאֵלה אֵינם ראוּיִים להיזכר, לא לטוֹבה ולא לרעה!… לא יִזָכר ולא יפּקד – השוֹמעים אַתּם מַה שאני אוֹמר לָכם?… [מַגבּיה קוֹלוֹ עוֹד]. שם חַוָה לא יבוֹא עוֹֹד לפנַי!… מתה חַוָה! גרוּעה ממתה!… חַוָה לא היתה ולא נבראָה מעוֹלָם!… [יוֹשב לָאָרץ, חוֹלץ אֶחָד ממַגָפיו. למַראֵהוּ יוֹשבוֹת לָאָרץ גם גוֹלדה וצייטיל, הגוֹעוֹת בּבּכי.

– מתּוֹךְ ישיבתוֹ זוֹ, בּמַגָף אֶחָד על רגלוֹ, תּוֹפס טוֹביה פּתאוֹם אֶת

ראשוֹ בּשתּי ידיו, מַבּיט למַעלָה וקוֹרא בּקוֹל רם, כּרוֹגז]. אֵלי! אֵלי! אֵלי! לָמה הריעוֹת לי, אֵל רחוּם וחַנוּן, רב חסד ואמת?!…

המסךְ

תּמוּנה חמישית

---

[תּכוּנַת הבּימה כּמוֹ בּתּמוּנה הרביעית, בּקצת שינוּיִים, שחָלוּ בּבּית בּמשךְ השנים, – בּוֹקר קיץ. שלמה יוֹשב על הקרקע, מַחזיק בּין בּרכּיו סימלוֹן ישן של סוּס, מתקנוֹ בּמַחַט של סַקאִים, מזמר בּשעת מַעשׂה בּנהימה דקה פּסוּקי תּהילים, כּוּלוֹ שקוּע בּמלאכתּוֹ].

צייטיל [בּאה מן המטבּח וּמַטאטא בּידה]. האִם לא ראִית אֶת שיינדיל? ואַתּה, שלמה, עדיִין מתעסק בּסמַרטוּטים אֵלוּ? תּנני לכבּד אֶת הבּית, לפַנוֹת מעט אֶת ההקדש. הלא השעה מאוּחרת. אֵימתי תּסעוּ היוֹם לבוֹיבּריק? [מַתחילה לכבּד אֶת הרצפּה].

שלמה. נַשקוּ בר פּן יֶאנַף ותֹאבדוּ דרךְ, כּי יִבער כּמעט אַפּוֹ, אַשרי כּל חוֹסי בוֹ!… עוֹד מעט, אִמא, ואֶגמוֹר.

[נאנח]. טלאי על־גבּי טלאי. אִילוּ היה סבא עשיר, צריךְ היה לקנוֹת לוֹ סוּדר חָדש. לא אוּכל לראוֹת בּיִסוּריו של הזקן. כּל צוָארוֹ מכוּסה פּצעים, כּמוֹ שסבא אוֹמר: פּצע וּמַכּה וחַבּוּרה טריה…

צייטיל. על מי אַתּה מרחם כּל־כּךְ?

שלמה. כּיצד על מי? על הסוּס עלוּב־הנפש. צער בּעלי חַיִים!… והכּדים כּבר מוּכנים לדרךְ?

צייטיל. ציויתי אֶת שיינדיל להכין בּמַרתּף אֶת השמנת עם הגבינה, והנה יצאָה ונעלמה, לאָן הלכה?

שלמה. הלכה למקוֹם שהלכה, כּמוֹ שסבּא אוֹמר: השוֹמר אָחי אָנוֹכי?…

צייטיל. כּבר התחַלתּ עם השכּמַת הבּוֹקר בּפסוּקיו של סבּא? דבּר בּלשוֹן בּני־אָדם: אַיֵה שיינדיל? לאָן נעלמה זה כּשעה? אֵיני רוֹאָה אוֹתה לא בּגן ולא בּרפת.

שלמה [מַשפּיל קוֹלוֹ]. אִמא! אִם תּבטיחי לי, כּי לא תּסַפּרי לסבא אוֹמַר לָךְ דבר.

צייטיל [עוֹמדת ממוּלוֹ]. מה הדבר, אשר תֹּאמַר לי? ולָמה לא אסַפּר לסבא?

שלמה. מפּני דרכי שלוֹם, כּמוֹ שסבא אוֹמר… אֵיני רוֹצה לצערוֹ…

צייטיל. אבל הבה אֶשמַע, מה הדבר? לָמה אַתּה מעַנה אוֹתי?

שלמה. הסי, אִמא, אַל תּרימי קוֹלךְ, כּמוֹ שסבא אוֹמר: לָמה רגשוּ?… [מתבּוֹנן על סביבוֹתיו]. ראִית אֵצל שיינדיל ספרים רוּסים?

צייטיל. ראִיתי. וכי מה?

שלמה. יוֹדעת אַתּ, היכן היא לוֹקחת ספרים אֵלוּ?

צייטיל. מאַיִן לי לָדעת? הלא סבא הביא לָה מן העיר.

שלמה. סבא הביא לָה גראמַטיקה, שכּל התּינוֹקוֹת לוֹמדים מתּוֹכה אָלף־בּית. מדבּר אני על הספרים העבים, העמוּקים, שלא כּל אָדם מסוּגָל להבינם…

צייטיל. ושיינדילי לוֹמדת בּהם? אֵיךְ הגיעוּ לידה?

שלמה. הלא אֶת זה שוֹאֵל רש"י, כּמוֹ שסבא אוֹמר!… [בּלָחַש]. חוֹששני, שלוֹקחת היא אוֹתם מזוֹ, שסבא ציוָה עלינוּ, לבל נַזכּיר אֶת שמה בּבּית…

צייטיל [נבהלת]. מחַוָה?…

שלמה. הסי, אַל תזכּירי אֶת שמה!… הוֹלכת היא אֶל הכּפר בּכל יוֹם שני וַחמישי, וחוֹששני, שהיא מביאָה אֶת הספרים מבּיתה… גם היוֹם מסתּמא רצה אֵליה…

צייטיל [פּוֹכרת ידיה]. אוֹי לי, כּי שמם וחָשך עוֹלָמי!… מאַיִן אַתּה יוֹדע כּל זאת? ולָמה לא סיפּרת לי עד כּה, טיפּש שכּמוֹתךָ?… [מתּוֹךְ התרגשוּת ישבה על סַפסל והמַטאטא בּידה].

שלמה. כּבר אָמַרתּי לָךְ – מפּני דרכי שלוֹם!… אָה, הנה היא בּאה, שיינדיל בּכבוֹדה וּבעצמה, כּמוֹ שסבא אוֹמר: הא גברא והא שוֹטא!…

שיינדיל [בּאה מן החוּץ, פּוֹנה בּמרוּצה אֶל הפּתח משׂמֹאל]. שלמה, כּבר תּיקנתּ אֶת הסימלוֹן? הנה אני רצה אֶל המַרתּף להכין לָכם אֶת החָלָב.

צייטיל [קמה]. מה אַתּ משוּלהבת כּל־כּךְ, בּתּי? אֵיפה אָבדתּ כּל הבּוֹקר?

שיינדיל. לא אָבדתּי כּלָל! נהגתּי עם סבא אֶת הפּרוֹת אֶל העֵדר. [מבקשת לָלכת].

צייטיל. כּךְ? נהגתּ אֶת הפּרוֹת אֶל העֵדר?… וּמַַה זה מתּחת לסוּדרךְ?

שיינדיל. זה?… זה לא כּלוּם. זה ספר. [מתחַמקת מפּניה]. אני נחפּזת אֶל המַרתּף.

צייטיל. חַכּי מעט! פּתאוֹם קפץ עליה חפּזוֹן!… של מי הספר? מי נתן אוֹתוֹ לָךְ? טרוֹכים הרוֹעֶה?… [מוֹציאָה אֶת הספר מתּחת לסוּדרה של שיינדיל]. מַה טיבוֹ של ספר זה?

שיינדיל. ואִם אוֹמר לָךְ, כּלוּם תּדעי? זהוּ ספר של מַאכּסים גוֹרקי.

צייטיל [מַבּיטה אֵליה בּפחד]. של מי? של מַאכּסים גוֹרקי? [סוֹפקת כּפּיה]. שבר גָדוֹל נשבּרתּי!…

שיינדיל. אִמא! לָמה נבהלתּ כּל-כּךְ מפּני מַאכּסים גוֹרקי?

צייטיל. אם כּן, אמת היא, שאַתּ הוֹלכת אֵליה לָקחת ממנה ספרים?

שיינדיל. הוּא כּבר גילָה לָךְ אֶת הסוֹד? [מציצה בּנזיפה על שלמה]. כּן, אִמא. אני לוֹקחת ספרים מאֵת הדוֹדה חַוָה.

שלמה [קוֹפץ מעל הקרקע]. אַל תזכּירי אֶת שמה! אָסוּר להזכּיר אֶת שמה בּבּית! ועוֹד דוֹדה היא קוראת לָה!…

שיינדיל. ואַתּה, חָכם, שתוֹק, משוּם שטיפּש אָתּה!…

צייטיל. הסוּ, הסוּ שניכם, אוֹיה לי!… [אֶל שיינדיל]. כּלוּם כּךְ, בּתּי, אַתּ משיבה תּוֹדה לסבא, על אשר לקחַני אַחרי מוֹת אַבּא שלָכם אֶל בּיתוֹ, לכלכּל לעֵת זקנתּוֹ אַלמנה עזוּבה עם

שני תּינוֹקוֹת יתוֹמים, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים?… אם בּדרךְ זוֹ אַתּ

הוֹלכת, מוּטב לי שאָמוּת בּלא עתּי, כּאשר מתה אִמא שלי מרוֹב צער ועגמַת־נפש, הלוַאי אֶתבּדה!… [יוֹשבת על הסַפסל, מַסתּירה פּניה בּסינרה, בּוֹכה].

שיינדיל. מה הבּכי הזה אִמא? מה רעה עשׂיתי, שאני הוֹלכת אֶל הדוֹדה חַוָה? הלא אחוֹתךְ היא, והיא בּוֹדדה כּל־כּךְ בּכּפר, וּשׂמחה כּל־כּךְ לקראתי, שוֹאֶלת תּמיד עליִךְ, על סבא, וַאפילוּ על החָכם הזה [מַראָה על שלמה]. הירא להזכּיר אֶת שמה, פּן תִּמַק חָלילה לשוֹנוֹ בּפיו…

שלמה. אֵיני ירא כּלָל! ורק שוֹמר אני אֶת מצוַת סבא. סבא אָמַר: לא יִזָכר ולא יִפָּקד!…

שיינדיל. סבא אָמַר! סבא אָמַר!… כּל חָכמתךָ היא מזה, שסבא אָמַר!… סבא רשאי לאמוֹר כּךְ, ואַתּה אֵינךָ צריךְ להיוֹת טיפּש!… אִילוּ ראִיתם, כּמה בּכתה זה־עתּה, כּשראתה אוֹתי!…

צייטיל. בּכתה? האוּמנם? על מה בּכתה?

שיינדיל. אֵיני יוֹדעת, על מה. מסתּמא לא טוֹב לָה… שאַלתּי ממנה ספר של גוֹרקי. נתנה לי אֶת הספר ואָמרה, תּחילה בּצחוֹק, כּי סבא אֵינו צריךְ לראוֹת אֶת הספר בּידי, משוּם שיֵש בּלבּוֹ שׂנאָה ישנה לגוֹרקי, וּמיד פּנתה ממני והתחילה לבכּוֹת. אַחַר־כּךְ שאלה לשלוֹם סבא, ומה חָדש בּבּית, וּבכתה שוּב… [מתוֹךְ דמעוֹת]. היא היתה היוֹם נרגשת מאוֹד…

צייטיל [אַף עֵיניה מלאוּ דמעוֹת]. האוּמנם? שאלה על סבא וּבכתה, עלוּבת־הנפש? [מתּוֹךְ סַקרנוּת]. ואֵיךְ היא עצמה? מַה מַראֶיה?

שיינדיל. יפה ונחמדה, כּשהיתה, תּאוָה לעֵינַיִם. וכמה חכמה היא! כל דבר מדבריה שׂפתים יוּשק!…

צייטיל. הלא כּוּלָה דוֹמה לסבא, אוֹיה לי!… וּמנַיִן לָךְ זוֹ, שלא טוֹב לָה? כּלוּם אָמרה לָךְ דבר?

שיינדיל. לא! על עצמה אֵינה מדבּרת כּלוּם. ורק יוֹדעת אני, כּי חַיֶיה לא מתוּקים. כּאשר קרבתּי אֶל הבּית, שמַעתּי משם קוֹלוֹת וּצוָחות, וכאשר ראַני, נמלט החוּצה והכּה בּכעס בדלת.

צייטיל [בּפחד]. מי?

שיינדיל. הוּא, חוויֶדקי. הלא עכשיו עלה לגדוּלָה, נַעשׂה מוֹרה בּבית־הספר הכּפרי.

שלמה. הנה סבא הוֹלךְ!

צייטיל [נחפּזת לָקוּם]. אַל תּסַפּרוּ כּאן לסבא דבר, ילָדים! השוֹמעים אַתּם? אַף הגה אַל תּוֹציאוּ מפּיכם! [עוֹברת אֶל המטבּח, בּפּתח מתגלה טוֹביה, כּשכּנפוֹת קפּוֹטתוֹ תּקוּעוֹת בּאַבנטוֹ

ושוֹטוֹ תחת בּית־שחיוֹ. מַראֵהוּ שוּנה: שׂערוֹ הכסיף, קוֹמתוֹ כּפוּפה, פּאוֹתיו ארוּכּוֹת משהיוּ, ורק עֵיניו שׂוֹחקוֹת כּבתּחילה].

טוֹביה [נתקל בּכניסתוֹ בּשיינדיל, הפּוֹרצת לָצאת]. לאָן שיינדילי? כּבר הכינוֹת הכּל לדרךְ?

שיינדיל. הנה אני הוֹלכת אֶל המַרתּף! [יוֹצאת בּמרוּצה].

טוֹביה. עדיִין הוֹלכת אַתּ אֶל המַרתּף? ואֵימתי

נַגיע עד אלוֹהים?.. [מַציג אֶת השוֹט בּפּינה]. ואַתּה, רב שלמה החוֹלב, תּלמידי ויד ימיני, היכן אָנוּ עוֹמדים עמךָ בהלכוֹת בּעל־עגָלה?

שלמה [קם מעל הקרקע]. כּבר גָמַרתּי. וכמדוּמה לי, שיצא מתּחת ידי, כּמוֹ שאַתּה אוֹמר, סבא, כּפתּוֹר וָפרח.

טוֹביה [לוֹקח מידיו אֶת הסמלוֹן, זן עֵיניו בּו]. בּאמת, כּפתּוֹר וָפרח! לא לחינם היה אַבּא שלךָ, עליו השלוֹם, מַטליא טלָאִים אֶחָד בּדוֹרוֹ!… הזקן שלָנוּ לא יִשכּח לךָ אֶת החסד הזה כּל ימי חַייו.

שלמה. כּמוֹ שאַתּה אוֹמר, סבא, מתּוֹךְ המדרש: יוֹדע נפש צדיק בּהמתּוֹ…

טוֹביה [מַבּיט אֵלָיו בּעֵינַיִם מאִירוֹת]. השוֹמע אַתּה, שלמהלי? חוֹששני, שבּמהרה תּעלה בּתוֹרתךָ גם על סבא!… ועתה, בּני, לךְ אֵלָיו, אֶל הסוּס בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, השקהוּ מעט מַיִם והכן

לוֹ בּתרמילוֹ צידה לדרךְ, ואני אֶחטוֹף לי בּינתים פּרק תּהילים, ותיחָשב לי זאת למציאָה. [יוֹשב אֶל השוּלחָן, מוֹציא מתּוֹךְ אַרגָזוֹ אֶת ספר התּהילים, מַרכּיב על חוֹטמוֹ משקפיִם, קוֹרא בּנהימה דקה]. אַשרי האִיש אשר לא הלךְ… והיה כּעֵץ שתוּל… לָמה רגשוּ גוֹיִים… [שלמה מצטרף אֵלָיו, כּשהוּא אוֹחז אֶת הסימלוֹן בּידֹו, כּוֹפף עצמוֹ אֶל ספר התּהילים

וקוֹרא אַחרי סבא אֶת הפּסוּקים בּלָחַש. טוֹביה מַניח ידוֹ על שכם נכדוֹ, מלטפוֹ בּחיבּה, וּשניהם מסַיימים אֶת הפּרק השני בּניגוּן פּה אֶחָד].

נַשקוּ בר פּן יֶאנַף ותֹאבדוּ דרךְ, כּי יִבער כּמעט אַפּוֹ, אַשרי כל

חוֹסי בוֹ!… נוּ, לךְ, לךְ, בּני, אֶל הסוּס!

שלמה [יוֹצא, וּמיד הוּא חוֹזר בּפנים נבהלים]. סבא! זקן המחוֹז וּזקן הכּפר, עם עוד גוֹיִים, הוֹלכים לכאן!

טוֹביה [מרים ראשוֹ מעל התּהילים]. לָמה נבהלתּ אֵיפוֹא? בּסוּסים גנוּבים אֵינני סוֹחר? בּקיסר אֵינני פּוֹגע?… מַה

יעשׂוּ לי הגוֹיִים, אִם יֶש לָנוּ אֵל גָדוֹל? כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים כּאן

בּתּהילים: מה אנוֹש כּי תזכּרנוּ?… [מן החוּץ בּאה חבוּרת אִיכּרים, וּבראשה זקן המחוֹז, זקן הכּפר והנוֹטר. הכּל מסירים כּוֹבעֵיהם. הנוֹטר מתיצב מן הצד ומַטהוּ בּידוֹ. טוֹביה מסיר אֶת משקפיו וּמַניחָם בּתוֹךְ התּהילים, סוֹגר אֶת הספר, קם וּמקבּל אֶת הבּאִים בּסבר פּנים

יפוֹת].

זקן המחוֹז. בּרוּךְ תּהיֶה, טביל!

זקן הכּפר [ואַחריו כּל האִיכּרים]. בּרוּךְ טביל!

טוֹביה. בּרוּכים הבּאִים וּברוּכה כּל העֵדה! מַה יֵש בּפיכם להשמיעֵני טוֹבוֹת? וּמַה חדשוֹת נַעשׂוּ בּעוֹלָם?

זקן המחוֹז. חדשוֹת? מַה שנַעשׂה בּעוֹלָם יוֹדע אַתּה יוֹתר ממנוּ. אַתּה אִיש מלוּמד, הוֹלךְ ונוֹסע בּאָרץ, פּעם כּה וּפעם

כּה. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שיהוּדי אַתּה, והיהוּדים יוֹדעים הכּל… [אֶל

זקן הכּפר]. הכן דיבּרתּי, זקן הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. היהוּדים יוֹדעים הכּל! [יוֹרק].

טוֹביה. אֶפשר, שאָנוּ יוֹדעים יוֹתר מכּם, אַךְ לא הכּל. רק אֶחָד יוֹדע הכּל – זה היוֹשב שם! [מַראֶה בּידוֹ למַעלָה. כּל האִיכּרים מרימים ראשיהם, מציצים אֶל התּקרה]. ואַף־על־פּי־כן, מַה טוֹבוֹת בּאתם להשמיעֵני? [הכּל מבּיטים בּציפּיה אֶל זקן המחוֹז].

זקן המחוֹז. טוֹבוֹת יֵש בּפינוּ להשמיעךָ, טביל, רק מעט. בּאנוּ אֵליךָ, על דעת המקוֹם ועל דעת הקהל, לאמוֹר לךָ, כּי משלחים אָנוּ אוֹתךָ מפּה. כּלוֹמַר, לא אָנוּ משלחים – כּל העֵדה רצוֹנה בּכךְ… הכן דיבּרתּי, זקן הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. כּל העֵדה רצוֹנה בּכךְ!

טוֹביה [נרעש, מַבּיט אֶל הגוֹיִים, מן האֶחָד אֶל השני, כּאֵינוֹ מַאמין למשמע אָזניו]. כּל־כּךְ, ולא יוֹתר? שמעוּ־נא מַעשׂה כּזה!… על שוּם מה, למשל, אַתּם אוֹמרים לשלחני מן הכּפר? בּמה זכיתי לכבוֹד כּזה בּעֵיני העֵדה שלכם? כּמדוּמה לי, מיוֹם שנוֹלדתּי פּה בּיניכם, זה ששים שנה כּמעט, התהלכתּי אתּכם בּשלוֹם וּבמישוֹר, לא גָנַבתּי מכּם דבר, לא גָזלתּי ולא הוֹניתי אִיש…

זקן המחוֹז. וכי מי אוֹמר זאת? אֵין אִיש אוֹמר זאת! אבל הנה התבּוֹננה העֵדה וראתה, כּי מכּל הכּפרים משלחים עתּה אֶת היהוּדים… הכן דיבּרתּי, זקן הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. מכּל הכּפרים משלחים אֶת היהוּדים!

טוֹביה. רק זוֹ בּלבד? ואִם בּכל הכּפרים יִכרתוּ האִיכּרים אֶת חוֹטמיהם, תּעשׂוּ גם אַתּם כּמוֹהם? [כּל האִיכּרים

מַבּיטים בּשאֵלה אֶל זקן המחוֹז].

זקן המחוֹז. אִיש מוּזר אַתּה, טביל, וּדברים מוּזרים תּדבּר. אִילוּ אֶת פּי שאלוּ, יכוֹל היִית לָשבת פּה עד קץ הימים, אפילוּ עד יוֹם מוֹתךָ… הכן דיבּרתּי, זקן הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. יכוֹל היה אפילוּ למוּת פּה!

טוֹביה. מוֹחל אני לָכם על הטוֹבה הזאת. אִם לָמוּת – מוּטב שתּמוּת אַתּה, זקן הכּפר, אוֹ גם אַתּה, אדוֹני זקן המחוֹז. אַתּם בּעלי־בתּים חשוּבים, נכבּדי העֵדה, אַנשי

משׂרה עם ציצים על חזוֹתיכם. אֶתכם יִקבּרוּ פּה בּכבוֹד והדר, ואוֹתי צריכים יִהיוּ להוֹליךְ אֶל העיר, שהרי כּאן אֵין שׂדה־קברוֹת ליהוּדים… לא, אני מוּכרח להאריךְ ימים על האָרץ כּל עוֹד נשמה בּאַפּי, כּי אלוֹהים בּירךְ אוֹתי לעֵת זקנתי בּבת אַלמנה וּבילָדים יתוֹמים, המוּטלים על

צוָארי… וּלאָן אפנה עמהם? אֵין דרךְ אַחרת, אֶלָא ליטוֹל תּרמיל

וּלהחזיר על הפּתחים!… [האִיכּרים מַבּיטים זה אֶל זה נבוּכים – ניכּר, שהדברים נגעוּ בּלבּם]. וזכרוּ־נא גם זאת: כּי יֵש אלוֹהים דיין בּאָרץ. אֵינני מדבּר פּה בּאלוֹהַי אוֹ בּאלוֹהיכם – מדבּר אני בּאלוֹהינו ואלוֹהי אבוֹתינוּ, אלוֹהי כּוּלָנוּ, הוּא האלוֹהים, היוֹשב שם ממַעל ורוֹאה אֶת

כּל הנבלה, הנַעשׂית פּה מתּחת, וכוֹתב אֵת כּל הדברים בּספר, כּדבר

האָמוּר בּכתבי־הקוֹדש… [האִיכּרים מַבּיטים זה אֶל זה וּמנַענעים ראשיהם].

זקן המחוֹז [נאנח]. כּל דבריךָ, טביל, אמת וָצדק. אבל מַה יכוֹלים אָנוּ להוֹשיע? גזירה היא מלפני העֵדה, ואֵין להשיב, ואפילוּ תֹּאמַר להעמיד שלוֹשה הינים ייש… הכּן דיבּרתּי, זקן הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. אפילוּ שלוֹשה הינים ייש!

טוביה. נוּ! אִם גם שלוֹשה הינים ייש לא ישיבוּ אֶת רוֹע הגזירה, מַה יוֹשיעֵנוּ אלוֹהים?… [האִיכּרים מַחרישים לעוּמתוֹ

בּבוֹשֶת־פּנים]. מן החוּץ נשמע קישקוּש מצילֹות וקוֹל עגָלה מתקרבת].

שלמה [שעמד כּל הזמַן בּפתח]. הנה בּאוּ בּמרכּבה גם קצין המחוֹז וזוֹזוּליה הלבלר! [סר הצדה מפּני הבּאִים].

טוֹביה. בּרוּכים הבּאִים! שפע של אוֹרחים היוֹם, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: בּפרוֹחַ רשעים כּמוֹ עֵשׂב… [מסיר כּוֹבעוֹ, מַחזיקוֹ בּידוֹ. נכנס קצין המחוֹז, לבוּש מַדים, חַרבּוֹ על ירכוֹ וּמַגלָב בּידוֹ. אַחריו פּוֹסע בּראש מוּרם זוֹזוּליה, לבלר

צעיר, הנוֹשׂא תּיק גָדוֹל תּחת בּית־שחיוֹ].

קצין המחוֹז [מַחוה קידה רפה לצד זקן המחוֹז וּזקן הכּפר. הנוֹטר מזדקף, עוֹמד כּמיתר מתוּחַ, מעוֹצר רגש־הכּבוֹד. כּל האִיכּרים נרתּעים לאחוֹריהם מתּוֹךְ יִראַת הרוֹממוּת]. אֶה־אֶה־אֶה… מי כּאן אוֹתוֹ… אוֹתוֹ… היהוּדי טביל?

טוֹביה [פּוֹסע פּסיעה אַחַת לפניו]. אני הוּא אוֹתוֹ היהוּדי, ששמוֹ טוֹביה. כּסבוּר אני, שאָנוּ רוֹאִים אִיש אֶת

רעֵהוּ לא בּפעם הראשוֹנה, אַךְ זה מקרוֹב, בּראש־השנה שעבר, היִיתי, אִם זוֹכר אַתּה עדיִין…

קצין המחוֹז [מוֹשךְ שׂפמוֹ למַעלָה, בּפנים חמוּרים]. אבקש, לא להיכּנס לתוֹךְ דברי, בּשעה שאני עסוּק בּעניני מִשְׂרָתִי! [אֶל הלבלר]. הבה, זוֹזוּליה, הטריחה עצמךָ, הוֹצא אֶת פּסַק־הדין וּקראֵהוּ!

זוֹזוּליה [מוֹצִיא מתּוֹךְ התּיק גליוֹן נייר גָדוֹל, כּתוּב פּנים ואָחוֹר, גוֹרף אֶת חוֹטמוֹ בּאֶצבעוֹתיו, כּוֹחֶה

בּגרוֹנוֹ וּמַתחיל לקרוֹא בּקוֹל רם]. בּפקוּדת הוֹד מַלכוּתוֹ, אנחנוּ

החתוּמים מַטה…

טוֹביה [שׂם ידוֹ על פּיו של זוֹזוּליה]. די! יוֹדע אני כּבר אֶת הכּתוּב כּאן. [אֶל קצין המחוֹז]. הלא זה פּסַק־הדין של העֵדה, כּי מגַרשים אוֹתי מן הכּפר? לָמה לָכם אֵיפוֹא לטרוֹחַ בּקריאַת

המגילה? יכוֹלים אַתּם לאמוֹר לי זאת בּשלוֹשה דברים: “בּמחילָה מכּבוֹדךָ, טוֹביה, קח אֶת מַקלךָ ותרמילךָ ולךְ־לךָ”… בּקיצוּר נמרץ!…

קצין המחוֹז [בּחמתוֹ]. האַתּה תּלמדני אֶת אשר עלי לעשׂוֹת? חוֹבתי לקרוֹא לפניךָ אֶת פּסַק־הדין, ואַתּה חַייב לחתּוֹם אֶת

שמךָ, כּי שמַעתּ אוֹתוֹ. הבינוֹת?

טוֹביה. מַה יֶש כּאן להבין? התּוֹרה הגדוֹלָה, אוֹ החָכמה העמוּקה, הצפוּנה בּזה? ואשר לחתימת שמי – גם זוֹ לא בּשמַיִם היא! וּבלבד שיִהיוּ הכּלים לכךְ. שלמהלי, לךְ שאַל אֶת שיינדילי, אִם יֶש לָה עֵט וּדיוֹ? [שלמה יוֹצא].

קצין המחוֹז. זוֹזוּליה! הוֹצא־נא אֶת כּלי־הכּתיבה שלךָ ויחתּוֹם. אֵין לָנוּ פּנַאי להתמַהמה פּה! [יוֹשב ברוָחה על כּיסא

שהנוֹטר נזדרז והגיש לוֹ, מַניח אֶת רגלוֹ האַחַת על השנית].

זוֹזוּליה [מוֹשךְ וּמוֹציא מכּיסוֹ בּקבוּק דיוֹ,

מעוּטף בּנייר, מוֹציא מתּוֹךְ התּיק עֵט אָרוֹךְ, טוֹבל אוֹתוֹ בּזהירוּת

בּתוֹךְ הבּקבּוּק וּמַגישוֹ לפני טוֹביה, כּמי שמַגיש לחברוֹ מַתּנה יקרה,

פּוֹרשׂ לפניו על השוּלחָן אֶת הגלָיוֹן ומַראֵהוּ בּידוֹ אֶת המקוֹם

לחתימה]. ורק לאַט לךָ, אַל תּרבּיץ כּתם!

טוֹביה [מַנִיח אֶת כּוֹבעוֹ ונוֹטל בּידוֹ אֶת

העֵט]. טוֹב כּי אָמַרתּ לי, משוּם שבּשוֹט אני חָרוּץ יוֹתר מאשר בּעֵט. [אֶל קצין המחוֹז]. וחָתוֹם אָחתּוֹם אֶת שמי רק בּכתב יהוּדי, ואַף זה בּקוֹשי רב…

קצין המחוֹז. חתוֹם כּכל אשר תּוּכל. אבל חַייב אַתּה לָדעת, על מה אַתּה חוֹתם. מקיֵים אַתּה בּחתימתךָ, ששמַעתּ וקיבּלתּ על עצמךָ אֶת פּסַק־הדין, כּי בּמשךְ עֶשׂרים ואַרבּע שעוֹת אַתּה עוֹזב אֶת

הכּפר. עוֹזב אֶת הכּפר. הבינוֹת?

טוֹביה [מַבּיט אֵלָיו נרעש, מוֹשל בּרוּחוֹ, מדבּר בּבוּז]. מַה יֶש כּאן להבין? דַנְתָּ אוֹתי למיתה, ורק נוֹתן אַתּה לי בּטוּב לבּךָ אַרכּה של עֶשׂרים ואַרבּע שעוֹת. בּמשךְ עֶשׂרים ואַרבּע

שעוֹת יכוֹל אני להתבּוֹנן על סביבוֹתי, לשאוֹף רוּחַ, למכּוֹר אֶת

נַחלָתי, לארוֹז אֶת הכּרים והכּסתוֹת וּלהסתּלק מאַדמַת־הקוֹדש הזאת,

שאָסוּר לרגלי החוֹטאוֹת…

קצין המחוֹז. די! אֵין לי פּנַאי לשמוֹע אֶת פּיטפּוּטיךָ! כּתוֹב אֶת שמךָ – וקץ לדבר!

טוֹביה [מאַיים על כּל הקהל בּעֵט שבּידוֹ, מתּוֹךְ ליגלוּג זוֹעֵם]. שמרוּ אֵיפוֹא אֶת עצמוֹתיכם – אני כּוֹתב! [חוֹשף את זרוֹע ימינוֹ, כּוֹתב אֶת שמוֹ “טוֹביה” בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת כּל־כּךְ, שאֶפשר לראוֹתן מרחוֹק, מַחזיר אֶת העֵט

ללבלר, נוֹעֵר ידיו]. בּרוּךְ שפּטרני!

זוֹזוּליה [מציץ על החתימה]. נוּ! גם לָזאת יִקָרא אֶצלָם כּתב!… [אֶל הנוֹטר]. הָבֵא לי מעט חוֹל, כּי לא יִיבש לעוֹלָם!… [הנוֹטר מתרוֹצץ אָנה וָאָנה ואֵינוֹ יכוֹל למצוֹא מעט חוֹל.

זוֹזוּליה מתמַרמר, מנַפנף בּגלָיוֹן בּאַויר, ולבסוֹף הוּא מַדבּיקוֹ אֶל

הכּוֹתל הלָבן, בּמקוֹם שהשם “טוֹביה” מתרשם בּבהירוּת רבּה. בּשעה זוֹ

מביא לוֹ הנוֹטר מן המטבּח מלוֹא חָפנוֹ אֵפר. זוֹזוּליה לוֹקח אֶת האֵפר

וזוֹרקוֹ אֶל פּני הנוֹטר. כּל הבּאִים פּוֹנים לָלכת. תּחילָה יוֹצא קצין

המחוֹז ועמוֹ זוֹזוּליה, אַחריהם – זקן המחוֹז וּזקן הכּפר עם הנוֹטר, ואַחריהם – שאָר האִיכּרים].

טוֹביה [חוֹבש לראשוֹ אֶת הכּוֹבע, אֶל זקן המחוֹז]. נוּ? לָמה הרבּית פּה להג חינם? לָמה לא אָמַרתּ לי מיד, כּי פּסַק־הדין עלי כּבר היה מוּכן בּיֶדכם?

זקן המחוֹז [בּיציאָתוֹ]. אַל תּתרעֵם, טביל. לא עלי תּלוּנתךָ. כּי־אִם על העֵדה. העֵדה, כּשהיא מַקשה אֶת ערפּה, כּמוֹה

כּסוּס עיקש!… הכן דיבּרתּי, זקן הכּפר?

זקן הכּפר. כּנים דבריךָ מאוֹד, אדוֹני זקן המחוֹז. כּמוה כּסוּס!…

טוֹביה [צוֹעֵק אַחריהם]. כּסוּס? חרפּה היא לסוּס להידמוֹת לָכם!… חיוֹת טוֹרפוֹת אַתּם, זאֵבי־יער!… יוֹדעים אָנוּ, מי היא העֵדה שלָכם וּמי הסית אֶתכם בּי!… ואַל תּתבּרכוּ בּלבּכם, כּי

יכוּפּר לָכם העווֹן הזה! יֶש לָנוּ אֵל בּשמַיִם, אֵל גָדוֹל, אָיוֹם

ונוֹרא!… [פּוֹסע אַחרי צאתם אֵילךְ ואֵילךְ מתּוֹךְ התרגשוּת רבּה. מן המטבּח בּאה צייטיל בּבכי. אַחריה נכנסים אַף שלמה ושיינדיל בּפנים נבהלים].

צייטיל [פּוֹכרת ידיה]. אוֹי לי ואוֹי לחַיי! צרה כּזאת! שבר כּזה! מַה נַעשׂה עתּה? לאָן נפנה וּלאָן נלךְ עם הילָדים? [למַראֶיה בּוֹכים גם ילָדיה].

טוֹביה [בּחמַת־רוּחוֹ]. ראוּ־נא אֶת זוֹ, שנכמרה נַפשה בּקרבּה כּתּנוּר! מַה לָךְ כּי נזעקתּ? מה הרימוֹת קוֹל ילָלָה,

כּעל חוּרבּן בּית־המקדש, להבדיל?… [אֶל הילָדים]. ואַף אַתּם, תּוֹלָעים, עוֹזרים אַחריה, כּמשוֹררים צעירים אַחרי חַזן זקן בּסליחוֹת

הראשוֹנוֹת!… הסוּ, הסוּ כּוּלכם, אני אוֹמר לָכם, מה הבּכי הזה פּתאוֹם? צרת רבּים היא, ואֵין אני בּן יחיד לפני אלוֹהים. אֶת כּל היהוּדים מגַרשים עתּה מן הכּפרים – הטוֹב אני מכּוּלָם?… ואַתּה,

רב שלמה החוֹלב, לָמה נפל חוֹטמךָ? הלא לָמַדתּ חוּמש ויוֹדע אַתּה, כּי מַעשׂה כּזה כּבר היה פּעם אַחַת בּפרשת לךְ־לךָ: לךְ־לךָ מאַרצךָ, אָמַר הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לאַברהם אָבינוּ הזקן, – קוּם, רב אַברמיל, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, ולךְ מכּפר־מוֹלדתּךָ, אֶל האָרץ אשר אַראֶךָ – אֶל אשר יִשׂאוּךָ רגליךָ!…

צייטיל. אבל לאָן נלךְ, אוֹיה לי?

טוֹביה. לאָן? אוּלי לבוֹיבּריק, ואוּלי נַפליג עד עֶצם העיר כּתריאֵליבקה. עוֹד נימָלךְ בּדבר. לעֵת־עתּה אָנוּ צריכים להחיש מַעשׂינוּ וּלהיכּוֹן לדרךְ, כּי עֶשׂרים ואַרבּע השעוֹת, שנתן לָנוּ

עֵשיו, אֵינן עוֹמדוֹת בּמקוֹם אֶחָד. אַתּ, צייטיל, קוּמי לארוֹז עם

שיינדילי אֶת הכּרים והכּסתוֹת, הכּפּוֹת והמזלָגוֹת, עם שאָר ירקוֹת,

שלמהלי יֵלךְ להביא אֶת הפּרוֹת מן המרעֶה, ואני אֵצא אֶל הכּפר לנַסוֹת דבר אֶל אַנטוֹן פּוֹפּירילי, שנתן עֵינוֹ בּנַחלָתי זה־כּבר. לפני ימים מוּעטים רמַז לי, כּי מוּכן הוּא לקנוֹת ממני אֶת הבּית, וּבלבד שלא אַרבּה בּמחירוֹ. רוֹצה הוּא לעשׂוֹתוֹ בּית־מלוֹן לעוֹברי דרכים. בּעֵת ההיא צחַקתּי על חלוֹמוֹתיו, ואוּלָם עכשיו רוֹאֶה אני, כּי בּעל־הגוּף הערוּם רמַז וידע מה רמַז… וּבכן, שלמהלי, עֶזרי וּמגיני, בּוֹא ונלךְ לקיֵים מצוַת יציאַת מצרים. עד העֶרב נפַנה אֶת הכּפר הקדוֹש לפריצי חַיוֹת אֵלה, שחָשבנוּ אוֹתם לבני־אָדם… [מסתּוֹבב נרגָש בּחדר]. אַיֵה אֵיפוֹא השוֹט? [מוֹצא אֶת השוֹט]. הנה השוֹט, כּכּתוּב: כּי בּמַקלי עברתּי אֶת הירדן פּירש רש"י: בּשוֹטוֹ בּא וּבשוֹטוֹ יֵלךְ… [יוֹצא עם שלמה].

צייטיל [ניצבת שוֹממה, מַבּיטה אֶל שיינדיל בּעֵינַיִם תּוֹהוֹת]. נוּ? מי פּילל צרה כּזאת לראשנוּ? אֵיךְ אֶארוֹז וּמה אַתחיל לארוֹז?… שיינדילי, הוֹציאי־נא לכאן קוֹדם כּל אֶת שתּי המזוָדוֹת שלָנוּ, אשר הבאנוּ מאַנַאטיבקה. [שיינדיל יוֹצאת לחדר־המיטוֹת. צייטיל יוֹשבת על הסַפסל, מנַענַעת ראשה. בּוֹכה בּניגוּן]. אוֹי, צרה! אוֹי, אָסוֹן! אוֹי, חמַת אלוֹהים ניתּכה עלינוּ!…

שיינדיל [מטלטלת אֶל החדר שתּי מזוָדוֹת ישנוֹת]. הנה המזוָדוֹת, אִמא. בּמה נַתחיל?

צייטיל [קמה]. כּלוּם יוֹדעת אני, בּמה נַתחיל? אני אפַנה אֶת האָרוֹן, ואַתּ הביאִי מן המטבּח אֶת הכּלים. [שתּיהן מַתחילוֹת

לעשׂוֹת בּמלָאכה].

שיינדיל [נוֹשׂאת מן המטבּח סירוֹת וּמַחבתּוֹת, מַעמידה אוֹתם על הקרקע]. היוֹדעת אַתּ, אִמא, אֶת אשר אוֹמַר לָךְ?

צייטיל. מַה תֹּאמרי לי, אוֹי ואבוֹי לנַפשי?

שינדיל. אָרוּצה־נא ואסַפּר אֶת הדבר לדוֹדה חַוָה…

צייטיל. הסי, משוּמדת! אַל תּזכּירי אֶת שמה לפנַי!… הלא כּל הצרה מידה היא! וכי מי הסית בּנוּ אֶת האִיכּרים, אִם לא מיקיטה חָמיה היקר, תּפּחנה עצמוֹתיו בּקבר? כּמה פּעמים בּאוּ מן הכּפר וסיפּרוּ

לסבא, כּי מיקיטה כּוֹרה בּוֹר לרגליו. לא לכבוֹד הוּא לוֹ, לנבל ומַלשין כּמוֹהוּ, שאבי כּלָתוֹ יהוּדי הוּא…

שיינדיל. אבל בּמה אשמה הדוֹדה חַוָה? הלא היא… [מציצה פּתאוֹם בּחַלוֹן, נרעֶשת]. אִמא! ראִי־נא מי הוֹלךְ אֵלינוּ!… [בּפתח הבּית מתגלית חַוָה, מעוּטפת בּסוּדר אָדוֹם. מַראֵה פּניה וכל הילוּכה כּאילוּ שוּנוּ, כּוּלָה נתבּגרה ויפיה היהוּדי העמיק בּתוֹספת

גוָנים חדשים, גוני־נכר מגָרים. ראשה זקוּף ומבּט־עֵיניה עז ונוּגה כּאֶחָד. על צוָארה מחרוֹזת אַלמוּגים].

צייטיל [מַבּיטה אֶל אחוֹתה רגָעים מספּר בּחרדת־אֵלם, כּרוֹאָה לנגד עֵיניה חזיוֹן מעוֹלם הנשייה]. חַוָה?… האַתּ?…

חַוָה [ניצבת עדיִין על סַף הבּית, בּגיחוּךְ רפה]. כּן, אני… אַל תּתרגשי צייטיל… רק אַתּ ושיינדיל בּבּית? אֶת אבּא ראִיתי מרחוֹק בּכּפר… [נכנסת, סוֹגרת אֶת הדלת, מתבּוֹננת אֶל המזוָדוֹת והכּלים המוּשלָכים]. מכינים אַתּם אֶת עצמכם לדרךְ?

צייטיל. אַתּ… אַתּ… כּבר יוֹדעת?…

חַוָה. ידעתּי זה כּבר, כּי מתנַכּלים לָכם, אַךְ לא האמַנתּי, כּי יעֵיזוּ לעשׂוֹת כּן. לא חָפצתּי להאמין… [מסירה אֶת הסוּדר מעליה, יוֹשבת אֶל השוּלחָן, תּוֹמכת ראשה בּידיה].

צייטיל [סוֹקרת אֶת אחוֹתה הנידחת, שחָזרה ויוֹשבת אֶל שוּלחַן אָביה, בּרגש פּליאָה וּבהתקרבוּת הלב, עוֹמדת ומחַכּה להמשךְ

דבריה. כּשהיא רוֹאָה, שזוֹ שוֹתקת, היא מַתחילה לדבּר אֵליה רכּוֹת,

בּתוֹכחה מסוּתּרת]. מכּיוָן שכּךְ… אִם ידעתּ אֶת הדבר מכּבר, לָמה

החרשתּ? האוּמנם לא יכוֹלתּ לעשׂוֹת כּלוּם למַען אָבִינוּ לעֵת זקנתוֹ?

הלא הוּא, זה שלָךְ, כּפי ששמַעתּי, עלה עכשיו לגדוּלָה בּכּפר!…

חַוָה [קוֹפצת ממקוֹמה]. אַתּ, צייטיל, שתקי! אַל תּדבּרי דברים, שאֵינךְ יוֹדעת!… ואני לא בּאתי לשמוֹע מוּסר מפּיךְ! לא לשם כּךְ בּאתי לכאן!… [מתהלכת תחילה מתּוֹךְ התרגשוּת רבּה. אַחַר־כּךְ נַעשׂוֹת פּסיעוֹתיה מתוּנוֹת יוֹתר. היא מתבּוֹננת על סביבוֹתיה

כּמנוּכּרת, בּתוּגה חרישית בּעֵיניה, מדבּרת כּאִילוּ אֶל נַפשה]. בּבּית

כּמעט הכּל כּשהיה, ורק אִמא אֵיננה עוֹד… [ניגשת אֶל הכּוֹתל, מַבּיטה אֶל התּמוּנוֹת]. דוֹקטוֹר הרצל… מוֹנטיפיוֹרי… גם הרב הזקן לא זז ממקוֹמוֹ, אַךְ זבוּבים משלוּ בּוֹ… הכּל כּשהיה… ורק אֶת הגראף

טוֹלסטוֹי עם גוֹרקי שילחוּ מפּה… כּפי הנראֶה בּחטאִי… [אֶל שיינדיל, בּגיחוּך מַר]. הלא אָמַרתּי לָךְ, שיינדילי, כּי סבא אֵינוֹ אוֹהב אֶת גוֹרקי וטוֹלסטוֹי… ואוּלי צדק… הלא הם אשר התעוּני מדרךְ הישר, על־ידיהם נסכּלתּי מאוֹד… האמַנתּי בּהם יוֹתר מדי… סבוּרה היִיתי, כּי העוֹלָם יֵהפךְ לגן־עֵדן, אִם רק אני אוַתּר… והנה ויתּרתּי… והוּחזקתּי שוֹטָה… [חוֹזרת אֶל השוּלחָן, נוֹטלת בּידה אֶת ספר

התּהילים]. וזהוּ ספר התּהילים הקטן של אַבּא. עדיִין יוֹשב הוּא על ספרוֹ הקדוֹש, אָבינוּ הזקן, וּמבקש בּוֹ דרכי אלוֹהים. עדיִין מַאמין הוּא בּאמת

וּבתמים, אַף כּי אלוֹהים מַכּהוּ על ראשוֹ השׂב מַכּה אַחַר מַכּה…

[נפנית אֶל צייטיל, רוֹאָה אוֹתה בּעמידתה האִילמת, שכּוּלָה אוֹמרת יגוֹן ותמהוֹן־לבב, ניגשת אֵליה פּתאוֹם, חוֹבקת אוֹתה]. צייטיל, צייטיל!…

צייטיל [מתפּרצת בּבּכי, מלטפת אוֹתה]. חַוָהלי, ילדתי, יתומה קטנה שלי!…

שיינדיל [נטפּלת אַף היא לָהן, נוֹשקת אֶת ידה של חַוָה]. דוֹדה חַוָה, דוֹדה חַוָה! יקרה, חביבה…

חַוָה [משתּמטת מידיהן כּאִילוּ מתּוֹךְ בּוּשה, מתהלכת שוּב אָנה ואָנה, מדבּרת מתּוֹךְ הירהוּרי לבּה]. כּן, כּל זה נראָה לי כּחלוֹם… וכל מַה שעבר עלי היה חלוֹם, חלוֹם־בּלָהוֹת… אֵין איש יוֹדע אֵת אשר נשׂאתי לבדי, בּמסתּרים… אִמא מתה… וכאן התחילוּ הפּוֹגרוֹמים… ואֶת אַבּא ראִיתי, והנה הזקין פּתאוֹם, הלבּין כּוּלוֹ…

כּמה פעמים, כּשנסע בּעֶגלתוֹ לבוֹיבּריק, השגחתּי אֵלָיו מאַחרי העֵצים

בּיער… וּפעם אַחַת לא יכוֹלתּי להתאַפּק, ניסיתי לעצרוֹ, אַךְ הוּא

התחיל לדפּוֹק אֶת סוּסוֹ וּברח… אבל דבר זה לא מְנָעַנִי מערוֹג אֵלָיו, מערוֹג אֶל כּוּלכם… וּכשהגיע יוֹם־הזכּרוֹן של אִמא, נסַעתּי אֶל קברה. וּביוֹם־הכּיפּוּרים צמתּי כּמוֹכם… וכמה שׂמחַתּי על שיינדילי שלָךְ – הנפש האַחַת, אשר לא שכחה אוֹתי… הלא יוֹדעת אני, כּי בּעֵיני כּוּלכם נחשבתּי למתה… אבל אני לא מַתּי. חַיה אָני! השוֹמַעת אַתּ, צייטיל? חַיה אני ורוֹצה לחיוֹת ולהתענוֹת עמכם!… הלָלוּ שם [מַראָה לעֵבר הכּפר] נַעשׂוּ לי זרים, מאוּסים, נתגלוּ בּכל פּרצוּפם המכוֹער!… טוֹב איפוֹא! הם מַכּים אוֹתנוּ, עוֹשׂים

פּוֹגרוֹמים, מגָרשים – ולא אוֹסיף עוֹד לדעתּם!

אֶברח מפּניהם אֶל כּל רוּחוֹת העוֹלָם! אֶמחה ואֶשכּח הכּל! אַשליךְ לָהם

אֶת שלָהם אֶל פּניהם! הא לָכם!… [קוֹרעת מעל צוָארה אֶת מַחרוֹזת האַלמוּגים וּמַשליכה אוֹתה בּחמת־רוּחַ לָאָרץ].

שלמה [בּא מן החוּץ]. הבאתי אֶת הפּרוֹת מן השׂדה… [רוֹאֶה אֶת חַוָה, מתבּלבּל, חוֹזר מיד וּפוֹנה אֶל הדלת].

צייטיל. לָמה אַתּה בּוֹרח, פּרא־אָדם?

חַוָה. הלא זה שלמהלי? כּמה גָדל!… [ניגשת אֵלָיו]. מִפָּנַי אַתּה בּוֹרח? [שלמה מַקדיר פּניו, ניבּט לָאָרץ]. האִם אֵינךָ מכּירני?

שלמה. אָסוּר לי להכּירךְ…

צייטיל. שלמה, אַל תּהי עז־פּנים!

שיינדיל [מתמַרמרת, בּוֹכה כּמעט]. לא עז־פּנים הוּא, אֶלָא טיפּש!… טיפּש, טיפּש, טיפּש!…

שלמה. אִם אני טיפּש, הרי גם סבא טיפּש. אני רוֹצה להיוֹת יהוּדי כּשר, כּמוֹ סבא!

חַוָה. גם אני, שלמהלי, רוֹצה להיוֹת יהוּדיה, כּמוֹךָ וּכסבא. [בּגיחוּךְ]. אָמנם לא יהוּדיה כּשרה כּל־כּךְ, ואַף־על־פּי־כן… וּמנַיִן לךָ, שסבא יִברח מִפָּנַי?

שלמה [בּפנים כּבוּשים בּקרקע]. אִם סבא לא יִברח לא אֶברח גם אָני…[בּרגע זה נפתּחת הדלת בּרעש ואֶל הבּית פּוֹרץ פיֶדיה. מתּחילה הוּא פּוֹנה אֶל חַוָה בּפסיעה גסה, כּוּלוֹ סוֹעֵר, כּמוּכן

לדרסה; אַךְ משראה אֶת מַבּט־עֵיניה העז, הוּא מַשפּיל ידיו וּמתבּוֹנן בּמבוּכה על הנמצאִים בּבּית. צייטיל, אחוּזה פּחד־מות, רוֹמזת לילָדים, כּי יֵצאוּ אֶל המטבּח. אַף היא יוֹצאת אַחריהם, אַךְ מיד היא חוֹזרת וּמתיצבת בּפּתח הפּתוּח].

פיֶדיה. יֱוָה, מַה לָךְ פּה?

חַוָה [כּמתנַכּרת]. כּיצד מַה לי פּה? פּה בּית אָבי. זאת אחוֹתי [מַראָה על צייטיל], וזה [מַראָה על סביבוֹתיה] בּיתי, שממנוּ מגָרשים אוֹתנוּ!

פיֶדיה. בּיתךְ לא פּה, יֶוָה. בּיתךְ שם, אִתּי, ואֵין אִיש מגָרש אוֹתךְ!

חַוָה. אַף אני יוֹדעת, כּי אוֹתי אֵין מגָרשים. אני הוֹלכת לרצוֹני.

פיֶדיה. אֵין אני מבין… לאָן אַתּ הוֹלכת? מַה פּשר דבריִךְ אֵלה?

חַוָה. “הזשידוֹבקה” הוֹלכת למקוֹם שכּל “הזשידים” הוֹלכים.

פיֶדיה. יֶוָה! אַתּ יוֹדעת בּעצמךְ, כּי אני… אני אֵינני אָשם. אַתּ היִית המַתחילָה בּדבר. הציקוֹת לי בּטענוֹתיִךְ

כּל־כּךְ, עד שיצאתי מגדרי… אֵיני יוֹדע, מַה זה היה לָךְ בּימים האַחרוֹנים?… מה אַתּ רוֹצה? אִמרי לי רק אֶחָָת: מה אַתּ שוֹאֶלת ממני?

חַוָה. מה אני שוֹאֶלת? שוֹאֶלת אני, כּי לא תּרדוֹף אַחרי, כּי תּתּנני לָלכת אֶל אשר תּאַוה נַפשי [בּקוֹל רךְ]. הניחה לי, פיֶדיה, הניחה לי לָשוּב אֶל הקרוֹבים לי. לבּי נמשךְ זה כּבר אליהם… תּנני להיטיב עמהם על הרעה אשר עשׂינוּ לָהם… אני חַייבת לעשׂוֹת כּן, אֵין בּי עוֹד כּוֹחַ להתעלם מהם… ואָסוּר לךָ למָנְעֵני מזאת! הלא מתבּרךְ אַתּה בּלבבךָ, כּי אָדם חָפשי אַתּה, בּעל רוּחַ חָפשית, מאַנשי

גוֹרקי… בּינה היטב בּדבר… כּאן נַעשׂה משגה. אֵיני יוֹדעת, אִם אני גָרמתּי לכךְ, אוֹ אַתּה, – אבל אֶת המשגה אני חַייבת לתקן. ועתּה הגיעה השעה. שאִם לא כּן, חַיי אֵינם שוים כּלוּם. [מרימה קוֹלָה]. השוֹמע אַתּה, פיֶדיה? טוֹב לי המות מחַיִים כּאֵלה!…

פיֶדיה. אֵינני מבין… אֵינני מבין כּלוּם מכּל הנעשׂה פּה… וּבמה אָשמתּי אָני? הלא יוֹדעת אַתּ אֶת עמידתי בּכּפר, כּי

להתיצב בּפני העֵדה…

חַוָה [בּבוּז]. הנח להעֵדה השיכּוֹרה שלָךְ! לא טוֹב אַתּה מהם!… כּל בּני חָם אֵלה, שנַעשׂית עֶבד נרצע לָהם, אֵינם

ראוּיִים, שיִזָכר שמם בּבּית הזה של אָבי הזקן, הישר בּאָדם, שאַתּם מגָרשים אוֹתוֹ כּכּלב!…

צייטיל [בּפּתח]. אוֹי, חַוָהלי! אַבּא! אַבּא הוֹלךְ!

חַוָה. רק אַל־נא תּיבּהלי!… [אֶל פיֶדיה]. אֵין אַתּה יכוֹל להיוֹת פּה… לךְ, פיֶדיה, צא דרךְ הגָן… [מַראָה לוֹ על המטבּח].

פיֶדיה. בּלעדיִךְ לא אֵלךְ!

חַוָה [אוֹחזת בּידוֹ]. בּוֹא, בּוֹא, מַהר! [הוֹלכת עמוֹ אֶל המטבּח. אֶל צייטיל, בּלָחַש]. אני נשאֶרת כּאן – דעי לָךְ זאת! [סוֹגרת אַחריה הדלת. צייטיל מסתּוֹבבת בּמבוּכתה מסביב למזוָדוֹת, אֵינה מוֹצאת מקוֹם לעצמה].

טוֹביה [בּא, מַציג אֶת השוֹט בּפּינה]. כּכּתוּב: וַינַצלוּ אֶת מצריִם – מכרתּי לאַנטוֹן פּוֹפּירילי מחוּט ועד שׂרוֹךְ נַעל, אֶת הבּית ואֶת הגָן, גם אֶת הסוּס,

ואפילוּ דמי־קדימה כּבר קיבּלתּי. עכשיו ציפּוֹר דרוֹר אָני!… אַיֵה שלמה? כּבר הביא אֶת הפּרוֹת מן המרעֶה?

צייטיל. הפּרוֹת בּרפת. אבל מַה נעשׂה בּהן? לאָן נוֹליךְ אוֹתן?

טוֹביה. שׂכרתּי שתּי עגָלוֹת לשׂאת אוֹתנוּ עם המטלטלין לבוֹיבּריק. אוּלי נמצא שם מקוֹם להניח בּוֹ ראשנוּ, ואוּלי, להכעיס אֶת ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, נמכּוֹר שם אֶת הפּרוֹת בּכסף מלא ונַרחיק לאֶרץ־יִשׂראֵל.

צייטיל. מה עלתה פּתאוֹם אֶרץ־יִשׂראֵל על דעתּךָ?

טוֹביה. אֶלָא מה? כּיוָן שהם מגָרשים אוֹתנוּ מאֶרץ־הקוֹדש שלָהם, ירוֹק נירק בּפניהם ונשוּב לאֶרץ־הקוֹדש שלָנוּ, להבדיל, לקיֵים מַה שנאמַר: אִיש לאוֹהליךָ יִשׂראֵל!… וּלדעתּךְ, לאָן נפנה? לאַמריקה אֵיני רוֹצה – שם

שיכּחוּ היהוּדים שבּת וּמוֹעד. נשארוּ אֵיפוֹא לפנינוּ אוֹ אַרגנטינה, אוֹ

פּלשתּינה, אוֹ אֶרץ־יִשׂראֵל… והרי אני סבוּר, כּי אֶרץ־יִשׂראֵל קוֹדמת – אַף־על־פּי־כן נַחלת־אָבוֹת, אֶרץ זבת חָלָב וּדבש… ואַגב רוֹצה היִיתי לפני מוֹתי להשתּטח על קבר רחל אִמנוּ, להעיף עין בּמערת המַכפּלה, להציץ על הירדן, על הר סינַי, לראוֹת בּעֵינַי אֶת פּדן ארם, קדש בּרנע, פּיתוֹם ורעמסס, וּשאָר מקוֹמוֹת מוּפלָאִים… [מתהלךְ נרגָש, עוֹמד וּמַבּיט על המזוָָדוֹת וּכלי־הבּית המפוּזרים]. ואַתּ, צייטיל, אני רוֹאֶה, עוֹמדת עדיִין בּמַה־טוֹבוּ?

צייטיל. אני מבוּלבּלת כּל־כּךְ, שאֵיני יוֹדעת בּמה להתחיל. [עוֹמדת לארוֹז אֶת הכּלים אֶל תּוֹךְ אַחַת המזוָדוֹת].

טוֹביה. הבה אֶהיֶה עֵזר כּנגדךְ. אני אֶארוֹז אֶת הספרים. [נוֹטל אֶת המזוָדה השנית, עוֹמד להוֹריד מעל האִצטבה אֶת הספרים, ספר אַחַר ספר]. זה סדר של חוּמשים. זה עֵין־יעקוֹב. ואֵלה מַחזוֹרים. זה סידוּר כּל־בּוֹ. וזה קרבּן־מנחה של גוֹלדה, עליה השלוֹם. וזה? סליחה… הגָדה… קינה… וקטן זה מהוּ? קוּנטרס של בּרכּת־המזוֹן. אַף הוּא מצטרף למנין… כּל-שכּן מנוֹרת־המאוֹר זוֹ, אוֹ שבט־מוּסר זה בּיהוּדית־אַשכּנַזית, – הלא בּהם אני מעיֵין בּכל שבּת אַחַר הצהרים… אֵת כּל אֵלה נקח אִתּנוּ צידה לדרךְ בּצאתנוּ ממצריִם… כּל ירוּשתנוּ היא, שנשארה לנוּ מאבוֹת אבוֹתינוּ… אַיֵה

איפוֹא ספר התּהילים שלי? מציץ מרחוֹק על השוּלחָן]. שם הוּא. הטריחי־נא עצמךְ, בּתּי, והגישי לי אּת ספר התּהילים הישן שלי, שעבד אוֹתי בּאמוּנה כּל ימי חַיי… כּמוֹהוּ כּסוּסי, להבדיל… [צייטיל מַגישה לוֹ אֶת ספר התּהילים]. התאמיני, צייטיל, כּמה קשה היתה עלי הפּרידה ממנוּ?

צייטיל. ממי, אַבּא?

טוֹביה. ממי? ממנוּ עצמוֹ, מן הסוּס… מתּחילה אָמַרתּי, כּי אַף הוּא יֵלךְ עמנוּ בּגוֹלָה, אבל שבתּי וראִיתי שכּבר תּש

כּוֹחוֹ ולא יוּכל לעֵת זקנתוֹ לעמוֹד בּנסיוֹן קשה כּל־כּךְ. היכן נמצא לוֹ מקוֹם־מנוּחָה בּנכר?… מכרתּיו אֵיפוֹא, כּמעט בּלא מחיר, לאַנטוֹן

פוֹפירילי, הקוֹנה הכּל. אַךְ כּשהגיע הרגע האַחרוֹן, היתה קשה עלי פּרידתוֹ, כּקריעת ים־סוּף! כּסבוּרה אַתּ, שאני בּלבד הרגשתי כּךְ? נכוֹן אני להישָבע, כּי גם הסוּס עלוּב־הנפש הבין, עד היכן הדברים מַגיעים, כּכּתוּב: ידע שוֹר קוֹנהוּ… וזה לָךְ האוֹת, כּי לאַחַר שעמַדנוּ עם אַנטוֹן על המקח, הרבּינוּ להג והכּינוּ כּף זה לָזה די צרכּנוּ, לָקחתּי אֶת הסוּס בּרסנוֹ, כּדרךְ הטבע, בּכנַף בּגדי, ואני מוֹסרוֹ לידי הגוֹי, – והנה הפךְ אֵלי הזקן אֶת פּרצוּפוֹ הנבוֹן

והציץ עלי בּשתּי עֵיניו הסוּסיוֹת, המלאוֹת יגוֹן כּים, כּאוֹמר אֵלי

בּלשוֹן הכּתוּב: “זוֹ תּוֹרה וזה שׂכרה? וכי כּךְ, רב טוֹביה, אַתּה גוֹמל טוֹבה לסוּסךָ הנאמן, שהתענה עמךָ כּל הימים בּכל אשר עוּנֵית אָתּה?”… [מגחךְ מתּוֹך דמעוֹת]. קוּם איפוֹא והתנַצל לפני סוּס!… [דלת החוּץ נפתּחת לאַט, ועל סַף הבּית מתגלה, כּמתגנב, אַבּא אלכסיי. עוֹמד הוּא רגע בּמַטהוּ כּרוֹאֶה ואֵינוֹ נראֶה, מנַענע ראשוֹ לעצמוֹ

כּאִילוּ מתּוֹךְ השתּתּפוּת של צער].

צייטיל [בּחרדה]. אַבּא!…

טוֹביה. מה הדבר? [הוֹפךְ ראשוֹ, רוֹאה אֶת הכּוֹמר, מתבּלבּל. קם לאַט מעל המזוָדה, כּשהוּא אוֹחז אֶת ספר התּהילים בּידוֹ, ניצב בּמקוֹמוֹ כּנטוּע].

אַבּא אלכסיי. בּוֹקר טוֹב, טביל! [טוֹביה אֵינוֹ עוֹנה, מַבּיט לצדדים, כּמבקש מפלָט לעצמוֹ. הכּוֹמר מתבּוֹנן אֵלָיו

בּעֵיניו הקטנוֹת, הערמוּמיוֹת]. בּוֹקר טוֹב, אָמַרתּי, טביל!

טוֹביה [נמלָךְ בּדעתּוֹ, מזדקף, מֵישיר עֵיניו נגד פּני הכּוֹמר]. על בּוֹקר טוֹב, הוֹרוּנוּ ספרינוּ הקדוֹשים, חַייב אָדם

לענוֹת שנה טוֹבה… וּמה עוֹד?

אַבּא אלכסיי. ועוֹד – הלא מַכּרים ישנים אנחנוּ…

טוֹביה. אבל… אֵיני מבין… מַה למשָׁרת בּקוֹדש כּמוֹךָ לדרוֹךְ על מפתּן בּיתוֹ של יהוּדי טמא כּמוֹני?… [בּינתים מתחַמקת צייטיל ועוֹברת אֶל המטבּח].

אַבּא אלכסיי [משׂים עצמוֹ כּצוֹחק]. אָח־חוֹ־חוֹ! רוֹאֶה אני, טביל, כּי זכרוֹנךָ חָזק כּברזל!… מכּיוָן שכּךְ, הלא צריךְ אַתּה לזכּוֹר גם אֵת אשר ציווּ עליכם הספרים הקדוֹשים, לבל תּשמרוּ בּלבבכם לשוּם אִיש לא שׂנאָה ולא נקמה!

טוֹביה. לשוּם אִיש – חוּץ

מעמלק. אֵת אשר עשׂה לָנוּ עמלק זכוֹר נזכּור לעוֹלָם!… אבל מַה יוֹעילוּ דברים בּטלים, כּבוֹד מעילתךָ? בּאת – מסתּמא אַתּה רוֹצה דבר? אמוֹר, מה עוֹד אַתּה דוֹרש ממני?

אַבּא אלכסיי. בּאתי אֵליךָ בּדבר עֵסק.

טוֹביה. מה עסקים בּינינוּ?

אַבּא אלכסיי. רוֹצה אני לקנוֹת ממךָ פּרה, טביל.

טוֹביה. פּרה? אֵילוּ פּרוֹת עלה בּדעתּךָ לקנוֹת ממני?

אַבּא אלכסיי [בּמתק־שׂפתיִם]. פּרה חוֹלבת… שמַעתּי כּי נוֹסע אַתּה מאִתּנוּ, מוֹכר אֶת משק בּיתךָ, ואָמַרתּי אֶל

לבּי: בּכסף מזוּמן הלא סוֹחר אני כּכל הסוֹחרים… יֵש אֶצלךָ, אוֹמרים, פּרה אמוּצה אַחַת, לכבוֹד וּלתפאֶרת…

טוֹביה. רוֹצה אַתּה לזכּוֹת בּמציאָה, כּבוֹד

מעילתךָ? עוֹד פּעם נתאַוית לכבשׂת הרָש?… [מַבּיט אֵלָיו בּעֵינַיִם

זוֹעמוֹת]. הלא פּרה אַחַת כּבר משכתּ ממני בּגנבה, בּלא ידיעתי?…

אַבּא אלכסיי [צוֹחק שוּב, מתקרב אֶל טוֹביה]. יוֹדע אַתּה, טביל? אִיש חָכם אַתּה, חי אלוֹהים. עוֹנג הוּא לאָדם לדבּר עמךְ.

כּל הזמן התגעגעתּי עליךָ… וצר לי בּאמת, שאַתּה מַשליךְ אוֹתנוּ מעל פּניךָ…

טוֹביה. יכוֹל אַתּה לפרש אֶת הכּתוּב כּרצוֹנךָ: אוֹ שאני מַשליךְ אוֹתךָ מעל פּנַי, אוֹ שאַתּה מַשליךְ אוֹתי החוּצה!

אַבּא אלכסיי [כּמתמַרמר]. אני? אני מַשליךְ אוֹתךָ החוּצה? לא. טביל. הפּעם טעית טעוּת גדוֹלָה! צא וּשאַל אֵת כּל אַנשי הכּפר, ותשמַע, אם לא אני היִיתי האִיש, שעמד בּפּרץ להגן עליךָ מפּני העֵדה? אָמַרתּי לָהם, כּי צריכים אָנוּ תחילה לנַסוֹת דבר אֵליךָ, כּי יֵש דרךְ לשלוֹם. והדרךְ עדיִין פּתוּחָה לפניךָ גם עתּה. עדיִין לא

אֵיחַרתּ…

טוֹביה [מתּוֹךְ סַקרנוּת מפקפּקת]. למשל, מה הדרךְ?

אַבּא אלכסיי. לוּלא היִית עקשן כּל־כּךָ, טביל!… אַתּם, היהוּדים, כּוּלכם חכמים וּנבוֹנים, אַךְ עקשנים, ולָכן התאַנַף

אלוֹהים בּכם… [מַמתּיק דיבּוּרוֹ, בּקוֹל מתגנב]. היוֹדע אַתּה, טביל, אִילוּ היה רצוֹנךָ בּכךְ, יכוֹל היִית לָשבת פּה עד אֵין קץ, אַתּה וּבניךָ וּבני בּניךָ. ולא לָשבת בּלבד, אֶלָא בּחָכמתךָ וּבשֵׂכל מִלֶיךָ

יֵש בּידךָ להיוֹת ראש וראשוֹן בּכּפר, גָבוֹה מעל גָבוֹה!…

טוֹביה [בּלעג תּוֹהה]. כּל־כּךָ? קטוֹנתּי – אֵיךְ אוּכל אני להגיע לכבוֹד כּזה לפתע־פּתאוֹם?

אַבּא אלכסיי. אֵיךְ? פּשוּט מאוֹד. [בּלחש רךְ משמן, כּמגלה סוֹד]. הכּבשׂה הנידחת תּבוֹא לבקש חָסוּת בּצל כּנפיו של הרוֹעֶה הרחמן…

טוֹביה [מַבּיט בּוֹ רגע משתּוֹמם, כּאֵינוֹ מַאמין למשמע אָזניו]. אַאַאַ? זוֹהי אֵיפוֹא כּוונתךָ? לא פּחוֹת ולא יוֹתר? [צוֹחק פּתאוֹם צחוֹק גָדוֹל אֶל פּני הכּוֹמר] חַה־חַה־חַה! ואני בּהמה בּצוּרת סוּס, עוֹמד כּאן וּמַקשיב לדבריו, כּגוֹלם־עֵץ!… אַי, מַעשׂה

נאֶה, חי נַפשי!… כּךְ הוּא אֵיפוֹא הדבר? עתּה ידעתּי, מַה טיבן של הפּרוֹת, שאַתּה מבקש לקנוֹת מידי!… לא לפרוֹת, כּי־אִם לכבשׂוֹת נתאַוית… הרוֹעֶה הרחמן מבקש לוֹ כּבשׂוֹת נידחוֹת… ואֶת מי פּישפּש וּמצא? דוקא אֶת טוֹביה, חַה־חַה־חַה!… [מַבּיט אֵלָיו בּבוּז יוֹקד]. השוֹמע אַתּה, כּבוֹד מעילתךָ? כּל ימַי חָשבתּי אוֹתךָ לגוֹי חָכם

– רע־לב, אַךְ חָכם. ואוּלָם הפּעם רוֹאֶה אני, כּי… [מניע בּראשוֹ] הֶעָרֵל גם חָכמתוֹ עֲרֵלָה!…

אַבּא אלכסיי [כּוּלוֹ אָדוֹם מחרפּה וכעס, מאַיֵים בּמַטהוּ]. טביל, הישָמר לנַפשךָ!…

טוֹביה [מַרעיש על הכּוֹמר אֶת שתּי ידיו, צוֹעֵק אֶל פּניו]. מַה תּעשׂה לי? פּוֹגרוֹם? פּוֹגרוֹם תּעשׂה לי? קוּם וַעשׂה!… [מַשפּיל קוֹלוֹ]. בּאת אֶל בּיתי לאַיֵים עלי בּמַקלוֹת? הזוֹכר אַתּה, כּיצד עמַדתּי בּיוֹם ההוּא מאחוֹרי דלָתיךָ?… [רוֹעֵד כּוּלוֹ, מסַנן

מבּין שיניו]. צא מפּה, כּוֹמר טמא שכּמוֹתךָ!… צא, אַתּה… אַתּה… שרץ מטוּבּל!… [מרים עליו אֶת ספר התּהילים שבּידוֹ]. הרוֹאֶה אַתּה אֶת ספר התּהילים הזה? זה תּהילים של אלוֹהים! של אלוֹהינו העתּיק, הגָדוֹל והנוֹרא!… [הכּוֹמר מתחַלחל, כּאחוּז פּחד־מות, פּוֹסע לאחוֹריו, אֵינוֹ מוֹצא אֶת הפּתח, נתקל בּכּלים המפוּזרים, טוֹביה פּוֹתח לפניו אֶת הדלת לָרוָחָה]. לכאן, לכאן! הנה הפּתח!… [הכּוֹמר כּוֹפף גבּוֹ, אוֹסף אֶת כּנפוֹת מעילוֹ האָרוֹךְ ונמלָט החוּצה. טוֹביה נוֹעֵר אֶת ידיו]. בּרוּךְ

שפּטרני!… [בּעד פּתח המטבּח הפּתוּח בּמקצת דוֹחקת וּבאה צייטיל בּפנים

לוֹהטים, סוֹגרת אַחריה בּזהירוּת אֶת הדלת. טוֹביה הוֹלךְ לקראתה]. השמַעתּ, צייטיל, אֶת הסערה, שהתחוֹללה כּאן?

צייטיל. כּן, כּוּלָנוּ שמַענוּ… כּלוֹמַר, אני והילָדים שמַענוּ כּל מלה…

טוֹביה [עוֹמד לפניה עמידה של מנַצח]. נוּ? מַה בּעֵינַיִךְ אָביךְ טוֹביה? ההיטב הכרעתּי אֶת הכּוֹמר, יִמַח שמוֹ? דברים

כּדרבוֹנוֹת, האַף אֵין זאת?

צייטיל [בּכוונה לעשׂוֹת לוֹ חוֹנף]. מַה תּימה יֶש כּאן? הכּל יוֹדעים, כּי אִיש לא ינַצח אוֹתךָ בּדברים…

טוֹביה [בּפנים נוֹהרים]. לא! אבל מַה בּעֵינַיִךְ המצאָתוֹ של כּוֹמר? תּפיסה של נוֹבר בּאַשפּה!…

צייטיל [מַשׂיאָה אוֹתוֹ לענין אַחר, בּגיחוּךְ מוּזר]. יוֹדע אַתּה, אַבּא, רוֹצה היִיתי לאמוֹר לךָ דבר… יֶש לי חדשה בּשבילךָ…

טוֹביה. חדשה? מה חדשה יֶש לָךְ בּשבילי? הבה אשמע.

צייטיל [באוֹתוֹ גיחוּךְ מוּזר]. נמצאָה הפּרה הגנוּבה…

טוֹביה [כּאִילוּ נבהל, מַבּיט אֵליה תּוֹהה]. אֵיזוֹ פּרה? מה אַתּ מלהגת? דבּרי דברים בּרוּרים! אֵינני מבין לכוונתךְ… הגם אַתּ לימדתּ לשוֹנךְ לדבּר בּמשלים?

צייטיל [מרוֹב התרגשוּת ניחַר גרוֹנה]. טוֹב! אדבּר אֵליךָ דברים גלוּיִים… [מַבליגה על סַערת רוּחָה, מדבּרת בּקוֹל רוֹעֵד, אַךְ בּרגש נמרץ]. השׂמתּ לבּךָ, אַבּא, על הדבר הזה?… הנה אָנוּ נוֹסעים מפּה לתמיד, לעוֹלָמים, לא נשוּב עוֹד הנה כּל ימי חַיֵינו… ואָנוּ עוֹזבים פּה אָדם אֶחָד בּוֹדד ונשכּח, כּאֶבן על־פּני

השׂדה…

טוֹביה. מה היא מפטפּטת היוֹם פּטפּוּטי־מלים? אֵיזה אָדם? אֵיזוֹ אֶבן?…

צייטיל [בּלָחַש]. שכחתּ, אַבּא, כּי יֶש לךָ פּה עוֹד בּת אֶחָת…

טוֹביה [פּניו מתכּרכּמים, מרים פּתאוֹם קוֹל־זוָעה]. אֵין לי עוֹד בּת! אֵין לי עוֹד בּנוֹת! אֵיננה ולא היתה מעוֹלָם! השוֹמַעת אַתּ מַה שאני אוֹמר אֵלָיִךְ? אֵיננה! [דוֹפק

בּאֶגרוֹפוֹ על השוּלחָן. לקוֹל צעקתוֹ בּאה שיינדיל מן המטבּח, מוֹשכת אַחריה אֶת שלמה הנבהל].

שיינדיל [בּקוֹל בּוֹכים]. סבא! לָמה הרימוֹת קוֹלךָ על אִמא? הלא אִמא מתכּוונת לטוֹבתךָ! [רוֹמזת לשלמה, כּי יאמר אַף הוּא דבר].

שלמה [בקוֹל רוֹעֵד]. כּן, סבא, לטוֹבתךָ…

טוֹביה. לטוֹבתי מתכּוונת אִמא שלָכם? מתכּוונת היא לרעתי, להוֹרידני בּיגוֹן שאוֹלה!… לָמה קמתּם עלי כּוּלכם לקצר אֶת ימַי? אני אוֹמר לָךְ, צייטיל, עוֹד פּעם, ועוֹד פּעם, ועוֹד מאָה פּעמים,

כּי אֵין לי עוֹד בּת! אֵין לי – ודי!… [מַפשיל ידיו לאחוֹריו, פּוֹסע אֵילךְ ואֵילךְ].

שלמה [לוֹבש פּתאוֹם עוֹז]. אַל־נא תּכעס עלי, סבא, אם אני עם־האָרץ כּמוֹני, שלא לָמַדתּי מדרש, אַזכּיר לךָ פּסוּק מפּסוּקיךָ. כּמה פּעמים אָמַרתּ לי, כּי ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם מרחם על כּל אֶחָד ואֶחָד, אִם טוֹב הוּא ואִם רע, ואפילוּ על תּוֹלעת, הזוֹחלת על האָרץ. כּתוּב בּמדרש, אַתּה אוֹמר: וּמַעשׂיו על כּל רחמיו… [צייטיל ושיינדיל מנַענעוֹת לוֹ ראשיהן לאוֹת הסכּמה].

טוֹביה [צוֹחק בּעל־כּרחוֹ]. אָכן עם־האָרץ גָדוֹל אַתּה, בּני, בּמחילה מכּבוֹדךָ! הפכתּ אֶת הפּסוּק, ראשוֹ למַטה ורגליו

למַעלה, כּמו שמצינוּ בּרש"י: סרס הבּגד ולָבשהוּ… כּתוּב לא בּמדרש, אֶלָא… אֶלָא… בּאַשרי יוֹשבי בּיתךָ: ורחמיו על כּל מעשׂיו – הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא זן וּמפרנס לכּל, מבּיצי ראֵמים ועד קרני כּינים…

צייטיל. מפּני שיֵש רחמים בּלבּוֹ…

טוֹביה [פּוֹסע שוּב]. רחמים… רחמים… לעוֹרר רחמים בּלבּי הם אוֹמרים… [מתיצב לפני צייטיל]. רחמים? על רחמים אַתּ מדבּרת עמי? ואַיֵה היוּ רחמיה, עֵת כּרעתּי בּרךְ לפני הכּוֹמר, יִמַח שמוֹ, התגלגלתּי לרגלָיו, זחַלתּי כּתוֹלעת?… מאַיִן אני יוֹדע, אִם לא

ישבה היא אוֹתה שעה בּחדר השני והטתה אוֹזן ושמעה כּל מלה ומלה? אַיֵה היוּ רחמיה אָז?… [חוֹזר וּפוֹסע בּבּית]. ואַיֵה היוּ רחמיה עֵת אִמךְ עליה השלוֹם היתה מוּטלת, לא עליִךְ, פּה על הקרקע, מכוּסה שחוֹרים? היכן היתה בּיוֹם המַר ההוּא?… וּמי יִמנה מספּר ללילוֹת־נדוּדי, אשר התהפּכתּי על משכּבי מצד אֶל צד בּיִסוּרי־גיהינוֹם וחיבּוּט־הקבר, בּזכרי אֵת אשר עוֹללָה לי וּבמי המירה אֶת עמה ואלוֹהיה? אַיֵה היוּ רחמיה אָז?… [ניגָש וצוֹנח בּאֶפס אוֹנים על הסַפסל, מסתּיר פּניו בּשוּלחָן

וּבוֹכה].

שלמה [מַחליקוֹ על ראשוֹ ועל זקנוֹ]. סבא, סבא… אַל תּבכּה! אֵיני יכוֹל לראוֹת בּצערךָ!… [בּוֹכה אַף הוּא].

טוֹביה [מתנַעֵר וקם]. מי בּוֹכה? מנַיִן לךָ, שאני בּוֹכה? סבא אֵינוֹ בּוֹכה לעוֹלָם! לא עלה אפילוּ על דעתּי לבכּוֹת!… [מוֹחה דמעוֹת עֵיניו, חוֹזר וּפוֹסע בּבּית].

צייטיל [מתּוֹךְ החלָטה לנסיוֹן מַכריע]. אַבּא! יוֹדעת אני, כּמה גדוֹלים יִסוּריךָ, ולבּי נקרע בּי לגזרים למַראֶיךָ… האמינה לי, כּי גם אני לא היִיתי ישנה בּלילוֹת וּמַרטיבה אֶת כּרי בּדמעוֹתי… אבל, אַבּא… אִילוּ בּא אָדם וסיפּר לךָ, כּי היא מתחָרטת

על מַעשׂיה ורוֹצה לשוּב אלינוּ בּתשוּבה שלמה?…

טוֹביה [מַבּיט אליה משתּוֹמם]. חרטה? תּשוּבה?… לא, בּתּי! כּאן אֵין לא חרטה ולא תּשוּבה. מי שהלךְ מאתּנוּ לא ישוּב עוֹד לעוֹלָם!… ענף כּי נכרת מגזעוֹ – אחריתוֹ כּי יִיבש, ועָלֶה כּי נשר מעֵץ – סוֹפוֹ להרקיב! ושוּב אַל תּנַסי לדבּר עמי בּזה, כּי לא יוֹעילוּ לָךְ כּל טענוֹת וכל מַענוֹת – עד כּאן אוֹמרים בּשבּת הגָדוֹל!… [רוֹאֶה פּתאוֹם אֶת מחרוֹזת האַלמוּגים, גוֹחן לָאָרץ וּמרימה]. מה האַלמוּגים האֵלה? אַלמוּגים של גוֹיִים – אֵיךְ בּאוּ לכאן?…

צייטיל [נוֹטלת מידוֹ אֶת האַלמוּגים, מדבּרת בּנשימה אֶחַת]. אֵלה אַלמוּגיה, אַבּא, האַלמוּגים שלָה… וגם היא עצמה כּאן… גם הוּא היה, חוויֶדקי… התחַנן לפניה, כּי תּשוּב אֵלָיו, וגירשה אוֹתוֹ מעל פּניה… היא חזרה בּה, היא התחרטה, אַבּא, היא רוֹצה לָשוּב אֵלינוּ… ולא שרוֹצה היא לָשוּב –היא כּבר שבה וּמוּכנה לָשׂאת ולסבּוֹל אִתּנוּ… אֶל אשר נלךְ אנחנוּ, תּלךְ גם היא… [בּלחש סוֹעֵר]. היא היתה על קברה של אִמא – היוֹדע אַתּה זאת? היא צמה ביוֹם־הכּיפּוּרים – השוֹמע אַתּה, אַבּא? היא צמה בּיוֹם־הכּיפּוּרים!…

טוֹביה [נדהם]. מי היה על קברה של אִמא? מי צם בּיוֹם־הכּיפּוּרים? מַה תּפטפּטי פּיטפּוּטי־מלים?

צייטיל. כּיצד מי? חַוָה! הלא מדברים אָנוּ בּחַוָה!… [דלת המטבּח נפתּחת, וחַוָָה מתגלית. בּרגע הראשוֹן, כּשהיא רוֹאה אֶת פּני אָביה, היא נרתּעת קצת לאחוֹריה, עוֹמדת אֵצל הפּתח,

מתאַמצת להיוֹת שקטה. טוֹביה פּוֹנה אֵליה מיד עורף, רוֹצה לברוֹח החוּצה. אַךְ צייטיל חוֹסמת בּפניו אֶת הדרךְ, היא וילָדיה עמה].

טוֹביה. הניחוּ לי! הניחוּ לי!

צייטיל [אוֹחזת בּוֹ, והילָדים אַחריה]. לוּא אֶראֶה בּרעה, אַבּא! לוּא אמוּת פּה לעֵיניךָ עם שני ילָדי!…

טוֹביה. מַה זה? מַה מתרחש כּאן? מה החלוֹם אשר חָלַמתּי?

חַוָה. לא חלוֹם חָלמתּ, אַבּא… שמַעתּי כּל מה שדיבּרתּם פּה… על רחמים ועל חרטה… על ענפים שנכרתוּ ועל עלים שנשרוּ… [פּוֹסעת אֵלָיו פּסיעוֹת אחָדוֹת]. אִיש לא כּרת ענפים, ועלים לא נשרוּ…

טוֹביה [חוֹזר על דבריה]. אִיש לא כּרת ענפים ועלים לא נשרוּ… [צוֹעק]. שקר! שקר! כּרתוּ ענפים! נשרוּ עלים!… [מרים ידיו לעוּמתה]. צאִי מפּה! הלאָה מנגד עֵינַי! הלאָה!…

צייטיל [אוֹחזת בּוֹ שוּב, נוֹשקת ידיו]. אַבּא! בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מה אַתּה עוֹשׂה אַבּא רחימאִי?…

חַוָה [מַבּיטה רגע אֶל אָביה, רוֹעֶדת דוּמם. מתחַזקת, מדבּרת בּהשפלת הקוֹל]. אַבּא. מגרש אַתּה אוֹתי כּשם שהם מגָרשים אוֹתךָ? מתנַקם אַתּה בּי בּעווֹנוֹתיהם?… אבל אֵין אני שיֶיכת

עוֹד לָהם… ולא יוֹעיל לךָ זה, שאַתּה מגָרשני…

טוֹביה [מסב עֵיניו מנגדה]. אֵינה שיֶיכת עוֹד לָהם… צייטיל, השוֹמַעת אַתּ דיבּוּרים? אֵינה שיֶיכת עוֹד, היא אוֹמרת,

לָהם… אבל הלא משוּמדת היא! משוּמדת!

חַוָה. לא! טעוּת היא! לא משוּמדת אני! לא השתּמדתּי מעוֹלָם!… [בּבוּז עמוֹק]. מַה שהכּוֹמר עמד שם וּפילל עלי לא נגע בּנַפשי אַף כּחוּט השׂערה. נַפשי רק דאבה, אַךְ נשארה בּטהרתה… טהוֹרה אני, אַבּא, טהוֹרה כּשהיִיתי… ואוּלי טהוֹרה משהיִיתי, כּי נצרפתּי

בּיִסוּרים…

טוֹביה [מַטה אוֹזן לדבריה, אֵינו יכוֹל להתאַפּק, הוֹפךְ לאַט אֶת ראשוֹ, מַבּיט אֵליה בּגנבה]. אני… אֵין אני מבין מַה שהיא מדבּרת… מַה פּירוּש הדברים?

חַוָה. מבין אַתּה, אַבּא, יוֹדע ומבין הכּל. אִילוּ ידעתּי, שאֵין אַתּה מסוּגָל להבין, אֶפשר שלא קמה בּי רוּחַ לבוֹא אֵליךָ… בּאתי לא כּחוֹטאת, אֶלָא כּתוֹעה, המבקשת לָשוּב אֶל הדרךְ

הנכוֹנה… סבוּרה היִיתי, כּי הדבר, שהאמַנתּי אני בּוֹ, טוֹב ויפה מזה, שאַתּה מַאמין בּוֹ. והנה נתגלָה, כּי אמוּנתךָ העתּיקה עמוּקה יוֹתר…

העוֹלם הגָדוֹל והרחב, שנמשכתּי אֵלָיו בּשגָגָה, עוֹלָם זר הוּא לי ורע… [מַרעידה]. קר לי שם, אַבּא… אני נכספת אליכם, אני עוֹרגת זה כּבר אליכם… ועתּה הגיעה השעה… לא יוֹעיל לךָ, אַבּא, שוּם דבר. יכוֹל אַתּה לגָרשני, אַךְ אני אֵלךְ עמכם. ואִם לא עמכם – אֵלךְ אַחריכם… אִם כּה ואִם כּה – אֶל אשר תּלכוּ, אֵלךְ גם אָני. חַיֵיכם חַיי. צרתכם צרתי…

טוֹביה [נפעם מרוֹב רגשוֹתיו, ניעוֹר כּאִילוּ מתּוֹךְ חלוֹם־עדנים, עֵיניו מתנוֹצצוֹת בּאֵש־נעוּרים]. השוֹמַעת אַתּ צייטיל, דיבּוּרים? אֶל אשר נלךְ, היא אוֹמרת, תּלךְ גם היא. צרתנוּ צרתה… [בעליצוּת־נפש]. הלא זה… הלא זה מַמש כּמוֹ שאנוּ אוֹמרים בּמגילה… בּאיזוֹ מגילה נאמר כּךְ, בּרוּךְ מזכּיר נשמוֹת? כּן, כּמדוּמה

לי, בּקוֹהלת… עַמִי עַמֵךְ, אלוֹהַיִךְ אלוֹהַי… יפה אָמרה! זוֹהי לשוֹן מדבּרת גדוֹלוֹת! כּךְ מדבּרוֹת בּנוֹת

טוֹביה! בּנוֹת טוֹביה, אַל יִזכר שמן לטוֹבה!… לנַצח אוֹתן בּטענוֹת לא

כּל אָדם יכוֹל!… [מחַכךְ ידיו מתּוֹךְ התרגשוּת]. אַי כּמה מתאַוה היִיתי עתּה, כּי הכּוֹמר, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, יעמוֹד כּאן מאחוֹרי הדלת

ויִשמע כּל זאת ויִתפּקע!… היִיתי מַראֶה לוֹ הפּעם, מי חָזק ממי – “הקוֹל קוֹל יעקוֹב”, אוֹ “הידיִם ידי עֵשיו”!…

[ניגָש אל השוּלחָן, נשען עליו בשתּי ידיו, עוֹמד תּפוּשׂ בּמַחשבוֹתיו]. אֶלא מה? אֶפשר שצריךְ היִיתי לעצוֹם אֶת עֵינַי, למחוֹל בּבת אַחַת על כּל

מַה שהיה ולאמוֹר: סלחתּי כּדבריךָ?… [חַוָה עוֹשׂה תּנוּעה כּמבקשת להשיב לֹו; צייטיל רוֹמזת לָה בּסתר, כּי תּחריש]. אבל דבר אֶחָד מציק לי: היִתּכן? ואלוֹהים מַה יענה אַחרינוּ? הלא לאלוֹהים חָטאנוּ, שאוֹל חָטאנוּ!… אַךְ הבה נעיֵין שוּב בּדבר: מי אני וּמה אני, כּי אֵלךְ לתבּוֹע אֶת עלבּוֹנוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא?.. אִי לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, אַתּה עֵדי, כּי אֵין בּי כּוֹחַ עוֹד! [מתּוֹךְ

דמעוֹת]. אֵין בּי כּוֹחַ עוֹד!… אַתּה בּעצמךָ כּתבתּ בּתוֹרתךָ

הקדוֹשה: כּרחם אָב על בּנים!… מַה פּשעי וּמה חַטאתִי, אִם אַף־על־פּי־כן בּתּי היא? [מַכּה בּאגרוֹפוֹ על לבּוֹ]. אַף־על־פּי־כן חקוּקה היא בּמַעמָקי לבּי! יוֹשבת בּסתר נַפשי!… [פּוֹנה אֶל חַוָה,

פּוֹרשׂ אֵליה ידיו]. בּוֹאִי אֵלי, חַוָהלי, בּתּי אַתּ! [חַוָה נוֹפלת על צוָארוֹ. צייטיל מחַבּקת אֶת ילָדיה, בּוֹכה חרש].

המסךְ

הנפשוֹת

דּנִיאֵל, משרת וָתיק, סוֹכן על הבּית וּמַשגיח על אנשיו. רווק זקן, המתראֶה כּצעיר. לוֹבש אפוּדה אדוּמה עם כּפתּוֹרי־נחוֹשת, מכנסַיִם משוּבּצים, עניבה ירוּקה. יהיר וקשה בּפני קטנים ממנוּ, שפל־בּרךְ ורךְ בּפני גדוֹלים.

הֶירְץ, משרת טרזן, יפה־שׂפם. לוֹבש פראק ואפוּדה לבנה.

רִיקְל, מבשלת. לוֹבשת סינר לָבן ושביס לָבן. נפש עליזה.

פִישְל, בּעלה. משרת בּבּית הסמוּךְ. נפש עצוּבה.

לִיזָה, אָמה שפּיטרוּה זה עתּה.

רִבְקָה, אָמה שקיבּלוּה זה עתּה.

פַאנִיטְשְׁקָה, אָמה שפּיטרוּה זה כּבר.

רַב סֶנְדֶּר, מלמד. אָביה של רבקה. שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ מגוּדל פּרע.

יוֹכֶבֶד, אִשתּוֹ.

הַגְּבֶרֶת גּוֹלְדְּ, גבירה שעלתה לעוֹשר משפל המַדרגָה.

המַחזה מתרחש בּמדוֹר התּחתּוֹן של בּית עשירים.

[מטבּח נהדר. כּירה לבנה עם מסגרוֹת־נחוֹשת ממוֹרטוֹת. כּל כּלי המטבּח וּמַכשיריו נקיִים, מַבהיקים מלוֹבן. בּפּינה הימנית,

בּתוֹךְ הקיר, מַדרגוֹת מוֹליכוֹת למדוֹר העֶליוֹן. סמוּךְ למַדרגוֹת,

ממוּל הצוֹפים, עשׂוּיה מחיצה בּתבנית קיטוֹן, וּבתוֹכה שוּלחַן־כּתיבה

וכוּרסה גדוֹלה ישנה. על הכּוּרסה יוֹשב תּמיד דניאֵל. בּקיר הימני פּתח היציאָה, ואֶצלוֹ עוֹמדים זה בּצד זה שני תּרכּוּסים, אֶחָד גָדוֹל, צבוּע ירוֹק, והשני קטן, צבוּע אָדוֹם. בּאֶמצע המטבּח שוּלחָן אָרוֹךְ עם כּיסאוֹת אחָדים. אֶל השוּלחָן יושב הירץ, בּלא פראק וּבזרוֹעוֹת חשׂוּפוֹת, וכוֹתב מכתּב. ריקל עוֹמדת מאחוֹריו וּמַכתּיבה

אוֹתוֹ.]

ריקל. “… וכתבי לי, אחוֹתי היקרה, מַה מַצבךְ בּבית בּעליִךְ החדשים? ואִם עוֹבדים אֶצלכם הרבּה אנשים? וּמַה טיב האנשים? וכיצד מתנַהגים אֶצלכם עם האנשים?…”

הירץ [כּוֹתב, מַטה לשוֹנוֹ לפי הטיית העֵט]. “וכתבי לי, אחוֹתי היקרה…” וּמַה להלן?

ריקל. “אֶצלנוּ עוֹבדים אַרבּעה אנשים, מלבד האִיש המיוּחָד לכביסת הלבנים, והאִיש הממוּנה על הסוּסים, והאִיש אשר ליד השער, והאִיש אשר בּגָן…”

הירץ. טררררר!… ראֵה־נא, מַחנה של אִישים הֵאישָה עלי! אני עוֹמד עדיִין בּראשית דרכּי, והיא טוֹחנת כּטחנת־רוּחַ!

ריקל. היכן אַתּה עוֹמד אֵיפוֹא, שלוּמיאֵל?

הירץ. עוֹמד אני בּאחוֹתי היקרה…

ריקל. כּיצד, כּלוּם כּאן אַתּה עוֹמד עדיִין? כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי הלילה יחוּלוּ על ראש שוֹנאָי! ואֵימתי נַגיע אֶל מחוֹז חפצנוּ?

הירץ. אֶלָא מַה סבוּרה היִית? כּי אמַהר לכתּוֹב, כּשם שאַתּ ממַהרת לקשקש? עֵט אֵינוֹ לָשוֹן, העשׂוּיה לטחוֹן! (מתבּוֹנן

אֶל העֵט). ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שהעֵט של סוֹכננוּ עֵט מיוּחָד בּמינוֹ, כּוּלוֹ כּבעליו: קשה־עוֹרף, כּבד־רגל וכרסתן. [ליזה יוֹרדת מלמַעלָה, יוֹשבת על התּרכּוּס האָדוֹם, מַסתּירה פּניה בידיה, בּוֹכה].

ריקל. מה הבּכי פּתאוֹם? על מה אַתּ בּוֹכה? על חוּרבּן בּית־המקדש?

הירץ. הניחה בּעֶצם ימוֹת החוֹל אֵת כּל המלָאכוֹת וישבה לבכּוֹת! אִם אַתּ לוּא שמעיני, הינָשׂאִי לי, ולא תּבכּי עוֹד!

ריקל. כּפי הנראֶה, קיבּלתּ מנה יפה מידי הגברת? וכי מה חידוּש יֶש כּאן? אִיש, העוֹבד בּבית זרים, חַייב לקבּל יִסוּרים

בּאַהבה!

הירץ. שטיה, ירוֹק תּירקי בּפניהם, כּמוֹני. [מזדקף]. אני לא אִירא מפּני אִיש! אֵין אדוֹנים לי! מַה לי בּעל־הבּית? מי לי גברת? מַה יעשׂה סוֹכן לי? חַייִךְ, הינָשׂאי לי, נַערה פּתיה שכּמוֹתךְ, ויִיטב לָךְ.

ריקל. הוּא החָתן – הוּא השדכן!… [דניאֵל יוֹרד מלמַעלָה. הירץ קוֹפץ ממקוֹמוֹ, לוֹבש אֶת הפראק, מַעמיד אֶת הדיוֹתה עם העֵט על השוּלחָן הקטן, משנה טעמוֹ בּן־רגע. ריקל עוֹברת אֶל הכּירה].

דניאֵל [אֶל הירץ]. שמַע־נא אַתּה, בּחוּר נאֶה שלי, גש־נא הנה! [אוֹחזוֹ וּמוֹליכוֹ אֶל החַלוֹן, מַבּיט אֶל תּוֹךְ עֵיניו, מַראֶה לוֹ בּאֶצבּעוֹ על ליזה]. נוּ?

הירץ. מַה “נוּ”?

דניאֵל. יפה דרשתּ.

הירץ. מי?

דניאֵל. אני!

הירץ. אַתּה?

דניאֵל [סוֹטר לוֹ על חוֹטמוֹ]. לץ! מוּקיוֹן! לךְ, עלה למַעלָה, קוֹראִים לָךְ! יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!

הירץ. כּרגע! [עוֹלה למַעלָה].

דניאֵל [יוֹשב ישיבה מאוּששת על הכּוּרסה, חוֹשׂף זרוֹעוֹתיו, פּוֹתח אֶת אַרגז שוּלחָנוֹ מתּוֹךְ צילצוּל מַפתּחוֹת, מוֹציא

פּינקס, מַרכּיב על חוֹטמוֹ משקפים עגוּלים, קוֹרא אֵלָיו אֶת ליזה, מַבּיט בּפּינקס]. מַגיע לָךְ שׂכר אַרבּעה חדשים וּשלוֹשה שבוּעוֹת. אַרבּעה

כּפוּלים שמוֹנה, הרי זה, כּפי הנראֶה, שלוֹשים וּשנַיִם. וּשׂכר שלוֹשה

שבוּעוֹת, שני רוּבּלים לשבוּע, הרי זה שלוֹשה כּפוּלים שנַיִם, שהם, כּפי הנראֶה, ששה. שלוֹשים וּשנַיִם וששה, הרי זה, כּפי הנראֶה, שלוֹשים וּשמוֹנה. שנים עשׂר אַתּ מקבּלת לחשבּוֹן ישר, הרי זה, כּפי הנראֶה, חמשים. הנה, הא לָךְ כּסף. [מוֹציא כּסף, נוֹתן בּה אֶת משקפיו העגוּלים]. בּוֹכה אָתּ? האִם יֶש לָךְ עוֹד צדקה לבכּוֹת?… [בּקוֹל גערה]. אַל תּעשׂי עוָיוֹת וקבּלי כּסף!

ליזה [לוֹקחת אֶת הכּסף מתּוֹךְ בּכי]. מַה פּשעי? הוּא דבק אַחרי, לא נתן לי מנוּחָה… אָמַר, כּי יפה אני… נשבּע, כּי אוֹהב הוּא אוֹתי…

דניאֵל. גדוּלָה כּזאת! אוֹהב הוּא אוֹתה! לץ מתהוֹלל זה, מוּקיוֹן זה, רוֹעֵה־רוּחַ זה אוֹהב אוֹתה!… יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!

ליזה [מרימה ראשה]. וכי למי אַתּה מתכּוון?

דניאֵל. וּלמי אַתּ מתכּוונת?

ליזה [מוֹרידה ראשה]. לנתן אני מתכּוונת, לנתן מוֹאִיסייֶביץ.

דניאֵל [נרתּע לאחוֹריו]. הַא? מה אָמַרתּ? נתן מוֹאִיסייֶביץ?

ליזה [בּלָחַש]. הוּא.

דניאֵל [אַף הוּא בּלָחַש]. שטיה! לָמה החרשתּ אֵיפוֹא, עֵז טיפּשה שכּמוֹתךְ? [מרים קוֹלוֹ בּכעס]. לָמה לא הגדתּ לי? עֶגלה פּוֹתה! לי צריכה היִית להגיד, לי! יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!

ריקל [נבהלת מעם הכּירה]. מה הדבר, אוֹיה לי? [פּוֹכרת ידיה].

דניאֵל. אֵין זה ענינה של אִמךְ זקנתךְ. שוּבי למלאכתּךְ.

ריקל. טפוּ! [חוֹזרת אֶל הכּירה].

דניאֵל. אֵיך היה הדבר? סַפּרי, אַל תּיראִי מפּנַי. לי רשאִית אַתּ לסַפּר הכּל. [בּלָחַש]. אִם כּן, פּיתּה אוֹתךְ, דיבּר אֵליִךְ בּשׂפת חלָקוֹת, כּי אוֹהב הוּא אוֹתךְ? ואַתּ האמַנתּ לו?

אוּמלָלָה, עלוּבת־נפש שכּמוֹתךְ!… ואני סבוּר היִיתי, כּי נכשלתּ בּבחוּר ריק זה, בּחדל־האִישים!… גשי הנה, שבי. [מַראֶה לָה על כּיסא סמוּךְ לכוּרסתוֹ]. אִמרי לי רק אֶת האמת. זכרי, כּי מדבּרת אַתּ עמי!… האִם זה הוּא? נתן מוֹאִיסייֶביץ, אַתּ אוֹמרת?

ליזה [בּוֹכה]. הלוַאי כּה נחיֶה שנינוּ יחד, אני ואָתּה!… הנה נתן לי טבּעת בּמַתּנה. [מַראָה לוֹ אֶצבּעה].

דניאֵל [לוֹקח ידה, מתבּוֹנן אֶל הטבּעת]. עלוּבוֹת־נפש שכּמוֹתכן! כּבשׂוֹת! גדיוֹת־עזים! עֶגלוֹת־בּקר! מתפּתּוֹת לכל אֶחָד ואֶחָד!… [דוֹחה מפּניו אֶת ידה]. וּממני העלמתּ אֶת האוֹשר הגָדוֹל, שנפל בּחלקךְ! המתּקתּם סוֹד! האמַנת! דמית, כּי עלית לגדוּלָה, לגָבהי שחָקים!… יֵלךְ הכּל לאבדוֹן! [קם, מתהלךְ אַחַת הנה ואַחַת הנה]. כּךְ פוֹרשׂים רשת לרגליכן, נפשוֹת עלוּבוֹת שכּמוֹתכן! [ניגָש אֵליה, מדבּר בּקוֹל רם]. מַה סבוּרה היִית? אֶל מַה נשׂאת עֵינַיִךְ?

התבּרכתּ בּלבבךְ, כּי יִשׂא אוֹתךְ? התאַוית להיוֹת גברת גוֹלד?… לָמה

תּחרישי? [יוֹשב ממוּלה, לוֹקח ידה, מרךְ קוֹלוֹ]. סַפּרי לי, ילדה, סַפּרי הכּל.

ליזה [מדבּרת מתּוֹךְ התיפּחוּת. ריקל ניגשת בּלָאט, מַטה אוֹזן לשמוֹע]. בּימים הראשוֹנים, כּשבּאתי לעבוֹד פּה, היה מהלךְ

אַחרי ואוֹמר, כּי יפה אני, יפת־תּוֹאַר… כּי תּפאֶרת אני לבּית, כּי מתאַוה הוּא רק להבּיט אֶל פּנַי… אַחַר־כּךְ התחיל להיאָנח וּלהתיפּח, כּי אוֹהב הוּא אוֹתי, כּי בּלעדי חַייו אֵינם חַיִים… שאָלני, אִם רוֹצה

אני להיוֹת שלוֹ… בּיקש רחמים ממני… הבטיח, כּי ידבּר עם אָביו ואִמוֹ… ואִם לא יסכּימוּ, ישׂים קץ לחַייו… יִשתּה סַם־מות, אוֹ יִירה בּעצמוֹ… וכךְ דחה מיוֹם ליוֹם… עד אשר… ריחַמתּי עליו…

דניאֵל. היא ריחמה עליו, חַה ־ חַה ־ חַה! יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!… נוּ, והוּא עליִךְ? מַדוּע לא ריחם הוּא עליִךְ?… וּמה אָמַר

לָךְ היוֹם, אֶתמוֹל, שילשוֹם? האִם דיבּרתּ עמוֹ?

ליזה. דיבּרתּי. אֶלָא מה, כּלוּם לא דיבּרתּי? הגדתּי לוֹ הכּל, בּכיתי לפניו… [בּוֹכה].

דניאֵל. בּכתה לפניו!… והוּא מה?

ליזה. תּחילה התחַנן לפנַי, כּי אַחריש, הבטיח לי מַתּנוֹת, כּסף… וכאשר מיאַנתּי לקבּל מידוֹ מַתּנוֹת, התחיל לאַיֵים

עלי. אָמַר, כּי אִם אֶעשׂה רעש, אֶגרוֹם רעה לעצמי, לאחוֹתי…

דניאֵל. לאחוֹתךְ? מה ענין אחוֹתךְ כּאן?

ליזה. סיפּרתּי לוֹ, כּי יֶש לי פּה אָחוֹת, גזבּרית בּחָנוּת גדוֹלָה. אִם יִוָדע הדבר, יגָרשוּה משם…

דניאֵל. [קם בּחמתוֹ, דוֹפק בּידוֹ על השוּלחָן]. היכן היוּ עֵינַי, יֵלךְ הכּל לאבדוֹן? ולָמה לא הגדתּ לי קוֹדם לָכן, אוּמלָלָה שכּמוֹתךְ? [חוֹזר ויוֹשב, מחַכּךְ פּניו בּידיו, מַשפּיל

קוֹלוֹ]. הגידי־נא לי, נַערה פּתיה שכּמוֹתךְ, מי יֶש לָךְ פּה, מלבד אחוֹתךְ?

ליזה. אֵין לי פּה אִיש. הלא אָמַרתּי לךָ, כּי יֶש לי רק אָחוֹת, העוֹבדת פּה בּחָנוּת. גזבּרית היא, צעירה ממני. ואִם יִוַדע דבר אסוֹני, יגָרשוּה ממקוֹמה. [גוֹעה בּבּכי].

דניאֵל. אַל תּיראִי. לאחוֹתךְ לא תּאוּנה כּל רעה. טוֹב כּי הגדתּ לי, אני אשתּדל למַענךְ, אבקש עֵצה. [מהרהר רגע]. יוֹדעת אַתּ מה? הבה אֶשלח בּידךְ פּתקה אֶל אַחַת ממַכּרוֹתי. שם תּשבי עד אשר אֶמצא עֵצה, אבקש ואֶמצא עֵצה… [מוֹציא מאַרגז שוּלחָנוֹ פּיסַת נייר, כּוֹתב, נוֹשם בּכבדוּת. מלמַעלָה נשמע קוֹל אִשה: “דניאֵל! דניאֵל!”

דניאֵל נחפּז וּמַניחַ אֶת הנייר אֶל תּוֹךְ האַרגָז, מסיר אֶת המשקפים מעל חוֹטמוֹ, כּוֹפף קוֹמתוֹ]. תּיכף! תּיכף וּמיד! [עוֹלה למַעלָה].

ריקל [ניגשת אֶל ליזה וכף בּידה, נדה לָה בּראשה]. כּסבוּרה אַתּ, שלא שמַעתּי? שמַעתּי כּל דבר. כּךְ הוּא חלקנוּ, כּשאָנוּ

עוֹבדים בּבתּי זרים, תּבוֹא מַגפה עליהם, על כּל בּעלי־הבּתּים, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!

ליזה. אוֹי לי, ריקל יקירתי, עטרת־ראשי, נשמַת־אַפּי, אוּמלָלָה אָני!… מה אֶעשׂה? לאָן אֶפנה? מה אוֹמַר?…

[בּוֹכה].

ריקל. אַל תּבכּי, שטיה! אֵינני אוֹהבת להכניס אֶת חוֹטמי בּעסקי אחרים, הלא יוֹדעת אָתּ. אבל אִילוּ בּא עלי דבר כּזה… [גוֹחנת אֶל אָזנה]. אִילוּ היִיתי אני בּמקוֹמךְ, היִיתי ממַצה מהם שלוֹשה לוּגים דם! אֶת עוֹרם מעל בּשׂרם היִיתי מַפשטת! [מאַיֶימת בּכּף שבּידה]. אֶת עוֹרם מעל בּשׂרם! למַען יסַפּרוּ לבניהם ולבני בניהם, כּי אָסוּר להתנַהג כּךְ עם האנשים העוֹבדים בּבתּיהם, מַכּה גדוֹלָה

לפניהם!…

ליזה [פּוֹכרת ידיה]. אוֹיה לי, יראה אני לאחוֹתי, לאחוֹתי פּן יגָרשוּה מן החָנוּת. מה אֶעשׂה? מה אֶעשׂה?

ריקל. אִי, כּבשׂה תּמה שכּמוֹתךְ! עכשיו הגיעה לָךְ שעת־הכּוֹשר, שתּבטיחי נדוּניה לעצמךְ. אֵין בּכךְ כּלוּם, יֵש לָהם רב, הלוַאי יֵצא מאַפּם! וחָתן תּבחרי לָךְ, שטיה שכּמוֹתךְ, כּה יִתּן לי

אלוֹהים וכה יוֹסיף! תּינשׂאִי לאִיש ותחדלי להיוֹת אִיש בּבית זרים. תּהיי בּעלת־בּית בּפני עצמךְ, שטיה, ואַתּ תּעבידי בּביתךְ אנשים… תּני דעתּךְ על כּךְ… אוֹי, הוֹלכים! [רצה אֶל הכּירה. דניאֵל והירץ יוֹרדים מלמַעלָה].

הירץ. בּאמת אָמרוּ: הכּלב חָטף לוֹ כּל נתח שמן, ואנחנוּ נַענה אַחריו אָמן… (מעוה פּניו, ניגָש אֶל מלאכתּוֹ). בּעלילוֹת הם בּאים!

דניאֵל. יהי שקט! [אֶל ליזה]. אָרזתּ אֶת חפציִךְ? (פּוֹתח אֶת אַרגז שוּלחָנוֹ). הא לָךְ, קבּלי עוֹד חמשים כּסף. גם להוֹצאוֹת הדרך תּקבּלי. אני אשתּדל בּדבר. נפשוֹת עלוּבוֹת שכּמוֹתכן!

כּבשׂוֹת נידחוֹת, יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!… [ליזה בּוֹכה, פּוֹנה לָלָכת.

דניאֵל עוֹצר אוֹתה]. המתּיני. הנה אֶתּן לָךְ פּתקה, מכתב אֶתּן לָךְ [רוֹצה לכתּוֹב].

ריקל [ניגשת אֵלָיו והכּף בּידה]. הלא יוֹדע אַתּה, כּי אֵין דרכּי להכניס אֶת חוֹטמי בּעסקי אחרים. אַךְ יֶש לָה שעת־הכּוֹשר להבטיח, לכל הפּחוֹת, נדוּניה לעצמה. הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת, כּבשׂה תּמה…

דניאֵל [מרים אֵליה אֶת משקפיו]. מי שוֹאֵל עֵצוֹת מפּיךְ? מלאכתּךְ היא ליד התּנוּר!… ערכי השוּלחָן בּשביל עוֹד שלוֹש נפשוֹת. הנה יֵרדוּ לכאן קרוֹביה של הגברת, קרוֹבים עניִים, וציותה להאכילָם בּמטבּח, עם אַנשי הבּית.

הירץ. בּוֹאוּ ונַחזיק לָה טוֹבה, שלא שׂמה חלקם עם כּלבי הבּית! [מלמַעלָה יוֹרדים רב סנדר, יוֹכבד ורבקה, מתפּשטים את בּגדיהם. רב סנדר מתערטל מתּוֹךְ סוּדרים רבּים, מתגלה בּפניו השׂעירים. ריקל והירץ מַבּיטים אלָיו, משתּאִים].

ריקל [בּלָחַש]. מַה טיבה של חַיה זוֹ?

הירץ. הלוַאי כּה אֵדע טעמה של ארוחת־עֶרב רעה! הפּנים, בּלא עֵין־הרע, מַדשיאִים דשא בּשפע.

דניאֵל [אֶל האוֹרחים]. שבוּ פּה אֶל השוּלחָן, ויִתּנוּ לָכם אוֹכל. ריקל, תּני אוֹכל! [רב סנדר נוֹטל ידיו, בּוֹצע על הפּת, מברךְ בּרכּת “המוֹציא” בּקוֹל רם. הירץ עוֹנה אַחריו “אמן, יהא שמיה רבּא”. ריקל שׂמה יד לפיה, צוֹחָקת. מלמַעלָה יוֹרדת הגברת גולד, וּבמטבּח קמה בּהלה: ריקל רצה אֶל הכּירה. הירץ ממַהר אֶל הקערוֹת, מצלצל בּכּפוֹת ובמזלָגוֹת. ליזה קמה מעל התּרכּוּס האָדוֹם, מתחַמקת ויוֹצאת החוּצה. דניאֵל נחפּז להסיר משקפיו, קם ועוֹמד בּקוֹמה כּפוּפה. רב סנדר מַפסיק אכילָתוֹ].

הגברת גוֹלד [מעל המַדרגָה התּחתּוֹנה]. ריקל! תּני לָהם אוֹכל וכוֹס תּה לכל אֶחָד. [אֶל יוֹכבד]. שכחתּי לשאוֹל, מַה שם יִקראוּ לָה, לבתּכם?

יוֹכבד. ריבה.

רב סנדר. כּלוֹמַר, רבקה.

הגברת גוֹלד. ריבה? רבקה? שם לא־נאֶה. ריֶביֶקה, ריֶביֶטשקה – יהי שמה ריֶביֶטשקה.

יוֹכבד. רוֹצה אַתּ ריֶביֶטשקה – יהי ריֶביֶטשקה. מי יוּכל לחַווֹת לָךְ דעה? הלא שלָךְ היא!

רב סנדר. הוּא אשר אָמַרתּי. וּבלבד שיִיטב לָה פּה ולא יֶחסַר לָה דבר. לא המדרש עיקר, אֶלָא המַעשׂה.

הגברת גוֹלד. הכּל תּלוּי בּה. אִם תּהיֶה טוֹבה, יִיטב גם לָה. אִם תהיֶה רעה, יֵרע גם לָה.

דניאֵל [חוֹזר אַחריה]. אִם תּהיֶה טוֹבה, יִיטב גם לָה. אִם תּהיֶה רעה, יֵרע גם לָה.

הירץ וריקל [פּה אֶחָד]. אִם תּהיֶה טוֹבה, יִיטב גם לָה. אִם תּהיֶה רעה, יֵרע גם לָה.

הירץ [בּפני עצמוֹ]. כּה יֵיטב לָהם אלוֹהים מעתּה ועד עוֹלָם, אָמן סלה!

הגברת גוֹלד. האנשים העוֹבדים בּביתי לא התאוֹננוּ עלי מימיהם.

דניאֵל. האנשים העוֹבדים בּביתנו לא התאוֹננוּ עלינוּ מימיהם!

הירץ וריקל. לא התאוֹנַנוּ מימינוּ!

הירץ [בּפני עצמוֹ]. כּה יִתּן לָהם אלוֹהים מַכּוֹת וכה יוֹסיף לָהם חַבּוּרוֹת!

הגברת גוֹלד. בּביתי, כּיוָן שמַגיע יוֹם טוֹב אוֹ יוֹם־הוּלדת, מקבּלים כּל האנשים מַתּנוֹת ממני.

דניאֵל. בּביתנוּ מקבּלים כּל האנשים מַתּנוֹת!

הירץ וריקל. כּולָנוּ מקבּלים מתּנוֹת!

הירץ [בּפני עצמו]. מַתּנתם מעוּטה ועֶרכּה פּרוּטה!

רבקה. לָמה לי מַתּנוֹת? אֵין לי צוֹרךְ בּמַתּנוֹת!

רב סנדר. הוּא אשר אָמַרתּי. ושוֹנא מַתּנוֹת יִחיֶה.

יוֹכבד [נוֹתנת בּוֹ עֵינַיִם זוֹעמוֹת]. מי מבקש ממךָ לדבּר? מוּטב שתּשתּוֹק!

רב סנדר. הוּא אשר אָמַרתּי. יפה שתיקה לטיפּשים, קל וָחוֹמר לחכמים.

הירץ [בּפני עצמו]. היהוּדי הזה מפזר את תּוֹרתוֹ על ימין ועל שׂמאֹל, כשׂק נקוּב!

הגברת גוֹלד. וּמַה שהיא יוֹדעת לכתּוֹב, בּתּכם, מַעלָה טוֹבה היא לָה. כּשיִהיֶה צוֹרךְ בּדבר, תּרשוֹם אֶת הלבנים

הכּבוּסים בּעליית־הגָג. לפי שהכּל מוֹשכים כּאן מכּל הבּא בּידם, סוֹחבים,

גוֹנבים!

דניאֵל. סוֹחבים, גוֹנבים!

הירץ וריקל. גוֹנבים גם גוֹנבים!

הירץ [בּפני עצמו]. אוֹי וַאבוֹי לגוֹנבים!

הגברת גוֹלד [אֶל רבקה]. כַּלִי אכילָתךְ וקרבי אֶל המלָאכה. דניאֵל! כּמה פּעמים אָמַרתּי לךָ, כּי תּשגיח יפה על

הסוּסים, אִם נוֹתנים לָהם שם שיבּלי־שוּעל, אוֹ כּוֹתבים רק על הנייר. אוֹהבים הם מאוֹד לכתּוֹב חשבּוֹנוֹת!… [פּוֹנה ועוֹלָה למַעלָה.

משיצאָה, הכּל שוֹאפים רוּחַ. דניאֵל מַרכּיב שוּב אֶת המשקפים על חוֹטמוֹ,

זוֹקף קוֹמתוֹ, יוֹשב אֶל שוּלחָנוֹ, כּוֹתב. ריקל מַגישה אוֹכל אֶל

השוּלחָן. האוֹרחים אוֹכלים. הירץ מצטרף לסעוּדה. מיד נשמע קוֹל קוֹרא מלמַעלָה: “דניאֵל! דניאֵל!”].

דניאֵל. [מסיר משקפיו, כּוֹפף קוֹמתוֹ, פּוֹרף כּפתּוריו, פּוֹנה אֶל המַדרגוֹת]. תּיכף, תּיכף! אני הוֹלךְ, אני הוֹלךְ! [יוֹצא].

ריקל. אִכלוּ, אוֹרחים חביבים!

הירץ [אוֹכל]. אַל תּחוֹס עֵינכם. יֵש לָהם די והוֹתר!

יוֹכבד. מי הוּא היהוּדי הזוֹעֵם הזה, שקוֹראִים לוֹ דניאֵל? הנה הוּא גָדוֹל, והנה הוּא קטן…

הירץ. הוּא כּאן חצי בּעל־הבּית.

רב סנדר. חצי מה?

ריקל. הוּא הסוֹכן על הבּית. מַשגיח על כּל האנשים העוֹבדים פה. מידוֹ אָנוּ מקבּלים את המַגיע לָנוּ. וּבכן, הרי אַתּם קרוֹבים לבעלי־הבּית שלָנוּ?

יוֹכבד. לא קרוֹבים בּיוֹתר. מתיחסים אָנוּ לָהם שאֵרי־בשׂר בּמקצת.

רב סנדר. שני בּשלישי. רצוֹנכם לָדעת אֶת סדר היִחוס? [מַניחַ את הכּף]. הנה אֶמנה לָכם.

הירץ. אַדרבּה, מְנֵה לָנוּ. כּדאי לָדעת. [אוֹכל]. חַייב אָדם לָדעת כּל דבר־פּלא הנַעשֹה בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא.

רב סנדר. הדוֹד שלי, כּלוֹמַר הדוֹד שלָנוּ, – משוּם שגם אני ואִשתי קרוֹבים אָנוּ, – התיחס לדוֹדתה של הגברת שלָכם אָח מלידה וּמבּטן. התבינוּ אֵיפוֹא? [נוֹטל אֶת הכּף].

יוֹכבד. דווקא להיפּךְ! [מַניחָה אֶת הכּף]. הדוֹדה שלָנוּ והדוֹד של הגברת שלָכם היוּ אָח ואָחוֹת.

רב סנדר [מַניחַ אֶת הכּף]. הוּא אשר אמַרתּי! וכי מה אמַרתּי אָני?

הירץ [אֶל יוֹכבד]. וכי מה אָמַר כּבוֹדוֹ? [אוֹכל].

יוֹכבד [מַניחָה אֶת הכּף]. אַתּה אָמַרתּ, כּי הדוֹד שלָנוּ והדוֹדה שלָה…

רב סנדר [מַניחַ אֶת הכּף, כּוֹעֵס]. אני אמַרתּי? אֵיךְ יכוֹלתּי לאמוֹר כּךְ?

הירץ [אֶל יוֹכבד]. אֵיךְ יכוֹל כּבוֹדוֹ לאמוֹר כּךְ? [אוֹכל].

יוֹכבד [מַניחַה אֶת הכּף, פּוֹנה אֶל בּתּה]. נוּ? ולא כּךְ אָמַר? אִמרי אַף אַתּ, ריבהלי, לָמה תּחרישי?

רבקה. מה הבדל בּדבר, אִם כּךְ אָמַר, אוֹ כּךְ אָמַר! מוּטב שתּאֹכלוּ. הן לא אכלתּם מיוֹם אֶתמוֹל.

הירץ. אֶראֶה בּנקמה, אִם לא צדקה בּתּכם. כּמַאמרם: אֵין מרקדים לפני האכילה. קיצוּר הדברים, הרי אַתּם קרוֹבים לבעלי־הבּתּים שלָנוּ? וּמה? האִם כּתבוּ אליכם, כּי תּבוֹאוּ?

רב סנדר. חַס ושלוֹם! בּאנוּ על דעת עצמנוּ. הבאנוּ לכאן אֶת בּתּנוּ לבקש לָה מקוֹם. בּינתיִם נזכּרנוּ, כּי יֶש לָנוּ

פּה קרוֹבים עשירים, ונכנַסנוּ אֶצלם. מתּחילה לא אָבוּ גם להכּירנוּ…

יוֹכבד. מאַיִן לָהם להכּירנוּ? הלָלוּ עשירים כּל־כּךְ, בּלא עין־הרע! אַדירים! [נשמע צילצוּל הפּעמוֹן מלמַעלָה].

הירץ. לי הם מתכּוונים! וכי מַניחים הם לאכוֹל? [אוֹכל בּלכתּוֹ]. חוֹטף אַתּה ואוֹכל כּכּלב, חוֹטף ונחנק, הלוַאי יֵחָנקוּ בּעדי וּבעד כּל יִשׂראֵל! [יוֹצא].

ריקל [אֶל יוֹכבד]. נמצא, כּי אֵין אַתּם אנשים סתם…

יוֹכבד. אֶלָא מַה סבוּרה היִית? משפּחתּנוּ היא משפּחה שכּוּלָה בּעלי־בתּים. בּמשפּחתּנוּ לא היוּ מעוֹלָם משרתים.

רבקה. לָמה לָהם לָדעת אֶת משפּחתּנוּ? וכי אוֹמרת אַתּ להתחַתּן אִתּם?

יוֹכבד. ולָמה לא יֵדעוּ? צריכים הם לָדעת הכּל. אַל יחשבוּ, כּי אַתּ סתם משרתת, אִיש כּשאָר האנשים, העוֹבדים בּבתּי זרים.

רבקה. אִמא! רק ההתחָלָה היתה קשה, עד שגָמַרתּי בּלבּי לילךְ לבית זרים. אבל כּיוָן שנכנַסתּי לעבוֹדה, הרי אני כּאֶחָד מהם. [גוֹמרת סעוּדתה, עוֹמדת לשטוֹף וּלנַגב אֶת הכּלים].

רב סנדר [מברךְ בּרכּת־המזוֹן בּניגוּן, מנַענע ראשוֹ]. אוּמהוּם… אמת, אמת… על האָרץ ועל המזוֹן… רחם־נא… [ליזה בּאה מן החוּץ, יוֹשבת על התּרכּוּס האָדוֹם, תּוֹמכת ראשה בּידיה].

רבקה. מי הנַערה הזאת?

ריקל. זוֹ שעבדה כּאן לפנַיִךְ. זה עתּה פּיטרוּה.

רבקה. לָמה פּיטרוּה?

יוֹכבד. כּלוּם דבר חָדש הוּא, שמפטרים אִיש מן הבּית? הם המקבּלים והם המפטרים.

רב סנדר [מברךְ]. אוּמהוּם… אוּמהוּם…כּחוֹמר בּיד היוֹצר… הרחמן…

ריקל [אֶל יוֹכבד]. מה אוֹמר בּעלךְ?

יוֹכבד. אַתּ לא תּביני. אוֹמר הוּא מתּוֹךְ הגמרא.

דניאֵל [יוֹרד מלמַעלָה, פּוֹסע אָנה ואָנה, מתיצב ממוּל ליזה, מדבּר בלָחַש]. אוּמלָלָה שכּמוֹךְ!… לוּא הגדתּ לי קוֹדם לָכן, יֵלך הכּל לאבדוֹן!… בּוֹאִי הנה! [ניגָש עמה אֶל שוּלחָנוֹ, יוֹשב בּמקוֹמוֹ, חוֹזר לכתּוֹב אֶת המכתּב]. הא לָךְ. הנה הכּתוֹבת של האִשה אשר אָמַרתּי. לשם תּבוֹאִי. תּמסרי פּרישׂת־שלוֹם ממני. תֹּאמרי, כּי אֶכּנס אֶצלה עוֹד היוֹם, אִם אוּכל. ואִם לא, אָבוֹא מחר. נפשוֹת

אוּמלָלוֹת שכּמוֹתכן!… [ליזה חוֹזרת אֶל התּרכּוּס האָדוֹם, פּוֹתחת

אוֹתוֹ, מפשפּשת בּו, סוֹגרת אוֹתוֹ שוּב].

רב סנדר [גָמַר בּרכּת־המזוֹן, קם מעם השוּלחָן, מנַגב ידיו בּכנַף קפּוֹטתוֹ, ניגָש אֶל דניאֵל]. הא לךָ שלוֹם. שמַעתּי, כּי אַתּה פּה בּעל־הבּית השני.

דניאֵל [זוֹקף ראשוֹ]. מַה בּרצוֹנךָ לאמוֹר?

רב סנדר. לא כּלוּם. רציתי רק לבקש ממךָ לָשׂים פּה עיִן על בּתּנוּ, להשגיח עליה.

דניאֵל. לָשׂים עיִן? להשגיח? [מַבּיט חליפוֹת אֶל רבקה ואֶל ליזה]. להשגיח על בּתּךָ?… כּן, כּן! להשגיח, להשגיח…

יוֹכבד. יקרה היא לָנוּ. אֵין היא חָלילָה בּת יחידה, אַךְ היא הבּכירה אֶצלנוּ והמוּכשרת בּיוֹתר. אָנא, השגיחה נא עליה!

רבקה. עלי אֵין אִיש צריךְ להשגיח. יכוֹלה אני, בּרוּךְ השם, להשגיח על עצמי!

יוֹכבד. אַךְ שטיה אָתּ! [אֶל דניאֵל]. המבין אָתּה? נַערה יפה בּנכר…

דניאֵל. כּן נַערה יפה בּנכר… [מַבּיט אֶל רבקה ואֶל ליזה]. זוֹהי דווקא לא מן המַעלוֹת הטוֹבוֹת.

רבקה. אִמא! אַל תּדאגי לי. אִיש לא יחטפני. לא בּת עֶשׂר אָני.

יוֹכבד [אֶל ריקל]. מַה תּאֹמרי עליה? דעתּנית, בּלא עֵין־הרע!… סנדר, התלבּש. צריכים אָנוּ לנסוֹע. היִי שלוֹם, ריבהלי. שמרי על עצמךְ, ויִיטב לָךְ פּה, אִם יִרצה השם, מאשר בּבּיִת.

רב סנדר. הוּא אשר אָמַרתּי. אִם אֵין אני לי, מי לי?… היֵה שלוֹם, רב דניאֵל, והוֹאִילה בּטוּבךָ להשגיח על בּתּי. [נאנח].

דניאֵל. להשגיח על בּתּךָ… כּן, כּן. להשגיח על בּתּךָ!… [רב סנדר ויוֹכבד יוֹצאִים. רבקה הוֹלכת ללווֹתם עד אחוֹרי הדלת, חוֹזרת ועוֹמדת שוּב לעשׂוֹת בּמלָאכה].

הירץ [יוֹרד מעל המַדרגוֹת]. הגברת ציותה לרתּוֹם אֶת העגָלָה וּללווֹת אֶת ליזה שלָנוּ בּכבוֹד והדר! [מזיז אֶת התּרכּוּס האָדוֹם ממקוֹמוֹ. אֶל דניאֵל]. וּממךָ בּיקשוּ, בּמחילה מכּבוֹדךָ, כּי

תּעלה למַעלָה. נתן מוֹאִיסייֶביץ רוֹצה לראוֹתךָ בּדבר הסוּסים.

דניאֵל. שוּב סוּסים? כּבר עינה אוֹתי עד מות בּסוּסיו! הסוּס יקר בעֵיניהם מאִיש! [פּוֹנה אֶל המַדרגוֹת]. יֵלךְ הכּל לאבדוֹן [יוֹצא].

הירץ. חַה ־ חַה! החָתוּל ליקק אֶת השמנת, מחה שׂפמוֹ והלךְ לבקש לוֹ עכבּרים לקינוּחַ סעוּדה… [אֶל ליזה]. בּי לא חָפצתּ לחָתן לָךְ? לא? יִחוּסי לא לפי כּבוֹדךְ הוּא? משוּם שמשרת אני, אִיש מאַנשי הבּית? אָמנם יפה כוֹחוֹ של בּעל־הבּית מכּוֹחַ אנשיו. אבל אִם האנשים יחשקוּ בּבעלי־הבּתּים, וּבעלי־הבּתּים יִקחוּ לָהם אֵת כּל חמדת אַנשיהם, – מַה יִשאֵר לאִיש מסכּן כּמוֹני?…

ריקל. אוּלי תּדבּק לשוֹנךָ לחכּךָ, מוּמר שכּמוֹתךָ? עלוּבה זוֹ אוּמלָלָה כּל־כּךְ, והוּא עוֹמד וּמַרחיב פּיו עליה!

ליזה [נוֹפלת בּבכי אֶל ריקל]. אִמא יקרה שלי!

רבקה [אֶל הירץ]. מַה לָה כּי תּבכּה?

הירץ. נזכּרה דבר המעוֹרר בּכי.

ריקל. נַפשה מרה לָה, והרי היא בּוֹכה.

רבקה [ניגשת אֶל ליזה]. מַה לָךְ, יקירה? הגידי־נא לי!

ליזה. אוֹי, יִשמרךְ אלוֹהים… אַל יבוֹא עליִךְ מַה שבּא עלי!… [מַבּיטה רגע אֶל המַדרגוֹת בּעֵינַיִם מלאוֹת דמעוֹת, נוֹפלת שוּב אֶל זרוֹעוֹתיה של ריקל]. היִי שלוֹם, אִמא יקרה שלי! היִית לי כּאֵם!…

ריקל [מלטפת לָה אֶת ראשה]. נוּ, די, די לָךְ לבכּוֹת, ילדתי! הכּל מן השמַיִם, מן השמַיִם… לכי לשלוֹם, ואלוֹהים יצליח דרכּךְ בּכל אשר תּפני… אָמנם, לוּא שמַעתּ לקוֹלי… לכי לשלוֹם… [אֵינה יכוֹלה לדבּר עוֹד, מַסתּירה פּניה בּסינרה. נשמע רעש עגָלָה מתקרבת].

הירץ [מַעמיס אֶת התּרכּוּס האָדוֹם על שכמוֹ, בּעֵיניו מנַצנצוֹת דמעוֹת, מַעמיד פּנים צוֹהלים]. האַרגז מפוּטם יפה.

נראֶה, שלא ידע מַחלָה מימיו. [יוֹצא. ליזה הוֹלכת אַחריו, הלוֹךְ וּבכה].

ריקל [מוֹחָה דמעוֹת עֵיניה בּקצה סינרה]. כּךְ הם מתנַהגים עם אנשיהם. אִיש וכלב – עֵרךְ אֶחָד לָהם בּעֵיניהם… כּךְ נאֶה לָה – היא עצמה אשמה… אִיש העוֹבד בּבתּי זרים חַייב להכּיר אֶת מקוֹמוֹ… [אֶל רבקה, המַקשיבה לדבריה, בּלי שתּפסיק מלאכתּה]. השוֹמעת אַתּ, נַערה? כּשתּהיִי שם [רוֹמזת למַעלָה], אַל תּשכּחי, כּי אֵינךְ אֶלָא אִיש מאַנשי המטבּח, וכי מקוֹמךְ לא שם, אֶלָא כּאן!…

הירץ [חוֹזר מן החוּץ בּעֵינַיִם אדוּמוֹת]. נסתּלק אִיש מן המטבּח!… [אֶל ריקל]. רק על דבר אֶחָד אני כּוֹעֵס: לא די שהם חוֹטאִים, אֶלָא שהם תוֹלים אֶת הקוֹלָר בּצואר אחרים!

רבקה. מה חָטאָה הנַערה? האִם נתפּסה בּגנבה? [ריקל והירץ נוֹתנים קוֹלָם בּצחוֹק].

ריקל. עדיִין עֵז אַתּ, כּפי שאני רוֹאָה!

הירץ. ילדה תּמימה. ילדה נחמדה, כּשם שאני אִיש! אוֹהב אני תּינוֹקוֹת כּאֵלה! [שוֹלח ידוֹ אֶל לחיה של רבקה].

ריקל [סוֹטרת לוֹ על ידוֹ]. אסוֹף ידיךָ! אֵין אַתּה נתן מוֹאִיסייֶביץ!

הירץ. אמת וצדק! מַה שאני רוֹאֶה בּעֵינַי וחוֹמד בּלבּי הוּא אוֹכל בּכל פּה!… היוֹדעת אַתּ, ריקל נשמַת־אַפּי? לבּי

נעכּר היוֹם – הבה אוֹציא אֶת הכּלי ואנַגן ניגוּן עליז, כּדי לגָרש אֶת

המַחשבוֹת. [מוֹציא קתרוֹס מאחוֹרי התּרכּוּס הירוֹק]. מה אנַגן לָךְ, ריקל חמדת־לבּי? [מכוֹנן אֶת הקתרוֹס, קוֹרץ בעֵיניו לרבקה]. נשים וּבתוּלוֹת יפוֹת, כּשהן שוֹמעוֹת אוֹתי מנַגן, נַפשן יוֹצאת אַחרי…

וּבכן, מה אנַגן לָךְ, ריקל עטרת־ראשי, שיִקח אֶת לבּךְ?

ריקל. יִקח אֶת לבּךָ שד משחת! נַגן לָנוּ זמר יהוּדי, וקץ לדבר!

הירץ. זמר יהוּדי אַתּ רוֹצה? אנַגן לָכן אֵיפוֹא “יקוּם פוּרקן”. [מנַגן וּמזמר זמר עליז, מַקיש בּרגלוֹ וּמנַענע ראשוֹ לקצב הניגוּן].

יְקוּם פֻּרְקָן –

מִי יֶשׁ כָּאן?

הכֹּל כָּאן!

מְנַשֶׁה, שְׁמַעְיָה, כָּאן?

כָּאן, כָּאן, כָּאן!

חִנָּא וְחִסְדָּא, כָּאן?

כָּאן, כָּאן, כָּאן!

חַיִים, יְרֻחָם, כָּאן?

כָּאן, כָּאן, כָּאן!

יְקוּם פֻּרְקָן,

מְנַשֶׁה, שְׁמַעְיָה,

חִנָּא וְחִסְדָּא,

חַיִים, יְרֻחָם –

הכֹּל כָּאן!

כָּאן, כָּאן, כָּאן!…

[הניגוּן הוֹלךְ וחָזֵק, הוֹלךְ ועָלֵז. הירץ מתרגש וּמתלהב, ריקל ורבקה מתפּתּלוֹת מצחוֹק. מתּוֹךְ הרעש אֵין הם מַרגישים בּפישל, שבּא מן החוּץ].

פישל [נכנס בּחשאי וּצרוֹר בּידוֹ, עוֹמד וּמַקשיב, מַשמיע קוֹל שיעוּל]. שׂמחה על רֹאשם, בּלא עֵין־הרע!… יוֹם, טוֹב לָכם!

הירץ. שנה טוֹבה גם לָךְ. גָמַרנוּ מלאכתּנוּ, אֵין מַה לעשׂוֹת, והרי אָנוּ מיטיבים קצת אֶת לבּנוּ בּכלי־זמר.

פישל. אִם אֵין לךָ מַה לעשׂוֹת, הָטח ראשךָ לכּוֹתל! [אֶל אִשתּוֹ]. אֵינה שוֹאֶלת כּלָל לשלוֹם הילדה! אַשריה וטוֹב לָה, שיֶש כּאן כּלי־זמר, וריקן זה מקשקש בּוֹ!

ריקל. ראֵה־נא אֶת פּניו ואֶת כּעסוֹ! שב תּחילה ותנוּח. [הירץ מַגיש לוֹ כּיסא].

פישל [מַבּיט בּזעם אֶל הירץ, דוֹחה בּשתּי ידיו אֶת הכּיסא המוּגָש לוֹ, נוֹטל כּיסא אַחר ויוֹשב עליו]. אמוֹר־נא לי, הוֹי אַתּה, שפיפוֹן שכּמוֹתךָ, לץ מתהוֹלל, הוֹלךְ בּטל, אבטיח ירוֹק, תּפוּחַ

חָמוּץ שכּמוֹתךָ! מַה מחוּתּן אַתּה לאִשתּי, שאַתּה משעשע אוֹתה

בּניגוּנים וּבשירים?

הירץ. ראשית, אֵין אני משעשע אֶת אִשתּךָ בּלבד. לא זכתה אֶצלי לכבוֹד כּזה. ושנית, זכוֹר ואַל תּשכּח, כּי אנשים כּמוֹנוּ, המכהנים פּאֵר בּמטבּח, אֵין לָהם לא בּעל ולא אִשה, לא אָח ולא אָחוֹת, לא קרוֹב ולא גוֹאֵל…

פישל. כּךְ? עוֹלָם של הפקר?

הירץ. אֶלָא מַה סבוּר אָתּה? שׂמַח, בּחוּר, בּנשי רעֶיךָ, חטוֹף מכּל הבּא בּידיךָ, שמא אַחר יקדמךָ!

ריקל [אֶל בּעלה]. הנה תּשמע אֶל כּל הפּזמוֹנוֹת, אשר יסַפּר לךָ חוּשים זה!

פישל. כּלוּם חוּשים הוּא? לא חוּשים, אֶלָא פּרחָח מוּפקר הוּא, פרוּע לשמצה, ריק וּפוֹחז, מסַלסל בּשׂפמוֹ וּמסוֹבב בּלהטיו

נשים סוֹררוֹת וּבתוּלוֹת פּתיוֹת!

הירץ. מה חרי־האַף הזה? כּלוּם חַייב אני להיוֹת טוֹב מהם? [רוֹמז בּידוֹ למַעלָה]. מה שאני רוֹאֶה שם יוֹם־יוֹם – יִלאֶה פּה לסַפּר! שם אֵין בּעל ואֵין אִשה – שלי שלָךְ ושלךְ שלי, כּיס אֶחָד לכוּלָנוּ!… לָמה לי להרחיק לכת? בּעינַי ראִיתי אֶת המחוּתּן שלָנוּ מחַבּק בּזרוֹעוֹתיו אֶת הגברת שלָנוּ כּךְ… הנה אַראֶה אֶת אִשתּךָ,

כּיצד… [פּוֹשט זרוֹעוֹתיו לחַבּק אֶת ריקל].

ריקל [דוֹחָה אוֹתוֹ מעם פּניה בּחוֹזק יד]. רד למַעמַקי האדמה, שלוּמיאֵל!

דניאֵל [יוֹרד מעל המַדרגוֹת, תּוֹפס להירץ בּצוארוֹנוֹ מאחוֹריו]. הנה אָקוּם ואחַבּק אוֹתךָ פּעם אָחָת, ותחשכנה עֵיניךָ! עלה למַעלָה, מוּקיוֹן! קוֹראִים לךָ, יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!

הירץ. אני הוֹלךְ כּרגע. [אֶל פישל]. היֵה שלוֹם, והקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ימַלא אֶת חסרוֹנךָ ממקוֹם אַחר!

פישל. שבוֹר לךָ זרוֹע עם קדקוֹד בּכל אשר תּפנה! [הירץ יוֹצא].

דניאֵל (מוֹנה מעוֹת על שוּלחָנוֹ, מדבּר אֶל פישל]. אַל תּתעצב אֶל לבּךָ מפּיטפּוּטיו של לץ הוֹלל זה. יֵש מַמש בּדבריו, כּמוֹ בּנביחת הכּלב. [פּוֹתח אֶת אַרגז השוּלחָן, מוֹציא מתּוֹכוֹ אֶת

הפּינקס].

פישל. המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים? אִיש משלָנוּ כּלוּם יֶש לוֹ עֵרךְ אָדם בּעֵיניהם? הלא כּעבדים נחשבנוּ לָהם.

אֵין אָנוּ יוֹדעים לא שבּת ולא מוֹעֵד, אֵין אָנוּ רוֹאִים לא אִשה ולא ילָדים. והנה, אִם יִקרה מקרךָ לָבוֹא פּעם אַחַת בּיוֹבל לראוֹת, הרי

אַתּה מוֹצא אוֹתוֹ, אֶת הפּרחָח הזה, מצלצל בּמצילתּיִם, ועֶגלוֹת־הבּקר הלָלוּ עוֹמדוֹת ונהנוֹת מזיווֹ!

דניאֵל. הבלים! [מוֹנה מעוֹת, מחַשב בּחשבּוֹניה]. הבלים!

פישל. לךָ הבלים הם, ולי הוּא דאבוֹן־לב עם עגמת־נפש! אָמנם כּל עצמי אֵיני אֶלָא אִיש בּבית זרים, ואַף־על־פּי־כן גם אִיש קרוּא אָדם, ואָדם יֶש לוֹ מרה ורגש הכּבוֹד! [מַכּה בּידוֹ על לבּוֹ].

דניאֵל. מרה יֵש לכל אֶחָד. אבל רגש הכּבוֹד? מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לאִיש כּמוֹךָ רגש הכּבוֹד?

ריקל [אֶל בּעלה, מַראָה בּידה על דניאֵל]. הטה אָזנךָ וּשמע! שמַע דברי חָכם ממךָ! על רגש הכּבוֹד הוּא בּוֹכה!…

פישל. בּוַדאי רגש הכּבוֹד! וכי בּשביל שאני משרת, שוּב אֵין לי רגש ואֵין לי כּבוֹד?…[מפתּח אֶת הצרוֹר, מוֹציא מתּוֹכוֹ סוּדר של משי]. הנה, ראִי, קניתי לָךְ סוּדר. מחירוֹ שלוֹשה קרבּוֹנים. נזדמנה לי מציאָה.

ריקל [נוֹטלת אֶת הסוּדר, זנה בּוֹ עֵיניה]. ראֵה־נא, מַתּנה בּהיסח הדעת!… יוֹדע אַתּה מה? אֶתּנהוּ לפייגהלי. הוֹלכת היא, עלוּבת־הנפש, עֵירוֹם ועֶריה. ראִיתיה בּשבוּע שעבר רגע אֶחָד בּשוּק. מפּניה ניכּר, שגם היא אֵינה לוֹקקת דבש בּבית בּעליה. אוֹי וַאבוֹי לחַיי! לא די שאני עצמי אִיש משוּעבּד, אֶלָא שגם בּתּי מכוּרה לזרים!…

פישל. מַה יוֹעילוּ לי אַנחוֹתיִךְ, שאַתּ נאנַחַת עליה? מוּטב שתּלכי לראוֹתה לעתּים קרוֹבוֹת יוֹתר, לא שתּחַכּי עד אשר תּזדמן לָךְ בּשוּק. הלא אֵם אַתּ, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים!…

ריקל. הנה בּא להטיף לי מוּסר! לא אֵם אני, אֶלָא שפחה, שפחה נחרפת! הגברת אֵינה מַכּירה בּזכוּת אנשיה לטפּל בּילדיהם. הגברת שׂוֹנאת אנשים, שיֵש לָהם ילָדים. היוֹדע אַתּה זאת?

פישל. אִם כּן, קחי אוֹתה לכאן, וּתשרת עמךְ בּמקוֹם אֶחָד.

ריקל. לכאן אֶקח אוֹתה? אַל אֶחיֶה ואַגיע לזאת, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! כּלוּם אֶתּן אֶת בּתּי טרף לפריצי חַיוֹת אֵלה, כּי יעשׂוּ בּה מַה שעשׂוּ בּפאניטשקה וּבליזה?… [גוֹחנת אֶל אָזנוֹ ולוֹחשת

לוֹ דבר].

פישל. [קוֹפץ ממקוֹמוֹ]. יבוֹא חלירע עליהם! מַגפה! מיתה משוּנה! [מאַיֵים באֶגרוֹפיו כּלפּי מַעלָה]. תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע אֶת כּוּלכם עד אֶחָד, ולא יִשאֵר מכּם שׂריד וּפליט! יִכּנס הרוּחַ בּאבי… [ממרוֹם המַדרגוֹת נשמע קוֹל אִשה: “דניאֵל! דניאֵל!”].

דניאֵל [קם מעם השוּלחָן, כּוֹפף קוֹמתוֹ]. אני הוֹלךְ! אני הוֹלךְ! [עוֹלה בּמַדרגוֹת, נוֹהם בּפני עצמוֹ]. למַעלָה וּלמַטה! למַעלָה וּלמַטה! [יוֹצא].

פישל. בּכל מקוֹם נוּסח אֶחָד… [מַחליץ עצמוֹתיו, מתכּוֹנן לָלֶכת]. וַדאי גם שם כּבר מבקשים אוֹתי. מריעים וּמַצריחים: “פישל! פישל!” בּכל רגע בּפישל מְפַשְׁלִים, הלוַאי יפשילוּ אֶת ראשם לאחוֹריהם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!… נוּ, עֵת לָלָכת. כּה יִתאַווּ

בּעלי־הבּית שלי לחיוֹת על האָרץ, אִם מתאַוה אני לָשוּב לסבלוֹתי, אַף כּי גם פּה אֵינני רוֹאֶה נַחַת… אִי, חַיִים מנוּוָלים!… [אֶל אִשתּוֹ]. שמעי־נא, אָתּ! ואַף־על־פּי־כן מוּטב לָךְ שתּרחיקי קצת מן המנַגן ההוֹלל, המסַלסל אֶת שׂפמוֹ למַעלָה. אַל תּשכּחי, כּי יֶש לָךְ בּעל בּבּית

הסמוּךְ… שלוֹם! [יוֹצא. ריקל מַבּיטה אַחריו רגע, נוֹתנת קוֹלָה בּצחוֹק].

רבקה [משתּוֹממת]. לָמה תּצחָקי?

ריקל. ולָמה אֶבכּה?

רבקה. כּלוּם לא צדק בּעלךְ?

ריקל. וכי מי אוֹמר, שלא צדק?

רבקה. אִם כּן, לָמה אַתּ מצעֶרת אוֹתוֹ?

ריקל. וכי אני מצעֶרת אוֹתוֹ? מה אֶעשׂה, וכךְ הוּא חלקנוּ בּחַיִים! שנינוּ אנשים מכוּרים לאחרים, אֵין לָנוּ לא בּית ולא משפּחה, – כּלוּם אֵשב כּל ימַי ואֶבכּה על חוּרבּן בּית־המקדש? אֵין לי די דמעוֹת לכךְ!…

הירץ [יוֹרד מלמַעלָה, נוֹשׂא צרוֹר בּגָדים]. זה יוֹרד וזה עוֹלה, זה עוֹלה וזה יוֹרד! למַטה וּלמַעלָה, למַעלָה וּלמַטה! קיבּלתּי מידה מנה אַחַת אַפּיִם! גם דניאֵל קיבּל אֶת חלקוֹ ממנה. תּחילה ממנוּ, ואַחַר־כּךְ ממנה… זה יוֹרד וזה עוֹלה! [נוֹטל מברשת, יוֹרק בּה, מנַקה אֶת הבּגָדים]. למַטה וּלמַעלָה, למַעלָה וּלמַטה!

ריקל. מה אַחזה אוֹתם קדחת היוֹם?

הירץ. השד יוֹדע אֶת אביהם! למַטה וּלמַעלָה, למַעלָה וּלמַטה! מחַכּים הם לאוֹרחים. הקראקוֹביֶצקים יבוֹאוּ אליהם. האֵם עם הבּת. נתן מוֹאִיסייֶביץ התקשט כּכלה לחוּפּתה. מַשמע, שיִהיֶה שידוּךְ.

למַעלָה וּלמַטה, למטה וּלמַעלָה! [אֶל רבקה]. עלמה נכבּדה, נשאַרתּ בּלא מלָאכה? לָמה תּשבי עצוּבה, כּאָבל בּין חתנים? עזרי לי, נשמַת־אַפּי, לנַקוֹת אֶת המַלבּוּשים. [נוֹתן לָה אֶת המברשת]. הגברת שלָנוּ אֵינה אוֹהבת, כּי אנשיה יֵשבוּ בּחיבּוּק־ידים. הבּטלה, היא אוֹמרת, מביאָה לידי מַחשבוֹת זרוֹת… [צוֹבט אֶת לחיה]. לחָייִם כּתּפּוּחים!

ריקל. [סוֹטרת לוֹ על ידיו]. תּיבשנה ידיךָ, משוּמד שכּמוֹתךָ! כּסבוּר הוּא, ליזה היא לוֹ!

הירץ. חַייב אני לחַנכה כּאן בּמצווֹת, שלא תּיבּהל שם מפּני נתן מוֹאִיסייֶביץ שלָנוּ… הסוּ! הנה פאניטשקה בּאָה! אוֹרחת!… ריקל, הזיזי אֶת התּנוּר וּפתחי אֶת הדלת לָרוָחָה!

פאניטשקה [מקוּשטת וּמפוּרכּסת, בּאה מן החוּץ, נוֹפלת על צואריה של ריקל]. בּוֹנזשוּר, מאַדאַם!

ריקל. הבּיטוּ וראוּ – פּריצה גמוּרה! מַה שלוֹמךְ, פאניטשקה? מַדוּע לא ראִינוּ אוֹתךְ זה ימים רבּים? היכן אַתּ עכשיו? מַה מַעשׂיִךְ?

הירץ. הכּל בּנשימה אַחַת, כּעשׂרת בּני המן? הניחי לָה לשאוֹף רוּחַ! [נוֹתן ידוֹ לפאניטשקה, מַגיש לָה כּיסא].

פאניטשקה [מַחוָה לוֹ קידה]. מאֶרסי, מוּסיֶה!

הירץ. כּבר לימַדתּ לשוֹנךְ לדבּר צרפתּית?

פאניטשקה. חַה־חַה־חַה! לָשוֹן אַחרת, חוּץ מצרפתּית, אֵיני מדבּרת עכשיו. בּוֹנזשוּר, זשאֶ ווּ פּרי, קאֶסקאֶסאֶ, דוֹנאֶ מוּאַ

קאֶלקשוֹז, אוֹראֶווּאַר, דאַרזשאַן, מוּסיֶה… הבינוֹתם מַה שאָמַרתּי

כּאן?… מַה תּבּיטוּ בּי וּמַה תּתמָהוּ? פַּנוּ דרךְ! אֵין זוֹ עוֹד

אוֹתה פאניטשקה, שהיתה לפנים! אַטאַנדאֶ! פאניטשקה אֵיננה עוֹד אִיש מאַנשיכם! אִיש בּפני עצמי אָני! ווּאַליאַ! [טוֹפחת בּידה על כּיסה]. חַה־חַה־חַה! [אֶל רבקה]. מַה פּקחַתּ עלי שתּי עֵינַיִם? מי אָתּ? אָמה חדשה? ואַיֵה ליזה? [מַשמיעה ציפצוּף וּמניעה בּידה]. גירשוּה? חַה־חַה־חַה! אוֹתי לא יגָרשוּ עוֹד! טוֹב לי עתּה מאשר לכוּלכם, יִקחני השד!… יֶש לי דירה שלי, אַרבּעה חדרים עם מטבּח, פארוֹל דאוֹנאֶר, עם אַרגָז מלא לבנים, עם אָרוֹן מלא שׂמלוֹת, ותכשיטים – קאֶלקשוֹז דאֶ מאַניִפיִק!… לפני ימים מוּעטים גָנבוּ ממני זוּג עגילים, משוּבּצים אבנים טוֹבוֹת. ויוֹדעים אַתּם, מי היה הגנב? חָתן שלי, טשאֶרקאֶס מקאווקאז, בּחוּר בּעל עֵינַיִם לוֹהטוֹת, חַה־חַה־חַה!… ראוּ־נא, כּיצד היא מַבּיטה בּי!… [מַראָה על רבקה].

ריקל [אֶל הירץ]. נראֵית היא לי עליזה יוֹתר מדי!

הירץ. חוֹששני, שלָגמה מלוֹא לוֹגמיה.

פאניטשקה. סאֶ נאֶ פּאַ ווראֶ! אֵין אני שוֹתה! אֵיני שוֹתה ייש. שוֹתה אני יין. יֵין שאמפּאניה, פּארוֹל דאונאָר! [מוֹציאָה סיגריה].

הירץ [מַגיש לָה אֵש]. כּךְ? יֶש לָךְ אֵיפוֹא חָתן, פאניטשקה?

פאניטשקה. גש הלאָה! מַה פּירוּשה של פאניטשקה? אֵין עוֹד פאניטשקה! פאניה יֶפימוֹבנה, יִקחני השד! כּל קציני הצבא, אוֹפיצרים, גיניראלים – כּוּלָם יוֹדעים רק אֶת פאניה יֶפימוֹבנה! בּגלל פאניה יֶפימוֹבנה הכּוּ שני סטוּדנטים זה אֶת זה, פּאַרוֹל דאוֹנאֶר! גם אוֹתי הכּוּ, הרוֹאִים אַתּם? [חוֹשׂפת זרוֹעה, מַראָה חַבּוּרה כּחוּלָה].

הבּיטוּ וּראוּ, יִקח השד אֶת כּוּלכם, חַה־חַה־חַה!…

ריקל [אוֹחזת בּידה, מוֹשיבה אוֹתה אֶצלה ליד הכּירה]. סַפּרי־נא, ילדה, היכן היִית כּל הזמַן? מַדוּע אֵין רוֹאִים אוֹתךְ?

פאניטשקה. מה אסַפּר? כּבר סיפּרתּי פּה הכּל!… אבל כּל הנַעשׁה פּה [מַראָה על לבּה] – לא לָכם לָדעת, יִקחכם השד!… ושם, מלמַעלָה, מַה נשמע? אֶת ליזה פּיטרוּ ואֶת זוֹ קיבּלוּ? [מַראָה על רבקה]. הם מפטרים וּמקבּלים… מדי פּעם בּפעם אנשים חדשים, חַה־חַה־חַה!… הוֹי, אנשים לָמה נפלוּ חוֹטמיכם? מה אַתּם מַבּיטים בּי? שאני צוֹחֶקת? טוֹב לי, ואני צוֹחקת, חַה־חַה־חַה!… הלוַאי יִיטב לָהם, כּמוֹ לי! [מַראָה למַעלָה].

הירץ. אָמן!

פאניטשקה. לוּא יבוֹא עליהם החצי ממַה שבּא עלי!

הירץ. אָמן, יהא שמיה רבּא!

פאניטשקה. הלא לָהם אני צריכה להוֹדוֹת על כּל הטוֹב הזה. לא יוֹם ולא לילה, תּמיד מקוּשטת, תּמיד מפוּרכּסת, תּמיד עליזה. ואָחי? אָחי בּרח מחרפּה, נעלם ואֵיננוּ. יֵש אוֹמרים, כּי הוּא תּפוּס…

[בּלָחַש]. פּוֹליטי הוּא… קוֹדם לָכן היה נַער צנוּע, ועכשיו נַעשׂה עבריין פּוֹליטי… מחרפּה וצער… [דוּמיה]. אוֹי, כּמה אָהב אוֹתי לפנים! אָהב אוֹתי, אָהב אוֹתי, אָהב אוֹתי!… [גוֹעה

בּבּכי].

רבקה [ניגשת אֵליה]. אַל תּבכּי… מַה לָךְ, יקירה?… אִמרי, מַה לָך?…

ריקל [בּוֹכה אֶל תּוֹךְ סינרה]. תּהי אַחריתם של כּל שׂוֹנאֵינוּ כּמוֹה!

פאניטשקה [אֶל רבקה]. סוּרי! סוּרי ממני! אַל תּגעי בּי, טהוֹרה שכּמוֹתךְ! אִיש מכּם אַל יִגע בּי! כּוֹלכם, כּל הקדוֹשים

והטהוֹרים, עלוּלים להתנַגע ממני, כּמוֹ שאוֹמר החָתן שלי, חַה־חַה־חַה!… יֶש לי חָתן משוֹרר, מין פּייטן הכּוֹתב שירים, חַה־חַה־חַה!…

הירץ. כּמה חתנים יֶש לָה!

פאניטשקה. כּמה חתנים, אַתּה אוֹמר? ואַתּה כּלוּם לא בּיקשתּ לפנים להתחַתּן בּי, מוֹן שאֶר אַמִי? הוֹי אַתּה, פּרצוּף־פּנים

מסוּלסַל־השׂפם, בּוֹא וּנרקד שנינוּ וואַלס, סיִל ווּ פּלאֶ! [תּוֹפת

בּהירץ, מסתּוֹבבת עמוֹ בּמחוֹל. על המַדרגוֹת מתגלית הגברת גוֹלד, ואַחריה דניאֵל].

הגברת גוֹלד [עוֹמדת רגע, מַבּיטה, מַכּירה אֶת פאניטשקה, נמלאת חימה]. מַה זאת? בּביתי? בּמטבּח שלי? האנשים שלי מעיזים עם זוֹ שכּמוֹתה?… תּוֹעֵבה כּזאת!… דניאֵל! היוֹם תּפטר מכּאן אֵת כּל

האנשים! אֵת כּל האנשים!… השוֹמע אָתּה?

דניאֵל [כּוֹפף עצמוֹ פּי־שלוֹשה]. שוֹמע אני, שוֹמע אני…

פאניטשקה [זוֹקפת ראשה כּלפּי הגברת]. אֵת כּל האנשים תּגָרשי? אָכן קל לָךְ לקבּל אנשים וּלגָרש אנשים! מזלזלת אַתּ בּאנשים, מאַ שאָר מאַדאַם! אִם בּשֶלי כּל הסַער הזה, אוֹראֶווּאַר

אַוואֶק פּלאֶזיִר! [מַחוָה קידה לפניה]. ואַל תּשכּחי לפרוֹשֹ בּשלוֹם בּנךְ הנַעלה, התּכשיט היקר נתן מוֹאִיסייֶביץ. עוֹד נתראֶה אִתּוֹ

פּנים!… ואַתּ, מאַדאַם, אַל תּשליכי אנשים מבּיתךְ, מפּני שאנשים לא חַיוֹת־טרף הם כּמוֹכם! אנשים הם, יִקחךְ השד!…

הגברת גוֹלד [רוֹקעת בּרגליה]. דניאֵל! לָמה אַתּה ניצב כּגוֹלם־עֵץ? השלךְ אוֹתה החוּצה! השלךְ אֶת כּוּלָם החוּצה!

אֵת כּל האנשים! לכל הרוּחוֹת! יֵלכוּ כּל האנשים לכל הרוּחוֹת!… אַתּם מַחריבים לי אֶת בּיתי! אַתּם מטמאים לי אֶת הבּית!…

דניאֵל [יוֹרד אֶל שוּלחָנוֹ, חוֹטף וּמוֹציא מתּוֹךְ

האַרגָז אֶת הכּסף והפּינקס עם שאָר הניירוֹת, מַשליךְ אוֹתם, עם צרוֹר

המַפתּחוֹת, לרגלי הגברת, פּוֹרף אֵת כּל כּפתּוֹריו מלמַעלָה למַטה]. די! החרשתּי דיִי, יֵלךְ הכּל לאבדוֹן! [אֶל המשרתים, בּקוֹל רם]. אַתּם מַחריבים לָה אֶת בּיתה! אַתּם מטמאִים לָה אֶת הבּית!… אנחנוּ, האנשים,

מטמאִים לחלאת מין האָדם הזאת אֶת בּיתה הקדוֹש!… נוּ? לָמה אַתּם ניצבים כּגוֹלמי־עֵץ? לבשוּ בּגדיכם! בּוֹאוּ! צאוּ מפּה! אָסוּר לָנוּ להיוֹת פּה

אַף רגע! די לָנוּ להיוֹת פּחוּתים שבּפחוּתים! די, אני אוֹמר לָכם!… אנשים, היוּ לאנשים!… [בּחימה שפוּכה וּבעֵינַיִם מלאוֹת דם, צוֹוח בּכל כּוֹחוֹ]. אנשים אנחנוּ, אנשים!…

המסךְ