הנפשוֹת

דּנִיאֵל, משרת וָתיק, סוֹכן על הבּית וּמַשגיח על אנשיו. רווק זקן, המתראֶה כּצעיר. לוֹבש אפוּדה אדוּמה עם כּפתּוֹרי־נחוֹשת, מכנסַיִם משוּבּצים, עניבה ירוּקה. יהיר וקשה בּפני קטנים ממנוּ, שפל־בּרךְ ורךְ בּפני גדוֹלים.

הֶירְץ, משרת טרזן, יפה־שׂפם. לוֹבש פראק ואפוּדה לבנה.

רִיקְל, מבשלת. לוֹבשת סינר לָבן ושביס לָבן. נפש עליזה.

פִישְל, בּעלה. משרת בּבּית הסמוּךְ. נפש עצוּבה.

לִיזָה, אָמה שפּיטרוּה זה עתּה.

רִבְקָה, אָמה שקיבּלוּה זה עתּה.

פַאנִיטְשְׁקָה, אָמה שפּיטרוּה זה כּבר.

רַב סֶנְדֶּר, מלמד. אָביה של רבקה. שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ מגוּדל פּרע.

יוֹכֶבֶד, אִשתּוֹ.

הַגְּבֶרֶת גּוֹלְדְּ, גבירה שעלתה לעוֹשר משפל המַדרגָה.

המַחזה מתרחש בּמדוֹר התּחתּוֹן של בּית עשירים.

[מטבּח נהדר. כּירה לבנה עם מסגרוֹת־נחוֹשת ממוֹרטוֹת. כּל כּלי המטבּח וּמַכשיריו נקיִים, מַבהיקים מלוֹבן. בּפּינה הימנית,

בּתוֹךְ הקיר, מַדרגוֹת מוֹליכוֹת למדוֹר העֶליוֹן. סמוּךְ למַדרגוֹת,

ממוּל הצוֹפים, עשׂוּיה מחיצה בּתבנית קיטוֹן, וּבתוֹכה שוּלחַן־כּתיבה

וכוּרסה גדוֹלה ישנה. על הכּוּרסה יוֹשב תּמיד דניאֵל. בּקיר הימני פּתח היציאָה, ואֶצלוֹ עוֹמדים זה בּצד זה שני תּרכּוּסים, אֶחָד גָדוֹל, צבוּע ירוֹק, והשני קטן, צבוּע אָדוֹם. בּאֶמצע המטבּח שוּלחָן אָרוֹךְ עם כּיסאוֹת אחָדים. אֶל השוּלחָן יושב הירץ, בּלא פראק וּבזרוֹעוֹת חשׂוּפוֹת, וכוֹתב מכתּב. ריקל עוֹמדת מאחוֹריו וּמַכתּיבה

אוֹתוֹ.]

ריקל. “… וכתבי לי, אחוֹתי היקרה, מַה מַצבךְ בּבית בּעליִךְ החדשים? ואִם עוֹבדים אֶצלכם הרבּה אנשים? וּמַה טיב האנשים? וכיצד מתנַהגים אֶצלכם עם האנשים?…”

הירץ [כּוֹתב, מַטה לשוֹנוֹ לפי הטיית העֵט]. “וכתבי לי, אחוֹתי היקרה…” וּמַה להלן?

ריקל. “אֶצלנוּ עוֹבדים אַרבּעה אנשים, מלבד האִיש המיוּחָד לכביסת הלבנים, והאִיש הממוּנה על הסוּסים, והאִיש אשר ליד השער, והאִיש אשר בּגָן…”

הירץ. טררררר!… ראֵה־נא, מַחנה של אִישים הֵאישָה עלי! אני עוֹמד עדיִין בּראשית דרכּי, והיא טוֹחנת כּטחנת־רוּחַ!

ריקל. היכן אַתּה עוֹמד אֵיפוֹא, שלוּמיאֵל?

הירץ. עוֹמד אני בּאחוֹתי היקרה…

ריקל. כּיצד, כּלוּם כּאן אַתּה עוֹמד עדיִין? כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי הלילה יחוּלוּ על ראש שוֹנאָי! ואֵימתי נַגיע אֶל מחוֹז חפצנוּ?

הירץ. אֶלָא מַה סבוּרה היִית? כּי אמַהר לכתּוֹב, כּשם שאַתּ ממַהרת לקשקש? עֵט אֵינוֹ לָשוֹן, העשׂוּיה לטחוֹן! (מתבּוֹנן

אֶל העֵט). ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שהעֵט של סוֹכננוּ עֵט מיוּחָד בּמינוֹ, כּוּלוֹ כּבעליו: קשה־עוֹרף, כּבד־רגל וכרסתן. [ליזה יוֹרדת מלמַעלָה, יוֹשבת על התּרכּוּס האָדוֹם, מַסתּירה פּניה בידיה, בּוֹכה].

ריקל. מה הבּכי פּתאוֹם? על מה אַתּ בּוֹכה? על חוּרבּן בּית־המקדש?

הירץ. הניחה בּעֶצם ימוֹת החוֹל אֵת כּל המלָאכוֹת וישבה לבכּוֹת! אִם אַתּ לוּא שמעיני, הינָשׂאִי לי, ולא תּבכּי עוֹד!

ריקל. כּפי הנראֶה, קיבּלתּ מנה יפה מידי הגברת? וכי מה חידוּש יֶש כּאן? אִיש, העוֹבד בּבית זרים, חַייב לקבּל יִסוּרים

בּאַהבה!

הירץ. שטיה, ירוֹק תּירקי בּפניהם, כּמוֹני. [מזדקף]. אני לא אִירא מפּני אִיש! אֵין אדוֹנים לי! מַה לי בּעל־הבּית? מי לי גברת? מַה יעשׂה סוֹכן לי? חַייִךְ, הינָשׂאי לי, נַערה פּתיה שכּמוֹתךְ, ויִיטב לָךְ.

ריקל. הוּא החָתן – הוּא השדכן!… [דניאֵל יוֹרד מלמַעלָה. הירץ קוֹפץ ממקוֹמוֹ, לוֹבש אֶת הפראק, מַעמיד אֶת הדיוֹתה עם העֵט על השוּלחָן הקטן, משנה טעמוֹ בּן־רגע. ריקל עוֹברת אֶל הכּירה].

דניאֵל [אֶל הירץ]. שמַע־נא אַתּה, בּחוּר נאֶה שלי, גש־נא הנה! [אוֹחזוֹ וּמוֹליכוֹ אֶל החַלוֹן, מַבּיט אֶל תּוֹךְ עֵיניו, מַראֶה לוֹ בּאֶצבּעוֹ על ליזה]. נוּ?

הירץ. מַה “נוּ”?

דניאֵל. יפה דרשתּ.

הירץ. מי?

דניאֵל. אני!

הירץ. אַתּה?

דניאֵל [סוֹטר לוֹ על חוֹטמוֹ]. לץ! מוּקיוֹן! לךְ, עלה למַעלָה, קוֹראִים לָךְ! יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!

הירץ. כּרגע! [עוֹלה למַעלָה].

דניאֵל [יוֹשב ישיבה מאוּששת על הכּוּרסה, חוֹשׂף זרוֹעוֹתיו, פּוֹתח אֶת אַרגז שוּלחָנוֹ מתּוֹךְ צילצוּל מַפתּחוֹת, מוֹציא

פּינקס, מַרכּיב על חוֹטמוֹ משקפים עגוּלים, קוֹרא אֵלָיו אֶת ליזה, מַבּיט בּפּינקס]. מַגיע לָךְ שׂכר אַרבּעה חדשים וּשלוֹשה שבוּעוֹת. אַרבּעה

כּפוּלים שמוֹנה, הרי זה, כּפי הנראֶה, שלוֹשים וּשנַיִם. וּשׂכר שלוֹשה

שבוּעוֹת, שני רוּבּלים לשבוּע, הרי זה שלוֹשה כּפוּלים שנַיִם, שהם, כּפי הנראֶה, ששה. שלוֹשים וּשנַיִם וששה, הרי זה, כּפי הנראֶה, שלוֹשים וּשמוֹנה. שנים עשׂר אַתּ מקבּלת לחשבּוֹן ישר, הרי זה, כּפי הנראֶה, חמשים. הנה, הא לָךְ כּסף. [מוֹציא כּסף, נוֹתן בּה אֶת משקפיו העגוּלים]. בּוֹכה אָתּ? האִם יֶש לָךְ עוֹד צדקה לבכּוֹת?… [בּקוֹל גערה]. אַל תּעשׂי עוָיוֹת וקבּלי כּסף!

ליזה [לוֹקחת אֶת הכּסף מתּוֹךְ בּכי]. מַה פּשעי? הוּא דבק אַחרי, לא נתן לי מנוּחָה… אָמַר, כּי יפה אני… נשבּע, כּי אוֹהב הוּא אוֹתי…

דניאֵל. גדוּלָה כּזאת! אוֹהב הוּא אוֹתה! לץ מתהוֹלל זה, מוּקיוֹן זה, רוֹעֵה־רוּחַ זה אוֹהב אוֹתה!… יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!

ליזה [מרימה ראשה]. וכי למי אַתּה מתכּוון?

דניאֵל. וּלמי אַתּ מתכּוונת?

ליזה [מוֹרידה ראשה]. לנתן אני מתכּוונת, לנתן מוֹאִיסייֶביץ.

דניאֵל [נרתּע לאחוֹריו]. הַא? מה אָמַרתּ? נתן מוֹאִיסייֶביץ?

ליזה [בּלָחַש]. הוּא.

דניאֵל [אַף הוּא בּלָחַש]. שטיה! לָמה החרשתּ אֵיפוֹא, עֵז טיפּשה שכּמוֹתךְ? [מרים קוֹלוֹ בּכעס]. לָמה לא הגדתּ לי? עֶגלה פּוֹתה! לי צריכה היִית להגיד, לי! יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!

ריקל [נבהלת מעם הכּירה]. מה הדבר, אוֹיה לי? [פּוֹכרת ידיה].

דניאֵל. אֵין זה ענינה של אִמךְ זקנתךְ. שוּבי למלאכתּךְ.

ריקל. טפוּ! [חוֹזרת אֶל הכּירה].

דניאֵל. אֵיך היה הדבר? סַפּרי, אַל תּיראִי מפּנַי. לי רשאִית אַתּ לסַפּר הכּל. [בּלָחַש]. אִם כּן, פּיתּה אוֹתךְ, דיבּר אֵליִךְ בּשׂפת חלָקוֹת, כּי אוֹהב הוּא אוֹתךְ? ואַתּ האמַנתּ לו?

אוּמלָלָה, עלוּבת־נפש שכּמוֹתךְ!… ואני סבוּר היִיתי, כּי נכשלתּ בּבחוּר ריק זה, בּחדל־האִישים!… גשי הנה, שבי. [מַראֶה לָה על כּיסא סמוּךְ לכוּרסתוֹ]. אִמרי לי רק אֶת האמת. זכרי, כּי מדבּרת אַתּ עמי!… האִם זה הוּא? נתן מוֹאִיסייֶביץ, אַתּ אוֹמרת?

ליזה [בּוֹכה]. הלוַאי כּה נחיֶה שנינוּ יחד, אני ואָתּה!… הנה נתן לי טבּעת בּמַתּנה. [מַראָה לוֹ אֶצבּעה].

דניאֵל [לוֹקח ידה, מתבּוֹנן אֶל הטבּעת]. עלוּבוֹת־נפש שכּמוֹתכן! כּבשׂוֹת! גדיוֹת־עזים! עֶגלוֹת־בּקר! מתפּתּוֹת לכל אֶחָד ואֶחָד!… [דוֹחה מפּניו אֶת ידה]. וּממני העלמתּ אֶת האוֹשר הגָדוֹל, שנפל בּחלקךְ! המתּקתּם סוֹד! האמַנת! דמית, כּי עלית לגדוּלָה, לגָבהי שחָקים!… יֵלךְ הכּל לאבדוֹן! [קם, מתהלךְ אַחַת הנה ואַחַת הנה]. כּךְ פוֹרשׂים רשת לרגליכן, נפשוֹת עלוּבוֹת שכּמוֹתכן! [ניגָש אֵליה, מדבּר בּקוֹל רם]. מַה סבוּרה היִית? אֶל מַה נשׂאת עֵינַיִךְ?

התבּרכתּ בּלבבךְ, כּי יִשׂא אוֹתךְ? התאַוית להיוֹת גברת גוֹלד?… לָמה

תּחרישי? [יוֹשב ממוּלה, לוֹקח ידה, מרךְ קוֹלוֹ]. סַפּרי לי, ילדה, סַפּרי הכּל.

ליזה [מדבּרת מתּוֹךְ התיפּחוּת. ריקל ניגשת בּלָאט, מַטה אוֹזן לשמוֹע]. בּימים הראשוֹנים, כּשבּאתי לעבוֹד פּה, היה מהלךְ

אַחרי ואוֹמר, כּי יפה אני, יפת־תּוֹאַר… כּי תּפאֶרת אני לבּית, כּי מתאַוה הוּא רק להבּיט אֶל פּנַי… אַחַר־כּךְ התחיל להיאָנח וּלהתיפּח, כּי אוֹהב הוּא אוֹתי, כּי בּלעדי חַייו אֵינם חַיִים… שאָלני, אִם רוֹצה

אני להיוֹת שלוֹ… בּיקש רחמים ממני… הבטיח, כּי ידבּר עם אָביו ואִמוֹ… ואִם לא יסכּימוּ, ישׂים קץ לחַייו… יִשתּה סַם־מות, אוֹ יִירה בּעצמוֹ… וכךְ דחה מיוֹם ליוֹם… עד אשר… ריחַמתּי עליו…

דניאֵל. היא ריחמה עליו, חַה ־ חַה ־ חַה! יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!… נוּ, והוּא עליִךְ? מַדוּע לא ריחם הוּא עליִךְ?… וּמה אָמַר

לָךְ היוֹם, אֶתמוֹל, שילשוֹם? האִם דיבּרתּ עמוֹ?

ליזה. דיבּרתּי. אֶלָא מה, כּלוּם לא דיבּרתּי? הגדתּי לוֹ הכּל, בּכיתי לפניו… [בּוֹכה].

דניאֵל. בּכתה לפניו!… והוּא מה?

ליזה. תּחילה התחַנן לפנַי, כּי אַחריש, הבטיח לי מַתּנוֹת, כּסף… וכאשר מיאַנתּי לקבּל מידוֹ מַתּנוֹת, התחיל לאַיֵים

עלי. אָמַר, כּי אִם אֶעשׂה רעש, אֶגרוֹם רעה לעצמי, לאחוֹתי…

דניאֵל. לאחוֹתךְ? מה ענין אחוֹתךְ כּאן?

ליזה. סיפּרתּי לוֹ, כּי יֶש לי פּה אָחוֹת, גזבּרית בּחָנוּת גדוֹלָה. אִם יִוָדע הדבר, יגָרשוּה משם…

דניאֵל. [קם בּחמתוֹ, דוֹפק בּידוֹ על השוּלחָן]. היכן היוּ עֵינַי, יֵלךְ הכּל לאבדוֹן? ולָמה לא הגדתּ לי קוֹדם לָכן, אוּמלָלָה שכּמוֹתךְ? [חוֹזר ויוֹשב, מחַכּךְ פּניו בּידיו, מַשפּיל

קוֹלוֹ]. הגידי־נא לי, נַערה פּתיה שכּמוֹתךְ, מי יֶש לָךְ פּה, מלבד אחוֹתךְ?

ליזה. אֵין לי פּה אִיש. הלא אָמַרתּי לךָ, כּי יֶש לי רק אָחוֹת, העוֹבדת פּה בּחָנוּת. גזבּרית היא, צעירה ממני. ואִם יִוַדע דבר אסוֹני, יגָרשוּה ממקוֹמה. [גוֹעה בּבּכי].

דניאֵל. אַל תּיראִי. לאחוֹתךְ לא תּאוּנה כּל רעה. טוֹב כּי הגדתּ לי, אני אשתּדל למַענךְ, אבקש עֵצה. [מהרהר רגע]. יוֹדעת אַתּ מה? הבה אֶשלח בּידךְ פּתקה אֶל אַחַת ממַכּרוֹתי. שם תּשבי עד אשר אֶמצא עֵצה, אבקש ואֶמצא עֵצה… [מוֹציא מאַרגז שוּלחָנוֹ פּיסַת נייר, כּוֹתב, נוֹשם בּכבדוּת. מלמַעלָה נשמע קוֹל אִשה: “דניאֵל! דניאֵל!”

דניאֵל נחפּז וּמַניחַ אֶת הנייר אֶל תּוֹךְ האַרגָז, מסיר אֶת המשקפים מעל חוֹטמוֹ, כּוֹפף קוֹמתוֹ]. תּיכף! תּיכף וּמיד! [עוֹלה למַעלָה].

ריקל [ניגשת אֶל ליזה וכף בּידה, נדה לָה בּראשה]. כּסבוּרה אַתּ, שלא שמַעתּי? שמַעתּי כּל דבר. כּךְ הוּא חלקנוּ, כּשאָנוּ

עוֹבדים בּבתּי זרים, תּבוֹא מַגפה עליהם, על כּל בּעלי־הבּתּים, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!

ליזה. אוֹי לי, ריקל יקירתי, עטרת־ראשי, נשמַת־אַפּי, אוּמלָלָה אָני!… מה אֶעשׂה? לאָן אֶפנה? מה אוֹמַר?…

[בּוֹכה].

ריקל. אַל תּבכּי, שטיה! אֵינני אוֹהבת להכניס אֶת חוֹטמי בּעסקי אחרים, הלא יוֹדעת אָתּ. אבל אִילוּ בּא עלי דבר כּזה… [גוֹחנת אֶל אָזנה]. אִילוּ היִיתי אני בּמקוֹמךְ, היִיתי ממַצה מהם שלוֹשה לוּגים דם! אֶת עוֹרם מעל בּשׂרם היִיתי מַפשטת! [מאַיֶימת בּכּף שבּידה]. אֶת עוֹרם מעל בּשׂרם! למַען יסַפּרוּ לבניהם ולבני בניהם, כּי אָסוּר להתנַהג כּךְ עם האנשים העוֹבדים בּבתּיהם, מַכּה גדוֹלָה

לפניהם!…

ליזה [פּוֹכרת ידיה]. אוֹיה לי, יראה אני לאחוֹתי, לאחוֹתי פּן יגָרשוּה מן החָנוּת. מה אֶעשׂה? מה אֶעשׂה?

ריקל. אִי, כּבשׂה תּמה שכּמוֹתךְ! עכשיו הגיעה לָךְ שעת־הכּוֹשר, שתּבטיחי נדוּניה לעצמךְ. אֵין בּכךְ כּלוּם, יֵש לָהם רב, הלוַאי יֵצא מאַפּם! וחָתן תּבחרי לָךְ, שטיה שכּמוֹתךְ, כּה יִתּן לי

אלוֹהים וכה יוֹסיף! תּינשׂאִי לאִיש ותחדלי להיוֹת אִיש בּבית זרים. תּהיי בּעלת־בּית בּפני עצמךְ, שטיה, ואַתּ תּעבידי בּביתךְ אנשים… תּני דעתּךְ על כּךְ… אוֹי, הוֹלכים! [רצה אֶל הכּירה. דניאֵל והירץ יוֹרדים מלמַעלָה].

הירץ. בּאמת אָמרוּ: הכּלב חָטף לוֹ כּל נתח שמן, ואנחנוּ נַענה אַחריו אָמן… (מעוה פּניו, ניגָש אֶל מלאכתּוֹ). בּעלילוֹת הם בּאים!

דניאֵל. יהי שקט! [אֶל ליזה]. אָרזתּ אֶת חפציִךְ? (פּוֹתח אֶת אַרגז שוּלחָנוֹ). הא לָךְ, קבּלי עוֹד חמשים כּסף. גם להוֹצאוֹת הדרך תּקבּלי. אני אשתּדל בּדבר. נפשוֹת עלוּבוֹת שכּמוֹתכן!

כּבשׂוֹת נידחוֹת, יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!… [ליזה בּוֹכה, פּוֹנה לָלָכת.

דניאֵל עוֹצר אוֹתה]. המתּיני. הנה אֶתּן לָךְ פּתקה, מכתב אֶתּן לָךְ [רוֹצה לכתּוֹב].

ריקל [ניגשת אֵלָיו והכּף בּידה]. הלא יוֹדע אַתּה, כּי אֵין דרכּי להכניס אֶת חוֹטמי בּעסקי אחרים. אַךְ יֶש לָה שעת־הכּוֹשר להבטיח, לכל הפּחוֹת, נדוּניה לעצמה. הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת, כּבשׂה תּמה…

דניאֵל [מרים אֵליה אֶת משקפיו]. מי שוֹאֵל עֵצוֹת מפּיךְ? מלאכתּךְ היא ליד התּנוּר!… ערכי השוּלחָן בּשביל עוֹד שלוֹש נפשוֹת. הנה יֵרדוּ לכאן קרוֹביה של הגברת, קרוֹבים עניִים, וציותה להאכילָם בּמטבּח, עם אַנשי הבּית.

הירץ. בּוֹאוּ ונַחזיק לָה טוֹבה, שלא שׂמה חלקם עם כּלבי הבּית! [מלמַעלָה יוֹרדים רב סנדר, יוֹכבד ורבקה, מתפּשטים את בּגדיהם. רב סנדר מתערטל מתּוֹךְ סוּדרים רבּים, מתגלה בּפניו השׂעירים. ריקל והירץ מַבּיטים אלָיו, משתּאִים].

ריקל [בּלָחַש]. מַה טיבה של חַיה זוֹ?

הירץ. הלוַאי כּה אֵדע טעמה של ארוחת־עֶרב רעה! הפּנים, בּלא עֵין־הרע, מַדשיאִים דשא בּשפע.

דניאֵל [אֶל האוֹרחים]. שבוּ פּה אֶל השוּלחָן, ויִתּנוּ לָכם אוֹכל. ריקל, תּני אוֹכל! [רב סנדר נוֹטל ידיו, בּוֹצע על הפּת, מברךְ בּרכּת “המוֹציא” בּקוֹל רם. הירץ עוֹנה אַחריו “אמן, יהא שמיה רבּא”. ריקל שׂמה יד לפיה, צוֹחָקת. מלמַעלָה יוֹרדת הגברת גולד, וּבמטבּח קמה בּהלה: ריקל רצה אֶל הכּירה. הירץ ממַהר אֶל הקערוֹת, מצלצל בּכּפוֹת ובמזלָגוֹת. ליזה קמה מעל התּרכּוּס האָדוֹם, מתחַמקת ויוֹצאת החוּצה. דניאֵל נחפּז להסיר משקפיו, קם ועוֹמד בּקוֹמה כּפוּפה. רב סנדר מַפסיק אכילָתוֹ].

הגברת גוֹלד [מעל המַדרגָה התּחתּוֹנה]. ריקל! תּני לָהם אוֹכל וכוֹס תּה לכל אֶחָד. [אֶל יוֹכבד]. שכחתּי לשאוֹל, מַה שם יִקראוּ לָה, לבתּכם?

יוֹכבד. ריבה.

רב סנדר. כּלוֹמַר, רבקה.

הגברת גוֹלד. ריבה? רבקה? שם לא־נאֶה. ריֶביֶקה, ריֶביֶטשקה – יהי שמה ריֶביֶטשקה.

יוֹכבד. רוֹצה אַתּ ריֶביֶטשקה – יהי ריֶביֶטשקה. מי יוּכל לחַווֹת לָךְ דעה? הלא שלָךְ היא!

רב סנדר. הוּא אשר אָמַרתּי. וּבלבד שיִיטב לָה פּה ולא יֶחסַר לָה דבר. לא המדרש עיקר, אֶלָא המַעשׂה.

הגברת גוֹלד. הכּל תּלוּי בּה. אִם תּהיֶה טוֹבה, יִיטב גם לָה. אִם תהיֶה רעה, יֵרע גם לָה.

דניאֵל [חוֹזר אַחריה]. אִם תּהיֶה טוֹבה, יִיטב גם לָה. אִם תּהיֶה רעה, יֵרע גם לָה.

הירץ וריקל [פּה אֶחָד]. אִם תּהיֶה טוֹבה, יִיטב גם לָה. אִם תּהיֶה רעה, יֵרע גם לָה.

הירץ [בּפני עצמוֹ]. כּה יֵיטב לָהם אלוֹהים מעתּה ועד עוֹלָם, אָמן סלה!

הגברת גוֹלד. האנשים העוֹבדים בּביתי לא התאוֹננוּ עלי מימיהם.

דניאֵל. האנשים העוֹבדים בּביתנו לא התאוֹננוּ עלינוּ מימיהם!

הירץ וריקל. לא התאוֹנַנוּ מימינוּ!

הירץ [בּפני עצמוֹ]. כּה יִתּן לָהם אלוֹהים מַכּוֹת וכה יוֹסיף לָהם חַבּוּרוֹת!

הגברת גוֹלד. בּביתי, כּיוָן שמַגיע יוֹם טוֹב אוֹ יוֹם־הוּלדת, מקבּלים כּל האנשים מַתּנוֹת ממני.

דניאֵל. בּביתנוּ מקבּלים כּל האנשים מַתּנוֹת!

הירץ וריקל. כּולָנוּ מקבּלים מתּנוֹת!

הירץ [בּפני עצמו]. מַתּנתם מעוּטה ועֶרכּה פּרוּטה!

רבקה. לָמה לי מַתּנוֹת? אֵין לי צוֹרךְ בּמַתּנוֹת!

רב סנדר. הוּא אשר אָמַרתּי. ושוֹנא מַתּנוֹת יִחיֶה.

יוֹכבד [נוֹתנת בּוֹ עֵינַיִם זוֹעמוֹת]. מי מבקש ממךָ לדבּר? מוּטב שתּשתּוֹק!

רב סנדר. הוּא אשר אָמַרתּי. יפה שתיקה לטיפּשים, קל וָחוֹמר לחכמים.

הירץ [בּפני עצמו]. היהוּדי הזה מפזר את תּוֹרתוֹ על ימין ועל שׂמאֹל, כשׂק נקוּב!

הגברת גוֹלד. וּמַה שהיא יוֹדעת לכתּוֹב, בּתּכם, מַעלָה טוֹבה היא לָה. כּשיִהיֶה צוֹרךְ בּדבר, תּרשוֹם אֶת הלבנים

הכּבוּסים בּעליית־הגָג. לפי שהכּל מוֹשכים כּאן מכּל הבּא בּידם, סוֹחבים,

גוֹנבים!

דניאֵל. סוֹחבים, גוֹנבים!

הירץ וריקל. גוֹנבים גם גוֹנבים!

הירץ [בּפני עצמו]. אוֹי וַאבוֹי לגוֹנבים!

הגברת גוֹלד [אֶל רבקה]. כַּלִי אכילָתךְ וקרבי אֶל המלָאכה. דניאֵל! כּמה פּעמים אָמַרתּי לךָ, כּי תּשגיח יפה על

הסוּסים, אִם נוֹתנים לָהם שם שיבּלי־שוּעל, אוֹ כּוֹתבים רק על הנייר. אוֹהבים הם מאוֹד לכתּוֹב חשבּוֹנוֹת!… [פּוֹנה ועוֹלָה למַעלָה.

משיצאָה, הכּל שוֹאפים רוּחַ. דניאֵל מַרכּיב שוּב אֶת המשקפים על חוֹטמוֹ,

זוֹקף קוֹמתוֹ, יוֹשב אֶל שוּלחָנוֹ, כּוֹתב. ריקל מַגישה אוֹכל אֶל

השוּלחָן. האוֹרחים אוֹכלים. הירץ מצטרף לסעוּדה. מיד נשמע קוֹל קוֹרא מלמַעלָה: “דניאֵל! דניאֵל!”].

דניאֵל. [מסיר משקפיו, כּוֹפף קוֹמתוֹ, פּוֹרף כּפתּוריו, פּוֹנה אֶל המַדרגוֹת]. תּיכף, תּיכף! אני הוֹלךְ, אני הוֹלךְ! [יוֹצא].

ריקל. אִכלוּ, אוֹרחים חביבים!

הירץ [אוֹכל]. אַל תּחוֹס עֵינכם. יֵש לָהם די והוֹתר!

יוֹכבד. מי הוּא היהוּדי הזוֹעֵם הזה, שקוֹראִים לוֹ דניאֵל? הנה הוּא גָדוֹל, והנה הוּא קטן…

הירץ. הוּא כּאן חצי בּעל־הבּית.

רב סנדר. חצי מה?

ריקל. הוּא הסוֹכן על הבּית. מַשגיח על כּל האנשים העוֹבדים פה. מידוֹ אָנוּ מקבּלים את המַגיע לָנוּ. וּבכן, הרי אַתּם קרוֹבים לבעלי־הבּית שלָנוּ?

יוֹכבד. לא קרוֹבים בּיוֹתר. מתיחסים אָנוּ לָהם שאֵרי־בשׂר בּמקצת.

רב סנדר. שני בּשלישי. רצוֹנכם לָדעת אֶת סדר היִחוס? [מַניחַ את הכּף]. הנה אֶמנה לָכם.

הירץ. אַדרבּה, מְנֵה לָנוּ. כּדאי לָדעת. [אוֹכל]. חַייב אָדם לָדעת כּל דבר־פּלא הנַעשֹה בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא.

רב סנדר. הדוֹד שלי, כּלוֹמַר הדוֹד שלָנוּ, – משוּם שגם אני ואִשתי קרוֹבים אָנוּ, – התיחס לדוֹדתה של הגברת שלָכם אָח מלידה וּמבּטן. התבינוּ אֵיפוֹא? [נוֹטל אֶת הכּף].

יוֹכבד. דווקא להיפּךְ! [מַניחָה אֶת הכּף]. הדוֹדה שלָנוּ והדוֹד של הגברת שלָכם היוּ אָח ואָחוֹת.

רב סנדר [מַניחַ אֶת הכּף]. הוּא אשר אמַרתּי! וכי מה אמַרתּי אָני?

הירץ [אֶל יוֹכבד]. וכי מה אָמַר כּבוֹדוֹ? [אוֹכל].

יוֹכבד [מַניחָה אֶת הכּף]. אַתּה אָמַרתּ, כּי הדוֹד שלָנוּ והדוֹדה שלָה…

רב סנדר [מַניחַ אֶת הכּף, כּוֹעֵס]. אני אמַרתּי? אֵיךְ יכוֹלתּי לאמוֹר כּךְ?

הירץ [אֶל יוֹכבד]. אֵיךְ יכוֹל כּבוֹדוֹ לאמוֹר כּךְ? [אוֹכל].

יוֹכבד [מַניחַה אֶת הכּף, פּוֹנה אֶל בּתּה]. נוּ? ולא כּךְ אָמַר? אִמרי אַף אַתּ, ריבהלי, לָמה תּחרישי?

רבקה. מה הבדל בּדבר, אִם כּךְ אָמַר, אוֹ כּךְ אָמַר! מוּטב שתּאֹכלוּ. הן לא אכלתּם מיוֹם אֶתמוֹל.

הירץ. אֶראֶה בּנקמה, אִם לא צדקה בּתּכם. כּמַאמרם: אֵין מרקדים לפני האכילה. קיצוּר הדברים, הרי אַתּם קרוֹבים לבעלי־הבּתּים שלָנוּ? וּמה? האִם כּתבוּ אליכם, כּי תּבוֹאוּ?

רב סנדר. חַס ושלוֹם! בּאנוּ על דעת עצמנוּ. הבאנוּ לכאן אֶת בּתּנוּ לבקש לָה מקוֹם. בּינתיִם נזכּרנוּ, כּי יֶש לָנוּ

פּה קרוֹבים עשירים, ונכנַסנוּ אֶצלם. מתּחילה לא אָבוּ גם להכּירנוּ…

יוֹכבד. מאַיִן לָהם להכּירנוּ? הלָלוּ עשירים כּל־כּךְ, בּלא עין־הרע! אַדירים! [נשמע צילצוּל הפּעמוֹן מלמַעלָה].

הירץ. לי הם מתכּוונים! וכי מַניחים הם לאכוֹל? [אוֹכל בּלכתּוֹ]. חוֹטף אַתּה ואוֹכל כּכּלב, חוֹטף ונחנק, הלוַאי יֵחָנקוּ בּעדי וּבעד כּל יִשׂראֵל! [יוֹצא].

ריקל [אֶל יוֹכבד]. נמצא, כּי אֵין אַתּם אנשים סתם…

יוֹכבד. אֶלָא מַה סבוּרה היִית? משפּחתּנוּ היא משפּחה שכּוּלָה בּעלי־בתּים. בּמשפּחתּנוּ לא היוּ מעוֹלָם משרתים.

רבקה. לָמה לָהם לָדעת אֶת משפּחתּנוּ? וכי אוֹמרת אַתּ להתחַתּן אִתּם?

יוֹכבד. ולָמה לא יֵדעוּ? צריכים הם לָדעת הכּל. אַל יחשבוּ, כּי אַתּ סתם משרתת, אִיש כּשאָר האנשים, העוֹבדים בּבתּי זרים.

רבקה. אִמא! רק ההתחָלָה היתה קשה, עד שגָמַרתּי בּלבּי לילךְ לבית זרים. אבל כּיוָן שנכנַסתּי לעבוֹדה, הרי אני כּאֶחָד מהם. [גוֹמרת סעוּדתה, עוֹמדת לשטוֹף וּלנַגב אֶת הכּלים].

רב סנדר [מברךְ בּרכּת־המזוֹן בּניגוּן, מנַענע ראשוֹ]. אוּמהוּם… אמת, אמת… על האָרץ ועל המזוֹן… רחם־נא… [ליזה בּאה מן החוּץ, יוֹשבת על התּרכּוּס האָדוֹם, תּוֹמכת ראשה בּידיה].

רבקה. מי הנַערה הזאת?

ריקל. זוֹ שעבדה כּאן לפנַיִךְ. זה עתּה פּיטרוּה.

רבקה. לָמה פּיטרוּה?

יוֹכבד. כּלוּם דבר חָדש הוּא, שמפטרים אִיש מן הבּית? הם המקבּלים והם המפטרים.

רב סנדר [מברךְ]. אוּמהוּם… אוּמהוּם…כּחוֹמר בּיד היוֹצר… הרחמן…

ריקל [אֶל יוֹכבד]. מה אוֹמר בּעלךְ?

יוֹכבד. אַתּ לא תּביני. אוֹמר הוּא מתּוֹךְ הגמרא.

דניאֵל [יוֹרד מלמַעלָה, פּוֹסע אָנה ואָנה, מתיצב ממוּל ליזה, מדבּר בלָחַש]. אוּמלָלָה שכּמוֹךְ!… לוּא הגדתּ לי קוֹדם לָכן, יֵלך הכּל לאבדוֹן!… בּוֹאִי הנה! [ניגָש עמה אֶל שוּלחָנוֹ, יוֹשב בּמקוֹמוֹ, חוֹזר לכתּוֹב אֶת המכתּב]. הא לָךְ. הנה הכּתוֹבת של האִשה אשר אָמַרתּי. לשם תּבוֹאִי. תּמסרי פּרישׂת־שלוֹם ממני. תֹּאמרי, כּי אֶכּנס אֶצלה עוֹד היוֹם, אִם אוּכל. ואִם לא, אָבוֹא מחר. נפשוֹת

אוּמלָלוֹת שכּמוֹתכן!… [ליזה חוֹזרת אֶל התּרכּוּס האָדוֹם, פּוֹתחת

אוֹתוֹ, מפשפּשת בּו, סוֹגרת אוֹתוֹ שוּב].

רב סנדר [גָמַר בּרכּת־המזוֹן, קם מעם השוּלחָן, מנַגב ידיו בּכנַף קפּוֹטתוֹ, ניגָש אֶל דניאֵל]. הא לךָ שלוֹם. שמַעתּי, כּי אַתּה פּה בּעל־הבּית השני.

דניאֵל [זוֹקף ראשוֹ]. מַה בּרצוֹנךָ לאמוֹר?

רב סנדר. לא כּלוּם. רציתי רק לבקש ממךָ לָשׂים פּה עיִן על בּתּנוּ, להשגיח עליה.

דניאֵל. לָשׂים עיִן? להשגיח? [מַבּיט חליפוֹת אֶל רבקה ואֶל ליזה]. להשגיח על בּתּךָ?… כּן, כּן! להשגיח, להשגיח…

יוֹכבד. יקרה היא לָנוּ. אֵין היא חָלילָה בּת יחידה, אַךְ היא הבּכירה אֶצלנוּ והמוּכשרת בּיוֹתר. אָנא, השגיחה נא עליה!

רבקה. עלי אֵין אִיש צריךְ להשגיח. יכוֹלה אני, בּרוּךְ השם, להשגיח על עצמי!

יוֹכבד. אַךְ שטיה אָתּ! [אֶל דניאֵל]. המבין אָתּה? נַערה יפה בּנכר…

דניאֵל. כּן נַערה יפה בּנכר… [מַבּיט אֶל רבקה ואֶל ליזה]. זוֹהי דווקא לא מן המַעלוֹת הטוֹבוֹת.

רבקה. אִמא! אַל תּדאגי לי. אִיש לא יחטפני. לא בּת עֶשׂר אָני.

יוֹכבד [אֶל ריקל]. מַה תּאֹמרי עליה? דעתּנית, בּלא עֵין־הרע!… סנדר, התלבּש. צריכים אָנוּ לנסוֹע. היִי שלוֹם, ריבהלי. שמרי על עצמךְ, ויִיטב לָךְ פּה, אִם יִרצה השם, מאשר בּבּיִת.

רב סנדר. הוּא אשר אָמַרתּי. אִם אֵין אני לי, מי לי?… היֵה שלוֹם, רב דניאֵל, והוֹאִילה בּטוּבךָ להשגיח על בּתּי. [נאנח].

דניאֵל. להשגיח על בּתּךָ… כּן, כּן. להשגיח על בּתּךָ!… [רב סנדר ויוֹכבד יוֹצאִים. רבקה הוֹלכת ללווֹתם עד אחוֹרי הדלת, חוֹזרת ועוֹמדת שוּב לעשׂוֹת בּמלָאכה].

הירץ [יוֹרד מעל המַדרגוֹת]. הגברת ציותה לרתּוֹם אֶת העגָלָה וּללווֹת אֶת ליזה שלָנוּ בּכבוֹד והדר! [מזיז אֶת התּרכּוּס האָדוֹם ממקוֹמוֹ. אֶל דניאֵל]. וּממךָ בּיקשוּ, בּמחילה מכּבוֹדךָ, כּי

תּעלה למַעלָה. נתן מוֹאִיסייֶביץ רוֹצה לראוֹתךָ בּדבר הסוּסים.

דניאֵל. שוּב סוּסים? כּבר עינה אוֹתי עד מות בּסוּסיו! הסוּס יקר בעֵיניהם מאִיש! [פּוֹנה אֶל המַדרגוֹת]. יֵלךְ הכּל לאבדוֹן [יוֹצא].

הירץ. חַה ־ חַה! החָתוּל ליקק אֶת השמנת, מחה שׂפמוֹ והלךְ לבקש לוֹ עכבּרים לקינוּחַ סעוּדה… [אֶל ליזה]. בּי לא חָפצתּ לחָתן לָךְ? לא? יִחוּסי לא לפי כּבוֹדךְ הוּא? משוּם שמשרת אני, אִיש מאַנשי הבּית? אָמנם יפה כוֹחוֹ של בּעל־הבּית מכּוֹחַ אנשיו. אבל אִם האנשים יחשקוּ בּבעלי־הבּתּים, וּבעלי־הבּתּים יִקחוּ לָהם אֵת כּל חמדת אַנשיהם, – מַה יִשאֵר לאִיש מסכּן כּמוֹני?…

ריקל. אוּלי תּדבּק לשוֹנךָ לחכּךָ, מוּמר שכּמוֹתךָ? עלוּבה זוֹ אוּמלָלָה כּל־כּךְ, והוּא עוֹמד וּמַרחיב פּיו עליה!

ליזה [נוֹפלת בּבכי אֶל ריקל]. אִמא יקרה שלי!

רבקה [אֶל הירץ]. מַה לָה כּי תּבכּה?

הירץ. נזכּרה דבר המעוֹרר בּכי.

ריקל. נַפשה מרה לָה, והרי היא בּוֹכה.

רבקה [ניגשת אֶל ליזה]. מַה לָךְ, יקירה? הגידי־נא לי!

ליזה. אוֹי, יִשמרךְ אלוֹהים… אַל יבוֹא עליִךְ מַה שבּא עלי!… [מַבּיטה רגע אֶל המַדרגוֹת בּעֵינַיִם מלאוֹת דמעוֹת, נוֹפלת שוּב אֶל זרוֹעוֹתיה של ריקל]. היִי שלוֹם, אִמא יקרה שלי! היִית לי כּאֵם!…

ריקל [מלטפת לָה אֶת ראשה]. נוּ, די, די לָךְ לבכּוֹת, ילדתי! הכּל מן השמַיִם, מן השמַיִם… לכי לשלוֹם, ואלוֹהים יצליח דרכּךְ בּכל אשר תּפני… אָמנם, לוּא שמַעתּ לקוֹלי… לכי לשלוֹם… [אֵינה יכוֹלה לדבּר עוֹד, מַסתּירה פּניה בּסינרה. נשמע רעש עגָלָה מתקרבת].

הירץ [מַעמיס אֶת התּרכּוּס האָדוֹם על שכמוֹ, בּעֵיניו מנַצנצוֹת דמעוֹת, מַעמיד פּנים צוֹהלים]. האַרגז מפוּטם יפה.

נראֶה, שלא ידע מַחלָה מימיו. [יוֹצא. ליזה הוֹלכת אַחריו, הלוֹךְ וּבכה].

ריקל [מוֹחָה דמעוֹת עֵיניה בּקצה סינרה]. כּךְ הם מתנַהגים עם אנשיהם. אִיש וכלב – עֵרךְ אֶחָד לָהם בּעֵיניהם… כּךְ נאֶה לָה – היא עצמה אשמה… אִיש העוֹבד בּבתּי זרים חַייב להכּיר אֶת מקוֹמוֹ… [אֶל רבקה, המַקשיבה לדבריה, בּלי שתּפסיק מלאכתּה]. השוֹמעת אַתּ, נַערה? כּשתּהיִי שם [רוֹמזת למַעלָה], אַל תּשכּחי, כּי אֵינךְ אֶלָא אִיש מאַנשי המטבּח, וכי מקוֹמךְ לא שם, אֶלָא כּאן!…

הירץ [חוֹזר מן החוּץ בּעֵינַיִם אדוּמוֹת]. נסתּלק אִיש מן המטבּח!… [אֶל ריקל]. רק על דבר אֶחָד אני כּוֹעֵס: לא די שהם חוֹטאִים, אֶלָא שהם תוֹלים אֶת הקוֹלָר בּצואר אחרים!

רבקה. מה חָטאָה הנַערה? האִם נתפּסה בּגנבה? [ריקל והירץ נוֹתנים קוֹלָם בּצחוֹק].

ריקל. עדיִין עֵז אַתּ, כּפי שאני רוֹאָה!

הירץ. ילדה תּמימה. ילדה נחמדה, כּשם שאני אִיש! אוֹהב אני תּינוֹקוֹת כּאֵלה! [שוֹלח ידוֹ אֶל לחיה של רבקה].

ריקל [סוֹטרת לוֹ על ידוֹ]. אסוֹף ידיךָ! אֵין אַתּה נתן מוֹאִיסייֶביץ!

הירץ. אמת וצדק! מַה שאני רוֹאֶה בּעֵינַי וחוֹמד בּלבּי הוּא אוֹכל בּכל פּה!… היוֹדעת אַתּ, ריקל נשמַת־אַפּי? לבּי

נעכּר היוֹם – הבה אוֹציא אֶת הכּלי ואנַגן ניגוּן עליז, כּדי לגָרש אֶת

המַחשבוֹת. [מוֹציא קתרוֹס מאחוֹרי התּרכּוּס הירוֹק]. מה אנַגן לָךְ, ריקל חמדת־לבּי? [מכוֹנן אֶת הקתרוֹס, קוֹרץ בעֵיניו לרבקה]. נשים וּבתוּלוֹת יפוֹת, כּשהן שוֹמעוֹת אוֹתי מנַגן, נַפשן יוֹצאת אַחרי…

וּבכן, מה אנַגן לָךְ, ריקל עטרת־ראשי, שיִקח אֶת לבּךְ?

ריקל. יִקח אֶת לבּךָ שד משחת! נַגן לָנוּ זמר יהוּדי, וקץ לדבר!

הירץ. זמר יהוּדי אַתּ רוֹצה? אנַגן לָכן אֵיפוֹא “יקוּם פוּרקן”. [מנַגן וּמזמר זמר עליז, מַקיש בּרגלוֹ וּמנַענע ראשוֹ לקצב הניגוּן].

יְקוּם פֻּרְקָן –

מִי יֶשׁ כָּאן?

הכֹּל כָּאן!

מְנַשֶׁה, שְׁמַעְיָה, כָּאן?

כָּאן, כָּאן, כָּאן!

חִנָּא וְחִסְדָּא, כָּאן?

כָּאן, כָּאן, כָּאן!

חַיִים, יְרֻחָם, כָּאן?

כָּאן, כָּאן, כָּאן!

יְקוּם פֻּרְקָן,

מְנַשֶׁה, שְׁמַעְיָה,

חִנָּא וְחִסְדָּא,

חַיִים, יְרֻחָם –

הכֹּל כָּאן!

כָּאן, כָּאן, כָּאן!…

[הניגוּן הוֹלךְ וחָזֵק, הוֹלךְ ועָלֵז. הירץ מתרגש וּמתלהב, ריקל ורבקה מתפּתּלוֹת מצחוֹק. מתּוֹךְ הרעש אֵין הם מַרגישים בּפישל, שבּא מן החוּץ].

פישל [נכנס בּחשאי וּצרוֹר בּידוֹ, עוֹמד וּמַקשיב, מַשמיע קוֹל שיעוּל]. שׂמחה על רֹאשם, בּלא עֵין־הרע!… יוֹם, טוֹב לָכם!

הירץ. שנה טוֹבה גם לָךְ. גָמַרנוּ מלאכתּנוּ, אֵין מַה לעשׂוֹת, והרי אָנוּ מיטיבים קצת אֶת לבּנוּ בּכלי־זמר.

פישל. אִם אֵין לךָ מַה לעשׂוֹת, הָטח ראשךָ לכּוֹתל! [אֶל אִשתּוֹ]. אֵינה שוֹאֶלת כּלָל לשלוֹם הילדה! אַשריה וטוֹב לָה, שיֶש כּאן כּלי־זמר, וריקן זה מקשקש בּוֹ!

ריקל. ראֵה־נא אֶת פּניו ואֶת כּעסוֹ! שב תּחילה ותנוּח. [הירץ מַגיש לוֹ כּיסא].

פישל [מַבּיט בּזעם אֶל הירץ, דוֹחה בּשתּי ידיו אֶת הכּיסא המוּגָש לוֹ, נוֹטל כּיסא אַחר ויוֹשב עליו]. אמוֹר־נא לי, הוֹי אַתּה, שפיפוֹן שכּמוֹתךָ, לץ מתהוֹלל, הוֹלךְ בּטל, אבטיח ירוֹק, תּפוּחַ

חָמוּץ שכּמוֹתךָ! מַה מחוּתּן אַתּה לאִשתּי, שאַתּה משעשע אוֹתה

בּניגוּנים וּבשירים?

הירץ. ראשית, אֵין אני משעשע אֶת אִשתּךָ בּלבד. לא זכתה אֶצלי לכבוֹד כּזה. ושנית, זכוֹר ואַל תּשכּח, כּי אנשים כּמוֹנוּ, המכהנים פּאֵר בּמטבּח, אֵין לָהם לא בּעל ולא אִשה, לא אָח ולא אָחוֹת, לא קרוֹב ולא גוֹאֵל…

פישל. כּךְ? עוֹלָם של הפקר?

הירץ. אֶלָא מַה סבוּר אָתּה? שׂמַח, בּחוּר, בּנשי רעֶיךָ, חטוֹף מכּל הבּא בּידיךָ, שמא אַחר יקדמךָ!

ריקל [אֶל בּעלה]. הנה תּשמע אֶל כּל הפּזמוֹנוֹת, אשר יסַפּר לךָ חוּשים זה!

פישל. כּלוּם חוּשים הוּא? לא חוּשים, אֶלָא פּרחָח מוּפקר הוּא, פרוּע לשמצה, ריק וּפוֹחז, מסַלסל בּשׂפמוֹ וּמסוֹבב בּלהטיו

נשים סוֹררוֹת וּבתוּלוֹת פּתיוֹת!

הירץ. מה חרי־האַף הזה? כּלוּם חַייב אני להיוֹת טוֹב מהם? [רוֹמז בּידוֹ למַעלָה]. מה שאני רוֹאֶה שם יוֹם־יוֹם – יִלאֶה פּה לסַפּר! שם אֵין בּעל ואֵין אִשה – שלי שלָךְ ושלךְ שלי, כּיס אֶחָד לכוּלָנוּ!… לָמה לי להרחיק לכת? בּעינַי ראִיתי אֶת המחוּתּן שלָנוּ מחַבּק בּזרוֹעוֹתיו אֶת הגברת שלָנוּ כּךְ… הנה אַראֶה אֶת אִשתּךָ,

כּיצד… [פּוֹשט זרוֹעוֹתיו לחַבּק אֶת ריקל].

ריקל [דוֹחָה אוֹתוֹ מעם פּניה בּחוֹזק יד]. רד למַעמַקי האדמה, שלוּמיאֵל!

דניאֵל [יוֹרד מעל המַדרגוֹת, תּוֹפס להירץ בּצוארוֹנוֹ מאחוֹריו]. הנה אָקוּם ואחַבּק אוֹתךָ פּעם אָחָת, ותחשכנה עֵיניךָ! עלה למַעלָה, מוּקיוֹן! קוֹראִים לךָ, יֵלךְ הכּל לאבדוֹן!

הירץ. אני הוֹלךְ כּרגע. [אֶל פישל]. היֵה שלוֹם, והקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ימַלא אֶת חסרוֹנךָ ממקוֹם אַחר!

פישל. שבוֹר לךָ זרוֹע עם קדקוֹד בּכל אשר תּפנה! [הירץ יוֹצא].

דניאֵל (מוֹנה מעוֹת על שוּלחָנוֹ, מדבּר אֶל פישל]. אַל תּתעצב אֶל לבּךָ מפּיטפּוּטיו של לץ הוֹלל זה. יֵש מַמש בּדבריו, כּמוֹ בּנביחת הכּלב. [פּוֹתח אֶת אַרגז השוּלחָן, מוֹציא מתּוֹכוֹ אֶת

הפּינקס].

פישל. המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים? אִיש משלָנוּ כּלוּם יֶש לוֹ עֵרךְ אָדם בּעֵיניהם? הלא כּעבדים נחשבנוּ לָהם.

אֵין אָנוּ יוֹדעים לא שבּת ולא מוֹעֵד, אֵין אָנוּ רוֹאִים לא אִשה ולא ילָדים. והנה, אִם יִקרה מקרךָ לָבוֹא פּעם אַחַת בּיוֹבל לראוֹת, הרי

אַתּה מוֹצא אוֹתוֹ, אֶת הפּרחָח הזה, מצלצל בּמצילתּיִם, ועֶגלוֹת־הבּקר הלָלוּ עוֹמדוֹת ונהנוֹת מזיווֹ!

דניאֵל. הבלים! [מוֹנה מעוֹת, מחַשב בּחשבּוֹניה]. הבלים!

פישל. לךָ הבלים הם, ולי הוּא דאבוֹן־לב עם עגמת־נפש! אָמנם כּל עצמי אֵיני אֶלָא אִיש בּבית זרים, ואַף־על־פּי־כן גם אִיש קרוּא אָדם, ואָדם יֶש לוֹ מרה ורגש הכּבוֹד! [מַכּה בּידוֹ על לבּוֹ].

דניאֵל. מרה יֵש לכל אֶחָד. אבל רגש הכּבוֹד? מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לאִיש כּמוֹךָ רגש הכּבוֹד?

ריקל [אֶל בּעלה, מַראָה בּידה על דניאֵל]. הטה אָזנךָ וּשמע! שמַע דברי חָכם ממךָ! על רגש הכּבוֹד הוּא בּוֹכה!…

פישל. בּוַדאי רגש הכּבוֹד! וכי בּשביל שאני משרת, שוּב אֵין לי רגש ואֵין לי כּבוֹד?…[מפתּח אֶת הצרוֹר, מוֹציא מתּוֹכוֹ סוּדר של משי]. הנה, ראִי, קניתי לָךְ סוּדר. מחירוֹ שלוֹשה קרבּוֹנים. נזדמנה לי מציאָה.

ריקל [נוֹטלת אֶת הסוּדר, זנה בּוֹ עֵיניה]. ראֵה־נא, מַתּנה בּהיסח הדעת!… יוֹדע אַתּה מה? אֶתּנהוּ לפייגהלי. הוֹלכת היא, עלוּבת־הנפש, עֵירוֹם ועֶריה. ראִיתיה בּשבוּע שעבר רגע אֶחָד בּשוּק. מפּניה ניכּר, שגם היא אֵינה לוֹקקת דבש בּבית בּעליה. אוֹי וַאבוֹי לחַיי! לא די שאני עצמי אִיש משוּעבּד, אֶלָא שגם בּתּי מכוּרה לזרים!…

פישל. מַה יוֹעילוּ לי אַנחוֹתיִךְ, שאַתּ נאנַחַת עליה? מוּטב שתּלכי לראוֹתה לעתּים קרוֹבוֹת יוֹתר, לא שתּחַכּי עד אשר תּזדמן לָךְ בּשוּק. הלא אֵם אַתּ, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים!…

ריקל. הנה בּא להטיף לי מוּסר! לא אֵם אני, אֶלָא שפחה, שפחה נחרפת! הגברת אֵינה מַכּירה בּזכוּת אנשיה לטפּל בּילדיהם. הגברת שׂוֹנאת אנשים, שיֵש לָהם ילָדים. היוֹדע אַתּה זאת?

פישל. אִם כּן, קחי אוֹתה לכאן, וּתשרת עמךְ בּמקוֹם אֶחָד.

ריקל. לכאן אֶקח אוֹתה? אַל אֶחיֶה ואַגיע לזאת, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! כּלוּם אֶתּן אֶת בּתּי טרף לפריצי חַיוֹת אֵלה, כּי יעשׂוּ בּה מַה שעשׂוּ בּפאניטשקה וּבליזה?… [גוֹחנת אֶל אָזנוֹ ולוֹחשת

לוֹ דבר].

פישל. [קוֹפץ ממקוֹמוֹ]. יבוֹא חלירע עליהם! מַגפה! מיתה משוּנה! [מאַיֵים באֶגרוֹפיו כּלפּי מַעלָה]. תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע אֶת כּוּלכם עד אֶחָד, ולא יִשאֵר מכּם שׂריד וּפליט! יִכּנס הרוּחַ בּאבי… [ממרוֹם המַדרגוֹת נשמע קוֹל אִשה: “דניאֵל! דניאֵל!”].

דניאֵל [קם מעם השוּלחָן, כּוֹפף קוֹמתוֹ]. אני הוֹלךְ! אני הוֹלךְ! [עוֹלה בּמַדרגוֹת, נוֹהם בּפני עצמוֹ]. למַעלָה וּלמַטה! למַעלָה וּלמַטה! [יוֹצא].

פישל. בּכל מקוֹם נוּסח אֶחָד… [מַחליץ עצמוֹתיו, מתכּוֹנן לָלֶכת]. וַדאי גם שם כּבר מבקשים אוֹתי. מריעים וּמַצריחים: “פישל! פישל!” בּכל רגע בּפישל מְפַשְׁלִים, הלוַאי יפשילוּ אֶת ראשם לאחוֹריהם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!… נוּ, עֵת לָלָכת. כּה יִתאַווּ

בּעלי־הבּית שלי לחיוֹת על האָרץ, אִם מתאַוה אני לָשוּב לסבלוֹתי, אַף כּי גם פּה אֵינני רוֹאֶה נַחַת… אִי, חַיִים מנוּוָלים!… [אֶל אִשתּוֹ]. שמעי־נא, אָתּ! ואַף־על־פּי־כן מוּטב לָךְ שתּרחיקי קצת מן המנַגן ההוֹלל, המסַלסל אֶת שׂפמוֹ למַעלָה. אַל תּשכּחי, כּי יֶש לָךְ בּעל בּבּית

הסמוּךְ… שלוֹם! [יוֹצא. ריקל מַבּיטה אַחריו רגע, נוֹתנת קוֹלָה בּצחוֹק].

רבקה [משתּוֹממת]. לָמה תּצחָקי?

ריקל. ולָמה אֶבכּה?

רבקה. כּלוּם לא צדק בּעלךְ?

ריקל. וכי מי אוֹמר, שלא צדק?

רבקה. אִם כּן, לָמה אַתּ מצעֶרת אוֹתוֹ?

ריקל. וכי אני מצעֶרת אוֹתוֹ? מה אֶעשׂה, וכךְ הוּא חלקנוּ בּחַיִים! שנינוּ אנשים מכוּרים לאחרים, אֵין לָנוּ לא בּית ולא משפּחה, – כּלוּם אֵשב כּל ימַי ואֶבכּה על חוּרבּן בּית־המקדש? אֵין לי די דמעוֹת לכךְ!…

הירץ [יוֹרד מלמַעלָה, נוֹשׂא צרוֹר בּגָדים]. זה יוֹרד וזה עוֹלה, זה עוֹלה וזה יוֹרד! למַטה וּלמַעלָה, למַעלָה וּלמַטה! קיבּלתּי מידה מנה אַחַת אַפּיִם! גם דניאֵל קיבּל אֶת חלקוֹ ממנה. תּחילה ממנוּ, ואַחַר־כּךְ ממנה… זה יוֹרד וזה עוֹלה! [נוֹטל מברשת, יוֹרק בּה, מנַקה אֶת הבּגָדים]. למַטה וּלמַעלָה, למַעלָה וּלמַטה!

ריקל. מה אַחזה אוֹתם קדחת היוֹם?

הירץ. השד יוֹדע אֶת אביהם! למַטה וּלמַעלָה, למַעלָה וּלמַטה! מחַכּים הם לאוֹרחים. הקראקוֹביֶצקים יבוֹאוּ אליהם. האֵם עם הבּת. נתן מוֹאִיסייֶביץ התקשט כּכלה לחוּפּתה. מַשמע, שיִהיֶה שידוּךְ.

למַעלָה וּלמַטה, למטה וּלמַעלָה! [אֶל רבקה]. עלמה נכבּדה, נשאַרתּ בּלא מלָאכה? לָמה תּשבי עצוּבה, כּאָבל בּין חתנים? עזרי לי, נשמַת־אַפּי, לנַקוֹת אֶת המַלבּוּשים. [נוֹתן לָה אֶת המברשת]. הגברת שלָנוּ אֵינה אוֹהבת, כּי אנשיה יֵשבוּ בּחיבּוּק־ידים. הבּטלה, היא אוֹמרת, מביאָה לידי מַחשבוֹת זרוֹת… [צוֹבט אֶת לחיה]. לחָייִם כּתּפּוּחים!

ריקל. [סוֹטרת לוֹ על ידיו]. תּיבשנה ידיךָ, משוּמד שכּמוֹתךָ! כּסבוּר הוּא, ליזה היא לוֹ!

הירץ. חַייב אני לחַנכה כּאן בּמצווֹת, שלא תּיבּהל שם מפּני נתן מוֹאִיסייֶביץ שלָנוּ… הסוּ! הנה פאניטשקה בּאָה! אוֹרחת!… ריקל, הזיזי אֶת התּנוּר וּפתחי אֶת הדלת לָרוָחָה!

פאניטשקה [מקוּשטת וּמפוּרכּסת, בּאה מן החוּץ, נוֹפלת על צואריה של ריקל]. בּוֹנזשוּר, מאַדאַם!

ריקל. הבּיטוּ וראוּ – פּריצה גמוּרה! מַה שלוֹמךְ, פאניטשקה? מַדוּע לא ראִינוּ אוֹתךְ זה ימים רבּים? היכן אַתּ עכשיו? מַה מַעשׂיִךְ?

הירץ. הכּל בּנשימה אַחַת, כּעשׂרת בּני המן? הניחי לָה לשאוֹף רוּחַ! [נוֹתן ידוֹ לפאניטשקה, מַגיש לָה כּיסא].

פאניטשקה [מַחוָה לוֹ קידה]. מאֶרסי, מוּסיֶה!

הירץ. כּבר לימַדתּ לשוֹנךְ לדבּר צרפתּית?

פאניטשקה. חַה־חַה־חַה! לָשוֹן אַחרת, חוּץ מצרפתּית, אֵיני מדבּרת עכשיו. בּוֹנזשוּר, זשאֶ ווּ פּרי, קאֶסקאֶסאֶ, דוֹנאֶ מוּאַ

קאֶלקשוֹז, אוֹראֶווּאַר, דאַרזשאַן, מוּסיֶה… הבינוֹתם מַה שאָמַרתּי

כּאן?… מַה תּבּיטוּ בּי וּמַה תּתמָהוּ? פַּנוּ דרךְ! אֵין זוֹ עוֹד

אוֹתה פאניטשקה, שהיתה לפנים! אַטאַנדאֶ! פאניטשקה אֵיננה עוֹד אִיש מאַנשיכם! אִיש בּפני עצמי אָני! ווּאַליאַ! [טוֹפחת בּידה על כּיסה]. חַה־חַה־חַה! [אֶל רבקה]. מַה פּקחַתּ עלי שתּי עֵינַיִם? מי אָתּ? אָמה חדשה? ואַיֵה ליזה? [מַשמיעה ציפצוּף וּמניעה בּידה]. גירשוּה? חַה־חַה־חַה! אוֹתי לא יגָרשוּ עוֹד! טוֹב לי עתּה מאשר לכוּלכם, יִקחני השד!… יֶש לי דירה שלי, אַרבּעה חדרים עם מטבּח, פארוֹל דאוֹנאֶר, עם אַרגָז מלא לבנים, עם אָרוֹן מלא שׂמלוֹת, ותכשיטים – קאֶלקשוֹז דאֶ מאַניִפיִק!… לפני ימים מוּעטים גָנבוּ ממני זוּג עגילים, משוּבּצים אבנים טוֹבוֹת. ויוֹדעים אַתּם, מי היה הגנב? חָתן שלי, טשאֶרקאֶס מקאווקאז, בּחוּר בּעל עֵינַיִם לוֹהטוֹת, חַה־חַה־חַה!… ראוּ־נא, כּיצד היא מַבּיטה בּי!… [מַראָה על רבקה].

ריקל [אֶל הירץ]. נראֵית היא לי עליזה יוֹתר מדי!

הירץ. חוֹששני, שלָגמה מלוֹא לוֹגמיה.

פאניטשקה. סאֶ נאֶ פּאַ ווראֶ! אֵין אני שוֹתה! אֵיני שוֹתה ייש. שוֹתה אני יין. יֵין שאמפּאניה, פּארוֹל דאונאָר! [מוֹציאָה סיגריה].

הירץ [מַגיש לָה אֵש]. כּךְ? יֶש לָךְ אֵיפוֹא חָתן, פאניטשקה?

פאניטשקה. גש הלאָה! מַה פּירוּשה של פאניטשקה? אֵין עוֹד פאניטשקה! פאניה יֶפימוֹבנה, יִקחני השד! כּל קציני הצבא, אוֹפיצרים, גיניראלים – כּוּלָם יוֹדעים רק אֶת פאניה יֶפימוֹבנה! בּגלל פאניה יֶפימוֹבנה הכּוּ שני סטוּדנטים זה אֶת זה, פּאַרוֹל דאוֹנאֶר! גם אוֹתי הכּוּ, הרוֹאִים אַתּם? [חוֹשׂפת זרוֹעה, מַראָה חַבּוּרה כּחוּלָה].

הבּיטוּ וּראוּ, יִקח השד אֶת כּוּלכם, חַה־חַה־חַה!…

ריקל [אוֹחזת בּידה, מוֹשיבה אוֹתה אֶצלה ליד הכּירה]. סַפּרי־נא, ילדה, היכן היִית כּל הזמַן? מַדוּע אֵין רוֹאִים אוֹתךְ?

פאניטשקה. מה אסַפּר? כּבר סיפּרתּי פּה הכּל!… אבל כּל הנַעשׁה פּה [מַראָה על לבּה] – לא לָכם לָדעת, יִקחכם השד!… ושם, מלמַעלָה, מַה נשמע? אֶת ליזה פּיטרוּ ואֶת זוֹ קיבּלוּ? [מַראָה על רבקה]. הם מפטרים וּמקבּלים… מדי פּעם בּפעם אנשים חדשים, חַה־חַה־חַה!… הוֹי, אנשים לָמה נפלוּ חוֹטמיכם? מה אַתּם מַבּיטים בּי? שאני צוֹחֶקת? טוֹב לי, ואני צוֹחקת, חַה־חַה־חַה!… הלוַאי יִיטב לָהם, כּמוֹ לי! [מַראָה למַעלָה].

הירץ. אָמן!

פאניטשקה. לוּא יבוֹא עליהם החצי ממַה שבּא עלי!

הירץ. אָמן, יהא שמיה רבּא!

פאניטשקה. הלא לָהם אני צריכה להוֹדוֹת על כּל הטוֹב הזה. לא יוֹם ולא לילה, תּמיד מקוּשטת, תּמיד מפוּרכּסת, תּמיד עליזה. ואָחי? אָחי בּרח מחרפּה, נעלם ואֵיננוּ. יֵש אוֹמרים, כּי הוּא תּפוּס…

[בּלָחַש]. פּוֹליטי הוּא… קוֹדם לָכן היה נַער צנוּע, ועכשיו נַעשׂה עבריין פּוֹליטי… מחרפּה וצער… [דוּמיה]. אוֹי, כּמה אָהב אוֹתי לפנים! אָהב אוֹתי, אָהב אוֹתי, אָהב אוֹתי!… [גוֹעה

בּבּכי].

רבקה [ניגשת אֵליה]. אַל תּבכּי… מַה לָךְ, יקירה?… אִמרי, מַה לָך?…

ריקל [בּוֹכה אֶל תּוֹךְ סינרה]. תּהי אַחריתם של כּל שׂוֹנאֵינוּ כּמוֹה!

פאניטשקה [אֶל רבקה]. סוּרי! סוּרי ממני! אַל תּגעי בּי, טהוֹרה שכּמוֹתךְ! אִיש מכּם אַל יִגע בּי! כּוֹלכם, כּל הקדוֹשים

והטהוֹרים, עלוּלים להתנַגע ממני, כּמוֹ שאוֹמר החָתן שלי, חַה־חַה־חַה!… יֶש לי חָתן משוֹרר, מין פּייטן הכּוֹתב שירים, חַה־חַה־חַה!…

הירץ. כּמה חתנים יֶש לָה!

פאניטשקה. כּמה חתנים, אַתּה אוֹמר? ואַתּה כּלוּם לא בּיקשתּ לפנים להתחַתּן בּי, מוֹן שאֶר אַמִי? הוֹי אַתּה, פּרצוּף־פּנים

מסוּלסַל־השׂפם, בּוֹא וּנרקד שנינוּ וואַלס, סיִל ווּ פּלאֶ! [תּוֹפת

בּהירץ, מסתּוֹבבת עמוֹ בּמחוֹל. על המַדרגוֹת מתגלית הגברת גוֹלד, ואַחריה דניאֵל].

הגברת גוֹלד [עוֹמדת רגע, מַבּיטה, מַכּירה אֶת פאניטשקה, נמלאת חימה]. מַה זאת? בּביתי? בּמטבּח שלי? האנשים שלי מעיזים עם זוֹ שכּמוֹתה?… תּוֹעֵבה כּזאת!… דניאֵל! היוֹם תּפטר מכּאן אֵת כּל

האנשים! אֵת כּל האנשים!… השוֹמע אָתּה?

דניאֵל [כּוֹפף עצמוֹ פּי־שלוֹשה]. שוֹמע אני, שוֹמע אני…

פאניטשקה [זוֹקפת ראשה כּלפּי הגברת]. אֵת כּל האנשים תּגָרשי? אָכן קל לָךְ לקבּל אנשים וּלגָרש אנשים! מזלזלת אַתּ בּאנשים, מאַ שאָר מאַדאַם! אִם בּשֶלי כּל הסַער הזה, אוֹראֶווּאַר

אַוואֶק פּלאֶזיִר! [מַחוָה קידה לפניה]. ואַל תּשכּחי לפרוֹשֹ בּשלוֹם בּנךְ הנַעלה, התּכשיט היקר נתן מוֹאִיסייֶביץ. עוֹד נתראֶה אִתּוֹ

פּנים!… ואַתּ, מאַדאַם, אַל תּשליכי אנשים מבּיתךְ, מפּני שאנשים לא חַיוֹת־טרף הם כּמוֹכם! אנשים הם, יִקחךְ השד!…

הגברת גוֹלד [רוֹקעת בּרגליה]. דניאֵל! לָמה אַתּה ניצב כּגוֹלם־עֵץ? השלךְ אוֹתה החוּצה! השלךְ אֶת כּוּלָם החוּצה!

אֵת כּל האנשים! לכל הרוּחוֹת! יֵלכוּ כּל האנשים לכל הרוּחוֹת!… אַתּם מַחריבים לי אֶת בּיתי! אַתּם מטמאים לי אֶת הבּית!…

דניאֵל [יוֹרד אֶל שוּלחָנוֹ, חוֹטף וּמוֹציא מתּוֹךְ

האַרגָז אֶת הכּסף והפּינקס עם שאָר הניירוֹת, מַשליךְ אוֹתם, עם צרוֹר

המַפתּחוֹת, לרגלי הגברת, פּוֹרף אֵת כּל כּפתּוֹריו מלמַעלָה למַטה]. די! החרשתּי דיִי, יֵלךְ הכּל לאבדוֹן! [אֶל המשרתים, בּקוֹל רם]. אַתּם מַחריבים לָה אֶת בּיתה! אַתּם מטמאִים לָה אֶת הבּית!… אנחנוּ, האנשים,

מטמאִים לחלאת מין האָדם הזאת אֶת בּיתה הקדוֹש!… נוּ? לָמה אַתּם ניצבים כּגוֹלמי־עֵץ? לבשוּ בּגדיכם! בּוֹאוּ! צאוּ מפּה! אָסוּר לָנוּ להיוֹת פּה

אַף רגע! די לָנוּ להיוֹת פּחוּתים שבּפחוּתים! די, אני אוֹמר לָכם!… אנשים, היוּ לאנשים!… [בּחימה שפוּכה וּבעֵינַיִם מלאוֹת דם, צוֹוח בּכל כּוֹחוֹ]. אנשים אנחנוּ, אנשים!…

המסךְ