ירושלים הרים סביב לה ונהר רפשון סביב למאזפּבקה – עיר ואם בישראל, ומי הנהר הזה בהשקט ובמנוחה יעמדו, לא יהמו ולא יחמרו גליו, ושלום לו מעולם ועד עולם; גם יער צומח למאזפּבקה עם עצי ברושים, אך הרחק מעיר וחוצה לה, ולא כל אזרחיה יזכו לשבוע עונג בצל היער הנחמד אשר לה. אחינו בני ישראל, המתגוררים פה מדור דור, יודעים היטב, כי מהם והלאה מעט יער שכולו מחמדים, אך מדשנו לא ישבעו, כי רב מהם הדרך מאוד, ולכן ישב איש ‘תחת גפנו’ ואיש ‘תחת תאנתו’ ויתענגו על רוב טוב מטיט ומרפש חוצותיה. ומחיי אחינו בעיר הזה הנני נותן לפני הקורא ‘תמונות וצללים’ בסיפורים אחדים קצרים, אותיות פורחות; ואנוכי לא עשיתי מהם בניין גדול ורחב-ידיים כאשר אני עושה בשפתנו המדוברת, כי אמרתי: הלא לפני קוראים עברים אני דורש היום, קוראים שכולם מבקרים, ולכן אתן את מעשי-ידי עדר עדר לבדו, והיה אם יבוא הרוצח-המבקר אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה.
ואני תפילה לאל אלוהי הרוחות: 'אמנם קטנתי מכל החסידים ומכל האמת אשר עשית את עבדך – הצילני-נא מיד אחי מיד המבקר, כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים!…
-
הסידרה הופיעה בהמשכים ב‘המליץ’ בשנים 1890–1889 (פרטים מדויקים להלן בהערות המקדימות לסיפורים). הסיפורים II–I, VII–VI הופיעו בעיתון כשהם ממוספרים. ‘בשביל צנון אחד’ ו‘האסיפה’ לא מוספרו עם הופעתם בעיתון. וכמו–כן חסרה בהם הכותרת המשותפת של הסידרה כולה. אולם המספור של שני הסיפורים האחרונים שבסידרה (השישי והשביעי) עם הכותרת הקודמת מוכיח שגם ‘בשביל צנון אחד’ וגם ‘האספה’ שייכים לאותה סידרה. הוכחה נוספת לכך אנו מוצאים בתדפיסים המיוחדים שהוכנו מן הסדר של ‘המליץ’. טופס של התדפיסים עם תיקונים בכתב–ידו של שלום–עליכם נמצא בבית שלום–עליכם בתל–אביב. בתדפיסים נמצאות חמש היחידות הראשונות לפי סדר הדפסתן ב‘המליץ’. לשני הסיפורים הראשונים שער משותף ‘תמונות וצללים מחיי היהודים במאזפקה’, מאת שלום–עליכם, עם ציוּן פטרסבורג, 1889, ברוסית. מעבר לשער רשיון הצנזורה מיום 2 באוגוסט, 1889. בתדפיס 37 עמודים ממוספרים. התדפיס של ‘האוצר’ יחד עם ‘בשביל צנון אחד’ אין לו שער ובו 31 עמודים ממוספרים (למעשה, בגלל טעות, 33 עמודים). טופס של תדפיס זה נמצא גם בבית–הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. התדפיס השלישי כולל את ‘האסיפה’ בלבד. בשער שלו חוזר השם של הסידרה והתאריך שבו הוא 1890. רשיון הצנזורה מעבר לשער מים 22 ביאנואר, 1890. בתדפיס 22 עמודים ממוספרים (בלי השער). על סמך כל הנ"ל והפרטים שבראש הביקורת של דובנוב (ראה להלן) הבאנו כאן את כל הסידרה ברציפותה והוספנו את המספוּר לשתי היחידות האמורות. לא עלה בידינו למצוא תדפיסים משני הסיפורים הנותרים. באיגרת אל שמעון דובנוב מיום 2 בפברואר 1890 כתב לו שלום–עליכם, שהוא שולח אליו את ‘נסיונותיו הראשונים’ בשפת ‘אבותינו’, בהזכירו את שם הסידרה (‘טיפן או סילועטן’ במקור, השווה: דובנוב, עמ' 85). יש להניח ששלח את התדפיסים, ויש להבין שב‘נסיונות ראשונים’ התכוון הסופר לדבריו הראשונים שהופיע בדפוס. הסיפורים ‘גמר חתימה טובה’ ו‘שימלה’ הופיעו תוך כדי הופעתה של הסידרה הנדונה ולאחריה. שמעון דובנוב הדפיס דברי ביקורת על הסידרה, בחתימה C.M., בכתב–העת 36––34 BocxoД, 8 (1890), cТp,. ↩
[א]
ידעתי, הקורא, כי בשמעך את שם סיפורי זה מפורש יוצא מפי, תאמר בלבבך, כי מגמתי לספר לך דבר אשר קרה ויאת לפנים, בתקופת הימים הראשונים הטובים מאלה. במחילת כבודך, אינך אלא טועה; המקרה, אשר הנני נכון לספר באוזניך היום, היה זה מקרוב, וכמעט עיני ראתהו ותעידהו.
בעיר מאזפּבקה, השוקטת כל הימים על שמריה, אשר ‘זרם החיים’ יעשה בה דרכו במנוחה ושלוות השקט, ומלבד ‘מלחמת הקיום’ ודאגות הפרנסה אך שקט ודממה בקרבה – בעיר הזאת אומנם יקרה לפעמים מקרה וקם שאון לפתע פתאום; יתחולל האגם ויהמו ויחמרו מימיו וירומו ‘גליו’ ויינשאו ‘משבריו’, כל פה מדבר וכל לשון תנוע – דבר נפל במאזפּבקה, חדשה נהיתה בעיר, ותהום הקריה.
דבר נפל במאזפּבקה – אבא מאיר הביא חתן לביתו; חדשה נהיתה בעיר – חתנו של אבא מאיר הוא פילוסוף, פילוסוף גמור.
אבא מאיר נמנה בין עשירי העיר, כי ביתו עומד על גפי מרומי קרת, אף נחלת שפרה עליו להחזיק בחכירה שני בתי-הריחיים במאזפּבקה, אך הכול יודעים כי איש לא למוד הוא, בור ועם-הארץ הוא מאין כמוהו, ואם טוב בעיניכם אגלה לכם דבר לאט עמי, כי אביו (אל תגידו בגת ובאשקלון!) היה חייט ותופר מכנסיים, ושמו בֶנדט לייב טלאי, ואבי-אביו היה גם הוא… הלא בנתם לרעי? – הרבני הנגיד מוהר"ר אבא מאיר זה חגג חג כלולות בתו שיינדלה ויביא למאזפּבקה מעיר חמלניצק או קוֹנטוֹיארסק (חי אני, לא אזכור היטב) חתן, אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יוסף עד שנות דור ודור.
חתן דנן היה ‘פילוסוף’.
פילוסוף היה חתן אבי מאיר לא מעדת הפילוסופים אשר שמענו ונדעם, לא מהפילוסופים ה’מלומדים' אשר חזיונם נפרץ בדור דעה זה; חלילה! אילו היה אחד מאלה לא הקים שאון במאזפּבקה ולא נישא על כל לשון, כי אף אם מבני מאזפּבקה לא יצאו עוד מאורות גדולים כאלה להאיר לארץ ולדרים עליה, אבל כבר זכו לראותם עין בעין בבית שפּסלברג הרופא וגרוסמאן הרוקח, וכדומה להם, חתן אבא מאיר היה פילוסוף עברי, אחד מהפילוסופים שלנו שעולים לגדולה מאליהם.
מתחילה היה בחור-ישיבה, עול-ימים אשר מבית-המדרש יצא לחופה; שם, בין כותלי בית-המדרש, בילה נעוריו בשקידה רבה על ספרי התלמוד ונושאי כליו, ויעש חיל ויצא לו שם בין בחורי הלומדים, ויחסר אך מעט מ’חריף‘; אחרי כן, כאשר החל שמש ההשכלה לזרוח ולהפיץ אור בהיר בעירו, טעם גם הוא מעץ הדעת ויהי ל’משכיל’ ול’מליץ' גם יחד, אף כי נשאר נאמן לד' ולתורתו ומצוותיו וחוקותיו שמר מאוד.
ואל ייפלא הדבר, איכה זכה ההדיוט אבא מאיר ל’תכשיט' כזה; כי הוא הוא היה אמיץ-כוח ורב-אונים להזיל זהב מכיסו ולהביא ברכה כזו אל ביתו, והרבה יגיעות יגע, עד כי מצא תאוות לבו ויקנה פרי הילולים כזה לבתו שיינדל לגאון ולתפארת.
ואחרי כל אלה היה חתן דנן פילוסוף.
כה גזרו אומר שני בני הרב דק“ק מאזפּבקה, פרץ וגדליה, וגם חתן השו”ב מוהר"ר איציק שתום-העין החרה-החזיק על-ידם ויתן לדבריהם צדק; ואם פרץ וגדליה וגם איציק אמרו – מי יהין להרהר אחריהם?
[ב]
הדבר היה ב’קלויז', אחרי תפילת הבוקר, באחד מימי החול.
בני מאזפּבקה אינם מן המסתופפים בחצרות ה', וכמעט יכלו בחופזה, או יבליעו בנעימה את התפילה, זה דרכם כּסל למו למהר לעזוב את בית תפילתם ולצאת לפעלם ולעבודתם – לבקש טרף לנפשם ולנפשות ביתם, כל אחד לבצעו פונה, ונותרו בבית-המדרש אך הבטלנים אשר לא יצלחו לכל מלאכה, ושניים-שלושה בחורים לומדי תורה או חתנים אברכים האוכלים על שולחן חותניהם. גם רפאל ‘המכהן פאר’ בכהונת שמש בבית-המדרש, יעזוב את עבודתו וילך לו לבקש ‘פרנסה מן הצד’: להכין אבקת טאבאק להריח, לכרוך ספרים, לעשות ‘בתים’ לתפילין, לסחור בדונג לנרות, והנה עסקים המעשירים את בעליהם. הכי יאמרו שונאינו מנדינו, כי היהודים ימוצו לשד הארץ, יגזרו על ימין יאכלו על שמאל ולא ישבעו?
ובכן, ויהי ‘בקלויז’ באחד הימים אחרי תפילת שחרית, והחתן החדש אשר הביא אבא מאיר נשאר לשבת על מקומו ועמו נותרו עוד צעירי ימים אחדים ובלעדי אגיד הלא תדעו כי ביניהם – היו גם שני בני הרב, פרץ וגדליה, ואיציק חתן השו“ב. – אדם חדש בא לפתע פתאום – הלא נחוץ לתהות על קנקנו, למשש את דופקו ולדעת מה טיבו של עובר זה. מעט-מעט קרבו אליו ויבואו עמו בדברים; ואם ראשית שיחתם היתה מצער, מעט-מעט שולחה לשונם חופשי, פתחו בדברים של מה בכך וסיימו בפלפול עמוק ‘ובחקירות גבוהות’ על אודות עניינים מופשטים שונים המרחפים ‘במרומי הדמיון וההשערות’, ובאחרונה נהפכה שיחתם ‘ללמד דעת מבינים’ המתהלכים בחקר תהום רזי עולם ולכל תכלית יחקורו, וראש המדברים היה חתן אבא מאיר, אשר גילה עמוקות למו וישמיעם חדשות ונצורות, אשר לא שמעו ולא שיערו מעולם, ויפתחו פה ואוזן להקשיב רב קשב ולשמוע אמריו, אשר נשא ברגש ובהתלהבות עצומה, ויטעימם במשל ומליצה כיד הדיבר הטובה עליו. פרץ וגדליה בני הרב ואיציק חתן השו”ב אמנם גם הם ענו חלקם זעיר-שם זעיר-שם, למען הראותו לדעת כי גם הם לא קטלי קני הם; אך יתר השומעים החרישו ויתמהו איש אל אחיו.
אף לא על לא דבר תמהו כל המסובין כאן. האברך החדש נשא מדברותיו וישפוט רמים על כל ‘שבע החכמות’, הלך אל חכמת החשבון ונסב אל מחקרי הטבע ואל מה שלמעלה מן הטבע, וישא על לשונו פעם בפעם את השמות הנוראים: ‘תשבורת, אלגברה, מדידה’, כן הציע שאלות קשות וסבוכות מאוד ויפתרן חיש קל ברוח מבינתו, ובזה נסך רוח קסם על פני כל היושבים מסביב לו, ומה גם על איציק חתן השו"ב, שכבר שמע את השמות האלה, אם כי לא זכר מתי ואיה. –
– אכן פילוסוף הוא חתננו זה! קרא איציק באוזני חבריו, בהביטו בעינו האחת אחרי פעמי חתן אבא מאיר, שהלך לביתו.
– ‘פילוסוף’, החליטו פרץ וגדליה, ויפנו איש-איש לדרכו.
[ג]
לא ארכו הימים וחתן דנן עלה על שפת כל בני מאזפּבקה. ואף כי לבם הגה לו כבוד ויקר, ובחביון נפשם נתנו גודל לתורתו ולחכמתו, אך בלשונם לא כיבדוהו, ויתלוצצו וירבו מהתלות וחידודין על אודותיו. ומדוע תתפלאו על זה? צריכים אתם לדעת כי בני מאזפּבקה המה מטבעם אנשי לצון, אוהבי מהתלות, חץ שחוט לשונם, לעגם תער מלוטש וביקורתם נוקבת ויורדת עד התהום, וכמעט כל בני מאזפּבקה מבקרים המה, לא בעטם, ‘כהמבקרים שלנו’ כי אם בלשונם. כך דרכם של החכמים האלה מעולם, לבקר את תהלוכות כל איש ואיש, לחשוב מספר צעדיו, ולמצוא בו מומים ומגרעות; כנער כזקן, כנקלה כנכבד – כולם יעברו תחת שבט ביקורתם, ולא ניכר שוע לפני דל. כי אם גם יבוא אדון העיר, הוא הדוכס פררשששסקי, ועברה גם עליו כוס הביקורת, ואם יראה פני מאזפּבקה האדון המארשאל, שעדיין לא זכה אף יהודי אחד לקחת עמו דבר או חצי דבר, וישתה גם האדון המארשאל את קובעת כוס התרעלה – כך דרכם של החכמים האלה מאז מעולם; וגם אלה מהם, אשר למראה עין בהמה המה למו, כסילי אדם, בעת יחמדו לצון, הם חכמים מחוכּמים ולעדם המר מלא מזימה ועורמת ערומים, עקיצתם עקיצת עקרב ואוי לאיש אשר יהי למפגע למו!
הנה כי כן נפקדה גם על הפילוסוף פקודת כל ‘פנים חדשות’ במאזפּבקה ומשוט לשון לא נחבא גם הוא. ויהי בדברו כפעם בפעם לפני קהל שומעיו ב’קלויז' בחידושי החכמה והדעת, ובהיות דרכו לחזק את דבריו במופת חותך, לקח לו פעם אחת כוס מים וישפוך את המים אל תוך קערה קטנה ויהפוך את הכוס על פיה, אחרי כן לקח גיליון קטן, ויבער בו אש, ויניחהו בתוך הכוס ההפוכה, וכמו רגע באו המים אשר בקערה מסביב אל תוך הכוס פנימה, והקערה יבשה.
– טוב הדבר – אמרו האחים בני הרב – טוב מאוד; אבל מה סיבת הדבר הזה? הן ‘יודע נגן’ אתה ואין דבר נעלם ממך, הגידה-נא לנו אפוא גם סיבת החזון הזה אשר הראיתנו.
– חפצכם לדעת פשר החזון וסיבתו? ענה הפילוסוף – הבה אבאר לכם. הנה בעת אשר יחם האוויר…
– הס! קראו המסובין – שמעו שמוע! האוויר… ומה הוא זה אוויר? ילמדנו רבינו: האוויר מה הוא?
– האוויר? האם אין אתכם יודע? האוויר שאנחנו שואפים וחיים בו הוא גוף, הוא נמצא כמו, למשל, מים, עץ, אבן, אדם, כמוני, כמוכם, אדוני…
האוויר הוא גוף ועצם! קראו בני הרב וימלאו שחוק פיהם. משוגע הוא האיש הזה.
– אני והאוויר, האוויר ואנוכי – חד הוא! התלוצץ איציק בצחוק מהתלות. הפעם אדע מי אנוכי.
[ד]
ולמן היום ההוא היה הפילוסוף לשיחה והשם ‘אוויר’ למלה בפי חכמי מאזפּבקה. אם אחד האנשים נאחז בסבך בדברו ולא מצא די מלים לבאר את חפצו לפני שומעיו, אז די היה לאדם מן הצד להעלות על שפתיו את השם הזה, והנה קול צחוק אדיר מפי כל הניצבים, ותופע על פניהם נהרה כטוב לבם.
האם לא תדעו מדוע? הלא האוויר…
– אכן נודע הדבר! השתעו הליצנים חד את אחד – עתה אין נסתר ממנו, מדוע עלה מחיר נרות של חנוכה – האויר!…
– ומדוע כה רעמו פני חותנתי היום בבוקר? הלא האוויר…
– ומדוע רבצה המארה בחנות חותני אתמול בשוק ו’היריד' היה לו לירידה?
– ומדוע?
– האוויר… האוויר…
הנה כי כן היה גיבורנו, חתן אבא מאיר, למשל ולשנינה במאזפּבקה, לשחוק ולקלסה כל היום. והרבני הנגיד מוהר"ר אבא מאיר, אשר ברוב כופר רכש לו חתן כזה וירבה במחיר תורתו וחכמתו, בשמעו מאחריו את הליצנות והמהתלות האלה אשר ירדו חדרי בטנו ופלחו כליותיו, נפלה נפלה עטרת ראשו, נבל צבי תפארתו, ולאיש לא הגיד, וגם אשת בריתו מרת דוֹבּריש שתחי' לא ידעה עד מה. אך לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים; וזרח השמש ובא השמש, והאשה דוֹבּריש סיפרה באוזני בעלה בסוד מעשה ב’גרגרי החול', אשר שמעה אוזנה מפי בתה אשת הפילוסוף, ובדברה שפכה קיתון של רותחין על פני בעלה, כלימות ורוק, קללות נמרצות – ‘כל התוכחה’, ואבא מאיר כגבר אילם לא יפתח פיו עומד ומחריש ומשתאה – וידום, כי נטל עליו.
ולמן העת ההיא הגה לב אבא מאיר אימה, מדי ראותו את חתנו ויתבונן אליו בחרדה מסותרה, כי ירא היה אבא מאיר את אשתו דוֹבּריש, ואת לשונה – לשון אש, מרורת פתנים, נחש עקלתון… ומעשה ‘בגרגרי החול’ אם אומנם כי היה מקרה קל הערך, הבל נדף, אבל באשמת לשונותיהן של שתי הנשים הכבודות האלו דוֹבּריש ושיינדלה, המיט רעה רבה, יגון ואנחה על ראש רבים מנושאי סיפורנו זה, ובתוכם יחד גם כבוד ‘הפילוסוף’ שלנו.
ומעשה שהיה כך היה.
[ה]
ויהי בבוקר, בוקר לא עבות (כנהוג), ויקם הפילוסוף שלנו, ויקח לו אמת המידה (ארשין בלע"ז) ותיק התפילין של ראש, ויתכונן ללכת בכלי-זינו אלה אל חוף הנהר, נהר מאזפּבקה, הנהר הגדול רפשון.
– אנה פניך מועדות? – שאלתהו שיינדלה בעודנה שוכבת וסרוחה על מיטתה – אַן תאמר ללכת עם ה’בתים' וקנה-המידה שבידך?
– לשפת היאור.
– היאור? ומה יהיו מעשיך שמה?
– אנוכי… אנוכי אנסה שם ניסיון אחד גדול ומאוד נכבד… אם אמרתי, שיינדלה, אבאר לך שורש דבר הניסיון הזה, לא ידעתי אם תביני לרעי, נשגב הדבר מבינתך, שיינדלה.
– האומנם? אמרה שיינדלה בקול תלונה בקומה ותצנח מעל מיטתה – נפלאת היא בעיני, מדוע לא אבין לשכל מליך? הלא חנני ד' בלב מבין ככל האדם; אך אולי נקלותי בעיניך ולפתיה אין לב תחשבני ועל כן…
– אבל, יונתי תמתי! אל תאמרי כדבר הזה שאין לו שחר…
– נשגבו דבריך ממני? כן כן הדבר; אתה החכם, ואני… למה תבלע את חכמתך חינם לקחת דברים עם רעייתך, אשת חיקך, אשר קטנך עבה ממותניה? לא, אל-נא תגיד לי מאומה, כי בהמה אנוכי, בהמה גסה, עגלה אי-מלומדה, אוי ואבוי!
– אבל, יונתי תמתי!
– ומדוע תקראני ‘יונתי-תמתי’? קרא-נא לי ‘עגלתי-סוסתי’, כי עגלתך סוסתך אני, כי בהמה גסה היא אשת בריתך!
– אבל הקץ לדברי רוח, שיינדלה יפתי? אני לשלום ואת פערת את פיך לבלי חוק…
– אנוכי פערתי את פי לבלי חוק? אוי ואבוי! ומה הגדת לי תמול לעת ערב בטרם נתתי תנומה לעפעפי? כן כן הדבר, לך הצדקה ולי בושת הפנים, כי אתה החכם ואני הבהמה! למי או למי אבוי!
– הרגעי-נא יקירתי; רצוני לבאר לך את הדברים. הנה עינייך רואות את ‘הכלים’ האלה, ואני בעזרתן תמצא ידי להוציא במספר צבא גרגרי החול אשר על חוף הנהר רפשון, התביני?
– מה אתה שח? – קראה שיינדלה בתמהון, בהביטה בפניו – למנות ולספור את החול אשר על שפת היאור?
– כן הדבר. את תיק התפילין הזה, אשר אורכו ורוחבו וגובהו ישאו יחד, אמלא חול; אחרי כן אחלק את החול אשר בתיק לחלקים קטנים ושווים; אחרי כן אמנה את מספר הגרגרים אשר לחלק האחד; אחרי כן אמוֹד באמה את כל אורך שפת הנהר ורוחבה; אחרי כן וכו‘… וכו’… התביני?
ויפתן הפילוסוף כה וכה, ויקח את כליו, וילך לדרכו.
ברגע הראשון הוכתה האשה בשממון לשמע דבריו אלה, ותעמוד כנציב שיש; אך אחרי רגעים אחדים, בעבור תמהון לבה, נפלה מלוא קומתה על מיטתה וקול תרועת שחוק פרץ מפיה, ותשחק בלי הפוגות עד כי שמעה אמה, ותבוא דוֹבּריש החדרה ותתבונן אל בתה מבלי דעת פשר דבר.
– מה לך, בתי, כי צחקת?
– הוא הלך… חא-חא-חא! – הלך לספור… ולמנות… ולחשוב… את מספר… גרגרי החול… אשר על שפת היאור!… נפשי תצא בדבּרי, אמי, חא-חא-חא!… חא-חא-חא! האַח! האַח!
– אבל שובי למנוחתך, בהמה! דברי דבר על אופניו; תני פוגת לך והגידי, מה זאת?
אומנם שיינדלה לא חדלה לשחוק עד אין כוח בה לשחוק, ובאחרונה ראתה האֵם, כי בלי רוגז וגערה לא יצלח בידה לדעת דבר ברור, ואך אז נדמה קול השחוק ויהפך לבכי תמרורים ואנקת לב, לנאצה ולקללה, למהומה ולמבוסה ולשאון כביר, ותהי קללת ה' בבית אבא מאיר.
– בול עץ זקן וכסיל! גבר לא יצלח! אוויל וחסר דעת! התדע כסיל-זקן מה הסגולה שקנתה ימינך? התדע מי הוא חתנך התכשיט? אוי נא לי אֵם אומללה! משוגע ומטורף הוא, כה אזכה לראותך, אבא מאיר, במהרה בימינו! תטרוף דעתך עליך כמוהו ורוח רעה תבעתך!
בדברי חן וחסד כמו אלה קיבלה דוֹבּריש אשת החיל את פני בעלה אבא מאיר בבואו הביתה, ותספר לו את ‘כל המעשה’ מהחל ועד כלה, ותרקח את סיפורה בנאצות וקללות רבות ממולחות במלח וגפרית, כיד לשונה הטובה עליה.
הזקן שמע דבריה בשיממון, ידיו רפו וכמעט אבדו עשתונותיו. מה לעשות הפעם? אך זה שבט מוסר מיד אל זועם! שוד משדי! – – –
חיש מהר נודע הדבר, המעשה בגרגרי החול, בכל העיר, ויתגלגל מפה לפה ותהום העיר, ותרב במאזפּבקה שמחה ולצון, כאילו היה לבם טוב מאוד, ולא רעבו ללחם ולא חסרו כל דבר… ולא חדלו חכמי מאזפּבקה אוהבי מהתלות לירות זיקי מהתלות על ראש הרבני הנגיד מוהר"ר אבא מאיר ובני ביתו, עד כי נאלץ הפילוסוף לתת ספר כריתות ליונתו תמתו ולצאת ממאזפּבקה בלי שוב אליה עוד! –
היזכרו עוד בני מאזפּבקה את הפילוסוף שלהם לא אדע, אבל אנוכי זכור אזכרנו עוד.
-
הסיפור הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס' 122, 123, מן הימים 18, 19 ביוני 1889. הוא לא נכלל במהדורות של כתבי שלום–עליכם בעברית. לא ידועה מקבילה כלשהי ביידיש. ↩
[א]
יפתח בדורו כשמואל בדורו. אם לפנים, בהיות תרומת מכס היי"ש למקנה ביד אחד מנטילי הכסף מאחינו והוא הפקיד פקידים והעמיד גובים ומוכסנים בכל מקום אשר דברו מגיע – אם בימים ההם נחשב ה’מוכסן' (אַקציזניק בלע"ז) כיוצר אור ההשכלה ובורא חיים חדשים במקום בואו, על אחת כמה וכמה, שהסוכן (קומיסיונר) פועל גבורות ועושה חדשות בימים האלה ובזמן הזה בין אחינו יושבי חושך וצלמוות, באחת הערים הנידחות בארצנו הרחבה והגדולה לאלוהים. אם לא נאמנו דברי מאוד בכל ערי מצער אשר אחינו נחתים שם, הלא תאמינו לי את אשר ראו עיני ולא זר בעירי במאזפּבקה, הידועה לכם מסיפורי הקודם לזה; ואני לא ללמד על הכלל כולו יצאתי, אלא על הפרט מה שקרה לנו במאזפּבקה. בעיר תהילה זו הגדיל אחד הסוכנים עלילה ויביא לרגליו חדשות רבות, בהן גם רעות גם טובות, וראוים הם אחדים מעלילות מצעדי גבר זה להיכתב זיכרון בספר.
הסוכן הראשון אשר נקרה אלינו למאזפּבקה נודע בפי בני העיר בשם התואר ‘האשכנזי’ (‘דער דייטש’), והאשכנזי הזה בא במלאכות בית-מסחר תבואה גדול באשכנז של האחים השותפים… לא אזכור היטב אם ‘שמעון ולוי’ או ‘לוי ושמעון’, וכמעט בא לעירנו הפיח רוח חיים ותנועה נמרצה בסחר התבואה בעיר וישגיא וישגב את הענף הזה עד למעלה, ולרבים מבני מאזפּבקה היה ‘האשכנזי’ למקור ישע ותהי להם הרווחה לרגליו, כי על-ידו מצאו עבודה ומחיה, פרנסה ושכר טוב, וכולם אהבוהו ויכבדוהו וירוממוהו תחת לשונם. אולם אהבתנו אל האשכנזי הזה עלתה עד מרום קצה בראותנו אותו פתע פתאום ובלי משים – בבית-הכנסת!
אכן נודע הדבר: אחינו הוא, איש יהודי מבני אברהם יצחק ויעקב, כמוני וכמוכם! ועד העת ההיא לא ידענו את האיש ואת שיחו, כי אשכנזית היה מדבר אלינו ולא יהודית, אשכנזית ולא זשארגוֹן, ב’פתח' ולא ב’קמץ‘, ולכן היינו נזקקין גם אנחנו להשתמש בשפתנו ב’פתח’ בכל מקום שציווה מניח הלשון לדבר ב’קמץ', והיינו כולנו מדברים אשכנזית עם האשכנזי שלנו, עד שנגלה לנו הרז ביום הגדול והנורא, יום הכיפורים, ויהי אך נכנס האשכנזי לבית-הכנסת ויצא הסוד.
– אכן יש אלוהים בארץ! החלו ליצני מאזפּבקה להתלוצץ בו – כמעט נכספה נפשו למצוא מחילה וסליחה וכפרה על עוונותיו, ואגב אורחא גם ‘להזכיר נשמות’, והנה זה בא אלינו לבית-הכנסת!
– אבל אין חקר לנשמת היהודי! – ענו ואמרו אחרים – אף כי זקנו גדועה ופיאותיו כרותות, אף אם אשכנזי הוא במדברו בלבושיו ובכל הליכותיו, אולם השורש יישאר לעד. הזיק היהודי לא יכבה, והאמת ניתנה להאמר: אדם טוב הוא, אף כי יהודי רע…
– רחוק רחוק הוא מאוד מן היהדות!
– בקהל חסידים לא יחד כבודו.
– מאוד אפונה, אם יושב הוא על התורה ועל העבודה, ימים ולילה.
– ואשר אני אחזה לי, לא יקום אשמורות בלילה לסדר ‘תיקון חצות’, לקונן על החורבן וגלות השכינה, וגם ‘שמורה’ בפסח לא יאכל.
– ובכל זאת איש טוב הוא, אף כי יהודי רע…
כה השתעו יחד הליצים במאזפּבקה בהתבוננם בעליצות גיל אל ‘האשכנזי היהודי’ או ‘היהודי האשכנזי’ ויחלו לבקש קירבתו ביתר שאת ויתר עוז.
הסוכן מצדו נתן אותותיו אותות, כי יבקש גם הוא קרבתנו, ואחרי מקרה בואו לבית-הכנסת ביום הכיפורים החל להתקרב אלינו, כי שכר לו ארוחת תמיד על שולחן היהודי ר' שבתי בעל האכסניה, תחת אשר עד כה התגאל במאכלי טריפה ויאכל מפתבגם, ומהרה אחרי כן עוד יתרה עשה, כי גם את משכנו העתיק לבית ר' שבתי בעל האכסניה. ואם מצד אחד שבע הסוכן עמל ויגון בדירתו החדשה מהפשפשים הארורים, אשר לפעמים תעבור עליהם במאזפּבקה רוח רעה ויתמרמרו עד מאוד כזאבים משחרים לטרף, הנה מעבר השני נעמו החיים להאשכנזי בבית ר' שבתי וימיו עברו כנחל עדנים, כי ר' שבתי זה חונן בארבע בנות בתולות יפות מאד (עתה, הה, עובדות הן לבעלים וכבר ילדו בנים אין מספר, ויושבות הן מן הבוקר עד הערב בחנות, והוד יופיין כבר נהפך למשחית!). מאוד יוכל היות, כי לב האשכנזי הלך אחרי בנות חן אלה ויתאו יופיין עוד בטרם העתיק את משכנו לבית ר' שבתי, ועוד גם זה יוכל היות (לא אשבע לכם כי קלעתי אל מטרת האמת ולא החטאתי), כי זאת היא הנסיבה, אשר לרגלה עזב האשכנזי חדר יפה ונקי ורחב-ידיים בבית-המלון הראשון במאזפּבקה, וילך לנוע על חדר צר כלול של תרנגולים מלא צחנה ומדמנה בבית ר' שבתי בעל האכסניה; והחדר הזה היה מרבץ לבצאות ‘פרוססים’ 2, פשפשים ויתושים ושפעת עכברים וכל השרץ השורץ למינהו, אשר יצאו בלילה מחוריהן וישיתו על האשכנזי מכל עבריו, ויתגרו בו מלחמה, ויטיילו ארוכות וקצרות על בשרו הרך הצח והלבן. הנני שונה את דברי: לא אשבע לכם, כי נכון הדבר אשר אמרתי, ואולי הוא אך השערה בעלמא, דמיון כוזב; אבל זאת אדע נאמנה, שבנות ר' שבתי נשאו חן וחסד בעיני האשכנזי מאוד-מאוד, הרבה יותר מר' שבתי עצמו, שהאמין בתומתו, כי נקשרה נפש הסוכן בו, בר' שבתי, על חריצותו וחכמתו הרבה בהלכות מסחר ובטיב משא-ומתן – בעוד אשר שחוק קל אחד של הבת הצעירה מלכה יקר היה בעיני הסוכן משבעים ושבעה סוחרים חרוצים כר' שבתי גם יחד, כי מלכה לקחה את לבו שבי בפניה היפים והמלאים קסם חן, בעיניה השחורות הנוצצות כאבני ברקת, ברוחה העלז תמיד ובמדברה הנאווה… אך מה ארבה שיחה? לא מלכה לבדה, כי כל בנות ר' שבתי כולן יחד ישרו בעיני האדון הזה, כולן צדו את לבו; ובפה מלא נוכל להעיד, כי הסוכן נפל ברשת האהבה לכל ארבע בנות ר' שבתי בעל האכסניה, ארבע אהבות בלב אחד.
אבל האם רק ר' שבתי בעל האכסניה חונן 3 בבנות יפות? האם רייזלה בת ר' שלום שמחה היתה רעת המראה? או בת ר' אפרים דוד האדמוני, האם לא היה לה המשפט להחשב ליפהפיה? ויתר בנות החן – המעט היה מספרן בימים ההם במאזפּבקה? ולכולן הגה לב האשכנזי אהבה גלויה; אולם ההוּשבה אהבה גם אל חיקו? שאלה היא אשר כבד למצוא לה פתרונים. ואם לעדות פיו נאמין, הנה הצליח מאוד דרכו ויעש חיל בין בנות היופי במאזפּבקה. הלא כה דבריו עם הספר אשר כתב פעם אחת אל אחד ממרעיו באשכנז:
'אל הלשכה הראשית של האחים “שמעון ולוי”.
להאדון פלוני אלמוני.
אדוני גבר עמיתי!
כמילואים לדברי הספר שלי מיום 1/31 חודש זה, אשר בו נתכבדתי להודיע לבית-המסחר, כי תקווה טובה נשקפה במקום הזה לרב תבואות, השיבלים מלאות וטובות, הגשמים יורדים בעתם, שער התבואות יעמוד על עמדו בלי נוע, ופה כר נרחב לעסקים טובים וכו' – כמילואים לכל אלה הנני מודיעך בפעם הזאת גם דברים אחדים על אודותי: הנני חי וקיים פה במנוחה שאננה ואראה בטובה; היהודים יושבי העיר הזאת, אף כי החושך עוד יכס עליהם ויעריצו כל ישן נושן, אף כי אווילים המה כבהמות שדי, כפראים במדבר נדמו כולם… בכל זאת להם בנות – מה אומר לך, עמיתי – נופת צופים! תאווה לעיניים, ורודפות הן אהבה כיונה פותה, וכולן כאחת אוהבות אותי עד להשתגע, והנני צף בעיר הזאת כעוגת מרחשת בחמאה… עצתי אמונה גם לך, רעי היקר, אם חפץ חיים אתה, בוא-נא לעת מצוא לארץ חמדה זו, סורה-סורה לקרן בן שמן ותמצא מעדנים לנפשך… הוי, מדוע מהרתי?… אך לא אתאונן: הנני פה חופשי לנפשי, אין ריחיים ואין רכב על צווארי, גם לך, רעי היקר, אם חפץ חיים אתה, בו-נא לעת מצוא לארץ חמדה זו, וכנחל עדנים יעברו לי ימי בעיר הזאת! – – – והאבות והבנים גם הם ילכו אחרי כבהמה בבקעה, וכל מוצא שפתי קודש הוא להם, קודש קדשים!… וכו''.
[ב]
לא אחרוץ משפט; יוכל היות, כי נמצאה שפת יתר בדברי איגרת הזאת, והאשכנזי אפשר הפריז על המידה בהתהללו לפני רעהו; אולם אין ספק, כי קורטוב של אמת נמצא פה. היהודים במאזפּבקרה, כיתר אחינו בכל ארצות תבל, נוחחים המה מטבעם להתרגש ולהתפעל, ולבם כחומר חותם לקבל כל פיתוח וכל צורה חדשה. ה’אשכנזי הטוב' נטע בלי משים שׂורק ההשכלה במאזפּבקה; הלא לב כולנו רחש לו אהבה וכבוד ויקר, והדבר הזה היה די כי נשא נפשנו להפיק רצון מלפניו, למלא משאלות לבו ולחקות את מעשיו וללכת בדרכיו. האשכנזי, בהתחברו אתנו, שחק לעג לנו, על מלבושינו ועל הליכותינו ועל אופן חינוכנו בכלל, ובזה דחף את הורינו, אבות ילדינו, מדחפה אחת קדימה להתבונן אל מצבם ולהבין את חסרון החינוך שלנו, ובסדר לבם נתנו צדק להאשכנזי אף כי במו פיהם לא חדלו כמלפנים להתלוצץ על מעלות רוחו וללעוג ל’נוסח אשכנז' זה.
– אם בקולו נשמע – חרצו המבקרים אוהבי לצון ורודפי מהתלות – אם אך בקולו נשמע, עלינו לתת ספר כריתות לדתנו ואמונתנו.
– האשכנזי הוא נאה דורש, הוא יחפוץ כי נהפוך את בנינו גם כן לאשכנזים.
– ויֶצא מהם דור צדיקים ותמימים אשר בהם ישראל יתפאר!
– למדנים, מופלגים, תנאים, יראים ושלמים.
וגומר. – ובכל זאת קמו בתוכנו לרגלי הסוכן הזה מורים חדשים, ולרגלי המורים האלה צמחו בתוכנו ספרים חדשים, ולרגלי הספרים האלה גדלו בקרבנו… אבל הנני נבהל מאוד ועטי ימהר קדימה, ואני אין חפצי לתאר את עירי מאזפּבקה בתמונתה עתה, כי בתמונתה לפנים, בימי נעורי, כחמש-עשרה או עשרים שנה לאחור.
ובכן מה נאמנו דברי הפתגם: ‘אין רע בלא טוב’. מאת האשכנזי הזה היתה נסיבה, כי רומם מעט מצבם של בני מאזפּבקה, ועל-ידו התעוררו מתרדמתם העזה ויחלו לפקוח עין ולראות כי ערומים הנה; ואולם גם לרעות רבות היו ממנו תוצאות. המצב המוסרי של המאזפּבים ירד מעט באשמת האהבה אשר הגה לרב הסוכן תמיד, ובאשמת בנותיו של ר' שבתי בעל האכסניה ויתר הבתולות היפות וקלות-הדעת אשר במאזפּבקה. הה! ‘יסורים של אהבה’ אלה הרבו בנו כושל, כי ממנו ראו וכן עשו בחורינו ובתולותינו וילכו אחרי אלוהים אחרים ששמו ‘אַמוֹר’ 4 ויהבּלו ויאהבו – ולא אחת מבנות ציון היקרות אבדה תומת נפשה, כלי חמדתה; הוּעם טוהר בנות מאזפּבקה, ישנא הכתם הטוב, אשר בו ישראל יתפאר מדור דור! ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים, לולא קרה המקרה, אשר מהותו ידעו הקוראים בפרקים הבאים בסיפורנו זה.
[ג]
מי היה האשכנזי הזה ומאין מוצאו?
השאלה הנכבדה הזאת לא נגעה אל לב יושבי מאזפּבקה תאבי חדשות, אשר מאז מעולם הורגלו להעמיק חקר ולבוא עד תכלית כל דבר; בפעם הזאת התגברו על יצרם, בלי ספק, יען כי נשאו פני הסוכן אשר כסה מאזפּבקה הודו ויאמינו בו מאוד. אולם דבר אחד נפלא מהם, שדד מנוחתם ולא הניח להם לישון: האשכנזי הוא איש בא בימים ועודנו בגפו! ממילא מובן, כי ליצני הדור, חכמי מאזפּבקה, המבקרים לכל דבר, לא יכלו להבליג על רוחם בדבר הזה וימטירו מטר מהתלות על ראש האשכנזי האומלל בשבתם יחד בבית-הכנסת, או בהתלהבם בסוד מרעים בשוק ומקלותיהם בידיהם.
– האשכנזי אומנם ‘בחור’ רך לימים עודנו; עדיין לא הגיע לפרקו.
– בחור כהלכה, גדודיו יאמרו לו, כי לו נאה כי לו יאה.
– לולא הגיע הכורת על פאת זקנו…
– הניחו לו, עודנו עלם צעיר, ילד שלא טעם טעם חטא.
– עולל ויונק שדיים!
– ביישן גדול מאין כמוהו!
וכו' וכו' עד גמירא.
אך לא כאלה היה חלק אנשי החיל העוסקים במלאכת הזיווג; לב השדכנים לא הלך אחרי שחוק ולצון; האנשים האלה באמת ובתמים ובשום לב החלו לדאוג לאחריתו ונכבדות דיברו בו מארבע כנפות הארץ, ויריצו מכתבים על אודותיו לשדכנים אחרים, וירוממוהו עד לב השמים ויתנו תוקף תהילות תפארתו במליצות יפות ונמרצות. הנה לפניכם המכתב אשר כתב השדכן במאזפּבקה ר' קלמן אל השדכן בגוֹנטוֹיארסק ר' זלמן.
‘שלום וברכה מאלוהי המערכה. ישפות לכבוד ידידי כנפשי הרבני הנגיד המופלג המפורסם וכו’ וכו' כקש“ת מוהר”ר ר' זלמן נ"י ויזרח כשמש ממזרח אמן סלע!
ראשית באתי להודיעכם, שאני וזוגתי וכו' בקו הבריאה וכו‘… והשנית מהנוגע להעניין שאתם כותבים לי שאני אכתוב לכם בכול מכול כול מן החתן הנכבד שהצעתי לפני הדרת כבוד הגביר דק"ק עירכם, הקצין ר’ לֶמְל, הנני באתי להודיעכם ולמלא משאלת לבכם ברוב שמחה ודיצה, כי ברור אצלי כשמש בצוהרים, שבאם ישמע הגביר שלכם את הנכבדות האלה יחטוף את עצמו בשידוך הזה בשתי ידיים ויזכה במציאה ממש, כי חתן כזה הוא יקר המציאות ולאו בכל יום איתרחיש כהסוכן האשכנזי שאני מציע לפניכם. ראשית כל הנה האשכנזי הלזה ענף עץ אבות, שלשלת היוחסין ממשפחה רמה ונשגבה מפורסמת בישראל, וחוץ לזה הוא גביר אדיר, והוא בלבדו ובעצמו משגיח על כל תהלוכות עסקי האחים השותפים המפורסמים “שמעון ולוי”, ועושה מסחרים גדולים במחננו בתועפות כסף אשר כאֵפר יפזר בין סוחרי עירנו, והיה לפליאה גדולה אם לא היה לו לכל הפחות הון עשרת אלפים רו“כ, ובוודאי יש לו כהנה וכהנה! ולא אדבר אודות השכר שהוא מקבל מן הפירמה הנ”ל חלף עבודתו שם, כי איך יוכל להיות שהוא יקבל פחות משלושת אלפים רו“כ מדי שנה בשנה? וזאת מהנקל לראות ולהכיר מאופן חייו, איך הוא חי כאחד הפרתמים, הלא במה נחשב בעיניו שקל כסף או אפילו עשרה שקלים? אולם הוא איננו מאבד את ממונו ח”ו, כי מצניע לכת ומתנהג בנחת ובסבר פנים יפות עם כל אדם. גם יפה-תואר ויפה-מראה הוא עד להלל, קומתו כארז בלבנון ישגא, לפני מלכים יתייצב, ועדיין לא מלאו לו עשרים וחמש שנים, ואיך יוכל היות לו יותר מעשרים וחמש והוא בחור כארזים? הלא גם האריסטוקראטן הגדולים בארץ אינם יושבים שרויים בלא אשה למעלה מעשרים וחמש שנים, והדברים עתיקים. עוד הפעם, ידידי ר' זלמן, הנה לא מתמול שלשום ידעתם אותי, ת“ל זה ימים ושנים אנחנו עלי אדמות, ואני איני מן השדכנים ההם, אשר יגיעו כותל בכותל, הר גריזים להר עיבל, בסודם אל תבוא נפשי; ואם פי דובר אליכם תוכלו לסמוך עלי ועל דברי, והגביר שלכם לא ימצא לבתו חתן מובחר כזה ואפילו אם ישקול על ידו מאה אלף רו”כ, ובינינו יהיו הדברים אמורים, הלא בתו של הגביר שלכם ר' למל כבר הגיעה לפרקה, והיתה בת בוגרות עוד לפני עשר שנים או יותר, וגם מיופיה ומטובת מראיה לא שמענו כל כך, ואם נוסיף לזה את יחוסו של הגביר ר' למל, שהכול יודעים שאביו היה עם הארץ גדול וסוחר סוסים וחבר לכל העגלונים, וגם כעת, אחרי שההצלחה האירה פניה לו, הנהו “דבר אחר” מאין כמוהו – סוף דבר הכול נשמע, ואתם הלא תבינו כי השידוך הזה הוא מן השמים; הכלל, ידידי ר' זלמן, השתדלו אצל הגביר שלכם והחישו לגמור העניין בכי טוב, ואם מד' יצא הדבר יהיה בשעה טובה ומוצלחת, כי ימי החג הקדוש ממשמשין ובאים, ואנוכי לא הכינותי עדיין אפילו המַצוֹת, ומתי אעשה גם אני לביתי, והדוחק בעוה“ר גדול. ובנוגע לשם החתן, הנה זה שמו: היינריך פרייפייגל 5. יותר אין לחדש רק חו”ש מאדון השלום כעתרת ידידו עוז דו“ש ושלום כב”ב ומצפה לתשובתו הרמתה
מנאי קלמן ב"ר לוי שדכן
דפה ק"ק מאזפּבקה'.
[ד]
אחרי שלחו את המגילה הזאת ואחרי השיגו עליה תשובה נכונה מר' זלמן יקירו, נכספה נפש ר' קלמן ב"ר לוי לקחת דברים עם האשכנזי ולשאלהו על אודות דבר אחד מאוד נכבד. בעת ההיא והאשכנזי סעד את לבו בארוחת-הצוהרים במסיבת כל בני בית ר' שבתי בעל האכסניה, וכמלך בגדוד ישב הסוכן בין ארבע בנותיו, ומהן התנוססה מלכה היפה, אשר ליבבה את האורח בעיניה השחורות.
– ברוכים היושבים! – קרא ר' זלמן בבואו הביתה, וישב על קצה הספסל בפינת הבית.
– ברוך הבא! – השיבו כל המסובים פה אחד, מלבד האשכנזי שהביט בפני מלכה בעיניים מפיקות אהבה.
– אכלו בשלום! כילה ר' קלמן את הברכה, ואני דבר נחוץ לי אל כבוד האדון הסוכן, דבר סתר לי…
– ידענו את הסודות! פנה אליו ראש בית אב, ר' שבתי בכבודו ובעצמו בגודל לבב.
– ומי יאמר לכם כי לא תדעו? ענהו ר' קלמן וישלח את ידו להוציא מצלחתו את צרור המכתבים אשר לו; אם סודות אין כאן נכבדות יש כאן;
ואני לקרוא את האיגרת באתי הפעם, האיגרת שקיבלתי מאת ידידי ר' זלמן השדכן; האיגרת הזאת תעיד…
– הלא תתן מנוחה לאורחנו! שיסע ר' שבתי את דברי ר' קלמן בשאט-נפש; הנה זה פעמים אין מספר הגיד לך אורחנו, כי אין חפצו להיות לחתן, ולא להיות בעל לאשה, וגם לא לקחת דברים על העניין הזה, ואתה באחת!
– נפלאתי לשמוע דברים כאלה מפיך, ר' שבתי! השיב ר' קלמן במנוחה – נפלאתי מאוד. הן יודעת נפשך, כי במאזפּבקה לא ימצא האדון הזה עזר כנגדו, ולתכלית זאת אנו שדכנים בארץ להמציא לכל אדם דבר לאשורו. הגידה לי, ר' שבתי יקירי, מה עשו בני ישראל ובנות ישראל, לוּ לא היו שדכנים בקרבנו? ענני-נא, ר' שבתי, על השאלה הזאת שאני שואל מעמך.
– אבל אם הסוכן איננו חפץ בשידוכים כלל? ענהו ר' שבתי בשאלה גם הוא.
– לא לך, ר' שבתי, לדבר כזאת: הנה, הודות לאל, גם אתה אב לבנות, אשר לא לנצח תשבנה בביתך, ובהגיען לפרקן הלא תדאוג לתתן לאנשים; או אפשר תאמר למלוח אותן במלח והיו לך למשמרת עד עולם?
– למלוח או לא למלוח – השיבה עקרת הבית גם היא חלקה בקול תלונה – אך אל-נא יכאב ראשך, ר' קלמן, לעתידות בנותי, ברצות ד' נמצא לנו עצה גם בלעדיך!
ארבע הבנות הביטו אשה אל רעותה בלי אומר ודברים, ופני מלכה לבשו אודם חכלילי בפוגשה מבטי עיני הסוכן, אשר על פניו רחף שחוק קל.
הנה כי כן; אף כי האשכנז התנה אהבים עם בתולות מאזפּבקה וכל אשה יפה לקחה את לבו, אולם לראות חיים עם אחת מאלה אשר אהב, אל זה לא נשא נפשו, ומראשית כזאת הודיע אלף פעמים, כי רחוק ממנו החפץ לקחת לו אשה, לא ממאזפּבקה ולא מעיר אחרת, אף גם לא רצה כי יקחו עמו דברים על אודות הדבר הזה. ובכל זאת לא רפו ידי ר' קלמן השדכן וגדודי עוזריו ולא חדלו לדאוג לעתידותיו, והליצים לצון חמדו להם, והמבקרים מחכמי מאזפּבקה לא חדלו גם הם לבקר אחרי מידותיו של האשכנזי, לפשפש במעשיו ולהביאו במשפט.
– הלא כי דרך האשכנזים – החליטו המאזפּבים – כי בטרם תמלאנה שנותיהם חמישים במספר לא יקחו להם אשה בעד כל הון!
– אומנם חכמים האשכנזים האלה, חכמים ונבוני דעת!
– פיקחים וחרוצים הם עד בלי די!
– המה החכמים ואנחנו הכסילים, להם הרווחה ולנו צרעת ממארת, הם חופשים מכל עול ומעמסה, ואנחנו נשא ונסבול חרפות וגידופים, קללות ובזיונות כל היום!…
עוד זמן רב התלוצצו ליצני מאזפּבקה על ה’סוכן האשכנזי‘; עוד פעמים אין ספורות הריץ השדכן ר’ קלמן מכתבים על אודותיו לר' זלמן וליתר בני אומנותו; אבל לכול גבול, וקץ לכל חפץ, וגם לדבר הזה בא הקץ – קץ מלא עצב ושחוק, תימהון ומבוכה גם יחד, קץ נפלא, אשר כרעם בגלגל ביום בהיר בשחקים הלם את ראש יושבי מאזפּבקה ויביא אנדרלמוסיה במוחם, עד כי ברגעים הראשונים השתוללו גם אבירי הליצים ולא מצאו לשונם ללוץ ולדרוש הדבר כמין חומר כדרכם מעולם. ומעשה שהיה כך היה.
[ה]
הקיץ פרש ממשלתו על ארץ רבה. היום פנה וינטו צללי ערב. הפרות והעיזים במאזפּבקה שבו מן ה’עדר' טעוני חלב וירימו בלכתם עמודי אבק עד לב השמים, ומן החדר שבו נערים חשופי שת ויחפים, אצבעותיהם נגואלו בדיו מן הכתיבה אשר כתבו ותחת עיניהם כמראה התכלת מן המכות אשר הוכו ביד מאהבם מלמדם להועיל… מגדות הנהר, נהר ‘רפשון’, עלתה צווחת הצפרדעים המקרקרים במקהלה, הציפורים זימרו משכיל, וכל חי, כל אשר נשמה באפו, התענג על זיו כבוד הטבע. בערב הנעים והנעלה ההוא סרה אל בית מלון ר' שבתי בעל האכסניה עגלה גדולה רתומה לארבעה סוסים ‘נמרים’, הלא היא מרכבת כבוד של ר' לייזר העגלון מיודענו; יריעת-בד בלה ומטולאה פרושה עליה לסוכה מחום וממטר; מתחת הסוכה הזאת החלו לצאת אורחים מכל עם ולשון, זקן ונער, יונק שדיים ואיש שיבה, הרה ויולדת יחדיו. כתום כל המחנה לצאת, החלה לפרכס מן העגלה עוד נפש חיה אחת, עטופה בהרבה מטפחות חמות וגלומי צמר, אף כי חום צח היה בחוץ.
ר' שבתי ורעייתו ובנותיו רצו הנה והלום, ידיהם מלאות עבודה, וישמחו כי שלח להם אלוהים את הברכה הפעם – שפעת אורחים נכבדים, המון אדם רב; בעל הבית הטה כנהר ‘שלום’ אל אורחיו. בעלת הבית הרימה את קולה על המבשלת ותגזור עליה כי בזה הרגע יהי המיחם נכון, לשובב נפשות הבאים בכוס חמים, והבנות עזרו להוריד את הכבודה מעל העגלה. רק הבת מלכה הצעירה ידעה עת לכל חפץ תחת השמש, ובראותה את המהומה והמרוצה איש לעבודתו מקצהו, עמדה לה במנוחה על מעלות הפתח ותרבה שיחה עם האדון האשכנזי מאהבה ותיטיב לבה בשחוק מהתלות שונות, ובשחקה נראו שני חרוזי שיניה הלבנות כספיר, והעמקים הקטנים על לחייה המלאות והיפות כשושני חמד.
– אהבתי כי אראה בשחקך – אמר אליה האשכנזי יהודית-אשכנזית – מאוד אהבתי כי תצחק כי בעת שחקך יהיו פניך כאשר אהבתי בכלל.
– ואיזה פנים תאהב בכלל? שאלה מלכה ותשחק בעורמה.
– בכלל הנני אוהב את פניך – אמר האשכנזי ויגש אליה להעביר אצבעותיו על טוב לחייה; אך מלכה היכתה על כפו בשחוק הוללות ותאמר:
– העידותי בך זה מאה פעמים, אדוני: בעיניך כל תוכל, אך ידך אל תשלח…
ברגע ההוא הופיעה למולם האשה העטופה מטפחות חמות וגלומי צמר, היא הנפש אשר בכבדות ירדה מעגלת ר' לייזר העגלון; רגעים אחדים התבוננה בם בעת השתעשעו בנעימים, ופתאום לפתע התנפלה האשה על האשכנזי כפריץ חיות על טרפו, ותאחז בשתי ידיה בסבך שערותיו ותטביע בפניו את עיניה המפיצות ברקים, ומפיה יז קצף ולפידים יהלכו, גפרית ואש ותרות עשן, צווחות, זעקות וקללות בקול מר צורה! – בנשימה אחת קראה האומללה הזאת את כל פרשת ה’תוכחה' בלשון שמשתמשים בה בשער הדגים ובשוק הירק, ותילל האשה, ותייבב, ותזעק זעקה גדולה ומרה.
– ההנך פה, שְמֶרְל יקירי? קראה האשה במר נפשה – הבט, משומד, וראה, ההכרתני? ממזר, התשמח באשת חיקך? ישמך בן מלאך המוות! כתבת אלי, בן נעוות המרדות, כי בעיר חושך זו, תבוא עליך חושך ואפלה מנודה, חייך עוברים בעצב קודר, קודר תהלוך כל היום! לא חפצת כי אבוא אליך, תבוא אליך מגפה! טוב לך להשתעשע באהבים עם נערות בתולות זרות, תבוא עליהן מפלה, מלראות את ילדיך, אל תוסיף לראותם כל ימי חייך! את הכול ידעתי, את הכול שמעה אוזני בדרך נסיעתי, שדכנים יציעו לפניך שידוכים, ישתדך בך מלאך דוּמה! ידברו בך נכבדות – עם מלאכי שחת תדבר! מתקו לך חייך פה – ימתקו לך רגבי עפר! כבר שאלתי ודרשתי עליך, כלב, ידרשוך כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים! ימיך כחגים ינקפו פה ואותי תפטור בעשרים וחמישה רו"כ לחודש, עשרים וחמש מכות רעות בקודקודך! בגדי חמודות שמת לך כאחד הפרתמים, ועשית שפמך ותכרות את פאת זקנך, יעבור עליך הכורת, על כן עלמות אהבוך, מומר להכעיס! אוי נא לי הבת ר' אפרים, אוי ואבוי! שם בוונדזֶגוֹלֶה אנוכי, אשתך ובניך, ופה תרדוף אחרי כל בתולה, ירדפוך וישיגוך בלהות! ואיה כל הכסף אשר אתה מרוויח לאלפים ולרבבות, הגד-נא לי, תדבק לשונך לחכך! או אולי תחשוב בלבך כי תשלחני בספר כריתות ותפטרני בגט פיטורין? יפטרני אלוהים ממך לבלי אוסיף ראות פניך עד העולם! מוטב כי אשאר אחריך אלמנה ובניך יתומים בזאת השנה, בזה היום, בזה הרגע, פה במקום הזה, רבונו דעלמא כולא…
לקול צעקת האשה נזעקו מהר כל בני החצר וכל תושבי הרחוב; כל בעלי רגליים חשו רצו לראות המחזה בלי כל תשלומין, והשמועה כי לה’אשכנזי הבחור' באה לפתע פתאום אשתו מעיר ונדזגוֹלה, השמועה המבהילה הזאת עפה מפה לפה כחץ מקשת ותקף את מאזפּבקה מקציה.
– השמעת אל האשכנזי באה אשה מרחוק!
– איזה אשכנזי? הלא יהודי הוא!
– ושמרקה שמו!
– מארץ אשכנז, מוונדזגולה.
– סמוך לברלין, מהלך שתי שעות!
– אומנם יפת-תואר היא רעייתו ובעלת פה ולשון!
– האומנם אשה אחת לו ולא יותר?
– ומי אשם בדבר, אם לא ר' קלמן השדכן? אך בשלו התחולל הסער על ראש האשכנזי.
– על ראש ר' שמריל מוונדזגולה!
עוד באותו הלילה, טרם היבקע השחר, כיבד העגלון ר' לייזר את סוסיו במעט מספוא ותבן וירתמם לדרכם והסוכן יצא את רעייתו יונתו תמתו ממאזפּבקה לבלי שוב אליה עוד; ובצאתו מעירנו פנה זיוה פנה הדרה, ואך זכרונו נשאר בפי חכמיה, שדכניה וליצניה עוד ימים רבים; והרושם אשר השאיר בנו היה רושם חזק מאוד, כי בחורינו ובתולותינו זנו אחרי אלוהים אחרים… אך סוף-סוף הוא היה הראשון אשר הניח אבן פינה להשכלתנו, ומי אשר לא ראה מאזפּבקה, כאשר היא כעת, בימים האלה בזמן הזה, לא ראה עיר אירופית לכלפרטיה ודקדוקיה מימיו.
יפתח בדורו כשמואל בדורו…
-
הסיפר הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 134, 137, מן הימים 2, 5 ביולי, 1889. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית, לא ידועה מקבילה של הסיפור ביידיש. תרגום של הסיפור הופיע ב’פאַרגעסענע בלעטלעך‘, עמ’ 42–61, ללא ציוּן שמו של המתרגם. ↩
-
‘פרוססים’– מקקים. ↩
-
במקור ‘גונן’. ↩
-
‘אַמוֹר’(במקור ‘אמוּר’) – אל האהבה במיתולוגיה הרומית. ↩
-
‘פרייפייגל’– שם–משפחה משמעותי ופירושו – ציפור–דרור. ↩
א
המאזפּבים הם בעלי צדקה ופזרנים גדולים מאין כמוהם. המאזפּבי זורע צדקות על ימין ועל שמאל, יפזר כסף כאפר ושקלים כנמלים בעיניו, פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון, גם את העני ואת הגר עמו.
– ריבונו של עולם – על זאת יתפלל כל אחד – ריבונו של עולם, אב הרחמים! הן לך הכסף ולך הזהב, ומה ממך יהלוך אם אעשה עושר ואהיה ל’גביר' בין אחי העניים והאביונים? האינני כדאי והגון לכך? אלי, אלי! הראני־נא את חסדך, הראני־נא נפלאות מעשיך וזכּני בגורל הגדול הפעם, וייטב גם לך בגללי, כי אעבדך ביראה והטוב בעיניך אעשה ולנדבות לבבי אין קץ: לבית־הכנסת הני נודר כך וכך, לבית־הרחצה, להבדיל, כהנה וכהנה, ל’תלמוד תורה' מנה יפה, ל’ביקור חולים' מנה אחת אפיים, וצדקה לעניים ולחברות ‘סומך נופלים’, ‘רופא חולים’ ו’מתיר אסורים' וכו' וכו' וכו'.
כללו של דבר – המאזפּבים הם בעלי צדקה ופזרנים גדולים מאין כמוהם; ואם תראו או תשמעו כי עניי מאזפּבקה ואביוניה ירעבו ללחם, ונערי ה’תלמוד תורה' ערומים יהלכו וחשופי שת, ובית־הכנסת נורא הוא על כל סביביו וקירותיו נטו לנפול, ובית־המרחץ… – אך פה אשאירה־נא מקום גם להקורספונדנט2 ממאזפּבקה להתגדר בו; יהי לו אשר לו, ולמה אגזול את כבשת הרש? – את כל זאת אם תראו או תשמעו, אל־נא תתפלאו, כי עוד לא זכה אף אחד מהם בגורל הגדול, ובכל זאת בעלי צדקה הם ופזרנים גדולים מאין כמוהם, וגם בעלי בטחון ואמונה המה שאין על עפר משלם; כולם כאיש אחד יאמינו, כי יבוא ‘יומם הטוב’ וההצלחה תאיר להם פניה והאושר יעמוד לימינם, ואף־על־פי שיתמהמה, בכל זאת יחכו לו, ל’יום הטוב‘, בכל יום שיבוא. שוטטו־נא במלוא כל רחבי תבל וראו ובקשו בכל ארבע כנפות הארץ, אם תמצאו עיר, אשר יושביה ישאפו להון ועושר כיושבי מאזפּבקה. העושר הוא כל מעיינם, את שמו ישאו על לשונם כל הימים והוא ידובב שפתותיהם גם בתנומות עלי משכב, ואין גם אחד מהם, אשר אין עושר שמור לו, אך לא מסחרם ואתננם או מעמל כפיהם לאט־לאט, כי אם לפתע פתאום, מבלי משים ובאפס יד – ‘מן השמים ישליכו למו’! לערב ילין דל חלכה ולבוקר – עושר, רינה וצהלה! אלפים, עשרת אלפים, מאה אלפים… היד ה’ תקצר? מאין באה להם תאווה עזה כזאת? במאזפּבקה לא יצמחו עדירי כסף ככמהין ופטריות, אַל טל ואַל מטר עליהם, כעשב הארץ לא יציצו; ונהפוך הוא אצלנו: העניות מתהלכת בעיר קוממיות, אביוני אדם ירבו מיום ליום, כל שערי הפרנסות ננעלו וכל מקורי המחיה נסתמו, ויאנחו בני ישראל מן המיצר ויתהלכו כצללים מבלי דעת את המעשה אשר יעשון למצוא טרף לביתם… אולם אחי המאזפּבים בעלי בטחון ואמונה הם שאין דוגמתם בעולם, יושבי גיא־צלמוות הלזו עודם יושבים ומצפים לנסים ונפלאות, עודם יושבים ומחכים ליונים צלויות, אשר תעופינה ישר אל פיהם מבלי יעבטון אורחותן. באמונה ובטחון יחיה פה היהודי מראשית השנה ועד אחרית שנה. ומי הוא הנותן להם בטחון גדול כזה אם לא בֶּרקה הקולקטוֹר3, המוכר שטרי גורלות, ה’זֵכּסים' וה’ברוינשווייגים'4? למאות ולאלפים יחלק הקולקטור הזה את שטרותיו בין יהודי מאזפּבקה, ואין בית אשר אין שם שטר כזה, וכולם, כאיש אחד, יחכו ליום הפור הוא הגורל; ואף אם עדיין לא זכה שם אף אחד בגורל, בכל זאת יקוו כי יבוא יום, ואף־על־פי שיתמהמה עם כל זה יחכו לו.
‘איש חסיד היה בלי מזון ומחיה’… התזכרו עוד קורות האיש החסיד ההוא ‘בלי מזון ומחיה’ ומה הגיע אליו? הבה אספר לכם מעשה שהיה לא ביש חסיד אחד, אך בעיר המלאה לה אנשים חסידים ‘בלי מזון ומחיה’; לא באליהו הנביא, אך באשה עבריה, אשה כשרה וצנועה, אשה חכמה…; לא בשמונה מאות אלף זהובים, ככתוב בזמירות למוצאי שבת, אך במאתים מיליון רובל כסף! 200,000,000! באוצר בלום, בעפרות זהב אין קץ!
ב
הדבר קרה ויאֵת בסוף המאה הי“ט למניין שאנו מונים פה באירופה ובשאר הארצות הנאורות, בשנת ה’תרמ”ט ליצירה, בשנה הזאת, ביום עשתי עשר לירח זיו, בכך וכך לספירת העומר, והקול עבר במחנה העברים במאזפּבקה – ותהום העיר.
את שמע האשה בעלת האוצר אומנם שמעו זה כבר, עוד לפני חג הפסח, הכול ידעו כי שם בערים הקרובות או הרחוקות מזה סובבת הולכת האשה הזאת ובכל מקום בואה – אושר ועושר בכנפיה לעניי אדם; כל הרוצה בא וקונה חלקו באוצרה. מה מאושרים המה בני הערים ההן! יש קונה עולמו בשעה אחת! הנה אושרכם מונח לפניכם, משכו וקחו, שלח את ידך ואחוז בו וקח כטוב בעיניך, מלא את אמתחותיך, שקיך וארונותיך – 200,000,000. אטו מילתא זוטרתא היא? מאתים מיליון כיכר כסף – אהה, אלוהי הכסף והזהב!… איה מקומו ואיככה הגיע ה’אוצר' ליד האשה – לא ידע כל איש. אולם עתה בבוא בעלת האוצר למאזפּבקה להתמהמה בה אך ימים מספר, יען כי עוד מעט, בעוד שניים־שלושה שבועות תוציא לאור תעלומה ותפתח שפוני טמוני האוצר – עתה נודע הכול, אין דבר נעלם מאתנו עוד!
שם בכפר חרוּקוֹבקה אשר סמוך למאזפּבקה מנוחתו כבוד, יום ערב שבועות דהאי שתא הוא יום הכסא להוציא מחיק האדמה את המטמון, אור הגנוז, ומקומו בגיא בין שני הרים, שם במקום, אשר עליו נהרג האדון פלוני אלמוני, אשר ניסה לחפור ולהוציא את המטמון בטרם הגיע זמנו להיגלות. את האוצר הזה טמן בעמקי האדמה לפני שנים רבות מאוד השר המצביא לצבא הקוזאקים הנודע בשמו מאזֶפּה, בו יימצא במזומנים סך 200,000,000 שקל כסף, מלבד המון כלי כסף וזהב, פנינים ואבני חפץ למכביר אשר אוּספוּ בהמון כדים וסירי נחושת וברזל. עומק האוצר שבע אמות ודלת נחושה עליו מלמעלה וסגורה חותם צר במנעול של זהב, אשר יפתח במפתח פז, והמפתח נמצא עתה ביד האשה העבריה הזאת. אך איזה הדרך בא המפתח אל ידה? הללו אומרים: מאזפּה איבד את המפתח וימצאהו איש יהודי ושמו ‘משה הארוך’ ויורישהו לבניו אחריו, ויכתוב למו גם שטר צוואה; הבנים הורישוהו לבניהם אחריהם, וכה נתגלגל המפתח מיורש ליורש כמה דורות, עד כי בא ליד האשה הזאת החיה אתנו כיום. בשטר הצוואה אשר כתב ‘משה הארוך’ לפני מותו נאמר באר היטב כי למועד מועדים וחצי מועד, ביום ערב שבועות לשנת התרמ"ט ליצירה, כעלות השחר, ייגלה ויימצא האוצר, וכל הנוגע באוצר בטרם בוא היום ההוא מוֹת יוּמת, וכאשר עין בעין ראינו את אחרית האדון אשר גם לו נגלה רז זה ויתחכם לדחוק את הקץ ולהעביר אליו את נחלת היורשים העברים; הלא מידו היתה לו זאת ואחריתו עדי אובד.
והללו אמרו: לא כי! לא מאזפּה טמן את האוצר כי אם גוֹנטה ימ"ש, ולא פה בסביבות מאזפּבקה, כי אם בעיר אוּמאן. ומעשה שהיה כך היה: איש יהודי היה באוּמאן ור' אנשל אומאניֶר שמו, והיה האיש ההוא תם וישר, חסיד וירא אלוהים. ותהי מלאכתו לשאת סחורה אל חצרי האדונים הפולנים, ולו עגלה רתומה לסוסה אחת דלת־הבשר; ויהי כאשר יצוֹא יצא גונטה להסתיר את האוצר, עמד ר' אנשל ביער הסמוך אצל עגלתו הטעונה סחורה ויתפלל תפילת שמונה־עשרה, ובהגיעו ל’ותחזינה עינינו' חזו עיניו והנה גונטה ועמו מחנה קוזאקים חופרים באדמה בור עמוק; אחרי כן הורידו מן המרכבה אל הבור שקים רבים מאוד מלאים מטבעות זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות, אשר לנוגה זרחם ולברק מראיהם כמעט כהו עיני ר' אנשל. ויהי ככלות5 הקוזאקים את מלאכתם וישובו לדרכם מבוהלים ודחופים ואת פני ר' אנשל לא ראו; אז יצא ר' אנשל מן היער, ויעל את האוצר ויניחהו בעגלתו, ואת הסחורה הטיל הבורה ויכס בעפר וילך לו לדרכו בשלום וגומר…
ואחרים אמרו לא כן הדבר! האוצר סגור על מסגר בארון כסף הנמצא בבית האשה בעיר מגוריה, שם בארון ההוא (ככתוב בשטר הצוואה) מונחים למשמרת שטרות של אחד הבאנקים באנגליה ואשר שם נמצא הסך העצום 200,000,000 שקל כסף, אשר הופקד שמה עד יום מועד, הוא יום ערב חג השבועות בשנה הזאת. מלבד השטרות נמצאים בארון גם המון דינרי זהב ותכשיטין יקרים, אשר אותם הלא יוכל כל אדם לראות עין בעין פה אצל האשה בעצמה… כל אחד מבני מאזפּבקה יקרב, יתבונן אל דינרי הזהב, אל המפתח, אל הגיליון הנושן, אשר בלה מזוֹקן, ותאווה עזה תתלקח בלב כל אחד, תאווה לכסף… דמו יחם בקרבו, דמיונו יסתער וברוב שרעפיו בקרבו יצא החוצה וימנה ויספור ויבוא חשבון: כמה יעלה מספר הסך 200,000,000? ‘אוי נא לי’ – יהגה לבו – ‘מה עשיתי לוּ נמצאו בידי 200,000,000 כסף אלה?’ – ואת מחשבותיו האלה יסתיר כל איש בחובו, לבו להן קבר ולא תעבורנה פיו.
ולאשה שני גבאים אנשי צורה, אנשים אשר חזות פניהם ענתה בם עדות נאמנה, כי אנשים מכובדים המה; המה היו המוציאים והמביאים, המדברים והמתעסקים בדבר הזה: כל איש אשר התאווה תאווה לדעת את פרטי דבר ה’אוצר', פנה אל שני הגבאים והם הורו לו הדרך ילך בה חינם אין כסף. והיה אם ישקול על ידיהם רובל אחד ויקח חלק מן האוצר מאה רובל, ואם מה יתן – ולקח עשרת אלפים. כללו של דבר: העסק הוא עסק טוב מאוד, ומי אכזר עוכר שארו לא יחפוץ לדאוג ליום אחרון ולקנות לו אושר ועושר בעת מצוא כזאת? ‘את שמלתך לעורך תנה בעבוט ועשיר תהיה!’ –
וכל העם מכל קצות העיר החל להביא את הכסף ליד האשה בעלת האוצר, וכל אשר אין ידו משגת יתן בעבוט את תכשיטי אשתו, במחילת כבודה, וגם כלי בית ושמלות; בעת ההיא נפתח מקור שפע וברכה עד בלי די לר' אלטר המלווה בריבית וליתר הנושכים בעיר, מצור שמו עליהם מכל עברים: ‘שמלה לכם, גם הרבו הריבית, אך הבו הכסף!’ יען עברה הרינה במחנה, כי יוכל היות אשר אחרי יום ל"ג בעומר לא תוסיף האשה לקבל כסף וחדלה למכור חלקים מן ‘האוצר’, כי למה לה זאת? הלא כמר מדלי הוא לעומת ההון העצום השמור לה!
וכי יש כסף באוצרה – זה היה נעלה מעל כל שפק. הן עיני כל אדם חזו על־יד האשה כד נחושת אשר זיקנה חופפת עליו, והכד מלא על כל גדותיו דינרי זהב, אדרכמונים, שקלים ומטבעות נוצצות, ואיך לא יתנו אֵמוּן בה? המעטים המה האוצרות הקבורים בבטן האדמה משנים קדמוניות? אומנם חכמי מאזפּבקה הליצנים, הידועים לקוראינו מסיפורינו הקודמים, ניסו בראשונה לשלח פיהם ברעה ויתלוצצו על האנשים אשר נבהלו נחפזו אל האשה לתת לה את כספם.
– פנו מקום! הכינו כיס! קראו בעלי פיפיות אלה, בראותם האחד הולך ברגליים ממהרות אל משכן האשה – הנה הוא רץ לקבור את המעט אשר לו מלפניו.
– מניח את מעותיו על קרן הצבי.
– כאשר עיניו תראינה את אוזניו מאחריו, כי ישוב לראות את כספו.
– כסף ישלם ויקבל מלוא חופניים סמרטוטים.
אולם בעבוֹר שניים־שלושה ימים השליכו הליצנים המבקרים האלה את ליצנותם אחרי גוום ויביאו לבב חכמה, ויחלו להתגנב גם הם אחד אחד אל משכן האשה, ויהי במחשך דרכם, לבל תשורם עין זר. ויתנו ליד האשה את יתר הפליטה, את השקל האחרון הנמצא באמתחתם, להיות גם להם חלק באוצרה, ומה גם כי עוד מעט ויעבור המועד, עוד מעט ויינעלו השערים, אז לא יועיל כל כופר. אומנם לא בחפץ לבב נטלה האשה את הכסף, וגם שני גבאיה היו סרבנים גדולים באותה שעה, אך כאשר הפצירו בם מאוד: ‘קחו, מה ממכם יהלוך אם תקחו?’ – ויקחו.
ויקחו – מאז הבוקר, עד חצות לילה! הדלת לא חדלה לסוב על צירה אף רגע אחד, זה יוצא וזה בא, ויבואו האנשים על הנשים, זקן ונער, בחור ובתולה, חתן וכלה וחרצובותיהם בידיהם וידחקו ויהדפו איש את רעהו בצד ובכתף להיכנס ראשונה, כנהוג. מקום משכן האשה בעלת האוצר היה בבית מיודענו ר' שבתי בעל האכסניה, בחדר אשר לפנים שכן בו ה’אשכנזי‘. והאשה היתה אשה כבודה וצנועה, הוד והדר לבושה, ידיה חבוקות על בטנה, מטפחת משי על שכמה, צניף טהור על ראשה ופתיל זהב ממולא אבני שוהם, פיטדה וברקת על מרום מצחה, עגילים באוזניה וטבעות רבות על אצבעותיה. עם הבאים היו דבריה מעטים, והמליץ בינותם היו שני האנשים, קרוביה הגבאים, אשר התהלכו בחדר הנה והנה וישיחו ויתלחשו איש אל אחיו, מבלי שים לב אל האנשים העומדים ומצפים אליהם וצרור כספם בידיהם; ואשרי האיש אשר זכה למצוא חן בעיני הגבאים האלה ולהיכתב בעד בצע כסף בספר הזכרונות אשר לפניהם. גם בחלק ר’ שבתי מיודענו עלה נתח טוב מסעודת מצווה זאת, כי אליו ידרוש ראשונה כל הבא אל האשה, למען יהיה לו לפה ולמליץ, לשתדלן ולפרקליט. כן אורחות בני מאזפּבקה מאז ומקדם, כי לכל עניין דרוש למו מליץ יושר, או כאשר יקראוהו הם ‘צד’. אצל האדון האציל – צד; אצל הגביר – צד; אצל פקיד העיר – צד; אצל הרופא – צד; אצל הרבי – צד; כללו של דבר: המה לא יניעו את ידם ואת רגלם מבלי היות להם ראשונה איזה ‘צד’. אצל האשה בעלת האוצר היה ר' שבתי ה’צד‘; בחברתו נקל לבוא הביתה; הוא יציג את האיש לפני הגבאים, לאמור: ‘הנה זה פלוני בן פלוני בעה"ב דפה, מתפלל בבית־המדרש הישן’… או: ‘זו פלונית בת פלונית, אשה הגונה, מוכרת חלב, חמאה’… ואשרי האיש אשר ‘צדו’ הולך לפניו! בגלל זאת בא ר’ שבתי על שכרו גם הוא, כי ‘על יד העגלה הטעונה טוב להתנהל לאט’, כה היו דבריו, ותהי ראשית מעשהו להכין נדה לארבע בנותיו, וישלש בעד כל אחת מהנה אלפיים וחמש מאות רו“כ, כלומר הוא נתן להאשה בעלת האוצר עשרים וחמישה רו”כ בעד כל אחת מבנותיו ונכתב בפנקס על חשבונו בזה הלשון: ‘על חשבון הרבני הנגיד ר’ שבתי עשרת אלפים רו“כ על ארבע בנותיו מן האוצר, סך מאה רו”כ סלוק'…
אומנם ר' שבתי, כאשר ידענוהו כי לא בין האווילים חלקו, בא בטענה, כי בהיותו הוא בעל האכסניה, הלא יתרון לו על איזה אדם מן השוק, ולו יאתה הוספה על סך עשרת אלפים רו"כ, למען תמצא ידו לכלכל את הוצאות החתונות. ויגש ר' שבתי אל הגבאים ויען ויאמר:
– שמעו־נא רבותי! האם כשחוק הוא לכם לעשות חתונות לארבע בנותי? ועתה אל־נא תשכחו כי זוגתי מרת דבורה שתחיה היא גם כן נפש חיה, ובהיות החתונה הלא תאבה כי אעשה לה שמלת משי ואדרת שער; ואיה יתר ההוצאות? ואיה רח“ש6 כל”ז7 ועוד ועוד?
על עצומותיו אלה השיבוהו הגבאים הנכבדים, כי אם יוותר למו שכר האכסניה והאוכל, אזי יתנו לו מן ‘האוצר’ מחרוזת של פנינים ומרגליות, אשר אותן יוכל למכור בכסף מלא, אם יחפוץ.
– למכור הפנינים והמרגליות?! קראה דבורה – היה לא תהיה! בעד כל הון דעלמא לא אתנך, שבתי, לעשות כדבר הזה, כי לי תהיינה! התשמע?
– עשי כטוב בעינייך – ענה שבתי בטוב לב – אנוכי לא אבוא עמך בריב בעת הזאת; מי יתן יבוא חג הביכורים!…
ג
וככל אשר קרב החג, כן גברה תאוות המאזפּבים לרכוש למו הון ועושר באפס יד, וכן גדל וירב הלחץ והדחק בבית ר' שבתי. והנכבד ר' שבתי הודיע לכול, כי בא הקץ; השערים ננעלו ובעלת האוצר לא תוסיף עוד לזַכות את הרבים באוצרה הטוב. ויפצירו האנשים והנשים בר' שבתי ויַרבו למו מליצי יושר ו’צדדים' לבקש מלפניו עליהם, ואך בדי עמל ותלאה זכו לבוא עד האשה. את הפרוטה האחרונה הריקו, את יתר הפליטה נתנו בעבוט, מכרו בתים וחצרות – וישאו כסף אל האשה, אשר אומנם לַקחתם בלי חמדה… רבים השליכו את עסקיהם ואת משלח ידם אחרי גוום, הרבה חבילות נתפרדו, הרבה שידוכים בטלו וכמה גיטין נסדרו בגלל ה’אוצר‘. אך הוא היה כל מעיינם, ה’אוצר’ היה כל שיחם ושיגם, הגיונם והגיגם! עוד שבוע ימים וערב השבועות יבוא, הוא היום, אשר יביא בכנפיו אושר ועושר לבני מאזפּבקה – והנה פתאום קרה אסון, באה שואה לא ידעו שחרה! וזה הדבר:
בין כל הפרנסות השונות, אשר החזיקו בהן בני מאזפּבקה בימי רעה אלה, נמצאה פרנסה אחת קלה ובזויה, מוראה ונגאלה מאוד, הפרנסה הזאת – היא המלשינות, נגע צרעת אשר דבקה בנו בימי חושך, ימי צוקה ואפלה… ואך אז ידע ישראל, כי נפדה מכל צרותיו ושנת גאולתו באה, אם יתמו חטאים אלה מקרבו ונכרתו המלשינים מקהל ד‘! מלבד המוסרים והמלשינים, אשר תחרות המסחר הולידתם וקנאת איש מרעהו גדלתם, יימצא בכל עיר, לדאבון לבבנו ולחרפת כל העם, מלשין שאומנותו בכך, איש לשון אשר בחר לו המלשינות למקור פרנסה וכלכלה וממנה לחמו נמצא. גם במאזפּבקה בתוך עדת ישראל ישכון כבוד ‘מלשין אומר’ כזה ו’ר’ יֶנקל המוסר' שמו. הינקל הזה הוא כ’ינטל החוטף‘8 וכ’מנדל הנביא’9 לפנים; הינקל הזה הוא ‘בעל הבית’ נשוא פנים במאזפּבקה, והכול חולקין לו כבוד ונוהגים בו דרך ארץ, כי מוֹסר הוא! כל חנווני בעיר, בין שיש לו סחורה פסולה ובין שאין לו; כל סוחר בין שקנה תעודת מסחר ובין שלא קנה; כל מלמד בין שיש בידו התרת הוראה ובין שאין בידו כזאת – כולם ידעו את חובתם, כי עליהם להביא ‘דורן’ לינקל, שקל כסף אחד או אחדים. אסיפה כי תהיה בעיר, משתה ושמחה, יום הפקודה לקרואים לצבא, כי ימות מת באחד הכפרים, קדוש כי יבקר את העיר – ינקל יבוא על שכרו ונשא משאת מאומה, לבל יחרץ כלב לשונו… ולעלוקה זו שתי בנות: שני כיסים עמוקים כתהום ורחבים מני ים, והמה כשאול לא ידעו שבעה. מי הוא ינקל זה ומאין בא אלינו למאזפּבקה – אספרה אל דור לעת אחרת, ואך אחת אעיר פה, כי מחמשת חושיו הכי נכבד הוא ‘חוש הריח’ אשר לו. אף לינקל, אשר יריח בו גם את הנעשה בתחתיות ארץ. הוי אפו, הוי חוטמו הארוך, הבוחן ובודק, מחפש ומחטט! החוטם הזה יפגשכם ראשונה בבואכם למאזפּבקה; וכמדומה לי, כי בלעדי החוטם הזה תאבד כל העיר את קלסתר פניה ושונתה צורתה כליל…
החוטם הזה הריח גם את ריח האשה בעלת האוצר, ושבתי בעל האכסניה בפקודת שני הגבאים הטה את ינקל הצדה ויקח עמו דברים של מה בכך וכלאחר יד סילק לו את שלו. אך חוטמו של ינקל לא אמר הפעם די ולא מילא תאוותו בפעם אחת, ויחל לבוא פעם אחרי פעם, ויעמיק להריח ולחטט ולגזול מנוחת ר' שבתי. לוּ היה איש אחר תחת ר' שבתי הקפדן, כי אז הלך להרגיע את ינקל עוד בשקלים אחדים והכול על מקומו בא בשלום. אבל ר' שבתי זה הוא מבני בניו של אהרן הכוהן, והכוהנים המה מאז ומעולם קפדנים נוחים לכעוס וקשים לרצות, ולא יכול ר' שבתי כלכל וישפוך את מררתו ומר לבבו על ינקל.
– עד אַן – קרא ר' שבתי בחמת־אפו – עד אַן תינק את דם התמצית שלנו ותמוץ כעלוקה את דם אחיך? לכל גבול ועת לכל חפץ; הלא גם באר מים תחדל לתת מימיה אם ירבו לשאוב מקרבה! לך לך בשלום ובל אוסיף ראות פניך עוד!
וינקל הניע בחוטמו הארוך, ובלי אומר ודברים יצא מבית ר' שבתי וחמתו בערה בו.
– מה לך חפץ לבוא בריב עם כל אדם? אמרה דבורה לר' שבתי אישה – הלא ינקל הוא!…
– ומה אירא ממנו? – ענה שבתי בגאון את אשתו – הן נדוניה לבנותי יש לי, הוצאות לחתונה מצאה ידי, פנינים ומרגליות למענך הכינותי, ומה אפחד מפני איש? אולי יכני בלשון, כי הנני מחזיק בית האכסניה, תהי זאת כפרתי! אשיא־נא את בנותינו לאנשים… אחרי חג השבועות ברצות ה' – אז ארוק מלוא פי על ינקל, על האכסניה ועל כל העיר, תבוא עליה אש ופחד ופחת ופח!…
אהה! עוד אנשים רבים ונכבדים כר' שבתי התעתדו לירוק מלוא פיהם על העיר ושאונה והמונה ומסחרה יחד, ולצאת ממנה אל ארץ רבה. קצתה נפשם בעיר הזאת!… והנה לא ארכו הימים, ויהי בנשף בערב יום אשר לפני חג הביכורים – ותהי זעקה גדולה במלון ר' שבתי, מהומה ומבוכה ותוכחה – השוטרים! אנשי חיל מזוינים! קולות וברקים, אנשים רצים מארבע כנפות העיר. מה זאת? מה נהיתה?…
בתוך המהומה והשאון נמלטו שני הגבאים והאשה, ואיש לא ידע אנה באו, וישאירו אחריהם לזיכרון זוג מכנסים בלואים, ארבע כנפות ועוד חפצים קרועים ואת מפתח הזהב בתוכם. בלילה ההוא ור' שבתי בעל האכסניה ועמו עוד אחדים מנכבדי העיר לנו בבית המשמר, שם בחדר הצר והקר, אשר בו יתנו מקום ללון חינם אין כסף… וליום המחרת יצאו לחופשי, כי נמצא, כי חפים המה מכל פשע, והחקירה החלה. ואלה הדברים אשר רשם חוקר הדין בספרו: ‘(א) האשה ושני גבאיה לא נודע מי הם, מה שמם, מה מעשיהם, מאין באו ולאן הלכו; (ב) המפתח של זהב, אחרי חקירה ודרישה רבה, נודע כי הוכן פה במאזפּבקה עוד לפני חג המצות ביד החרש־מסגר ר’ “צדוק האדום”, אשר הגידו לו כי מפתח הזהב דרוש לארון הקודש באחת הערים בארץ־ישראל; (ג) האנשים האלה, כלומר האשה הבלתי־נודעת ושני גבאיה הרמאים, הוציאו מבני ישראל כסף רב מאוד, וינצלו את מאזפּבקה, וישאירו אחריהם מלוא העיר אווילים נבערים, פתאים מאמינים לכל דבר, שבעי רוגז, ריקי אמתחת, נתונים לשחוק, ללעג ולקלס, העם הזה, אשר כולם כרובם רמאים הם בני רמאים, נכלים וערומים מאין כמוהם…'
ויתר דברי חוקר הדין הלא הם כתובים וחתומים וצרורים בבית הארכיון במאזפּבקה ומצפים לחוקרי קדמוניות הבאים אחרינו.
-
הסיפור הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 272, 275, מהימים 24, 27 בדצמבר, 1889. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום־עליכם בעברית. לא ידוע נוסח של הסיפור ביידיש. תרגום של הסיפור הופיע ב’פאַרגעסענע בלעטלעך‘, עמ’ 62–78, ללא ציוּן שמו של המתרגם. במקור צוין הפרק השלישי בטעות באות ד. על מוֹטיב האוצר, התפתחותו וגלגוליו ביצירתו של שלום־עליכם כתב דן מירון, ‘שלום־עליכם, פרקי מפה’, רמת־גן 1970, עמ‘ 159–166, 198–210. דבריו של מירון טעונים תיקון מהותי. הסיפור ’האוצר‘ בעברית קדם ללא ספק ל’דער אוצר‘ ביידיש. טעותו של ד. מירון נובעת מן ההנחה ש’דער אוצר‘ היה כלול בתוך ספרו של שלום־עליכם, ’אַ בינטעל בלומען, אדער פאַעזיע אָהן גראַמען‘, ברדיטשוב תרמ"ח. ’דער אוצר‘ אינו מופיע ב’צרור פרחים‘ זה משנת 1888. הוא נכלל באוספים מאוחרים של כתבי שלום־עליכם ביידיש בסידרה ’בלומען‘ (פרחים), שאינה אלא מבחר מתוך הספר משנת 1888 בתוספת תרגומים של ’פרחים‘ שפורסמו קודם ברוסית בעיתון OДecckие нoвости בשנת 1892 (השווה ‘אלע ווערק’, מוסקבה, כרך 2, עמ' 338–339) וראה על כך במבוא, בהערה מס’ 10. ‘דער אוצר’ הופיע שנית ברוסית בשנת 1898, ולראשונה הופיע ביידיש בתוך ‘אלע ווערק’ וארשה, כרך ד, עמ‘ 68. ואכן הדעת נותנת, שהרשימה הקצרה ברוסית ותרגומה המאוחר ליידיש, המעלה את השלום בקרב היהודים כתנאי למציאת האוצר וכאוצר עצמו, אינה אלא סיכום ומסקנה מן הסיפור ’האוצר‘ העברי, שקדם לרשימה זאת. והשווה התרגומים של ’דער אוצר‘ לעברית ב’העולם‘, גליון מס’ 28–29 משנת 1911, עמ‘ 18 (כנראה משל י.ד. ברקוביץ), וכן בעמ’ 200 בספרו של ד. מירון. ↩
-
כּתב. ↩
-
כאן: מפיץ של כרטיסי־הגרלה. ↩
-
‘זכּסים’ובּרוינשווייגים' – כרטיסי־הגרלה נפוצים, שנקראו על־פי מקומות הוצאתם. ↩
-
במקור: ‘כגלות’. ↩
-
‘רח"ש’– נוטריקון: רב, חזן, שמש. כאן הכוונה לתשלומים לכלי־הקודש. ↩
-
כלי־זמר. ↩
-
‘החוטף’לשירות בצבא הרוסי. ↩
-
‘הנביא’– כאן בעל קשרים עם גנבים, אשר ‘ניבא’ היכן נמצאת הגניבה, על־מנת לגבות תשלום בעד החזרתה. ↩
[א]
הפעם עומדות רגלינו בחמלניצק, רבתי עם שׂרתי במדינות, עיר עליזה, רוכלת עמים וכל חמדת עין ותפארת לה, קריה נאמנה, העומדת מחוץ לתחום מושב היהודים, ובכל זאת יאחזו בה אחינו ויסחרוה וגם עשירים רבים להם, גבירים ואדירים, היושבים בהיכלי עונג. וגם משד ההשכלה ינקו בני עמנו שם, יכהנו [א.י.1] פאר בכל ענפי המדע וחכמים רבים מקרבם יצאו: דוקטורים, חכמים יושבים על מדין, באנקירים, סוחרים, סרסורים למכביר וכל ‘עוף’ למינהו… בין כל בתי גבירינו ואדירינו בעיר הזאת יתנוסס לצבי ולתפארת בית האדון הקבלן זשאק (שהוא יעקב) פֶפֶרקראנץ, מי שהיה לפנים משרת בבית-מסחרו של הגביר פלוני אלמוני, וקרנים מיד עושרו לרעייתו העדינה נתליה; היא נתליה ששמה ינטל מלפנים, יֶנטל בת החזן ר' אליהו ממאזפּבקה, שעלתה לגדולה על-ידי האדון הזה במקרה, כאשר תשמענה אוזניכם בהמשך סיפורי זה. ומי מאחינו המתגוררים בעיר הזאת והבאים אליה לא שמע את שם העדינה נתליה פפרקראנץ ולא ראה את היפהפיה הזאת יושבת על-יד ימינו של האדון זשאק במרכבה נישאת ברחובות קריה, או בבית החיזיון בכותל מזרחי, או על הר נשפה, ששם ישאפו רוח צח בימי החום והשרב, או בהיכלי חמד ותענוגי בני אדם? מי לא ידע את הגבירה פפרקראנץ בעיר חמלניצק? הכול יודעים את הגבירה פפרקראנץ.
הנה כי כן בבוקר לא-עבות אחד התעוררה הגבירה נתליה פפרקראנץ משנתה (והאיש זשאק אינו בבית, כי הלך מחוץ לעיר ובערב ישוב לביתו) ותקרא אליה את הנערה העומדת לשרת לפניה, ותשיחנה כדברים האלה:
– התדעי, מרים, מה חלמתי הלילה?
– מה חלום חלמת, גברתי?
– הגידי, מצאי החידה.
– אולי בלומנברג המת נראה לגבירתי בחלום הלילה? הן תמיד כל הלילות יבואו לגבירתי מתים קבורים להרגיז מנוחתה…
– חדלי לך, פתיה אין לב! איזה הדרך בא אל ראשך בלומנברג מנוחתו כבוד? אני בחלומי ראיתי מאכל אשר יאכל, מאכל תאווה מאוד.
– בוודאי עוגות בקינמון בושם, או אולי צפיחית בדבש ובשקדים?
– לא, לא; חלום חלמתי והנה… (הגבירה נתליה העיפה עיניה מסביב לראות אם אין איש זולתן) והנה קערה קטנה לפני ומלאה צנון יקר וטוב לבן וזך כבדולח, ממולח בבצלים ובשומן. נפשי יצאה בחלומי, תאווה היה הצנון למאכל, מרהיב עין ונפש!… ובדברה בלעה נתליה רוקה.
– התדעי, גבירתי? אמרה מרים ותשלך נפשה מנגד – התדעי: לוּ לעצתי שמעת…
– ומה עצתך כי אשמענה? הגידי-נא.
– עצתי: הנה נא – אצווה על המבשלת או על שומר הבית ויקנו… ויביאו הביתה… צנון. היום יימצא בשוק צנון יקר אף נעים, משיב נפש!
– הכי?
– כה יתן לי אלוהים חיים ארוכים וכה יוסיף לי כל טוב סלה! נסי-נא גבירתי וראית ונוכחת.
– טוב הדבר; צווי ויקנו… הגישי לי את שמלתי… אך אל יוודע הדבר לזשאק, העידותי בך היום, התשמעי? הישמרי והיזהרי! קחי הלום את המסרק והיטיבי שערות ראשי…
[ב]
כעבור חצי שעה והגבירה פפרקראנץ עמדה בחדר תפארתה לבושה בגדיה החמודות ותשקף נכחה בראי מלוטש וידיה מלאות תמרוקי הנשים. הדלת סבבה על צירה ומרים המשרתת נראתה על הסף.
– גבירתי! גבירתי!
– מה זה פערת פיך ותרעימי בקולך המחריש אוזנים?
– הואילי-נא, גבירתי היקרה, לקרבה הלום רגע אחד; התראי, גבירתי? צנון! מה תאמר נפש גבירתי לצנון כזה?
הגבירה פפרקראנץ הסבה עיניה הצדה ותרא ביד הנערה צנון גדול מאוד כעגלה שלישיה; שניים-שלושה זנבות סרוחים לו בקצהו מתחת וגולה על ראשו כמצנפת גדולה. ונתליה מרוב רגשותיה בקרבה מחאה כפיה ותקם ותקרא בקול צחוק אדיר:
– אוי-נא לי! עוד כל ימי חיי לא ראתה עיני צנון כזה; איפה מצאתם עגל בן בקר זה?
– האח גבירתי! שומר הבית מצאהו בשוק הירק ויסחבהו סחוב והביא הביתה; כלה כוחו לשאתו, פלגי זיעה ירדו פניו, כה יתן לי ד' וכה יוסף!
– תנהו-נא לידי ואניפהו תנופה. הוי, הלא במשא כבד יכבד עלי, הלא כיכר משקלו!
– כיכר אחד? עשרה כיכרות משקלו! הביטי-נא וראי, הן גדול הוא ממני!
– כן, כן; עשרה כיכרות, גבירתי, כה יתן לי ד' וכה יוסיף!
– קחי-נא את הצנון, מרים, וגזרהו לגזרים ושימי עליו שומן ובצל; אך היזהרי פן יוודע הדבר לזשאק ויבולע לך! ועתה הביאי לי חמין ואשתּ.
[ג]
ובשבת הגבירה נתליה בחדרה גלמודה, החלו זכרונות קדומים לעלות על לבה לאט-לאט, ואחד-אחד עברו לפניה כבני מרון מחזות מימים עברו, תמונות ירחי קדם, כל המוצאות אותה משחר טל ילדותה עד היום הזה. זכרה נתליה ימי אביב נעוריה, אז בהיותה בתולה רכה צעירה לימים, בת להורים עניים, אבל אנשים תמימים ויראי ד' בעיר מאזפּבקה – אז קול המון כקול שדי חש לה עתידות, כי ימים יבואו והיתה רבת ההון והעושר, כי על יופיה וחמדת מראיה אליה עשירים נטילי הכסף יבואו וישתחוו וירעו לפניה ללכת אחריהם להיות להם לאשה, לפאר את היכלי תפארתם. גם אֵם-אמה, מלכה הזקנה, אשה צנועה וצדקנית מאוד, גם היא הגידה לה האותיות לאחור ותנבא לה ככל החיזיון הזה. ונתליה, היא ינטל, היתה באמת יפה להלל; כל רואיה אליה השגיחו, אליה התבוננו בעליצות נפש ולא שבעה עינם מראות זיו פניה. גם שרי הצבא במאזפּבקה כי פגשוה ברחוב עמדו בלכתם ותלן עינם בה, ובחמדת נפש הביטו אל מכלל הדר היהודיה היפהפיה הזאת ולא בוש כל איש להגיד שבחה בפניה, כי יפת תואר היא מאין כמוה.
– לינטל בתך נאוה להיות כלה גם בבית מונטיפיורי – הגידו אנשים מבנ"י להחזן ר' אליהו אביה.
– כלי חמדה, סגולה יקרה חנן לך ה‘, ר’ אליהו – הגידו אחרים – והאיש אשר ימהרנה לו לאשה ממיטב הונו ישלם לך, הרבה ירבה מוהר ומתן, כי לה נאה כי לה יאה.
וה' פקד את ר' אליהו, כאשר אמרו בני מאזפּבקה. בהחל בתי הצבא להבנות במאזפּבקה, בא העירה האדון פפרקראנץ, איש אלמן מעיר חמלניצק, עשיר רב אוצרות, אשר הוא היה המספיק, המוציא והמביא למלאכת הבניין. – ביום השבת בצוהרים, בהתהלך האדון פרקראנץ לשוח ברחוב ברדיטשב לראות בבנות מאזפּבקה, וירא את ינטל בת ר' אליהו, ותישא הנערה חן בעיניו, ותהי ראשית מעשהו לשלוח שדכנים לבית אביה לדבר בה נכבדות. באותה שעה היה החזן סרבן גדול ויקרא:
– האתן את בתי לאשכנזי הגלוח הזה, לקצוץ כנפיים אשר שד משחת ידענו מי הוא? ומה יאמרו הבריות? אך לאחרונה חזקו עליו דברי השדכנים שהטוהו ברוב לקחם ובחלק שפתותיהם העבירוהו על דעתו – ויעתר למו. אולם בטרם כל חקר ודרש ר' אליהו, אם הקבלן העשיר האשכנזי הזה, איננו חלילה בעל אשה, וזה העיקר, כי האשכנזים האלה לעתים לא רחוקות הם אשכנזים לא מאשכנז כי אם מארץ ליטא, וה’ליטוואק' הכל יכול וכוללם יחד! כה נמנה ונגמר מכבר בסוד חכמי מאזפּבקה המתלוצצים מרוב טוב והמבקרים לכל דבר, כידוע – ולכן בדק ר' אליהו בשבע בדיקות; כתב בכבודו ובעצמו למיודעו השו“ב דק”ק חמלניצק, והשו“ב ענהו, כי נודע לו ברור כשמש בצוהרים שאמת נכון הדבר – הקבלן מוה”ר זשאק פפרקראנץ שרוי בלא אשה. הנה כי כן הכול טוב ויפה, כי מד' יצא הדבר! רע היה המעשה לוּ היתה אשה לאדון זה: גבר כזה לא יסכון למאומה, מטבע פסולה, ואין שווה לדבר עליו.
ובכן ותהי ינטל היפהפיה בת החזן ר' אליהו, לאשה לקבלן מחמלניצק. כל בני מאזפּבקה, בראותם את רוב גדולתו של האדון פפרקראנץ, קינאו בר' אליהו על השידוך הזה, אף כי הראו פנים צוחקות איש לרעהו ויבקרו ויתלוצצו וירבו במהתלות כדרכם תמיד. ותעזוב ינטל את בית אביה ותחדל מהיות ‘ינטל’, כי נתליה קראו לה בעיר הגדולה חמלניצק.
[ד]
אך לא על נקלה הצליח החפץ ביד האדון זשאק להטות לב ינטל להיות לנתליה לכל פרטיה, להכחיד כל זכר פיאה נוכרית מן הפדחת, לעזוב את ה’קרבן-מנחה', לחדול מהנחת פתילות לנרות בערב יום הכיפורים, להיות בלי תרנגול לבן לכפרות ולהינזר מהמון דברים כאלה העומדים ברומו של עולם הדת בעיני ינטל. מאוד-מאוד קשתה עליה בראשונה החליפה והתמורה הזאת, להסיר מעל פניה פעם אחת את כל יהדותה ולהעשות לגבירה לכל חוקותיה ומשפטיה ותרי"ג מצוות התלויות בה. אך רע מכל דבר היה לה הדבר. הוי, הדבר, הדבר! זשאק אמר כי ניבה נבזה ומדברה יעורר גועל נפש, וגם לא יבן הגיגה.
– אשכנזית או רוסית! צעק זשאק שלא ידע לדבר כן לא אשכנזית ולא רוסית – אחת מאלה, אך לא לשון עילגים, זשארגוֹן, נחלת הנשים נשי השוק! תקוץ הנפש היפה בלשון נאלחה כזאת, ולא אדע פירושה!
אם ירשה לי הקורא אלחש לו באוזנו, כי היו ימים לאדון זה, לזשאק, בעת אשר החל לשרת על-יד הגביר פלוני אלמוני בתור משגיח על הפועלים – אז ידע יעקב (שמו מלפנים) לדבר יהודית והבין וקרא ושמע זשארגון כאחד העם; אך מעת נהפך יעקב לזשאק פנה עורף להשפה הזאת, כאילו כפאו שד, ויתן לה ספר כריתות, וישכחנה כמת מלב… ולכן נאלצה גם ינטל לברוא לה ניב שפתיים חדש וללמוד מלאכת הדבר כגמול עלי אמו. האם מלאכה קלה היא ‘לשבור את הלשון’ אחרי עשרים שנה? אך זשאק גזר ומי ישנה? הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד.
אולם מלבד זאת לימדה זשאק עוד דברים רבים ונחוצים מאוד: לפרוט על-פי העוגב, ללכת ברחוב העיר, לשבת בבית המשחק, לקחת דברים עם נשים עדינות וכדומה לרוב, והכול בעבור יופיה – ויטנה זשאק לחפצו כרכב מומחה הנוהג בסוסתו בידיים חרוצות…
רע ומר היה לה ללמד אצבעותיה לפרוט על-פי העוגב, רע ומר ממוות! שלוש שנים כסידרן בא אל ביתה ‘המורה’, היודע נגן, וישנן לה את התורה הזאת; ויהי כמנגן המנגן ויצא קול מכלי שיר, קול ערב ונאה מאוד; ויהי אך יצוא יצא ‘המפטיר’ הזה, ונתליה, היא ינטה, נשארה גלמודה לפני כלי השיר, ותשלח אצבעותיה לפרוט על פיו בלי עזרת המורה, ויזעק הנבל זעקה גדולה ומרה, וירעם בקול מחריש אוזניים, כקול מאה חתולים ביחד, ורגז ושחק – ואין נחת! וכה העבידה נתליה את אצבעותיה בפרק שלוש שנים בלי נוח וגם בלי כל תועלת.
האדון זשאק, אשר כבר עברו לו ימי בחרותו, היה אדם קשה ומהיר חימה, גיד ברזל עורפו וקיר נחושת חפצו, איש עשוי לבלי חת, ואת רעייתו לא רעה במקל נועם ולא פיזר לה מלוא חופניים כבוד ויקר; אך ינטל נשאה כל זאת בדומיה; האדון זשאק היה אדונה שקנתה לו ימינו בכסף מלא – והיא היתה כלי חפץ בידו, חפץ יקר אף נעים; אך ינטל לא היתה מאלה הנשים אשר עיניהן נכונות לחקור מימיהן בכל עת, היא לא היתה ‘נשמה בוכיה’ אשר תתאונן על החיים והארץ כעמק הבכא בעיניה; ונהפוך הוא, כי מטבעה היתה עליזה ושמחה, אוהבת לראות חיים ולהתענג בתענוגים – עוד מלבוש יקר אחד, עוד אצעדה אחת משובצת אבני חפץ, עוד מרכבה מרקדה אחד ומקום אחד בראש בבית החיזיון, עוד נסיעה אחת לפראנצנסבאד לשאוב מים ממעיני הישועה (וה' מנע ממנה פרי בטן) – וינטל שבה למנוחתה ותשכח רישה ואת מר נפשה, כי היתה אומללה, או יותר נכון, מאושרה ואומללה גם יחד. ובהיות לה לזרא הבגדים והפארים והאצעדות, כותל המזרחי בבית החיזיון והמסעות לפראנצנסבאד וכו', אז באה הגבירה נתליה חדריה ותסגור הדלת בעדה, ותוציא ממסגר אסיר – ממקום סתר – את סדר התפילה והתחינה ותתפלל בלאט, ותברך החודש, ותקרא ‘הלל’, או התבוננה בסידור בלי אומר ודברים, אך כמעט שמעה מרחוק קול מצעדי זשאק בשובו הביתה, נבהלה נחפזה, הסידור והתחינה נעלמו ואינם, כמו כיסתה עלימו הארץ, וינטה שבה ותהי לנתליה…
[ה]
שמים לרום וארץ לעומק, ולצרותיה של הגבירה המאושרה הזאת ולמדווי לבה אין חקר! הרבה יותר מכל מכאוביה הציקו לה עשתונותיה בזכרה את הוריה במאזפּבקה. במעט השנים אשר היתה ינטה לנתליה לא הלכה לראות אף פעם אחת את פני הוריה העניים. מעיה אומנם המו להם ולבה נהה מאוד אחרי עיר מולדתה ואחרי בית הוריה אהובי נפשה ותכסף לשבת אתם ימים אחדים, או למצער לחזות בנועם פניהם אך רגע אחד; אבל את חפצה זה הצפינה עמוק עמוק בחדרי לבבה ולא הרהיבה עוז בנפשה להעלותו על דל שפתיה, פן ישחק ילעג לה זשאק ביום שמעו, ולכן הסתפקה ינטה באיגרות ‘שלום לאהובי אבי ושלום לאמי היקרה’, רצוא ושוב – שלום שלום ואין שלום – ותבלע בדומיה את הנטף המר הזה יחד עם עוד טיפות מרה אחרות בכוס חייה המאושרים-האומללים על-יד ימין האדון זשאק… ומי הוא זה מגלה עמוקות וצופה נסתרות, אשר ידע כי הגבירה היפה והעדינה הזאת תוריד דמעה במסתרים, שם בסתר אוהלה, במקום עין לא ראתה? אין יודע אין רואה ואין עד, וגם זשאק, גם יתר בני הבית, גם מרים העומדת לשרת לפניה לא ידעו ולא יבינו עד מה!…
ועתה בשבתה בחדר משכבתה לפני ארוחת הבוקר, עתה זכרה ינטל ימי קדם, את תור הזהב, את האושר, אז בצאתה ביום השבת לשוח ברחוב העיר מאזפּבקה ובתולות עמה רעותיה נלוות עליה; שערותיה הנאות סדורות על ראשה ושמלותיה ערוכות בטוב טעם; נשים ובתולות תבטנה עליה בעיני קנאה, ובחורים (בחורי חמד) יביטו עליה ויאדמו מבושת, והיא גם היא אודם חכלילי יחס לחייה בשאתה עין אלימו, כי בת ישראל היא, בת החזן ר' אליהו, ביישנית, מצניעה לכת. וכה תשוח הנה והלום, תפגוש עוד הפעם, ושבה ופגשה את המחנה אשר ראתה בתחילה, והעיניים מתגנבות עוד הפעם להשקיף אלה אל אלה… כה תתהלך בסוד רעותיה, עליזה ושמחה, צוהלת ומאושרת, עד כי יינטו צללי ערב, עד הראות הכוכבים בשמים. עתה בא מועד לשוב הביתה, ללוות את השבת בתחינת ‘אלוהי אברהם יצחק ויעקב’ – אולם רעותיה תמשכנה אותה הלאה בחזקת היד: ‘ינטל אהובה, חמודה, יקרה! בואי עוד! לכי ונלכה יחדיו עוד הפעם, שובי שובי ונחזה!…’ ובשובה הביתה כבר ‘עשה’ אביה ‘הבדלה’, ואמה תשאלנה: ‘מה לך, בתי? מדוע אדום לפניך ואש תוקד על לחייך?…’
ועתה? – עתה תעל ינטל או נתליה על לבה זכרונות קדומים אלה, ולא תדע נפשה: התבוש בינטל או התיכלם בנתליה? לא תדע מה טוב, לפנים או היום? ומתי חכמה או הסכילה, אז או עתה? אולם אחת יודעת נפשה מאוד: כי בעיני זשאק לא תישר ינטל הקדומה; היא תדע מאוד, כי אשר תאהב נפשה יצו עליה זשאק לשנוא; גם זאת יודעת נתליה, כי מה שתדע – הלא בלי תפונה הבל ורעות-רוח ואיוולת…
ברגעים ההם, כשבת הגבירה נתליה על כסאה וראשה שקוע בזכרונות שונים, ומרים באה החדרה.
– אומנם, גבירתי, עת לסעוד בפת לחם והצנון כבר עלה על השולחן ממולח טהור.
– הצנון! הצנון! קראה נתליה בעליצת נפש ותקם מכסאה: ‘ואנוכי כמעט שכחתיו, מרים, עוד מעט ושכחתיו כלה’! פתאום נשמע קול הפעמון בדלת.
–חושי, מרים, רוצי ופתחי את הדלת! מי הוא זה בא אלינו? אולי נושא המכתבים. ראי-נא! הדלת נפתחה ויבוא – זשאק!
[ו]
אימה חשכה גדולה נפלה על כל בני הבית, כי אך דרוך דרכה כף רגלו של האדון על סף ביתו, ויקמוט את מצחו ואת חוטמו והוא מנשב, מנפח בנחיריו ויקרא:
– הנה ריח נודף, ריח רע מאוד אני מרגיש, כאילו היה צנון בבית! מה זאת?
אך איש לא ענהו, כי נפל פחדו עליהם.
– אבל מה זאת? קרא עוד הפעם זשאק וישם את פניו לכל עבר ופינה; הלא תגידו מה זאת? הנה צנון אני מרגיש, צנון מעלה צחנה ובּאשה באפי; הלא תגידי יונתי תמתי?
כנציב מלח עמדה ינטל מבלי דבר דבר.
– כלבים ארורים, מדוע תחשו! נהם זשאק בקולו וידבר רתת באפו, וילך מחדר אל חדר, עד אשר מצא את הצנון בבית, ויחר אפו מאוד וחמתו בערה בו.
– אבל מאין בא הצנון לביתי?! הרים זשאק את קולו, ויקלל את עבדיו ואת כל ביתו בקללות נמרצות, בחרפות וגידופים, והכל בשפת זשארגון ממש, זשארגון שבזשארגון…
וכה המיט הצנון מאכל היהודים הזה רעה ורוב עמל וכעס ומכאובים בבית האדון פפרקראנץ. ודבר מקרה לא טהור זה נשאר חקוק בלב רבים מבני הבית, חתום בזכרונם עוד רבות בשנים. אך ביתר שאת וביתר עוז נגע הדבר אל לב נתליה, אשר לא יכלה נשוא את הלעג והחרפה, המהתלות והשנינות, ששלח זשאק כחיצי רעל אל לבה הנכאב והנדכא, נלאתה [א.י.2] האומללה כּלכּל, ותנס להשיב לו חרפתו אל חיקו, לענותו כלעגו ולמדוד לו כמידתו.
אז קדחה חמת האדון הגדול, גחלים בערו ממנו. ‘איככה תהין היא, דלה וריקה, מקנת כספו, שהוא הקימה מעפר, רוממה מאשפתות, הוציאה מיוון מצולה, מרפש מאזפּבקה – איככה זה תהין שפלה כזאת ותעיז פניה לפתוח פה בלעג וחרפות עליו, על זשאק?! הנשמעה עזות נוראה וחוצפה כזאת מיום שום אדם על הארץ?!’
כל הדברים האלה הרעים בחמת אפו האדון זשאק ב’לשון האמהות' בשפת ‘צאינה וראינה’, ולא בוש ולא נכלם להזכירה בחרות אפו בו, ולא בוש ולא נכלם להרים את ידו על האומללה ולהראותה נחת זרועו, מיום היתה לו לאשה בפעם הראשונה.
אולם גם בפעם האחרונה; כי ביום המחרת, כבוא האדון זשאק מעסקיו הביתה שאל לאשתו ואיננה, חיפשה בכל חדרי ביתו ועקבותיה לא נודעו. לשווא ישאל ויחפש אחריה, לשווא יצף על-יד הדרך אולי תבוא, אולי תשוב. העדינה נתליה לא שבה עוד; הגבירה פפרקראנץ ישבה במרכבת ברזל רתומה לסוסי אש ותינשא אל ביתה ואל עור מולדתה, אל אביה ואמה, אל אהובי נפשה – למאזפּבקה! למאזפּבקה! –
[ז]
למאזפּבקה! למאזפּבקה!
והוריה כמעט ראוה קיבלו בשמחות וגיל את פניה; ולאחרונה, כאשר סיפרה למו בדמעות על לחיה את המוצאות אותה, הניעו ראש, שרקו ויחרקו שן ויקללו את הרוצח, את הגזלן הזה.
– אשר עבר לא ישוב עוד – דיברו הוריה על לב העלובה – ועתה תני פוגת לבת עינייך! זה חליפתך זה כפרתך, בתנו, לנו ולכל ישראל; וד' ישלם לו כפעלו וידרוש מידו את דמך השפוך. ועתה הגידי נא, ינטלה, מה הביא אלוה בידך? ההרבית בשקך, בכיסך, ינטלה? ‘אם בשר החזיר תאכל ירד נא שמנוֹ על זקנך’, יאמרו הבריות; התביני?
אבל ינטל לא הבינה אל מה ירמזון מליהם, ותתבונן במו מבלי דעת מה להשיבם. אך כאשר הוסיפו לשאלה שנית בשפה ברורה, בלשון נקייה ובלי מליצה וחידות, אז הניעה הגבירה פפרקראנץ ראשה ותרא בעיניה על עצמה ובשרה, כאילו היתה אומרת: ‘לרש אין כל, בלתי כסותו לעורו!’ מבט עיניה הפיק רחמים ותחינה, כאילו היתה מתחננת על נפשה עד כי הבינו הוריה את אשר ניטל עליהם וירחמוה, כי המו מעי ר' אליהו לבתו, יחד נכמרו ניחומיו עליה, ולא יכול התאפק עוד וישם את ידו על לבה ויאמר:
– הינחמי בתי, אל יפול לבך, כי גם זו לטובה! הודות לאל כי היו לך חייך לשלל ונמלטת בעור שינייך! אך יבוא יומו, ובבואו הלום לתת לך גט-פיטורין כדת, כי לא יישאר כל ימי חייו פנוי שרוי בלא אשה, וגם אותך לא יעש עגונה חס ושלום, כי יש דין ויש דיין, יש אנשים ויש רבנים שופטים בארץ – אז נדע להתנהג עם האשכנזי הזה!
– אולי נגזר עליך, בתי חמדתי, אסון מן השמים, יהי זה כפרתך – ניחמה אותה אמה ותביא לה ‘כוס חמים’ להשיב נפשה.
– הפעם ראי, חכמת נשים, עם מי ילין צדק? פנה החזן ר' אליהו אל אשתו בחום נפשו ובהתלהבות עצומה – האם לא הגדתי לך מראש, כי כה יפול דבר? ‘מזנבו של החזיר לא יעשו כובע תפארה’, כבר מלת אמורה; הלא מראש השמעתיך, כי שנאתי מאסתי אותם, את קצוצי הכנפיים וארוכי המכנסיים, האשכנזים הגלוחים, מוות אכזרי ימותו כולם, פוחזים ונבלים! כולם גנבים, רוצחים, גזלנים, שופכי דם נקיים, נטה ידך עליהם ותשמידם מתחת שמי ד', רבש"ע!
כה הריק החזן ר' אליהו כל מגפותיו אל ראש ה’מכנסיים הארוכים‘, וכמעט עד חצות לילה לא חדל לעולל בעפר קרנם, להמטיר עלימו גפרית ואש, כל מחלה וכל קללה ותוכחה הכתובה בספר ואשר לא כתובה, והגבירה נתליה או ינטל בת ר’ אליהו חזן עלתה על יצועה, אשר עליו מתקה שנתה ימים ושנים בימי בתוליה, ואחרי שנות לענה וראש, חיי אושר אומללים, ישנה בלילה הזה בעיר מאזפּבקה בין אחיה אנשי גאולתה – וערבה עליה שנתה כשנים קדמוניות, בהילו נר הילדות עלי ראשה…
-
הסיפור הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 13, 16, מן הימים 28, 31 ביאנואר, 1890. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. לא ידוע נוסח כלשהו של הסיפור ביידיש. בתדפיס של הסיפור שנמצא בבית שלום–עליכם בתל–אביב (ראה ההערות המקדימות לסידרה) נמצאים תיקונים בכתב–ידו של שלום–עליכם, המורים על כוונתו להדפיס את הסיפור בנוסח חדש. לא מצאנו הדפסה מחודשת של הסיפור בנוסח המתוקן. בספר זה הועתק הסיפור לפי הטקסט של ’המליץ‘. כדי לשמור על אחדוּתה של הסידרה ואופיה בזמן הופעתה, וכדי לשמור על הסדר הכרונולוגי של כתביו העבריים של הסופר. והרי השינויים העיקריים ששלום–עליכם הכניסם בתדפיס האמור: שמו של הסיפור תוקן ל’חתיכה אחת של צנון (רעטאך בלע"ז)‘. ’רעטאך בלע“ז‘ נוסף בטקסט הסיפור לאחר הזכרת התיבה ’צנון‘. שוּנוּ בו השמות הבאים: ’יעהופעץ‘ במקום ’חמלצינצק‘ (ראה על כך במבוא, עמ' 25–27); במקום זשאַק (שהוא יעקב) פפרקראנץ’ תוקן בהזכרה הראשונה של השם: ‘זשאַק (שהוא במחילה מכבודו יעקב) פפרצוויבעלשמאַלץ’ – ובהתאם לזה תוקן שם המשפחה בכל הטקסט; במקום ‘הנערה’ בפרק א, עם הופעתה הראשונה: ‘הנערה מרת מאשא’ – ובהתאם לכך בכל מקום ‘מאשא’ במקום ‘מרים’. בפרק ב, לאחר ‘הן גדול הוא ממני’ נוסף: ‘פתאום: דזין–דזין–דזין’. לאחר תוספת זו בטול כל ההמשך עד לסיומו של פרק ה, עד לקטא: ‘חושי, מרים, רוצי ופתחי את הדלת, מי הוא זה בא אלינו? אולי נושא המכתבים. ראו נא! הדלת נפתחה ויבא – זשאַק!’ לאחר קטע זה בא סיום חדש לגמרי של הסיפור כדלקמן: 'אימה חשכה גדולה נפלה על כל בני הבית כי אך דרך דרכה כף רגלו של האדון על סף ביתו, ויקמוט את מצחו ואת חוטמו והוא מנשב, מנפח בנחיריו ויקרא: – הנה ריח נודף, ריח אני מרגיש, כאלו היה צנון בבית! – צנון, חא–חא–חא! חלום חלמת, יקירי, ואינך יודע מה הוא! כה אמרה נתליה לבעל נעוריה זשאק ותיפול על צווארה[!] ונתנשקהו. וישא זשאק את עיניו וירא – והנה צנון בבית, צנון ממש, רעטאך בלע”ז. – מה זה, יפתי, תמתי! הלא תגידי לי! ונתליה עמדה מבלי דבר דבר כי נפל פחד זשאק עליה ותהי לנציב מלח! ויקרא זשאק להנערה מאשא ויאמר: – הביאי נא לי סין מלוטש! ותחרד נתליה חרדה גדולה. ויקח זאק[!] את המאכלת ואת הצנון ויפן ויאמר לנערה: – הא לך נא את הצנון וגזרהו לגזרים ושימי עליו שומן אוז ובצלים ונעשה לנו מטעמים כאשר אהבתי‘. [א.י.1]אם כי נראה המשך משמעותי [א.י.2] אולי ’האומללה' ↩
מחזה שעשועים
השינויים העיקריים לעומת המקור ביידיש:
השמות של הדמויות ניתנה להם צורה עברית
בנוסח ביידיש בנוסח העברי
ברוך-הערש ברוך-צבי
אברהמל אברהם
ארצי גרונם
בענצי בונם
מאָטל יקותיאל
יענקל ירחמיאל
יוסל יחיאל
הערשל זלמן
בערל קלמן
אַנשל משה
איצל מנשה
לייבקע אריה
בנוסח העברי מופיעה הרבנית ללא כל טקסט משלה. בנוסח ביידיש מתערבת הרבנית בדברי הנוכחים בתחילתו של המערכון, ובמקום הדברים שבאים בנוסח העברי אחרי הוראת הבימוי האחרונה נשארים ה’ראַבינער' וה’הראַבינערשע' לבדם ומסיימים את המערכון בדו-שיח הבא:
ראַבינערשע: נו? מיט וואָס איז מען זיך צעגאַנגען?
ראַבינער: מיט וואָס? מיט גאָרניט.
ראַבינערשע: וואָס הייסט מיט גאָרניט? נאָך אַלע געשרייען?
ראַבינער: לעת-עתּה האָט מען אויסגעקלויבן גבאים, נאמנים און טשלענעס.
ראַבינערשע: נו, און וואָס וויטער?
ראַבינער: און וויטער גאָ… (טוט אויס די ברילן און רייבט זיך די אויגן) או ווייטער… לעת-עתּה גאָרניט.
ראַבינערשע: לעת-עתה גאָרניט? (כאַפט זיך מיט ביידע הענט ביי די זייטן און ווערט שיער נישט צעגאַנגען פאַר געלעכטער) כאַ-כאַ-כאַ! ס’איז נאָר אַ באַשרייבונג מיט אייערע אַסיפות און גענוג! כאַ-כאַ-כאַ! אַ קאָמעדיע, אַ ריינע קאָמעדיע!!!
ואלה שמות הנאספים:
רב, מטעם הממשלה, גמר חוק לימודים בארבע מחלקות בית-ספר, בתי-עיניים ממראה התכלת על חוטמו.
ברוך-צבי, מלווה בריבית, איננו צעיר לימים, אבל גם לא בזקנים יתחשב, מתהלך בחברת עולי-ימים.
שמחה, אברך עשיר, חוכר מכס הבשר בעיר
אברהם, אברך משכיל, מלווה לשבועות 2
גרונם, זה מקרוב חדלו מזונותיו על שולחן חותנו
בונם, עודנו סמוך על שולחן חותנו
יקותיאל
ירחמיאל
יחיאל
זלמן בחורי חמד, פרחי השכלה
קלמן
משה
מנשה
אריה, שמש בית-המדרש
זמן המחזה בסוף המאה התשע-עשרה, בעיר קטנה העומדת על תלה בין מאקארֶבקה ובין סטרישטש, בסביבות מאזפּבקה, בבית הרב, במוצש"ק.
(הנאספים מתהלכים הנה והנה בחדר, יעלו עשן, ישיחו, ידברו, יתווכחו וירעשו
בהמולה ושאון. – הרב יושב אל השולחן, וממנו יראו וכן יעשו עוד אחדים מהנאספים)
הרב (מניף ידו להשקיט השאון): הודיתי לכם, אורחי הנעימים, כי באתם בצל קורתי, ועתה התכבדו במכובדים ושבו-נא איש תחתיו סביב לשולחן ואקרא באוזניכם את פרשת הדברים אשר ערכתי בספר, אז נשכיל ונבין מה מטרת אסיפתנו וניוועצה לב יחד. שבו-נא, אדוני הנכבדים! (מוציא מצלחת בגדו גיליון גדול ומתחיל לקרוא בכוונה עצומה): 'קול…
ברוך-צבי: אדוננו הרב! ‘וסעדו לבכם אחר תעבודו’ כתוב הדר בתורתנו הקדושה!
שמחה: כן הדבר, יצו נא רבנו על השמש לבל יחסר המזג…
ברוך-צבי: גם פת ופרפרת, כחוק לישראל!
הרב (אל השמש): דמה לך, ר' אריה, לצבי ורוץ-נא מהר על רגל אחת… אבל חכה-נא! (אל רעייתו הרבנית): אילוּתי! הן יש אתך דג ממולח, צווי-נא ויעשו את הדג ויערכוהו לפני אורחינו…
ברוך-צבי: דג מלוח במוצאי שבת אחרי ההבדלה? לא תהיה כזאת בישראל! הרבה ראיתי בימי חלדי ודג מלוח בכל אלה לא מצאתי!…
אברהם: אבל החרישו-נא רבותי! אל תרבו שאון. הן הרב חפץ לקרוא דברי הספר…
שמחה: תכין-נא הרבנית מרק-חמוץ, גם קורקבן נחמד אף נעים כדאמרי אינשי…
הרב (קורא מעל הספר): 'קול…
השמש: ומי יתן הכסף? הן יין בכסף יקנו!
ברוך –צבי (אל המסובים): ומה תחרישו? השמיעו על השקלים!
גרונם: עדת בחורים, הריקו-נא אמתחותיכם!
בונם: בחורים, אמתחותיכם הריקו!
הבחורים (כולם יחד): אבל נשמע נא דברי הרב. הן לא להילולא וחינגא באנו הלום! הלא לפנינו דבר העומד ברומו של עולם היהדות. יקראו-נא בראשונה פרשת דברי הספר ונשׂימה לב ונתייעצה יחד מי ומה ולמה (יתקעו לידי השמש מטבעות כסף אחדות).
הרב (משמיע קול שיעול וקורא) : ‘קול ברמה נשמע ביללה, קול נהי הבת ישראל האומללה…’
ברוך-צבי (בחשאי): מה הוא שח? חזות קשה!
שמחה (בדממה וקול): תיקון חצות או מגילת איכה חדשה!
גרונם (בקול): הסו! יפה שתיקה בשעת הדרשה.
בונם (בקול): אמנם הסו, הסו!
הבחורים (בקול גדול): הסססו, הסססו!
הרב (משמיע שנית קול שיעול וקורא): ‘קול ברמה… האומללה, מכל עבר קול צעקת שבר, ונהה נהי נהיה, בוגדים בגדו, בוזזים בזזו, נסתמו מעינות הפרנסה, היו לשמה ולבתה, כל ראש לחולי וכל לבב דווי, פחד ופחת ופח, אוכל נכרת מפינו, על זאת אספדה ואילילה, אסלדה בחילה, בני ציון היקרים עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר, כי אין לחם ואין שמלה והיה אך זוועה הבין שמועה… והנה מודעת זאת בכל הארץ, כי בכל תפוצות ישראל, עיר ועיר מדינה ומדינה התעוררו אנשי לב אשר רוח ה’ קיבצם, אנשי מדע והשׂכּל, אנשים של צורה, נדיבי עם אלוהי אברהם, אנשים אשר לבם פתוח כפתחו של אולם, אנשים הדואגים לטובת אחיהם המקדישים הונם ואונם לצאת לישע עמם, לישע בני אמונתם, והמה יעדרו, יחפשו עצות, יקדישו מועד מועדים ויקראו עצרה – כללו של דבר: המה עושים ומעשים, סובבים ומסוּבבים, לא ייעפו ולא ייגעו עד עשותם ועד הקימם, בכל מקום נראה תנועה רבה, מכל עיר יעלה באוזנינו: ועד, קולוניזציה.
ברוך-צבי: אנא, רבנו, הבינני-נא פירוש המלות האלה. רבים אומרים לנפשי: קולוניזאציה! קולוניזאציה – מה טיבו של עוּבר זה?
גרונם: הסו! הסו! תתום-נא הקריאה אז תשאל.
בונם: כתום הקריאה תשאל!
שמחה: כך דרכם של אחינו בני-ישראל, עם קשה עורף, הנה הוא שואל כי יאבה לדעת פשר דבר, ולמה נמנע מחפצו?
אברהם: חלילה! ישאל-נא כנפשו שבעוֹ, אבל יחכה-נא כמעט רגע, הן עלינו לשמוע בראשונה דברי הספר.
הרב (קורא): אמריקה, פלשתינה, בכל עיר ואם בישראל יתנוצצו כאבני נזר אנשי לבב העובדים שכם אחד לטובת כלל האומה. מעל במתי כתבי העתים קול מבשר ואומר חדשים לבקרים פרשת גדולת מעשים רבים והמון עלילות לאין תכלית. חברות ועדים ואגודות נוסדו בכל אפסי תבל: במאזפּבקה, במאקארוֹבקה, בקאשפֶּרוב, ביאמפלה, וגם בסטרישטש תתנוסס אגודה ערוכה בכול לשם ולתפארת. ואיך לא יחוורו פנינו ותכסנו כלי מלא בושה וכלימה, כי בעירנו, עיר ואם בישראל, אשר בה קהילה גדולה (כן ירבו!)…
ברוך-צבי: כן ירבו וכן יפרצו כדגי הרקק!
אברהם: לא עת להתלוצץ עתה, הן הרב קורא.
הבחורים (כולם): הסו הסו, יקרא-נא רבנו הלאה!
הרב: ‘ואנחנו מחשים, מים זדונים כהמות ימים יהמיוּן ואנחנו נעצים עין ועל לבנו כפור כאפר יפזר! באה העת כי גם אנחנו נתעורר מן התרדמה העזה והמסכה הנסוכה עלינו, נקומה כגיבור מתרונן מיין, נחלץ חושים ונצא חמושים ונחשבה מחשבות בעצה תיכון’…
ברוך-צבי: ובכן מה לנו לעשות?
אברהם: עמא פזיזא! מה תפרוץ פרץ לדעת מראשית אחרית? חכה עד ארגיעה וידעת מה לנו לעשות!
הבחורים (כולם יחד): יקרא-נא רבנו הלאה!
הרב: 'לכן קמנו ונתעודד ונגמור אומר כולנו פה היום, משכילינו ונאורינו, בחורינו וצעירינו, הרודפים מדע והשׂכל, הקוראים מעל לוחות כתבי העתים, היודעים את הנעשה בתבל ארצה, הרואים, המבינים, המרגישים, המ…
ברוך-צבי (מתנודד ממקומו): כללו של דבר: מה גמרנו אומר?
אברהם: הפלא ופלא! השקט לא יוכל האיש הזה, כיושב על גחלים! חכה-נא מעט וידעת מה גמרנו אומר…
הבחורים (כולם): יקרא-נא רבנו!
הרב: 'המרגישים, המשגיחים, המתבוננים, השׂמים לב, היודעים מה רע ומר לנו. לכן גמרנו אומר לקרוא עצרה ולהתאסף יחד בביתי, וכולנו נחשוב מחשבנות וגם נפעול ונעשה דבר קיים לטובת כלל האומה העגומה, כמעשה יתר אחינו די בכל אתר ואתר, וחברה חדשה תכונן בקרבנו, חברה אשר…
שמחה: אומנם כן, ראוי ונכון מאוד.
ברוך-צבי: הבין בל אוכל! המעטות הן החברות בתוכנו? המעט הוא כסף הצדקות אשר נחלק שנה שנה? המעטות הן הנדבות למעות חיטין? והטאקסה?!…
שמחה (בחפזה): הנח-נא! לא זו המטרה ולא זאת כוונת הדברים!
ברוך-צבי: ומה כוונת הדברים?
גרונם: הלא שמעת מפורש יוצא מפי הרב. זאת היא הכוונה!
בונם: זאת ולא אחרת!
ברוך-צבי: נשיאים ורוח וגשם אין! לוּ לעצתי תשמעו…
אברהם: מה תסכון עצתך? מראש ידעתי עצתך והיא לא תצלח. אתה ושמחה אך בטכסא מעיינכם כל הימים.
שמחה: הנה בעל החלומות בא! מה עניין שמיטה אצל הר-סיני?
הבחורים (כולם יחד): הקץ לדברי רוח! ברוב דברים לא ייעשה גם חצי דבר, עת לעשות ולפעול!
בונם: לפעול ולעשות!
הרב (קורא): ‘זה היום תחילת מעשינו למצוא לכם…’
ברוך-צבי: לכסף! לכסף! מי לא יבין זאת? כל הנחלים הולכים אל הים…
שמחה: אכן נודע הדבר! הבה כסף – ותו לא מידי!
אברהם: ומה כל החרדה הגדולה הזאת?
גרונם: טוב הדבר, הבה כסף – אבל עלינו להעלות במאזני משפט מה תהי מטרת הכסף ומה ייעשה בו. הנזרע על צחיח סלע? הלא לזאת קראנו עצרת היום לחשוב מחשבות ולבוא עד תכלית פרטי העניין אשר לפנינו.
בונם: לבוא עד תכלית! לבוא עד תכלית!
אברהם: אבל החרישו כמעט קט וידבר האחד דבריו. יקרא-נא הרב הלאה ואחר נשפוט.
הבחורים (כולם): יקרא-נא הרב, יקרא!
הרב: יתעוררו-נא ויקומו…
ברוך-צבי: מי יקום?
אברהם: הס-נא רגע אחד!
הרב: ‘יקומו-נא ראשי עירנו, גבירינו…’
שמחה: גבירינו! מי בראש? הגבירים בראש! לכל צרה שלא תבוא, הגבירים! הגבירים!
גרונם: אבל הרגע-נא כמעט, למה תפסיק הקריאה בכל רגע?
בונם: למה תפסיק? הרגע-נא אך רגע!
הרב: ‘גבירינו, קצינינו, אשר חננם ה’ בהון ועושר, וירימו תרומה…'
ברוך-צבי: מראשית כזאת ידעתי! פזמון ישן אשר כבר היה לעולמים!
אברהם: בחיי ראשי, עוד לא ראיתי מימי איש נבהל כמוהו! ידבר-נא גם רעך דבר…
ברוך-צבי: רבנו! מה יועילו הוויכוחים והלהג הרב? הגידה-נא בקצרה: מה לנו לעשות?
שמחה: לדעתי, עלינו לבחור ראשונה גבאים ויועצים…
אברהם: את מי נבחר ומי יהיו הגבאים והיועצים?
גרונם: מי יהיו? אנחנו אלה פה היום: אני, אתה, הוא והוא…
בונם: אנחנו, אתם, הם והם…
שמחה: ואני זאת יעצתי: בראשונה עלינו…
יקותיאל: לא! ראש דבר עלינו לטכס עצה…
ירחמיאל: עלינו לחשוב ולבחון…
יחיאל: נציע הדברים בספר, סעיף-סעיף לבדו ונתייעץ…
קלמן: בעיר סטרישטש לא נהגו כן, המה כתבו ראשונה לעיר הבירה…
זלמן: מה זה תדבר?! לפני ימים מספר שבתי מסטרישטש – אין כאן לא דובים ולא יער! המה אחרת עשו, המה נ…
מנשה: אם כה או כה עשו – אחת היא לנו.
משה: נהפוך הוא, לא אחת היא לנו; הבה אראך את ‘המגיד’ וראית (ומוציא מצלחתו גיליון ‘המגיד’. בין הבחורים שאון והמולה).
ברוך-צבי: הסו בחורים! זקנים כי ידברו יעמדו הצעירים מנגד ויחרישו.
ירחמיאל: ורבים אומרים כי בשאלות כמו אלה יחוו גם הצעירים דעה, ודעתם נשמעת מאוד…
שמחה: שם בבית-הרחצה תחוו דעה ותשאו מרום ראשכם. יד לפה, אפרוחים!
יחיאל (ליתר הבחורים): איזה חכם הרואה את הנולד? מראשית הגדתי כי כן יקום…
שמחה: למה נרבה אמרים ללא הועיל? החרישו ממני ואדברה אך מלים שתיים (עולה על השולחן).
אברהם: שתיים שהן ארבע!
גרונם: (מקפץ על השולחן): שמעו-נא לי! הנה עלה רעיון חדש על לבי!
בונם: רעיון חדש, רעיון חדש!
הבחורים (כולם): הוציאהו-נא אלינו ונשמעה!
ברוך-צבי (מניח ידו על פי שמחה): הניחה לו וידבר.
שמחה (יסיר בזעם אף את היד מעל פיו ויצעק): בחור לנו גבאים בגורל!!!…
גרונם: בגורל? הנסתרה כוונת האיש הזה? כאחד המשוגעים ידבר!
בונם: משוגע איש הרוח!
אברהם: אבל ידבר נא דבריו ואחר תצעקו, מדוע תעמדו לו לשטן? כה דרך אחינו בני ישראל, כל אחד יאמר: אני ואפסי עוד!
שמחה: הבל הבלים! שמעו לעצתי וידעתם מה טוב!
ברוך-צבי: לפי דעתי אני…
הרב: הן עוד לא שמעתם, רבותי, את אשר יעצתי אנוכי, אביעה-נא ראשונה אנוכי את מעלות רוחי ואז תדברו אתם כטוב וכישר בעיניכם.
הבחורים (כולם): אמת וצדק! נשמע-נא ראשונה דעת הרב.
ברוך-צבי: את דעת הרב נדע גם בטרם שמענוה, תחילתה כסף וסופה כסף ותוכה…
אברהם: בושו והיכלמו, אדוני! הבית-מרזח היה לנו הבית הזה? ר' ברוך-צבי אַן חכמתך אַן סבלנותך? ‘ומושל ברוחו מלוכד עיר’! יחווה-נא הרב את עצתו ראשונה…
ברוך-צבי: טוב הדבר, טוב הדבר, הנני מחריש (ישים יד לפה).
הרב (קורא): ‘לדאוג לטובת כלל האומה…’
ברוך-צבי: עוד הפעם ‘לטובת כלל האומה’!
אברהם: הן הבטחת כי תחריש כמעט רגע?
ברוך-צבי: טוב הדבר, הנני מחריש.
הרב: ‘ונצא חמושים יחד לפעול ולעשות להרמת קרן הכלל’.
ברוך-צבי: אבל…
אברהם: הוי פחז כמים! בוש והיכלם (וירק בבוז).
הרב: ולמען תמצא ידינו לעשות דבר אין די לנו ביועצים אשר נבחור מתוכנו.
ברוך-צבי: מה עניין יועצים לכאן? האם בית מועצה נייסד?
גרונם ואחריו בונם: לא יועצים אך גבאים.
הבחורים (כולם): ומדוע לא יועצים? מחשבה בעצה תיכון ותשועה ברוב יועץ!
אברהם: יועצים או גבאים – האם לא אחת היא לנו?
שמחה: ובכן איך תהי בחירת הגבאים?
גרונם ובונם: אכן זאת היא שאלה אשר לא נשמעה מששת ימי בראשית! ‘איך תהי בחירת הגבאים’ – פשוטו כמשמעו! אנחנו פה נבחור לנו גבאים מתוכנו.
יקותיאל: ואני אחרת אשפוט, הנה בשבוע שעבר קראתי במכתב העתי במאמר…
ירחמיאל: לא כי! הבה אגידה לכם אני!
יחיאל: הנה הנערהמגיד! אך זה לנו יועץ פלא!
זלמן: אם דעתו לא תסכון הגידה אתה!
קלמן: יגידו הזקנים ממנו לימים. ‘והדרת פני זקן’!
מנשה (קופץ בראש): זקנים, צעירים, רשות לכל אחד לדבר ולחוות-דעת, אין אונס! הלא לאסיפה באנו.
משה (מניף את ‘המגיד’): ‘המגיד’ מודיע… ל’המגיד' מודיע אחד הסופרים
ברוך-צבי: שבעה דברים בגולם, גדיים קופצים בראש.
שמחה: ובכן הגידה אתה איככה.
אברהם (מעל השולחן): ואני חקרתיה כן היא: אל-נא נשאל את פי קציני העיר, כי המה אך יקלקלו עצתנו, נבחר נא פה מקרב הנאספים גבאים. הננו ניצבים פה כולנו היום, הבה נפיל גורל מי יהי לגבאי, מי לגזבר ומי לרואה חשבון.
שמחה: מי ומי יעמוד לגורל?
הבחורים: יחד כל הנאספים.
ברוך-צבי: וגם האפרוחים שכמעט נתבקעו מביצתם? הגם הם ישפטו שפוט ויתנשאו לכל לראש?
הבחורים: גם רוב ימים לא יודיעו חכמה! בימינו אלה יעמדו אך הצעירים בראש כל התנועות הגדולות, קרא-נא מעל הספר ונוכחת! (יניפו את ‘המגיד’).
הרב: הנכם מתנגחים ומתווכחים בטרם תדעו מי ומה ומתי. מה יתנו ומה יוסיפו לנו הגבאים אם כסף אין לנו?
גרונם: לא טוב הדבר, כן לא ייעשה!
בונם: לא ייעשה כן, לא!
אברהם: מדוע לא טוב הדבר? עוד לא שמעת כלה והנה מלתך על לשונך כי לא טוב הדבר! הן כל השומע יצחק ילעג לנו!
שמחה: לכן האזינו עָדַי!
ברוך-צבי (ימשכהו בכנף בגדו): החרישה-נא ואדברה אני!
שמחה (יוצא כנף בגדו בחוזקה): לא! אלַי תשמעו!
ברוך-צבי (יחזיק בזרוע שמחה): האחד אתה אין שני לך? או האם זקן שבחבורה אתה כי יהיו רק דבריך נשמעים ואנחנו למוצא שפתיך נחכה? ואיך תעיז לסוגר פי מחות דעת?
שמחה: דבּר מעתה ועד עולם, אנוכי לא אעמוד לך לשטן.
ברוך-צבי: נשימה ראש ונבחור לנו גבאים מבין זקני הצעירים אשר פה.
גרונם: מדוע רק זקני הצעירים? האם יש כאן משא-פנים?
בונם: כלום משא-פנים יש כאן?
ברוך-צבי: היינו דאמרי אינשי ‘כל דרשן דורש אך לטובתו’.
אברהם: האם לא השחוק הוא? הלא כל הרואים אנדרלמוסיה זאת יצחקו עלינו מלוא חופניים!
הרב (יקום ממקומו ויכה בידו על השולחן להשקיט השאון): הסו רבותי! אך מלים אחדות אדברה ולא אוסיף. מה היתה מטרת אסיפתנו? הלריב ומצה באנו הלום או להתייעץ בדעת ותבונה? אני אמרתי בחופזי כי טובים הצעירים ובהם נוציא דבר למענהו, והנה עיני הרואות כי נופלים המה מהזקנים. הלא תכסנו בושה, הלא נבוש וניכלם! מה יאמרו הבריות? ואנה נוליך את חרפתנו אם יבוא אחד ויחוק הליכות אסיפתנו זאת בספר על במתי כתבי העתים?
הבחורים (כולם): דברי הרב נאמנו מאוד, אמת וצדק!
שמחה: ‘לחוק על כתבי העתים’? (מביט על יקותיאל) ינסה-נא אחד מבחורינו לעשות כדבר הזה!
יקותיאל (קופץ ממקומו): התאמר בלבך כי אימתך תבעתנו? אם יהי רצון מלפני אחד מאתנו להניף עט עליך וידעת את תנואתנו! מכף רגל ועד ראש לא נשאיר מתום!
ברוך-צבי: היאלם יונק שדיים! ואתה שבלול תמס תהלך עלינו אימים כי תתננו לחרפה בכתבי העתים? לך התגולל באשפה בין גמולי מחלב כערכך, שם יכירך מקומך!
ירחמיאל (ליקותיאל): אל תבוא בדברים עם עלוקות מוצצי אדם!
שמחה: ‘עלוקות’? דום עז-פנים! עצב נבזה נפוץ! הנשמע חוצפה יתירה כזו כי ירהב הנער בזקן? (מהומה ורעש בין הנאספים. הרב יפריד בין עצומים).
הרב: אדוני הנכבדים! הלא תקנו לבב חכמה! מה זה היה לכם? בושו והיכלמו! הזאת תהי אחרית אסיפתנו? הלא נהיה לבוז ולקלס. אם נאספנו יחד הן עלינו לפעול ולתקן דבר-מה…
אברהם: אומנם כן, הרפו מריב, כי עת לעשות!
גרונם (אל ברוך-צבי ושמחה): זקנים אתם ממנו לימים, דברו אתם ונשמעה!
בונם: אתם הזקנים תדברו ואנחנו נשמע.
ברוך-צבי: אנוכי כבר הגדתי והשמעתי עצתי, והנה באו הצעירים ויעמדו לי לשטן ויקלקלו מחשבתי.
שמחה: טעית עד מאוד, ר' ברוך-צבי. הנה נא שמעוני ותראו כי אך אתי ילין צדק!
גרונם: דבּר אתה אם לא תתן לאחרים לדבר דבר.
בונם: דבּר אתה!
שמחה: ראשונה נבחור לנו גבאים ואז נדע מה נעשה.
הרב: לוּ יהי כדבריך, אבל נחשוב-נא בראשונה מה תהי פעולת הגבאים?
אברהם: דברי שמחה צדקו יחדיו! בראשונה נבחור לנו גבאים, יועצים.
הבחורים: יועצים, יועצים!
גרונם: ואחריו בונם: מי ומי היועצים?
הרב: יועצים נמצא לנו על נקלה, אבל אל-נא נעשה את הטפל לעיקר. הבה אקרא-נא באוזניכם ראשונה את הצעתי אשר ערכתי בספר…
ברוך-צבי: עוד הפעם ‘דברי הספר’! מה שהיה הוא שיהיה! כבר שמענו ונדעם.
אברהם: אבל חדל לך מהפסיק בכל רגע ורגע, הלא נהיה לחוכא ואטלולא!
הבחורים: ידבר-נא הרב דבריו. מה זה היה לכם כי השקט לא תוכלו?
הרב: אחרי כי נאספנו יחד הלום הנה העצה היעוצה ממני היא…
ברוך-צבי: דברים בטלים, אמרים ללא הועיל!
הרב (בהביטו אל הרבנית אשר ניגשה אל השולחן ותערוך עליו כוסות ויין ופרפראות): דבּר אל העצים ואל האבנים! לחוות דעת נכונים המה כולם, ולשמוע דעת השני אין גם אחד במו!
שמחה (מטפס ועולה על השולחן): הנה פה גבאי, גזבר, סוכן ויועצים. ומה יחסר לנו עוד?
גרונם: מי המה?
בונם: מי ומי?
אברהם (גם הוא מעל השולחן): שמחה, ברוך-צבי והרב יהיו לגבאים ו…
גרונם ובונם: והנשארים?…
אברהם: עוד דרוש לחפצנו גזבר… שני גזברים…
שמחה: גרונם ובונם יהיו לגזברים, אבל מה תהי כהונת אברהם?
ברוך-צבי (אל שמחה בהחזיקו בידו): יהי האחד לגזבר והשני לרואה-חשבון.
שמחה: לא, שני גזברים ואחד רואה-חשבון, או שניים רואי-חשבון ואחד גזבר. אברהם יהי הגזבר וגרונם ובונם יהיו לרואי חשבון.
הבחורים (יקומו יחד): ובזה תמו כל הכהונות?
הרב: הלא נאציל גם להם ברכה!
גרונם: הבחורים יהיו לחברים-יועצים.
בונם: יועצים, יועצים!
שמחה: ובכן יש לנו שלושה גבאים, שני גזברים… לא כך אמרתי – גזבר אחד ושניים רואי-חשבון.
הרב: אבל מה בצע בגבאים ובגזברים וברואי-החשבון?…
אברהם (עולה על השולחן): ושישה חברים יועצים.
גרונם: לא! שבעה יועצים! שבעה בחורים – שבעה יועצים.
בונם: שבעה! שבעה!
ברוך-צבי (לוקח צלוחית יין בידו): ובכן חסל סידור פסח! הלא רשות לנו עתה אפוא לשובב נפשנו?
שמחה: אל תחפזו! עוד לא נגמרה המלאכה. עתה עלינו לרשום בפנקס את תקנות החברה…
אברהם: אם כן, יעשו-נא פנקס!
גרונם: מי יעשה?
בונם: מי ומי?
שמחה: את זה יעשו הבחורים.
גרונם: עדת בחורים למה תחרישו?
בונם: למה בחורים תחרישו?
יקותיאל: (רומז על ירחמיאל)
ירחמיאל: (ירמוז על יחיאל)
יחיאל: (מראה באצבע על קלמן)
קלמן: (רומז לזלמן)
זלמן: (מתבונן אל מנשה)
מנשה: (מתבונן אל משה)
משה: (מחזיק את ‘המגיד’ ויושב תפוש ברוב שרעפיו): ת… ר… מ… (יספור אצבעותיו)
הבחורים (כולם למשה): מה תעמיק במחשבותיך? האם נשגבה המלאכה לא תוכל לה? הן כאלה וכאלה פנקסאות לעשרות כבר כוננו ידיך.
משה (עודנו הוגה ברוחו): זאת לא זאת… לא… הנני מחפש אחר אחד הפסוקים אשר אעשה בו את האותות והלפ"ק.
אברהם: החיסרון יוכל להימנות! אתה הכינה-נא ראשונה את הפנקס לכל חוקותיו ומשפטיו, והיתה חברתנו ערוכה בכל ושמורה…
גרונם: ומה יהי שם חברתנו אשר פינו ייקבנה? הלא ניתן לה שם על פני חוצות?
בונם: הן שם ניתן לה!
הרב: אבל לא השם הוא העיקר! מה צבע?…
אברהם: נהפוך הדבר, השם הוא אבן הפינה לכל דבר.
ברוך-צבי: הבל הבלים!
שמחה: בהבל פיך תבטל כל דבר!
ברוך-צבי (מחזיק את הצלוחית בידו): הנה חברות יש לנו די והותר שישים בכרס אחד: חברה משניות, חברה תהלים, חברת מלביש ערומים, סומך נופלים, רופא חולים, מתיר אסורים, זוקף קפופים… אולי ייקרא שמה בישראל ‘חברת משיח אילמים?’
אברהם: אתה אך לצון תחמוד לך.
שמחה: לא! שמעו אלי כולכם!
ברוך-צבי (ימשכהו אחור): מה חפץ לנו בדבריך?
אברהם: הניחו וידבר גם רעכם דבר. הלא כל השומע ילעג לנו!
הרב: פליאה דעת ממני, על מה את מתווכחים יחד? הילד עוד לא יצא לאוויר העולם ואתם תריבו מה יהי שמו!
ברוך-צבי: ואני מדברי לא אסור. אין חפץ לנו בשם! החברה היא אבן הפינה והשם אך למוֹתר! הבה נשובב נפשנו כמעט. מרוב צעקה כבר ניחר גרוננו (מוזג את הכוס) לחיים, אחי ורעי, לחיים, לחיים! (שותה).
כולם: לחיים טובים ולשלום (הנאספים ישתו ויסעדו לבם בפרפרת; כולם יצעקו, יגעשו וירעשו, כל אחד מחריש את רעהו, נכנס לדבריו ורגזו ושחקו ואין נחת. הרב ינסה להשמיע מרום קולו על אודות דבר נכבד מאוד, אך אין פונה אליו; ברוך-צבי אוכל מן הפת; הצעירים יסטרו איש על פי רעהו, הבחורים יתעצמו; משה קורא את ‘המגיד’ וברוך-צבי יתבונן אליו מרחוק ושיחק וכמו יאמר: 'הביטו-נא וראו את התרנגול בבני-אדם זה! הגם אתה בקוראי מה"ע? – ההמולה לא תחדל, עד כי חצות לילה תגיע והנאספים יקומו ללכת איש לביתו)
גרונם: ובכן מה החלטנו היום?
בונם: מה גמרנו היום אומר?
ברוך-צבי: רבות עשינו היום! בחרנו לנו גבאים, גזברים ויועצים…
הרב: ובזה נאמר די?
שמחה: את אשר לנו לעשות עוד – נחקור לדעת לעת אחרת. הלא עוד נתראה פנים!
אברהם: ובכן נתאסף עוד לאסיפה אחרת? הלא!
הרב: עוד אסיפה שנייה?
ברוך-צבי: ומה ממנו יהלוך אם נאסף עוד הפעם לאסיפה?
שמחה: ובכן מנויה וגמורה!
גרונם: עוד אסיפה אחת.
בונם: עוד אחת!
הבחורים: אסיפה! אסיפה!
(המסך נופל)
-
‘מחזה שעשועים’זה הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 45, 46, 47 מן הימים 6, 9, 10 במארס, 1890. המערכון לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. הוא הופיע קודם–לכן ביידיש ותורגםלעברית בידי המחבר עצמו. הנוסח ביידיש: ’די אסיפה, אַ ריינע קאָמעדיע‘ פון שולמית, ’יודישע פאָלקס–ביבליאַטהעק‘, כרך שני, 1889, עמ’ 220–205. מכאן הועתק בתוך: שאָלעמ–אלייכעמ, ‘דראמאטישע שריפטנ’, ערשטער בוכ, אריינפיר אונ קאָמענטאר פונ נ. אויסלענדער, כארקאָוו–קיעוו 1932, עמ' 58–43 (=געזאמלטע שריפטנ, באנד 19). ↩
-
‘מלוה לשבועות’– תרגום מילולי של ‘וואָכערניק’ ביידיש, שהובן כמי שמקבל ריבית המחושבת לפי כל שבוע – ‘וואָך’. והשווה להלן הסיפור ‘המאבד עצמו לדעת’, פרק ב. ↩
[א]
לא משוטט בעולם הדמיון אנוכי היום, ואין מגמתי עתה לספר לכם סיפור אהבים או חזון רוחח ואותות בדים שלא היו ולא נבראו – לא רבותי! הריני מוכן ומזומן להישבע לכם אפילו בנקיטת חפץ, או להעיד לי עיר ומלואה, מאזפּבקה ויושביה, כי סיפורי זה כולו זרע אמת, חוץ משניים-שלושה גרגרים קטנים, אשר בלעדם אין כל מחבר יכול לעמוד ולהתקיים. הן ידעתם כי לא כספּר אדם פשוט יספר המחבר דבר. זה מסיח לפי תומו דברים כהווייתן וזה מוסיף תמיד מדיליה מעט תבלין ומעט נופך, פעם לתפארת המליצה ופעם לשכלול העניין. ומה גם אם המחבר הוא ממין הליצנים ר“ל, אם הוא ח”ו מבעלי הסתירה, כי אז כל צורותיו שהוא צר תעוררנה שחוק אם גם דרך עצב בהן, וגם בשעה ש’צחקן' כזה מיצר וגונח יאמרו הבריות: אך לצון יחמוד לו, לץ המחבר! – הנה-נא ידעתי מעשה במחבר אחד, אשר אשתו באה עד משבר ותקש בלדתה, ויהי כאשר… אבל לא! אשובה לי אל סיפורי הנאמן, סיפור המקרה אשר קרה בעירנו קרתא מאזפּבקה דיתבא על נהר רפשון, בשתא דנא באחרית המאה התשע-עשרה, 1890 למניין שמונים פה באירופה, ערב פסח התר“ן ליצירה; וכי אזכרה את המאורע הנורא ההוא תסמר שערת בשרי… שערו-נא בנפשכם כי עמם הייתי באותו מעמד, עין בעין ראיתי את כל גיבורי הסיפור הזה גם ידעתים כולם. הוא הנהו שוחט ובודק בעירנו ושמו שמשון-אנשל, והיא – להבדיל – הנה ערלית פשוטה, בתולה כבת שבע-עשרה או שמונה-עשרה שנה ושמה האפקה, ושם אשת השו”ב ציפה-פֶּרל, ושם אמה יבדוֹכה ושם בעלה גברילה, הוא גברילה אשר אשתקד עלה לעיר מאקארובקה למכור עופות אווזים וביצים ביום השוק והעליה ההיא כמעט שהיתה לו ירידה, כי שתה לשכרה וכמעט שלא נשרף ויביאוהו משם מפרפר בין החיים והמוות… מיודענו זה ‘הטה כנהר שלום’ להשו“ב ויתהלך עמו באהבה ואחווה וריעות. גברילה הודה ולא כיחד, כי בין אלפי יהודים אחד הוא שמשון-אנשל איש ישר-דרך אף-על-פי שיהודי הוא… בלילי שבת, כשהיה שמשון-אנשל מסב אל השולחן ומתעדן במאכלי ערבות ומיני מטעמים לכבוד השבת, וגברילה – להבדיל – עומד גם הוא במחיצתו, בימינו צנצנת יי”ש ובשמאלו פרוסת חלה, חתיכה הראויה להתכבד, אז הגיד גברילה בפה מלא כי טובה ציפורנו של ‘שמשל’ מכריסן של קהילה שלמה של אינם בני ברית. כל כך גדלה האהבה בין שני השכנים האלה (שמשון-אנשל גר בשכנות גברילה), ולולא נשותיהם שקלקלו, כי אז גם עב קל לא עלה על שמי אהבתם והכול היה מתנהל כשורה, בלי פרץ וצווחה. אבל הנשים! התשבנה שתיים נשים יחדיו ולא תעוררנה מדנים? יבדוכה לא יכלה נשוא את שתי העיזים אשר לציפה-פּרל, וציפה-פּרל שנאה שנאת מוות את חזירי יבדוכה, ויהי ריב ומדון ישא! ובכל זאת אם בשעת כוסו בא גברילה לכלל כעסו ויתמרמר אל פלג גופו ויאמר לשסעה כשסע הגדי, אז החביאתה ציפה-פּרל בצל מעונה, בין התנור ולקיר, ותהי סתרה ומגינה, וגם יבדוכה לא היתה כפויה טובה ותענק לה פעם בפעם מעט קלי וגרש כרמל, בצלים ואבטיחים או תפוחי-אדמה, וכאלה דברים שאין בהם משום מאכלות אסורות.
– מה לי ללכת אל רחוב העיר ולהביא אשה למלאכתי? – כה אמרה ציפה-פּרל ליבדוכה ביום ערב פסח התר"ן – הלא טוב תתי את כספי לבתך מתתי אותו לזר. תקח-נא האפקה את החמר והשיד ותטוח את כותלי ביתי לכבוד החג; וכי מה איכפת לך אם תשתכר האפקה מספר פרוטות לצרכיה?
– לא איכפת לי כלום – ענתה יבדוכה – תלך ותטוח. אבל הן ידעתיך ציפקה-פּרליה כי תעבדי בה עבודת פרך, לכן דעי לך כי עשר בנות שכלתי ונותרה לי אך היא לבדה, אחת היא לי, אחת היא האפקה לאמה.
– אחת ואחת עד עשר – אמרה ציפה-פּרל בלזות שפתיים – עשר פעמים ביום תטלטלנה טלטלת גבר בקווצות ראשה ותמנה לה אחת ואחת, מלבד המכות אשר יחלק לה אביה מרחמה בעזוז אהבתו, הכה ופצוע, סחוב והשלך, ועתה פתאום יקרה בעינייך!
והאפקה חלצה את נעליה, קיפלה את שמלתה מן הארכובה ולמעלה, ותגש אל המלאכה למרוח ולטוח, ומפתחי פיה התמלט קול נגינה כטוב לבה, כי נזדמן לה ריווח הגון וידה תמצא עתה לקנות לה פתילים וקישורים לענדם על צווארה בחג הפסחא.
בראשונה שלחה גם ציפה-פּרל ידה לחמר ותהי לעזר להאפקה, אבל עד-מהרה נמלכה בדעתה כי לא טוב היא עושה, מנחת העיקר ועוסקת בטיח תפל. הן עוד דברים רבים יחסרו לה לצורכי החג, ואם לא עכשיו תדאג למלא החיסרון אחרי מתי עוד? אומנם כי מצות וביצים ושומן-אווזים הכינה ברוך השם זה כבר, וגם המזג לא יחסר, כי עוד מאתמול הקדים שמשון-אנשל ויקנה יין וענבים לארבע כוסות; ‘יפה שעה אחת קודם’, אמר אל לבו. ובאמת שמשון-אנשל שפיקח הוא לא ידחה את מקנה היין ליום אחרון, שאז תהיינה ידיו מלאות עבודה לשחוט את העופות והברבורים אשר יובאו אליו בהמון. ואולם עוד יחסרון לה אגוזים ותפוחים לחרוסת, חזרת למרור ועוד פרפראות כאלה, ועליה לקנותם בעוד מועד, ותקח אשת החיל צרור הכסף, ובצאתה את הבית אמרה אל לבה: הוא הן שוכב נרדם עתה אחרי סעדו לבו בפת שחרית, ושנתו עמוקה כדרכו, ואם גנבים יבואו לו הלא יגנבו דיים והוא לא ידע ולא יחוש; גם האפקה איננה בר-סמכא, ועל מי איפא אעזבה את ביתי, אטוש ‘נחלתי’? – לא! מוטב שאסגור דלת הבית מבחוץ, ועד יתעורר הוא משנתו אלכה ואשובה פעמים – – ותעש כן. את הדלת סגרה ותלך לה לדרכה בלב נכון כי הכול על מקומו יבוא בשלום.
[ב]
והשוק במאזפּבקה בערב פסח הוא מקום חדשות ונצורות עד כי לא תמלא אוזן משמוע: ליֶנטה-דבושה החלבנית קרה מקרה לא טהור, כי בגשתה היום אל הספל אשר שלושים יום לפני החג החמיצה בו לפתן וחרוב, להיות למרק חמוץ בימי הפסח, נזדעזעו כל איבריה בראותה כי פרוסת לחם צפה על המשרת, ובכן נפסל המרק והכרוב, נטרף הלפתן, לכלב תשליך אותו ויכרסמהו החזיר – דבר אשר לא קרה לה מאז היתה לגברת במאזפּבקה ולאֵם בישראל! איזה הדרך בא הלחם אל הספל אשר צמיד פתיל היה עליו ותצרהו כבבת עינה – עוד לנו מלים, ובמקום אחר אספרה זאת בארוכה אם ירצה השם לקוראים הנכבדים, המחוננים דעה בינה והשכל ומסובלים בסבלונוּת קשה כברזל להאזין ולהקשיב כל דברי הבל ורעות רוח אשר יקרו בארץ… ושני הברבורים, אחד זכר ואחחד נקבה, אשר פיטמה שיינה-שיינדל ‘הנגידה’ והם שמנו עשתו – נועצו לב יחדיו ו’ילכו' ו’ימותו' היום כעלות השחר, כחצי שעה לפני בוא הנער המשרת לקשרם מעדנות ולשאתם אל השוחט! ובית האופה הקבלן יהושע-השל היה לבער בלילה הזה, בזמן שכל ישראל ביערו את החמץ מבתיהם, ולא נשאר ליהושע-השל מחמץ ועד מצה, מתנור ועד מאפה תנור. יש אומרים כי יהושע-השל אמר איזה ‘לחש’ בנוסח ‘כל חמירא’, כדי שיבער הבית למען אשר – הלא תבינו… איך שיהיה, חזון החדשות נפרץ בערב יום-טוב, הגלגלים חוזרים, הפיות ממללים והלשונות מקשקשות, וציפה-פּרל אשר גם היא נפש חיה בעלת תשעה קבין שיחה, איחרה מעט בשוק. ושם בבית, כאשר נתעורר שמשון-אנשל משנתו ניגש אל הדלת לצאת החוצה והנה היא סגורה. ‘מה זאת?’ הגה לבו ויעמוד משתומם. אחרי כן ניסה לבוא בדברים עם האפקה ולהציל מפיה פשר החידה, אבל קשה היה לו להרבות עמה שיחה, ויתנודד בזוכרו כי ערב פסח היום והוא מתייחד עם נכרית בחדר נעול… ובתוך כך ראה אורחת נשים ובתולות באה, נושאת ברבורים ותרנגולים לשחיטה – ויבוא שמשון-אנשל בין המצרים, מה יעשה לאלה היום? ומה יאמרו הבריות?… ויתחכך שמשון-אנשל בפדחתו רגע אחד, ויקח את המאכלת וישנס את מותניו ויקפוץ דרך אחד החלונות החוצה, ושם ניגש אל המלאכה לשית קציר לבעלי הכנפיים כיד אומנותו הטובה עליו.
מי שלא ראה את הנעשה בגי-ההריגה אצל השוחט בערב יום-טוב לא ראה מחזה מימיו. מקול תחרשנה אוזניו: קול הברבורים המתנפחים ומתרגזים, קול התרנגולים הקוראים תגר על דמם הנשפך כמים, ומקולות תרנוגולות רבות אדיר במרום קול המולת הנשים הצובאות פתח השוחט, וכל אחת מתאמצת ומפרכסת להקריב תרנגולה ראשונה לשחיטה, כאורח גוברין יהודאין בצאתם מבית-הכנסת וממקום קדוש יהלכון: אם מאה יהיה מספרם הם מתכנשים אצל הדלת והמזוזה ומתגוששים ומתעמלים ומתרוצצים לצאת כולם בבת-אחד, ואין ספק בידם לחכות חלילה כמעט רגע עד צאת האחרים, כמעשי הגויים, בעלי תרבות בצאתם מן הקרקס והתיאטרון. כל אחד מתאווה ומזדרז להיות הראשון; כן יעשה בבית-הכנסת, כך דרכו על-יד מסילות לפתחי שערים, וכן מנהגו בבואו לשבת במרכבת הקיטור, וכך הוא נוהג בכל מקום ובכל זמן ועידן. עמא פזיזא!…
ומאחורי הפרגוד, שם בבית פנימה, כראות האפקה כי אין הכול צפוי, והרשות נתונה לה לעשות מה שלבה חפץ, התחילה לפנות לבה לבטלה ותתבונן אל ימין ואל שמאל, פנים ואחור, לדעה מה ייעשה ביית ‘היהודים’ בערבי פסחם… הנה כפיפה גדולה מלאה רקיקי מצות העומדת שם בירכתיים – אבל סגורה הכפיפה על מסגר, רק קצה אחד בולט ויוצא מתחת המכסה, ותאכלהו האפקה בתאוות-נפש. אחרי כן ניגשה אל סל הביצים – חיות הנה, לא בושלו בפארור ולא נצבעו בגוונין שונים כמנהג הנוצרים בחג פסחם. ותחפש האפקה עוד, יגעה וגם מצאה! בקרן-זווית אחת ניצב בקבוק גדול, רפידתו תבן ומכסהו מפה צחורה, ובתוך הבקבוק – יין המשומר לארבע כוסות, ראתה האפקה ותרכין את ראשה ותגמא אחת ושתיים מן האדום האדום הזה ותאורנה עיניה. מתוק המשקה מדבש והולך למישרים. אומנם יודעים ה’יהודים' לכבד את גרונם ביום שמחתם! אחרי כן שבה האפקה אל עבודתה למרוח ולטוח את קירות הבית, ולבה בל עמה, כי הוא נמשך כבחבלי קסם אל הצפחת הנפלאה ההיא ובקרבה יקד יקוד צמאון כביר. ותגש שנית ותשבור צמאה, ותוסף לגשת בשלישית וברביעית, הלוך ושוב, עד כי באה המגערת ביין ר' שמשון-אנשל, הבקבוק נתרוקן והאפקה נתמלאה, ורוח חדשה באה בה, אודם ארגמן כיסה את לחייה, הבית והרצפה והתקרה יצאו לפניה במחול, סובבים סובבים כבמחולות המחניים, ותיפול האפקה מלוא קומתה ארצה, בידה אגודת השיער אשר בה מרחה הבית ושפתותיה מדובבות שירה חדשה לכבוד משקה ישראל…
[ג]
‘לוּ ידע האדם מראש את הפגעים ומרעין בישין הצפוּנים לו בחיק העתיד, אז קנה תחבולות ויביא לבב חכמה להעביר רוע הגזרה ולהסיר מעליו האותיות בטרם תבאנה. אבל נצפנו מבן-אדם עתים, ולכן כדגים הנאחזים במצודה ייאחז פתע ברעה ותבואהו שואה בעת ילך לבטח דרכו ואין כל פחד לנגד עיניו’… ככה יתפלספו בהלך-נפשם כל המספרים סיפורים וחוזי חזיונות; אולם אנוכי לא כן עמדי, באשר כי מטרתי לספר את אשר ראו עיני ולא זר, ולכן לא ימצא פה הקורא התפלספות יתירה, בלתי מעשה שהיה.
באותה שעה אשר שכבה הבת האפקה לארץ, רצה המקרה כי תלך האֵם יבדוכה לקושש צרורות וקסמי עצים אצל חלון שכנתה, ולפי תומה השגיחה בעד החלון לראות את הנעשה בבית ציפקה-פּרליה, והנה תמונה לנגד עיניה: בתה האפקה סרוחה על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים, וכאבן דומם לא תענה בקוראה אליה. ותתחלחל יבדוכה מאוד ותמהר כחץ אל הפתח – והיא סגורה! ותקפוץ אל שמשון-אנשל ותשאלהו פשר דבר, אבל לא מצאה מענה, כי טרוד הוא עתה מאוד, חוצניו מקופלות לו מתחת לאבנטו, בידו המאכלת המרוטה לטבח וכל מעייניו בעבודתו. היא תצעק אליו והוא לא יענה, תשווע – ולא ישים אל לב! כאובדת עצות עמדה האֵם הנדהמה רגעים אחדים. פתאום עבר רעיון כברק את ראשה ותספוק כפיה ותצעק זעקה גדולה ומרה: 'הצילו אנשי רחמים! חושו לעזרתי! היהודים שותים את דמי! – הצילו! הושיעו! –
והשוחט עשה את שלו: פשט ידו, חטף תרנגול, מרט צווארו, פסק ראשו וישליכהו מעל פניו, ועוד הפעם תרנגול חדש, מרט ופסק והשליך, וחוזר חלילה, מבלי שמוע אל יללת יבדוכה. גם הנשים והבתולות אשר חגו כדור לו הביטו אל הערלית ותשחקנה על חלומותיה וצעקותיה. ‘שיכורה היא, הלומת יין!’ גזרו כולן אומר. אולם קולה לא נחבא, וצווחתה הלכה למרחוק ותחדור אל כל בתי הרחוב ותרגיז כביר יושבים ועד מהרה השליכו משכנותם ומלאכתם, ויבואו זה בקרדומו זה במעדרו וזה מטאטא השמד בידו, ובהתבוננם אל שמשון-אנשל ואל הדם המטפטף מן המאכלת השלופה בידו, קרבו אליו וישאלוהו בחימה:
– הלא תגיד, שיקוץ משומם, איה ‘הבתולה’?
כל קהל הנשים והעלמות נשמטו לאחת אחחת עם העופות השחוטות, ונותר שמשון-אנשל לבדו, ושיניו דא לדא נקשן, בלי דעת מאין נפתחה אליו הרעה. ויבדוכה עומדת וצווחת: ‘הושיעו הצילו, היהודים ישתו דמי! שם היא מונחת שחוטה!’ – ויגשו אחדים מבעלי אגרופין אל הדלת וינפצוה ובהיגלות נגלות לעיניהם האפקה הסרוחה על הרצפה רותח דמם, עלה עשן באפם, ויתמלאו על השוחט לנקום נקמת דם האפקה השפוך. ראשונה הראו להשוחט נחת זרועם ויחלקו לו חבלים באפם, ואחרי כן אסרוהו במיתרים ויניחוהו בעגלת צב, אותו ואת המאכלת ואת הדם הבלול באפר, ויובילוהו אל בית הפקיד דורש המשפט.
[ד]
והשחטנית מרת ציפה-פּרל שתחיה שבה מן השוק, עמוסה תפוחים ואגוזים וכל הני מילי מעליותא אשר קנתה לצורכי החג, ובטרם קרבה אל מקום המהומה, יצאה יבדוכה לקראתה לקדם פניה בקול נהי נורא, שערותיה פרועות כבעלת אוב, פניה אדומים כאש פלדות ומעיניה כידודים יתמלטו, ותתפרץ כפריץ חיות על ציפה-פּרל לתת מחנק לנפשה.
– הנה היא העלוקה אשר עלעה את דמי! – צעקה יבדוכה בקולה הפרוע – השיבי לי את בתי, יהודיה ארורה, בת שחת! הגידי מה עשית לביתי? מדוע שתית את דמה כמים? הגידי ואם אין מתה אַת תחת ידי, פה ברגע הזה תיפח רוחך מרשעת ארורה, יהודיה נאלחה! –
מי יודע אם לא קיימה יבדוכה מוצא שפתיה לולא בא האדון הפקיד ויַפרד בין הדבקות, בהחזיקו בציצת ראש יבדוכה ובתתו לה מנה יפה ברצועה אשר בידו.
– לכי משוגעת! הנה שם בתך כבר התרוננה מיינה! – אמר הפקיד ליבדוכה – היא שתתה שכור ואַת פה העמדת קול זוועות להרגיז עיר ומתים ולהטריח חינם את השרים והפקידים, יקחך אופל וצלמוות, אותך ואת היהודים יחד! ברחי לך מזה אם יקרה נפשך המזוהמה בעינייך, ברחי לעזאזל ותבלעך הארץ, מכשפה מנוולת!
אחרי שעה אחת עמד שמשון-אנשל בתוך ביתו, מוכה ופצוע ואין מתום בבשרו, עמד קודר שחוח ויתבונן אל זוגתו אשר גם היא לא ניקתה מסימנים, בהרות-בהרות על פניה, שרטות-אדומות על אפה והינומה על ראשה פרוע, ושניהם ניצבו כגולמים, נעתקו מפיהם מלים, בבלי דעת במי מהם האשם תלוי ומי הסב בכל הרעה אשר מצאַתם. – רחמנים בני רחמנים, השכנים והשכנות, עמדו סביבם, פרשו בידיהם, וינודו להם וינחמום ברחמים רבים:
– אולי נגזר עליכם או על צאצאיכם או עלינו ועל כל ישראל גזר דין לרעה, יהיו הביצים המטורפות והיין השפוך והשומן הנרמס – כפרתנו, חליפתנו, תמורתנו! כל אשר לאדם יתן בעד נפשו ומהולל שם ד' כי שׂם בחיים נפשכם!
אז הרימה ציפה-פּרל את קולה ותמרר בבכי, בהתבוננה אל ההרס הרב אשר הרסו בני הקהילה ביום חרון אפם, ותשכח את הידיים אשר חלו בה ואת המכות אשר הוכתה. ראתה ציפה-פּרל את הבקבוקים שנתרוקנו, הביצים שנשברו והשומן שהלך לאבדון ותחל לחשוב ולמנות כמה יגיעות יגעה, כמה יסורים ומגינת-לב נשאה, וכמה ימי עמל ולילות נדודים עברו עליה בטרם זכתה להביא את האורח ההגון, את חג המצות, אל ביתה ועתה ברגע אחד אכל הבושת כל יגיעה, שמה ושאִיה וכליון חרוץ!… והשכנות הרחמניות לא חדלו לפרוש כפיהן, להאנח בשברון-מותניים ולדבר על לבה דברי ניחומים: – זאת כפרתך, זאת חליפתך, ציפה-פּרל! אולי נגזר עליכם או על צאצאיכם, או עלינו ועל כל ישראל, גזר דין לרעה תהי זאת כפרתנו, חליפתנו, תמורתנו וכו' וכו'.
[ה]
הקורא שקרא את ‘תמונותי’ הראשונות עודנו זוכר את העיר הגדולה חמלניצק רבתי עם, שׂרתי במדינות; והנה שם בעיר חמלניצק מתנוסס לתלפיות בית-חרושת העושה מעשה בראשית; מהפך נייר לסמרטוטין. – הא כיצד? לוקחין גיליון גדול לבן ונקי ומניחין אותו תחת המכבש ומוציאין אותו משם, והוא נקוד כולו מתחילתו ועד סופו נקודות עד אין מספר, תווים וקווים ועיגולין ושרטוטין שחורים – וקורא לו שם ‘מכתב עתי’. יום-יום תוציא המכונה אלפי אלפים גליונות כאלה וריבוא רבבות אנשים מעיינים והוגים ושוגים בם, ולזה יקראו בשם: ‘חדשות’, ‘ספרות’, ‘פרי הדפוס’, לגאון ולתפארת. באחד מגליוני מכתב העתי ה’חמלניצקי' נדפס זה מקרוב ‘מאמר’, וראשו עליו באותיות מזהירות וגדולות כאגוזים:
דם נוצרים לחג הפסח של היהודים!
ואלה דברי ה’מאמר':
‘מקרה מעורר זוועה קרה בעיר מאזפּבקה, וכל שומע משכיל ישום וישאף ותצילינה שתי אוזניו. שני ימים לפני חג המצות אשר יחוגו היהודים אבדה לאחד מאיכרינו ילדה קטנה ושמה האפקה, ויחפשוה השוטרים וההורים האומללים וימצאוה בבית שוחט יהודי, הרחק מאדם העיר, ומצב הילדה מורא מאוד: שלושה-עשר פצעים יכסו את בשרה, ודם רב הורק ממנה ללוש בו את המצות שאוכלים בחג פסחם, כדרכם משנים קדמוניות. והסופר אשר ידענו כי דובר אמת הוא, מעיד כי בעיניו ראה את פצעי הילדה האומללה גם שאל את פיה, והיא סיפרה לו כל אשר עולל לה “הקהל”, ואיך ביתקוּה במאכלת ויריקו דמה אל כלי כשר. את הקרבן הזה, אשר העלו היהודים על מזבח אמונתם הבל, הצילו השוטרים בעוד מועד, ויש תקווה כי הילדה תחיה ולא תרד שחת; והשוחט וכל הקהל יבואו על שכרם וכפי מעלליהם יאכלו. לאושר העיר עבר המקרה הזה במנוחה ולא הביא בכנפיו פרעות ורעמים, כאשר פחדו רבים. ואפריון נמטיה להשוטרים החרוצים, אשר עמדו בפרץ וישימו בריח ודלתיים לשטף חמת העם…’
ה’מאמר' הזה עשה לו עד-מהרה כנפיים, ומכתבי-העתים בכל ארבע כנפות המדינה ראו את המציאה ונפלו עליה ויכניסוה אל מחיצתם ברחמים גדולים, וכל אדם חזו בה ויורו בה פנים ויוסיפו עליה נופך וידרשוה כמין חומר. הה, הרבה אדונים קראו את ה’מאמר' ההוא, והרבה הרבה מאוד נדברו ביניהם על אודות היהודים, העלוקות בתמונת אדם, המוצצים דמם ועצמותיהם יגרמו! בכל עבר ופינה, בבתים וברחובות, במרכבות ובכל מקום על ארץ רבה נשמעו אומר ודברים: ‘יהודים ארורים, זדים ופוחזים… קהל… חרם… דם נוצרים וכו’ וכו' עד אין קץ… גם אלינו למאזפּבקה הגיע הגיליון ההוא, וישיחו בו בבתי-מדרשנו, ו’הליצנים' מצאו בו כר נרחב לחידודים נפלאים, שיננו כחרב לשונם וימטירו הלצות ושנינות, וישחקו על ‘הני בבלאי טפשאי’ המאמינים לכל הבל נידף… ולא אחד במו ושאר-רוח לו להתעורר ולהכחיש העלילה בגלוי במכתב-העתי החמלניצקי ההוא, לא אחד התאזר עוז לסתום פיות משטינינו ומקטרגינו השאטים אותנו מסביב! – ה' אלהים אמת ומשפטו אמת! בגלל מקרה נקלה יצא אחד הנבלים לחרף ולגדף מערכות ישראל, יבדה סיפור מלבו ומכתבי-העתים יריקוהו מכלי אל כלי, האדונים יקראו, ישרקו ויניעו ראש: ‘יהודים ארורים, זדים, פוחזים… קהל… חרם… דם נוצרים…’ ואחינו בני ישראל שומעים ומשחקים וחומדים להם לצון – ואין שׂם על לב!…
-
הסיפור הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 111, 112, 115, מן הימים 3, 4, 8 ביוני, 1890. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. לא ידועה מקבילה ביידיש של סיפור זה. כמה יסודות מן הסיפור הזה, כולל שמות של דמויות המופיעות בו, נכללו כעבור שנים ב’פואימה‘ של שלום–עליכם ’די גרויסע בהלה פון די קליינע מענטשעלעך‘, שהופיעה לראשונה בעיתון ’דער פיינד‘, גליונות מס’ 45, 49, 56, 61, 70, 81, 84, מן הימים 9, 14, 22, 28 במארס, 11, 24, 27 באפריל 1904. והשווה גם ‘אַלע ווערק’, ניו–יורק, כרך 6, עמ' 155–210. ↩
[א]
לא מפני שיטתם של הארטמאן ושופּנהואר, אשר רוח היאוש דובר בה וחושך ישופנה; לא מפני התפלספות יתירה כי העולם הוא אך הבל נידף והחיים המה אך עניין רע לאדם, הבל הבלים הכול הבל; – לא מפני אהבה עזה לאחת הבנות היפה-פיות אשר מרום היתה מנגדו, או כי בגדה בו כמו נחל; גם לא מפני שגלגל מסחריו הגדולים עמד פתאום מלכת, שלח בן-ציון בן בנימין יד בנפשו. לא! אך מפני סיבה קטנה מאוד, מפני דבר מצער אשר כמוהו כאין נתלה בן-ציון, בנו של בנימין, בחבל בגג ביתו, ימים אחדים לפני חג הפסח. כאשר הורידוהו מעל תלייתו עוד היה גופו חם, עוד לא נתקרר דמו אף כי דעתו כבר נתקררה… וכאשר נודע דבר מיתתו המשונה במאזפּבקה, ורעשה עיר ומלואה ותהי לחרדת אלוהים, יצא גם עולל מערשׂו ויונק מעריסתו לראות את המאבד עצמו לדעת. ואף כי קבורה לא היתה לו בתוך שאר מתי ישראל, כי מאחרי הגדר חצבו לו קבר כדת וכהלכה, אולם הלווייתו היתה בהמון רבה מאוד, הלוויה אשר לאו כל אדם זוכה לה ואליה יתפלל כל חסיד המכין עצמו ללכת בדרך כל הארץ… הדבר אשר המריצו לנתק בחבל פתיל חייתו אך מצער היה, וכמעט שאינו כדאי לטפל בו כשהוא לעצמו ולספרו לכל פרטיו; אבל תוכו רצוף יגון קודר, ענות לב נשבר ונדכה, כי דבר אמת הוא, אחד אחוז ממקרי החיים וחיל תמורותיהם. האמינו לי, אחי החביבים, כי חליפות החיים יפליאו את לבנו הרבה יותר מסיפור בדים אשר הורתו ולידתו במוח אחד מבעלי הדמיון, וכוחם גדול להניע מיתרי הלבב ולהוציא אנחות וזרם דמעות הרבה יותר מכוח חזיון-תוגה יציר רוח אחר החוזים…
שמעו את אשר קרה בעירנו מאזפּבקה ונוכחתם כי כדברי כן הוא.
אם נמצא בחבל ארצנו אדם מאושר אשר לא חסר לו בעולמו דבר – היה בן-ציון, בנו של בנימין, המאושר ההוא, הוא ולא אחר. מיום גיחו מרחם אמו לראות אור חלד עד בואו בימים, ליוותה אותו ההצלחה על כל מדרך כף רגלו, בכל פינות שפנה הפיץ עליו כוכב אושרו אור יקרות, ויחילו דרכיו בכל עת ובכל שעה. יחיד היה להוריו, והם נצרוהו בשחר ילדותו כאישון בת עין. ובעת אשר אנחנו ילדי עוני היינו נתונים למרמס ונתענה תחת יד הרבי האכזר, אשר פשוט עורנו מעלינו וידוש אותנו בשוטים ובעקבים, ישב הוא לבטח, הרבי לא נגע בו לרעה אפילו באצבע קטנה, ויסובבנהו ויצרהו ויעטרהו חסד ורחמים כי הוריו ניצבו עליו לשומרו כשני מלאכי שלום, ולא זזו מחבבו יומם ולילה, ויפרח וישגשג תחת כנפיהם כשושנה רוויה מטל שמים, ויהי הודו כזית רענן, עד כי היה למלה ביופיו ובכוח עלומיו ויקנאו בהוריו כל באי שער עירנו. וכרוב יופיו וחמדת מראהו הוא כן נהדרה ותיף עוד יותר ממנו האשה אשר הוכיח לו ה', ונחמה (זה שמה) אַהבתּוּ בכל לבה ונפשה, ותביא אורה ושמחה במעונו כאשר ילדה לבן-ציון אלוף נעוריה שני ‘כרובים’ ילדי חמד תאווה לעינים. ‘אשרי האיש שככה לו’ – אמרו הבריות – ‘וברוכה מבנות אֵם יולדת בן מאושר כמוהו!’
[ב]
ויהיה כאשר מת בנימין וגם דבורה זוגתו שכבה עם אבותיה, ירש בן-ציון לא רק את כספם ורכושם כי גם את פרנסתם, כלומר: בן-ציון אחז מעשה אבותיו בידיו ויעסוק במה שעסק אביו, ועסקו של בנימין לא היה קשה חלילה כקריעת ים סוף, כי הוא היה כל ימיו מלווה בריבית. הפרנסה הזאת (למה נכחד האמת תחת לשוננן? –) נחשבת בעיני אחינו במאזפּבקה לפרנסה יפה ונקייה, וגם את בן-ציון לא העבידה בפרך; ואם חפצכם לדעת מה טיבו של מלווה כסף במאזפּבקה, הנני להבינכם בינה ואסביר לכם הדבר למען תבינו. הנה דרוש לכם, למשל, סך מאה שקלים לימים רבים או מעטים, ומה תעשו בצר לכם? הנכם באים אפוא אלי ונותנים לי שטר-חוב על סכום מאתיים שקלים לשנה תמימה, המאה האחת שאתם לוקחין ממני במזומנים והמאה השנייה בעד טובת ההנאה שאני עושה עמכם, ותנאי הנני מתנה קודם למעשה כי תסלקו לי את הסך מאתיים שקלים והעיסקא שעליהם – לפרקים ולמועדים, לחודשים או לשבועות, היינו: מדי שבוע בשבוע תשיבו לי שקל אחד מן הקרן ושקל אחד מן הפירות ועוד מחצית השקל ריבית מן הפירות של הסך הנשאר, ובכן תשלמו לי עד כלות השנה מאתיים ועשרים וחמישה שקלים. בהשקפה ראשונה אין כאן רק 150 ריבית, אבל בהיות כי בכל שבוע יוּשב לידי סך ½2 שקלים ואת הכסף המוּשב הזה הנני חוזר ונותן בהלוואה לאיש אחר ואקבל בעדם פירות ופירות דפירות, ומאלה יהיו לי עוד הפעם פירות ופירות דפירות, לכן חישבו גדולי המהנדסים ומצאו כי בגלגולים כאלה שכספי מתגלגל מיד ליד, פרי ישווה לו בערך 7920 ריבית לשנה, שהם 24 ריבית ליום, שהם 1 ריבית לשעה… ומי גבר אשר עיניו בראשו יואל לאמור כי לא טוב ויפה העסק הזה? ולוּ אך יתנהל כתיקונו, בלי מכשול ופגע, ר"ל: אם ישמרו הלוֹוים את תפקידם ולא יפשטו לי את הרגל מדי שנה בשנה, כי אז כתום שבע שנים גאולה היתה לי, כי עשרתי מצאתי הון רב יתר מכל הרוטשילדים שבעולם! אבל כל זה הוא אך משל והשערה בעלמא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, כי גם אני גם בן-ציון, בנו של בנימין, לא לקחנו מעולם ריבית כזו. בן-ציון הלווה מעותיו בחסד וברחמים ויתנהג עם לוֹויו בצדק ביושר, פעם הלווה כסף בריבית מועטת ופעם העביר על מידותיו ולא לקח ריבית כל-עיקר. בן-ציון נתן אמון בכל אדם, את כולם חשב לישרי-לב ונאמני-רוח כאשר היה הוא בעצמו, ועל כן לא ארכו השנים ויריקו הישרנים והנאמנים ההם את כל כיסו, ובבוקר לא-עבות אחד נפקחו עיניו וידע כי עירום הוא, דל ואביון הוא, בכיסו תוהו ובלבבו בוהו, אין תקווה ואין נחמה, חושך ואפלה מסביב, ואשתו ובניו שואלים לחם ואַיִן.
[ג]
אולי תדעו אנה יפנו אנה יסתרו אוהבינו בעת ייהפך עלינו הגלגל וכספנו יאבד בעניין רע? – מי חכם ויבין זאת, נבון ויגידנה: זה האיש בן-ציון, בן בנימין, אשר בימי גדולתו סבוהו אוהבים כדבורים, ומספר אנשי מאזפּבקה היו ידידיו, עתה, כמעט נודע הדבר ‘כי אין כסף לאדון זה’, נשאר לפתע פתאום כערער בערבה, פרחו אוהביו ונעלמו ידידיו, ולא נמצא אף אחד אשר ישפוך בן-ציון לפניו מרי שיחו ויקח עצה מפיו… רבים אמנם נדו לו שלא בפניו, שרקו ויניעו ראש בחמלה רבה ויאמרו: ‘חבל חבל על בן-ציון, יהמו מעינו לאומלל הזה… זה מקרוב רכב על במתי הגדולה והאושר ועתה איך נפל פלאים, המקום ירחמוֹ!…’ והליצנים שבעירנו, אשר לשונם תער מלוטש, כוננו חיציהם על יתר וישתוננו ויתלוצצו על ה’דלפון החדש‘, וידרשו את מפלתו כמין חומר. אבל דברי מרחמיו דיכאו לארץ רוחו רב יתר מחידודי הליצנים והמלגלגים. אוי ואבוי לאיש אשר הוכיחו ה’ להיות מנוד ראש לאנשי רחמים המתפלאים על נפשו!… ‘איככה באת לדיוטה כזאת? – נדברו בעלי הרחמים אל בן-ציון – ואיככה לא זכרת לחשוך גם מעט כסף ‘ליום השחור’? וכי כך עושים אנשי המעשה הבקיאים בהוויית העולם? הסכלת עשה, ר’ בן-ציון, נואלת ותחטא לנפשך, בנו-בנימין!…'
ואת מכאובי לבב בן-ציון ידע אך הוא והיושב בשמים הבוחן לבבות. גם נחמה אשתו לא ידעה אפילו שמינית שבשמינית ממכאוביו האנושים, ומה גם בניו – מהם העמיק הסתיר את ענות נפשו עוד הרבה יתר, כי אלה הצאן מה חטאו? המה לבשו מחלצות ויצאו שער אלי קרת מנוקים ומצוחצחים כבימי האושר, בהלו נר אלוה על ראש אביהם, ואיש לא הכיר בם כי הוריהם ימקו מעוצר רעה ויגון… אבל הבנים האלה כבר הגיעו לפרקם, ועת דודים הגיעה לבן היחיד אפרים, גם לבת היחידה בת-שבע, אשר מספר שנותיהם יחד עלה למעלה מארבעים; אך הנדוניה מאין תמצא ואיזה מקום כסף לצורכי חתונתם? ומי זה לא ידע כי בימינו אלה בנים בלא נדה הם כאבן שאין לה הופכין? – הדבר הזה השביע את נפש בן-ציון ונחמה ממרורים יתר ממחסור הלחם בבית; אם הקיבה באה עלינו בעקיפין לא תגדל רעתה כהיות אב לבנים מגודלים וכסף אין להכניסם לחופה. הנגע הזה מר ממוות, הצרה הזאת נוקבת ויורדת עד התהום. ‘מה אעשה לאלה היום?’ – הגה בן-ציון ברוחו הקשה – לוּ ישבתי במדינה אחרת, לוּ שכנתי באמריקה, בחרתי גם לחטוב עצים ולשאוב מים; אך לא פה, לא במקום שמכירים אותי; שם לא יידע איש מי ומה הייתי פה במאזפּבקה…
[ד]
לא יחיד היה בן-ציון בן בנימין, בעת ההיא אשר נפשו שאפה להיות שם, על חצי הכדור השני. בימים ההם ובעת ההיא הלכו ממאזפּבקה אל מעבר לים משפחות-משפחות יהודיות רבות, ומכתביהן אשר הריצו לקרוביהן הלום השמיעו אך שלום ויבשרו אך טוב. אמת הדבר כי איש לא אמר עם הספר איך ובמה ימצא לחמו, איפה הוא יושב ומה מעשהו? את הדבר הזה הבליעו כולם בנעימה, או כאילו כפאַם שד, וכמו נועצו לב יחד לעבור על זה בשתיקה. ואולם תחת זה כתבו כולם בסגנון אחד ‘בעזהשי"ת הננו עושים פה חיים טובים…’, ואך היודע תעלומות הוא ידע פירוש המלות האלה, שעושים חיים טובים, ואיך יוכלו אנשים לעשות חיים טובים? – אבל איך שיהיה, הררי הזהב הבולטים ויוצאים מאמריקה נראו לעיני כל יושבי מאזפּבקה, והצרות והרעות, המחסור והרעב נוגשים אצים באחינו המאזפּבים להימלט שמה שמה לארץ המדהבה, לעולם החדש, לארץ החופש מקום שם האושר. ואולם הכול יודעים כי יונים לא תעופינו שם אל פי אוכל, הכול מודים כי לא יינקו שם דבש מסלע ולא ירד לחם שליו מן השמים; יודעים הם עד מאוד, כי למען מלא רעבון ביתם מוכרחים יהיו שם לעבוד, לא במוח אך בידיים ממש, לעבוד כל עבודה אשר תמצא להם ולאחוז בכל מלאכה, אשר היהודי לא הסכין בהן – כל זה יגיד להם לבם מראש לא בסתר, ותהי אך זאת נחמתם כי שם יהיה הדבר הזה, שם מעבר לים ולא פה. פה במאזפּבקה מוטב ליהודי שירד מנכסיו לפשוט יד לקבל ‘קיצבה’, מצאת ביעה או בגרזן אל השוק למען השתכר בעמל כפיו בפיו לחמו לפיהו. ושם רשות לכל יהודי בן-טובים, לכל איש ישראל חשוב לסוב בשווקים וברחובות למכור סמרטוטין, לשאת על כתפיו משא שקים, לחטוב עצים, לחטט באשפה וכאלה עבודות נקיות וקלות, ולקיים מאמר חז"ל ‘פשוֹט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות’… מדוע לא ייעשה כן במאזפּבקה – הרבה טעמים בדבר ולא פה המקום לחוות עליהם דע. מגמתי אך לספר לכם כי גם בן-ציון, בן בנימין, גמר אומר ללכת מזה בקיץ הקרוב לבוא. את כל אשר בביתו ימכור, ויחד עם אשתו ובניו ירים פעמיו לאמריקה – וה' הטוב בעיניו יעשה! ‘האל המושיע לכל עמו ישראל לא יסיר חסדו ואמתו גם **מר’ ישראל'**…
[ה]
בין כל חגי קודש אשר נתן ה' לעמו בחירו, יתר שאת ויתר עוז לחג המיוחס – חג הפסח. אם לכל יום מועד ומקרא קודש יכון היהודי לקבלו בסבר פנים יפות, לחג הפסח תירב התכונה שבעתיים, כי ברעש יבוא, והמונו יתן אותותיו עוד כחודש ימים לפני בואו. ככלה עניה אשר ייטיבו מקלעות ראשה ויכסו מערומיה בעדי תלבושת חדשה ומבריקה, כן ייראה חג הפסח גם בבית העני שבישראל. הקירות המרוחים וטוחים בשיד לבן, הספסלים אשר רחצו למשעי, המטפחת הצחורה הפרושה על השולחן הטהור והמצות – כל אלה לא יתנו לא מאומה, אך הסתר יסתירו את העוני, ישימו פני הלוט על הדלות, והזר הבא אל הבית ידמה כי מלבד המצות עוד מלא הבית שפעת ברכה. ואלו המצות – מי עמד בסודן ומי יודע מאין באו? הבכספו הכינן בעל הבית או ‘ממעות חטין’ חוללו? – לא כל עני ייראה עניו לעיני הבריות, ורבים, הוי! רבים עוד במאזפּבקה עניי אדם אשר ימקו בסתר ולעיני כל יתראו כעשירים, ותחת לקחת מאוצר מעות חטין יסבו עליהם שלוחי מצוה להביא אל האוצר. כי האדם יראה אך לעניים. – גם בן-ציון היה אחד מאלה העניים שבצנעא. גם הוא לא גילה סודו לאיש, אבל מה יושיעהו זה? לפטור את הפסח בלי מצות אי-אפשר! (לפטור את כל השנה בלי חמץ כבר למדו רבים מאחינו…). ותגמור נחמה אשת בן-ציון אומר להביא המצות מפרי כפיה ומעמל ידה. ואם אומנם חנות אין לה, בין התגרניות לא תחשב ובין נשי החיל המפרנסות את בעליהן ממקנה וקניין לא תחד נחמה, רווח והצלה יעמוד לה ממקום אחר, מבית הקבלן המכין מצות לכל בני העיר. ממחרת הפורים יפתח בית מאפה המצות ההוא, ואור חדש יהל על נשי מאזפּבקה, בתולותיה, עניותיה ויתומותיה, כי הבית פתוח לרווחה, וכל מבקשי עבודה וכוח ידיו אתו אל הבית ההוא יבוא ובא על שכרו. אם החפץ לא יחסר לך, בת מאזפּבקה לבשי הסינר, קחי מעגילה, וקומי לכי לך אל יהושע-השל הקבלן, שם תשׂתכרי, ושם ינוח לך!
ונחמה ביצעה את אשר זממה ותקח אתה את בתה ותלך אל יהושע-השל הקבלן לגלגל מצות, במצאה חשבון, כי אם כה תעבודנה שלושה שבועות תמימים תמצא ידה להכין את כל צורכי הפסח מכסף שכרה. ומה ישמח לב בן-ציון ותגל נפשו, כי לא יבוא לידי מתנת בעלי הטובות במאזפּבקה ולא לידי מעות חטיהם! אבל טעית בחשבונך, נחמה הטובה והיקרה! כי כאשר נודע הדבר לבן-ציון לא שמח לבו ונפשו לא לבשה גיל, ותהי עוד להיפך, כי הרגיש כעין עקיצת עקרב בלבו ותחשכנה הרואות בארובותיו. זכר בן-ציון, בן בנימין, כי אשתו הרכה והענוגה ובתו האמונה עלי תולע עומדות עתה אל השולחנות הארוכים בין השפחות ודלת העיר, ובידיהן הרפות תגלגלנה העיסה מן הבוקר עד הערב בלי הפוגות, וכל בני העיר ישיחו ידברו עתה בו מה היה לפנים ומה הגיע לו עתה – ויקלל את יומו.
[ו]
הדבר נודע לו בבוקר, בשובו מבית-המדרש וטליתו ותפיליו תחת אצילות ידיו.
– איה אמך?, שאל את אפרים בנו בהתבוננו מסביב ונחמה איננה.
– אמי הלכה עם בת-שבע לבית המאפה אשר ליהושע-השל.
– לבית המאפה? הוסיף לשאול משתומם – ומהיכן לקחה קמח לאפות לנו מצות?
– לא לנו – ענה אפרים לפי תומו – לא לנו אך לאחרים תאפה מצות. גם לא תאפה אך תגלגל העיסות…
כנציב שיש נשאר בן-ציון על עומדו, טליתו ותפיליו תחת אצילות ידיו, ופניו חוורו כפני מת, רוח מבינתו הגיד לו כי נחמה נתכוונה לטובתו, להסיר מעליו דאגת החג, אך מדוע עשתה במסתר מעשיה? – מדוע לא גילתה אוזנו מאתמול, ומדוע לא לקחה עצה מפיו? אין זאת כי ידעה מראש כי הוא לא יתננה לעשות הדבר הזה – ואף אומנם בעד כל כופר לא נתנה לעטות חרפּה כזאת על ביתו! נחמה אשת בן-ציון ובת-שבע בת בן-ציון עומדות בבית הקבלן ומתנבלות בגלגול מצות כשפחות חרופות!? ומה יאמרו הבריות? אנה יוליך את חרפתו? ואילו עשו כן במקום שאין מכירין אותו, לוּ באמריקה – למשל – היה הדבר, עוד אין רע! אבל פה, במאזפּבקה שאפילו תינוק בעריסתו ידעהו – הלא חרפת עולם היא לו, הלא נבחר המוות מבושה וכלימה כזאת!… בתחילה אמר בן-ציון לרוץ אל בית המאפה ולהשיבן משם אל נוויהן, אבל עד-מהרה שב מחפצו זה, בזוכרו כי כבר נעשה מעשה, כבר הותווה תו הדראון על מצחו, ומה שעבר לא ישוב עוד… מועקה נוראה באה בלבו, ובגרונו גבר הלחץ, כאילו נתחבה לו עצם חדה וקשה אשר תשים לו מחנק. בן-ציון התאווה תאווה לבכות, להוריד כנחל דמעה, להתמוגג בבכי, אבל בוש ונכלם לעשות כן לעיני בנו, אשר עמד ויתבונן אל אביו בלי דעת מה זה היה לו כי יעמוד בצלם בלהות ומפיו נעתקו מלים… אחרי רגעי מספר ראה בן ציון והנה פת לחם ובצלים מונחים על השולחן תחת המפה.
– בני, אולי תשא להן אוכל לבל תרעבנה שם? – שאל בן-ציון ויורהו על הפת והבצלים.
– לא אבי – השיב אפרים – אמי הכינה זאת למענך.
– לי?… לא בני, פי לא יטעם אוכל, כי תענית לי היום.
– תענית? לתענית מה זה עושה היום? –
– לא תענית, אך נדר… לך-נא, בני, ושא הלחם לאמך ולאחותך… מאז הבוקר תצומנה…
בצאת אפרים מן הבית ובן-ציון נשאר לבדו התנפל מלוא פניו על השולחן, ומפיו התמלטו אנקות תמרורים ומעיניו פרץ זרם דמעות רותחות. אחרי כן התרומם ויתהלך הנה והנה בחדרו, וילחוץ ראשו בשתי ידיו כמו יאמצהו לבל יתפוצץ, וייאנח וייליל ויפרוש כפיו כאיש אשר אסון קרהו בלי משים, חץ פתאום היה מכתו. אז התבונן בן-ציון והנה ידו אוחזת בסכין, ולא יכול הבין איזה הדרך בא כלי משחית זה בכפו? – זמן כביר התבונן אל הסכין ויבחנהו בעיניו. לוּ הוחד וגם מורט כתער הגלבים הלא שם רגע אחד קץ לצרותיו!… ויתחלחל בן-ציון מאוד מפני הרעיון הנורא הזה ויזרוק מידו את הסכין בחמת כוח מאחרי התנור והכיריים. אחרי כן עמד כבול עץ באמצע הבית, ועיניו תעו אל כל עבר, ויחוש כי עורקיו ידפקו כהולם פעם, ראשו סחרחר, רעיוניו יסבכו יתבלבלו, לבו יחשוב להיבקע כנאד נפוח, וכל בדי עורו כמו יערכו קרבות איש באחיו, ידיו ורגליו תרעדנה, עוד מעט ויפול ארצה לבלי יוסיף קום! חושך ואפלה סביביו, צר לו המקום פה בבית, מחנק תבוא נפשו… החוצה! החוצה! – – כמשוגע ינוס מן הבית, אבל תחת לרוץ החוצה יטפס ויעלה בסולם אל עליית-הגג, ובהתבוננו במרום עמדתו אל הארץ מטה יהגה לבו: – 'קפיצה אחת – וקצי בא!…/ ‘לא, לא טוב הדבר. ריסוק אברים!’ – – אז ירים ראשו ויתבונן אל קורות הגג ‘תליה!’ תלחוש לו מחשבה זרה… ‘אבל איה חבל? החבל מאין יימצא?’ – ‘החגורה!’ יבוא רעיון כברק אל ראשו השומם. אז יתיר חגורתו מעל מותניו, ישלבנה אל הקורה הדק היטב – טוב מאוד! 'ואפרים בני, אולי ישוב, אולי יראה?… הנה שם בירכתיים תנוח גם תיבה שבורה אשר כיסה עליה אבק… בלי דעת נפש יסחוב בן-ציון את התיבה אליו, יעמוד עליה, יקשור באבנטו עוד קשר אחד וישימו על צווארו. פתאום יזכור: ‘וידוי’!… ברגע ההוא יבוא נוחם בלבו, יתחרט על מעשיו וישלח ידו להסיר החגורה מעל צווארו; אבל, קרסוליו ימעדו, התיבה השבורה תפול ארצה ובן-ציון תלוי בין השמים והארץ. ‘שמע ישראל!’ – יקרא ולא יוסיף, גלגלים שונים סובבים סובבים לנגד עיניו בחיפזון, שחורים, ירוקים, אדומים; הגלגלים ילכו הלוך ואור, ובן-ציון יחוש נועם ועדן אשר לא חש כל ימי חייו…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.