¹

[א]    🔗

לא משוטט בעולם הדמיון אנוכי היום, ואין מגמתי עתה לספר לכם סיפור אהבים או חזון רוחח ואותות בדים שלא היו ולא נבראו – לא רבותי! הריני מוכן ומזומן להישבע לכם אפילו בנקיטת חפץ, או להעיד לי עיר ומלואה, מאזפּבקה ויושביה, כי סיפורי זה כולו זרע אמת, חוץ משניים-שלושה גרגרים קטנים, אשר בלעדם אין כל מחבר יכול לעמוד ולהתקיים. הן ידעתם כי לא כספּר אדם פשוט יספר המחבר דבר. זה מסיח לפי תומו דברים כהווייתן וזה מוסיף תמיד מדיליה מעט תבלין ומעט נופך, פעם לתפארת המליצה ופעם לשכלול העניין. ומה גם אם המחבר הוא ממין הליצנים ר“ל, אם הוא ח”ו מבעלי הסתירה, כי אז כל צורותיו שהוא צר תעוררנה שחוק אם גם דרך עצב בהן, וגם בשעה ש’צחקן' כזה מיצר וגונח יאמרו הבריות: אך לצון יחמוד לו, לץ המחבר! – הנה-נא ידעתי מעשה במחבר אחד, אשר אשתו באה עד משבר ותקש בלדתה, ויהי כאשר… אבל לא! אשובה לי אל סיפורי הנאמן, סיפור המקרה אשר קרה בעירנו קרתא מאזפּבקה דיתבא על נהר רפשון, בשתא דנא באחרית המאה התשע-עשרה, 1890 למניין שמונים פה באירופה, ערב פסח התר“ן ליצירה; וכי אזכרה את המאורע הנורא ההוא תסמר שערת בשרי… שערו-נא בנפשכם כי עמם הייתי באותו מעמד, עין בעין ראיתי את כל גיבורי הסיפור הזה גם ידעתים כולם. הוא הנהו שוחט ובודק בעירנו ושמו שמשון-אנשל, והיא – להבדיל – הנה ערלית פשוטה, בתולה כבת שבע-עשרה או שמונה-עשרה שנה ושמה האפקה, ושם אשת השו”ב ציפה-פֶּרל, ושם אמה יבדוֹכה ושם בעלה גברילה, הוא גברילה אשר אשתקד עלה לעיר מאקארובקה למכור עופות אווזים וביצים ביום השוק והעליה ההיא כמעט שהיתה לו ירידה, כי שתה לשכרה וכמעט שלא נשרף ויביאוהו משם מפרפר בין החיים והמוות… מיודענו זה ‘הטה כנהר שלום’ להשו“ב ויתהלך עמו באהבה ואחווה וריעות. גברילה הודה ולא כיחד, כי בין אלפי יהודים אחד הוא שמשון-אנשל איש ישר-דרך אף-על-פי שיהודי הוא… בלילי שבת, כשהיה שמשון-אנשל מסב אל השולחן ומתעדן במאכלי ערבות ומיני מטעמים לכבוד השבת, וגברילה – להבדיל – עומד גם הוא במחיצתו, בימינו צנצנת יי”ש ובשמאלו פרוסת חלה, חתיכה הראויה להתכבד, אז הגיד גברילה בפה מלא כי טובה ציפורנו של ‘שמשל’ מכריסן של קהילה שלמה של אינם בני ברית. כל כך גדלה האהבה בין שני השכנים האלה (שמשון-אנשל גר בשכנות גברילה), ולולא נשותיהם שקלקלו, כי אז גם עב קל לא עלה על שמי אהבתם והכול היה מתנהל כשורה, בלי פרץ וצווחה. אבל הנשים! התשבנה שתיים נשים יחדיו ולא תעוררנה מדנים? יבדוכה לא יכלה נשוא את שתי העיזים אשר לציפה-פּרל, וציפה-פּרל שנאה שנאת מוות את חזירי יבדוכה, ויהי ריב ומדון ישא! ובכל זאת אם בשעת כוסו בא גברילה לכלל כעסו ויתמרמר אל פלג גופו ויאמר לשסעה כשסע הגדי, אז החביאתה ציפה-פּרל בצל מעונה, בין התנור ולקיר, ותהי סתרה ומגינה, וגם יבדוכה לא היתה כפויה טובה ותענק לה פעם בפעם מעט קלי וגרש כרמל, בצלים ואבטיחים או תפוחי-אדמה, וכאלה דברים שאין בהם משום מאכלות אסורות.

– מה לי ללכת אל רחוב העיר ולהביא אשה למלאכתי? – כה אמרה ציפה-פּרל ליבדוכה ביום ערב פסח התר"ן – הלא טוב תתי את כספי לבתך מתתי אותו לזר. תקח-נא האפקה את החמר והשיד ותטוח את כותלי ביתי לכבוד החג; וכי מה איכפת לך אם תשתכר האפקה מספר פרוטות לצרכיה?

– לא איכפת לי כלום – ענתה יבדוכה – תלך ותטוח. אבל הן ידעתיך ציפקה-פּרליה כי תעבדי בה עבודת פרך, לכן דעי לך כי עשר בנות שכלתי ונותרה לי אך היא לבדה, אחת היא לי, אחת היא האפקה לאמה.

– אחת ואחת עד עשר – אמרה ציפה-פּרל בלזות שפתיים – עשר פעמים ביום תטלטלנה טלטלת גבר בקווצות ראשה ותמנה לה אחת ואחת, מלבד המכות אשר יחלק לה אביה מרחמה בעזוז אהבתו, הכה ופצוע, סחוב והשלך, ועתה פתאום יקרה בעינייך!

והאפקה חלצה את נעליה, קיפלה את שמלתה מן הארכובה ולמעלה, ותגש אל המלאכה למרוח ולטוח, ומפתחי פיה התמלט קול נגינה כטוב לבה, כי נזדמן לה ריווח הגון וידה תמצא עתה לקנות לה פתילים וקישורים לענדם על צווארה בחג הפסחא.

בראשונה שלחה גם ציפה-פּרל ידה לחמר ותהי לעזר להאפקה, אבל עד-מהרה נמלכה בדעתה כי לא טוב היא עושה, מנחת העיקר ועוסקת בטיח תפל. הן עוד דברים רבים יחסרו לה לצורכי החג, ואם לא עכשיו תדאג למלא החיסרון אחרי מתי עוד? אומנם כי מצות וביצים ושומן-אווזים הכינה ברוך השם זה כבר, וגם המזג לא יחסר, כי עוד מאתמול הקדים שמשון-אנשל ויקנה יין וענבים לארבע כוסות; ‘יפה שעה אחת קודם’, אמר אל לבו. ובאמת שמשון-אנשל שפיקח הוא לא ידחה את מקנה היין ליום אחרון, שאז תהיינה ידיו מלאות עבודה לשחוט את העופות והברבורים אשר יובאו אליו בהמון. ואולם עוד יחסרון לה אגוזים ותפוחים לחרוסת, חזרת למרור ועוד פרפראות כאלה, ועליה לקנותם בעוד מועד, ותקח אשת החיל צרור הכסף, ובצאתה את הבית אמרה אל לבה: הוא הן שוכב נרדם עתה אחרי סעדו לבו בפת שחרית, ושנתו עמוקה כדרכו, ואם גנבים יבואו לו הלא יגנבו דיים והוא לא ידע ולא יחוש; גם האפקה איננה בר-סמכא, ועל מי איפא אעזבה את ביתי, אטוש ‘נחלתי’? – לא! מוטב שאסגור דלת הבית מבחוץ, ועד יתעורר הוא משנתו אלכה ואשובה פעמים – – ותעש כן. את הדלת סגרה ותלך לה לדרכה בלב נכון כי הכול על מקומו יבוא בשלום.

[ב]    🔗

והשוק במאזפּבקה בערב פסח הוא מקום חדשות ונצורות עד כי לא תמלא אוזן משמוע: ליֶנטה-דבושה החלבנית קרה מקרה לא טהור, כי בגשתה היום אל הספל אשר שלושים יום לפני החג החמיצה בו לפתן וחרוב, להיות למרק חמוץ בימי הפסח, נזדעזעו כל איבריה בראותה כי פרוסת לחם צפה על המשרת, ובכן נפסל המרק והכרוב, נטרף הלפתן, לכלב תשליך אותו ויכרסמהו החזיר – דבר אשר לא קרה לה מאז היתה לגברת במאזפּבקה ולאֵם בישראל! איזה הדרך בא הלחם אל הספל אשר צמיד פתיל היה עליו ותצרהו כבבת עינה – עוד לנו מלים, ובמקום אחר אספרה זאת בארוכה אם ירצה השם לקוראים הנכבדים, המחוננים דעה בינה והשכל ומסובלים בסבלונוּת קשה כברזל להאזין ולהקשיב כל דברי הבל ורעות רוח אשר יקרו בארץ… ושני הברבורים, אחד זכר ואחחד נקבה, אשר פיטמה שיינה-שיינדל ‘הנגידה’ והם שמנו עשתו – נועצו לב יחדיו ו’ילכו' ו’ימותו' היום כעלות השחר, כחצי שעה לפני בוא הנער המשרת לקשרם מעדנות ולשאתם אל השוחט! ובית האופה הקבלן יהושע-השל היה לבער בלילה הזה, בזמן שכל ישראל ביערו את החמץ מבתיהם, ולא נשאר ליהושע-השל מחמץ ועד מצה, מתנור ועד מאפה תנור. יש אומרים כי יהושע-השל אמר איזה ‘לחש’ בנוסח ‘כל חמירא’, כדי שיבער הבית למען אשר – הלא תבינו… איך שיהיה, חזון החדשות נפרץ בערב יום-טוב, הגלגלים חוזרים, הפיות ממללים והלשונות מקשקשות, וציפה-פּרל אשר גם היא נפש חיה בעלת תשעה קבין שיחה, איחרה מעט בשוק. ושם בבית, כאשר נתעורר שמשון-אנשל משנתו ניגש אל הדלת לצאת החוצה והנה היא סגורה. ‘מה זאת?’ הגה לבו ויעמוד משתומם. אחרי כן ניסה לבוא בדברים עם האפקה ולהציל מפיה פשר החידה, אבל קשה היה לו להרבות עמה שיחה, ויתנודד בזוכרו כי ערב פסח היום והוא מתייחד עם נכרית בחדר נעול… ובתוך כך ראה אורחת נשים ובתולות באה, נושאת ברבורים ותרנגולים לשחיטה – ויבוא שמשון-אנשל בין המצרים, מה יעשה לאלה היום? ומה יאמרו הבריות?… ויתחכך שמשון-אנשל בפדחתו רגע אחד, ויקח את המאכלת וישנס את מותניו ויקפוץ דרך אחד החלונות החוצה, ושם ניגש אל המלאכה לשית קציר לבעלי הכנפיים כיד אומנותו הטובה עליו.

מי שלא ראה את הנעשה בגי-ההריגה אצל השוחט בערב יום-טוב לא ראה מחזה מימיו. מקול תחרשנה אוזניו: קול הברבורים המתנפחים ומתרגזים, קול התרנגולים הקוראים תגר על דמם הנשפך כמים, ומקולות תרנוגולות רבות אדיר במרום קול המולת הנשים הצובאות פתח השוחט, וכל אחת מתאמצת ומפרכסת להקריב תרנגולה ראשונה לשחיטה, כאורח גוברין יהודאין בצאתם מבית-הכנסת וממקום קדוש יהלכון: אם מאה יהיה מספרם הם מתכנשים אצל הדלת והמזוזה ומתגוששים ומתעמלים ומתרוצצים לצאת כולם בבת-אחד, ואין ספק בידם לחכות חלילה כמעט רגע עד צאת האחרים, כמעשי הגויים, בעלי תרבות בצאתם מן הקרקס והתיאטרון. כל אחד מתאווה ומזדרז להיות הראשון; כן יעשה בבית-הכנסת, כך דרכו על-יד מסילות לפתחי שערים, וכן מנהגו בבואו לשבת במרכבת הקיטור, וכך הוא נוהג בכל מקום ובכל זמן ועידן. עמא פזיזא!…

ומאחורי הפרגוד, שם בבית פנימה, כראות האפקה כי אין הכול צפוי, והרשות נתונה לה לעשות מה שלבה חפץ, התחילה לפנות לבה לבטלה ותתבונן אל ימין ואל שמאל, פנים ואחור, לדעה מה ייעשה ביית ‘היהודים’ בערבי פסחם… הנה כפיפה גדולה מלאה רקיקי מצות העומדת שם בירכתיים – אבל סגורה הכפיפה על מסגר, רק קצה אחד בולט ויוצא מתחת המכסה, ותאכלהו האפקה בתאוות-נפש. אחרי כן ניגשה אל סל הביצים – חיות הנה, לא בושלו בפארור ולא נצבעו בגוונין שונים כמנהג הנוצרים בחג פסחם. ותחפש האפקה עוד, יגעה וגם מצאה! בקרן-זווית אחת ניצב בקבוק גדול, רפידתו תבן ומכסהו מפה צחורה, ובתוך הבקבוק – יין המשומר לארבע כוסות, ראתה האפקה ותרכין את ראשה ותגמא אחת ושתיים מן האדום האדום הזה ותאורנה עיניה. מתוק המשקה מדבש והולך למישרים. אומנם יודעים ה’יהודים' לכבד את גרונם ביום שמחתם! אחרי כן שבה האפקה אל עבודתה למרוח ולטוח את קירות הבית, ולבה בל עמה, כי הוא נמשך כבחבלי קסם אל הצפחת הנפלאה ההיא ובקרבה יקד יקוד צמאון כביר. ותגש שנית ותשבור צמאה, ותוסף לגשת בשלישית וברביעית, הלוך ושוב, עד כי באה המגערת ביין ר' שמשון-אנשל, הבקבוק נתרוקן והאפקה נתמלאה, ורוח חדשה באה בה, אודם ארגמן כיסה את לחייה, הבית והרצפה והתקרה יצאו לפניה במחול, סובבים סובבים כבמחולות המחניים, ותיפול האפקה מלוא קומתה ארצה, בידה אגודת השיער אשר בה מרחה הבית ושפתותיה מדובבות שירה חדשה לכבוד משקה ישראל…

[ג]    🔗

‘לוּ ידע האדם מראש את הפגעים ומרעין בישין הצפוּנים לו בחיק העתיד, אז קנה תחבולות ויביא לבב חכמה להעביר רוע הגזרה ולהסיר מעליו האותיות בטרם תבאנה. אבל נצפנו מבן-אדם עתים, ולכן כדגים הנאחזים במצודה ייאחז פתע ברעה ותבואהו שואה בעת ילך לבטח דרכו ואין כל פחד לנגד עיניו’… ככה יתפלספו בהלך-נפשם כל המספרים סיפורים וחוזי חזיונות; אולם אנוכי לא כן עמדי, באשר כי מטרתי לספר את אשר ראו עיני ולא זר, ולכן לא ימצא פה הקורא התפלספות יתירה, בלתי מעשה שהיה.

באותה שעה אשר שכבה הבת האפקה לארץ, רצה המקרה כי תלך האֵם יבדוכה לקושש צרורות וקסמי עצים אצל חלון שכנתה, ולפי תומה השגיחה בעד החלון לראות את הנעשה בבית ציפקה-פּרליה, והנה תמונה לנגד עיניה: בתה האפקה סרוחה על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים, וכאבן דומם לא תענה בקוראה אליה. ותתחלחל יבדוכה מאוד ותמהר כחץ אל הפתח – והיא סגורה! ותקפוץ אל שמשון-אנשל ותשאלהו פשר דבר, אבל לא מצאה מענה, כי טרוד הוא עתה מאוד, חוצניו מקופלות לו מתחת לאבנטו, בידו המאכלת המרוטה לטבח וכל מעייניו בעבודתו. היא תצעק אליו והוא לא יענה, תשווע – ולא ישים אל לב! כאובדת עצות עמדה האֵם הנדהמה רגעים אחדים. פתאום עבר רעיון כברק את ראשה ותספוק כפיה ותצעק זעקה גדולה ומרה: 'הצילו אנשי רחמים! חושו לעזרתי! היהודים שותים את דמי! – הצילו! הושיעו! –

והשוחט עשה את שלו: פשט ידו, חטף תרנגול, מרט צווארו, פסק ראשו וישליכהו מעל פניו, ועוד הפעם תרנגול חדש, מרט ופסק והשליך, וחוזר חלילה, מבלי שמוע אל יללת יבדוכה. גם הנשים והבתולות אשר חגו כדור לו הביטו אל הערלית ותשחקנה על חלומותיה וצעקותיה. ‘שיכורה היא, הלומת יין!’ גזרו כולן אומר. אולם קולה לא נחבא, וצווחתה הלכה למרחוק ותחדור אל כל בתי הרחוב ותרגיז כביר יושבים ועד מהרה השליכו משכנותם ומלאכתם, ויבואו זה בקרדומו זה במעדרו וזה מטאטא השמד בידו, ובהתבוננם אל שמשון-אנשל ואל הדם המטפטף מן המאכלת השלופה בידו, קרבו אליו וישאלוהו בחימה:

– הלא תגיד, שיקוץ משומם, איה ‘הבתולה’?

כל קהל הנשים והעלמות נשמטו לאחת אחחת עם העופות השחוטות, ונותר שמשון-אנשל לבדו, ושיניו דא לדא נקשן, בלי דעת מאין נפתחה אליו הרעה. ויבדוכה עומדת וצווחת: ‘הושיעו הצילו, היהודים ישתו דמי! שם היא מונחת שחוטה!’ – ויגשו אחדים מבעלי אגרופין אל הדלת וינפצוה ובהיגלות נגלות לעיניהם האפקה הסרוחה על הרצפה רותח דמם, עלה עשן באפם, ויתמלאו על השוחט לנקום נקמת דם האפקה השפוך. ראשונה הראו להשוחט נחת זרועם ויחלקו לו חבלים באפם, ואחרי כן אסרוהו במיתרים ויניחוהו בעגלת צב, אותו ואת המאכלת ואת הדם הבלול באפר, ויובילוהו אל בית הפקיד דורש המשפט.

[ד]    🔗

והשחטנית מרת ציפה-פּרל שתחיה שבה מן השוק, עמוסה תפוחים ואגוזים וכל הני מילי מעליותא אשר קנתה לצורכי החג, ובטרם קרבה אל מקום המהומה, יצאה יבדוכה לקראתה לקדם פניה בקול נהי נורא, שערותיה פרועות כבעלת אוב, פניה אדומים כאש פלדות ומעיניה כידודים יתמלטו, ותתפרץ כפריץ חיות על ציפה-פּרל לתת מחנק לנפשה.

– הנה היא העלוקה אשר עלעה את דמי! – צעקה יבדוכה בקולה הפרוע – השיבי לי את בתי, יהודיה ארורה, בת שחת! הגידי מה עשית לביתי? מדוע שתית את דמה כמים? הגידי ואם אין מתה אַת תחת ידי, פה ברגע הזה תיפח רוחך מרשעת ארורה, יהודיה נאלחה! –

מי יודע אם לא קיימה יבדוכה מוצא שפתיה לולא בא האדון הפקיד ויַפרד בין הדבקות, בהחזיקו בציצת ראש יבדוכה ובתתו לה מנה יפה ברצועה אשר בידו.

– לכי משוגעת! הנה שם בתך כבר התרוננה מיינה! – אמר הפקיד ליבדוכה – היא שתתה שכור ואַת פה העמדת קול זוועות להרגיז עיר ומתים ולהטריח חינם את השרים והפקידים, יקחך אופל וצלמוות, אותך ואת היהודים יחד! ברחי לך מזה אם יקרה נפשך המזוהמה בעינייך, ברחי לעזאזל ותבלעך הארץ, מכשפה מנוולת!

אחרי שעה אחת עמד שמשון-אנשל בתוך ביתו, מוכה ופצוע ואין מתום בבשרו, עמד קודר שחוח ויתבונן אל זוגתו אשר גם היא לא ניקתה מסימנים, בהרות-בהרות על פניה, שרטות-אדומות על אפה והינומה על ראשה פרוע, ושניהם ניצבו כגולמים, נעתקו מפיהם מלים, בבלי דעת במי מהם האשם תלוי ומי הסב בכל הרעה אשר מצאַתם. – רחמנים בני רחמנים, השכנים והשכנות, עמדו סביבם, פרשו בידיהם, וינודו להם וינחמום ברחמים רבים:

– אולי נגזר עליכם או על צאצאיכם או עלינו ועל כל ישראל גזר דין לרעה, יהיו הביצים המטורפות והיין השפוך והשומן הנרמס – כפרתנו, חליפתנו, תמורתנו! כל אשר לאדם יתן בעד נפשו ומהולל שם ד' כי שׂם בחיים נפשכם!

אז הרימה ציפה-פּרל את קולה ותמרר בבכי, בהתבוננה אל ההרס הרב אשר הרסו בני הקהילה ביום חרון אפם, ותשכח את הידיים אשר חלו בה ואת המכות אשר הוכתה. ראתה ציפה-פּרל את הבקבוקים שנתרוקנו, הביצים שנשברו והשומן שהלך לאבדון ותחל לחשוב ולמנות כמה יגיעות יגעה, כמה יסורים ומגינת-לב נשאה, וכמה ימי עמל ולילות נדודים עברו עליה בטרם זכתה להביא את האורח ההגון, את חג המצות, אל ביתה ועתה ברגע אחד אכל הבושת כל יגיעה, שמה ושאִיה וכליון חרוץ!… והשכנות הרחמניות לא חדלו לפרוש כפיהן, להאנח בשברון-מותניים ולדבר על לבה דברי ניחומים: – זאת כפרתך, זאת חליפתך, ציפה-פּרל! אולי נגזר עליכם או על צאצאיכם, או עלינו ועל כל ישראל, גזר דין לרעה תהי זאת כפרתנו, חליפתנו, תמורתנו וכו' וכו'.

[ה]    🔗

הקורא שקרא את ‘תמונותי’ הראשונות עודנו זוכר את העיר הגדולה חמלניצק רבתי עם, שׂרתי במדינות; והנה שם בעיר חמלניצק מתנוסס לתלפיות בית-חרושת העושה מעשה בראשית; מהפך נייר לסמרטוטין. – הא כיצד? לוקחין גיליון גדול לבן ונקי ומניחין אותו תחת המכבש ומוציאין אותו משם, והוא נקוד כולו מתחילתו ועד סופו נקודות עד אין מספר, תווים וקווים ועיגולין ושרטוטין שחורים – וקורא לו שם ‘מכתב עתי’. יום-יום תוציא המכונה אלפי אלפים גליונות כאלה וריבוא רבבות אנשים מעיינים והוגים ושוגים בם, ולזה יקראו בשם: ‘חדשות’, ‘ספרות’, ‘פרי הדפוס’, לגאון ולתפארת. באחד מגליוני מכתב העתי ה’חמלניצקי' נדפס זה מקרוב ‘מאמר’, וראשו עליו באותיות מזהירות וגדולות כאגוזים:

דם נוצרים לחג הפסח של היהודים!    🔗

ואלה דברי ה’מאמר':

‘מקרה מעורר זוועה קרה בעיר מאזפּבקה, וכל שומע משכיל ישום וישאף ותצילינה שתי אוזניו. שני ימים לפני חג המצות אשר יחוגו היהודים אבדה לאחד מאיכרינו ילדה קטנה ושמה האפקה, ויחפשוה השוטרים וההורים האומללים וימצאוה בבית שוחט יהודי, הרחק מאדם העיר, ומצב הילדה מורא מאוד: שלושה-עשר פצעים יכסו את בשרה, ודם רב הורק ממנה ללוש בו את המצות שאוכלים בחג פסחם, כדרכם משנים קדמוניות. והסופר אשר ידענו כי דובר אמת הוא, מעיד כי בעיניו ראה את פצעי הילדה האומללה גם שאל את פיה, והיא סיפרה לו כל אשר עולל לה “הקהל”, ואיך ביתקוּה במאכלת ויריקו דמה אל כלי כשר. את הקרבן הזה, אשר העלו היהודים על מזבח אמונתם הבל, הצילו השוטרים בעוד מועד, ויש תקווה כי הילדה תחיה ולא תרד שחת; והשוחט וכל הקהל יבואו על שכרם וכפי מעלליהם יאכלו. לאושר העיר עבר המקרה הזה במנוחה ולא הביא בכנפיו פרעות ורעמים, כאשר פחדו רבים. ואפריון נמטיה להשוטרים החרוצים, אשר עמדו בפרץ וישימו בריח ודלתיים לשטף חמת העם…’

ה’מאמר' הזה עשה לו עד-מהרה כנפיים, ומכתבי-העתים בכל ארבע כנפות המדינה ראו את המציאה ונפלו עליה ויכניסוה אל מחיצתם ברחמים גדולים, וכל אדם חזו בה ויורו בה פנים ויוסיפו עליה נופך וידרשוה כמין חומר. הה, הרבה אדונים קראו את ה’מאמר' ההוא, והרבה הרבה מאוד נדברו ביניהם על אודות היהודים, העלוקות בתמונת אדם, המוצצים דמם ועצמותיהם יגרמו! בכל עבר ופינה, בבתים וברחובות, במרכבות ובכל מקום על ארץ רבה נשמעו אומר ודברים: ‘יהודים ארורים, זדים ופוחזים… קהל… חרם… דם נוצרים וכו’ וכו' עד אין קץ… גם אלינו למאזפּבקה הגיע הגיליון ההוא, וישיחו בו בבתי-מדרשנו, ו’הליצנים' מצאו בו כר נרחב לחידודים נפלאים, שיננו כחרב לשונם וימטירו הלצות ושנינות, וישחקו על ‘הני בבלאי טפשאי’ המאמינים לכל הבל נידף… ולא אחד במו ושאר-רוח לו להתעורר ולהכחיש העלילה בגלוי במכתב-העתי החמלניצקי ההוא, לא אחד התאזר עוז לסתום פיות משטינינו ומקטרגינו השאטים אותנו מסביב! – ה' אלהים אמת ומשפטו אמת! בגלל מקרה נקלה יצא אחד הנבלים לחרף ולגדף מערכות ישראל, יבדה סיפור מלבו ומכתבי-העתים יריקוהו מכלי אל כלי, האדונים יקראו, ישרקו ויניעו ראש: ‘יהודים ארורים, זדים, פוחזים… קהל… חרם… דם נוצרים…’ ואחינו בני ישראל שומעים ומשחקים וחומדים להם לצון – ואין שׂם על לב!…