חלק ראשון 1888–1892
מאתשלום עליכם
גמר חתימה טובה
מאתשלום עליכם
א: ביום הכיפורים בבית הכנסת
גם איש אחד לא התפלל ביום הגדול והקדוש, יום הכיפורים, כאשר התפלל החייט בונם הגדודי 2ואשתו אסתר. עשרת אלפים איש אשר נקהלו ובאו בכל בתי־התפילה ובבית־הכנסת הגדול בעיר מאזפּבקה , כולם אמנם עשו כדת היום הנעלה הזה: את נפשם עינו בצום, ופיהם מלא תפילה לאלוהי הרחמים והסליחות, אשר בפי נביאו הגיד לעם סגולתו: ‘אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו…’ כולם התפללו ברגש ויזעקו לפני אלוהים בשמים, אך לא אחד במו שפך שיחה מקרב לב ועמוק כחייט בונם הגדודי ואסתר רעייתו…
בעת אשר בונם קטן־הקומה ושחור־הזקן התבונן במחזור הגדול הפתוח לפניו ולפעמים הפך כה וכה את עליו השחורים מזוֹקן ומלאים בהרות ירקרקות מנטפי חלב או דונג, ומקרב לבו התפרצו אנחות שוברות מותניים, בעת ההיא עמדה בקצה עזרת־הנשים אצל הדלת והמזוזה, אשתו גבוהת־הקומה ודלת־הבשר, ותבך ותייבב בקול דממה דקה. אמנם לא אסתר לבדה שפכה דמעות עיניה, כי עוד נשים רבות העומדות בעזרה בכו והילילו, ומה גם בעת אשר ‘בתיה המגדת’ הרימה קולה ותקרא לפניהן את ‘התחינות’; אך כולן יללו ותצרחנה ברמה ותנקינה חוטמן פעם בפעם בקול רעש גדול, כמו חפצה כל אחת מהנה לתקוע בשופר באוזני רעוּתה, למען תתבונן אליה ותרא את בכיה, ואולם אסתר היתה כמסתרת דמעותיה מעין זרה. גם בונם גם אסתר התפללו אך להם לבדם, ותפילתם שונה מתפילת יתר האנשים אשר בבית אלוהים… אל מה התפללו שני אלה? מה שורש דבר יצוק בתפילתם זאת? נודע הדבר, כי על אודות תעודת היום הנעלה הזה, יום סליחה ומחילה לעוונות בית ישראל, ישגה מעט המון העם במשפטו, בלכתם אל בית ה' להתוודות לפני בעל הרחמים על פשעיהם לכל חטאתם, וישכח בן ההמון, איש לא־למוּד את ראש מטרתו ויאמר: ‘אלכה־נא לבקש מאת ה’ שנה טובה ומבורכת‘, ולכן יבוא כל אחד בבקשתו, לכל איש משא נפשו, גבר ומחסוריו אשר יחסרו לו. וכה ייאסף המון רבה ביום אחד אל מקום אחד ויושיטו לפני ה’ את ‘בקשותיהם’ השונות אשה מרעותה, וישכחו כלה מה חובתם… אך אלוהי ישראל אל רחום וחנון הוא, ארך אפיים ורב חסד, וישא למשוגתם.
ובכן מה היה חפץ להחייט בונם ורעייתו אסתר בתפילתם? מה שאלו ומה בקשו המה?
אוי לנו אם נאמר – המה התפללו לה' כי יצליח את בנם בדרך אשר הלך בה לעיר שבה אוניוורזיטט, למען אשר יקובל בנם זה שם. במקום אשר יהיה בו – לפי דבריהם – לאיש שלם. בשנה העברה לא זכה להתקבל שמה, אות הוא כי לא התפללו דיים. אבל הכי בפעם הזאת לא ישמע האב הרחמן את קול תחנוניהם. שתה תפילתם? במה נופלים המה מיתר בני ישראל? ומה תהי אחרית בנם? נער אומלל ואובד! את חוק לימודיו בגימנזיום השלים כאחד מבחירי התלמידים, אך שערי הבית העליון סגרו לפניו, להאוניוורזיטט לא קיבלוהו וניטל עליו לשבת בית אבותיו עוד שנה אחת, שנה שלמה, שנה של בטלה, דאבון לבב וכליון עיניים, לספור יום ליום וחודש לחודש עד בוא השנה השניה ולהיות למעמסה על אחרים ולמשא על נפשו. עוד תקווה אחת נותרה, תקווה אחרונה, ואם גם היא תימוט ומעלה במו מעל, אז אבדו כולמו, אבד הבן ואבדו גם המה!
אך מה האבדון הזה? מה האסון הנשקף להם אם גם הפעם תמעל במו תקוותם? – זאת לא ידעו גם האב גם האם אל נכון; דברי פי בנם אהוב נפשם היו למו בזה לקו, ובמשפטו אשר חרץ האמינו בלי חשוב מחשבות רבות, והוא הרשל הבן יקיר למו, או כאשר קראהו אביו ‘גרישה’, הלא במו פיו הגיד למו, כי אם גם בשנה הזאת לא יבוא אל האוניוורזיטט, אז בא הקץ! והדברים האלה היו דיים לדכא לב ההורים האומללים, להלך עליהם יגון קודר ולהגדיל צרת לבם כתהום רבה.
גם המלאכה, הה, לא תקח עתה את לבבי, היתה לי לזרה! התאונן החייט לפני אשתו וישליך מידו את הקטב והמספריים ככלי אין חפץ בו.
אל נא יפול רוחך, חזק ואמץ בונם! – ניחמה אותו אסתר~ הנה היום הקדוש הולך וקרב, חג לאדונינו; האמנם לא ישא פנינו לדבר הקטן הזה?
ב: בונם הקטן ואשתו ובנם
‘והדבר הקטן’ הזה אולי היה ראש מטרת כל חיי בונם הגדודי וזוגתו; ‘דבר מצער’ זה מינה למו לילות עמל וידד שנתם מעיניהם אולי לא אחת ושתיים. המה לא רק את עמלם והונם, כי אם גם את כל חייהם הקריבו לקרבן על מזבח אותם למצוא כבוד ו’לקבל נחת' מבנם. מבחר הגיוני החייט וכל משא־נפשו היה לראות את בנו יחידו מכהן פאר בכהונת ‘דוקטור’, ולא דוקטור מן השוק אך דוקטור בצבא, דוקטור נושא כתפות שר־צבא על כתפיו וחרבו מצומדת אל ירכו, ולא דוקטור באחד הגדודים החונים הרחק מזה, אך פה בגדוד הזה אשר בו יכין הוא, בונם הגדודי מלבושים ותופר מכנסיים להאדונים פקידי הצבא.
לבונם קראו בשם ‘הגדודי’ יען כי לפנים היה חייט בגדוד, לוקח שכרו מאוצר הצבא. עתה כבר עזב משמרתו זאת, עתה הנהו חייט לכל העולם כולו, כל הרוצה יבוא ויתפור לו מכנסיים כמידתו, אבל עוד יקרה מקרהו כפעם בפעם להכין בגדים להאדונים פקידי הצבא יודעיו מאז ומלפנים, והמה כולם אהבוהו מאוד על ענות־רוחו ותום־דרכו, כולם רחשו לו אהבה, מן הצעיר בין שרי המאות ועד שר האלף בכבודו ובעצמו.
***
הערה
קרוב לוודאי ש’גמר חתימה טובה' הוא היצירה הבלטריסטית העברית הראשונה של שלום־עליכם. י.ד. ברקוביץ קבע את זמן כתיבתו של הסיפור בשנת 1888 (השווה שע"ב עמ' 362). ככל הנראה נקבע תאריך זה על־פי רשיון הצנזורה בשביל סיפור זה, השמור במקורו בבית שלום־עליכם בתל־אביב. הרשיון הוצא ביום 10 ביאנואר, 1890. על גבי רשיון זה רשום בכתב־ידו של שלום־עליכם התאריך המפורש ‘1888.|||v-||’. תאריך זה תואם את הדברים שבגוף הסיפור. המאורע המתואר בסופו של הסיפור התרחש שנה לאחר ‘הפקודה החדשה’, שנזכרת מפי גרישה בראש פרק ד של הסיפור. הכוונה לחוזר של מיניסטר־החינוך הרוסי מיולי 1887, שעל־פיו הוגבלה קבלת סטודנטים יהודים לבתי־הספר הגבוהים בתוך תחום־המושב היהודי לעשרה אחוזים בלבד (השווה על כך האנציקלופדיה היהודית ברוסית, כרך 13, עמ' 52–53). על גבי רשיון־הצנזורה הנזכר רשומה הוראת השמטה בעמ' 9 של כתב־היד של הסיפור. אין עתה אפשרות לקבוע מה הושמט בסיפור. ראה צילום של הרשיון בעמ' 63 של ספר זה.
שלום־עליכם חזר פעמים אחדות ביצירתו לעניין ההגבלות, שהיו נהוגות ברוסיה לגבי סטודנטים יהודיים. נושא זה שימש לו יסוד לפיתוח הקונפליקט ברומאן ‘דער בלוטיקער שפאַס’ (1912) ובדראמה ‘שווער צו זיין אַ ייד’ (1914), שאינה אלא עיבור של הרומאן. גם בדראמה וגם ברומאן שמו של הסטודנט היהודי, שאינו יכול להתקבל לאוניברסיטה בדרך רגילה, הוא ‘הרש’, ‘הרשקה’, המקביל לשם ‘הרשלה’ שב’גמר חתימה טובה'. ברקוביץ העלה בקשר לרומן זה את עניין הפגיעה האישית ששלום־עליכם התנסה בה כאשר בנו נתקל בהגבלות האמורות. הוא גם ציטט מתוך איגרת של שלום־עליכם המתייחסת לרומאן ‘דער בלוטיקער שפאַס’: ‘יותר מעשר שנים אני נושא בלבי את הרעיון הזה’, (‘הראשונים כבני אדם, עמ’ רעד־רעה). יש מקום לסברה ששלום־עליכם התכוון לסיפור ‘גמר חתימה טובה’, שבו אנו מוצאים את התגובה הראשונה והמידית להגבלות המכוּונות נגד סטודנטים יהודים ברוסיה.
שימֶלֶה
מאתשלום עליכם
[א] שימלה אחי
כמו חי עוד ניצב לנגד עיני! את עיניו המלאות והשחורות אשר הפיצו אש; שערות ראשו העגול, השחורות כעורב, אשר ניצבו כמסמרות, תמונתו העליזה, שפתו הנמהרה וכל יצורי גוו, כל ימי חיי לא אוכל לשכוח אם כי גלים ומשברים הרבה עברו מהעת ההיא; ומי יודע אם נשמתו איננה צרורה כבר בצרור החיים? אם מכבר לא יציץ ציץ על גל קברו?…
על אודות שימלה אדבר! על אודות אחי שימלה, אשר צעיר הייתי ממנו כעשר שנים, על אודות שימלה אשר אזכרהו כחלום חזיון לילה.
שימלה ‘בן-רשף’! נודע בשמו בעודנו נער את ילדי החדר, שימלה ‘אש אוכלה’, קראוהו בימי בחרותו, ושימלא ‘שקץ’ היה שמו בכל העיר, עת נשא אשה ויגרשנה, ויוסף ויקח אשה, וישב ויגרש גם אותה, ולא חדל להיות איש ריב ומדון לכל יושבי העיר אחד לא נעדר, ולהסתולל במו ולעולל למו עלילות, וגם אחד לא היה בכל העיר אשר לא עמד כעצם בגרונו, אשר לא היה כרצח בעצמותיו, עד כי כל באי שער עירו מנעו רגלם מנתיבתו, ומעט מעט החלו לשאת פניו ולירוא ממנו…
הוי רכי-לב שפלים! לשוא פחדו פחד לא היה פחד! כמו באמת היה שימלה נורא על כל סביבותיו, וידו לאל היתה לחבּל ולהרע! איש טוב כמוהו, בעל נפש יקרה ולב בשר ורוח נדיבה כשימלי לא מצאתי עוד! את קשיטתו האחרונה בלעו מפיו, גם שמלתו לעורו נכון היה בכל עת לתת לכל איש אשר הראה לו פנים נזעמים ורוח נכאה, נשבעתי כי באיש כמוהו נמצא ‘את מי לאהוב’.
ובכל זאת בעיני כל רואיו לא נשא חן וחסד, לא אדע מדוע? בשל מה? ובשל מי?
– חפצך להיות שימלה? לא! לא תהיה שימלה! בטרם תגדל להיות כמוהו אקדים להכין לך קבר, ואורידך חיים שאולה! התשמע בן ממר?
דברים בוטים כאלה עלי היה לשמוע כפעם בפעם מפי אבי עת הכיר בי אותות אי-רצון ללימודי (כי מי מבני גילי שבע רצון מלימודו? הלא רק אנוסים היינו על-פי הדיבור!).
– מה חפצך מהילד? – קראה אמי אשר היתה מגן בעדי – שימלה שמעון! מה זה תשמיעהו מוסר כלימתו תמיד? הוא לא יהיה כשימלה בישע אלוהים! אל רחום וחנון הוא! בידו יכאיב, ובימינוֹ יחבוש, ולא אוסיף לדאבה עוד. אקווה כי יהי שומרי ומצילי! אך אם הרביתי חלילה לפשוע, אם לא נותרה לי זכות אבות מעט מזער!… אל תוכיחני באפך על דברי אלה אב הרחמים!
– זלאטי התראי? התתבונני? שימלה הנהו! עצם מעצמי!
– כן? עוד עולה הוא על שימלה! זכרי-נא דברי אלה ינטל!
– בי פראדל, אל תתחרי בו! העוד לא למדת לדעת את שימלה?
– מדוע זה תגורי מפני שימלה, ציפה?
– התדעי, בריינדל? צדקה ציפה אשר תשׂט מעליו ותעבור, את אחי שימלה לא טוב לבוא במשא-ומתן!…
כה נדברו ביניהן חמש אחיותי: זלאטה, ינטל, פראדל, ציפה, בריינדל, כולן בנות בוגרות אשר מכבר הגיעה עתן עת דודים. בפי יושבי העיר נודעו בשם ‘בנות צלפחד’, כי זה משפט הערים הקטנות להוסיף לכל איש כינוי על שמו לבל יומר חלילה טוב ברע, ולבל תבוא חלילה תקלה על-ידי זה לכלל ישראל: למשל אם ימצאו בעירי שלושה אשר שם בּרל נקרא עליהם ושם משפחתם איננו גלוי וידוע לכול, הלא נחוץ הדבר לעשות הבדל ביניהם! ועל כן מצאו יושבי העיר תחבולה ויקראו את האחד בשם בּרל ‘די נאָז’ (חוטם), בגלל אשר יחטם תמיד וישמיע נחרו בדברו ובשבתו דומם, באכלו, בשכבו, ובקומו; ואת השני בשם בּרל ‘קאַטער’ (חתול) בגלל שפמו הלבן אשר היה כשפם החתול; ואת השלישי נקרא בשם בּרל ‘די מויד’ (הבתולה) כי היה קולו דק ונעים מאוד כקול נערה בתולה, וכאשר נשמע קולו מחדר השני מבלי ראות את פניו אז לא יכול איש האמין כי קול גבר הוא, גבר בא בשנים כבּרל ‘די מויד’ אשר מכבר מלאו לו חמישים שנה.
כן כן הוא. שם שימלה אחי היה לחגא לכל בני העיר, ולהורי – מוסר שדי תקלה ופורעניות, מדוע? מה פעל? הגנב? כיחש? רצח? או רדף זימה?
אל תשאלו אדוני, אל תתמהו על החפץ! בימים ההם, המה ימי החושך גם האושר לבית ישראל; עת הונח לו מכל אויביו מסביב, וישקוט על שמריו, ולא ידע עמל ותלאה, צרה ודאגה מחוץ… מצאוהו דאגות בביתו; דאגות אשר בדה מלבו, דאגות אשר רק תעתועי ילדות הנה! בני עירי לא מצאו להם דאגה אחרת כי אם רק אשר שימלה הציץ ונפגע… כי אומנם בקראו איזה ספרי השכלה במסתרים, החל רוח החופש לפעמו, מנהגים רבים לא מצאו חן בעיניו, על בני דור הישן הביט בעין בוז בהיותם בעיניו כפראים, כסכלים אין לב, כחמורים, ויאהב רק להתווכח, לדבר משפטים ומפיו עפו המלים: ‘השכלה’! ‘סבלנות’! ‘פאנאטיזמוס’! וכדומה, וישלח רסן מעל פיו וישם תהלה גם בקדושים, ופעם הרהיב עוז בנפשו להגיד בבית-המדרש כי גם הנשים לא בהמה הנה להן, וכי גם להן משפט אדם, ו’אהבה' לא רעיון רוח היא כי אם ‘אחת מבנות השמים’! אהבה! התבינו? בימים ההם להזכיר בשם אהבה!…
דבר נפלא ממני אשר גם היום לא אדע פשרו! אבי הקפדן אשר הפיל תמיד חתיתו על כל בני-ביתו ונירא מפניו כמפני מלך בלהות, כמו נחת מפני שימלה! כי רק שלא בפניו הרעיש עליו שמים וארץ, תבל ומלואה, ויקללהו קללה נמרצת, ויחכה למותו לראות גל קברו; ובפניו – הוריד את עיניו וחוטמו יחד; לא העיר למוסר אוזנו, ולא דיבר עמו למטוב ועד רע.
על כן אשפוט: אם לא נפגשו שניהם פעם ותוצאות הפגישה הביאו לאבי לבב חכמה לבל יוסיף התגרות ברע…
ואמי? היא ברחמי אם דאגה לו תמיד, ותשם עליו עין לטובה, ותתן לו מתן בסתר, מספר קשיטות נחושת, ותותיר לו ממבחר הזבח, ותכין לו תמיד מכנסים חדשים וכתונת לבנה, ואז קיללה את קשי יומה, ובדמעות על לחיה התאוננה על מוסר שדי, על שימלה בנה, על שימלה אשר…
[ב] שימלה מרעיש עולם
אך פתאום באה תמורה חדשה בחיי אחי, פני הדברים שונו מאוד, שם שימלה המנאץ היה לשם ולתפארת ורבים נשאוהו על שפתיהם כל היום.
– ומה יכתוב לכם שימלה בנכם?
– הפעם, מה תאמרו על אודותו? על אודות שימלה?
– הפיללתם כאלה? העלה על לבבכם על אודות שימלה כזאת?
– ננ… שימלה! הוי שימלה! שימלה! שי-מ-לה!…
כה דיברו על אודותיו באוזני הורי יום-יום, וכל הגה יצא מפיהם עצר בקרבו התלהבות, עונג ומה גם קנאה, אשר אחשוב למשפט, כי הרגש האחרון עמד תמיד בראש.
אבל אחת היא, שימלה עלה בעירנו על מדרגה גבוהה מאוד אשר רבים וכן שלמים יעמלו תחת השמש כל ימי חייהם להציג כף רגלם עליהם ולא יוכלו, ייכשלו ויאבדו…
בעת ההיא נודעו בעירי הקטנה עוד איזה גיבורים אנשי שם אשר בני העיר לא חדלו מדבר אודותם, אולם הגיבור הזה – שימלה בנצחונו הגדול והנפלא השפיל ערכם ויהיו כאיִן לפניו.
בכל רחוב, בכל פינה, במקהלות, בבתי-כנסיות נשמעו רק שמות: סקובליוב, הורקא, אוסמן פחא, סולימאן פחה, פליבנה, סטאמבול, שימלה, גם שם שימלה לא נפקד בתוכם!
הלא תבינו אדוני, כי אערוך מלתי על אודות המלחמה האחרונה בשנת 1876–1877, היא מלחמת רוסיה האדירה עם התוגר, אשר אחי שימלה הצליח גם הרוויח יותר ממנו. הסכל הזה – ישמעאל – איבד אז בעניין רע הרבה גלילות, ריבוא רבבות כסף וזהב, רבבות אדם ובהמה, מלבד עמל וחרפה מכל עבר… ושימלה אסף אוצרות קורח, רכוש גדול, שימלה היה גביר אדיר בעל ריבוא רבבות!…
נשמע? הלא גם נראה! שימלה החל לפקוד את הורי במכתבים נעימים משמחי לב ונפש, לבשרם בשורות טובות, לשלוח להם גם מעט כסף גם תשורות!
שימלה מצא עבודה אצל אחד ממכיריו, פקיד אחד הסוכנים! אצל סוכן אחד הקבלנים! אצל הקבלן בעצמו! ויהי למנהל עסקיו אחרי כי מצא חן בעיניו, עד כי הצליח בידו להיות קבלן בעצמו! ויעש לו שם בארץ.
מכתביו החלו בעשרות שקלים, במאות, באלפים, ברבבות, ובריבוא רבבות כלו!
ההצלחה שׂחקה לו מאוד בכל אשר פנה! אל כל אשר נגעה כף ידו, צבר כסף וזהב בחופניו, במגרפות, וימלא זהב חוריו, וימלא אמתחות הרבה הרבה מאוד, אולם עיני מי ראום? אנה באו? איפה חלפו נגוזו? איך עשה לו עושרו כנפיים פתאום? אל אלוהים הוא יודע!
– שובה הביתה בן יקיר! – התחנן אליו האב במכתבו – הביתה שובה בני הנחמד, שימלי יקירי! עד מתי? עד מה? רב לך בני, רב! שובה לבית אביך, עם רכושך המעט אשר חננך אלוהים? התיישב בעיר מולדתך, קומם לך בית מרכולת, יסד לך מסחר על יתדות נאמנים, קח לך אשה כחפץ לבבך, כאשר תאווה נפשך, וראית חיים נעימים את אשת חיקך וילדיך! שמח לב אביך הנוגה, בני! השב נפש אמך אשר בימים האחרונים – לא עליך – רופפו עמודי גווה, מעט שיעול, מעט לשכב על מיטתה, אולם מצמיח ישועות ובורא רפואות, יחננו לראות בנועם הוד פניך הנחמדים במהרה בקרוב ונזכה כולנו לשמוע ישועות ונחמות על כלל ישראל אמן סלה.
אבי קיבל מכתב ארוך משימלה תשובה על מכתבו.
'הורי הנאהבים והנעימים! את קולכם שמעתי מארץ רחוקה, מהררי הבאלקאן, לבי ובשרי ירננו לכם הורי היקרים תודות וברכות מאליפות, ועיני נוזלות דמעות גיל וגעגועים, והנני להשלים חפצכם, כי כאבן השואבת תמשכני פקודתכם אחריכם, נכספה וגם כלתה נפשי לראות באור פניכם, בדמעות אחבקכם וארווכם דמעות גיל ונשיקות פי, בכליון עיניים אחכה ליום המאושר, לשעה, לרגע אשר אדא על כנפי נשרים אליכם לשמח לבכם הורי היקרים, לשׂוּשׂ עם כל אוהבינו יחד בשעה מוצלחת אמן.
‘בזה הנני שולח לכם: 0000 שקל כסף, מטפחת טורקית לאמי היקרה, המטפחת יקרה היא בערכה מאוד, התבוננו-נא וראיתם כי היא רקמת זהב ומשי ומחירה 000 שקל כסף, שמלת בוקר טורקית לאבי וסנדלי-בוקר מרוקמות זהב, כסנדלי גבירי רומניה, גם חמש שמלות משי אדום בעד חמש אחיותי זלאטה, ינטל, פראדל, ציפה, בריינדל, על שוליהן וחזיהן רקמת נטיפות-זהב ופנינים, מלאכה נפלאה ויקרה (כן תלבשנה בנות מונטנגרה העדינות). ולאחי שלום הנני שולח עט סופרים יקר, כולו פז, גם תער סופרים אשר הניצב הוא זהב טהור (ידעתי כי אוהב הוא צעצועים כאלה!), גם צלם דמות תבניתי הפוטוגראפי לבוש באדרת טורקית וכיפה בעלת מלילת זהב על ראשי, והתמונה השנית – היא תמונת הגנרל, הגנרל שלי אשר פעמים רבות דיברתי במכתבי על אודותיו’.
'כעת יחנו “צבאותינו” בגלילות הבאלקאן ו“אנחנו” נכונים ללכת הלאה ‘ימה, “אנחנו” נבטח ולא נירא רק כי “חילנו” רב הוא – תהילה לאל – מחיל האויב כפלים, את המצודות אשר “לכדנו” כאין המה, כמר מדלי אשר נכונים “אנחנו” ללכוד בישע אלוהים – גם ההרים הרמים והנישאים (ההמה נורא מראה הררי אל וסלעי מגור אלה!) ועַם הבאשי-בוזיקים האדיר האיום והנורא, אשר נפגוש על דרכנו לא יחרידונו מאומה, נשחק נלעג למו! ואם רק “נלכוד” את פליבנה אז גם לסטאמבול נבוא כמבוא עיר מבוקעה, “ובידינו” תפול, אוחילה לאל! ואז כנשר יטוש עלי אוכל אפרוש כנפי ואדא לבתיכם הורי היקרים’.
‘הודיעוני-נא מהנשמע בעירנו, וחדשות טובות משלומכם ומעמדכם, דרשו בשמי לשלום אחיותי הנחמדות זלאטה, ינטל, פראדל, ציפה, בריינדל, לשלום אחי, ושלום דודי דן גם דודי אייזיק (מה שלום זקנו?) ודודי הרצל (העיזים עודן חולבות?) ודודתי דוֹברוּש, ודודתי נחמה (האם גם היום שפתיה נעות?) ולאבי הזקן ואמי הזקנה ולכל קרובינו ושכנינו, ולרבי ר’ מאיר קאַט2 ולרבי מאנוש רופא, ולזקנו הארוך ולאשתו הפרענית, המורטת לחיי שכנותיה, ותשא במרום קולה, גם לרפאל שמש ור' חיים לוֹקש3, כולם יעמדו על הברכה עם כלל ישראל אמן סלה'.
[ג] נדמה נדמה שימלה
אם ‘אנחנו’ לכדנו פליבנה זאת ידע כל איש, אולם שימלה אנה בא? שימלה איהו?
אכן, שמועה שמענו ברומניה, בחצי-האי הבאלקאני, שימלה, הרעים עולם… קבלן… ריבוא רבבות… שוורים… דקי-בשר… לא נתקבלו… משפט… מאומה…
מענות כאלה השגנו מאת כל אלה, אשר שבו ‘ממערכות המלחמה’, ונפלא הדבר כי כולם שמעו כי היה שימלה; אבל מי שימלה? מה שימלה? איה שימלה? נסתר ונעלם מנגד עיניהם, וגם אחד לא ידע נכונה.
כל איש בתבל – ומה גם היהודי – אי-נקי הוא מצר ואויב. בכל עיר יימצאו הולכי בטל דוברי כזב, הולכי רכיל מתכבדים בקלון רעיהם, ושמחים לאידו וכו', ועל כן לא נפלא היה בעינינו כי השמיעו בעירנו על אודותיו חדשות שונות יום-יום, סיפורים והגדות: שימלה איבד כל הונו בצחוק הקלפים, שימלה המיר דתו כי הגנרל לקחהו לחתן לבתו, שימלה איבד כספו בעניין רע, ועל כן הרחיק נדוד לאמריקה ועוד ועוד… אבל לדעת שורש דבר נמצא בשימלה לא עלתה בידנו.
בכל זאת לא נפל לבנו עלינו! ומה גם אבי, לבו נכון היה ובטוח, כי אם גם יתמהמה בוא יבוא לא יאחר! אם לא היום, אז מחר, ממחרת המחר, ואחרת לא עלה על לבו כי יבוא במלתחות מלאות זהב, ואמתחות שקלי זהב ולירות טורקיות – אך מדוע בושש לבוא? ניסה פעם לבו להטותו בספק – אז הגיע ראשו יאמר: אין דוחקין את השעה.
– מה נשמע על אודות בנכם, על אודות שימלה?
– מה נשמע? הנה הצליח – בלי עין הרע – בלי ספק שמעתם, הוא מצא חן בעיני ‘הגנרל’ ומאז יעשה חיל, בכל אשר יפנה יצליח, הוא הולך וטוב, וטוב, וטוב! וטוב!
– אכן, אבל מדוע זה לא ישוב הביתה? עת היא!
– עת לשוב הביתה! סיפור המעשה עוד הפעם! עת היא, לוּ הגיעה העת כי אז לא איחר גם רגע קטן! בלי ספק לא הביא עוד חשבונותיו עם הגנרל במשטר נכון… חשבונו אודות השוורים ואת הכול באשר לכול… האם צחוק הוא, את הגנרל?…
– איפה?
– שמה!
– אי שמה?
– שמה במקום המלחמה!
איזה מלחמה? איפה מלחמה? מכבר שבתה המלחמה ויהי שלום בארץ. כעת יזכור את המלחמה!…
הוי רעי לב! אנשי דמים ומרמה! עונג נעים לעמוד על דם רעכם! לראות איך דמו שוטף כנחלים, וכבודו לארץ ישכון!
גם היום אחשוב למשפט כי אדוק היה אבי באמונתו בישיבת שימלה הביתה, במלתחות מלאות זהב, ואמתחות מלאות שקלי זהב ולירות טורקיות, עד כי לא הבין את נכלי האנשים הטובים והישרים אשר הלאוהו יום-יום בשאלותיהם. בטחונו באושר בנו עיוור את עיניו, ולא ראה איך כולם יתלחשו עליו מאחורי עורפו, ויניעו ראש וייאנחו, וייאנקו.
הוי איש מאושר, ואב אובד אומלל!
לא כן היתה אמי. היא היטיבה לדעת, ולהבין, ולשמוע, ובטחון אבי ותקוותו תקוות שווא לא מצאו קן בלבה, ותנס פעם לכנס עמו בדברים, ולהרוס לאט-לאט ברוח פיה את מגדליו אשר בנה לו ברוח, אבל הוא – אבי – בשמעו אמרי פיה, התמרמר אליה וישפוך עליה עזוז חימה, ומאז לא נועזה עוד לדבר על אודות שימלה מטוב ועד רע.
– ומה תהי אחרית צאצאינו – בנותינו אלה? פנתה אמי אליו בשאלתה זאת כפעם בפעם, ובטרם גשתה לדבר אליו כבר נקוו מים סביבות בת עינה – שטף דמעות.
– מה תהי? איזה אחרית? – שאל אבי גם הוא בהישענו על הספה עטוף בשמלת הבוקר הטורקית, וסנדלי רומניה על רגליו, תפוש במחשבותיו על אודות שקלי הזהב, והלירות הטורקיות.
– ומה? תשאלני, זלאטה, ינטל ופראדל הנה מכבר באו בשנים, ועליהן היה לעמוד לפני שנתיים ימים תחת החופה, וגם לציפה ובריינדל כבר נאוה להיות מאורשות לאנשים, עד מתי? עד מתי?
– ומה איוותה נפשך הפעם? אחפוץ לדעת!
– מה תחפוץ אֵם כמוני, אֵם לבנות בוגרות? חמש בנות והאחת גדולה מרעותה!
– למה זה תדחקי את השעה? חכי-נא מעט, חכי עד כי יבוא שימלה! אז נפקח עינינו על דרכנו, ובנותינו תינשאנה לאנשים, לפי כבודנו!
– חיכינו מעט, חיכינו הרבה יותר מדי! אללי לי! אוי לנפשי!
– אם חיכינו זה זמן הרבה, עלינו לחכות עוד מעט! השמעת? דבּר על לב אשה! כרגע תמרר בבכי! למה זה תבכי? מדוע תשוח עליך נפשך? מנעי עינייך מדמעה! הלא יודעת הנך כי הדמעות לא לרצון הנה לי!
אמי פנתה ותלך לה בעיניים צבות ואדומות מבכי, ואבי השתרע על הספה, מקטרתו בין שיניו ועיניו הביטו נכחן על הקיר, אשר עליו תלויות שתי תמונות במסגרות זהב, התמונה האחת היא תמונת שימלה אחי בכיפה טורקית בעלת מלילת זהב על ראשו, והשנייה היא תמונת הגנרל ‘שלו’ ברוב מטבעות ואותות כבוד על חזהו.
[ד] אבי לקח לו אשה חדשה
– גשה-נא הנה בני, קרב נא אל מיטתי ואחבקך בטרם אמות! אחיך הגדול איננו כי לקח אותו אלוהים ואתה יחיד נשארת לי! הקדיש האחד!
בדברים קורעי לב אלה פנתה אלי אמי שעות אחדות בטרם מותה, ותרטיבני בדמעות עיניה הרותחות.
קול נהי בכי ויללה! אמי מתה! הוּבלה לקברות! שבעה! שלושים! התבוננתי בפני אבי ואראה והנה זיקנה קפצה עליו פתאום, וכמו עשרים שנה נוספו על שנותיו, בשערות ראשו וזקנו השחורות כעורב זרקה שיבה, נחפּו בכסף, נכפפה קומתו, פניו העגולים והיפים דלו מאוד ויימלאו קמטים קמטים, וידיו הרכות והלבנות החלו לרעוד, איש זקן!… ואנוכי לא אדע אם מלאו לו אז חמש וארבעים שנה; כה ירד פלאים אחרי מות אמי אשר אהבה כבעל ישר וכאָב ישר אם גם שם מתגו בפיה… ויראו חיים נעימים כחצי יובל שנים.
ובכל זאת לא חרפהו לבו לקחת לו אשה חדשה כעבור שישה חודשים אחרי מות אשת נעוריו!
משלח ידו הלך הלוך ודל מיום ליום, עסקיו הלכו אחורנית ירדו מטה מטה, בעת אשר אחיותי עלו מעלה מעלה בקומתן יום-יום, ועליהן היה לעמוד תחת החופה ביום אחד, וכאשר הביא השדכן את אחד הצעירים לביתנו ‘לראות’ את הכלה בא במבוכה, מבלי דעת על מי ישים עיניו תחילה, ובמבוכתו זאת יצא מביתנו לבלי שוב עוד. כן קרה את האחד, השני, השלישי, הרביעי וכו'.
הדבר הזה פעל על נפש אבי לרעה מאוד ואשתו החדשה שתה נוספות על יגונו. היא היתה כרקב בעצמותיו, ותאכלהו כעש. מלבד אשר כאם חורגת שלחה כל מגפותיה אל לבנו, עוד הוסיפה להכעיסהו תמרורים ולקצר ימיו בדברי נאצה, על אודות: ‘הבן בעל הרבבות אשר יחבק אשפתות, או ישא תיבות עצי גפרית למכירה’. בימים הראשונים לא עצר ברוחו, וישיב חרפתה אל חיקה שבעתיים, אולם אחרי אשר הסכין לשמוע דברי הוות, ובהיווכחו כי ביתו יהי רבץ קטטה ומדנים, נס מהמערכה, ועל כל דברי נאצותיה לא הוציא גם הגה מפיו, וישא במנוחה גורלו, אך אל הקיר נשואות היו עיניו, אל הקיר אשר עליו תלויות שתי התמונות: שימלה בכיפתו הטורקית בעלת מלילת הזהב והגנרל ‘שלו’ באותות הכבוד על חזהו.
[ה] הזיווגים
מזל טוב! מזל טוב! שתי אחיותי הבכירות – זלטה! ינטל! – הנן נערות מאורשות, אחרי כי זוגיהן חכו עליהן ארבעים יום קודם יצירתן!
אמנם השידוכים האלה היו שידוכים נהדרים בכבוד, נאים למקום, ונאים לבריות. חתן זלאטה היה משרת נושא סבל באחד מבתי המרכולת, והשני – חתן ינטל – היה ‘כלי זמר’!
שני ‘החתנים’ האלה נתנו לבני עירנו עניין לענות בו, ימים, שבועות, ירחים; בשוק, ברחוב, בבית-המדרש, בבית הרחצה והמקווה – להבדיל – בחדר מלמדי, היו לשיחה: ‘לולא היו יתומות, לוּ חיתה אמן כי אז לא נפלו בגורלם’! ואנוכי אם כי ילד הייתי, ילד רך שוקד על דלתי ‘החדר’, בכל זאת נחתו הדברים כחיצים שנונים עמוק עמוק אל לבי, ויפלחו כליותי, ונפשי ירעה לי מאוד, עד כי בערב ההוא עת נכתבו התנאים, ואנוכי ישבתי הדור בלבושי על-יד השולחן, התפרץ מגרוני קול בוכים נורא, מבלי יכולת התאפק.
– מדוע זה תבכה בני? – ניחמני אבי בנדבות פיו – הנה ממתקים ומרקחת!
– אין חפץ לי בממתקים, לא אתאווה מרקחת!
– ומה זה איוותה נפשך?
– הניחוהו בעריסתו, כי חבלי שינה נפלו על עיניו – ענה איש צעיר כבן חמש ועשרים שנה, בעל חוטם ארוך, ושתי כפות ידיו הרחבות והגדולות מגואלות ורטובות ביזע.
– הניעו עריסתו ויישן! – הגיד חלקו חתן ינטל ה’כלי-זמר', בחור רם-הקומה, בעל שפתיים עבות, ודלת ראשו עבותה.
נכלמתי מאוד לשמוע דברי בוז וקלסה אלה. ראיתי כי יהתלו בי על אשר נועזתי לשבת אצל השולחן כאחד מהם, ולא עצרתי עוד כוח למשול ברוחי ואקרא בזעם אפי:
מ-ש-ר-ת-ו-ק! כלי-זמר-וק4.
ובדמעות על לחיי נמלטתי מהשולחן, ומאז, מליל התנאים – הבדילה קיר שנאה נוראה ביני ובין שני החתנים האלה, ומדי ביקרו בביתנו נסתי מפניהם כמפני שעירי שאול, אל אשר נשאוני עיני: אל בית-המדרש, אל חדר מלמדי, אל מגרש העיר, רק לבלי ראות פניהם.
מכאובי אבי, כעסו והוותו וקשי יומו, אוכל לשער בנפשי רק כעת, כי אז עוד ילד קטן הייתי. מיום ליום קפצה עליו זיקנה, מיום ליום כפף גוו ותשוח עליו נפשו, ורק נאנח ונאנק, נס לחו וייבש כוחו, דעך כפשתה כהה בלי אומר ודברים, בלי הוציא הגה מפיו, רק בהביטו בדממה על הקיר אשר עליו תלויות היו שתי התמונות…
ואולם את חתן זלאטה המשרת, עוד יכול היה נשוא. הוא היה איש עבודה ויחי מעמל כפיו, ומה גם כי התייצב בתפארת אדם, הוא אהב לצאת בעקבות המודה: ללבוש כותונת מגוהצה, קרסי זהב קשורי הצוואר, נעלי-יד על כפות-ידיו הגדולות המגואלות וכו' ויאהב את אחותי אהבה עזה כאהבת החתול את חמאת הבקר… כי ביום שבת ומועד או גם בערב לפעמים עת הונח לו מעבודתו הקשה לא גרע עיניו רגע ממנה וישמור צעדיה. לאבי לא חלק הכבוד הראוי למחותן, גם לא הביט עליו כעל אבי אהובת נפשו, ולא בא עמו בדברים (כי מה יכול לדבר אתו?) כמו זר היה בבית, אולם לזאת לא שם אבי את לבו, כי אז לא הפריעהו ממחשבותיו, ויכול היה לשאת במנוחה את מצוקותיו ולהביט בלי הפוגה על המקום ההוא אשר נראו: תמונת שימלה בכיפתו הטורקית בעלת מלילת הזהב, ותמונת הגנרל ‘שלו’ באותות הכבוד על חזהו.
אבל השני, חתן ינטל, אשר שפתיו היו עבות ודלת ראשו עבותה, הוא עמד עליו לכלותו! הוא הרחיב פצעי לבו, הפליא מכותיו ויקצר ימיו.
‘הכלי-זמר’ הזה לא ניגן בכינור ולא פרט על-פי נבל, כי החצוצרה – חצוצרת נחושת-קלל נפלה בגורלו, ואחרי כי בעירנו הקטנה נקרו ‘חתונות’ רק פעמיים או שלוש פעמים בשנה – שבת אחרי חג השבועות, שבת נחמו, ר"ח אלול – ועל כן ישב בטל כל היום או סבב בחוצות קריה… אך מאז בא בברית את אחותי ישב כל היום בביתנו ויאחר בנשף, וכל העת ההיא ישב ויחצצר בחצוצרתו אשר החרישה אוזנינו ותהומנו ותאבדנו ותשרוט בבשרנו שרטת לשמוע הקולות השונים, התקיעות והתרועות והשגיונות אשר להוך הלכו-וחזק, עד אשר היה עלינו לעזוב את הבית, וגם אחיותי אשר מעודן אהבו לשמוע קול כינור עוגב וחליל נסו לקולו, רק איש אשר כוח אבנים כוחו ובשרו נחוש, יכול להביט עליו במנוחה, להביט על שפתיו העבות ושתי לחייו אשר התנפחו, מראה פניו אשר נהפך לתכלת וחכליל עיניו אשר יצאו מחוריהן מרוב תקוע והריע – מבלי התפוצץ מרוב צחוק; אך ינטל היתה האחת אשר ראתה, גם הקשיבה ותשא כל אלה! אך יד האהבה עשתה זאת, האהבה בעוצמת כשפיה! כי שפתיים עבות, לחיים מתנפחות, פנים ממראה התכלת ועינים אדומות יוצאות מחוריהן כעיני העגל מכלל יופי המה! קסם נפלא! ותרועת החצוצרה ושריקותיה הנה רינת בני אלוהים, קול ערב, לקוח נפשות!…
בכל פעם אשר אבי האומלל ראה בעד החלון את חתנו זה בשפתיו העבות, דלת ראשו העבותה והחצוצרה תחת כנף מעילו נקפא דמו בקרבו, ופניו נהפכו לירקון, אולם לא עזב את הבית כמונו; וישב על מקומו, כמו קיבל באהבה את יסוריו אלה, לשאת במנוחה גורלו המר. הוא היה יהודי תמים עם אלוהיו, איש ישר, יודע תורה גם הגה במושכלות, גם חרוץ ונבון דבר, אפס כי תקווה כוזבה ובוגדה הוליכתהו שולל. תקוותו על אודות שימלי. בדבר בנו היה משמר הבלי שווא כאחד הפאנאטיקים. הוא לא חדל מהאמין גם רגע כי שימלה שוב ישוב אליו, במלתחות מלאות זהב, באמתחות מלאות שקלי זהב ולירות טורקיות, ובאותות כבוד… לא חלף יום מבלי אשר לא שאל מכתב מפקידי הפּוסט, לא עברה עגלה, מרכבה, עגלת צב אשר לא רץ לקראתה להתבונן אולי יימצא שימלה בתוכה, אולי יסע? אבל שימלה לא כתב, שימלה לא נסע, תמונת שימלה תלויה היתה על הקיר בנושאו כיפה טורקית על ראשו ומלילת זהב ממעל לה, יחד את תמונת הגנרל שלו באותות כבוד על חזהו, ועל שתי התמונות האלה הביט האב האומלל בבטחון, באמונה, בתקווה. כל כלי ביתנו כמעט נמכרו בלחם, כלי עץ, נחושת, כסף וזהב, גם כרים וכסתות; רק שתי התמונות האלה נשארו לפליטה, נשארו תלויות על הקיר.
[ו] התיאטרון העברי
דגים גם דגים,
היום דיגוּם הדייגים!
דגים חיים,
כה יוסיפו לי שנות חיים!
הוֹצמאך הוא מוכה בסנוורים,
מה תחשו ילדים? התאזרו כגיבורים!
לביבות חמות, יידֶלֶך קנו!
לביבות חמות, משכו וקחו!
שירי-עם אלה, אשר לא אפונה כי אוזנכם לקחה שמץ מנהם נשמעו אז בכל גבולות ישראל, בכל בית, בשווקים וברחובות, בבית-הכנסת. על ספסלי בעלי-המלאכה, בכל מקום… בחורים גם בתולות, זקנים עם נערים כולם נשאו על דל שפתם ‘הלידלך’5 האלה מהחזיונות הנודעים בשם ‘קוֹלדוּניה’6 (מכשפה), ‘שני קוני-למיל’ וכאלה, בכל תפוצות ישראל נשמע רק מהתיאטרון העברי של אברהם גולדפאדן.
עת טובה ומאושרה היתה העת ההיא! באנחה ושבר רוח נביט אחרי הימים הטובים, ימי האושר והמנוחה אשר לא ידענו אז איך להכיר ולהוקיר ערכם!…
בעת ההיא מצא לו המשורר הלאומי הדגול מרבבה בכשרונו, אברהם גולדפאדן, שעת הכושר לכונן תיאטרון עברי לאחיו העברים, אשר נסע בארץ לאורכה ולרוחבה, ובכל מקום בואו מוקטר ומוגש היה לשמו, ויקדמו פניו בתודה. התיאטרון מלא היה תמיד מפה אל פה, לא רק מבני עמו כי גם בני הארץ באו שעריו, בהיותם צמאים לדעת מה הוא תיאטרון עברי? אבל עד מהרה הוכה התיאטרון העברי לבקעים, לשבבים, לרסיסים, המצחקים איש-איש לעברו תעו, איש-איש אסף לו להקת מצחקים, אשר ממנה יצאו עוד להקות, ולהקות קטנות, עד אין מספר; וכל הולך בטל אשר ידע רק ‘פרק בשיר’ ושפת לצון, אם גם היה מחלת מצרים, צרעת ממארת, התלקטו אליו חניכי חייטים אחדים ושפחות אחדות אשר ברחו מפני גבירותיהן, ואם רק שיננו לשום לשיר:
'לביבות חמות יידֶלֶך קנו
לביבות חמות, משכו וקחו!'
ויהיו ללהקת מצחקים, ויסעו בערים ובעיירות, לערוך חזיונות, ולשיר ‘לביבות חמות’. אבל באשר כי כולם היו בני עוני בעלי קיבות ריקות, והרעבים והנענים האלה בבואם אל אחת העיירות, ואך ירדו מהעגלה ויציגו כף רגלם על סף ‘האכסניה’ התנפלו כואבים על ‘הלחם’ למלא בטנם, אחרי אשר גם שכר העגלה אשר הובילה אותם היה על בעל ‘האכסניה’ לשלם ולהכין להם גם כחומר מלבוש ודיקוראציות אשר השאירו בעיר הראשונה, ועל כן פדה בעל האכסניה השני החפצים אשר השאירו ביד הראשון, והשלישי מיד השני, והרביעי מיד השלישי וכן הלאה, עד כי באחרונה נמלטה הלהקה הרעבה באישון לילה ובבוקר לא נודע מקומם איה וידי בעל האכסניה האומלל היו על חלציו. אולם הלהקה האחת עשתה ‘פליטה’ והשנייה באה, ומי שלא ראה את הנעזבים והמשולחים לנפשותם, את הנפשות האובדות, הנענות והרעבות, את הגוויות הערומות והפרומות, את הרגליים היחפות, את הפנים הדלים והירוקים אשר לפעמים נמצאו ביניהם בעלי כשרון, חרוצים, עליזים ומלאי-חיים, האיש הזה לא ראה מעודו את העני בשבט עברתו…
ראשית דבר התחברו העניים העליזים את חברת ה’כלי-זמר' אשר גם המה הנם עניים מרודים אביונים נדכּאים, כי מצא מין את מינו. אין ריע לאביון, כאחיו האביון השני, ואין אוהבים בתבל אשר יחפצו איש-איש את קרבת רעהו כהעניים… ויחד ראו חיי עונג וגיל. בעל האכסניה כרה להם יום-יום כירה גדולה (כי מה יכול לעשות?) ופאפירוסים לקטורת מקיף החנווני, ובני הלהקה חיים! חיים של ששון! בכל פינה התנוססו מודעות: ‘תיאטרון גולדפאדן’!! בכל פינה נשמע: מצחקים, אַקטיורים! אַקטריסות! 7 גולדיני! (קוֹלדוּניה) שני קוני למל! והבחורים והבתולות השמיעו קולם:
'דגים גם דגים!
היום דיגוּם הדייגים!' וכו'
[ז] להקת מצחקים בעירנו!
בבוקר לא עבות אחד והנה חתן אחותי ‘הכלי-זמר’ בדלת ראשו העבותה ושפתיו העבות, וחצוצרתו בידו, בא בחיפזון ובקוצר-רוח הביתה, כנרדף על צווארו ויבשר לנו בשורה משיבת נפש, כי להקת מצחקים באה לעירנו: ארבעה אַקטיורים ושתיים אַקטריסות, אשר עוד בליל אתמול עשו יחד עם ‘הכלי-זמר’ את ‘הבחינה’ לחזיון ‘המכשפה’. ומבלי חשוב הרבה שם את החצוצרה בין שפתיו העבות, עד אשר מראה פניו נהפך לתכלת, ועיניו יצאו מחוריהן ותתאדמנה, וישמיע לנו ממנגינות ‘קולדוּניה’ אשר באו כשמן בעצמותינו ויביאו לנו עונג בלי מיצרים, וכה התפעלה נפשנו עד כי כיתרנוהו מסביב, ובקול אחד קראנו: הבה לנו פתקאות! השיג למעננו פתקאות!
פני ‘הכלי-זמר’ נהרו לשמוע שאלתנו, וצחוק קל עבר על שפתיו העבות כמו התענג על המקרה אשר יוכל להראות לנו אותות אהבתו וימהר ויצא, ובעוד שעות אחדות הביא לנו ארבע-עשרה פתקאות, אשר השיג מאת המצחקים חינם אין כסף, אנחנו: אני וחמש אחיותי: זלאטה, ינטל, פראדל, ציפה, בריינדל, אמי חורגתי, אשר בגלל התיאטרון התהדרה בבגדי שבתה ותתקשט כאשה צעירה לימים, חתן זלאטה ושלושת רעיו המשרתים ושני אחיו הקטנים ואמו הזקנה, אשר לעת זקנתה התאוותה תאווה לראות את התיאטרון, ונלך כולנו בזקנינו ונערינו וטפּינו לראות את ‘קולדוּניה’.
אורווה גדולה היא אורוות פרץ בעל האכסניה. על השער נראו שני קלעים בלים ומטולאים עשויים משקים ישנים; בתוך האורווה, ממול השער, על-יד כותל המזרחי, הוקמה במת קרשים וכרותות עץ, אשר מסך ‘יולדת’ ארגמן הורד עליה, ובתוך ספסלי קרשים דבוקים במסמרות ונשענים במוטות עץ. על תקרת האורווה ממעל שכנו כבוד איזה תרנגולים וממולם על התקרה השנייה ישבו זוגותיהם – איזה תרנגולות –; מסביב להאורווה התאבקו נערים שובבים מבני ‘החברה הלבנה’, סקלו באבנים, עיפרו בעפר, ויתגרו ככלבים בכל עובר, וביניהם גם איזה אנשי צבא מחיל האינוואלידים8 ונערות אחדות מבנות האיכרים, אשר פיצחו אגוזים ויפצלו חרצני קישואים ולרגעים הרימו קולן ותצחקנה בקול אדיר וחזק ותשרוקנה, ותצפצפנה, ואנשי החיל התגרו בהן לרגעים, וישלחו בהן יד – אלה תולדות התיאטרון!
השמש בא והתיאטרון מכבר מלא מפה לפה, כל הנאספים ישבו – לא על מקומם על-פי המספר – גם עמדו צפופים, איש-איש נשען בארובות ידיו, בזרועותיו על שכם רעהו, על ראשו, על עורפו, איש את רעהו דחקו, ובצד ובכתף הדפו, ויריבו, ויקללו, ויחרפו איש את רעהו וישיחו ביניהן עד כי לא נשמעו מנגינות הכלי-זמר למצער; אם גם חצוצרת חתננו אשר הסב את ראשו הצדה ומבטי עיניו אשר יצאו מחוריהן עופפו אל פני ‘הכלה’ – הרעישה בקול אדיר איום ונורא, שפתיו העבות ולחייו התנפחו, מראיהם נהפך לתכלת עד כי השחירו כשולי קדירה, ואנחנו דמינו כי עוד רגע והשבץ יאחזהו – אבל מה כוח חצוצרה לעומת התוף?… מֶכצי התופף פשט על פני התוף כגיבור פרש על שדי קטל, ויצלצל במצילתיים בכל כוחו עד כי קרס כרע תחתיו וראשו – קדקוד שער לבן – נחבא (מֶכצי הוא איש צעיר ומשום מעשה שהיה הלבינו שערותיו, על כן ייקרא בשם מכצי הנתק), רק שתי כתפותיו נראו איך הן עולות ויורדות מעלה ומטה, זאת תרוּם וזאת תשפל; עצבי התרנגולים והתרנגולות הרפים אשר ישבו על התקרה ממעל לא יכלו נשוא וההמולה את הרעש הנורא וישקשקו כנפיהם וירדו על ראשי הנאספים, ואז התפרץ קול צחוק אדיר כמו רעם כלי תותח ואחריה זעקה אשר הקיפה את האורווה (כלומר התיאטרון) הו-הא! – הא-הו! ומי יודע תוצאות הרעש לולא הורם המסך מעל הבמה אשר עליה הופיעו…
האומנם? הידרוש ממני הקורא כי אספר לפניו את כל פרטי החיזיון כמו ואתאר לפניו את התיאטרון בכל מכל כל? מי זה לא שמע ולא ראה את התיאטרון של גולדפאדן? מי מאתנו לא שמע את שיריו הנחמדים? זאת אזכור גם היום, כי בראותנו בפעם הראשונה את מערכי החיזיון התפעלה נפשנו מאוד עד כי לא ידענו נפשנו, ונהי כמשוגעים, מחאנו כף, רקענו ברגל ונרעש ונגעש ונפרק את הספסלים, ונעשה את האורווה (כלומר את התיאטרון) לשממה לתל… וכחצי שעה אחרי תום החיזיון עוד קראנו בכל עוז הידד! ביס! ביס! הוֹצמאך! הידד הוֹצמאך!
[ח] שימלה הופיע וייעלם!
כתום החיזיון היתה הרווחה מעט בהאורווה – בהתיאטרון – המון הנאספים שבו איש-איש הביתה ברצון, שלא ברצון – המה הגברים והנשים אשר עליהם להעיר שחר לצאת בבוקר איש-איש לפעלו, או לצאת השוקה, לסחור לשאת וליתן, אולם אנחנו בני ‘החדר’, בני ‘חברה לבנה’, הנקל היה בעינינו לעזוב כה מהרה את התיאטרון מבלי ראות פני המצחקים והמצחקות אשר הפליאו לעשות, להתחפש, ולהתנכר, ומה גם הרוכל העיוור והגיבן אשר שר:
הוֹצמאך הוא מוכה בסנוורים
מדוע תחשו ילדים טהורים?
קנו קנו בני רוזנים ושׂרים,
מקלות תפארה שׁוטים יקרים!
פניכם אל יחפּרו
קנו קנו מכל אשר תבחרו!
אנחנו בני ‘חברה לבנה’ לא התעצלנו לעלות על הבמה תחת יריעת הארגמן ונרא את האַקטיורים והאַקטריסות, מהם פשוטים ועירומים9, מהם לבושים עד חציים, אלה לבשו ‘התחתונים’ ואלה שמלתן לעורן, ואיך השתוממנו לראות את הוצמאך, אהוב נפש העם, כי פשט את מעילו הארוך, גבנונו הרם והנישא, הפיאות והזקן ועוד ועוד.
– הראיתם חברה? – קראנו איש אל רעהו – ההתבוננתם? הנה הנה הוֹצמאך!
– הוצמאך! הוצמאך! הביטה-נא וראה! הנה ישליך פיאותיו וזקנו כזית ניצתו! הפיאות והזקן לא לו המה! כי גלוח הוא!
– גלוח הוא, הוצמאך! הוצמאך הוא גלוח!
– מה תאמר על גבנונו? לא גבנון הוא כי אם כר נוצות, הוי, הוצמאך! הוצמאך!
– אכן כר מלאה נוצות הוא, הוי, רימנו הוצמאך!
– אנוכי אתפוצץ מצחוק להביט עליו, על הוצמאך! אנא סמכוני!
בעת אשר השתעשענו בשיחתנו לא שמה לנו חברת המצחקים את לבם, כי עשו אז חלוקה ביניהם.
הגדול בהם מנה את הכסף ויתן לאיש-איש חלקו.
– מה זאת שליינזון?10 שישה-עשר שקל בסך-הכול ולא יותר? מה שחלמת אשר אחלום, על ראשם יחול! טפו!!
ומה זה תדמה הֶכטנביין? העיר הקטנה הזאת היא שרידת העיפוש מימי קדם. שריפה תבוא עליה!
– האם בדעת תדבר? הלא התיאטרון מלא היה, כולם עמדו צפופים!
– מה תאמרו אתם על החכם הזה, על וורסקוֹפּ? חריף גדול הוא בלי עין הרע! הוא ישאל כמו לא ידע אשר רק החלק העשירי שילם מחיר הפתקאות ותשע החלקים באו בלי מחיר. כשלושים נפש הביא בעל הבית! כעשרים התגנבו, טרף יהיו לשני החולי רע!
– מה זאת, לחלק פתקאות חינם אין כסף? – קראה אחת האַקטריסות אשר מחלפות ראשה היו פרועות וחזה נשקף מבעד לאפודתה אשר לא חוּברה עוד בכפתוריה, ובידה האחת החזיקה פיאה נוכרית.
– לכי ושאלי את פי הלא-יצלח הזה, את קארפּנקוֹפּ!
– במה פשעתי אני?
– התשאל עוד, ממזר? האם לא נתת לבת בעל הבית הגרושה חמש פתקאות? מה זה תחשוף שיניך?
– ואם אתה נתת לבעל החצוצרה, בעל השפתיים העבות, ארבע-עשרה פתקאות, בכל זאת לא אגע לרעה בשחין ראשך!
– ובשחין ראשך אתה נגעתי? הא לך מסרק וסרקהו!
– יסרוק בשרך מלך בלהות!
– מה ולמה זה תריבו חינם? הדבר אבד! אל תיראו, הנה מצאנו ‘שכר טוב’, שקל וחצי לכל אחד, מלבד הכסף אשר שלחנו להביא יי“ש, גם עוגות סולת, הנה היי”ש, והנה העוגות!
– שתו ושכרו דודים, ישר מהבקבוק, שתו וחיו ואל תעצבו!
– הו! הוצמאך התנפל על הבקבוק ועוד רגע ועשה עמו כלה!
בדברים אלה נהדף הוצמאך ממצבו ובימינו העוגה, ויכשל ויפול עלינו, ונוסיף לצחוק ונקרא קול אחד: הוי, הוצמאך הוא מוכה בסנוורים!
והוצמאך לא שמע ולא התבונן ויעש את שלו! הוא ישב על הרצפה ויעש נקמות בהעוגה. כפי הנראה, לא סרה מנו תאוות האוכל חלילה, ואחרי כלותו חמתו בהעוגה שם ארובות ידיו על שתי ברכיו, ואת ראשו שם בין שתי כפות ידיו, וידום. כמו חשב מחשבות וילטוש לנו שתי עיניים שחורות, מבריקות ומפיצות אש כעיני זאב, ומבטי עיניו אלה עצרו רוח להכחיד כרגע כל רגשי גיל מקרבנו ונחדל מהתל בו.
העיניים השחורות המפיקות נוגה ואש, הראש העגול ושערותיו השחורות, אשר ניצבו כמסמרות בקומה זקופה לא מוזרים היו לי! מתמול שלשום נודעו לי. איפה ראיתים? מתי? אצל מי?
– שמעו-נא ילדים! – פניתי אל רעי – הנני נשבע כי הוצמאך זה הוא שימלה! כאשר יהודי אני!
– איזה שימלה? משוגע! מי ומה שימלה?
– שימלה אחי, שימלה! אשר הרחיק נדוד אל מקום המלחמה! מדוע לא תדעו? אחי שימלה אשר שלח לי תשורתו תער סופרים זהב!
בדברי הדברים האלה התעורר הוצמאך וירץ אלי, ויכונן עלי רגע מבטיו – המבט הזה לא אשכח כל עוד נשמתי בי! המבט הזה עצר בקרבו פחד, נוחם, חמלה. אולם בטרם אספתי נפוצות מחשבותי להתוודע אליו ולקראהו בשם (כי נוכחתי אז כי היה שימלה אחי), נמלט פתאום כברק באישון לילה, ואיננו! לא אדע: איך? מתי? אנה?
[ט] בשורה טובה
ביום המחרת סיפרתי לאחותי זלאטה הבכירה את כל הקורות אותי עם הוצמאך, ואתאנח מאוד; זלאטה סיפרה לינטל, וינטל – לפראדל, פראדל – לציפה, וציפה – לבריינדל, והאחרונה אשר היתה דברנית ותאהב ללכת רכיל ולגלות סוד, לא יכלה עצור במילין ותגלה כרגע את הדבר לאמנו החורגת, אשר חשה אל החדר השני, אשר בו שכב אבי על הספה ועיניו היו נשואות אל הקיר, אשר עליו תלויות היו שתי התמונות, ותבשר לאבי הבשורה.
– מזל טוב! קראה ועיניה הפיצו אש נקם – מזל טוב, סקוֹצל בא! 11 הנה אבידתך נמצאה! הבן יקיר הנה בא!
אבי התעורר מהרה בחיפזון ויקם וילטוש עליה עיניו בתימהון.
– הביטה-נא איך ילטוש עלי שתי עיניו? בול עץ! התשמע את אשר אנוכי דוברת אליך, שימלי הנה בא! הנה נמצאה המציאה!
– הו? מה? מי? שימלה??? שי-מ-לה???!!!
בדברים אלה החל לרוץ בחדר הנה והנה ויעביר כף על כף, ואחרי כן השליך מעליו אדרתו וילבוש את מעיל שבּתו השחור ויחליק מעט את שערות ראשו וזקנו הלבנות וייטיב את שפת כותונתו תחת צווארו ויחליק עוד הפעם את זקנו, כמו נכון היה לקבל פני אחד השרים הגדולים אשר בארץ.
בהביטנו על מחזה תוגה זה נהפך לבנו בקרבנו, ברכנו כשלו וידינו רפו, זיעה קרה הרטיבה את בשרנו ועינינו קמו בחוריהן, ונעמוד כפסילי אבן מבלי דבר ומבלי נוע, גם אשתו אשר ידה עשתה כל אלה, הכירה עוותתה, פניה הלבינו כסיד, וגם מפיה היא נעתקו מלים, וכאשר התאמצה ותתאושש מעט, החלה לדבר על לבו ולספר הדבר כמו: את התיאטרון את הוצמאך אשר הכרתי וכו', אבל אבי לא שמע ולא הקשיב גם דבר מכל שיחתה הארוכה, רק חיבר שולי מעילו השחור בכפתוריו ויפתחם בלי הפוגה.
– הכן? התראו? ההגדתי לכם לעשות סדרים בחדרי הבית? הנה שניהם יישבו פה שימלה והגנרל!
– מה זה תדבר אבי היקר? האלוהים עמך! האם לא תקשיב את אשר נדבר אליך?
– מדוע לא אשמע? מדוע לא אקשיב? איטיב לשמוע! שימלה בא? שימלה עם הגנרל ‘שלו’ אודך אלי! ארוממך אלוהי! מהרו והביאו חפציו, את המלתחות! אך הישמרו מאוד! הביטו בעין פקוחה! הנן מלאות שקלי כסף, אדרכּמוני זהב, ולירות טורקיות! הנקלה זאת בעיניכם? מהולל שמך! אל עושה פלא!
ענן חושך וערפל עלו על ביתנו ויעיבו את חלונותינו, ימי חושך וצלמוות הגיעו לנו, ירחי שוא ולילות עמל מונו לנו! כל יום קללתו מרובה היתה משל חברו; המחרת נורא ואיום היה מה’אתמול', ימי מחיתה ובלהות צרות ומצוקות, ימים ארוכים, ארוכים מאוד!
אבי האובד נשאר לעד במצבו זה: לבוש במעיל שבּתו השחור ויחכה לבוא שימלה את הגנרל! דומם בלי דברים, בלי הוציא הגה, בלי אנחה, כרחל לפני גוזזיה עמד לפני מעניו, רופאים, יהודים טובים, תתרים, מכשפים, בעלי שם; דומם מבלי הרים קול, מבלי צעוק מעוצמת מכאוביו נשא את מכותיו ומכאוביו בעת דשו בעקרבים את בשרו, ויצרבוהו, וישפכו מים קרים על ראשו וירעיבוהו ויענוהו…
הוא לא חדל לחכות לבוא שימלה את הגנרל, וכה היה עד רגעיו האחרונים, עד אשר שלח לו אלוהים רפואה שלמה ויקחהו אליו מתבל צרה, מעמק עכור מלא צרות ותלאות עד אין מספר.
[י] אחרית מעציבה
אנה בא הוצמאך?
איננו! נגזר אבד! כמו ירד תהומות!…
ממחרת, ביום השני, אמרו לערוך פעם שנית על הבמה החיזיון ‘קולדוּניה’ או ‘גוֹלדוני’ כאשר אמרו בני עירנו, אך פתאום יצא הקול כי הוצמאך, הוצמאך העיוור והגיבן, ‘לא יצלח’ זה ברח באישון לילה ואיננו! ואין יודע: אנה? מובן מאליו כי בלעדו, בלתי הוצמאך היה כל החיזיון כאין, ועל כן נמלטה בלילה השני גם הלהקה כולה כאיש אחד, לאסון רבי פרץ בעל אכסניה; האומלל הזה רושש על-ידם, כי יותר מעשרים שקל אבדו לו בעניין רע!
הסיפורים וההגדות אשר נשמעו אחרי כן בעירנו על אודות הוצמאך, על אודות שימלה, על אודות בית אבי, שונים היו איש מרעהו. שיחותיהם ומשפטיהם היו תהום רבה ועל כן לא אזכרם עוד, וגם את הרדיפות והתלאות הנוראות אשר המיטו עלינו בני עירנו ישראל רחמנים בני רחמנים ואשר עוללו בעפר קרננו אשכח, אך יזכרם אלוהינו לטובה!
כה היתה אחרית התיאטרון העלז בעירנו. זאת היא האחרית המעציבה מאחי העלז והשמח, מאחי שימלה!
איכּה שימלה? איכּה אחי? איפה נשאוך גלי ים החיים הזועף? מעבר ים האטלאנטי? בארץ החדשה? ההנך עוד הפעם אש אוכלה? או תשא חסר וכפן? תמכור עצי גופרית? הנך פֶּדלאר?…12 או… הנך כבר בעולם האמת? שימלה! אך יהיה איך שיהיה, עת להיפרד מכם אדוני הקוראים.
-
הסיפור נדפס ב‘האסיף’, שנה חמישית, ווארשא, תרמ“ט–1889, עמ‘ 47–61. הוא לא נכלל בשום מהדורה של הכתבים העבריים של שלום–עליכם. קטע של הסיפור הועתק ב’דבר‘, מוסף לשבתות ולמועדים, גליון מס’ כט (רעה) מיום ט' באייר תרפ”ו, תחת הכותרת ‘התיאטרון העברי (פרק מתוך הסיפור “שימלה” שנכתב במקורו עברית…)’. לא ידועה מקבילה של הסיפור ביידיש. תרגום ליידיש של הסיפור משל א.ש. רבינוביץ נדפס באלמנך ‘סאַוועטיש’ (מוסקבה), כרך 12, 1941, עמ‘ 212–233. קרוב לוודאי שסיפור זה נכתב לפני הסידרה ’תמונות וצללים מחיי היהודים במאזפּבקה‘ (ראה להלן בספר זה), שהחלה להתפרסם ב’המליץ ביוני, 1889. כרך ‘האסיף’ שבו נדפס ‘שימלה’ יש בו רשיון הצנזורה מאוקטובר 1889. אולם הדפסתו של הכרך נתאחרה בקרוב לשנה, בין היתר בגלל עיכוב בצנזורה (השווה בעמ‘ v של ’האסיף‘ ב’אל הקוראים'). ניתן להסיק מכך שהסיפור נמצא אצל העורך זמן רב לפני יוני, 1889. תיאורו של התיאטרון בסיפורו זה של שלום–עליכם הוא אותנטי ובעל ערך תעודתי מובהק. הוא מתייחס לתקופת האיסור על התיאטרון היהודי ברוסיה הצארית לאחר שנת 1883. שלייענזוֹהן – שמו של ראש הלהקה בסיפורו של שלום–עליכם – הוא ללא ספק רמז שקוף לאברהם פישזוֹן, שעמד בראש להקה יהודית בתקופת האיסור והצליח להופיע בתחום המושב היהודי למרות האיסור. על תקופה זאת בתיאטרון היהודי ועל פישזוֹן השווה: נ. אויסלענדער, ‘יידישער טעאַטער, 1887–1917’, מאָסקווע, 1940, עמ‘ 32 ואילך. השירים המתורגמים מיידיש בסיפורו של שלום–עליכם מורכבים מקטעים של השירים במחזהו של אברהם גולדפאדן ’די כישופמאַכערין‘ (המכשפה). בפרקים ו–י של ’שימלה‘ יש לראות את הגרעין של הרומאן המאוחר של שלום–עליכם על התיאטרון היהודי ’בלאָנדזשענדע שטערן‘ (1909–1911). כתיבת הסיפור העברי מקבילה לתקופת כתיבתם ופירסומם של הרומאנים ה’יהודיים‘ של שלום–עליכם: ’סטעמפּעניו‘ (1888) ו’יאָסעלע סאָלאָוויי‘ (1889). קרוב לוודאי שהרעיון על טרילוגיה המעלה את הדמויות של אמנים יהודים – הכנר (סטפּניו), הזמר (יוסילי הזמיר), והשחקן, אמן–הבמה (שימלה) – הבשיל כבר בעת כתיבת הסיפור העברי והגיע למימושו ברומאן המאוחר ’בלאָנדזשענדע שטערן‘. הוצמאך – דמות מפורסמת מתוך המחזה הנזכר של גולדפאדן – המופיע בסיפור העברי משמש בתפקיד מרכזי גם ברומאן המאוחר של שלום–עליכם. הסיפור ’שימלה‘ עורר את חמתו של י. לעווי, העורך של השבועון ’יודישעס פאָלקסבלאַט‘ (פטרבורג). בביקורת חריפה בעלת הכותרת ’דער מוזשיק אינ‘ם חצר–המלכות אָדער “שימעלע” אינ’ם פינפטען “האסיף” (בתוספת לגיליון מס' 47 מיום 3 בדצמבר, 1889, של השבועון) טען לוי נגד ריבוי היידישיזמים שבסיפור וראה בכך חילול של ‘לשון הקודש’. שלום–עליכם השיב לעורך באיגרת לגלגנית החתומה בכינוי ‘גמליאל בן פדהצור’, בגליון מס' 51–52 של השבועון משנת 1889. ↩
-
ברוסית ובפולנית ‘תליין’. כאן כינויו של מלמד תינוקות. ↩
-
איטריה.כאן כינוי. ↩
-
הסיומת ‘–וק’ מבטאת ביידיש זלזול ביחס לאדם מגושם או עבודה לא–מכובדת. ↩
-
שירים.כאן בזלזול. ↩
-
ברוסית מכשפה. ↩
-
שחקנים ושחקניות בתיאטרון. ↩
-
‘אינוואלידים’– נכים. ↩
-
במקור ‘עיוורים’. ↩
-
בשמותצ המשפחה של חברי הלהקה חוזרים צירופים עם שמות של דגים ‘שלייען’ ‘העכט’, ‘קאַרפּ’ – הכול כדי לחזק את ההתייחסות לאברהם פישזוֹן המציאותי. והשווה בהערות המקדימות לסיפור. ↩
-
‘סקוֹצל בא!’– מיידיש ‘סקאָצל קומט!’, ברוך הבא. גם קריאה של תמיהה על הופעתו של אורח בלתי–צפוי. ↩
-
פּדלאר – ‘פּעדלער’, מאנגלית – רוכל. ↩
תמונות וצללים מחיי היהודים במאזפבקה
מאתשלום עליכם
במקום הקדמה לספר תמונות וצללים מחיי היהודים במאזפבקה
מאתשלום עליכם
ירושלים הרים סביב לה ונהר רפשון סביב למאזפּבקה – עיר ואם בישראל, ומי הנהר הזה בהשקט ובמנוחה יעמדו, לא יהמו ולא יחמרו גליו, ושלום לו מעולם ועד עולם; גם יער צומח למאזפּבקה עם עצי ברושים, אך הרחק מעיר וחוצה לה, ולא כל אזרחיה יזכו לשבוע עונג בצל היער הנחמד אשר לה. אחינו בני ישראל, המתגוררים פה מדור דור, יודעים היטב, כי מהם והלאה מעט יער שכולו מחמדים, אך מדשנו לא ישבעו, כי רב מהם הדרך מאוד, ולכן ישב איש ‘תחת גפנו’ ואיש ‘תחת תאנתו’ ויתענגו על רוב טוב מטיט ומרפש חוצותיה. ומחיי אחינו בעיר הזה הנני נותן לפני הקורא ‘תמונות וצללים’ בסיפורים אחדים קצרים, אותיות פורחות; ואנוכי לא עשיתי מהם בניין גדול ורחב-ידיים כאשר אני עושה בשפתנו המדוברת, כי אמרתי: הלא לפני קוראים עברים אני דורש היום, קוראים שכולם מבקרים, ולכן אתן את מעשי-ידי עדר עדר לבדו, והיה אם יבוא הרוצח-המבקר אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה.
ואני תפילה לאל אלוהי הרוחות: 'אמנם קטנתי מכל החסידים ומכל האמת אשר עשית את עבדך – הצילני-נא מיד אחי מיד המבקר, כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים!…
-
הסידרה הופיעה בהמשכים ב‘המליץ’ בשנים 1890–1889 (פרטים מדויקים להלן בהערות המקדימות לסיפורים). הסיפורים II–I, VII–VI הופיעו בעיתון כשהם ממוספרים. ‘בשביל צנון אחד’ ו‘האסיפה’ לא מוספרו עם הופעתם בעיתון. וכמו–כן חסרה בהם הכותרת המשותפת של הסידרה כולה. אולם המספור של שני הסיפורים האחרונים שבסידרה (השישי והשביעי) עם הכותרת הקודמת מוכיח שגם ‘בשביל צנון אחד’ וגם ‘האספה’ שייכים לאותה סידרה. הוכחה נוספת לכך אנו מוצאים בתדפיסים המיוחדים שהוכנו מן הסדר של ‘המליץ’. טופס של התדפיסים עם תיקונים בכתב–ידו של שלום–עליכם נמצא בבית שלום–עליכם בתל–אביב. בתדפיסים נמצאות חמש היחידות הראשונות לפי סדר הדפסתן ב‘המליץ’. לשני הסיפורים הראשונים שער משותף ‘תמונות וצללים מחיי היהודים במאזפקה’, מאת שלום–עליכם, עם ציוּן פטרסבורג, 1889, ברוסית. מעבר לשער רשיון הצנזורה מיום 2 באוגוסט, 1889. בתדפיס 37 עמודים ממוספרים. התדפיס של ‘האוצר’ יחד עם ‘בשביל צנון אחד’ אין לו שער ובו 31 עמודים ממוספרים (למעשה, בגלל טעות, 33 עמודים). טופס של תדפיס זה נמצא גם בבית–הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. התדפיס השלישי כולל את ‘האסיפה’ בלבד. בשער שלו חוזר השם של הסידרה והתאריך שבו הוא 1890. רשיון הצנזורה מעבר לשער מים 22 ביאנואר, 1890. בתדפיס 22 עמודים ממוספרים (בלי השער). על סמך כל הנ"ל והפרטים שבראש הביקורת של דובנוב (ראה להלן) הבאנו כאן את כל הסידרה ברציפותה והוספנו את המספוּר לשתי היחידות האמורות. לא עלה בידינו למצוא תדפיסים משני הסיפורים הנותרים. באיגרת אל שמעון דובנוב מיום 2 בפברואר 1890 כתב לו שלום–עליכם, שהוא שולח אליו את ‘נסיונותיו הראשונים’ בשפת ‘אבותינו’, בהזכירו את שם הסידרה (‘טיפן או סילועטן’ במקור, השווה: דובנוב, עמ' 85). יש להניח ששלח את התדפיסים, ויש להבין שב‘נסיונות ראשונים’ התכוון הסופר לדבריו הראשונים שהופיע בדפוס. הסיפורים ‘גמר חתימה טובה’ ו‘שימלה’ הופיעו תוך כדי הופעתה של הסידרה הנדונה ולאחריה. שמעון דובנוב הדפיס דברי ביקורת על הסידרה, בחתימה C.M., בכתב–העת 36––34 BocxoД, 8 (1890), cТp,. ↩
הפילוסוף
מאתשלום עליכם
[א]
ידעתי, הקורא, כי בשמעך את שם סיפורי זה מפורש יוצא מפי, תאמר בלבבך, כי מגמתי לספר לך דבר אשר קרה ויאת לפנים, בתקופת הימים הראשונים הטובים מאלה. במחילת כבודך, אינך אלא טועה; המקרה, אשר הנני נכון לספר באוזניך היום, היה זה מקרוב, וכמעט עיני ראתהו ותעידהו.
בעיר מאזפּבקה, השוקטת כל הימים על שמריה, אשר ‘זרם החיים’ יעשה בה דרכו במנוחה ושלוות השקט, ומלבד ‘מלחמת הקיום’ ודאגות הפרנסה אך שקט ודממה בקרבה – בעיר הזאת אומנם יקרה לפעמים מקרה וקם שאון לפתע פתאום; יתחולל האגם ויהמו ויחמרו מימיו וירומו ‘גליו’ ויינשאו ‘משבריו’, כל פה מדבר וכל לשון תנוע – דבר נפל במאזפּבקה, חדשה נהיתה בעיר, ותהום הקריה.
דבר נפל במאזפּבקה – אבא מאיר הביא חתן לביתו; חדשה נהיתה בעיר – חתנו של אבא מאיר הוא פילוסוף, פילוסוף גמור.
אבא מאיר נמנה בין עשירי העיר, כי ביתו עומד על גפי מרומי קרת, אף נחלת שפרה עליו להחזיק בחכירה שני בתי-הריחיים במאזפּבקה, אך הכול יודעים כי איש לא למוד הוא, בור ועם-הארץ הוא מאין כמוהו, ואם טוב בעיניכם אגלה לכם דבר לאט עמי, כי אביו (אל תגידו בגת ובאשקלון!) היה חייט ותופר מכנסיים, ושמו בֶנדט לייב טלאי, ואבי-אביו היה גם הוא… הלא בנתם לרעי? – הרבני הנגיד מוהר"ר אבא מאיר זה חגג חג כלולות בתו שיינדלה ויביא למאזפּבקה מעיר חמלניצק או קוֹנטוֹיארסק (חי אני, לא אזכור היטב) חתן, אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יוסף עד שנות דור ודור.
חתן דנן היה ‘פילוסוף’.
פילוסוף היה חתן אבי מאיר לא מעדת הפילוסופים אשר שמענו ונדעם, לא מהפילוסופים ה’מלומדים' אשר חזיונם נפרץ בדור דעה זה; חלילה! אילו היה אחד מאלה לא הקים שאון במאזפּבקה ולא נישא על כל לשון, כי אף אם מבני מאזפּבקה לא יצאו עוד מאורות גדולים כאלה להאיר לארץ ולדרים עליה, אבל כבר זכו לראותם עין בעין בבית שפּסלברג הרופא וגרוסמאן הרוקח, וכדומה להם, חתן אבא מאיר היה פילוסוף עברי, אחד מהפילוסופים שלנו שעולים לגדולה מאליהם.
מתחילה היה בחור-ישיבה, עול-ימים אשר מבית-המדרש יצא לחופה; שם, בין כותלי בית-המדרש, בילה נעוריו בשקידה רבה על ספרי התלמוד ונושאי כליו, ויעש חיל ויצא לו שם בין בחורי הלומדים, ויחסר אך מעט מ’חריף‘; אחרי כן, כאשר החל שמש ההשכלה לזרוח ולהפיץ אור בהיר בעירו, טעם גם הוא מעץ הדעת ויהי ל’משכיל’ ול’מליץ' גם יחד, אף כי נשאר נאמן לד' ולתורתו ומצוותיו וחוקותיו שמר מאוד.
ואל ייפלא הדבר, איכה זכה ההדיוט אבא מאיר ל’תכשיט' כזה; כי הוא הוא היה אמיץ-כוח ורב-אונים להזיל זהב מכיסו ולהביא ברכה כזו אל ביתו, והרבה יגיעות יגע, עד כי מצא תאוות לבו ויקנה פרי הילולים כזה לבתו שיינדל לגאון ולתפארת.
ואחרי כל אלה היה חתן דנן פילוסוף.
כה גזרו אומר שני בני הרב דק“ק מאזפּבקה, פרץ וגדליה, וגם חתן השו”ב מוהר"ר איציק שתום-העין החרה-החזיק על-ידם ויתן לדבריהם צדק; ואם פרץ וגדליה וגם איציק אמרו – מי יהין להרהר אחריהם?
[ב]
הדבר היה ב’קלויז', אחרי תפילת הבוקר, באחד מימי החול.
בני מאזפּבקה אינם מן המסתופפים בחצרות ה', וכמעט יכלו בחופזה, או יבליעו בנעימה את התפילה, זה דרכם כּסל למו למהר לעזוב את בית תפילתם ולצאת לפעלם ולעבודתם – לבקש טרף לנפשם ולנפשות ביתם, כל אחד לבצעו פונה, ונותרו בבית-המדרש אך הבטלנים אשר לא יצלחו לכל מלאכה, ושניים-שלושה בחורים לומדי תורה או חתנים אברכים האוכלים על שולחן חותניהם. גם רפאל ‘המכהן פאר’ בכהונת שמש בבית-המדרש, יעזוב את עבודתו וילך לו לבקש ‘פרנסה מן הצד’: להכין אבקת טאבאק להריח, לכרוך ספרים, לעשות ‘בתים’ לתפילין, לסחור בדונג לנרות, והנה עסקים המעשירים את בעליהם. הכי יאמרו שונאינו מנדינו, כי היהודים ימוצו לשד הארץ, יגזרו על ימין יאכלו על שמאל ולא ישבעו?
ובכן, ויהי ‘בקלויז’ באחד הימים אחרי תפילת שחרית, והחתן החדש אשר הביא אבא מאיר נשאר לשבת על מקומו ועמו נותרו עוד צעירי ימים אחדים ובלעדי אגיד הלא תדעו כי ביניהם – היו גם שני בני הרב, פרץ וגדליה, ואיציק חתן השו“ב. – אדם חדש בא לפתע פתאום – הלא נחוץ לתהות על קנקנו, למשש את דופקו ולדעת מה טיבו של עובר זה. מעט-מעט קרבו אליו ויבואו עמו בדברים; ואם ראשית שיחתם היתה מצער, מעט-מעט שולחה לשונם חופשי, פתחו בדברים של מה בכך וסיימו בפלפול עמוק ‘ובחקירות גבוהות’ על אודות עניינים מופשטים שונים המרחפים ‘במרומי הדמיון וההשערות’, ובאחרונה נהפכה שיחתם ‘ללמד דעת מבינים’ המתהלכים בחקר תהום רזי עולם ולכל תכלית יחקורו, וראש המדברים היה חתן אבא מאיר, אשר גילה עמוקות למו וישמיעם חדשות ונצורות, אשר לא שמעו ולא שיערו מעולם, ויפתחו פה ואוזן להקשיב רב קשב ולשמוע אמריו, אשר נשא ברגש ובהתלהבות עצומה, ויטעימם במשל ומליצה כיד הדיבר הטובה עליו. פרץ וגדליה בני הרב ואיציק חתן השו”ב אמנם גם הם ענו חלקם זעיר-שם זעיר-שם, למען הראותו לדעת כי גם הם לא קטלי קני הם; אך יתר השומעים החרישו ויתמהו איש אל אחיו.
אף לא על לא דבר תמהו כל המסובין כאן. האברך החדש נשא מדברותיו וישפוט רמים על כל ‘שבע החכמות’, הלך אל חכמת החשבון ונסב אל מחקרי הטבע ואל מה שלמעלה מן הטבע, וישא על לשונו פעם בפעם את השמות הנוראים: ‘תשבורת, אלגברה, מדידה’, כן הציע שאלות קשות וסבוכות מאוד ויפתרן חיש קל ברוח מבינתו, ובזה נסך רוח קסם על פני כל היושבים מסביב לו, ומה גם על איציק חתן השו"ב, שכבר שמע את השמות האלה, אם כי לא זכר מתי ואיה. –
– אכן פילוסוף הוא חתננו זה! קרא איציק באוזני חבריו, בהביטו בעינו האחת אחרי פעמי חתן אבא מאיר, שהלך לביתו.
– ‘פילוסוף’, החליטו פרץ וגדליה, ויפנו איש-איש לדרכו.
[ג]
לא ארכו הימים וחתן דנן עלה על שפת כל בני מאזפּבקה. ואף כי לבם הגה לו כבוד ויקר, ובחביון נפשם נתנו גודל לתורתו ולחכמתו, אך בלשונם לא כיבדוהו, ויתלוצצו וירבו מהתלות וחידודין על אודותיו. ומדוע תתפלאו על זה? צריכים אתם לדעת כי בני מאזפּבקה המה מטבעם אנשי לצון, אוהבי מהתלות, חץ שחוט לשונם, לעגם תער מלוטש וביקורתם נוקבת ויורדת עד התהום, וכמעט כל בני מאזפּבקה מבקרים המה, לא בעטם, ‘כהמבקרים שלנו’ כי אם בלשונם. כך דרכם של החכמים האלה מעולם, לבקר את תהלוכות כל איש ואיש, לחשוב מספר צעדיו, ולמצוא בו מומים ומגרעות; כנער כזקן, כנקלה כנכבד – כולם יעברו תחת שבט ביקורתם, ולא ניכר שוע לפני דל. כי אם גם יבוא אדון העיר, הוא הדוכס פררשששסקי, ועברה גם עליו כוס הביקורת, ואם יראה פני מאזפּבקה האדון המארשאל, שעדיין לא זכה אף יהודי אחד לקחת עמו דבר או חצי דבר, וישתה גם האדון המארשאל את קובעת כוס התרעלה – כך דרכם של החכמים האלה מאז מעולם; וגם אלה מהם, אשר למראה עין בהמה המה למו, כסילי אדם, בעת יחמדו לצון, הם חכמים מחוכּמים ולעדם המר מלא מזימה ועורמת ערומים, עקיצתם עקיצת עקרב ואוי לאיש אשר יהי למפגע למו!
הנה כי כן נפקדה גם על הפילוסוף פקודת כל ‘פנים חדשות’ במאזפּבקה ומשוט לשון לא נחבא גם הוא. ויהי בדברו כפעם בפעם לפני קהל שומעיו ב’קלויז' בחידושי החכמה והדעת, ובהיות דרכו לחזק את דבריו במופת חותך, לקח לו פעם אחת כוס מים וישפוך את המים אל תוך קערה קטנה ויהפוך את הכוס על פיה, אחרי כן לקח גיליון קטן, ויבער בו אש, ויניחהו בתוך הכוס ההפוכה, וכמו רגע באו המים אשר בקערה מסביב אל תוך הכוס פנימה, והקערה יבשה.
– טוב הדבר – אמרו האחים בני הרב – טוב מאוד; אבל מה סיבת הדבר הזה? הן ‘יודע נגן’ אתה ואין דבר נעלם ממך, הגידה-נא לנו אפוא גם סיבת החזון הזה אשר הראיתנו.
– חפצכם לדעת פשר החזון וסיבתו? ענה הפילוסוף – הבה אבאר לכם. הנה בעת אשר יחם האוויר…
– הס! קראו המסובין – שמעו שמוע! האוויר… ומה הוא זה אוויר? ילמדנו רבינו: האוויר מה הוא?
– האוויר? האם אין אתכם יודע? האוויר שאנחנו שואפים וחיים בו הוא גוף, הוא נמצא כמו, למשל, מים, עץ, אבן, אדם, כמוני, כמוכם, אדוני…
האוויר הוא גוף ועצם! קראו בני הרב וימלאו שחוק פיהם. משוגע הוא האיש הזה.
– אני והאוויר, האוויר ואנוכי – חד הוא! התלוצץ איציק בצחוק מהתלות. הפעם אדע מי אנוכי.
[ד]
ולמן היום ההוא היה הפילוסוף לשיחה והשם ‘אוויר’ למלה בפי חכמי מאזפּבקה. אם אחד האנשים נאחז בסבך בדברו ולא מצא די מלים לבאר את חפצו לפני שומעיו, אז די היה לאדם מן הצד להעלות על שפתיו את השם הזה, והנה קול צחוק אדיר מפי כל הניצבים, ותופע על פניהם נהרה כטוב לבם.
האם לא תדעו מדוע? הלא האוויר…
– אכן נודע הדבר! השתעו הליצנים חד את אחד – עתה אין נסתר ממנו, מדוע עלה מחיר נרות של חנוכה – האויר!…
– ומדוע כה רעמו פני חותנתי היום בבוקר? הלא האוויר…
– ומדוע רבצה המארה בחנות חותני אתמול בשוק ו’היריד' היה לו לירידה?
– ומדוע?
– האוויר… האוויר…
הנה כי כן היה גיבורנו, חתן אבא מאיר, למשל ולשנינה במאזפּבקה, לשחוק ולקלסה כל היום. והרבני הנגיד מוהר"ר אבא מאיר, אשר ברוב כופר רכש לו חתן כזה וירבה במחיר תורתו וחכמתו, בשמעו מאחריו את הליצנות והמהתלות האלה אשר ירדו חדרי בטנו ופלחו כליותיו, נפלה נפלה עטרת ראשו, נבל צבי תפארתו, ולאיש לא הגיד, וגם אשת בריתו מרת דוֹבּריש שתחי' לא ידעה עד מה. אך לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים; וזרח השמש ובא השמש, והאשה דוֹבּריש סיפרה באוזני בעלה בסוד מעשה ב’גרגרי החול', אשר שמעה אוזנה מפי בתה אשת הפילוסוף, ובדברה שפכה קיתון של רותחין על פני בעלה, כלימות ורוק, קללות נמרצות – ‘כל התוכחה’, ואבא מאיר כגבר אילם לא יפתח פיו עומד ומחריש ומשתאה – וידום, כי נטל עליו.
ולמן העת ההיא הגה לב אבא מאיר אימה, מדי ראותו את חתנו ויתבונן אליו בחרדה מסותרה, כי ירא היה אבא מאיר את אשתו דוֹבּריש, ואת לשונה – לשון אש, מרורת פתנים, נחש עקלתון… ומעשה ‘בגרגרי החול’ אם אומנם כי היה מקרה קל הערך, הבל נדף, אבל באשמת לשונותיהן של שתי הנשים הכבודות האלו דוֹבּריש ושיינדלה, המיט רעה רבה, יגון ואנחה על ראש רבים מנושאי סיפורנו זה, ובתוכם יחד גם כבוד ‘הפילוסוף’ שלנו.
ומעשה שהיה כך היה.
[ה]
ויהי בבוקר, בוקר לא עבות (כנהוג), ויקם הפילוסוף שלנו, ויקח לו אמת המידה (ארשין בלע"ז) ותיק התפילין של ראש, ויתכונן ללכת בכלי-זינו אלה אל חוף הנהר, נהר מאזפּבקה, הנהר הגדול רפשון.
– אנה פניך מועדות? – שאלתהו שיינדלה בעודנה שוכבת וסרוחה על מיטתה – אַן תאמר ללכת עם ה’בתים' וקנה-המידה שבידך?
– לשפת היאור.
– היאור? ומה יהיו מעשיך שמה?
– אנוכי… אנוכי אנסה שם ניסיון אחד גדול ומאוד נכבד… אם אמרתי, שיינדלה, אבאר לך שורש דבר הניסיון הזה, לא ידעתי אם תביני לרעי, נשגב הדבר מבינתך, שיינדלה.
– האומנם? אמרה שיינדלה בקול תלונה בקומה ותצנח מעל מיטתה – נפלאת היא בעיני, מדוע לא אבין לשכל מליך? הלא חנני ד' בלב מבין ככל האדם; אך אולי נקלותי בעיניך ולפתיה אין לב תחשבני ועל כן…
– אבל, יונתי תמתי! אל תאמרי כדבר הזה שאין לו שחר…
– נשגבו דבריך ממני? כן כן הדבר; אתה החכם, ואני… למה תבלע את חכמתך חינם לקחת דברים עם רעייתך, אשת חיקך, אשר קטנך עבה ממותניה? לא, אל-נא תגיד לי מאומה, כי בהמה אנוכי, בהמה גסה, עגלה אי-מלומדה, אוי ואבוי!
– אבל, יונתי תמתי!
– ומדוע תקראני ‘יונתי-תמתי’? קרא-נא לי ‘עגלתי-סוסתי’, כי עגלתך סוסתך אני, כי בהמה גסה היא אשת בריתך!
– אבל הקץ לדברי רוח, שיינדלה יפתי? אני לשלום ואת פערת את פיך לבלי חוק…
– אנוכי פערתי את פי לבלי חוק? אוי ואבוי! ומה הגדת לי תמול לעת ערב בטרם נתתי תנומה לעפעפי? כן כן הדבר, לך הצדקה ולי בושת הפנים, כי אתה החכם ואני הבהמה! למי או למי אבוי!
– הרגעי-נא יקירתי; רצוני לבאר לך את הדברים. הנה עינייך רואות את ‘הכלים’ האלה, ואני בעזרתן תמצא ידי להוציא במספר צבא גרגרי החול אשר על חוף הנהר רפשון, התביני?
– מה אתה שח? – קראה שיינדלה בתמהון, בהביטה בפניו – למנות ולספור את החול אשר על שפת היאור?
– כן הדבר. את תיק התפילין הזה, אשר אורכו ורוחבו וגובהו ישאו יחד, אמלא חול; אחרי כן אחלק את החול אשר בתיק לחלקים קטנים ושווים; אחרי כן אמנה את מספר הגרגרים אשר לחלק האחד; אחרי כן אמוֹד באמה את כל אורך שפת הנהר ורוחבה; אחרי כן וכו‘… וכו’… התביני?
ויפתן הפילוסוף כה וכה, ויקח את כליו, וילך לדרכו.
ברגע הראשון הוכתה האשה בשממון לשמע דבריו אלה, ותעמוד כנציב שיש; אך אחרי רגעים אחדים, בעבור תמהון לבה, נפלה מלוא קומתה על מיטתה וקול תרועת שחוק פרץ מפיה, ותשחק בלי הפוגות עד כי שמעה אמה, ותבוא דוֹבּריש החדרה ותתבונן אל בתה מבלי דעת פשר דבר.
– מה לך, בתי, כי צחקת?
– הוא הלך… חא-חא-חא! – הלך לספור… ולמנות… ולחשוב… את מספר… גרגרי החול… אשר על שפת היאור!… נפשי תצא בדבּרי, אמי, חא-חא-חא!… חא-חא-חא! האַח! האַח!
– אבל שובי למנוחתך, בהמה! דברי דבר על אופניו; תני פוגת לך והגידי, מה זאת?
אומנם שיינדלה לא חדלה לשחוק עד אין כוח בה לשחוק, ובאחרונה ראתה האֵם, כי בלי רוגז וגערה לא יצלח בידה לדעת דבר ברור, ואך אז נדמה קול השחוק ויהפך לבכי תמרורים ואנקת לב, לנאצה ולקללה, למהומה ולמבוסה ולשאון כביר, ותהי קללת ה' בבית אבא מאיר.
– בול עץ זקן וכסיל! גבר לא יצלח! אוויל וחסר דעת! התדע כסיל-זקן מה הסגולה שקנתה ימינך? התדע מי הוא חתנך התכשיט? אוי נא לי אֵם אומללה! משוגע ומטורף הוא, כה אזכה לראותך, אבא מאיר, במהרה בימינו! תטרוף דעתך עליך כמוהו ורוח רעה תבעתך!
בדברי חן וחסד כמו אלה קיבלה דוֹבּריש אשת החיל את פני בעלה אבא מאיר בבואו הביתה, ותספר לו את ‘כל המעשה’ מהחל ועד כלה, ותרקח את סיפורה בנאצות וקללות רבות ממולחות במלח וגפרית, כיד לשונה הטובה עליה.
הזקן שמע דבריה בשיממון, ידיו רפו וכמעט אבדו עשתונותיו. מה לעשות הפעם? אך זה שבט מוסר מיד אל זועם! שוד משדי! – – –
חיש מהר נודע הדבר, המעשה בגרגרי החול, בכל העיר, ויתגלגל מפה לפה ותהום העיר, ותרב במאזפּבקה שמחה ולצון, כאילו היה לבם טוב מאוד, ולא רעבו ללחם ולא חסרו כל דבר… ולא חדלו חכמי מאזפּבקה אוהבי מהתלות לירות זיקי מהתלות על ראש הרבני הנגיד מוהר"ר אבא מאיר ובני ביתו, עד כי נאלץ הפילוסוף לתת ספר כריתות ליונתו תמתו ולצאת ממאזפּבקה בלי שוב אליה עוד! –
היזכרו עוד בני מאזפּבקה את הפילוסוף שלהם לא אדע, אבל אנוכי זכור אזכרנו עוד.
-
הסיפור הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס' 122, 123, מן הימים 18, 19 ביוני 1889. הוא לא נכלל במהדורות של כתבי שלום–עליכם בעברית. לא ידועה מקבילה כלשהי ביידיש. ↩
האשכנזי
מאתשלום עליכם
[א]
יפתח בדורו כשמואל בדורו. אם לפנים, בהיות תרומת מכס היי"ש למקנה ביד אחד מנטילי הכסף מאחינו והוא הפקיד פקידים והעמיד גובים ומוכסנים בכל מקום אשר דברו מגיע – אם בימים ההם נחשב ה’מוכסן' (אַקציזניק בלע"ז) כיוצר אור ההשכלה ובורא חיים חדשים במקום בואו, על אחת כמה וכמה, שהסוכן (קומיסיונר) פועל גבורות ועושה חדשות בימים האלה ובזמן הזה בין אחינו יושבי חושך וצלמוות, באחת הערים הנידחות בארצנו הרחבה והגדולה לאלוהים. אם לא נאמנו דברי מאוד בכל ערי מצער אשר אחינו נחתים שם, הלא תאמינו לי את אשר ראו עיני ולא זר בעירי במאזפּבקה, הידועה לכם מסיפורי הקודם לזה; ואני לא ללמד על הכלל כולו יצאתי, אלא על הפרט מה שקרה לנו במאזפּבקה. בעיר תהילה זו הגדיל אחד הסוכנים עלילה ויביא לרגליו חדשות רבות, בהן גם רעות גם טובות, וראוים הם אחדים מעלילות מצעדי גבר זה להיכתב זיכרון בספר.
הסוכן הראשון אשר נקרה אלינו למאזפּבקה נודע בפי בני העיר בשם התואר ‘האשכנזי’ (‘דער דייטש’), והאשכנזי הזה בא במלאכות בית-מסחר תבואה גדול באשכנז של האחים השותפים… לא אזכור היטב אם ‘שמעון ולוי’ או ‘לוי ושמעון’, וכמעט בא לעירנו הפיח רוח חיים ותנועה נמרצה בסחר התבואה בעיר וישגיא וישגב את הענף הזה עד למעלה, ולרבים מבני מאזפּבקה היה ‘האשכנזי’ למקור ישע ותהי להם הרווחה לרגליו, כי על-ידו מצאו עבודה ומחיה, פרנסה ושכר טוב, וכולם אהבוהו ויכבדוהו וירוממוהו תחת לשונם. אולם אהבתנו אל האשכנזי הזה עלתה עד מרום קצה בראותנו אותו פתע פתאום ובלי משים – בבית-הכנסת!
אכן נודע הדבר: אחינו הוא, איש יהודי מבני אברהם יצחק ויעקב, כמוני וכמוכם! ועד העת ההיא לא ידענו את האיש ואת שיחו, כי אשכנזית היה מדבר אלינו ולא יהודית, אשכנזית ולא זשארגוֹן, ב’פתח' ולא ב’קמץ‘, ולכן היינו נזקקין גם אנחנו להשתמש בשפתנו ב’פתח’ בכל מקום שציווה מניח הלשון לדבר ב’קמץ', והיינו כולנו מדברים אשכנזית עם האשכנזי שלנו, עד שנגלה לנו הרז ביום הגדול והנורא, יום הכיפורים, ויהי אך נכנס האשכנזי לבית-הכנסת ויצא הסוד.
– אכן יש אלוהים בארץ! החלו ליצני מאזפּבקה להתלוצץ בו – כמעט נכספה נפשו למצוא מחילה וסליחה וכפרה על עוונותיו, ואגב אורחא גם ‘להזכיר נשמות’, והנה זה בא אלינו לבית-הכנסת!
– אבל אין חקר לנשמת היהודי! – ענו ואמרו אחרים – אף כי זקנו גדועה ופיאותיו כרותות, אף אם אשכנזי הוא במדברו בלבושיו ובכל הליכותיו, אולם השורש יישאר לעד. הזיק היהודי לא יכבה, והאמת ניתנה להאמר: אדם טוב הוא, אף כי יהודי רע…
– רחוק רחוק הוא מאוד מן היהדות!
– בקהל חסידים לא יחד כבודו.
– מאוד אפונה, אם יושב הוא על התורה ועל העבודה, ימים ולילה.
– ואשר אני אחזה לי, לא יקום אשמורות בלילה לסדר ‘תיקון חצות’, לקונן על החורבן וגלות השכינה, וגם ‘שמורה’ בפסח לא יאכל.
– ובכל זאת איש טוב הוא, אף כי יהודי רע…
כה השתעו יחד הליצים במאזפּבקה בהתבוננם בעליצות גיל אל ‘האשכנזי היהודי’ או ‘היהודי האשכנזי’ ויחלו לבקש קירבתו ביתר שאת ויתר עוז.
הסוכן מצדו נתן אותותיו אותות, כי יבקש גם הוא קרבתנו, ואחרי מקרה בואו לבית-הכנסת ביום הכיפורים החל להתקרב אלינו, כי שכר לו ארוחת תמיד על שולחן היהודי ר' שבתי בעל האכסניה, תחת אשר עד כה התגאל במאכלי טריפה ויאכל מפתבגם, ומהרה אחרי כן עוד יתרה עשה, כי גם את משכנו העתיק לבית ר' שבתי בעל האכסניה. ואם מצד אחד שבע הסוכן עמל ויגון בדירתו החדשה מהפשפשים הארורים, אשר לפעמים תעבור עליהם במאזפּבקה רוח רעה ויתמרמרו עד מאוד כזאבים משחרים לטרף, הנה מעבר השני נעמו החיים להאשכנזי בבית ר' שבתי וימיו עברו כנחל עדנים, כי ר' שבתי זה חונן בארבע בנות בתולות יפות מאד (עתה, הה, עובדות הן לבעלים וכבר ילדו בנים אין מספר, ויושבות הן מן הבוקר עד הערב בחנות, והוד יופיין כבר נהפך למשחית!). מאוד יוכל היות, כי לב האשכנזי הלך אחרי בנות חן אלה ויתאו יופיין עוד בטרם העתיק את משכנו לבית ר' שבתי, ועוד גם זה יוכל היות (לא אשבע לכם כי קלעתי אל מטרת האמת ולא החטאתי), כי זאת היא הנסיבה, אשר לרגלה עזב האשכנזי חדר יפה ונקי ורחב-ידיים בבית-המלון הראשון במאזפּבקה, וילך לנוע על חדר צר כלול של תרנגולים מלא צחנה ומדמנה בבית ר' שבתי בעל האכסניה; והחדר הזה היה מרבץ לבצאות ‘פרוססים’ 2, פשפשים ויתושים ושפעת עכברים וכל השרץ השורץ למינהו, אשר יצאו בלילה מחוריהן וישיתו על האשכנזי מכל עבריו, ויתגרו בו מלחמה, ויטיילו ארוכות וקצרות על בשרו הרך הצח והלבן. הנני שונה את דברי: לא אשבע לכם, כי נכון הדבר אשר אמרתי, ואולי הוא אך השערה בעלמא, דמיון כוזב; אבל זאת אדע נאמנה, שבנות ר' שבתי נשאו חן וחסד בעיני האשכנזי מאוד-מאוד, הרבה יותר מר' שבתי עצמו, שהאמין בתומתו, כי נקשרה נפש הסוכן בו, בר' שבתי, על חריצותו וחכמתו הרבה בהלכות מסחר ובטיב משא-ומתן – בעוד אשר שחוק קל אחד של הבת הצעירה מלכה יקר היה בעיני הסוכן משבעים ושבעה סוחרים חרוצים כר' שבתי גם יחד, כי מלכה לקחה את לבו שבי בפניה היפים והמלאים קסם חן, בעיניה השחורות הנוצצות כאבני ברקת, ברוחה העלז תמיד ובמדברה הנאווה… אך מה ארבה שיחה? לא מלכה לבדה, כי כל בנות ר' שבתי כולן יחד ישרו בעיני האדון הזה, כולן צדו את לבו; ובפה מלא נוכל להעיד, כי הסוכן נפל ברשת האהבה לכל ארבע בנות ר' שבתי בעל האכסניה, ארבע אהבות בלב אחד.
אבל האם רק ר' שבתי בעל האכסניה חונן 3 בבנות יפות? האם רייזלה בת ר' שלום שמחה היתה רעת המראה? או בת ר' אפרים דוד האדמוני, האם לא היה לה המשפט להחשב ליפהפיה? ויתר בנות החן – המעט היה מספרן בימים ההם במאזפּבקה? ולכולן הגה לב האשכנזי אהבה גלויה; אולם ההוּשבה אהבה גם אל חיקו? שאלה היא אשר כבד למצוא לה פתרונים. ואם לעדות פיו נאמין, הנה הצליח מאוד דרכו ויעש חיל בין בנות היופי במאזפּבקה. הלא כה דבריו עם הספר אשר כתב פעם אחת אל אחד ממרעיו באשכנז:
'אל הלשכה הראשית של האחים “שמעון ולוי”.
להאדון פלוני אלמוני.
אדוני גבר עמיתי!
כמילואים לדברי הספר שלי מיום 1/31 חודש זה, אשר בו נתכבדתי להודיע לבית-המסחר, כי תקווה טובה נשקפה במקום הזה לרב תבואות, השיבלים מלאות וטובות, הגשמים יורדים בעתם, שער התבואות יעמוד על עמדו בלי נוע, ופה כר נרחב לעסקים טובים וכו' – כמילואים לכל אלה הנני מודיעך בפעם הזאת גם דברים אחדים על אודותי: הנני חי וקיים פה במנוחה שאננה ואראה בטובה; היהודים יושבי העיר הזאת, אף כי החושך עוד יכס עליהם ויעריצו כל ישן נושן, אף כי אווילים המה כבהמות שדי, כפראים במדבר נדמו כולם… בכל זאת להם בנות – מה אומר לך, עמיתי – נופת צופים! תאווה לעיניים, ורודפות הן אהבה כיונה פותה, וכולן כאחת אוהבות אותי עד להשתגע, והנני צף בעיר הזאת כעוגת מרחשת בחמאה… עצתי אמונה גם לך, רעי היקר, אם חפץ חיים אתה, בוא-נא לעת מצוא לארץ חמדה זו, סורה-סורה לקרן בן שמן ותמצא מעדנים לנפשך… הוי, מדוע מהרתי?… אך לא אתאונן: הנני פה חופשי לנפשי, אין ריחיים ואין רכב על צווארי, גם לך, רעי היקר, אם חפץ חיים אתה, בו-נא לעת מצוא לארץ חמדה זו, וכנחל עדנים יעברו לי ימי בעיר הזאת! – – – והאבות והבנים גם הם ילכו אחרי כבהמה בבקעה, וכל מוצא שפתי קודש הוא להם, קודש קדשים!… וכו''.
[ב]
לא אחרוץ משפט; יוכל היות, כי נמצאה שפת יתר בדברי איגרת הזאת, והאשכנזי אפשר הפריז על המידה בהתהללו לפני רעהו; אולם אין ספק, כי קורטוב של אמת נמצא פה. היהודים במאזפּבקרה, כיתר אחינו בכל ארצות תבל, נוחחים המה מטבעם להתרגש ולהתפעל, ולבם כחומר חותם לקבל כל פיתוח וכל צורה חדשה. ה’אשכנזי הטוב' נטע בלי משים שׂורק ההשכלה במאזפּבקה; הלא לב כולנו רחש לו אהבה וכבוד ויקר, והדבר הזה היה די כי נשא נפשנו להפיק רצון מלפניו, למלא משאלות לבו ולחקות את מעשיו וללכת בדרכיו. האשכנזי, בהתחברו אתנו, שחק לעג לנו, על מלבושינו ועל הליכותינו ועל אופן חינוכנו בכלל, ובזה דחף את הורינו, אבות ילדינו, מדחפה אחת קדימה להתבונן אל מצבם ולהבין את חסרון החינוך שלנו, ובסדר לבם נתנו צדק להאשכנזי אף כי במו פיהם לא חדלו כמלפנים להתלוצץ על מעלות רוחו וללעוג ל’נוסח אשכנז' זה.
– אם בקולו נשמע – חרצו המבקרים אוהבי לצון ורודפי מהתלות – אם אך בקולו נשמע, עלינו לתת ספר כריתות לדתנו ואמונתנו.
– האשכנזי הוא נאה דורש, הוא יחפוץ כי נהפוך את בנינו גם כן לאשכנזים.
– ויֶצא מהם דור צדיקים ותמימים אשר בהם ישראל יתפאר!
– למדנים, מופלגים, תנאים, יראים ושלמים.
וגומר. – ובכל זאת קמו בתוכנו לרגלי הסוכן הזה מורים חדשים, ולרגלי המורים האלה צמחו בתוכנו ספרים חדשים, ולרגלי הספרים האלה גדלו בקרבנו… אבל הנני נבהל מאוד ועטי ימהר קדימה, ואני אין חפצי לתאר את עירי מאזפּבקה בתמונתה עתה, כי בתמונתה לפנים, בימי נעורי, כחמש-עשרה או עשרים שנה לאחור.
ובכן מה נאמנו דברי הפתגם: ‘אין רע בלא טוב’. מאת האשכנזי הזה היתה נסיבה, כי רומם מעט מצבם של בני מאזפּבקה, ועל-ידו התעוררו מתרדמתם העזה ויחלו לפקוח עין ולראות כי ערומים הנה; ואולם גם לרעות רבות היו ממנו תוצאות. המצב המוסרי של המאזפּבים ירד מעט באשמת האהבה אשר הגה לרב הסוכן תמיד, ובאשמת בנותיו של ר' שבתי בעל האכסניה ויתר הבתולות היפות וקלות-הדעת אשר במאזפּבקה. הה! ‘יסורים של אהבה’ אלה הרבו בנו כושל, כי ממנו ראו וכן עשו בחורינו ובתולותינו וילכו אחרי אלוהים אחרים ששמו ‘אַמוֹר’ 4 ויהבּלו ויאהבו – ולא אחת מבנות ציון היקרות אבדה תומת נפשה, כלי חמדתה; הוּעם טוהר בנות מאזפּבקה, ישנא הכתם הטוב, אשר בו ישראל יתפאר מדור דור! ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים, לולא קרה המקרה, אשר מהותו ידעו הקוראים בפרקים הבאים בסיפורנו זה.
[ג]
מי היה האשכנזי הזה ומאין מוצאו?
השאלה הנכבדה הזאת לא נגעה אל לב יושבי מאזפּבקה תאבי חדשות, אשר מאז מעולם הורגלו להעמיק חקר ולבוא עד תכלית כל דבר; בפעם הזאת התגברו על יצרם, בלי ספק, יען כי נשאו פני הסוכן אשר כסה מאזפּבקה הודו ויאמינו בו מאוד. אולם דבר אחד נפלא מהם, שדד מנוחתם ולא הניח להם לישון: האשכנזי הוא איש בא בימים ועודנו בגפו! ממילא מובן, כי ליצני הדור, חכמי מאזפּבקה, המבקרים לכל דבר, לא יכלו להבליג על רוחם בדבר הזה וימטירו מטר מהתלות על ראש האשכנזי האומלל בשבתם יחד בבית-הכנסת, או בהתלהבם בסוד מרעים בשוק ומקלותיהם בידיהם.
– האשכנזי אומנם ‘בחור’ רך לימים עודנו; עדיין לא הגיע לפרקו.
– בחור כהלכה, גדודיו יאמרו לו, כי לו נאה כי לו יאה.
– לולא הגיע הכורת על פאת זקנו…
– הניחו לו, עודנו עלם צעיר, ילד שלא טעם טעם חטא.
– עולל ויונק שדיים!
– ביישן גדול מאין כמוהו!
וכו' וכו' עד גמירא.
אך לא כאלה היה חלק אנשי החיל העוסקים במלאכת הזיווג; לב השדכנים לא הלך אחרי שחוק ולצון; האנשים האלה באמת ובתמים ובשום לב החלו לדאוג לאחריתו ונכבדות דיברו בו מארבע כנפות הארץ, ויריצו מכתבים על אודותיו לשדכנים אחרים, וירוממוהו עד לב השמים ויתנו תוקף תהילות תפארתו במליצות יפות ונמרצות. הנה לפניכם המכתב אשר כתב השדכן במאזפּבקה ר' קלמן אל השדכן בגוֹנטוֹיארסק ר' זלמן.
‘שלום וברכה מאלוהי המערכה. ישפות לכבוד ידידי כנפשי הרבני הנגיד המופלג המפורסם וכו’ וכו' כקש“ת מוהר”ר ר' זלמן נ"י ויזרח כשמש ממזרח אמן סלע!
ראשית באתי להודיעכם, שאני וזוגתי וכו' בקו הבריאה וכו‘… והשנית מהנוגע להעניין שאתם כותבים לי שאני אכתוב לכם בכול מכול כול מן החתן הנכבד שהצעתי לפני הדרת כבוד הגביר דק"ק עירכם, הקצין ר’ לֶמְל, הנני באתי להודיעכם ולמלא משאלת לבכם ברוב שמחה ודיצה, כי ברור אצלי כשמש בצוהרים, שבאם ישמע הגביר שלכם את הנכבדות האלה יחטוף את עצמו בשידוך הזה בשתי ידיים ויזכה במציאה ממש, כי חתן כזה הוא יקר המציאות ולאו בכל יום איתרחיש כהסוכן האשכנזי שאני מציע לפניכם. ראשית כל הנה האשכנזי הלזה ענף עץ אבות, שלשלת היוחסין ממשפחה רמה ונשגבה מפורסמת בישראל, וחוץ לזה הוא גביר אדיר, והוא בלבדו ובעצמו משגיח על כל תהלוכות עסקי האחים השותפים המפורסמים “שמעון ולוי”, ועושה מסחרים גדולים במחננו בתועפות כסף אשר כאֵפר יפזר בין סוחרי עירנו, והיה לפליאה גדולה אם לא היה לו לכל הפחות הון עשרת אלפים רו“כ, ובוודאי יש לו כהנה וכהנה! ולא אדבר אודות השכר שהוא מקבל מן הפירמה הנ”ל חלף עבודתו שם, כי איך יוכל להיות שהוא יקבל פחות משלושת אלפים רו“כ מדי שנה בשנה? וזאת מהנקל לראות ולהכיר מאופן חייו, איך הוא חי כאחד הפרתמים, הלא במה נחשב בעיניו שקל כסף או אפילו עשרה שקלים? אולם הוא איננו מאבד את ממונו ח”ו, כי מצניע לכת ומתנהג בנחת ובסבר פנים יפות עם כל אדם. גם יפה-תואר ויפה-מראה הוא עד להלל, קומתו כארז בלבנון ישגא, לפני מלכים יתייצב, ועדיין לא מלאו לו עשרים וחמש שנים, ואיך יוכל היות לו יותר מעשרים וחמש והוא בחור כארזים? הלא גם האריסטוקראטן הגדולים בארץ אינם יושבים שרויים בלא אשה למעלה מעשרים וחמש שנים, והדברים עתיקים. עוד הפעם, ידידי ר' זלמן, הנה לא מתמול שלשום ידעתם אותי, ת“ל זה ימים ושנים אנחנו עלי אדמות, ואני איני מן השדכנים ההם, אשר יגיעו כותל בכותל, הר גריזים להר עיבל, בסודם אל תבוא נפשי; ואם פי דובר אליכם תוכלו לסמוך עלי ועל דברי, והגביר שלכם לא ימצא לבתו חתן מובחר כזה ואפילו אם ישקול על ידו מאה אלף רו”כ, ובינינו יהיו הדברים אמורים, הלא בתו של הגביר שלכם ר' למל כבר הגיעה לפרקה, והיתה בת בוגרות עוד לפני עשר שנים או יותר, וגם מיופיה ומטובת מראיה לא שמענו כל כך, ואם נוסיף לזה את יחוסו של הגביר ר' למל, שהכול יודעים שאביו היה עם הארץ גדול וסוחר סוסים וחבר לכל העגלונים, וגם כעת, אחרי שההצלחה האירה פניה לו, הנהו “דבר אחר” מאין כמוהו – סוף דבר הכול נשמע, ואתם הלא תבינו כי השידוך הזה הוא מן השמים; הכלל, ידידי ר' זלמן, השתדלו אצל הגביר שלכם והחישו לגמור העניין בכי טוב, ואם מד' יצא הדבר יהיה בשעה טובה ומוצלחת, כי ימי החג הקדוש ממשמשין ובאים, ואנוכי לא הכינותי עדיין אפילו המַצוֹת, ומתי אעשה גם אני לביתי, והדוחק בעוה“ר גדול. ובנוגע לשם החתן, הנה זה שמו: היינריך פרייפייגל 5. יותר אין לחדש רק חו”ש מאדון השלום כעתרת ידידו עוז דו“ש ושלום כב”ב ומצפה לתשובתו הרמתה
מנאי קלמן ב"ר לוי שדכן
דפה ק"ק מאזפּבקה'.
[ד]
אחרי שלחו את המגילה הזאת ואחרי השיגו עליה תשובה נכונה מר' זלמן יקירו, נכספה נפש ר' קלמן ב"ר לוי לקחת דברים עם האשכנזי ולשאלהו על אודות דבר אחד מאוד נכבד. בעת ההיא והאשכנזי סעד את לבו בארוחת-הצוהרים במסיבת כל בני בית ר' שבתי בעל האכסניה, וכמלך בגדוד ישב הסוכן בין ארבע בנותיו, ומהן התנוססה מלכה היפה, אשר ליבבה את האורח בעיניה השחורות.
– ברוכים היושבים! – קרא ר' זלמן בבואו הביתה, וישב על קצה הספסל בפינת הבית.
– ברוך הבא! – השיבו כל המסובים פה אחד, מלבד האשכנזי שהביט בפני מלכה בעיניים מפיקות אהבה.
– אכלו בשלום! כילה ר' קלמן את הברכה, ואני דבר נחוץ לי אל כבוד האדון הסוכן, דבר סתר לי…
– ידענו את הסודות! פנה אליו ראש בית אב, ר' שבתי בכבודו ובעצמו בגודל לבב.
– ומי יאמר לכם כי לא תדעו? ענהו ר' קלמן וישלח את ידו להוציא מצלחתו את צרור המכתבים אשר לו; אם סודות אין כאן נכבדות יש כאן;
ואני לקרוא את האיגרת באתי הפעם, האיגרת שקיבלתי מאת ידידי ר' זלמן השדכן; האיגרת הזאת תעיד…
– הלא תתן מנוחה לאורחנו! שיסע ר' שבתי את דברי ר' קלמן בשאט-נפש; הנה זה פעמים אין מספר הגיד לך אורחנו, כי אין חפצו להיות לחתן, ולא להיות בעל לאשה, וגם לא לקחת דברים על העניין הזה, ואתה באחת!
– נפלאתי לשמוע דברים כאלה מפיך, ר' שבתי! השיב ר' קלמן במנוחה – נפלאתי מאוד. הן יודעת נפשך, כי במאזפּבקה לא ימצא האדון הזה עזר כנגדו, ולתכלית זאת אנו שדכנים בארץ להמציא לכל אדם דבר לאשורו. הגידה לי, ר' שבתי יקירי, מה עשו בני ישראל ובנות ישראל, לוּ לא היו שדכנים בקרבנו? ענני-נא, ר' שבתי, על השאלה הזאת שאני שואל מעמך.
– אבל אם הסוכן איננו חפץ בשידוכים כלל? ענהו ר' שבתי בשאלה גם הוא.
– לא לך, ר' שבתי, לדבר כזאת: הנה, הודות לאל, גם אתה אב לבנות, אשר לא לנצח תשבנה בביתך, ובהגיען לפרקן הלא תדאוג לתתן לאנשים; או אפשר תאמר למלוח אותן במלח והיו לך למשמרת עד עולם?
– למלוח או לא למלוח – השיבה עקרת הבית גם היא חלקה בקול תלונה – אך אל-נא יכאב ראשך, ר' קלמן, לעתידות בנותי, ברצות ד' נמצא לנו עצה גם בלעדיך!
ארבע הבנות הביטו אשה אל רעותה בלי אומר ודברים, ופני מלכה לבשו אודם חכלילי בפוגשה מבטי עיני הסוכן, אשר על פניו רחף שחוק קל.
הנה כי כן; אף כי האשכנז התנה אהבים עם בתולות מאזפּבקה וכל אשה יפה לקחה את לבו, אולם לראות חיים עם אחת מאלה אשר אהב, אל זה לא נשא נפשו, ומראשית כזאת הודיע אלף פעמים, כי רחוק ממנו החפץ לקחת לו אשה, לא ממאזפּבקה ולא מעיר אחרת, אף גם לא רצה כי יקחו עמו דברים על אודות הדבר הזה. ובכל זאת לא רפו ידי ר' קלמן השדכן וגדודי עוזריו ולא חדלו לדאוג לעתידותיו, והליצים לצון חמדו להם, והמבקרים מחכמי מאזפּבקה לא חדלו גם הם לבקר אחרי מידותיו של האשכנזי, לפשפש במעשיו ולהביאו במשפט.
– הלא כי דרך האשכנזים – החליטו המאזפּבים – כי בטרם תמלאנה שנותיהם חמישים במספר לא יקחו להם אשה בעד כל הון!
– אומנם חכמים האשכנזים האלה, חכמים ונבוני דעת!
– פיקחים וחרוצים הם עד בלי די!
– המה החכמים ואנחנו הכסילים, להם הרווחה ולנו צרעת ממארת, הם חופשים מכל עול ומעמסה, ואנחנו נשא ונסבול חרפות וגידופים, קללות ובזיונות כל היום!…
עוד זמן רב התלוצצו ליצני מאזפּבקה על ה’סוכן האשכנזי‘; עוד פעמים אין ספורות הריץ השדכן ר’ קלמן מכתבים על אודותיו לר' זלמן וליתר בני אומנותו; אבל לכול גבול, וקץ לכל חפץ, וגם לדבר הזה בא הקץ – קץ מלא עצב ושחוק, תימהון ומבוכה גם יחד, קץ נפלא, אשר כרעם בגלגל ביום בהיר בשחקים הלם את ראש יושבי מאזפּבקה ויביא אנדרלמוסיה במוחם, עד כי ברגעים הראשונים השתוללו גם אבירי הליצים ולא מצאו לשונם ללוץ ולדרוש הדבר כמין חומר כדרכם מעולם. ומעשה שהיה כך היה.
[ה]
הקיץ פרש ממשלתו על ארץ רבה. היום פנה וינטו צללי ערב. הפרות והעיזים במאזפּבקה שבו מן ה’עדר' טעוני חלב וירימו בלכתם עמודי אבק עד לב השמים, ומן החדר שבו נערים חשופי שת ויחפים, אצבעותיהם נגואלו בדיו מן הכתיבה אשר כתבו ותחת עיניהם כמראה התכלת מן המכות אשר הוכו ביד מאהבם מלמדם להועיל… מגדות הנהר, נהר ‘רפשון’, עלתה צווחת הצפרדעים המקרקרים במקהלה, הציפורים זימרו משכיל, וכל חי, כל אשר נשמה באפו, התענג על זיו כבוד הטבע. בערב הנעים והנעלה ההוא סרה אל בית מלון ר' שבתי בעל האכסניה עגלה גדולה רתומה לארבעה סוסים ‘נמרים’, הלא היא מרכבת כבוד של ר' לייזר העגלון מיודענו; יריעת-בד בלה ומטולאה פרושה עליה לסוכה מחום וממטר; מתחת הסוכה הזאת החלו לצאת אורחים מכל עם ולשון, זקן ונער, יונק שדיים ואיש שיבה, הרה ויולדת יחדיו. כתום כל המחנה לצאת, החלה לפרכס מן העגלה עוד נפש חיה אחת, עטופה בהרבה מטפחות חמות וגלומי צמר, אף כי חום צח היה בחוץ.
ר' שבתי ורעייתו ובנותיו רצו הנה והלום, ידיהם מלאות עבודה, וישמחו כי שלח להם אלוהים את הברכה הפעם – שפעת אורחים נכבדים, המון אדם רב; בעל הבית הטה כנהר ‘שלום’ אל אורחיו. בעלת הבית הרימה את קולה על המבשלת ותגזור עליה כי בזה הרגע יהי המיחם נכון, לשובב נפשות הבאים בכוס חמים, והבנות עזרו להוריד את הכבודה מעל העגלה. רק הבת מלכה הצעירה ידעה עת לכל חפץ תחת השמש, ובראותה את המהומה והמרוצה איש לעבודתו מקצהו, עמדה לה במנוחה על מעלות הפתח ותרבה שיחה עם האדון האשכנזי מאהבה ותיטיב לבה בשחוק מהתלות שונות, ובשחקה נראו שני חרוזי שיניה הלבנות כספיר, והעמקים הקטנים על לחייה המלאות והיפות כשושני חמד.
– אהבתי כי אראה בשחקך – אמר אליה האשכנזי יהודית-אשכנזית – מאוד אהבתי כי תצחק כי בעת שחקך יהיו פניך כאשר אהבתי בכלל.
– ואיזה פנים תאהב בכלל? שאלה מלכה ותשחק בעורמה.
– בכלל הנני אוהב את פניך – אמר האשכנזי ויגש אליה להעביר אצבעותיו על טוב לחייה; אך מלכה היכתה על כפו בשחוק הוללות ותאמר:
– העידותי בך זה מאה פעמים, אדוני: בעיניך כל תוכל, אך ידך אל תשלח…
ברגע ההוא הופיעה למולם האשה העטופה מטפחות חמות וגלומי צמר, היא הנפש אשר בכבדות ירדה מעגלת ר' לייזר העגלון; רגעים אחדים התבוננה בם בעת השתעשעו בנעימים, ופתאום לפתע התנפלה האשה על האשכנזי כפריץ חיות על טרפו, ותאחז בשתי ידיה בסבך שערותיו ותטביע בפניו את עיניה המפיצות ברקים, ומפיה יז קצף ולפידים יהלכו, גפרית ואש ותרות עשן, צווחות, זעקות וקללות בקול מר צורה! – בנשימה אחת קראה האומללה הזאת את כל פרשת ה’תוכחה' בלשון שמשתמשים בה בשער הדגים ובשוק הירק, ותילל האשה, ותייבב, ותזעק זעקה גדולה ומרה.
– ההנך פה, שְמֶרְל יקירי? קראה האשה במר נפשה – הבט, משומד, וראה, ההכרתני? ממזר, התשמח באשת חיקך? ישמך בן מלאך המוות! כתבת אלי, בן נעוות המרדות, כי בעיר חושך זו, תבוא עליך חושך ואפלה מנודה, חייך עוברים בעצב קודר, קודר תהלוך כל היום! לא חפצת כי אבוא אליך, תבוא אליך מגפה! טוב לך להשתעשע באהבים עם נערות בתולות זרות, תבוא עליהן מפלה, מלראות את ילדיך, אל תוסיף לראותם כל ימי חייך! את הכול ידעתי, את הכול שמעה אוזני בדרך נסיעתי, שדכנים יציעו לפניך שידוכים, ישתדך בך מלאך דוּמה! ידברו בך נכבדות – עם מלאכי שחת תדבר! מתקו לך חייך פה – ימתקו לך רגבי עפר! כבר שאלתי ודרשתי עליך, כלב, ידרשוך כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים! ימיך כחגים ינקפו פה ואותי תפטור בעשרים וחמישה רו"כ לחודש, עשרים וחמש מכות רעות בקודקודך! בגדי חמודות שמת לך כאחד הפרתמים, ועשית שפמך ותכרות את פאת זקנך, יעבור עליך הכורת, על כן עלמות אהבוך, מומר להכעיס! אוי נא לי הבת ר' אפרים, אוי ואבוי! שם בוונדזֶגוֹלֶה אנוכי, אשתך ובניך, ופה תרדוף אחרי כל בתולה, ירדפוך וישיגוך בלהות! ואיה כל הכסף אשר אתה מרוויח לאלפים ולרבבות, הגד-נא לי, תדבק לשונך לחכך! או אולי תחשוב בלבך כי תשלחני בספר כריתות ותפטרני בגט פיטורין? יפטרני אלוהים ממך לבלי אוסיף ראות פניך עד העולם! מוטב כי אשאר אחריך אלמנה ובניך יתומים בזאת השנה, בזה היום, בזה הרגע, פה במקום הזה, רבונו דעלמא כולא…
לקול צעקת האשה נזעקו מהר כל בני החצר וכל תושבי הרחוב; כל בעלי רגליים חשו רצו לראות המחזה בלי כל תשלומין, והשמועה כי לה’אשכנזי הבחור' באה לפתע פתאום אשתו מעיר ונדזגוֹלה, השמועה המבהילה הזאת עפה מפה לפה כחץ מקשת ותקף את מאזפּבקה מקציה.
– השמעת אל האשכנזי באה אשה מרחוק!
– איזה אשכנזי? הלא יהודי הוא!
– ושמרקה שמו!
– מארץ אשכנז, מוונדזגולה.
– סמוך לברלין, מהלך שתי שעות!
– אומנם יפת-תואר היא רעייתו ובעלת פה ולשון!
– האומנם אשה אחת לו ולא יותר?
– ומי אשם בדבר, אם לא ר' קלמן השדכן? אך בשלו התחולל הסער על ראש האשכנזי.
– על ראש ר' שמריל מוונדזגולה!
עוד באותו הלילה, טרם היבקע השחר, כיבד העגלון ר' לייזר את סוסיו במעט מספוא ותבן וירתמם לדרכם והסוכן יצא את רעייתו יונתו תמתו ממאזפּבקה לבלי שוב אליה עוד; ובצאתו מעירנו פנה זיוה פנה הדרה, ואך זכרונו נשאר בפי חכמיה, שדכניה וליצניה עוד ימים רבים; והרושם אשר השאיר בנו היה רושם חזק מאוד, כי בחורינו ובתולותינו זנו אחרי אלוהים אחרים… אך סוף-סוף הוא היה הראשון אשר הניח אבן פינה להשכלתנו, ומי אשר לא ראה מאזפּבקה, כאשר היא כעת, בימים האלה בזמן הזה, לא ראה עיר אירופית לכלפרטיה ודקדוקיה מימיו.
יפתח בדורו כשמואל בדורו…
-
הסיפר הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 134, 137, מן הימים 2, 5 ביולי, 1889. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית, לא ידועה מקבילה של הסיפור ביידיש. תרגום של הסיפור הופיע ב’פאַרגעסענע בלעטלעך‘, עמ’ 42–61, ללא ציוּן שמו של המתרגם. ↩
-
‘פרוססים’– מקקים. ↩
-
במקור ‘גונן’. ↩
-
‘אַמוֹר’(במקור ‘אמוּר’) – אל האהבה במיתולוגיה הרומית. ↩
-
‘פרייפייגל’– שם–משפחה משמעותי ופירושו – ציפור–דרור. ↩
האוצר
מאתשלום עליכם
א
המאזפּבים הם בעלי צדקה ופזרנים גדולים מאין כמוהם. המאזפּבי זורע צדקות על ימין ועל שמאל, יפזר כסף כאפר ושקלים כנמלים בעיניו, פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון, גם את העני ואת הגר עמו.
– ריבונו של עולם – על זאת יתפלל כל אחד – ריבונו של עולם, אב הרחמים! הן לך הכסף ולך הזהב, ומה ממך יהלוך אם אעשה עושר ואהיה ל’גביר' בין אחי העניים והאביונים? האינני כדאי והגון לכך? אלי, אלי! הראני־נא את חסדך, הראני־נא נפלאות מעשיך וזכּני בגורל הגדול הפעם, וייטב גם לך בגללי, כי אעבדך ביראה והטוב בעיניך אעשה ולנדבות לבבי אין קץ: לבית־הכנסת הני נודר כך וכך, לבית־הרחצה, להבדיל, כהנה וכהנה, ל’תלמוד תורה' מנה יפה, ל’ביקור חולים' מנה אחת אפיים, וצדקה לעניים ולחברות ‘סומך נופלים’, ‘רופא חולים’ ו’מתיר אסורים' וכו' וכו' וכו'.
כללו של דבר – המאזפּבים הם בעלי צדקה ופזרנים גדולים מאין כמוהם; ואם תראו או תשמעו כי עניי מאזפּבקה ואביוניה ירעבו ללחם, ונערי ה’תלמוד תורה' ערומים יהלכו וחשופי שת, ובית־הכנסת נורא הוא על כל סביביו וקירותיו נטו לנפול, ובית־המרחץ… – אך פה אשאירה־נא מקום גם להקורספונדנט2 ממאזפּבקה להתגדר בו; יהי לו אשר לו, ולמה אגזול את כבשת הרש? – את כל זאת אם תראו או תשמעו, אל־נא תתפלאו, כי עוד לא זכה אף אחד מהם בגורל הגדול, ובכל זאת בעלי צדקה הם ופזרנים גדולים מאין כמוהם, וגם בעלי בטחון ואמונה המה שאין על עפר משלם; כולם כאיש אחד יאמינו, כי יבוא ‘יומם הטוב’ וההצלחה תאיר להם פניה והאושר יעמוד לימינם, ואף־על־פי שיתמהמה, בכל זאת יחכו לו, ל’יום הטוב‘, בכל יום שיבוא. שוטטו־נא במלוא כל רחבי תבל וראו ובקשו בכל ארבע כנפות הארץ, אם תמצאו עיר, אשר יושביה ישאפו להון ועושר כיושבי מאזפּבקה. העושר הוא כל מעיינם, את שמו ישאו על לשונם כל הימים והוא ידובב שפתותיהם גם בתנומות עלי משכב, ואין גם אחד מהם, אשר אין עושר שמור לו, אך לא מסחרם ואתננם או מעמל כפיהם לאט־לאט, כי אם לפתע פתאום, מבלי משים ובאפס יד – ‘מן השמים ישליכו למו’! לערב ילין דל חלכה ולבוקר – עושר, רינה וצהלה! אלפים, עשרת אלפים, מאה אלפים… היד ה’ תקצר? מאין באה להם תאווה עזה כזאת? במאזפּבקה לא יצמחו עדירי כסף ככמהין ופטריות, אַל טל ואַל מטר עליהם, כעשב הארץ לא יציצו; ונהפוך הוא אצלנו: העניות מתהלכת בעיר קוממיות, אביוני אדם ירבו מיום ליום, כל שערי הפרנסות ננעלו וכל מקורי המחיה נסתמו, ויאנחו בני ישראל מן המיצר ויתהלכו כצללים מבלי דעת את המעשה אשר יעשון למצוא טרף לביתם… אולם אחי המאזפּבים בעלי בטחון ואמונה הם שאין דוגמתם בעולם, יושבי גיא־צלמוות הלזו עודם יושבים ומצפים לנסים ונפלאות, עודם יושבים ומחכים ליונים צלויות, אשר תעופינה ישר אל פיהם מבלי יעבטון אורחותן. באמונה ובטחון יחיה פה היהודי מראשית השנה ועד אחרית שנה. ומי הוא הנותן להם בטחון גדול כזה אם לא בֶּרקה הקולקטוֹר3, המוכר שטרי גורלות, ה’זֵכּסים' וה’ברוינשווייגים'4? למאות ולאלפים יחלק הקולקטור הזה את שטרותיו בין יהודי מאזפּבקה, ואין בית אשר אין שם שטר כזה, וכולם, כאיש אחד, יחכו ליום הפור הוא הגורל; ואף אם עדיין לא זכה שם אף אחד בגורל, בכל זאת יקוו כי יבוא יום, ואף־על־פי שיתמהמה עם כל זה יחכו לו.
‘איש חסיד היה בלי מזון ומחיה’… התזכרו עוד קורות האיש החסיד ההוא ‘בלי מזון ומחיה’ ומה הגיע אליו? הבה אספר לכם מעשה שהיה לא ביש חסיד אחד, אך בעיר המלאה לה אנשים חסידים ‘בלי מזון ומחיה’; לא באליהו הנביא, אך באשה עבריה, אשה כשרה וצנועה, אשה חכמה…; לא בשמונה מאות אלף זהובים, ככתוב בזמירות למוצאי שבת, אך במאתים מיליון רובל כסף! 200,000,000! באוצר בלום, בעפרות זהב אין קץ!
ב
הדבר קרה ויאֵת בסוף המאה הי“ט למניין שאנו מונים פה באירופה ובשאר הארצות הנאורות, בשנת ה’תרמ”ט ליצירה, בשנה הזאת, ביום עשתי עשר לירח זיו, בכך וכך לספירת העומר, והקול עבר במחנה העברים במאזפּבקה – ותהום העיר.
את שמע האשה בעלת האוצר אומנם שמעו זה כבר, עוד לפני חג הפסח, הכול ידעו כי שם בערים הקרובות או הרחוקות מזה סובבת הולכת האשה הזאת ובכל מקום בואה – אושר ועושר בכנפיה לעניי אדם; כל הרוצה בא וקונה חלקו באוצרה. מה מאושרים המה בני הערים ההן! יש קונה עולמו בשעה אחת! הנה אושרכם מונח לפניכם, משכו וקחו, שלח את ידך ואחוז בו וקח כטוב בעיניך, מלא את אמתחותיך, שקיך וארונותיך – 200,000,000. אטו מילתא זוטרתא היא? מאתים מיליון כיכר כסף – אהה, אלוהי הכסף והזהב!… איה מקומו ואיככה הגיע ה’אוצר' ליד האשה – לא ידע כל איש. אולם עתה בבוא בעלת האוצר למאזפּבקה להתמהמה בה אך ימים מספר, יען כי עוד מעט, בעוד שניים־שלושה שבועות תוציא לאור תעלומה ותפתח שפוני טמוני האוצר – עתה נודע הכול, אין דבר נעלם מאתנו עוד!
שם בכפר חרוּקוֹבקה אשר סמוך למאזפּבקה מנוחתו כבוד, יום ערב שבועות דהאי שתא הוא יום הכסא להוציא מחיק האדמה את המטמון, אור הגנוז, ומקומו בגיא בין שני הרים, שם במקום, אשר עליו נהרג האדון פלוני אלמוני, אשר ניסה לחפור ולהוציא את המטמון בטרם הגיע זמנו להיגלות. את האוצר הזה טמן בעמקי האדמה לפני שנים רבות מאוד השר המצביא לצבא הקוזאקים הנודע בשמו מאזֶפּה, בו יימצא במזומנים סך 200,000,000 שקל כסף, מלבד המון כלי כסף וזהב, פנינים ואבני חפץ למכביר אשר אוּספוּ בהמון כדים וסירי נחושת וברזל. עומק האוצר שבע אמות ודלת נחושה עליו מלמעלה וסגורה חותם צר במנעול של זהב, אשר יפתח במפתח פז, והמפתח נמצא עתה ביד האשה העבריה הזאת. אך איזה הדרך בא המפתח אל ידה? הללו אומרים: מאזפּה איבד את המפתח וימצאהו איש יהודי ושמו ‘משה הארוך’ ויורישהו לבניו אחריו, ויכתוב למו גם שטר צוואה; הבנים הורישוהו לבניהם אחריהם, וכה נתגלגל המפתח מיורש ליורש כמה דורות, עד כי בא ליד האשה הזאת החיה אתנו כיום. בשטר הצוואה אשר כתב ‘משה הארוך’ לפני מותו נאמר באר היטב כי למועד מועדים וחצי מועד, ביום ערב שבועות לשנת התרמ"ט ליצירה, כעלות השחר, ייגלה ויימצא האוצר, וכל הנוגע באוצר בטרם בוא היום ההוא מוֹת יוּמת, וכאשר עין בעין ראינו את אחרית האדון אשר גם לו נגלה רז זה ויתחכם לדחוק את הקץ ולהעביר אליו את נחלת היורשים העברים; הלא מידו היתה לו זאת ואחריתו עדי אובד.
והללו אמרו: לא כי! לא מאזפּה טמן את האוצר כי אם גוֹנטה ימ"ש, ולא פה בסביבות מאזפּבקה, כי אם בעיר אוּמאן. ומעשה שהיה כך היה: איש יהודי היה באוּמאן ור' אנשל אומאניֶר שמו, והיה האיש ההוא תם וישר, חסיד וירא אלוהים. ותהי מלאכתו לשאת סחורה אל חצרי האדונים הפולנים, ולו עגלה רתומה לסוסה אחת דלת־הבשר; ויהי כאשר יצוֹא יצא גונטה להסתיר את האוצר, עמד ר' אנשל ביער הסמוך אצל עגלתו הטעונה סחורה ויתפלל תפילת שמונה־עשרה, ובהגיעו ל’ותחזינה עינינו' חזו עיניו והנה גונטה ועמו מחנה קוזאקים חופרים באדמה בור עמוק; אחרי כן הורידו מן המרכבה אל הבור שקים רבים מאוד מלאים מטבעות זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות, אשר לנוגה זרחם ולברק מראיהם כמעט כהו עיני ר' אנשל. ויהי ככלות5 הקוזאקים את מלאכתם וישובו לדרכם מבוהלים ודחופים ואת פני ר' אנשל לא ראו; אז יצא ר' אנשל מן היער, ויעל את האוצר ויניחהו בעגלתו, ואת הסחורה הטיל הבורה ויכס בעפר וילך לו לדרכו בשלום וגומר…
ואחרים אמרו לא כן הדבר! האוצר סגור על מסגר בארון כסף הנמצא בבית האשה בעיר מגוריה, שם בארון ההוא (ככתוב בשטר הצוואה) מונחים למשמרת שטרות של אחד הבאנקים באנגליה ואשר שם נמצא הסך העצום 200,000,000 שקל כסף, אשר הופקד שמה עד יום מועד, הוא יום ערב חג השבועות בשנה הזאת. מלבד השטרות נמצאים בארון גם המון דינרי זהב ותכשיטין יקרים, אשר אותם הלא יוכל כל אדם לראות עין בעין פה אצל האשה בעצמה… כל אחד מבני מאזפּבקה יקרב, יתבונן אל דינרי הזהב, אל המפתח, אל הגיליון הנושן, אשר בלה מזוֹקן, ותאווה עזה תתלקח בלב כל אחד, תאווה לכסף… דמו יחם בקרבו, דמיונו יסתער וברוב שרעפיו בקרבו יצא החוצה וימנה ויספור ויבוא חשבון: כמה יעלה מספר הסך 200,000,000? ‘אוי נא לי’ – יהגה לבו – ‘מה עשיתי לוּ נמצאו בידי 200,000,000 כסף אלה?’ – ואת מחשבותיו האלה יסתיר כל איש בחובו, לבו להן קבר ולא תעבורנה פיו.
ולאשה שני גבאים אנשי צורה, אנשים אשר חזות פניהם ענתה בם עדות נאמנה, כי אנשים מכובדים המה; המה היו המוציאים והמביאים, המדברים והמתעסקים בדבר הזה: כל איש אשר התאווה תאווה לדעת את פרטי דבר ה’אוצר', פנה אל שני הגבאים והם הורו לו הדרך ילך בה חינם אין כסף. והיה אם ישקול על ידיהם רובל אחד ויקח חלק מן האוצר מאה רובל, ואם מה יתן – ולקח עשרת אלפים. כללו של דבר: העסק הוא עסק טוב מאוד, ומי אכזר עוכר שארו לא יחפוץ לדאוג ליום אחרון ולקנות לו אושר ועושר בעת מצוא כזאת? ‘את שמלתך לעורך תנה בעבוט ועשיר תהיה!’ –
וכל העם מכל קצות העיר החל להביא את הכסף ליד האשה בעלת האוצר, וכל אשר אין ידו משגת יתן בעבוט את תכשיטי אשתו, במחילת כבודה, וגם כלי בית ושמלות; בעת ההיא נפתח מקור שפע וברכה עד בלי די לר' אלטר המלווה בריבית וליתר הנושכים בעיר, מצור שמו עליהם מכל עברים: ‘שמלה לכם, גם הרבו הריבית, אך הבו הכסף!’ יען עברה הרינה במחנה, כי יוכל היות אשר אחרי יום ל"ג בעומר לא תוסיף האשה לקבל כסף וחדלה למכור חלקים מן ‘האוצר’, כי למה לה זאת? הלא כמר מדלי הוא לעומת ההון העצום השמור לה!
וכי יש כסף באוצרה – זה היה נעלה מעל כל שפק. הן עיני כל אדם חזו על־יד האשה כד נחושת אשר זיקנה חופפת עליו, והכד מלא על כל גדותיו דינרי זהב, אדרכמונים, שקלים ומטבעות נוצצות, ואיך לא יתנו אֵמוּן בה? המעטים המה האוצרות הקבורים בבטן האדמה משנים קדמוניות? אומנם חכמי מאזפּבקה הליצנים, הידועים לקוראינו מסיפורינו הקודמים, ניסו בראשונה לשלח פיהם ברעה ויתלוצצו על האנשים אשר נבהלו נחפזו אל האשה לתת לה את כספם.
– פנו מקום! הכינו כיס! קראו בעלי פיפיות אלה, בראותם האחד הולך ברגליים ממהרות אל משכן האשה – הנה הוא רץ לקבור את המעט אשר לו מלפניו.
– מניח את מעותיו על קרן הצבי.
– כאשר עיניו תראינה את אוזניו מאחריו, כי ישוב לראות את כספו.
– כסף ישלם ויקבל מלוא חופניים סמרטוטים.
אולם בעבוֹר שניים־שלושה ימים השליכו הליצנים המבקרים האלה את ליצנותם אחרי גוום ויביאו לבב חכמה, ויחלו להתגנב גם הם אחד אחד אל משכן האשה, ויהי במחשך דרכם, לבל תשורם עין זר. ויתנו ליד האשה את יתר הפליטה, את השקל האחרון הנמצא באמתחתם, להיות גם להם חלק באוצרה, ומה גם כי עוד מעט ויעבור המועד, עוד מעט ויינעלו השערים, אז לא יועיל כל כופר. אומנם לא בחפץ לבב נטלה האשה את הכסף, וגם שני גבאיה היו סרבנים גדולים באותה שעה, אך כאשר הפצירו בם מאוד: ‘קחו, מה ממכם יהלוך אם תקחו?’ – ויקחו.
ויקחו – מאז הבוקר, עד חצות לילה! הדלת לא חדלה לסוב על צירה אף רגע אחד, זה יוצא וזה בא, ויבואו האנשים על הנשים, זקן ונער, בחור ובתולה, חתן וכלה וחרצובותיהם בידיהם וידחקו ויהדפו איש את רעהו בצד ובכתף להיכנס ראשונה, כנהוג. מקום משכן האשה בעלת האוצר היה בבית מיודענו ר' שבתי בעל האכסניה, בחדר אשר לפנים שכן בו ה’אשכנזי‘. והאשה היתה אשה כבודה וצנועה, הוד והדר לבושה, ידיה חבוקות על בטנה, מטפחת משי על שכמה, צניף טהור על ראשה ופתיל זהב ממולא אבני שוהם, פיטדה וברקת על מרום מצחה, עגילים באוזניה וטבעות רבות על אצבעותיה. עם הבאים היו דבריה מעטים, והמליץ בינותם היו שני האנשים, קרוביה הגבאים, אשר התהלכו בחדר הנה והנה וישיחו ויתלחשו איש אל אחיו, מבלי שים לב אל האנשים העומדים ומצפים אליהם וצרור כספם בידיהם; ואשרי האיש אשר זכה למצוא חן בעיני הגבאים האלה ולהיכתב בעד בצע כסף בספר הזכרונות אשר לפניהם. גם בחלק ר’ שבתי מיודענו עלה נתח טוב מסעודת מצווה זאת, כי אליו ידרוש ראשונה כל הבא אל האשה, למען יהיה לו לפה ולמליץ, לשתדלן ולפרקליט. כן אורחות בני מאזפּבקה מאז ומקדם, כי לכל עניין דרוש למו מליץ יושר, או כאשר יקראוהו הם ‘צד’. אצל האדון האציל – צד; אצל הגביר – צד; אצל פקיד העיר – צד; אצל הרופא – צד; אצל הרבי – צד; כללו של דבר: המה לא יניעו את ידם ואת רגלם מבלי היות להם ראשונה איזה ‘צד’. אצל האשה בעלת האוצר היה ר' שבתי ה’צד‘; בחברתו נקל לבוא הביתה; הוא יציג את האיש לפני הגבאים, לאמור: ‘הנה זה פלוני בן פלוני בעה"ב דפה, מתפלל בבית־המדרש הישן’… או: ‘זו פלונית בת פלונית, אשה הגונה, מוכרת חלב, חמאה’… ואשרי האיש אשר ‘צדו’ הולך לפניו! בגלל זאת בא ר’ שבתי על שכרו גם הוא, כי ‘על יד העגלה הטעונה טוב להתנהל לאט’, כה היו דבריו, ותהי ראשית מעשהו להכין נדה לארבע בנותיו, וישלש בעד כל אחת מהנה אלפיים וחמש מאות רו“כ, כלומר הוא נתן להאשה בעלת האוצר עשרים וחמישה רו”כ בעד כל אחת מבנותיו ונכתב בפנקס על חשבונו בזה הלשון: ‘על חשבון הרבני הנגיד ר’ שבתי עשרת אלפים רו“כ על ארבע בנותיו מן האוצר, סך מאה רו”כ סלוק'…
אומנם ר' שבתי, כאשר ידענוהו כי לא בין האווילים חלקו, בא בטענה, כי בהיותו הוא בעל האכסניה, הלא יתרון לו על איזה אדם מן השוק, ולו יאתה הוספה על סך עשרת אלפים רו"כ, למען תמצא ידו לכלכל את הוצאות החתונות. ויגש ר' שבתי אל הגבאים ויען ויאמר:
– שמעו־נא רבותי! האם כשחוק הוא לכם לעשות חתונות לארבע בנותי? ועתה אל־נא תשכחו כי זוגתי מרת דבורה שתחיה היא גם כן נפש חיה, ובהיות החתונה הלא תאבה כי אעשה לה שמלת משי ואדרת שער; ואיה יתר ההוצאות? ואיה רח“ש6 כל”ז7 ועוד ועוד?
על עצומותיו אלה השיבוהו הגבאים הנכבדים, כי אם יוותר למו שכר האכסניה והאוכל, אזי יתנו לו מן ‘האוצר’ מחרוזת של פנינים ומרגליות, אשר אותן יוכל למכור בכסף מלא, אם יחפוץ.
– למכור הפנינים והמרגליות?! קראה דבורה – היה לא תהיה! בעד כל הון דעלמא לא אתנך, שבתי, לעשות כדבר הזה, כי לי תהיינה! התשמע?
– עשי כטוב בעינייך – ענה שבתי בטוב לב – אנוכי לא אבוא עמך בריב בעת הזאת; מי יתן יבוא חג הביכורים!…
ג
וככל אשר קרב החג, כן גברה תאוות המאזפּבים לרכוש למו הון ועושר באפס יד, וכן גדל וירב הלחץ והדחק בבית ר' שבתי. והנכבד ר' שבתי הודיע לכול, כי בא הקץ; השערים ננעלו ובעלת האוצר לא תוסיף עוד לזַכות את הרבים באוצרה הטוב. ויפצירו האנשים והנשים בר' שבתי ויַרבו למו מליצי יושר ו’צדדים' לבקש מלפניו עליהם, ואך בדי עמל ותלאה זכו לבוא עד האשה. את הפרוטה האחרונה הריקו, את יתר הפליטה נתנו בעבוט, מכרו בתים וחצרות – וישאו כסף אל האשה, אשר אומנם לַקחתם בלי חמדה… רבים השליכו את עסקיהם ואת משלח ידם אחרי גוום, הרבה חבילות נתפרדו, הרבה שידוכים בטלו וכמה גיטין נסדרו בגלל ה’אוצר‘. אך הוא היה כל מעיינם, ה’אוצר’ היה כל שיחם ושיגם, הגיונם והגיגם! עוד שבוע ימים וערב השבועות יבוא, הוא היום, אשר יביא בכנפיו אושר ועושר לבני מאזפּבקה – והנה פתאום קרה אסון, באה שואה לא ידעו שחרה! וזה הדבר:
בין כל הפרנסות השונות, אשר החזיקו בהן בני מאזפּבקה בימי רעה אלה, נמצאה פרנסה אחת קלה ובזויה, מוראה ונגאלה מאוד, הפרנסה הזאת – היא המלשינות, נגע צרעת אשר דבקה בנו בימי חושך, ימי צוקה ואפלה… ואך אז ידע ישראל, כי נפדה מכל צרותיו ושנת גאולתו באה, אם יתמו חטאים אלה מקרבו ונכרתו המלשינים מקהל ד‘! מלבד המוסרים והמלשינים, אשר תחרות המסחר הולידתם וקנאת איש מרעהו גדלתם, יימצא בכל עיר, לדאבון לבבנו ולחרפת כל העם, מלשין שאומנותו בכך, איש לשון אשר בחר לו המלשינות למקור פרנסה וכלכלה וממנה לחמו נמצא. גם במאזפּבקה בתוך עדת ישראל ישכון כבוד ‘מלשין אומר’ כזה ו’ר’ יֶנקל המוסר' שמו. הינקל הזה הוא כ’ינטל החוטף‘8 וכ’מנדל הנביא’9 לפנים; הינקל הזה הוא ‘בעל הבית’ נשוא פנים במאזפּבקה, והכול חולקין לו כבוד ונוהגים בו דרך ארץ, כי מוֹסר הוא! כל חנווני בעיר, בין שיש לו סחורה פסולה ובין שאין לו; כל סוחר בין שקנה תעודת מסחר ובין שלא קנה; כל מלמד בין שיש בידו התרת הוראה ובין שאין בידו כזאת – כולם ידעו את חובתם, כי עליהם להביא ‘דורן’ לינקל, שקל כסף אחד או אחדים. אסיפה כי תהיה בעיר, משתה ושמחה, יום הפקודה לקרואים לצבא, כי ימות מת באחד הכפרים, קדוש כי יבקר את העיר – ינקל יבוא על שכרו ונשא משאת מאומה, לבל יחרץ כלב לשונו… ולעלוקה זו שתי בנות: שני כיסים עמוקים כתהום ורחבים מני ים, והמה כשאול לא ידעו שבעה. מי הוא ינקל זה ומאין בא אלינו למאזפּבקה – אספרה אל דור לעת אחרת, ואך אחת אעיר פה, כי מחמשת חושיו הכי נכבד הוא ‘חוש הריח’ אשר לו. אף לינקל, אשר יריח בו גם את הנעשה בתחתיות ארץ. הוי אפו, הוי חוטמו הארוך, הבוחן ובודק, מחפש ומחטט! החוטם הזה יפגשכם ראשונה בבואכם למאזפּבקה; וכמדומה לי, כי בלעדי החוטם הזה תאבד כל העיר את קלסתר פניה ושונתה צורתה כליל…
החוטם הזה הריח גם את ריח האשה בעלת האוצר, ושבתי בעל האכסניה בפקודת שני הגבאים הטה את ינקל הצדה ויקח עמו דברים של מה בכך וכלאחר יד סילק לו את שלו. אך חוטמו של ינקל לא אמר הפעם די ולא מילא תאוותו בפעם אחת, ויחל לבוא פעם אחרי פעם, ויעמיק להריח ולחטט ולגזול מנוחת ר' שבתי. לוּ היה איש אחר תחת ר' שבתי הקפדן, כי אז הלך להרגיע את ינקל עוד בשקלים אחדים והכול על מקומו בא בשלום. אבל ר' שבתי זה הוא מבני בניו של אהרן הכוהן, והכוהנים המה מאז ומעולם קפדנים נוחים לכעוס וקשים לרצות, ולא יכול ר' שבתי כלכל וישפוך את מררתו ומר לבבו על ינקל.
– עד אַן – קרא ר' שבתי בחמת־אפו – עד אַן תינק את דם התמצית שלנו ותמוץ כעלוקה את דם אחיך? לכל גבול ועת לכל חפץ; הלא גם באר מים תחדל לתת מימיה אם ירבו לשאוב מקרבה! לך לך בשלום ובל אוסיף ראות פניך עוד!
וינקל הניע בחוטמו הארוך, ובלי אומר ודברים יצא מבית ר' שבתי וחמתו בערה בו.
– מה לך חפץ לבוא בריב עם כל אדם? אמרה דבורה לר' שבתי אישה – הלא ינקל הוא!…
– ומה אירא ממנו? – ענה שבתי בגאון את אשתו – הן נדוניה לבנותי יש לי, הוצאות לחתונה מצאה ידי, פנינים ומרגליות למענך הכינותי, ומה אפחד מפני איש? אולי יכני בלשון, כי הנני מחזיק בית האכסניה, תהי זאת כפרתי! אשיא־נא את בנותינו לאנשים… אחרי חג השבועות ברצות ה' – אז ארוק מלוא פי על ינקל, על האכסניה ועל כל העיר, תבוא עליה אש ופחד ופחת ופח!…
אהה! עוד אנשים רבים ונכבדים כר' שבתי התעתדו לירוק מלוא פיהם על העיר ושאונה והמונה ומסחרה יחד, ולצאת ממנה אל ארץ רבה. קצתה נפשם בעיר הזאת!… והנה לא ארכו הימים, ויהי בנשף בערב יום אשר לפני חג הביכורים – ותהי זעקה גדולה במלון ר' שבתי, מהומה ומבוכה ותוכחה – השוטרים! אנשי חיל מזוינים! קולות וברקים, אנשים רצים מארבע כנפות העיר. מה זאת? מה נהיתה?…
בתוך המהומה והשאון נמלטו שני הגבאים והאשה, ואיש לא ידע אנה באו, וישאירו אחריהם לזיכרון זוג מכנסים בלואים, ארבע כנפות ועוד חפצים קרועים ואת מפתח הזהב בתוכם. בלילה ההוא ור' שבתי בעל האכסניה ועמו עוד אחדים מנכבדי העיר לנו בבית המשמר, שם בחדר הצר והקר, אשר בו יתנו מקום ללון חינם אין כסף… וליום המחרת יצאו לחופשי, כי נמצא, כי חפים המה מכל פשע, והחקירה החלה. ואלה הדברים אשר רשם חוקר הדין בספרו: ‘(א) האשה ושני גבאיה לא נודע מי הם, מה שמם, מה מעשיהם, מאין באו ולאן הלכו; (ב) המפתח של זהב, אחרי חקירה ודרישה רבה, נודע כי הוכן פה במאזפּבקה עוד לפני חג המצות ביד החרש־מסגר ר’ “צדוק האדום”, אשר הגידו לו כי מפתח הזהב דרוש לארון הקודש באחת הערים בארץ־ישראל; (ג) האנשים האלה, כלומר האשה הבלתי־נודעת ושני גבאיה הרמאים, הוציאו מבני ישראל כסף רב מאוד, וינצלו את מאזפּבקה, וישאירו אחריהם מלוא העיר אווילים נבערים, פתאים מאמינים לכל דבר, שבעי רוגז, ריקי אמתחת, נתונים לשחוק, ללעג ולקלס, העם הזה, אשר כולם כרובם רמאים הם בני רמאים, נכלים וערומים מאין כמוהם…'
ויתר דברי חוקר הדין הלא הם כתובים וחתומים וצרורים בבית הארכיון במאזפּבקה ומצפים לחוקרי קדמוניות הבאים אחרינו.
-
הסיפור הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 272, 275, מהימים 24, 27 בדצמבר, 1889. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום־עליכם בעברית. לא ידוע נוסח של הסיפור ביידיש. תרגום של הסיפור הופיע ב’פאַרגעסענע בלעטלעך‘, עמ’ 62–78, ללא ציוּן שמו של המתרגם. במקור צוין הפרק השלישי בטעות באות ד. על מוֹטיב האוצר, התפתחותו וגלגוליו ביצירתו של שלום־עליכם כתב דן מירון, ‘שלום־עליכם, פרקי מפה’, רמת־גן 1970, עמ‘ 159–166, 198–210. דבריו של מירון טעונים תיקון מהותי. הסיפור ’האוצר‘ בעברית קדם ללא ספק ל’דער אוצר‘ ביידיש. טעותו של ד. מירון נובעת מן ההנחה ש’דער אוצר‘ היה כלול בתוך ספרו של שלום־עליכם, ’אַ בינטעל בלומען, אדער פאַעזיע אָהן גראַמען‘, ברדיטשוב תרמ"ח. ’דער אוצר‘ אינו מופיע ב’צרור פרחים‘ זה משנת 1888. הוא נכלל באוספים מאוחרים של כתבי שלום־עליכם ביידיש בסידרה ’בלומען‘ (פרחים), שאינה אלא מבחר מתוך הספר משנת 1888 בתוספת תרגומים של ’פרחים‘ שפורסמו קודם ברוסית בעיתון OДecckие нoвости בשנת 1892 (השווה ‘אלע ווערק’, מוסקבה, כרך 2, עמ' 338–339) וראה על כך במבוא, בהערה מס’ 10. ‘דער אוצר’ הופיע שנית ברוסית בשנת 1898, ולראשונה הופיע ביידיש בתוך ‘אלע ווערק’ וארשה, כרך ד, עמ‘ 68. ואכן הדעת נותנת, שהרשימה הקצרה ברוסית ותרגומה המאוחר ליידיש, המעלה את השלום בקרב היהודים כתנאי למציאת האוצר וכאוצר עצמו, אינה אלא סיכום ומסקנה מן הסיפור ’האוצר‘ העברי, שקדם לרשימה זאת. והשווה התרגומים של ’דער אוצר‘ לעברית ב’העולם‘, גליון מס’ 28–29 משנת 1911, עמ‘ 18 (כנראה משל י.ד. ברקוביץ), וכן בעמ’ 200 בספרו של ד. מירון. ↩
-
כּתב. ↩
-
כאן: מפיץ של כרטיסי־הגרלה. ↩
-
‘זכּסים’ובּרוינשווייגים' – כרטיסי־הגרלה נפוצים, שנקראו על־פי מקומות הוצאתם. ↩
-
במקור: ‘כגלות’. ↩
-
‘רח"ש’– נוטריקון: רב, חזן, שמש. כאן הכוונה לתשלומים לכלי־הקודש. ↩
-
כלי־זמר. ↩
-
‘החוטף’לשירות בצבא הרוסי. ↩
-
‘הנביא’– כאן בעל קשרים עם גנבים, אשר ‘ניבא’ היכן נמצאת הגניבה, על־מנת לגבות תשלום בעד החזרתה. ↩
בשביל צנון אחד
מאתשלום עליכם
[א]
הפעם עומדות רגלינו בחמלניצק, רבתי עם שׂרתי במדינות, עיר עליזה, רוכלת עמים וכל חמדת עין ותפארת לה, קריה נאמנה, העומדת מחוץ לתחום מושב היהודים, ובכל זאת יאחזו בה אחינו ויסחרוה וגם עשירים רבים להם, גבירים ואדירים, היושבים בהיכלי עונג. וגם משד ההשכלה ינקו בני עמנו שם, יכהנו [א.י.1] פאר בכל ענפי המדע וחכמים רבים מקרבם יצאו: דוקטורים, חכמים יושבים על מדין, באנקירים, סוחרים, סרסורים למכביר וכל ‘עוף’ למינהו… בין כל בתי גבירינו ואדירינו בעיר הזאת יתנוסס לצבי ולתפארת בית האדון הקבלן זשאק (שהוא יעקב) פֶפֶרקראנץ, מי שהיה לפנים משרת בבית-מסחרו של הגביר פלוני אלמוני, וקרנים מיד עושרו לרעייתו העדינה נתליה; היא נתליה ששמה ינטל מלפנים, יֶנטל בת החזן ר' אליהו ממאזפּבקה, שעלתה לגדולה על-ידי האדון הזה במקרה, כאשר תשמענה אוזניכם בהמשך סיפורי זה. ומי מאחינו המתגוררים בעיר הזאת והבאים אליה לא שמע את שם העדינה נתליה פפרקראנץ ולא ראה את היפהפיה הזאת יושבת על-יד ימינו של האדון זשאק במרכבה נישאת ברחובות קריה, או בבית החיזיון בכותל מזרחי, או על הר נשפה, ששם ישאפו רוח צח בימי החום והשרב, או בהיכלי חמד ותענוגי בני אדם? מי לא ידע את הגבירה פפרקראנץ בעיר חמלניצק? הכול יודעים את הגבירה פפרקראנץ.
הנה כי כן בבוקר לא-עבות אחד התעוררה הגבירה נתליה פפרקראנץ משנתה (והאיש זשאק אינו בבית, כי הלך מחוץ לעיר ובערב ישוב לביתו) ותקרא אליה את הנערה העומדת לשרת לפניה, ותשיחנה כדברים האלה:
– התדעי, מרים, מה חלמתי הלילה?
– מה חלום חלמת, גברתי?
– הגידי, מצאי החידה.
– אולי בלומנברג המת נראה לגבירתי בחלום הלילה? הן תמיד כל הלילות יבואו לגבירתי מתים קבורים להרגיז מנוחתה…
– חדלי לך, פתיה אין לב! איזה הדרך בא אל ראשך בלומנברג מנוחתו כבוד? אני בחלומי ראיתי מאכל אשר יאכל, מאכל תאווה מאוד.
– בוודאי עוגות בקינמון בושם, או אולי צפיחית בדבש ובשקדים?
– לא, לא; חלום חלמתי והנה… (הגבירה נתליה העיפה עיניה מסביב לראות אם אין איש זולתן) והנה קערה קטנה לפני ומלאה צנון יקר וטוב לבן וזך כבדולח, ממולח בבצלים ובשומן. נפשי יצאה בחלומי, תאווה היה הצנון למאכל, מרהיב עין ונפש!… ובדברה בלעה נתליה רוקה.
– התדעי, גבירתי? אמרה מרים ותשלך נפשה מנגד – התדעי: לוּ לעצתי שמעת…
– ומה עצתך כי אשמענה? הגידי-נא.
– עצתי: הנה נא – אצווה על המבשלת או על שומר הבית ויקנו… ויביאו הביתה… צנון. היום יימצא בשוק צנון יקר אף נעים, משיב נפש!
– הכי?
– כה יתן לי אלוהים חיים ארוכים וכה יוסיף לי כל טוב סלה! נסי-נא גבירתי וראית ונוכחת.
– טוב הדבר; צווי ויקנו… הגישי לי את שמלתי… אך אל יוודע הדבר לזשאק, העידותי בך היום, התשמעי? הישמרי והיזהרי! קחי הלום את המסרק והיטיבי שערות ראשי…
[ב]
כעבור חצי שעה והגבירה פפרקראנץ עמדה בחדר תפארתה לבושה בגדיה החמודות ותשקף נכחה בראי מלוטש וידיה מלאות תמרוקי הנשים. הדלת סבבה על צירה ומרים המשרתת נראתה על הסף.
– גבירתי! גבירתי!
– מה זה פערת פיך ותרעימי בקולך המחריש אוזנים?
– הואילי-נא, גבירתי היקרה, לקרבה הלום רגע אחד; התראי, גבירתי? צנון! מה תאמר נפש גבירתי לצנון כזה?
הגבירה פפרקראנץ הסבה עיניה הצדה ותרא ביד הנערה צנון גדול מאוד כעגלה שלישיה; שניים-שלושה זנבות סרוחים לו בקצהו מתחת וגולה על ראשו כמצנפת גדולה. ונתליה מרוב רגשותיה בקרבה מחאה כפיה ותקם ותקרא בקול צחוק אדיר:
– אוי-נא לי! עוד כל ימי חיי לא ראתה עיני צנון כזה; איפה מצאתם עגל בן בקר זה?
– האח גבירתי! שומר הבית מצאהו בשוק הירק ויסחבהו סחוב והביא הביתה; כלה כוחו לשאתו, פלגי זיעה ירדו פניו, כה יתן לי ד' וכה יוסף!
– תנהו-נא לידי ואניפהו תנופה. הוי, הלא במשא כבד יכבד עלי, הלא כיכר משקלו!
– כיכר אחד? עשרה כיכרות משקלו! הביטי-נא וראי, הן גדול הוא ממני!
– כן, כן; עשרה כיכרות, גבירתי, כה יתן לי ד' וכה יוסיף!
– קחי-נא את הצנון, מרים, וגזרהו לגזרים ושימי עליו שומן ובצל; אך היזהרי פן יוודע הדבר לזשאק ויבולע לך! ועתה הביאי לי חמין ואשתּ.
[ג]
ובשבת הגבירה נתליה בחדרה גלמודה, החלו זכרונות קדומים לעלות על לבה לאט-לאט, ואחד-אחד עברו לפניה כבני מרון מחזות מימים עברו, תמונות ירחי קדם, כל המוצאות אותה משחר טל ילדותה עד היום הזה. זכרה נתליה ימי אביב נעוריה, אז בהיותה בתולה רכה צעירה לימים, בת להורים עניים, אבל אנשים תמימים ויראי ד' בעיר מאזפּבקה – אז קול המון כקול שדי חש לה עתידות, כי ימים יבואו והיתה רבת ההון והעושר, כי על יופיה וחמדת מראיה אליה עשירים נטילי הכסף יבואו וישתחוו וירעו לפניה ללכת אחריהם להיות להם לאשה, לפאר את היכלי תפארתם. גם אֵם-אמה, מלכה הזקנה, אשה צנועה וצדקנית מאוד, גם היא הגידה לה האותיות לאחור ותנבא לה ככל החיזיון הזה. ונתליה, היא ינטל, היתה באמת יפה להלל; כל רואיה אליה השגיחו, אליה התבוננו בעליצות נפש ולא שבעה עינם מראות זיו פניה. גם שרי הצבא במאזפּבקה כי פגשוה ברחוב עמדו בלכתם ותלן עינם בה, ובחמדת נפש הביטו אל מכלל הדר היהודיה היפהפיה הזאת ולא בוש כל איש להגיד שבחה בפניה, כי יפת תואר היא מאין כמוה.
– לינטל בתך נאוה להיות כלה גם בבית מונטיפיורי – הגידו אנשים מבנ"י להחזן ר' אליהו אביה.
– כלי חמדה, סגולה יקרה חנן לך ה‘, ר’ אליהו – הגידו אחרים – והאיש אשר ימהרנה לו לאשה ממיטב הונו ישלם לך, הרבה ירבה מוהר ומתן, כי לה נאה כי לה יאה.
וה' פקד את ר' אליהו, כאשר אמרו בני מאזפּבקה. בהחל בתי הצבא להבנות במאזפּבקה, בא העירה האדון פפרקראנץ, איש אלמן מעיר חמלניצק, עשיר רב אוצרות, אשר הוא היה המספיק, המוציא והמביא למלאכת הבניין. – ביום השבת בצוהרים, בהתהלך האדון פרקראנץ לשוח ברחוב ברדיטשב לראות בבנות מאזפּבקה, וירא את ינטל בת ר' אליהו, ותישא הנערה חן בעיניו, ותהי ראשית מעשהו לשלוח שדכנים לבית אביה לדבר בה נכבדות. באותה שעה היה החזן סרבן גדול ויקרא:
– האתן את בתי לאשכנזי הגלוח הזה, לקצוץ כנפיים אשר שד משחת ידענו מי הוא? ומה יאמרו הבריות? אך לאחרונה חזקו עליו דברי השדכנים שהטוהו ברוב לקחם ובחלק שפתותיהם העבירוהו על דעתו – ויעתר למו. אולם בטרם כל חקר ודרש ר' אליהו, אם הקבלן העשיר האשכנזי הזה, איננו חלילה בעל אשה, וזה העיקר, כי האשכנזים האלה לעתים לא רחוקות הם אשכנזים לא מאשכנז כי אם מארץ ליטא, וה’ליטוואק' הכל יכול וכוללם יחד! כה נמנה ונגמר מכבר בסוד חכמי מאזפּבקה המתלוצצים מרוב טוב והמבקרים לכל דבר, כידוע – ולכן בדק ר' אליהו בשבע בדיקות; כתב בכבודו ובעצמו למיודעו השו“ב דק”ק חמלניצק, והשו“ב ענהו, כי נודע לו ברור כשמש בצוהרים שאמת נכון הדבר – הקבלן מוה”ר זשאק פפרקראנץ שרוי בלא אשה. הנה כי כן הכול טוב ויפה, כי מד' יצא הדבר! רע היה המעשה לוּ היתה אשה לאדון זה: גבר כזה לא יסכון למאומה, מטבע פסולה, ואין שווה לדבר עליו.
ובכן ותהי ינטל היפהפיה בת החזן ר' אליהו, לאשה לקבלן מחמלניצק. כל בני מאזפּבקה, בראותם את רוב גדולתו של האדון פפרקראנץ, קינאו בר' אליהו על השידוך הזה, אף כי הראו פנים צוחקות איש לרעהו ויבקרו ויתלוצצו וירבו במהתלות כדרכם תמיד. ותעזוב ינטל את בית אביה ותחדל מהיות ‘ינטל’, כי נתליה קראו לה בעיר הגדולה חמלניצק.
[ד]
אך לא על נקלה הצליח החפץ ביד האדון זשאק להטות לב ינטל להיות לנתליה לכל פרטיה, להכחיד כל זכר פיאה נוכרית מן הפדחת, לעזוב את ה’קרבן-מנחה', לחדול מהנחת פתילות לנרות בערב יום הכיפורים, להיות בלי תרנגול לבן לכפרות ולהינזר מהמון דברים כאלה העומדים ברומו של עולם הדת בעיני ינטל. מאוד-מאוד קשתה עליה בראשונה החליפה והתמורה הזאת, להסיר מעל פניה פעם אחת את כל יהדותה ולהעשות לגבירה לכל חוקותיה ומשפטיה ותרי"ג מצוות התלויות בה. אך רע מכל דבר היה לה הדבר. הוי, הדבר, הדבר! זשאק אמר כי ניבה נבזה ומדברה יעורר גועל נפש, וגם לא יבן הגיגה.
– אשכנזית או רוסית! צעק זשאק שלא ידע לדבר כן לא אשכנזית ולא רוסית – אחת מאלה, אך לא לשון עילגים, זשארגוֹן, נחלת הנשים נשי השוק! תקוץ הנפש היפה בלשון נאלחה כזאת, ולא אדע פירושה!
אם ירשה לי הקורא אלחש לו באוזנו, כי היו ימים לאדון זה, לזשאק, בעת אשר החל לשרת על-יד הגביר פלוני אלמוני בתור משגיח על הפועלים – אז ידע יעקב (שמו מלפנים) לדבר יהודית והבין וקרא ושמע זשארגון כאחד העם; אך מעת נהפך יעקב לזשאק פנה עורף להשפה הזאת, כאילו כפאו שד, ויתן לה ספר כריתות, וישכחנה כמת מלב… ולכן נאלצה גם ינטל לברוא לה ניב שפתיים חדש וללמוד מלאכת הדבר כגמול עלי אמו. האם מלאכה קלה היא ‘לשבור את הלשון’ אחרי עשרים שנה? אך זשאק גזר ומי ישנה? הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד.
אולם מלבד זאת לימדה זשאק עוד דברים רבים ונחוצים מאוד: לפרוט על-פי העוגב, ללכת ברחוב העיר, לשבת בבית המשחק, לקחת דברים עם נשים עדינות וכדומה לרוב, והכול בעבור יופיה – ויטנה זשאק לחפצו כרכב מומחה הנוהג בסוסתו בידיים חרוצות…
רע ומר היה לה ללמד אצבעותיה לפרוט על-פי העוגב, רע ומר ממוות! שלוש שנים כסידרן בא אל ביתה ‘המורה’, היודע נגן, וישנן לה את התורה הזאת; ויהי כמנגן המנגן ויצא קול מכלי שיר, קול ערב ונאה מאוד; ויהי אך יצוא יצא ‘המפטיר’ הזה, ונתליה, היא ינטה, נשארה גלמודה לפני כלי השיר, ותשלח אצבעותיה לפרוט על פיו בלי עזרת המורה, ויזעק הנבל זעקה גדולה ומרה, וירעם בקול מחריש אוזניים, כקול מאה חתולים ביחד, ורגז ושחק – ואין נחת! וכה העבידה נתליה את אצבעותיה בפרק שלוש שנים בלי נוח וגם בלי כל תועלת.
האדון זשאק, אשר כבר עברו לו ימי בחרותו, היה אדם קשה ומהיר חימה, גיד ברזל עורפו וקיר נחושת חפצו, איש עשוי לבלי חת, ואת רעייתו לא רעה במקל נועם ולא פיזר לה מלוא חופניים כבוד ויקר; אך ינטל נשאה כל זאת בדומיה; האדון זשאק היה אדונה שקנתה לו ימינו בכסף מלא – והיא היתה כלי חפץ בידו, חפץ יקר אף נעים; אך ינטל לא היתה מאלה הנשים אשר עיניהן נכונות לחקור מימיהן בכל עת, היא לא היתה ‘נשמה בוכיה’ אשר תתאונן על החיים והארץ כעמק הבכא בעיניה; ונהפוך הוא, כי מטבעה היתה עליזה ושמחה, אוהבת לראות חיים ולהתענג בתענוגים – עוד מלבוש יקר אחד, עוד אצעדה אחת משובצת אבני חפץ, עוד מרכבה מרקדה אחד ומקום אחד בראש בבית החיזיון, עוד נסיעה אחת לפראנצנסבאד לשאוב מים ממעיני הישועה (וה' מנע ממנה פרי בטן) – וינטל שבה למנוחתה ותשכח רישה ואת מר נפשה, כי היתה אומללה, או יותר נכון, מאושרה ואומללה גם יחד. ובהיות לה לזרא הבגדים והפארים והאצעדות, כותל המזרחי בבית החיזיון והמסעות לפראנצנסבאד וכו', אז באה הגבירה נתליה חדריה ותסגור הדלת בעדה, ותוציא ממסגר אסיר – ממקום סתר – את סדר התפילה והתחינה ותתפלל בלאט, ותברך החודש, ותקרא ‘הלל’, או התבוננה בסידור בלי אומר ודברים, אך כמעט שמעה מרחוק קול מצעדי זשאק בשובו הביתה, נבהלה נחפזה, הסידור והתחינה נעלמו ואינם, כמו כיסתה עלימו הארץ, וינטה שבה ותהי לנתליה…
[ה]
שמים לרום וארץ לעומק, ולצרותיה של הגבירה המאושרה הזאת ולמדווי לבה אין חקר! הרבה יותר מכל מכאוביה הציקו לה עשתונותיה בזכרה את הוריה במאזפּבקה. במעט השנים אשר היתה ינטה לנתליה לא הלכה לראות אף פעם אחת את פני הוריה העניים. מעיה אומנם המו להם ולבה נהה מאוד אחרי עיר מולדתה ואחרי בית הוריה אהובי נפשה ותכסף לשבת אתם ימים אחדים, או למצער לחזות בנועם פניהם אך רגע אחד; אבל את חפצה זה הצפינה עמוק עמוק בחדרי לבבה ולא הרהיבה עוז בנפשה להעלותו על דל שפתיה, פן ישחק ילעג לה זשאק ביום שמעו, ולכן הסתפקה ינטה באיגרות ‘שלום לאהובי אבי ושלום לאמי היקרה’, רצוא ושוב – שלום שלום ואין שלום – ותבלע בדומיה את הנטף המר הזה יחד עם עוד טיפות מרה אחרות בכוס חייה המאושרים-האומללים על-יד ימין האדון זשאק… ומי הוא זה מגלה עמוקות וצופה נסתרות, אשר ידע כי הגבירה היפה והעדינה הזאת תוריד דמעה במסתרים, שם בסתר אוהלה, במקום עין לא ראתה? אין יודע אין רואה ואין עד, וגם זשאק, גם יתר בני הבית, גם מרים העומדת לשרת לפניה לא ידעו ולא יבינו עד מה!…
ועתה בשבתה בחדר משכבתה לפני ארוחת הבוקר, עתה זכרה ינטל ימי קדם, את תור הזהב, את האושר, אז בצאתה ביום השבת לשוח ברחוב העיר מאזפּבקה ובתולות עמה רעותיה נלוות עליה; שערותיה הנאות סדורות על ראשה ושמלותיה ערוכות בטוב טעם; נשים ובתולות תבטנה עליה בעיני קנאה, ובחורים (בחורי חמד) יביטו עליה ויאדמו מבושת, והיא גם היא אודם חכלילי יחס לחייה בשאתה עין אלימו, כי בת ישראל היא, בת החזן ר' אליהו, ביישנית, מצניעה לכת. וכה תשוח הנה והלום, תפגוש עוד הפעם, ושבה ופגשה את המחנה אשר ראתה בתחילה, והעיניים מתגנבות עוד הפעם להשקיף אלה אל אלה… כה תתהלך בסוד רעותיה, עליזה ושמחה, צוהלת ומאושרת, עד כי יינטו צללי ערב, עד הראות הכוכבים בשמים. עתה בא מועד לשוב הביתה, ללוות את השבת בתחינת ‘אלוהי אברהם יצחק ויעקב’ – אולם רעותיה תמשכנה אותה הלאה בחזקת היד: ‘ינטל אהובה, חמודה, יקרה! בואי עוד! לכי ונלכה יחדיו עוד הפעם, שובי שובי ונחזה!…’ ובשובה הביתה כבר ‘עשה’ אביה ‘הבדלה’, ואמה תשאלנה: ‘מה לך, בתי? מדוע אדום לפניך ואש תוקד על לחייך?…’
ועתה? – עתה תעל ינטל או נתליה על לבה זכרונות קדומים אלה, ולא תדע נפשה: התבוש בינטל או התיכלם בנתליה? לא תדע מה טוב, לפנים או היום? ומתי חכמה או הסכילה, אז או עתה? אולם אחת יודעת נפשה מאוד: כי בעיני זשאק לא תישר ינטל הקדומה; היא תדע מאוד, כי אשר תאהב נפשה יצו עליה זשאק לשנוא; גם זאת יודעת נתליה, כי מה שתדע – הלא בלי תפונה הבל ורעות-רוח ואיוולת…
ברגעים ההם, כשבת הגבירה נתליה על כסאה וראשה שקוע בזכרונות שונים, ומרים באה החדרה.
– אומנם, גבירתי, עת לסעוד בפת לחם והצנון כבר עלה על השולחן ממולח טהור.
– הצנון! הצנון! קראה נתליה בעליצת נפש ותקם מכסאה: ‘ואנוכי כמעט שכחתיו, מרים, עוד מעט ושכחתיו כלה’! פתאום נשמע קול הפעמון בדלת.
–חושי, מרים, רוצי ופתחי את הדלת! מי הוא זה בא אלינו? אולי נושא המכתבים. ראי-נא! הדלת נפתחה ויבוא – זשאק!
[ו]
אימה חשכה גדולה נפלה על כל בני הבית, כי אך דרוך דרכה כף רגלו של האדון על סף ביתו, ויקמוט את מצחו ואת חוטמו והוא מנשב, מנפח בנחיריו ויקרא:
– הנה ריח נודף, ריח רע מאוד אני מרגיש, כאילו היה צנון בבית! מה זאת?
אך איש לא ענהו, כי נפל פחדו עליהם.
– אבל מה זאת? קרא עוד הפעם זשאק וישם את פניו לכל עבר ופינה; הלא תגידו מה זאת? הנה צנון אני מרגיש, צנון מעלה צחנה ובּאשה באפי; הלא תגידי יונתי תמתי?
כנציב מלח עמדה ינטל מבלי דבר דבר.
– כלבים ארורים, מדוע תחשו! נהם זשאק בקולו וידבר רתת באפו, וילך מחדר אל חדר, עד אשר מצא את הצנון בבית, ויחר אפו מאוד וחמתו בערה בו.
– אבל מאין בא הצנון לביתי?! הרים זשאק את קולו, ויקלל את עבדיו ואת כל ביתו בקללות נמרצות, בחרפות וגידופים, והכל בשפת זשארגון ממש, זשארגון שבזשארגון…
וכה המיט הצנון מאכל היהודים הזה רעה ורוב עמל וכעס ומכאובים בבית האדון פפרקראנץ. ודבר מקרה לא טהור זה נשאר חקוק בלב רבים מבני הבית, חתום בזכרונם עוד רבות בשנים. אך ביתר שאת וביתר עוז נגע הדבר אל לב נתליה, אשר לא יכלה נשוא את הלעג והחרפה, המהתלות והשנינות, ששלח זשאק כחיצי רעל אל לבה הנכאב והנדכא, נלאתה [א.י.2] האומללה כּלכּל, ותנס להשיב לו חרפתו אל חיקו, לענותו כלעגו ולמדוד לו כמידתו.
אז קדחה חמת האדון הגדול, גחלים בערו ממנו. ‘איככה תהין היא, דלה וריקה, מקנת כספו, שהוא הקימה מעפר, רוממה מאשפתות, הוציאה מיוון מצולה, מרפש מאזפּבקה – איככה זה תהין שפלה כזאת ותעיז פניה לפתוח פה בלעג וחרפות עליו, על זשאק?! הנשמעה עזות נוראה וחוצפה כזאת מיום שום אדם על הארץ?!’
כל הדברים האלה הרעים בחמת אפו האדון זשאק ב’לשון האמהות' בשפת ‘צאינה וראינה’, ולא בוש ולא נכלם להזכירה בחרות אפו בו, ולא בוש ולא נכלם להרים את ידו על האומללה ולהראותה נחת זרועו, מיום היתה לו לאשה בפעם הראשונה.
אולם גם בפעם האחרונה; כי ביום המחרת, כבוא האדון זשאק מעסקיו הביתה שאל לאשתו ואיננה, חיפשה בכל חדרי ביתו ועקבותיה לא נודעו. לשווא ישאל ויחפש אחריה, לשווא יצף על-יד הדרך אולי תבוא, אולי תשוב. העדינה נתליה לא שבה עוד; הגבירה פפרקראנץ ישבה במרכבת ברזל רתומה לסוסי אש ותינשא אל ביתה ואל עור מולדתה, אל אביה ואמה, אל אהובי נפשה – למאזפּבקה! למאזפּבקה! –
[ז]
למאזפּבקה! למאזפּבקה!
והוריה כמעט ראוה קיבלו בשמחות וגיל את פניה; ולאחרונה, כאשר סיפרה למו בדמעות על לחיה את המוצאות אותה, הניעו ראש, שרקו ויחרקו שן ויקללו את הרוצח, את הגזלן הזה.
– אשר עבר לא ישוב עוד – דיברו הוריה על לב העלובה – ועתה תני פוגת לבת עינייך! זה חליפתך זה כפרתך, בתנו, לנו ולכל ישראל; וד' ישלם לו כפעלו וידרוש מידו את דמך השפוך. ועתה הגידי נא, ינטלה, מה הביא אלוה בידך? ההרבית בשקך, בכיסך, ינטלה? ‘אם בשר החזיר תאכל ירד נא שמנוֹ על זקנך’, יאמרו הבריות; התביני?
אבל ינטל לא הבינה אל מה ירמזון מליהם, ותתבונן במו מבלי דעת מה להשיבם. אך כאשר הוסיפו לשאלה שנית בשפה ברורה, בלשון נקייה ובלי מליצה וחידות, אז הניעה הגבירה פפרקראנץ ראשה ותרא בעיניה על עצמה ובשרה, כאילו היתה אומרת: ‘לרש אין כל, בלתי כסותו לעורו!’ מבט עיניה הפיק רחמים ותחינה, כאילו היתה מתחננת על נפשה עד כי הבינו הוריה את אשר ניטל עליהם וירחמוה, כי המו מעי ר' אליהו לבתו, יחד נכמרו ניחומיו עליה, ולא יכול התאפק עוד וישם את ידו על לבה ויאמר:
– הינחמי בתי, אל יפול לבך, כי גם זו לטובה! הודות לאל כי היו לך חייך לשלל ונמלטת בעור שינייך! אך יבוא יומו, ובבואו הלום לתת לך גט-פיטורין כדת, כי לא יישאר כל ימי חייו פנוי שרוי בלא אשה, וגם אותך לא יעש עגונה חס ושלום, כי יש דין ויש דיין, יש אנשים ויש רבנים שופטים בארץ – אז נדע להתנהג עם האשכנזי הזה!
– אולי נגזר עליך, בתי חמדתי, אסון מן השמים, יהי זה כפרתך – ניחמה אותה אמה ותביא לה ‘כוס חמים’ להשיב נפשה.
– הפעם ראי, חכמת נשים, עם מי ילין צדק? פנה החזן ר' אליהו אל אשתו בחום נפשו ובהתלהבות עצומה – האם לא הגדתי לך מראש, כי כה יפול דבר? ‘מזנבו של החזיר לא יעשו כובע תפארה’, כבר מלת אמורה; הלא מראש השמעתיך, כי שנאתי מאסתי אותם, את קצוצי הכנפיים וארוכי המכנסיים, האשכנזים הגלוחים, מוות אכזרי ימותו כולם, פוחזים ונבלים! כולם גנבים, רוצחים, גזלנים, שופכי דם נקיים, נטה ידך עליהם ותשמידם מתחת שמי ד', רבש"ע!
כה הריק החזן ר' אליהו כל מגפותיו אל ראש ה’מכנסיים הארוכים‘, וכמעט עד חצות לילה לא חדל לעולל בעפר קרנם, להמטיר עלימו גפרית ואש, כל מחלה וכל קללה ותוכחה הכתובה בספר ואשר לא כתובה, והגבירה נתליה או ינטל בת ר’ אליהו חזן עלתה על יצועה, אשר עליו מתקה שנתה ימים ושנים בימי בתוליה, ואחרי שנות לענה וראש, חיי אושר אומללים, ישנה בלילה הזה בעיר מאזפּבקה בין אחיה אנשי גאולתה – וערבה עליה שנתה כשנים קדמוניות, בהילו נר הילדות עלי ראשה…
-
הסיפור הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 13, 16, מן הימים 28, 31 ביאנואר, 1890. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. לא ידוע נוסח כלשהו של הסיפור ביידיש. בתדפיס של הסיפור שנמצא בבית שלום–עליכם בתל–אביב (ראה ההערות המקדימות לסידרה) נמצאים תיקונים בכתב–ידו של שלום–עליכם, המורים על כוונתו להדפיס את הסיפור בנוסח חדש. לא מצאנו הדפסה מחודשת של הסיפור בנוסח המתוקן. בספר זה הועתק הסיפור לפי הטקסט של ’המליץ‘. כדי לשמור על אחדוּתה של הסידרה ואופיה בזמן הופעתה, וכדי לשמור על הסדר הכרונולוגי של כתביו העבריים של הסופר. והרי השינויים העיקריים ששלום–עליכם הכניסם בתדפיס האמור: שמו של הסיפור תוקן ל’חתיכה אחת של צנון (רעטאך בלע"ז)‘. ’רעטאך בלע“ז‘ נוסף בטקסט הסיפור לאחר הזכרת התיבה ’צנון‘. שוּנוּ בו השמות הבאים: ’יעהופעץ‘ במקום ’חמלצינצק‘ (ראה על כך במבוא, עמ' 25–27); במקום זשאַק (שהוא יעקב) פפרקראנץ’ תוקן בהזכרה הראשונה של השם: ‘זשאַק (שהוא במחילה מכבודו יעקב) פפרצוויבעלשמאַלץ’ – ובהתאם לזה תוקן שם המשפחה בכל הטקסט; במקום ‘הנערה’ בפרק א, עם הופעתה הראשונה: ‘הנערה מרת מאשא’ – ובהתאם לכך בכל מקום ‘מאשא’ במקום ‘מרים’. בפרק ב, לאחר ‘הן גדול הוא ממני’ נוסף: ‘פתאום: דזין–דזין–דזין’. לאחר תוספת זו בטול כל ההמשך עד לסיומו של פרק ה, עד לקטא: ‘חושי, מרים, רוצי ופתחי את הדלת, מי הוא זה בא אלינו? אולי נושא המכתבים. ראו נא! הדלת נפתחה ויבא – זשאַק!’ לאחר קטע זה בא סיום חדש לגמרי של הסיפור כדלקמן: 'אימה חשכה גדולה נפלה על כל בני הבית כי אך דרך דרכה כף רגלו של האדון על סף ביתו, ויקמוט את מצחו ואת חוטמו והוא מנשב, מנפח בנחיריו ויקרא: – הנה ריח נודף, ריח אני מרגיש, כאלו היה צנון בבית! – צנון, חא–חא–חא! חלום חלמת, יקירי, ואינך יודע מה הוא! כה אמרה נתליה לבעל נעוריה זשאק ותיפול על צווארה[!] ונתנשקהו. וישא זשאק את עיניו וירא – והנה צנון בבית, צנון ממש, רעטאך בלע”ז. – מה זה, יפתי, תמתי! הלא תגידי לי! ונתליה עמדה מבלי דבר דבר כי נפל פחד זשאק עליה ותהי לנציב מלח! ויקרא זשאק להנערה מאשא ויאמר: – הביאי נא לי סין מלוטש! ותחרד נתליה חרדה גדולה. ויקח זאק[!] את המאכלת ואת הצנון ויפן ויאמר לנערה: – הא לך נא את הצנון וגזרהו לגזרים ושימי עליו שומן אוז ובצלים ונעשה לנו מטעמים כאשר אהבתי‘. [א.י.1]אם כי נראה המשך משמעותי [א.י.2] אולי ’האומללה' ↩
האסיפה
מאתשלום עליכם
מחזה שעשועים
השינויים העיקריים לעומת המקור ביידיש:
השמות של הדמויות ניתנה להם צורה עברית
בנוסח ביידיש בנוסח העברי
ברוך-הערש ברוך-צבי
אברהמל אברהם
ארצי גרונם
בענצי בונם
מאָטל יקותיאל
יענקל ירחמיאל
יוסל יחיאל
הערשל זלמן
בערל קלמן
אַנשל משה
איצל מנשה
לייבקע אריה
בנוסח העברי מופיעה הרבנית ללא כל טקסט משלה. בנוסח ביידיש מתערבת הרבנית בדברי הנוכחים בתחילתו של המערכון, ובמקום הדברים שבאים בנוסח העברי אחרי הוראת הבימוי האחרונה נשארים ה’ראַבינער' וה’הראַבינערשע' לבדם ומסיימים את המערכון בדו-שיח הבא:
ראַבינערשע: נו? מיט וואָס איז מען זיך צעגאַנגען?
ראַבינער: מיט וואָס? מיט גאָרניט.
ראַבינערשע: וואָס הייסט מיט גאָרניט? נאָך אַלע געשרייען?
ראַבינער: לעת-עתּה האָט מען אויסגעקלויבן גבאים, נאמנים און טשלענעס.
ראַבינערשע: נו, און וואָס וויטער?
ראַבינער: און וויטער גאָ… (טוט אויס די ברילן און רייבט זיך די אויגן) או ווייטער… לעת-עתּה גאָרניט.
ראַבינערשע: לעת-עתה גאָרניט? (כאַפט זיך מיט ביידע הענט ביי די זייטן און ווערט שיער נישט צעגאַנגען פאַר געלעכטער) כאַ-כאַ-כאַ! ס’איז נאָר אַ באַשרייבונג מיט אייערע אַסיפות און גענוג! כאַ-כאַ-כאַ! אַ קאָמעדיע, אַ ריינע קאָמעדיע!!!
ואלה שמות הנאספים:
רב, מטעם הממשלה, גמר חוק לימודים בארבע מחלקות בית-ספר, בתי-עיניים ממראה התכלת על חוטמו.
ברוך-צבי, מלווה בריבית, איננו צעיר לימים, אבל גם לא בזקנים יתחשב, מתהלך בחברת עולי-ימים.
שמחה, אברך עשיר, חוכר מכס הבשר בעיר
אברהם, אברך משכיל, מלווה לשבועות 2
גרונם, זה מקרוב חדלו מזונותיו על שולחן חותנו
בונם, עודנו סמוך על שולחן חותנו
יקותיאל
ירחמיאל
יחיאל
זלמן בחורי חמד, פרחי השכלה
קלמן
משה
מנשה
אריה, שמש בית-המדרש
זמן המחזה בסוף המאה התשע-עשרה, בעיר קטנה העומדת על תלה בין מאקארֶבקה ובין סטרישטש, בסביבות מאזפּבקה, בבית הרב, במוצש"ק.
(הנאספים מתהלכים הנה והנה בחדר, יעלו עשן, ישיחו, ידברו, יתווכחו וירעשו
בהמולה ושאון. – הרב יושב אל השולחן, וממנו יראו וכן יעשו עוד אחדים מהנאספים)
הרב (מניף ידו להשקיט השאון): הודיתי לכם, אורחי הנעימים, כי באתם בצל קורתי, ועתה התכבדו במכובדים ושבו-נא איש תחתיו סביב לשולחן ואקרא באוזניכם את פרשת הדברים אשר ערכתי בספר, אז נשכיל ונבין מה מטרת אסיפתנו וניוועצה לב יחד. שבו-נא, אדוני הנכבדים! (מוציא מצלחת בגדו גיליון גדול ומתחיל לקרוא בכוונה עצומה): 'קול…
ברוך-צבי: אדוננו הרב! ‘וסעדו לבכם אחר תעבודו’ כתוב הדר בתורתנו הקדושה!
שמחה: כן הדבר, יצו נא רבנו על השמש לבל יחסר המזג…
ברוך-צבי: גם פת ופרפרת, כחוק לישראל!
הרב (אל השמש): דמה לך, ר' אריה, לצבי ורוץ-נא מהר על רגל אחת… אבל חכה-נא! (אל רעייתו הרבנית): אילוּתי! הן יש אתך דג ממולח, צווי-נא ויעשו את הדג ויערכוהו לפני אורחינו…
ברוך-צבי: דג מלוח במוצאי שבת אחרי ההבדלה? לא תהיה כזאת בישראל! הרבה ראיתי בימי חלדי ודג מלוח בכל אלה לא מצאתי!…
אברהם: אבל החרישו-נא רבותי! אל תרבו שאון. הן הרב חפץ לקרוא דברי הספר…
שמחה: תכין-נא הרבנית מרק-חמוץ, גם קורקבן נחמד אף נעים כדאמרי אינשי…
הרב (קורא מעל הספר): 'קול…
השמש: ומי יתן הכסף? הן יין בכסף יקנו!
ברוך –צבי (אל המסובים): ומה תחרישו? השמיעו על השקלים!
גרונם: עדת בחורים, הריקו-נא אמתחותיכם!
בונם: בחורים, אמתחותיכם הריקו!
הבחורים (כולם יחד): אבל נשמע נא דברי הרב. הן לא להילולא וחינגא באנו הלום! הלא לפנינו דבר העומד ברומו של עולם היהדות. יקראו-נא בראשונה פרשת דברי הספר ונשׂימה לב ונתייעצה יחד מי ומה ולמה (יתקעו לידי השמש מטבעות כסף אחדות).
הרב (משמיע קול שיעול וקורא) : ‘קול ברמה נשמע ביללה, קול נהי הבת ישראל האומללה…’
ברוך-צבי (בחשאי): מה הוא שח? חזות קשה!
שמחה (בדממה וקול): תיקון חצות או מגילת איכה חדשה!
גרונם (בקול): הסו! יפה שתיקה בשעת הדרשה.
בונם (בקול): אמנם הסו, הסו!
הבחורים (בקול גדול): הסססו, הסססו!
הרב (משמיע שנית קול שיעול וקורא): ‘קול ברמה… האומללה, מכל עבר קול צעקת שבר, ונהה נהי נהיה, בוגדים בגדו, בוזזים בזזו, נסתמו מעינות הפרנסה, היו לשמה ולבתה, כל ראש לחולי וכל לבב דווי, פחד ופחת ופח, אוכל נכרת מפינו, על זאת אספדה ואילילה, אסלדה בחילה, בני ציון היקרים עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר, כי אין לחם ואין שמלה והיה אך זוועה הבין שמועה… והנה מודעת זאת בכל הארץ, כי בכל תפוצות ישראל, עיר ועיר מדינה ומדינה התעוררו אנשי לב אשר רוח ה’ קיבצם, אנשי מדע והשׂכּל, אנשים של צורה, נדיבי עם אלוהי אברהם, אנשים אשר לבם פתוח כפתחו של אולם, אנשים הדואגים לטובת אחיהם המקדישים הונם ואונם לצאת לישע עמם, לישע בני אמונתם, והמה יעדרו, יחפשו עצות, יקדישו מועד מועדים ויקראו עצרה – כללו של דבר: המה עושים ומעשים, סובבים ומסוּבבים, לא ייעפו ולא ייגעו עד עשותם ועד הקימם, בכל מקום נראה תנועה רבה, מכל עיר יעלה באוזנינו: ועד, קולוניזציה.
ברוך-צבי: אנא, רבנו, הבינני-נא פירוש המלות האלה. רבים אומרים לנפשי: קולוניזאציה! קולוניזאציה – מה טיבו של עוּבר זה?
גרונם: הסו! הסו! תתום-נא הקריאה אז תשאל.
בונם: כתום הקריאה תשאל!
שמחה: כך דרכם של אחינו בני-ישראל, עם קשה עורף, הנה הוא שואל כי יאבה לדעת פשר דבר, ולמה נמנע מחפצו?
אברהם: חלילה! ישאל-נא כנפשו שבעוֹ, אבל יחכה-נא כמעט רגע, הן עלינו לשמוע בראשונה דברי הספר.
הרב (קורא): אמריקה, פלשתינה, בכל עיר ואם בישראל יתנוצצו כאבני נזר אנשי לבב העובדים שכם אחד לטובת כלל האומה. מעל במתי כתבי העתים קול מבשר ואומר חדשים לבקרים פרשת גדולת מעשים רבים והמון עלילות לאין תכלית. חברות ועדים ואגודות נוסדו בכל אפסי תבל: במאזפּבקה, במאקארוֹבקה, בקאשפֶּרוב, ביאמפלה, וגם בסטרישטש תתנוסס אגודה ערוכה בכול לשם ולתפארת. ואיך לא יחוורו פנינו ותכסנו כלי מלא בושה וכלימה, כי בעירנו, עיר ואם בישראל, אשר בה קהילה גדולה (כן ירבו!)…
ברוך-צבי: כן ירבו וכן יפרצו כדגי הרקק!
אברהם: לא עת להתלוצץ עתה, הן הרב קורא.
הבחורים (כולם): הסו הסו, יקרא-נא רבנו הלאה!
הרב: ‘ואנחנו מחשים, מים זדונים כהמות ימים יהמיוּן ואנחנו נעצים עין ועל לבנו כפור כאפר יפזר! באה העת כי גם אנחנו נתעורר מן התרדמה העזה והמסכה הנסוכה עלינו, נקומה כגיבור מתרונן מיין, נחלץ חושים ונצא חמושים ונחשבה מחשבות בעצה תיכון’…
ברוך-צבי: ובכן מה לנו לעשות?
אברהם: עמא פזיזא! מה תפרוץ פרץ לדעת מראשית אחרית? חכה עד ארגיעה וידעת מה לנו לעשות!
הבחורים (כולם יחד): יקרא-נא רבנו הלאה!
הרב: 'לכן קמנו ונתעודד ונגמור אומר כולנו פה היום, משכילינו ונאורינו, בחורינו וצעירינו, הרודפים מדע והשׂכל, הקוראים מעל לוחות כתבי העתים, היודעים את הנעשה בתבל ארצה, הרואים, המבינים, המרגישים, המ…
ברוך-צבי (מתנודד ממקומו): כללו של דבר: מה גמרנו אומר?
אברהם: הפלא ופלא! השקט לא יוכל האיש הזה, כיושב על גחלים! חכה-נא מעט וידעת מה גמרנו אומר…
הבחורים (כולם): יקרא-נא רבנו!
הרב: 'המרגישים, המשגיחים, המתבוננים, השׂמים לב, היודעים מה רע ומר לנו. לכן גמרנו אומר לקרוא עצרה ולהתאסף יחד בביתי, וכולנו נחשוב מחשבנות וגם נפעול ונעשה דבר קיים לטובת כלל האומה העגומה, כמעשה יתר אחינו די בכל אתר ואתר, וחברה חדשה תכונן בקרבנו, חברה אשר…
שמחה: אומנם כן, ראוי ונכון מאוד.
ברוך-צבי: הבין בל אוכל! המעטות הן החברות בתוכנו? המעט הוא כסף הצדקות אשר נחלק שנה שנה? המעטות הן הנדבות למעות חיטין? והטאקסה?!…
שמחה (בחפזה): הנח-נא! לא זו המטרה ולא זאת כוונת הדברים!
ברוך-צבי: ומה כוונת הדברים?
גרונם: הלא שמעת מפורש יוצא מפי הרב. זאת היא הכוונה!
בונם: זאת ולא אחרת!
ברוך-צבי: נשיאים ורוח וגשם אין! לוּ לעצתי תשמעו…
אברהם: מה תסכון עצתך? מראש ידעתי עצתך והיא לא תצלח. אתה ושמחה אך בטכסא מעיינכם כל הימים.
שמחה: הנה בעל החלומות בא! מה עניין שמיטה אצל הר-סיני?
הבחורים (כולם יחד): הקץ לדברי רוח! ברוב דברים לא ייעשה גם חצי דבר, עת לעשות ולפעול!
בונם: לפעול ולעשות!
הרב (קורא): ‘זה היום תחילת מעשינו למצוא לכם…’
ברוך-צבי: לכסף! לכסף! מי לא יבין זאת? כל הנחלים הולכים אל הים…
שמחה: אכן נודע הדבר! הבה כסף – ותו לא מידי!
אברהם: ומה כל החרדה הגדולה הזאת?
גרונם: טוב הדבר, הבה כסף – אבל עלינו להעלות במאזני משפט מה תהי מטרת הכסף ומה ייעשה בו. הנזרע על צחיח סלע? הלא לזאת קראנו עצרת היום לחשוב מחשבות ולבוא עד תכלית פרטי העניין אשר לפנינו.
בונם: לבוא עד תכלית! לבוא עד תכלית!
אברהם: אבל החרישו כמעט קט וידבר האחד דבריו. יקרא-נא הרב הלאה ואחר נשפוט.
הבחורים (כולם): יקרא-נא הרב, יקרא!
הרב: יתעוררו-נא ויקומו…
ברוך-צבי: מי יקום?
אברהם: הס-נא רגע אחד!
הרב: ‘יקומו-נא ראשי עירנו, גבירינו…’
שמחה: גבירינו! מי בראש? הגבירים בראש! לכל צרה שלא תבוא, הגבירים! הגבירים!
גרונם: אבל הרגע-נא כמעט, למה תפסיק הקריאה בכל רגע?
בונם: למה תפסיק? הרגע-נא אך רגע!
הרב: ‘גבירינו, קצינינו, אשר חננם ה’ בהון ועושר, וירימו תרומה…'
ברוך-צבי: מראשית כזאת ידעתי! פזמון ישן אשר כבר היה לעולמים!
אברהם: בחיי ראשי, עוד לא ראיתי מימי איש נבהל כמוהו! ידבר-נא גם רעך דבר…
ברוך-צבי: רבנו! מה יועילו הוויכוחים והלהג הרב? הגידה-נא בקצרה: מה לנו לעשות?
שמחה: לדעתי, עלינו לבחור ראשונה גבאים ויועצים…
אברהם: את מי נבחר ומי יהיו הגבאים והיועצים?
גרונם: מי יהיו? אנחנו אלה פה היום: אני, אתה, הוא והוא…
בונם: אנחנו, אתם, הם והם…
שמחה: ואני זאת יעצתי: בראשונה עלינו…
יקותיאל: לא! ראש דבר עלינו לטכס עצה…
ירחמיאל: עלינו לחשוב ולבחון…
יחיאל: נציע הדברים בספר, סעיף-סעיף לבדו ונתייעץ…
קלמן: בעיר סטרישטש לא נהגו כן, המה כתבו ראשונה לעיר הבירה…
זלמן: מה זה תדבר?! לפני ימים מספר שבתי מסטרישטש – אין כאן לא דובים ולא יער! המה אחרת עשו, המה נ…
מנשה: אם כה או כה עשו – אחת היא לנו.
משה: נהפוך הוא, לא אחת היא לנו; הבה אראך את ‘המגיד’ וראית (ומוציא מצלחתו גיליון ‘המגיד’. בין הבחורים שאון והמולה).
ברוך-צבי: הסו בחורים! זקנים כי ידברו יעמדו הצעירים מנגד ויחרישו.
ירחמיאל: ורבים אומרים כי בשאלות כמו אלה יחוו גם הצעירים דעה, ודעתם נשמעת מאוד…
שמחה: שם בבית-הרחצה תחוו דעה ותשאו מרום ראשכם. יד לפה, אפרוחים!
יחיאל (ליתר הבחורים): איזה חכם הרואה את הנולד? מראשית הגדתי כי כן יקום…
שמחה: למה נרבה אמרים ללא הועיל? החרישו ממני ואדברה אך מלים שתיים (עולה על השולחן).
אברהם: שתיים שהן ארבע!
גרונם: (מקפץ על השולחן): שמעו-נא לי! הנה עלה רעיון חדש על לבי!
בונם: רעיון חדש, רעיון חדש!
הבחורים (כולם): הוציאהו-נא אלינו ונשמעה!
ברוך-צבי (מניח ידו על פי שמחה): הניחה לו וידבר.
שמחה (יסיר בזעם אף את היד מעל פיו ויצעק): בחור לנו גבאים בגורל!!!…
גרונם: בגורל? הנסתרה כוונת האיש הזה? כאחד המשוגעים ידבר!
בונם: משוגע איש הרוח!
אברהם: אבל ידבר נא דבריו ואחר תצעקו, מדוע תעמדו לו לשטן? כה דרך אחינו בני ישראל, כל אחד יאמר: אני ואפסי עוד!
שמחה: הבל הבלים! שמעו לעצתי וידעתם מה טוב!
ברוך-צבי: לפי דעתי אני…
הרב: הן עוד לא שמעתם, רבותי, את אשר יעצתי אנוכי, אביעה-נא ראשונה אנוכי את מעלות רוחי ואז תדברו אתם כטוב וכישר בעיניכם.
הבחורים (כולם): אמת וצדק! נשמע-נא ראשונה דעת הרב.
ברוך-צבי: את דעת הרב נדע גם בטרם שמענוה, תחילתה כסף וסופה כסף ותוכה…
אברהם: בושו והיכלמו, אדוני! הבית-מרזח היה לנו הבית הזה? ר' ברוך-צבי אַן חכמתך אַן סבלנותך? ‘ומושל ברוחו מלוכד עיר’! יחווה-נא הרב את עצתו ראשונה…
ברוך-צבי: טוב הדבר, טוב הדבר, הנני מחריש (ישים יד לפה).
הרב (קורא): ‘לדאוג לטובת כלל האומה…’
ברוך-צבי: עוד הפעם ‘לטובת כלל האומה’!
אברהם: הן הבטחת כי תחריש כמעט רגע?
ברוך-צבי: טוב הדבר, הנני מחריש.
הרב: ‘ונצא חמושים יחד לפעול ולעשות להרמת קרן הכלל’.
ברוך-צבי: אבל…
אברהם: הוי פחז כמים! בוש והיכלם (וירק בבוז).
הרב: ולמען תמצא ידינו לעשות דבר אין די לנו ביועצים אשר נבחור מתוכנו.
ברוך-צבי: מה עניין יועצים לכאן? האם בית מועצה נייסד?
גרונם ואחריו בונם: לא יועצים אך גבאים.
הבחורים (כולם): ומדוע לא יועצים? מחשבה בעצה תיכון ותשועה ברוב יועץ!
אברהם: יועצים או גבאים – האם לא אחת היא לנו?
שמחה: ובכן איך תהי בחירת הגבאים?
גרונם ובונם: אכן זאת היא שאלה אשר לא נשמעה מששת ימי בראשית! ‘איך תהי בחירת הגבאים’ – פשוטו כמשמעו! אנחנו פה נבחור לנו גבאים מתוכנו.
יקותיאל: ואני אחרת אשפוט, הנה בשבוע שעבר קראתי במכתב העתי במאמר…
ירחמיאל: לא כי! הבה אגידה לכם אני!
יחיאל: הנה הנערהמגיד! אך זה לנו יועץ פלא!
זלמן: אם דעתו לא תסכון הגידה אתה!
קלמן: יגידו הזקנים ממנו לימים. ‘והדרת פני זקן’!
מנשה (קופץ בראש): זקנים, צעירים, רשות לכל אחד לדבר ולחוות-דעת, אין אונס! הלא לאסיפה באנו.
משה (מניף את ‘המגיד’): ‘המגיד’ מודיע… ל’המגיד' מודיע אחד הסופרים
ברוך-צבי: שבעה דברים בגולם, גדיים קופצים בראש.
שמחה: ובכן הגידה אתה איככה.
אברהם (מעל השולחן): ואני חקרתיה כן היא: אל-נא נשאל את פי קציני העיר, כי המה אך יקלקלו עצתנו, נבחר נא פה מקרב הנאספים גבאים. הננו ניצבים פה כולנו היום, הבה נפיל גורל מי יהי לגבאי, מי לגזבר ומי לרואה חשבון.
שמחה: מי ומי יעמוד לגורל?
הבחורים: יחד כל הנאספים.
ברוך-צבי: וגם האפרוחים שכמעט נתבקעו מביצתם? הגם הם ישפטו שפוט ויתנשאו לכל לראש?
הבחורים: גם רוב ימים לא יודיעו חכמה! בימינו אלה יעמדו אך הצעירים בראש כל התנועות הגדולות, קרא-נא מעל הספר ונוכחת! (יניפו את ‘המגיד’).
הרב: הנכם מתנגחים ומתווכחים בטרם תדעו מי ומה ומתי. מה יתנו ומה יוסיפו לנו הגבאים אם כסף אין לנו?
גרונם: לא טוב הדבר, כן לא ייעשה!
בונם: לא ייעשה כן, לא!
אברהם: מדוע לא טוב הדבר? עוד לא שמעת כלה והנה מלתך על לשונך כי לא טוב הדבר! הן כל השומע יצחק ילעג לנו!
שמחה: לכן האזינו עָדַי!
ברוך-צבי (ימשכהו בכנף בגדו): החרישה-נא ואדברה אני!
שמחה (יוצא כנף בגדו בחוזקה): לא! אלַי תשמעו!
ברוך-צבי (יחזיק בזרוע שמחה): האחד אתה אין שני לך? או האם זקן שבחבורה אתה כי יהיו רק דבריך נשמעים ואנחנו למוצא שפתיך נחכה? ואיך תעיז לסוגר פי מחות דעת?
שמחה: דבּר מעתה ועד עולם, אנוכי לא אעמוד לך לשטן.
ברוך-צבי: נשימה ראש ונבחור לנו גבאים מבין זקני הצעירים אשר פה.
גרונם: מדוע רק זקני הצעירים? האם יש כאן משא-פנים?
בונם: כלום משא-פנים יש כאן?
ברוך-צבי: היינו דאמרי אינשי ‘כל דרשן דורש אך לטובתו’.
אברהם: האם לא השחוק הוא? הלא כל הרואים אנדרלמוסיה זאת יצחקו עלינו מלוא חופניים!
הרב (יקום ממקומו ויכה בידו על השולחן להשקיט השאון): הסו רבותי! אך מלים אחדות אדברה ולא אוסיף. מה היתה מטרת אסיפתנו? הלריב ומצה באנו הלום או להתייעץ בדעת ותבונה? אני אמרתי בחופזי כי טובים הצעירים ובהם נוציא דבר למענהו, והנה עיני הרואות כי נופלים המה מהזקנים. הלא תכסנו בושה, הלא נבוש וניכלם! מה יאמרו הבריות? ואנה נוליך את חרפתנו אם יבוא אחד ויחוק הליכות אסיפתנו זאת בספר על במתי כתבי העתים?
הבחורים (כולם): דברי הרב נאמנו מאוד, אמת וצדק!
שמחה: ‘לחוק על כתבי העתים’? (מביט על יקותיאל) ינסה-נא אחד מבחורינו לעשות כדבר הזה!
יקותיאל (קופץ ממקומו): התאמר בלבך כי אימתך תבעתנו? אם יהי רצון מלפני אחד מאתנו להניף עט עליך וידעת את תנואתנו! מכף רגל ועד ראש לא נשאיר מתום!
ברוך-צבי: היאלם יונק שדיים! ואתה שבלול תמס תהלך עלינו אימים כי תתננו לחרפה בכתבי העתים? לך התגולל באשפה בין גמולי מחלב כערכך, שם יכירך מקומך!
ירחמיאל (ליקותיאל): אל תבוא בדברים עם עלוקות מוצצי אדם!
שמחה: ‘עלוקות’? דום עז-פנים! עצב נבזה נפוץ! הנשמע חוצפה יתירה כזו כי ירהב הנער בזקן? (מהומה ורעש בין הנאספים. הרב יפריד בין עצומים).
הרב: אדוני הנכבדים! הלא תקנו לבב חכמה! מה זה היה לכם? בושו והיכלמו! הזאת תהי אחרית אסיפתנו? הלא נהיה לבוז ולקלס. אם נאספנו יחד הן עלינו לפעול ולתקן דבר-מה…
אברהם: אומנם כן, הרפו מריב, כי עת לעשות!
גרונם (אל ברוך-צבי ושמחה): זקנים אתם ממנו לימים, דברו אתם ונשמעה!
בונם: אתם הזקנים תדברו ואנחנו נשמע.
ברוך-צבי: אנוכי כבר הגדתי והשמעתי עצתי, והנה באו הצעירים ויעמדו לי לשטן ויקלקלו מחשבתי.
שמחה: טעית עד מאוד, ר' ברוך-צבי. הנה נא שמעוני ותראו כי אך אתי ילין צדק!
גרונם: דבּר אתה אם לא תתן לאחרים לדבר דבר.
בונם: דבּר אתה!
שמחה: ראשונה נבחור לנו גבאים ואז נדע מה נעשה.
הרב: לוּ יהי כדבריך, אבל נחשוב-נא בראשונה מה תהי פעולת הגבאים?
אברהם: דברי שמחה צדקו יחדיו! בראשונה נבחור לנו גבאים, יועצים.
הבחורים: יועצים, יועצים!
גרונם: ואחריו בונם: מי ומי היועצים?
הרב: יועצים נמצא לנו על נקלה, אבל אל-נא נעשה את הטפל לעיקר. הבה אקרא-נא באוזניכם ראשונה את הצעתי אשר ערכתי בספר…
ברוך-צבי: עוד הפעם ‘דברי הספר’! מה שהיה הוא שיהיה! כבר שמענו ונדעם.
אברהם: אבל חדל לך מהפסיק בכל רגע ורגע, הלא נהיה לחוכא ואטלולא!
הבחורים: ידבר-נא הרב דבריו. מה זה היה לכם כי השקט לא תוכלו?
הרב: אחרי כי נאספנו יחד הלום הנה העצה היעוצה ממני היא…
ברוך-צבי: דברים בטלים, אמרים ללא הועיל!
הרב (בהביטו אל הרבנית אשר ניגשה אל השולחן ותערוך עליו כוסות ויין ופרפראות): דבּר אל העצים ואל האבנים! לחוות דעת נכונים המה כולם, ולשמוע דעת השני אין גם אחד במו!
שמחה (מטפס ועולה על השולחן): הנה פה גבאי, גזבר, סוכן ויועצים. ומה יחסר לנו עוד?
גרונם: מי המה?
בונם: מי ומי?
אברהם (גם הוא מעל השולחן): שמחה, ברוך-צבי והרב יהיו לגבאים ו…
גרונם ובונם: והנשארים?…
אברהם: עוד דרוש לחפצנו גזבר… שני גזברים…
שמחה: גרונם ובונם יהיו לגזברים, אבל מה תהי כהונת אברהם?
ברוך-צבי (אל שמחה בהחזיקו בידו): יהי האחד לגזבר והשני לרואה-חשבון.
שמחה: לא, שני גזברים ואחד רואה-חשבון, או שניים רואי-חשבון ואחד גזבר. אברהם יהי הגזבר וגרונם ובונם יהיו לרואי חשבון.
הבחורים (יקומו יחד): ובזה תמו כל הכהונות?
הרב: הלא נאציל גם להם ברכה!
גרונם: הבחורים יהיו לחברים-יועצים.
בונם: יועצים, יועצים!
שמחה: ובכן יש לנו שלושה גבאים, שני גזברים… לא כך אמרתי – גזבר אחד ושניים רואי-חשבון.
הרב: אבל מה בצע בגבאים ובגזברים וברואי-החשבון?…
אברהם (עולה על השולחן): ושישה חברים יועצים.
גרונם: לא! שבעה יועצים! שבעה בחורים – שבעה יועצים.
בונם: שבעה! שבעה!
ברוך-צבי (לוקח צלוחית יין בידו): ובכן חסל סידור פסח! הלא רשות לנו עתה אפוא לשובב נפשנו?
שמחה: אל תחפזו! עוד לא נגמרה המלאכה. עתה עלינו לרשום בפנקס את תקנות החברה…
אברהם: אם כן, יעשו-נא פנקס!
גרונם: מי יעשה?
בונם: מי ומי?
שמחה: את זה יעשו הבחורים.
גרונם: עדת בחורים למה תחרישו?
בונם: למה בחורים תחרישו?
יקותיאל: (רומז על ירחמיאל)
ירחמיאל: (ירמוז על יחיאל)
יחיאל: (מראה באצבע על קלמן)
קלמן: (רומז לזלמן)
זלמן: (מתבונן אל מנשה)
מנשה: (מתבונן אל משה)
משה: (מחזיק את ‘המגיד’ ויושב תפוש ברוב שרעפיו): ת… ר… מ… (יספור אצבעותיו)
הבחורים (כולם למשה): מה תעמיק במחשבותיך? האם נשגבה המלאכה לא תוכל לה? הן כאלה וכאלה פנקסאות לעשרות כבר כוננו ידיך.
משה (עודנו הוגה ברוחו): זאת לא זאת… לא… הנני מחפש אחר אחד הפסוקים אשר אעשה בו את האותות והלפ"ק.
אברהם: החיסרון יוכל להימנות! אתה הכינה-נא ראשונה את הפנקס לכל חוקותיו ומשפטיו, והיתה חברתנו ערוכה בכל ושמורה…
גרונם: ומה יהי שם חברתנו אשר פינו ייקבנה? הלא ניתן לה שם על פני חוצות?
בונם: הן שם ניתן לה!
הרב: אבל לא השם הוא העיקר! מה צבע?…
אברהם: נהפוך הדבר, השם הוא אבן הפינה לכל דבר.
ברוך-צבי: הבל הבלים!
שמחה: בהבל פיך תבטל כל דבר!
ברוך-צבי (מחזיק את הצלוחית בידו): הנה חברות יש לנו די והותר שישים בכרס אחד: חברה משניות, חברה תהלים, חברת מלביש ערומים, סומך נופלים, רופא חולים, מתיר אסורים, זוקף קפופים… אולי ייקרא שמה בישראל ‘חברת משיח אילמים?’
אברהם: אתה אך לצון תחמוד לך.
שמחה: לא! שמעו אלי כולכם!
ברוך-צבי (ימשכהו אחור): מה חפץ לנו בדבריך?
אברהם: הניחו וידבר גם רעכם דבר. הלא כל השומע ילעג לנו!
הרב: פליאה דעת ממני, על מה את מתווכחים יחד? הילד עוד לא יצא לאוויר העולם ואתם תריבו מה יהי שמו!
ברוך-צבי: ואני מדברי לא אסור. אין חפץ לנו בשם! החברה היא אבן הפינה והשם אך למוֹתר! הבה נשובב נפשנו כמעט. מרוב צעקה כבר ניחר גרוננו (מוזג את הכוס) לחיים, אחי ורעי, לחיים, לחיים! (שותה).
כולם: לחיים טובים ולשלום (הנאספים ישתו ויסעדו לבם בפרפרת; כולם יצעקו, יגעשו וירעשו, כל אחד מחריש את רעהו, נכנס לדבריו ורגזו ושחקו ואין נחת. הרב ינסה להשמיע מרום קולו על אודות דבר נכבד מאוד, אך אין פונה אליו; ברוך-צבי אוכל מן הפת; הצעירים יסטרו איש על פי רעהו, הבחורים יתעצמו; משה קורא את ‘המגיד’ וברוך-צבי יתבונן אליו מרחוק ושיחק וכמו יאמר: 'הביטו-נא וראו את התרנגול בבני-אדם זה! הגם אתה בקוראי מה"ע? – ההמולה לא תחדל, עד כי חצות לילה תגיע והנאספים יקומו ללכת איש לביתו)
גרונם: ובכן מה החלטנו היום?
בונם: מה גמרנו היום אומר?
ברוך-צבי: רבות עשינו היום! בחרנו לנו גבאים, גזברים ויועצים…
הרב: ובזה נאמר די?
שמחה: את אשר לנו לעשות עוד – נחקור לדעת לעת אחרת. הלא עוד נתראה פנים!
אברהם: ובכן נתאסף עוד לאסיפה אחרת? הלא!
הרב: עוד אסיפה שנייה?
ברוך-צבי: ומה ממנו יהלוך אם נאסף עוד הפעם לאסיפה?
שמחה: ובכן מנויה וגמורה!
גרונם: עוד אסיפה אחת.
בונם: עוד אחת!
הבחורים: אסיפה! אסיפה!
(המסך נופל)
-
‘מחזה שעשועים’זה הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 45, 46, 47 מן הימים 6, 9, 10 במארס, 1890. המערכון לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. הוא הופיע קודם–לכן ביידיש ותורגםלעברית בידי המחבר עצמו. הנוסח ביידיש: ’די אסיפה, אַ ריינע קאָמעדיע‘ פון שולמית, ’יודישע פאָלקס–ביבליאַטהעק‘, כרך שני, 1889, עמ’ 220–205. מכאן הועתק בתוך: שאָלעמ–אלייכעמ, ‘דראמאטישע שריפטנ’, ערשטער בוכ, אריינפיר אונ קאָמענטאר פונ נ. אויסלענדער, כארקאָוו–קיעוו 1932, עמ' 58–43 (=געזאמלטע שריפטנ, באנד 19). ↩
-
‘מלוה לשבועות’– תרגום מילולי של ‘וואָכערניק’ ביידיש, שהובן כמי שמקבל ריבית המחושבת לפי כל שבוע – ‘וואָך’. והשווה להלן הסיפור ‘המאבד עצמו לדעת’, פרק ב. ↩
עלילת-דם
מאתשלום עליכם
[א]
לא משוטט בעולם הדמיון אנוכי היום, ואין מגמתי עתה לספר לכם סיפור אהבים או חזון רוחח ואותות בדים שלא היו ולא נבראו – לא רבותי! הריני מוכן ומזומן להישבע לכם אפילו בנקיטת חפץ, או להעיד לי עיר ומלואה, מאזפּבקה ויושביה, כי סיפורי זה כולו זרע אמת, חוץ משניים-שלושה גרגרים קטנים, אשר בלעדם אין כל מחבר יכול לעמוד ולהתקיים. הן ידעתם כי לא כספּר אדם פשוט יספר המחבר דבר. זה מסיח לפי תומו דברים כהווייתן וזה מוסיף תמיד מדיליה מעט תבלין ומעט נופך, פעם לתפארת המליצה ופעם לשכלול העניין. ומה גם אם המחבר הוא ממין הליצנים ר“ל, אם הוא ח”ו מבעלי הסתירה, כי אז כל צורותיו שהוא צר תעוררנה שחוק אם גם דרך עצב בהן, וגם בשעה ש’צחקן' כזה מיצר וגונח יאמרו הבריות: אך לצון יחמוד לו, לץ המחבר! – הנה-נא ידעתי מעשה במחבר אחד, אשר אשתו באה עד משבר ותקש בלדתה, ויהי כאשר… אבל לא! אשובה לי אל סיפורי הנאמן, סיפור המקרה אשר קרה בעירנו קרתא מאזפּבקה דיתבא על נהר רפשון, בשתא דנא באחרית המאה התשע-עשרה, 1890 למניין שמונים פה באירופה, ערב פסח התר“ן ליצירה; וכי אזכרה את המאורע הנורא ההוא תסמר שערת בשרי… שערו-נא בנפשכם כי עמם הייתי באותו מעמד, עין בעין ראיתי את כל גיבורי הסיפור הזה גם ידעתים כולם. הוא הנהו שוחט ובודק בעירנו ושמו שמשון-אנשל, והיא – להבדיל – הנה ערלית פשוטה, בתולה כבת שבע-עשרה או שמונה-עשרה שנה ושמה האפקה, ושם אשת השו”ב ציפה-פֶּרל, ושם אמה יבדוֹכה ושם בעלה גברילה, הוא גברילה אשר אשתקד עלה לעיר מאקארובקה למכור עופות אווזים וביצים ביום השוק והעליה ההיא כמעט שהיתה לו ירידה, כי שתה לשכרה וכמעט שלא נשרף ויביאוהו משם מפרפר בין החיים והמוות… מיודענו זה ‘הטה כנהר שלום’ להשו“ב ויתהלך עמו באהבה ואחווה וריעות. גברילה הודה ולא כיחד, כי בין אלפי יהודים אחד הוא שמשון-אנשל איש ישר-דרך אף-על-פי שיהודי הוא… בלילי שבת, כשהיה שמשון-אנשל מסב אל השולחן ומתעדן במאכלי ערבות ומיני מטעמים לכבוד השבת, וגברילה – להבדיל – עומד גם הוא במחיצתו, בימינו צנצנת יי”ש ובשמאלו פרוסת חלה, חתיכה הראויה להתכבד, אז הגיד גברילה בפה מלא כי טובה ציפורנו של ‘שמשל’ מכריסן של קהילה שלמה של אינם בני ברית. כל כך גדלה האהבה בין שני השכנים האלה (שמשון-אנשל גר בשכנות גברילה), ולולא נשותיהם שקלקלו, כי אז גם עב קל לא עלה על שמי אהבתם והכול היה מתנהל כשורה, בלי פרץ וצווחה. אבל הנשים! התשבנה שתיים נשים יחדיו ולא תעוררנה מדנים? יבדוכה לא יכלה נשוא את שתי העיזים אשר לציפה-פּרל, וציפה-פּרל שנאה שנאת מוות את חזירי יבדוכה, ויהי ריב ומדון ישא! ובכל זאת אם בשעת כוסו בא גברילה לכלל כעסו ויתמרמר אל פלג גופו ויאמר לשסעה כשסע הגדי, אז החביאתה ציפה-פּרל בצל מעונה, בין התנור ולקיר, ותהי סתרה ומגינה, וגם יבדוכה לא היתה כפויה טובה ותענק לה פעם בפעם מעט קלי וגרש כרמל, בצלים ואבטיחים או תפוחי-אדמה, וכאלה דברים שאין בהם משום מאכלות אסורות.
– מה לי ללכת אל רחוב העיר ולהביא אשה למלאכתי? – כה אמרה ציפה-פּרל ליבדוכה ביום ערב פסח התר"ן – הלא טוב תתי את כספי לבתך מתתי אותו לזר. תקח-נא האפקה את החמר והשיד ותטוח את כותלי ביתי לכבוד החג; וכי מה איכפת לך אם תשתכר האפקה מספר פרוטות לצרכיה?
– לא איכפת לי כלום – ענתה יבדוכה – תלך ותטוח. אבל הן ידעתיך ציפקה-פּרליה כי תעבדי בה עבודת פרך, לכן דעי לך כי עשר בנות שכלתי ונותרה לי אך היא לבדה, אחת היא לי, אחת היא האפקה לאמה.
– אחת ואחת עד עשר – אמרה ציפה-פּרל בלזות שפתיים – עשר פעמים ביום תטלטלנה טלטלת גבר בקווצות ראשה ותמנה לה אחת ואחת, מלבד המכות אשר יחלק לה אביה מרחמה בעזוז אהבתו, הכה ופצוע, סחוב והשלך, ועתה פתאום יקרה בעינייך!
והאפקה חלצה את נעליה, קיפלה את שמלתה מן הארכובה ולמעלה, ותגש אל המלאכה למרוח ולטוח, ומפתחי פיה התמלט קול נגינה כטוב לבה, כי נזדמן לה ריווח הגון וידה תמצא עתה לקנות לה פתילים וקישורים לענדם על צווארה בחג הפסחא.
בראשונה שלחה גם ציפה-פּרל ידה לחמר ותהי לעזר להאפקה, אבל עד-מהרה נמלכה בדעתה כי לא טוב היא עושה, מנחת העיקר ועוסקת בטיח תפל. הן עוד דברים רבים יחסרו לה לצורכי החג, ואם לא עכשיו תדאג למלא החיסרון אחרי מתי עוד? אומנם כי מצות וביצים ושומן-אווזים הכינה ברוך השם זה כבר, וגם המזג לא יחסר, כי עוד מאתמול הקדים שמשון-אנשל ויקנה יין וענבים לארבע כוסות; ‘יפה שעה אחת קודם’, אמר אל לבו. ובאמת שמשון-אנשל שפיקח הוא לא ידחה את מקנה היין ליום אחרון, שאז תהיינה ידיו מלאות עבודה לשחוט את העופות והברבורים אשר יובאו אליו בהמון. ואולם עוד יחסרון לה אגוזים ותפוחים לחרוסת, חזרת למרור ועוד פרפראות כאלה, ועליה לקנותם בעוד מועד, ותקח אשת החיל צרור הכסף, ובצאתה את הבית אמרה אל לבה: הוא הן שוכב נרדם עתה אחרי סעדו לבו בפת שחרית, ושנתו עמוקה כדרכו, ואם גנבים יבואו לו הלא יגנבו דיים והוא לא ידע ולא יחוש; גם האפקה איננה בר-סמכא, ועל מי איפא אעזבה את ביתי, אטוש ‘נחלתי’? – לא! מוטב שאסגור דלת הבית מבחוץ, ועד יתעורר הוא משנתו אלכה ואשובה פעמים – – ותעש כן. את הדלת סגרה ותלך לה לדרכה בלב נכון כי הכול על מקומו יבוא בשלום.
[ב]
והשוק במאזפּבקה בערב פסח הוא מקום חדשות ונצורות עד כי לא תמלא אוזן משמוע: ליֶנטה-דבושה החלבנית קרה מקרה לא טהור, כי בגשתה היום אל הספל אשר שלושים יום לפני החג החמיצה בו לפתן וחרוב, להיות למרק חמוץ בימי הפסח, נזדעזעו כל איבריה בראותה כי פרוסת לחם צפה על המשרת, ובכן נפסל המרק והכרוב, נטרף הלפתן, לכלב תשליך אותו ויכרסמהו החזיר – דבר אשר לא קרה לה מאז היתה לגברת במאזפּבקה ולאֵם בישראל! איזה הדרך בא הלחם אל הספל אשר צמיד פתיל היה עליו ותצרהו כבבת עינה – עוד לנו מלים, ובמקום אחר אספרה זאת בארוכה אם ירצה השם לקוראים הנכבדים, המחוננים דעה בינה והשכל ומסובלים בסבלונוּת קשה כברזל להאזין ולהקשיב כל דברי הבל ורעות רוח אשר יקרו בארץ… ושני הברבורים, אחד זכר ואחחד נקבה, אשר פיטמה שיינה-שיינדל ‘הנגידה’ והם שמנו עשתו – נועצו לב יחדיו ו’ילכו' ו’ימותו' היום כעלות השחר, כחצי שעה לפני בוא הנער המשרת לקשרם מעדנות ולשאתם אל השוחט! ובית האופה הקבלן יהושע-השל היה לבער בלילה הזה, בזמן שכל ישראל ביערו את החמץ מבתיהם, ולא נשאר ליהושע-השל מחמץ ועד מצה, מתנור ועד מאפה תנור. יש אומרים כי יהושע-השל אמר איזה ‘לחש’ בנוסח ‘כל חמירא’, כדי שיבער הבית למען אשר – הלא תבינו… איך שיהיה, חזון החדשות נפרץ בערב יום-טוב, הגלגלים חוזרים, הפיות ממללים והלשונות מקשקשות, וציפה-פּרל אשר גם היא נפש חיה בעלת תשעה קבין שיחה, איחרה מעט בשוק. ושם בבית, כאשר נתעורר שמשון-אנשל משנתו ניגש אל הדלת לצאת החוצה והנה היא סגורה. ‘מה זאת?’ הגה לבו ויעמוד משתומם. אחרי כן ניסה לבוא בדברים עם האפקה ולהציל מפיה פשר החידה, אבל קשה היה לו להרבות עמה שיחה, ויתנודד בזוכרו כי ערב פסח היום והוא מתייחד עם נכרית בחדר נעול… ובתוך כך ראה אורחת נשים ובתולות באה, נושאת ברבורים ותרנגולים לשחיטה – ויבוא שמשון-אנשל בין המצרים, מה יעשה לאלה היום? ומה יאמרו הבריות?… ויתחכך שמשון-אנשל בפדחתו רגע אחד, ויקח את המאכלת וישנס את מותניו ויקפוץ דרך אחד החלונות החוצה, ושם ניגש אל המלאכה לשית קציר לבעלי הכנפיים כיד אומנותו הטובה עליו.
מי שלא ראה את הנעשה בגי-ההריגה אצל השוחט בערב יום-טוב לא ראה מחזה מימיו. מקול תחרשנה אוזניו: קול הברבורים המתנפחים ומתרגזים, קול התרנגולים הקוראים תגר על דמם הנשפך כמים, ומקולות תרנוגולות רבות אדיר במרום קול המולת הנשים הצובאות פתח השוחט, וכל אחת מתאמצת ומפרכסת להקריב תרנגולה ראשונה לשחיטה, כאורח גוברין יהודאין בצאתם מבית-הכנסת וממקום קדוש יהלכון: אם מאה יהיה מספרם הם מתכנשים אצל הדלת והמזוזה ומתגוששים ומתעמלים ומתרוצצים לצאת כולם בבת-אחד, ואין ספק בידם לחכות חלילה כמעט רגע עד צאת האחרים, כמעשי הגויים, בעלי תרבות בצאתם מן הקרקס והתיאטרון. כל אחד מתאווה ומזדרז להיות הראשון; כן יעשה בבית-הכנסת, כך דרכו על-יד מסילות לפתחי שערים, וכן מנהגו בבואו לשבת במרכבת הקיטור, וכך הוא נוהג בכל מקום ובכל זמן ועידן. עמא פזיזא!…
ומאחורי הפרגוד, שם בבית פנימה, כראות האפקה כי אין הכול צפוי, והרשות נתונה לה לעשות מה שלבה חפץ, התחילה לפנות לבה לבטלה ותתבונן אל ימין ואל שמאל, פנים ואחור, לדעה מה ייעשה ביית ‘היהודים’ בערבי פסחם… הנה כפיפה גדולה מלאה רקיקי מצות העומדת שם בירכתיים – אבל סגורה הכפיפה על מסגר, רק קצה אחד בולט ויוצא מתחת המכסה, ותאכלהו האפקה בתאוות-נפש. אחרי כן ניגשה אל סל הביצים – חיות הנה, לא בושלו בפארור ולא נצבעו בגוונין שונים כמנהג הנוצרים בחג פסחם. ותחפש האפקה עוד, יגעה וגם מצאה! בקרן-זווית אחת ניצב בקבוק גדול, רפידתו תבן ומכסהו מפה צחורה, ובתוך הבקבוק – יין המשומר לארבע כוסות, ראתה האפקה ותרכין את ראשה ותגמא אחת ושתיים מן האדום האדום הזה ותאורנה עיניה. מתוק המשקה מדבש והולך למישרים. אומנם יודעים ה’יהודים' לכבד את גרונם ביום שמחתם! אחרי כן שבה האפקה אל עבודתה למרוח ולטוח את קירות הבית, ולבה בל עמה, כי הוא נמשך כבחבלי קסם אל הצפחת הנפלאה ההיא ובקרבה יקד יקוד צמאון כביר. ותגש שנית ותשבור צמאה, ותוסף לגשת בשלישית וברביעית, הלוך ושוב, עד כי באה המגערת ביין ר' שמשון-אנשל, הבקבוק נתרוקן והאפקה נתמלאה, ורוח חדשה באה בה, אודם ארגמן כיסה את לחייה, הבית והרצפה והתקרה יצאו לפניה במחול, סובבים סובבים כבמחולות המחניים, ותיפול האפקה מלוא קומתה ארצה, בידה אגודת השיער אשר בה מרחה הבית ושפתותיה מדובבות שירה חדשה לכבוד משקה ישראל…
[ג]
‘לוּ ידע האדם מראש את הפגעים ומרעין בישין הצפוּנים לו בחיק העתיד, אז קנה תחבולות ויביא לבב חכמה להעביר רוע הגזרה ולהסיר מעליו האותיות בטרם תבאנה. אבל נצפנו מבן-אדם עתים, ולכן כדגים הנאחזים במצודה ייאחז פתע ברעה ותבואהו שואה בעת ילך לבטח דרכו ואין כל פחד לנגד עיניו’… ככה יתפלספו בהלך-נפשם כל המספרים סיפורים וחוזי חזיונות; אולם אנוכי לא כן עמדי, באשר כי מטרתי לספר את אשר ראו עיני ולא זר, ולכן לא ימצא פה הקורא התפלספות יתירה, בלתי מעשה שהיה.
באותה שעה אשר שכבה הבת האפקה לארץ, רצה המקרה כי תלך האֵם יבדוכה לקושש צרורות וקסמי עצים אצל חלון שכנתה, ולפי תומה השגיחה בעד החלון לראות את הנעשה בבית ציפקה-פּרליה, והנה תמונה לנגד עיניה: בתה האפקה סרוחה על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים, וכאבן דומם לא תענה בקוראה אליה. ותתחלחל יבדוכה מאוד ותמהר כחץ אל הפתח – והיא סגורה! ותקפוץ אל שמשון-אנשל ותשאלהו פשר דבר, אבל לא מצאה מענה, כי טרוד הוא עתה מאוד, חוצניו מקופלות לו מתחת לאבנטו, בידו המאכלת המרוטה לטבח וכל מעייניו בעבודתו. היא תצעק אליו והוא לא יענה, תשווע – ולא ישים אל לב! כאובדת עצות עמדה האֵם הנדהמה רגעים אחדים. פתאום עבר רעיון כברק את ראשה ותספוק כפיה ותצעק זעקה גדולה ומרה: 'הצילו אנשי רחמים! חושו לעזרתי! היהודים שותים את דמי! – הצילו! הושיעו! –
והשוחט עשה את שלו: פשט ידו, חטף תרנגול, מרט צווארו, פסק ראשו וישליכהו מעל פניו, ועוד הפעם תרנגול חדש, מרט ופסק והשליך, וחוזר חלילה, מבלי שמוע אל יללת יבדוכה. גם הנשים והבתולות אשר חגו כדור לו הביטו אל הערלית ותשחקנה על חלומותיה וצעקותיה. ‘שיכורה היא, הלומת יין!’ גזרו כולן אומר. אולם קולה לא נחבא, וצווחתה הלכה למרחוק ותחדור אל כל בתי הרחוב ותרגיז כביר יושבים ועד מהרה השליכו משכנותם ומלאכתם, ויבואו זה בקרדומו זה במעדרו וזה מטאטא השמד בידו, ובהתבוננם אל שמשון-אנשל ואל הדם המטפטף מן המאכלת השלופה בידו, קרבו אליו וישאלוהו בחימה:
– הלא תגיד, שיקוץ משומם, איה ‘הבתולה’?
כל קהל הנשים והעלמות נשמטו לאחת אחחת עם העופות השחוטות, ונותר שמשון-אנשל לבדו, ושיניו דא לדא נקשן, בלי דעת מאין נפתחה אליו הרעה. ויבדוכה עומדת וצווחת: ‘הושיעו הצילו, היהודים ישתו דמי! שם היא מונחת שחוטה!’ – ויגשו אחדים מבעלי אגרופין אל הדלת וינפצוה ובהיגלות נגלות לעיניהם האפקה הסרוחה על הרצפה רותח דמם, עלה עשן באפם, ויתמלאו על השוחט לנקום נקמת דם האפקה השפוך. ראשונה הראו להשוחט נחת זרועם ויחלקו לו חבלים באפם, ואחרי כן אסרוהו במיתרים ויניחוהו בעגלת צב, אותו ואת המאכלת ואת הדם הבלול באפר, ויובילוהו אל בית הפקיד דורש המשפט.
[ד]
והשחטנית מרת ציפה-פּרל שתחיה שבה מן השוק, עמוסה תפוחים ואגוזים וכל הני מילי מעליותא אשר קנתה לצורכי החג, ובטרם קרבה אל מקום המהומה, יצאה יבדוכה לקראתה לקדם פניה בקול נהי נורא, שערותיה פרועות כבעלת אוב, פניה אדומים כאש פלדות ומעיניה כידודים יתמלטו, ותתפרץ כפריץ חיות על ציפה-פּרל לתת מחנק לנפשה.
– הנה היא העלוקה אשר עלעה את דמי! – צעקה יבדוכה בקולה הפרוע – השיבי לי את בתי, יהודיה ארורה, בת שחת! הגידי מה עשית לביתי? מדוע שתית את דמה כמים? הגידי ואם אין מתה אַת תחת ידי, פה ברגע הזה תיפח רוחך מרשעת ארורה, יהודיה נאלחה! –
מי יודע אם לא קיימה יבדוכה מוצא שפתיה לולא בא האדון הפקיד ויַפרד בין הדבקות, בהחזיקו בציצת ראש יבדוכה ובתתו לה מנה יפה ברצועה אשר בידו.
– לכי משוגעת! הנה שם בתך כבר התרוננה מיינה! – אמר הפקיד ליבדוכה – היא שתתה שכור ואַת פה העמדת קול זוועות להרגיז עיר ומתים ולהטריח חינם את השרים והפקידים, יקחך אופל וצלמוות, אותך ואת היהודים יחד! ברחי לך מזה אם יקרה נפשך המזוהמה בעינייך, ברחי לעזאזל ותבלעך הארץ, מכשפה מנוולת!
אחרי שעה אחת עמד שמשון-אנשל בתוך ביתו, מוכה ופצוע ואין מתום בבשרו, עמד קודר שחוח ויתבונן אל זוגתו אשר גם היא לא ניקתה מסימנים, בהרות-בהרות על פניה, שרטות-אדומות על אפה והינומה על ראשה פרוע, ושניהם ניצבו כגולמים, נעתקו מפיהם מלים, בבלי דעת במי מהם האשם תלוי ומי הסב בכל הרעה אשר מצאַתם. – רחמנים בני רחמנים, השכנים והשכנות, עמדו סביבם, פרשו בידיהם, וינודו להם וינחמום ברחמים רבים:
– אולי נגזר עליכם או על צאצאיכם או עלינו ועל כל ישראל גזר דין לרעה, יהיו הביצים המטורפות והיין השפוך והשומן הנרמס – כפרתנו, חליפתנו, תמורתנו! כל אשר לאדם יתן בעד נפשו ומהולל שם ד' כי שׂם בחיים נפשכם!
אז הרימה ציפה-פּרל את קולה ותמרר בבכי, בהתבוננה אל ההרס הרב אשר הרסו בני הקהילה ביום חרון אפם, ותשכח את הידיים אשר חלו בה ואת המכות אשר הוכתה. ראתה ציפה-פּרל את הבקבוקים שנתרוקנו, הביצים שנשברו והשומן שהלך לאבדון ותחל לחשוב ולמנות כמה יגיעות יגעה, כמה יסורים ומגינת-לב נשאה, וכמה ימי עמל ולילות נדודים עברו עליה בטרם זכתה להביא את האורח ההגון, את חג המצות, אל ביתה ועתה ברגע אחד אכל הבושת כל יגיעה, שמה ושאִיה וכליון חרוץ!… והשכנות הרחמניות לא חדלו לפרוש כפיהן, להאנח בשברון-מותניים ולדבר על לבה דברי ניחומים: – זאת כפרתך, זאת חליפתך, ציפה-פּרל! אולי נגזר עליכם או על צאצאיכם, או עלינו ועל כל ישראל, גזר דין לרעה תהי זאת כפרתנו, חליפתנו, תמורתנו וכו' וכו'.
[ה]
הקורא שקרא את ‘תמונותי’ הראשונות עודנו זוכר את העיר הגדולה חמלניצק רבתי עם, שׂרתי במדינות; והנה שם בעיר חמלניצק מתנוסס לתלפיות בית-חרושת העושה מעשה בראשית; מהפך נייר לסמרטוטין. – הא כיצד? לוקחין גיליון גדול לבן ונקי ומניחין אותו תחת המכבש ומוציאין אותו משם, והוא נקוד כולו מתחילתו ועד סופו נקודות עד אין מספר, תווים וקווים ועיגולין ושרטוטין שחורים – וקורא לו שם ‘מכתב עתי’. יום-יום תוציא המכונה אלפי אלפים גליונות כאלה וריבוא רבבות אנשים מעיינים והוגים ושוגים בם, ולזה יקראו בשם: ‘חדשות’, ‘ספרות’, ‘פרי הדפוס’, לגאון ולתפארת. באחד מגליוני מכתב העתי ה’חמלניצקי' נדפס זה מקרוב ‘מאמר’, וראשו עליו באותיות מזהירות וגדולות כאגוזים:
דם נוצרים לחג הפסח של היהודים!
ואלה דברי ה’מאמר':
‘מקרה מעורר זוועה קרה בעיר מאזפּבקה, וכל שומע משכיל ישום וישאף ותצילינה שתי אוזניו. שני ימים לפני חג המצות אשר יחוגו היהודים אבדה לאחד מאיכרינו ילדה קטנה ושמה האפקה, ויחפשוה השוטרים וההורים האומללים וימצאוה בבית שוחט יהודי, הרחק מאדם העיר, ומצב הילדה מורא מאוד: שלושה-עשר פצעים יכסו את בשרה, ודם רב הורק ממנה ללוש בו את המצות שאוכלים בחג פסחם, כדרכם משנים קדמוניות. והסופר אשר ידענו כי דובר אמת הוא, מעיד כי בעיניו ראה את פצעי הילדה האומללה גם שאל את פיה, והיא סיפרה לו כל אשר עולל לה “הקהל”, ואיך ביתקוּה במאכלת ויריקו דמה אל כלי כשר. את הקרבן הזה, אשר העלו היהודים על מזבח אמונתם הבל, הצילו השוטרים בעוד מועד, ויש תקווה כי הילדה תחיה ולא תרד שחת; והשוחט וכל הקהל יבואו על שכרם וכפי מעלליהם יאכלו. לאושר העיר עבר המקרה הזה במנוחה ולא הביא בכנפיו פרעות ורעמים, כאשר פחדו רבים. ואפריון נמטיה להשוטרים החרוצים, אשר עמדו בפרץ וישימו בריח ודלתיים לשטף חמת העם…’
ה’מאמר' הזה עשה לו עד-מהרה כנפיים, ומכתבי-העתים בכל ארבע כנפות המדינה ראו את המציאה ונפלו עליה ויכניסוה אל מחיצתם ברחמים גדולים, וכל אדם חזו בה ויורו בה פנים ויוסיפו עליה נופך וידרשוה כמין חומר. הה, הרבה אדונים קראו את ה’מאמר' ההוא, והרבה הרבה מאוד נדברו ביניהם על אודות היהודים, העלוקות בתמונת אדם, המוצצים דמם ועצמותיהם יגרמו! בכל עבר ופינה, בבתים וברחובות, במרכבות ובכל מקום על ארץ רבה נשמעו אומר ודברים: ‘יהודים ארורים, זדים ופוחזים… קהל… חרם… דם נוצרים וכו’ וכו' עד אין קץ… גם אלינו למאזפּבקה הגיע הגיליון ההוא, וישיחו בו בבתי-מדרשנו, ו’הליצנים' מצאו בו כר נרחב לחידודים נפלאים, שיננו כחרב לשונם וימטירו הלצות ושנינות, וישחקו על ‘הני בבלאי טפשאי’ המאמינים לכל הבל נידף… ולא אחד במו ושאר-רוח לו להתעורר ולהכחיש העלילה בגלוי במכתב-העתי החמלניצקי ההוא, לא אחד התאזר עוז לסתום פיות משטינינו ומקטרגינו השאטים אותנו מסביב! – ה' אלהים אמת ומשפטו אמת! בגלל מקרה נקלה יצא אחד הנבלים לחרף ולגדף מערכות ישראל, יבדה סיפור מלבו ומכתבי-העתים יריקוהו מכלי אל כלי, האדונים יקראו, ישרקו ויניעו ראש: ‘יהודים ארורים, זדים, פוחזים… קהל… חרם… דם נוצרים…’ ואחינו בני ישראל שומעים ומשחקים וחומדים להם לצון – ואין שׂם על לב!…
-
הסיפור הופיע ב‘המליץ’, גליונות מס‘ 111, 112, 115, מן הימים 3, 4, 8 ביוני, 1890. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. לא ידועה מקבילה ביידיש של סיפור זה. כמה יסודות מן הסיפור הזה, כולל שמות של דמויות המופיעות בו, נכללו כעבור שנים ב’פואימה‘ של שלום–עליכם ’די גרויסע בהלה פון די קליינע מענטשעלעך‘, שהופיעה לראשונה בעיתון ’דער פיינד‘, גליונות מס’ 45, 49, 56, 61, 70, 81, 84, מן הימים 9, 14, 22, 28 במארס, 11, 24, 27 באפריל 1904. והשווה גם ‘אַלע ווערק’, ניו–יורק, כרך 6, עמ' 155–210. ↩
המאבד עצמו לדעת
מאתשלום עליכם
[א]
לא מפני שיטתם של הארטמאן ושופּנהואר, אשר רוח היאוש דובר בה וחושך ישופנה; לא מפני התפלספות יתירה כי העולם הוא אך הבל נידף והחיים המה אך עניין רע לאדם, הבל הבלים הכול הבל; – לא מפני אהבה עזה לאחת הבנות היפה-פיות אשר מרום היתה מנגדו, או כי בגדה בו כמו נחל; גם לא מפני שגלגל מסחריו הגדולים עמד פתאום מלכת, שלח בן-ציון בן בנימין יד בנפשו. לא! אך מפני סיבה קטנה מאוד, מפני דבר מצער אשר כמוהו כאין נתלה בן-ציון, בנו של בנימין, בחבל בגג ביתו, ימים אחדים לפני חג הפסח. כאשר הורידוהו מעל תלייתו עוד היה גופו חם, עוד לא נתקרר דמו אף כי דעתו כבר נתקררה… וכאשר נודע דבר מיתתו המשונה במאזפּבקה, ורעשה עיר ומלואה ותהי לחרדת אלוהים, יצא גם עולל מערשׂו ויונק מעריסתו לראות את המאבד עצמו לדעת. ואף כי קבורה לא היתה לו בתוך שאר מתי ישראל, כי מאחרי הגדר חצבו לו קבר כדת וכהלכה, אולם הלווייתו היתה בהמון רבה מאוד, הלוויה אשר לאו כל אדם זוכה לה ואליה יתפלל כל חסיד המכין עצמו ללכת בדרך כל הארץ… הדבר אשר המריצו לנתק בחבל פתיל חייתו אך מצער היה, וכמעט שאינו כדאי לטפל בו כשהוא לעצמו ולספרו לכל פרטיו; אבל תוכו רצוף יגון קודר, ענות לב נשבר ונדכה, כי דבר אמת הוא, אחד אחוז ממקרי החיים וחיל תמורותיהם. האמינו לי, אחי החביבים, כי חליפות החיים יפליאו את לבנו הרבה יותר מסיפור בדים אשר הורתו ולידתו במוח אחד מבעלי הדמיון, וכוחם גדול להניע מיתרי הלבב ולהוציא אנחות וזרם דמעות הרבה יותר מכוח חזיון-תוגה יציר רוח אחר החוזים…
שמעו את אשר קרה בעירנו מאזפּבקה ונוכחתם כי כדברי כן הוא.
אם נמצא בחבל ארצנו אדם מאושר אשר לא חסר לו בעולמו דבר – היה בן-ציון, בנו של בנימין, המאושר ההוא, הוא ולא אחר. מיום גיחו מרחם אמו לראות אור חלד עד בואו בימים, ליוותה אותו ההצלחה על כל מדרך כף רגלו, בכל פינות שפנה הפיץ עליו כוכב אושרו אור יקרות, ויחילו דרכיו בכל עת ובכל שעה. יחיד היה להוריו, והם נצרוהו בשחר ילדותו כאישון בת עין. ובעת אשר אנחנו ילדי עוני היינו נתונים למרמס ונתענה תחת יד הרבי האכזר, אשר פשוט עורנו מעלינו וידוש אותנו בשוטים ובעקבים, ישב הוא לבטח, הרבי לא נגע בו לרעה אפילו באצבע קטנה, ויסובבנהו ויצרהו ויעטרהו חסד ורחמים כי הוריו ניצבו עליו לשומרו כשני מלאכי שלום, ולא זזו מחבבו יומם ולילה, ויפרח וישגשג תחת כנפיהם כשושנה רוויה מטל שמים, ויהי הודו כזית רענן, עד כי היה למלה ביופיו ובכוח עלומיו ויקנאו בהוריו כל באי שער עירנו. וכרוב יופיו וחמדת מראהו הוא כן נהדרה ותיף עוד יותר ממנו האשה אשר הוכיח לו ה', ונחמה (זה שמה) אַהבתּוּ בכל לבה ונפשה, ותביא אורה ושמחה במעונו כאשר ילדה לבן-ציון אלוף נעוריה שני ‘כרובים’ ילדי חמד תאווה לעינים. ‘אשרי האיש שככה לו’ – אמרו הבריות – ‘וברוכה מבנות אֵם יולדת בן מאושר כמוהו!’
[ב]
ויהיה כאשר מת בנימין וגם דבורה זוגתו שכבה עם אבותיה, ירש בן-ציון לא רק את כספם ורכושם כי גם את פרנסתם, כלומר: בן-ציון אחז מעשה אבותיו בידיו ויעסוק במה שעסק אביו, ועסקו של בנימין לא היה קשה חלילה כקריעת ים סוף, כי הוא היה כל ימיו מלווה בריבית. הפרנסה הזאת (למה נכחד האמת תחת לשוננן? –) נחשבת בעיני אחינו במאזפּבקה לפרנסה יפה ונקייה, וגם את בן-ציון לא העבידה בפרך; ואם חפצכם לדעת מה טיבו של מלווה כסף במאזפּבקה, הנני להבינכם בינה ואסביר לכם הדבר למען תבינו. הנה דרוש לכם, למשל, סך מאה שקלים לימים רבים או מעטים, ומה תעשו בצר לכם? הנכם באים אפוא אלי ונותנים לי שטר-חוב על סכום מאתיים שקלים לשנה תמימה, המאה האחת שאתם לוקחין ממני במזומנים והמאה השנייה בעד טובת ההנאה שאני עושה עמכם, ותנאי הנני מתנה קודם למעשה כי תסלקו לי את הסך מאתיים שקלים והעיסקא שעליהם – לפרקים ולמועדים, לחודשים או לשבועות, היינו: מדי שבוע בשבוע תשיבו לי שקל אחד מן הקרן ושקל אחד מן הפירות ועוד מחצית השקל ריבית מן הפירות של הסך הנשאר, ובכן תשלמו לי עד כלות השנה מאתיים ועשרים וחמישה שקלים. בהשקפה ראשונה אין כאן רק 150 ריבית, אבל בהיות כי בכל שבוע יוּשב לידי סך ½2 שקלים ואת הכסף המוּשב הזה הנני חוזר ונותן בהלוואה לאיש אחר ואקבל בעדם פירות ופירות דפירות, ומאלה יהיו לי עוד הפעם פירות ופירות דפירות, לכן חישבו גדולי המהנדסים ומצאו כי בגלגולים כאלה שכספי מתגלגל מיד ליד, פרי ישווה לו בערך 7920 ריבית לשנה, שהם 24 ריבית ליום, שהם 1 ריבית לשעה… ומי גבר אשר עיניו בראשו יואל לאמור כי לא טוב ויפה העסק הזה? ולוּ אך יתנהל כתיקונו, בלי מכשול ופגע, ר"ל: אם ישמרו הלוֹוים את תפקידם ולא יפשטו לי את הרגל מדי שנה בשנה, כי אז כתום שבע שנים גאולה היתה לי, כי עשרתי מצאתי הון רב יתר מכל הרוטשילדים שבעולם! אבל כל זה הוא אך משל והשערה בעלמא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, כי גם אני גם בן-ציון, בנו של בנימין, לא לקחנו מעולם ריבית כזו. בן-ציון הלווה מעותיו בחסד וברחמים ויתנהג עם לוֹויו בצדק ביושר, פעם הלווה כסף בריבית מועטת ופעם העביר על מידותיו ולא לקח ריבית כל-עיקר. בן-ציון נתן אמון בכל אדם, את כולם חשב לישרי-לב ונאמני-רוח כאשר היה הוא בעצמו, ועל כן לא ארכו השנים ויריקו הישרנים והנאמנים ההם את כל כיסו, ובבוקר לא-עבות אחד נפקחו עיניו וידע כי עירום הוא, דל ואביון הוא, בכיסו תוהו ובלבבו בוהו, אין תקווה ואין נחמה, חושך ואפלה מסביב, ואשתו ובניו שואלים לחם ואַיִן.
[ג]
אולי תדעו אנה יפנו אנה יסתרו אוהבינו בעת ייהפך עלינו הגלגל וכספנו יאבד בעניין רע? – מי חכם ויבין זאת, נבון ויגידנה: זה האיש בן-ציון, בן בנימין, אשר בימי גדולתו סבוהו אוהבים כדבורים, ומספר אנשי מאזפּבקה היו ידידיו, עתה, כמעט נודע הדבר ‘כי אין כסף לאדון זה’, נשאר לפתע פתאום כערער בערבה, פרחו אוהביו ונעלמו ידידיו, ולא נמצא אף אחד אשר ישפוך בן-ציון לפניו מרי שיחו ויקח עצה מפיו… רבים אמנם נדו לו שלא בפניו, שרקו ויניעו ראש בחמלה רבה ויאמרו: ‘חבל חבל על בן-ציון, יהמו מעינו לאומלל הזה… זה מקרוב רכב על במתי הגדולה והאושר ועתה איך נפל פלאים, המקום ירחמוֹ!…’ והליצנים שבעירנו, אשר לשונם תער מלוטש, כוננו חיציהם על יתר וישתוננו ויתלוצצו על ה’דלפון החדש‘, וידרשו את מפלתו כמין חומר. אבל דברי מרחמיו דיכאו לארץ רוחו רב יתר מחידודי הליצנים והמלגלגים. אוי ואבוי לאיש אשר הוכיחו ה’ להיות מנוד ראש לאנשי רחמים המתפלאים על נפשו!… ‘איככה באת לדיוטה כזאת? – נדברו בעלי הרחמים אל בן-ציון – ואיככה לא זכרת לחשוך גם מעט כסף ‘ליום השחור’? וכי כך עושים אנשי המעשה הבקיאים בהוויית העולם? הסכלת עשה, ר’ בן-ציון, נואלת ותחטא לנפשך, בנו-בנימין!…'
ואת מכאובי לבב בן-ציון ידע אך הוא והיושב בשמים הבוחן לבבות. גם נחמה אשתו לא ידעה אפילו שמינית שבשמינית ממכאוביו האנושים, ומה גם בניו – מהם העמיק הסתיר את ענות נפשו עוד הרבה יתר, כי אלה הצאן מה חטאו? המה לבשו מחלצות ויצאו שער אלי קרת מנוקים ומצוחצחים כבימי האושר, בהלו נר אלוה על ראש אביהם, ואיש לא הכיר בם כי הוריהם ימקו מעוצר רעה ויגון… אבל הבנים האלה כבר הגיעו לפרקם, ועת דודים הגיעה לבן היחיד אפרים, גם לבת היחידה בת-שבע, אשר מספר שנותיהם יחד עלה למעלה מארבעים; אך הנדוניה מאין תמצא ואיזה מקום כסף לצורכי חתונתם? ומי זה לא ידע כי בימינו אלה בנים בלא נדה הם כאבן שאין לה הופכין? – הדבר הזה השביע את נפש בן-ציון ונחמה ממרורים יתר ממחסור הלחם בבית; אם הקיבה באה עלינו בעקיפין לא תגדל רעתה כהיות אב לבנים מגודלים וכסף אין להכניסם לחופה. הנגע הזה מר ממוות, הצרה הזאת נוקבת ויורדת עד התהום. ‘מה אעשה לאלה היום?’ – הגה בן-ציון ברוחו הקשה – לוּ ישבתי במדינה אחרת, לוּ שכנתי באמריקה, בחרתי גם לחטוב עצים ולשאוב מים; אך לא פה, לא במקום שמכירים אותי; שם לא יידע איש מי ומה הייתי פה במאזפּבקה…
[ד]
לא יחיד היה בן-ציון בן בנימין, בעת ההיא אשר נפשו שאפה להיות שם, על חצי הכדור השני. בימים ההם ובעת ההיא הלכו ממאזפּבקה אל מעבר לים משפחות-משפחות יהודיות רבות, ומכתביהן אשר הריצו לקרוביהן הלום השמיעו אך שלום ויבשרו אך טוב. אמת הדבר כי איש לא אמר עם הספר איך ובמה ימצא לחמו, איפה הוא יושב ומה מעשהו? את הדבר הזה הבליעו כולם בנעימה, או כאילו כפאַם שד, וכמו נועצו לב יחד לעבור על זה בשתיקה. ואולם תחת זה כתבו כולם בסגנון אחד ‘בעזהשי"ת הננו עושים פה חיים טובים…’, ואך היודע תעלומות הוא ידע פירוש המלות האלה, שעושים חיים טובים, ואיך יוכלו אנשים לעשות חיים טובים? – אבל איך שיהיה, הררי הזהב הבולטים ויוצאים מאמריקה נראו לעיני כל יושבי מאזפּבקה, והצרות והרעות, המחסור והרעב נוגשים אצים באחינו המאזפּבים להימלט שמה שמה לארץ המדהבה, לעולם החדש, לארץ החופש מקום שם האושר. ואולם הכול יודעים כי יונים לא תעופינו שם אל פי אוכל, הכול מודים כי לא יינקו שם דבש מסלע ולא ירד לחם שליו מן השמים; יודעים הם עד מאוד, כי למען מלא רעבון ביתם מוכרחים יהיו שם לעבוד, לא במוח אך בידיים ממש, לעבוד כל עבודה אשר תמצא להם ולאחוז בכל מלאכה, אשר היהודי לא הסכין בהן – כל זה יגיד להם לבם מראש לא בסתר, ותהי אך זאת נחמתם כי שם יהיה הדבר הזה, שם מעבר לים ולא פה. פה במאזפּבקה מוטב ליהודי שירד מנכסיו לפשוט יד לקבל ‘קיצבה’, מצאת ביעה או בגרזן אל השוק למען השתכר בעמל כפיו בפיו לחמו לפיהו. ושם רשות לכל יהודי בן-טובים, לכל איש ישראל חשוב לסוב בשווקים וברחובות למכור סמרטוטין, לשאת על כתפיו משא שקים, לחטוב עצים, לחטט באשפה וכאלה עבודות נקיות וקלות, ולקיים מאמר חז"ל ‘פשוֹט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות’… מדוע לא ייעשה כן במאזפּבקה – הרבה טעמים בדבר ולא פה המקום לחוות עליהם דע. מגמתי אך לספר לכם כי גם בן-ציון, בן בנימין, גמר אומר ללכת מזה בקיץ הקרוב לבוא. את כל אשר בביתו ימכור, ויחד עם אשתו ובניו ירים פעמיו לאמריקה – וה' הטוב בעיניו יעשה! ‘האל המושיע לכל עמו ישראל לא יסיר חסדו ואמתו גם **מר’ ישראל'**…
[ה]
בין כל חגי קודש אשר נתן ה' לעמו בחירו, יתר שאת ויתר עוז לחג המיוחס – חג הפסח. אם לכל יום מועד ומקרא קודש יכון היהודי לקבלו בסבר פנים יפות, לחג הפסח תירב התכונה שבעתיים, כי ברעש יבוא, והמונו יתן אותותיו עוד כחודש ימים לפני בואו. ככלה עניה אשר ייטיבו מקלעות ראשה ויכסו מערומיה בעדי תלבושת חדשה ומבריקה, כן ייראה חג הפסח גם בבית העני שבישראל. הקירות המרוחים וטוחים בשיד לבן, הספסלים אשר רחצו למשעי, המטפחת הצחורה הפרושה על השולחן הטהור והמצות – כל אלה לא יתנו לא מאומה, אך הסתר יסתירו את העוני, ישימו פני הלוט על הדלות, והזר הבא אל הבית ידמה כי מלבד המצות עוד מלא הבית שפעת ברכה. ואלו המצות – מי עמד בסודן ומי יודע מאין באו? הבכספו הכינן בעל הבית או ‘ממעות חטין’ חוללו? – לא כל עני ייראה עניו לעיני הבריות, ורבים, הוי! רבים עוד במאזפּבקה עניי אדם אשר ימקו בסתר ולעיני כל יתראו כעשירים, ותחת לקחת מאוצר מעות חטין יסבו עליהם שלוחי מצוה להביא אל האוצר. כי האדם יראה אך לעניים. – גם בן-ציון היה אחד מאלה העניים שבצנעא. גם הוא לא גילה סודו לאיש, אבל מה יושיעהו זה? לפטור את הפסח בלי מצות אי-אפשר! (לפטור את כל השנה בלי חמץ כבר למדו רבים מאחינו…). ותגמור נחמה אשת בן-ציון אומר להביא המצות מפרי כפיה ומעמל ידה. ואם אומנם חנות אין לה, בין התגרניות לא תחשב ובין נשי החיל המפרנסות את בעליהן ממקנה וקניין לא תחד נחמה, רווח והצלה יעמוד לה ממקום אחר, מבית הקבלן המכין מצות לכל בני העיר. ממחרת הפורים יפתח בית מאפה המצות ההוא, ואור חדש יהל על נשי מאזפּבקה, בתולותיה, עניותיה ויתומותיה, כי הבית פתוח לרווחה, וכל מבקשי עבודה וכוח ידיו אתו אל הבית ההוא יבוא ובא על שכרו. אם החפץ לא יחסר לך, בת מאזפּבקה לבשי הסינר, קחי מעגילה, וקומי לכי לך אל יהושע-השל הקבלן, שם תשׂתכרי, ושם ינוח לך!
ונחמה ביצעה את אשר זממה ותקח אתה את בתה ותלך אל יהושע-השל הקבלן לגלגל מצות, במצאה חשבון, כי אם כה תעבודנה שלושה שבועות תמימים תמצא ידה להכין את כל צורכי הפסח מכסף שכרה. ומה ישמח לב בן-ציון ותגל נפשו, כי לא יבוא לידי מתנת בעלי הטובות במאזפּבקה ולא לידי מעות חטיהם! אבל טעית בחשבונך, נחמה הטובה והיקרה! כי כאשר נודע הדבר לבן-ציון לא שמח לבו ונפשו לא לבשה גיל, ותהי עוד להיפך, כי הרגיש כעין עקיצת עקרב בלבו ותחשכנה הרואות בארובותיו. זכר בן-ציון, בן בנימין, כי אשתו הרכה והענוגה ובתו האמונה עלי תולע עומדות עתה אל השולחנות הארוכים בין השפחות ודלת העיר, ובידיהן הרפות תגלגלנה העיסה מן הבוקר עד הערב בלי הפוגות, וכל בני העיר ישיחו ידברו עתה בו מה היה לפנים ומה הגיע לו עתה – ויקלל את יומו.
[ו]
הדבר נודע לו בבוקר, בשובו מבית-המדרש וטליתו ותפיליו תחת אצילות ידיו.
– איה אמך?, שאל את אפרים בנו בהתבוננו מסביב ונחמה איננה.
– אמי הלכה עם בת-שבע לבית המאפה אשר ליהושע-השל.
– לבית המאפה? הוסיף לשאול משתומם – ומהיכן לקחה קמח לאפות לנו מצות?
– לא לנו – ענה אפרים לפי תומו – לא לנו אך לאחרים תאפה מצות. גם לא תאפה אך תגלגל העיסות…
כנציב שיש נשאר בן-ציון על עומדו, טליתו ותפיליו תחת אצילות ידיו, ופניו חוורו כפני מת, רוח מבינתו הגיד לו כי נחמה נתכוונה לטובתו, להסיר מעליו דאגת החג, אך מדוע עשתה במסתר מעשיה? – מדוע לא גילתה אוזנו מאתמול, ומדוע לא לקחה עצה מפיו? אין זאת כי ידעה מראש כי הוא לא יתננה לעשות הדבר הזה – ואף אומנם בעד כל כופר לא נתנה לעטות חרפּה כזאת על ביתו! נחמה אשת בן-ציון ובת-שבע בת בן-ציון עומדות בבית הקבלן ומתנבלות בגלגול מצות כשפחות חרופות!? ומה יאמרו הבריות? אנה יוליך את חרפתו? ואילו עשו כן במקום שאין מכירין אותו, לוּ באמריקה – למשל – היה הדבר, עוד אין רע! אבל פה, במאזפּבקה שאפילו תינוק בעריסתו ידעהו – הלא חרפת עולם היא לו, הלא נבחר המוות מבושה וכלימה כזאת!… בתחילה אמר בן-ציון לרוץ אל בית המאפה ולהשיבן משם אל נוויהן, אבל עד-מהרה שב מחפצו זה, בזוכרו כי כבר נעשה מעשה, כבר הותווה תו הדראון על מצחו, ומה שעבר לא ישוב עוד… מועקה נוראה באה בלבו, ובגרונו גבר הלחץ, כאילו נתחבה לו עצם חדה וקשה אשר תשים לו מחנק. בן-ציון התאווה תאווה לבכות, להוריד כנחל דמעה, להתמוגג בבכי, אבל בוש ונכלם לעשות כן לעיני בנו, אשר עמד ויתבונן אל אביו בלי דעת מה זה היה לו כי יעמוד בצלם בלהות ומפיו נעתקו מלים… אחרי רגעי מספר ראה בן ציון והנה פת לחם ובצלים מונחים על השולחן תחת המפה.
– בני, אולי תשא להן אוכל לבל תרעבנה שם? – שאל בן-ציון ויורהו על הפת והבצלים.
– לא אבי – השיב אפרים – אמי הכינה זאת למענך.
– לי?… לא בני, פי לא יטעם אוכל, כי תענית לי היום.
– תענית? לתענית מה זה עושה היום? –
– לא תענית, אך נדר… לך-נא, בני, ושא הלחם לאמך ולאחותך… מאז הבוקר תצומנה…
בצאת אפרים מן הבית ובן-ציון נשאר לבדו התנפל מלוא פניו על השולחן, ומפיו התמלטו אנקות תמרורים ומעיניו פרץ זרם דמעות רותחות. אחרי כן התרומם ויתהלך הנה והנה בחדרו, וילחוץ ראשו בשתי ידיו כמו יאמצהו לבל יתפוצץ, וייאנח וייליל ויפרוש כפיו כאיש אשר אסון קרהו בלי משים, חץ פתאום היה מכתו. אז התבונן בן-ציון והנה ידו אוחזת בסכין, ולא יכול הבין איזה הדרך בא כלי משחית זה בכפו? – זמן כביר התבונן אל הסכין ויבחנהו בעיניו. לוּ הוחד וגם מורט כתער הגלבים הלא שם רגע אחד קץ לצרותיו!… ויתחלחל בן-ציון מאוד מפני הרעיון הנורא הזה ויזרוק מידו את הסכין בחמת כוח מאחרי התנור והכיריים. אחרי כן עמד כבול עץ באמצע הבית, ועיניו תעו אל כל עבר, ויחוש כי עורקיו ידפקו כהולם פעם, ראשו סחרחר, רעיוניו יסבכו יתבלבלו, לבו יחשוב להיבקע כנאד נפוח, וכל בדי עורו כמו יערכו קרבות איש באחיו, ידיו ורגליו תרעדנה, עוד מעט ויפול ארצה לבלי יוסיף קום! חושך ואפלה סביביו, צר לו המקום פה בבית, מחנק תבוא נפשו… החוצה! החוצה! – – כמשוגע ינוס מן הבית, אבל תחת לרוץ החוצה יטפס ויעלה בסולם אל עליית-הגג, ובהתבוננו במרום עמדתו אל הארץ מטה יהגה לבו: – 'קפיצה אחת – וקצי בא!…/ ‘לא, לא טוב הדבר. ריסוק אברים!’ – – אז ירים ראשו ויתבונן אל קורות הגג ‘תליה!’ תלחוש לו מחשבה זרה… ‘אבל איה חבל? החבל מאין יימצא?’ – ‘החגורה!’ יבוא רעיון כברק אל ראשו השומם. אז יתיר חגורתו מעל מותניו, ישלבנה אל הקורה הדק היטב – טוב מאוד! 'ואפרים בני, אולי ישוב, אולי יראה?… הנה שם בירכתיים תנוח גם תיבה שבורה אשר כיסה עליה אבק… בלי דעת נפש יסחוב בן-ציון את התיבה אליו, יעמוד עליה, יקשור באבנטו עוד קשר אחד וישימו על צווארו. פתאום יזכור: ‘וידוי’!… ברגע ההוא יבוא נוחם בלבו, יתחרט על מעשיו וישלח ידו להסיר החגורה מעל צווארו; אבל, קרסוליו ימעדו, התיבה השבורה תפול ארצה ובן-ציון תלוי בין השמים והארץ. ‘שמע ישראל!’ – יקרא ולא יוסיף, גלגלים שונים סובבים סובבים לנגד עיניו בחיפזון, שחורים, ירוקים, אדומים; הגלגלים ילכו הלוך ואור, ובן-ציון יחוש נועם ועדן אשר לא חש כל ימי חייו…
זכרונות מימי נעורי
[א]
כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (שה"ש ב, ב)
אם אזכרה את רייזל בת רבי ומלמדי במאזפּבקה – עלי נפשי תשתוחח ולבי כחלילים יהמה. המון זכרונות תוגה יעורו בקרבי, יקומו כרפאים מקבריהם, יעברו לפני כצלמי אופל וימלאו את נפשי יגון קודר ואת עיני דמעה…
אם אזכרה את רבי ר' נפתלי ירתח בי דמי וכמדורת אש תצת בלבבי… רבי ר' נפתלי היה מן המלמדים ‘הגדולים’ במאזפּבקה, ואל חדרו אוּספוּ אסיפה אך נערים בני גמרא. רבי ר' נפתלי כי אזכרנו יעמוד לנוכח עיני בחזון איש מידה גדל-הקומה ורחב-הכתפיים, וכולו כאדרת שיער: זקנו העב יכסה את רחבי פניו, גם על אפו ועל חזהו ועל ידיו יצמח שיער כמסמרות נטועים, מצחו – הה, מצחו הגדול, הקודר והמלא קמטים הילך עלינו תמיד אימים ובלהות, וכי זכור אזכרנו עתה מלאו מותני חלחלה וכל יצורי ירעדו, כי נורא היה על כל סביביו ורעתו גדלה מאוד. הוא חלק לנו חבלים באפו ושבטים בחרונו בכל יום ובכל עת ובכל שעה, הפליא מכותינו וירבה מכאובינו, ולזכר ידו החזקה והנוראה יאחזני גם עתה שער ותחתי ארגז. מלקות היו לנו חוב קדוש כשמוע בלימודים, ושמוע בלימודים כמלקות, ולא אחת יסר אותנו בעקבים עד שפך דם, ומפני זעמו ונחת זרועו היו לנו חיינו למשא ונקלל חלקנו בארץ… אם בסימן לא טוב ובמזל לא טוב החלו עליו ששת ימי המעשה, אם נחה עליו רוח רעה בראשית השבוע, לא חדל מיסרנו מוסר אכזרי כל ימי השבוע עד תומו, וכיוון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, אם חייב הנער מלקות או נקי וצדיק הוא – הכול עוברים תחת השבט! על כל פסיעה מצא תואנה להתגולל ועל כל דבר מצער – להתנפל עלינו, להכות שוק על ירך, ויך ויחבוט וידש בשרנו! שערי רחמים ננעלו, רגשי חנינה נדעכו, אין רחמים בלב הרבי, אשר כבר למד לגזור בשר אדם לגזרים זה ימים על שנה, מאז היה למלמד בישראל; אין רחמים בלב הרבנית, זוגתו הקטנה והשחורה מרת בונצה, אשר כבר הסכינה לראות חמת ידו כאשת השוחט, אשר הרגלה לראות בשחוט בעלה את העופות הטהורים, וכאשת הקצב – בעבור המאכלת על צוואר הצאן והבקר; גם בבית ההורים אין רחמים ואין חנינה! – ‘לא חשיד הרבי דעביד דינא בלא דינא; אם ישחרך מוסר יודע הוא על מה הוא עושה ככה!’ ‘הנער ההולך לחדר הלא ילמוד!’ – תשובה מספקת על התלונות, המלשינות וגילוי סודות מן החדר, וביום המחרת עולם כמנהגו נוהג: החדר פתוח, הנערים פשוטים ועורים והרבי מכה בלי רחמים וחנינה!
אך בריה אחת קטנה נמצאה בתבל, אשר נכמרו ניחומיה עלינו; אך לב אחד חלה על שברנו ויגד לצרותינו; אך נפש אחת הבינה למכאובינו, ראתה עוניינו, ותיאנח בשברון מותניים על קשי יומנו. הנפש הזאת היתה בת הרבי שושנה שמה, או רייזל בעלת הגבנון.
ה' אלוהים, אתה ידעת אם מצאנו ראינו עוד שנית בחלד נפש עדינה ורוח יקרה כאשר נראתה אז רייזל בעינינו! היא היתה בריה אומללה בחיים, קטנה, עקומה, גבנונית, עזובה ונידחה, אך לב טהור ברא לה אלוהים ונשמה זכה וטהורה כעצם השמים לטוהר קיננה בגוויה דלה, רזה וקטנה כזאת. רייזל לא היתה רעת המראה, ונהפוך הוא כי כשולמית הרועה בשושנים כן נדמתה אז רייזל בעינינו, כחוט השני שפתותיה ורקתה כפלח הרימון, עיניה יונים ושיניה כעדר הקצובות, כולה יפה – אך מום בה: גבנון גבוה מאוד על השכם. היא נראתה לנו כאסתר בת אביחיל, אשר נשאה חן בעיני המלך מכל הבתולות מהודו ועד כוש, אך – ידיה קצרות ורגליה קצרות. הוי רייזל הטובה והאומללה גם יחד, אַייך עתה? ההיית לאשה לשַמש צרוע, שרוט וקלוט, לבּלן או לאחד השומרים הסובבים בעיר בלילות? או התחזרי עתה על הפתחים? או אולי כבר עזבת עמק הבכא הזה ומקומך עתה שם בעולם האמת, בעולם שכולו טוב, בגן-עדן, ששם אין גבנונים, אין רגליים עקומות ואין לבבות נמחצים ונשברים? וכי אזכרה את רייזל בת רבי עלי נפשי תשתוחח, וזכרונות תוגה יעורו בקרבי, יקומו כרפאים מקבריהם, יעברו עלי כצלמי אופל וימלאו את נפשי יגון קודר ואת עיני – דמעה…
[ב]
ויהי ערב ויהי בוקר יום ‘החמישי’. היום ההוא אַל יהי ברוך, כי בו עינו אותנו בשבט עברתו, ובשרנו היה כטיט חוצות וכעפר לדוש. רוח רעה עברה פתאום על רבנו, שעת רוגז ועת קפדה באה על מלמדנו, עלה עשן באפו המלא בורות, נקיקים וחריצים, ואש מפיו תאכל, עברה וזעם וצרה! אז יוריד את צרור השבטים ממרומי תקרת הבית ויקרב אל המלאכה לייסרנו שוק על ירך, לפשוט עורנו, לחתוך חיים את גווייתנו, וכה יסרנו מוסר אכזרי, פשט עורנו ויחתוך גווייתנו עד כי הרבנית מרת בונצה לא יכלה עוד נשוא את ההרג הרב, ותירק מלוא פיה ותשמיע קול נחרה ותצא מן הבית ותלך אל שכנתה מלכה ‘עושה שמרים’ לעזור על ידה למרוט נוצות; וכה יסרנו מוסר אכזרי, פשט עורנו ויחתוך גווייתנו עד כי גם לו היה מעשהו למעמסה ויירק מלוא פיהו ויורד כובעו על מצחו וילך לבית-המדרש להתפלל תפילת מנחה.
וכאשר שבה אלינו רוחנו כמעט אחרי היסורים והעינויים הקשים אשר עברו נפשנו, ניגשנו אל רייזל הגבנונית לשוחח עמה מעט קט שם על משכב התנור, ונראה והנה עיני רייזל רכות ובכה תבכה במסתרים בדומיה.
– למה היא בוכה פה במסתרים? שאלנו איש את אחיו.
– למה תבכי? – שאלנו אותה בקרבנו אליה – מה לך כי פתאום תורידי דמע?
– הוי, יקירי אהובי! – השיבה אמריה ותעביר את ידה הקטנה והצנומה על לחיינו בחמלה רבה, ובעיניה המפיקות טוב לבב ומראיהן כתכלת השמים הביטה ישר נכחנו – שבו-נא פה עמדי, שבו, ציפורי האומללים, על-יד ימיני פה על מעלה התנור החם וחם לכם וחיתה נפשכם.
– לא נוכל שבת – ענינו ונרא על המקום ששם הפליא הרבי מכותינו וידוש ויחבוט ויחתוך כל היום.
– אללי לי, אוי נא לי, כי אראכם בכך! – אמרה רייזל ותיאנח תמרורים. מה גדלו צרותיכם ומה עצמו עינוייכם מיד זה ה…, זה ה… הרוצח! הגזלן! השופך דמים! ארור אפו כי עז ועברתו כי קשתה!
דוממים כאבנים ניצבנו על עומדנו מרוב תמהון ומלים נעתקו מפינו לשמע דבריה אלה. הנשמע מעולם כדבר הנורא הזה? היא, רייזל בת רבינו תקרא אותו, את הרבי, בשם ‘גלזן, רוצח, שופך דמים’! מאז ידענוה לא שמענו מפיה דברי חטאת ומרי כאלה!
– כן, כן, הגזלן! הרוצח! השופך דמים! – אמרה רייזל שנית, כמו תכּנה רוחנו ותבן הגיגנו – גזלן הוא אבי, רוצח, שופך דמים הוא האכזר אין לב הזה! הוא הכריעני לטבח, הרגני, שיחת גווי ועצמותי, עשני שוממה כל הימים, הגזלן, הרוצח! השופך דמים! מה תביטו ותתפלאו עלי בני הטובים? אך אמת יהגה חכי; הוא אך הוא הרגני, טבחני, שיחת גווי, נתן מום בבשרי, החשיך עולמי בעדי עד נצח, עד יומי האחרון! – התראו?
ורייזל הפכה אלינו עורף ותראה את גבנונה הרובץ על שכמה. התבוננו אל היפה ואל הגל אשר מאחוריה, ראינו את צווארה הזך והלבן ואת גבנונה הנמאס ויבך בנו לבנו ונפשנו דלפה מתוגה.
– מה תאמר נפשכם, בני היקרים, לצרור הזה החבוש לשכמי תמיד? הישרה בעיניכם דבשת-גמלים זאת? – אמרה אלינו בצחוק מר ותוֹר בידה על גבנונה – ילד שעשועים רוכב עלי תמיד!
דבריה אלה העידו בנו שחוק אדיר וחזק.
– השחוק יהיה לכם דברי? חכו-נא מחמדי הטובים, ואספרה לכם – או-אז תמלאו שחוק פיכם!
ורייזל בת רבנו סיפרה לנו תולדות הגבנון הזה, מאין מוצאו ויד מי חלקה לה מנה יפה זו.
[ג]
– כמה היו ימי שני חיי אז לא אזכרה עוד – החלה רייזל לספר – אך זאת אדע כי עתה מלאו לי עשרים ושתיים שנים.
השתוממנו למשמע אוזנינו ונבט אליה בתמהון כביר. עד היום חשבנו כי ימי שנותיה בהם תשע שנים ואם בגבורות עשר שנים, והנה – כבר מלאו לה עשרים ושתיים שנה!
– מה זה תשתוממו, בנים? – פנתה אלינו רייזל בפניה הנאווים והיפים – הן עוד לא אבד עלי כלח, הלא עוד עודני צעירה לימים. אך עשרים ושתיים שנה לי היום! אולם כמה היו שנותי אז לא אזכרה עוד. אלה אזכורה כי כבר היה בי אז הדיבר, כבר מצאתי אוֹן לי לרוץ ברגליים ממהרות, וכמדומה אני כי קומתי אז גבתה מקומתי עתה. כן אדמה; אך יוכל היות כי אך משגה אתי בדבר הזה. – לא אדע במה חטאתי אז לפני אבי כי שפך עלי תמיד עזוז אפו ואהי למפגע לו כל הימים, השעיר לעזאזל! מאז אזכרנו הנהו אך פחז כמים, זועם ומתעבר, רותח כמרקחה ואין שלום בעצמיו, ומאז אזכרה את נפשי אזכור על בשרי גם את נחת זרועו… מעשים אשר לא יעשו היו לו מעשים בכל יום. בזעם אפו הרימני בשתי אוזני אל על ויורידנו ארצה, רמסני ברגל, הלמני בגזר עץ, וכאלה רבות עמו – והכול באשמת אשת הרשע, זאת הארורה המיתממת!
– באשמת מי? – שאלנוה – מי היא הארורה המיתממת?
– הלא היא אמי חורגתי, אשת אבי, הצדקנית ההולכת שפי, לאט כמים עמוקים, וקרבה מלא הוות. לפני לחמי תבואני קללתה ועל כף מים תרע עינה לתת לי. אלה פיה מלא, חרבות בלשונה, תקללני, תחרפני, תרעימני ותאכלני בכל פה, ויהי במחשך כל מעשיה, בלאט, בנעימות, בסתר פנים, אכלה שארי ולבבי ומחתה פיה כמו לא עשתה דבר, כנחש ישוף עקב וככלב לא ישמיע בחוץ קולו אך ישוך חרש ברכי איש, אין רואה, אין יודע ואין עֵד! תמיד כל הימים תביא את דיבתי רעה אל אבי, תטפול עלי שקר, תכני בלשון רמיה ותשים אשם נפשי למען ישלח אבי מגפותיו אל לבי, והוא הרוצח, הגזלן, שופך הדמים! הוא ישמח ויגיל אם תנואות עלי ימצא להכותני,, וככל אשר הפליא מכותי, כן גבר כעסו והוותו. ארור אפו כי עז ועברתו כי קשתה!
– ויהי היום, ערב שבת בעיתותי חורף, לתלמידיו קורא דרור והוא ישב ‘להעביר את הסדרה’ ועל-ידו ישבה היא, הארורה המיתממת, ותחל לנהום באוזניו בשפל קולה, לדבר אליו בלאט ובלי הרף דברים בוטים כמדקרות חרב, להרעימו ולשפוך מררתו. הוא לא ענה אותה דבר, לא הוציא אף הגה קל מפיהו ולא הסב עיניו מן החומש ו’יעביר את הסדרה' כבתחילה. אך אני מרחוק ראיתי, מעל משכב-התנור השגחתי ואתבונן כי בלבו כבר יקד יקוד כיקוד אש, חמתו תגבר מרגע לרגע, גידי מצחו שורגו, ועיניו אדמו כדם. פתאום קפץ ממקומו כפריץ חיות וירץ אל התנור וישאג בקול פרוע: ‘רדי שד משחת! רדי מעל התנור!’. לא ידעתי נפשי מה היה לי אז כי הקשיתי עורפי ואמרה את פיו לבלתי רדת ממקום מושבי, והוא בראותו כי מקומי לא אנח, חטף בחמת אפו את המגרפה ויחל להכותני בה. המרשעת הארורה ניגשה אליו ותחזק במגרפה כמו תחפוץ לגזלה מידו ולמנעהו מבוא בדמים; אז ניצתה בו חמתו ביתר שאת וביתר עוז, ויטפס ויעלה אלי על התנור וישלח ידו לתפשני. חמקתי מפניו ואֵט הצדה, אך גם שם ידו הדה, פניו מתולעים, מעיניו כדודים יתמלטו, וכזאב ארב על טרפו התנפל עלי ויאחז באחת מרגלי ויטלטלני טלטלה, וישליכני בחמת כוח ממרומי התנור ארצה… מה הגיע אלי אחרי כן לא אזכור עוד; אך את זאת אדע, כי מן העת ההיא והלאה החילותי לחוש כאב אנוש ונורא בבשרי, קטונתי יום-יום, קומתי שבה במעלות אחורנית ועל שכמי צץ הגל, פרחה המצבה הזאת.
בדבּרה הראתה לנו עוד הפעם את גבנונה. אבל אנחנו ראינו מלבד הגבנון הנבזה והנמאס גם את חלקת צווארה הזך כעשת שן ואת שערותיה השחורות, הקלועות למקלעת אחת ארוכה ועבותה ופתיל שני קשור עליה. ותיף אז בעינינו כשושנה בין החוחים, כשולמית אשר ב’שיר השירים' ומלאתי חן כאסתר המלכה, וקולה צלצל באוזנינו כשירה נעימה, כמנגינה רכה וענוגה – ונתקרב אליה עוד יתר מעט.
– מן העת ההיא והלאה חדל הרוצח להראותני נחת זרועו, אבל לבי ידע ויחוש כי תכלית שנאה ישנאני וכקוץ מוגד הנני בעיניו. הוא לא ידבר עמי דבר אף גם לא יעיף עיניו במקום אשר שם מושבי, ואם מבלי משים יפגשני – ישׂט מעלי ויעבור, והיא המרשעת תשמח ותעלוז על משבּתי, תקראני בשם ‘גבנונית’, תמנה ותספור את פתותי לחמי ועל נטף מים תרע עיניה אם אביא אל פי, ולא תחדל מהביא את דיבתי רעה אל אבי, למרר רוחו ולאכול את לבו כתולעת וכעש. אך הוא, שופך הדמים, לא יגע בי מאז, ואת כל חמתו ישפוך על תלמידיו, אלה הצאן אשר לא חטאו, ובחרות אפו הנקל לו גם להרוג איש, זאב בן הקצב – הלא תזכרהו – כמעט יצאה נפשו מפני המכות והשבטים אשר חלק לו הרוצח בחרונו, וכל עוד בו רוח הצילוהו מידו. אוזן בֶּרל בן הסנדלר כבדה עד היום משמוע, כי הלמהו הממהו בידו הקשה, ועל לחיי הנער כתריאל הבן היחיד לשואב המים הך באגרוף חמס ורשע ויפל את שינו. הוי, הוי! מה רבתה הזעקה אז! שמים וארץ רעשו. את אבי אמרו אז להושיב אל הצינוק והמהפכת, אך בחמלת אנשים עליו לא אוּנה לו רעה – ומאז והלאה חדל להכות באגרוף, להפיל שיניים ולמחוץ ראש וקודקוד, ויקח לו את השבט כלי למעשהו. ‘למכות שבט תעלה ארוכה’ היה דברו. אך הסו-נא! הנה הוא בא, הנה הוא הולך וקרב, הרוצח, שופך הדמים! ממרחק פרסה ארגיש את צעדי אונו; מקצה הרחוב אחוש את נשמת אפו…
כחץ מקשת מהרנו אל השולחן, פתחנו בחופזה את הספרים, ונחל להתנועע ולזמר בקול, למען יאמין כי לא פסק פומינו מגירסא מאז לכתו עד שובו. הרבי ישמיע קול שיעול כקול היוצא מחבית נבובה, ולקולו זה יקפאו דמינו בעורקינו. אחרי כן תיפתח הדלת, והרבי, איש שעיר כולו ונורא כדוב שכוּל, יופיע בלי אומר ודברים, אחריו תבוא הרבנית הקטנה השחורה מרת בונצה – גם היא בלי אומר ודברים, תגיש לו כוס מים רותחים ממשקה הציקוריה, תחל לדבר באוזניו בחשאי ולנהום בשפל קולה ובעיניה הקטנות כעיני העכבר תורה על התנור, מקום שם רייזל יושבת.
[ד]
– למה תעמדו מרחוק, בנים? – שאלה אותנו רייזל באחד הימים, בהיוותרה לבדה אתנו – גשו הלום, עלו אלי הנה על התנור ונשתעה מעט. אהבתי כי אקח עמכם דברים, בשכבר הימים היתה לי אחות לצרה, שם בבית השני ישבה חברתי, מרים שמה, עלמה פסחית הולכת על משענתה, ולפניה שפכתי מרי שיחי ורווח לי. אך היא כבר היתה לאשה לדופק בסוסים, ואני נותרתי גלמודה, בודדה, כערער בערבה, כאבן בישימון, ואין איש ברחבי חלד אשר לפניו אשפוך שיחי וצרתי לפניו אגיד, יחידה גלמודה אשבה פה, ואדום כי ניטל עלי. קירות החדר הם מתי סודי, ובכה אבכה במסתרים בראותי ענות נפשכם מיד האכזרי הזה! הה, כמשא כבד יכבדו עלי חיי אלה, לא אוכל כלכל עוד!
– אבחרה לנפשי לנוד אל קצווי ארץ, לברוח להרי החושך ואל אראה ברעה אשר תמצאכם ובשבטים אשר נכונו לכם מידו בלי הפוגות, יום אחר יום, חודש אחר חודש ושנה אחרי שנה, שנים שלמות, שנים רבות, רבות מאוד – עשרים ושתיים שנה! זה עשרים ושתיים שנה הנני יושבת פה על התנור כציפור בודדת על גג, ואך לעתים רחוקות אעזבה את מקומי – אם ישלחוני המה אל רחוב העיר להביא להם דבר, או כי אלכה לשבת רגעים אחדים בבית שכנתנו מלכה ‘העושה שמרים’ ואשוחח עם בתה, אשר גם שמה רייזל כשמי (עתה היא ארושת איש ובשבת אחר חג השבועות תחוג חג כלולותיה) – ויש אשר אמלטה כמעט רגע החוצה בעתותי קיץ, כבוא השמש ויינטו צללי לילה, כי ביום הנני מטרה למהתלות הנערות אשר תשלחנה אצבע אלי, תבטנה ותשחקנה על הליכי, ואני שנאתי כי ישחקו עלי (אך רייזל בת ‘העושה שמרים’ לא תלעג לי, היא יודעת אותי ותדבר עמי כאחד האדם, תשאל על אודותי, תתן לי אשכר פתיל תכלת או חוט השני או תתקע אל ידי בסתר תפוח או אגוז. נשמה יקרה, לא תסולא בפז!), לכן אבחרה לשבת פה בקרן-זווית זו, אמרוט שער נוצות, אעשה פוזמקאות, אתפור דבר-מה ואעשה בכל עבודה, אשר היא, המרשעת, תתן על ידי, וככלות עבודתי אשבה ואשיחה עם אמי זכרונה לברכה…
– עם אמך? – שאלנו כולנו בתמהון – הלא אמך כבר מתה!
– ומה אם מתה? – ענתה רייזל בלב תמים – היא מתה זה כבר לאבי, אך לי לא מתה ותחי עוד לנצח. היא, אמי עליה השלום, תבוא אלי כפעם בפעם, בשבתי לבדי באפס מעשה, תשב על יד ימיני, תביט אלי בעיניה היפות ונשוחח יחדיו…
צינה קרה תעבור על בשרנו ושערותינו ניצבו כדרבונות מרוב פחד. כעדר הרחלים אשר תתלכדנה יחד בהרגישן זאב ערבות בקרבתן כן ניגש אחד אחד ברטט ורתת, ובכל זאת נוסיף לשמוע בשום לב את אשר תספר לנו רייזל בת רבינו.
– היא, אמי עליה השלום, תבוא אלי ותשב על-ידי פה על התנור. דלה היא, חולה, צנומה ויבשה, כאשר היתה בימי ילדותי, אך פניה מלאים זיו ומפיקים נוגה; – היא תשב, תתן קולה בשיעול ארוך כאשר היה דרכה לפנים ותשיח ותדבר ותספר, תשאלני על כל אודותי, מה מעשי ואיככה יבחר אבי דרכו עמי וכאלה רבות. אך את שם אמי חורגתי הרשעה לא תעלה על דל שפתה, וזכרה תועבת נפשה; – ואני אשבע שבע שמחות את פני אמי עליה השלום, עיני יאורו למראה ולבבי ירחב ויימלא על כל גדותיו עדן מרום ונשגב, עד כי אתאו אחרי כן לצאת במחול משחקים, לשיר ולזמר מרוב שמחת לבי, ואשכחה כל צרותי, אשכחה כי מום בבשרי, כי קטנה, נשברה ועקומה הנני, ואדמה כי גדלתי, יפיתי, או כי הנני ילד רך וצעיר, וכנפיים תיבראנה לי ואני ארומם אנשא בדמיוני, אעופה במרומים על הרים וגבעות, שדמות ועמקים, נהרות ויערות, אדא עד עבי שחקים ושם אראה בני אלים ירחפו סביבי ומלאכים יחפזון ואני עדנים מלאתי, נעימות בלבבי, עד כי תדבקנה שמורות עיני ואישן.
– ויש אשר תבוא אלי אמי, זכרונה לברכה, ותאמר: ‘שמעי, בת, וראי והטי אוזנך. הן כבר מלאו לך עשרים ושתיים שנה, התדמי כי עודך ילדה קטנה צעירה לימים? עת לדאוג לגורלך; בא מועד לבקש לך איש אשר בסתר כנפיו תחסי’. ‘מה תדברי, אמי חמדתי? – אומרה אני – הלא משחת מאיש מראה גווי ותארי מבני-אדם! הן אבי הרגני, טבחני; מי זה יבחר בגבנוני…?’ – ‘אל תדאגי, בתי חיי רוחי! – תענני אמי ותעביר ידה באהבה על שערות ראשי – אל יפול רוחך, כי לא אבד נצחך ותוחלתך. בחרי לך בטוב והישר בעינייך מן התלמידים והינשאי לו, ואנוכי אבוא אלייך בעומדך תחת חופתך וברכתיך, בתי…’. אז אעמיקה חקר, אחשוב ואהגה ואבחרה לי אחד אחוז מן התלמידים אשר ישא חן בעיני, אשימהו כחותם על לבי ואוהבנו אהבה עזה. הוא יהי לי ל’חתן‘, ואני לא אגרע עיני ממנו ואשאף צל צלמו; אנוכי הנני לו ל’כלה’ והוא, האוויל, לא ידע כי לי הוא… אנוכי אוהבנו כאח לי, כעצמי ובשרי, והוא לא ידע ולא יחוש כי נפשי קשורה בנפשו ולכל בו חיי רוחי… אז תבוא אמי עליה השלום, תשב על ידי, ויחדיו נביט אל בחורי רצוי נפשי ונתענג על נועם קולו בלומדו. וכאשר יקרב אבי להכותו בשבטיו, תברח אמי למנוחתה ואנוכי אסתירה פני… אחרי כן תבוא אמי עליה השלום ותביא לי מחלצות ושמלות ליום חתונתי ושמחת לבי, מה יקרו, מה יפו הבגדים ההם! שמלות משי וסאמֶט ואדרת-שועלים יקרה, בגדי צבעונין ובגדי לבן מגוהצים, כותנות בד יקרות ומעטפות צחורות לכרים ולכסתות, ותחשב ותמנה ותספור אחד לאחד כל דבר חפץ הנחוץ עוד ליום כלולותי…
אחרי כן תבוא אמי עליהם השלום ותאמר, כי בא מועד להחל בתכונה ליום חתונתי. אז יחלו לאפות חלות לחם ועוגות דבש ורקיקי חמאה, ישחטו ברבורים ותרנגולים, יצלו צלי, ירקחו מרקחות, וציפה-מלכת המלצרים תשמיע קולה ברמה כקול שריקת החליל, ואני אשמע את נגינות כלי הזמר, ‘סטמפּניו’ ונבלו… אז יפזרו את מקלעות ראשי ונשים עומדות עלי ומבכות, ואבי ילבש בגדי שבת ומועד והכול ערוך ומזומן ולא יחסר דבר להובילני אל תחת חופתי – והנה תופיע אשת הרשעה ותחל להכעיס ולהרגיז חרש את אבי בדברים בוטים, לאכול את לבבו כתולעת וכעש, וכה תאכל ולא תחדל עד כי ירתחו בו דמיו כסיר נפוח, גחלים בערו ממנו, ואת כל מררתו ישפוך על ראש תלמידיו ואמי תעלם ועיני לא תשורנה עוד… אחרי כן תבוא עוד הפעם, עוד הפעם כמחזה הראשון ועוד הפעם תעלם ואיננה… ויש אשר תבוא אלי אמי עליה השלום והיא עצובת רוח, קדורנית, לובשת תכריכי מתים, ותאמר אלי: בואי, בתי חמדתי, עמי אל מעוני שמה!… מה בצע בחיים כאלה?
לדבר רייזל אלה חוורו פנינו כשיד, שינינו תצילינה וקרסולינו דא לדא נקשן, ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים ולאן הוליכתנו רייזל בסיפוריה הנוראים, לולא נפתחה פתאום הדלת ור' נפתלי בא!
[ה]
בלילה הוא ורייזל בת רבי לפני עומדת ועל ידה גם אמה עליה השלום, אשה דלת הבשר, לבושה תכריכי מתים.
– קרב-נא, בני, ואראה את פניך, יקירי, כי חתן לבתי אתה, לב רייזל בחרך ובך חשקה נפשה מאוד.
ובדברה דבריה אלה ותגע בי בידיה הדקות והצנומות, ורייזל גם היא הביטה התבוננה בי בעיניים מפיקות חן ואהבה ותען ותאמר:
– בחירי רצת נפשי! גשה-נא אלי, קרב-נא יקירי, אהובי, מחמדי! הלא כבר שמתי עיני בך ויעדתיך לי, אהבת-עולם אהבתיך ולכן תשיב אהבה אל חיקי, חמלה גדולה ויתירה תחמול עלי בעבור כי בת אומללה אנוכי, עלמה שכולה וגלמודה, עניה סוֹערה לא נוּחמה. אל תראני שאני גבנונית, לב טהור ברא לי אלוהים ונפש זכה, בואה-נא…
– אויה לי כי נדמיתי! – קראתי מנהמת לבי – הוי אבי והוי אמי, הוי ואבוי! הצילוני-נא מיד הנשים האלו כי חיי תלואים לי מנגד! – עוד מעט ומת אנוכי!…
ימים רבים חלפו עברו מאז נפלתי למשכב, ולפי עדותו של יודל הרופא כבר הייתי בזרועות המוות, אך הוא בחכמתו החלימני והקימני, הוא ולא אחר – ובעוד ירח ימים נשאתי את רגלי והלכתי אל ה’חדר‘, אך לא אל ‘הגזלן’ ר’ נפתלי, יען כי בכל עת שכבי על ערש דווי רק את שמו ושם בתו נשאתי על דל שפתי; מכאן למדו הורי, כי יד הגזלן היתה בי, והוא היה המסובב למחלתי.
מאז ועד עתה שנים רבות נגוזו, מים רבים שטפו עברו, את עיר מכורותינו מאזפּבקה יצאנו זה כמה, האחד לדרום, השני צפונה, זה נשא אשה וזה מת ונכרת מארץ החיים; זה עשה עושר וזה אבד כספו. ורבנו הגזלן ר' נפתלי? ובתו הגבנונית רייזל? הוי, רייזל הטובה והיפה בבנות, אַייך עתה? ההיית לאשה לשמש צרוע שרוע וקלוט, או לאחד השומרים הסובבים בעיר בלילות? או אולי תחזרי על הפתחים? או אולי כבר עזבת ארץ מאפליה זו ומקומך עתה שם בעולם האמת, בעולם שכולו טוב, בגן-עדן מנוחתך? – וכי אזכרה עתה את רייזל בת רבי יהמו מעי בקרבי, והמון זכרונות יעורו בי, יקומו כרפאים מקבריהם, יעברו לפני כצלמי אופל וימלאו לבי יגון קודר, ועיני – דמעה…
תווים וקווים
א: ישראל עם לבדד ישכון. – חשבון הספרות. – כמה הפכים בנושא אחד
ישראל עם לבדד ישכון! איש לא יעבט אורחותיו ולא יירד לאומנותו של חבירו, ועלינו נשתנה הסדר: סוחרינו – סופרים וסופרינו סוחרים!… בשעה שסופרי כל עם ועם ישאו כבוד ויקר לא רק במיתתן כי גם בחייהן הם מרגישים נעימות הכבוד ויקר תפארת גדולתם, אצלנו הסופר הוא ' מחבר', העוסק בפרקמטיא של תורה ועושה מסחר עם ילדי רוחו; עפר הוא במיתתו, קל וחומר בחייו, כי בבואו בין אנשי מעשה העוסקים בהוויות העולם, יביטו עליו מגבוה בגאווה ובגודל לבב, או כל הפחות בעיני חמלה, כי ‘מחבר’ הוא! השם הזה במאזניים ישא יחד עם שם התואר ‘מקבל’, ‘קבצן’, ‘פגע רע’, ‘צרה ומשלחת’, 'מכה שלא כתובה בתורה!
ישראל עם לבדד ישכון! בכל עם ועם יכיר כל סופר את מקומו בספרות, ולכל אחד יש מדור בפני עצמו: בעל החשבונות לא ישא דעוֹ על ענייני המדינה, המספר סיפורים וחוזה חזיונות לא יתעסק בהילכות ניתוח או קלקול הקרב והמעיים, והחוזה בכוכבים איננו עורך מאמרים על דבר החינוך וצער גידול בנים. אצלנו ‘מהפכין היוצרות’: השוחט ובודק ייעשה למהנדס וחוקר קדמוניות, התוכן ידאוג לתינוקות בית רבן, הקצב כותב רומאנים והמלמד יהיה למבקר! ועוד יתרה בנו, כי כשם שאין לך אדם מישראל אשר לא יבין לדבר אשכנזית, כך אין לך מחבר בישראל שלא יַראה את בקיאותו בכל מקצועות הספרות, אין דבר נעלם ממנו, כל חכמה לא שׂגבה משכלו, הכל יכול הוא וכוללן יחד!
ישראל עם לבדד ישכון! בכל עמי התבל תחשב הספרות בין הדברים ההכרחיים לחיי העם, אשר בלעדם אינו יכול לעמוד ולהתקיים אפילו שעה אחת, ואצלנו הספרות היא אך סרח העודף, דבר שאפשר לנו להיות גם בלעדו, דבר שעל–כורחנו הננו נושאים עול סובלו: על–כורחו יקנה היהודי ספר עברי ועל–כורחו יתן את ידו למכתב עתי לישראל, כי המו“לים תובעים בפה, הסוכנים בכל עיר ועיר עומדים עלינו לכלותנו והקב”ה מצילנו מידם… ומי יודע, לולא הטילו עלינו את הספרות על-כורחנו, אולי לא הרגשנו צורך בה כלל ועולם כמנהגו נוהג?… בכל עם ועם נחשבת הספרות למלאכה, ואצלנו היא אך שעשועים לחובקי בית-המדרש, דבר שאפשר לעשותו בשעה שאינה יום ולא לילה, ובעת שספרות זו תעשר את בעליה אצל העמים ותתן לחם למחזיקים בה, ‘מחברינו’ הם ‘מקבלים’, מחזרים על הפתחים, דופקים דלתים ומוכרים את תורתם כאשר ימכרו נושאי החבילות בעלי תרמיל בבתי האכסניות במאזפּבקה את לוחותיהם, טליתותיהם ויאַרמולקותיהם…
שונה ומשונה הוא עם ישראל מכל עבריו! מעבר מזה קורא לנו ‘עם הספר’ – ואנחנו לא נקח ספר לידינו ברצון כי אם באונס, ומעבר מזה בעת אשר מחברינו דופקים על פתחי נדיבים ואורייתא בגלותא– יציצו בנו סופרים כעשב הארץ, וכמעט אין לך קורא בקרב עמנו שלא היה מושך בשבט סופרים; מעבר מזה ‘מחברים-מקבלים’ פושטים יד לכל עבר ולוחצים בנו לקנות ממבחר סחורתם, ומעבר מזה ספרים, מאספים, מכתבי-עת, קבוצים ואנציקלופדיות עבריות– כמה הפכים בנושא אחד!
כל הדברים האלה הם כעין הקדמה למאמרי אשר לא ידעתי אכנהו: אם בשם ‘סיפור’ או בשם ‘מאמר’ ממין ה’מאמרים' הידועים. לכאורה נראו בו סימני סיפור וסימני מאמר ותוכנו הוא כעין וידוי ספרותי, על כן מתחתי עליו קו חדש וקראתיו בשם ‘תווים וקווים’, למען לא יביטו עליו כעל דבר הראוי להעלות על שולחן הסופרים בתור ‘שאלה חדשה’ שאלה זמנית, כיתר ה’שאלות' שאנחנו שואלים זה לזה ומשיבין זה לזה ופתרונן לאלוהים. על כן אל יחשדוני-נא במה שאין בי ואל יחשבו עליו כי לצון חמדתי בעניין נכבד כספרותנו, עניין המעורר תוגה ולא צחוק, קינים והגה והי ולא ליצנות…
ב: אני ושותפי דץ הסוחר בפונדק אחד. – היהודים ויחוסם לשוק הקונטראקטן בעיר.N
ישראל עם לבדד ישכון, ולא ככל הגויים בית ישראל, שבכל הגויים סופריהם עוסקים בספרות, וסוחריהם – במקח וממכר, ואצלנו נראה, כאשר הגדתי לעיל, עירוב פרשיות: הסוחרים מחברים והמחברים סוחרים. הנה נא אנוכי, הצעיר באלפי סופרינו והדל בשבטי מחברינו, דו פרצופין לי: פרצוף סוחר ופרצוף מחבר; פעם יגבר בי הסוחר ופעם יאמץ חילים המחבר, הכל לפי המקום והזמן. בתור סוחר יש לי מהלכים בין סוחרי מאזפּבקה, ובבואי לתוך ארבע אמותיהם אראה מה חדל אני המחבר בעיניהם, ולבלתי אבוא בוויכוח עם כל הדיוט וגס-רוח, הסתר אסתיר את מחציתי המחבר, והייתי סוחר כמוהם. אמת הדבר כי יודעים אנחנו איש מסתרי רעהו ומומיו, אנוכי הנני יודע כי הם בהמה המה להם, בורים והדיוטים כולם, אנשים ריקים, רודפי בצע, אוהבי חיי שעה, ושורש נשמתם היא המטבע, והם מצדם יודעים כי חובר חברים אנוכי ויחשבוני לאיש הרוח, איש אשר דרכו נסתרה, בריה משונה שלבו הולך אחרי הבלים ויהבל; אולם את מחשבותינו אלה נסתיר עמוק עמוק בלבנו וזימותינו לא יעברו פינו, המחבר הוא קיר המבדיל בינינו, והסוחר יקרבנו, על כן נעזוב את מצפוני לבנו ונדבק איש באחיו והיינו לבשר אחד.
אולם לו ידע שותפי במסחרי, הוא דץ הסוחר, כי בשעה שאנחנו יושבים כרעים אהובים ונשתה כוס חמים והוא מטייל ארוכות וקצרות בעולם המסחר ומספר באוזני כל מעשי תוקפו וגבורתו בעסקיו, אנוכי מביט עליו בעיני המחבר שלי לא כעל איש יהודי סוחר אך כעל עצם נפרד אשר ללמוד אני צריך את תכונתו, כעל חומר לאחד מסיפורי, לוּ ידע זאת ר' דץ – הירצני? היחפוץ לשבת בארבע אמותי? אבל ר' דץ לא ידע ולא יבין את זאת, לפיכך יטה כנהר שלום לי וכרע כאח יתהלך אתי כל הימים, שותף הוא עמי בעסקיו; פעמים רבות ניסע יחד בעגלה אחת, נזדמן לפונדק אחד, ואין האחד מאתנו נוגע למסתורי לב משנהו אפילו כמלוא נימה.
באחד הימים התאכסנתי עמו באכסניא אחת בעיר הגדולה N., והימים ימי השוק הגדול דמתקריא ‘שוק הקונטראקטן’. מארבע כנפות הארץ יבואו אחינו ב“י לימי השוק, ימלאו את כל בתי האכסניות, ישאו ויתנו, יקנו וימכרו, ימלאו את כל בתי הנוטריונים, הרופאים ועורכי-הדינין, יסעו בצבים ובכרכרות ויכסו עין העיר, ובלילה, כשוך תנועת השוק, ינהרו אחינו אל בתי-החזיון, יסעדו לבם במעדני בתי האוכל והמשתה, ויפזרו כסף לרוב, ואחר יבואו לבתי משכנותיהם בצנעא לבל תשלוט בהן עין הרע ח”י, יעלו על הגג, ירדו למרתף בהחבא, כי אסורה ישיבת כרכים לבני ישראל מחוץ לתחום מושבם, ובכל זאת יביטו עלימו עם הארץ בצרת עינם ויחרקו שן, לאמור: ‘הנה באו האדונים היהודים לסחור את הארץ ולהאחז בה…’
והיהודים הבאים לסחור את N. לימי הקונטראקטן שונים הם למיניהם; בהם סוחרים, סרסורים, קונים ומוכרים, בעלי מלאכה וחרושת המעשה, מוכסנים, קבלנים, אנשים של צורה ועשירים וגם יהודים פשוטים בתוך הבאים, כל איש מצוק ומר נפש, כל מעוט כסף ושבע רוגז, כל נודד ללחם איוֹ, קרוב עני מחפש אחרי דודו העשיר, עגונה מרת לב המבקשת את בעל נעוריה, מלמד המחפש תלמידים, חזן המבקש לו עיר– כולם כולם יבואו ליום השוק, ובין סל הבאים לא יחסרו גם… מחברים עבריים! אך מה למחבר עברי וליום השוק בעיר N.? מה לספרות ישראל ולקונטראקטן? יהודים נחבאים אל הכלים, בחורים ובסדקין וחרדים לקו לעלה נידף מפני חמת האורב בלילה… ומחברים באים בחיבוריהם, מספרים בסיפוריהם ומשוררים בשיריהם– ואורייתא בגלותא!
ג: שותפי ושמותיו.– בעל הבית ופנקסו.– יד ההכרה על העליונה.
שותפי דץ הסוחר הוא בעל דעה רחבה, ויען כי גם כיסו רחב ומלא וגדוש, לכן יראה בטובה ויתנהג כאחד מבני העליה. בבואנו לימי השוק ירדנו אני ושותפי לבית-מלון נהדר בנוי לתלפיות בראש מרומי קרת, מקום שם ישכנו אצילים ואפּרתמים, ומה גדלה הנאתו של דץ יקירי, בראותו כי בין כל שמות האדונים האלה יתנוסס באותיות מזהירות גם השם דָץ בֱן אָץ, סוחר ממדרגה ראשונה.
האמת ניתנה להאמר, כי שותפי התאווה תאווה כי שמו הנכרי יתנוסס על הטבלה ההיא, למען הסתיר חרפת מולדתו, כי למה יאמרו הגויים ‘הנה גם פה אדונים יהודים’… ועל כן, כששאלוהו השוער ‘מה שמך’? פתח ואמר: ‘דוֹצנטי אוצֱנטיוויטש’… אולם בהתבוננו בתעודת מסעו של דץ הסוחר ביקש מאתו אדון הבית במחילה וישחרהו כי ירשה לו לכתוב את שמו היהודי, באמרו: ‘פה בעיר מקפידים מאוד על הדבר הזה, וההקפדה גדולה כל כך, עד כי ירא אנוכי מאוד פן יוודע הדבר ש’הסתרתי’ אנשים עברים במעוני, כי אליבא דדינא אין לכם, אדוני העברים, רשות לשכן את כבודכם בבית הזה כל עיקר; ואנוכי כשאני לעצמי, אין אני מבין מפני מה אין אתם רשאים לבוא בקהל אנשים של צורה? אומנם יש בתוככם יהודים פוחזים ובזויי אדם, אשר, במחילת כבודכם… ריח הבצל והשום נודף מהם, אף כי מלבושיהם לא שונים הם מאתנו; אולם אנוכי, כאשר תראוני, טוב לב הנני לכל אדם באשר הוא אדם, כי האל שלכם הוא האלוה שלנו ואב אחד לכולנו שם בשמים ממעל, ומה בכך אם יתאכסנו אצלי שני גברין יהודאין? ובפרט שתשלמו במיטב כספכם והייתם לי לאורחים הגונים… אולם אחת שאלתי מאתכם זאת אבקש, לבל תרימו את קולכם כדרך היהודים, וכאשר יבואו אחיכם לדרוש שלומכם אל-נא ידחקו איש את אחין, כנהוג אצלכם, לבוא בקהל גדול, כי אם אחד-אחד יבואו ובנחת ילכו, התבינו אדוני?… יען אם יוודע הדבר לשכני ויבולע לי כי אין רחמים בדין…'
האדון בעל האכסניה הראנו לדעת כי מלבד שיודע הוא את תכונות היהודים ומזגם, הנהו גם ליבראל גדול, סובל ומעלים עין ומקרב כל אדם בסבר פנים יפות, ואם כי דבריו היו לי כמדקרות חרב, פלחו ומחצו את כליותי והייתי מוכן ומזומן לעזוב את האדון הסבלן הזה עם ביתו וחדריו המפיקים נוגה; אולם בהביטי בפני שותפי ראיתי כי יעטה על שפמו, כאילו לא בו הכתוב מדבר, לכם ולא לו, וכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל, עלה לחדר משכיתו ויצו על משרת הבית בקול נגיד ומצוה להכין לנו את מכונת הרותחת תוך כדי דיבור.
אנוכי לא התפלאתי כל כך על דרכי שותפי ומעשיו, כי ראיתי ונתון אל לבי: מה המה חיי דץ הסוחר מראשם ועד סופם– האם לא שרשרת אחת ארוכה של המון נסתרות ומעשים אשר פני הלוט עליהם? האין כל תהלוכותיו ומנהגיו נסוכה מסכה ולוטי מסווה? אין בחירה חופשית לאדון זה; כל ימיו הוא מרקד אך על-פי החלילים של אחרים, כל מעשיו אך התחקות המה, מעשי קוף, מן המגבעת המגוהצה שהוא נושא על ראשו ועד כלי הזכוכית שעל עיניו, מן בנו שלמד שבע חכמות ושבעים לשון ואף אחת מהן לא ידע, ועד בתו הבוגרת שלמדה ‘להכות על-פי הפסנתר’ העומד סגור מראשית השנה ועד אחרית שנה ולא נשמע קולו כקול כינורותינו על נהרות בבל… וכשם שאין שום יסוד לשנאתו לשמו היהודי, כך אין חקר לאהבתו לשמו הנכרי, ואם כי חוטמו של דץ הסוחר ושערות ראשו ועיניו השחורות כעורב כולם יעידו עליו כי ממעי יהודה יצא, לעומת זה אם הצליח בידו החפץ להתנוסס בשמו הנכרי אשר לו, אזי מצאנו טובה כפולה ומכופלת: ראשונה, כי שומר הסף הביט אז עלינו כעל בני עליה מעמו ולא היינו אנוסים לעמוד לפניו כעבד לפני אדונו; והשנית, כי אדון בית-המלון לא נועז לחשוב לנו מחיר כל דבר כפליים ולפשוט עורנו מעלינו; והשלישית, כי לא עדו עלינו כל הני הרפתקאות הכתובים בפרק שאחרי זה.
ד: שפעת מחברים.– קטון וגדול.–מו"ל חדש.– קול מבקר מבקר ואומר
בטרם זכינו לראות את המכונה הרותחת על שולחננו נפתחה הדלת ויבוא הביתה איש נכבד ופרקו נאה, מגבעת שחורה מנוצצת על ראשו, משקפיים ממראה
התכלת על עיניו ובתי-ידיים צהובים על שתי ידיו– איסטניס גמור! תחילת מעשה האורח הבא היתה להסיר את מעילו, את מגבעתו ואת נעלי ידיו, אחרי כן שלח אלינו מבטו מבעד למשקפיים, ואחר קרב אלינו כשניים-שלושה צעדים ויקרא בנחת ובהסבר פנים יפות בשפה הנקראת אצלנו אשכנזית:
– פלטי בן ליש למטה דן, מחבר הספר ‘מהפך פשטא’. זה ספר יקר המציאות ודבר השווה לכל נפש; ראוהו חכמים ויהללוהו, נבונים– וימלאו פיהם תהילתו. גם בלדד השוּחי, המבקר הרוצח הידוע אשר לא ידע חנף, בעל-כורחו הודה שלא בא כבושם הזה… לעת עתה הדפסתי את החלק הראשון, ושלושת החלקים הנותרים מונחים אתי בכתובים ונכון אנוכי להוציאם לאור אי"ה כאשר ירחיב ד' את גבולי… מחיר כל חלק לבדו שני כסף, לאלה החותמים את ידם לכל ארבעת החלקים הנני עושה הנחה– רק חמישה כסף; הטיבו-נא ברצונכם, אדוני הנכבדים, להגיד לי מה שמכם.
ופלטי בן ליש חקק על הספר בזה הלשון: ‘לכבוד ידידי כנפשי, הגבר הוקם על, דורש תושיה ומרביץ תורה בישראל, ה“ה הגביר המשכיל המפורסם מוה”ר דץ בן אץ הסוחר, מנחה מרחשת אהבה אחווה וריעות מאת ידידו המחבר’. וכדברים האלה כתב גם לי בהגידי לו את שמי המעשיי ' לא חסר אף אות אחת, ואחרי הכניסו את השקלים לאמתחתו נפרד מאתנו בפנים מאירות ובידידות חן:
– היו שלום אדוני, הצליחו ועשו חיל בכל מעשי ידיכם; מאוד הנני נחפז ללכת, כי היום קצר והמלאכה מרובה– ראו בטובה!
התבוננתי אל שותפי וארא כי איננו חסר רצון מן המתנה שבאה לו בהיסח הדעת, גם אותות האהבה ומאור פנים שהראה לנו המחבר, נשאו חן בעיניו.
– הסופר הזה איש נכבד מאוד, דרכיו דרכי נועם ויודע להתנהג ובכבוד ובנימוס כתור אדם המעלה, ומאין ידע זה כי באתי הלום? כה הגיד לי שותפי בהתבוננו אל הספר מכל עבריו, כאיש היודע ומבין חין ערך הסחורה הזאת על צד היותר טוב, ובכל זאת פנה אלי לשמוע גם את חוות-דעתי אני;
אולם אנוכי אך נענעתי לו בראשי ואסתיר את מחשבותי עמוק בליבי. אנוכי ידעתי מאוד מה טיבו של המחבר דנן פלטי בן ליש וספרו ‘מהפך פשטא’, שהוא מאסף עליו חתומים זה כשתי שמיטות; גם את ביקורתו של המבקר הרוצח הידוע בלדד השוּחי, והלוואי לא ראיתיה, אבל לא רציתי להיות מגלה סוד את אשר נעשה לפנים מן הפרגוד…
עוד אני חושב והוגה ברוחי והדלת נפתחה ויבוא החדרה ענק כגלית הפלישתי, ומפתחי פיו יצא רוח גדולה וחזק כמנחירי מכונת הקיטור, מעמל ומרוב עבודה לעלות במעלות אלינו.
– צפרא טבא! האתה אדוני דץ בן אץ הסוחר ממאזפּבקה? לא אזכור שמך מתמול שלשום… זה כשש-עשרה שנה הנני נוסע ובא לשוק הקונטראקטן… הנני יודע רבים וכן שלמים, והודות לאל כי גם אותי ידעו הכל… שמי עכן בן זרח למטה יהודה, בעל המחבר שני ספרים ‘זקף קטן’ ו’זקף גדול… מעט חכמה, מעט תורה, מעט ביקורת, גם שירים יפים ונחמדים ממני ומכתבי מליצה מאת סופרי דורנו, אשר כולם חכמים כולם נבונים, כולם אהובים כולם ברורים… ואף כי המבקר הידוע הרע לעשות עמדי ויחרף ויגדף מערכת ישראל על-ידי ספרי, בכל זאת חימה אין לי עליו, כי לכך נוצר המבקר. הנה שני הספרים לפניכם ( ובדברו זאת הוציא מצלחתו הפתוחה לרווחה ארבעה קונטרסים קטנים ), וכעת הנני טרוד בהוצאות ספרי החדשים: ‘גרשיים’, ‘קדמא ואזלא’, ‘מונח מונח רביעי’, הנכונים לעשות תקופה חדשה בספרותנו, ועוד ידי נטויה לעשות גדולות ונפלאות לעם ישראל המעונה והמדוכא מתגרת יד הזמן האכזר, יען כי מטרתי אך לשבור צמאון אחי ההולכים בחושך ולא אור כי יקומו מתרדמתם ויסירו את המסכה הנסוכה עליהם מעת פרש עליהם ענן החסידות והפאנאטיזמוס, ויאכלו מפרי תנובת ההשכלה די שבעם ותפקחנה עיניהם, ויראו את האור כי טוב ותחי נפשם, כי בא עת לחננה כי בא מועד…
מי יודע עד היכן היו דברי מליצתו הנשגבה מגיעים, לוּ לא שמענו קול דופק על הדלת.
– יבוא! קרא שותפי, ותופיע לנגד עינינו בריה חדשה: גדי בן סוסי למטה גד, אברך משכיל, מו“ל ספר ‘קרני פרה’, אשר עודנו אתו בכתובים, והוא מאסף עליו חותמים, ואם ירצה השם אחר החג יגש אל המלאכה להדפיסו ולהפיצו בישראל בעזרת השם יתברך; וכאשר תוכן הספר ומטרתו להפיץ בקרב עדת ישראל ידיעות נכונות ומועילות בכל ענפי המדעים, המסחר וחרושת המעשה, חכמה ודעת, מחקר ופילוסופיה, משלים וחידות, ועוד נוספו עליו אוצר המלים ולוח השנה ועולה הוא המאסף ‘קרני פרה’ מעל כל המאספים שהיו לפניו והבאים אחריו, כי טובי סופרינו, גדולי ישראל וחכמיו כבר נתנו לו את ידם, על כן כתב המחבר והמו”ל שמותינו ושם עירנו בספר, ובקיץ הבא עלינו לטובה לא יאוחר בוודאי נקבל הספר ‘קרני פרה’ כליל בהדרו בעתו ובזמנו בלי שום עיכוב כלל…
– הוי! קראתי מנהמת לבי אחרי צאת גדי, הגם גדי במו“לים? זה הגדי שכמעט נתבקע מביצתו ויצא לאור באור החיים בשתי קורספּונדנציות במכתב העתי לישראל, זה הגדי שהגלה מאת המאספים הגדולים ויעש במה לעצמו ויהי למו”ל בישראל, לקיים מה שנאמר: ‘כי מו"לים היו בני ישראל בצאתם ממצרים’… הוי גדי גדי! גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב!––– תפוש ברוב שרעפי בקרבי לא שמעתי לקול מצעדי אורח חדש הבא אלינו; התעוררתי ממחשבותי וראיתי והנה איש דל-בשר וגבה-הקומה ניצב עלי, פניו מפיקים זעף וחרון אף ושערות שפמיו הארוכים זקופים כמחטים. – כלבי בן ופּסי למטה אפרים, בעל המחבר ספר ‘אזלא גרש’, ביקורת חדה מזוקקה ומלוטשה על המאסף החדש היוצא לאור על-ידי גדי בן סוסי ושמו ‘קרני פרה’…
– ביקורת על ה’קרני פרה'? – קראנו שנינו יחדיו בתמהון לבב – המאסף הזה עדיין לא חזה אור שמש ואתה תוציא ביקורת עליו?
– אמת ויציב; אולם אנוכי לא אל המאסף כוננתי חיצי, כי אם אל המו“ל הנבער מדעת, ריק מכל מדע, בור מדאורייתא, גס-רוח, איש בליעל ומזייף מאין כמוהו בין כל סופרינו, ומלמד כגדי יהין להקרא מו”ל לישראל!
על כן קנוא קנאתי לספרותנו העלובה ויצאתי נגדו במלחמת תנופה בחרב שלופה להכותו שוק על ירך, והיכיתיו מכה רבה הכוה ופצוע וניפצתיו לרסיסים וכמעט לא היה לו שריד ופליט! הראיתי בביקורתי לדעת, כי לבד שכל דעותיו של גדי בן סוסי כוזבות הנה ואין להן יסוד ושורש, טעם וריח, כי מאין אלה לו והוא לא ידע מה דקאמרי רבנן? וכל מי שיודע את האיש גדי ואת שיחו יודה לדברי שמותר לקרעו כדג ואפילו ביום הכיפורים ומצוה לפרסם את החנפים לבל יהינו להתעטף בטלית גנובה ולבל יעיזו עוד בנפשם לעשות חנף איש לאחיו ושעיר אל רעהו יקרא: ‘הרב הגאון’, ‘הרב החכם’, כאשר יעשו רבים וכן שלמים לגדי רק בעבור שהיה גדי למו"ל בישראל, הכזונה נעשה את ספרותנו? ועוד יתרה עשו, כי בטרם הוציא גדי את מאספו לאור ותעבור הרינה במחנה העברים, שערכו ביקורת איומה ונזעמה עלי ועל ספרי הקטן ‘תלישא קטנה’ בעבור שנגעתי שם בקצה עטי בכבוד אחד הסופרים זעירא דמן חבריא שהתקשט בנוצות זרים – זייפנים הם כולם, גנבים, רוצחים, שודדי ליל!…
ובדברו רעמו פניו, עיניו הפיצו אש עברות ויהי נורא על כל סביביו, עד כי נפלה חיתיתו על שותפי ויירא להשיבו דבר.
– אלה הם מחבריכם! פנה אלי אלי דץ הסוחר בצאת כלבי המבקר מאת פנינו – גדי יצור את כלבי וכלבי יצור את גדי, ויחד המה על פלטי – ואנוכי חשבתי, כי אך בקרבנו, סוחרים וכנעני ארץ התחרות, קנאה ושנאה, והנה… מי הוא זה דופק על הדלת? זה יוצא וזה בא, כמים אשר אין להם סוף!
ובדברו זאת נפתחה הדלת ותבוא החדרה… בת המין היפה!
ה: אשה בעולם הספרות.–אני ושותפי מנצחים זה את זה בהלכה. – פנים חדשות.
כיוון ששותפי זה היה איסתניס גדול, לכן היה מכבד את הנשים ככל בני גילו היודעים לנהוג בהן סלסול, לכבדן ולשמשן, וכשבאה אלינו האשה הזאת מיהר דץ הסוחר לקראתה ויקבלנה לא בסבר פנים יפות לבד, כי גם בכל אותות הכבוד, כנהוג אצל אנשי המעלה בין מרומי עם הארץ. אך מה גדל תמהון לבו בראותו כי האשה תוציא מתחת לסינורה ספר קטן, בפנותה אלינו בשפת אשכנזית ממש:
– את שמע המשורר הנודע לתהילה זמרי בן סלוא בלי ספק שמעו אדוני הנכבדים? אשתו הנני, אשתו, עניה סוֹערה לא נוּחמה; עזבני בעלי נזר תפארתי עם שבעת בנותי היתומות העדינות האומללות, הוא הלך למנוחות ואותי עזב לאנחות, ואך זאת נחמתי, כי עשה לו יד ושם בין גדולי חכמי ישראל מצוקי ארץ מאוד נעלה, וזה הספר הקטן, שאני מתכבדת להגיש לפני אדוני היקרים, זה הספר הקטן הוא מקור מחייתי, משען ומשענת לי ולבנותי היתומות, זה חיי וזה כבודי, זו חנותי וזו פרנסתי, כי על-ידו איבנה ובו אשים מבטחי סלה!
הכרת פניו של דץ ידידי ענתה בו כי לולא את פני המין היפה הוא נושא, כי אז שכח חנוֹת וכלה עשה לה – כה עלתה חמתו ויעשן אפו על המחברים שמררו את חייו.
– לא! – קרא שותפי ברוגז קולו כמעט יצאה האלמנה – לא אוכל כלכל עוד! אם יוסיפו ‘מחבריכם’ לבוא, כי אז אעזוב את האכסניה הזאת, כי אל עקרבים אנחנו יושבים, המקום ישמרנו ויצילנו!
– אבל, דץ ידידי – עניתיו בשפה רפה, כי רעיון אחר מילא את לבי – אבל דץ יקירי, לחינם קפצתה עליהם קצף, תן תודה שגם זה דרוש לנו, לכל הבל נידף יש מוצא, את כל מראה עינינו נקנה במיטב כספנו, וספרי ישראל למה ייגרע חלקם בשוק הקונטראקטן?
– ספרי ישראל?! קרא שותפי בחמת-רוחו– ספרי ישראל באונס? בעל כורחם? ספרי ישראל אשר ישיאום ‘מחבריכם’ מבית לבית ומחצר לחצר כאשר תשאינה התגרניות במאזפּבקה פּולים ועדשים לממכר? אוי ואבוי לתורתנו שבאה לידי כך להיות מחזרת פה על האכסניות!…
אהה! ידעתי מאוד מה צדקו דברי שותפי, אך מאנתי היכנע מפניו ועניתיו:
– אבל, דץ מחמדי, מה יעשו אביוני אדם אלה? הלא ברואים הם, הלא קיבה להם, ידידי, קיבה! ואם אין קמח אין תורה…
– ומי יאנסום להיות למחברים בישראל ולעשות ספרים כספר ‘תלישא קטנה’ ו’קרני פרה' ו’אזלא גרש' וכיוצא בהם? מי ביקש זאת מידם? הייאמן כי יסופר שתהיה הספרות אצל מחברינו ככינור ביד העיוורים והפיסחים המנגנים אל פת לחם!
ידעתי, ידעתי מאוד מה צדקו דברי שותפי, לכן שפכתי כל חמתי עליו ועל ראשו וגלותי האשמה אך עליו ועל הדומים לו; הוכחתיו למוסר ואראהו לדעת, שכשם שאי-אפשר למסחר בלי סחורה ובלי סוחרים, כך אי-אפשר לעולם בלי ספרות ובלי סופרים, וכי מצוה היא וחובה על כל איש מישראל לתמוך בידי המחברים ולסעדם, וכי יש מועיל בהם ובספריהם; ואם לא הוא, דץ הסוחר, המתלונן בצל הכסף, מי זה ישים לב לחמלה על המחברים העניים האלה? ואם הוא, דץ הסוחר, שקוע כל היום בהבלי עולם הזה ואין לבו הולך להגות בספרים ומכל שכן להיות מחבר– ועל כן תפוג תורה ושדה הספרות תשאה שממה?
כה קינאתי לאחי המחברים ואשפוך כל חמתי על איש ברית-מסחרי; אף הוא ענני חלקו, ומי יודע מתי בא הקץ לריב שפתינו לולא שמענו קול דופק על הדלת אחת ושתיים ושלוש, ופנים חדשות באו הביתה, איש זקן ונשוא-פנים, רוסי מלידה ומבטן ושמו בלעם בן בעור מבעל צפון, מליץ וסופר, דורש טוב ליהודים ודובר שלום לכל זרעם, מטרתו ‘אחדות’, לקרב את המרוחקים, לגרש את השטן המרקד בין לאומים שונים בגזעם ולעשות שלום בין העמים הנפרדים בדתם ובצור מחצבתם, ואומנם ראו רבים וכן שלמים את הטובות העצומות שהביא לנו בלעם בן בעור בספריו אשר עשה והודו לו במכתביהם שהריצו לו גדולי העולם, חכמים ונבונים, גבירים ואדירים, רידאקטורים ופרופיסורים וכו' וכו' וכו' – וכולם קראו לו מכובד וירוממו תחת לשונם את הטובות הנשקפות לעם ישראל ממנו, כאשר יעידו ויגידו המכתבים והאיגרות שהציע לפנינו על השולחן, למען יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו.
ו: בלעם בן בעור.– מליץ יושר.– מקור אהבתו לישראל.
משנכנס האורח הזה אלינו עברה רוח חדשה ותטהר את פני שותפי, ויהי דמיונו כאיש שבשעת כעסו שפכו לו פתאום מים קרים על ראשו: בלב דץ הסוחר קינן מאז ומעולם רגש כבוד במיוחד לכל מי שאינו מזרע היהודים. לא ידעתי מאין בא לו הרגש הזה: אם שרבו הטובות והחסדים שגמלו עמדו, או אולי בהרגישו את שפלת נפשו הוא ‘מוחל על כבודו’ וינשק את הידיים שישאו עליו השבט?… איך שהיה ושותפי קיבל את פני בלעם בן בעור מבעל צפון בכל אותות אהבה וכבוד ויקר.
ובלעם בן בעור מבעל צפון כיוון שנחה דעתו עליו, האריך לשון ויתאר לנו את כל תהלוכותיו בעולם הספרות, את כל תוקפו וגבורותיו שהפליא לעשות עם היהודים, והיהודים הם כפויי-טובה ולא ידעו להוקיר את דורשי טובתם ולגומלם כצדקם.
– היהודים – כה אמר בלעם – אהבתי את היהודים כי עם חכם ונבון הגוי הזה, עם חרוץ וערום; יבינו את אשר לפניהם, ראשם חריף ומוחם מלא מזימה (בדברו זאת הורה באצבעו על מצחו), לכן כמעט כולם עשירים וחוריהם מלא כסף, כי מלבד זה הם קמצנים נוראים, כל ימיהם הם מסתפקים בבצלים ושומים, ובכל זאת יאהבו להתהדר ולהתנוסס בקישוטים ועדי עדיים, בגדי משי ורקמה ילבשו, ומדבר טוב ומספר מועיל יקפצו את ידם, את דורשי טובתם לא ידעו ומצדיקיהם לא יראו ברכה בעמלם; אהבתי את היהודים אהבה מסותרת ולכן מרשה אני לעצמי לדבר כדברים האלה בפומבי, וכמוני כמוכם כולנו יודעים את ה’עברים שלכם‘, עם כל מנהגיהם ומעשיהם, ל’צדיקיהם’ יובילו שי שלוש רגלים בשנה וינהלום בכל טוב, וכי יבוא אליהם מחבר עני, אוהב ישראל באמת, והנה אין איש בבית! ביודעי את ‘העברים שלכם’ ומאהבתי אותם לא אמנע מלספר תהילתם בקהל וגם להגיד מומם אני צריך כי את אשר אוהב אוכיח. אומנם יש בקרבכם אנשים יקרים ומאוד נעלים, ואולם רבים הם בכם היהודים שמצוה לחורזם יחד על חבל אחד ולתלותם על עץ גבוה עד אחד, כי עושים הם מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, ועוד הם ישמיעו במרום קולם, כי מהנרדפים הם ואינם רודפים, מן הנעלבים ואינם עולבים, ועליהם אני מצדיק את הדין, כי יאה חוטרא לכלבא!…
כוח אבנים היה כוחי כי יכולתי לשבת במנוחה, להתבונן בפרצוף פניו של בלעם אוהבנו ‘הדורש טוב ליהודים ודובר שלום לכל זרעם’, לבלתי לאחוז אותו להשליכהו ולגלגלהו מעל המעלות ולהטעימהו טעם ריסוק אברים! אין אני מסופק כלל, שבספר דברי ימנו הכתוב בדם ובדמע, לא ייפקד גם זכרון מליצנו זה, מליץ ישראל האחד בימי צרה ומצוקה…
ושותפי דץ הסוחר, שהביט בראשונה על האורח הנכרי ברגש כבוד לבד, החל עתה להביט אליו גם ברגשי אימה והכנעה, כעבד נכנע העומד לפני אדוניו העריץ, ויפתּח דץ את חרצובות כיסו וירא את בלעם לדעת, כי לא כל היהודים קמצנים הם וכי יש בנו אנשים שאינם כפויי-טובה ויודעים להוקיר ולהשיב גמול לאוהבינו הנאמנים, אשר ישימו נפשם בכפם בעת צרה ללמד זכות וסנגוריה עלינו עם בזוי ולדבר את אויבינו בשער…
ז: המשורר הזשארגוני צמח בל יעשה קמח.– שנאה שאינה תלויה בדבר. – נקמת המבקר.
כמשתוממים, הלומי רעם, שיכורים ולא מיין, עמדנו אני ושותפי דץ
הסוחר והבטנו איש בפני רעהו מבלי הוציא אף הגה מפינו, אחרי נפרדנו מעל מליצנו בלעם בן בעור מבעל צפון, וכאילו שנינו היינו חייבים בהנגע הזה שהבאנו לביתנו… ואחרי רגעים אחדים פנה אלי שותפי בקול בוכים:
– לכה נצא אל רחוב העיר, אולי נמצא לנו מפלט מזרם האנשים האלה, כי עוד מעט!…
אולם עוד מלתו על לשונו והנה נפתחה הדלת ולנגד עינינו הופיעה תמונה חדשה, תמונת איש אשר פניו כפני עגלון או חוטב עצים, או למצער ראש דוכנא.
– מה חפצך? שאלהו שותפי בחמת-רוח.
– אנוכי אנוכי הסופר הזשארגוני מעיר סטרישטש, שמי צמח בל יעשה קמח נודע למדי, פה הנני מאסף חתומים על מאספי הזשארגוני ‘דער ריינער אומגליק’, בעקבות המאספים הגדולים שיוצאים לאור בקיוב ובווארשה; אולם המאסף שלי עולה עליהם כהנה וכהנה; כי במאספים שלהם יבואו מאמרים מסופרים שונים וכל אחד ואחד ישיר שירה חדשה, ובמאספי אני יודפסו רק מאמרים, שירים וסיפורים שיצאו ממני מעצמי וכולם טובים ונחמדים ושכּולה אין בהם, בו יבואו שלושה סיפורים גדולים שלי, ופליטון שלי, ושירים ומזמורים שלי, מאמרי מדע גם כן שלי, וחידות ומילי דבדיחותא וכו' כולם שלי, מעשה-ידי להתפאר, גם מאמר ביקורת יודפס בו על הבליעל הנודע ‘שלום עליכם’…
ניתרתי ממקומי בשמעי גזר-דיני הקשה מפורש יוצא מפי צמח בל יעשה קמח, אולם הבלגתי על רוחי ואשאלהו:
– ואיזה מספריו אתה מעביר תחת שבת ביקורתך?
– איזה מספרין? אותו ואת כל ספריו עם אשתו ובניו ובנותיו, כולם יעבורו לפני כבני מרון; אנוכי אספרה לדור את כל קורות חייו משחר טל ילדותו ועד בואו למצבו הנוכחי, את כל עסקיו, הנהגותיו ומעלליו לא אגלה לפני קהל רב אחת מהנה לא נעדרה, למען יראו וידעו מי הוא זה ‘שלום עליכם’ המגביה לשבת.
– ומה רעה עשה לך זה, כי כה ניתכה עליו חמתך? שאלתיו.
– רבות רעות שׂבעה נפשי מידו, עד יומי האחרון לא אשכח את אשר עשה לי, וכי אמות – יקומו בני אחרי וינקמו נקמתי ממנו! עכרני הכריעני, כי כתב ביקורת על שירי שטיפחתים וריביתים, ויבוא עלי ויכתוב עליהם מרורים וביטלם ברוח פיו כעפרא דארעא, ואף אמר כי משחתם בם, כי סירים סבוכים המה ויעצני לפשוט נבלה בשוק ואל אהיה למשורר בישראל, כאילו נמסרה השירה רק לבעלי ההון והעושר!
– ואולי באמת לא טובו שיריך! – ניחמתיו – הלא נגע המבקר רק בשירך ולא בך…
– אם שירי לא מצאו חן בעיניו מי ביקש זאת מידו כי יקנם? ומי ציווה עליו כי יבקרם ובזאת קיפח פרנסתי ויגזול לחמי מפי ואני עני אני?! הרוצח הזה ידוש את בשרי בעקרבים ואני אחריש אתאפק? לכן אראהו גם אני נחת ידי, אבקרהו גם אני, אדיקהו כטיט חוצות, מכף רגל ועד ראש לא יהיה בו מתום, ותהי לו זאת לזכר עולם כי שלח פיו במשורר היהודי צמח בל יעשה קמח!…
– הגידה-נא לי, יקירי, הוספתי לשאלהו, הן תאמר כי תספר לכל באי עולם את דרכיו ומעלליו; האם תדעהו פנים אל פנים?
– אם אדעהו? ומי ידעהו אם לא אנוכי ידידו מנוער? ועתה, הה? מי פילל לי כי רעי זה יבגוד בי ובאהבתי? עד עולם לא אשכח את אשר עולל לי, עֲברויי שמורה לו עד נצח! לכן הנני אליו ואראהו כי גם לי חיצים שנונים אשר יפלחו כליות ולבי ידע כי קסתי קשת דרוכה ועטי חרב חדה!
ובדבר המשורר צמח בל יעשה קמח את דבריו אלה, היה מראהו לא כמשורר עברי, אך כגיבור ביום קרב, ערוך שריון וקשת לעשות נקמות באויביו ולהדוק קמיו תחתיו. 'הוי, גיבורים, גיבורי סופרי ישראל! – קראתי בנהמת לבי – הוי עמי הדל והאומלל! דל אתה ודלה ספרותך וסופריך הבל ישאם יחד! אוי לי כי הנני בן לעם הדל והאומלל הזה, אוי ואבוי לנפשי כי הנני אחד מסופריו הדלים האומללים!…
– בעלי תרמיל! חבר קבצנים! שפלים ובזויי-אדם! קרא שותפי בזעם-אף בהתהלכו הנה והנה בחדר משכננו – הנה הנם מחבריכם, סופריכם, חכמיכם! עוד אחד דופק על דלתנו! אהה ד' אלוהים, הכלה אתה עושה עמנו פה? מה לך פה ומי לך פה? מחבר חיבורים אתה? סופר ומו"ל?
גש הלאה! הלאה!
ח: אורח חדש. – האדון כדרלעומר מנצח. – סוף.
האורח החדש, שדרך על מפתן חדרנו, בשמעו את הדברים הקשים
האלה מפורש יוצאים מפי שותפי כמעט נסוג אחור ויעמוד כמשתומם.
– האתה הוא אדוני דץ הסוחר מעיר מאזפּבקה?
– אנוכי אנוכי הוא דץ הסוחר ממאזפּקה, אבל הגידה מה חפצך בביתי? אולם דע-נא שאין לי שום צורך בספרים, כי יש לי רב! שא עיניך מסביב וראה!
– לא ידעתי אל מה ירמזון מליך, אדוני.
– הלא מחבר אתה? – ענהו שותפי – סופר? מו"ל? מבקר? מבוּקר?
– חלילה לי, אדוני, מהיום אף אחד מאלה; סרסור אנוכי, ‘איש הביניים’, והאדון כדרלעומר שלחני אליך אולי תקנה ממנו חיטים, דגן, שעורים, שיבולת שועל?
– חיטים? דגן? שעורים? שאלהו שותפי בפנים מאירות – כן, ידידי, הואל-נא ושב נא פה על הכיסא וניקח לנו אמרים; ומה שלום האדון כדרלעומר?
– חי וקיים – ענהו הסרסור או ‘איש-הביניים’ בשבתו על הכיסא ממולי
– האדון כדרלעומר מכר את היער הגדול וקנה לו אחוזת נחלה חדשה ושילם בעדה מאתיים אלף כסף, ובדעתו למכור לכם אדוני הנכבדים את כל החיטה והשעורה והכוסמת במקח השווה ולקבל מכם למפרע איזה כסף כנהוג, ועצתי שתוכלו לעשות עמו העסק הזה בהיסח-הדעת, כי האדון כדרלעומר הוא חד בדרא, כידוע לכל באי עולם. לוּ לעצתי תאבו שמוע, כי אז מהרתם אדוני היקרים להראות את פני האדון כדרלעומר, כי כל הקודם זוכה, ובפרט אצל האדון כדרלעומר…
עוד מעט והאדון כדרלעומר היה לרוח החיה באופן העגלה ועל צירו נסבו כל רעיונותינו; עוד מעט ושכחנו כל המוצאות אותנו כל היום ההוא: המחברים עם המו"לים והמבקרים, והיו כלא היו, כאבק פורח, כענן כלה וכחלום יעוף, ורק בסתר לבי נהם קול כבת-קול היוצאת ומנהמת מהר חורב: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה! גולים אנחנו, האובדים והנידחים, וגם אורייתא בגלותא!…
-
הופיע ב‘המליץ’, באוגוסט 1890. ↩
סיפור
[א]
כוח וטמיר ונעלם, סגולה יקרה ונפלאה צפונה במשל ההמון: ‘צרת רבים חצי נחמה’; והמשל הזה, כמדומה לי, שייך רק לעם ישראל, כי להתענות יחד עם הכלל, לשאת חרפת רעב וקור ומחסור יחד עם עיר או מדינה שלמה – לזה הסכינו היהודים זה שנים רבות ודורות אין ספורים. למשל, אם יקרה אסון לאיש יהודי אחד בעיר כי ישברו את חלוניו, יקרעו כסתותיו וחיללו את כבוד אשתו, הלא ירגיז שמים וארץ, יעכב את הקריאה בבית-המדרש ויזעק זעקה גדולה ומרה: ‘הוי אלים תעודי ארץ! – ישא את קולו לפני ארון אלוהים – הוי גבירים אדירים! איככה תשקטו במעונכם? איככה תביטו ממרומכם בשעה שחלונותי נשברו, כסתותי נקרעו ונוצותי נפזרו לכל רוח ואין איש שם על לב?!…’ וכשנשברו חלונות רבים, ונקרעו כסתות רבות והוטמאו נשים רבות במדינת רומניה, לא הלכו היהודים לבית-המדרש לעמוד לפני ארון האלוהים, לעכב את הקריאה ולצעוק חמס באוזני קצינינו, גבירינו, אדירינו, כי כל אחד ואחד מצא לו נוחם, שלא הוא הראשון גם לא הוא האחרון, ומה שיהיה לכל ישראל יהיה גם לרבי ישראל, ומי זה פתי יצעק מרה לשיט שוטף, לסופה וסערה, לרעם ורעש, לשריפה ומגיפה, לכל נגע ולכל פגע כי יהיה בארץ?…
גם יעקב החנווני בעיר N ראה עוני בשבט עברתו אחרי הרעם והרעש שהלם את ראש בני עירו; רכושו היה לבז ונחלתו למשיסה, את בניו היכו מכות חדרי בטן ואת בתו היחידה, היא דינה שילדה לו לאה אשתו, טימאו – וידל יעקב וישפל וישח מאוד…
בשתיים שלוש השנים הראשונות התהלך יעקב, כיתר אחיו המוכים, כאיש אובד עצות, מבלי דעת אנה יפנה, אנה ינוס, איה ימצא מפלט לו ולביתו, ואך ‘צרת רבים’ היתה נחמתו וב’צרת רבים' שם את תקוותו ומה שיהיה לכל ישראל יהיה גם לרבי ישראל. ויעקב שהיה איש עשיר בעל נכסים מלפנים החל לשאת מעט-מעט משא אוניו, הסכין עם המושל האכזר הזה, לא המרה את פיו ויפתח לפניו את דלתות ביתו לרווחה. מוּדעת היא לכל יודעי חן שהעוני מחבב מאוד את האכסניה שלו, ומכיוון שיבוא אל אחד הבתים ישפוך שם את ממשלתו לעשות סדרים כטוב וכישר בעיניו, ולא יזוז מלחבבו ומלחממו ודבק איש ברעהו והיו לבשר אחד…
עת צרה היתה ליעקב החנווני אז, כי הלוך הלך ודל מיום אל יום, ההוצאה מרובה וההכנסה מעין אכזב ומאין יבוא עזרו? הבנים יגדלו ועוד מעט יגיעו לפרקם, ומה יעשה לבתו ביום שידובר בה? אנה יוליך את חרפתו?… אמת הדבר כי מכל הונו ורכושו נשארה לו בקרב עדתו לפליטה גדולה האמונה שהאמינו הבריות בישרת לבו; אמת הדבר כי כל אשר לו בוזזים בזזו והשאירו לו רק את שמו הטוב שקנה לו בתום דרכו ונקיון כפיו; אבל מה יושיעהו זה אם נסתמו כל מעייני הפרנסה, דללו חרבו, ותהי N למעי מפלה וקללת אלוהים, והיהודים הרעבים ללחם נפוצו לכל רוח לבקש טרף לנפשם ולנפשות נשותיהם וטפיהם, וכמעט לא היו ימים לישראל כימים הרעים האלה, ימים רעים וקשים, והרעב כבד בארץ מאוד!… ותהי זאת נחמתו כי ‘צרת רבים’ היא, מנת כוסם של רוב אחיו היהודים המרודים בעיר הזאת עיר הנידחת. גדול כוח התקווה והבטחון שמרחיבין את דעתו של אדם! ולולא הבטחון בנועם לקחו שהיה ליעקב כבר שכנה דוּמה נפשו, אורח לא ישוב הלך יעקב, לולא התקווה בקסם על שפתיה. והיא שעמדה לו להחיותו ולהצילו מרדת שחת, היא נפחה בו נשמה חדשה ותחזק ידיו הרפות וברכיו הכושלות ותחי נפש יעקב.
[ב]
בכדי שלא יבוא האדון הקורא חלילה לכלל טעות, צריך אני להודיעו תחילה שלא יכול יעקב לקוות כי תבואהו ירושת נחלה בהיסח הדעת אחרי מות דודו העשיר, יען כל קרוביו ב"ה חיים וקיימים ובריאים בגופם, הלוואי על כל ישראל, וכולם הם צריכים פרנסה, עסקנים וטרחנים, ולא להם עושר וכסף; גם לזכות בגורל הגדול נבצר ממנו, באשר ששטר הגורל אשר היה לו בשכבר הימים אחרי גלגולים הרבה ובעד ריבית דריבית נמכר לפי החשבון לר' אלטר המלווה לצמיתות. תקוותו של יעקב היתה – תקוות כל איש ישראל בימים הרעים האלה, תקוות עני המקווה בסתר לבבו לנסים ונפלאות ומאמין באמונה שלמה שישתנו עליו סדרי הטבע, באשר שאי-אפשר שיישאר הדבר כן…
יהודי N אומנם נודעים על פני תבל כולה כאנשים הנושאים דע למרחוק, סברנים, מבקרים ומבינים דבר מתוך דבר; לעומת זה הם בעלי דמיון מאין כמוהם ונוחים לבוא לידי התפעלות יתירה ולקבל כל צורה שתצור בהם יד הזמן הכול יכול, ולפיכך הם נעים ונדים תמיד מן הקצה אל הקצה; וכשם שמתחילה הם מתלבבים ומתחממים עד המדרגה העליונה, כך הם מתיישבים ומתקררים לאחרונה. פעם הם מאמינים ופעם ממאנים, ומכלל אמונה יתירה הם באים לידי כפירה והתפקרות עצומה. זאת ראינו גם בימי הפרעות והיציאה, הימים שנוכל לכנותם בשם ‘בהלות’ או ‘גלות מאהבה’.
רוח הגלות והיציאה החל לפעם גם את יהודי N. שגם הם לא ניקו מן הרעמים והזוועות עם כל תולדותיהן ותולדות תולדותיהן. ‘יציאה! נסיעה! אמריקה! פלשתינא!’ – אלו הם השמות שנישאו פה על שפת כל לשון, ואלה הם הדברים שעלו אז על לבב כל איש יהודי וגם על לב יעקב שלנו. כדרך כל בני עוני בנו למו בני עיר N בתחילה מגדלים ‘על חשבון הגביר’, ובצפייתם ציפו שגדולי מצוקי ארץ בוודאי יזדעזעו ויצאו לישע אחיהם להוציאם מן המיצר: ‘הייתכן שישקטו הגבירים על שמריהם בשעה שאחיהם הקטנים יחבקו אשפתות?’ הקול עבר במחנה העברים, כי במהרה בקרוב ייפתחו ספרים וייכתבו וייחתמו לאלתר לחיים טובים כל איש מצוק ומר-נפש, ולקחום הנשרים גדלי-הכנפיים, ונשאום למרחוק מעבר לים, והושיבום בגי שמנים, בנאות דשא ירביצום, והעניקו למו צינה ואלפים ובהמות שדי – האח, מה נעמה היתה התקווה הזאת!
גם יעקב שלנו נטל חלק בין אלה המאמינים ששמו מבטחם בנדיבים, כי ‘איככה יראו באבדן עמם ומולדתם? הלא שמים וארץ נשקו וכלו כל הקיצין!…’ לכאורה נפקחו עיני העם לראות, כי אומנם שמים וארץ נשקו, אך הגבירים מרומים ישכנו ואל ישפילו לראות בשמים ובארץ, גבירינו, קצינינו ועשירינו אסטניסים הם ואין יכולין לראות בצרותיהן של ישראל, לפיכך הם מעצימים את עיניהם ופונים למקום שאין מכירים אותם, מתנכרים ומתכחשים לאחיהם הקטנים שמא יכירום חס ושלום שכניהם… גבירינו, קצינינו ועשירינו מלבד זאת המה עסקנים וטרחנים גדולים, מסובלים וטרודים בעסקיהם כל היום, ובערב ינוחו מטרחתם וממשאם ומשחקים ומצחקים, בכל בתי-משוש ומשחק, ועולם כמנהגו נוהג; העשיר יתהלך בעושרו והעני אובד בעוניו, הגביר נוסע במרכבה והדל הולך ברגליו ושלום על ישראל… אז הפך לב העם וירא כי טוב שלא לבטוח מבטוח בנדיבים ויזכור את צוואתו של אותו עניו: ‘אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי’, ותנועה חדשה קמה ברחוב היהודים תנועת היציאה או גלות מאהבה…
[ג]
קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה! יהודי N יוצאים לאמריקה מעבר לים, זה אחר זה בחיפזון גדול – זכר ליציאת מצרים… וישימו בני ישראל בצרור את כליהם ואת נוצותיהם בשקיהם – הנוצות הללו, אשר פה תגבהנה לעוף על כנפי רוח, חשובות הנה מאוד שם בעולם החדש) – וירחקו נדוד לארצות-הברית להיות שם לרוכלים ותגרנים, לשוחטים וחזנים, ולבעלי-מלאכה, וגם לעבוד שם עבודת-פרך… ושמועות באו מכנף הארץ לאמור: יש שבר באמריקה והארץ רחבת ידיים, מקום מסוגל לעשות בה חיים לבעלי מלאכה, לסוחרים ותגרנים ובפרט לשוחטים וחזנים; ויחזיקו שבע אנשים באיש אחד, לאמור: ‘שמלה לך חזן תהי לנו, שוחט ובודק!’ וישמעו השוחטים והחזנים, כי ‘יש קונים לסחורה זו’, וילמדו קל וחומר: ומה ששוחטים וחזנים מתחפשים שהיו לפה לחייטים וסנדלרים, מצאו למו פרנסה בארץ החדשה, שוחטים וחזנים אמיתים על אחת כמה וכמה!… הרצים יצאו מבוהלים ודחופים ויקחו להם נשים מכל הבא בידם, כי ירט הדרך לנגדם, ותהי רחוב היהודים מלאה ששון ושמחה, קול רינה וצהלה בחוצות N, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם, שממהרים לצאת לארץ החדשה, ארץ זבת חלב ודבש…
אולם לא ארכו הימים הטובים האלה, כי אחרי ‘הבהלה’ הזאת קמה הסערה לדממה. ראו בני N כי לא כצעקתה הבאה אליהם מאמריקה כן היא; כי אומנם יש שבר לפעולת חייטים וסנדלרים ויש שבר לשוחטים וחזנים, אבל הסוחרים, הרוכלים, הסרסורים ויתר ההמון הבאים שמה בידיים ריקות אין דרך אחרת לפניהם בלתי אם להיות לסוחרים, רוכלים וסרסורים גם שם, ואין בין סוחר בעיר N לפדלר בניו-יורק או פילאדלפיה אלא שינוי השם בלבד, ואיש יהודי באמריקה איננו יקר-המציאות כאשר חשבו מראש, והמשׂתכר משׂתכר אל צרור נקוב. גם שם העשיר יתענג בדשן נפשו והעני גוֹוע ברעב בכבוד גדול, והכול על מקומו יבוא בשלום. ויען שרוב היהודים באו לשם על מנת להתעשר ועדיין לא נתעשרו, לפיכך צעקו הגולים מרחוק וייאנחו בני ישראל מן המיצר לאמור: ‘אם כן למה לנו כל הכבוד הזה? הלא טוב לנו עוללות רומניה מבציר אמריקה! שם כשרעבנו ללחם רעבנו כולנו בנערינו ובזקנינו סבלנו וקיווינו לאלוהי ישראל שלא תאבד שארית יעקב, חסדי ד’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו; ופה אין לנו לא מועד ולא שבת, גולים אנחנו, גולים מאהבה, נעים ונדים, מטורפים ומטולטלים! זכרנו את הבצל ואת השום ברומניה, זכרנו את הפרעות ואת הזוועות ואת… ואת… ואת… ובכל זאת תיקר בעינינו ארץ רומניה כי ארץ מולדת היא לנו! – מה בצע בפדלרתנו?!…' קולות כאלה החלו להיות נשמעין ברחוב היהודים כמעט בכל יום ויהודי N נבוכו.
יעקב החנווני כבר היה מוכן למזומן למכור את אשר לו, לעזוב את ארצו ומולדתו, ולכתת את רגליו לארץ החדשה שעפרות זהב לה, ולשאת את עול ‘הגלות מאהבה’ באהבה. אולם לא הספיקה לו השעה להכין את עצמו די צורכו – והנה קול צעקת בני עירו הנה זה בא ויעש את רחוב היהודים כמרקחה. כשהגיעו לבני N השמועות המאדיבות נפש מאחיהם הפדלרים, מיד נתקררה דעתם ונתפקרו מאליהם, והתפקרותם של אלה גדלה כל כך עד שהיו נמצאים בקרבם אפיקורסים גמורים שהיו כופרים בעיקר מציאותה של הארץ החדשה, לאמור: ‘אין שום אמריקה מעבר לים האטלאנטי, ואך שונאים בדוּה מלבם!’…
כה באו אנשי N מכלל אמונה יתירה לידי כפירה גמורה והתפקרות עצומה, והארץ החדשה שהיתה להם מתחילה לתל שהכול פונים אליו, אבדה כל חן וכל יופי בעיני רבים ובתוכם גם בעיני יעקב שלנו. ובכן באה שמשה של אמריקה, אפס משוש קרית ניו-יורק, שבתה מרהבה, ויבזוה אנשי N בלבם וכבגד בוגדים בגדו בה.
[ד]
בעת ההיא ורוח אחרת היתה את בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם. העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, כי מציון תופיע עליהם נהרה, וירושלים תעלה על לבב רבים, ויזכרו את ברית אלוהים את אברהם ושבועתו ליצחק ותהי ארץ ישראל נישאת על כל שפת לשון: 'למה נכתת רגלינו מעבר לים ללכת לארצות לא לנו וארץ אבותינו זרים ינחלוה, תִּשָאה שממה מאין יושב? דברים כאלה אפשר היה לשמוע ברחוב היהודים בכל מקום אשר קול יהודי ישמע, ומכלל קרירות יתירה לאמריקה באו לידי חמימות עצומה לארץ-ישראל. ‘שאו נס ציונה’ – נשמע קול קורא – שמה במקום יתלוננו בחביון זכרונות יקרים לנו, במקום ינוחו אבותינו אשר בהם נתפאר, במקום עמד על מכון קודשו בית אלוהים, במקום שזרח בראשונה אור תורת האהבה לכל האדם, שמה שמה הרימה פעמיך, בית יעקב ציונה! כי מציון תצא תשועת ישראל, שמה יפרח העם הנצחי, חבצלת השרון, יעקב ובניו ינוחו בה מנוחה שלמה, מנוחה שאנו רוצים בה – שאו נס ציונה!…
ויתוודו בני ישראל לפני אדון כל על חטאתם, חטאת העם כולו, ויאמרו: אומנם חטאנו, עווינו ופשענו לפניך, והרע בעיניך עשינו, כי גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעמוד ולהתקיים – כי דלונו מאוד! הנני אתאנו, אבינו, השיבנו ונשובה!…
ויעקב גם הוא היה אחד מאלה, שנשאו נפשם לארץ קדומים ושואפים אווירא דארץ-ישראל, גם הוא היה ‘חובב ציון’ או ‘פלשתיני’, אבל לא ממין ה’פלשתינים' האלה, שעושים את רעיון היישוב עטרה לראשם להתהדר בו, ה’פלשתינים' אשר אל חכם שופר: ‘דעו לכם כי “חובב ציון” אנוכי!’ לא כן יעקב החנווני. קטן יעקב בעירו, לא ישמיע במקום קולו, ותולעת יעקב תזחל בלאט, בלי שאון והמולה. כשעלה עניין היישוב על הפרק היתה תחילת מעשהו להבין בספרים, להעמיק שאלה, ויתהלך בחקר עתידות למו לדעת איזה הדרך יפיץ אור ואיזה מקום מנוחתו. אולם לא מצא יעקב פתרון לשאלה זו, סגר עליו המדבר, כי בהעלות שאלת היישוב על שולחן הספרות, מיד התלקחה מריבה גדולה בין סופרי ישראל, ויתפלספו ויתפלפלו זמן רב, עד שנתפרדה החבילה, ותהי עדת הסופרים לשתי מחנות: ‘פלשתינים’ ו’אנטי-פלשתינים'. כל צד וצד הביא חבילי חבילות ראיות ברורות בידן כי רק אתו הצדק ואת הצד שכנגדו תלין משוגתו; והצד שכנגדו בא גם הוא בטענות וסברות וקסמים בידו להפוך בזכותו, שכל דבריו אמת וצדק. והימים ימי ‘שאלות’ לישראל, שאלות משאלות שונות: שאלת היציאה ושאלת היישוב, שאלת המיליונים ושאלת האתרוגים; וכל אחד מהשואלים השתדל לברר וללבּן ולצרף כל השאלות הללו בכדי להבינן ולהסבירן, כלומר להרחיקן מן השכל, ולכל שאלה היו כמה חסידים ומתנגדים מצדדים ומערערים, ולא היה גם אחד שיסכים לדברי חברו, כנהוג… השאלות הללו בלבלו את ראש יעקב וטמטמו את מוחו ולא יכול לרדת לעומק העניין שהיה מתעסק בו.
– ריבונו של עולם – אמר יעקב אל לבו – עמך ישראל צריכים פרנסה והם משחקים בשאלות! עניי N גודדים ללחם ואַיִן והם מתפלספים בדברים העומדים ברומו של עולם! מתחכמים, מתנגחים, ומתווכחים זה את זה, בכדי להראות את רוב כוחם וגבורתם, חכמתם ובקיאותם!
כה עברו ימים רבים וכרם ד' צבאות (היא ספרות ישראל) היה לשדה קטל, לגי ההריגה, והסופרים – גיבורי ישראל, מלומדי מלחמה, איש איש וקסת הסופר המותניו, מסרו את נפשם על קידוש השם, ויתחבטו, ויתנגחו ה’פלשתינים' את ה’אנטי-פלשתינים' עד שפוך דיו למכביר, ותהי מלחמה ארוכה ביניהם עד עצם היום הזה.
[ה]
קשה כקריעת ים סוף היה ליעקב החנווני להוציא דבר ברור מכל אשר קרה ושנה על אודות היישוב. כמלקט שיבולים בעמק רפאים ליקט ואָרה פה ושם ידיעות קלוטות צנומות ודקות, ותהי בקיאותו בעניין הזה כבקיאותו של אותו משכיל בכל שבע החכמות ושבעים הלשון, שבא אל קרבו בשעה שאינה יום ולא לילה; פעם האמין יעקב שנהירין ליה שבילי דארץ-ישראל כשבילי עירו, ופעם הקשיבו אוזניו אך הד דבירם מצלצלים בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה ושברים ותרועה, וקול השופר הולך וחזק במחנה: ‘חובב ציון! ישוב ארץ ישראל! פלשתינא! קולוניות! קולוניזאציה! יהודים איכרים! בארון! מיליונים!’
בידיים מלוכלכות בציר של דגים מלוחים, ובשמן ודבש, וקמח סולת, היה יושב יעקב על גבי הספסל, לפתח חנותו, אסור בכבלי ברזל למסחרו כל היום, שמא יקדמנו אחר, כי רבות החנויות והחנוונים בעיר N כילק, מספר בתיה חנויותיה, ומספר תושביה חנווניה, וגדלה ההתחרות ביניהם כל כך, עד שלפעמים ימכור החנווני את סחורותיו בחצי חינם באמת בכדי להזיק לחברו, ‘גם לי גם לך לא יהיה’, וזה הוא מקור פרנסתם של סוחרי N מדור דור!… בשעות הפנויות מ’פדיון', עת שהחנוונים האחרים מתעסקים בדברים של מה בכך, במשחק הקלפים, בהגדות וסיפורי-מעשיות וכיוצא בזה, היה יעקב הוגה בספרים וקורא מעל מכתבי-עת לישראל ועוסק בפתרון אותן השאלות שלא הניחו לו לישון, ומטייל ארוכות וקצרות בהתווכחות והתפלספות הסופרים במאמריהם, חקירותיהם, השערותיהם ומועצותיהם. אולם אחרי כל התווכחויותיהם והתפלספויותיהם של החכמים ההם עם מאמריהם, חקירותיהם, השערותיהם ומועצותיהם, היה יעקב תועה במדבר בישימון דרך וטובע במים שאין להם סוף, ורק אחת יכול יעקב להבין, כי בידיים ריקות לא יבנה על אדמת הקודש, ומנדבת נדיבים לא במהרה יוושע, ואך מחלת לב תוחלת ממושכה כזאת, לפיכך אחז בכלל של אותו עניו: ‘אם אין אני לי מי לי’; זה הכלל שם לו יעקב לקו והרעיון הצפון בו למשקולת, ולא חיכה עד בוש כיתר אחיו מוכי הזמן ששׂמו מבטחם עוז בהאדונים הבארונים והבלתי בארונים, כי יקומו לעזרת אחיהם האומללים, ויגמור בלבו לעזוב את הארץ הזאת ולעלות לארץ הקודש, לעבדה ולשמרה, לפתח ולשדד אדמתה ולנשק את עפרה… באותה שעה לא היה יעקב מרמה את הבריות להסתפק רק במליצות היפות האלה, כי אם באמת ובתמים דבק בארץ אבותיו, ואהבתו זאת היתה אהבה שאינה תלויה בדבר, ומלבד לאה אשתו לא ידע שום אדם מכל הגיוני רוחו בחלום ובהקיץ, כי גם בתנומות עלי משכב, בחלום חזיון ליל, חזה יעקב חזיונות נעימים, ובעל החלומות העביר לפניו את כל טוב הארץ, ויתענג יעקב על רוב טוב, ויחלום חלומות בהקיץ…
(המשך יבוא) 1
-
המשך הסיפור לא פורסם.[הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
פרק ראשון: הפליטה הראשונה
יושבי מאזפבקה, עיר בתוך תחום מושב היהודים, קיימו בעצמם דין מפורש “אל יצא איש ממקומו”, ככתוב. בה ישבו אבותיהם מעולם, בה נולדו והולידו, בה היתה כל הארץ לפניהם בחיים ושער השמים – לעליית נשמתם במותם. מאזפבקה היא הקופה של זבל ויושביה הם קיבוץ של תולעים, הזוחלים ומנקרים בתוכה ומבקשים שם פרנסתם. כה כלו ימיהם שבת תולעים גם יחד מיום שנוסדה על ארץ קק"ם 1 ועד הנה, ופתאם בימינו נתפרדה החבילה של התולעים ונעשו אגודות-אגודות; נוע התנועעה הקופה, ותולעים– אלה מציצים מן החרכים ואלה יוצאים מחוריהם. לא ידענו מה היה להם ומה כל החרדה הזאת? אם חוסר הזבל מקור פרנסתם הבריחם מבית תענוגיהם, או בהלה מבחוץ באה והרגיזה את מנוחתם, או כל אלה כתומם יחד באו עליהם? בטלטלת תולעים זו הגיח מחורו תולעת-יעקב אחד ושמו דָן, ואחריו נמשך שמחה-פנחס רעהו, שעל אודותם הנני לספר לבני-ישראל: את קורות נסיעתם הרחוקה, כל מה שראו ושמעו ופעלו וחידשו, ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך.
[א]
מהומה ומבוכה בבית אלחנן הקצב. בטרם עלה השחר התעורר חתנו דן משנתו, לבש בגדי שבת וישא את רגליו ויצא מביתו. עברו שעות אחדות ולא שב– ותהום העיר: “השמעתם? דן, חתן אלחנן הקצב, יצא מביתו ואיננו! גם חברו הבחור שמחה-פנחס בן אסנת האלמנה נעלם!” ולמרבה ההשערות והסברות אין קץ. זה בכה וזה בכה, זה בונה וזה סותר, זה נוטע וזה מעקר נטוע. כל היהודים פה אחד מדברים מתווכחים זה עם זה, מפלפלים ומתפלספים, כנהוג. והחכמים, המה בעלי-הלצון הידועים אשר חץ שחוט לשונם, מצאו מקום להתגדר בו ולשפוך את לעגם המר על ראש אלחנן הקצב ועל ראש חתנו המשכיל, ומשוט לשונם לא נמלטו גם יתר המשכילים אשר בעיר. ובשעה שאלה התווכחו, התפלספו והתלוצצו, התייצבה אשה חכמה אחת ותען ותאמר:
– הסו, בני ישראל! למה תריבו איש את רעהו חינם? לכו בנים שמעו לי, אנוכי אספרה לכם את אשר בעיני ראיתי. כידוע לכם, הנני בעלת יסורי השיניים, לא עליכם. על משכבי בלילות יעירנו הכאב משנתי, לא עליכם, לפחות פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. השכמתי בבוקר כצאת העדר ובשוק אין נפש חיה, ואפילו הדייגים, שהם מן המקדימים, לא היו עוד על מקומם. ואפן כה וכה וראיתי בעד ערפל את לייזר בעל-העגלה נוסע עם שני אורחים בדרך העולה חמלניצקה בחיפזון גדול, וחשבתי בלבי: מה הבהלה הזאת, והשניים האלה מי המה? אנוכי דימיתי שהאחים שמעון ולוי הם עולים לחמלניצק ושלחתי אחריהם את ברכתי שילכו ולא ישובו לנצח, כי שפכו דמי בעלי ע"ה חינם. השב להם כגמול ידם, ריבונו של עולם! חי נפשי וכה יתן לי ד' לראות את בתי תחת החופה עם בן גילה כלבבי, ובקרוב, כאשר לא אשכחה להרשעים האלה את אשר הביאו עלי ועל ביתי, כי שמים וארץ נשבעו שלא יהיה דבר נאבד בארץ… אבל אנא נשאוני אמרי פי? תשעה קבין דברים בטלים נטלה האשה. (טופחת על שפתיה) כן, כן. עכשיו נפתרה לי החידה: רבותי! השניים ההם – זה דן וזה רעו.
ותמהר ציפורה הקצבית לבדוק ולחפש ולמשש את כל כלי הבית ותיבהל לראות שבבגדי חתנה מהפכה נוראה, וגם הטלית-ותפילין שלו אינם, ותתייפח ציפורה ותפרש כפיה ותזעק מרה: “אלחנן! אויה לנו, – בתנו עגונה!” ויצטער אלחנן מאוד ויוועץ את מיודעיו ומכיריו כדת מה לעשת בהאסון אשר קרהו. ויעצוהו נבונים למהר באותה שעה לדלוק אחר הבורח, אולי יעלה בידו להשיגהו ולהשיבו לביתו, ואם ימאן– יחוס על נפש בת ישראל ויתן לה ספר כריתות כדת וכדין. וייטב הדבר בעיני אלחנן ולא עברה שעה אחת ושתי עגלות טעונות יהודים מיהודים שונים, זקן ונער, יצאו לרדוף אחרי הבורחים ולהשיגם, לתפשם ולקרעם כדג. הרצעים יצאו דחופים ומבוהלים, בבית אלחנן הקצב תאניה ואניה, והעיר מאזפבקה נבוכה.
[ב]
ודן ורעהו שמחה-פנחס יושבים למו בעגלה של לייזר “בעל הנשרים” 2 ומשוחחים על אודות נסיעתם; האחד שמח וטוב-לב, והשני אבל וחפוי-ראש.
–– מדוע פניך רעים, שמחה-פנחס יקירי? בעוד שעות עשר נבוא לחמלניצק. האמינה לי אחי, כי בכל פעם שאני נושא את שם העיר הגדולה הזאת על דל שפתי, הנני מרגיש הדרת קודש ויפעת חן לה וליושביה. שם ציווה ה' את הברכה! חמלניצק – עיר של חכמים, משכילים, סופרים, משוררים, לאומיים, חובבים, בעלי קומיטטים שונים הדואגים לטובת הכלל ואושר העם כל מגמתם – אשרי כל חוסי בה. לא כעירנו מאזפבקה, עיר שכולה, שאין בה גם אחד, אשר יחוש בצרת עמנו ושיהיה לו אף מושג קל בתחיית הלאום, בישועת ישראל ותעודתו לימים יוצרו. הה, מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה בך. עיר מכלל יופי! אחבק בזרועותי את כל משכיליך, סופריך, משורריך, לאומייך, חובבייך…
– שא נא עיניך, דן, וראה, כמדומה לי, שתי עגלות נוסעות אחרינו ואנשים רבים בתוכן. הפיאות פיאות של יהודים הן, וגם הזקנים זקניהם, ופניהם פני מאזפבים. יגורתי, אולי הם דולקים אחרינו, והיה כשישיגונו ואבדנו. הה, מה נעשה?
– לא נעשה מאומה. חזק ואמץ שמחה-פנחס יקירי. יסעו למו כל יהודי מאזפבקה עם נשיהם וטפיהם לא תאונה לנו כל רע.
– והיה כי ישאלוני לאמר, מדוע נחבאתם לברוח?
– לא תענה להם כל דבר, שים ידך לפיך ודום.
– גם זאת אני ירא, דן ידידי, פן ילעגו ישחקו לנו ונהיה בעיניהם לתועי רוח.
– לא אבין לשכל מליך, שוטה שבעולם! מה ממך יהלוך אם איזה אנשים חשכים, שומרי רוח וחסרי בינה ילעגו לנו? אנשים שכל מגמתם היא המטבע ומטרתם אכילה ושתייה, כל רעיון נשגב והגיון נעלה זרו להם, ול“טובת הכלל” לא ידאגו כל עיקר – ההם יתנו חיתיתם עליך, שמחה-פנחס? ישחקו למו וילעגו כאוות נפשם ואנחנו נלך לבטח דרכנו, והיה ברצות ה' ונשובה לביתנו בשלום, כאשר ידענו אנחנו, אז ידעו ויכירו, שאני הוא דן, ואתה שמחה-פנחס רעי, בחירי רצתה נפשי.
[ג]
ולייזר בעל-העגלה, בהריחו שבעלי-עגלות אחרים דופקים את סוסיהם ומתחרים בו להעבירו, חשב לו זאת לחילול כבודו וכבוד “נשריו”, ויט את ידו עליהם בשוט ויכם מכות נאמנות וידבר אליהם לאמור: “גם אם יקדמוכם מוקשי מוות עם מצרי שאול אל תשחירו את פני ולא תביאוני לידי בושה וכלימה כזאת, שסוסים אחרים יעבירו אתכם, נבלות! ואני שילמתי בעדכם שישים ושישה רו”כ אחת ואחת, מלבד השכר-טרחה שקיבל ממני טודרוס הסרסור, יקחהו בכור שטן, איך “לבן הרמאי” הזה רימני, בהישבעו לי באשתו ובבניו, שאתם קלים מנשרים, ולבסוף הנכם זוחלים כסרטן. זה הטודרוס ילך למיתה!"
אולם גם העגלונים האחרים לא ישבו בחיבוק ידיים, ויכו את סוסיהם גם הם מכות אכזריות, כי האיצו בהם הנוסעים, ועד-מהרה באו כל בעלי-העגלות ברכב ובסוסים והסתבכו זה בזה, ותהי מהומה ביניהם: קול שוט, מכת לחי ומרוט זיער, חרפות וגידופים, צהלות סוסים, בעיטת רגליים – מבוכה ומבוסה רבה.
ודן, בראותו, כי רעהו נגד פניו, ותהי עליו רוח גבוה ויאמר אל רעהו.
– עת לעשות היא, שמחה-פנחס יקירי, ואתה מחשה! אזור-נא כגיבור חלציך והראה להקנאים הבוערים, אשר תחת אהבתנו ישטמונו, את ידך החזקה, ולא יזידו לרדוף חינם את דורשי טובתם שחרפו נפשם לעלות לחמלניצק, כי בך בטחתי…
– מה אתה שח? – קרא שמחה-פנחס מנהמת לבו והכרת פניו ענתה בו שפרחה נשמתו – האם טחו עיניך מראות שהיהודים הרודפים אחרינו כמעט כולם קצבים אנשי חיל הם, ואתה תשלחני להילחם נגד בעלי אגרופין כאלה?
– הפעם אני רואה, כי איש הירא ורך הלבב אתה. ואני בתומי תמכתי בך, שמחה-פנחס יקירי! אולם חי ה' וברוך צורי, באלוהים בטחתי ממי אפחד? הוא יקם סערה לדממה וינחנו למחוז חפצנו בקול רינה וישועה…
אהה!– קרא שמחה-פנחס בקול בוכים – שני מניינים יהודים, כולם גיבורים עומדים עלינו לכלותנו, ואתה אומר שירה?
………………………………………………………
פה עמוד-נא, קורא ארך-אפיים ורב-חסד! עיניך הרואות, שמהלך סיפורנו זה הוא על דרך המדה הישנה. כן היה מנהג המחברים הקדמונים, עליהם השלום, בכדי להחזיק בכנף הקורא התם, שבא ברשותם, לבלי יימלט חס ושלום מידם בטרם שנגמרה קריאת מגילת ספרם, השכילו לפסוק באמצע העניין המושך את הלב וביקשו ממנו רחמים, שימחול לעזוב בסיפור המעשה את “הרב” או “בן המלך” ויטריח את עצמו אל ה“רבנים” או אל “בת המלכה”. נעזוב-נא גם אנחנו מבחילת כבודך את הרודפים והנרדפים עם כל החיל הכבד הזה, אדם ובהמה, ונשובה לבית אלחנן הקצב לראות מה נעשה שמה, ולשמוע מה זה היה לו לדן, כי מאס במאזפבקה ובחר בחמלניצק אשר על כן עזב את אשתו ודבק בשמחה-פנחס?
[ד]
גם מלאכי שלום מר יבכיון על שבר בת-ישראל שנשארה עגונה חגורת שק על בעל נעוריה. בכה תבכה דינה בת אלחנן על כבודה כי גלה ממנה. חושך כיסה פניה היפים, עיניה יונים דולפות מתוגה, ומטפחת שחורה על ראשה – זו צעיף אלמנותה. ותבוא גם אמה, ציפורה הקצבית, לנוד לה ולנחמה ותתנועע בראשה אנה ואנה. אחרי כן פתחה את פיה ותאמר.
– אוי לה לאמך שעיניה כך רואות! כמה שנות עמל מונו לי בטרם זכיתי לראותך תחת החופה עם אלוף נעוריך, שעלה לי בדמים יקרים מאוד. דימיתי, באין לי בן, יאמר הוא קדיש אחרי מאה ועשרים שנה והנה הה, שוד ושבר! גם מיודעינו בוז יבוזו לנו, שונאינו ישחקו על מחשבתנו, ומה יאמרו הבריות! בכי בתי, אל תתני פוגת לבת עינך, כי הביא עלי קללה הרוצח ולא חמל על בתי יחידתי, שטיפחתי וריביתי, ונקולתי בעיניו עד כי גנב גם את לב חותנתו.
– אם גם מאשת חיקו הסתיר הדבר – ענתה דינה ברוח נמוכה – מחותנתו על אחת כמה וכמה.
– על אחת כמה וכמה? – נתנה עליה אמה ברוגז קולה – ומדוע? עני בי, האם לא האכלתיו בשר לשבעה בכל שלוש השנים של מזונותיו על שולחני? האם חשכתי לפנק את בשרו בכל מיני ממתקים ולהכין לו מטעמים מהקרב והכרעיים כאשר אהבה נפשו? הזה תגמולו עלי בעבור חסדי ואמיתי? ימעדו קרסוליו בדרך לא ישוב, מועקה במותניו, מדווה בצלעותיו, מכאוב בעצמותיו, איד יגון ואנחה וכל מכה הכתובה בתורה….
– רב לך, אמי, אל נא תקללי! – התחננה דינה בקול מר ורוח נשברה.
– ובכן הואילי וספרי נא לי, מה זה המריצו לעזוב את ביתנו, אם עוד תעיזי להמליץ טוב בעד בן-בליעל כזה?
[ה]
– אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר! – פתחה דינה באנחה – גם אנוכי יושבת וחושבת, מה זה היה לו לדן, כי זה עידן ועידנים שנהפך לאיש אחר? מעולם לא היה דבר שיכסה ממני, ופתאום החל להתבודד ולהתחבא. מעת שהכיר את הבחור הזה, בן אסנת האלמנה, נוכחתי לדעת שדברי סתר להם, סודות כמוסים ביניהם, כי היו הולכים תמיד שניהם יחדיו ומתלחשים. אמנם לא אחת שאלתי את דן: “מה לך ולהבחור הטיפש הזה?” ויענני בחידות כדרכו: “אם עדיין לא שמעה אוזנך מחכמת לבו של שמחה-פנחס מאומה, הלא תזכי בקרוב לשמוע גבורות ימינו”. אמרתי, אוי ספריהם יקרבום ולא שמתי לבי אליהם. אולם פעם אחת לקחה אוזני שמץ דבר מאחורי הפרגוד בחדר, שהיו דן ורעהו מסובין שם, דברים מקוטעים:… “חמלניצק… רוטשילד… עבודת אדמה… סטמבול… יהודי מאזפבקה… בארון הירש…” קמתי ונשקפתי בעד החרכים בדלת, וראיתי את דן מתהלך אנה ואנה מולל בידיו, קורץ בעיניו, ופניו פני להבים, ושמחה-פנחס עומד מחריש ומשתאה ושותה בצמא את דבריו. העמקתי במחשבות: מה עניין עבודת אדמה בסטמבול אצל רוטשילד ושמחה-פנחס השוטה? חידה היא ותהי לי לחידה! אתיתי לחנן את דן ולבקשו, גם הציקותי לו, שיגלה לי מצפוני לבבו: “דן בעלי! הלא אשתך אני, מדוע תסתתר ממני? הגד-נא לי מה הוא הדבר, שאתם זוממים לעשות, אתה ושמחה-פנחס רעך, אצל רוטשילד בסטמבול?” ויענני דברים לא אדע שחרם. “גדל הלחץ במאזפבקה, העוני והמחסור גברו עד למאוד, אפפו עלינו רעות עד אין מספר ואין סדר ומשטר, ואין איש, אין דורש ומבקש, על כן המו מעי למאזפבקה, ולבי ליושביה! אמרתי אלכה אל הגדולים ואדברה אותם…” אבל, אישי היקר – שאלתיו – למה תתערב בין גדולים? החסרי “בעלי-בתים” אנחנו, שתצא לעסוק “בענייני הקהל?” החפץ תחפוץ לרכוש לך שונאים בעיר חינם?" “צר לי עלייך, רעיתי – ענני דן – כי קצרה בינתך, בינת אשה, להשיג את מחשבותי, לו ידעת את כל הנעשה אצלנו שם, בחלונות הגבוהים. שם שרים ורוזני ארץ מוותרים מיליונים לרוב, זלים זהב מכיסם, יהודים עולים שמה. עוברים ימים, ארצות ומדבריות ואיים רחוקים, ואנחנו מחשים ורובצים במדמנה של מאזפבקה בנחת, כתולעת זו בחרדל…”
"בלילה ההוא נדדה שנתי. רבות מחשבות בלבי, רעיונות אין קץ, ואך לאור הבוקר סגרתי את עיני, וראיתי והנה דן בעלי, מעוטף בטלית, על גבי חמור, שפניו פני שמחה-פנחס, ויהודים רבים נוהים אחריהם, ולהקות נערים יחפים וחשופי שת הולכים לפניהם בקול תרועה: “הידד! סטמבול!”… ואיקץ – והנה חלום. סיפרתי את דבר החלום לדן, וישמח שמחה גדולה, ויאמר לי בהתלהבות עצומה: “חלמא טבא חזית! סימן טוב!… לבי ינבא לי, כי בא עת לחננה. שמחי, מאזפבקה! פצחי רנה וצהלי! אשריכם, ישראל, מה נעים גורלכם! במהרה במהרה בימינו בקרוב!…” לשמע הדברים האלה אחזתני פלצות ואחרד חרדה גדולה ואקרא: “דן! ה' עמך! מה זה תדבר לשונך? אוי לי כי נדמיתי, ישמעו זרים ויחשבוך למתהולל ולמשתגע…”
עוד דינה מדברת והדלת נפתחה ויבוא המבשר: "נתפשו! תפשנום! מזל טוב! מזל טוב!
תם פרק ראשון 3
חלק שני: 1901–1908
מאתשלום עליכם
חברבר החצרוני
מאתשלום עליכם
כלב מתחום היהודים
(א)
כלב היה בארץ ושמו חברבר החצרוני. למה נקרא שמו חברבר? משום שהיה בעל גוונים, עקוד, נקוד וברוד. והיה הכלב הזה כלב נדכא ושפל רוח; לא היה דרכו להזיק, כאותם הכלבים האוהבים להתנפל על גוי ועל אדם יחד; די היה לו לחברבר שלא היתה בו יד אחרים; אדרבה, משום שפלותו היתירה היה הכלב הזה נגוע ומוכה כל היום. להכותו, לדחותו או לשפוך עליו שופכין – היה נחשב בעיני האנשים כמעט למצוה גדולה. וחברבר כשהיה מקבל יסורים, מעין אלו שנקראים מהלומה, נגיפה, דחיפה, או בעיטה, לא נראתה בו אותה מידה של כלב חצוף, לחרוץ לשון ולהראות שיניו חלילה; אדרבה, חברבר שחה לעפר גוו וילולי ילל: אוי ואבוי!… והיה מוריד את זנבו לארץ והולך לקרן-זווית לפשפש במעשיו ולצוד זבובים.
(ב)
מי היה חברבר ואי מזה בא? נחלקו בו הדעות: יש אומרים שנשאר לפליטה אחרי האדונים בעלי החצר הקדמונים, ויש אומרים שנידח ונתעה מאחרי אדוניו ונגרר אחרי אנשים זרים. כשאתה הולך לטייל ברחוב, אתה מוצא לפעמים כלב תועה נגרר אחריך. רוצה אתה לגרשהו מעליך ואתה גוער בו בנזיפה: הלאה! והוא אינו שומע לך. מרים אתה את ידך להכותו, והוא אינו זז ממקומו. עומד אתה ומתבונן בו, וגם הוא עומד ומתבונן בך – מידה כנגד מידה. ואם תאמר להכותו, משתטח הוא לפניך, מתחיל רועד ומסתכל בך, כלומר: להכותני אתה אומר? הלא אני שלך ועצמותי שלך – הריני בידך!…' ממין הכלבים האלה היה חברבר.
(ג)
חברבר לא היה רעבתן כשאר הכלבים. בלא הרמנא ורשות מפורשת מפי המבשלת לא היה נהנה כלום; ידע חברבר היטב שכל מה שתחת השולחן שייך לו, וכל מה שמסביב לו אסור לו בהנאה. אמת הוא שאמרו עליו כי כד הוה טליא היה מן המזיקין. זוכרים מעשה בר' אליהו שוחט שבא לשחוט את הכפרות בערב יום הכיפורים, וחברבר היה רובץ באותה שעה בקרן-זווית ומסתכל במעשה השוחט ואינו מבין העופות הללו למה הובאו לכאן ואיזה עסק יש לו להשוחט בהם. ואתא השוחט ושחט להכפרות, לא בחיפזון אלא בנחת. כיצד? קיפל בתי ידיו, השחיז ובדק את הסכין. נטל את העופות אחד-אחד והכניס אותם בין קרסוליו. מתח את צווארם ומרט שלוש נוצות, התיז את הוושט בבת-אחת ושפך את הדם, שפך את הדם וכיסה באפר – הכול כדת וכדין. בינתיים היה עוף שלא היה מקושר כראוי, נשא זה את רגליו והתחיל מתעופף. ראה חברבר איך שבני-אדם כשרים מכריעים לטבח נפשות נקיות, קם על רגליו ובא אל העוף השחוט וצווח: ‘הב-הב, שוטה! לאן אתה רץ? האמת שאין אתה יודע כי נחתך גרונך? עוד רגע ואתה מת ובטל ועובר מן העולם – הב, הב, הב!…’ ורב אליהו שוחט מתעסק בקודשים ואינו רואה ואינו יודע את חברבר, ומכיוון שראה אותו פתאום נתחלחל ונרעש. השליך את סכיניו מידו, ונס לביתו וצעק: ‘יהודים! הושיעו! הצילו!…’
בשביל עובדה זו נענש חברבר; אנשים טובים היו שלא נחה עליהם דעתם, עד שהמטירו עליו מקלות ומהלומות, נגיפות ובעיטות לרוב.
(ד)
ושוב מעשה בכף רגל אווז.
פעם אחת אירע לחברבר ששמט, על-פי טעות, כמובן, מכלי המליחה כף רגל אווז; ראתה בריינה המבשלת, אשה שחורה ולא נאוה, והרימה קול וקראה: אייזיק! אייזיק! בא אייזיק ומצא את חברבר ממהר לעבור את האסקופה עם כף רגל האווז הגנובה; לחץ אותו אייזיק בדלת אל המזוזה, ונשאר הכלב חציו מזה וחציו מזה; מכיוון שנתקל בין הדלת ומזוזה התחיל אייזיק לוקה אותו במקל חובלים מעבר מזה ובריינה בסחיף עץ מעבר מזה ולא חדלה מקרוא: אייזיק! אייזיק!
המאורע הזה נשאר לו לזכרון עולם. כשהיו קוראין בפניו: אייזיק! אייזיק! מיד היה נרתע לאחוריו וכובש פניו בקרקע ומשתמט ומסתתר.
(ה)
היה באותו חצר בתולה אחת ושמה פַּרַסקא, היא שהיתה פּרסקא כובסת כלי לבן ומושחה את הבית בסיד וחולבה את הפרה. והיתה פרסקא שונאה את חברבר החצרוני. וחברבר היה דווקא מסרך אבתרה בשעת עשיית מלאכתה, ולפיכך בשעת כביסת הלבנים היתה שופכת עליו קיתון של מים קרים, והיה חברבר מוכרח להתנער זמן רב מהמים האלה; ובשעת משיחת הבית היתה פרסקא מטנפת את פניו בסיד, כדי שיהיה מוכרח לנקות את עצמו שעה רצופה. וכשהיתה פרסקא חולבת את הפרה בערב היתה זורקת בו סחיף עץ בעלמא, ובשביל זה הרגיל חברבר את עצמו לדלוג; כד הווה עף סחיף עץ באווירא היה הכלב דולג במהירות נפלאה.
פעם אחת זרקה בו פרסקא סחיף עץ ולא החטיאה; חש חברבר יסורים גדולים וצווח:‘וי-וי’! עד שנתקבצו ובאו כל אנשי החצר לקולו. ראה חברבר אנשים רחמנים מתקבצים התחיל מעורר רחמים, הראה את רגלו השבורה, באומר: ‘ראו, אנשים טובים, מה עשתה לי הערלית הזאת!…’ חשב חברבר כי מסתמא יריבו אנשים ריבו ואת פרסקא המרשעת יקלעו בתוך כף הקלע בשביל מעשה נורא כזה.
טעה חברבר בחשבונו: האנשים הטובים שחקו והריעו ושרקו; באו הנערים הקונדסים וצחקו בו, ובאה ריינה המבשלת וזומליסטרון של קדירה בידה והעבירה את זרועה החשופה על חוטמה מלמטה למעלה ואמרה: ‘רגלו של פגע רע זה שברו? יישר כוחם!…’ באה פרסקא והוסיפה עוד משלה ושפכה עליו כד של רותחין – זעק חברבר זעקה גדולה והתחיל מקפץ ומדלג ונושך את זנבו. כיוון שראו הנערים הקונדסים את הכלב הולך ומתגלגל בעפר ומרקד על שלוש רגליים, רצו אחריו במקלות ואבנים והריעו ושרקו ושלחו אותו מתוך העיר עד אחר בתי-הריחיים…
(ו)
נכווה ברותחין וצולע נמלט חברבר על מנת שלא לחזור אל העיר כל ימיו! אַזל ובא לכפר הראשון, פגש בכלבי הכפר, התחילו הכלבים מריחין בו מכל צד ואמרו לו:
– ברוך בואך. כלב נכבד! מאין באת ומה כתובת זו של קעקע על גבך?
ענה ואמר להם חברבר:
– אל תשאלוני, אחים, הסיפור יארך יותר מדי והאוזן תמלא משמוע… הגידו אם יש מקום ללון?
ענו הכלבים ואמרו:
– יש ויש! מדוע לא? הלא כל הארץ לפניך.
הוסיף חברבר ושאל:
– ואיך אתם נוהגין בשעה שהקיבה תובעת מזונות?
– ענו הכלבים ואמרו:
– האין שופכין בכל אתר ואתר? ומי ילקק את העצמות שבני אדם סוברים שאין בהן חפץ?
קשקש חברבר בזנבו כאילו היה רוצה לחקור דברים העומדים ברומו של עולם ושאל:
– מה טיבם של ‘בעלי-הבתים’ שלכם?
ענו הכלבים בעורמה ואמרו:
– ‘בעלי-בתים’ שלנו הם ככל ‘בעלי-הבתים’ שבעולם…
הוסיף חברבר ושאל:
–ופרסקא?
שאלו כלבי הכפר כולם בבת אחת:
– מי היא זו ואיזו היא פרסקא?
ענה חברבר ואמר:
– כלום אין אתם יודעים את פרסקא? היא פרסקא שכובסת לבנים ומושחת את הבית בסיד וחולבת את הפרה…
עמדו כלבי הכפר משתוממים:
– באיזו פרסקא מדבר הכלב השוטה הזה?
הריחו בו הכלבים עוד הפעם מכל צדדיו ונתפרדו, והלכו כל אחד אל אשפה שלו.
(ז)
ביקש חברבר לנוח מעט מעמל הדרך, ולא יכול לישון. ראשית הכאיב לו העור שנכוותה ברותחין, והרגיש באותה הרגל השבורה, והציקו לו גם היתושים; ושנית היתה בטנו ריקה ולא היה לו מה לאכול והוכרח להמתין עד בוקר; ושלישית לא הניחו לו המחשבות לישון: ‘כלבים בני מזלא נינהו – חשב חברבר בלבו – אינם יודעים את פרסקא, ומימיהם לא טעמו טעם רותחין ומעולם לא ראו קונדסים זורקים באבנים ושורקים בשפתיים ומריעים ומפחידים ומבהילים…’
לסוף נפלה עליו תרדמה ויישן ויחלום והנה עביט של שופכין מלא פתותי לחם, נקנוקין, גידין, דיסא וגריסין מבוללים בדוחן ועצמות לרוב: עצמות של קרסולים, עצמות של צלעות, עצמות ממוחים, עצמות של דגים וראשים של דגים וראשים של דגים-מלוחים שלמים שלא נתמצו עדיין… השעה משחקת לחברבר ואינו יודע, באיזו מכל אלו יתחיל את סעודתו?
– ברוכים היושבים! – אומרים לו כלבי הכפר ועומדים מרחוק ומסתכלים איך הוא מכין את עצמו לסעודה.
– כל דצריך ייתי וייכל; – עונה להם חברבר כדי לצאת ידי חובתו, חובת דרך ארץ.
– תהא אכילתך מתוקה עליך! – עונים הכלבים בידידות.
ופתאום מגיעה לאוזניו בת-קול שמכרזת ואומרת: אייזיק! אייזיק!… וייקץ חברבר והנה חלום!…
בבוקר החזיר חברבר על הפתחים, שמא ימצא פת לחם או בשר או עצם, אבל בכל מקום שבא לא מצא שום דבר, וגם נענש עונש גדול, כי הכלבים, כלבי הכפר, עזי הנפש היו: בראשונה היו לוטשים לו את עינם וחורצים את לשונם ומראים את שיניהם, ולבסוף התנפלו עליו ונשכו לו וקרעו את עורו ומרטו את זנבו ושלחו אותו לנפשו…
(ח)
הלך חברבר החצרוני וסבב ממקום למקום, עד שקצה נפשו בלחם הקלוקל ובא לידי החלטה: שהאנשים רעים וחטאים, והכלבים אינם טובים מהן; ולכן אלך אל היער ואשב עם חית השדה.
כשבא חברבר אל היער ושהה שם יום ויומיים התחיל חש שנתכווצה בטנו ומעיו חמרמרו מחוסר לחם והתחיל מרגיש שאין כל תקווה למצוא לאכול, קפל זנבו מתחתיו ויפשט כפות רגליו והוציא לשונו ושכב תחת האילן וחשב מחשבות של כלב: מאיין יבוא לחמי?… ומתוך צער בא לידי חקרנות והתפלספות: ‘מדוע ארור הכלב מכל החיה ומכל הבהמה ומכל העוף אשר בשמים ומן הרמש הרומש על פני האדמה? גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה… הנה תולעת זוחלת… שרץ ורמש… לכל יש מקום, לכל יש מנוחה, ורק אני לבדי… הב-הב-הב!…’
– מה לך פה ומי לך פה? – שאל אותו זאב אחד שעבר באותה שעה במקום זה.
חברבר שלא ראה זאב מימיו חשב אותו לחבר; התחיל מספר לו את כל הקורות וסיים כך:
– אילו פגשתי בארי, בדוב או בזאב, הייתי שומח שמחה כפולה ומכופלת.
– שאל אותו הזאב: מדוע?
– משום ממה-נפשך: אם נגזרה עלי שאָמות בלא עת מוטב שאהיה מאכל לשיני זאב, ולא אמות ברעב בתוך כלבים אחים ורעים…
– אמר לו הזאב: אם כן הנני! רגע אחד ואני אשסעך כשסע את הגדי ואעשה לי סעודה כי רעב אני מאוד!
שמע חברבר ונבהל מאוד, ושער עורו הנכווה סמר מפחד; בכה והתחנן לו:
– מורי ורבי הזאב! אדון מאוד נעלה! היש טעם בעור ממורט ועצמות יבשות כעצמותי? חוסה-נא, רחם-נא, הרף ממני, והקב"ה ישלח לך ברכה והצלחה.
– כמעט שיצאה נשמתו בדברו, השפיל את זנבו ושח את קומתו והרכין את ראשו וזחל על גחונו, עד שגעלה בו נפש הזאב ואמר:
– כווץ את זנבך הנאלח, כלב שבכלבים, ולך לעזאזל, ולא אוסיף עוד לראותך!…
(ט)
נס חברבר כל עוד נשמתו בו ונמלט והיה מתיירא להביט מאחריו. אחר-כך התחיל חש ברגליו ושכב לנוח קצת. כשנתיישבה עליו דעתו אמר: טוב גורל הזאב מגורל הכלב… הכול מתייראין ממנו… טורף וממלא חוריו טרף… מדוע לא אתחפש גם אנוכי לזאב? אלמלא השיאני השטן לגלות לו את לבי, בוודאי היה חושבני לזאב מן הזאבים… מהיום והלאה לא אהיה עוד ‘כלב’ כי אם ‘זאב’!
סמר חברבר שערו כזאב, מתח חוטמו כזאב, שלח רגליו כזאב והמתין: אפשר שיזדמן לו שור או כבש או עז או כלב לכל הפחות. נשא עיניו וראה איש זקן הולך ותרמילו על שכמו ומקלו בידו. אמר הכלב-הזאב: ‘טוב גם בשר אדם אליבא ריקנא…’ נתקרב אל האורח ואמר לו:
– שמע, ידידי, שמא אין אתה יודע מי אנוכי?
ענה האיש כמתמיה:
– מי אתה?
ענה הכלב-הזאב וקשקש בשיניו כזאב ממש:
– הרי זאב לפניך!
שאל האורח:
– ומה בקשתך מורי ורבי הזאב?
ענה חברבר ואמר:
– בקשתי?… שאלתי ובקשתי: אפשר יש בתרמילך פת לחם לאכול?
אמר האורח:
– נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי זאב מבקש לחם… אעשה-נא ניסיון ואראה מי אתה…
הרים האיש את המטה להכותו. ראה חברבר את המקל ונזכר לו כי כלב הוא; נשא את רגליו וברח ונמלט על נפשו.
(י)
הלך חברבר בפחי נפש ובא אל העיר שגרשו אותו משם; היה מתיירא לבוא אל החצר שגדל שם ויהי לכלב, אף שהיו לו געגועין דווקא ודווקא למקום זה, ששם הכוהו ופצועוהו ושברו את רגלו וכוו את עורו… והשעה שעת שקיעת החמה היתה.
אזל ובא אל המטבחיים לראות בשלום אחיו; באותה שעה הכינו את עצמם הכלבים השׂבעים לישון. הכיר חברבר את אחיו והם לא הכירוהו… שאלו לו ואמרו לו:
– ברוך בואך, כלב נכבד! מה שמך ומאין באת?
ענה להם חברבר:
– כלום לא הכרתם אותי? הלוא אנוכי חברבר, חברבר החצרוני, אחיכם בן עירכם!
ענו הכלבים ואמרו:
– חברבר? חברבר?… שם לא מוזר לנו…
קפץ כלב קטן ושמו ‘צעיר’ ואמר:
– מה כתובת זו של קעקע על גבך?
קם עוד כלב אחד על רגליו ו’אדמדם' שמו, מפני שהיה אדמוני, ואמר בהלצה:
– מסתמא חקקו סימן מובהק על גבו, שמא יחליפוהו באחר; או אפשר אין זה אלא לשם נוי ולשם קישוט בעלמא?…
פתח עוד כלב אחד ושמו ‘זרזיר’, והוא רווק זקן בעל עין אחת ואוזן צרומה, ואמר:
– על דבר הסימנים אתם דנים? שאלו לי ואגדכם!…
ענה עוד כלב אחד בעל עור שחור ו’שחרחר' שמו, וזה היה ראש המדברים בכל מקום ואמר:
– כלבים פזוזים. למה תריבו כולכם? תנו להאורח וסיפר לנו הוא!
סיפר להם האורח את כל הקורות אותו מהחל ועד כלה. עשו הכלבים את אוזנם כאפרכסת, ורק אדמדם החומד לצון היה משסעהו בכל פעם במילי דליצנות. גער בו שחרחר, חסר הזנב, בנזיפה:
– כלב אדום! הלא תתן מחסום לפיך! ספר-נא, חברבר, ספר כי אוהבים אנחנו לשמוע חדשות…
וחברבר לא פסק פומיה מלספר את כל הרפתקאות דעדו עליו; סיפר בקול עצב עד האשמורה השנייה בלילה. אבל הכלבים אינם שומעים: ‘צעיר’ מתלחש עם ‘זרזיר’ בדברים של מה בכך; ‘אדמדם’ מדבר מהתלות, ‘שחרחר’ ישן ומתעורר לפעמים ואומר:
– ספר-נא, ידידי, ספר! אוהבים אנחנו לשמוע סיפורים…
(יא)
בבוקר השכם נזדרז חברבר ועמד נגד האצטבאות של הטבחים והתבונן במשרתיהם בשעה שהיו חותכין את הבשר. ראה שם חברבר כל טוב: הרי צלע אחת מצלעות בן הבקר תלויה ודמה שותת עוד… הרי ירך מונח, מנה יפה מאוד, חתיכה הראויה להתכבד… בולמוס אחז את חברבר, והוא מביט ומקשקש בזנבו ורירו נוזל… המשרתים גוזרים את הבשר בגרזן וזורקים לפני הכלבים חתיכה או עצם, והכלבים מכרכרים בחיפזון וחוטפין את הזרוק. ניסה חברבר גם הוא לעשות כמעשיהם; התנפלו עליו הכלבים וינשכוהו וימרטו את עורו ויריבו עמו…
השפיל חברבר את זנבו ובא לקרן-זווית, נשא את קולו ובכה…
ניגש אליו שחרחר ואמר: על מה קא בכית?
ענה חברבר במרירות ואמר: על דא קא בכינא: אָרור אנוכי מכל הכלבים אשר על פני האדמה! האמין לי כי הרעב יציקני עד מוות… חיי כלים ואובדים…
נאנח שחרחר ואמר: – מאמין אנוכי שכל דבריך אמת, אבל במה אושיע לך?
הוסיף חברבר ואמר: – אני אמרתי בחופזי כי פה, בין אחי הכלבים, בוודאי אהנה גם אני הנאה פורתא… הלא אחים אנחנו!
ענה שחרחר באנחה:
– בוודאי ובוודאי! אבל במה אוכל להושיעך? עיניך רואות כי לכל טבח יש כלב ולכל כלב יש טבח… מנהג ישן הוא אצלנו…
אמר חברבר במרירות לבו אל שחרחר:
כלום ימות כלב ברעב בין כלבים שבעים? ואיה היושר?…
ענה שחרחר ואמר:
– בוודאי ובוודאי! אבל כבר אמרתי שאיני יכול להושיעך. אם תקבל את אנחתי במקום מתנה, מוטב.
אמר חברבר ממצוקת לב:
– אם כן אלך גם אני אל הטבחים, שמא יהיה לי חוט של חן ואקנה לי אדון לעצמי כיתר הכלבים.
– לך לשלום ואלוהים יצליח דרכך! רק זאת אגיד לך! אל טבחי אַל תלך, שמא אעשה אותך לחסר זנב כמוני היום!…
כך הזהירו שחרחר ויפהק מתוך שׂביעה.
(יב)
פנה חברבר והלך אל הטבחים, עבר את כל הכלבים והתחיל מראה להם פנים שוחקות ורוקד לפניהם בכל מיני ריקודין ומקשקש בזנבו. אבל בתר עניא אזלא עניותא: משרת אחד בעל כתפיים רחבות זרק בו, מסתמא בהלצה, את הגרזן ורק בדרך נס ניצל חברבר ממות. באותה שעה אהנו לו קפיצותיו לחברבר, שאלמלא כן היה נגזר לשניים.
ראה אדמדם עובדה זו, אמר לחברבר בלצון:
– יודע אתה, שאר-בשרי הנחמד, לרקוד, לפזז ולכרכר עוד יותר מכלבנו ‘צעיר’. צעיר! צעיר! בוא נא וראה כיצד מרקדין לפני הטבחים!…
ו’צעיר' בא עד מהרה ויקפוץ כלפי חברבר בחוצפה יתירה. ולא יכול חברבר התאפק עוד ונלאה לשאת, החזיק באותו הכלב הקטן והפיל אותו על הקרקע ונשך אותו בכרסו, ושפך עליו חמת אפו, וברח ונמלט ויצא מחוץ לעיר.
היה חברבר בדד בשדה, התפשט באמצע הדרך, הניח ראשו בין רגליו ולא חפץ להביט למעלה ולהינות מזיו העולם…
אחרי כן פתח חברבר את פיו והתחיל מקלל את יומו…
הזקן
מאתשלום עליכם
הזקן / שלום עליכם
סיפור1
[א]
השעון שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא השמיע פעם אחת השעה השלוש-עשרה.
כן, ידידים צעירים, אני אומר ‘השלוש-עשרה’ ואין בדברים האלה משום טעות וליצנות, חלילה, כי אם מעשה שהיה.
השעון, שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא, ואשר השמיע פעם אחת השעה השלוש-עשרה, היה שעון עתיק-יומין, שנפל לנו בירושה מאת אב-אבא-זקננו, ולפיכן היו קורין לו בשם ‘זקן’. והיה הזקן מראה השעות והדקים והשניות דיוק גדול, אשר על כן היו באים בני עירנו לכוון על-פיו את השעונים שלהם 2. והיה קול הפעמון שבו נשמע למרחוק:
בּם!… בּם!… בּם!… בּם!…
ועניינים רבים בעירנו היו נחתכים על פיו, כמו: מליחת-בשר, הדלקת הנר בערב שבת ובמוצאי שבת, ‘תיקון חצות’, סליחות ועוד ועוד. בקיצור, ה’זקן' שלנו היה למורה לכל העיר, והיה עובד את עבודתו באמת ובאמונה. מימיו לא עמד לנוח אפילו שעה אחת, לא טעם טעם תיקון; יד החרש לא נגעה בו מעולם, חוץ מידי אבי. ואבי, אף-על-פי שלא למד את המלאכה הזאת מעולם, היה בקי על-פה במסיבות כל האופנים והגלגלים למקטן ועד גדול, והיה מבין על-פי דרך הטבע את ‘השכל’ הצפון בהליכתו. מדי שנה בשנה בערב פסח, בערב שבודקין את החמץ, היה אבי מורידו מעל גבי הכותל, והיה נכנס לתוכו בזהירות יתירה, מפשפש וממשמש בבני-מעיו ומנקה את קרביו ביעה או בכנף של תרנגולת, והיה מוציא מתוכו קורי-עכביש וזבובים ויתושים הרבה, שהיו מונחים שם כל אותה השנה פגרים מתים. ואחרי כן היה תולה אותו על גבי הקיר כבראשונה, ופניהם נהרו, כלומר, פני שניהם נהרו: פני ה’זקן' נהרו משום שניקוהו וקשטוהו, ופני אבי היו מאירים מאור פניו של ה’זקן'.
[ב]
ויהי היום ואנחנו, אבי ואמי ואני, בנם היחיד, יושבים שלושתנו יחד אל השולחן ואוכלים לחם הצוהרים. עליכם לדעת, כי בכל פעם שהיה הפעמון של ה’זקן' מכה, אהבתי למנות את השעות, ודווקא בקול. וכן בפעם זו כשהתחיל הפעמון דופק התחלתי מונה: אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש… שש… שבע… שמונה… תשע… עשר… אחת-עשרה… שתים-עשרה… שלוש-עשרה…
האח! – קראתי בתימהון וקפצתי ממקומי – מה תשמעה אוזני? שלוש-עשרה!?… ואבי, שהיה שקוע באכילה, הוציא את המזלג מבין שיניו והציץ בי ואמר בשחוק קל:
– השעה השלוש-עשרה? אכן בעל חשבון גדול אתה ‘בלי עין-רעה’! השמעת מימיך השעה השלוש-עשרה?
– אבל, אבא, הן באוזני שמעתי שהכה הפעמון שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’!
–שלוש-עשרה מכות-לחי תקבל מידי בזה הרגע! – גער בי אבי – פתי! השעון איננו יכול להשמיע שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’!
ואמי, ששמעה את הריב, התערבה גם היא בינינו:
חוששני שצדקו דברי הילד; כמדומני, שגם אני שמעתי הפעם שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’.
אם גם את שמעת שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’, אז אין כל ספק! – אמר לה אבי בדרך הלצה.
אחר ברכת המזון קם אבי על רגליו וניגש אל ה’זקן', עלה על גבי ספסל ונגע באצבעו באחד מן הגלגלים, והפעמון התחיל מפעם, ואנחנו שלושתנו עומדים ומניעים בראשינו:
– אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש… שש… שבע… שמונה… תשע… עשר… אחת-עשרה… שתים-עשרה… שלוש-עשרה…
– כן! שלוש-עשרה! – אמר אבי במר נפשו וירד מן הספסל והציץ בפני שנינו בעיניים מפיקות תימהון ושיממון, כאיש אשר שמע פתאום והנה דברים יוצאים מן הכותל, או הארץ מתחת אומרת שירה.
אז עלה שנית על הספסל ונגע באצבעו בגלגל הסובב, והפעמון השמיע עוד פעם שלוש-עשרה.
נתקלקל ה’זקן'! – אמר לנו אבי בדאבון נפש. ואחרי כן עמד שקוע במחשבות של עצב.
פתחה אמי ואמרה לו:
– מדוע פניך רעים כאילו היית אובד עצות, חס ושלום? הורד את ה’זקן' מעל הקיר ותקנו כיד ה' הטובה עליך.
– אפשר שיש טעם בדבריך – ענה אותה אבי, ויעש כן.
כל אותו היום ישב אבי על האובניים וחיקר ותיכן תקנות הרבה והזיע מאוד, וה’זקן' שב לאיתנו.
[ג]
ויהי בחצי הלילה, ואנחנו עומדים שלושתנו אצל הקיר, מביטים איש בפני רעהו ומונים את דפיקותיו של ה’זקן'.
שתים-עשרה פעמים! לא פחות ולא יותר!
– היודע אנוכי אפוא את המלאכה הזאת? – שאל אותנו אבי בגאון, ושמחה גלויה מרחפת על פניו.
– הלא זה דברִי תמיד – ענתה אמי – כי איש חיִל אתה. אבל זה קשה לי: מדוע שוּנה קולו, שהיה עד כה זך ומצלצל ומושך את הלב, ועתה הוא מנחר ומחלחל ‘חיִל-חיל-חיל’?…
– טעות היא בידך! – אמר לה אבי. ולמחרת כשהיה הפעמון מפעֵם, הקשיב אבי לקול דפיקתו ולא יכול לבלי להודות שה’זקן' מנחר באמת… כי כבר נשמע בקולו איזה עצב מר כבקולו של בעל-תפילה זקן וחלש. מיום ליום ומרגע לרגע התחיל ה’זקן' משפיל את קולו; המטוטלת התחילה לנוע בתנועות לא-יפות ולהתנהג בכבדות, כאותו הזקן החולה, שרגלו האחרת כבר נגררת אחריו על-כורחה.
ראה אבי שה’זקן' מכין את עצמו לנוח ולישון שנת עולמים, והתחיל לחפש תחבולות. לסוף בא לידי מסקנה שלא במכונה האשם, אלא במשקלות בלבד, מפני שכובדן נתמעט מרוב ימים; לפיכך תלה בהן גם העלי ותחי רוח ה’זקן', והמטוטלת ‘שינסה את מותניה’ כגיבור לרוץ אורח, ופני אבי צוהלים.
[ד]
לא ארכו הימים וה’זקן' התחיל מתרשל במלאכתו עוד יותר מבתחילה, והמטוטלת אינה הולכת עוד בדרך הישר; פעם היא מתנועעת לצד זה ופעם לצד אחר, ובכל פעם נשמע כקול שיעול: ‘קחי… קחי…’ – קול קורע לב ומעורר חמלה וגועל-נפש גם יחד. קשה היה לראות את זה שרגעיו האחרונים הולכים וקרבים, ואבי גם הוא כצל התהלך.
כרופא מומחה שמפקיר את עצמו בשביל החולה המסוכן להצילו מרדת שחת, כך היה מפקיר אבי את עצמו והקדיש את כל כוחותיו ואת ידיעתו הרבה לרפא את ה’זקן' החולה הזה. הוא היה אומר:
– מעט משקולת! מעט משקולת! – והתחיל מוסיף עליו משא וכובד; בראשונה תלה בו מחבת ברזל, אחרי כן צפּחת נחושת, ולאחרונה מקטיב של ברזל.
– אכן יש רוח חיים בקרב ה’זקן' הזה וחייו תלויים במשקולת – היה אבי אומר אל נפשו, והלך והוסיף עליו עוד כיס מלא עפר, ולבנים שתיים, ואבן אחת. – ויהי היום ויבוא האסון.
[ה]
הדבר היה בליל ערב שבת קודש אחר הסעודה הראשונה. אחרי הדגים המפולפלים עם החרדל 3החריף, ואחרי המרק החם עם האיטריות והפרפראות וברכת-המזון, הגישה לנו בריינה הטבחה מלוא חופניים זרעוני דלעת מעל גבי הכירה. ודודתי מרת יֶנטל, אחותה הצעירה של אמי, אשה שחורה ונאווה 4, היושבת אתנו תחת כיפת גג אחד, נכנסה אצלנו לקדם פנינו ב’שבתא טבא' ולטעום מזרעוני הדלעת שלנו, ואגב אורחא לשמוע ולהשמיע ‘חדשות’, ולדבר קצת דברים בטלים על דבר הדייגים והדגים, על הנשים השאננות והעניות המנוּולות, על האִמות החורגות ובנותיהן וכלותיהן ועוד ועוד.
הנרות כלים ומעשנים וצלם מטפס ועולה ברטט על גבי הקירות. הזרעונים משמיעים איוושה קלה כשהם נקלפים, מניקרת הקיר מצרצר הצרצר בתוך האפלה. בני-הבית משיחים ומספרים סיפורים ומעשיות שהיו ושלא היו מעולם; ויותר מכולם תרבה שיחה דודתי ינטל המדברת וחוזרת על דבריה.
– השמעתם חדשה? הנה זה מקרוב קרה אסון סמוך לעירנו, קרה זה מקרוב… שודדי ליל התנפלו על אכסניה אחת התנפלו… שם מתגוררים יהודים עשירים מתגוררים שם… והשודדים שהתנפלו עליהם בלילה התנפלו… והרגו את כל בני הבית הרגו… איש ואשה ושבעה ילדים, ואפילו תינוק אחד, שהיה מוטל בעריסה, שחטו ולא חמלו… ורק שפחה אחת שהיתה ישנה על גבי התנור שכחו הרוצחים את השפחה… וכאשר שמעה השפחה קול אנקת החללים צנחה מעל גבי התנור ותרא – והנה בעל-הבית מתגולל בדמו, מפרפר בין החיים והמוות, ואשתו, בעלת-הבית, מוטלת גם היא על גבי הקרקע היא מוטלת, מתבוססת בדמיה… ראתה השפחה ותתחלחל השפחה ותנס על נפשה, ותמהר השפחה אל העיר לפרסם את דבר הרצח. צעקה הנערה: 'קומו יהודים!… הנה גנבים! רצחנים! גזלנים! עורו! התעוררו! –
ככה מספרת דודתי ינטל מעשה נורא, וקולה הולך וחזק, ואנחנו יושבים ומקשיבים לדבריה, והתמונה הנוראה והמעציבה הזאת כמו חיה לנגד עינינו, והנרות הולכים וכבים זה אחר זה וצלם מתגבר, והצרצר מצרצר. והנה פתאום קול-רעש גדול אדיר וחזק!
טרח – טררררח – דין – בּם – דין – דין!!!… – ואחרי הרעש דומיה נוראה.
[ו]
דימינו שנפל הגג על ראשינו, או מוט התמוטטה הארץ תחתינו, ולכן ישבנו רגעים אחדים על מקומותינו כנטועים במסמרות והסתכלנו איש בפני רעהו בלי אומר ודברים. אחר כך התחלתי לצעוק בקול מר:
הוי, אמי!… אמי!…
ואמי, ששמעה את נאקתי, חיבקתני בזרועותיה והרימה את קולה גם היא:
אויה לי!… חושך ואפלה!… רעם הלמני!… אהיה כפּרתך, בני ובר-בטני!…
שמע אבי את צעקתה של אמי וצווח:
פתיה! מדוע את צועקת?…
ודודתי ינטל פתחה את פיה גם היא ואמרה:
– ראו-נא, כולם צועקים כולם!… למה הנכם צועקים למה?… מה ראיתם, מה?… חומסים, רוצחים ראיתם, או שודדי לילה?… או דליקה נפלה עליכם? שריפה?
שמעה בריינה הטבחה את המלים הללו ותבוא מן המטבח ותקרא בחרדה:
– איה השריפה? איה האש? איה?…
קמה דודתי ינטל וגערה בה:
– גשי הלאה לכל הרוחות, אשה פתיה אין לב!… המעט לנו צרותינו? מי שלח אחרייך?… לכי לך אל המטבח, יהודיה משוגעת, והאלמי שם… ריבונו של עולם! יהי רצון שיהיו כל חלומותי, שחלמתי הלילה וכל הלילות, על ראש שונאינו אמן סלה!… השמעתם מימיכם? אנשים צועקים?… מה המה צועקים מה? הלא תבושו! הלא תיכלמו!… הדבר פשוט מאוד! הביטו וראו: הנה ה’זקן' שלכם, שתליתם עליו כל כלי הבית, נפל מעל הכותל נפל ונשבר!… חידוש גדול! נסו-נא ותלו על עצמכם משא כבד כזה, נסו-נא ותראו אם לא תכרעו תחת משאכם גם אתם? השמעתם מימיכם?…
הסערה קמה לדממה. ואנחנו קמנו ממקומותינו, אחד אחד קרבנו אל ה’זקן' ונתבונן בו ברגשי רחמים, והנה הוא מונח בריסוק איברים. משתטח על גבי הקרקע ופניו למטה, והמטוטלת מונחת בפני עצמה ומלחכת את העפר.
[ז]
– ה’זקן' אבד ואיננו! – אמר אבי באנחה גדולה והשפיל את ראשו – כמה שנים היה הזקן הזה עובד עבודתו באמונה, ועתה?… הנה כן בא הקץ לכל בריה!…
כשראתה אמי שאבי מצטער ניגשה אליו והתחילה לנחמו:
למה תתעצב ככה אל לבך? אפשר שתשוב ותתקנוֹ בלי-נדר אחר השבת?
אהה! – אמר לה אבי בקול עצב ובשחוק מר על שפתיו – המתים לא יחיו עוד לנצח!
ואמי אומרת לו דברי תנחומים:
מאין אנו יודעים, אפשר כך צריך להיות? אולי גזירה היא מן השמים שבזה המקום ובזה
הרגע יבוא קיצו? אפשר שנגזרה שם במרום איזו צרה עלינו או על בננו היחיד, חס ושלום, והיה זה כפרתנו…
ענתה דודתי ינטל בהרימה את כפיה למרום ואמרה בחיפזון גדול כדרכה:
– אמן, ברוך הוא וברוך שמו, אמן! זה כפרתנו, זה חליפתנו, זה תמורתנו; זה ה’זקן' ילך לאבדון ואנחנו נלך לחיים ארוכים וטובים ולשלום…
נשאתי את עיני וראיתי את פני אבי, והם לבנים כסיד, ושתי דמעות יורדות מעיניו על לחייו ונחבאות בתוך זקנו 5. זוהי הפעם הראשונה שראיתי את אבי בוכה.
אז חשבתי בלבי: מדוע אבא בוכה?… גם חפצתי לגשת אליו ולשאול את פיו:
– אבא! למה תבכה?…
אבל ידעתי שזה אינו מן הנימוס, ולפיכך שמתי יד לפה ושתקתי.
אז עליתי על משכבי, וכשכבה הנר האחרון שמתי את פני בכר ובכיתי ובכיתי כל אותו הלילה.
-
הסיפור נדפס בהמשכים ב‘עולם קטן’, בגליונות מס‘ ט, י משנת תרס"א, עמ’ 410–405, 454–451. השבועון ‘עולם קטן’ יצא לאור בלא ציון תאריכים. קרוב לוודאי שהגליונות ט, י הופיעו באמצע 1901. הטקסט בספר זה מובא על–פי ‘עולם קטן’, בהשמטת ביאורי המלים, שנועדו לקוראים צעירים שהעברית אינה שפת דיבורם. ‘הזקן’ אינו אלא עיבוד וקיצור אגב תרגום של הסיפור בשם ‘דער זייגער’, שהופיע ביידיש ב‘דער יוד’, גיליון מס‘ 19, מיום 10 במאי, 1900. נוסח שני ביידיש מצוי בכתבי שלום–עליכם ביידיש למן ’אַלע ווערק‘, וארשה, כרך 2, עמ’ 155–145 (השווה גם ‘אַלע ווערק’, ניו–יורק, כרך 8, עמ' 75–63). חלו ב ו שינויים קלים בלבד, פרט לתוספת–הסיום המהותית הבאה: ‘אַ גאנצע נאַכט נאָך דעם האָבן מי זיך געפּלאָנטעט זייגערס, עס האַט זיך מיר פאָרגעשטעלט אונדזער אַלטער זייגער ליגט אויף דער ערד אַנגעטאָן אין ווייסע תכריכים. עס האָט זיך מיר פאָרגעשטעלט אז דער זייגער לעבט, נאָר אויפן אָרט פונעם אומרו וואַרפט זיך אַהין און צוריק אַ לאַנגע צונג, אַ צונג פון אַ מענטשן, און דער זייגער קלינגט ניט, נאָר ער קרעכצט, און איטלעכער קרעכץ נעמט ביי מיר צו אַ שטיק געזונט… און אויפן ציפרבלאַט, דאָרט וווּ איך בין געווינט צו זען תּמיד דעם 12, דערזע איך מיט אַ מאָל אַ ציפער 13, טאַקע דרייצן – איר מעגט מיר גלייבן אויף נאמנות!…’ ב‘דער יוד’ מסתיים הסיפור באיחוליה של האם, ולא בתגובתו של ה‘אני’ המספר על דמעותיו של אביו. נראה שלמן התרגום של הסיפור לעברית בשנת 1901 נתלבט הרבה המחבר בסיומו. כבר בנוסח העברי הראשון שוּנה הסיום לעומת הנוסח הראשון ביידיש. יש בו סיום חדש למן ‘זוהי הפעם הראשונה שראיתי את אבי בוכה…’ (השווה להלן בהערה לטקסט. הדברים הקודמים בפרק ז‘ הוחלף בהם הסדר לעומת הנוסח שביידיש. בנוסח העברי נעלמה דמותו של ר’ לייבוש חקרן והושמט מוֹנוֹלוֹג של הדודה ינטל, שאינם מהותיים לעצם סיפור המעשה. החלוקה לפרקים מופיעה בהדפסה ב‘עולם קטן’ בלבד. הסיפור נכלל ב‘סיפורים ומעשיות’, עמ‘ 51–44. לעומת הנוסח שב’עולם קטן‘ ניכרים בנוסח זה משנת 1904 שינויים סגנוניים, כנראה משל בעלי ’מוריה‘, ח.נ. ביאליק או י.ח. רבניציקי, או משל שניהם גם יחד. ושוב חל שינוי בסיומו של הסיפור. במקום הסיום שצוין למעלה אנו מוצאים בעמ’ 51: זוהי הפעם הראשונה שעיני רואות את אבי בוכה. אבא בוכה!… רציתי לגשת אליו ולשאול את פיו: אבא! בוכה אתה?! אבל התאפקתי ושתקתי. בדומיה עליתי על משכבי וכשכלתה הנשימה האחרונה של הנר האחרון כבשתי את פני בכר ובכיתי ובכיתי‘. יש מקום לסברה שגם שינוי זה הוא משל שלום–עליכם. אך אין בכך כל ביטחון. הנוסח העברי השלישי של הסיפור מצוי בתוך כרך ה’כתבים‘, עמ’ 149–143. בהערה המקדימה את הכרך נזכרים שלושה ‘סיפורים קטנים’ שראו אור קודם לכן ב‘מוריה ו’באים עכשיו בכרך זה בהוספות ותיקונים מצד המתרגם [י.ד. ברקוביץ] על–פי הנוסחאות החדשות והמתוקנות של גוף כתבי המחבר‘. ’הזקן‘ הוא ללא ספק אחד משלושת סיפורים אלה. אומנם ברקוביץ השתמש בנוסחאותיו הקודמות של הסיפור בלבושו העברי, אך החזיר בו את המונולוג של הדודה ינטל לפי הנוסח ביידיש, שלא היה בנוסחאות הקודמות. עם זאת שמר המתרגם על נוסח הסיום שב’סיפורים ומעשיות‘ בשינויי–לשון קלים. נוסח זה משנת תרע"ג כלול ב’כתבי שלום–עליכם‘, כרך 8, עמ’ קלז–קמח. ↩
-
כאן מופיע בנוסח ביידיש הסיפור על ר' לייבוש החקרן (השווה למעלה). ↩
-
ביידיש כאן ‘כריין’ – חזרת. ↩
-
על הדודה ינטל בנוסח ביידיש: '…די מומע יענטל, אַ שוואַרץ–חנוודיק ווייבל אָן ציין, וואָס דער מאן האָט זי אַוועקגעוואָרפן און אַוועקגעלאָזט זיך צום רבין שוין היפּשע עטלעכט יאָר…: מיד לאחר תיאור זה בא בנוסח ביידיש המונולוג של הדודה, שהושמט כאן. ניכר שבעיבוד הסיפור לעברית השתדל שלום–עליכם להתאימו לקוראים הצעירים. ↩
-
על חילופי–הנוסחאות בסיומו של הסיפור, מכאן ואילך, השווה למעלה בהערות המקדימות. ↩
אסיפה ספרותית
מאתשלום עליכם
אסיפה ספרותית / שלום עליכם
חיזיון בעל מחלקה אחת
המשחקים: העבריה. אשה זקנה וכבוּדה
היהודיה. אשה צעירה לימים
מליץ אחד מני אלף. איש שידיו מלוכלכות בדיו
בן עובד. איש מבוהל ופטפטן פוּם ממלמל רברבן
יקטן מברדיטשוב. עזות מחוצף פנים
‘קורא נכבד’ איש פשוט
האסיפה בבית מליץ אחד מני אלף N 155 ביום א' יב מנחם אב התרס"א
מליץ אחד מני אלף (מצלצל בפעמון)
הריני מוכן ומזומן להודיע לכם, רבותי, שאסיפתנו נפתחה בשעה טובה ומוצלחת. אנחנו הטרחנו אתכם הֵנה לישא וליתן בדבר נכבד מאוד, בדבר שהזמן גרמא, לטקס עצה מה לעשות במכתב-העת ה’יהודי' הז’ארגוני עוכר שפתנו הקדושה, השפה היפה, היחידה השרידה, ובעוזרו התמידי מר שלום עליכם המלגלג והמתלוצץ…
יקטן (ניתר ממקומו)
זהו שותפו של פאול ווינברג הידוע…
מליץ אחד מני אלף (לצד יקטן)
במטותא מינך, אל תכנס לתוך דברי חברך (לחברי הוועד) רבותי! האינכם רואים את הסכנה הנוראה המרחפת על פנינו מזה ה’היהודי' הז’ארגוני? איה צעירינו משכילינו חובבינו, חובבי שפת עבר? את הכול נשא הרוח מפני חמת הז’ארגון הארור, השפה הבלולה והנאלחה הזאת! איך לא תרגז הארץ כי שפחה תירש גבירתה. אוי לה לאותה בושה! מפני שפת בבל השדודה תשׂבה חרפה שפתנו האהובה! שאלו-נא את פי העבריה ותגיד לכם עד היכן הדברים מגיעים.
העבריה (במתינות)
בנוגע ל’שפת בבל השדודה' לא היה לי כל חשק ופקפוק כלל כל הזמן שמעשיה היו בצנעא והיתה יוצאת לעזרת ההמון ב’צאינה וראינה' וב’תחינות ובקשות' לנשים צליינות, אבל מכיוון שסרה מדרך הצניעות והתהילה לצאת בקלות ראש וביד רמה בסיפורי אהבים של שמ"ר וכל כת דיליה…
יקטן (קופץ ממקומו)
ובמילי דבדיחותא של המלגלג והמתלוצץ מר שלום עליכם, שהוא פּאול ווינברג שלנו, שלא חס על כבוד עיר בישראל כברדיטשוב.
מליץ אחד מני אלף (מצלצל בפעמון לצד יקטן)
הנני להעירך עוד הפעם שאינו מן הנימוס להיות הדיוט קופץ בראש!
העבריה
אף-על-פי שבימים האחרונים נוכחנו לדעת שאפילו ה’בבליים' מסייעים לנו לטהר את הספרות הלאומית ולהכין בעד העם מזון מבריא; מסטרא חדא אני שבעה רצון מהם, ומסטרא אחרא כלימה תכסה פני בראותי איך טובי סופרינו נותנים את הונם ואת אונם, את מתקם ואת יינם בעד השפה הבבלית. קשה לי אומנם להאמין שאחותי ה’יהודיה' נולדה לי לצרה, אלא לפי סברתכם שה’יהודי' הז’ארגוני מתנקש לי לשרש אחרי ולאבד את שמי מן הארץ כדברי היושב-ראש האדון ‘מליץ אחד מני אלף’, אז יקוב הדין את ההר ומותר לדיינו בשריפה.
מליץ אחד מני אלף (בהתרגשות עצומה)
אחת דתו להישרף!
בן עובד (מפטפט בהתלהבות)
כן, טוב ויפה הדבר הזה, באש יישפט באש! ובכל זאת… ובכל זאת שומעים אנחנו את קול היתוש מנקר במוחנו, נוקב ויורד, נוקב ועולה. למשל, הננו באים לבתינו ומוצאים את השולחן ערוך, הכלים, המזלגות והכפות מבריקות לעינינו, עקרת בית לבושה סינור לבן וזך, ואודם חכלילי יכסה את לחייה – הא שולחן, הא דגים ממולאים, הא בשר צלי, והא מעדנים ומגדנות, ואכלת ושבעת – הכל טוב ויפה! האם לא כן? ומי פתי לא יסור הנה לענג בדשן נפשו? ובכל זאת…
יקטן (קופץ בראש)
משל בשני אחים! מה זה יפטפט?
מליץ אחד מני אלף (לצד בן עובד)
יקירי, מה אתה שח? סובר הייתי שתטיף אמרים על דבר ה’יהודי' הז’ארגוני ואתה מגבב דברים שדופים ומליצות ריקות ופראזות נפוחות אין קיץ!
בן עובד (כמשתאה)
שכחת, אדוני, שזהו סגנוני החדש שאני יצרתיו אף עשיתיו. ראה מה שכתבתי היום ב’מליצך' N 155 ‘לרוח היום’. שם אני אומר: האם לא יפה הוא החיזיון הזה? בכל לכאורה טוב ויפה! אבל מה הוא הדבר הזה? למשל הנה אנחנו אוכלים ומרגישים כי איזה דבר-מה יחסר בההרמוניה היפיפיה הזו, איזה דבר גדול או גם קטן, אבל עיקרי ויסודי, אבל אין אנו יודעים מה, עד שיבוא פיקח אחד ויגלה לנו בחשאי לאמור: רבותי, הטרם תדעו? מעט מלח, מעט מלח, מעט מלח, מעט מלח, מלח!…
יקטן
מה זה היה לו, רחמנא ליצלן? הביאו-נא מעט מלח, או תנו מים על ראשו!
בן עובד
סלחו לי רבותי, עדיין לא הגדתי לכם את העיקר. אינני יודע אם לרבים מקוראי ה’יהודי' הז’ארגוני הספיקה הסבלנות לקרוא את ‘נביחת הכלבים’ שבו, ומי יודע רוח בני-האדם, אולי נמצאו גם כאילה שלקקו את אצבעותיהם מרוב תענוג וישׂבעו נחת עד בלי די. הלא רבים ושונים הם חושי הטעם שבקוראינו השונים למפלגותיהם, האם לא כך הדבר? אבל בין כך ובין כך אלה שלא קראו את ה’יהודי' הז’ארגוני הפסידו, לדעתי, לקח טוב שכדאי הוא לשלם במחירו לוּ גם ימים אחדים רצופים של קריאה. אנוכי, למשל, למדתי ממנו דברים הרבה: למדתי מה גדול כוחו של עט קטן ללכלך כמה עשרות גליונות גדולים של נייר. למדתי, הוי הרבה, הרבה, הרבה, הרבה!… מה מאוד חפצתי… אין אני יודע מה שחפצתי… חפצתי באותה שעה לדלג כאיל על אפיקי מים, לקפץ על ההרים וגבעות
יקטן
אכן משוגע איש הרוח הוא האיש הזה!…
בן עובד
חפצתי באותה שעה לאחוז במפרקתו ולסחבהו לא אַרצה ישראל כי אם לעשות בו את הניתוח הנחוץ, לגלות את מוחו לעיני כל ישראל למען יראו וידעו… אבל הרגעים הסוערים האלה, לשמחת לבבי, בנקל יחלופו ויעברו והיו כלא היו.
יקטן
הודות לאל בורא עולם!
בן עובד
די רק מבט חודר אחד, תנועה שכלית אחת, והתמונה תתהפך מרגזנית לקאריאטוּרית, והיה במקום הקצף שחוק מרנין ומכאיב לב. האין זו רק קארי-קאטוּרה משונה ומכאבת לב? ובשעה שהנני רואה את כל אלה הז’רגוניסטים המלגלגים תיכנס בי הרוח גאה, אסלסל את קצות שפמי, אצית אש בהסיגארה שבפי, ומעלה עשן, עננים עננים עמודים-עמודים, ודעתי תתרחב כחתן יוצא מחופתו ומסתכל בבת-זוגו; מרגיש הנני כי גם בני מעי יתנפחו בקרבי, ישישו משוש, מתלחשים זה לזה ואומרים: מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו…
האַח! האַח! האַח! אַח – אַח –אַח – חאַ חאַ חאַ!
יקטן (קופץ על השולחן)
אני אומר לכם אל מה ירמזון מליו!…
מליץ אחד מני אלף (מצלצל בפעמון, מחזיק בכנף בגדו של יקטן)
ראה, הזהרתיך זה פעמיים לבל תהי הדיוט קופץ בראש! ובכן, אחים, הבה נתחכמה, ה’יהודי' הז’ארגוני מה תהא עליו? אחת דתו להישרף!
יקטן
שרוף יישרף!
עובד
הנני יושב ושומע, מאזין ומקשיב ומהרהר, והנני משיב: כן, באש, יישפט באש! טוב ויפה הדבר הזה… ובכל זאת…
היהודיה (נבהלה ונרעשה)
סלחו-לי, רבותי, אענה אך אני חלקי. הגידו-נא לי, איזה חטא ואשמה מצאתם ב’היהודי' הז’ארגוני? מי הגיד לכם שבשבילי יחפצו הז’ארגוניסטים לעקור את העבריה? מי האיש אשר ערב לבו לנגוע בכבודה של אחותי הבכירה? הטרם תדעו שכבודה יקר וקדוש לי ו’ליהודי' ולכל יהודי? כלום אין אתם יודעים שהשפה הקדושה נקנית אל הקורא הפשוט על ידי, שתפל אנוכי אליה כסולם אשר על שלביו יעלה ההמון בזמן מן הזמנים אל מרום פסגת שפתנו הקדושה ליהנות מפריה ולשׂבוע מטובה, כי סוף-סוף עתידה היא העבריה להיות לגברת השפות, לשפה לאומית שם, בארצנו הקדושה, על אדמת אבותינו…
העבריה (מושיטה את ידה אל היהודיה אחותה באהבה וידידות)
שפתיים ישק משיב דברים נכוחים!
יקטן
אל תשעו אל דברי שקר! יודעים אנחנו את דרכיהם של אותם הלבלרים! לא ההגדה כוונתם אלא ה’שולחן ערוך‘! כוונתם רק לבדח את דעת הקורא! רק להג הרבה! בדיחותא! כמו שכתבתי היום במאמרי ‘פילוקסריא ספרותית’. רצונכם לדעת את הפילוקסריא הספרותית בשמה המפורש? שאלוני ואגדכם, אני אאלפכם בינה, אני משה יקטן הפסיכולוג המפורסם, לומברוזה הברדיטשובי! מחלה אחת ישנה בעולם ובדיחותא שמה, בדיחותא המתלוצצת ומלגלגת בלגלוג מגונה באנשים ובערים. החפצים אתם לדעת מי הוא החולה המתלוצץ והמלגלג היותר מסוכן? מר שלום עליכם שמו; הוא שלום עליכם שלקח לו לעצמו בחכירה את מדור התחתון שב’היהודי’ ושטף את כל חללו של עולמנו בהלצותיו הגסות ופּאמפלטיו המדיחים, ועוד יתגאה בשם נכדו של מנדלי מוכר ספרים!
'קורא נכבד'
שרי לי מר! חוששני אם לא כמוס בזה איזה סוד שאין מגלין אותו אלא לצנועין. למה ינהג עתה רבי משה יקטן קלות-ראש בעצמו? אפשר רוח קנאה מדברת מתוך גרונו?
יקטן (כמשתומם)
קנאה? אנוכי לא קינאתי מעולם אפילו בגדולים ממנו!
'קורא נכבד'
אפשר יש לך עליו חשבונות ישנות על מר שלום עליכם?
יקטן
חס מלהזכיר! אני והוא כריע כאח התהלכתי אתו תמיד, וגם עתה הנני אחד ממכבדיו ומוקירי שמו, כה יתן לי ה' וכה יוסיף; אלא שמתוך אהבה וידידות כתבתי עליו מה שכתבתי, בראותי שסכנה גדולה מרחפת על פניו על-ידי פילוקסריא ספרותית דמתקריא מחלת הבדיחותא.
'קורא נכבד'
אני מאמין באמונה שלמה שכל דבריך אמת וצדק. ובכן הלא היית יכול לגלות לו את סכנת מחלתו בעל פה או על-ידי איגרת לאמור: ידידי היקר, מר שלום עליכם! כפי שהוכית במחלת הפילוקסריא דמתקריא בדיחותא ר"ל, וראַיה לדבר שמלגלג ומתלוצץ אתה בלי הפוגות ואתה יודע עד כמה אני אוהב לך, לפיכך וכ' וכ'…
יקטן
ראו-נא, אדוני הנכבדים, עד היכן מחלת הבדיחותא מגעת שלא רק שלום עליכם בלבד נתקל בה, אלא שאפילו בהמון קוראיו הז’ארגוניסטים דבקה חמת הליצנות.
מליץ אחד מני אלף
לא רק את הז’ארגוניסטים לבד אחזה בולמוס ההלצה, אלא גם בתוך אחינו העברים נתפשטה המחלה הזאת. כבר כשל כוח הסבלנות לשמוע את גידופי המתלוצצים בימים האלה. למשל זקן מפורסם אחד חוגג לו חג היובל, וחג היובל ביד בעל היובל כחומר ביד היוצר: ברצותו חוגג וברצותו ממוגג… כמה יגיעות יגע אותו הזקן להכין מכשירי החג! כמה צרות עמל ותלאה שבע האי סבא מאותו הליצנים שבעירו עד שיצא כמנצח, והנה בא טביוב הלץ ופרעהו לשמצה בתוך קהל ועדה בשערי עיתון אחד הפתוחין לפני כל מלגלג ומתלוצץ!
בן עובד
מה בין בני לבן חמי? מה בין ביקורת לפטפטנות? אנוכי, למשל, הנני מבאר לי את פשר שתי המלות האלה כזה: פטפטנות היא תואר יותר רצוי ונאות לאיזה כסיל חסר דעת העומד בקהל כסיליו מאחורי התנור ולפעמים גם בכותל המזרח בבית-המדרש, או להבדיל, על האצטבא העליונה בבית-המרחץ, ומפטפט מלים והברות מכל אשר יעלה הלשון, ובטוב לבו עליו ישחק כנפשו שׂבעה וישחקו גם שומעיו עמו; איש היוצא ונכנס בין הבריות ב’צילינדר' מבריק על ראשו; איש שדבריו נדפסים ונקראים מאלפי אנשים – ואיש כזה ירשה את עצמו לעשות את עטו מקל חובלים בידו להכות את מי שהוא הכאות בעלמא!… הוי, מה מרה ומסכנת טיפה אחת של דיו בהאַי עלמא! משל למה הדבר דומה?…
יקטן
לפרה שעפה על גבי הגג והטילה ביצה…
בן עובד
אכן עז-פנים אתה, יקטן חמדת לבבי, מאין כמוך! שכחת כתוב בתורה ‘והדרת פני זקן’.
מליץ אחד מני אלף (מצלצל בפעמון)
ובכן נחזור לענייננו הראשון: הבה נתחכמה, במה נשפוט את ה’יהודי'? אחת דתו להישרף!
בן עובד
הנני יושב ושומע, מאזין ומקשיב ומהרהר, והנני משיב: כן, באֵש! יישפט באֵש! טוב ויפה הדבר הזה… ובכל זאת…
'קורא נכבד'
היהודי יישפט באש? דכירנא כד הווינא טליה בחלה נפשנו, אנחנו הדרדקים, בה’סידור‘, והרצועה של רבנו ‘רב יודל מלאך המוות’ הייתה מציקה לנו ביותר. מה עשינו? שרפנו את ה’סידור’ באש…
יקטן
ראו-נא, ה’קורא הנכבד' שלנו עודנו ממשיל משלים וחומד לצון, כגיבורו של שלום עליכם, מנחם מנדל יקנה"ז!…
'קורא נכבד'
רואה אני שמילתא דלצניתא תועבת נפשכם היא, לפיכך אדבר עמכם בלא משל ומליצה: רצונכם לשרוף את ה’יהודי' הז’ארגוני משום אהבה, כלומר מתוך אהבתכם אלינו אתם אומרים למסור אותנו בידי שמ"ר ובלושטיין וכל כת דיליה?
מליץ אחד מני אלף (בשצף קצף)
אכן עם קשה עורף הוא העם הזה! המעט מכם את ה’שבת אויבסם' למך וצמח שאנחנו מוציאים לאור, לטובתכם ולהנאתכם, לאלפים ולרבבות בשפה נאלחה
זו? אנחנו אין דרכנו לצאת בריקלאמות גדולות ועצומות ולהגיד בשבחן של ה’בלעטליך' הז’אררגונים שלנו למך וצמח וכבר אמרנו: ‘יהלל היצור את היוצר’, וגם לא לעשות ‘געשעפט’ מגמתנו, אנחנו הצגנו לנו רק מטרה אחת, והיא: להרחיב את חוג מבטם של קוראינו ההמונים על-ידי ידיעות רבות מחכמת הטבע ומאמרים ספרותיים שאנחנו מתנים לפרקים ולמועדים כיד ד' הטובה עלינו, ולעשות מהם אנשים עברים או עברים אנשים, היודעים מה שהזמן דורש מהם ומה שהם דורשים מהזמן, ומה שהם והזמן דורשים ממנו, ומה שאנחנו והזמן דורשים מהם (ראו מה שכתבנו היום היום במליצנו, דף רביעי). אנחנו לא לקונקורנציה מגמת פנינו, אבל צריכים אנחנו להעיר שמחיר ה’בלעטליך' שלנו רק ארבעה רובלים לשנה, בעת אשר מחיר ה’יהודי' הז’ארגוני חמישה רובלים. הציגו-נא את זה לעומת זה ותמצאו שאתם מרוויחים רובל שלם בכל שנה, רובל אחד לגולגולת. עתה בואו חשבון: נניח שבארצנו זו נמצאים יהודים פשוטים הקוראים ז’ארגונית בערך ג' מיליון, הרי לכם ג' מליון רובלים בשנה; נוסיף את הריבית על הקרן במשך מאה שנים ג' אחוז למאה, הרי לך דיאגרמה: 3,000,000 * 100 / 3 * 100 +3,000,000 =
הנח לך, רבינו, את חכמת החכמה, כלך לך אצל ספרות, כי לא אסיפה של חכמי החשבון פה, אלא אסיפה ספרותית.
מליץ אחד מני אלף (כועס)
כמה פעמים הזהרתיך לבל תהי הדיוט קופץ בראש! אין לך אלא לשמוע אל הגדולים. למשל, אם יצוו עליך לנגוע בכבודו של מר ‘אחד העם’ עליך לנגוע בכבוד ‘אחד העם’; ואם יאמרו לך: התנפל על מר שלום עליכם, תתנפל על מר שלום עליכם ותו לא מידי. ובכן, רבותי, ה’יהודי' זה מה תהי עליו? אחת דתו להישרף!
יקטן
שרוף יישרף!
בן עובד
הנני יושב ושומע, מאזין ומקשיב ומהרהר, והנני משיב: כן, באש, יישפט באש! טוב ויפה הדבר הזה… ובכל זאת…
העבריה
באש? מדוע?
היהודיה
אל-נא תעשו כדבר הזה!
'הקורא הנכבד'
צחוק אתם עושים לנו! חומר אתם נותנים למתלוצצים! מזון לבדיחותא!
כולם
שרוף יישרף!… לא יישרף!… מדוע יישרף? שרוף יישרף!… לא יישרף!
(המסך יורד)
עולים ויורדים
מאתשלום עליכם
– הנני יושב ומביט ושומע איך אתם מתווכחים ומפלפלים ומנגחים זה את זה בהלכה: ‘מזל’, ‘מזל’. היודעים אתם מאי מזל? שאלו אותי ואני אגיד לכם מאי מזל.
כד הווינא טליא נכנסתי לעולם המעשה ועסקתי בפרקמטיא, כידוע לכם, ועד-מהרה סבב הגלגל וירד למטה. פסקה השעה להיות משחקת לי. ומכיוון שנתרוקן כיסי מיד נפוצו כל רעי. נלקיתי במכות נפלאות בנגעים ויסורין, ברדיפות ומסירות בכל מרעין בישין ובכל מיני תקלה ובכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם.
בקיצור נעשיתי, לא עליכם, יורד מנכסיו. כיוון שירדתי מנכסי החילותי להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא ולהגיש טענותי לפני כיסא כבודו: מפני מה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? מפני מה חכמת המסכן בזויה וטיפשת רשעים מהוללה? מפני מה ייקרא לנבל נדיב ולכילי ייאמר שוֹע?
כך הייתי מתעמק בחקירות והתחלתי מקצץ בנטיעות וכמעט שדיברתי חוצפא כלפי שמיא וכלפי משיחו, הוא ה’רבי' שליט"א.
כלפי ה’רבי' כיצד?
כשנשתנו עלי העתים ניסיתי לנסוע לה’רבי' לבקש פרנסה, והיה מבטיח לי ולא הסתייע.
ביקשתי ממנו קמיע סגולה לפרנסה, ונתן לי ולא הסתייע.
עקרתי את דירתי ממקום למקום בעצת ה’רבי' שמא ישתנה מזלי, ולא הסתייע.
סבותי את לבי ליאש מן העשירות ואמרתי: מסתמא כך נגזרה עלי מן השמים שאהיה מן היורדים ואינם עולים, וכבר אמרו: ‘יאה עניותא לישראל’…
ואם תאמר: מה נאכל? הא לא קשיא. קל וחומר משכיב מרע; למשל: אנו רואים אביונים ר"ל שלא יבוא אוכל אל פיהם, משני טעמים: משום חסרון כיס, ומשום חולשת האסטמכא…
כך הייתי מנחם את עצמי בכדי שלא אבוא לידי שעמום. אלא שזוגתי היתה מתנגדת לי בכל כוחה ותמאן לדון קל וחומר זה. היא באחת ומי ישיבנה? ‘פרנסני, בעלי, לכל הפחות ככלב וכעורב!’…
ולא זו בלבד, אלא שגם בעל הבית פרמשתא דוחק ואומר: ‘שלם תשלם, או עקור את דירתך וצא!’
ולא זה בלבד, אלא שגם הטבח המגושם פלטיאל תובע בפה מלא בעד הבשר שכבר נאכל.
ולא זה בלבד אלא שגם החייט החצוף בֶנדיט דורש הלכה בפני על הכתוב ‘לא תלין פעולת שכיר’…
ולא זה בלבד אלא שגם המלמד בושת הפנים רב חייא מוסר לי איגרת כתובה פנים ואחור באותיות קטנות מאוד ומרמז לי על עניין אחד ששייך לכיסי ודורש דברי חז“ל: שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן… אם אין קמח אין תורה… וד”ל.
והנעליים – בלות; פצו עלי פיהן לאמור: ‘חדש ימינו כקדם!’…
ועמלנו אלו הבנות מבצבצות ועולות, תשגשגנה ותפרחנה ומגיעות לפרקן זו אחר זו.
הקיצור הייתי לעני שבעניים, וכמעט שהחילותי להרגיל את עצמי לכך. אלא חדא לא היה ניחא לי: שאלת 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו '…
החלטתי בנפשי שצריך אני לשאלת חכם. ומי חכם כה’רבי' שליט"א שהכול מקדימין לפתחו?
נשאתי את רגלי ובאתי אל ה’רבי'.
כשבאתי אל ה’רבי' המתנתי יום ושניים ושלושה, כי אין לבוא אל הרבי תיכף ומיד.
ובהגיע לי תור קבלת פני ה’רבי', הנחתי לפניו את ‘פדיוני’, נתתי לי שלום והחזיר לי שלום.
שאל אותי הרבי:
– השלום לך?
עניתי לו:
– אין שלום.
אמר לי:
– כיצד?
אמרתי לו:
– עמך ישראל צריכין פרנסה, ופרנסה אין.
אמר לי:
– שוב לביתך והקב"ה ישלח ברכה והצלחה…
שיסעתי את דבריו ואמרתי לו:
– רבי! לא זה עיקר בקשתי. יש עוד עניין גדול אחד, והוא שהביאני עד הלום.
התחלתי מספר לו את כל אשר בלבי ולשפוך לפניו שיחי על דבר העניין הרע שנתן אלוהים לבני האדם לענות בו…
שאל אותי הרבי:
– כלום אינך מסתפק במה שיש לך?
עניתי לו:
– אנוכי מסתפק גם בפחות ממה שיש לי, אלא מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו?
שוב שאל אותי הרבי:
– המקנא אתה בהוללים?
עניתי לו:
– הס מלהזכיר! קנאה זו מה תועיל לי? אלא קשה לי: מדוע דרך רשעים צלחה, ומפני מה אינם יודעים כל עמל ועם אדם לא ינוגעו?
ענה הרבי ואמר לי:
– מסתמא בני – מזל נינהו.
שאלתי את הרבי:
– מאי מזלא?
הוציא הרבי את הקופסה של זהב מצלחתו והריח בה מעט ואמר לי:
– תא שמע, בני, ואסביר לדידך מאי מזלא. מזלא היא בריה משונה כמין מלאך גדל הקומה, ענק שבענקים, שרגליו מוצבות על הארץ וראשו מגיע השמימה. ולו ידיים ארוכות מאוד שיורדות ומגיעות עד לארץ. ולו עיניים גדולות ומזהירות בקודקודו, במקום שבני אדם מניחים תפילין. ולמה במקום זה? בכדי שתהיינה עיניו ולבו שווין לנגד הקב"ה, ושיהיה אפשר לו ליתן שבח והודיה לשמו בכל עת ובכל שעה (כי לכך נוצר).
פעם אחת אמר הקב“ה לאותו המלאך דמתקריא ‘מזל’: עד מתי אתה תהיה עומד ומסתכל בי? הנה הגיע זמנך לעסוק בעולם העשיה! אמר לו המלאך להקב”ה: למדני, ריבונו דעלמא, מה עלי לתקן? אמר לו הקב"ה: הנה שם, בעולם השפל, במקום שעומדות רגליך, יסובבו ברואים קטנים ושפלים הנקראים בני-אדם. והברואים האלה אינם יכולים לישב בשלווה. מלחמה להם מדור דור. חד בחד סביך ועביד קרבותא וממיתין את עצמם על פת לחם ודמים בדמים נגעו. ההולכים בחושך משתוקקים ומתאווים, מצפים, מחכים ומייחלים לך וקוראים בשמך: ‘הושיעה-נא! הצליחה-נא!’ אף-על-פי שיש מהם שאינם מהוגנים ושאינם ראויים לכך…
כיוון ששמע המלאך את הדברים האלה יוצאים מפי הגבורה, מיד התחיל למשש בידיו הארוכות אנה ואנה. בכל פעם ופעם הוא תופש בידו חד מן חבריא וממשיכו ומעלהו לראשו לשים עיניו עליו ולראות מה טיבו של אדם זה… ומחמת שעיניו בקודקודו, כאמור, וידיו ארוכות, כאמור, ורב הדרך מאוד, לכן תארך עת עליית האדם למעלה. אחר כך כשהביא המלאך את הנפש ההיא למעלה והציץ בה וראה שאינה מן הנפשות היפות, מיד הוא מתחרט, ידיו של המלאך מתרשלות, והנפש נופלת ויורדת לארץ במהירות נפלאה, וכן הלאה, זה עולה וזה יורד…
כך הגיד לי ה’רבי' ונתרצו לי הקושיות, ונפרדתי מעליו והלכתי לביתי שמח וטוב לב.
כשבאתי לביתי פגשה בי אשתי, ואמרה לי:
– מדוע פניך יפים היום, בעלי היקר?
עניתי ואמרתי לה:
– שבח לאל בורא עולם, הסתכלתי בפני רבי שליט"א ותאוֹרנה עיני. השתעיתי עמו כשעה חדא ושמעתי מפיו הקדוש דברים שלא שמעה אוזן על הר סיני…
אולם נשים חרפניות וגדפניות הן וקלות הדעת! כשסיימתי את כל הסיפור התחילה לחרפני ולגדפני ולקללני בקללות ונאצות, כדרכה של אשה:
– בהמה בצורת אדם! פתי מאמין לכל דבר! בטלן! חסדאי! טפשאי! טוב לי קב חרבה מערב שבת לערב שבת מאלפי מעשיות וסיפורי נפלאות של רבך! או שמא תאמר להמתין עד שיבוא המלאך העיוור הזה בידיו הארוכות למשש בך ולחטוף אותך, כלי יקר, ולנשאך ולגדלך עד מרום השמים?
עניתי ואמרתי לה:
– חלילה! אדרבה! האלוהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה ישמרני ויצילני מיד המלאך המעלה והמוריד, המרים ומשפיל! אני מתפלל בכל יום: ‘ריבונו של עולם: אל תגביהני ואל תשפילני! אל תרימני ואל תורידני!’
-
הסיפור נדפס בעיתון ‘הצופה’, גיליון מס‘ 160, מיום 24 ביולי, 1903. מעל שמו של הסיפור כותרת: ’סיפורי מעשיות מבית–המדרש‘, והסיפור עצמו מסומן באות א כראשון בסידרה. לא מצאנו המשך כלשהו לסידרה זו. הסיפור לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית, ולא עלה בידינו למצוא לו מקבילה ביידיש. הוא נכלל בתוך ’פאַרגעסענעבלעטלעך‘, עמ’ 191–197, בלא ציון שמו של המתרגם. ↩
נעלמו
מאתשלום עליכם
נעלמו! / שלום עליכם
שלום עליכם
[א]
איש קצר-הרגליים, אשר על כן קראו לו ‘טל ומטר’ – זה הוא מלמדנו הרב רב מוטל-ברוך והאשה מרת מאטל-ברכה, הארוכה מאוד, אשר על כן קראו שמה ‘שבת הגדול’ – היא אשתו הרבנית. ולהם בת בוגרת ששמה ציפורה שכבר הגיעה 1לפרקה, שערותיה צהובות ופניה נקוּדים וברוּדים, והיא יושבת וממתנת עד לאחר שלושים שנה – וגואל אין לה! והיא אוהבת מאוד את אביה וגם הוא אוהב אותה ונפשו קשורה בנפשה. והיא אוהבת מאוד אותנו, כל תלמידי אביה תינוקות של בית רבן, וגם אנחנו התלמידים אוהבים אותה, ונפשנו קשורה בנפשה. והיא יושבת וממתנת עד לאחר שלושים שנה – וגואל אין לה!
אבל לכל זמן ועת לכל חפץ… ובכן בא גם יומה הטוב של ציפורה ועוד מעט ואני אציג לפני, חביבי הקורא, את בן-גילה: בעל קומה גבוהה, פניו פני להבים, עיניו מפיקות רצון ושערותיו כבר הלבינו אף-על-פי שהוא צעיר לימים – זהוּ קלסתר-פניו של רב פייבל הרוכל דמתקריא אצלנו 'פייבל כל-בו '.
ולמה נקרא שמו ‘כל-בו’? על שם סלו. מפני שבסלו אתה מוצא מכל מה שהפה יכול לדבר: כפתורים גדולים וכפתורים קטנים, מחטים וצינורות של מחטים 2, חוטין של בד וחוטין של צמר, וַוין ובדי אריג ומצנפות, בורית ושמן המור ותמרוקי הנשים וכל מיני תכשיטין שבעולם.
אותו היום שהיתה באה השמועה שפייביל כל-בו בעיר, היה יום טוב לכל הבתולות והנשואות; ולנו הקונדסים תינוקות של בית רבן היה היום ההוא יום-טוב משנה: ראשית, מפני שפייבל כל-בו עם סלו הם יום-טוב בפני עצמם, והשנית – שכיוון שפייבל בכאן בוודאי ייפסק הלימוד על שעה ארוכה ויהיה לנו קצת חירות.
חירות על שום מה? מפני שרבנו רב מוטל-ברוך הוא איש שואף חדשות ואוהב לשמוע חדשות ממי שיהיה ובפרט מפי פייבל מוּדענו, כי מי כפייבל יודע לספר? הלא הוא העובר בסלו ערים וכפרים, מעבּרות ונהרות וימים רחוקים, מהתם להכא ומהכא להתם, ממזרח למערב ומצפון לים, והוא שומע ברוך השם חדשות חבילות-חבילות, אוצרות של חדשות, ואומן לספר חדשות, וכוח הסיפור – היא אומנות בפני עצמה, ולאו כל אדם ראוי לכך. וזה האיש פייבל הצטיין בזה עד למאוד.
בסיפורו של פייבל היה טמיר ונעלם איזה כוח, כוח המושך שמשך אליו את לב השומעים, והוא היה מספר בלי כל הפסק כמים שאין להם סוף.
זה פייבל האיש כשהיה מתחיל לספר היה סיפורו כל כך מלבב, עד שנתעוררה בך תשוקה חזקה לשמוע ולשמוע ומעולם לא נתמלאה אוזנך מרוב מתיקות.
וכך היה מתחיל מספר ומסדר בתוך כך את סחורתו ומרכולתו מתוך הסל:
– לשמוע חדשות אתה רוצה לשמוע? לא איש בשׂורה אנוכי היום, לא טובות הנה החדשות, לא טובות הנה השמועות על דבר אחינו בני ישראל לא טובות! הנה אני נוסע למשל מעיר ז’יטומיר אני נוסע, רצוני לומר לא מז’יטומיר גופא, אלא קרוב לז’יטומיר יש עיירה אחת וטשוּדנוֹב שמה, ויש לה לאותה עיירה מורה 3 -הוראה, ואותו המורה-הוראה בעצמו משלנו הוא, כלומר מנפות הנגב הוא, וזאת לך לדעת כי רחוקות הן נפות הנגב מערי ליט“א וזאמוט, תכלית הריחוק הן רחוקות, למשל אצלנו בנפות הנגב לא תמצא עניים ואביונים ממין העניים והאביונים שבליט”א, ואם יזדמן לך לדוגמה לפגוש אצלנו בערי הנגב עני מחזיר על הפתחים, הרי הוא עני כל שהוא המחזיר על הפתחים ותו לא מידי. לא כן אצלכם בערי ליטא! העני הליטאי הוא עני מובהק, עני ממש, עני שהוא מחזיר על הפתחים! כן כן. עניים כשלכם לא ראיתי בכל מקום שהייתי, חזרתי ברוך השם על כל המקומות שעניי בני ישראל נחתים שם אני חזרתי; אני הייתי גם בליטא, גם במדינת רוסיה התיכונה הייתי, גם בפולין וזאמוט הייתי, גם בראדום, גם בלודז העיר, עיר גדולה לאלוהים הייתי, ואפילו בווארשא, עיר רבתי עם, שׂרתי במדינות, הייתי. האח ווארשא! ווארשא! לעד תיכונן ווארשא! כי מדי דבּרי בה זכור אזכרנה עוד! עיר יקרה היא ווארשא וברוכה לאלוהים! הכול תמצא שם, בווארשא, ובזול, כמעט בחצי חינם! פת שחרית ועוגות לחם שלהם – הם כצפיחית בדבש ממש, טעם גן-עדן! אנוכי כבר התיישבתי בווארשא אנוכי, אילמלא הברתם המשונה והקשה להבין, מפני שמרובה בפַתַ“חין, למשל ‘אַי וַי אַרְאַה בִנְחַמה, כה לחַי ואתה שלום וביתך שלום שהקבצתי לך את המקח האחרון’! – כך מדברים ונשבעין יהודי ווארשא בשעה שהם נושאים ונותנים בתפוחי-אדמה. ומה שהיה חידוש נפלא גם בעיני זהו שכמעט כל יהודי ווארשא נקראים על שם אדמו”רם ‘אִיטְשמַאִיר’, בהן שלי אני אומר לך שלא ראיתי בווארשא איש יהודי שייקרא שמו בישראל ראובן או שמעון או לוי או יהודא, רק אִיטְשמַאִיר ואיטְשמַאִיר, על כל מדרך כף רגל אתה שומע איטשמאיר, כה יתן לי ה' וכה יוסיף! כיוצא בזה אתה מוצא בבארדיטשוב העיר, ששם נקראים הכל בשם לוי-יצחק על שם הרב ר' לוי יצחק זצ"ל, שעליו מספרים בבארדיטשוב כמה וכמה מעשיות וסיפורים הם מספרים, למשל שם מספרים ש…
– שמא תאמר די למעשיותיך וסיפוריך? משסעתו מאטל-ברכה הרבנית – מעולם לא ראיתי פושק שפתיים כמוך, ואפילו בין הנשים שתשעה קבין של הבל בפיהן. הלא תאמר לי, יקירי, מה מחיר של רביעית הד"וץ 4 כפתורים בעלי נקבים וחלולים?
וזה האיש פייבל אינו ח"ו מן הנעלבים, ולא איכפת לו שנכנסו לתוך דבריו באמצע העניין, ולכן הוא הולך ומספר ומראה להרבנית כפתורים בעלי נקבים וחלולים, ובדרך-אגב הוא מריק את מבול סיפוריו, מוסיף והולך כנחל שוטף, כהני בעלי כשפים, אוחזי העיניים, המושכים פסי-בד מצבעים מתוך פיהם, נארכים ונגלמים לאין שיעור – פסים וחוזר פסים – ערימה גדולה של פסים!
זה הוא האיש ‘פייבל כל-בו’, שאמרתי להציגו לפניך, חביבי הקורא, ועכשיו נחזור לגוף 5העניין.
[ב]
אנוכי המספר הייתי מאוכלי שולחנו של הרבי רב מוטל-ברוך, ולכן הייתי רואה את כל המעשים שנעשו ב’חדר' שלנו ‘לפני ולפנים’, מה שלא זכה לראות שום תלמיד אחר זולתי.
ויהי היום ופייבל כל-בו בא לעירנו וסר לבית החדר שלנו ושהה אצלנו הרבה, ובעיני ראיתי כשהוא מסתכל בפני ציפורה בת הרב, מתאנח וגנוחי גנח מעמקא דלבא, כאיש שיש דאגה גדולה בלבו ואין לו למי להשיחה… כעבור רגעים אחדים ראיתי והנהו אוחז בידי הרבי שלנו ומובילהו לקרן-זווית לצד הפתח ותוחב אצבעו לתוך רכס של קפוטתו ומרבה שיחה עמו, ובשעת מעשה הוא מוחה פניו במטפחת אדומה, ופניו מזיעים טיפין-טיפין, והרבי רב מוטל-ברוך מטורד ומפוזר וגם הוא מזיע קצת.
ובתוך כך שבה הרבנית מאטל-ברכה מהשוק. מיד קראה הרבי רב מוטל-ברוך לצד אותו הקרן-זווית, ויתלחשו ביניהם רגעים אחדים, פני הרבנית נלהבים מעט-מעט, ולסוף נזרקה מפיה רק מלה אחת: ‘הייתכן?’
– הייתכן? – קראה הרבנית ונזדעזע כל גופה.
– כה יתן ה' לבתנו ברכה והצלחה! – ענה הרבי בענות-לב כדרכו.
– אויה! רעם הלמני! הלא אין לנו לא תופינים ולא ממתקים!
– ומדוע שכחת להזכיר את היי“ש? הלא יי”ש גם כן אין לנו?
עוד הם מתלחשים והנה זה בא, הלא הוא הרוכל רב פייבל כל-בו, ומתערב בשיחתם ואומר:
– את כל אלה נוטל אני על עצמי…
עוד זה מדבר והנה זו באה, הלא היא המדוברת ציפורה בת הרב, ואמה מושכת אותה לצד אחר, לצד התנור והכיריים, ולוחשת על אוזנה, ופני ציפורה מתאדמים…
– עכשיו הנכם בני-חורין – מודיע אותנו הרבי רב מוטל-ברוך בחדווה גלויה – היום נפסיק את הלימוד, איש לאוהלו!
כל חברי התלמידים מתקנאים בי קנאה גדולה שרק אני, אוכל לחמו של הרבי, נשארתי לבדי, ורק אני לבדי כאן בשעת המאורע שגרם לחירותנו.
ומה הוא המאורע – זאת לא ידענו, אלא נקל היה לשער שיש בזה איזה דבר של שמחה ונחת-רוח, כי בקרוב הופיעו תופינים, מגדנות, ממתקים ויי“ש ויי”ג, וכל מיני תרגימא ועוגות סולת ותבשילין, ותיכף אחר תפילת הערבית התאספו בבית חדרנו ‘מניין’ של יהודים ממתפללי בית-המדרש שלנו, ובתוכם הרב רב משה לֶמְל החזן והרב רבי חנוך-הֶניך סופר סת“ם והרב רבי עוזר-בונם השמש ועוד בעלי-בתים חשובים, והתחילו לסדר את ה’תנאים' בין הני תרי הצדדים, מצד האחד היה החתן כמר שרגא פייבוש גֶצל ב”ר נח מרדכי ארי' ליב, ומצד שני ה"ה הכלה הבתולה מרת ציפורה פייגה פייגלה בת הרב רב מוטל-ברוך דובבער וכו' וכו' וכו'.
כשהגיע הדבר להגביל את זמן החתונה שתהיה למזל טוב מיד נפסקה המלאכה. כל אחד מציץ בפני חברו: הסופר מסתכל בפני הרבי, הרבי – בפני הרבנית, הרבנית – בפני החתן, החתן – בפני הכלה, הכלה – בפני אביה, וכן הלאה, וחוזר חלילה. וכך היה פירושה של ההסתכלות:
הסופר אל הרבי: מדוע אתה מחשה?
הרבי אל הרבנית: שאלו את פיה.
הרבנית אל החתן: חתן! למה תהיה כמחריש? הלא אתה גרמת את כל המאורע הזה?
החתן אל הכלה: שאלו את פי הנערה, ואני מה תביטו עלי?
הכלה אל אביה: יודעת אני שאבי יאמר להאריך את הזמן…
לבסוף גמרו להגביל את זמן החופה בעוד שבועיים, שהוא ביום ט“ו לחודש אלול אי”ה, והכול שריר וקיים!
[ג]
באותה שעה ששברו את הכלי חרס וקראו מז“ט! מז”ט! הסתכלתי בפני הרבי רב מוטל-ברוך וראיתי והינם חיוורים כמת, וכשם שנשבר הכלי-חרס כך נשבר לבו בקרבו. באוזני שמעתי איך הוא מתאונן לפני הרב רב משה למל החזן:
– הוי ואבוי! בא יהודי זר ממרחקים ונוטל את בתי ממני…
והרב רב משה למל הוא כובש אותו בדברי תנחומין:
– לא אתה הראשון ולא אתה האחרון… יתן ה' שלום לקרוב ולרחוק פרנסה וכלכלה טובה וגזירות טובות ישועות ונחמות…
והרב רב הניך-חנוך סופר סת“ם מסייע לו ומסתכל בבקבוק המלא יי”ש בכוונה מדויקה ודיפלומאטית:
– אכן כבר הגיעה העת לישועות ונחמות עלינו בתוך כלל ישראל.
והרב רב עוזר-בונם השמש מריק את הכוס לתוך פיו ועונה בפה מלא:
– אמן ולוואי ריבונו של עולם!
והחתן והכלה יושבים בראש הקרואים לפני השולחן איש אצל רעהו קרוב כל כך, עד שאין אני יכול להכניס את עצמי בינתיים, ואני מתבונן בהם ורואה שידה נתונה בתוך ידו ממש; החתן שמח וטוב לב, ועיני הכלה מבריקות וחוט של חן מתוח עליה…
ולא רק בערב ההוא בלבד כך, אלא שכל אותם הימים שהתקינו את עצמם אל החתונה הבריקו פניה ותיף מיום אל יום, ורק ביום החופה נפלו פניה מחמת בכיה. כל אותו היום בכתה ציפורה בכי רב ודמעתה על לחיה. אפשר שלבה ניבא לה שרחוקה היא מאושר ועושר עם בחירה זה רצתה נפשו בה? ואולי צר היה לה לעזוב את אביה אהוב נפשה שיש לה געגועין לו?
אולם אם קשה היה לציפורה הפרידה עם אביה, קשה עליו פרידתו של בתו עשרת מונים! הנה בא יום האחרון. גלומי פייבל כל-בו כבר מונחים בעגלה, והעגלה עומדת רתומה אצל הפתח, והסוסים מתעטשים ומניעים בזנבותיהם, ובעל העגלה הרב רב לייזר יושב בעגלתו ומנענע בשוטו, ופייבל כל-בו עומד ברגלו האחת בפנים וברגלו השנייה מחוץ לאסקופת הבית וממתין לזוגתו לציפורה מתי תעלה על העגלה. והרבנית מרת מאטל-ברכה עומדת מתוחה בכל אורך גופה וידיה נקפלות על חזיה ופניה כלפי בעלה הרב רב מוטל-ברוך:
– מתי תברך את בניך בברכת הדרך? היום פונה לערוב!
הרב רב מוטל-ברוך מתחיל לגמגם בלשונו כלפי חתנו:
– כן, כן צריך לברכם… המ… כנראה הנה באה שעת הפרידה… היה שלום, חתני! צאתך לשלום, בואך לשלום! היי שלום, ציפורה בתי…
וציפורה מעוטפת בשתי מטפחות עומדת להיפרד מאביה ואמה ומאת רעותיה ושכניה ושכנותיה ומאתנו תלמידי אביה, אהובי נפשה, ועיניה מלאות דמע.
– היי שלום, אמי! היו שלום, ילדים יקרים! היה שלום, אבי! א-ב-י! הוי א-ב-י יקירי!!!
בקול יללה וצעקה היא נופלת על צווארי אביה ומתעלפת.
למראה הנורא הזה פורש ענן תוגה ועצב על פני כל העומדים, וכמעט שבכינו כולנו: ציפורה, והרבי, והרבנית, ופייבל כל-בו, ואני, וחברי תינוקות של בית רבן, ולייזר בעל העגלה, והנוסעים בעגלתו, ושכנותיה של הרבנית, ואקוּלינה הערלית ה’מבינה כל דיבור', ולהבדיל יהודי אחד סתם שעבר לפני בית הרבי בעת הפרידה וראה שיהודים בוכים כאן, והתחיל גם הוא מתאנח ומוחה את עיניו בכנף בגדו…
אחר כך שרק הרב רב לייזר בעל העגלה בשוטו, והסוסים המישו ברעש את העגלה, והעגלה עשתה את דרכה ברעם אופניה ובצלצול פעמוניה ורתוקיה, ואנחנו עומדים ומביטים למקום שנעלמה שם העגלה והשאירה אחריה באוויר עמוד של אבק מגושם וריח רע של זיעת הסוסים מעורב בריח של זפת.
– נעלַמו! – קורא היהודי סתם שעבר לפני הבית בשעת הפרידה, כאילו השמיע בזה איזה חידוש.
– נעלמו! – עונה אחריו כמתייאש רבינו מוטל-ברוך באנחה עמוקה מלבו.
– נעלַמו! – קוראים אנחנו כולנו, כאילו בישרנו איש לרעהו בשורה נעימה…
הרעם
מאתשלום עליכם
שרטוט
דומיה חרישית מאוד…
אנשים מומחים אומרים – ואנשים מומחים יודעים מה שאומרים – שלפני הרעם שוררת דומיה, דומיה חרישית מאוד.
עבים קלים שטים תחת תכלת הרקיע, נגלמים בעשן, משתנים לתמונות שונות, לובשים צורות ופושטים צורות. העבים יתלכדו ויתאגדו יחד לענן כבד ועלטה נוראה מכסים את השמש בגבורתה, ועצם היום יהפוך ללילה, ואפלה עצומה שפוכה על הארץ ורוח צפונית מנשבת, ועדת עורבים משחרים לטרף, חוזים עתידות, עוזבים את קניהם ועטים מפוזרים ומפורדים, מקרקרים בקול מוזר ומשונה, משיקים בכנפיהם והולכים ונעלמים ולא נודע מקומם איה… קריאת הגבר תישמע בזעף ובגערה; זה התרנגול שפתח ב’פזר':
קוּ – קא – רי – קוּ!
יסיים בניחותא וגומר ב’אתנחתא':
אוּ – אוּ – אוּ…
שם שני ‘דברים אחרים’ רצו נחפזים ונושאים בפיהם, זה קש של תבן וזה נוצה אחת. ונוחרים בקול אדיר וחזק ומתפוצץ תחת כל הרקיע מסוף העולם ועד סופו – חזיז ורעם. קול שבר ומפּץ ואש ירוק משונה מתנוצץ ומאיר את כל העולם כולו ומפיל חיתיתו על כל החיים. בני יפת ימצאו סיתרה תחת אות הצלב ובני ישראל מברכים ‘ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם’ ומתחבאים תחת הכר… והנה ברד כבד מכה בשמשי החלונות ומשברם, עוקר הרים ומפרק סלעים, מהרס ומכלה ונח על הארץ לבן כשלג, כנוצות נפוצות על פני האדמה…
ארובות השמים נפתחות ועֶברת ה' שפוכה על הארץ – זכר לימי המבול שהיה לעולם בשכבר הימים… עצים רמים נופלים, נשברים, רבים נעקרים משורשיהם, גם כל החיה מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרומש על הארץ נפזרו, נפוצו לכל רוח, ובעלי כנף נמקים בחוריהם, נפשות רבות מושלכות, פגרים מתים מתגלגלים בראש כל חוצות……. ………………………………… ………………………………… ………………………………… ………
הגשם כבר חדל, אבל הזרם עודנו שוטף בחזקה; השמים ניטהרו אבל הברד עודנו מונח לבן כנוצות על הארץ הרטובה. שם בקצי השמים יופיע השמש הטהור והעלז, וכל היקום, וכל החיים עודם מתחבאים, עודם מסתתרים, אינם מאמינים ששמש זו היא שמש ממש, שזהו סוף הסערה, הבהלה והמהומה.
שם כלב מסתתר בקרן-זווית, רובץ ומביט נרעם ונרעש, מפחד ונדהם מאוד.
שם עומד תרנגול בזנבו המצלף וקורא לתרנגולותיו…
שם החתול רובץ בעצב ובדאגה ומתרחץ, לא מציפייתו לאורחים נכבדים, אלא משום טעם אחר: במהומה הגדולה ארב [ל]ציפור אחת שנפלה מן הגג, ואבני הברד היו בו ויפצעוהו ונוסף לזה נגואלו כפיו…
מארובה קטנה נשקף זוג של יונים רטובות, ונוצותיהן מפורדות, יושבות עצובות ומביטות הקלו המים מעל הארץ, מקוננות ומתאבלות על העולם שחרב ועל כל היקום שנמחה מעל פני האדמה ושואלות זו וזו: ‘מה לו להקב"ה שככה לו בעולמו?…’
השמים מזדככים כבדולח והשמש מציץ על הארץ ומאיר את כל החורבנות שהסב המבול, והקב"ה מאזין ומקשיב לבכי הנדכאים, הנאנחים והנאנקים, הנדהמים והנרעשים, ונותן את הקשת בענן, זאת אות הברית בין האלוהים ובין הארץ, ובין כל נפש חיה לדורות עולם שלא יהי[ו] עוד המים למבול לשחת כל בשר, ובני-בריתו רואים את האות ומאמינים באמונה שלמה שלא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ ומברכין: ‘ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו…’
אשרי המאמין…
ספר הכפרות
מאתשלום עליכם
לכבוד אביר משוררי זמננו
ח.נ. ביאליק
במתנה
מאת מכבדו מוקירו מעריצו ואוהבו
המחבר
פרק ראשון
עוד ביום הראשון של ראש השנה, בשעה שבני ישראל נוהגים ללכת אל הנהר להשליך ‘במצולות ים’ את חטאתיהם, אפשר היה לפגוש מחנות מחנות של עופות כשרים: תרנגולים עם תרנגולותיהם, ‘קוקאות’1 עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים, אצים, רצים מבוהלים ודחופים וראשיהם מתוחים כלפי מעלה, מתנועעים הנה והנה בריצה נחפזה, ומגמת פניהם הלאה הלאה מקץ העיר וחוצה.
בראשונה לא עלתה על דעת שום אדם מישראל לעמוד ולהסתכל במראה משונה כזה ולשאול את עצמם: מאין ולאן רצים העופות הטפשים האלה? ורק באחד מעשרת ימי תשובה, כשהתחילו הנשים מעיינות בלוליהם ובכלוביהם של העופות וראו שהנם ריקים ושלא נשאר בהם אף בעל כנף אחד, אז נתעוררה השאלה: מה זאת?
– השמעת אסוני הגדול? – כך מתאוננת עקרת בית אחת באזני שכנתה בקול בוכים ופורשת כפיה: – בלילה הזה נפתחו הכלובין והלולין שלי ונעלמו כל העופות שהזמנתי לערב יום הכיפורים!
ושכנתה הקרובה אליה מנחמת אותה:
– אחות אני לך לצרה זו; כמוך כמוני היום, גם אצלי לא נשאר אף עוף אחד.
– אויה לנו כי נדמינו! כי נשארנו בלא ‘כפרות’!
– מה בצע כי ניליל? קומנה, נשים חמודות, הבה ונלכה יחדיו אל השוק, שמא יזמין לנו הקב"ה מציאות חדשות!
– אמן – ולוואי ריבונו של עולם!
פרק שני
אותו היום היה יומא דשוקא גדול מכל ימות השנה, והכול היה מוכן ומזומן בשביל בנות ישראל: בשר ודגים, שומים ובצלים, אבטיחים וקישואים, צנון וחזרת, רובין וכל מיני לפת – הכל היה שם, גם אווזים, גם בר-אווזים, גם ברבורים אבוסים, חוץ מתרנגולים ותרנגולות!
והחזיקו שבע נשים בערלית אחת:
– שמעי-נא, אשה כבודה, אולי נמצא בטנאך תרנגולת למכירה?
– תרנגולת? אין אף אחת, יהודיות מכובדות; אלא יש אצלי ברבור אבוס, שמן וטוב מאד.
– טוענים לה בתרנגולת והיא מודה לנו בברבור, כל צרותינו ומכותינו על ראשה תחולנה, ריבונו של עולם!
– ומה תגדנה נשים על הברבור הזה? כך אומרת הערלית ומסבת את אחורי הברבור כלפי פניהן של בנות ציון העדינות.
– האידנא אין לנו צורך בברבורים, אלא בתרנגולים ובתרנגולות בלבד.
– כליון חרוץ! יד השטן הויה בם!
– הייתכן? היישמע כזאת? ואיה כל התרנגולים והתרנגולות?
– כלום אני מחויבת לדעת זאת?
– יקחך אופל, ערלית טמאה!
– האופל יקח אתכן יהודיות נמבזות!
כך תם ונשלם הוויכוח בין נשי ישראל ובין בנות הארץ, ולעומת שבאו כן הלכו שבו ריקם לבתיהן בלא עופות.
פרק שלישי
ושם מחוץ לעיר היתה מהומה נוראה ורעש גדול מאד. כל פני השדה מלאים עופות: תרנגולים עם תרנגולותיהם, קוקאות עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים. קריאות התרנגולים, קרקור של התרנגולות וצפצוף של האפרוחים ממלאים את האויר בקול צרוד ושורטים את האוזן. הכל נלחצים, נדחקים ונדחפים, הכל עומדים צפופים ומנקרים איש את רעהו ומצפצפים בקול. על הארץ מתגוללות ביצים נרפשות, ואפרוחים קטנים מרוטים וטרוטים משמיעים קול, מתנשאים לעומת התרנגולים העומדים על הקתדרא, כלומר על עץ גבוה, מקשקשין בכנפיהם ונואמים נאום.
וזה תוכן נאומו של אחד מראשי המדברים:
– קוקוריקו! שמעו-נא רבותים! זה לנו מאות בשנים שבלילה אחד מלילות תשרי בני ישראל מכריעים לטבח אלפי אלפים ורבי רבבות של אחינו ואחיותינו בלי חמלה! עד מתי אנו מחשים?
אחים ואחיות, הביאו עצה! עשו פליליה!
– השחיטה כשהיא לעצמה איננה נוראה כל-כך; סוף גנב לתליה וסוף עוף לשחיטה; העיקר הוא איך הם בני האדם, מזלזלין בכבוד משפחתנו בשעה שהם מסבבין אותנו סביב לראשיהם ואומרים: זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים ארוכים טובים ולשלום!
– הוי! היש לך עלבון גדול מזה? קוקוריקו!
– משפטים בל ידעום! מנהג הוא אצלם מדור דור שכל אחד מהם צריך ‘כפרה’. ואפילו נשים, שפטורות מן המצוות, חייבים בכפרות, ואפילו תינוקות ויונקי שדיים ואפילו עוברין שבמעי אמם – כולם חייבים לשפוך דם נקיים.
– קוֹ-קוֹ-קוֹ! אני תרנגולת פתיה ענייה בדעת שואלת שאלה פשוטה אחת: מה נשתנה גורלנו מכל בעלי כנף שבעולם? כמה אווזים ובר אווזים וברבורים איכא בשוקא!
– שטיא! מי יעצור כוח להרים ברבור כבד סביב הראש בשעת אמירת ‘בני אדם’ ג' פעמים? קו-קוֹ-קוֹ! קוֹ-קוֹ-קוֹ!
– ואווז ובר אווז מאי איכא למימר? קוֹ קוֹ קוֹ!
– קוֹ-קוֹ-קוֹ! הנכן מקרקרות ואינכן יודעות מה אתן מקרקרות! הלא כתוב במפורש הוא אצלם, בעיני ראיתי כתוב ב’בני האדם' שלהם: ‘זה התרנגול ילך למיתה’. ‘זאת התרנגולת תלך למיתה’. תרנגול ולא אווז; תרנגולת ולא בר אווזא – קוֹ-קוֹ-קוֹ!…
גדול כוח הפלפול והפילוסופיה! מרוב דברים שכחו התרנגולים והתרנגולות את העיקר ותהי מהומה ומבוכה. ותגדל צעקתם עד לב השמים.
פרק רביעי
ואחד מראשי המדברים פרח אל הקתדרא ויהס את העם.
– קוּקוּריקוּ! נשים! נקבות! תרבות! דרך-ארץ! בשעה שהגברים נושאים ונותנים אסור לנשים להתערב בעיניהם! ובכן אחים נאמנים ואחיות נאמנות, התאספנו פה כולנו היום לטכס עצה ונחליט בהסכם כל העם לבלתי היות לבני האדם ל’כפרה'. השמעתם? כי פי המדבר אליכם!
– נעשה ונשמע! רב להם לבני האדם! מכאן ואילך יהיו הם כפרותינו, הם חליפתנו, הם תמורתנו ואנחנו התרנגולים והתרנגולות נלך ונכנס לחיים טובים ולשלום!
– ובכן קוּקוּריקוּ, חסל סדר הכפרות!
– סוף וקץ לכל צרותינו! רווח והצלה יעמוד לאחי ולאחיותינו! קוקוריקו! קוֹ-קוֹ-קוֹ!
– קוקוקריקו! אחים! עדיין צריך אני לשאול מכם: ההנכם בטוחים בעצמכם שתהיו עומדים בניסיון לבלתי לכת אחרי בני האדם כשור לטבח יובל? יודע אני מראש שבוודאי יבואו ‘הרצחנים’ ויציעו לפניכם ערימה של דוחן או קופה של כוסמין, והרי אני יודע אתכם, שבשביל גרגיר אחד נכונים אתם למכור את נפשותיכם.
– חס וחלילה! גם אם יתנו לנו מלוא בתיהם דוחן וגריסין וכל מיני גרגירים! הס מלהזכיר!
– קוקוריקו! ראו הזהרתיכם!ועתה השבעו-נא לי, כי פי המדבר אליכם!
– נעשה ונשמע!
– קוקוריקו! אליכן תרנגולות קלות-הדעת אשים דברתי! משביע אני אתכן בכל מיני שבועות וחרמות וקונמות כדרככן, שלא ירך לבבכן ואל ממנו את עצמכן להיתפש בכף בני-האדם! עיני האנשים ההם תנקרו! בפניהם תשרטו שרטת ותעמודנה על נפשכן בעד כבודנו, כבוד כל העופות הכשרים. מכאן ואילך בטל מנהג הכפרות!
– בטל ומבוטל כעפרא דארעא! קוֹ-קוֹ-קוֹ!
פרק חמישי
ו’עשרת ימי תשובה' עוברים וחולפים, ו’יום הכיפורים' ממשמש ובא ועופות לכפרות עדיין לא הובאו.
פתאום והנה עברה השמועה במחנה העברים ותהום כל העיר, אלה לאלה ממללין:
– השמעת את החדשה?
– על דבר העופות שהם שרויים מחוץ לעיר?
– חידוש נפלא הוא!
ותקומנה הנשים ולקחו אתן מעט דוחן, מעט גריסין, ויצאו מחוץ לעיר להונות את העופות לצודם ולשים בלוליהם.
– ציפ-ציפ-ציפ! – כך התגנבו הנשים בלאט אל העופות, והרכינו את גופן סמוך לקרקע ופיזרו מעט דוחן וגריסין על הארץ.
כשראו העופות את הגרגרים, מיד נחה עליהם דעתם והם היו רעבים מאד, ויתנערו ממקומם ואכלו את הגרגרים לתיאבון וכהרף-עין לא נותר אף גרגיר אחד. אבל לצודם לא נתנו את עצמם בשום אופן, ואפילו אפרוחים קטנים לא יכלו הנשים לכסות בכברה, כי הקוקות הזקנות הגינו עליהם והתנפלו על הנשים בחימה שפוכה וקפצו כלפי פניהן וכמעט שלא ניקרו את עיניהן. וינוסו הנשים לבתיהן ויספרו לבעליהן את כל אותו המאורע מילאו האנשים שחוק פיהם.
– פתיות!– גערו בהן הגברים – הלא גרועות אתן מהעופות בעצמם! השמעתן מימכן שעוף בעל כנף יגבר על בני-אדם, בחיר כל היצורים?
– אל יתהולל חוגר כמפתח – ענו הנשים לבעליהן – לכו נא אתם הגברים והתגרו בם מלחמה, אם אותה אתם מבקשים.
ויקומו האנשים ויחגרו את מותניהם, הזדיינו בכלי זיינם, לקחו את מקלותיהם בידיהם, ויצאו בחיפזון מחוץ לעיר להכניע את המתקוממים.
פרק שישי
יפה כוח האנשים מכוח הנשים וגם בינה יתרה להם. כשראו מרחוק את לגיוני העופות נלחצים, נדחקים ועומדים צפופים באה מחשבה בלב הבעלי-בתים לתפשם בעורמה: ללכת סחור-סחור ולהתנפל עליהם במקלות מאחור ולהכניסם לבתיהם.
ויקומו בני ישראל ויסובו את העופות ויתנפלו עליהם במקלותיהם מאחור וירימו את קולם לאיימם:
– קיש-קיש ללוליכם! קיש-קיש לכלוביכם!
ויתקבצו כל העופות: התרנגולים עם תרנגולותיהם, הקוקאות עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים ויצאו למלחמה לקראת ישראל וישימו את פניהם כלפי פני הבעלי-בתים וישרטו בהם שרטת בציפורניהם ונגעו בקפוטותיהם ומרטו את זקניהם והמלחמה כבדה.
אומנם עופות רבים נפלו שדודים, רבים נרמסו ברגלי אחיהם ואחיותיהם, רבים היו נפצעים במקלות של הבעלי-בתים; אבל גם האנשים לא ניקו, רבים נפצעו גם מהם; דם רב נשפך משני הצדדים ואיש ישראל הפך וייבהל ויפנו וינוסו לבתיהם.
כשראו הנשים את הגברים וקפוטותיהם קרועות וידיהם מלוכלכות בדם נתמלאו שמחה ואמרו להם:
– בדמכם חיו! בדמכם חיו!
– בואכם לשלום, גיבורים אנשי חיל!
– מי ניצח את מי? האראלים את המצוקים או חלילה להיפך?
– מדוע אינכם מתלוצצים האידנא?
ופני בעלי הבתים חפו.
פרק שביעי
ויהי בערב ויתאספו הבעלי-בתים בבית הרב, מרא דאתרא, ובעל הטכסא בראשם ואחרי רוב עיון ודברי ריבות ושקלא וטריא הוחלט הדבר לשים דמי מלחמה בשלום לשלוח שליחי ציבור (דיפוטאציה בלע"ז) אל העופות ולא בחוזק יד כבראשונה אלא בדברים כבושין, היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ולשאול את פיהם: מה בעלי הכנף דורשים מבני-האדם?
ממילא מובן שהבחירה נפלה על הבעלי-בתים החשובים ובעל הטכסא2 בראשם, ועל הרב המו“ץ וד”ץ ועל השוחטים, ויצאו את העיר בפעם הזאת בלא כלי זיין.
כשבאה הדיפוטאציה אל המערכה פנו הבעלי-בתים אל אדונם הבעל טכסא ואמרו לו:
– דבר נא באוזני המתקוממים וישמעו, כי אנו כרמך ואתה נוטרנו.
ובעל הטכסא היה עניו גדול מאוד ואמר להם:
– לא איש דברים אנוכי, וגם שפת העופות לא ידעתי; ינסו-נא השוחטים לדבר אליהם אולי ישמעו ויבינו.
וישימו השוחטים את פניהם כלפי הרב ומו"ץ מרא דאתרא ואמרו:
– איך נעיז להיות מורים הלכה בפני רבנו? דבר-נא אתה, אדוננו הרב, כי אנו צאנך ואתה רוענו.
אז עמד הרב בראש הדיפוטאציה והכריז בקול גדול:
–שמעו-נא רבותים! האזינו אלי בעלי כנף! למה תלינו על בני האדם? מה אתם מבקשים ממנו?
הדבר יצא מפי הרב ויהי קולות ושאון במחנה העופות והמולה גדולה, זה לזה קורא וזו לזו מקרקרת ואלה לאלה בצפצוף מצפצפים.
שוב אמר להם הרב מרא דאתרא:
– מקריאות תרנגוליכם ומצעקת תרנגולותיכם ומצפצוף אפרוחיכם לא תצמח לנו כל ישועה. בחרו-נא מכם שלוחים אחדים והמה יהיו לראשי המדברים ונבוא עמכם לעמק השווה.
ויהי רעש ועירבוב הדעות בתוך מחנה העופות עוד יותר מאשר אצל בני-האדם, כי פטפטו כולם פה אחד וקפצו האחד כלפי פני רעהו וניקרו זה את זה בקודקודם זמן רב, עד שלבסוף הופיעו לנגד הבעלי-בתים שלושה תרנגולים גלגלנים3 בעלי רגלים מגודלות וכמה תרנגולות חיניות4, בעלות כנפיים מאודמות, וכמה תרנגולים צעירים לימים צעקנים גדולים ועזי-פנים, ובין שתי הדיפוטאציות החל המשא-מתן.
פרק שמיני
– ובכן אמרו לנו, רבותי, מה אתם דורשים ממנו? – אמר להם הרב.
– קו-קו-קו! אין אנו דורשים ולא-כלום – ענו העופות– נמליט לכם ביצים, נמציא לכם נוצות, נמסור לכם עצמנו גם בשרנו, ובלבד שלא נהיה כפרותיכם.
– כפרותינו? המ… הלא יהודים אנחנו, ויהודים חייבים בכפרות בערב יום הכיפורים?
– אתם חייבים בכפרות? קוקוריקו! והיכן כתוב דין כזה?
–בדינים אתם מדברים? המ… מנהג ישן הוא אצלנו, מנהג קדומים הוא. נסו-נא לבטל את המנהג הזה אצל נשינו.
– נשיכם? קו-קו-קו! במטותא מכם, אמרו לנשיכם שגרועות הן אלף פעמים מעובדי אלילים, אכזריות הן, שופכות דם נקיים, ואין בלבן אף קורטוב של רחמנות! מנהג אכזרי בדו מלבן נשיכם העדינות!
– למאי נפקא מינה? האם בלעדי זאת אינם שוחטים אתכם בני-אדם ואינם אוכלים את בשרכם בכל אתר ואתר? ומה לכם כי נזעקתם על מנהג הכפרות?
– יודעים אנחנו, קו-קו-קו! שסוף עוף לשחיטה ושהתרנגולת עומדת לאכילה לבני-אדם; יודעים אנחנו זאת להוותנו, אבל סביבת הכפרות על גבי הראש ואמירת ‘בני-אדם’!
– ומה איכפת לכם אם יהודים כשרים קוראים לכבודכם ג' פעמים ‘בני-אדם’? הלא מצוה באה לנו על-ידכם.
– מצוות אתם מבקשים? קוקוריקו! הרי יש לכם תרי"ג מצוות, בקשו לכם מצווה אחרת נאה ממנה!
– ומה שמברכין השוחטין על השחיטה אטו מלתא זוטרא היא?
– שקלו טיבותכם ושדי אחיזרי! קו-קו-קו!
– רבותי! למה תנהגו ריק? אנחנו אומרים לכם וגם אתם יודעים מאד כי ערב יום הכיפורים ממשמש ובא…
– טוב ויפה, אבל הגידו נא לנו, במה נפלינו אנו ובני משפחתינו, מכל העופות שבעולם? קו-קו-קו! שימו עינכם מסביב וראו כמה בעלי כנף ממלאים חללו של עולם!
– אתם עופות כשרים והמה טמאים.
– עופות טמאים? קוקוריקו! האווזים הנצלנים, האוכלים ואינם עושים? ובר האווזים המפונקים מבלי עולם במי הנהר? ותרנגולי הודיים, אלה הברבורים הכרסנים ו’המיוחסים' שבנו?
–יפה דרשתם, רבותי, אבל שכחתם שהאווזים אנחנו שוחטים לכבוד חנוכה ושומנם אנחנו מטגנים למשמרת לחג המצות, וגם בר אווזים אנו צולים בשעת סעודה של מצוה, כגון של ‘סיום משניות’ ‘אסיפת חברה קדישא’ וכיוצא בהן. ומה שנוגע לתרנגולי ההודיים, הם הברבורים, אנחנו אובסים כל ימות הגשמים לכבוד חג הפסח, ורק בכם לבד אנו משמשין לכפרות וקוראים לפניכם ‘בני-אדם’ ג' פעמים ומסובבין אתכם סביב ראשנו ואומרים: ‘זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים ארוכים טובים ולשלום’.
– קוקוריקו! שמא היפכא מסתברא? שמא תהיו אתם כפרתנו ואנחנו נלך לחיים ארוכים טובים ולשלום? קו-קו-קו!
– הרי אני מתרה בכם שלא תהיו עזי-פנים וקשי עורף, ודעו לפני מי אתם עומדים ליתן דין-וחשבון, הלא השוחטים גם כן ניצבים לפניכם היום, ראו כי רעה נגד פניכם!…
– קוקוריקו! שוחטים אתם אומרים? זאת אומרת רוצחים, שופכי דם נקיים? אכן יש לכם במה להתפאר! מכירים אנחנו את החמסנים והרצחנים האלה, הצבועים האכזרים ‘בעלי הסנדלים והפוזמקאות’ קוקוריקו! הוציאו-נא לנו את היהודים היפים האלה ונדעם!
– כפויי טובה אתם מאין כמוכם! הלא המה מברכים על דמכם בשעת השחיטה ומכסים אותו באפר.
– חן חן לכם על החסד האחרון הזה! תנו לנו את צוואריכם כמו שאנחנו עושים, ונתיז אנו את ושטכם בבת-אחת כמו שאתם עושים לנו, ונראה איך תנעם לכם ברכתנו ואם תנוח דעתכם בכיסויי הדם…
– כלום אתם רוצים לשנות את מנהגו של עולם ולהפוך קערה על פיה? הוי, פושעים ומורדים! פורקי עול מלכות האדם שנתנה לנו מקדמא דנא! הלא מקרא מפורש הוא: ורדו בדגת הים ובעוף השמיים.
– כן, כן, יודעים אנחנו את מקראותיכם מעשי דיאצבעותיכם… לכו וכתבו עלינו דלטוריא, קוקוריקו!… פשלו כנפי קפוטותיכם והסתלקו מזה, כי עוד מעט ונראה לכם את ציפורנינו! קוֹ-קוֹ-קוֹ!
– הוי מרד! הוי בגד! הוי פריקת עול!…
– קוקוריקו! קוֹ-קוֹ-קוֹ!
– דמכם בראשכם!…
קוקוריקו! קוקוריקו! קוֹ-קוֹ-קוֹ! קןֹ-קוֹ!– – – – – – – – –
*
ויהי ממחרת היום וישכימו בבוקר לראות במחנה העופות, התרנגולים עם תרנגולותיהם, הקוקאות עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים – והנה כולם פגרים מתים –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– –– – – – – – – – – – – – – – – – – – –– –– – – – מי ניצח את מי?5 – – – – – – – – – – – – – – – –
תם ונשלם ספר-הכפרות
-
ביידיש ‘קוואָקעס’ – תרנגולת דוגרת. ↩
-
מי שהחזיק בחכירה מן הקהל את מכס הבשר. כל הקטע נוסף כאן בנוסח העברי בלבד. ↩
-
‘תרנגולים גלגלנים’– ‘גלגן’ ברוסית—– מגרמנית Kolkhann, תרנגול ממוצא הודי. ↩
-
סיניות. ↩
-
והרי הסיום של הנוסח הראשון ביידיש: ‘ די עופות האָבן אויסגעפירט: מען האָט מיט זיי קיין כּפרות ניט געשלאָגן’. ↩
דמי-חנוכה
מאתשלום עליכם
סיפור לילדי בני ישראל
[א]
" הנרות הללו שאנו מדליקין" כבר הוכנו מבעוד יום ואבינו מטייל בבית הנה והנה, כשידיו נתונות לאחוריו, ומתפלל תפילת ערבית; ומכיוון שהוא גומר את התפילה האחרונה “עלינו לשבח לאדון הכל” הוא פונה אלינו – אלי ואל אחי מוֹטל – בדברים מקוטעים ומרמז באצבעותיו: “אִי–אַ–נוּ– שהוא נוטה שמים ויוסד הארץ אַ–אַ!” אבל אני ואחי מוֹטל אין אנו מבינים כלל את שפת אבינו ורמזיו ושואלים אותו:
– שמא אתא אומר גפרורית? סכין? מספריים?
ואבינו מראה באצבע אל חדר הבישול וקורא: “אּי –אַ–נוּ–פע–ועל כן נקווה לך – אמי שלכם! אמי שלכם!”
הפעם אנחנו מבינים אל מה ירמזון מליו, ולכן אנו מבהילים להביא את אמנו מחדר הבישול לשמוע ברכת של הדלקת הנר, נר חנוכה, ואחריה נמשכה גם בריינה המבשלת, אשה שחורה, בידיים מגושמות ומלוכלכות, ותעמודנה שתיהן על הסף, אצל הדלת, כלפי המנורה, לשמוע אל הרינה ואל הברכה, ואני ואחי מוֹטל מבליגים בקושי גדול לעצור בעד השחוק, שעוד מעט ויתפרץ, בראותנו את האשה מרת בריינה השחורה מוחה את ידיה המלוכלכות בסינורה המזוהם ומעבירתן אחר כך על חוטמה מלמעלה ומשאירה סימן מובהק על פניה…
– ברוך אתה… מתחיל אבא מברך בנוסח מיוחד, נוסח של חנוכה, ומסיים בכי טוב: “להדליק נר של חנוכה”, ומרכין את עצמו ומדליק את הנר. והנשים עושין פנים של צניעות ויראת שמים ועונין: “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן” בכוונה עצומה, ובשעת המעשה מנענעת בריינה בראשה ועושה פרצוף משונה כל כך, עד שאני ואחי מוֹטל יראים להביט איש בפני אחיו לבל יתפרץ השׂחוק.
“הנרות הללו שאנו מדליקין” מנגן אבינו בחשאי ומתחיל לטייל הנה
והנה בחדר ומסתכל במנורה ומתפלל ואינו פּוסק. ה" האלוהים הוא יודע עד מתי הוא יהיה מתפלל!
– מוטל! קרב-נא לאבא, והגד נא לו על “דמי חנוכה”. כך אני דוחה את אחי מוטל והוא אינו רוצה.
– למאי אני? שמא אתה?
– – הלא קטן אתה ממני, מוטל, ועליך לגשת ראשונה.
– אדרבא, איפּכא מסתברא?
ואבא שומע ומאזין את השקלא וטריא שלנו, אלא שהוא עושה את עצמו כלא שומע ומתקרב בלאט ובמתינות אל השולחן ומתחיל מרצה מעות. ואנחנו מרימים את עינינו ומביטים למעלה בהיסח הדעת ומגרדים מתחת ל“פּיאותינו” בתמימות, כאילו אין אנו רואים כלום וכאילו אין הדבר נוגע לנו כלל.
– המ… ילדים!… גשו-נא הנה… המ… הא-לכם “דמי חנוכה”!…
אנחנו פושטים את ידנו כלפי אבינו ומקבלים ממנו את המעות בידיים רועדות והולכים שנינו לחדר מיוחד, בתחילה במתינות כבני נימוס ואחר כך בקפיצת הדרך בכרכורים ובריקודים, ועד בואנו אל חדר הילדים אין אנחנו יכולים להתאפק וממהרים לקפץ על רגל אחת, לנגן מתוך שמחה והתרגשות:
אחת ואחת
אחת ושתיים,
טוב ברגל אחת
מבשתי רגליים!
לכן נגבור חילים
ונרקוד כאילים
ודוקא על רגל אחת
אחת ואחת!…
עודנו מפזזים ומכרכרים בכל עוז והדלת נפתחה ודודנו בֱּני בא.
– חברה קונדסים! הלא מגיע לכם ממני “דמי חנוכה”!
ודודנו בּני מוריד את ידו לתוך כיסו ומוציא שני דינרי כסף ונותן לנו דמי חנוכה גם הוא – ולשמחתנו אין קץ.
[ב]
כיוון שבא דודנו בּני לוקח אבי גיליון גדול ומעביר עליו קווים מרובעים שחורים ולבנים ומצוה להביא גריסיו שחורים ולבנים ומתחילים משחקים בשח-מט, או כמו שהיו קורין אצלנו ב“עצמות”, ובמשחק זה הם משחקים מדי שנה בשנה בכל שמונה ימי חנוכה, ובכל פעם יש להם תנאי קודם למעשה ודין ודברים וטענות ומענות לאחר המעשה.
– ראה הזהרתיך, בני, שיהיה המשחק כדת וכדין, בלא חרטה ובלא רמאות.
כך אומר אבא ומתחיל משחק ודודנו בּני מתחיל גם הוא ואומר:
– כן, כן, בלא חרטה ובלא רמאות.
ומרגע לרגע מתעמקין שניהם במשחקם כל כך, עד שאין אבא שומע איך אנחנו, אני ואחי מוטל, משחקים ב“סביבון” (דריידל בלע"ז) ומתקוטטים ומתנגחים זה בזה וקוראים למהלומות. שניהם, גם אבא גם דודנו בּני, נשענים אל השולחן, מתנועעים ברגליהם, נושכין פאת זקנם ומנגנים בלחש שניהם בנוסך אחד:
– כיצד משחקין? – שואל אבא את עצמו בניגון של לימוד גמרא – אם אמרתי להכות בעצם זו, מתיירא אנוכי שמא יאמר להכות בשתי עצמות שלי?
– בשתי עצמות שלך! – מסייע לו דודני בּני בניגונו ממש.
– אלא מאי? – מוסיף אבא לנגן – צריך להימין בכדי להכות לו בשתי
עצמות כהלכה; ואם תאמר שמא ירצה להשמאיל ולהכות לי בשלוש עצמות? בתמיה?
– בוודאי שלוש עצמות! – מסייע לו דודנו בּני בניגונו ממש.
– טיפש גדול אתה, אחי בּני! – מנגן אבא ומדלג בעצם אחת מעצמיו על
שתי עצמותיו של דודנו בּני.
– אם יש בזה טיפש הרי זה אתה! – מסייע לו דודני בּני ומדלג גם הוא
בעצם אחת מעצמותיו, ומיד הוא מתחרט.
– אין הולכין וחוזרין והולכין! – קורא אבא בלא ניגון כלל ומחזיקו בידו
– הלא התנינו קודם למעשה בלא חרטה ובלא רמאות!
– כל זמן שאני נמצא באמצא הדרך יש לי רשות ללכת כאשר אני רוצה!
– עונה לו דודני בּני גם כן בלא ניגון.
– לא ולא! – אין צועקין על העבר!
– אתה אומר לי אין צועקין על העבר?
– אני אומר לך אין צועקין על העבר!
– הגד-נא לי, אחי, כמה פעמים היית מתחרט אחה?
– אני הייתי מתחרט?
– אתה היית מתחרט!
– איך לא תבוש ולא תיכלם, בּני! הלא זה הדבר שאמרתי, אסור לשחק
אתך עצמות.
– ומי כופה אותך שתהיה משחק אתי?
– מזל טוב לכם, רבותי! בשביל מה התפרצה מריבה ביניכם?
כך אומרת אמא שהיא באה מחדר הבישול ופניה לוהטים, ואחריה נגררת האשה מרת בריינה בקערה מלאה רקיקין ( לאַטקֱס בלע"ז ) חמים משוחים בשומן, וקיטור מיתמר ועולה למעלה.
כולנו ניגשים אל השולחן, ואני ואחי מוטל, שזה לא כבר היינו מתקוטטים ומתנגחים בשביל משחק “הסביבון”, מתפייסין עד מהרה ועושים שלום איש את אחיו ויושבין אל השולחן לכבוד הרקיקין בכוונה גדולה.
[ג ]
בלילה ההוא נדדה שנתי. שוכב אני פרקדן וחושב: כמה מעות יהיה אצלי אם כל דודי ודודותי, אַחי ואַחיותי יתנו לי דמי חנוכה? ראש וראשון ה“ה דודי משה אהרון, אחי אמי, אף-על-פי שקמצן הוא, אבל לעומת זה הוא איש עשיר מאוד וכסף תועפות לו. והשני ה”ה דודי איצי ודודתי דבורה. השלישי הוא דודי בּיינוש ודודתי ינטה, ואחותנו שרה-איידל ובעלה שלום-זיידל, ויתר דודנו ודודותינו, שארי-בשרנו, קרובינו ובני משפחתנו בלי עין הרע – מוטל! הישן אתה?
– מה לך כי נזעקתה?
– כמה תאמר לקבל דמי חנוכה מדודנו משה-אהרון שיחיה?
– כמה שיתן.
כעבור רגעים אחדים:
– מוטל? האינך ישן עוד?
– למאי נפקא מינה?
– כמה יתן לנו דודנו איצי שיחיה?
– לא נביא אני ולא בן נביא!
אחרי שני רגעים:
– מוטל! האינך נרדם עוד?
– אין אני נרדם. ומה לך?
– היש לאיש דודים ודודות הרבה כמונו?
עוד רגעים אחדים:
– מוטל! עודך עֵר?
– עוד אני עֵר, ומה לך?
– אם ער אתה למה תדובב בשפתי ישנים?
– אם אתה שואל כעניין אני משיב כהלכה.
עוד רגע אחד:
– מוטל! מוטל! האם ישנת את שנתך?
– חררר… חיל חיל חיל… טססס… – מוטל מנחר בנחיריו, וערבה
עליו שנתו, ואנוכי מוציא את מעותי " דמי חנוכה " שלי, ומתבונן במו ומשעשע אתם ואומר אל לבי; שקל! שקל! שקל! הפוך בו והפוך בו דכולא ביא, ממנו הכל: ממנו צעצועים, שׂכינים, מקלות, כיסים, אגוזים, פרי מגדים, צימוקים וחרובין, הפוך בו והפוך בו דכולא ביה. אחר-כך אני טומן את הכסף מתחת הכר מראשותי וקורא “שמע” בכוונה ומתפלל שיהי רצון, שכל דודי ודודותי יפתחו את חרצובותיהם וירבו ליתן לי “דמי חנוכה” ביד רחבה. ועיני מסוגרות, ואני רואה את האשה מרת בריינה באה מחדר המבשלות וקערה גדולה מלאה שקלים בידה… בריינה זו אינה הולכת ברגליה, אלא שהיא מרחפת באוויר ומנגנת: " הנרות הללו שאנו מדליקין " ואחי מוטל בולע שקלים ואני צוֹוח ככרוכיא:
– מוטל! מוטל! מה אתה עושה? שקלים אתה בולע? שקלים!??…
ואיקץ והנה חלום.
ואני אומר אל לבי: " חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית" – ואישן.
[ד]
ויהי ממחרת ונשכים בבוקר והתפללנו תפילת שחרית ואכלנו פת שחרית בחיפזון, ואמנו הלבישה אותנו אדרות שער ותצנוף אותנו מצנפות ותעטוף במטפחות עבות והתחלנו לשקוד על דלתי קרובינו אנשי משפחתנו לקבל “דמי חנוכה”.
בראשונה הלכנו אל דודנו משה אהרון שיחיה. דודנו זה הוא איש חלש מטבעו, צנום בעל חולי מעיים, תמיד בכל עת, כשאתה בא אליו תמצאהו אצל הכיור כשהוא עומד ורוחץ את ידיו ומברך " אשר יצר " ומדקדק "בנקבים, נקבים, חלולים חלולים ".
– צפרא טבא לדודנו! – מרעימים שנינו יחד, אני ואחי מוטל, ודודתנו
פֱסל באה לקראתנו ומקבלת את פנינו בחיבה. דודתנו זו אשה בעלת קומה שפלה, עינה אחת שחורה והשנייה לבנה. דודתנו פֱסל פושטת מעלינו את אדרותינו ומסירה את המטפחות העבות ומוחה את חוטמינו בסינורה ואומרת:
– הריקו את חוטמיכם! היטב היטב! אל תחוסו! עוד ועוד!
ודודנו משה אהרון עטוף בלבוש ישן ובלום ויארמלקה פרומה בראשו ובשפם קרוח עומד אצל הכיור, מנגב את ידיו וקומט את פניו, קורץ בעיניו ומטעים בכוונה עצומה: נק–בים נקבים חלו–לים חלולים.
אני ואחי מוטל יושבים כעל גחלים לוחשות; אימה גדולה נופלת עלינו ומרה שחורה בכל עת בואנו הנה. ודודתנו פּסל מקרבת אלינו, יושבת ממולנו ומפשלת את ידיה על החזה.
– השלום לאביכם?
– שלום.
– ומה שלום אמכם?
– שלום.
– בוודאי שחטו אצלכם אווזים?
– שחטו.
– וטיגנו שומן?
– טיגנו.
– ואפו רקיקין?
– אפו.
– ודודכם בּני מסתמא היה אצלכם?
– היה.
– ושיחק עם אביכם בעצמות?
– שיחק.
– משה אהרון! משה אהרון? הלא צריך לתת לילדים " דמי חנוכה "!
אבל דודנו זה אינו שומע לקול דודתנו, מנגב את ידיו וגומר בהטעמה: ומפליא ל–ע–ש–ו–ת!
ודודתנו פּסל אינה מתרשלת להזכירו עוד פעם:
– משה אהרון! משה אהרון? “דמי חנוכה” לילדים!
– מה? דמי חנוכה? הוי, בטני! בטני! – עונה לה דודנו משה אהרון
בניגון מיוחד – דמי חנוכה אתם רוצים? איזה הצטרכות של מעות יש לילדים כמותכם? ילדים קטנים כמוכם אינם נזקקים לכסף! וכמה נותן לכם אביכם? ומה תאמרו לעשות עם “דמי חנוכה” שלכם? כך מוציאים אנשים את בניהם לתרבות רעה בידיים, בידיים ממש…
– ומאי איכפת לך? – מתערבת דודתנו בדבריו – תן להם את שלהם
וילכו לשלום!
דודנו משה אהרון פונה והולך אל חדרו, משמיע קול שעטת סנדליו, מחפש זמן רב בארגזי השולחן ובארונות ומוציא משם מטבעות אחדות ומדבר בינו לבין עצמו:
– המ… כן כן, משחיתים בידיהם ממש את הילדים…
ובתוך כך הוא מוסר לנו מטבעות אחדות שאין להן צורת מטבע, ודודתנו מריקה את חוטמינו ומלבשת אותנו את האדרות ועוטפת אותנו במטפחותינו ואנחנו הולכים הלאה. רצים אנחנו על פני השלג השורק מתחת צעדינו ומונים את המטבעות שנתן לנו דודנו משה אהרון ואין אנו יכולים למנותן, כי נקפאו ידינו ואצבעותינו בצקו. והמטבעות מטבעות ישנות הן, מטבעות של נחושת, פרוטות משונות, מחוקות וירקרקות מזוקן. קשה מאוד לספור אותן בחוץ, ואי-אפשר לדעת בדיוק כמה נתן לנו דודנו משה אהרון “דמי חנוכה”.
[ה]
האכסניה השנייה שלנו לקבל “דמי חנוכה” היא בית דודנו איצי ודודתנו דבורה, הם דודנו ודודתנו שאבינו ואמנו שמרו להם רוגז זה כמה וכמה שנים. סיבת הרוגז אין אנחנו יודעים, אלא זה ידוע לנו שאבינו ודודנו זה אחים הם מלידה מבטן ואינם מדברים ביניהם זה רבות בשנים, אף-על-פי ששניהם מתפללין בבית-הכנסת אחד ומקומותיהם קרובים איש אצל אחיו. וכשמגיע יום-טוב בשעת הוצאת התורה ומתחלת מכירת העליות מתכוונים שניהם דווקא לעליה אחת ומעלים על השער כל אחד ואחד עד המדרגה העליונה. קול שעון ורעש, הכול מתלחשין, הכול משוחחים, ורבה התנועה בבית הכנסת, כל אחד צמא לדעת בעד מי יישאר “השלישי” או “השישי”? שמש של בית הכנסת רב לֱמל החטמן, בעל קווּצות אדומות, עומד על הבימה ורוב גופו כסוף למטה מעל פני השולחן, טליתו נפלה עד חצי, יארמלקתו נטויה לצד צפון, ועיניו לצד מזרח כלפי אבינו וכלפי דודנו איצי, והוא מנגן בקול:
– ח"י זהובים בעד שישי! עשרים זהובים בעד שישי! עשרים וחמש
זהובים בעד שישי!
אבינו ודודנו איצי יושבים ופניהם נטויים זה כלפי דרום וזה כלפי צפון, כל אחד מהם מתעמק, כביכול, בתוך החומש שלו, וכל אשר יעלה האחד מוסיף השני להעלות, והקהל מסייע להם.
– שלושים! שלושים!
והשמש רב למל מנגן:
– שלושים זהובים בעד שישי!
– שלושים ושלושה!
– שלושים וחמישה!
– ארבעים! ארבעים!
– ארבעים זהובים בעד שישי!
– ארבעים ואחד!
– ארבעים ושניים!
– חמישים! חמישים!
– חמישים זהובים בעד שישי! חמישים זהובים בעד שישי! חמישים
זהובים בעד…
השמש רב למל מרים את ידו ורוצה לגמור את העניין בעד אבינו. מה עשה דודנו איצי? הרים את אצבעו כלפי מעלה לכל העם מסייע לו:
– חמישים ואחד!
– חמישים ושניים!
– חמישים וחמישה!
בקיצור, השישי נשאר לקניין דודנו.
כשהגיעה שעת מכירת המפטיר הביט אבינו בפני השמש רב למל ויט את
ידו, לאמור: "המפטיר קנייני הוא משכבר הימים ", וכמעט שהשמש
הסכים לדעת אבינו, אבל הכל הולך אחר הרוב, הקהל אינו מסכים לזה,
אין מונופולין וחשש חזקה למפטיר.
– עשרים! שלושים! ארבעים! ארבעים וחמישה!
אבינו מטה את ראשו לראות מי הוא זה ואיזה הוא המסיג גבולו בעניין המפטיר, ושערו בנפשכם, כי זהו גם הפעם דודנו איצי, נפשו חשקה במפטיר בעד חתנו האברך. אבל “בתרי מיתות לא קטלינן”: בראשונה לקח את השישי ועתה הוא צודה לקחת גם את המפטיר? היה לא תהיה ואבינו מרמז להשמש:
– מאה זהובים?
המלה “מאה” עשתה לה כנפיים ועברה ומלאה את כל חללו של בית-הכנסת; כל העם ניצב נרעש ונדהם: אטו מילתא זוטרתא היא – מאה זהובים בעד מפטיר אחד!
והשמש רב למל מרים את ידו ופוסק:
– מאה זהובים בעד מפ…
אבל בזה הרגע זוקף דודנו ממקומו ואבינו חודר אותו במבטו, לאמור: “שמע אתה רוצה להרוג את אחיך? הרגני-נא הרוג ואל אראה ברעתי”!…
בקיצור, המפטיר נשאר בעדנו.
– צפרא טבא לך, דודנו איצי! צפרא טבא לך דודתנו דבורה! –
מרעימים אנחנו שנינו בבואנו לבית דודנו ודודתנו, והם מקבלים אותנו בסבר פנים יפות כאורחים הגונים.
– בוודאי לא ההגדה, היא העיקר אצלכם, קונדסים, אלא האפיקומן?
כך אומר לנו דודנו זה, ומורט את לחיינו באהבה וריעות ומוציא את כיסו ונותן לנו " דמי חנוכה“, לי עשרים אגורות כסף, וכהנה גם לאחי מוטל, ואנחנו הולכים משם שמחים וטובי לב לדודנו מוה”ר ביינוש ודודתנו מרת ינטה.
[ו]
אם הולכים אתם לשער בנפשכם את הגיהנום בכל תוקפו וגבורתו תסורו אל בית דודי ביינוש. בכל שעה שתבואו שמה תשמעו קול רעש והמולה. הבית מלא ילדים ערומים ויחפים, מלוכלכים, בלתי מחופפים, בלתי מרוחצים, פצועים ומשורטים פרועים לשמצה. זה בוכה וזה מצחק, זה מזמר וזה מצפצף, זה מיילל וזה שורק במשרק. האחד לבש את קפוטתו של אביו ובתי ידיה מפולשות, והשני רוכב על גבי היעה ומרקד ומפזז ומכרכר. זה גומע חלב מתוך הכד וזה מפצח אגוזים, זה נושא ראש של דג מלוח, וזה מוצץ נתח של נופת. גדולה סבלנותה של דודתנו מרת ינטה לשאת כל העדה הגדולה הזאת, את טירחתה ומשאה. כל יום מבוקר ועד ערב היא מקללת את ילדיה, אוררת, מכה ומורטת, ואינה מבחנת בין זכאי לחייב – כל הבא לידיה לא יינקה; האחד מקבל דחיפה, השני נגיפה, השלישי מהלומה, והרביעי הכאה בצד או בכתף. מכת-לחי שם מן הדברים של מה בכך. הקללות: “האסכרה תדבק בכם! כפרת כל ישראל תהיו! יקחכם אופל!” וכיוצא בזה – הן מן הקללות קלות הערך; שם, בבית ההוא, יכולים אתם לשמוע קללות יותר נכבדות, למשל: הקדחת, השחפת, הדלקת, שדפון וירקון, שיגעון ועיוורון, מכות גדולות ונאמנות, כל חולי וכל מכה, וכל מדווי מצרים הרעים וכו" ובנוסח כזה כמו שאתה מברך אל רעך “בשבתא טבא”.
כשבאנו לכאן מצאנו את עזריאל הקטן רוכב על גבי גֱצי הגדול, ואפרים ומנדל מרקדים לפניהם כאילים. משה מצא לו ושט של אווז שחוט וינפחהו בכל כוחו עד שעלה בידו להוציא ממנו קול משונה כקול החזיר בשעת דחקו. זיינוול פורט על פי המשרק וסנדרל נושא חתול קטן בידיו ומשים מחנק לצווארו; החתול כבר שירבב את לשונו ועצם את עיניו ומתח את רגליו, לאמור: “ככה יעשה לנו בבית הזה!…” הטוב שבהם הוא פנחסל ( אחרון אחרון חביב ), ילד קטן בעל רגליים עקומות,, כותונתו תחובה לו לצד מעלה, והוא ילד נעים וחכם מאוד, מלבד שחסרון אחד יש לו: שבכל מקום שהוא עומד שם אתה מוצא איזה ציוּן… אבל כל אינם מפריעים את דודתנו ינטה לשבת שקטה ושלווה עם שתי נפשות רכות, האחד יונק שדיים, והשני בחיקה, והיא שותה ציקוריה.
– אהיה כפרתך בעדך ובעד נשמתך ובעד עצמותיך! – כך אומרת דודתנו
זו ותלחץ באהבה רבה את הבריה היונקת את לבה, ואגב-אורחא היא מחלקת דחיפה גסה לתינוק זה שבחיקה.
– ראה-נא את בולמוס אכילתו רחמנא ליצלן! אסתּרל! רחלה! חסקי!
אייכן בנות תפתה? מחי-נא לו את החוטם לשד משחת זה ומלאי-נא כוס ציקוריה בשביל השובב יקחהו אופל! חיי רוחי, נשמתי, לבּתי, ונחמתי! לי בעדך ובעד עצמותיך! כל היום לא ייסגר פיהם מבוקר ועד ערב! מהומה, מיתה משונה, חולי-רע תבוא עליכם ועל ראשיכם, ריבונו של עולם! אבי! נזרי! תפארתי! נשמתי! לבּתי! נחמתי!
כשראו אותי ואת אחי מוטל נהרו אלינו כל החבריא רברביא עם זעריא, זה מטפל ועולה על ידינו, וזה זוחל ומתאבק בעפר רגלינו; חיימל הפיח את הוושט של האווז השחוט לתוך אוזני ממש, ודודל יחבקני בשתי נעליו שעל ידיו. הכל צועקין ומריעין, אלה לאלה בניגון מנגנים ובמלל ממללים, ועירבוב ואנדרלמוסיה של קולות משונים יצלצלו באוזנינו, ותעל צעקתם עד לשמים. ודודתנו מרת ינטה מקללת אותם בקללות נמרצות.
– על השיניים תהיו צועקין! צעקתכם זאת תהי לכם הצעקה האחרונה,
ריבונו של העולם! לי בעד נשמתך ובעד עצמותיך, נזרי, תפארתי, נשמתי, נחמתי, לבּתי!
ובתוך כך נכנס לתוך הבית דודנו בייניש. איש נבה-הקומה ובעל כרס עבה ופרקו נאה וזקנו מגודל והטלית ותפילין בידו – והסערה קמה לדממה. כל העדה נעלמה כהרף עין, אין נודד כנף ואין פוצה פה ומצפצף כאילו באו כולם במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד אביהם ומהדר גאון זקנו, ובבית שוררת דומיה, ושלום על ישראל!
– צפרא טבא לך דודנו בייניש! מרעימים שנינו יחד, אני ואחי מוטל.
– מה מעשיכם פה, קונדסים? בוודאי לקבל “דמי חנוכה” באתם עד הלום.
כך אמר לנו דודנו בייניש בקול אדיר וחזק ונותן לכל אחד מאתנו מטבע של חמש-עשרה אגורות כסף, וכל העדה מביטה עלינו בקנאה גדולה מתוך קרני הזוויות כשרצים קטנים, ומבריקים עלינו בעיניהם כהני עכברים ומרמזים לנו ומראים באצבעותיהם ועושים לנו העוויות משונות, ואין כוונתם אלא לבדח את דעתנו. ואני ואחי מוטל מתאפקים בכל כוחנו, לבלי יתפרץ השחוק מפינו והננו בורחים מהגיהנום הזה.
[ז]
משם רצים אנחנו לבית אחותנו שרה-איידל ובעלה שלום-זיידל עליהם השלום ( שניהם עתה בעלמא דקשוֹט ). אחותנו זו היתה מילדותה בכיינית גדולה, על כל דבר קל הערך היתה בוכה, על כל צרה שלא תבוא, הן שלה והן של אחרים, היתה מורידה דמעות, ומשעה שנתארשה לשלום-זיידל כאן נפתח לה מקור דמעות ולא פסקה מלבכות. שמא כסבורים אתם שמשום שלא מצא החתן שלום-זיידל חן בעינייה? חס וחלילה, איך תעיז בת ישראל למאוס בבחירה והיא לא ידעה אותו מתמול שלשום וגם הוא לא ידעה, ולא ראו זו את זה וזה את זו עד לאחר יום החופה? אלא פשוט, משום שכלה לפני יום חתונתה ושמחת לבה חייבת בדמעות, ועל אחת כמה וכמה ביום החופה בשעה שברוך-ליב הבדחן עלה על השולחן ושם את ידיו על כריסו, והוריד את ראשו כמו שמספידין את המת, והתחיל בניגון הקורא לבכי ולמספד בזה הלשון:
כלה יקירה, כלה נעימה!
סיפדי והילילי והרימי קול נהימה!
דמעותיך תמתחנה חוט של חן עליך,
ולפני בית-הדין של מעלה תרבינה מליציך!
הה! עוד מעט ותובלי אל חופתך,
כהיום הזה תימצא סליחתך;
לכן אאלפך בינה, גברת,
שהחיים מרים כצנון וחזרת,
שהאדם רימה להבל דמה,
מעפר בא וישוב אל האדמה;
לכן עליך להחזיר בתשובה,
להיות שפלה, ענווה ועצובה,
ולשפוך דמע כמים –
לפני היושב בשמיים!…
אולם בכל מה שהיתה אחותנו שרה-איידל מרת-נפש ועצובת-רוח, כן היה גיסנו שלום-זיידל איש שמח ובעל פנים שוחקות ולבו היה טוב עליו לבדח את דעת הבריות, ובמחילת כבודו היה קנטר גדול, דהיינו הוא אהב לקנטר אותנו, ולבעבור הרעימנו היה שולח את שתי אצבעותיו ישר אל קצה החוטם או האוזן ומזה היה לו עונג ממש.
לא פעם בצקו אוזנינו ממריטותיו, ולבשורה גדולה נחשבה לנו השמועה, כי גיסנו זה מתפטר משולחן אבינו. היום ההוא שעזב הזוג את ביתנו להיות עומדים ברשות עצמם היה בביתנו אבל ומספד גדול.. אחותנו בכתה בלי הפוגות, ואמנו סייעה לה להוריד דמעות, והמבשלת האשה מרת בריינה הופיעה גם היא ודמעתה על לחייה, בקיצור כל העם געה בבכי מן הקצה אל הקצה, ורק גיסנו שלום-זיידל, שעזר לאֲרז את החפצים, התגנב בכל פעם במהירות נפלאה אלינו ומרט את אוזנינו ואת חוטמינו באופן מאוד נעלה.
– צפרא טבא לגיסנו שלום-זיידל! צפרא טבא לאחותנו שרה-איידל!
– מרעימים אני ואחי מוטל, שנינו, ושלום-זיידל מוציא את כיסו ומרצה
לנו מטבעות כסף חדשות מתנוצצות ישר לתוך ידינו, ועדיין לא הספקנו למנותן, והנה כבר קיבלנו מריטות אוזן וחוטם בסרוגין: בראשונה מריטה גדולה באוזני אני ושילוח אצבע לחוטם אחי מוטל, ואחר כך להיפך: שילוח אצבע לחוטמי אני ומריטה גדולה באוזני אחי מוטל.
אבל רב לך לצער את הילדים! – תתחנן אליו אחותנו ותמשוך אותנו הצדה למלאות את כיסי בגדינו תופינים, אגוזים וחרובים, נוסף על דמי חנוכה שתתן לנו משלה ביד רחבה, ואנחנו ממהרים לעזוב את ביתם, כי היום קצר ועוד הדרך רב לפנינו.
-
הסיפור נדפס ב“הצופה”, בהוספה לגיליון מס" 279, מיום 18 בדצמבר, 1903. ↩
האחשתרנים
מאתשלום עליכם
מעשה שהיה לראשונים בשני פרקים
פרק ראשון
לפני ימים רבים, באחת ממדינות הים, הנמצאת בריחוק ת"ק פרסאות ממדינתנו, בעיר גדולה לאלוהים, מתא דיתבא על חוף הים השחור, היתה קהילה קדושה אחת בישראל ככל קהילות הקודש בימים ההם.
והיה שם רב מרא דאתרא, שהוא היה גם למטיף ולרב מטעם ולפרנס העיר, כנהוג אצל הראשונים.
שנים רבות היה פוסק דינא אליבא דהלכתא ומטיף לעם וכותב בספרי הנולדים והמתים, וחוזר את הגלגל, והכול היה נוהג כשורה, ושלום על ישראל.
ויהי היום ומת האיש ההוא, והעיר נתאלמנה מאישה הרב והמרא דאתרא והמטיף והפרנס, ויבכו אותו שלושים יום, ויעברו ימי בכייתם, והתחילה הקהילה הקדושה לבקש לה איש שימלא את חסרונה, ונשלחו ספרים בכל המדינות מדן ועד באר שבע לקבץ את כל האנשים הרוצים לשמש בכהונת רב ומרא דאתרא ומטיף ופרנס העיר, והאיש אשר ייטב בעיני הקהילה וישא חן וחסד לפני ראשיה יושם כתר הרבנות בראשו, כנהוג אצל הראשונים.
לא ארכו הימים ונקבצו ובאו לעיר ההיא אנשים רבים ממדינות רבות מכל תפוצות ישראל, והקהילה שמחה לקראת בואם וקיבלה אותם בסבר פנים יפות, אלא שלבסוף מצאו ראשי הקהילה בכל אחד ואחד מהקאנדידאטים האלה איזה חיסרון: מי שהיה ראוי לעטרת הרבנות לא היה יכול לאסוקי דינא אליבא דהלכתא; ומי שהיה מסיק דינא אליבא דהלכתא לא חננו אלוהים בניב שפתיים; ומי שזכה לשתי אלה לא היה ראוי לאותה אצטלא, ומי שחונן בשלוש אלה לא היה מוכשר להטיל אימה יתירה על הציבור. בקיצור, אין אדם בארץ שתהיינה בו כל המעלות הטובות שמנו חכמים לרב ממין זה. ובכן נשארה הקהילה בלא רב ומרא דאתרא ומטיף ופרנס העיר שנים רבות, וכמעט שהיתה הקהילה מתחילה מתייאשת, ובאין לה רב קראה לצום לבכי ולמספד ולחגור שק, אנשים נשים וטף. וכלום אפשר שהמקום לא יחוס על עיר גדולה לאלוהים אשר יש בה הרבה משתים-עשרה ריבוא אדם ובהמה רבה, ורב אין לה?
ויינחם אלוהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם, וירחם על העיר ההיא ויביא רעיון בלב ראשי העיר לבקש ארבעה אנשים: האחד לרב, השני למרא דאתרא, השלישי למטיף והרביעי לפרנס העיר, והכול על מקומו יבוא בשלום.
וכן היה:
ויבואו עוד הפעם אנשים מכל ארבע פינות העולם: רבנים לבד, מוצי“ם ודצי”ם לבד, מטיפים לבד ופרנסים לבד – והבחינה החלה, כנהוג אצל הראשונים.
הבחינה כיצד?
המוצי“ם והדצי”ם הריקו את אוצר תורתם, המטיפים שיננו את לשונם, הרבנים הראו את הצטיינותם ברשימות הנולדים והמתים, והפרנסים הוכיחו שאפשר להיות מנהיג ורוכב כאחד…
ומשום שמספר המוצי“ם והדצי”ם והרבנים והמטיפים והפרנסים היה רב מאוד, לא ידעו אנשי הקהילה מה לעשות. משל למה הדבר דומה? לאותו עני שהיו לו ביום אחד כמה וכמה סעודות של מצווה: נישואין, ברית מילה, בר-מצווה, פידיון הבן, גט פיטורין, סיום הש"ס והלוויית מת עשיר גם כן בתוכם.
מה עשו? נמנו וגמרו להפיל פור הוא הגורל לפני הקהילה במי לבחור לרב, ובמי למרא דאתרא ובמי למטיף ובמי לפרנס העיר. ויפול הפּור הוא הגורל מרחוב לרחוב, מחצר לחצר, מבית לבית ומאיש לאיש וילכדו ארבעה אנשים נבחרים – אחד לרב, ואחד למרא דאתרא, ואחד למטיף, ואחד לפרנס העיר – והעיר צהלה ושמחה!
ויעשו הבעלי-בתים משתה גדול לכבוד הנבחרים וירימו כוס לחיי הנבחרים והבוחרים כנהוג אצל הראשונים, ויקראו לפניהם ‘הידד!’ ‘יחיו הנבחרים!’ וילכו איש לביתו שמחים וטובי-לב.
ויהי ממחרת וישכימו הבעלי-בתים בבוקר ויינחמו האנשים, ויך לבם על מעשיהם באומרם: למה לנו כל העדה הגדולה הזאת? אוי לה לספינה שמרובים קברניטיה, ואוי לה לעיר שרבים ראשיה! והתחילו אנשי הקהילה להתרעם איש על רעהו ולהתקוטט איש את אחיו, וירב השאון בעיר; עד שלקולם באו כל האנשים אשר מסביבותיהם והתחילו מהתלים בהם ולפצות עליהם פה ולשחוק מטוב לב ולכתוב עליהם סאטירות, כנהוג אצל הראשונים.
וארבעת ‘הנבחרים’ ידעו וראו ושמעו את כל זאת והבינו כי אליהם נוגע הדבר וחשבו בלבם: עכשיו יכולים אתם להתרעם ולהתקוטט ולהתלונן כנפשכם, ‘אין צועקין אחרי מעשי בית דין כלום’.
שוב נמנו וגמרו הבעלי-בתים לקרוא אסיפה ולטקס עצה: כדת מה לעשות? וקראו עצרה ונשאו ונתנו בדבר וינאמו נאום, זה בכה וזה בכה, זה מחייב וזה מזכה, זה מטהר וזה מטמא, כנהוג אצל הראשונים, עד שבא איש אחד מאנשי הקהילה וחידש חידושא רבא.
קם וסליק על הספסל והיכה בכפו על השולחן והתחיל לפטפט ולגמגם כהאי לישנא:
‘שמעו נא רבותי! אילו היה לנו רב ולא היה לנו מרא דאתרא – דיינו. אילו היה לנו מרא דאתרא ולא היה לנו מטיף – דיינו, אילו היה לנו מטיף ולא היה לנו פרנס העיר – דיינו. על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שנתן לנו את הרב ואת המרא דאתרא ואת המטיף ואת פרנס העיר בנושא אחד. וה’ פקד עלינו עוון כולנו ויטול ממנו את האוצר הנחמד הזה. ועל-ידי זה נתגלגל הדבר שצריכים אנחנו בעוונותינו הרבים לרבנים רבים. ולפיכך רע עלינו המעשה הזה מאוד וסובלים אנו יסורים רבים ר"ל. אלא מאי? הנעשה אין להשיב. ולכן, רבותי, הבה נתחכמה! אפשר יצליח בידינו לחבר ולדבּק את ארבעת האנשים האלה והיו לבשר אחד בעל דו פרצופין כפול, והוא יהיה לנו לרב ולמרא דאתרא ולמטיף ולפרנס העיר. זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך מצה ומרור וכו'.
וייטב הדבר בעיני כל העדה וימחאו כף ויקראו הידד וישאו את בעל העצה על כפיהם, וקראו לפניו: ‘ככה יעשה לאיש אשר הקהל חפץ ביקרו!’ כנהוג אצל הראשונים.
ויבהילו להביא את ארבעת ‘הנבחרים’ וימתחום על המטה וישקום מי-שינה והתחילו עושים להם את הניתוח.
כשנתעוררו ראו ארבעת הנבחרים שנעשה בהם שינוי גדול: שבשעה שעלו על המטה עלו ארבעה, וכשירדו – ירדה רק בריה אחת משונה בעלת ארבעה זוגות רגליים, כאותם האחשתרנים אשר בימי אחשוורוש, וארבעה פנים לאחת: פנים למזרח ופנים למערב, פנים לצפון ופנים לדרום לארבע רוחות העולם – מועט המחזיק את המרובה, רמז ל’רבנות החברתית' שלנו שקורין בלע"ז ‘רבנות קוליגיאַלית’.
ומכאן ואילך מתחיל עיקר המעשה.
פרק שני
בתחילה היתה הבריה החדשה ממין האחשתרנים שמחה בחלקה מאוד, והיה לה תענוג גדול מהשינוי שבה: אטו מילתא זוטרתא היא – בשביל קיבה אחת מאכילים ארבעה פיות! ובשעה ששלוש זוגות עיניים מנמנמות יכולה זוג אחת להיות ערה ולהשגיח על הגוף!
ולא זו אף זו: פנים מיוחדים לשליחות מיוחדה, דהיינו: בשעה שקורין את הרב ביומא דשבתא בבית-המדרש לעלות לתורה ולכבדהו ב’מפטיר' עולה לתורה המרא דאתרא שבה; ובשעה שצריך לדרוש ברבים עולה המטיף שבה על הבימה ודורש ברבים; וכן הלאה.
אלא שלא ארכו הימים והאחשתרנים התחילו מתקוטטים ומריבים איש ברעהו, עד שעירבבו את השליחות כל אחד ואחד בדבר שאינו מומחה בו.
דהיינו: בשעה שהיה הרב עולה לתורה פתח המו“ץ והד”ץ ואמר להמטיף ברצינות:
– לך-נא במחילת כבודך לקרוא את ההפטרה!
ובשביל זה כשהגיעה השעה להטיף התחיל המטיף להיות מתלוצץ ואמר להמו“ץ והד”ץ:
– עלה נא אתה, אדוני הרב, לדרוש ברבים!
מידה כנגד מידה.
והמריבות והקטטות גברו מיום ליום.
בה בשעה שהמו“ץ והד”ץ חפץ ללכת לבית-הכנסת בא חשק בלב המטיף לפנות דווקא לכלוב או למקום אחד שהצעירים שכיחין שם.
או כשרצה המטיף ללכת בגילוי הראש כיסה הרב המו“ץ והד”ץ את ראשו ביארמולקתו.
– הנך רוצה ביארמולקה? – טען המטיף – קח לך חלק קטן מהראש וכסה אותו בכל דבר מכסי ביה! למה תמרר את חיי?
והרב המו“ץ והד”ץ חפץ להרעימו גם כעס, ואמר לו בלשון השולחן ערוך:
– אסור לאדם לילך ד' אמות בגילוי הראש. במטותא מינך, אישי המטיף, באר-נא לי את המאמר הזה בדיוק; הלא רב אתה בעזרת השם יתברך לעדת ישורון כמוני!
והמטיף ידע מאי קמשמע ליה הרב, אלא שהוא היה עושה את עצמו כלא ידע ומשיב לו:
– אין אני עוסק ב’מאמרים' אלא בהטפה לבד; שאל-נא את פי הרב מטעם או את הפרנס, בזה יפה כוחם מכוחי.
והרב מטעם והפרנס שבגוף עוברים בשתיקה על רמוזו של המטיף, ובאותה שעה גם הם מפלפלים בשקלא וטריא מיוחדה; את אשר יחייב האחד ישלול השני; האחד אומר, ‘פראקציה’, והשני ‘מזרחי’; זה צוֹוח ‘ציון’! וזה משיב ‘אוגאנדה’.
כל זמן שהעניין היה נוגע לדברים בעלמא לא היה הדבר מסוכן כל כך. אלא שהתוצאות היו גרועות מזה, ותגרא כיוון דעל על, ומה שהיה אחר כך לא היה יפה כלל, וכמעט שאין להעלות על הלשון.
כמדומה לכם שהקינתור מביא לידי הכאות – אינכם אלא טועים; בתמיה, כלום ראיתם מימיכם שיהיה אדם מזיק ברשות עצמו? אלא שביקשו ומצאו להם תרופה יותר מזקת.
דהיינו:
בראשונה התחילו הפיות קוראים תגר:
– מדוע נהיה לועסים בשביל קיבה אחת?
אחר כך עשו מרידה הידיים:
– למה לנו לעבוד בשביל אחרים?
אחר נתיישבו הרגליים בדעתן והתחילו לכבוש ולהסתיר את עצמן כמו שהיו עושין בימי אחשוורוש, לאמור:
– די והותר בשביל גוף אחד גם שלוש או שתיים זוגות של רגליים.
גם העיניים גם האוזניים חדלו מעבוד בהישענן אשה על רעותה; וכן הלאה.
ויהי בבוקר אחד, בוקר לא-עבות, ויקומו בני העיר ויראו כי אין להם ולא-כלום: לא מו"ץ ולא מטיף ולא רב מטעם ולא פרנס!
ויתמהו האנשים איש אל רעהו: אנה נעלמנו האחשתרנים שלנו? אנה הלכו?
החליטו הבעלי-בתים להמתין, ולבסוף עברה שעה אחת ושתיים ושלוש – יום שלם – ואינם!
מה עשו הבעלי-בתים? שלחו להם דלגאטים לראות מה היה להם.
חזרו הדלגאטים ואמרו:
– באנו אל האחשתרנים שלנו והם הוזים שוכבים על מיטתם, לא יניעו ולא יזיזו ואינם נוקפים אצבע מלמטה.
ומכיוון ששמעו דברים כאלה מיד הבינו הבעלי-בתים שיש דברים בגו, ויקהלו כל אנשי העדה ויבואו אליהם לבקרם בביתם ולדבר על לבם, בתחילה בדברים המתקבלים על הלב:
– רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!
ואחר כך בדברים כבושין:
– מה שאלתכם, אחשתרנינו, ותינתן לכם, ומה בקשתכם, רבנינו, עד חצי המלכות ותעש…
– כתוב: לך אל נמלה עצל, ואחר כך: ראה דרכיה וחכם. כי בקיץ תכין לחמה…
ולבסוף התחילו מדברים אליהם קשות:
– הלא מקבלים אתם שכר על הדרישה ועל הפרישה ועל כל פסיעה ופסיעה.
מפני מה אתם מתרשלים ואינכם זזים ממקומכם? מדוע אתם מחשים? הלא ארבעה פיות לכם!
ואחרי משא-ומתן ארוך פתחו האחשתרנים את ארבעת פיותיהם ואמרו:
– אדונינו! להווי ידוע לכם ששינוי הבריאה שבא לנו על-ידכם הביאנו בצרה גדולה, ואין אנו יכולים ארבעתנו לדור בכפיפה אחת בשום אופן!
– מה זה תשמענה אוזנינו? – קרא כל הקהל בתמיהה גדולה – הלא גוף אחד ונשמה אחת לארבעתיכן!
– יפה דיברתם – ענו להם האחשתרנים – הנשמה לנו והגוף שלנו, אלא על דא קא מצטערנא שרב מאוד מספר האברים המדולדלים שבנו, בריה משונה אנחנו: למה לנו ארבע זוגות אוזניים, עיניים, ידיים ורגליים, ארבעה פנים וקיבה אחת?
– ובכן מה אתם רוצים?
– אנחנו רוצים שהאנשים שקרבונו ירחקונו ויפרידונו איש מעל רעהו.
– ואם לאו?
– ואם לאו, לא נזוז ממקומנו עד כלות שלוש שני העורלה.
– לוּ יהי כדבריכם, נוחו בשלום על משכבכם!
כך ענה הקהל בכעס, ובשביל להעלים את הדבר מליצני הדור נטלו את הבריה המשונה של ארבעת הפנים ושמונה הרגליים ונשאו אותה לחדר מיוחד, וסגרו בעדה את הדלתות וסתמו את החלונות לבל תראה חרפתם.
ויהי ככלות שלוש שני העורלה עשו הבעלי-בתים להבריה המשונה את הניתוח הראוי לה, וארבעת הפנים נפלגו והיו לארבע נפשות בתוך ארבע גוויות כמו שהיו לפנים, ותיכף אחר הפרישה נפרדו ארבעה הרבנים איש מעל רעהו, זה לימין וזה לשמאל, זה למזרח וזה למערב, ואיש לא חפץ לעמוד בד' אמותיו של רעהו, ולא רצו אפילו להסתכל איש בפני רעהו, ויברחו ויימלטו על נפשם, ויפוזרו לכל ארבע רוחות העולם.
שפוך חמתך
מאתשלום עליכם
ציור1
[א]
משנה לשנה, כשעון בדיוק, היו נוהגין מקדמת דנא אצל האדונים ברנשטיין מנהג קבוע, שפותחים את כל הדלתות לתפילת ‘שפוך חמתך’ ומזמינים אורח הגון, אורח נחמד, את מר אליהו הנביא.
האדונים ברנשטיין מאמינים בתמימות, שאליהו הנביא בא לברכם חרש, ואחרי לגימה קטנה מ’כוסו של אליהו' הוא נעלם ואיננו.
לפני אורח מכובד ומצוין כמוהו קמים כל המסובין וקוראים בפה מלא: ברוך הבא!
ואחרי ה’ברוך הבא' פותחים את פיהם ומתפללים בקול רם ובניגון ידוע:
– שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך וכו'…2
בית נפלא3 אצל האדונים הברנשטיינים, בית כשר וצנוע בתכלית הכשרות. כיצד? ערב פסח מגעילים רגלי הכסאות והספסלים, בריחי הדלתות, מכסי ארובות העשן, וקלונסאות הגג. אחר כך הם מכשירים את הילדים ואת השפחה ואת כל החיה ואת כל הבהמה.
בקיצור, אם אצל כל בני עלמא כשר, אצלם בוודאי כשר שבכשר; אם אצל כל בני ישראל פסח, הנה אצלם פסח שבפסח!
וכשיושב מר ברנשטיין לערוך הסדר עטוף בקיטל לבן4 ויארמולקה של משי לבנה על ראשו ומנעלים ופזמקאות לבנים על רגליו והוא בעצמו מסב על ההסבּה – הרי הוא מושל כמלך בכיפה.
כמדומני, שהשולטן בכבודו ובעצמו והשח הפרסי, ואפילו מלך קוריאה הנושא מגן-דוד על ראשו, רשאים לבוא לכאן לקחת שיעור ב’הסתדרות' ולהתחנך בחכמת המלוכה.
אשרי המלך שרכש לו שגל לימינו כמלכת האדון ברנשטיין. אשרי המלך והמלכה שזכו לבנים כשתילי זיתים סביב לשולחנם.
מדי דברי במלכת ברנשטיין הריני נזכר באותה ‘אשת חיל’ של שלמה המלך. ומדי דברי בבני ברנשטיין תתייצבנה לנגד עיני המלים: ‘הנה כי כן יבורך גבר’![ftn5]
[ב]
שנה אחת, סך הכל שנה אחת חלפה – ומה רבה המהפכה!
אותו הבית, אותו הבית הכשר והצנוע; אותם האנשים, אותם היהודים הכשרים הצנועים, היראים והשלמים; אבל לא זה הרוח, לא זה הפסח הקבוע, לא זו פתיחת הדלתות, לא זה ה’שפוך חמתך' דאשתקד.
איפה חלפה העליצות, הנוגה, העונג והרחבת הדעת?
תוגה, תוגה רבה ועמוקה מתוחה על כל פנים. עיצבון ושיממון מסותר התגנב הנה, דאגה חרישית איומה.
הנה כמעט שנה אחת חלפה, מעת ניתכה עליהם ועל כל העיר חמת ה': רוח זלעפות, פרץ, ענני בלהות, חזיזי רעם, סופת סערה וברד כבד מאוד – האפשר לשכוח זאת? לא! את זאת לא ישכחו לנצח!
שנה אחת, סך-הכול שנה אחת חלפה – ומה גדלה המהפכה!
תוגה, תוגה רבה ועמוקה מתוחה על כל פנים, עיצבון ושיממון מסותר התגנב הנה, דאגה חרישית איומה.
אותו ‘המלך’ ב’הקיטל' הלבן, בהיארמולקה של משי הלבנה על אותה ספת ההסבּה הרכה והלבנה. אותה ‘המלכה’ ה’אשת-חיל‘, אותם הילדים כשתילי זיתים סביב לשולחנם – אבל לא זה ה’סדר’ דאשתקד, לא זו העליזות, הנוגה, העונג והרחבת-הדעת.
אותה ‘ההגדה’, אבל לא זה הניגון, עצב מסותר התגנב בניגון זה, תוגה חרישית.
ו’המלך' ו’המלכה' ו’בני המלכים' מזמרים חרש את הנגינה החרישית העצובה, כאילו היה חולה מסוכן משתרע עתה בקירבתם, או כאילו היו מספידין את המת…
ובדומיה, בגניבה, בהעלם אחד מרעהו, מזילים דמעה חרישית – על לאה הקטנה, לאה’ניו החביבה.
[ג]
לאהניו – כך היה שמה של הילדה הפעוטה, הקטנה והחביבה. לאהניו היתה ילדה מצוינה מאוד, בת שש שנים, בעלת עיניים של תכלת שמים, וטעם של גדולים ושיחת זקנים לה. הכול היתה משיחה ומבנת ומרגשת ויודעת הכול. ואפשר שהיתה יודעת ומרגשת יותר מדי? ויש שרואיה היו שואלים זה לזה:
– מה יהיה סופה של ילדה חרוצה כזאת כשתתבגר?
הרופא היה אומר: שהילדה היא חלושת העצבים; את הילדה צריכין לשמור! מהו החידוש, שהכול היו חרדים לקראתה ומתרפקים עליה? לאהניו לאהניו!
ודווקא אותה הילדה נעדרה! לאהניו איננה![ftn6]
לפני שנה, כאשר התחוללה הסופה, חיל ורעדה אחזו את בני-הבית שנחפזו לרוץ כעכברים מורעלים, ולא ידעו אנה לברוח, הרגישה אז לאהניו את האסון… ומיד קפצה על ידי אמה והתחילה מרעדת ומחלחלת, לאמור:
– אמי, לא אניחך!…
מאימה ומבלהה גרידא מתה הילדה!
מה יפה היתה הילדה על ערשה! עיניה היו פתוחות מעט וקווצות תלתליה על לחייה. כמו חיה לאהניו, אלא ששפתיה סגורות, סגורות ומסוגרות לעד.
ואף-על-פי-כן אומרת אמה שהילדה לא מתה:
– הביטו וראו! הילדה לא מתה! חאַ––חאַ! או שמא כסבורים אתם שיצאתי מדעתי? חאַ––חאַ––חאַ!…
[ד]
עברה שנה אחת.
היש לך דבר בעולם שלא יסכון לו גבר? הילדה כבר מתה ואיננה, כי לקחה אלוהים, ואמה כבר שבה לאיתנה, ו’המלך' ו’המלכה' ו’בני המלכים' עם כל המסובין כאן מזמרים בקול דממה דקה את הנגינה העצובה של ניגון ה’הגדה', נזכרים בלאהניו, ובדומיה, בגניבה, בהעלם אחד מרעהו, מזילים המה דמעה חרישית.
ובהגיעם לתפילת ‘שפוך חמתך’, הם פותחים את הדלתות לרווחה להכניס את האורח, את אליהו הנביא, וקמים בהכנעה, לקבל פניו ולכבדו ב’ברוך הבא'.
אבל, אוי ואבוי, לא זהו ‘הברוך הבא’! לא זו היא קבלת פנים של האורח המנומס והמכובד, אליהו הנביא, לא זהו ה’שפוך חמתך' של שנים קדמוניות!
אותה התפילה עצמה, אותן המלים: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך וכו‘!… אבל הנוסח, הניגון, ההטעמה אחרת! תוגה חדשה, התאוננות קשה כלפי שמיא על האוון והחמס שנעשה… וכדמעות נשמעות בקול ‘המלך’ וגם ה’מלכה’ מוחה את העיניים, והילדים ‘בני המלכים’, מביטים על הדלתות הפתוחות, אינם מאמינים באורח, אינם מאמינים שאליהו הנביא יעוף הנה לטעום נטף מהכוס המוכנה בעדו. המה חושבים בלבם:
– הייתכן שמלאך נחמד אף נעים כאליהו הנביא יניח, שיזדמנו להם מקרים כאלה?…
שנה אחת, סך-הכול שנה אחת חלפה – ומה רבה המהפכה!
-
לכבוד מר שאול ג–בוג, מוקדש מאת המחבר הסיפור הופיע בעיתון ‘הצופה’, בהוספה לגיליון מס‘ 366, מיום 30 במארס, 1904. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. סיפור זה הוא תרגום בשינויים מעטים של הסיפור בשם ’לאהניו‘, שנדפס לראשונה ב’דער פריינד‘, גיליון מס’ 62, מיום 29 במארס, 1904 (בלא שינויים מהותיים בתוך ‘אלע ווערק’, ניור–יורק, כרך 23, עמ' 69–76). שאול גינזבורג, שלו הוקדש הסיפור, היה עורכו של ‘דער פריינד’. השינויים הבולטים לעומת הנוסח ביידיש צוינו בהערות לטקסט. באיגרת של שלום–עליכם מקיוב מיום 5 במארס, 1904, אל ביאליק בווארשה הוא מבקש: ‘במטותא מינך שתשים את עינך בה“שפוך חמתך” שהריצותי היום ל“הצופה”. מרגיש אנוכי שחסר בו מעט פלפלך ומלח. שים נא לבך אליו שבידך אפקיד רוחי, כי אין כמוך בספרותנו, משורר יקר!’ (האיגרת שמורה בבית שלום–עליכם בתל–אביב). האם מילא ביאליק בקשתו של שלום–עליכם? נראה שלא. גם בסיפור זה ניכר השימוש בדימויים הקבועים לפרעות. והשווה ההערות המקדימות ל‘הרעם’. ↩
-
במקור ביידיש: ‘– שפוך חמתך – גיס אויס דיין צאָרן אויף די נישט–קולטורעלע פעלקער, וואָס ווילן דיך נישט קענען’. ↩
-
‘נפלא’– ביידיש ‘מאָדנע’ – מוזר. ↩
-
חלוק לבן ורחב שנהוג ללבוש מעל לבגדים בעת הסדר. ↩
יוסל הגנן
מאתשלום עליכם
מעשה שהיה, תחילתו הילולא וחנגא וסופו עגמת נפש
[א]
מנהג קדמונים הוא אצלנו, עם סגולה, לקשט את בתינו לכבוד ימי חג השבועות בכל מיני ירק ועשבים, מאותן העשבין הנקראין רחימיא (ליובי“סטיק בלע”ז) בוזיניא (בוזינ“א בלע”ז) ועוד מיני ירק הבא ממדינת קדר פּול ולוד ויון ושאר מדינותיהם. ואם תמצא לומר: מאין לנו כל אלה? הלא ירק הוא דבר המחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע אסור לנו בהנאה, וזכר לדבר בסדר המוספין שנאמר: ‘ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו’, כלומר שבעל-כורחו הרחיקונו מעל אדמתנו, ואם כן איזה שייכות יש לנו עם הירקות? – אלא שהירקות האלה נמצאים אצל כל העמים בחצר או בשדה בגן או בפרדס, ואנחנו עם ישראל מכניסין אותם לבתינו בתלוש, ולאו בכל יום ויום, אלא בחג השבועות בלבד, בירח זיו ניצניא, ומרבים בירק ועושים ממנו עיגולים ומקלעות ופיטורי ציצים ותמונות שונות מעין ‘מגן דוד’, ותולין אותו מעל למראות והמנורות והחלונות והדלתות, ומפזרין אותו על הרצפה, והבית יימלא אוויר מבושם ומראה ירקרק, וריח הבית כריח השדה אשר ברכו ד'. ובני ישראל מסתכלין בו, מריחים בתענוג גדול ונהנים הנאה משונה, וזוכרים את העבר העתיק בשעה שהיו ישראל שרויין על אדמתם נחלתם היתה שפרה עליהם, העמקים עטפו בר וירק דשא, שלחיהם פרדס רימונים עם פרי מגדים נרד וכרכום, קנה וקינמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים…
מפני חטאינו הה! גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו…
[ב]
אף-על-פי שהייתי קטן ורך ויחיד לאמי, בכל זאת ידעתי ש’רחימיא' ‘בוזיניא’ ושאר ירקות צומחים מעבר לנהר רחוק מעיר וחוצה לה, במקום שהשדות והעמקים מכוסים ירקרק חרוץ ומשתרעים ונמשכין ומתייחדים בייחודא שלימה, כמקום ששם צפרדעים מנתרות ומקרקרות בכל עוז ואומרות שירה ללילי הקיץ החמים והקצרים. בקיצור, אני ידעתי שירק לחג השבועות נמצא רק במקום שאני לא הייתי שם מעולם, ומשום שלא הייתי שם מעולם היה יצרי מתגבר עלי מאוד ומסיתני דווקא להיות שם, ולפיכך אני מתחטא לפני אמי ובקשתי שטוחה לפניה שתרחם עלי, על בר בטנה, ותשלחני להכניס ירק ועשבין לחג השבועות בכבודי ובעצמי, ואחרי רוב פיוס ותחנונים ושבועות וחרמות שלא אהיה מרקד על ההרים מקפץ על הגבעות ‘כאותו התיש השוטה’, קיבלתי את הרשיון ואזרתי כגבר חלצי וחגרתי את חרבי חרב של עץ שנשארה לי מימא טבא דל"ג בעומר, ואשיש כגיבור לרוץ אורח בחשק נמרץ ובחדוותא דלבא, הלוך וטפוף, הלוך ורקוד, עד שלא הרגשתי ממש את רגלי, ואני כבר מעבר לשער העיר וחוצה, סמוך לבית-הקברות, בית מועד לכל חי.
וזאת לך לדעת, חביבי הקורא, שנסיעה הגונה ומעניינת היא רק נסיעת היחיד, כלומר בלא שיירת החברים ובלא רוב דעות; אז דומה לך כאילו כל העולם לא נברא אלא בשבילך, והנך ציפור דרור בכל חללו של עולם, הרי אתה עומד ברשות עצמך ואין לזר אתך, לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא. ממעל לראשך מתרוממה הירמולקה היפה דמתקריא ‘רקיע’, ורק לך לבדך מראה פנים שוחקות מלכת היום דמתקרא ‘חמה’. ורק בשבילך נקבצו ובאו השדה כל בעלי כנף ובעלי השיר עם כל כת המצפצפים המקרקרים והמכרכרים, ורק בשביל כבודך פיתחה עליה השושנה היפהפיה המפיצה ריח ניחוח, התפשט והתרחב ‘השמשון’ הארוך והצהוב, התקשט והתיפה בכל מיני קישוטין השדה הארוך והרחב וכל הטבע עם הודו והדרו – יחיד אתה בגן-עדן הזה. אין נגיד ואין מצווה, אין לוחץ ואין נוגש, אין מפריע ואין רואה מעשיך זולתי אלוהים, והרי אתה יכול לעשות כאן כל מה שלבך חפץ: שמא אתה רוצה לנגן ‘כבקרת’ בניגון של החזנים הרשות בידך; או אפשר רוצה אתה לשרוק בשפתיך כחלילים הרי אתה שורק, או אולי רוצה אתה לקרוא בגרון כשופר ולתקוע תקיעה גדולה מי יאמר לך מה תעשה, ואפילו אם יש את נפשך ליפול מלא קומתך על האדמה ולהתגולל כסוס קטן ופר בן-בקר, אתה נופל ומתגולל ומתהולל כנפשך שׂבעך, כי הלא כל הארץ לפניך!
[ג]
היום ההוא היה יום בהיר וחם. השמים היו זכים וטהורים כל כך והשדה ירקרק כל כך והדשאים רעננים כל כך, ולבי כל כך שמח ועלז ונפשי כל כך התרוממה, עד ששכחתי ממש מי אנוכי פה ומה לי פה וכי גר אנוכי ברשות שאינה שלי. משל למה הדבר דומה? לבן מלך, ליורש עצר, שנכנס לתוך נכסיו של אביו והוא יודע ומרגיש שהכול יהיה שייך לו והוא יהיה האדון על הכול והשליט על הכול יחיד בעליונים ומושל בתחתונים ואפס זולתו ואין בלתו. כך הייתי אני מרגיש את עצמי באותה שעה, וכמושל חדש המושל על הכול בא חשק בלבי להיות כאדם העוסק בשלו ולעשות סדרים חדשים שינויים ותיקונים ונוספות כנהוג. קודם-כל-דבר, לא מצא חן בעיני זה הענק (השמשון) בכובעו הצהוב. מי שמראהו כמראה גלית הפלשתי, הערל הזה אשר חרף מערכות אלוהים חיים – ורוח אומץ וגבורה התחיל מפעם בקרבי כשמשון הגיבור בשעתו, ונשאתי ואמרתי:
– מה לך פה ומי לך פה, רשע עריץ? ענה למה אתה שותק? אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי לבעבור הכעיסני אין אתה אומר כלום!… אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת! עודך מסתולל בי?… היום הזה יסגרך ה' בידי והכיתיך והסירותי את ראשך מעליך! ולא רק אותך בלבד אעשה שפטים כי אם בכל מחנה פלשתים, הנטיעות הללו הנשענות על המקלות עם המצנפות הירקרקות שעל ראשיהן ויתר הזרעים השפלים הסמוכים לקרקע שנתיישבתם פה על אדמתי כאורחים בלתי-קרואים! עוד מעט ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ וידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל!…
ובדברי זאת קרבתי אל הענק הערל הזה, קיצצתי את רגליו והסירותי את ראשו מעליו. והפלתיו למשואות נצח, אחר כך רצצתי את גולגולתו והלקיתיו ארבעים מלקות מאחוריו ונקמתי את נקמתי מהרשע העריץ הזה שהתמתח בכל אורחו על הארץ לרגלי בלי כל תנועה; ולא נתקררה דעתי, משום שבשעת מלחמה, כיוון שניתנה רשות למשחית והדם רותח אינו מבחין בין צדיק לרשע ודם נפשות נקיים יישפך כמים, ומרגע לרגע בערה כאש קינאתי ומידת האכזריות גדלה בי מאוד, וחרבי בידי, והתנפלתי על הקייטנים ועל האבטיחים ועל הננסים בעלי הכרס ועל הקישואים הקטנים והרכים, רברביא עם זעיריא, קרעתים, כרתים, הכיתים מכת חרב והרג ואבדון, ויותר מכול סבלו ממני אלה הצעירים שלא חטאו. אנוכי בקעתי את כריסיהם, גזרתים לחלקים קטנים, כיתיתים עד חורמה, ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ושׂמתים מרמס לרגלי, כדומן על פני האדמה יהיה! – אראה בנחמה שאיני יודע מאין בא לי אכזריות כזו?…
[ד]
ובביזה לא שלחתי את ידי.
בולבוסין נקיים שישבו בעומק האדמה הוצאתים משם ומסרתי להם מודעה שאין נסתר מנגד עיני. שומים צעירים ובצלים רכים עקרתי עם השורש ולא נהניתי מהם הנאה פורתא. הס מלהזכיר! הלא למדתי במגילת אסתר בפירוש: ‘ובביזה לא שלחו את ידם’. אל ליהודים לבוז בז. זו אינה מן המידה שלהם. ואף שאול המלך לא נענש אלא בשביל צאנו של עמלק. ועכן בן כרמי בן זבדי שלקח מן החרם, חזו מה כתוב בו? יהי סופם כך של כל אויבי עמך בית ישראל, רבש"ע!… לפיכך כל שעה שהיה היצר מסית בי לאמור: ‘מה נאה בצל זה! מה יפה קישוא זה! חטוף וטעם! חטוף ואכול’! מיד באו הכתובים ההם וטיפחו אותי על פני.
ובכל לא פסקה חרבי להרוג להשמיד ולאבד לקצץ ולהמית כנער כזקן, כנקלה כנכבד, כקטון כגדול, ואין רחמים בדין! אדרבא, בשעת מעשה נדמה לי כאילו דמיהם של אלו צועקים אלי מן האדמה. ‘חוסה עלינו ועל טפינו’! ואני נהפכתי לאכזר, וקראתי מקרב לבי, וצווחתי בלי הרף:
– נקמה! נקמה! אנוכי אֶקום בכם נקמת דם אחי השפוך! את נקמת ירושלים עיר הקודש, ואת נקמת מקדשנו ששרפתם באש! ואת נקמת ביתר העיר! ואת נקמת יהודי ספרד ופורטוגל, ואת נקמת ‘יהודים שלנו’ שנהרגו ושנשחטו ושנקברו על קידוש השם אוי! אויה לי! הצילו-נא! מי הוא המחזיק באוזני?!…
שתי מהלומות מאחור ושתי סטירות כפולות שמונה מפּנים שיככו את חמתי כהרף עין ואשא את עיני וראיתי-והנה הערל אוֹחרים הגנן לנגדי, אוֹחרים בכבודו ובעצמו, שהוא מכירי משכבר הימים.
[ה]
אוֹחרים הגנן היה חוכר בימות החמה גן-ירק (פּאַקטשי בלע"ז) מחוץ לעיר. כיצד? הוא היה חוכר לו כיברת ארץ ועושה לו שם גן ומזריעו אבטיחים, פקועות וקישואים, בולבוסין, שומים ובצלים, לפת ורובין ושאר ירקות, והיה מוצא לו מזה פרנסתו בנחת ולא בצער, בריווח ולא בצמצום, ואנוכי ידעתי את האיש הזה ואת שיחו משום שהיה לו עסק אתנו, כלומר הוא היה לווה אצלנו מעות בערבי פסחים לכל ימי הקיץ, ולפני חג האסיף היה פורע את חובו קימעה-קימעה מפדיונו: החשבונות שהיו בינינו ובין אוֹחרים הלא הם כתובים על ספר ‘קרבן מנחה’ של אמי בלוח השמאלי. שם נרשמו כל החובות שלנו, ובשביל הערל אוֹחרים היה מקום בפני עצמו באותיות גדולות: חשבון ערל אוֹחרים, ומתחתיו נרשם כזה: ‘נתתי להערל אָחרים ארבעים וחמישה רו“כ. נתתי עוד לערל אָחרים חמישה-עשר רו”כ. קיבלתי מאָחרים י“ב רו”כ במזומנים וג’ רו“כ ע”י קאַרטאָפלעס. עוד קבלתי מאָחרים י“ג רו”כ במזומנים וב' רו“כ ע”י בוראקעס וחצי רו“כ ע”י אוגערקעס ועוד א' רו“כ ע”י אבטיחים, וחזרתי לאָחרים את אוגערקעס וגרשתיו…' הכול היה כתוב שם לזיכרון.
כפי שאתם רואים לא היה הערל אוחרים מסלק לנו את חובו אלא בשווה-כסף בלבד, ומעולם לא היו בינינו שום דברי ריבות וקטטה ודין-ודברים בעלמא. בשנת שובע היה ממלא את מרתפנו בולבוסין וקישואין ושאר ירקות לכל ימות הגשמים, ובשנת בצורת היה מבקש סליחה, לאמור:
– אל-נא תתרעמי עלי דביתהו דאברהם (כך היה קורא לאמי) כי הגדולין דהאי שתא לא עלו יפה.
אמי היתה נושאת לו בפעם זו, אלא שהיתה מזהרת עליו כי לעתיד, אם ירצה השם לשנה הבאה ישתדל להפיק רצון ממנה. וכך היתה אומרת לו בניחותא:
– הזהר בך, אחרימא רחימיא, לבל תהיה ‘דבר אחר’!…
וגם הוא משיב לה בידידות:
– יפה דיברת, דביתהו דאברהם!
– לך-לך אל האדמה!
– יפה דרשת, דביתהו דאברהם!
אף-על-פי שאמי היתה אשה אלמנה ענייה והיתה מוצאה פרנסתה בדוחק מהלוואת כסף בריבית, בכל זאת היו שכנינו מקנאים בנו מאוד. לא אחת שמעתי באוזני מפיהם איך שמספרים לשון הרע באמי לאמור:
– ראו-נא את האלמנה הזאת! הלא רק מפני מראית העין היא עושה את עצמה לענייה סוערה; ומרתפה, ראו-נא גם ראו, מלא כל טוב, בלי עין הרע.
מובן מאליו שהדברים האלה הגיעו תיכף ומיד על ידי לאוזני אמי, ואמי לא עברה בשתיקה גם היא:
– ריבונו של עולם, מי שעינו צרה בי יבוא לידי מצבי אם ירצה השם בעגלא ובזמן קריב!
מובן מאליו שאנוכי הרציתי את הדברים האלה לשכנינו, ומסרתי גם לאמי מה שאמרו הם:
– האסכרה תבוא בגרונה של האלמנה בעבור ברכתה הטובה!
ואמי גם היא הוסיפה עוד ברכה אחת על ברכתה:
– השחפת, והקדחת, וכל חולי, וכל מכה, וכל מדווי מצרים הרעים!…
ואנוכי מסרתי את הדברים להני תרי הצדדים מלה במלה, לא חסרתי דבר, עד שפעם אחת גערה בי אמי וסטרה על-פי וכיבדתני בדחיפה הגונה לבל אוסיף להיות עוד ‘שליח ציבור’ בינה ובין שכניה ושכנותיה.
הדחיפה ההיא הביאתני לידי בכיה ושעמום, והמלה ‘שליח ציבור’ ניקרה במוחי זמן רב, וקשה היה לי להבין את טעמא דמלתא: ‘שליח ציבור’ מנלן?…
[ו]
בכל פעם שהייתי רואה את הערל אוֹחרים הייתי שמח וטוב-לב. נעים היה לי לראות את הערל הזה הולך וקרוב בנעליו הגדולות ובסביטתו הלבנה והעבה שהיה לובשה בכל ימות השנה: בימות החמה מפני החמה ובימי הגשמים מפני הגשמים. בכל פעם שהוא בא אלינו הייתי רץ אל אמי לחדר הבישול לבשׂרה שהערל בא. והערל נכנס אל חדר הבישול בלא קדימת שלום ומריק את אוצרו הטוב בקרן-זווית ומסתלק והולך לו, ומבטיח כי מחר או מחרתיים יביא כהנה וכהנה.
הטוב שבכל הימים היה לי אותו היום שנתבשלו בו האבטיחים. אז יביא אוֹחרים אוהבי לי לעצמי אבטיח קטן, ואף-על-פי שהקטן הזה הוא פרי בוסר וטעמו כטעם סם המוות, בכל זאת אני מכיר טובה לו כל כך, עד שאני מוכן ומזומן לחבקו ולנשקו מנשיקות פי. אודה ולא אבוש, שביני ובין הערל הזה היתה בימים ההם אהבה מסותרת וגעגועין גדולים היו לי עליו שאין לפרטם כאן, אף-על-פי שלא דיברנו מעולם איש את רעהו לשלום, משום שאנוכי לא הכרתי בלשונו הוא, וגם הוא לא הכיר בלשוני אני, ולפיכך היתה אמי למליצה בינינו.
– אמא! שאלי-נא את פי הערל, מפני מה איננו מביא לי שזיפים?
– ומאין יקח לך הערל שזיפים? אין שזיפים בגן הירק, בני.
– ומדוע אין שזיפים בגן הירק?
– משום שאין שם אילנות, מחמדי.
– ומדוע לא יהיו שם אילנות?
– ומדוע שלא נטעום בני-אדם, מחמל נפשי.
– ומדוע לא יטעו בני-אדם?
– משום שאתה ילד שוטה וקטן וקשי-עורף מאין כמוך, ולך לך לכל הרוחות שבעולם!
כך גוערת בי אמי בנזיפה ובנגיפה ובדחיפה גסה, ולפעמים גם במהלומה ובהכאה. אז מתערב הגנן דנן להגן בעדי, לאמור:
– אל-נא תשלח את ידך אל הנער, דביתהו דאברהם!…
זהו הערל אוֹחרים וזה מעשהו.
[ז]
יש לשער שהמאורע עם הערל היה כך. כשבא הגנן לתוך גנו וראה את החורבן הגדול והנורא שנעשה לו, חשכו עיניו והתחלחל ועמד נרעש ונדהם מאוד. בתחילה לא ידע מה החלום הזה ומה שברו ובראותו אחר כך את הבריה הקטנה עומדת וחרב שלופה בידה ומקצצת בנטיעות עלו על ראשו מחשבות זרות: שמא שד הוא משחת? שטן המשחית? קוטב מרירי? משלחת מלאכי רעים? ובוודאי הצטלב פעמים אחדות. אחר-כך בקרבו אל מקום הפורענות וראה שמעשי נער עברי הוא מזוין דווקא בכלי-עץ פשוט, אז בערה חמתו בו ויתפוש באוזני הנער ויכהו מכה רבה מאוד, ורק כעבור רגעים אחדים, אחרי שקיבלתי אני החתום מטה את ההכאות והמהלומות מידי הערל בשלימות, עמדנו שנינו והסתכלנו איש בפני רעהו ומיד הכרנו איש את אחיו נשארנו עומדים נרעשים ונבוכים בלי כל אומר ודברים.
– כמדומה לי, שבר-בטנה של דביתהו דאברהם אתה?
כך אמר לי אוֹחרים אחרי התעודדו והתחיל מצטלב ומסתכל ומעיין ב’סדר הנזיקין' שערכתי לו ומתבונן כמעט בכל ערוגה וערוגה ובכל טפח וטפח של הקרקע הגמוחה, לאמור:
– למה? ובשביל מה? ומפני מה?
זאת אומרת:
– למה הריעות לי, בר-בטנה של דביתהו דאברהם? למה החרבת את גני וקלקלת את מעשי-ידי והפסדת את הוני?
כאן נתעוררה גם בי השאלה הזאת: מדוע ולמה עשיתי זאת? ולמי גרמתי את כל הרעה הגדולה הזאת? להערל אוֹחרים נותן אבטיחינו ובצלינו, בולבוסינו וקישואינו!?…
ואחר דומיה ממושכה אמר לי הגנן:
– לכה ונלכה!
ובדברו אחז בידי הימנית, ואנוכי השחתי כעפר גווי, כי יראתי פן יעשה אתי כלה. אבל אוֹחרים לא נגע בי לרעה, רק תפשני בידו החזקה וילחצה בין אצבעותיו הגדולות, והתחילו ניצוצות מנתזין מבין עיני, כי גדל הכאב מאוד! וכה הובילני אוֹחרים כפר בן בקר לטבח יובל ישר לביתי וימסרני לידי אמי למכה ולחרפה.
*
חביבי הקורא! אל-נא תאלצני לספר לך את כל הקורות אותי משעה שנכנסתי לביתי ואוֹחרים עודנו מחזיק בידי הימנית, עומד ומספר ומתאר לפני אמי את כל פרטי המאורע. איך שקיצצתי וכרתי ובקעתי ודרכתי ורמסתי ברגלי את מעשי-ידיו שבם התפאר, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, מן השמשונות הגדולות שראשיהם מגיעות השמימה ועד הרובין אשר בארץ…
– רובין רכים וצעירים לימים, אשר טיפחתי וריביתי, אהה, דביתהו דאברהם! דביתהו דאברהם!
ויותר לא יכול אוֹחרים לדבר כי געה בבכי:
וגם אמי נתנה את קולה בבכי ותפרוש כפיה:
– הוי רוצח, הוי גזלן! טוב שלא נבראת משנבראת! חצי הוני הפסדתי על ידך! ואני אשה אלמנה! ענייה סוערה אני! אויה לי כי נדמיתי! ואנה אוליך את חרפתי! כי מה יאמרו הבריות! הוי רוצח! הוי גזלן! דבר-נא גם תדבר! פתח את פיך ודבר דבר.
ואני לא יכולתי לדבר, כי נשפך לבי כמים, עיני זלגו דמעות, ואני בכיתי בכי רב.
צא ולמד מה עשה לי ‘הרבי’ רב מוֹנדריש שתום-העין כעבור ימי חג השבועות ומה עשו לי חברי: שאמי והרבי ואוֹחרים להבדיל לא גזרו עלי נידוי אלא ימים אחדים בלבד, וחברי ביקשו להכעיסני ולהרעימני תמיד בכל יום ובכל שעה, ובשביל שלא אשכח ח"ו אותו החטא שחטאתי כיבדוני בשם לא ייכרת: ‘הגנן’ (באַקטשי בלע"ז), ‘יוסל הגנן’ או ‘יוסל באַקטשי’.
טוב שם משמן טוב, השם הטוב הזה נשאר לי לאורך ימים, כמעט עד יום חתונתי ויום שמחת לבי.
כל וכל
מאתשלום עליכם
ציור לכבוד יום-טוב
[א]
שמו היה זרח-ברוך, ובעירנו היו קורין לו “כל וכל”. ומפני-מה היה נקרא “כל וכל”? מפני שהוא היה משמש בבית מסחרו של הסוחר ממדרגה השנייה מוהר“ר יהודה-ליב-כ”ץ 2, והוא היה המוציא והמביא, הנאמן, הרואה-חשבון, הגזבר וה“כל יכול”. והוא היה מכובד ומהולל בפי כל: “זרח-ברוך חסיד הוא, ענו הוא, הדור הוא ונהנה מיגיע כפיו”. כך היו מספרים בשבחו בעירנו. אבל לא כך היתה אומרת זוגתו מרת זֶלדה-ברכה3. היא היתה אומרת: “לברית הבט ואל תפן ליצר”, כלומר: אל תשפוט למראה עיניך, כי במקום שאתה מוצא ענוותנותו של בעלי שם אתה מוצא גם את גנותו. מאוד היתה מתרעמת זלדה-ברכה על הכרוז שהכריזו עליה ארבעים יום קודם יצירתה: – אוי לי ואוי לנפשי! מזלי הרע הוא שגרם לי להינשא לגבר לא יצלח כזרח-ברוך! הקב“ה ישמור ויציל את כל בת ישראל מזוג כזה! וזאת לכם לדעת שהאשה זלדה-ברכה, שאנחנו מדברים אודותה כעת, היתה אשתו השנייה של זרח-ברוך “כל וכל”, ובבתוליה היתה כבר נארשה להמורה “מוטל דיו4, אלא שמפני איזה מעשה נתפרדה החבילה, ובעוון “אהבה” זו ישבה זלדה-ברכה בבתוליה עד שהלבינו שערותיה ולבסוף נישאת בעמל השדכנים לגיבורנו דנן, לזרח-ברוך האלמן, הוא זרח-ברוך, שהיה המוציא והמביא, הנאמן, הרואה-חשבון, הגזבר וה”כל וכל” אצל הסוחר ממדרגה השנייה מוהר“ר יהודה-ליב כ”ץ, כמו שאמרנו למעלה.
[ב]
זרח-ברוך “כל וכל” היה מסור בכל גופו, בכל מאודו ונפשו לאדונו מהרי“ל כ”ץ. השמש יצא על הארץ וזרח-ברוך שלנו כבר ניעור משנתו, משכים ומזרז את עצמו לעבודה – נוטל את ידיו, מסדר את החשבונות והספרים, מתפלל בחיפזון, מריק כוס של חמים וסועד את לבו פת לחם, ורץ מהרה אל החנות, ומחכה שם לקונים כל היום לרבות חלק גדול מהלילה, ואף סעודת הצוהריים היו מביאים לו לתוך החנות. אבל גם שם אין מניחים לו ליהנות מסעודתו, וכמו להכעיס יבואו ה“קונים” בה בשעה שהוא מתחיל לאכול, והיה בהגישו את הכף הראשונה אל פיו והקונים מתחילים נכנסים ויוצאים זה אחר זה. וכלל זה נקוט בידיה: תיכף אחר נטילת ידיים לסעודתו בחנות, אחר הפסוק הראשון ממש של “שאו ידיכם”, כרוכה הברכה וההצלחה של ה“פדיון” המדומה: שני ערלים ויהודיה אחת נכנסים לתוך החנות. הערלים מרימים את ראשיהם למעלה ומסתכלים בסחורה הנתונה על הטבלאות והיהודיה בראותה את ה“נאמן” מכין את עצמו לסעודה משתדלת לצאת בחשאי ואומרת: אכול והיטיב את לבך, ר' זרח-ברוחך, אנוכי אמתין קצת, אין בכך כלום“…. אבל זרח-ברוך נאמן בברית המסחר של מהרי”ל כ"ץ, ולא ישקר באמונתו, ואיננו נותן לשום קונה לעזוב את החנות טרם שיקנה דבר-מה.
– מה את רוצה, גברתי? – פונה זרח-ברוך על העבריה, מוחה את פיו ואיננו מספיק לבלוע את אכילתו ובה ברגע ניגש הוא גם אל הערלים ושואל אותם בניחותא: – ואתם מכובדי, הלא תגידו לי מה מקחכם?… 5 סופו של דבר הוא שהיהודיה בגפה באה ובגפה יצאה, כי חפץ הדרוש לה לא יראה ולא ימצא בחנותו של מהרי"ל מיום היווסדה, והערלים אינם בושים להגיד את האמת, שלא באו לקנות שום סחורה, אלא משום מה נכנסו לתוך החנות? משום שתקף עליהם יצרם, כלומר לשום הסתכלות בעלמא. ולאַמת את כוונתם יישארו עומדים שם עוד רגעים אחדים כשראשיהם נטויות למעלה, ואחרי כן יעזבו את החנות ביישוב הדעת ובפסיעות קטנות.
וזרח-ברוך אינו מניחם להתרחק ולצאת את החנות בידיים ריקות, והוא רץ אחריהם, תופש בכנף בגדם וקורא: – שמע נא, בן-אדם, חזור בך, דבר לי אליך!… אבל הערלים עושים את שלהם והולכים אל אשר ישאם הרוח, ובתוך כך נשמטת גם היהודיה ומבהילה לחנות אחרת.
וזרח-ברוך מסתער ומתרגז על חוסר הפדיון, התיאבון עוזבהו.
[ג]
באותה שעה יבוא מהרי“ל כ”ץ, הסוחר ממדרגה השנייה 6, הבעל-בית בעצמו אל החנות, האדון וגזברו מתעניינים בשיחה נאה כזו:
האדון: מי היה כאן?
“כל וכל”: מי היה? קונים היו.
האדון: ומה קנו?
“כל וכל”: מה קנו? לא קנו ולא-כלום.
האדון: אם כן למה אתה קורא אותם בשם “קונים”?
“כל וכל”: ואיך תגזור לקראם?
האדון: “קונים” ייקראו רק אותם האנשים הקונים דבר-מה.
“כל וכל”: ומי מפריע להם לקנות?
ושניהם – האדון וה“כל וכל” שלו, כועסים איש על רעהו, ואינם מדברים דבר. האדון יודע היטב שאין להתרעם על ה“מוציא ומביא” שלו, כלום אלוהים הוא לקרוא קונים ולקצוב פרנסה? וה“מוציא והמביא” שוחק מפני הכבוד ומפני היראה, וגומר במפח-נפש את סעודתו הדלה. עוד זה אוכל והגבירה פייגה 7 בעלת הכרס באה, משמיעה קול קשקוש המפתחות אשר בידיה. וביניהם מתפרצת שיחה מעין זו של האדון רק עם איזה שינויים:
הגבירה: מי היה כאן?
זרח-ברוך: מי היה כאן? “קונים” היו כאן.
הגבירה: “קונים” היו כאן? ומה קנו?
זרח-ברוך: מה קנו? לא קנו ולא-כלום.
הגבירה: ומדוע אתה קורא אותם בשם “קונים” אם לא קנו מאומה?
זרח-ברוך: ואיך תצווי עלי לקוראם?
הגבירה: “קונים” ייקראו אותם האנשים הקונים סחורה ועוזבים מעות בחנות!
זרח-ברוך: גם אני מסכים לדבריך.
בתוך כך נכנס פלוני אלמוני ומבקש להראות לו לדוגמה סחורות שונות. הכל יודעים, גם האדון, גם הגבירה, גם הקונה בעצמו, שמאבדים הם את העת לחינם, ושלא תצא כל תועלת מזה. – זהו המקח האחרון שלכם? שואל הקונה – אם כן טוב הדבר, מחר אם ירצה השם אבוא עוד הפעם ואקבל את הסחורה. – לעתיד לבוא עתידה אשה שתלד בכל יום – כך אומר זרח-ברוך, אבל תיכף ומיד הוא מתחרט בדבריו, שלא מן הנימוס הוא לנהוג קלות ראש בפני “הקונה”. והגבירה זעומת-המראה מקשקשת במפתחותיה ואומרת: – כלום הדבר נוגע לו? הלא לא עליו לסלק את השטרות! זרח-ברוך שותק, אלא שהוא קורץ בעיניו כלפי גבירתו, מחריש 8 וחושב בלבו: “מלה בסלע שתיקה בתרי…” הרבה אני מקבל בשרי בבית הזה! זה לי עשרים שנה שאני עובד בחנותם, ועדיין אין לי לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש: אין אני יכול לקבץ פרוטה לפרוטה לקנות לי אדרת שיער, לא חלילה מעור שועלים אבל לכל הפחות בגד חורף מעור חתולים פשוט, שאפילו המלמדים העניים והאביונים יוצאים בו בשבת! כך חושב זרח-ברוך בלבו, ופתאום קופץ ממקומו, תופש בקנה-המידה של עץ המשמש במקום מקל ומכין את עצמו לצאת. צריך למהר לבית הנזיר9 – אומר זרח-ברוך מבלי פנות לאיש – אפשר אקבל ממנו מעות, הלא הוא הבטיח לי. – פשיטא! – מתגרה בו האדון – כלים ריקים אל תמעיט… והגבירה עונה לעומתו – גם זו לטובה שזכר לכל הפחות על דבר הנזיר, ותמה אני על עצמו איך לא שכח השכחן הזה את הבטחת הנזיר!… אבל “כל וכל” איננו שם לבו לדבריה, נושא בסבלנות גדולה את לעג השאננה הזאת, מוחל על עלבונו ושותק, שותק הוא משום שהם אדונים לו והוא רק ה“מוציא והמביא”, וכלשעצמם יודעים הם שלושתם כי הוא רק הוא זרח-ברוך יסוד המסחר: הפדיון. יומי דשוקא, התשלומין, השטרות, החשבונות וכלכלת המסחר – כולן אחראין וערבאין לו, עליו הם ועל צווארו. יודעים הם שלושתם את זאת שכן צריך להיות ואין לשנות.10
[ד]
ויותר ממה ש“כל וכל” גיבורנו דנן סובל מאדוניו בחנות יום-יום, הנה כהנה וכהנה נכונו לו שפטים, כעס ומכאובים ונדודים, מדי ערב בערב, בצל קורת ביתו זו אשתו. החושך והעשן משמשין בביתו בערבוביא; הילדים מתייפחים, והמיחם אינו חפץ בשום אופן להרתיח; מה שאין זוגתו היקרה, שהיא מרתיחה כסיר וקלחת, מקפצת ממקום למקום, מחרפת ומגדפת אותו ואת ילדיו, ומקללת אותם קללות נמרצות: – זוללים וסובאים! מיתה חטופה תבוא עליכם! בנוהג שבעולם שהילדים חולים במחלות שונות; את זה תאחז האסכרה, בשני יעלו אבעבועות, השלישי חולה במחלת שיניים, הרביעי יחלה מחלה סתם; וכאן הינם כולם חזקים ובריאים אולם! כל תקלה, כל מחלה, וכל מדווה אינו נותן להם רבש“ע;… כן טוענת זלדה-ברכה בעידנא דריתחא, ובאמת אומרת היא כך אחת בפה ואחת בלב, מפני ההרגל בלב, וחס לה לזלדה-ברכה להיות אכזריה כל כך ולקללם בכוונה; אדרבה, אין לך כל חולשה כל חולי וכל מכאוב המתרגשים ובאים לעולם שלא ידבקו בזרעו של ר' זרח-ברוך. והיה אם יחלה ונפל למשכב אחד מהם, יחשך העולם בעדה, איננה טועמת כלום כל היום ומנדדת שינה מעיניה כל הלילה, מייסרת את בעלה בדברים ואומרת: – חבל על אב אכזר, שאינו מרחם על בניו יוצאי חלציו! הילד נוטה למות והוא אינו דואג כלל! 11זרח-ברוך החסיד והענו אינו מטיח דברים כלפי זוגתו, מחבב עליו את היסורין ומצדיק עליו את הדין. הוא אומר: קרוב לוודאי שהקב”ה מייסר אותי ביסורין קשים בעולם הזה כדי לפטרני מיסורין קשים ומדינה של “גיהינום” בעולם הבא. היכן הוא הגיהינום של זרח-ברוך? – זהו הדבר שמוטל בספק. ספק הוא הסובל ביותר: זרח-ברוך בעל האשה, או זרח-ברוך ה“מוציא והמביא”? רק דבר זה ידוע לכולי עלמא, שכשם שזרח-ברוך ה“מוציא והמביא” אינו מספיק לבלוע את מאכלו בחנות, כך זרח-ברוך בעל האשה ממהר ללעוס את סעודתו הדלה בביתו כששב מהחנות ונופל על המיטה כמת ונרדם תיכף ומיד, ולמחר משכים עם דמדומי חמה, מתגבר כארי, נוטל את ידיו, מסדר את הספרים והחשבונות, מתפלל במהירות, מריק כוס של חמים וסועד את לבו פת לחם ורץ בחיפזון אל החנות. ככה יעשה כל הימים, וכן תעבורנה מבחר שנותיו ביגיעה רבה ובלא רגע מנוחה.
[ה]
מתנה טובה אחת גנוזה בשביל זרח-ברוח באוצרותיו של הקב“ה, ושבת שמה. ביום הזה ישבות זרח-ברוך מכל מלאכתו אשר עשה ויגע בששת ימי עבודתו הקשה, וחש בידיו וברגליו, נחלש ונדכה הוא ואין בו מתום מכף רגלו ועד ראשו. משל למה הוא דומה? לסוס, להבדיל, בשעה שמפתחין אותו מהעגלה הנשואה משא לעיפה. – האח! מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו! אשרינו שככה לנו בעולמנו! צדקה עשה הקב”ה עם ישראל שנתן לנו את התורה ואת השבת! כך חושב בלבו זרח-ברוך ומשתדל להסיר מעצמו את כל הדאגות והעסקים, פורק את עול הפרנסה מעל צווארו, שוכח על דבר מציאות המסחר, את האדון והגבירה, הספרים, החובות, השטרות, ה“קונים” וה“פדיון” הכול אשר לכול – אדון הוא אז לעצמו, וגם את ה“ארורה” שלו איננו חושש כלל.
כשנכנס יום השבת לובש זרח-ברוך את קפטתו של משי, שם על כתפיו את אדרתו של שבת, ומצנפת של שבת יצנוף, ונועל גם נעלי שבת, נעליים המסומרים משמיעות קול, הולך מעדנות לבית-הכנסת. בלילי שבת הוא ישן כל הלילה עד השעה השמינית בבוקר, כדרך בני מלכים כמעט. בבוקר יעיין בתפילתו ומסלסל בקול פסוקי דזמרה. כל עצמותיו תאמרנה אז: שבת היום לה' ולעם סגולתו בני ישראל, ומבלי משים מתפרצת מפיו נגינה “ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג… ברוך אתה מקדש השבת”.
[ו]
אם יקר וקדוש לזרח-ברוך יום השבת, הלא יקרים וחביבים לו עשרת מונים חגי השנה ומועדי ששון. אין לכל אומה ולשון – חושב הוא בלבו – פסח כזה כלבני ישראל. זמן חרות ממש! וכלום יש לעם לועז חג יפה מלא עונג, הוד והדר, זיו וזוהר בחג השבועות, זמן “מתן תורתנו”? ו“זמן שמחתנו” של סוכות, ובפרט “שמחת תורה”, אטו מלתא זוטרתא היא, “שמחת תורה” יום שנפש יהודי מלאה אז שמחה ותענוג עד בלי די, יום שהיהודים ממלאים אז את גרונם יין, מפזזין ומכרכרים בכל עוז ושותים עד לשכרה, הנקל הוא בעיניכם? היש לכם יום כזה בכל ימות השנה? אשרינו, מה שטוב חלקנו ומה נעים גורלנו! כך יחלום חלומות בהקיץ זרח-ברוך שלנו, בעלות על רעיונו היום של “שמחת תורה”, ומחכה הוא לבואו כמו שמחכים לביאת משיח בן דוד, אבל כלו כל הקיצין ו“בן דוד” עדיין לא בא, ויום של שמחת תורה בא וזרח-ברוך שלנו נהפך בו ביום לאיש אחר. איננו עוד זרח-ברוך זה שהיה אתמול ענו ושפל-רוח, בעל עגמת נפש ומדוכה ביסורין. פתאום הוא התנוער ויתעורר מדלותו, הקשיח לבו מיסוריו וסר אל בית מיודעיו לקיים מצוות ו“שמחת בחגך” ושתה “לחיים” על שתי כוסות, וזימן גם אל ביתו את מיודעיו ומכיריו לבסומי כדת וכמנהג של בני ישראל. שם התחילו שותים “לחיים” מחדש אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש… בסך הכל כעשרים ושלוש כוסות. אחרי סעדו את לבם תופינים ומגדנות ומיני תרגימא כנהוג, לא השאירו דבר מכל אשר הכינה עקרת הבית, “כל מה שטרחה בעלת הבית לא טרחה אלא בשביל האורחים” – נזרקה מפי זרח-ברוך – “אכלו רעים, שתו ושכרו דודים”! ועד מהרה הריקו שלושה “מנינים” של יהודים כמעט בקבוק שלם של יי“ש ושלושה בקבוקים של יי”ג, וכטוב לגבם ביין החליפו כוח ונדמה לכל אחד ואחד שצמחו להם כנפיים מתחת לגביהם, שש כנפיים שש כנפיים לאחד, כדמות המלאכים שראה ישעיהו הנביא, ובכוח דמיונם התחילו להתנשא לעילא ולעילא, יעלו הרים ירדו בקעות, יחצו את הירדן ויעברו את הים סוף… ובני ישראל עוזבים את הבית של זרח-ברוך, מחזיקים איש בכף רעהו ואחד בכנף השני ויוצאים במחולת המחניים. “יהודים בני אברהם יצחק ויעקב! מנצח זרח-ברוך בקול נוחר – “אפשר רוצים אתם לדעת, מה יום מיומיים? שמחת תורה היום לנו ולכל בני ישראל די בכל אתר ואתר!” כך אמר זרח-ברוך בקול, מנגן ומרקד, ושאינם בני ברית העוברים לפני המחנה המוזר הזה ורואים יהודים, מפזזים ומכרכרים כשהם מבוסמים, עומדים בהילוכם, משתוממים, מצטלבים ואומרים: – מה זה היה להיהודים האלה? חדשה נהיתה בארץ: “יהודונים” שיכורים מכרכרים!”… 12
[ז]
וזרח-ברוך שותה וחוזר ושותה עד להקאה במחילת כבודכם ומתאמץ ללכת אל האדון שלו, רוצה הוא לגלות לו כל מה שטמון בחובו, לכל הפחות פעם אחת בחייו יגיד להם את כל אשר לבו וישפוך שיחו לפניו, הרוח ייכנס בו ובאביו וייקלע בתוך כף הקלע! כך אומר זרח-ברוך ומכוון הוא את דבריו כלפי אדונו ומתאמץ ללכת אל ביתו. אבל זוגתו ובניו הגדולים תופשים בו בחוזקה ואינם מניחים לו ללכת, והוא משתמט מהם, בועט ברגליו, מולל באצבעותיו, חורק בשיניו, וקורא בקול מוזר: – יהודים בני רחמנים! הניחו לי ואעשה אתכם כלה, למה אתם תופשים בי? הניחו, הניחו! אנוכי אגיד להם את הכול, הכול באשר לכול, אנוכי עבד נרצע! עברי אנוכי ככל אחי העברים!… זלדה-ברכה מתיאשת ומצטערת מאוד, פן יתנפל על האדון ויחרף את הגבירה מתוך שיכרות ויאבד חלילה את פרנסתו בידיים. אוספת היא שארית כוחה, נאבקת אתו, מפשלת את ידיו לאחוריו וקושרן במטפחת, משכיבהו על המיטה וסוגרת את הדלת אחריה. וזרח-ברוך, זה הענו והחסיד, מתחיל לפרוע פרעות בחדר הסגור, נוהם כארי וצווח: – הניחו לי יהודים בני-רחמנים! הרוח ייכנס באבי בעל-הבית שלי! אינני עבד נרצע! עברי אנוכי ואת ה' לבדו אני ירא!… זמן רב נוהם וצועק זרח-ברוך, ואחרי כן איננו יכול להבליג על יגונו ומרים קול בוכים כילד. זכרון אביו המת בא בלבו. הוי אבי אבי! זה כעשרים שנה שלקח אותו אלוהים. חבל על דאבדין ולא משתכחין! אב יקר וחביב כאבי לא היה ולא נברא! הוי אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו!… כך בוכה ומיילל זרח-ברוך ה“יתום” הנעזב, עד שאוחזתו שינה – ויישן.
* * *
למחרת היום עם נץ החמה משכים זרח-ברוך ה“מוציא והמביא” הנאמן, הגזבר, הרואה חשבון ה“כל וכל”, מסדר את הספרים והחשבונות, ממהר להתפלל, מריק כוס חמים לתוך פיו, סועד את לבו פת לחם, ורץ בחיפזון אל החנות ומחכה ל“קונים” והאדון והגבירה מראים לו פנים זועפים, וזוגתו מקללת ומאררת אותו בפניו.
ככה יעבורו כל ימיו.
-
הסיפור נדפס בעיתון “הצופה”, בהוספה לגיליון מס‘ 509, מיום 23 בספטמבר, 1904. הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית. “כל וכל” אינו אלא תרגום–עיבוד של הסיפור ביידיש בשם “שמחת תורה, שנדפס לראשונה ב”יודישע פאָלקס–צייטונג", גיליון מס’ 40–41, מיום 2 באוקטובר, 1903, וכלול ללא שינויים ב“אַלע–ווערק”, ניו–יורק, כרך 22, עמ' 93–104. השינויים הבולטים לעומת המקור ביידיש – בהערות לטקסט. ↩
-
ביידיש שמו “ר' לייבקע”. ↩
-
ביידיש שמה “קיילע–ביילע” ↩
-
ביידיש שמו “מאָטל שפרייז” ↩
-
במקור ביידיש, כאן ולהלן, הפניות אל ה“ערלים” באוקראינית. ↩
-
“הסוחר ממדרגה שנייה”– נוסף בעברית. הכוונה לסוחר בעל רשיון–מסחר מן הדרגה השנייה, משמע סוחר מכובד ואמיד. ↩
-
השם “פייגה” נוסף בעברית. ↩
-
מכאן ועד סוף הפיסקה נוסף בעברית. ↩
-
ביידיש: “גלח”, כומר. ↩
-
הסיפור ביידיש מחולק לשני פרקים בלבד. כאן סופו של פרק א‘ ביידיש. על פי חלוקה זו ציין כאן סופו של פרק ג’, ותחילתו של פרק ד, שלא צויינו בהדפסה ב“הצופה”. ↩
-
מכאן ועד סוף הפיסקה וכן בהמשך בפיסקה הבאה עד “כך זרח ברוך בעל האשה ממהר…” – נוסף בעברית. ↩
-
במקור באוקראינית ↩
פסח שנשבת
מאתשלום עליכם
סיפור לילדי ישורון
א
– רב ישראל! רב ישראל? במחילה מכבודך! האם תוכל לקבל עליך לגמור את מלבושי-הילד ליום-טוב?
כך צועקת אמי לישראל החייט בכל מאמצי כוחותיה, מפני שישראל החייט הוא חרש בשתי אוזניו.
ישראל, יהודי גבוה בעל פנים ארוכים ועיניים מלאות מוּך מצטחק למחצה ועושה בידו תנועה כאומר: “מאוד לא אוכל לגמור?…”
– מדוד אפוא, במחילה מכבודך, את מידתו, אבל בתנאי שיהיו הבגדים נכונים לימי הפסח.
ישראל החרש מביט על אמי כאומר: “יהודיה מוזרה! כמדומני שדי הוא לאמר פעם אחת?…” והוא מוציא מכיס חיקו מידה של נייר ארוכה ומספריים אנגליות גדולות ומעמיד אותי ומתחיל למדוד אותי לאורכי ולרוחבי, ואמי עומדת בצד ומשמיעה את פקודותיה:
– יותר ארוך, עוד יותר ארוך!… יותר רחב, עוד יותר רחב!… למען-השם לבלי לקצר את המכנסיים!… וה“קפּוטקלה” צריכה להיות עם “כּפל”!… ברוחב אצבעות אחדות!… עוד עוד מעט!… הנה כך!… וה“סטוֹן” לא יהיה חס ושלום קצר יותר מדי!… כדרך בעלי-בתים… עוד – עוד… אל תחוס על הארג, כי ילד הולך הלוך וגדול!…
ישראל החייט יודע בעצמו היטב כי “ילד הולך הלוך וגדול”, ומפני זה אינו עונה גם מלה אחת ומוסיף לעשות את שלו. אחרי מדדו אותי לכל אברי הוא דוחפני מפניו כאומר: “עתה תוכל ללכת, חופשי הינך!”… אני מתאווה מאוד שיהיה להקפוטה שלי בקיע מאחוריה עם כיס על-פי ה“מוֹדה החדשה”, אבל איני יודע למי אפנה בבקשתי זו. ישראל החרש גולל את המידה על שתי אצבעותיו ומדבר בשעת מעשה את אמי בחצאי דברים:
– ערב-פסח קשה מאוד!… הביצות גדולות!… הדגים ביוקר!… תפוחי האדמה – לא תערוך מחירם בזהב!… ביצים – אין גם לרפואה!… העבודה במצב הירידה!… בגדים חדשים – לא!… טלאים וטלאים וטלאים!… בשעה שרב יהושע-הרש כבר יכול לצוות לתפור מחדש מעיל ישן!… רב יהושע-הרש בעצמו!… שנים!… מה?… קץ העולם!… סוף כל הדורות!…
אמי אינה מתפעלת הרבה מכל הדברים האלה. היא הפסיקה אותו באמצע:
– כמה, בדרך משל, תצווה לתת לך בעד כל העבודה כולם, רב ישראל?…
ישראל החרש מוציא מתוך כיס אפודתו קופסה של עצם, כופף האגודל של ידו השמאלית באופן שתתהווה בה גומא, שופך אל תוך הגומא גל קטן של טבק, נושא אותו לאט-לאט אל חוטמו וגורר אל תוכו את גל הטבק באמנות כה מצוינה, עד אשר לא יפול גם גרגר-טבק אחד על השפם. אחר כן הוא עושה תנועה בידו ואומר:
– עט, מה שייך, אנחנו לא נבוא בריב… את מבינה עסק? רב יהושע-הרש!… לתפור מעיל ישן!… צריך לצעוק גוואַלד!…
– זכור אפוא, רב ישראל, את אשר אני מבקשת ממך: לא קצר, ולא צר, ו“כפל” לסרח העודף…
– ובקיע?… – אני רוצה להתערב בדבריהם.
– דוֹם, תנה-נא לי להוציא מלה מפי! – אומרת אמי ומכבדת אותי בכף ידה בצדי – זכור אפוא עוד פעם אחת לא קצר, ולא צר, והסטוֹן, ו“כפל” לסרח העודף… למען השם “כפל”!…
– וכיס?… – מנסה אני להתערב פעם שנית.
– האם לא תאלם דום? – אומרת אמי אלי – הראית מימיך ילד שטבעו להתערב בשעה שגדולים מדברים!…
ישראל החרש לוקח את צרור הארג תחת זרועו. מעביר שתי אצבעות על פני המזוזה ואומר מעם הדלת:
– ובכן אפוא אַת רוצה שייגמר דווקא לימי הפסח?… חג טוב לכם.
ב
– אוֹ, הנה רב גדליה! אלמלי זכרו את משיח!… הרי ברגע זה חשבתי לשלוח בפעם השני לקרוא אותך!
גדליה הוא יהודי סנדלר; איש שגמר עבודתו, חסר-שיניו הקדומות, בעל זקן קטן ועגול, אשר אפשר להכיר על-פיהו, כי לפנים, זה מכבר-מכבר, היה גלוח באמצעיתו.
– רב גדליה! – אומרת אליו אמי – אמור-נא, התוכל לקבל עליך לתפור בעד הילד זוג נעליים לחג הפסח?
גדליה הרצען הוא יהודי סנדלר, אשר בשעה שהוא מדבר הוא אוהב לעשות ריקודים.
– אַת חפצה דווקא לחג הפסח? – הוא אומר אל אמי – הרי לך חוכמה יפה! כל אחד רוצה לחג הפסח; לחיהלה רב מוֹטלס הבטחתי להכין לחג הפסח שני זוגים סנדלים, בשבילה ובשביל בתה, וצריך לעשותם… יוסלה רב שמעיהס הזמין אצלי ארבעה זוגות נעליים לחג הפסח – צריך לעשותם… חוץ מזה, הרי הבטחתי זה כבר לפייגלה רב אברהמס לתפור לה זוג סנדלים; גם אם ימטירו השמים אבנים הרי אני מוכרח לקיים את דברי! ומשה החייט ביקשני להכין לו זוג “ראשים”, ואי-אפשר להשיב ריקם גם את פניו הוא! וזימה הנגר – צריך להכין לו זוג “סוֹבקיס” בלי-ישונה! וחוץ מזה, אסנה, בתולת האלמנה, הטילה עלי כי אגמור בעדה למען השם…
– בקיצור – מפסיקה אמי את דבריו – אשמע-נא מה בפיך: אם כן אפוא לא תוכל לקבל עליך לגמור לחג הפסח? הבה אשלח לקרוא סנדלר אחר…
– מדוע לא אוכל? – אומר גדליה בעשותו ריקוד קטן – בשבילך הרי אני מניח הצידה את כל העבודות האחרות והנעליים שלך צריכות להיות נגמרות אם ירצה השם לחג הפסח; האוכל לעשות אחרת?
וגדליה הסנדלר מחפש בכיסיו ומוצא חתיכת נייר כחול, כופף ברך אחת ומודד את רגלי.
– הוסף עוד מעט על המידה – אומרת אמי – עוד, עוד… למה תחוס על רצועת עור?… הנה כך… כדי שלא תדחק חלילה את הנעל את אצבעותיו!…
– תדחק את אצבעותיו – חוזר גדליה אחרי דבריה.
– ועוד תתן, ר' גדליה, מן המין המובחר, התשמע, לא נרקב!
– נרקב– חוזר גדליה אחרי דבריה.
– והעור של כפות הרגל יהיה טוב, לבל יתטשטש.
– יתטשטש – חוזר גדליה.
– והסוליים, חלילה, בל יתפקעו.
– יתפקעו – חוזר גדליה.
– עתה אתה יכול ללכת החדרה – אומרת אלי אמי – התראה למצער כמה מתאמצים ודואגים בשבילך? אלמלי חשקת לפחות בתורה, כי אז תהיה לאיש, כי אם לא מה יהיה סופך? אפס ואפס, פושט נבלות!…
אני עוד טרם אדע בעצמי מה יהיה סופי; אם איש אפס ואפס, או פושט-נבלות? אני יודע רק זאת, כי ברגע הזה אני מתאווה מאוד-מאוד כי נעלי תשמיענה קול שריקה בשעת ההליכה, הוי, מה חפצתי בנעליים שורקות!…
– למה עמדת על מקומך כגולם של טיט? – קראה אמי אלי – מדוע אינך הולך החדרה? לך, יותר לא יזמינו עוד דבר בשבילך!
גדליה הסנדלר שם פניו ללכת ושב שנית.
– אם כן אַת חפצה לחג הפסח? אומר גדליה – חג טוב לכם!…
ג
כשובי מן החדר הביתה אני נכנס בדרך הילוכי ראשית כל אל החייט להודיע מכוח ה“בקיע” ומכוח ה“כיס”.
על-יד שולחן גדול עומד ישראל החרש בלי קפוטה, לבוש טלית-קטן רחבה, שקוע בעבודתו; מסביב לצווארו מפולשים חוטים אחדים. באפודתו תקועות מחטים אחדות, הוא רושם בחתיכת נתר, גוזר במספריים, מתגרד למטה באצבע הבינונית והכפופה ומדבר אל עצמו בחצאי-מלים, כדרכו:
– “כפלים” עשה להם… רחבות תהיה להם… “אוויריות”… ממה, מ“אתה יצרת”?… האצבעות נפצעות בשעת הגזירה… כמעט-כמעט שהארג מספיק… כמו בשר-לביבות…
מסביב לשולחן יושבים שוליי-דחיטא אחדים ותופרים, מגיעים במחטיהם מהר-מהר, ומזמרים כולם ביחד שירה. בחור אחד צהוב, בעל נקודות-סובין על פניו, וחוטם נופל קצת, מזמר בקול-פעמון ומושך בחוט על-פי הטאקט:
אוי את נוסעת מפה,
ואוי את נוסעת מפה
ואותי את מפה מ– – – שארת!…
ושאר הבחורים עוזרים לו בקול שריקה:
עתה אתלה את עצמי!
עתה אדקור את עצמי!
עתה אטביע את עצמי
אאבּד את עצמי לד– – – עת!…
– מה חפצך, נער? – אומר אלי ישראל.
– בקיע – אני אומר.
– מה? – אומר ישראל ומרכין את עצמו אלי ונוטה את אוזנו לפי.
– בקיע! – אני צועק בקול רם למען ישמע.
– בקיע?
– בקיע!
– איפה בקיע?
– מאחור!
– מה מאחור?
– בקיע! עם כיס!
– איזה בקיעים? איזה כיסים? – מתערבת בדברינו בתיה החייטת, אשה קטנה היושבת ועושה שלוש עבודות בפעם אחת: ברגלה היא מניעה ערש של ילד, בידיה היא סורגת פוזמק ובפיה היא מדברת ורוגזת: – הא לך חדשות: בקיעים! כיסים! מאין יש לך ארג לכיס? הוא רוצה בכיסים? תתן לו אמו ארג בשביל כיסים, ואז יהיו לו כיסים! אם הוא רוצה כיסים!
אני כבר מתחרט על כל המעשה. הלוואי שלא יגיע הדבר לאזני אמי.
– ובכן אפוא אתה רוצה דווקא שיהיה בקיע? – אומר אלי ישראל החייט ומוציא את קופסת הטבק – לך, נער. – וכיס יהיה? – אני אומר אליו ומראה לו פנים מעוררים רחמים.
– לך, נער, הביתה – אומר אלי ישראל – אני כבר אתאמץ שיהיה הכול…
אני ‘לוקח את רגלי בידי’ ורץ משם בשמחה אל גדליה הרצען בדבר שריקות הנעליים.
את גדליה הרצען איני מוצא בבית, על-יד שולחן העבודה יושב השוליה שלו ‘קרפה’ מעל לרצועת-עור חלקה.
קרפה הוא ערל צעיר ובריא. רחב-העצמים, בעל פנים מנוקדים ומסגרת של עור על שערותיו השחורות והקשות.
– מה נער רוצה אתה? – אומר הוא אלי יהודית – מודה אני, פריידי-מאַני, אבא-אמא, תן לו חמאה, אמור מה רוצה אתה?
– חַזַ’יֶן – אני עונה לו רוסית – יַא אֶטְשֶם חָטִיל אִימֶט דָוַש חַזַ’יֶן גְדַלְיָה!
– בעל-הבית הלך על הברית, לעשות קידוש, לשתות יי"ש – אומר אלי קרפה עוד פעם יהודית, ובכדי שאבין היטב את כוונתו בזה הוא סוטר לעצמו באצבעו על צווארו.
אני יושב לי למולו על כיסא-עור ונכנס עם קרפה בשיחה ארוכה אודות עור, ‘סחורה’, אודות, נעליים, סוליים, מסמרים, ומדבר ומדבר עד אשר אני מגיע לעניין השריקות. הוא מדבר יהודית, ואני רוסית. כשהוא אינו מבין את אשר אני מדבר אני עושה לו תנועות בידי:
יַזֶ’ה טָבִי, ראש גוי, לדבר פּוֹוַשֶמוּ: קַזִ’י מִינִי שֵֹכֶל שָ טְשָׁבֶטְקֶלִי עושים טְרְרְרְ! טְרְרְרְ!
– אתה יהודית היטב דבר! אומר אלי קרפה, מלחך את העור בלשונו ועושה רושם בצד העור בציפורן השחורה של אגודלו.
– מה הוא השכל – אני אומר אליו יהודית – מה הוא השכל והטעם של הנעליים השורקות? איזה מן דבר אתם שמים בתוך הנעליים כדי שישמיעו קול שריקה?
– מה? נעליים-שורקות? – אומר קרפה. נעל לשרוק צריך הסוכר.
– פשוט – אני אומר – סוכר? מה הוא השכל?
– הסוכר? – אומר קרפה ומסביר לי את השכל – הסוכר הַך הַך, שְרִיק שְרִיק…
– אהא? – אני אומר אליו – את הסוכר כותתים בוודאי והוא משמיע קול בהתפוצצו. ומלבד זה לא ישימו עוד דבר בתוך הנעליים?
– היי“ש – אומר קרפה – המעט היי”ש.
– יי"ש – אני אומר – זאת אומרת ווֹדקי? זַטְשֶם ווֹדְקִי? מילא סכר שְרִיק-שְרִיק; אבל ווֹדְקִי? נַשְטְשוֹ טָבִּי ווֹדְקִי?
קרפה מתאמץ בכל כוחותיו להסביר לי, ודווקא ביהודית, את השכל מדוע נחוץ היי“ש. קודם שמניחים, הוא אומר, את הסוכר בנעליים דרוש לרטב את העור ביי”ש, ואם לא – לא תדבק הסוכר היטב.
– אהא אני אומר – יַא אוּזֶ’ה דָבְּרָה לָעַסְתִי. יַק נֶה בּוּדֶה ווֹדקי טַק נֶה בּוּדֶה סַכֶר; יַק נֶה בּוּדֶה שָרוֹק אם אין קמח אין תורה – אני מסביר לו את העניין בעזרת ‘פסוק’ ואני פותח את ארנקי ומוסר לקרפה את כל רכושי: את כל דמי-החנוכה עם דמי המשלוח-מנות, ונפרד ממנו בידידות רבה, וקרפה תוקע לידי יד גדולה ושחורה מלוכלכת בזפת ואומר אלי בנשימה אחת: 'מודה אני, פריידי-מאני אבא-אמא, תן לו חמאה… אני רץ הביתה לאכול את ארוחתי ולשוב אחר כן שנית אל החדר ולהתפאר שם באוזני כל הנערים, איזה מין מלבושים תופרים לי לחג הפסח, קפוטה עם בקיע מאחוריה ועם כיס! ונעליים עם שריקות! עם שריקות! עם שריקות!…
ד
– אמי, אני חופשי! – אני בא במרוצה הביתה ימים אחדים לפני הפסח ומבשר לה בשורה כי הוציאונו מן החדר לדרור.
– אם כן אני יוצאת תיכף במחול מרוב שמחה! הלוואי שתזכה לבשר בשורות יותר טובות! – עונה אמי העסוקה בהכנות לפסח. היא קשרה לשתי השפחות בצדן שתי מטפחות לבנות גדולות, ותתן בידיהן מברשות, מטאטאים ונוצות, וגם לעצמה קשרה בצדה מטפחת לבנה, ושלושתן ביחד מנקות וממרחות, רוחצות ומגרדות, מגעילות ומכשרות לימי הפסח. אני איני יכול למצוא לי מקום. בכל מקום שאעמוד ובכל מקום שאשב ובכל מקום שאלך – רע לי.
– הלאה עם מלבושי-החמץ שלך מן ארון-הפסח! – מרימה אמי קול צעקה עלי בפחד כה גדול כאילו התהלכתי עם אש מסביב לאבק-שריפה.
– היזהר, הנה אתה פוסע על שק של פסח!
– אל המקום ההוא אל תעיז גם להביט, שם עומד החמיץ של פסח!…
אני סובב ממקום למקום, מסתבך ונתקל בין הרגליים ומקבל כפעם בפעם אגב-אורחא דחיפה, דחיקה, סטירה וצביטה.
– מיתה משונה תבוא על הרבי שלך! חולה היה להחזיק אתכם בחדר עוד יום אחד! ולא שתצטרך לסובב אנה ואנה כשד, כי הלא בוודאי יש מעט עבודה בוודאי! אצל אחרים יושבים ילדים על מקום אחד יושבים… האם חולה הוא בחור שכמותך, שכמעט מלאו לו תשע שנים, לקחת לו איזו עבודה, לחזור עוד פעם על ארבע הקושיות.
– אמי – אני אומר – אני כבר יודע אותן על פה!
– אם כן אני מאושרת כבר? – אומרת אמי – האם במעט כסף עולה לו לימודך במעט כסף?…
אחרי רוב עמל ונדודים זכיתי לאחרונה שיגיע אותו הערב, אשר בו סובב אבי, האוחז בידו נר וכף של עץ ונוצת-ביעור, מפנה ובודק את החמץ, ואני עוזר לו לבקש את הפירורים, אשר הוא בעצמו הניח אותם מראש על כל החלונות… ‘בסך-הכל נשאר רק מעת-לעת אחד – חושב אני בלבי – עוד לילה אחד ויום אחד ואני אלבוש בגדי יום-טוב, כבן-מלך, קפוטה חדשה עם בקיע ועם כיס מאחוריה, ונעלי תשמענה שריקות!… אמי תשאלני בוודאי: “איזו שריקות נשמעות פה”? אז אעשה את עצמי כאילו אין אני יודע כלום… וחוץ מזה הסדר, ארבעת הקושיות, ארבע כוסות, ומאכלי-הפסח: לביבות ואטריות ופשטידות וחרמזל’… אני נזכר במאכלים האלה ולבי מתחיל להתכווץ, כל היום לא אכלתי מאום.
– אמור קריאת-שמע, – אומרת אלי אמי – ולך שכב. היום לא נאכל את ארוחת הערב; היום ערב פסח…
אני שוכב על מיטתי וחולם כי כבר הגיעו ימי הפסח… אני הולך עם אבי לבית-המדרש להתפלל… בגדי החדשים מבריקים… נעלי משמיעות קול שריקות: שריק – שריק! שריק!… ‘מי הוא זה ההולך?’ – שואלים אנשים זרים… ‘זה הוא הנער מוטל-משה-חיים-אברהם-הירש-ראובנס’… פתאום נראה כלב שחור ושעיר, מבלי דעת מאין בא, ומתנפל עלי בנביחה נוראה וחוטף את קצה הקפוטה שלי… עומד אבי ומפחד ללכת ומניע בידיו וצועק: ‘הלאה! הלאה!’… אינו שומע הכלב וקורע את קפוטתי מאחורי, על-יד הבקיע עצמו, על-יד הכיס, וקורע ממני חצי קפוטתי ורוצה לברוח… רושף אני אחריו בכל מאמצי כוחותי ואובד בדרך נעל אחת ונשאר עומד בתוך הביצה ברגל אחת נעולה בנעל וברגל אחת יחפה… מתחיל אני לבכות ולצעוק: גוואַלד! גוואַלד! גוואַלד!… ואני מקיץ משנתי ורואה את בילה שפחתנו עומדת לעומתי, גוררת מעל בשרי את השמיכה וסוחבת את אחת מרגלי:
– ראו נא איך שאי-אפשר להקיצו! העת לך לקום כבר, אמך ציוותה להעיר אותך, צריך לשאת מן הבית את החמץ האחרון!…
ה
אבי משליך את כף-העץ ואת נוצת-הביעור אל תוך התנור ושורף את החמץ… הבית מתחיל לקבל מראה של פסח… בכל פינותיו שורר ניקיון, בכל פינותיו כשר… השולחן ערוך… ארבע הכוסות מצטחקות לעומתי מרחוק… הנה, הנה שעה אחת, עוד שעה אחת וכבר יהיה פסח… הנה, הנה עוד שעה אחת, עוד שעה אחת, ואני אלבוש בגדי יום-טוב… אבל עד שהחייט והסנדלר יביאו לי את בגדי של יום-טוב מכשרת אותי אמי לפסח: היא רוחצת את ראשי במים רותחים ועם חלבונה של ביצה. היא סורקת ומורטת את שערותי; כשאני מתכווץ היא נותנת לי מדי פעם בפעם בתור מתנה דחיה בזרוע-ידה או מכת-לחי:
– אם לא תחדל להתנועע ולסובב כנחש… ילד שכמותך לא יוכל לעמוד על מקום אחד! עושים לו טובה, והוא אינו מרוצה עדיין!…
כשנפטרתי, תודה לאלוהים, גם מן הרחיצה אני יושב לי בכותונתי לעורי ומחכה לבגדי החדשים ומתבונן אל אבי, אשר רק זה עתה בא מבית-המרחץ כשפיאותיו רטובות עוד… הוא יושב על פני ספר עב ולומד חרש בניגון של גמרא ומתנועע:
“לצורך מרור נוהגין – בשביל המרור נוהגים – לקחת תמכא – ליקח חזרת, וכיוון שהוא חריף – ויען כי החזרת קשה מעט, יכולין לפוררו בריבאייזן, אפשר לגרדו מעט על פּמפּיה…”
ככה לומד אבי ומפרש לו בשפת יהודית את הלכות הסדר.
אני מביט על אבי ומתאר לעצמי כי איש ירא-אלוהים כאבי אין בכל העולם, כי פסח כשר כמו אצלנו אין בכל העולם, כי בגדים כאלה שיהיו לי לא יהיו לשום איש! אבל מדוע עוד טרם יביאו אותם? מה היא הסיבה? אולי אינם חלילה נכונים לימי הפסח – דבר כזה איני רוצה גם להעלות על דעתי! איכה אלך לבית-הכנסת? מה יאמרו חברי? איך אשב אל הסדר? שעה כזו בל תבוא כלל, קשה היא לי מנשוא!…
וביושבי כה תפוש במחשבותי העצובות, נפתחת הדלת ונכנס הביתה ישראל החייט עם העבודה. מרוב שמחה אני קם ממקום מושבי, קופץ קפיצה גדולה ונופל ביחד עם הכסא, עד אשר כמעט לא ניפצתי את גולגולתי. באה אמי במרוצה מן המטבח ובידה כף-שומן של פסח.
– מה זה דפק פה בחוזקה כל כך מה? מי זה נפל מי? אתה הוא, שרוף תישרף לא באש? רוח, שד אתה, לא ילד! האם לא עשית לך חלילה פצע באיזה מקום חלילה? טוב כי עלה לך כך! אל תרוץ, אל תקפוץ, לך כאשר ילכו בני-האדם…
ואל ישראל היא אומרת:
– אתה עומד בדיבורך, רב ישראל! ואני כבר חפצתי לשלוח לקרוא אותך! – ישראל מצטחק למחצה ועושה תנועה בידו כאומר: “מעשה יפה, חי נפשי! אם גם אני לא אעמוד עוד בדיבורי?…”
אמי מניחה מידה את כף-השומן ועוזרת לי לזחול אל תוך המכנסיים החדשים, שמה עלי הארבע-כנפות, אשר תפרה לי היא בעצמה לימי הפסח, וממעלה היא מלבישה אותי את הקפוטה החדשה, והיא מרוצה, כי היא רחבה מאוד ו“אווירית”…
אני ממשש מאחורי – אסון ושבר! – אין גם סימן של בקיע ושל כיס!
תפורה כולה, חלקה ושלמה סביב-סביב!…
– ומה היא הצרה הזאת? – קוראת פתאום אמי אל ישראל החרש ומסבבת אותי אל כל העברים.
ישראל החרש מוציא את קופסת-הטבק שלו, כופף את אצבעו, שופך בה גל-טבק וגורר אל תוך חוטמו.
– מה היא הצרה הזאת? – אומרת אמי ומסבבת אותי עוד פעם.
איה יש פה צרה? – אומר ישראל ומסבב אותי לעבר אחר – הלא זה הוא ה“כפל”. הלא ביקשת שיהיה “כפל”. האם כבר שכחת?
– כפל יפה! – אומרת אמי ומסבבת אותי. – להביט על זה אי-אפשר: פֶה, בזיון וחרפה, חי נפשי, בזיון!
רוח ישראל לא יפול חלילה עליו. הוא מתבונן אלי מלמעלה עד למטה, כמו פרופיסור, והוא אומר כי הבגד נאה לי באופן מצוין, כי טוב מזה אני לא צריך כלל! עבודה כזו לא יעשו אפילו בפאריז! הקפוטה מזמרת, כמו שאני יהודי, היא מזמרת!…
איך ימצא חן בעיניך הזמר שהיא מזמרת? – אומרת אמי ומובילה אותי אל אבי. – מה אתה אומר על הזמירות הללו?
אבי מסבב אותי לכל העברים, מתבונן אל הקפוטה ומוצא כי המכנסיים אומנם ארוכים מעט יותר-מדי…
ישראל מוציא את קופסת-הטבק שלו ומכבד את אבי להריח ממנה.
– המכנסיים ארוכים מעט יותר מדי, רבי ישראל!
– איך?… מה?… ארוכים מעט יותר מדי? האם לא תדע מה שעושים? מפלשים אותם למעלה.
– אם כן אולי אתך הצדק, אומר אבי – אבל מה אפשר לעשות בשעה שהם רחבים מעט יותר-מדי, ומראיהם כשני שקים?
– נמצא חסרון בכלה כי יפה היא יותר מדי! – אומר ישראל וגורר גל טבק אל תוך חוטמו – רחבים אתה אומר? כשהם קצרים עוד יותר רע, אלף פעמים יותר רע!…
אנוכי לא אחדל למשש מאחורי ולבקש את הבקיע ואת הכיס.
– מה אתה מבקש שם? – אומרת אלי אמי – את יום האתמול?
– “שקרן זקן! – אני חושב בלבי ומביט על ישראל בעיני גזלן – גולם חרש, ייכנס הרוח באי…!”
– תזכה ללובשה בשלום! – אומר אלי ישראל החרש ועושה חשבון מה שמגיע לו בעד עבודתו, ואבי שב אל השולחן-ערוך ומוסיף ללמוד באותו הניגון ולפרש את המלים בשפה יהודית:
“מי ששכח לאכול אפיקומן”…
– תלבשנה בשלום! – אומרת אלי אמי כשישראל יוצא; והיא לא תחדל להתענג על מראה הקפוטה החדשה שלי – למען השם שלא תתגרה עם הקונדיסים ולא תבוא בריב עם השקצים, אז תזכה ללבוש אותה ימים ושנים. בלי ספק!…
ו
– והנה גם רבי גדליה! – אומרת אמי – אלמלי הזכירו את משיח!… מוכנות הן נעלי הילד?
– ועוד כיצד מוכנות! – אומר גדליה הסנדלר בעשותו את ריקודו והוא נושא את הנעליים המגוהצות על אצבע אחת, כאשר ישאו על קנה דגים חיים ומתפרפרים, שרק זה עתה נצודו מן הנהר. – “אקציה” היא לעסוק עמהם!… כל העולם חפץ שיהיה הכול מוכן לפסח! – אני עבדתי בכל מאמצי כוחותי, גם לא ישנתי לילה אחד!… אני כשאני מבטיח דבר, אז לוּ גם ירעם הרעם ויברק הברק!…
אמי שמה את הנעליים על רגלי לראות אם לפי מידתי הן, ממששת אותי ודוחקת אותי ושואלת אותי אם אינני מרגיש חס וחלילה איזו דחיקה באיזו מקום?
– דחיקה? – אומר גדליה – כמדומני כי אל תוך הנעליים האלה יוכל להיכנס עוד זוג רגליים כרגלי בנך.
– ועתה נסה-נא לעמוד על הארץ – אומרת אמי.
– אני עומד על הארץ ודוחק את הסוליים, רוצה אני לשמוע איך הן שורקות – לא דובים ולא יער! גם הגה קל לא ישמעו!…
– למה אתה דוחק ככה? – אומרת אלי אמי – עוד תספיק, השנה עודנה גדולה למדי! אני ערבה בעדך, כי תקרע אותן אם ירצה השם עד הפסח שלשנה הבאה!… ועתה לך עם אביך אל יחיאל עושה-הכובעים, ויבחרו לך שם קַשקט ליום-טוב; אבל בזהירות עם הנעליים! אל תדפוק ככה בסוליים, לא מברזל נעשו!…
יחיאל עושה-הכובעים גר בבית השני שאחרי ביתנו. אנחנו עוברים אל חנותו דרך החצר.
יחיאל הוא יהודי דווקא לבן מלידה, בעל שערות לבנות; אבל בהיות שיש לו עסק תמיד בכובעים צבועים, לכן מראהו היה מלוכלך בפיח-הכבשן; חוטמו משני צדדיו הוא תמיד מראה תכלת, ומראה אצבעותיו כאילו היו טבולות בדיו.
– ברוך הבא, שכן, “סקוֹציל” בא! – אומר אלינו יחיאל עושה-הכובעים בידידות רבה – בעד מי אתה חפץ – קשקט לכבוד יום-טוב? בעדך בעצמך, או בעד העלם הזה?
– בעד בני – אומר אבי בגדלות – אבל עליך להראות לי איזו סחורה הגונה… איזו סחורה שהיא… אתה מבין?…
– דהיינו? – שואל יחיאל ומביט אל שורות הכובעים.
– דהיינו – אומר אבי ומראה לו על ידיו – שתהיה גם יפה, גם נהדרה, גם טובה, גם זולה, גם כך. וגם כך… אתה מבין?
– אם כן יש לי בעדך דווקא אותה הסחורה שאתה רוצה! – אומר יחיאל ומוריד מעל צלע-הקיר כובעים אחדים בבת-אחת; וכל כובע וכובע, בשעה שהואל וקח אותו בידו, הוא עושה אצלו סיבוב מאליו, כמו על-ידי כישוף!… בכל רגע ורגע הוא שם על ראשי כובע אחר, צועד לאחוריו במרחק חצי אמה, שולח מבט אל תוך פני בבת-צחוק נעימה ואומר אל אבי:
– הלוואי שתהיה לנו שנה טובה כמו שהכובע הזה נאה לו! מה? איך ימצא מן כובע כזה חן בעיניך? זה הוא כובע שבכובעים!
– לא, רבי יחיאל, לא לכזה אני מכוון – אומר אבי ומראה לו על אצבעותיו – הייתי רוצה במן קשקט כזה שיהיה, מבין אתה, מין קשקט יהודי באמת, אבל עם המודה, בלי צעצועים, כדרך בעלי-הבתים, שיהיה כך וגם כך… אתה מבין?
– ככה היה עליך לדבר מראש! – אומר יחיאל וחוטף מעל הצלע העליון בעזרת מקל ארוך קשקט עגול למחצה, בעל-צבעים ומשובץ במשבצות, עם בית-אחיזה רך, ומגיש אותו אלינו על אצבע אחת והוא עושה אצלו סיבובים חיש-חיש כמו טחנה… בזהירות הוא שם אותו על חוד ראשי, כמעט שלא יגע בו, כאילו היה ראשי עשוי מזכוכית דקה והוא מפחד פן ישבור אותה, והוא מברך את עצמו בשנה טוב, במזל טוב כמו שהקשקטל נאה לי! אין אצלו, הוא אומר, יותר מזה האחד, הלוואי שיהיה כה נקי מרע!… אבי מתווכח עמו על אודות המחיר זמן רב-רב; יחיאל נשבע, כי רק בשבילנו הוא נותנו במחיר זול כזה, כמעט פחות מן הקרן, הלוואי שיהיה לו ככה פסח כשר וכל טוב…
אני רואה כי הקשקטל מצא חן בעיני אבי, מפני שהוא ניגש כפעם בפעם, מביט עליו כמו בראי, מחליק את פיאותי…
– הלוואי שיוכל לשאת אותו למצער במשך הקיץ הבא, במשך השנה הבאה – אומר אבי.
– שתי שנים! – אומר יחיאל ועושה קפיצה עד לאבי – שלוש שנים! שנה טובה עלי כמו שהקשקטל הזה טוב! שֹאֵהו בשלום!…
עד שאני בא הביתה כבר מונח הקשקטל על אוזני. אני מרגיש, כי מעט גדול הוא יותר-מדי בשבילי.
– אין זה אסון, אם רק איננו צר לפי מידתו! – אומרת אמי ומורידה אותו כמעט על לחוטמי – ורק שלא תלבשהו ותפשטהו בכל רגע ורגע! שלא תמשמש בו בידך!… שֹאהו בשלום!…
ז
כשבאתי לפנות ערב עם אבי אל בית-הכנסת, כבר מצאתי שם את כל חברי: את איציק ואת ברל ואת ליבל ואת אייזיק ואת צדוק ואת ולול ואת שמעיה ואת קופל ואת מאירל ואת חיים-שלום ואת שכנא ואת שפסל, ועוד ועוד. כולם לבושים בגדי יום-טוב. וכולם קפוטות חדשות, וכולם נעליים חדשות, קשקטלים חדשים. אבל גם לאחד מהם אין קפוטה ארוכה עם “כפל” כמו שלי; גם על רגלי אחד מהם אין “סנדלים” גדולים כמו על רגלי, וגם על ראש אחד מהם איני רואה מין קשקט זר ומשונה כמו שלי… על אודות בקיעים, כיסים ושריקות איני מדבר עוד; רמה רימוני לגמרי, הלבישו אותי בספּודֶק!…
ה“חברה” פגשה אותי בצחוק.
– האלה הם בגדיך החדשים, אשר ככה התפארת עליהם? איה הבקיע שלך מאחוריך? איה הכיס שאמרת? מדוע זה לא יישמע קול שריקות נעליך?
לא די שגם בלעדיהם יכאב לי לבי, כי עוד יוסיפו הם מלח על פצעי! כל אחד מהם עוקצני בעוקץ מיוחד.
איציק אומר: איזו מין קפוטה משונה יש לך?
ברל: חלט!
ליבל: חלומידה!
אייזיק: חלמנדריק!
צדוק: ז’וּפיצה!
ולול: שמלה!
שמעיה: קרנולינה!
קוֹפּל: ראה-נא זוג “תחתונים” עם שני “שקים”!
מאירל: וקשטאוט!
חיים-שלום: קטרוכה!
שכנא: סיר-של-איטריות!
שפסל: סיר-של-שופכין!
אני נרגש כל כך עד שאיני שומע גם את קול הרש-בר החזן כמה יפה הוא מתפלל… רוחי שבה אלי רק אז בשעה שכל המתפללים מתחילים לברך איש את רעהו: “יום-טוב! יום-טוב! יום-טוב!”… ברוח מרה ובלב מתכווץ אני שב עם אבי הביתה, כמעט שאכיל כוח לגרור את רגלי אחרי, אש נוראה בוערת בלבי! את דעתי לא יניחו גם ארבע הכוסות, אשר נשתה עוד מעט; “ארבע הקושיות”, אשר אשאל את אבי; ההגדה אשר נאמר; הדגים הטובים והמפולפלים אשר נאכל עם מצה מטובלת ורטובה; הלביבות הרותחות, החרמזלך והאיטריות וכל שאר הדברים הטובים– הכל, הכל נבזה ונמאס בעיני, הכל נשבת ונחרב!… פסח שנשבת, נשבת נשבת נשבת!…
ראסל
מאתשלום עליכם
ראסל / שלום עליכם
מעשיה חדשה
את המעשיה יכול לקרוא כל מי שחפץ,
חוץ מנערים קטנים ונערות גדולות
[א]
משפחתנו, להווי ידוע לכם, היא משפחה גדולה, גדולה ומפוארה.
רוצים אתם לדעת כמה היא מפוארה? היא מפוארה… מפוארה ‘בנגידיה-תקיפיה, מיוחסיה מתחסדיה, חסידיה-צבועיה, שיכוריה הולליה…’
ככה, תארו לכם, אמר על משפחתנו אחד מבני משפחתנו גופא, צדוק שמו, הוא קצת כתבן, קבצן גדול, לץ, צרעת ממארת, בדחן המרבה לעשות תמיד ‘חרוזים’. בעד ‘חרוזיו’ אלה כבר קיבל לא פעם ושתיים מנה יפה. איש אחר במקומו היה מזהיר גם לניניו ולנכדיו שיחדלו לכתוב חרוזים; אבל איך יוכל בדחן להתאפק ולבלי לכתוב חרוזים בשעה שהחרוזים מתחרזים מעצמם?
קם פעם אחת קרוב זה שלנו, הכתבן, והוציא כתב-פלסתר עלינו, כי אבי-אבי-זקננו, תנעם לו מנוחתו בגן-עדן, היה במחילת כבודו, אומר הוא, איש כפרי, בטלן, בעל-גוף, בור ועם-הארץ, כלומר ‘שלוש-סעודות פשוט’, פשוט לגמרי. בשעה שכל בני העולם, אומר הוא, כבר ישבו בבתים מלאים אור והיו מעיינים כבר באותיות הקטנות, היה אבי-אבי-זקננו עליו השלום, אומר הוא, יושב עוד נחבא באיזה חור נידח, רגליו היו נעולות בסנדלים, והוא היה אוכל לביבות כשמניחן בפיו באצבעות ידיו, ולא ידע גם לקרוא אות אחת.
ככה, תארו לכם, אמר אותו התכשיט שלנו, הכתבן, החרזן. אבל המעט הוא מה שכתבן חרזן יכול לאמור! אני יודע מימי ילדותי ועד הנה כי משפחתנו חושבת את עצמה למשפחה נאה, יפה, משפחה נכבדה.
אלא מאי, שאפשר למצוא בינינו גם אנשים מגונים, נוכלים, פושטי-רגל, חוטפים, מתפארים במה שאין להם, שקרנים, חנפנים, עצלנים, קבצנים, גנבים, יחפים – מילא, אלא מאי הייתם אתם רוצים? צדיקים גמורים בלבד, מבעלי הלמד ו"ו, בלי כל תערובות אין בכל מקום. במקום שיש מים רבים, אומר העולם, נמצאים כל מיני דגים.
ביתנו, אפשר לאמר, היה בית מלא יראת-אלוהים, בית כשר מילא בדבר תפילה, רחיצה לפני האוכל וברכת-המזון אחריו – אודות זה אין צריך גם לדבר. ישמרנו אלוהים שיוציא אחד מאתנו מלה מפיו בקול רם יותר מדי בשעה שהיינו מסובים אל השולחן, או שילך למקום בלתי-נאה, או שידבר עם איש בלתי-הגון! להתערב בענייני הבית, לחוות דעה בהנהלת הבית, להביט אל תוך המטבח – דברים אלו היו אסורים כחזיר! – במלה אחת: ביתנו היה מלא כובד-ראש ודרך-ארץ ומורא: כמו שאלוהים דורש, כמו שאבא-אמא דורשים, כמו שכל האנשים הטובים ויראי-האלוהים דורשים…
ותארו לכם – אסור כזה, ביזיון כזה! – ‘ראסל’ שלנו, ישמרנו ויצילנו אלוהים מזאת, נערה שכבר ידובר בה נכבדות, שוקטה, יראת-אלוהים, כשרה, פתאום… אין יודע מדוע ואיך קרה הדבר, היא, לא עליכם ולא עלינו, היא… נעשית פתאום חלשה… כלומר לא שנעשית חלשה, היא בריאה ושלמה בכל אבריה, אבל איזו מרה-שחורה נפלה עליה, אינה יכולה לנוח בשום מקום, אינה יכולה לא לשבת, לא לשכב, לא ללכת, לא לעמוד. ‘מה לך’ – איני יודע! – ‘מה יכאב לך’ – לא כלום!…
קמו ונסעו אתה אל גדול-הדור, אל בעל-המופת, הניחו לפניו ‘פדיון’, סיפרו לו, כי היא אינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה – חדל ממנה דרך בני-אדם! לקח גדול-הדור בעל-המופת, ונתן לה ‘שמירה’, הזהיר אמצעים שונים, והבטיח לה רפואה שלמה אם ירצה השם.
שבו הביתה, עשו את האמצעים – לשוא. ראסל המסכנה חלשה מיום ליום, מיום ליום: אינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה – חדל ממנה דרך בני-אדם!
הפלא הפליאנו רק דבר אחד, והוא: שראסל המסכנה אחרי שאינה אוכלת ואינה שותה, אינה ישנה ואינה יודעת מנוחה, אם כן אפוא הלא היתה צריכה ללכת הלוך והצטמק, הלוך ורזה; ובאמת היה הדבר להיפך: היא עוד הלכה הלוך והתעבה יותר ויותר, ומידת רוחבה הלכה וניתוספה.
התיישבו בדעתם ופנו לבקש עזרה מצד אחר, שלחו לקרוא את הערלית ה’קוסמת', שילמו לה כדי שתלחש עליה לחש, אולי יהיה דבר זה לרפואה?
באה ה’קוסמת', לחשה לעומת הירח, ציוותה לגלגל אותה בסדינים קרים, לקשור ולכווץ את הבטן – בייחוד את הבטן! להד"ם! עורבא פרח! ראסל המסכנה הולכת וחלשה מיום ליום, מיום ליום, היא אינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה – חדל, חדל ממנה דרך בני-אדם!
[ב]
משפחתנו, כמו שכבר אמרתי לכם בראשונה, היא משפחה גדולה, גדולה ונאמנה. אם יש אשר יקרה, למשל, כי אחד ממנו נופל למשכב, באים הקרובים לבקר את החולה. כאשר חלתה ראסל, החלו לנהור אלינו כל הדודים וכל הדודות וכל בני הדודים והדודות וכל בני-בני הדודים והדודות, שאלו ודרשו לשלומה, וכל זה לא כל כך מפני הרחמנות, אלא כך סתם, חפץ חפצו לדעת מה שלום ראסל? מדוע לא רואים את ראסל?…
יותר מכולם התעניינו הדודה ‘אנזי’ והדודה ‘פרנזי’. מרגיש אנוכי כי צריך אני להציג לפניכם את שתי הדודות האלה.
הדודה אנזי, דקה וארוכה כלולב, היא אומנם דודה עשירה מאוד וגם אריסטוקראטית גדולה, אבל, במחילה מכבודה, צבועית גדולה, נוקמת ונוטרת, ושונאה לנו, אומרת אמי, הלוואי שיקויים בה לפחות החצי ממה שהיא רוצה לראות בנו! הדודה אנזי היא גאיונה מאוד, רק לעתים רחוקות מאוד-מאוד היא באה אלינו, רק בימי החגים. אבל מיום שראסל איננה בקו הבריאה, היתה פתאום הדודה אנזי לדודה נאמנה לנו מאוד והחלה לבוא אלינו יום-יום, להיוודע מה שלום ראסל? מדוע זה לא רואים את ראסל? איפה היא ראסל?
כמובן ‘קצצה אמי את כנפיה’ כמו שהיא יכולה:
– מה זה כי החילות פתאום לשים לב כל כך לראסל?…
הדודה אנזי עיוותה את חוטמה ויצאה כשהיא מרוגזה.
ההיפך הגמור מהדודה אנזי היא הדודה פרנזי. היא גוצה, מתייפה, עליזה, עליזה כבר יותר מדי, מתהדרת ומושחת את פניה בפוך ומתנועעת וסובבת הנה והנה בדרכי הילוכה, חובשת לראשה מגבעת גדולה עם נוצות יפות הנוצצות ומבריקות לנוגה קווי השמש. היא, כלומר הדודה פרנזי, אומרת כי ידידתנו היחידה הנה. לבה, היא אומרת, יכאב לה על ראסל המסכנה שלנו. ככה היא אומרת, כלומר הדודה פרנזי, ושולחת כפעם בפעם מבט גנוב אל ראסל, ובשעת מעשה היא מניעה בראשה ומצטחקת בצחוק משונה.
– לוּ, אומרת היא, שמעת בקולי, היית צריכה ללכת עמה, אומרת היא, אל הדוקטור. לפנים, אומרת היא, חליתי גם אני במחלה הזאת…
– ומה אפוא היתה המחלה הזאת? – שואלת אמי.
– מה שהיתה היתה, אם רק חלפה כבר…
ככה היא אומרת, כלומר הדודה פרנזי, מביטה על ראסל, מצטחקת ומניעה בראשה, מנידה את מגבעתה והנוצות מבריקות ונוצצות בשעת מעשה לנוגה קרני השמש.
הדודה פרנזי הרבתה כל כך לדבר דוקטור-דוקטור, עד שקמה אמי והלכה ביחד עם ראסל אל הדוקטור.
באו אל הדוקטור והחל הדוקטור לחקור אותה ולשאול מה לה? מה יכאב לה? ענתה ואמרה: כאב לא יכאב לה כלל, ורק שאינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה, חדל ממנה דרך בני-אדם ונגמר… החל הדוקטור להתבונן אליה ולהתבונן, וכאשר התבונן עליה היטב ציווה עליה, כלומר על ראסל, לצאת מן החדר, ועל אמי ציווה להישאר – עליו לאמור לה דבר-מה, שאין איש אחר צריך לשמעו…
מה שאמר לה – לא ידוע. אבל כאשר שבה, כלומר אמי, הביתה היתה אדומה כאש, קראה את אבא ונכנסו שניהם לחדר מיוחד וסגרו אותו והתלחשו שם ביניהם עת רבה, רבה מאוד… וכאשר יצאו משם היו שניהם אדומים ומלאים כעס, ומפני רוב הכעס והקצף צבטו את אוזנינו אנו, הקטנים, חנו אותנו בדרך הליכה מכות-לחי הגונות אחדות, דחיפות וסטירות ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’… ובערב היום ההוא עצמו שלחו לקרוא את המלמד ואת המורה (בביתנו היו מלמד ומורה) וסילקו להם את המגיע להם על-פי החשבון ‘והראו להם את הדרך’, וביקשו אותם שימחלו לנסוע מפה במוקדם היותר אפשרי ולמקום היותר רחוק וישכחו את המקום שישבו בו… ברוח נכאה ובלב דואב ליווינו אנחנו, הקטנים, את הזוג הזה, וקיבלנו בדרך הליכה כמובן מן הגדולים סטירות אחדות ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’…
[ג]
מן העת ההיא לא נתנו עוד לראסל לצאת מן הבית, לא הראו אותה גם בפני אור היום, לא הניחו לשום איש לבוא אליה, מלבד אשה אחת זקנה, שחורה כצוענית, בעלת עיניים שחורות ובוערות, אשר מראה כמראה מכשפה.
מה שעשתה שם המכשפה הלזו – לא ידוע. אפשר היה רק לשמוע מן החדר ההוא קולות מוזרים ומשונים, אנחות ובכיות: ‘רחמו-נא! רחמו-נא!’ – נשמע קולה של ראסל. ‘אל תבכי, ילדתי, אל תבכי, הלא כל זה לטובתך הוא’ – נשמע קול המכשפה.
ומיום ליום הלכו החומרות בביתנו הלוך וגדול, הלוך וגדול. כולם התהלכו נרגשים, מרוגזים, נזעפים. אבא כעס על אמא; אמא על אבא, ושניהם על כל העולם, ואת כל חמתם ומרי-לבם שפכו כמובן עלינו, הקטנים. בעד מלה יתירה היו מכים ומלקים אותנו בלי חמלה: ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים!’…
אחר כן, בעוד זמן-מה, כבר חדלו לראסל לקרוא גם אל השולחן, לא הניחו לה לצאת מן החדר ולא נתנו לשום איש לבוא אליה, ולא הזכירו גם את שמה, כאילו לא היתה מעולם שום ראסל בעולם, והנה – מוזר הדבר! – יותר שהסתירו את ראסל מעינינו יותר התאווינו לראות אותה, להיות קרובים אליה. כמו באבן-שואבת נמשך לבנו אליה. חשבנו ומצאנו תחבולה וכתבנו לה מכתב. את המכתב כתב בעדנו, כמובן, קרובנו העני, הכתבן השלים-מזל, כמובן ב’חרוזים' (הוא לקח מאתנו כפעם בפעם דין-וחשבון מכל הנעשה בביתנו), ואנחנו נשאנו את המכתב הזה ימים אחדים בכיסינו, מבלי דעת איך למסור אותו לידי ראסל.
חשבנו ומצאנו תחבולה ופנינו את ה’מכשפה' (שם אחר לא היה לה בפינו), אמרנו לה כי בקשה גדולה יש לנו לבקש מאתה. שמעה המכשפה את דברינו בבת-צחוק חביבה מאוד, והבטיחה לנו כי תמלא את בקשתנו – ‘הו! בעונג היותר גדול; ילדים מבקשים, מהיכא תיתי, מדוע לא?’ והיא לקחה מידינו את המכתב, ועוד בערב היום ההוא עצמו ביקשו אותנו שנמחול לבוא אל חדרו של אבא, השכיבונו במחילה על הספסל ועשו בנו שפטים, ודווקא היטב, ודווקא על-פי המיתודה הישנה, והבטיחו לנו כי אם ובאם נעיז לכתוב עוד פעם מכתבים כאלה לראסל אז נקבל מנה יפה כפולה ומכופלת.
מובן הדבר מעצמו כי מסרנו את כל הדברים האלה תיכף ומיד לקרובנו העני, השלים-מזל, הכתבן, נתמלא אותו השלים-מזל חימה וקצף ולקח עט ודיו וגיליון נייר וישב וכתב שירה חדשה על משפחתנו. השירה זוכר אני, התחילה ככה:
'היה היתה לפנים משפחה,
לה קרתה פעם אחת “מערכה”:
נערה אחת יפה ובריאה,
שוקטה וכשרה ונקיה,
הלכה פעם אחת בלילה יחידה
בלי פנס להאיר, וראשה הורידה,
יחידה לבדה לעבר הנהר,
ושבה כשבטנה גבוה כהר'…
מה שהיה כתוב שם הלאה איני זוכר עוד. אני זוכר רק, כי אנחנו, הקטנים, העתקנו את השירה הזאת לנו, שינו אותה בעל-פה וצחקנו עד שהיינו נופלים מרוב צחוק. הריחו הגדולים בדבר והבינו כי נושאים אנחנו דבר-מה בכיסינו וצוחקים ברוב חשק, והחלו הגדולים לחפש ולמשש בכל כלינו עד אשר מצאו אצלנו את השירה היפה. אז השכיבונו קודם-כל וכיבדונו במלקות עד כמה שעצרנו כוח לקבל, ורק אחרי כן סגרו אותנו ברפת הקטנה ביחד עם העגל לכל הלילה, והזהירונו, כי גם המוות יהיה מעט בעדנו, אם יוודע הדבר כי יש לנו איזה מגע-ומשא עם הקרוב העני השלים-מזל, העושה שירים, ולהקרוב השלים-מזל העושה שירים שלחו לאמור, כי אם ובאם יעיז להיכנס אל תוך ד' אמות שלנו, אז ירוצצו את גולגולתו!
[ד]
והמשפחה לא חדלה לכבדנו כפעם בפעם בביקורים לחקור ולדרוש: מה שלום ראסל? מדוע זה לא רואים את ראסל? ויותר מכל הקרובים באו, כמובן, הדודה אנזי והדודה פרנזי. הדודה אנזי נעשית פתאום מקורבה אלינו וחביבה מאוד-מאוד. מדי יום ביומו שלחה אלינו לשאול אותנו: אולי נחוץ לנו גליד קרח? אולי מעט מעשי-מרקחת? אולי זה? אולי זאת? פעם אחת באה אלינו בעצמה ובכבודה, מציעה לפני אמי איזה דבר בלחשה לה דבר-מה על האוזן, ואמי נתמלאה קצף גדול והחלה לצעוק עליה:
– מי מבקש ממך? מוחלים אנו לך את טובותיך! לכי לך לשלום הביתה, הרי יודעים אותך ואת טוב-לבך!…
יצאה הדודה אנזי והלכה מביתנו כשהיא נעלבה ושלחה לנו מתנה: חיתולי-ילדים עם אפודת-חיתול.
מה יש לכעוס על האיש השולח אפודת-חיתול? – בשום אופן לא יכולנו להבין את זאת, אבל מכות וסטירות קיבלנו בערב ההוא כמה שיכולנו לקבל ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’…
והדודה פרנזי, ידידתנו האחת והיחידה, אשר גם אנחנו בעצמנו חשבנוה לידידה, באה פעם אחת לבקר אותנו כשראשה חבוש במגבעתה הישנה, שנוצותיה נוצצות ומבריקות לנוגה קרני השמש, ישבה, ישבה, הביטה, הביטה ואמרה פתאום אל אמי בבת-צחוק מלאה ידידות, כי אם רוצה היא, כלומר אמי, אז תשלח אליה, כלומר הדודה פרנזי תשלח את ריבה-לאהצי שלה, ריבה-לאהצי, אומרת היא, היא מצוינה במינה. לריבה-לאהצי, אומרת היא, יש יד קלה. לולא ריבה-לאהצי, אומרת היא, הרי אינה יודעת, אומרת היא, מה היה לה אז בשעה שהיא היתה, הלוואי שלא יקרה עוד כדבר הזה…
ככה אומרת הדודה פרנזי ובשעת מעשה היא מצטחקת בבת-צחוק מתוקה מאוד. אבל בעיני אמי לא תמצא חן בת-צחוקה המתוקה של הדודה פרנזי, והיא עונה לה בעוקץ:
– בעד טוב-לבך ישלם לך אלוהים בכפל-כפליים. אבל יש אצלנו פתגם אחד: ‘ישמרני, אל, מאוהבי אשמר בעצמי’…
הדודה פרנזי מבינה לאן הרוח נושבת, היא קמה ממקומה ויוצאת מביתנו באותה בת-הצחוק המתוקה על שפתיה, ונוצות מגבעתה הגדולה והיפה מרקדות ונוצצות לנוגה קרני השמש.
[ה]
פעם אחת בלילה הקיצונו לקול רעש נורא, שאון גדול, מהומה ומבוכה, דפיקות בדלתות החדרים, מרוצה על פני המעלות וקול דברים של הרבה אנשים, והמה רצים דחופים ומובהלים, וצעקות משונות ומוזרות נשמעו מחדרה של ראסל. חושך שרר בבית, חושך ברחוב… אנחנו, הקטנים, פחדנו לרדת מעל משכבותינו… אחר כן קמה דממה, דממה מוזרה. וקול אנחות נשמע משם, ואחר כן איזו נהימה מוזרה. אנחנו פצינו פה ונטינו אוזן והקשבנו אל כל הנעשה שם. ואנחנו שמענו קול נודע לנו, קול אבינו:
– נו?…
– נגמר – עונה לו קול גם כן נודע לנו, קולי אמי.
– מה?…
– ילדה…
יום קיץ יפה, מאיר וחם. יצאה השמש והפיצה את אורה, השמש החביבה, החמה, שמש-הקיץ הזהירה והאירה את כל הפינות היה יום-קיץ, יום יפה, מאיר וחם. גם כל פנים היו חמים, מאירים ועליזים – בבחינת-קיץ. גם המשרתות אשר בבית התהלכו בראש נטוי למעלה. מהפכה נהיתה בביתנו; אבא לא כעס עוד על אמא, אמא על אבא, ושניהם עלינו, הקטנים. לא מרטו עוד את שערות ראשינו, לא צבטו עוד את אוזנינו, לא כיבדונו עוד בסטירות והכאות ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’ – מהפכה נהיתה בביתנו!
מאיזה מקום ואיך זה באה פתאום מהפכה כזאת בביתנו?
אין זאת כי אם משם, מאותו החדר הקטן, אשר בו שכבה ראסל, באה המהפכה, מפני שבכל פעם שהיתה אמי יוצאת משם, היו פניה כמו מאירים ומזהירים ועיניה היו כמו לוטות בעשן דק, כמו לחות קצת…
ושם, באותו החדר הקטן, עוד שכבה ראסיל ונאנחה חרש, נאנחה וגנחה; ו’בריה' קטנה השמיעה משם קול דק, ו’הבריה' הקטנה הזאת, שאך זה נולדה, היא-היא שגרמה לכל המהפכה בביתנו!
ילדה היתה ה’בריה' הקטנה הזאת שאך זה נולדה, ושם קראו לה: ‘ק’… ק… ק… ק… ק… ק… קשה לי עתה לאמור לכם מה השם שקראו לה. אי"ה לכשירחיב ד' את גבולנו אודיעכם מה השם שקראו לה. ועכשיו אני נוטל פרידה מכם ואומר שלום.
שני תרנגולים
מאתשלום עליכם
ציור מסעי1
מוקדש להד"ר י. אלישוב
מאקס בֶּרליאנט הוא איש שכבר עדו עליו הרבה הרפתקאות. נוסע הוא מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז פעמים אחדות במשך השנה. יודע הוא ומכיר את כל בעלי הבּוּפֵטים2 שבתחניות מסילות הברזל, מעורב הוא בין כל הקוֹנדוּקטורים3, היה כבר בפלכים העמוקים, באותם המקומות שבהם אסור ליהודי לגור יותר מעשרים וארבע שעות, הזיע כבר בכל בתי רבעי הפּוֹליציה, סבל כבר בדרך נסיעתו כמה וכמה בזיונות וחרפות, לא פעם ולא שתיים התמרמר והתרגז והתקצף ולבו עליו דווי – וכל זה בשל היהדות. כלומר, לא מפני זה שיש יהדות בעולם, כי אם מפני זה שהוא בעצמו, לאסונו הגדול, יהודי הוא; ובעיקר הדבר לא מפני זה שיהודי הוא כי אם מפני שמראהו, במחילה, הוא מראה יהודי. הנה צלם־אלוהים זה, אוי אותו צלם האלוהים! עיניים שחורות, נוצצות – עיניים סימיטיות4 באמת. שערות שחורות, מסולסלות – שערות סימיטיות באמת. מבטא קטוע וגדוע, מבטא יהודי אמיתי עם חי"ש, ונוסף על כל אלה חוטם – אוי החוטם!
והדבר היותר רע, עליכם לדעת, הוא דווקא החוטם. את העיניים, אם רוצים אתם, הרי אתם יכולים להסתירן תחת משקפים כהים. את השערות הרי אתם יכולים לסַפּר עד העצם, את המבטא אתם יכולים להסתיר: אתם שותקים. אבל חוטם! מה אפשר לעשות לחוטם שבראוֹ אלוהים באמצע הפנים?5
וכמו להכעיס נענש גיבורנו באומנות (סוכן־נוסע הוא), המכריחה אותו להוביל את חוטמו לראוה על פני כל העולם, ומכריחה אותו דווקא לדבר. ודווקא הרבה, בכדי שיראוהו אפוא ובכדי שישמעוהו בדברו. בקיצור – אומלל הוא וראוי לרחם עליו.
ואומנם מן הצד השני הרי הדבר לכאורה משונה קצת: מה יש לו ליהודי להתבייש בזה שיהודי הוא? מדוע לא יתבייש האשכנזי, הפולני, התאתארי בזה שהוא אשכנזי, פולני או תאתארי? את כל הקושיות האלה ‘מדוע’ השאירו לכם לעת אחרת, לעת הטפת מוסר. אולם לוּ הייתם אתם נוסעים, כמו גיבורנו מאקס בּרליאנט, במשך שנה תמימה מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז, והייתם שומעים איך שלועגים עליכם ועושים לצחוק אתכם ואת חוטמיכם, אז לא הייתם שואלים עוד קושיות כאלה. אתם חושבים כי באמת טוב לו לאדם להיות מזוין תמיד, לעמוד תמיד בקשרי מלחמה, לריב ולהתווכח עם כל ארחי ופרחי, להכביד מלין על זה שברך אלוהים אתכם ועשה אתכם ליהודים?6
אמת הדבר שגיבורנו עשה שפטים ונקמות בזקן שלו, התהדר במלבושיו והתייפה ככלה אמיתי, שזר את השפם שלו לעילא ולעילא, גידל פרע ציפורן ארוכה וגדולה ונשא על צווארו צווארון ‘אשר לא ציוארו אבותינו’7, התרגל והסכין עם המאכלים אשר בתחנת מסילת־הברזל, והוציא את כל רוחו הכואב והדואב על ה’דבר אחר' (הלוואי שיקויים בו, בחזיר, לפחות החצי מכל ה’ברכות' אשר ברך אותו מאקס בשעה שטעם אותו בפעם הראשונה!) ומה יש עוד להאריך בדבר? הוא העמיד את חייו בסכנה ויתחיל לאכול סרטנים.
מדוע אני אומר כי העמיד את חייו בסכנה? מפני שהלוואי שידעו ככה שונאיכם וצורריכם מכל הנעשה אתם כמו שידע מאקס ברליאנט איך צריך להתנהג באכילת סרטנים: האם צריך לחתוך אותם בסכין? האם צריך לדקור אותם במזלג? או אולי צריך לאכול אותם שלמים כמו שהם?8 נס קרה לו, כי ראה ה’אדם' שעל התחנה איך שהגיבור שלנו מתייגע ומטפל בסרטן, ויגש אליו וישח אליו את קומתו וילחש לו באוזניו בסוד מה שצריך לעשות עם סרטן… מן העת ההיא הוא אוכל אותם כ’מזיק', אף־על־פי שמוכרח הוא בכל פעם לשתות אחריהם כוס שיכר, כאילו ברא האלוהים את השיכר רק בשביל דבר אחד, בשביל סרטנים…
ובכל אלה, למרות כל האושר הרב הזה, לא יצלח בידי מאקס ברליאנט להסתיר את יהדותו מפני אחרים, בין קרובים ובין זרים, מכירים אותו כמו שהכירו את קין הארור, ועל כל צעד ושעל מתאמצים לבאר לו ברמזים מפורשים מי הוא ומה הוא. בקיצור – האלוהים בעצמו ירחם עליו!
אולם אם היה מאקס בּרליאנט איש אומלל עד קישינב9, הנה אחרי קישינב לא היה עוד אומלל כמוהו. לשאת עמוק בלב כאב גדול ולהתבייש מפניו – זה הוא מין גיהינום אשר אותו יוכל להבין רק אותו האיש שהרגיש אותו בעצמו. מאקס התבייש בקישינב, כאילו היה זה קישינב שלו… כמו להכעיס שלחו אותו בעת ההיא, שאחרי מאורע קישינב, דווקא לשם, לאותם המקומות, לבסאראביה, והוא הרגיש כי פה נפתח בעדו גיהינום חדש. המעטות הן המעשיות היפות האלה ששמע שם בביתו? המעטים הם הצער ושבר־הלב ששתת דם למשמע הרציחות הנוראות שלא נשמעו כמוהן בכל מלוא העולם? האם יוכל לשכוח במשך כל ימי חייו את היום ההוא, שבו עשו הזכרת ‘אל מלא רחמים’ בבית־הכנסת על ‘הרוגי קישינב’? יהודים זקנים בכו אז ונשים התעלפו…
בוודאי כבר קרה לכם לעבור במסילת הברזל על פני מקום שקרתה בו קאטאסטרופה. אתם יודעים אומנם היטב כי יכולים אתם לשבת במנוחה: אסון כזה, קאטאסטרופה כזאת לא תקרה עוד פעם שנית על אותו המקום עצמו. אבל נזכרים אתם כי פה, במקום כזה, התגלגלו זה לא כבר מן ההר אל העמק עגלות הרכבת אחת אחרי רעותה, ופה נפלו אנשים חללים, פה רוסקו עצמות, פה זב דם, ניתז מוח־אנשים – תענוג גדול אתם מרגישים בעוברכם על פני מקום אשר כזה בשלום…
מאקס ידע, כי פה, במקומות האלה, ישמעו הרבה דברים ומימרות ומעשיות, ואנחות וגניחות מפי אחיו, ורמזים ועקיצות מפי זרים; וככל אשר התקרב יותר אל אותם המקומות, כן הוסיף לבקש ולחפש אמצעים ותחבולות איך לברוח, איך להשתמט ממנו בעצמו…
כאשר התקרב כבר מאוד אל אותם המקומות חשב בתחילה להישאר לבדו בתוך עגלת הרכבת ולבלי לרדת אל התחנה. אולם אחר כן התיישב בדבר וקפץ דווקא מן הרכבת אל התחנה עם עוד נוסעים אחרים, ניגש דווקא אל הבּוּפט במין רחבות של איש שלבו טוב עליו מאוד־מאוד, שתה דווקא כוס יפה וטעם אחריה כל אותם הדברים הטובים האסורים ליהודי, אחר כן שתה כוס שיכר, הדליק סיגארה וניגש אל הארון שבו מוכרים ספרים ועיתונים, וירא שם את העיתון האנטיסמיטי היפה והידוע של האנטיסמיט היפה והידוע רבי קרושבאן10, בעל השם היפה והידוע ‘בּסאראבּץ’. שם הוא מונח לו על מקומו במנוחה שלמה: אין איש לוקחהו אל תוך ידו; היהודים ששם לא יחפצו לנגוע בו מפני ‘מוקצה מחמת מיאוס’, והאינו־יהודים כבר קצה נפשם בו. ולכן הוא מונח לו העיתון במנוחה גדולה ומזכיר רק לכל הרואים אותו כי יש בעולם איש אחד ששמו קרושבאן, אשר לא ינוח ולא ינום ולא יישן, והוא מבקש תמיד תחבולות ואמצעים איך לשמור ולהגן ולסוכך את העולם מפני המחלה המסוכנה שקוראים לה ‘יהדות’.
מאקס ברליאנט היה היחידי שניגש אל הארון וציווה שיתנו לו נומר אחד של ה’בּסאראבּץ'. מפני מה, למשל? אולי מאותו הטעם עצמו שבשבילו ציווה לתת לו סרטנים? ואולי חפץ באמת לראות מה הם הדברים אשר יכתוב כלב שבכלבים זה אודות היהודים? אומרים שסברה גדולה היא, כי את רוב העיתונים האנטיסמיטים קוראים הסמיטים, כלומר אנחנו בעצמנו ובכבודנו. בעלי העיתונים הללו יודעים את הדבר הזה היטב והם אוחזים בשיטה כי ‘היהודי הוא טריפה, אבל הפרוטה שלו כשרה’…
בקיצור, מאקס שלנו קנה לו נומר11 אחד של ה’בּסאראבּץ' לקח אותו ונכנס אל תוך עגלת הרכבת, התפשט על פני כל אורך הספסל, והתכסה בעיתון כמו שמתכסים למשל בשמיכה או בכסת12, ובשעת מעשה זה חלפה במוחו מחשבה:
‘מה יחשוב לו למשל יהודי כשיגש הנה ויראה אדם שוכב על כל אורך הספסל ומכוסה בעלה ה“בּסאראבּץ”? בוודאי לא יעלה עוד על דעת איש לחשוב כי פה שוכב יהודי… הנה זו היא אידיאה, חי נפשי, אמצעי נפלא שאפשר על־ידו להיפטר מיהודים ולהישאר לכל הלילה יחידי שוכב ומשׂתרע על פני ספסל שלם…’
ככה חשב לו גיבורנו, ולמען אשר לא ידע שום איש באמת מי הוא השוכב פה, התכסה ב’בּסאראבּץ' עד מעל לפניו, הסתיר גם את החוטם, גם את העיניים, גם את השערות ואת כל צלם־האלוהים, והוא צייר לו בדמיונו תמונה: בחצי הלילה, יהודי עמוס המון צרורות וחבילות זוחל ועולה אל תוך העגלה, מבקש הוא המסכן מקום לשבת בו, פתאום הוא רואה בן־אדם שוכב ומכוסה בעלה ה’בּסאראבּץ' – אין זאת כי ‘פריץ’ הוא, ואין זאת כי רשע הוא, אנטיסמיט גדול, ואולי קרושבאן בעצמו – ונרתע הוא לאחוריו. היהודי המסכן המטופל בחבילות וצרורות, יורק שלוש פעמים, והוא, מאקס, נשאר לבדו, יחידי לבדו כגראף13 על פני כל הספסל, חה־חה־חה, חי־נפשי, תחבולה נפלאה, דבר טוב עוד יותר מאשר לוּ תקפה פתאום החולירע את אחד מהנוסעים בעגלה!
המחשבה הזאת מוצאת חן כל כך רב בעיני מאקס, עד אשר בשכבו תחת ה’בּסאראבּץ' כמעט שלא התפרץ מפיו צחוק גדול. ועליכם לדעת כי בן־אדם שטעם טעימה הגונה ושתה אחר כן כוס שיכר יפה, הדליק סיגרה ושוכב לעת ערב בתוך העגלה יחידי לבדו, כשהוא מתפשט על פני ספסל שלם כגראף14 – אדם כזה לבו טוב עליו מאוד והוא מתחיל לנמנם, וכשהוא מתחיל לנמנם הוא מנמנם ומנמנם עד אשר תתקפהו השינה.
ס־ס-ס־ס, הסו, דומו, הגיבור שלנו מאקס ברליאנט, הסוכן־הנוסע, הנוסע מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז, שוכב יחידי לבדו בתוך העגלה על פני ספסל שלם מכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ' והוא מנמנם. אל־נא נפריע אותו.
מאקס ברליאנט הוא אומנם יהודי חכם, אבל בפעם הזאת טעה בחשבונו. אל תוך העגלה בא אומנם בן־אדם אחד, איש עב וכרסני, בריא ובעל כוח, נושם בכבדות ומטופל בארגזים אחדים, והוא אומנם ניגש אל מאקס, הוא אומנם התבונן אליו, אל האיש המכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ', אבל הוא לא ירק שלוש פעמים ולא נרתע לאחוריו. הוא רק הוסיף לעמוד ולהתבונן אל הנפש הזאת, אל האנטיסמיט בעל החוטם הסמיטי (בשעת השינה נשמט העלה מעט למטה, וכל החרפה, כלומר החוטם, נגלתה ונראתה מעל פני הגיבור שלנו בכל מלוא הדרה ותפארתה).
אחרי אשר עמד ככה רגעים אחדים בבת־צחוק על שפתיו, ואחרי אשר הניח את ארגזיו וחפציו על הספסל השני אשר למול מאקס הישן, יצא בן־האדם החדש שלנו מן העגלה לרגעים אחדים, ואז שב ובידו גם כן נומר של ה’בּסאראבּץ' פתח את אחד מארגזיו ויוציא ממנו כר קטן ושמיכה וזוג סנדלים וגם בקבוק עם או־די־קולון15, עשה את עצמו כאילו היה בביתו, התפשט על פני כל הספסל והתכסה בעלה ה’בּסאראבּץ', כמו מאקס ברליאנט שלנו, שכב ושאף את עשן סיגרתו, הביט על מאקס והצטחק, עצם בראשונה עין אחת, אחר כן את השנית, התחיל בראשונה לנמנם לאט־לאט16, אחר כן לנחור ולשרוק בחוטמו, כנהוג תמיד בשעה שנוסעים בלילה במסילת הברזל והעגלה מתנועעת והגלגלים דופים: גלגלגלגלגלגלגלן! גלגלגלגלגלגלן!
נניח־נא לישון את שני ה’בּסאראבּצים' שלנו, ספסל מול ספסל; רוצים אנחנו להציג לפני הקורא את הפנים החדשות, מי הוא ומה הוא.
הוא הנהו גנרל… לא גנרל משדה־המלחמה, וגם לא גנרל־גוברנאטור, כי אם גנרל־אינספּקטור, כלומר סוכן של חברה, שם משפחתו הוא ניֶמטשיק, ושמו ייקרא בישראל חיים, אבל כשהוא חותם הוא אלברט, וכשקוראים לו קוראים לו: פֶּטי.
לכאורה הרי הדבר משונה קצת: מילא אם מן חיים יצא אלברט, הרי הדבר עוד מובן, כי איך זה יצא מן ולויל ולאדימיר, מן ישראל איסידור ומן אברהם אבאקוּם? אבל איככה זה נעשה מן חיים – פּטי – בכדי לפתור את השאלה הזאת עלינו להיכנס מעט בחקירה, להתעמק בחכמת הלשון ולחקור על־פי השכל הישר: ראשית חכמה משמיטים את ה’חית' מן המלה ‘חיים’ ואז יישאר לנו רק ‘אַיים’. אחר כך אנו מבקשים מחילה מאת שני ה’יודים' וה’מם' ומראים להם את הדרך, ואז לא יישאר לנו עוד בלתי אם ה’אלף‘. אז מוסיפים אנחנו לה’אלף’ רק ‘למד’ ו’בית' ו’ריש' ו’טית' – האין זה ביחד ‘אלברט’? וכיוון שכבר הגענו לידי כך, הרי אלברט הוא ממילא גם אלברטי, בּרטי, בּטי, פּטי.
Sic transit Gloria mundi.17
הנה כי כן יהיה הכלב לחתול.
בקיצור, שם הנוסע החדש שלנו הוא פּטי נימטשיק והוא הנהו גנרל־אינספּקטור, והוא נוסע על פני כל העולם כולו כמו מאקס ברליאנט, אבל מטבעו הרי הוא מין בריה אחרת ומשונה הימנו: איש חי, עליז, דברן, ואף־על־פי ששמו פּטי והוא גנרל־אינספּקטור, בכל זאת יהודי הוא ככל היהודים, ואוהב הוא את היהודי, ומתגעגע לשבּת יהודית, עם מאכלים יהודים, עם נשים יהודיות, עם בדיחות יהודיות באמת.
פּטי נימטשיק ובדיחותיו מפורסמים בכל העולם. רק חסרון אחד קטן יש בו, שבכל מקום שאתה מוצא איזו בדיחה הרי בדידיה הוה עובדא, אומר הוא, בו בעצמו, ובשעת מעשה הוא נשבע בכל השבועות שבעולם כי אמת בפיו, ובכל פעם שהוא מספר קרתה הבדיחה במקום אחר, שוכח הוא מפעם האחת לפעם השנית. נראה הדבר, כי פּטי נימטשיק זה, הגנרל־אינספּקטור, נתקל מעט ב’עברי', כלומר הוא מעט בעל־מגזם, או כמו שקוראים לדבר זה במקומותינו, הוא, במחילה מכבודו, שקרן. אל־נא יחר בנו אפכם, על אשר מוציאים אנו מפינו מלה כה גסה; לכאורה הרי די היה שנאמר עליו, כי סוכן הוא, ומה הוא סוכן הלא יודעים אתם כולכם.
כשנכנס אל תוך העגלה וראה את מאקס ברליאנט שלנו כשהוא שוכב ומתפשט על פני כל הספסל ומכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ‘, וכשהכיר על־פי החוטם, כי נפש זו אין לה כל יחס של קירבה לא עם רבי קרושבאן ולא עם ה’בּסאראבּץ’ היפה שלו – אז היתה מחשבתו הראשונה:
– בדיחה!… בדיחה חדשה!… עתה יהי לו כבר, בעזר אלוהים, מה לספר ולספר!
ופטי נימטשיק מיהר אל התחנה, רכש לו גם הוא נומר של הבּסאראבּץ' ושכב למול מאקס שוכב ומחכה – לראות מה יהא בסוף הדבר? – והוא נרדם גם הוא…
עתה נעזוב־נא את ה’בּסאראבּץ' No.2, כלומר את הגנרל־אינספּקטור פּטי נימטשיק, ונשוב־נא שנית אל ה’בּסאראבּץ' No. 1, כלומר אל הסוכן־הנוסע מאקס ברליאנט.
מאקס ברליאנט בילה ליל עמל ונדודים. אין זאת כי דובבו בקרבו המאכלים שהשיג על התחנה מפני שחלומות משונים ומוזרים הסתבכו והתערבבו אצלו במשך כל הלילה. למשל, נדמה לו כי איננו מאקס ברליאנט, כי הוא קרושבאן, העורך של ה’בּסאראבּץ', וכי הוא אינו נוסע בעגלת מסילת הברזל, כי אם רוכב על ‘דבר־אחר’, וסרטן, סרטן אדום ומבושל, רומז לו בקרניו ומאיזה מקום נסתר מגיע קול בכי:
‘קי־שי־נוב!’… וכמו רוח קל נושם באוזניו, והוא שומע קול איוושה של עלים או שמלות נשים, והוא רוצה לפקוח עין ואינו יכול, והוא ממשש בחוטמו – אין כל חוטם. גם צל של חוטם אין; במקום החוטם הוא ממשש ב’בּסאראבּץ‘, והוא אינו יודע איפה הוא נמצא. רוצה הוא לנוע ממקומו ואינו יכול. רוצה הוא לצעוק ואינו יכול. מרגיש הוא כי כל זה רק חלום, אבל אינו יכול להתגבר על שנתו, אינו יכול למשול על עצמו, אינו יכול! שוכב הוא המסכן וסובל יסורים גדולים מאוד, והרי הוא כנתון בתוך שינה ליטארגית18. מרגיש הוא כי כוחותיו הולכים וכלים. אז הוא מאסף את כל שארית כוחותיו ומוציא מפיו צעקה חרישית19, שרק הוא בעצמו יכול לשמעה, ופוקח קצת את העין, כמעט־כמעט שיראה בה, והוא רואה קו אור של נר ומראה אדם השוכב כשהוא מתפשט למולו, גם כן יחידי לבדו כמוהו, על פני ספסל שלם, וגם כן מכוסה כמוהו בנומר של ה’בּסאראבּץ’ – ומאקס שלנו מבהל ומשתומם! נדמה לו כי רואה הוא את עצמו כשהוא מתפשט על הספסל ההוא, ואינו יכול בשום אופן להבין את השכל, איכה זה נמצא הוא, מאקס, שם, על הספסל ההוא? ואיככה זה יוכל אדם לראות את עצמו בלי ראי?… מרגיש הוא כי שערותיו סומרות אחת־אחת, וקור קל עובר בכל בשרו20.
לאט־לאט מתחילים רעיונותיו של מאקס שלנו לשוב אליו והוא מתחיל להבין, כי פלוני השוכב שם על הספסל ההוא, איננו הוא עצמו, מאקס, כי אם איש אחר. אולם קשה לו הדבר: מאין בא הנה בן־אדם זה, ודווקא למולו, ודווקא מכוסה ב’בּסאראבּץ‘?21 האומנם זהו סתם בן־אדם, אנטיסמיט רשע, אשר קנה לו סתם נומר של ה’בּסאראבּץ’ בלי כל כוונה ופניה צדדית? או אולי יהודי הוא גם הוא כמוהו, כמאקס, אשר מצא אותו הכלי־זיין בעצמו; ממה נפשך: אם בן־אדם זה, כלומר מאקס, הוא אנטיסמיט רשע, הרי גם אני אנטיסמיט רשע; אלא מאי, אפשר שיהודי חכם הוא ורצה לשטות בי. הרי גם אני יהודי חכם ומשטה בו?…
הרעיון הזה מוצא חן רב כל כך בעיני מאקס שלנו, עד אשר קצרה רוחו לחכות עד אור הבוקר וחפץ הוא לדעת תיכף את פתרון החידה, ודווקא תיכף, ודווקא תיכף ומיד. והוא מתנועע על מקומו ומתחיל להשמיע קול שאון בעלי העיתון, והוא שומע, כי בן־האדם הלז, אשר על הספסל ההוא, מתנועע גם הוא ומשמיע גם הוא קול שאון בעלי העיתון; אז, נשאר שוכב על מקומו דומם ומתבונן עוד יותר על אשר ממולו ורואה כי בן־האדם הלז אשר על הספסל ההוא מביט אליו בבת־צחוק קלה, ושני ה’בּסאראבּצים' שלנו שוכבים להם האחד למול רעהו ומביטים האחד על רעהו ושותקים. שניהם משתוקקים ומתאווים לדעת זה את זה; אבל עוצרים הם ברוחם בכל כוחותיהם ושותקים. הופיע פתאום רעיון נפלא בלב פּטי, והתחיל לשרוק בשפתיו בקול חרישי ניגון יהודי ידוע של שירה יהודית ידועה:
‘אויפן פּריפּעטשיק ברענט אַ פייערל’…
ומאקס עוזר אחריו גם כן בקול חרישי וגם כן בשריקת־שפתיים:
‘און אין שטוב איז הייס’…22
קמו לאט־לאט שני האנטיסמיטים שלנו וישבו על ספסליהם. לקחו והשליכו מעליהם את ה’בּסאראבּצים' וסיימו שניהם יחד את הניגון היהודי הידוע של השירה היהודית הידועה, ולא עוד בשריקת שפתיים, כי אם במלים ממש:
'און דער רבי לערנט
מיט די קינדערלעך
דעם אלף בית!…'
כך נזדמנו שני תרנגולים לפונדק אחד23.
-
הסיפור נדפס ב‘הצפירה’, גיליון מס‘ 109, מיום 8 ביוני, 1905. הוא לא כלול בשום מהדורה של כתבי שלום־עליכם בעברית. המקבילה ביידיש הופיעה אחר הנוסח העברי, וללא הקדשה, בשם ’צווי בעסאַראַבצעס‘ בעיתון הווארשאי ’דער וועג‘, גיליון מס’ 21, מיום 8 בספטמבר, 1905. בכתבים המאוחרים של שלום־עליכם ביידיש מופיע הסיפור בלא שינויים מהותיים בשם ‘צוויי אַנטיסעמיטן’ (השווה ‘אַלע ווערק’, ניו־יורק, כרך 17, עמ' 149–161). הבדלים הבולטים בין הנוסח העברי לנוסח ביידיש צוינו בהערות. ↩
-
מזנונים. ↩
-
מפקחים ברכבת, בודקי כרטיסים. ↩
-
שמיוֹת. ↩
-
כל הפיסקה למעלה חסרה בנוסח ביידיש. ↩
-
כל הפיסקה למעלה חסרה בנוסח ביידיש. ↩
-
בנוסחאות ביידיש: ‘געטראָגן א שניפּס “אשר לא שנפּסו אבותינו”’. ‘שניפּס’ – עניבה. ↩
-
הדברים שעד סוף הפיסקה חסרים ביידיש. ↩
-
הכוונה לפרעות קישינב בשנת 1903. ↩
-
פּאַבוֹלאַקי קרוּשבאַן (1860–1909), סופר מתקדם, שהתחיל בשנות התשעים להוציא בקישינב את העיתון ‘בסאראביץ’, שגם הוא היה בתחילתו בעל מגמה מתקדמת, ושינה את טעמו להסתה אנטישמית פרועה. מניחים שלהסתה זו היה חלק בפרעות קישינב, מקום הופעתו של העיתון. ↩
-
‘נומר’– מספר, כאן גיליון של עיתון. ↩
-
‘כסת’– ביידיש ‘פלעד’, שמיכה קלה שנהגו להשתמש בה בנסיעות. ↩
-
‘גראף’– תואר אצולה. כאן על־פי המשמעות האידיומאטית ביידיש – בנוחות, בהרחבה. ↩
-
בנוסח השני ביידיש בהמשך ‘איז אים גוט צו לאַכן…’ בלבד. ↩
-
צרפתית: מי קולון, מי בושם. ↩
-
ההמשך עד סוף הפיסקה חסר ביידיש. ↩
-
לאטינית: כך חולפת תהילת עולם ↩
-
‘שינה ליטרגית’– ביידיש ‘הינערפּלעט’, כאן במשמעות תרדמה. ↩
-
ביידיש ‘קרעכץ’ – אנחה. ↩
-
ביידיש: ‘אַ קליין פרעסטל לויפט אים דורך איבערן לייב’, היינו צמרמורת. ↩
-
הקטע עד סוף הפיסקה וכן במשפט הבא עד ‘עד אשר…’ חסרים בנוסחאות ביידיש. ↩
-
שיר נפוץ ביידיש של מאַרק וואַרשאַווסקי, ידידו של שלום־עליכם.שניהם נהגו להופיע יחד, וואַרשאַווסקי בשירה ושלום־עליכם בהקראות מיצירותיו.שלום־עליכם הקדים הקדמות לשתי המהדורות של שירי ווארשאווסקי, ‘יודישע פאָלקסליעדער, מיט אַ פאָררעדע פון שלום עליכם’, ווארשא, 1901 (השיר בשלימותו בעמ' 13–15) וכן ‘יודישע פאָלקסליעדער, פון מ.מ. וואַרשאַווסקי, מיט שוויי פאַררעדעס פון שלום עליכם’, צוויטע אויפלאַגע, אַדעסא, ‘מוריה’, תרע"ד (השיר בעמ' 1–2). ↩
-
המשפט המסיים חסר בנוסחאות ביידיש. ↩
רבי דוב
מאתשלום עליכם
[א]
רבי דוב היה בריה גסה, הדיוטית, כבדה, מהלכו קשה, מגודל שערות מכף רגלו ועד קודקודו – כולו כאדרת שיער ובמחילה מכבודו גם זולל וסובא מאין כמוהו; ועוד יותר מזולל וסובא היה לקקן; לא כל כך לקקן כמו שיכור גדול, רחמנא ליצלן; ובנידון זה לא היה רבי דוב מפונק כלל והיה שותה מן הבא בפיו: יי“ש – יהא יי”ש, שיכר יהא שיכר; אפילו מן התמד לא הזיר את עצמו; והיה אוהב את הדבש ולא שנא את הלחמניות, גם פת קיבר היתה בכלל אכילתו, ובעניין אכילת בשר לא היה מרבה כלל בשאלות והיה נהנה מהעופות – ודווקא מתוך הכלוב, ודווקא בלא רואים… והיה מקיים מצוות חטוף ואכול, חטוף ושתה – פשוטו כמשמעו…
רבי דוב נתגדל ונתחנך בבית יהודי, בביתו של ישראל־משה החוכר, יהודי טוחן אמיד, לא עני ולא עשיר וחשׂוך־בנים, לא עליכם. אל הבית הזה בא רבי דוב בהיותו עוד קטנטן ולא קטנטן ממש אלא, אדרבא, מגודל קצת, סגלגל, עב ושמן וכולו מלא שיער כמו הדוד עשיו, עליו השלום. ישראל־משה זה קיבל אותו בתור מתנה מאת ה’פריץ', מאותו הפריץ שאצלו היה חוכר את בית־הריחיים; ומכיוון שהפריץ בכבודו ובעצמו חונן ונותן, אין יהודי מעיז מפניו והרי הוא מקבל אותה בקידה ובהשתחוויה, נושק את ידי הנותן ואומר: יישר כוחך, אדוני פריץ!
ושמא תשאלו: היאך בא רבי דוב אל הפריץ? במטותא מכם, אם יש לכם פנאי והרחבת הדעת לשמוע מעשה יפה עד גמירא איישב לכם, בעזרת השם יתברך, את כל הקושיות והספיקות.
פריץ זה, שישראל־משה החזיק אצלו את החכירה, היה מכונה ‘פּאן וועפּש’, והיה, כנהוג, עשיר גדול ובעל גוף, כלומר בעל בשר – כולו חתיכת שומן. ובשביל זה ציוו עליו הרופאים להרבות בהליכה, בריצה, ברכיבה ולמעט כפי האפשרות בישיבה מפני שהיא מרבה בשר וסכנה בדבר שיתפקע חלילה. נו, להיכן יכול פריץ כזה לילך? להיכן הוא צריך לרוץ? בשביל פרנסה בוודאי לא. על כן הסכימו שיצא לצוד ציד, לירות בחיות ובעופות, לצוד ארנבות ואווזי־פרא. ואחרי שהיו לו הרבה נכסים, שדות ויערים עסק כל היום בציד. כל עולמו עמד רק על שני דברים: על קני־הרובה ועל הכלבים. והכלבים היו אצלו תמיד עדרים־עדרים, כלבים מכל המינים; כלבים ארוכים וגוצים, דקי־הרגליים ורזי־הבשר הרצים כמשוגעים לכל אשר ישאם הרוח, וכלבים נמוכים עקומי הרגליים ושפלי הקומה, שמנים וכבדי־הבשר, בעלי חוש ריח דק, שהיו מריחים עד מרחק של פרסה, ועוד כלבים מכלבים שונים, פיקחים גדולים ורשעים גמורים, הטורפים באפם כי עז, ועיניהם היו מפיקות זוועה, עד כי היתה ממש סכנת נפשות לבוא אל חצרו של ‘פּאן וועפּש’.
את היער, ששם היתה טחנתו של ישראל־משה, היה פאן וועפּש מבקר פעמיים בשנה, בתחילת הקיץ ותחילת החורף, ולא לבדו כי אם בלוויית עוד פריצים, ציידים רוכבים ומשרתים. ומכיוון שבאו היערה, אכלו ושתו לשׂבעה, עישנו מקטורות, חגרו את קני־הרובה, קראו אל הרוכבים המשרתים, שרקו אל ‘מלאכי החבלה’, הכלבים הארוכים והגוצים ונפוצו ביער. לשום מה? שמא יזמין הקב"ה מציאה כשרה: ארנבת, עז או אווז־פרא. ועל אחת כמה וכמה אם אירע נס ו’הרצים' שלו הריחו מרחוק בין עצי היער העב, במקום אשר לא דרכה רגל אנוש, משפחה של דובים – אז פשוט, ריננו כל עצי היער מרוב חדווה ועליצות.
ויהי היום ויבוא פּאן וועפּש היערה עם אחוזת מרעיו לצוד ציד והנה – ששון ושמחה! – שיחקה השעה לכלביו להניס דוב זקן ממאורתו. כל החבורה רדפה במשך יום שלם במסירות־נפש ממש אחרי הדוב עד שראה הקב"ה בצערם ומסר את הדוב בידיהם. הדוב נפל שדוד ואחריו החרו־החזיקו בני החבורה להתנפל גם על צאצאיו אשר נשארו שוכבים במנוחה במאורתם, ויוציאו משמה חמישה דובים קטנים, צעירים לימים, ויחלקו אותם בין כל החבריא וגם למען היהודי החוכר אצלו ברכה אחת: דוב קטן ודק. מתחילה לא ידע ישראל־משה איך להתנהג במתנה זו: אם ליטול אותה בידיו הערומות או בכנף קפוטתו? ויתן עליו ‘השררה’ בקולו, כדרכו:
–למה אתה מתירא, כלב־נבזה? הוא לא יבלע אותך חיים.
השתדל החוכר לבאר לפריץ שלו, שאין זה משום מורא אלא סתם מצד רחמנות, משום צער בעלי חיים הוא שואל זאת, מפני שנכמרו רחמיו על הנפשות הנקיות הרכות אשר את אמן טרפו לעיניהן… כך טען לו היהודי החוכר והעמיד בשעת מעשה פנים של רחמנות ושחק בלשון של בושה כחתן המתבייש בשעה שהוא מדבר עם כלתו. אז סטר לו הפריץ באצבעו כלפי החוטם ממעלה למטה, כאמור: ‘הרי אתה, מוֹשקה שלי, בטלן גדול!’ ויצווה עליו שלא יהין חלילה למכור או לתת את המתנה שלו לשום אדם שלא בידיעתו, עד אשר זה הדוב הקטן גדול יהיה ואם ימצא חן בעיניו יקח אותו פּאן וועפּש לביתו.
– זכור, מוֹשקה, את מצוותי, אל תמכרוֹ ואל תתנהו במתנה לשום אדם!
– חס ושלום, ישמרני האל. השיב ישראל־משה באותו הגיחוך הביישני, נטל את המתנה בין זרועותיו, כפף את קומתו עד שנתפקקו כל חוליותיו והסתכל בהדוב הקטן הזה כאילו זיכה אותו הקב"ה למצוא ילד רך אובד מאחורי לגדר, וילך הביתה בצעדים מהירים: פנה כה וכה לראות אם אין מלאכי חבלה, הכלבים ימח שמם, רודפים אחריו ולא יכול להאמין בשום אופן כי הנהו נושא בין זרועותיו דוב, חיה רעה…
[ב]
בעצם הדבר לא היה הדוב אצל ישראל־משה החוכר חידוש כל כך גדול, עד שיהיה צריך לירוא מפניו. ראשית כל, הרי היה הוא בעצמו יהודי מחבל הפּוליסיה כלומר מאותה פּוליסיה המכוסה כולה יערים. אבל בימים ההם היתה פּוליסיה מכוסה כולה יערים, היתה סכנת נפשות ממש לעבור שמה לאיש בלתי־מזוין. בחורף היו הזאבים מטיילים להם על־יד החצרות, ומקשקשים בזנביהם על־יד החלונות. מחמתם היו הסוסים באורווה נוערים מפחד, וגם כל חיה ועוף אשר בכלוב חלה ורעדה מפניהם. גם מלבד זה היה ישראל־משה דנן מקורב גדול לדובים משום מעשה שהיה, ומעשה שהיה כך היה:
את תשלומי החכירה, שהיה ר' ישראל־משה משלם להפריץ לשיעורין, היה רגיל להביא תמיד אל ‘החצר’. וכשהיה פּאן וועפּש רואה את היהודי החוכר שלו היה מקדם את פניו ב’ברוך הבא', מרעים עליו בקולו האיום:
– יאק סיא מאש, פּאן מוֹשקה?
פּאן וועפּש כשהוא לעצמו לא היה בכלל פריץ־רשע והיה נוהג לקבל בסבר פנים יפות אפילו את חוכרו היהודי. אמת, שהיה אוהב להתל קצת ביהודונו, להתעלל בו, למשוך בחוטמו (אגב, האלוהים ברך את החוכר בחוטם חשוב, חתיכה הראויה להתכבד) או למרוט אחת מפיאותיו, וכדומה; אבל כל זה לא היה כלל מתוך רשעות חלילה. דבר זה היה רק גורם לו לפּאן וועפּש קצת תענוג. ודרך־אגב היה רוצה גם להראות להמטרוניתא שלו, עד כמה רגילים היהודים במותרות, לרבות גם החוטם שלהם. וגם ישראל־משה היה גוחך בשעת מעשה ומראה להפריץ, ששתי שיניים חסרות בפיו – ותו לא. הלא בשביל זה אין פורענויות באות לעולם. ובני ישראל רגילים גם בפורענויות יותר קשות.
ויהי היום, ויבוא ישראל־משה אל ‘השררה’ שלו וצרור הכסף בידו, מנה את הפרוטות והניחן על גבי השולחן ורצה כבר להסתלק ולילך. פתאום קורא לו הפריץ: שבה, יהודי! – כמובן אין ישראל־משה רוצה לישב מפני דרך ארץ. שוב מרעים עליו הפריץ בקולו: שב! – ור' ישראל־משה כופף את קומתו ולבו נוקפו. אז מתמלא הפריץ חימה וקורא בכעס: שב, כלב נבזה!
ולא יכול עוד ישראל־משה להעיז פניו בפני אדונו, וישב. בשבתו נפל אל תוך כיסא רק כמו על גבי כרים וכסתות ונדמה לו שהוא יושב על גבי מיטת ההסיבה והוא משתאה ונבוך מבלי דעת מה יעשה לו – בין כה ובאוזניו עולה קול נחרה ונאקה – והוא נושא את עיניו והנה – ברוך הבא: רבי דוב!…
לנגד עיניו עומד דוב גבה־הקומה נשען על שתי כרעיו ובידיו הוא אוחז טס עם כוס של חמין, מסבב בראשו והומה בפיו… ממש איום ונורא! – נקל אפוא להבין את מבוכתו ופחדו של ישראל־משה דנן.
באותו רגע כמעט שלא פרחה נשמתו וניטל ממנו כוח הדיבור חס ושלום. כשראה פּאן וועפּש את פניו המגוחכים של היהודי נתפקע כמעט כולו מרוב שחוק. כרסו העב התחיל מתנועע ככף הקלע וכל בשרו אחזה פלצות.
– קח נא אפוא, אמר פּאן וועפּש אל חוכרו, קח־נא את כוס התה מידי הדוב כי לולא כן לא יזוז זה מכאן.
בידים רועדות נטל ישראל־משה את הכוס מידי הדוב, ואז חזר הדוב לאחוריו והתחיל ממולל ברגליו.
מכאן ואילך מתהווה בין ישראל־משה ובין מישקה (שמו של הדוב הזקן) יחס של ידידות, אחווה וריעות. כלומר לאו־דווקא אחווה וריעות ממש; לא אחת ושתיים היה ישראל־משה רועד כעלה נידף בשעה שהיה נפגש עם הדוב בחצרו של הפריץ. אבל יהודי למדן מלומד גם בעצות. במקום שיש חשש סכנה יש לו ליהודי תרופה בדוקה ומנוסה: לתת מתן בסתר. לישראל־משה נודע הדבר שמישקה אוהב דבש וטיפה מרה, ומכיוון שכך – שוב לא היה בא אליו בידיים ריקות, ומישקה היה פוגשו בזרועות פתוחות ופה פתוח לרווחה, כאומר: הראה, יהודי, מה שיש לך בכאן… וכשנפטר ממנו מתוך כבוד היה מישקה מושיט שוב את ארכובותיו, כאומר: יהודי, לעולם תתן!… ואז היה ישראל־משה זוחל בענווה, כורע ומשתחווה, כאומר: מה לעשות? בנאמנות, שאין יותר, רבי דוב! – והיה שמח על שניצל בעזרת השם מכף ידידו זה…
[ג]
כשהלך ישראל־משה לביתו והמתנה הטובה מתחת לבגדו חשב וחזר וחשב, מה זה יאמר, למשל, לשרה־רבקה זוגתו על דבר החפץ שהוא נושא עמו ומה תאמר היא, שרה־רבקה תחי‘, על מתנה יפה כזו? – ועוד בעמדו על מפתן הבית הכירה שרה־רבקה בפני בעלה שהוא נושא עמדו איזה דבר מיוחד שיהיה חביב על שניהם. וכשהלכה לקראתו הקשיבה איזו בת־קול מנהמת מתחת לבגדו. באותה שעה היתה שרה־רבקה נכונה להישבע שבוודאי זהו קולו של תינוק רך. כי לא ברך אלוהים את הזוג בזרע קיימא, ועל כן נשאה שרה־רבקה תמיד את נפשה אל היום שבו יביא בעלה ילד קטן לביתה, יתום עני או יתומה קטנה. דבר זה היה אצלם בהסכם זה מכבר. ור’ ישראל היה בדיחא דעתו באותה שעה ורוצה היה לשחק עם אשתו ועל כן הסתיר ממנה את הנפש הקטנה אשר עשה אצל הפריץ בשולי קפוטתו; והבעל ואשתו נכנסו בשיחה מעין זו שאשה רגילה לספר עם בעלה, ברמיזות וחצאי דיבורים.
ישראל־משה בישר לה כי הזמין להם הקב"ה יתום קטן; וכסבורה היתה שרה־רבקה שהוא נושא עמו תינוק. הרים ישראל־משה את שולי קפוטתו והראה לה מה שהביא לה. ראתה זאת האשה וירקה בפניו ונרתעה לאחוריה כמה פסיעות:
– ימח שמך, שלומיאל, תבלע אותך האדמה עם הכלבלב שלך!
– שוטהלה שלי, לא כלבלב הוא זה, כי אם דוב קטן.
– דוב?!
– דוב.
– מה שייך דוב?!
– דוב הוא דוב…
– רבונו של עולם, מה שחלמתי בלילה זה על עצמי ועל אחרים ומה שחלמו אחרים עלי – יבוא עליך ועל ראשך.
בסבר פנים יפות כזה קיבלה שרה־רבקה את המתנה היפה שהביא לה בעלה. אבל דעתו של ישראל־משה עדיין היתה זחה עליו ויקח את הדוב הקטן ויזרוק אותו כלפי פניה ויקרא: בו!… בו–או. הדבר הזה חרה כל כך לשרה־רבקה עד שנטלה מתוך כעס את הדוב מידי בעלה והשליכה אותו ארצה באופן כזה, שאלמלי היה דוב היה משבר זרוע אף קודקוד. אבל רבי דוב שלנו לא התפעל כלל מזה, כי אם התהפך פעמים אחדות על גבו השמן; ובעמדו, נשאר בקומה זקופה והתחיל מלחך את ארכובות ידיו ומסתכל באופן כל כך משונה בעיניו הקטנות עד שקשה היה לבלי להתפקע מצחוק. אבל ישראל־משה לא צחק. לו חרה מאוד הדבר הזה, ששרה־רבקה שלו קידמה ב’ברוך הבא' כזה את אורחו, מתנתו היקרה של הפריץ ובאותה שעה גם נכמרו רחמיו על היתומל העלוב הזה, שבוודאי גם לא בא היום מאומה אל פיו.
– צער בעלי חיים – ברייתו של הקדוש ברוך הוא! התחיל ישראל־משה לבקש רחמים על הדוב הקטן.
– אתה בעצמך חתיכת צער בעלי חיים, ‘בריה’ יפה! – השיבה שרה־רבקה.
– בוודאי שהוא רעב מאוד ורוצה לאכול.
– תאכלך רימה ותולעה, עם הדוב שלך ביחד, רבונו של עולם!
– אבל שמא תתן לו בכל זאת מעט חלב? – מוסיף הוא לבקש רחמים על מתנתו.
– הלוואי שיינתנו לשניכם כל מדווי מצרים הרעים, אבי שבשמים!
– קום, ר' דוב, לך עמדי, פונה ישראל־משה אל דובו הקטן, אוחז אותו בעורפו השמן ומגביהו באוויר, כאדם שמגביה איזה חפץ קל־הערך.
ויפה היה לראות את ר' ישראל־משה, יהודי גבוה, שחור, בעל פנים שכולם זקן וידיים מכוסות שערות כמו אצל הדוב, בשבתו בפינה עם אהובו הדוב כשבת אחים יחדיו להלעיטו חלב. מתחילה היה ר' דוב דנן בועט קצת באוהבו ולא היה רוצה לקבל מידו את החלב, אבל מעט־מעט התרגל עמדו והיה גומע בתיאבון גדול את החלב מן הכלי שבידו. ולאו־דווקא חלב אלא כל מה שמושיטים לו היה מוכן ומזומן בכל שעה לשתות עד גמירא ובלבד שתהי המתנה מרובה.
– זה הקטן שלך זולל וסובא כזקן ממש – היתה שרה־רבקה אומרת.
– בלי עין הרע – מוסיף ישראל־משה ומקבל נחת מבכורו הנחמד.
– בוודאי שהוא חושש לעין הרע – מלגלגת עליו שרה־רבקה ומוסיפה מצידה לאהוב־נפש בעלה מעט דייסא עם חלב, עוד פרוסת לחם עם חתיכת בשר ואיזו תפוחי־אדמה, שהדוב הצעיר לא היה מסרב כלל להבליעם בנעימה ולא נודע כי באו אל קרבו.
וככה נתגדל ר' דוב שלנו בביתו של אותו הזוג, אכל ושתה וישן ולא חסר לו דבר.
[ד]
לא ארכו הימים ורבי דוב שלנו נתגדל בלי ען הרע ויהי לדוב גדול, חסון ובריא, דוב עליז וטוב־לב תמיד, מקפץ ומדלג על השולחנות ועל הקירות, מתנועע בהעוויות משונות, מוזרות, מצחיקות. וישראל־משה היה מקבל הרבה נחת מחניכו אשר גדל ורומם, שמיום ליום הוא הולך וגדל, הולך ומתפקח ומבין כל דבר, להבדיל, כבן־אדם ממש. כשקורים לו: ר' דוב, גשה הנה! הוא ניגש. כשקורים לו: ר' דוב, הא לך! – הוא מושיט את כפו או פותח את פיו. אמת שמוחו קצת גס ומטומטם, לא עלינו, ועד שמצליחים להבינהו איזה עניין צריך לעמול הרבה, ממש כמו לחטוב עצים; אבל מכיוון שכבר נכנס איזה דבר במוחו, הרי הוא אצלו כמונח בקופסה ולא ישכח עוד לעולמים. בעמל מרובה עלה לישראל־משה ללמד את הדוב שלו בינה, שלא יהין ליטול מעצמו שום דבר מה שאין נותנים לו ברצון. ר' דוב דנן, שהיה, כנזכר כבר לעיל, קצת בעל תאווה על־פי טבעו, היה אוהב דווקא לגשת אל כל דבר ולהתבונן בו מקרוב, להריחו מכל צדדיו בחוטמו – ולבלוע אותו מיד, ואת לך ותבע אותו לבית־דין של מעלה! בשום אופן לא היה יכול ר' דוב להשיג במוחו הדובי דבר פשוט כזה, למשל: הרי בשר מונח לפניך, וריחו ממש – מחיה נפשות, והרעב מציק ומציק – ולמה זה לא יטול אותו אל פיו? – ובוודאי כבר ניסה הוא מצדו לטעום מעט, אבל ראה זאת ישראל־משה – וסילק לו את שכרו ברחבה: תלש את אוזנו, סטר לו אחת ושתיים, חלק לו מתנת־יד הגונה והזהיר אותו במפגיע, במבטא השגור בין הדובים, שילך תיכף לישון. ישראל־משה שלנו היה כבר נזקק ללשונו וסגנונו המיוחד של חניכו ומסביר לו הכול על אופנו, ור' דוב היה כבר מבין היטב את דבריו וממלא אחריהם בדיוק גמור.
[ה]
קשה לדעת, אם זה משום שישראל־משה ושרה־רבקה היו חשוכי־בנים, או מפני שכבר הסכינו עם ה’נפש החיה' שבביתם וגידלו אותה על ברכיהם – אבל היא היתה כה חביבה על הבעל ואשתו וכל כך התרגלו אל חניכם, עד שעידנו ופינקו אותו ולא חסרו את נפשו מטובה וכל אשר שאלו עיניו לא אַצלו מהם – ממתקים ומגדנות וכל מיני מעלייתא. ופעמים היה ר' ישראל־משה מושיט לו גם טיפת יי"ש לשמח את לבו, כמובן בשתיקה גמורה ושלא מדעת שרה־רבקה זוגתו, שאלמלא נודע לה מזה היה כבר עולמו של ישראל־משה חושך בעדו. שרה־רבקה, תחיה, עד כמה שהיתה נפשה קשורה בנפש הדוב שלהם, היתה בכל זאת טוענת עם בעלה שאף־על־פי־כן הם מפנקים ומעדנים את החיה הרעה הזאת יותר מדי והלוואי שייגמר הדבר יפה.
– סוף כל סוף – חיה רעה היא, דוב הוא דוב – היתה אומרת לו – ראה־נא אם לא ישיב לך את גמולך בעד כל הטוב הזה…
שרה־רבקה היתה רגילה להתרעם בפני בעלה על ר' דובל שלהם, להביא את דיבתו רעה שהוא גורם לה הרבה צער ומביא היזקות גדולים בבית, ה' ישמור ויציל ממנו! כן היה, למשל, מטבעו של ר' דוב לשבר להנאתו כלים, קדרות, כוסות, וכל כלי־זכוכית שאפשר לפוצצם בדרך הליכה. וכל זה לא היה חלילה מתוך כעס, מתוך רציחה, אלא, אדרבא, מטוב לב: הרי אתה הולך לך ורואה לפניך כוס של זכוכית – כדאי אפוא לנסות להשליכה ולראות מה תהי אחריתה. והנה: תעיף עיניך בה ואיננה!… דבר זה היה גורם לר' דובל הרבה נחת־רוח ומוסיף לו ממש, כמו שאומרים, ‘חתיכה של בריאות’. ישראל־משה היה גם־כן מקבל מזה מעט נחת בפעם הראשונה והיה צוחק על זה בפה מלא; אבל בעיני שרה־רבקה לא היה המעשה הזה מוצא כלל חן והיתה מקללתו קללות נמרצות, לרבות גם את בעלה ביחד עם ‘התכשיט’ ‘הקדיש’ היקר הזה שרכש לו. ור' ישראל־משה התחיל ללמד את חניכו היקר פרשת ‘בלק’ עם כל המפרשים והשתדל לעקור מלבו את ההרגל המכוער הזה, לשבר כלים להנאתו.
פעם אחת שמע ישראל־משה קול צעקה גדולה, כקול שחיטת אדם. הצעקה הזאת היתה צעקתה של שרה־רבקה תחי'.
– לך ראה מה שעולל לך שם ה’קדיש' שלך. יבוא האש בעצמותיך אתה והבן־יחיד שלך. ריבונו של עולם!
ישראל־משה מיהר אל מקום המעשה ולנגד עיניו נגלה חיזיון נורא: שני העופות שלו, שהיו כפותים ומוכנים לשחיטה שכבו בלי רוח חיים בקרבם. זה היה, כמובן, מעשה־ידיו של ר' דוב יחיה, שמכיוון שהכיר בם שסוף־סוף נדונים למיתה עמד וקרב בעצמו את מיתתם בדריסת רגליו העדינות. התרנגול והתרנגולת שכבו על הארץ, עיניהם נהפכו בחוריהם, פיהם פעור, לשונותיהם מושטות וגרונם יזוב דם. ור' דוב עשה את עצמו כאילו לא ידע כלל מכל המאורע. בשלווה יושב הוא באחת הפינות ומלקק את כפות ידיו, כאילו לא ידיו שפכו את הדם הזה… מובן הדבר, שישראל־משה הפליא את מכותיו בעין יפה ונתן לו כמתנת ידו הטובה; ומאז קיים וקיבל עליו ר' דוב דנן, שמהיום והלאה לא תהיה לו עוד שום מגע־ומשא עם העופות של בעל ביתו. יעשה לו ר' ישראל־משה עם עופותיו כטוב לבו, יכפות אותם ברגליהם, ישחוט אותם, ישלח אותם לעזאזל – אך ידו הוא אל תהיה בהם עוד…
אבל אז אירע לו לר' דוב מקרה בלתי טהור אחר. לשרה־רבקה היתה בהמה כשרה, שהיתה נותנת לה חלב בשפע ומזכה אותה בכל שנה ושנה בפרי בטנה. ויהי היום ותלד בהמתה של שרה־רבקה עגל – עגל רך וטוב, נחמד למראה, בעל שערות רכות ולבנות וסנטר קטן עשוי למשעי – פשוט טוֹל ונשוק לו! ומפני שבחוץ היתה הצינה מרובה הכניסו את העגל אל הבית והשכיבו אותו ביחד עם הדוב בין התנור על התבן.
– אבל ראה־נא שה’תכשיט' שלך לא יתרועע יותר מדאי עם העגל ויברך עליו ברכת ‘המוציא’ – פונה שרה־רבקה לבעלה ומסיימת בברכה דמרגלה בפומיה.
– חס ושלום! עונה ר' ישראל־משה ופונה אל הדוב ללמדו פרק בפרשת עגל, מראה לו באצבע ומזהירו אלף פעמים ‘גויית’: ‘ניע רוּש’! כלומר אל תגע בו! ובכדי שלא תשתכח התורה הזאת מאתו בנקל הוא מסביר לו את העניין ליתר שאת בעזרת העברת מקל ורצועה על גבי כפות רגליים. ור' דוב יושב לו בענוותנות ודרך־ארץ, נותן עיניו קטנות בהעגל ומעלה גרה. ממשמע בדבר שהוא מבין את פירוש המלות… ובין הדוב והעגל נתהווה מעט־מעט יחס של ריעות וידידות ואהבת נפש; ממש נחמד היה לראות כשבת הדוב והעגל כשבת אחים יחדיו; באשר ילך העגל ילך גם ר' דוב; כשיעמוד העגל יעמוד גם הוא; כשהעגל קורא: ‘מעה’! עושה ר' דוב את אוזניו כאפרכסת. כשמקשקש העגל בזנבו ומדלג לו, מדלג ר' דוב על גביו ומעמיד את עצמו ברגליו למעלה וראשו למטה, מעשה קונדס, מקבל אותו בכפות ידיו ומקרבו ומחבק אותו בין זרועותיו כאם שחובקת את בנה. מתוך חיבוק של אהבה כזו יצא הדבר, שפעם אחת צעק העגל הרך: ‘מעה’! בקול כך איום, עד שבא ר' ישראל־משה עם מטה בידו והציל את הבהמה הכשרה ממיתת נשיקה…
[ו]
מכאן ואילך, מ’מעשה העגל' והלאה, זכר ר' ישראל־משה את אשר הזהירה אותו שרה־רבקה זוגתו לא אחת ושתיים ואת אשר הזהירוהו גם אחרים – שדוב הוא, סוף־סוף, דוב, חיה רעה שאין לה תקנה או תרבות. ישראל־משה התחיל להסתכל בר' דוב והכיר בו שמכיוון שבאים ימות הגשמים הרי הוא מתחיל להשתנות ואין זה כלל אותו ר' דוב כמו תמיד: אין זו אותה החיוּת, אותה ההתעוררות שהוא רגיל בה, וכל הימים הוא רץ ושב מפינה לפינה, מתכנס לאחת הפינות, יונק את כפות ידיו ומנמנם כל הימים והלילות עד שצריך להעיר אותו משנתו בכדי להלעיטהו את אכילתו. וכמה פעמים היתה גם שרה־רבקה בעצמה חוששת שמא אין ר' דוב שלהם בקו הבריאות, חס ושלום, והיתה מסיחה את דאגתה בפני בעלה:
– כלום אתה יודע, מה זה היה לדוב שלנו?
– לא־כלום; זהו כבר מטבע שלו, שמכיוון שהחורף בא הוא מנמנם תמיד.
כך היה ר' ישראל־משה מרגיע את רוח אשתו ומעורר את ר' דוב שיטול מעט אוכלין לפיו. ור' דוב היה אמנם אוכל קצת אבל לא באותו התיאבון כמו בימות הקיץ. כנגד זה היה ר' דוב מתעורר משנתו העמוקה מכיוון שעבר החורף והיה מרגיש את עצמו כאילו החליף כוח והתמלא חיים חדשים ורעננים, עד שהיתה מתעוררת בקרבו התשוקה לקפוץ ולדלג כאיל, לזחול על גבי הכתלים, לעבוד עבודה, לאחוז בעצי הגן ולהניע אותם כנוע הקנה מפני הרוח. וחבל שבאותה שעה היתה שרה־רבקה רואה זאת מרחוק והיתה פוגשת אותו בהמגרפה שבידה ‘ומכבדת’ אותו בבהונות רגליו עד שהוא רואה את ארובות השמים בהיפתחן. אז היה ר' דוב מוריד את ראשו כנאשם ושב הביתה, הולך ושוכב לו במנוחה בקרן־זווית שבין התנור והכיריים ובאין ברירה הוא מתחיל משתעשע עם החתול. חתול זה, מחותנת שחרחרת, בעלת כתמים לבנים ומחוצפת גדולה קופצת בעזות כנגד פניו, מאיימת עליו בציפורניה, ור' דוב מפנה את ראשו, מעמיד את פניו כאילו הוא נבהל מפניו עד אשר יבז בעיניו לשלוח בה יד, והוא מרים אותה פתאום על כפות רגליו וזורק אותה הלאה עד הדלת והמזוזה, החתול מתעודדת, מתלקקת ונפטרת ממנו ברוגז קצת… ור' דוב מתהפך על צדו, עוצם את עיניו, מוציא אנחה, להבדיל, כבן־אדם – ומנמנם.
ר' דוב שלנו אינו ישן כי אם הוזה, חולם; והוא חולם מעולם מלא שאינו יודע אותו היכן הוא, מיער נרחב, מחיים טובים ונעימים שעוד לא טעם את טעמם אבל הוא מרגיש בהם בחושו הדובי ומתגעגע אליהם כיתום שמתגעגע אל אמו שלא הכיר בה מימיו. ר' דוב מרגיש כי המקום הזה, מאחורי התנור והכיריים צר לו, כל הבית הזה צר בשבילו; הוא מרגיש שיש דבר־מה המושך אותו מכאן, שיש מי שלוחש באוזניו לאמור: קומה, ר' דוב! מה לך נרדם! עורה משנתך, הישירה את עצמותיך, התנודדה – וברח, דודי, אל כל אשר ישאך הרוח! ברח לך הלאה, הלאה, אל היער הירוק והעב, שם, אך שם יכירך מקומך! – ור' דוב מקשיב אל הקול הקורא מחדרי לבבו ועוצם את עיניו. כי ר' דוב לא ינום ולא יישן, כי אם כחולם הוא בהקיץ…. אבל הנה ר' ישראל־משה בא מן העיר ואמתחותיו מלאות כל טוב. ור' דוב כבר מרגיש מרחוק מה שיש בכאן והוא מתרומם על בהונות רגליו, חובק אותו בידיו הגסות ומתגנב בין כך בסנטרו החד אל תוך צלחתו של בעליו. ישראל־משה מנסה לגרשהו מפניו וקורא לו: ‘צא, שיכור, לך מעלי, גרגרת טריפה!’ אבל באותה שעה הוא חרד מאוד לנפשו ולעורו, כי יודע הוא היטב את תנועתו של חניכו היקר ואת חיבוקי זרועותיו, כי כל הקרוב אליו יהיה ל’קדוש‘… ועל כן הוא מוסר לו בתום־לב את כל מה שיש לו רק בכדי להיפטר מחיבוקו ונישוקו של ר’ דוב. כי מחיבוקיו של ילד שעשועיו זה היה ר' ישראל־משה מפחד אם כי התענג עליהם. נחת־רוח היתה לו שכך גדל היתומל שלו וירא היה בכל זאת מפני תיגרת ידו. ישראל־משה היה נכון לתת בתום־לב את המתנה הכשרה הזאת ואף־על־פי־כן היתה קשה מעליו פרידתו: ראשית מפני שכבר התרגל עמדו ושנית, הרי יש לו קצת תועלת ממנו במה שהוא מסייע על־ידו להוביל את השקים ממקום למקום וכדומה. הרבה ממכיריו מקנאים בו על שיש לו פועל בטל כזה, אף כי שלא בפניו צוחקים עליו:
– ראו, יהודי משתדך עם דוב!…
אבל ר' ישראל־משה אינו שם כלל לבו לזה ובכל פעם שהוא בא אל ה’פריץ' הוא מביא לו פריסת שלום מאת הדוב שלו, ופּאן וועפּש מוסיף להזהירהו שאל יהין למכור אותו חלילה או לתתו במתנה עד אשר ישוב פּאן וועפּש בעצמו לקחתו מידו, ור' ישראל משיב באותו הנוסח: ‘ברוֹן בוֹזשי!’, כלומר ‘ישמרנו האל’! ולבו נוקפו שמא יבוא הפריץ ויטלנו ממנו – אף־על־פי שלכאורה היה שבע רצון מזה, מפני שבלבו הוא מפחד בכל זאת מפני ר' דוב, מפני כפותיו הכבדות והשעירות וכוחו העצום… והוא מתחיל מתייעץ עם שכניו ומדבר עמהם על דבר דובים וחיות רעות, שואל אתם אם אפשר שיארע הדבר שדוב בן תרבות כזה יטרוף לפעמים גם אדם? יודעי דבר אומנם מרגיעים אותו שאי־אפשר הדבר אלא באופן אם ירגיזו אותו חלילה; אז, אומרים לו, יכול הדוב לטרוף אדם באפו, אף־על־פי שאינו אלא דוב ובעל זיכרון קצר, אף־על־פי־כן הוא זוכר היטב כשמציקים לו והוא נוקם ונוטר כנחש.
[ז]
מכאן ואילך התחיל ר' ישראל־משה להיזהר יותר בחניכו, למלא את כל חפציו וכל אשר ישאלו עיניו. ר' דוב מצדו אינו כפוי־טובה חלילה והוא מתקרב יותר ויותר אל קונו ומפרנסו ושומר את צעדיו, שומע בקולו כבן המתחטא לפני אביו וישן בלילה למרגלותיו. אהבה רבה התפתחה בין האדם ובין החיה הרעה; האחד כבש את רעהו בכוחו וגבורתו והשני – בכוח שכלו. ואם השכל ירא תמיד את הכוח אבל הפעם ניצח השכל את הכוח והכריעהו תחתיו.
לא אחת ושתיים היה ר' ישראל־משה שוכב על משכבו והדוב למרגלותיו ומסתכל בבן־זוגו ומהרהר בלבו: מה היה אלמלי היתה הבריה הזאת יודעת חלילה את הכוח העצום הצפון בקרבה! בכל פעם שהיה קם משנתו היה ישראל־משה מעיף את מבט הראשון על ר' דוב שלו וחושב: היכן היא שרה־רבקה זוגתו? ושרה־רבקה בעצמה לא הרגישה כלל בפחדה של בעלה. מעולם גם לא עלה על דעתה שיש כלל מה לפחוד מפני הדוב שלה, והיא התרגלה אליו כל כך, עד שבמשך הזמן התחילה לשכוח לגמרי שר' דוב הוא חיה, חיה רעה. ‘ר’ דוב הוא ר' דוב', אחד מבני־ביתה ולא יותר. והיא גידלתהו באמת כבן לה ותעבדו כעבד, ורבי דוב מצדו היה בא גם כן למענה באש ובמים; הוביל לה עצים, שאב בשבילה מים, בקיצור – מילא כל עבודת פרך; והיא היתה מדברת אליו כאל אחד האדם, להבדיל:
– קום, שלומיאל, הרימה פעמיך, מהר! מעט שינה, מעט תנומות, דוב עצל! כך היתה שרה־רבקה טוענת עם חניכה.
ור' דוב היה קם בעצלות ממשכבו, מתנער מעפר, וניגש אל בעלת ביתו ומתייצב על שתי רגליו, כאומר: הנני!
– נו, מה אתה אומר על ר' דוב שלנו, איך גדל, בלי עין הרע, במשך זמן קצר כזה – היתה שרה־רבקה קוראת לפעמים מתוך נחת־רוח.
– אה, עכשיו את אומרת כבר בלי עין הרע – היה ר' ישראל־משה מפסיקה – ומה אמרת קודם לכן? –
– מה אמרתי– לא־כלום!
– את אמרת שהדוב יישאר תמיד דוב, חיה רעה.
– אני אמרתי? חס ושלום!
– ומי אמר?
– אה, לך מעלי, מה אתה רוצה ממני? היתה שרה־רבקה מתייפחת על בעלה – מה אמרתי על הדוב שלך. כלום דיברתי עליו מימי רעות חלילה. אדרבא!…
[ח]
אותו יום היה קרוב לחג הפסח, ולר' דוב נמלאו אז חמש שנים. ור' ישראל־משה נסע העירה לקנות צורכי החג: מצות, יין לארבע כוסות וכדומה. דעתו של ר' ישראל־משה היתה זחה עליו באותה שעה והוא מיהר לבוא הביתה. השמש זרחה על הארץ ומפניה נמס כל יתר הפליטה של השלג ויהי לרפש. רגלי הסוסים טבעו בבוץ, אופני העגלה התיזו צרורות של רפש, והמצות אשר בעגלה התנועעו והתפוצצו אחת לאחת.
– הוי, מה רעה הדרך! הלוואי שיישארו לפחות מצות שלמות אחדות ל’קידוש' בליל־הסדר… כך מהרהר לו ר' ישראל־משה בעמדו כבר קרוב לביתו. והוא נושא את עיניו – ורואה והנה לפני ביתו נאסף המון אנשים מכל עברים ובאוזניו עולה קול רעש גדול, קול שריקות ומצהלות ויללות כאחד.
– רבי דוב!…
זה היה הרעיון הראשון אשר בא תיכף במוחו, ור' ישראל־משה קרב הביתה – ולנגד עיניו מראה נורא…
כותלי הבית הרוסים… השקים מושלכים לכל עברים, התבואה מפוזרה בכל החצר ומעורבת באבק ובנוצות של כרים וכסתות אשר התגוללו על פני הרצפה יחד עם המון שברי כלים; הנוצות הלבנות התרוממו באוויר כשלג ויפלו אל תוך הרפש, איזו מעצי הגן נעקרו ממקומותיהם וישכבו פרקדן; חלוני הבית מנופצים לרסיסים, הדלת נטולה ממקומה ומושלכה ארצה ועליה התגלגלו שברי כסאות, כלים, נוצות – ממש חורבן נורא.
ועל גבי הגג מטייל לו ר' דוב ויגזור על ימין ועל שמאל, מולל ברגליו ומשליך ארצה מעל גבי הארובה לבנים, קרשים וכל הבא בידו בכוח כל כך עצום, בכעס, ברציחה כזו אשר כמוה לא הסכין ר' ישראל־משה לראות בדוב מעודו ועד היום הזה.
קשה היה להכיר את ר' דוב שלנו: פיו היה פעור, לשונו – מכוסה קצף, עיניו – מלאות דם; והוא מקפץ ומדלג מגג לגג וסכנה לעמוד בפניו. סביבו עמדו בני החבורה הלבנה ויתהוללו, התגעשו ויצעקו:
– כך, ר' דוב, יפה, יפה עשית, הראה לאדוניך את כוחך; התחשב עמהם בעולם הזה בעד כל אשר גמלוך עד עתה. הידד!
וכל מה שמוסיפים ה’קונדסים' לרעוש ולהתגעש, לשרוק ולצעוק, מוצא ר' דוב יותר און בנפשו, גוזר על ימין ועל שמאל ועושה מעשים אשר לא ייעשו.
– הבו קנה־רובה, קנה־רובה הביאו! – צועקים האנשים הנבונים המכירים את המצב הרציני כמו שהוא.
כל עצמותיו של ר' ישראל־משה רעדו בקרבו. האומנם ימיתו את ר' דוב שלו?! – אבל טרם עוד הספיק לרדת מעל העגלה ולקרוא: ר' דוב! נשמע קול ירייה – אחת ושתיים, פיף־פף! ותימרת עשן עולה ובאפיו יעלה ריח אבק שריפה – ומן הגג נופל איזה גוף כבד, בכוח ארצה, מתגולל מעט ברפש ומשמיע קול נחרה איומה: היה רבי דוב ואיננו עוד!
ר' ישראל־משה רואה את הדם זב מראשו של ר' דוב ומלבו, והוא עוצם את עיניו לבל יראה את ידידו מתבוסס בדם…
*
ובבית – חורבן נורא. שרה־רבקה שוכבת על הארץ, נלחצת אל הרצפה. פיה פעור, פניה קדרו, ועיניה מפיצות זוועה! על גופה הפצוע ועל בגדיה הקרועים ניכרים סימני פרסות כבדות – – –
מתחילה הלכה לעולמה שרה־רבקה ואחריה – ר' דוב.
פסח מוקדם
מאתשלום עליכם
מהמאורעות שיכולים לקרות בעולם הגדול
[א]
הקהילה המפורסמת כסלונה שבמדינת גרמניה היא אחת הקהילות העבריות העתיקות, קהילה קדושה, כולה מלאה יהודים יראים ושלמים. בני הקהילה הזאת מפורסמים לשבח בזה שאין דורשים במופלא מהם, אינם עוסקים בחקירות ופילוסופיות בדברים שבין אדם למקום – יהודים בלי ‘חכמות’.
אמת, שאין יהדותם עומדת אלא על שלושה דברים אלה, הקיימים לפי דעתם מימות אברהם אבינו ואפשר שעוד מששת ימי בראשית: (א) על ‘יום המיתה’, (ב) הבר-מצוה ו-(ג) הפסח. שלושת העיקרים הללו מספיקים, לפי דעתם, בכדי שתתקיים היהדות עוד כמה אלפי שנים – כך הם מקובלים מפי הרבים והחכים שלהם, מתוך דרשותיו שהוא מטי להם בכל שבת-מברכין ובימים הטובים ושבשבילן כבודו כל כך גדול בעיני צאן מרעיתו. את דרשותיו אלה הוא מתבל בפסוקים בלשון הקודש, שרק מחבר הסידור זכרונו לברכה בכבודו ובעצמו היה יכול לעמוד עליהם. בני קהילת כסלונה מספרים מרבם זה אותות ומופתים כמו מאחד הקדושים, והרי זה כמה וכמה שנים שהוא רב ודרשן בקהילתם ומעולם לא אירע עוד שיטעה: בכל יו“ט ויו”ט הוא דורש לפניהם אותה הדרשה שדאשתקד, מלה במלה, פסוק בפסוק ומעולם לא נשתנה בה אפילו כקוצו של יו“ד. הרבי שבק”ק כסלונה הוא בעיני בני קהילתו כאורים ותומים – ועל-פיו יחנו ועל-פיו יסעו, על-פיו יחוגו את ה’בר-מצוה' ועל-פיו יתקנו את ‘יום-המיתה’, ובלעדיו לא ירים איש את ידיו ורגליו, בלעדיו לא ייקבעו שום יו“ט ולא יחוגו כל חוג. ואף-על-פי שבביתו של כל אדם בישראל שבק”ק כסלונה הלוח הקדוש מצוי תמיד, אף-על-פי-כן אין אדם סומך על עצמו בקביעא דירחא והוא זקוק בזה לשאלת חכם. ועל אחת כמה וכמה ביו“ט של פסח, שבני כסלונה מדקדקים בו הרבה יותר מבכל תפוצות ישראל וחוגגים אותו ברוב פאר והדר. הנשים הצנועות שבק”ק זו מחמירות על עצמן וכשהן הולכות לתיאטראות וקירקסאות אינן משתמשות בימות הפסח בה’דו-עינים' של שאר ימות השנה.
אחרי שכבר עמדנו על אופים של יהודי כסלונה אפשר לגשת אל עצם סיפור המעשה, שאירע בקהילה קדישא זו בשנת 1908 למספרם, או בתרס"ח לפי מספר הלוח הקדוש שלנו.
ומעשה שהיה כך היה.
[ב]
בני קהילת כסלונה מדקדקים להשתמש בכל דבר שבעולם דווקא בתעשיה של מדינה זו שבצלה הם חוסים, מלבד בנוגע לדברים שבקדושה, שבזה הם נזקקים להביא מן החוץ, מערי רוסיה ופולין הסמוכות. בפרט מיום שפרצו הבהלות הגדולות במדינות הללו, התחילו מקדימים יהודים מאותם המקומות לפתחיהם של היהודים האשכנזים, ונמצאו אפילו מוכרי ספרים המסבבים בעיירות עם כל תשמישי הקדושה שבני ישראל נזקקים להם. וכך נזדמן להם לבני כסלונה מוכר-ספרים עברי בשם פנחס פינקוס, שבגירא דיליה אירע להם לבני קהילת כסלונה מה שלא אירע עדיין לשום קהילה עברית משנים קדמוניות עד היום הזה.
פנחס פניקוס הוא יהודי קטנטן, חי וקיים; עינו האחת קטנה במקצת והשנית גדולה פורתא. כשהלז מספר – מספרות שתי עיניו זו עם זו, וכאילו הן שואלת זו לזו: ‘מה דעתך’? והשנייה עונה לעומתה: ‘נו-נו!’… בעת הראשונה סבל מר פנחס פינקוס דנן כמה הרפתקאות ועינויים בין אחיו האשכנזים עד שמצא סוף-סוף את פרנסתו שנקצבה לו מששת ימי בראשית לחזור בספרים ובסיפורי מעשיות מבית לבית.
שבור ורצוץ, גזול ושדוד, ערום ורעב עזב את ארץ מולדתו היקרה ובקושי גדול השיג את גבולות ארץ החופש ויבוא לכסלונה. אמת שבארצו החדשה היה פנחס דנן בטוח מאימת פוגרומים, אבל איש לא ערב לו שלא ימות, למשל, ברעב, יען כי בארץ החופש אסור היה לו לחזור על הפתחים, אפילו על פתחי אחיו היהודים. כל אדם מחויב להתעסק בדבר-מה. אבל המהגר הרצוץ שלנו פנחס פינקוס לא יכול למצוא שום עניין לעסוק בו בארץ החופש. ולא הוא היה אשם בזה. עכבה בדבר אי-ידיעות הלשון, כלומר שהוא לא הבין את לשונם והמה לא היו נזקקים ללשונו. בימים הראשונים לבואו כסלונה היה מתהלך ברחובות העיר והיה מתבונן בעיר ובאנשיה, בשמים ובארץ. לכאורה אותם הבתים, אותם האנשים, גם אותם השמים ואותה הארץ, אלא מאי? כולם מתהלכים שקטים ובטוחים, אין איש פוחד שפתאום תיפול עליו איזו אבן מלמעלה או יירו בו בחיצים או כי יתנפלו עליו מאחוריו וידקרוהו בסכין. אנשים מאושרים! ארץ מבורכה! –
אבל רק עברו ימים אחדים והעיר איבדה את חינה בעיניו. וכל זה – בשביל הקיבה. הקיבה הנה ' בעל דבר' קפדן. הקיבה, כשבאה שעת האכילה, לא תאבה לשמוע לא מענייני המדינות ולא מהלכות הפילוסופיה. ‘התזכרני, גזלן, או שכחתני כבר?’ – טוענת הקיבה הריקה – לדידי תוכל לחזור על הפתחים, תוכל לגנוב, לגזול ורק תן לי את שלי, ובנוגע למעשיך אין לי כל עסק אתם!' אבל כדי לפשוט יד צריך שגם הנשמה תהי נשמת קבצן מלידה ומבטן. וגיבורנו סבב ימים רבים ברחובות כסלונה עד אשר הרהיב עוז בנפשו ויפנה לאחד ההולכים ושבים – לא לבקש נדבה, חלילה, אלא, פשוט, לגול מעל לבו את צרותיו שהעיקו עליו. פנחס פינקוס פנה לגרמני הראשון שפגש בזה הלשון:
– במטותא ממך, אדוני האשכנזי החביב, הנני פה ‘גר’ ואינני ‘מבין בלשון’. הנני בורח מפני קונסטיטוציה, בורח אני. והנני נופל וחובש את פני בקרקע. האמינה-נא לי כי לא הייתי מטריח אותך לולא היו, כמו דאמרי אינשי, ‘באים מים עד נפש’. אינני מבקש חלילה נדבה, הנני מחפש מלאכה, עסק, מעשה איזה שהוא רק כדי ‘להחזיק בנשמה’, רחם-נא…
הגרמני שמע עד גמירא ויבקש את סליחתו: מרחוב כזה לא שמע מימיו… וילך לו לדרכו. גם הגרמני השני שאליו פנה פנחס שמע את כל הדרשה ויוסיף ללכת מבלי לזכותו אפילו בתשובה. הגרמני השלישי נמלא קצת רוגז על אשר גוזלים את עתו ויגער ב’יהודי הארור‘. הגרמני הרביעי לא חפץ אפילו לשמוע את כל דבריו, הוא הסתפק רק בזה שהראה לו על מקלו ויאמר: אם לא תלך לדרכך אקרא ל’נוטר’…
כנראה לא נשא גיבורנו חן בעיני גרמני כסלונה, וייאלץ גם הוא לשנות את דעתו על הגרמנים ועל ארץ החופש שלהם; שניהם היו שנואים עליו וישנאם תכלית שנאה.
[ג]
ואם פנחס פינקוס הרגיש שנאה לגרמני כסלונה, הנה על היהדות הגרמנית שבכסלונה חרה לו פי אלף. ויבזה את דוקטורי העדה היהודית שבכסלונה, מטיפה ורבניה. אלה היו מתנפחים על המהגר המסכן בגלל שלושה דברים: (א) למה הנהו עני? (ב) למה בגדיו קרועים ובלויים? (ג) למה לא ידבר גרמנית? – וכשנשאל רבי פנחס דנן על כל אלה ענה קצת בחוצפה: אדוני המלך! רוצה אני לענות על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון. בטענתך למה הנני עני ולובש בגדים קרועים ובלויים –צדקת; יושב שמים חפץ לתת לי כסף ואומר לו: תנם למנדלסון, שהנהו יותר צריך להם – הוא מומר הנהו ואין לו חלק בעולם הבא… אבל אם לשוני היהודית אינה מוצאת חן בעיניכם הנה הייתי רוצה שתהיו במצבי ושתבואו בלשונכם הגרמנית אלינו למוסקבה או אפילו לברדיטשוב – אזי הייתם יודעים מי הוא אלוהינו.
להצלחת פנחס הבין הרב מכל הדרשה הזאת רק מלים אחדות: כסף… מנדלסון… מוסקבה, ויפתח הרב הכסלוני את פיו ויתחיל להטיף לו לקח ולהשמיע דברי-מוסר כי זאת היא ‘חוצפה נוראה’ מצד יהודוני כזה להתערב ב’פוליטיק' הרוסית ולבקר את מעשי מנדלסון על אשר הוא תומך במוסקבה בכסף… ‘הלא זהו אסונכם – הוכיח הרב למהגר המסכן – שהנכם מתערבים בעניינים שאינם נוגעים לכם. לכן מכים אתכם ומגרשים אתכם, ולנו, אזרחי גרמניה בני-דת-משה החרפה ובושת-פנים’. דברי-כיבושין כאלה ועוד כהנה השמיע הרב והמטיף הכסלוני. אבל הוא פיזרם ללא-תועלת; היהודי דנן הבין מדרשתו עוד פחות ממה שהוא – הרב – הבין מתירוצי היהודי. התוצאות היו, כי אחרי שגרשוהו פעמים אחדות מעל פניהם ואחרי שכינוהו בשמות מעין: ‘קבצן, שנורר’, ‘יהודי פולני’ וכדומה השיג פנחס פינקוס בכל זאת את מאווייו: הקהילה הכסלונית נתנה לו בהלוואה סכום קטן, שבו הביא מארץ מולדתו סחורה נדפסה שבה קיווה להרוויח קצת.
וכמו שחשב כן היה. הוא הביא ספרים וחוברות, קצת ‘סידורים’, ‘חומשים’, ‘סליחות’ והגדות ובייחוד לוחות יהודיים. הוא הרגיש בחוש שעל הלוחות ירבו פה הקופצים יותר מאשר על יתר הספרים. לא לחינם כילה פנחס פינקוס את זמנו בין אחיו הגרמנים. הוא הבין כי הלוח הנהו הסחורה היחידה מכל הספרות היהודית המתהלכת בין יהודי כסלונה. והוא לא טעה בחשבונו. הוא מכר את כל חבילת-הלוחות שלו ביום אחד וצריך היה להביא חבילה חדשה, שגם היא נמכרה במהרה.
ומאז החל פנחס פינקוס דנן לעלות מעלה-מעלה: היינו ללכת מעיירה לעיירה וחבילת לוחותיו ויתר ספריו על שכמו. אבל שוקו היותר טוב נשאר כמו קדם בכסלונה. כי יהודי כסלונאי, בקנותו ספר יהודי, היינו לוח, קיים שלושה ‘מעשים טובים’ בבת-אחת: ראשונה הוא מכניס לביתו ספר יהודי, שנית הוא מפיץ על-ידי זה את הספרות היהודית, ושלישית הוא מספיק על-ידי זה מזונות ליהודי פולני… והיהודי הפולני אינו מפסיד באמת. בשנה הראשונה הוא מכר איזו עשיריות לוחות, בשנה השנייה מספר הלוחות שמכר עלה כבר לאיזו מאות, ובשנה השלישית הוא הכין את עצמו למכור כמה אלפים. ומי יודע – אמר – אפשר, השתא אמכור כמה עשיריות עלפים? רק חבל שאת הסחורה הזאת צריך להביא מאת ברדיטשוב, מווילנא ומווארשה ולשלם בעדה במזומנים. אה, לו אפשר היה להכין את הסחורה בכסלונה גופה, לייסד פה מין בית-חרושת ללוחות! – ופנחס פינקוס דנן נפל בהיסח-הדעת על תכנית נפלאה, גאונית, על המצאה-של-שד.
[ד]
ויהי היום ומוכר-הלוחות דנן, פנחס פינקוס, ישב לו במסעדה יהודית. זה היה בשעה שגמר לאכול סעודה יפה וינקה את שיניו ושתי עיניו הגדולה והקטנה רמזו אחת להשנייה ויחלו בשיחת-חולין. סימן שהמוח עבד את עבודתו וחשב מחשבות, ובכדי שידעו הקוראים מה היו מחשבותיו של פנחס פינקוס הנני מוסר בקיצור את השיחה המעניינת הזאת:
העין הקטנה: צריך להביא חבילה שלמה של לוחות לשנת התרס"ח… וזה יעלה בדמים מרובים! בזהב ממש!…
העין הגדולה: אוצר שלם!
העין הקטנה: זאת היא עבירה כלפי שמיא!…
העין הגדולה: עוברים על ‘בל תשחית’!…
העין הקטנה: לו אפשר היה להשיג בשבילם לוח ישן…
העין הגדולה: מימי מתושלח רק לוח…
העין הקטנה: המלומדים מכסלונה…
העין הגדולה: מופלגים בתורה, צנתרא דדהבא, מוחות חריפים!…
העין הקטנה: אם נדפיס רק שער חדש ומעטפה חדשה ללוח הישן – גם זה יספיק…
העין הגדולה: זה יימכר כמו חרוסת בערב פסח!…
העין הקטנה: ואם תרצה לאמור שיטעו בחשבון הימים?…
העין הגדולה: הנה אסון!…
העין הקטנה: כך נאה וכך יאה להם…
העין הגדולה: ילכו לעזאזל…
העין הקטנה: כך וכך אשכנזים אוכלי-טריפה!…
העין הגדולה: דע את אשר לפניך!…
העין הקטנה: בדמי רחצו עד אשר עלה לי לעמוד על רגלי ולמצוא את דרכי…
העין הגדולה: אפשר להינקם גם בהם!…
וירמוז פנחס פינקוס למלצר ויקרא לו:
אדוני הטיפש, דייטשוּן בן דייטשוּן, הבא כד חלב!
כך היה מבקש פנחס פינקוס כוס בירה. ואחרי לגמו את הבירה כתב לבני ביתו מכתב בזו הלשון:
… ועוד עלי לבקשך, ידידי היקר, שתואיל ותחבוש בעדי לוחות ישנים כמה שתוכל משנות תרמ“ח או תרנ”ח.
'יש לי פה קופצים עליהם. הגרמנים קונים תווי-פוסתה שהשתמשו כבר בהם ולוחות של שנים עברו. התבין, ידידי, המה משלמים בשכרם אך מעט מאוד אבל בכל זאת הלא טוב לך שתמכרם בזול מאשר שיהיו מונחים אצלך בקרן-זווית כאבן שאין לה הופכין ויאכלום העש או העכברים; וכשתחבוש את הלוחות תשקול אותם ותחשוב לי בחשבון משקל הנייר. אבקשך עוד הפעם לשלוח לי את כל הלוחות הישנים שישנם תחת ידך, בייחוד את הלוחות משנת תרמ"ח, ואם יש אתך לוחות קודמים לזה – אין דבר. הנני עושה כמעט את כל זה רק בשבילך. יודע אני שאצלך מתגלגלים לוחות עתיקים ולכן רוצה אני שתרוויח על-ידי זה. לאחר אינני כותב, רק לך יען כי מודע הנך לי ומכר והנני מוקירך. זכור-נא, למען השם לוחות ישנים כמה שתוכל.
הנני פורש בשלומך ובשלום זוגתך ובשלום צאצאיך הצפיעים והצפיעות
ממני פנחס פינקוס'
כשחתם את המכתב קרא למלצר:
– שמע-נא פטיש בן פטיש, עוד כד חלב!
– כשלגם גם את הכוס הזאת ישב בעל-בית-החרושת-לעשיית-הלוחות דנן וכתב עוד מכתב:
‘והשני כותב אני לכ’ שעלה בידי למצוא בזה גרמני שעוסק בקניית לוחות ישנים, אבל רק משנת תרמ"ח'.
‘אם יש לכ’ כאלה – ישלחם-נא לי מיד על-פי נאכנאהמע, רק יחשוב אותם במחיר הנייר, כי הלא גם אני צריך להרוויח דבר-מה. אני כותב אך לכ', מפני שיודע אני כי רק אצלו ישנם לוחות של שנים עברו. ובהיות שטרוד אני הנני מקצר
ממני פנחס פינקוס'.
ועוד מכתב כתב, והפעם לעיר אחרת.
‘והשנית כותב הנני לכ’ שהשנה יכול אני לקנות אצלו כבוד מעלתו לוחות-נייר על מנת, לאמור בתנאי שלכל לוח משנת תרס“ח יוסיף כ' שלושה לוחות משנת תרמ”ח חינם אין כסף, מפני שישנם בכאן שני גרמנים שיושבים ועוסקים בחקירת הרוחות על-פי הלוחות הישנים, לכן אבקש שכבוד מעלתו ישלח לי את כל לוחותיו הישנים משנת התרמ“ח ולהוסיף על כל שלושת הלוחות של התרמ”ח לוח אחד של התרס"ח שאקנה על-פי המחיר הקבוע.
נא לשלוח מיד ובנאכנאהמע.
ממנו ידידו פנחס פינקוס'.
ועוד מכתבים אחדים כאלה שלח לסוחרי-ספרים אחדים שבערים שונות, והסוחר דנן בלוחות en gros, פנחס פינקוס, שילם להמלצר ויחבוש על שכמו את חבילת ספריו, וילך לדרכו כאיש שהמציא עסק כשר, ישר וחשוב.
[ה]
השנה הנוכחית, שנת ה' אלפים תרס“ח מיום ברוא אלוהים את העולם, היתה שנת שפע ליהודי כסלונה. עסקי כולם, מבעל בית-החרושת היותר עשיר עד האומן היותר עני – עלו יפה, כולם הרוויחו הרבה כסף, כולם היו שבעי-רצון וישמחו ש’היהודי הפולני' מתפרנס אצלם בכבוד על-ידי לוחות השנה שהמה קונים אצלו. לא היה כמעט בית בכסלונה, שבו לא נמצא 'לוח התרס”ח' שנקנה אצל ‘היהודי הפולני’. והעדה היהודית בכסלונה, שבו לא נמצא ‘לוח התרס"ח’ שנקנה אצל ‘היהודי הפולני’. והעדה היהודית שבכסלונה החלה את שנת התרס“ח (5668) על-פי הלוח של התרמ”ח (5648) ויחיו שנה טובה ורגילה, היינו: חגגו את ‘ימי-המוות’, ה’בר-מצוות', ברכו על נרות-החנוכה, אכלו תופיניות של פורים והחלו בהכנות לפסח, לאפות מצות כמו בכל השנים מימות עולם. וכמו בכל השנים ישבו למועד הנכון, לפי הלוח, אל הסדר ולמחרתו ישבו עוד הפעם; ואפשר שכך היה עובר כל הפסח ואולי גם השבועות וגם הסוכות לולא קרה המעשה הבא (תמיד בכל מקום יארעו ‘מעשים’).
ומעשה שהיה כך היה.
בעל בית-מרקחת, איש נכבד בעדתו, צריך היה לנסוע מעירו, כסלונה ברלינה לקנות סחורה לחנותו. וישב לו בראשון לחול המועד ברכבת ויסע ברלינה. בבואו ברלינה היה רעב מדרכו הארוכה כזאב ממש. הקורא יזכור בוודאי שגרמני בן דת משה מכסלונה, לו גם יהיה רוקח, לו גם רופא-שיניים ולו גם גרוע מרופא-שיניים לא יאכל חמץ בפסח גם אם ישלמו לו עשרה מיליונים בעד פת אחת כזית. משך כל ימות השנה הוא יאכל בשר-חזיר. תוכלו אפילו להשפיע עליו שיאכל שרצים ורמשים, אבל רק יבוא חג הפסח הקדוש וה’דייטשוּן' נהיה חסיד עד לסכנת נפשות. הוא ימות ברעב ולא יגע בחמץ בפסח!
בבואו ברלינה החיש הרוקח דנן את צעדיו וילך לרחוב פרידריך הגדול, ובראותו מסעדה ועל השלט את ארבע האותיות המרובעות בּשׂר ותחי נפשו. הוא נכנס אל המסעדה ועוד לא הספיק לשבת אל שולחנו ולקחת את פתקאות-מאכלי-הפסח בידו כדי ללמוד ולחקור את תוכנה הרב והנה על גבו עמד כבר מלצר, בחור כארזים ששערות ראשו מסורקות יפה-יפה ומלאות שמנים ותמרוקים שונים וששפמו עומד בחוצפה יתירה כשפם אחד השוטרים ובידי הבחור פינכה, ובפינכה – לא יאומן כי יסופר! – עוגת-המן! ממולאה פרגה שחורה ונוצצת!…
הרוקח דנן עוד מעט והתעלף, מה זה: כשר, פסח ועוגת-המן עם פרגה?! ולולא היה הרוקח רעב עד מוות היה חושב שחלום חלם. וכשראה המלצר כי האורח שם בו זוג עיניים תמהות משך בשפמו העומד וזרק לו בחיוך חביב מלצרי:
– מזון לכבוד חג הפורים!
פה נתערבה דעתו של הרוקח לגמרי: לכבוד חג ה – פו – רים?!… עו-גת ה- מן?… המלצר הלך ועל מקומו צמח עמד פתאום ‘בעל’ המסעדה, גרמני לבוש יפה לפי האופנה ובחיוך חביב של נתין נאמן על שפתיו השמנות והאדומות התבונן לאורח; ובין האורח ובעל בית המסעדה נשמעה השיחה המעניינת הבאה, שהננו מוסרים בזה רק את תמציתה: אדון המסעדה ברך את האורח בחג-פורים שמח והאורח חפץ להוכיח לאדון המסעדה שאומנם חג היום אבל שם ה’חג' לא ‘פורים’ אלא ‘אוסטֶרן’ – פסח. בתחילה חשב ה’בעל' שלפניו לץ בעלמא הרוצה לצחוק קצת ויצחק גם הוא באדיבות: חי-חי-חי. אבל הצחוק הזה לא מצא כלל חן בעיני האורח, והשיחה בין ה’בעל' ואורחו נהיתה יותר ויותר רצינית, עד שהגיעה לאוזני יתר האורחים שישבו באותה המסעדה ויתערבו גם המה בשיחה המעניינת הזאת. זה חרה לרוקח ויאמר בגיחוך מלא ארס: אפשר ליהודי להרשות לעצמו לאכול אפילו חמץ בפסח, אבל להתערב בשיחה שבין שני אנשים זה לא לפי חוקי הנימוס הגרמני. בתשובה על זה שאל אחד המסובין, בעל קצות זקן שב עם סנטר מגולח, שכולו אומר: יועץ-לסתרי-מסחר, והגיחוך שריחף על שפתיו היה
מלא גם הוא רעל: ומאין אדוני, אם אפשר לשאול? וכששמע כי האדון הוא מכסלונה ענה ואמר – אָ – אָ – אָ –! ארוכה ויתעמק בפינכתו…
ואיך שלא רעב הרוקח דנן בכל זאת היה מכבד את האדון בעל הזקן של היועץ-לסתרי-מסחר כדבעי. ראשונה היה מושיט לו את פתקאת-הביקור שלו, שעליה כתוב מפורש שמו בלווית התואר ‘דוקטור למרקחת בכסלונה’, ושנית היה דורש מהאדון הזה בעל הזקן עם שני הזנבים שיתן לו את פתקאת-הביקור שלו עם הפירמה שלו. ומה היה אחר-כך לא אדע. אינני נביא ולא בן נביא… ואיש לא ידע מה היו תוצאות החילופין האלה. אני אך אספר מה שהיה.
הרוקח שלנו הלך מלא-רוגז ממסעדה זו למסעדה שנייה. גם פה מצא אותה התמונה: יהודים יושבים ואוכלים ארוחה של חמץ, על השולחנות עומדים פינכות ועל הפינכות עוגות המן, שעליהן דבוקות פתקאות עם הכתובת – ‘כשר לבּוּרים’, וכל המאורע נגמר בזה שהרוקח הלך לו למסעדה נוצרית ויזמין לו ארוחה שלהם 'על-פי פתקא (אַ לַה קַרט) באומרו: ‘טוב שאוכל מאכלי עכו"ם מאשר אוכל חמץ בפסח!…’
[ו]
אחת ההמצאות היותר מועילות של זמננו נשאר בכל זאת השַחרָחוק (טלפון). הודות לשחרחוק נודע בכל כסלונה משך חצי שעה, כי בירת גרמניה, העיר היהודית ברלין אומרת לחוג את חג הפסח רק כעבור חודש, ועתה אצלם רק פורים. הידיעה הזאת הפתיעה כמובן את כל כסלונה, וכל בני העדה רצו לדעת מה יאמר על זה ה’רבי' שלהם. רצו להד"ר רבינר ולהמטיף וימצאונו כותב תלגראם לחברו בברלין, גם הוא רבינר, גם הוא דוקטור, גם הוא מטיף. ויבקש את חברו שיתלגרם לו מיד איזה חג חוגגים כעת היהודים בברלין? ובאותו יום, לפנות ערב, קיבל הרב הכסלוני תשובה ברורה מברלין: ‘שושן פורים’. ועל-ידי השחרחוק הודיע הרב לכל חברי העדה ויבקשם שיעיינו בלוח.
והעיר כסלונה החלה ללמוד את הלוח בעניין כה רב ובהתמדה כה גדולה, כאילו רצו לדעת מתי ייהפך העולם. –
אין צריך להתרחק מהאמת. כסלונה הנה באמת עיר יפה ותושביה היהודים המה אנשים כנים וישרים; אבל אין שני תחומים נוגעים זה בחברו: מלומדים רבים שיבינו את הלוח כדבעי לא ימצאו בכסלונה.
המלומד היהודי היחידי שעודנו מבין מלה יהודית כל שהיא הנהו נושא השם הידוע והמפורסם מתיס דרייפוס. הננו מקדימים להעיר לקוראינו, שזה אינו אחיו של הקפיטן, עתה מאיוֹר, אלפרד דרייפוס מאי-השדים. מתיס דרייפוס הכסלוני הנהו השמש של בית-הכנסת המתוקן של כסלונה והשוחט והמוהל. איך הגיע לשם כזה – אל-נא תשאלו. כי הלא ישנו באותה עיר כסלונה יהודי קבצן החי מאמירת ‘קדיש’ ושמו נתנאל רוטשילד, וישנו עוד סנדלר פיסח וגיבן שאינו מתבייש כלל בשמו היינריך היינה, וישנו גם ספר שעל השלט שלו – ועל אותו השלט מצויר ראש אדום של אשה – כתוב באותיות מאירות עיניים לודוויג ברנה. חסר רק להחבורה מצחצח נעליים ושמו ברוך שפינוזה. אפשר שישנו בר-נש בשם כזה בכסלונה. אבל לי לא היה האושר והכבוד להכיר אותו פנים אל פנים.
נשוב לענייננו, לאמור למתיס דרייפוס, השמש של בית-הכנסת המתוקן.
וכששמע מתיס דרייפוס המלומד את סיפור המעשה, שהביא אתו הרוקח מברלין ששמה חוגגים עתה את הפורים ולא את הפסח, ישב כמו שהיה עושה כל מלומד, שהנהו שמש, שוחט ומוהל ושמו מתיס דרייפוס על מקומו, והחל בחקירת הלוח כדרך המלומדים, ויחטט כל כך עד אשר הגיע לשאלה הבאה: ואיפה אדר השני? לפי חשבונו, הנהו זוכר עוד מהשנה שעברה, צריכה היתה השנה הזאת – חזיז ורעם! – להיות שנה מעוברת. וראיה לדבריו, שפרידריך שפילהאגן הנוכרי המנגן על העוגב בבית-הכנסת לנאורים אמר לו שגם אצלם השנה שנת עיבור.
בהוכחה זו הלך לו דרייפוס המלומד להדוקטור רבינר והמטיף, וישבו שניהם ללמוד מחדש את הלוח. ופה אירע המאורע: שניהם ראו פתאום כי הלוח שלהם איננו משנת תרס“ח 5668, אלא משנת תרמ”ח 5648, לאמור, הלוח שלפני עשרים שנה! – – –
מחבר הסיפור המעשה הזה שקרה באמת מודה לקורא הנכבד, שטרח את הטרחה המרובה לקראו עד הסוף, ובכוח דמיונו יתאר לו בוודאי את כל החורבן, הבהלה והעירבוביה הנוראה שבעיר כסלונה כשנודע הדבר להגרמנים בני דת משה מפי רבם ומורם הד"ר רבינר והמטיף, כי חג הפסח ‘נחטף’ בחודש ימים, וכי בעוד חודש צריך יהיה להכין מחדש את הסדרים, המצות וכו', הכול כאשר לכול. יכול הייתי להשתמש בכל המבטאים החריפים כמו נרעשים, נואשים, נפתעים, יוצאים מכליהם, מלאים זעם וחרון אף, נבהלים, נרתחים, רצוצים וכדומה, אבל כל זה לא היה מספיק להביע את המצב כמו שהיה. המבטא היותר מתאים הוא לפי דעתי ‘היו לעפר ואפר’. שערו-נא:
משך חצי שנה חיה העדה לא בזמנה, על-פי איזה לוח ישן נושן שלפני עשרים שנה! אכלו מצות, כשכל היהודים הכו את המן והבר-מצוות וימות-המיתה ו’הקדיש’ים!? – – –
וכל אלה הודות למי? לאיזה יהודוני מהגר שאינו שווה כלום.
אה, היהודי הפולני! נזעקו היהודים הגרמנים שבכסלונה ויכווצו את אגרופיהם ויחדדו את שיניהם כלפי פנחס פינקוס. אה, יעיז-נא רק לבוא לכסלונה עם חבילת ספריו, וקבל יקבל את חלקו! –
אולם ‘היהודי הפולני’ דנן, מוכר הספרים דנן, פנחס פינקוס ישב לו בחברת ארבעה ליצנים אחרים כמוהו באוניה הענקית ששטה מהמבורג לניו-יורק… ומכל העסק המוצלח שלו עם ה’גרמנים' עלה בידו לקנות רק פתקה למחלקה הרביעית. והוא נוסע לאותה הארץ – ארץ הזהב, שגילה קולמבוס בזמנו.
קוראים נכבדים, נברכוֹ בחג פסח כשר ושמח!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.