עוללות (דברים קטנים שנדפסו בזמנים שונים) [בהקדמת אחד העם לכרך הששי של אגרותיו כתוב:] …ואחר המלוּאים יבואו בכרך זה שתי “הוספות”. הראשונה נקראה בשם “עוללות” וכוללת מאמרים קטנים אחדים שכתבתי וגם פרסמתי זה כבר, ויש ביניהם גם כאלה, שנתפרסמו עוד קודם שסדרתי את החלק האחרון מ“על פרשת דרכים”, ומסבּות שונות לא הכנסתים שמה. ואולם עתה, בגמרי את עבודת חיי, ומסופק אני עם עוד אצא לדבּר אל הקהל, חסתי על “פכּים קטנים” אלו, שיש בהם לפעמים דברים הראויים להשמע, והכנסתים פה, אע“פ שלא כולם הם בצורת מכתבים. אם יפה עשׂיתי – ישפטו הקוראים. ועוד דבר אחד: בסוף ה”עוללות" הללו, נתתי איזו דברים קטנים שנכתבו ונתפרסמו כבר בשבתי בארץ ישׂראל. ואקוה שלא יראה בזה הקורא סתירה למה שגוף הספר, כאמור למעלה, נחתם בזמן שיצאתי לא“י. זה נוגע רק למכתבים פרטיים שנכתבו לאנשים שונים, אבל הדברים שנתתי פה, הם באמת מאמרים קטנים, שמפּאת נושׂאם הם חשובים בעיני וחפצתי לתת להם זכר בספר זה. ואחר ה”עוללות" נתתי “הוספה” שניה, והיא תרגומי העברי של המַחבּרת “אַבטוֹאֵימַנציפּציא” מאת ד“ר פינסקר. תולדות התרגום הזה ימצא הקורא באגרותי, שציינתי מקומן להלן בראש התרגום. ופה אגיד רק זאת, שהתרגום אמנם נדפס ב”ספר פינסקר" שהוציא הוַעד האודיסאי (ירושלים, תרפ"א), אלא שהספר הנזכר לא זכה להתפשט בעם והרי הוא כאִלו לא נדפס. ולפי שתרגומי הנזכר מצא חן בעיני המבינים, סופרים וקוראים, אשר ראוהו, חשבתי לנכוֹן לתת לו מקום בסוף הספר הזה, כדי לכבוֹש לפניו דרך יותר רחבה אל חוג הקוראים המחבּבים את מַחבּרתו של פינסקר וחפצים לראותה בלבוש עברי מתאים לה].

¹

בקיץ שנת תרס“א, זמן מה אחרי מות הד”ר קמינר, שלחו לי יורשיו את המכתב הזה, אשר כתב אלי המנוח בעצם ידו לפני מותו:

"עיר בערן 5 מאֶרץ לחשבון חדש בארץ שווייץ.

אל כבוד ידידי וכו'

אני כעת בעיר הזו בתוך הקליניקע של הפרופ' קאֶחער והנני הולך היום לעשׂות לי אפּעראציה מסוכּנה, ולכן שולח אני לכבודך את אלה מכּתבי אשר יכלתי לסדר ואבקש מאת כבודך כי תהיה נא לי גואל ותוציא לכל הפחות את שירי אלה. ותקבּל מיורשי כמה שנחוץ יהיה על הוצאת הדפוס, ואת כל ההכנסה מספרי זה הנני מקדיש לטובת החברה ישוב ארץ ישׂראל מכוֹנני הקולוניות לעברים בפלשתינא ובסוריא. ותוּכל החברה הזו אשר באדעססא לעשׂות עם ההכנסה לטובת ישוב ארץ ישׂראל כפי שתמצא לנחוץ… כל שירי המפוזרים בכה"ע אנא אִספו אותם ואת הראויים לדפוס אנא הדפיסו. ידידי הנכבד ראבניצקי יהיה לך לעֵזר בזה, ואבקש אותו מאד כי ימַלא את בקשתי… מן החוברות המכורכות שאני שולח פה אנא בררו משם מה שיש לברור, שראוי להוציא. אין לי עת להאריך כי האפּרעציה תהיה אחר שתי שעות. יתן לך ה' כלבבך, חיה בטוב ואל נא תשכח את ידידך ועשׂה למען שמו מה שתוכלו.

ידידכם ההולך אולי למות, ה' ירחם עלי,

יצחק בן אברהם קמינער"².

ובראשית שנת תרס“ב קבּלתי מאת היורשים גם את חבילת הכתבים שהניח אחריו המנוח. אבל, לצערי, לא נמצאו שם לא “חוברות מכורכות” ולא שום חלק “מסודר” כראוי, ואיני יודע, אם באמת היו כאלה ואבדו בדרך, או שאך חשב המחבּר לסדר ולא הספיקה לו השעה. בהמון הכתבים שהגיעו לידי היה הכל מעורבב יחד, בלי שום סדר ובלי שום ציוּנים הנחוצים בדברים כאלה. רוב השירים שנשלחו אלי בכת”י כבר נדפסו בזמנים שונים, ולא היה בכת"י שום זֵכר איזו הם שנדפסו ומתי ואנה, ועם זה באו הרבה שירים – וביניהם גם מאלו שכבר נדפסו – בנוסחאות שונות מאד, ולא נודע איזו נוסחא היא האחרונה או איזו הנדפסה. וישנם שירים שהרבה בתים משותפים להם, ובשאר הבתים שונים הם זה מזה; ויש גם קטעים וקטעי קטעים, שלפי תכנם נראים כמתיחסים לשיר זה או זה, אבל לא נמצא עליהם שום ציוּן ומראה מקום, בשביל לדעת מה טיבם ואיך חשב המחבּר להשתמש בהם.

הערבוביא הזאת שללה ממני את היכולת לגשת תיכף לסדוּר השירים ותקונם לדפוס. צריך היה להביא תחלה סדר ידוע בחבילת הכתבים, לקרב זה לזה את הדומים בתכנם ולחבּר יחד אותן הנוסחאות השונות משיר אחד, שהיו מפוזרות ומפורדות, ואחרי כן – לברר איזו מן השירים כבר נדפסו ובאיזו מן הנוסחאות נדפסו. כל זה דרש זמן רב ועבודה קשה, שלא היה ביכלתי להקדיש לזה ולעשׂות לבדי כל המלאכה. ורק אחר שבאו לעזרתי חברי הסופרים מר רבניצקי ומר דרויאנוב, התחלנו להביא סדרים בכתבי-היד וגם לאסוף מעט מעט העתקות מן השירים שנדפסו. הדבר האחרון גרם לנו ביחוד יגיעה מרובה ואבּוּד זמן רב. כי שירי המנוח נדפסו, במשך יותר מעשׂרים שנה. כמעט בכל כתבי-העת והמאספים שיצאו באותן השנים, והרבה מאלו לא נמצאו בעירנו וצריך היה לבקש באוצרות הספרים במקומות רחוקים ולמצוא באותם המקומות אנשים שיואילו, אם בחנם או בשׂכר, לבדוק את הגליונות של כה“ע משנים שעברו ואת ספרי המאספים השונים, ואם ימצאו בהם שירי המנוח – להעתיקם בשבילנו, ולא כל אלו שקבּלו עליהם את העבודה היו זריזים במלאכתם, – וכה עברו יותר משתי שנים עד שהצלחנו לאסוף בידינו העתקות מכל ה”נדחים" האלה. ואז נגשנו לעיקר העבודה: “לברוֹר – כבקשת המחבּר – מה שיש לברור”, בשביל “להדפיס את הראויים לדפוס”. וה“בירור” הזה כמה קשה היה – זאת יבין כל המכּיר תכוּנתם של שירי קמינר.

כי הנה האמת דורשת להודות, שלא היה קמינר משורר במובן המוסכם, משורר הקולט לתוך רוחו רשמי החיים באופן פיוטי מיוחד לו ובהם הוא מסתכל וצר צורות חדשות ונותן בהן נשמת חיים משלו. קמינר היה אך ניצוץ – אולי הניצוץ האחרון – מנשמת ה“פיטנים” שהיו לנו בימי הבינַים. כמוהם הוא אך “תנים לבכות ענוּת עמו”, הממלאה כל חדרי לבו צער בלי גבול, עד אפס מקום עוד לשום רושם אחר, וכמוהם הוא מבּיע את הצער הזה תמיד בשׂפה אחת ודברים אחדים, שאך מעט בהם מצבעי השירה ושפעת גוניה, אבל תחת זה שופר מתוכם הצער הלאומי בכל עזוזו ומשתפך גם אל נפשנו. קמינר אינו מתפעל לא מן האהבה ולא מן הטבע, ובכלל אינו רואה סביביו מאומה, זולתי צרת עמו הגדולה – הצרה החומרית מבחוץ והצרה המוסרית מבפנים. על הצרה הכפולה הזאת הוא שופך דמעתו, חמתו ולעגו בסגנון שירי מקורי, שסִגל לו בעצמו ואין דומה לו בספרותנו. אבל גם בכיו, גם שׂחקו וכעסו, כמי שנושׂא אחד להם, כן גם ה“סַממנים” הפיוטיים שבהם תכוּנה אחת להם תמיד, עד שאפשר לאמור בלי גוזמא, שבאמת שר קמינר כל ימיו רק “שירא אריכתא” אחת.

שירים כאלה אי אפשר על הרוב להבחין ביניהם על פי ערכּם הפנימי ולהוציא משפט, שזה ראוי לדפוס וזה אינו ראוי, אחר כי לא ביפים בפיוטי ערכּם האמתּי, כי אם בעומק הצער הלאומי, הצפוּן בהם, בכולם, כמעט במדה אחת. מן הצד הזה ראויים היו כל השירים, או לפחות רובם, לראות אור כל אחד לעצמו, ובכל זאת כי אפשר לתתם כולם בקובץ אחד, בהיות רבים מהם כל-כך קרובים זה לזה בתכנם ובצורתם עד שבהקבצם יחד לא יהיו אלא מעֵין “כפל הענין במלות שונות”. לכן מוכרחים היינו לקבוע לנו בבירור החומר כללים חיצוניים שונים. קודם כל החלטנו להסתפק לע"ע בקבּוּץ השירים שכבר נדפסו. כי בעברנו על השירים שלא נדפסו עדיין, מצאנו גם בהם אך את הטופס הכללי של שירי קמינר, בלי שום חדוש, לא מצד התוכן ולא מצד הצורה, באופן שאי אפשר היה להכניס מאלו אלא אם כן הוצאנו איזו מן הנדפסים, הקרובים להם ביותר, כדי שלא להלאות את הקורא יותר מדי בהכפלת הענינים, ועל כן חשבנו, כי היתרון לאלה שכבר נדפסו לפנים ונעשׂו כבר במדה ידועה לקנין הספרות. אבל גם מן הנדפסים הכנסנו לקובץ זה רק אלו שמצטיינים יותר מחבריהם בצורתם הפיוטית או שבהם נתגשם טופס השירה של קמינר באופן יותר שלם, או שנתפרסמו ביותר בזמן שנדפסו ראשונה, – והרחקנו כל השאר, שנראו לנו מצד תכנם בלתי מוסיפים כלום על אלו שבחרנו ומצד צורתם גרועים הרבה מאלו שבחרנו, באופן שיהיו אך למשׂא על הקוראים ויחלישו את הרושם הכללי.

כי אמנם, כשקבּלנו עלינו את העבודה בסדור הקובץ הזה, היתה מגמתנו לא אך לקיים “צוואת שכיב מרע” ולהעמיד “מצבה” ספרותית לזכרון המת. אִלו לא היתה לנו אלא מטרה זו בלבדה, היינו עושׂים גם אנו כנהוג במקרים כאלה: היינו מאספים כל מה שיצא מעטו של המחבּר ומדפיסים הכל בלי שום הבחנה. אבל באמת היתה לנו בעבודתנו גם מטרה אחרת יותר חשובה. בדעתנו, כי הרבה משירי קמינר עשׂו רושם בזמנם על קהל הקוראים, ובחשבנו עם זה, כי עוד גם עתה מוכשרים הם לעורר את הלבבות על ידי אש האהבה הלאומית היוקדת בהם, – בטוחים היינו, כי נמַלא יותר רצונו של המחבּר – אשר בכל עבודתו הספרותית היתה מגמתו אך לעורר את הרגש הלאומי הנרדם – כשנעשׂה את ספרו לא מצבה מתה, שחולקים לה כבוד ומתרחקים ממנה, כי אם – מַעין חי, שאנשים חיים, ביחוד בני הנעורים, ישאבו ממנו רגש האהבה לעמם וחזוּק הרצון לעבודת הכלל.

ומתוך השקפתנו זו, התּרנו לעצמנו כמו כן להשמיט לפעמים מעט או הרבה גם מתוך גוף השירים שבחרנו, אם נראה לנו שכל ידי ההשמטות האלה יעשׂה השיר רושם יותר עז, בסור מעליו “סרח העודף”, שהיה המחבּר נכשל בו לפעמים, כשחפץ להטעים ביותר את הסער שבלבבו והאמין שישׂיג חפצו על ידי הכפלת רעיון אחד כמה פעמים בהוספת מלים שונות שאינן אומרות כלום, ובזה גרם, להפך, לפגוֹם ולחסר את הרושם. ולא רק להשמיט הרשינו לעצמנו, כי אם גם לשנות לפעמים איזו מלים, כשראינו בזה צורך מוחלט למטרה הנזכרת. ואולם על הרוב היו לנו סמוכים לזה בנוסחאות שבכת“י, אשר, כאמור למעלה, יש מהן השונות בכמה דברים מן הנדפס. כנראה חלו בשירים הנדפסים גם ידי העורכים השונים, ששִנו ותקנו לפי ראות עיניהם, והמחבּר לא הקפיד על זה, בהיותו גם הוא מרגיש בודאי, שבשירים ממין זה אין סופרים את ה”הברות" ואין תוקעים מסמרות בכל מלה. לעומת זאת הנַחנו לו להמחבּר את הסגולות המיוחדות לסגנונו, אף במקום שחוקי הדקדוק מתנגדים לזה. ככה, למשל, מנהגו להסמיך שנים שלשה שמות לנסמך אחד (כמו: “בחרדת – בהדרת קודש”) – דבר שאינו לפי הדקדוק, אבל מוסיף עוז לשירת המחבּר במקומות רבים, ועוד כדומה לזה.

הרבה נתקשינו גם כן בחלוקת השירים וסדורם זה אחר זה. לא נקל למצוא הבדל יסודי בשירים כאלה אשר על פיו נוּכל לחלקם ולסדרם למחלקותיהם. אבל, כדי להנצל מערבוביא שלמה, בחרנו בכל זאת בחלוקה ידועה, שאינה אמנם אלא יחוסית. וזו היא:

I. המשורר על דבר חייו ושירתו.

II. שירי תקוה והתעוררות.

III. שירי תוֹכחה וקינה.

IV. שירי התּוּלים.

ובכל מחלקה סדרנו את השירים לפי סדר זמנם, זולת אחדים, שמצאנו יותר נכון להקדימם או לאחרם, מטעמים שונים.

ובאחרונה מחויב אני להודיע גם עוד זאת, שכל השתתפותי אני בענין זה היתה מוגבלת רק בעניני ה“עריכה”, כלומר בחירת השירים, תקונם וסדורם, אבל בהוצאת הספר (עניני הדפוס וחשבונות של ממון) לא השתתפתי כלל ולא לי חייב הקהל תודה על ההדוּר החיצוני של ההדפסה, כי אם להוַעד של חברת ישוב א"י, אשר מלא ידי שני הסופרים הנזכרים למעלה להוציא את הדבר לפעולה. הגהת הספר נעשׂתה על ידי משוררנו החביב מר ביאליק, ועליו אחריותה.

*

וככה אנו מוסרים עתה את הספר הזה לידי הקוראים.

“עתה”!… אנו החיים בשעה הזאת, מבינים אנו היטב כל עומק פירושה של מלה זו. “עתה” כשכל הלבבות סוערים ופונים לצד אחר לגמרי, אפשר שספר כזה יחָשב בעיני רבּים כדבר שלא בעתו. אבל אנו בעצמנו מאמינים אנו, שהננו מוסרים לידי הקהל ספר טוב ומועיל, ואם לא עכשיו – יבוא יומו ויתגלה תועלתו לאחר זמן.

אודיסא. א' חשון תרס"ו.

I

¹

קראתי את מאמרך “בדרך עמנו” (“הארץ” ה' אלול) ומרגיש אני צורך בנפשי לאמור לך: “יישר כוחך!”

מיום שהגיעה אלי השמועה, אשר עליה, כנראה, מוּסבּים דבריך במאמרך, וביחוד – בראותי יחס קהלנו בארץ אל הדבר, לבי מלא מחשבות נוגות, והנני מרגיש בי, כאִלו מתמוטטים בקרבי כל היסודות שעליהם בניתי את השקפתי על היהדות והציוניות עוד בימי שחרותי. ואם אלה יתמוטטו, מה נשאר לי לעת זקנה מכל העמל אשר עמלתי בימי חיי, זולתי לב ריק ונפש נואשת?

“יהודי ודם! היש לך שני הפכים גדולים מאלו?” – כך סיימתי אחד ממאמרי הראשונים לפני הרבה, הרבה שנים, ובטוח הייתי אז, כי זה הוא “מושׂכל ראשון”, ששום אדם מישׂראל לא יפקפק באמתוּתו. וכי מה הצלנו מתוך הפכת החורבן, אם לא תורת נביאינו, אשר לקחנו אתנו על דרך הגלות הארוכה להאיר לנו מַחשכּי חיינו בנכר? דמנו נשפך כמים בכל ארבע כנפות הארץ במשך אלפי שנה, ואנחנו דם לא שפכנו; אנחנו זכרנו תמיד, כי התורה המוסרית הגדולה אשר הנחילונו אבותינו היא תורת העתיד, אשר עלינו לשמרה ולמסור נפשנו עליה עד שתהיה לקנין כל המין האנושי, והחיה שבאדם תחדל מהיות שלטת בחיי הפרט והכלל. כך חי עמנו דור אחר דור, חי בארצות נכר, בין עמים אשר על חרבם חיו, ושפיכות דמים היתה מלאכת ידם כל הימים, והוא, העם הנרדף בכל מקום, עם כל שפלותו החיצונית, הביט בגועל נפש על שכניו, אשר ידיהם מגואלות בדם, ובעמקי לבו ידע, כי אין לו, ולא יהיה לו לעולם, שום יחס לחיי-פראים כאלו; כי בידו שמורה האמת המוסרית הגדולה, שעתידה להתפשט בכל הארצות ולשׂים קץ לפראות, לאכזריות, לשפיכת דמים בכל העולם. ואז ישב גם הוא לבטח בארצו ויראה בעיניו את נצחונו הגדול, נצחון תורתו המוסרית, אשר עליה הוֹרג במשך אלפי שנה.

והנה זכינו אנחנו, בני הדור הזה, לראות מעֵין “אתחלתא דגאולה”, שיבת בנים לגבולם. מארצות רחוקות באים בנינו להקריב חייהם לעבודת העם ולבנין הארץ. ואנחנו, הזקנים שבדור, היינו כחולמים, רואים ותוהים: האמנם קרב הקץ? האמנם מתקרבים הימים הגדולים אשר ראו הנביאים בחזון: כי נשוב ונרים את דגלם בארצם ונשוב להיות "לאור גוים", כאשר היינו לפני אלפי שנה?

והנה – מה נאמר ומה נדבּר, אם אמת הדבר שמסַפּרת השמועה הנזכרת? – אהה, אלהים! האמנם זה הוא הקץ? האמנם זו היא המטרה שאליה שאפו אבותינו ולמענה סבלו כל אותן הצרות? האמנם זה הוא חלום “שיבת ציון” אשר חלם עמנו אלפי שנה: שנבוא לציון ונטַמא את אדמתה בשפיכת דם נקי?

“את שקליו יתן העם מחיר המדינה; את נביאיו – לא!”

כך סיימתי מאמר אחר, ג"כ לפני הרבה שנים, וזה היה אז בעיני מושׂכל ראשון. והנה יסרני ה' לחיות ולראות בעיני כי גם בזה, כנראה, טעיתי. את שקליו לא ירבה העם גם עתה להביא לבנין “ביתו הלאומי”, למרות “המנדט” וכל שאר “הנצחונות המדיניים”; אבל לעומת זאת הולכת ומתפתחת בו נטיה להביא קרבן על מזבח “התחיה” – את נביאיו, את היסודות המוסריים הגדולים אשר בשבילם חי עמנו ובשבילם סבל ואשר רק בשבילם שוה כל העמל לשוב ולהיות לעם בארץ אבותינו. כי בלעדיהם – אל אלהים! – מה אנו ומה חיינו העתידים בארץ הזאת, שנקריב בשבילם כל אותם הקרבנות בלי קץ אשר בלעדיהם לא תבּנה הארץ? האמנם רק בשביל להוסיף באמת מפּנות המזרח עם קטן של “ליבנטינים” חדשים אשר יתחרו עם הליבנטינים שכבר ישנם בכל אותן המדות המָשחתות – שאיפה לדם, נקמה ותחרות וכו' – שהן הן תוכן חייהם של אלו?

אם זה הוא “המשיח”, ייתי ולא אחמיניה!

ירושלים, ו' אלול תרפ"ב

–––––––––––––––

II

²

על “יום טוב” באת להיות עורכו של “הארץ” ולחַדש פניו. גליון האלף היוצא באלו הימים מסיים תקופה ומתחיל תקופה בתולדות העתון הזה – העתון היומי הראשון פה בארץ. ואני מבין את לבך, בבקשך אותי בשעה כזו לברר לך – ולקוראי “הארץ” – ב“מלים אחדות” את דעתי על השאלה הגדולה: מה תעודתו של “עתון עברי בימינו ובארצנו”.

כמדומה לי, שהתשובה כלולה כבר בעצם השאלה: בארצנו פה, שאין עתונים כלליים בלשונות אחרות, העתון היומי העברי צריך להיות באמת “עתון יומי”, להספיק צרכי הקורא בכל הנוגע לחדשות ולשאלות היום בעולם בכלל. ובהיותו עתון עברי, צריך הוא להספיק צרכי הקורא העברי בשאלה הלאומית והעברית בכל היקפה, לתת מושׂג נכוֹן מכל “המחשבות והמעשׂים” בעולם היהודי בכל הארצות, מבלי לצמצם עצמו רק בענף אחד מחיינו, ואפילו היותר חשוב. ובהיותו יוצא בארצנו, אין צריך לאמור, שמחשבתו צריכה להתרכז ביחוד בשאלות האֵיקוֹנוֹמיות, התרבותיות וכו' המעסיקות אותנו פה בארץ.

המפלגות, המרובות כל-כך בקרבנו פה, ודאי יש להן צורך בעתונים משלהן, להגן על עניני מפלגתן המיוחדים להן, אבל אני חושב, שבשביל כך אינם זקוקים לעתונים יומיים משלהן: אין בשום מפלגה בארץ ענינים כל-כך מרובים המיוחדים לה, עד שתצטרך לחזור עליהם בכל יום ויום. ואם באמת תחפוץ כל מפלגה להשתתף בחיי העם בכללו, מבלי לחשוב בכל ענין קודם כל על יחוסו לעניניה שלה, אז אפשר ואפשר יהיה להוציא בארץ עתון יומי שימַלא תעודתו באמונה: להאיר אור מכל הצדדים על חיינו הלאומיים בארץ ובחוץ לארץ, ולאַחד כל העם תחת דגל אחד בעל צבעים מרובים – דגל התחיה. בשביל כך צריך רק שיהיה עתון זה זוכר תמיד את תפקידו ומשתדל למלאותו תמיד באמונה, בלי משׂוֹא פנים, וגם בלי איבה “אַפּריוֹרית”, לשום אדם ולשום צבור מיוחד: מפלגה או הסתדרות וכו'; רק צדק צדק ירדוף, והאמת תהיה נר לרגלו.

ובכן, ברכתי היותר גדולה שיכול אני לשלוח ל“הארץ” לגליון האלף – היא זו: שיתאמץ להיות לא עתון סתם, כי אם אותו העתון אשר אנחנו צריכים לו. הרצון הטוב, וגם – חושב אני – הסגולות הדרושות לכך, יש לו לעורכו, ואם אך יעמדו לימינו כל הטובים שבּנו – הצלחת מפעלו אינה מן הנמנעות.

תל-אביב, ט' כסלו תרפ"ג.

¹

א

אם ראית אדם עמל להסתיר חסרונותיו, אל תאמר: רוצה זה שיהא נראה מעוּלה משהוא. פעמים שאינו עושׂה כן אלא בשביל שלא יהא נראה גרוע משהוא. מרגיש כל אחד בעצמו, שמום שבּו נדמה לאדם כשׂערה, ושבחברו – כהר, ורוצה הוא להסתיר שׂערה שלו, שלא יראוה אחרים כהר.

ב

כשרואה יצר הרע שאתה מתגבר עליו, הוא לוחש לך: “ראה, שעת הכושר עוברת, ואם לא עכשו, אימתי? עתיד אתה להתחרט כל ימיך על מקרה שבא לידך ולא אחזת בו”. ואין בני אדם מרגישים, כמה גדול כוחו של לחש זה וכמה מרובים המעשׂים שנעשׂים רק מיראת החרטה על “שב ואל תעשׂה”.

ג

אדם בריא אוהב את החיים מטבעו, אבל יכול הוא לשׂנוא אהבה זו, הנטועה בו שלא בטובתו. וכשאדם אומר: “שׂנאתי את החיים”, ואעפ"כ אינו ממית עצמו, אל תחשוד בו שאין פיו ולבו שוים. אפשר שאינו אלא טועה, מפני ששׂנאתו לאהבת החיים נתחלפה לו בשׂנאת החיים עצמם. צא ובדוֹק ותמצא טעות זו בהרבה מיני שׂנאה: מדמה אדם ששׂונא הוא את הדבר, ואינו שׂונא באמת אלא את אהבתו לאותו דבר.

ד

משל אנגלי אומר: “אדם כי יוָלד באורוָה, לא יהיה בגלל זה לסוס”. וכמה היה העולם משתנה (ואף אנו, היהודים, עמו), אִלו זכרו הכל תמיד אמת פשוטה זו, שלא הלידה באורוה היא שעושה את הסוס.

ה

הראשונים היו אומרים: “אין חכם כבעל הנסיון”, והדבר הקשה היו מביאים לפני “הזקנים”. אבל בין האחרונים היה מי שאמר: אין בעל נסיון במציאות כלל. לפי שחיי האדם משתנים בתכוּנתם מתקופה לתקופה, ואין הנסיון הנקנה בתקופה אחת יכול להורות דרך החיים בתקופה שלאחריה. ואמנם, כשהזקין אדם, הרי הוא עומד בתוך החיים החדשים, הסובבים אותו, מחוּסר-נסיון כקטן שנוֹלד. ואם בזמן הזה מיסדים בתי מחסה לזקנים, אפשר שלעתיד לבוא יהיו מיסדים גם בתי ספר לזקנים, ללמדם ארחות חיים בעולם זר להם, שהכל בו נראה להם “הפוּך”.

ו

אִלו ידעו הבריות, כמה קשים יסוריו של מי שאנוס כל ימיו “להתמתח” ו“להתנפח” בשביל להתראות גדול בקטנותו, – לא היו מקנאים באדם שזכה לעטה שאינה הולמתו, אלא היו אומרים ברחמים: “ראו, מה עלתה לו לעני זה, שלא רצה להכיר את מקומו”.

ז

גם לב שקט ושלו יש שתתקפהו תשוקה עצומה להתפרץ לשעה מתוך הכלוב החברתי שהוא עצור בו. ובשעת מרד כזו עלול האדם להעמיד בסכּנה את עצמו, את כבוד שמו, את כל עמלו שעמל במשך ימי חייו – הכל בשביל לגימה אחת ממַעין החיים הטבעיים הנובע מתוך הלב החפשי. ורואים בני אדם ותמהים: “פלוני שפקחַ הוא, מה ראה לשטות זו”? ומחליטים ואומרים: “אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”, – ודעתם מתקררת.

ח

מתהלכים בני אדם בחשכה – ומדמים שרואים זה את זה! כל אחד לעצמו יודע, שהוא אינו נראה לאחרים בצורתו האמתּית, ואפילו הקרובים אליו, אלמלא ראוהו פתאום כמו שהוא באמת, היו נרתעים לאחוריהם מרוב תמהון. ואעפ"כ מאמין כל אחד, שהוא רואה את האחרים ומכיר בטובם. – ואנוס הוא האדם להאמין כך, בשביל שלא יצא מדעתו מתוך הכרת בדידותו המוחלטת בעולם, בין בריות זרות ונסתרות.

ט

סיניקא אמר: “אין אנו הולכים למות, אלא הולכים ומתים יום יום”. ואין לך חזיון מלא עצב כשׂמחת הפגישה של שתי נפשות קרובות שהיו נפרדות ימים רבים. מבקשת כל אחת בחברתּה את התמונה החביבה מלפנים, שהיתה געגועיה כל אותם הימים, – ומוצאה אחרת תחתיה, דומה ואינה דומה, קרובה וזרה כאחת. וגדול הצער המסותר מן השׂמחה המגולה.

י

מצד על צד מתהפך החולה – ולא ירוַח לו. כשמציקה לו לאדם הכרת קטנותה וקוצר ימיה של ישותו הפרטית, הוא שואף להבּלע במצוּי גדול וקיים – ומאבּד עצמו בתוך “הכלל”. וכששוב מציקה לו אבידת צורתו האישית, שנבלעה באברי הכלל, – הוא שואף להיות גרגר חול לעצמו, ולא טפּה בים הגדול. וכך חוזר חלילה גלגל ההיסטוריא: תקופה אחת – “אם אין אני לי, מי לי?” ותקופה אחת – “כשאני לעצמי, מה אני”?.

¹

(למלאות לו חמשים שנה)

ובכן, אנו חוגגים עמך יום מלאת לך יובל שנים.

ביאליק – בן חמישים!

ואני הלא עודני זוכר – כאִלו תמול היה הדבר – אותו היום, לפני יותר משלשים שנה, שבא אלי באודיסא עלם בישן ובידו צרוֹר שירים ביחד עם מכתב מאת מ.ל. ליליענבּלוּם אלי, אשר בו יבקשני לשׂים לב לעלם זה, שנראים בו סימני כשרון, ולהשתדל שיבוא איזה משיריו בה“פרדס” הראשון שעמד אז לצאת, כי ידע ליליענבלום שאני משתתף במדה ידועה בעניני ה“פרדס” ודברי נשמעים לעורכו.

וכשיצא ה“פרדס” ובו בא השיר הידוע “אל הצפור” מאת ח. נ. ביאליק, הרגיש אמנם הקהל כי כוכב חדש עלה על שמי ספרותנו, אך איש לא פלל עוד אז, כי עתיד הכוכב הזה להיות…. ל“ביאליק”.

ועברו השנים, ואתה הלכת הלוך וגדול משנה לשנה: “המתמיד”, “מתי מדבּר”, “שירי הזעם”, “מגלת האש” ועוד ועוד – ואנחנו כולנו עומדים ומשתוממים: מי ילד לנו את אלה בדור יתום כדורנו?! –

ועתה – הנך בן חמשים, ועל ראשך זה כבר נזר “המשורר הלאומי”, משורר אשר כמוהו לא קם בישׂראל מימי רבי יהודה הלוי, ואולי מימי הנביאים!

בכל תפוצות הגולה יזַכר שמך ביום הזה בתודה וברכה, ותהלות ותשבחות לאין קץ יעופו אליך מכל עברים. ואני, אשר כמעט לא זזה ידי מתוך ידך בתקופת יצירתך היותר מזהירה, – אני משַוה לנגדי את העלם הבישן ההוא וסוקר בסקירה אחת את אשר נתן לנו ואת אשר היה לנו במשך השנים שעברו מני אז, ותקוה אחת ממלאה את לבי: כי אזכה עוד, בטרם אלך, לראותך פה, בארץ הנביאים, יושב ויוצר יצירות חדשות, אשר יאפלו בגדלן על כל מה שיצרת עד כה בארצות הגולה.

“עלה” – והצלח.

¹

(מכתב גָלוי לעורך “אסט אונד וועסט”)

אדוני הנכבד!

בקשתני לגלות את דעתי בעתונך על “שאלת הלשון” בבתי-הספר של “המוסד הטכני” העומדים להיפּתח בקרוב בחיפה – שאלה המרעישה עתה לבות רבּים מבני עמנו בכל ארצות הגולה, וביחוד בארץ ישׂראל. והנה אמנם בפועל כבר גליתי דעתי על השאלה הזאת, בהיותי אחד משלשת חברי הקוּרטוֹריוּם של המוסד אשר התפטרו ויצאו מתוכו, אחר שנתקבּלו ההחלטות הידועות ע“ד לשון ההוראה, ולולא האמנתי, כי ההחלטות ההן, המצמצמות את הלשון העברית בגבול הצר של למודי היהדות, מתנגדות בהחלט לעצם היסוד של כל עבודתנו התרבותית בא”י ועלולות להיות לאבן-נגף על דרך התפּתחותה של העבודה הזאת – לולא כך האמנתי, לא הייתי עוזב מוסד כזה, שהשתתפתי בבנינו בחבּה יתרה והשקעתי בעבודתו חלק חשוב מזמני וכוחי במשך שש שנים.

אבל, כנראה, רוצה אתה, אדוני הנכבד, שאפרש לקוראיך, על מה מיוסדת אמונתי זו. ואם איני טועה, פנית ביחוד אלי, מפני שכל הוכּוּח הנמשך והלך בכה“ע על הענין הזה קבּל צורה של “ריב מפלגות”. בין הציונים ומתנגדיהם. הנהגת המוסד, מצד אחד, רוצה בכך שתהא כל ההתנגדות להחלטותיה נראית לקהל כאילו אינה אלא “פוליטיקא ציונית”, אַגיטציא של מפלגה אחת, שרוצה “לכבוש” את המוסד החדש ולשפוך שלטונה עליו. ומצד אחר, נראית גם המפלגה הציונית כאִלו רוצה אף היא שיאמין הקהל באמת, כי תחית הלשון העברית בא”י וכל העבודה התרבותית הקשורה בה הן “קנין פרטי” שלה, חלק מן “הפּרוֹגרמא המדינית” שלה, ועל כן עליה החובה להגן על העברית, כשבאים לקפּח זכויותיה. ומאחַר שידעת, אדוני, כי אני מעולם לא קבּלתי עלי את “הפרוגרמא המדינית” של “המפלגה” ומעולם לא הייתי חבר להסתדרות הציונית, – אפשר שמפני כך חשבת, שגִלוי דעתי בענין זה יש לו ערך לקוראים שאינם מן “המפלגה”.

והרעיון הזה הוא הוא שהביאני למַלאות בקשתך בחפץ לב. כי אמנם רואה אני צורך בדבר שתֵעקר מלב הקהל הטעות הזאת, המביאה נזק רב לגוף הענין. צריך שיבינו הכל, כי התרבות העברית ההולכת ומתחדשת בא"י היא לא “ענין ציוני” בלבד, לא ענין של מפלגה אחת, כי אם ענין יהודי כללי, הנוגע עד נפשו של כל איש ישׂראל הנאמן לעמו ומבין את מצבו בהוה, בין שהוא מתיחס אל הציוניות המפלגתית בחיוב או בשלילה.

בשנים האחרונות מַרבּים לדבּר כל-כך על הנגוד שבין ה“ציונים” וה“מתבוללים”, עד שכמעט שכחנו, כי כאלו כן אלו הם אך המועטים, העומדים משני הקצוות, אותם המועטים שיודעים, או מאמינים שיודעים, לאן הם משתדלים להוליך את עמנו: הללו – לקיום לאומי מלא ושלם, והללו – לכליון מוחלט ע“י טמיעה בגויים. אולם בין שני אלה בתוך הלא עומדים המרובים, כל אותם ההמונים, המונים פשוטים וגם המונים משׂכילים שבעמקי לבם עדיין קשורים הם בעמם ורוצים בקיומו, אלא שנסחבים בזרם החיים יותר ויותר לתהום ההתבוללות שלא מדעתם ורצונם ואינם יודעים במה להאָחז, בשביל להציל מן השטף את עצמם ואת ביתם. נשתכחה התורה, נתרופף כוח הדת, מנהגי אבות הולכים ובטלים, ומתרוקנים החיים מכל תוכן יהודי, ורואים האבות את הבנים מתרחקים מעמם, ואין לאֵל ידם להושיע, והרי הם מסיחים דעתם בלב נוֹאש מכל “הענין הרע” הזה ומשקיעים עצמם בחיי שעה. הטובים שבהם משתדלים לשכּך תביעות לבם בעבודה יהודית “צבּוּרית”, בחברות של צדקה, מקומיות או כלליות, ויודעים הם היטב, שה”שטף" הולך וחזק, והצל לא יצילו את עמם בעבודתם זו. אבל אומרים הם בלבם: נמצא נא אנחנו ספּוּק לנפשנו, – “ואחרינו יהי המבול!”

יהודים כאלה – יהודים סתם, בלי פּרוֹגרמא – הם המה שתחית הלשון העברית והתרבות העברית בא"י מסוגלת ביותר להיות להם “סם חיים”, לשוב ולעודד רוחם הנואשת ולחַזק בלבם את הבטחון בעתידות עמם. מתוך ההרס והחורבן אשר סביבותיו נושׂא היהודי את עיניו ורואה פתאום שם, בארץ אבותיו הנעזבה, שכמעט נשכחה מלבו, רוח ישׂראל מתעורר לחיים חדשים, לשון עמו מקדם הולכת ושבה לתחיה וחוזרת ומתלכּדת עם חיי העם, ויהודים חדשים, שאין כמוֹתם בגוֹלה, יהודים בלשונם, בהשׂכלתם, בשאיפותיהם ובכל הלך-רוחם, הולכים ונוצרים שם בבתי-הספר העברים, ומשנה לשנה ירבה מספרם ויחזק לבם לשׂאת ביד רמה דגל התרבות העברית. ומזדעזע לבו של היהודי בגולה למראה החזיון הנהדר הזה, וחוזרת התקוה להחיותו, כי “לא ינום ולא יישן שומר ישׂראל”…

ואל נא נטעה לחשוב, שמיד כשמתעורר בלב יהודי כזה רגש של חבּה לעבודתנו בא“י, הרי הוא קם ורץ אל הציונים שבעירו ומשלם “שקל” ונעשׂה “איש מפלגה”, המדבּר גבוהה על שאלות “מדיניות” לימים רחוקים. רבּים מאד ישנם כבר גם עתה שמחבּבים בכל לבם את העבודה הזאת ואינם שואלים כלל (או שואלים ומשיבים בשלילה), אם עתידה א”י להיות “מדינה יהודית” במובן הפּרוֹגרמא הציונית. השאלה היחידה המעסקת את לבם היא רק זו: אם יש תקוה, כי מציון תבוא ה“רוח” ותפּח בעצמות היבשות המפוזרות בגולה וחיו גם הן? ובמידה שעבודת התחיה בא“י הולכת ומתפתחת, נוטים הלבבות יותר ויותר להשיב על שאלה זו בחיוב; באופן שקרוב הדבר מאד, כי פה היא הנקודה המרכזית אשר מסביב לה עתידים להתאחד כל טובי בני עמנו ובה יבקשו וימצאו אותה ה”אחיזה" שחסרונה מורגש כל-כך, בשביל להנצל משטף ההתבוללות השואף לבלענו.

ואולי כדאי להזכיר כאן, בתור דוגמא, את הנאום שנשׂא באלו הימים אחד היהודים היותר מפורסמים באנגליא, חבר הפרלמנט ופרופיסור באוניברסיטא הלונדונית (Sir Philip Magnus), באספה שקראו הסטודנטים הציונים פה למשׂא-ומתן על דבר הרעיון ליסד אוניברסיטא עברית בירושלים. הנואם התחיל בהודעה, שזאת היא הפעם הראשונה שבא לאספה של ציונים. לפי שכּל ימיו היה מתנגד לצד המדיני שבציוניות, ועוד קודם שנוסדה ההסתדרות הציונית בשנת 1891, כתב מאמר נגד השאיפות המדיניות שנראו לו אז בין “חובבי ציון”. ובדעתו זו עדיין הוא מחזיק גם עתה. ראשונה, מפני שרגש הפּטריוֹטיסמוס לא נתּן להחָלק לחצאין, מחצה לארץ המולדת ומחצה לא“י, אלא צריך שיהיה מוקדש כולו “לארץ מולדתנו”. ושנית, מפני שיש להם ליהודים “תעודה” שמחויבים למַלאותה בארצות פזוריהם, והשאיפה לשוב לא”י מתנגדת היא אל התעודה, ועוד טענות כאלה, הידועות לכּל זה כבר. ובכן, למה בא עתה לאספה זו? על זה משיב הנואם, שאם אינו יכול להתיחס בחבּה אל הציוניות בתור שאיפה מדינית, הוא מכּיר בכל זאת בערכּה הגדול של עבודת התרבות העברית בא"י ושׂמח על תחית הלשון העברית ושלטונה בבתי הספר שם. שהרי באמת סכּנה נשקפת לקיום עמנו בגולה, ואפשר שההתבוללות האזרחית תביא סוף סוף לידי טמיעה בגויים וכליון גמור. ועל כן נחוץ לנו “מרכז תרבותי”, שימשוך אליו לבות היהודים שבגולה, ביחוד בני הנעורים, וממנו תצא התרבות העברית ותתפשט בין בני עמנו בכל הארצות, להיות לקשר המאַחד את כולם ברוח. ומאחר שמרכז כזה נחוץ לנו, הרי הדבר מובן מאליו, שמקומו הטבעי הוא ארץ ישׂראל². הדוגמא הזאת מראה לנו עד היכן מגיע כבר כוח השפעתה של עבודת התחיה בארץ ישׂראל, שאפילו יהודים כאלה, המחזיקים עדיין בהשקפות הישנות של תקופת האֵימַנציפּציא, אשר מתוכן יצאה רוח ההתבוללות, – אפילו יהודים כאלה, אם לבם חרד באמת על קיומנו המיוחד, הם נושׂאים נפשם אל ארץ אבותינו ורואים בעבודת החנוך והתרבות שם תריס בפני הכליון, כלומר דבר שערכּו גדול מאד לכל העם, ולא רק מעשׂה צדקה וחסד “לבני דתנו העניים שבמזרח”.

זו היא, אדוני הנכבד, ההשקפה הנכוֹנה, שעל פיה אנו צריכים לדון על ההחלטות שנתקבלו ביחס לשׂפת ההוראה בבתי-הספר בחיפה. לא די להעמיד פנים של תמימוּת ולקרוא: “מה כל הרעש? הרי אין כאן אלא שאלה מעשׂית! נוצר מוסד טכני באחת מערי המזרח, בשביל לתת יכולת לצעירי היהודים באותן הארצות להשתלם בידיעות טכניות ולמצוא אחרי כן עבודה שתפרנסם בכבוד. ולמטרה זו הרי יותר מתאימה שׂפה קולטורית עשירה, שבּה ילמדו כל המדעים ועל ידה יתאחדו התלמידים עם “העולם הקולטורי הגדול”. ודאי, צריך שיהיו התלמידים גם יהודים טובים, ובשביל כך הרי החלטנו שילמדו גם עברית במדה מרובה, אבל לעשׂות את העברית לשׂפת ההוראה ולהכביד על ידי זה על התלמידים השׂגת מטרתם, – מי שמע כזאת ומה צורך יש בזה לגוף הדבר? – ואמנם כן, טענה כזו אפשר שהיתה צודקת, אִלו היינו דנים על בית ספר טכני בסַלוֹניקי או באיזמיר. שם היו אולי “בני דתנו העניים” מכּירים טובה גם על בית-ספר אשכנזי שמלמדים בו עברית במדה הגונה. אבל הוא הוא הדבר, שבארץ ישׂראל העבודה התרבותית מכוּונת למטרה יותר גבוהה מפילאנתרוֹפּיא פשוטה, ולאותה מטרה יתאימו אך בתי ספר עברים שמלמדים בהם גם אשכנזית (או לשון אירופאית אחרת), ולא בתי ספר אשכנזים שמלמדים בהם גם עברית. בדבר הזה מודים, כמו שראינו, לא רק “ציונים”, כי אם גם אלה ממתנגדיהם הדואגים לקיום עמנו ומבינים מה מצבו בהוה דורש מאתנו. ובזה אינני רוצה לאמור, שהכל חיַבים להאמין בחשיבותה המיוחדת של העבודה התרבותית בא”י לכל העם. רשות לכל אדם להאמין או לכפּוֹר, כפי הכרתו הפנימית. אלא שהכופר באידיאל שרבּים מאמינים בו ומסורים לעבודתו – די לו שיעמוד מרחוק ויביט במנוד ראש על המכלים כוחם לרִיק, אבל אינו רשאי להתפרץ לתוך שׂדה עבודתם של המאמינים ולעשׂות שם מה שלבו חפץ, מבלי להתחשב עם צרכי אותו האידיאל שהם נותנים נפשם עליו, כאִלו אינו במציאות כלל. אין בני תרבות נוהגים לפסוע ברגל גאוה על דברים הקדושים לאחרים.

ועתה הנני בא לעצם ההחלטות ההן ויחוסן אל החנוך העברי. באמת אין הדבר צריך לביאורים יתרים בשביל לראות את הנזק הרב שיסבול החנוך העברי ועבודתנו בארץ-ישׂראל בכלל, אם אותן ההחלטות יצאו לפעולה באמת. הגע בעצמך, אחר עשׂרים שנה של עבודה קשה ומלחמה תמידית עם מעצורים ומכשולים פנימיים וחיצוניים הגענו סוף סוף לראות את לשוננו שלטת בבתי הספר בא“י והולכת ומתכשרת יותר ויותר להיות ליסוד החנוך והתרבות שם, ובאותה עת עצמה שהנצחון נראה כאִלו הולך וקרב כבר, באים יהודים מארצות שונות ומקימים יחד מוסד חינוכי חדש, יותר גבוה מכל בתי הספר הנמצאים בארץ, ובמוסד הזה שׂפה זרה – וממילא גם רוח זרה – שלטת, והעברית נסגרה שוב בתוך הגטוֹ שלה, כבבתי הספר שבגולה. וכי צריך עוד להוכיח, שדבר כזה – מלבד העלבון שבּו – עלול להכניס “דימוֹרליזציא” בכל העבודה ולעצור בעד התפתחותה, או גם להשיבה הרבה מַעלות אחורנית? – ואולם דבר אחד רוצה אני להטעים פה לפי שבּו אני רואה “נקודת הכובד” של כל השאלה, ועדיין, כמדומני לא נתברר כל צרכו. עיקר המחלוקת הוא לא על דבר פרטים, על שׂפת ההוראה של למוד זה או זה, אלא על עצם השאיפה לשחרר את החנוך העברי בא”י מהשפעת רוח זרה, הבאה בהכרח ע“י שלטון שׂפה זרה. השאיפה הזאת, כשהיא לעצמה, היא היא הקנין היותר יקר שרכשנו לנו בא”י. עד כמה הצליחה כבר השאיפה להתגשם בחיים ומתי תגיע להשׂגת מטרתה במלואה – אלו הן בודאי שאלות חשובות מאד, אבל לא שאלות יסודיות. יסוד היסודות הוא, שהשאיפה עצמה תהא קיימת ומשתרשת בלבבות יותר ויותר. במקום שיש שאיפה חיה יש גם התאמצות הכוחות להוציאה אל הפועל, והתאמצות שאינה פוסקת סופה להתגבר על כל המכשולים ולהשׂיג מטרתה, אם בעתיד קרוב או רחוק, לאט-לאט או בבת-אחת – אין זה משנה הרבה בגופו של דבר. הנסיונות הראשונים להשליט לשון עברית בבתי הספר בא"י לא הצליחו הרבה, אבל מכיוָן שהשאיפה לא חדלה וההתאמצות הלכה ונמשכה בלי הפסק, התחילה העבודה סוף-סוף להביא פרי. עדיין אמנם לא הגענו עד הנצחון המוחלט, אבל העיקר הוא, שאנו יודעים כבר עכשיו, שעם כל הקושי שבדבר, אינו מן הנמנעות ויש תקוה לאחריתו. ובכן צריך להגביר את השאיפה ולהמשיך את ההתאמצות, וסוף הנצחון לבוא. זהו יסוד כל העבודה וזהו גם הקריטריוֹן שעל פיו אנו דנים על כל מוסד חנוכי בארץ ישׂראל, אם לנו הוא או לצרינו. אין אנו מודדים באַמה, עד כמה מגיעה מדת שאיפתו והתאמצותו להשׂיג את מטרתנו הכללית. אבל אנו מוכרחים לדרוש, שבאיזו מדה כל שהיא תהא ניכרת בו שאיפה זו והתאמצות זו, שבלעדיהן אי אפשר שנגיע אל המטרה. הדרך ארוכה וקשה, וההתאמצות הולכת וכובשתה צעד אחר צעד. מה שכבר נכבש אינו עוד בגדר שאיפה ואינו זקוק להתאמצות. ואם אתמול הגיע הכבּוּש עד לנקודה ידועה, והיום כבר הרחיק ללכת צעדים אחדים לפנים, הנה מה שנחשב אתמול בגדר השאיפה הוא היום כבר מחוצה לו, ומוסד שראינו בו אתמול סימני שאיפה למטרתנו, אם הוא עומד גם היום על הנקודה של אתמול ואומר: עד פה אבוא ולא אוסיף, אינו עוד לנו, כי אם לצרינו…

על פי הכלל הזה יובן גם יחוסנו אל המוסד הטכני החדש מראשית יצירתו, לפני שש שנים ועד עתה. המוסד הזה, בהיות לו מטרה מעשׂית מיוחדת ואינו דומה לבית-ספר סתם, – אי אפשר לדרוש ממנו, שיתיצב בראש המחנה לכבוד דרך לא עבר בה איש. אבל אפשר וצריך לדרוש ממנו, שיהיה ה“מאסף”, ההולך אחרי המחנה, בדרך שכבר נכבשה בעיקרה ואינה עוד בחזקת סכנה, אלא שעדיין אינה רחבה וחלקה כ“דרך המלך”, וההליכה בה מיגעת מעט. זהו ה“מינימום” של שאיפה והתאמצות, שממנו אין אנו יכולים לפטוֹר שום מוסד חנוכי בא“י. ובהסכם עם ה”מינימום" הזה אנו מוכרחים, כמובן, להרחיב דרישותינו המעשׂיות מעת לעת, לפי התקדמות העבודה בכללה. אִלו, למשל, נפתחו בתי הספר החדשים בחיפה (כמו שקוו בעת יצירת המוסד) לפני ארבע שנים, בעת שלא היה לנו עוד נסיון מספיק בהוראת מדעים בעברית אף בבית ספר בינוני, היו אז דרישותינו מצומצמות לפי שעה הרבה יותר מעתה. ולהפך, אִלו נתּנו לנו עתה כל דרישותינו, המתאימות למצב התפּתחות העבודה בהוה, אלא שהיו עושׂים את הדרישות של עכשו לחוק קבוע גם לעתיד, כלומר, שרוב המדעים בגוף הטכניקום יהיו נלמדים תמיד באשכנזית, אף בעת שלא יקשה עוד ביותר ללמדם בעברית, – היה הפירוד בינינו ובין הנהגת המוסד מוכרח לבוא, למרות ההסכם בנוגע אל ההוה. כי, כאמור, לא הפרטים מצד עצמם הם העיקר בענין זה, אלא – ההודאה בשאיפותינו לחנוך עברי אמתּי וההתאמצות להגשימה במעשׂה, בכל עת לפי המצב.

הנך רואה, אדוני הנכבד, כי בכל דברי פה עסקתי רק ביחוסו של הדבר לעבודתנו מבפנים, אבל עברתי בשתיקה על הסכנה המדינית הנשקפת לעבודתנו בא"י ובכלל מצד מוסד כזה, שעתיד להגדיל שם השפעת הקולטורא של אחד העמים הגדולים ולחַזק מתוך כך את החשד – שנתעורר כבר גם בלעדי זה – בלב עמים אחרים, כי משמשים אנו סרסורים לאותו העם בהתחרותו עמהם במזרח. על הצד הזה של השאלה כבר הרבו לדבּר אחרים, ואיני רואה צורך לחזור על דברים שכבר נאמרו ושאמתּוּתם גלויה לכּל.

לונדון, 13 דצמבר 1913

¹

(למלאות כ"ה שנה למותו)

בעשׂרים בכסלו תמלאנה חמש ועשׂרים שנה למות פינסקר.

על ערכּו ומקומו של פינסקר בתנועתנו הלאומית כבר דבּרתי בארוכה שתי פעמים: פעם ראשונה – מיד לאחר מותו, ופעם שניה – במלאת עשׂר שנים למותו². בשני המאמרים ההם הגדתי כל מה שהיה לי להגיד על פינסקר ודעותיו ומעשׂיו, ועתה אין לי מה להוסיף בעיקרו של דבר. אבל, כשעוֹלה עתה שוב על לבנו זכרונו של האדם הגדול הזה, נדמה לי, כי תכונה אחת שהיתה בנפשו ושעדיין לא עמדו עליה כל צרכה – ראויה להטעמה יתרה, ביחוד בימים האלה. במאמרי הנזכרים נגעתי אמנם גם בנושׂא זה, אבל רק במדה שדרשה מטרתי שם, ופה רוצה אני לעשׂותו חטיבה בפני עצמה, כדי לעורר עליו את הלבבות.

למרות ענותנותו היתרה בתור איש פרטי, היה פינסקר, בתור יהודי, “בעל גאוה” מאֵין כמוהו. כבוד עמו המחולל לא נתן מנוח לנפשו, ועל הכל יכול היה לוַתּר, חוץ מן הכבוד הלאומי. בהבדל מן המנהיגים הציוניים אשר קמו אחריו, ביחוד במערב אירופא, בקש פינסקר מרעיון ה“אַבטוֹאֵימַנציפּציא” קודם כל – לא הצלה מן הצרות החיצוניות, כי אם אמצעי להשיב לעמנו את כבודו ולהחיות רגש הכבוד הלאומי בקרבנו אנחנו. אמנם, רע ומר מאד, כי אחרים ירדפונו ויבזונו, אבל עוד רע ומר מזה, כי אנו בעצמנו בתור עם, אין אנו חסים על כבודנו, ובהנהגתנו השפלה אנו נותנים פתחון פה לבוֹזינו. העמודים היותר יפים וחריפים במַחבּרתו של פינסקר הם אלו המוקדשים לצד זה – הצד הפנימי – שבשאלת היהודים. פה הוא מתרומם כמה פעמים עד לגובה הזעם הנביאי, ואנו חשים בדבריו כל הטרגדיא הנפשית של אדם שכמותו: אדם שכבוד עמו חביב עליו מכל – והוא רואה את עמו מוחל על כבודו…

לא יכול פינסקר להשלים עם החזיון המחפיר, כי עמו סובל בהכנעה ושפלות רוח את העלבונות היותר נוראים. עם המכבּד את עצמו – ויהי גם החלש שבעמים – לא יוּכל במקרים כאלה להתאפק מלגלות באיזה אופן שהוא את ההתמרמרות הממלאה נפשו על העוֶל הנעשׂה לו. אבל אנחנו:

“כשמכים, שודדים, עושקים ומנבּלים אותנו, אין אנו מעיזים להגן על עצמנו, ורע עוד מזה – כמעט אנו רואים מנהגו של עולם בכך. אם על פנינו יכּוּנו, נצַנן במים קרים את לחינו הבוערת, ואם יעמיקו פצעינו, נשׂים חתּוּלים עליהם. אם ישליכונו מן הבית אשר בנינו לנו, נבקש רחמים בהכנעה, ואם לא נצליח לעורר חמלה בלב המציק, נלך למסעינו הלאה ונבקש לנו – גלוּת חדשה”.

(Autoemancipation³).

ולא פחות מזה מר לו לראות את התרפסותנו הבזויה לפני אלה הנראים כ“אוהבים”, העדר רגש כבוד לעצמנו המתגלה בהנהגתנו, כשאנו זוכים להארת-פנים כל שהיא מצד אחרים. “אם על דרכּנו נשמע קול אחד המסתכלים מן הצד קורא אלינו: בריות עלובות בצורת יהודים, סוף סוף הרי ראויים אתם לנוד לכם!” – תמלא נפשנו התפעלות אין קץ. ואם אומרים בני אדם, שיהודי פלוני משַוה כבוד על עמו, מגיעה סכלוּתו של עם זה עד כדי להתגאות בכך. כה פלאים ירדנו, עד כי שׂמחתנו עוברת כל גבול, כשחלק קטן מעמנו (בארצות המערב) הועמד על מדרגה אחת עם שאינם יהודים. מי שצריך להעמידו, בידוע שרגליו רפות. אם לא ישׂימו לב למוצאנו ויתיחסו אלינו כאל יתר בני הארץ, הננו משלמים תודות – עד להתבטלות מוחלטת של ישותנו" (שם).

בדברים האלה כבר נראה במקצת, מה היה יחוסו של פינסקר אל “האידיאל הגדול” של “אֵימַנציפּציא”, אשר עוד גם עתה נחשב בעיני חלק ידוע מבני עמנו כמטרה עליונה ואחרונה למציאותנו בעולם. אך במקומות אחרים ממַחבּרתו אנו מוצאים על זה דברים יותר מפורשים. ופה לפנינו עוד הפעם הבדל עמוק בין השקפתו של פינסקר ובין זו של המנהיגים הציוניים הנזכרים למעלה. גם הם אינם רואים את האימנציפּציא כפתרון מוחלט לשאלת היהודים, אבל טעמם ונמוקם הוא רק זה, שאימנציפּציא שלמה היא אידיאל שאי אפשר להשׂיגו, מפני שלעולם אין האימנציפּציא יכולה להתגשם בחיים בכל מלואה, ולא די שאינה מבטלת את האנטיסמיטיסמוס, אלא שעלולה להוסיף לו אומץ. אבל פינסקר, מלבד אלה הטעמים המעשׂיים, שלא נעלמו ממנו, רואה הוא בגוף מעשׂה האימנציפּציא – מעשׂה שסופרי דברי ימינו רגילים לתארו כנצחון לאומי גדול שראוי לנו להתגאות בו – עלבון לאומי גדול, שהיה צריך לכסות פנינו אודם של בושה, לולא היה רגש הכבוד הלאומי נעדר מלבנו. אין שום עם זולתנו זקוק לאימנציפּציא; לכולם יספיקו החוקים הכלליים השולטים במדינה. ואולם היהודים –

“לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה… ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחלה ברור ומפורש בחוק מיוחד. כשבטי השחורים, כנשים – בהבדל מכל העמים החפשים – גם היהודים צריכים שחרור” (שם). “בין שניתנה האימנציפּציא מתוך צורך נפשי או מתוך שקול-הדעת, בין כך ובין כך מתּנת עשירים היא לעם עני ודל המחַזר על הפתחים, נדבה הגונה שזורקים לו העמים ברצון או שלא ברצון, עם היות עצם ישיבתו בתוכם בלתי רצויה להם… אל ליהודי לשכוח, כי לחם חוקו, זכות אזרח, אחרים צריכים לתת לו” (שם).

בכלל, כל חיינו בגולה, בין שיש עמם אימנציפּציא ובין שאינה, מורגשים לו לפינסקר כחרפה לאומית תמידית ובלתי פוסקת, וצרותיו הגשמיות של עמנו כאִלו נסוגות אחור בלבו מפני הכאב המוסרי העמוק שגורמת לו החרפה הזאת.

“כמה עגומה צורת חיינו! בגויים לא נתחשב ובסוד עמים לא ישָמע קולנו, אף בדברים הנוגעים לנפשנו. מולדתנו ארץ-נכר, אחדותנו – הפזור, אגודתנו – איבת הכל, נשקנו – ההכנעה, מגננו – הבריחה, מקוריותנו – ההסתגלות, עתידותינו – יום המחרת. וחיים בזויים כאלה יחיה עם אשר לפנים חשמונאים מקרבו יצאו!”. (שם).

כשהיא לעצמה, לא היתה חרפת חורפינו עושׂה עליו רושם קשה מנשׂוא, אִלו יכול היה פינסקר להרגיע את נפשו בנחמה השגורה בפני רבּים, כי לא באשמתנו הננו בזויים מכל עם, כי אם באשמת הבערות ומשפטים קדומים השולטים בעולם. גאוָתו הלאומית, היתה, בלי ספק, מביאתו אז לָבוּז לְבוּז כזה ולהסב עיניו ממנו. אבל, אהה, מה יעשׂה והוא רואה את עמו בנַולותו, בהיותו עלול באמת לעורר רק רגשי בוז בלב אחרים!

“מה יפּלא, כי עם כזה, אשר בעד נפשו נתן לאחרים לרמסו ברגלים וגם הסכּין לנשק את הרגלים האלה – בוֹז יבוזו לו הכל ממעמקי הלב?” (שם)

“בזויים אתם, כי אין לכם לא אהבה עצמית אמתּית ולא רגש כבוד לאומי” (שם).

ולא נתקררה דעתו של פינסקר עד שקרא במר נפשו: “עדר אנחנו, עדר מפוזר על פני כל האדמה” (שם). “עדר” – במלה האחת הזאת כלולה כל האמת המרה אשר הגיד פינסקר לבני עמו. עדר אינו מיצר על כבודו המחולל, אינו דואג לגורלו בעתיד רחוק, ובכלל אין לו כל חפץ וכל מטרה בחיים זולתי להשׂביע רעבונו ולבקש מפלט מסכנת הרגע, אחת היא לו באיזה מקום ובאיזו דרכים, אם כולו כאחד או נפש נפש לבדה.

ולא לחנם הקדיש י.ל. גורדון את שירו המפורסם “עדר אדני”: “לכבוד בעל המַחבּרת Autoemancipation”. זמן מועט לפני זה, אחר הפרעות הראשונות ברוסיא, פנה המשורר אל עמו בדברי תנחומים ואמר לו: “לא לך החרפה, כי אם למעניך”, ועם זה הראה לו את הדרך היחידה להצלתו: ללכת למקום “אור החופש יזרח על כל בשׂר”, כלומר לאמריקא (“אחותי רוחמה”). והנה באה “המַחבּרת” ופקחה עיני המשורר לראות, כי אמנם לנו החרפה, כי “לא עם, לא עדה אנחנו, רק – עדר”, וכי גם “אור החופש” הזורח על אדמת נכר לא יוכל להפוך “עדר מפוזר” לעם חי באמת. אבל לא שרתה “רוח-הקודש” על יל“ג במדה מַספקת ליצוֹר מחומר קשה זה יצירה פיוטית גדולה, אשר תסַפּר לדור אחרון חרפת עם-עדר, ורק אחרי מותו של יל”ג קם משורר גדול הרבה ממנו והקים מצבת-עולם לחרפת הגלות ב“שירי הזעם” שלו.

וחבל שלא זכה פינסקר לשמוע את “השירה החדשה”. אִלו זכה לכך, היה יודע, כי לא לשוא הרעיד קול זעמו את האויר המחניק הסובב את חיינו בגולה, וברגעיו האחרונים היה מוצא נחומים לנפשו במחשבה זו, כי לא היהודי האחרון הוא אשר קנאת כבוד עמו אכלתהו.

לונדון, כ“ח חשון תרע”ז.

¹

(מכתב אל העורך)

ידידי הנכבד!

בקשתני לכתוב איזה דבר בשביל המאַסף שאתה אומר להוציא לזכר מלאת חמש ועשׂרים שנה להקונגרס הציוני הראשון (בר"ח אלול הבא). ואני בכל לבי חפצתי למַלאות את בקשתך הצודקת, שלא יפּקד מקומו במאסף זה, אשר כל חברי הקונגרס ההוא החיים עוד הבטיחו לך להשתתף בו. אבל מה, אעשׂה, ידידי, ואני, מאז תקפתני מחלת העצבים, זה קרוב לשלוש שנים, סרה מעלי “רוח הקודש”, ואין בכוחי להגיד דבר הראוי להשמע ולהלבישו צורה נאותה. ביחוד קשה עלי הדבר ביחס לנושׂא הזה אשר שׂמת לפני.

הקונגרס הציוני הראשון! לבי הומה בי וענני תוגה מכסים את רוחי, בזכרי עתה, ככלות כוחי, את הימים הטובים ההם. במיטב שנותי הייתי אז, ועבודתי הספרותית והצבּוּרית הגיעה למרום התפתחותה. עוד לא עברה שנה מאז נוֹסד “השלח”, ואני שקוע הייתי ראשי ורובי בירחוני זה ומשתדל לעשׂותו במה לאומית חביבה ומכובדת על טובי העם. והנה בא הקונגרס הראשון והביא מהפכה בעולמנו. אנשים חדשים והשקפות חדשות התפרצו אל תוך גבולנו מן המערב והחלו לתת פנים חדשות לתנועתנו ולמחות צורתה הקודמת, “המזרחית”. ואני, בתור עורך “השלח” ובתור עד ראִיה, הרגשתי בלבי, שחובתי היא להגיד בקהל מה שחשבתי לאמת ביחס אל החזיון החדש הזה בחיינו. ומה שחשבתי לאמת לא היה דומה כלל למה שחשבו שאר חברינו, בין אלו שהיו באותו מעמד, ובין אלו ששמעוּ שמעוֹ מרחוק. מכל עברים נשמעו אך שירות ותשבחות על האור החדש אשר האיר פתאום על אופקנו, ואני ראיתי “אור וחושך משמשים בערבוביא”.

וכך יצאו מתחת ידי אותם המאמרים על דבר הקונגרס הראשון², שהיו רק ראשית מלחמה ארוכה וקשה נגד הזרם הכללי, מלחמה שאָרכה כעשׂרים שנה ושבאמת עדיין לא נגמרה…

וכשאני מביט עתה לאחוֹר על כל התקופה ההיא, שראשיתה הקונגרס הציוני הראשון, איני מוצא סבּה לחזור בי ממה שהגדתי וחזרתי והגדתי מני אז פעמים אין ספור. ידעתי אמנם, כי רבּים בקרבנו, ואולי הרוב הגדול, מאמינים עתה בתום לב, כי סוף סוף נִצח אותו הזרם אשר נלחמתי בו, והם מראים על מקרים חיצוניים ידועים שקרו במשך השנים האחרונות ושנראים כאלו מאשרים אמונה זו. ואולי כשאני לעצמי נדמה לי, שהאמת היא להפך: שהנצחונות המדיניים אשר נחלה הציוניות בשנים האחרונות עדים הם על אמתוּת ההשקפה, כי לא “טשרטר” ולא “דיקלראציא” (או איזה שם אחר אשר תקראו לאותם הנצחונות של נייר) לא יביאו לנו את “הגאולה” כל זמן שאין לה יסוד עמוק, ברוח העם.

וחבל שאין מצבי עתה מַרשני לשוב אל “המערכה” ולבאר בפרטות את הענין הזה על יסוד המצב שבהוה. אבל על דוגמא אחת רוצה אני להראות כאן, לפי שהיא בולטת ביותר ומספיקה להסביר את הדבר.

הנה אנחנו עומדים ומצפּים עתה לאישור ה“מנדט”, ואין ספק, שה“נייר” הזה, אם באמת יאושר, יוסיף אומץ למצבנו המדיני בא“י, וכל העבודה תקבּל צורה יותר נוֹרמלית מן הצד הזה. ובכל זאת, שאלו נא את הקרובים אל העבודה בא”י ויאמרו לכם, כי הלב מלא דאגה, והם שואלים את עצמם: ומה אם גם אחר אישור ה“מנדט” לא יתעורר העם להביא את הקרבנות הדרושים? כל זמן שה“מנדט” עוד אינו, אנו מנַחמים את עצמנו ומשתדלים להאמין ושיאמינו גם “אחרים”, כי עם ישׂראל עומד ומחכּה לאישור ה“מנדט”, ואז יַראה לכל העולם מה שהוא יכול ורוצה לעשׂות בא“י. אבל מה נאמר לעצמנו ול”אחרים" אם גם אז לא “יזדעזע המת?” והלא סימנים שונים נראים כמוכיחים, שבאמת לא יזדעזע המת, בכל אופן לא במדה מַספּקת בשביל להוציא אל הפועל את הדברים שה“מנדט” יתן לנו רשות לעשׂות בא"י – “רשות” שהיא באמת חובה…

“מתנגדי מדינת היהודים – כתבתי במאמרי “הקונגרס הציוני הראשון” – מפקפקים בדבר, אם אפשר יהיה להשׂיג “הסכמת העמים” ליסוּד מדינה זו. אבל כמדומה לי, ששאלה עוד יותר קשה היא, אם, לוּא באה ההסכמה הזאת, היינו אנחנו, במצבו המוסרי עתה, מוכשרים לקבּלה”.

והנה עברו מני אז חמש ועשׂרים שנה של עבודה על היסודות שנקבעו בקונגרס הראשון – ועדיין אנו עומדים לפני השאלה הגדולה הזאת. “הסכמת העמים”, שהשׂגתה נחשבה מני אז ליסוד היסודות, הנה עתה כבר הושׂגה במדה ידועה, אבל “מצבנו המוסרי” כאז כן עתה עומד לשטן לנו. –

הזִקנה ומצבי הבריאותי הרע הולכים ומקרבים את קצי, ומסופק אני אם עוד אזכה לראות בנחמה. אבל אתם, הצעירים ממני, שעדיין הנכם מלאים כוח ומרץ, – אתם צריכים לראות את מצבנו כמו שהוא ולהקדיש מיטב כוחכם להטבת “המצב המוסרי” בקרב העם מבפנים, כי רק אז תהיה תקוה לעמנו להתקרב באמת למטרתו הלאומית בארץ ישׂראל – ועיניכם רואות.

תל-אביב, ט“ו סיון תרפ”ב

¹

(נקרא באספת העם הגדולה שנערכה בת"א)

אחים! לצערי הגדול לא תרשני חולשתי הגופנית לפנות אליכם ברגע הגדול הזה בדברים שבעל פה, והנני מוכרח להשתמש בדברים שבכתב בשביל להביע לכם, לפחות, מעט מן המעט מן המחשבות הממלאות לבי עתה.

הנה נתאספנו פה לחוֹג בהמון את המאורע ההיסטורי הגדול הידוע לכולכם: אשור המנדט שנתּן מאת חבר-הלאומים לבריטניה הגדולה למשול בארץ ישׂראל ולברוא בה את התנאים הדרושים לבנין בית לאומי לעמנו. כשאני לעצמי, נקודת הכובד של כל המנדט נראית לי במלים אחדות שבהקדמתו, שבהן הודו כל העמים בקשר ההיסטורי בנין עם ישׂראל וארץ ישׂראל. כל השאר הוא אך תולדה מחויבת מן ההודאה הזאת. לפני שנים אחדות, בראשית ימי המשׂא ומתן בלונדון על דבר נוסח המנדט העתיד לבוא, היו רבּים בין חברינו שם שלא יכלו להבין דבר זה, והרחבה כל שהיא של איזו זכות מעשׂית, בנוגע להעבודה בארץ ישׂראל, היתה חשובה בעיניהם הרבה יותר מן ההודאה המופשטת הזאת. ואולם עתה רוצה אני לקוות שהכל מבינים כבר, כי כל הזכויות בנוגע להעבודה המעשׂית לא היה ערכּן גדול הרבה, לולא באו כתולדה מתוך ההקדמה הקצרה הזאת, המכירה בקשרנו ההיסטורי עם ארץ ישׂראל . הממשלה בלונדון הבינה זאת היטב עוד מראשית המשׂא ומתן ודקדקה מאד בנוסח ההקדמה הזאת הרבה יותר מבסעיפים המעשׂיים, וגם בהצהרתה האחרונה לפני זמן מה הטעימה את הדבר, שבשביל שיצליח בנין הבית הלאומי היהודי, צריך שיבואו היהודים לארץ ישׂראל נשענים על זכותם, ולא רק בתור חסד מצד מי שיהיה.

זהו לפי דעתי מה שהשׂגנו באמת ע“י המנדט ומה שלא יוּכל עוד להבּטל. ואולם בנוגע לעצם העבודה, עבודת הבנין של הבית הלאומי, כל מה שהשׂגנו הוא רק היכולת החיצונית לעבוד ולבנות – אם אנו מוכשרים לבנות וחפצים לבנות. אבל שום מנדט שבעולם לא יוכל לבנות את ביתנו הלאומי, אם אנחנו, העם היהודי כולו, לא נבנהו. להפך, קבּלת המנדט עושׂה את מצבנו קשה הרבה יותר ממה שהיה עד כה, ומכל הנסיונות הקשים שנתנסה בהם עמנו בימי חייו הארוכים, זהו אולי הנסיון היותר קשה מכולם. עד עתה יכלנו להאמין ויכלנו להגיד גם לזרים, שעם ישׂראל כולו עומד ומצפּה לאשוּר המנדט, למען ידע כי יש בסיס חזק לעבודתו ולא יהיה עמלו לרִיק, ואולם מיד כשיתאשר המנדט יַראה כל העם היהודי בפועל מה שהוא יכול ורוצה לעשׂות בשביל בנין ביתו הלאומי בא”י. עתה הנה נתאשר המנדט, והגיעה השעה לעמנו להראות בפועל, שהדברים האלה לא היו דברים בטלים בלבד. עיני כל העולם תהיינה נטויות אלינו לראות אם באמת עוד נשאר בלב הזקן שבעמים אותו הרגש הלאומי החי המביא עם שלם להקריב את הכל בשביל השׂגת מטרתו הלאומית. ואוי לנו, ואוי לעתידנו, גם בא"י וגם בגולה, אם בשעה כזו לא יתרומם עמנו עד לגובה הדרוש ולא יַראה במעשׂיו, כי אמנם עם חי הוא, ובמיטב כוחותיו יגש לעבודת הבנין הלאומי הגדול אשר נתּנה לו עתה היכולת לבנות בארץ אבותיו.

הבה, איפוא, אחים, נקוה לאלוהי ציון, כי לא תבייש זִקנתנו את ילדותנו, וכל העם כאיש אחד יַראה לכל העולם, כי עוד כוח בו ורצון לו להקריב הכל בשביל השׂגת חיים לאומיים בריאים ושלמים, כמו שחיו אבותינו לפנים בארץ הטובה הזאת.

ורק אז, כשתבוא תקוָתנו זו, ועמנו ימַלא חובתו לעצמו בכל מלואה, רק אז נהיה רשאים לשׂמוח באמת בנצחוננו, כי רק אז, ולא קודם, יהיה הנצחון נצחון אמתּי.

תל-אביב, כ“ט תמוז תרפ”ג.

¹

(למלאות לו שבעים שנה)

חג לנו היום, הסופרים העברים היושבים בארץ ישׂראל.

היום מלאו שבעים שנה לאחד מן המעוּלים שבּנו – לאלכסנדר זיסקינד רבּינוביץ.

ובהזכירי את השם הזה, מתעוררים בקרב לבי זכרונות מימים שזה כבר, כבר עברו.

רבינוביץ היה אחד מן הראשונים שנאספו אל תחת דגלי, כשיסדתי את “השלח” לפני יותר מחצי יובל שנים (תרנ"ז). כבר בכרך השני באו דברים מאתו, ומזמן לזמן היה מוסיף ושולח לי ספּוּרים ומאמרים. אך ביחוד זוכר אני מאמר אחד ששלח לי בשנת תר“ס בשם “מכּת מאהבינו” ושהדפסתיו לאחר שנה ב”השלח" בשם יותר פשוט “נתן החכם”.

במאמר הקטן הזה יצא הסופר העברי מפּוֹלטַבא (מקום מגורו אז) להוריד ארצה את האליל הזה של תקופת ההשׂכלה, שהכל היו כורעים ברך לפניו. רק מי שימי ילדותו עברו עוד בתקופה ההשׂכלה – הוא יודע, מה היה נתן החכם לאותה התקופה. בחרדת קודש היו מבטאים את השם הזה ובו ראו חזות-הכל. ואף באותו זמן המַעבר, כששמשה של תקופת ההשׂכלה היתה כבר יורדת והולכת, ותקופת הלאומיות לקחה מקומה, עדיין לא נמצא איש (לפחות אני לא אזכור איש) שהיה די עוז בלבו להוציא את התולדה המחויבת מן השנוי הזה גם ביחס לנתן החכם, עד שבא א.ז. רבינוביץ ועשׂה זאת במאמרו הנזכר.

“נתן החכם הוא האידיאל של הטמיעה, ולא לחנם שׂשׂו לקראתו בני ישׂראל בתקופת הטמיעה ויהיו להם לאלהים, כי בו נסתכלו וראו את חפץ לבם בצורה היותר נשׂגבה לפי דעתם. אבל אנחנו עתה אין אנו רואים בו כי אם אליל יפה שבּו נתגשמו דעות והרגשות של העבר. את האליל הזה נביא אל המוזיאום, אל ההיסטוריא של עמנו להיות למשמרת אתנו, אבל בהיכל הקודש לא נַציגהו, לא נשתחוה אליו ולא נקריב לו קרבנות”.

כך סיים רבינוביץ את מאמרו ההוא (“השלח” VII, 561), וכנראה נבהל הוא עצמו מפני הדברים “הנוראים” האלה.

אין לפנַי עתה מכתבו אלי מן העת ההיא, אבל מתוך תשובתי אני רואה, שהוא עצמו ראה בדבריו “אפיקורסות גדולה אשר לא תמצא אזנים קשובות ואיש לא יסכים לה”, ואני השתדלתי להרגיעו, כי לא יחיד הוא כבר בהשקפתו זו (אגרות אחד העם, II, 126). ולמרות היותו חושב, שאיש לא יסכים לדבריו, לא נמנע מלאמרם בקהל, כשנראה לו, שבאה העת להגיד מה שחשב לאמת.

לא היו ימים מועטים, ורבינוביץ הוציא את התולדה האחרונה מתוך השקפת-עולמו הלאומית – ועלה לא"י על מנת להשתקע. פה הוא יושב זה הרבה שנים וממשיך את עבודתו הצנועה בשקידה. ודוקא בשנים האחרונות, כשהיה הולך וקרב כבר לשנות השבעים, התגבר בו הכשרון והכוח לעבודה, והעשיר את ספרותנו באיזו כרכים חשובים, שתרגם מאשכנזית.

לך בכוחך זה, חבר יקר, ותזכה להמשיך את עבודתך עוד הרבה שנים! – זאת היא הברכה שכולנו, זקנים וצעירים יחדיו, שולחים לך ביום הזה מעמקא דלבא.

תל-אביב.

¹

(מכתב על שם ד"ר י. ל. מגנס)

לצערי הגדול לא אוּכל לבוא מחר ירושלימה בשביל להשתתף בחגיגת הפתיחה של המכון למדעי היהדות. לא מצב בריאותי עתה ולא מצב האויר מסוגלים לכך. ובכן הנני פונה אליך בבקשה למסור לנאספים הנכבדים את ברכתי מקרב לבי למאורע הגדול הזה.

למרות מצבנו השפל בין העמים, לא חדל עמנו בשום זמן מלקוות למלוּי ההבטחה הנבואית: “כי מציון תצא תורה”. עתה הנה זה בא היום שההבטחה הזאת מַתחילה ללבּוש צורה מוחשית, ותקוָתנו תחדל מהיות חלום לאחרית הימים, מחוץ לזמן ולמקום. במכוֹן המדעי הזה ובמכוֹנות האחרים הסובבים אותו במקום הזה – הנה אנחנו מניחים את היסוד אשר עליו ילך עמנו ויבנה את היכל תרבותו מדור לדור. וברוכים יהיו כל אלה אשר עזרו ועוזרים לאסוף ולהשקיע בבנין את האבנים הראשונות ליסוד היכלנו זה.

ואני, אחד השׂרידים של הדור הראשון לבנין, הדור ההולך ופוחת מיום ליום, פונה אני בברכה ביחוד אל הדור הבא הצומח מתחתנו, הדור אשר מן הבית הזה יצא מזוּין בתורה ודעת להמשיך את עבודתנו הקשה, עד בו עתו ללכת גם הוא ולמסור את העבודה הלאומית לדור חדש אשר יבוא תחתיו.

גם לנו, ה“הולכים” עתה, היה “בית”, אשר יסדנו בראשית העבודה ברוב עמל, ואשר היה בזמנו אהוב וחביב על העם. “בית הספר שביפו” היה שם הבית ההוא, בית קטן ודל, אשר רבים מבתי ספרנו עתה בארץ עולים עליו גם בכמות וגם באיכות, אבל – הוא היה בית הספר הראשון שהיה עברי כולו, והשׂפה העברית היתה בו שׂפת הלמודים. ובזכות זו נתפרסם בעם ונתחבּב עליו במדה שלא תאומן עכשו, והיה הדבר למנהג אז, שכל איש ישׂראל אשר לבו לציון היה מעלה את הבית הזה על ראש שׂמחתו, ובנשׂאו אשה או בהוָלד לו בן, וכדומה מן המקרים בחיי אדם, היה מנַדב איזה סכום לטובת הבית הזה, וראש העתונים העברים בימים ההם: “המליץ”, היה מקדיש עמודים שלמים לפרסום הנדבות האלה.

מה שעלתה לו לבית הזה אחר איזו שנים לקיומו – ידוע לבקיאים בתולדות הישוב, אבל רוצה אני להוסיף רק זאת, שאם – כמסוּפר בספר עזרא – בעת הבּנות הבית השני, היו “רבּים מן הכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון… בוכים בקול גדול”, – הנה אנחנו היום, הרואים בבנין “הבית השני” הזה, אין לנו סבּה לבכות בזכרנו את הבית הראשון שבנינו לפני דור אחד; להפך, אנו שואלים את עצמנו בלב מלא שמחה: מי מִלל לנו אז, כי עוד נזכה ונראה בעינינו בהוָסד הבית השני הזה! חלומות גדולים אמנם חלמנו גם אנחנו, בני הדור ההוא, אבל – חלומות לדורות, ולא פללנו, כי במשך שלשים שנה, כימי דור אחד, נעבור דרך רחוקה וקשה כזו: מבית הספר שביפו עד המכוֹנות המדעיים על הר הצופים!

גם אתם, הבאים, דרככם תהיה עוד קשה למדי. אבל ברגעים של עצבות ורעיוני יאוש – תזכרו נא אותנו, את בני הדור של “בית הספר ביפו”, ותבינו אז, מה נעים גורלכם, כי מתחילים אתם את עבודתכם עתה, אחר שהצעדים הראשונים, הקשים ביותר, כבר נעשׂו על ידי אלה שקדמוכם. ואם הדור הראשון הגיע עד הלום, רשות לנו לקוות, שאתם תצליחו יותר ותניחו לבאים אחריכם ירושה גדולה הרבה יותר.

ובכן – ברוכים הבאים! אַל יאוש ואַל ספק! באמונתנו נחיה ונעבוד דור אחר דור – וסוף הנצחון לבוא!

תל-אביב, כ“ד כסלו תרפ”ה.

¹

לצערי הגדול לא ירשני מצב בריאותי עתה ללכת לחיפה ולהשתתף ביום ט"ו לחודש בחגיגת הפתיחה של אותו המוסד, אשר לפנים הקדשתי לו זמן ומרץ במדה מרוּבה כל-כך. והנני מוכרח להסתפק בהבעת ברכתי מרחוק ותקוָתי להצלחת המוסד והתפתחותו הרצויה.

ורוצה אני להזכיר לכם שחגיגת הפתיחה הזאת יש לה עוד צד אחד יותר כללי. הן היה זמן, והוא לא רחוק כל-כך, שהמוסד הזה נקנה ע"י האשכנזים במכירה פומבית, וכולנו, אנחנו ומתנגדינו, חשבנו אז שבזה נגמר הענין, שהמוסד ישאר בידי מתנגדינו האשכנזים, ולנו לא יהיה עוד בו חלק ונחלה.

והנה נהפך הגלגל, והמוסד שב אלינו והיה למוסד עברי במובן היותר שלם. את הדבר הזה אנו צריכים לזכור תמיד גם בשאר מקצועות העבודה הלאומית. יהיה המצב מה שיהיה: אין לנו להתיאש, כי מה שנראה לנו היום כאבדה שאינה חוזרת אפשר בכל זאת שמחר ישתנה המצב ואבדתנו תשוב אלינו, כמו ששב המוסד שאתם פותחים עתה.

ועוד הפעם הנני מביע את צערי העמוק על שאין ביכלתי להמָצא בתוככם בשעה זו, אבל לבי עמכם ומחשבתי פונה אליכם ואל הנצחון הגדול שאתם חוגגים עתה.

¹

נולדתי י“ז אב תרט"ז (1856) בעיר סקווירא, אחת הפנות היותר חשכות בגלילות ה”חסידוּת" ברוסיא.

בשנת תרכ“ח חכר אבי את הכפר “גאפטשיצא” סמוך לעיר פוהרֶבישטש וביום ו' ערב ראש חודש תמוז שנה הנ”ל עקרנו דירתנו מעיר סקווירא לכפר זה – ואני אז כבין שתים עשׂרה שנה.

עוד בשבתנו בסקווירא עשׂיתי חַיִל בלמודי ונחשבתי לבעל כשרונות, ובבואי לכפר, הרחק מבני גילי ושעשועי הילדוּת, חשקה נפשי בתורה והגיתי יומם ולילה בתלמוד ופוסקים, מתּחלה בעזרת “מלמד”, ואחרי כן, משמלאו לי חמש עשׂרה שנה, בעצמי, ועמלי עשׂה פרי באופן מצוין, עד כי כבר בשנת הט“ז או הי”ז מימי חיי הייתי מפורסם כבקי גדול בש“ס ופוסקים ושו”ת, ביחוד בכל הנוגע לחלק “אבן העזר”, ורבני הסביבה היו פונים אלי בשאלות ממין זה. ובאותו הזמן סיימתי גם הש"ס כולו, ואבי עשׂה משתה גדול ביום הסיום, כנהוג בימים ההם.

אבל יחד עם זה שׂמתי לבי גם לדקדוק לשון הקודש והתנ“ך וקראתי לפרקים גם בספרי הפילוסופיא של הספרדים, והכל בערבוביא ובסירוגין, זעֵיר שם זעֵיר שם, באין מורה ועוזר. הלמודים האלו נחשבו אמנם בעיני הפראים אשר בגלילות ההם לא רק לדברים בטלים, כי אם גם לסמי-מות מסוכנים. אבל מפני שבין כה וכה הצליח ה' מעשׂי אבי והעֱשיר, ואוהבי עשיר רבים, על כן חלקו החסידים כבוד לתורתי ויראָתי והעלימו עיניהם מחכמתי. רק הגדולים שבהם (כמו ר' שפטיל הורוויץ מברדיטשוב, אחד האריות שבחבורת חסידי סַדיגורא, אשר עליה התחשב גם אבי), בבואם לפעמים אל ביתנו לגבות איזה מס לצרכי בית רבם, היו מסַכּנים בעצמם להתוַכּח עמי על דבר “חכמות חיצוניות” ויחוסן אל התורה וכו'; הם באו אלי במאמרי חז”ל ידועים לכּל ובספּוּרים וליקוטים מספרות המוסר והחסידוֹת, ואני הוצאתי אל המערכה את הרמב“ם, הראב”ע ויתר חכמי ישׂראל, כבקיאותי הרבה אז, וסוף סוף, אחר טענות וצעקות עד שעלה עמוּד השחר, נפרדנו, כמובן, כל אחד כשבא.

י“ח סיון תרל”ג נשׂאתי (או יותר נכון – השׂאוני אבותי) אשה, ואני בן שש עשׂרה שנה ועשׂרה חדשים!

ולא באבותי היה האשם, כי “אחרתי” עד כה ולא יכלתי עוד לאמור “גירא בעיני דשׂטנא”. הם עשׂו את שלהם: יעדו לי אשה בת טובים עוד שנתים לפני זה והגבילו זמן החתונה לאחר שנה; אך מצד הכלה נולדו עכּובים שונים, ולמרות כל התרעומות והמחאות מצדנו, נדחתה החתונה עוד שנה שלמה.

האשה אשר הוכיח לי ה‘, או אשר בחרו לי אבותי, היא בת תלמיד חכם גדול, הרב ר’ מרדכי זלמן, נכד הרב ר' מנחם מנדיל מליוּבוויטש מצד אביו, ונכד הצדיק ר' יעקב ישׂראל מטשרקַסי מצד אמו. חותני מת בדמי ימיו, בהיותו רב בז’יטומיר, בימי המגפה שהיתה בשנת תרכ"ו, ואשתי נתחנכה אחר כך בבית אבי אמה, הרב ר' לוי יצחק זלמנסון, שהיה רב בעיר ווליזש.

“יחוס” גדול כזה מכל הצדדים לקח את לבב הורי כליל, עד ששכחו גם ללכת או לשלוח אחר תחתיהם, למקום מגורי הכלה, בשביל לראותה אם אינה עוֶרת או גידמת וכדומה. כי איזה “כבוד” יותר גדול יכול איש חסיד להשׂיג מהתחתן בקדוֹשים כאלה? ואהבת הכבוד וההתראוּת היא המדה הרעה שדבקה בהורי, לאסוני, במדה גדולה מאד, והיא היא שהיתה לאבן נגף פעמים רבות על דרכּי בחיים אחרי כן. אבל הפעם הזאת היה המקרה בעזרי, והכלה לא היתה לא עורת ולא גידמת, כי אם בת ישׂראל פשוטה שנתחנכה בקדוּשה וטהרה וידעה להתפלל ערב ובוקר וצהרים ויתר הדברים שבת ישׂראל מחויבת לדעת, ומה עוד?

אבל כל הקדוּשה הזאת שאמרו הורי להשקיעני בה לא הועילה מאומה, ובמשך השנים הראשונות אחר חתונתי, בהיותי סמוך על שלחן אבי בכפר מגוריו, חפשי מכל דאגה ורחוק משאון החיים, הרביתי להתבונן ולחקור בכל מקצועות הדת, ורוח הבקורת והנתוח (אנַליזה) אשר בי מטבעי התעוררה בכל עוז ועשׂתה שמות בעולמי הרוחני. ממילא מובן, כי התחלתי לקרוא בספרי ה“השׂכלה”, וכי התחלתי גם בעצמי לכתוב שירים ו“מליצות”, תחת הפלפולים והדרשות שכתבתי לפנים; אך, לאשרי, לא מצאתי עוז בנפשי לשלוח מ“פרי עטי” לאיזה מכ"ע עברי, וכה יצאתי בשלום מן התקופה ההיא, וספרות ילדותי נשארה עד היום נעלמה מעין זר ולא בישה את זקנתי.

ההשׂכלה העברית של הימים ההם היתה, כידוע, רק מַעברה להשׂכלת העמים, ורוב סופרינו אז ראו בזה את המטרה היחידה והאמתּית לכל עמלם, ולא יפּלא איפוא, כי גם אני, בלכתי על המַעברה הזאת בעקבות יוצריה, הגעתי סוף סוף אל “העֵבר השני” והתחלתי ללמוד שׂפת המדינה ושׂפת אשכנז. משתי אלה השׂפות ידעתי עד אז רק מעט מאד אשר הספקתי ללמוד בדרך מקרית וארעית. כי הורי לא מצאו לנחוץ ללמדני דבר-מה זולת תלמוד ופוסקים. את הא“ב הרוסי למדתי עוד בהיותי כבן שמונה, על פי שלטי החנויות בעיר מולדתי, אשר משכו את עיני, בלכתי יום יום מבית הורי אל ה”חדר“. כי אתי בחדר אחד למדו נערים אחדים, אשר אבותיהם היו ג”כ חסידים, אך מן “המין הפשוט”, חסידים המוניים, ועל כן מצאו לטוב, שילמדו בניהם בחדר גם כתיבת לשון רוסית כדי שיוכלו לחתום שמם לעת הצורך בערכותיהם, והמלמד שלנו היה בקי ב“חכמה” זו וילמדה ברצון לתלמידיו. אבל אנכי, שהייתי ממשפחה מיוחסת, מן האריסטוקרטיה שבחסידים לא הורשיתי לא רק ללמד ידי לכתיבה רוסית, כי אם גם להביט בצורת האותיות. כי באזניו שמע אבי-אמי מפי אחד מגדולי הצדיקים, שצורת אות נכריה מטמאה את העינים. אבל שלטי החנויות לא נתנו לי מנוח ובכל לב חפצתי לדעת איך מצטרפות האותיות האלו ומה הם השמות היוצאים מהן. על כן פתּיתי את חברי והם הורוני את הא“ב הנפלא הזה בשעה שמלמד לא היה בחדר, ותיכף התחלתי להשתמש בידיעתו בדרך מעשׂית, כלומר לקרוא בשׂים לב כל שלט אשר פגשתי על דרכי בין ה”חדר" לבית אבי. כמובן, לא היתה העבודה הזאת קלה עלי מתּחלה, ועד שהספקתי לגמור את המלאכה הקשה עברו שעות שלמות, ואחרתי לשוב הביתה יום יום. הדבר הזה העיר תמהון בלב הורי, עד שהתחילו לבדוק אחרי, וסוף סוף גִלו את עווני ויבוא הקץ לשעשועי זה. באופן כזה, או קרוב לזה, למדתי אחרי כן ראשי פרקים משתי הלשונות הנזכרות, שהספיקו לי רק לקריאה קלה, אך לשם ידיעה נכונה לא היו ראויים, ועל כן הוכרחתי להתחיל בלמוד זה בהיותי כבן עשׂרים, ועמלי עמד לי אמנם להשׂיג חפצי בזמן לא רב, אף כי הייתי מחוּסר ספרים ומורים ורק מה שהביא המקרה לידי אותו קראתי ושניתי והשתדלתי להוציא מתוכו כל מה שיכול לתת לי².

בשנת תרל"ח הייתי באודיסא בפעם הראשונה (לבקר את אשתי אשר חלתה שם פתאם) ונזדמנתי שם לפונדק אחד עם איש צעיר שהיה בקי היטב בספרות הרוסית, וכמובן, הייתי בעיני כחגב לעומתו; אך, כנראה, לא כן הייתי בעיניו, כי אחר שׂיחתנו הראשונה מצא לטוב לבוא אלי בכל יום בשביל להרבות שׂיחה על ענינים שונים, אף הביא אתו ספרי פיסַרוֹב, אשר בימים ההם היו בני הנעורים שותים בצמא את דבריו, ויחד קראנו בם מאמרי בקורת שונים והאמנתי אז, כי אורו עיני וכי פה היא “המלה האחרונה” של ההשׂכלה האנושית אשר צמאה לה נפשי.

על ידי שׂיחותי עם הצעיר ההוא התעורר בי הרעיון להכין עצמי בלמודי הגימנסיה כדי להכּנס לבית-מדרש גבוה. ובשובי אחרי כן הביתה התחלתי לעסוק בשקידה בלשון רומית ומַתימתיקה ויֶתר הידיעות של בתי-הספר הבינונים על פי הספרים שמשתמשים בה המורים שם; והכל, כמובן, רק בעצמי, בלי שום עזר כל-שהוא מאיזה צד שיהיה; כי מאַין יבוא העזר הזה בכפר בודד המסובב ערים חשכות, שאין בהן לא ספרים ולא מורים? אבל בכל חפצי הטוב לא היה בידי כוח להתהפך מאיש משׂכיל לילד מתלמד בענינים שנראו לי כהבלים. בשׂפת רומא עשׂיתי אמנם חַיִל והגעתי לידיעה מַספקת לקרוא ולהבין ספריה, אך דקדוקי עניות, שתלמידי הגימנסיה מבלים בהם זמנם, היו בעיני מיותרים לגמרי, וכן ביֶתר הלמודים; ואחר שלא היה לי מורה שיעמוד על גבי ויכריחני לטפּל בכל אלה, היתה אחרית עמלי רק ידיעות כלליות בענינים שונים, שאינן מספיקות להניח דעת ה“בוחנים” בבתי הספר, אף כי אני חשבתי (וכמו שנודע לי אחרי כן – חושבים ככה גם חכמים רבים) שהיו הכללים צריכים להיות עיקר, וכל אותם הפרטים הטפלים לא מעלים ולא מורידים.

וככה, אחר שנה או שנתים, באתי לידי הכּרה, כי אחרתי המועד ולעולם לא יתנני עוד רוחי בקרבי לבלות זמן בהבל בשביל להגיע על ידי זה לשערי בית-מדרש רוסי. ואז התחלתי לחשוב מחשבות על דבר בתי-המדרש בחו"ל, באשר האמנתי, כי שם אין מקום לקטנוֹת כמו אלה.

אבל גם המחשבות האלו לא היה סופן להתקים. מתּחלה נדחו משנה לשנה מפני מעצורים שונים. בשנת תר"מ, יום ב‘, ב’ כסלו ( IX 18795/17) ילדה לי אשתי את בתי הבכירה, דבורה-לאה, ותיכף אחר זה חלתה מחלה מסוכנת אשר ארכה איזה ירחים; ואחר כן, בימי הקיץ, היה אבי יוצא שנה שנה לחו“ל לדרוש ברופאים, ואני הייתי ממלא מקומו בעסקיו, וככה הגיעה שנת תרמ”א והתחילו הרעמים. במשך ירחים אחדים הייתי כאיש נדהם; עולמי הרוחני החל עוד הפעם להתמוטט בקרבי, והשקפות חדשות התחילו לרשת עוד הפעם מקום הנהרסות. במצב כזה שכחתי זמן-מה את כל בתי-המדרש והחכמות הנדרשות בהם והייתי עסוק בחשבוני עם נפשי על כל מראה עיני, אשר היה לי כחלום בהקיץ. ועל זה נוספו עוד סבּות פרטיות, אשר עצרוני בכפר מגורינו ולא נתנוני ללכת ולעזוב את אבי ועסקינו בעת כזאת. וככה הגיעה שנת תרמ“ב, שנת העשׂרים ושש לימי חיי. אז אמרתי להוציא מחשבתי אל הפועל, ובימי החורף שנה הנ”ל יצאתי מביתי והלכתי לווינא לישב על ספסל בית-המדרש. כלומר, ככה חשבתי בלבי, אבל לאבי ולבני ביתי לא ערבתי את לבבי להגיד, כי מחשבות כאלו בלבי, יען אשר ידעתי מראש כי לא יתנוני ללכת. ועל כן התּרתי לעצמי לשקר “לשם מצוה” ואמרתי כי הולך אני רק להשתלם בידיעת הלשונות במשך חצי שנה, וגם לזמן קצר כזה נתּן לי הרשיון בקושי גדול ובתנאים שונים.

על דרכי הייתי בברודי, והעיר הזאת היתה מלאה אז פליטי רוסיה, וקרל נטר ועוזריו ישבו בתוכה ושלחו שיירות שיירות לאמריקה. במסע אשר הלכתי לווינה היתה גם אחת השיירות האלו, ובכן זכיתי לראות את האיש המצוין הזה, בעמדו בבית-התחנה ומחַלק כסף לכל הגולים בפנים מפיקים טוב לב ורחמים רבים. והגולים היו שׂמחים וצוהלים ותקוות גדולות נשקפו ממבטי עיניהם, ובנסוע המסע קראו בקול שׂשׂון: “יחי נטר! תחי חכי”ח!" ותרעד הארץ לקולם…

ואני באתי לווינא, ישבתי שם שנים שלשה שבועות ושבתי לביתי. מדוע? הסבּה האמתּית היתה תכוּנה רעה אחת הטבועה בנפשי אשר היתה בעוכרי כל ימי חי, והיא: חסרון אמונה בכוחי וביכלתי. הרבה רעיונות גדולים וטובים נולדו במוחי, שלא יצאו אל הפועל רק מסבּה זו: מפני שבהעמיקי להתבונן על כל התנאים הדרושים להוצאתם לפעולה, לא יכולתי להאמין שאהיה אני מוכשר לגדוֹלות כאלה. גם המעט אשר עשׂיתי בשנים האחרונות על שׂדה הספרות ועבודת הצבּוּר לא הייתי עושׂה לעולם, לולא דחיפה עיקרית מן החוץ, שהכריחתני לעשׂות הצעדים הראשונים כמעט באונס, ורק אחר שנעשׂו הצעדים האלה ולתמהון לבבי ראיתי, כי למרות כל ספקותי בלבי על דבר יכלתי לעשׂות דברים נכבדים, הנה עשׂיתי והצלחתי, – רק אז חָזקו ידי והלכתי בטח על דרכי הלאה. גם בחיי הפרטיים אין ספק בעיני. כי לוּ נולדתי להורים מביני דבר שהיו מחַזקים את אמונתי בעצמי ועוזרים לי לנסות כוחי, או לוּ חייתי בעוני ומחסור והיו תנאי החיים מכריחים אותי לזה, ובכלל, לוּ היה לי איזה “דוחף” לעשׂות הצעדים הראשונים עד שהייתי רואה ברכה כל-שהיא במעשׂי, אז היה רוח הספק סר מעלי והייתי בודאי עושׂה ומצליח. אבל עכשיו, שלא היה מי שיושיט ידו וידחפני למעשׂה כזה, ואדרבא, מביתי קבּלתי מכתבים מלאים טענות ותרעומות, וראיתי מראש, כי עתיד אני להמצא במצב מלחמה תמידית עם הנפשות היקרות לי, – עכשיו התעוררה בי הרוח הרעה ההיא והתחילה לבטלני בעיני עצמי ולהראות לי, כי לא אנכי האיש המוכשר למעשׂה קשה כזה, לישב במשך שנים שלמות בדד בעיר נכריה, הרחק מכל אהובי נפשי להתהפך לתלמיד בית-המדרש עם כל הנערים, בעת שבביתי אשה ובת ושנותי הולכות וקרובות אל השלשים, וכדומה מן הטענות, באופן שבאתי לידי מסקנא, כי אחר שבודאי לא אעצור כוח לשׂאת ולסבול עד סוף מעשׂה, הלא יותר טוב ויפה שלא אתחיל כלל משאתחיל ואכַלה כוחי לָריק ואשוב אחר חצי שנה כשבאתי.

אבל בשובי הביתה הרגשתי בכל תוקף, עד כמה קצה נפשי בחיי הכפר, אשר אכלו את לשדי, את מיטב שנות נעורי, ולא יכולתי עוד לשׂאתם. והרגש המר הזה גרם לי לרמות את עצמי וליחס את דבר שובי מווינה לסבּה פרטית, כאילו היתה העיר העליזה הזאת אשמה במעשׂי זה, ועל כן התחלתי עוד הפעם לחשוב על דבר מסע לחו"ל, ובמשך שתי השנים שאחר זה הייתי פעם אחת בברלין ופעם אחת בברסלא, אף את ווינא בקרתי שנית, ומכל המסעות האלו שבתי בשברון לב ובמכאובים נוראים. כי בכל פעם אכל הספק את רצוני והחלָטתי ושבתי לביתי מבלי עשׂות מאומה. השנים האלו היו היותר רעות בימי חיי, כי המלחמה התמידית מבפנים ומבחוץ, התנועות והתנודות לפנים ולאחור, השׂנאה הגדולה לתנאי חיי בהוה ואי-היכולת לכבוש לי דרך בחיים באופן מתאים לתכוּנותי והלך-רוחי – כל אלה הממוני ומררו את חי וידכּאוני עד עפר; יומם לא מצאתי מנוח לנפשי ובלילה לא שכב לבי והתהלכתי כל הימים כצל, תפוּס במחשבות ודמיונות, ואיש אין אשר אשפוך לבי לפניו, אשר יבינני עד היסוד ויעזור לי ברב או במעט לצאת מן המבוכה. כל האנשים אשר עמי בבית התענגו על רוב טוב והיו שׂמחים וטובי לב כל הימים, רק אנכי לבדי אומלל הייתי בתוך כל העושר והטובה, ואיש לא שׂם לבו לי. כי איך יוכלו אנשים עברים מעולם המעשׂה להבין, כי בן יחיד להורים עשירים יכול לחשוב עצמו אומלל ולבו מלא יגון ואנחה, בעת אשר כיסו מלא כסף וכל מחסוריו ימלאו?…

ואחר אשר ראיתי, כי כל מחשבותי ותקוותי על דבר מטרות למודיות עלו בתוהו, התאמצתי לפחות לצאת לחפשי מכור הברזל אשר כלאוני בו כל ימי ילדותי, כלומר לצאת מכפר מגורי לאיזו עיר גדולה, בשביל לעסוק שם בסחורה ולחיות בין אנשים משׂכילים. ובכן, אחר מלחמה חדשה עם הסובבים אותי, יצאתי עם בני ביתי, בחודש ניסן תרמ"ד לגור באודיסא. שם התחילו לי חיים חדשים. מצד אחד נפתחו לי מקורות חדשים להשלמת השׂכלתי ולא הרגשתי עוד מחסור בספרים, גם בלמודי הלשונות, צרפתית ואנגלית, עסקתי והצלחתי בזמן קצר להשׂיג מבוקשי העיקרי: להבין בספרים הכתובים בהן; ומצד אחר נמשכתי גם לעבודת הצבּוּר ומצאתי מקום לעשׂות מה לטובת הרעיון אשר מלא את לבבי בשנים האחרונות. כי באודיסא היה בימים ההם מרכז הגון לחבת ציון ולכל המסתעף ממנה, ובבואי בקהל “החובבים” זכיתי לקנות לי שם טוב בתוכם ולקחתי חלק בכל מעשׂיהם. ובשנה ההיא נתחבּרו החֶברות השונות לאגודה אחת ויסדו וַעד מרכזי אשר בראשו עמד הד“ר פינסקר ז”ל, וגם אני נבחרתי לשבת בתוך הוַעד, ובכל יום ג' בשבוע היינו מתאספים בבית הד“ר ועסקנו בהלכות ה”ישוב“. האספות האלו עשׂו עלי רושם עמוק, ביחוד בימים הראשונים, כי מעודי לא זכיתי לבלות שעות שלמות בכל שבוע בחברת אנשים משׂכילים כאלה. כמובן, הייתי מתּחלה “נחבא אל הכלים” ובצמא שתיתי כל הגה היוצא מפי חברי, כראוי ל”בן כפר“; אך מעט-מעט סר פחדי מעלי וראיתי ונוכחתי, כי גם אני בעניי יש לי לפעמים לחַדש דבר-מה וכי לא כל היוצא מפי “בני-הכרך” מתקבל על הלב, ומאז הייתי ל”אחד המדבּרים" ולא תמיד שבו דברי ריקם.

בעת ההיא נולד רעיון “אספת קטוֹביץ”, ואז באו בוַעדנו חיים חדשים, כי הד“ר פינסקר הכין עצמו לפעול באֶנרגיא (דבר שלא הורגל בו) ולהשׂיג מטרות גדולות באספה זו. על כן היו כל ישיבותינו מוקדשות לשאלות גדולות והוּכּוחים היו ארוכים וחמים. ביחוד נתחממו הלבבות כשקרא לפנינו הד”ר את דרשתו אשר הכין בשביל האספה (ואשר דרש אחר כך באמת בפתחו את האספה בקטוביץ בתור יו"ר), ובה השתדל לתת לענין “הישוב” צורה אנושית כללית ולהסתיר לגמרי את המטרה הלאומית שבּו. טעמו ונמוקו בזה היה, כדי למשוך אל הענין לבות אחינו שבמערב, אשר בשמעם, כי יש בזה מעֵין “לאומיות” עברית ירתעו לאחוריהם. אבל אחדים מאנשי הוַעד, ואני עמהם, לא יכלו להסכים לזה, ובכן רבּו הוכּוּחים וארכו, כמדומה לי, איזו שבועות, עד שלבסוף החליפו איזו פרזות באחרות, מעֵין פשרה בין שתי הדעות, וככל פשרה לא הניחה גם זו לא דעת המַימינים ולא דעת המַשׂמאילים.

-———————

ספר הזכרונות הזה התחלתי לכתוב בהיותי כבר “סופר מפורסם” ואמור אמרתי, כי הוא ימַלא לי את הצורך שהרגשתי בנפשי לפרקים, להסב עיני מן הקהל ולהתבודד עם נפשי, לתת דין וחשבון לפניה, ורק לפניה, על כל מחשבותי ומעשׂי בימי חיי הבלי. אבל אחר כתבי את העמודים הראשונים ושבתי וקראתי מה שכתבתי, הרגשתי בנפשי, כי ההרגל לכתוב בשביל הצבּוּר כבר היה לי לטבע שני, וגם פה בחפצי לכתוב רק בשבילי בלבד, הנה עמוק בלבי מסתתרת תמונת “הקורא” העומד על גבי, ושלא במתכּון הנני נותן לדברי צורה שתהיה ראויה לבוא לפני הקהל, כאִלו יודע אני מראש שגם הדברים האלו סופם להתפרסם בזמן מן הזמנים, ולוּ גם אחר מותי. הדבר הזה הסיר לבי מאחרי ספר זכרונותי, שהתחלתי בו בחשק נמרץ, ושנים אחדות עברו עלי מבלי להוסיף מאומה בו. עתה נחַמתי על זה. סוף סוף היו השנים האלו, מתרמ"ד ואילך, מיטב ימי חיי והרבה זכרונות יקרים ראויים היו להשתמר בצורתם המקורית, שהיו לובשים בודאי אִלו הייתי רושמם בספר בשעתם, בעת שהיה רשומם עוד חדש עמי. אבל מה שעבר עבר, והנני רוצה בזה לשמור מן השכחה לפחות את המעט אשר נשאר שמור בלבי או שנשמר בידי ברשימות בודדות שונות; לשמור רק את המעשׂים לעצמם, מבלי לתת להם צורת ספּוּר הולך ונמשך כמו שעשׂיתי בעמודים שלפני זה.

-————

אחרי שבתי באודיסא ירחים אחדים, הוכרחתי מסבות פרטיות שונות לשוב עוד הפעם לכפר מגורי אבי וישבתי שם שנית עד שנת תרמ"ו.

בינתים ילדה לי אשתי (ביום ג' כ"ד תמוז תרמ"ה – 25 ביוני 1885 לחשבון הרוסים) את בתי השניה, רחל, שהיתה הורתה באודיסא ולידתה בקיוב, כי הלכה אשתי לעיר הזאת לפני לדתה, כדי להמצא בעיר של רופאים גדולים בהיותה מַקשה לילד. מסבּה זו ישבתי אז גם אני בקיוב שבועות אחדים אך לא התוַדעתי לאיש ממשׂכילי העיר.

בחורף תרמ"ו כלתה לאבי חכירת הכפר, ומפני חוקי מאי לא יכול עוד לחַדשה. ובכן הגיעה סוף סוף השעה לצאת מכור הברזל הזה, אשר בליתי בו שמונה עשׂרה שנה, מיטב ימי נעורי, ואשר אכלני והשחית בי כל הטוב אשר נתן לי הטבע בצאתי לאויר העולם. נער בן שתים עשׂרה שנה באתי שמה, ואיש בן שלשים, בעל אשה ובנים, יצאתי משם; באתי בנפש זכּה ולב מלא תקוה, ויצאתי בנפש נואשת ולב קרוע ויגע.

אבי וביתו יצאו ישר לאודיסא, ואני וביתי נשארנו עוד זמן-מה בכפר, ומשם יצאנו תחלה (בכ"ה באדר ראשון שנה הנ"ל – 18 לפברואר 1886) לעיר ברדיטשוב הקרובה, ורק **ביום ב' י"א סיון (2 ביוני שנה הנ"ל**) יצאנו גם אנחנו לאודיסא לדוּר שם דירת קבע.

בשנת תרמ"ט הייתי פתאם במקרה לסופר עברי – דבר שלא עלה על לבי עד אז. ומעשׁה שהיה כך היה: בחוהמ“ס שנה הנ”ל נאספו משׂכילי העיר והחליטו לחבּר “אדריסה” לכבוד החכם ר' שמואל יוסף פין, שהיה עתיד לחוֹג ימים אחדים אחר זה את חג יובלו. אחדים מסופרי העיר כתבו נוסחאות שונות, וגם אני נסיתי כוחי בזה, והנה יצא שלי יפה משל כולם, ובן-דוד, סופר “המליץ”, מצא לנכון להדפיס את “פרי-עטי” זה גם ב“המליץ” ולהזכיר את שמי עליו. זמן-מה אחרי כן, בפרוץ מריבה בזויה בין “ארז” ויל“ג, החליטו המשׂכילים בעירנו לפרסם “מחאה” נגד שניהם על חללם כבוד הספרות, וחבּוּר המחאה מסרו לי. אני כתביה והיא נדפסה ב”המגיד" בחתימת הרבה ממשׂכילי עירנו ומצאה חן בעיני הקוראים. שני המקרים האלה היו סבּה לדבר, שבבוא אז “ארז” לאודיסא הסיתוהו בי סופרי העיר למשוך אותי “לבית-מדרשו”. הוא הרבה עלי דבריו ולא הרפּה ממני עד שהבטחתי לכתוב איזה מאמר בשביל “המליץ”. ובאותה העת כבר נתבשלה בי כל צרכה דעתי על דבר “חבת ציון”, תעודתה לתחית עמנו והדרכים המעשׂיים שראוי לאחוז בענין זה – והחלטתי לעשׂות זאת לנושׂא המאמר שהבטחתי ל“ארז”. אז כתבתי את מאמרי הראשון “לא זה הדרך” ושלחתיו ל“המליץ”. אך כל התחלות קשות. המאמר נפסל מטעם הצנזורה, והוכרחתי לשנות צורתו ולפרושׂ “ענן” על איזו מרעיונותי שלא זכו בעיני הצנזורה, ואחר עמל רב נדפס אז ב“המליץ” (י“ב אדר שני תרמ”ט) ועל החתום “אחד העם”. בחתימתי זאת רציתי לאמור, כי לא סופר אנכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בענין זה, כאחד העם שעניני העם מעסיקים את רוחו.

מי מלל לי אז, כי הצעד הזה הוא אך הראשון על דרך ספרותית ארוכה, כי השם “אחד העם” יתפרסם בעמנו הרבה יותר משמי העצמי וכי עתיד אני לעמוד גם בראש מכתב עתי עברי, והספרות תהיה אוּמנותי התמידית!

המאמר “לא זה הדרך” עשׂה רושם גדול בקהל חובבי ציון, ואיזו מידידי בעירי העירוני לנסות גם להוציא רעיוני לפעולה. פעמים רבות התאספנו לדון בדבר הזה, ואחר משׂא ומתן ארוך יסדנו (ביום ז' אדר שנה הנ"ל) אגודת “בני משה”, אשר תכוּנתה ומטרתה נתבארו במאמר קטן: “דרך החיים”, שכתבתי אני על פי בקשת רֵעי אלה.

האגודה הזאת נתקימה אחרי כן כשמונה שנים וכמעט כל טובי חובבי ציון היו חבריה. בשנותיה הראשונות היתה מלאה חיים, והשפעתה המוסרית על כל חבריה, ועל ידיהם גם על מהלך כל המעשׂים בין חובבי ציון בכלל, היתה גדולה מאד. אבל מעט מעט רפו ידי החברים וגם נמצאו אנשים רעים, אשר הוציאו עליה דבּה לפני הקהל ובדו מלבם שקרים הרבה, עד שלבסוף נתבטלה מאליה. כל ימי קיומה נחשבתי בעיני הקהל כעומד בראשה. אבל האמת היא, כי עמדתי בראשה בפועל רק זמן קצר, עד עת לכתי לארץ ישׂראל בשנת תרנ"א, ואחר כך נמצאה ההנהגה בידי אחרים, מתּחלה בוורשא ואחר כך ביפו, אלא שבהיותי נחשב למיסדה, הייתי בעיני החברים גם-כן ראש אך במובן המוסרי בלבד. אולי עוד תבוא העת שאכתוב ואפרסם ברבים תולדות האגודה הזאת מראשיתה ועד אחריתה. כי עד היום מַרבּים לבדות אגדות זרות על אדותיה, ורוב העם לא ידע לאמתּו את החזיון היפה הזה, אשר נולד “בין השמשות” והיה יכול להיות לעזר רב להתפתחות רעיון התחיה, לולא באו סבּות מעציבות שונות ואנשים קנאים וצרי עין וישחיתו את הודה.

יום ב' ג' חשון תר"נ (16/28 אוקטובר 1889) ילדה לי אשתי את בני יחידי מרדכי זלמן. וביום הכנסו לבריתו של א"א נאספו לביתי רוב משׂכילי העיר, ובאותו מעמד נשמעו לראשונה דרשות בשׂפת עֵבר. כי הסופר בן-דוד, שהיה גם הוא בין הקרואים, כבר חשב אז על דבר יסוּד חברת “שׂפה ברורה” (כאשר באמת עשׂה אחרי כן) ונסה את כוחו אז לדרוש בעברית, אך לא הצליח הרבה, אף כי הרבה אחר כך לתאר בלשון מדבּרת גדולות את האספה ההיא ודרשותיה (ב“המליץ”)

במשך ימי החורף שנה הנ“ל עסקתי בעריכת המאסף “כּוֶרת”, אשר הוצאתי לאור בחודש אדר, מבלי לקרוא את שמי עליו בתור עורך ומו”ל, כי בעת ההיא לא נחשבתי בעיני כסופר ולא חפצתי להוציא את שמי לרשות הרבים. ולפי שהמאסף הזה היה כעֵין כלי מבטא לחֶבר חובבי ציון שלנו וכל סופרי עירי השתתפו בו, לכן הסכים רמ“ל ליליענבלום לפרסם את שמו במודעות שנדפסו בכתבי העת, לאמור: כל החפץ במאספנו יפנה אליו. ועל ידי זה החזיקו רבים עד היום הזה בטעות זו, שרמל”ל היה עורך ה“כּוֶרת”.

בראשית האביב שנה הנ“ל נתקבּל רשיון הממשלה ליסוּד החברה לתמיכת בני ישׂראל עובדי אדמה בא”י ובסוריה, ומרכזה באודיסא. ובחודש אייר נאספו רבים מחו“צ לאודיסא לבחור את הוַעד להנהגת החברה. רבים מן הנאספים, כן מבני עירי וכן מן האורחים, היו חברים לאגודת “בני משה”. כראש האגודה הייתי מחויב על כן לקחת חלק בכל מהלך האספות ובפתרון כל השאלות שנתעוררו אז. וככה נמשכתי, שלא בטובתי ונגד תכוּנת רוחי, לעצם מערכת המלחמה בין כתּות ואנשים שונים, והייתי פתאם ל”איש מלחמה“, וקניתי לי – אולי זאת הפעם הראשונה בימי חיי – אויבים ומקנאים. ממילא מובן, כי לא יכולתי גם כן לסרב לחברי, אשר חשבו לנחוץ, שאשב גם אני בתוך הוַעד ואשתדל להטותו אל הדרך הישרה בעינינו. ובכן הוכרחתי לצאת מארבע אמותי, שהייתי מסתתר בתוכן עד אז, ונהייתי ל”איש מעשׂה", משתתף באספות ועוסק בצרכי צבּוּר בפרהסיא – דבר שלא הייתי מאמין באפשרותו שנה או שנתים קודם לכן. ככה לא ידע האדם את עצמו עד שיבוא לידי נסיון.

¹

תרנ"א

שנת תרנ“א תשאר חקוקה בזכרוני לנצח. בשנה הזאת הייתי בארץ ישׂראל! יצאתי מביתי ביום השבת, ו' אד”ר (2/14 פברואר 1891), ואחר נסיעה כבדה וקשה מאד, אחר שהיינו גם בסכנה ואניתנו חשבה להשבר אצל הר הכרמל, באתי בשלום ליפו יום ה' י“ח אד”ר (14/26 לפברואר). הרושם הראשון לא היה טוב מאד: הימים ימי הגשמים ורחובות העיר הצרות והעקומות מלאות חלאה וזוהמא עד לגועל נפש.

כ“ו אד”ר (22 פברואר) יצאתי מיפו לראות את הקולוניות העבריות אשר סביבותיה. הייתי בראשון לציון, ועד-אל-חנין, רחובות, גדרה, קוסטיניה, וביום ה' ב' אד“ש שבתי ליפו. מצב הקולוניות בכלל העיר בי עצב ויגון מעורב ברגשי אהבה ושׂמחה. נעים לראות בפעם הראשונה עובדי אדמה מאחינו בארץ אבותינו, אבל המגרעות הרבות אשר תגלה עין חודרת בכל מהלך הענין לא תוכלנה לשׂמח את הלב, ביחוד, אחר ההפרזות הגדולות שהבאתי אתי מחו”ל, אשר סופרי א“י מפיצים בכה”ע…

ט“ז אד”ש (14/26 מרס) בקרתי את “מקוה ישׂראל”, ודבּרנו הרבה על מצב הענינים עם הדירקטוֹר מר הירש.

י“ט אד”ש (17/29 מרס) יצאנו מיפו לתור את הגליל. ראשית דרכנו היתה באניה לבירות. שם עליתי על הר הלבנון והתענגתי מאד על מראה “ההר הטוב הזה”.

כ“ד אד”ש (22 מרס) באתי לחיפה, ובו ביום עליתי על הר הכרמל וראיתי את הככר מסביב ואת המערה אשר ההגדה תכנה בשם “מערת אליהו”.

כ“ח אד”ש (26 מרס) יצאנו מחיפה, ודרך נצרת וטבריה (שם בקרנו את הקברים המיוחסים לרמבה"נ, רבי עקיבא וכו' ורחצנו בחמי טבריה) באנו לראש פנה יום ה' ר"ח ניסן (28 מרס).

ב' ניסן (29 מרס) בקרנו את יסוד המעלה ומשמר הירדן, ולעת ערב שבנו לראש פנה. בדרך מיסוד המעלה למשמר הירדן עברנו את הירדן דרך גשר “בנות יעקב”.

יום ב' ה' ניסן יצאנו מראש פנה לשוב לחיפה. עד הקולוניה האשכנזית “טפחא”, כמהלך שש שעות, רכבנו על בהמות, וב“טפחא” חכּתה לנו ספינה קטנה בים כנרת וישבנו בה ללכת לטבריה. הנסיעה הזאת בים כנרת הביאה לנו עונג גדול ונפלא, ובערב היום ההוא באנו לטבריה.

ז' ניסן שבנו לחיפה ולמחרתו יצאנו משם ובאנו לעת ערב לזכרון יעקב.

י"א ניסן (7/19 אפריל) עזבנו זכרון יעקב ודרך פתח תקוה שבנו ליפו בערב היום ההוא.

ערב פסח בבוקר באתי ירושלימה, ובו ביום הייתי אצל “הכותל המערבי” לתפלת מנחה. משם הלכנו לביהכ“נ הנקרא חורבת ר”י החסיד, ומעל הגג ראינו מרחוק הר הבית והר הזיתים.

יום ה' ראשון של פסח סבבתי את הר הבית ועליתי על הר הזיתים דרך “עמק יהושפט”, אף בקרתי את המערה הגדולה הנקראת על שם שלמה המלך, והמערה אשר מנגד לה, הנקראת על שם ירמיהו הנביא.

שני של פסח בקרתי “מערת כלבא שׂבוע” ו“קברי מלכי דוד”.

ד' של פסח הייתי בחברון, ובדרך בקרתי “קבר רחל”, ובערב שבתי ירושלימה.

יום ד', שביעי של פסח, בקרתי את הר הבית ובתי תפלות המושׂלמים אשר עליו. אהה! מי יוכל לתאר את הרגש האיום והנעים גם יחד אשר מלא אז כל חדרי לבי? רגעי קודש כאלה מעטים מאד בחיי אדם.

יום א', כ"ה ניסן (21 אפריל), שבתי מירושלים ליפו.

יום ג‘, י"א אייר (5/17 מאי) שעה שלש אחר חצות עזבתי את יפו ואת הארץ חמדת נפשי, אחר שִבתי בה שנַים ושמונים יום, לשוב לגלוּתי ולצרותי בתוך אחי אשר בגולה. וביום ה’ בבוקר באנו לטריפולי, העיר האחרונה בסוריא אשר עברנו עליה. משם ראיתי בפעם האחרונה את הלבנון והחרמון עם השלג אשר על ראשם, ובו ביום יצאנו משם ללכת הלאה, וארץ סוריא עם הרריה נעלמו מעיני.

שלום שלום לך, ארץ קדומים, משׂאת נפשי וחלומי בהקיץ! שלום לכם, הררי עד, הררי יהודה ואפרים, כרמל ולבנון! האוסיף עוד לראותכם?…

ביום השבת כ"ה אייר (18.30 מאי) שבתי בשלום לביתי.

במשך ימי נסיעתי מיפו לאודיסא כתבתי את מאמרי “אמת מארץ ישׂראל”, אשר נדפס אח“כ במה”יע “המליץ” גליון 125 – 134 שנת 1891 ועורר רעש גדול במחנה חו"צ. אך לא היו ימים מועטים ומהלך המעשׂים הראה לדעת, כי הצדק אתי – ותשקוט המלחמה נגדי.

ימים אחדים אחר שובי לביתי נולד בין אַחינו בוורשא הרעיון לשלוח מַלאכוּת לחו“ל להשתדל לפני גדולי אחינו שם לטובת ישוב א”י. גם אותי קראו ללכת לחו“ל, והסכמתי רק בתנאים ידועים, בנוגע לסדר עבודת המַלאכוּת, תנאַי לא נתקבלו, ועל כן לא הלכתי, אך בסוף השנה חָזקו עלי דברי אחינו בוורשא לבוא אליהם להוָעץ על דבר עניני המַלאכוּת אשר הסתבּכו מאד ולא יכולתי עוד להשיב את פניהם. ובכן הלכתי לוורשא ושהיתי שם מן ד' אלול עד י”ב בו. שם עסקנו בעניני המַלאכוּת ועשׂינו גם סדרים חדשים בעניני ב"מ.

תרנ"ב

המַלאכוּת שבה מחו“ל לפני ראש השנה, ואחינו בוורשא גמרו לקרוא לתכלית זו אספה כללית. בהסכמת הועד פה נקבעה האספה לשלישי בחשון. אנכי נקראתי לבוא, אך מסבּות שונות מאנתי ללכת, ורק אחר שלא מצא הוַעד איש אחר לשלוח שם, הוכרחתי להעתר לו, ובכן הלכתי לוורשא בתור ציר הוַעד להאספה ושהיתי שם מן יום ו' ה' חשון עד יום ד' עשׂרה בו. אל האספה באו כל טובי חו”צ, יותר מארבעים איש, ושם נעשׂו תקנות שונות בנוגע לדרכי העבודה של “הוַעד המרכזי” אשר הבטיחה חכי"ח ליסד. גם אנשים נבחרו, ואני בתוכם, ללכת לתור את ארצות טורקיא ואסיא, כחפץ הברון הירש. אם יצאו כל הדברים האלו אל הפועל? – כשאני לעצמי, מסופק אני מאד. בכל אופן לא במהרה יהיה כל זה.

י“ח כסלו (7דצמבר) נתקבל מיפו מבן טובים¹ חשבון הקופה של הוה”פ, והנה נמצאה מגרעת העולה לסך 175000 פרנק! בו ביום באו שני צירים מחדרה לקבּוֹל לפני הוַעד על מעשׂי חנקין, העושׂה בחדרה כאדם העושׂה בתוך שלו, וגם הקוּשנות לא יאבה למסור להם, ויש ידים מוכיחות, כי כל הקולוניא בסכנה גדולה מצד בעלי חובותיו של חנקין. – אלה הן תוצאות פעולת שנה אחת עם כל הרעש והשאון!…

יום ב, כ' כסלו (9 דצמבר), נאסף אל עמיו ראש חובבי ציון, ד"ר יהודה ליב פינסקר. “מפני הרעה נאסף הצדיק”. יהי זכרו ברוך!

תרנ"ג (באניה)

יום ז‘, ג’ תמוז (5/17 יוני). יצאתי מביתי מאודיסא באניה “צאר” לארץ ישׂראל.

יום ג‘, ו’ תמוז (8/20 יוני). באניה נמצא גם האדון ביליאיב, מזכיר ראשון בקונסולאט הרוסי בירושלים. דבּרתי עמו הרבה על דבר מצב בני ישׂראל בא"י, ובין יתר הדברים הצטדק על כי הקונסולאט אינו מגין כראוי על היהודים נתיני רוסיא. הסבּה היא, לדבריו, כי היהודים אינם ממלאים חוקי הפּספּורט ואינם משלמים את הדרוש כדי לחַדש תמיד את הפּספּורט.

ג', י"ג תמוז (15/27 יוני). היום בבוקר באתי ליפו באניה “קורנילוב” (אשר עברנו אליה באלכסנדריא). אף כי היתה בידי טִסקירִי מקונסטנטינופול לזמן שני חדשים, הוכרחתי בכל זאת להכּנס על ידי הסרסורים ובקשיש. הכניסה הזאת עכרה את רוחי מאד.

ו', ט"ו תמוז (18/30 יוני). הלכתי במסלת הברזל לרחובות. שם כמעט כל אדמת הזרע שוממה, בעוד שסמוך לה, אדמת רמלה זרועה, ובעברי ראיתי את הערבים אוספים תבואתם. הרושם זה לעומת זה הוא מעציב מאד.

הבנינים שלא נגמרו, “החליל” היושב בקולוניא ושומר שלא יבנו, שוברים את הלב.

דבּרתי הרבה עם הקומוניסטים על דבר מצבם, על דבר גפנים ועבודת שׂדה, וסוף סוף הוכרחו להודות, כי אלמלי היו אכרים אמתּים היו יכולים למצוא לחמם בזריעה, ועֵד על זה הוא האחד הנמצא בתוכם, שמואל גורודיסקי, שעובד כראוי ומוציא מאדמתו גם לחם וגם ירקות וכל הדרוש לחיי אכר.

יום ראשון שבתי ליפו.

ד‘, כ“א תמוז (5 יולי–23 יוני), הייתי ב”פתח-תקוה". האדמיניסטראטור ה’ גרוֹס הראני את הכרמים וכל יתר הדברים שראוי לראותם. האכרים זורעים רק מעט. גם גני הירק על הרוב אינם נעבדים.

הייתי גם בבית-הספר בשעת הלמודים. הרושם הוא לא טוב ממה שיעשׂה עלינו “חדר גדול” בצפון רוסיא.

ה' כ“ב תמוז (6 יולי–24 יוני), הלכתי עם הד”ר מַזיא לראשון לציון. הקולוניסטים שם עצבים מאד. אינם רואים תקוה לצאת באיזה זמן מעבדוּת לחירות, כי תוצאות היין אינן כמו שחשבו לפנים.

בקרתי את בית-הספר ובחנתי את התלמידים ולא שׂבעתי נחת.

שבתי ליפו ביום הראשון.

ה', כ“ט תמוז (12 יולי–31 יוני). הלכתי לגדרה בלוית האגרונום קיזרמן מאודיסא. הבתים החדשים שנבנו בעת האחרונה נותנים למושבה מראה נעים, ובכלל עושׂה היא עתה רושם יותר טוב מאשר בהיותי שם בפעם הראשונה בתרנ”א.

יום ו' בבוקר הלכנו לשעות אחדות לעקרון. כל האכרים היו עסוקים בהבאת החטים מן השׂדה אל הכפר. לבי שׂמח ורחב למראה עברים אכרים אמתּים בא"י. אבל במדה זו גדל עצבוני, בזכרי כי גם המושבה הזו האחת סופה להיות למטעים ברצון האדמיניסטרציא. לקחתי עמי שבּלים אחדות לזכרון ושבתי לעת ערב לגדרה.

ביום השבת דבּרנו הרבה עם הקולוניסטים על דבר עשׂית היין ומכירתו, שהם דואגים לזה הרבה, ובצדק. כולנו הסכמנו משהשוק היותר מוכשר ליין ארץ ישׂראל הוא באנגליא ואמריקא.

ביום ראשון שבתי ליפו.

ד‘, ו’ אב (7/19 יולי), באתי ירושלימה. מר סולומיאק חכּה לי בתחנת המסלה והוליכני בלאט דרך התחנות, באופן שנצלתי מן הקלון אשר ישׂבעו אחינו מצד שוטרי הממשלה.

בירושלים מצאתי אחדים ממיודעי מאז (בן-יהודה, יעבץ וכו') ועוד נוספו לי שם מכירים מנכבדי המשׂכילים. כולם קבּלוני בסבר פנים יפות וחפצו מאד שאשתקע בארץ. מר גרוס מווינא הציע לפני, שישתדל אצל הקונסול מאוסטריא שיקבּלני תחת חסותו.

היחס בין משׂכילי ירושלים רע מאד. כל אחד שׂונא את חברו ומשתדל להשפילו.

ואחר שבקרתי כל המקומות ההיסטוריים (ובליל תשעה באב, מוצאי שבת – את ה“כותל”) שבתי ביום ב', י"א אב, ליפו.

ג', י"ט אב (1 אוגוסט–20 יולי). שלחתי אל “המליץ” אמת מארץ ישׂראל מאמר שני. בדם לבבי כתבתי את המאמר. אהה! מתי תהיה “אמת” כזאת נעדרת?

ד', כ"ז אב (9 אוגוסט–28 יולי). אחר שכל עמלי לקבּל רשיון להשאר בארץ לא הועיל לי, יצאתי ביום הזה מארץ ישׂראל בלב נשבר ונדכא מאד באניה הצרפתית “סיניגל” ללכת ללונדון דרך מרסיליא. בלונדון קויתי לפעול לטובת ישוב ארץ ישׂראל, וגם למצוא לי איזה עסק בקשר עם אודיסא, ועם זה גם ללמוד אנגלית כראוי, כי מאד אחפוץ להגיע בה עד מדרגת סופר כל שהוא.

ה', כ“ח אב (10 אוגוסט-29 יולי). באניה נמצא גם מר שייד השב לביתו מא”י. התוַדעתי אליו ודבּרנו על דבר הישוב. גם הוא מסכים, שהקולוניות צריכות מעתה להיות על יסוד מזרע תבואות. הוא מלא חֵמה על חו"צ והקולוניות החפשיות ואומר, כי כל האסון הוא, שאינם שומעים לעצת האדמיניסטרציא של הברון. הוא מבטיח, כי בגליל יכולים מעתה הכל לקנות קרקעות(?), כי בקרוב יוּתר הבנין ברחובות וכי הפחה מירושלים יקבּל עתה תחת חסות תוגרמא את כל החפץ.

ה‘, ה’ אלול (5/17 אוגוסט). עוד הפעם שׂיחה עם מר שייד. על השאלה מה יהיה סופה של “זכרון יעקב” אין לו תשובה נכוֹנה, אלא: “נראה מה יהיה סוף היין”. על שאלתי: לאיזו מטרה מהפּכים גם עקרון למטעים, אחר שהוא עצמו מודה כי המטעים עוד לא נתבררו? – נסה להשיב תשובות דחוקות, אבל לבסוף הוכרח להודות, כי המטרה האמתּית היא, שלא יהיו הקולוניסטים אדונים לעצמם, אלא תלויים תמיד בחסדי הנדיב, ויוכרחו לקבּל עליהם מרותה של האדמיניסטרציא.

ביום הנ"ל בערב באתי למרסיליא.

פריס, ג‘, י’ אלול (10/22 אוגוסט). אחר שבאתי ביום א' ללונדון ושהיתי שם שני ימים ולא מצאתי את האנשים אשר יש לי אליהם מכתבים, כי כולם יצאו את העיר וישובו רק בימי החג, החלטתי ללכת לפריס לשבועות אחדים, ובאתי פריסה היום בערב.

ה', י“ב אלול (12/24 אוגוסט). בקרתי את הרב לוּבצקי… אצלו התוַדעתי להסופר מר לוּדביפּוֹל והוא היה לי למורה דרך כל ימי שבתי בפריס. במשך הימים התוַדעתי גם למר מאירסון ויֶתר חו”צ מבני רוסיא. כולם קבּלוני בכבוד והראו לי אותות אהבה ורעוּת.

מן הצרפתים למדתי לדעת בפריס את הרב הכולל ר' צדוק הכהן. כמותו ירבו בישׂראל. הוא חכם וטוב לב, אבל מפני טרדותיו הרבות אינו יכול לשׂים לב היטב לעניני ארץ ישׂראל. הכּרתי גם את הפרופ' יוסף הלוי, איש מלומד, שאין לו מושׂג נכון מעולם המעשׂה, אבל רצונו גדול ואהבתו לעמו תיקד בקרבו כאש.

תרנ"ד

פריס, ד‘, ג’ תשרי (1/13 ספטמבר). בקרתי את הד“ר שוורצפלד (משנה למנהיג עניני החסד של הברון הירש). דבּרנו על דבר א”י וארגנטינה. על דבר א“י הוא אומר, כי הרעיון מצד עצמו הוא רם ונשׂא, ורק פעולות חו”צ ושאונם מרחיקים אותו מלהשתתף בזה. ועל דבר ארגנטינא, תקוָתם היא, כי אחר שיבררו הם, שיש אפשרות ליסד שם קולוניות עבריות, תוָסד חברה עוד יותר גדולה למטרה זו בתור עסק טוב. את הפרעות המדיניות אין לירוא, והארבה גם כן אינו מסוכן מפני שיש אמצעים לכלותו, וכשיהיו להם הרבה קולוניות כאחת ילחמו בו.

ה‘, ד’ תשרי (2/14 ספטמבר). היתה ישיבת הוַעד לישוב א“י של הברון רוטשילד והרב רצ”כ קרא גם אותי…

מר שייד הציע מה שפעל בקושׂטא. נקראו מכתבים מארצות שונות ע“ד קניות קרקעות. אני בארתי להוַעד, כי במכרם קרקע לבני רוסיא, עליהם לקבּל על עצמם אחריות הכּניסה, ואם לא יוכלו הקונים להתישב ישיבו להם את נזקם. מר שייד הודה סוף סוף, כי אין לע”ע תקוה לבטול אִסוּר ההתישבות, רק זאת יקוה, כי בדרך ארעי אפשר יהיה להשׂיג רשיון להושיב משפּחות שאין הוַעד מקבּל עליו אחריות ההתישבות².

בערב היום הזה עזבתי את פריס לשוב ללונדון.

-————-

לונדון

ו‘, ה’ תשרי (3/15 ספטמבר). באתי ללונדון. בו ביום בקרתי את לשכת חו“צ ולא מצאתי את הד”ר הירש. הלכתי למזרח העיר וברוב עמל מצאתי משכן המגיד “מכבי”. הוא שׂמח עלי מאד והלך אתי לבקש מעוֹן, אבל לא מצאנו. פניתי אל מר רפופורט, סופר ה“וואסחאד”. גם אותו לא מצאתי. אך ביום השבת בא אלי, וביום א' הלך אתי ושׂכר למעני מעון בבית האלמנה הארריס, אשר גָר שם הוא תחלה, ברחוב גראסווענאר רד. 35 (קאננאנבורי), וביום ב' (5/17 ספטמבר) עברתי שמה.

ב‘, ח’ תשרי (5/17 ספטמבר). בקרתי את הד“ר הירש, דבּרתי עמו הרבה על דבר יא”י ומצב חו"צ פה. הרושם אינו טוב ביותר. שׂכרתי לי מקום לתפלה ביום הכפורים בבית-מדרש קטן סמוך למעוני, ושם אוצר ספרים עברי גדול.

ד', י“ז תשרי (15/27 ספטמבר). הייתי בבית הרב הכולל ד”ר הרמן אַדלר, בהיות בידי מכתב אליו מהרב רצ“כ מפריס, אך לא מצאתיו, כי הלך לביתו אשר במערב העיר וישוב אל ה”סיטי" רק אחר החג.

בו ביום בקרתי עוד הפעם את הד"ר הירש. הוא הגיד לי כי הקולוניל גולדסמיד הוא עתה בסקוטלנד, ובשובו בקרוב ילך לפריס. בקשתיו שיציבני לפניו בטרם ילך פריסה, והבטיחני לעשׂות זאת.

ה', י“ח תשרי (16/28 ספטמבר). היום התחלתי לכתוב הזכרונות בספר הזה. עד פה כתבתי על פי הערות מפוזרות שנמצאו בידי או עפ”י הזכרון. מעתה אכתוב דבר יום ביומו בפרטות³.

ה', כ"ה תשרי (5 אוקטובר–23 ספטמבר). הייתי בפעם הראשונה במערכת העתון “דז’ואיש קרוניקל”. לא התוַדעתי לאיש.

בקרתי את הרב ד“ר אדלר, מסרתי לו את המכתב שהיה לי אליו מאת הרב רצ”כ מפריס ובקשתיו שיגביל לי זמן פנוי שאוכל לדבּר אתו בהרחבה על דבר עניני הכלל. הוא הגביל יום א' הבא כחצות היום.

אתמול קניתי במקרה את האנציקלופדיא של הספרות האנגלית של Zaamber ואקרא בו בשעות הפנויות, והקריאה הזאת תענגני ותשכיחני מעט את מצבי.

א', כ“ח תשרי (8 אוקטובר–26ספטמבר). בקרתי את הד”ר אדלר. הוא מוצא שאין ראוי לעשׂות מרכז לישא“י בלונדון, אלא הכל צריך להיות בפריס, בשביל הברון. מלבד זה, אין הוא עצמו יכול לעשׂות מאומה לצרכי הכלל, מפני שטרוד מאד בעסקי הרבנות. לפנים בימי אביו היו באנגליה רק יהודי אנגליה וגרמניה והיתה הרבנות קלה. עתה, משבאו נדחי רוסיה, קשה מאד לשׂאת טרחם ומשׂאם. הם מַרבים במחלוקת, מבקשים חטאים בעניני כשרוּת, וידיו מלאות עבודה תמיד בעניני שחיטה ולשמור מחלוּל שם ישׂראל. עתה היה בדובלין חלול השם, מַחלוקת עד הכאה בביהכ”נ, וקבּל מכתב מכומר אחד משם, המבקשו להשתדל שלא יבואו שמה עוד יהודים מרוסיה, כי אין עוד מקום בשבילם. הוא קרא באזני את המכתב הזה, גם הראה לי גליון ממכה“ע “איזראעליט” היוצא לאור במיינץ, ששם קול צעקה מלונדון על מיעוט כשרוּת. “וכמה שאנו משתדלים אי אפשר לצאת ידי חובותינו בעיניהם. הייתי יכול, ב”ה, לעשוֹת הרבה בענינים כלליים, אבל עניני השחיטה ושאר שאלות מקומיות אוכלים כל עתותי ובריאותי והנני כאסור בחבלים מבלי אפשרות לפַנות לבי לענינים אחרים”.

היוכלו בני עמים אחרים להבין זאת? רב הכולל באנגליה אינו יכול לעשׂות מאומה בעניני הכלל בעת צרה כזאת, מפני שטרוד בעניני שחיטה!!

ב', כ“ט תשרי (9 אוקטובר–27 ספטמבר). שלחתי כרטיס של ברכה למל”ל לחג יובלו.

א‘, ה’ חשון (3/15 אוקטובר). הייתי היום ב“הייד-פּרק” וראיתי את הדימוֹנסטרציא הגדולה שעשׂו בני לונדון, בחפצם להביע חבּתם להפועלים במכרי הפחמים, אשר זה כשני חדשים חדלו מלעבוד בסבּת סכסוכים עם בעליהם, ובני משפּחתם גוועים ברעב.

מה נעים לראות עם גדול וחפשי, בגַלוֹתו את לבו תחת כפּת השמים!

א‘, י"ב חשון (10/22 אוקטובר). התראיתי עם קול’ גולדסמיט וד’אביגדור בביתו של האחרון. שניהם עושׂים רושם טוב. אך בקיאותם בעניני הישוב אינה גדולה, גם כוחם פה, לפי הנראה, מוגבל.

ה', ט"ז חשון (14/26 אוקטובר). הנני היום קצת חולה ולא אוּכל לצאת מחדרי. לא טוב להיות חולה בארץ נכריה.

המון דמיונות וחלומות ספרותיים ממלאים לבי בימים האחרונים ומכתבי אשתי ורעי מחזקים חלומותי. האומנם עוד יזרח שמשי, או רק הניצוץ האחרון הוא?…

א', י“ט חשון (17/29 אוקטובר). אכלתי בצהרים אצל מר פראג בחברת מר אדם רוזנברג מניו-יורק והרבינו שׂיחה עד הערב על דבר עניני א”י בכלל ועיניהם עם הנדיב בפרט.

ב‘, כ’ חשון (18/30אוקטובר). כתבתי לדיזנגוף וללוּד-ביפּוֹל לפריס (לשניהם ע"ד מעשׂי פריס בקשר עם נסיעת גולדסמיט ורוזנברג). יתר היום בליתי בחברת מר רוזנברג, ובערב היתה לנו ישיבה קטנה בבית קול' גולדסמיט (הוא, אנחנו, ד’אביגדור, פראג) ועלתה בידי להביאם לידי החלטה, שיקבעו להנדיב זמן איזו חדשים למלאות הבטחותיו בדבר ביטול אסור הכניסה, ואם לא – לא יקנו האדמה.

ה‘, ל’ חשון (9נובמבר–28 אוקטובר). היום היתה הצירמוֹניא של הלורד מיר (Lord-mayor’s show). מראה זר מאד! עם גדול ועסקן כעם אנגליא, הטרוד תמיד בענינים גדולים ונכבדים, מוצא נחת בשׂחוק ילדים כזה! אבל יחד עם זה נעים לראות אלפי אנשים מתקבּצים במקום אחד, ורגש הסדר וההכנעה מפני משפטי ארצם מלוה אותם גם פה ותנופת יד קלה של שוטר אחד דיה להביא סדרים בכל ההמון הרב ולעצור בעד כל הזרם.

הקור מתגבר. האנגלים הורגלו לשבת בחדרים קרים, ובני הבית שאני גָר בו שׂוחקים עלי כי ארעד מקור.

ו, ח' כסלו (5/17 נובמבר). בפתחי את כיס השטרות, והנה שני השטרות האחרונים שהיו לי, על סך 10 לי“ש, אינם. לפי השערתי אבדו לי בבית הבנק. אבל איך שיהיה נשארתי בלונדון בכיס ריק. רגש לא נעים מאד. הוכרחתי לדרוש מביתי כסף ע”י טלגרמא.

ה, י"ד כסלו (11/23 נובמבר). ביום הזה בערב הנני יוצא מפה לפריס. איזו תועלת יצאה לי משבתי פה? בעניני מסחר לא אדע עוד, אולי תצא. אבל בענינים רוחניים… כל התועלת היא, שסרה מעלי הנטיה הגדולה לצד אנגליא אשר שׂררה בנפשי לפנים. עתה רואה אני, כי גם האנגלים יש להם יתרונותיהם ומגרעותיהם ככל יתר העמים. רק בהבדל הזה כי לנו, בני הקוֹנטיננט, מגרעות עמי הקונטיננט מגרעותינו הן ונוּכל להבינן ולהתרגל בהן, בעוד שהתכוּנות הזרות והרעות של האנגלים אינן מובנות לנו ולא נוּכל להתרגל בהן על נקלה. ובכל זאת עם גדול ורם הוא.

והיהודים האנגלים, ועניני הכלל אשר קויתי מהם… בושה תכסה את פני, לא אדבּר.

¹

(תרס"ז)

עוד הפעם הייתי בא“י – הייתי ולא הייתי. בפעם הזאת באתי לא”י לא לשם עבודה, כי אם לשם מנוחה, ועל כן תחת ללכת למקומות ה“עבודה” בקשתי לי מנוחה בפנה שקטה על ראש הכרמל ואת “הישוב” ומרכזיו לא ראיתי.

ובכל זאת מרגיש אני בכל חדרי לבי, כי גם הפעם הייתי בא“י, ולא עוד אלא שנדמה לי כמעט כי אך הפעם הייתי בא”י. ואם ישאלני עתה אדם מן הגולָה ההולך לראות את הארץ, מה יעשׂה שם בשביל שיטעם “טעם א”י" בכל טהרו, בכל מתקו ומרירותו כאחד, – אשיב לו: הנח את יפו ו“בנותיה” עם כל שאון העבודה שם ועלה על ראש הכרמל; שם תשב ימים מספר בדד עם הרהורי לבך ותתלחש יומם ולילה עם הרוחות העולות לקראתך ממעמקי ימי קדם, ואדם אין שם אשר יפסיק את הלחש ויבריח את ה“רוחות” וקול המונם של חיי שעה…

ויושב אני לפנות ערב על ראש הכרמל ועיני פונות לצד מערב, אל השמש השוקעת בתוך הים. כמו זר נחשב לי כל מראה עיני מסביב; מכל נחלת אבותי פה לא נשאר דבר לפליטה, אף לא חורבה קטנה. הבית אשר אני גר בו, האלונים אשר אני חוסה בצלם, הכרמים המרהיבים עינים מכל צד – הכל נברא מחדש על ידי אנשים נכרים, אשר ממרחק באו לחונן עפר הקודש, ואני מה לי פה ומי לי פה? ובלב סוער הנני מסב עיני מכל אלה ומביט בתחנונים אל השמש, אשר אך היא לבדה עודנה זורחת ושוקעת במקום הזה, כמו שהיתה זורחת ושוקעת לפני אלפי שנה, והיא לבדה ראתה את אבותי פה בשלוָתם – תהי נא, איפוא, היא לי לעדה, כי לא זר אנכי פה…

ומתאדמת החמה וממהרת להסתר בעמקי תהומות, כאִלו מתבישת היא לזכור את הימים ההם, כשהיו בני ישׂראל כורעים ומשתחוים לה, ומזבחות בנו לה ונביאים נבּאו בשמה על ראש הכרמל…²

-————–

תרע"ב

בזיליאה, 11 אוגוסט. יעקובסון חושב שסבּת השׂנאה לנו בא"י היא מה שהיהודים מיטיבים מצב הפלחים, ובזה גורמים נזק לאינטרסים של האיפנדים.

הכרוז “כבּוּש העבודה” הוא, לדעת יעקובסון, קלוַריסקי וליבוֹנטין, מזיק מאד. יעקובסון מסַפר בשם אייזנברג, כי לזה האחרון פנו הערבים בשאלה, מפני מה אין נותנים בלוד (האדמה על שם אייזנברג) עבודה לערבים. הם שלחו בכוָנה לשם שני ערבים, ודחו אותם. ליבונטין מסַפּר בשם קראוּזה, כי בפ. מוסרים ליהודים עבודה של ילדים, שהיו מקבּלים שׂכר מצער, ומשלמים ליהודים גדולים שׂכר גדול הרבה יותר.

ג' תשרי תרע"ב (25 ספטמבר). באניה, חוף יפו.

כשם שאיננו יכולים להיות מערביים שלמים במערב, כן לא נוּכל להיות מזרחיים שלמים במזרח. רוח המזרח זר לנו. לא לחנם גרנו אלפּים שנה בין עמי המערב. גם פה וגם שם הננו עם לבדד ישכון בעל תכוּנה מיוחדת מזרחית-מערבית.

סמילנסקי בקרני. הוא מספּר כי ביפו נושבת עתה רוח “פּוֹגרוֹם”. “מה שהבריחני מרוסיה השׂיגני גם פה”. הננו נמצאים בין שני עמים: הטורקים המושלים מצד אחד והערבים התושבים מצד אחד. אלה האחרונים שואפים לאוֹטוֹנוֹמיה ערבית והיהודים נחשבים בעיניהם כמכשול. ציר הפרלמנט בירושלים אמר: “אינני שׂונא את היהודים בתור אנשים פרטיים, אבל אויב אני לכלל היהודים מפני שהם עומדים למכשול להאידיאה הערבית”. המצב דומה לזה של פולין, אבל שם הממשלה הרוסית חזקה, ופה הממשלה הטורקית חלשה, ואף אם בלב היא מַרגשת, שהיהודים מועילים לה, יראה היא לצאת בפרהסיא נגד הערבים. במושבות נפל פחד הערבים על היהודים. בתו הקטנה באה ואמרה: מחר ישחטו את היהודים. בכל פעם ששמועה כזו נפוצה, היהודים ממהרים אל הקאימקאם לבקש מחסה – הכל כברוסיה.

ברחובות עלה שׂכר שמירה של הערבים 11,000 פרנק. עתה החליטו שמירת יהודים ויעלה 18,000.

האגיטציה האנטישמית של העתונים הולכת ומתפשטת גם ביהודה.

יעקובסון אינו רואה סכּנה וחושב את דברי סמילנסקי לגוזמא.

רדלר-פלדמן גם-כן אינו מאמין באפשרות פרעות. היתה אספה ביפו והחליטו לבחור בחכם-באשי ובעורך-דין ולעשׂות תעמולה בעתונים ערבים. היחס בין הערבים המושׂלמים והנוצרים הוטב. האחרונים הבינו איך לקנות את לבות הראשונים והיהודים – לא. שאלת העבודה העברית. הפועלים – קיצונים: רק יהודים, בלי שום אמתלא. הוא הולך לאום-ג’וני. שם מראש השנה עד אחר סוכות אין בנאים עברים, והסכים המשרד הציוני לפועלים ערבים. אבל הפועלים היהודים (לא הבנאים) החליטו שבאופן זה יחדלו הם לעבוד.

ד' תשרי, תרע"ב (26 ספטמבר), חיפה. אפרים קראוזה: הפועלים הצעירים הם אידיאליסטים, אבל הם קיצונים בדרישותיהם מבלי תת עבודה לערבים, הדבר מסוכן. הוא עצמו ראה בפוליא, כי עבר ערבי אחד דרך הקולוניה ועצרוהו והכוהו ולקחו ממנו את חמורו (את זה החזירו אחרי כן), כי אינם מרשים לערבים לעבור דרך הקולוניה.

הוא מקיים מה שספּר בשמו ליבונטין בבזל, כי מוסרים לגדולים עבודה של ילדים, עקירת קוצים, ומשלמים פי ארבעה וחמשה רק כדי שלא תגע יד ערבי בעבודה.

גליקין גם הוא מקיים השקפת אחרים ע“ד הסכנה שבפרינציפ: עבודה רק ע”י יהודים בלי כל הנחה לעת הצורך. גם אצלו במגדל התחילו הפועלים לעזוב את העבודה בשביל שנתן עבודה לערבי אחד ממצרים, הבקי בטיב זריעת הכותן, שאין הפועלים היהודים עדיין מומחים לה. קשה עתה מאד העבודה בא"י. הבקשיש שׂורר עוד יותר מלפנים ולית דין ולית דיין. היחס ליהודים רע.

חיפה. ערב סוכות (6 אוקטובר). אתמול שבתי מהמושבות שבסביבות טבריה. הייתי בסג’רה, מסחה, ימה, כנרת ואום-ג’וני.

סג’רה. כעשׂרים וחמשה אכרים. בהם איזו ממשפּחות של גרים. לכל אחד כמאתים וחמשים דונם, פרות, עופות (ביחוד אוזות), גנות של ירקות, שרובן מעובדות. הטובים שבאכרים הם הגרים. המצב בכלל בינוני. עדיין עיניהם נשׂואות אל האדמיניסטרציא, אך פחות הרבה מלפנים. נשי הגרים והיהודים הקוּרדים עובדות בשׂדה. נשי האשכנזים – רק בבית ובגנה. הבתים בנויים שנים שנים ביחד וגדר אין בין חצר לחצר. האדמיניסטרציא רוצה שיעשׂו זאת האכרים (כן הוא על הרוב בשאר מושבות טבריה). הילדים שכבר מבקרים את בתי הספר מדבּרים בינם לבין עצמם עברית, אבל הקטנים, שעדיין אינם הולכים לבית הספר, מדבּרים ז’רגונית, כי כן מדבּרים עמם בבית.

הפֵירמה של האדמיניסטרציא נמכרה לאגודת ביאליסטוק. אדמה לערך 1500 דונם, בשביל חמשה אכרים (הנטיעות נשארות ברשות האדמיניסטרציא). האכרים כבר באו. הם אנשים סוחרים ובעלי מלאכה מאותו הטפוס הישן שהיו באים לפני עשׂרים שנה. הם אינם שׂבעי רצון ורוצים לעזוב את המקום. הם חשבו שיהיו סמוכים על שולחן יק“א: “אם תמות פרה – תהי זו פרתה של יק”א”, וכן הלאה. מאנשים כאלה לא תבּנה המושבה. היחס עם הערבים לא רע ביותר.

מסחה. התנאים והטפּוּס הכללי קרובים לאלו שבסג’רה. המצב האֵיקונומי יותר טוב. רוב האכרים אנשים פשוטים וגסים יותר מדי. עובדים בפועלים ערבים.

ימה. אדמה ובתים בשביל 46 אכרים, אבל עתה יושבים שם רק כשלשים אכרים. שאר החלקים מחכּים לאכרים חדשים. בכלל מתחלפים שם האכרים לעתים קרובות. מן ה-36 שבאו בעת הוָסד המושבה, נשארו עתה רק 11. יש בתים שכבר נתחלפו בעליהם שתים שלש פעמים. עכשיו יש שם איזו צעירים טובים. מלחמה להם עם הבידואים (בעלי “דַלייקא” לפנים), שהרחיקו אותם מן השמירה. במושבה חמשה שומרים. השמירה עולה באיזו אלפים פרנק. כל קולוניסט משלם כמאתים פרנק הוצאות כלליות (האדמיניסטרציא גם היא משתתפת בהוצאות אלו). יש בי“ס מרוּוָח ויפה בשביל “ימה” ו”בית-גן" כאחד. בנטיעות אינם עוסקים כלל (וכן בשאר מושבות טבריה). רוב האכרים באותן המושבות כבר באו לידי הכרה, שהעיקר הוא עבודת הבית (עופות, בהמות וירקות), ואם זו נעשׂית כהוגן ומביאה פרי, יוכל האכר להתקיים. בכל אותן המושבות יש “אכרים” ו“אריסים”. האחרונים הם מן העת האחרונה, מקבּלים מן הפקידות אדמה (כמאתים וארבעים דונם), בנינים, וסכום ידוע לאינבנטר (3000–2500 פרנק) על מנת לשלם סכום ידוע שנתי (מתּחלה 150 פרנק ואח"כ מוסיפים והולכים), ואחר איזו שנים הטובים שבהם מתקבּלים לאכרים על מנת לשלם מחיר האדמה ושאר הדברים במשך זמן ארוך (40 שנה ויותר). סכום התשלומים 300–250 פרנק לשנה. האריסים הם על הרוב מי שהיו פועלים או בני אכרים, אנשים צעירים ומסוגלים לעבודה הרבה יותר מן האכרים הראשונים. הפקידות מקבּלת עליה בכל מקום הוצאת בתי הספר ביד רחבה ואיננה מתערבת בעניני הלמודים. אבל היא מחליפה את המורים ומעבירה אותם ממקום למקום כחפצה. האכרים אין להם שום דעה בעניני ביה“ס. – שכחתי להוסיף למעלה כי גם ב”ימה" עובדים בפועלים ערבים. הצעירים ב“ימה” אומרים, שכבר היהודים כוח גדול במקומות אלו, ואם יקומו הערבים נגדם יוכלו לעמוד בפניהם, אם רק לא תהיה הממשלה בעצה אחת עם הערבים.

כנרת ואום-ג’וני. טופס חדש, פועלים קנאים לעבודה יהודית, רוצים לבנות הכל בידי יהודים. בכלל עושׂים רושם טוב. קבוצה של עלמוֹת עובדות בגנה ועבודות הבית (בהמות, עופות). רועה עברי. בכנרת עובדים כפועלים פשוטים תחת הנהגת הפקיד של הק“ק (מקבּלים 55 פרנק לחודש). באום-ג’וני ג”כ מקבלים שכר כזה, אבל הם מנהיגים הכל בעצמם ויש להם חלק בריוח (החצי). השקפתם על העבודה היהודית היא קיצונית, אבל נולדה ע"י ההתמרמרות על האכרים במושבות האחרות, שעובדים כמעט רק בערבים. לשון עברית שגורה בפי כולם, ורושם נעים עשׂו עלי שיריהם בלילה על חוף ים כנרת.

בכנרת בונים בי“ס, אבל בית-כנסת אין ואין חושבים לבנות, אעפ”י שהפקידות היתה מסכימה להוצאה זו בחפץ לב. שם מושבה קטנה (של יק"א) של שמונה משפּחות. הצעירים במושבה ובפֵירמה אינם שומרי דת ואין להם צורך בבית-כנסת. בר“ה ויוה”כ לא היה מנין של מתפללים, והמעטים מן הדור הישן הלכו לימי החג לטבריא.

קראוזה בסג’רה ספּר לי ע"ד הבידואים שהיו לפנים בעלי אדמת “דליקא” (שהיא עתה אדמת כנרת, אום-ג’וני וכו'), איך הם מתגעגעים על אדמתם, ולמרות מה שנתנו להם אדמה אחרת בחורן וגם כסף, הם חוזרים ובאים לכאן לפי שאינם יכולים להפּרד ממקום זה. השבט הזה של בידואים גם שמו קשור באדמה זו (הוא נקרא: “ערב דלייקא”).

ע"ד העבודה בקבוצות (אום-ג’וני), יש חושבים שהצד הרע שבדבר, כי הפועלים בחפצם להראות שטופס זה מצליח יותר, משתדלים רק לקמץ בהוצאות בשביל להגדיל ההכנסה בהוה ואינם דואגים להשבחת האדמה בשביל העתיד (זבּוּל וכו'), ונמצא שהריוח אינו אלא פיקציא.

בכל אלו המושבות אומרים, שלע"ע יחס הערבים המושׂלמים אינו רע כל כך. אבל כבר התחילו שׂונאינו את התעמולה ביניהם ואי אפשר לדעת תוצאותיה.

הכל אומרים, כי במושבות טבריא בני הקולוניסטים אינם עוזבים את המושבות אלא עובדים ושואפים להיות אכרים טובים.

באום-ג’וני אמרו הפועלים עצמם, כי רובם באו לארץ בתקוה להיות בעוד שנים אחדות לאכרים. וע“כ עתה שיק”א שׂמה לה לחוק לעשׂות לאכרים רק אלה שמכניסים סכום כסף משלהם ואבדה התקוה הזאת, ממעטים מאד לבוא פועלים חדשים ורבים מן הישנים עוזבים את הארץ.

זכרון יעקב. כ“ב תשרי (14 אוקטובר). בסבּת החולירע הוכרחתי לעזוב את חיפה לפני הזמן שהגבלתי מראש, כי היה חשש, שמא יסגרו את העיר ולא אוּכל לצאת מי יודע עד מתי. יצאתי משם (יחד עם בתי וחתני ואביו ור' מרדכי בן הלל הכהן) ביום ד' שעבר (11 לאוקטובר) בשביל ללכת ליפו דרך זכרון. אבל בזכרון מצאנו כבר את המושבה סגורה מאימת החולירע והלכנו לחדרה ללון שם. אך גם שם כבר לא הניחונו לבוא ובקושי התירו לנו ללון בגן שמואל, הרחוק מן המושבה. שם עבר עלינו הלילה בלי שינה ובבוקר הלכנו בדרך יפו, אך לפני הכפר קאקון מצאנו “קוֹרדוֹן” הסוגר את הדרך ליפו והוכרחנו לשוב לזכרון. סוף סוף הסכימו שם, בהשתדלות ד”ר יפה, להכניסנו בקרנטין לשלשת ימים ולתת לנו אחרי כן להשאר במושבה. לצורך זה פתחו לנו בית החולים (הסגור בחדשים הללו), והננו יושבים עתה בבית הזה ומצפּים לצאת לחפשי היום או מחר. מה יהיה אחר כך ומתי אוּכל לצאת מפה – אין יודע.

בזכרון – האדמיניסטרציא יש לה פרדסים. האכרים עדיין תלויים בה בכמה דברים, ביחוד במה שהיא משתתפת בהוצאות כלליות, ועל ידי זה כוחה רב. אבל הפּרוֹגרס של החופש בערך למה שהיה לפנים נכּר מאד.

מצב האכרים ג"כ טוב הרבה משהיה. רובם עובדים בעצמם, ביחוד הדור הצעיר. הוא אינו חושב עוד עתה לעזוב את המושבה. הפועלים כמעט כולם ערבים. יותר משבעים משפחות ערביות גרות במושבה, והשאר הם שׂכירי יום. בכלל עושׂה המושבה עתה רושם של קולוניא אכרית, לא כמו שהיה לפנים.

הנשים אינן עובדות בשׂדה, אבל בבית הן מלובשות באופן פשוט. רוח האכרים עתה ג"כ טוב משהיה. הם מרגישים עצמיותם ואין העבדוּת נכּרת עוד כמלפנים.

לשון עברית שולטת בין הילדים גם מחוץ לבית-הספר. גם הצעירים כולם מיטיבים לדבּר עברית, בינם לבין עצמם, אבל עדיין אי-אפשר לאמור שהעברית היא לשונם. בבתים מדבּרים האבות ז’רגונית, ואיזו מהם צרפתית.

היחס בין היהודים והערבים טוב.

קופת מַלוה מסודרת פה יפה, באופן שהאכר באמת משתמש בה רק בשעת הדחק, בעוד שבשאר המושבות כסף הקופה כבר נאכל, והאכרים משלמים מן התבואה החדשה מה שאכלו בשנה שעברה.

חדרה. פה אין עקבות האדמיניסטרציא נכּרות, הקולוניא עושׂה רושם נעים וכמעט כל האכרים נכּר בהם שמצבם איתן. אין עוד אותה ההתאוננות של העבר. גם מצב הבריאות טוב.

רוב הפועלים ערבים, אבל יש גם איזו עשׂרות פועלים עברים. תנאי עבודתם פה טובים ונוחים, גם בתים בונים להם. חברת “עזרא” נותנת כסף לבנות בתים לכ“ה פועלים, והמושבה נותנת להם קרקע, כ”ד דונם לכל אדם. גם כסף ינתן להם למקנה אינבנטר, אבל הם מתאוננים, שהכסף לבנין הבתים (1500 פרנק) אינו מספיק, וכן למקנה אינבנטר (375 פרנק). אחדים מהם חושבים, שיותר טוב לתת רק בית וגנת ירקות בלי אדמה לנטיעות, כדי שיוכל הפועל לעבד היטב את גנתו. חלוקי דעות ביניהם ע"ד הסבּות שאין פועלים חדשים באים. רבים מודים, שחסרון תקוה להתאכּרות הוא הסבּה העיקרית. היחס בין הפועלים והאכרים טוב פה יותר ממקומות אחרים, ויש לקוות שיוטב עוד. פה האכרים אינם עובדים כמעט בידיהם, כי אדמתם רבה וצריכים להשגיח על עבודת הפועלים במקומות שונים. הנשים אינן עובדות. היחס בין היהודים והערבים לא רע.

פתח-תקוה. בי“א שנים גדלה והעשירה המושבה עד שאי-אפשר להכירה. אומרים ששויה עתה כעשׂרים מיליון פרנק, בעוד שחובותיה אינם מגיעים אף לשני מיליונים. לפנים היו האכרים משתדלים להראות כעניים, בשביל לקבּל תמיכה, עתה, להפך, מתפארים בעושר שהשׂיגו, ואף אחד לא דבּר ע”ד תמיכה פרטית לעצמו, כי אם דבּרו ע"ד הלוָאה ברבּית קטנה למושבה כולה, בשביל לרצף את הרחובות.

גם בעין-גנים המצב הולך וטוב. הפועלים שהתישבו שם (לכל אחד 15 דונם, מהם 11 סמוך לביתו) הולכים ומצליחים. ויש מהם שמקוים כי בעוד זמן קצר לא יצטרכו עוד לעבוד אצל אכרי פ"ת, כי תספיק להם עבודתם על אדמתם.

בעין-גנים היתה לי שׂיחה ארוכה עם הפועלים משם ומפ“ת. שאלתי אתם מדוע מעטו הפועלים העברים ורבּו הערבים. התשובות שונות ומתנגדות. אבל נראה מדברי כולם, שאין הפועלים העברים נוטים לעבודת המעדר, כי אם לעבודות יותר קלות (הרכּבה וכו'), ומעט מעט הם עוברים מזו לאלו. יש מקום לאיזו מאות פועלים עברים (הערבים – לאלפים) בעבודות הקלות. הרבה אכרים אומרים, שעבודת היהודי עולה ביוקר יותר מכפי כוחם, אבל אחרים אינם מודים בזה. בכמה פרדסים אין פועלים עברים כלל, אבל בהרבה ישנם לעבודות הקלות. מר ק. עובד הכל רק ע”י יהודים, ופרדסו יפה מאד. נראה שם בזה עתיד להיות פּרוֹגרס, ובעוד שנים, במדה שיוטב מצב האכרים, ירבה מספר הפועלים העברים. גם שאלת הדת הולכת ונחלשת, כי ע"י השפעת הפועלים נעשׂו גם בני האכרים יותר חפשים. אחדים מן הפועלים מתנגדים לבנין בתים להם, מפני שאינם רוצים בתמיכה.

היחס בין היהודים והערבים טוב. יש ערבים שנולדו במושבה והאכרים מכירים אותם מראשית ילדותם ומחבּבים אותם (כך אמר לי אחד הפועלים). בכלל אומרים האכרים, שהפועל הטוב הבא לעבוד ומשתדל לבצר לו עמדה במושבה, ולא לעסוק בפלפולים ובהפצת תיאוֹריות, הוא ימצא תמיד עבודה ויצליח. נראה, ששני הצדדים נוטים עתה להתקרב זה לזה יותר.

ראשון לציון. 29 אוקטובר. שׂיחה ארוכה עם האכרים ע“ד מצב הקולוניא. ל. אומר שהוטב בגשמיות וברוחניות. וו. אומר שהם רנטוֹרים ולא אכרים. הצעירים יוצאים מן המושבה. תימנים כעשׂרים משפּחות. בית-הספר רע. בחנתי את התלמידים בחשבון. אינם יודעים חלוּק פשוט (בשנת הלמוד הרביעית!) וכן בשאר הלמודים. אין קשר בין ביה”ס ועבודת האדמה.

האכרים מתפרנסים לא רק מפרי הכרמים, כי אם גם מפרנסות צדדיות. יש 250 משפּחות (כאלף נפשות?). בביה“ס ילדות יותר מילדים ממחלקה ד' ומעלה. הסבּה: הת”ת והיציאה לשאר בתי-ספר. בת"ת 65 תלמידים. לומדים בעברית, אך אין להם מושׂג מדקדוק הלשון.

מ. אומר שהמצב החמרי הוטב. אבל ברוח הצעירים נופלים מן הזקנים.

רחובות. 29 אוקטובר. אספת הוַעד: מה מצב המושבה? ג. אומר: המצב החיצוני טוב בכלל; מכירים בערך ההשתחררות מן התמיכה במחיר הענבים. הצעירים יצאו, אבל לא במספר רב כל כך. חסרה עוד אדמה.

ג–ב: המצב לא הוטב והקולוניסטים מתאוננים. שאלת היין לא נפתרה. רע למושבה, מה שהרבה בעלי האדמה הם בחו“ל. רק 40% יושבים במושבה וששים בחו”ל. בנוגע לחיים הפנימיים והתרבותיים יש התקדמות רבה.

ס–קי: ליק“א חייבים עתה 97 אלפים פרנק (לפני 12 שנה היו חייבים 117 אלף). יציאת הצעירים נתמעטה, אבל אינם מקושרים אל האדמה. ביה”ס רע. נותן רק השׂכלה ולא חנוך לעבודת האדמה. המצב הרוחני רע, אין התעוררות. אבל סוף סוף יש התקדמות.

א–ר: יצאו הצעירים, אך אין סכּנה: במשפחה הקשורה לארץ ויכולה להתפרנס אין יוצאים. היחס לערבים לא רע.

שׂיחה בערב. שואלים אותי אם אפשר מרכז רוחני בא“י שיפעל על הגולה, איך יובן מה שדוקא בני אכרים ילידי הארץ יוצאים ודוקא בני חו”ל באים. ש. מוכיחני שאינני עוזר להם. תשובתי: הלא מראש אמרתי לפני כ"ב שנה כי לא זה הדרך, ואין פלא שקוצרים מה שזרעו.

גדרה. 1 נובמבר. המושבה נתרוקנה מצעיריה. גם פה מבארים זה בעיקר מתוך הטעם החמרי: אין הצעירים יכולים להתבסס. מצב המושבה בכללה הוטב. אכרים פרטיים יש שהורע מצבם. סכנה מצד הערבים, אם לא ירבה מספר התושבים. פועלים עברים אין; היו והלכו, עולים ביוקר, לומדים העבודה ועוזבים וכו', כבשאר המושבות. נטעו שקדים ומקוים לתוצאות טובות. שׂעורים נותנות עד עשׂרים שערים. חטים מתשעה עד עשׂרה, ובזבל עד שמונה עשׂר.

ל: בגפנים מששנו כעִוְרים, מפני שהפקידוּת עשׂתה נסיונות על פי דרכּה, אבל השקדים עתה בידינו, ואנו אין לנו מיליונים, ועל כן יתבררו הנסיונות בזמן יותר קצר.

היחס עם הערבים עתה יותר קשה, מפני שהממשלה רפתה. אין עתה בטחון. פועלים יהודים עולים ביוקר כמעט 50 אחוז. הוצאת המושבה על כל אכר 500–400 פרנק עם שמירת הכרמים. לבית-הספר נותנים חו“צ אלף פרנק ו”עזרה" 1500פרנק (מורה). הקוּשנות עדיין על שם הילדסהיימר הזקן. לתקן הדבר יעלה בהוצאות רבות.

בית-הספר. בכלל נראה החזיון שבשאר בתי-הספר במושבות: אין פּרוֹגרמה קבועה, והתלמידים אינם מפותחים.

עקרון. 3 נובמבר. מצב המושבה ברע. הוסיפו להם אדמה לפני איזו שנים, אבל בשנים הראשונות הפסידו, כי היתה האדמה כחושה.

חובות בשנת תרס"ט 114 אלף פרנק, עתה יותר. אם לא יתנו להם כסף, לערך 160 אלף פרנק, לא יוכלו להתקיים, לפי דבריהם.

אדמה יש לערך 13 אלף דונם. לפי דבריהם, משלמים רבית 10 אלפים פרנק. אף אם לא יבקשו מהם תשלומים בעד העבר לא יוכלו להתקיים, לדבריהם, בלי כסף חדש.

קוסטיניא. הרבה יצאו, החובות גדולים, הוצאות המושבה מרובות. והכל עושׂה רושם מעציב. 17 משפּחות, מהן 14 רוצות לצאת. צריך לקנות בהמות. חייבים 50 אלף פרנק. היבול השנתי לערך 50 אלף פרנק. הוצאות המושבה 600 פרנק לכל אחד(?).

ירושלים. כמעט כל העת בליתי בבתי-הספר של “עזרה”. זו היא ממלכה קטנה של ילדים וצעירים, תלמידים ומורים. קוצר הזמן לא הרשני לבחון כל הפרטים, אבל בכלל הרושם טוב. ודאי יש מגרעות רבות גם בעצם הלמודים וגם באופן למודם, אבל דבר אחד ברור: בתי-ספר אלו, שיש להם 1600 תלמיד בקירוב (ביחד עם הגנים), מפיצים את השׂפה העברית ואת הרוח העברי בא"י וגם בשאר ערי המזרח. הרוח הגרמני הולך ומתנדף, ומה שעוד נשאר ממנו יחלוף בזמן קרוב. ביחוד רב עֵרך בית הספר למורים. התלמידים והמורים הצעירים שכבר יצאו לעבודתם עושׂים רושם טוב, יודעים הרבה ומשתדלים להשתלם. בית-הספר לבנות, כמדומני, טוב ביחוד.

הגימנסיא. המורים עושׂים רושם טוב, רוצים בכל לבם לברוא דבר מתוקן, אבל לעת עתה הכל רק התחלה קטנה ועניה (50 תלמידות ותלמיד).

וַעד הלשון. משתדל לקבוע את הטרמינוֹלוֹגיא המדעית ושאר המלים הנצרכות, אבל אין לו אמצעים. הטרמינולוגיא היא דבר נחוץ מאד. כל מורה עושׂה לו מלים לעצמו והערבוביה נוראה.

בית הספרים הלאומי. הרבה תבות עוד לא נפתחו והרבה ספרים צבוּרים על הארונות מלמעלה מאפס מקום ומאפס תמיכה. הוַעד האודיסאי בטל תמיכתו (500 פרנק).

יפו. 12 אוקטובר. בי“ס “עזרה”. מחלקה ז' (העליונה). תלמוד (א.ז. רבינוביץ). 7 תלמידים. יודעים מה שלומדים ונראה בהם אינטרס. לומדים תלמוד שנה שניה, 3 שעות בשבוע. מחלקה ה'. חומש ורש”י. 22 תלמידים. ברש“י קוראים בקושי. תלמידים בביה”ס – כמאה ושלושים. עוד יפתחו מחלקה שמינית. מחלקה ה‘. חשבון (בגרמנית). לא טוב ביותר. בגרמנית מדבּרים רע מאד. הדיסציפלינא אינה טובה, כולם מדבּרים יחד. מחלקה ו’. גרמנית יודעים מעט. שבּוּשים גסים בדבּור. לגרמנית מקדישים 9 שעות בשבוע ממחלקה ב‘. ושם 8 שעות. גם חשבון לומדים בגרמנית ממחלקה ה’ והלאה, ואעפ"כ הידיעה מעטה מאד מאין לזה אחיזה בחיים. החשבון סובל מסבּת שנוי הלשון.

9 נובמבר. אספת שלשת הועדים של הגימנסיא. רמ"כ יושב ראש. מציע לשאול אותי שאלות:

מטרת הגימנסיא. “אין לגימנסיא פּרוֹגרמה מעובדת”. אחדים אומרים: הגימנסיא בשביל א"י, ואחרים: בשביל עם ישׂראל. ההבדל גדול: אם בשביל העם – הכנה לאוניברסיטא אירופאית, אם בשביל הארץ – הכנה לבתי-הספר בקושׂטא.

שאלת רבּוּי השׂפות. הגרמנית רשות, הרומאית חובה על אלה שאינם רוצים ללמוד שרטוט. היש בה צורך לכניסה לאוניברסיטא ביחוד לבנות? אולי טוב להחליף גרמנית באנגלית? אולי לשחרר הבנות מטורקית?

התלמוד. המלמדים אותו באופן מספיק?

הדת והתפלות. הטוב שחסרים למודים אלו? (80 תלמיד – לא אב ולא אם, 65 – רק אמהות). האם אין אחריות אלה על בית-הספר?

שיטת מוֹסנזוֹן בלמוד התנ"ך. הטובה היא? את החומש לומדים על פי ספּוּרי המקרא. תלמידי המחלקה השביעית אין להם מושׂג מחוקי התורה.

בוגרצוב: באנו לחַדש “הרכּבה” של הרוח הזר בצורה עברית. הצעיר העברי צריך להיות יוצר ערכין חדשים, ולזה צריך לחנכו. הגימנסיא – לא בשביל ישׂראל או ארץ ישׂראל. המטרה – שיוכלו הצעירים אח“כ לקבּל השׂכלה יותר רחבה ולתת לה צורה יהודית. בי”ס מעורב – שאלה קשה. שׂפה קלסית נחוצה, כי אין לנו קלסיקים. התלמוד – צדק ר' זלמן עפשטין במאמרו: אין תלמידינו יודעים “מהי דקאמרי רבנן”. השאלה היא: אם יכולים למַלאות חסרון זה. התלמידים עסוקים ביותר. אפשר לתת להם רק התחלה והכנה, כבשאר למודים. שאלת התפלה שאלה מכאיבה. אנחנו בעצמנו אין אנו מתפללים, ואין אנו יכולים לתת לתלמידים דתיוּת שאין בנו.

שאלת התנ“ך. משתמשים בשיטה נכרית מפני שאין לנו שיטה שלנו. השיטה החדשה בכל אופן טובה. צריך לתת התנ”ך בתור יסוד לספרות עברית, בתור דבר שלם, אבל אין אנחנו יודעים, איך להוציא שיטה זו אל הפועל. כל הלמודים צריכים לתת מהשקפת הלאומיות. אבל איך לעשׂות זאת?

שינקין: בי“ס מעורב – עיקר השאלה במחלקה העליונה. וכבר נפתרה לטובה. בשביל העם או הארץ? בשביל הארץ של היום או של העתיד? בשביל פרנסה או בשביל חנוך יהודים טובים בארץ? הגרמנית או האנגלית? מצד המסחרי או התרבותי? (מן הצד האחרון הבכוֹרה להגרמנית) – כל אלו הן שאלות קשות. התלמוד – אי אפשר לבי”ס בינוני לתת הרבה. אולי שעורי ערב או להוסיף שנה לזה. הדת והתפלות – התלמידים יודעים היטב את התפלה, אבל במעשׂה אין אנו יכולים לכוף אותם על זה. אפשר היה למַנות לזה “רב צעיר”, אבל “חכם” פשוט יביא רק קלקול. התנ“ך – מוסנזון עצמו אומר שצריך בזה “חקוי של התחרות”. יש נגוּד בין “חיי עולם” ו”חיי שעה“. דוקא האבות שבחו”ל דורשים חיי עולם, והאבות בא"י – חיי שעה.

דנין: ביה"ס בשביל הארץ – לא רק שילכו לקושׂטא כי אם גם הקיום בארץ עצמה.

מטמן: 1) הנתּן יותר שעות לערבית וטורקית? 2) מחלקות לנערים ולנערות לבד במחלקות הגבוהות? 3) מחלקה פדגוֹגית? 4) כיצד, ובאיזה אופן צריכה הפּרוֹגרמה להעשׂות? 5) איזה דבר חיובי, דתי או לאומי, מכניסים אנחנו בחנוך? 6) כיצד לפתּח הרגש הדתי או המוסרי בלב בנינו? 7) הלמודים האזרחיים. איך נעשׂה זה בא"י? הלא אין לנו עוד חיים לאומיים שלמים!

גוּטמן: בלמודים העברים השאלה, אם גם הם די להם בהכנה. האין אנו צריכים לתת בזה דבר שלם?

ר' מרדכי הכהן: חיי עולם וחיי שעה. מדוע “הכניסיני תחת כנפך” – חיי עולם ו“עלינו” או “אדון עולם” חיי שעה? ע“ד למוד התנ”ך יותר טוב עם פירושים שלנו.

חיפה. 29 ספטמבר. טכניקום. אתמול בקרתי מקום הטכניקום. יפה הוא. רובו מוקף אדמה יהודית. הנהגת העבודה אינה עושׂה רושם טוב. מתאוננים על ברלין, שאינם משיבים על שאלות. כמה ירחים עוברים ואין תשובה. הקומיסיא אינה אלא מלה ריקה. ק. עצמו מודה שאינם משגיחים כלל על מהלך העבודה והנהגתה. פקידים מרובים יותר מכפי הצורך.

אבנים פשוטות כבר יש לערך כ-150 אלף, וזה יספיק לכל הבנין.

12 נובמבר (שׂיחה עם שטארקמעט). הברון ויק“א החליטו לבלתי תת עוד מאומה למושבות הישנות מאוקטובר 1913 (זמן סוף הקוֹנטרקט). לקנית אדמה היו נכוֹנים לתת מיליונים אבל רק אם אפשר יהיה לקנות על שם נתיני חו”ל.

לא דרשו מן הקומוניסטים תשלומים יותר מן 300–250 פרנק לשנה בשנים הראשונות.

¹

הטופס העברי שחלמתי עליו לפנים הולך ומתהוה. כל אחד מן העובדים – עסקנים, אכרים, פועלים וכו' – מתכּון לדבר אחר וחושב שהוא מתקרב אל מטרתו הוא, אבל שלא במתכַּון עמלים כולם רק למטרה אחת: יצירת אותו הטופס. אך המורים לבדם מכירים בטיב מטרתם, אלא שמגששים עדיין באפלה בנוגע לאמצעים, ואעפ"כ נראתה ההתקדמות ביחוד בעבודתם הם.

לפני צאתי מא“י נזדמן לי לקרוא דברי אחד העסקנים. בגודל לבב הוא מודיע ברבים, שכבר יודע הוא את הדרך: קנית קרקעות, עבודה תרבותית בא”י ובין הספרדים בכל מדינת טורקיא, כדי שהם, הספרדים, יהיו אח"כ לכוח מניע ומשפיע על הממשלה הטורקית וכו'. קראתי – ולא צחקתי. כך נאה להם לעסקנים, שיאמינו, שיודעים הם מה שעושׂים ולמה עושׂים. יעשׂו – והחיים יוציאו ממעשׂיהם מה שצריך להוציא.

בבזיליא עדיין המליצות הישנות נשמעות, ועדיין החלטות מתקבּלות שאין סופן להתגשם במעשׂה. אבל מה בכך? לא מעל במתו עושׂה הקונגרס את מעשׂהו ההיסטורי, כי אם מחוץ לאולם, במקום שהדור הצעיר קולט את האויר הלאומי, זרעוני התחיה, והרי אתה רואה לפניך דור חדש, טופס לאומי שקשה היה לקוות לו באשכנז לפני עשׂר שנים ויותר.

מה עושׂים הפועלים הצעירים בא“י? שאלו אותם ויאמרו לכם, כי תפקידם הוא “לכבּוש את העבודה”, שתהי זו כולה יהודית, לפי שבלעדי זה לא תושׂג המטרה ולא תהיה א”י לעולם מדינה יהודית וכו', כידוע לקוראי דבריהם. והנך בא לארץ ורואה אותם בעבודתם ושומע שׂיחתם – ומתברר לך כי הקריאה הגדולה של “כבּוש העבודה” אין לה יסוד לא בחיי הפועלים עצמם ולא בחיים הסובבים אותם. מבחוץ – התנאים האֵיקונומיים, ומבפנים אין הם עצמם יכולים להשאר פועלים ושואפים להתאכּר, וכשמתאכּרים, שוב נכנעים גם הם לדרישות החיים ומשתמשים בפועלים ערבים, וחוזר חלילה, והללו שאינם יכולים להכּנע מפני החיים שבים לחו“ל. אבל אחר כל זה פועלים הם פעולתם ומשתתפים ביצירת הטופס העברי, אעפ”י שלא לכך מתכּונים. מביאים הם אתם אידיאלים המשפיעים על הסביבה, וכשיוצאים לחו“ל משאירים הם דבר-מה בא”י. משׂחקים הם אמנם ב“דגלים” ובשמירת “כבוד הדגל”. ויש שנראים כשׂמחים אם יש להם יכולת לברוא להם בדמיונם איזה “אויב” אשר חרף את המערכה, בשביל שיוכלו “להלחם”, להראות קנאתם לכבוד “הדגל” ושמירתם עליו. אבל כל אלה מעשׂי ילדוּת וגבוּרת דון-קישוט אינם מעוררים שׂחוק על שׂפתי המסתכל בהם מתוך אותה המטרה של יצירת הטופס היהודי. גם אלה יש להם ערך ביצירה זו – ערך חנוכי. הגב הכפוף של היהודי שבגולה צריך רפּוּי, והטופס היהודי החדש צריך שתהיה קומתו זקופה. גאוָה יתרה, אפילו גאוָה של שטות, גאוָה חולנית, יש שמשמשת תרופה לקיצוניות שכנגדה, וסוף הקצוות לבטל זו את זו ולהוליד את המצב הנורמלי שבינתים.

הנה נברא הבנק בשביל לשמש כלי למעשׂיה המדיניים של האורגניזציא הציונית, ונברא הנַציוֹנַלפוֹנד בשביל לגאול אדמת א“י מידי זרים, – ושני המוסדים האלה מה הם עושׂים וכמה נתקרבו אל המטרה שבשבילה נוצרו? הבנק, אין צריך לאמור שמטרתו המדינית במובן הנזכר כמעט כבר נשתכחה מרוב רחקה, אלא שאף במובן התועלת להרחבת הישוב היהודי אינו עושׂה ואינו יכול לעשׂות גדוֹלות, ורוב משׂאו ומתּנו הוא עם סוחרים נכרים, שבלעדיהם לא היה יכול להתקיים. והנַציוֹנַלפוֹנד כבר הוציא רוב כספו ל”גאולת הארץ" – ומה גאל? קנה איזו כברות ארץ במקומות שונים, שכּל אחת במקומה נבלעת ונראית כאילו אינה בתוך השטחים הגדולים של קרקעות שלא “נגאלו”, המקיפות אותה. ובינתים מחיר הקרקעות עולה בא“י (ביחוד במקום שתקענו אנחנו יתד) באופן מבהיל, ומקנה הקרקעות נעשׂה מפני זה קשה יותר ויותר. ולא עוד אלא שהקרקעות שכבר נקנו לא רבּו כלל הקופצים עליהן ואין הישוב מתרחב הרבה על ידיהן. בשנים שלשה מקומות יסדו “חוות” לפועלים, הבאים והולכים ואינם מתישבים ישיבת קבע. ובכלל כשאנו זוכרים את ה”אופקים הרחבים", שרבּו כל כך מגַליהם ורואיהם, ויחד עם זה אנו רואים את המעשׂים כמו שהם ושומעים גם את הפּרוֹגרמות המעשׂיות של העסקנים, שנוצרו בתור אמצעים להגיע על ידיהן עד קצה אותם “האופקים הרחבים”, – יש שנעמוד תמהים ותוהים: איך אפשר להם לבני אדם בריאים בדעתם לבלתי ראות מרחק אין-סוף זה שבין המטרה והאמצעים ולדבּר בבת אחת על זו ועל אלה, כאילו יש בינה ובינם באמת איזה יחס של קורבה.

יש לנו מושבות, ומצבן של רובן הולך וטוב, אבל אכרים כמעט אין עוד. האידיאל של עובד אדמה פשוט, כזה שברוסיא, לא הצליח להתגשם במעשׂה. היהודי כנראה אינו מסוגל לזה. באיזו מושבות עדיין התושבים הולכים ומתחלפים, הישנים יוצאים והחדשים באים ולוקחים מקומם. בהרבה מושבות יצאו הצעירים ואינך רואה בהן כמעט אלא זקנים, נשים וילדים. הרושם מעציב מאד. אבל מרגיש אתה עם זה שהמהלך הכללי של ההתקדמות אי אפשר לו בלי זה. אכרים מטופס חדש – אנשים משׂכילים ובעלי הון מספיק, ובהם גם צעירים בעלי “דפּלוֹמים” – באים לארץ וקונים קרקע ועובדים אדמתם כאכרים עשירים בכל המקומות, כלומר משתמשים בפועלים ועובדים גם בעצמם.

יש לנו בארץ נקודות נקודות קטנות, ובודאי עוד ירבה מספרן, אבל אין כל תקוה לפי מהלך החיים הטבעי שיתאחדו הנקודות האלו ויכסו רוב שטח הארץ. אבל מה בכך? הנקודות האלו הן הנה א“י שלנו ובהן אנחנו מוצאים ספּוּק לרוחנו ומזור לתחלואינו הלאומיים. הלא גם עתה כשאנו באים לבקר את א”י, הולכים אנו מנקודה לנקודה ופוסחים על כל מה שביניהן, כאילו לא היה הפסק זה במציאות, וסוף סוף חיים אנו שבועות או חדשים באַטמוֹספירא לאומית חדשה, שאין דוגמתה בכל העולם.

שאלת הערבים. אחר שנהיה כוח קולטורי בארץ ברוח היהדות, אפשר שיטמעו הערבים בתוכנו. הלא הם יושבי הארץ מקדם, ואפשר שכמה מהם מבני עמנו².

¹

כבר רמזתי למעלה, שראשית חנוכי נתנה לי ה“חסידות”, שעל ברכיה נולדתי וחייתי את השנים הראשונות משנות ילדותי. אבי היה אחד מראשי חסידי סדיגורא בעיר מולדתי, וכמובן חנך אותי על פי דרכּו. הייתי מתפלל עמו בקלויז של חסידי סדיגורא ולמדתי לכבּד את ה“רבי” מסדיגורא (ר' אברהם יעקב בן הצדיק מרוז’ין) כבוד אלהים. את שעותי החפשיות מן ה“חדר” הייתי מבלה בהקלויז שלנו והייתי קורא ספרי חסידות ואחרים שנמצאו שם. בהתחלת שנת תרכ“ט, ואני אז בן שתים עשׂרה, לקחני אבי עמו בנסעו אל ה”צדיק" לחג הסוכות, כי רצה אבי שלפני ה“בר-מצוה” שלי יברכני ה“רבי” ויתן לי “שמירה” מיד ליד, וגם יגיד לי איזו דברים כבושים. בלינו את כל ימי החג בסדיגורא בקורבת ה“צדיק” וילדיו (“די קינדערלאך”). באחד הערבים (כמדומה לי, ליל שׂמחת “בית השואבה”) לא היתה סעודה בבית ה“צדיק” עצמו ואבי הלך לסעודת “הילדים” ולקח גם אותי עמו. באנו אל ה“סוכה”, והיא היתה מלאה אנשים, וזקן אחד, גליצאי, עמד על יד השלחן והיה מבדח את דעת ה“קינדערלאך” (בנו בכורו של “הרבי” וחתנו היותר מפורסם) בספוריו הגסים והמלאים נבּוּל פה. הדברים היו כל כך גסים עד שגם אני, נער בן שתים עשׂרה, הבנתי כמעט הכל. וכל הנאספים צחקו בכל לבם. פתאום עצם אחד מן ה“קינדערלאך” את עיניו בדבקוּת גדולה וקרא: “איפה יהושע’קה” (חזן מפורסם בין חסידי סדיגורא, שבא גם הוא לימי החג). וכשמצאו את יהושע’קה אמר לו הנ“ל: יזמר “יצוה צור חסדו”. החזן התחיל לזמר והצדיק הצעיר סגר את עיניו ושמע את הזמר ודבקותו הלכה וגדלה עד שתפס בידיו כלי-המלח, שעמד לא רחוק ממנו, והתחיל לדפוק בו על השלחן והמלח הלך והתפזר בכל ה”סוכה". וכך נמשך הדבר עד שגמר החזן את הזמר. הסצינא הזאת, ביחוד ההעברה הפתאומית מקלות-ראש ונבּוּל פה לדבקות כזו, עשׂתה עלי רושם רע מאד, והרושם הזה פרץ פרצה גדולה בחסידותי.

ביום בואנו לסדיגורא הלכתי עם אבי “לקבּל שלום” (המבטא הזה פירושו בלשון החסידים ללכת לקבּל פני הרב, שעמד במקרים כאלה על מפתן חדרו וידו פשוטה, וכל האורחים החדשים נגשו אליו ולחצו את ידו). כשהגיע תור אבי נגשנו שנינו אל הרב ולחצנו את ידו ככל האורחים האחרים, ולפי שאבי היה מן החסידים החשובים דבּר עמו הצדיק איזו רגעים. הרבה שנים אחרי כן, כשהייתי כבר “מחוץ למחנה”, העידו איזו מן החסידים שהיו באותו המעמד, כי אחר שלחצתי אני את ידי ה“צדיק” קנח את ידו בחגורתו.

הרבה הייתי יכול לספּר על הימים שבלינו בסדיגורא אצל הרבי, אבל לא זה מגמתי הפעם. העיקר הוא, שהתוצאה מכל זה היתה, שהנחתי בסדיגורא את חסידותי ושבתי הביתה “מתנגד” גמור. עוד קודם לזה התחלתי לעסוק בלמוד התנ"ך וספרות ימי-הבינים, וכששבתי מסדיגורא גדלה עוד שקידתי בכל אלה וגם התחלתי לדקדק במצוות שהחסידים אינם מקפידים עליהן (למשל, תפלה בזמנה). אבי, שהיה איש פקח, למדן וגם קצת משׂכיל, הצטער מאד על השנוי הזה שבא בדרכי חיי והיה מביא למקום מגוריו את האריות שבחבורת החסידים, שמא יצליחו להחזירני למוטב, אבל זאת לא עלתה בידו.

זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי פני צדיק מפורסם. הוא עצמו עשׂה עלי אמנם רושם עמוק, כן בצורתו הנפלאה וכן בדרכיו ודבּוּרו, אבל כל זה לא הספיק לגדור את הפרצה שנעשׂתה בחסידותי על ידי מנהגי ילדיו וקהל חסידיו שם. לאט לאט התפרדה החבילה לגמרי. למרות מה שהייתי עוד שנים רבות בסביבה החסידית ההיא, נפרדתי מהם ולא היה ביני ובינם שום קשר. הם עשׂו את שלהם ואני הייתי עסוק בשקידה עצומה בלמודי ולא שׂמתי לב להם.

-————

תקופת ה“התנגדות” שלי לא ארכה הרבה. אחרי זמן קצר הייתי ל“משׂכיל”. יחיד הייתי בעולמי בכפר מגורי משפחתנו, והייתי יומם ולילה מחפּשׂ את דרכי ועובר מהשקפת-חיים זו לאחרת. וכל זה רק בעזרת ספרים ואיש אין אתי להורותני דרך החיים. ספרים היו בחדרי הרבה, כי אבי נתן לי רשות לקנות ספרים כחפץ לבי. וכך הלכה וגדלה הספריה של אבי, שהיתה עומדת בחדרי ואני הוספתי עליה לעתים קרובות מה שמצאתי וקניתי. כמובן, הספריה הזו כולה קודש, מספרות העתיקה וספרות ימי הבינים². אבי בעצמו היה אוהב לקרוא גם ספרי השׂכלה, אבל רק ספרי מדע והיסטוריא, וגם את אלה לא חשב לספרים, כי אם לצעצועים. פעם אחת נכנס לחדרי ומצא על שלחני ספר “גן-נעול” לרנ“ה וויזל, וזה האחרון היה נחשב בעיני ה”חסידים" לאפיקורס גדול, כמעט לא פחות מהרמבמ"ן. וכשראה אבי את הספר הזה מונח על שלחני נתכרכמו פניו ורגעים אחדים לא אמר כלום. אחרי כן פנה אלי ואמר בטוֹן שקט: “שמע נא, אתה אינך עוד נער והרשות בידך לקרוא מה שתחפוץ, אבל דבר אחד אני מוכרח לאמור לך: ספרים כאלה אינני יכול להסכים שתכניס לתוך הבּיבּליוֹתיקא שלי, ואם תחפוץ דוקא לעסוק באלה אקח את ספרי מחדרך”. כמובן, לא יכולתי להסכים לזה והוכרחתי להבטיח, שלא אוסיף עוד לקנות ספרי השׂכלה כאלה.

את מצבי אז יבין הקורא על פי מקרה אחד שאספּר בה. במקרה נודע לי שם “הצופה” של ערטֶר“. חפצתי מאד לראותו ולקרוא אותו. אבל לא ידעתי איך להשׂיג זה. פעם אחת, באחד מידי הסתיו, בא לכפר מגורינו אחד המוס”ים, שהיה עובר ממקום למקום, כמו שהיה המנהג אז. התחלתי לחפּש בין ספריו, אולי אמצא ביניהם דברים שאחפוץ לקנות, והנה פתאום אני רואה ביניהם את “הצופה” של ערטר. מה לעשׂות? לקנות את הספר ולהניחו בין הספרים חשבתי לאי-אפשר אחר השׂיחה עם אבי שהזכרתי למעלה, אבל מצד אחר לא נתן לי לבי להשיב את הספר אל המו"ס ולבלתי השתמש במקרה זה שבא לידי. נלחמתי עם יצרי, אך סוף סוף לא יכולתי להתגבר וקניתי את הספר. זה היה לפנות ערב, וכשהכל הלכו לישון והייתי בטוח שאיש לא יכֹּנס אל חדרי עד הבוקר, הוצאתי את הספר וקראתי בו כל הלילה עד שגמרתיו, וכשבא המשרת בבוקר השכּם והסיק את התנור, השלכתי את הספר אל התנור ולא נשאר שום סימן שקרה איזה דבר.

רק ספרי ר' קלמן שולמן היו זכאים בעיני אבי והרשה גם לי לקרוא בהם. באופן שהידיעות הראשונות בהיסטוריא רכשתי לי מן המקור הזה. ואילו הייתי כותב מאמרים בימי ילדותי היו בודאי כתובים בסגנונו של ר' קלמן שולמן.

ואולם צריך אני להוסיף, שבמשך הזמן נשתנה המצב במקצת. בעירה קרובה לכפר מגורינו (“פליסקוב”) היה איש אחד – “משׂכיל” במובן היותר טוב ומסור מאד להפצת ההשׂכלה (שמו היה: ר' שלום רפופורט) – והוא היה בא לעתים לא רחוקות אל ביתנו, לרגלי עסקים שהיו לו עם אבי. וכשנתוַדעתי אליו, חמל עלי והתחיל להביא לי מזמן לזמן ספרי השׂכלה למקרא. ביחוד זוכר אני, שמידו קבּלתי אני למקרא שירי אד“ם הכהן ומיכ”ל בנו. הוא אמנם היה נזהר – בדעתו את השקפותיו של אבי – שלא להביא לי ספרי “אפיקורסות”, אך בכל זאת נתרחבה על ידו הרבה ידיעתי בספרות ההשׂכלה.

-———-

בהיותי כבר בן עשרים ושתים הייתי בפעם הראשונה בוורשא. גבר בי החשק לראות את משׂכילי וורשא, ובראשם את הסופר הזקן רא“ב גוֹטלוֹבּר, שישב אז שם והוציא את עתונו “הבוקר אור”, שאני הייתי מחותמיו וקוראיו. אבי הרשה לי לעשׂות כן בתנאי שלא אכניס לביתנו את “השחר”, שהיה מפורסם אז, הוא ועורכו סמולנסקין, כמקור הכפירה³. בוורשה לא היה לי אז שום מכיר ומודע זולתי הסופר והמו”ס המפורסם אז אליעזר יצחק שפירא, שהייתי לעתים קרובות קונה ספרים ממנו אבל לא ידעתיו פא"פ. מובן מאליו, שבבואי לוורשה פניתי קודם למכירי זה. הוא הזמינני לבוא אל ביתו בערב ושם מצאתי כמעט את כל משׂכילי וורשא, שהביטו עלי, כמובן, מגבוה והייתי כחגב בעיניהם, וכן הייתי בעיני. אחד מהם – הוא ר' ישׂכר-בֶּר הלוי איש-הורוויץ, משורר ידוע בימים ההם – הסתכל בי ופנה אל בעל-הבית בקול רם בשאלה: מי הוא הצעיר הזה? ואני לא הייתי אז לא סופר ולא בכלל אדם מפורסם ועל כן לא יכול בעל-הבית למצוא לי איזה תואר מיוחד, וענה בפשטות:

• זה – צעיר מערי המדינה הקונה פה ספרים.

המשורר הביט עלי רגע ואמר במרירות: בעוד איזה זמן גם צעירים כאלה לא יהיו לנו… – הקוֹמפּלימנט הזה, כמובן, לא מצא חן בעיני, אבל שתקתי ולא עניתי כלום.

בערב ההוא החלטנו עם בעל הבית, שמחר נלך למערכת “הבוקר אור” לראות את גוֹטלוֹבּר. וכן היה. באתי ממחרת לשפירא, והלכנו יחד אל הזקן. הוא גר בקומה העליונה בבית אחד גבוה, ועד שאפשר היה לגשת אל מעונו צריך היה לעבור דרך מעלות רבות חשכות ובלתי נקיות ביותר. סוף סוף באנו ונכנסנו לחדר קטן ואפל, שכמעט לא היו בו רהיטים מלבד שלחן, כסא ומטה, כולם שבורים ובלתי נקיים, עד שקשה היה לי לשבת על המטה, כמו שבקשני בעל הבית לעשׂות. את השׂיחה בפרטות אינני זוכר עוד, אבל הזקן בעצמו, שהיה בעל קומה ובעל צורה, עשׂה עלי רושם עמוק. הבטתי על כל סביבי ובקשתי, איפה המערכת של “הבוקר אור”, וכשלא מצאתי לא יכולתי להתאפק ושאלתי על זה את הזקן עצמו. הוא הניח את שתי ידיו על השלחן וענה בלעג מר: הנה זאת היא המערכת. נדהמתי בשמעי זאת, כי בדמיוני ציירתי לי את הדבר באופן אחר.

גוטלובר היה הולך ומדפיס אז את זכרונותיו בהמשכים ב“הבוקר אור”, ועל זה שאלתיו: מדוע הוא מסַפּר רק על אחרים ואינו אומר כלום על מאורעות חייו עצמו. על זה ענה לי: "בעיר מגורי היתה אשה אחת, שחלתה במחלת הטיפוס ודבּרה הרבה מתוך חום, והכל על הדבר חברתּה, כי פלונית עשׂתה כך ועשׂתה כך וכו'. וכשהבריאה שאלו אותה, מדוע דבּרה בשעות החום רק על פלונית ולא על עצמה. ועל זה ענתה: “כשפלונית תחלה במחלת הטיפוס ותדבּר מתוך קדחת תספּר היא עלי”.

גם את המשורר מר יצחק גוֹלדמן מחבּר הספר “הפחד בלילות” הכרתי בבית מר שפירא, והוא היה אז במיטב עבודתו, אך לא קשרתי אתו שום מו"מ.

עוד פגישה אחת אני זוכר מאותם הימים, והיא היתה בחנותו של ר' אליעזר יצחק שפירא: איש צעיר כבן י“ז או י”ח, ושפירא נבּא לו גדולות ואמר שהוא עלוי שבעלויים. זה היה ר' נחום סוקולוב או ר' דוד פרישמן. לדאבון לבי, אינני זוכר עוד מי משניהם היה הצעיר שראיתי אז. אבל בכל אופן לא טעה בעל הבית בחשבו אותו לאחד מגדולי הדור הבא.

בכלל, צריך אני לאמור, שחברת המשׂכילים בוורשה לא עשׂתה עלי רושם נעים ביותר, ובשובי לביתי הרגשתי, כי אהבתי אל ההשׂכלה העברית ירדה הרבה מעלות אחורנית. מני אז התמכּרתי יותר ללמוד לשונות אירופא, וקראתי הרבה בספרים, הכתובים בהן, כדי להשלים את השׂכלתי, אחר שלא יכלה עוד העברית להשׂביע את רעבוני.

-————

את ההרגל לעשן סיגרטות סגלתי לי עוד ב“חדר”, בהיותי כבן י“א. אבי, כמובן, נלחם בהרגלי זה באמצעים הנהוגים אז, אבל לא הועיל כלום. ובאותם הימים חי באחוזתו, לא רחוק מעיר מולדתי, הרופא הגדול פּירוגוב. ובאחד הימים לקחני אבי והובילני אל פירוגוב לשאול בעצתו, ולאחר שבדק הרופא הגדול הזה את גופי פנה אלי באשכנזית (רוסית לא ידעתי אז), ואמר: “שמע נא, ילד, אם תוסיף לעשן – תמות”. הדברים האלה עשׂו עלי רושם עמוק, וכששבתי עם אבי לביתנו, החלטתי לבלתי עשן עוד, אבל עוד מעט הרגשתי, שאיזה דבר חסר לי, וצריך אני למלאותו במקום הטבּק. מה עשׂיתי? חפשׂתי בין ספרי אבא ומצאתי ספר “מלאכת מחשבת” הוצאה ראשונה השלמה (בהוצאות מאוחרות קצרו את הספר), ושם יש גם ראשי פרקים מאלגברא וגיאומטריא. יסודות האלגברא עשׂו עלי רושם מעֵין מין כשוף, שכותבים אותיות וסוף סוף מקבּלים מספרים. התחלתי ללמוד בעצמי את החלק הזה ולבי נמשך מאד אחר הלמוד הזה, עד ששכחתי את הסיגרטות. זמן היה לי די והותר, כי ה”רבי" היה נוהג לנוח בצהרים כשתי שעות, ולזמן הזה היה נותן לתלמידיו דף גמרא לחזור עליו בעצמם, והוא היה אחרי כן בוחן אותם אם יודעים מה שקראו (בלשון החדר היה זה נקרא “א לייענען”). ולפי שאני לא הייתי זקוק להקדיש לזה זמן, כי ידיעתי בתלמוד היתה אז כבר מספיקה לקרוא דף בתלמוד ולהבינו בלי קושי, הייתי עוסק בזמן הפנוי ההוא בלמוד האלגברא. וכה נמשכתי אחרי הלמוד הזה עד שבשובי בערב מן החדר לבית אבא, הייתי כותב פורמולות אלגבריות על כל הדלתות והחלונות. את זה ראה אבי זקני – איש זקן וחסיד נלהב – וחשב, שאני עוסק בעניני כשפים, ועל כן פנה אל אבי ואמר לו: “אתה רואה מה שעושׂה הילד, והיודע אתה מה זה? צריך לחקור ולדרוש הדבר אצל המלמד”.

החקירה והדרישה, כמובן, גלתה סוף-סוף את סודי ולקחו ממני את הספר “מלאכת מחשבת”. כה נגמר למוד המתמטיקה שלי אז, ועוד הפעם נשאר לבי ריק. ואז התחלתי עוד הפעם לעשן, ומני אז נעשׂה לי ההרגל הזה כטבע שני עד היום הזה. אבל צריך אני להודות, שראשית ידיעותי במתמטיקא קניתי לי אז על פי המקרה הזה. ואחר שנים רבות, כשלמדתי את המתמטיקא על פי ספרים יותר מתאימים למטרה זו, היתה לי הידיעה שקניתי בחדר לעזר רב.

אגב אורחא, אפשר כדאי לספּר, כי באותה העת המאוחרת היה הספר הראשון במתמטיקא שלמדתי (כמובן, בעצמי) – ספר “יסודי חכמת השעור” של רח"ז סלונימסקי, ואת הספר הזה הייתי מחזיק במקום נסתר (ב“בית הכסא”) ושם למדתי בו. כי בבית לא יכולתי לבלות זמן בדברים כאלו, מאימת אבי ושאר הסביבה.

כך היינו רוכשים ידיעות בימים ההם!

-——–

הזכרתי למעלה את אבי זקני (מצד אמי), אשר שם קץ ללמוד האלגברא שלי. כמדומני, שראוי האיש הזה להקדיש לו פה איזו דברים.

הוא היה ממקורבי הרבי מרוּזין, וכשברח זה האחרון לחו“ל, לא התדבק זקני בשום צדיק אחר, אלא היה חי כל הימים בזכרונותיו מזמן שהיה הרבי שלו בקירוב מקום, והיה מספּר לנו לעתים קרובות אֶפּיזוֹדות מאותם הימים. הוא מת בן שמונים וחמש בקירוב, ואני אז כבן עשׂרים וחמש. בימי נעוריו היה חבר לעיריה בעיר מגורינו, ואח”כ כשהכרתיו כבר אני, היה מעֵין “עורך דין”, כלומר: היו באים אליו יהודים לשאול בעצתו בענינים משפטיים, והוא היה כותב להם גם בקשות על שם הפקידים בלשון רוסית. ועוד דברים כאלה. הוא היה כותב ומדבר רוסית כמעט כהוגן, אעפ"י שלא היה לו מושׂג כל שהוא מן הדקדוק הרוסי, ועד עתה אינני מבין איך השׂיג זה. למדן גדול לא היה, אבל היה בר-אורין והיה לומד תמיד בלילות משניות על הסדר. הרבי מרוזין היה מאמין בו ובידיעותיו בחוקים הרוסים, וכשהושיבו את הרבי בבית האסורים, היה זקני היועץ הראשי שלו, וזה האחרון היה אחרי כן מסַפּר תמיד על דבר הימים ההם.

פעם אחת ספּר לנו את המקרה הזה:

כשהביאו את “הרבי” לזיטוֹמיר בשביל לחקרו על ידי איזה פקיד עליון, לקח עמו את אבי זקני שיהיה המליץ בינו ובין הפקיד (הרבי עצמו לא ידע, כמובן, את השׂפה הרוסית), וכשבא יחד עם הרבי לפקיד הנזכר, שאל הפקיד שאלות רבות, ואבי זקני תרגם לו והשיב בשמו מה שהשיב. וכששבו אח"כ במרכבתם, שאל הרבי את אבי זקני: “מה שאלך האיש”? הוא ספּר לו את השאלות, והרבי הוסיף לאמור: “ומה ענית לו”? “עניתי לו – אמר אבי זקני – על שאלה פלונית כך וכך”. הרבי צחק ואמר: “שקר טוב!” “ומה ענית על השאלה השניה?” “כך וכך”. – “שקר עוד יותר טוב”. וכשראה הרבי, שאבי זקני מתפלא על שהשקר מוצא חן בעיניו, אמר לו הרבי: “מבין אתה? הלא אצלם השקר הוא האמת, והאמת היא השקר, ועל כן כל מה שהשקר יותר טוב הוא נראה להם יותר כאמת”. בשנותיו האחרונות היה חוזר כמה פעמים על ההבטחה שנתן לו הרבי מרוּזין, כי הוא יביאהו לגן-עדן ולא יסבול יסורי הגיהנום.

ועוד אֶפיזוֹדה אחת אספּר פה. כשברח הרבי מרוּזין לחו"ל חלקו ביניהם את ירושתו (כלומר עדות החסידים שבכל עיר) בניו של ר' מרדכי מטשרנוביל, אשר התישבו בערים שונות במרכזי החסידוּת “הרוּזינית”. גם בעירנו התישב אחד מהם. וההמון נמשך אחריו והיה שואל בעצתו על כל מקרה, כמו שהיה נוהג לפנים לשאול בעצת הרבי מרוזין. אבל זה היה רק ההמון, והחסידים ממדרגה יותר גבוהה נשארו נאמנים להרבי מרוזין. אבי זקני היה, כמובן, מאלה האחרונים. פעם אחת בא אל הרבי הצעיר “מוכסן” מאיזה כפר סמוך, לבקש מאת הרבי על ירידת גשמים, כי לא היו גשמים זמן רב והנהר הסמוך היה הולך ומתיבש, וכמובן, לא היו הריחַים יכולים לעבוד. הרבי הבטיח ובו ביום התחיל גשם לרדת, וירד כל היום. חסידי הרבי החדש היו צוהלים ושׂמחים על “המופת” הזה, והחסידים הזקנים של רוזין היו אבלים והורידו לארץ ראשם. ביום שאחר זה הוסיף הגשם לרדת, וכן ימים אחדים בזה אחר זה, והנהרות נתמלאו מים יותר מדי ושטפו את המַעבּרות בכפרים הסמוכים וכל הנהרות “הלכו אל הים” והתיבשו, וכל הריחַים בסביבה עמדו מלעבוד. באחד הימים פגש אבי זקני באחד מן החסידים החדשים, וזה האחרון השתדל להתחמק ממנו, אבל הוא עצרהו ואמר לו: “אל נא תבוֹש ברבך החדש. הוא בודאי צדיק גדול, וכשבאו לבקש אותו על ירידת גשמים צוה לשׂר של גשמים למסור לו את המַפתח של ארוּבות השמים. הוא פתח את אלה והתחילו גשמים יורדים, אבל כשהגיע הזמן לסגור לא ידע איך לעשׂות זה; אבל אין דבר, הוא עוד צעיר, וברבות הימים ילמוד גם לסגור”.

טפוסים כאלה אפסו אצלנו זה כבר, והדור החדש כבר לא ראה אותם – ועל כן חשבתי לנכון לתת פה את הדברים המעטים האלה.

-————

“תקופת החדר” שלי לא ארכה הרבה. כבר ספּרתי, שבהיותי כבן שתים עשׂרה, עקרנו את דירתנו לכפר, וכמובן נגמרה בזה התקופה הנזכרת. את ראשיתה אינני זוכר כמעט, אבל אבותי ספּרו לי, כי בהיותי כבן שלש הובילוני אל החדר של מלמד דרדקי מפורסם בעיר ללמדני קריאה עברית וראשית ההבנה בחומש. ותנאי התניתי, שילמדוני רק שלש שורות ביום, אבל המלמד התחיל לרמותני וללמדני יותר מזה. אז מחיתי נגדו לפני הורי ובכיתי הרבה בכי, וסוף סוף העמדתי על דעתי.

אינני זוכר עוד בדיוק כמה נשארתי בחדר זה, אבל כמדומה לי, ששהיתי שם כשלש שנים ולמדתי את הקריאה ולהבין בחומש, וכמדומה שגם לקרוא “רש”י" למדתי שם. מני אז עברתי פעמים אחדות מ“חדר” אחד ל“חדר” אחר יותר גבוה, אבל לא נשארו בזכרוני דברים ראויים להרשם פה. רק זאת אני זוכר, שבהיותי בן עשׂר כבר היה לי מלמד מיוחד, שלמדני רק ש“ס ופוסקים. וזוכר אני את הזמן שהייתי לומד אצל אחד מן המלמדים האלה גמרא וסימן כ”ה ב“חושן המשפט” (הלכות שקוּל הדעת), והיינו נוהגים ללמוד תחלה את ה“טוּר” עם ה“בית יוסף” ואחר כך את ה“שולחן-ערוך” עם מפרשיו לכל סעיף וסעיף. גם חלקים מן ה“יורה-דעה” למדתי בחדרו של רבי זה ג“כ בשיטה זו. וזוכר אני ירחי הסתיו מאחת השנים ההן, שהייתי הולך מבית אבי לחדר מורי בבוקר השכם, בעוד היה חושך על פני חוץ, והיינו לומדים את הדברים האלה כל שעות הבוקר עד שעת התפלה. כמובן, בהיות השעה מוקדמת כל כך, הייתי יוצא מביתנו מבלי לטעום כלום. ואעפ”י שהייתי בן-יחיד להורי, לא חסו עלי וקימו בי “ספי ליה כתוֹרא”. רק בשעה מאוחרת היו מביאים לי מביתנו מעט חמין, שהספיקו להצטנן בדרך. רבי היה גר בחדר אחד, והשלחן הקטן שהיינו לומדים על ידו עמד אצל המטה, שבּה היתה ישנה כל הזמן אשת הרבי, והקור בחדר הזה היה נורא. כך היינו מבלים שעות הבוקר בכל יום. רק בעשׂר או באחת-עשׂרה הפסקנו את הלמוד והלכנו להתפלל אל הקלויז של חסידי סדיגורא, שלא היה רחוק מחדרו של רבי. שם היינו מתחממים אצל התנור ומתפללים.

כך עברו השנים הראשונות משנות ילדותי!

ואולם, כאמור למעלה, בהיותי כבן שתים עשׂרה בא הקץ לכל זה בעברנו לגור בכפר. שם היה לי חדר מיוחד נאה מלא ספרים ושם הייתי יושב ולומד עם “רבי” מיוחד, ששׂכר לי אבי, אבל גם הצל הזה של “חדר” עבר מהרה, כי בהיותי כבן חמש-עשׂרה חשבתי עצמי למוכשר כבר לעסוק בתורה לבדי בלי עזרת מלמד ואבי הסכים לכך, ומני אז לא היה לי עוד שום מורה דרך, וישבתי ועסקתי בתורה (ואחרי כן גם בחכמה) לבדי, ושקדתי על למדי יומם ולילה.

רבי היה נוהג לקרוא אחר התפלה איזו מספרי מוסר (“חובת הלבבות” וכדומה) וגם אני נהגתי כמוהו, וביום השבת הייתי קורא פרשת השבוע בספר “עקידת יצחק”, כי החסידים העידו, שהרבי מסדיגורא עצמו העיד על ספר זה שהוא ספר כשר ומוּתר לקרוא בו, ועל ידי ספר זה נכנסתי להיכל הפילוסופיה שלנו, וקראתי עוד הרבה ספרים אחרים מן המין הזה, ואת הספר “עקידת יצחק” ידעתי כמעט בעל-פה וגם נסיתי לחקות את סגנונו, ועדיין, כמדומני נמצאה באַרכיב שלי דרשה, שכתבתי באותו הסגנון.

גם ההערות לש“ס ופוסקים מאותו הזמן עוד שמורות באַרכיב שלי לזכרון. כמובן, ב”תקופת ההשׂכלה" שלי, כתבתי תחת אלה שירים ומליצות, כמנהג הימים ההם, אבל את אלה האחרונים כבר שׂרפתי וכמעט לא השארתי זכר להם לפני צאתי מאודיסא.

_____

מראשית ילדותי, בהיותנו יושבים עוד בעיר ואני אז כבן עשׂר או אחת עשׂרה – הורגלתי להבּחן בלמודים. כי כבר אז נמצאו “שדכנים”, שדאגו לעתידותי והציעו לאבי “שדוכים” שונים בשבילי, אחר שנתפרסם שמי בהסביבה בתור “עלוּי”, ולפי שבמקומותינו לא היו “ישיבות” ולא היה המנהג, ששלט בליטא, כי העשירים היו בוחרים “חתנים” מבחורי ה“ישיבה” – לכן היו מתנפלים על מקרים כאלה, שהיו במקומות שונים בחורים, שנבּאו להם עתידות גדולים בעניני הלמודים, והעשירים היו מתחרזים זה בזה בבחירת חתנים כאלה. גם אני הייתי בין האלה הבחורים, שיצא להם שם בתור “חתנים” רצויים, והעשירים אשר חפצו להשתדך בי, היו שולחים לעירה למדנים “מבינים”, שיבחנוני בלמודים, כדי לדעת אם אמת בפי השמועות שנתפרסמו על אודותי. וכך היו כמעט בכל שבוע באים אלי אל ה“חדר” אנשים זרים, אשר לא ידעתים עד אז, לבחון אותי בלמודי ש“ס ופוסקים. בשנים האחרונות לפני היותי ל”חתן" היו מתחרים. אחד איש עשיר ועם הארץ, והשני – המשפחה המיוחסת, שבאמת בתחתנה בי. המדוברת היתה יתומה מאביה – הרב מזיטומיר, שמת בדמי ימיו, וכמובן לא היתה לה נדוניא. והראשון היה מפורסם אז בסביבתנו בתור עשיר גדול, שהיה מוכן לתת לבתו נדוניא הגונה. אבי רצה לקיים את המצוה כהלכה והחליט, שישאלו אותי במה אני בוחר. את הדבר הזה מסרו למלמדי אז שהוא ידבּר עמי. הוא עשׂה כן, ואני הייתי במבוכה ולא ידעתי מה לענות. בלבי הייתי נוטה יותר לשדוך עם העשיר, כי יראתי את הקדוּשה והחסידוּת היתרה ששלטה במשפה המיוחסת. אבל בושתי להגיד זאת למלמדי בפה מלא, ובמקום תשובה ישרה הזכרתי לו מאמר התלמוד: “לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וכולי” ולא גמרתי את המאמר, בחשבי שמלמדי יבין את כונתי, שחפצתי לרמז, כי נשׂיאת תלמיד חכם לא היתה חשובה ביותר בעיני חכמי התלמוד, שהרי מאמר אחד גומר: “וישׂא בת תלמיד חכם”, ומאמר אחר, שגם הוא מתחיל ככה, גומר: “ויקח מנעלים לרגליו”. אבל המלמד את הבין את כוָנתי וחשב פשוט, שהכוָנה לאותו המאמר הגומר בבת תלמיד חכם. וכך נחתך הגורל ואחר זמן מועט יצא אבי למקום מושב ראש המשפחה המיוחסת באותה העת וגמר את השדוך. הכלה לא נמצאה שם, כי היא היתה אצל אבי אמה במקום רחוק משם. אבל המחותנת העמידה לפני אבי את בתה היא, שהיתה באמת יפת-תאר, ואמרה לו: רואה אתה את בתי זו? אני מבטיחך, שהכלה שלך אינה גרועה ממנה. ועל סמך זה מצא אבי לאפשר לגמור את השדוך…

אבל התחלתי את הפרק בדבר הבחינות ורוצה אני לגמרו גם כן באותו הענין.

מלבד הבוחנים, שהיו באים לחדרי מעת לעת, היה מנהגו של אבי לבחון אותי גם הוא עצמו בכל שבת, אחרי שקם משנתו בצהרים, ובהתאם לשיטת החנוך שלו היה דרכּו לגמור את הבחינות תמיד במכת-לחי, בין שהייתי ראוי לכך ובין לא. ובאותו הרגע היתה אמי פותחת דלת חדרה ואומרת לו: “עוד הפעם מכּה? יכּך הרעם!” ובזה נגמרו הבחינות כמעט תמיד והייתי חפשי לצאת החוצה לשׂחק עם חברי עד תפלת “מנחה”.

כמובן, היה זה עוד בעת שגרנו בעיר, קודם שיצאנו אל הכפר, כי בכפר לא היו לי חברים ולא השתתפתי בשום שׂחוק נערים.

ובדברי על שיטת החינוך של אבי, אוסיף עוד לספּר מקרה אחד: המנהג בביתנו היה, כשישבו אל השלחן לסעודה היה כל אחד מביא עמו ספר לקריאה ברגעים שבין תבשיל לתבשיל. אבי עצמו היה מביא על הרוב “מדרש רבּה”, ואני הייתי בוחר בספרים שונים מתוך הספריה של אבא. פעם אחת נגש אבא אלי לראות את הספר, שהבאתי עמי, וזה היה ספר “שב שמעתתא”, שמחַבּרו היה בעל “קצות החושן”. אבי פנה אלי ואמר: “יודע אתה שהמחבּר כתב את ספרו זה בהיותו בן שמונה עשׂרה?” – ידעתי – עניתי. “ואתה – הוסיף אבי – כשתהיה בן שמונה עשׂרה לא תבין אפילו מה שכתבו בו”. הדבר הזה חרה לי מאד, מפני שבאמת הבנתי הכל כבר אז (שהייתי כבן אחת עשׂרה), עם כל הפלפולים העמוקים שבּו. אבל זה היה אחד היסודות של החנוך, שנתן לי אבא: להשפילני בעיני עצמי, ואיני יודע לאיזו מטרה כיון בזה.

אף על פי שגרתי בכפר כל מיטב שנות נעורי, לא למדתי שם לאהוב את הטבע. הבית אשר בו גרנו שם (לפני זה גר בו בעל האחוזה עצמו), היה בית גדול, ובו חדרים גדולים הרבה והיה מוקף גן גדול שנמשך עד שׂפת הנהר, אשר עבר דרך הכפר. אבל אני הייתי טרוד בלמודים וספרים, ולא שׂמתי לב אל הדר הטבע. אפילו לרכוב על סוס כהוגן לא למדתי. כל יחוסי אל טבע המקום היה רק זה, שהייתי מטייל לעתים קרובות בין שׂדי התבואות של הכפר. ואף גם השירים העברים, שקראתי בתקופת השׂכלתי על מחזות הטבע, לא עצרו כוח להטותני מן הדרך הזה, כי הייתי כולי טבוע בלמודים – מתּחלה רק למודי קודש, ואחר כן גם למודי חול – ושום דבר אחר לא לקח את לבי.

חדרי היה סמוך לאולם גדול, שבּו היה אבי מקבּל אורחים חשובים, בין יהודים ובין לא יהודים. אלה האחרונים היו על הרוב מפקידי הממשלה, שכשהיו מבקרם את סביבתנו, היו נוהגים לבוא אלינו ללון, כי היה ביתנו המקום היותר נוח להם לאכול את ארוחת-הערב ולמצוא מנוח בלילה. ובהיות חדרי, כאמור, למעלה, סמוך לאולם האורחים, היה קולי נשמע באולם, כשהיינו עסוקים בלמודים אני ומלמדי. פעם אחת התאכסן אצלנו אחד מראשי פקידי המקום. ואחר שנפרד אבי ממנו, בלכתו בערב לחדר, שהוקצע לו ללינת הלילה, נכנס אבי אל חדר-האוכל שלנו, ששם היו באותה השעה אורחים משלנו, ובשׂחוק על שׂפתיו ספּר, שהפּקיד שמע את קולי בחדר הסמוך ושאל את אבי, מה הקול הזה, והוא, אבי, ספּר לו, ששם יושב בנו ועוסק בלמודים, ואגב אורחא ספּר לו גם כן, שאני בעל כשרונות והוא מקוה, שאהיה לרב בישׂראל. על זה אמר לו הפקיד: “אם הוא בעל כשרונות, למה אתה מחזיק אותו פה ומלמדהו דברים, שכבר בטלו מן העולם, ולמה לא תשלחהו לעיר גדולה, שילמוד בגימנסיא ואחרי כן באוניברסיטא, ויהיה באמת איש מלומד?” מה שענה לו אבי לא ספּר לנו, אבל הוא סיים את ספּוּרו: “ועתה צא ופרש דבר כזה לגוי!” פני המסובים העידו בהם, שהם אינם צריכים לפירוש, והדבר הוא פשוט ומובן להם, ורק מוחו של גוי אינו יכול לתפוס אותו.

ובהיותי כותב על חיי בכפר, רוצא אני להזכיר שני צעירים, שהם לבדם הנעימו מעט את חיי השממון שלי באותן השנים, והם מר אליעזר זולוזיצקי ומר משה פרידמן. הראשון היה חתנו של אחד מגרי הכפר, והשני – קרובו של אבי ואחד הפקידים בעסקיו. שניהם היו יודעי ספר, והייתי מבלה עמהם שעות רבות. שניהם הלכו אחרי שנים רבות לאמריקא. האחרון הצליח שם בעסקיו והנהו חי עוד בתור סוחר מהוגן בעירו. והראשון, שגם הוא עשׂה שם איזה עסק, לא הצליח, ולפני זמן-מה מת שם. כך כתב לי פרידמן (אני מקבל מזמן לזמן מכתבים מאתו).

-———-

בשנים הראשונות לשבתי באודיסא היה מנהגי לבקר, כמעט בכל יום, את בית וַעד החברה לישוב א“י, שמזכירה הראשי היה, כידוע, המנוח רמ”ל ליליענבלום, ביום אחד – וזה היה בימי הוכּוּחים החריפים, שהיו ביני ובין רמל“ל ב”המליץ" בשאלות שונות, – ישבתי בבית הוַעד יחד עם רמל“ל אצל החלון ושׂוחחנו על דבר איזה ענין. והנה נגש אלינו יהודי אחד מערי המדינה, שהיה כמדומני, ראש חו”צ בעירו, ופנה אלינו בדברים האלו:

• סלחו לי, רבותי, אם אשאל מאתכם שאלה. אנחנו בערי המדינה חושבים על פי הוכּוּח שביניכם ב“המליץ”, שאתם אויבים בנפש ומוכנים לירד איש לחיי רעהו, והנה אני רואה, שאתם יושבים פה ומשׂוחחים יחד בשלום וברעוּת, ואם הדבר כן, הלא תוכלו לברר את השאלות, שבהן אתם מחולקים, בשלום ובשלוָה בע“פ פה על יד החלון, ולמה זה תבלבלו את מוחנו אנחנו הקוראים במאמריכם בכה”ע?

זו היתה ההשׂגה על מהות הוכּוּח הספרותי, ששלטה עוד אז בין הקוראים העברים, ושהגיעה להם בירושה מן התקופה הקודמת, תקופת ההשׂכלה, שאז היו באמת לפרקים גם גדולי הסופרים מבזים זה את זה בפומבי בכה“ע בזלזולים גסים, שאינם ספרותיים כל עיקר. די להזכיר, בתור דוגמא, את ה”וכּוּח" בין יל“ג ואר”ז, אשר אנחנו, משׂכילי אודיסא, הדפסנו מחאה נגדו, כמו שהזכרתי למעלה (“רשימות ישנות”).

ובדבּרי פה על המושׂגים, ששלטו באותו הזמן בין הקוראים העברים בנוגע לספרות, אוסיף עוד דברים אחדים בנוגע להמושׂגים אז, ששלטו בין הסופרים עצמם.

בסוף שנת תרנ“ו כשישבתי בברלין למטרת יסוּד “השלח”, באו אלי ידיעות שעל פיהן נדמה לי, כי יותר נוח יהיה ליסד את עתוני בקרוקא ולהדפיסו שם בביהד”פ של פישר. בשביל כך החלטתי ללכת ליום או יומים לקרוקא, כדי לראות את המצב בעיני. בדרך בין ברלין וקרוקא חליתי ובאתי לקרוקא חולה ממש, והוצרכתי אחרי כן לשכב במטה ימים אחדים. וכשנודע הדבר למשׂכילי העיר היו, כמובן, באים לבקרני בכל יום. בין המבקרים היה אז סופר מפורסם (בעיקר בז’רגונית), שנמצא אז במקרה בקרוקא. כמובן, שדבּרנו כמה פעמים על העתון שאני אומר ליסד ועל הדרכים שעלי לבחור בהם בשביל להבטיח את הצלחתו. פעם אחת בא אלי הסופר הנזכר ואמר לי: “שמע נא, רעיון נפלא בא בלבי, ואני בטוח, שאם תקבּל את הצעתי תצליח במפעלך החדש, וזה הדבר: הלא אתה ידעת, שבשביל הצלחת עתון יהודי צריך לפנות לאנשים פרטיים רבים ושונים, לשלוח להם את העתון, ולבקש מהם שיחתמו עליו ויעזרו בכלל לקיומו. באופן אחר אי-אפשר. לצורך זה צריך לאסוף שמות ואדריסות בכל הארצות ובכל הערים, ואתה, כמדומני, אינך מוכשר לעבודה כזו. והנה נזכרתי, כי לפני זמן קצר התחיל סופר אחד להוציא עתון בעברית, ואחר שהוציא חוברות אחדות נשתתק, וכנראה חדל העתון מלצאת. והנה הסופר הנזכר הוא בעל נסיון ובקי בענינים האלו ובודאי קודם שהתחיל להוציא את עתונו אסף את האדריסות הנחוצות, ובודאי יש לו “אדרעסענבוך” מלא וגדוש, ומאחר שזה לא נצרך לו עתה, בודאי יסכים למכור לך את ה”אדרעסענבוך" שלו במחיר לא רב, ועל פי זה תמצא את דרכך ותדע למי לשלוח“. העצה ה”נפלאה" הזאת פקחה את עיני לראות באיזו אַטמוֹספירא של שנוֹררוּת אני נמצא. וכמעט החלטתי באותו הרגע לעזוב את הכל ולברוח הביתה. אבל אחרי כן, כמובן, שקט רוחי ולא ברחתי, אלא שבתי לברלין במקום שהשנוֹררוּת הספרותית לא היתה בולטת כל כך, ונגשתי להוצאת “השלח”. אינני צריך להוסיף, כי את ה“אדרעסענבוך” לא קניתי ואת “השלח” לא שלחתי לשום מצנַט, כי אם רק לאלה, שחתמו בעצמם ברצונם הטוב.

בדברי פה על ימי שבתי בברלין, לרגלי הוָסד “השלח”, נזכרתי במקרה אחד, שחושב אני אותו ראוי להרשם לזכרון.

בברלין הייתי בא לפעמים לביתו של הד"ר קַרפּלס (מחַבּר ספר “תולדות הספרות העברית” בגרמנית). פעם אחת ישבתי אצלו ביום השבת לפנות ערב. והנה נכנסה המשרתת ושאלה אותו איזה בגדים להכניס אל הארגז. מתוך זה הבנתי, שהוא מתעתּד לנסוע לאיזה מקום. קמתי וחפצתי ללכת, והוא שאלני, מדוע אני ממהר כל כך, ואמרתי לו, שאינני רוצה לגזול זמנו קודם נסיעתו. הוא ענה, שהנסיעה היא רק לפוֹזנא, במקום שירצה הערב על היינה. אמרתי לו: “ובכן צריך אתה להכין עצמך אל ההרצאה”. הוא שׂחק בכל פה ואמר: “את ההרצאה הזאת כמה פעמים הרציתי כבר? בודאי עשׂרות פעמים!” וכשראה שאני משתומם על זה, אמר לי: את הדבר הזה למדתי בהיותי עוזר לוועסטערמאן (עורך הירחון הידוע בגרמניא), כי פעם אחת, אחר שהרצה דובוא-רימונד (Dubois-Reymond) את הרצאתו המפורסמת “שבע חידות העולם”, שלחני וועסטערמאן אליו לבקשו, שירשה לנו לתת את ההרצאה בירחוננו. על זה ענני: “את ההרצאה אתן לכם, אבל רק אחר שאחזור עליה לפני אספות כמה מאות פעמים”. “גם אני – הוסיף קרפלס – כבר קראתי וחזרתי וקראתי את ההרצאה הזאת במקומות שונים ולפני אספות שונות ואני יודע כבר, איפה הקהל שׂוחק ואיפה הוא מקשיב בשׂים לב, ואינני צריך לשום הכנות”. אני שמעתי כל זה בתמהון רב, כי אני בעצמי מעודי לא הרציתי על ענין אחד שתי פעמים ולא ידעתי, כי מנהג העולם הוא לעשׂות כמו שעושׂה קרפלס.

-————-

באותם הימים שהתגוררתי בברלין (תרנ“ו – תרנמ”ז), למדתי להכיר את היחיד מן המיסדים הראשונים של חכמת ישׂראל, שהיה עוד בחיים (צוּנץ, גַיגֶר וכו' כבר מתו קודם) – והוא ר' משה שטיינשניידר. הביאני אל ביתו והציגני לפניו תלמידו המובהק ד“ר מַלטֶר (גם הוא עתה כבר שוכן עפר). שטיינשניידר היה אז, כמדומני, למעלה משמונים, אבל צריך היה לשמוע את דבוּרו השוטף ומלא חיים, ולראות אותו מטפּס ועולה במהירות על ארגזי הספרים, להוציא ספרים וכת”י, שחפץ להראות לי, כדי לדעת איזה מקור חיים היה באיש הנפלא הזה, וקשה היה להאמין, שאיש חי כזה בלה כל ימיו בין קטלוגים ורשימות ספרים שונים! מזה למדתי, שלפעמים אין בין תכוּנותיו הפרטיות של אדם שום קשר עם מקצוע העבודה, שבחר לו בחיים.

ובהזכירי פה את שם ד“ר מַלטר נזכרתי בחבורה הנעימה של צעירים מלומדים, שהיו אז בברלין בביה”מ ללמודי היהדות, ושהם הנעימו לי שם את חיי הבדידות בארץ נכריה. אחדים מהם כבר הלכו לעולמם (ברדיצבסקי, מלטר, ניימַרק) ויִתרם עודם בחיים ועובדים עבודת עמם ומפורסמים כל אחד במקצוע שלו (עֶהרנפּרייז, טהוֹן וכו'). ובכל פעם שאני חושב על הימים ההם אני זוכר את כולם בחבּה וכבוד.

-———-

למעלה הזכרתי את אופן פגישתי בוורשא עם גוֹטלוֹבּר, ורוצה אני פה להזכיר עוד פגישה אחת בוורשא עם אחד מגדולי הדור ההוא, והוא – רח“ז סלונימסקי. נפגשתי עמו בביהד”פ של ר' יצחק גולדמן, ששם היה מדפיס את “הצפירה”. את השׂיחה עם רחז"ס בפרטות אינני זוכר עוד, אבל דבר אחד עשׂה רושם עמוק בנפשי: במשך השׂיחה שאלתיו במה הוא עסוק עתה, והוא ענני במרירות: “אני כותב חדשות שונות” (כך נקראה מחלקת החדשות ב“הצפירה”). לאחר שנים נפגשתי עמו עוד הפעם בוורשא במשׂרד “אחיאסף”, והוא היה אז כבר לא שלם בדעתו. ותיכף, כשראני, התחיל לספּר לי על הסכסוכים שהיו אז בינו ובין סופר אחר מפורסם יותר צעיר בענין “הצפירה”. וספּרו לי אז במשׂרד “אחיאסף”, שכּך מנהגו לבוא לעתים קרובות, ולהציע בכל פעם את טענותיו מחדש. מצבו עשה עלי רושם נורא.

-———-

עוד לא נכתבה ההיסטוריא של הצהרת בלפור והעבודה שקדמה לה. עם כל ה“אכזבות” שבאו לנו אחרי כן, תשאר ההצהרה הזאת מגדל אור מיוחד במינו על הדרך החשוכה של גלוּתנו, בהיות זאת הפעם הראשונה, שהודו אומות העולם במציאותנו הלאומית ובזכויותינו על א"י בתור עם.

בזכרי את הימים ההם בלונדון, לבי בי יהמה, התקוות היו גדולות ואנחנו עבדנו בתמימות ואמונה, בחשבנו שבאמת באה העת להגשמת האידיאל הלאומי שלנו. זה היה בשנים האחרונות של המלחמה הגדולה, ובלונדון לא היה עוד איש מן ההנהלה הרשמית של ההסתדרות הציונית, ורק ד“ר ח. ווייצמן לבדו – שלא היה עוד אז ראש ההסתדרות – עשׂה מה שעשׂה על דעת עצמו. ומפני שהמצב הזה, שהכל נעשׂה על דעת יחיד, היה בלתי נורמלי, – יעצתי לד”ר ווייצמן להשתדל, שיבואו מרוסיה איזו מראשי ההסתדרוּת. ובאמת לאחר-זמן מה באו ר' נחום סוקולוב והמנוח ד“ר טשלינוב. אך בינתים יסד ד”ר ווייצמן מועצה פרטית להועץ עמה בכל שאלה קשה, וגם אני הייתי אחד מחברי המועצה הזאת, וזוכר אני, שהיתה מתאספת במשׂרד הציוני (ברחוב פיקדילי) והיו מתוַכּחים בה על כל השאלות, שהיו עומדות על הפרק, והפּרוֹטוֹקוֹלים של הישיבות האלו היו מלאי ענין. לצערי, אינני יודע איפה נמצאים עתה הפרוטוקולים האלו. בכל אופן צריך היה לבקש ולמצוא אותם ולמסרם לספריה הלאומית בירושלים בתור דוקוּמנט היסטורי, שערכו גדול מאד.

ובזמן מאוחר מעט, כשכבר באו המנהיגים הנזכרים למעלה, בטלה המועצה הזאת מאליה, אחר שכבר היו על המקום מנהלי-ההסתדרות הרשמיים, שיכול היה הד"ר ווייצמן להתיעץ אתם. ואולם אני גם אחרי כן הייתי משתתף בעבודה לפרקים. כשצריך היה להגיש לממשלה נוסח ההצהרה הרצוי לנו, הושיבו ועדה לחבּוּר הנוסח, וגם בזו השתתפתי, אם כי לא בקביעות. לפי הרשום בזכרוני, הגישו אז לממשלה את הנוסח שלנו במַחבּרת, שנדפסה שלש פעמים בזו אחר זו בשנויים שונים, ואם לא אשגה, נמצאים אכסמפּלרים מכל שלשת הנוסחאות באַרכיב שלי. אבל הממשלה, כידוע, חתמה על נוסח משלה ולא השגיחה הרבה במה שדרשנו אנחנו.

ובאחד הערבים, כחצי הלילה, בא אל ביתי ד"ר ווייצמן, פניו מאירות, ובידו פסת ניר, ואמר לי: “הנה!”

זה היה הדוקומנט הידוע מני אז בשם “הצהרת בלפור”. הוא, ווייצמן, קבּל אותה לפני שעות מעטות ומהר להביאה אלי עוד בטרם נתפרסמה בקהל.

מה יפים ומה נעימים היו הימים ההם, ימי “ירח הדבש” של תקוותינו!…

ולדוגמא על האוֹפּטימיסמוס, ששלט אז במחננו, רוצה אני להזכיר רק דבר אחד, שהוא, כמדומה לי, מספיק להראות לנו את מצב הרוחות בימים ההם.

באחת הישיבות של המועצה הנזכרת למעלה נתגלגלו הדברים על המכשולים העומדים על דרכּנו. אנכי סכּמתי את אלה בדברים מעטים וביניהם חשבתי, כמובן, כאחד המכשולים היותר גדולים – את השאלה הערבית. על זה ענני אחד מראשי המנהיגים, שהמכשול הזה איננו מסוכּן לנו כלל, כי הממשלה האנגלית מביטה על הערבים, כמו על “Natives” חצי-פראים, ואותנו היא חושבת לאירופאים בני תרבות.

כך שגינו אז בדמיונות וחלומות!

ואולם זה היה עוד זמן הגון לפני קבּלת “הצהרת בלפור”, ואחר קבּלתה של זו, באותה האספה הגדולה, שהיתה לכבודה בלונדון, ושבּה השתתפו גם אחדים מן המדינאים האנגלים, נשמעה כבר “שירה” אחרת, ואחד מן המדינאים ההם, מן היותר מפורסמים בינינו, בתור אוהב הציונות, אמר בנאומו, שהוא מצייר לו פתרון שאלת "המזרח הקרוב " בצורת ברית משולשת בין הערבים, היהודים והארמנים, וכל אחד משלשת הלאומים האלה יהיה שׂורר בארצו: הערבים בארצותיהם, היהודים בארץ יהודה, והארמנים בארמניא…

וכשאני רואה עתה מה עלתה לו לעם הארמני האומלל ומה מצבו עתה, אינני יכול לעצור בעד השׂחוק המר המתעורר בקרבי, ואני אומר לעצמי: אִלו הייתי מסוגל, כרבים אחרים, למצוא חצי נחמה בצרות של אחרים, די היה לי להסתכל במצבם של הארמנים, בשביל להתנחם במקצת על צרותינו אנחנו.

-————-

כבר ספּרתי למעלה (“רשימות ישנות”), שנשׂאתי (או יותר נכון השׂיאוני אבותי) אשה בשנת תרל“ג בטרם מלאו לי שבע עשׂרה שנה. אשתי, כאמור שם, היה ממשפחה חסידית מיוחסת מאד, ומצד אביה היא נכדת הצדיק המפורסם אז, ר' יעקב ישׂראל מ”טשרקסי“. זה האחרון היה אז כבר זקן מופלג ולא יכול לבוא לחגיגת החתונה, שהיתה בעיר “אוברוטש” בפלך וואהלין עיר מגורי אבי-אביה. לאחר זמן-מה התחילה המשפחה לדרוש שנלך, אני ואשתי, לטשרקסי, לראות פני הזקן, וסוף סוף הסכמתי לכך מפני הנמוּס. ובסוף הקיץ (בשנה ההיא או שלאחריה – איני זוכר בדיוק) הלכנו לשם. הצדיק, מפני זקנתו, לא היה יכול לשבת בימי שבתות בראש השלחן, כנהוג, והיה ממלא תפקיד זה אחד מנכדיו הרבים, שהיו באים אל ביתו לעתים קרובות. גם לאותה השבת בא נכד אחד, שהיה אחרי כן “צדיק” לעצמו, וכשבאתי הלכתי לראות גם אותו. בין שאר הדברים דבּרנו ג”כ על היום שבּו נשוב לבתינו. אני אמרתי לו, שאלך ביום השלישי, והוא ענה, שאם כן, הוא ילך ראשונה, מפני שחפץ ללכת ביום הראשון. לא ידעתי היטב את הסבּה, אבל עניתיו: “לא, אני אלך ראשונה”. הוא שׂחק לדברי, ולא הוספנו לדבּר על זה. הדבר היה באמצע השבוע. ביום הששי הלך הוא לבית המרחץ ונתקל באיזה מסמר, שפצע את רגלו, והרופא צוָה עליו לשכב במטה. ביום השבת לא היה, איפוא, מי שישב בראש השלחן, ונפל הגורל עלי, שאשב במקום ה“צדיק” בראש השלחן. וכה נעשׂיתי פתאם ל“צדיק” עורך שלחנות, בעוד שבלבי פנימה כבר היתה ה“חסידוּת” פגומה מאד. הדבר הזה היה כבר ידוע, כמעט, בין החסידים, ובכל זאת לא נמנעו מלחטוף את ה“שירַים”⁴ שלי באותה הסעודה. וביום השלישי, יום הקבוע לנסיעתי הביתה, נכנסתי לאותו הנכד, שפצע את רגלו, בשביל לקחת ממנו ברכת הפרידה, ומצאתיו עדיין שוכב במטה. ובכן נתקימה נבואתי ואני הלכתי ראשונה, וכך הייתי ל“בעל מופת” שלא במתכַּון.

שכחתי לספּר מאותה השבת עוד דבר אחד. לאחר התפלה נכנסו חשובי החסידים לחדר התפלה של ה“צדיק” (זה היה חדר מיוחד על יד בית-המדרש הכללי) לאמור לו “שבתא טבא”, והוא ספּר להם בדרך שׂחוק: “מה תאמרו על עזותו של פלוני ה”גבאי“? היום בבוקר התחלתי לעבור על פרשת השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום, נדמה לי, שהפרשה היא “שופטים”, וכשכבר קראתי מקצתה, נגש הוא, ה”גבאי“, ואמר לי: לא, “רבי”, פרשת השבוע היא “כי תצא”. החסידים שתקו, אבל שנים מהם, שעמדו על ידי ושמעתי את שׂיחתם, היטב חרה להם, ואחד אמר לחברו: “עזות כזו! כש”הרבי” קורא “שופטים”, ודאי כך צריך הוא לעשׂות ואין רשות להפסיקו".

-————–

כבר רמזתי למעלה, שמשנת החמש עשׂרה (בקירוב), לא היו לי לא “מלמדים” ולא מורים, ועסקתי בלמודי לבדי בלי מורה דרך. בשנים הקודמות למדתי ב“חדר”, וגם אחר שעזבתי את החדר והיה לי מלמד מיוחד – כמעט רק גפ“ת ו”פוסקים“, אבל עתה שהייתי חפשי לסדר למודי בעצמי, התחלתי לקבוע עתים גם ללמודים אחרים. ביחוד שקדתי על התנ”ך. פרשת השבוע הייתי לומד בשבתות עם פירש“י, ראב”ע ורמב“ן, ועל הרוב גם ה”עקדה“, ובימות החול הייתי עוסק הרבה בנ”ך, שכמעט לא ידעתי עד אז. ממפרשי הנ“ך הייתי עוסק ביחוד בפירוש הרד”ק, שהיה מושך את לבי בפשטות סגנונו ויושר הגיונו.

אבל גם את התלמוד לא הזנחתי. עוד מראשית ימי ילדותי הורגלתי ללמוד “גמרא” גם בעצמי. הסבּה הראשונה היתה זו, שאני בכור וצריך הייתי לעשׂות סיום מסכת של התלמוד בכל ערבי פסחים, כדי להפּטר מתענית הבכוֹרים, כידוע. ובשביל כך הייתי מתחיל בפורים, או קודם, ללמוד איזה מסכת קטנה (בערבים אחרי שהייתי חפשי מן החדר), וסדרתי כך, שאסיים את המסכת בערב הפסח. ואחרי כן, כשהייתי כבר אדון לעצמי, הייתי לומד את התלמוד עם מפרשים שונים (ביחוד אהבתי את המפרשים הספרדים, כמו חדושי הריטב"א, וכדומה), וגם את הפוסקים לא הנחתי, ביחוד ספרי שו“ת, שבהם נעשׂיתי בזמן קצר בקי גדול. גם ללמודים אחרים הקדשתי הרבה זמן ולא הנחתי מקצוע בספרות העברית שלא עסקתי בו מעט או הרבה. אבל יותר מכל אהבתי את הספרדים בכל מקצוע, ועד כמה שאפשר היה לי, שקדתי על ספריהם. למשל, בדקדוק השׂפה ידעתי היטב את ה”מכלול" של הרד“ק (את הקודמים לו לא ידעתי אז, כי לא היו הספרים בידי)⁵. בפילוסופיא הדתית היה, כמובן, ה”מורה נבוכים" הולך בראש, ואחריו קראתי כל מה שבא לידי במקצוע זה.

אבל מעט מעט התחלתי ללמוד גם שׂפות אחרות וספרויות אחרות, ועל ידי זה, כמובן, הוצרכתי לקצר בלמודים העברים יותר ויותר.

אמרתי בפרק הקודם, שהייתי רגיל לקרוא פרשת השבוע גם עם פירוש הראב“ע. אבל זאת עשׁיתי רק זמן ידוע, כי משכוני אחריהם סודותיו של הראב”ע, שהייתי אוהב לבקש להם פתרונים, ועל הרוב גם מצאתי. אבל ברבות הימים נמאס עלי הדבר, והביאני לידי כך ספר אחד, שאיננו מפורסם בקרבנו, כראוי לו, והוא ספר “אמונת חכמים” מאת אחד מחכמינו האיטלקים ר' אבי עד שׂר-שלום בזילאה. הוא היה מקובל גדול ומסור מאד לעניני “הקבּלה”, ורוב הספר הנזכר מוקדש לענינים האלו. אבל יש בו גם פרקים רבים נגד הפילוסופים שלנו, וביחוד נגד הראב“ע. לפעמים הוא מדבּר עמו קשות יותר מדי, אבל רוב דבריו בנדון זה צודקים. ביחוד אני מרגיש תודה לו בעד דבר אחד שלמדתי ממנו והייתי מחזיק בו כל ימי. בדבּרו על סודות הראב”ע, הוא אומר בין שאר דברים, שכלל זה נקוט בידך: מי שיש לו באמת מה להגיד, הוא משתדל להגיד בלשון פשוטה ומובנת לקהל הקוראים. ומי שמַרבּה בסודות ובלשון סתומה, סימן הוא, שאין לו מה להגיד, ועל כן הוא בוחר בסגנון סתום, כדי למשוך לב הקוראים שיעמלו בהבנת הסגנון ויחשבו שבזה השׂיגו איזה דבר, – אחר שעצם התוכן לא היה קונה לו לבבות. ויכול הייתי לקרוא בשם הרבה ספרים, שנתפרסמו בקהל יותר מכדי ערכּם, רק בשביל הסגנון הקשה, הנותן ענין לקוראים לעמול בפירוש הדברים, לא פחות מספרי הרעב"ע.

ובדבּרי פה על ספרותנו מימי הבינים, חפץ אני להזכיר רעיון, שהיה ממלא את לבי כמעט מימי ילדותי, אך לצערי, לא יצא אל הפועל עד עכשיו, והוא: שתוָסד חברה מיוחדת להוציא הטוב שבספרות ימי הבינים, כלומר עד תקופת ההשׂכלה. בין המון גלים של דברי הבל יש לעתים קרובות בספרות ההיא (ספרי שו"ת, ספרי מוסר ודרוש וכו') דברים הראויים להשאר זכרון לדורות. הספרות הזאת הולכת ומשתכחת בדורנו, ובעוד זמן-מה תשתכח, אולי, לגמרי. ואולם באמת יש בתוכה דברים חשובים בתור זכרונות היסטוריים או רעיונות פילוסופיים, שצריך היה לשמרם. והנני מצייר לי את הענין בצורה כזו: שתוָסד חברה של חובבי “ספרות ימי הבינים”, אשר חבריה יקבּלו עליהם לחובה לעבור לאט לאט על כל הספרות ההיא, להעתיק מתוכה את הראוי להשתמר, ולהוציא כל זה לאור בקובצים מיוחדים לכך. כמה פעמים דבּרתי על זה עם אנשים, שחשבתי אותם ראויים לכך, אבל לא הצלחתי למשוך לבבות לדבר הזה. מבקשים בני אדם מַטמונים בביבּליוֹתיקות ושׂמחים, כשמוצאים איזו דברים בכת"י, ואל המַטמונים, המתגוללים בביתם בתוך הספרים, המצויים בידי רבים ואינם יקרי המציאות – לא ישׂימו לב!

-————–

כבר ספּרתי למעלה, שבראשית שבתנו בכפר היה לי תמיד מלמד מיוחד. על דבר אחד המלמדים האלה רוצה אני לספּר פה, דבר שקשה לספּר, אבל בהיותו אופיי מאד, כמדומה לי, שראוי לפרסם זה.

מלמדי זה (כמובן מחסידי סדיגורא) היה למדן ו“חסיד” גדול. בהיותו במיטב שנותיו, ומשפחתו היתה גרה בעיר מושבו, ורק הוא לבדו היה אצלנו בכפר, היה עלול מאד למקרה לילה לעתים תכופות. זה היה בימי החורף, כשהקור היה גדול, וערמות שלג כסו את כל הדרכים. והנה היה מנהגו של רבי לעמוד בחשכת הלילה, ללבוש את בגדיו וללכת רגלי לעיר הקטנה הסמוכה, בשביל לטבול ב“מקוה” לפני התפלה. שום דבר לא יכול לעצור אותו מלמלאות את הדבר הזה, אשר חשב לחובתו, וכששב מן העיר, שהיתה במרחק כשלשה קילומטר מכפרנו, היה שׂמח וטוב לב, כאיש היודע, שמלא את חובתו, מבלי להשגיח כלל על האנשים הסובבים אותו, שהרבה מהם ידעו את סבּת “טיולו” בשעה כזו ובאויר כזה. הכרת חובה כזו לא ראיתי אחרי כן בין כתּות אחרות, שהייתי חי בהן. וכמה פעמים חשבתי בדעתי, שאילו היתה הכרת החובה חזקה כל כך, למשל, במחנה הציונים, היה כל הענין מקבּל צורה אחרת, יותר מתאימה.

-———-

בין האנשים, אשר הכרתי והיה לי עמהם מו“מ בחיים, היו אחדים שראויים מאיזה צד לעשׂות להם מַזכרת, וחושב אני שמזמן לזמן, כשיתגלגלו הדברים לכך, אשתמש בחומרה. ופה אחפוץ להזכיר אחד מהם, והוא הסופר והמורה, שהיה ידוע בזמנו – רי”ל דאווידאוויטש (או “בן דוד”).

בשבתי עוד בכפר, היו לי שתי אחיות צעירות ממני, שאבי, כמנהג החסידים, חשב לנחוץ ללמדן איזו דברים גם מלמודי חול. לתכלית זו הביא פעם אחת מורה (איני זוכר אם מקיוב או מברדיטשוב) ליטאי, אשר אז לא ידעתיו עוד בשמו הספרותי. אחרי כן נגלָה הדבר, שהוא הוא הסופר ה“ריפוֹרמַטוֹר” ראובן אשר ברוֹדס (בעל הספּוּר “הדת והחיים”, שהרעיש עולם בימיו). ואולם, מאיזו סבּה, ששכחתי כבר, עזב ברודס את ביתנו לאחר זמן קצר, ואבי הביא מורה אחר ג"כ ליטאי, שהיה שמו קיבריק, ועל האיש הזה רוצה אני לכתוב פה.

בתור אדם לא היה גדול, ולא היו לו מעלות מוסריות גדולות, המציינות את אנשי המעלה. ובכל זאת ראוי הוא להשאיר לו זכרון, בהיותו איש מצוין במובנים אחרים. כמו שהתברר אחר כמה שנים, לא היה שמו קיבריק. ומעשה שהיה כך היה. בראשית ימי ילדותו היה חבר לאיזו חברה ריבוֹלוּציונית בווילנא, וזה גרם לו – את הפרטים אינני זוכר עוד – שצריך היה להסתר כמה שנים מפני רדיפת הממשלה, וכמובן, לא היה לו פּספּוֹרט – הדבר העיקרי, שהיה האדם ברוסיא זקוק לו אז, בשביל שיוכל לחיות. פעם אחת עבר על פני הבית, ששם קבּלו הפקידים, בשנה ההיא, את אנשי הצבא החדשים, והוא שמע, שאיש אחד מאלו שצריכים היו להתיצב לפני הפקידים המקבּלים שם את אנשי הצבא, לא בא, ושמו הוא קיבריק, ובכן לא חשב הרבה והחליט תיכף להשתמש במקרה הזה, שבא לידו. הוא נכנס אל הבית והודיע לפקידים, שהוא הוא קיבריק המבוקש, ותיכף עמד לפני הבקורת, ונתקבל לצבא בשם הזה בלי חקירות ודרישות, אחר שלא עלה בדעתם של הפקידים, שיעשׂה הצעיר הזה דבר שלא נשמע מעולם: שיחפוץ אדם להכּנס לצבא במקום איש שאין לו שיכות כלל עמו. וכה היה לאיש צבא ועבד בחַיִל הרבה שנים בשם קיבריק, עד שגמר את חוקו, ואז קבּל פּספּוֹרט בתור איש צבא משוחרר, ששמו קיבריק. הדברים האלו נודעו לנו אחר הרבה שנים, אבל בעת שבא אלינו אל הכפר לא ידענו כלום מזה. וכה היה בבית אבי הרבה זמן ולמד את אחיותי רוסית ועברית ועוד למודים אחרים. וכשיצאנו מן הכפר להשתקע באודיסא, עבר גם הוא לשם והיה למורה עברי. כמובן, היה מבאי ביתנו לעתים קרובות, ואני אהבתי את חברתו, בהיותו איש משכיל ופקח ובעל כשרונות מצוינים. אינני זוכר עוד, איך נהיה הדבר, כשהתחיל ד“ר קנטור להוציא את העתון “היום” נהיה קיבריק לסופרו התמידי, וכתב מכתבים מאודיסא, אעפ”י שידיעתו בעברית היתה אז עוד מועטת מאד. ובאחד הימים נודע לי פתאום, שקיבריק שלנו הלך אל חוקר הדין וספּר לו את תולדות חייו בפרטות, כמו שהבאתי אותן פה. כמובן, העמידו אותו לדין, והדבר היה לפלא בין השופטים, כי לא שמעו דוגמתו מעולם, אבל סוף הדבר היה, כי נקו אותו מעונש והחזירו לו את שמו האמתּי, כמו שהיה לפני הקראו בשם קיבריק, כלומר: י. ל. דאווידאוויטש. לא ארכו הימים והתחיל לכתוב בעברית מאמרים שונים בעניניי החנוך והלמוד⁶. גם בבקורת המקרא התחיל להתעסק באודיסא והצליח בזמן קצר להיות בזה כמעט בעל מקצוע.

וכבר הזכרתי למעלה (“רשימות ישנות”, ג' חשון תר"ן), שהיה דאווידאוויטש גם הראשון, אשר יסד חברת “שׂפה ברורה” באודיסא, ונסה את כוחו להשתמש בעברית בתור שׂפה חיה, אך בזה לא הצליח הרבה.

-—————–

ובעודי עומד בענין הזכרת נשמות שכבר אינן, רוצה אני להשאיר זכרון פה לאיש אחר מבני חבורתנו באודיסא, איש שלא היה לא סופר ולא מורה, כי אם בעל-בית בעל-אוּרין, ובכל זאת היה מבני החבורה, והיה חביב על כולנו מפני נפשו העדינה וטוב לבו הגדול. שמו היה ר' שבתי ווישניאק. הוא היה עושׂה טובות לבני אדם בכל ענין, שהיה ביכלתו, ובכלל היה נחמד לבריות ואהוב וחביב על כל מכיריו. בחייו הפרטיים היה כמעט נזיר, במאכל ומשתה היה “צמחוני” (וועגעטאריאנער). ופעם אחת, זוכר אני, שנתתי לו במתנה ספר וכתבתי על השער שיר בדרך הלצה, שהתחלתו היתה: “לר' שבתי האדם היקר, אוכל תבן כבקר” (יותר לא אזכור). בשנות הרבוֹלוּציא הראשונות עזב (איני זוכר עוד את הסבּה) את אודיסא, והלך לבקוּ ושם לא היו ימים מועטים ונהרג ע“י אחד הטטרים, והוא אז במיטב ימי העמידה. תנצב”ה.

-————

על דבר אגודת “בני משה” כבר כתבו הרבה ויש גם ספר מיוחד לתולדות ב“מ (מאת ש. טשרנוביץ). אבל דבר אחד עיקרי לא נזכר, כמדומני, בשום מקום. הכל מיחסים יסוּד האגודה אלי, כאִלו בלבי נולד הרעיון, ואני הוצאתיו לפועל על דעת עצמי. ובאמת אין הדבר כך. רעיון יסוּד אגודה חשאית מעֵין זו נולד באמת בעת ההיא בארץ ישׂראל. שם היתה אז חבורה שלמה של אנשים צעירים פחות או יותר, אשר שגו ברעיון זה: להלחם במכשולים בדרך חשאית. בין האנשים האלה היה גם ברזילי (ר"י אייזנשטדט). וכשבא הוא לאודיסא התרועע עם המנוח רא”א לוּבּרסקי, ושניהם החליטו (אינני יודע מי מהם היה המעורר), שאני צריך לעמוד בראש האגודה הזאת. אני לא ידעתי כלום על המו“מ שהיה ביניהם על הענין הזה. אבל באחד הימים בא אלי רא”א לוברסקי והזמינני לבוא לישיבה חשובה מאד, שתהיה באותו ערב בבית בן אחיו ר' יעקב לוברסקי. הבטחתי לבוא, ובאתי באמת, וכשנפתחה הישיבה, היה הדבר תמוה בעיני, שעיני כל המסובים היו פונות אלי, כאילו חכּו, שאני אבאר להם את מטרת הישיבה הזאת. כנראה, כולם חשבו, ואולי אמרו להם כך, שאני הוא אשר קראתי לישיבה, ואני אגַלה להם את מטרתה. ובאמת, כאמור, לא ידעתי על זה יותר מאחרים, וקוראי הישיבה האמתיים היו ברזילי ורא“א לוברסקי. מתוך המו”מ נגלָה הדבר, כמו שאמרתי למעלה, שמטרת הישיבה היתה יסוּד אגודה חשאית מעֵין זו של “בני משה”, והם נתנו עיניהם בי, שאני אהיה מיסדה ומנהלה. הם חשבו אותי לראוי לכך, בהיות אותם הימים ימי פרסום של מאמרי הראשון “לא זה הדרך”, אשר בו מצאו סמוכים לרעיון זה. ובאמת מצא הרעיון חן בעיני, והסכמתי לעסוק בזה. וכך נוצרה האגודה אחרי מו“מ בישיבות אחדות, ואני לקחתי עלי להיות ראשה ומנהיגה. מעט מעט נכנסתי בענין זה, והייתי מקדיש לו הרבה זמן ועבודה, וברזילי היה מעין אפּוֹסטוֹל, שהלך למקומות שונים למצוא חברים לאגודה ולחַזק את פעולותיה. ולפי שבזמן קצר נתפרסם הדבר בכל החוגים הקרובים לדבר, שאני מיסד האגודה, לא חשבתי לאפשר לגלוֹת את הדבר כמו שהיה, כדי שלא להביא בזה נזק למצב האגודה. אבל סוף סוף האמת צריכה להוָדע, שהרעיון הזה ע”ד יסוּד אגודה מעֵין ב“מ הובא לאודיסא ע”י ברזילי ולא אני הייתי מחוללו.

-————-

למעלה הזכרתי את הוכּוּחים שהיו ביני ובין רמ"ל ליליענבלום, ורוצה אני להוסיף פה איזו פרטים בנוגע לאותו הענין.

הוכּוּחים האלו נתחדדו ביחוד בסבּת החברה ב“מ, שרמל”ל היה בראשיתה אחד מחבריה ואחרי כן יצא מתוכה ונעשׂה לראש מתנגדיה. ובשנת תרנ“ב הדפיס ב”המליץ" פיליטון בשם: “לשומרי רוח ורואה בעבים” (הקוראים הבינו כאִלו שומרי רוח הוא רמז לב"מ בכלל, ורואה בעבים הוא רמז אלי בתור ראש האגודה, אבל הוא עצמו לא הודה בזה, אלא אמר שלשון יחיד של המלה “ורואה” הוא רק טעות הדפוס והוא כתב באמת “ורואים”). זו היתה התנפלות חריפה מאד על ב“מ. אני עניתי לו אז ב”המליץ" במאמר גדול (בשם “חסידים ואנשי מעשׂה”) שנדפס בהמשכים בגליונות 55 עד 60 (כ’–כ“ה אדר תרנ”ב), וכשאספתי אחרי-כן את מאמרי לקובץ “על פרשת דרכים” חלק ראשון, השמטתי את המאמר הזה, בחשבי אותו ל“וכּוּחי” ביותר, כמו שרמזתי על זה בהקדמה ראשונה לעפ“ד. ואולם עתה, שעברו הרבה שנים כל כך מני אז וגם מל”ל איננו, אולי כדאי לפרסם קטעים מן המאמר הזה (ארבע וחמש נקודות מראות על השמטות קטנות וגדולות):

“אם השעה הזאת טובה וכשרה היא למלחמות פנימיות בין חו”צ, וביחוד למלחמת “המעשׂה והמחשבה” – מסופק אני מאד. לפי דעתי לא היו עוד ימים לחבת ציון, שהיה המעשׂה צריך למחשבה ושניהם צריכים לשלום כימים האלה. אבל מר ליליענבלום (“המליץ” גליון 35–33) חושב כפי הנראה להפך, כי דוקא בשעת צרה זו, כשכוח “המעשׂה”, ערכּו וכבודו, ירדו פלאים⁷ אין דבר המזיק לו יותר מן ה“המחשבה”…

מַחבּרת קטנה בשם “שני חזיונות” יצאה לאור לפני ירחים אחדים, ומחַבּרה⁸, אשר מזמן לזמן הוא מוציא מַחבּרות כאלו למקרא העם⁹, בודאי לא חשב ולא קוָה, כי מַחבּרתו זאת תהיה למקור וכּוּחים ארוכים על דבר שאלות כלליות. והנה בא מר לל"ב וחלק לו את הכבוד הזה, אם גם שלא לשמו, כי אם לשם מלחמה כללית, נגד הדעה הצפוּנה בתוכה (אשר ראשיתה רואה מר מל"ל במאמרי “לא זה הדרך”) ונגד כל המחזיקים בה.

הדעה הזאת תלמדנו, לפי עדותו של מר לל“ב, “שהמעשׂה החמרי בעניני הישוב” הוא לע”ע טפל, והעיקר הוא המחשבה, היינו הכוָנה, הפצת הרעיון של חבת ציון וכל הכוָנות, השייכות לה…

ובכן מוצא פה מר מל“ל רק המשך המלחמה הישנה בין בעלי המעשׂה והמחשבה בישׂראל מימי האלכסנדרונים עד המתנגדים והחסידים, וכנראה “באו עתה חסידים ממין זה גם בין חו”צ ואומרים, כי האצילוּת בענין הישוב נחוצה יותר מן המעשׂה”…

אבל מר מל“ל הפליא מאד לקצר דברי המַחבּרת באופן הדרוש למטרתו, ועל כן בטרם נעבור אל טענותיו מוכרח אני לבוא אחריו ולמלא את דבריו, כלומר, אעתיק מתוך המַחבּרת עוד איזו דברים אשר השמיט מר מל”ל¹⁰…

אחרי המלואים האלה, המבארים לנו מה הוא “המעשׂה”, אשר המחַבּר חושב לטפל… מוצא אני באמת בכלל דבריו את תמצית הדעה, אשר השתדלתי גם אני להפיץ בעם במאמרים שונים. הדעה הזאת תחשוב לעיקר לא את “המחשבה, היינו הכוָנה”, כי אם את המעשׂה, רק במחשבה תחלה, והמלחמה שבינה ובין דעת מר ליליענבלום אינה המלחמה הישנה “בין המחשבה והמעשׂה”, כי אם – הישנה עוד יותר – בין הסדר והערבוביא, בין המתינות והבהלה, בין מעשׂי הטבע ומעשׂי המקרה. בהנהגת חו“צ עד היום רואה היא רק ערבוביא ובהלה. במעשׂיהם הרוחניים הנם מחַקים את החנוָנים, העומדים בפתח חנוּתם ומרבים בשבח סחורתם, כדי לעורר תאוַת המון הקונים, וכשהתאוָה התעוררה והקונים נכנסים ורואים, שאין בכוח ה”סחורה" למלא את חצי תאוָתם, יבזו הקונים את החנוָנים, והמה את הקונים, ומשניהם יחד יחוּלל שם ה“סחורה” ותתבזה על הבריות; – ובמעשׂיהם החמריים הנם משתדלים רק להרחיב חוג הפעולה בא“י מבלי להביא בחשבון מדת הכוחות הפועלים, החמריים והמוסריים, למען דעת אם יספיקו לפעולות גדולות, ומבלי גם לאַחד ולסַדר כראוי את הכוחות הדלים, אשר יֶשנם… למראה כל אלה, אין צורך להיות “מבעלי חב”ד”, ורק במעט דעה בלבד יש די, למען קרוא בגרון בלי חשׂך: “לא זה הדרך!” – כי אין תקוה לבנין העם להבּנות, כל זמן שלא יצלח לנו להגדיל את הכוח לפי גודל העבודה…

עתה נשמע גם מה יענה על זה לל"ב¹¹….

ראשונה הוא מטיל ספק, אם המדות הרעות, השולטות בעמנו, כפירוד הלבבות, מורך לב, שפלות הרוח וכו', תוכלנה להפריע אותנו מלהשׂיג מטרתנו בא“י, ולפי דעתו, נמצאות מדות כאלו, “לא פחות מאשר אתנו”, גם אצל עמים אחרים, ביחוד, אצל אלה שהיון משועבדים, כמו בולגריא, ואעפ”כ קמו לתחיה ויהיו מוכשרים…

ומר מל“ל רוצה בזה לבטל כל שיטת “בעלי חב”ד שבחו”צ" מצד ההגיון והאפשרות, והשיטה הזאת תאמר, כי ההתישבות עצמה במדה גדולה לא תוכל לצאת אל הפועל במהרה בימינו, כי חו"צ, המשתדלים להרבות את הישוב בכמות על חשבון האיכות, משחיתים את ההתישבות ביסודה, בצעדה הראשון, ולא יגיע בדרך זה לעולם לברוא ישוב אמתּי וקים…

נגד השיטה הזאת לא אמר כאן מר מל"ל כלום,לא מצד ההגיון, ולא מצד האפשרות. אם המדות הרעות אינן מפריעות בהחלט את העם היושב בארצו ועובד אדמתו מלקום לתחיה מדינית, – מפריעות ומפריעות הן עם מפוזר ומפורד, עם סוחר ומוכר, מלהתקבץ למקום אחד ולכוֹנן שם ישוב גדול של עובדי אדמה על יסוד חזק ובסדר נכון. אם לא תעלה ארוכה לעמנו על ידי שיארך זמן הנדודים, אין מזה עוד ראיה שאפשר לקצר זמן הנדודים, על ידי מעשׂים מטורפים, בלי הכנות וכוָנות…

היש לנו אנשים – מוסיף מר מל"ל לשאול – שכוחם לא רק בפיהם, לסוֹל לנו דרך אחרת?

כמה זרה היא שאלה זו בפי מר מל"ל, אשר זה מעט, בראשית מאמרו, ילגלג על “עשׂית עושׂים” שאני רוצה בה! “היש לנו אנשים?” – בעמנו בכלל יש אנשים, אך לא לנו הם. וזה הוא כל אסוננו, וזה הוא עיקר טענתנו אליכם, “אנשי מעשׂה”, שאתם יוצאים לעשׂות מעשׂה ענקים בכוח של גמדים…

אם נאבה ללכת בגדוֹלות ונפלאות של לשם יחוד – משׂיאנו מר מל“ל עצה הוגנת – עלינו להקדים שלשה דברים: א) שימָצאו אנשים, שיקנו כל אדמת א”י לצמיתות, כדי שלא יבואו אחרים לרכּוש להם הקרקעות בשעה שנעסוק אנחנו בכוָנות; ב) להמציא לאחינו בארצות פזוריהם מנוח ולחם, שיהיה להם פנאי לעסוק בכוָנות; ג) להיות בטוחים, כי עם המנוחה והלחם לא יחסר גם המזג של הרוח הלאומי, ובכל עת שיאמרו בעלי הכוַנות: הבה נלכה, כי באה העת! נשליכה בחפץ לב את משכנותינו ונשׂים פעמינו לארץ אבותינו.

פה גִלה מר מל“ל את כל לבו, את “הפוליטיקה הפנימית והחיצונית” שלו ושל חבריו, אשר תביאם לבחוֹר בפעולה חטופה ומבוהלת ותעוֵר את עיניהם מראות את התולדות היוצאות מזה. הם יראים, מצד אחד, “שלא יבואו אחרים לרכּוש להם הקרקעות בשעה שנעסוק אנחנו בכוונות”; ומצד אחר – שמא חלילה ייטב מצבנו ונמצא “מנוח ולחם” בארצות פזורינו, ואז אינם בטוחים שנאבה “להשליך משכנותינו ולשׂים פעמינו לארץ אבותינו”. ועל כן מוכרחים הם למהר ולחטוף את הקרקעות כל זמן שאינן בידי אחרים, ולמהר ולהושיב אותנו בא”י כל זמן שיחסר לנו מנוח ולחם.

חכמי המדינה שלנו שוכחים, איפוא, כי ה“קרקעות” גם עתה אינן הפקר, שכּל הקודם זכה, כי גם עתה הנן בידי אחרים, וגם ה“אחרים” האלו, שמר לל“ב מבטלם בלבו ורואה אותם כאִלו אינם, יודעים להשתמש בזכותם על הצד היותר טוב, ואינם מוכרים את קרקעותיהם, אלא בקושי גדול ובמחיר רב. ואם בכל זאת נקוה, כי יצלח לנו להוציא את הקרקעות מידם, הוא רק בתנאי, אם נדע להתקרב למטרה זו לאט לאט בלי שאון ורעש, ובכל אופן – כמו שנוכחתי למדי משנה זו – לא על ידי “חטיפה” ולא על ידי חסרי מנוח ולחם, שאין להם פנאי לעסוק בכוָנות. המנוח והלחם, אשר מר לל”ב ירא אותם, פן יקלקלו את “המזג של הרוח הלאומי”, הם בעיני, להפך, דברים מוכרחים לההתפתחות הטבעית של עבודתנו, ורק מי ששני אלה לא יחסרו לו, יכול להשתתף בה ולעשׂותה כראוי. אם רוב בני עמנו עתה הם, לדאבון לבנו, חסרי מנוח ולחם ואין להם פנאי “לעסוק בכוָנות” – אל יעסקו! ועוד אפשר לעסק “הכוָנות” להתקיים על ידי המועט, שיש לו פנאי לזה. אבל אם הייתי יכול באמת למַלאות אחר עצת מר לל"ב: להמציא לכל אַחינו מנוח ולחם, הייתי עושׂה זאת בחפץ לב, מבלי לדאוג כלל, פן לא יאבו ללכת “בעת שיאמרו בעלי הכוָנות: הבה נלכה”! – מפני שבאמת לא יעלה על לב “בעלי הכוָנות” לעולם לקרוא את הקריאה הזאת. כי אם אך תהיה ההליכה ברוח “הכוָנות”, אז לא תצטרך לקריאות פתאומיות כאלה באיזו עת מוגבלת, אלא תתפתח מאליה בכל עת, בלי הפסק ובלי דחיפה חיצונית ומקרית, ככל תנועה פנימית, שיסודה עמוק בלבב…

מר לל“ב פגע בדרך הילוכו גם במאמרי “אמת מא”י”, ומשער, “כי המבט הנאצל על ענין הישוב גרם ל”אחד-העם" לצאת במאמרו, המלא צבעים שחורים ומבהילים, אם גם יכול היה למצוא גם אורות, וכל הצללים עצמם, כמו שהגידו לי איזה שבים מאה“ק, אינם חשכים כל כך”.

אין נפשי להתוַכּח פה עם מר ליליענבלום על דבר “האצילות” אשר במאמרי הנ“ל, טענות כאלו כבא באו בכה”ע אחר שנדפס מאמרי, וכבר השבתי עליהן בזמנן. אבל על דבר “הצבעים השחורים” צריך אני להעיר, כי אם מקבּל מר לל“ב עדות השבים מאה”ק ופוסל רק את עדותי בלבד, מפני “המבט הנאצל”, – אז אוּכל גם אני להעיד עדים מן השבים, בלי כל “מבט נאצל”, אשר ספּוּריהם היו שחורים הרבה מצבעי אני, ואשר התרעמו מאד על הסופרים, כי הוליכו שולל אלפי אנשים בבשׂורותיהם והבטחותיהם הכוזבות…

גם על הערתי הקצרה “עוד מעט פילוסופיא”, שנדפסה לפני שבועות אחדים ב“המליץ” פקח לל"ב את עיניו¹². לפי דבריו הבאתי שם ראיה מדברי אוּאייט וגולדסמיט, בנוגע לישוב ארגנטינא, “שגם הם דורשים, שהחלוצים יהיו בעלי מדות טובות וכו' “. ועל זה הוא קורא: מאריה דאברהם! מי מכחיש, כי הדעה הזאת טובה להלכה? אבל הן לארגנטינא נמצא גואל, העושׂה הכל בכספו, וציון נדחה היא דורש אין לה. תוצאות ההבדל הזה שתים הנה. הרשות להגואל לאמור: בכספי רוצה אני לתמוך אך ביד החלוצים, שיהיו כרצוני; אך מי נתן לנו רשות לאמור לאנשים המתישבים בא”י על חשבון עצמם: לא מצאתם חן בעינינו? עוד זאת: ישוב ארגנטינא מסוּר ביד יחיד והכוח בידו לרחק ולקרב. אבל דבר ישוב א”י מסור לא ליחיד בעל כוח, אך להמון העם, ופילוסופיא שתאמר במצב כזה: פנו דרך לה' – או שתהיה כקול קורא במדבר, או, מה שיותר גרוע, שתחסום הדרך לגמרי בעד העוברים.

אבל הדברים שהבאתי שם בשם אוּאייט וגולדסמיט, מוכיחים לא רק שגם הם דורשים (כדבר טוב ומועיל אך לא מוכרח), שיהיו החלוצים בעלי מדות טובות, כי אם עוד יותר – שגם הם תולים כל הצלחת הישוב בתנאי זה; מוכיחים איפוא לא רק “שהדעה הזאת טובה להלכה”, כי אם – שתנאי מוכרח הוא במעשׂה. ואם כן הלא הדברים קל וחומר: ומה ישוב ארגנטינא, “המסור ביד יחיד והכוח בידו לקרב ולרחק” בכל עת שירצה, ויכול איפוא לתקן כל שגיאה בדבר בחירת החלוצים, להרחיק את הבלתי ראויים, וגם אחר שכבר נתישבו שם, ואעפ“כ מקפידים ראשי הישוב כל כך על תכוּנת החלוצים ותולים בזה כל תקוָתו ואחריתו, – קל וחומר לישוב ארץ-ישׂראל, “המסור לא ליחיד בעל כוח, אך להמון העם”, וכל מעוּוָת, אחר שנעשׂה, אין מי שיתקנוֹ, – שבודאי אין תקוה להצלחתו, אם תהיה ההתחלה על ידי אנשים שאינם מהוגנים, ובודאי לא רק רשות בידינו, אלא אף חובתנו היא להשתדל בכל כוחותינו, שלא ישתתפו בו אנשים כאלה. ובמה כוחנו? על זה משיב מר לל”ב בעצמו, בתתו מקום לפחוד, שמא עתידה ה“פילוסופיא”, האומרת, פנו דרך לה', “לחסום את הדרך “לגמרי” בפני העוברים”. הוא מודה איפוא, שהפילוסופיא הזאת יכולה אולי לחסום את הדרך, אלא שהוא מוסיף “לגמרי”, כדי להטיל אימה על הצבּוּר, אבל אנכי מאמין, שאם תצלח לחסום את הדרך, יהיה זה רק בפני אלו, שחסימה יפה להם ויפה לארץ…

ובטרם אחתום רוצה אני להשתמש במקרה הזה, כדי לשוב ולהזכיר לחו"צ ענין אחד, שכבר נשכח:

מר לל“ב אומר, כי “באנו עתה חסידים ממין זה בין חו”צ”. אבל טעות היא בידו. “חסיד” אחד “ממין זה” היה כבר בין חו“צ עוד בראשית התנועה, בשנת תרמ”ב, ושמו יהודה ליב ליבַנדא. לפני איזה ירחים בא לידי במקרה מכה“ע “ראזסוויעט” לשנת 1882, ובקראי כה וכה, פגשתי במאמרו של ליבנדא בשם: ——-מילים בקירילית, עמוד-ת”צ סריקה 26, והשתוממתי לראות, כי כחכם עדיף מנביא, ראה כבר אז, באיזה דרך מוליכים אותנו אנשי המעשׂה, ובלשונו החדה הפליא לצייר את כל החזיונות המעציבים, כל אותו “תוהו ובוהו”, שעתיד לצאת מן המעשׂה “בלי ההכנות”, הכל כאשר עינינו רואות היום. וַתהי עצתו, לקנות לנו תחלה לבות טובי העם, להפיץ את “הרעיון של חבת ציון וכל הכוָנות השייכות לה”, בקצרה – לעסוק “בהכנות וכוָנות”, ככל אשר יאמרו “חסידי זמננו” ועוד יותר מהם. – אבל גם אז היתה כבר יד אנשי המעשׂה תקיפה, והרידקציא של מכה“ע הנ”ל שׂמה את דבריו לאַל, ובמאמרים ארוכים הוכיחה, כי “אין צורך בהכנות וכוָנות, והעיקר הוא המעשׂה”.

מן העת ההיא עברו עשׂר שנים. בכל השנים האלו עשׂו אנשי המעשׂה את שלהם וחוקי החיים עשׂו את שלהם: הללו בנו והללו החריבו; הללו שבו ובנו, והללו שבו והחריבו. עד שבאה השנה האחרונה, ואנשי המעשׂה התנשׂאו פתאום כאריות ובקול ענוֹת גבוּרה נגשו אל המלאכה, והבנין התרחב והתגדל משעה לשעה, במהירות נפלאה, – וחוקי החיים התנשׂאו לעומתם, ובדחיפה אחת שבו והחריבו את הכל במהירות עוד יותר נפלאה. עתה, הנה על מרום החורבות החדשות, בתוך כל השממה והדממה אשר מסביב, מה אנו שומעים? עוד הפעם השירה הישנה לכבוד “המעשׂה”. עוד הפעם אותות ומופתים מדברי תורה ומדברי הימים, מצד ההגיון והאפשרות, כי שקר ההכנות והבל הכוָנות, רק “מעשׂה” גדול, רק מעשׂה, בלי כל הקדמות. והכל חדש מחודש כאִלו לא טענו אנשי המעשׂה את טענותיהם גם אז, וכאִלו לא הראו המעשׂים עצמם ותולדותיהם מי היה הצדיק בריב ההוא, לפני עשר שנים.

למראה כל אלה תתעורר בלבנו מאליה השאלה המעציבה: ואחר עשׂר שנים מהיום – מה יהיה?…."

-———-

עבר זמן הגון ולא הוספתי כלום על הקטעים האלו, כי עד כה שאבתי ממַעין הזכרון, אשר פסק פתאום מלהוציא לי חומר חדש. והנה באו לעזרתי חברי היקרים מר ח. נ. ביאליק ומר י. ח. רבניצקי, אשר חבּרו בשבילי רשימה של שאלות בנוגע לזכרונות, שעליהן הם מבקשים ממני תשובה. והנה החלטתי להשתמש בשאלות האלו, ולהשתדל לתת להן תשובה מתוך זכרוני.

א. “ראשית התעוררות הכּרתו, ומה הם שׂרידי זכרונותיו מאותו הזמן”.

שאלה קשה היא זו, ואינני יודע מה להשיב. ראשית התעוררות ההכּרה הוא פּרוצס, שנעשׂה על הרוב שלא מדעת, וקשה אחרי כן לספּוֹר את צעדיו. כמדומני, שזכרוני הראשון הוא חלום מפחיד, שהעירני משנתי בקול פחדים באמצע הלילה, והורי השתדלו להשקיט את רוחי. הייתי אז, כמדומני, בן שלש, והיינו יושבים אז כמעט מחוץ לעיר מולדתי, ששם אבי אמי היה לו בית. ואני זוכר את הבית הזה, אשר עזבנוהו אחר איזה זמן, אינני זוכר מאיזו סבּה.

מאותו זמן אני זוכר רק ראשית לכתי אל ה“חדר”, וזה כבר ספּרתי למעלה. ועוד גם זאת אני זוכר: כשהיתה אם אמי קוראת פרשת השבוע ב“טייטש חומש” ושאר ספרי מוּסר בז’רגון, הייתי אוהב לשבת אז אל צדה, והיא היתה קוראת בקול, שאשמע גם אני, כי לא ידעתי עוד אז לקרוא בעצמי.

ב. “הפרצופים שראה בראשונה”.

חוץ מאבי ואמי ושאר בני המשפחה נחקק בזכרוני רק פרצוף אחד של איש גבּן בר אוּרין חברו של אבי אמי, שהיה בא כמעט בכל ערב (ולפרקים היה סועד עמנו) ללמוד משניות יחד עם אבי זקני. זה האחרון היה קפדן מטבעו, והיה גוער בחברו לעתים קרובות, כשזה לא הבין יפה את המשנה. הרבה אנשים לא היו באים אל ביתנו ועל כן היו ה“פרצופים” שנשארו בזכרוני מאותם הימים מעטים ומטושטשים מאד.

ג. “אביו ואמו, תאור אפיָם ותכוּנותיהם ויחוּסם אליו בימי ילדותו הראשונים”.

על השאלה הזאת כבר עניתי במקצת במקומות שונים בעמודים הקודמים. אבי היה בנעוריו למדן גדול ואחד מחשובי חסידי סדיגורא. מקום הולדתו – העיר ההיסטורית הקטנה פוהוריבישצי, ובנשׂאו אשה מעיר סקווירא נשאר שם אחר חתונתו, והתחיל לעסוק במסחר, וה' הצליח דרכּו ועשׂה חַיִל והיה לאחד מעשירי העיר (לפי מושׂגי הימים ההם). על פי אפיוֹ היה נוח לכעוס, ולעתים קרובות סבלנו מזה אנחנו בני המשפחה, ביחוד אני, שהייתי הבכור בין הילדים, והוא דרש ממני הרבה במובן הלמודים, מפני שהייתי בעל כשרונות, והוא קוָה ממני גדוֹלות. אמי היתה ג"כ אשה רתחנית, אבל יותר נוחה לבני הבית. בכלל היו חיי ביתנו בלתי נעימים, והייתי שׂמח כשיכולתי לבלות איזה זמן מחוץ לבית.

ד. “אבות ההורים, תולדות היוחסין ואגדות משפחתיות”.

אבי היה ממשפחה מיוחסת מאד, ואמי היתה בת בעל-בית פשוט. (אם כי בר אוּרין ורחים ומוקיר רבנן). גם הוא היה איש מעולם המעשׂה ועסקן בצרכי צבּוּר בעירו. כמו שכבר ספּרתי, היה אבי זקני זה אחד המקורבים של הצדיק מרוּז’ין. ובהיותו יודע מעט שׂפת המדינה (רוסית) וחוקיה, היה הרבי משתמש בו, כשהיה לו ענין עם הממשלה. יותר אין לי מה לספּר על אבותי ואבות אבותי מצד אמי, שהיו כולם בעלי-בתים חשובים בעיר הנ"ל (סקווירא), וחוץ מאבי אמי היתה כל המשפחה אנשים פשוטים שלא הצטיינו בשום דבר. מצד אבי היתה המשפחה יותר מצוינת, והיו בה הרבה לומדים ורבנים שקנו להם שם טוב בסביבה ההיא. את אבי-אבי בעצמו לא הכרתי, כי מת בהיותו עוד צעיר לימים, ואני נקראתי על שמו (אשר צבי). לפי מסורת המשפחה מוֹצָאנו הוא מעיר בראדי אשר בגליציא, אבל לא נשאר לזה שום זכר ממשי בחיי המשפחה.

ה. “עיר מולדתו, תכוּנתה הכללית ותכוּנות תושביה. אנשי צורה ואנשי מעשׂה בה”.

עיר מולדתי (סקווירא) היא עיר יהודית אוקראינית רגילה ואינה מצטיינת בשום דבר, זולת זה, שאחר בריחת ה“רבי” מרוּז’ין לחו“ל ובני ר' מוטילי מטשרנוביל חלקו ביניהם את הירושה אחריו, נתישב אחד מהם, ר' יצחק (ר' איציקל), בסקווירא, וכה נתיסד שם מרכז של חסידוּת שהלך וגדל ברבות הימים, והיה אחרי כן מן היותר מפורסמים באוקראינא. בימים הראשונים היתה מַחלוקת תמידית בין חסידי ר' איציקל ובין שׂרידי חסידי רוז’ין, שכמובן עוד נשארו בעיר. מתּחלה קבּלה המחלוקת צורה של התחרות פשוטה, אבל מעט מעט נוצרו דברים שונים, שהיו מעֵין נושׂא המחלוקת (למשל “ויקרב קץ משיחיה”, שהרוז’ינאים היו משמיטים את המלה “קץ”), וזוכר אני שנתחזקה המחלוקת בגלל בית תפלה שלהם (קלויז) שרצו הרוז’ינאים לבנות מחדש, וחסידי ר' איציקל התנגדו לזה בכל תוקף, מפני שחשבו, בצדק, שהדבר הזה יחַזק את השפעתם של מתנגדיהם בעיר. הדבר הביא לידי מלשינות ומעשׂים מכוערים משני הצדדים, אבל סוף סוף גברו הרוז’ינאים ובנו בנין יפה בשביל ה”קלויז" שלהם. ואני, עם היותי אז כבן עשׂר או אחת-עשׂרה, הייתי בקי בכל פרטי הענין, והייתי מתענין בו הרבה, לפי שאבי היה אחד מראשי השתדלנים מצד הסדיגוראים, ובכל קלישות ידיעתו בלשון המדינה, היה יוצא ובא אצל הפקידים בנוגע לענין הזה.

“אנשי צורה”, כלומר אנשים שהיו מצוינים באיזה דבר, כמעט לא היו בעיר. כל תושביה היו סוחרים פחות או יותר, ועסקו בעניניהם הפרטיים ובעניני החסידות שלהם אם מכתּה זו או מכתּה זו. בין חסידי סדיגורא אני חושב לאפשר להזכיר רק שם אחד מהם: ר' ישעיה-יוסל (שם משפחתו שכחתי). וכשהיה הרבי מסדיגורא צריך לגמור את בית-התפלה בירושלים, שהתחילו בו עוד לפני זמן ונפסק בנינו מאיזו סבּה, שלח לירושלים את ר' ישעיה-יוסל, וצוָה עליו שלא יעזוב את ירושלים עד גמר הבנין. וכן עשׂה החסיד: עזב את ביתו ואת כל עניניו והלך לירושלים וישב שם, כמדומני, כשנה וחצי עד גמר הבנין (הוא בית הכנסת הנקרא בירושלים על שם ר' נסים ב“ק – אחד מן בהכנ”ס היותר יפים שם).

ו. “קרובי משפחה ומכרים. פרצופים וטפּוּסים”.

כבר אמרתי למעלה, שאינני זוכר שום קרובים ומכּרים, שיהיו ראויים לדבּר עליהם ביחוד. כל הטפּוּסים שאפשר היה לראות בעיר זו, אפשר היה לראות בכל עדה יהודית באוקראינה בימים ההם. רחוקים היו כולם מחיי העולם בכלל, והצטמצמו באינטרסים הפעוטים של היהדות בימים ההם, ובזה מצאו ספּוּק לנשמתם. רק בערבי שבתות אחר תפלת הערבית היו מתאספים בצד המזרח של ה“קלויז”, והיו עוסקים בעניני פוליטיקא, כלומר, אלה שבמשך השבוע היו בעיר הפלך או במקומות אחרים, היו מספרים שמועות שונות ששמעו שם על דבר חיי המדינות, ואחרים היו מתפלפלים בכל אלה, עד שהגיעה השעה לשוב הביתה.

ז. “מלמדיו הראשונים וחבריו”.

כבר ספּרתי, כמדומני, למעלה, שהורי מסרוני אל החדר של מלמדי הראשון בהיותי כבן שלש. המלמד היה מלמד-דרדקי מפורסם בעיר, וב“חדר” בליתי, כמדומה לי, שתי שנים ומחצה או שלש, ולמדתי שם לקרוא עברית וגם להבין ראשי פרקים בפירוש רש“י, שהיה נחשב אז ללמוּד בפני עצמו, כלומר, למדנו סדר השבוע כולו בלי פירושים, רק פרשה אחת או שתים למדנו עם פירוש רש”י, באופן שבפרשה זו היה הפירוש עיקר והמקרא טפל לו. בחדר הזה כמעט לא היו לי חברים, כי הייתי, כמדומני, צעיר מכולם, ובמשׂחקיהם כמעט לא השתתפתי. את המלמד לא הרבינו להכעיס, כמו שהיו נוהגים בחדרים האחרים, שהמלמדים בהם היו ידועים לאנשים רגזנים ומתנהגים עם הילדים שלא כהוגן. מן החדר הזה יצאתי לחדר יותר גבוה, שהמלמד בו היה ידוע לבעל מקרא ואצלו למדתי, כפי הרשום בזכרוני, גם ספר “משלי” וגם ראשי פרקים בתלמוד, שהיו מפורסמים אז בשם “לקח טוב” (קטעים שונים מן התלמוד). בחדר הזה היו לי חברים מעטים מאד וממנו, כמדומני, עברתי כבר למלמד פרטי, כלומר לא לחדר המקבּל תלמידים מכל הבא לידו, כי אם מלמד יותר גבוה, שהיה מקבּל רק תלמידים אחדים מן היותר מצוינים ללמוּד התלמוד וגם “סימנים” שונים מן ה“פוסקים” (שלחן-ערוך, ולפעמים גם “סימני” “הטור”, המתיחסים לאותו הענין). על התקופה ההיא נשארו בלבי רק זכרונות מעטים, מפני שבאמת לא היו בה שנויים רבים, ואני זוכר רק זאת, שאחר זמן קצר כבר הייתי לומד אצל מלמד פרטי, ששׂכר אבי לי לבדי ולמדתי עמו יומם ולילה ש"ס ופוסקים.

בינתים עברנו מן העיר אל הכפר (כמו שכבר ספּרתי) ושם בודאי לא היו לי חברים בלמודי והייתי מתבודד כל הימים עם ספרי לבדי. ובמשך שנים אחדות הייתי ללמדן גדול בקי בש“ס ופוסקים, עד שמצא אבי לאפשר לפטר את מלמדי ולהניח לי לעסוק בלמודי בלי עזרת אחרים. ובאותו הזמן כבר הייתי בחור כבן חמש-עשׂרה ומעלה, למדן וגם חצי משׂכיל, כי הייתי עוסק, לא בעזרת אבא וגם נגד חפצו, גם בתנ”ך ומפרשים וגם בספרי השכלה שונים, ביחוד מימי-הבינים, ובכל אלה עשׂיתי חיל. ביחוד הייתי אוהב ספר “עקידת יצחק” לר' יצחק עראמה, וגם נסיתי לחַבּר דרשות בסגנונו, וכמדומה לי, שעדיין נמצאה שארית מאלה באַרכיוו שלי.

ח. “הספרים החביבים עליו ביותר באותו הזמן”.

בראשית ילדותי, בעודנו יושבים בעיר, הייתי עני מאד בספרים חוץ מש“ס ופוסקים, והייתי אוהב לקרוא ביחוד ספרי “שאלות ותשובות”, שנמצאו במספר הגון בין ספרי אבי. ואחרי כן בעברנו לכפר, הייתי קונה ספרים על דעת עצמי (כמו שכבר הזכרתי למעלה), וקראתי הרבה בספרות הדרוש והמוּסר, מעֵין ספר “בינה לעתים” של ר' עזריה פיגו. אך גם מספרי הלכה לא הנחתי ידי, באופן שבהיותי כבן שבע עשׂרה או שמונה עשׂרה (תקופת “חתונתי” ואחריה), כבר ידעתי באופן מצוין את הספרות העברית של ימי-הבינים לכל ענפיה, וכבר הייתי מפורסם בגלילי (כמו שכבר הזכרתי) לבקי גדול, ביחוד בספרי “שו”ת”.

ט. “תכוּנות עצמו בימי ילדותו. שעשועים וטיולים. פגישות שגרמו לו נחת רוח או צער”.

מלבד המשׂחק בקרטין עברים (“קוויטלעך”), ששׂחקתי לפעמים בימי חנוכה, לא ידעתי שום שעשועים בילדותי. וגם במשׂחק האישקוקי הייתי משתעשע שנים אחדות, אבל אחרי כן כשהייתי כבר לאיש, מצאתי שהצדק עם אלו האומרים, שבשביל למוד הוא שׂחוק יותר מדי, ובשביל שׂחוק – למוד יותר מדי, ומשכתי ידי מזה. וזוכר אני, שהשׂחוק האחרון באישקוקי שׂחקתי עם בני בלילה האחרון של הפּוֹגרום באודיסא באוקטובר 1905, כשקול היריות נשמע מכל הצדדים וחפצנו להסיח דעתנו מזה מעט. ואין צריך לאמור טיולים, מלבד ההליכה לאיזה כפר בסביבתנו, כשאבי היה לו עֵסק שם עם ה“פריץ” בסביבה. זוכר אני טיול כזה, שישבתי במסדרון בית “הפריץ” כל העת שהיה אבי עסוק עמו בעניני משׂא ומתן, ואחרי כן שבנו הביתה. זה היה כל העונג שבטיול, וכדומה לו היו גם טיולים אחרים.

על דבר פגישות שגרמו לי נחת רוח או צער – אין מה לדבּר, כי עניים יותר מדי היו החיים, ולא היה בהם מקום לדברים כאלה, זולתי פגישה לעתים עם אנשים שבאו לבחון אותי בלמודים, כמו שכבר ספּרתי למעלה. כמובן, פגישות כאלו תלויות בסופן. אם עלתה הבחינה יפה – גרמה לי עונג, ואם לא – לא.

י. “ימי הנערות. מלמדיו ולמודיו. טפּוּסי המלמדים”.

על הענינים האלו כבר דבּרתי למעלה, וכמדומה לי שאין מה להוסיף.

יא. “הישיבה בכפר. הסביבה החדשה (הטבע ובני אדם) והשפעתה עליו”.

כבר רמזתי למעלה, שהישיבה בכפר נתנה לי יכולת לשקוד על למודי בבדידות. הטבע אם כי היה יפה מאד לא עשׂה עלי שום רושם, והייתי נתון ללמודי, כאִלו ישבתי “בישיבה” באיזה “וולוֹז’ין” ועסקתי בלמודים.

כמדומה לי, שכבר הזכרתי לנעלה, שהיו באים אל ביתנו לעתים קרובות הרבה מחשובי חסידי סדיגורא והרבה למדתי משׂיחותיהם, כי היו כולם מידידיו הקרובים של אבי, וכשהיו באים היה זמן מעֵין יום טוב אצלנו. ביחוד זוכר אני שנַים מהם, אשר בואם היה עושׂה רושם מיוחד, והם: ר' דוד’ל הוֹרנשטין מו“ץ מברדיטשוב ור' שפטיל הורוויץ ראש החסידים שם. שניהם היו מפורסמים מאד בין חסידי סדיגורא. הראשון בתור בעל הלכה ומדע והשני בתור בעל אגדה. וכשהיו באים היו השׂיחות מקבּלוֹת צורה מענינת מאד. בזמן מאוחר כשכבר הרגיש בי אבי שלבי נוטה מדרכי החסידים, הביא פעם את ר' שפטיל להתוַכּח עמי. וישבנו כל הלילה, אך, כמובן, נשאר כל אחד בשלו. כמדומה לי שכבר הזכרתי את הוכּוּח הזה למעלה ב”רשימות נושנות".

קשה עלי לקרוא בשם את הספרים, שהיו חביבים עלי באותו הזמן, לפי שעסקתי בענינם הרבה מאד ובכל מקצוע היו ספרים מיוחדים, שהייתי קורא אותם בתענוג מיוחד. ואולם בכלל אוּכל לאמור, שהספרים היותר חביבים עלי באותו הזמן היו מספרות הספרדים (“מורה נבוכים”, “עקידת יצחק” ועוד), ואולם גם מספרים אחרים לא הנחתי ידי, למשל ספרי כרוֹניקא (“יוחסין” “שבט יהודה”, “סדר הדורות” ודומיהם).

יב. “בית אביו בכפר. טפּוּסי האורחים שהיו מצויים בבית אביו”.

כבר כתבתי למעלה קצת דברים השיכים לשאלה הזאת. הורי (ביחוד אמי) היו מכניסי אורחים במדה רחבה, וביתנו היה תמיד מלא אורחים, רובם עניים שבאו אלינו לאכול או לקבּל נדבה והלכו תיכף. אבל היו גם הרבה אורחים “חשובים”, שבאו בעניני משׂא ומתן עם אבי, והרבה היו נשארים גם ללון. היו באים גם חסידים מן הסביבה (ורובם כמובן מחסידי סדיגורא) והיו יושבים יום או יומים והולכים להם.

מה היה הטפּוּס של רוב החסידים ההם אפשר להבין על פי אֶפּיזוֹדה זו: פעם אחת נכנס אחד מאלה לחדר למודי, ומצא על השלחן בין שאר ספרים גם גליון אחד מעתון “המגיד”¹³. הוא הוציא מכיסו את מטפחתו ומבלי להגיד דבר כסה את ידו במטפחת, ותפס את הגליון והשליכהו תחת השלחן. זה היה חתנו של רב העיר הסמוכה. לעומת זה היו טפּוּסים ממינים אחרים, שמעט כבר הזכרתי למעלה (למשל ר' שפטיל הורוויץ מברדיטשוב וכדומה). ואף על פי שאני הייתי כמעט תמיד סגור בחדרי ועוסק בלמודי ולא הייתי מבלה זמן הרבה בחברת האורחים, בכל זאת היו גם יוצאים מן הכלל, ביחוד כשבאו שלוחים מחצר הרבי, שאבי היה עושׂה סעודה לכבודם, ובסעודות כאלה הייתי משתתף גם אני ושותה בצמא את שׂיחותיהם של “הגדולים” האלה.

לרגלי עסקיו של אבי, היו באים לפעמים גם אורחים ממין אחר: פקידי הממשלה ובעלי-אחוזות נוצרים מן הסביבה. ועל אורחים כאלה כבר ספּרתי מעט למעלה, אבל בכלל לא היה לי עסק עם אלה.

י"ג. “הספרים החביבים עליו באותו הזמן. חברים ואנשים שהשפיעו עליו”.

בהיותי עוסק כמעט יומם ולילה בקריאת הספרים ממינים שונים, קשה לי להגיד איזו מהם היו חביבים עלי ביותר. בהיותי עוד נער קטן חבּבתי ביותר ספּוּרים או ספרים המביאים ספּוּרים שונים, למשל “קב הישר”, “יוסיפון”, “שבט יהודה” וכדומה. בזמן יותר מאוחר נתחבּבו עלי יותר ספרי דרוּש ומוּסר, ובהם ביחוד, כמו שכבר ספּרתי, ספר “עקדת יצחק” וספרים בדומה לו. בעניני הלכה חבּבתי ביחוד ספרי שו"ת וגם חדושי הספרדים (למשל, “חדושי הריטב”א וכדומה) על התלמוד.

חברים, שאוּכל לאמור שהם השפיעו על התפתחותי בין בשבתי עוד בעיר ובין בעברי לכפר, לא אזכור, וכמדומני שלא היו לי. חברי היוֹתר נאמנים היו הספרים, שבקריאתם בליתי את כל זמני והם מלאו את מחסורי כמורה דרך¹⁴.

י"ד. “מי מגדולי ישׂראל בעבר ובהוה פעלו על דמיונו והיו לו למופת”.

לא אדבּר על הקדמונים ממש מתקופת התלמוד והגאונים (למשל, ר' יוחנן בן-זכאי), כי אלה בכללם הם יותר צורות אגדיות, שקשה לאמור, שהם פעלו בדרך ישרה על התפתחות האישיות. אבל מתקופת ימי הבינים כבר רמזתי למעלה, שהייתי נמצא ביחוד תחת השפעת הרמב“ם וההולכים בעקבותיו בדורות מאוחרים, במובן ההתמכּרות ללמודים הכוללים, והמשתדלים לאַחד את “התורה עם הפילוסופיא”, למשל יש”ר מקנדיא. בדורות החדשים משכו את לבי, ביחוד, הרמבמ“ן (מנדלסון), שד”ל, רנ"ק, גייגר (אברהם) ודומיהם. אבל באמת קשה לי להראות באצבע על מי מגדולי ישׂראל (חוץ מן הרמב"ם) בימי הבינים ובעת החדשה ולאמור שזהו שפעל, ביחוד, על התפתחותי ומשך את לבבי. כל חכמי ישׂראל בכל הדורות משכו את לבבי והשתדלתי לשאוב מכל המקורות שהשׂיגו ידי. כשהתחלתי לקרוא גם בלשונות אחרות – וזה היה בזמן מאוחר מאד, כשהייתי כבר איש גדול בשנים – נמשכתי ביחוד אחר הספרות הפילוסופית של האנגלים (לוק, יוּם ודומיהם), אף על פי שבעיקר קראתי את הספרות האשכנזית, וגם הפילוסופים הנזכרים קראתי ראשונה בהעתקה אשכנזית.

ט"ו. “חצר הרבי בסקווירא. שאר רביים, גבאים, מקורבים וטפּוּסי חסידים מצוינים”.

על דבר חצר הרבי בסקווירא אין לי מה לספּר, כי בהיותי בן אחד מראשי חסידי סדיגורא, שהיתה כמעט מַחלוקת תמידית שולטת בינם ובין הרבי מסקווירא, לא הורשיתי לבקר את החצר בסקווירא, וכמדומה לי שראיתי את הרבי הזה, עם היותי גר בעירו עד שנת הי“ג מימי חיי, – רק פעם אחת או שתים. על דבר שאר חסידים, גבאים, מקורבים וכו', ספּרתי כבר למעלה מה שעלה על זכרוני, ויותר אין לי לע”ע מה לספּר.

ט"ז. ה“בר מצוה”. “הרהורי תשובה”.

ה“בר-מצוה” שלי היתה כבר בהיותנו יושבים בכפר, ואבי עשׂה משתה גדול לכל בני הסביבה, שבאו בעגלות מערים וכפרים שונים (מסלת הברזל עוד לא היתה אז בסביבה ההיא). ומשתה מיוחד לעניים, שבאו למאות מכל המקומות הקרובים, וקבּלו מלבד המשתה גם נדבות. כמובן, דרשתי גם דרשה תלמודית לפני הנאספים, אבל אינני זוכר את תכנה. ואולם, כמדומני, שכבר ספּרתי פרטים שונים על דבר ה“בר-מצוה” ב“רשימות ישנות”. יותר אינני זוכר. על דבר הרהורי תשובה אינני זוכר כלום.

י"ז. “שאיפות להשתלמות מוסרית. ספרי יראים. התפתחות טבעו ותכוּנתו. נטיות רוחו, שאיפותיו וחלומותיו”.

כבר כתבתי, שבעברנו לשבת בכפר, הביא לי אבי מלמד מיוחד. הוא היה חסיד נלהב, אבל היו לו מדות מיוחדות. אחת מאלו היא, שהיה נוהג לקרוא אחר התפלה בכל יום בבוקר איזה ספר מוּסר, ואת המנהג הזה קבּלתי גם אני ממנו. על הרוב הייתי קורא “חובות הלבבות” או “מסלת ישרים”, והקריאה הזאת פעלה בלי ספק על התפתחותי המוסרית. מענין לציין, כי ב“חובות הלבבות” הייתי מדלג על פי הוראת מלמדי על “שער היחוד”. בכלל, בכל היותי קורא ספרי פילוסופיא, השתדל מורי להרחיקני מספרים או חלקי ספרים העוסקים בשאלת מציאות ה‘. ובנוגע לזה, היו החסידים מסַפּרים ספּוּר זה, שהרבי מרוז’ין היה אוסר לקרוא “מורה נבוכים” בפרקים הנוגעים בענין זה, ונתן טעם לדבר, שהרי אפשר שיקרא אדם פרק הכולל ספקות בנוגע למציאות ה’ ובטרם יספיק לקרוא את התשובות לספקות אלו יצטרך להפסיק את הקריאה מאיזו סבּה, והרי הוא חי זמן ידוע בלי אלהים. ואולם בכלל הייתי קורא בתשוקה יתרה ספרי הפילוסופיא הדתית מימי הבינים, עד כמה שאפשר היה להשׂיג אותם במקום מגורי. והם פתּחו בי את הנטיה למחשבות מופשטות על כל דבר, ביחוד על שאלות דתיות.

כבר ספּרתי שהשׂיאוני אבותי אשה עוד קודם שמלאו לי שבע-עשׂרה שנה, ובהיותי חפשי מדאגת פרנסה, כי כל מחסורינו היו על אבי, ישבתי ועסקתי בתורה ובספרות עד מקום שידי הגיעה אז. אבל אז כבר התפתחו בקרבי הגעגועים להשתלם, מלבד בלמודים העברים, גם בלמודים הכלליים באיזו אוניברסיטא בחו“ל. לתכלית זו הייתי פעמים אחדות בחו”ל: בברסלוי, בברלין, בווינא ובלייפציג, אבל כמו שספּרתי כבר לא יכולתי להשאר בשום מקום, כי קשה היה עלי מאד לשבת על ספסל בית הספר, אחר שהייתי כבר תלמיד חכם גדול ונחשב כמעט לגאון בסביבות מקום מגורי, וגם אשתי ואחרי כן גם בתי, שכמובן נשארו בביתנו, משכו את לבי לשוב הביתה. וכך הייתי הולך וחוזר בכל פעם בלי כל תוצאות במובן זה. בערים הנזכרות לא התוַדעתי לאיש מגדולי ישׂראל אז (ככה לא בקרתי בברסלוי את גרטץ ובוינא לא בקרתי את סמולנסקין, כי בושתי מפני עצמי להתוַדע אליהם בתור צעיר הרוצה להיות תלמידם, בעוד שבאמת הייתי ראוי אז כבר להיות חברם בלמודי היהדות). אבל סוף סוף נואשתי מן הרעיון הזה, והחלטתי להשתלם בלמודים, יהודיים וכלליים עד כמה שאוּכל לעשׂות זאת בעצמי, והייתי שוקד על למודי לבדי בכל כוחותי. ובאותן השנים למדתי את כל המעט שהספקתי ללמוד בימי נעורי, כן בלמודים העבריים וכן בלמודים הכלליים. למדתי לשונות ומדעים מכל המינים. בלמודי המתמטיקא ובחכמות הטבע לא הצלחתי הרבה, כי כנראה אין לי כשרונות למדעים האלה. אבל לעומת זה עלתה בידי לאסוף ידיעות הגונות בפילוסופיא, היסטוריא ובכלל במדעים שקוראים עתה “מדעי הרוח”.

י"ח. “ימי הבחרות. התוַדעותו לספרי השׂכלה. ספרי מחקר”.

כבר כתבתי, כמדומני למעלה, שקריאת ספרי השׂכלה ומחקר התחילה אצלי כבר בהיותי בכפר, וגם שם הייתי סובל הרבה מחסרון ספרים. ספרי השׂכלה התחלתי לקרוא בעזרת משׂכיל ידוע בסביבתנו (ר' שלום רפּפּוֹרט ז"ל), אשר היו לו עניני משׂא ומתן עם אבא, וכשהיה בא אלינו, היה מביא לי ספרי השׂכלה למקרא. ספרי מחקר מימי הבינים התחלתי לקרוא הרבה קודם, כי אבי לא היה קנאי כל כך והיה מרשה לי לקרוא ספרים כאלה אם אינם קיצוניים. היתה לנו ספריה חשובה, שאני בעצמי קניתיה מעט מעט (כמובן על חשבון אבא), וכל מיטב ספרי פילוסופיא מימי הבינים נכנסו לאחדים לספריתנו, והייתי עוסק בהם בשקידה. מלבד אלה היתה לי נטיה גדולה לדברי הימים, וכל הכרוֹניקות העבריות נמצאו ג“כ בספריתנו (סדר הדורות, קורא הדורות, צמח דוד, שבט יהודה ועוד הרבה). ספר “שם הגדולים” מאת חיד”א ידעתי כמעט בעל פה, ועוד גם עתה נמצא בידי האכּסמפלר הזה מספרית אבא, והוא מלא הערות שלי מימי ילדותי.

מן הסופרים, שספריהם קראתי ראשונה, היה העיקרי ר' קלמן שולמן, כי עליו נתן אבא את הסכמתו, וגם הוא עצמו היה אוהב לקרוא את ספרו של שולמן “דברי ימי עולם” ואחרים. גם הספּוּרים הראשונים שקראתי היו כמדומה לי ספריו של שולמן “מסתרי פריז” ו“הריסת ביתר”, והרבה דמעות שפכתי על דפי הספרים האלה. עכשו המנהג להתלוצץ בשולמן ועבודותיו, אבל תמה אני אם יש עוד סופר שספריו הביאו כל כך תועלת לבני הנעורים בדור שעבר. לצערי לא הכרתי את האיש פנים אל פנים, אבל מתוך ספריו למדתי הרבה, והנני מרגיש בלבי תודה עמוקה לו על כל מה שנתן לי בראשית התפתחותי. בין הסופרים שבאתי עמהם במו“מ בכתובים אחרי כן, נמצא שם שולמן רק פעם אחת¹⁵, כי חיינו בשני עולמות זרים זה לזה, ולא היו לנו ענינים משותפים. איך נתוַדעתי לגוטלובר ולח”ז סלונימסקי כבר ספּרתי למעלה. גם על דבר התוַדעותי לאר“ז ואיך נעשׂיתי לסופר בהשפעתו – ספּרתי ג”כ למעלה. עם שאר “עמודי ההשׂכלה”, כמעט לא היה לי מו“מ, וצר לי, ביחוד, שלא הכרתי פנים אל פנים את יל”ג, אע"פ שבעת מותו הייתי כבר סופר בישׂראל. גם מכתבים לא החלפתי עמו מסבּות שונות.

י"ט. “חברים. אנשים משׂכילים בסביבתו”.

באודיסא עצמה מקום מגורתי במשך הרבה שנים היתה לנו חבורה חשובה של משׂכילים וסופרים, ובראשם ר' מנדלי מוכר ספרים. אל החבורה ההיא התיחסו כל טובי הסופרים, שגרו אז באודיסא, בין בעברית, בין בז’רגון ובין ברוסית (ר' שמעון דובנוב, בן-עמי ועוד רבים אחרים). החבורה הזאת היתה באמת מצוינה בהשׂכלתה ובמדותיה, והיתה אולי החזיון היותר יפה בספרותנו בימים ההם. אך מלבד הסופרים התלקטו אל החבורה הזאת גם אנשים משׂכילים סתם, שבהשׂכלתם ובהליכותיהם היו ג"כ ראויים להתחשב בין המשׂכילים הנבחרים. הרבה מהם כבר גמרו את חשבונותיהם עם החיים, והרבה התפזרו לכל רוח, ובאודיסא, כמדומה לי, לא נשאר כמעט איש מהם. וביחוד אני זוכר בגעגועים את הדבר, אשר מת בלא עתו, ר' א. ל. לווינסקי, הפיליטוֹניסט המפורסם, אשר חיִינו אתו יחד כאחים במשך הרבה והרבה שנים, וכשיצאתי אני מאודיסא ללונדון, עזבתיו שם בריא ושלם ולא חשבתי, שכבר קרב קצו. יהי זכרו ברוך.

במשך השנים ההן, שעשׂיתי בלונדון, מתו מחבורתנו הרבה מחברינו: ר' יעקב לוּבּרסקי, ר' זאב פרנקפלד באודיסא, ר' א"א לוּבּרסקי (נויורק), ר' יהושע אַיזנשטדט (ברזילי) בג’יניבה ועוד אחרים. יהי זכר כולם לברכה.

כ'. “השאיפה להשתלמות למודית. מדעים שמושיים ומדעי הרוח”.

“השאיפה להשתלמות מדעית” היתה אצלי מראשית ימי נעורי. כל זמן שלא קראתי בשום לשון חוץ מעברית, שקדתי על מעט הספרים, שנמצאו אז בעברית: ספרי חז“ס, שבילי דרקיעא, מלאכת מחשבת ועוד. ובראש כולם “הלכות קדוּש החודש” של הרמב”ם. אחרי כן, כשהתחלתי לקרוא תחלה בגרמנית, ואחרי כן ברוסית, התמכּרתי בשקידה לספרי הלמוד הנמצאים במספר גדול בשתי הלשונות, וכמובן למדתי לבדי, בלי סדר, כל ספר שעלה בידי להשׂיג. בזמן הראשון השקעתי עצמי ביחוד בספרי השמוּש (מתמטיקא ומדעי הטבע), אבל לאט לאט גברה נטית רוחי ועברתי ללמודי הרוח (היסטוריא, ספרות ופילוסופיא) ועסקתי בכל אלה כפי יכלתי בלי כל עזרה מן הצד. את הלשונות האחרות (צרפתית, אנגלית ורומאית) למדתי בזמן מאוחר, כשישבתי כבר באודיסא (משנות הארבעים ואילך).

כ"א. “ספרים וסופרים החביבים עליו מן הספרות הכללית והעברית”.

מן הספרות הכללית נתחבּבו עלי ספרי האנגלים, ביחוד הפילוסופים לוק, יוּם ודומיהם. את הצרפתים קראתי אך מעט, כי לא אהבתי את הסגנון המליצי שלהם. באשכנזית אהבתי את ספרי ההשׂכלה שלהם ¹⁶ וכדומה לו, את המעמיקים ביותר (קנט, הגל וכו') לא אהבתי ביותר, ולא עסקתי בהם הרבה. את הספרות היפה לא חבּבתי מעולם ולא קראתי מהם זולתי היותר מפורסמים, ביחוד באשכנזית (שילר, גטה וכו'). מן הספרות העברית חבּבתי בעיקר את הספרות הפילוסופית מן הרמב“ם עד הרנ”ק, ובהם הגיתי יומם ולילה עד שנפתחו לפני שערי הספרות הכללית, ומהם ירשתי גם את החבּה לספרי הדקדוק של הספרדים, שנתנו למין ספרות זה צורה מדעית יפה (“מעשׂי אפוד”, “הרקמה” ודומיהם).

כ"ב. “אירוסין וחתונה. קרובי משפחה של אשתו. הסביבה החדשה. פנים חדשות”.

על אירוסי וחתונתי עם בת קדוֹשים כבר דבּרתי לפני זה. העולם החדש, שנכנסתי לתוכו על ידי כך, לא נתן לי הרבה, ואחרי זמן קצר עזבתיו, והסירותי מעלי את כבליו. אבל צריך אני להכּיר תודה לאשתי, שכשבא זמני להלחם מלחמת השׂכלתי, ואבותי הפריעוני מלעבור לעולם ההשׂכלה כחפצי, לא היתה היא בין המפריעים, כי אם להיפך, השתדלה לחַזק את רוחי, אם כי זה היה כמובן נגד רצון בני משפּחתה, שהיו כולם רביים וצדיקים, אשר כל השׂכלה תעבה נפשם.

“סביבה חדשה” לא היתה לי, כי מיד אחר החתונה (כשנַים שלשה חדשים) עזבתי את כולם, ושבתי לבית אבי בכפר, ששם הייתי כמעט חפשי לנפשי בבחירת למודי ובכל דרכי חיי.

כ"ג. “כניסה למסחר ולעסקי האב. העסקים השונים ומדת השתתפותו בהם, עליות וירידות”.

אבי היה אז סוחר חרוץ ולא היה לו כל צורך, שאכנס אני במסחר. הוא חפץ, שאני אשב על התורה והעבודה יומם ולילה. רק כדי לחנכני בהלכות המסחר לשם העתיד, היה נותן לי דברי מסחר לעשׂות, ביחוד כשיצא מביתנו לאיזה מקום אחר לרגלי מסחריו. ובכל זאת, בכל אותן השנים שישבנו בכפר, הייתי משתתף בעניני מסחרנו פחות או יותר, ביחוד בימי הקיץ, כשהיה אבי יוצא לחו“ל להתרפּא. עוד לפני זמן-מה מצאתי בארכיון שלי מכתבי מסחר שהייתי כותב לאבא, כשהיה בחו”ל. כל זמן שישבנו בכפר היו עסקינו קבועים: עבודת האדמה בכפר, בית משׂרפות יי"ש, עסקי יערות, פטוּם שוָרים ועוד דברים שהיו קשורים בהנהלת עסקי הכפר. אבל כשנגמרה (מפני חוקי מאי) חכירת הכפר, והוצרכנו לצאת אל אחת הערים בתחום המושב, נשבתו סדרי המסחר שלנו.

כבר כתבתי למעלה כי יצאנו לגור באודיסא בשנת תרמ“ו. שם קנינו בית מלאכה לשמן ובית משׂרפות יי”ש וגם בימ"ס של תבואות היה לנו באודיסא, אבל לא הצליח ה' את מעשׂינו וירדנו מטה מטה. וכן נמשך הדבר שנים אחדות עד שבטל המסחר שלנו ואבי ואני נפרדנו. הוא הוכרח לבקש איזו פרנסה והלך לשם זה לעיר קיוב, ששם היו לו מכירים רבים בין הסוחרים, ואני פניתי אל הספרות והלכתי לוורשא ושם הייתי למנהל “אחיאסף”. (שכחתי להזכיר למעלה, כי בשנים האחרונות לשבתנו בכפר היה לנו שכן רע, הוא הגרף איגנַטיוב בעל “חוקי מאי”, שקנה את הכפר הסמוך. הוא היה מכבּד את אבי והיה מקבּל אותו ברצון, וגם פעמים רבות היה בא אלינו יחד עם אשתו, והיה אוהב לדבּר הרבה על מצב היהודים, אבל גם פה היה דיפּלוֹמַט, כלומר שקרן. על הפגישות האלו עם איגנטיוב נתפשטו אגדות שונות, שאיזו מהן נתפרסמו גם בדפוס, אבל האמת היא רק מה שאמרתי פה).

כ"ד. “טפּוּסי סוחרים אנשי צורה”

אחד מאנשי צורה מן הסוחרים כבר הזכרתי למעלה, הוא ר' שלום רפפורט מעיר פליסקוב, סוכן חברת אחריות. אחרים באמת אינני זוכר, כי בהיות כל הסביבה שלי חבר החסידים קשה היה להפריד בין גברא לגברא, כי היו כל החסידים כמעט מטפוּס אחד, בהיותם מחונכים כולם ברוח אחד. כל זמן שהיו היהודים חוכרי כפרים, כלומר עד חוקי מאי, היו בין הכפריים האלה גם אנשים מענינים מעט או הרבה, אבל מאז עברתי אל העיר, אינני זוכר טפוסים מענינים בין הסוחרים העירוניים.

-—————

תל-אביב, כ“ה סיון תרפ”ו. (1926.7.6).

מסבּות שונות לא הוספתי פה כלום במשך זמן רב. עתה הנני חושב לשוב לאט לאט למַחבּרות האלו ולהוסיף עליהן. ובפרק הראשון הקצר הזה, אני רוצה רק להעיר את הקורא, שישׂים לב, כי כל חיי שעברו נחלקו לחמש תקופות: א) תקופת עיר מולדתי, ששם שהיתי עד היותי כבן שתים עשׂרה, ועסקתי בעיקר בתלמוד ופוסקים בחברת מורה, שנתן לי אבי. על התקופה הזאת כבר העירותי פה במקומות שונים ואפשר שעוד יקרה לי לשוב אליה. ב) תקופת הכפר – מיום שעזבתי את עיר מולדתי (בשנת תרכ"ח) והלכתי לגור יחד עם אבי ומשפחתו לכפר שחכר אז אבי מאדון אחד. בכפר ההוא קניתי לי רוב מה שיש לי בקנינים רוחניים (תנ"ך, שׂפת עבר וידיעות כלליות). התקופה ההיא ארכה, עד שיצאתי מכפר מגורי לאודיסא בחודש ניסן תרמ“ד, שש עשׂרה שנה בקירוב. ג) תקופת אודיסא או תקופת הספרות, שנמשכה עד התחלת תרס”ח (דצמבר 1907). בתקופה ההיא נקבע מקומי בעבודתנו הלאומית ובספרותנו. ד) תקופת לונדון. בדצמבר 1907 עזבתי מסבּות שונות את אודיסא וישבתי בלונדון. ישבתי שם עד דצמבר 1921. בלונדון לא נשתנו חיי הרבה, כי חיי היהודים-האנגלים לא משכו את לבי, וחייתי בעיקר בחברת משׂכילים ציונים רוסיים, כמו שהורגלתי ברוסיא. והשנים היו ברובן שנות המלחמה. שמלאו את כל הלבבות במהומותיהן ולא הניחו לא זמן ולא אפשרות לעסוק בענינים צדדיים מלבד השאלות הלאומיות. התקופה הזו ארכה 14 שנה. ה) תקופת ארץ ישׂראל. בכ“ו כסלו תרפ”ב עקרתי סוף סוף את דירתי לארץ ישׂראל – דבר שהייתי משתוקק אליו ומקוה לו הרבה עשׂרות שנים. בט' טבת פ"ב (9 ינואר 22) הגעתי לארץ ישׂראל עם אשתי ובני וכלתי על מנת להשתקע.

¹

בימים האלה חגו האשכנזים – וכל העולם עמהם – “חג הרוח”, במלאת מאה שנה ליסוּד האוניברסיטא הברלינית. הכל יודעים פרשת החג הזה מתוך כה"ע הכלליים, אלא שאני בתור יהודי, מצאתי בו גם “צד יהודי” ומצפה הייתי, שאיזה מן העתונים שלנו יעיר את הלבבות על צד זה שבדבר. אבל, עם היותי קורא הרבה עתונים יהודים, בעברית ובשאר לשונות, לא מצאתי בהם מה שבקשתי, עד שבא הדבר לידי בהיסח הדעת במקום שלא בקשתיו: – באחד מחשובי העתונים האנגליים (Daily News).

“חג המאה של האוניברסיטא הברלינית – אומר מכ”ע זה – צריך היה שיעורר את האנגלים לא רק לשלוח ברכות, כי אם גם לחשוב מחשבות… האוניברסיטא הזאת נוֹסדה בשנה 1810, בעת שנשבר גאונה של מדינת פרוסיא והיתה מדרס לרגליו של נַפּוֹליוֹן. ומה נפלא הדבר, שבעת כזאת נולדה המחשבה ליסד אוניברסיטא! אין זאת כי אם הבינו הוּמבוֹלדט וחבריו, כמה גדול יהיה כוחה של האוניברסיטא לעורר לתחיה את רוח העם. מעולם לא הראו בני אדם באופן יותר בולט את אמונתם בכוח פעולתן של “אידיאות” ובאותו הרעיון האמתּי, שגבוּרתה של ממלכה נוצרת בבית תלמודו של הפלוסוף ולבּוֹרטוֹריא של איש מדע לא פחות מבאהלי אנשי הצבא ואוצרי הנשק. בשביל למצוא דוגמתו של החזיון הזה, עלינו לשוב אלף ושמונה מאות שנה לאחור, לאותו “הרבי” היהודי, אשר ברגע חורבנה של מדינת היהודים, כששאלהו טיטוס, מה בקשתו ותנתן לו, – ענהו: “תן לי יבנה וחכמיה”. יבנה וחכמיה הצילו רוח האומה היהודית בעת שאנשי החיל היהודים היו במתים ו“המדיניוּת” היהודית היתה לאָין; ותועלת מעֵין זו הביאה גם האוניברסיטא הברלינית לעם פרוסיא. האנגלים שאינם מכבּדים הרבה את המחשבה המופשטת והלמודים הבלתי מעשׂיים, טוב יעשׂו אם ישׂימו לבם אל המוּסר היוצא מזה".

אם ישמעו האנגלים לעצה זו – איני יודע, אך גם אם לא ישמעו אין בזה סכּנה גדולה לקיומם. עדיין יש לו לקיום זה על מה שיסמוך גם מבלעדי “המחשבה המופשטת”, ועדיין יש לו לעם זה גם “בעלי מחשבה” במספר הגון, למרות “מעשׂיוּתו”. ואולם אנו היהודים, שכּל קיומנו עומד זה אלף ושמונה מאות שנה על “יבנה וחכמיה”, “יבנה” זו הולכת וחרבה לעינינו, וחכמיה מתמעטים והולכים מיום ליום, – אנו הרי צריכים היינו לכאורה לשמור מכל משמר את האמונה “בכח פעולתן של אידיאות” ולהוסיף חזוּק לאמונה זו על ידי הטעמת כל חזיון המסייע לה. כי – עד שתבּנה לאומיותנו על יסודות “מעשׂיים” בהסכם לתורת אוֹפּנהיימר או לתורות אחרות בדומה לה – סוף סוף הרי אין לנו שיור כי אם “האידיאות המופשטות” של היהדות, שבהן אנו אוחזים וצפים על פני המים, השואפים לבלענו.

"צריכים היינו… אבל מי זה אשר יַסכּן בעצמו להגן על אמונה “ריאקציונית” כזו, בעת שגָלוי וידוע כבר לכל בר בי רב בקרבנו, שרק שוק החיים עם צרכיו “הממשיים” הוא הכוח היחידי המושל בעולם, ואידיאות מופשטות אינן אלא צעצועים בלי שום ערך מעשׂי? את התורה הזאת משננים לצעירינו והמונינו זה כמה שנים, ואף גם עתה, אחר “הלקח הטוב” של השנים האחרונות, עדיין רבּו המעלים גרה מאותו מזון שבא אל קרבם לפנים. וכשבאים צעירים אובדי דרך ומוציאים את התולדה המעשׂית מתורה זו, אנו מתמרמרים וצועקים: “בוגדים! מוכרי קיום אומתם וכבודה בעד נזיד עדשים”!

“בוגדים” – במה? באידיאה מופשטת! כי מה היא החובה לשמור על קיום האומה וכבודה אם לא אידיאה מופשטת? והרי למדונו רבותינו, שהאידיאה המופשטת אינה כלום, ו“החיים” הם הכל. “בוגד” הוא איפוא זה שבוגד בצרכי החיים לשם אידיאה מופשטת, ולא זה שדוחה את האידיאה המופשטת מפני צרכי החיים…

מה שזרענו אנו קוצרים, – ועדיין אנו הולכים וזורעים.

לונדון, י“א תשרי תרע”א

¹

כמדומה לי, שכבר נזכר ב“הצפירה” דבר “המכתב החוזר” ששלחו לפני איזה שבועות מנהלי “הכּלוּבּ החדש” בסַלוֹניקי אל סופרים ועסקנים שונים בכל הארצות. במכתב ההוא מצויר מצב היהדות בטורקיה בצבעים שחורים מאד. כל עדה ועדה מופרדת לכתות שונות – לאומיים, ציונים, מתבוללים וכו' – המתגרות זו בזו בתמידות, וכשעומדת על הפרק איזו שאלה צבּוּרית, למשל בחירת רב, או מנוי מנהל לבית הספר, יתגלע הריב ביתר עוז, בהיות כל כתּה רוצה דוקא, שיהיה הרב או המנהל מבני בריתה. ובין כה וכה מתדלדלת עלובה זו – “היהדות העותומנית”. ובכן שואלים בעלי המכתב, מה לעשׂות בשביל להשלים בין הכתּות ולהביא את כולן לידי הכרה, שהרמת מצבה של “היהדות העותומנית” היא חובתן הכללית, הקודמת לכל התורות הפרטיות של כתּה וכתּה לבדה.

מכתב-חוזר זה נשלח גם אלי והשבתי עליו (ביום כ"ו חשון). ולפי שבודאי יש קוראים ל“הצפירה” גם בטורקיה, לכן נראה לי, שיש תועלת מה בפרסום תשובתי: אולי ימָצאו בין אחינו שם אשר ישמעו, ויתעורר לבם להתבונן בדברים.

-———–

"השאלה הגדולה אשר עוררתם חשובה היא לא לכם לבדכם, כי אם לכל בני עמנו. מעת צאת ישׂראל בגולה היה לב האומה, מרכז חייה, הולך ועובר מארץ לארץ. בבל, ספרד, צרפת, אשכנז, פולין – כל אחת מן הארצות האלה היתה בזמן ידוע מרכז חיי עמנו, מרכז, שממנו יצאו קוי אור להאיר חשכת הגלוּת גם בארצות אחרות, ועד שלא שקע שמשו של רוח עמנו בארץ אחת, זרחה לו השמש בארץ אחרת, והמרכז עבר מזו לזו. עתה הנה הגיע עמנו עוד הפעם לתקופה של מַעבר. בכל ארצות הגולה היהדות הולכת ויורדת. במזרח אירופה מעוֹני ורוב צרה, ובמערב – מעושר ורוב טובה; שם היהדות יורדת מפני שהיהודים יורדים, ופה היהדות יורדת, מפני שהיהודים עולים. אם כה או כה, הנה אין מרכז עוד ליהדות, אשר בו יתפתח רוח עמנו על פי דרכּו ואשר ממנו יצא שפע רוחני לכל יתר חלקי עמנו המפוזרים, לאחדם כולם לעם אחד ברוח.

"בעת צרה כזאת נפתח לנו פתח תקוה במזרח – במדינה העותומנית. הרוח החדש אשר בא לשלוט במדינה הזאת ירימנה למעלה גבוהה בהתפתחותה ויעשׂנה מוכשרת להחיות עם רב יותר מעתה, וגם רבבות גולי עמנו יוכלו למצוא מקום בתוכה, לתועלתה ולתועלתם גם יחד. קהלות חדשות תוָסדנה בה, והקהלות הישנות תגדלנה בכמות ובאיכות, ובאין מפריע תוכלנה כולן יחד לעלות מעלה מעלה גם ברוח, וברבות הימים תהיה המדינה הזאת למרכז היהדות אשר אותו אנו מבקשים. כי כמה דברים מכשירים אותה לכך ביותר. בה נמצאה הארץ אשר היתה ערש היהדות ומקור רוח עמנו, בה תשלוט רוח מזרחית הקרובה לרוח עמנו יותר מן המערבית, בה חיו בני עמנו בשלוה תמיד ושמרו נחלת עמנו הרוחנית בתם-לבב, ובה אין עוד תרבות גדולה ועצומה, כמו באירופא ובאמריקה, הבולעת כתנים כל הקרב אליה. מפני טעמים אלו ועוד אחרים היו עינינו נשׂואות אל המדינה הזאת בשנים האחרונות. ובצפּיתנו צפּינו, כי היהודים העוֹתוֹמנים יהיו הראשונים להבין כל ערכּו של הרגע הגדול בחייהם עתה ובעצמת-רוח יגשו אל העבודה להכין עצמם לקראת התעודה הגדולה, אשר ההיסטוריה עומדת לשׂים עליהם בעתיד: להיות למקור חיים לעמנו המפוזר ומפורד ולשׂאת דגל היהדות ביד רמה.

"והנה אנחנו רואים, לצערנו הגדול, כי לא כן הדבר. בעוד עינינו אנחנו נשׂואות אליכם, עיניכם אתם נשׂואות אל המערב ונוטים אתם לחַקות דרכי עמנו שם, מבלי להשגיח בתורת הנסיון, המלמדת אותנו, כי בדרכים ההם הגיעו היהודים בארצות המערב לכליון רוח האומה והולכים וקרבים לטמיעה גמורה בגויים.

"אינני מומחה לשפוט על חייכם הפנימיים, אבל הלא גָלוי הדבר, כי לולא רוח הטמיעה אשר באה בלב רבּים בקרב קהלותיכם, לא היה מקום לריבות בתוכן על כל אלה השאלות שהזכרתם במכתבכם. שכחו נא רגע את השמות החדשים: “נַציוֹנַליסמוס” “ציוניסמוס”, אבל זכרו נא שם אחד ישן נושן: “עם ישׂראל”, ושאלו נא את נפשכם, אם רוצים אתם, שיתקיים העם הזה קיום בריא, קיומו של עם חי ומתפתח על פי רוחו, ולא קיומו של גוף בלי נשמה, שאבריו נפרדים ומתפזרים אחד אחד. אם רוצים אתם בכך, הנה כל השאלות נפתרות על נקלה. העדה אשר תחפוץ לחיות כחלק מעם ישׂראל המתיחס על המדינה העותומנית, ולא רק כעותומנים המתפללים בנוסח יהודי; אשר תחפוץ לחַנך את בניה כבנים לעם ישׂראל ולמדינה העותומנית, ולא רק כעותומנים מזרע היהודים, – עדה כזאת תדע מאליה, מי הוא הראוי להיות לה לרב מורה דרך, או לעמוֹד בראש בית הספר, ולא תהיה מריבה בין אחים על דבר השם בלבד: אם יקָרא הרב או המורה בשם “לאומי”, “ציוני”, או לא יקרא כן.

“אך הנה נראה הדבר, כי לא כולכם תוכלו להשיב “הן” על השאלה הנזכרת, ובמכתבכם הלא תזכירו גם אתם את הכתּה אשר חרתה על דגלה: “אַסימילציוֹן”, אשר תחפוץ לנהל את היהדות העותומנית בדרך הטמיעה של יהודי המערב. ואם הדבר כן, לחנם טרחתם כל הטורח הזה לעשׂות שלום בין כל הכתּות. אי אפשר לאַחד שני הפכים בנושׂא אחד, ואין שלום בין יש ואַין, בין הרצון לחיות ובין התשוקה לכליון, במצב כזה באמת אין דרך אחרת בלתי אם להלחם – ולנַצח”.

¹

הידיעה שבאה ב“הצפירה” (גליון 75 על דבר “ישוב יהודי חדש באל-עריש וה”הערה הקצרה" שבאה על זה אחרי כן (גליון 76) מביאות אותי לפנות אל הקהל היהודי – וביחוד אל העתונים של הקהל הזה בכל הלשונות – בשאלה אחת קטנה:

עד מתי תהא רשות נתונה לכל הרוצה להיות “מושיעם של ישׂראל” – שיבוא ו“יושיע”? בפני רודפינו מן החוץ אין אנו יכולים לעמוֹד, אבל האמנם קצר כוחנו גם מלהגן על עצמנו מפני מושיעינו מבפנים?

הנה זה שנים אחדות הואילו איזו אנשים (או ביֶתר דיוק – הואיל איש אחד) ליסד אוֹרגַניזציה חדשה לתשועת ישׂראל ולקרוא לה בשם הגדול והנכבד: אַללגעמיינע יודישע קאלאניזאציאנס-אַססאציאַציאן“, שם ארוך וקשה למבטא, אבל נוח “להתכּוץ” בר”ת: “איק”א“. ונקל היה להבין מיד, שלא בא השם הארוך אלא בשביל קצוּרו, הדומה לקצוּר שם אחר מפורסם… ומני אז עובר לפנינו חזיון יחיד במינו, שאיני יודע, איזה שם נאה לו יותר: “קוֹמידיה” או “טרגיקוֹמדיה”. נוֹסדה אוֹרגניזציה ברעם ורעש – ותיכף נתעלמה מן העין ולא נודע במה היא עוסקת ומה הם האמצעים שבידה ועד כמה הם מתאימים לשמה. רק מזמן לזמן, אחר הפסקות ארוכות של תרדמה, היא מתעוררת פתאם ומַתחילה מיד לצלצל ברעש גדול בכל הפעמונים שידה מַשׂגת, ואנו שומעים אז גדולות ונפלאות: כמה עצום כוחה וכמה גדולים מעשׂיה וכמה חשובים מנהיגיה – ואחר הרעש, עוד הפעם דממה ותרדמה: אין כוח ואין פעולה ואין פועלים… כה הולך הדבר ונמשך שנה אחר שנה, והקהל עומד ומסתכל במנוחת נפש, כאִלו אין הדבר נוגע לו כלל, וכה”ע שלנו עוזרים לה, לבריה נפלאה זו, למשוך בפעמון בשעת יקיצתה, ואינם מפריעים מנוחתה בשעת תרדמתה, כאִלו אינם מוצאים בכל זה שום דבר היוצא מגדר הרגיל. ולא עוד אלא שנמצאים אנשים חשובים, העוסקים באמת בצרכי עמנו וישובוֹ, בתוך חברים או מנהיגים לאוֹרגניזציות אחרות, – שאינם נמנעים מלקרוא שמם על אוֹרגניזציה זו, אע"פ (או מפני) שיודעים, שאין היא דורשת מהם שום עבודה או קרבן של ממש, רק יקרא שמם עליה, בשביל להגדיל כבודה בעיני הבריות.

והיינו יכולים עוד להבין את הדבר, אִלו אפשר היה להצדיקו על פי הכלל הידוע, החביב על בני עמנו כל-כך: “אם לא יועיל, לא יזיק”. אבל באמת גם אמתלא זו אין לה מקום כאן. בכלל הרי כל אוֹרגניזציה למטרה לאומית גדולה, מכיון שנוֹצרה, אי אפשר שתהיה כאִלו לא נוצרה ולא תעשׂה שום רושם, לא חיובי ולא שלילי ואם אינה מביאה תועלת, מביאה היא נזק בעצם מציאותה, ככל אבר מדולדל שאינו ממַלא תפקידו בגוף. ואולם בנדון שלפנינו אין אנו צריכים ללמוד דבר הנזק “מכּללא”, כי גָלוי הוא לעין. אוֹרגניזציא זו, כאמור, יש לה גם שעות של “יקיצה”, שגם בהן אמנם אינה עושׂה כלום, אבל רוצה היא שתהא נראית כעושׂה. ולמטרה זו היא משתמשת באמצעים שאיני רוצה לכנותם בשם הראוי להם. עודנו זוכרים את “הבשׂורות” שפרסמה לפני שנתים על דבר השתדלותה בקוֹנסטנטינוֹפּוֹל וההבטחות הגדולות שהצליחה לקבּל מאת הממשלה הטורקית ואז עדיין לא הגיעה שעתן להגָלוֹת. ועודנו זוכרים כמו כן את המשׂא ומתן שנתעורר אז בקונגרס הציוני האחרון על דבר אופן השתדלותה בקוֹנסטנטינוֹפּוֹל. אין ספק אמנם, שהפרזה יתרה היתה באשמה שהטילו עליה, כי הלשינה לפני הממשלה הטורקית על האוֹרגניזציא הציונית. בודאי לא הלשינה על אחרים, אלא הטעימה את מטרתה היא, שאין בה מן השאיפות המדיניות כלום. ואולם מכלל “לאו” זה יכלה הממשלה לשמוע ממילא את ה“הן” ביחס לאוֹרגניזציה אחרת העוסקת בהשתדלות דומה לזו, ויחד עם זה לא היתה לה, להממשלה הטורקית, שום סבּה להאמין להאורגניזציה החדשה על דברתה, שהיא באמת אינה משתתפת בשאיפות המדיניות, ונמצא שה“הן” נתקבל כודאי, וה“לאו” הוטל בספק… בינתים הגיעה שוב לאיק“א תקופת התרדמה, וזמן רב לא נשמע עוד מאומה על דבר “ההבטחות הגדולות” שנתנו לה בקונסטנטינופול ולא נודע מתי תגיע שעתן להגָלוֹת, – עד שנגלָה הסוד פתאום בהיסח הדעת לפני איזו שבועות במקום שלא פללנו לשמעו: בבית-הנבחרים הטורקי, בשעת המו”מ “הציוני”. אז שמענו מפי אחד המיניסטרים הטורקים גלוי-דעת ברור, שמתוכו למדנו שני דברים: א) שהממשלה הטורקית באמת לא טרחה כלל לירד לעומקם של ההבדלים הדקים שבין האוֹרגניזציות השונות, הבאות להשתדל לפניה בדבר הישוב היהודי, ולמרות כל אותה “ההטעמה” מצד איק“א, נתחלפה לה זו בהאורגניזציה הציונית, והשתדלן שבא לקונסטנטינופול לדבּר בשם האספה של איק”א נקרא בפי המיניסטר בפשטות גמורה: “שלוּחו של הקונגרס הציוני”. ב) שאותן “ההבטחות הגדולות” שהביאה אז איק"א מבירת טורקיה היו מוגזמות מעט… לפי דברי המיניסטר הטורקי פנה אז “שלוחו של הקונגרס הציוני” (קרי: שלוחה של איק"א) לשני מיניסטרים. אחד מהם לא רצה לראותו כלל, והשני אמנם נתרצה לדבּר עמו ושמע הצעותיו – ודחה אותן! –

וכשקראתי כל זה בכה“ע, אמרתי בלבי: אין רע בלא טוב. עתה בודאי ישׂימו כה”ע שלנו את לבם לדבר ויפרשוהו כהוגן, שיבין גם הקהל הגדול, כמה מן העלבון הלאומי יש במצב כזה, שכּל הרוצה ליטול לעצמו שֵם “מושיע” בא ונוטל, וכל הרוצה לצַחק בנו בבשׂורות בדויות בא ומצחק, – אבל, לצערי, לא באה תקוָתי. הרבה עתונים יהודים בלשונות שונות באים לידי, ובשום אחד מהם לא מצאתי את אשר בקשתי, כאִלו עשׂו קנוניא ביניהם, שלא לבייש אנשים מכובדים שכוָנתם רצויה בודאי…

ולא יפּלא איפוא, כי גם אחר גִלוי-סוד זה לא נפל לבם של בעלי איק“א ולא נתמעטה ה”אֶנרגיה" שלהם בעבודת ה“צלצול” שהם מומחים לה כל-כך. והפעם הזמין להם הקב“ה מציאה יקרה בלי יגיעה יתרה. כמו שמעיר בעל ה”הערה הקצרה" הנזכרת למעלה – ועדוּתו מכוּונת אל האמת – נתאחדו עוד לפני ירחים אחדים יהודים ממקורות שונים (ביאליסטוק, לודז' וכו') בשביל לקנות כברת אדמה בסביבות “רפיה” אשר בוַעדי אל-עריש. הדבר נעשׂה בדרך הרגילה בא“י: באמצעות סרסורים ומו”מ ארוך עם המוכרים, מו“מ שדורש פקחות יתרה ותחבולות שונות ושאין ה”קול" יפה לו כלל. זכורני, לפני איזה זמן, כשנתפרסמו בכה“ע הידיעות הראשונות על ענין זה, יצא אחד מן המתעסקים בדבר (מר מ. שיינקין) במחאה גלויה נגד הפרסום הזה (איני זוכר באיזה מכ"ע), ומתוך דבריו ניכר היה, כמה זקוק הענין לזהירות וצניעות וכמה חרדים המתעסקים, שלא יקולקל הכל בעֵקב הפרסום. ובמשך כל אותו הזמן לא היתה לה לאיק”א שום שייכות לענין זה, ואיני יודע איך נטפלה לו פתאום גם היא. בעל ה“הערה הקצרה” (שכנראה, בקי הוא היטב בכל פרטי הדבר) אומר: כי “איק”א באה אח“כ והיא רוצה לקחת איזה חלק בענין זה”. רוצה לקחת איזה חלק“! – ובזכות “הרצון” הזה באים בעלי איק”א ללונדון “לצודד נפשות”, ולמטרה זו הם מפרסמים מאמרים מיוחדים לא רק במכה“ע היהודי Jewish Chronicle, כי אם גם בעתונים כלליים (Daily Mail ועוד)², שהרבה מאות אלפי קוראים להם בין האנגלים ונקראים הרבה גם במצרים, ובמאמרים האלה מתארים בלשון מדבּרת גדוֹלות את הישוב היהודי החדש, העומד להפּתח עתה בסביבות “רפיה”, ומטעימים ביחוד מה שהמקום הזה, אע”פ שהוא חלק מא“י, נחשב על מצרים ועומד תחת חסותה של אנגליה, ובלי שום בושה מיחסים כל הענין לעבודתה של איק”א, שהיא היא שחקרה ודרשה את המקום “במשך שמונה עשׂר החדשים האחרונים ומצאה אותו טוב ונאה לישוב, ומיסדה (ד"ר נ.) על ידי האֶנרגיה העצומה שלו, הביא את הענין עד הלום ולא נח ולא שקט עד שהצליח ליסד חברה מיוחדת לישוב זה” וכו' וכו', ופה מוסיפים (כדי להפיס דעתם של אלו שעבדו באמת לטובת הדבר מראשיתו): “בעזרת שתי אגודות, אחת בביאליסטוק ואחת ביפו”. קשה מאד להאמין, שאין האנשים האלה מבינים את הנזק העצום שיוכל הרעש הזה להביא להתפתחות הישוב במקום ההוא, אם באמת יש תקוה להתפתחותו. אבל מה בכך? בשׂכר זה אפשר שימצאו בלונדון עוד “מכובדים” אחדים שיתנו ידם לאיק"א, כלומר, שיַרשו בטובם להזכיר גם שמותיהם בין חברי הוַעד שלה. –

ובכן הנני חוזר ושואל: עד מתי נבּיט במנוחת נפש אל החזיון המשונה הזה, כי תמצא בקרבנו אוֹרגניזציה מיוחדת, אשר מראשית ברייתה ועד היום, מן השם שנטלה עד “עבודתה” האחרונה בלונדון, הראתה כוחה וגבורתה אך בריקלמה צעקנית, שלא הביאה ואינה עלולה להביא לידי שום פעולה ממשית, אבל עלולה להזיק לפעולת אחרים? וכי שמעתם מימיכם אוֹרגניזציה מעשׂית, “ישובית”, חיה ורועשת במשך כמה שנים ולא הספיקה בכל אותן השנים לקנות אף ארבע אמות קרקע ולהושיב אף נפש אחת באיזה מקום שהוא? – אמנם אין לנו יכולת לסתום פיהם של הרועשים או לבטל את האוֹרגניזציה שלהם. אבל יש ויש לנו יכולת – אם אך נדאג קודם כל לכבוד עמנו ועבודתנו הלאומית, ולא לכבודו של פלוני או אלמוני – להגיד לאנשים האלה בקול רם, באזני כל ישׂראל, מה שאנו חושבים על מעשׂי תעתועים כאלה, ואם יוָכחו, שאין “הפעמונים” מועילים עוד לבלבל דעת הקהל, – יחדל ה"צלצול מאליו.

והנה הרגשתי הפעם צורך בלבי להיות המתחיל במצוה זו, ורוצה אני לקוות, שיבואו אחרים ויגמרוה.

לונדון, י“ח ניסן תרע”א.

¹

בימי האביב שנת תרס"ג היה הדבר. הלומי רעם-קישינוב ישבנו איש בביתו באודיסה בלב קרוע ומורתח, מלא “חרון אין-אונים”. כשבאו הידיעות המבהילות לעירנו הקרובה אל החללים, נשמט קולמוסי מידי ולא יכולתי לשוב אל עבודתי ההיסטורית ימים רבים. עדיין לא הורגלנו בפורעניות כאלה, כי הפּרעות שקדמו להן כעשׂרים שנה גרמו רק לפחד-מות ולא למיתות משונות במדה כזו. כשעברו ימי האבלות הראשונים היינו מתכנסים לפונדק אחד, אני ורעי הסופרים שגרו בשכונה אחת, קרובה לחוף הים: אחד העם, ביאליק, רבניצקי ובן-עמי והיינו מטכּסים עצה מה לעשׂות. במוחי נקר רעיון אחד: ליסד לשכת-חשאין, שתאסוף את כל הידיעות מעיר-ההרגה ותמציאן לאנשי שלומנו בחוץ לארץ, כדי שיפרסמו אותן בכתבי העתּים ויעוררו את הקהל באירופה ובאמריקה למחאות כנגד ממשלת-הזדון שברוסיא. לרעיון זה נצטרף בשׂיחותינו עוד אחד: לקרוא לסדוּר הגנה עצמית מזוינת בכל קהלות ישׂראל העלולות לפוֹגרוֹמים (הגנה מעֵין זו נוֹסדה בימים ההם ע"י מפלגת הפועלים היהודים באודיסה). אבל איך לעשׂות את הדבר הזה, בשעה שמלאכי החבלה של המיניסטר פליבה היו בודקים בחוֹרים ובסדקים לשם בעוּר-חמץ של “ריבוֹלוּציה יהודית”? טפּלנו הרבה בעריכת הצעת הכרוז שכתבתי בלשון המדינה, ולבסוף החלטנו לכתבו עברית (כתריס בפני המזיקין!), ועל אחד העם הוטלה כתיבת ההצעה.

אחד העם עשׂה את שליחותו באופן הראוי לסופר שכמותו. בסגנונו הבּהיר סכּם את השקפתנו היסודית: שפרעות ההמון הם תולדה מוכרחת מהפוליטיקה הצוררת של הממשלה ואין זו בת-חורין להפּטר מהרוחות המזיקות שהעלתה לאויר העולם בהשבעותיה, אפילו אם תרצה בזה. ובכן עלינו לעמוד על נפשנו ולסַדר הגנה עצמית, כדי שיראו שׂונאינו שאין אנחנו כצאן לטבח ושהבאים להרגנו מעמידים בסכּנה גם את נפשותיהם. ליתר זהירות נאמר בכרוז שעלינו להשתדל שגם הממשלה תכיר בזכותנו הטבעית להגן על חיינו. למטרה זו צריך לקרוא לאספה כללית של נבחרי הקהלות הראשיות, שתסַדר את ההגנה ותעסוק גם בשאלות חשובות אחרות העומדות על הפרק, כמו סדור האֶמיגרציה מארץ הדמים, באופן שלא תהא מנוסת-בהלה אלא תנועה מסודרת בארץ היציאה ובארצות הכניסה.

לכתחלה חשבנו לחתוֹם על הכרוז את שמותינו ולשלחו לפרנסי הקהלות הראשיות ברוסיא ולרבניהן הרשמיים מאלה המסורים לרעיון הלאומי. אבל בינתים נוֹדע לנו שממשלת פליבה מתעתּדת לגזור איסוּר חמוּר על כל נסיון של סדוּר הגנה-עצמית מצד היהודים (וכך עשׂתה בקרוב בצירקוּלאר הידוע). ובכן אם יפול אחד מכרוזינו בידי פקידי הממשלה – אנו מסכּנים את נפשות החותמים. ע“כ החלטנו לחתום על הכרוז בשם סתמי: “אגודת סופרים עברים” ולהודיע בעל פה ליחידי סגולה מאנשי שלומנו, מי ומי נכנסו לאגודה זו. כך נחתם הכרוז ביום העשׂרים באפריל תרס”ג, כשני שבועות אחרי הטבח בקישינוב, ונשלח לתעודתו בכמות של מאה אכּסמפּלרים לערך.

הכרוז מצא מסלות ללב קוראיו. רעיון ההגנה היה מרחף באויר בימים ההם ובערים רבות התכוננו במשך הקיץ גדודי-הגנה למרות האיומים של הממשלה. אולם גם רעיון האגיטציה בחוץ לארץ שכבר צמח גם בעיר הבירה פּטרבּוּרג, לא הוסר מעל הפרק. קרוב לזמן ההוא נתוַעדנו באודיסה באספת סופרים ופרנסי הצבּוּר, שהשתתפו בה גם אורחים מקישינוב (זוכר אני את הד“ר כהן-ברנשטיין שבא לאודיסה בחזרו מפּטרבורג ואת הרצאתו ע”ד שׂיחותיו עם ראשי הממשלה בענין הפרעות). ושם החלטנו לשלוח לקישינוב את משוררנו ח“נ ביאליק לחקור את פרטי המאורעות ולרשום את כל אשר יראה וישמע לשם הרצאה מפורטת בשביל אחינו שבמערב. ביאליק שהה בקישינוב שבועות אחדים, חקר, דרש והתבונן בעין פקוחה ובלב של משורר לאומי. עד שהספּיק להכין לדפוס את רשימותיו, כבר נתפרסמו בכה”ע של כל חלקי העולם פרטי המאורע ממקורות אחרים. אבל דבר אחד נשאר לנו לפליטה מנסיעת ביאליק, היא שירתו הנפלאה “בעיר ההרגה” (בהוצאתה הראשונה: “משׂא נמירוב”) שהשאירה באלפי לבבות רושם יותר עמוק מכל הספּוּרים המבהילים של כתבי העתּים.

ואלה דברי אחד-העם בכרוז הנזכר, שראוי הוא לקבעו בתוך המעולים שבמאמריו:

אחים!

ההרג והבזה בקישינוב, אשר כמוהם לא באו עלינו מימי חמלניצקי וגוֹנטא – מחייבים אותנו לפקוח עינינו ולראות מַעמדנו בארץ הזאת כמו שהוא, למען נדע לבחוֹר דרכּנו ולא נוסיף עוד להשלות נפשנו בנחמות-הבל ותקוות-שוא. ובתור סופרי ישׂראל, אשר מצב עמם נוגע עד לבם, מבקשים אנו רשות מכם להציע לפניכם את השקפתנו על הדבר הזה.

לא מקרה בודד הוא מעשׂה-קישינוב ולא בזדון לבם של איזו יחידים נוּכל לתלות כל האשם. אמנם, רשעים יחידים, המסיתים בנו את ההמון והולכים לפניו, הם תמיד הסבּה הקרובה במקרים כאלה, אבל לא בהם מקור הרעה, כי אם במצבנו בכלל. לולא היינו משוללים הזכויות האנושיות היסודיות, לולא ראה ההמון בכל יום את שפלותנו במדינה ואת השׂנאה והבוז השופעים עלינו מלמעלה, – לא היה כוחם של מסיתים יחידים גדול כל-כך, להביא את ההמון הזה לידי שוד ורצח לעיני השמש. אבל בהיותנו מושפלים ומדוכאים לאין גבול על ידי חוקי המדינה עצמם, בהיותנו מרמס כל הימים לכל אשר רגל לו ושׂונאינו מנַבּלים בלי הרף אותנו ואת כל הקדוש לנו ואין מוחה בידם, בהיותנו נמצאים במצב שפל כזה וההמון הגס רואה את שפלותנו ושומע את חרפתנו יום יום, – הלא חזיון טבעי ומוכרח הוא, כי החנוך התמידי הזה משריש בלב עם הארץ אמונה חזקה, שהיהודי אינו קרוּא אדם ואין שום חוב להתנהג עמו בדרכי צדק, כמו עם שאר בני אדם: כי לא רק רכושו וכבודו, אך גם חייו הפקר הם ודמו לא ידָרש.

אם גם נניח², שהממשלה העליונה לא תחפוץ בהרג וחמס³ ורוצה להגין עלינו מפני מעשׂים כאלה, המפריעים שלום המדינה בכלל, הנה אף היא⁴ אין בכוחה לבטל את התולדות כל זמן שהסבּות המחייבות אותן קיימות ועומדות. אי אפשר לשבּוֹר את החבית ולשמור יינה. כוח ההשפעה התמידית של מעשׂי יום יום גדול הרבה יותר מכוחה של פקודה יחידה הנשלחת מגבוה, ולוּ גם בסגנון היותר נמרץ, בעת שהצרה קרובה או כבר באה. הפקידים המקומיים בערי המדינה, שהורגלו לקבּל תמיד פקודות ואזהרות לרעת היהודים ולהוציא את הפקודות האלה לפעולה בלי רחמים וחנינה, לא יוכלו להתהפך לשעה אחת, על פי גזרה פתאומית, מאויבים לאוהבים, ולהרגיש בשעת הסכנה את חובתם לעמוד לימין היהודים נגד אחיהם בני עמם. ובעשׂותם חובתם שלא ברצונם, לא יפּלא הדבר, כי יעשׂוה רמיה, בלב ולב, או גם – כמו שראינו בקישינוב – לא ישלטו ברוחם ויתנו גם הם ידם לעושׂי הרעה.

והחקירה והדרישה, המשפט והעונש, הבאים אחר המעשׂה – הנוּכל לשׂים מבטחנו בהם, כי יפול פחדם על ההמון ולא יזיד עוד להתנפל עלינו? לא נדבּר פה על החזיון הכללי הידוע כי גם העונשים היותר קשים אין בכוחם לבער חוטאים מן הארץ במקום שיש סבּות פנימיות הגורמות להוליד חוטאים כאלה. אין אנו צריכים להאמת הכללית הזאת, אחר כי ידענו היטב על פי נסיון של עשׂרים שנה ויותר, מה הן תוצאות כל החקירות והמשפטים על דבר “הפּרעות” הנעשׂות ביהודים, כמה הנענשים ומה הם העונשים. וגם על זה אין להתפלא, הן גם חוקרי הדין וגם השופטים עצמם אך בני אדם הם, שקשה להם להתגבר על רגשי לבם. ואל השׂנאה והבוז, שהם מרגישים ליהודים בכל עת, מתחבּר עוד במקרים כאלה גם כעס עצור על היותם מוכרחים להעיד בעצמם על עמם, כמה רחוק הוא עוד מן הקולטורה האמתּית, ולשים עונש על אחיהם הקרובים ללבבם בשביל שנגעו ביהודים. כל זה מביאם להטות שלא מדעתם כלפי חסד ביחוסם אל הנאשמים, להמעיט דמותה של האמת בשעת החקירה ודמותו של הצדק בשעת המשפט.

ועל מה איפוא, אחים, נוּכל להשען, כי לא יתפשט האסון עוד הפעם בכל הארץ, כמו לפני עשׂרים שנה, והפעם עוד ביֶתר עוז, כמו שנראה על פי ההתחלה בקישינוב? ולמה איפוא נאבּד כוחנו ונשפיל כבודנו, בבקשנו עֵזר והצלה מחוצה לנו, אחרי ראותנו על פי הנסיון, כי ההצלה לא תבוא ולא תוכל לבוא מן החוץ, כל עוד מצבנו בארץ ישאר כמו שהוא – והוא הלא ישאר כמו שהוא מי יודע עד מתי עוד? דמעות ותחנות – אלה האמצעים היחידים שבהם השתמשנו מאז החלו הפּרעות ועד עתה – לא הועילו לנו ולא הצילונו מן האסון אשר בא עלינו עתה. ההרג בקישינוב – זאת היא התשובה על כל דמעותינו ותחנותינו. והאמנם נחשוב להסתפק גם לעתיד אך בדמעות ותחנות?

חרפה היא לחמשה מיליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צוארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי נסות כוחם להגין בעצמם על רכושם וכבודם וחייהם. ומי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסבּה הראשית להבזותנו בעיני עם הארץ ולשׂימנו כעפר לכּל? בין העמים הרבים והשונים, היושבים בארץ הזאת, אין גם אחד זולתנו אשר יתן גווֹ למכּים וכבודו לכלימה, מבלי לעמוד על נפשו בכל שארית כוחו. רק היודע להגין על כבודו מכוּבּד גם בעיני אחרים. לוּ ראו אזרחי הארץ, כי גם לסבלנותנו יש גבול, כי גם אנו, אף כי לא נוּכל ולא נחפוץ להתחרוֹת אתם בשוד וחמס ואכזריות, נכונים אנו וגם יכולים, בכל זאת, להגין בעת הצורך על היקר וקדוש לנו עד נטף דמנו האחרון, – לוּ ראו זאת בפועל, כי אז – בזה אין ספק – לא היו מתנפלים עלינו בקלות דעת כזו; כי אז לא נועזו איזו מאות שכּוֹרים לבוא במקלות וקרדומות שבידם על עדת יהודים גדולה, שיש בה כארבעים אלף נפש, להרוג ולחמוס כאוַת נפשם.

אחים! דמי אחינו בקישינוב צועקים אלינו: התנערו מעפר והיו לאנשים! חדלו מבכי ותחנונים, חדלו מלפרושׂ כפיכם אל שׂונאיכם מנַדיכם, כי יבוא ויושיעוכם, תושיע לכם ידכם!

אורגניזציא תמידית נחוצה לנו, בכל מקומות מושבותינו, אשר תעמוד על המשמר ותהיה נכוֹנה תמיד לקדם פני האויב ברגע הראשון ולאסוף עד מהרה אל מקום הפּרעות כל איש אשר כוח בו לעמוֹד במקום סכנה. והננו חושבים כי גם הממשלה העליונה צריכה להכּיר את צדקתנו, אם⁵ נבקש רק את הדבר הזה: כי יתנו לנו להגין על עצמנו בכוחנו אנו. אם שלילַת הזכויות האנושיות הביאה אותנו למצב כזה, שגם דמנו הוּתּר בעיני יושבי הארץ – האמנם יחפצו לשלול ממנו גם את הזכות הטבעית של כל בריה חיה, להגין על חייה עד כמה שכוחה מגיע?

מובן מאליו, כי הדבר הזה עודנו דורש התבוננות מרוּבּה, איך להוציאו לפעולה, ואנחנו לא באנו בזה לדון על הפרטים. מגמתנו היתה רק להעיר לבכם על היסוד הכללי, שעליו אנו צריכים לבסס מעשׂינו לעתיד, לבל יהיו חיינו תלואים מנגד כל הימים. אבל, בשביל לסַדר את הדבר לכל פרטיו, צריך לפי דעתנו, לקרוא אספה כללית של נבחרי כל העדות הראשיות אשר בארצנו. אספה כזו צורך השעה היא ואין לדחותה. כי מלבד השאלה היסודית, אשר רמזנו עליה בזה, עוד מתעוררות גם שאלות נכבדות אחרות, לרגלי השנוי שבא במצבנו. הנה, למשל, שאלת האֶמיגרציא, אשר גם עד כה היה חסרון-הסדרים מורגש בה מאד, – בודאי תסתבּך בקרוב עוד יותר, כי גדול הפחד בכל תחום המושב וביחוד בערי הדרום, ואפשר לראות מראש, כי תתגבר בהן האֶמיגרציא, הרבה יותר מאשר עד כה. ועוד שאלות שונות בחיינו דורשות עתה פּתרון בחָזקה, ועל האספה יהיה לשׂים לבה להן ולבקש פּתרונן במועצות ודעה.

התעוררו, אחים, כי בא מועד; ובתקוָתנו החזקה, כי בין ראשי העדות ושאר העוסקים בצרכי הכלל ימצאו אנשים אשר יבינו ערכּה של השעה הזאת בחיינו ויקדישו כוחם להוציא את הצעתנו לפעולה, – הננו חותמים בברכת אחים

אגודת סופרים עברים /אחד-העם, ש. דובנאוו, בן-עמי, י. ח. רבניצקי, ח. נ. ביאליק/

20 אפריל 1903

נ.ב. הננו מבקשים להודיע תוכן מכתבנו זה לכל המשׂכילים ואנשי המעשׂה שבכל מקום. וחסד יעשׂו עמנו אלה מהם אשר יואילו להודיענו דעתם על הענין כל פי הכתובת הזאת: