“ואני אומר לכם כל־המסתכל באשה לחמוד אותה נאוף נאפה בלבו”
מתי ה, כח
"ויאמרו אליו התלמידים אם־זה משפט האיש את אשתו, לא טוב לקחת אשה:
ויאמר אליהם לא יוכל כל אדם קבל את הדבר הזה כי אם אלה אשר ניתן להם:
יש סריסים אשר נולדו כן מבטן אמם, ויש סריסים המסורסים על ידי אדם, ויש סריסים אשר סרסו עצמם למען מלכות השמים, מי שיוכל לקבל יקבל:"
מתי יט, י, יא, יב
1
בראשית האביב היה הדבר. זו לנו היממה השנייה לנסיעתנו. הנוסעים למרחק קצר היו נכנסים לקרון ויוצאים, אולם שלושה נסעו כמוני ממקום יציאתה של הרכבת: גברת לא יפה ולא צעירה, מעשנת, בעלת פנים מעוּנוֹת, במעיל גברי־למחצה ובכובע, ידידהּ, איש אוהב־שיחה כבן ארבעים שבגדיו חדשים, עשויים בקפידה, ואדון אחד הנוהג להצטדד, ממוצע־קומה, בעל תנועות נמרצות, לא זקן אלא ששערו המתולתל הלבין כנראה בטרם־עת, ועיניו שברקן לא־שכיח מתרוצצות במהירות מחפץ לחפץ. לבוש היה מעיל ישן שצווארונו עשוי פרוות־טליים, מעשה־ידי חייט מן היקרנים, ולראשו כובע גבוה של פרוות־טליים. כשפתח את כפתורי מעילו נראו עליו כַּפתן וחולצה רוסית רקומה. אדון זה נתייחד גם בכך, שהיה פולט מפעם לפעם צלילים משונים, הדומים לכּחכּוח או לצחוק שהתחיל ונקטע.
כל ימי המסע טרח אדון זה להימנע מכל מגע והיכרות עם הנוסעים. משפצחו שכניו בשיחה עמו, השיב בקצרה ובנימה קשוחה, וקרא או עישן כשהוא מסתכל בעד החלון, או שהוציא מזונות מתרמילו הישן, שתה תה או סעד.
נדמה היה לי, כי בדידותו מכבידה עליו, ופעמים אחדות ביקשתי לפתוח עמו בשיחה, אלא שכל פעם שנפגשו מבטינו, והם הרבו להיפגש, לפי שישבנו זה מול זה באלכסון, היה מסב פניו ולוקח ספר לידיו, או מסתכל בעד החלון.
בשעת החנייה, לפנות ערב ביום השני, בתחנה גדולה, ירד אדון עצבני זה להביא רותחים וחלט לעצמו תה. האדון בעל הבגדים החדשים, העשויים בקפידה, עורך־דין, כפי שנודע לי אחר כך, ושכנתו, הגברת המעשנת הלבושה מעיל גברי־למחצה, הלכו לשתות תה בתחנה.
בהעדרם של האדון והגברת נכנסו לקרון כמה דמויות חדשות, ביניהם זקן גבוה מגולח וקמוט־פנים, כפי הנראה סוחר בפרוות־בּוֹאֵש ובקַסקית־ארג שמִצחה גדולה מאוד. הסוחר ישב מול מקומם של הגברת ועורך־הדין, ומיד פתח בשיחה עם צעיר, פקיד־מסחר לפי מראהו, שגם הוא עלה לקרון באותה תחנה.
ישבתי מולם, באלכסון לעומתם, ולפי שעמדה הרכבת, יכולתי ברגעים שלא עבר איש לידינו, לשמוע קטעים משיחתם. תחילה הודיע הסוחר שהוא נוסע אל אחוזתו, מרחק תחנה אחת מכאן. אחר כך דיברו, כרגיל, תחילה על המחירים, על המסחר, דיברו כתמיד על דרכי־המסחר במוסקבה כיום הזה, ואחר כך פתחו בשיחה על היריד בניזֶ’גוֹרוֹד. הפקיד התחיל לספר על הילוּלוֹת־שתייה ביריד של אחד סוחר־נגיד המוּכּר לשניהם, אלא שהזקן לא הניח לו להשלים את סיפורו, והתחיל לספר בעצמו על הילולות שהיו בקוּנאווין, והוא השתתף בהן. נראה, שהתגאה בהשתתפותו בהילולות אלו, ובשמחה גלוייה סיפר, כי פעם אחת, כשהיו הוא ואותו סוחר מכּרו שתויים בקוּנאווין, עוללו תעלול כזה, שעתה יש לספרו בלחישה, ואכן פרץ הפקיד בצחוק מלוא־הקרון, וגם הזקן צחק, כשהוא חושף שתי שיניים צהובות. לפי שלא ציפיתי לשמוע דבר מעניין כלשהו, קמתי כדי לטייל מעט ברציף עד צאת הרכבת. בפתח הקרון נתקלתי בעורך־הדין ובגברת, ששוחחו על משהו בערנות תוך כדי הליכה.
“לא תספיק,” אמר לי עורך־הדין הנוח־לבריות, “מיד יבוא הצלצול השני.” ואכן, לפני שהגעתי לקצה הקרונות, נשמע הצלצול. כשחזרתי נמשכה השיחה הערה בין הגברת לעורך־הדין. הסוחר הזקן ישב מולם שותק, מסתכל נגד פניו בחומרה, גורס שיניו מפעם לפעם במורת־רוח.
“אחר כך הודיעה לבעלה בלי עקיפים,” אמר עורך־הדין בחיוך ברגע שחלפתי על פניו, “כי אינה יכולה עוד, ואף אינה רוצה להוסיף ולחיות עמו, שכן…”
הוא הוסיף לספר משהו, אלא שהדברים לא הגיעו לאָזני. אחרַי נכנסו עוד נוסעים, עבר הכרטיסן, נכנס במרוצה פועל, ושעה ארוכה למדי עמד שאון, שבגללו לא נשמעה השיחה. כשנדם הכול ושוב הגיע לאָזני קולו של עורך־הדין, כבר עברה כנראה השיחה מהדיון במקרה המסויים לדיון כולל.
עורך־הדין דיבר על כך, ששאלת הגירושין מעסיקה את דעת־הקהל באירופה, וגם אצלנו מַתכּיפים והולכים מקרים כאלה. משהבחין, כי קולו בלבד נשמע, הפסיק עורך־הדין את נאומו ופנה אל הזקן.
“בשכבר הימים לא היה כדבר הזה, לא כן?” אמר בחיוך נעים. הזקן ביקש להשיב משהו, אלא שברגע זה הפליגה הרכבת, והוא הסיר את הכובע והתחיל להצטלב וללחוש תפילה. הסב עורך־הדין עיניו וחיכה בנימוס. משסיים את תפילתו ואת ההצטלבות המשולשת, חבש הזקן את כובעו חבישה ישרה ועמוקה, היטיב ישיבתו והתחיל לדבר.
“קרה הדבר, אדוני, גם קודם לכן, אלא שפחות,” אמר. “על פי הזמנים הללו לא ייתכן שלא יקרה. כבר משׂכילים עד מאוד נעשׂו.”
הרכבת שהאיצה והאיצה היתה מקרקשת במגעי־הפסים, ושמיעת הדברים קשתה עלי, אך לפי שעניינו אותי, ישבתי קרוב יותר. שכני, האדון העצבני בעל העיניים הבורקות, התעניין אף הוא, כפי הנראה, והקשיב בלי לקום ממקומו.
“ומה פסול מצאת בהשכלה?” שאלה הגברת וחיוכה כמעט שאינו ניכר. “האם מוטב להינשא כמו בימי קדם, כשהחתן והכלה אף לא ראו זה את זה?” המשיכה, משיבה, כמנהגן של גברות רבות, לא על דברי איש־שיחן, אלא על הדברים שעשוי היה לומר, לדעתן. “לא ידעו האִם אוהבות, היכולות הן לאהוב, ונישאו לכל המזדמן, וכל ימי חייהן גם התענו; המוטב כך, לדעתך?” אמרה, וברור שמכוונת דבריה אלי ואל עורך־הדין, אך בוודאי לא אל הזקן שאתו דיברה.
“כבר משׂכילים עד מאוד נעשׂו,” חזר ואמר הסוחר, ומסתכל בבוז בגברת ואינו משיב על שאלתה.
“רצוי היה לדעת, כיצד אתה מסביר את הקשר שבין ההשכלה לבין העדר שלום־הבית בחיי־הנישואין,” אמר עורך־הדין בחיוך שכמעט אינו ניכר.
הסוחר רצה לומר משהו, אך הגברת שיסעה אותו.
“לא, ימים אלה כבר חלפו,” אמרה. אולם עורך־הדין הפסיק אותה: “לא, הרשי־נא לכבודו להביע את מחשבתו.”
“ההבלים מן ההשׂכלה הם,” אמר הזקן בפסקנות.
“משׂיאים אנשים שאינם אוהבים זה את זה, ואחר כך תמהים שאינם חיים בשלום,” נחפזה הגברת לומר דברה, מעיפה מבטים בעורך־הדין ובי ואפילו בפקיד, שקם ממקומו, נשען במרפקו אל מיסעד־המושב, והאזין לשיחה בחיוך, “הלא את הבהמות בלבד אפשר לזווג לרצונו של בעל־הבית, ואילו לבני־אדם נטיות משלהם, קשרי־נפש,” אמרה, מבקשת, כנראה לעקוץ את הסוחר.
“אך לשווא תדברי כך, הגבירה,” אמר הזקן. “בעלי־החיים בהמות הם, ואילו לבני־אדם ניתן החוק.”
“וכיצד אפשר לחיות עם אדם כשאין אהבה?” הוסיפה הגברת להיחפז בהבעת דעותיה, שנראו בוודאי בעיניה כחדשות ביותר.
“קודם לכן לא היו מבחינים באלה,” אמר הזקן בנעימת שכנוע, “ורק עתה נוהגים מנהגים אלה. אך יִקרה דבר, וכבר היא אומרת: ‘אני אעזוב אותך.’ אצל האיכרים הנה התחילה אותה אָפנה עצמה. ‘הא לך, אומרת היא, את כתנותיך ומכנסיך, ואני אלך עם וַאנקה, כי הוא מתולתל ממך.’ ואתה, מה תאמר ומה תדבר. והלא אשה, עניין ראשון, צריכה לדעת פחד.”
הפקיד הסתכל בעורך־הדין, בגברת וגם בי, כובש את חיוכו ונכון ללעוג לדברי הסוחר וגם לקבלם, הכול לפי שיתקבלו עלינו.
“ואיזהו הפחד?” אמרה הגברת.
“זהו: מפחדת היא מב־ע־לה שלה! זהו הפחד.”
“נו, רחימאי, זמנים אלה כבר חלפו,” אמרה הגברת במידת־מה של כעס.
“לא, הגבירה, הזמנים האלה חלילה להם לחלוף. וכפי שנוצרה היא, חַוָה, האשה, מצלעו של בעלה, כך גם תיוָתר עד קץ הימים,” אמר הזקן בתנועת־ראש של חומרה ונצחנות, והפקיד החליט מיד, כי הנצחון הוא עם הזקן ופרץ בצחוק רם.
“אתם, הגברים, טוענים כך,” אמרה הגברת, אינה נכנעת ואינה מסתכלת בנו, “לעצמכם קראתם דרור, ואת האשה רצונכם להחזיק במדור העליון בבית. אך לעצמכם הרי תתירו הכול.”
“אין איש נותן היתר, אלא שמהגבר לא יִרבה בבית דבר, ואילו האשה – נקבה, כלי חלוש היא,” הוסיף להטיף הסוחר.
כוח־השכנוע בנעימת־דבריו של הסוחר התחיל לכבוש, כנראה, את לב השומעים, והגברת חשה אפילו דכאון, אך עדיִן לא נכנעה.
“כן, אלא שסבורה אני, ואתה תסכים אתי, כי האשה – אדם היא ובעלת רגשות כגבר. ומה עליה לעשות אם אינה אוהבת את בעלה?”
אינה אוהבת!" חזר אחריה הסוחר בקול מאיים, והניד גבותיו ושפתיו. “אין דבר, עוד תאהב!”
נימוק מפתיע זה שבה במיוחד את לב הפקיד, והוא פלט צליל הסכמה.
“לא, לא תאהב,” אמרה הגברת, “וכשאין אהבה, הן לא תכפה אותה.”
“וכאשר תבגוד האשה בבעלה, כיצד ננהג?” אמר עורך־הדין.
“לא יהי כדבר הזה,” אמר הזקן. “צריך להשגיח.”
“ואם יקרה הדבר, מה נעשה? הלא קורה לפעמים.”
“יש אנשים שקורה אצלם ואצלנו לא קורה,” אמר הזקן.
הכול שתקו רגע. הפקיד התנער, התקרב יותר, וכדי שלא יִיגרע גם חלקו, כנראה, פתח בחיוך:
“כן, הנה גם אצל בחור משלנו התרחשה לה שערוריה. ולהוציא משפט קשה מדי. אף בחלקו נפלה אשה כזאת, שמשׂרכת דרכיה, והתחילה להשתולל. והבחור מיושב, ובעל התפתחות. תחילה עם הלבלר. היה מדבר על לבה בלשון רכה. לא נרגעה. כל מיני תועבות עשתה. התחילה לגנוב מכספו. ואז הכה אותה. ולא הועיל, הלכה והסתאבה. עם לא־טבוּל, עם יהודי, במחילה מכבודכם, באה במזמוטים. ומה יעשה? עזב אותה לגמרי. וכך הוא חי בגפו, והיא משׂתרכת.”
“מפני שטיפש הוא,” אמר הזקן. “אילו מתחילת־התחילה היה חוסם דרכה ועושה בה שפטים של ממש, היתה יושבת אצלו. מראשית אסור להתיר את הרצועה. אל תאמֵן לסוס בשדה, ולאשה בבית.”
עתה נכנס הכרטיסן לאסוף את הכרטיסים לתחנה הקרובה. נתן לו הזקן את כרטיסו.
“כן, בעוד מועד ראוי להכביד את היד על מין הנשים, שאם לא כן, יאבד הכול.”
וכיצד, הלא זה עתה סיפרת איך התהוללו להם אנשים נשואים ביריד בקוּנאווין?" לא התאפקתי ואמרתי.
“זו פרשה אחרת,” אמר הסוחר והתעטף בשתיקה.
כשנשמעה הצפירה קם הסוחר, משך מתחת לספסל את תרמילו, התכרבל במעילו, ומרים את כובעו לשלום יצא אל המישורת.
2
אך יצא הזקן נפתחה השיחה בכמה קולות.
“מן הברית הישנה, אבינו,” אמר הפקיד.
“הרי לך חוקת־הדוֹמוֹסטרוֹי בדמות בשר־ודם,” אמרה הגברת.
“אילו מושגים משונים על האשה ועל הנישואים!”
“כן, רחוקים אנו מן ההשקפה האירופית על הנישואין,” אמר עורך־הדין.
“הלא העיקר, שאין אנשים כאלה מבינים אותו,” אמרה הגברת, “הריהו, שנישואים בלי אהבה אינם נישואים, כי רק האהבה מקדשת את הנישואים, ורק נישואים שקידשה אותם האהבה נישואי־אמת הם.”
הקשיב הפקיד וחייך, מבקש לזכור חלק רב ככל האפשר של שיחת־חכמים אלו, כדי להשתמש בהן.
באמצע דברי הגברת נשמע מאחורי צליל של מעֵין צחוק או בכי שנקטעו, וכשפנינו לעברו, ראינו את שכני האדון השָׂב הבודד בעל העיניים הבורקות, שקרב באין־רואה אלינו בשעת השיחה, שעניינה אותו כנראה. הוא עמד כשידיו על מיסעד־המושב, וכנראה היה נרגש מאוד: פניו היו סמוקות ובלחיו הרטיט שריר.
“ואיזוהי האהבה… האהבה… האהבה… המקדשת את הנישואים?” אמר בגמגום.
למראה ריגשתו של איש־שיחהּ השתדלה הגברת להשיב לו תשובה רכה ומקיפה ככל האפשר.
“האהבה האמיתית… כשישנה אהבה זו בין גבר לאשה, אפשריים גם הנישואים,” אמרה הגברת.
“כן, אולם מה פירושה של אהבת אמת?” אמר האדון בעל העיניים הבורקות, נפחד ומחייך במבוכה.
“הכול יודעים אהבה מהי,” אמרה הגברת, שביקשה כנראה להפסיק את השיחה עמו.
“ואני איני יודע,” אמר האדון. “ראוי להגדיר, מה את מבינה בזה…”
“מה? פשוט מאוד,” אמרה הגברת, אך נתהרהרה, " האהבה? האהבה היא העדפה מוחלטת של האחד או האחת על פני כל השאר," אמרה.
“העדפה לכמה זמן? לחודש? ליומיים, למחצית השעה?” אמר האיש השׂב והצטחק.
“לא, ברשותך, אתה מדבר כפי־הנראה בעניין אחר.”
“לא, דווקא בעניין זה.”
“הגברת אומרת,” התערב עורך־הדין והצביע על הגברת, “כי הנישואים צריכים להיות פועל־יוצא, ראשית, של קשר נפשי, של אהבה, אם רצונך בכך, ורק אם זו ישנה בעין, יש בנישואים משהו קדוש, כפי שאומרים. שכּן, כל נישואים שלא הונחו ביסודם קשרי־נפש טבעיים – אהבה, אם רצונך בכך – חסרים כל יסוד מוסרי־מחייב. ההיטבתי להבין?” פנה אל הגברת.
בניע־ראש הסכימה הגברת להבהרת רעיונה.
“ועל כן…” המשיך עורך־הדין בנאומו, אולם האדון העצבני, שעיניו יקדו עתה באש, התאפק, כנראה, בעמל רב, לא הניח לעורך־הדין להמשיך ופתח:
“לא, אני באותו עניין עצמו, בהעדפת האחד או האחת על פני כל השאר, אלא ששואל אני: העדפה לכמה זמן?”
“לכמה זמן? לאורך ימים, לפעמים לכל ימי החיים,” אמרה הגברת ומשכה כתפיים.
“הלוא הדבר קורה ברומאנים בלבד, ובחיים לא יקרה לעולם. בחיים קיימת העדפה זו של אחד על פני השני כמה שנים, אך הדבר נדיר ביותר, והתכוף יותר – חודשים, ואפילו שבועות, ימים, שעות,” אמר, יודע כנראה שהוא מדהים את הכול בדעתו, ומרוצה מכך.
“הוֹ, מה אתה אומר! לא ולא. לא, ברשותך,” פתחנו שלושתנו בקול אחד. אפילו הפקיד פלט איזה צליל־גינוי.
“כן, יודע אני,” הרים האדון השׂב קולו כדי לגבור על קולותינו,
“אתם מדברים על משהו הנחשב כאילו הוא קיים, ואני מדבר על הקיים. כל גבר מרגיש כלפי כל אשה יפה מה שנקרא בפיכם אהבה.”
“הו, נורא הדבר שאתה אומר. הלא קיים בין אנשים רגש זה הנקרא אהבה, וניתן להם לא לחודשים ושנים, אלא לכל חייהם?”
“לא, אַיִן. אפילו נניח, כי הגבר עשוי להעדיף אשה מסויימת לכל חייו, הרי האשה, לפי המתקבל על הדעת, תעדיף גבר אחר, וכך היה תמיד בעולם וכך יהיה,” אמר, שלף את נרתיק הסיגריות והתחיל להצית אחת.
“אבל תיתכן גם הדדיות,” אמר עורך־הדין.
“לא, לא תיתכן,” השיב האיש, “כפי שלא יִיתכן, כי בעגלה מלאה אפונים ינוחו זה ליד זה שני אפונים שסומנו מראש. זאת ועוד, לא רק שלא ייתכן, יש כאן בוַדאי גם רוָייה יתירה. לאהוב כל ימי החיים איש אחד או אשה אחת – הרי זה כאילו אמרת כי נר ידלוק כל ימי חייך,” אמר ושאף עשן בשקיקה.
“אבל אתה מוסיף לדבר על האהבה הגופנית. האינך מעלה על הדעת אהבה שיסודה באחדות האידיאלים, בקירבה רוחנית?” אמרה הגברת.
“קירבה רוחנית! אחדות האידיאלים!” חזר אחריה ופלט את צלילו המיוחד. “אם כך הדבר, אין צורך לישון יחדיו (סלחו על הגסות). והנה דווקא בשל אחדות האידיאלים אנשים שוכבים לישון יחדיו,” אמר ופרץ בצחוק עצבני.
“ברשותך,” אמר עורך־הדין, " העובדות מכחישות את דבריך. עינינו הרואות כי הזיווגים קיימים, כי כל האנושות, או רובה, חַיָה חיי־נישואים, ורבים חיים ביושר חיי־משפחה ממושכים." שוב צחק האדון השׂב.
“אתה אומר שהנישואים יסודם באהבה, וכשאני מטיל ספק בקיומה של האהבה, להוציא את האהבה החושנית, אתה מוכיח לי את קיומה של האהבה בכך שהנישואים קיימים. הלא הנישואים בימינו אך הונאה הם!”
“לא, ברשותך,” אמר עורך־הדין, “רק זאת אמרתי, כי הזיווּגים היו קיימים, וקיימים כיום.”
“קיימים. אבל משום־מה הם קיימים? קיימים היו וקיימים כיום בין בני אדם, הרואים בנישואים משהו מסתורי, מסתורין המטילים חובה כלפי אלוהים. אצלם הם קיימים, ואצלנו אינם. אצלנו אנשים נישאים בלי לראות בנישואים דבר מלבד ההזדווגות, והתוצאה היא הונאה או אונס. כשבהונאה מדובר, קל יותר לשאתם. הבעל ואשתו אך מרמים את הבריות שזיווּג הם, וחיים בריבוי־נשים ובריבוי־גברים. רע הדבר, אך אפשר לשׂאתו. אבל לפי השכיח יותר, כשנטלו על עצמם הבעל ואשתו התחייבות חיצונית לחיות יחדיו כל ימיהם, וכבר החל מן החודש השני הם שונאים זה את זה, מבקשים להפרד ואף על פי כן מוסיפים לחיות יחדיו, או־אז נוצר אותו גיהנום איום, שבגללו אנשים שותים לשכרה, יוצאים לדו־קרב, הורגים ומרעילים את עצמם ואיש את רעהו,” הוא האיץ את דיבורו, לא הניח לאיש לשרבב מלה בשיחה, והתלהב יותר ויותר. הכול שתקו. עמדה מבוכה.
“כן, אין ספק, יש אפיזודות קריטיות בחיי בני־הזוג,” אמר עורך־הדין, שביקש להפסיק את השיחה, המשולהבת למעלה מהראוי.
“כפי שאני מבין, נתברר לך מי אני?” אמר האדון השׂב חרש וכאילו בשלוָה.
“לא, לא ניתן לי העונג.”
“לא רב העונג. אני פּוֹזדנִישֶב, האיש אשר לו אירעה האפיזוֹדה הקריטית שאתה מרמז עליה, האפּיזודה שבה הרג את אשתו,” אמר וסקר בחפזון כל אחד בחבורה.
איש לא ידע מה לומר, והכול שתקו.
“נו, היינו הך,” אמר ופלט את צלילו המיוחד. “אגב, סלחו־נא! אַ!… לא אכביד עליכם.”
“לא, אנא בטובך…” אמר עורך־הדין, ולא ידע מה כוונתו ב“טובך” זה.
אולם פּוזדנישב לא שמע את דבריו, הפך פניו במהירות ושב אל מקומו. האדון והגברת התלחשו. ישבתי ליד פּוזדנישב ושתקתי, ולא עלה על דעתי מה לומר. החשיכה הפריעה לקרוא, על כן עצמתי עני והעמדתי פנים שרצוני להרדם. כך נסענו בשתיקה עד התחנה הבאה.
בתחנה זו עברו האדון והגברת לקרון אחר, ועל כך נשׂאו־ונתנו עוד קודם לכן עם הכרטיסן. הפקיד התקין לו משכב על הספסל ונרדם. פּוזדנישב הוסיף לעשן ושתה את התה שחלט עוד בתחנה הקודמת.
כשפקחתי עיני והסתכלתי בו, פנה אלי פתאום ברוגז ובתקיפות:
“אולי לא נעים לך לשבת עמי, לאחר שאתה יודע מי אני? אם כך, אלך לי.”
“הו, לא חלילה.”
“אם כן, התואיל להתכבד? אלא שחריף הוא.” מזג לי תה. “הם אומרים… ומשקרים…” אמר.
“במה אתה מדבר?” שאלתי
“באותו עניין עצמו: באהבה זו שלהם, ומה היא. אין רצונך לישון?”
“איני רוצה כלל.”
“אם רוצה אתה, אספר לך כיצד הביאה אותי אהבה זו לכל מה שאירע לי.”
“כן, אם לא יקשה הדבר עליך.”
“לא, השתיקה קשה עלי. שתה־נא את התה. אולי הוא חריף מדי?”
אכן היה טעם התה כטעם הבירה, אך אני שתיתי כוס אחת. עתה נכנס הכרטיסן. הוא ליווה אותו בשתיקה בעינים זועמות, ופתח פיו רק לאחר צאתו.
3
“אם כן, אספר לך… הרוצה אתה באמת?”
חזרתי ואמרתי, כי רב רצוני. שתק מעט, חיכך פניו בידו ופתח:
"אם לסַפר, הרי ראוי להתחיל מבראשית: צריך לספר כיצד נשאתי ומדוע, ואיזה מין אדם הייתי עד נישואי.
עד נישואי חייתי כפי שחיים הכול, זאת אומרת בחוג שלנו. בעל־אחוזה אני, מוסמך האוניברסיטה ושימשתי כמנהיג־האצולה. עד הנישואים חייתי כפי שחיים הכול, אמור חיי ניאוף, וככל אנשי חוגנו האמנתי, כי בחיותי חיי ניאוף, הריני חי כראוי. בלבי אמרתי כי נחמד אני, אדם מוסרי לחלוטין. פּתאי לא הייתי, נטיות בלתי־טבעיות לא היו בי, לא הפכתי את העניין לתכלית־חיי העיקרית, כפי שנהגו רבים מבני גילי, אלא התמכּרתי לניאוף במתינות, בהוגנוּת, למען הבריאות. רחקתי מנשים שהיו עלולות לכבול את ידי על ידי לידת ילד או קשרי נפש. אמנם, ייתכן שהיו ילדים והיו קשרי־נפש, אך אני נהגתי כאילו לא היו כלל. ולא זו בלבד שראיתי מעשים אלה כמוסריים, אלא שהתגאיתי בהם."
הפסיק ופלט את צלילו, כפי שעשה תמיד כשעלה, כנראה, על דעתו רעיון חדש.
“והלוא זה עיקרה של הנבָלה,” קרא. “הניאוף הלא אינו משהו גופני, שהרי ניאוף אינו שחיתות גופנית. והניאוף, הניאוף ממש, הריהו דווקא בשחרור עצמך מיחסי־מוסר עם האשה שעמה אתה בא במגע גופני. ודווקא בשחרור זה ראיתי הישג לעצמי. זוכר אני כמה התעניתי פעם אחת, כשלא הספקתי לשלם לאשה, שכפי הנראה התמכּרה לי מפני שהתאהבה בי. נרגעתי רק לאחר ששלחתי לה כסף, ובכך הוכחתי, כי מבחינה מוסרית איני רואה עצמי קשור אליה כלל. אל־נא תניע ראשך כאילו דעתך כדעתי,” צעק לפתע עלי. “הלא מכיר אני נוסח זה. כולכם, גם אתה, – אתה, אם למרבה המזל אינך יוצא־מהכלל נדיר – כולכם בעלי השקפות כהשקפותי אז. נו, אין דבר, אנא, סלח לי,” המשיך, “אך העיקר הוא שכל זה איום, איום, איום!” “מה איום?” שאלתי.
“איומה תהום הטעויות שבה אנו שרויים במגעינו עם הנשים וביחסנו אליהן. כן, לא אוכל לדבר בשלוָה על כך, ולא מפני שאירעה לי אפּיזודה זו, כפי שאמר הלָה, אלא מפני שמאז אירעה לי אפּיזודה זו נפקחו עיני, ואני ראיתי את הכול באור שונה לחלוטין. הכול במהופך, הכול במהופך!…”
הצית סיגריה, השעין מרפקיו בברכיו והתחיל לדבר.
בחשיכה לא ראיתי את פניו, רק שמעתי את קולו המשכנע והנעים, על רקע ריטוטו של הקרון.
4
"כן, רק לאחר שהתייסרתי כפי שהתייסרתי, הבינותי, רק בזכות ייסורי, היכן שורשו של כל זה, הבינותי מה צריך להיות, ואחר כך ראיתי את כל הזוועה שבקיים.
ראה־נא בטובך, כיצד ומתי התחיל הדבר שהביאני אל האפּיזודה שלי. הדבר התחיל בטרם מלאו לי שש־עשרה שנים. וקרה הדבר בעודי תלמיד הגימנסיה, ואחי הבכור סטודנט בשנה הראשונה. נשים עוד לא ידעתי, אלא שככל הילדים האומללים בני חוגנו כבר לא הייתי נער תם: זו לי השנה השנייה שהוציאוני הפרחחים לתרבות רעה. וכבר היתה מענה אותי האשה, לא המוּשׂג הסתמי, אלא האשה כמשהו מתוק, האשה, כל אשה, עירומה של האשה. יחודַי עם עצמי לא היו טהורים. התעניתי כפי שמתענים 0.99 של הנערים אצלנו. נחרדתי, סבלתי, התפללתי ונפלתי. כבר הייתי שטוף בזימה בדמיון ובמציאות, אך עדיין לא פסעתי את הפסיעה האחרונה. אובד הייתי ביחידות, אך עדיין לא היתה ידי ביצור אנושי אחר. אולם חברו של אחי, סטודנט, עליז והולל, מי שנקרא בחור־כהלכה, הווי אומר נוכל שבנוכלים, שלימדַנו גם לסבוא וגם לשחק בקלפים, שידל אותנו לנסוע לאחר הסביאה לשם. נסענו. גם אחי עוד היה בתומתו, ונפל בלילה ההוא. ואני, פרחח בן חמש־עשרה, טימאתי את עצמי וסייעתי לטמא אשה, בלי להבין כלל מה עשיתי. הן לא שמעתי מפי איש מן המבוגרים, כי המעשים שעשיתי רעים היו. וגם היום לא ישמע איש דברים כאלה. אמת, כי כל אלה נזכרים בעשרת הדברות, אלא שהדברות דרושים רק כדי להשיב על שאלות הכומר במיבחן, ואף שם אינם דרושים ביותר, ובכל אופן פחות לאין ערוך מכללי השימוש ב־ut במשפטי־תנאי בלטינית.
מפי איש מהמבוגרים, שדעתם היתה נכבדה בעיני, לא שמעתי איפוא כי רע המעשה, להיפך, שמעתי מפי אנשים שכיבדתי, כי טוב המעשה. שמעתי, כי מאבקי ויִיסורַי יִרגעו לאחר מעשה, זאת שמעתי וקראתי, ומפי מבוגרים שמעתי, כי הדבר ייטיב עם בריאותי. ומפי חברי שמעתי, שיש בכך מידת הישג, מעשה בן־חיִל. אם כן, לא נמצא בכך דבר מלבד הטוב. סכנת מחלות? הלא גם זו נצפתה מראש. הממשלה הדואגת מטפלת בכך. היא עוקבת אחר פעילותם התקינה של בתי־הבושת, ומספקת ניאוף לתלמידי הגמנסיה. גם הרופאים משגיחים בשׂכר על עסק זה. וכך יאה. הם טוענים, כי הניאוף עשוי להועיל לבריאות, והם שמתקינים ניאוף נכון, קפדני. מכיר אני אמהות הדואגות מבחינה זו לבריאות בניהן. והמדע משלח אותם לבתי־הבושת."
“כיצד המדע?” אמרתי.
“ומי הם הרופאים? כוהני המדע. מי משחית ומחטיא את הצעירים, בטענה שהדבר יפה לבריאות? ואחר כך הם מרפאים את העגבת בהבעת־פנים חשובה להחריד.”
“ומדוע אין לרפא את העגבת?”
“מפני שאילו הושקעו 0.01 של המאמצים המושקעים בריפוי העגבת בעקירת הניאוף, כבר לא היה זכר לעגבת זה ימים רבים. אולם מאמצים אלה מושקעים לא בעקירת הניאוף, אלא בעידודו, בסילוק הסכנה מן הניאוף. ולא הוא העניין. העניין בכך שלי – ולכל 0.9 אם לא למעלה מזה, לא רק מבני מעמדנו, אלא אפילו מהאיכרים – קרה המקרה הנורא, שנפלתי לא מפני שנתפסתי לפיתוי הטבעי שביופיה של אשה מסויימת. לא, שום אשה לא פיתתה אותי, ואני נפלתי מפני שכל הסביבה המקיפה אותי ראתה בעצם הנפילה, אלא – מהלך חוקי ביותר ומועיל ביותר לבריאות, ואלא – שעשוע טבעי לאיש צעיר, שעשוע לא רק ראוי לסליחה אלא גם תמים. אני אף לא תפסתי, כי יש בכך משום נפילה מוסרית, ופשוט התחלתי להתמכּר למעשים, שבחלקם הם תענוגות ובחלקם הם צרכים, מעשים ההולמים גיל מסויים, כפי ששוכנעתי, התחלתי להתמכּר לניאוף זה, כפי שהתחלתי לשתות, לעשן. אף על פי כן היה בנפילה ראשונה זו משהו מיוחד ונוגע ללב. זוכר אני, כי מיד, עוד שם, לפני שיצאתי את החדר, ירדה עלי עצבות, עצבות, עד שרציתי לבכות, לבכות על אבדן תומתי, על היחס לאשה שהושחת לעד. כן, היחס הטבעי, הפשוט אל האשה הושחת לעד. יחס טהור לאשה כבר לא היה בי מאז, ולא יכול היה להיות. נעשיתי מה שמכנים נוֹאף. היות נואף הריהו מצב גופני הדומה למצבם של המוֹרפיניסט, השיכור, המעשן. כפי שאין המוֹרפיניסט, השיכור, המעשן אנשים נורמליים, כך אין אדם שידע נשים אחדות לתענוגו בבחינת נורמלי, אלא אדם שהושחת לעולם – נואף. וכפי שאתה מכיר את השיכור והמוֹרפיניסט על פי הפנים, על פי הגינונים, כן תכּיר את הנואף. הנואף יכול לכבוש את יצרו, להאבק. אלא שלעולם כבר לא יֵדע יחס פשוט, בהיר, טהור לאשה, יחס של אח. על כן אתה יכול להכיר את הנואף על פי דרכו להעיף מבט באשה צעירה, לסקור אותה. ואני הייתי לנואף, ונשארתי נואף, ודבר זה הוא שהביא את אבדני.”
5
"אכן, כן הדבר. אחר כך הרחקנו לכת, וכבר היו סטיות למיניהן. אל אלוהים! כשנזכר אני בכל נבזוּיותי בתחום זה, יורדת עלי אימה! הרינו זוכר כך את עצמי, ואני הלא הייתי ללעג בין חברי על תמימותי כביכול. וכשאתה שומע על נוער־הזהב, על הקצינים, על בני פאריס! וכל האדונים הללו ואני, הנואפים בני השלושים, הנושאים אשמה על מאות פשעים איומים, שונים ומשונים, כלפי האשה, כשהיינו אנו, הנואפים בני השלושים נכנסים לטרקלין או לנשף, רחוצים למשעי, מגולחים, מבושׂמים בלבָנים צחים, בפראק או במדים, הלא היינו סמל הנקיון – תפארת!
העלה־נא בדעתך מהו הרצוי, ומהו המצוי. הרצוי הוא כי בבוא אדון כזה לחברת אחותי, בתי, אני, היודע את אורח חייו, חייב לגשת אליו, לקרוא לו הצדה ולומר חרש: ‘יקירי, הלא אני יודע כיצד אתה חי, כיצד אתה מבלה את לילותיך ובחברת מי. אין מקומך כאן. כאן נערות טהורות, תמוֹת. הסתלק!’ זהו הרצוי. והמצוי מה הוא? שבבוא אדון כזה, והוא מחבק את אחותי או בתי ורוקד עמה, אנו צוהלים אם עשיר האיש ובעל קשרים טובים בחברה. אולי יטה חסדו לאחר ריגוֹלבּוֹש גם לבתי. גם אם נותרו עקבות ופגם בבריאות – אין דבר. כיום מיטיבים לרפא. בוודאי, הלא יודע אני, הוריהן של נערות אחדות ממרום החברה השיאו אותן לחולי־עגבת. הו! השפלות! יבוא היום שבו יוקעו השפלות הזאת והשקר!"
פלט פעמים אחדות את צליליו המוזרים והתחיל לשתות את התה. התה היה חריף מאוד, ולא היו מים למהילתו. הרגשתי כי שתי כוסות התה ששתיתי הביאו אותי לידי התרגשות יתירה. אין זאת כי גם עליו השפיע התה, שכן היה ריגושו גובר והולך. קולו היה עתה מזדמר ועתיר הבעה יותר ויותר. בלי הרף היה מחליף תנוחותיו, מסיר כובעו, חובשו, ופניו היו משתנות באורח תמוה באפלולית שישבנו בה.
“הנה כך חייתי עד שנתי השלושים, לא נטשתי אפילו לדקה את הכוָנה לשאת אשה ולבנות לי חיי־משפחה נעלים וטהורים ביותר, ועל כן חיפשתי נערה ההולמת מטרה זו,” המשיך. "בוססתי ברקבון הניאוף ובה בשעה סקרתי את הנערות, הראויות לי לפי טהרתן. רבות פסלתי דווקא מפני שלא היו טהורות כל צורכי. לבסוף מצאתי אחת, שראיתיה ראוייה לי. זו היתה אחת משתי בנותיו של בעל־אחוזה בפֶּנזָה, שהיה עשיר גדול בעבר אך ירד מנכסיו.
ערב אחד, לאחר ששטנו בסירה ושבנו בלילה, לאור הירח, הביתה, ואני ישבתי לידה והתמוגגתי מגופה התמיר ההדוק בגֶ’רסי, מתלתליה, החלטתי פתאום כי היא האשה. נדמה היה לי בערב ההוא, שהיא מבינה כל מה שאני מרגיש וחושב, וכי רגשותי ומחשבותי נעלים ביותר. האמת היתה אך זאת, כי הג’רסי הלם אותה מאוד, וכן התלתלים, ולאחר יום של שהייה בקרבתה עלה הרצון לקירבה רבה יותר.
מפליא הדבר, מה שלמה לעתים ההשלייה, כי היפה טוב הוא. אשה יפה טחה הבלים, אתה מקשיב ואינך רואה את ההבלות אלא את החכמה. היא אומרת ועושה דברים מאוסים, ואתה רואה משהו חביב. וכשאינה טחה הבלים או דברי־מיאוס, אך היא יפה, מיד אתה סמוך ובטוח שהיא חכמה וחסודה להפליא.
שבתי נלהב הביתה והחלטתי שהיא פסגת השלמות המוסרית, וראוייה על כן להיות אשתי, ולמחרת השתדכתי.
איזה סבך! בין אלף גברים נישאים, לא רק בחוג שלנו, אלא למרבה האסון גם בין בני העם, ספק אם יש אחד שלא היה כבר נשוי עשר פעמים, ואולי מאה ואלף, כדון ז’וּאן, לפני נישואים אלה (אמנם, מצויים כיום, כפי שאני שומע ורואה, צעירים טהורים, המרגישים ומבינים שאין זו בדיחה, אלא עניין גדול. יהי אלוהים בעזרם! אולם בימַי לא היה אחד כזה ברבבה). הכול יודעים זאת, ומעמידים פנים שאינם יודעים. בכל הרומאנים מתוארים לפרטיהם רגשות הגיבורים, הבריכות, השיחים שהם מתהלכים לידם. אולם בתיאור אהבתם הגדולה אל אחת העלמות, אין הם כותבים כלל מה עשה הגיבור המעניין קודם לכן: אף לא מִלה על ביקוריו בבתי־הבושת, על החדרניות, הטבחיות, הנשואות. וכשיש רומאנים בלתי מהוגנים כאלה, אין נותנים אותם בעיקר לידי הזקוקות ביותר לידיעות אלו – העלמות. תחילה הגברים מעמידים פנים בפני העלמות, כי הניאוף שמחצית חייהם של הערים והכפרים שלנו מלאים אותו, אינו קיים כלל וכלל. אחר כך הם מסכינים עם העמדת־פנים זו, עד שבסופו של דבר מתחילים להאמין בכנות, כדרך האנגלים, כי כולנו אנשים מוסר ובעולם מוסרי אנו חיים. הנערות, המסכנות הללו, מאמינות בדבריהם בכובד־ראש. כך האמינה גם אשתי האומללה. זוכר אני, כי כבר בהיותי מאורשׂ הראיתי לה את יומני, שעל פיו עשוייה היתה לעמוד לפחות במידת־מה על עברי, והעיקר – על הקשר האחרון שקיימתי, ולפי שיכלה להוודע עליו מפי אחרים, חשתי צורך לספר לה. זוכר אני את הזדעזעותה, יאושה ומבוכתה כשנודע לה הדבר, כשהבינה אותו. ראיתי, כי רצתה אז לעזוב אותי. מדוע לא עזבה!"
פלט את צליליו, שתק מעט וגמע גמיעה אחת של תה.
6
“אגב, לא, מוטב כך, מוטב כך!” קרא בקול. "בדין קרה כך. אך לא זה העיקר. רציתי לומר, כי מרומות כאן הנערות האומללות בלבד. ואילו האמהות יודעות זאת, ובעיקר מפליאות לדעת זאת האמהות שחונכו בידי בעליהן. הן מעמידות פנים כאילו האמינו בטוהר הגברים, ומעשיהן שונים לחלוטין. הן יודעות באיזו חכּה ידוגו גברים לעצמן ולבנותיהן.
הלא רק אנו, הגברים, איננו יודעים, ואיננו יודעים מפני שאנו מסרבים לדעת, ואילו הנשים מיטיבות לדעת, כי האהבה הנאצלת ביותר, הפיוטית, כפי שאנו מכנים אותה, תלוייה לא בסגולות מוסריות, אלא בקירבה הגופנית, וכן בתסרוקת, בעיצוב השמלה ובצבעהּ. שאלוּ גנדרנית מנוסה, שנטלה לה משימה לצוּד בקסמיה, באיזו סכנה תעדיף להסתכן: להיות מוקעת לעיני האיש, שהיא שובה בקסמיה, בשקר, באכזריות, אפילו בניאוף, או להיראות לעיניו בשמלה מכוערת שתפירתה גרועה – לעולם תעדיף כל אחת את הסכנה הראשונה. יודעת היא, כי אחד משלנו משקר תמיד על הרגשות הנשגבים הללו – רק הגוף דרוש לו, ועל כן יסלח כל דבר מאוס, אבל נוסח־לבוש מכוער, סר־טעם, חסר־טעם לא יִסלח. הגנדרנית יודעת זאת בדעה צלולה, אך כל נערה תמימה חשה זאת בבלי־דעת, כאשר יחושו בעלי־החיים.
ומכאן כל הגֶ’רסי המאוסים הללו, קישוטי־האחורַיים, הכתפיים והזרועות החשופות, והשדיים החשׂופים כמעט. הנשים, ובעיקר חניכות אסכולת הגברים, מיטיבות לדעת, כי שׂכר שיחה על נושאים נעלִים – שׂיחה, והדרוש לגבר הוא הגוף וכל מה שמבליטו במיטב קסמיו. והוא הדבר הנעשה. אם אך נתעלם מההרגל לניווּל זה, שהפך להיות טבע שני שלנו, ונשקיף על חיי המעמדות הגבוהים שלנו כפי שהם, על כל חוסר־הבושה שבהם, הלא נראה בית־בושת רצוף אחד. אינך מקבל דעתי? הרשה, אוכיח," שיסע את דברי. “אתה אומר, כי את הנשים בחברתנו מעסיקים עניינים אחרים מהמעניינים את הנשים בבתי־הבושת, ואני אומר כי לא כן הדבר, ואוכיח דברי. אם הבריות שונים זה מזה במטרות החיים, בתוכנם הפנימי של החיים, ישתקף שוני זה בהכרח גם בחיצוניותם, ואף חיצוניות זו שונה תהיה. ואתה, הסתכל־נא באלו, באומללות, בבזויות, ובגבירות החברה, מֵרמוֹת־המעלה: אותה תלבושת עצמה, אותן הדוּגמות, אותו בושם עצמו, וחשׂיפת הזרועות, הכתפיים, השדיים, והידוק הלבוש על האחוריים הבולטים, אותה תאוָה עצמה לאבני־חן, לחפצים יקרים, נוצצים, אותו בידור עצמו, הריקודים והמוסיקה, הזמרה. כפי שהללו משדלות בכל האמצעים, כן גם אלו. והבדל אָיִן. אם נדייק בהגדרה, עלינו לומר, כי היצאניות לשעה קלה – בזויות כרגיל, והיצאניות לשעה ארוכה – מכובדות.”
7
"כן, אכן צדו אותי ג’רסי אלה, והתלתלים והקישוטים. קל היה לצוד אותי, מפני שהתחנכתי בתנאים שבהם גדלים צעירים מתאהבים, כפי שגדלים המלפפונים יפה בשדה שהוּבר. הלא המזון המיותר והמגרה שלנו, אגב בטלה גופנית מוחלטת, אינו אלא אמצעי לליבוי מתמיד של התאוָה. יכול אתה להשתומם כרצונך, אך כן הדבר. הן עד הזמן האחרון לא ראיתי גם אני את הדברים האלה. ועתה נפקחו עיני לראות. ועל כן מענה אותי הדבר שאין איש יודע אותו, ואנשים טחים הבלים, כגברת ההיא.
כן, באביב עבדו בסמוך לביתי איכרים בשפיכת סוללה למסילת־הרכבת. מזונו הרגיל של בחור מן האיכרים – לחם, קְואס, בצל. הבחור מלא חיוּת, נמרץ, עושה עבודת־שדה קלה. הוא נשׂכּר לעבוד במשרד־הרכבות, ומזונו – גריסים וליטרת בשר. אלא שהוא פולט בשר זה בעבודה של שש־עשרה שעות, של שלושים פּוּד, במריצה. וטוב לו הדבר. ואילו אנו, הזוללים שתי ליטרות בשר, בשר־עוף וכל מיני מאכלים ומשקאות מחממים, אנא יבוא הכול? אל הגוֹדש החושני. ואם יבוא לשם, ושסתוֹם־הבטחון פתוח, הכול כשורה. אך אתה סגוֹר את השסתום, כפי שסגרתיו אני באורח זמני, ומיד תבוא התעוררות, שתסתנן בעד עדשת־הפּריזמה של חיינו המלאכותיים, ותתבטא באהבה האמיתית ביותר, לעתים – אפילו אפלטונית. גם אני התאהבתי, כפי שהכול מתאהבים. הכול היה בעין: גם הפליאה, גם ההתמוגגות, גם השירה. לאמיתו של דבר היתה אהבתי זו תוצאה של פעולת האֵם והתופרות, מצד אחד, ומצד שני – של המזון העודף שבלעתי אגב חיים של בטלה. לולא השיִט בסירות, מצד אחד, לולא התופרות היוצרות את הגזרה וכיוצא בה, אילו היתה אשתי לבושה חלוק מגושם ויושבת בית, ואילו הייתי אני, מצד שני, בתנאים תקינים של אדם הבולע מזון כמידת צורכה של העבודה, ואילו היה שסתום־הבטחון שלי פתוח – והוא הלא נסגר משום־מה במקרה בפרק הזמן הזה – לא הייתי מתאהב וכל זה לא היה מתרחש."
8
“והנה נזדמן הכול יחדיו: גם מצבי מתאים, והלבוש נאה, והשיִט בסירות עלה יפה. עשרים פעם נכשל הדבר, והפעם עלה יפה. מעֵין מלכודת. איני מתלוצץ. הלא כיום מתקינים את הנישואים כמו שמתקינים מלכודות. הן טבעי הדבר. בגרה הבחורה, יש להשיאה. דומה, כי פשוט העניין כשאין הנערה מכוערת ויש גברים המבקשים לשאת אשה. כך היו נוהגים בימי קדם. הגיעה הבת לפרקה, הוריה מכינים נישואים. כך נהגו באנושות כולה, ואף היום נוהגים כך: אצל הסינים, ההודים, המוסלמים, וגם בעמנו. כל בני המין האנושי נוהגים כך, בכל מקום 0.99מהם. רק החלק ה־0.01 או פחות מזה, ההוללים, קבעו כי אין הדבר טוב והמציאו משהו חדש. ומהו החדש? החדש הוא, שהבתולות יושבות, והגברים באים, כמו לשוק, ובוחרים. והבתולות מחכות וחושבות, אך אינן מעיזות לומר: ‘אדוני, אותי! לא, אותי. לא אותה אלא אותי: ראה איזה כתפיים לי וכל השאר’. ואילו אנו, הגברים, מתהלכים לנו, מסתכלים ומרוצים מאוד. ‘יודע אני, ולא אפול בפח.’ מתהלכים, מציצים, מרוצים מאוד כי כל זה הוכן למענם. אך הנה לא נזהר – הוֹפּ, והוא בפנים!”
“וכיצד יֵיעָשה הדבר?” אמרתי. “האם על האשה להשתדך?”
“איני יודע כיצד יֵיעָשה. אולם, אם שוויון, יהי שוויון. אם מצאו הבריות, כי השדכנות משפילה, הרי עסק זה משפיל פי אלף. שם הזכויות והסיכוי שווים, ואילו כאן האשה היא עבד בשוק, או פתיון למלכודת. צא ואמור לאחת האמהות או לנערה עצמה את האמת, שאין היא עסוקה אלא בציד חתן. אלי, איזה עלבון! אך הלא כולן עוסקות רק בזה, ועיסוק אחר אין להן. והאיוֹם בדבר הוא – לראות לפעמים נערות תמימות, מסכנות, צעירות לגמרי, העוסקות בכך. זאת ועוד, אילו נעשתה המלאכה בגלוי, אך הלא כולה אחיזת־עיניים. ‘הוֹ, מוֹצא המינים, מה מעניין הדבר! הוֹ, ליזה מתעניינת מאוד בציור! התבוא לתערוכה? מה מאלף הדבר! ולטייל בטרוֹיקה, וההצגה, והסימפוֹניה? הו, מה נהדר! ליזה שלי מטורפת למוסיקה. ומדוע אין דעות אלה מקובלות עליך? לשוט בסירות!…’ ואילו המחשבה אחת בלבד: ‘קח, קח אותי, את ליזה שלי! לא, אותי! נו, נסה לפחות!…’ הו, הנבזוּת! השקר!” סיכם האיש, שתה את שארית התה והתחיל לאסוף את הספלים והכלים.
9
“התדע,” פתח כשהוא שׂם בתרמיל את התה והסוכר, “שלטון זה של הנשים, שהעולם מתייסר בו, מקורו בכל זה.”
“הכיצד שלטון הנשים?” אמרתי. “הזכויות, יתרון־הזכויות ניתן לגברים.”
“כן, כן, זהו, זה הדבר,” שיסע את דברי. “זה הדבר שרצוני לומר לך, והוא המסביר תופעה מופלאה זו, שמצד אחד, אכן בדין הובאה האשה אל המדרגה התחתונה של השפלתה, ומצד שני – שהיא השולטת. ממש כיהודים, הגומלים בשלטון־הכסף שבידיהם על דיכויָם, כן הנשים. ‘הה, רצונכם שנהיה סוחרים בלבד. ניחא, אנחנו, הסוחרים, נשתלט עליכם,’ אומרים היהודים. ‘הה, רצונכם שנהיה מוּשׂא של חושנות בלבד, טוב, כמוּשׂא של חושנות נשעבד אתכם,’ אומרות הנשים. לא בכך מתמצה העדר־זכויותיה של האשה שלא ניתן לה להצביע בבחירות או לכהן כשופט – בעיסוק בכל אלה אין משום יתרון זכות – אלא בכך שלא ניתן לה להיות שווה לגבר במגע המיני, שלא ניתנה לה הזכות להשתמש בגבר ולהמנע ממגע עמו לרצונה, לבחור גבר לרצונה ולא להבּחר. אתה אומר, שמכוער הדבר. ניחא. אל תינתן איפוא זכות זו גם לגבר. כיום ניטלה מהאשה הזכות הנתונה לגבר. והנה, כדי לפצות את עצמה על העדר זכות זו, היא משפיעה על חושנותו של הגבר, ומשעבדת אותו על ידי חושנותו כך, שהוא בוחר באורח פורמלי בלבד, ולמעשה היא הבוחרת. ומשכבשה אמצעי זה, הריהי מנצלת אותו לרעה וקונה לעצמה שלטון אימים על הבריות.”
“היכן הוא שלטון מיוחד זה?” שאלתי.
“היכן הוא השלטון? בכל מקום, בכול. עבור על פני החנויות בכל עיר גדולה. מיליונים טמונים, שם, אין לשער כלל את עמל הבריות המושקע בזה, אך תן דעתך האם ב־0.9 של חנויות אלו מצוי משהו לצורכו של הגבר? כל מותרות החיים נדרשים על ידי הנשים, והן התומכות בהם. מנה את בתי־החרושת. רבים מאוד מהם מייצרים קישוטים חסרי־תועלת, מרכבות, רהיטים, צעצועי־נשים. מיליונים של בני אדם, דורות של עבדים, גוֹועים בעבודת־פרך זו בבתי־החרושת רק למען אווֹתיהן של הנשים. כמלכוֹת מחזיקות הנשים בשבי עבדותן ובעבודה קשה 0.9 של המין האנושי. וכל זה מפני שהשפילו אותן, שללו מהן את שוויון־הזכויות לגברים. והנה הן נוקמות על ידי הפעלת חושנותנו, על ידי הפלתנו ברשתן. כן, מכאן הכול. הנשים התקינו את עצמן כמכשיר־גֵרוי כזה של החושים, שאין גבר מסוגל עוד למגע־ומשא שליו עם האשה. אך יקרב גבר אל אשה, וכבר הוכרע על ידי השפעתה המהממת ונשתבש. אף קודם לכן הרגשתי אי נוחות, חרדה, למראה גברת עדוייה בשמלת־נשף, ואילו עתה אימה ממש יורדת עלי, אני רואה בה משהו המסוכן לבריות ופוגע בחוק, ויש רצון להזעיק שוטר, לקרוא להגנה מפני הסכנה, לדרוש כי יסלקו, כי ירחיקו את הדבר המסוכן.”
“כן, אתה צוחק!” הרים קולו עלי, “ואין זו בדיחה כלל. סמוך אני ובטוח כי יום יבוא, ואולי קרוב היום, כשיבינו זאת הבריות ויתמהו, כיצד עשוייה היתה להתקיים חברה שבה הותרו מעשים כאלה העוכרים את שלוַת־החברה, כגון פרכּוס־הגוף המגרה ממש את החושנות, המותר לנשים בחברה שלנו. הלא דומה הדבר, כאילו פיזרת בכל השׂדרות, בכל השבילים מלכודות כאלה – ואף חמוּר מזה! מדוע אסורים משחקי־מזל, ולא נאסרה הופעת נשים בלבוש יצאניות המגרה את החושים? הלא הן מסוכנות אלף מונים!”
10
"והנה, כך לכדו גם אותי. הייתי איפוא מה שנקרא מאוהב. לא זו בלבד ששיוויתי אותה לעיני כפסגת השלמות, אלא גם את עצמי ראיתי בתקופת־האירוסין כפסגת השלמות. הלא אין לך רשע, שיחפש מעט ולא ימצא רשעים הגרועים מבחינה כלשהי אף ממנו, ולא יוכל איפוא למצוא עילה להתגאות ולשׂבוע נחת מעצמו. כן גם אני: לא את הכסף נשאתי – לא היה כאן כל חשבון תועלת, ולא עשיתי כרוב מכּרי, שנישאו למען הכסף או קשרי־החברה – שכן עשיר הייתי והיא ענייה. זה עניין אחד. העניין השני שהתגאיתי בו היה, שאחרים נשאו נשים מתוך כוָנה להמשיך בריבוי־נשים, כפי שחיו עד נישואיהם, ואילו אני גמרתי אומר לשמור אמונים לאחר החתונה לאשתי האחת, ולא היה גבול לגאוָתי על כך, ביני לבין עצמי. כן, חזיר איום ונורא הייתי, אך אמרתי בלבי כי מלאך אני.
ימי היותי חתן לא ארכו. היום איני יכול להיזכר ללא בושה בתקופה אֵירוסין זו! איזו תועבה! הלא לאהבה רוחנית הכוָנה, ולא לחושנית. ואם רוחנית האהבה, והמגע רוחני, הלא ראוי שיתבטא מגע רוחני זה במלים, בדיבורים, בשיחות. ולא כן היה. כשנשארנו לבדנו היתה השיחה קשה עלינו מאוד. איזו עבודת סיזיפוּס היתה זו. רק העלית על דעתך מה לומר ואמרת, ושוב הכרח לשתוק, להמציא משהו. לא היה לנו על מה לשוחח. כל העשוי להיאמר על החיים הצפויים לנו, על סדרי הבית, על התכניות, כבר נאמר, ומה יהיה עתה? שאילו אנו בעלי־חיים היינו יודעים שלא מן הראוי כי נדבר; ואילו כאן, להפך, ראוי לדבר ואין מה לומר, מפני שמעסיק אותנו עניין שאינו נפתר על ידי השיחה. הוסף על כך את המנהג המגונה של אכילת ממתקים, את הזלילה הגסה של דברי־מתיקה, ואת כל ההכנות המאוסות הללו לקראת החתונה: דין־ודברים על הדירה, חדר השינה, המצעות, החלוּקים, מעילי־הבית, הלבנים, המלבושים הלא תבין, שאם אדם נושא אשה לפי אורח־הדוֹמוֹסטרוֹי, כמאמר אותו זקן, הרי הכסתות, הנדוניה, המצעות – כל אלה אינם אלא פרטים המתלווים למסתורין. אולם אצלנו, כשבין עשרה נישאים אינך מוצא אחד שאינו כופר במסתורין, ואינו כופר גם בכך שיש במעשהו משום התחייבות כלשהי, כשבין מאה גברים ספק אם יש אחד שלא נשא אשה כבר קודם לכן, ובין חמישים – אחד שלא התכוון מראש לבגוד באשתו בכל שעת כושר, כאשר הרוב רואים במסעם אל הכנסייה רק תנאי מיוחד ליִיחודם עם אשה מסויימת – הגע בעצמך איזו משמעות איומה ניתנת לכל הפרטים האלה. יוצא איפוא, כי בכך טמון הכול. יוצא איפוא, כי מעין מכירה לפנינו. מוכרים לנואף נערה תמה, ומקיפים את המכירה במיני טקסים רשמיים."
11
“הכול נישאים כך, ואף אני נישאתי כך, ונפתח ירח־הדבש המהולל. הלא הכינוי בלבד מה שפל הוא!” השריק בכעס. “פעם אחת התהלכתי בפאריס לראות את ההצגות כולן, ונכנסתי, לפי המלצת השלט, לראות אשה בעלת זקן וכן כלב־ים. נתגלה, כי אין אלה אלא גבר גלוי־חזה בשמלת אשה, וכלב שהלבישוהו עור סוּס־ים והטילוהו לשחות בגיגית. כל זה עורר עניין מועט מאוד, אלא שבצאתי נתלווה אלי המציג ברוב נימוס, פנה אל הקהל המצפה ליד הפתח, הצביע עלי ואמר: ‘הנה, שאלו את האדון, האם כדאי לראות? הכנסו, הכנסו, פראנק אחד לנפש!’ התביישתי לומר שלא כדאי לראות, וכפי הנראה הביא המציג בחשבון כי אנהג כך. וכנראה, זו דרכם של האנשים שנתנסו בכל תיעובו של ירח־הדבש, והם נמנעים מלאכזב את זולתם. גם אני לא איכזבתי איש, אולם כיום איני רואה עילה שלא לומר את האמת. אפילו סבור הנני, כי צורך חיוני הוא לומר את האמת על כך. אתה נבוך, מתבייש, חש תיעוב, צר לב, והעיקר, משעמם, משעמם לבלתי נשוא! הרי זה משהו הדומה לחווייתי כשלמדתי לעשן, כשחשתי הכרח להקיא ורוקי נזל, אך אני בלעתיו והעמדתי פנים שנעים לי הדבר. העונג שבעישון, כעונגו של עניין זה, אם יבוא, יבוא רק אחר כך: ראוי שבני־הזוג יפתחו בקרבם מידה־רעה זו, כדי שיפיקו ממנה הנאה.”
“הכיצד מידה־רעה?” אמרתי. “הלא אתה מדבר בסגולה האנושית הטבעית ביותר.”
“טבעית?” אמר. "טבעית? לא, נהפוך הוא, הגעתי לכלל דעה, שאין זה… טבעי. כן, לגמרי לא… טבעי. שאל את פי הילדים, שאל נערה שלא הושחתה. אחותי נישאה בעודה צעירה מאוד לאדם ששנותיו כפולות משנותיה, והוא נואף. זוכר אני מה נדהמנו בליל החתונה, כשנמלטה ממנו, חיוורת ובוכה, ואמרה לנו, כשכל גופה מרעיד, כי בשום פנים, לא תוכל אפילו לומר מה דרש ממנה.
“אתה אומר: טבעי! האכילה טבעית. והאכילה משמחת, קלה, נעימה ואינה מביישת מתחילתה; ואילו כאן הדבר גם מאוס, גם מבייש, גם מכאיב. לא, אין זה טבעי! נוכחתי לדעת, כי נערה שלא נתקלקלה, שונאת את הדבר תמיד.”
"כיצד איפוא, אמרתי אני לו, “כיצד יוכל להתקיים המין האנושי?”
“הנה, שלא יאבד חלילה מן האדם!” אמר באירוֹניה זועמת, כאילו ציפה לטענה מוּכּרת ובלתי־הוגנת זו. “הַטֵף למניעת ההוֹלדה כדי שהלורדים של אנגליה יוכלו לזלול־ולסבוא – תמיד – מותר לך. הטף למניעת ההולדה כדי להרבות את מנעמיך – מותר לך. אך די שתשמיע הגה על מניעת ההולדה בשם המוסר – רבותי, איזו זעקה: שלא יעבור מין האדם מן העולם מפני שמניין אנשים, או שניים, מבקשים לחדול להיות חזירים. אגב, סלח לי. אור זה אינו נעים לי, האוכל להאפילו?” אמר והצביע על הפנס.
אמרתי, כי היינו־הך לי, והוא קם, ובחפזון שציין את כל מעשיו עלה על המושב וּוִילֵן את הפנס בווילונית־הארג.
“אף על פי כן,” אמרתי, “אילו קיבלו הכול את דברך כחוק היה מין האדם עובר מן העולם.”
הוא השהה את תשובתו.
“אתה אומר, כיצד יתקיים מין האדם?” אמר, שב וישב מולי, פישק ברכיו ונשען עליהן במרפקים. “ועל שום מה עליו להתקיים, על המין האנושי?” הוסיף.
“מה פירוש, על־שום־מה? לולא כן לא היינו קיימים”.
“”ולמה לנו להתקיים?"
“מה פירוש, למה? כדי לחיות.”
“ועל שום־מה נִחיֶה? אם אין כל תכלית, אם ניתנו לנו החיים לשמם, אין טעם לחיות. ואם כן הדבר, הצדק הגמור עם השופֶּנהוֹאֶרים וההארטמַנים, ועם כל הבודהיסטים. ואם יש מטרה בחיים, הלא ברור שהם חייבים להפסק כשיגיעו למטרה. והלא אלה פני הדברים.” דיבר בהתרגשות ניכרת לפי שהוקיר כנראה במידה רבה את רעיונו. "הלא אלה פני הדברים. תן דעתך: אם מטרת האנושות – הרוָחה, הטוֹב, האהבה, וכל אשר תרצה; אם מטרת האנושות היא האמוּר בנבואה, כי את כל האדם תאחה האהבה, כי יכתתו חרבותם לאתים וכיוצא בזה מהו המונע להגיע למטרה זו? התאווֹת הן המונעות. מהתאווֹת, החזקה, הרעה, העקשנית שבכולן – האהבה המינית, אהבת הבשרים, ועל כן אם יוכחדו התאווֹת וגם האחרונה והחזקה שבהן, תאוַת־הבשרים, תתגשם הנבואה, הבריות יגיעו לכלל אחדות, מטרת האנושות תוגשם, ולא יהיה עוד טעם לחייה. כל עוד האנושות חיָה ניצב לפניה אידיאל, ומובן שלא האידיאל של הארנבות והחזירים, כדי לפרות ולרבות הרבה ככל האפשר, ולא של הקופים או הפאריסאים, כדי לנצל במידה מעודנת ככל האפשר את תאוַת המין, אלא אידיאל הטוב, המושג על ידי הטוהר וכיבוש־היצֵר אליו שאפו תמיד בני־אדם ושואפים גם כיום. וראה לאן הגיעו הדברים.
הגיעו דברים לידי כך, שתאוַת־הבשרים – שסתוֹם־ביטחון היא. אם לא הגיע הדור האנושי החי עמנו כיום למטרה, לא הגיע אך ורק מפני שיש בו תאווֹת, והחזקה שבהן – המינית. וכשמצוייה התאוָה המינית, יש דור חדש, ואם כן יש גם אפשרות להגיע למטרה בדור הבא. לא הגיע גם הדור הזה, ינסה הבא, וכך עד שיגיעו למטרה, עד שתתגשם הנבואה, עד שיגיעו הבריות לכלל אחדות. שאם לא כן, מה היה יוצא? נניח, כי אלוהים ברא את האדם להשגת תכלית מסויימת, ויצר אותם כבני־תמותה, אך ללא תאוַת־מין, מה היה יוצא? הלא היו חיים להם, ומתים בלי להגיע למטרה; וכדי להגיע למטרה היה אלוהים צריך לברוא אנשים חדשים. אילו היו בני אלמוות, נניח (אף על פי שקשה לאותם אנשים עצמם, ולא לדורות חדשים, לתקן את השגיאות ולהתקרב אל השלֵמות), כי לאחר הרבה אלפי שנים היו מגיעים למטרה, אבל מה צורך יהיה בהם אז? אנה יבואו כולם? הלא מוטב שיהיה הכול כפי שהוא… ואולי לא ישרה בעיניך צורת ביטוי זו, ואתה אבולוציוניסט? אבל אפילו כך, המסקנה דומה. הגזע העליון של בעלי החיים – האנושי, חייב להתלכד כנחיל־דבורים, כדי לעמוד במאבק עם בעלי החיים האחרים, ולא להתרבות לאין קץ; כדרך הדבורים חייב מין האדם לגדל חסרי־מין, שוב איפוא לשאוף לכיבוש־היֵצר, ובשום פנים לא לליבוי התאוָה והלא לכך מכוּוָן כל מהלך חיינו." הוא שתק רגע. יֶחדל המין האנושי? העשוי מישהו, ותהיה ראייתו את העולם אשר תהיה, לפקפק בכך? הלא אין הדבר מוטל בספק כלל, כמוות עצמו. הלא לפי כל הלכות הכנסייה עומד קץ הימים לבוא, וגם לפי כל תורות המדע אין מנוס מכך. מה תמיהה יש כאן איפוא, שגם תורת המוסר מגיעה לאותה מסקנה עצמה?"
עתה האריך בשתיקה, שתה עוד תה, סיים את עישון הסיגריה, הוציא מתרמילו סיגריות חדשות, ושם אותן בנרתיק הישן והמלוכלך.
“ירדתי לסוף דעתך,” אמרתי, “משהו מעין זה טוענים השֵקֶרים.”
“כן, כן, והדין עִמם,” אמר. “התאוָה המינית, יהיה קישוטה אשר יהיה, רעה היא, רעה חולה, שראוי להאבק עמה ולא לעודדה, כנהוג אצלנו. דברי האֶוַנגליוֹן, שכל המסתכל באשה לחמוד אותה, נאוֹף נאפָה, אין כוָנתם לאשתו של איש אחר בלבד, אלא – ובעיקר – לאשתך שלך.”
12
"ואילו בעולמנו הכול להפך: אפילו אמר אדם להתנזר בעודו רוָק, הרי לאחר הנישואים סבור כל אחד שאין ההתנזרות דרושה עוד. הלא הנסיעות הללו לאחר החתונה, היִיחודים, שעורכים הצעירים ברשות הוריהם, – אינם אלא הרשאה לניאוף. אולם חוק־המוסר נוקם בעצמו במפיריו. כל כמה שלא שקדתי לערוך את ירח־הדבש שלי לרצוני, לא הועלתי. בלי הרף היה הכול מאוס, מחפיר ומשעמם. ובמהרה נעשה הכול קשה עד ייסורים. חיש מהר התחיל הדבר. דומני, כי ביום השלישי או הרביעי מצאתי את אשתי משועממת, התחלתי לשאול לסיבת הדבר, התחלתי לחבקה, והרי זה כל מה שעשוייה היתה לבקש לדעתי, אך היא סילקה את ידי ופרצה בבכי. על מה? לא ידעה לומר. היא הרגישה עצבות, מועקה. כנראה, לחשו לה עצביה המיוגעים את האמת על התיעוב שביחסינו; אלא שלא ידעה לומר זאת. התחלתי לחקור, והיא אמרה שעצוב לה בלעדי אמהּ. נדמה היה לי, שאין זו האמת. התחלתי לפייסה, בלי להזכיר את האם. לא הבינותי, כי משהו מעיק עליה, והאֵם אינה אלא תירוץ. אך היא נעלבה מיד על שלא הזכרתי את האֵם, כביכול לא האמנתי בדבריה. אמרה לי, שהיא רואה כי איני אוהב אותה. הטחתי בה שזו קאפּריזה, ופתאום נשתנו פניה כליל, במקום העצבות נתבטא בהן רוגז, והיא התחילה להאשימני במִלים הארסיות ביותר באנוכיות ובאכזריות. הסתכלתי בה. כל פניה הביעו עוינות וצינה גמורה, כמעט איבה כלפי. זוכר אני מה נבהלתי מהמראֶה ‘מה? כיצד?’ הרהרתי. ‘אהבה, ברית נשמות, ובמקומה עניין זה לא ייתכן, לא זו דמותה!’ תחילה ניסיתי לפייסה, אך נתקלתי בחומה בלתי־נכבשת של עוינות צוננת, ארסית, ועד שפניתי כה וכה תקף הרוגז גם אותי, וכבר אמרנו זה לזה שפע של דיבורים בלתי־נעימים. איום היה רושמה של מריבה ראשונה זו. אמרתי מריבה, אלא שלא היתה זו מריבה, כי אם חשיפתה של התהום הרובצת במציאות בינינו. האהבה נתמצתה בסיפוקיה של התאוותנות, ואנו הוצבנו זה לעומת זה בתחום יחסינו ההדדיים הממשיים, היינו שני אגוֹאיסטים הזרים לגמרי איש לרעהו, ומבקשים להפיק זה מזה את מירב התענוג לעצמם. ראיתי מריבה במה שהתרחש בינינו; אלא שלא היתה זו מריבה, כי אם יחסנו הממשי זה לזה, שנתגלה לאחר סיומה של התאוותנות. לא הבינותי, כי יחס צונן ועויין זה הוא יחסנו התקין, ולא הבינותי זאת מפני שיחס עויין זה שב ונעלם מעינינו חיש מהר בזמן הראשון בשל התאוותנות המזוקקת ששבה וגאתה, זאת אומרת, בשל האהבה.
אמרתי בלבי, כי רבנו והתפייסנו והדבר לא ישוב עוד. אבל בירח ראשון זה, ירח הדבש, שבה והגיעה חיש־מהר תקופת רוָיה, ושוב לא היינו זקוקים זה לזה, ושוב נפלה מריבה בינינו. אם כן, לא היתה הראשונה מקרית, אלא כך צריך להיות וכך יהיה, אמרתי בלבי. המריבה השנייה הדהימה אותי אף יותר, לפי שנפלה מסיבה מופרכת לגמרי. משהו בגלל הכסף כביכול, שמעולם לא חסתי עליו, ובשום פנים לא הייתי עשוי לחסוך אותו מאשתי. אך זאת אזכור, שהיא פירשה איזה עניין כך, שאחת מהערותי נתגלתה כביטוי לרצוני לשלוט בה באמצעות הכסף, שטָענתי כביכול לזכותי הבלעדית עליו, והרי זה משהו מופרך, מטופש, שפל, שאינו אופייני לא לי, לא לה. רגזתי, התחלתי להאשימה בחוסר־עדינות, היא האשימה אותי – והכול התחיל מחדש. שוב ראיתי בדבריה ובהבעת פניה ועיניה אותה עוינוּת צוננת, אכזרית, שכה הדהימה אותי קודם לכן. זוכר אני, כי רבתי עם אחי, עם ידידַי, עם אבי, אך מעולם לא הגענו לידי זעם מיוחד ארסי זה, שמצוי היה כאן. אולם, חלף זמן־מה ושוב נעלמה שנאה הדדית זו מאחרי המאוּהבוּת, אמוֹר התאוותנות, ועדיין ניחמתי את עצמי במחשבה, כי שתי מריבות אלו מִשגה היו, שאפשר לתקנו. אך הנה באה המריבה השלישית, הרביעית, ואני הבינותי שאין זה מקרה, אלא כך צריך להיות וכך יהיה, ואכן נתקפתי חרדה מפני הצפוי לי. כן יִיסרה אותי המחשבה האיומה, כי רק חיי שלי עם אשתי כה רעים, כה בלתי־דומים לציפיותי, ואילו בזיווּגים אחרים אין הדבר כך. עדיין לא ידעתי, כי זה גורל הכול, אלא שהכול סבורים כמוני, כי אסונם המיוחד הוא, מעלימים את אסונם החריג, המביש הזה, לא רק מעיני זולתם, אלא גם מעיני עצמם, ואינם מודים בו אפילו בפני עצמם.
“מימים ראשונים התחיל הדבר, ונמשך כל העת, מתגבר ומקשיח. בעומק לבי הרגשתי כבר בשבועות הראשונים כי נפלתי בפח, כי מה שבא אינו מה שציפיתי לו, כי הנישואים לא זו בלבד שאין בהם אושר, אלא שהם משהו קשה ביותר, אולם ככל הבריות סירבתי להודות בכך בפני עצמי (ולא הייתי מודה בפני עצמי גם עתה, לולא הסיום), והעלמתי הכול לא מעיני הזולת בלבד, אלא גם מעיני עצמי. היום אני משתומם, כיצד לא ראיתי את מצבי הממשי. יכולתי לראות את סימניו בכך, שהמריבות היו מתחילות מסיבות, שאחר כך, לאחר סיום המריבות, לא ניתן כלל להזכר בהן. לא היה סיפק בידי התבונה להכין עילות מספיקות לאיבה ההדדית הקיימת תמיד. אולם הדהימה אף יותר קלישותן של אמתלות ההתפייסות. לפעמים היו מלים, בירור דברים, אפילו דמעות, אך לפעמים… הו! מה מאוס להזכר בזה אף עתה – לאחר המלים האכזריות ביותר, שאמרנו זה לזה, פתאום מבטים שתוקים, חיוכים, נשיקות, חיבוקים…פוּי, איזו זוָעה! כיצד יכולתי לא לראות אז את כל המיאוס הזה…”
13
שני נוסעים עלו והתחילו ליַשֵב עצמם על ספסל מרוחק. הוא שתק כל עוד התקינו עצמם במושבם, אך משהפסיקו ונשתתקו, המשיך, בלי לאבד, כנראה, אף לרגע את חוט מחשבתו.
“מה שנבזה בעיקר,” פתח, "שהנה מניחה התיאוריה, כי האהבה היא משהו אידיאלי, נעלה, ולמעשה הלא האהבה היא משהו נתעב, חזירי, אשר אף הדיבור וההיזכרות בה מאוסים עליך, מביישים. הן לא בכדי גרם הטבע, שיהיה הדבר מאוס ומבייש. ואם הוא מאוס ומבייש, יש להבינו כך. ואילו כאן מעמידים הבריות פנים, שהמאוס והמבייש יפה ונעלה. מה היו סימניה הראשונים של אהבתי? הלא הם אלה, שהתמכּרתי להפרזה בהמית, ולא זו בלבד שלא התביישתי בה, אלא התגאיתי משום מה בכושר זה של הפרזה גופנית, בלי להרהר כלל לא בחיי הרוח של אשתי, אלא אפילו בצרכי גופה. תמיה הייתי מניִן בא הרוגז ההדדי שלנו, והלא היה העניין ברור לגמרי: לא היה הרוגז אלא מחאתו של הטבע האנושי כלפי הטבע הבהמי שדיכא אותו.
תמיה הייתי לאיבתנו איש אל רעהו. אך הדבר בלתי־נמנע היה. איבה זו לא היתה אלא איבתם ההדדית של שותפים לדבר עבירה – גם על ההדחה לחטא וגם על החלק בפשע. וכי לא פשע הוא, אם הרתה המסכּנה כבר בחודש הראשון, ואילו יחסי־החזירים שלנו נמשכו? אתה סבור, שאני סוטה מעיקרו של סיפורי? לא ולא! הרי אני מספר לך כיצד רצחתי את אשתי, בשעת המשפט נשאלתי, במה רצחתי את אשתי, ואיך. שוטים שכמותם! סבורים היו, שרצחתי אותה אז, בסכין, בחמישה באוקטובר. לא אז רצחתי אותה, אלא מוקדם בהרבה. כן ממש כפי שהם רוצחים היום. הכול, הכול…"
“ובמה?” שאלתי.
"והוא המפליא, שהכול מסרבים לראות את הברור וגלוי לעין, מה שחייבים לדעת ולהפיץ הרופאים, אך הם ממלאים פיהם מים. הלא העניין פשוט ביותר. הגבר והאשה נוצרו כבעלי־החיים, ולאחר אהבת־הבשרים מתחיל ההריון, ואחר כך תבוא ההנקה, ואלה מצבים שבהם מזיקה אהבת־הבשרים לאשה, כפי שהיא מזיקה לתינוקה. הגברים והנשים שווים במספרם. מה משתמע מכך? דומני, כי ברור. אין אתה צריך לחכמה יתירה כדי להסיק מכך את המסקנה שמסיקים בעלי־החיים, זאת אומרת התנזרות. ולא כן עשו. הגיע המדע לידי כך, שגילה איזה לֶאוּקוֹציטים המתרוֹצצים בדם, ואף הבלים מיותרים למיניהם, אך דווקא זאת לא השכיל להבין. מכל מקום, לא שמענו דברים אלה מפי המדע.
והנה לפני האשה שתי דרכים בלבד: האחת – לעשות עצמה לבעל־מום, להשמיד בקרבה בבת־אחת, או לפי מידת־הצורך, את הכושר להיות אשה, הווי אומר אֵם, כדי שיוכל הגבר להתענג בשלוָה ובקביעות; והדרך האחרת, שאינה אפילו דרך, אלא הפרה פשוטה, גסה, מובהקת של חוקי־הטבע, המתרחשת בכל המשפחות הנקראות הגונות. הרי זו הדרך המחייבת את האשה, על אף טבעה, להיות יצור, שלדרגתו אינו יורד אפילו בעל־חיים אחד. גם כוחה לא יעמוד לה. על כן מצויים בקרבנו ההיסטֶריָה, העצבנות, ובהמוני העם – הנשים אחוזות־הדיבוק. תן דעתך, בין הבנות הטהורות אין אחוזות־דיבוק, והן מצויות דווקא בין הנשים, והנשים שבעלים להן. כך הדבר אצלנו. וכן הדבר גם באירופה. כל בתי החולים להיסטריה מלאים נשים המפֵרות את חוקי־הטבע. אך הנשים אחוזות הדיבוק וחולותיו של שארקוֹ – בעלות־מום גמורות הן, ואילו נשים בעלות־מום לחצאין מָלא עולם. הלא ראוי שניתן דעתנו על המעשה הגדול המתרחש באשה הנושאת את העובר, או המיניקה את הרך הנולד. גדֵל משהו הממשיך אותנו, בא במקומנו. ומעשה קדוש זה מחללים – במה? הלא אימה היא להעלותו על הדעת! ומדברים על החרות, על זכויות הנשים. הן דומה הדבר למעשיהם של אוכלי־אדם, המפטמים את שבוייהם למאכל, וטוענים באָזניהם, כי לזכויותיהם ולחרותם הם דואגים."
כל זה היה בבחינת חידוש, והדהים אותי.
“הייתכן? אם כן הדבר,” אמרתי, “יוצא, שיכול אדם לאהוב את אשתו אחת לשנתיים, והלא גבר…”
“ולגבר חיוני הדבר,” המשיך את דברי. “שוב הצליחו כוהני המדע החביבים לשכנע את הכול. מצָוֶה הייתי עליהם, על מכשפים אלה, שימלאו את תפקידן של נשים אלו, החיוניות לגברים, לדעתם, מה היו משמיעים לנו אז? שַכנע אדם, כי ווֹדקה, טבק, אוֹפּיוּם חיוניים לו, וכל אלה אף יהיו חיוניים. מסתבר איפוא, כי אלוהים לא הבין מה דרוש, ועל כן התקין הכול שלא כראוי, בלי לשאול את פי המכשפים. עיניך הרואות, אין העניינים מתיישבים יפה. הם נמנו וגמרו, כי הכרח הוא לגבר לסַפק את תאוָתו, ואף חיוני הדבר, ואילו כאן נשתרבבו להן ההולדה וההנקה, המפריעות בסיפוק צורך זה. מה נעשה איפוא? נפנה אל המכשפים, הם ימצאו עצה. אכן, חשבו ומצאו. הו, מתי יוקעו המכשפים הללו, הם והונאותיהם? הגיעה השעה! הגיעו דברים לידי כך, שאנשים משתגעים, מתאבדים בירִיָה, והכול בשל כך. וכלום ייתכן מוצא אחר? בעלי־חיים יודעים כביכול, כי צאצאיהם ממשיכים את מינם, ומקיימים מצוַת־חוק מסויימת בתחום זה. רק האדם אינו מכיר חוק זה ומסרב לדעתו. וכל דאגתו נתונה להגדלת תענוגו ככל האפשר. ומי העושה כן? מלך הברִיָה, האדם. תן דעתך, בעלי־החיים מתייחדים רק כשהם עשויים להביא צאצאים לעולם, ואילו המלך השפל של הברִיָה – תמיד, ובלבד שינעם לו. יתירה מזו, הריהו מעלה עיסוק־קופים זה למעלת פנינת־ההוָייה, למעלת האהבה. ובשם אהבה זו, זאת אומרת תועבה זו, הריהו מכרית – מה? – את מחצית המין האנושי. לשם תענוגם הם הופכים את כל הנשים, שהיו עשויות לשמש מסייעות בתנועת האנושות אל האמת והרוָחה, לא למסייעות אלא לאויבות. צא וראה מה בולם בכל אתר ואתר את תנועת האנושות קדימה? הנשים. ומדוע עלתה להן כך? רק מסיבה זו. כן, כן,” חזר ואמר פעמים אחדות, התחיל לנוע במקומו, לשלוף את הסיגריות ולעשן, לפי שביקש בוַדאי להרגע מעט.
14
“הנה, חיי־חזיר כאלה חייתי אני,” המשיך בנעימה הקודמת "הרע מכל רע היה בכך, שאף על פי שחייתי חיים מגונים אלה, סבור הייתי, שהיות ואיני מתפתה לנשים אחרות, היות ואני חי חיי־משפחה ישרים, הריני איש מוסרי, ואין בי כל אשם, ואם נופלות מריבות בינינו, הרי זו אשמתה, אשמת אָפיָה.
מובן, שלא היא היתה האשמה. היא היתה ככל הנשים, כרובן. ניתן לה חינוך המתחייב ממצב האשה בחברה שלנו, ועל כן מתחנכות כך, ללא יוצאת מהכלל, כל הנשים במעמדות הרוָחה, ואין הן עשויות כלל להתחנך באופן אחר. מדברים אצלנו על איזו השכלת־נשים חדשה. כל אלה דברים בטלים: השכלת הנשים הריהי מה שהיא חייבת להיות לפי ההשקפה שכולה העמדת־פנים.
לעולם תתאים השכלת האשה להשקפת הגבר עליה. הלא כולנו יודעים מהי האשה בעיני הגבר: Wein, Weiber und Gesang1, וכך אומרים המשוררים בשיריהם. ראה את השירה כולה, את הציור כולו, את הפיסול, החל בשירי־האהבים ופסלי וֶנוּס וּפרינֶה העירומות, ותיוָכח, כי האשה היא כלי־תענוגות; כך היא בטרוּבָּה וּבגראצֶ’בקה, וכך היא בנשף־החצר. תן דעתך על ערמתו של השטן: נו, מנעמים, תענוג, אם כן להווי ידוע שתענוג הוא, כי האשה נתח מתוק היא. ולא היא, תחילה טענו האבירים שהם מעריצים את האשה (מעריצים, ואף על פי כן רואים בה כלי של עינוגים). עתה הם טוענים, שמכבדים את האשה. אלה מפַנים לה מקום־ישיבה, מרימים ממחטה שנפלה; ואלה מודים בזכותה לתפוס את כל המשרות להשתתף במינהל וכיוצא באלה. דברים אלה הם עושים, אך ההשקפה עליה לא נשתנתה. הריהי כלי של עינוגים. גופה הוא אמצעי לעינוגים. והיא יודעת זאת. הדבר דומה לגמרי לעבדוּת. העבדות הרי אינה אלא שימושם של אחדים בעבודת־הכפייה של רבים. ועל כן, כדי שלא תהיה עבדוּת, ראוי שלא ירצו הבריות להשתמש בעבודתם הכפוייה של זולתם, שיראו בכך חטא או חרפה. אך בינתיים ביטלו אנשים את צורתה החיצונים של העבדות, קבעו שאין לחתום עוד על שטרי־מכר של עבדים, ומדמים בנפשם ומשכנעים את עצמם, כי העבדות איננה עוד, ואינם רואים ומסרבים לראות, כי העבדות מוסיפה להתקיים, שכן הבריות מוסיפם לאהוב את השימוש בעבודת זולתם, ורואים את המעשה טוב וישר לפניהם. ומכיוון שהם רואים את המעשה טוב לפניהם, יִמָצאו תמיד אנשים החזקים או ערמומיים מזולתם ויֵדעו לעשותו. הוא הדין באמנציפציה של האשה. הלא עבדות־האשה כל עיקרה בכך, שהבריות רוצים להשתמש בה כבכלי של עינוגים, ורואים את הדבר טוב מאוד לפניהם. והנה הם משחררים את האשה, מעניקים לה זכויות שונות הניתנות לגברים, אך מוסיפים לראות בה כלי של עינוגים, וכך הם מחנכים אותה בילדותה וגם על ידי דעת הקהל. ועדיין היא אותה שפחה מושפלת, מנואפת, והגבר עודנו בעל־העבדים הנואף.
משחררים את האשה בקוּרסים ובלשכות, ורואים בה מוּשׂא של עינוגים. לַמדוה־נא לראות עצמה כפי שלימדוה אצלנו, ולעולם תוסיף להיות יצור נחות. או שתמנע את ההריון בעזרת הרופאים־הנבלים, ואם כן תהיה יצאנית גמורה, שלא ירדה לדרגת הבהמה אלא לדרגת החֵפץ, או שתהיה מה שהנָה ברוב המקרים – חולת־נפש, היסטרית, אומללה, והלא כאלו הן, ללא סיכוי להתפתחות רוחנית.
אין הגימנסיות והקורסים עשויים לשנות מצב זה. לשנותו יוכל רק שינוי השקפתם של גברים על הנשים, והשקפתן של הנשים על עצמן. הוא ישתנה רק כשתראה האשה את מעמד הבתולה כנעלה ביותר, ולא תראה, כפי שהיא רואה כיום, במעמד נעלה זה – בושה, חרפה. וכל עוד אין הדבר כן, יתמצה על אף הכול האידיאל של כל נערה, תהיה השכלתה אשר תהיה, במשיכת תשומת־לבם של גברים רבים ככל האפשר, של זכרים רבים ככל האפשר, כדי שתינתן לה אפשרות הבחירה.
העובדה, כי האחת מיטיבה לדעת מתימטיקה, והשנייה פורטת על הנבל – לא תשנה דבר. האשה מאושרת וכל מבוקשה בידיה כשהיא קוסמת לגבר. ועל כן עיקר משימתה של האשה – לדעת לקסום לו. כך היה וכך יהיה. כן הדבר בחיי הבתולות בעולמנו, והוא נמשך בחיי־הנישואים. בחיי הבתולות דרוש עניין זה לצורך בחירה, בחיי־הנישואים – לצורך שליטה בבעל.
היחידים המפסיקים לזמן־מה מהלך זה או מדבירים אותו הם – הילדים, ואף הם – רק אם אין האשה מפלצת, ופירוש הדבר שהיא מיניקה בעצמה. אלא שגם בכך היתה יד הרופאים.
אשתי, שביקשה להיניק בעצמה, ואף היניקה את חמשת הילדים שנולדו אחר כך, לקתה בבריאותה עם בוא הילד הראשון. הרופאים הללו, שהפשיטוה בציניות ומיששו בכל גופה, ואני נאלצתי להודות להם על כך ולשלם את שכרם, – רופאים חביבים אלה קבעו שאינה צריכה להיניק, ובתקופה הראשונה ניטל ממנה האמצעי היחיד שהיה עשוי לפטור אותה מהגנדרנות. היניקה מינקת, זאת אומרת ניצלנו את עָניָהּ, מצוקתה וּבוּרוּתה של אשה, שידלנו אותה לעזוב את תינוקה ולבוא אל שלנו, ובזכות זו קשרנו לה שָביס רקום כסף. ולא זה העיקר. העיקר הוא, שבתקופת שחרורה מההריון ומההנקה שבה והופיעה בה בעוצמה מיוחדת הגנדרנות הנשית שנרדמה קודם לכן. בד בבד הופיעו אף בי בעוצמה מיוחדת ײסורי הקנאה, שעינו אותי בלי הרף בכל חיי־הנישואין שלי, ולא ייתכן שלא יענו את כל הבעלים החיים עם נשותיהם כפי שחייתי אני, זאת אומרת, ללא־מוסר."
15
“בכל חיי־הנישואים שלי לא הניחו לי יִיסורי הקנאה. אולם בכמה תקופות החריפו יִיסוּרי אלה החרפה יתירה. אחת התקופות הללו חלה, כשלאחר לידת הילד הראשון אסרו עליה הרופאים להיניק. קינאתי במיוחד בפרק־זמן זה, ראשית, מפני שאשתי ידעה את החרדה המיוחדת לאֵם, המביאה בהכרח לידי הפרה חסרת־סיבה של מהלך החיים התקין; זאת ועוד, משראיתי כיצד זנחה על נקלה את חובת־המוסר של האֵם, הסקתי בדין, אף בבלי־דעת, כי באותה קלות עצמה תדע לזנוח את חובת נישואיה, מה גם שהיתה בריאה לחלוטין, ועל אף איסורם של הרופאים החביבים, היניקה את שאר הילדים וגמלה אותם להפליא.”
“אכן, אינך אוהב את הרופאים,” אמרתי, כשהבחנתי בנעימת־קולו הזועמת במיוחד כל פעם שהזכירם.
"לא באהבה או בחוסר־אהבה מדובר. הם הרסו את חיי, כפי שהרסו ומוסיפים להרוס חיי אלפים, מאות־אלפי אנשים, ואיני יכול שלא לקשור תולדה בסיבה. מבין אני שרצונם, כרצון עורכי־הדין ואחרים, לצבור ממון, וברצון הייתי נותן להם את מחצית הכנסתי, וכל אדם היה נותן להם את מחצית רכושו, אילו הבין מה הם מעוללים, ובלבד שלא יתערבו בחיי־המשפחה שלנו, שלא יתקרבו אלינו לעולם. הן לא אספתי ידיעות, אלא שמכיר אני עשרות מקרים – ואין מספר להם – שבהם קטלו הללו את העובר ברחם אמו, בטענה שאין בכוחה ללדת, ואחר כך האֵם יולדת להפליא, או שקטלו את האמהות בניתוחים כלשהם. הלא אין איש מונה את הרציחות הללו, כפי שלא מנה את רציחות האינקוויזיציה, לפי שהיתה סברה, כי לטובת האנושות נעשה הדבר. אין אתה עשוי כלל למנות את פשעיהם. אבל כל הפשעים האלה כאיִן וכאפס הם לעומת הניווּן המוסרי של המטריאליזם, שהביאו לעולם, בעיקר באמצעות הנשים. אין צריך לומר, שאם נישַמע להוראותיהם, הרי בגלל ההידַבקות יצטרכו הבריות, בכול ובכל מקום, לא לצעוד לקראת אחדות אלא להפרדה: לפי תורתם צריכים הכול לשבת בנפרד, ולא להניח מפיהם את מַַזלף הקרבול (אגב, עתה נתגלה כי גם זו תצלח). אף זה לא חשוב. הארס העיקרי – בהשחתת הבריוֹת, והנשים במיוחד.
היום אינך יכול לומר: ‘רעים חייךָ, שפּר אותם’ – אסור לומר זאת לא לעצמך ולא לזולתך. ואם חייך רעים, הסיבה טמונה באי־תקינותם של התפקודים העצבּיים, או כיוצא בזה. ועליך לפנות אליהם, והם ירשמו לך תרופות מבית־המרקחת בשלושים־וחמש קוֹפּייקוֹת, ואתה בלע. עתה יורע מצבך, ואז תוסיף תרופות ותרבה רופאים. תעלול נפלא!
ולא הוא העיקר. סיפרתי רק, כי הֵיניקה להפליא את ילדיה, וכן ההריון וההנקה בלבד הם שהצילוני מיִיסורי־הקנאה. לולא אלה, היה הכול מקדים להתרחש. הילדים הצילו אותי ואותה. בשמונה שנים ילדה חמישה ילדים. ואת כולם היניקה בעצמה."
“והיכן הם עתה ילדיך?” שאלתי.
“הילדים?” שאל בבהלה.
“סלח לי, אולי הזכרונות קשים עליך?”
"לא, אין דבר. את ילדי אספו גיסתי ואחיה. הם לא נתנו אותם בידי. נתתי להם את רכושי, אך הם לא נתנו לי את הילדים. הלא אני מעין מטורף. אני נוסע עתה מביתם. ראיתי אותם, אך לא יתנו אותם בידי. הרי אני עשוי לחנכם שלא יִדמו להוריהם. והלא דרוש שיהיו כהוריהם. נו, מה אפשר לעשות? מובן, שלא יתנו אותם בידי, ולא יסמכו עלי. אכן איני יודע, האם היה בכוחי לחנכם. סבורני, שלא. אני – חורבה, בעל־מום. דבר אחד יש בי. יודע אני. כן, נכון שאני יודע דברים, שלא במהרה יֵדעו אותם הכול.
כן, הילדים חיים וגדלים להיות פראים ככל אלה שמסביבם. ראיתי אותם, שלוש פעמים ראיתי. לא אוכל לעשות דבר למענם. שום דבר. הריני נוסע לביתי, לדרום. בית קטן לי שם וגינה.
כן, לא במהרה יֵדעו הבריות מה שאני יודע. האם רב הברזל בשמש ובכוכבים ואֵילו מתכות מצויות בהם – אפשר להוָדע חיש־מהר, אך לדעת מה מוקיע את חזירותנו – קשה הדבר, קשה מאוד…
אתה מקשיב, לכל־הפחות, ואף על כך אני אסיר־תודה לך."
16
"הנה הזכרת את הילדים. ושוב, אילו שקרים איומים מפריחים על הילדים. הילדים – ברכת אלוהים, הילדים – שמחה. הלא שקר הדבר. כל זה היה באחד הזמנים, והיום אין זכר לכך. הילדים – עינויים הם ולא עוד. זו הרגשתן של רוב האמהות, ולפעמים, בלי־משים, הן אף אומרות כך, ללא־עקיפין. שאל את רוב האמהות בחוגנו, חוג האמידים, והן יאמרו לך, כי מרוב פחד שמא יחלו הילדים וימותו, אין הן רוצות להולידם, ואינן רוצות להיניקם אם כבר ילדו, כדי שלא להתקשר אליהם ולא לסבול. העונג שמעניק להן הילד ביופיו, ביפי ידיו, רגליו, בגופו כולו, ההנאה שגורם הילד – פחותים מהייסורים הנופלים בחלקן – לא רק עם מחלתו או מותו, אלא אפילו בשל הפחד מפני אפשרות המחלה והמוות. עם שקילת היתרונות והחסרונות מסתבר, שלא כדאי להוליד ילדים, ועל כן לא רצוי. הן אומרות זאת באומץ, ללא־עקיפין, ואומרות בלבן שמקורם של רגשות אלה באהבתן לילדים, רגש טוב וראוי לתהילה, שהן גאות בו. אין הן מבחינות כלל, כי בשיקול־דעת זה הן שוללות ממש את האהבה, ומאשרות את אנוכיותן בלבד. הן צופות פחות הנאה מיופיו של הילד מאשר יִיסורים ופחד מחשש לגורלו, ועל כן אין צורך להן בילד אשר יאהבו. אין הן מקריבות את עצמן למען היצור האהוב. אלא את העשוי להיות יצור אהוב – למענן.
ברור, שאין זו אהבה אלא אנוכיות. אולם אין הלב מניח להרשיען, את האמהות במשפחות האמידות שלנו, על אנוכיות זו, כשאתה נזכר בתלאותיהן הכרוכות בבריאות הילדים, בחיי האדונים שלנו, ושוב – בחסדם של הרופאים הללו. אימה יורדת עלי כשאני נזכר, אפילו עתה, בחיי אשתי בזמן הראשון ובמצבה כשהיו אך שלושה, ארבעה ילדים, וכל כולה נתונה להם. חיינו לא היו קיימים כלל. הם היו מעין סכנת תמיד, הצלה ממנה, סכנה שנתחדשה, שוב מאמצים נואשים ושוב הצלה – לעולם משהו המתרחש באניה הנטרפת. לפעמים היה נדמה לי, כי הדבר נעשה במתכוון, שהיא מעמידה פני חרדה לילדים, כדי לנצח אותי. כל זה הכריע באורח פשוט להפליא בכל השאלות לטובתה. דומה היה עלי לפעמים, כי כל מה שאמרה ועשתה במקרים אלה – במתכוון אמרה ועשתה, אך לא, היא עצמה התייגעה והתענתה תמיד בעסקי הילדים, בבריאותם ובמחלותיהם. עינויים היו אלה, גם לה גם לי. ומן הנמנע היה שלא תתענה. הלא המשיכה אל הילדים, הצורך הבהמי להאכילם, לטפחם, לגונן עליהם – מצויים היו, כפי שהם מצויים אצל רוב הנשים, אך חסר משהו המצוי אצל בעלי־החיים – העדר הדמיון והתבונה. אין התרנגולת חוששת מפני העלול לבוא על אפרוחה, אינה יודעת את כל המחלות העלולות לתקוף אותו, אינה מכירה את כל האמצעים שהבריות סבורים, כי יוכלו להציל בהם ממחלה וממוות. אין הצאצאים צרה צרורה לתרנגולת. היא עושה למען אפרוחיה את המעשים הטבעיים לה ומשמחים אותה. צאצאיה שמחתה הם. אם יחלה האפרוח, טיפוחה מוגדר מאוד: היא מחממת, מאכילה אותו. ובעשותה כך יודעת היא, כי עשתה את כל הדרוש. ימות האפרוח, לא תשאל את עצמה מדוע מת, אנה הלך, תקרקר מעט, ואחר כך תחדל ותוסיף לחיות כקודם לכן. לא זה דינן של הנשים האומללות שלנו ושל אשתי. מכל העברים שמעה ובכול קראה כללים שונים לאין־קץ ומתחלפים בלי הרף, כמובן, על המחלות – כיצד לרפא, כיצד לחנך, לטפח. להאכיל כך, ובזה. לא, לא כך, לא בזה, אלא דווקא כך. להלביש, להשקות, לרחוץ, להשכיב לישון, לטייל, האוויר – על כל אלה נודעו לנו, ובעיקר לה, כללים חדשים מדי שבוע. כביכול, אתמול בלבד התחילו ילדים להוָלד. ומשלא האכילו כראוי, לא רחצו כנדרש, ולא בעִתו, והנה חלה הילד, ומסתבר שהיא אשמה, ועשתה לא את הראוי לעשות.
וכך, כל עוד הכול בריאים. ואף אלה עינויים. אך אם חלה הילד, הקיץ הקץ. גיהנום ממש. סברה היא, כי מחלה אפשר לרפא, ויש מדע כזה ואנשים כאלה – הרופאים, והם היודעים. לא כולם, אך המעולים שבהם יודעים. והנה הילד חולה וראוי להגיע אל המעולה שבכולם, אל היודע להציל, ואז ניצל הילד. אך אם לא תפסת את הרופא הזה, או שאינך מתגורר במקום מגוריו של הרופא הזה – ואבד הילד. אין זו אמונתה שלה בלבד, אלא אמונת כל הנשים בנות חוגה, ומכל צד היא שומעת אך זאת: ליֶקטרינה סֶמיוֹנוֹבנה מתו שניים מפני שלא הזמינו בעוד מועד את איוואן זאכָארִיץ‘, ואצל מַריה איוואנוֹבנה הציל איוואן זאכאריץ’ את הילדה הבכירה. בבית פֶּטרוֹב עקרו בעוד מועד, בעצת הרופא, לבתי־מלון שונים – והילדים חיים ומשלא עקרו – מתו הילדים. ולפלונית היה ילד חלוש, ובעצת הרופא עברו דרומה – והצילו את הילד. וכיצד לא תתענה ולא תתרגש כל ימיה, כשחיי הילדים, שאהבתה אליהם בהמית, תלויים בידיעתה בעוד מועד מה יאמר על כך איוואן זאכאריץ‘. ומה יאמר איוואן זאכאריץ’ אין איש יודע, ופחות מכל אדם – הוא עצמו, לפי שהוא מיטיב לדעת שאינו יודע דבר ואין בכוחו להועיל כלל, ועל כן יכרכר כיד המקרה, ובלבד שלא יפסיקו להאמין כי אכן הוא יודע משהו. אילו היא בהמה ממש, לא היתה מתענה עד כדי כך; ואילו היא בן־אדם ממש, הלא היתה בה אמונה באלוהים, וכן היתה מדברת וחושבת בלשון האיכרות המאמינות: ‘אלוהים נתן ואלוהים לקח, ואנה תברח מאלוהים’. חושבת היתה, כי החיים והמוות של כל הבריות ושל ילדיה אינם בידי אדם, אלא בידי האלוהים, ולא היתה מתענה במחשבה, כי היה בידה למנוע את מחלתם של ילדיה ואת מותם, והיא לא עשתה כן. ואילו מצָבה כך הוא: ניתנו בידיה יצורים פּריכים ביותר, חלושים, הצפויים לצרות לאין־קץ. ליצורים אלה היא רוחשת אהבה בהמית לוהטת. זאת ועוד, יצורים אלה הופקדו בידיה, ואילו האמצעים לשמירת קיומם של יצורים אלה נעלמים מעינינו וגלויים לאנשים זרים לחלוטין, אשר את שרותם ועצתם אפשר לרכוש רק בממון רב, ולא תמיד.
אכן, היו כל חיינו עם הילדים לא שמחה אלא עינויים לאשתי ועל כן גם לי. וכיצד לא תתענה? על כן גם התענתה תמיד. לפעמים, אך נרגענו לאחר התפרצות של קנאה, או פשוט מריבה, ואמרנו לחיות מעט, לקרוא, להרהר; אך שלחנו יד באיזה עניין, ופתאום מגיעה הידיעה, כי ואסיָה מקיא, או מאשה פלטה דם עם עשיית צרכיה, או לאנריוּשה פריחה על גופו, וכמובן כי תם הכול, ואין חיים עוד. אנה אדהר, אל אֵילו רופאים, לאן לבודד? ומתחילה פרשת חוֹקן, מדידת חום, תרופות ורופאים. אך תסתיים פרשה זו, מיד תתחיל אחרת. חיי־משפחה נכונים, מוצקים, לא היו. אולם היתה, כפי שאמרתי לך, פעולת־הצלה מתמדת מסכנות מדומות וממשיות. והלא אלה פני הדברים כיום ברוב המשפחות. ואילו במשפחתי החריף כל זה במיוחד. אוהבת־ילדיה היתה אשתי ומאמינה על נקלה.
ולפיכך, מציאותם של הילדים לא זו בלבד שלא שיפרה את חיינו, אלא אפילו מיררה אותם. זאת ועוד, הילדים שימשו לנו עילה חדשה למחלוקת. ולא רק סלע־המחלוקת היו הילדים, אלא גם כֵּלֶיה. כביכול התקוטטנו זה עם זה באמצעות הילדים. לכל אחד היה ילדו האהוב – כלי קטטה. אני התקוטטתי יותר באמצעות ואסיָה, הבכור, והיא – באמצעות ליזה. יתירה מזו, כשהתחילו הילדים להתבגר ואָפיָם נתייצב, הפכו להיות בעלי־ברית, שכל אחד משנינו משך אותם לצדו. הדבר גרם להם ייסורים איומים, למסכנים, אך במלחמת־התמיד שלנו לא היתה דעתנו פנוייה כלל להרהר בהם. הילדה היתה בת־בריתי, ואילו הנער הבכור, אהובהּ הדומה לה, היה תכופות שנוא עלי."
17
"הנה כך חיינו. האיבה ביחסינו גברה יותר ויותר. לבסוף הגענו לידי כך, שלא חילוקי־הדעות יצרו את האיבה, אל האיבה היא שיצרה את חילוקי־הדעות: לכל אשר תאמר אשתי לא הסכמתי מראש, אף היא כך.
בשנה הרביעית הגיעו שני הצדדים מבלי־משים לכלל דעה, כי לא נוכל להבין זה את זה, להסכים איש לדעת רעהו. כבר הפסקנו לנסות להידַבר בינינו עד תום. התמדנו לדבוק איש איש בדעתו על העניינים הפשוטים ביותר, ובעיקר על ענייני הילדים. ככל שאני נזכר עתה, לא היו הדעות שעמדתי עליהן יקרות ללבי עד כדי כך, שלא אוכל לוַתר עליהן. אולם דעתה הפוכה היתה, ולוַתר – פירושו לוַתר לה. דבר זה נבצר ממני. אף ממנה. כנראה, סבורה היתה תמיד כי הצדק הגמור אתה, ואני הייתי תמיד קדוש בעיני עצמי בכל הנוגע לה. שנינו כמעט שהיינו נדונים לשתיקה, או לשיחות שמובטחני כי בעלי החיים מסוגלים לשכמותן: ‘מה השעה? הגיעה השעה לישון. מה היום בארוחת הצהריים? לאן ניסע? מה כתוב בעתון? להזמין את הרופא. מאשה חשה בגרונה?’ אך חרגנו כחוט־השערה מתחום שיחה זה, שנצטמצם לבלתי־נשוא, וכבר נתלקח הרוגז. אירעו התנגשויות ונשמעו ביטויי־שנאה בגלל הקָפה, מפת־השולחן, הכִּרכרה, מהלך במשחק־הקלפים – עניינים שלא היה בהם שמץ של חשיבות לגבי האחד או השני. על כל פנים, בי געשה לעתים תכופות שנאה איומה כלפיה! לעתים הסתכלתי כיצד היא מוזגת תה, מרתיעה רגל, או מקריבה את הכף אל פיה, מלסלֶסת, מושכת נוזל לפה, ושנאתי אותה דווקא על כך, כאילו אין מעשה רע מזה. לא שמתי לב אז, כי תקופות הזעם עלו באורח תקין וקצוּב, בהתאם לתקופותיה של הקרוייה בפינו אהבה. תקופת אהבה – תקופת זעם. תקופת אהבה נמרצת – תקופת זעם ארוכה, התגלות חלשה יותר של האהבה – תקופת זעם קצרה. לא הבינונו אז, כי אהבה זו וזעם זה אינם אלא רגש בהמי אחד, הנראה מקצווֹת שונים. איומים היו חיים אלה, אילו הבינונו את מצבנו. אלא שלא הבינונו אותו, ולא ראינוהו כלל. הלוא זו ישועתו של אדם וזה עונשו, שבשעה שאינו חי כראוי, יש בכוחו לערפל את דעתו, כדי שלא לראות את חומרת מצבו. כך נהגנו גם אנו. היא טרחה להסיח דעתה בעיסוק מאומץ, נחפז תמיד, במשק־הבית, בריהוט, במלבושיה ובמלבושי הילדים, בלמידה, בבריאות הילדים. לי היתה שכרוּת משלי – שכרות השֵרות במִשרתי, הציִד, הקלפים. תמיד היינו עסוקים שנינו. שנינו הרגשנו, שככל שרבים יותר עיסוקינו, כן עלולים אנו להיות מרושעים יותר איש כלפי רעהו. ‘קל לך לעשות העוָיות הרהרתי בה – הנה עינית אותי בהתפרצויות קולניות כל הלילה, ולי יש ישיבה.’ ‘קל לך – לא רק חשבה אלא אמרה אשתי – ואני לא ישנתי כל הלילה בגלל הילד.’
וכך חיינו בערפל־תמיד, בלי לראות נכוחה את מצבנו. לולא קרה מה שקרה, ואני חי חיים אלה עד זיקנה, הייתי סבור גם אני במותי, כי חיים טובים היו חיי, לא טובים במיוחד אך לא גרועים, חיים כחיי הכול. לא הייתי תופש את תהום האסון ואת השקר השפל שבהם השתכשכתי.
והלא היינו שני אסירים השונאים זה את זה, רתוקים בשרשרת אחת, מרעילים איש את חיי רעהו ומשתדלים להתעלם מכך. עדיין לא ידעתי בימים ההם, כי 0.99 של הזוגות חיי באותו גיהנום בו חייתי אני, וכי חיים אחרים לא יִיתכנו כלל. בימים ההם עוד לא ידעתי זאת לא לגבי אחרים ולא לגבי.
מפליאים הם זימוני־הנסיבות בחיים התקינים וכן בבלתי־תקינים! דווקא כשחיי ההורים נעשים לבלתי־נשוא בשל יחסם זה לזה, מתגלה הצורך בתנאי-העיר לחינוך הילדים. הנה מופיע הצורך לעקור העירה."
השתתק ופלט פעמיים את צליליו המשונים, שעתה כבר היו דומים לגמרי להתייפחות מאופקת. הלכנו וקרבנו לתחנה.
“מה השעה?” שאל.
הצצתי, השעה היתה שתיים.
“האם לא עייפת?” שאל.
“לא, אבל אתה עייפת.”
“אני חש מחנק. ברשותך, אטייל מעט, אשתה מים.”
בהילוך מתנדנד עבר בקרון. ישבתי לבדי, מברר בדעתי כל מה שאמר לי, ושקעתי בהרהורי עד כדי כך, שלא הרגשתי בשובו בפתח האחר.
18
“כן, אני סוטה מן העניין,” פתח. "הרבה הפכתי בדעתי, עניינים רבים אני רואה באור אחר, וכל זה רצוני לומר. ובכן, התחלנו לחיות בעיר. בעיר טובים יותר חייהם של אנשים אומללים. יכול אדם לגור בעיר מאה שנים, ולא לעמוד על כך שנפטר זה כבר והרקיב. אין אתה פנוי לבירור עם עצמך, הכול מלא ותפוס. עסקים, יחסי־חברה, הבריאות, האמנויות, בריאות הילדים, חינוכם. הנה עליך לקבל בביתך אורחים אלה ואלה, לנסוע אל פלוני אלמוני. הנה עליך לראות את זו, לשמוע את זה או את זו. הלא בכל רגע מצויים בעיר אנשי־שם, אחד או בבת־אחת שניים או שלושה שחלילה להחמיצם. הנה עליך לרפא את עצמך, את זה או את זה, והנה דרושים מורים, מורי־עזר, מטפלות, ואילו החיים ריקים מכל רִיק. וכך חיִינו והרגשנו פחות ביִיסורי הצוותא. מלבד אלה נמצא לנו בזמן הראשון עיסוק נפלא – התקנת משק הבית בעיר החדשה, בדירה החדשה, ועוד עיסוק הנסיעות מהעיר לכפר ומהכפר לעיר.
חלף עלינו חורף אחד, ובחורף השני אירע משהו חסר־ערך לכאורה, שאיש לא הבחין בו, והוא שגרם כל מה שנתרחש אחר כך. היא לקתה בבריאותה, והמנוּוָלים אסרו עליה ללדת ולימדוה להשתמש באחד האמצעים. מאוס היה הדבר עלי. נאבקתי בו, אך היא עמדה על שלה בעקשנות קלת־דעת, ואני נכנעתי. סולק הצידוק האחרון לחיי־החזירים – הילדים – והחיים נעשו מאוסים אף יותר.
לאיכר, לעובד, דרושים הילדים אף שקשה עליו פרנסתם, אלא שהם דרושים לו, ועל כן יש צידוק ליחסי־האישות שלו. ואילו לנו, לבעלי ילדים, לא דרושים ילדים נוספים, הם – דאגה מיותרת, הוצאה, שותפים לירושה, הם מעמסה. ועתה אין כל צידוק עוד לחיי החזירים שלנו. או שאנו נפטרים מהילדים באורח מלאכותי, או שאנו רואים בילדים אסון, תוצאה של חוסר־זהירות, והדבר מאוס אף יותר. צידוק איִן. אלא שכה עמוקה ירידתנו המוסרית, שאין אנו רואים אפילו צורך בצידוק. רובם של ציבור המשכילים בימינו מתמכּרים לניאוף זה ללא כל ייסורי־מצפון.
ומה יִתייסר כאן, כשאין בחיינו מצפּוּן כלל וכלל, להוציא את מצפון דעת הקהל, אם אפשר לכנותו כך, ואת החוק הפלילי. ואצלנו לא זה נפגע ולא זה: אין לך כל נקיפת־מצפון נוכח החברה, שכן הכול נוהגים כך: גם מַריה פאוולוֹבנה וגם איוואן זאכאריץ'. וכי עלינו להוסיף עניים, או לשלול מעצמנו את האפשרות לחיות חיי־חברה? אין גם יסוד לנקיפת־מצפון נוכח החוק הפלילי, או לפַחַד מפניו. רק נערות מושחתות ונשות־חיילים מטילות את הוולדות לבריכות ולבארות. מובן, שאותן יש לכלוא בבית־הסוהר, אך אצלנו הכול נעשה בעִתו ובנקיון־כפיים.
כך חיינו עוד שנתיים. האמצעי של המנוּוָלים התחיל להשפיע, כנראה. היא השמינה ויפתה, כיופיָם של שלהי־קיץ. היא הרגישה בזה וטיפחה את עצמה. עלה בה מין יופי מגרה, הנוטל מנוחתם של הבריות. עומדת היתה במלוא כוחה של אשה בת־שלושים, מפוטמת, מגוּרה, שאיננה יולדת. מַַראֶהָ הִשרה אי־מנוחה. כשהיתה עוברת בין גברים, משכה אליה את מבטיהם. דומה היתה לסוס־רִתמה מפוטם שהאריך לעמוד באפס־מעשה, והנה שילחו את רסנוֹ. כל רסן לא היה עליה, כפי שאין רסן על 0.99 מנשינו. ואני הרגשתי בכך, ופחדתי."
19
לפתע קם וישב ליד החלון.
“אנא, סלח לי,” הפטיר, נעץ עיניו בחלון וישב בשתיקה כשלוש דקות. אחר כך נאנח בכבדות ושב וישב מולי. פניו נשתנו לגמרי, עיניו מִסכּנות, וחיוך תמוה מקמט את שפתיו. “עייפתי מעט, אך אסַפר. עוד שעה ארוכה לפנינו. והבוקר לא העיר. כך,” שב ופתח לאחר הצתת סיגריה. “היא השמינה מאז הפסיקה ללדת, והמחלה הזאת – יִיסורי־התמיד בשל הילדים – התחילה לחלוף. אולי לא לחלוף, אך אשתי כאילו ניעוֹרה מהשכּרון, נתפּכחה וראתה, כי לפניה עולמו השלם של הבורא על שמחותיו, עולם שנשכח ממנה, והיא לא ידעה לחיות בו, עולמו של הבורא שלא הבינה אותו כלל וכלל. ‘ובלבד שלא להחמיץ! יחלוף הזמן, לא תשיבנו!’. משַוֶה אני בנפשי כי כך חשבה, ואולי נכון יותר – הרגישה, שכּן לא ניתן לה כלל לחשוב ולהרגיש באורח אחר: חינכוה לדעת, כי בעולם יש עניין אחד בלבד הראוי לתשומת־לב – האהבה. היא נישאה, הפיקה משהו מאהבה זו, אך לא זו בלבד שהפיקה פחות לעין־ערוך מהמובטח, מהמצופה, אלא שקנתה גם אכזבות רבות, יִיסורים, ועינוי בלתי־צפוי – הילדים! עינוי זה התיש את כוחה. והנה, בחסדי הרופאים השמחים לסייע נודעה לה, כי אפשר להמנע מילדים. שמחה, ניסתה ושבה לחיות למען הדבר האחד שידעה – האהבה. אולם אהבה לבעל הנתעב בעיניה בגלל קנאה וכל מיני רוגז, שוב אינה אהבה. התחילה מצטיירת בדעתה איזו אהבה אחרת חדשה, נקִיוֹנת, מכל מקום, כך שיערתי. והנה התחילה מסתכלת סביבה, כמצפה למשהו. ראיתי זאת ולא יכולתי למנוע את חרדתי. בזה אחר זה קרה, שהיא מדברת אלי כדרכה – באמצעות אחרים, כלומר מדברת עם אנשים זרים אך מכוונת דבריה אלי, ואומרת בעוז, בכובד־ראש למחצה, בלי לזכור שלפני שעה אמרה את ההפך מזה, כי דאגת האֵם – מִרמה היא, ולא כדאי להקריב את החיים לילדים, כשישנם הנעורים ואפשר להתענג על החיים. בילדים עסקה פחות ולא בשקידה עצומה כקודם לכן, ועסקה יותר ויותר בגופה, בחיצוניותה, אף על פי שהסוותה עיסוק זה, וכן בהנאותיה ואפילו בשכלול אישיותה. שוב ניגשה בהתלהבות לנגינה בפסנתר, שנזנחה קודם לכן לגמרי. מכאן התחיל הכול.”
שב ופנה אל החלון בעיניים שמבטן מיוגע, אך מיד התאמץ וכבש, כנראה, את עצמו והמשיך:
“כן, אדם זה הופיע.” נתהסס ואִנפּף פעמיים את צליליו המיוחדים.
ראיתי, שהוא מתייסר בקריאת האיש בשמו, בהזכּרתו, בדיבור עליו. אך הוא התאמץ, וכאילו עקר את המכשול שחסם דרכו, המשיך בתקיפות:
“ברנשון לא־כלומי היה, לפי ראות עיני, לפי הערכתי. ולא בגלל החשיבות שקנה בחיי, אלא מפני שכזה היה ממש. אגב, עליבותו עצמה שימשה אך הוכחה להעדר כוח־השיפוט שלה. אם לא הוא, יבוא אחר, הדבר חייב היה לבוא.” שוב נשתתק. "כן, נגָן היה האיש, כּנר. לא נגן מקצועי, אלא מקצועי־למחצה, איש־חברה למחצה.
אביו – בעל אחוזה, שכנו של אבי. הוא – האב – ירד מנכסיו, והילדים – שלושה נערים היו – מצאו להם אחיזה בחיים. אחד בלבד, הקטן שבהם, נמסר לידי הסנדקית שלו בפאריס. שם נמסר ללמוד בקונסרוואטוריה, לפי שהיה בו כשרון למוסיקה, סיים לימודיו ככנר וניגן בקונצרטים. הוא היה אדם…, נראה, שביקש לומר דבר גנאי עליו, אך התאפק והוסיף בחפזון: "נו, איני יודע כיצד חי שם, אך ידעתי כי בשנה ההיא הגיע לרוסיה ובא אלי.
עיני שקדים לחות, שפתיים אדומות חייכניות, שפמפם מוקשח במִשחה, התסרוקת חדישה, אופנתית, הפנים תפֵלות־נאות, מה שהנשים מכנות נאה־למדי, מבנה גופו חלוש, אף שאינו מכוער, ואחוריו מפותחים במיוחד, כאחורי אשה, ויש אומרים, כשל ההוֹטֶנטוֹטים. יש אומרים, שגם הם מוסיקליים. מתפרץ לקיים יחסי־פאמיליאַריוּת ככל האפשר, אבל רגיש ונכון תמיד להעצר נוכח הקַלה שבדחיוֹת, תוך הקפדה על הכבוד החיצוני, ועל הגוון המיוחד לפאריס של הנעליים המכוּפתרות וצבעי העניבה הבהירים, וכל השאר שמסגלים לעצמם הזרים בפאריס, המשפיע תמיד על הנשים ביִיחודו, בחידושו. בגינוניו היתה עליזות מלאכותית, חיצונית. נוסח היה לו, התדע, לדבר על הכול ברמזים ובמקוטע, כאילו כל זה ידוע לך, זכוּר ואתה עשוי להשלים את החסר בעצמך.
והנה הוא והמוסיקה שלו היו סיבת הכול. במשפט הלא הוצג העניין כך, שהכול אירע מתוך קנאה. לא היו דברים מעולם, היינו, אין לומר שלא היו דברים מעולם, אלא שכאילו כך, ולא כך. על כן גם הוחלט בבית־הדין, כי בעל מרומה אני, והרגתי תוך כדי הגנה על כבודי שחולל (הן כך נקרא הדבר בלשונם). ועל כן יצאתי זכאי. במשפט טרחתי להבהיר את משמעות העניין, אך הם הבינו שאני מבקש לטהר את שם אשתי.
יחסיה עם נגן זה, יהיו אשר יהיו, חסרים כל משמעות לגבי, וגם לגביה. משמעות טמונה רק בדברים שסיפרתי לך, כלומר בחזירותי. הכול אירע בשל התהום האיומה שבינינו, שבה דיברתי, אותו מתח אימתני של שנאה הדדית, שדי היה לה בכל עילה לגרימת משבר. בזמן האחרון הפכו המריבות בינינו למשהו נורא והיו מדהימות במיוחד, ומתחלפות אף הן בתאוותנות בהמית דרוכה.
לולא הופיע איש זה, היה מופיע אחר. לולא תואנת הקנאה היתה נמצאת אחרת. עומד אני על דעתי, כי כל הבעלים החיים כפי שחייתי חייבים לנאוף, או להתגרש, או להרוג את עצמם או את נשותיהם, כפי שעשיתי אני. אם לא אירע כך למישהו, הריהו בבחינת יוצא־מהכלל נדיר. הן בטרם סיימתי את הפרק כפי שסיימתי עמדתי פעמים אחדות על סף ההתאבדות, וגם היא ניסתה להרעיל את עצמה."
20
"כן, כך היה הדבר, וזמן מועט לפני כן.
חיינו בשביתת־נשק כביכול, ולא היתה כל סיבה להפר אותה. פתאום מתחילה שיחה על כלב מסויים בתערוכה, ואני אומר שזכה במדאליה. היא אומרת: ‘לא מדאליה, אלא תעודת־הצטיינות’. מתחיל ויכוח. מתחילים ניתור מעניין לעניין, טענות: ‘נו כן, ידוע זה כבר, תמיד כך: אתה אמרת…’ – ‘לא, לא אמרתי’. – ‘אם כן, אני משקרת!…’ אתה מרגיש כי הנה־הנה תיפתח אותה מריבה איומה, שבמהלכה אתה רוצה להרוג את עצמך או אותה. אתה יודע כי מיד יתחיל הדבר, וחושש מפניו כמפני האש, ועל כן היית רוצה להתאפק, אלא שהזעם כובש את כל ישותך. היא במצב דומה, אפילו רע מזה, מפרשת במתכוון כל מִלה שלך, ומשַוָה לה משמעות כוזבת. והרי כל מלה שלה רווּייה ארס. הריהי עוקצת אותי בכל מקום שידוע לה כי רגישותי בו רבה ביותר. הכול נמשך, הכול גובר. אני צועק: ‘שתקי!’, או משהו מעין זה. היא מזנקת מהחדר, רצה אל חדר הילדים. אני מבקש לעצור בה, כדי לסיים דברי ולהוכיח את צדקתי, ותופס בידה. היא מעמידה פנים שהכאבתי לה, וצועקת: ‘ילדים, אביכם מכה אותי!’, אני צועק: ‘אל תשקרי!’. ‘הרי זו לא הפעם הראשונה!’ צועקת היא, או משהו מעין זה. הילדים רצים אליה. היא מרגיעה אותם. אני אומר: ‘אל תעמידי פנים!’. היא אומרת: ‘בעיניך הכול העמדת־פנים. אתה תרצח אדם ותאמר שהוא מעמיד פנים. עכשיו ירדתי לסוף דעתך. זאת אתה רוצה!’. ‘הו, אילו התפגרת!’ אני צועק. זוכר אני, כיצד החרידו אותי המִלים האיומות הללו. בשום פנים לא ציפיתי, שאהיה מסוגל לומר מִלים איומות, גסות אלו, ותמהתי שהיו עשויות לפרוץ מקרבי. אני צועק את המִלים האיומות האלה ונמלט אל חדר־העבודה שלי, יושב ומעשן. שומע אני, שהיא יוצאת אל הפרוזדור ומתכוננת לנסוע. אני שואל לאן. אינה משיבה. לעזאזל, אומר אני בלבי, חוזר לחדר־העבודה, שוכב ומעשן. אלף תכניות שונות רוחשות בדעתי כיצד לנקום בה ולהפטר ממנה, וכיצד לתקן כל זה כאילו לא היה כלל. מהרהר אני בזה מעשן, מעשן, מעשן. אני חושב לברוח ממנה, להעלם, להפליג לאמריקה. אני מגיע לחלומות על כך, כיצד אפטר ממנה ומה נפלא יהיה הדבר, וכיצד אפגש עם אשה אחרת, נפלאה, חדשה לגמרי. אגָאל במותה, או בגירושין, והריני מחשב דרכים כיצד להגשים זאת. רואה אני שהסתבכתי, שאיני מהרהר בעניין הדרוש, אך כדי שלא לראות שאיני מהרהר בדָרוש, הריני מעשן.
והחיים בבית נמשכים. באה המחנכת, שואלת ‘היכן מאדאם? מתי תשוב?’. החדרן שואל האם להגיש תה. אני נכנס לחדר האוכל. הילדים, ובמיוחד ליזה הבכורה, המבינה כבר, מסתכלים בי בשאלה ובעין־רעה. אנו שותים תה בשתיקה. עדיִן לא שבה. חלף הערב והיא איננה, ושני רגשות מתחלפים בנפשי: זעם כלפיה על שמענה אותי ואת ילדיה בהעדרה, שוַדאי יסתיים בכך שתשוב, ופחד שמא לא תבוא ותעולל משהו לעצמה. הייתי נוסע לחפשה. אך איפה אחפש אותה? אצל אחותה? הרי זה מטופש: לבוא לשאול. יבוא עליה מה שיבוא. אם רצונה לענות תתענה גם היא. הלא לכך היא מצפה. ובפעם הבאה יהיו פני הדברים חמורים אף יותר. ומה אם אינה בבית אחותה, אלא עושה משהו לעצמה, ואולי כבר עשתה?… אחת־עשרה, שתים־עשרה, אחת. אני נכנס לחדר־השינה, כי מטופש הדבר לשכב שם לבדך ולחכות, וגם כאן איני שוכב. רוצה לעסוק במשהו, לכתוב מכתבים, לקרוא. איני מסוגל לעשות דבר. הריני יושב לבדי בחדר־העבודה, מתייסר, זועם ומקשיב. השעה שלוש, ארבע – והיא איננה. לפנות בוקר נרדמתי. התעוררתי – איננה. הבית כמנהגו נוהג, אלא שהכול תמהים ומסתכלים בי בשאלה ובטינה, ומניחים ודאי שמידי בא הדבר. ובקרבי אותו מאבק עצמו – זעם על שמענה אותי וחרָדה לשלומה.
בסמוך לאחת־עשרה באה אחותה בשליחותה. הכול נפתח כרגיל: ‘מצבה איום. מה הדבר הזה’. ‘הן לא קרה דבר.’ אני מדבר על אופיה שאין לשאתו וטוען שלא עשיתי דבר.
‘הן לא ייתכן שהכול יִימשך כך,’ אומרת האחות.
‘עניינה שלה הוא ולא ענייני,’ אמרתי אני. ‘לא אצעד את הצעד הראשון לקראתה. אם להתגרש, נתגרש.’
גיסתי יוצאת וידיה ריקות. בשיחה עמה אמרתי בעוז שלא אצעד את הצעד הראשון לקראתה, אך משנסעה ואני יצאתי וראיתי את הילדים, עלובים, נפחדים, כבר הייתי נכון לצעוד את הצעד הראשון. ובשמחה הייתי צועד, אלא שאיני יודע כיצד. שוב אני מתהלך, מעשן, שותה בארוחת־הבוקר ווֹדקה ויין, ומגיע אל שאיפתי הבלתי־מוּדעת: איני רואה את הטפשות, את הנבלות שבמצבי.
בשלוש בקירוב באה. בפגישה עמי אינה אומרת דבר. אני מניח שלמדה לקח ונרגעה, ומתחיל להסביר, כי הרגיזה אותי בטענותיה. באותן פנים מחמירות ועייפות עד אימה היא אומרת לי, שלא באה לשם שיחת־בירור, אלא כדי לקחת עמה את הילדים, וכי לחיות יחדיו לא נוכל. אני אומר, שלא בי האשם, שכן הוציאה אותי מכלי. היא מסתכלת בי בחומרה, בחגיגיות, ואומרת:
‘אל תוסיף לדבר, תתחרט.’
אני אומר, כי שׂאת לא אוכל קומדיות. היא פולטת איזו צעקה, שאיני מצליח להבינה, ונמלטת אל חדרה. נשמעת נקישת המנעול: נעלה עצמה. אני דוחק בדלת, אין תשובה, ובכעס אני מסתלק. כעבור חצי שעה באה ליזה במרוצה, שטופת־דמע.
‘מה? קרה משהו?’
‘לא שומעים את קול אמא.’
הולכים. אני מטלטל את הדלת בכל כוחי. הבריח העליון לא הוברח יפה, ושתי הכנפיים נפתחות. אני ניגש למיטה. בתנוחה מסורבלת היא מוטלת על המיטה, בתחתונית ובנעליים גבוהות, מתעלפת. על השולחן צלוחית אוֹפּיוּם ריקה. עוררנו אותה מעלפונה. עוד דמעות, ולבסוף פיוס. ולא פיוס כלל: בנפשו של כל אחד שמור הזעם ההדדי הנושן, ונוסף עליו הרוגז על היִיסורים שנגרמו על ידי מריבה זו, שכל אחד מאשים בה את רעהו. אלא שהכרח הוא לסיים איכשהו את העניין, והחיים נמשכים כדרכם. כן, מריבות ממין זה, ואף גרועות מאלו, התרחשו בלי הרף, פעם בשבוע, או פעם בחודש, ולפעמים יום־יום. והכול חוזר חלילה. פעם אחת כבר התקנתי לי דרכון לנסיעה חוצה־לארץ – המריבה נמשכה יומיים – אלא שאחר כך שוב באו בירור־למחצה, פיוס־למחצה – ונשארתי."
21
"הנה, ביחסים אלה היינו שרויים כשהופיע האיש ההוא. האיש בא למוסקבה – טרוּחאצֶ’בסקי שם־משפחתו – והופיע בביתי. הדבר היה בבוקר. קיבלתי אותו. בעבר דיברנו זה אל זה בלשון נוֹכח, ללא נימוסים. במשפטי־ביניים שבין ‘אתה’ ל’הוא', ניסה האיש להתמיד בלשון־אתה, אולם אני קבעתי במפגיע את נוסח הנימוס, והוא ציית מיד. ממבט ראשון לא נראה לי האיש כלל. אך תמוה הדבר, איזה כוח משונה, גורלי, הביאני שלא לדחותו, שלא להרחיקו, כי אם לקרבו. הן מה היה פשוט יותר מלשוחח עמו שיחה צוננת, ולהפרד ממנו בלי להכירו לאשתי. ולא כן היה, אלא כאילו במתכוון פתחתי בדברים על נגינתו, ואמרתי שהוגד לי, כי הפסיק לנגן בכינור. הוא אמר כי להפך, עתה הוא מנגן יותר משניגן קודם לכן. הזכיר שניגנתי בעבר. אמרתי, שאיני מנגן עוד, אולם אשתי מיטיבה לנגן.
מפלא הדבר! יחסי אליו ביום הראשון בשעה הראשונה לפגישתי עמו, היה כיחס העשוי להווצר רק לאחר כל מה שקרה. היה משהו מתוח ביחסי אליו: הבחנתי בכל מלה, בכל ביטוי שלו או שלי, ויִחסתי להם חשיבות.
הכרתי אותו לאשתי. מיד נסבה השיחה על המוסיקה, והוא הציע לה לנגן עמה. אשתי היתה מהודרת ומושכת מאוד, כפי שהיתה תמיד בזמן האחרון, עוכרת־שלוָה ביָפיה. נראה, כי מצא חן בעיניה ממבט ראשון. מלבד זאת, שמחה שייגרם לה העונג לנגן בליווי כינור, נגינה האהובה עליה מאוד, והיא אף היתה שוכרת לשם כך כנר מהתיאטרון, ופניה הביעו שמחה זו. אך למראה פני עמדה מיד על רגשותי ושינתה את הבעתה, וכך נפתח המשחק של ההונאה ההדדית. חייכתי בנועם, והעמדתי פנים כי הדבר נעים לי. הוא הסתכל באשתי כפי שמסתכלים כל הנואפים בנשים יפות, אך העמיד פנים כאילו נושא השיחה בלבד מעניין אותו, דווקא הנושא שכבר לא עניין אותו כלל. היא טרחה להיראות שוַת־נפש, אולם הבעת הקנאה בפני, המלוּוָה חיוך כוזב, ומבטו החומד גֵירו אותה, כנראה. ראיתי, כי החל מפגישה ראשונה ברקו במיוחד עיניה, וכנראה בשל קנאתי נזדרם מיד בינו לבינה מעין זרם־חשמל, הגורם אחדות של הבעה, מבט וחיוך. היא הסמיקה – אף הוא הסמיק, היא חייכה – אף הוא חייך. שוחחנו על המוסיקה, על פאריס, על כל מיני הבלים. הוא קם ללכת, ועמד מחייך, מגבעתו על ירכו המרתיעה, מסתכל בה ובי חליפות, כמצפה למעשינו. זוכר אני רגע זה דווקא מפני שבו יכולתי שלא להזמינו, ואז לא היה קורה דבר. אך אני העפתי מבט בו, ובה. ‘ואל נא תעלי על דעתך שאני מקנא לך,’ אמרתי בלבי לה בלבד, ‘או שאני חושש מפניך,’ אמרתי לו בלבי, והזמנתי אותו להביא באחד הערבים את הכינור, כדי לנגן עם אשתי. הסתכלה בי בתמיהה, הסמיקה מאוד וכאילו נבהלה, התחילה לסרב, אמרה שאינה מיטיבה לנגן. סירובה זה הרגיז אותי אף יותר, ועל כן עמדתי על דעתי יותר. זוכר אני את הרגש התמוה שנתלוָה למבטי על עורפו, על צוָארו הלבן, הבולט בלובנו ליד שערו השחור המסוֹרק לשני הצדדים, כשיצא מביתנו בהילוכו המנתר, מעין הילוך של ציפור. נבצר ממני שלא להודות בפני עצמי, כי נוכחותו של אדם זה מענה אותי. ‘בי הדבר תלוי,’ אמרתי בלבי, ‘לנהוג כך, שלא אוסיף לראותו לעולם’. אולם לנהוג כך פירושו להודות, שאני מפחד מפניו. לא, איני מפחד מפניו! דבר זה יהיה משפיל מדי, אמרתי לעצמי. וכאן, בפרוזדור, בידיעה שאשתי שומעת את דברי, עמדתי על כך שעוד הערב יבוא ויביא עמו את כינורו. הוא הבטיח ונסע.
בערב בא והביא עמו את הכינור, ושניהם ניגנו. שעה ארוכה לא עלתה הנגינה יפה, לא נמצאו התווים הדרושים להם, ולפי המצויים לא ידעה אשתי לנגן ללא־הכנה. אהבתי מאוד את המוסיקה וליוויתי בריגשה את נגינתם, התקנתי למענו את כן־התווים, הפכתי את הדפים. משהו עלה בידיהם לנגן, כמה שירים ללא מִלים וסוֹנאטה קטנה למוצארט. הוא ניגן להפליא, והיה בנגינתו מה שקרוי טון, בדרגה מעולה. כן היה בה טעם דק, נאצל שאינו הולם לחלוטין את אופיו.
מובן, שכוחו בנגינה היה גדול לאין־ערוך מכוחה של אשתי, והוא עזר לה ובו בזמן שיבח בנימוס את נגינתה. נוהגו היה יפה מאוד. דומה היה, שאשתי מתעניינת במוסיקה בלבד, ואכן נהגה בפשטות ובטבעיות. ואני, אף על פי שהעמדתי פנים של מתעניין במוסיקה, לא הפסקתי להתענות בקנאתי כל הערב כולו.
החל מהרגע הראשון, משנפגשו עיניו בעיני אשתי, ראיתי כי החיה הרובצת בשניהם, שאלה על אף ההגבלה שבתנאים ובחברה: ‘האפשר?’, והשיבה: ‘הו, כן, בנפש חפצה’. ראיתי, כי בשום פנים לא ציפה למצוא באשתי, בגברת בת מוסקבה, אשה כה מקסימה, ושמח מאוד על כך. שכן לא היה לו כל ספק בהסכמתה. השאלה כולה נתמצתה בכך, שלא יפריע הבעל הבלתי־נסבל. אילו אני טהור, לא הייתי מבין זאת, אלא שכמנהג הרוב ראיתי כך את הנשים לפני נישואי, ועל כן קראתי בנפשו כבספר הפתוח. התייסרתי במיוחד לפי שראיתי ללא כל ספק, כי כלפי לא רחשה כל רגש מלבד רוגז תמידי, הנקטע רק לעתים נדירות בתאוותנות המורגלת, ואילו אדם זה, מכוח הידורו החיצוני והחידוש שבו, והעיקר, מכוח כשרונו הרב למוסיקה, שאינו מוטל בספק, מכוח הקירבה הנובעת מהנגינה המשותפת, מכוח השפעתה של המוסיקה על נפשות רגישות, ובעיקר – הכינור, – אדם זה לא זו בלבד שעשוי היה למצוא חן, אלא שעשוי הוא, ללא־ספק וללא היסוס קל שבקלים, לנצח אותה, למעוך אותה, להפוך יוצרותיה, לכרוך ממנה חבל, לעשות בה כל אשר ירצה. נבצר ממני שלא לראות זאת, ועל כן היה סבלי נורא. אף על פי כן, ואולי בשל כך, אילצני כוח כלשהו, ממש על כורחי לנהוג בו לא נימוס בלבד, אלא גם חיבה. האם נהגתי כך למען אשתי, או למענו, כדי להוכיח שאיני חושש מפניו, או למעני, כדי להונות את עצמי – איני יודע, אלא שממגע ראשון עמו לא יכולתי לנהוג בו בפשטות, כדי שלא יעלה בי הרצון להרוג אותו מיד, חייב הייתי לנהוג בו חיבה. בשעת הסעודה השקיתי אותו יין יקר, התלהבתי מנגינתו, שוחחתי עמו בחיוך חביב במיוחד, והזמנתי אותו ליום הראשון הבא לסעוד עמנו ושוב לנגן עם אשתי. אמרתי, שאזמין כמה ממכּרי, חובבי מוסיקה, לשמוע את נגינתו. וכן היה."
תוך התרגשות עצומה שינה פּוֹזדנישב את תנוחתו, ופלט את הצליל המיוחד לו.
“תמוהה היתה השפעת נוכחותו של אדם זה עלי,” שב ופתח, וברור היה שהוא מתאמץ לשמור על שלוָתו. "ביום השני או השלישי אחר כך חזרתי מתערוכה הביתה, נכנסתי לפרוזדור, ולפתע הרגשתי כי משהו כבד כאבן רבץ על לבי, ואיני יכול להבין מהו. ומשהו זה הריהו העובדה, שכשעברתי בפרוזדור הבחנתי בדבר שהזכיר לי אותו. רק בחדר־העבודה עמדתי על מהותו של דבר זה, וחזרתי לפרוזדור כדי לבחון את עצמי. כן, לא טעיתי: זה היה הסָגין שלו. התדע סגין שבאופנה (בכל דבר שנגע לו הבחנתי בתשומת־לב שלמעלה מן הרגיל, אף על פי שעשיתי זאת בבלי־דעת). שאלתי, – אכן, כאן האיש, עברתי אל הטרקלין לא דרך חדר־האורחים, אלא דרך חדר־הלימודים. ליזה בתי יושבת וקוראת בספר, והאומנת יושבת עם הפעוטה ליד השולחן ומסובבת איזה מכסה. דלת הטרקלין סגורה, ואני שומע משם arpeggio קצוּב, את קולו ואת קולה. אני מטה אוזן, אך איני מבחין דבר. נראה, שצלילי הפסנתר נועדו להחריש את דבריהם, ואולי את נשיקותיהם. אלי! מה שהתחולל בי! אימה יורדת עלי כשאני נזכּר בלבד בחיה שחיתה בי בימים ההם. לבי נצבט פתאום, עמד מלפעום, ואחר כך נתפּעם כפטיש. כתמיד, בכל רוגז שהוא, היה הרגש העיקרי – רחמים על עצמי. ‘לעיני הילדים, לעיני האומנת’ אמרתי בלבי. כפי הנראה, היה מראה פני אימתני, שכן הסתכלה בי ליזה בעיניים משונות. ‘מה עלי לעשות?’ שאלתי את עצמי. ‘להכנס? אין בכוחי, אין לדעת מה אעולל שם.’ אלא שגם להסתלק איני יכול. האומנת מסתכלת בי, כאילו היא מבינה את מצבי. ‘אי־איפשר שלא להכנס,’ אמרתי לעצמי ופתחתי במהירות את הדלת. הוא ישב אל הפסנתר, וניגן arpeggio אלה באצבעותיו הלבנות, הכפופות כלפי מעלה. היא עמדה בקרן הפסנתר, מעל לתווים הפתוחים. היא הראשונה ראתה או שמעה אותי והסתכלה בי. אולי נבהלה והעמידה פנים שלא נבהלה, ואולי לא נבהלה באמת, אבל לא הרתיעה בחרדה, לא נעה, ואך הסמיקה, וגם זאת רק אחר כך.
‘מה שמחה אני שבאת, אנו עדיין לא החלטנו מה לנגן ביום הראשון,’ אמרה בנעימה שלא היתה נוקטת אילו היינו לבדנו. קוממה אותי גם אמירתה ‘אנו’, עליה ועליו. הושטתי לו יד בלי אומר.
לחץ את ידי והתחיל מסביר לי מיד, בחיוך שנראה לי ממש לגלגני, כי הביא תווים כדי להתכונן לקראת היום הראשון, והנה אין הסכמה ביניהם מה לנגן: משהו קשה יותר וקלאסי, היינו סונאטה של בּטהוֹבן לפסנתר ולכינור, או פכּים קטנים? הכול היה כה טבעי ופשוט, שלא ניתן כלל למצוא פגם במשהו, ואף על פי כן הייתי בטוח, כי אין אמת בכל אלה, והם נדברו ביניהם כיצד להונות אותו.
אחת הנסיבות המענות ביותר את המקנאים (ובחיי החברה שלנו הכול מקנאים) היא תולדה של תנאי־חברה מסויימים, המתירים קירבה יתירה ומסוכנת ביותר בין גבר לאשה. דינך להיות ללעג ולקלס אם תמנע קירבה בנשפים, קירבת רופאים לחולות, קירבה תוך עיסוק באמנות, בציור, ובעיקר – במוסיקה. לשם כך נדרשת קירבה מסויימת, ואין בקירבה זו כל דבר הראוי לגנאי, ורק בעל שוטה וקנאי עשוי לראות בכך משהו לא־רצוי. אולם הכול יודעים, כי דווקא באמצעות עיסוקים אלה מתרחשים רוב מעשי הזנונים בחברה שלנו. נראה, שהבכתי אותם בַמבוכה שבלטה בי: שעה ארוכה לא יכולתי להוציא הגה. הייתי כבקבוק שנהפך על פיו, שאין מימיו נשפכים מפני שהוא מלא מדי. רציתי לגדפו, לגרשו, אך הרגשתי שעלי לשוב ולנהוג בו נימוס וחיבה. וכן עשיתי. העמדתי פנים כי הכול ישר בעיני, ואמרתי לו, שוב מתוך רגש תמוה זה, שאילצני לנהוג בו חיבה רבה יותר ככל שהתעניתי יותר בנוכחותו, שאני סומך על טעמו ומציע גם לה לנהוג כך. הוא שהה עוד ככל שנדרש להפשרת הרושם הבלתי־נעים, לאחר שנכנסתי פתאום לחדר בפנים נפחדות ונשתתקתי, – ויצא, תוך העמדת־פנים, כי כבר החליטו מה ינגנו מחר. אך אני הייתי סמוך ובטוח, כי בהשוָאה לעניין המעסיק אותם, הם אדישים לגמרי כלפי השאלה מה ינגנו.
בנימוס מודגש ליוויתי אותו לפרוזדור (וכיצד לא תלווה אדם, שבא כדי לעכור שלוָתה של משפחה שלמה ולהכרית את אושרה!). לחצתי בחיבה יתירה את כפו הלבנה, הרכה."
22
"כל היום ההוא לא דיברתי עמה, לא יכולתי. קירבתה עוררה בי שנאה כה עזה אליה, שחששתי למעשי. בשעת הארוחה שאלה בנוכחות הילדים מתי אני נוסע. בשבוע הבא עמדתי לנסוע לעיר־המחוז לכינוס. אמרתי מתי אסע. היא שאלה, אם איני צריך משהו לדרך. לא אמרתי דבר, ישבתי בשתיקה ליד השולחן עד תום הארוחה, ובשתיקה הלכתי אל חדר־העבודה. בזמן האחרון לא נהגה לבוא אל חדרי, ובעיקר בשעה זו. שכבתי בחדרי וכעסתי. פתאום הליכה מוּכרת. והנה עולה על דעתי מחשבה איומה, מפלצתית, שהיא מבקשת, כאשת אוּריה, לחפות על חטא שכבר חטאה, ועל כן היא באה אלי בשעה בלתי־מתאימה כל כך. ‘האלי היא הולכת?’ חשבתי, תוך הקשבה לצעדיה הקרבים. אם אלי, סימן שצדקתי. ובנפשי מתעוררת כלפיה שנאה שאין לתארה כלל. קרֵבים, קרבים הצעדים. האם לא תעבור על פני, אל הטרקלין? לא, החריקה הדלת, ובפתח – דמותה הגבוהה, היפה, ובפניה, בעיניה – חשש והתרפסות שהיא מבקשת להעלימם, אך אני רואה אותם ויודע את משמעותם. כה הארכתי לעצור נשימתי עד שכמעט נחנקתי, ובעודי מסתכל בה תפסתי את נרתיק־הסיגריות והתחלתי לעשן.
‘מה זה, הנה באתי אליך לשבת קצת, ואתה מתחיל לעשן’ – ישבה על הספה לידי ונשענה עלי.
זזתי כדי שלא לנגוע בה.
‘רואה אני שאין אתה מרוצה מכך, שאני רוצה לנגן ביום הראשון,’ אמרה.
‘בשום פנים איני בלתי־מרוצה,’ אמרתי.
‘הריני מברך אותך שאַת רואה. אבל אני איני רואה דבר, מלבד העובדה שאת מתנהגת כיצאנית…’
‘אם אתה רוצה לגדף כרַכּב, אלך לי.’
‘לכי, אך דעי, שאם כבוד המשפחה אינו יקר בעיניך, לא את יקרה לי (לכי לעזאזל), אלא כבוד המשפחה.’
‘מה, מה?’
‘הסתלקי, בשם אלוהים, הסתלקי!’
אולי העמידה פנים שאינה מבינה במה מדובר, או שבאמת לא הבינה, אך נעלבה ורגזה. קמה, אך לא יצאה, אלא נעצרה באמצע החדר.
‘נעשית בלתי־נסבל לחלוטין,’ פתחה. ‘הרי זה אופי שגם מלאך לא יֵדע לחיות במחיצתו’ – וכדרכה, ביקשה לעקוץ אותי באופן המכאיב ביותר, והזכירה לי כיצד נהגתי פעם אחת באחותי (והרי זה מקרה שבו יצאתי מכלי והטחתי באחותי דברי גסות. היא ידעה שהדבר מייסרני, ובחרה מקום זה לעקוץ בו). ‘לאחר המקרה ההוא כבר לא יפתיע אותי שום מעשה שלך,’ אמרה.
‘כן, להעליב, להשפיל לבייש ולהציגני כאשם’ אמרתי בלבי, ולפתע עלה בי זעם כה איום כלפיה, שלא הרגשתי כמותו מעולם.
לראשונה בחיי רציתי לבטא זעם זה באורח פיזי. ניתרתי ממקומי וצעדתי לעברה. אלא שברגע הניתור, זוכר אני, עמדתי על זעמי ושאלתי את עצמי, האם טוב להתמכּר לרגש זה, ומיד עניתי, כי טוב הדבר, והוא יפחיד אותה, ומיד, במקום להתנגד לזעם, התחלתי ללבותו בקרבי, ולשמוח שהוא הולך ומתלקח בי.
‘הסתלקי, או שאני הורג אותך!’ צעקתי, כשאני ניגש אליה ותופס בידה. במוּדע הגברתי את נעימת הכעס בקולי באמרי את הדברים האלה. נראה, כי הטלתי עליה אימה, שכן נבהלה כל כך, עד שלא עצרה כוח ללכת, ורק הפטירה:
‘ואסיה, מה זה, מה היה לך?’
‘לכי!’ שאגתי בקול רם יותר. ‘רק את יכולה להביאני לידי טירוף. איני אחראי למעשי!’
משהנחתי לחמת־זעמי לפרוץ, השתכרתי בה, ורציתי לעשות עוד משהו בלתי־רגיל, המציין את הדרגה העליונה של חמתי זו. מה מאוד רציתי להכות אותה, להרוג אותה, אך ידעתי כי אסור הדבר, ועל כן, כדי לתת בכל זאת פורקן לחמת־זעמי, תפסתי מהשולחן את מכבש־הניירות, צעקתי עוד פעם ‘לכי!’ והטחתי אותו ברצפה, בסמוך לה. היטב קלעתי שלא לפגוע בה. עתה יצאה את החדר, אך נעצרה בפתח. ומיד, כל עוד היא רואה (ועשיתי כך כדי שתראה), התחלתי לחטוף חפצים מהשולחן, פמוטים, קסת, ולהטיחם ברצפה, כשאני מוסיף לצעוק:
‘לכי! הסתלקי! איני אחראי למעשי!.’
יצאה – ומיד הפסקתי.
כעבור שעה באה אלי האומנת ואמרה שאשתי נתקפה היסטריה. הלכתי אליה. היא התייפחה, צחקה, לא הצליחה לומר מלה וכל גופה הרטיט. היא לא העמידה פנים, אלא חלתה ממש.
לפנות בוקר נרגעה, ואנו התפייסנו בהשפעת הרגש שאנו מכנים אותו אהבה.
בבוקר, כשהודיתי בפניה לאחר הפיוס, כי קינאתי אותה בשל טרוּחאצ’בסקי, לא נבוכה כלל ופרצה בצחוק טבעי ביותר. כה תמוהה אפילו נראתה בעיניה, כפי שאמרה, האפשרות להתפס לקסמו של אדם כזה.
‘האם עשוייה להרגיש אשה הגונה כלפי איש כזה משהו מחוץ להנאה הנגרמת על ידי המוסיקה? אם אתה רוצה, הריני נכונה לא לראותו עוד לעולם. אפילו ביום הראשון, אף על פי שהכול כבר הוזמנו. כתוב לו שאיני בקו הבריאות, ודי. דבר אחד נתעב כאן, שמישהו עשוי לחשוב, ובעיקר האיש עצמו, שמסוכּן הוא. ואני גאה מִכדי להרשות מחשבה כזאת.’
והיא לא שיקרה, אלא האמינה בדבריה. במלים אלו קיוותה לעורר בלבה בוז כלפיו ולהתגונן מפניו, אלא שלא עלה הדבר בידיה. הכול היה מכוּון נגדה, ובעיקר מוסיקה ארורה זו. וכך נסתיים הכול, וביום הראשון התכנסו האורחים, והם שבו וניגנו."
23
"סבורני, כי למותר לומר, שרדפתי כבוד במידה רבה: אם לא לרדוף כבוד בחיינו הרגילים, הלא אין טעם לחיים. ביום הראשון שקדתי בהנאה על הכנת הסעודה וערב־המוסיקה. בעצמי קניתי מצרכים לסעודה והזמנתי את האורחים.
סמוך לשעה שש התכנסו האורחים, וגם הוא הופיע בפראק, עם כפתורי־שרווּליות סרי־טעם, משובצים־יהלומים. הוא נהג דרך־חרות, על הכול ענה בחפזון ובחיוּכוֹן של הסכמה והבנה, התדע, בלוויית אותה הבעה מיוחדת, האומרת כי כל מה שתעשה או תאמר, הוא ממש כפי שציפה. הבחנתי עתה בהנאה יתירה בכל הבלתי־מהוגן שבו, כי כל זה היה עשוי להרגיעני ולהוכיח, שלגבי אשתי עמד האיש במדרגה כה נמוכה, שאין היא יכולה להשתפל אליה, כפי שאמרה. עתה כבר לא התרתי לעצמי לקנא. ראשית, כבר התעניתי כל צורכי בעינויים אלה, וזקוק הייתי למנוחה. שנית, רציתי להאמין בדברי־השכנוע של אשתי, והאמנתי בהם. ואף על פי שלא קינאתי, לא נהגתי באורח טבעי בה ובו בשעת הסעודה, ובמחצית הראשונה של הערב, לפני שהתחילה הנגינה, עדיין עקבתי אחר התנועות של שניהם ואחר מבטיהם.
הסעודה היתה ככל סעודה, משעממת, כולה העמדת־פנים. בשעה מוקדמת למדי התחילה הנגינה. הו, מה זוכר אני את כל הפרטים של ערב זה. זוכר אני כיצד הביא את הכינור, פתח את הנרתיק, הסיר את הכיסוי שרקמה למענו אחת הגברות, לקח את הכלי לידיו והתחיל לכוונו. זוכר אני כיצד ישבה אשתי בשוויון־נפש מעושׂה – שמאחריו העלימה חרדה רבה, בעיקר חרדה ליכולתה – כיצד ישבה בהבעה מעושׂה אל הפסנתר, והנה התחילו צלילי ה’לַא' המקובלים, הפּיצ’יקאטוֹ של הכינור, הצבת התווים. אזכור עוד כיצד העיפו מבט זה בזה, סקרו את האורחים התופסים מקומות, אמרו משהו איש לרעהו, והנגינה התחילה. היא הקישה אַקוֹרד ראשון. פניו הרצינו, החמירו, נעשו סימפּאטיות, ותוך הטיית־אוזן לצליליו שלו מרט באצבעות זהירות בנימים להשיב לפסנתר. והנה התחיל הדבר…"
הפסיק והשמיע פעמים אחדות בזו אחר זו את צליליו. אמר להתחיל, אלא שנתנשף חוטמו ושוב נעצר.
"הם ניגנו את סונטת קרוֹיצר לבטהוֹבן. המכיר אתה את הפּרֶסטוֹ הראשון? מכיר?! " צעק. "אוּ!… יצירה איומה היא סונטה זו. דווקא חלק זה. והמוסיקה בכללה דבר איום היא. מה היא? איני מבין. מהי המוסיקה? מה היא עושה? ומדוע היא עושה מה שעושה? יש אומרים, המוסיקה המשפיעה בצורה המעלה את הנפש – הבלים, שקר! היא משפיעה, משפיעה עד מאוד, בי אני מדבר, אך כלל לא בצורה המעלה את הנפש אין היא משפיעה בצורה המעלה את הנפש או מורידה אותה, אלא בצורה המגרה את הנפש. כיצד אסביר לך זאת? המוסיקה מאלצת אותי לשכוח את עצמי, את מצבי האמיתי, היא מעבירה אותי לאיזה מצב אחר, שאינו מצבי: בהשפעת המוסיקה נדמה לי, שאני מרגיש מה שאיני מרגיש, לאמתו של דבר, שאני מבין מה שאיני מבין, שאני יכול לעשות מה שאיני יכול. אני מסביר את הדבר בכך, שהמוסיקה משפיעה כפיהוק, כצחוק: איני רוצה לישון אך מפהק למראה איש מפהק, ואין לי עילה לצחוק, אך אני צוחק לקול צחוקו של מישהו.
היא המוסיקה, מעבירה אותי במישרים אל מצב־הנפש שבו היה שרוי מלחין המוסיקה. נפשי מתמזגת בנפשו ואני עובר עמו ממצב אחד למשנהו, אך מדוע עשיתי כן, איני יודע. הלא האיש שהלחין את סונטת קרויצר – בּטהובן, ידע בוָדאי מדוע הוא שרוי במצב זה – מצב זה הביאו לידי מעשים מסויימים, ועל כן ראה משמעות במצב זה, ואילו אני איני רואה אותה. ועל כן המוסיקה מגרה בלבד, ואינה מסיימת. הנה, ינגנו מארש־מלחמה, החיילים יצעדו לצלילי המארש, והמוסיקה הגיעה לתכליתה. ניגנו ריקוד, רקדתי, והמוסיקה הגיעה לתכליתה. והנה שרו מיסָה, אכלתי את לחם־הקודש, אף כאן הגיעה המוסיקה לתכליתה, ואם לא כן – הריהי גֵירוי בלבד, ואילו הדבר שראוי לעשותו תוך כדי גרוי זה – איננו. ועל כן המוסיקה משפיעה לפעמים השפעה אדירה, איומה כל כך. בסין המוסיקה עניין ממלכתי היא. וראוי שיהיה כן. כלום אפשר להרשות, כי כל הרוצה בכך יהפּנֵט את זולתו או את הרבים, ואחר כך יעשה בהם כרצונו. והעיקר, הייתכן כי מהפנט זה יהיה פורק־המוסר הראשון שנזדמן לנו באקראי.
ואמצעי אימתני זה נתון בידי כל המזדמן. למשל, אפילו סונטת קרויצר זו, הפּרֶסטו הראשון. כלום מותר לנגן פרסטו זה בטרקלין, בחברת גברות חשופות־חזה? לנגן ואחר כך למחוא־כף, ואחר כך לאכול גלידה ולדבר ברכילות האחרונה. פרקים אלה מותר לנגן רק בנסיבות מסויימות, חשובות ונכבדות, ורק כשנדרשים מעשים חשובים ההולמים מוסיקה זו. לנגן, ולפעול לפי הלך־הנפש שהשרתה מוסיקה זו. אולם הפעלה שאינה הולמת לא את המקום ולא את הזמן של האנרגיה ושל הרגש שאינו מתגַלֵם בשום דבר, אינה יכולה שלא להשפיע השפעה קטלנית. עלי, מכל מקום, השפיע פרק זה השפעה איומה. כאילו נפתחו לפני רגשות חדשים לגמרי, אפשרויות חדשות, שלא ידעתי עד כה. כאילו נאמר בנפשי – הנה כך, כלל לא כפי שחשבתי וחייתי עד עתה, הנה כך. מהו חדש זה, מה נודע לי, לא ידעתי, אולם תודעת קיומו של מצב חדש זה משמחת היתה מאוד. כל הדמויות הללו, ובכללן אשתי והוא, נצטיירו לעיני באור שונה לגמרי.
לאחר פּרֶסטוֹ זה השלימו לנגן את ה־andante הנהדר, אך רגיל ולא חדש, על הוַאריאצות התפֵלות והסיום החלש לגמרי. אחר כך הוסיפו וניגנו לבקשת האורחים אֶלגיה של אֶרנסט ופכּים קטנים. הכול יפה היה, אלא שכל זה לא הניח בי אפילו חלק ה־0.01 של הרושם שהניח בי הפרק הראשון. כל השאר התרחש על רקע הרושם שטָבע בי הפרק הראשון. הרגשתי כל הערב קלות, עליצות. ואילו את אשתי לא ראיתי מעולם בדמותה בערב הזה. עיניים מבריקות אלו, חומרה זו, החשיבות שבהבעה בעודה מנגנת, וההתמוֹססוּת הגמורה, אותו חיוך חלוש, עלוב ומדושן־עונג לאחר שסיימו את הנגינה. כל זה ראיתי, אך לא יִיחסתי לכך שום משמעות, אלא הבינותי כי חוותה מה שחוויתי אני, וכי גם לה, כמו לי, נתגלו, וכאילו עלו בזכרון, רגשות חדשים שלא נודעו עד כה. הערב נסתיים בכי טוב, והכול התפזרו לבתיהם.
טרוחאצ’בסקי ידע שבעוד יומיים אני נוסע לכינוס ואמר לי בשעת פרידה, שהוא מקווה לחזור בביקורו הבא בעיר על העונג שבערב זה. מכאן יכולתי להסיק, שלא ראה אפשרות לבקר בביתי בהעדרי, והדבר נעם לי. יוצא איפוא כי לא אשוב לפני צאתו את העיר, ועל כן לא נתראה עוד.
זו לי לראשונה שלחצתי ידו בהנאה אמיתית והודיתי לו על העונג. אף הוא נפרד מאשתי פרידה גמורה. פרידתם נראתה לי טבעית ומנומסת ביותר. הכול היה נפלא. שנינו, אני ואשתי, היינו מרוצים מאוד מערב זה."
24
"כעבור יומיים נסעתי אל עיר־המחוז, ונפרדתי מאשתי כשרוחי טובה ושלוָה ביותר. במחוז הייתי טרוד תמיד בעניינים עד בלי די, והחיים שם מיוחדים במינם, עולם קטן בפני עצמו. יומיים ביליתי, עשר שעות כל יום, בלשכּה. למחרת הביאו לי ללשכה מכתב מאשתי. מיד קראתי בו. היא כתבה על הילדים, על הדוד, על האומנת, על הקניות ובין השאר, כאילו הזכירה עניין רגיל שברגיל, על כך שביקר טרוּחאצ’בסקי, הביא את התווים שהבטיח ורצה לבוא לנגן, אלא שהיא סירבה. לא זכרתי שהבטיח להביא תווים: נדמה היה לי, שפרידתו גמורה היתה, ועל כן הפליאה אותי הידיעה ולא נעמה. אלא שהעניינים כה רבים היו, שלא נותרה שעה להרהור, ורק בערב, בשובי לדירה, קראתי את המכתב מחדש. מלבד העובדה, כי טרוּחאצ’בסקי ביקר אצלי עוד פעם אחת בהעדרי, מצאתי גם כי כל נעימת המכתב מתוחה. חיית הקנאה המשתוללת שאגה במאורתה וביקשה לזנק החוצה, אך אני פחדתי מחיה זו ומיהרתי לנעול אותה. ‘איזה רגש מאוס הוא הקנאה!’ אמרתי לעצמי. ‘מה לך טבעי יותר מהדברים שהיא כותבת?’
שכבתי במיטה והתחלתי לשקול בדעתי את העניינים הצפויים לי מחר. בימי הכינוסים האלה, במקום מנוחה חדש, היתה שנתי נודדת תמיד שעה ארוכה, אך הפעם נרדמתי מהר. וכפי שיקרה לעתים, הלא אתה יודע, פתאום מכת־חשמל ואתה מקיץ. התעוררתי, והתעוררתי במחשבה עליה, על אהבתי הגופנית אליה, ועל טרוחאצ’בסקי, ועל כך שבינו לבינה תוֹאַם הכול. אימה וזעם צבטו את לבי. אך התחלתי ליישב את דעתי. ‘הבלים – אמרתי לעצמי – אין כל יסוד, לא היה דבר ולא יהיה. וכיצד יכול אני להשפיל כך אותה ואותי, ולהעלות על הדעת זוָעות כאלה. מישהו, מעין כנר שכיר, הידוע כברנש נִקלה, ופתאום – אשה נכבדה, אם־משפחה מכובדת, אשתי שלי! איזו איוולת!’ – כך ראיתי את הדברים מצד אחד. ‘וכי ייתכן שאין הדבר כך?’ – ראיתי את הדבר מצד שני. כלום ייתכן שייעדר אותו עניין פשוט ומובן ביותר, שלמענו נשאתי אותה, העניין שלשמו חייתי עמה, העניין היחיד הדרוש לי בה, ועל כן הוא דרוש גם לאחרים, וגם לנגָן זה. רוָק הוא, גבר בריא (זוכר אני כיצד שִקשק בכרסום הסחוּס באוּמצה, והצמיד בשקיקה את שפתיו האדומות אל כוס היין), שׂבע, חלקלק, ולא רק חסר כללי־מוסר, אלא כנראה, בעל כללים האומרים לנצל את התענוגות המזדמנים. והלא קיים ביניהם קשר המוסיקה, חמדת הרגשות המעדנת ביותר. מה יעצור בו? לא כלום. נהפוך הוא, הכול מושך אותו. היא? מי היא? סוד היא, כפי שהיתה, כן היא היום. איני מכיר אותה. הריני מכירה רק כבהמה. ודבר לא יוכל לעצור בבהמה, ואף אינו צריך לעצור.
רק עתה נזכרתי במראה־פניהם בערב ההוא, כשלאחר סוֹנטת קרויצר ניגנו איזו יצירונת תאוותנית, איני זוכר את שם המלחין, יצירונת חוּשנית עד ניבוּל. ‘כיצד יכולתי לקום ולנסוע?’ אמרתי בהזכרי בפניהם. ‘כלום לא ברור היה, כי ביניהם התרחש הכול בערב זה? וכלום לא היה גלוי וברור, כי כבר בערב זה, לא זו בלבד שנעלמה ביניהם כל מחיצה, אלא ששניהם, ובעיקר היא, חשו איזו בושה לאחר מה שאירע להם?’ זוכר אני, מה חלוש, מסכן ומדושן־עונג היה חיוכה, כשמחתה את הזיעה מפניה המשולהבות, כשניגשתי לפסנתר. כבר אז נמנעו מלהביט זה בפני זה, ורק בשעת הסעודה, כשהוא מוזג לה מים, הציצו איש ברעהו, ונתחייכו. באימה נזכרתי עתה במבט זה שתפסתי, שנתלוָה לו חיוך בלתי־ניכר כמעט. ‘כן, הכול תוֹאַם,’ אמר לי קול אחד, ומיד אמר קול אחר דברים אחרים. ‘מין דיבוק תקף אותך, והדבר לא ייתכן כלל,’ אמר הקול האחר. נתקפתי אימה בחשיכה, הדלקתי גפרור, ופתאום בא עלי הפחד בחדר קטן זה, בעל הטפּיטים הצהובים. הדלקתי סיגריה, וכפי שיקרה תמיד כשאתה חג במעגל חוזר־חלילה של סתירות שאינן מתיישבות – אתה מעשן, ואכן עישנתי סיגריות בזו אחר זו, כדי לערפל את דעתי ולא לראות את הסתירות.
לא עצמתי עין כל הלילה, ובחמש גמרתי אומר שאין בכוחי לעמוד עוד במתיחות זו ועל כן אסע מיד, ולכן קמתי, העירותי את השוער ששֵרת אותי ושלחתי אותו להביא את הסוסים. לבאי הישיבה שלחתי פתק, כי בשל עניין דחוף נקראתי למוסקבה, על כן אבקש, כי אחד החברים יבוא במקומי. בשעה שמונה ישבתי בעגלה המחוּפה והפלגתי."
25
נכנס הכרטיסן, ומשהבחין כי הנר שלנו דועך, כיבה אותו ולא נתן אחר במקומו. בחוץ התחיל מאיר היום. פוֹזדנישב שתק, ונאנח בכבדות כל עוד הכרטיסן בקרון. הוא המשיך בסיפורו אך כשיצא הכרטיסן, ובקרון האפלולי נשמעו רק רעד הזגוגיות של הקרון הנע ונחירתו הקצובה של הפקיד. באורה העמום של הזריחה לא ראיתיו בכלל. נשמע רק קולו המתייסר, המתרגש יותר ויותר.
"היה עלי לנסוע שלושים־וחמש ורסטאוֹת ברתמת־סוסים ושמונה שעות ברכבת. ברתמת־הסוסים היתה הנסיעה נפלאה. עמדו עונת סתיו צוננת ושמש בהירה. הרי זו התקופה, כידוע לך, כשציפורני פרסת־הסוס נטבעים בדרך החלקה כחמאה. הדרכים חלקות, האור בהיר והאוויר מרענן. טוב היה לנסוע בעגלה־המחוּפּה. משהאיר היום והפלגתי, רוַח לי. הסתכלתי בסוסים, בשדות, בעוברי־אורח, ושכחתי לאן אני נוסע. לפעמים דימיתי לי, כי סתם אני נוסע, וכל העניין שהבהילני לנסוע לא היה ולא נברא. שמחה רבה ידעתי תוך כדי שכחה זו. אך משנזכרתי אנה אני נוסע, אמרתי בלבי: ‘תבוא ותראה, אל תחשוב’. באמצע הדרך אירע גם משהו שעיכבני והסיח את דעתי אף יותר: העגלה נשברה והיה הכרח לתקנה. לשבר זה נודעה חשיבות רבה, לפי שבגללו לא הגעתי למוסקבה בשעה חמש, כפי שחישבתי, אלא בשתים־עשרה, והביתה – באחת, שכן החמצתי את הרכבת המהירה ונאלצתי לנסוע במרכבת־הנוסעים הרגילה. הנסיעה לקבל את העגלה, התיקון, תשלום דמי־התיקון, שתיית התה באכסניה, השיחות עם השוער – כל אלה הוסיפו להסיח דעתי. עם דמדומים הושלם הכול, שוב נסעתי, ובלילה היתה הנסיעה נוחה אף יותר משביום. ירח צעיר, צינה קלה, דרך שעודנה מצויינת, הסוסים, הרכּב העליז, נסעתי והתענגתי, כמעט ללא מחשבה על הצפוי לי, ואולי התענגתי במיוחד משום שידעתי את הצפוי לי, ונטלתי פרידה משמחות החיים. אולם שלוַת־נפש זו, היכולת לכבוש את רגשותי, תמו עם המסע ברתמת־הסוסים. אך נכנסתי לקרון, נפתח פרק אחר. מסע בן שמונה שעות זה בקרון היה איום ונורא, ולא אשכח אותו כל ימי חיי. אולי מפני שעם ישיבתי בקרון שיוויתי בנפשי כי כבר הגעתי, ואולי מפני שהרכבת משפיעה באורח מגרה כל כך על הבריות, אך מאז ישבתי בקרון יצא דמיוני משליטתי, והתחיל לצייר בלי־הרף בבהירות מופלאה תמונות המלבות את קנאתי, זו אחר זו וזו צינית מזו, וכולן על נושא אחד, על המתרחש שם בלעדי, כיצד היא בוגדת בי. למראה תמונות אלו בערו בי כאש חרוני, כעסי, ואותו רגש מיוחד במינו של השתכרות בהשפלתי, ולא היה בכוחי לנתק עיני מהן. לא יכולתי להתעלם מהן, לא יכולתי למחות אותן, לא יכולתי שלא לשוב ולהעלותן. יתירה מזו, ככל שהרביתי להסתכל בתמונות דמיוניות אלה, כן האמנתי יותר בממשותן. בהירות הופעתן של תמונות אלו לעיני שימשה כאילו הוכחה לכך, כי פרי דמיוני מציאות הוא. על אפי ועל חמתי היה השטן בודה מחשבות איומות ביותר ולוחש אותן על אוזני. נזכרתי בשיחה נושנה עם אחיו של טרוּחאצ’בסקי, ובמין התלהבות ריטטתי את לבי בשיחה זו, וייחסתי אותה לטרוּחאצ’בסקי הנגן ולאשתי.
לפני ימים רבים היה הדבר, אך אני נזכרתי בו. זוכר אני, כי אחיו של טרוחאצ’בסקי השיב פעם אחת על השאלה, האם הוא מבקר בבתי־בושת, כי אדם הגון לא יבקר בהם, שכן אפשר לחלות שם, וגם מלוכלכים הם ומאוסים, והלא תמיד יכול אדם למצוא לעצמו אשה הגונה. והנה מצא אחיו את אשתי. ‘אמנם, כבר אינה באביב נעוריה, שן אחת צדדית חסרה, ויש בה איזו תפיחות,’ הרהרתי במקומו, ‘אך מה יעשה אדם באין ברירה, צריך להשתמש במצוי’. ‘כן, הלא חסד הוא גומל עמה בנטילתו אותה להיות פילגשו’, אמרתי לעצמי. ‘וכן אין היא מסכנת את הבריאות.’ ‘לא, מופרך הדבר! מה העליתי על דעתי?’ אמרתי לעצמי באימה. ‘לא היה, לא היה ולא נברא. ואין כל יסוד לשער משהו מעין זה. כלום לא אמרה לי, כי משפילה אותה אפילו המחשבה שאני עשוי לקנא אותה כלפיו? כן, אך היא משקרת, משקרת בכול!’ צעקתי – והכול התחיל מחדש. שני נוסעים בלבד היו בקרוננו – ישישה ובעלה, שניהם ממעטי־דברים, וגם אלה, יצאו באחת התחנות ואני נשארתי לבדי. כחיה בכלוב הייתי: פתאום הייתי מנתר ממקומי, קרב אל החלונות, או שהתחלתי לצעוד, מתנדנד וצועד, משתדל להמריץ את מרוץ הקרון. אולם הקרון על כל מושביו וזגוגיותיו היה מרטיט בדיוק כקרון זה שלנו…"
ניתר פוזדנישב ממקומו, צעד כמה צעדים וחזר וישב.
“הו, מפחד אני, מה מפחד אני מקרונות הרכבת, אימה יורדת עלי. כן, נורא!” המשיך. “אמרתי בלבי: ‘אחשוב על עניין אחר, נגיד, על בעל האכסניה ששתיתי אצלו תה’. והנה עולה בעיני דמיוני השוער בעל הזקן הארוך ונכדו – נער כבן גילו של ואסיה שלי. ואסיה שלי! הוא יראה את הנַגן מנשק את אמו. מה יתרחש בנפשו המסכנה? ומה איכפת לה? היא אוהבת… ושוב התחולל אותו דבר. לא, לא… הנה, אחשוב על הביקור בבית־החולים. כן, כיצד התאונן אתמול חולה על הרופא. והרופא בעל שפם, כשל טרוחאצ’בסקי. ובאיזו חוצפה הוא… שניהם רימו אותי, כשאמר לי שהוא נוסע. ושוב מתחיל הכול. כל מה שהרהרתי בו קשור היה באיש הזה. נוראים היו ייסורי. עיקרם של הייסורים נבע מאי־הידיעה, מהספק, מהפיצול, מהעדר ההכרעה – היש לאהוב אותה או לשנוא. כה חזקים היו הייסורים, זוכר אני, עד שעלה על דעתי רעיון, שנראָה לי מאוד, לצאת אל המסילה, לשכב על הפסים לפני הקרון ולסיים. או־אז, לכל הפחות, לא תהסס עוד, לא תפקפק. הרגש האחד שהפריע לעשות כן היה רחמי־על־עצמי, הוא הוליד מיניה־וביה שנאה כלפיה. ‘אסור לך לשלוח יד בנפשך ולהניח לה. ראוי שתסבול גם היא במידת־מה, שתבין לכל הפחות כי אני סבלתי,’ אמרתי בלבי. בכל התחנות יצאתי כדי להסיח את דעתי. באחת התחנות ראיתי במזנון אנשים שותים, ומיד שתיתי גם אני וודקה. לידי עמד יהודי ושתה אף הוא. הוא נכנס אתי בשיחה, ואני הלכתי עמו אל קרונו, קרון המחלקה השלישית, מזוהם, מלא עשן סיגריות, זרוי כולו קליפות גרעינים, ובלבד שלא אשאר לבדי בקרון שלי. שם ישבתי לידו, והוא פטפט הרבה וסיפר בדיחות. הקשבתי לו, אך לא ירדתי לסוף דעתו, כי הוספתי להרהר בענייני שלי. הוא הרגיש בכך, והתחיל לתבוע תשומת־לב כלפיו. עתה קמתי וחזרתי לקרון שלי. ‘צריך לשקול יפה,’, אמרתי בלבי, ‘היש אמת במחשבותי, והיש יסוד לייסורי’. ישבתי כדי להרהר בשלוָה, אך במקום המחשבה השלֵוה התחילה הפרשה הקודמת: במקום שיקול־דעת – תמונות ודמיונות. ‘כמה וכמה פעמים התעניתי כך,’ אמרתי לעצמי, (נזכרתי בהתקפי־קנאה קודמים, דומים), ‘ואחר כך נסתיים הכול בלא־כלום. וייתכן, כי גם עתה, ואפילו – בוַדאי, אמצא אותה ישנה בשלוָה. היא תקיץ, תשמח לבואי, ולפי דבריה, לפי מבטה, ארגיש שלא אירע דבר, והכול הבלים. הה, מה טוב היה הדבר!.’ ‘אך לא, כך קרה לעתים תכופות מדי, ועתה כבר לא יקרה,’ אמר לי איזה קול, ושוב התחיל הכול מחדש. כן, אלה היו ייסורי־גרדום. לא אל בית חולים לחולי־עגבת הייתי מביא בחור צעיר, כדי לקטול את חשקו לנשים, אלא אל נפשי, שיראה את השדים המרטשים אותה! הלא מחריד היה הדבר, שראיתי לעצמי זכות־בעלות שלמה, בלתי־מפוקפקת, על גופה, כאילו גופי שלי הוא, אך בו בזמן הרגשתי, כי אין בכוחי לשלוט בגוף זה, שאין הוא שלי, וכי רשאית היא לנהוג בו כרצונה, והריהי רוצה לנהוג בו שלא כרצוני. ואין בכוחי לגמול כהוא־זה לא לו, ולא לה. כוַאנקה־אמרכּל לפני עלייתו לגרדום ישיר לנו שיר, כיצד נשק את מתק־שפתותיה וכיוצא בזה. וידו על העליונה. ולה אוכל לגמול במידה פחותה אף מזה. ואם לא עשתה דבר, אך רוצה לעשות, ואני יודע כי רוצה, הרי זה חמוּר יותר: מוטב שתעשה כדי שאדע, שלא תהיה כל תעלומה. לא הייתי עשוי לומר מה אני רוצה. רציתי כי לא תרצה מה שהיא צריכה לרצות. והריהו טירוף גמור!”
26
"בתחנה שלפני האחרונה, כשבא הכרטיסן לאסוף את הכרטיסים, לקחתי את חפצי, יצאתי למישורת־הקרון, וההכרה כי הפתרון קרוב לבוא אף הגבירה את ריגושי. חשתי צינה, ולסתותי התחילו לרעוד עד שנקשו שיני. מוּכנית יצאתי בתוך ההמון את תחנת־הרכבת, שכרתי כרכרה, ישבתי ונסעתי הביתה. תוך כדי נסיעה הסתכלתי בעוברי־האורח הנדירים, בשוערים, בצללים שמטילים הפנסים והכרכרה שלי, הנה מלפנים והנה מאחור, ולא הרהרתי בשום דבר. משעשיתי כמחצית הוורסטה חשתי צינה ברגלי, ונזכרתי שבעודי בקרון פשטתי את גרבי־הצמר ושמתי אותם בתרמיל. איפה התרמיל? הכאן הוא? כאן. וסל־המטען איפה? נזכרתי, כי שכחתי להוציא את מטעני, אך משהמצאתי את הקבלה החלטתי, שלא כדאי לשוב לשם כך, והמשכתי.
כל כמה שאני טורח עתה להזכר במצבי אז, אין הדבר עולה בידי: על מה חשבתי? מה רציתי? איני יודע דבר. אך זאת אזכור, שידעתי היטב כי עומד להתרחש בחיי משהו איום וחשוב מאוד. האם התרחש דבר חשוב זה מפני שכך חשבתי, או מפני שלבי ניבא אותו – איני יודע. ייתכן גם, כי לאחר מה שאירע, נתגוונו בזכרוני כל הדקות שקדמו לכך בגָוֶן קודר. קרבתי אל מבוי הבית. השעה היתה אחת אחר חצות. כמה רכּבים עמדו ליד המבוי, מצפים לנוסעים, לפי סימן החלונות המוארים (בדירתנו היו מוארים החלונות בחדר־האורחים ובטרקלין). בלי שהעליתי על דעתי מדוע עדיין מוארים החלונות שלנו בשעה כה מאוחרת, עליתי במדרגות באותו מצב ציפייה למשהו מחריד, וצלצלתי. פתח לי יֶגוֹר, החדרן הטוב, השקדן, השוטה הגמור. כפרט ראשון נזדקר לעיני בפרוזדור סגינו שלו, שהיה תלוי בקולב ליד בגדים אחרים. ראוי היה שאתפלא, אך לא התפלאתי, כאילו ציפיתי לכך. ‘אכן, כך הוא,’ אמרתי בלבי. כששאלתי את יֶגוֹר מי האורח בבית, והוא קרא בשמו של טרוּחאצ’בסקי, שאלתי אם נמצא עוד מישהו. הוא השיב:
‘אין איש.’
זוכר אני, שהשיב לא באיזו הטעמה, שביקשה כאילו לשמח את לבי ולהפיג ספקות, כי הנה עוד מישהו נמצא כאן. 'אין איש.
כן, כן,' אמרתי כאילו בלבי.
‘והילדים?’
‘בריאים, השבח לאל. ישנים זה כבר.’
לא יכולתי לפלוט את נשימתי, ולא הצלחתי להרגיע את לסתותי הרוטטות. ‘אם כן, לא הכול כפי שחשבתי: תחילה הרי חשבתי – אסון, ונמצא הכול יפה, כבימים עברו. ועתה הכול לא כמו שהיה, וכל זה שהעליתי בדמיוני וחשבתי, ששיוויתי אותו לעיני בלבד, כולו במציאות, הנה כל זה…’
כמעט שפרצתי בבכי, אלא שמיד לחש לי השטן: ‘אתה בכה לך, השתפך ברגשנות, ואילו הם ייפרדו להם בשלוָה, הוכחות לא יהיו, ולעולם תפקפק ותתייסר’. ומיד נעלמו רחמי על עצמי והופיע רגש חדש – הן לא תאמין – רגש שמחה על כך, שהנה יקיץ הקץ על ייסורי, שהנה אוכל להעניש אותה, אוכל להפטר ממנה, כי אוכל לקרוא דרור לזעמי. ואכן, קראתי דרור לזעמי – הייתי לחַיָה, חיה רעה וערמומית.
‘אין צורך, אין צורך,’ אמרתי ליֶגוֹר שהתכוון להכנס לטרקלין. ‘ואתה עשה זאת: לך קח מהר כרכרה וסע. הנה הקבלה, הוצא את חפצי. לך.’
הוא פנה למסדרון, להביא את אדרתו. לפי שחששתי כי יבהיל אותם, ליוויתי אותו אל חדרונו וחכיתי עד שהתלבש. בחדר־האורחים, מעבר לחדר הסמוך, נשמעו דיבורים וצלילי סכינים וצלחות. הם אכלו ולא שמעו את צלצול הפעמון. ‘ובלבד שלא יֵצאו עתה,’ הרהרתי. לבש יֶגוֹר את אדרתו, המעוטרת פרוות־טליים של אסטראחן, ויצא. הוצאתי אותו ונעלתי את הדלת אחריו, ונתקפתי אימה כשהרגשתי כי נותרתי לבדי, ועלי לפעול עתה. כיצד – עדיין לא ידעתי. אך זאת ידעתי, כי עתה תם הכול, כי לא ייתכן עוד כל ספק באשמתה, וכי מיד אעניש אותה ואסיים את קשרי עמה.
קודם לכן עוד יגעתי היסוסים, אמרתי בלבי: ‘ואולי אין זו אמת, אולי אני טועה,’ ואילו עתה נעלם כל זה. הכול הוחלט לבלי השיב. בחשאי ממני, לבדה עמו, בלילה! הרי זו התעלמות גמורה מהכול. ואולי אף גרוע מזה: בכוָנה הם נוהגים באומץ־לב זה, בעזות זו של החטא, כדי שתשמש העזות סימן של חפוּת. הכול ברור. אין ספק. אך מזאת חששתי, שמא ייפרדו ויימלטו, ימציאו מִרמה חדשה, ויטלו ממני את מובהקותן של ההוכחות ואת האפשרות להעניש. וכדי לתפוס אותם מהר ככל האפשר, הלכתי על בהונותי אל הטרקלין, שבו ישבו עתה, לא דרך חדר־האורחים, אלא דרך המסדרון וחדר־הילדים.
בחדר־הילדים הראשון ישנו הנערים. בחדר־הילדים השני נטרדה משנתה האומנת, כאומרת להתעורר, ואני שיערתי בנפשי מה תחשוב כשיוָדע לה הכול, ועם מחשבה זו ירדו עלי רחמים כה גדולים על עצמי, שלא יכולתי לעצור בדמעותי, וכדי שלא להעיר את הילדים, רצתי על בהונותי לפרוזדור ומשם אל חדר־העבודה שלי, צנחתי על הספה שלי והתייפחתי.
‘אני – האיש הישר, אני – בן להורי, אני – שחלמתי כל ימי על האושר שבחיי־המשפחה, אני – הגבר שמעולם לא בגד בה… והנה! חמישה ילדים, והיא מחבקת נגן, מפני ששפתיו אדומות! לא, אין היא בן־אדם! כלבה היא, כלבה גועלית! בסמוך לחדר הילדים, שכל ימי חייה העמידה פנים של אוהבת אותם. ועוד לכתוב לי כל מה שכתבה! ולהיתלות בעזות כזאת על הצוואר! ומה אני יודע? אולי נהגה כך כל הימים. אולי ילדה למשרתים את כל הילדים, הנחשבים לילדי. ולמחרת הייתי בא ממסעי, והיא היתה מקבילה פני בתסרוקת זו, בגיזרה זו שלה ובתנועות־החן העצלניות (ראיתי עתה את פניה המושכות השנואות), וחיה זו של הקנאה היתה מוסיפה לשבת לעד בלבי ולרטש אותו. ומה יעלו על דעתם האומנת, יֶגוֹר. וליזה הקטנה המסכנה! היא כבר תפסה משהו. וחוצפה זו! ושקר זה! וחושנות בהמית זו שאני מיטיב כה להכירה?’ – אמרתי לעצמי.
רציתי לקום ולא יכולתי. לבי כה הלם, שלא היה בכוחי לעמוד על רגלי. כן, אמות עתה בשבץ. היא תקטול אותי. והוא הדרוש לה. ומה, הלהניח לה להרוג? לא ולא, המוצא נוח לה מדי, ותענוג זה לא אגרום לה. כן, אני יושב ואילו הם שם אוכלים וצוחקים ו…כן, אף על פי שאינה עוד באביב נעוריה, היה עוד לבו נוהה אחריה: ככלות הכול היא נאה למדי, והעיקר, שאינה מסוכנת, לכל הפחות, לבריאותו יקרת־הערך. ‘ומדוע לא חנקתי אותה אז,’ אמרתי בלבי, ונזכרתי ברגע, לפני שבוע, כשדחפתי אותה החוצה מחדר־העבודה שלי ואחר כך שיברתי חפצים. נזכרתי במצבי אז ושיוויתי אותו לעיני. לא זו בלבד שנזכרתי בו, אלא חשתי אותו צורך עצמו להכות, להרוס, שהרגשתי אז. זוכר אני כיצד עלה חשקי לפעול, וכל הרהורַי מלבד הדרושים לפעולה פרחו מדעתי. הגעתי למצבם של חיה או אדם, הנתונים להשפעת התעוררות גופנית בשעת סכנה, כשאדם פועל בדייקנות, בלי חפזון, אך גם בלי להפסיד דקה, והכול למטרה מסויימת אחת."
27
"מעשה ראשון שעשיתי, חלצתי את מגפי, ובגרבי קרבתי אל הקיר שמעל לספה, שעליו תלויים רובים ופגיונות, ולקחתי פגיון דמשקאי מעוקל, שלא היה אף פעם בשימוש, וחד מאוד. שלפתי אותו מנדנו. זוכר אני, כי הנדן נפל אל מאחורי הספה, וזוכר שאמרתי בלבי: ‘ראוי למצוא אותו אחר כך, שכן יאבד’. אחר כך פשטתי את האדרת, שעוד היתה עלי, ובצעדים רכים, בגרבי בלבד, פניתי לשם.
התגנבתי חרש ולפתע פתחתי את הדלת. זוכר אני את הבעת פניהם. זוכר אני הבעה זו, מפני שגרמה לי שמחה מענה. הבעת אימה היתה זו. והלא זו היתה דרושה לי. לעולם לא אשכח את הבעת האימה הנואשת, שהופיעה בשנייה הראשונה בפני שניהם, משראו אותי. דומני, כי הוא ישב אל השולחן, אך משראה אותי או שמע את כניסתי, ניתר וקם על רגליו ועמד כשגבו אל הארון. בפניו היתה הבעת אימה בלבד, שאין להטיל בה ספק. בפניה היתה אותה הבעת אימה עצמה, אך נוספה לה עוד הבעה. אילו הופיעה הבעה אחת בלבד, אולי לא היה מתרחש מה שהתרחש. אולם בהבעת פניה, מכל מקום כך נראתה בעיני ברגע הראשון, היה גם רוגז, אי־שביעות רצון על שהפֵר מישהו את נהייתה אחר האהבה ואת אושרה עמו. כביכול לא נחוץ לה עתה דבר, אלא שלא יפריע לה איש להיות מאושרת. הבעה זו ריחפה על פניהם כהרף־עין בלבד. הבעת האימה בפניו נתחלפה מיד בהבעת שאלה: המותר לשקר או לא? אם מותר, ראוי להתחיל. אם לא, יתחיל משהו אחר. אבל מה? העיף בה מבט שואל. כפי שנראה לי אז, באה בפניה, משהביטה בו, במקום הבעת הרוגז וההתמרמרות הדאגה לו.
להרף־עין נעצרתי בפתח, מחזיק בפגיון מאחורי גבי. בהרף־עין זה הצטחק האיש, ובנימה אדישה עד גיחוך פתח:
‘ואנו, עסקנו במוסיקה…’
‘לא ציפיתי לך,’ פתחה אשתי גם היא, מסתגלת לנעימת דיבורו.
אלא ששניהם לא סיימו את פסוקם: חמת־הטירוף שנתנסיתי בה לפני שבוע שבה וירדה עלי. שוב הרגשתי צורך בהרס, באלימות ובהתלהבות הטירוף, והתמכּרתי להם.
שניהם לא סיימו את פסוקם… התחיל אותו משהו־אחר, שממנו פחד האיש, משהו ששיסע בבת־אחת את כל דבריהם. זינקתי אליה, מסתיר עדיין את הפגיון, כדי שלא יפריע לי האיש לנעוץ אותו בין צלעותיה, מתחת לשד. במקום זה בחרתי לכתחילה. ברגע שזינקתי אליה, ראה את הפגיון ועשה מעשה שלא ציפיתי לו כלל, תפס בידי וצעק:
‘התאושש, מה היה לך! המשרתים!’
חילצתי ידי בתנופה והסתערתי עליו, בלי להוציא הגה. עיניו היישירו מבט בעיני, ולפתע החוויר כסיד, עד שפתיו, עיניו הבריקו בברק משונה, ושוב עשה מעשה שלא ציפיתי לו כלל, השתופף וחמק מתחת לפסנתר אל הפתח. זינקתי לרוץ אחריו, אך על שמאלי נתלה מטען כבד. היא שנתלתה. מִכשול בלתי־צפוי זה, הכובד ומגעה המגעיל ליבו עוד יותר את חמתי. הרגשתי שאני מטורף לגמרי, ובוַדאי מטיל אימה, ושמחתי על כך. הנפתי את שמאלי בכל כוחי, ופגעתי במרפקי בפניה. פלטה צעקה והניחה לידי. רציתי לרדוף אחריו, אך תפסתי כי אהיה מגוחך אם ארדוף בגרביים אחר מאהבה של אשתי, ואני לא רציתי להיות מגוחך, כי אם מטיל אימה. על אף חמת־הטירוף הנוראה שבה הייתי שרוי, ידעתי כל העת מה רושם אני עושה על השאר, ואפילו רושם זה הדריך אותי במידת מה. פניתי אליה. היא צנחה על הספה, הצמידה ידה אל עיניה שפגעתי בהן, אך הסתכלה בי. פחד ושנאה כלפי היו בפניה, כפי שהם מצויים בפני החולדה, כשאתה מרים את המלכודת שנתפסה בה. מכל מקום, אני לא ראיתי בה דבר מלבד הפחד והשנאה כלפי, שעשוייה היתה לעורר האהבה לאחר. אך ייתכן, כי הייתי כובש עצמי ולא עושה מה שעשיתי, אילו שתקה. אלא שפתאום התחילה לדבר ולתפוס בידי המחזיקה בפגיון.
‘התאושש! מה יש? מה היה לך? אין כלום, כלום, כלום… נשבעת אני!’
עוד הייתי משתהה, אך דבריה האחרונים האלה, שלפיהם הסקתי את ההפך, היינו שהכול היה, חייבו תשובה. והתשובה חייבת היתה להלום את הלך־הנפש שהשריתי על עצמי, שמתחו הלך ועלה crescendo וצריך היה להוסיף ולעלות. גם לַטֵרוּף חוקים משלו.
‘אל תשקרי, מנוּולת!’ זעקתי, תפסתי אותה בשמאלי, אך היא נחלצה. בלי להניח את הפגיון מידי תפסתי בשמאלי את צווארה, הפלתי אותה פרקדן והתחלתי לחנוק. מה קשוח היה צוָארה… תפסה את ידי בשתי ידיה, לסלק אותה מצוָארה, ואני, כאילו ציפיתי לכך, נעצתי את הפגיון בכל כוחי בצדה השמאלי, למטה מהצלעות.
כשאומרים אנשים, כי בהתקף של טירוף אין הם יודעים מה הם עושים – הרי זה הבל, שקר. ידעתי הכול ואפילו להרף־עין לא חדלתי לדעת. ככל שהרביתי לדחוס בקרבי את קיטור טירופי, כן נתלקח בי באור בהיר יותר מאור־התודעה, ונבצר ממני שלא לראות את כל מעשי. בכל שנייה ידעתי מה אני עושה. לא אוכל לומר, כי ידעתי מראש מה אעשה, אבל בשנייה שבה עשיתי, ודומה שאפילו קצת קודם לכן, ידעתי מה אני עושה, וכאילו ביקשתי לי בכך אפשרות של חרטה, שאוכל לומר לעצמי אחר כך, כי יכולתי לעצור בי. ידעתי שאני פוגע למטה מהצלעות, וכי הפגיון יִינעץ. ברגע העשייה ידעתי כי איום המעשה, כי לא עשיתי מעשה כמוהו מעולם, וכי תוצאותיו איומות יהיו. אלא שידיעה זו הבזיקה כברק, ולאחר הידיעה בא מיד המעשה. עמדתי על המעשה בבהירות לא־שכיחה. שמעתי וזוכר אני את ההתנגדות הרגעית של המחוֹך ושל עוד משהו, ואחר כך – את שקיעת הסכין בבשר הרך. היא תפסה בפגיון, כפות־ידיה נחתכו, אך לא עצרה בו. לימים, בבית־הסוהר, לאחר שנתחוללה בי המהפכה המוסרית, הארכתי להרהר ברגע זה, נזכרתי בו כיד יכולתי, ושקלתי הכול בדעתי. זוכר אני, כי להרף־עין, להרף־עין בלבד שקדם לַמעשה, היתה בי התודעה האימתנית שאני הורג, וכבר הרגתי אשה, אשה חסרת־מגן, את אשתי. זוכר אני את האימה שבתודעה זו, ומכאן הסקתי, והדבר גם זכור לי במעומעם, כי לאחר נעיצת הפגיון חילצתי אותו מיד, מתוך רצון לתקן את המעוּוָת ולהפסיקו. שנייה עמדתי ללא־ניע, מצפה לראות מה יבוא, ולהוָכח אם אפשר לתקן. קפצה וקמה על רגליה וצעקה:
‘אומנת! הוא הרג אותי!’
האומנת, ששמעה רעש, כבר עמדה בפתח. עדיין עמדתי, מצפה ולא מאמין, אלא שעתה פרץ הדם מתחת למחוך. רק עתה הבינותי שאין לתקן דבר, ומיד גם החלטתי שאין צורך לתקן, כי דווקא בזאת אני רוצה, וזאת חייב הייתי לעשות, חיכיתי עד שנפלה, האומנת קראה ‘אל אלוהים!’ וקרבה אליה במרוצה, ורק אז השלכתי את הפגיון ויצאתי את החדר.
‘אין להתרגש, ראוי שאדע מה אני עושה,’ אמרתי בלבי, בלי להביט בה ובאומנת. האומנת צעקה, קראה לנערה המשרתת. עברתי במסדרון, שלחתי לשם את הנערה, והלכתי אל חדרי. ‘מה עלי לעשות עתה?’ שאלתי את עצמי, ומיד אף הבינותי מה. עם כניסתי לחדר־העבודה ניגשתי אל הקיר, הסרתי ממנו אקדח, בדקתי אותו – טעון היה – והנחתיו על השולחן. אחר כך שלפתי את הנדן מאחורי הספה וישבתי עליה.
שעה ארוכה ישבתי כך. לא חשבתי כלל, לא העליתי דבר בזכרוני. שמעתי איזו התעסקות שם. שמעתי שמישהו בא בכרכרה, ולאחריו עוד מישהו. אחר כך ראיתי ושמעתי את יֶגוֹר מכניס לחדר־העבודה את סל־המטען שלי, שהביא מהתחנה.
כאילו הוא דרוש למישהו!
‘השמעת מה קרה?’ שאלתי. ‘אמור לשוער שיודיעו למשטרה.’
לא אמר דבר ויצא. קמתי, נעלתי את הדלת, מצאתי סיגריות וגפרורים והתחלתי לעשן. לא סיימתי את הסיגריה וכבר נתקפתי חבלי שינה, נפלתי ונרדמתי נראה, שישנתי כשעתיים. זוכר אני, כי בחלומי שנינו חיים בידידות, רבים, אך מתפייסים, אלא שמשהו מפריע, אך אנו חיים בידידות. נקישה על הדלת העירה אותי. ‘המשטרה היא,’ אמרתי בלבי כשאני מקיץ. ‘דומני, כי הרגתי. ואולי היא שבאה, ולא קרה דבר’. שוב הקישו על הדלת. לא עניתי, וניסיתי לפתור את השאלה: ההיה הדבר או לא היה? כן, היה. נזכרתי בהתנגדות המחוך ובנעיצת הסכין, וצינה חלפה בגבי. ‘כן, היה. כן, ועתה, ראוי גם את עצמי,’ אמרתי לעצמי. אלא שאמרתי, וידעתי כי לא אהרוג את עצמי. אף על פי כן קמתי ושוב לקחתי לידי את האקדח. ומה תמוה הדבר: זוכר אני, כי קודם לכן הייתי קרוב פעמים רבות להתאבדות, וכך גם ביום ההוא, ברכבת, נראה לי הדבר קל, קל דווקא מפני שחשבתי כמה אדהים אותה בזה. ועתה לא היה בכוחי לא רק להרוג את עצמי, אלא אפילו לחשוב על כך. ‘למה אעשה זאת?’ שאלתי את עצמי, ותשובה לא באה. שוב הקיש מי על הדלת, ‘כן, תחילה ראוי לדעת מיהו המקיש. עוד אספיק’.
הנחתי את האקדח וכיסיתי אותו בעיתון. ניגשתי לדלת והסטתי את הבריח. זו היתה אחות אשתי, האלמנה הטובה, הטיפשה.
‘ואסיה! מה זה?’ אמרה, וכבר הדמעות, הנכונות תמיד לפרוץ, זולגות.
‘מה רצונך?’ שאלתי בגסות. ראיתי שאין כל צורך ותכלית לנהוג בה בגסות, אך כל טוֹן אחר לא עלה על דעתי.
‘ואסיה, היא גוֹוַעת! איוואן פיוֹדוֹרוֹביץ אמר.’ איוואן פיוֹדוֹרוֹביץ' היה הרופא, הרופא שלה, היועץ.
‘האם הוא כאן?’ שאלתי וכל זעמי עליה שב ועלה. ‘ובכן, מה?’
‘ואסיה, גש אליה. הו, מה נורא הדבר.’ אמרה.
‘האם ללכת אליה?’ שאלתי את עצמי. מיד עניתי, שראוי ללכת, כי בוַדאי נוהגים כך, וכשבעל הורג את אשתו, כמוני, חובתו לגשת אליה. ‘אם זה המנהג, צריך לגשת’ אמרתי לעצמי. ‘ואם יהיה צורך, אספיק בכל עת,’ הרהרתי בכוָנתי להתאבד בירייה, והלכתי אחריה. ‘עתה יבואו פראזות, העוָיות, אך אני לא אכנע להן,’ אמרתי בלבי.
‘כחי,’ אמרתי לאחותה, ‘טיפשי הדבר להתהלך בלי מגפיים, הניחי ואנעל לכל הפחות נעלי־בית’."
28
"ומה תמוה הדבר! כשיצאתי את החדר ועברתי בחדרים שאני רגיל בהם, שבה ועלתה בי התקוָה, כי דבר לא קרה, אולם ריח התועבה הזו של הרופאים – יוֹדוֹפוֹרם, קארבּול – הכה בי. לא, הכול קרה. כשעברתי במסדרון ליד חדר־הילדים, ראיתי את ליזה הקטנה. הביטה בי בעיניים נפחדות, נדמה היה לי אפילו, כי כל חמשת הילדים כאן, וכולם מסתכלים בי. קרבתי לדלת, החדרנית פתחה לי מבפנים ויצאה. הדבר הראשון שהכה בעיני היה שמלתה האפורה־בהירה על הכיסא, כולה שחורה מדם. במיטתנו הכפולה, למעשה על מצעותי – מצד זה היתה הגישה קלה יותר – שכבה וברכיה מורמות. שכיבה משופעת מאוד שכבה, על כרים בלבד, ולסוטתה פתוחה. במקום הפצע נחבש משהו. ריח כבד של יודופורם עמד בחדר. ראשית, ואף בעיקר, הדהימו אותי פניה שתפחו והכחילו בחבּורות, חלק של האף ומתחת לעין. זו היתה חבלתה של מכת המרפק שלי, כשביקשה לעצור בי. היופי נעלם, ומשהו נתעב ניבט אלי ממנה. נעצרתי ליד הסף.
‘קרב, קרב אליה,’ אמרה לי אחותה. ‘כן, וַדאי היא רוצה להודות באשמתה’ אמרתי בלבי. ‘האם לסלוח? כן, היא הולכת למות, ואפשר לסלוח לה,’ הרהרתי והשתדלתי להיות רחב־לב. קרבתי. בקושי נשאה אלי את עיניה, שאחת מהן פגועה, ודיברה בעמל רב, בגמגום:
‘השגת מה שרצית, הרגת…’ בפניה, מבעד לייסורי־הגוף ואף קרבת המוות, בלטה אותה שנאה נושנה, בהמית צוננת, מוּכּרת לי. ‘את הילדים… לא אתן… בכל זאת לך… היא (אחותה) תאסוף אותם…’
אין זאת שחשבה, כי את העיקר בעיני, את אשמתה, בגידתה, לא כדאי להזכיר.
‘כן. התענג לך על מעשיך,’ אמרה כשעיניה לפתח והתייפחה.
בפתח עמדו אחותה והילדים. ‘כן, הנה מה שעשית.’
הסתכלתי בילדים, בפניה הפגועות ומלאות חבורות, וזו לי לראשונה ששכחתי את עצמי, את זכויותי, את גאוָתי, וראיתי בה לראשונה בן־אדם. כה אפסי נראה לי כל מה שהעליב אותי, כל קנאתי, וכה רב־משמעות המעשה שעשיתי, שרציתי להצמיד פני אל כף ידה ולומר ‘סלחי!’ – אלא שלא העזתי.
היא שתקה, עיניה עצומות, כפי הנראה לא היה בכוחה להוסיף ולדבר. אחר כך הרטיטו ונִקמטו פניה שהושחתו. בתנועה חלושה הדפה אותי.
‘למה היה כל זה? למה?’
‘סלחי לי.’ אמרתי.
סלחי? כל אלה שטויות!… ובלבד שלא למות!…' הפטירה בצעקה, התרוממה מעט ועיניה הבורקות בקדחת ננעצו בי. ‘כן, השגת מה שרצית!… אני שונאת!… אוי! הא!’ צעקה נפחדת, כנראה מתוך דמדום. ‘נו, הרוג, הרוג, איני מפחדת… אלא את הכול, הכול, גם אותו. הלך, הלך!’.
הדמדום נמשך בלי הפוגה. היא לא הכירה פני איש. בו ביום מתה, בסמוך לצהריים. לפני כן, בשמונה בבוקר, הביאוני אל משטרת־הרובע, ומשם – לבית־הסוהר. שם ציפיתי אחד־עשר חודש למשפט, חשבתי על עצמי ועל עברי, והבינותי אותו.
להבין התחלתי ביום השלישי, ביום שהביאוני לשם…'
ביקש לומר משהו, אך משלא עלה בידו לכבוש את בכיו, הפסיק. לאחר שהחליף כוח, המשיך.
“התחלתי להבין רק כשראיתי אותה בארון…” התייפח אך מיד נחפז להמשיך: "רק למראה פניה המתות הבינותי מה עשיתי. הבינותי, כי אני הוא שהרגתי אותה, ואני שגרמתי כי היא, שהיתה חַיה, מתנועעת, חמה, נעשתה עתה נטולת־תנועה, דוֹנגית, קרה, וכי לתקן את המעוּוָת אי־אפשר לעולם, בשום מקום, בשום אמצעי. אדם שלא נתנסה בכל אלה, לא יבין…
אוּ! אוּ! אוּ!" קרא פעמים אחדות ונשתתק.
שעה ארוכה ישבנו שותקים. מתייפח היה וגופו מרעיד בלי אומר לעיני.
“אנא, סלח…”
הסב פניו ממני ושכב על הספסל, מכסה עצמו בשמיכה. בתחנה שבה עמדתי לרדת – השעה היתה שמונה בבוקר – ניגשתי אליו להפרד. אולי ישן, או העמיד פני ישן, מכל מקום לא נע. נגעתי בו בידי. גילה פניו וניכר היה שאינו ישן.
“היה שלום,” אמרתי והושטתי לו יד.
הושיט את ידו ונתחייך מעט, אלא שכה עגום היה החיוך, שרציתי לבכות.
“כן, סלח,” חזר על המִלה שבה חתם את הסיפור כולו.
1889
-
יין, נשים וזמירות ↩
חלק ראשון
1
לבושות היינו בגדי אבלוּת על אמנו שמתה בסתיו, ושהינו כל החורף בכפר, אני וקאטיָה וסוֹניה.
קאטיה היתה ידיד־משפחה ותיק, הגוּבֶרנאטית שטיפחה את כולנו, ואני זכרתי אותה ואהבתי אותה תמיד, מראשית זכרונותי על עצמי. סוֹניה היתה אחותי הצעירה. בילינו חורף של קדרות ועצבות בביתנו הישן בפּוֹקרוֹבסקוֹיֶה. הימים קרים היו, נשובי־רוחות, ותלי־שלג נערמו גבוה מחלונותינו. כמעט תמיד היו החלונות מצופים כפור ועמומים, וכמעט כל ימי החורף לא יצאנו ולא נסענו לשום מקום. מעטים באו לבקר אצלנו וגם הבאים לא הוסיפו שמחה ועליצות בביתנו. פני הכול עצובות היו, הכול דיברו חרש, כביכול חששו להעיר את מישהו, לא צחקו, נאנחו והרבו לבכות כשהם מסתכלים בי, ובעיקר בסוניה הקטנה בשמלתה השחורה. וכאילו הורגש עדיין המוות בבית. עצבות ואימת־מוות ריחפו באוויר. חדרה של אמא נעול היה, ואני נתקפתי פחד ומשהו משך אותי להציץ לחדר צונן וריק זה, כשעברתי על פניו בלכתי לישון.
בת שבע־עשרה הייתי אז, ועוד בשנת מותה ביקשה אמא לעקור העירה, כדי להביאני בין הבריות. צער רב הצטערתי על אבדן אמי, אלא שעלי להודות, כי על אף צער זה הרגשתי גם שצעירה אני, נאה, כפי שאמרו לי הכול, והנה אני קוטלת בכדי את ימי, זה החורף השני בכפר, בבדידות. בשלהי החורף נתעצמו רגש זה של יגון הבדידות והשעמום סתם עד כדי כך, שלא הייתי יוצאת את חדרי, לא פתחתי את הפסנתר ולא לקחתי ספר לידי. כשהיתה קאטיה מדברת על לבי לעסוק בזה או בזה, עניתי לה: אין חשק, איני יכולה, ואילו בנפשי שמעתי קול: למה? למה לעשות משהו כשמיטב ימי אובדים כך לחינם?
למה? וללמה זה אין תשובה מלבד הדמעות.
נאמר לי, כי רזיתי ונתכּערתי בימים ההם, אך הדבר לא העסיק אותי. למה? בשביל מי? דומה היה עלי, כי כל חיי חייבים לחלוף במעבית נידחת ומבודדת זו וביגון חסר־אונים זה, אשר להיחלץ מהם בעצמי, לבדי, אין לי כוח ואפילו רצון אין לי. בשלהי החורף נתקפה קאטיה חרדה לנפשי, והחליטה להביאני לחוץ־לארץ, ויהי מה. אלא שלכך נדרש כסף, ואנו כמעט שלא ידענו מה נותר לנו מירושת אמנו, וציפינו יום־יום לאפּוֹטרופוֹס, שעמד לבוא ולברר את מצב עסקינו.
במארס בא האפּוֹטרופוֹס.
“השבח לאל!” אמרה לי פעם אחת קאטיה, כשהתהלכתי מפינה לפניה כצל, באפס מעשה, ללא הרהור, ללא משאלות. “הגיע סֶרגיי מיכָאיליץ', שלח שליח לשאול לשלומנו וביקש לאכול עמנו ארוחת־צהריים. אַת התנערי לך מעט, מאשֶצ’קה שלי.” הוסיפה, “שאם לא כן, כיצד תירָאי בעיניו? הלא כה אהב את כולכן.”
סרגיי מיכאיליץ' היה שכן קרוב שלנו וידידו של אבינו המנוח, אף כי צעיר ממנו הרבה. בואו שינה את תכניותנו ואיפשר לעזוב את הכפר, ואני אף הסכנתי מילדותי לאהוב אותו ולכבדו; קאטיה, שיעצה להתנער, ניחשה, כי מכל מכּרי סרגיי מיכאיליץ' הוא האיש, שאצטער צער רב ביותר אם אירָאה עלובה בעיניו. גם אני, ככל אנשי הבית, החל בקאטיה ובסוֹניה שהוא סנדקה, ועד אחרון הרכּבים, אהבתי אותו בדרך ההרגל, אך מלבד זאת נודעה לו חשיבות מיוחדת בעיני בשל דיבור אחד של אמי שנאמר בנוכחותי. היא אמרה, כי בעל כזה היתה מבקשת למעני. אז הפליאו אותי הדברים, וגם לא נעמו לי: הגיבור שלי אחר היה לגמרי. גיבורי תמיר היה, רזה, חיוור ועצוב. ואילו סרגיי מיכאיליץ' היה אדם שאינו צעיר, גבוה, בעל־בשר, וכפי שדימיתי, עליז תמיד. ואף על פי כן נחרתו דברי אמי אלה בדעתי, ועוד לפני שש שנים, כשהייתי בת אחת־עשרה והוא פנה אלי בלשון־נוכח, שיחק עמי וכינה אותי ילדה־סיגלִית, שאלתי את עצמי לפעמים, אגב מידת־מה של אימה, מה אעשה אם ירצה פתאום לשאת אותי לאשה?
לפני הארוחה, שהוסיפה עליה קאטיה עוגת־קרם ורוטב של תרד, הגיע סרגיי מיכאיליץ'. ראיתיו בעד החלון בהגיעו אל הבית במגררת קטנה, אולם אך נעלם מעבר לקרן, אצתי אל חדר־האורחים ורציתי להעמיד פנים שלא חכיתי לו כלל. אבל כששמעתי בפרוזדור רקיעת רגליים, את קולו הרם ואת צעדי קאטיה, לא התאפקתי ויצאתי לקראתו. הוא החזיק בידה של קאטיה, דיבר בקול רם וחייך. משראה אותי, נעצר והסתכל בי רגע קל בלי לברכני לשלום. נתקפתי מבוכה והרגשתי שהסמקתי.
“הו! האת היא?” אמר בנוסחו התקיף והפשוט, פורש זרועותיו וניגש אלי. “האפשר להשתנות עד כדי כך! כמה גדלת! הרי לךָ סיגליה! הלא את ורד ממש, גברתי.”
לקח כף־ידי בכפו הגדולה ולחץ אותה חזק, בכנות, כמעט עד כאב. חשבתי כי ישק את ידי ונרכנתי מעט לקראתו, אך הוא שב ולחץ אותה והיישיר בעיני את מבטו התקיף והעליז.
שש שנים לא ראיתי אותו. הוא נשתנה הרבה: הזקין, השחיר והצמיח זקן־לחיים, שלא הלם אותו כלל, אך לא נשתנו הגינונים הפשוטים, הפנים הגלויות, הכּנות, בעלות הקווים הגדולים, העיניים החכמות הבורקות, והחיוך החביב, הילדותי כאילו.
כעבור חמש דקות חדל להיות אורח, והפך להיות בן־בית לגבי כולנו, אפילו לגבי המשרתים ששמחו שמחה יתירה לבואו כפי שניכר מחדוָתם לשרת.
הוא כלל לא נהג כשכנינו שביקרו אצלנו לאחר מות אמא, וראו צורך לשתוק ולבכות בעודם יושבים עמנו. להפך, הוא הרבה שיחה, היה עליז, ולא הזכיר כלל את אמנו ותחילה התמיה אותי שוויון־נפשו, ונראה לי אפילו כבלתי הולם אדם קרוב כמהו. אלא שאחר כך הבינותי, כי לא שוויון נפש היה זה אלא כנות, והחזקתי לו טובה על כך.
בערב ישבה קאטיה למזוג תה במקום המקובל בחדר־האורחים, כנהוג בחיי אמא. אני וסוניה ישבנו לידה. גריגורי הזקן הביא לו את מקטרתו של אבא שנמצאה, והוא התחיל להלך בחדר אנה ואנה, כהרגלו בעבר.
“ראו כמה תמורות נוראות חלו בבית הזה!” אמר ונעצר.
“כן,” אמרה קאטיה באנחה, כיסתה את המיחם במִכסה, והסתכלה בסרגיי, מוכנה לפרוץ בבכי.
“סבור אני, שאת זוכרת את אביך?” פנה אלי.
“זכרון קלוש,” עניתי.
“אך מה טוב היה לך עתה עמו!” אמר חרש ובמהורהר, מסתכל בראשי גבוה מעיני. “אהבתי מאוד את אביך!” הוסיף בקול חרישי אף יותר, ונדמה היה לי, כי עיניו הבריקו יותר.
“והנה לקח אותה האלוהים!” הפטירה קאטיה, הניחה את המפית על התֵיוֹן, שלפה ממחטה ובכתה.
“כן, תמורות נוראות חלו בבית הזה,” חזר ואמר והפך פניו.
“סוניה הראי לי את הצעצועים,” אמר כעבור רגע ויצא לטרקלין. כשיצא, הבטתי בקאטיה בעיניים שטופות דמע.
“הלא הוא ידיד נחמד כל כך!” אמרה.
ואכן, גרמו לי רגשי השתתפותו של אדם זר וטוב זה איזו הרגשת נחת וחמימות.
מהטרקלין נשמעו צוויחתה של סוניה וקול עיסוקיו עמה. שלחתי לו תה לשם. שמעתי, כי ישב אל הפסנתר והתחיל להקיש בקלידים בכפות ידיה של סוניה.
“מַריה אלכּסנדרובנה!” נשמע קולו. “בואי־נא הנה, נגני משהו.”
נעם לי שהוא פונה אלי בפשטות כזאת ובנוסח ידידותי־מצווה. קמתי ונגשתי אליו.
“הנה, נגני זאת,” אמר ופתח מחברת־תווים משל בטהוּבן באַדַג’יו של הסונטאה quasi una fantasia. “נראה־נא כיצד את מנגנת,” הוסיף וסר אל פינת הטרקלין, הכוס בידו.
משום מה הרגשתי, כי במחיצתו איני יכולה לסרב ולהקדים הקדמות, שאיני מיטיבה לנגן. ישבתי בהכנעה אל הפסנתר והתחלתי לנגן כיד יכולתי, אף שחששתי ממשפטו, כי ידעתי שהוא מבין מוסיקה ואוהב אותה. האדאג’יו הלם את נימת רגשי הזכרונות, שנתעוררו בשיחה על התה, ודומני שניגנתי כהלכה. אולם את הסקֶרצו לא הניח לי לנגן. “לא, אין את מיטיבה לנגן זאת,” אמר כשהוא קרב אלי, “הניחי זאת, אך החלק הראשון לא רע. נדמה לי, שאת מבינה את המוסיקה.” שבח מאופק זה כה שימח אותי, שאפילו הסמקתי. כה חדש היה לי הדבר ונעים, שהוא, ידיו של אבי ואיש כערכו, מדבר אתי ביחידות ובכובד־ראש, ולא כדַבר עם ילד, כקודם לכן. קאטיה עלתה למעלה להשכיב את סוניה, ושנינו נשארנו בטרקלין.
הוא סיפר לי על אבי, כיצד התיידד עמו, מה עליזים היו חייהם בעבר, בעודי יושבת אל הספרים והצעצועים. לראשונה נצטייר אבי בעיני, על פי סיפוריו, כאיש פשוט וחביב, והלא עד כה לא נצטייר בעיני כך. הרבה לשאול אותי מה אני אוהבת, מה אני קוראת, מה בדעתי לעשות, והשיא עצות. עתה כבר לא היה בעיני ליצן ועולזן, שהקניט אותי ועשה לי צעצועים, אלא אדם רציני, פשוט ואוהב, שאני רוחשת לו על כורחי כבוד ואהדה. קל היה לי ונעים, אך הרגשתי גם בשיחותי עמו מתיחות כפוייה, חרדתי לכל מלה היוצאת מפי. מה מאוד רציתי להיות ראוּיה בעצמי לאהבתו, שכבר רכשתי אותה רק בזכות היותי בת אבי.
משהשכיבה את סוניה, הצטרפה קאטיה אלינו, והתאוננה לפניו על האפּתיה שלי, שלא סיפרתי לו עליה דבר.
“את עיקר העיקרים לא סיפרה לי,” אמר בחיוך והניד ראשו לעומתי בטינה.
“מה יש כאן לספר!” אמרתי, “זה משעמם מאוד, וגם יחלוף” (ואכן נראה לי עכשיו, כי עצבוני לא זו בלבד שיחלוף, אלא כבר חלף וגם לא היה מעולם).
“לא טוב הדבר כשאין יודעים לשאת את הבדידות,” אמר. “האם את – עלמה?”
“מובן שאני עלמה”, עניתי וצחקתי.
“לא עלמה, אלא עלמה רעה, המלאה חיים כל עוד מתענגים על מראֶהָ, ואך נשארה לבדה, מיד נפלה רוחה ואין דבר חביב עליה, הכול נעשה לראוָה בלבד, ולה עצמה אינה עושה דבר.”
“יפה דעתך עלי,” אמרתי לצורך אמירה בלבד.
“לא!” אמר לאחר שתיקת־מה. “לא בכדי את דומה לאביך, יש בך,” ומבטו הטוב, הקשוּב שב והחניף לי והשרה עלי מבוכה עליזה.
בגלל פניו, הנראות עליזות ברושם הראשון, הבחנתי רק עתה במבטו זה, השייך לו בלבד – תחילה בהיר ואחר כך קשוּב יותר ונוּגה מעט.
“לא ראוי לך להשתעמם ואף אסור,” אמר, “יש לך מוסיקה שאת מבינה אותה, ספרים, לימודים, כל חייך לפניך, ורק עתה אפשר להתכונן לחיות אותם, כדי שלא להצטער אחר כך. כעבור שנה תאחרי את המועד.”
דיבר עמי כאָב או כדוד, ואני הרגשתי שהוא בולם עצמו בלי הרף, כדי להשאר ברמתי. נפגעתי שהוא רואה אותי נמוכה ממנו, ונעם לי, כי למעני בלבד הוא טורח להיות שונה משהִנו.
בשאר שעות הערב דיבר עם קאטיה על העסקים.
“היו שלום, ידידי החביבים,” אמר, קם, ניגש אלי ואחז בידי.
“מתי נשוב ונתראה?” שאלה קאטיה.
"באביב, "השיב כשהוא מוסיף להחזיק בידי. “עתה אסע לדאנילוֹבקה (הכפר השני שלנו). אוָדע מה נשמע שם, אסדר מה שאוּכל, אכנס למוסקבה – כבר לשם עסקי שלי, ובקיץ נתראה.”
“ומדוע אתה נוסע לזמן ארוך כל כך?” אמרתי בעצב נורא.
ואכן, קיוויתי לראותו כל יום, ופתאום צר לי כל כך, ואני חוששת כי עצבוני ישוב אלי. אין זאת כי רגשותי הובעו במבטי ובנעימת דברי.
“כן, לִמדי יותר, וסלקי את הדכדוך,” אמר בנעימה שנראתה לי צוננת־פשוטה מדי. “ובאביב אבחן אותך,” הוסיף, כשהוא מניח לידי ואינו מסתכל בי.
בפרוזדור, כשיצאנו ללווֹתו, התחיל להחפז בלבישת האדרת, ושוב עקף אותי מבטו. " לשווא הוא טורח," אמרתי בלבי. “האם הוא סבור, כי כה נעימים לי מבטיו? אדם טוב הוא, טוב מאוד… אך לא יותר מזה.”
אף על פי כן נדדה שנתנו, שלי ושל קאטיה, שעה ארוכה בערב ההוא, והרבינו לדבר, לא בו, אלא איך נבלה את הקיץ הזה, היכן נחרוף וכיצד. השאלה הנוראה “למה?” כבר לא עלתה על דעתי. נראה היה לי בפשטות ובבהירות רבה, כי ראוי לחיות כדי לדעת אושר, ובעתיד טמון אושר רב. וכאילו נתמלא פתאום ביתנו הישן, הקודר בפּוֹקרוֹבסקוֹיֶה חיים ואור.
2
עד כה ועד כה בא האביב. עצבוני הקודם חלף, ובמקומו באו עצבונות אביב חולמניים של תקווֹת ואווֹת סתומות. אף שלא חייתי עוד כבראשיתו של חורף, אלא טיפלתי בסוניה ועסקתי במוסיקה ובקריאה, הרביתי לצאת לגן, ושעה ארוכה־ארוכה שוטטתי לבדי בשדרות, או ישבתי על ספסל, ורק האלוהים יודע במה הרהרתי ולמַה התאוויתי וקיוויתי. לעתים ישבתי כל הלילה, בעיקר בלילות ירח, עד אור הבוקר ליד חלון חדרי, ולפעמים יצאתי בחשאי מקאטיה, בלסוּטה בלבד, אל הגן ורצתי בדשא הטלוּל עד הבריכה, ופעם אחת אפילו יצאתי בלילה לשדה ולבדי הקפתי את הגן כולו.
כיום קשה לי לזכור ולהבין את החלומות שגדשו אז את דמיוני. גם כשנזכרת אני, איני מאמינה, כי דווקא אלה היו חלומותי. כה משונים היו ומרוחקים מהחיים.
בסוף מאי חזר סרגיי מיכאיליץ' מנסיעתו, כפי שהבטיח.
בפעם הראשונה בא בערב, כשלא ציפינו לו כלל. ישבנו במרפסת ועמדנו לשתות תה. הגן כבר עטה כולו ירקוּת, ובשיחים שגדלו פרא כבר השתכּנו הזמירים לכל ימי חג־פּיוטר. על שיחי הלילך המסולסלים כבר נזרה משהו לבן וסגול. הפרחים הם אלה, המתכוננים להיפָקח. העלוָה בשׂדרות הליבנים שקופה היתה כולה באור השמש השוקעת. במרפסת עלה צל רענן. טל־ערב דשן עמד לרדת על הדשא. בחצר שמאחורי הגן נשמעו צליליו האחרונים של היום, שאון העדר שכוּנס. ניקוֹן־שַטיָא היה מסיע חבית בַשביל שליד המרפסת, וסילון מים צוננים ממַזלף־יד השחיר מעגלים־מעגלים את האדמה העדורה ליד גזעי הדהליות והסמוכות. במרפסת שלנו, על גבי מפה לבנה, הבריק ורתח מיחם שמוֹרט עד ברק, הוכנו שמנת, תופינים, עוגיות. ברוב דאגה שוטפת קאטיה את הספלים בידיה השמנמנות. לא חכיתי לתה, ולפי שרעבה הייתי לאחר הרחצה, אכלתי לחם בשמנת טריה סמיכה. חולצת פשתן פתוחת־שרווּל היתה עלי, ומטפחת כרוכה על שערי הלח. קאטיה ראתה אותו הראשונה, עוד מבעד לחלון.
“אַה! סרגיי מיכאיליץ'!,” אמרה, “זה עתה דיברנו בך.”
קמתי ורציתי לצאת כדי להחליף את לבושי, אך הוא השיגני כשהגעתי לפתח.
“הו, איזה גינוני־טקס בכפר,” אמר, מסתכל בראשי הכרוך במטפחת ומצטחק, " הלא אינך מתביישת בפני גריגוֹרי, והלא אני למעשה מעין גריגורי לגבַיִך." אלא שדווקא עתה נדמה היה לי, שאין הוא מסתכל בי כלל כפי שעשוי היה להסתכל גריגורי, והדבר הביך אותי.
“מיד אבוא,” אמרתי בסורי ממנו.
“ומה רע בלבוש זה!” קרא בעקבותי. “ממש כאיכרה צעירה”.
“מה משונה היה מבטו,” חשבתי בעודי מחליפה בחפזון את לבושי, למעלה. “תודה לאל שהגיע, תרבה השמחה בביתנו!”
לאחר שסקרתי עצמי במראה רצתי בעליצות במורד המדרגות, ובלי להעלים את חפזוני נכנסתי מנושמת למרפסת. הוא ישב אל השולחן וסיפר לקאטיה על עסקינו. משהציץ בי, הצטחק והמשיך בשיחה. לדבריו, מצב עסקינו מצויין. עתה עלינו לעשות את הקיץ בכפר, ואחר כך לנסוע או לפטרבורג, לשם לימודיה של סוניה, או לחוץ־לארץ.
“הנה, אילו היית נוסע אתה עמנו לחוץ־לארץ,” אמרה קאטיה, “שהרי אנו לבדנו, כמהלכות ביער נהיה שם.”
“הו! ברצון הייתי יוצא אתכן למסע בעולם כולו,” אמר ספק בבדיחות־הדעת, ספק בכובד־ראש.
“אם כן,” אמרתי, “הבה נצא למסע בעולם.”
הצטחק והניד ראשו.
“ואמי? והעסקים?” אמר. “כן, לא זה העיקר, אנא, ספרי כיצד בילית את הזמן? האם שוב שקעת בדכדוך?”
כשסיפרתי לו כי בהעדרו למדתי ולא השתעממתי, וקאטיה אישרה את דברי, שיבּחַני בדברים וליטפַני במבט, כאילו אני ילד, כאילו זכאי הוא לנהוג כך. נדמה היה לי, שאני חייבת להביא לידיעתו במפורט ובכנות יתירה כל מעשה טוב שעשיתי, ולהודות כמו בשעת וידוי, בכל עניין שעשוי היה לו להיות לו לרצון. כה חביב היה הערב, שלאחר שסולקו כלי התה, נשארנו במרפסת, והשיחה כה עניינה אותי, שלא הרגשתי כלל כי קמעה־קמעה נדם כל צליל אנושי סביבנו. מכל העברים גבר ריחם של הפרחים, טל שופע הציף את הדשאים, הזמיר פצח בשיר בשיח לילך קרוב, ונדם כששמע את קולותינו. וכאילו ירדו שמי הכוכבים אלינו.
הבחנתי שהחשיך רק מפני שעטלף נכנס פתאום ללא־רחש אל מתחת לחיפוי המרפסת, והתחיל טופח בכנפיו ליד מטפחתי הלבנה. נצמדתי לקיר ואמרתי לצעוק, אך העטלף שוב חמק מהר וללא־רחש מהסככה ונעלם באפלולית הגן.
“מה אוהב אני את פּוֹקרוֹבסקוֹייה שלכם,” אמר כשהוא מפסיק את השיחה. “כל חיי הייתי יושב לי במרפסת זו.”
“אם כן, שב לך,” אמרה קאטיה.
“כן, שב לך,” אמר, " אך החיים אינם יושבים."
“ומדוע לא תישא אשה?” אמרה קאטיה, “הלא תהיה בעל מצויין.”
“מפני שאני אוהב לשבת,” צחק. “לא, קאטֵרינה קארלוֹבנה, שנינו כבר לא נינשא. זה כבר חדלו הכול לראות בי אדם שאפשר להשיאו. ואף אני כך זה ימים רבים, ומאז פשוט רוַח לי.”
נדמה היה לי, שהוא אומר את הדברים בנעימה מושכת שאינה טבעית.
“הרי לך! שלושים־ושש שנים, וכבר עבר זמנו,” אמרה קאטיה.
“ממש עבר,” המשיך, " ורק לשבת יש רצון. וכדי להנשא נדרש משהו אחר. הנה, שאלי אותה," הוסיף והצביע בראשו עלי. “את הללו יש להשיא. ואני ואַת נשמח בשמחתם.”
עצבות מוצנעת ומתיחות נשמעו בנעימת־דבריו, ולא נעלמו ממני. הוא שתק רגע. לא אמרנו דבר, לא אני ולא קאטיה.
“הנה שַווי בנפשך,” המשיך, כשהוא סב על הכיסא, “שאני נושא פתאום, בתאונה כלשהי, ילדה בת שבע־עשרה, אפילו את מאש… את מריה אלכסנדרובנה. הרי זו דוגמה נפלאה, מה שמח אני, כי כך יוצא איפוא… והרי זו הטובה בדוּגמות.”
צחקתי ולא הבינותי בשום פנים את שמחתו זו, ומהו הדבר שכך יוצא איפוא…
“הנה הגידי לי אמת לאמיתה, יד על לב,” אמר ופנה אלי בבדיחות־הדעת, “כלום לא היה בכך שום אסון לגבַיִך אילו קשרת את חייך בחיי אדם זקן, שעבר זמנו, המבקש אך לשֶבת, בעוד שבקרבֵך תוסס האֵל יודע מה, בעוד את רוצה מי יודע מה.”
הרגשתי מבוכה, שתקתי, לא ידעתי מה להשיב.
“הלא איני משתדך” אמר וצחק, “אך הגידי נא את האמת, הן לא על בעל כזה את חולמת כשאַת מטיילת לבדך בערבים בשׂדרה. והלא עלול הדבר להיות אסון?”
“לא אסון…” פתחתי.
“כן, אבל לא טוב,” סיים.
“אמת, אך הלא אני עלולה לטעוֹֹ…”
שוב שיסע אותי.
“נו, הנה כך, והצדק כולו עמה. ואסיר־תודה אני לה על כנוּתה, ושמח מאד כי שוחחנו על כך. יתירה מזו גם לי היה הדבר עלול להיות בבחינת אסון שאין גדול ממנו,” הוסיף.
“תמהוני שכמותך, דבר לא נשתנה” אמרה קאטיה ויצאה מהמרפסת, כדי להורות לערוך את השולחן לארוחת ־הערב.
השתתקנו שנינו לאחר צאתה של קאטיה, וסביבנו היה שתוק הכול. רק הזמיר סלסל מזמור מסוף הגן ועד סופו, שוב לא בנוסח־ערבית, במקוטע ובהיסוס, אלא בנוסח־לילה, ללא חפזון בשלוָה, וחברו החרה־החזיק אחריו מרחוק, מלמטה בגיא, לראשונה הערב. הזמיר הקרוב השתתק, כאילו שקע בקשב לרגע, ושב והשתפך בטרִיל צלצלני קטוע, אך חד ודרוך יותר. מלכותיים־שלווים עלו הקולות בעולמם הלילי הזר לנו. הגנן עבר בדרכו לישון בחממה, וצעדיו במגפיו העבים נצטלצלו בשביל, הולכים ורוחקים. מישהו שרק פעמיים שריקה צורמנית ליד מדרון ההר, ושוב נדם הכול. ברחישה קלה נע עלה, נתנערה יריעת־החיפוי, ומשהו ריחני, מתנדנד באוויר, הגיע אל המרפסת ונשתפך בה. הביכה אותי השתיקה לאחר כל מה שנאמר, אך מה לומר לא ידעתי. הסתכלתי בו. באפלולית פנו אלי עיניו הבורקות.
“נפלא לחיות בעולם!” אמר.
משום מה נאנחתי.
“מה?”
“נפלא לחיות בעולם!” חזרתי אחריו.
ושוב שתקנו, ושוב ירדה עלי המבוכה. שוב ושוב עלה בדעתי, כי ציערתי אותו כשקיבלתי דעתו שזקן הוא, ורציתי לנחמו אך לא ידעתי איך.
“ובכן, היִי שלום,” אמר וגם, “אמא מחכה לי לארוחת־הערב. כמעט שלא ראיתיה היום.”
“ואני רציתי לנגן לך סונטה חדשה,” אמרתי.
“בפעם אחרת,” אמר בצינה, כפי שנדמה לי.
“היֵה שלום.”
עתה גבר חששי שציערתי אותו, וצר היה לי עליו. ליווינו אותו, אני וקאטיה, עד המבוי, ועמדנו זמן־מה בחצר, מסתכלות בדרך שבה נעלם. כשנמוגה שעטת סוסו, חזרתי בעיקוף למרפסת ושבתי להסתכל בגן, ובערפל הטלוּל, שצלילי הלילה עומדים בו, עוד ראיתי ושמעתי שעה ארוכה כל מה שביקשתי לראות ולשמוע.
הוא בא פעם שנייה, פעם שלישית והמבוכה, שנגרמה על ידי השיחה התמוהה בינינו, נעלמה כליל ולא שבה עוד. כל ימי הקיץ היה בא אלינו פעמיים־שלוש בשבוע. כה התרגלתי אליו, עד שבהעדרו זמן רב נדמה היה שלא נוח לי להיות לבדי, ואני כעסתי עליו וסברתי שאינו נוהג כשורה בהניחו אותי לבדי. מגעו־ומשאו עמי היה כעם חבר צעיר אהוב, והוא הִרבה לשאול אותי, הביאני לידי גילוי־לב גמור, השׂיא עצה, עודד, לפעמים גער בי ועצר. אולם על אף כל טרחתו להיות שוֶה לי תמיד, הרגשתי, כי מעֵבר לדברים שהבינותי בו עוד נשאר עולם זר שלם, שלתוכו לא ראה צורך להכניסני, והרגשה זו היא שתמכה יותר מכול בהוקרתי אותו ומשכה אותי אליו. ידעתי מפי קאטיה ומפי השכנים, כי מלבד הדאגה לאמו הזקנה, שעמה גר, מלבד משקו והאפוטרופסות עלינו, יש לו עסקי־אצולה כלשהם, הגורמים לו צרות גדולות. אולם כיצד הוא רואה עניינים אלה, מהן דעותיו, תכניותיו, תקווֹתיו, לא עלה בידי לשמוע מפיו. אך כיוַנתי את השיחה לנושא עסקיו, היה מעווה פניו בדרכו שלו, כאילו אמר: “די, בבקשה, מה לך ולאלה,” והנחה את השיחה לעניין אחר. תחילה העליב אותי הדבר, אך לימים כה הסכנתי לכך, שתמיד אנו משוחחים בעניינים הנוגעים לי, שראיתי שיחות אלו כטבעיות.
עניין שתחילה לא נראָה לי, ולעומת זאת נעם לי אחר כך, היתה – אדישותו הגמורה כלפי חיצוניותי, ומעין זלזול בה. מעולם לא רמז במבט או בדיבור שנָאה אני, ולהיפך, עיוָה פניו וצחק כשכינו אותי “נחמדה” בנוכחותו. הוא אהב אפילו לגלות בי פגמים חיצוניים, והקניט אותי בהם. השמלות והתסרוקות לפי־האופנה, שאהבה קאטיה לקשטני בהן בימי חג, עוררו רק את לעגו, שהרגיז את קאטיה הטובה ותחילה בלבל את עשתונותי. מקאטיה, שגמרה בדעתה כי אני נראית לו, נבצר להבין, כיצד עשוי אדם לא לרצות, שאשה המוצאת חן בעיניו תופיע במיטבה. ואילו אני תפסתי עד מהרה מה הוא מבקש. הוא ביקש להאמין, שאין בי גנדרנות. ומשתפסתי זאת, אכן לא נותר בי צל של גנדרנות בלבוש, בתסרוקת, בתנועות. לעומת זאת, הופיעה כחוט שני גנדרנותה של הפשטות, אף על פי שעדיין לא היתה הפשטות לפי כוחי. ידעתי שהוא אוהב אותי – האם כילדה או כאשה, עדיין לא שאלתי את עצמי. הוקרתי אהבה זו, ולפי שהרגשתי שהוא רואה בי את הנערה הטובה בעולם, לא יכולתי שלא לרצות, כי הונאה זו תתמיד בדעתו. ועל כורחי הוניתי אותו. אלא שבהונאתי אותו, הלכתי ונשתפרתי. הרגשתי, כי טוב ומכובד יותר יהיה לגלות לעיניו את הצדדים היפים של נפשי, ולא של גופי. נדמה היה לי, כי את שׂערי, ידי, פני, הרגלי, יהיו אשר יהיו, העריך מיד והיטיב להכיר, וכבר לא יכולתי להוסיף לחיצוניותי דבר, מלבד רצון ההונאה. ואילו את נפשי לא ידע, מפני שאהב אותה, מפני שבעצם הזמן הזה גדלה והתפתחה, ובתחום זה יכולתי להונותו, ואף הוניתי. מה קל נעשה נוהגי עמו, כשהבינותי זאת ברור! המבוכות הללו ללא־סיבה, הביישנות בתנועות נעלמו בי כליל. הרגשתי, כי בראותו אותי מלפנים מהצד, בישיבתי או בעמידתי, כששׂערי סרוק כלפי מעלה או כלפי מטה – הריהו מכירני כולי, ודומה שדעתו נוחה ממני, כפי שהנני. חושבת אני, שאילו אמר לי, כדרכם של אחרים לומר, שלא כהרגלו, כי פנַי נפלאות, לא הייתי שׂמחה כלל. אך מה רבים היו האור והשׂמחה בנפשי כשלאחר דיבור כלשהו שלי נתן בי מבט נוקב, ואמר בקול רגוּש, שניסה לשווֹת לו נעימה בדוּחה:
“כן, כן, יש בַך. נערה חביבה את, מחובתי לומר לך זאת.”
ועל מה זכיתי בפרסים אלה, שמילאו את לבי גאוָה ועליצות?
על שאמרתי, כי לבי עם אהבת גריגוֹרי הזקן לנכדתו, או שהתרגשתי עד דמעות עם קריאת שיר או רומאן, או שאמרתי כי אני מעדיפה את מוצארט על שוּלהוֹף. תמוה הדבר, הרהרתי, באיזה חוש מופלא ניחשתי אז מה טוב ומה ראוי לאהוב; רוב הרגלי וטעמַי הקודמים לא נראו לו, ודי היה שיאמר לי בתנועת גבות, במבט, כי מה שאני מבקשת לומר אינו ישר בעיניו, די שיעלה על פניו את העוָייתו המיוחדת במינה, שיש בה קורטוב של בוז, כדי שיִדמה עלי שאיני אוהבת מה שאהבתי קודם לכן. לפעמים לא ביקש אלא לייעץ לי משהו, וכבר דימיתי שאני יודעת מה יאמר. הוא שואל אותי, מיישיר מבט בעיני, ומבטו שולף מקרבי את המחשבה הרצוייה לו. כל מחשבותי, כל רגשותי בימים ההם לא היו שלי, ומחשבותיו ורגשותיו, שנעשו פתאום שלי, עברו אל חיי והאירו אותם. בלי להבחין בכך כלל התחלתי לראות הכול בעיניים אחרות: את קאטיה, את משרתינו, את סוניה, את עצמי ואת לימודי. הספרים, שקראתי קודם לכן רק לשם גריעת השעמום, הפכו פתאום להיות מטובי התענוגות בחיים וכל זה מפני ששוחחתי עמו על הספרים, קראתי עמו, מפני שהביא לי אותם. קודם לכן היו טיפולי בסוניה, השיעורים עמה, בבחינת חובה קשה, שהתאמצתי לעמוד בה בשל תודעת החובה בלבד. אך הנה ישב פעם אחת בשיעור כזה – והמעקב אחר התקדמותה של סוניה היה לי לשמחה. בעבר סברתי, שאי־אפשר ללמוד יצירת־מוסיקה שלמה בבת־אחת. אך עתה, כשיודעת אני כי הוא יאזין ואולי ישבח, ניגנתי ארבעים פעם פסוק אחד, עד שסתמה קאטיה המסכנה את אוזניה בצמר־גפן, אך אני לא השתעממתי כלל. הסונאטות הישנות עצמן זכו עתה לפיסוק אחר לגמרי ואני ניגנתי אותן באופן אחר וטוב בהרבה.
אפילו קאטיה, שהכרתיה ואהבתיה כנפשי, נשתנתה בעיני. רק עתה הבינותי שלא היתה חייבת כלל להיות לנו אֵם, ידיד, עבד, כפי שאכן היתה. עמדתי על כל המסירות וההתמכּרות של יצור אוהב זה, הבינותי מה אני חייבת לה, ולמדתי לאהוב אותה אף יותר. הוא לימדני גם לראות בעיניים אחרות משראיתי קודם־לכן את משרתינו, את האיכרים, את הצמיתים, את הנערות־המשרתות. מגוחך הדבר, אולם עד שנתי השבע־עשרה חייתי בין אנשים אלה כשאני זרה להם יותר משהייתי זרה לאנשים שלא ראיתי מעולם. אפילו פעם אחת לא עלה על דעתי, כי אנשים אלה אוהבים, מתאווים ומצטערים כמוני. הגן שלנו, החורשות שלנו, השדות שלנו, שהכרתי זה ימים רבים, היו פתאום חדשים ונפלאים בעיני. לא בכדי היה אומר, כי בחיים מצוי אושר אחד בלבד שאין להטיל בו ספק – לחיות למען הזולת. הדברים נשמעו תמוהים באוזני, לא הבנתי זאת. אולם השקפה זו כבר חדרה אל לבי, בלי לחשוב על כך. הוא פתח לפני חיים שלמים של שמחות בהווה, בלי לשנות דבר בחיי, בלי להוסיף לכל רושם דבר מלבד עצמו. כל אלה הקיפוני בלי אומר מילדותי, ודי היה בבואו, כדי שיפתחו פיהם, ויזמינו עצמם בזה אחר זה אל הנפש, וימלאוּה אושר.
פעמים הרבה בקיץ זה הייתי עולה למעלה, אל חדרי, שוכבת במיטה, ובמקום עצבונות האביב של אווֹת ותקווֹת לעתיד, אפפה אותי חרדת האושר בהווה. משנדדה שנתי הייתי קמה, יושבת על מיטתה של קאטיה ואומרת לה שאני מאושרת לגמרי, ונזכרת אני עתה, שלא היה כל צורך לומר לה את הדברים: היא יכלה לראותם בעיניה. היא היתה אומרת לי, כי גם לה לא נחוץ דבר וגם היא מאושרת מאוד, והיתה מנשקת אותי. האמנתי לה, כי נראה לי, שצודק והכרחי הדבר שהכול יהיו מאושרים. אולם קאטיה עשוייה היתה לחשוב גם על השינה, ואפילו העמידה פני כועסת וגירשה אותי לפעמים ממיטתה ונרדמה. אך אני עוד ביררתי שעה ארוכה את כל הפרטים המביאים עלי אושר כה רב. לפעמים קמתי והתפללתי תפילה שנייה, במִלוֹתי שלי התפללתי, כדי להודות לאלוהים על כל האושר שהעניק לי.
דממה עמדה בחדר. נשמעה נשימתה הקצובה של קאטיה הישנה, השעון תקתק לידה, אני התהפכתי על משכבי ולחשתי מלים, או הצטלבתי ונשקתי את הצלב שעל צווארי. הדלתות סגורות, התריסים מוגפים, זבוב או יתוש רפרפו, זמזמו במקום אחד. רוצה הייתי לא לצאת לעולם מחדר זה, לא רציתי כי יבוא הבוקר, לא רציתי שתימוג אוירה נפשית זו שלי, האופפת אותי. נדמה היה לי, כי חלומותי, מחשבותי ותפילותי – יצורים חיים, השרויים עמי בחשיכה זו, מרחפים ליד מיטתי, עומדים עלי. וכל מחשבה היתה מחשבתו, וכל רגש – רגשו. עדיין לא ידעתי אז כי זו האהבה, חשבתי כי תמיד ייתכן מצב זה, וכי סתם כך ניתן רגש זה.
3
יום אחד בימי הקציר הלכתי אחר־הצהרים עם קאטיה וסוניה לגן, אל הספסל החביב עלינו – בצל התרזות מעל לגיא, שמעֶברו נפתח נופם של יער ושדות. סרגיי מיכאיליץ' לא היה אצלנו זה שלושה ימים, וביום ההוא ציפינו לו, מה גם שאמר לנו הפקיד שלנו, כי האדון הבטיח לבוא לשדה. בשעה שתיים, בקירוב, ראינוהו רוכב אל שדה השִפּוֹן. קאטיה ציוותה להביא אפרסקים ודובדבנים, שהוא חיבבם מאוד, הסתכלה בי בחיוך, שכבה על הספסל ונרדמה. תלשתי ענף עקום ושטוח של תרזה, בעל עלים עסיסיים וקליפה עסיסית, שלחלחה את ידי, נפנפתי בו על פני קאטיה והמשכתי בקריאה, כשאני מפסיקה בלי הרף ומסתכלת בדרך העפר, שבה הוא עמד לבוא. סוניה בנתה סוכה לבובות ליד גזעה של תרזה עתיקה. יום חם, שרבי, היה, ללא רוחות, העננים התאחו והשחירו, ומבעוד בוקר נתבשׂרה סערה. נרגשת הייתי, כדרכי תמיד לפני סערה. אבל אחר־הצהריים התחילו העננים להתפזר אל פאתי השמים, השמש צפה ועלתה בשמים זכים, ורק בעברם האחד נשמעו רעימות קלות, ובענן הכבד, שנתלה מעל לאופק והתמזג עם אבק השדות הבזיקו לעתים רחוקות, מלמעלה ועד לאדמה, עקלתוני ברקים חווירים. ברור היה, כי היום כבר התפזרו העננים, מכל מקום אצלנו. בדרך שמעֵבר לגן, שנראתה לנו בכמה מקומות, נעו בלי הרף לאטן עגלות גבוהות וחורקות, עמוסות אלומות, או עגלות ריקות מטרטרות ונעות לקראתן מהר, הרעידו רגליים והתנופפו כותנות. האבק הדחוס לא עלה ולא נתרבץ, אלא עמד לו מאחורי המשוכה, בינות העלוָה השקופה של עצי הגן. קצת הלאה, בגורן, נשמעו אותם קולות ואותה חריקת גלגלים, ואותן אלומות צהובות עצמן, שנעו באיטיות על פני הגדר, התעופפו שם באוויר, ולעיני צמחו בתי־אלומות סגלגלים, נתבלטו גגותיהם החדודים ודמויות איכרים רחשו עליהם. גם מלפנים, בשדה המאובק נעו עגלות ונראו אותן האלומות הצהובות, ואותם צלילי עגלות, קולות ושירים עצמם הגיעו מרחוק. בפאתו האחת של השדה הלכה ונתגלתה לעין הקמה הנקצרת, עם פסי־תחום שהצמיחו לענה. ימינה יותר, למטה, נראו בשדה הקצור, הסַתוּר, עד כיעור, בגדיהן הססגוניים של האיכרות המאלמות אלומות, כשהן רוֹכנות ומנופפות בידיהן, והשדה הסתוּר נתנקה והלך, ואלומות יפות הוצבו בו בזו אחר זו. וכאילו פתאום, לעיני, הפך הקיץ להיות סתיו. האבק והשרב עמדו בכל מקום, מלבד מקומנו האהוב בגן. ובכל מקום באבק ובלהט זה, באור השמש היוקדת, דיברו, רעשו ונעו אנשי העמל.
במתיקות ניחררה לה קאטיה מתחת לממחטת מלמלה לבנה על גבי ספסלנו הצונן, הדובדבנים השחירו בצלחת עסיסיים מבריקים, שמלותינו היו כה רעננות ונקיות, המים בספל נזדהרו בשמש בגוֹני הקשת הבהירים, וכה טוב היה לנפשי! “מה עלי לעשות?” הרהרתי. “במה אשמתי שאני מאושרת? אך כיצד אתחלק באושר? כיצד אתמכּר כולי ואתן את כל אושרי, ולמי?…”
השמש כבר שקעה מעבר לצמרותיה של שדרת הליבנים, האבק נתרַבּץ בשדה, המרחק נראה ברור ובהיר יותר בהארתו מהצד, העננים נתפזרו כליל, בגורן, בינות לעצים, נראו שלושה גגות חדשים של גדישים, והאיכרים ירדו מהם, בצעקות רמות עברו על פנינו העגלות, כנראה, בפעם האחרונה. איכרות, מגרפות על כתפן וצמות־קש לאילוּם תלויות בחגוריהן, הלכו לביתן ושירה קולנית בפיהן, וסרגיי מיכאיליץ' עדיין לא בא, אף על פי שראיתיו זה כבר נוסע במדרון. פתאום הופיעה דמותו בשדרה מצד שלא ציפיתי כלל לבואו משם (הוא עשה הקפה בגיא). פניו עליזות, קורנות, מגבעתו בידו, הלך לקראתי בצעדים מהירים. משראה כי קאטיה ישנה, נשך שפתו, עצם עיניו וקרב על בהונותיו. ראיתי שהוא שרוי בהלך־נפש מיוחד זה של עליצות־ללא־סיבה, שאהבתי בו מאוד, ואנו כינינו אותה התלהבות פראית. כתלמיד היה, שנחלץ ונמלט מהלמידה. כל ישותו, מכף רגל ועד ראש, נשמה נחת־רוח, אושר ועליצות־ילדים.
“שלום עליך, סיגלית צעירה, מה שלום גברתי? יפה?” לחש כשניגש אלי ולחץ את ידי… “שלומי מצויין,” השיב על שאלתי, “בן שלוש־עשרה אני היום, מתחשק לי לשחק בסוסים ולטפס על העצים.”
“בהתלהבות פראית?” אמרתי, מביטה בעיניו הצוחקות ומרגישה כי התלהבות פראית מדביקה אותי.
“כן,” השיב, קורץ בעין אחת וכובש חיוך. “אבל, על שום מה נרביץ באפה של קאטֵרינה, קארלוֹבנה?”
לא הרגשתי כלל, בעודי מסתכלת בו ומוסיפה לנופף בענף שבידי, כי הפלתי את הממחטה מעל פניה של קאטיה וליטפתי אותן בעלים. צחקתי.
“והיא הלא תאמר שלא ישנה כלל,” לחשתי כביכול שלא להעיר את קאטיה. אך לא לשם כך לחשתי: פשוט נעם לי לדבר עמו בלחישה.
הניע שפתיו לחקות את דיבורי, כאילו כה הנמכתי קולי עד שאין להבחין בנאמר. משראה את צלחת הדובדבנים, לקח אותה כאילו בגנבה, הלך אל סוניה המשחקת בצל התרזה וישב על בובותיה. תחילה כעסה סוניה עליו, אך עד מהרה הצליח להתפייס עמה משהתחיל במישחק, שבו התחרו שניהם באכילת דובדבנים.
“אם אתה רוצה, אגיד להביא עוד,” אמרתי, “ואולי ניגש לשם בעצמנו.”
לקח את הצלחת, הושיב בה בובות, ושלושתנו פנינו אל המחסן. סוניה רצה אחרינו צוחקת, מושכת בכנף מעילו, שיחזיר לה את הבובות. החזיר לה אותן ופנה אלי בכובד־ראש.
“וכלום אין גברתי סיגלית,” אמר לי עדיין בקול חרישי, אף שלא היה עוד כל חשש להעיר את מישהו, “הנה אך קרבתי אליך לאחר כל האבק, השרב, העמל, ומיד עלה ריח הסיגלית. ולא הסיגלית הבשוּמה, אלא זו יודעת את, הראשונה, הכֵּהוֹנת, הנודפת ריחות שלג מפשיר ודשא אביבי.”
“האם הכול כשורה במשק??” שאלתי כדי להעלים את המבוכה העליזה שהטילו בי דבריו.
“נהדר! אנשי העם האלה נהדרים בכל מקום. ככל שאתה מרבה להכירם, כן תרבה לאהוב אותם.”
“כן,” אמרתי, “היום, לפני בואך, הסתכלתי מתוך הגן על עבודת־השדה, ופתאום נתקפתי בושה, שהם עמלים ולי טוב כל כך, ש…”
“אל תתגנדרי בזה, ידידתי,” שיסע דברי בכובד־ראש, אך הביט בחיבה בעיני, “עניין קדוש הוא. ישמרך אלוהים מלהתהדר בזה.”
“הלא רק לך אמרתי.”
“כן, יודע אני. ומה יהיה על הדובדבנים?”
המחסן שבפתח הגן נעול היה, והגננים לא נראו כלל (הוא שלח את כולם לעבוד בשדה). סוניה רצה להביא את המפתח, אך הוא לא חיכה לשובה, טיפס ועלה בקרן־החומה, הרים את הרשת וקפץ פנימה.
“רוצה?” שמעתי את קולו משם. “תני את הצלחת.”
“לא, אני רוצה לקטוף בעצמי, אלך להביא את המפתח,” אמרתי. “סוניה לא תמצא אותו…”
אבל רציתי גם לראות מה הוא עושה שם, במה הוא מסתכל, כיצד הוא מתנועע, לאחר שהניח שאין איש רואה אותו. פשוט לא רציתי שייעלם מעיני אפילו לרגע. על בהונותי רצתי בסרפד, הקפתי את המחסן והגעתי לעברו השני, הנמוך יותר, טיפסתי על חבית ריקה, וכך היה הקיר עתה נמוך מחזי, ונרכנתי לתוך המחסן. סקרתי את פנימו, הסתכלתי בעצי־הגן העתיקים המעוקלים ובעליהם הרחבים המשוננים, שביניהם תלוי כבד וישר הפרי השחור העסיסי, תחבתי את ראשי לתוך רשת־הגדר ומאחרי ענף מעוּוִת של עץ דובדבן זקן ראיתי את סרגיי מיכאיליץ'. בודאי הניח שהלכתי ואין איש רואה אותו. בלי מגבעת, ישב בעצימת עיניים על ענף מסתעף של עץ דובדבן זקן, וגלגל בשקידה בין אצבעותיו גושיש של שרף דובדבנים. פתאום משך כתפיים, פקח עיניו ומשאמר משהו, הצטחק. כה יוצאי־דופן לגביו היו המלה הזאת והחיוך הזה, עד שנקף אותי לבי על שאני עוקבת אחריו. דימיתי לשמוע, כי המלה היתה: מאשה! “לא ייתכן,” חשבתי. “מאשה החביבה,” חזר ואמר בקול חרישי יותר וענוג יותר. אלא שכבר שמעתי במפורש את שתי המלים. עתה כה התכיפו פעימות לבי ושמחה כה מרגשת, וכאילו אסורה, אפפה אותי, שהצמדתי ידי אל כרכוב החומה, שלא אפול ולא אתגלה לעיניו. אך הוא שמע את תנועתי, הסתכל סביבו בבהלה, ולפתע השפיל עיניו והסמיק עד שָני, כיֶלד. רצה לומר לי משהו ולא עלה בידו, ופניו התלקחו יותר ויותר. אף על פי כן הצטחק בהביטו בי. גם אני חייכתי. כל פניו קרנו שמחה. שוב לא היה הדוד הזקן, המלטף ומלמדני לקח, אלא אדם כערכּי, שאהב אותי ופחד מפני, ואני פחדתי מפניו ואהבתי אותו. לא אמרנו דבר ורק הסתכלנו זה בזה. פתאום הקדיר פניו, החיוך והזוהר שבעיניו נעלמו, ושוב פנה אלי בצינה בנוסח אבהוּת, כאילו עשינו מעשה רע, והנה כבר התאושש וחזר בו ומציע לי להתאושש.
“הלא תרדי, תחָבלי,” אמר, “ועשי את שערך. ראי, מה צורה יש לך.”
“מדוע הוא מעמיד פנים? מדוע הוא רוצה להכאיב לי?” חשבתי במורת־רוח, ברגע זה עלה בי רצון בלתי־נכבש להביך אותו עוד פעם אחת ולבחון את שליטתי בו.
“לא, אני רוצה לקטוף בעצמי,” אמרתי, תפסתי בענף הקרוב, קפצתי ועמדתי על קיר־המחסן. הוא לא הספיק לתמוך בי, וכבר קפצתי פנימה, לתוך הגן.
“אֵילו שטויות את עושה!” אמר, שב והסמיק וטרח להסווֹת את מבוכתו במורת־רוח. “הלא עלולה היית להחבל. וכיצד תצאי מכאן?”
הוא נבוך עוד יותר, אלא שעתה כבר לא שימחה אותי מבוכה זו, כי אם הפחידה. היא הדביקה אותי ואני הסמקתי, ומתחמקת ממבטו, בלי לדעת מה לומר, התחלתי לאסוף פרי, אף שלא היה בידי כלי לאיסופו. נזפתי בעצמי, התחרטתי, חששתי, ונדמה היה לי, כי במעשה זה ירדתי בעיניו לעולם. שנינו שתקנו, ושנינו היינו במצוקה. סוניה, שהגיעה במרוצה והמפתח בידיה, גאלה אותנו ממצוקתנו. שעה ארוכה אחר כך עוד לא דיברנו זה עם זה, ושנינו פנינו אל סוניה. כששבנו אל קאטיה, שטענה שלא ישנה ושמעה הכול, נרגעתי, ואף הוא טרח לשוב ולתפוס את הנעימה האבהית הפטרוֹנית שלו, אלא שנעימה זו כבר לא צלחה בידיו ולא הוליכה אותי שולל. עתה נזכרתי ברור בשיחה בינינו לפני ימים אחדים.
קאטיה דיברה על כך, שקל יותר לגבר מאשר לאשה לאהוב ולבטא את אהבתו.
“הגבר יכול לומר שהוא אוהב, ואילו האשה – לאו,” אמרה.
“ולי נדמה, כי גם הגבר אינו יכול ואינו צריך לומר שהוא אוהב.” אמר הוא.
“מדוע?” שאלתי.
"מפני שתמיד יהיו אלה דברי שקר. איזו מין תגלית היא זו, שאדם אוהב? כאילו, אך יאמר את הדברים, וכבר הוברח הבריח, הוֹפּ – אוֹהב. כאילו אך יבטא מִלה זו, חייב להתרחש משהו מופלא, יופיעו איזה מופתים, וכל התותחים יִירו באחת. “נדמה לי,” המשיך, “אנשים המשמיעים בחגיגיות את המִלים ‘אני אוהב אותך’ – או מרמים את עצמם, או, והדבר חמור יותר, מרמים את זולתם.”
“וכיצד תדע האשה שאוהבים אותה, אם לא ייאָמר לה הדבר?” שאלה קאטיה.
“זאת איני יודע,” השיב, “לכל אדם מִלים משלו, ואם יש רגש, ימצא את ביטויו. כשאני קורא רומאנים, הריני משווה בנפשי מה דאוּגות חייבות להיות פניו של הסגן סטרֶלסקי, או של אלפרֶד, כשהוא אומר: ‘אני אוהב אותה, אִליאוֹנוֹרה!’ וסבור, כי פתאום יתרחש משהו מופלא. ודבר אינו מתרחש לא אצלה ולא אצלו – העיניים אותן והאף אותו עצמו והכול, כפי שהיה.”
כבר אז שמעתי בהלצה זו משהו רציני הנוגע לי, אולם קאטיה לא היתה מרשה לנהוג זלזול בגבורי הרומאנים.
“תמיד הפאראדוֹקסים האלה,” אמרה. “הגד איפוא את האמת, האם מעולם לא אמרת לאשה שאתה אוהב אותה?”
“מעולם לא אמרתי ולא כרעתי על ברך אחת,” השיב תוך צחוק " וגם לא אומר."
“כן, אין לו כל צורך לומר שהוא אוהב אותי,” הרהרתי עתה, כשנזכרתי ברור בשיחה זו. “הוא אוהב אותי, ואני יודעת זאת. וכל טרחתו להיראות כאילו הוא שווה־נפש כלפי, לא תשכנע אותי.”
כל אותו ערב לא הִרבה לדבר עמי, אלא שבכל מלה שאמר לקאטיה, לסוניה, בכל תנועה ומבט שלו ראיתי אהבה ולא פקפקתי בה. אולם, צר היה לי עליו, על שהוא רואה עדיין צורך להסתתר ולהעמיד פנים צוננות, כשהכול כבר ברור כל כך, כשעשויים היינו בקלות ובפשטות להיות מאושרים עד לבלי הכיל. אבל כפשע רדפה אותי הקפיצה שקפצתי אליו, במחסן.
נדמה היה לי, כי יחדל לכבדני משום כך, והוא כועס עלי.
לאחר התה נגשתי אל הפסנתר, והוא הלך אחרי.
“נגני משהו, זה כבר לא שמעתי אותך מנגנת,” אמר כשהשיגני בחדר־האורחים.
“ואני גם רציתי… סרגיי מיכאיליץ'!” אמרתי ופתאום היישרתי מבט בעיניו. “אינך כועס עלי?”
“על מה?” שאל.
“שלא שמעתי בקולך אחרי הצהריים,” אמרתי והסמקתי.
הוא הבין אותי, הניד ראש והצטחק. מבטו אמר, שראוי היה לנזוף בי, אלא שאין בכוחו.
“דבר לא קרה, ושוב אנו ידידים.” אמרתי עם ישיבתי אל הפסנתר.
“ואיזה מין ידידים!” אמר.
בטרקלין הגדול הרם נצבו שני נרות על הפסנתר, ושאר החלל שרוי היה באפלולית. ליל קיץ בהיר נשקף אל החלונות הפתוחים. דממה היתה בכול, רק צעדיה של קאטיה החריקו לסירוגין בחדר־האורחים האפל, ומעבר לחלון היה הסוס הקשור מנחרֵר ובועט בטלפו בעלי־הלאפּה. הוא ישב מאחורי, ועל כן לא ראיתי אותו. אלא שבכל מקום באפלולית החדר הזה, בצלילים, בי עצמי הרגשתי בנוכחותו. כל מבט, כל תנועה שלו שלא ראיתי, הדהדו בלבי. ניגנתי סונאטה־פאנטסיה למוֹצארט, שהוא הביא לי, ואני למדתי באותה בנוכחותו ולמענו. כלל לא חשבתי על המוסיקה, אך דומה שניגנתי יפה, ונדמה היה לי שהנגינה מצאה חן בעיניו. הרגשתי בעונג שנגרם לו, ובלי להביט בו חשתי במבט הנעוץ בי מאחורי. ממש על כורחי, בעודי מוסיפה להניע אצבעותי בבלי־דעת, הפכתי פני אליו. ראשו בלט על רקע הלילה המבהיר והולך. ראשו שעוּן על ידיו ישב ושילח בי מבטים נוקבים של עיניו הנוצצות. חייכתי למראה מבט זה, והפסקתי לנגן. גם הוא חייך, והניד ראשו בנזיפה לעבר התווים, כדי שאמשיך בנגינה. כשסיימתי, נתבהר הירח, הגבּיה לעלות, ומלבד אור הנרות הקלוש זרם אל החדר בעד החלונות אור כסוף אחר שצנח על הרצפה. קאטיה אמרה, שמעשה חסר־טעם הוא שהפסקתי במקום המעולה, וכי ניגנתי רע. אך הוא אמר, לעומת זאת, כי מעולם לא היטבתי לנגן כפי שניגנתי היום, והתחיל מהלך בחדרים, מהטרקלין אל חדר־האורחים החשוך ושוב אל הטרקלין, וכל פעם הסתכל בי וחייך. גם אני חייכתי, ואפילו רציתי לצחוק ללא־סיבה, כי שמחתי למשהו, שקרה רק היום, עכשיו. משהיה נעלם בפתח, חיבקתי את קאטיה שעמדה ליד הפסנתר, ונשקתי לה במקום האהוב עלי, בצווארה השמנמן מתחת לסנטר. ומשחזר לחדר, העמדתי פנים רציניות כביכול ובקושי עצרתי את צחוקי.
“מה קרה לה היום?” אמרה לו קאטיה.
אך הוא לא השיב, ורק צחקק קצת לעומתי. הוא ידע מה קרה לי.
“ראו, איזה לילה!” אמר מתוך חדר־האורחים, ועמד לפני דלת הגזוזטרה הפתוחה אל הגן…
ניגשנו אליו, ואכן היה זה לילה, שלא ראיתי עוד כמותו מעולם. ירח במילואו עמד מעל הבית מאחורינו, ועל כן לא ראינו אותו, ומחצית צלם של הגג, העמודים ויריעת־המרפסת רבץ במלוּכסן en raccourci1 על שביל החול ועיגול־המדשאה. כל השאר בהיר היה, וכסף הטל ואור הירח שפוכים עליו. שביל הפרחים הרחב, שבשפתו האחת רבצו במלוּכסן צלי הדַהליוֹת והסמוֹכות, כולו מואר וצונן, הבהיק בחצץ המחוספס, הלך ונמוג בערפל ובמרחק. מעבר לעצים נראה גגה הבהיר של החממה, ומהגיא עלה הערפל המתעצם. שיחי הלילך, העירומים כבר מעט, מוארים היו כולם, עד כל ענף בהם. ניתן להבחין בין כל הפרחים הלחים מטל. בשׂדרות נתמזגו האור והצל עד כדי כך, שהשׂדרות שוב לא נראו כעצים ושבילים, אלא כבתים שקופים, רוטטים ומתנדנדים. מימין בצלו של הבית, היה הכול שחור, אדיש ומטיל אימה. על כן אף נזדקרה מאפלה זו באור בהיר יותר הצמרת המסועפת־להפליא של הצפצפה, שנעצרה כאן משום־מה באורח תמוה, לא הרחק מהבית, באור העז מלמעלה, ולא נמלטה לאיזה מקום, לשם הרחק, אל השמים המכחילים ונמוגים.
“בוֹאוּ נטייל,” אמרתי.
קאטיה הסכימה, אך אמרה לי לנעול ערדליים.
“אין צורך, קאטיה.” אמרתי, “סרגיי מיכאיליץ' ישלוב את זרועי.” כאילו עשוי היה למנוע על יד כך רטיבות מרגלי. אלא שאז היו דברי מובנים לשלושתנו, ולא התמיהו כלל. מעולם לא שלב את זרועי, אולם עתה שלבתי אני את זרועו, והוא לא ראה בכך מעשה תמוה. ירדנו שלושתנו מהמרפסת. כל היקום הזה, השמים, הגן, האוויר הזה, לא היו עוד המוּכּרים לי מאז.
כשהסתכלתי לפני בשׂדרה שבה הלכנו, נדמה היה לי, שאין להרחיק לכת עוד, כי שם נסתיים עולמו של האפשרי, כי כל זה רותק בוודאי ביופיו וקפא לעד. אולם אנו התקדמנו, וחומת הקסמים נבקעה, הניחה לנו להכנס, ושוב היה שם, דומה, הגן המוּכּר שלנו, העצים, השבילים, העלים היבשים. וממש כך רשרש עלה יבש מתחת לכף רגלנו, וענף רענן נגע בפני. והוא היה האיש שפסע לידי פסיעות קצובות, חרישיות, החזיק בזהירות בזרועי, וקאטיה היא שהלכה עמנו ממש, צעדיה מחריקים קמעה. וכפי הנראה, הירח בשמים הוא שהאיר לנו מבעד לענפים הדמומים…
אלא שעם כל צעד שבה ונתאחתה מאחרינו ומלפנינו חומת־הקסמים, ואני חדלתי להאמין שאפשר עוד להוסיף ללכת, חדלתי להאמין בכל מה שהיה.
“אוח! צפרדע!” קראה קאטיה.
“מי אמר זאת ולמה?” חשבתי. אך מיד נזכרתי, כי קאטיה היא שאמרה, שהיא מפחדת מצפרדעים, והצצתי בכפות רגלי. צפרדעונת קפצה וקפאה לפני, וצלה נראה בחומר הבהיר של השביל.
“ואת אינך מפחדת?” אמר.
פניתי לעברו. תרזה אחת בשׂדרה היתה חסרה במקום שעברנו בו, ופניו נראו לי ברור. כה יפות היו ומאושרות…
אמר: “את אינך מפחדת?” ואני שמעתי: “אוהב אותך, נערה חביבה!” אוהב! אוהב! – חזרו ואמרו מבטו, ידו. גם האור והצל והאוויר חזרו ואמרו זאת.
הקפנו את הגן כולו. קאטיה הלכה עמנו בצעדיה הקטנים, והתנשמה בכבדות מרוב עייפות. אמרה, שהגיעה השעה לשוב, ואני ריחמתי עליה פתאום, על המסכנה. “מדוע אינה מרגישה מה שאנו מרגישים?” הרהרתי. “מדוע לא הכול צעירים, לא הכול מאושרים בלילה הזה, כמוני וכמוהו?”
שבנו הביתה, אך הוא השתהה שעה ארוכה, אף על פי שכבר קראו התרנגולים, והכול בבית ישנים, וסוסו, מעבר לחלון, מתכיף לבעוט בטלפו בעלי־הלאפּה ולנחרר, קאטיה לא הזכירה לנו את השעה המאוחרת, ותוך כדי שיחה על הבלים למיניהם ישבנו, בלי להרגיש בכך, עד שלוש לפנות בוקר. התרנגולים כבר קראו בשלישית כשיצא, והשחר התחיל לעלות. הוא נפרד מעלי כרגיל, ולא אמר כל דבר מיוחד. אך אני ידעתי, כי מהיום והלאה שלי הוא, וכבר לא אפסיד אותו. משהודיתי בפני עצמי שאני אוהבת אותו, סיפרתי הכול גם לקאטיה. שמחה והתרגשה על שסיפרתי לה, אף על פי כן נרדמה המסכנה, ואני עוד התהלכתי שעה ארוכה־ארוכה במרפסת, ירדתי לגן, ונזכרת בכל מִלה, בכל תנועה, שבתי ועברתי בשׂדרות שבהן עברנו יחדיו. כל הלילה לא ישנתי, ולראשונה בחיי ראיתי את זריחת השמש ואת ראשית הבוקר. ולעולם לא שבתי לראות לילה כזה, ולא בוקר כזה. “אך מדוע לא יאמר לי בפשטות, שהוא אוהב אותי?” חשבתי. “מדוע הוא בודה אֵילו קשיים, מכנה את עצמו זקן, שעה שהכול כה פשוט ונפלא? מדוע הוא מפסיד זמן יקר, שייתכן כי לא ישוב עוד? יאמר לי: אוהב. יאמר במלים: אוהב, יחזיק בידי, ירכין ראש אלי ויאמר: אוהב. יסמיק וישפיל עיניו, ואז אומר לו הכול. ולא אומר, אלא אחבק, אצָמד אליו ואבכה. ומה אם אני טועה, והוא אינו אוהב אותי?” עלה על דעתי פתאום.
נבהלתי מרגשותי – אלוהים יודע אנה הם עשויים להביאני. המבוכה, שלי ושלו, במחסן, כשקפצתי אליו, שבה ועלתה בזכרוני, ומועקה באה בלבי, מועקה כבדה. קלחו הדמעות מעיני, פתחתי בתפילה. והנה באוּ אלי מחשבה ותקוָה משונות, שהרגיעו אותי. החלטתי לצום ולהתכונן לווידוי מן היום הזה, לבוא אל סעודת־ההתקדשות ביום הולדתי, ובו ביום להיות לארוסתו.
למה? מדוע? כיצד צריך הדבר להתרחש? לא ידעתי מאומה, אלא שהחל ברגע זה האמנתי אף ידעתי, כי כך יהיה. כששבתי אל חדרי כבר האיר היום והבריות התחילו לקום.
4
היה צום אוּספּיֶניה, ועל כן לא התפלא איש בבית לכוָנתי לצום ולהתכונן לווידוי דווקא עתה.
כל אותו שבוע הוא לא בא אלינו אפילו פעם אחת, ואני לא זו בלבד שלא התפלאתי, לא חרדתי ולא כעסתי עליו, אלא להפך, שמחתי על שאינו בא וציפיתי שיבוא ביום הולדתי. בשבוע זה השכמתי לקום כל יום, ועד שרתמו את הסוס, טיילתי לבדי בגן, ביררתי בדעתי את חטאֵי היום שחלף והרהרתי במעשים שעלי לעשותם עתה כדי לשמוח ביומי, ולא לחטוא אפילו פעם אחת. נראה היה לי אז, כי קל מאוד לחיות בלא חטא. נראה היה לי, כי אין עלי אלא להשתדל מעט. קרבו הסוסים, עליתי לכרכרת־הסַרגל בחברת קאטיה או אחת הנערות ונסענו מהלך שלוש וֶרסטאות אל הכנסייה. עם כניסתי לכנסייה נזכרתי כל פעם שנהוג להתפלל לשלום “כל הנסים ויראת אלוהים בלבם,” והשתדלתי לעלות בשתי המדרגות של מבוי־הכנסייה שהעלו דשא כשרגש זה בלבי. בשעה זו לא היו בכנסייה יותר מעשר איכרות וצמיתות צמות. בענוָה שקוּדה השתדלתי להשיב על ברכותיהן, הלכתי בעצמי – מעשה גבורה ראיתי בכך – אל ארגז־הנרות לקחת נרות מידי המשגיח הזקן, החייל לשעבר, והדלקתי אותם. בעד הדלת האמצעית בקיר האיקונין נראה שטיח־המזבח שרקמה אמא, מעל לקיר־האיקונין נצבו שני מלאכי־עץ עטורי כוכבים, שנראו לי גדולים מאוד בילדותי, ויונה בעלת הילה צהובה, שעניינה אותי אז. מעבר לבימת־המקהלה נראה אגן־הטבילה המעוך, שבו הטבלתי פעמים כה רבות את ילדיהם של הצמיתים, וגם אני נטבלתי בו. הכומר הזקן היה יוצא לעבודת־הקודש בגלימת כהונה שנתפרה מהמעטה שהונח על ארון־המתים של אבי, והתפלל בקול הזכור לי מאז נערכה עבודת־הקודש בביתנו: הטבלתה של סוניה, תפילת האשכבה של אבי, קבורת אמי. אותו קול רוטט עצמו של הדיאקוֹן נשמע מעל בימת־המקהלה, ואותה זקנה עצמה, הזכורה לי בכנסייה מאז־ומתמיד, עמדה רכונה ליד הקיר, הסתכלה בעיניים דומעות אל האיקוֹנה שעל הבימה, הידקה את אצבעותיה הצמודות על המטפחת הדהוייה, ולחשה משהו בפה חסר־השיניים. כל אלה לא היו עוד מעוררי עניין בלבד, קרובים לי רק בגלל הזכרונות – כל אלה היו עתה גדולים וקדושים בעיני ונראו לי מלאים משמעות עמוקה. הקשבתי היטב לכל מלה של התפילה הנאמרת, השתדלתי להגיב עליה ברגש, ואם לא ירדתי לסוף כוָנתה, בקשתי בלי אומר את האלוהים להאיר עיני, או המצאתי תפילה משלי במקום התפילה שלא היטבתי לשמוע. כשנאמרו תפילות החרטה, הייתי מעלה בזכרוני את עברי, ועבר ילדותי תם זה נראה כמה שחור לעומת האור שבנפשי, שבכיתי ונחרדתי מפני עצמי, אבל הרגשתי גם, כי כל זה יִיסָלח לי, ואילו היו חטאי רבים יותר, היתה החרטה מתוקה לי יותר. כשאמר הכומר בסיום התפילה “ברכת אלוהים עליכם,” נדמה היה לי שאני מרגישה רגש פיזי של רוָחה, הנאצל לי כהרף־עין. כאילו באו אל לבי פתאום אור וחום כלשהם. כשנסתיימה התפילה, יצא הכומר אלי ושאל, האין לבוא אלינו לערוך מיסה של ערבית, ומתי לבוא. אך אני הודיתי לו בריגשה על כך, על נכונותו לעשות למעני, כך סברתי אז ואמרתי כי אבוא בעצמי, ברגל או ברכב.
“רצונך להטריח את עצמך?” אמר.
ואני לא ידעתי מה אשיב כדי שלא אחטא בגאוָה.
אם יצאתי בלי קאטיה לתפילת שחרית. שילחתי תמיד את הסוסים הביתה, וחזרתי ברגל לבדי, מעמיקה קידה בענוָה לכל הנקרים בדרכי, וטורחת למצוא הזדמנות לעזור, לייעץ, להקריב עצמי למען מישהו, לסייע בהרמת עגלה שנתהפכה, לנדנד עריסתו של תינוק, לפנות דרך ולהתלכלך ברפש. ערב אחד שמעתי את הפקיד מדווח לקאטיה, כי האיכר סֶמיוֹן בא לבקש קרשים לארון־קבורה לבתו ורובל אחד לעריכת אזכרה, ואכן נתן לו את מבוקשו. “האם כה עניים הם?” שאלתי. “עניים מאוד, הגבירה, ואפילו מלח אין בביתם,” השיב הפקיד. משהו נצבט בלבי, וכאילו נמלאתי גם שמחה בשמעי את הדברים. רימיתי את קאטיה ואמרתי שאצא לטייל, עליתי במרוצה למעלה, אספתי את כל כספי (מועט היה, אך זה כל מה שהיה בידי). הצטלבתי ויצאתי לבדי, דרך המרפסת והגן אל הכפר, אל בקתת סמיון. בעיבורו של הכפר עמדה הבקתה, ובלי שראה אותי איש קרבתי אל החלון, הנחתי את הכסף על האדן והקשתי. יצא מישהו מהבקתה, החריק בדלת וקרא לי. רועדת וקופאת מפחד, כפושעת, הגעתי בריצה הביתה. קאטיה שאלה איפה הייתי ומה היה לי, אך אני לא הבינותי אפילו את דבריה ולא עניתי. הכול נראה לי פתאום אפסי ופעוט כל כך, נעלתי את עצמי בחדרי ושעה ארוכה התהלכתי בו אנה ואנה, בלי יכולת לעשות משהו או לחשוב, בלי יכולת לעמוד על טיבם של רגשותי. הרהרתי בשמחת כל המשפחה, במלים שיכנו בהם את האיש שהניח את הכסף, וצר היה לי שלא נתתי אותו ביד ממש. הרהרתי גם, מה היה אומר סרגיי מיכאיליץ' אילו נודע לו על מעשה זה, ושמחתי שאיש לא ידע עליו לעולם. כה רבה היתה השמחה בקרבי, כה רעים היו בעיני הכול וגם אני עצמי, בענוָה כה רבה ראיתי את עצמי ואת כל הבריות, עד שעלתה על דעתי המחשבה על המוות, כאילו הוא חלום האושר. חייכתי והתפללתי ובכיתי, וברגע זה אהבתי בלהט בכל מאודי, את כל באי־עולם וגם את עצמי. בין התפילות בכנסיה קראתי באוַנגליון, והספר נתפרש לי יותר ויותר, וחיים אלוהיים אלה נראו לי עתה מרגשים ופשוטים יותר, ומעמִקי הרגש והמחשבה שמצאתי בתורתו נראו לי עתה אימתניים וסתומים יותר. לעומת זאת, מה בהיר ופשוט היה בעיני הכול, כשבקומי מקריאת ספר זה, שבתי להסתכל בחיים המקיפים אותי ולהרהר בהם. נדמה היה לי, כי כה קשה לחיות חיים רעים, וכה פשוט הוא לאהוב את הכול ולהיות אהובה. והכול נהגו בי טוב לב ומתינות, ואפילו סוניה, שהוספתי לתת לה שיעורים היתה שונה לגמרי, והשתדלה להבין, לגרום לי נחת רוח ולא להרגיזני. כפי שנהגתי אני כך נהגו הכול בי. כשמניתי בדעתי את שונאי, שעלי לבקש מהם מחילה לפני הווידוי שלי, נזכרתי רק בעלמה אחת, מחוץ לאנשי ביתנו, שכֵנה, שלעגתי לה מעט לפני שנה, לעיני אורחים, והיא אף חדלה לבקר אצלנו בשל כך. כתבתי לה מכתב, הודיתי באשמתי וביקשתי את סליחתה. השיבה לי מכתב, ובו ביקשה אף היא את סליחתי וסלחה לי. בכיתי מאושר כשקראתי שורות פשוטות אלו, שראיתי בהן אז רגש כה עמוק ונוגע אל לב. האומנת פרצה בבכי כשביקשתי מחילה ממנה. “מדוע הכול כה טובים כלפי? במה זכיתי לאהבה זו?” שאלתי את עצמי. על כורחי נזכרתי בסרגיי מיכאיליץ' והארכתי להרהר בו. נבצר ממני שלא לנהוג כך, ואפילו לא ראיתי בכך חטא. אלא שעתה לא הרהרתי בו כפי שהרהרתי בלילה ההוא, כשנתברר לי לראשונה שאני אוהבת אותו, הרהרתי בו עתה – כמו בי עצמי, וצירפתי אותו על כורחי לכל מחשבה על עתידי. ההשפעה המדכאה שהרגשתי בחברתו נעלמה עתה כליל מדמיוני. הרגשתי עתה שאני שוָה לו, וממרומי הלך־הנפש הרוחני, שהייתי שרוייה בו, ירדתי לחלוטין לסוף דעתו. עתה נתבהר לי בו כל מה שהיה תמוה בעיני קודם לכן. רק עתה הבינותי, מדוע היה אומר, כי האושר מצוי אך בחיים למען הזולת, ועתה הסכמתי לדעתו לגמרי. נדמה היה לי, כי יחדיו נדע אושר שליו, לאין קץ. עתה שיוויתי בדעתי לא נסיעות חוצה־לארץ, לא חיי חברה, לא זוהר, אלא חיי משפחה אחרים, חרישיים, בכפר, תוך הקרבה עצמית תמידית, תוך אהבה נצחית זה לזה, והכרה מתמדת של ההשגחה, הענַוָה והמסייעת, המצוייה בכול.
התקדשתי, כפי שקבעתי, ביום הולדתי. כה מלא היה לבי אושר שלם בשובי ביום ההוא מהכנסייה, עד שחששתי מפני החיים, חששתי מכל התרשמות, מכל דבר שהיה עלול להשבית את האושר הזה. אולם אך ירדנו מהכרכרה ועלינו למבוי, כבר רעמו על הגשר גלגלי הדו־אופנית המוּכרת, ואני ראיתי את סרגיי מיכאיליץ'. הוא בירך אותי ויחדיו נכנסנו לחדר־האורחים. מיום שהכרתיו לא הייתי כה שלוָה ועצמאית לידו, כפי שהייתי בבוקר זה. הרגשתי, כי יש בי עולם שלם חדש, שאין הוא מבינו, ועולם זה נשגב ממנו. לא ידעתי כל מבוכה במחיצתו. נראה, שהבין את סיבת הדבר ונהג בי בעניווּת ענוגה ובכבוד של יראת־שמַים. אמנם, ניגשתי אל הפסנתר, אך הוא נעל אותו ושם את המפתח בכיסו.
“אל תשחיתי את מצב־הרוח שלך,” אמר. “בנפשך נשמעת עתה מוסיקה, שאין דוגמתה בעולם.”
אסירת־תודה הייתי לו על כך, אף על פי כן לא נעם לי קצת, שהוא מבין בקלות ובבהירות יתירה את המתרחש בנפשי, שהיה צריך להיות חבוי מעין כול. בשעת ארוחת־הצהריים אמר, כי בא לברך אותי ואף להיפרד, שכן מחר הוא נוסע למוסקבה. תוך כדי אמירה הסתכל בקאטיה. אחר כך נתן בי מבט חטוף, ואני ראיתי כמה חשש שיבחין בהתרגשות בפני. אך לא התפלאתי ולא נחרדתי, ואפילו לא שאלתי אם ייעדר זמן רב. ידעתי כי יאמר זאת, וידעתי שלא יסע. כיצד ידעתי? כיום לא אדע להסביר לי את הדבר בשום פנים. אולם ביום זכור־לטוב זה נדמה היה שידעתי הכול, מה שהיה ומה שיהיה. כמו בחלום של אושר הייתי שרוייה, כשהכול, ויִקרה מה שיקרה, נראה כאילו כבר היה, וידוע לי זה כבר, וכל זה עוד ישוב ויהיה, ואני יודעת מה יהיה.
הוא רצה לנסוע מיד לאחר ארוחת־הצהריים, אולם קאטיה, שנתעייפה בתפילת השחרית, הלכה לנוח, והיה עליו לחכות עד שתקיץ, כדי להפרד ממנה. הטרקלין נשטף אור שמש, ועל כן יצאנו למרפסת. אך ישבנו, התחלתי לומר בשלוָה גמורה את הדברים שהיו עשויים להכריע בגורל אהבתי. פתחתי בדברים לא לפני הרגע שישבנו ולא אחריו, אלא עם הישיבה, ודבר עוד לא נאמר, ולא נקבעו עוד נעימת השיחה ואופיהָּ, שהיו עלולים להפריע לי לומר מה שרציתי. איני מבינה מאין שאבתי שלוָה זו, תקיפות זו ודיוק בביטוי, כאילו לא אני הדוברת, אלא משהו בקרבי שאינו תלוי ברצוני. הוא ישב מולי, מרפקיו על מעקה המרפסת, משך אליו ענף לילך והיה תולש את עליו. כשהתחלתי לדבר, שמט את הענף מידו והשעין עליה את ראשו. זו יכלה להיות תנוחתו של אדם שליו לגמרי או נרגש מאוד.
“למה אתה נוסע?” שאלתי בנעימת־חשיבות, לאט, והיישרתי בו מבט.
לא מיד השיב.
“עסקים!” הפטיר והשפיל עיניו.
הבינותי מה קשה לו לשקר לי, ודווקא בתשובה על שאלה כנה כל כך.
“ראה,” אמרתי, “אתה יודע מה היום הזה לי. מבחינות רבות הוא יום חשוב מאוד. אם אני שואלת, הרי זה לא לשם הפגנת השתתפות (הלא אתה יודע, שהתרגלתי אליך ואוהבת אותך), אני שואלת אותך מפני שחייבת אני לדעת. מדוע ולמה אתה נוסע?”
“קשה לי מאוד לומר לך את הסיבה האמתית לנסיעתי,” אמר. “השבוע הרביתי לחשוב עליך ועלי, והחלטתי שעלי לנסוע. את מבינה מדוע? ואם את אוהבת אותי, לא תוסיפי לשאול.”
חיכך מצחו בכף ידו ועצם עיניו. “הדבר קשה לי… ומובן לך.”
לבי התכיף את פעימותיו.
“לא אוכל להבין,” אמרתי, “לא אוכל, ואתה, אדוני, אמור לי, בשם אלוהים, למען היום הזה אמור לי, יש בכוחי לשמוע הכול בשלוָה,” אמרתי.
שינה את תנוחתו, הביט בי ושב ומשך אליו את הענף.
“אמנם,” אמר לאחר שתיקת־מה בקול שטרח לשווא להישמע איתן, “אף על פי שהנסיון לספר במלים טפשי הוא ומופרך, אף כי קשה לי, אשתדל להסביר לך,” הוסיף והתעוות, כאילו מייסורי גוף.
“נו!” אמרתי.
“שווי בנפשך, כי היה אחד מר א' נניח,” אמר, “זקן ושבע ימים, וגברת אחת ב', צעירה, מאושרת, שעדיין לא ידעה לא את הבריות ולא את החיים. מתוך נסיבות משפחתיות שונות למד לאהוב אותה כבת, ולא חש לאהוב אותה גם באהבה אחרת.”
השתתק, אך אני לא הפסקתי אותו. “אבל שכח, כי ב' כה צעירה, כי עדיין החיים משחק בעיניה,” המשיך פתאום בחפזון ובתקיפות, בלי להביט בי, " וכי קל לאהוב אותה באהבה אחרת, וכי הדבר ישמח אותה. אך הוא טועה והרגיש לפתע, כי רגש אחר, כבד, מזדחל כחרטה אל נפשו, ונבהל. נבהל, כי יִיפּרעו יחסי־הידידות הקודמים שלהם, והחליט לנסוע בטרם יִיפּרעו יחסים אלה. " משאמר את הדברים שב והתחיל, כאילו בלי־משים, לחכך את עיניו בכף־ידו, ועצם אותן.
“ומדוע חשש לאהוב באהבה אחרת?” אמרתי בקול שכמעט לא נשמע, אך כבשתי את התרגשותי וקולי יציב היה. נראה, כי שמע לעג בקולי. הוא השיב כאילו בנעימת עלבון.
“צעירה את,” אמר, “ואני איני צעיר. את רוצה לשחק, ואני זקוק למשהו אחר. שחקי, אך לא בי, שמא אאמין, ורע יהיה לי, ולבך ינקוף אותך. כך אמר א'” הוסיף, “כן, כל זה הבל, אך את מבינה מדוע אני נוסע. ואל נוסיף לדבר בזה. בבקשה!”
“לא! לא! נדבר!” אמרתי ודמעות הרעידו את קולי. “האם אהב אותה או לא?”
הוא לא השיב.
“ואם לא אהב מדוע שיחק עמה כמו עם ילד?” הפטרתי.
“כן, כן, א' חטא בזה,” שיסע אותי בחפזון, אך הכול נסתיים, והם נפרדו… כידידים."
“הלא זה איום! וכלום אין סיום אחר,” אמרתי בקושי ונחרדתי מדברי.
“כן, יש” אמר, גילה את פניו הרגושות והיישיר בי מבט. “יש שני סיומים שונים. אך, בשם אלוהים, אל תפסיקי והביני דברי מתוך שלוָה. אלה אומרים,” פתח, קם ועל פניו חיוך כבד, מתייסר, “אלה אומרים, כי א' יצא מדעתו, התאהב עד־בלי־דעת בב' ואמר לה זאת… והיא רק צחקה. לגביה היתה זו הלצה, ולגביו – עיקר כל חייו.”
הזדעזעתי ורציתי להפסיקו ולומר לו שלא יעֵז לדבר במקומי, אך הוא עצר בי והניח כף־ידו על ידי.
“המתיני,” אמר בקול רועד, “ויש אומרים, שכאילו ריחמה עליו, אמרה בלבה – המסכנה, שלא הכירה את הבריות – כי אכן תוכל לאהוב אותו, והסכימה להנשא לו. והוא, המטורף, האמין, האמין כי כל חייו יתחילו מחדש, אך היא נוכחה לדעת בעצמה, כי הונתה אותו… וכי הוא הונה אותה… אל נוסיף לדבר זה,” סיכם. לפי שלא היה בכוחו לדבר, כנראה והתחיל מתהלך לפני בשתיקה.
אמר “אל נוסיף לדבר” – ואני ראיתי כי בכל מאודו הוא מצפה לדברי. רציתי לדבר ולא יכולתי, משהו העיק על חזי. הסתכלתי בו, חיוור היה ושפתו התחתונה רעדה. ריחמתי אותו. אימצתי את כוחי, ופתאום קרעתי את כוח השתיקה שכבלה אותי, והתחלתי לדבר בקול פנימי, שקט שחששתי כי כל רגע עלול הוא להנתק.
“והסיום השלישי,” אמרתי והשתהיתי, אך הוא שתק “והסיום השלישי אומר, כי הוא לא אהב, והכאיב, הכאיב, וחשב כי הצדק עמו, ונסע ועוד היה גא במשהו. לךָ ולא לי משחק הוא, מהיום הראשון אהבתי, אהבתי אותך,” חזרתי ובהיגוי מִלה זו “אהבתי” נשתנה קולי מחרישי, פנימי, לצעקה פראית, שהבהילה אף אותי.
חיוור עמד מולי, הרטט בשבתו גבר והלך ושתי דמעות זלגו על לחייו.
“לא יפה!” כמעט צעקתי והרגשתי שאני נחנקת בדמעות זעם שלא נשפכו. “על מה?” הפטרתי וקמתי כדי לצאת.
אך הוא לא הניח לי לצאת. ראשו מוטל היה על ברכי, שפתיו נשקו את ידי הרועדות עדיין, ודמעותיו זלגו עליהן.
“אל אלוהים, אילו ידעתי,” אמר.
“על מה? על מה?” הוספתי לטעון, ובנפשי היה האושר שחלף לעד, האושר שלא חזר.
כעבור חמש דקות רצה סוניה למעלה אל קאטיה וצעקה בקולי־קולות כי מאשה רוצה להתחתן עם סרגיי מיכאיליץ'.
5
לא היו סיבות לדחיית נישואינו, ושנינו לא רצינו בדחייה. אמנם, קאטיה התכוונה לנסוע למוסקבה ולהזמין נדוּניה, ואמו דרשה שירכוש לפני הנישואים מרכבה חדשה, רהיטים, ידביק טפיטים חדשים בבית, אבל שנינו עמדנו על כך שכל זה ייעשה אחר כך, אם אמנם כה חיוני, ואנו נינשא שבועיים לאחר יום הולדתי, בשקט, בלי נדוניה, בלי קרואים, בלי שושבינים, ארוחות, שאמפניה וכל האביזרים המוסכמים של החתונה. מסַפּר היה לי שאין דעת אמו נוחה מכך, שהחתונה תהיה ללא מוסיקה, ללא הררי סלים ומזָודות, ובלי שיפוץ וחידוש הבית כולו, ולא כחתונתה, שעלתה בשלושים אלף. סיפר, כיצד אמו מתייעצת בכובד־ראש, ובחשאי מפניו, עם האקוֹנוֹמִית מאריוּשקה, תוך כדי חיטוט בסלים ובמזָדות במחסן, בעניין שטיחים, וילונות ומגשים כלשהם, החיוניים עד מאוד לאושרנו. בצד שלי עשתה קאטיה כמעשה הזה עצמו עם האומנת קוּזמִינישנה, וחלילה לדבר עמה על כך בבדיחות הדעת. משוכנעת היתה, שבדברנו בינינו על העתיד אנו מתרפקים בלב, עוסקים בהבלים, כדרכם של אנשים במצב זה. אולם אושרנו המהותי בעתיד יהיה תלוי אך ורק בגזירה־ותפירה נאותות של הכותנות ובתפירת האימרות של המפות והמפיות. בין פּוֹקרוֹבסקוֹייה לניקוֹלסקוֹייה נמסרו כל יום פעמים אחדות ידיעות סודיות על הנושא מי מכין־מה, ואף על פי שלמראית עין היו היחסים בין קאטיה לבין אמו ענוגים ביותר, כבר הורגשה ביניהן דיפלומאטיה עויינת במידת־מה, אך דקה מן הדק. אמו, טאטיאַנה סמיוֹנוֹבנה שעתה עמדתי על טיבה מקרוב יותר, היתה בעלת־בית קפדנית ומחמירה, גבירה של הדור הישן. הוא אהב אותה לא רק מתוך חובת־הבן, אלא כאדם בזכות רגשותיו, שכן ראה בה את האשה המצויינת, החכמה, טובת־הלב והאוהבת שבעולם. תמיד היה לבה של טאטיאַנה סמיוֹנוֹבנה טוב אלינו, ואלי במיוחד, והיא גם שמחה שבנה נושא אשה, אולם כשביקרתי אצלה ככלה, נדמה היה שביקשה לרמוז לי, כי כבת־זוג לבנה יכולתי להיות גם טובה משהנני, ולא יזיק לי לזכור את הדבר תמיד. הבינותי אותה לחלוטין וקיבלתי דעתה.
שבועיים אחרונים אלה ראינו זה את זה יום יום. הוא היה בא לארוחת־הצהריים ויושב עד חצות, ואף על פי שאמר – וידעתי כי אמת בפיו – שבלעדי אין חייו חיים, לא עשה מעולם יום שלם במחיצתי, והשתדל להמשיך בעיסוקיו. עד החתונה עצמה נשארו יחסינו כפי שהיו, והמשכנו לדבר זה אל זה בלשון־הנימוסים, הוא לא נשק אפילו את ידי, ולא זו בלבד שלא ביקש להשאר עמי ביחידות, אלא אף נזהר מכל אפשרות כזאת. דומה היה, שהוא חושש להתמכר יתר על המידה לאהבה הגדולה, המזיקה המצוייה בו. איני יודעת מי נשתנה, הוא או אני, אלא שעתה הרגשתי שאני אדם כערכּו, לא ראיתי בו עד את העמדת־פני־הפשטות, שלא מצאה חן בעיני קודם לכן, ופעמים הרבה ראיתי לפנַי בעונג במקום גבר המַשרה כבוד ופחד, ילד צנוע ונבוך מרוב אושר. “וזה בלב היה בו!” הרהרתי תכופות, “הריהו אדם כמוני ולא עוד,” עתה היה נראה לי שכולו לפני וכבר הכָּרָתי אותו שלמה. וכל מה שמצאתי היה כה פשוט והולם אותי. אפילו תכניותיו על חיינו המשותפים היו ממש כתכניותי, אלא שברורות יותר ומוגדרות יפה יותר בדבריו.
מזג־האוויר בימים אלה גרוע היה, ורוב הזמן ישבנו בבית. בפינה שבין הפסנתר לחלון שוחחנו את שיחותינו הטובות, הלבבות ביותר. בחלון השחור נשתקף מקרוב אור הנרות, ובזכוכית המבריקה הכו טיפות נדירות וזלגו. המים הכו בגג, נשתכשכו בשלולית שליד פי המרזב, ולחות נדפה מהחלון. וכאילו היתה הפינה שלנו מוארת, חמה ועליזה יותר.
“את יודעת, זה כבר רציתי לספר לך עניין אחד,” אמר פעם אחת, כשאיחרנו לשבת לבדנו בפינה זו. “שעה שניגנת, הרהרתי בזה.”
“אל תאמר דבר, הכול אני יודעת,” אמרתי.
הצטחק.
“כן, נכון, לא נדבר בזה.”
“לא, אמור, מה?” שאלתי.
“הנה מה. זוכרת את שסיפרתי לך סיפור על א' וב'?”
“וכיצד לא אזכור את הסיפור הטפשי. טוב שנסתיים כך…”
“כן, עוד מעט וכל אושרי היה אובד בידי ממש. הצלת אותי. אך העיקר הוא, ששיקרתי אז, ולבי נוקפני, ואני רוצה להוסיף עתה מה שהחסרתי.”
“הו, בבקשה, אין צורך.”
“אל תחששי,” אמר בחיוך. " אני צריך רק להצטדק. כשהתחלתי לדבר, רציתי לחשב את חשבוני."
“למה לחשב!” אמרתי, “אין צורך בזה לעולם.”
“אבל לא היטבתי לחשֵב. לאחר כל אכזבותי, שגיאותי בחיים, כשבאתי עתה לכפר, אמרתי לעצמי בתקיפות רבה, כי האהבה תמה לגבי, ונותרו לי רק חובות הקיום עד הסוף, וכן אמרתי כי ימים רבים לא עמדתי כלל על רגשותי כלפיך, ולא הבינותי לאן הם עשויים להביאני. קיוויתי, ולא קיוויתי הנה נראה לי שאת מתחנחנת, והנה האמנתי, ולא ידעתי מה אעשה. אלא שלאחר הערב ההוא – הזוכרת את, כשטיילנו בלילה בגן – נבהלתי, ואושרי עתה נראה לי גדול מדי ומופרך. ומה היה, אילו הרשיתי לעצמי לקוות, ובכדי? כמובן, חשבתי על עצמי בלבד. מפני שאני אֶגוֹאיסט מאוס.”
שתק והסתכל בי.
“אף על פי כן, לא אמרתי אז הבלים גמורים. הלא רשאי הייתי לחשוש, ואפילו חייב. כה הרבה לוקח אני מידך, וכה מעט בכוחי לתת. עדיין את תינוקת, ניצן שייפקח, את אוהבת לראשונה, ואני…”
“כן הגד לי את האמת,” אמרתי ופתאום נתקפתי פחד מתשובתו.
“לא, אין צורך,” הוספתי.
“האם אהבתי קודם לכן? כן?” אמר, משניחש את מחשבתי.
“זאת אוכל להגיד לך. לא, לא אהבתי. מעולם לא ידעתי משהו הדומה לרגש זה…” אלא שפתאום כאילו הבזיק זכרון קשה כלשהו בדמיונו. “לא, ועתה דרוש לי לבך, כדי לקנות את הזכות לאהוב אותך,” אמר בעצב. “אם כן, כלום לא ראוי היה לשקוע בהרהור בטרם אומר שאני אוהב אותך? מה אני נותן לך? אכן – אהבה.”
“האם מעט הוא?” אמרתי והיישרתי מבט בעיניו.
“מעט, יקירתי, מעט לגביך,” המשיך. “לך היופי והנעורים! שנתי מרבה עתה לנדוד בלילות מרוב אושר, ואני חושב כיצד נִחיה יחדיו. כבר חייתי הרבה, ודומני שמצאתי את הדרוש לאושר. חיים שלווים, מבודדים, במעבית הכפרית שלנו, כשאפשר לגמול טובה עם הבריות, שכה קל לגמול להם טובה, כי לא הסכינו לכך. וכן העבודה – העבודה אשר גם היא, דומה, מועילה. ואחר כך המנוחה, הטבע, הסֵפר, המוסיקה, האהבה לאיש קרוב – הנה אושרי אשר למעלה ממנו לא ראיתי גם בחלומי. וכאן, מלבד כל אלה, ידיד כמוך, ואולי משפחה, וכל מה שעשוי לבקש לב אדם.”
“כן,” אמרתי.
“די לו לאדם שחלפו נעוריו, אך לא לך,” המשיך. “עדיין לא חיית, ואולי עוד תרצי לבקש אושר בעניין אחר, ואולי גם תמצאי אותו בעניין אחר. כעת נדמה לך, כי זהו האושר, מפני שאת אוהבת אותי.”
“לא, תמיד אהבתי רק את חיי המשפחה השלווים, ורציתי בהם”, אמרתי. “ואתה אומר את הדברים שחשבתי אני.”
הצטחק.
“רק נדמה לך, יקירתי. לא די לך בזה. לך היופי והנעורים,” חזר ואמר במהורהר.
אולם אני כעסתי על שאינו מאמין לי, וכאילו מוכיח אותי על יופיִי ונעורי.
“אם כן, על מה אתה אוהב אותי?” אמרתי בכעס, “בזכות נעורי או בזכות עצמי?”
“איני יודע, אבל אוהב.” השיב ושלח בי את מבטו הקשוב, המושך. לא עניתי דבר ועל כורחי הסתכלתי בעיניו. פתאום קרה לי משהו מוזר. תחילה חדלתי לראות את הסביבה, אחר כך נעלמו פניו מלפני, ודומה, כי רק עיניו נוצצו מול עיני ממש, אחר כך דימיתי כי העיניים הללו בתוכי הן, והכול העכיר, לא ראיתי דבר והיה עלי לעצום עיני כדי להנתק מרגש העונג והפחד, שהשרה על מבט זה…
לפנות ערב, יום אחד לפני נישואינו, נתבהר מזג־האוויר. לאחר הגשמים שהתחילו בקיץ האיר פניו ערב סתיו ראשון, צונן ומבריק. הכול היה לח, קר, בהיר ולראשונה ניכרו בגן המרחב הססגוֹנוּת והעירוֹם של הסתיו. בשמים עמדו בהירוּת, צינה וחיוָרוִן. הלכתי לישון, מאושרת במחשבה, כי מחר, ביום נישואינו, יהיה מזג־אויר יפה.
ביום ההוא התעוררתי עם השמש, והמחשבה כי כבר היום… כאילו הבהילה והפליאה אותי. יצאתי לגן. השמש אך עלתה והבהיקה במרוּסס מבעד לתרזות המצהיבות והנושרות של השדרה. השביל היה מרופד עלים מרשרשים. אשכולות בהירים צמוקים של חוּזרָר האדימו על הענפים, שעליהם המעטים מכוּרכּמים וקטוּלים על ידי הצינה, והדהליוֹת התכווצו והשחירו. לראשונה רבץ הכפור ככסף על הירקוּת החיוורת של הדשא ועל עלי הלאפה המעוכים ליד הבית. בשמים הבהירים, הצוננים, לא היה אף ענן, ולא יכול היה להיות.
“האם היום?” שאלתי את עצמי, ואיני מאמינה באשרי. “האם מחר כבר אקיץ לא כאן, אלא בבית זר בעל עמודים, בניקוֹלסקוֹיֶה? האם לא אוסיף לחכות לו ולפגשו, ובערבים לא אשוחח עמו ועם קאטיה? לא אשב עמו ליד הפסנתר בטרקלין בפּוֹקרוֹבסקוֹיה? לא אלווה אותו ולא אהיה חרדה לו בלילות אפלים?” נזכרתי, כי אתמול אמר שזה ביקורו האחרון, וקאטיה אילצה אותי ללבוש את שמלחת החתונה ואמר: “למחרת”. ואני האמנתי להרף־עין ושוב פקפקתי. “האם החל ביום הזה אֶחיה שם עם חמותי, בלי נאדיֶ’ז’ה, בלי הזקן גריגוֹרי, בלי קאטיה? לא אנשק את האומנת לפני השינה לא אשמע אותה אומרת, לפי הרגלה הנושן, לאחר שצילבה אותי: ‘ליל מנוחה, העלמה’? ולא אלמד את סוניה ואשחק עמה, ולא אקיש על הקיר שלה בבוקר ולא אשמע את צחוקה המצטלטל? האם היום אהיה לזרה לעצמי, וחיים חדשים, המגשימים את תקווֹתי ומאוַיי, נפתחים לפני? האם לתמיד הם חיים חדשים אלה?” בקוצר־רוח חיכיתי לו, קשה היה לי לבדי עם המחשבות האלה. הוא בא במוקדם, ורק בנוכחותו האמנתי בלב שלם, כי היום הלכנו לכנסייה שלנו, לאזכרת אבי.
“אילו חי עתה!” אמרתי בלבי בשובנו הביתה, נשענת בשתיקה על זרועו של אדם, שהיה הטוב בידידיו של האיש שאני הוגה בו. בשעת התפילה, כשהצמדתי מצחי אל האבן הקרה של רצפת הקאפּילה, שיוויתי לעיני את אבי בבהירות כה רבה, וכה האמנתי כי נפשו מבינה לנפשי ומברכת את בחִירתי, עד שגם עתה דימיתי כי נשמתו כאן, מרחפת מעלינו, ואני מרגישה על גופי את ברכתו. הזכרונות והתקוות והאושר והעצב התמזגו בי ברגש חגיגי ונעים אחד, שהיטיבו להלום אותו אוויר רענן ודומם זה, הדממה, עירום השדות והשמים החיוורים, שמהם ירדו על הכול קרניים זוהרות אך חסרות־אונים, שניסו לצרום את לחיי. נדמה היה לי, כי האיש ההולך עמי הבין את רגשותי והשתתף בהם. חרישי ושותק הלך, ובפניו, שלא הרביתי להציץ בהן, ניכרה שמא עצבות שמא שמחה חשובה, שהיו בטבע ובלבי.
פתאום הסב פניו אלי, וראיתי כי רצונו לומר דבר מה. “ומה יהיה, אם ידבר לא על הנושא שאני הוגה בו?” עלה בדעתי. אך הוא דיבר על אבי, בלי לכנותו בשם.
"ופעם אחת אמר לי בבדיחות־הדעת: “שא לאשה את מאשה שלי!” אמר.
“מה מאושר היה עתה!” אמרתי והידקתי יותר את הזרוע שהחזיקה בשלי.
“כן, אלא שעדיין היית תינוקת,” המשיך והביט בעיני. “נשקתי אז עיניים אלה ואהבתי אותן רק מפני שהיו דומות לעיניו, ולא העליתי על הדעת, כי יהיו כה יקרות לי בזכות עצמן. אז קראתי לך מאשה.”
“אמור לי תמיד ‘את’.” אמרתי.2
“גם אני רציתי בזה,” אמר, “ורק עתה נדמה לי, כי שלי את לחלוטין,” והמבט השליו, המאושר, המושך נעצר בפני.
חרש צעדנו כולנו בשביל לא דרוך בשדה, על פני שלף רמוס, מעוך. ולא נשמעו אלא צעדינו וקולותינו. מהצד האחד נמשך בגיא עד החורש הרחוק העירום שדה־השלף המשחים, ובו, לא הרחק מאתנו, היה איכר מפלס ללא־קול במחרשתו פס שחור, הולך ומרחיב. מהצד השני ולפנינו, עד הגן והבית שלנו, הנראה מאחוריו, השחיר ואף הוריק פה ושם פסים־פסים, שדה מיזרע־הסתיו שהפשיר. בכול בהקה שמש לא חמה, על הכול רבצו קורי־עכביש ארוכים, צמירים. הם ריחפו באוויר סביבנו ורבצו על השלף המתייבש מהכפור, נקלעו לעיניים, לשׂיער, נתפסו בבגדים. כשדיברנו, נצטלצלו קולותינו ונעצרו מעלינו באוויר הדומם ללא־ניע, כאילו אנו לבדנו מצויים בעולם כולו, ולבדנו אנו מתחת לקמרון תכול זה, שבו מצטחצחת שמש לא חמה, מתלבה ומרטיטה.
אף אני רציתי מאוד לדבר אליו ללא־נימוסים אך התביישתי.
“מדוע אתה ממהר כל כך?” אמרתי ברהיטה, כמעט בלחש והסמקתי.
האֵט את צעדיו ושלח בי מבטים מלטפים יותר, עליזים יותר, מאושרים יותר.
כששבנו הביתה כבר היו שם אמו והאורחים שלא היה מנוס מהזמנתם, ועד שיצאנו מהכנסייה וישבנו במרכבה כדי לנסוע לניקוִלסקוֹיֶה, לא היינו לבדנו.
הכנסייה היתה כמעט ריקה, בעיני האחת ראיתי רק את אמו, שעמדה זקופה על השטיחון שליד בימת־המקהלה, את קאטיה בשביס בעל סרטים סגולים ודמעות על לחייה, ושנים־שלושה צמיתים, שהסתכלו בי בסקרנות. לא הסתכלתי בו, אך הרגשתי בנוכחותו כאן, לידי. הקשבתי לדברי התפילה, חזרתי עליהם, ובנפשי לא היה כל הד. לא יכולתי להתפלל ובהיתי בקהוּת באיקוֹנוֹת, בנרות, בצלב הרקוּם על גלימת־הכהונה של הכומר, בקיר־האיקונין, בחלון הכנסייה — ולא הבינותי דבר. אבל הרגשתי, כי משהו מופלא מתרחש בחיי. כשהסב הכומר פניו אלינו והצלב בידו, בירך אותנו ואמר כי הטביל אותי והנה זיכהו אלוהים גם להשיאני, נשקו אותנו קאטיה ואמו, נשמע קול גריגורי הקורא למרכבה, ואני נדהמתי ונבהלתי כי הנה תם הכול ושום דבר מופלא, ההולם את המסתורין שהתרחשו בחיי, לא קרה בנפשי. התנשקנו, ונשיקה זו כה מוזרה היתה, זרה לרגשותינו. “וזה הכול,” הרהרתי. יצאנו למבוי, צליל הגלגלים נתהדהד מעוּבֶּה
בקמרון הכנסייה, אוויר צח הכה בפנינו, סרגיי חבש את מגבעתו וסייע לי לעלות למרכבה. מחלון המרכבה ראיתי ירח של צינה מוקף הילה. הוא ישב לידי וטרק את הדלתית. משהו דקר את לבי. כאילו מעליב נראה לי הבטחון שבמעשהו זה. קולה של קאטיה צעק שאכסה ראשי, הגלגלים הקישו באבנים, אחר כך עלו על הדרך הרכה, ונסענו. דחוקה בפינה הסתכלתי בעד החלון על השדות הרחוקים המוארים, ועל הדרך הנמוגה בזוהרו הקר של הירח. בלי להביט בסרגיי מיכאיליץ', הרגשתי אותו כאן, בסמוך אלי. “ובכן, אך זאת נתן לי הרגע, שכה הרבה ציפיתי ממנו?” הרהרתי, ונדמה היה לי כי יש משהו משפיל ומעליב בישיבה זו ביחידות, כה קרוב אליו. הסבתי פני אליו, מתוך כוָנה לומר לו משהו. אך המלים לא באו, כאילו נטש אותי רגש האהבה הקודם, ורגש העלבון והפחד באו במקומו.
“עד הרגע הזה לא האמנתי, כי הדבר ייתכן,” השיב חרש על מבטי.
“כן, אך משום־מה אני מפחדת,” אמרתי.
“מפנַי את מפחדת, יקירתי?” שאל, לקח את ידי והרכין ראשו אליה.
נטולת חיים היתה ידי מוטלת בידו, והלב התחיל כואב מרוב צינה.
“כן,” לחשתי.
אך מיד התכיף לבי פעימותיו, ידי רעדה ולחצה את ידו, חשתי חום רב, עיני חיפשו באפלולית את מבטו, ולפתע הרגשתי שאיני מפחדת מפניו, שפחד זה – אהבה הוא, אהבה חדשה, עדינה וחזקה מהקודמת. הרגשתי כי כולי שלו, וכי מאושרת אני בשלטונו עלי.
חלק שני
6
ימים, שבועות, חודשים של חי כפר מבודדים חלפו בלי־משׂים, כפי שנראה לנו אז. והלא לכל ימי חיינו די היה לנו ברגשות, בהתרגשויות ובאושר של שני חודשים אלה. חלומותי וחלומותיו על מהלכם של חיינו בכפר כלל לא התגשמו כפי שציפינו. אולם חיינו לא היו רעים מחלומותינו. לא ידענו את העמל המחמיר, את מילוי חובת ההקרבה העצמית והחיים למען הזולת, כפי שהעליתי בדמיוני בעודי כלה. נהפוך הוא, היו רק רגש של אהבה אנוכית זה לזה, השאיפה להיות אהוב, עליזות מתמדת ללא־סיבה ושכיחת עולם ומלואו. אמנם, לפעמים הוא היה נכנס לחדר־העבודה שלו לעסוק במשהו, לפעמים נסע בענייני־עסק העירה, ויצא לטפל במשק. אך אני ראיתי מה קשה היה לו הניתוק ממני. הוא גם הודה לאחר מעשה, כי כל דבר בעולם שאיני מצוייה בו, נראה לו כהבלוּת עד כדי כך, שנשגב מבינתו כיצד אפשר לעסוק בזה. אף אני כך. טיפלתי באמא ובבית־הספר. נהגתי כך רק משום שכל עיסוק מאלה היה קשור בו וזכה לשבח שלו. אולם, אם לא דבקה המחשבה עליו בעיסוק כלשהו, רפו ידי, והצחיקה אותי המחשבה, כי יש בעולם משהו מלבדו. אולי היה זה רגש רע, אנוכיי. אולם רגש זה העניק לי אושר והעלה אותי גבוה מן העולם כולו. רק הוא היה קיים בעיני בעולם, ובו ראיתי את האיש הנפלא בעולם, האיש שאינו טועה. על כן לא יכולתי לחיות למען משהו מלבדו, ומלבד המשימה להיות בעיניו מה שראה בי. והוא ראה בי את האשה הראשונה והנפלאה שבעולם, שניחנה בכל המידות הטובות. ואני טרחתי להיות אשה כזאת בעיני האיש הראשון והטוב שבעולם כולו.
פעם אחת נכנס לחדרי בשעה שהתפללתי. הפכתי פני לראותו, והמשכתי בתפילה. הוא ישב אל השולחן, כדי לא להפריע לי, ופתח ספר. אלא שנדמה היה לי כי הוא מסתכל בי, ושוב פניתי אליו. הוא חייך, ואני פרצתי בצחוק ולא יכולתי להתפלל.
“ואתה כבר התפללת?” שאלתי.
“כן, המשיכי, אני אצא.”
“אני מקווה שאתה מתפלל?”
לא השיב ואמר ללכת, אלא שעצרתי בו.
“נשמתי, בבקשה, למעני, אמור עמי את התפילות.”
עמד לידי, ידיו צנוחות ברפיון, ובכובד־ראש, בגמגום, התחיל לומר את התפילה. כמה פעמים בלבד פנה אלי, וביקש הסכמה ועזרה בפני.
כשסיים פרצתי בצחוק וחיבקתי אותו.
“הכול את! כאילו שבתי להיות בן עשר,” אמר, מסמיק ומנשק את ידי.
ביתנו היה אחד מבתי הכפר העתיקים, שבו חיו את חייהם כמה דורות מקורבים, המכבדים ואוהבים זה את זה. מהכול נדפו כאן זכרונות־משפחה טובים, ישרים, ופתאום, אך נכנסתי לבית זה, היו זכרונות אלה גם לזכרונותי שלי. בסידור הבית ובסדריו נהגה טאטיאנה סמיוֹנוֹבנה בנוסח ישן. אין לומר, כי הכול מהודר ויפה היה. אלא שהחל באנשי־השרת וכלה ברהיטים ובמזונות היה הכול מצוי בשפע, והכול מסודר, יציב, קפדני ומשרה כבוד. בחדר־האורחים הוצבו הרהיטים בסימֶטריה, נתלו דיוקנאות, על הרצפה נפרשו שטיחים מעשי־בית ושטיחוני־פסים. בחדר הספות עמדו פסנתר ישן, שני ארונות לבנים מדגמים שונים, ספות ושולחנות מעוטרים פליז, גילופים ושיבוצים. בחדר־העבודה שלי, שבסידורו טרחה טאטיאנה סמיוֹנוֹבנה עצמה, הוצב מיטב־הריהוט של דורות ודגמים שונים, ובין השאר מראָה גדולה נצבת, עתיקה שתחילה לא יכולתי להביט בה בלי בושה, אך לבסוף יָקרה לי מאד, כידיד וָתיק. קולה של טאטיאנה סמיוֹנוֹבנה לא נשמע, אך הכול פעל בבית הזה כשעון שקפיצו נדרך, אמנם רבים היו המשרתים המיותרים. אולם כל האנשים האלה, שנעלו מגפיים רכים ללא עקבים (בעיני טאטיאנה סמיונובנה היו חריקת סוליות ושעטת עקבים עניין שאין מטריד ממנו בעולם), דומה שהיו גאים במעמדם, רעדו מפחד הגברת הזקנה, בי ובבעלי הסתכלו בחיבה של פּטרוֹנוּת, ונדמה, כי עשו את מלאכתם בעונג מיוחד. שבת בשבתו הודחו הרצפות בבית ונחבטו השטיחים, ובכל אחד בחודש נערכה תפילה חגיגית עם קידוש־המים, ובכל יום־הקדוש של טאטיאנה סמיונובנה, של בנה (ושלי – לראשונה בסתיו הזה) נעשו משתאות לאנשי הסביבה כולה. כל המעשים האלה נעשו בהתמדה וללא שינוי מיום שזכרונותיה של טאטיאנה סמיונובנה מתחילים בו. בעלי לא התערב בהנהלת הבית, ועסק אך במשק־השדה ובאיכרים, ובאלה עסק הרבה. גם בחורף השכים קום, ובהקיצי כבר לא היה בבית. כרגיל היה חוזר לשעת התה, ששתינו אותו לבדנו, ובשעה זו, לאחר הטרדות ואי־הנעימויות במשק, היה שרוי כמעט תמיד בהלך־נפש עליז ומיוחד זה, שכינינו התלהבות פראית. לעתים קרובות דרשתי שיספר לי על מעשיו בבוקר, והוא היה מספר שטויות כאלה, שהיינו מתפקעים מצחוק. לפעמים דרשתי סיפור רציני, והוא היה כובש את חיוכו ומספר. הסתכלתי בעיניו, בשפתיו הנעות ולא הבינותי דבר, אך שמחתי שאני רואה אותו ושומעת את קולו.
“אם כן, מה אמרתי? חזרי על דברי,” שאל. אלא שלא ידעתי לחזור. כה הצחיק אותי הדבר, שהוא מספר לי לא על עצמו ועלי, כי אם על משהו אחר. כאילו לא היינו־הך לנו מה נעשה שם. רק לימים התחלתי להבין מעט את דאגותיו ולהתעניין בהן. טאטיאנה סמיונובנה לא היתה יוצאת עד הצהריים, שותה תה לבדה, ומברכת אותנו לשלום על ידי שליח. בעולמנו הקטן המיוחד במינו, המאושר עד טירוף, היה כה תמוה צלצול הקול העולה מפינתה האחרת, המיושבת, המהוגנת, עד שתכופות לא עמד לי כוחי ואני פרצתי בצחוק לדברי החדרנית, ששילבה ידיה ודיווחה מתון־מתון, כי טאטיאנה סמיונובנה ציווּ להיוָדע “כיצד היתה המנוחה לאחר הטיול אתמול, ואשר לגבי עצמה ציווּ להודיע, כי אצלן כל הלילה כאבו הצלעות, וכלב מטופש בכפר נבח, והפריע את המנוחה. ועוד ציווּ לשאול, איך ערבו להם העוגיות היום, וביקשו לשים לב, כי לא טאראס הוא שאָפה, אלא לנסיון, זו הפעם הראשונה, ניקוֹלאשה, ולא רע כלל, ובעיקר התופינים, ואילו את הצנימים חרך.” עד הצהריים בילינו אך מעט יחדיו. ניגנתי, קראתי לבדי, הוא כתב, שב ויצא. אולם לקראת הצהריים, בארבע, התכנסנו בחדר־האורחים, אמא היתה שטה ויוצאת מחדרה, הופיעו גם אצילות עניות, צלייניות, שתמיד גרו בבית שתיים־שלוש מהן, כל יום כסדרו שלב בעלי את זרוע אמו, כמנהג הישן, והוליכה לארוחת־הצהריים. אלא שעתה דרשה שישלוב גם את זרועי, וכל יום כסדרו נדחקנו והסתבכנו בפתחים. בארוחה ישבה־ראש האֵם, והשיחה קלחה בנימוס ובשיקול־דעת והיתה חגיגית במידת מה. המִלים הפשוטות שלי ושל בעלי ביטלו להנאתנו את חגיגיותן של ישיבות־הצהרים הללו. בין הבן לאם נתקשרו לפעמים דברי ויכוח או לעג הדדי. אהבה יתירה אהבתי ויכוחים והלעגות אלה, מפני שבהם התבטאה ביתר שאת האהבה הענוגה והאיתנה הקושרת אותם זה לזה. לאחר הסעודה היתה maman יושבת בכורסה הגדולה בחדר־האורחים, מפוררת טבק או גוזרת דפיהם של ספרים חדשים, ואנו קראנו בקול או יצאנו אל חדר־הספות, אל הפסנתר. הרבינו לקרוא יחדיו בזמן הזה, אך המוסיקה היתה הטוב והאהוב שבתענוגותינו, לפי שהעירה כל פעם נימים חדשות בלבנו, וכאילו גילתה אותנו מחדש זה לזה. כשניגנתי את היצירות האהובות עליו, ישב לו על הספה הרחוקה, עד שכמעט לא ראיתיו, ובשל הביישנות שברגשותיו השתדל להעלים את הרושם שהניחה בו המוסיקה. אך פעמים הרבה הייתי קמה מהפסנתר כשהוא לא ציפה לכך, ניגשת אליו ומשתדלת לתפוס בפניו את עקבות הריגוש, את הברק הבלתי־טבעי והלחות בעיניים, שאך לשוא טרח להעלימם ממני. תכופות ביקשה אמו לראות אותנו בחדר־הספות, אך חששה בוַדאי להיות עלינו לטורח, לפעמים היתה עוברת בחדר־הספות, כאילו בלי להביט בנו, ופניה רציניות כביכול, אדישות. אך אני ידעתי שלא היה לה כל צורך ללכת אל חדריה ולשוב כה מהר. תה של ערבית הייתי מוזגת בחדר־האורחים הגדול, ושוב התכּנסו כל בני הבית ליד השולחן. ישיבה חגיגית זו ליד המיחם המבריק, וחלוקת הכוסות והספלים הביכו אותי ימים רבים. נדמה היה לי, שאיני ראוייה לכבוד זה, שאני צעירה וקלת־דעת מכדי לסובב את הברז של מיחם כה גדול, מכדי להציב כוס על המגש שבידי ניקיטה ולומר: “לפּיוטר איוואנוֹביץ', למריה מיניצ’נה,” מכדי לשאול: “המתוק הוא?”, ומכדי להשאיר פלחי־סוכר לאומנת ולמשרתים הוָתיקים. “יפה, יפה,” היה אומר תכופות בעלי, “כמו גדולה,” ודברים אלה הביכו אותי אף יותר.
לאחר התה היתה maman מניחה קלפים לפאסיַאנס או מקשיבה לניחושיה של מריה מיניצ’נה. אחר כך נשקה וצילבה את שנינו, ואנו הלכנו אל חדרינו. אולם על פי רוב ישבנו בצוותא עד לאחר חצות, וזו היתה שעתנו הטובה והנעימה ביותר. הוא היה מספר לי על עברו, התווינו תכניות, התפלספנו לפעמים והשתדלנו לדבר בלחש, כדי שלא ישמעו אותנו הדיירים למעלה ולא ילשינו לפני טאטיאַנה סמיונובנה, שדרשה כי נקדים לשכב. לפעמים, כשחשנו רעב, הלכנו אל המזנון בחשאי, קיבלנו בחסדו של ניקיטה ארוחת־ערב קרה, ואכלנו אותה לאור נר אחד בחדר העבודה שלי. כזרים חיינו שנינו בבית גדול עתיק זה, שבו ריחפה בכול רוחם המחמירה של עולם נושן ושל טאטיאנה סמיונובנה. לא היא בלבד, אלא אנשי־השרת, המשרתות הזקנות, הרהיטים, התמונות, נטעו בי הרגשת כבוד, פחד כלשהו וידיעה ברורה, כי שנינו יוצאי־דופן כאן במידת־מה, ועלינו לחיות פה בזהירות ובתשומת־לב. כפי שאני נזכרת עתה, הריני רואה כי דברים רבים – גם סדר מתמיד וכובל זה, וגם שפע האנשים הבטלנים והסקרנים בביתנו – קשים היו ולא נוחים. אלא שאי־נוחות כפוייה זו עוד הוסיפה אז חיוּת לאהבתנו. לא אני בלבד, אלא גם הוא לא גילה ברמז, כי משהו אינו טוב בעיניו. להפך, דומה היה אפילו שהוא מסתתר מכל דבר רע. החדרן של אמו, דמִיטרי סידוֹרוֹב, היה חובב גדול של המקטרת, ויום ביומו אחר הצהריים, כשהיינו בחדר־הסַפּות, הלך אל חדר־העבודה של בעלי לקחת טבק מהתיבה. כדאי היה לראות, באיזו הבעה של פחד עליז ניגש סרגיי מיכאיליץ' אלי ומצביע, אגב איום באצבע וקריצה, על דמיטרי סידוֹרוֹב, שלא העלה על דעתו שרואים אותוֹ. וכשהסתלק דמיטרי סידוֹרוֹב בלי להרגיש בנו, היה בעלי אומר, שאני נפלאה ונשק לי מרוב שמחה שהכול נסתיים בכי טוב, וכך גם בכל מקרה ומקרה. לפעמים היו שלוָה זו, סליחת־התמיד והאדישות כביכול כלפי הכול, רעים בעיני – לא הבחנתי כי כל זה היה גם בי, וראיתי בו חולשה. “כמו ילד שאינו מעֵז להפגין את רצונו!” אמרתי בלבי.
“הו יקירתי,” השיב לי כשאמרתי לו פעם אחת שחולשתו מפליאה אותי. כלום יכול אדם להיות בלתי־מרוצה ממשהו, כשהוא מאושר כמוני? קל יותר לוַתר מאשר לכוֹף את הזולת, בכך נוכחתי זה כבר. ואין לך מצב שבו לא יוכל אדם להיות מאושר. והלא כה טוב לנו! איני יודע לכעוס. אין אני רואה את הרע, אלא רק את העלוב והמשעשע. והעיקר – Le mieux est l’ennmi du bien3. התאמיני, כשאני שומע את קול הפעמון, או מקבל מכתב, או פשוט כשאני מקיץ – הפחד תוקף אותי. מפחד אני שהנה צריך לחיות, ומשהו עלול להשתנות. וטוב מהמצוי עתה לא ייתכן כלל."
האמנתי, אך לא ירדתי לסוף דעתו. טוב היה לי, אלא שסברתי כי כל זה חייב להתרחש כך ולא אחרת, וכך הוא אצל כל הבריות, ויש שם, במקום כלשהו, גם אושר אחר, אולי לא גדול מאושר זה, אבל אחר.
כך חלפו חודשיים, בא החורף על הצינות וסופות השלגים, ואף על פי שהוא היה עמי, התחלתי להרגיש את בדידותי, התחלתי להרגיש שהחיים חוזרים על עצמם, ואין לא בי ולא בו כל חדש, אלא להפך, הרינו חוזרים כאילו אל הישן. הוא התחיל לטפל בעסקים בלעדי יותר משטיפל בהם קודם לכן, ושוב התחלתי לחשוש, שיש בנפשו עולם נפרד כלשהו, שאין הוא רוצה להניח לי לבוא בו. שלוָתו התמידית הרגיזה אותי. לא אהבתי אותו פחות משאהבתי קודם לכן, ולא הייתי מאושרת פחות באהבתו. אלא שנעצרה אהבתי ולא הוסיפה לגדול, ומלבד האהבה התחיל גם רגש חדש חסר־מנוחה להתגנב אל נפשי. לאחר שידעתי את האושר לאהוב אותו, לא די היה לי באהבה. השתוקקתי לתנועה, ולא לזרימת החיים השלוָה. השתוקקתי לריגושים, לסכנות ולהקרבת עצמי למען הרגש. עודף־כוח היה בי, שלא נמצא לו שימוש בחיינו השלווים. נתקפת הייתי נחשולי עצבות, שטרחתי להעלימה מעיניו כמשהו גרוע, ונחשולי חיבה ועליצות משתוללת, שהפחידו אותו. הוא עמד על מצבי לפני שעמדתי אני עליו והציע לנסוע העירה. אך אני ביקשתי שלא ניסע ולא נשנה את אורח חיינו, לא נשבית את אושרנו. ואכן, מאושרת הייתי. אבל התעניתי, משום שאושר זה לא עלה לי בכל עמל שהוא, בכל קרבן שהוא, בעוד הכוח לעבוד והנכונות להקרבה מענים אותי. אהבתי אותו וראיתי, כי אני כל עולמו, אלא שהשתוקקתי כי הכול יראו את אהבתנו, שיפריעו לי לאהוב, ואני אוהב אותו על אף הכול. שכלי ואפילו רגשותי עסוקים היו, אך היה גם רגש אחר – הנעורים, הצורך בתנועה, שלא באו על סיפוקם בחיינו השלויים. למה אמר לי, כי נוכל לנסוע העירה בכל שעה שארצה בכך? לולא אמר לי זאת, אולי הייתי מבינה, כי הרגש המענה אותי הוא שטות מזיקה, ואשמתי היא, וכי הקרבן שאני מחפשת מצוי כאן, לעיני, בכיבושו של רגש זה. על כורחי היתה עולה על דעתי המחשבה, כי עשוייה אני להנצל מהעצבות רק על ידי עקירה לעיר. אולם לנתק אותו מכל האהוב עליו למעני – צר היה לי ולבי נקפני. ואילו הזמן חומק, השלג הולך ונערם אל קירות הבית, ועדיין אנו לבדנו, לבדנו ועדיין אנו זה כלפי זה כפי שהיינו. ושם, במקום כלשהו, בזוהר, בשאון, רגשו, סבלו ושמחו המוני אדם, בלי לחשוב כלל עלינו ועל קיומנו הנמוג. הקָשָה לי מכול היתה הרגשתי, כי עם כל יום חולף מחשלים הרגלי־החיים את חיינו לפי צורה מוגדרת אחת, כי רגשותינו מפסידים את חרותם, ומשתעבדים לזרמו הקצוב, חסר־התאווֹת של הזמן. בבוקר עליזים היינו, בצהריים – מיושבים בדעתנו ובערב – ענוגים. “הטוב!”, אמרתי בלבי. “טוב לעשות את הישר ולחיות ביושר, כדבריו. אולם זאת נספיק עוד לעשות, ויש משהו שלעשייתו יש לי כוח רק היום.” לא זה הדרוש לי, לי דרוש מאבק. דרוש לי, שהרגש ידריך אותנו בחיים, ולא שידריכו החיים את הרגש. השתוקקתי לגשת עמו אל פי התהום ולומר: צעד אחד ואקפוץ לשם, תנועה אחת ואבדתי – והוא, מחוויר על פי התהום, יחבקני בזרועותיו החזקות, יחזיקני מעליה, עד שיתעלף בי לבי לרגע, וישאני אל אשר יבקש.
מצב זה השפיע גם על בריאותי, ועצבי התחילו מתרופפים. בוקר אחד היתה הרגשתי רעה מן הרגיל. הוא חזר מהמשרד כשרוחו רעה עליו, והרי זה מצב נדיר אצלו. מיד הבחנתי בדבר ושאלתי מה לו. אך הוא סירב לומר, וטען שלא כדאי. כפי שנודע לי אחר כך, הזמין אליו ראש־משטרת המחוז איכרים שלנו, ולפי שלא חיבב את בעלי, דרש מהם דברים האסורים לפי החוק ואיים עליהם. עדיין נבצר מבעלי לעכּל את המעשה עד שיהיה מצחיק ועלוב בלבד, והוא היה נרגז ועל כן סירב לשוחח אתי. אבל אני חששתי, כי לא רצה לדבר אתי מפני שהוא רואה בי ילדה, שאינה מסוגלת להבין את הדבר המעסיק אותו. הסבתי פני ממנו, השתתקתי והוריתי להזמין לתה את מריה מיניצ’נה שהתארחה אצלנו. לאחר התה, שסיימתי את שתייתו בחפזה יתירה הולכתי את מריה מיניצ’נה אל חדר־הספות ופתחתי עמה בשיחה קולנית על עניין של הבל, שלא העסיק אותו כלל. הוא התהלך בחדר, והסתכל בנו מזמן לזמן. משום־מה השפיעו עלי עתה מבטים אלה כך, שגבר רצוני לדבר ואפילו לצחוק. מצחיקים היו בעיני דברי, וכל דבריה של מריה מיניצ’נה. בלי לומר דבר הלך אל חדר־העבודה שלו, וסגר את הדלת. משלא שמעתי עוד את רחשיו, נעלמה עליזותי כולה ומריה מיניצ’נה נדהמה והתחילה לשאול מה קרה לי. בלי להשיב לה ישבתי על הספה, והייתי קרובה לבכי. “ומה הוא שוקל שם בדעתו?” הרהרתי. “שטות כלשהי, הנראית לו חשובה, אך אילו ניסה לספר לי, הייתי מוכיחה לו כי הכול הבל. לא, הכרח הוא לו לחשוב שלא אבין, צורך להשפיל אותי בשלוָתו הנשגבה ותמיד להיות צודק לעומתי. על כן הצדק גם עמי כשאני משתעממת, כשריק לי, כשרוצה לחיות, לנוע,” הרהרתי, “ולא לעמוד במקומי ולהרגיש את הזמן חולף ועובר בקרבי. רצוני לצעוק קדימה, וכל יום, כל שעה רוצה אני במשהו חדש, ואילו הוא רוצה להעצר ולעצור גם בי עמו יחדיו. מה קלים היו חייו עשויים להיות! לשם כך אין לו צורך להסיעני העירה, לשם כך עליו רק להיות כמוני, לא לשבור את עצמו, לא להתאפק, אלא לחיות בפשטות, הלא זאת הוא מייעץ לי, ואילו הוא עצמו אינו פשוט. והוא הדבר!”
הרגשתי את הדמעות גואות בי, ואת רוגזי עליו. נבהלתי מרוגז זה והלכתי אליו. הוא ישב בחדר־העבודה וכתב. מששמע את צעדי, נשא עיניו לרגע בשוויון־נפש, בשלוָה, והמשיך בכתיבה. מבט זה לא מצא חן בעיני. במקום לגשת אליו עמדתי ליד השולחן שעליו כתב, פתחתי ספר והתחלתי לעיין בו. שוב הפסיק את הכתיבה והביט בי.
“מאשה! מצב־רוח רע?” אמר.
עניתי במבט צונן שאמר: “אין צורך לשאול! מה הגינונים האלה?” הניד ראשו וחייך חיוך ענוג, רהוי, אלא שעדיין לא השיב חיוכי על חיוכו.
“מה קרה לך היום?” שאלתי, “מדוע לא אמרת לי?”
“הבלים! אי־נעימות קטנה,” השיב. “אמנם, עתה אוכל לספר לך. שני איכרים יצאו העירה…”
אך אני לא הנחתי לו לסיים.
“מדוע לא סיפרת לי אז, כששאלתי בעת התה?”
“הייתי אומר לך שטות, נרגז הייתי.”
“אבל דווקא אז היה דרוש לי הדבר.”
“למה?”
“מדוע אתה סבור, כי לעולם ובשום עניין איני יכולה לעזור לך?”
“מה אני סבור?” אמר ושמט את העט. " אני סבור שאין לי חיים בלעדיך. בכול, בכול, את לא רק עוזרת לי, אלא עושה הכול. זו המצאה!" צחק. “כל חיי אַת. הכול נראה לי יפה רק מפני שאַת כאן, שצריך…”
“כן, יודעת אני, הנני ילדה נחמדה שצריך להרגיעה,” אמרתי בנעימה שעוררה אותו להסתכל בי בתמיהה, כאילו ראה משהו לראשונה. “איני רוצה את השלוָה, היא מצוייה בך בשפע, די והותר,” הוספתי. “הנה, ראי מהו העניין,” פתח בחפזון ושיסע את דבר, לפי שחשש, כנראה, להניח לי לומר הכול, “כיצד היית פותרת אותו?”
“עכשיו איני רוצה,” עניתי. אמנם השתוקקתי לשמוע אלא שנעם לי מאוד לעכור את שלוָתו.“איני רוצה לשחק בחיים, אני רוצה לחיות,” אמרתי, “כפי שאתה חי.”
בפניו, המשקפות הכול מהר ובבהירות, נראו כאב והקשבה שנדרכה.
“אני רוצה להיות אתך שווה בשווה, אתך…”
אך לא עצרתי כוח לסיים: עצבות כזאת, עצבות עמוקה עלתה בפניו. הוא שתק זמן־מה.
“ובמה אין חייך שווים לחיי?” אמר. “בכך שאני, ולא את, מתעסק בראש־המשטרה ובאיכרים השיכורים…”
“לא בזה בלבד,” אמרתי.
“בשם אלוהים, הביני אותי, יקירתי,” המשיך, “ידוע לי שהחרדות מכאיבות לנו תמיד, חייתי וידעתי זאת. אני אוהב אותך, ועל כן לא אוכל שלא לפטור אותך מחרדות. הלא כל חיי באהבתי אליך: אם כן, אל תפריעי לי לחיות.”
“תמיד הצדק אתך!” אמרתי בלי להביט בו.
רגזתי על ששוב בנפשו הכול בהיר ושליו, בעוד אני חשה מורת־רוח ורגש הדומה לחרטה.
“מאשה! מה היה לך?” אמר. “לא זה העיקר, אם הצדק אתי או איתך, אלא העיקר הוא: מה בלבך עלי? אל תאמרי פתאום, הרהרי בזה ואמרי לי את כל מחשבותייך. אינך מרוצה ממני, ובודאי הצדק אתך, אך הניחי לי להבין במה אשמתי?”
אולם כיצד יכולתי לומר לו את נפשי כולה? התרגשותי אף גברה, שכן ירד מיד לסוף דעתי, ושוב הייתי ילדה לעומתו, ואין בכוחי לעשות משהו אשר הוא לא יבין ולא יחזה מראש.
“אין בלבי עליך,” אמרתי. " פשוט משעמם לי, ויש רצון שלא יהיה משעמם. אך אתה אומר שכך צריך להיות, ושוב הצדק אתך!"
אמרתי והסתכלתי בו. את מטרתי השגתי, שלוותו נעלמה ובפניו היו פחד וכאב.
“מאשה,” אמר בקול חרישי, רגוש. “אין אנו עוסקים עתה בעניינים של מה בכך. גורלנו נחתך עתה. אבקש ממך שלא תשיבי לי דבר ותשמעי אותי. מדוע את רוצה לענות אותי?”
שיסעתי אותו.
“אני יודעת, אתה תצדק. מוטב שלא תדבר, הצדק אתך,” אמרתי בצינה, כאילו לא אני הדוברת, אלא רוח רעה בקרבי.
“אילו אך ידעת מה את עושה!” אמר בקול רוטט.
בכיתי ורוַח לי. הוא ישב לידי ושתק. צר היה לי עליו, והתביישתי בפני עצמי. והצטערתי על מה שעשיתי. לא הסתכלתי בו. סבורה הייתי, כי ברגע זה עליו להסתכל בי או בחומרה או בתדהמה. נשאתי עיני: נשלח אלי מבט עניו, ענוג, המבקש כאילו סליחה. אחזתי בידו ואמרתי:
“סלח לי! אינני יודעת מה אמרתי.”
“כן. אך יודע אני שאמרת, ואמרת את האמת.”
“מה?”
“שעלינו לנסוע לפרטבורג,” אמר. “אין לנו מה לעשות כאן”.
“כרצונך,” אמרתי.
חיבק אותי ונשק.
“את סלחי לי,” אמר. “אשמתי בפניך”.
בערב ההוא הארכתי לנגן באוזניו, והוא התהלך בחדר ולחש משהו. הרגל היה לו ללחוש, ופעמים הרבה שאלתי מהו לוחש, ותמיד היה משיב לי, לאחר הרהור, מה שלחש: על פי רוב שירים, לפעמים הבלים נוראים, אלא שלפי הבלים אלה ידעתי את הלך־נפשו.
“מה אתה לוחש עכשיו?” שאלתי.
נעצר, הרהר, הצטחק וקרא שתי שורות של לֶרמוֹנטוֹב:
…הוא מתפלל, שוטה, לַסער,
כאילו יש שלוָה בסערוֹת!
“לא, הרי הוא למעלה מאדם. הכול הוא יודע!” אמרתי בלבי.
“וכיצד אפשר שלא לאהוב אותו!”
קמתי, אחזתי בידו והתחלתי לפסוע עמו, משתדלת לקלוע שמאל לשמאל.
“כן?”, שאל והסתכל בי בחיוך.
“כן,” עניתי בלחש. ואיזה הלך־נפש עליז ירד על שנינו, עינינו צחקו, הארכנו את פסיעותינו עוד ועוד, והרבינו לעמוד על הבהונות. ובפסיעות אלו עברנו בכל החדרים אל חדר־האוכל, למגִינת־לבו של גריגוֹרי ולתמהונה של אמא, שהניחה קלפים בפאסיאנס בחדר־האורחים, ובחדר האוכל נעצרנו, הסתכלנו זה בזה ופרצנו בצחוק. כעבור שבועיים, ערב חג, היינו בפטרבורג.
7
נסיעתנו לפּטרבוּרג, שבוע במוסקבה, הקרובים שלו ושלי, התקנת הדירה החדשה, הדרך, ערים חדשות פרצופים – כל זה חלף כחלום. כל זה היה כה רבגוני, חדש, עליז, הכול היה מואר בבהירות ובחמימות כזאת בעצם נוכחותו, באהבתו, שחיי הכפר השקטים נראו לי כמשהו עתיק־יומין וחסר־ערך. במקום הגאוָה והצינה של אנשי החברה שציפיתי למצוא בבריות, קיבלו הכול את פני, לתמהוני הרב, בחביבות כנה ובשמחה כזאת, (לא הקרובים בלבד, אלא גם זרים), כך שדומה היה, שכולם היו הוגים רק בי, ורק לי ציפו כדי שייטב להם. כן הופתעתי, כשגם בחוג החברה, שהיה מעולה בעיני, נתגלו מכּרים רבים של בעלי, שמעולם לא סיפר לי עליהם. לעתים קרובות התמיהו אותי, אף לא נעמו לי בפיו, דעות מחמירות על כמה מאנשים אלה, שנראו לי טובים כל כך. נבצר ממני להבין מדוע נהג בהם ביובש רב כל כך, ומדוע טרח להמנע מהיכרויות רבות שנראו לי מושכות ומכובדות. סבורה הייתי, כי ככל שנכיר יותר אנשים טובים, כן ייטב, והכול היו טובים.
“הנה, ראי, השאלה היא כיצד נסתדר,” אמר לי לפני צאתנו את הכפר. כאן אנו קִרֶזוּסים קטנים, ושם נהיה לא עשירים כלל, ועל כן עלינו לחיות בעיר עד הפסחא בלבד, ולא לבקר בחברה, שאם לא כן נסתבך. וכן לא הייתי רוצה למענך…"
“לשם מה החברה?” עניתי, “נבקר בתיאטראות, אצל קרובינו, נשמע אופרה ומוסיקה טובה ועוד לפני הפסחא נשוב לכפר.”
אולם אך באנו לפּטרבורג נשכחו תכניות אלו. נקלעתי פתאום לעולם כה חדש ומאושר, שמחות כה רבות הקיפו אותי, עניינים כה חדשים התחילו להעסיקני, עד כי מיד, אף על פי שבבלי־דעת, התכחשתי לכל עבַרי ולכל התכניות של עבר זה. “כל מה שהיה, כבדיחה היה; עוד לא התחיל העיקר. והנה הם החיים האמיתיים! ומה יבוא עוד?” הרהרתי. אי־השקט וראשיתה של העצבות, שהטרידו אותי בכפר, נעלמו פתאום לגמרי, כבמטה־קסם. האהבה לבעל נעשתה שלוה יותר, ומעולם לא עלה כאן על דעתי להרהר, האין הוא אוהבני פחות? ואכן לא ניתן לי לפקפק באהבתו, כל הרהור שלי הובן מיד. כל רגש היה למשותף, כל מישאלה שלי מילא. שלוָתו נעלמה כאן, ואולי חדלה להרגיז אותי. כן הרגשתי, כי מלבד האהבה הקודמת שרחש לי, הריהו מתענג כאן על הופעתי. פעמים הרבה, לאחר ביקור, היכרות חדשה או נשף אצלנו, כשמילאתי את תפקיד עקרת־הבית מתוך רטט פנימי בשל הפחד לשגוֹת, היה אומר: “הוי, ילדתי! נפלא! אל תחששי. ממש טוב!” שמחתי מאוד. זמן מועט לאחר בואנו כתב מכתב אל אמו, וכשקראני להוסיף כמה מלים משלי, סירב להניח לי לקרוא את הכול, ומובן שדרשתי לקרוא וקראתי. “לא תכירי את מאשה,” כתב, "וגם אני איני מכיר אותה. מניִן בא בטחון עצמי חביב וחִנני זה, נועם ההליכות הזה, ואפילו הבינה החברתית והאדיבות.
וכל זה פשוט, חביב, נוח לבריות, הכול נלהבים ממנה, וגם אני מתמוגג ממנה בלי לשׂבוע, והייתי אוהב אותה עוד יותר אילו ניתן הדבר."
“אָה! אם כן כזאת אני!” אמרתי בלבי. נועם ועליזות ירדו עלי, ואפילו דימיתי שלמדתי לאהוב אותו יותר. הצלָחָתי בעיני כל מכרינו הפתיעה אותי לחלוטין. מכל העברים אמרו לי, כי שם מצאתי חן רב בעיני הדוד, ופה הדודה נלהבת ממני, ואחד אומר לי כי אין דומות לי בין נשות פטרבורג, וזו משכנעת אותי, כי די שארצה בכך ואהיה המעודנת בנשות החברה. בעיקר אמרה לי דברים מחניפים דודניתו של בעלי, הנסיכה ד', אשת־חברה לא צעירה, שהתאהבה בי פתאום. כשהזמינה אותי הדודנית לראשונה לנסוע לנשף וביקשה את הסכמת בעלי, פנה אלי ושאל, בחיוך ערמומי כמעט מוצנע: הרוצה אני לנסוע? הנהנתי בראשי שמסכימה אני, וחשתי שהסמקתי.
“כמו שמודה הפושעת למַה היא משתוקקת,” אמר וצחק בטוב־לב.
“הלא אמרת שאסור לנו לבוא בחברה, וגם אינך אוהב אותה,” עניתי, מחייכת ושולחת בו מבט תחינה.
“אם את רוצה מאוד, ניסע,” אמר.
“באמת, אולי מוטב שלא ניסע.”
“משתוקקת? מאוד?” שב ושאל.
לא עניתי.
“החברה אינה עיקר הצרה,” המשיך, “אבל מישאלות חברתיות שלא נתגשמו – רע הדבר ומכוער. בוַדאי שצריך לנסוע וניסע.” סיכם בתקיפות.
“אם להודות על האמת,” אמרתי, “הרי אין לך דבר בעולם שרציתי בו כפי שרציתי בנשף הזה.”
נסענו והתענוג שנפל בחלקי עלה על כל ציפיותי. נדמה היה לי בנשף, יותר משדימיתי קודם לכן, שאני מרכז שסביבו נע הכול, כי למעני בלבד הואר אולם גדול זה. הכול, החל בַספּר ובחדרנית ועד הרקדנים והישישים, שעברו באולם, אמרו, דומה, או רמזו שהם אוהבים אותי. דעת הכלל עלי, שנתגבשה בנשף זה, כפי שלמדתי מפי הדודנית, אמרה, שאיני דומה כלל לנשים אחרות, שיש בי משהו מיוחד, כפרי, פשוט ונהדר. כה קסמה לי הצלחה זו, שאמרתי לבעלי בגילוי־לב, כי הייתי רוצה לנסוע השנה עוד לשניים, לשלושה נשפים, “כדי לשבוע בהם יפה־יפה,” הוספתי בלב־ולב.
בעלי הסכים ברצון, ובהתחלה אף נסע עמי מתוך הנאה גלויה, ושמח להצלחותי, כאילו שכח לגמרי את דבריו הקודמים, או התכחש להם.
לבסוף התחיל להשתעמם, כנראה, ואורח חיינו היה עליו לטורח. אך דעתי לא נתפנתה לכך. גם אם הבחנתי לפעמים במבטו הרציני־הקשוב, שנשלח אלי בשאלה, לא הבינותי את משמעותו. כי עירפלה את דעתי אהבה זו כלפַי מכל העברים, שנתעוררה לפתע, כפי שסברתי, ואווירה זו של הידור, תענוגות וחידוש שנשמתי כאן לראשונה, והשפעתו המוסרית של בעלי שדיכאה אותי ונעלמה באורח כה פתאומי, כה נעם לי לא רק להשתווֹת אליו בעולם זה, אלא גם לעלות עליו, ולאהוב אותו על שום כך יותר ומתוך עצמאות רבה יותר משאהבתי קודם לכן, עד שלא יכולתי להבין, מהו הבלתי־נעים הצפוי לי, לדעתו, בחיי החברה. ידעתי רגש חדש לי של גאוָה ונחת מעצמי, כשעם כניסתי לנשף פנו כל העיניים אלי, ואילו הוא, כאילו מתבייש להודות בפני ההמון בזכותו עלי, נחפז להניחני לבדי ואבד בהמון השחור של הפראקים. “המתן!”, הרהרתי, “נשוב הביתה ואתה תבין ותראה, בשביל מי טרחתי להיות יפה ומזהירה, ומה אהוב עלי מכל המקיף אותי בערב זה.” אני עצמי דימיתי בכנות, שהצלחותי שימחו אותי רק למענו, רק כדי שאוכל להקריב אותן לו. הצד היחיד בחיי החברה העלול להזיק לי, אמרתי בליבי, מתמצה באפשרות להסחף באהבה אל אחד האנשים הנקרים לי בחברה, ובקנאתו של בעלי. אך הוא כה האמין בי, נראה כה שליו ואדיש, וכל הצעירים הללו נראו לי כה עלובים לעומתו, שגם הסכנה היחידה בחברה, לפי השגותי, לא הטילה עלי אימה. על אף כל החששות היתה תשומת־הלב של אנשים רבים בחברה גורמת לי עונג, מחניפה לאהבתי העצמית, מאלצת אותי להניח שיש לי צד־זכות באהבתי לבעלי, ועושה את נוהגי עמו בטוח יותר, וכאילו זלזלני יותר.
“ואני ראיתי, ששוחחת בערנות רבה עם נ’נ,” אמרתי פעם אחת כששבנו מנשף, איימתי עליו באצבע וקראתי בשמה של אחת מגברות פטרבורג הנודעות, שעמה אכן שוחח בערב זה. אמרתי את הדברים כדי לנערו. שתוק ומשועמם היה במידה יתירה.
“הו, למה להגיד דברים כאלה? ואת האומרת, מאשה!” סינן בין שיניו והתעוות, כאילו ממיחוש גופני. “כמה אין הדבר הולם אותך! הניחי מלאכה זו לאחרים. יחסים כוזבים אלה עלולים להשחית את יחסינו האמיתיים, ועדיין אני מקווה, כי האמיתיים ישובו אלינו.”
התביישתי ושתקתי.
“הישובו, מאשה? כיצד נראה לך?” שאל.
“הם לא הושחתו מעולם ולא יושחתו,” אמרתי. ואכן נראה לי אז הדבר כך.
“הלוַאי,” אמר, “שאם לא כן, הגיעה שעתנו לשוב לכפר.”
אלא שדברים אלה אמר לי פעם אחת בלבד, ואילו בשאר הזמן סברתי, כי טוב לו כפי שטוב לי, ואני הייתי שמחה ועליזה. ואם הוא משתעמם לפעמים, ניחמתי את עצמי, הרי גם אני השתעממתי למענו בכפר. אפילו נשתנו קמעה יחסינו, הלא ישוב הכול לקדמותו כשנישאר בקיץ לבדנו, עם טאטיאנה סמיוֹנוֹבנה, בביתנו בניקוֹלסקוֹייה.
כה חלף החורף בלי שהרגשתי בכך, ועל אף תכניותינו עשינו גם את ימי הפסחא בפּטרבוּרג. בשבוע של פוֹמָא, כשכבר עמדנו לנסוע, והכול נארז, ובעלי שעסק בקניית מתנות, חפצים, פרחים לצרכינו בכפר, היה שרוי בהלך־נפש ענוג ועליז במיוחד, באה אלינו לפתע הדודנית והתחילה להפציר בנו שנישאר עד השבת, כדי לנסוע לנשף־חגיגי אל הרוזנת ר‘. היא אמרה, כי הרוזנת ר’ הפצירה בי שאבוא, וכי הנסיך מ', ששהה אז בפּטרבורג, ביקש עוד בנשף הקודם להכירני, ולשם כך בלבד אמר לבוא לנשף זה, וטען שאני האשה הנחמדה ביותר ברוסיה. כל העיר עומדת לבוא לשם, בקיצור, אין כל טעם שלא אסע לנשף.
בעלי היה בקצה חדר־האורחים ושוחח עם מישהו.
“אם כן, הנוסעת את, מַרי?” אמרה הדודנית.
“אמרנו לנסוע מחרתיים לכפר,” עניתי בהיסוס והסתכלתי בבעלי. מבטינו נפגשו, והוא הסב פניו בחפזון.
“אני אשדל אותו להשאר,” אמרה הדודנית, “וכולנו נוסעים בשבת לסחרר ראשים. כן?”
“הדבר יפֵר את תכניתנו, וכבר ארזנו,” עניתי, מַתחילה להכנע.
“אולי מוטב לה לנסוע הערב להחוות קידה לנסיך,” אמר בעלי מקצה החדר בנעימה גרוייה־מאופקת, שעדיין לא שמעתי כדוגמתה מפיו.
“הא! הוא מקנא, לראשונה אני רואה,” צחקה הדודנית. “הן לא למען הנסיך, אלא למען כולנו אני מפצירה בה. הלא כה ביקשה ממנה הרוזנת ר' לבוא!”
“הכול תלוי בה,” ענה בעלי בצינה ויצא.
ראיתי שהוא נרגש למעלה מהרגיל. הדבר הציק לי, ולא הבטחתי לדודנית מאומה.
אך יצאה, הלכתי אל בעלי.
מהורהר התהלך אנה ואנה ולא ראה ולא שמע את כניסתי לחדר על בהונותי.
“הוא כבר רואה בעיניו את הבית הנחמד בניקוֹלסקוֹייה,” אמרתי בלבי בהסתכלי, בו “ואת קפה הבוקר בחדר־האורחים הבהיר, ואת שדותיו, ואת האיכרים, ואת הערבים בחדר־הספות, ואת ארוחות־הלילה המסתוריות. לא!” גמרת בלבי, “את כל הנשפים שבעולם ואת חנופת כל הנסיכים שבעולם אתן במחיר מבוכתו השמחה, במחיר חיבתו השקטה.” רציתי לומר לו, שלא אסע לנשף החגיגי ואין לי רצון לנסוע, אך הוא פנה אלי פתאום, ומשראה אותי הזעיף פניו ושינה את הבעתם הענוָה־מהורהרת. שוב אמר מבטו חדירה נוקבת, חכמה ושלוה־של פּטרוֹנוּת. הוא לא רצה שאראה אותו כאדם פשוט. הכרח הוא לו לעמוד לפני תמיד על הכַן, כמעט כאֵל.
“מה לך, יקירתי?” שאל ופנה אלי בשלוָה, כלאחר־יד.
לא עניתי, כעסתי על שהוא מסתתר מפני, ומסרב להשאר בדמות האיש שאהבתי אותו.
“את רוצה לנסוע בשבת לנשף?” שאל.
“רציתי,” עניתי, " אלא שבעיניך לא ישר הדבר וגם הכול ארוז." הוספתי.
מעולם לא הסתכל בי בצינה כזאת, מעולם לא דיבר עמי בצינה כזאת.
“לא אסע עד היום השלישי ואצווה להשיב את הכול למקומו,” אמר, “ועל כן את יכולה לנסוע, אם רצונך בכך. עשי עמי חסד, סעי. אני לא אסע מפה.”
כדרכו בשעת ריגוש התחיל להלך בעצבנות בחדר ולא הסתכל בי.
“איני יורדת לחלוטין לסוף דעתך,” אמרתי, עומדת במקומי ועוקבת אחריו בעיני, “אתה אומר שתמיד הנך שליו כל כך (מעולם לא אמר את הדברים האלה)? מדוע אתה מדבר אתי דברים כה משונים? למענך אני מוכנה לוַתר על תענוג זה, ואילו אתה דורש ממני בלשון אירונית, בלשון שלא דיברת בה אתי מעולם, שאסע לשם.”
“הנה כן! את מקריבה קרבן (הוא הדגיש מִלה זו), ואני מקריב קרבן, ומה טוב מזה, מאבק של רוחב־לב. איזה אושר־משפחה אחֵר נבקש עוד?”
זו לי לראשונה לשמוע מפי מִלים אכזריות־לעגניות כאלה. לעגו לא בייש אותי, אלא העליב, והזעם לא הפחיד, אלא דבק בי. האם הוא שחשש תמיד משלטון הפראזה ביחסינו, שנהג תמיד בכנות ובפשטות, אומר דברים אלה? ועל מה? על שרציתי לוַתר למענו על תענוג, שלא יכולתי לראות בו כל פסול, ועל כך שרגע לפני כן הבינותי אותו ואהבתי. החלפנו תפקידים בינינו, הוא נמנע ממִלים ישרות ופשוטות, ואני חיפשתי אותן.
“נשתנית מאד,” אמרתי אנחה. “במה חטאתי לך? לא בגלל הנשף יש בלבך עלי, אלא בגלל משהו אחר, נושן. ולמה אי־הכּנוּת? האם לא אתה חששת כה מפני קודם לכן? אמור במישרים מה יש בלבך עלי.” משהו יאמר בוַדאי, הרהרתי ונזכרתי מתוך נחת־מעצמי שבכל החורף הזה, אין לו על מה לגנותני.
ניגשתי לאמצע החדר, כדי שיצטרך לעבור בסמוך לי, והסתכלתי בו. " הוא יגש, יחבק והכול יסתיים," עלה על דעתי, ואפילו הצטערתי שלא אוכל להוכיח לו שלא צדק. אך הוא נעצר בקצה החדר והסתכל בי.
“עדיין איך מבינה?” אמר.
“לא.”
“אם כן, אומר לך. אני חש סלידה, בפעם הראשונה מאוס עלי מה שאני מרגיש ומה שאיני יכול שלא להרגיש בו.” הוא נעצר, לפי שנבהל מהצליל הגס של קולו.
“אבל מה?” שאלתי בדמעות זעם בעיני.
“מאוס בעיני, שהנסיך מצא שאת נחמדה, ועל כן את רצה לקראתו, שוכחת את הבעל, את עצמך, את כבוד־האשה, ומסרבת להבין מה מרגיש בהכרח הבעל בגללך, אם לך עצמך אין רגש כבוד. נהפוך הוא, את באה לומר לבעל שאת מקריבה קרבן, זאת אומרת, כי ‘להציג את עצמי לפני הוד־מעלתו אושר גדול הוא לי, אך אני מקריבה אותו’.”
ככל שהמשיך כן התלהט מצלילי קולו, וקול זה נצטלצל באוזני ארסי, קשוח וגס. מעולם לא ראיתי אותו בדמות זו, ולא ציפיתי לראותו. הדם גאה בלבי, פחדתי, וכן הסעירו אותי רגשות הבושה שנגרמו לי על לא עוול בכפי ואהבתי־העצמית שנפגעה, ועלה בי רצון לנקום בו. "זה כבר ציפיתי לכך, אמרתי, “דבּר, דבּר.”
“איני יודע למַה ציפית,” המשיך, “אך אני יכולתי לצפות לחמוּר ביותר, כשראיתי אותך יום־יום בחלאה הזאת, בבטלה, במותרות של החברה המטופשת. ציפיתי וזכיתי… זכיתי, שהיום הרגשתי בושה וכאב, כפי שלא הרגשתי מעולם. כאבתי את כאבי, כשידידתך תחבה ידיים מלוכלכות ללבי והתחילה לדבר על קנאה, על קנאתי, ולמי? לאדם ששנינו איננו מכירים אותו. ואילו את, כאילו להכעיס, רוצה לא להבין ורוצה להקריב למעני, אבל מה? ומתבייש אני בבושתך, בהשפלתך מתבייש אני!… קרבן!” חזר ואמר.
“אה! הנה זה שלטון הבעל,” אמרתי בלבי. “להעליב ולהשפיל אשה על לא עוול בכפה. הנה אלה זכויות הבעל, אך אני לא אשתעבד להן.”
“לא, איני מקריבה דבר למענך,” אמרתי והרגשתי שנחירי מתרחבים באורח לא־טבעי ודמי אוזל מפני. “אסע בשבת לנשף, אסע ויהי מה.”
“ויתן לך אלוהים עונג רב, אולם בינינו תם הכול!” צעק בפרץ זעם שלוח־רסן. “אך את לא תעני אותי עוד. שוטה הייתי ש…” פתח, אך שפתיו הרטיטו והוא כבש את עצמו במאמץ גלוי, כדי לא לסיים את המשפט.
פחדתי מפניו ברגע זה, ושנאתי אותו. רציתי לומר לו דברים רבים, ולגמול על כל העלבונות. אך אילו פתחתי פי, הייתי פורצת בבכי ומנמיכה קומתי בעיניו. בשתיקה יצאתי את החדר. אולם אך נעלם קול צעדיו מאָזני, נבהלתי פתאום מהמעשה שעשינו. נתקפתי פחד, כי הנה יינתק לעולם הקשר שהוא אושרי כולו, ורציתי לשוב. “אולם, האם כבר נרגע כל צרכו כדי להבין אותי, כשאושיט לו יד בשתיקה ואביט בו?” הרהרתי. “האם יעמוד על רוחב לבי? ומה אם יכנה את צערי העמדת־פנים? או יקבל את חרטתי מתוך הכרת צדקתו ושלוָה גאה, ויסלח לי? ועל מה, על מה פגע בי באכזריות כזאת האיש שכה אהבתי?…”
לא הלכתי אליו, אלא אל חדרי, ושם ישבתי שעה ארוכה ובכיתי, נזכרת באימה בכל מִלה בשיחה שבינינו, מחליפה מלים אלו באחרות, במִלים טובות, ושבה ונזכרת באימה וברגש עלבון בכל מה שהיה. כשיצאתי בערב אל התה, ונפגשתי עם בעלי בנוכחות ס‘, ששהה אצלנו, הרגשתי כי היום נפערה תהום ממשית בינינו. ס’ שאל מתי אנו נוסעים. לא הספקתי להשיב.
“ביום השלישי,” ענה בעלי, “עוד אנו נוסעים קודם לנשף אצל הרוזנת ר'. הלא את נוסעת?” פנה אלי.
נבהלתי מצלילו של קול פשוט זה, ושלחתי מבט רהוי בבעלי. עיניו היישירו בי מבט, שזוֹעם ולועג היה, והקול איתן וקר.
“כן,” עניתי.
בערב, כשנותרנו לבדנו, קרב אלי והושיט יד.
“שכחי, בבקשה, כל מה שאמרתי לך,” אמר.
החזקתי בידו, חיוך רעד בפני והדמעות עמדו לפרוץ, אך הוא חילץ את ידו, וכאילו חשש ממעמד רגשני, ישב בכורסה רחוק למדי ממני. “העדיין הוא סבור שהצדק עמו?” חשבתי, והבקשה לא לנסוע לנשף, וההסבר שהוכן לכך, נתקעו בפי.
“צריך לכתוב לאמא, כי דחינו את בואנו,” אמר, “שאם לא כן, תדאג לנו.” אמר.
“ומתי אתה חושב לנסוע?” שאלתי.
“ביום השלישי, לאחר הנשף,” ענה.
“אני מקווה, שלא למעני עשית זאת,” אמרתי והיישרתי מבט בעיניו, אך עיניו הסתכלו בי ולא אמרו לי דבר, כאילו ציעף אותן משהו מפני. לפתע נראו לי פניו זקנות ולא נעימות.
נסענו לנשף, ודומה כי שוב נקבעו בינינו יחסים טובים, ידידותיים, אלא שיחסים אלה שונים לגמרי מהיחסים שהיו.
בנשף ישבתי בין הגברות שעה שקרב אלי הנסיך, ועל כן נאלצתי לקום כדי לשוחח אתו. בקומי, חיפשו עיני על כורחי את בעלי, והנה ראיתי כי הסתכל בי מקצה האולם, ועתה הסב פניו. פתאום נתקפתי בושה וכאב עד כדי מבוכה חולנית, ולעיני הנסיך הסמיקו פני וצוָארי. אבל נאלצתי לעמוד ולהקשיב לדבריו, כשהוא סוקרני מגבוה. שיחתנו לא ארכה, לא היה לו מקום ישיבה לידי, ואין זאת שהרגיש כי מאוד לא נוח לי בחברתו. שוחחנו על הנשף הקודם, על מקום מגורי בקיץ וכיוצא בזה. לפני סורו ממני הביע מישאלה להכיר את בעלי, ואכן ראיתי כי נפגשו ושוחחו בקצה האולם. נראה, שהנסיך אמר משהו עלי, שכן תוך כדי שיחה הציץ לעברנו, כשחיוך על פניו.
בעלי הסמיק פתאום, החוה קידה עמוקה וסר הראשון מהנסיך. גם אני הסמקתי, שכן התביישתי בדמותי, כפי שנצטיירה בוַדאי בעיני הנסיך, ובעיקר בדמות בעלי. נדמה היה לי, כי הכול הבחינו בבושתי הנבוכה בשעת שיחתי עם הנסיך, וראו את נוהגו המוזר. אלוהים הוא היודע כיצד היו עשויים לפרש זאת. האין הם יודעים על שיחתי עם בעלי? הדודנית הסיעה אותי הביתה, ובדרך פתחנו בשיחה על בעלי. לא התאפקתי וסיפרתי לה כל מה שאירע בינינו בגלל נשף ביש־מזל זה. היא הרגיעה אותי וטענה, שזו מריבה רגילה מאוד שאין לה כל חשיבות, ולא תותיר אחריה כל עקבות. כן הסבירה לי את אופי בעלי לפי הנראה לה, וקבעה שהוא נעשה קשה וגֵא מאוד. קיבלתי דעתה וסבורה הייתי, שעתה אני מיטיבה להבין אותו והבנתי שלֵוָה יותר.
אבל אחר כך, כשנשארתי עם בעלי לבדי, העיק משפט זה עלי, על מצפוני כפשע, והרגשתי כי התהום המפרידה בינינו העמיקה.
8
מן היום הזה נשתנו לגמרי חיינו ויחסינו. שוב לא נהנינו מהבילוי ביחידות כפי שנהנינו קודם לכן. שאלות מסוימות עקפנו, ובנוכחות אדם שלישי קלחה שיחתנו יותר משקלחה עין בעין. אך נגעה השיחה בחיים בכפר או בנשף, דימינו לראות שדונים מתרוצצים בינינו, ולא נוח היה לנו להסתכל זה בזה. דומה, כי חשנו שנינו היכן מצוייה התהום המפרידה בינינו, וחששנו לקרוב אליה. משוכנעת הייתי, שהוא גא ומהיר־חימה, וראוי שאנהג ביתר זהירות כדי לא לפגוע בחולשתו. הוא היה בטוח, שאין בכוחי לחיות בלי החברה, שאין חיי הכפר הולמים אותי, ועליו להכנע לטעם אומלל זה. שנינו נמנענו משיחות ישירות על נושאים אלה, ושנינו דנו זה את זה לחובה. זה כבר חדלנו להיות איש בעיני רענו האנשים המושלמים שבעולם, השווינו השוָות לגבי אחרים, ושפטנו זה את זה בחשאי. אני חליתי לפני צאתנו את העיר, ובמקום לכפר נסענו לבית־קיט, ומשם נסע בעלי אל אמו לבדו. כשנסע, כבר החלמתי כל צרכי כדי לנסוע עמו, אך הוא הפציר בי להשאר, כאילו חשש לבריאותי. הרגשתי, שאינו חושש לבריאותי אלא שלא ייטב לנו בצוותא בכפר. לא דחקתי בו ונשארתי. בלעדיו הרגשתי ריקנות, בדידות, אך כשבא, נוכחתי לדעת, כי גם הוא אינו מוסיף עוד לחיי מה שהוסיף קודם לכן. יחסינו הקודמים, כשכל מחשבה או רושם שלא נמסרו לו הכבידו עלי כפשע, כשכל דיבור או מעשה שלו נראו לי כדוגמת השלמות, כשהבטנו זה בזה ורצינו לצחוק משמחה – יחסים אלה נתחלפו כה בלי־משים באחרים, שאפילו לא עמדנו על היעלמם. אצל כל אחד משנינו נתגלו עניינים ודאגות שונים, וכבר לא ניסינו לעשותם משותפים. שוב לא הביך אותנו קיומו של עולם נפרד, זר, אצל הזולת. התרגלנו למחשבה זו, וכעבור שנה חדלו השדונים להתרוצץ בעינינו כשהבטנו זה בזה. נעלמו כליל התקפי־העליזות שלו בחברתי, מעשי הילדות, נעלמו סליחתו הכוללת ואדישותו לכול, שקוממו אותי קודם לכן, לא נראָה עוד המבט המעמיק, שהיה מביך ומשמח אותי, נעלמו התפילות, ההתפעלות בצוותא, אפילו לא הרבינו להתראות, תמיד היה עתה במסעות, ולא חשש להניחני לבדי, ולא צר היה לו להניחני. תמיד נמצאתי בחברה, שבה לא הייתי זקוקה לו.
התפרצויות ומריבות לא היו עוד בינינו, השתדלתי להניח דעתו, הוא מילא את כל מישאלותי, וכביכול אהבנו זה את זה.
כשהיינו נשארים לבדנו, והדבר נדיר היה, לא הרגשתי במחיצתו לא שמחה, לא ריגשה, לא מבוכה, כאילו נשארתי עם עצמי. היטב ידעתי, כי בעלי הוא, לא אדם חדש כלשהו, אלמוני, אלא אדם טוב – בעלי, שהכרתיו כפי שהכרתי את עצמי. בטוחה הייתי שידעתי כל מה שיעשה, שיאמר, וכיצד יביט על משהו. וכשעשה או הביט לא כפי שציפיתי, נדמה היה לי כי טעה. לא ציפיתי ממנו לשום דבר. בקיצור, הוא היה בעלי ולא עוד. סבורה הייתי כי כך צריך להיות, ואין בעלים אחרים, ואף בינינו לא היו מעולם יחסים אחרים. כשהיה נוסע, בעיקר בזמן הראשון, הייתי נתקפת בדידות, אימה, ובהעדרו הרגשתי יותר בחשיבות המשען שהוא משמש לי. בשובו נפלתי על צוָארו מרוב שמחה, אף על פי שכעבור שעתיים שכחתי כליל את השמחה, ולא ידעתי על מה לדבר אתו. רק ברגעי עדנה שקטה, מתונה שניתנו לנו, הרגשתי כאילו משהו אינו כפי שהיה, כי משהו כואב בלבי, ונדמה היה לי, כי גם בעיניו קראתי דברים דומים. הרגשתי בגבולה של עדנה זו, שעתה היה מסרב כאילו לחרוג ממנו, ואילו אני לא יכולתי לחרוג. לעתים העציב אותי הדבר, אלא שלא הייתי פנוייה לחשוב על כל עניין שהוא, והשתדלתי לשכוח את עצבותה של התמורה, שאינה מורגשת ברור, בבידורים, שהיו מזומנים לי תמיד. חיי החברה, שעירפלה תחילה את דעתי בזוהר ובחנופה לאהבתי־העצמית, השתלטו עד מהרה כליל על נטיותי, הפכו להרגל, נתנו עלי כבלים ותפסו בנפשי את המקום שנועד לרגש. מעתה לא נשארתי עוד ביחידות עם נפשי, וחששתי להרהר במצבי ולנתחו. כל שעות־הפנאי שלי, משעת בוקר מאוחרת ועד שעת לילה מאוחרת, תפוסות היו ושייכות לא לי, אפילו לא יצאתי את הבית. כבר לא ידעתי לא שמחה ולא שעמום, וסבורה הייתי, כי כך ולא אחרת צריך להיות תמיד.
כך חלפו שלוש שנים, שבהן לא נשתנו יחסינו, וכאילו נעצרו, קפאו ולא ניתן להם להיות רעים או טובים יותר. בשלוש שנים אלו אירעו בחיי־המשפחה שלנו שני מאורעות חשובים, אך שניהם לא שינו את חיינו. הרי אלה הולדת ילדי הראשון ומותה של טאטיאנה סמיוֹנוֹבנה. בראשית כבש אותי רגש האמהות בכוח רב, ועורר בי התלהבות כה בלתי־צפוייה, שאמרתי כי הנה יתחילו חיי החדשים. אולם כעבור חודשיים, כששבתי לצאת לחברה, הלך רגש זה ופחת, ונתחלף בהרגל ובמילוי צונן של חובה. לעומת זאת חזר בעלי להיות, עם לידת הבן הראשון, יושב־בית צנוע ושליו, כקודם לכן, ואת אהבתו ועליצותו הקודמת העניק לילד. פעמים הרבה, כשנכנסתי בשמלת־הנשף אל חדר־הילדים, כדי לצַלב לקראת הלילה את הילד, ומצאתי שם את בעלי, הבחנתי במבטו הקשוב־מחמיר ונוזף כביכול, שכוּוַן אלי, ולבי נקפני. לפתע נבהלתי מאדישותי לילד ושאלתי את עצמי: “האם רעה אני מנשים אחרות? אך מה לעשות?” הרהרתי. “אני אוהבת את הבן, אך הרי לא אוכל לשבת עמו ימים רצופים, כי משתעממת אני. ובשום אופן לא אעמיד פנים.” צער גדול ירד עליו במות אמו. בלעדיה קשים עתה יותר חייו בניקוֹלסקוֹייה, לדבריו, ואני, אף על פי שריחמתי עליה והשתתפתי בצערו של בעלי, ידעתי עכשיו חיים שלווים ונעימים יותר בכפר. רובן של שלוש שנים אלו עשינו בעיר, לכפר נסעתי פעם בחודשיים בלבד, ובשנה השלישית יצאנו לחוץ־לארץ.
בתקופת הקיץ ישבנו במעיינות מרפא.
בת עשרים־ואחת הייתי אז, רכושנו עמד בפריחתו, כפי שסברתי, מחיי־המשפחה לא דרשתי יותר משנתנו לי. דומה, כי כל מכרי אהבו אותי. בריאותי היתה טובה, מלבושי היו הנאים ביותר במעיינות, ידעתי שיפה אני, מזג האוויר נפלא היה, איזו אווירה של יופי והידור עמדה סביבי, והייתי עליזה מאוד. אמנם, לא הייתי עליזה כפי שהייתי בניקוֹלסקוֹייה, שם הרגשתי שאני מאושרת בקרבי, שאני מאושרת מפני שראוייה אני לאושרי, כי אושרי רב, אך צריך להיות רב יותר, ועודני משתוקת לאושר, עוד ועוד. אחרים היו אז פני הדברים, אלא שגם בקיץ הזה טוב היה לי. לא השתוקקתי לכלום, לא קיוויתי לכלום, לא פחדתי מכלום, סבורה הייתי שחיי מלאים, ונדמה היה לי, כי מצפוני שליו. מכל הצעירים שהיו שם בעונת־הקיִט לא היה גם אחד, שהייתי עשוייה להבדילו במשהו מהשאר, ואפילו מהנסיך הזקן ק‘, השגריר שלנו, שחיזר אחרי. אחד צעיר היה, השני זקן, אחד אנגלי לבקן, השני צרפתי בעל זקנקן, כולם היו שווים בעיני, אך כולם חיוניים לצרכּי. כל אלה פרצופים שאדישותי כלפיהם שוָה והם יוצרים את אווירת־החיים העליזה, המקיפה אותי. רק אחד מהם, המארקיז האיטלקי ד’, משך את תשומת־לבי יותר מאחרים בעזותו לבטא את התפעלותו ממני. הוא לא החמיץ כל הזדמנות להיות בחברתי, לרקוד, לרכּוב, לבקר בקאזינוֹ וכיוצא באלה, ולהגיד לי שיפה אני. פעמים אחדות ראיתיו בעד החלונות מתהלך ליד ביתנו, ותכופות היה מבטן הנוקב והבלתי־נעים של עיניו הבורקות מאלצני להסמיק ולהסתכל סביבי. צעיר היה, נאה, הדור, והעיקר, דומה בחיוכו ובהבעת המצח לבעלי, אמנם יפה ממנו. מדהים היה אותי בדמיון זה, אף כי בדרך כלל, בשפתיים, במבט, בסנטר הארוך היה אצלו יפי־ההבעה של טוּב ושלוָה אידיאלית, המצוייה אצל בעלי, משהו גס, בהמי. הנחתי אז, שהוא אוהב אותי אהבה בלי מצָרים, והרהרתי בו לפעמים ברחמים גאים. לפעמים ביקשתי להרגיעו, להעבירו לנעימה של אמון שקט ידידותי־למחצה, אך הוא דחה בחריפות נסיונות אלה, והוסיף להביאני במבוכה בלתי־נעימה בתאוָתו, שלא נתבטאה אמנם, אך נכונה היתה לפרוץ בכל רגע. אף שלא הודיתי בכך בפני עצמי, פחדתי מאדם זה, ועל כורחי הרהרתי בו לעתים קרובות. בעלי הכירוֹ ונהג בו במידה רבה יותר של צינה וגבהנות משנהג במכרים אחרים שלנו, שלגביהם היה בעל־אשתו בלבד. בסוף העונה חליתי ושבועיים לא יצאתי את הבית. כשיצאתי לראשונה לאחר מחלתי לשמוע את נגינת־הערב, נודע לי שבהעדרי הגיעה לכאן ליידי ס' הנודעת ביופיָהּ, שציפו לה זה כבר. ליָדי נוצר מעגל, קיבלו את פני בשמחה, אך חוג יפה יותר נוצר סביב הלביאה האורחת. כל העומדים סביבי דיברו בה בלבד וביופיָהּ. מכרי הצביעו עליה, ואכן נפלאה היתה, אלא שלא נעמה לי עד תדהמה שביעות־הרצון העצמית בפניה, ואני אמרתי זאת. ביום הזה נראה לי משעמם כל מה שהיה עליז קודם לכן. למחרת יזמה ליידי ס' נסיעה אל הארמון, אך אני סירבתי להשתתף. כמעט איש לא נשאר עמי, והכול נשתנה לחלוטין בעיני. הכול נראו לי טפשים ומשעממים. רציתי לבכות, לסיים מהר את מחזור־הריפוי ולשוב לרוסיה. איזה רגש רע קינן בנפשי, אך עדיין לא הודיתי בו ביני לבין עצמי. התאוננתי על חולשה והפסקתי להיראות בחברה הגדולה, ורק בבוקר יצאתי מפעם לפעם לבדי לשתות את מי־המרפא, או נסעתי בחברת ל’מ', מכּרה מרוסיה, לתור את הסביבה. בעלי נעדר בזמן הזה. הוא נסע לימים אחדים להיידלבֶּרג, המתין לסיום מחזור־הריפוי שלי כדי לשוב לרוסיה, ולא הרבה לבקרני.
פעם אחת משכה אחריה ליידי ס' את כל החברה לציִד, ואני עם ל’מ' נסענו אחר הצהריים אל הארמון. בעוד אנו נוסעות בכרכרה צעד־צעד בכביש המתפתל, בין עצי־ערמון, עתיקי־היומין, שמעברם נפתחים הרחק־הרחק הנופים הטובים וההדורים הללו של באדֶן, מוארים בקרני השמש השוקעת, פתחנו בשיחה של כובד־ראש, כפי שעוד לא שוחחנו מעולם. ל’מ‘, המוכרת לי זה כבר, נתגלתה לי עתה לראשונה כאשה טובה וחכמה, שאפשר לדבר עמה על הכול, ונעים להתיידד אתה. דיברנו על המשפחה, על הילדים, על הריקנות בחיים כאן, נתקפנו רצון לשוב לרוסיה, לכפר, והיה עצוב וטוב. עוד אנו נתונות לרגש רציני זה, נכנסנו לארמון. בין הקירות עמדו צל ואוויר צח, גבוה באבני ההריסות שיחקו צחצחי השמש, נשמעו אֵילו צעדים וקולות. בפתח, כבמסגרת, נראתה תמונת־הנוף הנפלאה של באדן, הצוננת בעינינו, הרוסים. ישבנו לנוח והסתכלנו בשתיקה בשמש השוקעת. הקולות נשמעו ברורים יותר, ונדמה היה לי ששמעתי את שם־המשפחה שלי. כריתי אוזן ועל כורחי שמעתי כל מִלה. הקולות מוכרים היו: הרי אלה המארקיז ד’ וידידו הצרפתי, שגם אותו הכרתי. הם דיברו בי ובליידי ס‘. הצרפתי השוָה בין שתינו וניתח את יופיינו, שלי ושלה. הוא לא אמר כל דבר פוגע, אך דמי גאה בלבי למשמע דבריו. הוא הסביר בפרוטרוט מה יפה בי ומה יפה בליידי ס’. לי כבר היה ילד, וליידי ס' בת תשע־עשרה. צמָתי נאה יותר, לעומת זאת גזרתה של הליידי תמירה יותר. הליידי גברת גדולה היא, ואילו “שלכם,” אמר “ככה סתם, אחת הנסיכות הרוסיות הקטנות, שהתחילו להרבות ולהופיע כאן.” הוא סיכם בכך, שאני מפליאה לעשות שאיני מנסה להאבק בליידי ס', וכי קבורתי בבאדן מוחלטת.
“צר לי עליה.”
“אם אך תרצה להתנחם בך,” הוסיף האיש בצחוק עליז ואכזרי.
“אם היא תסע מכאן, אסע בעקבותיה,” אמר בגסות הקול בעל ההיגוי האיטלקי.
“בן־תמותה מאושר! עדיין הוא יודע לאהוב!” צחק הצרפתי.
“לאהוב!” אמר הקול ונשתתק לרגע. “איני יכול שלא לאהוב! בלי זה אין לך חיים כלל. להפוך את החיים לרומאן, הוא המעשה הטוב היחיד. ורומאן שלי לעולם אינו נפסק באמצע, וגם את הנוכחי אביא אל סיומו.”
Bonne chance mon ami“4” אמר הצרפתי.
לא שמענו את ההמשך, מפני שהמדברים הקיפו את קרן הבניין, וכבר עלה קול צעדיהם מצד אחר. הם ירדו במדרגות וכעבור דקות אחדות יצאו מפתח צדדי והשתוממו למדי בראותם אותנו. כשניגש אלי המארקיז ד' הסמקתי, ונבהלתי כששלב את זרועי בצאתנו את הארמון. לא יכולתי לסרב, וכבר פסענו מאחורי ל’מ' שהלכה בחברת הצרפתי, ופנינו אל הכרכרה. נעלבתי מדברי הצרפתי עלי, אף על פי שהודיתי בלבי, כי קרא בשמם דברים שהרגשתי בעצמי. אולם דברי המארקיז התמיהו וקוממו אותי בגסותם. התעניתי במחשבה, כי שמעתי את דבריו, ואף על פי כן אין הוא חושש מפנַי כלל. קרבתו אלי עוררה בי סלידה. לא הסתכלתי בו, לא עניתי על דבריו, השתדלתי להחזיק את זרועי כך שלא ארגיש בו, והלכתי בחפזון אחרי ל’מ' והצרפתי. המארקיז אמר משהו על הנוף היפה, על האושר המפתיע לפגוש אותי ועוד דברים, אלא שלא הקשבתי. חשבתי ברגע זה על בעלי, על בני, על רוסיה. לבי נקפני על משהו, צר היה לי על משהו, השתוקקתי למשהו ונחפזתי לשוב הבית, אל חדרי המבודד ב־Hotel de Bade, כדי להרהר בישוב־הדעת בכל הדברים שנתחוללו זה עתה בנפשי. אלא של’מ' הלכה לאט, ועד הכרכרה עוד רחוקה הדרך, והאביר שלי, כפי שנדמה לי, מאֵט בעקשנות את צעדיו, כאילו ניסה לעצור בי. “לא יתכן!” אמרתי בלבי והאצתי בתקיפות את צעדי. אולם הוא ממש עצר בי, ואיפלו הידק את זרועי. ל’מ' פנתה בעיקול הדרך, וכך היינו לבדנו. נתקפתי פחד.
“סלח לי,” אמרתי בצינה וביקשתי לחלץ את זרועי, אך התחרים של השרוול נתפס בכפתור שלו. נרכן אלי בחזהו, התחיל מתיר את התחרים, ואצבעותיו הגלויות נגעו בידי. איזה רגש חדש לי, ספק אימה, ספק תענוג, הסמיר את גבי. הבטתי בו, כדי לבטא במבט צונן את כל הבוז שאני רוחשת לו. אולם מבטי הביע, כנראה, לא זאת, אלא פחד והתרגשות. עיניו הלחות, היוקדות, היו סמוכות לפני, הביטו בי בתאוָה בצוָארי, שפתיו הפשׂוּקות דיברו משהו, אמרו כי הוא אוהב אותי, כי כולי לו, ושפתיים אלה הלכו וקרבו אלי, והידיים הידקו את ידי יותר וחרכו אותי. אש היתה חולפת בוורידי, עיני חשכו, רעדתי והמִלים שבהן ביקשתי לעצור בו, יבשו בגרוני. פתאום הרגשתי נשיקה על לחיי, ורועדת וקופאת נעצרתי והבטתי בו. תש כוחי לומר משהו, לנוע, ובאימה ציפיתי והתאוויתי למשהו. כל זה נמשך כהרף־עין. אלא שאיום היה הרף־עין זה! כה היטבתי לראותו כהרף־עין זה. כה ברורות היו לי עתה פניו: המצח התלול הנמוך הנראה מתחת למגבעת־הקש, כה דומה למצחו של בעלי, האף הישר היפה שנחיריו נשוּבים, השׂפם הארוך הקשוח ממִשחה והזקנקן, הלחיים המגולחות למשעי והצוָאר השזוף. שנאתי אותו, פחדתי מפניו, כה זר היה לי. אלא שברגע זה הדהדו בי בעוצמה רבה ריגושו ותאוָתו של אדם זר, שנוא זה! נתקפתי תשוקה בלתי־נכבשת להתמכּר לנשיקותיו של פה גס ויפה זה, לחיבוקן של ידיים לבנות אלו, דקות הוורידים, שאצבעותיהן עטורות טבעות. כה נמשכתי להטיל עצמי בבת־ראש אל התהום המושכת של התענוגות האסורים שנפערה פתאום…
“כה אומללה אני,” אמרתי בלבי, “יֵרדו איפוא יותר ויותר אסונות על ראשי.”
הוא חיבק אותי בזרוע אחת ורכן אל פני. “יִצטברו להם, יצטברו עוד ועוד הבושה והחטא היורדים עלי.”
Je vous aime5 לחש בקול שכה דמה לקולו של בעלי. זכרתי את בעלי ובני, כיצורים יקרים לי בשכבר הימים, שהכול תם בינינו. אך פתאום נשמע מעבר לעיקול הדרך קולה של ל’מ' הקוראת לי. התאוששתי, חילצתי ידי בתנופה, ובלי להסתכל בו כמעט רצתי אל ל’מ'. ישבנו בכרכרה, ורק עתה הסתכלתי בו. הוא הסיר את מגבעתו ושאל אותי משהו בחיוך. הוא לא הבין כלל את הסלידה לאין־שיעור שהרגשתי אני כלפיו ברגע זה.
עתה ראיתי את חיי אומללים כל כך. את עתידי כה חסר־תקוָה, עבָרי כה שחור! ל’מ' דיברה אלי, אך לא הבינותי את דבריה. נדמה היה לי, שהיא מדברת אלי מתוך רחמים בלבד, כדי לחפות על הבוז שאני מעוררת בה. בכל מִלה, בכל מבט דימיתי לראות בוז זה ורחמים מעליבים אלה. הנשיקה צרבה את לחיי בבושה, והמחשבה על הבעל והבן היתה לי לבלתי־נשוא. משנשארתי לבדי בחדרי, קיוויתי שאוכל לתת את הדעת על מצבי, אלא שנתקפתי פחד בבדידותי. לא גמרתי לשתות את התה שהוגש לי, ובלי לדעת למה, התחלתי להתכונן מיד לנסיעה אל בעלי, להיידלברג, ברכבת הערב.
כשישבתי עם הנערה־העוזרת שלי בקרון הריק, והרכבת הפליגה ואוויר צח נשב עלי בעד החלון, התחילה דעתי מתיישבת עלי ולעיני עלו ברור יותר עברי ועתידי. כל חיי־הנישואים שלנו מיום שעקרנו לפטרבורג נתגלו פתאום לעיני באור אחר, ורבצו על מצפוני כגינוי. לראשונה נזכרתי בבהירות יתירה בתקופת חיינו הראשונה בכפר, בתכניותינו, ולראשונה עלתה על דעתי השאלה: מה היו שמחותיו שלו בזמן ההוא? ואכן הרגשתי, כי אָשמתי לפניו. “אך מדוע לא עצר בי, מדוע התחסד לפני, מדוע נמנע מכל בירור, מדוע העליב?” שאלתי את עצמי. “מדוע לא ניצל את שלטון אהבתו עלי? ואולי לא אהב אותי?” אך תהיה אשמתו אשר תהיה, הנה טבועה נשיקתו של אדם זר בלחיי, ואני חשה בה. ככל שקרבתי אל היידלבּרג, כן היטבתי לשוות לעיני את בעלי, וכן גדלה עלי אימתה של הפגישה הצפויי. “הכול, הכול אומר לו, הכול אשפוך לפניו בדמעות חרטה,” אמרתי בלבי, “והוא יסלח לי,” אלא שלא ידעתי כלל מהו ‘הכול’ שאומר לו, ולא האמנתי שיסלח.
אולם, אך נכנסתי לחדרו של בעלי וראיתי את פניו השלוות, אמנם – תמהות, הרגשתי שאין לי מה לומר לו, אין במה להתוַדות ואין על מה לבקש את סליחתו. על הצער והחרטה שלא זכו להיאמר נגזר להישאר בקרבי.
“מה עלה על דעתך?” אמר, “הלא מחר אמרתי לנסוע אליך.” אך משהיטיב להסתכל בפני, נבהל כאילו, “מה לך? מה קרה לך?” אמר.
“שום דבר לא,” עניתי, כובשת בקושי את דמעותי, חזרתי משם. בוא ניסע אפילו מחר הביתה, לרוסיה."
עתה האריך למדי להסתכל בי, בשתיקה ובריכוז.
“סַפּרי סוף־סוף, מה קרה לך?” אמר.
הסמקתי והשפלתי עיני. בעיניו ברקו רגשי עלבון וכעס. נבהלתי מהמחשבות העשויות לעלות על דעתו, ואמרתי, תוך העמדת־פנים שלא ציפיתי לה כלל:
"לא קרה דבר, פשוט משעמם ועצוב לי לבדי, ואני גם הרביתי לחשוב על חיינו ועליך. זה ימים רבים אני אשמה לפניך! מדוע אתה נוסע אתי למקומות שאינם חביבים עליך? זה כבר אָשמתי לפניך, " חזרתי ואמרתי, ושוב עלו הדמעות בעיני, “ניסע לכפר, ולתמיד.”
“הו! יקירתי, שחררי אותי מהתפרצויות רגשניות,” אמר בצינה.
“נפלא הדבר שאת רוצה לשוב לכפר, כי גם כספנו מועט. ואשר לתמיד הזה, הריהו חלום. יודע אני שלא תעמדי בזה. והנה תה כדאי שתשתי, כך ייטב,” סיכם וקם לצלצל למשרת.
שיערתי מה עשוי היה לחשוב עלי, ונעלבתי ממחשבות איומות אלה שייחסתי לו לאחר שקלטתי מבט ספקני ומבויש כאילו, שנשלח בי. לא! אין הוא רוצה להבין אותי, ואינו מסוגל! אמרתי שאֵלך לראות את הילד, ויצאתי את חדרו. רציתי להיות לבדי ולבכות, לבכות לבכות…
9
הבית הריק בניקוִִֹלסקוֹייה, שלא הוסק ימים רבים, שב לחיות, אך לא שב לחיות מה שחי בו קודם לכם. האֵם כבר לא היתה, ואנו נותרנו איש מול רעהו. אך עתה, לא זו בלבד שהיחידות לא נדרשה לנו, אלא שהטרידה אותנו. החורף היה קשה לי אף יותר, מפני שחליתי והחלמתי רק לאחר לידת בני השני. יחסי עם בעלי הוסיפו להיות ידידותיים־צוננים, כבימי חיינו בעיר, אבל בכפר הזכירו לי כל לוח ברצפה, כל קיר, כל ספה, מה היה לי בעלי ומה אבד לי, וכאילו נשאר בינינו עלבון שלא נסלח, וכאילו ענש אותי בעלי על משהו, והעמיד פנים שאינו מרגיש בזה כלל. לא היה על מה לבקש מחילה, ולא היתה עילה לבקשת חנינה: הוא העניש אותי אך בזה, שלא נתן לי את כולו, את כל נפשו כקודם לכן. אלא שלא נתן אותה עוד לאיש ולשום עניין, כאילו לא היתה לו עוד נפש כלל. לפעמים עלה על דעתי, שהוא מעמיד פנים כדי לענות אותי, אך הרגש הקודם עדיין חי בו, ואני השתדלתי לעוררו. אולם כל פעם היה מתחמק כאילו מגילוי־לב, כביכול חשד שאני מעמידה פנים, וחשש מכל רגשנות, כחושש מהגיחוך. מבטו ונעימת־דבריו אמרו: הכול אני יודע, אין צורך לומר. גם מה שיש בדעתך לומר יודע אני. אף זאת ידעתי, כי תגידי כך וכך, ותנהגי אחרת. תחילה נעלבתי מאימה זו מפני גילוי־הלב, אך אחר כך הסכנתי למחשבה שאין זו העלמת דברים שבלב, אלא העדר הצורך בגילוי־לב. פי לא היה נפתח עתה לומר לו פתאום, שאני אוהבת אותו, או לבקשו לומר עמי את התפילות, או לקרוא לו לשמוע את נגינתי. כבר הורגשו בינינו מוסכמות־נימוס מסויימות. חיינו איש איש לבדו. הוא עם עיסוקיו, שבהם לא היה לי כל צורך להשתתף עתה, וגם לא רציתי להשתתף, ואני עם בטלנותי, שלא העליבה אותו עוד ולא העציבה כקודם לכן. הילדים קטנים היו, ועדיין לא היה בכוחם לאחד אותנו.
והנה בא האביב, קאטיה וסוניה באו לימות הקיץ לכפר, התחיל הבינוי של ביתנו בניקוֹלסקוֹייה, ואנו עברנו לפּוֹקרוֹבסקוֹייה. הכול עמד על מכונו: הבית הישן בפּוֹקרוֹבסקוֹייה, הגזוזטרה שלו, השולחן המתארך, הפסנתר בטרקלין הבהיר, נשכחו ונותרו בו. שתי מיטות עמדו בחדר – האחת, שלי לשעבר, שבה צילבתי בערב את קוֹקוֹשה השמנמן השרוע לו בנחת, ושנייה, קטנה, שבה הציץ מבינות לחיתולים פרצופונו של ואַניָה. לאחר שצילבתי אותם ללילה, נעצרתי פעמים הרבה באמצע החדר השוקט, ולפתע עלו מכל הפינות, מהקירות, מהווילונות מראות הנעורים השכוחים, הנושנים, קולות נושנים התחילו לשיר את שירי הנעורים. היכן הם מראות־חזיוֹנות אלה? היכן הם השירים החביבים, המתוקים? כל מה שלא העזתי לקוות לו, נתגשם. הרהורים עמומים, מתמזגים הפכו להיות מציאות. מציאות הפכה להיות חיים קשים, כבדים, ללא שמחה. ואילו הכול היה כפי שהיה: אותו גן עצמו נשקף אל החלון, אותה כיכר קטנה, אותו שביל, אותו ספסל עצמו, שם מעל לגיא, אותם שירי זמיר עולים מהבריכה, אותם שיחי לילך עומדים במלוא פריחתם, ואותו ירח עצמו נתלה מעל לבית. אך הכול נשתנה כה נורא, במידה מופרכת כל כך! כה צונן כל מה שעשוי היה להיות יקר וקרוב מאוד! וכמו בימים ההם אני יושבת עם קאטיה בחדר־האורחים, ואנו מדברות חרש בו. אולם קאטיה העלתה קמטים כולה, הצהיבה, ואין עיניה בורקות שמחה ותקוָה, אלא מביעות עצבות של השתתפות בצערי ורחמים. אין אנו מתלהבות ממנו כבשנים קודמות, אלא דנות אותו, אין אנו תמהות מדוע אנו מאוּשרות כל כך ובזכות מה, ואין לנו רצון, כמנהגנו אז, לספר לעולם כולו את מחשבותינו. כקושרות־קשר אנו לוחשות זו לזו, ושואלות אשה את רעותה בפעם המאה, מדוע כה נשתנה הכול עד כדי עצבות? אך הוא עודנו כפי שהיה אלא שהעמיק הקמט בין גבותיו, רבה יותר השיבה בצדעיו, אולם מבטו המעמיק והקשוב לעולם הוא מכוסה מעיני בענן. גם אני עודני כפי שהייתי, אלא שאין בי אהבה או כמיהה לאהבה. אין צורך בעבודה, אין נחת מעצמי. ורחוקות ומופרכות מעיקרן נראות לי ההתלהבות הדתית לשעבר, והאהבה אליו בימים ההם, וגאוּת החיים שהיתה. עתה לא הייתי עשוייה להבין מה שנראה לי קודם לכן כה ברור ומוצדק: האושר לחיות למען הזולת. מדוע למען הזולת? הלא גם למען עצמך אין לך חשק לחיות.
זנחתי את המוסיקה מאז עקרנו לפּטרבורג. עתה שבו והעלו את חשקי הפסנתר הישן והתווים הנושנים.
יום אחד לא הייתי בקו הבריאות, ונשארתי לבדי בבית. קאטיה וסוניה נסעו עמו לניקוֹלסקוֹייה, לראות את הבניין החדש. שולחן־התה ערוך היה, ירדתי למטה, ובציפייה לשובם ישבתי אל הפסנתר. פתחתי את הסונאטה Quasi una fantasia והתחלתי לנגנה. איש לא נראה ולא נשמע סביבי, החלונות פתוחים היו אל הגן. צלילים מוּכרים, עגמומיים־חגיגיים, נשמעו בחדר. סיימתי את החלק הראשון, ובבלי־דעת, לפי ההרגל הנושן, הפכתי פני אל פינת־החדר, שבה היה סרגיי יושב בשעתו ומאזין לננגינתי. אך הוא לא היה שם. הכיסא, שאיש לא הסיטו זה כבר, עמד בפינתו. ובחלון נשקף שיח של לילך על רקע שקיעה בהירה, וצחוּת הערב זרמה אל החלונות הפתוחים. נשענתי בפסנתר בשני מרפקי, הלטתי פני בכפות ידי ושקעתי במחשבות. שעה ארוכה ישבתי כך, נזכרת בכאב בנושנות שאין להשיבן, וממציאה בחרדה דברים שיבואו. אך כאילו אין עוד לפני דבר, כאילו לא ביקשתי מאומה ולא קיוויתי. “האם באמת תמו חיי?”
הרהרתי, נשאתי באימה את ראשי, וכדי לא לשכוח ולא לחשוב, שבתי לנגן, ודווקא אותו andante עצמו. “אל אלוהים!” אמרתי בלבי, “סלח לי אם אשמתי, אנא השב לי כל מה שכה נפלא היה בנפשי, או למדני מה לעשות, כיצד עלי לחיות עתה?” עלה שאוֹן גלגלים על הדשא, ולפני המבוי ובמרפסת נשמעו הצעדים הזהירים והמוּכרים ונדמו. אלא שלצליל צעדים מוּכרים אלה כבר לא נענה הרגש הקודם. כשסיימתי נשמעו הצעדים מאחורי, ויד נחה על כתפי.
“מה חכמה את שניגנת סונאטה זו,” אמר.
שתקתי.
“לא שתית תה?”
הנעתי ראשי לשלילה ולא הסתכלתי בו כדי שלא לגלות את סימני הריגשה, שנותרו בפני.
“הן תבואנה מיד. הסוס השתולל מעט. והן ירדו ללכת ברגל מהדרך הגדולה,” אמר.
“נחכה להן,” אמרתי ויצאתי למרפסת, בתקוָה שיֵלך אחרי. אך הוא שאל לשלום הילדים והלך אליהם. ושוב שכנעו אותו נוכחותו, קולו הטוב, הפשוט, כי משהו אבד לי. מה עוד יבקש לו אדם? הוא טוב, צנוע, בעל כהלכה, אב מיטיב, ובעצמי איני יודעת מה עוד חסר לי. יצאתי לגזוזטרה וישבתי מתחת ליריעת־החיפוי על הספסל שישבתי עליו ביום שיחת־האהבה הראשונה שלנו. כבר שקעה השמש, התחיל להחשיך, ועננת אביב כהה נתלתנה מעל הבית והגן, ורק מבינות לעצים נראו פאת שמים צחה ושקיעה דועכת, וכוכב הערב שנתלקח זה עתה. מעל לכול עמד צלה של העננת הקטנה, והכול ציפה לגשם אביב חרישי. גוועה הרוח, עלה וגבעול־עשב לא נעו, וריח לילָך ועִנבִיָה, חריף כאילו פרח האוויר כולו, עמד בגן ובמרפסת, רפֶה וגובר נחשולים־נחשולים, עד שעלה רצון לעצום עיניים ולא לראות ולא לשמוע דבר, ודי בריח מתוק זה. הדהליות ושיחי הוורדים, שעוד לא פרחו, התמתחו ללא־ניע בערוגתם השחורה העדורה, וכאילו צמחו לאט כלפי מעלה על סמוכותיהם הלבנות, המסותתות. וכאילו לסיום בטרם גשם, אשר ירדוף אותן לתוך המים, קרקרו הצפרדעים בכל כוחן, קרקור אחיד ונוקב, מלמטה, מהגיא. איזה צליל מימי דק ובלתי פוסק עמד מעל לצריחה זו. הזמירים קראו זה אל זה לסירוגין, ונשמע מעופם הרחד ממקום למקום. באביב זה שוב ניסה זמיר אחד להשתכן בשיח שמעבר לחלון, וכשיצאתי, שמעתי כיצד עקר אל מעבֵר לשׂדרה, ומשם פצח שיר אחד ונאלם, מצַפּה אף הוא.
בכדִי הרגעתי את עצמי: חיכיתי למשהו והצטערתי על משהו.
הוא ירד מלמעלה וישב לידי.
“נדמה לי, שבני ביתנו יירטבו בדרך,” אמר.
“כן,” עניתי ושנינו הארכנו בתיקה.
אך באין רוח היה הענן מנמיך והולך. הכול הולך ומַדמים, נעשה ריחני יותר, נטול־תנועה יותר, ולפתע נפלה טיפה וכאילו שבה וקפצה מיריעת האברזין שעל המרפסת, וטיפה שנייה נתרסקה על החצץ של השביל. משהו צלף בעלי־הלאפּה, וגשם עבה, רענן, מתגבר, התחיל יורד. הזמירים והצפרדעים נדמו, ורק צליל מימי דק הוסיף לעמוד באוויר, אף כי בגלל הגשם דומה היה שהוא מרוחק יותר, ואיזו ציפור, שהעמיקה בוַדאי להסתתר בין העלים היבשים, לא הרחק מהמרפסת, זימרה קצוב־קצוב את שני התווים החדגוניים שלה. בעלי קם ואמר ללכת.
“לאן?” שאלתי, כדי לעצור בו. “כה טוב כאן.”
“צריך לשלוח לקראתן מטרייה וערדליים,” השיב.
“אין צורך, יחלוף מיד.”
קיבל דעתי, ושנינו נשארנו ליד מעקה המרפסת. נשענתי בידי על משענת־המעקה הלח, החלקלק, ושרבבתי ראשי החוצה. גשם רענן ריסס בהפסקות את שערי וצוָארי. העננת, מבהירה ומידלדלת, זרמה וחלפה מעלינו, וצלילו הקצוב של הגשם נתחלף בטיפות נדירות, שנשרו מלמעלה ומהעלים. שוב נתקרקרו הצפרדעים שם למטה, שוב התנערו הזמירים והתחילו משמיעים קול פעם מכאן, פעם משם. כל התחום שלנגד עינינו נתבהר והואר.
“מה טוב!” אמר, כשהוא יושב על משענת־המעקה ומחליק בכף־ידו את שערי הלח.
לטיפה פשוטה זו השפיעה עלי כגינוי, וכבר רציתי לבכות.
“ומה עוד יבקש בן אדם?” אמר, “כה מרוצה אני עכשיו, שאיני צריך דבר, מאושר לגמרי!”
“לא כך דיברת באוזני על אושרך בימים ההם,” אמרתי בלבי. “גם אם גדול הוא כאשר יהיה, אמרת, הרי אתה משתוקק עוד ועוד. והנה כיום אתה שליו ומרוצה, שעה שבנפשי שולטת חרטה שלא הובעה ודמעות שלא נבכו.”
“גם לי טוב,” אמרתי, “אלא שעצוב לי דווקא משום כך שהכול כה טוב נגד עיני. דבר בקרבי אינו מתקשר, אינו שלם, ואני משתוקקת כל הזמן למשהו. והנה כאן כה נפלא הכול ושליו. האין איזה געגוע להתענג על הטבע מצטרף אל השאר גם אצלך, כאילו השתוקקת למשהו שאינו אפשרי כלל, וצר לך על משהו שחלף.”
סילק ידו משערי ושתק מעט.
“כן, קודם לכן היה הדבר קורה גם לי, בעיקר באביב,” אמר כנזכר במשהו. “וגם אני ישבתי ער לילות רצופים, שואף ומקווה וטובים היו הלילות!… אלא שאז היה הכול לפנַי, ועתה הכול מאחרי. עתה די לי במצוי וטוב לי,” סיכם בלשון־אגב בטוחה כל כך, שאף על פי שהכאיבו לי הדברים, האמנתי כי אמת דיבר.
“ואין אתה משתוקק לכלום?” שאלתי.
“איני רוצה בשום דבר שאינו אפשרי,” השיב, לפי שניחש את רגשותי. “הלא את מרטיבה את שערך,” הוסיף, ליטף אותי כלטף את הילד, ושוב החליק את שערי בידו. “את מקנאת בעלים ובדשא על שהגשם מרטיב אותם, ומתחשק לך להיות גם דשא וגם עלים וגם גשם. ואילו אני רק שמח בהם, כפי שאני שמח בכל דבר בעולם שהוא טוב, צעיר ומאושר.”
“ולא צר לך על שום דבר בעבר?” הוספתי לשאול, כשאני מרגישה כי המועקה בלבי הולכת וגדלה.
נתהרהר ושוב שתק. ראיתי, שיש ברצונו להשיב בכנות גמורה.
“לא!” קיצר בתשובתו.
“לא אמת! לא אמת!” אמרתי כשאני פונה אליו ומיישירה להביט בעיניו. “לא צר לך על העבר?”
“לא!” חזר ואמר, “אני אסיר־תודה עליו, אך לא צר לי על העבר.”
“וכלום לא היית רוצה להשיבו?” אמרתי.
הפך פניו והתחיל להסתכל בגן.
“איני רוצה, כפי שאיני רוצה שיצמחו לי כנפיים,” אמר. “אי אפשר!”
“והאם אינך מתקן את העבר? אינך מגנה את עצמך, אותי?”
“לעולם לא! הכול היה לטובה.”
“שמע!” אמרתי, נוגעת בידו כדי שיפנה אלי. “שמע, מדוע לא אמרת לי מעולם שאתה רוצה שאֶחיֶה דווקא לפי רצונך, מדוע נתת לי חרות שלא ידעתי להשתמש בה, מדוע חדלת ללמד אותי? אילו רצית, אילו הדרכת אותי אחרת, לא היה קורה דבר.” אמרתי בקול שבו הלכו וגברו כעס וגינוי צוננים, ולא אהבה לשעבר.
“מה לא היה קורה?” אמר בתמיהה, כשהוא פונה אלי. “הן לא קרה דבר. הכול יפה. יפה מאוד,” הוסיף בחיוך.
“האין הוא מבין, או אף רע מזה, אינו רוצה להבין?” חשבתי ודמעות נתקשרו בעיני.
“לא היה מגיע לידי כך, שאף על פי שלא אשמתי לפניך, נענשתי באדישותך, אפילו בבוּזך,” אמרתי פתאום. “לא היה מגיע לידי כך, שללא כל אשמה שלי לקחת ממני לפתע כל מה שהיה יקר לי.”
“מה היה לך, נשמתי!” אמר, כאילו הוא לא ירד לסוף דעתי.
“לא, תן לי להשלים את דברי… גזלת ממני את אמונך, את האהבה, אפילו את הכבוד שרחשת, שהרי לא אאמין כי אוהב אתה אותי עכשיו לאחר מה שהיה קודם לכן. לא, עלי לומר בבת־אחת כל מה שמענה אותי זה ימים רבים,” שבתי ושיסעתי את דבריו. “כלום אשמתי היא, שלא ידעתי את החיים, ואתה הנחת לי לחפש לבדי… האם אשמתי היא, שעכשיו, כשהבינותי בכוחות עצמי מה דרוש, כשאני נאבקת, כמעט שנה, על השיבה אליך, אתה דוחה אותי, כאילו אינך מבין מה אני רוצה, והכול אתה עושה כך, שאי־אפשר כלל לרחוש לך טינה ויוצא שאני גם אשמה וגם אומללה! כן, שוב אתה רוצה להטיל אותי אל החיים הללו, שהיו עלולים להיות אסוני ואסונך.”
“ובמה הבעתי לך את כל הדברים האלה?” שאל בפחד ובתמיהה כנים.
“האם לא אמרת עוד אתמול, ואומר בלי הרף, כי לא אחזיק מעמד כאן, ושוב עלינו לנסוע לחורף לפטרבורג, השנואה אלי?” המשכתי. “במקום לתמוך בי, אתה מתחמק מכל גילוי־לב, מכל מִלה כנה וענוגה אלי. ואחר כך, כשאפול, תגנה אותי ותשמח לנפילתי.”
“חכי, חכי,” אמר בחומרה ובקור, “לא טוב הדבר שאת אומרת עכשיו. הדברים מוכיחים רק שיש בלבך עלי ורוחֵך רעה, שאינך…”
“שאיני אוהבת אותך? אמור! אמור!” השלמתי את דברי והדמעות פרצו מעיני. ישבתי על הספסל והלטתי פני במטפחת.
“הנה כך הבין אותי!” חשבתי, טורחת לכבוש את היפָחוֹת הנדחקות בי. “תמה, תמה אהבתנו הקודמת,” אמר איזה קול בלבי. הוא לא קרב אלי, לא ניחם אותי, הוא נפגע מהדברים שאמרתי. קולו היה שליו ויבש.
“איני יודע מה טינתך אלי.” פתח, " האם על כך, שלא אהבתי אותך כפי שאהבתי קודם…"
“אהבתי!” מלמלתי לתוך המטפחת, ודמעות מרות אף יותר זלגו עליה.
“הרי אשם בכך הזמן וגם אנו. כל תקופה והאהבה שלה…” הוא שתק מעט. “הלומר לך את האמת כולה? אם את מבקשת גילוי־לב. כמו בשנה ההיא, כשאך הכרתי אותך, כשלילות על לילות מנעתי שינה מעיני והגיתי בך, ועשיתי את אהבתי במו ידי, ואהבה זו גדלה וגדלה בלבי, כך נדדה שנתי בלילות איומים בפטרבורג ובחוץ־לארץ, ואני משַבר, הורס אהבה זו, שעינתה אותי. לא הרסתי אותה, אלא הרסתי רק מה שעינה אותי, ונרגעתי, ואף על פי כן אוהב אני, אלא שהאהבה אחרת.”
“כן, אתה מכנה זאת אהבה, והלא היא עינוי,” אמרתי. “מדוע הנחת לי לחיות בחברה, אם נראתה כה מזיקה בעיניך, עד שחדלת לאהוב אותי בגללה?”
“לא החברה, יקירתי,” אמר.
“מדוע לא ניצלת את שלטונך,”, המשכתי, “מדוע לא כבלת, לא הרגת אותי? מוטב היה כך, מאשר להפסיד כל מה שהיה אושרי, ועכשיו היה לי טוב ולא הייתי מתביישת.”
ושוב פרצתי בבכי וכיסיתי פני.
והנה הגיעו קאטיה וסוניה, עליזות ורטובות, ונכנסו בדיבור קולני למרפסת. משראו אותנו, השתתקו ויצאו מיד.
הארכנו בשתיקה לאחר לכתן. שפכתי את דמעותי כולן, ורוַח לי. הסתכלתי בו. ישב, ראשו שעון על ידיו, וביקש לומר משהו בתשובה על מבטי, אך הוא רק נאנח בכבדות וחזר להשען על מרפקיו.
קרבתי אליו וסילקתי ידו. מבטו פנה אלי במהורהר.
“כן,” אמר כממשיך את מחשבותיו. “כולנו חייבים, ובעיקר אתן, הנשים, לחוות בעצמנו את כל הבלוּת החיים, כדי לשוב אל החיים עצמם. ולזולת אי־אפשר להאמין. בימים ההם עוד רחוקה היית ממיצוי ההבלוּת הנפלאה והחביבה הזאת, שהתענגתי למראֶהָ בך. הייתי מניח לך לחווֹת אותה, והרגשתי שאיני זכאי לכבול אותך, אף על פי שלגבי כבר חלף מועד זה מזמן.”
“מדוע איפוא חווית עמי את ההבלוּת זאת, והנחת לי לחווֹת אותה, אם אתה אוהב אותי?” אמרתי.
“מפני, שלוּ גם רצית להאמין לי, לא היה בכוחך להאמין – חייבת היית להכיר הכול בעצמך, והכרת.”
"חישבת חשבוֹנות, חישבת חשבונות הרבה, " אמרתי. “אהבה מעט.”
שוב שתקנו.
“אכזריים הדברים שאמרת עכשיו, אך אמת הם,” אמר, קם פתאום והתחיל להלך במרפסת. “כן, אמת הם. אשמתי!” הוסיף, כשהוא נעצר מולי. “או שלא הייתי צריך להתיר לעצמי לאהוב אותך, או שהיה עלי לאהוב פשוט יותר, כן.”
“נשכח הכול,” אמרתי בהיסוס.
“לא, מה שחלף לא ישוב עוד, לא תשיבנו לעולם,” וקולו התרכך בדברו.
“כבר שב הכול.” אמרתי והנחתי ידי על כתפו.
נטל ידי ולחץ אותה.
“לא, אין אמת באמירתי שלא צר לי על העבר, לא, צר לי, מבכה אני אהבה זו שחלפה, שאיננה עוד ולא תוכל להתקיים עוד. מי אשם בכך? איני יודע. נותרה אהבה, אך לא זו שהיתה, נותר מקומה, אלא שנתרופפה במכאוביה, ואין בה כוח ולשד עוד, נותרו הזכרונות והכרת־הטובה אבל..”
“אל תדבר כך…” שיסעתי אותו. “רצוני שישוב להיות הכול, כקודם לכן… הלא ייתכן? כן?” שאלתי והבטתי בעיניו. אך עיניו בהירות היו, שלוות, ולא העמיקו להביט בעיני.
בעודי מדברת כבר הרגשתי, כי מישאלתי ובקשתי ממנו מופרכות הן. הוא חייך חיוך שליו, מהסס, חיוך של זקנים, כפי שנראה לי.
“מה צעירה את עדיין, ומה זקן אני,” אמר. “מה שאת מחפשת, כבר איננו בי. למה נרמה את עצמנו?” הוסיף ואותו חיוך עצמו על פניו.
שותקת עמדתי לידו ונפשי הלכה ונשתלוָה.
“אל נשתדל לחזור על החיים,” המשיך, “אל נשקר לעצמנו. ואם אין כבר חרדות וריגושים שהיו, נוֹדה לאל! אין לנו מה לחפשׂ ואין להתרגש. כבר מצאנו, ואושר רב למדי נפל בחלקנו. כבר הגיעה שעתנו להמחק ולהעלם, ולפנות דרך לאלה, הנה,” אמר והצביע על המינקת שקרבה אלינו עם ואניה ונעצרה ליד פתח המרפסת. “זהו־זה, ידידתי היקרה,” סיכם, הרכין ראשי אליו ונשק לו. לא אוהב נשק אותי, אלא ידיד וָתיק.
ומהגן עלתה רעננות הלילה הבשׂוּמה, מתעצמת וממתיקה, והצלילים והדממה נעשו חגיגיים יותר ויותר, ובשמים הִתכיפו להידלק הכוכבים, הסתכלתי בבעלי, ולפתע רוַח לנפשי. כאילו עקרו מקרבי עצָב מוסרי חולה, שכּפה עלי יִיסורים. פתאום הבינותי בבהירות ובשלוָה, כי הרגש של הימים ההם חלף לבלי שוב, כפי שחלף הזמן עצמו, וכי להחזירו כיום לא זו בלב שאי־אפשר, אלא ששיבתו עשוייה היתה להיות קשה ומטרידה. והעיקר, האם כה טובים היו הימים האלה שנראו לי מאושרים כל כך? והלא זה כבר, זה כבר היה הדבר!
“הלא הגיעה שעת התה!” אמר, ויחדיו פנינו אל חדר־האורחים. שוב נפגשנו בפתח עם המינקת ועם ואניה. לקחתי את התינוק בזרועותי, כיסיתי את רגליו האדומות שנחשפו, הצמדתיו אל לבי ונשקתי אותו, נוגעת ולע נוגעת בשפתי. כמתוך שינה הניע את ידו בעלת האצבעות הקמוטות הפשוקות, ופקח עיניים עכורות, כאילו חיפש משהו או נזכר במשהו, ולפתע נעצרו עיניים אלה עלי, וניצוץ של הרהור הבזיק בהן, השפתיים השמנמנות המשורבבות התחילו מתפשקות ונתרווחו בחיוך. “שלי, שלי, שלי!” הרהרתי מאמצת אותו אל לבי תוך דריכות מאושרת בכל אברי, ומתאפקת בקושי, כדי שלא להכאיב לו. התחלתי לנשק את רגליו הקרות, את הבטן הקטנה, את הידיים, ואת הראש שהצמיח שיער מועט. בעלי קרב אלי, מיהרתי לכסות את פני הילד, ושוב גיליתי אותן.
“איוַאן סרגֶיִיץ!” הפטיר בעלי, נוגע באצבע בסנטר הזעיר, אך אני מיהרתי לכסות את איוַאן סרגייץ'. איש מלבדי אינו צריך להסתכל בו הרבה. הצצתי בבעלי, עיניו צחקו כשהוא מביט בעיני, ופעם ראשונה לאחר תקופה ממושכת הרגשתי קלוּת ועליזות בהביטי בו.
ביום הזה תם הרומאן שלי עם בעלי. הרגש הנושן הפך להיות זכרון יקר שאין להשיבו, ואילו רגש האהבה החדש לילדים ולאבי ילדַי הניח יסוד לחיים אחרים, שעדיין לא ידעתי אותם ברגע זה, אלא שאושרם אחר לחלוטין….
1859
-
במקוצר. ↩
-
נוסח־הנימוס ברוסיה הוא לשון “אתם” – אל היחיד. לשון־נוכח – אתה, את – הוא הנוסח האינטימי, הפשוט. בעבר ראה התרגום העברי בגוף השלישי – הוא, היא – מתאימה ל“אתם”. אלא שזה כבר נזנח נוסח מלאכותי זה, לנוחות הקריאה וללא נזק מהותי לטקסט. בסיפור זה עובר הזוג לדבר בלשון־נוכח, אך אין הדבר משתקף, כמובן, בנוסח העברי. ↩
-
הטוב־ביותר – אוייב הטוב. ↩
-
בהצלחה, ידידי. ↩
-
אני אוהב אותך. ↩
1
סתיו היה. בדרך המלך נסעו ברהיטה מהירה שתי מרכבות. במרכבה הקדמית ישבו שתי נשים. האחת היא האדונית, רזה וחיוורת. השנייה – החדרנית, סמוקה-מבריקה ובעלת-בשר. שיער קצר יבש היה מבצבץ מתחת לכובעה הדהוי, ויד אדמונית בכפפה קרועה היטיבה אותו בתנועות חפוזות. החזה השופע המכוסה עטיף צמיר, קלח בריאות, ועיניה השחורות הזריזות עקבו בעד החלון אחר השדות החומקים, או ששלחו מבט רהוי באדונית, או שסקרו בחרדה את פינות המרכבה. לפני אפה של החדרנית ניטלטל כובעה של האדונית שנתלה ברשת-המטען, על ברכיה רבץ גור-כלבים, רגליה נשענו על תיבות-החפצים שעל הרצפה, ותופפו עליהן חרש לצליל קפיצי-המרכבה המרתיעים והזגוגיות המקרקשות.
ידיה שלובות על ברכיה ועיניה עצומות התנדנדה מעט האדונית על הכרים שמאחורי גבה, ובקימוט פנים קל הבליעה את שיעוליה. לראשה היו שביס-לילה לבן ומטפחת תכולה, שנקשרה על הצוָאר הענוג, החיוור. שביל ישר, הנעלם מתחת לשביס, חצה שיער ערמוני-בהיר, שטוח מאוד ומשוח במשחת-תמרוקים, והיה משהו יבש, ברמינני, בלובן העור של שביל רחב זה. עור קמול, צהבוני מעט, נמתח ברפיון על תווי־הפנים העדינים והיפים, והיה סמוק בלחיים ובלסתות. השפתיים יבשות היו וחרדות, הריסים הדלילים לא נסתלסלו, ומעפוֹרת הארג שעליה הטילה קפלים ישרים על החזה הנפול. אף שהיו עיניה עצומות, אמרו פני האדונית עייפוּת, רוגז ויִיסורי-תמיד.
מרפקיו על מסעד־מושבו נמנם המשרת על הדוכן, ורכּב-הדואר האיץ בציעוקים נמרצים ברביעיית הסוסים המיוזעים, ומזמן לזמן הפך פניו אל הרכּב השני, שהיה גוער בסוסים בכרכרה שמאחור. עקבות מקבילות רחבות של חישוקי-הגלגלים נמתחו במהירות ברפש הסידני של הדרך. במרכבה עמדו מחנק וריחות אבק ואוֹדקוֹלוֹן. שמטה החולה את ראשה לאחור ופקחה לאט את עיניה. מבריקות היו העיניים הגדולות וגונן הכהה נפלא.
“שוב,” אמרה וסילקה בעצבנות ביד יפה ורזה, את קצה מעילה של החדרנית שנגע ברגלה, ופיה נתעוָה בכאב. אספה מאטריוֹשה את שולי מעילה בשתי ידיה, קמה על רגליה החזקות, וישבה רחוק יותר מהאדונית. פניה הרעננות העלו סומק בהיר. העיניים הכהות היפות להפליא של החולה עקבו בשקיקה אחר תנועות החדרנית. נשענה האדונית בשתי ידיה במושב, וביקשה אף היא להתרומם, כדי להיטיב ישיבתה. אלא שלא עמד לה כוחה. התעוות פיה, וכל פניה נתעווּ באירוניה רעה, חסרת אונים. ״לוּ עזרת לי, לפחות!… אוֹ אין צורך! אוכל בעצמי, אך את אל תניחי מאחורי את השקים הללו שלך, בבקשה! ומוטב שלא תגעי, אם אינך יודעת!" עצמה האדונית עיניה, והסתכלה בחדרנית בהרמת שמורות חטופה. הסתכלה בה מאטריוֹשה ונשכה את שפתה התחתונה, האדומה. אנחה כבדה עלתה מחזה החולה, ומשלא תמה, נהפכה לשיעול. הסבה פניה. התעוותה ולפתה בשתי ידיה את החזה. כשחלף השיעול, שבה ועצמה עיניה והוסיפה לשבת ללא תנועה. המרכבה והכרכרה נכנסו לכפר. חילצה מאטריוֹשה את ידה השמנה מתחת לעטיף והצטלבה.
“מה כאן?” שאלה האדונית.
“תחנה, גבירתי.” “מדוע את מצטלבת, שאלתי?”
“כנסייה, גבירתי.”
פנתה החולה לעבר החלון והתחילה מצטלבת לאִטה, עיניה הגדולות קרועות אל הכנסייה הכפרית הגדולה, אשר מרכבתה מקיפה אותה עתה.
המרכבה והכרכרה נעצרו יחדיו ליד התחנה. ירדו מהכרכרה בעלה של האשה החולה ורופא, ונגשו אל המרכבה.
“ומה הרגשתך?” שאל הרופא כשהוא חש בדופקה.
“ומה, יקירתי, האם עייפת?” שאל הבעל צרפתית. “האינך רוצה לצאת?”
מאטריוֹשה משכה הצדה את הצרורות ונדחקה לפינה, שלא להפריע בשיחה.
“אין דבר, בלי שינוי,” השיבה החולה. “לא אצא.”
עמד הבעל זמן־מה, ונכנס לתחנה. קפצה מאטריוֹשה מהמרכבה ורצה ברפש על בהוֹנותיה אל השער.
“כשאיני חשה בטוב, עדיין אין זו סיבה, שלא תאכל בגללה את ארוחת-הבוקר,” אמרה החולה בחיוך קל לרופא, שעמד ליד חלון-המרכבה.
“אין איש מהם נותן דעתו עלי,” הוסיפה בינה לבין עצמה, משסר הרופא בצעד אטי ממנה, ועלה במרוצה במדרגות התחנה. “טוב להם, ועל כן לא איכפת. הו! אלי!”
“ומה, אֶדוּאַרד איוַאנוֹביץ׳,” אמר הבעל אל הרופא הנכנס, וחיכך ידיו בחיוך עליז, “ציוויתי להביא את הצידנית, ומה דעתך על כך?”
“אפשר,” השיב הרופא.
“ומה שלומה?” שאל הבעל באנחה, מנמיך קולו וזוקף גבותיו.
״אמרתי: לא רק לאיטליה אין בכוחה להגיע – הלוַאי שתגיע למוסקבה. ובעיקר במזג-אוויר זה."
“מה עלי לעשות איפוא? הו, אלי! אלי!” הליט הבעל את עיניו בכף ידו. “הבֵא הנה,” אמר לאיש שהביא את הצידנית.
“ראוי היה להשאר שם,” השיב הרופא במשיכת-כתפיים.
“אמור-נא אתה, מה יכולתי לעשות?” אמר הבעל, “הלא השתמשתי בכל אמצעי כדי לעצור בה, דיברתי על הכסף, על הילדים שעלינו להשאירם לבדם, וגם על עסָקי – היא סירבה לחלוטין. הריהי מתכננת תכניות על חייה בחוץ-לארץ, כאילו היתה בריאה. ולגלות לה את מצבה, הלא פירושו להרוג אותה.”
“אבל היא כבר הרוגה, ועליך לדעת זאת, ואסילי דמִיטרִיץ׳. אין אדם יכול לחיות בלי ריאה, ואין הריאה עשויה לגדול מחדש. עצוב, קשה, אך מה נוכל לעשות? תפקידי ותפקידך בעניין זה מצטמצם בכך, שיהיה קִצה שליו ככל האפשר. כומר דרוש לנו כאן.”
“הו, אלי! הלא תבין את מצבי אם אבוא להזכיר לה את הווידוי. יהיה אשר יהיה, לא אגיד לה. הן יודע אתה מה טובת-לב היא…”
“אף על פי כן, נסה לשכנע אותה להשאר עד שתתייצב דרך-החורף,” אמר הרופא והניע ראשו להדגשת המשמעות, “שאם לא כן עלול לקרות משהו בדרך…”
"אַקסיוּשה, היי אקסיוּשה!״ צרחה בקול דק בתו של מפקח התחנה, שהטילה לסוּטת־פרוָה על ראשה ומדשדשת במבוֹי האחורי המרופּש, “בואי לראות את האדונית משירקינוֹ, אומרים, שבגלל מחלה בחזה מסיעים אותה לחוץ-לארץ. אף פעם לא ראיתי איך הם נראים בשחפת.”
ניתרה ויצאה אקסיוּשה אל הסף, וצמודות ידיים רצו שתיהן מהשער החוצה. מיתנו את צעדיהן, עברו על פני המרכבה והציצו בחלון הפתוח. החולה הפנתה ראשה לעברן, אך משראתה את סקרנותן, הזעיפה פנים והסבה ראשה.
“א־מא שלי!” אמרה בת המפקח, והסבה ראשה בחפזון. “איזו יפהפיה נפלאה היתה, ועתה מה היה לה. אפילו מפחיד. ראית, ראית, אקסיוּשה?”
“כן, מה רזה היא!” הסכימה אקסיוּשה. “בואי נציץ, כאילו אל הבאֵר אנו הולכות. ראי, הסבה פניה, ואני עוד הספקתי לראות. מה חבל, מאשה.”
“ואיזה רפש!” השיבה מאשה, ושתיהן שבו בריצה לשער.
“נראה, שפני נוראות,” הרהרה החולה. “ובלבד שאגיע מהר, מהר יותר לחוץ-לארץ, שם אשוב מהר לאיתני.”
“ומה, יקירתי, איך ההרגשה?” אמר הבעל שקרב למרכבה בעודו לועס משהו.
“תמיד אותה שאלה עצמה,” חשבה החולה, “אך הוא אוכל!”
“אין דבר,” סיננה בין שיניה.
“התדעי, יקירתי, חושש אני שיורע לך בדרך במזג-אוויר זה, וגם אדוּארד איוואניץ׳ סבור כך. אולי נחזור?”
שתקה בזעף.
“אולי ישתפר מזג-האוויר, הדרך תתיצב, וגם לך ייטב. היינו נוסעים כולנו יחד.”
“סלח לי. לולא שמעתי בקולך לפני ימים רבים, הייתי היום בברלין, בריאה לגמרי.”
“מה לעשות, מלאָכי, אי־אפשר היה, אַת יודעת, ועכשיו, אילו נשארת לחודש, היית משתפרת יפה. אני הייתי מסיים את עסקי, והיינו לוקחים עמנו את הילדים…”
“הילדים בריאים, ואני לא.”
“אבל הביני, יקירתי, כי במזג-אוויר זה, אם יורע לך בדרך… הרי לפחות בבית.”
“מה, מה בבית?… למות בבית?” התרתחה החולה. אלא שהמִלה למות הפחידה אותה, כנראה, והיא הביטה בבעלה בשאלה ובתחינה. הוא השפיל עיניו ושתק. פתאום התעוות פיה של החולה כפי ילדים, והדמעות נִגרו מעיניה. הליט הבעל פניו בממחטה וסר בשתיקה מהמרכבה.
“לא, אסע,” אמרה החולה, נשאה עיניה לשמים, הצמידה כפות ידיה והתחילה ללחוש מִלים שאינן מתקשרות. ״אלי! על מה?" אמרה, והדמעות גברו. שעה ארוכה התפללה בלהט, אך בחזה נותרו הדוחק והכאב, בשמים, בשדות ובדרך היה הכול אפור וסגרירי כקודם לכן, ואותה ערפילית סתיו עצמה, לא מעובה יותר ולא קלושה יותר, נִזרתה כקודם על רפש הדרך, על הגגות, על המרכבה ועל פרוַת-הכבשים של הרכּבים, ששוחחו בקולות חזקים, עליזים, משחו את הסרנים ורתמו את הסוסים למרכבה…
2
מרכבה נרתמה. אלא שהרכּב השתהה. הוא נכנס אל בקתת הרכּבים, בבקתה עמדו חום רב, מחנק, אפלה וכבדות, ריח מגורים, ריחות לחם אפוי, כרוב ועורות-כבשים. בחדר היו כמה רכּבים, הטבחית טרחה ליד התנור, ועל התנור, על מצע עורות-כבשים, שכב חולה.
“הדוד חוֶדוֹר! הא, הדוד חוֶדוֹר!” אמר בחור צעיר, רכּב בפרוַת-כבשים, השוט נעוץ בחגורתו, שנכנס לחדר ופנה אל החולה.
“מה לך, קשקשן, שאתה שואל לפיֶדקה?” אמר אחד הרכּבים. “שוּר!, הלא ממתינים לך אל המרכּבה.”
“רוצה לבקש ממנו המגפיים. את שלי כתשתי כליל,” השיב הבחור, מטלטל שערו, ומיישר את הכפפות התחובות בחגורה.
“הישן הוא? הא, הדוד חוֶדוֹר?” חזר ואמר וקרב לתנור.
“מה יש?” נשמע קול חלוש ופנים רזות אדמוניות נרכנו מעל התנור. יד רחבה, רזה, וחיוורת, שׂעירה מיתחה את כפתן-האיכרים על כתף חדודה בכותונת מזוהמת. “לשתות תן, אחא. ומה לך?”
הצמיד החולה את ראשו העייף אל הכד המבריק, טבל את השפם הדליל, השמוט, במים הכהים, ושתה לאט אך בצמאון רב. זקנו המדובלל מלוכלך היה, ובכבדות נשא את עיניו השקועות, העמומות, אל פני הבחור, כשהפסיק לשתות, ביקש לשאת ידו כדי למחות את השפתיים הלחות, אלא שלא עצר כוח ומחה אותן בשרווּל הכפתן. שותק, נושם בכבדות באפו, היישיר מבט בעיני הבחור וטרח להתעשת.
“אפשר כבר הבטחת למישהו,” אמר הבחור, “ורק לחינם אני. והוא העיקר, שלַחלַחָה בחוץ, ואני בשל העבודה צריך לנסוע, וחשבתי לי: אלך אבקש את המגפיים מפיֶדקה, אפשר לא נחוצים לו. ואפשר נחוצים לך לעצמך, אז אמור…”
משהו התחיל הומה ורוטן בחזה החולה. הוא כפף גבו והתחיל משתנק בשיעול גרוני שאין לו קץ.
“בשביל מה הם נחוצים לו,” טרטרה פתאום הטבחית, ברוגז וקולה מלא את הבקתה, “זה החודש השני שאינו יורד מהתנור. הלא תראו, כל גופו מתפרק. מֵעַי שלי כואבים רק לשמוע אותו. מה צורך לו במגפיים? הן לא יקברו אותו במגפיים חדשים. ראו, ראו, הוא ממש מתפרק. רצוי אולי להעביר אותו לבקתה אחרת, או לאיזה מקום! אומרים, בתי-חולים כאלה יש בעיר. וכלום זה עסק – תפס את כל הפינה, וחסל. אין לך מרחב כלשהו. והלא דורשים גם שיהיה נקיון.”
״היי, סֶריוֹגה! לך התיישב, האדונים מחכים," קרא בפתח המשגיח.
אמר סֶריוֹגה להסתלק בלי שזכה לתשובה, אך בעודו משתעל רמז לו החולה בעיניים שרצונו להשיב.
“אתה קח לך את המגפיים, סריוֹגה,” אמר כשכבש את השיעול ונח מעט. “אבל שמע, אבן תקנה לי למצבה כאשר אמות,” הוסיף בחרחור.
“תודה, דודי, אכן אקח, ואת האבן, חי-נפשי שאקנה.”
“הנה שמעו הבחורים,” עוד הספיק לומר החולה ושוב רכן ראשו והתחיל להשתנק בשיעולו.
“טוב, שמענו,” אמר אחד הרכּבים. “לך, סריוֹגה, התיישב, כי שוב המשגיח רץ. הלא האדונית משירקינוֹ חולה.”
בזריזות חלץ סריוגה את מגפיו הקרועים, הגדולים בהרבה ממידת רגליו, והטילם אל מתחת לספסל. המגפיים החדשים של הדוד פיוֹדוֹר התאימו לרגליו בדיוק, ומסתכל בהם יצא סריוֹגה אל המרכבה.
“היי מגפיים נכבדים! תן אמרח,” אמר רכּב, שמָרית למשיחת עגלות בידו, שעה שטיפס סריוֹגה על הדוכן ונטל את המושכות. “חינם נתן?”
“מקנא אתה,” השיב סריוגה, מתרומם מעט ועוטף רגליו בשולי הכפתן. ״רוצו! היי אתם, נחמדים!״ גער בסוסים והניף את השוט. המרכבה והכרכרה על היושבים, המזוָדות והמלווים נתגלגלו מהר בדרך הרטובה, נעלמים בערפל הסתיו האפור.
הרכּב החולה נשאר בבקתה המחניקה על גבי התנור, ומשלא הצליח להשתעל לרווחתו, התהפך בשיורי כוחו לצדו השני ונדם.
עד הערב נכנסו אנשים ויצאו בבקתה, סעדו, וקול החולה לא נשמע. לפני שנתה טיפסה הטבחית על התנור, ומשכה פרוַת-כבשים שהיתה מונחת מעבר לרגליו של החולה.
“את אל נא תרגזי עלי, נאסטאסיה,” אמר החולה, “בקרוב אפנה את הפינה שלך.”
“ניחא, ניחא, ומה יש, אין דבר,” מלמלה נאסטאסיה, “ומה כואב לך, דוד? אמור.”
“קרבי כולם נתרופפו. האלוהים יודע מה יש שם.”
“ובוַדאי גם הגרון כואב כשאתה משתעל?”
“בכל מקום כואב. בא מותי שלי – הנה מה. אוֹח, אוֹח אוֹח!” גנח החולה.
“אתה כסה את רגליך כך,” אמרה נאסטאסיה, כיסתה אותו בכפתן הארוך וירדה מהתנור.
בלילה האיר את הבקתה אורה הקלוש של מנורת-לילה. נאסטאסיה וכעשרה רכּבים ישנו בנחירה רמה על הרצפה ועל הספסלים. החולה בלבד גנח חרש, השתעל והתהפך על גבי התנור. לפנות בוקר נדם כליל.
“מופלא הוא מה שחלמתי הלילה,” אמרה למחרת הטבחית באפלולית, כשהיא מתמתחת. “רואה אני והנה ירד הדוד חוֶדוֹר מהתנור ויצא לחטוב עצים. תני, נאסטיה, אומר הוא ואעזור לך. ואני אומרת: כיצד זה תחטוב עצים, והוא חוטף את הגרזן ומתחיל לחטוב, מהר, מהר, והקיסמים עפים. ומה זה, אומרת אני, הלא חולה היית. לא, הוא אומר, בריא אני, ופתאום מניף את הגרזן עלי, והאימה באה אל קרבי. וצעקתי אני צעקה גדולה והתעוררתי. האם לא מת? הדוד חוֶדוֹר? הא, הדוד!” פיודור לא השיב.
“אולי מת? צריך לעלות לראות,” אמר אחד הרכּבים שהקיצו. היד הרזה השמוטה מהתנור, מגודלת כולה שיער אדמוני, צוננת היתה וחיוורת.
“ללכת לומר למפקח, כי מת,” אמר הרכּב.
קרובים לא היו לפיודור – ממרחקים בא. למחרת נקבר בבית-העלמין החדש, מעבר לחורשה, וימים אחדים היתה נאסטאסיה מספרת לכול את חלומה, וכי היתה הראשונה שהרגישה במיתתו.
3
אביב בא. בין גושישי קרח מזוהמים רחשו פלגים נחפזים. בהירים היו הצבעים וצלילי דיבורם של הבריות הנעים ברחוב. בגנים, מעבר לגדרות. תפחו ניצני העצים, וענפיהם התנדנדו חרש ברוח הרעננה. בכול נשפכו וטפטפו טיפות שקופות… הדרורים צייצו ללא תואם והתעופפו על כנפיהם הקטנות. בצד המואר שמש, על הגדרות, הבתים והעצים נע הכול והבריק. עליצות ונעורים היו בשמים ובארץ ובלב אדם.
באחד הרחובות הראשיים, לפני בית אדונים גדול, נפרש מצע קש טרי. בפנים הבית נמצאה החולה הגוססת, זו שנחפזה לצאת לחוץ־לארץ.
לפני הדלת הסגורה של החדר עמדו בעלה של האשה ואשה בגיל העמידה. על הספה ישב כומר, עיניו מושפלות, ובידיו משהו העטוף באֵפוד. בפינה, בכורסה נוסח ווֹלטר, הסבה ישישה, אֵם החולה, ובכתה בכי מר. לידה החזיקה החדרנית ממחטה נקייה, פרושה על ידה, מצַפה שתבקש אותה הישישה. חדרנית אחרת שפשפה במשהו את צדעיה של הישישה, ונשפה על ראשה השׂב, מתחת לשביס.
“כריסטוֹס עמך, ידידתי,” אמר הבעל לאשה בגיל העמידה, שעמדה עמו ליד הדלת, “כה רב אמונה אליך. אַת מיטיבה כה לדבר אליה, דברי על לבה היטב, יקירתי, לכי.” כבר אמר לפתוח את הדלת, אך הדודנית עצרה בו, הצמידה פעמים אחדות את המִמחטה לעיניה וטלטלה ראשה.
“הנה עכשיו, נדמה לי, כבר אין דמעות בעיני,” אמרה, פתחה בעצמה את הדלת ונכנסה.
הבעל היה נרגש ביותר, ונדמה כי אבדה כל עצה ממנו. רצה לגשת אל הישישה. אלא שבעודו במרחק כמה צעדים ממנה. הפך פניו, חצה את החדר וניגש אל הכומר. הביט בו הכומר, זקף גבות כלפי שמים ונאנח. זקנו העבות עם חתימת השיבה אף הוא הזדקר כלפי מעלה והשתפל.
“אלי! אלי!” אמר הבעל.
“ומה נעשה?” אמר הכומר באנחה, וגבותיו וזקנו נזדקרו ונשתפלו.
“וגם אמה כאן!” אמר הבעל כמעט מתוך יאוש. “היא לא תעמוד בזה. הלא כה רבה אהבתה, כה רבה… איני יודע. אילו היית מנסה, האב הקדוש, להרגיעה ולדבר על לבה שתלך מכאן.”
קם הכומר וקרב אל הישישה.
“אכן, לב אֵם מי יֵדע ערכו,” אמר, “אך אלוהים רחום וחנון.”
פתאום התחילו פני הישישה להתעוות, והיא נתקפה שיהוק היסטרי.
“אלוהים רחום וחנון,” המשיך הכומר משנרגעה מעט. “אביא לידיעתך, כי בעֵדה שלי היה חולה אחד, ואנוש בהרבה ממריה דמיטרִיֶבנה, ואף על פי כן ריפא אותו עירוני מהפשוטים בעשבים, בזמן קצר. ועירוני זה עצמו נמצא עתה במוסקבה. אמרתי לוואסילי דמיטרִיֶביץ׳ – אפשר לנסות. הלא לפחות תמצא בזה החולה נחמה. אין נבצר מאלוה.”
“לא, אין לה חיים עוד,” אמרה הישישה. “אילו לקח אותי, והנה אותה הוא לוקח.” גבר השיהוק ההיסטרי, עד שהתעלפה.
הליט בעלה של החולה פניו בכפות ידיו ויצא במרוצה את החדר.
במסדרון נקרה לו הראשון ילד בן שש, שרץ במלוא תנופתו אחרי ילדה צעירה ממנו.
“האם לא תצווה להביא את הילדים אל האם?” שאלה האומנת.
“לא, אין היא רוצה לראותם. זה ירגש אותה.”
נעצר הילד לרגע, שלח מבט חודר בפני אביו, ופתאום בעט ברגלו ורץ בצעקה עליזה הלאה.
“הלא היא הסוסה השחורה, אבא!” צעק הילד והצביע על אחותו.
אותה שעה ישבה הדודנית בחדרה הסמוך ליד החולה, וטרחה להכינה למחשבה על המוות על ידי שיחה מכוּוֶנת כהלכה. ליד החלון השני בחש הרופא תרופה.
החולה ישבה במיטה בחלוק לבן, כולה מרופדת כרים, והביטה בשתיקה על הדודנית.
“הו, ידידתי,” שיסעה אותה במפתיע, “אל תכיני אותי. אל תראי בי ילדה. נוצרייה אני. הכול אני יודעת. יודעת אני, שלא אאריך ימים, יודעת אני, שאילו היה בעלי שומע בקולי קודם לכן, כבר הייתי באיטליה ואולי – ואפילו בוודאי – גם בריאה. הכול אמרו לו זאת. אך מה לעשות – נראה כי זה היה רצון האלוהים. כולנו מלאי חטא, יודעת אני. אלא שמקוָה אני לרחמי אלוהים, ולכול יִסָלח, בוַדאי, לכול יִסלח. משתדלת אני להבין את עצמי. גם חטאי שלי רבים היו, יקירתי. אך לעומתם, מה רבים היו יִסורי. השתדלתי לשאת באורך-רוח את יִסורי…”
“אם כן, לקרוא לכומר, ידידתי? ירוַח לך לאחר ההתקדשות,” אמרה הדודנית.
החולה הרכינה ראשה לאות הסכמה.
“אלוהים! סלח לי, לחוטאת,” לחשה.
יצאה הדודנית ורמזה לכומר.
״מלאך היא!״ אמרה לבעל, ודמעות בעיניה.
בכה הבעל, הכומר עבר בפתח, הישישה עוד היתה מעולפת, ובחדר הראשון נשׂתררה דממה גמורה. כעבור חמש דקות יצא הכומר מהחדר, פשט את האפוד והיטיב את שערו.
“השבח לאלוהים, היא שלוָה יותר עתה,” אמר. “רצונה לראותכם.”
"נכנסו הבעל והדודנית. החולה בכתה חרש, מסתכלת באיקוֹנה. “ברכתי לך, יקירתי,” אמר הבעל.
״היה ברוך! מה טוב לי עכשיו, איזו מתיקות מופלאה אני מרגישה," אמרה החולה וחיוך קל ריחף על שפתיה. “מה רחום הוא אלוהים! האם לא כן, רחום וכול יכול?” ושוב הביטה בתחינה שוקקת באיקונה, ועיניה מלאות דמעה.
ופתאום כאילו נזכרה במשהו. רמזה לבעל לגשת.
“אף פעם אינך רוצה לעשות את רצוני,” אמרה בקול חלוש ורוטן.
פשט הבעל צוָארו והקשיב בהכנעה.
“מה, יקירתי?”
“כמה פעמים אמרתי לך, כי הרופאים הללו אינם יודעים דבר, ויש רוֹפאניות מפשוטי העם, והן מרפאות… הנה סיפר לי הכומר… עירוני אחד… שלח לקרוא לו.”
“למי לקרוא, יקירתי?”
״אל אלוהים! דבר אינו רוצה להבין!״ עיוותה החולה פניה ועצמה עיניים.
ניגש אליה הרופא והחזיק בידה. הדופק הלך ונחלש במידה ניכרת. הוא רמז לבעל, החולה הבחינה בתנועה והסתכלה סביב בפחד. הדודנית הסבה פניה ופרצה בבכי.
“אל תבכי, אל תעני את עצמך ואותי,” אמרה החולה, “זה גוזל ממני את השלוָה האחרונה.”
“מלאך את!” אמרה הדודנית ונשקה את ידה.
“לא, כאן נשקי, רק את המתים מנשקים ביד. אלי! אלי!”
עוד בערב ההוא הפכה החולה להיות גופה, והגופה המוטלת בארון הוצבה בטרקלינו של הבית הגדול. בחדר הגדול שדלתותיו סגורות ישב דיאַקוֹן לבדו, ובקול קצוב ומאנפף אמר פרקי תהלים. אור דונגי בהיר של נרות בפמוטי-כסף גבוהים נפל על מצחה החיוור של הנפטרת, על ידי הדונג הכבדות, ועל הקפלים המאובנים של תכריך-הכיסוי, המזדקר חזק ליד הברכיים ואצבעות הרגליים. הדיאקון קרא קצוב-קצוב, בלי להבין את פירוש המִלים, ובחדר הדמום נצטלצלו הדברים וגוועו במתמיה. מפעם לפעם הגיעו מהחדר המרוחק צלילי קולות הילדים ושעיטתם.
“תסתיר פניך יִבַּהלוּן,” אמר המזמור, “תוֹסֵף רוּחם יִגְוָעון ואל עפָרם ישובון. תשַלח רוחך יבָּרֵאוּן ותחדש פני אדמה. יהי כבוד יהוה לעולם.”
פני המנוֹחה חמורות היו, שלוות, רבות-הוד. ולא נע דבר במצח הקר והצח, ולא בשפתיים החשוּקות. כולה קשב היתה. אך כלום הבינה לפחות עתה מלים גדולות אלו?
4
כעבור חודש קמה על קברה של המנוֹחה קאפילה של אבן. על קברו של הרכּב עוד לא הוצבה מצבת-אבן, ורק דשא ירוק־בהיר מבצבץ היה מהתלולית, שהיא האות היחיד לקיומו לשעבר של אדם.
“הלא תחטא, סריוֹגה,” אמרה פעם אחת הטבחית בתחנה, “אם לא תקנה אבן לחוֶדוֹר. קודם אמרת: חורף, חורף, ועכשיו, מדוע לא תקיים את דברך? לעיני היה הדבר. הוא כבר בא אליך פעם אחת לבקש, ולא תקנה, יבוא עוד פעם, ויחנוק.”
“וכי מה, האם מתכּחש אני,” השיב סריוֹגה, “את האבן אני אקנה, כפי שאמרתי, אקנה, ברובל ומחצה אקנה. לא שכחתי, אבל להביא אותה צריך. כשיזדמן המקרה העירה, אז אקנה.”
“לוּ הצבת לפחות צלב, הנה מה,” אמר רכּב זקן, “שהלא פשוט רע המעשה. ואת המגפיים הלא נועל אתה.”
“ומנין תיקח אותו, את הצלב הזה? הן לא תסתת אותו מגזיר-עץ?”
“מה הדיבור הזה? אם לא תסתת אותו מגזיר-עץ, קח גרזן וצא לחורש מבעוד בוקר, ושם תסתת. תפיל עץ-מֵילָה קטן, לא כן. והנה תהיה גם מצבוֹנת, וגגון עליה. ולא תצטרך להשקות את היערן ווֹדקה. להשקות כל נָבל, מנין תיקח. הנה שברתי את האֵסל בעגלה, וגדעתי לי חדש נאה, ואיש לא פצה פה.”
השכם בבוקר, משהאיר השחר, לקח סריוֹגה גרזן ויצא לחורש.
על הכל רבץ מעטה צונן עמוּם של הטל המוסיף לרדת, ועוד לא הואר בחמה. המזרח נתבהר דק-דק, ושיקף אורו הקלוש בקמרון הרקיע, שֶעַטה עננים דקים. לא נעו גבעול דשא למטה, ועלה בענף צמרת. רק מזמן לזמן הפרו את דממת היער משק כנפיים במעבית העצים, או רשרוש על פני האדמה. לפתע עלה צליל תמוה, זר לטבע, וגוַע בשפת היער. ושוב נשמע הצליל, והתחיל חוזר בקצב, למטה, ליד גזע אחד העצים העומדים בלי נוע. אחת הצמרות נתפרפרה שלא כדרכה, עליה העסיסיים לחשו משהו, ועלווית שישבה על אחד ענפיה ניתרה בשריקה פעמיים, וישבה בריטוט זנב על עץ אחר.
למטה הלך קולו של הגרזן ונתעמעם, שבבים לבנים עסיסיים ניתזו על הדשא הטלול, ועם נדיחות הגרזן נשמע קול נפץ. נזדעזע העץ בכל גופו, נרכן ושב והזדקף במהירות, מרתיע מבוהל על שורשו. להרף-עין נדם הכל, אך שוב נרכן העץ, שוב נשמע קול נפץ בגזעו, והוא צנח, צמרתו על האדמה הלחה, בדיו שבורים וענפיו שמוטים. נדמו צלילי הגרזן והצעדים. העלווית שרקה ועפה אל עץ גבוה יותר. הענף שפגעה בו בכנפיה התנדנד זמן מה וקפא, ככל השאר, הם על כל עלוַתם. העצים נצטיירו אף יפים ועליזים יותר בענפיהם הקופאים במרחב החדש.
קרני שמש ראשונות פלחו ענן שקוף, ברקו ברוֹם וחלפו במרוצה על פני ארץ ושמים. גלים-גלים התחיל הערפל ממיר גוָנים בחורשות, הטל המבריק שילַח צחצחי-אור בירקוּת, העננות השקופות שהלבינו אצו להתפזר ברקיע המכחיל. הצפרים רחשו בעסק גדול במעבית היער, ופטפטו דיבורים של אושר, כנבוכות. עלים עסיסיים התלחשו בצמרות בשמחה ובשלוָה, וענפי העצים החיים רחשו לאט, בהוד, מעל לעץ המת שצנח.
1
בשבע בערב, לאחר התה, יצאתי מהתחנה אשר את שמה לא אזכור עוד, אך זוכר אני כי באיזה מקום באדמת חילוֹת-הדוֹן היא מצויה, ליד נוֹבוֹצֶ׳רקאסק. כבר החשיך כשהתכרבלתי בפרוָה ובשמיכה וישבתי עם אַליוֹשקה במגררת. מעֵבר לבית-התחנה נראה היה, כי שקט ושלוָה בחוץ. אף שלא ירד שלג, לא נראה מעל ראשנו אפילו כוכב אחד, והשמים נראו נמוכים ושחורים מאוד לעומת מישור השלג הצח שהשתרע לפנינו.
אך חלפנו על פני דמויותיהן הכהות של הטחנות, שאחת מהן היתה מניפה כנפיה בתנועות גמלוניות, ויצאנו את הסטאניצָה, ראיתי כי הדרך קשה יותר ושלג רב יותר נערם בה, כי הרוח הגבירה את משבה משמאלי, מניפה הצדה את זנבות הסוסים ואת רעמותיהם, מרימה בעקשנות את השלג הניתז מסולייסי-המגררת ומפרסות הסוסים ומעיפה אותו. התחיל קול הפעמון גוֹוע, סילון אוויר קר פרץ אל איזה פתח בשרווּל והגיע לגב, ונזכרתי בעצתו של מפקח התחנה כי מוטב לא לצאת, כדי שלא לתעות כל הלילה ולא לקפוא בדרך.
“ולא נתעה בדרך?” אמרתי לרכּב. אך משלא נעניתי, ניסחתי את השאלה ברור יותר: “מה, הנגיע לתחנה רכּב? לא נתעה?”
“אלוהים יודע,” השיב בלי להסב ראשו, "שוּר, איזו רוח משתוללת לרגלינו: לא תראֶה הדרך כלל. אלוהינו-אבינו!״
“מוטב שתאמר לי, האם אתה מקווה להביאני אל התחנה, או לא?” הוספתי לשאול. “הנגיע?”
“צריכים להגיע,” אמר הרכּב והוסיף דברים, אלא שלא שמעתי אותם בגלל הרוח.
לשוב על עקבותי לא רציתי. אולם גם לתעות כל הלילה בצינה ובסופה בערבה חשופה לגמרי, בחבל זה באדמת-חילות־הדוֹן, נראה לי כסיכוי לא-עליז כלל. זאת ועוד, אף על פי שבחושך לא ניתן לי להסתכל בו יפה־יפה, לא נראה לי משום-מה הרכּב שלי, ולא נטע בי אמון כלפיו. הוא ישב באמצע המושב ורגליו לפניו, ולא מן הצד, קומתו גבוהה מדי, קולו עצלני, והכובע כלל לא של רכּבים – גדול, מתנדנד לכאן ולכאן. גם את הסוסים זירז שלא כראוי, ובמושכות החזיק כמשרת שעלה על הדוכן לשמש רכּב, ובעיקר לא נתתי בו אמון, מפני שהיו אוזניו קשורות במטפחת. בקיצור, לא נראה לי גב חמור-סבר, שחוח זה, שהיה תקוע לפני עיני, וכל טובה לא הבטיח.
“ולפי דעתי, מוטב לשוב,” אמר לי אליוֹשקה, “ומה השמחה לתעות!”
״אלוהינו־אבינו! שוּר, איזה אוֹבֶך נושב! לא תראה הדרך כלל, העיניים הדביק לגמרי… אלוהינו-אבינו!״ רטן הרכּב.
עוד לא נסענו רבע-שעה והרכּב עצר את הסוסים, נתן את המושכות בידי אליוֹשקה, חילץ בתנועה מסורבלת את רגליו מהמושב, ומחריק במגפיים הגדולים על פני השלג יצא לחפש נתיב.
“מה קרה? לאן אתה? סטינו, מה?” שאלתי, אך הרכּב לא השיב לי על שאֵלתי, אלא הסב פניו מן הרוח שצלפה בעיניו, וסר מהמגררת.
“ומה? יש?” אמרתי כששב.
“אין כלום,” אמר פתאום בקוצר-רוח ובכעס, כאילו אשם אני בכך שסטה מהדרך, תחב לאט את רגליו הגדולות אל קדמת-המגררת, והתחיל מיישר את המושכות בכפפותיו הקפואות.
“ומה נעשה?” שאלתי כששבנו ויצאנו.
“מה נעשה? ניסע, לאן שיביא אותנו אלוהים.”
נסענו באותה רהיטה אטית עצמה, וכנראה – כבר נמשיך, כאן – בשלג תחוח לרביע, ושם – על הקליפה הפריכה של התשתית הקרחית.
ברור היה, שאנו נוסעים האל-יודע-אנה, שכן לאחר נסיעה של עוד רבע השעה לא ראינו אפילו עמוד-וֶרסטאוֹת אחד.
“ומה, לדעתך,” שבתי ושאלתי את הרכּב, “הנגיע לתחנה?”
“לאיזו? בחזרה נשוב, אם נניח לסוסים: הם יביאו. ולתחנה ההיא, ספק… רק על עצמנו אפשר נביא את הקץ.”
“אם כן, נשוב,” אמרתי, “ובאמת…”
“זאת אומרת, לחזור?” שב ושאל הרכּב.
“כן, כן, שוב!”
שמט הרכּב את המושכות. הסוסים האיצו, ואף על פי שלא הרגשתי כי פנִינו לכאן או לכאן, נתחלפה הרוח, ועד מהרה נראו מבעד לשלג הטחנות. התאושש הרכּב ופתח פיו.
“זה לא כבר היו הללו חוזרים מהתחנה ההיא בשעת ערבּוֹלֶת,” אמר, “ולנו להם בין הגדישים, ורק לבוקר הגיעו. ישתבח, שעוד נקלעו אל הגדישים, שלולא כן היו קופאים לגמרי – צינה היתה. ואף כך קפאו לו לאחד רגליו – והיה גוֹוע מהן שלושה שבועות.”
“והלא עכשיו לא קר ואף הרוח נרגעה,” אמרתי, “אולי ניסע?”
“נכון, חם, אכן חם הוא, אבל מערבל חזק יותר. אפשר היה לנסוע לוּ אנו קוּליֶר1 או אני לבדי. וככה זה לא צחוק – תקפיא את הנוסע. ואיך אקבל אחריות אחר כך על כבודך?”
2
עתה נשמעו מאחורינו פעמוניהם של כמה רִכבי-משלוש שהיו משיגים אותנו במהירות.
“הפעמון של הקוּליֶר,” אמר הרכּב שלי. “יש אחד כזה בכל התחנה.”
ואכן היה צליל-הפעמון של הטרוֹיקה הקדמית, שהגיע אלינו ברור עם הרוח, נאה להפליא: זך, צלצלני, גוֹן באס לו והוא מרטיט מעט. כפי שנודע לי אחר כך, היה זה מיתקן של ציידים: שלושה פעמונים, הגדול באמצע, שצלילו מחייה־נפשות, כמאמר הבריות, ושני קטנים יותר, שנבררו לשם טרצָה. צליליו של טֶרצה זו ושל הקווינטה המרטיטה שהדהדה בחלל, הפליאו מאוד והיו נאים להתמיה בערבה שוממת, שכוּחת-אל זו.
“הדואר רץ,” אמר הרכּב שלי, כשהשיג אותנו המשלוש הראשון.
“ומה הדרך? אפשר לעבור?” צעק אל האחרון בין הרכּבים. אלא שההוא גער בסוסים ולא השיב לו.
צליל הפעמונים גוַע חיש-מהר ברוח, משחלף הדואר על פנינו. אין זאת כי נתקף הרכּב שלי בושה.
״ואולי ניסע, האדון!״ אמר לי, “אנשים עברו בדרך, והעקבוֹנות שלהם טריות עכשיו.”
הסכמתי ושוב פנינו מול הרוח והשתרכנו קדימה בשלג העמוק. צידדתי מבט על הדרך, כדי שלא נסטה מהנתיב שכבשו המגררות. מהלך שתי וֶרסטאות נראה הנתיב ברור. אחר כך ניכר רק חספוס קל מתחת לסוּלייסים, ועד מהרה כבר לא ידעתי להבחין בשום פנים האם נתיב לפני או רובד של שלג נשוּב. קהו העיניים מחמיקתו החדגונית של השלג מתחת לסולייסים, ועל כן הבטתי נגד פני. עוד ראינו את עמוד-הוורסטאות השלישי, אך את הרביעי לא הצלחנו לגלות. כקודם לכן נסענו מול הרוח ועם הרוח, גם ימינה וגם שמאלה, והגענו לידי כך, שהרכּב טען כי סטינו ימינה, אני אמרתי – שמאלה, ואליוֹשקה הוכיח שאנו שבים על עקבותינו. שוב עצרנו פעמים אחדות, הרכּב היה מחלץ את רגליו הגדולות ומדשדש לחפש את הדרך. אך הכול בכדי. גם אני יצאתי פעם אחת לבדוק, היש ממש בדרך שראיתי בדמיוני. אולם אך צעדתי כששה צעדים מול הרוח, נוכחתי שבכל מקום נערמו שכבות שלג לבן אחידות דומות, והדרך נראתה בדמיוני בלבד – וכבר נעלמה המגררת מעיני. צעקתי: “רכּב! אליוֹשקה!”, אך הרגשתי כי הרוח סוחפת את קולי היישר מפי ונושאת אותו כהרף-עין לאן-שהוא, הרחק ממני. פניתי אל המקום שעמדה בו המגררת – ואיננה, הלכתי ימינה – אף שם איננה. מתבייש אני להזכר מה רם, נוקב ואפילו נואש מעט היה קולי כששבתי וצעקתי: “רכּב!”, ואילו הוא עומד במרחק שני צעדים ממני. דמותו השחורה הגדולה, על השוט והכובע העצום שנשמט על צדו, עלתה פתאום לפני. הוא הביאני אל המגררת.
״ישתבח, כי חם,״ אמר, ״והצינה אם תחטוף – צרה! אלוהינו – אבינו!״
“הנח לסוסים, יביאו אותנו בחזרה,” אמרתי כשישבתי במגררה.
“היביאו? מה, הרכּב?”
“צריכים להביא.”
שמט את המושכות, הצליף פעמיים בכרית-הגב של המַשכּוּכִי, ושוב נסענו אֵי־אנה. כמחצית השעה נסענו. פתאום נשמעו לפנינו פעמון־הציידים המוכר לי ועוד שניים. אלא שעתה נעו לקראתנו. הלא אלה אותם שלושה משלושים עצמם, שפרקו את הדואר והם שבים לתחנה, כשסוסים-חוזרים קשורים להם מאחור. המשלוש המהיר, בעל הסוסים הגדולים ופעמון־הציידים, רץ מהר בראש. במגררת ישב הרכּב בלבד, על הדוכן, והיה גוער בסוסים בציעוקים רמים. מאחור ישבו בכל אחת מהמגררות הריקות שני רכּבים, ונשמע דיבורם הרם והעליז. אחד מהם עישן מקטרת, וניצוץ שנתלבה ברוח האיר חלק מפניו.
למראיהם נתקפתי בושה על שאני מפחד לנסוע, וכפי הנראה פקדה אותה הרגשה עצמה את רכּבי, שכן אמרנו פה אחד: “ניסע אחריהם.”
3
בטרם עבר על פנינו המשלוש השלישי, הפנה הרכּב שלי את הסוסים, לא נזהר כל צרכו ופגע ביצוליו בסוסים הקשורים מאחורי המגררת. שלושת הסוסים נרתעו, קרעו את האפסרים ודהרו הצדה.
״שוּר, השד הפזלן, לא רואה לאן שמסובב – על אנשים. לעזאזל!" התחיל לגדפו בקול צרוד ורוטט רכּב ממוצע-קומה. מהמגררת של המשלוש האחורי קפץ בזריזות זקן, כפי שעשוי הייתי להסיק על פי קולו ומיבנה גופו, ורץ להדביק את הסוסים, כשהוא מוסיף לגדף בגסות ובחימה שפוכה את הרכּב שלי.
אך הסוסים לא הניחו לתפסם. רץ הרכּב אחריהם, ומיד נעלמו הסוסים והרכּב בערפל הלבן של הסופה.
“ואסי-לי! תן הנה את הצהבוני: בלעדיו לא תתפוס אותם,” נשמע עוד קול.
אחד הרכּבים, גבר גבוה למדי, יצא מהמגררת, התיר בשתיקה את המשלוש שלו, דָרך על מוֹסרת-המשיכה, עלה על אחד הסוסים, ומחריק על השלג בדהירה לא רהוטה נעלם באותו כיווּן עצמו.
ואילו אנו ושני המשלושים האחרים יצאנו בדרך-לא-דרך, אחרי המשלוש המהיר, שרץ ברהיטה מלאה קדימה, מצלצל בפעמונו.
“בוַדאי! יתפוס!” אמר הרכּב שלי על הרוכב לתפוס את הסוסים. “אם לא הלך אל הסוסים, סימן שמשתולל הסוס, ואז יוליך אותו שלא… יחזור.”
מאז נסע הרכּב שלי מאחור גברו כאילו עליזותו וחשקו לשוחח, וכמובן לא החמצתי את ההזדמנות לשיחה, מפני שעוד לא רציתי לישון. פתחתי בשאלות מאין הוא, מי ומה הוא, ועד מהרה ידעתי כי בן מכורתי הוא, מטוּלה, מהצמיתים של כפר קירפּצ׳נוֹיֶה, ונתמעטה אצלם הקרקע, ומאז החולירע הפסיקה האדמה לתת את יבולה, ובמשפחתם שני אחים, השלישי הלך לצבא, ולא יספיק הלחם עד חג המולד ומתפרנסים משכר־העבודה, והאח הצעיר הוא בעל־הבית, לפי שנשוי, ואילו הוא עצמו אלמן. ושנה שנה באים לכאן חבורת רכּבים מבני כפרם, והוא, אף על פי שלא שימש כרכּב, הלך לעבוד בדואר, כדי שיהיה סעד לאח, וחי כאן, תודה לאל, במאה־ועשרים רובל בשטרי-כסף בשנה. שמהם הוא שולח מאה למשפחה, והחיים יכלו להיות טובים, “אלא שהקוּליירים חיות נוראיות, וכל הבריות כאן גדפנים כולם.”
״נו, ולמה גידף אותי הרכּב ההוא? אלוהינו-אבינו! האם בכוָנה ניתקתי את הסוסים? האני מבקש לעשות רעה למישהו? ולמה דהר אחריהם! בעצמם הלא היו חוזרים. וכך רק יתיש את הסוסים וגם בעצמו יאבד," אמר האיכר ירא-האלוהים.
“ומה משחיר כאן?” שאלתי למראה כמה גופים שחורים לפנינו.
“אַ, שיירה. זו נסיעה נחמדה,” המשיך כשהשגנו את העגלות הגדולות, המחופות מחצלות, שנסעו בזו אחר זו על גלגליהן. ״ראה, לא תראה איש – הכול ישנים. והסוס החכם בעצמו יודע: לא תהגה אותו מהדרך בשום פנים. גם אנחנו בתוֹבלה נוסעים היינו," הוסיף, “ועל כן יודעים אנו.”
ואכן, תמוה היה המראה של עגלות גדולות אלה, המכוסות שלג מחיפוי המחצלת למעלה ועד לגלגלים, והן נעות לבדן, באין איש. רק בעגלה הקדמית הורמה כדי שתי אצבעות המחצלת המושלגת, כשנצטלצלו הפעמונים שלנו ליד השיירה, ולרגע נשתרבב משם כובע. סוס ברוֹד גדול, צוָארו מתוח וגבו דרוך, צעד קצוּב-קצוּב בדרך המושלגת לגמרי, טלטל חדגונית את ראשו המדובלל מתחת לקשת-הרִתמה שהלבינה, וכשעברנו על פניו, זקר אוזן מושלגת אחת.
לאחר נסיעה שתוקה של מחצית השעה, שוב נפנה הרכּב:
“ומה, דעתך מה, האדון, האם כראוי אנו נוסעים?”
“איני יודע,” עניתי.
“קודם היתה הרוח הנה ככה, ועכשיו אנו נוסעים בסוּפה. לא, לא לצד הנכון אנו נוסעים, גם אנו תועים,” סיכם בשלוָה גמורה.
ניכר היה, שעל אף פחדנותו הרבה – בין הבריות גם המוות נאה יותר – נרגע לחלוטין מאז אנו רבים, ולא עליו להיות המדריך והאחראי. בקור-רוח שאין למעלה ממנו היה מעיר הערות על שגיאותיו של הרכּב הקדמי, כאילו אין הענין נוגע לו כלל. אכן הבחנתי, כי לפעמים הופיעה צדוּדית של המשלוש הקדמי משמאלי, ולפעמים מימיני. נדמה היה לי אפילו, שאנו חגים וחוזרים חלילה בשטח קטן מאוד. אמנם, כל אלה עשויים היו להיות תעתועי-חושים, ממש כפי שנדמָה לי לפעמים, כי המשלוש הקדמי עולה בהר, או נוסע במדרון או יורד מההר, והלא הערבה מישור כולה.
משנסענו עוד זמן־מה ראיתי, ונדמה היה לי כי מרחוק, ממש באופק, פס שחור ארוך נע. אלא שכעבור דקה נתברר, כי זו השיירה שעקפנו אותה קודם. כקודם לכן היה השלג מכסה את הגלגלים המחריקים, שאחדים מהם לא הסתובבו כלל, כקודם לכן ישנו כל האנשים מתחת למחצלות, וכקודם לכן היה הסוס הבּרוֹד הקדמי מנשב נחיריו, מרחרח את הדרך וזוקף את אָזניו.
“שוּר, סובבנו, סובבנו ושוב יצאנו אל השיירה הזאת!” אמר הרכּב שלי בנעימה של מורת-רוח. “הסוסים של הקוּלייר טובים. לכן גם ירדוף אותם, בטפשותו. ושלנו יעמדו תחתם אם ניסע כך כל הלילה.”
השתעל מעט.
“נשובה-נא, האדון, שלא נחטא.”
“למה? הלא נגיע למקום כלשהו.”
"לאן נגיע? כבר נלון בערבה. מה מערבֵל הוא… אלוהינו-אבינו!״
אף שהתפלאתי שאין הרכּב הקדמי, שנעלמו ממנו כנראה הדרך והכיוון, מחפש נתיב כלל, הוספתי לנסוע ברהיטה מהירה, גערתי בסוסים בעליצות, וכבר לא רציתי לפגר אחריהם.
“סע אחריהם,” אמרתי.
המשיך הרכּב, אלא שעוד פחת חשקו לזרז את הסוסים, וכבר לא פתח פיו לשוחח עמי.
4
הסופה היתה מתעצמת והשלג שירד היה יבש ופתיתיו זעירים. דומה, כי מתחילה צינה: האף והלחיים קפאו יותר, וסילון אוויר קר הִרבה לחדור אל מתחת לאדרת-הפרוָה, והיה צורך להתכרבל בה יפה יותר. מפעם לפעם הקישה המגררת על התשתית הקרחית, שנחשפה מתחת לשלג. לפי שזו לי מאת הוורסטאוֹת הששית בדרך בלי ללוּן, נעצמו עיני על כורחי ונמנמתי, אף על פי שתוצאות מסע-התעייה שלנו עניינו אותי מאוד. פעם אחת, כשפקחתי עיניים, הדהימני אור בהיר, כפי שנראה לי ברגע הראשון, שהאיר את המישור הלבן: האופק נתרחב במידה רבה, השמים השחורים, הנמוכים, נעלמו פתאום, ומכל העברים נראו קווים אלכסוניים לבנים של השלג היורד. דמויות המשלושים הקדמיים נראו בהירות יותר, וכשנשאתי עיני, נדמה היה לי ברגע הראשון כי העננים התפזרו ורק סופה השלג היורד מכסה את עין השמים. שעה שהתנמנמתי עלה הירח והטיל את אורו הקר והבהיר מבעד לעננים הקלושים ולשלג היורד. ראיתי ברור רק את המגררת שלי, את הסוסים, הרכּב ושלושה משלושים שנסעו לפנינו: הרֶכב הראשון – המהיר, שבו הוסיף לשבת על הדוכן הרכּב בלבד, והוא ממשיך ברהיטה גסה. בשני ישבו שניים, שמטו את המושכות, התקינו להם מחסה-רוח מכּפתן ועישנו מקטרותיהם בלי הרף, כפי שהעידו הניצוצות שהבהיקו שם, ובשלישי לא נראה איש, והדעת נותנת כי הרכּב ישן בפנים. אולם כשהקצתי, היה הרכּב הקדמי עוצר מפעם לפעם את הסוסים ומחפש את הדרך. ואז, אך נעצרנו, היטבנו לשמוע את יללת הרוח, ולראות את כמות השלג המדהימה שנישאה באוויר. לאור הירח הנאטם בסופה ראיתי את דמותו הלא-גבוהה של הרכּב, המגשש בניצב-השוט בשלג שלפניו, נע קדימה ואחורה בערפל המואר, שב וניגש אל המגררת, מנתר בצידוד ויושב על הדוכן, ושוב נשמעו, תוך שריקתה החדגונית של הרוח, הציעוּקים הצלצלניים ודנדון הפעמונים. כשהיה הרכּב הקדמי יורד לחפש סימנים של דרך או של גדישים, נשמע כפעם בפעם קולו העֵר, הבוטח בעצמו של אחד הרכּבים, שצעק אל הקדמי:
״שמע, איגנאשקה! לגמרי שמאלה נטינו: תפוס ימינה יותר, עם הרוח. או: מה תסובב כשוטה? צעד בשלג, כפי שנפרש ובדיוק תצא נכון. או: ימינה, ימינה עבור, אחא! שוּר, משחיר משהו, עמוּד, בוַדאי. או: מה לך תועה-הולך? למה תועה-הולך? התר את הבּרוֹד ושלח אותו קדימה, והוא יוציא אותך בדיוק לדרך. וזה הכי טוב!״
בעל-העצה עצמו לא זו בלבד שלא התיר את הסוס-המוצמד ולא התהלך בשלג לחפש את הדרך, אלא לא שירכב אפילו את חוטמו מתוך כּפתּנו, וכשצעק לו איגנאשקה-הקדמי, לאחר אחת העצות, כי יסע בעצמו קדימה, אם הוא יודע לאן לנסוע, השיב בעל-העצה, שאילו היה נוסע בסוסים המהירים, היה יוצא ומוציא אל הדרך, בדיוק. "ואילו הסוסים שלנו לא יֵלכו בסופה ראשונים!״ צעק, “לא אלה הסוסים.”
“אז אל תבלבל!” השיב איגנאשקה ושרק בעליצות אל הסוסים.
הרכּב השני, שישב במגררת אחת עם בעל־העצה, לא אמר לאיגנאשקה דבר, ובכלל לא התערב בנעשה, אף על פי שלא ישן, כפי שהסקתי על פי מקטרתו שאינה כבה, וכן שמעתי עם כל עצירה, את דיבורו המתון, הבלתי-נפסק. אגדה היה מספר. רק פעם אחת, כשנעצר איגנאשקה בפעם הששית או השביעית, התרגז בוַדאי על ההפרעה בתענוג-הנסיעה שלו, וצעק לעברו: ״נו מה עמדת שוב? שוּר, רוצה למצוא את הדרך! כבר נאמר, סוּפה עכשיו המודד עצמו את הדרך לא ימצא. מוטב לנסוע כל עוד הסוסים מושכים. שמא לא נקפא עד מוות… סע הלאה!" “בודאי! הלא הדַוָר קפא אשתקד עד מוות!” אמר הרכּב שלי.
רכּב המגררת השלישית לא הקיץ כל הזמן. פעם אחת, בשעת עצירה, צעק בעל-העצה:
"פיליפּ! הא, פיליפּ!״ ומשלא קיבל תשובה, העיר: “האם לא קפא? אולי תציץ שם, איגנאשקה.”
איגנאשקה, שהיה מספיק לעשות הכול, ניגש למגררת והתחיל מטלטל את הישן.
“שוּר, ממחצית-הלוֹג כיצד נתבסם לו! אם קפאת לגמרי, הגד!” דיבר כשהוא מנערו.
הישן געה משהו ופלט גידוף.
“חַי, חבריא!” אמר איגנאשקה ורץ קדימה, ושוב נסענו, ואפילו במהירות כזאת, שהמוּצמד האדמוּמי הקטן במשלוש שלי, שנצלף בלי הרף בזנבו, ריקד לא אחת בדהירה מסורבלת.
5
סמוך לחצות, סבור אני, קרבו אלינו הזקן וּוַאסילי, שרדפו אחר הסוסים שניתקו וברחו. הם תפסו את הסוסים ומצאו והשיגו אותנו, אך כיצד עשו את המלאכה בסוּפה אפלה, עיוורת, בערבה ריקה וערומה, לא אבין לעולם. הזקן רכב ברהיטה על המשכּוכי, מניף מרפקיו ורגליו (שני הסוסים האחרים נקשרו אל סמלונו של המשכּוכי: בסוּפה אין לשחרר את הסוסים), משהשיגוני, שב הזקן לקלל את הרכּב שלי:
״שוּר, שד פזלן! כמעט…"
“היי, הדוד מיטריץ׳,” צעק בעל-האגדה מהמגררת השנייה, “חי אתה? בוא, הכנס אלינו.”
אך הזקן לא השיב והוסיף לגדף. כשנראה לו שהשלים את המידה, קרב למגררת השנייה.
“כולם תפסת?” שאל מישהו משם.
“ומה, בוַדאי!”
בעוד הסוס רץ הצמיד את גופו הלא-גדול אל גב-הסוס, אחר כך קפץ לשלג, רץ בלי להעצר אחרי המגררת, צנח לתוכה ושרבב את הרגליים מהדופן החוצה. ואסילי הגבוה ישב בשתיקה, כקודם לכן, במגררת הקדמית ליד איגנאשקה, וחיפש יחד עמו את הדרך.
״שוּר, הגדפן הזה… אלוהינו-אבינו!״ מלמל הרכּב שלי.
שעה ארוכה נסענו אחר כך ללא-עצירה במדבר הלבן, באורה הקר, השקוף והרוטט של הסוּפה. תפקח עיניך – אותו כובע כעוּר ומגושם עצמו והגב תקועים לעיני, מושלגים כליל, אותה קשת-רִתמה לא גבוהה, שמִתחתיה, בין הרצועות המתוחות של הרסן, מיטלטל למרחק שאינו משתנה ראשו של המשכּוכי בעל הרעמה השחורה, הנשובה מעט לצד אחד ברוח. מלפנים, במרחק שאינו משתנה, חומקות המגררות הקדמיות. מימין, משמאל, הכול מלבין ומתעתע. בכדִי תחפש העין משהו חדש: לא עמוד, לא גדיש, לא גדר – אין רואים דבר. בכל אשר תפנה הכול לבן, לבן ונע: הנה נראה לך האופק רחוק לאין גבול, והנה נצטמק כדי שתי פסיעות מכל צד, והנה נתגדלה פתאום מימין חוֹמה לבנה, גבוהה, והיא רצה עם המגררות, ופתאום היא נעלמת ומזדקרת מלפנים, ועתה תרוץ הלאה, הלאה ותשוב ותיעלם. תישא עיניך – יִדמה לך ברגע הראשון כי אור סביב, ודומה כי מבעד לערפל אתה רואה את הכוכבים. אולם הכוכבים נמלטים מהמבט ומגביהים ומגביהים, ואינך רואה אלא את השלג, הנופל לעיניך על פניך ועל צווארונך. השמים אורם אחד בכל אשר תפנה, לובנם אחד בכול, והם חדגוֹניים-ללא-גוֶן ונעים תמיד. דומה, כי הרוח משתנה: הנה היא נושבת לקראתך ומדביקה עיניך בשלג, והנה היא מרגיזה, זוקרת את צווארוֹן האדרת על ראשך, ותופחת בו על פניך בבדיחות-הדעת, או שמהמה מאחור בסדק שנפתח. נשמעת חריקה חלשה, מתמדת, של פרסות וסוּלייסים על פני השלג, ונשמע דנדונם הגווע של הפעמונים כשאנו נוסעים בשלג עמוק. מפעם לפעם, בנסיעתנו מול הרוח ועל התשתית הקרחית שנחשפה, מגיעים לאוזן ברור שריקותיו הנמרצות של אִיגנאט והדנדון המשתפך של פעמונו, על הקווינטה הרוטטת הנענית לו, ופתאום מפירים צלילים משמחים אלה את אופיו העגמומי של המדבר, ושבים לצלצולם החדגוני, ומטעימים בדייקנות שאין-לשׂאתה אותו לחן עצמו, ההומה בלי-משיים בדעתי. רגלי האחת התחילה קופאת, וכשהייתי זז מפעם לפעם כדי להתכרבל יפה יותר, נפל השלג שנצטבר על הצוָארון והכובע אל בית צוָארי והרתיע את בשרי, אלא שעדיין חם היה לי בפרוָה שצברה חום, וחבלי שינה נתקשרו על עיני.
6
במהירות מואצת חלפו זכרונות וחזיונות בדעתי.
“בעל-העצה, הצועק בלי-הפסק מהמגררת השנייה, איזה מין איכר עשוי הוא להיות? בוַדאי אדמוני, מוצק, קצר־רגלים, מניח אני, מעין פיוֹדוֹר פיליפיץ׳, המזנונאי הוָתיק שלנו.” והנה אני רואה את מדרגות ביתנו, וחמישה צמיתים, הצועדים בכבדות, מוציאים על גבי מגבות פסנתר מהאגף. רואה אני את פיודור פיליפיץ׳, שרוולי המקטורן מארג-נאנקין מופשלים, והוא נוֹשא דוושה אחת של הפסנתר, רץ לפני הנושאים, פותח בריחים, מורט פה ושם באחת המגבות, דוחף פעם אחת, מזדחל ועובר בין הרגליים, מפריע לכול וצועק בקול מודאג, בלי הרף:
“אל עצמך משוֹך, הקדמיים, הקדמיים. הנה כך, הזנב כלפי מעלה, מעלה, מעלה, הַכנס בַפתח. הנה כך.”
“אנא, בטובך, פיוֹדוֹר פיליפיץ׳! בעצמנו,” מעיר בענוָה הגנן, הלחוץ אל המעקה, סמוק כולו מרוב מאמץ, מחזיק בשיורי כוחו קרן אחת של הפסנתר.
אלא שאין פיוֹדוֹר פיליפיץ׳ נרגע.
“ומה הדבר?” שקלתי בדעתי, “הסבור האיש שמועיל הוא, חיוני למהלך הכללי של העבודה, או ששמח פשוט על שנתן לו אלוהים כושר-דיבור בוטח בעצמו ומשכנע זה, והריהו מבזבז אותו בעונג? כפי הנראה, כך הדבר.” משום מה אני רואה את הבריכה, את הצמיתים העייפים, המבוֹססים עד ברך במים ומושכים רשת, ושוב פיודור פיליפיץ׳ ומַזלף בידו, צועק על הכול, מתרוצץ בחוץ וניגש רק מפעם לפעם אל הבריכה, כדי לשפוך את המים העכורים שבַכלי, כשהוא עוצר בידו את דגי-הקַרֶשִיה שבו, ולשאוב מים זכים. והנה צהריים של יולי. אני הולך לאיזה מקום על פני דשא שנכסח זה עתה, בקרניה הישרות החורכות של השמש. עודני צעיר מאוד, משהו חסר לי, ולמשהו אני נכסף. אני הולך אל הבריכה, אל מקומי האהוב, בין ערוגת ורדי-הבר לבין שׂדרת הליבנים, ושוכב לישון. זוכר אני מה הרגשתי כששכבתי והסתכלתי מבעד לגבעולים הדוקרניים האדומים של ורד-הבר על האדמה שיָבשה גרגרים-גרגרים, ועל הראי התכול-בהיר של הבריכה המשתקף ביניהם. זה היה רגש של איזו נחת רוח תמימה מעצמי ועצבות. הכול סביבי כה נפלא היה, והשפעת היופי הזה עלי כה עצומה, עד שנדמה היה לי, כי גם אני יפה, והעניין היחיד המרגיז אותי הריהו, שאין איש מתפלא לי. חם. אני מנסה להרדם, כדי למצוא נחמה. אבל הזבובים, הזבובים הטרדנים, אינם נותנים לי מנוח גם כאן, מתחילים להתכנס לידי, ומנתרים בעקשנות, בקשיחות, כגלעינים, ממצחי לידַי. דבורה מזמזמת בסמוך אלי, במקום מילהט השמש. פרפרים צהובי-כנפיים מתעופפים ביגיעה מגבעול-דשא למשנהו. אני נושא עיני: העיניים כואבות – השמש מבהיקה מדי מבעד לעלוָה הבהירה של ליבנה מתולתל, שאמירו מניף מעלי את ענפיו גבוה, אבל בתנועה חרישית – ודומה כי החום גבר. כיסיתי פני במִמחטה. מתחיל מחנק, והזבובים נדבקים כאילו לידיים, שהזיעה מבצבצת מהן. במעבית של ורדי-הבר התחילו הדרורים רוחשים. אחד מהם ניתר על האדמה במרחק אמה ממני, העמיד פנים פעמיים כאילו ניקר באדמה, והתעופף מהערוגה בציוץ עליז, מרשרש בענפים. גם השני ניתר לאדמה, נפנף בזנבו, הסתכל סביבו וגם צייץ ועף כחץ אחרי הראשון. ליד הבריכה נשמעות חבטות המַחבּט בכבסים הלחים, והמכות מתהדהדות ונישאות למטה, על פני הבריכה. נשמעים קולם, דיבורם ושכשוכם של המתרחצים. פֶּרץ הרוח שַאן בצמרות הליבנים עוד הרחק ממני. הנה אני שומע מקרוב כי הרחיש את העשב, וגם העלים בסבך ורדי-הבר נעו והתנפנפו. הנה הגיע אלי סילון רענן, הרים את קצה המִמחטה ודגדג את פני. בפתח שפתחה הממחטה המורמת נכנס זבוב והתרוצץ ליד הפה הלח. איזה ענף יבש דוחק בגבי. לא, אין בכוחי לשכב. אלך להתרחץ בבריכה. אך הנה אני שומע ממש ליד הערוגה צעדים נחפזים ודיבור מבוהל של אשה:
״הה, רחימאים! מה זה כאן! ואין לראות גבר!"
“מה זה, מה?” שאלתי, משיצאתי לאור השמש, אשה מן הצמיתוֹת, שרצה על פַני ונאנחה. הסתכלה סביבה, הניפה ידיה והוסיפה לרוץ. אך הנה רצה אל הבריכה גם מאטריוֹנה בת המאה-וחמש, תופסת בידה את המטפחת הנשמטת מראשה, מקפצת וגוררת רגל אחת שפּוּזמק-צמר עליה. שתי ילדות רצות, מחזיקות זו בזו, ונער בן עשר בכפתן של אביו, מחזיק בחצאית-הקנבוס של אחת מהן וממהר אחריהן.
“מה קרה?” שאלתי אותן.
“איכר טבע.”
“איפה?”
“בבריכה.”
“ואיזה הוא? המשלנו?”
“לא, עובר־אורח.”
העגלון איוַאן, המדשדש במגפיו הגדולים על הדשא הכּסוּח, והפקיד השמן יעקב, רצים אל הבריכה סחופי-נשימה, ואני רץ אחריהם.
זוכר אני את הרגש שאמר לי: "קפוץ למים ומשֵה את האיכר, הצל אותו, והכול יתפלאו לך״ – והלא זאת ביקשתי.
“איפה זה, איפה?” שאלתי את המון הצמיתים שנאספו ליד הבריכה.
“הנה שם, במערבולת עצמה, לחוף ההוא, כמעט ליד בית-המרחץ,” אומרת הכובסת, ואוספת את הכבסים הלחים אל דליי-האֵסל. "מביטה אני, צולל הוא. והנה יעלה איכשהו ושוב יֵרד, ושוב יירָאה, ופתאום צעק: ׳טובע אני רחימאים!׳, וצלל למטה, ורק אבעבועות יצאו. ראיתי, כי טבע האיש. ויִללתי: רחימאים, איכר טובע!״
עמסה הכובסת את האסל על שכמה, ובהילוך מצודד יצאה בשביל והתרחקה מהבריכה.
״שוּר, איזו צרה!״ אומר הפקיד יעקב איוַאנוֹב בקול נואש. ״אילו צרות יהיו לנו עם בית-המשפט של הזיֶמסטבוֹ – לא תיחלץ מידיהם."
איכר אחד בעל חרמש פילס לו דרך בהמון הנשים, הילדים והישישים, שנתקהלו בחוֹף הזה, תלה את החרמש על עץ-ערבה וחלץ לאט את מגפיו.
“איפה, איפה טבע האיש?” הוספתי לשאול, מתוך רצון לאוּץ לשם ולעשות משהו היוצא מגדר הרגיל.
אלא שהכול מצביעים על פניה החלקות של הבריכה, ורק מפעם לפעם רוח חולפת מטילה בהן אדוות. איני יכול להבין כיצד טבע. ואילו המים פרושים מעליו חלקים כפי שהיו, יפים, אדישים, מבהיקים בזהב בשמש הצהריים, ונראה לי שלא אוכל לעשות דבר, שלא אפליא איש, מה גם ששחיָתי גרועה למדי. האיכר כבר פושט את החולצה מעל לראשו ומיד יקפוץ למים. הכול מביטים בו בתקוָה ובנשימה עצורה. אך לאחר שנכנס למים עד כתף, חוזר הוא לאט ולובש חולצתו: אינו יודע לשחות.
אנשים רצים ונאספים, ההמון גדל והולך, הנשים נצמדות זו לזו. אך אין איש מושיט עזרה. אלה שבאו זה עתה משיאים עצות, נאנחים בקול ופניהם אומרות פחד ויאוש. מבין אלה שנאספו קודם לכן יושבים אחדים על הדשא, מִשעייפו לעמוד, ואחדים שבים על עקבותיהם. הישישה מאטריוֹנה שואלת את בתה האם סגרה את תריס-התנור. נער קטן הלבוש כפתן של אביו מטיל חלוקי-אבן למים בכוָנה רבה.
אך הנה רצה במורד ההר, נובחת ומסתכלת בתמיהה לאחור, טרֶזוֹרקה, הכלבה של פיוֹדוֹר פיליפיץ׳. והנה הופיעה גם מעֵבר לערוגת ורדי-הבר דמותו שלו, והוא גולש מההר וצועק משהו.
“מה אתם עומדים?” צועק הוא, פושט תוך כדי ריצה את המקטורן. “אדם טבע, ואילו הם עומדים! תנו חבל!”
הכול מסתכלים בתקוָה ובאימה בפיודור פיליפיץ׳, בעודו נשען על כתפו של צמית נוח-לשרת ודוחק בחרטום נעל שמאל בעקב נעל ימין.
“הנה שם, במקום שאנשים עומדים, ימינה מהערבה, פיודור פיליפיץ׳, הנה שם,” אומר לו מישהו.
“יודע אני!” הוא משיב, מזעיף גבותיו, כפי הנראה בתשובה על סימני הביישנות שניכרו בהמון הנשים, פושט את הכותונת, מסיר את הצלבלב מצוָארו, נותן הכול בידי נער־הגננים, העומד בפניו בהתרפסות, צועד בצעד נמרץ על פני הדשא הכסוּח וניגש אל הבריכה.
טרֶזוֹרקה, שאינה מעלה על הדעת את הסיבה למהירות תנועותיו של אדונה, נעצרה ליד ההמון, מלסלסת לאחר שאכלה כמה גבעולי עשב בחוף, מסתכלת בו בשאלה, ופתאום היא מצטוַחת בעליזות וקופצת למים יחד עמו. תחילה אין רואים דבר מלבד קצף ונתזי-מים, המגיעים אפילו אלינו. אך הנה פיודור פיליפיץ׳, מניף בחן את זרועותיו, מגביה ומשפיל בקצב את גבו הלבן, ושוחה בחתירה נמרצת אל החוף מנגד. אולם טרזוֹרקה נתלַעלעה במים ונחפזת לשוב, מנערת עצמה ליד ההמון ומתגלגלת על גבה בחוף, להתנגב. כשמגיע פיודור פיליפיץ׳ לחוף שמנגד, מגיעים במרוצה אל עץ-הערבה שני עגלונים ובידיהם רשת דייגים הכרוכה על מקל. משום-מה מרים פיודור פיליפיץ׳ את ידיו, צולל פעם אחת, שנייה, שלישית, פולט בכל פעם סילון מים מפיו ומנער יפה את שערו, אך אינו משיב על השאלות הנִתכות מכל עבר. סוף-סוף הוא יוצא לחוף, וכפי שרואות עיני, מפקד הוא על פרישׂת הרשת. מושכים הם את הרשת החוצה, אלא שאין בה דבר לבד מטין וכמה דגי-קַרָשיה זעירים מפרפים. כשפורשים את הרשת במים בפעם השנייה, אני עובר לגדה שמנגד.
אין שומעים אלא את קול פיודור פיליפיץ׳ המפקד, שִכשוּך החבל הלח במים ואנחות-אימה. החבל הלח, הקשור אל ימין הרשת הולך ומתכסה עשב ומבצבץ יותר ויותר מהמים.
“ועכשיו משוך יחד, כולם כאחד, בבת-אחת!” צועק קולו של פיודור פיליפיץ׳. מתגלים המצופים הנוטפים מים.
“יש משהו, כבד למשוך, אחים,” אומר קול.
אך הנה נמשכות, מרטיבות ומועכות את העשב, כנפות הרשת, ושניים-שלושה דגי-קרשיה מתחבטים בהם. והנה נראה ברשת המתוחה, מבעד לשכבה דקה ורוטטת של מים שנתעכרו, משהו לבן. אנחת-אימה לא רמה, אך נשמעת ברור להחריד בדממת המוות, עולה מן הקהל.
“משוך יחדיו, אל היבשה משוך!” נשמע קולו התקיף של פיודור פיליפיץ׳, וכבר גוררים ברשת את הטובע, על פני גבעולי הלאפה שנקצרה, אל עץ-הערבה.
והנה אני רואה את דודתי הזקנה הטובה בשמלת המשי, רואה את שמשייתה הסגולה בעלת הגדילים, היוצאת דופן כל כך בתמונת-מוות זו, האיומה בפשטותה, ואת פניה הנכונים לפרוץ בבכי. זוכר אני את האכזבה שבפנים אלו, על שאי-אפשר להשתמש כאן כלל בתרופת העטשַנית, וזוכר את הרגש המדאיב, הכואב, שפקד אותי, כשאמרה לי מתוך אנוכיות תמימה של אהבה: ״בוא, יקירי. הו, מה נורא הדבר! והנה אתה מתרחץ ושוחה לבדך."
זוכר אני כיצד חרכה השמש בלהט הבהיר את האדמה היבשה, המתפוררת מתחת לרגליים, כיצד נצטחצחה השמש על פני ראי הבריכה, כיצד טפחו ליד החוף, קארפּיוֹנים גדולים, ובאמצע אִידווּ את חלקת מי הבריכה להקות דגיגים, כיצד חג הנֵץ ברום השמים, מעל לברוָזונים, היוצאים לאמצע הבריכה מתוך קני-הסוף, מבעבעים ומשתכשכים; כיצד הצטופפו באופק ענני גשם לבנים מתולתלים, כיצד נתפזר ונעלם לאט הרפש שהעלתה הרשת לחוף, וכיצד שוב שמעתי בלכתי על הסכר את מכות מחבֵּט-הכביסה, המתגלגלות על פני הבריכה.
אלא שמחבט זה מצטלצל, כאילו צלצלו שני מחבטים בטֶרצה, והצליל מענה, מייגע אותי, מה גם שיודע אני – מחבט זה פעמון הוא, ופיודור פיליפיץ׳ לא יאלצו לשתוק וככלי-עינויים מהדק מחבט זה את רגלי ההולכת וקופאת – ואני נרדם.
נדמה היה לי, שהעירו אותי דהירתנו המהירה ושני קולות האומרים בסמוך אלי:
“שמע, איגנטא, האַ איגנאט!” אומר קולו של הרכּב שלי. ״קח את הנוסע – הלא בין כך ובין כך אתה נוסע, ולמה אתרוצץ אני על חינם! קח!״
ומשיב קולו של איגנט ממש לידי:
“ומה שמחה תצמח לי להיות אחראי לנוסע?… מחצית הלוֹג תתן?”
“איפה מחצית!… רביעית וזהו זה.”
“שוּר, רביעית!” צועק קול אחר, "בשביל רביעית ירדוף ויענה את הסוסים!״
פקחתי עיני. עדיין מתעתע בעיני השלג הרוטט, הבלתי-נסבל, ואותם רכּבים וסוסים עצמם לעיני, אלא שלידי אני רואה מגררת כלשהי. הרכּב שלי השיג את איגנאט, וזמן רב למדי אנו נוסעים זה בצד זה. אף על פי שהקול מהמגררת האחרת אינו ממליץ לקחת פחות ממחצית-הלוֹג, עצר פתאום איגנאט את רִכבו.
“העבֵר, יהי כן, מזלך הוא. את המחצית תתן כשנגיע, מחר. והמטען רב, מה?”
הרכּב שלי מנתר אל השלג בערנות שאינה אופיינית לו כלל, קד לי ומבקש שאעבור אל איגנאט. אני מסכים בכל לב. אך נראה, כי דעתו של האיכר שלי ירא-השמים כה נוחה, שיש לו רצון לשפוך לפני מישהו את תודתו ורגשי שמחתו: הוא קד ומודה לי, לאליוֹשקה, לאיגנאשקה.
“והנה, תודה לאל! שאם לא כן, אדוני! מחצית הלילה נוסעים אנו, ולא יודעים לאן. והוא כבר יביא אותך, האדון, והסוסים שלי כמעט עמדו תחתם.”
ובמשנה מרץ הוא פורק את הצרורות.
בעוד הם מעבירים את המטען, הלכתי, בסיוע הרוח שהיתה מעיפה אותי, אל המגררת השנייה. רבע של המגררת כוסה שלג, בעיקר מהצד שבו תלו שני הרכּבים כּפתן על ראשם, למגן מהרוח. אולם במחסה הכּפתן מצאו שלוָה וחמימה. הזקן שכב כקודם לכן ורגליו מעֵבר לדופן, ובעל-האגדה המשיך את אגדתו:
“בשעה זו עצמה, כשבא הגנראל, בא, זאת אומרת, בשם המלך, זאת אומרת, אל מַריה בבית-הכלא, בשעה זו עצמה מַריה אומרת לו: ׳גנראל! אין לי כל נחיצות בך ולא אוכל אני לאהוב אותך, ולכן, אתה לא תהיה לי מאהבַן; והמאהבן שלי הלא הוא זה הנסיך בעצמו'. בשעה זו עצמה…” המשיך, אלא משראה אותי, נשתתק לרגע והתחיל מלבה את מקטרתו.
“ומה, האדון, אגדוֹנֶת באת לשמוע?” אמר השני, שכיניתי אותו בעל-העצה.
“כן. הרי נחמד אצלכם, ועליז!” אמרתי.
״ומה! זה מהשעמום – לכל הפחות לא חושבים."
“והיודעים אתם היכן אנו נמצאים?”
נראה היה לי, שהשאלה לא מצאה חן בעיני הרכּבים.
“ומי יֵדע פה איפה? אפשר בכלל, שהגענו אל הקאלמיקים,” ענה בעל-העצה.
“מה נעשה איפוא?” שאלתי.
“ומה יש לעשות? הנה נוסעים אנו, אפשר נגיע לדרך,” אמר במורת-רוח.
“ואם לא נגיע, והסוסים יעמדו תחתם בשלג, מה יהיה?” ״ומה! לא כלום."
“הלא אפשר לקפוא.”
“מוּדעת היא, אפשר, ועכשיו לא רואים גם גדישים: אמוֹר, שבכלל באנו אל הקאלמיקים. ראשית חכמה צריך לראות בשלג.”
“ואתה, האדון! באמת פוחד לקפוא?” אמר הזקן בקול רועד. אף על פי שכאילו לעג לי, ניכר היה שקפא עד מוח עצמותיו.
“כן, הצינה גוברת,” אמרתי.
“הוי אתה, האדון! אילו כמוני תעשה: הנה, הנה תרוץ לך מעט – ואז גם תתחמם.”
“וראשית חכמה, שתרוץ אחרי המגררת,” אמר בעל-העצה.
7
״הואל בטובך: מוכן!״ צעק אלי אליושקה מהמגררת הקדמית.
כה עצומה היתה הסוּפה, שבדי-עמל, רכון כולי נגד פני ומחזיק בשתי ידי בשולי אדרתי, עלה בידי לעבור בשלג הרופס, שסחפה הרוח מתחת לרגליים, את מרחק הצעדים האחדים שהפריד ביני לבין המגררת שלי. הרכּב הקודם שלי כבר כרע על ברכיו באמצע המגררת הריקה, אך משראה אותי, הסיר את כובעו הגדול, וביקש דמי-שתייה, והרוח זקרה בפראות את שערו. נראה, שלא ציפה כי אתן לו, שכן לא ציער אותו סירובי כלל. גם על כך הודה לי, חבש את כובעו, אמר: “נו, יתן לך אלוהים, האדון…,” משך במושכות, מצמץ בשפתיו והפליג מעלינו. מיד הניף איגנאשקה את השוט עד שנרכן גבו, וגער בסוסים. ושוב חירוק הפרסות, הציעוקים והפעמונים במקום יִבבת הרוח, שנשמעה ברור ביותר כשעמדנו במקום.
כרבע שעה לאחר שעברתי למגררה זו עדיין לא נרדמתי, וביצרתי עצמי בהסתכלות בדמותו של הרכּב ובסוסים. איגנאשקה ישב ישיבת בן-חיל, מנוענע בלי הרף על מושבו, מניף שוטו על הסוסים, גוער בהם בצעקה, מקיש רגל ברגל, והנה נרכן נגד פניו והשיב למקומה את העכּוזית של המשכּוּכי, שכן נטתה לגלוש ימינה. לא גבה-קומה היה, אך מבנה גופו מוצק, כפי שנדמה לי. מעל ליַרכּית הפרוָה לבוש היה כפתן לא חגוּר, שצווארונו כמעט שמוט, ועל כן צוָארו חשוף, לרגליו לא מגפי לבד אלא מגפי-עור, כובעו קטן, והוא מסירו וחובשו בלי הרף. על אוזניו הגן השיער בלבד. לא המרץ בלבד ניכר בכל תנועותיו, אלא בעיקר, כפי שנראה לי, הרצון לעורר בקרבו את המרץ. ואולם, ככל שהרחקנו לנסוע, כן הרבה להיטלטל על הדוכן, היטיב את ישיבתו, הקיש רגל ברגל ופתח בדברים עמי ועם אליוֹשקה: נדמה היה לי, שהוא חושש לפוֹל ברוחו. ועילה לא נעדרה: אף על פי שהסוסים טובים, הכבידה הדרך יותר ויותר עם על צעד, וניכרים היו הסוסים שרצונם לרוץ פחת והלך: כבר היה הכרח לצלוף בהם, והמשכּוּכי, סוס טוב, גדול ומדובלל, מעד פעמיים, אמנם נבהל ומיד משך משיכה נמרצת וטלטל את ראשו המדובלל גבוה, כמעט עד הפעמון. המוצמד הימני, שעקבתי אחריו על כורחי, בעל ציצית-העור הארוכה על העכּוּזית, המיטלטלת ומקפצת מימין, היה מרַפה הרבה את המוֹסרוֹת, ועל כן נתחייב בכמה צליפות שוט, אך כהרגלו של סוס טוב, אפילו חם-מזג, כאילו התמרמר על חולשתו, היה שומט וזוקר ראשו, וביקש שתזרז אותו המושכה. אכן נורא היה המַראה, כי הסוּפה והצינה הלכו וגברו, הסוסים נחלשים, הדרך משתבשת יותר ויותר, ואין אנו יודעים היכן אנו ולאן עלינו לנסוע, לאו דווקא כדי להגיע לתחנה, אלא למקום מחסה כלשהו – והלא מגוחך אף מוזר הוא לשמוע את הפעמון מצטלצל בקלילות ובעליזות כזאת, ואת איגנאטקה מצעק לו ציעוקים כה ערניים ויפים, כאילו נסענו להנאתנו בצהרי שמש וצינה בחג-הטבילה ברחובו של הכפר – והעיקר, קשה היה להניח שאנו נוסעים בלי הרף, ובמהירות, אל מקום אחר מהמקום שאנו נמצאים בו. איגנאטקה הטעים שיר, אמנם בפאלצֶטוֹ מכוער למדי, אלא שבקול רם כל כך ובאתנחתות כאלה, שניצלן לשריקה, עד שמוזר היה להיתפס לפחד בזכות שירו.
“היי־היי! מה אתה צורד את גרונך, איגנאט!” נשמע קולו של בעל-העצה. ״עמוד רגע!״
“מה לך?”
״עמו-ו-וד!״
נעצר איגנאט. שוב נדם הכול, והרוח נתנהמה ונשתרקה, והשלג התחיל מתערבל ומכה יותר במגררות. קרב אלינו בעל-העצה.
“נו, מה לך?”
“מה! לאן ניסע?”
“ומי יודע!”
“מה, האם קפאו רגליך שאתה טופח בהן, מה?”
“קהו לגמרי.”
״מוטב שתיגש ותראה: שם מהבהב משהו – האם לא מחנה הקאלמיקים הוא. ושם גם לרגליים יֵחַס."
“ניחא. החזק בסוסים… הא לך.”
רץ איגנאט לכיוון שהורה לו בעל-העצה.
"הכול צריך לראות, וגם ללכת צריך: וכך תמצא. ואם לא כן, מה ניסע כשוטים סתם!״ אמר לי בעל-העצה. “ראה כיצד הרתיח את הסוסים עד הבל!”
כל עוד שהה איגנאט בסיורו – והוא נשתהה הרבה, וכבר חששתי שמא יתעה – דיבר אלי בעל-העצה בנעימה שלוָה בוטחת בעצמה, והירצה כיצד יש לנהוג בשעת סופה, וכי מוטב להתיר את המושכות ולהניח לסוס, והוא יוציא לדרך הנכונה, חי אלוהינו בשמים כי יוציא, ואפילו לפעמים אפשר להסתכל גם בכוכבים, ואילו היה הוא נוסע בראש, היינו זה כבר בתחנה.
“ומה שם?” שאל את איגנאט שהיה חוזר, פוסע בכבדות, רגליו בוססות בשלג עד ברך.
“יש גם יש, רואים מחנה,” השיב איגנאט המתנשף, “אבל לא יודע איזה. ודאי, אחא. הגענו לקייטנה של פרוֹלגוֹב. צריך שמאלה יותר לחתוך.”
“ומה הוא טוחן?! הלא זה המחנות שלנו, שמאחורי הסטאניצה,” חלק עליו בעל-העצה.
״ואני אומר שלא!״
“אני רק הצצתי, וכבר אני יודע: וכך יהיה. ואם לא מחנה זה, הרי זה טַאמישֶבסק. צריך לחתוך ימינה יותר ויותר: ובדיוק נצא אל הגשר הגדול – בוֶרסטה השמינית.”
“הלא אומרים לך שלא! הלא ראיתי!” השיב איגנאט במורת-רוח.
״הו, אחא! ואתה רכּב?!״
“ודאי רכּב אני! לך אתה בעצמך וראה.”
“מה יש לי ללכת. גם כך אני יודע.”
איגנאט התרגז, כנראה. בלי להשיב קפץ ועלה על הדוכן, והריץ את הסוסים הלאה.
“ראה, איך קהו הרגליים מכפור. לא תחמם אותן,” אמר לאליוֹשקה, התכיף להקיש רגל ברגל ולחפון החוצה את השלג שחדר לבתי-השוקיים של המגפיים.
נפשי יצאה להרדם.
8
“האם אני קופא,” חשבתי מתוך תנומה, “ויש אומרים, כי תמיד הקפיאה מתחילה בתרדמה. ומוטב לטבוע מאשר לקפוא, ימשו-נא אותי ברשת. אגב, היינו-הך – לטבוע, לקפוא, ובלבד שלא ידחק בגבי המקל הזה, ולהרדם.”
להרף־עין אני נרדם.
“אף על פי כן, במה יסתיים כל זה?” אמרתי פתאום בלבי, פוקח עיני לרגע ומסתכל במרחב הלבן: “במה יסתיים הכול? אם לא נמצא גדישים והסוסים יעמדו תחתם, ודומה כי הדבר יקרה במהרה – נקפא כולנו.” אודה, שאף על פי שפחדתי קצת, היתה המישאלה שיקרה לנו משהוּ החורג מן הרגיל, טראגי במידת-מה, חזקה בי מהפחד המוּעט. אמרתי בלבי, שלא יהיה רע כלל, אם לפנות בוקר יביאו אותנו הסוסים בעצמם אל כפר רחוק, לא מוּכר, קפואים למחצה, ואחדים יהיו אפילו קפואים למוות. מחשבות ממין זה רפרפו בדעתי בבהירות יתירה. הסוסים עומדים תחתם, השלג נערם והולך, והנה רואים רק את אָזני הסוסים ואת קשת-הרִתמה. ופתאום מופיע למעלה איגנאשקה במגררת שלו, ועובר על פנינו. אנו מתחננים לפניו, צועקים שיקח אותנו עמו. אך הרוח סוחפת את הקול, והקול נעלם. איגנאשקה מצחקק, גוער בסוסים, משריק לו ונעלם מעינינו באיזה גיא עמוק, שנתכסה שלג. הישישון קופץ על גבו של הסוס, מנפנף במרפקים ורוצה לדהור ולהסתלק, אלא שאין בכוחו לזוז ממקומו. רכּבי הקודם, בעל הכובע הגדול, מסתער עליו, גוררו ארצה ורומס אותו בשלג. “מכשף אתה!״ צועק הוא. ״פה מלא קללה! בוא נשתרך יחדיו.” אולם הישישון פולח את תל-השלג בראשו: למעשה אינו ישיש אלא ארנבת, ונמלט בדהירה מפנינו. כל הכלבים דוהרים בעקבותיו. בעל-העצה, הוא פיודור פיליפיץ׳, אומר, שיֵשבו הכול במעגל, ואין דבר, אפילו יכסה אותנו השלג: חם יהיה לנו. ואכן חשים בחום ובחמימת-בית, אלא שצמאים אנו. אני שולח ידי אל הצידָנית, מכבד את הכול ברום בסוכר, ושותה גם אני בהנאה רבה. בעל-האגדה מספר אגדה על הקשת בענן – וכבר נמתחו מעליו תקרת שלג וקשת. "עתה יכין לו כל אחד קיטון קטן בשלג, והבה נישן!״ אומר אני. השלג רך וחמים, כשער-פרוָה. אני מכין לעצמי קיטון ורוצה להכנס לתוכו. אולם פיוֹדוֹר פיליפיץ׳, שראה בצידנית את כספי, אומר: “עצור! תן את הכסף. בין כך ובין כך תמות!” ותופס ברגלי. אני נותן את הכסף, ומבקש כי יניחו לי. אך אין הם מאמינים כי זה כל כספי, ואומרים להרגני. אני תופס בידו של הישישון ומתחיל לנשקה בעונג שאין לתארו כלל: ידו של הישישון ענוגה ומתוקה. תחילה הוא מחלץ אותה מידי, אבל אחר כך מניחה לי, ואפילו מלטפני בידו השנייה. אף על פי כן קרב אלי פיוֹדוֹר פיליפיץ׳ ומאיים. אני רץ אל קיטוני. אלא שאין זה קיטון, כי אם מסדרון לבן ארוך, ומישהו מחזיק ברגלַי. אני מפרפר להחלץ. בידֵי המחזיק בי נשארים בגדי וחלק מעורי. אך אני מרגיש קור ובושה בלבד – בושה, מה גם שדודתי, ובידיה השמשיה ותיבת התרופות ההוֹמיאוֹפּטיות הולכת לקראתי, שלובת-זרוע עם הטבוע. הם צוחקים ואינם מבינים את הסימנים שאני מחווה. אני מטיל עצמי למגררת, רגלי נגררות בשלג. אולם הישישון רודף אחרי, כשהוא מנפנף במרפקיו. כבר קרוב הישישון, אבל אני שומע שני פעמונים מצלצלים לפני, ויודע שאינָצל בהגיעי אליהם. צלצולם של הפעמונים מתגבר. אך הישישון השיג אותי, נפל כשבטנו על פני, וכמעט שאיני שומע את הפעמונים. שוב תפסתי ידו והתחלתי לנשקה, אך הישישון אינו ישישון כי אם הטבוע… וצועק: “איגנאשקה! עמוד, דומה, כי אלה הגדישים של אַחמֶטקה, דומה! גש ותראה!” וזה כבר מפחיד מדי. לא! מוטב להקיץ…
אני פוקח עיני. הרוח הפשילה אל פני את כנף הסגין של אליוֹשקה, ברכי חשופה, אנו נוסעים על התשתית הקרחית, וטֵרצַת הפעמונים מצטלצלת יפה באוויר, בלווית הקווינטה הרוטטת שלה.
עיני מחפשות את הגדישים. אולם במקום הגדישים אני רואה, כבר בעיניים פקוחות, בית בעל גזוזטרה וקיר משונן של מבצר. אין לי עניין להסתכל היטב בבית ובמבצר: בעיקר מבקש אני לשוב ולראות את המסדרון הלבן, שבו רצתי, לשמוע את צלצול פעמון הכנסייה ולנשק את ידו של הישישון. שוב עצמתי עיני ונרדמתי.
9
כבדה היתה שנתי. אולם הטֵרצה של הפעמונים נשמעה בלי הרף, והופיעה בחלומי, הנה בדמות כלב, הנובח ומסתער עלי, הנה בדמות עוגב, שאני אחד החלילים בו, והנה כדמות שירים בצרפתית שאני מחבר אותם. והנה נדמה לי, כי טֵרצה זו היא כלי-עינויים כלשהו, שבו לוחצים בלי הרף את עקב ימיני. הכאב כה חזק היה, שהתעוררתי, פקחתי עיני ושפשפתי את רגלי. היא התחילה לקפוא. הלילה הוסיף להיות בהיר, עכרורי, לבן. אותה תנועה עצמה היתה מטלטלת אותי ואת המגררת. אותו איגנאשקה עצמו ישב במצודד והקיש רגליו זו בזו. אותו הסוס המוצמד, ממתח צווארו ומרים רגליו אך מעט, רץ ברהיטה בשלג העמוק, והציצית שעל העכּוּזית מרקדת וטופחת בבטן הבהמה. ראשו של המשכּוכי, בעל הרעמה המתבדרת, מיטלטל בקצב, מותח ומַרפה את המושכות המושחלות בטבעות קשת-הרִתמה. אלא שכל אלה נתכסו יותר בשלג. השלג התערבל מלפנים, מהצד, כיסה את הסוּלייסים, את רגלי הסוסים עד ברך, ונתרבץ מלמעלה על הצווארונים והכובעים. הרוח נשבה פעם מימין, פעם משמאל, שיחקה בצוָארון, בחוצן הכּפתן של איגנאשקה, ברעמת הסוס המוצמד, ויבבה מעל לקשת-הרתמה והיצולים.
הצינה גברה מאוד, ואך זקרתי ראשי מהצוָארון היה שלג, קפוא יבש ומתערבּל מתרַבּץ בריסים, באף, בפה וחודר לעורף. תשׂא עיניך סביב – הכול לבן, לבן ומושלג, ואין רואים דבר מלבד אור עכרורי ושלג. אימה גדולה ירדה עלי. אליוֹשקה ישן למרגלותי, בירכתי המגררת. על גבו נערמה שכבת שלג עבה. רוחו של איגנאשקה לא נפלה: בלי הרף משך במושכות, גער בסוסים, הקיש ברגליו. צלצולו של הפעמון מופלא היה כקודם. הסוסים היו מנחררים מעט אך רצו, מעידותיהם תכופות יותר ויותר וריצתם מתונה יותר. שוב מקפץ לו איגנאשקה, מניף את הכפפה ומטעים זמר בקולו הדק, המתוח. בטרם סיים את הזמר עצר בסוסים, הטיל את המושכות על קַדמת-המגררת וירד. התייבבה הרוח בפראות. כמו מעל אֵת רחב נשפך השלג על חוצני האדרת. הפכתי פני: המגררת השלשית כבר לא היתה מאחרינו (היא נתקעה באיזה מקום). בערפל השלג נראה ליד המגררת השנייה הזקן המקפץ מרגל לרגל. איגנאשקה סר כשלושה צעדים מהמגררת, ישב בשלג, פתח את חגורתו והתחיל לחלוץ את מגפיו.
“מה אתה עושה?” שאלתי.
“צריך לחלוץ ולנעול מחדש, שלגמרי קפאו הרגליים,” השיב והמשיך בעיסוקו.
קר היה לי לזקור צוָארי מהצוָארון כדי להסתכל במעשיו. ישבתי זקוף והסתכלתי בסוס המוצמד, שהציג רגל הצדה, ונפנף בכאב, בעייפות, בזנבו המקושר וזרוי שלג. טלטולה של המגררת, כשקפץ איגנאט וישב על הדוכן, העיר אותי.
“מה, היכן אנחנו עכשיו?” שאלתי. “הנגיע לפחות עד אור הבוקר?”
“תנוח דעתכם: נביא,” השיב. “עתה התחממו הרגליים הרבה, לאחר שנעלתי מחדש.”
הפליג, נצטלצל הפעמון, שוב התחילה המגררת מיטלטלת, והרוח שבה לשרוק מתחת לסולייסים. שוב יצאנו לשוט בים השלג שאיץ לו תחום.
10
תרדמה כבדה נפלה עלי. כשהתעוררתי מדחיפת רגלו של אליוֹשקה ופקחתי עיני, כבר היה בוקר. נדמה, כי הצינה עזה יותר משהיתה בלילה. שלג לא ירד מלמעלה. אולם רוח חזקה, יבשה, הוסיפה לסחוף אבק שלג בשדה, ובעיקר מתחת לפרסות הסוסים ולסולייסים. מימין, במזרח, היו השמים כבדים, כחלחלים-כהים. אלא שפסים אלכסוניים בהירים, אדומים-תרוגים, הלכו ונתבלטו בהם. בגלל העננים הלבנים החומקים, שכמעט אינם מתגוונים, נראתה מעל לראש כּחֵלֶת חיוורת. משמאל היו העננים בהירים, קלים ונעים. בכול סביב, כמלוא הישג העין, רבץ בשדה שלג לבן עמוק, ורבָדיו חדי קווים. אי-פה אי-שם נראתה תלולית מאפירה, שמעליה התעופף בעקשנות אבק-שלג זעיר, יבש. לא נראו כל עקבות, של מגררת, או של אדם, או של חיה. שרטוטי גבו של הרכּב וצבעי הפרוָה נראו ברורים וחדים גם על הרקע הלבן… עיגול כובעו הכחול-כהה של איגנאשקה, צווארונו, שערו ואפילו המגפיים לבנים היו. המגררת נתכסתה שלג כולה. השלג דבק בכל ימין ראשו ורעמתו של המשכּוּכי האפור. רגליו של הסוס המוצמד מצדי כוסו שלג עד הברך, ולעכּוּזו המיוזע, שנעשה מדובלל עתה, דבק שלג מימינו. הציצית היתה מקפצת לקצב כל מנגינה שהייתי מעלה על הדעת, והסוס המוצמד רץ כקודם, אלא שעל פי בטנו הנפולה, העולה ויורדת בתכיפות, ועל פי אוזניו השמוטות ניכר היה מה עייף הוא. גוף חדש יחיד משך את תשומת-הלב: עמוד וֶרסטה, שהשלג היה נושר ממנו, אך מימינו כבר ערמה הרוח תלולית ממש, ועוד היתה מזנקת ומשליכה את השלג הפריך מצד לצד. השתוממתי מאוד, כי נסענו כל הלילה, שתים-עשרה שעות, בלי להחליף סוסים, בלי לדעת לאן ובלי לעצור, ואף על פי כן הגענו לאיזה מקום. דומה, כי צלצול פעמוננו עליז עתה יותר. איגנאט הידק את חוצני הפרווית וגער בסוסים. מאחור נִחררו הסוסים וצלצלו הפעמונים של מגררות הזקן ובעל-העצה. אולם הרכּב שנרדם אבד ללא ספק בערבה. כשעברנו כמחצית הוֶרסטה נִקרוּ לנו עקבות חדשים, שנתכסו שלג אך מעט, של מגררת ושלושה סוסים, ובהמשך הדרך נראו פה ושם כתמים ורדרדים, כנראה דם מפצע-צליפה של סוס.
“פיליפ הוא! שוּר, לפנינו הגיע!” אמר איגנאשקה.
והנה הבית הקטן בעל השלט עומד בודד ליד הדרך בתוך השלג, אשר כמעט כיסה אותו עד חלון וגג. ליד בית-המרזח עמדו שלושה סוסים אפורים, מדובללים מרוב זיעה, רגליהם פשוקות וראשיהם שמוטים. לפני הפתח נגרף השלג ואֵת מוצב שם. אבל הרוח ההומה עדיין מעיפה את השלג מהגג ומערבלת אותו.
לקול פעמונינו יצא מהפתח רכּב אדמוני גבוה, סמוק, כוס י״ש בידו והוא צועק משהו. פנה אלי איגנאשקה וביקש רשות לעצור. עתה ראיתי לראשונה את פרצופו.
11
פניו לא היו שחרחרות, יבשות, יִשרות-אף, כפי שציפיתי לראותן על פי שערו ומבנה גופו. היה לו פרצוף עגול, עליז, בעל אף סולד לגמרי, פה גדול ועיניים עגולות כחולות-בהירות. לחייו וצוָארו אדומים, כאילו שפשפו אותם בלבד. הגבות, הריסים הארוכים והפלומית הצומחת בכל שיפולי פניו, כוסו שלג והלבינו לגמרי. דרך מחצית-הוֶרסטה נותרה לנו עד התחנה, ונעצרנו.
“אולם הזדרזו,” אמרתי.
“ברגע אחד,” ענה איגנאשקה, קפץ מהדוכן וניגש אל פיליפ.
“תן, אחא,” אמר, שמט את הכפפה מימינו והטילה לשלג עם השוט, שמט ראשו לאחור והערה את הוֹודקה שהוגשה לו בהעלם אחד.
המוזג. ודאי קאזאק משוחרר, יצא מהפתח ומחצית הלוג בידיו.
“למי להגיש?” שאל.
ואסילי הגבוה, איכר רזה, ערמוני בהיר, בעל זקנקן-תיִש, ובעל-העצה, לבקן, זקן לבן עבות עוטר את פניו הסמוקות, נגשו ושתו אף הם כוס לנפש. גם הזקן ניגש אל קבוצת הסובאים, אלא שאיש לא הקריב לו משקה, והוא סר אל סוסיו הקשורים מאחור, והתחיל מלטף אחד מהם על גבו ועכוזו.
הזקן נראה כפי ששיערתי: קטן, רזה, בעל פנים קמוטות שהכחילו, זקנקן דליל, אף חדוד ושיניים צהובות מכורסמות. כובע רכּבים היה לראשו, חדש לגמרי, אך יַרכּית-הפרוָה, מהוהה, מדוהנת במשחת-עגלות וקרועה בכתף ובחוצנים, לא כיסתה את הברכיים ואת מכנסי-הקנבוס, התחובים במגפי-לבד גמלוניים. הוא השתוחח כולו, התעוות, פניו וברכיו רועדות, התעסק ליד המגררות, מבקש כנראה להתחמם.
“ומה, מיטריץ׳, קח רביעית יי״ש, היית מתחמם יפה,” אמר לו בעל-העצה.
הרתיע מיטריץ׳. השיב למקומה את העכוזית של סוסו וניגש אלי.
“ומה, האדון,” אמר, מסיר את הכובע משערו השב ומחווה קידה עמוקה, “כל הלילה תעינו עמך, דרך חיפשנו. אילו הואלת לפחות לתת לרביעית. הלא כן, רחימאי, הוד מעלתך! ובלי זה, במה יתחמם אדם,” הוסיף בחיוך חנפני.
נתתי לו רבע רובל. הוציא המוזג רביעית בכוס והגישו לזקן. הניח הזקן את השוט והכפפה והושיט את ידו הקטנה, השחורה, המחוספסת וכחולה מעט, אל הכוס. אלא שאגודלו כזַר לו, ולא ציית. לא הצליח להחזיק בכוס, הפילה מידו ושפך את היי״ש על השלג.
כל הרכּבים פרצו בצחוק.
״שוּר, כיצד קפא מיטריץ׳ זה! אפילו ביין לא יֵדע להחזיק."
אולם מיטריץ׳ התעצב מאוד על ששפך את היי״ש.
אכן, מזגו לו כוס אחרת והערו אותה אל פיו. מיד נתעלז, רץ אל בית-המרזח פנימה, הצית מקטרת, התחיל מחייך, חושף את שיניו הצהובות המכורסמות, ומצרף גידוף לכל מִלה. מששתו את הרביעית האחרונה, פנו הרכּבים אל מגררותיהם, ויצאנו לדרך.
השלג הלך והלבין, הלך והבהיק, והיה מסנוור את העיניים המסתכלות בו. פסים תרוגים, אדמדמים, היו הולכים ונפזרים ברום השמים, מגביהים ומגביהים, מבהירים ומבהירים. מבעד לעננים האפורים-כחלחלים נראה אפילו באופק עיגולה האדום של השמש. התכלת כהתה והבהיקה יותר. בדרך שליד הסטאניצה היו העקבות בהירים, ברורים, מצהיבים, ופה ושם היו גם מהמורות. באוויר הצונן הדחוס הורגשו קלות וקרירות נעימות.
סוסַי רצו מהר מאוד. ראש המשכּוּכי וצוָארו בעל הרעמה המתבדרת בתוך קשת-הרתמה ניטלטלו במהירות, כמעט במקום אחד, מתחת לפעמון הציידים, שענבלו כבר לא הקיש בו, אלא גרד את הדפנות. הסוסים המוצמדים המשובחים מיתחו בצוותא את המוסרות המעוקמות הקפואות, קיפצו במרץ, וציציות העכוזית טפחו בבטנם. לפעמים היה המוצמד יורד מהנתיב לתוך תלולית-שלג, ותוך כדי עלייה מזורזת מתוכה, זורה שלג לעיניים. איגנאשקה היה מצעק בטֶנור עליז. הצינה היבשה החריקה מתחת לסוּלייסים. מאחור נצטלצלו בחגיגיות שני פעמונים, ונשמעו ציעוקים שתויים של הרכּבים. הפכתי פני: הסוסים המוצמדים האפורים, המדובללים, פשטו צוָארם, מיתנו נשימתם, וטפפו בשלג כשרסניהם מלוכסנים. מנופף שוטו, יִישר פיליפ את כובעו על ראשו. כקודם לכן שכב הזקן באמצע המגררת, רגליו מורמות.
כעבור שתי דקות החריקו המגררות על רצפת-הלוחות של מבוא-התחנה שטואטאה משלג, ואיגנאשקה הפך אלי פנים עליזות, זרויות שלג, נושמות צינה.
“ובכל זאת הבאנו אותך, האדון!” אמר.
11 בפברואר 1856
-
שיבוש של “קוּרייר” – נסיעות מיוחדות ומהירות במיטב הסוסים. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.