1 🔗
סתיו היה. בדרך המלך נסעו ברהיטה מהירה שתי מרכבות. במרכבה הקדמית ישבו שתי נשים. האחת היא האדונית, רזה וחיוורת. השנייה – החדרנית, סמוקה-מבריקה ובעלת-בשר. שיער קצר יבש היה מבצבץ מתחת לכובעה הדהוי, ויד אדמונית בכפפה קרועה היטיבה אותו בתנועות חפוזות. החזה השופע המכוסה עטיף צמיר, קלח בריאות, ועיניה השחורות הזריזות עקבו בעד החלון אחר השדות החומקים, או ששלחו מבט רהוי באדונית, או שסקרו בחרדה את פינות המרכבה. לפני אפה של החדרנית ניטלטל כובעה של האדונית שנתלה ברשת-המטען, על ברכיה רבץ גור-כלבים, רגליה נשענו על תיבות-החפצים שעל הרצפה, ותופפו עליהן חרש לצליל קפיצי-המרכבה המרתיעים והזגוגיות המקרקשות.
ידיה שלובות על ברכיה ועיניה עצומות התנדנדה מעט האדונית על הכרים שמאחורי גבה, ובקימוט פנים קל הבליעה את שיעוליה. לראשה היו שביס-לילה לבן ומטפחת תכולה, שנקשרה על הצוָאר הענוג, החיוור. שביל ישר, הנעלם מתחת לשביס, חצה שיער ערמוני-בהיר, שטוח מאוד ומשוח במשחת-תמרוקים, והיה משהו יבש, ברמינני, בלובן העור של שביל רחב זה. עור קמול, צהבוני מעט, נמתח ברפיון על תווי־הפנים העדינים והיפים, והיה סמוק בלחיים ובלסתות. השפתיים יבשות היו וחרדות, הריסים הדלילים לא נסתלסלו, ומעפוֹרת הארג שעליה הטילה קפלים ישרים על החזה הנפול. אף שהיו עיניה עצומות, אמרו פני האדונית עייפוּת, רוגז ויִיסורי-תמיד.
מרפקיו על מסעד־מושבו נמנם המשרת על הדוכן, ורכּב-הדואר האיץ בציעוקים נמרצים ברביעיית הסוסים המיוזעים, ומזמן לזמן הפך פניו אל הרכּב השני, שהיה גוער בסוסים בכרכרה שמאחור. עקבות מקבילות רחבות של חישוקי-הגלגלים נמתחו במהירות ברפש הסידני של הדרך. במרכבה עמדו מחנק וריחות אבק ואוֹדקוֹלוֹן. שמטה החולה את ראשה לאחור ופקחה לאט את עיניה. מבריקות היו העיניים הגדולות וגונן הכהה נפלא.
“שוב,” אמרה וסילקה בעצבנות ביד יפה ורזה, את קצה מעילה של החדרנית שנגע ברגלה, ופיה נתעוָה בכאב. אספה מאטריוֹשה את שולי מעילה בשתי ידיה, קמה על רגליה החזקות, וישבה רחוק יותר מהאדונית. פניה הרעננות העלו סומק בהיר. העיניים הכהות היפות להפליא של החולה עקבו בשקיקה אחר תנועות החדרנית. נשענה האדונית בשתי ידיה במושב, וביקשה אף היא להתרומם, כדי להיטיב ישיבתה. אלא שלא עמד לה כוחה. התעוות פיה, וכל פניה נתעווּ באירוניה רעה, חסרת אונים. ״לוּ עזרת לי, לפחות!… אוֹ אין צורך! אוכל בעצמי, אך את אל תניחי מאחורי את השקים הללו שלך, בבקשה! ומוטב שלא תגעי, אם אינך יודעת!" עצמה האדונית עיניה, והסתכלה בחדרנית בהרמת שמורות חטופה. הסתכלה בה מאטריוֹשה ונשכה את שפתה התחתונה, האדומה. אנחה כבדה עלתה מחזה החולה, ומשלא תמה, נהפכה לשיעול. הסבה פניה. התעוותה ולפתה בשתי ידיה את החזה. כשחלף השיעול, שבה ועצמה עיניה והוסיפה לשבת ללא תנועה. המרכבה והכרכרה נכנסו לכפר. חילצה מאטריוֹשה את ידה השמנה מתחת לעטיף והצטלבה.
“מה כאן?” שאלה האדונית.
“תחנה, גבירתי.” “מדוע את מצטלבת, שאלתי?”
“כנסייה, גבירתי.”
פנתה החולה לעבר החלון והתחילה מצטלבת לאִטה, עיניה הגדולות קרועות אל הכנסייה הכפרית הגדולה, אשר מרכבתה מקיפה אותה עתה.
המרכבה והכרכרה נעצרו יחדיו ליד התחנה. ירדו מהכרכרה בעלה של האשה החולה ורופא, ונגשו אל המרכבה.
“ומה הרגשתך?” שאל הרופא כשהוא חש בדופקה.
“ומה, יקירתי, האם עייפת?” שאל הבעל צרפתית. “האינך רוצה לצאת?”
מאטריוֹשה משכה הצדה את הצרורות ונדחקה לפינה, שלא להפריע בשיחה.
“אין דבר, בלי שינוי,” השיבה החולה. “לא אצא.”
עמד הבעל זמן־מה, ונכנס לתחנה. קפצה מאטריוֹשה מהמרכבה ורצה ברפש על בהוֹנותיה אל השער.
“כשאיני חשה בטוב, עדיין אין זו סיבה, שלא תאכל בגללה את ארוחת-הבוקר,” אמרה החולה בחיוך קל לרופא, שעמד ליד חלון-המרכבה.
“אין איש מהם נותן דעתו עלי,” הוסיפה בינה לבין עצמה, משסר הרופא בצעד אטי ממנה, ועלה במרוצה במדרגות התחנה. “טוב להם, ועל כן לא איכפת. הו! אלי!”
“ומה, אֶדוּאַרד איוַאנוֹביץ׳,” אמר הבעל אל הרופא הנכנס, וחיכך ידיו בחיוך עליז, “ציוויתי להביא את הצידנית, ומה דעתך על כך?”
“אפשר,” השיב הרופא.
“ומה שלומה?” שאל הבעל באנחה, מנמיך קולו וזוקף גבותיו.
״אמרתי: לא רק לאיטליה אין בכוחה להגיע – הלוַאי שתגיע למוסקבה. ובעיקר במזג-אוויר זה."
“מה עלי לעשות איפוא? הו, אלי! אלי!” הליט הבעל את עיניו בכף ידו. “הבֵא הנה,” אמר לאיש שהביא את הצידנית.
“ראוי היה להשאר שם,” השיב הרופא במשיכת-כתפיים.
“אמור-נא אתה, מה יכולתי לעשות?” אמר הבעל, “הלא השתמשתי בכל אמצעי כדי לעצור בה, דיברתי על הכסף, על הילדים שעלינו להשאירם לבדם, וגם על עסָקי – היא סירבה לחלוטין. הריהי מתכננת תכניות על חייה בחוץ-לארץ, כאילו היתה בריאה. ולגלות לה את מצבה, הלא פירושו להרוג אותה.”
“אבל היא כבר הרוגה, ועליך לדעת זאת, ואסילי דמִיטרִיץ׳. אין אדם יכול לחיות בלי ריאה, ואין הריאה עשויה לגדול מחדש. עצוב, קשה, אך מה נוכל לעשות? תפקידי ותפקידך בעניין זה מצטמצם בכך, שיהיה קִצה שליו ככל האפשר. כומר דרוש לנו כאן.”
“הו, אלי! הלא תבין את מצבי אם אבוא להזכיר לה את הווידוי. יהיה אשר יהיה, לא אגיד לה. הן יודע אתה מה טובת-לב היא…”
“אף על פי כן, נסה לשכנע אותה להשאר עד שתתייצב דרך-החורף,” אמר הרופא והניע ראשו להדגשת המשמעות, “שאם לא כן עלול לקרות משהו בדרך…”
"אַקסיוּשה, היי אקסיוּשה!״ צרחה בקול דק בתו של מפקח התחנה, שהטילה לסוּטת־פרוָה על ראשה ומדשדשת במבוֹי האחורי המרופּש, “בואי לראות את האדונית משירקינוֹ, אומרים, שבגלל מחלה בחזה מסיעים אותה לחוץ-לארץ. אף פעם לא ראיתי איך הם נראים בשחפת.”
ניתרה ויצאה אקסיוּשה אל הסף, וצמודות ידיים רצו שתיהן מהשער החוצה. מיתנו את צעדיהן, עברו על פני המרכבה והציצו בחלון הפתוח. החולה הפנתה ראשה לעברן, אך משראתה את סקרנותן, הזעיפה פנים והסבה ראשה.
“א־מא שלי!” אמרה בת המפקח, והסבה ראשה בחפזון. “איזו יפהפיה נפלאה היתה, ועתה מה היה לה. אפילו מפחיד. ראית, ראית, אקסיוּשה?”
“כן, מה רזה היא!” הסכימה אקסיוּשה. “בואי נציץ, כאילו אל הבאֵר אנו הולכות. ראי, הסבה פניה, ואני עוד הספקתי לראות. מה חבל, מאשה.”
“ואיזה רפש!” השיבה מאשה, ושתיהן שבו בריצה לשער.
“נראה, שפני נוראות,” הרהרה החולה. “ובלבד שאגיע מהר, מהר יותר לחוץ-לארץ, שם אשוב מהר לאיתני.”
“ומה, יקירתי, איך ההרגשה?” אמר הבעל שקרב למרכבה בעודו לועס משהו.
“תמיד אותה שאלה עצמה,” חשבה החולה, “אך הוא אוכל!”
“אין דבר,” סיננה בין שיניה.
“התדעי, יקירתי, חושש אני שיורע לך בדרך במזג-אוויר זה, וגם אדוּארד איוואניץ׳ סבור כך. אולי נחזור?”
שתקה בזעף.
“אולי ישתפר מזג-האוויר, הדרך תתיצב, וגם לך ייטב. היינו נוסעים כולנו יחד.”
“סלח לי. לולא שמעתי בקולך לפני ימים רבים, הייתי היום בברלין, בריאה לגמרי.”
“מה לעשות, מלאָכי, אי־אפשר היה, אַת יודעת, ועכשיו, אילו נשארת לחודש, היית משתפרת יפה. אני הייתי מסיים את עסקי, והיינו לוקחים עמנו את הילדים…”
“הילדים בריאים, ואני לא.”
“אבל הביני, יקירתי, כי במזג-אוויר זה, אם יורע לך בדרך… הרי לפחות בבית.”
“מה, מה בבית?… למות בבית?” התרתחה החולה. אלא שהמִלה למות הפחידה אותה, כנראה, והיא הביטה בבעלה בשאלה ובתחינה. הוא השפיל עיניו ושתק. פתאום התעוות פיה של החולה כפי ילדים, והדמעות נִגרו מעיניה. הליט הבעל פניו בממחטה וסר בשתיקה מהמרכבה.
“לא, אסע,” אמרה החולה, נשאה עיניה לשמים, הצמידה כפות ידיה והתחילה ללחוש מִלים שאינן מתקשרות. ״אלי! על מה?" אמרה, והדמעות גברו. שעה ארוכה התפללה בלהט, אך בחזה נותרו הדוחק והכאב, בשמים, בשדות ובדרך היה הכול אפור וסגרירי כקודם לכן, ואותה ערפילית סתיו עצמה, לא מעובה יותר ולא קלושה יותר, נִזרתה כקודם על רפש הדרך, על הגגות, על המרכבה ועל פרוַת-הכבשים של הרכּבים, ששוחחו בקולות חזקים, עליזים, משחו את הסרנים ורתמו את הסוסים למרכבה…
2 🔗
מרכבה נרתמה. אלא שהרכּב השתהה. הוא נכנס אל בקתת הרכּבים, בבקתה עמדו חום רב, מחנק, אפלה וכבדות, ריח מגורים, ריחות לחם אפוי, כרוב ועורות-כבשים. בחדר היו כמה רכּבים, הטבחית טרחה ליד התנור, ועל התנור, על מצע עורות-כבשים, שכב חולה.
“הדוד חוֶדוֹר! הא, הדוד חוֶדוֹר!” אמר בחור צעיר, רכּב בפרוַת-כבשים, השוט נעוץ בחגורתו, שנכנס לחדר ופנה אל החולה.
“מה לך, קשקשן, שאתה שואל לפיֶדקה?” אמר אחד הרכּבים. “שוּר!, הלא ממתינים לך אל המרכּבה.”
“רוצה לבקש ממנו המגפיים. את שלי כתשתי כליל,” השיב הבחור, מטלטל שערו, ומיישר את הכפפות התחובות בחגורה.
“הישן הוא? הא, הדוד חוֶדוֹר?” חזר ואמר וקרב לתנור.
“מה יש?” נשמע קול חלוש ופנים רזות אדמוניות נרכנו מעל התנור. יד רחבה, רזה, וחיוורת, שׂעירה מיתחה את כפתן-האיכרים על כתף חדודה בכותונת מזוהמת. “לשתות תן, אחא. ומה לך?”
הצמיד החולה את ראשו העייף אל הכד המבריק, טבל את השפם הדליל, השמוט, במים הכהים, ושתה לאט אך בצמאון רב. זקנו המדובלל מלוכלך היה, ובכבדות נשא את עיניו השקועות, העמומות, אל פני הבחור, כשהפסיק לשתות, ביקש לשאת ידו כדי למחות את השפתיים הלחות, אלא שלא עצר כוח ומחה אותן בשרווּל הכפתן. שותק, נושם בכבדות באפו, היישיר מבט בעיני הבחור וטרח להתעשת.
“אפשר כבר הבטחת למישהו,” אמר הבחור, “ורק לחינם אני. והוא העיקר, שלַחלַחָה בחוץ, ואני בשל העבודה צריך לנסוע, וחשבתי לי: אלך אבקש את המגפיים מפיֶדקה, אפשר לא נחוצים לו. ואפשר נחוצים לך לעצמך, אז אמור…”
משהו התחיל הומה ורוטן בחזה החולה. הוא כפף גבו והתחיל משתנק בשיעול גרוני שאין לו קץ.
“בשביל מה הם נחוצים לו,” טרטרה פתאום הטבחית, ברוגז וקולה מלא את הבקתה, “זה החודש השני שאינו יורד מהתנור. הלא תראו, כל גופו מתפרק. מֵעַי שלי כואבים רק לשמוע אותו. מה צורך לו במגפיים? הן לא יקברו אותו במגפיים חדשים. ראו, ראו, הוא ממש מתפרק. רצוי אולי להעביר אותו לבקתה אחרת, או לאיזה מקום! אומרים, בתי-חולים כאלה יש בעיר. וכלום זה עסק – תפס את כל הפינה, וחסל. אין לך מרחב כלשהו. והלא דורשים גם שיהיה נקיון.”
״היי, סֶריוֹגה! לך התיישב, האדונים מחכים," קרא בפתח המשגיח.
אמר סֶריוֹגה להסתלק בלי שזכה לתשובה, אך בעודו משתעל רמז לו החולה בעיניים שרצונו להשיב.
“אתה קח לך את המגפיים, סריוֹגה,” אמר כשכבש את השיעול ונח מעט. “אבל שמע, אבן תקנה לי למצבה כאשר אמות,” הוסיף בחרחור.
“תודה, דודי, אכן אקח, ואת האבן, חי-נפשי שאקנה.”
“הנה שמעו הבחורים,” עוד הספיק לומר החולה ושוב רכן ראשו והתחיל להשתנק בשיעולו.
“טוב, שמענו,” אמר אחד הרכּבים. “לך, סריוֹגה, התיישב, כי שוב המשגיח רץ. הלא האדונית משירקינוֹ חולה.”
בזריזות חלץ סריוגה את מגפיו הקרועים, הגדולים בהרבה ממידת רגליו, והטילם אל מתחת לספסל. המגפיים החדשים של הדוד פיוֹדוֹר התאימו לרגליו בדיוק, ומסתכל בהם יצא סריוֹגה אל המרכבה.
“היי מגפיים נכבדים! תן אמרח,” אמר רכּב, שמָרית למשיחת עגלות בידו, שעה שטיפס סריוֹגה על הדוכן ונטל את המושכות. “חינם נתן?”
“מקנא אתה,” השיב סריוגה, מתרומם מעט ועוטף רגליו בשולי הכפתן. ״רוצו! היי אתם, נחמדים!״ גער בסוסים והניף את השוט. המרכבה והכרכרה על היושבים, המזוָדות והמלווים נתגלגלו מהר בדרך הרטובה, נעלמים בערפל הסתיו האפור.
הרכּב החולה נשאר בבקתה המחניקה על גבי התנור, ומשלא הצליח להשתעל לרווחתו, התהפך בשיורי כוחו לצדו השני ונדם.
עד הערב נכנסו אנשים ויצאו בבקתה, סעדו, וקול החולה לא נשמע. לפני שנתה טיפסה הטבחית על התנור, ומשכה פרוַת-כבשים שהיתה מונחת מעבר לרגליו של החולה.
“את אל נא תרגזי עלי, נאסטאסיה,” אמר החולה, “בקרוב אפנה את הפינה שלך.”
“ניחא, ניחא, ומה יש, אין דבר,” מלמלה נאסטאסיה, “ומה כואב לך, דוד? אמור.”
“קרבי כולם נתרופפו. האלוהים יודע מה יש שם.”
“ובוַדאי גם הגרון כואב כשאתה משתעל?”
“בכל מקום כואב. בא מותי שלי – הנה מה. אוֹח, אוֹח אוֹח!” גנח החולה.
“אתה כסה את רגליך כך,” אמרה נאסטאסיה, כיסתה אותו בכפתן הארוך וירדה מהתנור.
בלילה האיר את הבקתה אורה הקלוש של מנורת-לילה. נאסטאסיה וכעשרה רכּבים ישנו בנחירה רמה על הרצפה ועל הספסלים. החולה בלבד גנח חרש, השתעל והתהפך על גבי התנור. לפנות בוקר נדם כליל.
“מופלא הוא מה שחלמתי הלילה,” אמרה למחרת הטבחית באפלולית, כשהיא מתמתחת. “רואה אני והנה ירד הדוד חוֶדוֹר מהתנור ויצא לחטוב עצים. תני, נאסטיה, אומר הוא ואעזור לך. ואני אומרת: כיצד זה תחטוב עצים, והוא חוטף את הגרזן ומתחיל לחטוב, מהר, מהר, והקיסמים עפים. ומה זה, אומרת אני, הלא חולה היית. לא, הוא אומר, בריא אני, ופתאום מניף את הגרזן עלי, והאימה באה אל קרבי. וצעקתי אני צעקה גדולה והתעוררתי. האם לא מת? הדוד חוֶדוֹר? הא, הדוד!” פיודור לא השיב.
“אולי מת? צריך לעלות לראות,” אמר אחד הרכּבים שהקיצו. היד הרזה השמוטה מהתנור, מגודלת כולה שיער אדמוני, צוננת היתה וחיוורת.
“ללכת לומר למפקח, כי מת,” אמר הרכּב.
קרובים לא היו לפיודור – ממרחקים בא. למחרת נקבר בבית-העלמין החדש, מעבר לחורשה, וימים אחדים היתה נאסטאסיה מספרת לכול את חלומה, וכי היתה הראשונה שהרגישה במיתתו.
3 🔗
אביב בא. בין גושישי קרח מזוהמים רחשו פלגים נחפזים. בהירים היו הצבעים וצלילי דיבורם של הבריות הנעים ברחוב. בגנים, מעבר לגדרות. תפחו ניצני העצים, וענפיהם התנדנדו חרש ברוח הרעננה. בכול נשפכו וטפטפו טיפות שקופות… הדרורים צייצו ללא תואם והתעופפו על כנפיהם הקטנות. בצד המואר שמש, על הגדרות, הבתים והעצים נע הכול והבריק. עליצות ונעורים היו בשמים ובארץ ובלב אדם.
באחד הרחובות הראשיים, לפני בית אדונים גדול, נפרש מצע קש טרי. בפנים הבית נמצאה החולה הגוססת, זו שנחפזה לצאת לחוץ־לארץ.
לפני הדלת הסגורה של החדר עמדו בעלה של האשה ואשה בגיל העמידה. על הספה ישב כומר, עיניו מושפלות, ובידיו משהו העטוף באֵפוד. בפינה, בכורסה נוסח ווֹלטר, הסבה ישישה, אֵם החולה, ובכתה בכי מר. לידה החזיקה החדרנית ממחטה נקייה, פרושה על ידה, מצַפה שתבקש אותה הישישה. חדרנית אחרת שפשפה במשהו את צדעיה של הישישה, ונשפה על ראשה השׂב, מתחת לשביס.
“כריסטוֹס עמך, ידידתי,” אמר הבעל לאשה בגיל העמידה, שעמדה עמו ליד הדלת, “כה רב אמונה אליך. אַת מיטיבה כה לדבר אליה, דברי על לבה היטב, יקירתי, לכי.” כבר אמר לפתוח את הדלת, אך הדודנית עצרה בו, הצמידה פעמים אחדות את המִמחטה לעיניה וטלטלה ראשה.
“הנה עכשיו, נדמה לי, כבר אין דמעות בעיני,” אמרה, פתחה בעצמה את הדלת ונכנסה.
הבעל היה נרגש ביותר, ונדמה כי אבדה כל עצה ממנו. רצה לגשת אל הישישה. אלא שבעודו במרחק כמה צעדים ממנה. הפך פניו, חצה את החדר וניגש אל הכומר. הביט בו הכומר, זקף גבות כלפי שמים ונאנח. זקנו העבות עם חתימת השיבה אף הוא הזדקר כלפי מעלה והשתפל.
“אלי! אלי!” אמר הבעל.
“ומה נעשה?” אמר הכומר באנחה, וגבותיו וזקנו נזדקרו ונשתפלו.
“וגם אמה כאן!” אמר הבעל כמעט מתוך יאוש. “היא לא תעמוד בזה. הלא כה רבה אהבתה, כה רבה… איני יודע. אילו היית מנסה, האב הקדוש, להרגיעה ולדבר על לבה שתלך מכאן.”
קם הכומר וקרב אל הישישה.
“אכן, לב אֵם מי יֵדע ערכו,” אמר, “אך אלוהים רחום וחנון.”
פתאום התחילו פני הישישה להתעוות, והיא נתקפה שיהוק היסטרי.
“אלוהים רחום וחנון,” המשיך הכומר משנרגעה מעט. “אביא לידיעתך, כי בעֵדה שלי היה חולה אחד, ואנוש בהרבה ממריה דמיטרִיֶבנה, ואף על פי כן ריפא אותו עירוני מהפשוטים בעשבים, בזמן קצר. ועירוני זה עצמו נמצא עתה במוסקבה. אמרתי לוואסילי דמיטרִיֶביץ׳ – אפשר לנסות. הלא לפחות תמצא בזה החולה נחמה. אין נבצר מאלוה.”
“לא, אין לה חיים עוד,” אמרה הישישה. “אילו לקח אותי, והנה אותה הוא לוקח.” גבר השיהוק ההיסטרי, עד שהתעלפה.
הליט בעלה של החולה פניו בכפות ידיו ויצא במרוצה את החדר.
במסדרון נקרה לו הראשון ילד בן שש, שרץ במלוא תנופתו אחרי ילדה צעירה ממנו.
“האם לא תצווה להביא את הילדים אל האם?” שאלה האומנת.
“לא, אין היא רוצה לראותם. זה ירגש אותה.”
נעצר הילד לרגע, שלח מבט חודר בפני אביו, ופתאום בעט ברגלו ורץ בצעקה עליזה הלאה.
“הלא היא הסוסה השחורה, אבא!” צעק הילד והצביע על אחותו.
אותה שעה ישבה הדודנית בחדרה הסמוך ליד החולה, וטרחה להכינה למחשבה על המוות על ידי שיחה מכוּוֶנת כהלכה. ליד החלון השני בחש הרופא תרופה.
החולה ישבה במיטה בחלוק לבן, כולה מרופדת כרים, והביטה בשתיקה על הדודנית.
“הו, ידידתי,” שיסעה אותה במפתיע, “אל תכיני אותי. אל תראי בי ילדה. נוצרייה אני. הכול אני יודעת. יודעת אני, שלא אאריך ימים, יודעת אני, שאילו היה בעלי שומע בקולי קודם לכן, כבר הייתי באיטליה ואולי – ואפילו בוודאי – גם בריאה. הכול אמרו לו זאת. אך מה לעשות – נראה כי זה היה רצון האלוהים. כולנו מלאי חטא, יודעת אני. אלא שמקוָה אני לרחמי אלוהים, ולכול יִסָלח, בוַדאי, לכול יִסלח. משתדלת אני להבין את עצמי. גם חטאי שלי רבים היו, יקירתי. אך לעומתם, מה רבים היו יִסורי. השתדלתי לשאת באורך-רוח את יִסורי…”
“אם כן, לקרוא לכומר, ידידתי? ירוַח לך לאחר ההתקדשות,” אמרה הדודנית.
החולה הרכינה ראשה לאות הסכמה.
“אלוהים! סלח לי, לחוטאת,” לחשה.
יצאה הדודנית ורמזה לכומר.
״מלאך היא!״ אמרה לבעל, ודמעות בעיניה.
בכה הבעל, הכומר עבר בפתח, הישישה עוד היתה מעולפת, ובחדר הראשון נשׂתררה דממה גמורה. כעבור חמש דקות יצא הכומר מהחדר, פשט את האפוד והיטיב את שערו.
“השבח לאלוהים, היא שלוָה יותר עתה,” אמר. “רצונה לראותכם.”
"נכנסו הבעל והדודנית. החולה בכתה חרש, מסתכלת באיקוֹנה. “ברכתי לך, יקירתי,” אמר הבעל.
״היה ברוך! מה טוב לי עכשיו, איזו מתיקות מופלאה אני מרגישה," אמרה החולה וחיוך קל ריחף על שפתיה. “מה רחום הוא אלוהים! האם לא כן, רחום וכול יכול?” ושוב הביטה בתחינה שוקקת באיקונה, ועיניה מלאות דמעה.
ופתאום כאילו נזכרה במשהו. רמזה לבעל לגשת.
“אף פעם אינך רוצה לעשות את רצוני,” אמרה בקול חלוש ורוטן.
פשט הבעל צוָארו והקשיב בהכנעה.
“מה, יקירתי?”
“כמה פעמים אמרתי לך, כי הרופאים הללו אינם יודעים דבר, ויש רוֹפאניות מפשוטי העם, והן מרפאות… הנה סיפר לי הכומר… עירוני אחד… שלח לקרוא לו.”
“למי לקרוא, יקירתי?”
״אל אלוהים! דבר אינו רוצה להבין!״ עיוותה החולה פניה ועצמה עיניים.
ניגש אליה הרופא והחזיק בידה. הדופק הלך ונחלש במידה ניכרת. הוא רמז לבעל, החולה הבחינה בתנועה והסתכלה סביב בפחד. הדודנית הסבה פניה ופרצה בבכי.
“אל תבכי, אל תעני את עצמך ואותי,” אמרה החולה, “זה גוזל ממני את השלוָה האחרונה.”
“מלאך את!” אמרה הדודנית ונשקה את ידה.
“לא, כאן נשקי, רק את המתים מנשקים ביד. אלי! אלי!”
עוד בערב ההוא הפכה החולה להיות גופה, והגופה המוטלת בארון הוצבה בטרקלינו של הבית הגדול. בחדר הגדול שדלתותיו סגורות ישב דיאַקוֹן לבדו, ובקול קצוב ומאנפף אמר פרקי תהלים. אור דונגי בהיר של נרות בפמוטי-כסף גבוהים נפל על מצחה החיוור של הנפטרת, על ידי הדונג הכבדות, ועל הקפלים המאובנים של תכריך-הכיסוי, המזדקר חזק ליד הברכיים ואצבעות הרגליים. הדיאקון קרא קצוב-קצוב, בלי להבין את פירוש המִלים, ובחדר הדמום נצטלצלו הדברים וגוועו במתמיה. מפעם לפעם הגיעו מהחדר המרוחק צלילי קולות הילדים ושעיטתם.
“תסתיר פניך יִבַּהלוּן,” אמר המזמור, “תוֹסֵף רוּחם יִגְוָעון ואל עפָרם ישובון. תשַלח רוחך יבָּרֵאוּן ותחדש פני אדמה. יהי כבוד יהוה לעולם.”
פני המנוֹחה חמורות היו, שלוות, רבות-הוד. ולא נע דבר במצח הקר והצח, ולא בשפתיים החשוּקות. כולה קשב היתה. אך כלום הבינה לפחות עתה מלים גדולות אלו?
4 🔗
כעבור חודש קמה על קברה של המנוֹחה קאפילה של אבן. על קברו של הרכּב עוד לא הוצבה מצבת-אבן, ורק דשא ירוק־בהיר מבצבץ היה מהתלולית, שהיא האות היחיד לקיומו לשעבר של אדם.
“הלא תחטא, סריוֹגה,” אמרה פעם אחת הטבחית בתחנה, “אם לא תקנה אבן לחוֶדוֹר. קודם אמרת: חורף, חורף, ועכשיו, מדוע לא תקיים את דברך? לעיני היה הדבר. הוא כבר בא אליך פעם אחת לבקש, ולא תקנה, יבוא עוד פעם, ויחנוק.”
“וכי מה, האם מתכּחש אני,” השיב סריוֹגה, “את האבן אני אקנה, כפי שאמרתי, אקנה, ברובל ומחצה אקנה. לא שכחתי, אבל להביא אותה צריך. כשיזדמן המקרה העירה, אז אקנה.”
“לוּ הצבת לפחות צלב, הנה מה,” אמר רכּב זקן, “שהלא פשוט רע המעשה. ואת המגפיים הלא נועל אתה.”
“ומנין תיקח אותו, את הצלב הזה? הן לא תסתת אותו מגזיר-עץ?”
“מה הדיבור הזה? אם לא תסתת אותו מגזיר-עץ, קח גרזן וצא לחורש מבעוד בוקר, ושם תסתת. תפיל עץ-מֵילָה קטן, לא כן. והנה תהיה גם מצבוֹנת, וגגון עליה. ולא תצטרך להשקות את היערן ווֹדקה. להשקות כל נָבל, מנין תיקח. הנה שברתי את האֵסל בעגלה, וגדעתי לי חדש נאה, ואיש לא פצה פה.”
השכם בבוקר, משהאיר השחר, לקח סריוֹגה גרזן ויצא לחורש.
על הכל רבץ מעטה צונן עמוּם של הטל המוסיף לרדת, ועוד לא הואר בחמה. המזרח נתבהר דק-דק, ושיקף אורו הקלוש בקמרון הרקיע, שֶעַטה עננים דקים. לא נעו גבעול דשא למטה, ועלה בענף צמרת. רק מזמן לזמן הפרו את דממת היער משק כנפיים במעבית העצים, או רשרוש על פני האדמה. לפתע עלה צליל תמוה, זר לטבע, וגוַע בשפת היער. ושוב נשמע הצליל, והתחיל חוזר בקצב, למטה, ליד גזע אחד העצים העומדים בלי נוע. אחת הצמרות נתפרפרה שלא כדרכה, עליה העסיסיים לחשו משהו, ועלווית שישבה על אחד ענפיה ניתרה בשריקה פעמיים, וישבה בריטוט זנב על עץ אחר.
למטה הלך קולו של הגרזן ונתעמעם, שבבים לבנים עסיסיים ניתזו על הדשא הטלול, ועם נדיחות הגרזן נשמע קול נפץ. נזדעזע העץ בכל גופו, נרכן ושב והזדקף במהירות, מרתיע מבוהל על שורשו. להרף-עין נדם הכל, אך שוב נרכן העץ, שוב נשמע קול נפץ בגזעו, והוא צנח, צמרתו על האדמה הלחה, בדיו שבורים וענפיו שמוטים. נדמו צלילי הגרזן והצעדים. העלווית שרקה ועפה אל עץ גבוה יותר. הענף שפגעה בו בכנפיה התנדנד זמן מה וקפא, ככל השאר, הם על כל עלוַתם. העצים נצטיירו אף יפים ועליזים יותר בענפיהם הקופאים במרחב החדש.
קרני שמש ראשונות פלחו ענן שקוף, ברקו ברוֹם וחלפו במרוצה על פני ארץ ושמים. גלים-גלים התחיל הערפל ממיר גוָנים בחורשות, הטל המבריק שילַח צחצחי-אור בירקוּת, העננות השקופות שהלבינו אצו להתפזר ברקיע המכחיל. הצפרים רחשו בעסק גדול במעבית היער, ופטפטו דיבורים של אושר, כנבוכות. עלים עסיסיים התלחשו בצמרות בשמחה ובשלוָה, וענפי העצים החיים רחשו לאט, בהוד, מעל לעץ המת שצנח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.