חלק ראשון 🔗
1 🔗
לבושות היינו בגדי אבלוּת על אמנו שמתה בסתיו, ושהינו כל החורף בכפר, אני וקאטיָה וסוֹניה.
קאטיה היתה ידיד־משפחה ותיק, הגוּבֶרנאטית שטיפחה את כולנו, ואני זכרתי אותה ואהבתי אותה תמיד, מראשית זכרונותי על עצמי. סוֹניה היתה אחותי הצעירה. בילינו חורף של קדרות ועצבות בביתנו הישן בפּוֹקרוֹבסקוֹיֶה. הימים קרים היו, נשובי־רוחות, ותלי־שלג נערמו גבוה מחלונותינו. כמעט תמיד היו החלונות מצופים כפור ועמומים, וכמעט כל ימי החורף לא יצאנו ולא נסענו לשום מקום. מעטים באו לבקר אצלנו וגם הבאים לא הוסיפו שמחה ועליצות בביתנו. פני הכול עצובות היו, הכול דיברו חרש, כביכול חששו להעיר את מישהו, לא צחקו, נאנחו והרבו לבכות כשהם מסתכלים בי, ובעיקר בסוניה הקטנה בשמלתה השחורה. וכאילו הורגש עדיין המוות בבית. עצבות ואימת־מוות ריחפו באוויר. חדרה של אמא נעול היה, ואני נתקפתי פחד ומשהו משך אותי להציץ לחדר צונן וריק זה, כשעברתי על פניו בלכתי לישון.
בת שבע־עשרה הייתי אז, ועוד בשנת מותה ביקשה אמא לעקור העירה, כדי להביאני בין הבריות. צער רב הצטערתי על אבדן אמי, אלא שעלי להודות, כי על אף צער זה הרגשתי גם שצעירה אני, נאה, כפי שאמרו לי הכול, והנה אני קוטלת בכדי את ימי, זה החורף השני בכפר, בבדידות. בשלהי החורף נתעצמו רגש זה של יגון הבדידות והשעמום סתם עד כדי כך, שלא הייתי יוצאת את חדרי, לא פתחתי את הפסנתר ולא לקחתי ספר לידי. כשהיתה קאטיה מדברת על לבי לעסוק בזה או בזה, עניתי לה: אין חשק, איני יכולה, ואילו בנפשי שמעתי קול: למה? למה לעשות משהו כשמיטב ימי אובדים כך לחינם?
למה? וללמה זה אין תשובה מלבד הדמעות.
נאמר לי, כי רזיתי ונתכּערתי בימים ההם, אך הדבר לא העסיק אותי. למה? בשביל מי? דומה היה עלי, כי כל חיי חייבים לחלוף במעבית נידחת ומבודדת זו וביגון חסר־אונים זה, אשר להיחלץ מהם בעצמי, לבדי, אין לי כוח ואפילו רצון אין לי. בשלהי החורף נתקפה קאטיה חרדה לנפשי, והחליטה להביאני לחוץ־לארץ, ויהי מה. אלא שלכך נדרש כסף, ואנו כמעט שלא ידענו מה נותר לנו מירושת אמנו, וציפינו יום־יום לאפּוֹטרופוֹס, שעמד לבוא ולברר את מצב עסקינו.
במארס בא האפּוֹטרופוֹס.
“השבח לאל!” אמרה לי פעם אחת קאטיה, כשהתהלכתי מפינה לפניה כצל, באפס מעשה, ללא הרהור, ללא משאלות. “הגיע סֶרגיי מיכָאיליץ', שלח שליח לשאול לשלומנו וביקש לאכול עמנו ארוחת־צהריים. אַת התנערי לך מעט, מאשֶצ’קה שלי.” הוסיפה, “שאם לא כן, כיצד תירָאי בעיניו? הלא כה אהב את כולכן.”
סרגיי מיכאיליץ' היה שכן קרוב שלנו וידידו של אבינו המנוח, אף כי צעיר ממנו הרבה. בואו שינה את תכניותנו ואיפשר לעזוב את הכפר, ואני אף הסכנתי מילדותי לאהוב אותו ולכבדו; קאטיה, שיעצה להתנער, ניחשה, כי מכל מכּרי סרגיי מיכאיליץ' הוא האיש, שאצטער צער רב ביותר אם אירָאה עלובה בעיניו. גם אני, ככל אנשי הבית, החל בקאטיה ובסוֹניה שהוא סנדקה, ועד אחרון הרכּבים, אהבתי אותו בדרך ההרגל, אך מלבד זאת נודעה לו חשיבות מיוחדת בעיני בשל דיבור אחד של אמי שנאמר בנוכחותי. היא אמרה, כי בעל כזה היתה מבקשת למעני. אז הפליאו אותי הדברים, וגם לא נעמו לי: הגיבור שלי אחר היה לגמרי. גיבורי תמיר היה, רזה, חיוור ועצוב. ואילו סרגיי מיכאיליץ' היה אדם שאינו צעיר, גבוה, בעל־בשר, וכפי שדימיתי, עליז תמיד. ואף על פי כן נחרתו דברי אמי אלה בדעתי, ועוד לפני שש שנים, כשהייתי בת אחת־עשרה והוא פנה אלי בלשון־נוכח, שיחק עמי וכינה אותי ילדה־סיגלִית, שאלתי את עצמי לפעמים, אגב מידת־מה של אימה, מה אעשה אם ירצה פתאום לשאת אותי לאשה?
לפני הארוחה, שהוסיפה עליה קאטיה עוגת־קרם ורוטב של תרד, הגיע סרגיי מיכאיליץ'. ראיתיו בעד החלון בהגיעו אל הבית במגררת קטנה, אולם אך נעלם מעבר לקרן, אצתי אל חדר־האורחים ורציתי להעמיד פנים שלא חכיתי לו כלל. אבל כששמעתי בפרוזדור רקיעת רגליים, את קולו הרם ואת צעדי קאטיה, לא התאפקתי ויצאתי לקראתו. הוא החזיק בידה של קאטיה, דיבר בקול רם וחייך. משראה אותי, נעצר והסתכל בי רגע קל בלי לברכני לשלום. נתקפתי מבוכה והרגשתי שהסמקתי.
“הו! האת היא?” אמר בנוסחו התקיף והפשוט, פורש זרועותיו וניגש אלי. “האפשר להשתנות עד כדי כך! כמה גדלת! הרי לךָ סיגליה! הלא את ורד ממש, גברתי.”
לקח כף־ידי בכפו הגדולה ולחץ אותה חזק, בכנות, כמעט עד כאב. חשבתי כי ישק את ידי ונרכנתי מעט לקראתו, אך הוא שב ולחץ אותה והיישיר בעיני את מבטו התקיף והעליז.
שש שנים לא ראיתי אותו. הוא נשתנה הרבה: הזקין, השחיר והצמיח זקן־לחיים, שלא הלם אותו כלל, אך לא נשתנו הגינונים הפשוטים, הפנים הגלויות, הכּנות, בעלות הקווים הגדולים, העיניים החכמות הבורקות, והחיוך החביב, הילדותי כאילו.
כעבור חמש דקות חדל להיות אורח, והפך להיות בן־בית לגבי כולנו, אפילו לגבי המשרתים ששמחו שמחה יתירה לבואו כפי שניכר מחדוָתם לשרת.
הוא כלל לא נהג כשכנינו שביקרו אצלנו לאחר מות אמא, וראו צורך לשתוק ולבכות בעודם יושבים עמנו. להפך, הוא הרבה שיחה, היה עליז, ולא הזכיר כלל את אמנו ותחילה התמיה אותי שוויון־נפשו, ונראה לי אפילו כבלתי הולם אדם קרוב כמהו. אלא שאחר כך הבינותי, כי לא שוויון נפש היה זה אלא כנות, והחזקתי לו טובה על כך.
בערב ישבה קאטיה למזוג תה במקום המקובל בחדר־האורחים, כנהוג בחיי אמא. אני וסוניה ישבנו לידה. גריגורי הזקן הביא לו את מקטרתו של אבא שנמצאה, והוא התחיל להלך בחדר אנה ואנה, כהרגלו בעבר.
“ראו כמה תמורות נוראות חלו בבית הזה!” אמר ונעצר.
“כן,” אמרה קאטיה באנחה, כיסתה את המיחם במִכסה, והסתכלה בסרגיי, מוכנה לפרוץ בבכי.
“סבור אני, שאת זוכרת את אביך?” פנה אלי.
“זכרון קלוש,” עניתי.
“אך מה טוב היה לך עתה עמו!” אמר חרש ובמהורהר, מסתכל בראשי גבוה מעיני. “אהבתי מאוד את אביך!” הוסיף בקול חרישי אף יותר, ונדמה היה לי, כי עיניו הבריקו יותר.
“והנה לקח אותה האלוהים!” הפטירה קאטיה, הניחה את המפית על התֵיוֹן, שלפה ממחטה ובכתה.
“כן, תמורות נוראות חלו בבית הזה,” חזר ואמר והפך פניו.
“סוניה הראי לי את הצעצועים,” אמר כעבור רגע ויצא לטרקלין. כשיצא, הבטתי בקאטיה בעיניים שטופות דמע.
“הלא הוא ידיד נחמד כל כך!” אמרה.
ואכן, גרמו לי רגשי השתתפותו של אדם זר וטוב זה איזו הרגשת נחת וחמימות.
מהטרקלין נשמעו צוויחתה של סוניה וקול עיסוקיו עמה. שלחתי לו תה לשם. שמעתי, כי ישב אל הפסנתר והתחיל להקיש בקלידים בכפות ידיה של סוניה.
“מַריה אלכּסנדרובנה!” נשמע קולו. “בואי־נא הנה, נגני משהו.”
נעם לי שהוא פונה אלי בפשטות כזאת ובנוסח ידידותי־מצווה. קמתי ונגשתי אליו.
“הנה, נגני זאת,” אמר ופתח מחברת־תווים משל בטהוּבן באַדַג’יו של הסונטאה quasi una fantasia. “נראה־נא כיצד את מנגנת,” הוסיף וסר אל פינת הטרקלין, הכוס בידו.
משום מה הרגשתי, כי במחיצתו איני יכולה לסרב ולהקדים הקדמות, שאיני מיטיבה לנגן. ישבתי בהכנעה אל הפסנתר והתחלתי לנגן כיד יכולתי, אף שחששתי ממשפטו, כי ידעתי שהוא מבין מוסיקה ואוהב אותה. האדאג’יו הלם את נימת רגשי הזכרונות, שנתעוררו בשיחה על התה, ודומני שניגנתי כהלכה. אולם את הסקֶרצו לא הניח לי לנגן. “לא, אין את מיטיבה לנגן זאת,” אמר כשהוא קרב אלי, “הניחי זאת, אך החלק הראשון לא רע. נדמה לי, שאת מבינה את המוסיקה.” שבח מאופק זה כה שימח אותי, שאפילו הסמקתי. כה חדש היה לי הדבר ונעים, שהוא, ידיו של אבי ואיש כערכו, מדבר אתי ביחידות ובכובד־ראש, ולא כדַבר עם ילד, כקודם לכן. קאטיה עלתה למעלה להשכיב את סוניה, ושנינו נשארנו בטרקלין.
הוא סיפר לי על אבי, כיצד התיידד עמו, מה עליזים היו חייהם בעבר, בעודי יושבת אל הספרים והצעצועים. לראשונה נצטייר אבי בעיני, על פי סיפוריו, כאיש פשוט וחביב, והלא עד כה לא נצטייר בעיני כך. הרבה לשאול אותי מה אני אוהבת, מה אני קוראת, מה בדעתי לעשות, והשיא עצות. עתה כבר לא היה בעיני ליצן ועולזן, שהקניט אותי ועשה לי צעצועים, אלא אדם רציני, פשוט ואוהב, שאני רוחשת לו על כורחי כבוד ואהדה. קל היה לי ונעים, אך הרגשתי גם בשיחותי עמו מתיחות כפוייה, חרדתי לכל מלה היוצאת מפי. מה מאוד רציתי להיות ראוּיה בעצמי לאהבתו, שכבר רכשתי אותה רק בזכות היותי בת אבי.
משהשכיבה את סוניה, הצטרפה קאטיה אלינו, והתאוננה לפניו על האפּתיה שלי, שלא סיפרתי לו עליה דבר.
“את עיקר העיקרים לא סיפרה לי,” אמר בחיוך והניד ראשו לעומתי בטינה.
“מה יש כאן לספר!” אמרתי, “זה משעמם מאוד, וגם יחלוף” (ואכן נראה לי עכשיו, כי עצבוני לא זו בלבד שיחלוף, אלא כבר חלף וגם לא היה מעולם).
“לא טוב הדבר כשאין יודעים לשאת את הבדידות,” אמר. “האם את – עלמה?”
“מובן שאני עלמה”, עניתי וצחקתי.
“לא עלמה, אלא עלמה רעה, המלאה חיים כל עוד מתענגים על מראֶהָ, ואך נשארה לבדה, מיד נפלה רוחה ואין דבר חביב עליה, הכול נעשה לראוָה בלבד, ולה עצמה אינה עושה דבר.”
“יפה דעתך עלי,” אמרתי לצורך אמירה בלבד.
“לא!” אמר לאחר שתיקת־מה. “לא בכדי את דומה לאביך, יש בך,” ומבטו הטוב, הקשוּב שב והחניף לי והשרה עלי מבוכה עליזה.
בגלל פניו, הנראות עליזות ברושם הראשון, הבחנתי רק עתה במבטו זה, השייך לו בלבד – תחילה בהיר ואחר כך קשוּב יותר ונוּגה מעט.
“לא ראוי לך להשתעמם ואף אסור,” אמר, “יש לך מוסיקה שאת מבינה אותה, ספרים, לימודים, כל חייך לפניך, ורק עתה אפשר להתכונן לחיות אותם, כדי שלא להצטער אחר כך. כעבור שנה תאחרי את המועד.”
דיבר עמי כאָב או כדוד, ואני הרגשתי שהוא בולם עצמו בלי הרף, כדי להשאר ברמתי. נפגעתי שהוא רואה אותי נמוכה ממנו, ונעם לי, כי למעני בלבד הוא טורח להיות שונה משהִנו.
בשאר שעות הערב דיבר עם קאטיה על העסקים.
“היו שלום, ידידי החביבים,” אמר, קם, ניגש אלי ואחז בידי.
“מתי נשוב ונתראה?” שאלה קאטיה.
"באביב, "השיב כשהוא מוסיף להחזיק בידי. “עתה אסע לדאנילוֹבקה (הכפר השני שלנו). אוָדע מה נשמע שם, אסדר מה שאוּכל, אכנס למוסקבה – כבר לשם עסקי שלי, ובקיץ נתראה.”
“ומדוע אתה נוסע לזמן ארוך כל כך?” אמרתי בעצב נורא.
ואכן, קיוויתי לראותו כל יום, ופתאום צר לי כל כך, ואני חוששת כי עצבוני ישוב אלי. אין זאת כי רגשותי הובעו במבטי ובנעימת דברי.
“כן, לִמדי יותר, וסלקי את הדכדוך,” אמר בנעימה שנראתה לי צוננת־פשוטה מדי. “ובאביב אבחן אותך,” הוסיף, כשהוא מניח לידי ואינו מסתכל בי.
בפרוזדור, כשיצאנו ללווֹתו, התחיל להחפז בלבישת האדרת, ושוב עקף אותי מבטו. " לשווא הוא טורח," אמרתי בלבי. “האם הוא סבור, כי כה נעימים לי מבטיו? אדם טוב הוא, טוב מאוד… אך לא יותר מזה.”
אף על פי כן נדדה שנתנו, שלי ושל קאטיה, שעה ארוכה בערב ההוא, והרבינו לדבר, לא בו, אלא איך נבלה את הקיץ הזה, היכן נחרוף וכיצד. השאלה הנוראה “למה?” כבר לא עלתה על דעתי. נראה היה לי בפשטות ובבהירות רבה, כי ראוי לחיות כדי לדעת אושר, ובעתיד טמון אושר רב. וכאילו נתמלא פתאום ביתנו הישן, הקודר בפּוֹקרוֹבסקוֹיֶה חיים ואור.
2 🔗
עד כה ועד כה בא האביב. עצבוני הקודם חלף, ובמקומו באו עצבונות אביב חולמניים של תקווֹת ואווֹת סתומות. אף שלא חייתי עוד כבראשיתו של חורף, אלא טיפלתי בסוניה ועסקתי במוסיקה ובקריאה, הרביתי לצאת לגן, ושעה ארוכה־ארוכה שוטטתי לבדי בשדרות, או ישבתי על ספסל, ורק האלוהים יודע במה הרהרתי ולמַה התאוויתי וקיוויתי. לעתים ישבתי כל הלילה, בעיקר בלילות ירח, עד אור הבוקר ליד חלון חדרי, ולפעמים יצאתי בחשאי מקאטיה, בלסוּטה בלבד, אל הגן ורצתי בדשא הטלוּל עד הבריכה, ופעם אחת אפילו יצאתי בלילה לשדה ולבדי הקפתי את הגן כולו.
כיום קשה לי לזכור ולהבין את החלומות שגדשו אז את דמיוני. גם כשנזכרת אני, איני מאמינה, כי דווקא אלה היו חלומותי. כה משונים היו ומרוחקים מהחיים.
בסוף מאי חזר סרגיי מיכאיליץ' מנסיעתו, כפי שהבטיח.
בפעם הראשונה בא בערב, כשלא ציפינו לו כלל. ישבנו במרפסת ועמדנו לשתות תה. הגן כבר עטה כולו ירקוּת, ובשיחים שגדלו פרא כבר השתכּנו הזמירים לכל ימי חג־פּיוטר. על שיחי הלילך המסולסלים כבר נזרה משהו לבן וסגול. הפרחים הם אלה, המתכוננים להיפָקח. העלוָה בשׂדרות הליבנים שקופה היתה כולה באור השמש השוקעת. במרפסת עלה צל רענן. טל־ערב דשן עמד לרדת על הדשא. בחצר שמאחורי הגן נשמעו צליליו האחרונים של היום, שאון העדר שכוּנס. ניקוֹן־שַטיָא היה מסיע חבית בַשביל שליד המרפסת, וסילון מים צוננים ממַזלף־יד השחיר מעגלים־מעגלים את האדמה העדורה ליד גזעי הדהליות והסמוכות. במרפסת שלנו, על גבי מפה לבנה, הבריק ורתח מיחם שמוֹרט עד ברק, הוכנו שמנת, תופינים, עוגיות. ברוב דאגה שוטפת קאטיה את הספלים בידיה השמנמנות. לא חכיתי לתה, ולפי שרעבה הייתי לאחר הרחצה, אכלתי לחם בשמנת טריה סמיכה. חולצת פשתן פתוחת־שרווּל היתה עלי, ומטפחת כרוכה על שערי הלח. קאטיה ראתה אותו הראשונה, עוד מבעד לחלון.
“אַה! סרגיי מיכאיליץ'!,” אמרה, “זה עתה דיברנו בך.”
קמתי ורציתי לצאת כדי להחליף את לבושי, אך הוא השיגני כשהגעתי לפתח.
“הו, איזה גינוני־טקס בכפר,” אמר, מסתכל בראשי הכרוך במטפחת ומצטחק, " הלא אינך מתביישת בפני גריגוֹרי, והלא אני למעשה מעין גריגורי לגבַיִך." אלא שדווקא עתה נדמה היה לי, שאין הוא מסתכל בי כלל כפי שעשוי היה להסתכל גריגורי, והדבר הביך אותי.
“מיד אבוא,” אמרתי בסורי ממנו.
“ומה רע בלבוש זה!” קרא בעקבותי. “ממש כאיכרה צעירה”.
“מה משונה היה מבטו,” חשבתי בעודי מחליפה בחפזון את לבושי, למעלה. “תודה לאל שהגיע, תרבה השמחה בביתנו!”
לאחר שסקרתי עצמי במראה רצתי בעליצות במורד המדרגות, ובלי להעלים את חפזוני נכנסתי מנושמת למרפסת. הוא ישב אל השולחן וסיפר לקאטיה על עסקינו. משהציץ בי, הצטחק והמשיך בשיחה. לדבריו, מצב עסקינו מצויין. עתה עלינו לעשות את הקיץ בכפר, ואחר כך לנסוע או לפטרבורג, לשם לימודיה של סוניה, או לחוץ־לארץ.
“הנה, אילו היית נוסע אתה עמנו לחוץ־לארץ,” אמרה קאטיה, “שהרי אנו לבדנו, כמהלכות ביער נהיה שם.”
“הו! ברצון הייתי יוצא אתכן למסע בעולם כולו,” אמר ספק בבדיחות־הדעת, ספק בכובד־ראש.
“אם כן,” אמרתי, “הבה נצא למסע בעולם.”
הצטחק והניד ראשו.
“ואמי? והעסקים?” אמר. “כן, לא זה העיקר, אנא, ספרי כיצד בילית את הזמן? האם שוב שקעת בדכדוך?”
כשסיפרתי לו כי בהעדרו למדתי ולא השתעממתי, וקאטיה אישרה את דברי, שיבּחַני בדברים וליטפַני במבט, כאילו אני ילד, כאילו זכאי הוא לנהוג כך. נדמה היה לי, שאני חייבת להביא לידיעתו במפורט ובכנות יתירה כל מעשה טוב שעשיתי, ולהודות כמו בשעת וידוי, בכל עניין שעשוי היה לו להיות לו לרצון. כה חביב היה הערב, שלאחר שסולקו כלי התה, נשארנו במרפסת, והשיחה כה עניינה אותי, שלא הרגשתי כלל כי קמעה־קמעה נדם כל צליל אנושי סביבנו. מכל העברים גבר ריחם של הפרחים, טל שופע הציף את הדשאים, הזמיר פצח בשיר בשיח לילך קרוב, ונדם כששמע את קולותינו. וכאילו ירדו שמי הכוכבים אלינו.
הבחנתי שהחשיך רק מפני שעטלף נכנס פתאום ללא־רחש אל מתחת לחיפוי המרפסת, והתחיל טופח בכנפיו ליד מטפחתי הלבנה. נצמדתי לקיר ואמרתי לצעוק, אך העטלף שוב חמק מהר וללא־רחש מהסככה ונעלם באפלולית הגן.
“מה אוהב אני את פּוֹקרוֹבסקוֹייה שלכם,” אמר כשהוא מפסיק את השיחה. “כל חיי הייתי יושב לי במרפסת זו.”
“אם כן, שב לך,” אמרה קאטיה.
“כן, שב לך,” אמר, " אך החיים אינם יושבים."
“ומדוע לא תישא אשה?” אמרה קאטיה, “הלא תהיה בעל מצויין.”
“מפני שאני אוהב לשבת,” צחק. “לא, קאטֵרינה קארלוֹבנה, שנינו כבר לא נינשא. זה כבר חדלו הכול לראות בי אדם שאפשר להשיאו. ואף אני כך זה ימים רבים, ומאז פשוט רוַח לי.”
נדמה היה לי, שהוא אומר את הדברים בנעימה מושכת שאינה טבעית.
“הרי לך! שלושים־ושש שנים, וכבר עבר זמנו,” אמרה קאטיה.
“ממש עבר,” המשיך, " ורק לשבת יש רצון. וכדי להנשא נדרש משהו אחר. הנה, שאלי אותה," הוסיף והצביע בראשו עלי. “את הללו יש להשיא. ואני ואַת נשמח בשמחתם.”
עצבות מוצנעת ומתיחות נשמעו בנעימת־דבריו, ולא נעלמו ממני. הוא שתק רגע. לא אמרנו דבר, לא אני ולא קאטיה.
“הנה שַווי בנפשך,” המשיך, כשהוא סב על הכיסא, “שאני נושא פתאום, בתאונה כלשהי, ילדה בת שבע־עשרה, אפילו את מאש… את מריה אלכסנדרובנה. הרי זו דוגמה נפלאה, מה שמח אני, כי כך יוצא איפוא… והרי זו הטובה בדוּגמות.”
צחקתי ולא הבינותי בשום פנים את שמחתו זו, ומהו הדבר שכך יוצא איפוא…
“הנה הגידי לי אמת לאמיתה, יד על לב,” אמר ופנה אלי בבדיחות־הדעת, “כלום לא היה בכך שום אסון לגבַיִך אילו קשרת את חייך בחיי אדם זקן, שעבר זמנו, המבקש אך לשֶבת, בעוד שבקרבֵך תוסס האֵל יודע מה, בעוד את רוצה מי יודע מה.”
הרגשתי מבוכה, שתקתי, לא ידעתי מה להשיב.
“הלא איני משתדך” אמר וצחק, “אך הגידי נא את האמת, הן לא על בעל כזה את חולמת כשאַת מטיילת לבדך בערבים בשׂדרה. והלא עלול הדבר להיות אסון?”
“לא אסון…” פתחתי.
“כן, אבל לא טוב,” סיים.
“אמת, אך הלא אני עלולה לטעוֹֹ…”
שוב שיסע אותי.
“נו, הנה כך, והצדק כולו עמה. ואסיר־תודה אני לה על כנוּתה, ושמח מאד כי שוחחנו על כך. יתירה מזו גם לי היה הדבר עלול להיות בבחינת אסון שאין גדול ממנו,” הוסיף.
“תמהוני שכמותך, דבר לא נשתנה” אמרה קאטיה ויצאה מהמרפסת, כדי להורות לערוך את השולחן לארוחת ־הערב.
השתתקנו שנינו לאחר צאתה של קאטיה, וסביבנו היה שתוק הכול. רק הזמיר סלסל מזמור מסוף הגן ועד סופו, שוב לא בנוסח־ערבית, במקוטע ובהיסוס, אלא בנוסח־לילה, ללא חפזון בשלוָה, וחברו החרה־החזיק אחריו מרחוק, מלמטה בגיא, לראשונה הערב. הזמיר הקרוב השתתק, כאילו שקע בקשב לרגע, ושב והשתפך בטרִיל צלצלני קטוע, אך חד ודרוך יותר. מלכותיים־שלווים עלו הקולות בעולמם הלילי הזר לנו. הגנן עבר בדרכו לישון בחממה, וצעדיו במגפיו העבים נצטלצלו בשביל, הולכים ורוחקים. מישהו שרק פעמיים שריקה צורמנית ליד מדרון ההר, ושוב נדם הכול. ברחישה קלה נע עלה, נתנערה יריעת־החיפוי, ומשהו ריחני, מתנדנד באוויר, הגיע אל המרפסת ונשתפך בה. הביכה אותי השתיקה לאחר כל מה שנאמר, אך מה לומר לא ידעתי. הסתכלתי בו. באפלולית פנו אלי עיניו הבורקות.
“נפלא לחיות בעולם!” אמר.
משום מה נאנחתי.
“מה?”
“נפלא לחיות בעולם!” חזרתי אחריו.
ושוב שתקנו, ושוב ירדה עלי המבוכה. שוב ושוב עלה בדעתי, כי ציערתי אותו כשקיבלתי דעתו שזקן הוא, ורציתי לנחמו אך לא ידעתי איך.
“ובכן, היִי שלום,” אמר וגם, “אמא מחכה לי לארוחת־הערב. כמעט שלא ראיתיה היום.”
“ואני רציתי לנגן לך סונטה חדשה,” אמרתי.
“בפעם אחרת,” אמר בצינה, כפי שנדמה לי.
“היֵה שלום.”
עתה גבר חששי שציערתי אותו, וצר היה לי עליו. ליווינו אותו, אני וקאטיה, עד המבוי, ועמדנו זמן־מה בחצר, מסתכלות בדרך שבה נעלם. כשנמוגה שעטת סוסו, חזרתי בעיקוף למרפסת ושבתי להסתכל בגן, ובערפל הטלוּל, שצלילי הלילה עומדים בו, עוד ראיתי ושמעתי שעה ארוכה כל מה שביקשתי לראות ולשמוע.
הוא בא פעם שנייה, פעם שלישית והמבוכה, שנגרמה על ידי השיחה התמוהה בינינו, נעלמה כליל ולא שבה עוד. כל ימי הקיץ היה בא אלינו פעמיים־שלוש בשבוע. כה התרגלתי אליו, עד שבהעדרו זמן רב נדמה היה שלא נוח לי להיות לבדי, ואני כעסתי עליו וסברתי שאינו נוהג כשורה בהניחו אותי לבדי. מגעו־ומשאו עמי היה כעם חבר צעיר אהוב, והוא הִרבה לשאול אותי, הביאני לידי גילוי־לב גמור, השׂיא עצה, עודד, לפעמים גער בי ועצר. אולם על אף כל טרחתו להיות שוֶה לי תמיד, הרגשתי, כי מעֵבר לדברים שהבינותי בו עוד נשאר עולם זר שלם, שלתוכו לא ראה צורך להכניסני, והרגשה זו היא שתמכה יותר מכול בהוקרתי אותו ומשכה אותי אליו. ידעתי מפי קאטיה ומפי השכנים, כי מלבד הדאגה לאמו הזקנה, שעמה גר, מלבד משקו והאפוטרופסות עלינו, יש לו עסקי־אצולה כלשהם, הגורמים לו צרות גדולות. אולם כיצד הוא רואה עניינים אלה, מהן דעותיו, תכניותיו, תקווֹתיו, לא עלה בידי לשמוע מפיו. אך כיוַנתי את השיחה לנושא עסקיו, היה מעווה פניו בדרכו שלו, כאילו אמר: “די, בבקשה, מה לך ולאלה,” והנחה את השיחה לעניין אחר. תחילה העליב אותי הדבר, אך לימים כה הסכנתי לכך, שתמיד אנו משוחחים בעניינים הנוגעים לי, שראיתי שיחות אלו כטבעיות.
עניין שתחילה לא נראָה לי, ולעומת זאת נעם לי אחר כך, היתה – אדישותו הגמורה כלפי חיצוניותי, ומעין זלזול בה. מעולם לא רמז במבט או בדיבור שנָאה אני, ולהיפך, עיוָה פניו וצחק כשכינו אותי “נחמדה” בנוכחותו. הוא אהב אפילו לגלות בי פגמים חיצוניים, והקניט אותי בהם. השמלות והתסרוקות לפי־האופנה, שאהבה קאטיה לקשטני בהן בימי חג, עוררו רק את לעגו, שהרגיז את קאטיה הטובה ותחילה בלבל את עשתונותי. מקאטיה, שגמרה בדעתה כי אני נראית לו, נבצר להבין, כיצד עשוי אדם לא לרצות, שאשה המוצאת חן בעיניו תופיע במיטבה. ואילו אני תפסתי עד מהרה מה הוא מבקש. הוא ביקש להאמין, שאין בי גנדרנות. ומשתפסתי זאת, אכן לא נותר בי צל של גנדרנות בלבוש, בתסרוקת, בתנועות. לעומת זאת, הופיעה כחוט שני גנדרנותה של הפשטות, אף על פי שעדיין לא היתה הפשטות לפי כוחי. ידעתי שהוא אוהב אותי – האם כילדה או כאשה, עדיין לא שאלתי את עצמי. הוקרתי אהבה זו, ולפי שהרגשתי שהוא רואה בי את הנערה הטובה בעולם, לא יכולתי שלא לרצות, כי הונאה זו תתמיד בדעתו. ועל כורחי הוניתי אותו. אלא שבהונאתי אותו, הלכתי ונשתפרתי. הרגשתי, כי טוב ומכובד יותר יהיה לגלות לעיניו את הצדדים היפים של נפשי, ולא של גופי. נדמה היה לי, כי את שׂערי, ידי, פני, הרגלי, יהיו אשר יהיו, העריך מיד והיטיב להכיר, וכבר לא יכולתי להוסיף לחיצוניותי דבר, מלבד רצון ההונאה. ואילו את נפשי לא ידע, מפני שאהב אותה, מפני שבעצם הזמן הזה גדלה והתפתחה, ובתחום זה יכולתי להונותו, ואף הוניתי. מה קל נעשה נוהגי עמו, כשהבינותי זאת ברור! המבוכות הללו ללא־סיבה, הביישנות בתנועות נעלמו בי כליל. הרגשתי, כי בראותו אותי מלפנים מהצד, בישיבתי או בעמידתי, כששׂערי סרוק כלפי מעלה או כלפי מטה – הריהו מכירני כולי, ודומה שדעתו נוחה ממני, כפי שהנני. חושבת אני, שאילו אמר לי, כדרכם של אחרים לומר, שלא כהרגלו, כי פנַי נפלאות, לא הייתי שׂמחה כלל. אך מה רבים היו האור והשׂמחה בנפשי כשלאחר דיבור כלשהו שלי נתן בי מבט נוקב, ואמר בקול רגוּש, שניסה לשווֹת לו נעימה בדוּחה:
“כן, כן, יש בַך. נערה חביבה את, מחובתי לומר לך זאת.”
ועל מה זכיתי בפרסים אלה, שמילאו את לבי גאוָה ועליצות?
על שאמרתי, כי לבי עם אהבת גריגוֹרי הזקן לנכדתו, או שהתרגשתי עד דמעות עם קריאת שיר או רומאן, או שאמרתי כי אני מעדיפה את מוצארט על שוּלהוֹף. תמוה הדבר, הרהרתי, באיזה חוש מופלא ניחשתי אז מה טוב ומה ראוי לאהוב; רוב הרגלי וטעמַי הקודמים לא נראו לו, ודי היה שיאמר לי בתנועת גבות, במבט, כי מה שאני מבקשת לומר אינו ישר בעיניו, די שיעלה על פניו את העוָייתו המיוחדת במינה, שיש בה קורטוב של בוז, כדי שיִדמה עלי שאיני אוהבת מה שאהבתי קודם לכן. לפעמים לא ביקש אלא לייעץ לי משהו, וכבר דימיתי שאני יודעת מה יאמר. הוא שואל אותי, מיישיר מבט בעיני, ומבטו שולף מקרבי את המחשבה הרצוייה לו. כל מחשבותי, כל רגשותי בימים ההם לא היו שלי, ומחשבותיו ורגשותיו, שנעשו פתאום שלי, עברו אל חיי והאירו אותם. בלי להבחין בכך כלל התחלתי לראות הכול בעיניים אחרות: את קאטיה, את משרתינו, את סוניה, את עצמי ואת לימודי. הספרים, שקראתי קודם לכן רק לשם גריעת השעמום, הפכו פתאום להיות מטובי התענוגות בחיים וכל זה מפני ששוחחתי עמו על הספרים, קראתי עמו, מפני שהביא לי אותם. קודם לכן היו טיפולי בסוניה, השיעורים עמה, בבחינת חובה קשה, שהתאמצתי לעמוד בה בשל תודעת החובה בלבד. אך הנה ישב פעם אחת בשיעור כזה – והמעקב אחר התקדמותה של סוניה היה לי לשמחה. בעבר סברתי, שאי־אפשר ללמוד יצירת־מוסיקה שלמה בבת־אחת. אך עתה, כשיודעת אני כי הוא יאזין ואולי ישבח, ניגנתי ארבעים פעם פסוק אחד, עד שסתמה קאטיה המסכנה את אוזניה בצמר־גפן, אך אני לא השתעממתי כלל. הסונאטות הישנות עצמן זכו עתה לפיסוק אחר לגמרי ואני ניגנתי אותן באופן אחר וטוב בהרבה.
אפילו קאטיה, שהכרתיה ואהבתיה כנפשי, נשתנתה בעיני. רק עתה הבינותי שלא היתה חייבת כלל להיות לנו אֵם, ידיד, עבד, כפי שאכן היתה. עמדתי על כל המסירות וההתמכּרות של יצור אוהב זה, הבינותי מה אני חייבת לה, ולמדתי לאהוב אותה אף יותר. הוא לימדני גם לראות בעיניים אחרות משראיתי קודם־לכן את משרתינו, את האיכרים, את הצמיתים, את הנערות־המשרתות. מגוחך הדבר, אולם עד שנתי השבע־עשרה חייתי בין אנשים אלה כשאני זרה להם יותר משהייתי זרה לאנשים שלא ראיתי מעולם. אפילו פעם אחת לא עלה על דעתי, כי אנשים אלה אוהבים, מתאווים ומצטערים כמוני. הגן שלנו, החורשות שלנו, השדות שלנו, שהכרתי זה ימים רבים, היו פתאום חדשים ונפלאים בעיני. לא בכדי היה אומר, כי בחיים מצוי אושר אחד בלבד שאין להטיל בו ספק – לחיות למען הזולת. הדברים נשמעו תמוהים באוזני, לא הבנתי זאת. אולם השקפה זו כבר חדרה אל לבי, בלי לחשוב על כך. הוא פתח לפני חיים שלמים של שמחות בהווה, בלי לשנות דבר בחיי, בלי להוסיף לכל רושם דבר מלבד עצמו. כל אלה הקיפוני בלי אומר מילדותי, ודי היה בבואו, כדי שיפתחו פיהם, ויזמינו עצמם בזה אחר זה אל הנפש, וימלאוּה אושר.
פעמים הרבה בקיץ זה הייתי עולה למעלה, אל חדרי, שוכבת במיטה, ובמקום עצבונות האביב של אווֹת ותקווֹת לעתיד, אפפה אותי חרדת האושר בהווה. משנדדה שנתי הייתי קמה, יושבת על מיטתה של קאטיה ואומרת לה שאני מאושרת לגמרי, ונזכרת אני עתה, שלא היה כל צורך לומר לה את הדברים: היא יכלה לראותם בעיניה. היא היתה אומרת לי, כי גם לה לא נחוץ דבר וגם היא מאושרת מאוד, והיתה מנשקת אותי. האמנתי לה, כי נראה לי, שצודק והכרחי הדבר שהכול יהיו מאושרים. אולם קאטיה עשוייה היתה לחשוב גם על השינה, ואפילו העמידה פני כועסת וגירשה אותי לפעמים ממיטתה ונרדמה. אך אני עוד ביררתי שעה ארוכה את כל הפרטים המביאים עלי אושר כה רב. לפעמים קמתי והתפללתי תפילה שנייה, במִלוֹתי שלי התפללתי, כדי להודות לאלוהים על כל האושר שהעניק לי.
דממה עמדה בחדר. נשמעה נשימתה הקצובה של קאטיה הישנה, השעון תקתק לידה, אני התהפכתי על משכבי ולחשתי מלים, או הצטלבתי ונשקתי את הצלב שעל צווארי. הדלתות סגורות, התריסים מוגפים, זבוב או יתוש רפרפו, זמזמו במקום אחד. רוצה הייתי לא לצאת לעולם מחדר זה, לא רציתי כי יבוא הבוקר, לא רציתי שתימוג אוירה נפשית זו שלי, האופפת אותי. נדמה היה לי, כי חלומותי, מחשבותי ותפילותי – יצורים חיים, השרויים עמי בחשיכה זו, מרחפים ליד מיטתי, עומדים עלי. וכל מחשבה היתה מחשבתו, וכל רגש – רגשו. עדיין לא ידעתי אז כי זו האהבה, חשבתי כי תמיד ייתכן מצב זה, וכי סתם כך ניתן רגש זה.
3 🔗
יום אחד בימי הקציר הלכתי אחר־הצהרים עם קאטיה וסוניה לגן, אל הספסל החביב עלינו – בצל התרזות מעל לגיא, שמעֶברו נפתח נופם של יער ושדות. סרגיי מיכאיליץ' לא היה אצלנו זה שלושה ימים, וביום ההוא ציפינו לו, מה גם שאמר לנו הפקיד שלנו, כי האדון הבטיח לבוא לשדה. בשעה שתיים, בקירוב, ראינוהו רוכב אל שדה השִפּוֹן. קאטיה ציוותה להביא אפרסקים ודובדבנים, שהוא חיבבם מאוד, הסתכלה בי בחיוך, שכבה על הספסל ונרדמה. תלשתי ענף עקום ושטוח של תרזה, בעל עלים עסיסיים וקליפה עסיסית, שלחלחה את ידי, נפנפתי בו על פני קאטיה והמשכתי בקריאה, כשאני מפסיקה בלי הרף ומסתכלת בדרך העפר, שבה הוא עמד לבוא. סוניה בנתה סוכה לבובות ליד גזעה של תרזה עתיקה. יום חם, שרבי, היה, ללא רוחות, העננים התאחו והשחירו, ומבעוד בוקר נתבשׂרה סערה. נרגשת הייתי, כדרכי תמיד לפני סערה. אבל אחר־הצהריים התחילו העננים להתפזר אל פאתי השמים, השמש צפה ועלתה בשמים זכים, ורק בעברם האחד נשמעו רעימות קלות, ובענן הכבד, שנתלה מעל לאופק והתמזג עם אבק השדות הבזיקו לעתים רחוקות, מלמעלה ועד לאדמה, עקלתוני ברקים חווירים. ברור היה, כי היום כבר התפזרו העננים, מכל מקום אצלנו. בדרך שמעֵבר לגן, שנראתה לנו בכמה מקומות, נעו בלי הרף לאטן עגלות גבוהות וחורקות, עמוסות אלומות, או עגלות ריקות מטרטרות ונעות לקראתן מהר, הרעידו רגליים והתנופפו כותנות. האבק הדחוס לא עלה ולא נתרבץ, אלא עמד לו מאחורי המשוכה, בינות העלוָה השקופה של עצי הגן. קצת הלאה, בגורן, נשמעו אותם קולות ואותה חריקת גלגלים, ואותן אלומות צהובות עצמן, שנעו באיטיות על פני הגדר, התעופפו שם באוויר, ולעיני צמחו בתי־אלומות סגלגלים, נתבלטו גגותיהם החדודים ודמויות איכרים רחשו עליהם. גם מלפנים, בשדה המאובק נעו עגלות ונראו אותן האלומות הצהובות, ואותם צלילי עגלות, קולות ושירים עצמם הגיעו מרחוק. בפאתו האחת של השדה הלכה ונתגלתה לעין הקמה הנקצרת, עם פסי־תחום שהצמיחו לענה. ימינה יותר, למטה, נראו בשדה הקצור, הסַתוּר, עד כיעור, בגדיהן הססגוניים של האיכרות המאלמות אלומות, כשהן רוֹכנות ומנופפות בידיהן, והשדה הסתוּר נתנקה והלך, ואלומות יפות הוצבו בו בזו אחר זו. וכאילו פתאום, לעיני, הפך הקיץ להיות סתיו. האבק והשרב עמדו בכל מקום, מלבד מקומנו האהוב בגן. ובכל מקום באבק ובלהט זה, באור השמש היוקדת, דיברו, רעשו ונעו אנשי העמל.
במתיקות ניחררה לה קאטיה מתחת לממחטת מלמלה לבנה על גבי ספסלנו הצונן, הדובדבנים השחירו בצלחת עסיסיים מבריקים, שמלותינו היו כה רעננות ונקיות, המים בספל נזדהרו בשמש בגוֹני הקשת הבהירים, וכה טוב היה לנפשי! “מה עלי לעשות?” הרהרתי. “במה אשמתי שאני מאושרת? אך כיצד אתחלק באושר? כיצד אתמכּר כולי ואתן את כל אושרי, ולמי?…”
השמש כבר שקעה מעבר לצמרותיה של שדרת הליבנים, האבק נתרַבּץ בשדה, המרחק נראה ברור ובהיר יותר בהארתו מהצד, העננים נתפזרו כליל, בגורן, בינות לעצים, נראו שלושה גגות חדשים של גדישים, והאיכרים ירדו מהם, בצעקות רמות עברו על פנינו העגלות, כנראה, בפעם האחרונה. איכרות, מגרפות על כתפן וצמות־קש לאילוּם תלויות בחגוריהן, הלכו לביתן ושירה קולנית בפיהן, וסרגיי מיכאיליץ' עדיין לא בא, אף על פי שראיתיו זה כבר נוסע במדרון. פתאום הופיעה דמותו בשדרה מצד שלא ציפיתי כלל לבואו משם (הוא עשה הקפה בגיא). פניו עליזות, קורנות, מגבעתו בידו, הלך לקראתי בצעדים מהירים. משראה כי קאטיה ישנה, נשך שפתו, עצם עיניו וקרב על בהונותיו. ראיתי שהוא שרוי בהלך־נפש מיוחד זה של עליצות־ללא־סיבה, שאהבתי בו מאוד, ואנו כינינו אותה התלהבות פראית. כתלמיד היה, שנחלץ ונמלט מהלמידה. כל ישותו, מכף רגל ועד ראש, נשמה נחת־רוח, אושר ועליצות־ילדים.
“שלום עליך, סיגלית צעירה, מה שלום גברתי? יפה?” לחש כשניגש אלי ולחץ את ידי… “שלומי מצויין,” השיב על שאלתי, “בן שלוש־עשרה אני היום, מתחשק לי לשחק בסוסים ולטפס על העצים.”
“בהתלהבות פראית?” אמרתי, מביטה בעיניו הצוחקות ומרגישה כי התלהבות פראית מדביקה אותי.
“כן,” השיב, קורץ בעין אחת וכובש חיוך. “אבל, על שום מה נרביץ באפה של קאטֵרינה, קארלוֹבנה?”
לא הרגשתי כלל, בעודי מסתכלת בו ומוסיפה לנופף בענף שבידי, כי הפלתי את הממחטה מעל פניה של קאטיה וליטפתי אותן בעלים. צחקתי.
“והיא הלא תאמר שלא ישנה כלל,” לחשתי כביכול שלא להעיר את קאטיה. אך לא לשם כך לחשתי: פשוט נעם לי לדבר עמו בלחישה.
הניע שפתיו לחקות את דיבורי, כאילו כה הנמכתי קולי עד שאין להבחין בנאמר. משראה את צלחת הדובדבנים, לקח אותה כאילו בגנבה, הלך אל סוניה המשחקת בצל התרזה וישב על בובותיה. תחילה כעסה סוניה עליו, אך עד מהרה הצליח להתפייס עמה משהתחיל במישחק, שבו התחרו שניהם באכילת דובדבנים.
“אם אתה רוצה, אגיד להביא עוד,” אמרתי, “ואולי ניגש לשם בעצמנו.”
לקח את הצלחת, הושיב בה בובות, ושלושתנו פנינו אל המחסן. סוניה רצה אחרינו צוחקת, מושכת בכנף מעילו, שיחזיר לה את הבובות. החזיר לה אותן ופנה אלי בכובד־ראש.
“וכלום אין גברתי סיגלית,” אמר לי עדיין בקול חרישי, אף שלא היה עוד כל חשש להעיר את מישהו, “הנה אך קרבתי אליך לאחר כל האבק, השרב, העמל, ומיד עלה ריח הסיגלית. ולא הסיגלית הבשוּמה, אלא זו יודעת את, הראשונה, הכֵּהוֹנת, הנודפת ריחות שלג מפשיר ודשא אביבי.”
“האם הכול כשורה במשק??” שאלתי כדי להעלים את המבוכה העליזה שהטילו בי דבריו.
“נהדר! אנשי העם האלה נהדרים בכל מקום. ככל שאתה מרבה להכירם, כן תרבה לאהוב אותם.”
“כן,” אמרתי, “היום, לפני בואך, הסתכלתי מתוך הגן על עבודת־השדה, ופתאום נתקפתי בושה, שהם עמלים ולי טוב כל כך, ש…”
“אל תתגנדרי בזה, ידידתי,” שיסע דברי בכובד־ראש, אך הביט בחיבה בעיני, “עניין קדוש הוא. ישמרך אלוהים מלהתהדר בזה.”
“הלא רק לך אמרתי.”
“כן, יודע אני. ומה יהיה על הדובדבנים?”
המחסן שבפתח הגן נעול היה, והגננים לא נראו כלל (הוא שלח את כולם לעבוד בשדה). סוניה רצה להביא את המפתח, אך הוא לא חיכה לשובה, טיפס ועלה בקרן־החומה, הרים את הרשת וקפץ פנימה.
“רוצה?” שמעתי את קולו משם. “תני את הצלחת.”
“לא, אני רוצה לקטוף בעצמי, אלך להביא את המפתח,” אמרתי. “סוניה לא תמצא אותו…”
אבל רציתי גם לראות מה הוא עושה שם, במה הוא מסתכל, כיצד הוא מתנועע, לאחר שהניח שאין איש רואה אותו. פשוט לא רציתי שייעלם מעיני אפילו לרגע. על בהונותי רצתי בסרפד, הקפתי את המחסן והגעתי לעברו השני, הנמוך יותר, טיפסתי על חבית ריקה, וכך היה הקיר עתה נמוך מחזי, ונרכנתי לתוך המחסן. סקרתי את פנימו, הסתכלתי בעצי־הגן העתיקים המעוקלים ובעליהם הרחבים המשוננים, שביניהם תלוי כבד וישר הפרי השחור העסיסי, תחבתי את ראשי לתוך רשת־הגדר ומאחרי ענף מעוּוִת של עץ דובדבן זקן ראיתי את סרגיי מיכאיליץ'. בודאי הניח שהלכתי ואין איש רואה אותו. בלי מגבעת, ישב בעצימת עיניים על ענף מסתעף של עץ דובדבן זקן, וגלגל בשקידה בין אצבעותיו גושיש של שרף דובדבנים. פתאום משך כתפיים, פקח עיניו ומשאמר משהו, הצטחק. כה יוצאי־דופן לגביו היו המלה הזאת והחיוך הזה, עד שנקף אותי לבי על שאני עוקבת אחריו. דימיתי לשמוע, כי המלה היתה: מאשה! “לא ייתכן,” חשבתי. “מאשה החביבה,” חזר ואמר בקול חרישי יותר וענוג יותר. אלא שכבר שמעתי במפורש את שתי המלים. עתה כה התכיפו פעימות לבי ושמחה כה מרגשת, וכאילו אסורה, אפפה אותי, שהצמדתי ידי אל כרכוב החומה, שלא אפול ולא אתגלה לעיניו. אך הוא שמע את תנועתי, הסתכל סביבו בבהלה, ולפתע השפיל עיניו והסמיק עד שָני, כיֶלד. רצה לומר לי משהו ולא עלה בידו, ופניו התלקחו יותר ויותר. אף על פי כן הצטחק בהביטו בי. גם אני חייכתי. כל פניו קרנו שמחה. שוב לא היה הדוד הזקן, המלטף ומלמדני לקח, אלא אדם כערכּי, שאהב אותי ופחד מפני, ואני פחדתי מפניו ואהבתי אותו. לא אמרנו דבר ורק הסתכלנו זה בזה. פתאום הקדיר פניו, החיוך והזוהר שבעיניו נעלמו, ושוב פנה אלי בצינה בנוסח אבהוּת, כאילו עשינו מעשה רע, והנה כבר התאושש וחזר בו ומציע לי להתאושש.
“הלא תרדי, תחָבלי,” אמר, “ועשי את שערך. ראי, מה צורה יש לך.”
“מדוע הוא מעמיד פנים? מדוע הוא רוצה להכאיב לי?” חשבתי במורת־רוח, ברגע זה עלה בי רצון בלתי־נכבש להביך אותו עוד פעם אחת ולבחון את שליטתי בו.
“לא, אני רוצה לקטוף בעצמי,” אמרתי, תפסתי בענף הקרוב, קפצתי ועמדתי על קיר־המחסן. הוא לא הספיק לתמוך בי, וכבר קפצתי פנימה, לתוך הגן.
“אֵילו שטויות את עושה!” אמר, שב והסמיק וטרח להסווֹת את מבוכתו במורת־רוח. “הלא עלולה היית להחבל. וכיצד תצאי מכאן?”
הוא נבוך עוד יותר, אלא שעתה כבר לא שימחה אותי מבוכה זו, כי אם הפחידה. היא הדביקה אותי ואני הסמקתי, ומתחמקת ממבטו, בלי לדעת מה לומר, התחלתי לאסוף פרי, אף שלא היה בידי כלי לאיסופו. נזפתי בעצמי, התחרטתי, חששתי, ונדמה היה לי, כי במעשה זה ירדתי בעיניו לעולם. שנינו שתקנו, ושנינו היינו במצוקה. סוניה, שהגיעה במרוצה והמפתח בידיה, גאלה אותנו ממצוקתנו. שעה ארוכה אחר כך עוד לא דיברנו זה עם זה, ושנינו פנינו אל סוניה. כששבנו אל קאטיה, שטענה שלא ישנה ושמעה הכול, נרגעתי, ואף הוא טרח לשוב ולתפוס את הנעימה האבהית הפטרוֹנית שלו, אלא שנעימה זו כבר לא צלחה בידיו ולא הוליכה אותי שולל. עתה נזכרתי ברור בשיחה בינינו לפני ימים אחדים.
קאטיה דיברה על כך, שקל יותר לגבר מאשר לאשה לאהוב ולבטא את אהבתו.
“הגבר יכול לומר שהוא אוהב, ואילו האשה – לאו,” אמרה.
“ולי נדמה, כי גם הגבר אינו יכול ואינו צריך לומר שהוא אוהב.” אמר הוא.
“מדוע?” שאלתי.
"מפני שתמיד יהיו אלה דברי שקר. איזו מין תגלית היא זו, שאדם אוהב? כאילו, אך יאמר את הדברים, וכבר הוברח הבריח, הוֹפּ – אוֹהב. כאילו אך יבטא מִלה זו, חייב להתרחש משהו מופלא, יופיעו איזה מופתים, וכל התותחים יִירו באחת. “נדמה לי,” המשיך, “אנשים המשמיעים בחגיגיות את המִלים ‘אני אוהב אותך’ – או מרמים את עצמם, או, והדבר חמור יותר, מרמים את זולתם.”
“וכיצד תדע האשה שאוהבים אותה, אם לא ייאָמר לה הדבר?” שאלה קאטיה.
“זאת איני יודע,” השיב, “לכל אדם מִלים משלו, ואם יש רגש, ימצא את ביטויו. כשאני קורא רומאנים, הריני משווה בנפשי מה דאוּגות חייבות להיות פניו של הסגן סטרֶלסקי, או של אלפרֶד, כשהוא אומר: ‘אני אוהב אותה, אִליאוֹנוֹרה!’ וסבור, כי פתאום יתרחש משהו מופלא. ודבר אינו מתרחש לא אצלה ולא אצלו – העיניים אותן והאף אותו עצמו והכול, כפי שהיה.”
כבר אז שמעתי בהלצה זו משהו רציני הנוגע לי, אולם קאטיה לא היתה מרשה לנהוג זלזול בגבורי הרומאנים.
“תמיד הפאראדוֹקסים האלה,” אמרה. “הגד איפוא את האמת, האם מעולם לא אמרת לאשה שאתה אוהב אותה?”
“מעולם לא אמרתי ולא כרעתי על ברך אחת,” השיב תוך צחוק " וגם לא אומר."
“כן, אין לו כל צורך לומר שהוא אוהב אותי,” הרהרתי עתה, כשנזכרתי ברור בשיחה זו. “הוא אוהב אותי, ואני יודעת זאת. וכל טרחתו להיראות כאילו הוא שווה־נפש כלפי, לא תשכנע אותי.”
כל אותו ערב לא הִרבה לדבר עמי, אלא שבכל מלה שאמר לקאטיה, לסוניה, בכל תנועה ומבט שלו ראיתי אהבה ולא פקפקתי בה. אולם, צר היה לי עליו, על שהוא רואה עדיין צורך להסתתר ולהעמיד פנים צוננות, כשהכול כבר ברור כל כך, כשעשויים היינו בקלות ובפשטות להיות מאושרים עד לבלי הכיל. אבל כפשע רדפה אותי הקפיצה שקפצתי אליו, במחסן.
נדמה היה לי, כי יחדל לכבדני משום כך, והוא כועס עלי.
לאחר התה נגשתי אל הפסנתר, והוא הלך אחרי.
“נגני משהו, זה כבר לא שמעתי אותך מנגנת,” אמר כשהשיגני בחדר־האורחים.
“ואני גם רציתי… סרגיי מיכאיליץ'!” אמרתי ופתאום היישרתי מבט בעיניו. “אינך כועס עלי?”
“על מה?” שאל.
“שלא שמעתי בקולך אחרי הצהריים,” אמרתי והסמקתי.
הוא הבין אותי, הניד ראש והצטחק. מבטו אמר, שראוי היה לנזוף בי, אלא שאין בכוחו.
“דבר לא קרה, ושוב אנו ידידים.” אמרתי עם ישיבתי אל הפסנתר.
“ואיזה מין ידידים!” אמר.
בטרקלין הגדול הרם נצבו שני נרות על הפסנתר, ושאר החלל שרוי היה באפלולית. ליל קיץ בהיר נשקף אל החלונות הפתוחים. דממה היתה בכול, רק צעדיה של קאטיה החריקו לסירוגין בחדר־האורחים האפל, ומעבר לחלון היה הסוס הקשור מנחרֵר ובועט בטלפו בעלי־הלאפּה. הוא ישב מאחורי, ועל כן לא ראיתי אותו. אלא שבכל מקום באפלולית החדר הזה, בצלילים, בי עצמי הרגשתי בנוכחותו. כל מבט, כל תנועה שלו שלא ראיתי, הדהדו בלבי. ניגנתי סונאטה־פאנטסיה למוֹצארט, שהוא הביא לי, ואני למדתי באותה בנוכחותו ולמענו. כלל לא חשבתי על המוסיקה, אך דומה שניגנתי יפה, ונדמה היה לי שהנגינה מצאה חן בעיניו. הרגשתי בעונג שנגרם לו, ובלי להביט בו חשתי במבט הנעוץ בי מאחורי. ממש על כורחי, בעודי מוסיפה להניע אצבעותי בבלי־דעת, הפכתי פני אליו. ראשו בלט על רקע הלילה המבהיר והולך. ראשו שעוּן על ידיו ישב ושילח בי מבטים נוקבים של עיניו הנוצצות. חייכתי למראה מבט זה, והפסקתי לנגן. גם הוא חייך, והניד ראשו בנזיפה לעבר התווים, כדי שאמשיך בנגינה. כשסיימתי, נתבהר הירח, הגבּיה לעלות, ומלבד אור הנרות הקלוש זרם אל החדר בעד החלונות אור כסוף אחר שצנח על הרצפה. קאטיה אמרה, שמעשה חסר־טעם הוא שהפסקתי במקום המעולה, וכי ניגנתי רע. אך הוא אמר, לעומת זאת, כי מעולם לא היטבתי לנגן כפי שניגנתי היום, והתחיל מהלך בחדרים, מהטרקלין אל חדר־האורחים החשוך ושוב אל הטרקלין, וכל פעם הסתכל בי וחייך. גם אני חייכתי, ואפילו רציתי לצחוק ללא־סיבה, כי שמחתי למשהו, שקרה רק היום, עכשיו. משהיה נעלם בפתח, חיבקתי את קאטיה שעמדה ליד הפסנתר, ונשקתי לה במקום האהוב עלי, בצווארה השמנמן מתחת לסנטר. ומשחזר לחדר, העמדתי פנים רציניות כביכול ובקושי עצרתי את צחוקי.
“מה קרה לה היום?” אמרה לו קאטיה.
אך הוא לא השיב, ורק צחקק קצת לעומתי. הוא ידע מה קרה לי.
“ראו, איזה לילה!” אמר מתוך חדר־האורחים, ועמד לפני דלת הגזוזטרה הפתוחה אל הגן…
ניגשנו אליו, ואכן היה זה לילה, שלא ראיתי עוד כמותו מעולם. ירח במילואו עמד מעל הבית מאחורינו, ועל כן לא ראינו אותו, ומחצית צלם של הגג, העמודים ויריעת־המרפסת רבץ במלוּכסן en raccourci1 על שביל החול ועיגול־המדשאה. כל השאר בהיר היה, וכסף הטל ואור הירח שפוכים עליו. שביל הפרחים הרחב, שבשפתו האחת רבצו במלוּכסן צלי הדַהליוֹת והסמוֹכות, כולו מואר וצונן, הבהיק בחצץ המחוספס, הלך ונמוג בערפל ובמרחק. מעבר לעצים נראה גגה הבהיר של החממה, ומהגיא עלה הערפל המתעצם. שיחי הלילך, העירומים כבר מעט, מוארים היו כולם, עד כל ענף בהם. ניתן להבחין בין כל הפרחים הלחים מטל. בשׂדרות נתמזגו האור והצל עד כדי כך, שהשׂדרות שוב לא נראו כעצים ושבילים, אלא כבתים שקופים, רוטטים ומתנדנדים. מימין בצלו של הבית, היה הכול שחור, אדיש ומטיל אימה. על כן אף נזדקרה מאפלה זו באור בהיר יותר הצמרת המסועפת־להפליא של הצפצפה, שנעצרה כאן משום־מה באורח תמוה, לא הרחק מהבית, באור העז מלמעלה, ולא נמלטה לאיזה מקום, לשם הרחק, אל השמים המכחילים ונמוגים.
“בוֹאוּ נטייל,” אמרתי.
קאטיה הסכימה, אך אמרה לי לנעול ערדליים.
“אין צורך, קאטיה.” אמרתי, “סרגיי מיכאיליץ' ישלוב את זרועי.” כאילו עשוי היה למנוע על יד כך רטיבות מרגלי. אלא שאז היו דברי מובנים לשלושתנו, ולא התמיהו כלל. מעולם לא שלב את זרועי, אולם עתה שלבתי אני את זרועו, והוא לא ראה בכך מעשה תמוה. ירדנו שלושתנו מהמרפסת. כל היקום הזה, השמים, הגן, האוויר הזה, לא היו עוד המוּכּרים לי מאז.
כשהסתכלתי לפני בשׂדרה שבה הלכנו, נדמה היה לי, שאין להרחיק לכת עוד, כי שם נסתיים עולמו של האפשרי, כי כל זה רותק בוודאי ביופיו וקפא לעד. אולם אנו התקדמנו, וחומת הקסמים נבקעה, הניחה לנו להכנס, ושוב היה שם, דומה, הגן המוּכּר שלנו, העצים, השבילים, העלים היבשים. וממש כך רשרש עלה יבש מתחת לכף רגלנו, וענף רענן נגע בפני. והוא היה האיש שפסע לידי פסיעות קצובות, חרישיות, החזיק בזהירות בזרועי, וקאטיה היא שהלכה עמנו ממש, צעדיה מחריקים קמעה. וכפי הנראה, הירח בשמים הוא שהאיר לנו מבעד לענפים הדמומים…
אלא שעם כל צעד שבה ונתאחתה מאחרינו ומלפנינו חומת־הקסמים, ואני חדלתי להאמין שאפשר עוד להוסיף ללכת, חדלתי להאמין בכל מה שהיה.
“אוח! צפרדע!” קראה קאטיה.
“מי אמר זאת ולמה?” חשבתי. אך מיד נזכרתי, כי קאטיה היא שאמרה, שהיא מפחדת מצפרדעים, והצצתי בכפות רגלי. צפרדעונת קפצה וקפאה לפני, וצלה נראה בחומר הבהיר של השביל.
“ואת אינך מפחדת?” אמר.
פניתי לעברו. תרזה אחת בשׂדרה היתה חסרה במקום שעברנו בו, ופניו נראו לי ברור. כה יפות היו ומאושרות…
אמר: “את אינך מפחדת?” ואני שמעתי: “אוהב אותך, נערה חביבה!” אוהב! אוהב! – חזרו ואמרו מבטו, ידו. גם האור והצל והאוויר חזרו ואמרו זאת.
הקפנו את הגן כולו. קאטיה הלכה עמנו בצעדיה הקטנים, והתנשמה בכבדות מרוב עייפות. אמרה, שהגיעה השעה לשוב, ואני ריחמתי עליה פתאום, על המסכנה. “מדוע אינה מרגישה מה שאנו מרגישים?” הרהרתי. “מדוע לא הכול צעירים, לא הכול מאושרים בלילה הזה, כמוני וכמוהו?”
שבנו הביתה, אך הוא השתהה שעה ארוכה, אף על פי שכבר קראו התרנגולים, והכול בבית ישנים, וסוסו, מעבר לחלון, מתכיף לבעוט בטלפו בעלי־הלאפּה ולנחרר, קאטיה לא הזכירה לנו את השעה המאוחרת, ותוך כדי שיחה על הבלים למיניהם ישבנו, בלי להרגיש בכך, עד שלוש לפנות בוקר. התרנגולים כבר קראו בשלישית כשיצא, והשחר התחיל לעלות. הוא נפרד מעלי כרגיל, ולא אמר כל דבר מיוחד. אך אני ידעתי, כי מהיום והלאה שלי הוא, וכבר לא אפסיד אותו. משהודיתי בפני עצמי שאני אוהבת אותו, סיפרתי הכול גם לקאטיה. שמחה והתרגשה על שסיפרתי לה, אף על פי כן נרדמה המסכנה, ואני עוד התהלכתי שעה ארוכה־ארוכה במרפסת, ירדתי לגן, ונזכרת בכל מִלה, בכל תנועה, שבתי ועברתי בשׂדרות שבהן עברנו יחדיו. כל הלילה לא ישנתי, ולראשונה בחיי ראיתי את זריחת השמש ואת ראשית הבוקר. ולעולם לא שבתי לראות לילה כזה, ולא בוקר כזה. “אך מדוע לא יאמר לי בפשטות, שהוא אוהב אותי?” חשבתי. “מדוע הוא בודה אֵילו קשיים, מכנה את עצמו זקן, שעה שהכול כה פשוט ונפלא? מדוע הוא מפסיד זמן יקר, שייתכן כי לא ישוב עוד? יאמר לי: אוהב. יאמר במלים: אוהב, יחזיק בידי, ירכין ראש אלי ויאמר: אוהב. יסמיק וישפיל עיניו, ואז אומר לו הכול. ולא אומר, אלא אחבק, אצָמד אליו ואבכה. ומה אם אני טועה, והוא אינו אוהב אותי?” עלה על דעתי פתאום.
נבהלתי מרגשותי – אלוהים יודע אנה הם עשויים להביאני. המבוכה, שלי ושלו, במחסן, כשקפצתי אליו, שבה ועלתה בזכרוני, ומועקה באה בלבי, מועקה כבדה. קלחו הדמעות מעיני, פתחתי בתפילה. והנה באוּ אלי מחשבה ותקוָה משונות, שהרגיעו אותי. החלטתי לצום ולהתכונן לווידוי מן היום הזה, לבוא אל סעודת־ההתקדשות ביום הולדתי, ובו ביום להיות לארוסתו.
למה? מדוע? כיצד צריך הדבר להתרחש? לא ידעתי מאומה, אלא שהחל ברגע זה האמנתי אף ידעתי, כי כך יהיה. כששבתי אל חדרי כבר האיר היום והבריות התחילו לקום.
4 🔗
היה צום אוּספּיֶניה, ועל כן לא התפלא איש בבית לכוָנתי לצום ולהתכונן לווידוי דווקא עתה.
כל אותו שבוע הוא לא בא אלינו אפילו פעם אחת, ואני לא זו בלבד שלא התפלאתי, לא חרדתי ולא כעסתי עליו, אלא להפך, שמחתי על שאינו בא וציפיתי שיבוא ביום הולדתי. בשבוע זה השכמתי לקום כל יום, ועד שרתמו את הסוס, טיילתי לבדי בגן, ביררתי בדעתי את חטאֵי היום שחלף והרהרתי במעשים שעלי לעשותם עתה כדי לשמוח ביומי, ולא לחטוא אפילו פעם אחת. נראה היה לי אז, כי קל מאוד לחיות בלא חטא. נראה היה לי, כי אין עלי אלא להשתדל מעט. קרבו הסוסים, עליתי לכרכרת־הסַרגל בחברת קאטיה או אחת הנערות ונסענו מהלך שלוש וֶרסטאות אל הכנסייה. עם כניסתי לכנסייה נזכרתי כל פעם שנהוג להתפלל לשלום “כל הנסים ויראת אלוהים בלבם,” והשתדלתי לעלות בשתי המדרגות של מבוי־הכנסייה שהעלו דשא כשרגש זה בלבי. בשעה זו לא היו בכנסייה יותר מעשר איכרות וצמיתות צמות. בענוָה שקוּדה השתדלתי להשיב על ברכותיהן, הלכתי בעצמי – מעשה גבורה ראיתי בכך – אל ארגז־הנרות לקחת נרות מידי המשגיח הזקן, החייל לשעבר, והדלקתי אותם. בעד הדלת האמצעית בקיר האיקונין נראה שטיח־המזבח שרקמה אמא, מעל לקיר־האיקונין נצבו שני מלאכי־עץ עטורי כוכבים, שנראו לי גדולים מאוד בילדותי, ויונה בעלת הילה צהובה, שעניינה אותי אז. מעבר לבימת־המקהלה נראה אגן־הטבילה המעוך, שבו הטבלתי פעמים כה רבות את ילדיהם של הצמיתים, וגם אני נטבלתי בו. הכומר הזקן היה יוצא לעבודת־הקודש בגלימת כהונה שנתפרה מהמעטה שהונח על ארון־המתים של אבי, והתפלל בקול הזכור לי מאז נערכה עבודת־הקודש בביתנו: הטבלתה של סוניה, תפילת האשכבה של אבי, קבורת אמי. אותו קול רוטט עצמו של הדיאקוֹן נשמע מעל בימת־המקהלה, ואותה זקנה עצמה, הזכורה לי בכנסייה מאז־ומתמיד, עמדה רכונה ליד הקיר, הסתכלה בעיניים דומעות אל האיקוֹנה שעל הבימה, הידקה את אצבעותיה הצמודות על המטפחת הדהוייה, ולחשה משהו בפה חסר־השיניים. כל אלה לא היו עוד מעוררי עניין בלבד, קרובים לי רק בגלל הזכרונות – כל אלה היו עתה גדולים וקדושים בעיני ונראו לי מלאים משמעות עמוקה. הקשבתי היטב לכל מלה של התפילה הנאמרת, השתדלתי להגיב עליה ברגש, ואם לא ירדתי לסוף כוָנתה, בקשתי בלי אומר את האלוהים להאיר עיני, או המצאתי תפילה משלי במקום התפילה שלא היטבתי לשמוע. כשנאמרו תפילות החרטה, הייתי מעלה בזכרוני את עברי, ועבר ילדותי תם זה נראה כמה שחור לעומת האור שבנפשי, שבכיתי ונחרדתי מפני עצמי, אבל הרגשתי גם, כי כל זה יִיסָלח לי, ואילו היו חטאי רבים יותר, היתה החרטה מתוקה לי יותר. כשאמר הכומר בסיום התפילה “ברכת אלוהים עליכם,” נדמה היה לי שאני מרגישה רגש פיזי של רוָחה, הנאצל לי כהרף־עין. כאילו באו אל לבי פתאום אור וחום כלשהם. כשנסתיימה התפילה, יצא הכומר אלי ושאל, האין לבוא אלינו לערוך מיסה של ערבית, ומתי לבוא. אך אני הודיתי לו בריגשה על כך, על נכונותו לעשות למעני, כך סברתי אז ואמרתי כי אבוא בעצמי, ברגל או ברכב.
“רצונך להטריח את עצמך?” אמר.
ואני לא ידעתי מה אשיב כדי שלא אחטא בגאוָה.
אם יצאתי בלי קאטיה לתפילת שחרית. שילחתי תמיד את הסוסים הביתה, וחזרתי ברגל לבדי, מעמיקה קידה בענוָה לכל הנקרים בדרכי, וטורחת למצוא הזדמנות לעזור, לייעץ, להקריב עצמי למען מישהו, לסייע בהרמת עגלה שנתהפכה, לנדנד עריסתו של תינוק, לפנות דרך ולהתלכלך ברפש. ערב אחד שמעתי את הפקיד מדווח לקאטיה, כי האיכר סֶמיוֹן בא לבקש קרשים לארון־קבורה לבתו ורובל אחד לעריכת אזכרה, ואכן נתן לו את מבוקשו. “האם כה עניים הם?” שאלתי. “עניים מאוד, הגבירה, ואפילו מלח אין בביתם,” השיב הפקיד. משהו נצבט בלבי, וכאילו נמלאתי גם שמחה בשמעי את הדברים. רימיתי את קאטיה ואמרתי שאצא לטייל, עליתי במרוצה למעלה, אספתי את כל כספי (מועט היה, אך זה כל מה שהיה בידי). הצטלבתי ויצאתי לבדי, דרך המרפסת והגן אל הכפר, אל בקתת סמיון. בעיבורו של הכפר עמדה הבקתה, ובלי שראה אותי איש קרבתי אל החלון, הנחתי את הכסף על האדן והקשתי. יצא מישהו מהבקתה, החריק בדלת וקרא לי. רועדת וקופאת מפחד, כפושעת, הגעתי בריצה הביתה. קאטיה שאלה איפה הייתי ומה היה לי, אך אני לא הבינותי אפילו את דבריה ולא עניתי. הכול נראה לי פתאום אפסי ופעוט כל כך, נעלתי את עצמי בחדרי ושעה ארוכה התהלכתי בו אנה ואנה, בלי יכולת לעשות משהו או לחשוב, בלי יכולת לעמוד על טיבם של רגשותי. הרהרתי בשמחת כל המשפחה, במלים שיכנו בהם את האיש שהניח את הכסף, וצר היה לי שלא נתתי אותו ביד ממש. הרהרתי גם, מה היה אומר סרגיי מיכאיליץ' אילו נודע לו על מעשה זה, ושמחתי שאיש לא ידע עליו לעולם. כה רבה היתה השמחה בקרבי, כה רעים היו בעיני הכול וגם אני עצמי, בענוָה כה רבה ראיתי את עצמי ואת כל הבריות, עד שעלתה על דעתי המחשבה על המוות, כאילו הוא חלום האושר. חייכתי והתפללתי ובכיתי, וברגע זה אהבתי בלהט בכל מאודי, את כל באי־עולם וגם את עצמי. בין התפילות בכנסיה קראתי באוַנגליון, והספר נתפרש לי יותר ויותר, וחיים אלוהיים אלה נראו לי עתה מרגשים ופשוטים יותר, ומעמִקי הרגש והמחשבה שמצאתי בתורתו נראו לי עתה אימתניים וסתומים יותר. לעומת זאת, מה בהיר ופשוט היה בעיני הכול, כשבקומי מקריאת ספר זה, שבתי להסתכל בחיים המקיפים אותי ולהרהר בהם. נדמה היה לי, כי כה קשה לחיות חיים רעים, וכה פשוט הוא לאהוב את הכול ולהיות אהובה. והכול נהגו בי טוב לב ומתינות, ואפילו סוניה, שהוספתי לתת לה שיעורים היתה שונה לגמרי, והשתדלה להבין, לגרום לי נחת רוח ולא להרגיזני. כפי שנהגתי אני כך נהגו הכול בי. כשמניתי בדעתי את שונאי, שעלי לבקש מהם מחילה לפני הווידוי שלי, נזכרתי רק בעלמה אחת, מחוץ לאנשי ביתנו, שכֵנה, שלעגתי לה מעט לפני שנה, לעיני אורחים, והיא אף חדלה לבקר אצלנו בשל כך. כתבתי לה מכתב, הודיתי באשמתי וביקשתי את סליחתה. השיבה לי מכתב, ובו ביקשה אף היא את סליחתי וסלחה לי. בכיתי מאושר כשקראתי שורות פשוטות אלו, שראיתי בהן אז רגש כה עמוק ונוגע אל לב. האומנת פרצה בבכי כשביקשתי מחילה ממנה. “מדוע הכול כה טובים כלפי? במה זכיתי לאהבה זו?” שאלתי את עצמי. על כורחי נזכרתי בסרגיי מיכאיליץ' והארכתי להרהר בו. נבצר ממני שלא לנהוג כך, ואפילו לא ראיתי בכך חטא. אלא שעתה לא הרהרתי בו כפי שהרהרתי בלילה ההוא, כשנתברר לי לראשונה שאני אוהבת אותו, הרהרתי בו עתה – כמו בי עצמי, וצירפתי אותו על כורחי לכל מחשבה על עתידי. ההשפעה המדכאה שהרגשתי בחברתו נעלמה עתה כליל מדמיוני. הרגשתי עתה שאני שוָה לו, וממרומי הלך־הנפש הרוחני, שהייתי שרוייה בו, ירדתי לחלוטין לסוף דעתו. עתה נתבהר לי בו כל מה שהיה תמוה בעיני קודם לכן. רק עתה הבינותי, מדוע היה אומר, כי האושר מצוי אך בחיים למען הזולת, ועתה הסכמתי לדעתו לגמרי. נדמה היה לי, כי יחדיו נדע אושר שליו, לאין קץ. עתה שיוויתי בדעתי לא נסיעות חוצה־לארץ, לא חיי חברה, לא זוהר, אלא חיי משפחה אחרים, חרישיים, בכפר, תוך הקרבה עצמית תמידית, תוך אהבה נצחית זה לזה, והכרה מתמדת של ההשגחה, הענַוָה והמסייעת, המצוייה בכול.
התקדשתי, כפי שקבעתי, ביום הולדתי. כה מלא היה לבי אושר שלם בשובי ביום ההוא מהכנסייה, עד שחששתי מפני החיים, חששתי מכל התרשמות, מכל דבר שהיה עלול להשבית את האושר הזה. אולם אך ירדנו מהכרכרה ועלינו למבוי, כבר רעמו על הגשר גלגלי הדו־אופנית המוּכרת, ואני ראיתי את סרגיי מיכאיליץ'. הוא בירך אותי ויחדיו נכנסנו לחדר־האורחים. מיום שהכרתיו לא הייתי כה שלוָה ועצמאית לידו, כפי שהייתי בבוקר זה. הרגשתי, כי יש בי עולם שלם חדש, שאין הוא מבינו, ועולם זה נשגב ממנו. לא ידעתי כל מבוכה במחיצתו. נראה, שהבין את סיבת הדבר ונהג בי בעניווּת ענוגה ובכבוד של יראת־שמַים. אמנם, ניגשתי אל הפסנתר, אך הוא נעל אותו ושם את המפתח בכיסו.
“אל תשחיתי את מצב־הרוח שלך,” אמר. “בנפשך נשמעת עתה מוסיקה, שאין דוגמתה בעולם.”
אסירת־תודה הייתי לו על כך, אף על פי כן לא נעם לי קצת, שהוא מבין בקלות ובבהירות יתירה את המתרחש בנפשי, שהיה צריך להיות חבוי מעין כול. בשעת ארוחת־הצהריים אמר, כי בא לברך אותי ואף להיפרד, שכן מחר הוא נוסע למוסקבה. תוך כדי אמירה הסתכל בקאטיה. אחר כך נתן בי מבט חטוף, ואני ראיתי כמה חשש שיבחין בהתרגשות בפני. אך לא התפלאתי ולא נחרדתי, ואפילו לא שאלתי אם ייעדר זמן רב. ידעתי כי יאמר זאת, וידעתי שלא יסע. כיצד ידעתי? כיום לא אדע להסביר לי את הדבר בשום פנים. אולם ביום זכור־לטוב זה נדמה היה שידעתי הכול, מה שהיה ומה שיהיה. כמו בחלום של אושר הייתי שרוייה, כשהכול, ויִקרה מה שיקרה, נראה כאילו כבר היה, וידוע לי זה כבר, וכל זה עוד ישוב ויהיה, ואני יודעת מה יהיה.
הוא רצה לנסוע מיד לאחר ארוחת־הצהריים, אולם קאטיה, שנתעייפה בתפילת השחרית, הלכה לנוח, והיה עליו לחכות עד שתקיץ, כדי להפרד ממנה. הטרקלין נשטף אור שמש, ועל כן יצאנו למרפסת. אך ישבנו, התחלתי לומר בשלוָה גמורה את הדברים שהיו עשויים להכריע בגורל אהבתי. פתחתי בדברים לא לפני הרגע שישבנו ולא אחריו, אלא עם הישיבה, ודבר עוד לא נאמר, ולא נקבעו עוד נעימת השיחה ואופיהָּ, שהיו עלולים להפריע לי לומר מה שרציתי. איני מבינה מאין שאבתי שלוָה זו, תקיפות זו ודיוק בביטוי, כאילו לא אני הדוברת, אלא משהו בקרבי שאינו תלוי ברצוני. הוא ישב מולי, מרפקיו על מעקה המרפסת, משך אליו ענף לילך והיה תולש את עליו. כשהתחלתי לדבר, שמט את הענף מידו והשעין עליה את ראשו. זו יכלה להיות תנוחתו של אדם שליו לגמרי או נרגש מאוד.
“למה אתה נוסע?” שאלתי בנעימת־חשיבות, לאט, והיישרתי בו מבט.
לא מיד השיב.
“עסקים!” הפטיר והשפיל עיניו.
הבינותי מה קשה לו לשקר לי, ודווקא בתשובה על שאלה כנה כל כך.
“ראה,” אמרתי, “אתה יודע מה היום הזה לי. מבחינות רבות הוא יום חשוב מאוד. אם אני שואלת, הרי זה לא לשם הפגנת השתתפות (הלא אתה יודע, שהתרגלתי אליך ואוהבת אותך), אני שואלת אותך מפני שחייבת אני לדעת. מדוע ולמה אתה נוסע?”
“קשה לי מאוד לומר לך את הסיבה האמתית לנסיעתי,” אמר. “השבוע הרביתי לחשוב עליך ועלי, והחלטתי שעלי לנסוע. את מבינה מדוע? ואם את אוהבת אותי, לא תוסיפי לשאול.”
חיכך מצחו בכף ידו ועצם עיניו. “הדבר קשה לי… ומובן לך.”
לבי התכיף את פעימותיו.
“לא אוכל להבין,” אמרתי, “לא אוכל, ואתה, אדוני, אמור לי, בשם אלוהים, למען היום הזה אמור לי, יש בכוחי לשמוע הכול בשלוָה,” אמרתי.
שינה את תנוחתו, הביט בי ושב ומשך אליו את הענף.
“אמנם,” אמר לאחר שתיקת־מה בקול שטרח לשווא להישמע איתן, “אף על פי שהנסיון לספר במלים טפשי הוא ומופרך, אף כי קשה לי, אשתדל להסביר לך,” הוסיף והתעוות, כאילו מייסורי גוף.
“נו!” אמרתי.
“שווי בנפשך, כי היה אחד מר א' נניח,” אמר, “זקן ושבע ימים, וגברת אחת ב', צעירה, מאושרת, שעדיין לא ידעה לא את הבריות ולא את החיים. מתוך נסיבות משפחתיות שונות למד לאהוב אותה כבת, ולא חש לאהוב אותה גם באהבה אחרת.”
השתתק, אך אני לא הפסקתי אותו. “אבל שכח, כי ב' כה צעירה, כי עדיין החיים משחק בעיניה,” המשיך פתאום בחפזון ובתקיפות, בלי להביט בי, " וכי קל לאהוב אותה באהבה אחרת, וכי הדבר ישמח אותה. אך הוא טועה והרגיש לפתע, כי רגש אחר, כבד, מזדחל כחרטה אל נפשו, ונבהל. נבהל, כי יִיפּרעו יחסי־הידידות הקודמים שלהם, והחליט לנסוע בטרם יִיפּרעו יחסים אלה. " משאמר את הדברים שב והתחיל, כאילו בלי־משים, לחכך את עיניו בכף־ידו, ועצם אותן.
“ומדוע חשש לאהוב באהבה אחרת?” אמרתי בקול שכמעט לא נשמע, אך כבשתי את התרגשותי וקולי יציב היה. נראה, כי שמע לעג בקולי. הוא השיב כאילו בנעימת עלבון.
“צעירה את,” אמר, “ואני איני צעיר. את רוצה לשחק, ואני זקוק למשהו אחר. שחקי, אך לא בי, שמא אאמין, ורע יהיה לי, ולבך ינקוף אותך. כך אמר א'” הוסיף, “כן, כל זה הבל, אך את מבינה מדוע אני נוסע. ואל נוסיף לדבר בזה. בבקשה!”
“לא! לא! נדבר!” אמרתי ודמעות הרעידו את קולי. “האם אהב אותה או לא?”
הוא לא השיב.
“ואם לא אהב מדוע שיחק עמה כמו עם ילד?” הפטרתי.
“כן, כן, א' חטא בזה,” שיסע אותי בחפזון, אך הכול נסתיים, והם נפרדו… כידידים."
“הלא זה איום! וכלום אין סיום אחר,” אמרתי בקושי ונחרדתי מדברי.
“כן, יש” אמר, גילה את פניו הרגושות והיישיר בי מבט. “יש שני סיומים שונים. אך, בשם אלוהים, אל תפסיקי והביני דברי מתוך שלוָה. אלה אומרים,” פתח, קם ועל פניו חיוך כבד, מתייסר, “אלה אומרים, כי א' יצא מדעתו, התאהב עד־בלי־דעת בב' ואמר לה זאת… והיא רק צחקה. לגביה היתה זו הלצה, ולגביו – עיקר כל חייו.”
הזדעזעתי ורציתי להפסיקו ולומר לו שלא יעֵז לדבר במקומי, אך הוא עצר בי והניח כף־ידו על ידי.
“המתיני,” אמר בקול רועד, “ויש אומרים, שכאילו ריחמה עליו, אמרה בלבה – המסכנה, שלא הכירה את הבריות – כי אכן תוכל לאהוב אותו, והסכימה להנשא לו. והוא, המטורף, האמין, האמין כי כל חייו יתחילו מחדש, אך היא נוכחה לדעת בעצמה, כי הונתה אותו… וכי הוא הונה אותה… אל נוסיף לדבר זה,” סיכם. לפי שלא היה בכוחו לדבר, כנראה והתחיל מתהלך לפני בשתיקה.
אמר “אל נוסיף לדבר” – ואני ראיתי כי בכל מאודו הוא מצפה לדברי. רציתי לדבר ולא יכולתי, משהו העיק על חזי. הסתכלתי בו, חיוור היה ושפתו התחתונה רעדה. ריחמתי אותו. אימצתי את כוחי, ופתאום קרעתי את כוח השתיקה שכבלה אותי, והתחלתי לדבר בקול פנימי, שקט שחששתי כי כל רגע עלול הוא להנתק.
“והסיום השלישי,” אמרתי והשתהיתי, אך הוא שתק “והסיום השלישי אומר, כי הוא לא אהב, והכאיב, הכאיב, וחשב כי הצדק עמו, ונסע ועוד היה גא במשהו. לךָ ולא לי משחק הוא, מהיום הראשון אהבתי, אהבתי אותך,” חזרתי ובהיגוי מִלה זו “אהבתי” נשתנה קולי מחרישי, פנימי, לצעקה פראית, שהבהילה אף אותי.
חיוור עמד מולי, הרטט בשבתו גבר והלך ושתי דמעות זלגו על לחייו.
“לא יפה!” כמעט צעקתי והרגשתי שאני נחנקת בדמעות זעם שלא נשפכו. “על מה?” הפטרתי וקמתי כדי לצאת.
אך הוא לא הניח לי לצאת. ראשו מוטל היה על ברכי, שפתיו נשקו את ידי הרועדות עדיין, ודמעותיו זלגו עליהן.
“אל אלוהים, אילו ידעתי,” אמר.
“על מה? על מה?” הוספתי לטעון, ובנפשי היה האושר שחלף לעד, האושר שלא חזר.
כעבור חמש דקות רצה סוניה למעלה אל קאטיה וצעקה בקולי־קולות כי מאשה רוצה להתחתן עם סרגיי מיכאיליץ'.
5 🔗
לא היו סיבות לדחיית נישואינו, ושנינו לא רצינו בדחייה. אמנם, קאטיה התכוונה לנסוע למוסקבה ולהזמין נדוּניה, ואמו דרשה שירכוש לפני הנישואים מרכבה חדשה, רהיטים, ידביק טפיטים חדשים בבית, אבל שנינו עמדנו על כך שכל זה ייעשה אחר כך, אם אמנם כה חיוני, ואנו נינשא שבועיים לאחר יום הולדתי, בשקט, בלי נדוניה, בלי קרואים, בלי שושבינים, ארוחות, שאמפניה וכל האביזרים המוסכמים של החתונה. מסַפּר היה לי שאין דעת אמו נוחה מכך, שהחתונה תהיה ללא מוסיקה, ללא הררי סלים ומזָודות, ובלי שיפוץ וחידוש הבית כולו, ולא כחתונתה, שעלתה בשלושים אלף. סיפר, כיצד אמו מתייעצת בכובד־ראש, ובחשאי מפניו, עם האקוֹנוֹמִית מאריוּשקה, תוך כדי חיטוט בסלים ובמזָדות במחסן, בעניין שטיחים, וילונות ומגשים כלשהם, החיוניים עד מאוד לאושרנו. בצד שלי עשתה קאטיה כמעשה הזה עצמו עם האומנת קוּזמִינישנה, וחלילה לדבר עמה על כך בבדיחות הדעת. משוכנעת היתה, שבדברנו בינינו על העתיד אנו מתרפקים בלב, עוסקים בהבלים, כדרכם של אנשים במצב זה. אולם אושרנו המהותי בעתיד יהיה תלוי אך ורק בגזירה־ותפירה נאותות של הכותנות ובתפירת האימרות של המפות והמפיות. בין פּוֹקרוֹבסקוֹייה לניקוֹלסקוֹייה נמסרו כל יום פעמים אחדות ידיעות סודיות על הנושא מי מכין־מה, ואף על פי שלמראית עין היו היחסים בין קאטיה לבין אמו ענוגים ביותר, כבר הורגשה ביניהן דיפלומאטיה עויינת במידת־מה, אך דקה מן הדק. אמו, טאטיאַנה סמיוֹנוֹבנה שעתה עמדתי על טיבה מקרוב יותר, היתה בעלת־בית קפדנית ומחמירה, גבירה של הדור הישן. הוא אהב אותה לא רק מתוך חובת־הבן, אלא כאדם בזכות רגשותיו, שכן ראה בה את האשה המצויינת, החכמה, טובת־הלב והאוהבת שבעולם. תמיד היה לבה של טאטיאַנה סמיוֹנוֹבנה טוב אלינו, ואלי במיוחד, והיא גם שמחה שבנה נושא אשה, אולם כשביקרתי אצלה ככלה, נדמה היה שביקשה לרמוז לי, כי כבת־זוג לבנה יכולתי להיות גם טובה משהנני, ולא יזיק לי לזכור את הדבר תמיד. הבינותי אותה לחלוטין וקיבלתי דעתה.
שבועיים אחרונים אלה ראינו זה את זה יום יום. הוא היה בא לארוחת־הצהריים ויושב עד חצות, ואף על פי שאמר – וידעתי כי אמת בפיו – שבלעדי אין חייו חיים, לא עשה מעולם יום שלם במחיצתי, והשתדל להמשיך בעיסוקיו. עד החתונה עצמה נשארו יחסינו כפי שהיו, והמשכנו לדבר זה אל זה בלשון־הנימוסים, הוא לא נשק אפילו את ידי, ולא זו בלבד שלא ביקש להשאר עמי ביחידות, אלא אף נזהר מכל אפשרות כזאת. דומה היה, שהוא חושש להתמכר יתר על המידה לאהבה הגדולה, המזיקה המצוייה בו. איני יודעת מי נשתנה, הוא או אני, אלא שעתה הרגשתי שאני אדם כערכּו, לא ראיתי בו עד את העמדת־פני־הפשטות, שלא מצאה חן בעיני קודם לכן, ופעמים הרבה ראיתי לפנַי בעונג במקום גבר המַשרה כבוד ופחד, ילד צנוע ונבוך מרוב אושר. “וזה בלב היה בו!” הרהרתי תכופות, “הריהו אדם כמוני ולא עוד,” עתה היה נראה לי שכולו לפני וכבר הכָּרָתי אותו שלמה. וכל מה שמצאתי היה כה פשוט והולם אותי. אפילו תכניותיו על חיינו המשותפים היו ממש כתכניותי, אלא שברורות יותר ומוגדרות יפה יותר בדבריו.
מזג־האוויר בימים אלה גרוע היה, ורוב הזמן ישבנו בבית. בפינה שבין הפסנתר לחלון שוחחנו את שיחותינו הטובות, הלבבות ביותר. בחלון השחור נשתקף מקרוב אור הנרות, ובזכוכית המבריקה הכו טיפות נדירות וזלגו. המים הכו בגג, נשתכשכו בשלולית שליד פי המרזב, ולחות נדפה מהחלון. וכאילו היתה הפינה שלנו מוארת, חמה ועליזה יותר.
“את יודעת, זה כבר רציתי לספר לך עניין אחד,” אמר פעם אחת, כשאיחרנו לשבת לבדנו בפינה זו. “שעה שניגנת, הרהרתי בזה.”
“אל תאמר דבר, הכול אני יודעת,” אמרתי.
הצטחק.
“כן, נכון, לא נדבר בזה.”
“לא, אמור, מה?” שאלתי.
“הנה מה. זוכרת את שסיפרתי לך סיפור על א' וב'?”
“וכיצד לא אזכור את הסיפור הטפשי. טוב שנסתיים כך…”
“כן, עוד מעט וכל אושרי היה אובד בידי ממש. הצלת אותי. אך העיקר הוא, ששיקרתי אז, ולבי נוקפני, ואני רוצה להוסיף עתה מה שהחסרתי.”
“הו, בבקשה, אין צורך.”
“אל תחששי,” אמר בחיוך. " אני צריך רק להצטדק. כשהתחלתי לדבר, רציתי לחשב את חשבוני."
“למה לחשב!” אמרתי, “אין צורך בזה לעולם.”
“אבל לא היטבתי לחשֵב. לאחר כל אכזבותי, שגיאותי בחיים, כשבאתי עתה לכפר, אמרתי לעצמי בתקיפות רבה, כי האהבה תמה לגבי, ונותרו לי רק חובות הקיום עד הסוף, וכן אמרתי כי ימים רבים לא עמדתי כלל על רגשותי כלפיך, ולא הבינותי לאן הם עשויים להביאני. קיוויתי, ולא קיוויתי הנה נראה לי שאת מתחנחנת, והנה האמנתי, ולא ידעתי מה אעשה. אלא שלאחר הערב ההוא – הזוכרת את, כשטיילנו בלילה בגן – נבהלתי, ואושרי עתה נראה לי גדול מדי ומופרך. ומה היה, אילו הרשיתי לעצמי לקוות, ובכדי? כמובן, חשבתי על עצמי בלבד. מפני שאני אֶגוֹאיסט מאוס.”
שתק והסתכל בי.
“אף על פי כן, לא אמרתי אז הבלים גמורים. הלא רשאי הייתי לחשוש, ואפילו חייב. כה הרבה לוקח אני מידך, וכה מעט בכוחי לתת. עדיין את תינוקת, ניצן שייפקח, את אוהבת לראשונה, ואני…”
“כן הגד לי את האמת,” אמרתי ופתאום נתקפתי פחד מתשובתו.
“לא, אין צורך,” הוספתי.
“האם אהבתי קודם לכן? כן?” אמר, משניחש את מחשבתי.
“זאת אוכל להגיד לך. לא, לא אהבתי. מעולם לא ידעתי משהו הדומה לרגש זה…” אלא שפתאום כאילו הבזיק זכרון קשה כלשהו בדמיונו. “לא, ועתה דרוש לי לבך, כדי לקנות את הזכות לאהוב אותך,” אמר בעצב. “אם כן, כלום לא ראוי היה לשקוע בהרהור בטרם אומר שאני אוהב אותך? מה אני נותן לך? אכן – אהבה.”
“האם מעט הוא?” אמרתי והיישרתי מבט בעיניו.
“מעט, יקירתי, מעט לגביך,” המשיך. “לך היופי והנעורים! שנתי מרבה עתה לנדוד בלילות מרוב אושר, ואני חושב כיצד נִחיה יחדיו. כבר חייתי הרבה, ודומני שמצאתי את הדרוש לאושר. חיים שלווים, מבודדים, במעבית הכפרית שלנו, כשאפשר לגמול טובה עם הבריות, שכה קל לגמול להם טובה, כי לא הסכינו לכך. וכן העבודה – העבודה אשר גם היא, דומה, מועילה. ואחר כך המנוחה, הטבע, הסֵפר, המוסיקה, האהבה לאיש קרוב – הנה אושרי אשר למעלה ממנו לא ראיתי גם בחלומי. וכאן, מלבד כל אלה, ידיד כמוך, ואולי משפחה, וכל מה שעשוי לבקש לב אדם.”
“כן,” אמרתי.
“די לו לאדם שחלפו נעוריו, אך לא לך,” המשיך. “עדיין לא חיית, ואולי עוד תרצי לבקש אושר בעניין אחר, ואולי גם תמצאי אותו בעניין אחר. כעת נדמה לך, כי זהו האושר, מפני שאת אוהבת אותי.”
“לא, תמיד אהבתי רק את חיי המשפחה השלווים, ורציתי בהם”, אמרתי. “ואתה אומר את הדברים שחשבתי אני.”
הצטחק.
“רק נדמה לך, יקירתי. לא די לך בזה. לך היופי והנעורים,” חזר ואמר במהורהר.
אולם אני כעסתי על שאינו מאמין לי, וכאילו מוכיח אותי על יופיִי ונעורי.
“אם כן, על מה אתה אוהב אותי?” אמרתי בכעס, “בזכות נעורי או בזכות עצמי?”
“איני יודע, אבל אוהב.” השיב ושלח בי את מבטו הקשוב, המושך. לא עניתי דבר ועל כורחי הסתכלתי בעיניו. פתאום קרה לי משהו מוזר. תחילה חדלתי לראות את הסביבה, אחר כך נעלמו פניו מלפני, ודומה, כי רק עיניו נוצצו מול עיני ממש, אחר כך דימיתי כי העיניים הללו בתוכי הן, והכול העכיר, לא ראיתי דבר והיה עלי לעצום עיני כדי להנתק מרגש העונג והפחד, שהשרה על מבט זה…
לפנות ערב, יום אחד לפני נישואינו, נתבהר מזג־האוויר. לאחר הגשמים שהתחילו בקיץ האיר פניו ערב סתיו ראשון, צונן ומבריק. הכול היה לח, קר, בהיר ולראשונה ניכרו בגן המרחב הססגוֹנוּת והעירוֹם של הסתיו. בשמים עמדו בהירוּת, צינה וחיוָרוִן. הלכתי לישון, מאושרת במחשבה, כי מחר, ביום נישואינו, יהיה מזג־אויר יפה.
ביום ההוא התעוררתי עם השמש, והמחשבה כי כבר היום… כאילו הבהילה והפליאה אותי. יצאתי לגן. השמש אך עלתה והבהיקה במרוּסס מבעד לתרזות המצהיבות והנושרות של השדרה. השביל היה מרופד עלים מרשרשים. אשכולות בהירים צמוקים של חוּזרָר האדימו על הענפים, שעליהם המעטים מכוּרכּמים וקטוּלים על ידי הצינה, והדהליוֹת התכווצו והשחירו. לראשונה רבץ הכפור ככסף על הירקוּת החיוורת של הדשא ועל עלי הלאפה המעוכים ליד הבית. בשמים הבהירים, הצוננים, לא היה אף ענן, ולא יכול היה להיות.
“האם היום?” שאלתי את עצמי, ואיני מאמינה באשרי. “האם מחר כבר אקיץ לא כאן, אלא בבית זר בעל עמודים, בניקוֹלסקוֹיֶה? האם לא אוסיף לחכות לו ולפגשו, ובערבים לא אשוחח עמו ועם קאטיה? לא אשב עמו ליד הפסנתר בטרקלין בפּוֹקרוֹבסקוֹיה? לא אלווה אותו ולא אהיה חרדה לו בלילות אפלים?” נזכרתי, כי אתמול אמר שזה ביקורו האחרון, וקאטיה אילצה אותי ללבוש את שמלחת החתונה ואמר: “למחרת”. ואני האמנתי להרף־עין ושוב פקפקתי. “האם החל ביום הזה אֶחיה שם עם חמותי, בלי נאדיֶ’ז’ה, בלי הזקן גריגוֹרי, בלי קאטיה? לא אנשק את האומנת לפני השינה לא אשמע אותה אומרת, לפי הרגלה הנושן, לאחר שצילבה אותי: ‘ליל מנוחה, העלמה’? ולא אלמד את סוניה ואשחק עמה, ולא אקיש על הקיר שלה בבוקר ולא אשמע את צחוקה המצטלטל? האם היום אהיה לזרה לעצמי, וחיים חדשים, המגשימים את תקווֹתי ומאוַיי, נפתחים לפני? האם לתמיד הם חיים חדשים אלה?” בקוצר־רוח חיכיתי לו, קשה היה לי לבדי עם המחשבות האלה. הוא בא במוקדם, ורק בנוכחותו האמנתי בלב שלם, כי היום הלכנו לכנסייה שלנו, לאזכרת אבי.
“אילו חי עתה!” אמרתי בלבי בשובנו הביתה, נשענת בשתיקה על זרועו של אדם, שהיה הטוב בידידיו של האיש שאני הוגה בו. בשעת התפילה, כשהצמדתי מצחי אל האבן הקרה של רצפת הקאפּילה, שיוויתי לעיני את אבי בבהירות כה רבה, וכה האמנתי כי נפשו מבינה לנפשי ומברכת את בחִירתי, עד שגם עתה דימיתי כי נשמתו כאן, מרחפת מעלינו, ואני מרגישה על גופי את ברכתו. הזכרונות והתקוות והאושר והעצב התמזגו בי ברגש חגיגי ונעים אחד, שהיטיבו להלום אותו אוויר רענן ודומם זה, הדממה, עירום השדות והשמים החיוורים, שמהם ירדו על הכול קרניים זוהרות אך חסרות־אונים, שניסו לצרום את לחיי. נדמה היה לי, כי האיש ההולך עמי הבין את רגשותי והשתתף בהם. חרישי ושותק הלך, ובפניו, שלא הרביתי להציץ בהן, ניכרה שמא עצבות שמא שמחה חשובה, שהיו בטבע ובלבי.
פתאום הסב פניו אלי, וראיתי כי רצונו לומר דבר מה. “ומה יהיה, אם ידבר לא על הנושא שאני הוגה בו?” עלה בדעתי. אך הוא דיבר על אבי, בלי לכנותו בשם.
"ופעם אחת אמר לי בבדיחות־הדעת: “שא לאשה את מאשה שלי!” אמר.
“מה מאושר היה עתה!” אמרתי והידקתי יותר את הזרוע שהחזיקה בשלי.
“כן, אלא שעדיין היית תינוקת,” המשיך והביט בעיני. “נשקתי אז עיניים אלה ואהבתי אותן רק מפני שהיו דומות לעיניו, ולא העליתי על הדעת, כי יהיו כה יקרות לי בזכות עצמן. אז קראתי לך מאשה.”
“אמור לי תמיד ‘את’.” אמרתי.2
“גם אני רציתי בזה,” אמר, “ורק עתה נדמה לי, כי שלי את לחלוטין,” והמבט השליו, המאושר, המושך נעצר בפני.
חרש צעדנו כולנו בשביל לא דרוך בשדה, על פני שלף רמוס, מעוך. ולא נשמעו אלא צעדינו וקולותינו. מהצד האחד נמשך בגיא עד החורש הרחוק העירום שדה־השלף המשחים, ובו, לא הרחק מאתנו, היה איכר מפלס ללא־קול במחרשתו פס שחור, הולך ומרחיב. מהצד השני ולפנינו, עד הגן והבית שלנו, הנראה מאחוריו, השחיר ואף הוריק פה ושם פסים־פסים, שדה מיזרע־הסתיו שהפשיר. בכול בהקה שמש לא חמה, על הכול רבצו קורי־עכביש ארוכים, צמירים. הם ריחפו באוויר סביבנו ורבצו על השלף המתייבש מהכפור, נקלעו לעיניים, לשׂיער, נתפסו בבגדים. כשדיברנו, נצטלצלו קולותינו ונעצרו מעלינו באוויר הדומם ללא־ניע, כאילו אנו לבדנו מצויים בעולם כולו, ולבדנו אנו מתחת לקמרון תכול זה, שבו מצטחצחת שמש לא חמה, מתלבה ומרטיטה.
אף אני רציתי מאוד לדבר אליו ללא־נימוסים אך התביישתי.
“מדוע אתה ממהר כל כך?” אמרתי ברהיטה, כמעט בלחש והסמקתי.
האֵט את צעדיו ושלח בי מבטים מלטפים יותר, עליזים יותר, מאושרים יותר.
כששבנו הביתה כבר היו שם אמו והאורחים שלא היה מנוס מהזמנתם, ועד שיצאנו מהכנסייה וישבנו במרכבה כדי לנסוע לניקוִלסקוֹיֶה, לא היינו לבדנו.
הכנסייה היתה כמעט ריקה, בעיני האחת ראיתי רק את אמו, שעמדה זקופה על השטיחון שליד בימת־המקהלה, את קאטיה בשביס בעל סרטים סגולים ודמעות על לחייה, ושנים־שלושה צמיתים, שהסתכלו בי בסקרנות. לא הסתכלתי בו, אך הרגשתי בנוכחותו כאן, לידי. הקשבתי לדברי התפילה, חזרתי עליהם, ובנפשי לא היה כל הד. לא יכולתי להתפלל ובהיתי בקהוּת באיקוֹנוֹת, בנרות, בצלב הרקוּם על גלימת־הכהונה של הכומר, בקיר־האיקונין, בחלון הכנסייה — ולא הבינותי דבר. אבל הרגשתי, כי משהו מופלא מתרחש בחיי. כשהסב הכומר פניו אלינו והצלב בידו, בירך אותנו ואמר כי הטביל אותי והנה זיכהו אלוהים גם להשיאני, נשקו אותנו קאטיה ואמו, נשמע קול גריגורי הקורא למרכבה, ואני נדהמתי ונבהלתי כי הנה תם הכול ושום דבר מופלא, ההולם את המסתורין שהתרחשו בחיי, לא קרה בנפשי. התנשקנו, ונשיקה זו כה מוזרה היתה, זרה לרגשותינו. “וזה הכול,” הרהרתי. יצאנו למבוי, צליל הגלגלים נתהדהד מעוּבֶּה
בקמרון הכנסייה, אוויר צח הכה בפנינו, סרגיי חבש את מגבעתו וסייע לי לעלות למרכבה. מחלון המרכבה ראיתי ירח של צינה מוקף הילה. הוא ישב לידי וטרק את הדלתית. משהו דקר את לבי. כאילו מעליב נראה לי הבטחון שבמעשהו זה. קולה של קאטיה צעק שאכסה ראשי, הגלגלים הקישו באבנים, אחר כך עלו על הדרך הרכה, ונסענו. דחוקה בפינה הסתכלתי בעד החלון על השדות הרחוקים המוארים, ועל הדרך הנמוגה בזוהרו הקר של הירח. בלי להביט בסרגיי מיכאיליץ', הרגשתי אותו כאן, בסמוך אלי. “ובכן, אך זאת נתן לי הרגע, שכה הרבה ציפיתי ממנו?” הרהרתי, ונדמה היה לי כי יש משהו משפיל ומעליב בישיבה זו ביחידות, כה קרוב אליו. הסבתי פני אליו, מתוך כוָנה לומר לו משהו. אך המלים לא באו, כאילו נטש אותי רגש האהבה הקודם, ורגש העלבון והפחד באו במקומו.
“עד הרגע הזה לא האמנתי, כי הדבר ייתכן,” השיב חרש על מבטי.
“כן, אך משום־מה אני מפחדת,” אמרתי.
“מפנַי את מפחדת, יקירתי?” שאל, לקח את ידי והרכין ראשו אליה.
נטולת חיים היתה ידי מוטלת בידו, והלב התחיל כואב מרוב צינה.
“כן,” לחשתי.
אך מיד התכיף לבי פעימותיו, ידי רעדה ולחצה את ידו, חשתי חום רב, עיני חיפשו באפלולית את מבטו, ולפתע הרגשתי שאיני מפחדת מפניו, שפחד זה – אהבה הוא, אהבה חדשה, עדינה וחזקה מהקודמת. הרגשתי כי כולי שלו, וכי מאושרת אני בשלטונו עלי.
חלק שני 🔗
6 🔗
ימים, שבועות, חודשים של חי כפר מבודדים חלפו בלי־משׂים, כפי שנראה לנו אז. והלא לכל ימי חיינו די היה לנו ברגשות, בהתרגשויות ובאושר של שני חודשים אלה. חלומותי וחלומותיו על מהלכם של חיינו בכפר כלל לא התגשמו כפי שציפינו. אולם חיינו לא היו רעים מחלומותינו. לא ידענו את העמל המחמיר, את מילוי חובת ההקרבה העצמית והחיים למען הזולת, כפי שהעליתי בדמיוני בעודי כלה. נהפוך הוא, היו רק רגש של אהבה אנוכית זה לזה, השאיפה להיות אהוב, עליזות מתמדת ללא־סיבה ושכיחת עולם ומלואו. אמנם, לפעמים הוא היה נכנס לחדר־העבודה שלו לעסוק במשהו, לפעמים נסע בענייני־עסק העירה, ויצא לטפל במשק. אך אני ראיתי מה קשה היה לו הניתוק ממני. הוא גם הודה לאחר מעשה, כי כל דבר בעולם שאיני מצוייה בו, נראה לו כהבלוּת עד כדי כך, שנשגב מבינתו כיצד אפשר לעסוק בזה. אף אני כך. טיפלתי באמא ובבית־הספר. נהגתי כך רק משום שכל עיסוק מאלה היה קשור בו וזכה לשבח שלו. אולם, אם לא דבקה המחשבה עליו בעיסוק כלשהו, רפו ידי, והצחיקה אותי המחשבה, כי יש בעולם משהו מלבדו. אולי היה זה רגש רע, אנוכיי. אולם רגש זה העניק לי אושר והעלה אותי גבוה מן העולם כולו. רק הוא היה קיים בעיני בעולם, ובו ראיתי את האיש הנפלא בעולם, האיש שאינו טועה. על כן לא יכולתי לחיות למען משהו מלבדו, ומלבד המשימה להיות בעיניו מה שראה בי. והוא ראה בי את האשה הראשונה והנפלאה שבעולם, שניחנה בכל המידות הטובות. ואני טרחתי להיות אשה כזאת בעיני האיש הראשון והטוב שבעולם כולו.
פעם אחת נכנס לחדרי בשעה שהתפללתי. הפכתי פני לראותו, והמשכתי בתפילה. הוא ישב אל השולחן, כדי לא להפריע לי, ופתח ספר. אלא שנדמה היה לי כי הוא מסתכל בי, ושוב פניתי אליו. הוא חייך, ואני פרצתי בצחוק ולא יכולתי להתפלל.
“ואתה כבר התפללת?” שאלתי.
“כן, המשיכי, אני אצא.”
“אני מקווה שאתה מתפלל?”
לא השיב ואמר ללכת, אלא שעצרתי בו.
“נשמתי, בבקשה, למעני, אמור עמי את התפילות.”
עמד לידי, ידיו צנוחות ברפיון, ובכובד־ראש, בגמגום, התחיל לומר את התפילה. כמה פעמים בלבד פנה אלי, וביקש הסכמה ועזרה בפני.
כשסיים פרצתי בצחוק וחיבקתי אותו.
“הכול את! כאילו שבתי להיות בן עשר,” אמר, מסמיק ומנשק את ידי.
ביתנו היה אחד מבתי הכפר העתיקים, שבו חיו את חייהם כמה דורות מקורבים, המכבדים ואוהבים זה את זה. מהכול נדפו כאן זכרונות־משפחה טובים, ישרים, ופתאום, אך נכנסתי לבית זה, היו זכרונות אלה גם לזכרונותי שלי. בסידור הבית ובסדריו נהגה טאטיאנה סמיוֹנוֹבנה בנוסח ישן. אין לומר, כי הכול מהודר ויפה היה. אלא שהחל באנשי־השרת וכלה ברהיטים ובמזונות היה הכול מצוי בשפע, והכול מסודר, יציב, קפדני ומשרה כבוד. בחדר־האורחים הוצבו הרהיטים בסימֶטריה, נתלו דיוקנאות, על הרצפה נפרשו שטיחים מעשי־בית ושטיחוני־פסים. בחדר הספות עמדו פסנתר ישן, שני ארונות לבנים מדגמים שונים, ספות ושולחנות מעוטרים פליז, גילופים ושיבוצים. בחדר־העבודה שלי, שבסידורו טרחה טאטיאנה סמיוֹנוֹבנה עצמה, הוצב מיטב־הריהוט של דורות ודגמים שונים, ובין השאר מראָה גדולה נצבת, עתיקה שתחילה לא יכולתי להביט בה בלי בושה, אך לבסוף יָקרה לי מאד, כידיד וָתיק. קולה של טאטיאנה סמיוֹנוֹבנה לא נשמע, אך הכול פעל בבית הזה כשעון שקפיצו נדרך, אמנם רבים היו המשרתים המיותרים. אולם כל האנשים האלה, שנעלו מגפיים רכים ללא עקבים (בעיני טאטיאנה סמיונובנה היו חריקת סוליות ושעטת עקבים עניין שאין מטריד ממנו בעולם), דומה שהיו גאים במעמדם, רעדו מפחד הגברת הזקנה, בי ובבעלי הסתכלו בחיבה של פּטרוֹנוּת, ונדמה, כי עשו את מלאכתם בעונג מיוחד. שבת בשבתו הודחו הרצפות בבית ונחבטו השטיחים, ובכל אחד בחודש נערכה תפילה חגיגית עם קידוש־המים, ובכל יום־הקדוש של טאטיאנה סמיונובנה, של בנה (ושלי – לראשונה בסתיו הזה) נעשו משתאות לאנשי הסביבה כולה. כל המעשים האלה נעשו בהתמדה וללא שינוי מיום שזכרונותיה של טאטיאנה סמיונובנה מתחילים בו. בעלי לא התערב בהנהלת הבית, ועסק אך במשק־השדה ובאיכרים, ובאלה עסק הרבה. גם בחורף השכים קום, ובהקיצי כבר לא היה בבית. כרגיל היה חוזר לשעת התה, ששתינו אותו לבדנו, ובשעה זו, לאחר הטרדות ואי־הנעימויות במשק, היה שרוי כמעט תמיד בהלך־נפש עליז ומיוחד זה, שכינינו התלהבות פראית. לעתים קרובות דרשתי שיספר לי על מעשיו בבוקר, והוא היה מספר שטויות כאלה, שהיינו מתפקעים מצחוק. לפעמים דרשתי סיפור רציני, והוא היה כובש את חיוכו ומספר. הסתכלתי בעיניו, בשפתיו הנעות ולא הבינותי דבר, אך שמחתי שאני רואה אותו ושומעת את קולו.
“אם כן, מה אמרתי? חזרי על דברי,” שאל. אלא שלא ידעתי לחזור. כה הצחיק אותי הדבר, שהוא מספר לי לא על עצמו ועלי, כי אם על משהו אחר. כאילו לא היינו־הך לנו מה נעשה שם. רק לימים התחלתי להבין מעט את דאגותיו ולהתעניין בהן. טאטיאנה סמיונובנה לא היתה יוצאת עד הצהריים, שותה תה לבדה, ומברכת אותנו לשלום על ידי שליח. בעולמנו הקטן המיוחד במינו, המאושר עד טירוף, היה כה תמוה צלצול הקול העולה מפינתה האחרת, המיושבת, המהוגנת, עד שתכופות לא עמד לי כוחי ואני פרצתי בצחוק לדברי החדרנית, ששילבה ידיה ודיווחה מתון־מתון, כי טאטיאנה סמיונובנה ציווּ להיוָדע “כיצד היתה המנוחה לאחר הטיול אתמול, ואשר לגבי עצמה ציווּ להודיע, כי אצלן כל הלילה כאבו הצלעות, וכלב מטופש בכפר נבח, והפריע את המנוחה. ועוד ציווּ לשאול, איך ערבו להם העוגיות היום, וביקשו לשים לב, כי לא טאראס הוא שאָפה, אלא לנסיון, זו הפעם הראשונה, ניקוֹלאשה, ולא רע כלל, ובעיקר התופינים, ואילו את הצנימים חרך.” עד הצהריים בילינו אך מעט יחדיו. ניגנתי, קראתי לבדי, הוא כתב, שב ויצא. אולם לקראת הצהריים, בארבע, התכנסנו בחדר־האורחים, אמא היתה שטה ויוצאת מחדרה, הופיעו גם אצילות עניות, צלייניות, שתמיד גרו בבית שתיים־שלוש מהן, כל יום כסדרו שלב בעלי את זרוע אמו, כמנהג הישן, והוליכה לארוחת־הצהריים. אלא שעתה דרשה שישלוב גם את זרועי, וכל יום כסדרו נדחקנו והסתבכנו בפתחים. בארוחה ישבה־ראש האֵם, והשיחה קלחה בנימוס ובשיקול־דעת והיתה חגיגית במידת מה. המִלים הפשוטות שלי ושל בעלי ביטלו להנאתנו את חגיגיותן של ישיבות־הצהרים הללו. בין הבן לאם נתקשרו לפעמים דברי ויכוח או לעג הדדי. אהבה יתירה אהבתי ויכוחים והלעגות אלה, מפני שבהם התבטאה ביתר שאת האהבה הענוגה והאיתנה הקושרת אותם זה לזה. לאחר הסעודה היתה maman יושבת בכורסה הגדולה בחדר־האורחים, מפוררת טבק או גוזרת דפיהם של ספרים חדשים, ואנו קראנו בקול או יצאנו אל חדר־הספות, אל הפסנתר. הרבינו לקרוא יחדיו בזמן הזה, אך המוסיקה היתה הטוב והאהוב שבתענוגותינו, לפי שהעירה כל פעם נימים חדשות בלבנו, וכאילו גילתה אותנו מחדש זה לזה. כשניגנתי את היצירות האהובות עליו, ישב לו על הספה הרחוקה, עד שכמעט לא ראיתיו, ובשל הביישנות שברגשותיו השתדל להעלים את הרושם שהניחה בו המוסיקה. אך פעמים הרבה הייתי קמה מהפסנתר כשהוא לא ציפה לכך, ניגשת אליו ומשתדלת לתפוס בפניו את עקבות הריגוש, את הברק הבלתי־טבעי והלחות בעיניים, שאך לשוא טרח להעלימם ממני. תכופות ביקשה אמו לראות אותנו בחדר־הספות, אך חששה בוַדאי להיות עלינו לטורח, לפעמים היתה עוברת בחדר־הספות, כאילו בלי להביט בנו, ופניה רציניות כביכול, אדישות. אך אני ידעתי שלא היה לה כל צורך ללכת אל חדריה ולשוב כה מהר. תה של ערבית הייתי מוזגת בחדר־האורחים הגדול, ושוב התכּנסו כל בני הבית ליד השולחן. ישיבה חגיגית זו ליד המיחם המבריק, וחלוקת הכוסות והספלים הביכו אותי ימים רבים. נדמה היה לי, שאיני ראוייה לכבוד זה, שאני צעירה וקלת־דעת מכדי לסובב את הברז של מיחם כה גדול, מכדי להציב כוס על המגש שבידי ניקיטה ולומר: “לפּיוטר איוואנוֹביץ', למריה מיניצ’נה,” מכדי לשאול: “המתוק הוא?”, ומכדי להשאיר פלחי־סוכר לאומנת ולמשרתים הוָתיקים. “יפה, יפה,” היה אומר תכופות בעלי, “כמו גדולה,” ודברים אלה הביכו אותי אף יותר.
לאחר התה היתה maman מניחה קלפים לפאסיַאנס או מקשיבה לניחושיה של מריה מיניצ’נה. אחר כך נשקה וצילבה את שנינו, ואנו הלכנו אל חדרינו. אולם על פי רוב ישבנו בצוותא עד לאחר חצות, וזו היתה שעתנו הטובה והנעימה ביותר. הוא היה מספר לי על עברו, התווינו תכניות, התפלספנו לפעמים והשתדלנו לדבר בלחש, כדי שלא ישמעו אותנו הדיירים למעלה ולא ילשינו לפני טאטיאַנה סמיונובנה, שדרשה כי נקדים לשכב. לפעמים, כשחשנו רעב, הלכנו אל המזנון בחשאי, קיבלנו בחסדו של ניקיטה ארוחת־ערב קרה, ואכלנו אותה לאור נר אחד בחדר העבודה שלי. כזרים חיינו שנינו בבית גדול עתיק זה, שבו ריחפה בכול רוחם המחמירה של עולם נושן ושל טאטיאנה סמיונובנה. לא היא בלבד, אלא אנשי־השרת, המשרתות הזקנות, הרהיטים, התמונות, נטעו בי הרגשת כבוד, פחד כלשהו וידיעה ברורה, כי שנינו יוצאי־דופן כאן במידת־מה, ועלינו לחיות פה בזהירות ובתשומת־לב. כפי שאני נזכרת עתה, הריני רואה כי דברים רבים – גם סדר מתמיד וכובל זה, וגם שפע האנשים הבטלנים והסקרנים בביתנו – קשים היו ולא נוחים. אלא שאי־נוחות כפוייה זו עוד הוסיפה אז חיוּת לאהבתנו. לא אני בלבד, אלא גם הוא לא גילה ברמז, כי משהו אינו טוב בעיניו. להפך, דומה היה אפילו שהוא מסתתר מכל דבר רע. החדרן של אמו, דמִיטרי סידוֹרוֹב, היה חובב גדול של המקטרת, ויום ביומו אחר הצהריים, כשהיינו בחדר־הסַפּות, הלך אל חדר־העבודה של בעלי לקחת טבק מהתיבה. כדאי היה לראות, באיזו הבעה של פחד עליז ניגש סרגיי מיכאיליץ' אלי ומצביע, אגב איום באצבע וקריצה, על דמיטרי סידוֹרוֹב, שלא העלה על דעתו שרואים אותוֹ. וכשהסתלק דמיטרי סידוֹרוֹב בלי להרגיש בנו, היה בעלי אומר, שאני נפלאה ונשק לי מרוב שמחה שהכול נסתיים בכי טוב, וכך גם בכל מקרה ומקרה. לפעמים היו שלוָה זו, סליחת־התמיד והאדישות כביכול כלפי הכול, רעים בעיני – לא הבחנתי כי כל זה היה גם בי, וראיתי בו חולשה. “כמו ילד שאינו מעֵז להפגין את רצונו!” אמרתי בלבי.
“הו יקירתי,” השיב לי כשאמרתי לו פעם אחת שחולשתו מפליאה אותי. כלום יכול אדם להיות בלתי־מרוצה ממשהו, כשהוא מאושר כמוני? קל יותר לוַתר מאשר לכוֹף את הזולת, בכך נוכחתי זה כבר. ואין לך מצב שבו לא יוכל אדם להיות מאושר. והלא כה טוב לנו! איני יודע לכעוס. אין אני רואה את הרע, אלא רק את העלוב והמשעשע. והעיקר – Le mieux est l’ennmi du bien3. התאמיני, כשאני שומע את קול הפעמון, או מקבל מכתב, או פשוט כשאני מקיץ – הפחד תוקף אותי. מפחד אני שהנה צריך לחיות, ומשהו עלול להשתנות. וטוב מהמצוי עתה לא ייתכן כלל."
האמנתי, אך לא ירדתי לסוף דעתו. טוב היה לי, אלא שסברתי כי כל זה חייב להתרחש כך ולא אחרת, וכך הוא אצל כל הבריות, ויש שם, במקום כלשהו, גם אושר אחר, אולי לא גדול מאושר זה, אבל אחר.
כך חלפו חודשיים, בא החורף על הצינות וסופות השלגים, ואף על פי שהוא היה עמי, התחלתי להרגיש את בדידותי, התחלתי להרגיש שהחיים חוזרים על עצמם, ואין לא בי ולא בו כל חדש, אלא להפך, הרינו חוזרים כאילו אל הישן. הוא התחיל לטפל בעסקים בלעדי יותר משטיפל בהם קודם לכן, ושוב התחלתי לחשוש, שיש בנפשו עולם נפרד כלשהו, שאין הוא רוצה להניח לי לבוא בו. שלוָתו התמידית הרגיזה אותי. לא אהבתי אותו פחות משאהבתי קודם לכן, ולא הייתי מאושרת פחות באהבתו. אלא שנעצרה אהבתי ולא הוסיפה לגדול, ומלבד האהבה התחיל גם רגש חדש חסר־מנוחה להתגנב אל נפשי. לאחר שידעתי את האושר לאהוב אותו, לא די היה לי באהבה. השתוקקתי לתנועה, ולא לזרימת החיים השלוָה. השתוקקתי לריגושים, לסכנות ולהקרבת עצמי למען הרגש. עודף־כוח היה בי, שלא נמצא לו שימוש בחיינו השלווים. נתקפת הייתי נחשולי עצבות, שטרחתי להעלימה מעיניו כמשהו גרוע, ונחשולי חיבה ועליצות משתוללת, שהפחידו אותו. הוא עמד על מצבי לפני שעמדתי אני עליו והציע לנסוע העירה. אך אני ביקשתי שלא ניסע ולא נשנה את אורח חיינו, לא נשבית את אושרנו. ואכן, מאושרת הייתי. אבל התעניתי, משום שאושר זה לא עלה לי בכל עמל שהוא, בכל קרבן שהוא, בעוד הכוח לעבוד והנכונות להקרבה מענים אותי. אהבתי אותו וראיתי, כי אני כל עולמו, אלא שהשתוקקתי כי הכול יראו את אהבתנו, שיפריעו לי לאהוב, ואני אוהב אותו על אף הכול. שכלי ואפילו רגשותי עסוקים היו, אך היה גם רגש אחר – הנעורים, הצורך בתנועה, שלא באו על סיפוקם בחיינו השלויים. למה אמר לי, כי נוכל לנסוע העירה בכל שעה שארצה בכך? לולא אמר לי זאת, אולי הייתי מבינה, כי הרגש המענה אותי הוא שטות מזיקה, ואשמתי היא, וכי הקרבן שאני מחפשת מצוי כאן, לעיני, בכיבושו של רגש זה. על כורחי היתה עולה על דעתי המחשבה, כי עשוייה אני להנצל מהעצבות רק על ידי עקירה לעיר. אולם לנתק אותו מכל האהוב עליו למעני – צר היה לי ולבי נקפני. ואילו הזמן חומק, השלג הולך ונערם אל קירות הבית, ועדיין אנו לבדנו, לבדנו ועדיין אנו זה כלפי זה כפי שהיינו. ושם, במקום כלשהו, בזוהר, בשאון, רגשו, סבלו ושמחו המוני אדם, בלי לחשוב כלל עלינו ועל קיומנו הנמוג. הקָשָה לי מכול היתה הרגשתי, כי עם כל יום חולף מחשלים הרגלי־החיים את חיינו לפי צורה מוגדרת אחת, כי רגשותינו מפסידים את חרותם, ומשתעבדים לזרמו הקצוב, חסר־התאווֹת של הזמן. בבוקר עליזים היינו, בצהריים – מיושבים בדעתנו ובערב – ענוגים. “הטוב!”, אמרתי בלבי. “טוב לעשות את הישר ולחיות ביושר, כדבריו. אולם זאת נספיק עוד לעשות, ויש משהו שלעשייתו יש לי כוח רק היום.” לא זה הדרוש לי, לי דרוש מאבק. דרוש לי, שהרגש ידריך אותנו בחיים, ולא שידריכו החיים את הרגש. השתוקקתי לגשת עמו אל פי התהום ולומר: צעד אחד ואקפוץ לשם, תנועה אחת ואבדתי – והוא, מחוויר על פי התהום, יחבקני בזרועותיו החזקות, יחזיקני מעליה, עד שיתעלף בי לבי לרגע, וישאני אל אשר יבקש.
מצב זה השפיע גם על בריאותי, ועצבי התחילו מתרופפים. בוקר אחד היתה הרגשתי רעה מן הרגיל. הוא חזר מהמשרד כשרוחו רעה עליו, והרי זה מצב נדיר אצלו. מיד הבחנתי בדבר ושאלתי מה לו. אך הוא סירב לומר, וטען שלא כדאי. כפי שנודע לי אחר כך, הזמין אליו ראש־משטרת המחוז איכרים שלנו, ולפי שלא חיבב את בעלי, דרש מהם דברים האסורים לפי החוק ואיים עליהם. עדיין נבצר מבעלי לעכּל את המעשה עד שיהיה מצחיק ועלוב בלבד, והוא היה נרגז ועל כן סירב לשוחח אתי. אבל אני חששתי, כי לא רצה לדבר אתי מפני שהוא רואה בי ילדה, שאינה מסוגלת להבין את הדבר המעסיק אותו. הסבתי פני ממנו, השתתקתי והוריתי להזמין לתה את מריה מיניצ’נה שהתארחה אצלנו. לאחר התה, שסיימתי את שתייתו בחפזה יתירה הולכתי את מריה מיניצ’נה אל חדר־הספות ופתחתי עמה בשיחה קולנית על עניין של הבל, שלא העסיק אותו כלל. הוא התהלך בחדר, והסתכל בנו מזמן לזמן. משום־מה השפיעו עלי עתה מבטים אלה כך, שגבר רצוני לדבר ואפילו לצחוק. מצחיקים היו בעיני דברי, וכל דבריה של מריה מיניצ’נה. בלי לומר דבר הלך אל חדר־העבודה שלו, וסגר את הדלת. משלא שמעתי עוד את רחשיו, נעלמה עליזותי כולה ומריה מיניצ’נה נדהמה והתחילה לשאול מה קרה לי. בלי להשיב לה ישבתי על הספה, והייתי קרובה לבכי. “ומה הוא שוקל שם בדעתו?” הרהרתי. “שטות כלשהי, הנראית לו חשובה, אך אילו ניסה לספר לי, הייתי מוכיחה לו כי הכול הבל. לא, הכרח הוא לו לחשוב שלא אבין, צורך להשפיל אותי בשלוָתו הנשגבה ותמיד להיות צודק לעומתי. על כן הצדק גם עמי כשאני משתעממת, כשריק לי, כשרוצה לחיות, לנוע,” הרהרתי, “ולא לעמוד במקומי ולהרגיש את הזמן חולף ועובר בקרבי. רצוני לצעוק קדימה, וכל יום, כל שעה רוצה אני במשהו חדש, ואילו הוא רוצה להעצר ולעצור גם בי עמו יחדיו. מה קלים היו חייו עשויים להיות! לשם כך אין לו צורך להסיעני העירה, לשם כך עליו רק להיות כמוני, לא לשבור את עצמו, לא להתאפק, אלא לחיות בפשטות, הלא זאת הוא מייעץ לי, ואילו הוא עצמו אינו פשוט. והוא הדבר!”
הרגשתי את הדמעות גואות בי, ואת רוגזי עליו. נבהלתי מרוגז זה והלכתי אליו. הוא ישב בחדר־העבודה וכתב. מששמע את צעדי, נשא עיניו לרגע בשוויון־נפש, בשלוָה, והמשיך בכתיבה. מבט זה לא מצא חן בעיני. במקום לגשת אליו עמדתי ליד השולחן שעליו כתב, פתחתי ספר והתחלתי לעיין בו. שוב הפסיק את הכתיבה והביט בי.
“מאשה! מצב־רוח רע?” אמר.
עניתי במבט צונן שאמר: “אין צורך לשאול! מה הגינונים האלה?” הניד ראשו וחייך חיוך ענוג, רהוי, אלא שעדיין לא השיב חיוכי על חיוכו.
“מה קרה לך היום?” שאלתי, “מדוע לא אמרת לי?”
“הבלים! אי־נעימות קטנה,” השיב. “אמנם, עתה אוכל לספר לך. שני איכרים יצאו העירה…”
אך אני לא הנחתי לו לסיים.
“מדוע לא סיפרת לי אז, כששאלתי בעת התה?”
“הייתי אומר לך שטות, נרגז הייתי.”
“אבל דווקא אז היה דרוש לי הדבר.”
“למה?”
“מדוע אתה סבור, כי לעולם ובשום עניין איני יכולה לעזור לך?”
“מה אני סבור?” אמר ושמט את העט. " אני סבור שאין לי חיים בלעדיך. בכול, בכול, את לא רק עוזרת לי, אלא עושה הכול. זו המצאה!" צחק. “כל חיי אַת. הכול נראה לי יפה רק מפני שאַת כאן, שצריך…”
“כן, יודעת אני, הנני ילדה נחמדה שצריך להרגיעה,” אמרתי בנעימה שעוררה אותו להסתכל בי בתמיהה, כאילו ראה משהו לראשונה. “איני רוצה את השלוָה, היא מצוייה בך בשפע, די והותר,” הוספתי. “הנה, ראי מהו העניין,” פתח בחפזון ושיסע את דבר, לפי שחשש, כנראה, להניח לי לומר הכול, “כיצד היית פותרת אותו?”
“עכשיו איני רוצה,” עניתי. אמנם השתוקקתי לשמוע אלא שנעם לי מאוד לעכור את שלוָתו.“איני רוצה לשחק בחיים, אני רוצה לחיות,” אמרתי, “כפי שאתה חי.”
בפניו, המשקפות הכול מהר ובבהירות, נראו כאב והקשבה שנדרכה.
“אני רוצה להיות אתך שווה בשווה, אתך…”
אך לא עצרתי כוח לסיים: עצבות כזאת, עצבות עמוקה עלתה בפניו. הוא שתק זמן־מה.
“ובמה אין חייך שווים לחיי?” אמר. “בכך שאני, ולא את, מתעסק בראש־המשטרה ובאיכרים השיכורים…”
“לא בזה בלבד,” אמרתי.
“בשם אלוהים, הביני אותי, יקירתי,” המשיך, “ידוע לי שהחרדות מכאיבות לנו תמיד, חייתי וידעתי זאת. אני אוהב אותך, ועל כן לא אוכל שלא לפטור אותך מחרדות. הלא כל חיי באהבתי אליך: אם כן, אל תפריעי לי לחיות.”
“תמיד הצדק אתך!” אמרתי בלי להביט בו.
רגזתי על ששוב בנפשו הכול בהיר ושליו, בעוד אני חשה מורת־רוח ורגש הדומה לחרטה.
“מאשה! מה היה לך?” אמר. “לא זה העיקר, אם הצדק אתי או איתך, אלא העיקר הוא: מה בלבך עלי? אל תאמרי פתאום, הרהרי בזה ואמרי לי את כל מחשבותייך. אינך מרוצה ממני, ובודאי הצדק אתך, אך הניחי לי להבין במה אשמתי?”
אולם כיצד יכולתי לומר לו את נפשי כולה? התרגשותי אף גברה, שכן ירד מיד לסוף דעתי, ושוב הייתי ילדה לעומתו, ואין בכוחי לעשות משהו אשר הוא לא יבין ולא יחזה מראש.
“אין בלבי עליך,” אמרתי. " פשוט משעמם לי, ויש רצון שלא יהיה משעמם. אך אתה אומר שכך צריך להיות, ושוב הצדק אתך!"
אמרתי והסתכלתי בו. את מטרתי השגתי, שלוותו נעלמה ובפניו היו פחד וכאב.
“מאשה,” אמר בקול חרישי, רגוש. “אין אנו עוסקים עתה בעניינים של מה בכך. גורלנו נחתך עתה. אבקש ממך שלא תשיבי לי דבר ותשמעי אותי. מדוע את רוצה לענות אותי?”
שיסעתי אותו.
“אני יודעת, אתה תצדק. מוטב שלא תדבר, הצדק אתך,” אמרתי בצינה, כאילו לא אני הדוברת, אלא רוח רעה בקרבי.
“אילו אך ידעת מה את עושה!” אמר בקול רוטט.
בכיתי ורוַח לי. הוא ישב לידי ושתק. צר היה לי עליו, והתביישתי בפני עצמי. והצטערתי על מה שעשיתי. לא הסתכלתי בו. סבורה הייתי, כי ברגע זה עליו להסתכל בי או בחומרה או בתדהמה. נשאתי עיני: נשלח אלי מבט עניו, ענוג, המבקש כאילו סליחה. אחזתי בידו ואמרתי:
“סלח לי! אינני יודעת מה אמרתי.”
“כן. אך יודע אני שאמרת, ואמרת את האמת.”
“מה?”
“שעלינו לנסוע לפרטבורג,” אמר. “אין לנו מה לעשות כאן”.
“כרצונך,” אמרתי.
חיבק אותי ונשק.
“את סלחי לי,” אמר. “אשמתי בפניך”.
בערב ההוא הארכתי לנגן באוזניו, והוא התהלך בחדר ולחש משהו. הרגל היה לו ללחוש, ופעמים הרבה שאלתי מהו לוחש, ותמיד היה משיב לי, לאחר הרהור, מה שלחש: על פי רוב שירים, לפעמים הבלים נוראים, אלא שלפי הבלים אלה ידעתי את הלך־נפשו.
“מה אתה לוחש עכשיו?” שאלתי.
נעצר, הרהר, הצטחק וקרא שתי שורות של לֶרמוֹנטוֹב:
…הוא מתפלל, שוטה, לַסער,
כאילו יש שלוָה בסערוֹת!
“לא, הרי הוא למעלה מאדם. הכול הוא יודע!” אמרתי בלבי.
“וכיצד אפשר שלא לאהוב אותו!”
קמתי, אחזתי בידו והתחלתי לפסוע עמו, משתדלת לקלוע שמאל לשמאל.
“כן?”, שאל והסתכל בי בחיוך.
“כן,” עניתי בלחש. ואיזה הלך־נפש עליז ירד על שנינו, עינינו צחקו, הארכנו את פסיעותינו עוד ועוד, והרבינו לעמוד על הבהונות. ובפסיעות אלו עברנו בכל החדרים אל חדר־האוכל, למגִינת־לבו של גריגוֹרי ולתמהונה של אמא, שהניחה קלפים בפאסיאנס בחדר־האורחים, ובחדר האוכל נעצרנו, הסתכלנו זה בזה ופרצנו בצחוק. כעבור שבועיים, ערב חג, היינו בפטרבורג.
7 🔗
נסיעתנו לפּטרבוּרג, שבוע במוסקבה, הקרובים שלו ושלי, התקנת הדירה החדשה, הדרך, ערים חדשות פרצופים – כל זה חלף כחלום. כל זה היה כה רבגוני, חדש, עליז, הכול היה מואר בבהירות ובחמימות כזאת בעצם נוכחותו, באהבתו, שחיי הכפר השקטים נראו לי כמשהו עתיק־יומין וחסר־ערך. במקום הגאוָה והצינה של אנשי החברה שציפיתי למצוא בבריות, קיבלו הכול את פני, לתמהוני הרב, בחביבות כנה ובשמחה כזאת, (לא הקרובים בלבד, אלא גם זרים), כך שדומה היה, שכולם היו הוגים רק בי, ורק לי ציפו כדי שייטב להם. כן הופתעתי, כשגם בחוג החברה, שהיה מעולה בעיני, נתגלו מכּרים רבים של בעלי, שמעולם לא סיפר לי עליהם. לעתים קרובות התמיהו אותי, אף לא נעמו לי בפיו, דעות מחמירות על כמה מאנשים אלה, שנראו לי טובים כל כך. נבצר ממני להבין מדוע נהג בהם ביובש רב כל כך, ומדוע טרח להמנע מהיכרויות רבות שנראו לי מושכות ומכובדות. סבורה הייתי, כי ככל שנכיר יותר אנשים טובים, כן ייטב, והכול היו טובים.
“הנה, ראי, השאלה היא כיצד נסתדר,” אמר לי לפני צאתנו את הכפר. כאן אנו קִרֶזוּסים קטנים, ושם נהיה לא עשירים כלל, ועל כן עלינו לחיות בעיר עד הפסחא בלבד, ולא לבקר בחברה, שאם לא כן נסתבך. וכן לא הייתי רוצה למענך…"
“לשם מה החברה?” עניתי, “נבקר בתיאטראות, אצל קרובינו, נשמע אופרה ומוסיקה טובה ועוד לפני הפסחא נשוב לכפר.”
אולם אך באנו לפּטרבורג נשכחו תכניות אלו. נקלעתי פתאום לעולם כה חדש ומאושר, שמחות כה רבות הקיפו אותי, עניינים כה חדשים התחילו להעסיקני, עד כי מיד, אף על פי שבבלי־דעת, התכחשתי לכל עבַרי ולכל התכניות של עבר זה. “כל מה שהיה, כבדיחה היה; עוד לא התחיל העיקר. והנה הם החיים האמיתיים! ומה יבוא עוד?” הרהרתי. אי־השקט וראשיתה של העצבות, שהטרידו אותי בכפר, נעלמו פתאום לגמרי, כבמטה־קסם. האהבה לבעל נעשתה שלוה יותר, ומעולם לא עלה כאן על דעתי להרהר, האין הוא אוהבני פחות? ואכן לא ניתן לי לפקפק באהבתו, כל הרהור שלי הובן מיד. כל רגש היה למשותף, כל מישאלה שלי מילא. שלוָתו נעלמה כאן, ואולי חדלה להרגיז אותי. כן הרגשתי, כי מלבד האהבה הקודמת שרחש לי, הריהו מתענג כאן על הופעתי. פעמים הרבה, לאחר ביקור, היכרות חדשה או נשף אצלנו, כשמילאתי את תפקיד עקרת־הבית מתוך רטט פנימי בשל הפחד לשגוֹת, היה אומר: “הוי, ילדתי! נפלא! אל תחששי. ממש טוב!” שמחתי מאוד. זמן מועט לאחר בואנו כתב מכתב אל אמו, וכשקראני להוסיף כמה מלים משלי, סירב להניח לי לקרוא את הכול, ומובן שדרשתי לקרוא וקראתי. “לא תכירי את מאשה,” כתב, "וגם אני איני מכיר אותה. מניִן בא בטחון עצמי חביב וחִנני זה, נועם ההליכות הזה, ואפילו הבינה החברתית והאדיבות.
וכל זה פשוט, חביב, נוח לבריות, הכול נלהבים ממנה, וגם אני מתמוגג ממנה בלי לשׂבוע, והייתי אוהב אותה עוד יותר אילו ניתן הדבר."
“אָה! אם כן כזאת אני!” אמרתי בלבי. נועם ועליזות ירדו עלי, ואפילו דימיתי שלמדתי לאהוב אותו יותר. הצלָחָתי בעיני כל מכרינו הפתיעה אותי לחלוטין. מכל העברים אמרו לי, כי שם מצאתי חן רב בעיני הדוד, ופה הדודה נלהבת ממני, ואחד אומר לי כי אין דומות לי בין נשות פטרבורג, וזו משכנעת אותי, כי די שארצה בכך ואהיה המעודנת בנשות החברה. בעיקר אמרה לי דברים מחניפים דודניתו של בעלי, הנסיכה ד', אשת־חברה לא צעירה, שהתאהבה בי פתאום. כשהזמינה אותי הדודנית לראשונה לנסוע לנשף וביקשה את הסכמת בעלי, פנה אלי ושאל, בחיוך ערמומי כמעט מוצנע: הרוצה אני לנסוע? הנהנתי בראשי שמסכימה אני, וחשתי שהסמקתי.
“כמו שמודה הפושעת למַה היא משתוקקת,” אמר וצחק בטוב־לב.
“הלא אמרת שאסור לנו לבוא בחברה, וגם אינך אוהב אותה,” עניתי, מחייכת ושולחת בו מבט תחינה.
“אם את רוצה מאוד, ניסע,” אמר.
“באמת, אולי מוטב שלא ניסע.”
“משתוקקת? מאוד?” שב ושאל.
לא עניתי.
“החברה אינה עיקר הצרה,” המשיך, “אבל מישאלות חברתיות שלא נתגשמו – רע הדבר ומכוער. בוַדאי שצריך לנסוע וניסע.” סיכם בתקיפות.
“אם להודות על האמת,” אמרתי, “הרי אין לך דבר בעולם שרציתי בו כפי שרציתי בנשף הזה.”
נסענו והתענוג שנפל בחלקי עלה על כל ציפיותי. נדמה היה לי בנשף, יותר משדימיתי קודם לכן, שאני מרכז שסביבו נע הכול, כי למעני בלבד הואר אולם גדול זה. הכול, החל בַספּר ובחדרנית ועד הרקדנים והישישים, שעברו באולם, אמרו, דומה, או רמזו שהם אוהבים אותי. דעת הכלל עלי, שנתגבשה בנשף זה, כפי שלמדתי מפי הדודנית, אמרה, שאיני דומה כלל לנשים אחרות, שיש בי משהו מיוחד, כפרי, פשוט ונהדר. כה קסמה לי הצלחה זו, שאמרתי לבעלי בגילוי־לב, כי הייתי רוצה לנסוע השנה עוד לשניים, לשלושה נשפים, “כדי לשבוע בהם יפה־יפה,” הוספתי בלב־ולב.
בעלי הסכים ברצון, ובהתחלה אף נסע עמי מתוך הנאה גלויה, ושמח להצלחותי, כאילו שכח לגמרי את דבריו הקודמים, או התכחש להם.
לבסוף התחיל להשתעמם, כנראה, ואורח חיינו היה עליו לטורח. אך דעתי לא נתפנתה לכך. גם אם הבחנתי לפעמים במבטו הרציני־הקשוב, שנשלח אלי בשאלה, לא הבינותי את משמעותו. כי עירפלה את דעתי אהבה זו כלפַי מכל העברים, שנתעוררה לפתע, כפי שסברתי, ואווירה זו של הידור, תענוגות וחידוש שנשמתי כאן לראשונה, והשפעתו המוסרית של בעלי שדיכאה אותי ונעלמה באורח כה פתאומי, כה נעם לי לא רק להשתווֹת אליו בעולם זה, אלא גם לעלות עליו, ולאהוב אותו על שום כך יותר ומתוך עצמאות רבה יותר משאהבתי קודם לכן, עד שלא יכולתי להבין, מהו הבלתי־נעים הצפוי לי, לדעתו, בחיי החברה. ידעתי רגש חדש לי של גאוָה ונחת מעצמי, כשעם כניסתי לנשף פנו כל העיניים אלי, ואילו הוא, כאילו מתבייש להודות בפני ההמון בזכותו עלי, נחפז להניחני לבדי ואבד בהמון השחור של הפראקים. “המתן!”, הרהרתי, “נשוב הביתה ואתה תבין ותראה, בשביל מי טרחתי להיות יפה ומזהירה, ומה אהוב עלי מכל המקיף אותי בערב זה.” אני עצמי דימיתי בכנות, שהצלחותי שימחו אותי רק למענו, רק כדי שאוכל להקריב אותן לו. הצד היחיד בחיי החברה העלול להזיק לי, אמרתי בליבי, מתמצה באפשרות להסחף באהבה אל אחד האנשים הנקרים לי בחברה, ובקנאתו של בעלי. אך הוא כה האמין בי, נראה כה שליו ואדיש, וכל הצעירים הללו נראו לי כה עלובים לעומתו, שגם הסכנה היחידה בחברה, לפי השגותי, לא הטילה עלי אימה. על אף כל החששות היתה תשומת־הלב של אנשים רבים בחברה גורמת לי עונג, מחניפה לאהבתי העצמית, מאלצת אותי להניח שיש לי צד־זכות באהבתי לבעלי, ועושה את נוהגי עמו בטוח יותר, וכאילו זלזלני יותר.
“ואני ראיתי, ששוחחת בערנות רבה עם נ’נ,” אמרתי פעם אחת כששבנו מנשף, איימתי עליו באצבע וקראתי בשמה של אחת מגברות פטרבורג הנודעות, שעמה אכן שוחח בערב זה. אמרתי את הדברים כדי לנערו. שתוק ומשועמם היה במידה יתירה.
“הו, למה להגיד דברים כאלה? ואת האומרת, מאשה!” סינן בין שיניו והתעוות, כאילו ממיחוש גופני. “כמה אין הדבר הולם אותך! הניחי מלאכה זו לאחרים. יחסים כוזבים אלה עלולים להשחית את יחסינו האמיתיים, ועדיין אני מקווה, כי האמיתיים ישובו אלינו.”
התביישתי ושתקתי.
“הישובו, מאשה? כיצד נראה לך?” שאל.
“הם לא הושחתו מעולם ולא יושחתו,” אמרתי. ואכן נראה לי אז הדבר כך.
“הלוַאי,” אמר, “שאם לא כן, הגיעה שעתנו לשוב לכפר.”
אלא שדברים אלה אמר לי פעם אחת בלבד, ואילו בשאר הזמן סברתי, כי טוב לו כפי שטוב לי, ואני הייתי שמחה ועליזה. ואם הוא משתעמם לפעמים, ניחמתי את עצמי, הרי גם אני השתעממתי למענו בכפר. אפילו נשתנו קמעה יחסינו, הלא ישוב הכול לקדמותו כשנישאר בקיץ לבדנו, עם טאטיאנה סמיוֹנוֹבנה, בביתנו בניקוֹלסקוֹייה.
כה חלף החורף בלי שהרגשתי בכך, ועל אף תכניותינו עשינו גם את ימי הפסחא בפּטרבוּרג. בשבוע של פוֹמָא, כשכבר עמדנו לנסוע, והכול נארז, ובעלי שעסק בקניית מתנות, חפצים, פרחים לצרכינו בכפר, היה שרוי בהלך־נפש ענוג ועליז במיוחד, באה אלינו לפתע הדודנית והתחילה להפציר בנו שנישאר עד השבת, כדי לנסוע לנשף־חגיגי אל הרוזנת ר‘. היא אמרה, כי הרוזנת ר’ הפצירה בי שאבוא, וכי הנסיך מ', ששהה אז בפּטרבורג, ביקש עוד בנשף הקודם להכירני, ולשם כך בלבד אמר לבוא לנשף זה, וטען שאני האשה הנחמדה ביותר ברוסיה. כל העיר עומדת לבוא לשם, בקיצור, אין כל טעם שלא אסע לנשף.
בעלי היה בקצה חדר־האורחים ושוחח עם מישהו.
“אם כן, הנוסעת את, מַרי?” אמרה הדודנית.
“אמרנו לנסוע מחרתיים לכפר,” עניתי בהיסוס והסתכלתי בבעלי. מבטינו נפגשו, והוא הסב פניו בחפזון.
“אני אשדל אותו להשאר,” אמרה הדודנית, “וכולנו נוסעים בשבת לסחרר ראשים. כן?”
“הדבר יפֵר את תכניתנו, וכבר ארזנו,” עניתי, מַתחילה להכנע.
“אולי מוטב לה לנסוע הערב להחוות קידה לנסיך,” אמר בעלי מקצה החדר בנעימה גרוייה־מאופקת, שעדיין לא שמעתי כדוגמתה מפיו.
“הא! הוא מקנא, לראשונה אני רואה,” צחקה הדודנית. “הן לא למען הנסיך, אלא למען כולנו אני מפצירה בה. הלא כה ביקשה ממנה הרוזנת ר' לבוא!”
“הכול תלוי בה,” ענה בעלי בצינה ויצא.
ראיתי שהוא נרגש למעלה מהרגיל. הדבר הציק לי, ולא הבטחתי לדודנית מאומה.
אך יצאה, הלכתי אל בעלי.
מהורהר התהלך אנה ואנה ולא ראה ולא שמע את כניסתי לחדר על בהונותי.
“הוא כבר רואה בעיניו את הבית הנחמד בניקוֹלסקוֹייה,” אמרתי בלבי בהסתכלי, בו “ואת קפה הבוקר בחדר־האורחים הבהיר, ואת שדותיו, ואת האיכרים, ואת הערבים בחדר־הספות, ואת ארוחות־הלילה המסתוריות. לא!” גמרת בלבי, “את כל הנשפים שבעולם ואת חנופת כל הנסיכים שבעולם אתן במחיר מבוכתו השמחה, במחיר חיבתו השקטה.” רציתי לומר לו, שלא אסע לנשף החגיגי ואין לי רצון לנסוע, אך הוא פנה אלי פתאום, ומשראה אותי הזעיף פניו ושינה את הבעתם הענוָה־מהורהרת. שוב אמר מבטו חדירה נוקבת, חכמה ושלוה־של פּטרוֹנוּת. הוא לא רצה שאראה אותו כאדם פשוט. הכרח הוא לו לעמוד לפני תמיד על הכַן, כמעט כאֵל.
“מה לך, יקירתי?” שאל ופנה אלי בשלוָה, כלאחר־יד.
לא עניתי, כעסתי על שהוא מסתתר מפני, ומסרב להשאר בדמות האיש שאהבתי אותו.
“את רוצה לנסוע בשבת לנשף?” שאל.
“רציתי,” עניתי, " אלא שבעיניך לא ישר הדבר וגם הכול ארוז." הוספתי.
מעולם לא הסתכל בי בצינה כזאת, מעולם לא דיבר עמי בצינה כזאת.
“לא אסע עד היום השלישי ואצווה להשיב את הכול למקומו,” אמר, “ועל כן את יכולה לנסוע, אם רצונך בכך. עשי עמי חסד, סעי. אני לא אסע מפה.”
כדרכו בשעת ריגוש התחיל להלך בעצבנות בחדר ולא הסתכל בי.
“איני יורדת לחלוטין לסוף דעתך,” אמרתי, עומדת במקומי ועוקבת אחריו בעיני, “אתה אומר שתמיד הנך שליו כל כך (מעולם לא אמר את הדברים האלה)? מדוע אתה מדבר אתי דברים כה משונים? למענך אני מוכנה לוַתר על תענוג זה, ואילו אתה דורש ממני בלשון אירונית, בלשון שלא דיברת בה אתי מעולם, שאסע לשם.”
“הנה כן! את מקריבה קרבן (הוא הדגיש מִלה זו), ואני מקריב קרבן, ומה טוב מזה, מאבק של רוחב־לב. איזה אושר־משפחה אחֵר נבקש עוד?”
זו לי לראשונה לשמוע מפי מִלים אכזריות־לעגניות כאלה. לעגו לא בייש אותי, אלא העליב, והזעם לא הפחיד, אלא דבק בי. האם הוא שחשש תמיד משלטון הפראזה ביחסינו, שנהג תמיד בכנות ובפשטות, אומר דברים אלה? ועל מה? על שרציתי לוַתר למענו על תענוג, שלא יכולתי לראות בו כל פסול, ועל כך שרגע לפני כן הבינותי אותו ואהבתי. החלפנו תפקידים בינינו, הוא נמנע ממִלים ישרות ופשוטות, ואני חיפשתי אותן.
“נשתנית מאד,” אמרתי אנחה. “במה חטאתי לך? לא בגלל הנשף יש בלבך עלי, אלא בגלל משהו אחר, נושן. ולמה אי־הכּנוּת? האם לא אתה חששת כה מפני קודם לכן? אמור במישרים מה יש בלבך עלי.” משהו יאמר בוַדאי, הרהרתי ונזכרתי מתוך נחת־מעצמי שבכל החורף הזה, אין לו על מה לגנותני.
ניגשתי לאמצע החדר, כדי שיצטרך לעבור בסמוך לי, והסתכלתי בו. " הוא יגש, יחבק והכול יסתיים," עלה על דעתי, ואפילו הצטערתי שלא אוכל להוכיח לו שלא צדק. אך הוא נעצר בקצה החדר והסתכל בי.
“עדיין איך מבינה?” אמר.
“לא.”
“אם כן, אומר לך. אני חש סלידה, בפעם הראשונה מאוס עלי מה שאני מרגיש ומה שאיני יכול שלא להרגיש בו.” הוא נעצר, לפי שנבהל מהצליל הגס של קולו.
“אבל מה?” שאלתי בדמעות זעם בעיני.
“מאוס בעיני, שהנסיך מצא שאת נחמדה, ועל כן את רצה לקראתו, שוכחת את הבעל, את עצמך, את כבוד־האשה, ומסרבת להבין מה מרגיש בהכרח הבעל בגללך, אם לך עצמך אין רגש כבוד. נהפוך הוא, את באה לומר לבעל שאת מקריבה קרבן, זאת אומרת, כי ‘להציג את עצמי לפני הוד־מעלתו אושר גדול הוא לי, אך אני מקריבה אותו’.”
ככל שהמשיך כן התלהט מצלילי קולו, וקול זה נצטלצל באוזני ארסי, קשוח וגס. מעולם לא ראיתי אותו בדמות זו, ולא ציפיתי לראותו. הדם גאה בלבי, פחדתי, וכן הסעירו אותי רגשות הבושה שנגרמו לי על לא עוול בכפי ואהבתי־העצמית שנפגעה, ועלה בי רצון לנקום בו. "זה כבר ציפיתי לכך, אמרתי, “דבּר, דבּר.”
“איני יודע למַה ציפית,” המשיך, “אך אני יכולתי לצפות לחמוּר ביותר, כשראיתי אותך יום־יום בחלאה הזאת, בבטלה, במותרות של החברה המטופשת. ציפיתי וזכיתי… זכיתי, שהיום הרגשתי בושה וכאב, כפי שלא הרגשתי מעולם. כאבתי את כאבי, כשידידתך תחבה ידיים מלוכלכות ללבי והתחילה לדבר על קנאה, על קנאתי, ולמי? לאדם ששנינו איננו מכירים אותו. ואילו את, כאילו להכעיס, רוצה לא להבין ורוצה להקריב למעני, אבל מה? ומתבייש אני בבושתך, בהשפלתך מתבייש אני!… קרבן!” חזר ואמר.
“אה! הנה זה שלטון הבעל,” אמרתי בלבי. “להעליב ולהשפיל אשה על לא עוול בכפה. הנה אלה זכויות הבעל, אך אני לא אשתעבד להן.”
“לא, איני מקריבה דבר למענך,” אמרתי והרגשתי שנחירי מתרחבים באורח לא־טבעי ודמי אוזל מפני. “אסע בשבת לנשף, אסע ויהי מה.”
“ויתן לך אלוהים עונג רב, אולם בינינו תם הכול!” צעק בפרץ זעם שלוח־רסן. “אך את לא תעני אותי עוד. שוטה הייתי ש…” פתח, אך שפתיו הרטיטו והוא כבש את עצמו במאמץ גלוי, כדי לא לסיים את המשפט.
פחדתי מפניו ברגע זה, ושנאתי אותו. רציתי לומר לו דברים רבים, ולגמול על כל העלבונות. אך אילו פתחתי פי, הייתי פורצת בבכי ומנמיכה קומתי בעיניו. בשתיקה יצאתי את החדר. אולם אך נעלם קול צעדיו מאָזני, נבהלתי פתאום מהמעשה שעשינו. נתקפתי פחד, כי הנה יינתק לעולם הקשר שהוא אושרי כולו, ורציתי לשוב. “אולם, האם כבר נרגע כל צרכו כדי להבין אותי, כשאושיט לו יד בשתיקה ואביט בו?” הרהרתי. “האם יעמוד על רוחב לבי? ומה אם יכנה את צערי העמדת־פנים? או יקבל את חרטתי מתוך הכרת צדקתו ושלוָה גאה, ויסלח לי? ועל מה, על מה פגע בי באכזריות כזאת האיש שכה אהבתי?…”
לא הלכתי אליו, אלא אל חדרי, ושם ישבתי שעה ארוכה ובכיתי, נזכרת באימה בכל מִלה בשיחה שבינינו, מחליפה מלים אלו באחרות, במִלים טובות, ושבה ונזכרת באימה וברגש עלבון בכל מה שהיה. כשיצאתי בערב אל התה, ונפגשתי עם בעלי בנוכחות ס‘, ששהה אצלנו, הרגשתי כי היום נפערה תהום ממשית בינינו. ס’ שאל מתי אנו נוסעים. לא הספקתי להשיב.
“ביום השלישי,” ענה בעלי, “עוד אנו נוסעים קודם לנשף אצל הרוזנת ר'. הלא את נוסעת?” פנה אלי.
נבהלתי מצלילו של קול פשוט זה, ושלחתי מבט רהוי בבעלי. עיניו היישירו בי מבט, שזוֹעם ולועג היה, והקול איתן וקר.
“כן,” עניתי.
בערב, כשנותרנו לבדנו, קרב אלי והושיט יד.
“שכחי, בבקשה, כל מה שאמרתי לך,” אמר.
החזקתי בידו, חיוך רעד בפני והדמעות עמדו לפרוץ, אך הוא חילץ את ידו, וכאילו חשש ממעמד רגשני, ישב בכורסה רחוק למדי ממני. “העדיין הוא סבור שהצדק עמו?” חשבתי, והבקשה לא לנסוע לנשף, וההסבר שהוכן לכך, נתקעו בפי.
“צריך לכתוב לאמא, כי דחינו את בואנו,” אמר, “שאם לא כן, תדאג לנו.” אמר.
“ומתי אתה חושב לנסוע?” שאלתי.
“ביום השלישי, לאחר הנשף,” ענה.
“אני מקווה, שלא למעני עשית זאת,” אמרתי והיישרתי מבט בעיניו, אך עיניו הסתכלו בי ולא אמרו לי דבר, כאילו ציעף אותן משהו מפני. לפתע נראו לי פניו זקנות ולא נעימות.
נסענו לנשף, ודומה כי שוב נקבעו בינינו יחסים טובים, ידידותיים, אלא שיחסים אלה שונים לגמרי מהיחסים שהיו.
בנשף ישבתי בין הגברות שעה שקרב אלי הנסיך, ועל כן נאלצתי לקום כדי לשוחח אתו. בקומי, חיפשו עיני על כורחי את בעלי, והנה ראיתי כי הסתכל בי מקצה האולם, ועתה הסב פניו. פתאום נתקפתי בושה וכאב עד כדי מבוכה חולנית, ולעיני הנסיך הסמיקו פני וצוָארי. אבל נאלצתי לעמוד ולהקשיב לדבריו, כשהוא סוקרני מגבוה. שיחתנו לא ארכה, לא היה לו מקום ישיבה לידי, ואין זאת שהרגיש כי מאוד לא נוח לי בחברתו. שוחחנו על הנשף הקודם, על מקום מגורי בקיץ וכיוצא בזה. לפני סורו ממני הביע מישאלה להכיר את בעלי, ואכן ראיתי כי נפגשו ושוחחו בקצה האולם. נראה, שהנסיך אמר משהו עלי, שכן תוך כדי שיחה הציץ לעברנו, כשחיוך על פניו.
בעלי הסמיק פתאום, החוה קידה עמוקה וסר הראשון מהנסיך. גם אני הסמקתי, שכן התביישתי בדמותי, כפי שנצטיירה בוַדאי בעיני הנסיך, ובעיקר בדמות בעלי. נדמה היה לי, כי הכול הבחינו בבושתי הנבוכה בשעת שיחתי עם הנסיך, וראו את נוהגו המוזר. אלוהים הוא היודע כיצד היו עשויים לפרש זאת. האין הם יודעים על שיחתי עם בעלי? הדודנית הסיעה אותי הביתה, ובדרך פתחנו בשיחה על בעלי. לא התאפקתי וסיפרתי לה כל מה שאירע בינינו בגלל נשף ביש־מזל זה. היא הרגיעה אותי וטענה, שזו מריבה רגילה מאוד שאין לה כל חשיבות, ולא תותיר אחריה כל עקבות. כן הסבירה לי את אופי בעלי לפי הנראה לה, וקבעה שהוא נעשה קשה וגֵא מאוד. קיבלתי דעתה וסבורה הייתי, שעתה אני מיטיבה להבין אותו והבנתי שלֵוָה יותר.
אבל אחר כך, כשנשארתי עם בעלי לבדי, העיק משפט זה עלי, על מצפוני כפשע, והרגשתי כי התהום המפרידה בינינו העמיקה.
8 🔗
מן היום הזה נשתנו לגמרי חיינו ויחסינו. שוב לא נהנינו מהבילוי ביחידות כפי שנהנינו קודם לכן. שאלות מסוימות עקפנו, ובנוכחות אדם שלישי קלחה שיחתנו יותר משקלחה עין בעין. אך נגעה השיחה בחיים בכפר או בנשף, דימינו לראות שדונים מתרוצצים בינינו, ולא נוח היה לנו להסתכל זה בזה. דומה, כי חשנו שנינו היכן מצוייה התהום המפרידה בינינו, וחששנו לקרוב אליה. משוכנעת הייתי, שהוא גא ומהיר־חימה, וראוי שאנהג ביתר זהירות כדי לא לפגוע בחולשתו. הוא היה בטוח, שאין בכוחי לחיות בלי החברה, שאין חיי הכפר הולמים אותי, ועליו להכנע לטעם אומלל זה. שנינו נמנענו משיחות ישירות על נושאים אלה, ושנינו דנו זה את זה לחובה. זה כבר חדלנו להיות איש בעיני רענו האנשים המושלמים שבעולם, השווינו השוָות לגבי אחרים, ושפטנו זה את זה בחשאי. אני חליתי לפני צאתנו את העיר, ובמקום לכפר נסענו לבית־קיט, ומשם נסע בעלי אל אמו לבדו. כשנסע, כבר החלמתי כל צרכי כדי לנסוע עמו, אך הוא הפציר בי להשאר, כאילו חשש לבריאותי. הרגשתי, שאינו חושש לבריאותי אלא שלא ייטב לנו בצוותא בכפר. לא דחקתי בו ונשארתי. בלעדיו הרגשתי ריקנות, בדידות, אך כשבא, נוכחתי לדעת, כי גם הוא אינו מוסיף עוד לחיי מה שהוסיף קודם לכן. יחסינו הקודמים, כשכל מחשבה או רושם שלא נמסרו לו הכבידו עלי כפשע, כשכל דיבור או מעשה שלו נראו לי כדוגמת השלמות, כשהבטנו זה בזה ורצינו לצחוק משמחה – יחסים אלה נתחלפו כה בלי־משים באחרים, שאפילו לא עמדנו על היעלמם. אצל כל אחד משנינו נתגלו עניינים ודאגות שונים, וכבר לא ניסינו לעשותם משותפים. שוב לא הביך אותנו קיומו של עולם נפרד, זר, אצל הזולת. התרגלנו למחשבה זו, וכעבור שנה חדלו השדונים להתרוצץ בעינינו כשהבטנו זה בזה. נעלמו כליל התקפי־העליזות שלו בחברתי, מעשי הילדות, נעלמו סליחתו הכוללת ואדישותו לכול, שקוממו אותי קודם לכן, לא נראָה עוד המבט המעמיק, שהיה מביך ומשמח אותי, נעלמו התפילות, ההתפעלות בצוותא, אפילו לא הרבינו להתראות, תמיד היה עתה במסעות, ולא חשש להניחני לבדי, ולא צר היה לו להניחני. תמיד נמצאתי בחברה, שבה לא הייתי זקוקה לו.
התפרצויות ומריבות לא היו עוד בינינו, השתדלתי להניח דעתו, הוא מילא את כל מישאלותי, וכביכול אהבנו זה את זה.
כשהיינו נשארים לבדנו, והדבר נדיר היה, לא הרגשתי במחיצתו לא שמחה, לא ריגשה, לא מבוכה, כאילו נשארתי עם עצמי. היטב ידעתי, כי בעלי הוא, לא אדם חדש כלשהו, אלמוני, אלא אדם טוב – בעלי, שהכרתיו כפי שהכרתי את עצמי. בטוחה הייתי שידעתי כל מה שיעשה, שיאמר, וכיצד יביט על משהו. וכשעשה או הביט לא כפי שציפיתי, נדמה היה לי כי טעה. לא ציפיתי ממנו לשום דבר. בקיצור, הוא היה בעלי ולא עוד. סבורה הייתי כי כך צריך להיות, ואין בעלים אחרים, ואף בינינו לא היו מעולם יחסים אחרים. כשהיה נוסע, בעיקר בזמן הראשון, הייתי נתקפת בדידות, אימה, ובהעדרו הרגשתי יותר בחשיבות המשען שהוא משמש לי. בשובו נפלתי על צוָארו מרוב שמחה, אף על פי שכעבור שעתיים שכחתי כליל את השמחה, ולא ידעתי על מה לדבר אתו. רק ברגעי עדנה שקטה, מתונה שניתנו לנו, הרגשתי כאילו משהו אינו כפי שהיה, כי משהו כואב בלבי, ונדמה היה לי, כי גם בעיניו קראתי דברים דומים. הרגשתי בגבולה של עדנה זו, שעתה היה מסרב כאילו לחרוג ממנו, ואילו אני לא יכולתי לחרוג. לעתים העציב אותי הדבר, אלא שלא הייתי פנוייה לחשוב על כל עניין שהוא, והשתדלתי לשכוח את עצבותה של התמורה, שאינה מורגשת ברור, בבידורים, שהיו מזומנים לי תמיד. חיי החברה, שעירפלה תחילה את דעתי בזוהר ובחנופה לאהבתי־העצמית, השתלטו עד מהרה כליל על נטיותי, הפכו להרגל, נתנו עלי כבלים ותפסו בנפשי את המקום שנועד לרגש. מעתה לא נשארתי עוד ביחידות עם נפשי, וחששתי להרהר במצבי ולנתחו. כל שעות־הפנאי שלי, משעת בוקר מאוחרת ועד שעת לילה מאוחרת, תפוסות היו ושייכות לא לי, אפילו לא יצאתי את הבית. כבר לא ידעתי לא שמחה ולא שעמום, וסבורה הייתי, כי כך ולא אחרת צריך להיות תמיד.
כך חלפו שלוש שנים, שבהן לא נשתנו יחסינו, וכאילו נעצרו, קפאו ולא ניתן להם להיות רעים או טובים יותר. בשלוש שנים אלו אירעו בחיי־המשפחה שלנו שני מאורעות חשובים, אך שניהם לא שינו את חיינו. הרי אלה הולדת ילדי הראשון ומותה של טאטיאנה סמיוֹנוֹבנה. בראשית כבש אותי רגש האמהות בכוח רב, ועורר בי התלהבות כה בלתי־צפוייה, שאמרתי כי הנה יתחילו חיי החדשים. אולם כעבור חודשיים, כששבתי לצאת לחברה, הלך רגש זה ופחת, ונתחלף בהרגל ובמילוי צונן של חובה. לעומת זאת חזר בעלי להיות, עם לידת הבן הראשון, יושב־בית צנוע ושליו, כקודם לכן, ואת אהבתו ועליצותו הקודמת העניק לילד. פעמים הרבה, כשנכנסתי בשמלת־הנשף אל חדר־הילדים, כדי לצַלב לקראת הלילה את הילד, ומצאתי שם את בעלי, הבחנתי במבטו הקשוב־מחמיר ונוזף כביכול, שכוּוַן אלי, ולבי נקפני. לפתע נבהלתי מאדישותי לילד ושאלתי את עצמי: “האם רעה אני מנשים אחרות? אך מה לעשות?” הרהרתי. “אני אוהבת את הבן, אך הרי לא אוכל לשבת עמו ימים רצופים, כי משתעממת אני. ובשום אופן לא אעמיד פנים.” צער גדול ירד עליו במות אמו. בלעדיה קשים עתה יותר חייו בניקוֹלסקוֹייה, לדבריו, ואני, אף על פי שריחמתי עליה והשתתפתי בצערו של בעלי, ידעתי עכשיו חיים שלווים ונעימים יותר בכפר. רובן של שלוש שנים אלו עשינו בעיר, לכפר נסעתי פעם בחודשיים בלבד, ובשנה השלישית יצאנו לחוץ־לארץ.
בתקופת הקיץ ישבנו במעיינות מרפא.
בת עשרים־ואחת הייתי אז, רכושנו עמד בפריחתו, כפי שסברתי, מחיי־המשפחה לא דרשתי יותר משנתנו לי. דומה, כי כל מכרי אהבו אותי. בריאותי היתה טובה, מלבושי היו הנאים ביותר במעיינות, ידעתי שיפה אני, מזג האוויר נפלא היה, איזו אווירה של יופי והידור עמדה סביבי, והייתי עליזה מאוד. אמנם, לא הייתי עליזה כפי שהייתי בניקוֹלסקוֹייה, שם הרגשתי שאני מאושרת בקרבי, שאני מאושרת מפני שראוייה אני לאושרי, כי אושרי רב, אך צריך להיות רב יותר, ועודני משתוקת לאושר, עוד ועוד. אחרים היו אז פני הדברים, אלא שגם בקיץ הזה טוב היה לי. לא השתוקקתי לכלום, לא קיוויתי לכלום, לא פחדתי מכלום, סבורה הייתי שחיי מלאים, ונדמה היה לי, כי מצפוני שליו. מכל הצעירים שהיו שם בעונת־הקיִט לא היה גם אחד, שהייתי עשוייה להבדילו במשהו מהשאר, ואפילו מהנסיך הזקן ק‘, השגריר שלנו, שחיזר אחרי. אחד צעיר היה, השני זקן, אחד אנגלי לבקן, השני צרפתי בעל זקנקן, כולם היו שווים בעיני, אך כולם חיוניים לצרכּי. כל אלה פרצופים שאדישותי כלפיהם שוָה והם יוצרים את אווירת־החיים העליזה, המקיפה אותי. רק אחד מהם, המארקיז האיטלקי ד’, משך את תשומת־לבי יותר מאחרים בעזותו לבטא את התפעלותו ממני. הוא לא החמיץ כל הזדמנות להיות בחברתי, לרקוד, לרכּוב, לבקר בקאזינוֹ וכיוצא באלה, ולהגיד לי שיפה אני. פעמים אחדות ראיתיו בעד החלונות מתהלך ליד ביתנו, ותכופות היה מבטן הנוקב והבלתי־נעים של עיניו הבורקות מאלצני להסמיק ולהסתכל סביבי. צעיר היה, נאה, הדור, והעיקר, דומה בחיוכו ובהבעת המצח לבעלי, אמנם יפה ממנו. מדהים היה אותי בדמיון זה, אף כי בדרך כלל, בשפתיים, במבט, בסנטר הארוך היה אצלו יפי־ההבעה של טוּב ושלוָה אידיאלית, המצוייה אצל בעלי, משהו גס, בהמי. הנחתי אז, שהוא אוהב אותי אהבה בלי מצָרים, והרהרתי בו לפעמים ברחמים גאים. לפעמים ביקשתי להרגיעו, להעבירו לנעימה של אמון שקט ידידותי־למחצה, אך הוא דחה בחריפות נסיונות אלה, והוסיף להביאני במבוכה בלתי־נעימה בתאוָתו, שלא נתבטאה אמנם, אך נכונה היתה לפרוץ בכל רגע. אף שלא הודיתי בכך בפני עצמי, פחדתי מאדם זה, ועל כורחי הרהרתי בו לעתים קרובות. בעלי הכירוֹ ונהג בו במידה רבה יותר של צינה וגבהנות משנהג במכרים אחרים שלנו, שלגביהם היה בעל־אשתו בלבד. בסוף העונה חליתי ושבועיים לא יצאתי את הבית. כשיצאתי לראשונה לאחר מחלתי לשמוע את נגינת־הערב, נודע לי שבהעדרי הגיעה לכאן ליידי ס' הנודעת ביופיָהּ, שציפו לה זה כבר. ליָדי נוצר מעגל, קיבלו את פני בשמחה, אך חוג יפה יותר נוצר סביב הלביאה האורחת. כל העומדים סביבי דיברו בה בלבד וביופיָהּ. מכרי הצביעו עליה, ואכן נפלאה היתה, אלא שלא נעמה לי עד תדהמה שביעות־הרצון העצמית בפניה, ואני אמרתי זאת. ביום הזה נראה לי משעמם כל מה שהיה עליז קודם לכן. למחרת יזמה ליידי ס' נסיעה אל הארמון, אך אני סירבתי להשתתף. כמעט איש לא נשאר עמי, והכול נשתנה לחלוטין בעיני. הכול נראו לי טפשים ומשעממים. רציתי לבכות, לסיים מהר את מחזור־הריפוי ולשוב לרוסיה. איזה רגש רע קינן בנפשי, אך עדיין לא הודיתי בו ביני לבין עצמי. התאוננתי על חולשה והפסקתי להיראות בחברה הגדולה, ורק בבוקר יצאתי מפעם לפעם לבדי לשתות את מי־המרפא, או נסעתי בחברת ל’מ', מכּרה מרוסיה, לתור את הסביבה. בעלי נעדר בזמן הזה. הוא נסע לימים אחדים להיידלבֶּרג, המתין לסיום מחזור־הריפוי שלי כדי לשוב לרוסיה, ולא הרבה לבקרני.
פעם אחת משכה אחריה ליידי ס' את כל החברה לציִד, ואני עם ל’מ' נסענו אחר הצהריים אל הארמון. בעוד אנו נוסעות בכרכרה צעד־צעד בכביש המתפתל, בין עצי־ערמון, עתיקי־היומין, שמעברם נפתחים הרחק־הרחק הנופים הטובים וההדורים הללו של באדֶן, מוארים בקרני השמש השוקעת, פתחנו בשיחה של כובד־ראש, כפי שעוד לא שוחחנו מעולם. ל’מ‘, המוכרת לי זה כבר, נתגלתה לי עתה לראשונה כאשה טובה וחכמה, שאפשר לדבר עמה על הכול, ונעים להתיידד אתה. דיברנו על המשפחה, על הילדים, על הריקנות בחיים כאן, נתקפנו רצון לשוב לרוסיה, לכפר, והיה עצוב וטוב. עוד אנו נתונות לרגש רציני זה, נכנסנו לארמון. בין הקירות עמדו צל ואוויר צח, גבוה באבני ההריסות שיחקו צחצחי השמש, נשמעו אֵילו צעדים וקולות. בפתח, כבמסגרת, נראתה תמונת־הנוף הנפלאה של באדן, הצוננת בעינינו, הרוסים. ישבנו לנוח והסתכלנו בשתיקה בשמש השוקעת. הקולות נשמעו ברורים יותר, ונדמה היה לי ששמעתי את שם־המשפחה שלי. כריתי אוזן ועל כורחי שמעתי כל מִלה. הקולות מוכרים היו: הרי אלה המארקיז ד’ וידידו הצרפתי, שגם אותו הכרתי. הם דיברו בי ובליידי ס‘. הצרפתי השוָה בין שתינו וניתח את יופיינו, שלי ושלה. הוא לא אמר כל דבר פוגע, אך דמי גאה בלבי למשמע דבריו. הוא הסביר בפרוטרוט מה יפה בי ומה יפה בליידי ס’. לי כבר היה ילד, וליידי ס' בת תשע־עשרה. צמָתי נאה יותר, לעומת זאת גזרתה של הליידי תמירה יותר. הליידי גברת גדולה היא, ואילו “שלכם,” אמר “ככה סתם, אחת הנסיכות הרוסיות הקטנות, שהתחילו להרבות ולהופיע כאן.” הוא סיכם בכך, שאני מפליאה לעשות שאיני מנסה להאבק בליידי ס', וכי קבורתי בבאדן מוחלטת.
“צר לי עליה.”
“אם אך תרצה להתנחם בך,” הוסיף האיש בצחוק עליז ואכזרי.
“אם היא תסע מכאן, אסע בעקבותיה,” אמר בגסות הקול בעל ההיגוי האיטלקי.
“בן־תמותה מאושר! עדיין הוא יודע לאהוב!” צחק הצרפתי.
“לאהוב!” אמר הקול ונשתתק לרגע. “איני יכול שלא לאהוב! בלי זה אין לך חיים כלל. להפוך את החיים לרומאן, הוא המעשה הטוב היחיד. ורומאן שלי לעולם אינו נפסק באמצע, וגם את הנוכחי אביא אל סיומו.”
Bonne chance mon ami“4” אמר הצרפתי.
לא שמענו את ההמשך, מפני שהמדברים הקיפו את קרן הבניין, וכבר עלה קול צעדיהם מצד אחר. הם ירדו במדרגות וכעבור דקות אחדות יצאו מפתח צדדי והשתוממו למדי בראותם אותנו. כשניגש אלי המארקיז ד' הסמקתי, ונבהלתי כששלב את זרועי בצאתנו את הארמון. לא יכולתי לסרב, וכבר פסענו מאחורי ל’מ' שהלכה בחברת הצרפתי, ופנינו אל הכרכרה. נעלבתי מדברי הצרפתי עלי, אף על פי שהודיתי בלבי, כי קרא בשמם דברים שהרגשתי בעצמי. אולם דברי המארקיז התמיהו וקוממו אותי בגסותם. התעניתי במחשבה, כי שמעתי את דבריו, ואף על פי כן אין הוא חושש מפנַי כלל. קרבתו אלי עוררה בי סלידה. לא הסתכלתי בו, לא עניתי על דבריו, השתדלתי להחזיק את זרועי כך שלא ארגיש בו, והלכתי בחפזון אחרי ל’מ' והצרפתי. המארקיז אמר משהו על הנוף היפה, על האושר המפתיע לפגוש אותי ועוד דברים, אלא שלא הקשבתי. חשבתי ברגע זה על בעלי, על בני, על רוסיה. לבי נקפני על משהו, צר היה לי על משהו, השתוקקתי למשהו ונחפזתי לשוב הבית, אל חדרי המבודד ב־Hotel de Bade, כדי להרהר בישוב־הדעת בכל הדברים שנתחוללו זה עתה בנפשי. אלא של’מ' הלכה לאט, ועד הכרכרה עוד רחוקה הדרך, והאביר שלי, כפי שנדמה לי, מאֵט בעקשנות את צעדיו, כאילו ניסה לעצור בי. “לא יתכן!” אמרתי בלבי והאצתי בתקיפות את צעדי. אולם הוא ממש עצר בי, ואיפלו הידק את זרועי. ל’מ' פנתה בעיקול הדרך, וכך היינו לבדנו. נתקפתי פחד.
“סלח לי,” אמרתי בצינה וביקשתי לחלץ את זרועי, אך התחרים של השרוול נתפס בכפתור שלו. נרכן אלי בחזהו, התחיל מתיר את התחרים, ואצבעותיו הגלויות נגעו בידי. איזה רגש חדש לי, ספק אימה, ספק תענוג, הסמיר את גבי. הבטתי בו, כדי לבטא במבט צונן את כל הבוז שאני רוחשת לו. אולם מבטי הביע, כנראה, לא זאת, אלא פחד והתרגשות. עיניו הלחות, היוקדות, היו סמוכות לפני, הביטו בי בתאוָה בצוָארי, שפתיו הפשׂוּקות דיברו משהו, אמרו כי הוא אוהב אותי, כי כולי לו, ושפתיים אלה הלכו וקרבו אלי, והידיים הידקו את ידי יותר וחרכו אותי. אש היתה חולפת בוורידי, עיני חשכו, רעדתי והמִלים שבהן ביקשתי לעצור בו, יבשו בגרוני. פתאום הרגשתי נשיקה על לחיי, ורועדת וקופאת נעצרתי והבטתי בו. תש כוחי לומר משהו, לנוע, ובאימה ציפיתי והתאוויתי למשהו. כל זה נמשך כהרף־עין. אלא שאיום היה הרף־עין זה! כה היטבתי לראותו כהרף־עין זה. כה ברורות היו לי עתה פניו: המצח התלול הנמוך הנראה מתחת למגבעת־הקש, כה דומה למצחו של בעלי, האף הישר היפה שנחיריו נשוּבים, השׂפם הארוך הקשוח ממִשחה והזקנקן, הלחיים המגולחות למשעי והצוָאר השזוף. שנאתי אותו, פחדתי מפניו, כה זר היה לי. אלא שברגע זה הדהדו בי בעוצמה רבה ריגושו ותאוָתו של אדם זר, שנוא זה! נתקפתי תשוקה בלתי־נכבשת להתמכּר לנשיקותיו של פה גס ויפה זה, לחיבוקן של ידיים לבנות אלו, דקות הוורידים, שאצבעותיהן עטורות טבעות. כה נמשכתי להטיל עצמי בבת־ראש אל התהום המושכת של התענוגות האסורים שנפערה פתאום…
“כה אומללה אני,” אמרתי בלבי, “יֵרדו איפוא יותר ויותר אסונות על ראשי.”
הוא חיבק אותי בזרוע אחת ורכן אל פני. “יִצטברו להם, יצטברו עוד ועוד הבושה והחטא היורדים עלי.”
Je vous aime5 לחש בקול שכה דמה לקולו של בעלי. זכרתי את בעלי ובני, כיצורים יקרים לי בשכבר הימים, שהכול תם בינינו. אך פתאום נשמע מעבר לעיקול הדרך קולה של ל’מ' הקוראת לי. התאוששתי, חילצתי ידי בתנופה, ובלי להסתכל בו כמעט רצתי אל ל’מ'. ישבנו בכרכרה, ורק עתה הסתכלתי בו. הוא הסיר את מגבעתו ושאל אותי משהו בחיוך. הוא לא הבין כלל את הסלידה לאין־שיעור שהרגשתי אני כלפיו ברגע זה.
עתה ראיתי את חיי אומללים כל כך. את עתידי כה חסר־תקוָה, עבָרי כה שחור! ל’מ' דיברה אלי, אך לא הבינותי את דבריה. נדמה היה לי, שהיא מדברת אלי מתוך רחמים בלבד, כדי לחפות על הבוז שאני מעוררת בה. בכל מִלה, בכל מבט דימיתי לראות בוז זה ורחמים מעליבים אלה. הנשיקה צרבה את לחיי בבושה, והמחשבה על הבעל והבן היתה לי לבלתי־נשוא. משנשארתי לבדי בחדרי, קיוויתי שאוכל לתת את הדעת על מצבי, אלא שנתקפתי פחד בבדידותי. לא גמרתי לשתות את התה שהוגש לי, ובלי לדעת למה, התחלתי להתכונן מיד לנסיעה אל בעלי, להיידלברג, ברכבת הערב.
כשישבתי עם הנערה־העוזרת שלי בקרון הריק, והרכבת הפליגה ואוויר צח נשב עלי בעד החלון, התחילה דעתי מתיישבת עלי ולעיני עלו ברור יותר עברי ועתידי. כל חיי־הנישואים שלנו מיום שעקרנו לפטרבורג נתגלו פתאום לעיני באור אחר, ורבצו על מצפוני כגינוי. לראשונה נזכרתי בבהירות יתירה בתקופת חיינו הראשונה בכפר, בתכניותינו, ולראשונה עלתה על דעתי השאלה: מה היו שמחותיו שלו בזמן ההוא? ואכן הרגשתי, כי אָשמתי לפניו. “אך מדוע לא עצר בי, מדוע התחסד לפני, מדוע נמנע מכל בירור, מדוע העליב?” שאלתי את עצמי. “מדוע לא ניצל את שלטון אהבתו עלי? ואולי לא אהב אותי?” אך תהיה אשמתו אשר תהיה, הנה טבועה נשיקתו של אדם זר בלחיי, ואני חשה בה. ככל שקרבתי אל היידלבּרג, כן היטבתי לשוות לעיני את בעלי, וכן גדלה עלי אימתה של הפגישה הצפויי. “הכול, הכול אומר לו, הכול אשפוך לפניו בדמעות חרטה,” אמרתי בלבי, “והוא יסלח לי,” אלא שלא ידעתי כלל מהו ‘הכול’ שאומר לו, ולא האמנתי שיסלח.
אולם, אך נכנסתי לחדרו של בעלי וראיתי את פניו השלוות, אמנם – תמהות, הרגשתי שאין לי מה לומר לו, אין במה להתוַדות ואין על מה לבקש את סליחתו. על הצער והחרטה שלא זכו להיאמר נגזר להישאר בקרבי.
“מה עלה על דעתך?” אמר, “הלא מחר אמרתי לנסוע אליך.” אך משהיטיב להסתכל בפני, נבהל כאילו, “מה לך? מה קרה לך?” אמר.
“שום דבר לא,” עניתי, כובשת בקושי את דמעותי, חזרתי משם. בוא ניסע אפילו מחר הביתה, לרוסיה."
עתה האריך למדי להסתכל בי, בשתיקה ובריכוז.
“סַפּרי סוף־סוף, מה קרה לך?” אמר.
הסמקתי והשפלתי עיני. בעיניו ברקו רגשי עלבון וכעס. נבהלתי מהמחשבות העשויות לעלות על דעתו, ואמרתי, תוך העמדת־פנים שלא ציפיתי לה כלל:
"לא קרה דבר, פשוט משעמם ועצוב לי לבדי, ואני גם הרביתי לחשוב על חיינו ועליך. זה ימים רבים אני אשמה לפניך! מדוע אתה נוסע אתי למקומות שאינם חביבים עליך? זה כבר אָשמתי לפניך, " חזרתי ואמרתי, ושוב עלו הדמעות בעיני, “ניסע לכפר, ולתמיד.”
“הו! יקירתי, שחררי אותי מהתפרצויות רגשניות,” אמר בצינה.
“נפלא הדבר שאת רוצה לשוב לכפר, כי גם כספנו מועט. ואשר לתמיד הזה, הריהו חלום. יודע אני שלא תעמדי בזה. והנה תה כדאי שתשתי, כך ייטב,” סיכם וקם לצלצל למשרת.
שיערתי מה עשוי היה לחשוב עלי, ונעלבתי ממחשבות איומות אלה שייחסתי לו לאחר שקלטתי מבט ספקני ומבויש כאילו, שנשלח בי. לא! אין הוא רוצה להבין אותי, ואינו מסוגל! אמרתי שאֵלך לראות את הילד, ויצאתי את חדרו. רציתי להיות לבדי ולבכות, לבכות לבכות…
9 🔗
הבית הריק בניקוִִֹלסקוֹייה, שלא הוסק ימים רבים, שב לחיות, אך לא שב לחיות מה שחי בו קודם לכם. האֵם כבר לא היתה, ואנו נותרנו איש מול רעהו. אך עתה, לא זו בלבד שהיחידות לא נדרשה לנו, אלא שהטרידה אותנו. החורף היה קשה לי אף יותר, מפני שחליתי והחלמתי רק לאחר לידת בני השני. יחסי עם בעלי הוסיפו להיות ידידותיים־צוננים, כבימי חיינו בעיר, אבל בכפר הזכירו לי כל לוח ברצפה, כל קיר, כל ספה, מה היה לי בעלי ומה אבד לי, וכאילו נשאר בינינו עלבון שלא נסלח, וכאילו ענש אותי בעלי על משהו, והעמיד פנים שאינו מרגיש בזה כלל. לא היה על מה לבקש מחילה, ולא היתה עילה לבקשת חנינה: הוא העניש אותי אך בזה, שלא נתן לי את כולו, את כל נפשו כקודם לכן. אלא שלא נתן אותה עוד לאיש ולשום עניין, כאילו לא היתה לו עוד נפש כלל. לפעמים עלה על דעתי, שהוא מעמיד פנים כדי לענות אותי, אך הרגש הקודם עדיין חי בו, ואני השתדלתי לעוררו. אולם כל פעם היה מתחמק כאילו מגילוי־לב, כביכול חשד שאני מעמידה פנים, וחשש מכל רגשנות, כחושש מהגיחוך. מבטו ונעימת־דבריו אמרו: הכול אני יודע, אין צורך לומר. גם מה שיש בדעתך לומר יודע אני. אף זאת ידעתי, כי תגידי כך וכך, ותנהגי אחרת. תחילה נעלבתי מאימה זו מפני גילוי־הלב, אך אחר כך הסכנתי למחשבה שאין זו העלמת דברים שבלב, אלא העדר הצורך בגילוי־לב. פי לא היה נפתח עתה לומר לו פתאום, שאני אוהבת אותו, או לבקשו לומר עמי את התפילות, או לקרוא לו לשמוע את נגינתי. כבר הורגשו בינינו מוסכמות־נימוס מסויימות. חיינו איש איש לבדו. הוא עם עיסוקיו, שבהם לא היה לי כל צורך להשתתף עתה, וגם לא רציתי להשתתף, ואני עם בטלנותי, שלא העליבה אותו עוד ולא העציבה כקודם לכן. הילדים קטנים היו, ועדיין לא היה בכוחם לאחד אותנו.
והנה בא האביב, קאטיה וסוניה באו לימות הקיץ לכפר, התחיל הבינוי של ביתנו בניקוֹלסקוֹייה, ואנו עברנו לפּוֹקרוֹבסקוֹייה. הכול עמד על מכונו: הבית הישן בפּוֹקרוֹבסקוֹייה, הגזוזטרה שלו, השולחן המתארך, הפסנתר בטרקלין הבהיר, נשכחו ונותרו בו. שתי מיטות עמדו בחדר – האחת, שלי לשעבר, שבה צילבתי בערב את קוֹקוֹשה השמנמן השרוע לו בנחת, ושנייה, קטנה, שבה הציץ מבינות לחיתולים פרצופונו של ואַניָה. לאחר שצילבתי אותם ללילה, נעצרתי פעמים הרבה באמצע החדר השוקט, ולפתע עלו מכל הפינות, מהקירות, מהווילונות מראות הנעורים השכוחים, הנושנים, קולות נושנים התחילו לשיר את שירי הנעורים. היכן הם מראות־חזיוֹנות אלה? היכן הם השירים החביבים, המתוקים? כל מה שלא העזתי לקוות לו, נתגשם. הרהורים עמומים, מתמזגים הפכו להיות מציאות. מציאות הפכה להיות חיים קשים, כבדים, ללא שמחה. ואילו הכול היה כפי שהיה: אותו גן עצמו נשקף אל החלון, אותה כיכר קטנה, אותו שביל, אותו ספסל עצמו, שם מעל לגיא, אותם שירי זמיר עולים מהבריכה, אותם שיחי לילך עומדים במלוא פריחתם, ואותו ירח עצמו נתלה מעל לבית. אך הכול נשתנה כה נורא, במידה מופרכת כל כך! כה צונן כל מה שעשוי היה להיות יקר וקרוב מאוד! וכמו בימים ההם אני יושבת עם קאטיה בחדר־האורחים, ואנו מדברות חרש בו. אולם קאטיה העלתה קמטים כולה, הצהיבה, ואין עיניה בורקות שמחה ותקוָה, אלא מביעות עצבות של השתתפות בצערי ורחמים. אין אנו מתלהבות ממנו כבשנים קודמות, אלא דנות אותו, אין אנו תמהות מדוע אנו מאוּשרות כל כך ובזכות מה, ואין לנו רצון, כמנהגנו אז, לספר לעולם כולו את מחשבותינו. כקושרות־קשר אנו לוחשות זו לזו, ושואלות אשה את רעותה בפעם המאה, מדוע כה נשתנה הכול עד כדי עצבות? אך הוא עודנו כפי שהיה אלא שהעמיק הקמט בין גבותיו, רבה יותר השיבה בצדעיו, אולם מבטו המעמיק והקשוב לעולם הוא מכוסה מעיני בענן. גם אני עודני כפי שהייתי, אלא שאין בי אהבה או כמיהה לאהבה. אין צורך בעבודה, אין נחת מעצמי. ורחוקות ומופרכות מעיקרן נראות לי ההתלהבות הדתית לשעבר, והאהבה אליו בימים ההם, וגאוּת החיים שהיתה. עתה לא הייתי עשוייה להבין מה שנראה לי קודם לכן כה ברור ומוצדק: האושר לחיות למען הזולת. מדוע למען הזולת? הלא גם למען עצמך אין לך חשק לחיות.
זנחתי את המוסיקה מאז עקרנו לפּטרבורג. עתה שבו והעלו את חשקי הפסנתר הישן והתווים הנושנים.
יום אחד לא הייתי בקו הבריאות, ונשארתי לבדי בבית. קאטיה וסוניה נסעו עמו לניקוֹלסקוֹייה, לראות את הבניין החדש. שולחן־התה ערוך היה, ירדתי למטה, ובציפייה לשובם ישבתי אל הפסנתר. פתחתי את הסונאטה Quasi una fantasia והתחלתי לנגנה. איש לא נראה ולא נשמע סביבי, החלונות פתוחים היו אל הגן. צלילים מוּכרים, עגמומיים־חגיגיים, נשמעו בחדר. סיימתי את החלק הראשון, ובבלי־דעת, לפי ההרגל הנושן, הפכתי פני אל פינת־החדר, שבה היה סרגיי יושב בשעתו ומאזין לננגינתי. אך הוא לא היה שם. הכיסא, שאיש לא הסיטו זה כבר, עמד בפינתו. ובחלון נשקף שיח של לילך על רקע שקיעה בהירה, וצחוּת הערב זרמה אל החלונות הפתוחים. נשענתי בפסנתר בשני מרפקי, הלטתי פני בכפות ידי ושקעתי במחשבות. שעה ארוכה ישבתי כך, נזכרת בכאב בנושנות שאין להשיבן, וממציאה בחרדה דברים שיבואו. אך כאילו אין עוד לפני דבר, כאילו לא ביקשתי מאומה ולא קיוויתי. “האם באמת תמו חיי?”
הרהרתי, נשאתי באימה את ראשי, וכדי לא לשכוח ולא לחשוב, שבתי לנגן, ודווקא אותו andante עצמו. “אל אלוהים!” אמרתי בלבי, “סלח לי אם אשמתי, אנא השב לי כל מה שכה נפלא היה בנפשי, או למדני מה לעשות, כיצד עלי לחיות עתה?” עלה שאוֹן גלגלים על הדשא, ולפני המבוי ובמרפסת נשמעו הצעדים הזהירים והמוּכרים ונדמו. אלא שלצליל צעדים מוּכרים אלה כבר לא נענה הרגש הקודם. כשסיימתי נשמעו הצעדים מאחורי, ויד נחה על כתפי.
“מה חכמה את שניגנת סונאטה זו,” אמר.
שתקתי.
“לא שתית תה?”
הנעתי ראשי לשלילה ולא הסתכלתי בו כדי שלא לגלות את סימני הריגשה, שנותרו בפני.
“הן תבואנה מיד. הסוס השתולל מעט. והן ירדו ללכת ברגל מהדרך הגדולה,” אמר.
“נחכה להן,” אמרתי ויצאתי למרפסת, בתקוָה שיֵלך אחרי. אך הוא שאל לשלום הילדים והלך אליהם. ושוב שכנעו אותו נוכחותו, קולו הטוב, הפשוט, כי משהו אבד לי. מה עוד יבקש לו אדם? הוא טוב, צנוע, בעל כהלכה, אב מיטיב, ובעצמי איני יודעת מה עוד חסר לי. יצאתי לגזוזטרה וישבתי מתחת ליריעת־החיפוי על הספסל שישבתי עליו ביום שיחת־האהבה הראשונה שלנו. כבר שקעה השמש, התחיל להחשיך, ועננת אביב כהה נתלתנה מעל הבית והגן, ורק מבינות לעצים נראו פאת שמים צחה ושקיעה דועכת, וכוכב הערב שנתלקח זה עתה. מעל לכול עמד צלה של העננת הקטנה, והכול ציפה לגשם אביב חרישי. גוועה הרוח, עלה וגבעול־עשב לא נעו, וריח לילָך ועִנבִיָה, חריף כאילו פרח האוויר כולו, עמד בגן ובמרפסת, רפֶה וגובר נחשולים־נחשולים, עד שעלה רצון לעצום עיניים ולא לראות ולא לשמוע דבר, ודי בריח מתוק זה. הדהליות ושיחי הוורדים, שעוד לא פרחו, התמתחו ללא־ניע בערוגתם השחורה העדורה, וכאילו צמחו לאט כלפי מעלה על סמוכותיהם הלבנות, המסותתות. וכאילו לסיום בטרם גשם, אשר ירדוף אותן לתוך המים, קרקרו הצפרדעים בכל כוחן, קרקור אחיד ונוקב, מלמטה, מהגיא. איזה צליל מימי דק ובלתי פוסק עמד מעל לצריחה זו. הזמירים קראו זה אל זה לסירוגין, ונשמע מעופם הרחד ממקום למקום. באביב זה שוב ניסה זמיר אחד להשתכן בשיח שמעבר לחלון, וכשיצאתי, שמעתי כיצד עקר אל מעבֵר לשׂדרה, ומשם פצח שיר אחד ונאלם, מצַפּה אף הוא.
בכדִי הרגעתי את עצמי: חיכיתי למשהו והצטערתי על משהו.
הוא ירד מלמעלה וישב לידי.
“נדמה לי, שבני ביתנו יירטבו בדרך,” אמר.
“כן,” עניתי ושנינו הארכנו בתיקה.
אך באין רוח היה הענן מנמיך והולך. הכול הולך ומַדמים, נעשה ריחני יותר, נטול־תנועה יותר, ולפתע נפלה טיפה וכאילו שבה וקפצה מיריעת האברזין שעל המרפסת, וטיפה שנייה נתרסקה על החצץ של השביל. משהו צלף בעלי־הלאפּה, וגשם עבה, רענן, מתגבר, התחיל יורד. הזמירים והצפרדעים נדמו, ורק צליל מימי דק הוסיף לעמוד באוויר, אף כי בגלל הגשם דומה היה שהוא מרוחק יותר, ואיזו ציפור, שהעמיקה בוַדאי להסתתר בין העלים היבשים, לא הרחק מהמרפסת, זימרה קצוב־קצוב את שני התווים החדגוניים שלה. בעלי קם ואמר ללכת.
“לאן?” שאלתי, כדי לעצור בו. “כה טוב כאן.”
“צריך לשלוח לקראתן מטרייה וערדליים,” השיב.
“אין צורך, יחלוף מיד.”
קיבל דעתי, ושנינו נשארנו ליד מעקה המרפסת. נשענתי בידי על משענת־המעקה הלח, החלקלק, ושרבבתי ראשי החוצה. גשם רענן ריסס בהפסקות את שערי וצוָארי. העננת, מבהירה ומידלדלת, זרמה וחלפה מעלינו, וצלילו הקצוב של הגשם נתחלף בטיפות נדירות, שנשרו מלמעלה ומהעלים. שוב נתקרקרו הצפרדעים שם למטה, שוב התנערו הזמירים והתחילו משמיעים קול פעם מכאן, פעם משם. כל התחום שלנגד עינינו נתבהר והואר.
“מה טוב!” אמר, כשהוא יושב על משענת־המעקה ומחליק בכף־ידו את שערי הלח.
לטיפה פשוטה זו השפיעה עלי כגינוי, וכבר רציתי לבכות.
“ומה עוד יבקש בן אדם?” אמר, “כה מרוצה אני עכשיו, שאיני צריך דבר, מאושר לגמרי!”
“לא כך דיברת באוזני על אושרך בימים ההם,” אמרתי בלבי. “גם אם גדול הוא כאשר יהיה, אמרת, הרי אתה משתוקק עוד ועוד. והנה כיום אתה שליו ומרוצה, שעה שבנפשי שולטת חרטה שלא הובעה ודמעות שלא נבכו.”
“גם לי טוב,” אמרתי, “אלא שעצוב לי דווקא משום כך שהכול כה טוב נגד עיני. דבר בקרבי אינו מתקשר, אינו שלם, ואני משתוקקת כל הזמן למשהו. והנה כאן כה נפלא הכול ושליו. האין איזה געגוע להתענג על הטבע מצטרף אל השאר גם אצלך, כאילו השתוקקת למשהו שאינו אפשרי כלל, וצר לך על משהו שחלף.”
סילק ידו משערי ושתק מעט.
“כן, קודם לכן היה הדבר קורה גם לי, בעיקר באביב,” אמר כנזכר במשהו. “וגם אני ישבתי ער לילות רצופים, שואף ומקווה וטובים היו הלילות!… אלא שאז היה הכול לפנַי, ועתה הכול מאחרי. עתה די לי במצוי וטוב לי,” סיכם בלשון־אגב בטוחה כל כך, שאף על פי שהכאיבו לי הדברים, האמנתי כי אמת דיבר.
“ואין אתה משתוקק לכלום?” שאלתי.
“איני רוצה בשום דבר שאינו אפשרי,” השיב, לפי שניחש את רגשותי. “הלא את מרטיבה את שערך,” הוסיף, ליטף אותי כלטף את הילד, ושוב החליק את שערי בידו. “את מקנאת בעלים ובדשא על שהגשם מרטיב אותם, ומתחשק לך להיות גם דשא וגם עלים וגם גשם. ואילו אני רק שמח בהם, כפי שאני שמח בכל דבר בעולם שהוא טוב, צעיר ומאושר.”
“ולא צר לך על שום דבר בעבר?” הוספתי לשאול, כשאני מרגישה כי המועקה בלבי הולכת וגדלה.
נתהרהר ושוב שתק. ראיתי, שיש ברצונו להשיב בכנות גמורה.
“לא!” קיצר בתשובתו.
“לא אמת! לא אמת!” אמרתי כשאני פונה אליו ומיישירה להביט בעיניו. “לא צר לך על העבר?”
“לא!” חזר ואמר, “אני אסיר־תודה עליו, אך לא צר לי על העבר.”
“וכלום לא היית רוצה להשיבו?” אמרתי.
הפך פניו והתחיל להסתכל בגן.
“איני רוצה, כפי שאיני רוצה שיצמחו לי כנפיים,” אמר. “אי אפשר!”
“והאם אינך מתקן את העבר? אינך מגנה את עצמך, אותי?”
“לעולם לא! הכול היה לטובה.”
“שמע!” אמרתי, נוגעת בידו כדי שיפנה אלי. “שמע, מדוע לא אמרת לי מעולם שאתה רוצה שאֶחיֶה דווקא לפי רצונך, מדוע נתת לי חרות שלא ידעתי להשתמש בה, מדוע חדלת ללמד אותי? אילו רצית, אילו הדרכת אותי אחרת, לא היה קורה דבר.” אמרתי בקול שבו הלכו וגברו כעס וגינוי צוננים, ולא אהבה לשעבר.
“מה לא היה קורה?” אמר בתמיהה, כשהוא פונה אלי. “הן לא קרה דבר. הכול יפה. יפה מאוד,” הוסיף בחיוך.
“האין הוא מבין, או אף רע מזה, אינו רוצה להבין?” חשבתי ודמעות נתקשרו בעיני.
“לא היה מגיע לידי כך, שאף על פי שלא אשמתי לפניך, נענשתי באדישותך, אפילו בבוּזך,” אמרתי פתאום. “לא היה מגיע לידי כך, שללא כל אשמה שלי לקחת ממני לפתע כל מה שהיה יקר לי.”
“מה היה לך, נשמתי!” אמר, כאילו הוא לא ירד לסוף דעתי.
“לא, תן לי להשלים את דברי… גזלת ממני את אמונך, את האהבה, אפילו את הכבוד שרחשת, שהרי לא אאמין כי אוהב אתה אותי עכשיו לאחר מה שהיה קודם לכן. לא, עלי לומר בבת־אחת כל מה שמענה אותי זה ימים רבים,” שבתי ושיסעתי את דבריו. “כלום אשמתי היא, שלא ידעתי את החיים, ואתה הנחת לי לחפש לבדי… האם אשמתי היא, שעכשיו, כשהבינותי בכוחות עצמי מה דרוש, כשאני נאבקת, כמעט שנה, על השיבה אליך, אתה דוחה אותי, כאילו אינך מבין מה אני רוצה, והכול אתה עושה כך, שאי־אפשר כלל לרחוש לך טינה ויוצא שאני גם אשמה וגם אומללה! כן, שוב אתה רוצה להטיל אותי אל החיים הללו, שהיו עלולים להיות אסוני ואסונך.”
“ובמה הבעתי לך את כל הדברים האלה?” שאל בפחד ובתמיהה כנים.
“האם לא אמרת עוד אתמול, ואומר בלי הרף, כי לא אחזיק מעמד כאן, ושוב עלינו לנסוע לחורף לפטרבורג, השנואה אלי?” המשכתי. “במקום לתמוך בי, אתה מתחמק מכל גילוי־לב, מכל מִלה כנה וענוגה אלי. ואחר כך, כשאפול, תגנה אותי ותשמח לנפילתי.”
“חכי, חכי,” אמר בחומרה ובקור, “לא טוב הדבר שאת אומרת עכשיו. הדברים מוכיחים רק שיש בלבך עלי ורוחֵך רעה, שאינך…”
“שאיני אוהבת אותך? אמור! אמור!” השלמתי את דברי והדמעות פרצו מעיני. ישבתי על הספסל והלטתי פני במטפחת.
“הנה כך הבין אותי!” חשבתי, טורחת לכבוש את היפָחוֹת הנדחקות בי. “תמה, תמה אהבתנו הקודמת,” אמר איזה קול בלבי. הוא לא קרב אלי, לא ניחם אותי, הוא נפגע מהדברים שאמרתי. קולו היה שליו ויבש.
“איני יודע מה טינתך אלי.” פתח, " האם על כך, שלא אהבתי אותך כפי שאהבתי קודם…"
“אהבתי!” מלמלתי לתוך המטפחת, ודמעות מרות אף יותר זלגו עליה.
“הרי אשם בכך הזמן וגם אנו. כל תקופה והאהבה שלה…” הוא שתק מעט. “הלומר לך את האמת כולה? אם את מבקשת גילוי־לב. כמו בשנה ההיא, כשאך הכרתי אותך, כשלילות על לילות מנעתי שינה מעיני והגיתי בך, ועשיתי את אהבתי במו ידי, ואהבה זו גדלה וגדלה בלבי, כך נדדה שנתי בלילות איומים בפטרבורג ובחוץ־לארץ, ואני משַבר, הורס אהבה זו, שעינתה אותי. לא הרסתי אותה, אלא הרסתי רק מה שעינה אותי, ונרגעתי, ואף על פי כן אוהב אני, אלא שהאהבה אחרת.”
“כן, אתה מכנה זאת אהבה, והלא היא עינוי,” אמרתי. “מדוע הנחת לי לחיות בחברה, אם נראתה כה מזיקה בעיניך, עד שחדלת לאהוב אותי בגללה?”
“לא החברה, יקירתי,” אמר.
“מדוע לא ניצלת את שלטונך,”, המשכתי, “מדוע לא כבלת, לא הרגת אותי? מוטב היה כך, מאשר להפסיד כל מה שהיה אושרי, ועכשיו היה לי טוב ולא הייתי מתביישת.”
ושוב פרצתי בבכי וכיסיתי פני.
והנה הגיעו קאטיה וסוניה, עליזות ורטובות, ונכנסו בדיבור קולני למרפסת. משראו אותנו, השתתקו ויצאו מיד.
הארכנו בשתיקה לאחר לכתן. שפכתי את דמעותי כולן, ורוַח לי. הסתכלתי בו. ישב, ראשו שעון על ידיו, וביקש לומר משהו בתשובה על מבטי, אך הוא רק נאנח בכבדות וחזר להשען על מרפקיו.
קרבתי אליו וסילקתי ידו. מבטו פנה אלי במהורהר.
“כן,” אמר כממשיך את מחשבותיו. “כולנו חייבים, ובעיקר אתן, הנשים, לחוות בעצמנו את כל הבלוּת החיים, כדי לשוב אל החיים עצמם. ולזולת אי־אפשר להאמין. בימים ההם עוד רחוקה היית ממיצוי ההבלוּת הנפלאה והחביבה הזאת, שהתענגתי למראֶהָ בך. הייתי מניח לך לחווֹת אותה, והרגשתי שאיני זכאי לכבול אותך, אף על פי שלגבי כבר חלף מועד זה מזמן.”
“מדוע איפוא חווית עמי את ההבלוּת זאת, והנחת לי לחווֹת אותה, אם אתה אוהב אותי?” אמרתי.
“מפני, שלוּ גם רצית להאמין לי, לא היה בכוחך להאמין – חייבת היית להכיר הכול בעצמך, והכרת.”
"חישבת חשבוֹנות, חישבת חשבונות הרבה, " אמרתי. “אהבה מעט.”
שוב שתקנו.
“אכזריים הדברים שאמרת עכשיו, אך אמת הם,” אמר, קם פתאום והתחיל להלך במרפסת. “כן, אמת הם. אשמתי!” הוסיף, כשהוא נעצר מולי. “או שלא הייתי צריך להתיר לעצמי לאהוב אותך, או שהיה עלי לאהוב פשוט יותר, כן.”
“נשכח הכול,” אמרתי בהיסוס.
“לא, מה שחלף לא ישוב עוד, לא תשיבנו לעולם,” וקולו התרכך בדברו.
“כבר שב הכול.” אמרתי והנחתי ידי על כתפו.
נטל ידי ולחץ אותה.
“לא, אין אמת באמירתי שלא צר לי על העבר, לא, צר לי, מבכה אני אהבה זו שחלפה, שאיננה עוד ולא תוכל להתקיים עוד. מי אשם בכך? איני יודע. נותרה אהבה, אך לא זו שהיתה, נותר מקומה, אלא שנתרופפה במכאוביה, ואין בה כוח ולשד עוד, נותרו הזכרונות והכרת־הטובה אבל..”
“אל תדבר כך…” שיסעתי אותו. “רצוני שישוב להיות הכול, כקודם לכן… הלא ייתכן? כן?” שאלתי והבטתי בעיניו. אך עיניו בהירות היו, שלוות, ולא העמיקו להביט בעיני.
בעודי מדברת כבר הרגשתי, כי מישאלתי ובקשתי ממנו מופרכות הן. הוא חייך חיוך שליו, מהסס, חיוך של זקנים, כפי שנראה לי.
“מה צעירה את עדיין, ומה זקן אני,” אמר. “מה שאת מחפשת, כבר איננו בי. למה נרמה את עצמנו?” הוסיף ואותו חיוך עצמו על פניו.
שותקת עמדתי לידו ונפשי הלכה ונשתלוָה.
“אל נשתדל לחזור על החיים,” המשיך, “אל נשקר לעצמנו. ואם אין כבר חרדות וריגושים שהיו, נוֹדה לאל! אין לנו מה לחפשׂ ואין להתרגש. כבר מצאנו, ואושר רב למדי נפל בחלקנו. כבר הגיעה שעתנו להמחק ולהעלם, ולפנות דרך לאלה, הנה,” אמר והצביע על המינקת שקרבה אלינו עם ואניה ונעצרה ליד פתח המרפסת. “זהו־זה, ידידתי היקרה,” סיכם, הרכין ראשי אליו ונשק לו. לא אוהב נשק אותי, אלא ידיד וָתיק.
ומהגן עלתה רעננות הלילה הבשׂוּמה, מתעצמת וממתיקה, והצלילים והדממה נעשו חגיגיים יותר ויותר, ובשמים הִתכיפו להידלק הכוכבים, הסתכלתי בבעלי, ולפתע רוַח לנפשי. כאילו עקרו מקרבי עצָב מוסרי חולה, שכּפה עלי יִיסורים. פתאום הבינותי בבהירות ובשלוָה, כי הרגש של הימים ההם חלף לבלי שוב, כפי שחלף הזמן עצמו, וכי להחזירו כיום לא זו בלב שאי־אפשר, אלא ששיבתו עשוייה היתה להיות קשה ומטרידה. והעיקר, האם כה טובים היו הימים האלה שנראו לי מאושרים כל כך? והלא זה כבר, זה כבר היה הדבר!
“הלא הגיעה שעת התה!” אמר, ויחדיו פנינו אל חדר־האורחים. שוב נפגשנו בפתח עם המינקת ועם ואניה. לקחתי את התינוק בזרועותי, כיסיתי את רגליו האדומות שנחשפו, הצמדתיו אל לבי ונשקתי אותו, נוגעת ולע נוגעת בשפתי. כמתוך שינה הניע את ידו בעלת האצבעות הקמוטות הפשוקות, ופקח עיניים עכורות, כאילו חיפש משהו או נזכר במשהו, ולפתע נעצרו עיניים אלה עלי, וניצוץ של הרהור הבזיק בהן, השפתיים השמנמנות המשורבבות התחילו מתפשקות ונתרווחו בחיוך. “שלי, שלי, שלי!” הרהרתי מאמצת אותו אל לבי תוך דריכות מאושרת בכל אברי, ומתאפקת בקושי, כדי שלא להכאיב לו. התחלתי לנשק את רגליו הקרות, את הבטן הקטנה, את הידיים, ואת הראש שהצמיח שיער מועט. בעלי קרב אלי, מיהרתי לכסות את פני הילד, ושוב גיליתי אותן.
“איוַאן סרגֶיִיץ!” הפטיר בעלי, נוגע באצבע בסנטר הזעיר, אך אני מיהרתי לכסות את איוַאן סרגייץ'. איש מלבדי אינו צריך להסתכל בו הרבה. הצצתי בבעלי, עיניו צחקו כשהוא מביט בעיני, ופעם ראשונה לאחר תקופה ממושכת הרגשתי קלוּת ועליזות בהביטי בו.
ביום הזה תם הרומאן שלי עם בעלי. הרגש הנושן הפך להיות זכרון יקר שאין להשיבו, ואילו רגש האהבה החדש לילדים ולאבי ילדַי הניח יסוד לחיים אחרים, שעדיין לא ידעתי אותם ברגע זה, אלא שאושרם אחר לחלוטין….
1859
-
במקוצר. ↩
-
נוסח־הנימוס ברוסיה הוא לשון “אתם” – אל היחיד. לשון־נוכח – אתה, את – הוא הנוסח האינטימי, הפשוט. בעבר ראה התרגום העברי בגוף השלישי – הוא, היא – מתאימה ל“אתם”. אלא שזה כבר נזנח נוסח מלאכותי זה, לנוחות הקריאה וללא נזק מהותי לטקסט. בסיפור זה עובר הזוג לדבר בלשון־נוכח, אך אין הדבר משתקף, כמובן, בנוסח העברי. ↩
-
הטוב־ביותר – אוייב הטוב. ↩
-
בהצלחה, ידידי. ↩
-
אני אוהב אותך. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.