רקע
לב טולסטוי
סונטת קרויצר
לב טולסטוי
תרגום: צבי ארד (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשמ"ז 1987

“ואני אומר לכם כל־המסתכל באשה לחמוד אותה נאוף נאפה בלבו”

מתי ה, כח

"ויאמרו אליו התלמידים אם־זה משפט האיש את אשתו, לא טוב לקחת אשה:

ויאמר אליהם לא יוכל כל אדם קבל את הדבר הזה כי אם אלה אשר ניתן להם:

יש סריסים אשר נולדו כן מבטן אמם, ויש סריסים המסורסים על ידי אדם, ויש סריסים אשר סרסו עצמם למען מלכות השמים, מי שיוכל לקבל יקבל:"

מתי יט, י, יא, יב

 

1

בראשית באביב היה הדבר. זו לנו היממה השנייה לנסיעתנו. הנוסעים למרחק קצר היו נכנסים לקרון ויוצאים, אולם שלושה נסעו כמוני ממקום יציאתה של הרכבת: גברת לא יפה ולא צעירה, מעשנת, בעלת פנים מעוּנוֹת, במעיל גברי־למחצה ובכובע, ידידהּ, איש אוהב־שיחה כבן ארבעים שבגדיו חדשים, עשויים בקפידה, ואדון אחד הנוהג להצטדד, ממוצע־קומה, בעל תנועות נמרצות, לא זקן אלא ששערו המתולתל הלבין כנראה בטרם־עת, ועיניו שברקן לא־שכיח מתרוצצות במהירות מחפץ לחפץ. לבוש היה מעיל ישן שצווארונו עשוי פרוות־טליים, מעשה־ידי חייט מן היקרנים, ולראשו כובע גבוה של פרוות־טליים. כשפתח את כפתורי מעילו נראו עליו כַּפתן וחולצה רוסית רקומה. אדון זה נתייחד גם בכך, שהיה פולט מפעם לפעם צלילים משונים, הדומים לכּחכּוח או לצחוק שהתחיל ונקטע.

כל ימי המסע טרח אדון זה להימנע מכל מגע והיכרות עם הנוסעים. משפצחו שכניו בשיחה עמו, השיב בקצרה ובנימה קשוחה, וקרא או עישן כשהוא מסתכל בעד החלון, או שהוציא מזונות מתרמילו הישן, שתה תה או סעד.

נדמה היה לי, כי בדידותו מכבידה עליו, ופעמים אחדות ביקשתי לפתוח עמו בשיחה, אלא שכל פעם שנפגשו מבטינו, והם הרבו להיפגש, לפי שישבנו זה מול זה באלכסון, היה מסב פניו ולוקח ספר לידיו, או מסתכל בעד החלון.

בשעת החנייה, לפנות ערב ביום השני, בתחנה גדולה, ירד אדון עצבני זה להביא רותחים וחלט לעצמו תה. האדון בעל הבגדים החדשים, העשויים בקפידה, עורך־דין, כפי שנודע לי אחר כך, ושכנתו, הגברת המעשנת הלבושה מעיל גברי־למחצה, הלכו לשתות תה בתחנה.

בהעדרם של האדון והגברת נכנסו לקרון כמה דמויות חדשות, ביניהם זקן גבוה מגולח וקמוט־פנים, כפי הנראה סוחר בפרוות־בּוֹאֵש ובקַסקית־ארג שמִצחה גדולה מאוד. הסוחר ישב מול מקומם של הגברת ועורך־הדין, ומיד פתח בשיחה עם צעיר, פקיד־מסחר לפי מראהו, שגם הוא עלה לקרון באותה תחנה.

ישבתי מולם, באלכסון לעומתם, ולפי שעמדה הרכבת, יכולתי ברגעים שלא עבר איש לידינו, לשמוע קטעים משיחתם. תחילה הודיע הסוחר שהוא נוסע אל אחוזתו, מרחק תחנה אחת מכאן. אחר כך דיברו, כרגיל, תחילה על המחירים, על המסחר, דיברו כתמיד על דרכי־המסחר במוסקבה כיום הזה, ואחר כך פתחו בשיחה על היריד בניזֶ’גוֹרוֹד. הפקיד התחיל לספר על הילוּלוֹת־שתייה ביריד של אחד סוחר־נגיד המוּכּר לשניהם, אלא שהזקן לא הניח לו להשלים את סיפורו, והתחיל לספר בעצמו על הילולות שהיו בקוּנאווין, והוא השתתף בהן. נראה, שהתגאה בהשתתפותו בהילולות אלו, ובשמחה גלוייה סיפר, כי פעם אחת, כשהיו הוא ואותו סוחר מכּרו שתויים בקוּנאווין, עוללו תעלול כזה, שעתה יש לספרו בלחישה, ואכן פרץ הפקיד בצחוק מלוא־הקרון, וגם הזקן צחק, כשהוא חושף שתי שיניים צהובות. לפי שלא ציפיתי לשמוע דבר מעניין כשלהו, קמתי כדי לטייל מעט ברציף עד צאת הרכבת. בפתח הקרון נתקלתי בעורך־הדין ובגברת, ששוחחו על משהו בערנות תוך כדי הליכה.

“לא תספיק,” אמר לי עורך־הדין הנוח־לבריות, “מיד יבוא הצלצול השני.” ואכן, לפני שהגעתי לקצה הקרונות, נשמע הצלצול. כשחזרתי נמשכה השיחה הערה בין הגברת לעורך־הדין. הסוחר הזקן ישב מולם שותק, מסתכל נגד פניו בחומרה, גורס שיניו מפעם לפעם במורת־רוח.

“אחר כך הודיעה לבעלה בלי עקיפים,” אמר עורך־הדין בחיוך ברגע שחלפתי על פניו, “כי אינה יכולה עוד, ואף אינה רוצה להוסיף ולחיות עמו, שכן…”

הוא הוסיף לספר משהו, אלא שהדברים לא הגיעו לאָזני. אחרַי נכנסו עוד נוסעים, עבר הכרטיסן, נכנס במרוצה פועל, ושעה ארוכה למדי עמד שאון, שבגללו לא נשמעה השיחה. כשנדם הכול ושוב הגיע לאָזני קולו של עורך־הדין, כבר עברה כנראה השיחה מהדיון במקרה המסויים לדיון כולל.

עורך־הדין דיבר על כך, ששאלת הגירושין מעסיקה את דעת־הקהל באירופה, וגם אצלנו מַתכּיפים והולכים מקרים כאלה. משהבחין, כי קולו בלבד נשמע, הפסיק עורך־הדין את נאומו ופנה אל הזקן.

“בשכבר הימים לא היה כדבר הזה, לא כן?” אמר בחיוך נעים. הזקן ביקש להשיב משהו, אלא שברגע זה הפליגה הרכבת, והוא הסיר את הכובע והתחיל להצטלב וללחוש תפילה. הסב עורך־הדין עיניו וחיכה בנימוס. משסיים את תפילתו ואת ההצטלבות המשולשת, חבש הזקן את כובעו חבישה ישרה ועמוקה, היטיב ישיבתו והתחיל לדבר.

“קרה הדבר, אדוני, גם קודם לכן, אלא שפחות,” אמר. “על פי הזמנים הללו לא ייתכן שלא יקרה. כבר משׂכילים עד מאוד נעשׂו.”

הרכבת שהאיצה והאיצה היתה מקרקשת במגעי־הפסים, ושמיעת הדברים קשתה עלי, אך לפי שעניינו אותי, ישבתי קרוב יותר. שכני, האדון העצבני בעל העיניים הבורקות, התעניין אף הוא, כפי הנראה, והקשיב בלי לקום ממקומו.

“ומה פסול מצאת בהשכלה?” שאלה הגברת וחיוכה כמעט שאינו ניכר. “האם מוטב להינשא כמו בימי קדם, כשהחתן והכלה אף לא ראו זה את זה?” המשיכה, משיבה, כמנהגן של גברות רבות, לא על דברי איש־שיחן, אלא על הדברים שעשוי היה לומר, לדעתן. “לא ידעו האִם אוהבות, היכולות הן לאהוב, ונישאו לכל המזדמן, וכל ימי חייהן גם התענו; המוטב כך, לדעתך?” אמרה, וברור שמכוונת דבריה אלי ואל עורך־הדין, אך בוודאי לא אל הזקן שאתו דיברה.

“כבר משׂכילים עד מאוד נעשׂו,” חזר ואמר הסוחר, ומסתכל בבוז בגברת ואינו משיב על שאלתה.

“רצוי היה לדעת, כיצד אתה מסביר את הקשר שבין ההשכלה לבין העדר שלום־הבית בחיי־הנישואין,” אמר עורך־הדין בחיוך שכמעט אינו ניכר.

הסוחר רצה לומר משהו, אך הגברת שיסעה אותו.

“לא, ימים אלה כבר חלפו,” אמרה. אולם עורך־הדין הפסיק אותה: “לא, הרשי־נא לכבודו להביע את מחשבתו.”

“ההבלים מן ההשׂכלה הם,” אמר הזקן בפסקנות.

“משׂיאים אנשים שאינם אוהבים זה את זה, ואחר כך תמהים שאינם חיים בשלום,” נחפזה הגברת לומר דברה, מעיפה מבטים בעורך־הדין ובי ואפילו בפקיד, שקם ממקומו, נשען במרפקו אל מיסעד־המושב, והאזין לשיחה בחיוך, “הלא את הבהמות בלבד אפשר לזווג לרצונו של בעל־הבית, ואילו לבני־אדם נטיות משלהם, קשרי־נפש,” אמרה, מבקשת, כנראה לעקוץ את הסוחר.

“אך לשווא תדברי כך, הגבירה,” אמר הזקן. “בעלי־החיים בהמות הם, ואילו לבני־אדם ניתן החוק.”

“וכיצד אפשר לחיות עם אדם כשאין אהבה?” הוסיפה הגברת להיחפז בהבעת דעותיה, שנראו בוודאי בעיניה כחדשות ביותר.

“קודם לכן לא היו מבחינים באלה,” אמר הזקן בנעימת שכנוע, “ורק עתה נוהגים מנהגים אלה. אך יִקרה דבר, וכבר היא אומרת: ‘אני אעזוב אותך.’ אצל האיכרים הנה התחילה אותה אָפנה עצמה. ‘הא לך, אומרת היא, את כתנותיך ומכנסיך, ואני אלך עם וַאנקה, כי הוא מתולתל ממך.’ ואתה, מה תאמר ומה תדבר. והלא אשה, עניין ראשון, צריכה לדעת פחד.”

הפקיד הסתכל בעורך־הדין, בגברת וגם בי, כובש את חיוכו ונכון ללעוג לדברי הסוחר וגם לקבלם, הכול לפי שיתקבלו עלינו.

“ואיזהו הפחד?” אמרה הגברת.

“זהו: מפחדת היא מב־ע־לה שלה! זהו הפחד.”

“נו, רחימאי, זמנים אלה כבר חלפו,” אמרה הגברת במידת־מה של כעס.

“לא, הגבירה, הזמנים האלה חלילה להם לחלוף. וכפי שנוצרה היא, חַוָה, האשה, מצלעו של בעלה, כך גם תיוָתר עד קץ הימים,” אמר הזקן בתנועת־ראש של חומרה ונצחנות, והפקיד החליט מיד, כי הנצחון הוא עם הזקן ופרץ בצחוק רם.

“אתם, הגברים, טוענים כך,” אמרה הגברת, אינה נכנעת ואינה מסתכלת בנו, “לעצמכם קראתם דרור, ואת האשה רצונכם להחזיק במדור העליון בבית. אך לעצמכם הרי תתירו הכול.”

“אין איש נותן היתר, אלא שמהגבר לא יִרבה בבית דבר, ואילו האשה – נקבה, כלי חלוש היא,” הוסיף להטיף הסוחר.

כוח־השכנוע בנעימת־דבריו של הסוחר התחיל לכבוש, כנראה, את לב השומעים, והגברת חשה אפילו דכאון, אך עדיײן לא נכנעה.

“כן, אלא שסבורה אני, ואתה תסכים אתי, כי האשה – אדם היא ובעלת רגשות כגבר. ומה עליה לעשות אם אינה אוהבת את בעלה?”

אינה אוהבת!" חזר אחריה הסוחר בקול מאיים, והניד גבותיו ושפתיו. “אין דבר, עוד תאהב!”

נימוק מפתיע זה שבה במיוחד את לב הפקיד, והוא פלט צליל הסכמה.

“לא, לא תאהב,” אמרה הגברת, “וכשאין אהבה, הן לא תכפה אותה.”

“וכאשר תבגוד האשה בבעלה, כיצד ננהג?” אמר עורך־הדין.

“לא יהי כדבר הזה,” אמר הזקן. “צריך להשגיח.”

“ואם יקרה הדבר, מה נעשה? הלא קורה לפעמים.”

“יש אנשים שקורה אצלם ואצלנו לא קורה,” אמר הזקן.

הכול שתקו רגע. הפקיד התנער, התקרב יותר, וכדי שלא יִיגרע גם חלקו, כנראה, פתח בחיוך:

“כן, הנה גם אצל בחור משלנו התרחשה לה שערוריה. ולהוציא משפט קשה מדי. אף בחלקו נפלה אשה כזאת, שמשׂרכת דרכיה, והתחילה להשתולל. והבחור מיושב, ובעל התפתחות. תחילה עם הלבלר. היה מדבר על לבה בלשון רכה. לא נרגעה. כל מיני תועבות עשתה. התחילה לגנוב מכספו. ואז הכה אותה. ולא הועיל, הלכה והסתאבה. עם לא־טבוּל, עם יהודי, במחילה מכבודכם, באה במזמוטים. ומה יעשה? עזב אותה לגמרי. וכך הוא חי בגפו, והיא משׂתרכת.”

“מפני שטיפש הוא,” אמר הזקן. “אילו מתחילת־התחילה היה חוסם דרכה ועושה בה שפטים של ממש, היתה יושבת אצלו. מראשית אסור להתיר את הרצועה. אל תאמֵן לסוס בשדה, ולאשה בבית.”

עתה נכנס הכרטיסן לאסוף את הכרטיסים לתחנה הקרובה. נתן לו הזקן את כרטיסו.

“כן, בעוד מועד ראוי להכביד את היד על מין הנשים, שאם לא כן, יאבד הכול.”

וכיצד, הלא זה עתה סיפרת איך התהוללו להם אנשים נשואים ביריד בקוּנאווין?" לא התאפקתי ואמרתי.

“זו פרשה אחרת,” אמר הסוחר והתעטף בשתיקה.

כשנשמעה הצפירה קם הסוחר, משך מתחת לספסל את תרמילו, התכרבל במעילו, ומרים את כובעו לשלום יצא אל המישורת.

 

2

אך יצא הזקן נפתחה השיחה בכמה קולות.

“מן הברית הישנה, אבינו,” אמר הפקיד.

“הרי לך חוקת־הדוֹמוֹסטרוֹי בדמות בשר־ודם,” אמרה הגברת.

“אילו מושגים משונים על האשה ועל הנישואים!”

“כן, רחוקים אנו מן ההשקפה האירופית על הנישואין,” אמר עורך־הדין.

“הלא העיקר, שאין אנשים כאלה מבינים אותו,” אמרה הגברת, “הריהו, שנישואים בלי אהבה אינם נישואים, כי רק האהבה מקדשת את הנישואים, ורק נישואים שקידשה אותם האהבה נישואי־אמת הם.”

הקשיב הפקיד וחייך, מבקש לזכור חלק רב ככל האפשר של שיחת־חכמים אלו, כדי להשתמש בהן.

באמצע דברי הגברת נשמע מאחורי צליל של מעֵין צחוק או בכי שנקטעו, וכשפנינו לעברו, ראינו את שכני האדון השָׂב הבודד בעל העיניים הבורקות, שקרב באין־רואה אלינו בשעת השיחה, שעניינה אותו כנראה. הוא עמד כשידיו על מיסעד־המושב, וכנראה היה נרגש מאוד: פניו היו סמוקות ובלחיו הרטיט שריר.

“ואיזוהי האהבה… האהבה… האהבה… המקדשת את הנישואים?” אמר בגמגום.

למראה ריגשתו של איש־שיחהּ השתדלה הגברת להשיב לו תשובה רכה ומקיפה ככל האפשר.

“האהבה האמיתית… כשישנה אהבה זו בין גבר לאשה, אפשריים גם הנישואים,” אמרה הגברת.

“כן, אולם מה פירושה של אהבת אמת?” אמר האדון בעל העיניים הבורקות, נפחד ומחייך במבוכה.

“הכול יודעים אהבה מהי,” אמרה הגברת, שביקשה כנראה להפסיק את השיחה עמו.

“ואני איני יודע,” אמר האדון. “ראוי להגדיר, מה את מבינה בזה…”

“מה? פשוט מאוד,” אמרה הגברת, אך נתהרהרה, " האהבה? האהבה היא העדפה מוחלטת של האחד או האחת על פני כל השאר," אמרה.

“העדפה לכמה זמן? לחודש? ליומיים, למחצית השעה?” אמר האיש השׂב והצטחק.

“לא, ברשותך, אתה מדבר כפי־הנראה בעניין אחר.”

“לא, דווקא בעניין זה.”

“הגברת אומרת,” התערב עורך־הדין והצביע על הגברת, “כי הנישואים צריכים להיות פועל־יוצא, ראשית, של קשר נפשי, של אהבה, אם רצונך בכך, ורק אם זו ישנה בעין, יש בנישואים משהו קדוש, כפי שאומרים. שכּן, כל נישואים שלא הונחו ביסודם קשרי־נפש טבעיים – אהבה, אם רצונך בכך – חסרים כל יסוד מוסרי־מחייב. ההיטבתי להבין?” פנה אל הגברת.

בניע־ראש הסכימה הגברת להבהרת רעיונה.

“ועל כן…” המשיך עורך־הדין בנאומו, אולם האדון העצבני, שעיניו יקדו עתה באש, התאפק, כנראה, בעמל רב, לא הניח לעורך־הדין להמשיך ופתח:

“לא, אני באותו עניין עצמו, בהעדפת האחד או האחת על פני כל השאר, אלא ששואל אני: העדפה לכמה זמן?”

“לכמה זמן? לאורך ימים, לפעמים לכל ימי החיים,” אמרה הגברת ומשכה כתפיים.

“הלוא הדבר קורה ברומאנים בלבד, ובחיים לא יקרה לעולם. בחיים קיימת העדפה זו של אחד על פני השני כמה שנים, אך הדבר נדיר ביותר, והתכוף יותר – חודשים, ואפילו שבועות, ימים, שעות,” אמר, יודע כנראה שהוא מדהים את הכול בדעתו, ומרוצה מכך.

“הוֹ, מה אתה אומר! לא ולא. לא, ברשותך,” פתחנו שלושתנו בקול אחד. אפילו הפקיד פלט איזה צליל־גינוי.

“כן, יודע אני,” הרים האדון השׂב קולו כדי לגבור על קולותינו,

“אתם מדברים על משהו הנחשב כאילו הוא קיים, ואני מדבר על הקיים. כל גבר מרגיש כלפי כל אשה יפה מה שנקרא בפיכם אהבה.”

“הו, נורא הדבר שאתה אומר. הלא קיים בין אנשים רגש זה הנקרא אהבה, וניתן להם לא לחודשים ושנים, אלא לכל חייהם?”

“לא, אַיִן. אפילו נניח, כי הגבר עשוי להעדיף אשה מסויימת לכל חייו, הרי האשה, לפי המתקבל על הדעת, תעדיף גבר אחר, וכך היה תמיד בעולם וכך יהיה,” אמר, שלף את נרתיק הסיגריות והתחיל להצית אחת.

“אבל תיתכן גם הדדיות,” אמר עורך־הדין.

“לא, לא תיתכן,” השיב האיש, “כפי שלא יִיתכן, כי בעגלה מלאה אפונים ינוחו זה ליד זה שני אפונים שסומנו מראש. זאת ועוד, לא רק שלא ייתכן, יש כאן בוַדאי גם רוָייה יתירה. לאהוב כל ימי החיים איש אחד או אשה אחת – הרי זה כאילו אמרת כי נר ידלוק כל ימי חייך,” אמר ושאף עשן בשקיקה.

“אבל אתה מוסיף לדבר על האהבה הגופנית. האינך מעלה על הדעת אהבה שיסודה באחדות האידיאלים, בקירבה רוחנית?” אמרה הגברת.

“קירבה רוחנית! אחדות האידיאלים!” חזר אחריה ופלט את צלילו המיוחד. “אם כך הדבר, אין צורך לישון יחדיו (סלחו על הגסות). והנה דווקא בשל אחדות האידיאלים אנשים שוכבים לישון יחדיו,” אמר ופרץ בצחוק עצבני.

“ברשותך,” אמר עורך־הדין, " העובדות מכחישות את דבריך. עינינו הרואות כי הזיווגים קיימים, כי כל האנושות, או רובה, חַיָה חיי־נישואים, ורבים חיים ביושר חיי־משפחה ממושכים." שוב צחק האדון השׂב.

“אתה אומר שהנישואים יסודם באהבה, וכשאני מטיל ספק בקיומה של האהבה, להוציא את האהבה החושנית, אתה מוכיח לי את קיומה של האהבה בכך שהנישואים קיימים. הלא הנישואים בימינו אך הונאה הם!”

“לא, ברשותך,” אמר עורך־הדין, “רק זאת אמרתי, כי הזיווּגים היו קיימים, וקיימים כיום.”

“קיימים. אבל משום־מה הם קיימים? קיימים היו וקיימים כיום בין בני אדם, הרואים בנישואים משהו מסתורי, מסתורין המטילים חובה כלפי אלוהים. אצלם הם קיימים, ואצלנו אינם. אצלנו אנשים נישאים בלי לראות בנישואים דבר מלבד ההזדווגות, והתוצאה היא הונאה או אונס. כשבהונאה מדובר, קל יותר לשאתם. הבעל ואשתו אך מרמים את הבריות שזיווּג הם, וחיים בריבוי־נשים ובריבוי־גברים. רע הדבר, אך אפשר לשׂאתו. אבל לפי השכיח יותר, כשנטלו על עצמם הבעל ואשתו התחייבות חיצונית לחיות יחדיו כל ימיהם, וכבר החל מן החודש השני הם שונאים זה את זה, מבקשים להפרד ואף על פי כן מוסיפים לחיות יחדיו, או־אז נוצר אותו גיהנום איום, שבגללו אנשים שותים לשכרה, יוצאים לדו־קרב, הורגים ומרעילים את עצמם ואיש את רעהו,” הוא האיץ את דיבורו, לא הניח לאיש לשרבב מלה בשיחה, והתלהב יותר ויותר. הכול שתקו. עמדה מבוכה.

“כן, אין ספק, יש אפיזודות קריטיות בחיי בני־הזוג,” אמר עורך־הדין, שביקש להפסיק את השיחה, המשולהבת למעלה מהראוי.

“כפי שאני מבין, נתברר לך מי אני?” אמר האדון השׂב חרש וכאילו בשלוָה.

“לא, לא ניתן לי העונג.”

“לא רב העונג. אני פּוֹזדנִישֶב, האיש אשר לו אירעה האפיזוֹדה הקריטית שאתה מרמז עליה, האפּיזודה שבה הרג את אשתו,” אמר וסקר בחפזון כל אחד בחבורה.

איש לא ידע מה לומר, והכול שתקו.

“נו, היינו הך,” אמר ופלט את צלילו המיוחד. “אגב, סלחו־נא! אַ!… לא אכביד עליכם.”

“לא, אנא בטובך…” אמר עורך־הדין, ולא ידע מה כוונתו ב“טובך” זה.

אולם פּוזדנישב לא שמע את דבריו, הפך פניו במהירות ושב אל מקומו. האדון והגברת התלחשו. ישבתי ליד פּוזדנישב ושתקתי, ולא עלה על דעתי מה לומר. החשיכה הפריעה לקרוא, על כן עצמתי עני והעמדתי פנים שרצוני להרדם. כך נסענו בשתיקה עד התחנה הבאה.

בתחנה זו עברו האדון והגברת לקרון אחר, ועל כך נשׂאו־ונתנו עוד קודם לכן עם הכרטיסן. הפקיד התקין לו משכב על הספסל ונרדם. פּוזדנישב הוסיף לעשן ושתה את התה שחלט עוד בתחנה הקודמת.

כשפקחתי עיני והסתכלתי בו, פנה אלי פתאום ברוגז ובתקיפות:

“אולי לא נעים לך לשבת עמי, לאחר שאתה יודע מי אני? אם כך, אלך לי.”

“הו, לא חלילה.”

“אם כן, התואיל להתכבד? אלא שחריף הוא.” מזג לי תה. “הם אומרים… ומשקרים…” אמר.

“במה אתה מדבר?” שאלתי

“באותו עניין עצמו: באהבה זו שלהם, ומה היא. אין רצונך לישון?”

“איני רוצה כלל.”

“אם רוצה אתה, אספר לך כיצד הביאה אותי אהבה זו לכל מה שאירע לי.”

“כן, אם לא יקשה הדבר עליך.”

“לא, השתיקה קשה עלי. שתה־נא את התה. אולי הוא חריף מדי?”

אכן היה טעם התה כטעם הבירה, אך אני שתיתי כוס אחת. עתה נכנס הכרטיסן. הוא ליווה אותו בשתיקה בעינים זועמות, ופתח פיו רק לאחר צאתו.

 

3

“אם כן, אספר לך… הרוצה אתה באמת?”

חזרתי ואמרתי, כי רב רצוני. שתק מעט, חיכך פניו בידו ופתח:

"אם לסַפר, הרי ראוי להתחיל מבראשית: צריך לספר כיצד נשאתי ומדוע, ואיזה מין אדם הייתי עד נישואי.

עד נישואי חייתי כפי שחיים הכול, זאת אומרת בחוג שלנו. בעל־אחוזה אני, מוסמך האוניברסיטה ושימשתי כמנהיג־האצולה. עד הנישואים חייתי כפי שחיים הכול, אמור חיי ניאוף, וככל אנשי חוגנו האמנתי, כי בחיותי חיי ניאוף, הריני חי כראוי. בלבי אמרתי כי נחמד אני, אדם מוסרי לחלוטין. פּתאי לא הייתי, נטיות בלתי־טבעיות לא היו בי, לא הפכתי את העניין לתכלית־חיי העיקרית, כפי שנהגו רבים מבני גילי, אלא התמכּרתי לניאוף במתינות, בהוגנוּת, למען הבריאות. רחקתי מנשים שהיו עלולות לכבול את ידי על ידי לידת ילד או קשרי נפש. אמנם, ייתכן שהיו ילדים והיו קשרי־נפש, אך אני נהגתי כאילו לא היו כלל. ולא זו בלבד שראיתי מעשים אלה כמוסריים, אלא שהתגאיתי בהם."

הפסיק ופלט את צלילו, כפי שעשה תמיד כשעלה, כנראה, על דעתו רעיון חדש.

“והלוא זה עיקרה של הנבָלה,” קרא. “הניאוף הלא אינו משהו גופני, שהרי ניאוף אינו שחיתות גופנית. והניאוף, הניאוף ממש, הריהו דווקא בשחרור עצמך מיחסי־מוסר עם האשה שעמה אתה בא במגע גופני. ודווקא בשחרור זה ראיתי הישג לעצמי. זוכר אני כמה התעניתי פעם אחת, כשלא הספקתי לשלם לאשה, שכפי הנראה התמכּרה לי מפני שהתאהבה בי. נרגעתי רק לאחר ששלחתי לה כסף, ובכך הוכחתי, כי מבחינה מוסרית איני רואה עצמי קשור אליה כלל. אל־נא תניע ראשך כאילו דעתך כדעתי,” צעק לפתע עלי. “הלא מכיר אני נוסח זה. כולכם, גם אתה, – אתה, אם למרבה המזל אינך יוצא־מהכלל נדיר – כולכם בעלי השקפות כהשקפותי אז. נו, אין דבר, אנא, סלח לי,” המשיך, “אך העיקר הוא שכל זה איום, איום, איום!” “מה איום?” שאלתי.

“איומה תהום הטעויות שבה אנו שרויים במגעינו עם הנשים וביחסנו אליהן. כן, לא אוכל לדבר בשלוָה על כך, ולא מפני שאירעה לי אפּיזודה זו, כפי שאמר הלָה, אלא מפני שמאז אירעה לי אפּיזודה זו נפקחו עיני, ואני ראיתי את הכול באור שונה לחלוטין. הכול במהופך, הכול במהופך!…”

הצית סיגריה, השעין מרפקיו בברכיו והתחיל לדבר.

בחשיכה לא ראיתי את פניו, רק שמעתי את קולו המשכנע והנעים, על רקע ריטוטו של הקרון.

 

4

"כן, רק לאחר שהתייסרתי כפי שהתייסרתי, הבינותי, רק בזכות ייסורי, היכן שורשו של כל זה, הבינותי מה צריך להיות, ואחר כך ראיתי את כל הזוועה שבקיים.

ראה־נא בטובך, כיצד ומתי התחיל הדבר שהביאני אל האפּיזודה שלי. הדבר התחיל בטרם מלאו לי שש־עשרה שנים. וקרה הדבר בעודי תלמיד הגימנסיה, ואחי הבכור סטודנט בשנה הראשונה. נשים עוד לא ידעתי, אלא שככל הילדים האומללים בני חוגנו כבר לא הייתי נער תם: זו לי השנה השנייה שהוציאוני הפרחחים לתרבות רעה. וכבר היתה מענה אותי האשה, לא המוּשׂג הסתמי, אלא האשה כמשהו מתוק, האשה, כל אשה, עירומה של האשה. יחודַי עם עצמי לא היו טהורים. התעניתי כפי שמתענים 0.99 של הנערים אצלנו. נחרדתי, סבלתי, התפללתי ונפלתי. כבר הייתי שטוף בזימה בדמיון ובמציאות, אך עדיין לא פסעתי את הפסיעה האחרונה. אובד הייתי ביחידות, אך עדיין לא היתה ידי ביצור אנושי אחר. אולם חברו של אחי, סטודנט, עליז והולל, מי שנקרא בחור־כהלכה, הווי אומר נוכל שבנוכלים, שלימדַנו גם לסבוא וגם לשחק בקלפים, שידל אותנו לנסוע לאחר הסביאה לשם. נסענו. גם אחי עוד היה בתומתו, ונפל בלילה ההוא. ואני, פרחח בן חמש־עשרה, טימאתי את עצמי וסייעתי לטמא אשה, בלי להבין כלל מה עשיתי. הן לא שמעתי מפי איש מן המבוגרים, כי המעשים שעשיתי רעים היו. וגם היום לא ישמע איש דברים כאלה. אמת, כי כל אלה נזכרים בעשרת הדברות, אלא שהדברות דרושים רק כדי להשיב על שאלות הכומר במיבחן, ואף שם אינם דרושים ביותר, ובכל אופן פחות לאין ערוך מכללי השימוש ב־ut במשפטי־תנאי בלטינית.

מפי איש מהמבוגרים, שדעתם היתה נכבדה בעיני, לא שמעתי איפוא כי רע המעשה, להיפך, שמעתי מפי אנשים שכיבדתי, כי טוב המעשה. שמעתי, כי מאבקי ויִיסורַי יִרגעו לאחר מעשה, זאת שמעתי וקראתי, ומפי מבוגרים שמעתי, כי הדבר ייטיב עם בריאותי. ומפי חברי שמעתי, שיש בכך מידת הישג, מעשה בן־חיִל. אם כן, לא נמצא בכך דבר מלבד הטוב. סכנת מחלות? הלא גם זו נצפתה מראש. הממשלה הדואגת מטפלת בכך. היא עוקבת אחר פעילותם התקינה של בתי־הבושת, ומספקת ניאוף לתלמידי הגמנסיה. גם הרופאים משגיחים בשׂכר על עסק זה. וכך יאה. הם טוענים, כי הניאוף עשוי להועיל לבריאות, והם שמתקינים ניאוף נכון, קפדני. מכיר אני אמהות הדואגות מבחינה זו לבריאות בניהן. והמדע משלח אותם לבתי־הבושת."

“כיצד המדע?” אמרתי.

“ומי הם הרופאים? כוהני המדע. מי משחית ומחטיא את הצעירים, בטענה שהדבר יפה לבריאות? ואחר כך הם מרפאים את העגבת בהבעת־פנים חשובה להחריד.”

“ומדוע אין לרפא את העגבת?”

“מפני שאילו הושקעו 0.01 של המאמצים המושקעים בריפוי העגבת בעקירת הניאוף, כבר לא היה זכר לעגבת זה ימים רבים. אולם מאמצים אלה מושקעים לא בעקירת הניאוף, אלא בעידודו, בסילוק הסכנה מן הניאוף. ולא הוא העניין. העניין בכך שלי – ולכל 0.9 אם לא למעלה מזה, לא רק מבני מעמדנו, אלא אפילו מהאיכרים – קרה המקרה הנורא, שנפלתי לא מפני שנתפסתי לפיתוי הטבעי שביופיה של אשה מסויימת. לא, שום אשה לא פיתתה אותי, ואני נפלתי מפני שכל הסביבה המקיפה אותי ראתה בעצם הנפילה, אלא – מהלך חוקי ביותר ומועיל ביותר לבריאות, ואלא – שעשוע טבעי לאיש צעיר, שעשוע לא רק ראוי לסליחה אלא גם תמים. אני אף לא תפסתי, כי יש בכך משום נפילה מוסרית, ופשוט התחלתי להתמכּר למעשים, שבחלקם הם תענוגות ובחלקם הם צרכים, מעשים ההולמים גיל מסויים, כפי ששוכנעתי, התחלתי להתמכּר לניאוף זה, כפי שהתחלתי לשתות, לעשן. אף על פי כן היה בנפילה ראשונה זו משהו מיוחד ונוגע ללב. זוכר אני, כי מיד, עוד שם, לפני שיצאתי את החדר, ירדה עלי עצבות, עצבות, עד שרציתי לבכות, לבכות על אבדן תומתי, על היחס לאשה שהושחת לעד. כן, היחס הטבעי, הפשוט אל האשה הושחת לעד. יחס טהור לאשה כבר לא היה בי מאז, ולא יכול היה להיות. נעשיתי מה שמכנים נוֹאף. היות נואף הריהו מצב גופני הדומה למצבם של המוֹרפיניסט, השיכור, המעשן. כפי שאין המוֹרפיניסט, השיכור, המעשן אנשים נורמליים, כך אין אדם שידע נשים אחדות לתענוגו בבחינת נורמלי, אלא אדם שהושחת לעולם – נואף. וכפי שאתה מכיר את השיכור והמוֹרפיניסט על פי הפנים, על פי הגינונים, כן תכּיר את הנואף. הנואף יכול לכבוש את יצרו, להאבק. אלא שלעולם כבר לא יֵדע יחס פשוט, בהיר, טהור לאשה, יחס של אח. על כן אתה יכול להכיר את הנואף על פי דרכו להעיף מבט באשה צעירה, לסקור אותה. ואני הייתי לנואף, ונשארתי נואף, ודבר זה הוא שהביא את אבדני.”

 

5

"אכן, כן הדבר. אחר כך הרחקנו לכת, וכבר היו סטיות למיניהן. אל אלוהים! כשנזכר אני בכל נבזוּיותי בתחום זה, יורדת עלי אימה! הרינו זוכר כך את עצמי, ואני הלא הייתי ללעג בין חברי על תמימותי כביכול. וכשאתה שומע על נוער־הזהב, על הקצינים, על בני פאריס! וכל האדונים הללו ואני, הנואפים בני השלושים, הנושאים אשמה על מאות פשעים איומים, שונים ומשונים, כלפי האשה, כשהיינו אנו, הנואפים בני השלושים נכנסים לטרקלין או לנשף, רחוצים למשעי, מגולחים, מבושׂמים בלבָנים צחים, בפראק או במדים, הלא היינו סמל הנקיון – תפארת!

העלה־נא בדעתך מהו הרצוי, ומהו המצוי. הרצוי הוא כי בבוא אדון כזה לחברת אחותי, בתי, אני, היודע את אורח חייו, חייב לגשת אליו, לקרוא לו הצדה ולומר חרש: ‘יקירי, הלא אני יודע כיצד אתה חי, כיצד אתה מבלה את לילותיך ובחברת מי. אין מקומך כאן. כאן נערות טהורות, תמוֹת. הסתלק!’ זהו הרצוי. והמצוי מה הוא? שבבוא אדון כזה, והוא מחבק את אחותי או בתי ורוקד עמה, אנו צוהלים אם עשיר האיש ובעל קשרים טובים בחברה. אולי יטה חסדו לאחר ריגוֹלבּוֹש גם לבתי. גם אם נותרו עקבות ופגם בבריאות – אין דבר. כיום מיטיבים לרפא. בוודאי, הלא יודע אני, הוריהן של נערות אחדות ממרום החברה השיאו אותן לחולי־עגבת. הו! השפלות! יבוא היום שבו יוקעו השפלות הזאת והשקר!"

פלט פעמים אחדות את צליליו המוזרים והתחיל לשתות את התה. התה היה חריף מאוד, ולא היו מים למהילתו. הרגשתי כי שתי כוסות התה ששתיתי הביאו אותי לידי התרגשות יתירה. אין זאת כי גם עליו השפיע התה, שכן היה ריגושו גובר והולך. קולו היה עתה מזדמר ועתיר הבעה יותר ויותר. בלי הרף היה מחליף תנוחותיו, מסיר כובעו, חובשו, ופניו היו משתנות באורח תמוה באפלולית שישבנו בה.

“הנה כך חייתי עד שנתי השלושים, לא נטשתי אפילו לדקה את הכוָנה לשאת אשה ולבנות לי חיי־משפחה נעלים וטהורים ביותר, ועל כן חיפשתי נערה ההולמת מטרה זו,” המשיך. "בוססתי ברקבון הניאוף ובה בשעה סקרתי את הנערות, הראויות לי לפי טהרתן. רבות פסלתי דווקא מפני שלא היו טהורות כל צורכי. לבסוף מצאתי אחת, שראיתיה ראוייה לי. זו היתה אחת משתי בנותיו של בעל־אחוזה בפֶּנזָה, שהיה עשיר גדול בעבר אך ירד מנכסיו.

ערב אחד, לאחר ששטנו בסירה ושבנו בלילה, לאור הירח, הביתה, ואני ישבתי לידה והתמוגגתי מגופה התמיר ההדוק בגֶ’רסי, מתלתליה, החלטתי פתאום כי היא האשה. נדמה היה לי בערב ההוא, שהיא מבינה כל מה שאני מרגיש וחושב, וכי רגשותי ומחשבותי נעלים ביותר. האמת היתה אך זאת, כי הג’רסי הלם אותה מאוד, וכן התלתלים, ולאחר יום של שהייה בקרבתה עלה הרצון לקירבה רבה יותר.

מפליא הדבר, מה שלמה לעתים ההשלייה, כי היפה טוב הוא. אשה יפה טחה הבלים, אתה מקשיב ואינך רואה את ההבלות אלא את החכמה. היא אומרת ועושה דברים מאוסים, ואתה רואה משהו חביב. וכשאינה טחה הבלים או דברי־מיאוס, אך היא יפה, מיד אתה סמוך ובטוח שהיא חכמה וחסודה להפליא.

שבתי נלהב הביתה והחלטתי שהיא פסגת השלמות המוסרית, וראוייה על כן להיות אשתי, ולמחרת השתדכתי.

איזה סבך! בין אלף גברים נישאים, לא רק בחוג שלנו, אלא למרבה האסון גם בין בני העם, ספק אם יש אחד שלא היה כבר נשוי עשר פעמים, ואולי מאה ואלף, כדון ז’וּאן, לפני נישואים אלה (אמנם, מצויים כיום, כפי שאני שומע ורואה, צעירים טהורים, המרגישים ומבינים שאין זו בדיחה, אלא עניין גדול. יהי אלוהים בעזרם! אולם בימַי לא היה אחד כזה ברבבה). הכול יודעים זאת, ומעמידים פנים שאינם יודעים. בכל הרומאנים מתוארים לפרטיהם רגשות הגיבורים, הבריכות, השיחים שהם מתהלכים לידם. אולם בתיאור אהבתם הגדולה אל אחת העלמות, אין הם כותבים כלל מה עשה הגיבור המעניין קודם לכן: אף לא מִלה על ביקוריו בבתי־הבושת, על החדרניות, הטבחיות, הנשואות. וכשיש רומאנים בלתי מהוגנים כאלה, אין נותנים אותם בעיקר לידי הזקוקות ביותר לידיעות אלו – העלמות. תחילה הגברים מעמידים פנים בפני העלמות, כי הניאוף שמחצית חייהם של הערים והכפרים שלנו מלאים אותו, אינו קיים כלל וכלל. אחר כך הם מסכינים עם העמדת־פנים זו, עד שבסופו של דבר מתחילים להאמין בכנות, כדרך האנגלים, כי כולנו אנשים מוסר ובעולם מוסרי אנו חיים. הנערות, המסכנות הללו, מאמינות בדבריהם בכובד־ראש. כך האמינה גם אשתי האומללה. זוכר אני, כי כבר בהיותי מאורשׂ הראיתי לה את יומני, שעל פיו עשוייה היתה לעמוד לפחות במידת־מה על עברי, והעיקר – על הקשר האחרון שקיימתי, ולפי שיכלה להוודע עליו מפי אחרים, חשתי צורך לספר לה. זוכר אני את הזדעזעותה, יאושה ומבוכתה כשנודע לה הדבר, כשהבינה אותו. ראיתי, כי רצתה אז לעזוב אותי. מדוע לא עזבה!"

פלט את צליליו, שתק מעט וגמע גמיעה אחת של תה.

 

6

“אגב, לא, מוטב כך, מוטב כך!” קרא בקול. "בדין קרה כך. אך לא זה העיקר. רציתי לומר, כי מרומות כאן הנערות האומללות בלבד. ואילו האמהות יודעות זאת, ובעיקר מפליאות לדעת זאת האמהות שחונכו בידי בעליהן. הן מעמידות פנים כאילו האמינו בטוהר הגברים, ומעשיהן שונים לחלוטין. הן יודעות באיזו חכּה ידוגו גברים לעצמן ולבנותיהן.

הלא רק אנו, הגברים, איננו יודעים, ואיננו יודעים מפני שאנו מסרבים לדעת, ואילו הנשים מיטיבות לדעת, כי האהבה הנאצלת ביותר, הפיוטית, כפי שאנו מכנים אותה, תלוייה לא בסגולות מוסריות, אלא בקירבה הגופנית, וכן בתסרוקת, בעיצוב השמלה ובצבעהּ. שאלוּ גנדרנית מנוסה, שנטלה לה משימה לצוּד בקסמיה, באיזו סכנה תעדיף להסתכן: להיות מוקעת לעיני האיש, שהיא שובה בקסמיה, בשקר, באכזריות, אפילו בניאוף, או להיראות לעיניו בשמלה מכוערת שתפירתה גרועה – לעולם תעדיף כל אחת את הסכנה הראשונה. יודעת היא, כי אחד משלנו משקר תמיד על הרגשות הנשגבים הללו – רק הגוף דרוש לו, ועל כן יסלח כל דבר מאוס, אבל נוסח־לבוש מכוער, סר־טעם, חסר־טעם לא יִסלח. הגנדרנית יודעת זאת בדעה צלולה, אך כל נערה תמימה חשה זאת בבלי־דעת, כאשר יחושו בעלי־החיים.

ומכאן כל הגֶ’רסי המאוסים הללו, קישוטי־האחורַיים, הכתפיים והזרועות החשופות, והשדיים החשׂופים כמעט. הנשים, ובעיקר חניכות אסכולת הגברים, מיטיבות לדעת, כי שׂכר שיחה על נושאים נעלִים – שׂיחה, והדרוש לגבר הוא הגוף וכל מה שמבליטו במיטב קסמיו. והוא הדבר הנעשה. אם אך נתעלם מההרגל לניווּל זה, שהפך להיות טבע שני שלנו, ונשקיף על חיי המעמדות הגבוהים שלנו כפי שהם, על כל חוסר־הבושה שבהם, הלא נראה בית־בושת רצוף אחד. אינך מקבל דעתי? הרשה, אוכיח," שיסע את דברי. “אתה אומר, כי את הנשים בחברתנו מעסיקים עניינים אחרים מהמעניינים את הנשים בבתי־הבושת, ואני אומר כי לא כן הדבר, ואוכיח דברי. אם הבריות שונים זה מזה במטרות החיים, בתוכנם הפנימי של החיים, ישתקף שוני זה בהכרח גם בחיצוניותם, ואף חיצוניות זו שונה תהיה. ואתה, הסתכל־נא באלו, באומללות, בבזויות, ובגבירות החברה, מֵרמוֹת־המעלה: אותה תלבושת עצמה, אותן הדוּגמות, אותו בושם עצמו, וחשׂיפת הזרועות, הכתפיים, השדיים, והידוק הלבוש על האחוריים הבולטים, אותה תאוָה עצמה לאבני־חן, לחפצים יקרים, נוצצים, אותו בידור עצמו, הריקודים והמוסיקה, הזמרה. כפי שהללו משדלות בכל האמצעים, כן גם אלו. והבדל אָיִן. אם נדייק בהגדרה, עלינו לומר, כי היצאניות לשעה קלה – בזויות כרגיל, והיצאניות לשעה ארוכה – מכובדות.”

 

7

"כן, אכן צדו אותי ג’רסי אלה, והתלתלים והקישוטים. קל היה לצוד אותי, מפני שהתחנכתי בתנאים שבהם גדלים צעירים מתאהבים, כפי שגדלים המלפפונים יפה בשדה שהוּבר. הלא המזון המיותר והמגרה שלנו, אגב בטלה גופנית מוחלטת, אינו אלא אמצעי לליבוי מתמיד של התאוָה. יכול אתה להשתומם כרצונך, אך כן הדבר. הן עד הזמן האחרון לא ראיתי גם אני את הדברים האלה. ועתה נפקחו עיני לראות. ועל כן מענה אותי הדבר שאין איש יודע אותו, ואנשים טחים הבלים, כגברת ההיא.

כן, באביב עבדו בסמוך לביתי איכרים בשפיכת סוללה למסילת־הרכבת. מזונו הרגיל של בחור מן האיכרים – לחם, קְואס, בצל. הבחור מלא חיוּת, נמרץ, עושה עבודת־שדה קלה. הוא נשׂכּר לעבוד במשרד־הרכבות, ומזונו – גריסים וליטרת בשר. אלא שהוא פולט בשר זה בעבודה של שש־עשרה שעות, של שלושים פּוּד, במריצה. וטוב לו הדבר. ואילו אנו, הזוללים שתי ליטרות בשר, בשר־עוף וכל מיני מאכלים ומשקאות מחממים, אנא יבוא הכול? אל הגוֹדש החושני. ואם יבוא לשם, ושסתוֹם־הבטחון פתוח, הכול כשורה. אך אתה סגוֹר את השסתום, כפי שסגרתיו אני באורח זמני, ומיד תבוא התעוררות, שתסתנן בעד עדשת־הפּריזמה של חיינו המלאכותיים, ותתבטא באהבה האמיתית ביותר, לעתים – אפילו אפלטונית. גם אני התאהבתי, כפי שהכול מתאהבים. הכול היה בעין: גם הפליאה, גם ההתמוגגות, גם השירה. לאמיתו של דבר היתה אהבתי זו תוצאה של פעולת האֵם והתופרות, מצד אחד, ומצד שני – של המזון העודף שבלעתי אגב חיים של בטלה. לולא השיִט בסירות, מצד אחד, לולא התופרות היוצרות את הגזרה וכיוצא בה, אילו היתה אשתי לבושה חלוק מגושם ויושבת בית, ואילו הייתי אני, מצד שני, בתנאים תקינים של אדם הבולע מזון כמידת צורכה של העבודה, ואילו היה שסתום־הבטחון שלי פתוח – והוא הלא נסגר משום־מה במקרה בפרק הזמן הזה – לא הייתי מתאהב וכל זה לא היה מתרחש."

 

8

“והנה נזדמן הכול יחדיו: גם מצבי מתאים, והלבוש נאה, והשיִט בסירות עלה יפה. עשרים פעם נכשל הדבר, והפעם עלה יפה. מעֵין מלכודת. איני מתלוצץ. הלא כיום מתקינים את הנישואים כמו שמתקינים מלכודות. הן טבעי הדבר. בגרה הבחורה, יש להשיאה. דומה, כי פשוט העניין כשאין הנערה מכוערת ויש גברים המבקשים לשאת אשה. כך היו נוהגים בימי קדם. הגיעה הבת לפרקה, הוריה מכינים נישואים. כך נהגו באנושות כולה, ואף היום נוהגים כך: אצל הסינים, ההודים, המוסלמים, וגם בעמנו. כל בני המין האנושי נוהגים כך, בכל מקום 0.99מהם. רק החלק ה־0.01 או פחות מזה, ההוללים, קבעו כי אין הדבר טוב והמציאו משהו חדש. ומהו החדש? החדש הוא, שהבתולות יושבות, והגברים באים, כמו לשוק, ובוחרים. והבתולות מחכות וחושבות, אך אינן מעיזות לומר: ‘אדוני, אותי! לא, אותי. לא אותה אלא אותי: ראה איזה כתפיים לי וכל השאר’. ואילו אנו, הגברים, מתהלכים לנו, מסתכלים ומרוצים מאוד. ‘יודע אני, ולא אפול בפח.’ מתהלכים, מציצים, מרוצים מאוד כי כל זה הוכן למענם. אך הנה לא נזהר – הוֹפּ, והוא בפנים!”

“וכיצד יֵיעָשה הדבר?” אמרתי. “האם על האשה להשתדך?”

“איני יודע כיצד יֵיעָשה. אולם, אם שוויון, יהי שוויון. אם מצאו הבריות, כי השדכנות משפילה, הרי עסק זה משפיל פי אלף. שם הזכויות והסיכוי שווים, ואילו כאן האשה היא עבד בשוק, או פתיון למלכודת. צא ואמור לאחת האמהות או לנערה עצמה את האמת, שאין היא עסוקה אלא בציד חתן. אלי, איזה עלבון! אך הלא כולן עוסקות רק בזה, ועיסוק אחר אין להן. והאיוֹם בדבר הוא – לראות לפעמים נערות תמימות, מסכנות, צעירות לגמרי, העוסקות בכך. זאת ועוד, אילו נעשתה המלאכה בגלוי, אך הלא כולה אחיזת־עיניים. ‘הוֹ, מוֹצא המינים, מה מעניין הדבר! הוֹ, ליזה מתעניינת מאוד בציור! התבוא לתערוכה? מה מאלף הדבר! ולטייל בטרוֹיקה, וההצגה, והסימפוֹניה? הו, מה נהדר! ליזה שלי מטורפת למוסיקה. ומדוע אין דעות אלה מקובלות עליך? לשוט בסירות!…’ ואילו המחשבה אחת בלבד: ‘קח, קח אותי, את ליזה שלי! לא, אותי! נו, נסה לפחות!…’ הו, הנבזוּת! השקר!” סיכם האיש, שתה את שארית התה והתחיל לאסוף את הספלים והכלים.

 

9

“התדע,” פתח כשהוא שׂם בתרמיל את התה והסוכר, “שלטון זה של הנשים, שהעולם מתייסר בו, מקורו בכל זה.”

“הכיצד שלטון הנשים?” אמרתי. “הזכויות, יתרון־הזכויות ניתן לגברים.”

“כן, כן, זהו, זה הדבר,” שיסע את דברי. “זה הדבר שרצוני לומר לך, והוא המסביר תופעה מופלאה זו, שמצד אחד, אכן בדין הובאה האשה אל המדרגה התחתונה של השפלתה, ומצד שני – שהיא השולטת. ממש כיהודים, הגומלים בשלטון־הכסף שבידיהם על דיכויָם, כן הנשים. ‘הה, רצונכם שנהיה סוחרים בלבד. ניחא, אנחנו, הסוחרים, נשתלט עליכם,’ אומרים היהודים. ‘הה, רצונכם שנהיה מוּשׂא של חושנות בלבד, טוב, כמוּשׂא של חושנות נשעבד אתכם,’ אומרות הנשים. לא בכך מתמצה העדר־זכויותיה של האשה שלא ניתן לה להצביע בבחירות או לכהן כשופט – בעיסוק בכל אלה אין משום יתרון זכות – אלא בכך שלא ניתן לה להיות שווה לגבר במגע המיני, שלא ניתנה לה הזכות להשתמש בגבר ולהמנע ממגע עמו לרצונה, לבחור גבר לרצונה ולא להבּחר. אתה אומר, שמכוער הדבר. ניחא. אל תינתן איפוא זכות זו גם לגבר. כיום ניטלה מהאשה הזכות הנתונה לגבר. והנה, כדי לפצות את עצמה על העדר זכות זו, היא משפיעה על חושנותו של הגבר, ומשעבדת אותו על ידי חושנותו כך, שהוא בוחר באורח פורמלי בלבד, ולמעשה היא הבוחרת. ומשכבשה אמצעי זה, הריהי מנצלת אותו לרעה וקונה לעצמה שלטון אימים על הבריות.”

“היכן הוא שלטון מיוחד זה?” שאלתי.

“היכן הוא השלטון? בכל מקום, בכול. עבור על פני החנויות בכל עיר גדולה. מיליונים טמונים, שם, אין לשער כלל את עמל הבריות המושקע בזה, אך תן דעתך האם ב־0.9 של חנויות אלו מצוי משהו לצורכו של הגבר? כל מותרות החיים נדרשים על ידי הנשים, והן התומכות בהם. מנה את בתי־החרושת. רבים מאוד מהם מייצרים קישוטים חסרי־תועלת, מרכבות, רהיטים, צעצועי־נשים. מיליונים של בני אדם, דורות של עבדים, גוֹועים בעבודת־פרך זו בבתי־החרושת רק למען אווֹתיהן של הנשים. כמלכוֹת מחזיקות הנשים בשבי עבדותן ובעבודה קשה 0.9 של המין האנושי. וכל זה מפני שהשפילו אותן, שללו מהן את שוויון־הזכויות לגברים. והנה הן נוקמות על ידי הפעלת חושנותנו, על ידי הפלתנו ברשתן. כן, מכאן הכול. הנשים התקינו את עצמן כמכשיר־גֵרוי כזה של החושים, שאין גבר מסוגל עוד למגע־ומשא שליו עם האשה. אך יקרב גבר אל אשה, וכבר הוכרע על ידי השפעתה המהממת ונשתבש. אף קודם לכן הרגשתי אי נוחות, חרדה, למראה גברת עדוייה בשמלת־נשף, ואילו עתה אימה ממש יורדת עלי, אני רואה בה משהו המסוכן לבריות ופוגע בחוק, ויש רצון להזעיק שוטר, לקרוא להגנה מפני הסכנה, לדרוש כי יסלקו, כי ירחיקו את הדבר המסוכן.”

“כן, אתה צוחק!” הרים קולו עלי, “ואין זו בדיחה כלל. סמוך אני ובטוח כי יום יבוא, ואולי קרוב היום, כשיבינו זאת הבריות ויתמהו, כיצד עשוייה היתה להתקיים חברה שבה הותרו מעשים כאלה העוכרים את שלוַת־החברה, כגון פרכּוס־הגוף המגרה ממש את החושנות, המותר לנשים בחברה שלנו. הלא דומה הדבר, כאילו פיזרת בכל השׂדרות, בכל השבילים מלכודות כאלה – ואף חמוּר מזה! מדוע אסורים משחקי־מזל, ולא נאסרה הופעת נשים בלבוש יצאניות המגרה את החושים? הלא הן מסוכנות אלף מונים!”

 

10

"והנה, כך לכדו גם אותי. הייתי איפוא מה שנקרא מאוהב. לא זו בלבד ששיוויתי אותה לעיני כפסגת השלמות, אלא גם את עצמי ראיתי בתקופת־האירוסין כפסגת השלמות. הלא אין לך רשע, שיחפש מעט ולא ימצא רשעים הגרועים מבחינה כלשהי אף ממנו, ולא יוכל איפוא למצוא עילה להתגאות ולשׂבוע נחת מעצמו. כן גם אני: לא את הכסף נשאתי – לא היה כאן כל חשבון תועלת, ולא עשיתי כרוב מכּרי, שנישאו למען הכסף או קשרי־החברה – שכן עשיר הייתי והיא ענייה. זה עניין אחד. העניין השני שהתגאיתי בו היה, שאחרים נשאו נשים מתוך כוָנה להמשיך בריבוי־נשים, כפי שחיו עד נישואיהם, ואילו אני גמרתי אומר לשמור אמונים לאחר החתונה לאשתי האחת, ולא היה גבול לגאוָתי על כך, ביני לבין עצמי. כן, חזיר איום ונורא הייתי, אך אמרתי בלבי כי מלאך אני.

ימי היותי חתן לא ארכו. היום איני יכול להיזכר ללא בושה בתקופה אֵירוסין זו! איזו תועבה! הלא לאהבה רוחנית הכוָנה, ולא לחושנית. ואם רוחנית האהבה, והמגע רוחני, הלא ראוי שיתבטא מגע רוחני זה במלים, בדיבורים, בשיחות. ולא כן היה. כשנשארנו לבדנו היתה השיחה קשה עלינו מאוד. איזו עבודת סיזיפוּס היתה זו. רק העלית על דעתך מה לומר ואמרת, ושוב הכרח לשתוק, להמציא משהו. לא היה לנו על מה לשוחח. כל העשוי להיאמר על החיים הצפויים לנו, על סדרי הבית, על התכניות, כבר נאמר, ומה יהיה עתה? שאילו אנו בעלי־חיים היינו יודעים שלא מן הראוי כי נדבר; ואילו כאן, להפך, ראוי לדבר ואין מה לומר, מפני שמעסיק אותנו עניין שאינו נפתר על ידי השיחה. הוסף על כך את המנהג המגונה של אכילת ממתקים, את הזלילה הגסה של דברי־מתיקה, ואת כל ההכנות המאוסות הללו לקראת החתונה: דין־ודברים על הדירה, חדר השינה, המצעות, החלוּקים, מעילי־הבית, הלבנים, המלבושים הלא תבין, שאם אדם נושא אשה לפי אורח־הדוֹמוֹסטרוֹי, כמאמר אותו זקן, הרי הכסתות, הנדוניה, המצעות – כל אלה אינם אלא פרטים המתלווים למסתורין. אולם אצלנו, כשבין עשרה נישאים אינך מוצא אחד שאינו כופר במסתורין, ואינו כופר גם בכך שיש במעשהו משום התחייבות כלשהי, כשבין מאה גברים ספק אם יש אחד שלא נשא אשה כבר קודם לכן, ובין חמישים – אחד שלא התכוון מראש לבגוד באשתו בכל שעת כושר, כאשר הרוב רואים במסעם אל הכנסייה רק תנאי מיוחד ליִיחודם עם אשה מסויימת – הגע בעצמך איזו משמעות איומה ניתנת לכל הפרטים האלה. יוצא איפוא, כי בכך טמון הכול. יוצא איפוא, כי מעין מכירה לפנינו. מוכרים לנואף נערה תמה, ומקיפים את המכירה במיני טקסים רשמיים."

 

11

“הכול נישאים כך, ואף אני נישאתי כך, ונפתח ירח־הדבש המהולל. הלא הכינוי בלבד מה שפל הוא!” השריק בכעס. “פעם אחת התהלכתי בפאריס לראות את ההצגות כולן, ונכנסתי, לפי המלצת השלט, לראות אשה בעלת זקן וכן כלב־ים. נתגלה, כי אין אלה אלא גבר גלוי־חזה בשמלת אשה, וכלב שהלבישוהו עור סוּס־ים והטילוהו לשחות בגיגית. כל זה עורר עניין מועט מאוד, אלא שבצאתי נתלווה אלי המציג ברוב נימוס, פנה אל הקהל המצפה ליד הפתח, הצביע עלי ואמר: ‘הנה, שאלו את האדון, האם כדאי לראות? הכנסו, הכנסו, פראנק אחד לנפש!’ התביישתי לומר שלא כדאי לראות, וכפי הנראה הביא המציג בחשבון כי אנהג כך. וכנראה, זו דרכם של האנשים שנתנסו בכל תיעובו של ירח־הדבש, והם נמנעים מלאכזב את זולתם. גם אני לא איכזבתי איש, אולם כיום איני רואה עילה שלא לומר את האמת. אפילו סבור הנני, כי צורך חיוני הוא לומר את האמת על כך. אתה נבוך, מתבייש, חש תיעוב, צר לב, והעיקר, משעמם, משעמם לבלתי נשוא! הרי זה משהו הדומה לחווייתי כשלמדתי לעשן, כשחשתי הכרח להקיא ורוקי נזל, אך אני בלעתיו והעמדתי פנים שנעים לי הדבר. העונג שבעישון, כעונגו של עניין זה, אם יבוא, יבוא רק אחר כך: ראוי שבני־הזוג יפתחו בקרבם מידה־רעה זו, כדי שיפיקו ממנה הנאה.”

“הכיצד מידה־רעה?” אמרתי. “הלא אתה מדבר בסגולה האנושית הטבעית ביותר.”

“טבעית?” אמר. "טבעית? לא, נהפוך הוא, הגעתי לכלל דעה, שאין זה… טבעי. כן, לגמרי לא… טבעי. שאל את פי הילדים, שאל נערה שלא הושחתה. אחותי נישאה בעודה צעירה מאוד לאדם ששנותיו כפולות משנותיה, והוא נואף. זוכר אני מה נדהמנו בליל החתונה, כשנמלטה ממנו, חיוורת ובוכה, ואמרה לנו, כשכל גופה מרעיד, כי בשום פנים, לא תוכל אפילו לומר מה דרש ממנה.

“אתה אומר: טבעי! האכילה טבעית. והאכילה משמחת, קלה, נעימה ואינה מביישת מתחילתה; ואילו כאן הדבר גם מאוס, גם מבייש, גם מכאיב. לא, אין זה טבעי! נוכחתי לדעת, כי נערה שלא נתקלקלה, שונאת את הדבר תמיד.”

"כיצד איפוא, אמרתי אני לו, “כיצד יוכל להתקיים המין האנושי?”

“הנה, שלא יאבד חלילה מן האדם!” אמר באירוֹניה זועמת, כאילו ציפה לטענה מוּכּרת ובלתי־הוגנת זו. “הַטֵף למניעת ההוֹלדה כדי שהלורדים של אנגליה יוכלו לזלול־ולסבוא – תמיד – מותר לך. הטף למניעת ההולדה כדי להרבות את מנעמיך – מותר לך. אך די שתשמיע הגה על מניעת ההולדה בשם המוסר – רבותי, איזו זעקה: שלא יעבור מין האדם מן העולם מפני שמניין אנשים, או שניים, מבקשים לחדול להיות חזירים. אגב, סלח לי. אור זה אינו נעים לי, האוכל להאפילו?” אמר והצביע על הפנס.

אמרתי, כי היינו־הך לי, והוא קם, ובחפזון שציין את כל מעשיו עלה על המושב וּוִילֵן את הפנס בווילונית־הארג.

“אף על פי כן,” אמרתי, “אילו קיבלו הכול את דברך כחוק היה מין האדם עובר מן העולם.”

הוא השהה את תשובתו.

“אתה אומר, כיצד יתקיים מין האדם?” אמר, שב וישב מולי, פישק ברכיו ונשען עליהן במרפקים. “ועל שום מה עליו להתקיים, על המין האנושי?” הוסיף.

“מה פירוש, על־שום־מה? לולא כן לא היינו קיימים”.

“”ולמה לנו להתקיים?"

“מה פירוש, למה? כדי לחיות.”

“ועל שום־מה נִחיֶה? אם אין כל תכלית, אם ניתנו לנו החיים לשמם, אין טעם לחיות. ואם כן הדבר, הצדק הגמור עם השופֶּנהוֹאֶרים וההארטמַנים, ועם כל הבודהיסטים. ואם יש מטרה בחיים, הלא ברור שהם חייבים להפסק כשיגיעו למטרה. והלא אלה פני הדברים.” דיבר בהתרגשות ניכרת לפי שהוקיר כנראה במידה רבה את רעיונו. "הלא אלה פני הדברים. תן דעתך: אם מטרת האנושות – הרוָחה, הטוֹב, האהבה, וכל אשר תרצה; אם מטרת האנושות היא האמוּר בנבואה, כי את כל האדם תאחה האהבה, כי יכתתו חרבותם לאתים וכיוצא בזה מהו המונע להגיע למטרה זו? התאווֹת הן המונעות. מהתאווֹת, החזקה, הרעה, העקשנית שבכולן – האהבה המינית, אהבת הבשרים, ועל כן אם יוכחדו התאווֹת וגם האחרונה והחזקה שבהן, תאוַת־הבשרים, תתגשם הנבואה, הבריות יגיעו לכלל אחדות, מטרת האנושות תוגשם, ולא יהיה עוד טעם לחייה. כל עוד האנושות חיָה ניצב לפניה אידיאל, ומובן שלא האידיאל של הארנבות והחזירים, כדי לפרות ולרבות הרבה ככל האפשר, ולא של הקופים או הפאריסאים, כדי לנצל במידה מעודנת ככל האפשר את תאוַת המין, אלא אידיאל הטוב, המושג על ידי הטוהר וכיבוש־היצֵר אליו שאפו תמיד בני־אדם ושואפים גם כיום. וראה לאן הגיעו הדברים.

הגיעו דברים לידי כך, שתאוַת־הבשרים – שסתוֹם־ביטחון היא. אם לא הגיע הדור האנושי החי עמנו כיום למטרה, לא הגיע אך ורק מפני שיש בו תאווֹת, והחזקה שבהן – המינית. וכשמצוייה התאוָה המינית, יש דור חדש, ואם כן יש גם אפשרות להגיע למטרה בדור הבא. לא הגיע גם הדור הזה, ינסה הבא, וכך עד שיגיעו למטרה, עד שתתגשם הנבואה, עד שיגיעו הבריות לכלל אחדות. שאם לא כן, מה היה יוצא? נניח, כי אלוהים ברא את האדם להשגת תכלית מסויימת, ויצר אותם כבני־תמותה, אך ללא תאוַת־מין, מה היה יוצא? הלא היו חיים להם, ומתים בלי להגיע למטרה; וכדי להגיע למטרה היה אלוהים צריך לברוא אנשים חדשים. אילו היו בני אלמוות, נניח (אף על פי שקשה לאותם אנשים עצמם, ולא לדורות חדשים, לתקן את השגיאות ולהתקרב אל השלֵמות), כי לאחר הרבה אלפי שנים היו מגיעים למטרה, אבל מה צורך יהיה בהם אז? אנה יבואו כולם? הלא מוטב שיהיה הכול כפי שהוא… ואולי לא ישרה בעיניך צורת ביטוי זו, ואתה אבולוציוניסט? אבל אפילו כך, המסקנה דומה. הגזע העליון של בעלי החיים – האנושי, חייב להתלכד כנחיל־דבורים, כדי לעמוד במאבק עם בעלי החיים האחרים, ולא להתרבות לאין קץ; כדרך הדבורים חייב מין האדם לגדל חסרי־מין, שוב איפוא לשאוף לכיבוש־היֵצר, ובשום פנים לא לליבוי התאוָה והלא לכך מכוּוָן כל מהלך חיינו." הוא שתק רגע. יֶחדל המין האנושי? העשוי מישהו, ותהיה ראייתו את העולם אשר תהיה, לפקפק בכך? הלא אין הדבר מוטל בספק כלל, כמוות עצמו. הלא לפי כל הלכות הכנסייה עומד קץ הימים לבוא, וגם לפי כל תורות המדע אין מנוס מכך. מה תמיהה יש כאן איפוא, שגם תורת המוסר מגיעה לאותה מסקנה עצמה?"

עתה האריך בשתיקה, שתה עוד תה, סיים את עישון הסיגריה, הוציא מתרמילו סיגריות חדשות, ושם אותן בנרתיק הישן והמלוכלך.

“ירדתי לסוף דעתך,” אמרתי, “משהו מעין זה טוענים השֵקֶרים.”

“כן, כן, והדין עִמם,” אמר. “התאוָה המינית, יהיה קישוטה אשר יהיה, רעה היא, רעה חולה, שראוי להאבק עמה ולא לעודדה, כנהוג אצלנו. דברי האֶוַנגליוֹן, שכל המסתכל באשה לחמוד אותה, נאוֹף נאפָה, אין כוָנתם לאשתו של איש אחר בלבד, אלא – ובעיקר – לאשתך שלך.”

 

12

"ואילו בעולמנו הכול להפך: אפילו אמר אדם להתנזר בעודו רוָק, הרי לאחר הנישואים סבור כל אחד שאין ההתנזרות דרושה עוד. הלא הנסיעות הללו לאחר החתונה, היִיחודים, שעורכים הצעירים ברשות הוריהם, – אינם אלא הרשאה לניאוף. אולם חוק־המוסר נוקם בעצמו במפיריו. כל כמה שלא שקדתי לערוך את ירח־הדבש שלי לרצוני, לא הועלתי. בלי הרף היה הכול מאוס, מחפיר ומשעמם. ובמהרה נעשה הכול קשה עד ייסורים. חיש מהר התחיל הדבר. דומני, כי ביום השלישי או הרביעי מצאתי את אשתי משועממת, התחלתי לשאול לסיבת הדבר, התחלתי לחבקה, והרי זה כל מה שעשוייה היתה לבקש לדעתי, אך היא סילקה את ידי ופרצה בבכי. על מה? לא ידעה לומר. היא הרגישה עצבות, מועקה. כנראה, לחשו לה עצביה המיוגעים את האמת על התיעוב שביחסינו; אלא שלא ידעה לומר זאת. התחלתי לחקור, והיא אמרה שעצוב לה בלעדי אמהּ. נדמה היה לי, שאין זו האמת. התחלתי לפייסה, בלי להזכיר את האם. לא הבינותי, כי משהו מעיק עליה, והאֵם אינה אלא תירוץ. אך היא נעלבה מיד על שלא הזכרתי את האֵם, כביכול לא האמנתי בדבריה. אמרה לי, שהיא רואה כי איני אוהב אותה. הטחתי בה שזו קאפּריזה, ופתאום נשתנו פניה כליל, במקום העצבות נתבטא בהן רוגז, והיא התחילה להאשימני במִלים הארסיות ביותר באנוכיות ובאכזריות. הסתכלתי בה. כל פניה הביעו עוינות וצינה גמורה, כמעט איבה כלפי. זוכר אני מה נבהלתי מהמראֶה ‘מה? כיצד?’ הרהרתי. ‘אהבה, ברית נשמות, ובמקומה עניין זה לא ייתכן, לא זו דמותה!’ תחילה ניסיתי לפייסה, אך נתקלתי בחומה בלתי־נכבשת של עוינות צוננת, ארסית, ועד שפניתי כה וכה תקף הרוגז גם אותי, וכבר אמרנו זה לזה שפע של דיבורים בלתי־נעימים. איום היה רושמה של מריבה ראשונה זו. אמרתי מריבה, אלא שלא היתה זו מריבה, כי אם חשיפתה של התהום הרובצת במציאות בינינו. האהבה נתמצתה בסיפוקיה של התאוותנות, ואנו הוצבנו זה לעומת זה בתחום יחסינו ההדדיים הממשיים, היינו שני אגוֹאיסטים הזרים לגמרי איש לרעהו, ומבקשים להפיק זה מזה את מירב התענוג לעצמם. ראיתי מריבה במה שהתרחש בינינו; אלא שלא היתה זו מריבה, כי אם יחסנו הממשי זה לזה, שנתגלה לאחר סיומה של התאוותנות. לא הבינותי, כי יחס צונן ועויין זה הוא יחסנו התקין, ולא הבינותי זאת מפני שיחס עויין זה שב ונעלם מעינינו חיש מהר בזמן הראשון בשל התאוותנות המזוקקת ששבה וגאתה, זאת אומרת, בשל האהבה.

אמרתי בלבי, כי רבנו והתפייסנו והדבר לא ישוב עוד. אבל בירח ראשון זה, ירח הדבש, שבה והגיעה חיש־מהר תקופת רוָיה, ושוב לא היינו זקוקים זה לזה, ושוב נפלה מריבה בינינו. אם כן, לא היתה הראשונה מקרית, אלא כך צריך להיות וכך יהיה, אמרתי בלבי. המריבה השנייה הדהימה אותי אף יותר, לפי שנפלה מסיבה מופרכת לגמרי. משהו בגלל הכסף כביכול, שמעולם לא חסתי עליו, ובשום פנים לא הייתי עשוי לחסוך אותו מאשתי. אך זאת אזכור, שהיא פירשה איזה עניין כך, שאחת מהערותי נתגלתה כביטוי לרצוני לשלוט בה באמצעות הכסף, שטָענתי כביכול לזכותי הבלעדית עליו, והרי זה משהו מופרך, מטופש, שפל, שאינו אופייני לא לי, לא לה. רגזתי, התחלתי להאשימה בחוסר־עדינות, היא האשימה אותי – והכול התחיל מחדש. שוב ראיתי בדבריה ובהבעת פניה ועיניה אותה עוינוּת צוננת, אכזרית, שכה הדהימה אותי קודם לכן. זוכר אני, כי רבתי עם אחי, עם ידידַי, עם אבי, אך מעולם לא הגענו לידי זעם מיוחד ארסי זה, שמצוי היה כאן. אולם, חלף זמן־מה ושוב נעלמה שנאה הדדית זו מאחרי המאוּהבוּת, אמוֹר התאוותנות, ועדיין ניחמתי את עצמי במחשבה, כי שתי מריבות אלו מִשגה היו, שאפשר לתקנו. אך הנה באה המריבה השלישית, הרביעית, ואני הבינותי שאין זה מקרה, אלא כך צריך להיות וכך יהיה, ואכן נתקפתי חרדה מפני הצפוי לי. כן יִיסרה אותי המחשבה האיומה, כי רק חיי שלי עם אשתי כה רעים, כה בלתי־דומים לציפיותי, ואילו בזיווּגים אחרים אין הדבר כך. עדיין לא ידעתי, כי זה גורל הכול, אלא שהכול סבורים כמוני, כי אסונם המיוחד הוא, מעלימים את אסונם החריג, המביש הזה, לא רק מעיני זולתם, אלא גם מעיני עצמם, ואינם מודים בו אפילו בפני עצמם.

“מימים ראשונים התחיל הדבר, ונמשך כל העת, מתגבר ומקשיח. בעומק לבי הרגשתי כבר בשבועות הראשונים כי נפלתי בפח, כי מה שבא אינו מה שציפיתי לו, כי הנישואים לא זו בלבד שאין בהם אושר, אלא שהם משהו קשה ביותר, אולם ככל הבריות סירבתי להודות בכך בפני עצמי (ולא הייתי מודה בפני עצמי גם עתה, לולא הסיום), והעלמתי הכול לא מעיני הזולת בלבד, אלא גם מעיני עצמי. היום אני משתומם, כיצד לא ראיתי את מצבי הממשי. יכולתי לראות את סימניו בכך, שהמריבות היו מתחילות מסיבות, שאחר כך, לאחר סיום המריבות, לא ניתן כלל להזכר בהן. לא היה סיפק בידי התבונה להכין עילות מספיקות לאיבה ההדדית הקיימת תמיד. אולם הדהימה אף יותר קלישותן של אמתלות ההתפייסות. לפעמים היו מלים, בירור דברים, אפילו דמעות, אך לפעמים… הו! מה מאוס להזכר בזה אף עתה – לאחר המלים האכזריות ביותר, שאמרנו זה לזה, פתאום מבטים שתוקים, חיוכים, נשיקות, חיבוקים…פוּי, איזו זוָעה! כיצד יכולתי לא לראות אז את כל המיאוס הזה…”

 

13

שני נוסעים עלו והתחילו ליַשֵב עצמם על ספסל מרוחק. הוא שתק כל עוד התקינו עצמם במושבם, אך משהפסיקו ונשתתקו, המשיך, בלי לאבד, כנראה, אף לרגע את חוט מחשבתו.

“מה שנבזה בעיקר,” פתח, "שהנה מניחה התיאוריה, כי האהבה היא משהו אידיאלי, נעלה, ולמעשה הלא האהבה היא משהו נתעב, חזירי, אשר אף הדיבור וההיזכרות בה מאוסים עליך, מביישים. הן לא בכדי גרם הטבע, שיהיה הדבר מאוס ומבייש. ואם הוא מאוס ומבייש, יש להבינו כך. ואילו כאן מעמידים הבריות פנים, שהמאוס והמבייש יפה ונעלה. מה היו סימניה הראשונים של אהבתי? הלא הם אלה, שהתמכּרתי להפרזה בהמית, ולא זו בלבד שלא התביישתי בה, אלא התגאיתי משום מה בכושר זה של הפרזה גופנית, בלי להרהר כלל לא בחיי הרוח של אשתי, אלא אפילו בצרכי גופה. תמיה הייתי מניִן בא הרוגז ההדדי שלנו, והלא היה העניין ברור לגמרי: לא היה הרוגז אלא מחאתו של הטבע האנושי כלפי הטבע הבהמי שדיכא אותו.

תמיה הייתי לאיבתנו איש אל רעהו. אך הדבר בלתי־נמנע היה. איבה זו לא היתה אלא איבתם ההדדית של שותפים לדבר עבירה – גם על ההדחה לחטא וגם על החלק בפשע. וכי לא פשע הוא, אם הרתה המסכּנה כבר בחודש הראשון, ואילו יחסי־החזירים שלנו נמשכו? אתה סבור, שאני סוטה מעיקרו של סיפורי? לא ולא! הרי אני מספר לך כיצד רצחתי את אשתי, בשעת המשפט נשאלתי, במה רצחתי את אשתי, ואיך. שוטים שכמותם! סבורים היו, שרצחתי אותה אז, בסכין, בחמישה באוקטובר. לא אז רצחתי אותה, אלא מוקדם בהרבה. כן ממש כפי שהם רוצחים היום. הכול, הכול…"

“ובמה?” שאלתי.

"והוא המפליא, שהכול מסרבים לראות את הברור וגלוי לעין, מה שחייבים לדעת ולהפיץ הרופאים, אך הם ממלאים פיהם מים. הלא העניין פשוט ביותר. הגבר והאשה נוצרו כבעלי־החיים, ולאחר אהבת־הבשרים מתחיל ההריון, ואחר כך תבוא ההנקה, ואלה מצבים שבהם מזיקה אהבת־הבשרים לאשה, כפי שהיא מזיקה לתינוקה. הגברים והנשים שווים במספרם. מה משתמע מכך? דומני, כי ברור. אין אתה צריך לחכמה יתירה כדי להסיק מכך את המסקנה שמסיקים בעלי־החיים, זאת אומרת התנזרות. ולא כן עשו. הגיע המדע לידי כך, שגילה איזה לֶאוּקוֹציטים המתרוֹצצים בדם, ואף הבלים מיותרים למיניהם, אך דווקא זאת לא השכיל להבין. מכל מקום, לא שמענו דברים אלה מפי המדע.

והנה לפני האשה שתי דרכים בלבד: האחת – לעשות עצמה לבעל־מום, להשמיד בקרבה בבת־אחת, או לפי מידת־הצורך, את הכושר להיות אשה, הווי אומר אֵם, כדי שיוכל הגבר להתענג בשלוָה ובקביעות; והדרך האחרת, שאינה אפילו דרך, אלא הפרה פשוטה, גסה, מובהקת של חוקי־הטבע, המתרחשת בכל המשפחות הנקראות הגונות. הרי זו הדרך המחייבת את האשה, על אף טבעה, להיות יצור, שלדרגתו אינו יורד אפילו בעל־חיים אחד. גם כוחה לא יעמוד לה. על כן מצויים בקרבנו ההיסטֶריָה, העצבנות, ובהמוני העם – הנשים אחוזות־הדיבוק. תן דעתך, בין הבנות הטהורות אין אחוזות־דיבוק, והן מצויות דווקא בין הנשים, והנשים שבעלים להן. כך הדבר אצלנו. וכן הדבר גם באירופה. כל בתי החולים להיסטריה מלאים נשים המפֵרות את חוקי־הטבע. אך הנשים אחוזות הדיבוק וחולותיו של שארקוֹ – בעלות־מום גמורות הן, ואילו נשים בעלות־מום לחצאין מָלא עולם. הלא ראוי שניתן דעתנו על המעשה הגדול המתרחש באשה הנושאת את העובר, או המיניקה את הרך הנולד. גדֵל משהו הממשיך אותנו, בא במקומנו. ומעשה קדוש זה מחללים – במה? הלא אימה היא להעלותו על הדעת! ומדברים על החרות, על זכויות הנשים. הן דומה הדבר למעשיהם של אוכלי־אדם, המפטמים את שבוייהם למאכל, וטוענים באָזניהם, כי לזכויותיהם ולחרותם הם דואגים."

כל זה היה בבחינת חידוש, והדהים אותי.

“הייתכן? אם כן הדבר,” אמרתי, “יוצא, שיכול אדם לאהוב את אשתו אחת לשנתיים, והלא גבר…”

“ולגבר חיוני הדבר,” המשיך את דברי. “שוב הצליחו כוהני המדע החביבים לשכנע את הכול. מצָוֶה הייתי עליהם, על מכשפים אלה, שימלאו את תפקידן של נשים אלו, החיוניות לגברים, לדעתם, מה היו משמיעים לנו אז? שַכנע אדם, כי ווֹדקה, טבק, אוֹפּיוּם חיוניים לו, וכל אלה אף יהיו חיוניים. מסתבר איפוא, כי אלוהים לא הבין מה דרוש, ועל כן התקין הכול שלא כראוי, בלי לשאול את פי המכשפים. עיניך הרואות, אין העניינים מתיישבים יפה. הם נמנו וגמרו, כי הכרח הוא לגבר לסַפק את תאוָתו, ואף חיוני הדבר, ואילו כאן נשתרבבו להן ההולדה וההנקה, המפריעות בסיפוק צורך זה. מה נעשה איפוא? נפנה אל המכשפים, הם ימצאו עצה. אכן, חשבו ומצאו. הו, מתי יוקעו המכשפים הללו, הם והונאותיהם? הגיעה השעה! הגיעו דברים לידי כך, שאנשים משתגעים, מתאבדים בירִיָה, והכול בשל כך. וכלום ייתכן מוצא אחר? בעלי־חיים יודעים כביכול, כי צאצאיהם ממשיכים את מינם, ומקיימים מצוַת־חוק מסויימת בתחום זה. רק האדם אינו מכיר חוק זה ומסרב לדעתו. וכל דאגתו נתונה להגדלת תענוגו ככל האפשר. ומי העושה כן? מלך הברִיָה, האדם. תן דעתך, בעלי־החיים מתייחדים רק כשהם עשויים להביא צאצאים לעולם, ואילו המלך השפל של הברִיָה – תמיד, ובלבד שינעם לו. יתירה מזו, הריהו מעלה עיסוק־קופים זה למעלת פנינת־ההוָייה, למעלת האהבה. ובשם אהבה זו, זאת אומרת תועבה זו, הריהו מכרית – מה? – את מחצית המין האנושי. לשם תענוגם הם הופכים את כל הנשים, שהיו עשויות לשמש מסייעות בתנועת האנושות אל האמת והרוָחה, לא למסייעות אלא לאויבות. צא וראה מה בולם בכל אתר ואתר את תנועת האנושות קדימה? הנשים. ומדוע עלתה להן כך? רק מסיבה זו. כן, כן,” חזר ואמר פעמים אחדות, התחיל לנוע במקומו, לשלוף את הסיגריות ולעשן, לפי שביקש בוַדאי להרגע מעט.

 

14

“הנה, חיי־חזיר כאלה חייתי אני,” המשיך בנעימה הקודמת "הרע מכל רע היה בכך, שאף על פי שחייתי חיים מגונים אלה, סבור הייתי, שהיות ואיני מתפתה לנשים אחרות, היות ואני חי חיי־משפחה ישרים, הריני איש מוסרי, ואין בי כל אשם, ואם נופלות מריבות בינינו, הרי זו אשמתה, אשמת אָפיָה.

מובן, שלא היא היתה האשמה. היא היתה ככל הנשים, כרובן. ניתן לה חינוך המתחייב ממצב האשה בחברה שלנו, ועל כן מתחנכות כך, ללא יוצאת מהכלל, כל הנשים במעמדות הרוָחה, ואין הן עשויות כלל להתחנך באופן אחר. מדברים אצלנו על איזו השכלת־נשים חדשה. כל אלה דברים בטלים: השכלת הנשים הריהי מה שהיא חייבת להיות לפי ההשקפה שכולה העמדת־פנים.

לעולם תתאים השכלת האשה להשקפת הגבר עליה. הלא כולנו יודעים מהי האשה בעיני הגבר: Wein, Weiber und Gesang1, וכך אומרים המשוררים בשיריהם. ראה את השירה כולה, את הציור כולו, את הפיסול, החל בשירי־האהבים ופסלי וֶנוּס וּפרינֶה העירומות, ותיוָכח, כי האשה היא כלי־תענוגות; כך היא בטרוּבָּה וּבגראצֶ’בקה, וכך היא בנשף־החצר. תן דעתך על ערמתו של השטן: נו, מנעמים, תענוג, אם כן להווי ידוע שתענוג הוא, כי האשה נתח מתוק היא. ולא היא, תחילה טענו האבירים שהם מעריצים את האשה (מעריצים, ואף על פי כן רואים בה כלי של עינוגים). עתה הם טוענים, שמכבדים את האשה. אלה מפַנים לה מקום־ישיבה, מרימים ממחטה שנפלה; ואלה מודים בזכותה לתפוס את כל המשרות להשתתף במינהל וכיוצא באלה. דברים אלה הם עושים, אך ההשקפה עליה לא נשתנתה. הריהי כלי של עינוגים. גופה הוא אמצעי לעינוגים. והיא יודעת זאת. הדבר דומה לגמרי לעבדוּת. העבדות הרי אינה אלא שימושם של אחדים בעבודת־הכפייה של רבים. ועל כן, כדי שלא תהיה עבדוּת, ראוי שלא ירצו הבריות להשתמש בעבודתם הכפוייה של זולתם, שיראו בכך חטא או חרפה. אך בינתיים ביטלו אנשים את צורתה החיצונים של העבדות, קבעו שאין לחתום עוד על שטרי־מכר של עבדים, ומדמים בנפשם ומשכנעים את עצמם, כי העבדות איננה עוד, ואינם רואים ומסרבים לראות, כי העבדות מוסיפה להתקיים, שכן הבריות מוסיפם לאהוב את השימוש בעבודת זולתם, ורואים את המעשה טוב וישר לפניהם. ומכיוון שהם רואים את המעשה טוב לפניהם, יִמָצאו תמיד אנשים החזקים או ערמומיים מזולתם ויֵדעו לעשותו. הוא הדין באמנציפציה של האשה. הלא עבדות־האשה כל עיקרה בכך, שהבריות רוצים להשתמש בה כבכלי של עינוגים, ורואים את הדבר טוב מאוד לפניהם. והנה הם משחררים את האשה, מעניקים לה זכויות שונות הניתנות לגברים, אך מוסיפים לראות בה כלי של עינוגים, וכך הם מחנכים אותה בילדותה וגם על ידי דעת הקהל. ועדיין היא אותה שפחה מושפלת, מנואפת, והגבר עודנו בעל־העבדים הנואף.

משחררים את האשה בקוּרסים ובלשכות, ורואים בה מוּשׂא של עינוגים. לַמדוה־נא לראות עצמה כפי שלימדוה אצלנו, ולעולם תוסיף להיות יצור נחות. או שתמנע את ההריון בעזרת הרופאים־הנבלים, ואם כן תהיה יצאנית גמורה, שלא ירדה לדרגת הבהמה אלא לדרגת החֵפץ, או שתהיה מה שהנָה ברוב המקרים – חולת־נפש, היסטרית, אומללה, והלא כאלו הן, ללא סיכוי להתפתחות רוחנית.

אין הגימנסיות והקורסים עשויים לשנות מצב זה. לשנותו יוכל רק שינוי השקפתם של גברים על הנשים, והשקפתן של הנשים על עצמן. הוא ישתנה רק כשתראה האשה את מעמד הבתולה כנעלה ביותר, ולא תראה, כפי שהיא רואה כיום, במעמד נעלה זה – בושה, חרפה. וכל עוד אין הדבר כן, יתמצה על אף הכול האידיאל של כל נערה, תהיה השכלתה אשר תהיה, במשיכת תשומת־לבם של גברים רבים ככל האפשר, של זכרים רבים ככל האפשר, כדי שתינתן לה אפשרות הבחירה.

העובדה, כי האחת מיטיבה לדעת מתימטיקה, והשנייה פורטת על הנבל – לא תשנה דבר. האשה מאושרת וכל מבוקשה בידיה כשהיא קוסמת לגבר. ועל כן עיקר משימתה של האשה – לדעת לקסום לו. כך היה וכך יהיה. כן הדבר בחיי הבתולות בעולמנו, והוא נמשך בחיי־הנישואים. בחיי הבתולות דרוש עניין זה לצורך בחירה, בחיי־הנישואים – לצורך שליטה בבעל.

היחידים המפסיקים לזמן־מה מהלך זה או מדבירים אותו הם – הילדים, ואף הם – רק אם אין האשה מפלצת, ופירוש הדבר שהיא מיניקה בעצמה. אלא שגם בכך היתה יד הרופאים.

אשתי, שביקשה להיניק בעצמה, ואף היניקה את חמשת הילדים שנולדו אחר כך, לקתה בבריאותה עם בוא הילד הראשון. הרופאים הללו, שהפשיטוה בציניות ומיששו בכל גופה, ואני נאלצתי להודות להם על כך ולשלם את שכרם, – רופאים חביבים אלה קבעו שאינה צריכה להיניק, ובתקופה הראשונה ניטל ממנה האמצעי היחיד שהיה עשוי לפטור אותה מהגנדרנות. היניקה מינקת, זאת אומרת ניצלנו את עָניָהּ, מצוקתה וּבוּרוּתה של אשה, שידלנו אותה לעזוב את תינוקה ולבוא אל שלנו, ובזכות זו קשרנו לה שָביס רקום כסף. ולא זה העיקר. העיקר הוא, שבתקופת שחרורה מההריון ומההנקה שבה והופיעה בה בעוצמה מיוחדת הגנדרנות הנשית שנרדמה קודם לכן. בד בבד הופיעו אף בי בעוצמה מיוחדת ײסורי הקנאה, שעינו אותי בלי הרף בכל חיי־הנישואין שלי, ולא ייתכן שלא יענו את כל הבעלים החיים עם נשותיהם כפי שחייתי אני, זאת אומרת, ללא־מוסר."

 

15

“בכל חיי־הנישואים שלי לא הניחו לי יִיסורי הקנאה. אולם בכמה תקופות החריפו יִיסוּרי אלה החרפה יתירה. אחת התקופות הללו חלה, כשלאחר לידת הילד הראשון אסרו עליה הרופאים להיניק. קינאתי במיוחד בפרק־זמן זה, ראשית, מפני שאשתי ידעה את החרדה המיוחדת לאֵם, המביאה בהכרח לידי הפרה חסרת־סיבה של מהלך החיים התקין; זאת ועוד, משראיתי כיצד זנחה על נקלה את חובת־המוסר של האֵם, הסקתי בדין, אף בבלי־דעת, כי באותה קלות עצמה תדע לזנוח את חובת נישואיה, מה גם שהיתה בריאה לחלוטין, ועל אף איסורם של הרופאים החביבים, היניקה את שאר הילדים וגמלה אותם להפליא.”

“אכן, אינך אוהב את הרופאים,” אמרתי, כשהבחנתי בנעימת־קולו הזועמת במיוחד כל פעם שהזכירם.

"לא באהבה או בחוסר־אהבה מדובר. הם הרסו את חיי, כפי שהרסו ומוסיפים להרוס חיי אלפים, מאות־אלפי אנשים, ואיני יכול שלא לקשור תולדה בסיבה. מבין אני שרצונם, כרצון עורכי־הדין ואחרים, לצבור ממון, וברצון הייתי נותן להם את מחצית הכנסתי, וכל אדם היה נותן להם את מחצית רכושו, אילו הבין מה הם מעוללים, ובלבד שלא יתערבו בחיי־המשפחה שלנו, שלא יתקרבו אלינו לעולם. הן לא אספתי ידיעות, אלא שמכיר אני עשרות מקרים – ואין מספר להם – שבהם קטלו הללו את העובר ברחם אמו, בטענה שאין בכוחה ללדת, ואחר כך האֵם יולדת להפליא, או שקטלו את האמהות בניתוחים כלשהם. הלא אין איש מונה את הרציחות הללו, כפי שלא מנה את רציחות האינקוויזיציה, לפי שהיתה סברה, כי לטובת האנושות נעשה הדבר. אין אתה עשוי כלל למנות את פשעיהם. אבל כל הפשעים האלה כאיִן וכאפס הם לעומת הניווּן המוסרי של המטריאליזם, שהביאו לעולם, בעיקר באמצעות הנשים. אין צריך לומר, שאם נישַמע להוראותיהם, הרי בגלל ההידַבקות יצטרכו הבריות, בכול ובכל מקום, לא לצעוד לקראת אחדות אלא להפרדה: לפי תורתם צריכים הכול לשבת בנפרד, ולא להניח מפיהם את מַַזלף הקרבול (אגב, עתה נתגלה כי גם זו תצלח). אף זה לא חשוב. הארס העיקרי – בהשחתת הבריוֹת, והנשים במיוחד.

היום אינך יכול לומר: ‘רעים חייךָ, שפּר אותם’ – אסור לומר זאת לא לעצמך ולא לזולתך. ואם חייך רעים, הסיבה טמונה באי־תקינותם של התפקודים העצבּיים, או כיוצא בזה. ועליך לפנות אליהם, והם ירשמו לך תרופות מבית־המרקחת בשלושים־וחמש קוֹפּייקוֹת, ואתה בלע. עתה יורע מצבך, ואז תוסיף תרופות ותרבה רופאים. תעלול נפלא!

ולא הוא העיקר. סיפרתי רק, כי הֵיניקה להפליא את ילדיה, וכן ההריון וההנקה בלבד הם שהצילוני מיִיסורי־הקנאה. לולא אלה, היה הכול מקדים להתרחש. הילדים הצילו אותי ואותה. בשמונה שנים ילדה חמישה ילדים. ואת כולם היניקה בעצמה."

“והיכן הם עתה ילדיך?” שאלתי.

“הילדים?” שאל בבהלה.

“סלח לי, אולי הזכרונות קשים עליך?”

"לא, אין דבר. את ילדי אספו גיסתי ואחיה. הם לא נתנו אותם בידי. נתתי להם את רכושי, אך הם לא נתנו לי את הילדים. הלא אני מעין מטורף. אני נוסע עתה מביתם. ראיתי אותם, אך לא יתנו אותם בידי. הרי אני עשוי לחנכם שלא יִדמו להוריהם. והלא דרוש שיהיו כהוריהם. נו, מה אפשר לעשות? מובן, שלא יתנו אותם בידי, ולא יסמכו עלי. אכן איני יודע, האם היה בכוחי לחנכם. סבורני, שלא. אני – חורבה, בעל־מום. דבר אחד יש בי. יודע אני. כן, נכון שאני יודע דברים, שלא במהרה יֵדעו אותם הכול.

כן, הילדים חיים וגדלים להיות פראים ככל אלה שמסביבם. ראיתי אותם, שלוש פעמים ראיתי. לא אוכל לעשות דבר למענם. שום דבר. הריני נוסע לביתי, לדרום. בית קטן לי שם וגינה.

כן, לא במהרה יֵדעו הבריות מה שאני יודע. האם רב הברזל בשמש ובכוכבים ואֵילו מתכות מצויות בהם – אפשר להוָדע חיש־מהר, אך לדעת מה מוקיע את חזירותנו – קשה הדבר, קשה מאוד…

אתה מקשיב, לכל־הפחות, ואף על כך אני אסיר־תודה לך."

 

16

"הנה הזכרת את הילדים. ושוב, אילו שקרים איומים מפריחים על הילדים. הילדים – ברכת אלוהים, הילדים – שמחה. הלא שקר הדבר. כל זה היה באחד הזמנים, והיום אין זכר לכך. הילדים – עינויים הם ולא עוד. זו הרגשתן של רוב האמהות, ולפעמים, בלי־משים, הן אף אומרות כך, ללא־עקיפין. שאל את רוב האמהות בחוגנו, חוג האמידים, והן יאמרו לך, כי מרוב פחד שמא יחלו הילדים וימותו, אין הן רוצות להולידם, ואינן רוצות להיניקם אם כבר ילדו, כדי שלא להתקשר אליהם ולא לסבול. העונג שמעניק להן הילד ביופיו, ביפי ידיו, רגליו, בגופו כולו, ההנאה שגורם הילד – פחותים מהייסורים הנופלים בחלקן – לא רק עם מחלתו או מותו, אלא אפילו בשל הפחד מפני אפשרות המחלה והמוות. עם שקילת היתרונות והחסרונות מסתבר, שלא כדאי להוליד ילדים, ועל כן לא רצוי. הן אומרות זאת באומץ, ללא־עקיפין, ואומרות בלבן שמקורם של רגשות אלה באהבתן לילדים, רגש טוב וראוי לתהילה, שהן גאות בו. אין הן מבחינות כלל, כי בשיקול־דעת זה הן שוללות ממש את האהבה, ומאשרות את אנוכיותן בלבד. הן צופות פחות הנאה מיופיו של הילד מאשר יִיסורים ופחד מחשש לגורלו, ועל כן אין צורך להן בילד אשר יאהבו. אין הן מקריבות את עצמן למען היצור האהוב. אלא את העשוי להיות יצור אהוב – למענן.

ברור, שאין זו אהבה אלא אנוכיות. אולם אין הלב מניח להרשיען, את האמהות במשפחות האמידות שלנו, על אנוכיות זו, כשאתה נזכר בתלאותיהן הכרוכות בבריאות הילדים, בחיי האדונים שלנו, ושוב – בחסדם של הרופאים הללו. אימה יורדת עלי כשאני נזכר, אפילו עתה, בחיי אשתי בזמן הראשון ובמצבה כשהיו אך שלושה, ארבעה ילדים, וכל כולה נתונה להם. חיינו לא היו קיימים כלל. הם היו מעין סכנת תמיד, הצלה ממנה, סכנה שנתחדשה, שוב מאמצים נואשים ושוב הצלה – לעולם משהו המתרחש באניה הנטרפת. לפעמים היה נדמה לי, כי הדבר נעשה במתכוון, שהיא מעמידה פני חרדה לילדים, כדי לנצח אותי. כל זה הכריע באורח פשוט להפליא בכל השאלות לטובתה. דומה היה עלי לפעמים, כי כל מה שאמרה ועשתה במקרים אלה – במתכוון אמרה ועשתה, אך לא, היא עצמה התייגעה והתענתה תמיד בעסקי הילדים, בבריאותם ובמחלותיהם. עינויים היו אלה, גם לה גם לי. ומן הנמנע היה שלא תתענה. הלא המשיכה אל הילדים, הצורך הבהמי להאכילם, לטפחם, לגונן עליהם – מצויים היו, כפי שהם מצויים אצל רוב הנשים, אך חסר משהו המצוי אצל בעלי־החיים – העדר הדמיון והתבונה. אין התרנגולת חוששת מפני העלול לבוא על אפרוחה, אינה יודעת את כל המחלות העלולות לתקוף אותו, אינה מכירה את כל האמצעים שהבריות סבורים, כי יוכלו להציל בהם ממחלה וממוות. אין הצאצאים צרה צרורה לתרנגולת. היא עושה למען אפרוחיה את המעשים הטבעיים לה ומשמחים אותה. צאצאיה שמחתה הם. אם יחלה האפרוח, טיפוחה מוגדר מאוד: היא מחממת, מאכילה אותו. ובעשותה כך יודעת היא, כי עשתה את כל הדרוש. ימות האפרוח, לא תשאל את עצמה מדוע מת, אנה הלך, תקרקר מעט, ואחר כך תחדל ותוסיף לחיות כקודם לכן. לא זה דינן של הנשים האומללות שלנו ושל אשתי. מכל העברים שמעה ובכול קראה כללים שונים לאין־קץ ומתחלפים בלי הרף, כמובן, על המחלות – כיצד לרפא, כיצד לחנך, לטפח. להאכיל כך, ובזה. לא, לא כך, לא בזה, אלא דווקא כך. להלביש, להשקות, לרחוץ, להשכיב לישון, לטייל, האוויר – על כל אלה נודעו לנו, ובעיקר לה, כללים חדשים מדי שבוע. כביכול, אתמול בלבד התחילו ילדים להוָלד. ומשלא האכילו כראוי, לא רחצו כנדרש, ולא בעִתו, והנה חלה הילד, ומסתבר שהיא אשמה, ועשתה לא את הראוי לעשות.

וכך, כל עוד הכול בריאים. ואף אלה עינויים. אך אם חלה הילד, הקיץ הקץ. גיהנום ממש. סברה היא, כי מחלה אפשר לרפא, ויש מדע כזה ואנשים כאלה – הרופאים, והם היודעים. לא כולם, אך המעולים שבהם יודעים. והנה הילד חולה וראוי להגיע אל המעולה שבכולם, אל היודע להציל, ואז ניצל הילד. אך אם לא תפסת את הרופא הזה, או שאינך מתגורר במקום מגוריו של הרופא הזה – ואבד הילד. אין זו אמונתה שלה בלבד, אל אמונת כל הנשים בנות חוגה, ומכל צד היא שומעת אך זאת: ליֶקטרינה סֶמיוֹנוֹבנה מתו שניים מפני שלא הזמינו בעוד מועד את איוואן זאכָארִיץ‘, ואצל מַריה איוואנוֹבנה הציל איוואן זאכאריץ’ את הילדה הבכירה. בבית פֶּטרוֹב עקרו בעוד מועד, בעצת הרופא, לבתי־מלון שונים – והילדים חיים ומשלא עקרו – מתו הילדים. ולפלונית היה ילד חלוש, ובעצת הרופא עברו דרומה – והצילו את הילד. וכיצד לא תתענה ולא תתרגש כל ימיה, כשחיי הילדים, שאהבתה אליהם בהמית, תלויים בידיעתה בעוד מועד מה יאמר על כך איוואן זאכאריץ‘. ומה יאמר איוואן זאכאריץ’ אין איש יודע, ופחות מכל אדם – הוא עצמו, לפי שהוא מיטיב לדעת שאינו יודע דבר ואין בכוחו להועיל כלל, ועל כן יכרכר כיד המקרה, ובלבד שלא יפסיקו להאמין כי אכן הוא יודע משהו. אילו היא בהמה ממש, לא היתה מתענה עד כדי כך; ואילו היא בן־אדם ממש, הלא היתה בה אמונה באלוהים, וכן היתה מדברת וחושבת בלשון האיכרות המאמינות: ‘אלוהים נתן ואלוהים לקח, ואנה תברח מאלוהים’. חושבת היתה, כי החיים והמוות של כל הבריות ושל ילדיה אינם בידי אדם, אלא בידי האלוהים, ולא היתה מתענה במחשבה, כי היה בידה למנוע את מחלתם של ילדיה ואת מותם, והיא לא עשתה כן. ואילו מצָבה כך הוא: ניתנו בידיה יצורים פּריכים ביותר, חלושים, הצפויים לצרות לאין־קץ. ליצורים אלה היא רוחשת אהבה בהמית לוהטת. זאת ועוד, יצורים אלה הופקדו בידיה, ואילו האמצעים לשמירת קיומם של יצורים אלה נעלמים מעינינו וגלויים לאנשים זרים לחלוטין, אשר את שרותם ועצתם אפשר לרכוש רק בממון רב, ולא תמיד.

אכן, היו כל חיינו עם הילדים לא שמחה אלא עינויים לאשתי ועל כן גם לי. וכיצד לא תתענה? על כן גם התענתה תמיד. לפעמים, אך נרגענו לאחר התפרצות של קנאה, או פשוט מריבה, ואמרנו לחיות מעט, לקרוא, להרהר; אך שלחנו יד באיזה עניין, ופתאום מגיעה הידיעה, כי ואסיָה מקיא, או מאשה פלטה דם עם עשיית צרכיה, או לאנריוּשה פריחה על גופו, וכמובן כי תם הכול, ואין חיים עוד. אנה אדהר, אל אֵילו רופאים, לאן לבודד? ומתחילה פרשת חוֹקן, מדידת חום, תרופות ורופאים. אך תסתיים פרשה זו, מיד תתחיל אחרת. חיי־משפחה נכונים, מוצקים, לא היו. אולם היתה, כפי שאמרתי לך, פעולת־הצלה מתמדת מסכנות מדומות וממשיות. והלא אלה פני הדברים כיום ברוב המשפחות. ואילו במשפחתי החריף כל זה במיוחד. אוהבת־ילדיה היתה אשתי ומאמינה על נקלה.

ולפיכך, מציאותם של הילדים לא זו בלבד שלא שיפרה את חיינו, אלא אפילו מיררה אותם. זאת ועוד, הילדים שימשו לנו עילה חדשה למחלוקת. ולא רק סלע־המחלוקת היו הילדים, אלא גם כֵּלֶיה. כביכול התקוטטנו זה עם זה באמצעות הילדים. לכל אחד היה ילדו האהוב – כלי קטטה. אני התקוטטתי יותר באמצעות ואסיָה, הבכור, והיא – באמצעות ליזה. יתירה מזו, כשהתחילו הילדים להתבגר ואָפיָם נתייצב, הפכו להיות בעלי־ברית, שכל אחד משנינו משך אותם לצדו. הדבר גרם להם ייסורים איומים, למסכנים, אך במלחמת־התמיד שלנו לא היתה דעתנו פנוייה כלל להרהר בהם. הילדה היתה בת־בריתי, ואילו הנער הבכור, אהובהּ הדומה לה, היה תכופות שנוא עלי."

 

17

"הנה כך חיינו. האיבה ביחסינו גברה יותר ויותר. לבסוף הגענו לידי כך, שלא חילוקי־הדעות יצרו את האיבה, אל האיבה היא שיצרה את חילוקי־הדעות: לכל אשר תאמר אשתי לא הסכמתי מראש, אף היא כך.

בשנה הרביעית הגיעו שני הצדדים מבלי־משים לכלל דעה, כי לא נוכל להבין זה את זה, להסכים איש לדעת רעהו. כבר הפסקנו לנסות להידַבר בינינו עד תום. התמדנו לדבוק איש איש בדעתו על העניינים הפשוטים ביותר, ובעיקר על ענייני הילדים. ככל שאני נזכר עתה, לא היו הדעות שעמדתי עליהן יקרות ללבי עד כדי כך, שלא אוכל לוַתר עליהן. אולם דעתה הפוכה היתה, ולוַתר – פירושו לוַתר לה. דבר זה נבצר ממני. אף ממנה. כנראה, סבורה היתה תמיד כי הצדק הגמור אתה, ואני הייתי תמיד קדוש בעיני עצמי בכל הנוגע לה. שנינו כמעט שהיינו נדונים לשתיקה, או לשיחות שמובטחני כי בעלי החיים מסוגלים לשכמותן: ‘מה השעה? הגיעה השעה לישון. מה היום בארוחת הצהריים? לאן ניסע? מה כתוב בעתון? להזמין את הרופא. מאשה חשה בגרונה?’ אך חרגנו כחוט־השערה מתחום שיחה זה, שנצטמצם לבלתי־נשוא, וכבר נתלקח הרוגז. אירעו התנגשויות ונשמעו ביטויי־שנאה בגלל הקָפה, מפת־השולחן, הכִּרכרה, מהלך במשחק־הקלפים – עניינים שלא היה בהם שמץ של חשיבות לגבי האחד או השני. על כל פנים, בי געשה לעתים תכופות שנאה איומה כלפיה! לעתים הסתכלתי כיצד היא מוזגת תה, מרתיעה רגל, או מקריבה את הכף אל פיה, מלסלֶסת, מושכת נוזל לפה, ושנאתי אותה דווקא על כך, כאילו אין מעשה רע מזה. לא שמתי לב אז, כי תקופות הזעם עלו באורח תקין וקצוּב, בהתאם לתקופותיה של הקרוייה בפינו אהבה. תקופת אהבה – תקופת זעם. תקופת אהבה נמרצת – תקופת זעם ארוכה, התגלות חלשה יותר של האהבה – תקופת זעם קצרה. לא הבינונו אז, כי אהבה זו וזעם זה אינם אלא רגש בהמי אחד, הנראה מקצווֹת שונים. איומים היו חיים אלה, אילו הבינונו את מצבנו. אלא שלא הבינונו אותו, ולא ראינוהו כלל. הלוא זו ישועתו של אדם וזה עונשו, שבשעה שאינו חי כראוי, יש בכוחו לערפל את דעתו, כדי שלא לראות את חומרת מצבו. כך נהגנו גם אנו. היא טרחה להסיח דעתה בעיסוק מאומץ, נחפז תמיד, במשק־הבית, בריהוט, במלבושיה ובמלבושי הילדים, בלמידה, בבריאות הילדים. לי היתה שכרוּת משלי – שכרות השֵרות במִשרתי, הציִד, הקלפים. תמיד היינו עסוקים שנינו. שנינו הרגשנו, שככל שרבים יותר עיסוקינו, כן עלולים אנו להיות מרושעים יותר איש כלפי רעהו. ‘קל לך לעשות העוָיות הרהרתי בה – הנה עינית אותי בהתפרצויות קולניות כל הלילה, ולי יש ישיבה.’ ‘קל לך – לא רק חשבה אלא אמרה אשתי – ואני לא ישנתי כל הלילה בגלל הילד.’

וכך חיינו בערפל־תמיד, בלי לראות נכוחה את מצבנו. לולא קרה מה שקרה, ואני חי חיים אלה עד זיקנה, הייתי סבור גם אני במותי, כי חיים טובים היו חיי, לא טובים במיוחד אך לא גרועים, חיים כחיי הכול. לא הייתי תופש את תהום האסון ואת השקר השפל שבהם השתכשכתי.

והלא היינו שני אסירים השונאים זה את זה, רתוקים בשרשרת אחת, מרעילים איש את חיי רעהו ומשתדלים להתעלם מכך. עדיין לא ידעתי בימים ההם, כי 0.99 של הזוגות חיי באותו גיהנום בו חייתי אני, וכי חיים אחרים לא יִיתכנו כלל. בימים ההם עוד לא ידעתי זאת לא לגבי אחרים ולא לגבי.

מפליאים הם זימוני־הנסיבות בחיים התקינים וכן בבלתי־תקינים! דווקא כשחיי ההורים נעשים לבלתי־נשוא בשל יחסם זה לזה, מתגלה הצורך בתנאי-העיר לחינוך הילדים. הנה מופיע הצורך לעקור העירה."

השתתק ופלט פעמיים את צליליו המשונים, שעתה כבר היו דומים לגמרי להתייפחות מאופקת. הלכנו וקרבנו לתחנה.

“מה השעה?” שאל.

הצצתי, השעה היתה שתיים.

“האם לא עייפת?” שאל.

“לא, אבל אתה עייפת.”

“אני חש מחנק. ברשותך, אטייל מעט, אשתה מים.”

בהילוך מתנדנד עבר בקרון. ישבתי לבדי, מברר בדעתי כל מה שאמר לי, ושקעתי בהרהורי עד כדי כך, שלא הרגשתי בשובו בפתח האחר.

 

18

“כן, אני סוטה מן העניין,” פתח. "הרבה הפכתי בדעתי, עניינים רבים אני רואה באור אחר, וכל זה רצוני לומר. ובכן, התחלנו לחיות בעיר. בעיר טובים יותר חייהם של אנשים אומללים. יכול אדם לגור בעיר מאה שנים, ולא לעמוד על כך שנפטר זה כבר והרקיב. אין אתה פנוי לבירור עם עצמך, הכול מלא ותפוס. עסקים, יחסי־חברה, הבריאות, האמנויות, בריאות הילדים, חינוכם. הנה עליך לקבל בביתך אורחים אלה ואלה, לנסוע אל פלוני אלמוני. הנה עליך לראות את זו, לשמוע את זה או את זו. הלא בכל רגע מצויים בעיר אנשי־שם, אחד או בבת־אחת שניים או שלושה שחלילה להחמיצם. הנה עליך לרפא את עצמך, את זה או את זה, והנה דרושים מורים, מורי־עזר, מטפלות, ואילו החיים ריקים מכל רִיק. וכך חיִינו והרגשנו פחות ביִיסורי הצוותא. מלבד אלה נמצא לנו בזמן הראשון עיסוק נפלא – התקנת משק הבית בעיר החדשה, בדירה החדשה, ועוד עיסוק הנסיעות מהעיר לכפר ומהכפר לעיר.

חלף עלינו חורף אחד, ובחורף השני אירע משהו חסר־ערך לכאורה, שאיש לא הבחין בו, והוא שגרם כל מה שנתרחש אחר כך. היא לקתה בבריאותה, והמנוּוָלים אסרו עליה ללדת ולימדוה להשתמש באחד האמצעים. מאוס היה הדבר עלי. נאבקתי בו, אך היא עמדה על שלה בעקשנות קלת־דעת, ואני נכנעתי. סולק הצידוק האחרון לחיי־החזירים – הילדים – והחיים נעשו מאוסים אף יותר.

לאיכר, לעובד, דרושים הילדים אף שקשה עליו פרנסתם, אלא שהם דרושים לו, ועל כן יש צידוק ליחסי־האישות שלו. ואילו לנו, לבעלי ילדים, לא דרושים ילדים נוספים, הם – דאגה מיותרת, הוצאה, שותפים לירושה, הם מעמסה. ועתה אין כל צידוק עוד לחיי החזירים שלנו. או שאנו נפטרים מהילדים באורח מלאכותי, או שאנו רואים בילדים אסון, תוצאה של חוסר־זהירות, והדבר מאוס אף יותר. צידוק איִן. אלא שכה עמוקה ירידתנו המוסרית, שאין אנו רואים אפילו צורך בצידוק. רובם של ציבור המשכילים בימינו מתמכּרים לניאוף זה ללא כל ייסורי־מצפון.

ומה יִתייסר כאן, כשאין בחיינו מצפּוּן כלל וכלל, להוציא את מצפון דעת הקהל, אם אפשר לכנותו כך, ואת החוק הפלילי. ואצלנו לא זה נפגע ולא זה: אין לך כל נקיפת־מצפון נוכח החברה, שכן הכול נוהגים כך: גם מַריה פאוולוֹבנה וגם איוואן זאכאריץ'. וכי עלינו להוסיף עניים, או לשלול מעצמנו את האפשרות לחיות חיי־חברה? אין גם יסוד לנקיפת־מצפון נוכח החוק הפלילי, או לפַחַד מפניו. רק נערות מושחתות ונשות־חיילים מטילות את הוולדות לבריכות ולבארות. מובן, שאותן יש לכלוא בבית־הסוהר, אך אצלנו הכול נעשה בעִתו ובנקיון־כפיים.

כך חיינו עוד שנתיים. האמצעי של המנוּוָלים התחיל להשפיע, כנראה. היא השמינה ויפתה, כיופיָם של שלהי־קיץ. היא הרגישה בזה וטיפחה את עצמה. עלה בה מין יופי מגרה, הנוטל מנוחתם של הבריות. עומדת היתה במלוא כוחה של אשה בת־שלושים, מפוטמת, מגוּרה, שאיננה יולדת. מַַראֶהָ הִשרה אי־מנוחה. כשהיתה עוברת בין גברים, משכה אליה את מבטיהם. דומה היתה לסוס־רִתמה מפוטם שהאריך לעמוד באפס־מעשה, והנה שילחו את רסנוֹ. כל רסן לא היה עליה, כפי שאין רסן על 0.99 מנשינו. ואני הרגשתי בכך, ופחדתי."

 

19

לפתע קם וישב ליד החלון.

“אנא, סלח לי,” הפטיר, נעץ עיניו בחלון וישב בשתיקה כשלוש דקות. אחר כך נאנח בכבדות ושב וישב מולי. פניו נשתנו לגמרי, עיניו מִסכּנות, וחיוך תמוה מקמט את שפתיו. “עייפתי מעט, אך אסַפר. עוד שעה ארוכה לפנינו. והבוקר לא העיר. כך,” שב ופתח לאחר הצתת סיגריה. “היא השמינה מאז הפסיקה ללדת, והמחלה הזאת – יִיסורי־התמיד בשל הילדים – התחילה לחלוף אולי לא לחלוף, אך אשתי כאילו ניעוֹרה מהשכּרון, נתפּכחה וראתה, כי לפניה עולמו השלם של הבורא על שמחותיו, עולם שנשכח ממנה, והיא לא ידעה לחיות בו, עולמו של הבורא שלא הבינה אותו כלל וכלל. ‘ובלבד שלא להחמיץ! יחלוף הזמן, לא תשיבנו!’. משַוֶה אני בנפשי כי כך חשבה, ואולי נכון יותר – הרגישה, שכּן לא ניתן לה כלל לחשוב ולהרגיש באורח אחר: חינכוה לדעת, כי בעולם יש עניין אחד בלבד הראוי לתשומת־לב – האהבה. היא נישאה, הפיקה משהו מאהבה זו, אך לא זו בלבד שהפיקה פחות לעין־ערוך מהמובטח, מהמצופה, אלא שקנתה גם אכזבות רבות, יִיסורים, ועינוי בלתי־צפוי – הילדים! עינוי זה התיש את כוחה. והנה, בחסדי הרופאים השמחים לסייע נודעה לה, כי אפשר להמנע מילדים. שמחה, ניסתה ושבה לחיות למען הדבר האחד שידעה – האהבה. אולם אהבה לבעל הנתעב בעיניה בגלל קנאה וכל מיני רוגז, שוב אינה אהבה. התחילה מצטיירת בדעתה איזו אהבה אחרת חדשה, נקִיוֹנת, מכל מקום, כך שיערתי. והנה התחילה מסתכלת סביבה, כמצפה למשהו. ראיתי זאת ולא יכולתי למנוע את חרדתי. בזה אחר זה קרה, שהיא מדברת אלי כדרכה – באמצעות אחרים, כלומר מדברת עם אנשים זרים אך מכוונת דבריה אלי, ואומרת בעוז, בכובד־ראש למחצה, בלי לזכור שלפני שעה אמרה את ההפך מזה, כי דאגת האֵם – מִרמה היא, ולא כדאי להקריב את החיים לילדים, כשישנם הנעורים ואפשר להתענג על החיים. בילדים עסקה פחות ולא בשקידה עצומה כקודם לכן, ועסקה יותר ויותר בגופה, בחיצוניותה, אף על פי שהסוותה עיסוק זה, וכן בהנאותיה ואפילו בשכלול אישיותה. שוב ניגשה בהתלהבות לנגינה בפסנתר, שנזנחה קודם לכן לגמרי. מכאן התחיל הכול.”

שב ופנה אל החלון בעיניים שמבטן מיוגע, אך מיד התאמץ וכבש, כנראה, את עצמו והמשיך:

“כן, אדם זה הופיע.” נתהסס ואִנפּף פעמיים את צליליו המיוחדים.

ראיתי, שהוא מתייסר בקריאת האיש בשמו, בהזכּרתו, בדיבור עליו. אך הוא התאמץ, וכאילו עקר את המכשול שחסם דרכו, המשיך בתקיפות:

“ברנשון לא־כלומי היה, לפי ראות עיני, לפי הערכתי. ולא בגלל החשיבות שקנה בחיי, אלא מפני שכזה היה ממש. אגב, עליבותו עצמה שימשה אך הוכחה להעדר כוח־השיפוט שלה. אם לא הוא, יבוא אחר, הדבר חייב היה לבוא.” שוב נשתתק. "כן, נגָן היה האיש, כּנר. לא נגן מקצועי, אלא מקצועי־למחצה, איש־חברה למחצה.

אביו – בעל אחוזה, שכנו של אבי. הוא – האב – ירד מנכסיו, והילדים – שלושה נערים היו – מצאו להם אחיזה בחיים. אחד בלבד, הקטן שבהם, נמסר לידי הסנדקית שלו בפאריס. שם נמסר ללמוד בקונסרוואטוריה, לפי שהיה בו כשרון למוסיקה, סיים לימודיו ככנר וניגן בקונצרטים. הוא היה אדם…, נראה, שביקש לומר דבר גנאי עליו, אך התאפק והוסיף בחפזון: "נו, איני יודע כיצד חי שם, אך ידעתי כי בשנה ההיא הגיע לרוסיה ובא אלי.

עיני שקדים לחות, שפתיים אדומות חייכניות, שפמפם מוקשח במִשחה, התסרוקת חדישה, אופנתית, הפנים תפֵלות־נאות, מה שהנשים מכנות נאה־למדי, מבנה גופו חלוש, אף שאינו מכוער, ואחוריו מפותחים במיוחד, כאחורי אשה, ויש אומרים, כשל ההוֹטֶנטוֹטים. יש אומרים, שגם הם מוסיקליים. מתפרץ לקיים יחסי־פאמיליאַריוּת ככל האפשר, אבל רגיש ונכון תמיד להעצר נוכח הקַלה שבדחיוֹת, תוך הקפדה על הכבוד החיצוני, ועל הגוון המיוחד לפאריס של הנעליים המכוּפתרות וצבעי העניבה הבהירים, וכל השאר שמסגלים לעצמם הזרים בפאריס, המשפיע תמיד על הנשים ביִיחודו, בחידושו. בגינוניו היתה עליזות מלאכותית, חיצונית. נוסח היה לו, התדע, לדבר על הכול ברמזים ובמקוטע, כאילו כל זה ידוע לך, זכוּר ואתה עשוי להשלים את החסר בעצמך.

והנה הוא והמוסיקה שלו היו סיבת הכול. במשפט הלא הוצג העניין כך, שהכול אירע מתוך קנאה. לא היו דברים מעולם, היינו, אין לומר שלא היו דברים מעולם, אלא שכאילו כך, ולא כך. על כן גם הוחלט בבית־הדין, כי בעל מרומה אני, והרגתי תוך כדי הגנה על כבודי שחולל (הן כך נקרא הדבר בלשונם). ועל כן יצאתי זכאי. במשפט טרחתי להבהיר את משמעות העניין, אך הם הבינו שאני מבקש לטהר את שם אשתי.

יחסיה עם נגן זה, יהיו אשר יהיו, חסרים כל משמעות לגבי, וגם לגביה. משמעות טמונה רק בדברים שסיפרתי לך, כלומר בחזירותי. הכול אירע בשל התהום האיומה שבינינו, שבה דיברתי, אותו מתח אימתני של שנאה הדדית, שדי היה לה בכל עילה לגרימת משבר. בזמן האחרון הפכו המריבות בינינו למשהו נורא והיו מדהימות במיוחד, ומתחלפות אף הן בתאוותנות בהמית דרוכה.

לולא הופיע איש זה, היה מופיע אחר. לולא תואנת הקנאה היתה נמצאת אחרת. עומד אני על דעתי, כי כל הבעלים החיים כפי שחייתי חייבים לנאוף, או להתגרש, או להרוג את עצמם או את נשותיהם, כפי שעשיתי אני. אם לא אירע כך למישהו, הריהו בבחינת יוצא־מהכלל נדיר. הן בטרם סיימתי את הפרק כפי שסיימתי עמדתי פעמים אחדות על סף ההתאבדות, וגם היא ניסתה להרעיל את עצמה."

 

20

"כן, כך היה הדבר, וזמן מועט לפני כן.

חיינו בשביתת־נשק כביכול, ולא היתה כל סיבה להפר אותה. פתאום מתחילה שיחה על כלב מסויים בתערוכה, ואני אומר שזכה במדאליה. היא אומרת: ‘לא מדאליה, אלא תעודת־הצטיינות’. מתחיל ויכוח. מתחילים ניתור מעניין לעניין, טענות: ‘נו כן, ידוע זה כבר, תמיד כך: אתה אמרת…’ – ‘לא, לא אמרתי’. – ‘אם כן, אני משקרת!…’ אתה מרגיש כי הנה־הנה תיפתח אותה מריבה איומה, שבמהלכה אתה רוצה להרוג את עצמך או אותה. אתה יודע כי מיד יתחיל הדבר, וחושש מפניו כמפני האש, ועל כן היית רוצה להתאפק, אלא שהזעם כובש את כל ישותך. היא במצב דומה, אפילו רע מזה, מפרשת במתכוון כל מִלה שלך, ומשַוָה לה משמעות כוזבת. והרי כל מלה שלה רווּייה ארס. הריהי עוקצת אותי בכל מקום שידוע לה כי רגישותי בו רבה ביותר. הכול נמשך, הכול גובר. אני צועק: ‘שתקי!’, או משהו מעין זה. היא מזנקת מהחדר, רצה אל חדר הילדים. אני מבקש לעצור בה, כדי לסיים דברי ולהוכיח את צדקתי, ותופס בידה. היא מעמידה פנים שהכאבתי לה, וצועקת: ‘ילדים, אביכם מכה אותי!’, אני צועק: ‘אל תשקרי!’. ‘הרי זו לא הפעם הראשונה!’ צועקת היא, או משהו מעין זה. הילדים רצים אליה. היא מרגיעה אותם. אני אומר: ‘אל תעמידי פנים!’. היא אומרת: ‘בעיניך הכול העמדת־פנים. אתה תרצח אדם ותאמר שהוא מעמיד פנים. עכשיו ירדתי לסוף דעתך. זאת אתה רוצה!’. ‘הו, אילו התפגרת!’ אני צועק. זוכר אני, כיצד החרידו אותי המִלים האיומות הללו. בשום פנים לא ציפיתי, שאהיה מסוגל לומר מִלים איומות, גסות אלו, ותמהתי שהיו עשויות לפרוץ מקרבי. אני צועק את המִלים האיומות האלה ונמלט אל חדר־העבודה שלי, יושב ומעשן. שומע אני, שהיא יוצאת אל הפרוזדור ומתכוננת לנסוע. אני שואל לאן. אינה משיבה. לעזאזל, אומר אני בלבי, חוזר לחדר־העבודה, שוכב ומעשן. אלף תכניות שונות רוחשות בדעתי כיצד לנקום בה ולהפטר ממנה, וכיצד לתקן כל זה כאילו לא היה כלל. מהרהר אני בזה מעשן, מעשן, מעשן. אני חושב לברוח ממנה, להעלם, להפליג לאמריקה. אני מגיע לחלומות על כך, כיצד אפטר ממנה ומה נפלא יהיה הדבר, וכיצד אפגש עם אשה אחרת, נפלאה, חדשה לגמרי. אגָאל במותה, או בגירושין, והריני מחשב דרכים כיצד להגשים זאת. רואה אני שהסתבכתי, שאיני מהרהר בעניין הדרוש, אך כדי שלא לראות שאיני מהרהר בדָרוש, הריני מעשן.

והחיים בבית נמשכים. באה המחנכת, שואלת ‘היכן מאדאם? מתי תשוב?’. החדרן שואל האם להגיש תה. אני נכנס לחדר האוכל. הילדים, ובמיוחד ליזה הבכורה, המבינה כבר, מסתכלים בי בשאלה ובעין־רעה. אנו שותים תה בשתיקה. עדיִן לא שבה. חלף הערב והיא איננה, ושני רגשות מתחלפים בנפשי: זעם כלפיה על שמענה אותי ואת ילדיה בהעדרה, שוַדאי יסתיים בכך שתשוב, ופחד שמא לא תבוא ותעולל משהו לעצמה. הייתי נוסע לחפשה. אך איפה אחפש אותה? אצל אחותה? הרי זה מטופש: לבוא לשאול. יבוא עליה מה שיבוא. אם רצונה לענות תתענה גם היא. הלא לכך היא מצפה. ובפעם הבאה יהיו פני הדברים חמורים אף יותר. ומה אם אינה בבית אחותה, אלא עושה משהו לעצמה, ואולי כבר עשתה?… אחת־עשרה, שתים־עשרה, אחת. אני נכנס לחדר־השינה, כי מטופש הדבר לשכב שם לבדך ולחכות, וגם כאן איני שוכב. רוצה לעסוק במשהו, לכתוב מכתבים, לקרוא. איני מסוגל לעשות דבר. הריני יושב לבדי בחדר־העבודה, מתייסר, זועם ומקשיב. השעה שלוש, ארבע – והיא איננה. לפנות בוקר נרדמתי. התעוררתי – איננה. הבית כמנהגו נוהג, אלא שהכול תמהים ומסתכלים בי בשאלה ובטינה, ומניחים ודאי שמידי בא הדבר. ובקרבי אותו מאבק עצמו – זעם על שמענה אותי וחרָדה לשלומה.

בסמוך לאחת־עשרה באה אחותה בשליחותה. הכול נפתח כרגיל: ‘מצבה איום. מה הדבר הזה’. ‘הן לא קרה דבר.’ אני מדבר על אופיה שאין לשאתו וטוען שלא עשיתי דבר.

‘הן לא ייתכן שהכול יִימשך כך,’ אומרת האחות.

‘עניינה שלה הוא ולא ענייני,’ אמרתי אני. ‘לא אצעד את הצעד הראשון לקראתה. אם להתגרש, נתגרש.’

גיסתי יוצאת וידיה ריקות. בשיחה עמה אמרתי בעוז שלא אצעד את הצעד הראשון לקראתה, אך משנסעה ואני יצאתי וראיתי את הילדים, עלובים, נפחדים, כבר הייתי נכון לצעוד את הצעד הראשון. ובשמחה הייתי צועד, אלא שאיני יודע כיצד. שוב אני מתהלך, מעשן, שותה בארוחת־הבוקר ווֹדקה ויין, ומגיע אל שאיפתי הבלתי־מוּדעת: איני רואה את הטפשות, את הנבלות שבמצבי.

בשלוש בקירוב באה. בפגישה עמי אינה אומרת דבר. אני מניח שלמדה לקח ונרגעה, ומתחיל להסביר, כי הרגיזה אותי בטענותיה. באותן פנים מחמירות ועייפות עד אימה היא אומרת לי, שלא באה לשם שיחת־בירור, אלא כדי לקחת עמה את הילדים, וכי לחיות יחדיו לא נוכל. אני אומר, שלא בי האשם, שכן הוציאה אותי מכלי. היא מסתכלת בי בחומרה, בחגיגיות, ואומרת:

‘אל תוסיף לדבר, תתחרט.’

אני אומר, כי שׂאת לא אוכל קומדיות. היא פולטת איזו צעקה, שאיני מצליח להבינה, ונמלטת אל חדרה. נשמעת נקישת המנעול: נעלה עצמה. אני דוחק בדלת, אין תשובה, ובכעס אני מסתלק. כעבור חצי שעה באה ליזה במרוצה, שטופת־דמע.

‘מה? קרה משהו?’

‘לא שומעים את קול אמא.’

הולכים. אני מטלטל את הדלת בכל כוחי. הבריח העליון לא הוברח יפה, ושתי הכנפיים נפתחות. אני ניגש למיטה. בתנוחה מסורבלת היא מוטלת על המיטה, בתחתונית ובנעליים גבוהות, מתעלפת. על השולחן צלוחית אוֹפּיוּם ריקה. עוררנו אותה מעלפונה. עוד דמעות, ולבסוף פיוס. ולא פיוס כלל: בנפשו של כל אחד שמור הזעם ההדדי הנושן, ונוסף עליו הרוגז על היִיסורים שנגרמו על ידי מריבה זו, שכל אחד מאשים בה את רעהו. אלא שהכרח הוא לסיים איכשהו את העניין, והחיים נמשכים כדרכם. כן, מריבות ממין זה, ואף גרועות מאלו, התרחשו בלי הרף, פעם בשבוע, או פעם בחודש, ולפעמים יום־יום. והכול חוזר חלילה. פעם אחת כבר התקנתי לי דרכון לנסיעה חוצה־לארץ – המריבה נמשכה יומיים – אלא שאחר כך שוב באו בירור־למחצה, פיוס־למחצה – ונשארתי."

 

21

"הנה, ביחסים אלה היינו שרויים כשהופיע האיש ההוא. האיש בא למוסקבה – טרוּחאצֶ’בסקי שם־משפחתו – והופיע בביתי. הדבר היה בבוקר. קיבלתי אותו. בעבר דיברנו זה אל זה בלשון נוֹכח, ללא נימוסים. במשפטי־ביניים שבין ‘אתה’ ל’הוא', ניסה האיש להתמיד בלשון־אתה, אולם אני קבעתי במפגיע את נוסח הנימוס, והוא ציית מיד. ממבט ראשון לא נראה לי האיש כלל. אך תמוה הדבר, איזה כוח משונה, גורלי, הביאני שלא לדחותו, שלא להרחיקו, כי אם לקרבו. הן מה היה פשוט יותר מלשוחח עמו שיחה צוננת, ולהפרד ממנו בלי להכירו לאשתי. ולא כן היה, אלא כאילו במתכוון פתחתי בדברים על נגינתו, ואמרתי שהוגד לי, כי הפסיק לנגן בכינור. הוא אמר כי להפך, עתה הוא מנגן יותר משניגן קודם לכן. הזכיר שניגנתי בעבר. אמרתי, שאיני מנגן עוד, אולם אשתי מיטיבה לנגן.

מפלא הדבר! יחסי אליו ביום הראשון בשעה הראשונה לפגישתי עמו, היה כיחס העשוי להווצר רק לאחר כל מה שקרה. היה משהו מתוח ביחסי אליו: הבחנתי בכל מלה, בכל ביטוי שלו או שלי, ויִחסתי להם חשיבות.

הכרתי אותו לאשתי. מיד נסבה השיחה על המוסיקה, והוא הציע לה לנגן עמה. אשתי היתה מהודרת ומושכת מאוד, כפי שהיתה תמיד בזמן האחרון, עוכרת־שלוָה ביָפיה. נראה, כי מצא חן בעיניה ממבט ראשון. מלבד זאת, שמחה שייגרם לה העונג לנגן בליווי כינור, נגינה האהובה עליה מאוד, והיא אף היתה שוכרת לשם כך כנר מהתיאטרון, ופניה הביעו שמחה זו. אך למראה פני עמדה מיד על רגשותי ושינתה את הבעתה, וכך נפתח המשחק של ההונאה ההדדית. חייכתי בנועם, והעמדתי פנים כי הדבר נעים לי. הוא הסתכל באשתי כפי שמסתכלים כל הנואפים בנשים יפות, אך העמיד פנים כאילו נושא השיחה בלבד מעניין אותו, דווקא הנושא שכבר לא עניין אותו כלל. היא טרחה להיראות שוַת־נפש, אולם הבעת הקנאה בפני, המלוּוָה חיוך כוזב, ומבטו החומד גֵירו אותה, כנראה. ראיתי, כי החל מפגישה ראשונה ברקו במיוחד עיניה, וכנראה בשל קנאתי נזדרם מיד בינו לבינה מעין זרם־חשמל, הגורם אחדות של הבעה, מבט וחיוך. היא הסמיקה – אף הוא הסמיק, היא חייכה – אף הוא חייך. שוחחנו על המוסיקה, על פאריס, על כל מיני הבלים. הוא קם ללכת, ועמד מחייך, מגבעתו על ירכו המרתיעה, מסתכל בה ובי חליפות, כמצפה למעשינו. זוכר אני רגע זה דווקא מפני שבו יכולתי שלא להזמינו, ואז לא היה קורה דבר. אך אני העפתי מבט בו, ובה. ‘ואל נא תעלי על דעתך שאני מקנא לך,’ אמרתי בלבי לה בלבד, ‘או שאני חושש מפניך,’ אמרתי לו בלבי, והזמנתי אותו להביא באחד הערבים את הכינור, כדי לנגן עם אשתי. הסתכלה בי בתמיהה, הסמיקה מאוד וכאילו נבהלה, התחילה לסרב, אמרה שאינה מיטיבה לנגן. סירובה זה הרגיז אותי אף יותר, ועל כן עמדתי על דעתי יותר. זוכר אני את הרגש התמוה שנתלוָה למבטי על עורפו, על צוָארו הלבן, הבולט בלובנו ליד שערו השחור המסוֹרק לשני הצדדים, כשיצא מביתנו בהילוכו המנתר, מעין הילוך של ציפור. נבצר ממני שלא להודות בפני עצמי, כי נוכחותו של אדם זה מענה אותי. ‘בי הדבר תלוי,’ אמרתי בלבי, ‘לנהוג כך, שלא אוסיף לראותו לעולם’. אולם לנהוג כך פירושו להודות, שאני מפחד מפניו. לא, איני מפחד מפניו! דבר זה יהיה משפיל מדי, אמרתי לעצמי. וכאן, בפרוזדור, בידיעה שאשתי שומעת את דברי, עמדתי על כך שעוד הערב יבוא ויביא עמו את כינורו. הוא הבטיח ונסע.

בערב בא והביא עמו את הכינור, ושניהם ניגנו. שעה ארוכה לא עלתה הנגינה יפה, לא נמצאו התווים הדרושים להם, ולפי המצויים לא ידעה אשתי לנגן ללא־הכנה. אהבתי מאוד את המוסיקה וליוויתי בריגשה את נגינתם, התקנתי למענו את כן־התווים, הפכתי את הדפים. משהו עלה בידיהם לנגן, כמה שירים ללא מִלים וסוֹנאטה קטנה למוצארט. הוא ניגן להפליא, והיה בנגינתו מה שקרוי טון, בדרגה מעולה. כן היה בה טעם דק, נאצל שאינו הולם לחלוטין את אופיו.

מובן, שכוחו בנגינה היה גדול לאין־ערוך מכוחה של אשתי, והוא עזר לה ובו בזמן שיבח בנימוס את נגינתה. נוהגו היה יפה מאוד. דומה היה, שאשתי מתעניינת במוסיקה בלבד, ואכן נהגה בפשטות ובטבעיות. ואני, אף על פי שהעמדתי פנים של מתעניין במוסיקה, לא הפסקתי להתענות בקנאתי כל הערב כולו.

החל מהרגע הראשון, משנפגשו עיניו בעיני אשתי, ראיתי כי החיה הרובצת בשניהם, שאלה על אף ההגבלה שבתנאים ובחברה: ‘האפשר?’, והשיבה: ‘הו, כן, בנפש חפצה’. ראיתי, כי בשום פנים לא ציפה למצוא באשתי, בגברת בת מוסקבה, אשה כה מקסימה, ושמח מאוד על כך. שכן לא היה לו כל ספק בהסכמתה. השאלה כולה נתמצתה בכך, שלא יפריע הבעל הבלתי־נסבל. אילו אני טהור, לא הייתי מבין זאת, אלא שכמנהג הרוב ראיתי כך את הנשים לפני נישואי, ועל כן קראתי בנפשו כבספר הפתוח. התייסרתי במיוחד לפי שראיתי ללא כל ספק, כי כלפי לא רחשה כל רגש מלבד רוגז תמידי, הנקטע רק לעתים נדירות בתאוותנות המורגלת, ואילו אדם זה, מכוח הידורו החיצוני והחידוש שבו, והעיקר, מכוח כשרונו הרב למוסיקה, שאינו מוטל בספק, מכוח הקירבה הנובעת מהנגינה המשותפת, מכוח השפעתה של המוסיקה על נפשות רגישות, ובעיקר – הכינור, – אדם זה לא זו בלבד שעשוי היה למצוא חן, אלא שעשוי הוא, ללא־ספק וללא היסוס קל שבקלים, לנצח אותה, למעוך אותה, להפוך יוצרותיה, לכרוך ממנה חבל, לעשות בה כל אשר ירצה. נבצר ממני שלא לראות זאת, ועל כן היה סבלי נורא. אף על פי כן, ואולי בשל כך, אילצני כוח כלשהו, ממש על כורחי לנהוג בו לא נימוס בלבד, אלא גם חיבה. האם נהגתי כך למען אשתי, או למענו, כדי להוכיח שאיני חושש מפניו, או למעני, כדי להונות את עצמי – איני יודע, אלא שממגע ראשון עמו לא יכולתי לנהוג בו בפשטות, כדי שלא יעלה בי הרצון להרוג אותו מיד, חייב הייתי לנהוג בו חיבה. בשעת הסעודה השקיתי אותו יין יקר, התלהבתי מנגינתו, שוחחתי עמו בחיוך חביב במיוחד, והזמנתי אותו ליום הראשון הבא לסעוד עמנו ושוב לנגן אם אשתי. אמרתי, שאזמין כמה ממכּרי, חובבי מוסיקה, לשמוע את נגינתו. וכן היה."

תוך התרגשות עצומה שינה פּוֹזדנישב את תנוחתו, ופלט את הצליל המיוחד לו.

“תמוהה היתה השפעת נוכחותו של אדם זה עלי,” שב ופתח, וברור היה שהוא מתאמץ לשמור על שלוָתו. "ביום השני או השלישי אחר כך חזרתי מתערוכה הביתה, נכנסתי לפרוזדור, ולפתע הרגשתי כי משהו כבד כאבן רבץ על לבי, ואיני יכול להבין מהו. ומשהו זה הריהו העובדה, שכשעברתי בפרוזדור הבחנתי בדבר שהזכיר לי אותו. רק בחדר־העבודה עמדתי על מהותו של דבר זה, וחזרתי לפרוזדור כדי לבחון את עצמי. כן, לא טעיתי: זה היה הסָגין שלו. התדע סגין שבאופנה (בכל דבר שנגע לו הבחנתי בתשומת־לב שלמעלה מן הרגיל, אף על פי שעשיתי זאת בבלי־דעת). שאלתי, – אכן, כאן האיש, עברתי אל הטרקלין לא דרך חדר־האורחים, אלא דרך חדר־הלימודים. ליזה בתי יושבת וקוראת בספר, והאומנת יושבת עם הפעוטה ליד השולחן ומסובבת איזה מכסה. דלת הטרקלין סגורה, ואני שומע משם arpeggio קצוּב, את קולו ואת קולה. אני מטה אוזן, אך איני מבחין דבר. נראה, שצלילי הפסנתר נועדו להחריש את דבריהם, ואולי את נשיקותיהם. אלי! מה שהתחולל בי! אימה יורדת עלי כשאני נזכּר בלבד בחיה שחיתה בי בימים ההם. לבי נצבט פתאום, עמד מלפעום, ואחר כך נתפּעם כפטיש. כתמיד, בכל רוגז שהוא, היה הרגש העיקרי – רחמים על עצמי. ‘לעיני הילדים, לעיני האומנת’ אמרתי בלבי. כפי הנראה, היה מראה פני אימתני, שכן הסתכלה בי ליזה בעיניים משונות. ‘מה עלי לעשות?’ שאלתי את עצמי. ‘להכנס? אין בכוחי, אין לדעת מה אעולל שם.’ אלא שגם להסתלק איני יכול. האומנת מסתכלת בי, כאילו היא מבינה את מצבי. ‘אי־איפשר שלא להכנס,’ אמרתי לעצמי ופתחתי במהירות את הדלת. הוא ישב אל הפסנתר, וניגן arpeggio אלה באצבעותיו הלבנות, הכפופות כלפי מעלה. היא עמדה בקרן הפסנתר, מעל לתווים הפתוחים. היא הראשונה ראתה או שמעה אותי והסתכלה בי. אולי נבהלה והעמידה פנים שלא נבהלה, ואולי לא נבהלה באמת, אבל לא הרתיעה בחרדה, לא נעה, ואך הסמיקה, וגם זאת רק אחר כך.

‘מה שמחה אני שבאת, אנו עדיין לא החלטנו מה לנגן ביום הראשון,’ אמרה בנעימה שלא היתה נוקטת אילו היינו לבדנו. קוממה אותי גם אמירתה ‘אנו’, עליה ועליו. הושטתי לו יד בלי אומר.

לחץ את ידי והתחיל מסביר לי מיד, בחיוך שנראה לי ממש לגלגני, כי הביא תווים כדי להתכונן לקראת היום הראשון, והנה אין הסכמה ביניהם מה לנגן: משהו קשה יותר וקלאסי, היינו סונאטה של בּטהוֹבן לפסנתר ולכינור, או פכּים קטנים? הכול היה כה טבעי ופשוט, שלא ניתן כלל למצוא פגם במשהו, ואף על פי כן הייתי בטוח, כי אין אמת בכל אלה, והם נדברו ביניהם כיצד להונות אותו.

אחת הנסיבות המענות ביותר את המקנאים (ובחיי החברה שלנו הכול מקנאים) היא תולדה של תנאי־חברה מסויימים, המתירים קירבה יתירה ומסוכנת ביותר בין גבר לאשה. דינך להיות ללעג ולקלס אם תמנע קירבה בנשפים, קירבת רופאים לחולות, קירבה תוך עיסוק באמנות, בציור, ובעיקר – במוסיקה. לשם כך נדרשת קירבה מסויימת, ואין בקירבה זו כל דבר הראוי לגנאי, ורק בעל שוטה וקנאי עשוי לראות בכך משהו לא־רצוי. אולם הכול יודעים, כי דווקא באמצעות עיסוקים אלה מתרחשים רוב מעשי הזנונים בחברה שלנו. נראה, שהבכתי אותם בַמבוכה שבלטה בי: שעה ארוכה לא יכולתי להוציא הגה. הייתי כבקבוק שנהפך על פיו, שאין מימיו נשפכים מפני שהוא מלא מדי. רציתי לגדפו, לגרשו, אך הרגשתי שעלי לשוב ולנהוג בו נימוס וחיבה. וכן עשיתי. העמדתי פנים כי הכול ישר בעיני, ואמרתי לו, שוב מתוך רגש תמוה זה, שאילצני לנהוג בו חיבה רבה יותר ככל שהתעניתי יותר בנוכחותו, שאני סומך על טעמו ומציע גם לה לנהוג כך. הוא שהה עוד ככל שנדרש להפשרת הרושם הבלתי־נעים, לאחר שנכנסתי פתאום לחדר בפנים נפחדות ונשתתקתי, – ויצא, תוך העמדת־פנים, כי כבר החליטו מה ינגנו מחר. אך אני הייתי סמוך ובטוח, כי בהשוָאה לעניין המעסיק אותם, הם אדישים לגמרי כלפי השאלה מה ינגנו.

בנימוס מודגש ליוויתי אותו לפרוזדור (וכיצד לא תלווה אדם, שבא כדי לעכור שלוָתה של משפחה שלמה ולהכרית את אושרה!). לחצתי בחיבה יתירה את כפו הלבנה, הרכה."

 

22

"כל היום ההוא לא דיברתי עמה, לא יכולתי. קירבתה עוררה בי שנאה כה עזה אליה, שחששתי למעשי. בשעת הארוחה שאלה בנוכחות הילדים מתי אני נוסע. בשבוע הבא עמדתי לנסוע לעיר־המחוז לכינוס. אמרתי מתי אסע. היא שאלה, אם איני צריך משהו לדרך. לא אמרתי דבר, ישבתי בשתיקה ליד השולחן עד תום הארוחה, ובשתיקה הלכתי אל חדר־העבודה. בזמן האחרון לא נהגה לבוא אל חדרי, ובעיקר בשעה זו. שכבתי בחדרי וכעסתי. פתאום הליכה מוּכרת. והנה עולה על דעתי מחשבה איומה, מפלצתית, שהיא מבקשת, כאשת אוּריה, לחפות על חטא שכבר חטאה, ועל כן היא באה אלי בשעה בלתי־מתאימה כל כך. ‘האלי היא הולכת?’ חשבתי, תוך הקשבה לצעדיה הקרבים. אם אלי, סימן שצדקתי. ובנפשי מתעוררת כלפיה שנאה שאין לתארה כלל. קרֵבים, קרבים הצעדים. האם לא תעבור על פני, אל הטרקלין? לא, החריקה הדלת, ובפתח – דמותה הגבוהה, היפה, ובפניה, בעיניה – חשש והתרפסות שהיא מבקשת להעלימם, אך אני רואה אותם ויודע את משמעותם. כה הארכתי לעצור נשימתי עד שכמעט נחנקתי, ובעודי מסתכל בה תפסתי את נרתיק־הסיגריות והתחלתי לעשן.

‘מה זה, הנה באתי אליך לשבת קצת, ואתה מתחיל לעשן’ – ישבה על הספה לידי ונשענה עלי.

זזתי כדי שלא לנגוע בה.

‘רואה אני שאין אתה מרוצה מכך, שאני רוצה לנגן ביום הראשון,’ אמרה.

‘בשום פנים איני בלתי־מרוצה,’ אמרתי.

‘הריני מברך אותך שאַת רואה. אבל אני איני רואה דבר, מלבד העובדה שאת מתנהגת כיצאנית…’

‘אם אתה רוצה לגדף כרַכּב, אלך לי.’

‘לכי, אך דעי, שאם כבוד המשפחה אינו יקר בעיניך, לא את יקרה לי (לכי לעזאזל), אלא כבוד המשפחה.’

‘מה, מה?’

‘הסתלקי, בשם אלוהים, הסתלקי!’

אולי העמידה פנים שאינה מבינה במה מדובר, או שבאמת לא הבינה, אך נעלבה ורגזה. קמה, אך לא יצאה, אלא נעצרה באמצע החדר.

‘נעשית בלתי־נסבל לחלוטין,’ פתחה. ‘הרי זה אופי שגם מלאך לא יֵדע לחיות במחיצתו’ – וכדרכה, ביקשה לעקוץ אותי באופן המכאיב ביותר, והזכירה לי כיצד נהגתי פעם אחת באחותי (והרי זה מקרה שבו יצאתי מכלי והטחתי באחותי דברי גסות. היא ידעה שהדבר מייסרני, ובחרה מקום זה לעקוץ בו). ‘לאחר המקרה ההוא כבר לא יפתיע אותי שום מעשה שלך,’ אמרה.

‘כן, להעליב, להשפיל לבייש ולהציגני כאשם’ אמרתי בלבי, ולפתע עלה בי זעם כה איום כלפיה, שלא הרגשתי כמותו מעולם.

לראשונה בחיי רציתי לבטא זעם זה באורח פיזי. ניתרתי ממקומי וצעדתי לעברה. אלא שברגע הניתור, זוכר אני, עמדתי על זעמי ושאלתי את עצמי, האם טוב להתמכּר לרגש זה, ומיד עניתי, כי טוב הדבר, והוא יפחיד אותה, ומיד, במקום להתנגד לזעם, התחלתי ללבותו בקרבי, ולשמוח שהוא הולך ומתלקח בי.

‘הסתלקי, או שאני הורג אותך!’ צעקתי, כשאני ניגש אליה ותופס בידה. במוּדע הגברתי את נעימת הכעס בקולי באמרי את הדברים האלה. נראה, כי הטלתי עליה אימה, שכן נבהלה כל כך, עד שלא עצרה כוח ללכת, ורק הפטירה:

‘ואסיה, מה זה, מה היה לך?’

‘לכי!’ שאגתי בקול רם יותר. ‘רק את יכולה להביאני לידי טירוף. איני אחראי למעשי!’

משהנחתי לחמת־זעמי לפרוץ, השתכרתי בה, ורציתי לעשות עוד משהו בלתי־רגיל, המציין את הדרגה העליונה של חמתי זו. מה מאוד רציתי להכות אותה, להרוג אותה, אך ידעתי כי אסור הדבר, ועל כן, כדי לתת בכל זאת פורקן לחמת־זעמי, תפסתי מהשולחן את מכבש־הניירות, צעקתי עוד פעם ‘לכי!’ והטחתי אותו ברצפה, בסמוך לה. היטב קלעתי שלא לפגוע בה. עתה יצאה את החדר, אך נעצרה בפתח. ומיד, כל עוד היא רואה (ועשיתי כך כדי שתראה), התחלתי לחטוף חפצים מהשולחן, פמוטים, קסת, ולהטיחם ברצפה, כשאני מוסיף לצעוק:

‘לכי! הסתלקי! איני אחראי למעשי!.’

יצאה – ומיד הפסקתי.

כעבור שעה באה אלי האומנת ואמרה שאשתי נתקפה היסטריה. הלכתי אליה. היא התייפחה, צחקה, לא הצליחה לומר מלה וכל גופה הרטיט. היא לא העמידה פנים, אלא חלתה ממש.

לפנות בוקר נרגעה, ואנו התפייסנו בהשפעת הרגש שאנו מכנים אותו אהבה.

בבוקר, כשהודיתי בפניה לאחר הפיוס, כי קינאתי אותה בשל טרוּחאצ’בסקי, לא נבוכה כלל ופרצה בצחוק טבעי ביותר. כה תמוהה אפילו נראתה בעיניה, כפי שאמרה, האפשרות להתפס לקסמו של אדם כזה.

‘האם עשוייה להרגיש אשה הגונה כלפי איש כזה משהו מחוץ להנאה הנגרמת על ידי המוסיקה? אם אתה רוצה, הריני נכונה לא לראותו עוד לעולם. אפילו ביום הראשון, אף על פי שהכול כבר הוזמנו. כתוב לו שאיני בקו הבריאות, ודי. דבר אחד נתעב כאן, שמישהו עשוי לחשוב, ובעיקר האיש עצמו, שמסוכּן הוא. ואני גאה מִכדי להרשות מחשבה כזאת.’

והיא לא שיקרה, אלא האמינה בדבריה. במלים אלו קיוותה לעורר בלבה בוז כלפיו ולהתגונן מפניו, אלא שלא עלה הדבר בידיה. הכול היה מכוּון נגדה, ובעיקר מוסיקה ארורה זו. וכך נסתיים הכול, וביום הראשון התכנסו האורחים, והם שבו וניגנו."

 

23

"סבורני, כי למותר לומר, שרדפתי כבוד במידה רבה: אם לא לרדוף כבוד בחיינו הרגילים, הלא אין טעם לחיים. ביום הראשון שקדתי בהנאה על הכנת הסעודה וערב־המוסיקה. בעצמי קניתי מצרכים לסעודה והזמנתי את האורחים.

סמוך לשעה שש התכנסו האורחים, וגם הוא הופיע בפראק, עם כפתורי־שרווּליות סרי־טעם, משובצים־יהלומים. הוא נהג דרך־חרות, על הכול ענה בחפזון ובחיוּכוֹן של הסכמה והבנה, התדע, בלוויית אותה הבעה מיוחדת, האומרת כי כל מה שתעשה או תאמר, הוא ממש כפי שציפה. הבחנתי עתה בהנאה יתירה בכל הבלתי־מהוגן שבו, כי כל זה היה עשוי להרגיעני ולהוכיח, שלגבי אשתי עמד האיש במדרגה כה נמוכה, שאין היא יכולה להשתפל אליה, כפי שאמרה. עתה כבר לא התרתי לעצמי לקנא. ראשית, כבר התעניתי כל צורכי בעינויים אלה, וזקוק הייתי למנוחה. שנית, רציתי להאמין בדברי־השכנוע של אשתי, והאמנתי בהם. ואף על פי שלא קינאתי, לא נהגתי באורח טבעי בה ובו בשעת הסעודה, ובמחצית הראשונה של הערב, לפני שהתחילה הנגינה, עדיין עקבתי אחר התנועות של שניהם ואחר מבטיהם.

הסעודה היתה ככל סעודה, משעממת, כולה העמדת־פנים. בשעה מוקדמת למדי התחילה הנגינה. הו, מה זוכר אני את כל הפרטים של ערב זה. זוכר אני כיצד הביא את הכינור, פתח את הנרתיק, הסיר את הכיסוי שרקמה למענו אחת הגברות, לקח את הכלי לידיו והתחיל לכוונו. זוכר אני כיצד ישבה אשתי בשוויון־נפש מעושׂה – שמאחריו העלימה חרדה רבה, בעיקר חרדה ליכולתה – כיצד ישבה בהבעה מעושׂה אל הפסנתר, והנה התחילו צלילי ה’לַא' המקובלים, הפּיצ’יקאטוֹ של הכינור, הצבת התווים. אזכור עוד כיצד העיפו מבט זה בזה, סקרו את האורחים התופסים מקומות, אמרו משהו איש לרעהו, והנגינה התחילה. היא הקישה אַקוֹרד ראשון. פניו הרצינו, החמירו, נעשו סימפּאטיות, ותוך הטיית־אוזן לצליליו שלו מרט באצבעות זהירות בנימים להשיב לפסנתר. והנה התחיל הדבר…"

הפסיק והשמיע פעמים אחדות בזו אחר זו את צליליו. אמר להתחיל, אלא שנתנשף חוטמו ושוב נעצר.

"הם ניגנו את סונטת קרוֹיצר לבטהוֹבן. המכיר אתה את הפּרֶסטוֹ הראשון? מכיר?! " צעק. "אוּ!… יצירה איומה היא סונטה זו. דווקא חלק זה. והמוסיקה בכללה דבר איום היא. מה היא? איני מבין. מהי המוסיקה? מה היא עושה? ומדוע היא עושה מה שעושה? יש אומרים, המוסיקה המשפיעה בצורה המעלה את הנפש – הבלים, שקר! היא משפיעה, משפיעה עד מאוד, בי אני מדבר, אך כלל לא בצורה המעלה את הנפש אין היא משפיעה בצורה המעלה את הנפש או מורידה אותה, אלא בצורה המגרה את הנפש. כיצד אסביר לך זאת? המוסיקה מאלצת אותי לשכוח את עצמי, את מצבי האמיתי, היא מעבירה אותי לאיזה מצב אחר, שאינו מצבי: בהשפעת המוסיקה נדמה לי, שאני מרגיש מה שאיני מרגיש, לאמתו של דבר, שאני מבין מה שאיני מבין, שאני יכול לעשות מה שאיני יכול. אני מסביר את הדבר בכך, שהמוסיקה משפיעה כפיהוק, כצחוק: איני רוצה לישון אך מפהק למראה איש מפהק, ואין לי עילה לצחוק, אך אני צוחק לקול צחוקו של מישהו.

היא המוסיקה, מעבירה אותי במישרים אל מצב־הנפש שבו היה שרוי מלחין המוסיקה. נפשי מתמזגת בנפשו ואני עובר עמו ממצב אחד למשנהו, אך מדוע עשיתי כן, איני יודע. הלא האיש שהלחין את סונטת קרויצר – בּטהובן, ידע בוָדאי מדוע הוא שרוי במצב זה – מצב זה הביאו לידי מעשים מסויימים, ועל כן ראה משמעות במצב זה, ואילו אני איני רואה אותה. ועל כן המוסיקה מגרה בלבד, ואינה מסיימת. הנה, ינגנו מארש־מלחמה, החיילים יצעדו לצלילי המארש, והמוסיקה הגיעה לתכליתה. ניגנו ריקוד, רקדתי, והמוסיקה הגיעה לתכליתה. והנה שרו מיסָה, אכלתי את לחם־הקודש, אף כאן הגיעה המוסיקה לתכליתה, ואם לא כן – הריהי גֵירוי בלבד, ואילו הדבר שראוי לעשותו תוך כדי גרוי זה – איננו. ועל כן המוסיקה משפיעה לפעמים השפעה אדירה, איומה כל כך. בסין המוסיקה עניין ממלכתי היא. וראוי שיהיה כן. כלום אפשר להרשות, כי כל הרוצה בכך יהפּנֵט את זולתו או את הרבים, ואחר כך יעשה בהם כרצונו. והעיקר, הייתכן כי מהפנט זה יהיה פורק־המוסר הראשון שנזדמן לנו באקראי.

ואמצעי אימתני זה נתון בידי כל המזדמן. למשל, אפילו סונטת קרויצר זו, הפּרֶסטו הראשון. כלום מותר לנגן פרסטו זה בטרקלין, בחברת גברות חשופות־חזה? לנגן ואחר כך למחוא־כף, ואחר כך לאכול גלידה ולדבר ברכילות האחרונה. פרקים אלה מותר לנגן רק בנסיבות מסויימות, חשובות ונכבדות, ורק כשנדרשים מעשים חשובים ההולמים מוסיקה זו. לנגן, ולפעול לפי הלך־הנפש שהשרתה מוסיקה זו. אולם הפעלה שאינה הולמת לא את המקום ולא את הזמן של האנרגיה ושל הרגש שאינו מתגַלֵם בשום דבר, אינה יכולה שלא להשפיע השפעה קטלנית. עלי, מכל מקום, השפיע פרק זה השפעה איומה. כאילו נפתחו לפני רגשות חדשים לגמרי, אפשרויות חדשות, שלא ידעתי עד כה. כאילו נאמר בנפשי – הנה כך, כלל לא כפי שחשבתי וחייתי עד עתה, הנה כך. מהו חדש זה, מה נודע לי, לא ידעתי, אולם תודעת קיומו של מצב חדש זה משמחת היתה מאוד. כל הדמויות הללו, ובכללן אשתי והוא, נצטיירו לעיני באור שונה לגמרי.

לאחר פּרֶסטוֹ זה השלימו לנגן את ה־andante הנהדר, אך רגיל ולא חדש, על הוַאריאצות התפֵלות והסיום החלש לגמרי. אחר כך הוסיפו וניגנו לבקשת האורחים אֶלגיה של אֶרנסט ופכּים קטנים. הכול יפה היה, אלא שכל זה לא הניח בי אפילו חלק ה־0.01 של הרושם שהניח בי הפרק הראשון. כל השאר התרחש על רקע הרושם שטָבע בי הפרק הראשון. הרגשתי כל הערב קלות, עליצות. ואילו את אשתי לא ראיתי מעולם בדמותה בערב הזה. עיניים מבריקות אלו, חומרה זו, החשיבות שבהבעה בעודה מנגנת, וההתמוֹססוּת הגמורה, אותו חיוך חלוש, עלוב ומדושן־עונג לאחר שסיימו את הנגינה. כל זה ראיתי, אך לא יִיחסתי לכך שום משמעות, אלא הבינותי כי חוותה מה שחוויתי אני, וכי גם לה, כמו לי, נתגלו, וכאילו עלו בזכרון, רגשות חדשים שלא נודעו עד כה. הערב נסתיים בכי טוב, והכול התפזרו לבתיהם.

טרוחאצ’בסקי ידע שבעוד יומיים אני נוסע לכינוס ואמר לי בשעת פרידה, שהוא מקווה לחזור בביקורו הבא בעיר על העונג שבערב זה. מכאן יכולתי להסיק, שלא ראה אפשרות לבקר בביתי בהעדרי, והדבר נעם לי. יוצא איפוא כי לא אשוב לפני צאתו את העיר, ועל כן לא נתראה עוד.

זו לי לראשונה שלחצתי ידו בהנאה אמיתית והודיתי לו על העונג. אף הוא נפרד מאשתי פרידה גמורה. פרידתם נראתה לי טבעית ומנומסת ביותר. הכול היה נפלא. שנינו, אני ואשתי, היינו מרוצים מאוד מערב זה."

 

24

"כעבור יומיים נסעתי אל עיר־המחוז, ונפרדתי מאשתי כשרוחי טובה ושלוָה ביותר. במחוז הייתי טרוד תמיד בעניינים עד בלי די, והחיים שם מיוחדים במינם, עולם קטן בפני עצמו. יומיים ביליתי, עשר שעות כל יום, בלשכּה. למחרת הביאו לי ללשכה מכתב מאשתי. מיד קראתי בו. היא כתבה על הילדים, על הדוד, על האומנת, על הקניות ובין השאר, כאילו הזכירה עניין רגיל שברגיל, על כך שביקר טרוּחאצ’בסקי, הביא את התווים שהבטיח ורצה לבוא לנגן, אלא שהיא סירבה. לא זכרתי שהבטיח להביא תווים: נדמה היה לי, שפרידתו גמורה היתה, ועל כן הפליאה אותי הידיעה ולא נעמה. אלא שהעניינים כה רבים היו, שלא נותרה שעה להרהור, ורק בערב, בשובי לדירה, קראתי את המכתב מחדש. מלבד העובדה, כי טרוּחאצ’בסקי ביקר אצלי עוד פעם אחת בהעדרי, מצאתי גם כי כל נעימת המכתב מתוחה. חיית הקנאה המשתוללת שאגה במאורתה וביקשה לזנק החוצה, אך אני פחדתי מחיה זו ומיהרתי לנעול אותה. ‘איזה רגש מאוס הוא הקנאה!’ אמרתי לעצמי. ‘מה לך טבעי יותר מהדברים שהיא כותבת?’

שכבתי במיטה והתחלתי לשקול בדעתי את העניינים הצפויים לי מחר. בימי הכינוסים האלה, במקום מנוחה חדש, היתה שנתי נודדת תמיד שעה ארוכה, אך הפעם נרדמתי מהר. וכפי שיקרה לעתים, הלא אתה יודע, פתאום מכת־חשמל ואתה מקיץ. התעוררתי, והתעוררתי במחשבה עליה, על אהבתי הגופנית אליה, ועל טרוחאצ’בסקי, ועל כך שבינו לבינה תוֹאַם הכול. אימה וזעם צבטו את לבי. אך התחלתי ליישב את דעתי. ‘הבלים – אמרתי לעצמי – אין כל יסוד, לא היה דבר ולא יהיה. וכיצד יכול אני להשפיל כך אותה ואותי, ולהעלות על הדעת זוָעות כאלה. מישהו, מעין כנר שכיר, הידוע כברנש נִקלה, ופתאום – אשה נכבדה, אם־משפחה מכובדת, אשתי שלי! איזו איוולת!’ – כך ראיתי את הדברים מצד אחד. ‘וכי ייתכן שאין הדבר כך?’ – ראיתי את הדבר מצד שני. כלום ייתכן שייעדר אותו עניין פשוט ומובן ביותר, שלמענו נשאתי אותה, העניין שלשמו חייתי עמה, העניין היחיד הדרוש לי בה, ועל כן הוא דרוש גם לאחרים, וגם לנגָן זה. רוָק הוא, גבר בריא (זוכר אני כיצד שִקשק בכרסום הסחוּס באוּמצה, והצמיד בשקיקה את שפתיו האדומות אל כוס היין), שׂבע, חלקלק, ולא רק חסר כללי־מוסר, אלא כנראה, בעל כללים האומרים לנצל את התענוגות המזדמנים. והלא קיים ביניהם קשר המוסיקה, חמדת הרגשות המעדנת ביותר. מה יעצור בו? לא כלום. נהפוך הוא, הכול מושך אותו. היא? מי היא? סוד היא, כפי שהיתה, כן היא היום. איני מכיר אותה. הריני מכירה רק כבהמה. ודבר לא יוכל לעצור בבהמה, ואף אינו צריך לעצור.

רק עתה נזכרתי במראה־פניהם בערב ההוא, כשלאחר סוֹנטת קרויצר ניגנו איזו יצירונת תאוותנית, איני זוכר את שם המלחין, יצירונת חוּשנית עד ניבוּל. ‘כיצד יכולתי לקום ולנסוע?’ אמרתי בהזכרי בפניהם. ‘כלום לא ברור היה, כי ביניהם התרחש הכול בערב זה? וכלום לא היה גלוי וברור, כי כבר בערב זה, לא זו בלבד שנעלמה ביניהם כל מחיצה, אלא ששניהם, ובעיקר היא, חשו איזו בושה לאחר מה שאירע להם?’ זוכר אני, מה חלוש, מסכן ומדושן־עונג היה חיוכה, כשמחתה את הזיעה מפניה המשולהבות, כשניגשתי לפסנתר. כבר אז נמנעו מלהביט זה בפני זה, ורק בשעת הסעודה, כשהוא מוזג לה מים, הציצו איש ברעהו, ונתחייכו. באימה נזכרתי עתה במבט זה שתפסתי, שנתלוָה לו חיוך בלתי־ניכר כמעט. ‘כן, הכול תוֹאַם,’ אמר לי קול אחד, ומיד אמר קול אחר דברים אחרים. ‘מין דיבוק תקף אותך, והדבר לא ייתכן כלל,’ אמר הקול האחר. נתקפתי אימה בחשיכה, הדלקתי גפרור, ופתאום בא עלי הפחד בחדר קטן זה, בעל הטפּיטים הצהובים. הדלקתי סיגריה, וכפי שיקרה תמיד כשאתה חג במעגל חוזר־חלילה של סתירות שאינן מתיישבות – אתה מעשן, ואכן עישנתי סיגריות בזו אחר זו, כדי לערפל את דעתי ולא לראות את הסתירות.

לא עצמתי עין כל הלילה, ובחמש גמרתי אומר שאין בכוחי לעמוד עוד במתיחות זו ועל כן אסע מיד, ולכן קמתי, העירותי את השוער ששֵרת אותי ושלחתי אותו להביא את הסוסים. לבאי הישיבה שלחתי פתק, כי בשל עניין דחוף נקראתי למוסקבה, על כן אבקש, כי אחד החברים יבוא במקומי. בשעה שמונה ישבתי בעגלה המחוּפה והפלגתי."

 

25

נכנס הכרטיסן, ומשהבחין כי הנר שלנו דועך, כיבה אותו ולא נתן אחר במקומו. בחוץ התחיל מאיר היום. פוֹזדנישב שתק, ונאנח בכבדות כל עוד הכרטיסן בקרון. הוא המשיך בסיפורו אך כשיצא הכרטיסן, ובקרון האפלולי נשמעו רק רעד הזגוגיות של הקרון הנע ונחירתו הקצובה של הפקיד. באורה העמום של הזריחה לא ראיתיו בכלל. נשמע רק קולו המתייסר, המתרגש יותר ויותר.

"היה עלי לנסוע שלושים־וחמש ורסטאוֹת ברתמת־סוסים ושמונה שעות ברכבת. ברתמת־הסוסים היתה הנסיעה נפלאה. עמדו עונת סתיו צוננת ושמש בהירה. הרי זו התקופה, כידוע לך, כשציפורני פרסת־הסוס נטבעים בדרך החלקה כחמאה. הדרכים חלקות, האור בהיר והאוויר מרענן. טוב היה לנסוע בעגלה־המחוּפּה. משהאיר היום והפלגתי, רוַח לי. הסתכלתי בסוסים, בשדות, בעוברי־אורח, ושכחתי לאן אני נוסע. לפעמים דימיתי לי, כי סתם אני נוסע, וכל העניין שהבהילני לנסוע לא היה ולא נברא. שמחה רבה ידעתי תוך כדי שכחה זו. אך משנזכרתי אנה אני נוסע, אמרתי בלבי: ‘תבוא ותראה, אל תחשוב’. באמצע הדרך אירע גם משהו שעיכבני והסיח את דעתי אף יותר: העגלה נשברה והיה הכרח לתקנה. לשבר זה נודעה חשיבות רבה, לפי שבגללו לא הגעתי למוסקבה בשעה חמש, כפי שחישבתי, אלא בשתים־עשרה, והביתה – באחת, שכן החמצתי את הרכבת המהירה ונאלצתי לנסוע במרכבת־הנוסעים הרגילה. הנסיעה לקבל את העגלה, התיקון, תשלום דמי־התיקון, שתיית התה באכסניה, השיחות עם השוער – כל אלה הוסיפו להסיח דעתי. עם דמדומים הושלם הכול, שוב נסעתי, ובלילה היתה הנסיעה נוחה אף יותר משביום. ירח צעיר, צינה קלה, דרך שעודנה מצויינת, הסוסים, הרכּב העליז, נסעתי והתענגתי, כמעט ללא מחשבה על הצפוי לי, ואולי התענגתי במיוחד משום שידעתי את הצפוי לי, ונטלתי פרידה משמחות החיים. אולם שלוַת־נפש זו, היכולת לכבוש את רגשותי, תמו עם המסע ברתמת־הסוסים. אך נכנסתי לקרון, נפתח פרק אחר. מסע בן שמונה שעות זה בקרון היה איום ונורא, ולא אשכח אותו כל ימי חיי. אולי מפני שעם ישיבתי בקרון שיוויתי בנפשי כי כבר הגעתי, ואולי מפני שהרכבת משפיעה באורח מגרה כל כך על הבריות, אך מאז ישבתי בקרון יצא דמיוני משליטתי, והתחיל לצייר בלי־הרף בבהירות מופלאה תמונות המלבות את קנאתי, זו אחר זו וזו צינית מזו, וכולן על נושא אחד, על המתרחש שם בלעדי, כיצד היא בוגדת בי. למראה תמונות אלו בערו בי כאש חרוני, כעסי, ואותו רגש מיוחד במינו של השתכרות בהשפלתי, ולא היה בכוחי לנתק עיני מהן. לא יכולתי להתעלם מהן, לא יכולתי למחות אותן, לא יכולתי שלא לשוב ולהעלותן. יתירה מזו, ככל שהרביתי להסתכל בתמונות דמיוניות אלה, כן האמנתי יותר בממשותן. בהירות הופעתן של תמונות אלו לעיני שימשה כאילו הוכחה לכך, כי פרי דמיוני מציאות הוא. על אפי ועל חמתי היה השטן בודה מחשבות איומות ביותר ולוחש אותן על אוזני. נזכרתי בשיחה נושנה עם אחיו של טרוּחאצ’בסקי, ובמין התלהבות ריטטתי את לבי בשיחה זו, וייחסתי אותה לטרוּחאצ’בסקי הנגן ולאשתי.

לפני ימים רבים היה הדבר, אך אני נזכרתי בו. זוכר אני, כי אחיו של טרוחאצ’בסקי השיב פעם אחת על השאלה, האם הוא מבקר בבתי־בושת, כי אדם הגון לא יבקר בהם, שכן אפשר לחלות שם, וגם מלוכלכים הם ומאוסים, והלא תמיד יכול אדם למצוא לעצמו אשה הגונה. והנה מצא אחיו את אשתי. ‘אמנם, כבר אינה באביב נעוריה, שן אחת צדדית חסרה, ויש בה איזו תפיחות,’ הרהרתי במקומו, ‘אך מה יעשה אדם באין ברירה, צריך להשתמש במצוי’. ‘כן, הלא חסד הוא גומל עמה בנטילתו אותה להיות פילגשו’, אמרתי לעצמי. ‘וכן אין היא מסכנת את הבריאות.’ ‘לא, מופרך הדבר! מה העליתי על דעתי?’ אמרתי לעצמי באימה. ‘לא היה, לא היה ולא נברא. ואין כל יסוד לשער משהו מעין זה. כלום לא אמרה לי, כי משפילה אותה אפילו המחשבה שאני עשוי לקנא אותה כלפיו? כן, אך היא משקרת, משקרת בכול!’ צעקתי – והכול התחיל מחדש. שני נוסעים בלבד היו בקרוננו – ישישה ובעלה, שניהם ממעטי־דברים, וגם אלה, יצאו באחת התחנות ואני נשארתי לבדי. כחיה בכלוב הייתי: פתאום הייתי מנתר ממקומי, קרב אל החלונות, או שהתחלתי לצעוד, מתנדנד וצועד, משתדל להמריץ את מרוץ הקרון. אולם הקרון על כל מושביו וזגוגיותיו היה מרטיט בדיוק כקרון זה שלנו…"

ניתר פוזדנישב ממקומו, צעד כמה צעדים וחזר וישב.

“הו, מפחד אני, מה מפחד אני מקרונות הרכבת, אימה יורדת עלי. כן, נורא!” המשיך. “אמרתי בלבי: ‘אחשוב על עניין אחר, נגיד, על בעל האכסניה ששתיתי אצלו תה’. והנה עולה בעיני דמיוני השוער בעל הזקן הארוך ונכדו – נער כבן גילו של ואסיה שלי. ואסיה שלי! הוא יראה את הנַגן מנשק את אמו. מה יתרחש בנפשו המסכנה? ומה איכפת לה? היא אוהבת… ושוב התחולל אותו דבר. לא, לא… הנה, אחשוב על הביקור בבית־החולים. כן, כיצד התאונן אתמול חולה על הרופא. והרופא בעל שפם, כשל טרוחאצ’בסקי. ובאיזו חוצפה הוא… שניהם רימו אותי, כשאמר לי שהוא נוסע. ושוב מתחיל הכול. כל מה שהרהרתי בו קשור היה באיש הזה. נוראים היו ייסורי. עיקרם של הייסורים נבע מאי־הידיעה, מהספק, מהפיצול, מהעדר ההכרעה – היש לאהוב אותה או לשנוא. כה חזקים היו הייסורים, זוכר אני, עד שעלה על דעתי רעיון, שנראָה לי מאוד, לצאת אל המסילה, לשכב על הפסים לפני הקרון ולסיים. או־אז, לכל הפחות, לא תהסס עוד, לא תפקפק. הרגש האחד שהפריע לעשות כן היה רחמי־על־עצמי, הוא הוליד מיניה־וביה שנאה כלפיה. ‘אסור לך לשלוח יד בנפשך ולהניח לה. ראוי שתסבול גם היא במידת־מה, שתבין לכל הפחות כי אני סבלתי,’ אמרתי בלבי. בכל התחנות יצאתי כדי להסיח את דעתי. באחת התחנות ראיתי במזנון אנשים שותים, ומיד שתיתי גם אני וודקה. לידי עמד יהודי ושתה אף הוא. הוא נכנס אתי בשיחה, ואני הלכתי עמו אל קרונו, קרון המחלקה השלישית, מזוהם, מלא עשן סיגריות, זרוי כולו קליפות גרעינים, ובלבד שלא אשאר לבדי בקרון שלי. שם ישבתי לידו, והוא פטפט הרבה וסיפר בדיחות. הקשבתי לו, אך לא ירדתי לסוף דעתו, כי הוספתי להרהר בענייני שלי. הוא הרגיש בכך, והתחיל לתבוע תשומת־לב כלפיו. עתה קמתי וחזרתי לקרון שלי. ‘צריך לשקול יפה,’, אמרתי בלבי, ‘היש אמת במחשבותי, והיש יסוד לייסורי’. ישבתי כדי להרהר בשלוָה, אך במקום המחשבה השלֵוה התחילה הפרשה הקודמת: במקום שיקול־דעת – תמונות ודמיונות. ‘כמה וכמה פעמים התעניתי כך,’ אמרתי לעצמי, (נזכרתי בהתקפי־קנאה קודמים, דומים), ‘ואחר כך נסתיים הכול בלא־כלום. וייתכן, כי גם עתה, ואפילו – בוַדאי, אמצא אותה ישנה בשלוָה. היא תקיץ, תשמח לבואי, ולפי דבריה, לפי מבטה, ארגיש שלא אירע דבר, והכול הבלים. הה, מה טוב היה הדבר!.’ ‘אך לא, כך קרה לעתים תכופות מדי, ועתה כבר לא יקרה,’ אמר לי איזה קול, ושוב התחיל הכול מחדש. כן, אלה היו ייסורי־גרדום. לא אל בית חולים לחולי־עגבת הייתי מביא בחור צעיר, כדי לקטול את חשקו לנשים, אלא אל נפשי, שיראה את השדים המרטשים אותה! הלא מחריד היה הדבר, שראיתי לעצמי זכות־בעלות שלמה, בלתי־מפוקפקת, על גופה, כאילו גופי שלי הוא, אך בו בזמן הרגשתי, כי אין בכוחי לשלוט בגוף זה, שאין הוא שלי, וכי רשאית היא לנהוג בו כרצונה, והריהי רוצה לנהוג בו שלא כרצוני. ואין בכוחי לגמול כהוא־זה לא לו, ולא לה. כוַאנקה־אמרכּל לפני עלייתו לגרדום ישיר לנו שיר, כיצד נשק את מתק־שפתותיה וכיוצא בזה. וידו על העליונה. ולה אוכל לגמול במידה פחותה אף מזה. ואם לא עשתה דבר, אך רוצה לעשות, ואני יודע כי רוצה, הרי זה חמוּר יותר: מוטב שתעשה כדי שאדע, שלא תהיה כל תעלומה. לא הייתי עשוי לומר מה אני רוצה. רציתי כי לא תרצה מה שהיא צריכה לרצות. והריהו טירוף גמור!”

 

26

"בתחנה שלפני האחרונה, כשבא הכרטיסן לאסוף את הכרטיסים, לקחתי את חפצי, יצאתי למישורת־הקרון, וההכרה כי הפתרון קרוב לבוא אף הגבירה את ריגושי. חשתי צינה, ולסתותי התחילו לרעוד עד שנקשו שיני. מוּכנית יצאתי בתוך ההמון את תחנת־הרכבת, שכרתי כרכרה, ישבתי ונסעתי הביתה. תוך כדי נסיעה הסתכלתי בעוברי־האורח הנדירים, בשוערים, בצללים שמטילים הפנסים והכרכרה שלי, הנה מלפנים והנה מאחור, ולא הרהרתי בשום דבר. משעשיתי כמחצית הוורסטה חשתי צינה ברגלי, ונזכרתי שבעודי בקרון פשטתי את גרבי־הצמר ושמתי אותם בתרמיל. איפה התרמיל? הכאן הוא? כאן. וסל־המטען איפה? נזכרתי, כי שכחתי להוציא את מטעני, אך משהמצאתי את הקבלה החלטתי, שלא כדאי לשוב לשם כך, והמשכתי.

כל כמה שאני טורח עתה להזכר במצבי אז, אין הדבר עולה בידי: על מה חשבתי? מה רציתי? איני יודע דבר. אך זאת אזכור, שידעתי היטב כי עומד להתרחש בחיי משהו איום וחשוב מאוד. האם התרחש דבר חשוב זה מפני שכך חשבתי, או מפני שלבי ניבא אותו – איני יודע. ייתכן גם, כי לאחר מה שאירע, נתגוונו בזכרוני כל הדקות שקדמו לכך בגָוֶן קודר. קרבתי אל מבוי הבית. השעה היתה אחת אחר חצות. כמה רכּבים עמדו ליד המבוי, מצפים לנוסעים, לפי סימן החלונות המוארים (בדירתנו היו מוארים החלונות בחדר־האורחים ובטרקלין). בלי שהעליתי על דעתי מדוע עדיין מוארים החלונות שלנו בשעה כה מאוחרת, עליתי במדרגות באותו מצב ציפייה למשהו מחריד, וצלצלתי. פתח לי יֶגוֹר, החדרן הטוב, השקדן, השוטה הגמור. כפרט ראשון נזדקר לעיני בפרוזדור סגינו שלו, שהיה תלוי בקולב ליד בגדים אחרים. ראוי היה שאתפלא, אך לא התפלאתי, כאילו ציפיתי לכך. ‘אכן, כך הוא,’ אמרתי בלבי. כששאלתי את יֶגוֹר מי האורח בבית, והוא קרא בשמו של טרוּחאצ’בסקי, שאלתי אם נמצא עוד מישהו. הוא השיב:

‘אין איש.’

זוכר אני, שהשיב לא באיזו הטעמה, שביקשה כאילו לשמח את לבי ולהפיג ספקות, כי הנה עוד מישהו נמצא כאן. 'אין איש.

כן, כן,' אמרתי כאילו בלבי.

‘והילדים?’

‘בריאים, השבח לאל. ישנים זה כבר.’

לא יכולתי לפלוט את נשימתי, ולא הצלחתי להרגיע את לסתותי הרוטטות. ‘אם כן, לא הכול כפי שחשבתי: תחילה הרי חשבתי – אסון, ונמצא הכול יפה, כבימים עברו. ועתה הכול לא כמו שהיה, וכל זה שהעליתי בדמיוני וחשבתי, ששיוויתי אותו לעיני בלבד, כולו במציאות, הנה כל זה…’

כמעט שפרצתי בבכי, אלא שמיד לחש לי השטן: ‘אתה בכה לך, השתפך ברגשנות, ואילו הם ייפרדו להם בשלוָה, הוכחות לא יהיו, ולעולם תפקפק ותתייסר’. ומיד נעלמו רחמי על עצמי והופיע רגש חדש – הן לא תאמין – רגש שמחה על כך, שהנה יקיץ הקץ על ייסורי, שהנה אוכל להעניש אותה, אוכל להפטר ממנה, כי אוכל לקרוא דרור לזעמי. ואכן, קראתי דרור לזעמי – הייתי לחַיָה, חיה רעה וערמומית.

‘אין צורך, אין צורך,’ אמרתי ליֶגוֹר שהתכוון להכנס לטרקלין. ‘ואתה עשה זאת: לך קח מהר כרכרה וסע. הנה הקבלה, הוצא את חפצי. לך.’

הוא פנה למסדרון, להביא את אדרתו. לפי שחששתי כי יבהיל אותם, ליוויתי אותו אל חדרונו וחכיתי עד שהתלבש. בחדר־האורחים, מעבר לחדר הסמוך, נשמעו דיבורים וצלילי סכינים וצלחות. הם אכלו ולא שמעו את צלצול הפעמון. ‘ובלבד שלא יֵצאו עתה,’ הרהרתי. לבש יֶגוֹר את אדרתו, המעוטרת פרוות־טליים של אסטראחן, ויצא. הוצאתי אותו ונעלתי את הדלת אחריו, ונתקפתי אימה כשהרגשתי כי נותרתי לבדי, ועלי לפעול עתה. כיצד – עדיין לא ידעתי. אך זאת ידעתי, כי עתה תם הכול, כי לא ייתכן עוד כל ספק באשמתה, וכי מיד אעניש אותה ואסיים את קשרי עמה.

קודם לכן עוד יגעתי היסוסים, אמרתי בלבי: ‘ואולי אין זו אמת, אולי אני טועה,’ ואילו עתה נעלם כל זה. הכול הוחלט לבלי השיב. בחשאי ממני, לבדה עמו, בלילה! הרי זו התעלמות גמורה מהכול. ואולי אף גרוע מזה: בכוָנה הם נוהגים באומץ־לב זה, בעזות זו של החטא, כדי שתשמש העזות סימן של חפוּת. הכול ברור. אין ספק. אך מזאת חששתי, שמא ייפרדו ויימלטו, ימציאו מִרמה חדשה, ויטלו ממני את מובהקותן של ההוכחות ואת האפשרות להעניש. וכדי לתפוס אותם מהר ככל האפשר, הלכתי על בהונותי אל הטרקלין, שבו ישבו עתה, לא דרך חדר־האורחים, אלא דרך המסדרון וחדר־הילדים.

בחדר־הילדים הראשון ישנו הנערים. בחדר־הילדים השני נטרדה משנתה האומנת, כאומרת להתעורר, ואני שיערתי בנפשי מה תחשוב כשיוָדע לה הכול, ועם מחשבה זו ירדו עלי רחמים כה גדולים על עצמי, שלא יכולתי לעצור בדמעותי, וכדי שלא להעיר את הילדים, רצתי על בהונותי לפרוזדור ומשם אל חדר־העבודה שלי, צנחתי על הספה שלי והתייפחתי.

‘אני – האיש הישר, אני – בן להורי, אני – שחלמתי כל ימי על האושר שבחיי־המשפחה, אני – הגבר שמעולם לא בגד בה… והנה! חמישה ילדים, והיא מחבקת נגן, מפני ששפתיו אדומות! לא, אין היא בן־אדם! כלבה היא, כלבה גועלית! בסמוך לחדר הילדים, שכל ימי חייה העמידה פנים של אוהבת אותם. ועוד לכתוב לי כל מה שכתבה! ולהיתלות בעזות כזאת על הצוואר! ומה אני יודע? אולי נהגה כך כל הימים. אולי ילדה למשרתים את כל הילדים, הנחשבים לילדי. ולמחרת הייתי בא ממסעי, והיא היתה מקבילה פני בתסרוקת זו, בגיזרה זו שלה ובתנועות־החן העצלניות (ראיתי עתה את פניה המושכות השנואות), וחיה זו של הקנאה היתה מוסיפה לשבת לעד בלבי ולרטש אותו. ומה יעלו על דעתם האומנת, יֶגוֹר. וליזה הקטנה המסכנה! היא כבר תפסה משהו. וחוצפה זו! ושקר זה! וחושנות בהמית זו שאני מיטיב כה להכירה?’ – אמרתי לעצמי.

רציתי לקום ולא יכולתי. לבי כה הלם, שלא היה בכוחי לעמוד על רגלי. כן, אמות עתה בשבץ. היא תקטול אותי. והוא הדרוש לה. ומה, הלהניח לה להרוג? לא ולא, המוצא נוח לה מדי, ותענוג זה לא אגרום לה. כן, אני יושב ואילו הם שם אוכלים וצוחקים ו…כן, אף על פי שאינה עוד באביב נעוריה, היה עוד לבו נוהה אחריה: ככלות הכול היא נאה למדי, והעיקר, שאינה מסוכנת, לכל הפחות, לבריאותו יקרת־הערך. ‘ומדוע לא חנקתי אותה אז,’ אמרתי בלבי, ונזכרתי ברגע, לפני שבוע, כשדחפתי אותה החוצה מחדר־העבודה שלי ואחר כך שיברתי חפצים. נזכרתי במצבי אז ושיוויתי אותו לעיני. לא זו בלבד שנזכרתי בו, אלא חשתי אותו צורך עצמו להכות, להרוס, שהרגשתי אז. זוכר אני כיצד עלה חשקי לפעול, וכל הרהורַי מלבד הדרושים לפעולה פרחו מדעתי. הגעתי למצבם של חיה או אדם, הנתונים להשפעת התעוררות גופנית בשעת סכנה, כשאדם פועל בדייקנות, בלי חפזון, אך גם בלי להפסיד דקה, והכול למטרה מסויימת אחת."

 

27

"מעשה ראשון שעשיתי, חלצתי את מגפי, ובגרבי קרבתי אל הקיר שמעל לספה, שעליו תלויים רובים ופגיונות, ולקחתי פגיון דמשקאי מעוקל, שלא היה אף פעם בשימוש, וחד מאוד. שלפתי אותו מנדנו. זוכר אני, כי הנדן נפל אל מאחורי הספה, וזוכר שאמרתי בלבי: ‘ראוי למצוא אותו אחר כך, שכן יאבד’. אחר כך פשטתי את האדרת, שעוד היתה עלי, ובצעדים רכים, בגרבי בלבד, פניתי לשם.

התגנבתי חרש ולפתע פתחתי את הדלת. זוכר אני את הבעת פניהם. זוכר אני הבעה זו, מפני שגרמה לי שמחה מענה. הבעת אימה היתה זו. והלא זו היתה דרושה לי. לעולם לא אשכח את הבעת האימה הנואשת, שהופיעה בשנייה הראשונה בפני שניהם, משראו אותי. דומני, כי הוא ישב אל השולחן, אך משראה אותי או שמע את כניסתי, ניתר וקם על רגליו ועמד כשגבו אל הארון. בפניו היתה הבעת אימה בלבד, שאין להטיל בה ספק. בפניה היתה אותה הבעת אימה עצמה, אך נוספה לה עוד הבעה. אילו הופיעה הבעה אחת בלבד, אולי לא היה מתרחש מה שהתרחש. אולם בהבעת פניה, מכל מקום כך נראתה בעיני ברגע הראשון, היה גם רוגז, אי־שביעות רצון על שהפֵר מישהו את נהייתה אחר האהבה ואת אושרה עמו. כביכול לא נחוץ לה עתה דבר, אלא שלא יפריע לה איש להיות מאושרת. הבעה זו ריחפה על פניהם כהרף־עין בלבד. הבעת האימה בפניו נתחלפה מיד בהבעת שאלה: המותר לשקר או לא? אם מותר, ראוי להתחיל. אם לא, יתחיל משהו אחר. אבל מה? העיף בה מבט שואל. כפי שנראה לי אז, באה בפניה, משהביטה בו, במקום הבעת הרוגז וההתמרמרות הדאגה לו.

להרף־עין נעצרתי בפתח, מחזיק בפגיון מאחורי גבי. בהרף־עין זה הצטחק האיש, ובנימה אדישה עד גיחוך פתח:

‘ואנו, עסקנו במוסיקה…’

‘לא ציפיתי לך,’ פתחה אשתי גם היא, מסתגלת לנעימת דיבורו.

אלא ששניהם לא סיימו את פסוקם: חמת־הטירוף שנתנסיתי בה לפני שבוע שבה וירדה עלי. שוב הרגשתי צורך בהרס, באלימות ובהתלהבות הטירוף, והתמכּרתי להם.

שניהם לא סיימו את פסוקם… התחיל אותו משהו־אחר, שממנו פחד האיש, משהו ששיסע בבת־אחת את כל דבריהם. זינקתי אליה, מסתיר עדיין את הפגיון, כדי שלא יפריע לי האיש לנעוץ אותו בין צלעותיה, מתחת לשד. במקום זה בחרתי לכתחילה. ברגע שזינקתי אליה, ראה את הפגיון ועשה מעשה שלא ציפיתי לו כלל, תפס בידי וצעק:

‘התאושש, מה היה לך! המשרתים!’

חילצתי ידי בתנופה והסתערתי עליו, בלי להוציא הגה. עיניו היישירו מבט בעיני, ולפתע החוויר כסיד, עד שפתיו, עיניו הבריקו בברק משונה, ושוב עשה מעשה שלא ציפיתי לו כלל, השתופף וחמק מתחת לפסנתר אל הפתח. זינקתי לרוץ אחריו, אך על שמאלי נתלה מטען כבד. היא שנתלתה. מִכשול בלתי־צפוי זה, הכובד ומגעה המגעיל ליבו עוד יותר את חמתי. הרגשתי שאני מטורף לגמרי, ובוַדאי מטיל אימה, ושמחתי על כך. הנפתי את שמאלי בכל כוחי, ופגעתי במרפקי בפניה. פלטה צעקה והניחה לידי. רציתי לרדוף אחריו, אך תפסתי כי אהיה מגוחך אם ארדוף בגרביים אחר מאהבה של אשתי, ואני לא רציתי להיות מגוחך, כי אם מטיל אימה. על אף חמת־הטירוף הנוראה שבה הייתי שרוי, ידעתי כל העת מה רושם אני עושה על השאר, ואפילו רושם זה הדריך אותי במידת מה. פניתי אליה. היא צנחה על הספה, הצמידה ידה אל עיניה שפגעתי בהן, אך הסתכלה בי. פחד ושנאה כלפי היו בפניה, כפי שהם מצויים בפני החולדה, כשאתה מרים את המלכודת שנתפסה בה. מכל מקום, אני לא ראיתי בה דבר מלבד הפחד והשנאה כלפי, שעשוייה היתה לעורר האהבה לאחר. אך ייתכן, כי הייתי כובש עצמי ולא עושה מה שעשיתי, אילו שתקה. אלא שפתאום התחילה לדבר ולתפוס בידי המחזיקה בפגיון.

‘התאושש! מה יש? מה היה לך? אין כלום, כלום, כלום… נשבעת אני!’

עוד הייתי משתהה, אך דבריה האחרונים האלה, שלפיהם הסקתי את ההפך, היינו שהכול היה, חייבו תשובה. והתשובה חייבת היתה להלום את הלך־הנפש שהשריתי על עצמי, שמתחו הלך ועלה crescendo וצריך היה להוסיף ולעלות. גם לַטֵרוּף חוקים משלו.

‘אל תשקרי, מנוּולת!’ זעקתי, תפסתי אותה בשמאלי, אך היא נחלצה. בלי להניח את הפגיון מידי תפסתי בשמאלי את צווארה, הפלתי אותה פרקדן והתחלתי לחנוק. מה קשוח היה צוָארה… תפסה את ידי בשתי ידיה, לסלק אותה מצוָארה, ואני, כאילו ציפיתי לכך, נעצתי את הפגיון בכל כוחי בצדה השמאלי, למטה מהצלעות.

כשאומרים אנשים, כי בהתקף של טירוף אין הם יודעים מה הם עושים – הרי זה הבל, שקר. ידעתי הכול ואפילו להרף־עין לא חדלתי לדעת. ככל שהרביתי לדחוס בקרבי את קיטור טירופי, כן נתלקח בי באור בהיר יותר מאור־התודעה, ונבצר ממני שלא לראות את כל מעשי. בכל שנייה ידעתי מה אני עושה. לא אוכל לומר, כי ידעתי מראש מה אעשה, אבל בשנייה שבה עשיתי, ודומה שאפילו קצת קודם לכן, ידעתי מה אני עושה, וכאילו ביקשתי לי בכך אפשרות של חרטה, שאוכל לומר לעצמי אחר כך, כי יכולתי לעצור בי. ידעתי שאני פוגע למטה מהצלעות, וכי הפגיון יִינעץ. ברגע העשייה ידעתי כי איום המעשה, כי לא עשיתי מעשה כמוהו מעולם, וכי תוצאותיו איומות יהיו. אלא שידיעה זו הבזיקה כברק, ולאחר הידיעה בא מיד המעשה. עמדתי על המעשה בבהירות לא־שכיחה. שמעתי וזוכר אני את ההתנגדות הרגעית של המחוֹך ושל עוד משהו, ואחר כך – את שקיעת הסכין בבשר הרך. היא תפסה בפגיון, כפות־ידיה נחתכו, אך לא עצרה בו. לימים, בבית־הסוהר, לאחר שנתחוללה בי המהפכה המוסרית, הארכתי להרהר ברגע זה, נזכרתי בו כיד יכולתי, ושקלתי הכול בדעתי. זוכר אני, כי להרף־עין, להרף־עין בלבד שקדם לַמעשה, היתה בי התודעה האימתנית שאני הורג, וכבר הרגתי אשה, אשה חסרת־מגן, את אשתי. זוכר אני את האימה שבתודעה זו, ומכאן הסקתי, והדבר גם זכור לי במעומעם, כי לאחר נעיצת הפגיון חילצתי אותו מיד, מתוך רצון לתקן את המעוּוָת ולהפסיקו. שנייה עמדתי ללא־ניע, מצפה לראות מה יבוא, ולהוָכח אם אפשר לתקן. קפצה וקמה על רגליה וצעקה:

‘אומנת! הוא הרג אותי!’

האומנת, ששמעה רעש, כבר עמדה בפתח. עדיין עמדתי, מצפה ולא מאמין, אלא שעתה פרץ הדם מתחת למחוך. רק עתה הבינותי שאין לתקן דבר, ומיד גם החלטתי שאין צורך לתקן, כי דווקא בזאת אני רוצה, וזאת חייב הייתי לעשות, חיכיתי עד שנפלה, האומנת קראה ‘אל אלוהים!’ וקרבה אליה במרוצה, ורק אז השלכתי את הפגיון ויצאתי את החדר.

‘אין להתרגש, ראוי שאדע מה אני עושה,’ אמרתי בלבי, בלי להביט בה ובאומנת. האומנת צעקה, קראה לנערה המשרתת. עברתי במסדרון, שלחתי לשם את הנערה, והלכתי אל חדרי. ‘מה עלי לעשות עתה?’ שאלתי את עצמי, ומיד אף הבינותי מה. עם כניסתי לחדר־העבודה ניגשתי אל הקיר, הסרתי ממנו אקדח, בדקתי אותו – טעון היה – והנחתיו על השולחן. אחר כך שלפתי את הנדן מאחורי הספה וישבתי עליה.

שעה ארוכה ישבתי כך. לא חשבתי כלל, לא העליתי דבר בזכרוני. שמעתי איזו התעסקות שם. שמעתי שמישהו בא בכרכרה, ולאחריו עוד מישהו. אחר כך ראיתי ושמעתי את יֶגוֹר מכניס לחדר־העבודה את סל־המטען שלי, שהביא מהתחנה.

כאילו הוא דרוש למישהו!

‘השמעת מה קרה?’ שאלתי. ‘אמור לשוער שיודיעו למשטרה.’

לא אמר דבר ויצא. קמתי, נעלתי את הדלת, מצאתי סיגריות וגפרורים והתחלתי לעשן. לא סיימתי את הסיגריה וכבר נתקפתי חבלי שינה, נפלתי ונרדמתי נראה, שישנתי כשעתיים. זוכר אני, כי בחלומי שנינו חיים בידידות, רבים, אך מתפייסים, אלא שמשהו מפריע, אך אנו חיים בידידות. נקישה על הדלת העירה אותי. ‘המשטרה היא,’ אמרתי בלבי כשאני מקיץ. ‘דומני, כי הרגתי. ואולי היא שבאה, ולא קרה דבר’. שוב הקישו על הדלת. לא עניתי, וניסיתי לפתור את השאלה: ההיה הדבר או לא היה? כן, היה. נזכרתי בהתנגדות המחוך ובנעיצת הסכין, וצינה חלפה בגבי. ‘כן, היה. כן, ועתה, ראוי גם את עצמי,’ אמרתי לעצמי. אלא שאמרתי, וידעתי כי לא אהרוג את עצמי. אף על פי כן קמתי ושוב לקחתי לידי את האקדח. ומה תמוה הדבר: זוכר אני, כי קודם לכן הייתי קרוב פעמים רבות להתאבדות, וכך גם ביום ההוא, ברכבת, נראה לי הדבר קל, קל דווקא מפני שחשבתי כמה אדהים אותה בזה. ועתה לא היה בכוחי לא רק להרוג את עצמי, אלא אפילו לחשוב על כך. ‘למה אעשה זאת?’ שאלתי את עצמי, ותשובה לא באה. שוב הקיש מי על הדלת, ‘כן, תחילה ראוי לדעת מיהו המקיש. עוד אספיק’.

הנחתי את האקדח וכיסיתי אותו בעיתון. ניגשתי לדלת והסטתי את הבריח. זו היתה אחות אשתי, האלמנה הטובה, הטיפשה.

‘ואסיה! מה זה?’ אמרה, וכבר הדמעות, הנכונות תמיד לפרוץ, זולגות.

‘מה רצונך?’ שאלתי בגסות. ראיתי שאין כל צורך ותכלית לנהוג בה בגסות, אך כל טוֹן אחר לא עלה על דעתי.

‘ואסיה, היא גוֹוַעת! איוואן פיוֹדוֹרוֹביץ אמר.’ איוואן פיוֹדוֹרוֹביץ' היה הרופא, הרופא שלה, היועץ.

‘האם הוא כאן?’ שאלתי וכל זעמי עליה שב ועלה. ‘ובכן, מה?’

‘ואסיה, גש אליה. הו, מה נורא הדבר.’ אמרה.

‘האם ללכת אליה?’ שאלתי את עצמי. מיד עניתי, שראוי ללכת, כי בוַדאי נוהגים כך, וכשבעל הורג את אשתו, כמוני, חובתו לגשת אליה. ‘אם זה המנהג, צריך לגשת’ אמרתי לעצמי. ‘ואם יהיה צורך, אספיק בכל עת,’ הרהרתי בכוָנתי להתאבד בירייה, והלכתי אחריה. ‘עתה יבואו פראזות, העוָיות, אך אני לא אכנע להן,’ אמרתי בלבי.

‘כחי,’ אמרתי לאחותה, ‘טיפשי הדבר להתהלך בלי מגפיים, הניחי ואנעל לכל הפחות נעלי־בית’."

 

28

"ומה תמהו הדבר! כשיצאתי את החדר ועברתי בחדרים שאני רגיל בהם, שבה ועלתה בי התקוָה, כי דבר לא קרה, אולם ריח התועבה הזו של הרופאים – יוֹדוֹפוֹרם, קארבּול – הכה בי. לא, הכול קרה. כשעברתי במסדרון ליד חדר־הילדים, ראיתי את ליזה הקטנה. הביטה בי בעיניים נפחדות, נדמה היה לי אפילו, כי כל חמשת הילדים כאן, וכולם מסתכלים בי. קרבתי לדלת, החדרנית פתחה לי מבפנים ויצאה. הדבר הראשון שהכה בעיני היה שמלתה האפורה־בהירה על הכיסא, כולה שחורה מדם. במיטתנו הכפולה, למעשה על מצעותי – מצד זה היתה הגישה קלה יותר – שכבה וברכיה מורמות. שכיבה משופעת מאוד שכבה, על כרים בלבד, ולסוטתה פתוחה. במקום הפצע נחבש משהו. ריח כבד של יודופורם עמד בחדר. ראשית, ואף בעיקר, הדהימו אותי פניה שתפחו והכחילו בחבּורות, חלק של האף ומתחת לעין. זו היתה חבלתה של מכת המרפק שלי, כשביקשה לעצור בי. היופי נעלם, ומשהו נתעב ניבט אלי ממנה. נעצרתי ליד הסף.

‘קרב, קרב אליה,’ אמרה לי אחותה. ‘כן, וַדאי היא רוצה להודות באשמתה’ אמרתי בלבי. ‘האם לסלוח? כן, היא הולכת למות, ואפשר לסלוח לה,’ הרהרתי והשתדלתי להיות רחב־לב. קרבתי. בקושי נשאה אלי את עיניה, שאחת מהן פגועה, ודיברה בעמר רב, בגמגום:

‘השגת מה שרצית, הרגת…’ בפניה, מבעד לייסורי־הגוף ואף קרבת המוות, בלטה אותה שנאה נושנה, בהמית צוננת, מוּכּרת לי. ‘את הילדים… לא אתן… בכל זאת לך… היא (אחותה) תאסוף אותם…’

אין זאת שחשבה, כי את העיקר בעיני, את אשמתה, בגידתה, לא כדאי להזכיר.

‘כן. התענג לך על מעשיך,’ אמרה כשעיניה לפתח והתייפחה.

בפתח עמדו אחותה והילדים. ‘כן, הנה מה שעשית.’

הסתכלתי בילדים, בפניה הפגועות ומלאות חבורות, וזו לי לראשונה ששכחתי את עצמי, את זכויותי, את גאוָתי, וראיתי בה לראשונה בן־אדם. כה אפסי נראה לי כל מה שהעליב אותי, כל קנאתי, וכה רב־משמעות המעשה שעשיתי, שרציתי להצמיד פני אל כף ידה ולומר ‘סלחי!’ – אלא שלא העזתי.

היא שתקה, עיניה עצומות, כפי הנראה לא היה בכוחה להוסיף ולדבר. אחר כך הרטיטו ונִקמטו פניה שהושחתו. בתנועה חלושה הדפה אותי.

‘למה היה כל זה? למה?’

‘סלחי לי.’ אמרתי.

סלחי? כל אלה שטויות!… ובלבד שלא למות!…' הפטירה בצעקה, התרוממה מעט ועיניה הבורקות בקדחת ננעצו בי. ‘כן, השגת מה שרצית!… אני שונאת!… אוי! הא!’ צעקה נפחדת, כנראה מתוך דמדום. ‘נו, הרוג, הרוג, איני מפחדת… אלא את הכול, הכול, גם אותו. הלך, הלך!’.

הדמדום נמשך בלי הפוגה. היא לא הכירה פני איש. בו ביום מתה, בסמוך לצהריים. לפני כן, בשמונה בבוקר, הביאוני אל משטרת־הרובע, ומשם – לבית־הסוהר. שם ציפיתי אחד־עשר חודש למשפט, חשבתי על עצמי ועל עברי, והבינותי אותו.

להבין התחלתי ביום השלישי, ביום שהביאוני לשם…'

ביקש לומר משהו, אך משלא עלה בידו לכבוש את בכיו, הפסיק. לאחר שהחליף כוח, המשיך.

“התחלתי להבין רק כשראיתי אותה בארון…” התייפח אך מיד נחפז להמשיך: "רק למראה פניה המתות הבינותי מה עשיתי. הבינותי, כי אני הוא שהרגתי אותה, ואני שגרמתי כי היא, שהיתה חַיה, מתנועעת, חמה, נעשתה עתה נטולת־תנועה, דוֹנגית, קרה, וכי לתקן את המעוּוָת אי־אפשר לעולם, בשום מקום, בשום אמצעי. אדם שלא נתנסה בכל אלה, לא יבין…

אוּ! אוּ! אוּ!" קרא פעמים אחדות ונשתתק.

שעה ארוכה ישבנו שותקים. מתייפח היה וגופו מרעיד בלי אומר לעיני.

“אנא, סלח…”

הסב פניו ממני ושכב על הספסל, מכסה עצמו בשמיכה. בתחנה שבה עמדתי לרדת – השעה היתה שמונה בבוקר – ניגשתי אליו להפרד. אולי ישן, או העמיד פני ישן, מכל מקום לא נע. נגעתי בו בידי. גילה פניו וניכר היה שאינו ישן.

“היה שלום,” אמרתי והושטתי לו יד.

הושיט את ידו ונתחייך מעט, אלא שכה עגום היה החיוך, שרציתי לבכות.

“כן, סלח,” חזר על המִלה שבה חתם את הסיפור כולו.

1889


  1. יין, נשים וזמירות  ↩

המלצות קוראים
תגיות