יוסף אריכא נולד באוליבסק שבאוקראינה (כ“ח בכסלו תרס”ז – 15.12.1906) כשני בחמשת ילדיהם של יהושע ומרים (לבית פריילאכמאן) דולגין. האב היה משכיל עברי וחינך את ילדיו להוקיר את התרבות הלאומית. ב-1914 ניסה האב לבדוק את האפשרות להעלות את משפחתו לארץ-ישראל, ובשובו מן הארץ עקרה המשפחה לקובל שבפולין. יוסף, שחינוכו החל ב“חדר” מתוּקן ובבית-ספר עברי, המשיך את לימודיו בגימנסיה העברית שבקובל. בנעוריו היה ספורטאי מצטיין, ואף שיחק כשוער בקבוצת הכדורגל של מכבי קובל.

בראשית שנות העשרים נסע האב לארה“ב, ולאחר שחסך כסף והשיג אשרות כניסה, הצטרפה אליו ב-1923 המשפחה. יוסף בן השבע-עשרה התעקש לעלות לארץ-ישראל, ויחד עם אחיו הבכור הגיע לארץ בשלהי 1925. סמוך לכך חל ראשית פירסומו ב”הכוכב“, ירחון לבני הנעורים, שנדפס בוורשה על-ידי א. לובושיצקי. כדרך החלוצים עבד כפועל בנין (1926) וכפועל חקלאי (1927). ב-1928 הכיר את רבקה, בתם של פנחס וגניה שיפמן (בן-סירה). בין השנים 1932–1929 הצטרף למשפחתו בארה”ב והשתלם שם בספרות אנגלית. הוויית החיים האמריקאית שימשה מאוחר יותר רקע לכמה מסיפוריו היפים ביותר (כגון: “בסנוורים”). בשובו לארץ ב-1932 נשא לאשה את חברתו רבקה, וכעבור שנה נולד לו בנו בכורו, עמוס. ברבות הימים נולדה גם הבת – עפרה. באותה שנה נתפרסם גם הרומאן הראשון שלו – “לחם וחזון” (1933).

את פרנסתו מצא אריכא בתפקיד מזכיר המחלקה הווטרינארית בעיריית ת“א, ואת זמנו חילק בין משרדו הקטן בשולי בית-המטבחים, ששכן אז בקרבת רחוב הירקון, ובין הכתיבה לאחר יום העבודה. במגעו היום-יומי עם הווי הקצבים התגבש אצלו מחזור הסיפורים המיוחד כל-כך בנושאו: “בעלי יצרים”. אריכא היה חבר פעיל בהגנה¹ בת”א, ונימנה על הלוחמים שנשלחו מת"א לעזרת תל-מונד. בין פרדסי תל-מונד נתגבשו אחדים מהטובים בסיפוריו הארצישראליים (ביניהם: “יום ולילה”).

בתחילת שנות החמישים, לאחר שהתחזקה בו מחלת הסכרת, שממנה סבל עוד קודם, עבר לעבוד כעורך בספרייה העירונית “שערי ציון”, שם ערך את הירחון לנוער: “לקורא הצעיר” (1954–1950). לאחר מכן עבר לעבוד במחלקת ההסברה והפרסומים של העירייה, כרושם תולדותיה של העיר העברית הראשונה, עד לצאתו לגימלאות ב-1961. יוסף אריכא נפטר בת“א ביום כ”א בשבט תשל"ב (6.2.1972).

יוסף אריכא נימנה עם המשמרת הספרותית, שהתייצבה בספרות העברית מקרב חלוצי העלייה השלישית והעלייה הרביעית בין שתי מלחמות העולם. בדומה לסופרי העליות נטל את חומרי העלילה לסיפוריו המוקדמים מהווייתה של התקופה הנסערת בארץ-ישראל באותן שנים. ברומאן הראשון שלו – “לחם וחזון” – שיקף את הווי החיים של החלוצים. ובנטייה זו, לתת עיצוב סיפורי-אָמנותי לנופי-חיים שונים בארץ, התמיד בכל שנות כתיבתו.

במקביל לנטייה הריאליסטית הזו, בבחירת הנושאים ובדרכי בניית הסיפור, בולטת בכתיבתו גם נטייה לאידיאליזם הומאני. את משאת-נפשו לשלמות ביטא אריכא באמצעות דמויות-מופת החוזרות בכל סיפוריו. דמות המופת של האשה משלבת באישיותה נשיוּת כובשת-לב עם חכמה ואצילות-רוח, ובדמות המופת של הגבר מתעדנים יצריו הגופניים על-ידי המחשבה והעֶרגה לתיקון העולם. מרבית סיפוריו הינם למעשה סיפורי אהבה, שבהם נפגשים גיבורי-רוחו, המייצגים את השלמוּיות הללו, על רקע התרחשויות ונופים מציאותיים, שאותם נטל מהריאליה ההיסטורית.

התעניינותו הרצופה של אריכא בגילוייהם של היצרים, כאנרגיה המניעה את מעשי בני-אדם, מלכדת אף היא את יצירתו. הוא גילה התעניינות הן ביצרים הנחותים, יצרי הגוף (במחזור סיפורי “בעלי יצרים”), והן ביצרים הנעלים, יצרי הרוח (בסיפורי האהבה). סיפוריו עוקבים אחר התפתחותם של יצרים משני הסוגים, ואחר ההתגוששות ביניהם בנפשה של אותה דמות. במיוחד ריתקה את אריכא השפעת פעילותם של היצרים הללו על ההיסטוריה, ולכך הקדיש את תשומת-לבו ברומאנים ההיסטוריים שכתב באחרית ימיו – “סנחריב ביהודה” ו“סוֹפר המלך”.

צירוף זה, של התייחסות להווי החיים שמציאותו היא היסטורית ולבעיות קיוּמיוֹת שהן נצחיוֹת במהותן, מקנה לסיפוריו של יוסף אריכא את ערכם הכפול: ערך של תעודות ספרותיות לחוויות דורו וערך כיצירות המבררות את חידות קיומה של האנושות.

בסנוורים

עלילות סיפוריו של יוסף אריכא מתארגנות על-פי שתי תבניות-יסוד. הראשונה מתארת כיצד אדם, הכבול ליצריו הנחותים, מצליח לפרוק את עוֹל עבדוּתוֹ ליצר שכזה, ובמין גבורה פרוֹמיתאית עולה בידו לעדנו ולגרום לעילויו. על-פי תבנית-היסוד השנייה מתחוללת ההשתנות בכיוון הפוך: יצר נעלה הופך בהדרגה לגשמי ומצטרף לבסוף למשפחת היצרים הנחותים. התבנית העלילתית השנייה היא זו המארגנת את הסיפור “בסנוורים”, המתאר כיצד יכול יצר אימהוּת נעלה להסתלף ולהביא אשה צעירה אל הקוטב המנוגד לרגש זה – אל הנכונות לקפח חיים, את חיי עצמה ואת חיי פרי-בטנה.

הסיפור פותח בהצגת סיכויי האושר אשר נפתחים בפני זוג סוּמים, שהגורל הפגישם שנית, כדי להשלים את אהבת נעוריהם. סצינת המיפגש בין לוֹרטה והנרי מצטיירת בסיפור השלם כתחבולה של המסַפר, כדי לחייב אותנו לעקוב אחר הסיבות להתנפצותה של הבטחה זו להמשך שכולו טוב. תפנית כזו, הצפויה בהמשכו של הסיפור, אמנם נרמזת כבר בפתיחתו. לקראת מהדורת היובל ב-ג' כרכים הטיל אריכא בסיפור שינוי לטובה. בנוסח המתוקן מתארת הפתיחה את זריחת השמש על העיר, וכעין מאבק מתקיים אז בין שמים וארץ, בין הפרצוף המשולהב של השמש, המאירה באור ללא-רבב, לבין העשן של ארובות בתי-החרושת, המעכיר את יפי-השמש ומזהם את תכלת הרקיע. ואמנם, על סף שיא אושרם ברגע התאחדותם לחיות כזוג נשוי, מתגנבת לידיעתנו אותה דאגה, שמכאן ואילך תעיב על האושר הזה.

אגב ניצול נבון של תחבולת ההשהיה, כדי להגביר את דריכותנו לגילוייה של הדאגה, מפורשת זו לבסוף מפי לורטה באוזני הנרי: “חוששת אני שהילד שייוולד לנו עיוור יהיה”. מרגע זה מקבל הסיפור את תנופת התפנית. חלקו של הנרי הולך ומצטמצם, ודמותה של לורטה מתבלטת כדמות המרכזית בסיפור. הסיפור הכמעט אידילי בפתיחתו עוטה אופי טראגי. והריתמוס המתון שהיה בסיפור עד כה מפנה את מקומו לריתמוס סוער. מרגע זה גם נפרדות דרכיהם של השניים, ו“המסַפר” פונה לתחבולה חדשה: הוא יבליט את הניגוד בין הנרי ללורטה על-ידי העתקת נקודת-המבט בתאור המשך הלילה. מעתה יסטה את מבטנו מהנרי ללורטה וחזרה, כדי לקרב אלינו שתי גישות שונות אל החיים מצד בני הזוג.

מהלך הריונה הראשון של לורטה מתואר מנקודת המבט של הגיבורה. וכך אנו מגלים שכל תחושותיה סובבות סביב תשוקה אחת: “את כל צומת חייה קלעה וריכזה בתשוקה אחת, שלה השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאודה: ילד בעל עיניים פקוחות, ילד בעל עיניים רואות!…”. ולא במקרה שינה אריכא את הנוסח הראשון – “את כל צומת חייה קלעה וריכזה במטרה אחת” – והציב במקום “מטרה” את הביטוי “תשוקה אחת”. “מטרה” מלמדת על רצון שלידתו בהגיון, ועל כן הוא בר-כיבוש ובעליו מסוגל להשלים עם כשלון בהשגתו, אך “תשוקה” נבראת במסתרי הנפש, והיא יצר כה חזק שלעתים אין בכוחו של האדם להשתלט עליו ולכפוף אותו למרותו. השתעבדותה של לורטה לתשוקה אחת תסביר את הטרגדיה הצפויה לנו בסיומו של הסיפור.

הסצינה הבאה, סצינת בית-החולים, מעתיקה את נקודת המבט מלורטה אל הנרי. חבלי הלידה נמשכים, וכל אותה עת ממתין הנרי במסדרון, שומע את זעקותיה של לורטה ולבו נקרע בקרבו. לאחר שמהלך תשעת ירחי הלידה התכווץ לקטע-סיפור לא ארוך, בולטת השתהותו של “המסַפר” על סצינת בית-החולים, שכולה אורכת יממה בלבד. אך תחבולת ההשהיה דרושה עתה, כדי להציב מול “התשוקה האחת” של לורטה את הרגשת-הלב של הנרי. הוא, כמובן, אינו דואג לכוח-הראייה של הוולד. דאגתו מוסבת כולה ליולדת, שמתקשה בלידתה ושחייה נתונים בסכנה.

בשלב זה כבר מציב הסיפור בפנינו את הדילמה הרעיונית, אשר מומחזת בפנינו בעזרת שתי הנפשות: האמנם עדיפים חיים מסוג מסויים – חייהם של הפיקחים – מעצם החיים, כהנחת לורטה, או שמא הצדק הוא עם הנרי, המאמין שעצם החיים שקולים לאין-ערוך מחיים מסויימים שהלב מתאווה להם. ומאחר ששני הגיבורים הינם סומים – מי מהם מוּכּה בסנוורים? מי משניהם איבד את כוח התבונה להבחין בין היחסי למוחלט?

הניגוד בין הנרי ללורטה מובלט בתגובותיהם מיד לאחר הלידה. שאלתה הראשונה של לורטה, מיד לאחר שנתעוררה מעלפון הלידה, היא: “היש לו עיניים רואות?”. ואילו פניו של הנרי “קרנו ולבשו ארשת של אושר” בראותו אותה בחיים. וכה שונה היא גם תגובתם לאחר שהוולד נפטר כעבור ימים אחדים. “הנרי, אם כי הדבר נגע לליבו, לא היה מדוכא כלל מחמת המאורע המעציב הזה, – – – שמח ומאושר היה שלורטה נשארה בחיים, שמכאובי הלידה האיומים הירפו ממנה, ונסתלקה הסכנה שריחפה עליה”. עבורו העיקר הם החיים עצמם – “שהתגברה ונחלצה מזרועות המוות”. אך לורטה ממאנת להינחם, כי עצם החיים אינם נחשבים בעיניה, אם הילד שנולד אינו רואה כאחרים. ולא על מות הילד דואב ליבה, אלא על לידתו סומא כמו הוריו.

מכאן ואילך מפעיל “המסַפר” תחבולה חדשה בארגון העלילה: הוא עורך אנלוגיה בין הנרי ולורטה. הנרי משקיע את כל כוחותיו בנסיון לחדש בלורטה את תשוקת החיים. הוא קונה לה מקלט רדיו, מתוך תקוה שהמקלט “ירתק אותה לעולם הגדול ויניס ממנה יגון ואנחה”. אך לורטה מתאווה עתה עוד יותר מבעבר רק לחיים מסויימים – את כל חייה צימצמה עתה עוד יותר בתשוקתה האחת: להוליד ילד שאינו עיוור. ואם גבר עיוור כהנרי אינו מסוגל להבטיח לה ילד רואה, עליה להרות לגבר שמסוגל לראות. סיפור התקשרותה לשכנם הצעיר, ברגר, דוחק את דמותו של הנרי לשולי זירת העלילה של הסיפור. מעתה זהו סיפורה של לורטה, הדוחפת את חייה להרפתקה מסוכנת, במלכודת יצר האימהות שהסתלף בה בינתיים.

הריונה השני של לורטה הוא הריון ללא חדווה. חייה בחודשי ההריון הזה הם מעתה חיים על תנאי: אם לא ייוולד לה גם מברגר ילד המסוגל לראות – לא תוסיף לחיות לאחר הלידה. ובנוסעה לבית-החולים ללדת, גמלה בליבה החלטה נואשת: “היא קשרה את גורל חייה בתוצאות הריונה”. תקופת-מה לאחר לידת התינוקת היא פונה לרופא זר ומערימה עליו בשאלה: “תואיל, אדוני הרופא, לבדוק את עיניה של ילדתי ולהגיד לי אם יש תקווה לרפאותה באחד הימים…”. הרופא, שהוכשל, מאמין שהאם יודעת על עיוורונה של התינוקת, ומגלה לה את האמת. לורטה, שקיבלה אישור לחששותיה כי לעולם לא תלד ולד רואה, ובוולד אחר אין היא רוצה, מקיימת את החלטתה ומשליכה את עצמה מתחת לגלגלי מכונית חולפת.

בחירתה של לורטה ברורה מאד: היא דחתה את ערך החיים המוחלט, שיצר האימהות מסוגל להגשימו בשלמות, והעדיפה על פניו “תשוקה אחת”, המתייחסת אל גילוי מסויים בלבד של החיים – חיים שמבטיחים את היכולת לראות. כאשר יצר האימהות משועבד לגילוי צדדי ויחסי שכזה של החיים – כאשר הוא מסתלף עד כדי כך – עלול הוא להשתנות מיצר בורא חיים ליצר המקפח אותם. ומשום כך כה אירונית היא תפילתה של לורטה: “אלי, עשה עימדי חסד ואל-נא תכה את עיניו של ילדי בסנוורים”. פנייתה הנוגעת ללב של לורטה מעידה על ליקוי מאורות בתפישתה, שהעיוורון הפיזי שלה הוא קל ערך לעומתו. וזוהי העמדה שנוקט אריכא באופנים שונים במהלך הסיפור כלפי מניעיה של גיבורת סיפורו.

לכאורה נמנע אריכא מנקיטת עמדה מפורשת במהלך הסיפור. יתר על כן: הנוכחות המסַפרת – דמות “המספר” – מביעה הבנה למניעיה של לורטה והשתתפות בסבלה. ואם נגלה סימנים נוספים לגילוי חיבה מצידו של אריכא כלפי הדמות הנשית שבסיפורו – נגלה שנתן בה מיטב הסימנים שבעזרתם אפיין דמויות נשים, כאשר עיצבן כדמויות-שלמות בסיפוריו. היופי הגופני והדיוקן הרוחני הותאמו אצל לורטה להפליא, ובשל כך היא בת-צלמן של זהבה, מרומאן הביכורים “לחם וחזון”, של מרתה, מהנובלה “יום ולילה”, ושל תאיס, ברומאן ההיסטורי – שהוא מיטב יצירתו – “סופר המלך”.

אך למרות זאת נוקט אריכא עמדה ברורה, בדרכים מוסוות יותר. על אחת עמדנו במהלך האינטרפרטציה של הסיפור: “המספר” מארגן את חומרי-הסיפור בעזרת תחבולות אחדות, שנועדו להציב מול מעשיה של לורטה את עמדתו של הנרי, כאלטרנטיבה ברורה לבחירתה. אילו היתה תשוקתה האחת של לורטה טבעית, היה צריך גם הנרי להשתוקק לה, שהרי גם הוא עיוור כמוה. אך הוא אינו מתנה את החיים בראייה, כמוה. והן לורטה היתה מבטלת את עצם החיים מפני כל תשוקה: לא רק העיוורון דוחה חיים, אלא גם חרשות ואילמות, נכות בגפיים ורפיון השכל. ואילו נקטנו בשיטתה של לורטה – היינו מערערים לחלוטין את קדושת החיים.

שמו של הסיפור כולל רמז שני לעמדתו של אריכא. כזכור מופיעה המלה “בסנוורים” בתפילתה של לורטה, ומשם לוּקחה ככותרת לסיפור. אך פירושה של מילה זו – המופיעה במקורות פעמיים בלבד – אינו מבטא את כוונת-רצונה בתפילה זו. היא מבקשת שבנה לא יהיה לוקה בכוח הראייה, דהיינו: שלא יהיה עיוור מלידה. ואילו מובנה של המלה במקורות מוסב על עיוורון שאיננו פגם מלידה. ובמובן זה מופיעה המלה פעם אחת בבראשית י"ט – 11: “ואת האנשים אשר פתח הבית היכו בסנוורים מקטון ועד גדול וילאו למצוא הפתח”, בסיפור על אנשי סדום, אשר התקבצו על פתח ביתו של לוט וביקשו את נפש האורחים שמצאו מחסה בצל קורתו.

ופעם שנייה מופיעה המלה במקרא באחד מסיפורי אלישע, במל“ב ו' – 18. צבא ארם נשלח לדותן לתפוש את אלישע, הנחשד בסגולת-ריגול נדירה – כמי שמסוגל לגלות למלך ישראל את הדברים הנאמרים בחדריו של מלך ארם. נערו של אלישע נחרד למראה הצבא הארמי הגדול שבא ללכוד את הנביא. ואז מתפלל אלישע: “ה' פקח-נא את עיניו ויראה”. וכאשר מתחולל הנס, ראה הנער “והנה ההר מלא סוסים ורכב-אש סביבות אלישע”. אך המשך הסיפור משתעשע ברעיון, כי כשם שניתן באורח נס לפקוח את עיניו של אדם לראות יותר מכפי שהוא רואה בעיני בשר רגילות, כן ניתן לגרוע מכוח ראייתו, ובדרך זו אמנם מושגת הצלתו של אלישע מידי הצבא הארמי העצום: “ויתפלל אלישע אל ה' ויאמר: הך-נא את הגוי הזה בסנוורים, ויכם בסנוורים כדבר אלישע”. ובהקשר זה מבארים היטב פרשנינו את הביטוי. רש”י מפרש את “בסנוורים” כ“חולי של שממון: רואה ואינו יודע מה הוא רואה”. ובעל מצודת-דוד מפרש: “הוא העדר הראייה וההכרה האמיתית”. ואמנם שם הסיפור אינו מוסב אל מצבם של שני העיוורים שבסיפור, אלא הוא מגדיר את מצבה של לורטה בלבד, שיצרי החיים הסתלפו במושגיה על-ידי“התשוקה האחת” שהיכתה אותה בסנוורים.

אך יותר מכל מובלטת עמדתו של אריכא כלפי “התשוקה האחת” של לורטה בסיומו של הסיפור, כאשר הוא מגיע להתרתה של העלילה. כאשר האם, המוּכה בסנוורי יצרה המסולף, משליכה את עצמה מתחת לגלגלי מכונית חולפת, ובידה התינוקת, שאף היא עיוורת מלידה, מתערב לפתע “המספר” להציל את חייה של הפעוטה: “התינוקת, שנשמטה מתוך זרועותיה, הושלכה באורח-פלא למרחק של פסיעות מספר, חיה ומתייפחת”. את האם, שנלכדה במלכודת יצריה ואיבדה את תשוקתה לחיות, אי-אפשר עוד להציל, אך תבוא הבת ותקיים את החיים. תחיה ותתייפח – אך תקיים אותם, בעיוורון כאביה – אך לא בסנוורים כאמה.

אימהות

בסיפוריו של אריכא ניתנה לכלבים תבונה אנושית. וחלקו המכריע של הכלב “זריז” בעלילת הנובלה “יום ולילה” יוכיח. אי-לכך יכולה התנהגותם של הכלבים להעיד על הקבלות בהתנהגות האנושית, ודומה שלכך נתכוון אריכא בסיפורו הקצר “אימהות”, כאשר תאר פרשת יריבות שהתפתחה בין שתי כלבותיו של רפאל השומר.

הסיפור פותח בסצינת ההתכתשות בין כלבה צעירה בשם “עזה” ובין רעותה הזקנה “פזיזה”. מדרש השמות מעיד על השוני בדרך התנהגותן: זו הזקנה נמשכת למעשה של פזיזות, אשר יזכה בתגובה עזה מצד יריבתה הצעירה ממנה. רק מאוחר יותר יתברר לנו, כי הסצינה הראשונה בסיפור מתארת את ההתכתשות השנייה בין שתי הכלבות, אך כבר בפתיחת הסיפור אנו נרמזים כי “עזה” “הסתערה על חברתה הגדולה ממנה בשנים בחמת-זעם ובאכזריות של כלבה הבטוחה בצדקתה ובכוחה”, וכי לא בשל הצלחתה בקרב, אלא משום ש“הרגשת הצדק מפעמת אותה”, היא נוהגת “כמשפט כלבה נבונה” ומבקשת-תובעת את חיבתו של אדונה אשר נזף בה.

מן הקרב הזה נחלצת “פזיזה” פצועה ועלובה, “הרגשת עלבון מחלחלת בה” ו“היא קוראת תגר על קיפוח זה, עקב מעשה שנתפשה לו בתום-לבב”. “הרגשת צדק” אצל האחת ו“הרגשת עלבון וקיפוח” אצל השנייה, כרמזי-הסבר למניעיהן של הכלבות – הצגה כזו של בעלי-חיים מקרבת אותנו לעיקרו של הסיפור, הדן באימהות טבעית ובאימהות מדומה, וגם מכוונת אותנו לראות בהתרחשות מחייהם של בעלי-חיים עדות לכוחות הפועלים גם בחייהם של יצורי-אנוש.

הקטע השני בסיפור מכוון אותנו אל עלילתו. המעשים המוזרים והתמוהים אינם אלה של “עזה”, כי אם אלה של “פזיזה”, ו“המספר” מגייס את הנסיון הרב שצבר רפאל בגידול כלבים, כדי להעמידנו על כך שגיבורת הסיפור היא “פזיזה” ושהסיפור יתמקד בפענוח “חידת נפשה”. לשם כך פורש הסיפור בקטע השני שלו את עילת היריבות בין שתי הכלבות, שנוצרה קודם לסצינת הפתיחה של הסיפור.

והרקע ליריבות הוא זה: “משנזדקנה פזיזה – – – היא פסקה מלהמליט גורים ושנים אחדות חלפו עליה בלא שתרגיש בהיעדרם”, אך לאחר שעזה המליטה את גוריה, נתלקחה בה “קנאה עצומה” ונעשתה “תקופת געגועים לאימהות שחלפה ואיננה, לגורים שלא נולדו”. כדי לזכות באשליית אימהות היא גונבת שניים מגוריה של עזה. ובאותו פרק זמן קצר, ששני הגורים הגנובים נצמדו אל גופה, “גלי עדנה ורוך עברוּה, רחשי אם מאושרת שגורי פרי בטנה מעניקים לה, לאם השמחה בחלקה”. וכך פרץ הקרב הראשון, הבלתי-נמנע: עזה, “אם צעירה ועשוקה”, מחזירה לעצמה בכוח את גוריה, ומפכחת את פזיזה מן העונג שאך זה החל, מן העונג הגנוב.

הקרב הראשון היה מוגבל באכזריותו, אך הסיפור פתח, כאמור, בתאור הקרב השני, שכבר היה אכזרי ופוצע. ההחמרה בתוצאות ההתכתשות מוסברת על-ידי העובדה, שפזיזה ניסתה לגנוב פעם שנייה מגוריה של עזה. מה שהצטייר בפעם הראשונה כמעידה של פזיזה, עוטה עתה מראה של היכבלות ליצר בעל עוצמה רבה, שפזיזה איננה מסוגלת לעמוד נגדו. בנסיון החטיפה הראשון “נתפשה פזיזה לאותה פרשה תמוהה בכוח סמוי ומפתה, אבל מתוך ידיעה ברורה כי גורים אלה אינם שלה”, אך עתה מתפרנסת תשוקתה לאימהות מהכרה מסולפת: “קמעה-קמעה ראתה את עצמה עשוקה באמת”, והיא מתחילה להאמין “כי עזה גזלה ממנה את גוריה היא, ועל כן זכאית היא להחזיר לעצמה את הגורים שנגזלו ממנה”.

מעתה לא יוכל שום כוח לעצור בעדה – לא יתרונה הגופני של עזה ולא אזהרותיו של רפאל, לא הפצעים המכאיבים ולא החבל שריתק אותה הרחק מגוריה של עזה: “רוגזה לא פג וכל מעייניה היו נתונים אך ורק ל’גוריה' שכיסופיה אליהם הלכו ונעצמו – – – אותה תחושה מרנינה של ערגה אימהית המוצאת את סיפוקה, חזרה וניעורה בה ביתר תוקף והסעירה את דמה”.

העימות השלישי בין שתי הכלבות הוא על-כן בלתי-נמנע, וממהלך הסיפור אף ברור שהוא יהיה הקשה והאכזרי מכולם: “עזה תקפה אותה הפעם בחמת-זעם רצחנית, לא הרפתה ממנה, תפסתה בגרונה וטילטלה אותה טלטלה, נשכה, ודרסה בה, נשוך ודרוס וטלטל; פיה הוכתם בדמה השותת של הכלבה העלובה, ולא הניחה לה עד שכילתה בה את כל חמתה, עד שזו התפלשה באבק פצועה ושסועה מפרפרת בעווית ונופחת את רוחה”. והסיפור אינו יכול להסתיים אלא בהשתאותו של רפאל “מול נבלתה של פזיזה שהתשוקה לאימהות ירדה עליה בעוצמה שאין לעמוד בפניה”.

בהתנהגותן של שתי הכלבות מומחש יצר האימהות בשתי צורות שונות. אצל “עזה”

הוא יצר טבעי, ממשי, ועל כן הוא יצר מעניק חיים, אך אצל “פזיזה” הוא יצר

מסולף, מדומה, ועל כן הוא מחריב את החיים. הנזק הסופי – מותה של “פזיזה”

בקרב עם יריבתה – אינו מסמן את כל נזקיו של היצר המסולף. עוד קודם שנפחה את

נפשה הרסה תשוקתה לאימהות את רקמת היחסים הטבעית שכלבה מקיימת עם האדם

“גילתה כלפי רפאל סימני תרעומת בולטים, לא נרתעה גם מתנופת ידו המאיימת”.

את כל ההתרחשויות בין שתי הכלבות מלווה רפאל השומר, ובאמצעותו גם נעשית ההקבלה בין התנהגותם של בעלי-חיים להתנהגותם של יצורי-אנוש. רפאל מפענח את “חידת נפשה” של “פזיזה” בעזרת התנהגות מקבילה אצל אשה: ערירותה של אשה מולידה בה לפעמים התנהגות שאוּלה ומדוּמה לכעין אימהוּת, “שכן עשוי לעתים מצב-נפש ליצור תסביך במוחו של אדם”. ואשה כזו, שרחמה נסגר, “על מנת להשלות את נפשה” מתחילה “לשוות לגופה תחושת הריון בהילוך ובהבלטת הכרס”.

הידיעה שתופעה מעין זו נבראת כפתרון למצוקתה של אשה נראית לו כ“טבעית לחלוטין”, אך חזרתה אצל כלבה מכה אותו בתדהמה. אלא שעצם נוכחותה של התופעה אצל בעלי-חיים מבהירה לנו את עוצמתו של היצר כמניע את מעשיהם של יצורי-אנוש. העוצמה היא כזו, שמניעת סיפוקו באורחו הטבעי, מסוגלת לעוות אותו ולהופכו ליצר הרסני. כך אצל בעלי-חיים וכך אצל יצורי-אנוש. ולכך, כמדומה, מכוון התאור בסיום הסיפור: “עמד רפאל מחריש ומשתאה מול שחר צח ואדום הבוקע ועולה מעל לאפלת עצי הפרדס”. שני נופים ושני גוונים בתאור זה – ממש כשני גילוייה של האימהות בסיפור. אצל “פזיזה” האימהות היא גילוי יצרי שמקורו במסתורין האפל של הנפש הכלבית שלה, כ“אפלת הפרדס”. וכנגדה, אצל “עזה” ההתנהגות האימהית היא טבעית, הגיונית ומשוחררת ממניעים אפלים כל-שהם – אימהות טהורה וזכת-רגשות כ“שחר צח ואדום הבוקע ועולה”.

על אף אומללותה של “פזיזה”, ונימה גלוייה של רחמים והבנה כלפיה, מותה הוא בלתי-נמנע מכוחם של החיים הצריכים להימשך. על מותה מפצה אותנו בשורת החיים הנמשכים: האיום שבאפלת הפרדס על המשכם של החיים חייב להסתלק, כדי שהשחר הצח והאדום יהיה מסוגל לבקוע. “אימהות” הוא לכן סיפור טיפוסי לא רק לעינו הבוחנת של אריכא וליכולתו למסור תאור מהימן של גילויי המציאות, אלא גם לחתירתו של אריכא לקבוע באמצעות עלילות דמיונו היוצר יחס שלם אל החיים. היסוד הרעיוני, הנלווה דרך קבע לעלילה בסיפוריו, מקנה להם את איכותם המיוחדת.

בעלי יצרים

הסיפור “בעלי יצרים” משתייך לקבוצת סיפורים מיוחדת ביצירתו של יוסף אריכא, המתארת הווי של קצבים וסוחרי-בשר, של בתי-שחיטה ובהמות. סיפורים אלה נכתבו מתוך הכרות קרובה עם ההווי המתואר, שהיתה לאריכא במסגרת עבודתו במחלקה הווטרינארית של עיריית תל-אביב.

“בעלי יצרים” הוא סיפור של אווירה, הממחיז את ההווי המיוחד של גוף אנושי יוצא דופן. אך הוא גם סיפור בעל עוצמה דרמטית, משום שהוא ממחיש את ההווי הזה כשדה התגוששות של יצרים קוטביים: יצרי קיום ויצרים ארוטיים מזה, וכנגדם יצרי מין ויצרי אלימות.

בסיפור מקביל זו כנגד זו שתי תמונות. הראשונה מתרחשת באורווה, שבה מתכנסים שני קצבים לבצע שחיטה אסורה של בהמה עקודה. ואילו התמונה השנייה מתרחשת בביתו של העגלון, שהוא שותפם של שני הקצבים בעיסוק האסור. העמדה הרעיונית, המוסרית, בשאלות החיים והכוחות הפועלים בהם, מתגבשת בסיפור מתוך יחסי הזיקה שבין שתי התמונות.

התמונה באורווה מתוארת מזווית-ראייה בלתי-שיגרתית. למעשיהם של הקצבים מפריעה נוכחותו של עֵד אילם. זהו סוסו של העגלון, שמעשיהם של הקצבים מגניבים “אי-שקט סתום לתוך הווייתו השקטה”. אי-השקט הופך לרוגז ומתעצם לבסוף למחאה גלויה: רגליו האחוריות בועטות “בכוח על גבי קיר-הקרשים כרוצות לפרקו”, וקולו צוהל “בצניפת-עוז אדירה וממושכת”. תגובתו של הסוס כמו מזעיקה עזרה להצלתה של הפרה העקודה בחוסר-אונים וכולה השלמה עם הגורל שהועידו לה הקצבים – להישחט.

בהמשך התמונה מועתקת זווית-הראייה מן הסוס הצופה בקצבים, אל הקצבים שאינם יכולים לשאת את מבטו מלא-התוכחה. וכאשר הללו נואשו מן ההמתנה לשוחט והחליטו לשחוט את בהמתם בכוחות עצמם, אין מיכאל – שבגורלו עלה לבצע את מעשה השחיטה – מסוגל לבצע את המוטל עליו, אלא לאחר שראשו של הסוס כּוּסה היטב בשק. אך גם השק לא הועיל להשתיק את מחאתו של הסוס. כאשר עולים ונשמעים חרחוריה של הבהמה השחוטה, ניער הסוס את השק מעל ראשו, “היטה ראשו, הפשיל שפתו העליונה שחשפה את טורי שיניו המבריקות בזעם, וצנפתו פרצה בעוז, ניטלטלה בחרחור הבהמה הנחנקת והנופחת את רוחה, עד שהיה המקום לחרדת אלוהים…”.

התאור עד כה מהווה אכספוזיציה לעיקר העלילה, שתעקוב מעתה ואילך אחר הצעיר שבין הקצבים – מיכאל. מתברר שהעיסוק בבשרים מעורר את יצריו של מיכאל: “הבהמה הנפשטת מעורה הבהיקה בלבנונית גופה, והעלתה מיד בדמיונו של מיכאל מראות אשה עירומה, שכן נשים בערטולן מזכירות לו תדיר בהמות בבית-המטבחיים לאחר שפשטו מהן את עורן – – – יש ובעוברו בבית-המטבחיים בין הבתרים, הריהו טופח בכף ידו על חלקת שוקה של בהמה, על עכוזה של עגלה רכה, ובעשותו כך הריהו מדמה לחוש הנאת טפיחה או מגע עם אשה. – – – ולא פעם בשכבו על יצועו, תמה הוא לדעת כי אכן שלובות ללא הפרדה נשים ובהמות במסכת חלומותיו הלוהטים, ושלעתים האשה גועה געיית בהמה, והבהמה פוערת פיה בלשון אשה צוהלת; – – – וזרועו השלוחה לתפוש בה, חובקת ספק אשה, ספק בהמה רכה; ספק אשה המוטלת על הקרקע ומתפתלת מצחוק, או מתייפחת תוך נענועי-גוף של רקדנית עירומה, וספק בהמה כפותה על גבי הקרקע, הגועה ומפרפרת כשקילוחי דמה זורמים בעוז ומציפים את גוו בחמימות, עד שהוא חש כי גופו חומר בו מלהט בשרים”.

מגוּרה ממעשה השחיטה, כשבהכרתו מטושטשים הגבולות המבדילים בין האשה לבהמה, מעביר אותנו הסיפור לתמונה השנייה, המתרחשת במטבח ביתו של העגלון. במהלך הארוחה מנהל מיכאל מיפגש מבטים, המסעיר את דמו, עם אשתו הנאה של העגלון. וכאשר הוא שב אל פתח הבית, לאחר שהתנער משותפיו, ממחיש הסיפור מעמד המקביל בפרטיו למעמד השחיטה של הבהמה באורווה. בתמונת האורווה מתחילים הקצבים בעקדת הבהמה. ואמנם, כאשר מיכאל מדבר אל האשה מבעד לדלת הנעולה, אנו חשים שהיא הולכת ונעקדת: “היא שקלה בדעתה אם לפתוח את הדלת, ומשנבצר ממנה להיענות, משלא יכלה להתכחש למצפונה המרסן אותה, חשה כי כוחותיה כלים, שברכיה פקות, ושלולא נעלה בעוד מועד את הדלת, כושלת היתה בפניו רפת-כוח ונכנעת”.

בהמה סרבנית נוהגים הקצבים ללכוד, כדי לעקוד אותה בכוח. וכך אמנם נוהג מיכאל כאשר הוא מגלה שהאשה מסרבת לפתוח לו את הדלת. הוא מתפרץ פנימה דרך החלון, לוכד אותה בין זרועותיו ומנסה להכריעה: “לעזאזל – נתייחם ודמו הלם ברקותיו – איזו פרה סוררת שאינה נותנת לעקוד את עצמה!… צריך לתפוש ברגלה ולהפילה קודם על הצד… שלא תוכל להניע אבר”.

אך מכאן ואילך נפסקת האנלוגיה בין שתי התמונות. האשה אינה נכנעת כבהמה. תגובתה הזועמת מפתיעה אותו כפי שהפתיעו הסוס בהתנהגותו. ואמנם כאשר עולה בידה להדליק את אור החשמל, מציקות לו עיניה הניבטות בו בזעם, ממש כפי שעיני הסוס הטרידו אותו במעמד הראשון: "מבטיה נתרשפו מתוך משטמה עזה, ומשנתקל בהם ועמד על פשרם הנכון הבין כי הפסיד הפעם… נושם ונושף, חדור הרגשת תבוסה, הירפה ממנה וצנח על קצה הספה:

– לא תיארתי כי תתנגדי לי..

– ומה חשבת כי העולם הפקר הוא?! כי בהמה אני?!…"

הסיפור מסתיים בתיקון פחיתותו המוסרית של מיכאל, שעיסוקו השכּיח מלבו, שמוּטל על האדם להישמר מן ההתבהמוּת. ודומה שבסיום לא רק שהוא מבין את עליבות המצב שהיה נתון בו, אלא הוא גם נכון לקבל על עצמו את סייגי התרבות, אשר בלעדיהם מתנהג אדם כבהמה לכל דבר, המוּנעת על-ידי יצריה הנחוּתים בלבד: “פניו להטו מבושה… משומם וברגלים כושלות, כאדם שכוחו תש לאחר עבודה מפרכת, נשתרך בחצר עד שמצא את הברז, ושעה ארוכה עמד והזרים על ראשו ופניו מלוא השטף מים, כאומר להניס כל מחשבה, לצנן את געש יצריו, ולהדיח את חרפתו גם יחד”.

סיפור זה מעיד על יכולת ההמחזה של אריכא, שידע לצייר בסיפוריו בדיוק משכנע מצבים ארוטיים ומראות חושניים, אך יחד עם זאת השכיל לסייג את היכולת הזו למידות של הטעם הטוב. התאור החושני ב“בעלי יצרים” הוא פונקציונלי, כי הוא מוצדק הן על-ידי הרקע להתרחשויות והן על-ידי אופיה של הדמות. אך לעלילה החושנית נועדה שליחות מוסרית: להעמידנו על חיוניותם של היצרים בחיינו, אך גם להזהירנו מפני פראותם וסכנתם כשהם משוללים כל רסן. המאבק הזה בין היצרים ובין ההכרה המוסרית הוא נושא רב-עניין בכל סיפוריו של יוסף אריכא.

יום ולילה

הנוֹבלה “יום ולילה” מייצגת היטב את מחזור סיפורי האהבה – “אשכול אהבים” – ביצירתו של יוסף אריכא. זהו סיפור על אהבת-שלמות המתפתחת בין מרתה ובין ד"ר לשם, שכדי להבליט את נדירוּתה, גזר על עצמו אריכא הגבלות קשות מבחינה נושאית.

אילו כינה אריכא את סיפורו בשמות הגיבורים, על-פי המסורת המקובלת בסיפורי-אהבה, היינו עומדים מיד על ההגבלה הראשונה שחייב את עצמו בה. הוא מתנזר במכוּון מריבוי דמויות, ומגביל על-ידי כך את האפשרויות להסתבכות העלילה וליצירתו של אותו מתח, המרתק את הקורא אל סיפור-מעשה רב-הפתעות. “יום ולילה” הוא סיפור המתמקד בשתי נפשות, ובתמורה שהתחוללה בהכרתם ובהרגשתם במהלך יום אחד בחייהם.

אריכא גם גזר על עצמו חסכנוּת בסממנים של מתח חיצוני: שום מכשולים אינם נערמים על אהבתם של השניים, ולכן גם אינה מזומנת לנו בהמשכו של הסיפור שום התרה מפתיעה של סיפור-המעשה. מבחנו של הסיפור הוא ביכולתו לתאר תהליכים נפשיים אמינים, אשר מקרבים גבר ואשה זרים לחלוטין זה לזו בפרק זמן קצר כל-כך.

הכבדה נוספת מבחינת הנושא מרומזת בשמה של הנובלה – “יום ולילה”. מרחב הזמן שהוקצה לכל ההתרחשויות שבסיפור אינו עולה על מחצית היממה. זמן זה מספיק לשתי פגישות בלבד בין הגיבור לגיבורה – פגישת היכרות בבוקר ופגישה נוספת בערבו של אותו יום. משך ההתרחשויות בסיפור כמעט חופף למשך הקריאה של הסיפור, ועל כן מוטל על הסיפור לשכנע אותנו, כי אהבת-שלמות כזו, כפי שהיא מתפתחת בין שני אנשים בוגרים ונבונים, אמנם עשויה להתארע בפרק זמן קצר שכזה.

אך מבחינת הנושא, ההגבלה-ההכבדה הקשה מכולן היא בהתמקדותו של הסיפור באהבה מיוחדת במינה – אהבה ממבט ראשון, ככל שמתברר מתאור המעמד המפגיש את השניים לראשונה: “אלא שד”ר לשם הניצב ליד החלון ומסתכל החוצה נתפש, כנראה, לאיזה מראה שאינו גורע עין ממנו, שכן אינו שועה לדברי רעוֹ, משל אינו קיים לחלוטין ברגע זה. – – – עיניו נתקלו לפתע בנערה צעירה לבושה שמלת-בית קלה, לבנה, שיצאה מן האגף השני של הבנין – המשמש ביתו של שומר בית-המטבחיים – ואספה לתוך סל אי-אלה כבסים שנתייבשו לאורה של חמה. – – – ד“ר לשם, שנתפש למראה של נערה צעירה זו, שהוא רואה אותה בכאן בפעם הראשונה, מצא את עצמו נבוך קמעה משסיימה זו את איסוף הלבנים לתוך הסל והפנתה את גופה לפתח הבית, כיון שאותו רגע הבחינה בו בעמדו בחלון בלא להסתיר ממנה את התבוננותו הבוחנת, התוקפנית קמעה, המצויה בכל גבר שעה שאינו מעלים את תשוקתו; ודי היה לה במבט אחד חטוף כדי לעמוד על כך. הדבר עורר בה מורת-רוח על שסקרה בגנבה ובחמדה כה גלויה – – – וד”ר לשם, שאינו מרכי הלבב והנרגשים, שקרבת אשה בדרך-כלל אינה מביאה אותו במבוכה, מצא עצמו נתפש לקסמיה הגלויים והמשוערים של נערה זו שהוא רואה אותה בפעם הראשונה, ואין לו כל מושג על טיבה – – – והריהו פוסק לעצמו – – –: ‘זוהי!’"

בלילו של אותו יום מתוודה ד"ר לשם באוזני מרתה, כי במבט זה נכבש לאהוב אותה: “מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר – – – נראית לי כל-כולך כה מושכת עד שאמרתי אותו רגע בלבי בלי משים: ‘זוהי!’” אך בהמשך דבריו, אנו שומעים את תמיהתו על כוחו של מבט ראשון זה: “משונה הדבר ותמוה – למעשה הריני מכיר אותך רק מאז הבוקר, טרם אדע אל נכון מי את, מאין את, מה טיבך האמיתי ואם אמנם ניחנת בכל אותן המעלות הטובות, סגולות-הנפש שאני מבקש לייחס לך, אך אין לי ספק כי החוש המכוון את מעשי ומדריך אותי אינו בוגד בי – – – חש אני כי אם תקומי ותסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו”.

עוקצו של הסיפור טמון, כמובן, כאן. שני המעורבים ב“אהבה ממבט ראשון” זו, אינם מאמינים שהם עצמם, המכלכלים את מעשיהם בזהירות ובתבונה, יהיו קובעים את עתידם לפי אהבה זו. בדומה לד"ר לשם מהרהרת על כך גם מרתה: “מעודה לא תיארה לה שייתכן ותיסחף אחרי מעשה שיש בו מן החפזון ומחוסר שיקול-דעת של שהות מספקת; מימיה לא האמינה באותה מעשייה יפה על אהבה ממבט ראשון, וכי עלולה מעשייה מעין זו ליהפך לממשות כה קרובה וכה תוקפנית, ממש ללא מוצא”.

הואיל וגיבורי הסיפור כופרים לפי שעה באפשרות התקיימותה של אהבה ממבט ראשון, בשל דעתנות יתירה, הכרח הוא לפתוח את ליבם להכרת טיבעם הייצרי. וזוהי השליחות שממלא בסיפור כלבו של ד"ר לשם, “זריז”.

השינויים ביחסה של מרתה כלפי “זריז” משקפים את השתנות רגשותיה כלפי ד“ר לשם. בתחילה היא מתעלמת מייחודו של הכלב. כאשר ד”ר לשם אומר לה: “שימי לב לכלב. מיוחד במינו!”, היא משיבה בביטול: “כלב ככל הכלבים”. תשובה דומה היא משיבה להצעתם של קרוביה להכיר את ד“ר לשם: “אין דבר! אכיר אדם אחד פחות…”. אולם מאוחר יותר, לאחר שעמדה מעט על טיבו של הכלב, למדה לייחדו ואף התחילה לחבבו: “כלב חביב! – פסקה מרתה ונעימה של חיבה בדבריה – כלב זאב”. בדומה לכך מתעוררת חיבתה גם כלפי ד”ר לשם, לאחר שעמדה על טיבו בפגישתם הראשונה בביתו: “ומתוך עיניה נשקפת הפעם ידידות גלויה, כרמז של חסד ודאגה כאחד, זו הדאגה לגבר שהאשה רוצה להביע בה יחס מפלה לטובה, וכך מתלווה גם המבט שאינו מסתיר את החיבה המפורשת”.

בפגישתם הלילית, השנייה באותו יום, מתרכז הסיפור במעשה הצלתו של ד“ר לשם על-ידי כלבו הנאמן. הדחייה הראשונה משתנה עתה להרגשת קרבה מלאה מצד מרתה כלפי הכלב: “שכן לפתע הוא נראה לה כה קרוב וחביב אף הוא; ואילו רובץ היה בקרבתה ודאי היתה מלטפת אותו על גבו, ואולי גם נותנת את כפה בפיו, בלא היסוס וחשש, כמעשהו של ד”ר לשם”. ובהקבלה לכך מוצגת, כמובן, נכונותה לקרבה גופנית אל ד“ר לשם: “ריגושי עדנה נכמרים בה, ספוגי אהבה עמוקה וקורטוב של חמלה, ריגושים העולים וגואים בה נוכח הגבר המצפה באיזו הכנעה גורלית למוצא פיה – – – וכיון שאין היא מוצאת לנכון לחלל במלים את אשר היא חשה ברגע זה, וכיון שדבריה לא יוסיפו מאומה לאחר המאבק הפנימי אשר הביא אותה לידי החלטה ברורה, הריהי עושה ברגע זה מעשה האומר יותר מכל: את שתי כפות ידיה הענוגות היא שמה על פניו המלוהטות של ד”ר לשם, מזה ומזה, גוחנת קמעה לעומתו מתוך הכורסה ונושקת לו חרש על פיו”.

ולא במקרה מקבילים גילויי האהבה של “זריז” כלפי ד“ר לשם לביטויי אהבתה של מרתה כלפיו: “הוא סומך לפתע את כפותיו הקדמיות על כתפיו של ד”ר לשם, מזה ומזה, ומתוך חיבה יתירה הריהו מושיט את לשונו הוורודה ומעבירה בלקק חטוף על קלסתרו הלוך ושוב”.

האפשרות להרגיש כלפי גבר הרגשה בלתי-אמצעית כזו, חייתית וטבעית כל-כך, היא למרתה הפתעה גמורה. שונה ממנה במקצת ד"ר לשם, שהאפשרות היתה ידועה לו, כפי שמתברר מדבריו באוזני מרתה: “יש בי קצת מגלגולו של כלב. כלומר, יש בי משהו מתכונותיו הנאמנות של זה, וכן הרבה מאותה חיבה עזה המצויה בו שעה שהוא מתקשר לאדם”.

הסיפור “יום ולילה” מעיד שאהבה ממבט ראשון אינה רק אפשרית, אלא היא גם אהבת-שלמות. אולם היא כזו לא בשל המשך הקצר של התרחשותה, כי אם בשל מלאוּת תחושת החיים שנתקיימה בה. ואמנם השניים מגיעים לתחושת חיים מלאה כזו, כאשר כל אחד מגלה בזולתו את אותה מזיגה מופלאה של המוֹתר האנושי – התבונה, עם התשתית החייתית-הייצרית – הרגש, מזיגה שהיא שלמות באדם. זהו סוד קסמו של ד"ר לשם בעיני מרתה: “קשה לה לזכור מקרה דומה שתרגיש בקרבתו של אדם חושניות גופנית בביטוייה, ושיחד עם זאת מרחפת עליה תמיד אותה רוחניות שכלתנית (וראוי לתקן כאן את הצרוף ל“רוחניות שכלית”) המשלימה אותה ומוסיפה לה כוח מושך. הרי זו אותה המזיגה המבורכת בגבר שאליה היא נמשכה מאז היותה נערה”.

וכזה הוא גם סוד קסמה של מרתה בעיני ד“ר לשם: “מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר – – – היה בך אותו צרוף של פרטי דמות הגוף שהעברים הקדמונים היטיבו להגדירו בפשטותו של הניב הקולע: יפת-תואר – – – אך אין די בכך. יש משהו נוסף באשה, משהו פנימי, מאיר וטוב, הבוקע לעתים מלבה ונפשה ומוסיף לחמדת הגוף אותה השלמה היוצרת את המזיגה של אשה נאה לכל פרטיה ודקדוקיה”. מכאן שאהבת-שלמות כזו מוגשמת בדמויות-שלמות. מרתה וד”ר לשם משורטטים כדמויות-שלמות, והם מייצגים מעולים של משפחת הדמויות מן הסוג הזה, שמאכלסות את מרבית סיפוריו של יוסף אריכא.

לספקותינו בדבר אפשרותה של אהבה ממבט ראשון משיב הסיפור “יום ולילה: תשובה מלאה: גם ברגע יכול להתגלם הנצח. האדם עצמו הוא רגע בנצח, ועל כן מוטל עליו למצות את החיים שהועידו לו. האהבה מעניקה לקיומנו אותה מלאוּת שבאמצעותה האדם, שהוא בן-חלוף, נוגע בנצח ובמוחלט. ועל כן אוילית כל-כך היא אימת-הזמן. צריך האדם לשאת בקרבו את אימת-הריקוּת, שמא יחלפו חייו בלא אהבה. ועל אימה זו אמנם מדבר ד”ר לשם באוזני מרתה: “חש אני כי אם תקומי ותסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו”.

וכתוספת סיוע לתיאורה של האהבה כרגע רווּי ומלא, שאין שום חסרון מעיב עליו, מתאר אריכא בסיפור את ליל אהבתם של השניים כלילה שנתמצו בו החיים במלואם: “מבעד לחלון הפתוח חודרת פנימה נשימת הלילה החריפה והמבושמת בפריחת הפרדסים – – – הלא הוא הלילה שהמייתו סוערת באזניים ברציפות דקה מן הדקה כבתוך קונכיה ענקית; הלילה המדובב את עצמו בצירוף קולותיו ורחשיו האוצרים רזי קיום וחילוף, צמיחה עזה וכמישה של גסיסה, ושוב אותה המייה חשאית, מעין אמירת שירה כלפי רישוּף הכוכבים הקורצים זה לעומת זה. בנצנוצי כחול רוטט, וביניהם, בתוך חלל הנקי לחלוטין מעננים, נשקפת מבעד לחלון מחציתו של הירח הנוסך עגמומית של בוהק חיוור מעולף הזייה”. כל גוני החיים והפכיהם משוקעים ברגע זה: הקיים והחולף, הצמיחה והכמישה, קריצת כוכבים שמחה וחוורונו העגום של הירח.

השקפת חיים כזו, המייחסת לרגע מחשיבותו של הנצח ומגלה את הנצח שברגע, היא השקפה אופטימית. וביסוד כל כתיבתו של יוסף אריכא, גם בתארו מעשים ברוטאליים וגם בספרו על רצחנותו של האדם, מונחת אמונה בלתי-מעורערת, כי הללו מקורם בסילופו של הטבע האנושי, כי בעיקרו שואף האדם אל המעולה, אל האהבה ואל מעשי יצירה – כי בעיקרו מתאווה האדם אל השלמוּת ואל המוחלט.

א

מעל לחומות עלתה שמש יוקדת. פסי עשן אשר נפלטו מארובות בתי-חרושת, העכירו את פרצופה המשולהב וליכלכו את פני תכלת השמים בפקעות עשן שניטלה מהן קדרותן; וברחובות למטה, על גבי אבן, אספלט ופסי חשמליות, נקפו רגעים שפרטו מטבעת בוקר יקרה לאסימונים.

הנרי ויינשטיין לא הזדרז הפעם בלכתו, אם כי בשאר ימות השנה, בשעה זו בערך, היה נחפז כמורדף על צואר, מחשש פן יאחר חלילה להגיע למקום עבודתו, ועליו יהיה להקשיב לנזיפתו הצרודה של מנהל העבודה. עכשיו, משקיבל חופש לשבועיים, נחה עליו רוח טובה והחליט לבקר מקומות שונים. הוא הלך לאטו. פעמים לא התאפק והעביר את כף ידו על גבי חליפתו החדשה, לעמוד על טיב הארג. הוא הזמין חליפה מצבע שחור, אם כי עיניו מעודן לא ראו את הצבע הזה, כשם שלא ראה ולא ידע להבחין בגוונים אחרים, פרט לצבעי אור וחום שנצטיירו כבהרורית אדמדמת, מרחפת בחלל הסמוי, וכן צבעי סגריר ואפלה שנצטיירו במעטה של קדרות מדכדכת, מדיפה צינה. עיניו התכולות היו אמנם פקוחות לרווחה, ועוברים-ושבים אשר נתקלו בו ודאי לא העלו על דעתם שעלם צעיר זה, בעל העינים החולמות הוא סומא מלידה…

אכן, המושג צבע היה למעלה מהשגתו ומטושטש; לעומת זה הרגיש יפה בצללים ואורות, ועמד על המתרחש סביבו באמצעות שאר חושיו שנתחדדו ונשתכללו על חשבון החוש הלקוי. האינטואיציה שלו, והאינסטינקט שהיה חריף כשל חיה, חוננו אותו ב“כוח-הסתכלות” מיוחד במינו, ולימדו אותו להבחין בין הדומם, הצומח והחי; סגולות אלו חברו בו מילדותו, עת היה תלמיד בית-הספר לעיוורים, והוא הצליח לדון אנשים ולעמוד על טיבם, על-פי קולם, ריחם, הילוכם, צחוקם וכעסם.

ברחוב מגוריו צעד לבטח דרכו. אור היום ותכלת השמים ירדו על עיניו וחיממו קמעה את האפלה האצורה בתוכן. “יום בהיר”, הירהר, ובקרן הרחוב פנה וירד במרוצה כמעט, דרך המדרגות המובילות פנימה, לתחנת הרכבת התחתית. באפלולית ששלטה בלוע המנהרה, נסתלק שוב “האור” הקלוש מעיניו. הוא שילשל את המטבע לתוך חריץ-המעבר, ובעברו הקשיב לנקישות שהשמיעו המעצורים העשויים שתי-וערב, אשר על ידם עברו הנוסעים, ולפי הנקישות שלא תכפו ביותר, ידע כי מעטים הם הנוסעים בשעה זו. דבר זה כשלעצמו הישרה עליו קורת-רוח, כי מאד לא נעמה לו ההרגשה לנסוע יום-יום ברכבת צפופה וגדושה, בין אנשים בעלי עיניים רואות ונימוסים גסים, אשר אינם יודעים להעריך את בירכת האושר שבראייה, המזלזלים בסגולתה, דוחפים בצד ובכתף ודורכים על רגלי אחרים.

רק כפשע היה בינו ובין פסי הרכבת המתוחים למטה, על פני אדמה שחורה ורטובה, על פני אדני-עץ מעופשים. הוא התהלך כרגיל ומנוסה במקום, ללא כל חשש של נפילה או מכשלה. התחנה היתה ידועה לו מזה שנים, וכל עמוד, כל קיר, וגם אנשים מתהלכים – היו מקרינים מתוכם איזו קרנים מסתוריות, סמויות לגמרי מעיניו המסונוורות, שהיו מזהירות אותו: עד כאן תקרב… הוא היה מצטחק בעיקר כשאחד מקרונאי הרכבת היה פולט לו בפניו, מתוך שיגרה, את המלים השדופות:

– ואטש יור סטיפּ…¹

מרחוק נשמעה נהמה חרישית של מתכת משתקשקת, המתיזה תחתיה גצי-חשמל כחולים. הרכבת הגיחה משחור המנהרה, פזלה בעיניה האדומות כלפי הממתינים לה ונעצרה מתוך חריקה, אגב פתיחת כל הדלתות בבת-אחת, כאומרת: הזדרזו. שעתי דחוקה!

הנרי תפש לו מקום בפינה. הוא ישב ומנה את מספר התחנות שדרכן נתעכבה הרכבת. תקף אותו קוצר-רוח, כי ליום זה השתוקק מזמן. את שעות-הפנאי שלו היה נוהג להקדיש לקריאה באולם לעיוורים של הספריה המרכזית המהוללה, זו שברחוב ה-42 והשדרה החמישית; שם היה עובר במשך היום על ספר אחד לפחות, שהיה מזין אחר-כך את נפשו ואת דמיונו ברגעי התבודדות; שם היה קולט גם חדשות וסקירות ממקורות מדוייקים, בלי להיזקק לחסדי הפיקחים, שהיו מואילים לפעמים למסור לו משהו בקיצור נמרץ מן המתרחש במדינה או בעולם הגדול.

הרכבת נסעה על גבי הפסים. עתים חלפה על פניה רכבת בכיוון נגדי, ועיני אנשים הציצו לרגע זה בזה, הצצה חטופה ועורגת לפעמים אחרי גבר נאה זה, או עלמה חמודה זו; כאסירים הוסעו הבריות ובעיניהם ניקלטים קלסתרי אנשים ונשים, אשר לכאורה לא יראו שנית, אוצרי נועם גז וחולף.

ב

באולם הספריה לעיוורים מועטים היו המבקרים הפעם. הנרי נגש מיד למדף שעליו נמצאו חוברות השבועון לעיוורים – “הנוגה”. הוא עבר באצבעותיו בנגיעה מרפרפת על פני התאריכים, עד אשר מצא את מבוקשו, וישב לשולחן. האותיות הבולטות חלפו במהירות תחת אצבעותיו המגששות, שדרכן זרמו למוחו המילים, השורות, המחשבות; הוא קרא ובלע הכל בענין. המצב ברוסיה המועצתית ענין אותו, וגם מהודו והתלבטויותיה לא משך את ידו. הוא השתוקק לדעת, ואם כי התאורים קלושים היו בדרך-כלל ומצומצמים, קרא בכל-זאת הכל, ולא היה זלזלן כלל וכלל. אחרי שמילא את מוחו בחדשות, בעניני-דיומא ובהוויות העולם, ניגש לקטלוג לבחור לו ספר לקריאה “עיונית” וממושכת. אותו רגע הרגיש בצעדי אשה המטופפים הלוך וקרוב, כפי ששיער, לקטלוג. הוא סר הצדה, פינה לה מקום ומסר לה באדיבותו זכות-קדימה. האשה רשרשה על פניו, זרקה לו תודה מצלצלת וקרבה לקטלוג.

בלבו של הנרי הורעדה איזו נימה חבויה. הקול המצלצל הזה הוציאו ממסלולו והטיל סערה קלה בנפשו. לפני שנים אחדות שמע את המלה הזאת שנאמרה באותו קול, ובאותה לבביות.

ובעוד האשה הצעירה (מובטח היה לו שהיא צעירה לימים ונעימה) עומדת ומדפדפת בקטלוג, ישב הוא על כסא סמוך, נחירי אפו שאפו את ריח התמרוקים של בגדיה והוא הירהר בה, כאותו האיש שריחו של פרח ידוע מחדש ומעלה בזכרונו, מקרה, נוף או חוויה חריפה; מחשבותיו טלטלוהו חזרה על פני שבילי הזכרונות, מהלך שנים מיספר, לבית-הספר לעיוורים שבו נתחנך. הועלו זכרונות מלאי ענין, גדושי סבל וכמיהה. במוחו עלו וצפו “תמונות” מעורפלות ומהן גם ברורות; הוא עמל לחברן, עד שלבסוף הבריקו במוחו כשלמוּת אחת הקשורה בשמה של אותה התלמידה שנתחבבה עליו מאד.

בשעת אחת ההפסקות, זוכר הוא, יצאו שניהם לגן והיא פנתה אליו:

– הנרי, תקריא לי בבקשה, את הפרק המתאר את מותו של יוליוס קיסר. אני מתעצלת לקרוא כרגע.

הוא לקח מידה את ספר תולדות רומא, והחל פורט באצבעותיו על פני השורות ומקריא בקול, בהטעמה. היא ישבה על ידו והקשיבה בשתיקה. כאשר גמר לקרוא, נגעה חרש בידו:

– אני מודה לך, חביבי.

הוא התרגש בקירבתה:

– הריני מוכן ומזומן להקריא לך קטעים, וגם פרקים מדי יום ביומו, אם רצונך בכך.

ומאז לא פסק מפיה הכנוי “דרלינג²” והם היו מזדמנים יחד, מתהלכים בין שדרות הגן, ומבלים שעה בשיחה וקריאה. הם מצאו להם לשון משותפת וביטוי להרגשותיהם הסמויות מעיני זרים; עתים היו משתרעים על המדשאה, מקריאים חליפות זה לזו סיפורים שונים, נוגעים נגיעת-גוף חמה ורוטטת, כשהבל נשימותיהם מרחף על פניהם ומצעידם לקראת האהבה.

לא עברו ימים רבים והם סיפרו זה לזו את תולדות חייהם, ומצא שבהרבה פרטים גורל אחד לשניהם, העיוורים מלידה, אשר נתייתמו מילדותם. הנרי החל מעסיק תכופות את הטלפון שבמעון דודתה, בו התגוררה אחרי מות הוריה. הדודה – אשה עשירה וגלמודה, ששכנה לה כבוד בדירה מרווחת ומרוהטה יפה – מצאה לה את כל עולמה בלורטה, “המיסכנה הפעוטה”, כפי שכינתה אותה, והקדישה תשומת-לב מרובה לחינוכה והדרכתה. והוא, הנרי, גר אז אצל אחיו, מהנדס צעיר ופעיל, אשר נד לגורלו ועשה מאמצים שונים כדי לרפאו ולהדריכו בחייו. אולם משנוכח שאין תקנה לעיניו, העבירו, לאחר מות הוריהם, לדירתו, הכניסו לבית-הספר לעיוורים ושקד על חינוכו.

הנרי ולורטה כרתו ברית ידידות, שהלכה ומילאה אותם הרגשת-אהבה סוערת ועזה. בפעם הראשונה, כשנזדמנו בערב-קיץ באחת משדרות הגן, בשעת נשף שערך המוסד לכבוד חניכיו, ישבו שניהם צמודים ועשו אוזן כאפרכסת להיווכח אם אין נפש חיה בקרבתם. אז הרכין הנרי את ראשו, הניחו בחיקה הלוהט של הנערה, פלט אי-אלו מלים מגומגמות, והיא לא מחתה כשחיבקה והחל מנשקה על פיה. גופה הענוג, גוף אשה צעירה שנזדמנה לו, מיוחלת ורחוקה כאחת, הטיל סערת-עליצות בנפשו והישרה עליו הלך-רוח מפעים. הם לא דיברו באותם הרגעים. לא היה כל צורך בכך. עם גמר הנשף קמו והלכו שלובי-זרוע ופניהם קרנו. מורה שנתקל בהם וראם בלכתם כך, קורנים, הביט אחריהם בהתפעלות למראה האושר שנאצל להם.

הם ידעו שהם הוגנים זה לזו, לאמור: זוג יפה. פעמים רבות נזדמן להם לשמוע מפי אנשים שונים על יופיים, ואם כי הם לא עמדו על טיב יופי זה, המקרין חן-עלומים, הרי שעמדו על טעמו… אצבעותיהם שימשו להם קרני-מישוש, ממש כמו אצל אותן הנמלים העיוורות ביערות אפריקה, והן הן שמסרו להם את דמות צלמם האנושי, דיוקנם וחמודות גופם.

ולא נעלם הדבר גם מ“עיני” חבריהם במחלקה. הללו נתקנאו בהם כולם וכינו אותם “הנאהבים והנעימים”³… ומורה אחד היה שם במוסד, זה שנתקל בהם לראשונה בצעדם לקראת האהבה, אדם בעל תכונות נפלאות שהיה כאב לתלמידיו, והוא לא נמנע מלהביע באזניהם את חיבתו לרגלי הברית שכרתו, והיה סח להם על חיי משפחה יפים, על אחריות הדדית, ותפקיד האדם בחברה.

ובטפסם כה יד-ביד אל תכלית אהבתם והנה נפל דבר ששינה את פני הדברים באופן בלתי-צפוי. בוקר אחד בא הנרי למוסד, ולתמהונו הרב לא מצא את לורטה. כסבור היה שהיא אינה מרגישה את עצמה בטוב ונפשו יצאה אליה מפחד וכיסופים. הוא עזב את המחלקה באמצע השעור, התגנב לתא הטלפון וביקש לחברו עם מעון אהובתו. הוא שמע את קולה הלקוני של נערת הטלפון, בחזרה על המספר הדרוש, ודאי מתוך לעיסת הגומי ואחר-כך שמע בטרטר הזרם קצובות, פעם, פעמים ושלש, ללא תשובה. לבו התפעם בקרבו, וכששמע ברור את קולה של נערת הטלפון: “נוֹ אנסוור”⁴ – תקפה אותו הרגשה מבשרת רע, הוא חזר למחלקה חיוור ובפיק-ברכים ממש. עצוב מאד היה, ובאותו היום ניסה לטלפן פעמים אחדות ולא קיבל כל תשובה.

עם גמר השעורים יצא לרחוב, ישב במונית הראשונה שנזדמנה לו ונסע אליה. לבו נפל בקרבו כשמצא את הדלת מוגפה יפה. הוא צילצל ולא נענה. הדים ריקים הדהדו בחלל הבית פנימה והילכו עליו אימה. הוא ירד למטה לשוער, לשאול לפשר-דבר. השוער, אירי מבוסם למחצה סיפר לו בקיצור נמרץ, שהגברת הזקנה איבדה את כל ממונה בתמוטת המניות שבוול-סטריט⁵, ומרוב צער תקף אותה שבץ-הלב ובדרך לבית-החולים נפטרה לעולמה.

הנרי לא נתנו לגמור את כל ספור המעשה ונירעש שאלו:

– והגברת הצעירה?

– היא חלתה מפחד, התעלפה ונפלה למשכב. אחר-כך בא איזה עורך-דין ולקחה אתו.

הנרי השתדל להציל מפיו את שמו של העורך-דין ולא הצליח. האירי המבוסם התגרד בגבחתו, אמר שהוא מצטער מאד על שאינו זוכר. פשוט: אינו זוכר – וחסל! כי בעצם יש לו עניינים משלו, המבלבלים את מוחו גם בלאו הכי! אשתו הלכה מזה שלושה ימים, והבריות מרננים אחריה ואומרים שהלכה עם הארי ריעו, ולפיכך פונה הוא אליו, לאורח, ושואל: “הבצדק עשתה מה שעשתה או לא? אדרבה, קום ושפוט ביני לבינה!”…

הנרי חזר עצוב ומדוכדך. הוא שעשע את נפשו בתקווה, כי הנה בעוד ימים מספר תבריא לורטה ובודאי שתמהר לטלפן אליו ולהזמינו אליה. אולם לשוא. היא לא טילפנה ולא הודיעה לו דבר. ובעיקר גדל כאבו ותמהונו כשנודע לו, כי הודיעה למוסד שלרגלי מצב בריאותה הרופף וסיבות משפחתיות אחרות, לא תוכל, לדאבונה, להוסיף לבקר במוסד. המאורע הזה הדהים אותו. הוא לא הבין במה חטא לפניה שלא מצאה לנחוץ לפנות אליו. אכול יאוש ותוגה מכרסמת התהלך ולא ידע את נפשו. למרות ביישנותו שפך לבסוף את לבו לפני מורו. והלה אף הוא תמה, ולא ידע במה ואיך לפענח את התעלומה. הוא ניחם אותו ואמר לו, כי בודאי תודיע לו באופן מיוחד ובפרוטרוט על כל המוצאות אותה. אבל הימים נצטרפו לירחים, ולורטה נעלמה. כאילו צללה תהומה.

ג

הפעם – כאשר שמע את קולה של האלמונית שהודתה לו בצלילי קול ידועים לו, הרהיב עוז וקרב אליה בבת-צחוק מהססת:

– תסלחי לי אם אטרידך בשאלה קטנה.

– בבקשה.

רטט עברו: “אותו הקול”… בטחונו גבר:

– האין לורטה שמך?

– כן, זהו שמי.

הנרי נתרגש. הדם פרץ לפניו והוא הרגיש כעין מחנק קל בגרונו. הוא השתעל שעול חטוף, ואחרי שהתאושש השיב לה:

– אני זוכר אותך מימי ילדותי, מימי נערותי, עת למדנו יחד, ושמח אני מאד על פגשי בך שנית…

היא הכירה אותו ונתרגשה אף היא. אחד מן הקוראים התרעם בקול על הזוג “המתחצף להרעיש עולמות באולם-קריאה ציבורי” והם מיהרו לצאת יחד שלובי זרוע לפרוזדור. על ספסל-שיש צונן ישבו, מקרינים זה לזו הבעת-שמחה ואושר, ובפיהם אין די דברי-הודייה למקרה הנפלא והבלתי-שכיח שזימנם שוב יחד; מקרה, שבכרך של מליוני בני-אדם, כמוהו כמעשה נס חד פעמי… הנרי השמיע באוזניה דברי תרעומת, על שלא הודיעה לו דבר וגרמה לו יסורים, והיא השיבה לו בקולה הנוגן:

– הרי תבין את גודל האסון והיגון שהעיק עלי במות משענתי היחידה בחיים. אני נשארתי בעירום ובחוסר-כל, ללא תמיכה, היות ודודתי איבדה את כל כספה. אני חליתי קרוב לחצי שנה. עורך-הדין השכינני אחר-כך בביתו לזמן-מה עד ששבתי לאיתני. ואני ציפיתי לך והייתי בטוחה שתדע למצוא את דרכך אלי, ומשלא באת התאכזבתי קשה וכסבורה הייתי שאין אתה מוצא בי עניין…

– טפשונת שכמותך!

היא העבירה את אצבעותיה בחיבה על פניו “לראותו” שוב לאחר הפרידה הממושכה, ופניו שהסמיקו אותו רגע, העבירו את להטם דרך אצבעותיה אליה, להט שהעיד על התרגשותו הרבה.

ניו-יורק, העיר רבת האפשרויות לאין גבול, העמידה אותם ברשות עצמם. היא – משנשארה לבדה, תמך בה עורך-הדין בזמן הראשון, עד שמצא לה עבודה באחד מבתי-החרושת, עבודה אוטומטית שאינה מצריכה עיון; והוא – נמאסה עליו הבטלה בבית אחיו והשיג אף הוא עבודה. ולא זו בלבד, אלא הלך ושכר לו חדר, למען יוכל לעמוד ברשות עצמו לגמרי, ללא צלו של אפוטרופוס. והנה בימים אלה דוקא, כששניהם שרכו את דרכם והתענו בבדידות קשה, נזדמנו שוב יחד באופן בלתי צפוי לגמרי… אכן, זה היה האושר!

הם חגגו את פגישתם. אותו יום הרבו להסתייע באדיבותם של הבריות וביקשו הדרכה במבוך של הכרך. סעדו יחד ארוחת-צהרים ומשם נסעו לצנטרל-פארק. עם דמדומים התעלסו באהבים בין עצי שדרה בשבתם חבוקים על ספסל. כאשר עבר שוטר ונזף בהם בלשון מתובלת במקצת, נטשו מבויישים ובבת-צחוק את הגן, ולפי הצעתה של לורטה נסעו לקרנגי הול⁶, לשמוע קונצרט. שניהם היו חובבי נגינה ושירה. התזמורת היתה מרעידה את נימי נפשם ומכניסה אותם לעולם שכולו טוב, ובהתאם לקצב הנגינות, מעלותיהן ומורדותיהן, זעפן הרועם ועיצבן הרך – היה דמיונם מעלה ומעביר לפני עיני רוחם כל מיני תמונות משמחות או מצערות.

כעבור זמן קצר החליטו להתקשר. במוסד שבו נתחנכו לא קיבלו כל חינוך דתי, והמעט שידעו על מוצאם היהודי ינקו מלימוד התנ“ך. אחיו של הנרי הסביר להם שעליהם להתקשר כדת וכדין. בבית שבו גר הנרי, בקומה השניה, התגורר יהודי זקן ואדוק, שהיה מלמד עדיין אחדים מילדי הרחוב לעיין בספר עברי ולדעת את מצוות התורה. מתוך חדרו בקעו לפרקים קולות משובה של הילדים הלומדים וגורסים בלי חשק מיוחד את “המלים המצחיקות”. על דלתו מבחוץ תלוי היה שלט קטן בנוסח זה: Hebrew teacher” דא לערנט מען עברי ביז בר-מצוה, שרייבען א לעטער אין אויך לעזען א פייפער!"⁷ ועל החתום: אברהם בער מלמד. שירד מעבר לים, מן העיירה, המתפרנס בדוחק גם בארץ הזהב והדולר.

מפיו חקר הנרי על הנחוץ לו לשם סידור הנשואין. הלה נעתר לו בחפץ-לב מיד. מעודו לא החמיץ מצוה שנתגלגלה לידו, והוא ניגש אתו לרב המכהן פאר בבית-כנסת סמוך שבשכונה. הרב הביע אף הוא את שמחתו ונכונותו לסדר להם את הקידושין.

כעבור ימים אחדים עמד הזוג תחת החופה, לפני הרב, על ידם אחיו של הנרי, שני עדים – אברהם בער מלמד ושכנה אחת – וסתם סקרנים אשר נצטופפו לחזות במראה של “זוג עיוור מתחתן”. הנרי עשה הכל לפי הוראות הרב, וכאשר אמר ללורטה את המלים המסורתיות “הרי את מקודשת” – חרד קולו במקצת ולבו התפעם ברעדה מוזרה, ללא פשר וטעם. הרגעים הספורים ארכו אצל שניהם כשנים. כשיצאו משם היו נירגשים, נבוכים וחסרי ישע. בשתיקה נסעו שלשתם, הזוג ומקס, אחיו של הנרי, למסעדה, ומשם חזרו למעונם. בחדר צנחה לורטה לתוך זרועותיו של הנרי, נילחצה אליו והתייפחה בבכי.

הנרי הרגיע אותה, נשק לה על עיניה הדומעות, ישב בכורסה על ידה, שידל אותה בדברים, לטף את ראשה ואמר לה רכות:

– מה לך, יקירתי, כי תיעצבי?

היא לא השיבה, רק נאנחה חרש כחיה פצועה ושתקה. כשהפציר בה מאד, חיבקה אותו, החזירה לו נשיקה חטופה, ואמרה בקול רווה-תוגה:

– יקירי, סלח לי על שהעצבתי את רוחך ביום שמחתנו. איני יודעת בעצם אם היה עלי לבכות הפעם, אבל ישנה דאגה אחת המעיקה על לבי, ובודאי שאשחנה לך בהזדמנות אחרת.

שני חדרים קטנים ומטבח – זה היה המעון ששכר הנרי ברחוב מגוריו. במשך ימים מעטים הכירו ולמדו שניהם לדעת מתוך גישוש-מישוש, כל רהיט, כל פינה, כל מבוא, גודלם ורוחבם של החדרים. לורטה לא הקפידה ביותר על טיב הרהיטים שקנה, והם חגגו יחד את אושרם שהיה רגשני ונקי משמץ חשד או קנאה, כי על כן לבדם היו, ואנשים זרים לא התערבו ביניהם.

האשה הצעירה לא הפסיקה את עבודתה. שניהם יצאו בוקר-בוקר לרכבת התחתית, נסעו והלכו שלובי-זרוע למקום עבודתם, ובערב, עם גמר העבודה, היו מזדמנים שוב יחד באחת התחנות המותנות, וחוזרים שמחים לדירתם. על המפתן קידמו פניהם מיצרכי מזון, בקבוק חלב טרי, והנרי היה מתכופף הראשון להרימם, היה מדליק את הגז ושופת את הסיר על האש, בשעה שהיא עסקה בהכנות אחרות או התרחצה בינתיים. כל צעד שעשו, כל תנועה, היו מלווים חגיגיות, אהבה ורוך, בלי אומר ודברים.

את האור לא היו מעלים. לא היה להם כל צורך בו… הם ישבו בחושך. לא ראו דבר, לא ביקשו לראות. בעיני רוח חדרו לסבך החיים, ראו את האופף אותם, הסתפקו במועט ולמדו לא להתאונן. הסתגלו ולא הלכו בגדולות מהם. יש והיו יושבים שניהם שעה ארוכה על-יד החלון, מקשיבים לרחש החיים העולה מן הרחוב, לנהם החשמליות, תרועות המכוניות ומצהלות הילדים המשתובבים למטה. אחר-כך היו קמים שניהם חבוקים ובלי להפטיר אומר כלשהו, קריבים למיטה האחת והרחבה, משתרעים עליה מתוך התרפקות, לוהטים ורוטטים מעוצמת האושר וכאב ההתחטאות.

ד

ערב אחד העביר הנרי את כף ידו “המסתכלת”, בלטיפה על פניה ושערותיה של לורטה השוכבת לצדו, וביקש ממנה שתואיל לספר לו על מה בכתה אז בליל הנשואים. היא התרפקה עליו, נלחצה לגופו ושתקה. סרבה להגיד. משהפציר בה מאד, לא יכלה להבליג יותר ולחשה לו חרש:

– מוטב שלא נעמיד ולד…

– למה? – מחה הנרי לעומתה, אם כי בעצם ניבא לו לבו למה רמזו דבריה. כאשר לא נענה מיד פנה אליה שנית:

– למה, חביבתי? הן תגידי?

היא נאנקה. יבבה רסוקה התמלטה מפיה והפכה להתיפחות חשאית. ממש כמו אז בליל-הכלולות. הנרי החל מרגיעה בלטיפות שמסרו את כל חום אהבתו ומסירותו לענוגה זו, אשת חיקו, הטומנת בחובה איזה רז עגום, מדכא ומעיק, כנראה, ואין בה העוז לבטא ולגלות את הדבר הנורא הזה. הוא החליט לא להפציר בה יותר, שלא להעכיר את רוחה. אולם הפעם, אחרי שנרגעה, נשקה לו, כרוצה להמתיק את הדבר, וגילתה לו את החשש שעינה אותה:

– חוששת אני שהילד שיולד לנו עיוור יהיה…

–?!…

– אכן, על שניהם ירדה אימת הפחד המעורפל היכול ליהפך לוודאות קשה. הם שכבו שניהם והירהרו בדבר. שניהם ביקשו ניחומים, אשליות ולא מצאו. קשה היה להם להשלים עם הרעיון, כי זה הרך הערטילאי, הצפוי לצאת לאור העולם, יעמיס עליו מחדש את ירושת הוריו, את הנטל המדאיב והעגום ביותר בחיי האדם.

הדאגה הזאת העיקה עליהם והחלה מעסיקה את מוחם. הם דיברו מעט מאד והשתדלו להימנע משיחה על הנושא העצוב הזה, אולם בהיותם יחד ובהשתתקם לרגע, וידעו אז כי שניהם מהרהרים ומזרימים את מחשבותיהם הנוגות נוכח העתיד לבוא, לקראת היצור ההולך ומתרקם בבטן האם.

ערב אחד, בליל קיץ חם, יצאו שניהם לטייל בגן הסמוך ולשאוף רוח צח. בלכתם ברחוב ניהל אותה בזהירות-רבה וחרד עליה כעל תינוקת. הוא לחש באוזניה מלים חמות, מלטפות, כאחד הרוצה לשתף את גורלו מיד באותו הסבל העתיד; אותו הסבל הגדוש יסורים ומכאובים, המקנה לאשה את הזכות ואת הרשות הגמורה לפרוש את כפיה ואת חסותה על פרי בטנה כעל רכושה המוחלט.

בגן מצאו להם ספסל פנוי בפינה חבויה. מעל להם התלחשו ענפי עצים; רוח קלילה רישרשה בין העלים, חלפה על פניהם והביאה בכנפיה מעין רחש-לחש, או צחוק קטוע של עלמה צעירה המתעלסת אי שם בפינה בזרועות אהובה. אחר-כך נקרשה הדממה, ורק מרחוק הגיע קולה של רכבת עלית המרעישה את הפסים ומוטות הברזל אשר עליהם היא חולפת. לורטה פנתה פתאום להנרי, ובקול שקט, מהסס, לחשה לו חרש:

– דרלינג שלי…

– מה לך, חביבתי?

היא התרפקה עליו, הקריבה פיה החם לאוזנו, ולחשה לו את הרז שטמנה בחובה מזה שבוע:

– אני מרגישה כבר בתנועותיו…

משהו הרטיט את לבו של הנרי והכניס בו זרם של שמחה מהולה בתוגה. הוא שתק רגע, לא מצא מלים בפיו. אחר-כך התאושש והשיב לה כתמיה מאד:

– האומנם?

– כן, יקירי.

היא נטלה את כף ידו, שמה אותה על בטנה ולחשה לו חרש, כשכולה מסמיקה ומתלהטת:

– המתן רגע ותרגיש גם אתה…

השניים ישבו מרוכזים בתוך הדומיה ונתונים בנקודה אחת. הנרי חיבק בידו את מתניה של לורטה, ואת השנייה החזיק על כריסה. כך ישבו מתוך צפיה מתוחה רגעים מספר, צפיה שהשמיעה באוזניהם את הולם לבם, עד שלפתע פתאום קם והיה האות: בבטן האשה נע וזע משהו שהרעיד את כף ידו של הגבר בדופק-חיים חלש וטמיר.

הנרי הרתיע את כפו. היצור הערטילאי, המתרקם, הבעיתו במגעו הפתאומי… הוא נבוך ולחש בשקט:

– אכן…

אחר-כך חיבק את לורטה ביתר עוז וחיבה, וכרוצה לעודד אותה או להביע לה את שמחתו, החל מנשקה על פיה, עיניה, אולם לפתע נבהל: שני סילוני דמעות חמות פרצו מעיניה. היא בכתה והתיפחה חרש, התיפחות היסטרית במקצת, שהיתה מרעישה אותו, כי תמיד היה גלום בה משהו מיגון העתיד לבוא…

היא הפסיקה את עבודתה בבית-החרושת; גם לא היה כל צורך כלכלי בכך. הנרי עבד והשתכר די מחיית שניהם ללא כל דאגה. הוא הצטיין בבית-החרושת, עשה את מלאכתו באמונה, נתחבב על המנהל, והוסיפו לו על משכורתו, כי לא היה כמוהו לחריצות ולזריזות. רעש המכונות שניסרו ודירדרו סביבו, האנשים, הקטטות, השיחות וההלצות – כל אלה היו עניינים שלא ריכזו את תשומת לבו ולא הסיחוהו מעבודתו; לפיכך הכשירוהו תנאיו המיוחדים לעבוד יפה, מתוך התמדה מיוחדת, חדורת אחריות, ויחד עם זה לשקוע בנבכי נפש ולהרהר בלורטה.

כאשר קרבו ימיה ללדת, רשם אותה הנרי בבית-חולים הקרוב לשכונתם, ושניהם ציפו ליום שלא ידעו כנותו: מאושר או שמא חלילה… ובוקר אחד כשתקפו אותה ציריה, טילפן מיד למנהל בית-החרושת והודיע לו כי לא יוכל לבוא יום או יומים לעבודה. הלה פטר אותו מיד בבת-צחוק צרודה שחילחלה בשפופרת הטלפון, והוסיף לו בירכת “גוד לאק”⁸, לו וליולדת. הנרי לא הקשיב לגמר דבריו, כי נחפז מאד לרחוב להשיג מונית. בדרך לבית-החולים תמך בה, לטף את ראשה, הרגיעה ולחש בשמחה מעושה:

– עוד היום, יקירה, תשמעי את קולו של התינוק…

היא לא ענתה לו, רק נאנקה באחוז אותה חבלים וצירים, ושתקה בהרפותם ממנה. היא לא גילתה לו מה רבו עינוייה וחששיה בזמן האחרון; היא גם לא סיפרה לו על הזיותיה השונות ביחס לעתיד, איך שהיא ובנה מהלכים שניהם שלובי-זרוע באחת משדרות הגן, ברחוב או במסדרונות האופירה, והוא הפיקח, הרואה הכל בעיניו, מסביר ומשמש לה עיניים; הנה היא עוברת ברחוב כשבנה תומך בו וקורא תוך כדי הליכה לרעו שמעבר לרחוב:

– האללו, דוד! גש הנה!

ובעבור הלה, מציגה בנה לפניו:

– האין היא נחמדת, אמי?…

היא פחדה לדבר. הרעיון, כי אולי עיוור יהיה הילד – היה מזעזע אותה, מייאש אותה ומעמידה תמיד על שפתה של תהום, על סף החדלון, כי מה ערך לחייה והיא חובקת בזרועותיה ילד עיוור, אומלל?… את כל צומת חייה קלעה וריכזה בתשוקה אחת, שלה השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאודה: ילד בעל עיניים פקוחות; ילד בעל עיניים רואות!… דברים אחרים לא עניינו אותה ולא משכו את לבה. גם בהנרי החלה פתאום למצוא דופי, ומצאה שהוא משעמם מאד ביחסו אליה, הער, הלטפני יותר מדי, החרד יותר מדי לשלומה. הכל הפך תפל. היא ביטלה כמה וכמה דברים שקודם התייחסה אליהם מתוך כובד-ראש ושקול-דעת. את כל הרהוריה ריכזה אך ורק בנושא אחד. לילות נדודים עברו עליה ובלבה התפללה לאלוהים, שהחלה להאמין ביכולתו ובניסיו, תפילה אחת שחיברה, שהיתה שגורה בפיה, ושעליה חזרה בכל פעם: “אלי, עשה עמדי חסד ואל-נא תכה את עיניו של ילדי בסנוורים”…

ועכשיו קרב ובא הרגע המכריע.

זה היה יום-הדין שלה.

בבית-החולים הכניסוה מיד למחלקת היולדות, ועל הנרי הוטל לחכות בחדר-המתנה סמוך. הוא ישב ולאוזניו הגיעו קטעי צעקות וגניחות שפרצו מאותם החדרים, אשר שם התהפכו נשים בציריהן, והוציאו לאור העולם את פרי ביטנן, מתוך כאב וסבל אין קץ. הנרי דימה לשמוע ולקלוט לרגעים גם את קול אשתו, שצעקותיה הלכו ותכפו, כנראה. הוא התכווץ וסבל דומם. לוּ נתנו לו להיות על ידה, כי אז היה אולי מקל עליה בכף-ידו המרגיעה, והיה משקיט גם את נפשו. כך היה סבור.

חלפה שעה, שעתיים, והצעקות לא פסקו; להפך, נתגברו עד כדי אימה. מתוך היסוס פנה לאחת מן האחיות הנחפזות, הרגילות לעבוד מתוך רשרוש טרוד ומיוחד, תוך כדי ניקוש עקבים של נשים המתהלכות בתחומי ממשלתן. אבל הוא לא נענה ורוחו נפלה בו. היא הפטירה משהו רוטן ועברה על ידו בלי לשים לב אליו. לא אחד מן הגברים ראתה בחדר זה, כשהם מצפים עלובים וחסרי-ישע לבשורה המשמחת.

לאחר הפסקה קטנה, כשהרגיש הנרי באחות שניה שנזדמנה לחדר, פנה אליה מיד וכולו תחינה:

– הן תסלחי לי, גבירתי, איש עיוור אני ורוצה לדעת על שלום אשתי…

פניו אדמו באמרו לה את דבריו אלה. רק לעתים רחוקות נאלץ להשתמש באיצטלת-חסד שמומו היה עלול להטיל לפעמים על כתפיו… הפעם נענה מיד:

– מה שם אשתך?

– לורטה.

– מתי הביאוה לכאן?

– הבוקר.

– חכה רגע ואודיעך דבר.

כעבור רגעים מספר חזרה:

– דיברתי עם הרופא. אין לצפות לדבר לפני חצות.

–?…

הנרי נדהם. היה בדעתו לשאול אותה מה, אבל חלפה ונעלמה. הוא צנח על הספסל משמים ואובד עצות. לא ידע את המעשה אשר עליו לעשות. וכל הסבל הרב הצפוי לה במשך כמה וכמה שעות העיק עליו מאד, והדאיב את רוחו. להמתין או לחזור הביתה? הוא החליט להמתין. הרופא יכול גם לטעות. הוא לא ימוש מכאן עד בוא הרגע האחרון והמכריע. עליו לשתף את עצמו בכאבה; עליו להיות כאן עד יעבור צער הלידה.

בינתיים והשעות ארכו.

צעקות היולדות וגניחותיהן הממושכות פלחו גם את הדלתות המוגפות וחדרו לאוזניו של הנרי. לאט-לאט למד להבחין גם בקולה של לורטה; צעקותיה היו ארוכות, מזעזעות ומטילות פחד. בשרו נעשה חדודין-חדודין ומעיו המו בו. הוא קם ממקומו, נשך שפתיו בשיניו, ובמוחו ניצנץ הפסוק מספר “בראשית”, אשר אז, בהעבירו עליו את אצבעותיו, לא חדר לאמת הריאלית שבו: “הרבה ארבה עצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים⁹!”…

וכה נמשך המצב הקשה הזה עד הערב, ללא כל שינוי… הנרי לא סעד את לבו באותו יום, ומדי שמעו את זעקותיה של לורטה, ניקוו הדמעות בעיניו. משמים ואובד-עצות ישב בפינה, הליט את פניו בכפות ידיו, והתאמץ שלא לפרוץ בבכי. הוא האשים את הרופאים ואת המדע, על שאין ביכולתם להקל על סבלה של האשה; על שאין ביכולתם להחיש את הלידה…

רישרשה שמלה. צעדי אשה נקשו וקרבו אליו. זאת היתה האחות שדיבר אתה בבוקר. יום עבודתה נגמר והיא עמדה ללכת הביתה, אולם בראותה את הגבר הסומא והצעיר, המתענה מתוך ציפייה, ניגשה אליו ואמרה לו גלויות:

– אני מצטערת להגיד לך שאשתך מקשה במקצת ללדת. מוטב שתחזור הביתה להחליף כוח ותבוא בבוקר.

הנרי נרעש וקולו חרד:

– האין מצבה מסוכן?

– אני מקווה שלא. אין היא היחידה והכל יעבור בשלום.

– אני מודה לך, אחות!

כשנדמו צעדיה לא הלך ונשאר בכל-זאת. היה בדעתו ללון בחדר-ההמתנה על אחד הספסלים, אולם, לדאבונו הרב, לא הרשו לו. אותה שעה חלשו צעקות היולדות והוא נרגע במקצת ויצא את בית-החולים בעל כרחו. בחוץ אפפה אותו המולת הרחוב ושקשוק המתכת המסתאנת. הוא חזר מדוכדך לביתו. בקרן הרחוב סעד את לבו בכריך וכוס קפה. עייף ויגע עלה בדרגות הבית. לא פשט את בגדיו ושכב. כעבור שעה קלה נרדם, אך שנתו לא ערבה עליו ובחלומו חש ו“ראה” כל הלילה בלהות.

בבוקר השכם התעורר מבוהל מחשש שמא איחר לקום. הוא מיהר לגשת לחלון, הוציא את ראשו החוצה, והדממה שעלתה מן הרחוב, בצירופי קולות מיוחדים, הרגיעתו והעמידה אותו על השעה הנכונה. הוא התרחץ בחפזה, ובצאתו נתקלו רגליו בבקבוק החלב שנהפך ונתגלגל ברעש מעל המדרגות. הוא לא שעה לכך, כי נחפז מאד לרדת. בחוץ ישב במונית הראשונה שנזדמנה לו.

בחדר-ההמתנה הבהיל אותו השקט ששרר הפעם. ממחלקת היולדות לא שמע את זעקות אשתו, והתקווה החלה לפעם את לבו ולשעשעו, כי הלילה נתרחש הנס, ודוקא בהיעדרו. קצרה רוחו בלי דעת מה יעשה ולמי יפנה. לבסוף, כששמע והבחין בצעדי האחות שדיבר אתה אתמול, צעד לקראתה ושאל בקול מהסס:

– הן תסלחי לי לרגע.

– מה יש?

– רוצה אני לדעת על שלום אשתי.

האחות שילבה את זרועה בזרועו ואמרה לו לקונית, אם כי מתוך זהירות:

– בוא אתי. מצבה מעורר דאגה. מקשה ללדת ויש חשש…

הנרי נדהם. פניו חוורו. ברכיו פקו והוא נגרר אחריה כשור מובל לטבח. אימה גדולה אפפה את נפשו ולבו נפל בקרבו. הוא גימגם משהו בבקשו לשאול, אך דבריו לעו ולא יצאו חוצה. בגרונו עמדה פקעת הפחד.

לורטה שכבה נטולת-הכרה. חבלי הלידה היו קשים מנשוא. הנרי גחן עליה, דיבר, התחנן ועמל לעודדה, להעירה ולהזרים לתוכה מחשק החיים, תשוקה להתגבר. אך לשוא. הוא כרע על ידה ופניו קדרו מאד. לא התאפק וצעק תחנונים לאחות ולרופא שהרגיש בקרבתם:

– אתם המנוסים, אשר למדתם לקנות את חכמת הרפואה ושקדתם לדעתה – אנא, השיבו לה את חייה; הצילו אותה למעני! לא אעצור כוח…

דבריו פלחו את חלל החדר. האחות הרכינה את ראשה והרופא השקיף נבוך החוצה. על המיטה שכבה אשה צעירה וענוגה, עיוורת ונטולת-הכרה; על-ידה כרע בעלה הסומא, התפלש ביאושו, התפלל לאדם, לאלוהים, שיצילו אותו מסכנת הבדידות, מסכנת המוות האורבת לחברתו היחידה בחיים. והיה במראה זה משהו מחריד מאד. הרופא – אשר שערותיו הלבינו בבית-החולים, ואשר ראה לא פעם בפרוש המוות את כנפיו על בני-תמותה – רופא מנוסה זה סר הצדה, כדי להסתיר מפני האחות את עיניו המדמיעות, והוא כעכע בגרונו…

לבסוף הכריחה אותו האחות לעזוב את החדר. אמרה לו שעוד מעט תהיה התיעצות של חבר רופאים מומחים, ויש תקווה שהכל יעבור בשלום. היא הוציאה אותו לחדר-ההמתנה והבטיחה להודיעו דבר. הוא ישב שוב משמים וקודר, הליט את פניו בכפות ידיו, אשר דרך אצבעותיהן הגרומות עברו וזלגו דמעות חמות.

ה

את הילד הוציאו בקושי חי לאור העולם – במלקחיים. האם הענוגה והמסכנה כמעט שלא עצרה כוח. הכרתה שבה אליה רגעים מספר לפני שהרך הנולד השמיע בפעם הראשונה את בכיו הצרחני והקובל מרה, על שהוטרד לכאן בעל כורחו. האם, שכוחותיה עזבוה לגמרי, הקרינה בכל-זאת משהו את פניה, ופלטה חרש שאלה שלא הגיעה לאוזני המטפלים בה:

– היש לו עיניים רואות?…

כשהבהילו אליה את הנרי חייכה לעומתו, אבל חלשה ותשושה היתה מאד. הנרי ישב על ידה, העביר כפו בזהירות על פניה ושערותיה הרטובות מזיעה ולחש לה בלי הרף: “הרגעי, חביבה, הרגעי”… פניו קרנו ולבשו ארשת של אושר.

ברם, לא זכו ההורים העלובים להתענג ולשמוח על הרך הנולד. הוא לא הוציא שבוע ימים, לא עצר כוח ונפח את רוחו. הלידה הקשה היתה בעוכריו, וגם מלקחי-הניקל שלפתו את עצמותיו הרכות, לא השביחו את בריאותו הרופפת, והוא נסתלק לו לעולם המסתורי, נקי משמץ של חטא.

הנרי, אם כי הדבר נגע ללבו, לא היה מדוכא כלל מחמת המאורע המעציב הזה, והתפלא על כך בעצמו. שמח ומאושר היה שלורטה נשארה בחיים, שמכאובי הלידה האיומים הירפו ממנה, ונסתלקה הסכנה שרחפה עליה. היתה לו הרגשה שיחד עם לורטה, שהתגברה ונחלצה מזרועות המוות, יצא גם הוא מכלל סכנה… הוא ישב על ידה, דיבר אליה והרגיעה. בכך מצא שוב את עולמו וסיפוקו.

אולם לא כן האשה. תשעה ירחים היתה תלויה בין תקווה ופחד, בין יאוש ועידוד, ודווקא הפעם, כשמלאה סאת צרותיה, ואחרי חבלי-לידה קשים זכתה לשמוע את התיפחותו הרוטטת של תינוקה – האשה-האם לא יכלה להבליג על כאבה, וצער אסונה שכן בה; היא שכבה והתייפחה חרש, כי כוח לא היה בה לבכות. לשווא ביקש הנרי להרגיעה ולהפציר בה. היא לא שעתה אליו, לא קיבלה נחומים, ודחתה את ידו בשאט-נפש גמור. היא התריסה נגדו:

–אתה הגבר לא תבין לי ולרוחי!…

יומיים לאחר פטירת התינוק, כשקרב אליה הרופא לבדוק את מצב בריאותה, נתרגשה ופנתה אליו בשאלה כשכל שרטוטי פניה נתמתחו מציפייה אחת עורגת לתשובה:

–הן תגיד לי, אדוני הרופא, את האמת. לא כך?

– מה לך, יקירה? – גחן עליה הרופא ושם את כף ידו על מצחה הלוהט – מה לך, ילדתי?

לורטה זקפה מול פניו את עיניה האטומות, המכוסות דוק כזגוגיות סגריריות, פניה חוורו ואדמו חליפות, היא נשמה בכבדות, אבל פלטה בחיתוך-דבור ברור את שאלתה:

– הנולד התינוק עיוור?…

הרופא נבוך. שאלה זו התיקה מלים מפיו. בימים הראשונים לחייו העלובים של הילד, עת עיניו היו בכלל עצומות למחצה, לא הספיק לשים לבו להן, והסביר אז לאם שאין לדעת עדיין. רק אחר-כך ביום האחרון לחייו הקצרים של הילד, נוכח לצערו שהילד נולד סומא. “כעץ כן פריו” – הירהר אז, ובלבו גם שמח על שהלך התינוק לעולמו. הפעם, כשנשאל החל מגמגם:

– הן תביני, חביבה, כי רך היה… וגם לא הספקתי לבדקו כראוי… לא שמתי לב לכך… ובעצם מהו ההבדל כרגע?…

לורטה ניתרה ממקומה. שערותיה השחורות גלשו על עורפה, פניה חוורו, הרצינו ולבשו ארשת מבעיתה. מפיה התמלטה זעקת-מחאה:

– רק אמת תדבר! הגד לי את האמת – ה–א–מת!…

הרופא שתק.

– קשה לך לשקר…

הרופא השכיב אותה בעל כרחה. העביר שנית ברחמים רבים את כף ידו על מצחה ואמר לה:

– הרגעי, ילדתי, הרגעי.

היא לא ענתה לו. כוחותיה אפסו. תשישות תקפה אותה ומעיניה זלגו דמעות, התגלגלו על פניה החיוורים ששופו והבליטו את לסתותיה; היא התייפחה חרש, ובהברות קטועות, כשכתפיה רועדות, לחשה לעצמה: “מיסכן פעוט נולד לי ואף הוא היה עיוור”…

הרופא הסתכל בה ורחמיו נכמרו עליה. הוא נד לה ולגורלה העגום. לפני צאתו פנה לאחות הראשית והיתרה בה לשמור על האשה המסכנה בהצביעו עליה בלחישה רבת-משמעות:

– עלולה לקפוץ מתוך יאוש דרך החלון…

ו

כשהחזירה הנרי למעונם, ירדה הקדרות עליה, העכירה את נפשה ודיכדכה את רוחה. תקפה אותה אדישות. שכבה או התהלכה בחדר, שוממה, דואבת, בלי להוציא הגה מפיה. חלום חייה נרמס. שניהם אשמים בכך, דבר זה היה ברור לה, נעלה מעל כל ספק. ידעה שאסור להם להעמיד ולדות. ודאות זו העיקה עליה בכל אכזריותה, ופעם כשישבה על-יד החלון ולאוזניה הגיע קולו של תינוק מתייפח, תקפה אותה צמרמורת קלה, הקשיבה וכולה עורגת לתינוק ומשתוקקת לחבקו בזרועותיה… מאד-מאד גדלה תשוקתה לתינוק, תשוקה שגרמה לה יסורים, והעלתה על רקע חלומותיה בלילות תינוקות בוכים, מתפתלים בזרועותיה, פועים, משיבים עליה את הבל פיהם הקט ומחפשים את פטמות שדיה שחלבם מרטיב לשוא בשרה ומצעה. לאחר חלום כזה היתה מתעוררת והוזה ערה בתוך דומיית הלילה…

למרות כל מאמציו הנואשים של הנרי, מאנה לורטה הינחם, וגם סרבה להיספח אליו לטיולים או לבקר קונצרטים, כמו שהיו רגילים קודם. מצב זה מירר את רוחו ושלל גם ממנו את עליצותו. אז ידע כי מות התינוק הרעיף לכוס אושרו טיפות ארס. הוא התהלך סביבה קודר, אם כי בזהירות ובעדינות, כי הרגיש וידע יפה את נפשה המרה וחשש להרגיזה. היא סגרה את עצמה בבית, מכונסה, שקועה במרה-שחורה, דואבת ומשמיעה לפעמים בדברה איזה ריטון-לואי שהיה מבטא את התרגזותה וקוצר-רוחה.

הנרי פחד להשאירה לבדה בבית, והרהורים רעים היו תוקפים אותו בשעת עבודתו ומהלכים עליו אימת-מוות. במעונו לא היה טלפון, וכדי לדעת משהו על לורטה, בשעה שהיה בבית-החרושת, הלך לבית-המרקחת שבקרן הרחוב, ואחרי משא-ומתן קצר עם נער החנות, העניק לו דולרים מיספר, תשלום חדשי מראש, ובשכר זה הטיל עליו להציץ פעמיים ביום למעונו, ולהודיע לו על שלומה…

הנרי לא ידע את נפשו. הוא הבהיל אליו את אחיו ונימלך אתו. הלה הקשיב בכובד-ראש וגם ניסה לדבר על לבה של גיסתו, שתבליג על כאבה, תתעודד ותשנה את אורח חייה, אך ללא הועיל. צפרני התוגה האדישה נתקעו עמוק בנפשה.

ז

בצהרי יום אחד, בהיחלץ הנרי מרעשו ודרדורו של בית-החרושת ויצא לסעוד את לבו, עבר ונתעכב על-יד חנות סמוכה למימכר כלי-נגינה. אותה שעה השמיע הרדיו איזו נגינת עוגב עריבה שנקלטה מאחת התחנות. מיד עם גמר הנגינה, עמד אחד ובישר לקהל הנכבד, בקול אדיב, מנומס ושקול, כקולו של מטיף בכנסיה, על התועלת המרובה והמרעננת, על החן והיופי שמביא הסבון המפורסם “קליאופטרה” למשתמשים בו…

הנרי הקשיב לתומו ורעיון ניצנץ במוחו, תקף אותו ולא הירפה ממנו. מבלי להרהר או להוסיף שקול את הדבר, נכנס מיד לחנות. הוא החליט לרכוש לו מקלט רדיו, להפתיע את לורטה, לבדרה ולהפיג את שעמומה ועצבונה. הוא שמח לרעיון זה, הפשוט לכאורה, והתפלא על שלא עלה בדעתו עוד קודם לכך. ברור היה לו שהרדיו ישעשע אותה במשך כל שעות היום, ירתק אותה לעולם הגדול ויניס ממנה יגון ואנחה; וגם יתכן מאד שתמצא שוב ענין במוסיקה, אשר הרדיו משפיע לרוב על תושבי הכרך הזה.

בחנות הראו לו מקלטי רדיו מסוגים שונים. הוא עבר על ידם, מישש את מידת גודלם, ניסה את כוח השידור, הכפתורים, ושמע דרך-אגב מפי המוכר הרצאה פופולרית על טיבו של הרדיו, איכותו ותועלתו, בהבליעו תוך כדי דיבור את המחירים…

הנרי בחר לו לבסוף מקלט רדיו במחיר ממוצע, והיתנה עם המוכר שעוד הערב יביאו לו את המכשיר הביתה, לחברו עם הזרם החשמלי ולהפעילו. ועוד ביקש: שהמכונאי שיבוא לסדר את הדבר, יעשה את עבודתו מתוך שתיקה גמורה, הואיל ואפתעה הוא מכין לאשתו. הלה הבטיח לו באדיבות מתובלת בבדיחות-הדעת, שהכל יבוא על מקומו בשלום, כפי בקשתו. הנרי סילק לו דמי-קדימה, ויצא בלב שמח לרחוב, קנה לו כריך-נקניקים, לגם כוס קפה חם, על רגל אחת, כי שעתו היתה דחוקה מאד. הוא מיהר לחזור לעבודתו, פזור-נפש וצוהל.

בערב הביאו את הרדיו. הנרי הזדרז, ומתוך גישוש בלתי מנוסה העלה את אור החשמל לכבוד המכונאי, כי הם הרי לא השתמשו כלל באורו. לורטה ידעה עוד מקודם שצפויה לה איזו אפתעה הערב. הנרי גילה את אוזנה על מתנה סתם, ולא פירש מה טיבה, כדי לעורר את סקרנותה. אבל היא לא חקרה ולא התענינה לדעת. עצובה ודוממה הקשיבה לצעדי הזר המתהלך בחדר בצעדים כבדים, מסיט איזה רהיט ממקומו ועושה כבתוך שלו. המכונאי נקש בפטיש, ערך והתקין, ולא הוציא אף הגה מפיו. כך היתרה בו מנהל החנות.

לבסוף, כשיצא הזר, פנה הנרי ללורטה בפנים קורנים ויאמר לה בשמחה גלויה:

– לורטה, הכל מוכן לכבודך!

היא לא ענתה. אדישה ישבה ושתקה.

הנרי קרב אליה, נגע בזרועה ולחש:

– הן תואילי לצאת לרגע את החדר ולסגור אחריך את הדלת. תחזרי מיד אחרי שאקרא לך. טוב, יקירה?

לורטה קמה ממקומה מבלי לומר מלה ושׂירכה צעדיה לחדר השני, כמי שכפאה שד. בלבה גם התרגזה על כל “ההכנות האוויליות”, אבל צייתה לו באדישות. היא ידעה שבזמן האחרון דכאה אותו בהתנהגותה והעכירה את רוחו. אולם הועיל לא יכלה. אפטיה והיעדר חשק החיים שלטו בה והאפילו על הכל. גם יחסה להנרי נשתנה, והיו רגעים שלא יכלה שאתו. ונוסף לזה קרה לה הבוקר מקרה קל, שהטיל סערה בנפשה והוציאה במקצת ממסלולה האדיש, המשעמם.

באותה קומה, מול דלת מעונם, התגורר בחדר מיוחד קוליג‘-בוי¹⁰ צעיר שהכירה אותו מעט, ושנתחבב עליה על דרשו יפה בשלומה מדי פגשו בה, בקול לבבי וערב למדי. מפי שכנה למדה לדעת שהוא עובד חצי יום באיזה משרד, ובערב הוא לומד ושוקד על חכמת הרפואה. הבוקר הקדימה לורטה לצאת לרחוב לקנות פירות, ירקות ושאר צרכי משק המטבח וכשחזרה נפגשה בסטודנט הזה, שזרק לה בפניה את ברכת ה’גוד מורנינג’¹¹ והוסיף מיד מתוך אדיבות גמורה:

– הן לא תקפידי אם אעזור לך להעלות את הסל לקומה השלישית שלנו?

הצטחקה קצת, חפצה להודות לו ולחלוף על פניו, אבל הוא מיהר להוציא את הסל מידה, ויתר על כן: שילב את זרועו בזרועה ועלה איתה למעלה, כשהוא מתלוצץ בקול בוטח, רוה-חיים ועליצות. הוא מיהר לעלות, ועליה היה להזדרז כדי שלא לפגר, וקצרה נשימתה. היא חייכה, נשענה על זרועו האמיצה והפטירה בביישנות כלשהי:

– עיפת?

– במקצת. אינך הולך אלא נישא כעל כנפי הרוח!

הוא צחק. נתן לה לפוש רגע, ואחר נטלה שוב והעלה אותה בסערה ממש, עד לסף מעונה. הוא נפרד ממנה באדיבות וב’גוד-ביי'¹² לבבי, כדרכו. דילג בחפזה על גבי המדרגות, כשהוא פוזם לו בינתים איזה פזמון ג’ז-בנדי¹³ שקנה לו מהלכים ברחוב. היא הקשיבה להדי צעדיו הפורטים על המדרגות און-נעורים ובטחון-חיים, וכולה נרגשת ומעונגת בשל מקרה קל-ערך ופתאומי זה. ובעמדה כה על הסף, סל הפירות לרגליה, והדי צעדיו של הסטודנט נדמו, חלפה הברקה במוחה שהפתיעה אותה והסעירה את מהותה הנכספת לשינוי, – הטילה עליה את מוראו של החטא.

כאשר יצאה לורטה לחדר השני, מיהר הנרי ובידיים רועדות מהתרגשות החל מסובב את כפתורי הרדיו, וכדי שלא להקים רעש לפני זמנו, עמד לכוון בזהירות, עד שעלה בידו לקלוט סימפוניה שהוטלה לתוך גלי האוויר מתחנת “קולומביה”. אז הפנה את פניו לעבר הדלת וקרא כמנצח:

– לורטה, בואי!

הוא עמד כפוף על-יד המקלט, ומיד לאחר שנפתחה הדלת, מיהר להגדיל פי שלושה את כוח קליטת הרדיו, והנגינה פרצה והרעישה בצליליה את אמות הבית והספים! סוערת-מטורפת, אמיצת צלילים, כולה הפקר, עוז משגע ומאוויים פרוצים, השתוללה הנגינה, ניתכה לתוך חלל החדר, והתדפקה על סגור לבה של לורטה במפתחות ההבטחה…

בתוך רעש הנגינה, קשה היה לו להנרי לדעת עד כמה הצליח להפתיע את לורטה, לכן מיהר לעבור אליה, ישב על ידה, ובחפשו בשתי כפות ידיו את ראשה, שאל בהתלהבות:

–האין זה נפלא, לורטה?…

היא לא מיהרה לענות לו, כי בשעה שניגש אליה ותפשה בראשה, נתרגזה; כי בנגיעה גסה זו הוציא אותה מעולם אחר שכולו טוב, מעולם הדמיון. משחזר ונטפל אליה ענתה לו בפיזור-נפש גמור, בכדי להשתחרר ממנו:

– נפלא!

על נחשולי הנגינה עלו וצפו שוב “דמותו”, קולו ודיבורו של הסטודנט השכן, ושנית חלפה במוחה ההברקה שהסעירה אותה הבוקר: “לוּא שכבתי עם הגבר הזה, כי אז הייתי מעמידה ולד בעל עינים פקוחות!”…

ומשהתחילה מהרהרת בדבר זה – השלימה עם החטא.

ומשהשלימה עם החטא – החלה משתוקקת לכך…

ומשהתחילה משתוקקת לגופו של הזר – נידחה הנרי מלבה, והגעגועים לילד, שגברו מאד, היו מעורבים בתוספת של תאווה לגבר הזר, בעל העינים הפקוחות, היכול לראות את האשה שבה כמו שהיא… בלילות דחתה את הנרי בתואנה של “כאב-ראש קשה”, ובאותה שעה היתה לוהטת ומזרימה את גלי תשוקתה לגבר, שיש באונו להעמיד ולד בעל עינים פקוחות.

ח

מצב-רוחה נשתנה תכלית שינוי, והנרי שמח מאד, אם כי נבצר ממנו לנחש את הסיבה המקורית שגרמה לכך. היא החלה להקפיד על תלבושתה, נקיונה, ושאר מיני דברים קטנים, שהחלה מזלזלת בהם בשל אסונה. היא השתדלה לפגוש בסטודנט בצאתו ובבואו. אבל עתה כבר לא הסתפקה בברכת-שלומו בלבד. האשה שבה החלה תוכנת תכניות שונות כדי לקרבו ולהשהותו על ידה.

יום אחד עמדה על-יד דלת חדרה, נרגשת ונפעמת על היותה במארב; מתוחה היתה כמיתר של כינור, כולה קשב, וקולטת את הדי צעדיו העולים ומתקרבים. כשעמד לעבור ולהיכנס לחדרו, יצאה לקראתו כלתומה, הדורה וריח תמרוקים נודף הימנה. ברגר נפתע לראותה יפה ומושכת-לב בתלבושתה ובגזרתה החטובה יפה. הוא פנה אליה כדרכו בנעימה לבבית:

– לאן פניך מועדות, גברת וווינשטיין?

לורטה נתעכבה מיד, שלא לתת לו לחלוף מעל פניה, והשיבה:

– הבדידות בבית מעיקה עלי, ואני יוצאת לנסוע לברונכס פארק.

– והרדיו? – התריס נגדה ברגר – האין הוא מפיג את שעמומך?

– לפעמים. אבל לא תמיד אני יודעת את תכניות היום; אין מי שיגלה את אוזני ויקבע את השעה הנכונה, ואת המספרים הרי איני יכולה לראות… טרם דאגו לכך עבורנו העיוורים…

היא קלעה ולא החטיאה.

ברגר טוב-הלב נעתר לה מיד והבטיח להדריכה בקליטת דברים מובחרים באמצעות הרדיו. הוא עמד בדיבורו. בשעות הפנאי היה מתדפק על דלת מעונה, סר אליה ומבשרה על איזו תכנית מצויינת או הרצאה שכדאי לשמעה. לפעמים היה שוהה על ידה בחדרה, מכוון את הרדיו ומקשיב אף הוא. ואז היתה לורטה נפעמת כולה ומחכה בהתרגשות לאותו רגע מכריע, שכה השתוקקה לו וכה פחדה ממנו, בהיותה על-יד הגבר הזר.

לא ארכו הימים וקשרי הידידות הלכו ונתחזקו ביניהם. ברגר מצא לו ענין מיוחד באשה עיוורת זו, הרגישה מאד והנבונה. נוסף לזה ניחנה בגוף יפה ובפנים מושכים במבטם התועה-תוהה, ובתמימות, כביכול, השפוכה עליהם. הוא טרח להשיג ספרים מובחרים והיה מקריא לה במשך שעה או שתיים ביום. בדברו או בהקריאו, ידע שהיא שותה את דבריו בצמא וכולה קשב. הוא היה מסתכל בה, ודיבורו קולח בנחת, מספר ומסביר לה כמה וכמה דברים, שלא עמדה עליהם, או התקשתה להשיגם בדמיונה המופשט, המעורפל. בדברה עם ברגר נתגלה לה עולם חדש, ופעם פנתה אליו:

– אסירת-תודה אני לך, ואין מלים בפי להודות לך על ידידותך הנפלאה. אתה מעשיר את ידיעותי ומגלה לי דברים חדשים, או כמו שאתם רגילים להגיד לפעמים “מגלה אפקים חדשים”… רוצה אני לצאת אתך פעם לטיול מקיף בכרך זה, להיטלטל בחברתך ברכבות, להפליג בספינות-טיול על פני ההודסון¹⁴, לבקר יחד את כל המקומות הנפלאים בניו-יורק, ושאתה תספר לי על כל אותם מגרדי-השחקים, הגשרים הנפלאים, בתי-הנכאת ושאר שכיות החמדה הנמצאים כאן, בכרך מגורי. רק על ידך ומתוך הסברותיך אקבל מושג נכון יותר, מוחשי יותר, ואראה בעיני רוחי את הכל…

ברגר הקשיב לה. הסתכל בה, בפניה הקורנים, החותרים לקראת הסמוי מעיניה, בשעה שהיא מדברת אליו, ופתאום ידע והכיר שהוא חומד אותה, את לורטה עיוורת זו המדברת אליו בחום ואינה רואה את פניו המשולהבים בשעה שהוא מסתכל בה בחוצפה במקצת וחושק אותה; בשעה שעיניו מרפרפות על פניה וחמודות גופה, בלי שהיא תרגיש בכך.

ברם, הוא טעה…

היא הרגישה. היא ידעה. הכירה בקולו ובדיבורו, ובמגע ידו בשעה שנגע בה. נפשה יצאה אליו, לתנועותיו, לקולו, וכולה ערגה לזרועותיו האמיצות, אשר בוששו לחבקה ולאמצה אל לבו. היא נכספה לו וחיכתה. בינתיים – ויום רדף יום. הפגישות עם ברגר תכפו והיא סבלה בהיעדרו. להנרי לא סיפרה דבר. היא בעצמה תמהה על השקט הנפשי הזה, בו הלכה לקראת השינוי, וטרם התלבטה בסבך של מוסר-כליות.

ט

ברגר מצא בה ענין רב. תכונותיו התרומיות קרבוהו וריתקוהו אליה. הוא החל מטפל בה ושוקד עליה כעל צעירה שטרם התבגרה; כעל תלמידה הזקוקה להסברה ולהדרכה. בעיקר מצא בה ענין בגלל מומה, שהיפלה אותה מאחרים בתפישתה, והוא השתדל בכל מיני אמצעים להנעים לה בדידותה ועצבונה. הוא ידע שבעלה הסומא עובד רובו של יום, ואין הוא יכול לתת לה את הסיפוק הנפשי הדרוש לה, ואין הוא יכול לדובב אותה, כשם שיודע הוא, הרואה והיודע דברים נעלמים מעיני העיוורים. הוא לא חשב לו, לפיכך, את הדבר לחטא להיות בחברתה, וגם כסבור היה שהיא מספרת להנרי על הידידות שביניהם.

יום אחד, יום קיץ חם ולוהט, אחד מאותם ימי יולי המפילים אנשים מוכי-שמש ברחוב; אחד מאותם הימים המקפדים את פתיל חייהם של עובדים תשושים ומעונים בבתי-החרושת וה“שאפּים”¹⁵ המרובים שבכרך – ביום זה, בשבת הנרי אל שולחן עבודתו וידיו עייפו מלאסוף את הקופסאות שחלפו על פניו בשורה ארוכה ובלתי-פוסקת, נהוגה בכוח אוטומטי, הרגיש פתאום כי אכן חם היום ומתיש; הזיעה ניגרה מעל פניו ומצחו, בגדיו היו רטובים וראשו נסתחרר. עוד שלוש שעות היה עליו לעבוד, והוא התאמץ להמשיך ולהביא את יומו לידי גמר. אולם לפתע פתאום אפסו כוחותיו. הוא צנח אחורנית והתעלף. פועל, שראהו בכך, מיהר לתמוך בו ולהרימו. נצטרף אליו שני ויחד עמלו להשיב את רוחו. בינתים הובהל גם רופא בית-החרושת, והלה פסק שאין הדבר רציני ביותר, וקבע כי האיש נחלש מן החום הגדול. הוא השיב אליו את רוחו, ואחרי שנרגע, פסק לו יומים חופש, ופקד עליו ללכת מיד הביתה לנוח.

כשחזר הנרי הביתה ופתח את דלת מעונו, נפתע לשמוע את לורטה מצהילה את קולה למישהו. כסבור היה שאחיו סר לבקרה, אבל מיד עמד על טעותו, בשמעו את דבריו של הגבר, קול ידוע לו במקצת, קולו של השכן הצעיר. לבו ניבא לו מיד משהו חשוד ורע. פניו קדרו והוא לא ידע במה לפתוח. אף לורטה נפתעה מאד לקראת הופעתו בשעה זו, וחרדה לקראתו:

– מה קרה?

הוא סיפר לה בקיצור את אשר קרהו וצנח עייף על כסא.

לורטה הבינה שעליה לתרץ לו מיד את סיבת נוכחותו של השכן במעונם, והיא מיהרה לעשות זאת, בלי כל מבוכה:

– הן אתם מכירים בודאי זה את זה – פנתה לשניהם כאחד והוסיפה – מיסטר ברגר הואיל בטובו להודיעני על תכנית מעניינת שתשודר הערב ברדיו, ואני מודה לו על כך באופן מיוחד, ובכלל, פנתה להנרי מתוך חופש גמור, ללא כל חשש, עלי להגיד לך כי הוא שכן אדיב ונעים מאד.

ברגר התריס:

– בלי מחמאות, אנא…

הנרי ידע שלמען הנימוס עליו להגיד שתים שלוש מלים, אולם הוא לא מצאן והצטחק מתוך אונס. הוא לא היה מרוצה כלל מביקורו של הזר, השייך לעם הרואים… זה מזמן שלורטה לא הצהילה לעומתו את קולה, והנה בא הזר וזכה כמבחי-יד בתשומת-לבה של לורטה ובמצהלות-קולה… עובדה זו הרגיזתו. במוחו צפו ועלו חשדים שונים.

ברגר השתמש בדומיה שנפלה בחלל החדר, אמר להם שלום ויצא את החדר. השתיקה לא הופרעה עם צאתו. הנרי לא הוציא אף הגה מפיו. לורטה ישבה ורגזה עליו, על אשר לא מצא מלים מיספר להגיד לשכן. לבסוף לא הבליגה ואמרה לו בקול קשה רווה-תמרורים:

– כסבורה הייתי שאתה מנומס – וטעיתי.

– ומה היה עלי לעשות? להשתחוות לו אפיים ארצה?

– לפחות להחזיר שלום לא בקול רפה כל כך.

– לא איכפת לי כלל אם לא יבקרנו שנית…

– אתה גס-רח!

הנרי שינה את קולו ופנה אליה כולו תחינה ורחמים:

– רוצה אני לבקשך, לורטה יקרה, שתביני לי ולא תעכירי את רוחי. הרי ידוע לך שאין את משביעה אותי נחת בימים האחרונים, ועליך לדעת כי גם העבודה איננה עלולה לשפר את מצב רוחי ובריאותי. היום התעלפתי ואיני מרגיש את עצמי בטוב. רוצה אני לפעמים למצוא נוחם, מעט חמימות על ידך, כאשר הסכנתי, ואיני מוצא… לכן הן לא ייפלא הדבר אם אתייחס באדישות לאדם זר ולא אמצא בו ענין. ובכלל אותם האנשים בעלי העיניים הפקוחות השביעוני מרורים מימי ילדותי ועד היום הזה. אינני מאמין בהם. דוברי צחות הם ושבע תועבות בלבם! גם הטובים שבהם… ואותנו העיוורים הם מבזים. רגש הרחמים המתעורר בהם לפעמים אלינו הוא אך ורק משום שהם, מתוך שובע, בריאות וחוסר דאגות מרשים לעצמם גם לרחם במקצת…

לורטה הקשיבה וכשגמר אמרה לו באדישות:

– אכן, לא ידעתי שאתה יודע לנאום יפה…

הנרי נאנח ולא השיב דבר. זאת היתה מהלומה כבדה. לפתע פתאום הבין כי כבר לא ימצא לשון משותפת אתה, לאחר שהיא מרשה לה ללעוג לדבריו הרציניים היוצאים מן הלב. שינוי חל בה לרעתו. והפעם – החליט הנרי – אין ספק שיד השכן באמצע… זה הצוהל בעל העיניים הפקוחות, דובר הצחות… הוא נתרגז וחשדיו הלכו וגברו. דמיונו החל פועל ומעלה לפניו “תמונות” אשה סוטה בזרועות מפתה. וכאשר יצאה לורטה את החדר קרב למיטה, העביר כף ידו על השמיכה הפרושה, לבדוק ולהיווכח, אם לא חילל הזר את יצועו בהיעדרו….

י

לורטה פרצה את כל הסייגים.

תשוקתה לגבר שנזדמן לה בהיסח-הדעת כמעט, גבר שמצאה בו ענין, הלכה וגברה. את הנרי הוליכה שולל וכיזבה לו; הערימה לפייס אותו במלה מלטפת או בהתרפקות חטופה. והוא היה מקבל את חסדיה אלה בהכרת-טובה, והיה משלה את עצמו בתקוות, כי הנה סרה הרוח הרעה אשר ביעתה את לורטה, והיא תדבק אליו שוב לאהבה אותו.

כשהודיעה לו ערב אחד (בשעה שידעה שהוא עייף ביותר) שיש ברצונה לנסוע לקרנגי הול לשמוע קונצרט, אמר לה שאין הוא מרגיש את עצמו בטוב, שהוא עייף ומבכר להשאר בבית ולנוח, (תשובה משוערת שהיתה לפי רצונה), אבל בכל-זאת דיבר על לבה שהיא לא תוותר ותסע לשם מיד. אין הוא רשאי לעכב בעדה. היא ציפתה לכך והיתה מאושרת כשנתן לה לנסוע לבדה. היא נפרדה ממנו בנשיקה, ותמהר לצאת בלב פועם, כי הפעם שיקרה לו באופן גס למדי. היא לא יכלה ולא חפצה לוותר ולחכות. היא סגרה את דלת מעונה, ניגשה לדלת השניה והתדפקה עליה. קולו של ברגר נענה בטוחות:

– קם אין!

כשנכנסה נרתע ברגר ממקומו:

– את?…

חייכה נבוכה:

– כן, אני.

– מה קרה?

– מאום לא קרה.

היא עמדה רגע חיוורת, כי קשה היה לה לדבר מהתרגשות. כשהתאוששה קרבה אליו ואמרה לו את המלים שחלפו במוחה קודם, בחברה מעין הקדמה, לפני בצעה את המעשה הזה:

– הזוכר אתה שלפני שבועיים הקראת לי את “אמוק” של סטיפן צויג?¹⁶ הריני עכשיו בבחינת אמוק, ושום דבר לא ירתיעני, ואת חדרך לא אצא… הבטחתי לגלות לך פעם רז כמוס והריני לקיים את הבטחתי; יתכן שהדבר יפתיעך אך אין בכך כלום. הריני בטוחה שאתה תסלח לי.

ברגר הקריב לה כסא:

– הנתן לך הנרי ללכת לבדך? מה אמרת לו?

היא הסמיקה והטתה את ראשה לצדו, כמחפשת סעד. הוא מיהר לתמוך בה, וישב על ידה כשהוא מעביר את כפו על שערותיה:

– מה אמרת לו?

– שאני נוסעת לקונצרט…

– שקרנית קטנה שכמותך.

הוא החל פוזם לו איזה פזמון, בלי לדעת מה לעשות בלורטה לעת כזאת. אמנם, הוא הגה אליה חיבה עמוקה, ולא פעם חמד לחבק את גזרתה החטובה יפה, ולכסות את פניה בנשיקות; הוא אהב להקשיב לקולה המתנגן לפעמים בהתחטאות מרטיטה את הלב, אבל בכל-זאת, אם כי ניתנה לעתים קרובות בידו תוך מגע קרוב ומפתה נמנע מלהשתמש בה לרע. רגש המוסר והאחריות גבר בו תמיד, והוא שמח על שלא מעל ולא הסגיר את תאוותו לזרועותיה של אשה ענוגה זו.

מתוך פיזום זה שהוא פזם לעצמו הפעם, הבינה מיד לורטה את דעתו עליה ברגע זה ואת מחשבותיו. היא ידעה שעליה להשתער עליו, להפתיעו ולהלהיבו; היא ידעה שאם יסרב הפעם, שוב לא תצליח, ויתכן מאד ששנית לא יזדמן לה גבר חביב בעל עינים פקוחות… לכן התאוששה מיד ופקדה עליו:

– הן תעזור לי לפשוט את המעיל?!

הוא ציית לה בשתיקה, ונפתע לראותה בכותונת-לילה לעורה…

לורטה לא שמה לב למבוכתו. התרפקה עליו בכל חום גופה הרוטט ותשוקתה הלוהטת. היא סחה לו על הלך-רוחה העגום, על סבלותיה, על תשוקתה לילד בריא… שיחתה היתה תחילה שקטה ועצורה, אולם לאט-לאט נתרגשה והחלה מדברת בקול מקוטע ורועד. את כל סבל המועקה פרקה הפעם. תסביך הנחיתות, שנבע כתוצאה מעיוורונה והעיק עליה כמעמסה כבדה בבואה במגע עם הבריות, סולק לגמרי בנוכחותו של ברגר, ולפניו מצאה לאפשר לשפוך את מרי שיחה, ולתנות את מצוקתה הנפשית. זקוקה היתה לרחמים, ליד מלטפת ומרגיעה, והנרי היה לה לזרא…

ברגר הרגיע אותה ועמד להסביר לה עד כמה אין זה מן ההגיון להיטפל אליו ל’קוליג‘-בוי’ פוחז וקל-דעת שאינו מתקשר לנשים, ושאינו יכול ואינו רוצה לקחת עליו כל אחריות. הוא ניסה להסביר לה ולדבר על לבה, כי עליה להתאמץ ולהתגבר על כל המחשבות האלו, להרחיק ממנה את ההרהורים המעורפלים, הבלתי-מעשיים, כנשל עץ עלים בסתיו; שעליה להתנער ולהתחסן.

אבל למרות כל הדברים הנאים האלה שהשמיע באוזניה, הסתכל בה ברגר, בקלסתר פניה הנעים, ביצורי גווה, בשדיה הרוטטים מתחת לכותנתה, ובראותו את הדמעות שניקוו לפתע בעיניה ופרצו חוצה, לא התאפק וגחן עליה לנשקה. היא נצמדה אליו וזרועותיה התפתלו מסביב לצוארו. את חום פיה השיבה עליו ונאנחה חרש.

לשוא ניסה לעמוד בנסיון.

יצרו נתעורר ופיתהו. חמודות גופה ריתקוהו אליה. כעבור שעה קלה הרים אותה כהרים ילדונת והטילה על מיטתו. כיבה את האור ושכב על ידה. הם התמכרו זה לזו בלי להרהר בדבר, בכל חום היצרים שתססו בהם – – –

לאחר שעתיים, בערך, העירה ברגר משנתה ושילח אותה חרש. היא נפרדה ממנו בנשיקה עזה, העבירה את אצבעותיה הנוטפות אהבה ורוך על פניו ל“ראותו” רגע, הטילה עליה את מעילה וחזרה למעונה מרוצה, מאושרת.

הנרי נתעורר מיד עם בואה.

– הערב לך הקונצרט, יקירה?

היא הצהילה את קולה והשיבה בהתפעלות:

– נפלא!

הוא התרומם וישב בהקרינו את פניו לקראתה:

– גשי אלי, חביבתי.

היא קרבה כעולה לגרדום…

יא

ברגר לא נרדם אחרי לכתה של לורטה. הוא שכב והירהר בדבר. שקל את המאורע לאור המציאות, ההגיון, המוסר, ומצא שלא היטיב לעשות. עצם המקרה לא ציערו ביותר, אבל הוא חשש מפני התפתחות העניינים העתידים לבוא, היכולים להעכיר את רוחו ולסבכו, לקשור את גורלו במובן ידוע לאשה מיסכנה זו, ולהטיל עליו אחריות. הוא ידע שלורטה לא תסתפק עכשיו רק בזה שהשיגה את מטרתה להזדווג עם גבר בריא, ואחרי מעשה נועז זה שעשתה ללא היסוס – לא תירתע גם להבא מלבקרו ולחייבו בשם צו הדם התוסס והיחסים ההדדיים. הוא שכב וחיבל תחבולות איך להפסיק את היחסים לגמרי, בעיקר לטובתה של לורטה הרגשנית. לבסוף החליט שאין לו כל מוצא אחר אלא לעקור את דירתו. להתנכר לה, להתכחש, לא יוכל. אין זה מטבעו.

למחרת נכנס אליה, להודיע לה את החלטתו. אמנם יכול היה לבצע את הדבר בשקט גמור, בלי להודיע לה כלל, להתחמק וחסל! אבל הוא חיבב אותה ולא ביקש להעמידה בפני עובדה מדהימה, מדכאה; לא רצה לעשות את הצעד הזה כמעשה אחד הריקים. כאשר נכנס נפלה לורטה על צוארו וחיבקה אותו בחום ובהתלהבות ממש. קבלת-פנים זו צערה אותו והתיקה מלים מפיו, ועם זאת, הוכיחה לו את צידקת החלטתו. אבל, לצערו, לא היתה לו כל אפשרות להודיע לה את הדבר. היא היתה כה צוהלת ומדובבת, שופעת חן ואמונה, עד שלא הרהיב עוז בנפשו לצער את רוחה, והוא החליט להודיע לה על כך ביום אחר.

בינתיים מצאה לה הזדמנות שניה לבקר בחדרו…

אבל הפעם עמד ברגר בנסיון. הוא נשק לה בחיבה פעמים אחדות, והודיע לה שלצערו עליו להיות נוכח הערב בשעת הרצאה חשובה ואין הוא יכול לוותר. לורטה נאלצה לעזוב את חדרו, אם כי דיברה על לבו שלא ילך וישאר איתה. כדי להוכיח לה שאין הוא משקר, יצא יחד איתה, נפרד ממנו ודילג למטה על המדרגות.

הוא התהלך בחוץ כרבע שעה, הירהר בלורטה, והצטחק לזכר פניה העצובים בשעה שהודיע לה על ההרצאה הבדוייה. אחר-כך, כשעלה לחזור לחדרו, בהשתדלו לבהן את צעדיו¹⁷, נפתע לראות, לאור הנורית שהאירה את המסדרון הצר, את דמותה של לורטה… היא ניצבה לעומתו כשפניה מופנים אליו, חיוורת, ולחשה בשקט, למען לא יגונב חלילה קולה להנרי:

– אתה שיקרת לי…

ברגר נדהם. לא ניסה להצטדק. פתח את דלת חדרו, הכניס אותה פנימה והושיבה על כסא. הצית סיגריה והחל פוסע בחדר הנה והנה, בלי דעת מה לעשות ומה לדבר. קשה היה לו לשוחח איתה הפעם, כי בעצם היה עליו להודיעה דברים קשים. לבסוף הבליג על רגשנותו והחליט לגלות לה את האמת. הוא פתח:

– שמעי, לורטה. רוצה אני להודיע לך דברים שלא ינעמו לך כלל, אבל אין לי מוצא אחר ועלי להגיד לך את אשר עם לבי. לא טוב הוא הדבר שאנו נפגשים. אין אני רוצה קודם-כל לגזול אותך מזרועות הנרי ולאמלל אותו על-ידי כך לנצח; ושנית – הן יודעת את יפה, כי למרות כל החיבה שאני הוגה לך, אין אני מוכן לקבל עלי אחריות ולשאת בעול אשה בחיי הנוכחים. כפי שאת רואה, חביבה, עלינו לשים קץ לדבר. הן גם את תודי בכך, הלא?

היא שתקה. פניה קדרו. סנטרה ושפתה התחתונה רטטו. לבה דפק בה ברהיטות.

– לכן, המשיך ברגר, החלטתי לעקור את דירתי… אסור לנו להיפגש. זה ימיט אסון על שלשתנו, ואני רוצה למנוע בעדו. אבל אני מבטיחך לבקרך תכופות, וכל עוד נשמה באפי אשמור לך ידידות, וזיכרך, חביבה, יהא יקר לי.

כאשר גמר לדבר והסתכל בה ראה שפניה שטופים דמעות. הוא ניגש להרגיעה, אבל היא דחתה את ידו במתינות דוקא, והתמיהה אותו בדבריה הנבונים שאמרה לו בקול חנוק למחצה:

– שמעתי דבריך. אינני מאשימה אותך. יתכן שהצדק אתך ואין בדעתי להפציר בך שתשנה את החלטתך. כנראה שכזהו גורל חיי המוכה בסנוורים, ואין אני יודעת אם אזכה שנית ברגעי אושר ספורים… אבל אין אני מאשימה אותך. אתה בריא. עיניך פקוחות, ובודאי תדע מה לקחת ולבור מן החיים. לך לך בשם אלוהים והצלח…

היא קמה. התנודדה מעצמת הכאב שהשתיקה בחובה, למען לא יפרוץ חוצה לעיני הגבר, ויצאה. ברגר הליט את פניו בכפות ידיו ונשך את שפתיו בשיניו. הוא הציץ בכאב ונפגע. עיניו הוצפו בדמעות ובגרונו נתקעה פקעת הרחמים. הוא נאנח ומעיו המו בו.

למחרת עקר את דריתו.

יב

ושוב ירדה עליה הקדרות. נתרוקן עולמה.

בראשונה חשבה לשלוח יד בנפשה וחסל סדר העינויים בעולם אפל זה! ברם, איזה כוח מסתורי פקד עליה לעצור ברוחה ולחכות לתוצאות הריונה. הימים נקפו, אבלים ומשוללי ענין, גדושי סבל. היא החלה למנותם ולצרפם לירחים.

ברגר עמד בדיבורו ופעמים אחדות סר אליה, וגם היה מצליח לפעמים להצהיל את רוחה, אבל היא ידעה שרק חסד הוא גומל לה, ושיחס זה לא ימשך זמן רב. ואמנם צדקה. לרגלי טרדותיו המרובות הלכו ביקוריו הלוך ופחות. והנרי המתלבט נוכח דכאונה, לא ידע את המעשה אשר עליו לעשות כדי לשפר את מצבה העלוב. היא סלדה, התנכרה אליו, ביטלה אותו לגמרי, וכל הגיגיה היו נתונים שוב בניחושים על היצור המתרקם: “עיוור או לא?…”

כאשר קרבו ימיה ללדת, סרבה ללכת שוב לבית-החולים בו עברה עליה הלידה הראשונה, שהנחילה לה זכרונות מדאיבים. שותקת, רצינית ומכונסה, נסעה לבית-חולים עירוני אחר, ובלבה החלטה נואשת שגמלה בלבה. היא קשרה את גורל חייה בתוצאות הריונה.

חבלי הלידה השניה לא נמשכו. כעבור שעות מיספר, כשהשמיע הרך הנולד את פעייתו, היו שרטוטי פניה של האם קרושים כמעט ונטולי-הבעה. את ידי הנרי דחתה בהתרגזות ניכרת, וגם ביקשה ממנו לעזוב אותה לנפשה. הפעם לא הטרידה את הרופא ולא חקרה מפיו על טיבו של הוולד ועיניו. היא לא נתנה בהם אמון, באנשים המטפלים בה, והחליטה לעמוד על אמיתות המצב אחר-כך. היא רק ידעה שנולדה לה תינוקת ומשקלה יפה.

בינתיים טרח הנרי, ולפי עצתה של אחת השכנות שכר אשה כושית שתטפל בתינוקת ותשגיח על היולדת עד שתשוב לאיתנה. לורטה קיבלה באדישות את טיפולה, ורעיון שנצנץ במוחה טרד אותה.

יום אחד, לאחר שהתינוקת גדלה קמעה, היניקה אותה לורטה, עטפה אותה יפה בשמיכות צמר שהכינה לשם כך, ויצאה לרחוב. לא שמה לב למחאותיה של הכושית שתוך הבלטת שיניה הצחורות רגזה בעימום-קול שאין הטיול יפה עתה לתינוקת רכה במזג-אוויר מעונן.

לורטה פנתה לקרן-הרחוב. היא נכנסה לבית-המרקחת הסמוך וביקשה מאת הרוקח, שיועיל לעיין בספר הטלפון וימסור לה את כתובתו של רופא עיניים הקרוב ביותר. הלה נעתר לה מיד, מצא את מבוקשה ומסר לה את הכתובת הדרושה.

המונית שהזמינה לורטה בתנועת-יד רפה כלפי חלל הרחוב, הובילה אותה ונתעכבה על יד מעונו של הרופא. שומר הסף חרד לקראתה ועזר לה להיכנס בתמכו בה ברצינות שבחשיבות. חדר ההמתנה היה מלא מבקרים, אבל בזכות התינוקת שבזרועותיה הואילו הללו לפנות לה דרך ולמסור לה זכות קדימה לכניסה אל הרופא.

היא הודתה להם ונכנסה. לרופא פנתה במלים שלא פעם חזרה עליהן במחשבותיה:

– תואיל, אדוני הרופא, לבדוק את עיניה של ילדתי ולהגיד לי אם יש תקווה לרפאותה באחד הימים…

ובאמרה את הדברים האלה, התפללה בלבה לאלוהים שהרופא יענה לה בלשון זו בערך, תשובה שגם עליה חזרה במחשבותיה פעמים אין מיספר: “אבל גברתי, הן ילדתך היא בעלת עיניים פקוחות!”…

הרופא לקח את הילדה בזרועותיו, בדק אותה באור ובחושך, במכשיריו, וכשלא מיהר לענות, נפל בה לבה. לבסוף, לאחר שבדק אותה, הפטיר ברורות:

– כיום אין כל תקווה… במשך הזמן אולי נצליח למצוא את התרופה הנכונה. נסיון אחר כבר עלה בידינו, אבל –

לורטה כבר לא הקשיבה לו. ברכיה פקו והיא עמדה לצנוח ארצה, אלמלא הרופא שתמך בה. היא שילמה לו את המגיע ממנה, ונאלצה לשמוע בינתיים נזיפה תפלה מפיו, על שהיא נוחה להתייאש.

בלב נשבר יצאה לקראת גורלה.

בפנים חיוורים ובשפתים קמוצות, עם התינוקת החבוקה בזרועותיה, חצתה את המדרכה לרוחבה ונתעכבה על שפתה. אחר-כך הקשיבה לדשדוש גלגלי המכוניות הרצות על פני האספלט, וכשקלטו אוזניה את הרעש המתקרב של מכוניות מיספר, דילגה פתאום מן המדרכה, בהטילה את עצמה אחוזת יאוש וחרדה כאחת. מיד הוצף שחור האספלט נחשי-דם, שהתפתלו מתחת לגלגלי מכונית. התינוקת, שנשמטה מתוך זרועותיה, הוטלה באורח-פלא למרחק של פסיעות מיספר, חיה ומתייפחת.

א

מירכתי החצר בקעה ועלתה יבבתה הנואשת של הכּלבה פזיזה, יבבה ספוגת כאב, מתמלטת בדחיפות מגרונה, עתים ממושכת ועתים רסוקה. נסוגה היתה כושלת ובלא הצלחה מאימת מלתעותיה החשופות של עזה אשר הפליאה נשיכותיה. רפאל השומר – אשר קלסתר פניו נשקף מבעד לחלון – הסתיר בקושי את התפעלותו למראה עזה התוקפנית, כלבה־זאבה חסונה זו, אשר הסתערה על חברתה הגדולה ממנה בשנים בחמת־זעם ובאכזריות של כלבה הבטוחה בצדקתה ובכוחה. הכלבים שנזעקו לקול היבבות התגודדו סחורנית, קצתם משפילי־זנב ורוטנים וקצתם סוקרים את הקרב תוך התפהקות אדישה.

אלמלא השומר שהרס¹ החוצה להפריד בין הניצות, אפשר ועזה היתה עושה כּלה בפזיזה, שכן כבר היו אוזניה קטופות ומרוּטות, אפה נשוך, שפתה העליונה שסוּעה, ודמה השחרחר שותת גם ממקומות נשוכים בצווארה. כנראה שעזה פגעה יפה גם באחת מרגליה האחרוניות, שכן לאחר ההפרדה, שעה שפזיזה פרשה דוויה וחפוית־ראש, הרתיעה את עצמה בדילוג עלוב על שלוש ואילוּ הרביעית נגררה אחריה בהינף של דילדול.

אם כי עזה סיימה את הקרב בהצלחה והרגשת הצדק מפעמת אותה, הרי שמצאה לנכון ולנאה, כמשפט כלבה נבונה, להתיבב קצת מתוך התחטאות של בקשת רחמים בפני השומר אשר נזף בה בחומרה יתירה: "אכזרית שכמותך! מרשעת! "

עזה תלתה בו עינים מפללות, הניעה את עכוזה ואת זנבה בכשכוש של מצניעת־לכת, והרטיטה תוך־כדי הילוך את שתי מערכות דדיה המלאים, הוורדרדים והתפוּחים קמעה; היא קרבה בנחיתות של מורך־לב לשומר, הכפישה² את ראשה לרגליו כמבקשת מחסה וסליחה, ומילטה מגרונה יבבה חנוקה שגם קובלנה בה וגם התחסדוּת: "וכי כיצד יכולתי להניח לה למנוּולת זו?!… " וחזרה לחכך ראשה בנעליו המאובקות של רפאל, מתוך השפלה, בעצימת עינים הנובעת מציפייה לחבטה ולנזיפה גם יחד. לאחר שרפאל גחן וטפח לה על ראשה ועל ערפה, ספק מתוך חיבה וספק מתוך כעס, הרגישה עזה מיד כי נירצה עוונה, ומכיון שכך הואיל והענין נסתיים בכי־טוב, קפצה ודלגה מיד למאוּרה, העשויה קרשים שהשחירו מרוב ימים. תוך המייה מרגיעה פילסה לה מקום בין הגוּרים השמנמנים והסוּמים למחצה, והללו שחשו בה מיד, נטפלו לדדיה מזה ומזה בשקיקה רעבתנית ביותר.

אותה שעה רבצה פזיזה ליד הגדר, מלקקת פצעיה, הרגשת העלבון מחלחלת בה, והיא מתנבחת מפעם לפעם לתוך החלל, קוראת תגר על קיפוח זה, עקב מעשה שנתפשה לו בתום־לבב. ובצודה בעיניה את דמותו של השומר הניצב באפס־מעשה על סף ביתו, שלחה גם לעומתו יבב ממושך וקובל: "ואתה לטפת לה לאותה מרשעת! "

ב

חיבה יתירה נודעה מרפאל³ לכלבים משחר ילדותו, ומשנתבגר ונתאמן בשמירה החלה מטפחם גם מטעמי בטחון. מקפיד היה שברשותו תימצאנה תדיר כמה כלבות משובחות, בעיקר מגזע הזאבים שצורתן נאה. ואת הגורים היה מוכר, לאחר שהיה בורר לעצמו אחדים מן הנראים לו במראה ובצבע. שכן אף כי מיספר כלביו ניכר היה, הרי שהיו מתקפחים בדרכים שונות, נגנבים בעודם רכים בשנים, נעלמים או מתים באורח בלתי צפוי, בידי שמים או בידי אדם.

מכיון שמתבודד היה רפאל כשומר של פרדס רחב־ידים בשכנותו של כפר עויין, נטעה בו להקת הכלבים הרגשת־בטחון, והיה מקיף עצמו בהם ושוקד להתחבב עליהם, מאלפם ומשליט עליהם את אדנותו ברמז, בניד־עין בלבד. והכלבים, שמטבע ברייתם מסורים הם לאדם, קיבלו מרותו והיו מצייתים לו תוך סיגול תכונות שירות, ורק לעתים רחוקות אַנוס היה רפאל להתערב במריבותיהם. תוך התבוננות ממושכת למד להכיר יפה את דרך מחשבותיהם, בחן את חושיהם, והיה מתפעל מחריפות תפישתם; ענינים שהביאו לגילוי שיכלם נראו לו לעתים נשגבים ומעוררי השתוממות.

פרשת השנאה שנתלקחה במרירות בין עזה לפזיזה, עילתה היתה מופלאה ביותר בעיניו: הכלבה פזיזה עמדה מלדת לפני שנים אחדות. רפאל ידע כי גילה הוא שמנע ממנה פרי־בטן והדבר לא התמיהו כל־עיקר. אלא שכאן נתגלע הריב והעמידו על חידת נפשה של פזיזה ופשר מעשיה התמוהים. משנזדקנה פזיזה, נמסכה כבדוּת באבריה, שערה הפך עינו והחל נושר, הילוכה נעשה רשלני, ורוב זמנה היתה מבלה בנמנום לאור החמה. היא פסקה מלהמליט גורים ושנים אחדות חלפו עליה בלא שתרגיש בהיעדרם. אלא שיום אחד, שעה שעזה המליטה גורים ולתוך חלל האוויר של ראשית הקיץ הוטלו יבוביהם המתחטאים וחסרי־הישע, תקף אותה לפתע חוסר מנוחה מהול בכיסופים שהדריכו את אבריה הרדומים… היא קמה מריבצה, כבדה ורשוּלה כדרכה, ניגשה למאוּרתה של עזה, הציצה סקרנית, ריחרחה פה ושם, בעיניה הוצתו שביבי עלומים וקנאה עצומה נתלקחה בלבה למראה הגורים השמנמנים והנחמדים, גורים הרוחשים אצל עזה ומגששים בפיות כּמהים לפטמות…

פקעת זו של גורים רוחשים, של כלבלבים המטפסים. נתקלים זה בזה ונכשלים, מתיבבים חלושות ומזקיקים עצמם לרחמי אם, הרעידו את גווה של פזיזה והטילו מבוכה ברוחה; היא לא יכלה למוש ממקום פלאי זה שריתק אותה והחיה בזכרונה מראות נשכחים. בשוטטה מסביב למאורה, ללא כל מטרה ברורה כי אם תקופת געגועים לאימהות שחלפה ואיננה, לגורים שלא נולדו, ראתה לפתע בחמוק עזה מתוך המאורה, אפשר מתוך רצון להיפטר קצת מהגורים הטרדניים, ואפשר שביקשה להטיל מים ולחלוץ קצת את עצמותיה בחצר, ופזיזה, אחוזת חוש מפתה ומגרה שלא יכלה לעמוד בפניו, עשתה מעשה שלא ייעשה.

לפתע, בתקוף אותה תשוקה חריפה זו, פרצה לתוך המאורה, תפסה בזהירות ובהידוק לסתות בערפו של אחד הגורים, ובעוד זה מייבב ומפרפר העבירתהו בחפזון לתוך הדיר הסמוך והשכיבתו בשקט ליד הקיר; מיד לאחר־כך נחפזה בבהילות נרגשת, זנקה לתוך המאורה וחזרה על אותו מעשה והביאה בפיה גור שני. בשניים אלה עמדה להסתפק. היא שכבה לידם נפעמת ביותר, העלתה מגרונה ריטון נשכח של אמא־כלבה הרוגזת כלפי מפריעים בלתי קרואים, הרתיעה את עכוזה, והניעה את דדיה הצמוקים השחורים, כמזמנת אותם לגורים: והרעבתנים הללו, שעה שחשו בחמימות שעירה, החלו לגשש אחרי הפטמות בשקיקה נלהבת. החניקה פזיזה את ריטוניה בחובה, עצמה עיניה וגלי עדנה ורוך עברוה, רחשי אם מאושרת שגורי פרי בטנה מעניקים לה, לאם השמחה בחלקה… ובעוד היא מושכת על גופה תפנוקים שניעורו בה לעדן את נפשה הנכאה ועזה פרצה לתוך הדיר, שוטפת בכוחה הנסער של אם צעירה ועשוקה. השתערה בשצף־קצף כחיה חסונה שאינה יודעת מעצור, והקרב הראשון פרץ בכל עוצמתו.

ג

אותו יום, שעה שרפאל הפריד בכוח בין עזה לבין יריבתה, היה לאחר שפזיזה ביקשה בפעם השניה לחזור על מעשה החטיפה. אם כי לראשונה נתפשה פזיזה לאותה פרשה תמוהה בכוח סמוי ומפתה, אבל מתוך ידיעה ברורה כי גורים אלה אינם שלה, הרי שעשתה זאת בתוקף תשוקה שלא יכלה לעמוד בפניה; אבל לאחר שעזה החרידה אותה מריבצה ועשתה בה שפטים, והחזירה את הגורים לרשותה, נשתלטה עליה חימה שסיכסכה קמעה את דעתה והביאתה לידי הכרה מסלפת כי נעשקה… מחשבה זו שנתקעה במוחה טישטשה את בהירות זכרונה בזמן ובמציאות, נתעצמה בה והדירה את שלוותה עד כדי כך, שקמעה־קמעה ראתה את עצמה עשוקה באמת וכי עזה גזלה ממנה את גוריה היא!

חסרת־מנוחה התשוטטה בחצר, לא אכלה ולא גמעה גמיעה קלה, רטנה בזעם כלפי כל אדם שקרב אליה יתר על המידה, ואף נשכה שני פלָחים עוברי־אורח שנמלטו על נפשם כמפני חיה טורפת. ניטלה ממנה שלוותה והיתה מריצה את גופה המדולדל בזריזות יתירה ממקום למקום, אלא שלא נתרחקה מתחומי מאורתה של עזה יריבתה, מצפה לשעה יפה כדי לנסות שנית את כוחה ולהשיב לחיקה את הגורים.

ואילו גם עזה לא משה מריבצה. כוונתה של פזיזה גלויה היתה ואף כי די לה לעזה בריטון מבשר־רע ובחישוף ניבים נשכניים שזו תרתיע את גופה אחוזת־אימה, הרי שחרדתה ודאגתה לגוריה הרכים לא נתנוה להפקירם אפילו לשעה קלה. והיו שתי היריבות רוטנות, סוקרות נזעמות זו את זו, מדירות מגופן מאכל ומשקה ומוכנות לטרוף זו את זו.

רפאל עקב אחרי פרשה זו בעניין רב. פזיזה העלתה בהרהוריו דמותה של אותה אשה שרחמה נסגר, והמדע מונה בהתנהגותה כל אותם דימויים שהיא מטפחת ברוחה, והרגשות שהיא מייחסת לעצמה, על מנת להשלות את נפשה לשוות לגופה תחושת הריון בהילוך ובהבלטת הכרס; כל אותה אילוזיה⁴ שאשה מסוג זה בוראַה בדמיונה מתוך תוחלת כי הנה נוטים מאווייה ללבוש צורה של ממש. אותה אשה בתפישתה נראתה עתה לרפאל טבעית לחלוטין, שכן עשוי לעתים מצב־נפש ליצור תסביך במוחו של אדם, ומשנתקל בפרשה דומה בחיה, הרי שהמאורע הפליאו ביותר והכהו בתדהמה.

ד

משראה רפאל כי אין עזה נוטשת במשך כל היום את גוריה, טרח להגיש לה את המזון שלה למאורה והציג קערית מים לידה, שכן כלבה מיניקה היא ומן הראוי לחסנה. עזה קיבלה מעשהו בהמייה של קורת־רוח, בלעה בחפזון כמה נתחים, לקקה מן המים, פסעה פסיעה קלה לתוך החצר, נתקלה בפזיזה וחזרה מיד לריבצה, נכונה להגן על גוריה.

נצטער רפאל בראותו את עזה כלבתו החביבה שחירותה כבולה ואינה פורשת מגוריה אפילו כדי לתת נופש לגופה ממוצצנים אלה שאינם שומטים דדיה מפיותיהם; חושש היה שמא יבוּלע לכלבתו בשל רתיקות זו למירבץ, והחל טורד את פזיזה, מבקש להסיח את דעתה מענין זה ולהבריחה, אך לשווא! פזיזה שראתה את עצמה מקופחת, ואפשר גם מאמינה היתה כי עזה גזלה ממנה את גוריה, גילתה כלפי רפאל סימני תרעומת בולטים, לא נרתעה גם מתנופת ידו המאיימת, התרוצצה חמקנית הלוך ושוב, כשכשה בזנבה המדולדל מעשה עניווּת כפוטרת: “אני יש לי ענין בכך, ואתה הנח לי”… וחזרה וקנתה לה שביתה מול עזה: "לא אזוז מכאן! ".

מכיוון שראה רפאל שאין להפיג את עקשנותה של פזיזה, חזר אחריה שעה מרובה עד שתפשה וקשרה בחבל לקרס שמאחרי הדיר. רק אז נרגעה עזה, יצאה ממאורתה והחלה מתשוטטת בחצר כבת־חורין, שעה שפזיזה עשתה מאמצים נואשים להינתק מן החבל, זנקה למעלה, התרוצצה אילך ואילך במידת החופש שהתיר לה החבל, ונביחותיה שהוטלו לתוך חלל האוויר הרגיזו בתדירותן המקניטה. רפאל שעבר בחצר לא הסתיר את רוגזו וסנט בה בשאט־נפש: "שתקי, טרחנית שכמותך! "

נזיפה זו וארשת פניו של רפאל, מבטי עיניו שהפיקו חרון, מסכו בנפשה של פזיזה תוגה כבדה ומדכאה; מעודה לא זיכה אותה רפאל ביחס עוין זה, והדבר ציער אותה מאד. משך כל הלילה לא עצמה פזיזה עין. ואף כי נביחותיה רפו קמעה ונצטרדו מרוב מאמץ, הרי שרוגזה לא פג וכל מעייניה היו נתונים אך ורק ל“גוריה” שכיסופיה אליהם הלכו ונעצמו. אותה הנאה קצרה ומעדנת שהעניקו לה אלה שעה שרבצו אצלה וגיששו בהבל פיהם החמים אחרי פטמות דדיה; אותה תחושה מרנינה של ערגה אימהית המוצאת את סיפוקה, חזרה וניעורה בה ביתר תוקף, והסעירה את דמה. משראתה, עם שחר, שעזה נטשה את מקום רבצה ונעמדה בירכתי החצר, חידשה שוב את מאמציה ביתר תוקף, להתיר את עצמה מן החבל, והפעם לא עברו רגעים מועטים, והיא נראתה שוטפת במרוצה, החבל נשרך אחריה לכל ארכו, מעפר באבק, והקרס בקצהו מנתר ומשמיע צלצולים עמומים.

שוב לא שיחק מזלה. עוד היא חופזת קצרת־רוח למאורה ועזה הבחינה בה מרחוק ומיד חזרה לקדם את פני הרעה בדילוגי־דהרה דחופים של כלבה אמיצה ושופעת אונים. ותוך כדי מירוץ התיבבה בחמת־רצח מטילה אימה.

משקלטו אוזניה של פזיזה את השעט והיבב של יריבתה, החזירה את ראשה, ומורך־לב תקפה. היא נתקלה בהבל פיה של עזה, בחישוף שינים ומתלעות שניחתו מיד בצווארה מתחת ללסת התחתונה, נתהדקו ולא הרפו ממנה. לשווא פרצה פזיזה בילל משווע לרחמים, לעזרה; עזה תקפה אותה הפעם בחמת־זעם רצחנית, לא הרפתה ממנה, תפסתה בגרונה וטילטלה אותה טלטלה, נשכה, ודרסה בה, נשוך ודרוס וטלטל; פיה הוכתם בדמה השותת של הכלבה העלובה, ולא הניחה לה עד שכילתה בה את כל חמתה, עד שזו התפלשה באבק פצועה ושסועה מפרפרת בעווית ונופחת את רוחה.

רפאל פרץ החוצה בעוד התנומה מציצה מעיניו, בלוריתו פרועה והוא יחף ומבולבל. בהגיעו למקום המעשה נוכח לדעת כי איחר את המועד. עזה הציצה אליו מן מהאורה בעינים מבריקות וגוון של אש ירוקה להן; היא רבצה בין גוריה, אוזניה זקופות ולשונה האדומה מלחיתה בין הניבים הצחורים מזה ומזה, והקצף, ורוד מן הדם, עוטר את פיה; מתוך הטיית ראש קלה סקרה את אדונה בלא שמץ של פחד: “תם ונשלם”…

עמד רפאל מחריש ומשתאה מול שחר צח ואדום הבוקע ועולה מעל לאפלת עצי הפרדס, מול נבלתה של פזיזה שהתשוקה לאימהות ירדה עליה בעוצמה שאין לעמוד בפניה וקיפחתה בערוב יומה.

א

מחמת החשכה הכבדה ששררה בפינת האורווה קשה היה להבחין בדמותו של הסוס אשר עמד בסמוך לאבוּס ולעס מתוך שיירי המספוא. מתוך הרגל רקע בפרסותיו המפורזלות כאומר להבריח זבובים טורדים; משהרים את ראשו, שפס לבן חצה אותו ממצחו עד לנחיריו, דומה היה כחורג מתוך חשרת־מים אפילה במעלה חוף. אפס מיד הרתיע את עצמו קמעה, כי עיניו נתקלו שוב בבהמה העקודה ובשתי בריות שפופות, שישבו לפניה על גבי ארגז הפוך והתלחשו, כחוששים לשמוע את קולם הם. חשש זה נדבק גם בסוס. הבריות, שאור הפנס הטיל סומק בפרצופיהם, חשודות היו בעיניו, ובלעסו את המספוא, משהה היה את מבטיו עליהם כמתאמץ לתפוש את הקשר שביניהם לבין הבהמה המוטלת לפניהם, אשר קודם טרחו בעקידתה תוך גידופים וגסות יתירה, וכעת רבוצה היא כפותה על צדה ועינה השחורה מתנוצצת מתוך הלובן לאור הפנס המקפיץ שלהבתו ומסכסך את הצללים על גבי הקיר מנגד. אי־שקט סתום נמזג לתוך הווייתו השקטה של הסוס ושיגרת ערבּוֹ נשתבשה. משהו החל טורד אותו ומרגיז. רגיל היה בשעה זו, לאחר שנשתחרר מטרדות היום וכובד נטלו, להיות שרוי לבדו בתוך החשכה הנוסכת שלווה, לקלוט את רחשי הלילה שמעבר לקיר וללעוס בנחת מן המספוא, או לנמנם בעמידה; והנה שוללים הפעם זרים את מנוחתו לאורו של פנס דולק, והבהמה העקודה אף היא אינה עשויה להרגיעו… פרכוסים עצבניים חלפו בגופו של הסוס, החל מאוזניו המרטטות, עברו דרך גבו לאורך חוט־השדרה ודחקו את מורת־רוחו הסתומה לשרירי רגליו האחוריות אשר פתחו בבעיטות־זעם הרסניות, הכה והלוֹם בכוח על גבי קיר־הקרשים כרוצות לפרקו; ולפתע, תקוף רוח מרדנית הצהיל את קולו בצנפת־עוז אדירה וממושכת, כאילו נתקע בדהרת־אוֹן סוחפת לתוך סערת שדה־קרב… קולו של העגלון ניתך עליו מן החוץ להרגיעו ולשכך את קצפו: – אדיר! מה לך לעזאזל!… תיכף אגש אליך עם השוט!…

הסוס נרגע. קסם קולו של העגלון פעל עליו. רגיל היה לקול וקיבּל את מרותו המכנעת. לעתים קרובות היה מטה אוזן לשיחת בעליו, שעה שעסק בחוץ, או שעה שהיה גודש אבוסו, מנקה את עורו ומגרד אותו במסרקת של פלדה; נהנה היה הסוס מכף־ידו השעונה לגבו בשעת מעשה, קולט ריטונוֹ השופע המיית־חמימות, ומקבל באהבה את גירודו וטיפולו; רגיל היה להקשיב לשיחו משך שנים, שעה שהיה סוחב משאות ברחובו של כרך, או משתרך בדרכי שדה ופרדס. בבדידותו מצא העגלון בסוס מידה מרובה של הקשבה, ומתוך פליטת משפטים קטועים עבר לשיחות ממושכות שהיה משתף בהן את הסוס כבר־דעת גמור המבין יפה לרוחו… וידידות אילמת זו שנבעה מתוך אותן שיחות, היא־היא שנטעה בסוס אמון גמור לבעליו, ומגעו וקולו, רצופי נועם או רוגז, רק מחזקים היו אותה ידידות. הפעם משנזף בו בעליו, נוצר אצלו מיד הרושם כי המתרחש בתוך האורווה ברשות בעליו הוא, והשיחה החטופה שנתפתחה בינו לבין הזרים העמידה אותו על הקשר שביניהם. מכיון שכך, תקע שוב את ראשו לתוך האבוס החלקלק, כמשלים עם הנעשה, והוסיף להשמיע את לעס טוחנותיו החזקות.

– מה דעתך? – פנה מיכאל אל נחום – המבינות הבהמות משהו?

– איזו שאלה? הרי כידוע יש בהן בבהמות ובחיות גלגולים של בני־אדם… נשמות של רשעים וחטאים אשר למעלה נגזר עליהם לחזור ארצה ולהתגלגל לתוך גופותיהם של חיות ועופות, רמשים ושרצים, הכל לפי החטא והזמן… ויש אומרים כי שבעה גלגולים כאלה עוברים עליהם עד שהם זוכים לחזור למעלה ולמצוא את תיקונם… שמעתי פעם מפי סבא, שהיה יהודי למדן ותלמיד־חכם, כי החיות מבינות הכל, אלא שאין הן יכולות לפצות פה ולגלות את הנעשה להן…

– באמת?…

– בוודאי! אין ספק בדבר.

מיכאל שקע בהרהורים. רעיון זה חדש היה לו ועשה עליו רושם. תאב היה לשמוע עוד מפיו של נחום בענין מופלא זה והעלטה למחצה ששררה בתוך האורווה, והחרדה הקלה עקב ביצוע מעשה סמוי מן הרשות, עוד הוסיפו משקל וערך לדברים ששמע. הוא פשט את רגליו, השקיע עקביו במרבץ החול והגללים שעל רצפת האורווה, הסב את ראשו לעבר הסוס הלועס, שכרסו הבהיקה מתוך חשיכת פינתו, ושאל חרש:

– וסוס זה, למשל, מבין את אשר אנו חושבים לעשות כאן?…

נחום קימט מצחו ונתן בו עיניו הנוגות:

– ייתכן שהוא מבין, אבל בוודאי שהוא מרגיש… דע לך, כי הרגש מפותח אצלן מאוד, והוא בא במקום השכל הישר, במקום המחשבה… יש בהן מן הבינה באיזו מידה שהיא, אך בעיקר הן מרגישות… הנה שמעת כיצד צהל הסוס ובעט ברגליו, משמע שרוצה הוא לדבר ואינו יכול, והריהו כועס…

– האם זה באמת כך?

– חושב אני שכן. משהו בוודאי יש בזה. אין זה מן הדברים הפשוטים. שאלתי קודם אצל קרובי העגלון ואמר לי כי הסוס שלו שקט הוא לגמרי, אינו מתפרץ ואינו בועט, והנה עברה עליו פתאום רוח רעה… בוודאי מרגיש הוא כי בהמה זו…

– באמת מרגיש הוא?

– זהו! החיה מרגישה במלאך־המוות ויודעת על בואו. יש לה מין חוש כזה, מיוחד, פנימי, שאינו קשור במוח, כלומר, בשכל, כפי שאמרתי לך קודם; הבהמות והכבשים מרגישות בקירבתו של הזאב בשעה שזה נמצא עוד במרחק של פרסאות¹ רבות מהן; ריחו של המוות מגיע לנחיריהם מיד…

מיכאל התגרד בערפו ולפתע הִקשה לשאול:

– אם כן הדבר, למה אין הבהמה מרגישה בזה? הרי עומדים לשחוט אותה, והיא מוטלת כפותה ומביטה בנו בעיניה השחורות כאילו כל הדבר אינו נוגע לה כלל וכלל… למה אין היא גועה?…

– זהו כבר ענין אחר לגמרי… בהמה שנועדה לשחיטה, מאכל לבני־אדם, כי לשם כך נוצרה מתחילת ברייתה, הקדוש־ברוך־הוא מערפל את מוחה ונוטל ממנה את מעט בינתה, שלא לצער אותה לפני מותה… וגם מפני שנשמתה צריכה, כנראה, לעבור דרך גלגול חדש, למצוא את תיקונה בגופה של כבשה או יונה, דבר שמקרב אותה בדרגה אחת לסילוק החשבון שבינה לבין בוראה… ומפני זה היא מקבלת את גזר־דינה בשקט. אבל יש מקרים שהבהמה משתוללת, מתנגדת לשחיטה ובועטת, ודאי מפני שנשמתה צריכה להתגלגל לגופה של חיה טמאה, חזיר או חמור, אז חשה הבהמה בדבר ומתנגדת, אינה רוצה… זו, למשל, שקטה היא, מפני שכפי שאמרתי לך, ניטל ממנה שכלה עוד קודם לכן… אבל הסוס –

– כן, הסוס?

מיכאל הקשיב ועל פניו נמתחה ארשת תמהון וסקרנות כאחת; הקשיחות החצופה הטבועה לעתים בקלסתרו נתעדנה ודומה היה לילד המשתוקק תוך הקשבה לשיחת בוגר. נחום שהרגיש עד מה חזק הוא הרושם של דבריו על מיכאל, חייך מתוך קורת־רוח של אדם המכיר בערכו, והמשיך לפתח את רעיונו ולהסבירו בלשון נאה וברוב ענין:

– הסוס מרגיש כנראה בסכנה המרחפת על ראשה של הבהמה… כל עוד אין כנפי מלאך־המוות משיקות על ראשו הוא, מסוגל הוא כנראה, להרגיש בשעה שהן מרחפות על ראשה של חיה אחרת הנמצאת בקרבתו. מבין אתה, ידידי, אלה הם דברים מפלאי הבריאה, רזי החיים והמוות, ואין הם מן הענינים הפשוטים כל עיקר!…

– כך… רזי החיים והמוות!

מיכאל נאנח חרש. אימה סתומה ירדה עליו ודיכאה קמעה את רוחו. הדברים התמוהים הטילו אותו לתוך עולם מחשבות שהיה נשגב מבינתו. ואף־על־פי־כן נראה לו ממשי ביותר ומעולף ביעותים שמעבר לתחומי החיים ועניניהם הפעוטים. הוא הסתכל בשעונו בכוונו את הלוח כלפי אור הפנס לצוד את המחוגים ונתרגז:

– מתי יבוא השוחט?!

– בתשע או בעשר. ידיו מלאות עבודה, י’חביבי, כי עליו לעבור מרפת לרפת, לטפס על גגות, לשוטט בין הפרדסים, לסור לחורשה או למקומות־סתר אחרים בהם מחכים לו קצבים כמוני וכמוך. עליך לדעת, ידידי, כי כיום שוחטים הכל, חרש, שוטה וקטן; הקצבים זקוקים לפרנסה, ההוצאה מרובה וההכנסה אינה באה על נקלה. לא טוב להיות בימינו קצב כשר. משגיחים עליו בשבע עינים ומוצצים את דמו. כל מיני בריות מקיפים אותו: שוטרים, מפקחים, פקידים, סתם מכירים ושכנים התובעים את שלהם: הב בשר! ומניין יקח לו הקצב בשר כדי לספק לכל אחד? מן המנה הממשלתית? וכל אלה נטפלים בעיקר לקצב הכשר שהוצאותיו מרובות, ואילו קצב הטריפה² – הוא מצפצף על הכל! מכובד הוא, מצוחצח, בשר נמצא אצלו בשפע, פטור הוא מצרות ומקנסות, צובר הון ולועג לכולנו!

– ומה נעשה אם השוחט לא יבוא?

– יבוא, יבוא, תן סיגריה.

בשעת העישון שקעו שניהם בהרהורים. מיכאל שקל את דבריו של נחום אשר הציע לו לעשות שותפות באטליז של בשר־טריפה. לפי שעה טרם הסכים להצעתו, אבל הנימוקים שלו משפיעים עליו בדרך כלל.

מתוך הפינה בה עמד הסוס נשמע עדיין לעס טוחנותיו שאינן פוסקות אף לרגע, ולעתים בהפשילו את שפתיו הבהיקו שיניו הצחורות שנחשפו ושיווּ לפרצופו הבעה אכזרית, נשכנית… וזו הבהמה, שלא נוח היה לה במצבה הכפוּת מזה שעתים, החלה להניע קמעה בברכיה כמתוך מאמץ להפרידן ולנתק את אסוריה, ובעשותה כך נשפה בנחירי אפה הסמוכים לקרקע עד שתימרת־חול מעורבת במוץ הוּעפה סביבה כמניפה; שיפולי כרסה נעו וזעו לקצב הנשימה, ולתוך לוֹבן עינה הוצק קצת להט שאול מאורו של הפנס, שאצל לה גוון של גחלת לוחשת באודם אפלולי… מיכאל הציץ בה ובעט בה ברגלו השלוחה, בגרדו את הסוליה בגסות לאורך פני הבהמה, על גבי עינה שנעצמה ונקרעה תוך פילבול, ומתוך חוסר־מנוחה סנט בה:

– נוחי בשקט, נבלה!

תקף אותו קוצר־רוח מהוּל ברוגז. כל עבודה שלא נעשתה בהתאם לקצב דמיו הגועשים בו בחפזה של עוּל־ימים שוֹחר הרפתקאות, ושגרמה לעיכוב, היתה מביאה אותו לעצבנות שסופה קצף והקנטה. תאב היה כבר להמצא יחד עם בתרי הבהמה באטליז, לסדרם ולחלקם לשם מכירה והברחה בהקדם, שכן חלקי־בשר שאינם נושאים עליהם גושפנקת בית־מטבחיים יש לסלק לאלתר מחשש עין רעה. והשוחט טרם בא. השיחה הקודמת על גלגולי הנשמות נסכה בו קצת מבוכה, וכדי להרגיע את עצמו על שנתפש לחולשת הדעת, בעט בבהמה ברוצה לומר לעצמו, וגם לנחום, כי בז הוא לכל הדברים הללו! אמנם, לנחום היו ענינים אלה נהירים וברורים יותר, שכן בנו של שוחט הוא, ויכול הוא לתרץ ולישב הכל בפשטות, ואילו הוא – הדברים נשגבים קצת מבינתו ומסכסכים את דעתו. אכן, נחום זה “בּלוֹפר”³ הוא, אבל ראש של למדן לו, ועד היום אינו פוסק מלהצטער על שהפסיק את תלמודו, ולא פעם סח לו כי לולא מזלו הרע, ודאי שהיה בוחר לו במקצוע אחר שפרנסתו קלה ונאה מקצבוּת. תוך־כדי־כך נתן עיניו בנחום היושב לידו עצוב ומדוכדך, שקוע כדרכו במחשבותיו הנוגות, בשעה שהוא מתבודד, ורגשי רחמים נכמרו בלבו כלפי ידידו זה אשר בלעדיו אינו עושה קטנה או גדולה. כדי להסב לו קורת־רוח ולהסיחו שוב לענינים שהוא בקי בהם, פתח ושאל מחדש:

– ומה דעתך, נחום, על עצם השחיטה?

נחום נעץ בו את עיניו הנוגות כמתעורר מתרדמה קלה שנפלה עליו. שאלה זו לא נראתה לו הפעם. זוהי שאלה שהקצבים סחים בה לעתים רחוקות, משום שהדבר נראה להם טבעי ביותר, גזר־דין מן השמים שאין להרהר אחריו. ושאלה זו לא נראתה לו הפעם בעיקר, כי חושש היה שמא לא יבוא השוחט, וזה בשאלתו עתיד לגרום לו עיכוב בלתי צפוי ולסכל את הרעיון שניצנץ במוחו. לראשונה לא ידע מה להשיב לו, ורק לאחר שתיקה קצרה, בשקלו יפה את הדבר בדעתו, השיב לו תשובה שבתוכה גלוּמה היתה מחשבה וכוונה תחילה:

– סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה… כך נגזר משמים ואין לשנות, אלא שלדעתי אין הבדל בין שחיטה כשרה לטריפה… זו נשחטת בסכין ואף זו כך, והמטרה אחת היא. אמנם, איני רוצה לומר בזה כי אין הצורך בשוחט, שהרי לפעמים מוצא הוא נגעים וסירכות⁴ הפוסלים את אכילת בשרה של הבהמה, אבל במה דברים אמוּרים? בבהמה חולה ונגועה, אך לא בבריאה, כזו למשל המוטלת לפנינו. .. עיקרון של דבר הוא כי את הבהמה צריך לשחוט ולמכור את בשרה בין שהוא כשר ובין שאינו. העיקר שהכסף יהיה כשר… לא כך, מיכאל?

– בוודאי שכך, בוודאי!

– ושמא סבור אתה כי רוב הבהמות הנשחטות הלילה בכל מיני מקומות־סתר בידי שוחטים נשחטות הן, אינך אלא טועה, במחילה מכבודך… מזמינים את השוחט, אבל לבסוף נמאס לחכות לו מפני שידיו מלאות עבודה, או שהוא מפחד לבוא, ואחד מהחבריא עושה את המלאכה בעצמו…

– כ’כ’כך?… – משך מיכאל בקולו והפליאה בעיניו.

– וכי מה? הדבר חדש לך? ואיך נוהגים קצבי הטריפות? מזמינים את השוחט, מה? וכי יש הבדל בכך? אין מבדילים כיום בין כשר לטריפה, ובינינו לבין עצמנו, מיכאל’ה יקירי, לאחר שהשוחט בא ועושה את שלו ופוסק כי הבהמה כשרה היא, ואנו – בינינו לבין עצמנו – רואים כי היא נגועה כשחין ומלאה תולעים כרמון, כלום מחרימים אנו את בשרה ואיננו מוציאים אותו לשוק למכירה? כלום זורקים אנו את כספנו לאשפה? הן יודע אתה יפה כי נוציא את הבשר לשוק וחסל… הבשר יתבשל יפה בסיר, ימצא לו את דרכו לקיבה ומתוכה, ושלום על ישראל! אין חלילה שריפה או מגפה, והכסף בכיס – טבין ותקילין![²⁷]

מיכאל משך בכתפיו:

– מה אני מבין בדברים כאלה? יש הבדל או אין – מסכים אני לדעתך כי הגיעה השעה לעשות ביזנס⁵ ולחרבן את כל המנוּולים המציקים לנו. אבל אסור לנו לפרסם את הדבר עד שהרבנות תכריז עלינו… מבין אתה?

– מבין, מבין, קצבים כשרים שוקעים עד צוואר בחובות!

מבחוץ הטרידם קולו של העגלון:

– מה נשמע, חברה? ההוא כבר בא?

– עוד לא! – החזיר לו נחום בקול נרגז במקצת – ואל־נא תדאג לנו! הבהמה לא תחזור מכאן למרעה…

– איני דואג לא לכם ולא לבהמה, אבל זוגתי ביקשה להזכיר לכם כי מחכה היא לחתיכת כבד, ושאתם מוזמנים אחר־כך לסעודה קלה.

– טוב ויפה!

ב

זחלה השעה בעצלתיים ובשממון מדכדך. מיכאל הוסיף להגיש מדי פעם את לוח שעונו לאורו של הפנס ופניו קדרו. הוא קלל חרש. השעה היתה לאחר עשר והשוחט טרם בא. רגזנותו הלכה וגברה. הישיבה הממושכת תוך ציפייה באפס מעשה נטלה ממנו את שלוותו. הרי זה בזבוז זמן, ויכול היה לבלות שעות אלו במרתפו של ר' קדיש על כוס בירה ומישחק הקלפים. נחום אשר הסתכל בו יפה־יפה המתין לשעת־הכושר כדי להכריעו ברגע הנכון ולבצע את הדבר כפי שעלה במחשבתו קודם לכן. הוא בחר איפוא בשתיקה כדי לתת שהות לקוצר־רוחו של זה לבוא לידי מתיחות הדוחה את האדם למעשה פזיז ובלתי־שקול… לבסוף, משהביע מיכאל את דעתו כי ייתכן שהשוחט כבר לא יבוא בכלל, הסכים לו נחום הבעת־פנים דאוגה:

– גם אני חושב כך.

– ובכן, מה נעשה?

עיניו של נחום נתרשפו וקולו בקע בתוקף כאומר להלהיבו:

– נעשה מה שהכל עושים!

–?…

– כן י’חביבי! אם רק אינך פחדן!

סקר מיכאל את פני רעוֹ בתמהון, הבחין בארשת פניו הזעומים והרציניים ביותר שהחלטה היתה טבועה בה, ותפס כי אין הוא חוֹמד לו לצון הפעם; הבין כי אין הוא, נחום, מוכן לחזור בידים ריקות. ואם כי ההצעה לא הבהילה אותו הרי שהפתיעה אותו בחידוש שבה, במעשה שטרם נתנסה בו… ובשקעו בהרהורי היסוסים הפסיקוֹ נחום בהחילו ללחוש באוזנו דברי־שידול רכים:

– אַל נהיה טפשים! עליו לנצל את המצב כל עוד אפשר לעשות משהו… הכל מתעשרים וצוברים הון ורק אנחנו, בהמות כשרות, לא ידענו להסתגל ולעשות. איך בכך כל רע והעיקר שנספק בשר טוב. מלחמה בעולם ואין בודקים בכשרות… בהרבה אטליזים, כידוע לך, מוכרים גם בשר גמלים, טריפות ונבלות, ונשים צדקניות קונות, וחסידים יראי־שמים אוכלים, והעולם אינו חרב חס וחלילה, והריוח – כשר הוא בתכלית הכשרות אפילו למהדרין מן המהדרין! ובכן, מיכאל’ה חביבי, נגש לעבודה ואל נבזבז את זמננו.

וכאן הפתיעו מיכאל:

– טוב, אבל מי יתחיל?

– מי יתחיל? אחד משנינו. אני או אתה, וכי יש הבדל בדבר?…

– אם כן תתחיל אתה…

– אני? מוטב שאתה תהיה הפותח. אתה חזק ממני!

– וכי גבורה דרושה לכך?

– קצת גבורה ובעיקר אומץ־לב, ואתה חברה’מאן!

– אתה הצעת ואתה צריך להיות המתחיל…

נחום התגרד בערפו מרוב מבוכה. הוא חיפש לו מוצא. הניע ראשו על גבי צווארו הכמוש לכאן ולכאן, כצב זה המסתכל לצדדים לפני הפסיעו את עצמו מן המיצר… כסבור היה שמיכאל ההרפתקן יקפוץ מיד על הצעתו זו וישמח להראות לו את בקיאותו ואת זריזותו, והנה הוא נרתע ומהסס… להוסיף ולשדל אותו קשה לו במקצת, שכן הוא בעל ההצעה, ולא נאה לו להשתמט לגמרי. הוא הרהר בדבר, ולפתע פנה אל מיכאל בהצעה של ממש:

– נפיל גורל…

– מסכים!

נחום שלה מכיס מכנסיו את מטפחתו המזוהמת, קשר קשר באחד מקצותיה, נתנוֹ לתוך אגרופו יחד עם קצה שני בלתי־קשור, עירבב אותם מאחורי גבו, האחד סמוך לשני, והושיט למיכאל את אגרופו הקפוץ, האוטר על הגורל:

– משוך והוצא. בעל הקשר הוא המתחיל…

נעץ מיכאל את עיניו בשני הקצווֹת המדובללים והמזוהמים שנצטיירו לפתע בדמיונו כאוזני שפן אפור שראשו לחוץ באגרופו של נחום, ובלי חמדה יתרה הרים את ידו. לראשונה עמד לאחוז בקמה המשורבב שמימין, ואילו מיד חזר בו, פסח עליו והחזיק את ידו המושטה באוויר, תוך היסוס, כשוקל בדעתו אם למשוך בקצה שמצד שמאל. הוא דחה את ידו המושטה הלוך ושוב, מקצה לקצה, עד שנחום התכעס וסנט בו בהיתול ולעג:

– ממש כמו בין שתי נשים. אינו יודע במה לבחור.

הוא עצמו לא היה מוכן כלל וכלל לבצע את מעשה שאמר לכפות על חברו. משסירב הלה להיענות לו, גמר בלבו על הפלת גורל מתוך תקווה שבאם יפול מיכאל בפח שטמן לו, הרי שהכל יהיה בסדר, ואילו אם הגורל יפול עליו, ודאי ימצא לו דרך להשתמט… לפיכך הסתכל תוך מתיחות ונקיפת־לב במיכאל המהסס עדיין ואינו מעז לנגוע בקצה המטפחת. וידע נחום שהתחלה זו עתידה לקבוע את השותפות שלהם, וחרד היה שמא יסכל לחצו את כל העסק. לבסוף זע מיכאל, הוריד את זרועו, משך בקצה המטפחת והוציא מתוך אגרופו הלחוץ של נחום את הקצה הקשור… פניו נתכרכמו מאכזבה, שרירי לחייו נתרטטו והוא בלע משום־מה את רוקו. ואילו נחום הסתיר את חדוותו המפרכסת בחובו במין בהילוּת מעשית שאין להחמיצה אפילו רגע אחד, ופתח בזירוז:

– יאללה⁶, י’חביבי! הגורל נחרץ ועלינו לגשת למלאכה תיכף ומיד! אחת ושתים! קומה, אחא, והקץ לבטלנות! השער נעוּל, איש לא יפריענו וכעבור שעה כבר יהיה הבשר באטליז. לקרובי העגלון אל תשיב כשידבר אלינו ואני כבר אדע מה לענות לו. קום, יאללה!

מיכאל התרומם מן הארגז שצנח עליו, כמי שכפאו שד:

– תן לי את הסכין…

בידי נחום הבריקה סכין שלופה, ממורטת ומושחזת יפה. הסכין התהפכה לאור הפנס והעלתה סומק על פני הלהב. נחום תחבה בידי מיכאל, בעוד זה ניצב זעום־פנים כמרומה, כרע ליד הבהמה העקודה, היפנה את ראשה הצדה בתפשו יפה בשתי קרניה, והחל מטה אותו אחורנית בכוח, למען מתוֹח את צווארה כעין הקשת. מיכאל עמד עדיין קודר ושותק. כבול־עץ, בלי לדעת אם אמנם שומה עליו לבצע אותו מעשה שהוּטל עליו לפתע, מעשה שהוא כה רגיל לראות, ושביצועו אמנם כה נהיר לו לכל פרטיו, אלא שאינו יודע כרגע כיצד לגשת וכיצד להתחיל… בעוד הוא עומד נבוך, חזרה וצפה בדמיונו תמונה מימי ילדותו, עת הוא וחבריו כפתו את עגלתו של השכן בין עצי הפרדס הסמוך, וכיצד הוציא סכין פגומה מן המטבח, והמלקות שספג מאביו בשעה שאחותו הקטנה הלשינה עליו והבהילתו תוך התיפחות איומה למקום המעשה. גם כרגע רואה הוא בבהירות מרובה את הילדים הנפוצים כמוץ לפני רוח מתוך אפלולית הפרדס לפאת הכרם המוצף נגוהות־שמש, והם קוראים אחרי אחותו השטופה עדיין בדמעות: "מלשנת שכזאתהי! מלשנת! "…

נחום שנתן בו עין בוחנת הבין שהוא מתלבט עכשיו מאד בשאלה זו ומיד עקר אותו מהסבך בזירוז קפדני, ומיכאל השיג כי אכן הופל הגורל ולהשתמט לא יוכל… הנה כורע נחום על הארץ לפני הבהמה, מחזיק בכל כוחו בקרניה עד שהזיעה מבצבצת לו על מצחו כצרעת, נועץ בו עינים נטולות זיק־רחמים ומאיץ בו בלחש נמרץ שנעימת הנזיפה מחלחלת בה:

– מה אתה עומד כגולם? יאללה!…

אותו רגע היפנה מיכאל משום־מה את ראשו לאחוריו והציץ בעיניו של הסוס אשר, דומה, פסק את לעסו, עמד כמאובן ללא זיע, כמתמזג עם החשכה; את אוזניו זקף ומבטיו השחורים נתקעו בו כמסתכלים בו יפה בתוכחה אילמת עד שהרתיעו את מיכאל לפתע, וידו הצמודה לניצב צנחה. אימה סתומה נפלה עליו למראה החיה המסתכלת בו, והוא חש כי מבטה הסתום ומכוּון אליו עוצר בעדו… בלי דעת מה עליו לעשות, בצר לו, פנה לנחום בלחש, כמעט בבקשת רחמים:

– אבל הסוס…

– לעזאזל!… – קרא נחום ונשף תוך התאמצות – מה הסוס עושה לך?

– הוא מביט…

– ובכן, מה איכפת לך? מביט? תצאנה עיניו מחוריהן!

– איני יכול… הוא מביט ומבין כנראה…

נחום הירפה מקרני הבהמה ובכרעו עדיין על ברכיו, הצניח אחורו על עקביו וקבע בחברו עינים מזרות אימה וקצף; עיכוב זה שלא פילל לו הכעיסוֹ תמרורים, ומיכאל עם הסכין השלופה בידו נראה לו לפתע אוילי מאד ואין־אונים במידה שלא תאר לו. אך בו ברגע הבין כי לשווא יהיה כל ויכוח, כי לא ישכיל להפיג את פחדו, ושיש למצוא מוצא אחר. שוצף קללות חרישיות על עצמו ועל מיכאל, ועל הסוס שניצב לו לפתע כשטן, התנער ממקומו, ניטלטל גחון בראש נטוי לפניו כה וכה, עד שמצא לו בסמוך לאבוס שק ריק. הוא תפש בו בריתחה שריח של רצח נדף ממנה, וזנק אל הסוס שנרתע קמעה מפניו, מקרטע ברגליו האחוריות, נלחץ בעכוזו לקיר ומנענע את ראשו לצדדים בסירוב, כיורד לדעתו. אלא שנחום הטיל עליו לפתע בתנועה זריזה את פי השק, ומשך אותו יפה מעל לראשו עד לצווארו. אז הירפה ממנו, בעוד הסוס המסוּנוור והמבולבל רוקע ומתאמץ לנער מעליו את השק, ובתפשו שנית בקרניה של הבהמה, פקד בתוקף ובזעם:

– נו, יאללה!

הפעם אימץ מיכאל את רוחו, תפש במלוא כף ידו השמאלית בצוואר הבהמה והעביר עליה בידו הימנית את הסכין בתנועה נמרצת הלוך ושוב כבקי בתורה זו ומאומן בה יפה. קילוחי־דם ניתזו על זרועותיו החשופות, וחרחוריה של הבהמה המפרכסת לשווא מילאו את חללה של האורווה נשיפות מחרישות אוזניים ונוסכות אימים. אותו רגע הצליח הסוס לנער מעל ראשו את השק שצנח לרגליו, היטה ראשו, הפשיל שפתו העליונה שחשפה את טורי שיניו המבריקות בזעם, וצנפתו פרצה בעוז, ניטלטלה מקיר לקיר ונתערבה בחירחור הבהמה הנחנקת והנופחת את רוחה, עד שהיה המקום לחרדת אלוהים… שני הרעֵים ישבו על גבי הארגז חיוורים ונושמים, מוּכי מורך־לב מפעים. המעשה נעשה. הם לא דיברו ביניהם. נחום נתכעס והניף זרועו בתנועת־איום כלפי הסוס, כאומר להטיל בו אבן ולהשתיקו, והסוס שנתבהל הרים שתי רגליו הקדמיות ונזדקף בחן ובהוד עד שראשו נגע כמעט בתקרת האורווה, ושהה רגע בעמידה מפוארת זו כפסל נטול־רוכב, כמוכן לזנק ולעשות כלה בשתי הבריות הללו; ואכן, נרתעו השנים וקפצו מבוהלים ונזופים בתוכחה אילמת. משחזר הסוס וצימצם גופו בפינתו, פג פחדם של הרעים אך אותות התמהון עדיין טבועים היו בפניהם החיוורים. הם ישבו והסתכלו דומם בשלולית־הדם שנקוותה לרגליהם, וכיצד הבהמה השחוטה והנחנקת מוציאה את לשונה ומהדקתה בין שיניה עם כל חירחור, ומטיחה את ראשה תוך זעם עיוור בקרקע ומתיזה סביבה דם ורפש, כשכל גופה מרעיד מעווית הגסיסה, ואילו עינה השחורה מבריקה כשזיף לח וסטיף. שניהם חיכו לגמר חרחוריה ופרפוריה של הבהמה מתוך פחד שמא יגיעו לאוזני הבריות בחוץ. לבסוף, כאשר ניטלו ממנה סימני־חיים ובחלל האורווה השתלטה הדממה, נשמו השנים לרווחה ולא שעוּ עוד לסוס שעמד והציץ בהם כרוגז ותופש את פשר המעשה. שכן פרץ שוב בצהלה אדירה וממושכת ובעט בקיר הקרשים.

מתוך החצר הטרידם קולו של העגלון:

– מה נשמע, חברה, כבר היה ההוא?

נחום השיב לו בשקט:

– כבר היה וכבר הלך.

קרץ בעיניו למיכאל והוציא מידו את הסכין המאדמת:

– וכעת אפשוט אני את עורה.

מיכאל הסתכל בבהמה הרבוצה ללא זיע בתוך שלולית של דם שלנוֹגה הפנס היה צבעה כעין הקטיפה האדמדמה, נתקל בעיניה השחורות שהבריקו עדיין לחות ובולטות כממשיכות לקלוט את המתרחש סביבה, ובבת־צחוק רפה קמעה אמר מתוך קורת־רוח שביהירות:

– יודע אתה, נחום, חושב הייתי כי המלאכה קשה, והנה אין הדבר נורא כל כך!

– הכל תלוי בהרגל ובסכין…

– כן, והסוס הזה? ראית מין דבר כזה?…

בחלל האורווה עמדה חמימות מחנקת, מעורבת מנשימת בהמות, הבל גופות, ריחות זבל ופרש, מעין התאדוּת של רקב מתמסמס. נחום פשט את כותנתו, הידע חגורתו למתניו, ובגופייתו המזוהמת והצהובה מזיעה נראו כתפיו הצחורות כחולניות, וזרועותיו הרזוֹת שיווּ לו מראה עלוב של גבר חלוש. אבל הוּא ניגש לעבודה בזריזות, כרת מעשה מומחה את רגלי הבהמה בסמוך לפרקי הברכים והטילן הצדה. לא עברה שעה קלה וגופת הבהמה הנפשטת מעורה הבהיקה בלבנונית גופה, והעלתה מיד בדמיונו של מיכאל מראות אשה ערומה, שכן נשים בעירטולן מזכירות לו תדיר בהמות בבית־המטבחיים לאחר שפשטו מעליהן את עורן… אלו ואלו מוטלות בחישופן, בשרן הצח מבהיק, ועיקולי החלקים האחוריים המופיעים לעתים לעין תוך הסחת־דעת קלה, כה דומים לפעמים, בירך ובשוק, יפים לקופיץ, לגרזן וליד מלטפת… יש, ובעברו בבית־המטבחיים בין הבתרים, הריהו טופח בכף ידו על חלקת שוקה של בהמה, על עכוזה של עגלה רכה, ובעשותו כך הריהו מדמה לחוש הנאת טפיחה או מגע עם אשה… יש והרהורי לילה, כבדים כדמים שחורים שנקרשו, צפים ועולים במוחו, מערפלים אותו ונוסכים בו תדהמת־חושים חריפה; הרהורי־חטא והשוואות עם נשים זוחלים בו ופוקדים אותו בגעש יצרים למראה בהמות רכות ומעורטלות, ולא פעם בשכבו על יצועו, תמה הוא לדעת כי אכן שלובות ללא הפרדה נשים ובהמות במסכת חלומותיו הלוהטים, ושלעתים האשה גועה געיית בהמה, והבהמה פוערת פיה בלשון אשה צוהלת; ושעה שהוא נכסף בחלומו לחמודות גופה, הכרתו מסוכסכת עליו, וזרועו השלוחה לתפוש בה, חובקת ספק אשה ספק בהמה רכה; ספק אשה המוטלת על גבי הקרקע ומתפתלת מצחוק, או מתייפחת תוך נענועי־גוף של רקדנית ערומה, וספק בהמה כפותה על גבי הקרקע, הגועה ומפרפרת כשקילוחי דמה זורמים בעוז ומציפים את גווֹ בחמימותם, עד שהוא חש כי גופו חומר בו מלהט בשרים, והריהו ניעור משנתו ומוצא את עצמו מפוכח ונפעם, לאחר אותו חלום מסובך מסיוטים, מבעית ומענג כאחד…

משהפסיק הרהוריו חזר ונתן עיניו בנחום העוסק בבהמה וחייך:

– חתיכה מצוינת.

– משופרא דשופרא!

– צריך להכין עוד חתיכה אחת לשבוע הבא.

– ולמה לא שתים?

– אפשר גם שתים!

מסביב לגופת הבהמה הבוהקת בצחות בשרה הצחור והכחלחל נשתפל וניתלה העור המדולדל כסמרטוט שחור, נאלח מבחוץ ומלבין כמשי עדין מבפנים. מאין אפשרות להרים את גופת הבהמה על גבי מנוף, כנהוג בבית־המטבחיים, נאלץ נחום לטרוח סחוֹרנית, עד שלאחר התאמצות ובהילות. שכן נחפז היה ביותר, סיים את מלאכת פשיטת העור. מיד ריטש בתנופת־סכין ארוכה את כרסה של הבהמה לאורכה, ובאיבחת־סכין שניה חתך ברוחב, להפריד את חלקה הקדמי מן האחורי, והחל טורח בהוצאת החלקים הפנימיים אשר העלו אֶד וחמימותם העדינה נעמה מאד למגע כף ידו המחוספסת. הוא החליק על גבי הכבד השחום והנאה, הטחוֹל המצופה קרוּם כחלחל־אפרפר ודומה בקצהו ללשון שטוחה, הלב האדמדם והגמיש כגומי ששכבת שומן צחרחרה מקיפה אותו בסמוך לחיבורו עם הריאות הוורודות ומשורגות ריקמת תאים וּורידים, ולפתע נזכר וחתך מן הכבד נתח הראוי להתכבד, נתח שותת דם שחרחר, שקל אותו רגע בכף ידו כיודע להעריך טיבו, ניגש לדלת וקרא החוצה לעבר קרובו העגלון:

– קח את שלך!

משנתקרב זה הוסיף:

– תגיד לדבורה בשמי שתצלה אותו עם הרבה חתיכות בצלים.

– בוודאי.

מיכאל שפשף כפות ידיו זו בזו:

– רעיון מצוין! סעודה קלה לא תזיק.

משגמרו את ביתור הבהמה לחלקיה, הכניסו אותם לתוך שקים שהכינו לשם כך ויצאו החוצה לרחוץ על־יד הברז שבחצר. חשכת הלילה אפפה אותם וצחות האוויר טפחה על פניהם כמלטפת אותם. קורת־רוח ירדה עליהם לאחר שסיימו את מלאכתם ללא כל תקלה. הם התלוצצו, והעגלון נתבקש בינתיים לרתום את הסוס ולהיות מוכן להעביר את הבשר לאטליזו של נחום, שהיה קרוב יותר ובמקום שנראה בטוח. מתוך ביתו של העגלון נדף וטפח בנחיריהם ריח הכבד הצלוי, והעגלון שמצא את עצמו שותף במידת־מה לשניים אלה, הוסיף כיורד לדעתם:

– הכינותי גם בקבוק יין…

– אין כמוך! – חבט לו מיכאל על גבו בקורטוב של לגלוג – אתה חברה’מאן, וסוס יש לך – אשמדאי ממש!

נחום האיץ בהם:

– יאללה! אסור לנו להפסיד זמן.

ג

השולחן היה ערוך יפה. ברק הכסף של הסכינים והמזלגות, צחור הצלחות ואודם היין שיוו למסיבה מראה חגיגי למדי. מיכאל, אשר ביקר בפעם הראשונה בבית קרובו של נחום, נפתע למראה הנקיון־למופת הצחצחות והסדר ששלטו בחדר, שכן מבחוץ היה לצריף מראה קודר ביותר, שנתעבש והשחיר מגשמים, ואילו בתוכו פנימה היו הקירות מסוידים ומבהיקים בלבנוניתם. המעבר, לאחר עבודה גסה, מן הרפת האפלה והמלוכלכת לחדר נקי ומואר זה, הרעיף לנפשו של מיכאל חדוות־נפש, ואוזניו קלטו תוך סקרנות נכספת מן המטבח הסמוך את רחשי התעסקותה של האשה הטורחת להגיש להם את הסעודה; תמיה היה לראות ולדעת מה צורתה של אשה זו אשר השליטה סדר ונקיון כה מושך את הלב, הצעירה היא ונאה, או מסורבלת. הוא הרצין את פניו וסקר את ריעו היוצק את היין לתוך הכוסות, ובאותו רגע גמר בלבו:

– נחום, הערב נשתה לחיים.

– בוודאי שנשתה!

– אבל היודע אתה לכבוד מה?

– לכבוד ההתחלה.

– ולכבוד השותפות שלנו!

קמטי השמחה הפציעו מסביב לעיניו של נחום:

– ובכן, גמרנו?!

– גמרנו!

הם השיקו את כוסותיהם. – מהיום והלאה – הוסיף מיכאל, קרץ בעיניו ולחש – קצבי טריפה…

– לעושר ולפרנסה! – נתלהב נחום.

תוך־כדי־כך הופיעה אשתו של העגלון והעמידה על גבי השולחן קערת־חרסינה כחלחלה ורחבת־שוליים ובתוכה גודש של חתיכות כבד צלוי, שרויות בשמן ומתובלות בפתותי בצל שחום לרוב. הצלי נתן ריחו והאשה החלה מחלקת מיד מנה לכל אחד מן המסובים, לתוך פינכה קטנה, קלוטה בגדולה ממנה, שהכינה לשם־כך עוד קודם־לכן. היא חייכה והשפילה את שמורות עיניה שהטילו צל מסביב כטבעות כהות, ומתוך מבוכה קלה התנצלה חרש:

– בפעם שניה אכין לכם גם מלפפונים חמוצים.

– אין דבר! – שידל אותה מיכאל – הכל טוב ויפה.

– טוב ויפה! – מילא אחריו נחום.

מיכאל הציץ בה וחמד את תארה. יריכיה, שעליהן התנועע גופה הצר במתניה והולך ומתרחב בחסינות מסביב לחזה המלא, הפעימו את לבו. מחשוף צווארה היה צח ונאה בחיטוב שיש בו מחלקת השן, ובהתכופפה לחלק את המנות רפרפו מבטיו בחמדה על שקע שדיה שנראו כרוטטים קמעה מבעד לחולצה הדקה ומסתמנים מתוכה בכדוריותם, ומגע זרועה בלבד, שחלף מעל גבי כתפו במקרה, דיוֹ היה כדי להכותו בתדהמת־חושים קלה. אף כי פניה פשוטים היו, נעדרי שרטוטים ענוגים, היבהב עליהן חן בריאות הגוף של אשה צעירה, ועיניה השחורות, השוחקות, הבריקו בשמץ של ערמה, כמבינה ועומדת על טיבם של המבטים ששלח בה מיכאל. היא הסתכלה בו יפה מאחורי גבו של בעלה, וחזרה למטבח כמה פעמים הלוך ושוב, מנענעת יריכיה ומשהה את עצמה על הסף, כמהרהרת באיזו שיכחה; היא חזרה על כך פעמים מספר, שכן על־ידי כך נתנה לו למיכאל את האפשרות לסקור אותה יפה־יפה במלוא תפארת גווה הבריא והחטוב… עוד קודם לכן שמעה מפי נחום כמה וכמה סיפורים על קצב צעיר ונאה זה, על הרפתקאותיו והליכותיו עם נשים, ותמהה היתה לדעת באיזו מידה תמצא אף היא חן בעיניו… סבורה היתה כי יופיע לפניה גבר עז־פנים, גס בתנועותיו ובהליכותיו, ולתמהונה הרבה מצאה בו עלם יפה־תואר, מנומס ושקט למראה. אלא שהיא הבחינה מיד כי שקט חיצוני זה מלאכותי הוא ומחפה על געש פנימי ועל יצרים הסמויים מן העין; די היה להתקל במבטיו אשר תקע בה מן הצד כדי לבוא במבוכה חסרת־פשר; היא הרגישה כי הוא מערטל אותה וחושף אותה מכף רגל ועד ראש… משהחל לדבר על דברים של מה־בכך, בשעת הסעודה החטופה, הקשיבה יפה לקולו שהיה עצור ומילא אותה כמיהת־נפש סתומה. כוחו הסמוי כאילו אפף אותה תוך הקרנה מושכת ונוסכת רפיון, והיא נצטרפה לסעודה נבוכה ביותר ומסוערת קמעה. כמה שונה זה מבעלה המגושם!… לא בחור הוא זה כי אם שד שפגיעתו רעה. לא לחינם מרבה נחום כל־כך לספר בשבחו ובגנותו כאחת. שוב נתן בה עיניו ולבה נקפה כאילו נתפשה בקלקלתה. המזלג נשמט מידה, הקיש בפינכה וטיפות שמן הותזו על גבי המפה הצחורה והכתימוה. בלי לדעת למה פרצה בצחוק מקוטע. בעלה רגז ונעץ בה עינים תמהות:

– מה קרה לך הערב?

היא חייכה והתנצלה חרש:

– איני יודעת.

מיכאל סקר אותה כאומר: “את משקרת”… שוב הורידה זו את שמורות עיניה כמבינה יפה לרוחו. ורק אצבעותיה שיחקו באכלה ובפרסה מן הלחם. אז ראה גם את זרועותיה הארוכות והנאות; צחות של בהט שפעה מזרועותיה החשופות והן הן שהאצילו, כנראה נקיון זה לכל פינה, לרצפה השטופה, לרהיטים המבריקים, לכרים הרקומים על גבי הספה בעיטורי פרחים ושלל צבעים, ולברק מערכת הכלים שהציצו מתוך הארונית המזוגגת.

נחום דחק בהם:

– רבותי, עלינו לסיים!

העגלון קם הראשון:

– עד שתגמרו אוציא בינתים את העגלה החוצה.

– סע בדרכים צדדיות – העיר לו נחום.

לפני צאתם לגם מיכאל כוסית נוספת, הודה לבעלת־הבית במאור־פנים על קבלת־האורחים הנאה, ועל הסעודה שערבה לו, ובהיפרדו ממנה השהה את כף ידה בשלו, כחס על הפרידה, ובחן אותה יפה בעיניו. נחום כבר היה אותה שעה בחוץ, נחפז בעקבות העגלון. מיכאל המתין עד שהדי צעדיו נדמו לגמרי, ואז פנה לאשה כשפניו מחווירים קמעה, כדרכו במקרים כאלה בשעה שהוא חש בגעש דמיו הטורפים עליו את צלילות דעתו, ובעיקר לאחר לגימה, תפש בזרועה בקורטוב של גסות, ובנעימה שופעת בטחון לחש לה:

– שמעי, אני אחזור…

האשה חייכה:

– כעבור שבוע?

– לא, תיכף…

היא הפריחה לעומתו חיוך מתובל בזדון מפתה:

– אל תנסה. אני אנעל את הדלת…

– ואני אבוא!

כאן הרצינה האשה את פניה. עיניה השוחקות לא היו לה. היא הבינה כי לא לצון חומד לו צעיר זה הפעם, וכנראה שהפריזה במקצת בעודדה אותו במישחק הדק, המיוחד לאשה שעה שהיא רוצה להתחבב ולמצוא חן בעיני גבר. עד כדי כך לא היתה מוכנה לבה נקף אותה. היא נרתעה מפני תוקפנותו:

– שמע, אל תתחכם ואל תעשה שטויות!

מיכאל הדביק את נחום בחוץ כשנשימתו עצורה בו במקצת והוא נסער ונרגש מקוצר־רוח ומלהט כיסופים. הם הלכו זה על יד זה. נחום דיבר על בהמות ועל עסקי בשר בעתיד הקרוב. ואילו הוא לא הקשיב לדבריו. כי נתון היה כולו במחשבתו לאשה. לפתע פנה לנחום בשקט מעושה כלתומו:

– אתה לך לאטליז ואני אבוא אחריך כעבור חצי שעה. עלי לסדר ענין דחוף בדרך. תגיד לקרובך שלא יעבור ברחוב הראשי. המפקחים מסתובבים שם ככלבים שהריחו ריח בשר, והם בודקים ומחפשים בכל מקום.

נחום החל מקשה עליו:

– השעה מאוחרת ולאן אתה הולך?

– אין־דבר. אני אחזור תיכף.

פרש ממנו ונבלע בחשכת הלילה. הרחיב את פסיעותיו והחל חותר לחצות את מגרש־החול בדרכו חזרה לעבר צריפו של העגלון. משהגיע לשם הבחין כי זו כבר כיבתה את האור בחדר־האוכל ושוהה, כנראה, במטבח. הוא עלה על גבי המדרגות ודפק חרש בדלת. רועד היה מרוב התרגשות וחרדה קלה. לבו נתפעם בו, כאילו עמד לבצע גניבה נועזת. דומה, שבתוך דממת החשכה הקשיב להלמות הלב הנרעש לקראת האשה. לבסוף שמע מבפנים את צעדיה:

– מי שם?

היא ידעה יפה מיהו הדופק. הוטלה בה מבוכה מרעישה. אמנם, הוא מצא חן בעיניה וקסם לה בנועם מראהו ובדיבורו העז, הבוטח, אלא שהפתאומיות בגישתו זו אליה הדהימה אותה ושללה ממנה את שיקול־הדעת, שכן נתכוונה רק למשחק־עגבים קל ומשעשע, והרי זה בא ותוקף אותה בעקשנות שאינה יודעת רתיעה… היא חשקה בו ופחדה מפניו. לאחר דומיה מהססת גמרה אומר בלבה לא להיענות לו ולעמוד בתוקף במיאונה. כי מה הוא סבור, הבחור הזה, שיבוא אליה סתם פתאום כלאחת הפרוצות? ! היא תראה לו שטעה הפעם בחשבון!

מיכאל חינן את קולו:

– שמעי, דבורה, (ברגע זה זכר יפה את שמה אם כי שמע אותו מפי נחום רק פעם אחת) אני רוצה לספר לך משהו. אני רוצה להגיד לך דבר חשוב. נדמה לי כי שכחתי את הסיגריות שלי על השולחן. תני לי להכנס.

קולה של האישה התנגן בקיצור מעבר לדלת:

– אין לך מה לספר לי ואת הסיגריות לא שכחת…

הוא הגיש את פיו לדלת עד שריח העץ והצבע עלה בנחיריו:

– פתחי לי רק לרגע…

– מכירה אני אותך יפה… לא אפתח!

– רק לרגע. נשוחח קצת.

הוא הרגיש כי עומדת היא צמודה לדלת, כמוהו, ושאף כי מסרבת היא לו, אין היא רוגזת עליו כלל וכלל, ושכל אותה שיחה נעימה לה, אלא שחוששת היא, מהססת, וטרם החליטה אם לקרב אותו, כי לוּא באמת אדיר היה רצונה לדחות אותו, כי אז ודאי שלא היתה חוסכת ממנו גידופים ומסלקת אותו בלשון חריפה. הוא שטח את כפות ידיו על גבי הדלת כמוכן לגפף אותה, ולחש תוך כיסופים שנתעצמו בו עד כדי תחושה של כאב:

– פתחי לי… אני מבטיח לך כי אתנהג יפה. רוצה אני רק להקשיב לקולך ולדבר אתך קצת (קולו נתרכך והונמך מחמת תחנונים). את יודעת ומרגישה שאת מוצאת חן בעיני ואני מבקש ממך רק לפתוח את הדלת. קשה לי לעמוד כך ולדבר אליך כי אני קצת עייף אחרי העבודה. שום דבר לא אעשה לך… אני רק אשב על הכסא ואסתכל בך… רק פתחי לי, בבקשה, את הדלת… אל תהיי אכזרית…

היא שתקה. הקשיבה בתענוג לקולו וגווה רעד קמעה בשעה שיצריה התנצחו בה, כמתוך צמרמורת קלה ביום חורף. עוצמת הגבריות הגלומה בו, התוקפנית והמושכת כאחת, הרכות העדינה החוסה בנועם קולו ותחנוניו הילדותיים, מילאו אותה ערגת־נפש וחרדת־מבוכה. היא שקלה בדעתה אם לפתוח את הדלת, ומשנבצר ממנה להיענות, משלא יכלה להתכחש למצפונה המרסן אותה, חשה כי כוחותיה כלים, שברכיה פקות, ושלולא נעלה בעוד מועד את הדלת, כושלת היתה בפניו רפת־כוח ונכנעת… זעקת־מחאה חנוקה התפרצה מגרונה בקול לא־לה, כעומדת על נפשה:

– לך מכאן!… איני יכולה…

בשעה שנאבקה עם עצמה חדורת חושים מערפלים לא הרגישה כי מיכאל חדל לצקת לפניה את לחן תחנוניו ונסתלק מאצל הדלת. משעמדה על כך הבינה כי פרישתו זו לא מתוך ויתור נעשתה, ובעודה מהרהרת בדבר, והנה הרגישה בהוויתו ההורסת פנימה מאחרי גבה; הוא קרע את התריס שלא היה מוגף יפה, וקפץ מבעד לחלון לתוך החדר… המלים נעתקו מפיה מרוב פחד ותמהון. לאור החשמל שנסתנן קמעה מן המטבח ראתהו פוסע בחשכה על בהונות רגליו, כחיה לקראת טרפה. האשה נרתעה וצווחה קלה התמלטה מפיה. ידה הרועדת תפשה במנעול כדי להמלט החוצה, אך הוא הקדים אותה וזרועותיו לפתו בחזקה את מתניה. משולהב היה ורועד כקנה במים. קולו התרפק באוזניה ולהט נשימתו רחף על חלקת לחיה:

– למה לא פתחת?…

כפות ידיו שוטטו על פני גמישות גופה וחזה. מיוחם נלחץ אליה בגסות ובכבדות של שכּור, והיא התקוממה נגדו. התפרצותו שהבהילה אותה נטלה ממנו את הקסם ודיכאה בחובה את היחס העורג שנבט בה אל הגבר הזר. היא החלה נאבקת אתו בשקט, שלא להקים רעש. אבל הוא חזק ממנה והיא הרגישה כי זרועותיו החזקות לוחצות את גופה כמו בצבת כדי להכריעה. בתוך האפלה נתגעש ביותר בדמוֹתוֹ בנפשו כי אכן יעלה הדבר בידו. “לעזאזל! – נתייחם ודמו הלם ברקותיו – איזו פרה סוררה שאינה נותנת לעקוד את עצמה!… צריך לתפוש ברגלה ולהפילה קודם על הצד.. . שלא תוכל להניע אבר”… תוך היאבקות פרע בה, קרע את חולצתה, וריח הזיעה שנדף ממנו פגע בה ביותר ומילא אותה מרירות וזעם. לא גבר־חמודות היה בעיניה כי אם גס־רוח תוקפני ודוחה. בהרגישה כי בכוח לא תוכל לו, החלה מתחננת לפניו:

– אם לא תפסיק אצעק בכל כוחי!

– אַת לא תצעקי…

– כל השכנים יתאספו!…

– שטויות…

היא סטרה לו בכל כוחה על לחיו, נשכה אותו בזרועותיו החותרות לתפוש בחמודות גופה, ואת קולה הרימה בזעקה; משהחליטה לסרב לו הרגישה כי כוחותיה חוזרים אליה ושהיא תגן על עצמה בעוז עד שתכריח אותו להרפות ממנה. תוך היאבקות מייגעת הצליחה להתקרב לקיר ולהעלות את אור החשמל אשר היכה אותו בתמהון. הוא נבהל למראה חזותה הפרועה. הזעם שנשקף מתוך עיניה נסך בו מורך־לב; מבטיה נתרשפו מתוך משטמה עזה, ומשנתקל בהם ועמד על פשרם הנכון הבין כי הפסיד הפעם… נושם ונושף, חדור הרגשת תבוסה, הירפה ממנה וצנח על קצה הספה:

– לא תיארתי כי תתנגדי לי…

– ומה חשבת כי העולם הפקר הוא?! כי בהמה אני?!…

חיוורת עמדה לפניו גאה ואמיצה, פרועה ובלתי־מושגת. היא רכסה את חולצתה הקרועה שחשפה את בוהק גופה הצח, ומשהרימה את זרועותיה החשופות והנאות לעשות את תסרוקתה הסתוּרה, נפעם בו לבו בהכירו לדעת כי היא לא נועדה לחיבוקיו, כי לא משכה לו חסד נשיותה, והוא חש כי בטל ומבוטל הוא, נבוב… לאחר שרוחה חזרה אליה סקרה אותו במבט שופע בוז, מבט שהרעיש את נפשו הנכאה והעמידו שוב על התבוסה ועל ההיאבקות שהנחילה לו קלון ומפח־נפש. הוא החל להצטדק בלשון עלגים:

– מבינה את… מצאת חן בעיני… חשבתי כי –

מנצחת ויהירה הטיחה לו בפרצופו:

– צא מכאן!

הוא קם ויצא ככלב מוּכה. על לחיו להטה שריטה עמוקה ובבשר זרועו הימנית חש את עקבות שיניה, מחרוזת צורבת ומכאיבה. פניו להטו מבושה. נבוך ונדהם עמד בתוך החשכה שבחצר. למפלה כזאת לא פילל… אכן, נכשל כשלון מחפיר… ואם היא תספר כל זאת לבעלה – עליהם לחפש להם מקום אחר… ונחום ילעג לו… ושמא מוטב לחזור ולבקש אותה שלפחות לא תספר על כך לאיש?… לעזאזל!.. . לא כדאי היה כל העסק… משומם וברגלים כושלות, כאדם שכוחו תש לאחר עבודה מפרכת, נשתרך בחצר עד שמצא את הברז, ושעה ארוכה עמד והזרים על ראשו ופניו מלא השטף מים, כאומר להניס כל מחשבה, לצנן את געש יצריו, ולהדיח את חרפתו גם יחד.

ספור פגישה אחת

– כָּךְ הַסְּפָרִים מֵחִדְלוֹנָם קוֹדְחִים שֵׁנִית עַל שֻׁלְחָנֵנוּ,

חַיִים מֵרֹאש וּמֵחָדָשׁ, מִבְּלִי דַלֵּג עַל דָּף,

מִבְּלִי דַלֵּג עַל הֹלֶם לֵב ועַל הִרְהוּר. לוּ כָּךְ קִנֵּאנוּ,

לוּ כָּךְ אָהַבְנוּ, לוּ כַּסֵּפֶר לֹא נִיעַף.

(הספרים) נתן אלתרמן

לרבקה רעיתי

א

לפי-שעה טרם הקיפה תנועת הבנייה המזורזת שבמושבה את הסביבה הזאת, וד“ר לשם, רופא וטרינרי צעיר, דעתו נוחה שעדיין רשאי הוא להתבודד בביתו המרוחק ולשעשע את נפשו כי שוהה הוא עדיין בשטח כפרי מובהק. לפי שהכרמים והפרדסים סוגרים עליו סביב-סביב, ופרט לבתים בודדים, הפזורים פה ושם, טובעים בירק ורעפי גגותיהם מאדימים כצפים בתוכו, הרי מראה הנוף לכל מלוא העין יש בו מצביונם הבלתי פגום של ימים ראשונים; גם דרך-העפר – המתפתל ליד משוכות-השיטה ושיחי-הצבר, עוקף את הכרמים, את הגבעה שמראשה אפשר להשקיף עד למרחבי הים הכחול, ומשתפל לואדי שמשני עבריו גדלים פרע איקליפטוסים נישאים שטרם עלה עליהם הכורת – גם דרך-עפר זה נשתמר בו כל החן המפעים את לבו של אדם הרגיל בסביבה מילדותו, ואשר תקתוקו של מנוע באחד הפרדסים, הבוקע ומתנבח לפתע תוך דיממת בוקר, או בין השמשות, יש בו כדי לעורר געגועים ולהרעיד מיתרים סמויים שבלב. כאן קיים עדיין טעמו של משהו ארצישראלי, רומנטי, המפנה במושבה גופא את מקומו לתמורות שריח של עסקים נודף מהן. ואילו את המקום הזה טרם הדביקה הרעה, לרווחתו של ד”ר לשם.

ד“ר לשם קבע במקום זה את דירתו ואת מרפאתו הווטרינרית. הוא לא שעה לעצת ידידיו אשר ביקשו להניאו ולשדלו כי יקבע את דירתו בלב המושבה. “כאן,” אמרו לו, “תהא פרנסתך מצויה בשפע, ואילו שם מחוץ למושבה איש לא יבוא אליך”. ד”ר לשם הקשיב וגיחך, ולא נתפש לויכוח. הוא לא ביקש להתעשר. כסבור היה שדי יהיה לו במה שישתכר, שיסתפק במועט, ובלבד שיוכל לדור בסביבה שהיא לפי רוחו, ושיש בה כדי להשרות עליו רוח טובה ושלווה בשעות הפנאי. מטעם זה לא ביקש ד"ר לשם לקבל משרה של רופא וטרינרי באחת העיריות, בבית-מטבחיים, דרך משל, שבנידון זה סברתו שונה משל חבריו למקצוע.

בית עזוב ופרוץ במקצת של אחד האיכרים נמכר לו במחצית המחיר וד“ר לשם התקינו מחדש בלי לגרוע מצביונו הכפרי, על עליית-הקיר שלו, על גרם-מעלות-העץ המוביל אליה אלכסונית, ומחסן קטן הנראה כדבוק מן הצד. הוא טח את הבית מחדש, מבחוץ ומבפנים, הרס מחיצות שבין חדר לחדר, הכניס שינויים ושיפוצים ושיווה לבית, שהיה מקודם עלוב וזנוח, צורה של חווילה נאה, עד שכל הרואה אותה בחידושה השתאה לפשטותה שנוסח לה – פשטות שהניחה גם את דעתו של ד”ר לשם.

התקין לו, אפוא, ד“ר לשם בית נאה ומתוקן לפי רוחו, שהכיל פרט למרפאה וחדר-המתנה קטן, טרקלין מרווח למדי, ובחצר מאחורי הבית מכלאה לבדיקת בהמות וחיות, שלשלאות לריתוק, סד לכבילת-רגליים, מאורה לכלבו ויוצא באלה דברים. גם שובך שהיה בחצר הניח על עמדו, אלא שטרם איכלס אותו ביונים, ומחכה היה לאחד מידידיו אשר הבטיח להביא לו שי כמה וכמה זוגות מובחרים. לפי-שעה תפש את מקומן של אלו זוג יוני-בר שעל גבי ריפוד חפוז ומרושל של זרדים קבעו את הקן, והרי קול המייתם הממושך והנוגע אל הלב ערב מאד לאוזניו. עתה קול התור שלהם מבשר את בוא האביב, וד”ר לשם היושב בכורסה מניח את הספר לרגע, מפנה את ראשו לעבר החלון ומקשיב יפה תוך העלאת בת-צחוק קלה על פניו.

כיוון שהטרקלין מרווח למדי, אוהב ד“ר לשם להתהלך בו שקוע בהרהורים, ושוקל תוך-כדי-כך את עניניו ואת מעשיו תוך שהות מספקת, שאין מטרידים אותו ביותר. בטרקלין מצויה ספה רחבה שלאורכה קבוע מדף לספרים, וליד הקיר שמנגד ניצבת כוננית גדולה שבה נתונה ספרייתו המקצועית, ומבחר של ספרות יפה ואמנות שהוא מטפח ומוסיף עליה מדי שובו מן העיר. שולחן-הכתיבה נמצא בסמוך לחלון, ועליו מצויים ספרים וניירות בחוסר סדר מובהק, וכן פזורים הם ליד המדף של הספה וליד הכורסה. ניתן להניח כי ד”ר לשם מציץ בכמה ספרים בבת-אחת לפני שישקיע עצמו בקריאה ממושכת באחד מהם. על הקירות תלויות תמונות-נוף אחדות, אקוורל שסירות-הירקון, או נחל אחר, מנמנמות בו ריקות מאדם בצל איקליפטוסים, ורישומי-אדם וקלסתרים בשחור-ולבן, ואם להוסיף את השטיח באמצע החדר – והרי הטרקלין על מראהו.

אין בדידותו של ד"ר לשם משעממתו, הואיל ותמיד מוצא הוא איזה ענין לענות בו, ומקדיש שעות לעיון ולקריאה. לעתים קרובות נוהג הוא לטרוח גם על התקנת סעודה לעצמו, במטבחון הסמוך לחדר-ההמתנה. סעודת-צהרים סועד הוא לרוב במושבה, פרט לימות-החמה הכבדים וימות-הגשמים, שאז הוא מבכר להסתפק בארוחה חטופה ובלבד לפטור עצמו מהליכה טורדנית למושבה. וגם לאחר שרכש לעצמו אופנוע אינו להוט אחרי ביקורים ללא צורך במושבה.

נשים צעירות שבמושבה ובחורות תוהות לפעמים עליו ועל אורח-חייו, שנראה תמוה בעיניהן ומעורר סקרנות, ולפיכך הרי-הן מחפשות תואנה ומביאות אליו את כלבי-שעשועיהן לבדיקה, לטיפול ולבקשת עצה שלשמעה מפרכס החיוך על שפתיו של ד“ר לשם, ומול הכזבים הקטנים שלהן עליו להעמיד פני אדם אדיב ומיתמם; אך נראה שסקרנותן גוברת על כך, ומבקשות הן להשתעות קצת בחברתו ולעמוד על טיבו. ויש שד”ר לשם שוכח אף הוא את מטרת הביקור ונתפש לאחת מהן לעתים, אך עד כה בלא רצינות מחייבת. גם איכרים ובעלי משקים-זעירים שבסביבה נזקקים לו, או שמבהילים אותו אליהם, והרי פרנסתו מצוייה ועיסוקו מנחהו בנתיבות הנסיון של השתלמות מעשית וידיעת נפש הבהמה ודרכי ריפויה.

הכל מכירים את ד"ר לשם במושבה, ואילו מעטים הם מכריו, כיון שפרט לשיחה-של-אדיבות אין הוא נכנס בקשרי ידידות. הוא בורר לו אחד במושבה ושניים בעיר, פוטר עצמו מציבור ומלהגם של יחידים, ועושה לפיכך רושם של רווק מתבודד שאין לו תקנה. ואין איש מעלה על דעתו כי בן-חורין הוא, שאינו נכנע לשיגרה, ולפיכך אינו יודע שעמום מהו גם בהיותו לבדו. תכונה היא באדם, וכנראה תכונה נאה המקנה שלוות-הנפש והשקפה על החיים שככל שהיא נראית תמוהה בעיני הבריות, כן מובנת היא לאדם עצמו, החש אותה בכל הווייתו והיודע להעריכה כמו.

ב

לשם סידור עניינים בצרכניה, בדואר, במספרה שבמושבה, או לשם קניית ספרים בעיר, נוהג ד"ר לשם לצאת רכוב על אופנועו וחוסך לו על-ידי כך זמן וטירחה יתירה הכרוכה בנסיעה באוטובוסים. עניינים ששומה עליו לסדר מתוך צורך של שיגרה הריהו פוטרם כמי שכפאו שד, וגם בנסיעתו ניכר קוצר רוחו והוא מחפיז את הרכב בצורה מבהילה של אדם המפריז בכוחו ואינו חושש לתקלות. אלא שעה שהוא יוצא לטייל בשדות וכלבו רץ לפניו, הרי שהוא יודע לכוון יפה את לבו לטבע ולנוף במתינות של אדם שעתותיו בידו, מהלך לאיטו, משוטט ונותן דעתו על כל מיני תופעות שצריכות לימוד והסתכלות, ושוהה ברצון בסביבה שלכאורה אין לראות בה אפילו נפש חיה אחת. אלה הן שעות בהן הוא שוקע בעולמו, בלתי מוטרד לא על-ידי הבריות ולא בתוקף מקצועו, אלא משוטט להנאתו, וטוב לו בכך, וחש הוא כי אין טוב מזה. אילן בודד בשדה עלול למשוך את לבו ואת עינו כמשהו מופלא ואוצר-חן. ויש אשר באותם הרגעים יפנה אל כלבו בשיחה שצפונה בה לעתים מהשמעת הרהורי-הלב, והריהו עושה זאת בנוסח שחציו ליצנות וחציו רצינות, בשבתו לפוש על תלולית עפר, או על אבן בשדה, כגון: “מה דעתך, זריז, על אותה גברת נאה שביקרה אצלי אתמול ושאלה בעצתי כיצד מגרדים קרציות שנטפלו לפוקס-טרייר שלה?”

ניכר שזריז, כלב אפור-שיער, זאבני, לא זו בלבד שהוא נהנה מאותה אתחלתא של שיחה, אלא מצפה לה בפירוש, שכן זוכה הוא אז בתשומת לבו המלאה של אדונו; ולפיכך הריהו זוקף את אוזניו, מפסיק את ריצת התזזית שלו אחורה וקדימה, כובש את פרצופו בכפו של ד“ר לשם ונושף עליה בחמימות נשימתו. קשוב וער קובע הוא באדונו את עיניו הזרחניות, שלאור החמה נקודות זהב רושפות בהן, והריהו מצפה להמשך של שיחה, כאומר: “מקשיב אנוכי, מקשיב!” ואז, אם דעתו של ד”ר לשם פנוייה לכך, הריהו זורק עוד משפט אחד או שניים, כגון: “אשה נאה היא לכל הדעות. אלא שהיא מהודרת יתר על המידה וטרקלינית מדי. יש ואני נמשך אחריה במקצת, אך אם סבורה היא כי… אה, לא, זריז!” כאן מתייבב לו זריז רסוקות מתוך הנאה של נאמנות עד לבלי חוק, כיודע להעריך יחסו של אדונו המשמיע לו משהו חשוב ונשגב מבינתו; הוא סומך לפתע את כפותיו הקדמיות על כתפיו של ד"ר לשם, מזה ומזה, ומתוך חיבה יתירה הריהו מושיט את לשונו הוורודה ומעבירה בלקק חטוף על קלסתרו הלוך ושוב, עד שזה, אדונו התמוה והסולד קמעה, תופשו בגרונו ושומטו ממנו והלאה: “לכלכן שכמותך!” ונעימת הרוגז שמחלחלת בגרונו יש בה כדי להכות את לבו של זריז במורך שבהכנעה, והריהו מתייבב שוב, כמבקש סליחה, מרתיע את עצמו בראש מורכן תוך ריצה של הקפה סביב-סביב, וחוזר ומתייבב: “כלום אשם אני שמחבב אני אותך יתר על המידה?!”

ד“ר לשם קם וחוזר לאיטו בדרך-העפר המוביל לביתו, לאחר שיטוט של שעה ארוכה בשבילי השדות שמחוץ למושבה. כלבו השמח, כנראה, בהריחו את קירבת הבית והמנוחה שלאחר התרוצצות מייגעת, מקדים את אדונו תוך שעט לשמו, אלא משהוא מבחין בחתול זר שנתעה לכאן, הריהו מגביר את שעטו בחמת-זעם אימתנית. החתול, שמצליח באורח-פלא לחמוק מן הסכנה, קופץ ונאחז בכל כוח צפרניו בעמוד-הטלפון הסמוך. זריז מזנק לעומתו בקפיצת-שווא ונשמט בכובד גופו לרגלי העמוד; זועם הוא נושא את עיניו לחתול העושה מאמץ נוסף להיצמד לעץ, ואז רק אז מעיף הוא את מבטו לעברו של ד”ר לשם המתקרב וצוחק לתקלתו: “התחרבנת, זריז!” והכלב משלח כלפי אויבו הנצחי יבבת-רוגז, וכחס על זמנו המתבזבז באפס מעשה, שעה שאדונו ממשיך ללכת ולהתרחק, הריהו פונה ודולק בעקבותיו. אותו רגע שומט עצמו החתול בגמישות מן העמוד וחומק בזריזות יתירה של דילוגים מקושתים לבין משוכת השיטה הסבוכה, שבשעת הדחק טוב לחסות בה. אלא שזריז שוב אינו נותן דעתו עליו. הבית הוא ברגע זה בראש מאווייו.

אף כי היום הוא אחד מימות האביב הרכים והנאים בזיוום המשיב נפש, יום שירקותו הרעננה של היקום נוהרת לעומת תכלתו הבהירה והזכה של הרקיע, נתחמם ד“ר לשם קמעה בלכתו, והריהו מוציא את ממחטתו וסופג בה את זיעתו הקלה שביצבצה על מצחו ופניו; הוא חוזר ותוחב את ממחטתו לכיסו וממשיך לפסוע כשרגליו נתונות בנעלי זאמש חומות שסוליות קרפ להן והחביבות עליו עקב ההליכה השקטה המשווה לצעדו האיתן מעין הליכת חיה, כפי שהוא מכנה אותה. מכנסיו עשויים קורדרוי ולגופו סוודר כחול, צמרי, הסוגר על צווארו סביב-סביב, בלא לשייר מקום לצווארון של כותונת. בהליכתו ובלבושו נראה ד”ר לשם כספורטאי החוזר משדה-אימונים. למרות העייפות הקלה מן ההליכה הרי פניו המגולחים למשעי לובשים ארשת של אדם בריא ושופע מרץ, ורק שפמו הקל והדק, העוטר את שפתו העליונה גזוז ומטופח, מוסיף לו משהו מן הגנדרנות המתרברבת, ואילו מתוך עיניו האפורות-אמוצות נשקפת בינה, ולעתים, כשהוא זורק הצדה מבטו החטוף, גם חומרה, המאלצת ודאי את המסתכל בו להתייחס אליו ברצינות ובכבוד.

ד“ר לשם שגילו הוא שלושים, בערך, עושה איפוא רושם של אדם הבנוי כהלכה. מכריו ורואיו משתאים אל מראהו המפיק תכונות של אדם הבוטח בעצמו, ושהלבוש החיצוני שהוא עוטה, ויהא זה משל פועל – חאקי, או משל מהדר-בלבושו – חליפה נאה, וכדומה, לא ישנוּ בהרבה את צורתו, כיון שבוודאי נאה הוא ובן-חורין בכל אחד מן הבגדים או המדים, שהוא נאה להם והם יאים לו. הרי זה אחד מן המעטים שהווייתו תואמת כלפי חוץ בכל הצורות שאינן מטשטשות אותו כל עיקר. והרי זה גם קסמו של אדם צעיר, גבר העלול למצוא חן בעיני נשים, ואף כי איש לא יגדירו כיפהפה ממש, אך בלא ספק יוכתר כיפה-תואר, ושעה שהוא בא במגע עם הבריות ומשוחח לתומו, ניכרים בו גם גינוני בן-התקופה אשר טעם את טעמה של ישיבה בחו”ל, וסיגל נימוסים המשווים לאדם גם מזיוו של חן מסוים. ולא במקרה בחר לו אדם זה כמקצוע את תורת הרפואה של בהמות וחיות, כיון שיחס זה לטבע ולבריה טבוע בו יפה-יפה עוד משחר ילדותו, ותמיד היו זרועותיו שרוטות בצפרני כלבים וחתולים.

אותה שעה, משחוזר ד“ר לשם לביתו וצונח על גבי כיסא-המרגוע שבחוץ, יורדים הדמדומים וכובשים לאט-לאט את הסביבה, ומטשטשים את קווי נופה. עדיין ניכרים סימני השקיעה במערב ההופך ירוק כהה שמעליו חופף גון ורדרד, קלוש, ההולך ומכחיל לאיטו עד שהוא עוטה לבסוף עלטה אפרורית כעין הפלדה. ד”ר לשם שרוע על כיסאו, רגליו פשוטות לפניו, עקבי נעליו שקועים קמעה בגומות שקבעו לעצמם בעפר התחוח, וכיון שהרגשת הרוגע מפעפעת בגופו, אין לו חשק לזוז ממקומו. ירדה עליו אחת מן השעות בהן אדם מאבד, דומה, את תכלית המעשים בחיי יומיום ותוהה לפתע על איזו נביבות חסרת-שחר התובעת את תיקונה, ואי אתה יודע מה טיבה. דומה, יום ככל הימים, עבודה ושקידה על כמה וכמה ענינים, ובתוכם גם מירוק האופנוע, סיכתו וניקויו מן הרפש שדבק בו בימות הגשמים; מתן תשובה לאחד מידידיו בחו“ל אשר הודיעו כי עומד הוא לבוא לביקור בארץ (עם תום מלחמת השחרור גברה הסקרנות גם בלבב אלה אשר כל ימיהם התנכרו לארץ וחלומות חוזיה הפתיעום משלבשו ממשות לא שיערוה); לכאורה יום שהיה עסוק בו, ולמרות הכל החל משהו טורדו; משהו בלתי ברור ומציק במסתרי הנפש שלפתע אינה יודעת מרגוע. אלמלא היה ד”ר לשם בוש בפני עצמו, אפשר והיה מודה בכך כי זהו מסימניו המובהקים והנצחיים של האביב, המעורר באדם, ובעיקר ברווק, משהו הרודם בו, ואם תמצא לומר, מעין געגועים כמוסים ותשוקה לאשה צעירה, להתעלסות, שבתוקף הטירדות ואורח-חייו במקום נבדל ופרוש זה הסיח במקצת את דעתו מכך. אמנם,לא הרבה הזדמנויות נאות שנרמזו לו החמיץ. אין הוא רשאי לומר כי מתנזר הוא, אלא שבגיל זה עדיין לא הטרידה אותו משום-מה בעיית הנישואין, וכנראה שנוח היה לו בכך.

ג

אחת בשבוע עורך ד"ר לשם ביקור בבית-המטבחיים הסמוך, זה הבנוי לפי מראהו החיצוני כמחסן של בית-חרושת, במורד לואדי, וחוסה בצל האיקליפטוסים. חלונותיו הקבועים בחלקם העליון של הקירות והעשויים משבצות-משבצות משווים לו מרחוק צורה שקטה של מחסן, והמכלאות והרפתים שחומה מקיפה אותן, אף הן עשויות לעורר רושם זה. רק המתקרב למקום, ולאוזניו מגיעות געיות הבקר ורעש העובדים, יבין מיד כי אין המקום שקט כל עיקר.

משנוטל ד“ר לשם את סל-הנצרים בידו, קופץ זריז ומקדימו. יודע הוא יפה כי הליכה זו, יותר משהיא באה לצרכי אדונו, הריהי באה בעיקר לשם ענינו של זריז גופא. בפקודת ד”ר לרמן ידידו, הרופא הבודק מטעם המועצה, מפרישים לו פושטי-העורות קיבת אחת הבהמות, שד“ר לשם מתקין ממנה את סעודת יומו העיקרית של זריז. ושעה שאחד הפועלים שוטף יפה-יפה את הקיבה, להדיח מתוכה את שיירי פירשה ולעסה שטרם עוכל, ומנער אותה כסחבה העשויה תאים-תאים, כחמנית זו שניטלו ממנה הגרעינים, סוחט ממנה את המים ומקפלה כדי לשימה לתוך הסל, פונה ומתשוטט לו ד”ר לשם מתוך סקרנות בבית-המטבחיים, ורק לאחר-כך הריהו שם פניו לעבר משרדו של ריעו, לשם שיחה ידידותית ולגימת כוס-קפה.

ד“ר לרמן מקבל את פני ריעו בסבר-פנים, אף כי הלה חומד לו לצון שלעתים נודפת ממנו כוונה רצופת לגלוג קל, ולרוב היא טומנת בחובה גם פגיעה. אלא שהוא, ד”ר לרמן, מסמיק קמעה, אינו מגיב ומסיח את דעתו של חברו הצעיר לענינים אחרים. בידוע שאין ד"ר לשם מחבב ביותר את סוג הרופאים הווטרינריים הנשכרים לבתי-המטבחיים ועיקר עיסוקם מצטמצם בבדיקת בהמות בלבד, לרוב לאחר השחיטה, מקצוע שאינו מלבב ביותר ואף אין בו כלל וכלל מתכלית המקצוע של ריפוי בהמות וחיות, שאליו שואפים לרוב האנשים הצעירים בגישתם לבחור את מקצועם בחיים.

משנכנס ד“ר לשם למשרדו של ריעו הריהו מוצא אותו גחון על פני שולחן-הכתיבה, מוקף תיקים, ניירות וחותמות, ועוסק בסיכום דו”ח מקצועי שעליו להמציאו לרשות. מיד פותח ד"ר לשם בנעימת הלגלוג שלו שיש בה מן הביטול והעקיצה כאחת:

– ובכן, ידידי, השלכת במשך החודש לפחי-האשמה והחרמת כך וכך כבדים נגועים, מתולעים ותפוחים; ריאות לקויות, רגליים ולשונות נגועות במחלת הפה-והטלפיים; כך וכך גופות נגועות בגולמי התולעת היחידה; שלוש גופות נגועות בשחפת, בועה במים זכים ושאר מיני חליים רעים ר"ל – והרי לך מקצוע מלא ענין!… אה, כן… עיקר שכחתי להוסיף – וכמובן שכך וכך כלבים הוצאו להורג, כך וכך חשודים בכלבת, וכך וכך בריות נושכו וקיבלו זריקות. יופי!…

ד"ר לרמן מחייך וממשיך לרשום בשקט את מספריו, ורק לאחר שהוא מסיים וחותם את שמו בהכרה של מילוי חובה-שגורה, הוא מתפנה לאורחו, סוקר אותו מבעד לניצנוץ משקפיו, כתוהה מחדש למראהו הער והרענן, והריהו מסיים במשפט שיש בו מעין התנצלות:

– מה יודע רווק כמוך על קשייו של בעל-משפחה? על טירדותיו, דאגות הפרנסה שלו בימים קשים אלה וכדומה. אתה משוטט לך בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא בן-חורין ונטול-דאגות, ולפיכך נוח לך למתוח בקורת וללגלג. אשר לטהרת המקצוע – הרי דעתך ידועה לי יפה ולא תחדש מאומה!

ד“ר לשם הניצב לו באמצע החדר נותן עיניו בדמותו הגוצה והעגלגלה של ד”ר לרמן, המגדל לו כרס קטנה והנראה חביב מאד, ובתוך חלוקו הלבן והמוכתם בכתמי דם מבדיקה קודמת הוא נראה כרופא-מנתח. ד"ר לשם בוחן אותו יפה-יפה בעיניו, כחור ותוהה עליו, ומוציא חץ מאשפתו:

– ואשר לטהרת המקצוע, ד"ר לרמן ידידי, הנה עברתי עתה בחוץ ליד מובילי-הבשר העומסים לתוך המכונית את הגופות שכבר בדקת והנושאות על גבן את החותמת הרשמית המעידה על כך, ושמתי לב כי אחת מהן, בדוקה ומאושרת כחוק, נגועה ומלאה תולעים כרמון…

ד"ר לרמן מסמיק, מגמגם ופותח בהתנצלות:

– מבין אתה, העבודה כה מרובה ואני איני אלא רופא יחידי הבודק, ואפשר שאחד מן הפועלים החתים גופה כזאת בטעות לפני שבדקתי אותה כראוי. מיד אצא לראות. מיד! המתן לי כאן ואני חוזר תיכף. הריני מודה לך על שהעירות לי על כך.

והריהו אץ החוצה לתקן את המעוות. ד“ר לשם עומד ובת-צחוק של לגלוג מסתמנת בפניו. לאחר שהות מועטת חוזר ובא ד”ר לרמן הבהול, ידיו מלוכלכות בדם לאחר בדיקה נוספת שטרח וערך בבית-המטבחיים, ובגשתו לכיור לרחוץ את ידיו הריהו פונה לד"ר לשם, חציו מתלוצץ וחציו רציני:

– אאסור עליך בסופו של דבר דריסת-רגל כאן, הואיל ותמיד אתה בא ומוצא איזו סירכה!

ד“ר לשם שותק. הוא כומס בחובו את רוגזו ואת חשדו כאחד. אמנם, צודק חברו למקצוע. יותר מדי נוטל הוא חירות לעצמו להתלוצץ ולהתערב בעניינים שריח רע נודף מהם, ובעיקר ביחס לאותה בדיקה רשלנית שכרוכה בה לעתים איזו טובת הנאה מטעם סוחרי-הבקר או הקצבים הנפגעים מהחרמות יתירות; ולפיכך צודק לרמן באמרו לו כי מוטב שיוקיר רגליו מכאן, או שיתנהג לפחות כפי שהנימוס מחייב ולא יבחוש בקדרתו של חברו… אלא שד”ר לשם קונדסות ישנה בו, המלווה לעתים מורת-רוח שעה שהוא נתקל בחבריו אלה למקצוע, והרי קשה לו לכבוש את יצרו ולא לסנוט בהם. אמנם, הוא עושה זאת לרוב ברוח טובה, ואינו גודש את הסאה אלא במידה שהוא צריך לה לשם ליצנות גרידא והבלטת יתרונו עליהם כרופא וטרינרי שאינו תלוי באיש והשומר על טהרת המקצוע; על כך גאוותו ומבקש הוא שידעו זאת. כי המקשיב לעתים לשיחת הקצבים על דרכיהם של הרופאים הללו יבוא לידי הרהורים נוגים במקצת.

אין זאת כי שניהם הוגים מתוך שתיקה קלה בדבר אחד, כיון שתוך-כדי-כך סוקר ד“ר לרמן את ריעו הצעיר ממנו, הלובש כולו ארשת של בטחון ועלומים של גבר נאה, וקנאה קלה מהולה בחיבה מתגנבת אל לבו; משהוא ממשיך להסתכל בו הריהו יודע כי דרכו של זה בחיים אינה מן המסובכות, ומיד הוא פוסק בלבו כי שלמותו של אדם זה נובעת קודם-כל מגישתו הכנה לדברים, העקרונית, אם תמצא לומר – הישרה… אכן, בכך נעוץ סוד בטחונו של זה ובמידה מסוימת גם חוצפתו, כיון – שעצמאי הוא, ישר, ואינו תלוי בחסדם של הבריות הללו, או של איזו רשות מועצתית הקוצבת משכורת זעומה והמביאה בסופו של דבר לידי כך שהוא נאלץ להרכין ראשו בפני סוחרי-הבקר שעינם רק לביצעם, ושכוחם יפה לסבך בו חלשים מהם… ובשקעו בהרהורים אלה הריהו מתאנח בלי משים, וכמבקש להחלץ ממלכודת הוא מתאמץ להסיח את דעתו ממחשבות טורדות ובלתי נעימות. הוא לובש לפתע עליצות עשויה, מרים את ראשו מעל לשולחן-הכתיבה שלו, וזורק לעברו של ד”ר לשם:

– אם אינך מתנגד, נלגום עוד מעט כוס-קפה, כמנהגנו.

אלא שד"ר לשם הניצב ליד החלון ומסתכל החוצה נתפש, כנראה, לאיזה מראה שאינו גורע עינו ממנו, שכן אינו שועה כלל לדברי ריעו, משל אינו קיים לחלוטין ברגע זה. אמנם, כל הענין שמשך את לבו לא ארך אלא דקות ספורות בלבד אלא שהיה בו כדי לרתקו. עיניו נתקלו לפתע בנערה לבושה שמלת-בית קלה, לבנה, שיצאה מן האגף השני של הבנין – המשמש ביתו של שומר בית-המטבחיים – ואספה לתוך סל אי-אלה כבסים שנתייבשו לאורה של חמה. שקועה בהרהורים אספה את הכבסים בזה אחר זה, כשזרועותיה החשופות עד למירמז הכתפים מתנועעות בזריזות ובחן, ומבליטות תוך תנועה חפוזה חזה נאה ובשל, המתקמר לכאן ולכאן כשופע בכדוריותו מעל למתניה הצרות; ואילו שמלת-הבית מלפפת את גופה הצעיר, את חמוקי ירכיה תוך רישול מעט שיש בו מהצגת חמודות-הגוף, ואין אתה יודע בדיוק מהיכן באה אותה השלמה נאה הכובשת את העין, מכף רגל ועד ראש, ומיד מצטייר לעין המסתכלת, החומדת, הגוף הבנוי לתפארת, הנשיי והמשוער בחינו החבוי גם מבעד לכסות.

ד"ר לשם, שנתפש למראה של נערה צעירה זו שהוא רואה אותה בכאן בפעם הראשונה, מצא את עצמו נבוך קמעה משסיימה זו את איסוף הלבנים לתוך הסל והיפנתה את גופה לפתח הבית, כיון שאותו רגע הבחינה בו בעמדו בחלון בלא להסתיר ממנה את התבוננותו הבוחנת, התוקפנית קמעה, המצויה בכל גבר שעה שאינו מעלים את תשוקתו; ודי היה לה במבט אחד חטוף כדי לעמוד על כך. הדבר עורר בה מורת רוח על שסקרה בגנבה ובחמדה כה גלויה, ומיד לבשו פניה ארשת של התנכרות, ארשת אשה שגאוותה נפגעה, ולפיכך, הואיל ולא יכלה להסתיר את פניה בלכתה הלוך וקרוב אל פתח-הבית, והמקרב אותה תוך-כדי-כך לתחום הסתכלותו, הרי שלא העניקה לו מבט כלשהו וטרקה את הדלת בדפיקה זועמת שלא העידה על קורת-רוח יתירה…

ד“ר לשם נפעם משום-מה ולבו חש מעין אותו מורך הפוקדו לעתים בקירבת אשה נאה, שאת אופייה הוא חש מבעד כל הקליפות החיצוניות העוטפות את הווייתה עוד בטרם יכירה פנים-אל-פנים; הרי אותה הרגשה אינטואיטיבית המצווה את הגבר על הזהירות ועל יחס של כבוד לאשה האוצרת בחובה משהו מן הסוד המקנה לה כוח. וד”ר לשם, שאינו מרכי הלבב והנרגשים, שקירבת אשה בדרך-כלל אינה מביאה אותו במבוכה, מצא עצמו נתפש לקסמיה הגלויים והמשוערים של נערה זו שהוא רואה אותה בפעם הראשונה ואין לו כל מושג על טיבה, פרט לעובדה שכבר הצליח לעורר בה מורת רוח גלויה… בת-צחוק של חיבה מפורשת מתקשרת בפניו, והריהו פוסק לעצמו מלה אחת בלבד שאותה היה נוהג להזכיר אחר-כך לעצמו לא פעם: “זוהי!…”

ורק אז, לאחר שזו נבלעה בתוך הבית, נפנה ד"ר לשם לריעו אשר שקע שוב בכורסתו, ובקושי הבליג שלא לפרוץ לאלתר בפרץ של שאלות. דווקא משום שזו נראתה לו ביותר, השתיק את סקרנותו, אלא שמבקש היה פתחון-פה כדי לדובב את ריעו ולהוציא מפיו משהו, דומה באקראי, שלא במתכוון, ופתח בענין טפל:

– ובכן, נשתה קפה, מוכן ומזומן.

– נשתה קפה, אך עושה אתה רושם כאילו חזרת מעולם הדמיון. דיברתי אליך קודם ולא הקשבת.

ד"ר לשם מצטדק תוך הצטחקות קלה:

– אכן, משונה הדבר. לעתים שוקע אני באיזה הרהורים וחוטא בחוסר-הקשבה שעה שמדברים אלי. סלח לי.

– אל תצטדק פילוסופוס שכמותך!

עוד הם מדברים ביניהם, ומבעד לחלון נשמע קולה של אשת השומר המכריזה מתך האגף הסמוך:

– ד"ר לרמן! הקפה שלך מוכן!

וד"ר לרמן נחפז לחלון ומשיב לזו המזמינה אותו, בלי לראותה. הוא זורק את דבריו לעבר חלונה ששיחי היסמין המטפס מקיפים אותו מכל עבר וסוגרים עליו כעל גבי לוע אפל:

– מיד אכנס. הכיני עוד ספל בשביל האורח!

ד

ד"ר לשם מסתיר את התרגשותו הסקרנית. הן עוד מעט יוכל לראותה פנים-אל-פנים אף לשוחח עימה. אמנם עליו לחזור עוד מעט כדי לבדוק כלבלב של גברת אחת אשר לא ידעה כי אין להאכיל כלבלבים שיירי עצמות של תרנגולת, וזה כמעט שנחנק. אלא שלפתע מחליט הוא לבדוק אותו בשעה אחרת. משונה הדבר שהוא כה נכסף לראות נערה זו, משל רגע מכריע הוא, ושומה עליו להכיר אותה רק לאחר שראה אותה ראייה חטופה בלבד מבעד לחלון.

קוצר-רוח תוקפו, ותנועותיו של ד"ר לרמן נראות לו איטיות מדי, רשולות, וקשה לו להבין על שם מה משתהה הוא עדיין ומוסיף לחטט בניירותיו. תוך-כדי-כך חוזר הוא וניגש לחלון, שמא תופיע שוב לפני שייכנס לתוך אותו בית המוכר לו יפה, ושאינו מכיל אלא חדר גדול מרווח המשמש גם חדר-שינה לשומר ואשתו. זהו מעין טרקלין שמצויים בו רהיטים כבדים משונים שעבר זמנם, כהים ובעלי פיתוחי-עץ וגילופים מעשה ידי חרט-אמן, שנקנו אצל אחד מעולי גרמניה, וכן הרבה חפצי-נוי ללא טעם וסדר שתחת לקשט אינם אלא גורעים, וכמה תמונות זולות, העתקים בלתי מוצלחים שנעשו בידי צייר-נוכל, ושהשומר בתום לבו חושבם ודאי לתמונות יקרות-ערך. הטרקלין שרוי רובו של יום בצל, כיון שהתריסים מוגפים להגן מפני השמש, ושיח-היסמין אף הוא מאפיל על שני חלונותיו מזה ומזה.

לעתים קרובות, כאשר הוא מזדמן לכאן, הריהו שותה קפה יחד עם ד“ר לרמן, משתעה קצת בחברת השומר ואשתו, אנשים פשוטים וחביבים השמחים שעם ידידיהם נמנים גם שני הרופאים. יש וד”ר לשם גם יסעד על שולחנם. זוהי סעודה בלתי רשמית, שאינה מגוונת ואינה טעונה הזמנה במיוחד, אך לרוב טעימה למדי ומורכבת בעיקר מצלי-כבד הניתן בשפע. ד“ר לרמן בוחר לו תוך-כדי בדיקת גופות הבהמות אחד מן הכבדים המשובחים ביותר לפי טביעת עינו הבקיאה בכך, תופשו וממששו יפה בכף ידו וקורץ בעינו בשעת-מעשה לפועל המשמשו בשעת הבדיקה. הלה מבין את הרמז, והריהו נושא מיד את הכבד החום והחלקלק כעין השחם המלוטש למטבחה של אשת-השומר, וזו כבר יודעת להתקינו יפה לסעודה, ואף להותיר ממנו חלק ניכר. כמובן שאין השומר מסיח דעתו מבקבוק קוניאק, מלפפונים חמוצים ושאר ירקות, ונערכת סעודה כדת. לסעודה זו קרוא תמיד ד”ר לשם הנחשב אורח קבוע במקום, הן מפאת מקצועו והן מפאת חביבותו על הבריות.

ד“ר לרמן חוזר ותוחב ניירותיו למגירה באותו אי-סדר שנטלם מתוכה קודם-לכן, והריהם יוצאים לשתיית הקפה. זריז קופץ להקדימם, ואילו ד”ר לשם מעכב בעדו: “אתה, חביבי, הישאר לך בחוץ!” אין אשת-השומר מחבבת אותו מפני שנוהג הוא לסמוך כפות רגליו הקדמיות על הספה, או שמתוך חיבה יתירה הוא נדחק גם אליה, מציב רגליו על ירכיה ומלכלך שמלתה באבק. אמנם, יש וד“ר לשם מתעלם לפעמים מכך, ומתיר לו להכנס ולהצטנף מתחת לשולחן, לרגליו; וכיון שמצווה הוא על רביצה שקטה ציית יציית, אלא שהפעם חש ד”ר לשם מעין קוצר-רוח, ונדמה לו כי זריז עלול איך שהוא לטרדו ולהפריעו. הכלב מוצא עצמו נזוף בגלל איסור זה, והריהו משפיל את ראשו ופורש הצדה כשזנבו משתפל לבין רגליו. גזירה זו פוגעת בחדוותו ומעכירה אותה.

חמדה, אשת-השומר, מקבלת אותם בסבר-פנים גלוי, אלא שאין היא מכניסה אותם הפעם אל הטרקלין. היא מציעה להם לשבת בסמוך לשולחן הקט שבפרוזדור, שמפאת רחבו משמש הוא לה מעין חדר נוסף, והיא מצטדקת קלות: “החדר הגדול תפוש כרגע על-ידי קרובתי המתארחת אצלנו, ולפיכך, רבותי, נשתה הפעם את הקפה כאן. שבו, יעקב ייכנס מיד.”

“ובכן,” מהרהר לו ד"ר לשם, “להווי ידוע לך כי אותה עלמה נכבדה שאתה כה נכסף לראותה היא קרובה שלה, ויש לשער כי עלולה היא לשהות כאן יומיים, ואולי שבועיים…” מתעורר בו רצון לשאול כמה שאלות הקשורות בה, אלא שהוא מעדיף כמובן את השתיקה. ושעה ששניהם יושבים ושוקעים בשתי הכורסות הקטנות שמשני עברי השולחן, המרופדות והעוטות צפיות בד-מחוספס לשמור עליהן מן האבק, ומחכים לקפה שבעלת-הבית תגיש להם, הריהו דורך את הווייתו, וכולו קשב לקלוט משהו מעבר לדלת הסגורה למחצה, לתפוס משהו מרחשי קיומה של זו שרק למראה עיניים בלבד הטילה בו סקרנות וערגה סתומה.

תוך-כדי-כך בא ונכנס גם יעקב, שבניגוד גמור לרעייתו רחבת-המותן והשופעת בריאות של אשה עמלה, הריהו קצר-קומה, כחוש, ולבוש חולצה דקה שמתוך שרווליה הקצרים והמקומטים בולטות זרועותיו המגוידות, השזופות ככפיסי-עץ שחורים. ד“ר לשם סוקר אותו תמיד בפליאה וקשה לו לתפוס מה טעם מצאה אשה בריאה זו ענין דווקא בגבר צנום וילדותי למראה, והריהו בא לידי מסקנה, לאחר שתהה על כך לא פעם, כי רק אשה המצוינת בפשטות של לב-טוב, ושתכונה אימהית לה מובהקת, עשויה לגלגל את רחמיה על ברייה חסרת-ישע, ומשום כך, כנראה, פרשה את כנפי חסותה על זה הטעון חמלה לפי מראהו בלבד. ואכן, במשך הזמן למד גם להכיר כי יחסה אליו הוא סלחני מראש, ונובע באמת מתוך לב רחום של אשה שטוב לה אם עצם-קיומו של מישהו תלוי בה, ולפיכך היא מעלימה עין מאזלת-ידו, משלימה ומקבלת אותו כמות שהוא תחת חסותה האימהית. ד”ר לשם שעוקב היה מקרוב אחרי חיי הזוג הזה, היה מצטחק לא פעם בהבחינו עד מה משונים ותמוהים הם הזיווגים בעולם, ועד מה אין גבר זה חש כלל, הודות לרוחה הטובה של האשה, במצבו העלוב, וטוב לו בכך ומאושר הוא לפי דרכו.

הפעם היה יעקב עליז ביותר והכניס עם בואו משב של עֵרוּת לבבית. הוא הביא מיני עוגיות שהריק מתוך שקית-הנייר על המפה הנקיה (וחמדה נטלתן בשתיקה והעבירה אותן לתוך פינכה) ופתח מיד בשאלה שלתשובתה מצפה היה גם ד"ר לשם:

– חמדה, אפה מרתה? האין היא רוצה לשתות קפה יחד אתנו?

וחמדה משיבה לו תמוהה קצת:

– מרתה מצוברחת קצת ואינה רוצה לשתות קפה.

– מה קרה לה?

– וכי יודעת אני?

ד"ר לשם חוזר בחשאי על שמה: “מרתה, מרתה… שם נאה…” מיצר הוא לשמע תשובתה של חמדה. ודאי שהיה נוטל על עצמו ברצון את התפקיד לשדלה שתיאות לשתות קפה איתם, אבל כיצד עושים זאת והוא טרם הכירה? ונוסף על כך מסרבת היא ודאי מתוך מורת-רוח שהוא עורר בה משנתן בה את עיניו בחוצפה לפני שעה קלה, אלא שהפעם חש לעזרתו יעקב אשר תשובת אשתו לא הניחה את דעתו; חביבה עליו מרתה, והריהו מבקש לראותה תמיד לידו, וכיון שכאורחת נתונה היא גם ברשותו, הריהו יודע כי מחובתו לבדר אותה ולא להניח לה לשקוע ברוח נכאה. לפיכך קרע מיד לרווחה את דלתו של הטרקלין וזרק לתוך האפלולית השורה שם:

– מרתה, בואי לשתות קפה.

הכל זוקפים אוזניהם לשמוע תשובתה של אותה מרתה, ובלא יודעים היה ד"ר לשם מצפה לכך יותר מכולם, מפני שתולה היה קולר בעצמו. וזו ענתה מיד בקול עמוק וצלול, שמרטטת היתה בו נימה רווה, נשיית ותקיפה כאחת:

– תשתו הפעם בלעדי. אין לי חשק!

רוחו של ד"ר לשם נעכרה. מצפה היה להמשך, ותלה עיניו מתוך קורת-רוח ביעקב, שלא הניח לה:

– היכנסי ותכירי אחד מידידינו!

ושוב התנגן קולה של זו, כנראה מתוך מצב של שכיבה בטלה אפרקדן על גבי הספה, וזורקת מליה כלפי התקרה בנעימה של לא-איכפתיות גמורה:

– בפעם אחרת!

ד"ר לשם נוטל עוגית, בלא לדעת אם לשימה לתוך פיו או לחכות. “בגללי מסרבת זו לצאת,” הוא פוסק לעצמו, משהה את העוגית בידו ונותן שוב עיניו ביעקב, מחייך כמעודד אותו. וזה אמנם ממשיך:

– מרתה, אדם צעיר הוא וכדאי לך להכירו…

הפיתוי היה ברור, ונעימתו גירתה הפעם את סקרנות הכל, כיון שגם ד“ר לרמן וגם חמדה הצטחקו תוך צפייה ברורה, ואילו ד”ר לשם ממתין היה הפעם במיוחד לתשובתה, לדעת אם תיכנע או תוסיף לעמוד בסירובה. ואכן, מיד ניתנה התשובה, ושוב בקולה העמוק, אלא שנימת ביטול מתלווית לו:

– אין-דבר! אכיר אדם צעיר אחד פחות…

ד"ר לרמן צוהל:

– אחד אפס!…

היתה זו פגיעה במישרים, מכאן ומכאן… נשתררה דומיה, יעקב נוטה היה כבר לוותר לה לקרובתו בעלת השגיונות שאינה מבטלת דעתה מפני דעתם של אחרים, ועשה בידו תנועה של יאוש, שקשה היה לדעת למי מכוונת תנועה זו, לאורחתו התקיפה או לגבי עצמו. אלא שכאן נתחלפו לפתע התפקידים וד“ר לשם בא לעזרתו באורח בלתי צפוי, כיון שראה את עצמו נפגע במידה מסוימת, ובטחונו הפנימי ציוה עליו לא להחמיץ את ההזדמנות. תוך שתיקה שהשתררה, ושהיתה מלווה גם אי-נעימות קלה… עקב אותו סירוב עקשני של הנערה הבועטת באדיבותם של קרוביה שלא זו בלבד שהיא מסרבת לגרום להם קורת-רוח, אלא משלחת גם חץ עוקצני למדי, קם ד”ר לשם ממקומו והכריז בקול רם, שיהיו דבריו נשמעים גם באוזניה של זו שמעבר לדלת:

– ארשה לעצמי להביא את ההזמנה אל האורחת באופן אישי. – ממתין היה רגע שמא תשיב היא את דברה, ומיד המשיך בקול רם: – כיון שדוקא יש לי חשק להכיר את הגברת הצעירה…

ומיד קם, ניגש לדלת שהיתה פתותה, נתדפק עליה, ודומה שבלא להמתין לתשובה פסע ונכנס פנימה, לתוך האפלולית. עיניו הבחינו באורחת ששכבה על גבי הספה אפרקדן, בתוך בוהק שמלתה הצחורה, ומפנה אליו את פניה, לא בלתי מופתעת, וארשת פניה רגוזה למדי. אלא שד"ר לשם פתח מיד, שלא לתת לה להתאושש ולהשיב את פניו במשפט קשה ונמרץ שקשה יהיה לרככו אחר-כך, כיון שניכר היה שאין היא מן הנעתרות על נקלה. הוא פתח איפוא בניסוח זהיר:

– מצטער על חוצפתי שאין לה תקדים. לא היתה לי ברירה. מבקש אני להכיר את הגברת הצעירה, אף כי נוח לה להכיר אחד פחות…

זו נשענה על מרפקה והרימה את ראשה, קצת מצטחקת על-כרחה וקצת זועפת ומשתוממת. כיון שעיניה הסכינו לאפלולית, היטיבה לסקור את דמותו מיד והטיחה בפניו קובלנה קלה:

– ואני, אדוני הנכבד, כוונתי היתה לנוח קצת בלי הפרעות..

ד"ר לשם שיסעה מיד:

– אין מנוחה לנערה צעירה, ותרשי לי, כפי שאני רואה, נאה למדי…

זו הבליגה בקושי על חיוכה שלא יתפשט על קלסתר פניה הזעוף, משכה מעל לברכיה כלפי מטה את שולי שמלתה, קצתה נבוכה עדיין מול העזתו של גבר זה הנראה בסקירה ראשונה גברי למדי, וקצתה נוטה לויתור, כמוכנה בכל-עת לשלם לו גמול-מה על נסיונו הנועז להוציאה בעל כרחה ממעגל הסתגרותה והתעקשותה. שהרי הוא-הוא שגרם לכך, שנעץ בה עיניים בגנבה כאשר יצאה להסיר את כבסים המעטים מעל לחבל, ואפשר שרוגז זה גבר בה מפני שבין הכבסים היו גם כמה תחתוניות וחזיה, וראתה את עצמה נפגעת תחת להט עיניו שלא קשה היה לקרוא בהן את הפירוש (ואילו דווקא עתה, כשהוא נמצא לידה ומשדל אותה לצאת ולהסב עמם לשתיית ספל קפה, הוא נראה אחר, אדיב ובלתי-פוגע, וכל אותו כעס קודם נתנדף והיה כלא היה…) עוד היא שרויה במבוכה קלה עד שתמצא את המשפט הנכון, הקולע, שיש בו כדי למחוץ גאוותו של גבר המבקש לחדור לתחום לא-לו, וזה כבר מושיט את ידו בפשטות לכיסא סמוך, מושכו אליו ומתיישב לו בניחותא בסמוך לה, משל סר לכאן לשם ביקור של אדיבות לאחר שלא ראה אותה זמן ניכר, משלב לו רגל על רגל וטופח קלות על ראשו של זריז שנתגנב לבוא בעקבותיו ונתחכך לרגליו מתוך מסירות של כלב שלא שכח את האיסור שנגזר עליו והריהו כולו הכנעה.

מרתה כובשת רוחה לפני שתחרוץ משפט על חוצפן זה. היא מתרוממת, מזקיפה פלג גופה העליון בהשעינה את גבה לקיר תוך ישיבה על שתי רגליה הצמודות תחתיה זו לזו, חוזרת ומושכת שולי שמלתה לכסות את ברכיה, שלא ישוטטו מבטיו לאורך הקו המתמשך על-ידי צימוד רגליה, התואמות זו לזו ביפי חוסנן ועדינותן, ואינה שמה לב ואינה יודעת כי די לה בתנועת זרועה המורמה עתה, לתקן תלתל סורר שצנח על גבי מצחה מתוך עטרת שערותיה החומות, הכבדות, שד“ר לשם ילך שבי אחרי תנועה זו המכה את לבו במעין תדהמה קלה – זה הלב המשתאה אל זיווה של אשה נאה – ועינו מיטיבה לראות את הזרוע החשופה, ההרמונית, שתוך כדי הרמתה מתכדר מבעד לאריג השמלה גם השד המעוגל, המלא, ובשר-הזרוע הפונה כלפי מטה מצחיר בעדינות ומוביל את העין לגומת השחי. ד”ר לשם, אשר סקר אותה יפה-יפה ולא טעה גם הפעם בהערכת חמודותיה, החל מחייך חרש לעצמו עד שתקעה בו את עיניה בשאלה שנעימת הרוגז בה היתה ניכרת:

– מה החיוך הזה?

– חושש אני שאם אגלה לך תראיני חצוף ביותר.

– כבר הראית חוצפתך…

– אין גבול לחוצפתו של אדם המבקש למצוא חן.

– ובכן, מרשה אני לך להמשיך.

וד"ר לשם שאינו נימנה עם אלה הבאים במבוכה, או מן הנרתעים הכולאים את דברם בחובם, וכיון שעמד על כך כי סכנת ההתנכרות שלעתים יש בה כדי לפגוע כבר עברה, ומרתה נמצאת כבר למעשה במצב-רוח היפה לשיחה, מרצין קלסתרו ומשיב:

– אגיד לך משהו שעבר במוחי קודם-לכן. אמנם זוהי השאֵלה מאחד מחכמינו הקדמונים, שניסוח אחת מהגדרותיו נראה לי מאד, ואילו את פישרה הנכון מצאתי רק הפעם: ישנו משהו יפה מאד בתנועות זרועותיה של אשה נאה, ותמיד אוהב אני לראות זרועות יפות תוך-כדי תנועה והתעסקות, ויהא זה בשעת מישחק-טניס, עריכת-שולחן, תנועות-מחול, – או, דרך משל, בשעת הסרת כבסים מעל גבי חבל. ותנועה זו קשורה בלא ספק גם בנשיותה של אותה אשה, עד כמה היא מלבבת כשלמות אחת, ועד כמה תנועות זרועותיה משתלבות בהרמוניה הכללית של גופה ומראה פניה, שכן כל הצירופים משלימים זה את זה ויוצרים אותה חזות המכונה בפינו: אשה מקסימה. ואותו חכם קדמוני, שראה פעם תנועה נאה מעין זו של אשה יפה, השכיל לעמוד על סודה והגדיר את התנועה הזאת ואת הקסם האצור בה בקיצור שובה-לב: “הרימה זרועה ונפל אור בבית”… הרי זה ניסוח כה קולע ומוצלח, שכל סופר בן זמננו רשאי להתקנא בו, בטביעת עינו ובקיצור התופש משהו מלא חן ושלם להפליא…

מרתה מקשיבה יפה. אותו רגע משפילה היא את עיניה כמבקשת להצניע את זרועותיה, שאכן נאות הן, ועיניו של זה מיטיבות לחשוף עד כדי עירטול המטיל בה לפתע מעין תחושה של כיסופים כמוסים המבקשים להם פורקן, והנתבעים לכך בכוחו של שיח זה. היא מרימה שוב את עיניה ורואה אותו יושב לידה בוטח, גברי, סוקר אותה כמבקש לפענח הגותה לאחר שיחתו הנאה שקלחה למישרים, וחזהו הרחב מובלט כמשוריין. והריהי משפילה שוב את עיניה ואיזו צמרמורת קלה, פנימית, מזעזעתה לפתע, ואז היא מעלימה מבוכתה בשאלה שיש בה תמימות עשויה:

– כך, אבל לשם מה אתה מספר לי כל זאת?

ד"ר לשם מפנה את ראשו לעבר הדלת, כחושש שמא יאזין מישהו לתשובתו, והריהו עונה לה בשקט שיש בו גם מן הרטט המסגיר התרגשותו הקלה; יודע וחש הוא יפה כי לא היה מעז לומר לה את דבריו אלמלא היה מוצא בה את הרצון הכמוס להקשיב לו ולקבל אותם:

– פעמיים הרהרתי באותו משפט יפה וקולע, פעם – לפני שעה קלה, כאשר ראיתי את מישחק זרועותיך היפות בשעת הסרת הכביסה מן החבל, ובשנית – כאשר הרימות זה עתה את זרועך הנאה לתקן את שערך, והיה לי הרושם כי נפל אור בבית…

לאחר אמירה זו משתררת שתיקה קלה הצוררת מתיחות-מה בכנפיה. גישה כזאת מצדו של אדם זה אליה בפעם הראשונה, ושיחה סוחפת זו, חוצפנית לפי טיבה, שכרוכים בה הן בטחון והן בינה יתירה, כבשה את לבה במידה כזאת, שלפתע, מתחת להכרה, צצה ועלתה לפניה דמותו של גדעון. שלא במתכוון נתבקשה אצלה השוואה אל זה היושב לפניה ושופע קסם אישי, ובהעלותה דווקא ברגע זה את דמותו של גדעון, עבָרה איזה מורך-לב בלתי-מוסבר, מעין חשש קל, סמוי, המטיל את צל דאגתו; חשש הגלום ומקופל דווקא בהווייתו של אדם זה שאת שמו טרם תדע, ואשר הסעירה, בלא לדעת פשר הדברים. וכאן דווקא הופיעה לפניה דמותו של גדעון, כמבקשת על עצמה, בה בשעה ששום דבר אשר יעיב את דמותו בעיניה טרם אירע; בה בשעה שהיא לא הסיחה את דעתה ממנו, ואף צל של ספק לא נתעורר בה ביחסה אליו – העלם הצעיר האוהב אותה שהניחה לפני נסיעתה, והמצפה לה ודאי בכליון-עיניים. אך אין ספק שאותו חשש סמוי ובלתי-מוסבר עלה וצף בהכרתה בעטיו של גבר זה אשר בא מתוך מגמה ברורה לא להניח לה, להוציאה משלוותה אם רק תיעתר לפיתויי רצונו האצור בו. היא מסתכלת בו והרהור עובר בה: “הרי זהו מסוג החמסנים הלוקחים מן החיים בלא לשאול ובלא לחקור…” לפתע רואה היא ומכירה עד מה חזק ושונה הוא אדם וזה אף בשתיקתו מכל אלה שהכירה עד עתה, שונה בלא ספק, למרות שטרם היתה לה שהות מספקת להיווכח מקרוב עד מה נכונה היא הרגשתה ביחס אליו. כדי להביאו במבוכה כלשהי זוקפת היא בו את עיניה ומטיחה בפניו שאלה שלא מן המנין:

– מי אתה?

– וכי אין את רואה?

– אחד חצוף שכל עצמותיו תאמרנה: יחי הרושם!…

– נכון. יש לך עוד משהו להוסיף?

– האין זה מספיק?

– כמנה ראשונה – די והותר!

– אין אתה יודע עדיין טעמה של מנה אחרונה…

– משער אני כי תדעי להמתיקה.

– מנין לך הבטחון הזה?

– מראך הוא שנוסך בי הרגשה זו.

תוך-כדי-כך, שעה ששני האנשים הצעירים האלה נתפשו לשיחה של היכרות ראשונה, לא פסקו הנשארים בחדר הסמוך מלקרוא להם לקפה, ובעיקר ד“ר לרמן שכל הדבר נראה לו חשוד ומעורר סקרנות. הוא מצא לו מקום לגבות את חובו, אלא שהשניים הסיחו דעתם לחלוטין מן הקפה שנעשה תפל, ולא עברה שהות מרובה ומרתה נעתרה לו לד”ר לשם; הוא נתבקש לצאת על מנת לאפשר לה להחליף את שמלתה, מתוך נימוק שאין להופיע בחברה בשמלת-בית, ואילו לאמיתו של דבר מתוך רצון טבעי להתהדר קצת ולמשוך על עצמה קווי נוי שיש בהם משום תוספת חן.

ד"ר לשם יצא ברצון, חוגג את נצחונו הראשון, ואיש מן הנוכחים לא העלה על דעתו מה נסער הוא בחובו ונרגש, כיון שהיה זה מאבק ומיבחן כאחד, שחושש היה שמא תשיב את פניו והיה שם עצמו לצחוק. ואף הוא, שאינו נתפש על נקלה לנשים ושעדיין אינו יודע מי היא ומה טיבה, האוצרת היא בתוכה אותה בינה שמקיימת את רצון המשיכה, או שנערה פשוטה היא ויש בה בערות המקפחתה לאחר שיחה ראשונה אף אם נאה היא מבחינה חיצונית. אבל יודע הוא כי מזמן לא חרד כמו במקרה זה שמא תשיב את פניו. אותה שתיית קפה בחברותא קיבלה לפתע משמעות של עילה הקובעת משהו גורלי. נשתכחו ממנו לחלוטין ענייניו השוטפים באותו יום; כל אלה נידחו, משל אין ערך להם ואין צורך בהם, פרט לפגישה עם נערה זו הקיימת וערך לה, וכדאית היא שישתטה קצת.

ד"ר לרמן היה הראשון שנטפל אליו:

– כבר עמדנו לטלפן למשטרה…

– אל פחד. לא אלך לאיבוד!…

– לא לך חששנו. נכנס ושכח עולם ומלואו.

– עלי לציין, השיב ד"ר לשם בהפנותו פניו לעבר הטרקלין, – כי הסיבה לכך מספקת בהחלט.

וחמדה מוסיפה תוך הנאה וקורת-רוח גמורה:

– מרתה’לה… – כמבקשת לומר: יש על מי לסמוך…

וכבר הופיעה על הסף, זוהרת ונאה.

כמובן שלקפה כבר לא היה טעם, כי נצטנן בינתיים. לשווא ביקשה חמדה לחממו. שניהם סרבו ולגמו אותו כמות שהוא, בלא ליחס כל חשיבות לכך, ולעסו מן העוגיות תוך קורת-רוח והתבדחות על דברים של מה-בכך. ד"ר לרמן שנקרא למשרדו קם ועזבם, ויעקב וחמדה אף הם חשבו לפתע כי שניהם מיותרים עתה לחלוטין, שעה שהללו רוקמים ביניהם ראשיתה של ידידות גלויה, ופרש זה ויצא לחצר, נכה-רוח במקצת, וזו נטלה לפתע סל ויצאה לחנות. השניים נשארו לבדם, סמוכים זה לזו ליד השולחן, בוחנים זה את זו ונסחפים לתוך שיחה ערה שנקודות-מגע לה לשניהם, ומתוך שהחלו רוחשים גם חיבה מסוימת איש לרעותו, החלו מוצאים גם נקודות-הסכמה.

ה

לא בכדי אוהבת האשה להחליף שמלה או לבוש לעתים קרובות; יודעת היא יפה כי בצבע ובשוני צפון הרבה מן החן והקסם, זה הלובש צורה ופושט צורה. ומרתה שלא עשתה אלא דבר מועט, פשטה שמלת-הבית והחליפתה בחצאית חומה, המלפפת יפה את מתניה, מיצרה אותן במקצת ומשווה לה מעין רשמיות של מזכירה חביבה, ובחולצה כחולה-בהירה שצווארונה עשוי אריג לבן ועדין, העוטר את צווארה ושוליו מתאחדים בסמוך לחזה וחושפים רק מירמז צחותו הבריאה השופעת – והרי שהופיעה חגיגית, נאה ומושכת באמת. כל-כולו של לבוש זה, צירוף שכיח לכאורה של חצאית וחולצה, השלים יפה את מראה גופה, וזו שנראתה קודם נערה צעירה העוסקת לתומה בענייני-הבית, הפכה בין-רגע עלמה המקפידה על חיצוניותה. ד"ר לשם שעיניו לא שבעו מראותה, ומלחמוד אותה כאחת, לא גרע את עיניו גם מתסרוקתה הערמונית-כהה, שהיתה קודם לכן סתורה במקצת וכונסה עתה יפה במכבנות¹ לכאן ולכאן, וחשפה גם את אוזניה הקטנות, שעגילים כחולים-בהירים, התואמים לחולצה, התנועעו בתנוכיהן מדי הניעה ראשה.

יושב היה איפוא, משל חג או מועד לו היום, ולא ענייני-מעשה שמחובתו לעסוק בהם, משוחח עמה להנאתו ובוחן תוך-כדי-כך לקלוט מעל ארשת פניה ותשובותיה את המזיגה שתעיד על בינתה ותפישת-עולמה, כיון שלפי-שעה ניתנה זו לראותה רק כאשה צעירה ומושכת-לב. ודווקא עתה, בהיותם לבדם, חשו שניהם כי יש לקיים אותו מתח שציין את ראשית פגישתם, להפר את השתיקה הטומנת בתוכה את השעמום, שאותו רגש רענן המקיים את האדם ומוציא אותו משיגרה ומן התיפלות החילונית לא יפוג. ומרתה היא שטרחה הפעם לשמור על המשכה של ההיכרות, והציעה בפשטות הצעה שנראתה לו בהחלט:

– נצא לשוטט במקצת.

– אדרבא. תכירי קצת את הסביבה.

ואז הבין ד"ר לשם כי שתיית הקפה די היה לה גם בשמלת-הבית הפשוטה, ואילו מלכתחילה כבר היה בדעתה להציע לטייל קמעה, ולפיכך גם החליפה לבושה. הוא חייך לעצמו, מכיר ומודה בתמימותו.

זריז נדחף ראשון וחמק החוצה מבעד לדלת שד“ר לשם פתחה לרווחה והמתין עד שמרתה תצא לפניו. אז נזכר בסל, אך התעלם ממנו, כיון שלא רצה לטלטלו עמו, ואת הקיבה בתוכו, בנוכחותה של מרתה. ואילו זריז, שעמד על כך, החל מתחכך ברגליו כמבקש לעכב בעדו, ולהזכיר לו, רץ בכיוון לסל וחזר מתנבח קמעה כלפי ד”ר לשם כנוזף בו על שיכחה זו… ברם ד“ר לשם התעלם ממנו ומכוונתו העקשנית. הוא חייך חרש, שכן הבין יפה מה מבקש ממנו כלבו, אלא שלא שם אל לב. הוא פסע לצדה של הנערה עד שהוציאה בעד השער, בהתרחקם ובשיירם אחריהם את המולת בית-המטבחיים, ואחר פנו במשעול המסתעף מדרך-העפר, שבו ד”ר לשם מרגיש עצמו ברשותו. זריז הסיח אף הוא בעל-כרחו דעתו מן הסל שניטוש בכוונה, ושעט בכיוון הביתה שעיטת כלב בריא המרהיב עין בחיוניותו שאינה יודעת מרגוע. ד"ר לשם לא גרע עיניו ממנו וביקש לשתף בהרגשתו גם את מרתה, והעיר לה:

– שימי לב לכלב. מיוחד במינו!

– כלב ככל הכלבים, – פטרה אותו מרתה בחיוך קל.

– משל למה הדבר דומה, כאילו אמרת איש ככל האנשים…

– וכי עד-כדי-כך אתה מבחין בהם ומוצא בהם סימני-היכר והבדלי-אופי ותכונות? אמנם יודעת אני כי הכלב נימנה עם החיות הנבונות, ופיקחותו היא מן המפורסמות, ובכל-זאת בעיני הוא כלב ככל הכלבים… – ושוב חייכה מרתה ובדבריה נעימת הקנטה קלה.

– כאשר יהיה לך פעם כלב משלך ואת תטפלי בו ותכירי אותו, תשוחחי עמו ותלמדי לדעת את תכונותיו וסגולות נפשו – כן, אומר אני סגולות נפשו – אז רק תביני כי לדברי ישנה משמעות רצינית. כל כלב הוא עולם בפני עצמו, חיה המרגישה, מבינה, חושבת ומסורה להפליא.

פניה של מרתה לבשו סבר של רצינות. דבריו של ד"ר לשם הנאמרים בלהט ומתוך גישה מפורשת של חיבה, מוכיחים לה לפתע כי נימת הזלזול שנקטה בענין זה לא היתה במקומה, ומן הראוי היה לה לכבד את דעתו של אדם, אף כי היא עצמה אינה נתפשת לחיבה זו. ביקשה איפוא להפיג את הרושם המזלזל ונחפזה לתקן:

– כמובן, ד"ר לשם. מבינה אני כי רק מי שמתקשר לחיה יכול באמת להעריך את תכונותיה וסגולותיה. בילדותי אהבתי לשחק בבובות והקדשתי להן מיטב זמני והרגשותי, כמו לנפשות חיות, ובאותו זמן הקדיש אחי הקטן את תשומת-לבו לכלבלבים. וכמובן שהוא הרגיש וידע את נפשם יותר ממני, וכאב את כאבם, ואם חלילה אירע משהו לכלבו היה אומלל מאד.

ד"ר לשם חייך חיוך המעיד על קורת רוחו:

– זהו! ולפיכך תביני גם אַת כי דברי על הכלב נובעים בראש ובראשונה מתוך ידיעה, ולפיכך גם מתוך אהבה. אין לך דבר בעולם שאפשר לאהוב אותו בלי לדעתו קודם. כלומר, מתכוון אני ליצור שרוח חיים באפיו. אלא שישנם גם יוצאים מן הכלל. והנה, דרך משל, חש אני כי אותך אפשר לאהוב גם בלי להכירך קודם…

מרתה סנטה בו:

– יש לי הרושם כי אוהב אתה כל מה שנראה לך, גם מבלי שתכירו קודם. הולך אתה שבי אחרי עיניך, ואין לי ספק כי לא פעם אתה טועה ולוקה… הזהר לך, ידידי, שלא תטעה ביחס אלי. אין אני כה חביבה כפי שאני נראית לך… אל תנסה לעשות רושם ואל תעמיד פנים. ובכלל לא כדאי לך לבזבז את זמנך, כיון שהיום אני כאן, ומחר – אי-שם…

ד"ר לשם השיב לה בחביבות:

– כל זמן שאת נמצאת בחברתי, לא אפסיק לעשות את כל המאמצים למצוא חן בעיניך. ואפילו יהיה זה רק בזכותה של פגישה זו בלבד. יש בך משהו –

מרתה שיסעתו בכעין-שובבות:

– חדל לך, ד"ר לשם…

ושניהם צחקו מתוך טוב לב.

יפה ונעימה היא ההליכה בצהרי יום-אביב שטוף-שמש, כחלת צחצחות מעל וירק מתלבלב הפרוש לכל מלוא-העין שהכלניות בוערות בו ולוהטות בצדי הדרך והתעלה, לוהטות באודם, בציפוף של עדות-עדות המתרפקות זו על זו, ובמפורד, כל אחת נושאת בגאון את עדנת כותרתה. וההליכה תוך הלהט הלטפני והנעים של השמש קלה היא, והלב, דומה, פתוח לקראת הטוב והיפה, לקלוט מבט מלבב ואימרי-שפר, ומכל שכן שעה ששני אנשים צעירים מטיילים להנאתם. דרך-העפר, שמשוכת השיטה מטילה רצועת צל בשפתה, נראית צרה, כפרית, ומעין דומיה מפכה בה כבתוך ערוץ, והשניים הולכים חרש, שקועים בדומיה שצפייה נעימה נובטת בה. מהלכים הם לאיטם – זה בנעלי-הספורט שלו בהילוך של חיה אמיצה, מטלטל את כתפיו החסונות לכאן ולכאן ומעל צווארו השזוף, בדומה לזה של מלח שסימוני חריצים מצטלבים בו, מזדקף ראשו המתולתל בשחור שערותיו, הנראה כאוצר חוסן וכוח כקדקוד רומאי; ולצדו פוסעת הנערה הצעירה, נושאת בקלות את גופה הגמיש, הנשיי בחמוקיו והבשל, גוף זה שד"ר לשם נתפש לקסמו ושעינו מתרפקת עליו גם עתה בגנבה, כבוחן יפה את טיבו ואת חמודותיו המשוערות כדרכו של גבר, ושגם בלא לבטא זאת אין הדבר מתעלם מהכרתה של מרתה החשה בכך גם קורטוב של קורת-רוח, זו הנובעת ודאי מתוך רצון להיות חשוקה על-ידי גבר שאפשר להשיב לו מידה כנגד מידה…

זריז חוזר אליהם תוך שעט, משתהה סביבם קמעה, מצפה למלה שיזרוק לו אדונו, עומד מיד על כך שאין הוא דרוש להם, והריהו חופז ורץ שוב כלפי הבית שכתליו הלבנים ניבטים על רקע של תכלת הרקיע, כיון שעומד הוא על רמה קטנה בתוך המרחב, ומן הצד משחירה שדרת עצי-ברוש, אלה הניצבים בלא זיע כמעט ומהווים מרחוק מעין חיץ ברור ובולט בין ירק השדות וכחלת השמים.

ועדיין מהלכים השניים בשתיקה – הנערה מתוך הרגשת חג ובטלה שאחת היא לה לאן תלך, או לאן יוליכה גבר זה הנראה תוקפני קמעה, ובוודאי גם סוער במזגו, אם לדון לפי ההסתערות שערך כלפיה מתחילת פגישתו; ואילו ד"ר לשם גופו, אשר התכחש לכל ענייניו השוטפים, התעלם מהם שלא כמשפטו וכולו מתמכר רק לטיול זה שזכה בו בהיסח-הדעת ביום-חול, אף הוא טרם קבע בדעתו לאן להוליכה. מבקש היה להמציא לה איזה ענין לענות בו, שלא תשתעמם בחברתו, ונתעורר בו גם הרצון להראות לה את ביתו, ומיד החל מכוון צעדיו לשם. משנתקרבו לפתח אמר:

– הרי ביתי פתוח לפניך. היכנסי, בבקשה!

וכאן הוטחה בפניו אותה שאלה תכליתית שאשה צעירה אינה מהססת לשאול לעתים, מתוך כוונה ברורה לעמוד על מהותם של דברים ולהימלט מטעות הגורמת לפעמים אי-נעימות:

– כלום אתה לבדך נמצא בבית זה?

ד"ר לשם הצטחק לשמע שאלה זו ועקר מיד את הספק מלבה:

– לבדי לחלוטין. ועסק לך עם רווק מושבע…

מיד נתנה בו מרתה את מבטה האמיץ הניבט מתוך עיניה החומות שמתוך הרגל של צימצום-מה הן נראות לעתים צרות במקצת והבעה של עזות שוכנת בתוכן:

– אלה הרווקים שהם מסוכנים עד שהם נופלים בפח…

ואילו ד"ר לשם עונה לה בשקט:

– נופלים וחומקים מתוכו. וענין אני מוצא בשני המצבים גם יחד…

מרתה תלשה כלנית על גבעולה ושמה עצמה כחובטת בו על פניו של ד"ר לשם תוך איום קל רצוף משובה:

– מכירות אנו שחצנים שכמותכם!

ושני האנשים שאינם מכירים עדיין זה את זה אינם נתונים אלא בקירבת הניגודים המצויים בתחומה של חיבה כמוסה, זו המצווה עליהם להשמיע שטויות נעימות ולראות בהן אותה שעה דברי חכמה עמוקים, או אימרי-נועם שקסם חופף עליהם; אותם עגבים קלים ונעימים המאחדים אותם כבר בשעות מעטות של פגישה ראשונה, ושהרבה משיחת לב-אל-לב עושה בחשאי את שליחותה – כל אלה ניצני האהבה באביב, ותחושת הגוף הצעיר, החומד והבריא של הגבר, עיניו המבריקות, שריריו הרוטטים מעוצמה וכפות ידיו האמיצות והרכות כאחת, האוצרות במגען את טעם הלטף והחיבוק העז; לעומת גופה הצעיר והרענן של האשה הנאה, אשר למחשבת-פתע על חמדת החיבוק בזרועותיו ותחושת כפותיו הלטפניות, זו עדנת התחושה שטעמה ידוע לה מפגישות קודמות עם אחד הנערים אשר לזיכרה עוברת בה צמרמורת שערגה ופחד סמוי מהול בה. שניים אלה ניצבים עדיין על סף הבית, כיון שמרתה מתריסה נגדו בכעין סירוב:

– ולשם מה להיכנס אליך עכשיו? מוטב שנטייל.

תשובתו של ד"ר לשם מכניעה אותה:

– מפני שמבקש אני לנהוג בך מנהג הכנסת-אורחים ולהראות לך דבר שתמצאי בו ענין.

מרתה לא השיבה. היא סקרה אותו בשקט ועלתה על מדרגות ביתו של אדם שאין היא יודעת במה קסם לה שהיא נשמעת לו. חשה היא כי חזק הוא ומדבירה לרצונו, בוטח ונוסך מרוחו גם על האחרים, וכדי להפיג קמעה את הרגשת בטחונו זה, הריהי נכנסת לביתו דרך חירות, משל אין זו לה פעם ראשונה לבקר אצלו, מתכנסת מיד לתוך הכורסה האחת והיחידה, מעיפה מבט לקלוט את מראה החדר ופוסקת בנעימת פקודה מלאכותית במקצת שכל עיקרה אינו בא אלא לחפות על צפייה לבאות:

– הראה לי, בבקשה, את הדבר שאתה מבטיח כי מעניין הוא.

– תנוחי קודם.

– אינני עייפה.

– בכל-זאת נחוצה לי הפסקה קלה. אין לעבור מענין לענין בפתאומיות שכרוכה בה איזו מעשיות. הרי זה דורש אם לא הכנה נפשית, לפחות איזו שהות מספקת כדי לנשום אווירו של מקום חדש. עדיין ספוגים אנו ריחו ואווירו של אביב שטוף שמש ואור, ואילו את בדבריך מראה כבר קוצר-רוח שיש בו מקדרות הסתיו…

– ד"ר לשם, אל תייחס לי מצב-רוח שאינו בי… פשוט, מתוך סקרנות.

– סקרנות גובלת עם קוצר-רוח.

– מתוך ענין שאדם מוצא בדבר. כלום האדישות טובה בעיניך? אמרת כי יש לך להראות לי דבר שענין בו והריני תאבה לדעת מהו. שאם לא הרי יכולנו לטייל עוד קצת בחוץ.

ו

ד“ר לשם אינו עונה לה מיד. הוא מחייך, דומה, לעצמו, כמבקש לשקול בדעתו אם אמנם ראויה היא לכך, או שמא להוכיח לה כי אין הדבר נעשה דרך פקודה. כיון שאינו טורח להושיט ידו ולמשוך כיסא לשבת עליו, הריהו גוחן וצונח על גבי המרבד באמצע החדר, הופך על צדו ונשען על מרפקו, סומך לחיו הימנית בכפו הימנית, משל מבקש הוא נופש לגופו על כר-דשא תחת כיפת-הרקיע, ובידו השניה הוא משחק בפרצופו של זריז שבא בתנועות רשולות ורבץ לצדו גם הוא. ד”ר לשם מטפח בכפו על קדקדו של כלבו ומגרד אותו בסמוך לאוזנו אותה גרידה קלה הגורמת לו קורת-רוח מרובה, שכן עוצם זה בשעת מעשה את עיניו ומתמכר כולו להנאת הגרידה. בלא לשנות את מצבו נותן ד"ר לשם עיניו במרתה, בוחן אותה ממושכות כאילו לא נתבקש כלל למלא מישאלה, ולפתע הריהו מפתיעה במשפט שאינו, לכאורה, לענין אלא שהוא מוצא בו מעין פתיחה לפרק שהוא עוסק בו:

– יודעת את, חיבתי לכלבים עצומה היא, ולעתים נדמה לי כי אני עצמי יש בי קצת מגלגולו של כלב, כלומר, יש בי משהו מתכונותיו הנאמנות של זה, וכן הרבה מאותה חיבה עזה המצויה בו שעה שהוא מתקשר לאדם. מחייכת את ורואה בכך דברים בטלים, אבל אם תכירי אותי יפה, תראי כי צודק אני בשני הדברים, כלומר, בחיבתו העמוקה לבעלי-חיים אלה, ושנטועה בי אחת מתכונותיהם היסודיות. דרך-משל – דומני כי עוד מעט, אם אוסיף להסתכל בך, תטעי בי שלא מדעת אותה תחושה של נאמנות ללא גבול אליך, כגמול ליחסך הטוב.

מרתה, שאינה מסתירה את חיוכה, סונטת בו:

– הריני רואה כי אתה יוצא ממש מכליך כדי לומר לי דווקא דברים מקוריים, שאינם מתקבלים על הדעת ושאינם שגורים, מלאכותיים במקצת… אינך מרגיש כלל כי בכל אלה יש – מה שכבר אמרתי לך קודם-לכן – הרבה מן המישחק… וזה נוטל ממך קצת מאותה טבעיות שהיא יפה לכל אדם ובדומה להגדרתו של אחד חכם בן תקופתנו אומר לך, כי דומה אתה לירח המראה לנו דווקא את צדו המאיר, וסבורתני, אם מותר לי לשפוט לפי גישתך, שיש בה לא מעט מן החוצפה, כי ודאי יש בך צד אפל…

ד"ר לשם אינו חש להצטדק. הוא מקשיב לדבריה ושותה אותם בצמא. אלה הם דיבורים לפי רוחו! אז רק אז הוא תוהה גם על ארשת הבינה הנסוכה על קלסתרה, מבחין ברצינות הנאה המהבהבת במבטי עיניה, ויודע כי דבריה לא זו בלבד שיש בהם מן ההגיון, אלא גם אמת רבה, שכן נכון הדבר כי בכל אלה יש קצת מן המישחק… מבקש הוא לעשות עליה רושם, להתחבב עליה, ולפיכך בורר הוא לו את המשפטים הנאים ואת ההשוואות המבריקות כדי למצוא נתיב אל לבה. אמנם יש בו גם הרבה מן השיחה הנאה לשמה, מתוך גישה טבעית, אבל כפי הנראה אין הוא עונה לה, שלא תצלצל בדבריו נימה של הצטדקות, דבר השנוא עליו בדרך-כלל, והריהו מתנער לפתע ממקום ריבצו, מזנק כחיה צעירה ובריאה לפינת הכוננית ושומט מאחד המדפים כמה תיקי כרטון שכריסם נפוחה מחמת חומר גדוש. הוא גוררם ועורמם לרגליה של מרתה, ופניו לובשים בשעת מעשה סבר של רצינות.

– הביטי וראי, – פותח הוא ופונה אליה בהצביעו על התיקים. – כאן ארוזה ומקופלת הרבה מן החיבה שלי לבעלי-חיים אלה, כוונתי לכלבים, והרבה מן האמת בדברי, זו שאת מבקשת להכחישה…

מרתה אינה מניחה לו:

– אבל טרם ענית לי אם יש בך מן האפל באותה מידה שיש בך מן המאיר…

– אין אדם מצהיר על כך. היום הוא אומר כך ולמחר מעשיו סותרים את דבריו שנאמרו ברצינות המדברת אל הלב… ודאי שמצוי בי מן האפל כמו בכל אדם, בדיוק כמו שהוא שוכן גם בלבך… בלב כל אחד ואחד מאתנו. השאלה היא מהו היסוד הגובר בכל אחד מאתנו משניים אלה? אני מרשה לעצמי לומר בכל הרצינות, ובמלוא הכרתי הצלולה שאינה באה לסתור למחר את כוונתה, כי נוטה אני לצד המאיר…

תוך-כדי-כך מתירות אצבעותיו בחפזה שרוכיו של אחד התיקים:

– הביטי וראי, ידידתי הצעירה: כאן, בתיק זה, שמורות מאות תמונות של כלבים מגזעים שונים ומינים מופלאים ברחבי תבל – תמונות שרכשתי ואגרתי משך שנים רבות, תמונות מתוך ספרים, גלויות, תצלומים וציורים גזורים מכל מיני עתונים. אם את מעיינת לפעמים בז’ורנאלים² בבתי-קפה ורואה שמישהו גזר משם בגנבה איזו תמונה, הרי אם התמונה היתה של אשה ערומה, או של שחקנית חזון-הבדים, או דוגמנית נאה של אופנה, הריני נשבע לך בכל הקדוש כי ידי לא היתה במעל; אבל אם חסרה שם תמונת כלב חמוד, הרי דעי לך כי זהו מעשה ידי בפירוש…

הוא טורף את התמונות ומראה לה מן הטיפוסיים ביותר, מוסיף ומסביר מתוך חיוניות המרתקת את מרתה, והריהי מוצאת עצמה נתונה לפתע בתוך עולם שלא שיערה את מציאותו המגוונת, ושעה שהוא מספר לה את הדברים לתומו, ברוב ענין ומתוך ידיעה עמוקה, הריהי מקשיבה לו יפה-יפה והתעניינותה הולכת וגוברת כשהוא טורח לפתוח גם את שאר התיקים.

וכאן אין ד“ר לשם מסתיר אחד מסודותיו הכמוסים ביותר. בגלל אותה מידת האמון שהוא רוחש לנערה זו, או ייתכן כי בגלל אותה מידה של חיבה שלבו רוחש לה, הריהו סח ומגלה לה את תכניתו הקוסמת לו מזמן – הוא מספר לה כיצד הוא בוחר ומוציא, לאחר הקפדה רבה, מתוך כל מיני ספרים מן הספרות העברית, ובעיקר מתוך ספרות העולם, סיפורים ורשימות על חיי הכלבים, ויש בדעתו להוציא לאור באחד הימים אנתולוגיה³ שעיקרה ועניינה הוא אספקלריה⁴ מאירה של בעל-חיים זה לכל תופעותיו וגילוייו, תכונותיו וסגולות נפשו, שאין דומה לו; ומבוא הוא מכין להקדים לחומר זה שהוא אוסף, מבוא מקיף ומבוסס על חקירותיו ותצפיותיו בחיי הכלבים. מצטער הוא שבתוך הספרות העברית מצא חומר מועט בלבד, פרט ל”בלק" של עגנון⁵, ורובו מלוקט מלשונות אחרות; אכן אין פלא בכך, כיון שאומות העולם יכלו במשך דורות לשים לב לחי ולצומח במידה שווה. הוא מסתייע גם באחד מחבריו, סופר צעיר המודיע לו מזמן לזמן על סיפור או רשימה שהוא מגלה, נוסף על החומר שהוא בעצמו שוקד עליו כל הזמן. כמובן שהוא, ד"ר לשם, אינו סומך על טעמו של חברו בנידון זה והוא מקפיד מאד על בחירת החומר. זה צריך להיות משהו משופרא דשופרא, קולע מבחינת התיאור והאמת האמנותית והמציאותית, ובעיקר אותם הדברים שיש בהם כדי להאיר את נפשם של בעלי-חיים אלה ואת בינתם היתירה. אפשר שמכל החומר שצבר בשעתו, והמרוכז בכל התיקים האלה, יבור לו רק חלק מועט בלבד, כדי שהמיבחר ישמש יפה את הקורא העברי, חובב הכלב, ושהדברים יצטרפו למסכת יפה ומפוארת, כיון שגם מבחינה חיצונית, אסטטית, יש לו כמה רעיונות, ואפשר שיעלה בידו לעטר את החומר בציורים וברישומים שיש בהם כדי להוסיף נוי וענין.

מרתה מקשיבה לדבריו בכובד-ראש. היא נוטלת אחד התיקים שעל גבו רשום בכתב ידו הברור של ד“ר לשם ברומית: Canes Pastorales, מדפדפת בחומר הגדוש ועינה נתקלת בתמונות של כלבי-רועים למיניהם, מקוטב לקוטב, ומקבלת מושג עד מה היטיב לשקוד ולבחור, ללקט רשימות, סיפורים ותיאורים, לרשום ולמיין. למראה החומר האצור בתיק, והלהט הנסוך על פניו של ד”ר לשם לאחר שהסביר לה מהותם של דברים שיש בהם לא רק מן הגישה הרצינית, אלא הרבה מן האהבה, הרי היא מתחילה למצוא בכך ענין. היא מושיטה ידה לתיק שני, לדפדף בו, ונתקלת בפרצופיהם הכבדים והמסורבלים של הבולדוגים, הבוקסרים האלפיניים, הניופאונדלנדיים⁶, כל אלה הכלבים כבדי-הסבר וזעומי-הפרצוף; ולעומתם הפוקס-טריירים הצמריים המסולסלים והנוגים, והכלבלבים השונים חלקי-העור, כלבי-השעשועים הערמומיים והמפונקים, הטרקליניים; הזאבים למחצה ולשליש ולרביע, עזי-הנפש ושואפי-הקרב, וכלבי-הרועים הפשוטים, כלבי-שמירה וכלבי-כפר, כלבי-משטרה וכלבי-הצלה – עדה גדולה ומגוונת.

ד"ר לשם מסתכל בה מן הצד, משתאה אל החביבות והרצינות שקלסתרה לובש שעה שהיא מדפדפת בתמונות ומעיינת בחומר. הוא שותק שלא להפריע לה, וכאשר הוא שומע מפיה דברי שבח והסכמה לרעיון המעסיק אותו מזה שנים, רעיון שמתחיל למשוך גם את לבה, הוא בוחר לפתע רשימה אחת ואומר:

– הקשיבי, דרך משל, לשורות מספר משל אקסל מונתה⁷ על הכלבים: “מי שרוצה להיות רופא-כלבים טוב מן הצורך שיהא אוהב כלבים, ולא עוד אלא שמן הצורך שיהא מבין את טיבם; כך היא המידה גם לגבי בני-אדם אלא שיש הפרש בדבר: קל לעמוד על טיבו של כלב מלעמוד על טיבו של אדם, וקל לאהוב אותו מלאהוב בן-אדם.” או דברים אלה: “הכלב אינו יכול להתחפש, אינו יכול לרמות, אינו יכול לשקר, משום שאינו יכול לדבר. הכלב הריהו קדוש. הוא בר-לב וישר מטבע ברייתו.”

– נפלא… – ממלמלת מרתה.

– הקשיבי לעוד שורות אחדות: "העברת מחשבות מאדם לכלב הריהי דבר שאמיתו הוכחה לא אחת. הכלב יכול לעמוד על מחשבות אדונו, יכול להבין את החליפות והתמורות שברוחו ולהיות צופה ורואה מראש את החלטותיו. הוא יודע על פי החוש הטבעי שלו אימתי אינו מתבקש – אבל בזמן שמלכו עגום ונפשו מרה עליו, הריהו יודע שבאה שעתו, ומיד הוא זוחל ובא בלאט ומניח ראשו בחיקו: “אל תהא מיצר! אל תתן דעתך לדבר אם הכל יעזבוך! הרי אני עמך להיות פה תמורת כל ידידיך ולהלחם עם כל אויביך! בוא ונלכה לטייל ושכח כל דאבה!”

ד"ר לשם מניח מידו את הגליון ומחייך:

– ואז אני פוקד עליו: זריז! בוא ונצא לטייל…

מרתה עושה תנועה נמרצת, כמתעוררת מתרדמה, וקמה ממקומה:

– אכן, לא רק שיעור יפה קיבלתי, אלא למדתי פרק יפה באמת. מתחילה אני להבין, כי חומר זה יש בו הרבה טוהר וחן, וכמובן – מעל לכל – סגולות הנפש… משערת אני כי מה שהראית לי הוא רק אפס קצהו. הייתי ממשיכה להקשיב ברצון, אלא שבכל זאת אסור לי לאחר לארוחת-הצהריים, כי קרובי ודאי מחכים לי ודואגים.

ד"ר לשם החזיר בחפזה את התמונות ואת הרשימות המפוזרות לתיקיהן והביע את צערו על הביקור הקצר. מרתה השיבה לו כי הביקור לא היה קצר כלל וכלל, והיא מבטיחה לו כי אם רק תמצא שעה פנויה, תסור אליו שנית.

היא ניגשה לחלון הפונה לחצר, הציצה תוך סקרנות קלה החוצה למכלאה ולשובך. התעכבה רגע ליד שולחן-הכתיבה, הפכה בספר, נגעה באחת מן המקטרות שעבר זמנן והן משמשות לקישוט בלבד, ואז פנתה לעבר הדלת. ד“ר לשם הצטרף ללוותה. זריז ניתר ממקומו להקדימם כדרכו, אלא שד”ר לשם גזר עליו: “זריז הישאר כאן!” הכלב הביע אותות גלויים של אי-רצון, הרכין ראשו כאומר להתעלם מהערה נוספת שאינה לפי רוחו והשים עצמו כלא שומע… ד“ר לשם חזר וגזר עליו בתוקף: “זריז לא לזוז!” מרתה המשתהה נתנה בכלב מבט של השתתפות בצער, שכן דומה הוא אותו רגע לילד, שאין הוריו מרשים לו לצאת בחברתם לטיול. היא פנתה לד”ר לשם: “הישמע בקולך?” וד"ר לשם יצא ונעל את הדלת: “שמוע ישמע!”

ושניהם צחקו בצאתם שעה שזריז המפחד להפר את מצוות אדונו קפץ והופיע זעום-פרצוף בחלון הפתוח, כשרגליו הקדמיות שעונות על גבי האדן, מעיניו נשקף צוהב זהוב והוא מתנבח קצובות, תוך חישוף מלתעת חדות כלפי אדונו, תוך קובלנה מרה ותוחלת כאחת שמא ישנה את דעתו… אולם ד"ר לשם איים עליו באצבע: “לא לזוז…”

– כלב חביב! – פסקה מרתה ונעימה של חיבה בדבריה. – כלב זאב.

– כלב זאבני, תיקן לה ד"ר לשם, Canis Lupus, אבל נבון וריע נאמן!

בלכתם היפנתה מרתה את ראשה לראות אם זריז עדיין נמצא במקומו. ואכן הוא ליווה אותם במבטי עיניו, ואף כי החלון פתוח היה לא מש ממקומו, ורק התייבבותו המקוטעת עדיין הגיעה לאוזניהם. “כלב חביב,” זרקה שוב תוך שהיא רוחשת חיבה לבעל-חיים זה שנזדמן למחיצת היכרותה משך יום אחד, וד"ר לשם אישר בסבר של שביעת-רצון: “נבון ומסור לאין ערוך. בפעם אחרת אספר לך עליו משהו המעיד על תכונתו זו. אך הואיל וממהרת את לארוחת-הצהריים ושעה ארוכה עסקנו בפרשת הכלבים, מוטב שאדחה את הסיפור לשעה יפה יותר.”

ז

תוך-כדי הליכה פנה אליה ד"ר לשם לפתע לבקש ממנה תשובה לשאלה שהחלה טורדת אותו קמעה, כנראה עוד קודם-לכן. והואיל והרגיש עצמו עתה בחברתה חפשי וטבעי יותר, בחושו כי נוטה היא אליו חסד במידת-מה ואין מקום לאותה מתיחות שקדמה עד שהכירה והכניסה לתוך שיחה, לבש עוז וביקש לדעת, אם מותר לו דעת, למשך כמה זמן באה להתארח. ובכלל מתפלא הוא שלא ראה אותה לפני כן אצל קרוביה, שהוא רגיל לסור אליהם מדי בואו לבית-המטבחיים.

מרתה מחייכת בחובה: “סקרנותו כבר התעוררה…” והיא סחה לו, כי לפי-שעה יש בדעתה לשהות אצל קרוביה זמן מועט בלבד, שבוע ימים, כיון שעליה לחזור למישרתה. מורה היא בבית-ספר-עממי בעיר, ונטלה חופשה קצרה לאחר שסבלה מהצטננות שהתישה את כוחה. היא נענתה הפעם לבקשת קרוביה הדואגים לה יפה. אמנם, המקום אינו סימפטי, ולרוב אינה יוצאת לחצר, כיון שהקצבים ונעריהם וכל צבא הטבחים למיניהם המתרוצצים במקום לרגל מלאכתם אין בהם כדי למשוך את הלב, וכאשר הם מגלים אותה יש לה הרגשה כי הם אוכלים אותה בעיניהם; לפיכך היא מסתגרת בבית, עד שהם מכלים את עבודתם הבזויה.

תוך-כדי שיחה הם מתקרבים לבית-המטבחיים וכבר בוקע ועולה ממנו עד להחריד רעש שלשלאות-הברזל, ניקוש המנופים המוסעים בסאן מתכת ובהמולה מטרטרת על גבי פסי-ההסעה הנטויים מעל, ומבעד לסריגי-השער נראות הגופות הבוהקות של בהמות שעורן נפשט מהן ומובילי-הבשר המשולהבים נושאים מהן על גבם לתוך המשאיות. מרתה העיפה עין והפטירה בהבעה של שאט-נפש:

– כבר נמאס עלי המראה הזה! איני יכולה להבין כיצד יכולים בני-אדם לעבוד כאן, ובכלל – המקצוע הזה!…

ד"ר לשם קלט בהנאה את ארשת הזעם המסתמנת בפניה של מרתה כמבקשת לסלק אי-נעימות טורדנית, מגעילה, והוא פונה אליה, אומר לקנטרה:

– אבל בכל-זאת, בוודאי שאין את מדירה עצמך מאומצת-בשר צלויה יפה. מאכלי-בשר עריבים וטעימים-לחך…

מרתה אינה מכזבת:

– עד היום לא הירהרתי בכך, ואילו בימים האחרונים החל מעסיק אותי הרעיון על צמחונות. הרי זוהי בכל-זאת תורה אצילית, נעלה וכנראה גם יפה לבריאות.

ד"ר לשם נענע בראשו לאות הסכמה:

– אפשר וכך הוא הדבר. אך כלום חיים אנו לפי רצוננו בלבד?

– במידה שאנו יכולים, במידה שאנו שואפים לכך ומחנכים את עצמנו!

– לפי-שעה טרם נתפשתי לכך.

– דומתני, כי אני אעשה זאת… אם בהמות טבוחות אלו תתחלנה לרדוף אחרי בחזיונות-לילה, לא תהא לי ברירה. אגב, זכור לי יפה אחד מציוריו עזי-ההבעה של דומייה:⁸ כיצד ברנש אחד רואה בשנתו לאחר ארוחת-בשר דשנה סוס העומד עם שתי פרסות רגליו הקדמיות על חזהו, והמיסכן זועק מתוך סיוט שאין לשערו… חוששת אני שמא אחוש בדומה לכך לאחר ארוחת-בשר, ובעיקר לאחר שעיני נתקלו כאן במראה אחד…

עוד הם עומדים על הסף, וד"ר לשם לא מצא לו עדיין את המלים היפות לפרידה מאשה צעירה זו, שככל שהוא מרבה לשוחח עימה ולראותה אין הוא משתומם כלל על שהוא נתפש להווייתה השופעת חן, ונראה גם שהנערה משכילה למדי. אין הוא צריך הרבה. כדי לעמוד על טיבו של יין משובח אין צורך לשתות את החבית כולה – די בכוסית קטנה. הוא למד לדעת זאת מתוך הערותיה ותגובותיה ומהתנהגותה שאינה חסרה עצמיות ואופי. הרהורים שקודם לכן לא עלו על דעתו החלו טורדים אותו תוך בהילות וחשש קל שמא יחמיץ משהו. לא באה זו לשבוע ימים לעורר בו כיסופים רומנטיים, שכן תחלוף כלעומת שבאה והוא לא יוסיף לראותה. ומשום-כך בהרהרו בזה, הריהו מצטער מראש שמא יהיה זה מאמץ-שווא הכרוך במעשה-נערות, כיון שהיא מוצאת חן בעיניו וכופה עליו מחשבות תכליתיות שלא הסכין להן עד היום.

– במה אתה מהרהר, ד"ר לשם, – פנתה אליו מרתה. – עושה אתה רושם כאילו הפלגת לאיזה מסע רחוק והשארת משהו על החוף…

ד"ר לשם מצטחק צחוקו הכבוש, הנמוג מיד מעל פניו, שפתותיו נפערו קמעה מתחת לשפמפמו הגזוז, שהגילוח מניחו צר ומטופח, והרי מסתמנת איזו עווית קלה של לעג לעצמו, או בדומה לה, משהו המפרכס לצאת מפתחי פיו ומשתהה עדיין. לבסוף, לאחר שהתגבר על היסוסיו, אמר ועיניו מישירות נכחה:

– אגיד לך בסוד, נערה חמודה, ממש לא ייאמן כי יסופר… ומבקש אני שתקבלי את דברי בפשטות, כי כנים הם ואין בהם כל שמץ של הפרזה, אם כי כבר הטחת היום בפני האשמה כי משחק אני, כי בורר אני את המלים במיוחד ומנסה את דברי שיצלצלו באוזניך מקוריים, למען “יחי הרושם…” ובכן, לאחר הקדמה זו, המותר לי לומר לך כי נדמה לך שהפלגתי למסע רחוק, ואילו לאמיתו שלדבר, קרוב מאוד הייתי אליך ומהרהר הייתי רק בך; קשה לי לומר לך שלום לאחר שהכרתיך ואצטער אם תסעי בקרוב. התוכלי להפגש עמי מחר, נגיד, בשעה שמונה בערב?

מרתה לא הסתירה את חיוכה ששזור היה בו קורטוב של קורת-רוח. טבעי הדבר שאדם זה מבקש להשתעות בחברתה. גם היא מרגישה יחס דומה אליו, והוא נראה לה כל כך קרוב ומוכר על מעלותיו ומגרעותיו, משל היתה לה שהות מספקת לבחינת טיבו ואפיו, וזו לה הפעם השניה במשך היום ששוב עולה וצפה לפניה דמותו של גדעון, הדור ונאה במדי הרב-סרן, זקוף ושופע חן-עלומים, המחכה בוודאי למכתב ממנה. מכתב שטרם כתבה לו ושספק אם תכתוב לו היום. הדבר נראה לה תמוה במקצת, שלפתע נפגמה משום-מה דמותו של גדעון, והרי רק לפני ימים מספר כה נעים היה לה במחיצתו וכה שלם היה יחסה אליו. מה פירוש הדבר? האם כה בוגדנית היא מטבעה וקלת-דעת, שפגישה קצרה ומקרית יכולה להאפיל על דמותו של גדעון ולהסיח את דעתה ממנו? כלום כך היא מעמידה את עצמה במבחן, או שמא יחסה אליו, אל גדעון, עדיין אינו בשל כפי שהיתה סבורה, או כפי שביקשה להאמין? בפניה של מרתה הסתמן איזה אי-רצון המעורר בה מורת-רוח כלפי עצמה, והפעם ד"ר לשם הוא שבוחן אותה במבטו החודר ומשלם לה מידה כנגד מידה:

– דומה כי את היא המפליגה בנסיעה ארוכה ונוטשת אותי כאן על החוף…

מרתה מעלה על קלסתרה המהורהר בת-צחוק רפה, עשויה, ועונה לו תשובה המגלה שמץ מהרהורי-לבה:

– אמנם יפה ניחשת, ד"ר לשם. הפלגתי למרחק ניכר מכאן לקראת דמותו של בחור חביב ויפה-תואר וגדעון שמו.

לבו של ד"ר לשם נפעם, תוך מבוכה של חרדה קלה שאינה מוצדקת, שכן גלומה בה קנאה כלפי הנעלם והבלתי ידוע לו, ואף-על-פי-כן מוחשי למדי, וצלו של האלמוני הוא שהעיב קודם לכן את פניה של מרתה. למרות רצונו הוא שואל:

– כלום גדעון זה הוא בחור שלך?

וזו משיבה בכעין קנטור:

– מה פירוש “בחור שלך?” כלום רכושי הוא?"

וד"ר לשם מרגיעה בלשונו המתונה:

– לא נתכוונתי, חלילה, לפגוע בך, אבל כשהזכרת את שמו של אותו בחור נתעורר בי הרצון הטבעי לדעת משהו עליו; הרי זה בחור שאין לי כל מושג עליו, וגם קנאה קלה…

מרתה נותנת בו מבט חונן שבא לחפות על מורת-רוחה מעצם הקינטור שלא נתכוונה אליו, והואיל ודבריו של ד"ר לשם נראים לה, היא עונה לו בכנות:

– איני יודעת עדיין אם הוא בחור שלי. כלומר, לא חתמתי על חוזה, אבל הכל רגילים לראותנו יחד ולהצביע עליו כעל בחור שנועד לי מששת ימי בראשית. לא אכחיש כי הוגה אני אליו חיבה רבה, ודומתני שהוא ראוי לכך.

ד"ר לשם חש כי נוטה הוא להחוויר מרגש של קנאה, וחשש מענה, מציק, משתלט עליו. אין הוא מבין כיצד נסתבך כעלם תמים משך שעות ספורות בלבד בסבך של קנאה וכל אותן ההרגשות שאינן זרות לו, אלא שהשתרגו עליו הפעם במפתיע, והריהו עונה לה בשקט עצור, אך נסער מבפנים.

– איני יודע מיהו ומה טיבו, וכל זמן שאיני מכירו הרי גם שהווייתו הבלתי ידועה לי אינה מחייבת אותי. כמובן שזה מחייב אותך בלבד, ואיני בא לחטט בעולמך הפנימי ולבקש ממך פרטים. אין לי כל רשות לכך. מה שמעניין אותי ברגע זה בלבד הוא אם אוכל לבוא מחר בשמונה בערב ולהזמינך לצאת לאיזה מקום במושבה.

מרתה בוחנת אותו שוב במבטה הרציני והממושך, מבעד לסדקי עיניה הצרות, אם מחמת מיצמוץ קל ואם מתוך הגנה כלפי אור-השמש הבוהק מולה; עיניה הצרות משוות לפניה חן בלתי מוסבר, כמעולף חלום. ד"ר לשם עומד לפניה, בוטח למראית-עין ומצפה לתשובתה מתוך ענווה הנוגעת ללבה. הוא אמר לה דברים גלויים ואינו מסתיר את חיבתו ממנה. יש בו באמת משהו המושך את הלב, ונראה הוא כה שלם, כה טבעי, למרות צחות לשונו החיצונית, עד שהיא באה במבוכה ועדנת החמימות כובשתה. קודם-לכן, משנזכרה בגדעון, נתעורר בה הרצון להקשיח את לבה, להרתיע את עצמה מסכנתו של גבר זה, הגלומה בכל אחת מתנועותיו, בשיחתו, בעיניו המישירות להביט אליה, ובכל הווייתו שיש בה מן האישי התקיף; חשה היא כי לשווא תתאמץ לבטלו ולסלקו במחי-יד, שאם תעשה כן יהיה במעשה זה שקר, כי מרגישה היא את ההפך הגמור; ניצב לפניה אדם שיש בכוחו להוציאה מן השיגרה ולדובב אותה בשיח סוער ומעניין שאינו יודע מעצור מהו; אפילו עצם עמידתו השקטה לכאורה, בה הוא שקוע בצפייה לתשובתה, יש בה מן הכוח העצור. קשה לה לזכור מקרה דומה שתרגיש בקרבתו של אדם חושניות גופנית בביטויה ושיחד עם זאת מרחפת עליה תמיד אותה רוחניות שכלתנית המשלימה אותה ומוסיפה לה כוח מושך. הרי זו אותה המזיגה המבורכת בגבר שאליה היא נמשכת מאז היותה נערה. אלא שחוששת היא שאם תיעתר לו, הרי יהיה הוא הגבר אשר לא ירפה ממנה ויבקש להמצא בקירבתה תוך הריסת כל המחיצות והסייגים. אין זה האיש שאפשר לעודדו, להצטחק אליו, להשתעות בחברתו ולסלקו אחר-כך… אף אין בה הרצון והכוח לעלוב בו ולהשיב את פניו, ואילו החשש מפני התפתחות משוערת מרתיע אותה…

ד"ר לשם, דומה, לא רק בוחן אותה במבטי עיניו אלא עוקב גם אחרי מהלך מחשבותיה, לבטיה הסמויים וחישוביה, שכן לפתע הוא מפסיק אותה וחש לרווחתה:

– רואה אני שקשה לך להחליט ברגע זה. ודאי יש לך סיבות, הפרעות. ובכן, הואיל ויש לכם טלפון במשרדו של ד"ר לרמן, ואני אהיה הערב במושבה, אטלפן אליך בשעה שמונה כדי לדעת את תשובתך.

מרתה נאחזת בהצעתו בחפץ-לב:

– טוב. טלפן ותקבל את תשובתי.

ד"ר לשם הושיט לה ידו לשלום וחש זו הפעם הראשונה בכף ידה הצרה והענוגה, הנתונה בכפו האמיצה, מלפפת מגעה הנעים. תוך-כדי-כך קלט גם את ארשת פניה שהביעו הכרת-טובה על חלצו אותה לפי-שעה ממבוכתה, ומתוך עיניה נשקפה הפעם ידידות גלויה, כרמז של חסד ודאגה כאחד, זו הדאגה לגבר שהאשה רוצה להביע בה יחס מפלה לטובה וכך מתלווה גם המבט שאינו מסתיר את החיבה המפורשת.

ח

מרתה חזרה לאיטה, נכנסה לטרקלין האפלולי והתכנסה לתוך הכורסה. עייפות נעימה מפעפעת באבריה, והחמימות שספגה בחוץ מלהטו של שמש, זיוו ואווירו הבשום של יום-האביב, משרה עליה רוח של שלווה בתוך הדומיה שבחדר. מרוצה היא שחמדה עסוקה במטבח ושאין יעקב מתרוצץ לידה כרגע להעתיר עליה סימני חיבה והטרדה, כדרכו; מרוצה היא שיכולה היא להתבודד קמעה, שכן חשה היא צורך נפשי להשיח לעצמה הגיגי-נועם ולהעלות לפני עיניה מראות תוך הליכה ושיחה עם ד"ר לשם, לחזור בזכרונה על משפטים, קטעי-דברים והברקות שערבו מאד לאוזניה כאשר שמעה אותם יוצאים מפיו של אדם נבון, זה שיש בו מן הבגרות השקולה, מן המחשבה הרצינית, וגם מן הפחזות של הולל או קל-דעת… וככל שהיא מרבה להיזכר, הרי היא נתפשת יותר להגיון האצור בדבריו ולכוח הרצון החיוני המפעם את רוחו. מיהו? מה טיבו? וכיצד מהלך אדם זה עד היום בגפו? כיצד הוא חי את חייו באותו בנין ישן שהתקינו ושיווה לו צורה של חווילה, וכיצד הוא יודע גם להסמיך את רצונו למעשים. ואותו ענין משונה של אנתולוגיה על כלבים – כמה אהבה ושקידה הוא משקיע בכך, ומה רב ומגוון הוא החומר שעלה בידו לאסוף ושהיא קיבלה מושג עליו רק תוך דיפדוף בלבד.

אין מרתה מסיחה דעתה מכל אותה פגישה שהוציאה אותה לפתע מן השיגרה כאן, והריהי שרויה במבוכה קלה, שכן עליה להשיב לו הערב, לכשיטלפן אליה, בדבר הפגישה שהוא מבקש ממנה. האמת היא כי עוד לפני שפנה אליה מבקשת היתה איזו אמתלה להביאו לידי כך, ואילו משפנה אליה רק הקדים אותה… ומה משונה היתה אותה שיחה בה הכניסה את גדעון ונהגה בו על-ידי כך שלא כהוגן, הואיל ובלי דעת נסתייעה בו כבאמצעי… ובלי דעת בגדה בו, כי בהרהוריה נדחה לקרן-זווית ודמותו ניטשטשה והלכה ככל ששהתה יותר במחיצתו של ד“ר לשם – פגישה של שעות ספורות בלבד!… “הה, אלוהים אדירים! והרי איני מאוהבת בו כל עיקר!” כך היא מהרהרת וגוזרת על עצמה שזוהי רק השתעות קלה בחברתו של אדם נעים ותו לא, אין בכך כל חטא אם תוסיף להיפגש עמו כמה פעמים. ולאחר מכן ודאי תמצא את גדעון שוב באורו הנכון, וחביב יהיה עליה כמקודם. עוד הערב תכתוב לו מכתב מלא חיבה ותשומת-לב ויהא בכך משום גמול על הזלזול שנהגה בו שלא במתכוון. כן, היא תכתוב לו על ד”ר לשם ותתאר אותו כאדם מעניין, קשיש ממנה כמובן, השקוע ראשו ורובו בכתיבת ספר על כלבים… זה ודאי יעניין אותו, וכמובן בלי לעורר כל סקרנות מיוחדת או שמץ של קנאה. היא רק תצטט כמה מדבריו השמורים יפה בזכרונה. כיצד אמר לה אותו הולל חוצפני שעה שהפתיע אותה ונכנס אליה בעזות-רוח ובוטח בעצמו – כיצד אמר תוך חוצפה מיוחדת כי כאשר הרימותי את זרועי לתקן את תסרוקתי היה לו הרושם כי נפל אור בבית…? מרתה נאלצת לחייך לעצמה תוך הנאה וקורת-רוח גמורה. אמנם השוואה זו שאולה היא מאחד חכם קדמוני, אך כמה היטיב פרא-אדם זה להשתמש בה!… ושוב לא הבליגה וחייכה לעצמה. 23

קולה של חמדה עקר אותה מסבך הרהוריה שלא פסקו ונתרכזו עדיין מסביב לאדם שנפרדה ממנו לפני שעה קלה. החמימות שספגה בחוץ כבר פגה, והריהי שרויה כבר בצינה הנעימה של האפלולית, ואילו דמותו של ד“ר לשם טרם סרה מנגד עיניה… חמדה הוסיפה לקרוא לה לארוחת-הצהריים, ומשיצאה להסב לשולחן מצאה גם את ד”ר לרמן. הוא פשט את חלוקו המוכתם בדם-הבדיקות, נתזי מוגלה ופרש, ובשבתו בחליפתו האפורה ובמשקפיו על אפו הפך לפתע אזרח זעיר, ואיזו חביבות של פשטות היתה נסוכה על תנועותיו. הוא אכל לתיאבון כשהוא בורר לו פרוסות חלה רכה כדי לטבול אותן במיץ הכבד החום, המטוגן בשמן, והיה גורר בתרווד⁹ את חתיכות הבצל, שולה אותן מתוך האילפס¹⁰ ועורמן בצלחתו. מפעם לפעם הושיט ידו אל בקבוק הקוניאק, מילא את כוסיתו ושימש ברוב חביבות גם את יעקב. אותו רגע מעלה חמדה על דעתה את ד"ר לשם ושואלת:

– למה לא הזמנת את ד"ר לשם לארוחת-הצהריים?

ד"ר לרמן משיב בפה מלא לעס:

– היה לי הרושם כי נחפז הוא ללכת.

– כנראה שטעית! משיבה חמדה. – הוא כלל לא מיהר. הלך עם מרתה לטייל.

ד"ר לרמן זוקף במרתה את עיניו הרושפות מתחת לזגוגיות משקפיו:

– היזהרי לך מפניו, כי רווק מושבע הוא!

מרתה צוחקת:

– אם כן, הרי אין לי בכלל מה לפחד מפניו.

– אדרבא ואדרבא! יש לך לפחד מפניו, כי עד כמה שידוע לי הוא מוצא נורא חן בעיני בחורות צעירות.

מרתה מושיטה ידה לבצוע מן הפת ולובשת סבר של אדישות:

– ומה הן מוצאות בו בד"ר לשם זה? כלום יש בו משהו מיוחד?

יעקב וחמדה המקשיבים אף הם לשיחה מצפים לשמוע תשובתו של ד"ר לרמן שאינה מאחרת לבוא, וכנראה שדבריו הם לפי רוחם, וניכר הדבר גם מדרך הקשבתם השקטה שיש בה מעין הסכמה מראש.

– אם לומר עליו טובות, בלא שמץ של קנאה מצדי, לא רק משום שזכה כבר לטייל עם בחורה נאה שכמותך – הריני לומר לך כי לעתים קרובות אנו רבים בינינו במקצת, אבל לאמיתו של דבר לא אכחיש כי הצדק עימו. לרוב יסוב הוויכוח בנוגע לדרך בה צריך ללכת רופא וטרינרי בעל מצפון ובעל הכרה. ד"ר לשם סבור כי רופא וטרינרי מסוגי, דרך משל, המתמכר לשמש כרופא בבית-המטבחיים בלבד, מקפח את עולמו ועושה את תורתו פלסתר; סבור הוא כי רופא וטרינרי חייב להקדיש עצמו אך ורק לריפוי בהמות, למניעת מחלות בקר, ותוך מגע בלתי פוסק עם כל הבעיות הכרוכות בגידול-בקר, בהשבחתו ובשמירה על קיומן של החיות, ועל טיפוח האופנה בכלל. לדעתו על הרופא הווטרינרי להשתלם בלי הרף ולעקוב אחר כל החידושים במדע. הנה בכאן נעוץ ההבדל שבינינו, ואפשר שהוא צודק. למרות שלא השתעבד כמוני לבדיקת נבלות ופגרי-בהמות וכדומה, הרי עד כמה שידוע לי פרנסתו מצויה בשפע, כי יצאו לו מוניטין של רופא רציני ומצוין. ונוסף על כך יש לו פנאי לעסוק בכל מיני שטויות אחרות.

קרוביה של מרתה, שהוגים הם חיבה כמוסה לד“ר לשם, מצטרפים בנענועי ראש לדברי ריעו-למקצוע, ומתחילים אף הם לספר עליו, בלא סדר וביחד. ומרתה, שחוששת שמא יקפחו לה הללו בתמימותם ובפשטותם כל מה שהיא צריכה ותאבה לדעת בנוגע לד”ר לשם, נכנסת לדבריהם וממשיכה לטוות את החוט שלה:

– באילו שטויות הוא עוסק נוסף על מקצועו?

ד“ר לרמן מקנח את פיו במפית וממשיך לגלגל בזכותו של ד”ר לשם, כמובן בלא לעמוד על כוונתה של מרתה השותה בצמא את דבריו, כיון שמוצאת היא בהם אסמכתא אובייקטיבית לקביעת דמותו של ד"ר לשם, ושמחה לשמוע טובות עליו, משל היה אחיה הצעיר והבריות מקלסים אותו בפניה.

– באילו דברים עוד הוא עוסק? – מזמזם לו ד"ר לרמן, – ראשית כל בזה שהוא מקיים מגע אמיץ עם העתונות המקצועית. הוא נוהג לפרסם לעתים קרובות תמצית על איזה חידוש, או שהוא מרצה בחוגי חבריו ברוב ענין וידיעה. אפשר לומר כי מחונן הוא גם בכשרון של כתיבה, ויש אומרים שעוסק הוא באיזה מחקר מזה שנים מיספר.

חמדה אינה מבליגה ומוסיפה:

– וחוץ מזה כמה הוא פשוט וחביב בהליכותיו. אני עוד לא ראיתי אדם אשר יידע להתחבב על הבריות כמוהו!

מרתה אינה מסתירה קורת-רוחה ומחייכת:

– יש לי הרושם כי כולכם קשרתם קשר כדי לשבח אותו באוזני ואני כמעט שאין לי כל מושג עליו…

וכאשר היא פורשת מן השולחן ועוזרת לחמדה להביא את הכלים אל הכיור, היא מהרהרת לעצמה: “שלא ישכח לטלפן… ודאי שאשיב לו בחיוב…”

ט

אחרי הצהריים כובשת הדממה את בית-המטבחיים, חצרו ומכלאות-הבקר. במשך היום גועשת בו המולה ותנועה מסחררת, גידופים שאינם פוסקים פורחים בחללו, צווחות מצה ומריבה נישאות תוך ריתחת עבודה עצבנית, איבחת סכינים, ברק קרדומות, געיות בקר וחירחור בהמות הנופחות את רוחן; כל אותו הווי סוער ופרוע של בעלי יצרים וסכינאים, פושטי-עורות בלבושם המסואב, קצבים אלימים, סמוקי פרצוף ועורף, מסורבלים, שמעיניהם מציצה גם ערמה גם טפשות, ולידם נעריהם הזריזים וגמישי הגוף, המתאמנים במלאכה לכל סוגיה, אלה שריח הדם עולה באפם ובעיניהם הלהט שיש בו כדי להטיל צמרמורת; כל אלה המהווים ערב-רב של דמויות, שכל אחד בפני עצמו עלול ומסוגל להטיל סערה בשכונה שלמה, ומכל שכן שעה שהם מזדמנים יחדיו. לפיכך, כל מי שרגיל בהמולה זאת ובמראותיה מתחילת הבוקר, נעימה עליו אחר-כך שבעתיים הדומיה המשתלטת במקום עם תום העבודה. מיד לובש המקום צורה אחרת לחלוטין, וצמרות האיקליפטוסים הנעים לאיטם ברוח וטובלים בזוהר השמש מטילים את צילם ומשרים גם הם מעין אווירה של אחוזה שקטה, וגעיות הבהמות הכלואות אינן אלא מוסיפות אף הן משהו מריחו ושלוותו של כפר. גם הלכלוך, המלווה כרגיל את טבח הבהמות מודח יפה על-ידי צינורות-המים אשר שטף סילונותיהם החזקים גורפים כל סחי, פּרש וכתמי-דם, ורצפת-האספלט השחורה מבריקה בנקיונה ומשקפת בשוליה את צחור קירות החרסינה. גם הציפורים המקננות למאותיהן במרומי הגג, ברווחים שבין קורות-הברזל התומכות בו, בסמוך לרעפים והמרזבים שבמשך כל היום אין ציוצן נשמע, כיון שנטרף הוא בהמולה הכללית, מצטייצות לפתע במשנה מרץ והריהן מתעופפות ומתעלסות בחיוניות מרנינה, משל מצויות הן ביער עבות ולא במקום כה תמוה, בו שולט הטבח.

אותה שעה מזדרז יעקב ומוציא החוצה שולחן מתקפל ושניים-שלושה כיסאות, והריהו עורך תה-של-מנחה בנחת ובשקט. מתענג הוא על שעת השלווה הנתונה ברשותו, אותה שעה שהיא חביבה עליו ביותר, שכן אין איש טורד אותו ואין הוא חייב לעמוד על המשמר כדי לפשר בין המתקוטטים, או להזעיק את המשטרה בשעת הצורך, אם המקרה חורג מתחומי סמכותו ויכולתו. בשעה זו מתמכר יעקב מתוך הנאה מרובה לא רק לשתיית התה וטעימת העוגה שחמדה מכינה תמיד ביד רחבה, אף בימים אלה שהכל ניתן בצימצום, אלא בעיקר בהכנות לתה, ומכל-שכן כאשר בביתו מתארחת קרובה שהיא חביבה עליו מאד ושהוא טורח להשביע את רצונה ולגרום לה קורת-רוח שלא תתחרט על שנענתה להם ובאה אליהם. עצם הופעתה הנאה, שיחתה ויפי-תארה שיש בו מזיגה של חן ובריאות-הגוף, משרים עליו רוח טובה, שכן הוא ואשתו חשוכי ילדים הם, ולא ייפלא איפוא אם הוא חש צורך להעתיר עליה כל אותם סימני החיבה שנשללו מהם; ולפיכך הריהו טורח גם על אפתעות, על הכנת כרטיסים להצגה, לקולנוע וכדומה. וזו מקבלת כל אותות החיבה כדבר המובן מאליו – הרי זוהי התכונה המובהקת המציינת אשה צעירה ונאה שכל הדברים הנעימים מזומנים לה כבאורח טבעי, ואין לראות בכך כל פליאה.

ובכן, יושבים הם מסובים בחוץ לשולחן הקט – יעקב, חמדה ומרתה – נהנים מן השקט, ושיחתם קולחת על דא ואל הא. ותוך-כדי-כך פותח יעקב וזורק לעברה של מרתה מעין הודעה קצרה, שהיא רואה בה התנקשות בתכניתה בלא כוונה אמנם:

– מחר בערב נלך לראות הצגה בתיאטרון.

וחמדה מוסיפה בהתעוררות:

– אין אנו מחמיצים הצגה טובה!

מרתה מרתיעה עצמה בקצת חוסר-מנוחה. הנה עלול זה ברוב דאגתו וחיבתו לקפח לה את הפגישה העתידה עם ד"ר לשם… מתוך זהירות, שלא לפגוע בו, הריהי שואלת:

– האם השגת כבר את הכרטיסים?

וזה משיב לרווחתה:

– מחר בבוקר אהיה בעיר כדי להשיגם.

מרתה מחשה רגע, שמחה בחובה כאילו נפטרה מאיזו צרה בלתי צפויה, והרי היא מנעימה את קולה בפנותה אליו:

– אם טרם קנית את הכרטיסים, אבקשך יעקב חביבי, לדחות את הדבר לפעם אחרת, כיון שחוששת אני שלא אוכל ללכת מחר בערב.

הבעל ואשתו נותנים בה שניהם עין סקרנית, וחמדה היא השואלת:

– למה לא תוכלי מרתה’לה?

והנערה שאינה מוצאת הפעם את העוז לענות מיד לענין, משיבה כמגמגמת מתוך היסוס-מה:

– לא אוכל, מפני… מפני שהבטחתי לד"ר לשם לצאת אתו מחר בערב.

יעקב חש אכזבה ובעל כרחו הריהו מוותר:

– אה, אם כן הרי זה ענין אחר.

ואילו חמדה חוקרת אותה:

– לאן אתם הולכים, מרתה’לה?

– שכחתי לשאול אותו, – מתחמקת מרתה.

– תוכלי לסמוך עליו! – מעודד אותה יעקב.

שתיית התה מסתיימת תוך שתיקה, שכן מרחפת בחלל האוויר הפרעה בלתי צפויה זו. כל אחד נתון להרהוריו, ואילו שלושתם הוגים באדם אחד שלפתע כאילו הטיל לכאן את כל כובד אישיותו וכבש את תשומת הלב. מרתה מהרהרת היתה בו, תאבה לדעת אם יטלפן בדיוק בשעה שקבע, וניכר כי קוצר-רוח טורד אותה שמא חזר בכלל מהצעתו, לאחר שהיא לא נעתרה לו מיד; חמדה החלה תוהה על הבהילות בה מתפתחים העניינים שבינה לבין ד“ר לשם, דבר שלא העלתה על דעתה הבוקר, כי הנה עלול זה לבוא ולמצוא ענין במרתה במידה כזו שלא יניח לה; ואילו יעקב, שחש היה בלא יודעים מעין קנאה קלה, היה גם מודאג במקצת, כיון שידע כי אותו קצין צעיר ונאה, גדעון, ששמע עליו פעמים כה רבות, כרוך ביותר אחרי מרתה, וכאן ניטפל אליה ד”ר לשם שיש בו כדי לכבוש את לבה של זו. תוך שתיקה זו שירדה עליהם היו, למעשה, שלושתם שבויים ברשותו של אדם אחד, אשר גם בהיעדרו ניכרת השפעתו החזקה.

מרתה שקצרה עליה רוחה במקצת, ומפני ששתיקה זו העיקה גם עליה בוודאות של סיבתה הבלתי מפורשת אבל המורגשת יפה-יפה גם בלא אומר ודברים, קמה הראשונה ממקומה, באמרה כי יוצאת היא לטייל קצת מסביב לבית. הרגל היה לה הדבר משבאה לכאן, כיון שלפני הצהרים היתה כולאת עצמה בבית, ואילו אחר-כך היה השקט מצודד אותה והרצון לתנועה היה דוחף אותה החוצה. נוהגת היתה להקיף את הבית מסביב לחומת בית-המטבחיים, גדרו ומכלאותיו, מקיפה אותו סביב-סביב בהליכה שקטה, יורדת במשעול לואדי, לאיקליפטוסים הנישאים ועבי-הגזע, אשר בין קרעי קליפתם הנוקשה ועל בשר גופם החשוף והחלקלק השחירו כל מיני כתובות והשבעות-אהבה של זוגות נערים ונערות שנזדמנו לכאן בטיולי שבת ומועד; היו בהם ציורי לבבות שחיצי ארוס פלחום, ושבועות בנוסח “אם אשכחך,” בציון התאריך, מהם כתובים בעפרון, שחור או צבעוני, ומהם חרותים באולר, מעשה ידי אמן. מרתה לא היתה מרחיקה ללכת, אלא משוטטת קצת בין האיקליפטוסים שהיוו חורשה קטנה ומצלה, משוטטת קצת אנה ואנה, מעיינת תוך סקרנות קלה בסימני-האהבה, וחוזרת אחר-כך ועולה כדי לסיים את הקפתה בשדה הפתוח, ליד החומה שמעבר לה מגיעות לאוזניה געיות הבקר בתוך המכלאות, וכן צלצול שלשלאות-הברזל בהן הפרות רתוקות לאבוסים.

הפעם אין היא ממהרת ויש בדעתה להשתהות קצת יותר בטיול זה, כיון שעד שעה שמונה עדיין לפניה למעלה משעתיים, וקוצר-הרוח הטורד אותה, שמתלווה לו הפעם גם מעין עינוי קל של צפייה, אינו מתמיה אותה והיא נאלצת להודות בפני עצמה, כי אכן מצפה היא לקולו בטלפון, מצפה תוך החלטה ברורה להסכים ברצון לטיול של מחר בערב, ואילו היה הדבר תלוי בה היתה מסכימה לצאת בחברתו בחפץ-לב עוד הערב…

עתה, בהיותה לבדה, מטיילת בין העצים ורוח קלה מנשבת ומתרפקת על שמלתה ונושאת במגעה לטפנות כמעט חושנית המהדקת את הבד לגופה, לחזה ולירכיה, מדחקת את שוליה ומצמידתם לרגליה, הריהי עוצמת לרגע קט את עיניה וממשיכה הילוכה כפורשת מן האדמה, כמבקשת לחלוף לעולם אחר; אלא שבעוד רגע, מתוך חשש שמא תיתקל תוך שיטוט עיוור בגזעו של אחד העצים, הריהי חוזרת ופוקחת עיניה ומחייכת לעצמה חיוכה של ילדה קטנה התרה לה אחרי שעשועים. היא החלה להכיר טובה לעצמה על שנעתרה להפצרתה של חמדה ובאה אליה לנוח. מעולם לא משך אותה המקום הזה, ואין כל פלא בכך, כיון שכל השומע כי נוסעת היא לנוח אצל קרובים שביתם הוא בתחומי בית-מטבחיים, ודאי ימלא שחוק פיו. אבל לאחר שבאה לכאן, ולא העלתה כלל על דעתה כי עלולה היא לפגוש במקום זה אדם מסוגו של ד“ר לשם, הרי שגם המקום קיבל לפתע צורה אחרת בעיניה, ובעיקר בשעה זו: הכל נעשה חביב עליה, אוצר בחיקו בשורת חיים מרנינה, וכל כולה אינה אלא מרגישה את עצמה חסרת-מנוחה וצפייה במידה שלא שיערה תחילה; הרי זו אותה הרגשה מסעירת-החושים שאינה זרה לה מאז התחילה להקשיב לסוד שיח יצריה המעלים להט, והגוף חומר תוך צפייה סמויה למגעו וקירבתו של גבר אהוב, זה שיש בו כדי להלך עליה חמדת הכיסופים הטבעיים. ודווקא עתה החלה לראות יפה-יפה את פיתולי שפתיו מתחת לשפמפמו, שעה שהוא עומד לומר לה משהו מחוכם ומנוסח, כמשפטו, או מחמאה שהוא מגניב בפשטות כזאת, משל רגיל הוא בכך ועושה זאת לתומו, ועיניו האמוצות-אפורות בוחנות אותה ללא רחם בעזות בטחונו שאינה יודעת רתיעה מהי. וכך, בלכתה בין עצי האיקליפטוסים במשעול המוביל לואדי, מתפתל קמעה במדרון ועולה בתילול כלפי גשר-העץ הקט הנטוי עליו, היא מעלה תוך סקרנות על דעתה כי לא זו בלבד שיודע הוא בוודאי יפה כיצד לנשק, אלא יש לה הרושם כי שייך הוא לסוג הגברים שאינם משתהים הרבה כדי לחפש תואנה לכך, ובטוחה היא כי בוודאי אינו נרתע מן ההזדמנות הראשונה הניתנת לו. עוד היום, שעה שרבץ לפניה על גבי המרבד ושיחק בידו בכלבו (אז שמה לב מה עדינה וגברית היא כף ידו) חשה לפתע מעין צמרמורת קלה כאשר נתן בה את עיניו, והיה לה הרושם כי עלול הוא לקום לפתע, לגשת אליה, להניח את כף ידו על כתפה או על ראשה, לחבקה, לנשקה וללטפה באותה החירות שהוא משחק עם כלבו… ואפשר – אומרת היא חרש בלבה – כי כל המחשבה הזאת לא היתה מנצנצת במוחה אילו לא חשה כי מיתאווה היא לכך… ואותו רגע, כאשר ביקשה לקנטר אותו קמעה באמרה לו כי יש בו הרבה מן המישחק, והוא תחת לענות לה, לבש רצינות וניתר ממקומו לפתע, להראות לה את התיקים, זוכרת היא יפה כי חלפה בה צמרמורת חושנית מלווה חשש סמוי ותוחלת חשאית כאחת, כי הנה אומר הוא לעשות מה שחשבה בלבה רגע קודם-לכן… וגם עתה חולפת בה אותה צמרמורת קלה ומענגת של תחושת גופה הצעיר, מכפות רגליה המפסיעות בשביל, יריכיה המתנועעות תוך הכרת ישותן הרכה, זרועותיה הניתלות לצדיה כבאפס-מעשה, והיא מביטה לפתע נבוכה לצדדים לראות אם אין איש מבחין בה כי פניה משולהבים קמעה והיא אחוזת להט פנימי על שנתפשה להרהורי-בשרים שאינה זוכרת אם פקדוה בחריפות דומה, בהיותה לבדה בחיק הטבע; לבה, דומה, מתפעם בה בקצב מהיר, הולם ומרטיט את שדיה הבשלים, ודומה שהם תופחים בתוך החזיה ופטמותיהם חשות בבד הסוגר עליהם, ושוב חולפת בה אותה הצמרמורת עד שהיא משלבת זרועותיה על חזה כמבקשת לעצור בה; דומה, כמתוך התקפה של צינה קלה, ואילו לאמיתו של דבר מתוך כמיהה הזועקת בקרבה ביום אביב זה המשכר אותה בזיוו ובמראה צמיחתו הרעננה, המלפפת אותה לכל מלוא העין. כעת יודעת היא בוודאות כי ד”ר לשם מוצא חן בעיניה במידה שלא שיערה קודם לכן, ולשווא תשלה את עצמה כי ברצותה תסלקו. תוהה היא לדעת מהו יחסו אליה – הניגש הוא אליה מתוך שיגרה של גבר הרגיל לפגוש נשים, ואחת היא לו מי היא הנפגשת בדרכו? מהו שיעור הרצינות של אדם זה והיַתמיד לבקש את קירבתה, או שזו בעיניו הרפתקה קלה בלבד שאינה מחייבתו? שאלות אלו ובדומה להן צצות ומשתרגות עליה בכל עוזן לטרוד את מנוחתה, ודמותו של גדעון המשתלבת לפתע בסבך מחשבותיה (הקיימת ומופיעה כל אימת שהיא נתפשת יותר לשליטתו של הגבר הנראה בעיניה כמסַכן את יחסה) שוב אינה מנקיפה את לבה כמו בצהרי היום; שוב לא איכפת לה אם היא מתמכרת למחשבות זרות, ורק פליאה יש בה על עצמה – על שום מה היא שוקלת¹¹ ברצינות כזאת את גישתו וכוונתו של ד"ר לשם. דבר זה, ככל שהיא מעמיקה להרהר בו, מרגיז אותה במקצת, כיון שבכך היא רואה כוחו של הלה, אשר בריחוק של זמן ומקום יש בו כדי להטיל בה מבוכה זו.

מרתה מביטה שוב לצדדים כעוקרת עצמה לרגע ממבוכתה. היא ממשיכה ללכת, הוזה ועולה לאיטה במעלה המשעול עד לגשר-העץ הנטוי על פני הואדי. פעם כבר עלתה עליו, אשתקד, כאשר שהתה אצל קרוביה שלושה ימים. בקיץ היה הדבר; ערוצו של הואדי חרב היה אז לחלוטין, על שפתו מזה ומזה גדלו חרולים וברקנים שהשמש היכתם והם הלבינו קמלים ומדובללים, ואילו עתה לאחר עונת-הגשמים, עדיין עומדים בו המים ומראה לו כנחל קטן שהעצים משתקפים בו בהיפוכם, ואיתם גם גשר קט זה על דמותה הצמודה למעקה בשמלתה הלבנה. רק אדוות המים הקלה המרטיטה את הקרום השקט שעל פני המים, אדווה¹² זו הזעה עם נשיבת הרוח, מטילה לרגע מעין טשטוש בדמותה, עושה בה ריסוקים-ריסוקים וקוויהם-רציהם מבריקים כעין הכסף המותך, עד שהיא חוזרת ומתבהרת ומקבלת את קוויה עד להפליא.

ועדיין עומדת היא על גבי הגשר כדי להאריך במקצת את שהותה כאן ולקצר את השעה עד לשיחה הטלפונית עם ד"ר לשם. הדמדומים פושטים מסביב והרוח הנושבת הופכת קרירה במקצת, וכיון שלא נטלה עימה סוודר, והיא לאחר הצטננות שהיתה קשה במקצת, הריהי מחליטה לחזור. מתוך קוצר-רוח הנובע גם מחוסר שלווה פנימית היא מחפיזה הילוכה. משהו מעיק עליה עם גבור הצפייה. שוב גדעון? אמנם כן. רואה היא בבירור כיצד פסע לידה ועזר לה לשאת את המזוודה עד למכונית, וכיון שהנהג טרם היה מוכן והתעסק עם פקיד-המשרד, עמד לידה מלבב אותה בבת-צחוקו ומשדל אותה שתנוח. ואכן, היא נחה יפה, מהלכת כאן לבדה ומהרהרת באדם שהכירה אותו רק הבוקר… “גדעון!…” היא צועקת בקול רם לעצמה. שכן מצויה היא עתה במקום שאין איש יכול לשמוע את קולה, ומיד לאחר קריאה ראשונה היא מוסיפה שוב בקול, כמבקשת להשביח את סערת רוחה ולהשתיק את קול מצפונה המציק לה: “גדעון! היום אני מבולבלת לגמרי! שמעת, גדעון, מבולבלת לגמרי!…” וכעבור הפסקה קלה ממלמלת היא שוב לעצמה חרש-חרש: “גדעון, חביבי, אין לתת אמון באשה…”

נביחת כלב צרודה וזעפנית הנשמעת ממרחק-מה מטילה בה בעתה. הרגשה לה היום של אדם העומד על סף איזו עבירה, וחש הוא כי אין מפלט מפניה, ומכאן גם אותו פחד פנימי המרעישה ואותו אי-שקט. היא מחישה את צעדיה. פאתי המערב לוהטים באודם השקיעה המפיזה עדיין את צמרות-העצים שמטבורם ולמטה כבר עוטפתם אפלולית. אולם מעל מכחילים עדיין שמים בהירים, צחים בלא עב קל, קעורים מאופק לאופק ועוצרים בתוכם את בשורת הרציפות של יום כחול וזהוב שיופיע שוב מחר עם שחר, שטוף שמש וחמימות, דומה לזה של היום הגווע; ומרתה כבר משערת ומייחלת כי יהיה בו משהו מרנין לב, משהו המבשר המשכה של רוח טובה. התנגדותה הקודמת שנתעוררה בה ושהיתה קשורה בגדעון – ניטל עוקצה. היא גמרה אומר בלבה להניח לעצמה את חירות הגישה לאדם המוצא חן בעיניה, והריהי משלה את עצמה באשליה שכמוה כהונאה, כי אין דבר מחייב אותה, כי הרי ייתכן שתראה את ד"ר לשם עוד פעם, או לכל היותר פעמיים, תטייל עמו, תקשיב לשיחה נאה, תמצא בו ענין לשעה ותחזור בסופו של דבר למקומה, וכל רע לא יאונה חלילה לגדעון. ומתוך שפרשה זו נראתה לה ונתקבלה על דעתה, נכנסה בלב קל הביתה. עוד שעה ארוכה היתה לפניה, והיא נטלה ספר כדי להשכיח את מצוקת הצפייה, החלה לקרוא בו, אך לאחר שהגיעה למחציתו של דף, ניטל ממנה טעם הענין, לא תפשה פירושו של הכתוב, ודעתה הוסחה לחלוטין. שוב הרימה את עיניה אל מחוגי השעון והספר צנח מידה ברשרוש של תרנגולת בהולה.

י

בשעה שמונה בערב בדיוק החל פולח קול צלצולו של הטלפון את חללו האפל של המשרד הסמוך. כיון שהטלפון קבוע במשרדו של הרופא בלבד, ניתר יעקב ממקומו לרוץ לשם ולהיענות, אלא שמרתה העומדת כל הזמן על המשמר, מקדימה אותו:

– אין צורך, זה בשבילי.

היא יוצאת במרוצה לעבר המשרד, ואילו יעקב, שדעתו לא נתקררה עדיין, צועק אחריה:

– מנין לך שזה בשבילך?

כאן פותרת חמדה את השאלה, שבחושה הנשיי מנחשת היא מיד:

– ד"ר לשם הוא המטלפן.

עומד בעלה תוהה ונועץ בה את עיניו מתוך רוגזה:

– יום משונה! ד“ר לשם בבוקר, ד”ר לשם בצהרים, ד“ר לשם בשעת שתיית התה, וגם עתה, – ד”ר לשם! מה מתרחש כאן?

חמדה מחייכת:

– שום דבר. כנראה שד"ר לשם מוצא בה ענין – וזה הכל. לפיכך גם לא קיבלה את הזמנתך ללכת מחר בערב להצגה. ואם אתה עדיין עומד על דעתך לקנות כרטיסים, מוטב שתקנה רק בשבילי ובשבילך, והיא כבר תסתדר בלעדינו.

אותה שעה עומדת מרתה בחדר האפל, חשה כאב קל ברגלה כיון שבהיחפזה לא ידעה כיצד להדליק את אור החשמל וניגפה בכיסא, והריהי שעונה לשולחן-הכתיבה, האפרכסת צמודה לאוזנה והיא כולה קשב לקולו: ”ובכן, מרתה, כפי שאת רואה הנני דייקן. מטלפן אליך כדי לדעת אם תוכלי להיפנות ולצאת עמי מחר בערב. עלי לא להכחיש ולגלות לך, (וכאן הירשה לעצמו להוסיף), נערה חביבה, כי שיבשת את יומי; כמה ענינים שהיה בדעתי לסדר ושהיו רשומים אצלי – נדחו בגללך." מרתה משסעתו תוך תמיהה של רוגז קל: “אה, ד”ר לשם! בגללי לא היית צריך לעשות זאת. אני מצטערת מאד על כך!" ד“ר לשם מרגיעה בקולו הבוטח: “כלל לא. אלה הם דברים שצריך הייתי לעשות היום, אבל אוכל לעשותם גם מחר, וכל הפסד לא ייגרם לי. ההפסד היחידי הוא בלא ספק זה שלא אוכל להיפנות מחר לשם טיול מעין זה שהיה לנו היום…” ואילו כאן הוא בא מיד על שכרו, שכן קולט הוא את תשובתה של מרתה, וקולה הרווה ערב לאוזניו: “אין דבר. נתקן מחר בערב את אשר נקפח במשך היום.” ד”ר לשם מפתיע אותה, ותשובתו ממש מדהימה אותה בגישתו שאינה יודעת מעצור מהו, והפורצת סייגי זמן ותחום: “שמעי מרתה! מה את עושה הערב? למה לנו לחכות יום שלם? מוטב שאגש אליך מיד ונטייל עוד הערב! מזג-האוויר בחוץ נפלא! עליך לקחת אתך רק סוודר או מעיל קל. טוב? מה דעתך? עני כן! אל תכזיבי אותי.”

מרתה אינה עונה לו מיד. הרי זה שד שאין דוגמתו! לא די שהוציאה היום ממסלולה השקט והטיל בה סערת-נפש שקשה לה להשביחה, הריהו בא להוסיף ועוקרה בסופה וסער ממש! הואיל והיא עדיין מופתעת ושוקלת בדעתה, הריהי שומעת כיצד אינו מניח לה אף שהות קלה זו וממשיך בהסתערותו: “מרתה, מה השתיקה הזאת? עני, ואבוא מיד! תספיקי לשכב לישון בשעה מאוחרת יותר. אני בא מיד.” ואז היא מתעוררת כמו מחלום ועונה לו בשקט כמקבלת עליה את הדין, כנכנעת בפני משהו גורלי, חזק: “טוב. בעוד חצי שעה אהיה מוכנה.”

היא שומטת מידה את האפרכסת וצונחת על הכיסא הסמוך מחוסרת נשימה במקצת, משל לקחה חבל בתחרות של ריצה או נתונה היתה באיזה מאבק… לבה דופק בה, ובכל גופה היא חשה ליאות מענגת, רוחשת כיסופים ורוך ועדנה שלא ידעה כמותם מזמן. מצפה היתה לשיחה טלפונית שכל ענינה היה רק במתן תשובה לפגישה ביום המחרת, והנה הוציאתה שיחה זו ועוררתה לקראת פגישה עוד הערב, שהיא נכספת אליה בכל נפשה ומאודה. היא ממששת בידה ברגל שניגפה, שכאבה טרם פג, יושבת בחשכה ורואה ברור את קלסתרו של ד"ר לשם, משל עומד הוא עדיין אי-שם במושבה ליד הטלפון, משגר אליה את קולו ומבלבל אותה לחלוטין…

מרתה חוזרת ונכנסת הביתה לרחוץ את פניה, לקחת סוודר ולהמתין לבואו של ד"ר לשם אשר בוודאי ידייק לבוא. יעקב וחמדה יושבים ליד השולחן ושניהם אינם מסתירים את חיוכם הרפה. מרתה באה במבוכה. כיצד להסביר להם כי עוד מעט יבוא זה להוציאה? כיצד להסביר להם שהיא מוכנה לכך, רוצה בכך? כדי להקל על עצמה, אין היא יושבת, ומתחילה לחפש מיד אחרי הסוודר, אם כי יודעת היא יפה איפה הניחה אותו. אלא שהיא טורדת עצמה בכוונה מפינה לפינה, גוחנת ליד הספה, תרה ומחפשת עד שחמדה אינה מתאפקת:

– מה חסר לך, מרתה?

וזו עונה לה במעין שקט של היתממות גמורה:

– הסוודר שלי.

חמדה חושדת בה מיד וממשיכה:

– למה לך הסוודר עכשיו דווקא?

וכאן מוצאת לה מרתה את העילה להודיע:

– מפני שאני יוצאת לטייל עם ד"ר לשם…

– כך?! – מביע יעקב פליאתו.

משתלטת שתיקה. חמדה מגחכת לעצמה, מייחסת רוב חשיבות לפיקחות תפישתה ונותנת ביעקב מבט רב-משמעות כאומרת: “רואה אתה, תמים שכמותך…” ואילו זה דווקא יושב סר וזעף. כל הענין החל גוזל את מנוחתו ומקניטו. נניח, אומר הוא בלבו, שמרתה מוצאת חן בעיניו, ואין אני תמיה כלל על כך. יכולה היא למצוא חן בעיני רבים וכן טובים, אך ההסתערות הזאת היא קצת מופרזת. הוא יגיד זאת אחר-כך לחמדה. סוף-סוף נערה צעירה היא, יפה והגונה, וכפי שידוע לו מחזר אחריה אותו גדעון, וכאן תוקע את עצמו זה באמצע, וספק אם כוונתו רצינית היא, שכן רווק מושבע הוא, ובוודאי מתחמדת לו רק הרפתקה קלה שאינה מחייבתו ועלול לסבך את מרתה. הוא חוזר ונותן בחמדה מבט גלוי של קפידה ואי שביעת רצון.

חמדה מקפלת את העתון כניפנית לעסק חשוב זה, ושניהם שרויים בשתיקה כשהם הוגים בדבר אחד. ואילו מרתה נחפזת בינתיים לסיים את הכנותיה, מתרחצת, מיטיבה את תסרוקתה, לובשת שמלה כחולה-כהה חגיגית, ובתנוכי אוזניה כבר נוצצים עגילים מגון אחר, כחלחל-כהה, ואז היא עוטה חשיבות עלמה נאה, נוטלת את הסוודר ומניחה אותו לצדה על-יד הכיסא. משסיימה בהכנות לפגישה, באה במבוכה וזרועותיה ניתלו לה באפס-מעשה כמיותרות, בלי לדעת מה לעשות בהן נוכח מבטיהם של השותקים לעומתה. היא נותנת בהם עין בוחנת, והריהי מבקשת לומר להם אי-אלה דברים שיש בהם משום הפרת השתיקה, משום פיוס והנחת דעתם. היא מבחינה במורת-הרוח שבשתיקתם והריהי פותחת בכעין התנצלות:

– בזמן האחרון הייתי כל-כך עסוקה בבית, ובעיקר לאחר המחלה, שלא היה לי זמן לצאת ולשאוף אוויר, והריני מפצה עתה את עצמי. אגב, עלי לומר לכם כי ד"ר לשם הוא באמת אדם נעים ורציני, ומוצאת אני ענין בחברתו.

– ניכר, מרתה’לה, ניכר שאת מוצאת ענין בו… – מגחכת חמדה.

– וכי מה רע את מוצאת בכך?

– חלילה!

ואילו יעקב מוכן לומר לה משהו, להזהיר אותה שלא תיתפש לקלות-ראש, כי להוטה היא אחריו קצת יתר על המידה, אלא שאין הוא מרהיב עוז בלבו לומר לה זאת. לפיכך הריהו רוגז, נסער בחובו, קצתו מקנא לה וקצתו חרד לה, שכן מחבב הוא אותה מאד, משל בתו היחידה היא, וקשה לו להשלים עם הרעיון שהנה בא ד"ר לשם, עושקה ועוקרה מחברתם בחוזק-יד ממש, ומי יודע אם אינו מבקש אלא לשחק בה קצת… לפיכך הריהו נע וזע על מושבו בחוסר-מנוחה ונותן שוב מבט נוזף ומייחל כאחד ברעייתו, כמאיץ בה לומר משהו ולחלצו מן המיצר. חמדה מבינה לרוחו; היא לובשת עוז ופונה למרתה בנועם-לשון:

– מרתה’לה יקירתי, אין אנו מתנגדים שתצאי לבלות בחברתו של ד"ר לשם. מכירים אנו אותו ויודעים כי אדם הגון הוא, אולם כלום צריכה את הכל ביום אחד? נדמה לי שראית אותו די והותר במשך היום, ואם תרצי לראותו עוד תספיקי. עליך לנוח ולשים לב גם לבריאותך.

מרתה חשה קורת-רוח כי השתיקה הופרה סוף-סוף, ושהטענה המוטחת בפניה אינה כל-כך חריפה. לאמיתו של דבר יודעת היא כי הללו דורשים את טובתה, מתוך דאגה לשלוות-רוחה, והיא עונה להם בלא כל מבוכה ובגילוי-לב גמור, דבר שלא היתה מהינה לעשות לפני שעה קלה:

– אומר לכם את האמת. רבים הם הבחורים המבקשים את ידי, וידוע לכם כי גדעון מחזר אחרי מזמן, אלא שבינינו לבין עצמנו אגלה לכם סוד שלא אמרתיו אפילו לאמא: ענין של ממש לא מצאתי באיש מהם… כל אחד ודאי נעים הוא לפי דרכו, ובכל אחד מהם יש משהו המוסיף לו חן וערך משלו. וכל אחד הוא בעל תכונות נאות שבכוחן למשוך לבה של בחורה צעירה. ומעניין שכל הבחורים האלה, שמצאו תמיד חן בעיני חברותי עד להשתגע, אף פעם לא עשו עלי את הרושם הזה, ולרוב נשארתי אדישה לגבי כל המחזרים האלה. איני אומרת בזה כי טובה אני מחברותי, או עולה עליהן. חס וחלילה! אלא שהם לא השפיעו עלי. קשה לי להסביר לכם בדיוק מהי הסיבה, ועוד יותר קשה לי להסביר על שום מה אני מספרת לכם דבר זה בקשר עם ד“ר לשם דווקא… אפשר שהסיבה האמיתית נעוצה בזה שאיני יכולה למצוא ענין בחברים בני גילי, שאני מוצאת אותם נאים כשלעצמם, אך חסרי בגרות מסוימת שבלעדיה איני מוצאת בהם טעם… וטיפוס כמו ד”ר לשם, דרך משל, נראה לי בהליכותיו, ובמידה רבה בבגרותו. יש בו משהו משכנע ומושך את הלב. לא תיארתי לי כי אבוא אליכם לנוח ואמצא עצמ במחיצתו של אדם המעורר בי ענין רב. רואה אני בעיניכם את התמהון, אך כך הוא הדבר, ועוד יותר יקשה לי להסביר לעצמי למה ומדוע אני מפטפטת. הרי אין אתם מכריחים אותי לוידוי, ואני מגלה באוזניכם דברים שהייתי חושבת עליהם רק בחשאי… והרי אפשר מאד שאפגש אתו רק כאן ואחר-כך אסע בלי לפגשו שוב. אך לפי-שעה אני מוצאת בו ענין, ולא איכפת לי כלל מה יגיד על כך גדעון, או מה תגידו אתם על כך…

דברים כמתלהמים. קרוביה לא הופתעו לשמוע דברים אלה על ד“ר לשם, שבידוע רבות הן הבנות במושבה המכרכרות סביבו בלא להשיגו. ד”ר לשם לא ניתפתה. בעל עקרונות משלו, נוטה היה פחות מכל ליחס ערך למוהר הבא להשלים את אשר תחסר הנערה. הפיצו עליו כל מיני שמועות ואחת מהן היא זו שיש בה כדי לעטר ראשו של גבר נאה בהילה של אדם שנתייסר באהבה נואשה; היתה זאת אחת הסברות שהבחורות במושבה היו מסיחות בה, ומייחסות לה ממשות, משל אירע הדבר בשכונתן, או מאחורי כתלן ממש. ואילו ד“ר לשם היה פשוט מגחך, ולד”ר לרמן סח פעם בפשטות שהיא אופיינית לו מאד: “הסיבה היא כי שנות הלימוד בחו”ל, ואחר-כך שנתיים של שירות בבריגדה¹³, פשוט לא הניחו לי זמן לכך. וחוץ מזה, עד היום טרם נתקלתי בבחורה נאה שתדע להבין לרוחי, לסלוח לשגיונותי ולהסכים לאורח-חיים שיותר משיש בו משטר של קבע זעיר-בורגני, יש בו מאורח-חיים של בריחה מן השיגרה, לקראת מתח וחידוש פני המציאות יומיום. זהו עניין – היה אומר – שאינו כתוב באיזה ספר-חוקים, ושאין להסבירו במלים, אלא אם כן אתה מוצא אדם שיבין לרוחך בלא שיחות ופלפולים, ואילו נערה כזו טרם נזדמנה לי. כמובן שהדבר עלול להתרחש אם אמצא נערה שאתאהב בה עד כדי לוותר על עקרונותי אלה…"

ובכן, לא תמהו קרוביה של מרתה לשמוע מפיה כי ד"ר לשם ניראה לה; הם תמהו למראה ההתלהבות בה דיברה עליו, ואותה תשוקה שלא טרחה כלל להסתירה להיות בחברתו, חשק שהלהיב את פניה והתיז רשפי להט מעיניה הצרות במקצת אך רבות-ההבעה. היה להם הרושם כי הנערה נחלצת מתוך השיגרה לקראת איזו התמודדות שאין מפלט ממנה, ושמוכנה היא למעשים תמוהים. לא היה להם מה להשיב, וגם אילו רצו בכך לא היה סיפק בידיהם לעשות זאת, שתוך-כדי-כך נשרטה לפתע הדלת בצפרניו של זריז, אשר השכיל לשחרר את המנעול מקפיצו ופרץ פנימה נושם ומבשר בואו של אדונו. ואכן, לא עברו רגעים מועטים וזה הופיע, מרושל קמעה, בסוודר חדש מצבע החום הבהיר המלפף ומבליט את חזהו המוצק, הרחב, פניו מגולחים למשעי ועיניו גלויות ושוחקות:

– ובכן, באתי לגזול מכם את קרובתכם הנחמדה!

בהיר ונהיר.

יעקב נותן בו מבט ששביב של קנאה מהבהב בו, והריהו מחזיר לו אחת ושנונה למדי, שלא כדרכו:

– דומני שאתה עושה זאת מאז הבוקר…

חמדה מגחכת גיחוכה הנבון (התינוק שלה אמר דברים של טעם…), ואילו מרתה קמה מהר מכיסאה כדי לקצר שהותו של ד“ר לשם ולהפקיעו מן המבחן שהללו עתידים לערוך לו, קצת מתך סקרנות וקצת מתוך חרדה יתירה לשלומה. אלא שד”ר לשם אינו מן הנרתעים, ומשנזרקה לעומתו הערה שאזהרה בצדה, הריהו משיב:

– כידוע לכם יש לי יחס לצעירות נאות, ומכל שכן לצעירה נאה שהיא גם אורחת, וחייב אני לשמור עליה ולדאוג שלא יאונה לה חלילה כל רע. וחוץ מזה – דומני כי מרתה היא בחורה שאין בלבה מורך ופחד מפני בריות שכמותי. לא כן, ידידתי רבת-החסד?

מרתה מחייכת ומתקרבת פסיעה אחר פסיעה, כשגבה מופנה לדלת, כי אין את נפשה להאריך בשיחה זו, וגם מפני שקוצר-רוחה גוזר עליה את הצמצום במלים. היא שמה איפוא קץ לשיחה:

– ליל מנוחה לכם, ואל תסגרו את הדלת!

חמדה אינה מניחה לה:

– אם לא נסגור את הדלת, לא נדע מתי חזרת…

ומרתה בעמדה מעבר לסף:

– אודיע לכם בדיוק!

יא

זריז שועט בראש. חש הוא כי הפעם אינו צריך לכרכר בסמוך, ורשאי הוא להיות בתחומי אדונו, אלא בריחוק מסוים, שאין זה צריך לו עתה. נערה זו שהולכת לידו מקפחת עתה את זכותו, אלא שמקבל הוא את הדבר כצו ורץ לפניהם במשעול בלי ליצור מגע, כדרכו.

מרתה מהלכת לידו של ד“ר לשם המכוון את צעדיו בדרך-העפר, ועדיין אין היא יודעת אם בדעתו להובילה שוב לביתו, או לאיזה מקום אחר. אלא שאחת היא לה ובלבד שתימצא במחיצתו. כיון שעדיין שוררת חשכה וירח פגום עולה במאוחר, ואין הילוכה בתוך החשכה מאושש, חוששת היא מפני אבן, שוחה וכדומה, והרי היא מקבלת את זרועו של ד”ר לשם המשתלבת בשלה, כצורך טבעי, ומפני שנמוכה היא רק בטפח ממנו, והוא מרכין קצת את עצמו, הרי כתפה מתכנסת יפה בסמוך לבית שחיו, וחשה היא כי מוליך הוא אותה מתוך היצמדות קלה אליה. בבטחון הנוסך עליה ערגת החושים ומפעים את לבה באותו מורך-לב, או נקיפת-לב, שרק נוכחותו של גבר חביב גורמת לכך לנערה בגיל תמים יותר משלה. מהלכת היא בדומיה, שיודעת היא כי קולה יבגוד בה ויסגירנה, שכן נימה של רטט תורגש בו, ולפיכך מבכרת היא לפי-שעה את השתיקה הגואלת, עד שתתאושש ותרגיש עצמה מוכנה וכשרה לשיחה. אפשר שגם ד"ר לשם מרגיש משהו בדומה לה, הואיל וגם הוא נתפש לשתיקה, ושניהם הולכים שקועים בה, אך קרובים זו לזו, שבויים ברשת של קירבה הדדית המאחדת אותם גם בלא אומר ודברים; הרי זו היא אותה הליכה שקטה ונעימה שהדברים מיותרים בה לחלוטין ואין בהם כדי להוסיף ברגע זה אף אם יהיו מלאי חכמה ובינה עליונה. יפה היא השתיקה ושניהם חשים בכך ואינם מפירים אותה. אך שניהם יודעים כי עוד השיחה המלאה, המבהירה, זו המציתה את להט הרצון והתשוקה, זו הקובעת ראשיתה של ודאות – שיחה זו עדיין לפניהם ועתידה היא להשתמע יפה.

עבה החשכה הרובצת מסביב. רק נצנוצי-אור מבצבצים פה ושם בין העצים או מבעד לסבך של משוכת השיטה שלידה הם פוסעים חרש-חרש. זריז מתרוצץ לפניהם; אין הם רואים אותו, אבל קולטים רחשו ונשימתו שעה שהוא שועט בקירוב. לפתע עומד זריז על משהו הנישא מולו באוויר והריהו מרחיב את נחיריו ומתנבח בזעף גובר והולך. מיד לאחר-כך פורצת יללת התנים בכל עוזה, ואימת יללתם הנוקבת טורפת בהמון יבבותיה את נביחתו של זריז, עד שהיא שוככת ומתעצמת בזו של תן יחיד, בסמוך מאד לגדר, הגוועת אף היא בתוך האפלה ונמוגה. זריז, שחש בהם עוד לפני כן, זוקף את אוזניו, משתהה עדיין על עמדו ועוקב אחריהם דרוך-חושים וקשב עד שהם מסתלקים וחולפים לתחום מרוחק יותר.

שעה שהתן הבודד נתילל ביותר בסמוך לגדר, לבשה מרתה חרדה והיא נלפתה לגופו של ד“ר לשם כמבקשת מחסה מן הפחד שאחז בה. ואילו ד”ר לשם חיבק אותה בזרועו, חבק היטב, מאציל עליה שקט שבו ובטחון שבו, וזו לו הפעם הראשונה שהעביר את כף ידו על שערות ראשה בלטף נוסך הרגעה: “אל תפחדי, מרתה. הנה הם מסתלקים כבר.” ואכן, נתרחקו באותו רגע ויללתם נמוגה והיתה כלא היתה; הפחד הירפה ממנה, וד"ר לשם הצניח את כף ידו מראשה לאט-לאט. הוא שילב את זרועו בשלה והמשיך להוליכה בשקט, בהרגשת בוגר המוביל ילדה קטנה בחסותו. צמודים היו זה לזו, פוסעים בצעד שיש בו משום התאמת הקצב והרגל, יוצאים בדרך-העפר העולה ומתרומם עד לפני הגבעה שמעליה מתבהר בתוך הלילה קו-האופק המזרחי.

מרתה סוקרת בינתיים שוב את החדר ומתעכבת על פרטים שבתוך שוליו המכחילים-משחירים תלויה ומכסיפה מחציתו של ירח, ואילו מתחתיו, בשולי השפלה, משתרעים בתוך העלטה הרים, גבעות, כפרים וישובים, ובסמוך נראים גם הגגות ונצנוצי-האורות. והנה גם פרשת-הדרכים שפנס בודד שופך עליה בהרת אור; ממנה אפשר לגשת לביתו של ד"ר לשם, או להמשיך בדרך המתחבר עם הכביש-הראשי המוביל אל המושבה. הם משתהים קמעה, ובריחוק-מה חש בכך גם זריז המשתהה אף הוא, ובלא להטות את גופו מחכה הוא לדעת לאן יפנו הללו.

ד“ר לשם המתעכב מרגיש כי מרתה שעונה עליו, מצפה לדעת מה יש בדעתו להציע, וזוכרת כי בפירוש אמר לה כי ייצאו לטייל. ואילו לאמיתו של דבר היתה לו כוונה כמוסה להוליכה לביתו ולהשתעות בחברתה תוך שיחה, ולא במקום שהציבור עלול תמיד להפריע. כיון שכך נוח היה לו לומר כי מעדיף הוא לסור לביתו, ומחפש היה אחרי פתחון פה. ונערה זו, הצמודה אליו בנועם כבדו של הגוף הצעיר, נרעדת לפתע שוב כמתוך צמרמורת קלה, זו הפוקדת אותה היום פעמים מיספר, בין מתוך צינה קלה ובין מתוך איזו סיבה אחרת, בלתי מוסברת. ד”ר לשם המרגיש ברעדה זו פונה אליה בשאלה שדאגה קלה כרוכה בה:

– כלום קר לך, ילדתי?

וזו מקילה מעליו את הבעיה בהשיבה:

– אמנם קריר במקצת בחוץ, ולשוטט כך אין לי חשק מיוחד.

ד"ר לשם אינו חש כל קרירות בחוץ. מתוך הבושם הנידף מן הפריחה בפרדסים חש הוא משהו מקירבתו של חמסין קל או יום שרב, אלא שהוא מבין לרוחה, אף נאחז בכך, והריהו נותן לה לבחור כטוב בעיניה:

– היה בדעתי לסור איתך לבית-קפה קטן במושבה, אך אם לא תתנגדי הריני מוכן להרתיח קפה בביתי.

מרתה מתרפקת עליו כמבקשת להפיג צינתה ומביעה בה גם כעין התפנקות שהיא נעימה מאד לד"ר לשם, והוא מקבל עצתה בחפץ-לב:

– מוטב אצלך, ומרשה אני לך לספר לי גם על ענינים אחרים חוץ מעסקי כלבים.

יב

והרי הם פונים ונכנסים לביתו של ד"ר לשם, לאותו טרקלין הידוע לה למרתה עוד מצהרי היום, ושבו למעשה גילתה לראשונה כי יש בו כדי למשוך את לבה של אשה צעירה ואף להסיח את דעתה מעלם שקודם לכן היה בעיניה חביב ויקר לאין ערוך, ולאחר-כך ילדותי, בלתי מבוגר לעומת גבר בשל זה אשר סיגל לעצמו, הן בתוקף הנסיון שבגילו והן בתוקף אופיו, משהו מיוחד המָפלה אותו לטובה – אותו משהו שלשווא ביקשה תמיד למצוא בין חבריה הצעירים בני גילה… ובעיקר אותה פשטות טבעית, אותה גישה של חוסר התהדרות בדברים שערכם לשעה, והיודע למשוך עליו עניניות מתמדת, שכוחה יפה גם מעבר לשעה, והמקנה לו כוח ואדנות. כך, – אדנות! זוהי למעשה ההגדרה הנכונה אשר ביקשה להדגישה: אדנות בשיחה, בתנועה, במגמת-החיים ובגישה לסובב, גם ביחס אליה; הן זוהי האדנות המתבססת על כוח הרצון המנחה בנתיבות החיים, הבז לשיגרה, לשעבוד. אכן בודאי אין הוא שייך, אדם זה, למפלגה, לשבחו או לגנותו, אם כי ידוע לה, מתוך רמז חטוף בשיחתו, כי אינו משתמט מחובות ציבוריות שעה שהוא נתבע לכך, ובועט בהן מיד לאחר שהוא סבור כי אין הציבור צריך לו יותר… ואחת הסיבות שמנעה בעדו להתקשר לאשה היתה שירותו משך שנתיים בבריגדה, והרבה מזמנו הקדיש כחבר השורה בהגנה¹⁴. הוא סח לה כי מיד לאחר מלחמת-השחרור היפנה את גבו למפלגות וכדומה, ואין הוא כפוף כיום לגוף ציבורי התובע ביזבוז זמן, כי אדיר חפצו לעסוק רק במקצועו. היא מהרהרת בכל דבריו כדי להתחקות על אופיו וטיבו מתוך איזו קפיצת-דרך כדי לבחון אמיתותם של דברים; מבקשת היא לדעת אם אמנם תוכו כברו, אם הוא חביב גם מבפנים כשם שהוא נראה מבחוץ. ודאי שאין היא יודעת אל נכון, אך חושה הפנימי אומר לה כי אין לה לחשוש, שאין תככים מקננים בו, ששייך הוא בלא ספק, עד כמה שהיא תפשה את מהותו, לאלה שהם נאה דורשים ומשתדלים גם נאה לקיים. כזה הוא הרושם שהוא עושה, ואין היא תמהה על עצמה מה חשיבות יש לדברים לגבי אדם שאפשר ולא תוסיף להיפגש עמו. והיא מוסיפה להרהר בו גם בלכתה לידו, לנתח ולשער.

זריז חש שיכול הוא ורשאי להתמכר לעצמו, שכן שניים אלה לא יתנו עתה דעתם עליו. ד"ר לשם סר למטבחון שלו, לשפות את הקפה על האש, וזו יושבת שקועה בכורסה ומהרהרת בדברים שאין לו, לזריז, כל גישה אליהם, ולה אין כנראה כל מגמה לשתפו בהם. זריז, שעייף הוא מהתרוצצותו הממושכת במשך כל היום, פורש חרש ורובץ בצל שמטיל שולחן-הכתיבה תחתו על הרצפה, בסמוך לקיר, ועל-ידי כך הוא מתחמק מאור החשמל; הוא פושט את כפותיו הקדמיות לפניו, ובהניחו את ראשו עליהן, מוטה קמעה על צדו, הריהו עוצם עיניו ומתנמנם.

מרתה סוקרת בינתיים שוב את החדר ומתעכבת על פרטים שקודם לא הבחינה בהם. באחת הפינות ראתה על גבי שרפרף מכשירי-התעמלות אינדיווידואליים, כגון קפיצים שיש בהם כדי לחזק את השרירים ולאמן את הגוף לכחישות ולגמישות התנועה, וכדומה; ובפינה ליד הארון הבחינה ברובה-ציד נטוי אלכסונית ושני קניו מבריקים יפה בעין הפלדה הכחולה. כל אלה נראים בעיניה סימנים מובהקים של אדם ישראלי חדש, העוסק גם בדברים שאבות-אבותיו לא העלום על דעתם, ואינו מתכחש כנראה, גם לערכים קודמים, עברים ברוחם ובצירופם. האין זה הטיפוס הישראלי החדש העולה באופק חיינו? היא שואלת את עצמה, ובאיזו מידה יתרום לעיצוב חיינו החדשים שכה רבים בהם המבוכה, אזלת-היד ועירבוב התחומים והמושגים. שאלות כאלה, וכדומה להן, מתעוררות בכל חריפותן, ומרתה אינה פוטרת עצמה מהגות בהן גם עתה.

אם כי אין מרתה עובדת בימים האחרונים, ואינה אלא נחה ומשוטטת לרוח היום, הרי היא מרגישה עתה בכל-זאת עייפות המתפשטת בכל אבריה ויוצקת בה איזה כובד מתכתי; היא עוצמת את עיניה וחשה כי אם לא יפריעו לה עלולה היא לשקוע בתנומה קלה, והריהי משעינה את ראשה במסעד הכורסה, פושטת את רגליה למען תת לגופה מצב של רוגע, והיא מנסה, אם לא לנמנם, לפחות להקנות לעצמה הרגשה של מנוחה עד שיחזור ד“ר לשם להעסיקה. היא מנסה לתהות על פירושה של עייפות זו ומתברר לה כי נובעת בראש ובראשונה מהמתח הנפשי בו היתה שרויה רובו של יום, מאז אותה שיחה עם ד”ר לשם שהוציאה לטיול ולא הניח לה שהות מספקת עם עצמה, עם הרהורי לבה, עד שבא ועקר אותה והוציאה שנית. האם כה רב הוא הענין שהוא מוצא בה, או פשוט מחפש הוא קירבת אשה צעירה, ולא איכפת לו אם היא רותי או פותי. אף בנידון זה אינה יכולה לפסוק דבר ברור. אלא שתוך-כדי-כך נזכרה כי בהיותם בחוץ, שעה שהיא נרעדה מאימת התנים הקרובים שתאנייתם פלחה את הדממה ממש בסמוך לה, והיא נלפתה מאימה ודבקה בו ממש, הרי חיבק אותה ברוך ובעדינות, העביר את כף ידו על ראשה להרגיעה, ולא עשה נסיון מועט כדי להשתמש ברגע זה, בו היתה פחודה ונתונה בזרועותיו, ולא הרהיב לעבור מאותה לטיפה מרגעת וטבעית שליטפה לתומו, לחיבוק ולנשיקה, מאותם דברים שגברים נכספים אליהם ואינם מוצאים מרגוע לתשוקתם וליהירותם עד אם יעמידו את עצמם ואת האשה בנסיון של קירבה הדדית. הוא לא עשה זאת. משמע, לא ביקש לזכות בכך דווקא ברגע של חולשה, שלא יתפרש הדבר כבא מתוך מקרה ולא מתוך הסכמה של הכרה הדדית… היא הרגישה בכך ויחס זה מצא חן בעיניה.

ד“ר לשם חוזר ומביא על טס שני ספלי קפה ריחני רותח עדיין, שאבקת הקפה צפה עליו קצופה ומראה חלודה לה, קופסת-סוכר, פרוסות לחם, פחית חלב-משומר שפתחה זה עתה, ועל גבי פינכה לחוד, עיגולי נקניק חתוכים שיובש שלהם מראה כי משובח הוא. אף כי תמהוני הוא במקצת ד”ר לשם בעיני הבריות, רופא בהמות שבוודאי יאה לו לדגול בתורת הצמחונות או הטבעונות, הרי למרות זאת – עם כל יחסו לטבע ואהבתו לבעלי-חיים, לחקר נפשם וריפויים – לא זו בלבד שאינו צמחוני, אלא בפירוש אינו מדיר עצמו מאכילה גסה של אומצת-בשר עשויה כהלכה. מזווה קטן יש לו בסמוך למטבח, שתלויים בו כמה וכמה נקניקים ומצטופפים בו כמה וכמה בקבוקים שמתוכם מבהיקים היינות, אלה שעינם יפה כעין הענבר ואלה שעינם יפה כעין הזהב, כהים כדבש, ואלה שנראים אדומים-אפילים שקרן-אור המשתברת בהם מוסיפה להם זוהר הבוקע מבפנים; הבקבוקים – מהם כותרות של זהב וכסף עוטרות אותם, מהם צרים וארוכים ותוגה אצילית, צפונית, חופפת עליהם, ומהם כרסניים, גוצים ועליזות ים-תיכונית שוכנת עליהם; מהם פשוטים ומצניעי צורה, ומהם מפונקים ונתונים בתוך מקלעות של קש לנוי וליוקר; ותוויות עליהם שכל יחוסם מתנוסס עליהן להכריז על טיבם לחריפות, למתיקות ולשאר הטעמים שיודעי-דבר יכולים למנות בהם. ד“ר לשם יודע לבור מהם ולהתאימם יפה לארוחותיו, אם כי מעודו לא ראהו איש בגילופין; די לו בלגימה שיש בה תוספת של להט ביום חורף קר ודולף; בלגימה שיש בה חמימות מעוררת שכוחה יפה לבריאות גם בהקיץ, ולגימה שיש בה פתיחה נאה לסעודה עליזה, או השלמה נאה לסיומה של ארוחה דשנה. לכאורה, בקיאות של רווק מושבע היודע להתקין יפה את סעודותיו בעצמו, ועדיין אינו מבקש מרותה של אשה. וכדי להשלים את התקרובת, עמד ד”ר לשם והוסיף גם בקבוק שרי-ברנדי, עשוי זכוכית ירוקה ומחוספסת בבליטות שחיתוכן רב-צלעות, והיין מתגוון בתוכו סמיך ואדום-שחור, הממזג חריפות ומתיקות כאחת, ויפה הוא לאשה כדי לגימה קלה בלבד.

את הטס העמיד ד"ר לשם על גבי דלפק שמשך והוציא מאחת הפינות, ולעצמו הביא שרפרף מרופד-עור כדי להנמיך קצת מושבו בסמוך לכורסה וישב מול מרתה, משמש אותה ומושיט מן התקרובת, כריך שהוא מכין בשבילה במיוחד, תוך שהוא בורר פרוסות דקות ביותר ומדחק ביניהן עיגולי נקניק ראויים להתכבד, ובהושיטו לה את הקפה הריהו מעיר לה בבת-צחוק:

– רואה אני כי תנומה קלה אחזה אותך בהיעדרי, והקפה בוודאי שיעורר אותך ולא – נוסיף גם מן המשקה המחמם.

מרתה מחייכת והערתה נראית לו כצופנת משמעות:

– כמובן, אם אין לך דברים מעוררים יותר.

ד"ר לשם מחייך ושפתו התחתונה מתעקמת קמעה תחת שפמפמו:

– אוהב אני כשהאשה אינה צריכה להתעוררות מיוחדת.

מרתה נותנת בו את עיניה הצרות:

– אין אשה מתעוררת אלא אם היא חשה שרֵעה ער הוא, בחושיו ובשכלו, ער בגישתו וביחסו, ער בלהט הפנימי האצור בתוכו והדולק בו כנר תמיד… הנה רק זנחת אותי לרגעים מיספר וכבר תקפתני תנומה קלה.

– משמע שאסור להניחך לבדך אפילו רגע אחד?

– כנראה שכך…

יג

מרתה מרימה את זרועותיה ומשלבתן מתחת לעורפה תוך שהיא מתקנת תסרוקתה. שדיה מבליטים כדוריותם המלאה, הנאה למראה, ועיניו של ד"ר לשם משתהות עליהם, דומה, בחטף בלבד, והריהו מרגיש הלמות לבו המפעימה אותו נוכח נשיותה המושכת של מרתה, שבדבריה כן בתנועותיה, גלום לפעמים הרמז על יחס של קירבה; ובהרימו את מבטיו, הנפגשים באלה של מרתה, מבליח בהם משהו מהענקת חסד והבנה, משהו המעמידו בלא היסוס על אותו יחס חם ההולך ובשל בה. יודע הוא כי אין זו נערה המוכנה להרפתקה קלה, כיון שמצויה בה הדרת עלמה בעלת אופי המכבדת את עצמה במידה מספקת, שאם יגש אליה ויבקש לחבקה ולנשקה נגד רצונה, הרי מובטח לו כי לא תתפרץ להתנגד בהתרגשות, אלא פשוט תמצא את המילים הנאותות ואת הדרך הפשוטה להניאו ממעשהו הפזיז והבלתי-שקול… וכאשר הוא ממשיך להתבונן בה, הריהו יודע יפה כי אין מרתה נתונה להשפעה של אמתלה או מצב-רוח, ומוטב שיבליג ולא ייתפש למעשה בטרם-עת, אף כי תחת מעטה השקט הפנימי שבו, רק הוא היודע כמה נכסף הוא אל נערה זו בכל נפשו ומאודו… והריהו יושב בסמוך לה, לוגם מן הקפה, מושיט לה מן התקרובת ומבקש לעשות רושם של אדם שקול בדעתו, מתון ומיושב, ושרשאית היא להיות שלווה בחברתו ולבטוח בהתנהגותו גם בבית מבודד זה המרוחק קמעה מן הישוב.

תוך-כדי-כך מתבוננת מרתה בכלב הרובץ ומנמנם לו, ומכיון שמבקשת היא להפר את השתיקה שנשתררה ביניהם, היא מסיחה את דעתה ממשאלתה שהביעה קודם-לכן בלכתה אליו, כי מרשה היא לו לשוחח גם על ענינים אחרים פרט לעסקי כלבים, ובהצביעה בניע-ראש כלפי זריז היא מזכירה לו:

– אמרת כי יש לך לספר לי משהו הקשור בכלבך.

ד"ר לשם נעתר לה ברצון ונהרה עוברת על קלסרו:

– ודאי שאספר לך.

הוא מסיט הצדה את הדלפק עם הטס, מקרב את השרפרף שלו אל הכורסה שבה ישובה מרתה ועל פניה מהבהב מן הלהט שנסך בה מעט היין שלגמה, והיא סוקרת אותו כמזומנת לשמוע משהו מעניין.

– כפי שאת רואה את זריז (אותו רגע מרים הכלב את ראשו, בשמעו כי מזכירים אותו, ואילו מיד מתחוור לו בחושו שאינו מרמה אותו, כי אכן אם כי בו המדובר, הרי אין זו פנייה במישרים אליו, אלא שיחה בעקיפין ומכיון שכך הריהו חוזר ומרופף את אוזניו שזיקף לקלוט משהו, שומט את ראשו אל בין רגליו ומתמכר שוב לתנומתו), הרי גם ענין זה שייך לחומר היפה לכתיבת סיפור, ואפשר שאשתמש בו כאשר אגש להגשמת האנתולוגיה שאני עוסק בהכנתה. מכל הכלבים חביב עלי ביותר, מאז ומתמיד, הכלב הזאבני, ה-Canis Lupus, הואיל ומוצאו האמיתי מקידמת דנא¹⁵ הריהו בראש ובראשונה תערובת של כלבים וזאבים. דומני שבו בעיקר נשתמרו התכונות המשותפות לשתי החיות, שמצויה בהן גם מבינת החיה המאולפת, ובשעת הצורך גם מאכזריות החיה הטורפת. זהו מעין צירוף המקנה לכלב הזאבני את הסגולות והתכונות המעורבות, ומי שניחן בטביעת-עין יכול ללמוד ממנו הרבה. אני מוצא בכלב זה לא רק רֵע נאמן ואילם המבין אותי יפה ברמז בלבד, אלא נפש שאני רשאי לסמוך עליה.

מרתה חוזרת ומסתכלת בזריז תחת רושם דבריו של ד“ר לשם כמבקשת לעמוד אף היא על טיבו של כלב זה שאדונו כה מרבה להפליג בשבחו, ומבקשת לדעת אם גם היא תמצא בו ענין במידה שד”ר לשם מוצא בו. אין היא תמיהה כלל על עצם הרעיון שהכלב הזה עלול לשמש גם אותה ברבות הימים, שכן לפתע הוא נראה לה כה קרוב וחביב אף הוא; ואילו רובץ היה בקירבתה ודאי שהיתה מלטפת אותו על גבו, ואולי גם נותנת את כפה בפיו, בלא היסוס וחשש, כמעשהו של ד"ר לשם. וזה מניח לה להסתכל בכלב יפה, ורק לאחר-כך הוא אומר, משל קורא היה את הדברים מעל לוח לבה:

– בטוחני כי גם את היית מתיידדת עם זריז (הפעם אין זריז זוקף את אוזניו, שכן יודע הוא בביטחה כי משמש הוא נושא לשיחה אך לא להטרדה), והיודע לעשות מאמץ כלשהו כדי להבין לנפשו של הכלב, יבוא גם על שכרו בדרך זו או אחרת. ובכן, אספר לך מה שקרה לי פעם. אני מספר לך, כמובן בקיצור ודולג על פרטים. היה זה בליל חורף. הובהלתי אותו יום למשקו של אחד האיכרים בסביבה אשר פרתו הקשתה להמליט, והיה חשש לחייה. שהיתי שם עד שעה מאוחרת בלילה, עד שהלידה עברה בשלום, וחזרתי הביתה יחד עם זריז אשר נתלווה אלי. אז טרם גרתי בבית זה, אלא בדירה שכורה אצל אלמנה אחת ושמה שושנה. היתה זו אשה בגיל העמידה, בעלת-בית מצוינת, שידעה לטפל בי יפה, ומה שמצא חן בעיני ביחוד, גם בכלב. הואיל וראתה כי אני מייחס חשיבות לכך. אפשר ומטבעה לא חיבבה כלבים כלל וכלל, אבל משראתה שיחסי אליה כבעלת-בית הוא יפה והגון, גמלה לי ביחסה לכלב בידעה כי תגרום לי על-ידי כך קורת-רוח, תחילה מתוך מגמה של אדיבות, ובסופו של דבר מתוך חיבה ממש. למותר לי לומר כי הכלב, כשם שחש קודם כי הוא נסבל, כן הבין אחר-כך כי היא רוחשת לו חיבה. בנידון זה לא תוכלי להוליך את הכלב שולל; אין חושו מרמהו, אם כי בדרך-כלל נוטה הוא לתת אמון בכל אדם, פרט לפושעים מובהקים, כלומר, לאו דווקא אלה השולחים יד בגנבה או פורצים קופות של כסף. יש לי הרושם כי הכלב בדרך-כלל אינו חש דווקא באדם זה את הפושע “החוקי הפורמלי”, כפי שהוא מקובל בחברה האנושית, אלא חושד הוא בחושו המפותח באדם שאין לבו כברו ושיש בו מן האפל-האפל… שמתי לב לכך, כי במחיצתם של אנשים מסוג זה הריהו חש מיד איזה חוסר-מנוחה הטורדו. שמתי לב כי במקרים כאלה אין זריז טועה בדרך-כלל ורגיל אני להתייחס בזהירות מסוימת ובחשד לאותם הבריות שזריז אינו מראה להם סימני חיבה… אבל אם אני מתערב וגוער בו קשות, הריהו נרתע, פורש נזוף ומקבל את מרותי כאומר: “ידידי, בעיני אין ברנש זה מוצא חן כל עיקר, אבל מכיון שהוא חוסה בצלך, הרי אין לי ברירה אלא לקבל את מרותך הואיל ואדוני אתה ומבין יותר ממני…” ובכן, סטיתי קצת מן הדרך ומרבה אני לספר דווקא פרטים שונים. מוטב איפוא שאספר לענין.

מרתה, שאינה גורעת ממנו עין ודרך סיפורו נעים לה, מעודדת אותו:

– איני מגבילה אותך. המשך כפי שאתה מספר.

ד"ר לשם מרכין קמעה את ראשו כמחווה קידה:

– חן-חן, גבירתי רבת-החסד. הריני מספר לשחרזדה¹⁶ אחד מסיפורי אלף לילה ולילה…¹⁷ אם תהא לך סבלנות לשמוע את כל סיפורי, אניח לרגליך את כתר מלכותי…

מרתה מחייכת והלהט הקל בפניה מוסיף לה חן של עליצות:

– אף כי נתחלפו תפקידינו, הנך מתחייב בראשך אם סיפורך לא ימצא חן בעיני. המשך וחשוך מליך לעת צרה!

– כדבריך, שחרזדה רבת-החסד!

שניהם צוחקים מתוך רוח טובה וד"ר לשם ממשיך:

– ובכן, היה זה בליל-חורף גשום וקר. החשכה היתה כבדה למדי. אמנם האיכר ביקש ללוותני, אבל אני אמרתי לו כי אין צורך בכך, כי יש לי פנס חשמלי, וגם חסתי עליו שכן היה עייף ויגע ומעוצבן ביותר בגלל בהמתו; כן ידעתי כי נותרו לו רק שעות ספורות למנוחה, עד שיעלה השחר. ובכן, יצאתי לתוך החשכה והתחלתי ללכת בכיוון הביתה. הגשם היה שוטף והרוח הקרה השתוללה, ואף כי לבוש הייתי מעיל-גשם מצוין עשוי עור, ומגפי גומי, בכל זאת היתה זו הליכה קשה, בלתי נעימה, והתנהלתי בכבדות מול הרוח. נוסף לכך הייתי עייף, ותוך-כדי הליכה חולם הייתי על התכנסות במיטה חמה כבדבר הרחוק מן המציאות. עוד אני הולך, והנה ניצנץ רעיון במוחי לקצר את הדרך. אחר-כך למדתי גם אני לדעת כי יש דרך קצרה והיא ארוכה. הסחתי מדעתי כי באותו זמן עסקו בתיקון הכביש ולרוע מזלי נתקלקל גם הפנס החשמלי ואיבדתי את הכיוון הנכון. בתוך הגשם השוטף לא עלה על דעתי להתעקש ולתקן את הפנס. וכך בוססתי בבוץ ועליתי על גבי תלולית-עפר, וכיון שלא ראיתי דבר, פסעתי פסיעה אחת כלתוך איזה חלל, ומיד חשתי כי מתהפך אני כאקרובט ונופל במהופך למטה. נפלתי, איפוא, לתוך תעלה שנחפרה לצורך ביוב מתחת לגשר, על גבי צינור של מלט, נחבטתי יפה בראשי ובכתפי ונחבלתי קשה ברגלי. ברגע הראשון סבור הייתי כי רגלי נשברה, ומתוך כאב צעקתי. זריז קפץ מיד וריחרח בי והתנבח מתוך רוגז על התקלה ועל טיפשותי כאחת, על שנעלמה ממני תעלה חפורה. ביקשתי לקום ממקום ריבצי ולא יכולתי. הכאב סמוך לקרסולי היה עצום. רבצתי בתוך התעלה שמי-גשם ניקוו בה, ומיד נחרדתי מן המחשבה כי אם לא אוכל לזוז ממקומי ולהרחיק את עצמי לפחות מן התעלה, הרי עלול אני לטבוע בתוך מי-הגשם אשר בוודאי יגאו עם התגברותו, וגשם עז ושוטף יכול למלא את התעלה כהרף עין.

מרתה מקשיבה לדבריו של ד"ר לשם ונתפשת לתיאור המאורע. היא מחייכת ומעניקה לו את מלות החיבה “מסכן שלי,” משל קרה הדבר זה עתה, ומבטה שהיא נותנת בו הוא מבט של חיבה גלויה. “ספר, ספר!” היא מאיצה בו.

אם כי איני מן הנבהלים ואיני רגיל לאבד את עשתונותי במקרה-ביש, הרי בכל-זאת לא אעלים כי מצבי היה די מזופת, ובתוך הגשם השוטף, בתוך אימת הבדידות בחצות לילה שעה שמסביב אין אף נפש חיה פרט לזריז המכרכר סביבי חסר-ישע, נתגנב אל לבי מורך. חש הייתי כי חייב אני לעשות משהו, אבל כיצד, אם איני יכול לזוז מעוצמת הכאב? והריני רבוץ יפה-יפה בתוך הבוץ והמים, רטוב ומרעיד מקור ועושה מאמץ נואש, כשאני נשען על זרועותי ועל רגלי הבריאה כדי להזיז את עצמי ולהרים איך שהוא את גופי לצד שיפוע של התלולית, שלפחות ראשי, במקרה של שטפון, יהיה קצת מעל למים, כמובן אם רק אוכל להחזיק מעמד. ובכן, מנסה אני לגרור את גופי, והכאבים לא די שאינם פוסקים אלא מתגברים, משל הכניסו לי טריז ברגל, סמוך לקרסול, ומשסעים אותה בכוח לשתיים. החלטתי להעמיד הפעם את זריז במבחן ולהסתייע בו. רק עליו השלכתי את יהבי. כל אימת שהייתי משמיע גניחה, היה מרחרח תוך חיבה בפני כמבקש לעזור לי, ומכיוון שהיה הדבר למעלה מיכולתו, היה מתנבח תוך אפילת הלילה בזעם רב, והיה בכך גם ביטוי של רוגז כלפי, שמחוסר זהירות גרמתי למה שגרמתי והבאתי גם אותו לידי השתהות בקור ובגשם תחת להביאו לאורו וחומו של הבית. החלטתי, איפוא, להפסיק קודם-כל את גניחותי, שלא די שלא היתה בהן כל תועלת, שימשו גם גורם לעצבנותו של זריז, וכאן זקוק הייתי לשיקול-דעת, וצריך הייתי להטיל עליו משימה שעליו להבינה ולבצעה תוך קור-רוח, ולפיכך דואג הייתי להקנות לו קודם-כל את השלווה הדרושה לכך. משפסק קמעה שאונו של הגשם היורד פניתי אל זריז וקראתיו אלי. הושטתי את ידי אל ראשו ותפשתיו בכפי סמוך לערפו, משכתיו אלי ופתחתי בהסברה קצרה ומחושבת יפה להחדירה להבנתו; בחרתי במשפט קצר שחזרתי עליו בשקט כמה פעמים, ואחר-כך השמעתי באוזניו שם אחד בלבד, מתוך תקווה כי יבין למצבי ולכוונתי. סמכתי עליו, ואיזה בטחון הוצק בי כאשר התחלתי בכך. ובכן, למרות כאבי העצומים החנקתי את הגניחות בחובי ופתחתי בערך כך: “זריז איני יכול לזוז… זריז, איני יכול לזוז…” משער אני כי משפט זה הובן לו בסופו של דבר, כי רגיל הייתי להשתמש במלה זו בפנותי אליו, וכן אין ספק שהבין כי עד כדי כך איני שוטה אם אני מתפלש בתעלה בגשם ובקור, גונח ואיני זז ללכת. ובכן, לאחר שחזרתי על משפט זה כמה פעמים, חדלתי ממנו והתחלתי לבטא באוזניו שם אחד בלבד, וידעתי כי אם לא יעמוד על כוונתי זו, הרי רק אלוהים בשמים יודע כיצד אוכל להיחלץ ממצב ביש זה. לחשתי איפוא לתוך אוזנו ממש, תחילה בשקט, ברוך, ואחר-כך תוך תביעה נמרצת: “שושנה… שושנה… שו-ש-שנה!…” כלומר: צריך להודיע לשושנה… כנראה שהבין את דרישתי, כי קודם-לכן, כשהייתי לוחש ואומר לו כי איני יכול לזוז, אפשר שהבין את כוונתי והשתתף בצערי, בלי יכולת לעזור לי, אבל משהתחלתי פורש בשמה של שושנה הבין, או התחיל להבין את דרישתי, אלא שמהסס היה עדיין אם לעזוב אותי כאן לנפשי… התחלתי איפוא לחזור שוב על שמה של שושנה תוך תביעה נמרצת יותר, כנותן פקודה, שכן ידעתי כי עלי לשכנע אותו להטיל עליו את כל כובד מרותי; צעקתי לתוך אוזנו בתוקף וברוגז ניכר, להבינו שאיני רוצה כי יישאר לידי. אז הבין לחלוטין וציית. הוא נתיילל כזאב ממש, נבח נביחת- מחאה זועמת וממושכת עקר ממקומו ונעלם בחשיכה. נשארתי לבדי כשהגשם יורד עלי בלי הרף, כולי רטוב עד לעצמות ומרעיד מקור.

ושוב מפנה מרתה את ראשה לעבר הכלב השקוע בהזיות שנתו. היא מחייכת והוא נעשה חביב עליה ביותר. קשה לה להאמין כי בו המדובר, שכן רובץ הוא בשקט, בלא ניע וזיע. מרתה מושיטה זרועה, נוגעת דרך ריעות בכתפו של ד"ר לשם, והחיה הנשקפת בעיניה מלטפתו:

– רואה אני לפני עיני את המחזה לכל פרטיו, ומשערת אני גם את סיומו של הסיפור, אך כמובן שרוצה אני לשמוע מפיך את ההמשך. ספר ואל תחסיר פרטים.

ד“ר לשם אוחז בזרועה. הוא אינו ממהר להמשיך. הוא מגלה כי זרועה החשופה, הנאה, נתונה בכף ידו בפשטות של קירבה שאינה מוטלת בספק. ונעימה היא היד החשופה עד למעלה מהמרפק, עד לשרוול הקצר של השמלה (את הסוודר הסירה קודם מתוך להט פנימי שעלה בתוכה, והטילה אותו על כתפיה בלבד); כפה נתונה בכפו תוך שילוב חברי נעים ושופע יחס. ד”ר לשם מרים לאיטו את כף ידה, מגיש את גבה לפיו, גוחן ומנשק לה בשפתיים חמות כחרוכות, חוזר ועולה תוך נישוק קל לאורך הזרוע עד למעלה מהמרפק, ושומע כיצד מרתה סונטת בו בנעימה קלה של רוגז עשוי:

– השתגעת, ד"ר לשם!

ואז הוא מרים את עיניו ומסתכל בה במבט המרעיש את נפשה:

– כלל וכלל לא. עושה אני זאת תוך הכרה צלולה…

– כך?

מרתה מושכת לאיטה את זרועה, וכיון שהוא מניח את ראשו בחיקה, תוך התרפקות-התפנקות היפה לילד, ולא לאדם מבוגר ורציני כמותו, המשתטה לפתע, היא בוחשת בחיבה בשערות ראשו המתולתל ולוחשת לו רכות:

– סיים תחילה את סיפורך, ד"ר לשם…

הוא מחייך לעצמו בלא לבטא את הרהורו המתרונן בתוכו כבשורה רבת-משמעות: “סיים תחילה את סיפורך…” הוא מרים, איפוא, את ראשו וכבא במבוכה קלה אינו נעתר מיד, כי הומה בו סערת-נפש שמתאמץ הוא להסתירה מעיני הנערה שגרמה לכך. הוא מחשה כמבקש לרכז את מחשבותיו, מעמיד פנים של כובד-ראש, ורק לאחר שהוא מחזיר לעצמו את שלוותו הקודמת, הריהו ממשיך:

– שושנה סיפרה לי אחר-כך – וזהו סיפורה העיקרי עד היום, בו היא מתפארת בפני הבריות – כי היה חצות הלילה כאשר שמעה פתאום את קולו המתייבב של זריז סמוך לחלונה, מתנבח ושורט על גבי הזגוגית. תחילה לא שמה לב לדבר, אולם משגברה התנבחותו הבלתי פוסקת, והיא חששה שמא עושה גנב בקירבת מקום, העלתה את האור והחלה לקרוא לי. כמובן שלא נעניתי לה, כי שכבתי אותה שעה בקור ובגשם, מחכה לגואלי… משלא עניתי לה פתחה את דלת חדרי ומצאה שטרם באתי. הואיל וידעה כי יצאתי לאיזו עבודה יחד עם הכלב, נעשה הדבר חשוד בעיניה. מיד הבינה שושנה כי משהו קרה. היא התלבשה בחפזון ויצאה בעקבות הכלב שנראה חסר-מנוחה וקצר-רוח. היא סיפרה לי כי נאלצה לרוץ אחריו, ושנובח היה תוך רוגז גלוי אם נדמה היה לו כי היא מפגרת. בדרך הספיקה לקרוא לאחד השכנים ואילצה אותו להצטרף אליה, באמרה לו כי קרה כנראה אסון לד"ר לשם. הם מיהרו בגשם שלא פסק ומצאוני במצבי העלוב כשאני עדיין מתאמץ בשארית כוחותי להעלות את עצמי על גבי התלולית מתוך התעלה שמי הגשמים הלכו וגאו בה; בטוחני כי הם הגיעו ברגע האחרון ממש והצילוני. פרשה בפני עצמה היא כיצד טרחו אחר-כך בחצות לילה לחפש מכונית כדי להובילני לבית-החולים. פלא הוא שלא חליתי בדלקת-הריאות. וכל אותו זמן לא פסק זריז מלכרכר סביבי, היה מתנבח תוך חדווה גלויה וכאשר ליטפתיו היה תופש את ידי בשיניו ונושכה קלות, אות להבעת שמחתו.

מרתה מניחה שוב את זרועה על כתפו של ד"ר לשם ובעיניה מבליחים רשפי התפעלות:

– לא ייאמן כי יסופר. חייב אתה להעלות את כל פרטי המקרה הזה על הנייר. לדעתי זהו סיפור מופלא, ואני משערת כי בוודאי יודע אתה לספר על זריז כל מיני דברים.

ד"ר לשם מפנה את ראשו לעבר כלבו וסוקרו בחיבה גלויה:

– נותן אני לו להוכיח את בינתו לעת-מצוא, באורח טבעי, שעה שהוא נתקל באיזה קושי ועליו לפתור אותו. נכון הדבר שאני מרבה לשוחח אתו, כמובן בעיקר על דברים שהם בתחומי פעולתו והשגתו, דברים מעשיים השייכים אליו במישרים והמובנים לו די צורכם. רשומים אצלי כמה וכמה מקרים שיש בהם כדי להוכיח את בינתן היתירה של חיות אלו, אלא שאני חוזר ואומר לך, כי היקר מכל הוא יחסם ונאמנותם לאדם.

תוך-כדי-כך פונה ד"ר לשם וקורא לכלבו בשמו: “זריז!”

זה מתעורר משנתו וזוקף את אוזניו. נותן באדונו מבט צייתני ומיד הריהו מבחין כי הפעם מתכוון הלה בפירוש אליו. הוא מתמתח בפשטו את רגליו הקדמיות לפניו, כשגבו מתקער עד שבטנו נוגעת ברצפה, ואז הריהו מזנק ומתייצב לפני ד"ר לשם כאומר: “לפקודתך!”

ד"ר לשם מושיט ידו וטופח לו קלות על ראשו:

– חבוב שלי! יודע אתה כי מחבב אני אותך. רואה אני זאת גם בעיניך כאשר אתה מסתכל בי. ובכן, הגיעה השעה שתיכנס למאורתך ותפקח עין על החצר. הגיעה השעה.

זריז מכשכש בזנבו השעיר והצמרי שגודש לו כלזנבו של שועל, ועדיין אינו זז ממקומו. אז מסתייע ד"ר לשם ברמז שקבע אותו כסימן מובהק לכוונתו, ושהוא משתמש בו רק בערב לפני מנוחת הלילה: הוא מושיט את ידו, כפו מופנית כלפי מעלה, ופוקד: “תן שלום, זריז!”

הכלב מושיט בכבדות קצת, כמחוסר רצון, את רגלו הימנית ונותנה בכפו של ד“ר לשם המנענע אותה בידידות: “ליל מנוחה!” ובשמטו את הרגל, פונה הכלב לעבר הדלת הנעולה. ד”ר לשם זורק אחריו: “זריז, דרך החלון – קפוץ!” הכלב מחזיר ראשו, פוסע פסיעות מספר לעבר החלון ובזינוק אחד הוא מתעופף וטס החוצה כצולל בתוך הלילה. מרתה פורצת בצחוק:

– הרי לך בן-אדם וכלבו!

– ד"ר לשם מוסיף תיקון:

– אדם וכלבו הנאמן!

יד

משתררת שתיקה קלה, זו הבאה לתת איזה נופש לאחר שיחה מייגעת. הדומיה הומה בתוך האוזניים כמנסרת ברחש חשאי שמעין צליל דק, רחוק ובלתי פוסק, רועד בו בלי הרף. תוך-כדי-כך פוחתת החשכה שבחוץ, כיון שמחציתו של הירח הולכת ומבהירה קמעה את חלל האוויר, ומבעד לחלון עולה לפתע קול קרקור מוגבר של הצפרדעים. שניהם שמים עצמים מאזינים לקרקור הפרוע-מתכתי, ואף-על-פי-כן נעים. מבעד לחלון עולה נשימתו של הלילה המדיף בתוך החמימות את בושם פריחתם של הפרדסים, ההולך וגובר וממלא את נחירי אפם. מרתה מרימה את זרועה להסיר מעל גבה לגמרי את הסוודר, וד"ר לשם מזדרז להניחו על הספה הסמוכה, כשכפות ידיו חשות בצמרו האוצר חמימות גופה. בחזרו לשבת לידה הוא נותן בה את עיניו כמבקש לומר לה דבר-מה ואינו יודע כיצד לפתוח. כיון שמבקש הוא לומר לה דבר ואינו אומרו, הריהו חוזר ונותן בה את עיניו, אשר במבטן המרוכז והעז הוא מכה את לבה של מרתה עד שזה נוקפה אחוז מורך:

– ד"ר לשם, מה אתה מסתכל בי כל כך?

ד"ר לשם אינו גורע מבטו העז ושותק.

מרתה מפצירה בו:

– הסב את עיניך, כי יש בהן משהו מפחיד…

ד"ר לשם נוטל זרועה בידו:

– כלום באמת סבורה את שיש בי משהו מפחיד?

מגעו מרגיע אותה קמעה והיא ממהרת להתנצל:

– אה, לא! ודאי שלא… אבל עתה היה במבטך משהו שקשה לי להגדירו… נתעורר בי פחד לשהות במחיצתך…

ד"ר לשם מעלה חיוך קל הנבלע מיד בארשת פניו הרצינית ביותר באותו רגע, והריהו אומר לה דבר הנוסך בה שוב תחושה דומה:

– מוכרח אני לציין כי הרגשתך לא התעתה אותך… יש בי משהו, אמנם לא מפחיד, אלא משהו מן החיה המבקשת לה טרף… אה, לא! אל תתני בי מבט נרעש כל כך…

– לא טרף, – אומרת היא, – אלא טירוף מציץ מעיניך…

ד"ר לשם מחייך וממהר להרגיעה:

– כנראה שלא היטבתי להתבטא, והרי אין בכוונתי לטרוף אותך, חלילה. כוונתי רק לומר לך משהו שאפשר לבטאו במלים מספר, ושהן-הן הנוטעות בי את ההרגשה המשונה הזאת, שאת רואה אותה יפה בעיני. מרתה, את מוצאת חן בעיני במידה שלא שיערתי תחילה. מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר מבעד לחלון משרדו של ד"ר לרמן, מסירה בחוץ את הכבסים נראית לי כל-כולך כה מושכת עד שאמרתי אותו רגע בלבי בלי משים: זוהי!… היה בך אותו צירוף של פרטי דמות הגוף שהעברים הקדמונים היטיבו להגדירו בפשטותו של הניב הקולע: יפת-תואר… ודבר זה ודאי ידוע לך, כי טרם ראיתי מימי אשה שלא תדע על כך; הרי היא לומדת לדעת זאת מתחילת בגרותה, שעה שקווי גופה לובשים את צורת האשה הנאה והמפותחת, ומבטי הנערים והגברים המשתהים עליה בגנבה מתרפקים בביישנות, בחוצפה דוחה ומושכת, בעזות שובה לב, וכולם יחד אומרים לה כי חוננה במתנת-טבע שאין להסתירה; ואין לך אשה יפה שלא תהא גאה על כך, וגם את, חביבתי, בכלל זה. אך אין די בכך. יש משהו נוסף באשה, משהו פנימי, מאיר וטוב, הבוקע לעתים מלבה ונפשה ומוסיף לחמדת הגוף אותה ההשלמה היוצרת את המזיגה של אשה נאה לכל פרטיה ודקדוקיה. משונה הדבר ותמוה – למעשה הריני מכיר אותך רק מאז הבוקר, טרם אדע אל נכון מי את, מאין את, מה טיבך האמיתי ואם אמנם ניחנת בכל אותן המעלות הטובות, סגולות-הנפש והתכונות שאני מבקש ליחס לך, אך אין לי ספק כי החוש המכוון את מעשי ומדריך אותי אינו בוגד בי גם הפעם; הרי דבק בי משהו מחושו של הכלב שאין לרמותו, וככל שאני מרבה להסתכל בך, לשמוע את קולך, או אם נכון יהיה הביטוי, לשאוף את צלך, הרי נדמה לי כי קיימת בינינו איזו הבנה ורעות, משל הכרנו איש את רעותו שנים, ולא יום שטרם השלים את מעגלו… חש אני כי אם תקומי ותסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו…. אך הגידי נא, מרתה החמודה והיקרה, האין אני מפטפט? האין דיבורי מצלצל באוזניך כווידוי מגוחך?

מרתה מחשה. היא נרגשת ודבריו של ד"ר לשם פועלים עליה כמנגינה עריבה. כמה מיטיב אדם זה לבטא את אשר ירגיש – ובלי להעלים את רגשותיו. וכמה מיטיב הוא להוציא מלים מפיה ולבה, שכן הרהורים דומה לאלה רודפים אחריה משך כל היום ואינם נותנים לה מרגוע: הרי כך בדיוק, או בקירוב, מרגישה היא כלפי אדם זה שנתקל לה בדרכה באורח בלתי צפוי, אדם שבתחילה ביקשה לפגוש אותו במורת-רוח גלויה, והנה בא ופרץ בסערה לתוך תחום הווייתה, עקר אותה לחלוטין מעולם שבו היתה שקועה עוד לפני ימים מספר, ניתק בכוח את כל חוטי הידידות והחיבה שרחשה לגדעון (הה, מה רחקה ממנו…) ועתה הריהו בא לאחר דברים מלאי ענין ורגש שהטילו בה סערת-נפש, בבקשו נתיבות ללבה, ושואל אם אין הוא נראה מכביר מלים בעיניה ואם אין קולו מצלצל כווידוי שיש בו מן המגוחך…

ועדיין מחשה היא מול ד“ר לשם היושב לידה מרוכז, רציני, עיניו לוהטות כמתוך השראה של שאר-רוח, קצות אצבעותיו המשחקות על זרועה הנתונה לאורך ידית הכורסה ומגעו הקל, המרפרף, נוסך בה הרגשה של תנומה, של ערגה ונועם. היא נותנת בו את מבטה הבוחן ונאלצת תוך-כדי-כך לשאוף רוח מלוא החזה, כמבקשת להשתחרר ממועקה ולהשיב לעצמה את הבטחון להחזיר את הלמות לבה המתפעם בה ברהיטות יתירה לקצבו הנורמלי, שכן אין היא שוות-נפש לחלוטין לגבי כל מה שאמר לה ד”ר לשם. והואיל ונרגשת היא ביותר, יודעת היא כי זוהי שעת-הכרעה חשובה בחייה, כי מעודה לא תיארה לה שייתכן ותיסחף אחרי מעשה שיש בו מן החפזון ומחוסר שיקול-דעת של שהות מספקת; מימיה לא האמינה באותה מעשיה יפה של אהבה ממבט ראשון, וכי עלולה מעשיה מעין זו ליהפך לממשות כה קרובה וכה תוקפנית, ממש ללא מוצא…

מבעד לחלון הפתוח חודרת פנימה נשימת הלילה החריפה והמבושמת בפריחת הפרדסים; הלילה בחצות על רחשו הטמיר, על קרקור הצפרדעים הבוקע בעוז מפעם לפעם וזמזום הצרצרים המשתזר בסמוך ואינו פוסק אף לרגע אחד ופרפור הפרפרים המתעופפים ובאים פנימה לפזז מסביב לזכוכית המנורה שאורה הירוק מרעיף שקט ורוך; הלוא הוא הלילה שהמייתו סוערת באוזניים ברציפות דקה מן הדקה כבתוך קונכיה ענקית; הלילה המדובב את עצמו בצירוף קולותיו ורחשיו האוצרים רזי קיום וחילוף, צמיחה עזה וכמישה של גסיסה, ושוב אותה המייה חשאית, מעין אמירת שירה כלפי רישוף הכוכבים הקורצים זה לעומת זה בנצנוצי כחול רוטט, וביניהם, בתוך החלל הנקי לחלוטין מעננים, נשקפת מבעד לחלון מחציתו של הירח הנוסך עגמומית של בוהק חיוור מעולף הזייה.

ובחצות ליל-אביב מבושם זה יושב ד"ר לשם, תולה את מבטו במרתה המחשה עדיין, אינו מוסיף מלה לכל מה שאמר קודם בפרץ של רגש, כיון שיודע הוא כי תשובתה של הנערה הולכת וגמילה בקרבה, וכי מוטב לתת לה שהות-מה להרהר בדבר ולרכז את מחשבותיה; כי יודע הוא וחש כי זולת זאת בא ועט עליה כטורף אשר טרף עליה את כל חשבונותיה הקודמים וסיכסך את עולמה הפנימי… רק את כף-ידו הוא משהה עדיין על זרועה, כמבקש לקיים מגע שלא ינותק, וכף-ידו אמנם מרגיעה וידידותית, שופעת יחס ואוצרת משהו מן הבטחון הזורם מישותו של איש המחכה לתשובה והיכול תוך-כדי-כך, דומה, לספור גם את הלמות לבו הנסער. אך כולו צפייה דרוכה. מחכה הוא בלא אומר ודברים לגזר-דינה של הנערה אשר את מאור פניה, את קלסתרה על עיניה המשפילות מבטן, את ארשת ההגות הפנימית הטבועה בהן, את כל אלה שותה הוא בצמא חרישי ואילם. עיניו מתרפקות וגולשות מפניה לצווארה הצח, על פיסת העור המשולש, השזוף מן השמש והמתעדן בצחותו בסמוך למחשוף של החזה המלא, הבתולי, ושוב צונחים מבטיו על זרועה השניה המונחת בחיקה, ועל זו שכף-ידה נחה עתה בשלו, מתהדקת בחיבה. ועדיין מצפה הוא בלא הפר את שתיקת הגותה.

אז מרימה מרתה את מבטיה שהשפילתם עד כה, והם מישירים הפעם מתוך עיניה הצרות, הרושפות להט שעה שהיא מוכנה כנראה לבטא את עצמה. אלא שהיא בוחנת אותו כמבקשת לחתום בלבה את כנותו הפנימית, שאין עמה תככים או הונאה. לפתע היא רואה את עצמה גדולה ממנו בשנים, אימהית ומעניקה חסד של חסות. ריגושי עדנה נכמרים בה, ספוגי אהבה עמוקה וקורטוב של חמלה, ריגושים העולים וגואים בה נוכח הגבר המצפה באיזו הכנעה גורלית למוצא פיה, כאחד שהפקיד בידה את גורלו לשבט או לחסד, תוך אמונה כי לא ייתכן אחרת… ואז מבליח לפתע בעיניה הזוהר המרעיש את נפשו של ד“ר לשם – מבט שהיה זכור לו אחר-כך יפה-יפה – וכיון שאין היא מוצאת לנכון לחלל במלים את אשר היא חשה ברגע זה, וכיון שדבריה לא יוסיפו מאומה לאחר המאבק הפנימי אשר הביא אותה לידי החלטה ברורה, הריהי עושה ברגע זה מעשה האומר יותר מכל: את שתי כפות ידיה הענוגות היא שמה על פניו הלוהטים של ד”ר לשם, מזה ומזה, גוחנת קמעה לעומתו מתוך הכורסה ונושקת לו חרש על פיו. אז מסיר ד"ר לשם לאט-לאט את כפותיה, הרועפות על פניו את עדנת יחסה ואהבתה, חובק בזרועו השמאלית את ראשה, תומך בכפו הימנית את פניה בסמוך לסנטרה ומחזיר לה את נשיקתו הוא על פיה הפעור קמעה, נשיקה צמודה וממושכת על שפתיה הרכות מתשוקה. זוהי נשיקה שיש עימה נטילת הנשימה, ואז מפסיק הוא לרגע קט, מרתיע קמעה את ראשה הנתון בידיו כמבקש לחזות ולזכות שוב בחסד מבטה שכה הרעיש את נפשו, לפני אשר יאמצה אל לוח לבו, המתפעם בתוך סגור חזהו הרחב.