א    🔗

מעל לחומות עלתה שמש יוקדת. פסי עשן אשר נפלטו מארובות בתי-חרושת, העכירו את פרצופה המשולהב וליכלכו את פני תכלת השמים בפקעות עשן שניטלה מהן קדרותן; וברחובות למטה, על גבי אבן, אספלט ופסי חשמליות, נקפו רגעים שפרטו מטבעת בוקר יקרה לאסימונים.

הנרי ויינשטיין לא הזדרז הפעם בלכתו, אם כי בשאר ימות השנה, בשעה זו בערך, היה נחפז כמורדף על צואר, מחשש פן יאחר חלילה להגיע למקום עבודתו, ועליו יהיה להקשיב לנזיפתו הצרודה של מנהל העבודה. עכשיו, משקיבל חופש לשבועיים, נחה עליו רוח טובה והחליט לבקר מקומות שונים. הוא הלך לאטו. פעמים לא התאפק והעביר את כף ידו על גבי חליפתו החדשה, לעמוד על טיב הארג. הוא הזמין חליפה מצבע שחור, אם כי עיניו מעודן לא ראו את הצבע הזה, כשם שלא ראה ולא ידע להבחין בגוונים אחרים, פרט לצבעי אור וחום שנצטיירו כבהרורית אדמדמת, מרחפת בחלל הסמוי, וכן צבעי סגריר ואפלה שנצטיירו במעטה של קדרות מדכדכת, מדיפה צינה. עיניו התכולות היו אמנם פקוחות לרווחה, ועוברים-ושבים אשר נתקלו בו ודאי לא העלו על דעתם שעלם צעיר זה, בעל העינים החולמות הוא סומא מלידה…

אכן, המושג צבע היה למעלה מהשגתו ומטושטש; לעומת זה הרגיש יפה בצללים ואורות, ועמד על המתרחש סביבו באמצעות שאר חושיו שנתחדדו ונשתכללו על חשבון החוש הלקוי. האינטואיציה שלו, והאינסטינקט שהיה חריף כשל חיה, חוננו אותו ב“כוח-הסתכלות” מיוחד במינו, ולימדו אותו להבחין בין הדומם, הצומח והחי; סגולות אלו חברו בו מילדותו, עת היה תלמיד בית-הספר לעיוורים, והוא הצליח לדון אנשים ולעמוד על טיבם, על-פי קולם, ריחם, הילוכם, צחוקם וכעסם.

ברחוב מגוריו צעד לבטח דרכו. אור היום ותכלת השמים ירדו על עיניו וחיממו קמעה את האפלה האצורה בתוכן. “יום בהיר”, הירהר, ובקרן הרחוב פנה וירד במרוצה כמעט, דרך המדרגות המובילות פנימה, לתחנת הרכבת התחתית. באפלולית ששלטה בלוע המנהרה, נסתלק שוב “האור” הקלוש מעיניו. הוא שילשל את המטבע לתוך חריץ-המעבר, ובעברו הקשיב לנקישות שהשמיעו המעצורים העשויים שתי-וערב, אשר על ידם עברו הנוסעים, ולפי הנקישות שלא תכפו ביותר, ידע כי מעטים הם הנוסעים בשעה זו. דבר זה כשלעצמו הישרה עליו קורת-רוח, כי מאד לא נעמה לו ההרגשה לנסוע יום-יום ברכבת צפופה וגדושה, בין אנשים בעלי עיניים רואות ונימוסים גסים, אשר אינם יודעים להעריך את בירכת האושר שבראייה, המזלזלים בסגולתה, דוחפים בצד ובכתף ודורכים על רגלי אחרים.

רק כפשע היה בינו ובין פסי הרכבת המתוחים למטה, על פני אדמה שחורה ורטובה, על פני אדני-עץ מעופשים. הוא התהלך כרגיל ומנוסה במקום, ללא כל חשש של נפילה או מכשלה. התחנה היתה ידועה לו מזה שנים, וכל עמוד, כל קיר, וגם אנשים מתהלכים – היו מקרינים מתוכם איזו קרנים מסתוריות, סמויות לגמרי מעיניו המסונוורות, שהיו מזהירות אותו: עד כאן תקרב… הוא היה מצטחק בעיקר כשאחד מקרונאי הרכבת היה פולט לו בפניו, מתוך שיגרה, את המלים השדופות:

– ואטש יור סטיפּ…¹

מרחוק נשמעה נהמה חרישית של מתכת משתקשקת, המתיזה תחתיה גצי-חשמל כחולים. הרכבת הגיחה משחור המנהרה, פזלה בעיניה האדומות כלפי הממתינים לה ונעצרה מתוך חריקה, אגב פתיחת כל הדלתות בבת-אחת, כאומרת: הזדרזו. שעתי דחוקה!

הנרי תפש לו מקום בפינה. הוא ישב ומנה את מספר התחנות שדרכן נתעכבה הרכבת. תקף אותו קוצר-רוח, כי ליום זה השתוקק מזמן. את שעות-הפנאי שלו היה נוהג להקדיש לקריאה באולם לעיוורים של הספריה המרכזית המהוללה, זו שברחוב ה-42 והשדרה החמישית; שם היה עובר במשך היום על ספר אחד לפחות, שהיה מזין אחר-כך את נפשו ואת דמיונו ברגעי התבודדות; שם היה קולט גם חדשות וסקירות ממקורות מדוייקים, בלי להיזקק לחסדי הפיקחים, שהיו מואילים לפעמים למסור לו משהו בקיצור נמרץ מן המתרחש במדינה או בעולם הגדול.

הרכבת נסעה על גבי הפסים. עתים חלפה על פניה רכבת בכיוון נגדי, ועיני אנשים הציצו לרגע זה בזה, הצצה חטופה ועורגת לפעמים אחרי גבר נאה זה, או עלמה חמודה זו; כאסירים הוסעו הבריות ובעיניהם ניקלטים קלסתרי אנשים ונשים, אשר לכאורה לא יראו שנית, אוצרי נועם גז וחולף.

 

ב    🔗

באולם הספריה לעיוורים מועטים היו המבקרים הפעם. הנרי נגש מיד למדף שעליו נמצאו חוברות השבועון לעיוורים – “הנוגה”. הוא עבר באצבעותיו בנגיעה מרפרפת על פני התאריכים, עד אשר מצא את מבוקשו, וישב לשולחן. האותיות הבולטות חלפו במהירות תחת אצבעותיו המגששות, שדרכן זרמו למוחו המילים, השורות, המחשבות; הוא קרא ובלע הכל בענין. המצב ברוסיה המועצתית ענין אותו, וגם מהודו והתלבטויותיה לא משך את ידו. הוא השתוקק לדעת, ואם כי התאורים קלושים היו בדרך-כלל ומצומצמים, קרא בכל-זאת הכל, ולא היה זלזלן כלל וכלל. אחרי שמילא את מוחו בחדשות, בעניני-דיומא ובהוויות העולם, ניגש לקטלוג לבחור לו ספר לקריאה “עיונית” וממושכת. אותו רגע הרגיש בצעדי אשה המטופפים הלוך וקרוב, כפי ששיער, לקטלוג. הוא סר הצדה, פינה לה מקום ומסר לה באדיבותו זכות-קדימה. האשה רשרשה על פניו, זרקה לו תודה מצלצלת וקרבה לקטלוג.

בלבו של הנרי הורעדה איזו נימה חבויה. הקול המצלצל הזה הוציאו ממסלולו והטיל סערה קלה בנפשו. לפני שנים אחדות שמע את המלה הזאת שנאמרה באותו קול, ובאותה לבביות.

ובעוד האשה הצעירה (מובטח היה לו שהיא צעירה לימים ונעימה) עומדת ומדפדפת בקטלוג, ישב הוא על כסא סמוך, נחירי אפו שאפו את ריח התמרוקים של בגדיה והוא הירהר בה, כאותו האיש שריחו של פרח ידוע מחדש ומעלה בזכרונו, מקרה, נוף או חוויה חריפה; מחשבותיו טלטלוהו חזרה על פני שבילי הזכרונות, מהלך שנים מיספר, לבית-הספר לעיוורים שבו נתחנך. הועלו זכרונות מלאי ענין, גדושי סבל וכמיהה. במוחו עלו וצפו “תמונות” מעורפלות ומהן גם ברורות; הוא עמל לחברן, עד שלבסוף הבריקו במוחו כשלמוּת אחת הקשורה בשמה של אותה התלמידה שנתחבבה עליו מאד.

בשעת אחת ההפסקות, זוכר הוא, יצאו שניהם לגן והיא פנתה אליו:

– הנרי, תקריא לי בבקשה, את הפרק המתאר את מותו של יוליוס קיסר. אני מתעצלת לקרוא כרגע.

הוא לקח מידה את ספר תולדות רומא, והחל פורט באצבעותיו על פני השורות ומקריא בקול, בהטעמה. היא ישבה על ידו והקשיבה בשתיקה. כאשר גמר לקרוא, נגעה חרש בידו:

– אני מודה לך, חביבי.

הוא התרגש בקירבתה:

– הריני מוכן ומזומן להקריא לך קטעים, וגם פרקים מדי יום ביומו, אם רצונך בכך.

ומאז לא פסק מפיה הכנוי “דרלינג²” והם היו מזדמנים יחד, מתהלכים בין שדרות הגן, ומבלים שעה בשיחה וקריאה. הם מצאו להם לשון משותפת וביטוי להרגשותיהם הסמויות מעיני זרים; עתים היו משתרעים על המדשאה, מקריאים חליפות זה לזו סיפורים שונים, נוגעים נגיעת-גוף חמה ורוטטת, כשהבל נשימותיהם מרחף על פניהם ומצעידם לקראת האהבה.

לא עברו ימים רבים והם סיפרו זה לזו את תולדות חייהם, ומצא שבהרבה פרטים גורל אחד לשניהם, העיוורים מלידה, אשר נתייתמו מילדותם. הנרי החל מעסיק תכופות את הטלפון שבמעון דודתה, בו התגוררה אחרי מות הוריה. הדודה – אשה עשירה וגלמודה, ששכנה לה כבוד בדירה מרווחת ומרוהטה יפה – מצאה לה את כל עולמה בלורטה, “המיסכנה הפעוטה”, כפי שכינתה אותה, והקדישה תשומת-לב מרובה לחינוכה והדרכתה. והוא, הנרי, גר אז אצל אחיו, מהנדס צעיר ופעיל, אשר נד לגורלו ועשה מאמצים שונים כדי לרפאו ולהדריכו בחייו. אולם משנוכח שאין תקנה לעיניו, העבירו, לאחר מות הוריהם, לדירתו, הכניסו לבית-הספר לעיוורים ושקד על חינוכו.

הנרי ולורטה כרתו ברית ידידות, שהלכה ומילאה אותם הרגשת-אהבה סוערת ועזה. בפעם הראשונה, כשנזדמנו בערב-קיץ באחת משדרות הגן, בשעת נשף שערך המוסד לכבוד חניכיו, ישבו שניהם צמודים ועשו אוזן כאפרכסת להיווכח אם אין נפש חיה בקרבתם. אז הרכין הנרי את ראשו, הניחו בחיקה הלוהט של הנערה, פלט אי-אלו מלים מגומגמות, והיא לא מחתה כשחיבקה והחל מנשקה על פיה. גופה הענוג, גוף אשה צעירה שנזדמנה לו, מיוחלת ורחוקה כאחת, הטיל סערת-עליצות בנפשו והישרה עליו הלך-רוח מפעים. הם לא דיברו באותם הרגעים. לא היה כל צורך בכך. עם גמר הנשף קמו והלכו שלובי-זרוע ופניהם קרנו. מורה שנתקל בהם וראם בלכתם כך, קורנים, הביט אחריהם בהתפעלות למראה האושר שנאצל להם.

הם ידעו שהם הוגנים זה לזו, לאמור: זוג יפה. פעמים רבות נזדמן להם לשמוע מפי אנשים שונים על יופיים, ואם כי הם לא עמדו על טיב יופי זה, המקרין חן-עלומים, הרי שעמדו על טעמו… אצבעותיהם שימשו להם קרני-מישוש, ממש כמו אצל אותן הנמלים העיוורות ביערות אפריקה, והן הן שמסרו להם את דמות צלמם האנושי, דיוקנם וחמודות גופם.

ולא נעלם הדבר גם מ“עיני” חבריהם במחלקה. הללו נתקנאו בהם כולם וכינו אותם “הנאהבים והנעימים”³… ומורה אחד היה שם במוסד, זה שנתקל בהם לראשונה בצעדם לקראת האהבה, אדם בעל תכונות נפלאות שהיה כאב לתלמידיו, והוא לא נמנע מלהביע באזניהם את חיבתו לרגלי הברית שכרתו, והיה סח להם על חיי משפחה יפים, על אחריות הדדית, ותפקיד האדם בחברה.

ובטפסם כה יד-ביד אל תכלית אהבתם והנה נפל דבר ששינה את פני הדברים באופן בלתי-צפוי. בוקר אחד בא הנרי למוסד, ולתמהונו הרב לא מצא את לורטה. כסבור היה שהיא אינה מרגישה את עצמה בטוב ונפשו יצאה אליה מפחד וכיסופים. הוא עזב את המחלקה באמצע השעור, התגנב לתא הטלפון וביקש לחברו עם מעון אהובתו. הוא שמע את קולה הלקוני של נערת הטלפון, בחזרה על המספר הדרוש, ודאי מתוך לעיסת הגומי ואחר-כך שמע בטרטר הזרם קצובות, פעם, פעמים ושלש, ללא תשובה. לבו התפעם בקרבו, וכששמע ברור את קולה של נערת הטלפון: “נוֹ אנסוור”⁴ – תקפה אותו הרגשה מבשרת רע, הוא חזר למחלקה חיוור ובפיק-ברכים ממש. עצוב מאד היה, ובאותו היום ניסה לטלפן פעמים אחדות ולא קיבל כל תשובה.

עם גמר השעורים יצא לרחוב, ישב במונית הראשונה שנזדמנה לו ונסע אליה. לבו נפל בקרבו כשמצא את הדלת מוגפה יפה. הוא צילצל ולא נענה. הדים ריקים הדהדו בחלל הבית פנימה והילכו עליו אימה. הוא ירד למטה לשוער, לשאול לפשר-דבר. השוער, אירי מבוסם למחצה סיפר לו בקיצור נמרץ, שהגברת הזקנה איבדה את כל ממונה בתמוטת המניות שבוול-סטריט⁵, ומרוב צער תקף אותה שבץ-הלב ובדרך לבית-החולים נפטרה לעולמה.

הנרי לא נתנו לגמור את כל ספור המעשה ונירעש שאלו:

– והגברת הצעירה?

– היא חלתה מפחד, התעלפה ונפלה למשכב. אחר-כך בא איזה עורך-דין ולקחה אתו.

הנרי השתדל להציל מפיו את שמו של העורך-דין ולא הצליח. האירי המבוסם התגרד בגבחתו, אמר שהוא מצטער מאד על שאינו זוכר. פשוט: אינו זוכר – וחסל! כי בעצם יש לו עניינים משלו, המבלבלים את מוחו גם בלאו הכי! אשתו הלכה מזה שלושה ימים, והבריות מרננים אחריה ואומרים שהלכה עם הארי ריעו, ולפיכך פונה הוא אליו, לאורח, ושואל: “הבצדק עשתה מה שעשתה או לא? אדרבה, קום ושפוט ביני לבינה!”…

הנרי חזר עצוב ומדוכדך. הוא שעשע את נפשו בתקווה, כי הנה בעוד ימים מספר תבריא לורטה ובודאי שתמהר לטלפן אליו ולהזמינו אליה. אולם לשוא. היא לא טילפנה ולא הודיעה לו דבר. ובעיקר גדל כאבו ותמהונו כשנודע לו, כי הודיעה למוסד שלרגלי מצב בריאותה הרופף וסיבות משפחתיות אחרות, לא תוכל, לדאבונה, להוסיף לבקר במוסד. המאורע הזה הדהים אותו. הוא לא הבין במה חטא לפניה שלא מצאה לנחוץ לפנות אליו. אכול יאוש ותוגה מכרסמת התהלך ולא ידע את נפשו. למרות ביישנותו שפך לבסוף את לבו לפני מורו. והלה אף הוא תמה, ולא ידע במה ואיך לפענח את התעלומה. הוא ניחם אותו ואמר לו, כי בודאי תודיע לו באופן מיוחד ובפרוטרוט על כל המוצאות אותה. אבל הימים נצטרפו לירחים, ולורטה נעלמה. כאילו צללה תהומה.

 

ג    🔗

הפעם – כאשר שמע את קולה של האלמונית שהודתה לו בצלילי קול ידועים לו, הרהיב עוז וקרב אליה בבת-צחוק מהססת:

– תסלחי לי אם אטרידך בשאלה קטנה.

– בבקשה.

רטט עברו: “אותו הקול”… בטחונו גבר:

– האין לורטה שמך?

– כן, זהו שמי.

הנרי נתרגש. הדם פרץ לפניו והוא הרגיש כעין מחנק קל בגרונו. הוא השתעל שעול חטוף, ואחרי שהתאושש השיב לה:

– אני זוכר אותך מימי ילדותי, מימי נערותי, עת למדנו יחד, ושמח אני מאד על פגשי בך שנית…

היא הכירה אותו ונתרגשה אף היא. אחד מן הקוראים התרעם בקול על הזוג “המתחצף להרעיש עולמות באולם-קריאה ציבורי” והם מיהרו לצאת יחד שלובי זרוע לפרוזדור. על ספסל-שיש צונן ישבו, מקרינים זה לזו הבעת-שמחה ואושר, ובפיהם אין די דברי-הודייה למקרה הנפלא והבלתי-שכיח שזימנם שוב יחד; מקרה, שבכרך של מליוני בני-אדם, כמוהו כמעשה נס חד פעמי… הנרי השמיע באוזניה דברי תרעומת, על שלא הודיעה לו דבר וגרמה לו יסורים, והיא השיבה לו בקולה הנוגן:

– הרי תבין את גודל האסון והיגון שהעיק עלי במות משענתי היחידה בחיים. אני נשארתי בעירום ובחוסר-כל, ללא תמיכה, היות ודודתי איבדה את כל כספה. אני חליתי קרוב לחצי שנה. עורך-הדין השכינני אחר-כך בביתו לזמן-מה עד ששבתי לאיתני. ואני ציפיתי לך והייתי בטוחה שתדע למצוא את דרכך אלי, ומשלא באת התאכזבתי קשה וכסבורה הייתי שאין אתה מוצא בי עניין…

– טפשונת שכמותך!

היא העבירה את אצבעותיה בחיבה על פניו “לראותו” שוב לאחר הפרידה הממושכה, ופניו שהסמיקו אותו רגע, העבירו את להטם דרך אצבעותיה אליה, להט שהעיד על התרגשותו הרבה.

ניו-יורק, העיר רבת האפשרויות לאין גבול, העמידה אותם ברשות עצמם. היא – משנשארה לבדה, תמך בה עורך-הדין בזמן הראשון, עד שמצא לה עבודה באחד מבתי-החרושת, עבודה אוטומטית שאינה מצריכה עיון; והוא – נמאסה עליו הבטלה בבית אחיו והשיג אף הוא עבודה. ולא זו בלבד, אלא הלך ושכר לו חדר, למען יוכל לעמוד ברשות עצמו לגמרי, ללא צלו של אפוטרופוס. והנה בימים אלה דוקא, כששניהם שרכו את דרכם והתענו בבדידות קשה, נזדמנו שוב יחד באופן בלתי צפוי לגמרי… אכן, זה היה האושר!

הם חגגו את פגישתם. אותו יום הרבו להסתייע באדיבותם של הבריות וביקשו הדרכה במבוך של הכרך. סעדו יחד ארוחת-צהרים ומשם נסעו לצנטרל-פארק. עם דמדומים התעלסו באהבים בין עצי שדרה בשבתם חבוקים על ספסל. כאשר עבר שוטר ונזף בהם בלשון מתובלת במקצת, נטשו מבויישים ובבת-צחוק את הגן, ולפי הצעתה של לורטה נסעו לקרנגי הול⁶, לשמוע קונצרט. שניהם היו חובבי נגינה ושירה. התזמורת היתה מרעידה את נימי נפשם ומכניסה אותם לעולם שכולו טוב, ובהתאם לקצב הנגינות, מעלותיהן ומורדותיהן, זעפן הרועם ועיצבן הרך – היה דמיונם מעלה ומעביר לפני עיני רוחם כל מיני תמונות משמחות או מצערות.

כעבור זמן קצר החליטו להתקשר. במוסד שבו נתחנכו לא קיבלו כל חינוך דתי, והמעט שידעו על מוצאם היהודי ינקו מלימוד התנ“ך. אחיו של הנרי הסביר להם שעליהם להתקשר כדת וכדין. בבית שבו גר הנרי, בקומה השניה, התגורר יהודי זקן ואדוק, שהיה מלמד עדיין אחדים מילדי הרחוב לעיין בספר עברי ולדעת את מצוות התורה. מתוך חדרו בקעו לפרקים קולות משובה של הילדים הלומדים וגורסים בלי חשק מיוחד את “המלים המצחיקות”. על דלתו מבחוץ תלוי היה שלט קטן בנוסח זה: Hebrew teacher” דא לערנט מען עברי ביז בר-מצוה, שרייבען א לעטער אין אויך לעזען א פייפער!"⁷ ועל החתום: אברהם בער מלמד. שירד מעבר לים, מן העיירה, המתפרנס בדוחק גם בארץ הזהב והדולר.

מפיו חקר הנרי על הנחוץ לו לשם סידור הנשואין. הלה נעתר לו בחפץ-לב מיד. מעודו לא החמיץ מצוה שנתגלגלה לידו, והוא ניגש אתו לרב המכהן פאר בבית-כנסת סמוך שבשכונה. הרב הביע אף הוא את שמחתו ונכונותו לסדר להם את הקידושין.

כעבור ימים אחדים עמד הזוג תחת החופה, לפני הרב, על ידם אחיו של הנרי, שני עדים – אברהם בער מלמד ושכנה אחת – וסתם סקרנים אשר נצטופפו לחזות במראה של “זוג עיוור מתחתן”. הנרי עשה הכל לפי הוראות הרב, וכאשר אמר ללורטה את המלים המסורתיות “הרי את מקודשת” – חרד קולו במקצת ולבו התפעם ברעדה מוזרה, ללא פשר וטעם. הרגעים הספורים ארכו אצל שניהם כשנים. כשיצאו משם היו נירגשים, נבוכים וחסרי ישע. בשתיקה נסעו שלשתם, הזוג ומקס, אחיו של הנרי, למסעדה, ומשם חזרו למעונם. בחדר צנחה לורטה לתוך זרועותיו של הנרי, נילחצה אליו והתייפחה בבכי.

הנרי הרגיע אותה, נשק לה על עיניה הדומעות, ישב בכורסה על ידה, שידל אותה בדברים, לטף את ראשה ואמר לה רכות:

– מה לך, יקירתי, כי תיעצבי?

היא לא השיבה, רק נאנחה חרש כחיה פצועה ושתקה. כשהפציר בה מאד, חיבקה אותו, החזירה לו נשיקה חטופה, ואמרה בקול רווה-תוגה:

– יקירי, סלח לי על שהעצבתי את רוחך ביום שמחתנו. איני יודעת בעצם אם היה עלי לבכות הפעם, אבל ישנה דאגה אחת המעיקה על לבי, ובודאי שאשחנה לך בהזדמנות אחרת.

שני חדרים קטנים ומטבח – זה היה המעון ששכר הנרי ברחוב מגוריו. במשך ימים מעטים הכירו ולמדו שניהם לדעת מתוך גישוש-מישוש, כל רהיט, כל פינה, כל מבוא, גודלם ורוחבם של החדרים. לורטה לא הקפידה ביותר על טיב הרהיטים שקנה, והם חגגו יחד את אושרם שהיה רגשני ונקי משמץ חשד או קנאה, כי על כן לבדם היו, ואנשים זרים לא התערבו ביניהם.

האשה הצעירה לא הפסיקה את עבודתה. שניהם יצאו בוקר-בוקר לרכבת התחתית, נסעו והלכו שלובי-זרוע למקום עבודתם, ובערב, עם גמר העבודה, היו מזדמנים שוב יחד באחת התחנות המותנות, וחוזרים שמחים לדירתם. על המפתן קידמו פניהם מיצרכי מזון, בקבוק חלב טרי, והנרי היה מתכופף הראשון להרימם, היה מדליק את הגז ושופת את הסיר על האש, בשעה שהיא עסקה בהכנות אחרות או התרחצה בינתיים. כל צעד שעשו, כל תנועה, היו מלווים חגיגיות, אהבה ורוך, בלי אומר ודברים.

את האור לא היו מעלים. לא היה להם כל צורך בו… הם ישבו בחושך. לא ראו דבר, לא ביקשו לראות. בעיני רוח חדרו לסבך החיים, ראו את האופף אותם, הסתפקו במועט ולמדו לא להתאונן. הסתגלו ולא הלכו בגדולות מהם. יש והיו יושבים שניהם שעה ארוכה על-יד החלון, מקשיבים לרחש החיים העולה מן הרחוב, לנהם החשמליות, תרועות המכוניות ומצהלות הילדים המשתובבים למטה. אחר-כך היו קמים שניהם חבוקים ובלי להפטיר אומר כלשהו, קריבים למיטה האחת והרחבה, משתרעים עליה מתוך התרפקות, לוהטים ורוטטים מעוצמת האושר וכאב ההתחטאות.

 

ד    🔗

ערב אחד העביר הנרי את כף ידו “המסתכלת”, בלטיפה על פניה ושערותיה של לורטה השוכבת לצדו, וביקש ממנה שתואיל לספר לו על מה בכתה אז בליל הנשואים. היא התרפקה עליו, נלחצה לגופו ושתקה. סרבה להגיד. משהפציר בה מאד, לא יכלה להבליג יותר ולחשה לו חרש:

– מוטב שלא נעמיד ולד…

– למה? – מחה הנרי לעומתה, אם כי בעצם ניבא לו לבו למה רמזו דבריה. כאשר לא נענה מיד פנה אליה שנית:

– למה, חביבתי? הן תגידי?

היא נאנקה. יבבה רסוקה התמלטה מפיה והפכה להתיפחות חשאית. ממש כמו אז בליל-הכלולות. הנרי החל מרגיעה בלטיפות שמסרו את כל חום אהבתו ומסירותו לענוגה זו, אשת חיקו, הטומנת בחובה איזה רז עגום, מדכא ומעיק, כנראה, ואין בה העוז לבטא ולגלות את הדבר הנורא הזה. הוא החליט לא להפציר בה יותר, שלא להעכיר את רוחה. אולם הפעם, אחרי שנרגעה, נשקה לו, כרוצה להמתיק את הדבר, וגילתה לו את החשש שעינה אותה:

– חוששת אני שהילד שיולד לנו עיוור יהיה…

–?!…

– אכן, על שניהם ירדה אימת הפחד המעורפל היכול ליהפך לוודאות קשה. הם שכבו שניהם והירהרו בדבר. שניהם ביקשו ניחומים, אשליות ולא מצאו. קשה היה להם להשלים עם הרעיון, כי זה הרך הערטילאי, הצפוי לצאת לאור העולם, יעמיס עליו מחדש את ירושת הוריו, את הנטל המדאיב והעגום ביותר בחיי האדם.

הדאגה הזאת העיקה עליהם והחלה מעסיקה את מוחם. הם דיברו מעט מאד והשתדלו להימנע משיחה על הנושא העצוב הזה, אולם בהיותם יחד ובהשתתקם לרגע, וידעו אז כי שניהם מהרהרים ומזרימים את מחשבותיהם הנוגות נוכח העתיד לבוא, לקראת היצור ההולך ומתרקם בבטן האם.

ערב אחד, בליל קיץ חם, יצאו שניהם לטייל בגן הסמוך ולשאוף רוח צח. בלכתם ברחוב ניהל אותה בזהירות-רבה וחרד עליה כעל תינוקת. הוא לחש באוזניה מלים חמות, מלטפות, כאחד הרוצה לשתף את גורלו מיד באותו הסבל העתיד; אותו הסבל הגדוש יסורים ומכאובים, המקנה לאשה את הזכות ואת הרשות הגמורה לפרוש את כפיה ואת חסותה על פרי בטנה כעל רכושה המוחלט.

בגן מצאו להם ספסל פנוי בפינה חבויה. מעל להם התלחשו ענפי עצים; רוח קלילה רישרשה בין העלים, חלפה על פניהם והביאה בכנפיה מעין רחש-לחש, או צחוק קטוע של עלמה צעירה המתעלסת אי שם בפינה בזרועות אהובה. אחר-כך נקרשה הדממה, ורק מרחוק הגיע קולה של רכבת עלית המרעישה את הפסים ומוטות הברזל אשר עליהם היא חולפת. לורטה פנתה פתאום להנרי, ובקול שקט, מהסס, לחשה לו חרש:

– דרלינג שלי…

– מה לך, חביבתי?

היא התרפקה עליו, הקריבה פיה החם לאוזנו, ולחשה לו את הרז שטמנה בחובה מזה שבוע:

– אני מרגישה כבר בתנועותיו…

משהו הרטיט את לבו של הנרי והכניס בו זרם של שמחה מהולה בתוגה. הוא שתק רגע, לא מצא מלים בפיו. אחר-כך התאושש והשיב לה כתמיה מאד:

– האומנם?

– כן, יקירי.

היא נטלה את כף ידו, שמה אותה על בטנה ולחשה לו חרש, כשכולה מסמיקה ומתלהטת:

– המתן רגע ותרגיש גם אתה…

השניים ישבו מרוכזים בתוך הדומיה ונתונים בנקודה אחת. הנרי חיבק בידו את מתניה של לורטה, ואת השנייה החזיק על כריסה. כך ישבו מתוך צפיה מתוחה רגעים מספר, צפיה שהשמיעה באוזניהם את הולם לבם, עד שלפתע פתאום קם והיה האות: בבטן האשה נע וזע משהו שהרעיד את כף ידו של הגבר בדופק-חיים חלש וטמיר.

הנרי הרתיע את כפו. היצור הערטילאי, המתרקם, הבעיתו במגעו הפתאומי… הוא נבוך ולחש בשקט:

– אכן…

אחר-כך חיבק את לורטה ביתר עוז וחיבה, וכרוצה לעודד אותה או להביע לה את שמחתו, החל מנשקה על פיה, עיניה, אולם לפתע נבהל: שני סילוני דמעות חמות פרצו מעיניה. היא בכתה והתיפחה חרש, התיפחות היסטרית במקצת, שהיתה מרעישה אותו, כי תמיד היה גלום בה משהו מיגון העתיד לבוא…

היא הפסיקה את עבודתה בבית-החרושת; גם לא היה כל צורך כלכלי בכך. הנרי עבד והשתכר די מחיית שניהם ללא כל דאגה. הוא הצטיין בבית-החרושת, עשה את מלאכתו באמונה, נתחבב על המנהל, והוסיפו לו על משכורתו, כי לא היה כמוהו לחריצות ולזריזות. רעש המכונות שניסרו ודירדרו סביבו, האנשים, הקטטות, השיחות וההלצות – כל אלה היו עניינים שלא ריכזו את תשומת לבו ולא הסיחוהו מעבודתו; לפיכך הכשירוהו תנאיו המיוחדים לעבוד יפה, מתוך התמדה מיוחדת, חדורת אחריות, ויחד עם זה לשקוע בנבכי נפש ולהרהר בלורטה.

כאשר קרבו ימיה ללדת, רשם אותה הנרי בבית-חולים הקרוב לשכונתם, ושניהם ציפו ליום שלא ידעו כנותו: מאושר או שמא חלילה… ובוקר אחד כשתקפו אותה ציריה, טילפן מיד למנהל בית-החרושת והודיע לו כי לא יוכל לבוא יום או יומים לעבודה. הלה פטר אותו מיד בבת-צחוק צרודה שחילחלה בשפופרת הטלפון, והוסיף לו בירכת “גוד לאק”⁸, לו וליולדת. הנרי לא הקשיב לגמר דבריו, כי נחפז מאד לרחוב להשיג מונית. בדרך לבית-החולים תמך בה, לטף את ראשה, הרגיעה ולחש בשמחה מעושה:

– עוד היום, יקירה, תשמעי את קולו של התינוק…

היא לא ענתה לו, רק נאנקה באחוז אותה חבלים וצירים, ושתקה בהרפותם ממנה. היא לא גילתה לו מה רבו עינוייה וחששיה בזמן האחרון; היא גם לא סיפרה לו על הזיותיה השונות ביחס לעתיד, איך שהיא ובנה מהלכים שניהם שלובי-זרוע באחת משדרות הגן, ברחוב או במסדרונות האופירה, והוא הפיקח, הרואה הכל בעיניו, מסביר ומשמש לה עיניים; הנה היא עוברת ברחוב כשבנה תומך בו וקורא תוך כדי הליכה לרעו שמעבר לרחוב:

– האללו, דוד! גש הנה!

ובעבור הלה, מציגה בנה לפניו:

– האין היא נחמדת, אמי?…

היא פחדה לדבר. הרעיון, כי אולי עיוור יהיה הילד – היה מזעזע אותה, מייאש אותה ומעמידה תמיד על שפתה של תהום, על סף החדלון, כי מה ערך לחייה והיא חובקת בזרועותיה ילד עיוור, אומלל?… את כל צומת חייה קלעה וריכזה בתשוקה אחת, שלה השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאודה: ילד בעל עיניים פקוחות; ילד בעל עיניים רואות!… דברים אחרים לא עניינו אותה ולא משכו את לבה. גם בהנרי החלה פתאום למצוא דופי, ומצאה שהוא משעמם מאד ביחסו אליה, הער, הלטפני יותר מדי, החרד יותר מדי לשלומה. הכל הפך תפל. היא ביטלה כמה וכמה דברים שקודם התייחסה אליהם מתוך כובד-ראש ושקול-דעת. את כל הרהוריה ריכזה אך ורק בנושא אחד. לילות נדודים עברו עליה ובלבה התפללה לאלוהים, שהחלה להאמין ביכולתו ובניסיו, תפילה אחת שחיברה, שהיתה שגורה בפיה, ושעליה חזרה בכל פעם: “אלי, עשה עמדי חסד ואל-נא תכה את עיניו של ילדי בסנוורים”…

ועכשיו קרב ובא הרגע המכריע.

זה היה יום-הדין שלה.

בבית-החולים הכניסוה מיד למחלקת היולדות, ועל הנרי הוטל לחכות בחדר-המתנה סמוך. הוא ישב ולאוזניו הגיעו קטעי צעקות וגניחות שפרצו מאותם החדרים, אשר שם התהפכו נשים בציריהן, והוציאו לאור העולם את פרי ביטנן, מתוך כאב וסבל אין קץ. הנרי דימה לשמוע ולקלוט לרגעים גם את קול אשתו, שצעקותיה הלכו ותכפו, כנראה. הוא התכווץ וסבל דומם. לוּ נתנו לו להיות על ידה, כי אז היה אולי מקל עליה בכף-ידו המרגיעה, והיה משקיט גם את נפשו. כך היה סבור.

חלפה שעה, שעתיים, והצעקות לא פסקו; להפך, נתגברו עד כדי אימה. מתוך היסוס פנה לאחת מן האחיות הנחפזות, הרגילות לעבוד מתוך רשרוש טרוד ומיוחד, תוך כדי ניקוש עקבים של נשים המתהלכות בתחומי ממשלתן. אבל הוא לא נענה ורוחו נפלה בו. היא הפטירה משהו רוטן ועברה על ידו בלי לשים לב אליו. לא אחד מן הגברים ראתה בחדר זה, כשהם מצפים עלובים וחסרי-ישע לבשורה המשמחת.

לאחר הפסקה קטנה, כשהרגיש הנרי באחות שניה שנזדמנה לחדר, פנה אליה מיד וכולו תחינה:

– הן תסלחי לי, גבירתי, איש עיוור אני ורוצה לדעת על שלום אשתי…

פניו אדמו באמרו לה את דבריו אלה. רק לעתים רחוקות נאלץ להשתמש באיצטלת-חסד שמומו היה עלול להטיל לפעמים על כתפיו… הפעם נענה מיד:

– מה שם אשתך?

– לורטה.

– מתי הביאוה לכאן?

– הבוקר.

– חכה רגע ואודיעך דבר.

כעבור רגעים מספר חזרה:

– דיברתי עם הרופא. אין לצפות לדבר לפני חצות.

–?…

הנרי נדהם. היה בדעתו לשאול אותה מה, אבל חלפה ונעלמה. הוא צנח על הספסל משמים ואובד עצות. לא ידע את המעשה אשר עליו לעשות. וכל הסבל הרב הצפוי לה במשך כמה וכמה שעות העיק עליו מאד, והדאיב את רוחו. להמתין או לחזור הביתה? הוא החליט להמתין. הרופא יכול גם לטעות. הוא לא ימוש מכאן עד בוא הרגע האחרון והמכריע. עליו לשתף את עצמו בכאבה; עליו להיות כאן עד יעבור צער הלידה.

בינתיים והשעות ארכו.

צעקות היולדות וגניחותיהן הממושכות פלחו גם את הדלתות המוגפות וחדרו לאוזניו של הנרי. לאט-לאט למד להבחין גם בקולה של לורטה; צעקותיה היו ארוכות, מזעזעות ומטילות פחד. בשרו נעשה חדודין-חדודין ומעיו המו בו. הוא קם ממקומו, נשך שפתיו בשיניו, ובמוחו ניצנץ הפסוק מספר “בראשית”, אשר אז, בהעבירו עליו את אצבעותיו, לא חדר לאמת הריאלית שבו: “הרבה ארבה עצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים⁹!”…

וכה נמשך המצב הקשה הזה עד הערב, ללא כל שינוי… הנרי לא סעד את לבו באותו יום, ומדי שמעו את זעקותיה של לורטה, ניקוו הדמעות בעיניו. משמים ואובד-עצות ישב בפינה, הליט את פניו בכפות ידיו, והתאמץ שלא לפרוץ בבכי. הוא האשים את הרופאים ואת המדע, על שאין ביכולתם להקל על סבלה של האשה; על שאין ביכולתם להחיש את הלידה…

רישרשה שמלה. צעדי אשה נקשו וקרבו אליו. זאת היתה האחות שדיבר אתה בבוקר. יום עבודתה נגמר והיא עמדה ללכת הביתה, אולם בראותה את הגבר הסומא והצעיר, המתענה מתוך ציפייה, ניגשה אליו ואמרה לו גלויות:

– אני מצטערת להגיד לך שאשתך מקשה במקצת ללדת. מוטב שתחזור הביתה להחליף כוח ותבוא בבוקר.

הנרי נרעש וקולו חרד:

– האין מצבה מסוכן?

– אני מקווה שלא. אין היא היחידה והכל יעבור בשלום.

– אני מודה לך, אחות!

כשנדמו צעדיה לא הלך ונשאר בכל-זאת. היה בדעתו ללון בחדר-ההמתנה על אחד הספסלים, אולם, לדאבונו הרב, לא הרשו לו. אותה שעה חלשו צעקות היולדות והוא נרגע במקצת ויצא את בית-החולים בעל כרחו. בחוץ אפפה אותו המולת הרחוב ושקשוק המתכת המסתאנת. הוא חזר מדוכדך לביתו. בקרן הרחוב סעד את לבו בכריך וכוס קפה. עייף ויגע עלה בדרגות הבית. לא פשט את בגדיו ושכב. כעבור שעה קלה נרדם, אך שנתו לא ערבה עליו ובחלומו חש ו“ראה” כל הלילה בלהות.

בבוקר השכם התעורר מבוהל מחשש שמא איחר לקום. הוא מיהר לגשת לחלון, הוציא את ראשו החוצה, והדממה שעלתה מן הרחוב, בצירופי קולות מיוחדים, הרגיעתו והעמידה אותו על השעה הנכונה. הוא התרחץ בחפזה, ובצאתו נתקלו רגליו בבקבוק החלב שנהפך ונתגלגל ברעש מעל המדרגות. הוא לא שעה לכך, כי נחפז מאד לרדת. בחוץ ישב במונית הראשונה שנזדמנה לו.

בחדר-ההמתנה הבהיל אותו השקט ששרר הפעם. ממחלקת היולדות לא שמע את זעקות אשתו, והתקווה החלה לפעם את לבו ולשעשעו, כי הלילה נתרחש הנס, ודוקא בהיעדרו. קצרה רוחו בלי דעת מה יעשה ולמי יפנה. לבסוף, כששמע והבחין בצעדי האחות שדיבר אתה אתמול, צעד לקראתה ושאל בקול מהסס:

– הן תסלחי לי לרגע.

– מה יש?

– רוצה אני לדעת על שלום אשתי.

האחות שילבה את זרועה בזרועו ואמרה לו לקונית, אם כי מתוך זהירות:

– בוא אתי. מצבה מעורר דאגה. מקשה ללדת ויש חשש…

הנרי נדהם. פניו חוורו. ברכיו פקו והוא נגרר אחריה כשור מובל לטבח. אימה גדולה אפפה את נפשו ולבו נפל בקרבו. הוא גימגם משהו בבקשו לשאול, אך דבריו לעו ולא יצאו חוצה. בגרונו עמדה פקעת הפחד.

לורטה שכבה נטולת-הכרה. חבלי הלידה היו קשים מנשוא. הנרי גחן עליה, דיבר, התחנן ועמל לעודדה, להעירה ולהזרים לתוכה מחשק החיים, תשוקה להתגבר. אך לשוא. הוא כרע על ידה ופניו קדרו מאד. לא התאפק וצעק תחנונים לאחות ולרופא שהרגיש בקרבתם:

– אתם המנוסים, אשר למדתם לקנות את חכמת הרפואה ושקדתם לדעתה – אנא, השיבו לה את חייה; הצילו אותה למעני! לא אעצור כוח…

דבריו פלחו את חלל החדר. האחות הרכינה את ראשה והרופא השקיף נבוך החוצה. על המיטה שכבה אשה צעירה וענוגה, עיוורת ונטולת-הכרה; על-ידה כרע בעלה הסומא, התפלש ביאושו, התפלל לאדם, לאלוהים, שיצילו אותו מסכנת הבדידות, מסכנת המוות האורבת לחברתו היחידה בחיים. והיה במראה זה משהו מחריד מאד. הרופא – אשר שערותיו הלבינו בבית-החולים, ואשר ראה לא פעם בפרוש המוות את כנפיו על בני-תמותה – רופא מנוסה זה סר הצדה, כדי להסתיר מפני האחות את עיניו המדמיעות, והוא כעכע בגרונו…

לבסוף הכריחה אותו האחות לעזוב את החדר. אמרה לו שעוד מעט תהיה התיעצות של חבר רופאים מומחים, ויש תקווה שהכל יעבור בשלום. היא הוציאה אותו לחדר-ההמתנה והבטיחה להודיעו דבר. הוא ישב שוב משמים וקודר, הליט את פניו בכפות ידיו, אשר דרך אצבעותיהן הגרומות עברו וזלגו דמעות חמות.

 

ה    🔗

את הילד הוציאו בקושי חי לאור העולם – במלקחיים. האם הענוגה והמסכנה כמעט שלא עצרה כוח. הכרתה שבה אליה רגעים מספר לפני שהרך הנולד השמיע בפעם הראשונה את בכיו הצרחני והקובל מרה, על שהוטרד לכאן בעל כורחו. האם, שכוחותיה עזבוה לגמרי, הקרינה בכל-זאת משהו את פניה, ופלטה חרש שאלה שלא הגיעה לאוזני המטפלים בה:

– היש לו עיניים רואות?…

כשהבהילו אליה את הנרי חייכה לעומתו, אבל חלשה ותשושה היתה מאד. הנרי ישב על ידה, העביר כפו בזהירות על פניה ושערותיה הרטובות מזיעה ולחש לה בלי הרף: “הרגעי, חביבה, הרגעי”… פניו קרנו ולבשו ארשת של אושר.

ברם, לא זכו ההורים העלובים להתענג ולשמוח על הרך הנולד. הוא לא הוציא שבוע ימים, לא עצר כוח ונפח את רוחו. הלידה הקשה היתה בעוכריו, וגם מלקחי-הניקל שלפתו את עצמותיו הרכות, לא השביחו את בריאותו הרופפת, והוא נסתלק לו לעולם המסתורי, נקי משמץ של חטא.

הנרי, אם כי הדבר נגע ללבו, לא היה מדוכא כלל מחמת המאורע המעציב הזה, והתפלא על כך בעצמו. שמח ומאושר היה שלורטה נשארה בחיים, שמכאובי הלידה האיומים הירפו ממנה, ונסתלקה הסכנה שרחפה עליה. היתה לו הרגשה שיחד עם לורטה, שהתגברה ונחלצה מזרועות המוות, יצא גם הוא מכלל סכנה… הוא ישב על ידה, דיבר אליה והרגיעה. בכך מצא שוב את עולמו וסיפוקו.

אולם לא כן האשה. תשעה ירחים היתה תלויה בין תקווה ופחד, בין יאוש ועידוד, ודווקא הפעם, כשמלאה סאת צרותיה, ואחרי חבלי-לידה קשים זכתה לשמוע את התיפחותו הרוטטת של תינוקה – האשה-האם לא יכלה להבליג על כאבה, וצער אסונה שכן בה; היא שכבה והתייפחה חרש, כי כוח לא היה בה לבכות. לשווא ביקש הנרי להרגיעה ולהפציר בה. היא לא שעתה אליו, לא קיבלה נחומים, ודחתה את ידו בשאט-נפש גמור. היא התריסה נגדו:

–אתה הגבר לא תבין לי ולרוחי!…

יומיים לאחר פטירת התינוק, כשקרב אליה הרופא לבדוק את מצב בריאותה, נתרגשה ופנתה אליו בשאלה כשכל שרטוטי פניה נתמתחו מציפייה אחת עורגת לתשובה:

–הן תגיד לי, אדוני הרופא, את האמת. לא כך?

– מה לך, יקירה? – גחן עליה הרופא ושם את כף ידו על מצחה הלוהט – מה לך, ילדתי?

לורטה זקפה מול פניו את עיניה האטומות, המכוסות דוק כזגוגיות סגריריות, פניה חוורו ואדמו חליפות, היא נשמה בכבדות, אבל פלטה בחיתוך-דבור ברור את שאלתה:

– הנולד התינוק עיוור?…

הרופא נבוך. שאלה זו התיקה מלים מפיו. בימים הראשונים לחייו העלובים של הילד, עת עיניו היו בכלל עצומות למחצה, לא הספיק לשים לבו להן, והסביר אז לאם שאין לדעת עדיין. רק אחר-כך ביום האחרון לחייו הקצרים של הילד, נוכח לצערו שהילד נולד סומא. “כעץ כן פריו” – הירהר אז, ובלבו גם שמח על שהלך התינוק לעולמו. הפעם, כשנשאל החל מגמגם:

– הן תביני, חביבה, כי רך היה… וגם לא הספקתי לבדקו כראוי… לא שמתי לב לכך… ובעצם מהו ההבדל כרגע?…

לורטה ניתרה ממקומה. שערותיה השחורות גלשו על עורפה, פניה חוורו, הרצינו ולבשו ארשת מבעיתה. מפיה התמלטה זעקת-מחאה:

– רק אמת תדבר! הגד לי את האמת – ה–א–מת!…

הרופא שתק.

– קשה לך לשקר…

הרופא השכיב אותה בעל כרחה. העביר שנית ברחמים רבים את כף ידו על מצחה ואמר לה:

– הרגעי, ילדתי, הרגעי.

היא לא ענתה לו. כוחותיה אפסו. תשישות תקפה אותה ומעיניה זלגו דמעות, התגלגלו על פניה החיוורים ששופו והבליטו את לסתותיה; היא התייפחה חרש, ובהברות קטועות, כשכתפיה רועדות, לחשה לעצמה: “מיסכן פעוט נולד לי ואף הוא היה עיוור”…

הרופא הסתכל בה ורחמיו נכמרו עליה. הוא נד לה ולגורלה העגום. לפני צאתו פנה לאחות הראשית והיתרה בה לשמור על האשה המסכנה בהצביעו עליה בלחישה רבת-משמעות:

– עלולה לקפוץ מתוך יאוש דרך החלון…

 

ו    🔗

כשהחזירה הנרי למעונם, ירדה הקדרות עליה, העכירה את נפשה ודיכדכה את רוחה. תקפה אותה אדישות. שכבה או התהלכה בחדר, שוממה, דואבת, בלי להוציא הגה מפיה. חלום חייה נרמס. שניהם אשמים בכך, דבר זה היה ברור לה, נעלה מעל כל ספק. ידעה שאסור להם להעמיד ולדות. ודאות זו העיקה עליה בכל אכזריותה, ופעם כשישבה על-יד החלון ולאוזניה הגיע קולו של תינוק מתייפח, תקפה אותה צמרמורת קלה, הקשיבה וכולה עורגת לתינוק ומשתוקקת לחבקו בזרועותיה… מאד-מאד גדלה תשוקתה לתינוק, תשוקה שגרמה לה יסורים, והעלתה על רקע חלומותיה בלילות תינוקות בוכים, מתפתלים בזרועותיה, פועים, משיבים עליה את הבל פיהם הקט ומחפשים את פטמות שדיה שחלבם מרטיב לשוא בשרה ומצעה. לאחר חלום כזה היתה מתעוררת והוזה ערה בתוך דומיית הלילה…

למרות כל מאמציו הנואשים של הנרי, מאנה לורטה הינחם, וגם סרבה להיספח אליו לטיולים או לבקר קונצרטים, כמו שהיו רגילים קודם. מצב זה מירר את רוחו ושלל גם ממנו את עליצותו. אז ידע כי מות התינוק הרעיף לכוס אושרו טיפות ארס. הוא התהלך סביבה קודר, אם כי בזהירות ובעדינות, כי הרגיש וידע יפה את נפשה המרה וחשש להרגיזה. היא סגרה את עצמה בבית, מכונסה, שקועה במרה-שחורה, דואבת ומשמיעה לפעמים בדברה איזה ריטון-לואי שהיה מבטא את התרגזותה וקוצר-רוחה.

הנרי פחד להשאירה לבדה בבית, והרהורים רעים היו תוקפים אותו בשעת עבודתו ומהלכים עליו אימת-מוות. במעונו לא היה טלפון, וכדי לדעת משהו על לורטה, בשעה שהיה בבית-החרושת, הלך לבית-המרקחת שבקרן הרחוב, ואחרי משא-ומתן קצר עם נער החנות, העניק לו דולרים מיספר, תשלום חדשי מראש, ובשכר זה הטיל עליו להציץ פעמיים ביום למעונו, ולהודיע לו על שלומה…

הנרי לא ידע את נפשו. הוא הבהיל אליו את אחיו ונימלך אתו. הלה הקשיב בכובד-ראש וגם ניסה לדבר על לבה של גיסתו, שתבליג על כאבה, תתעודד ותשנה את אורח חייה, אך ללא הועיל. צפרני התוגה האדישה נתקעו עמוק בנפשה.

 

ז    🔗

בצהרי יום אחד, בהיחלץ הנרי מרעשו ודרדורו של בית-החרושת ויצא לסעוד את לבו, עבר ונתעכב על-יד חנות סמוכה למימכר כלי-נגינה. אותה שעה השמיע הרדיו איזו נגינת עוגב עריבה שנקלטה מאחת התחנות. מיד עם גמר הנגינה, עמד אחד ובישר לקהל הנכבד, בקול אדיב, מנומס ושקול, כקולו של מטיף בכנסיה, על התועלת המרובה והמרעננת, על החן והיופי שמביא הסבון המפורסם “קליאופטרה” למשתמשים בו…

הנרי הקשיב לתומו ורעיון ניצנץ במוחו, תקף אותו ולא הירפה ממנו. מבלי להרהר או להוסיף שקול את הדבר, נכנס מיד לחנות. הוא החליט לרכוש לו מקלט רדיו, להפתיע את לורטה, לבדרה ולהפיג את שעמומה ועצבונה. הוא שמח לרעיון זה, הפשוט לכאורה, והתפלא על שלא עלה בדעתו עוד קודם לכך. ברור היה לו שהרדיו ישעשע אותה במשך כל שעות היום, ירתק אותה לעולם הגדול ויניס ממנה יגון ואנחה; וגם יתכן מאד שתמצא שוב ענין במוסיקה, אשר הרדיו משפיע לרוב על תושבי הכרך הזה.

בחנות הראו לו מקלטי רדיו מסוגים שונים. הוא עבר על ידם, מישש את מידת גודלם, ניסה את כוח השידור, הכפתורים, ושמע דרך-אגב מפי המוכר הרצאה פופולרית על טיבו של הרדיו, איכותו ותועלתו, בהבליעו תוך כדי דיבור את המחירים…

הנרי בחר לו לבסוף מקלט רדיו במחיר ממוצע, והיתנה עם המוכר שעוד הערב יביאו לו את המכשיר הביתה, לחברו עם הזרם החשמלי ולהפעילו. ועוד ביקש: שהמכונאי שיבוא לסדר את הדבר, יעשה את עבודתו מתוך שתיקה גמורה, הואיל ואפתעה הוא מכין לאשתו. הלה הבטיח לו באדיבות מתובלת בבדיחות-הדעת, שהכל יבוא על מקומו בשלום, כפי בקשתו. הנרי סילק לו דמי-קדימה, ויצא בלב שמח לרחוב, קנה לו כריך-נקניקים, לגם כוס קפה חם, על רגל אחת, כי שעתו היתה דחוקה מאד. הוא מיהר לחזור לעבודתו, פזור-נפש וצוהל.

בערב הביאו את הרדיו. הנרי הזדרז, ומתוך גישוש בלתי מנוסה העלה את אור החשמל לכבוד המכונאי, כי הם הרי לא השתמשו כלל באורו. לורטה ידעה עוד מקודם שצפויה לה איזו אפתעה הערב. הנרי גילה את אוזנה על מתנה סתם, ולא פירש מה טיבה, כדי לעורר את סקרנותה. אבל היא לא חקרה ולא התענינה לדעת. עצובה ודוממה הקשיבה לצעדי הזר המתהלך בחדר בצעדים כבדים, מסיט איזה רהיט ממקומו ועושה כבתוך שלו. המכונאי נקש בפטיש, ערך והתקין, ולא הוציא אף הגה מפיו. כך היתרה בו מנהל החנות.

לבסוף, כשיצא הזר, פנה הנרי ללורטה בפנים קורנים ויאמר לה בשמחה גלויה:

– לורטה, הכל מוכן לכבודך!

היא לא ענתה. אדישה ישבה ושתקה.

הנרי קרב אליה, נגע בזרועה ולחש:

– הן תואילי לצאת לרגע את החדר ולסגור אחריך את הדלת. תחזרי מיד אחרי שאקרא לך. טוב, יקירה?

לורטה קמה ממקומה מבלי לומר מלה ושׂירכה צעדיה לחדר השני, כמי שכפאה שד. בלבה גם התרגזה על כל “ההכנות האוויליות”, אבל צייתה לו באדישות. היא ידעה שבזמן האחרון דכאה אותו בהתנהגותה והעכירה את רוחו. אולם הועיל לא יכלה. אפטיה והיעדר חשק החיים שלטו בה והאפילו על הכל. גם יחסה להנרי נשתנה, והיו רגעים שלא יכלה שאתו. ונוסף לזה קרה לה הבוקר מקרה קל, שהטיל סערה בנפשה והוציאה במקצת ממסלולה האדיש, המשעמם.

באותה קומה, מול דלת מעונם, התגורר בחדר מיוחד קוליג‘-בוי¹⁰ צעיר שהכירה אותו מעט, ושנתחבב עליה על דרשו יפה בשלומה מדי פגשו בה, בקול לבבי וערב למדי. מפי שכנה למדה לדעת שהוא עובד חצי יום באיזה משרד, ובערב הוא לומד ושוקד על חכמת הרפואה. הבוקר הקדימה לורטה לצאת לרחוב לקנות פירות, ירקות ושאר צרכי משק המטבח וכשחזרה נפגשה בסטודנט הזה, שזרק לה בפניה את ברכת ה’גוד מורנינג’¹¹ והוסיף מיד מתוך אדיבות גמורה:

– הן לא תקפידי אם אעזור לך להעלות את הסל לקומה השלישית שלנו?

הצטחקה קצת, חפצה להודות לו ולחלוף על פניו, אבל הוא מיהר להוציא את הסל מידה, ויתר על כן: שילב את זרועו בזרועה ועלה איתה למעלה, כשהוא מתלוצץ בקול בוטח, רוה-חיים ועליצות. הוא מיהר לעלות, ועליה היה להזדרז כדי שלא לפגר, וקצרה נשימתה. היא חייכה, נשענה על זרועו האמיצה והפטירה בביישנות כלשהי:

– עיפת?

– במקצת. אינך הולך אלא נישא כעל כנפי הרוח!

הוא צחק. נתן לה לפוש רגע, ואחר נטלה שוב והעלה אותה בסערה ממש, עד לסף מעונה. הוא נפרד ממנה באדיבות וב’גוד-ביי'¹² לבבי, כדרכו. דילג בחפזה על גבי המדרגות, כשהוא פוזם לו בינתים איזה פזמון ג’ז-בנדי¹³ שקנה לו מהלכים ברחוב. היא הקשיבה להדי צעדיו הפורטים על המדרגות און-נעורים ובטחון-חיים, וכולה נרגשת ומעונגת בשל מקרה קל-ערך ופתאומי זה. ובעמדה כה על הסף, סל הפירות לרגליה, והדי צעדיו של הסטודנט נדמו, חלפה הברקה במוחה שהפתיעה אותה והסעירה את מהותה הנכספת לשינוי, – הטילה עליה את מוראו של החטא.

כאשר יצאה לורטה לחדר השני, מיהר הנרי ובידיים רועדות מהתרגשות החל מסובב את כפתורי הרדיו, וכדי שלא להקים רעש לפני זמנו, עמד לכוון בזהירות, עד שעלה בידו לקלוט סימפוניה שהוטלה לתוך גלי האוויר מתחנת “קולומביה”. אז הפנה את פניו לעבר הדלת וקרא כמנצח:

– לורטה, בואי!

הוא עמד כפוף על-יד המקלט, ומיד לאחר שנפתחה הדלת, מיהר להגדיל פי שלושה את כוח קליטת הרדיו, והנגינה פרצה והרעישה בצליליה את אמות הבית והספים! סוערת-מטורפת, אמיצת צלילים, כולה הפקר, עוז משגע ומאוויים פרוצים, השתוללה הנגינה, ניתכה לתוך חלל החדר, והתדפקה על סגור לבה של לורטה במפתחות ההבטחה…

בתוך רעש הנגינה, קשה היה לו להנרי לדעת עד כמה הצליח להפתיע את לורטה, לכן מיהר לעבור אליה, ישב על ידה, ובחפשו בשתי כפות ידיו את ראשה, שאל בהתלהבות:

–האין זה נפלא, לורטה?…

היא לא מיהרה לענות לו, כי בשעה שניגש אליה ותפשה בראשה, נתרגזה; כי בנגיעה גסה זו הוציא אותה מעולם אחר שכולו טוב, מעולם הדמיון. משחזר ונטפל אליה ענתה לו בפיזור-נפש גמור, בכדי להשתחרר ממנו:

– נפלא!

על נחשולי הנגינה עלו וצפו שוב “דמותו”, קולו ודיבורו של הסטודנט השכן, ושנית חלפה במוחה ההברקה שהסעירה אותה הבוקר: “לוּא שכבתי עם הגבר הזה, כי אז הייתי מעמידה ולד בעל עינים פקוחות!”…

ומשהתחילה מהרהרת בדבר זה – השלימה עם החטא.

ומשהשלימה עם החטא – החלה משתוקקת לכך…

ומשהתחילה משתוקקת לגופו של הזר – נידחה הנרי מלבה, והגעגועים לילד, שגברו מאד, היו מעורבים בתוספת של תאווה לגבר הזר, בעל העינים הפקוחות, היכול לראות את האשה שבה כמו שהיא… בלילות דחתה את הנרי בתואנה של “כאב-ראש קשה”, ובאותה שעה היתה לוהטת ומזרימה את גלי תשוקתה לגבר, שיש באונו להעמיד ולד בעל עינים פקוחות.

 

ח    🔗

מצב-רוחה נשתנה תכלית שינוי, והנרי שמח מאד, אם כי נבצר ממנו לנחש את הסיבה המקורית שגרמה לכך. היא החלה להקפיד על תלבושתה, נקיונה, ושאר מיני דברים קטנים, שהחלה מזלזלת בהם בשל אסונה. היא השתדלה לפגוש בסטודנט בצאתו ובבואו. אבל עתה כבר לא הסתפקה בברכת-שלומו בלבד. האשה שבה החלה תוכנת תכניות שונות כדי לקרבו ולהשהותו על ידה.

יום אחד עמדה על-יד דלת חדרה, נרגשת ונפעמת על היותה במארב; מתוחה היתה כמיתר של כינור, כולה קשב, וקולטת את הדי צעדיו העולים ומתקרבים. כשעמד לעבור ולהיכנס לחדרו, יצאה לקראתו כלתומה, הדורה וריח תמרוקים נודף הימנה. ברגר נפתע לראותה יפה ומושכת-לב בתלבושתה ובגזרתה החטובה יפה. הוא פנה אליה כדרכו בנעימה לבבית:

– לאן פניך מועדות, גברת וווינשטיין?

לורטה נתעכבה מיד, שלא לתת לו לחלוף מעל פניה, והשיבה:

– הבדידות בבית מעיקה עלי, ואני יוצאת לנסוע לברונכס פארק.

– והרדיו? – התריס נגדה ברגר – האין הוא מפיג את שעמומך?

– לפעמים. אבל לא תמיד אני יודעת את תכניות היום; אין מי שיגלה את אוזני ויקבע את השעה הנכונה, ואת המספרים הרי איני יכולה לראות… טרם דאגו לכך עבורנו העיוורים…

היא קלעה ולא החטיאה.

ברגר טוב-הלב נעתר לה מיד והבטיח להדריכה בקליטת דברים מובחרים באמצעות הרדיו. הוא עמד בדיבורו. בשעות הפנאי היה מתדפק על דלת מעונה, סר אליה ומבשרה על איזו תכנית מצויינת או הרצאה שכדאי לשמעה. לפעמים היה שוהה על ידה בחדרה, מכוון את הרדיו ומקשיב אף הוא. ואז היתה לורטה נפעמת כולה ומחכה בהתרגשות לאותו רגע מכריע, שכה השתוקקה לו וכה פחדה ממנו, בהיותה על-יד הגבר הזר.

לא ארכו הימים וקשרי הידידות הלכו ונתחזקו ביניהם. ברגר מצא לו ענין מיוחד באשה עיוורת זו, הרגישה מאד והנבונה. נוסף לזה ניחנה בגוף יפה ובפנים מושכים במבטם התועה-תוהה, ובתמימות, כביכול, השפוכה עליהם. הוא טרח להשיג ספרים מובחרים והיה מקריא לה במשך שעה או שתיים ביום. בדברו או בהקריאו, ידע שהיא שותה את דבריו בצמא וכולה קשב. הוא היה מסתכל בה, ודיבורו קולח בנחת, מספר ומסביר לה כמה וכמה דברים, שלא עמדה עליהם, או התקשתה להשיגם בדמיונה המופשט, המעורפל. בדברה עם ברגר נתגלה לה עולם חדש, ופעם פנתה אליו:

– אסירת-תודה אני לך, ואין מלים בפי להודות לך על ידידותך הנפלאה. אתה מעשיר את ידיעותי ומגלה לי דברים חדשים, או כמו שאתם רגילים להגיד לפעמים “מגלה אפקים חדשים”… רוצה אני לצאת אתך פעם לטיול מקיף בכרך זה, להיטלטל בחברתך ברכבות, להפליג בספינות-טיול על פני ההודסון¹⁴, לבקר יחד את כל המקומות הנפלאים בניו-יורק, ושאתה תספר לי על כל אותם מגרדי-השחקים, הגשרים הנפלאים, בתי-הנכאת ושאר שכיות החמדה הנמצאים כאן, בכרך מגורי. רק על ידך ומתוך הסברותיך אקבל מושג נכון יותר, מוחשי יותר, ואראה בעיני רוחי את הכל…

ברגר הקשיב לה. הסתכל בה, בפניה הקורנים, החותרים לקראת הסמוי מעיניה, בשעה שהיא מדברת אליו, ופתאום ידע והכיר שהוא חומד אותה, את לורטה עיוורת זו המדברת אליו בחום ואינה רואה את פניו המשולהבים בשעה שהוא מסתכל בה בחוצפה במקצת וחושק אותה; בשעה שעיניו מרפרפות על פניה וחמודות גופה, בלי שהיא תרגיש בכך.

ברם, הוא טעה…

היא הרגישה. היא ידעה. הכירה בקולו ובדיבורו, ובמגע ידו בשעה שנגע בה. נפשה יצאה אליו, לתנועותיו, לקולו, וכולה ערגה לזרועותיו האמיצות, אשר בוששו לחבקה ולאמצה אל לבו. היא נכספה לו וחיכתה. בינתיים – ויום רדף יום. הפגישות עם ברגר תכפו והיא סבלה בהיעדרו. להנרי לא סיפרה דבר. היא בעצמה תמהה על השקט הנפשי הזה, בו הלכה לקראת השינוי, וטרם התלבטה בסבך של מוסר-כליות.

 

ט    🔗

ברגר מצא בה ענין רב. תכונותיו התרומיות קרבוהו וריתקוהו אליה. הוא החל מטפל בה ושוקד עליה כעל צעירה שטרם התבגרה; כעל תלמידה הזקוקה להסברה ולהדרכה. בעיקר מצא בה ענין בגלל מומה, שהיפלה אותה מאחרים בתפישתה, והוא השתדל בכל מיני אמצעים להנעים לה בדידותה ועצבונה. הוא ידע שבעלה הסומא עובד רובו של יום, ואין הוא יכול לתת לה את הסיפוק הנפשי הדרוש לה, ואין הוא יכול לדובב אותה, כשם שיודע הוא, הרואה והיודע דברים נעלמים מעיני העיוורים. הוא לא חשב לו, לפיכך, את הדבר לחטא להיות בחברתה, וגם כסבור היה שהיא מספרת להנרי על הידידות שביניהם.

יום אחד, יום קיץ חם ולוהט, אחד מאותם ימי יולי המפילים אנשים מוכי-שמש ברחוב; אחד מאותם הימים המקפדים את פתיל חייהם של עובדים תשושים ומעונים בבתי-החרושת וה“שאפּים”¹⁵ המרובים שבכרך – ביום זה, בשבת הנרי אל שולחן עבודתו וידיו עייפו מלאסוף את הקופסאות שחלפו על פניו בשורה ארוכה ובלתי-פוסקת, נהוגה בכוח אוטומטי, הרגיש פתאום כי אכן חם היום ומתיש; הזיעה ניגרה מעל פניו ומצחו, בגדיו היו רטובים וראשו נסתחרר. עוד שלוש שעות היה עליו לעבוד, והוא התאמץ להמשיך ולהביא את יומו לידי גמר. אולם לפתע פתאום אפסו כוחותיו. הוא צנח אחורנית והתעלף. פועל, שראהו בכך, מיהר לתמוך בו ולהרימו. נצטרף אליו שני ויחד עמלו להשיב את רוחו. בינתים הובהל גם רופא בית-החרושת, והלה פסק שאין הדבר רציני ביותר, וקבע כי האיש נחלש מן החום הגדול. הוא השיב אליו את רוחו, ואחרי שנרגע, פסק לו יומים חופש, ופקד עליו ללכת מיד הביתה לנוח.

כשחזר הנרי הביתה ופתח את דלת מעונו, נפתע לשמוע את לורטה מצהילה את קולה למישהו. כסבור היה שאחיו סר לבקרה, אבל מיד עמד על טעותו, בשמעו את דבריו של הגבר, קול ידוע לו במקצת, קולו של השכן הצעיר. לבו ניבא לו מיד משהו חשוד ורע. פניו קדרו והוא לא ידע במה לפתוח. אף לורטה נפתעה מאד לקראת הופעתו בשעה זו, וחרדה לקראתו:

– מה קרה?

הוא סיפר לה בקיצור את אשר קרהו וצנח עייף על כסא.

לורטה הבינה שעליה לתרץ לו מיד את סיבת נוכחותו של השכן במעונם, והיא מיהרה לעשות זאת, בלי כל מבוכה:

– הן אתם מכירים בודאי זה את זה – פנתה לשניהם כאחד והוסיפה – מיסטר ברגר הואיל בטובו להודיעני על תכנית מעניינת שתשודר הערב ברדיו, ואני מודה לו על כך באופן מיוחד, ובכלל, פנתה להנרי מתוך חופש גמור, ללא כל חשש, עלי להגיד לך כי הוא שכן אדיב ונעים מאד.

ברגר התריס:

– בלי מחמאות, אנא…

הנרי ידע שלמען הנימוס עליו להגיד שתים שלוש מלים, אולם הוא לא מצאן והצטחק מתוך אונס. הוא לא היה מרוצה כלל מביקורו של הזר, השייך לעם הרואים… זה מזמן שלורטה לא הצהילה לעומתו את קולה, והנה בא הזר וזכה כמבחי-יד בתשומת-לבה של לורטה ובמצהלות-קולה… עובדה זו הרגיזתו. במוחו צפו ועלו חשדים שונים.

ברגר השתמש בדומיה שנפלה בחלל החדר, אמר להם שלום ויצא את החדר. השתיקה לא הופרעה עם צאתו. הנרי לא הוציא אף הגה מפיו. לורטה ישבה ורגזה עליו, על אשר לא מצא מלים מיספר להגיד לשכן. לבסוף לא הבליגה ואמרה לו בקול קשה רווה-תמרורים:

– כסבורה הייתי שאתה מנומס – וטעיתי.

– ומה היה עלי לעשות? להשתחוות לו אפיים ארצה?

– לפחות להחזיר שלום לא בקול רפה כל כך.

– לא איכפת לי כלל אם לא יבקרנו שנית…

– אתה גס-רח!

הנרי שינה את קולו ופנה אליה כולו תחינה ורחמים:

– רוצה אני לבקשך, לורטה יקרה, שתביני לי ולא תעכירי את רוחי. הרי ידוע לך שאין את משביעה אותי נחת בימים האחרונים, ועליך לדעת כי גם העבודה איננה עלולה לשפר את מצב רוחי ובריאותי. היום התעלפתי ואיני מרגיש את עצמי בטוב. רוצה אני לפעמים למצוא נוחם, מעט חמימות על ידך, כאשר הסכנתי, ואיני מוצא… לכן הן לא ייפלא הדבר אם אתייחס באדישות לאדם זר ולא אמצא בו ענין. ובכלל אותם האנשים בעלי העיניים הפקוחות השביעוני מרורים מימי ילדותי ועד היום הזה. אינני מאמין בהם. דוברי צחות הם ושבע תועבות בלבם! גם הטובים שבהם… ואותנו העיוורים הם מבזים. רגש הרחמים המתעורר בהם לפעמים אלינו הוא אך ורק משום שהם, מתוך שובע, בריאות וחוסר דאגות מרשים לעצמם גם לרחם במקצת…

לורטה הקשיבה וכשגמר אמרה לו באדישות:

– אכן, לא ידעתי שאתה יודע לנאום יפה…

הנרי נאנח ולא השיב דבר. זאת היתה מהלומה כבדה. לפתע פתאום הבין כי כבר לא ימצא לשון משותפת אתה, לאחר שהיא מרשה לה ללעוג לדבריו הרציניים היוצאים מן הלב. שינוי חל בה לרעתו. והפעם – החליט הנרי – אין ספק שיד השכן באמצע… זה הצוהל בעל העיניים הפקוחות, דובר הצחות… הוא נתרגז וחשדיו הלכו וגברו. דמיונו החל פועל ומעלה לפניו “תמונות” אשה סוטה בזרועות מפתה. וכאשר יצאה לורטה את החדר קרב למיטה, העביר כף ידו על השמיכה הפרושה, לבדוק ולהיווכח, אם לא חילל הזר את יצועו בהיעדרו….

 

י    🔗

לורטה פרצה את כל הסייגים.

תשוקתה לגבר שנזדמן לה בהיסח-הדעת כמעט, גבר שמצאה בו ענין, הלכה וגברה. את הנרי הוליכה שולל וכיזבה לו; הערימה לפייס אותו במלה מלטפת או בהתרפקות חטופה. והוא היה מקבל את חסדיה אלה בהכרת-טובה, והיה משלה את עצמו בתקוות, כי הנה סרה הרוח הרעה אשר ביעתה את לורטה, והיא תדבק אליו שוב לאהבה אותו.

כשהודיעה לו ערב אחד (בשעה שידעה שהוא עייף ביותר) שיש ברצונה לנסוע לקרנגי הול לשמוע קונצרט, אמר לה שאין הוא מרגיש את עצמו בטוב, שהוא עייף ומבכר להשאר בבית ולנוח, (תשובה משוערת שהיתה לפי רצונה), אבל בכל-זאת דיבר על לבה שהיא לא תוותר ותסע לשם מיד. אין הוא רשאי לעכב בעדה. היא ציפתה לכך והיתה מאושרת כשנתן לה לנסוע לבדה. היא נפרדה ממנו בנשיקה, ותמהר לצאת בלב פועם, כי הפעם שיקרה לו באופן גס למדי. היא לא יכלה ולא חפצה לוותר ולחכות. היא סגרה את דלת מעונה, ניגשה לדלת השניה והתדפקה עליה. קולו של ברגר נענה בטוחות:

– קם אין!

כשנכנסה נרתע ברגר ממקומו:

– את?…

חייכה נבוכה:

– כן, אני.

– מה קרה?

– מאום לא קרה.

היא עמדה רגע חיוורת, כי קשה היה לה לדבר מהתרגשות. כשהתאוששה קרבה אליו ואמרה לו את המלים שחלפו במוחה קודם, בחברה מעין הקדמה, לפני בצעה את המעשה הזה:

– הזוכר אתה שלפני שבועיים הקראת לי את “אמוק” של סטיפן צויג?¹⁶ הריני עכשיו בבחינת אמוק, ושום דבר לא ירתיעני, ואת חדרך לא אצא… הבטחתי לגלות לך פעם רז כמוס והריני לקיים את הבטחתי; יתכן שהדבר יפתיעך אך אין בכך כלום. הריני בטוחה שאתה תסלח לי.

ברגר הקריב לה כסא:

– הנתן לך הנרי ללכת לבדך? מה אמרת לו?

היא הסמיקה והטתה את ראשה לצדו, כמחפשת סעד. הוא מיהר לתמוך בה, וישב על ידה כשהוא מעביר את כפו על שערותיה:

– מה אמרת לו?

– שאני נוסעת לקונצרט…

– שקרנית קטנה שכמותך.

הוא החל פוזם לו איזה פזמון, בלי לדעת מה לעשות בלורטה לעת כזאת. אמנם, הוא הגה אליה חיבה עמוקה, ולא פעם חמד לחבק את גזרתה החטובה יפה, ולכסות את פניה בנשיקות; הוא אהב להקשיב לקולה המתנגן לפעמים בהתחטאות מרטיטה את הלב, אבל בכל-זאת, אם כי ניתנה לעתים קרובות בידו תוך מגע קרוב ומפתה נמנע מלהשתמש בה לרע. רגש המוסר והאחריות גבר בו תמיד, והוא שמח על שלא מעל ולא הסגיר את תאוותו לזרועותיה של אשה ענוגה זו.

מתוך פיזום זה שהוא פזם לעצמו הפעם, הבינה מיד לורטה את דעתו עליה ברגע זה ואת מחשבותיו. היא ידעה שעליה להשתער עליו, להפתיעו ולהלהיבו; היא ידעה שאם יסרב הפעם, שוב לא תצליח, ויתכן מאד ששנית לא יזדמן לה גבר חביב בעל עינים פקוחות… לכן התאוששה מיד ופקדה עליו:

– הן תעזור לי לפשוט את המעיל?!

הוא ציית לה בשתיקה, ונפתע לראותה בכותונת-לילה לעורה…

לורטה לא שמה לב למבוכתו. התרפקה עליו בכל חום גופה הרוטט ותשוקתה הלוהטת. היא סחה לו על הלך-רוחה העגום, על סבלותיה, על תשוקתה לילד בריא… שיחתה היתה תחילה שקטה ועצורה, אולם לאט-לאט נתרגשה והחלה מדברת בקול מקוטע ורועד. את כל סבל המועקה פרקה הפעם. תסביך הנחיתות, שנבע כתוצאה מעיוורונה והעיק עליה כמעמסה כבדה בבואה במגע עם הבריות, סולק לגמרי בנוכחותו של ברגר, ולפניו מצאה לאפשר לשפוך את מרי שיחה, ולתנות את מצוקתה הנפשית. זקוקה היתה לרחמים, ליד מלטפת ומרגיעה, והנרי היה לה לזרא…

ברגר הרגיע אותה ועמד להסביר לה עד כמה אין זה מן ההגיון להיטפל אליו ל’קוליג‘-בוי’ פוחז וקל-דעת שאינו מתקשר לנשים, ושאינו יכול ואינו רוצה לקחת עליו כל אחריות. הוא ניסה להסביר לה ולדבר על לבה, כי עליה להתאמץ ולהתגבר על כל המחשבות האלו, להרחיק ממנה את ההרהורים המעורפלים, הבלתי-מעשיים, כנשל עץ עלים בסתיו; שעליה להתנער ולהתחסן.

אבל למרות כל הדברים הנאים האלה שהשמיע באוזניה, הסתכל בה ברגר, בקלסתר פניה הנעים, ביצורי גווה, בשדיה הרוטטים מתחת לכותנתה, ובראותו את הדמעות שניקוו לפתע בעיניה ופרצו חוצה, לא התאפק וגחן עליה לנשקה. היא נצמדה אליו וזרועותיה התפתלו מסביב לצוארו. את חום פיה השיבה עליו ונאנחה חרש.

לשוא ניסה לעמוד בנסיון.

יצרו נתעורר ופיתהו. חמודות גופה ריתקוהו אליה. כעבור שעה קלה הרים אותה כהרים ילדונת והטילה על מיטתו. כיבה את האור ושכב על ידה. הם התמכרו זה לזו בלי להרהר בדבר, בכל חום היצרים שתססו בהם – – –

לאחר שעתיים, בערך, העירה ברגר משנתה ושילח אותה חרש. היא נפרדה ממנו בנשיקה עזה, העבירה את אצבעותיה הנוטפות אהבה ורוך על פניו ל“ראותו” רגע, הטילה עליה את מעילה וחזרה למעונה מרוצה, מאושרת.

הנרי נתעורר מיד עם בואה.

– הערב לך הקונצרט, יקירה?

היא הצהילה את קולה והשיבה בהתפעלות:

– נפלא!

הוא התרומם וישב בהקרינו את פניו לקראתה:

– גשי אלי, חביבתי.

היא קרבה כעולה לגרדום…

 

יא    🔗

ברגר לא נרדם אחרי לכתה של לורטה. הוא שכב והירהר בדבר. שקל את המאורע לאור המציאות, ההגיון, המוסר, ומצא שלא היטיב לעשות. עצם המקרה לא ציערו ביותר, אבל הוא חשש מפני התפתחות העניינים העתידים לבוא, היכולים להעכיר את רוחו ולסבכו, לקשור את גורלו במובן ידוע לאשה מיסכנה זו, ולהטיל עליו אחריות. הוא ידע שלורטה לא תסתפק עכשיו רק בזה שהשיגה את מטרתה להזדווג עם גבר בריא, ואחרי מעשה נועז זה שעשתה ללא היסוס – לא תירתע גם להבא מלבקרו ולחייבו בשם צו הדם התוסס והיחסים ההדדיים. הוא שכב וחיבל תחבולות איך להפסיק את היחסים לגמרי, בעיקר לטובתה של לורטה הרגשנית. לבסוף החליט שאין לו כל מוצא אחר אלא לעקור את דירתו. להתנכר לה, להתכחש, לא יוכל. אין זה מטבעו.

למחרת נכנס אליה, להודיע לה את החלטתו. אמנם יכול היה לבצע את הדבר בשקט גמור, בלי להודיע לה כלל, להתחמק וחסל! אבל הוא חיבב אותה ולא ביקש להעמידה בפני עובדה מדהימה, מדכאה; לא רצה לעשות את הצעד הזה כמעשה אחד הריקים. כאשר נכנס נפלה לורטה על צוארו וחיבקה אותו בחום ובהתלהבות ממש. קבלת-פנים זו צערה אותו והתיקה מלים מפיו, ועם זאת, הוכיחה לו את צידקת החלטתו. אבל, לצערו, לא היתה לו כל אפשרות להודיע לה את הדבר. היא היתה כה צוהלת ומדובבת, שופעת חן ואמונה, עד שלא הרהיב עוז בנפשו לצער את רוחה, והוא החליט להודיע לה על כך ביום אחר.

בינתיים מצאה לה הזדמנות שניה לבקר בחדרו…

אבל הפעם עמד ברגר בנסיון. הוא נשק לה בחיבה פעמים אחדות, והודיע לה שלצערו עליו להיות נוכח הערב בשעת הרצאה חשובה ואין הוא יכול לוותר. לורטה נאלצה לעזוב את חדרו, אם כי דיברה על לבו שלא ילך וישאר איתה. כדי להוכיח לה שאין הוא משקר, יצא יחד איתה, נפרד ממנו ודילג למטה על המדרגות.

הוא התהלך בחוץ כרבע שעה, הירהר בלורטה, והצטחק לזכר פניה העצובים בשעה שהודיע לה על ההרצאה הבדוייה. אחר-כך, כשעלה לחזור לחדרו, בהשתדלו לבהן את צעדיו¹⁷, נפתע לראות, לאור הנורית שהאירה את המסדרון הצר, את דמותה של לורטה… היא ניצבה לעומתו כשפניה מופנים אליו, חיוורת, ולחשה בשקט, למען לא יגונב חלילה קולה להנרי:

– אתה שיקרת לי…

ברגר נדהם. לא ניסה להצטדק. פתח את דלת חדרו, הכניס אותה פנימה והושיבה על כסא. הצית סיגריה והחל פוסע בחדר הנה והנה, בלי דעת מה לעשות ומה לדבר. קשה היה לו לשוחח איתה הפעם, כי בעצם היה עליו להודיעה דברים קשים. לבסוף הבליג על רגשנותו והחליט לגלות לה את האמת. הוא פתח:

– שמעי, לורטה. רוצה אני להודיע לך דברים שלא ינעמו לך כלל, אבל אין לי מוצא אחר ועלי להגיד לך את אשר עם לבי. לא טוב הוא הדבר שאנו נפגשים. אין אני רוצה קודם-כל לגזול אותך מזרועות הנרי ולאמלל אותו על-ידי כך לנצח; ושנית – הן יודעת את יפה, כי למרות כל החיבה שאני הוגה לך, אין אני מוכן לקבל עלי אחריות ולשאת בעול אשה בחיי הנוכחים. כפי שאת רואה, חביבה, עלינו לשים קץ לדבר. הן גם את תודי בכך, הלא?

היא שתקה. פניה קדרו. סנטרה ושפתה התחתונה רטטו. לבה דפק בה ברהיטות.

– לכן, המשיך ברגר, החלטתי לעקור את דירתי… אסור לנו להיפגש. זה ימיט אסון על שלשתנו, ואני רוצה למנוע בעדו. אבל אני מבטיחך לבקרך תכופות, וכל עוד נשמה באפי אשמור לך ידידות, וזיכרך, חביבה, יהא יקר לי.

כאשר גמר לדבר והסתכל בה ראה שפניה שטופים דמעות. הוא ניגש להרגיעה, אבל היא דחתה את ידו במתינות דוקא, והתמיהה אותו בדבריה הנבונים שאמרה לו בקול חנוק למחצה:

– שמעתי דבריך. אינני מאשימה אותך. יתכן שהצדק אתך ואין בדעתי להפציר בך שתשנה את החלטתך. כנראה שכזהו גורל חיי המוכה בסנוורים, ואין אני יודעת אם אזכה שנית ברגעי אושר ספורים… אבל אין אני מאשימה אותך. אתה בריא. עיניך פקוחות, ובודאי תדע מה לקחת ולבור מן החיים. לך לך בשם אלוהים והצלח…

היא קמה. התנודדה מעצמת הכאב שהשתיקה בחובה, למען לא יפרוץ חוצה לעיני הגבר, ויצאה. ברגר הליט את פניו בכפות ידיו ונשך את שפתיו בשיניו. הוא הציץ בכאב ונפגע. עיניו הוצפו בדמעות ובגרונו נתקעה פקעת הרחמים. הוא נאנח ומעיו המו בו.

למחרת עקר את דריתו.

 

יב    🔗

ושוב ירדה עליה הקדרות. נתרוקן עולמה.

בראשונה חשבה לשלוח יד בנפשה וחסל סדר העינויים בעולם אפל זה! ברם, איזה כוח מסתורי פקד עליה לעצור ברוחה ולחכות לתוצאות הריונה. הימים נקפו, אבלים ומשוללי ענין, גדושי סבל. היא החלה למנותם ולצרפם לירחים.

ברגר עמד בדיבורו ופעמים אחדות סר אליה, וגם היה מצליח לפעמים להצהיל את רוחה, אבל היא ידעה שרק חסד הוא גומל לה, ושיחס זה לא ימשך זמן רב. ואמנם צדקה. לרגלי טרדותיו המרובות הלכו ביקוריו הלוך ופחות. והנרי המתלבט נוכח דכאונה, לא ידע את המעשה אשר עליו לעשות כדי לשפר את מצבה העלוב. היא סלדה, התנכרה אליו, ביטלה אותו לגמרי, וכל הגיגיה היו נתונים שוב בניחושים על היצור המתרקם: “עיוור או לא?…”

כאשר קרבו ימיה ללדת, סרבה ללכת שוב לבית-החולים בו עברה עליה הלידה הראשונה, שהנחילה לה זכרונות מדאיבים. שותקת, רצינית ומכונסה, נסעה לבית-חולים עירוני אחר, ובלבה החלטה נואשת שגמלה בלבה. היא קשרה את גורל חייה בתוצאות הריונה.

חבלי הלידה השניה לא נמשכו. כעבור שעות מיספר, כשהשמיע הרך הנולד את פעייתו, היו שרטוטי פניה של האם קרושים כמעט ונטולי-הבעה. את ידי הנרי דחתה בהתרגזות ניכרת, וגם ביקשה ממנו לעזוב אותה לנפשה. הפעם לא הטרידה את הרופא ולא חקרה מפיו על טיבו של הוולד ועיניו. היא לא נתנה בהם אמון, באנשים המטפלים בה, והחליטה לעמוד על אמיתות המצב אחר-כך. היא רק ידעה שנולדה לה תינוקת ומשקלה יפה.

בינתיים טרח הנרי, ולפי עצתה של אחת השכנות שכר אשה כושית שתטפל בתינוקת ותשגיח על היולדת עד שתשוב לאיתנה. לורטה קיבלה באדישות את טיפולה, ורעיון שנצנץ במוחה טרד אותה.

יום אחד, לאחר שהתינוקת גדלה קמעה, היניקה אותה לורטה, עטפה אותה יפה בשמיכות צמר שהכינה לשם כך, ויצאה לרחוב. לא שמה לב למחאותיה של הכושית שתוך הבלטת שיניה הצחורות רגזה בעימום-קול שאין הטיול יפה עתה לתינוקת רכה במזג-אוויר מעונן.

לורטה פנתה לקרן-הרחוב. היא נכנסה לבית-המרקחת הסמוך וביקשה מאת הרוקח, שיועיל לעיין בספר הטלפון וימסור לה את כתובתו של רופא עיניים הקרוב ביותר. הלה נעתר לה מיד, מצא את מבוקשה ומסר לה את הכתובת הדרושה.

המונית שהזמינה לורטה בתנועת-יד רפה כלפי חלל הרחוב, הובילה אותה ונתעכבה על יד מעונו של הרופא. שומר הסף חרד לקראתה ועזר לה להיכנס בתמכו בה ברצינות שבחשיבות. חדר ההמתנה היה מלא מבקרים, אבל בזכות התינוקת שבזרועותיה הואילו הללו לפנות לה דרך ולמסור לה זכות קדימה לכניסה אל הרופא.

היא הודתה להם ונכנסה. לרופא פנתה במלים שלא פעם חזרה עליהן במחשבותיה:

– תואיל, אדוני הרופא, לבדוק את עיניה של ילדתי ולהגיד לי אם יש תקווה לרפאותה באחד הימים…

ובאמרה את הדברים האלה, התפללה בלבה לאלוהים שהרופא יענה לה בלשון זו בערך, תשובה שגם עליה חזרה במחשבותיה פעמים אין מיספר: “אבל גברתי, הן ילדתך היא בעלת עיניים פקוחות!”…

הרופא לקח את הילדה בזרועותיו, בדק אותה באור ובחושך, במכשיריו, וכשלא מיהר לענות, נפל בה לבה. לבסוף, לאחר שבדק אותה, הפטיר ברורות:

– כיום אין כל תקווה… במשך הזמן אולי נצליח למצוא את התרופה הנכונה. נסיון אחר כבר עלה בידינו, אבל –

לורטה כבר לא הקשיבה לו. ברכיה פקו והיא עמדה לצנוח ארצה, אלמלא הרופא שתמך בה. היא שילמה לו את המגיע ממנה, ונאלצה לשמוע בינתיים נזיפה תפלה מפיו, על שהיא נוחה להתייאש.

בלב נשבר יצאה לקראת גורלה.

בפנים חיוורים ובשפתים קמוצות, עם התינוקת החבוקה בזרועותיה, חצתה את המדרכה לרוחבה ונתעכבה על שפתה. אחר-כך הקשיבה לדשדוש גלגלי המכוניות הרצות על פני האספלט, וכשקלטו אוזניה את הרעש המתקרב של מכוניות מיספר, דילגה פתאום מן המדרכה, בהטילה את עצמה אחוזת יאוש וחרדה כאחת. מיד הוצף שחור האספלט נחשי-דם, שהתפתלו מתחת לגלגלי מכונית. התינוקת, שנשמטה מתוך זרועותיה, הוטלה באורח-פלא למרחק של פסיעות מיספר, חיה ומתייפחת.