א    🔗

מחמת החשכה הכבדה ששררה בפינת האורווה קשה היה להבחין בדמותו של הסוס אשר עמד בסמוך לאבוּס ולעס מתוך שיירי המספוא. מתוך הרגל רקע בפרסותיו המפורזלות כאומר להבריח זבובים טורדים; משהרים את ראשו, שפס לבן חצה אותו ממצחו עד לנחיריו, דומה היה כחורג מתוך חשרת־מים אפילה במעלה חוף. אפס מיד הרתיע את עצמו קמעה, כי עיניו נתקלו שוב בבהמה העקודה ובשתי בריות שפופות, שישבו לפניה על גבי ארגז הפוך והתלחשו, כחוששים לשמוע את קולם הם. חשש זה נדבק גם בסוס. הבריות, שאור הפנס הטיל סומק בפרצופיהם, חשודות היו בעיניו, ובלעסו את המספוא, משהה היה את מבטיו עליהם כמתאמץ לתפוש את הקשר שביניהם לבין הבהמה המוטלת לפניהם, אשר קודם טרחו בעקידתה תוך גידופים וגסות יתירה, וכעת רבוצה היא כפותה על צדה ועינה השחורה מתנוצצת מתוך הלובן לאור הפנס המקפיץ שלהבתו ומסכסך את הצללים על גבי הקיר מנגד. אי־שקט סתום נמזג לתוך הווייתו השקטה של הסוס ושיגרת ערבּוֹ נשתבשה. משהו החל טורד אותו ומרגיז. רגיל היה בשעה זו, לאחר שנשתחרר מטרדות היום וכובד נטלו, להיות שרוי לבדו בתוך החשכה הנוסכת שלווה, לקלוט את רחשי הלילה שמעבר לקיר וללעוס בנחת מן המספוא, או לנמנם בעמידה; והנה שוללים הפעם זרים את מנוחתו לאורו של פנס דולק, והבהמה העקודה אף היא אינה עשויה להרגיעו… פרכוסים עצבניים חלפו בגופו של הסוס, החל מאוזניו המרטטות, עברו דרך גבו לאורך חוט־השדרה ודחקו את מורת־רוחו הסתומה לשרירי רגליו האחוריות אשר פתחו בבעיטות־זעם הרסניות, הכה והלוֹם בכוח על גבי קיר־הקרשים כרוצות לפרקו; ולפתע, תקוף רוח מרדנית הצהיל את קולו בצנפת־עוז אדירה וממושכת, כאילו נתקע בדהרת־אוֹן סוחפת לתוך סערת שדה־קרב… קולו של העגלון ניתך עליו מן החוץ להרגיעו ולשכך את קצפו: – אדיר! מה לך לעזאזל!… תיכף אגש אליך עם השוט!…

הסוס נרגע. קסם קולו של העגלון פעל עליו. רגיל היה לקול וקיבּל את מרותו המכנעת. לעתים קרובות היה מטה אוזן לשיחת בעליו, שעה שעסק בחוץ, או שעה שהיה גודש אבוסו, מנקה את עורו ומגרד אותו במסרקת של פלדה; נהנה היה הסוס מכף־ידו השעונה לגבו בשעת מעשה, קולט ריטונוֹ השופע המיית־חמימות, ומקבל באהבה את גירודו וטיפולו; רגיל היה להקשיב לשיחו משך שנים, שעה שהיה סוחב משאות ברחובו של כרך, או משתרך בדרכי שדה ופרדס. בבדידותו מצא העגלון בסוס מידה מרובה של הקשבה, ומתוך פליטת משפטים קטועים עבר לשיחות ממושכות שהיה משתף בהן את הסוס כבר־דעת גמור המבין יפה לרוחו… וידידות אילמת זו שנבעה מתוך אותן שיחות, היא־היא שנטעה בסוס אמון גמור לבעליו, ומגעו וקולו, רצופי נועם או רוגז, רק מחזקים היו אותה ידידות. הפעם משנזף בו בעליו, נוצר אצלו מיד הרושם כי המתרחש בתוך האורווה ברשות בעליו הוא, והשיחה החטופה שנתפתחה בינו לבין הזרים העמידה אותו על הקשר שביניהם. מכיון שכך, תקע שוב את ראשו לתוך האבוס החלקלק, כמשלים עם הנעשה, והוסיף להשמיע את לעס טוחנותיו החזקות.

– מה דעתך? – פנה מיכאל אל נחום – המבינות הבהמות משהו?

– איזו שאלה? הרי כידוע יש בהן בבהמות ובחיות גלגולים של בני־אדם… נשמות של רשעים וחטאים אשר למעלה נגזר עליהם לחזור ארצה ולהתגלגל לתוך גופותיהם של חיות ועופות, רמשים ושרצים, הכל לפי החטא והזמן… ויש אומרים כי שבעה גלגולים כאלה עוברים עליהם עד שהם זוכים לחזור למעלה ולמצוא את תיקונם… שמעתי פעם מפי סבא, שהיה יהודי למדן ותלמיד־חכם, כי החיות מבינות הכל, אלא שאין הן יכולות לפצות פה ולגלות את הנעשה להן…

– באמת?…

– בוודאי! אין ספק בדבר.

מיכאל שקע בהרהורים. רעיון זה חדש היה לו ועשה עליו רושם. תאב היה לשמוע עוד מפיו של נחום בענין מופלא זה והעלטה למחצה ששררה בתוך האורווה, והחרדה הקלה עקב ביצוע מעשה סמוי מן הרשות, עוד הוסיפו משקל וערך לדברים ששמע. הוא פשט את רגליו, השקיע עקביו במרבץ החול והגללים שעל רצפת האורווה, הסב את ראשו לעבר הסוס הלועס, שכרסו הבהיקה מתוך חשיכת פינתו, ושאל חרש:

– וסוס זה, למשל, מבין את אשר אנו חושבים לעשות כאן?…

נחום קימט מצחו ונתן בו עיניו הנוגות:

– ייתכן שהוא מבין, אבל בוודאי שהוא מרגיש… דע לך, כי הרגש מפותח אצלן מאוד, והוא בא במקום השכל הישר, במקום המחשבה… יש בהן מן הבינה באיזו מידה שהיא, אך בעיקר הן מרגישות… הנה שמעת כיצד צהל הסוס ובעט ברגליו, משמע שרוצה הוא לדבר ואינו יכול, והריהו כועס…

– האם זה באמת כך?

– חושב אני שכן. משהו בוודאי יש בזה. אין זה מן הדברים הפשוטים. שאלתי קודם אצל קרובי העגלון ואמר לי כי הסוס שלו שקט הוא לגמרי, אינו מתפרץ ואינו בועט, והנה עברה עליו פתאום רוח רעה… בוודאי מרגיש הוא כי בהמה זו…

– באמת מרגיש הוא?

– זהו! החיה מרגישה במלאך־המוות ויודעת על בואו. יש לה מין חוש כזה, מיוחד, פנימי, שאינו קשור במוח, כלומר, בשכל, כפי שאמרתי לך קודם; הבהמות והכבשים מרגישות בקירבתו של הזאב בשעה שזה נמצא עוד במרחק של פרסאות¹ רבות מהן; ריחו של המוות מגיע לנחיריהם מיד…

מיכאל התגרד בערפו ולפתע הִקשה לשאול:

– אם כן הדבר, למה אין הבהמה מרגישה בזה? הרי עומדים לשחוט אותה, והיא מוטלת כפותה ומביטה בנו בעיניה השחורות כאילו כל הדבר אינו נוגע לה כלל וכלל… למה אין היא גועה?…

– זהו כבר ענין אחר לגמרי… בהמה שנועדה לשחיטה, מאכל לבני־אדם, כי לשם כך נוצרה מתחילת ברייתה, הקדוש־ברוך־הוא מערפל את מוחה ונוטל ממנה את מעט בינתה, שלא לצער אותה לפני מותה… וגם מפני שנשמתה צריכה, כנראה, לעבור דרך גלגול חדש, למצוא את תיקונה בגופה של כבשה או יונה, דבר שמקרב אותה בדרגה אחת לסילוק החשבון שבינה לבין בוראה… ומפני זה היא מקבלת את גזר־דינה בשקט. אבל יש מקרים שהבהמה משתוללת, מתנגדת לשחיטה ובועטת, ודאי מפני שנשמתה צריכה להתגלגל לגופה של חיה טמאה, חזיר או חמור, אז חשה הבהמה בדבר ומתנגדת, אינה רוצה… זו, למשל, שקטה היא, מפני שכפי שאמרתי לך, ניטל ממנה שכלה עוד קודם לכן… אבל הסוס –

– כן, הסוס?

מיכאל הקשיב ועל פניו נמתחה ארשת תמהון וסקרנות כאחת; הקשיחות החצופה הטבועה לעתים בקלסתרו נתעדנה ודומה היה לילד המשתוקק תוך הקשבה לשיחת בוגר. נחום שהרגיש עד מה חזק הוא הרושם של דבריו על מיכאל, חייך מתוך קורת־רוח של אדם המכיר בערכו, והמשיך לפתח את רעיונו ולהסבירו בלשון נאה וברוב ענין:

– הסוס מרגיש כנראה בסכנה המרחפת על ראשה של הבהמה… כל עוד אין כנפי מלאך־המוות משיקות על ראשו הוא, מסוגל הוא כנראה, להרגיש בשעה שהן מרחפות על ראשה של חיה אחרת הנמצאת בקרבתו. מבין אתה, ידידי, אלה הם דברים מפלאי הבריאה, רזי החיים והמוות, ואין הם מן הענינים הפשוטים כל עיקר!…

– כך… רזי החיים והמוות!

מיכאל נאנח חרש. אימה סתומה ירדה עליו ודיכאה קמעה את רוחו. הדברים התמוהים הטילו אותו לתוך עולם מחשבות שהיה נשגב מבינתו. ואף־על־פי־כן נראה לו ממשי ביותר ומעולף ביעותים שמעבר לתחומי החיים ועניניהם הפעוטים. הוא הסתכל בשעונו בכוונו את הלוח כלפי אור הפנס לצוד את המחוגים ונתרגז:

– מתי יבוא השוחט?!

– בתשע או בעשר. ידיו מלאות עבודה, י’חביבי, כי עליו לעבור מרפת לרפת, לטפס על גגות, לשוטט בין הפרדסים, לסור לחורשה או למקומות־סתר אחרים בהם מחכים לו קצבים כמוני וכמוך. עליך לדעת, ידידי, כי כיום שוחטים הכל, חרש, שוטה וקטן; הקצבים זקוקים לפרנסה, ההוצאה מרובה וההכנסה אינה באה על נקלה. לא טוב להיות בימינו קצב כשר. משגיחים עליו בשבע עינים ומוצצים את דמו. כל מיני בריות מקיפים אותו: שוטרים, מפקחים, פקידים, סתם מכירים ושכנים התובעים את שלהם: הב בשר! ומניין יקח לו הקצב בשר כדי לספק לכל אחד? מן המנה הממשלתית? וכל אלה נטפלים בעיקר לקצב הכשר שהוצאותיו מרובות, ואילו קצב הטריפה² – הוא מצפצף על הכל! מכובד הוא, מצוחצח, בשר נמצא אצלו בשפע, פטור הוא מצרות ומקנסות, צובר הון ולועג לכולנו!

– ומה נעשה אם השוחט לא יבוא?

– יבוא, יבוא, תן סיגריה.

בשעת העישון שקעו שניהם בהרהורים. מיכאל שקל את דבריו של נחום אשר הציע לו לעשות שותפות באטליז של בשר־טריפה. לפי שעה טרם הסכים להצעתו, אבל הנימוקים שלו משפיעים עליו בדרך כלל.

מתוך הפינה בה עמד הסוס נשמע עדיין לעס טוחנותיו שאינן פוסקות אף לרגע, ולעתים בהפשילו את שפתיו הבהיקו שיניו הצחורות שנחשפו ושיווּ לפרצופו הבעה אכזרית, נשכנית… וזו הבהמה, שלא נוח היה לה במצבה הכפוּת מזה שעתים, החלה להניע קמעה בברכיה כמתוך מאמץ להפרידן ולנתק את אסוריה, ובעשותה כך נשפה בנחירי אפה הסמוכים לקרקע עד שתימרת־חול מעורבת במוץ הוּעפה סביבה כמניפה; שיפולי כרסה נעו וזעו לקצב הנשימה, ולתוך לוֹבן עינה הוצק קצת להט שאול מאורו של הפנס, שאצל לה גוון של גחלת לוחשת באודם אפלולי… מיכאל הציץ בה ובעט בה ברגלו השלוחה, בגרדו את הסוליה בגסות לאורך פני הבהמה, על גבי עינה שנעצמה ונקרעה תוך פילבול, ומתוך חוסר־מנוחה סנט בה:

– נוחי בשקט, נבלה!

תקף אותו קוצר־רוח מהוּל ברוגז. כל עבודה שלא נעשתה בהתאם לקצב דמיו הגועשים בו בחפזה של עוּל־ימים שוֹחר הרפתקאות, ושגרמה לעיכוב, היתה מביאה אותו לעצבנות שסופה קצף והקנטה. תאב היה כבר להמצא יחד עם בתרי הבהמה באטליז, לסדרם ולחלקם לשם מכירה והברחה בהקדם, שכן חלקי־בשר שאינם נושאים עליהם גושפנקת בית־מטבחיים יש לסלק לאלתר מחשש עין רעה. והשוחט טרם בא. השיחה הקודמת על גלגולי הנשמות נסכה בו קצת מבוכה, וכדי להרגיע את עצמו על שנתפש לחולשת הדעת, בעט בבהמה ברוצה לומר לעצמו, וגם לנחום, כי בז הוא לכל הדברים הללו! אמנם, לנחום היו ענינים אלה נהירים וברורים יותר, שכן בנו של שוחט הוא, ויכול הוא לתרץ ולישב הכל בפשטות, ואילו הוא – הדברים נשגבים קצת מבינתו ומסכסכים את דעתו. אכן, נחום זה “בּלוֹפר”³ הוא, אבל ראש של למדן לו, ועד היום אינו פוסק מלהצטער על שהפסיק את תלמודו, ולא פעם סח לו כי לולא מזלו הרע, ודאי שהיה בוחר לו במקצוע אחר שפרנסתו קלה ונאה מקצבוּת. תוך־כדי־כך נתן עיניו בנחום היושב לידו עצוב ומדוכדך, שקוע כדרכו במחשבותיו הנוגות, בשעה שהוא מתבודד, ורגשי רחמים נכמרו בלבו כלפי ידידו זה אשר בלעדיו אינו עושה קטנה או גדולה. כדי להסב לו קורת־רוח ולהסיחו שוב לענינים שהוא בקי בהם, פתח ושאל מחדש:

– ומה דעתך, נחום, על עצם השחיטה?

נחום נעץ בו את עיניו הנוגות כמתעורר מתרדמה קלה שנפלה עליו. שאלה זו לא נראתה לו הפעם. זוהי שאלה שהקצבים סחים בה לעתים רחוקות, משום שהדבר נראה להם טבעי ביותר, גזר־דין מן השמים שאין להרהר אחריו. ושאלה זו לא נראתה לו הפעם בעיקר, כי חושש היה שמא לא יבוא השוחט, וזה בשאלתו עתיד לגרום לו עיכוב בלתי צפוי ולסכל את הרעיון שניצנץ במוחו. לראשונה לא ידע מה להשיב לו, ורק לאחר שתיקה קצרה, בשקלו יפה את הדבר בדעתו, השיב לו תשובה שבתוכה גלוּמה היתה מחשבה וכוונה תחילה:

– סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה… כך נגזר משמים ואין לשנות, אלא שלדעתי אין הבדל בין שחיטה כשרה לטריפה… זו נשחטת בסכין ואף זו כך, והמטרה אחת היא. אמנם, איני רוצה לומר בזה כי אין הצורך בשוחט, שהרי לפעמים מוצא הוא נגעים וסירכות⁴ הפוסלים את אכילת בשרה של הבהמה, אבל במה דברים אמוּרים? בבהמה חולה ונגועה, אך לא בבריאה, כזו למשל המוטלת לפנינו. .. עיקרון של דבר הוא כי את הבהמה צריך לשחוט ולמכור את בשרה בין שהוא כשר ובין שאינו. העיקר שהכסף יהיה כשר… לא כך, מיכאל?

– בוודאי שכך, בוודאי!

– ושמא סבור אתה כי רוב הבהמות הנשחטות הלילה בכל מיני מקומות־סתר בידי שוחטים נשחטות הן, אינך אלא טועה, במחילה מכבודך… מזמינים את השוחט, אבל לבסוף נמאס לחכות לו מפני שידיו מלאות עבודה, או שהוא מפחד לבוא, ואחד מהחבריא עושה את המלאכה בעצמו…

– כ’כ’כך?… – משך מיכאל בקולו והפליאה בעיניו.

– וכי מה? הדבר חדש לך? ואיך נוהגים קצבי הטריפות? מזמינים את השוחט, מה? וכי יש הבדל בכך? אין מבדילים כיום בין כשר לטריפה, ובינינו לבין עצמנו, מיכאל’ה יקירי, לאחר שהשוחט בא ועושה את שלו ופוסק כי הבהמה כשרה היא, ואנו – בינינו לבין עצמנו – רואים כי היא נגועה כשחין ומלאה תולעים כרמון, כלום מחרימים אנו את בשרה ואיננו מוציאים אותו לשוק למכירה? כלום זורקים אנו את כספנו לאשפה? הן יודע אתה יפה כי נוציא את הבשר לשוק וחסל… הבשר יתבשל יפה בסיר, ימצא לו את דרכו לקיבה ומתוכה, ושלום על ישראל! אין חלילה שריפה או מגפה, והכסף בכיס – טבין ותקילין![²⁷]

מיכאל משך בכתפיו:

– מה אני מבין בדברים כאלה? יש הבדל או אין – מסכים אני לדעתך כי הגיעה השעה לעשות ביזנס⁵ ולחרבן את כל המנוּולים המציקים לנו. אבל אסור לנו לפרסם את הדבר עד שהרבנות תכריז עלינו… מבין אתה?

– מבין, מבין, קצבים כשרים שוקעים עד צוואר בחובות!

מבחוץ הטרידם קולו של העגלון:

– מה נשמע, חברה? ההוא כבר בא?

– עוד לא! – החזיר לו נחום בקול נרגז במקצת – ואל־נא תדאג לנו! הבהמה לא תחזור מכאן למרעה…

– איני דואג לא לכם ולא לבהמה, אבל זוגתי ביקשה להזכיר לכם כי מחכה היא לחתיכת כבד, ושאתם מוזמנים אחר־כך לסעודה קלה.

– טוב ויפה!

 

ב    🔗

זחלה השעה בעצלתיים ובשממון מדכדך. מיכאל הוסיף להגיש מדי פעם את לוח שעונו לאורו של הפנס ופניו קדרו. הוא קלל חרש. השעה היתה לאחר עשר והשוחט טרם בא. רגזנותו הלכה וגברה. הישיבה הממושכת תוך ציפייה באפס מעשה נטלה ממנו את שלוותו. הרי זה בזבוז זמן, ויכול היה לבלות שעות אלו במרתפו של ר' קדיש על כוס בירה ומישחק הקלפים. נחום אשר הסתכל בו יפה־יפה המתין לשעת־הכושר כדי להכריעו ברגע הנכון ולבצע את הדבר כפי שעלה במחשבתו קודם לכן. הוא בחר איפוא בשתיקה כדי לתת שהות לקוצר־רוחו של זה לבוא לידי מתיחות הדוחה את האדם למעשה פזיז ובלתי־שקול… לבסוף, משהביע מיכאל את דעתו כי ייתכן שהשוחט כבר לא יבוא בכלל, הסכים לו נחום הבעת־פנים דאוגה:

– גם אני חושב כך.

– ובכן, מה נעשה?

עיניו של נחום נתרשפו וקולו בקע בתוקף כאומר להלהיבו:

– נעשה מה שהכל עושים!

–?…

– כן י’חביבי! אם רק אינך פחדן!

סקר מיכאל את פני רעוֹ בתמהון, הבחין בארשת פניו הזעומים והרציניים ביותר שהחלטה היתה טבועה בה, ותפס כי אין הוא חוֹמד לו לצון הפעם; הבין כי אין הוא, נחום, מוכן לחזור בידים ריקות. ואם כי ההצעה לא הבהילה אותו הרי שהפתיעה אותו בחידוש שבה, במעשה שטרם נתנסה בו… ובשקעו בהרהורי היסוסים הפסיקוֹ נחום בהחילו ללחוש באוזנו דברי־שידול רכים:

– אַל נהיה טפשים! עליו לנצל את המצב כל עוד אפשר לעשות משהו… הכל מתעשרים וצוברים הון ורק אנחנו, בהמות כשרות, לא ידענו להסתגל ולעשות. איך בכך כל רע והעיקר שנספק בשר טוב. מלחמה בעולם ואין בודקים בכשרות… בהרבה אטליזים, כידוע לך, מוכרים גם בשר גמלים, טריפות ונבלות, ונשים צדקניות קונות, וחסידים יראי־שמים אוכלים, והעולם אינו חרב חס וחלילה, והריוח – כשר הוא בתכלית הכשרות אפילו למהדרין מן המהדרין! ובכן, מיכאל’ה חביבי, נגש לעבודה ואל נבזבז את זמננו.

וכאן הפתיעו מיכאל:

– טוב, אבל מי יתחיל?

– מי יתחיל? אחד משנינו. אני או אתה, וכי יש הבדל בדבר?…

– אם כן תתחיל אתה…

– אני? מוטב שאתה תהיה הפותח. אתה חזק ממני!

– וכי גבורה דרושה לכך?

– קצת גבורה ובעיקר אומץ־לב, ואתה חברה’מאן!

– אתה הצעת ואתה צריך להיות המתחיל…

נחום התגרד בערפו מרוב מבוכה. הוא חיפש לו מוצא. הניע ראשו על גבי צווארו הכמוש לכאן ולכאן, כצב זה המסתכל לצדדים לפני הפסיעו את עצמו מן המיצר… כסבור היה שמיכאל ההרפתקן יקפוץ מיד על הצעתו זו וישמח להראות לו את בקיאותו ואת זריזותו, והנה הוא נרתע ומהסס… להוסיף ולשדל אותו קשה לו במקצת, שכן הוא בעל ההצעה, ולא נאה לו להשתמט לגמרי. הוא הרהר בדבר, ולפתע פנה אל מיכאל בהצעה של ממש:

– נפיל גורל…

– מסכים!

נחום שלה מכיס מכנסיו את מטפחתו המזוהמת, קשר קשר באחד מקצותיה, נתנוֹ לתוך אגרופו יחד עם קצה שני בלתי־קשור, עירבב אותם מאחורי גבו, האחד סמוך לשני, והושיט למיכאל את אגרופו הקפוץ, האוטר על הגורל:

– משוך והוצא. בעל הקשר הוא המתחיל…

נעץ מיכאל את עיניו בשני הקצווֹת המדובללים והמזוהמים שנצטיירו לפתע בדמיונו כאוזני שפן אפור שראשו לחוץ באגרופו של נחום, ובלי חמדה יתרה הרים את ידו. לראשונה עמד לאחוז בקמה המשורבב שמימין, ואילו מיד חזר בו, פסח עליו והחזיק את ידו המושטה באוויר, תוך היסוס, כשוקל בדעתו אם למשוך בקצה שמצד שמאל. הוא דחה את ידו המושטה הלוך ושוב, מקצה לקצה, עד שנחום התכעס וסנט בו בהיתול ולעג:

– ממש כמו בין שתי נשים. אינו יודע במה לבחור.

הוא עצמו לא היה מוכן כלל וכלל לבצע את מעשה שאמר לכפות על חברו. משסירב הלה להיענות לו, גמר בלבו על הפלת גורל מתוך תקווה שבאם יפול מיכאל בפח שטמן לו, הרי שהכל יהיה בסדר, ואילו אם הגורל יפול עליו, ודאי ימצא לו דרך להשתמט… לפיכך הסתכל תוך מתיחות ונקיפת־לב במיכאל המהסס עדיין ואינו מעז לנגוע בקצה המטפחת. וידע נחום שהתחלה זו עתידה לקבוע את השותפות שלהם, וחרד היה שמא יסכל לחצו את כל העסק. לבסוף זע מיכאל, הוריד את זרועו, משך בקצה המטפחת והוציא מתוך אגרופו הלחוץ של נחום את הקצה הקשור… פניו נתכרכמו מאכזבה, שרירי לחייו נתרטטו והוא בלע משום־מה את רוקו. ואילו נחום הסתיר את חדוותו המפרכסת בחובו במין בהילוּת מעשית שאין להחמיצה אפילו רגע אחד, ופתח בזירוז:

– יאללה⁶, י’חביבי! הגורל נחרץ ועלינו לגשת למלאכה תיכף ומיד! אחת ושתים! קומה, אחא, והקץ לבטלנות! השער נעוּל, איש לא יפריענו וכעבור שעה כבר יהיה הבשר באטליז. לקרובי העגלון אל תשיב כשידבר אלינו ואני כבר אדע מה לענות לו. קום, יאללה!

מיכאל התרומם מן הארגז שצנח עליו, כמי שכפאו שד:

– תן לי את הסכין…

בידי נחום הבריקה סכין שלופה, ממורטת ומושחזת יפה. הסכין התהפכה לאור הפנס והעלתה סומק על פני הלהב. נחום תחבה בידי מיכאל, בעוד זה ניצב זעום־פנים כמרומה, כרע ליד הבהמה העקודה, היפנה את ראשה הצדה בתפשו יפה בשתי קרניה, והחל מטה אותו אחורנית בכוח, למען מתוֹח את צווארה כעין הקשת. מיכאל עמד עדיין קודר ושותק. כבול־עץ, בלי לדעת אם אמנם שומה עליו לבצע אותו מעשה שהוּטל עליו לפתע, מעשה שהוא כה רגיל לראות, ושביצועו אמנם כה נהיר לו לכל פרטיו, אלא שאינו יודע כרגע כיצד לגשת וכיצד להתחיל… בעוד הוא עומד נבוך, חזרה וצפה בדמיונו תמונה מימי ילדותו, עת הוא וחבריו כפתו את עגלתו של השכן בין עצי הפרדס הסמוך, וכיצד הוציא סכין פגומה מן המטבח, והמלקות שספג מאביו בשעה שאחותו הקטנה הלשינה עליו והבהילתו תוך התיפחות איומה למקום המעשה. גם כרגע רואה הוא בבהירות מרובה את הילדים הנפוצים כמוץ לפני רוח מתוך אפלולית הפרדס לפאת הכרם המוצף נגוהות־שמש, והם קוראים אחרי אחותו השטופה עדיין בדמעות: "מלשנת שכזאתהי! מלשנת! "…

נחום שנתן בו עין בוחנת הבין שהוא מתלבט עכשיו מאד בשאלה זו ומיד עקר אותו מהסבך בזירוז קפדני, ומיכאל השיג כי אכן הופל הגורל ולהשתמט לא יוכל… הנה כורע נחום על הארץ לפני הבהמה, מחזיק בכל כוחו בקרניה עד שהזיעה מבצבצת לו על מצחו כצרעת, נועץ בו עינים נטולות זיק־רחמים ומאיץ בו בלחש נמרץ שנעימת הנזיפה מחלחלת בה:

– מה אתה עומד כגולם? יאללה!…

אותו רגע היפנה מיכאל משום־מה את ראשו לאחוריו והציץ בעיניו של הסוס אשר, דומה, פסק את לעסו, עמד כמאובן ללא זיע, כמתמזג עם החשכה; את אוזניו זקף ומבטיו השחורים נתקעו בו כמסתכלים בו יפה בתוכחה אילמת עד שהרתיעו את מיכאל לפתע, וידו הצמודה לניצב צנחה. אימה סתומה נפלה עליו למראה החיה המסתכלת בו, והוא חש כי מבטה הסתום ומכוּון אליו עוצר בעדו… בלי דעת מה עליו לעשות, בצר לו, פנה לנחום בלחש, כמעט בבקשת רחמים:

– אבל הסוס…

– לעזאזל!… – קרא נחום ונשף תוך התאמצות – מה הסוס עושה לך?

– הוא מביט…

– ובכן, מה איכפת לך? מביט? תצאנה עיניו מחוריהן!

– איני יכול… הוא מביט ומבין כנראה…

נחום הירפה מקרני הבהמה ובכרעו עדיין על ברכיו, הצניח אחורו על עקביו וקבע בחברו עינים מזרות אימה וקצף; עיכוב זה שלא פילל לו הכעיסוֹ תמרורים, ומיכאל עם הסכין השלופה בידו נראה לו לפתע אוילי מאד ואין־אונים במידה שלא תאר לו. אך בו ברגע הבין כי לשווא יהיה כל ויכוח, כי לא ישכיל להפיג את פחדו, ושיש למצוא מוצא אחר. שוצף קללות חרישיות על עצמו ועל מיכאל, ועל הסוס שניצב לו לפתע כשטן, התנער ממקומו, ניטלטל גחון בראש נטוי לפניו כה וכה, עד שמצא לו בסמוך לאבוס שק ריק. הוא תפש בו בריתחה שריח של רצח נדף ממנה, וזנק אל הסוס שנרתע קמעה מפניו, מקרטע ברגליו האחוריות, נלחץ בעכוזו לקיר ומנענע את ראשו לצדדים בסירוב, כיורד לדעתו. אלא שנחום הטיל עליו לפתע בתנועה זריזה את פי השק, ומשך אותו יפה מעל לראשו עד לצווארו. אז הירפה ממנו, בעוד הסוס המסוּנוור והמבולבל רוקע ומתאמץ לנער מעליו את השק, ובתפשו שנית בקרניה של הבהמה, פקד בתוקף ובזעם:

– נו, יאללה!

הפעם אימץ מיכאל את רוחו, תפש במלוא כף ידו השמאלית בצוואר הבהמה והעביר עליה בידו הימנית את הסכין בתנועה נמרצת הלוך ושוב כבקי בתורה זו ומאומן בה יפה. קילוחי־דם ניתזו על זרועותיו החשופות, וחרחוריה של הבהמה המפרכסת לשווא מילאו את חללה של האורווה נשיפות מחרישות אוזניים ונוסכות אימים. אותו רגע הצליח הסוס לנער מעל ראשו את השק שצנח לרגליו, היטה ראשו, הפשיל שפתו העליונה שחשפה את טורי שיניו המבריקות בזעם, וצנפתו פרצה בעוז, ניטלטלה מקיר לקיר ונתערבה בחירחור הבהמה הנחנקת והנופחת את רוחה, עד שהיה המקום לחרדת אלוהים… שני הרעֵים ישבו על גבי הארגז חיוורים ונושמים, מוּכי מורך־לב מפעים. המעשה נעשה. הם לא דיברו ביניהם. נחום נתכעס והניף זרועו בתנועת־איום כלפי הסוס, כאומר להטיל בו אבן ולהשתיקו, והסוס שנתבהל הרים שתי רגליו הקדמיות ונזדקף בחן ובהוד עד שראשו נגע כמעט בתקרת האורווה, ושהה רגע בעמידה מפוארת זו כפסל נטול־רוכב, כמוכן לזנק ולעשות כלה בשתי הבריות הללו; ואכן, נרתעו השנים וקפצו מבוהלים ונזופים בתוכחה אילמת. משחזר הסוס וצימצם גופו בפינתו, פג פחדם של הרעים אך אותות התמהון עדיין טבועים היו בפניהם החיוורים. הם ישבו והסתכלו דומם בשלולית־הדם שנקוותה לרגליהם, וכיצד הבהמה השחוטה והנחנקת מוציאה את לשונה ומהדקתה בין שיניה עם כל חירחור, ומטיחה את ראשה תוך זעם עיוור בקרקע ומתיזה סביבה דם ורפש, כשכל גופה מרעיד מעווית הגסיסה, ואילו עינה השחורה מבריקה כשזיף לח וסטיף. שניהם חיכו לגמר חרחוריה ופרפוריה של הבהמה מתוך פחד שמא יגיעו לאוזני הבריות בחוץ. לבסוף, כאשר ניטלו ממנה סימני־חיים ובחלל האורווה השתלטה הדממה, נשמו השנים לרווחה ולא שעוּ עוד לסוס שעמד והציץ בהם כרוגז ותופש את פשר המעשה. שכן פרץ שוב בצהלה אדירה וממושכת ובעט בקיר הקרשים.

מתוך החצר הטרידם קולו של העגלון:

– מה נשמע, חברה, כבר היה ההוא?

נחום השיב לו בשקט:

– כבר היה וכבר הלך.

קרץ בעיניו למיכאל והוציא מידו את הסכין המאדמת:

– וכעת אפשוט אני את עורה.

מיכאל הסתכל בבהמה הרבוצה ללא זיע בתוך שלולית של דם שלנוֹגה הפנס היה צבעה כעין הקטיפה האדמדמה, נתקל בעיניה השחורות שהבריקו עדיין לחות ובולטות כממשיכות לקלוט את המתרחש סביבה, ובבת־צחוק רפה קמעה אמר מתוך קורת־רוח שביהירות:

– יודע אתה, נחום, חושב הייתי כי המלאכה קשה, והנה אין הדבר נורא כל כך!

– הכל תלוי בהרגל ובסכין…

– כן, והסוס הזה? ראית מין דבר כזה?…

בחלל האורווה עמדה חמימות מחנקת, מעורבת מנשימת בהמות, הבל גופות, ריחות זבל ופרש, מעין התאדוּת של רקב מתמסמס. נחום פשט את כותנתו, הידע חגורתו למתניו, ובגופייתו המזוהמת והצהובה מזיעה נראו כתפיו הצחורות כחולניות, וזרועותיו הרזוֹת שיווּ לו מראה עלוב של גבר חלוש. אבל הוּא ניגש לעבודה בזריזות, כרת מעשה מומחה את רגלי הבהמה בסמוך לפרקי הברכים והטילן הצדה. לא עברה שעה קלה וגופת הבהמה הנפשטת מעורה הבהיקה בלבנונית גופה, והעלתה מיד בדמיונו של מיכאל מראות אשה ערומה, שכן נשים בעירטולן מזכירות לו תדיר בהמות בבית־המטבחיים לאחר שפשטו מעליהן את עורן… אלו ואלו מוטלות בחישופן, בשרן הצח מבהיק, ועיקולי החלקים האחוריים המופיעים לעתים לעין תוך הסחת־דעת קלה, כה דומים לפעמים, בירך ובשוק, יפים לקופיץ, לגרזן וליד מלטפת… יש, ובעברו בבית־המטבחיים בין הבתרים, הריהו טופח בכף ידו על חלקת שוקה של בהמה, על עכוזה של עגלה רכה, ובעשותו כך הריהו מדמה לחוש הנאת טפיחה או מגע עם אשה… יש והרהורי לילה, כבדים כדמים שחורים שנקרשו, צפים ועולים במוחו, מערפלים אותו ונוסכים בו תדהמת־חושים חריפה; הרהורי־חטא והשוואות עם נשים זוחלים בו ופוקדים אותו בגעש יצרים למראה בהמות רכות ומעורטלות, ולא פעם בשכבו על יצועו, תמה הוא לדעת כי אכן שלובות ללא הפרדה נשים ובהמות במסכת חלומותיו הלוהטים, ושלעתים האשה גועה געיית בהמה, והבהמה פוערת פיה בלשון אשה צוהלת; ושעה שהוא נכסף בחלומו לחמודות גופה, הכרתו מסוכסכת עליו, וזרועו השלוחה לתפוש בה, חובקת ספק אשה ספק בהמה רכה; ספק אשה המוטלת על גבי הקרקע ומתפתלת מצחוק, או מתייפחת תוך נענועי־גוף של רקדנית ערומה, וספק בהמה כפותה על גבי הקרקע, הגועה ומפרפרת כשקילוחי דמה זורמים בעוז ומציפים את גווֹ בחמימותם, עד שהוא חש כי גופו חומר בו מלהט בשרים, והריהו ניעור משנתו ומוצא את עצמו מפוכח ונפעם, לאחר אותו חלום מסובך מסיוטים, מבעית ומענג כאחד…

משהפסיק הרהוריו חזר ונתן עיניו בנחום העוסק בבהמה וחייך:

– חתיכה מצוינת.

– משופרא דשופרא!

– צריך להכין עוד חתיכה אחת לשבוע הבא.

– ולמה לא שתים?

– אפשר גם שתים!

מסביב לגופת הבהמה הבוהקת בצחות בשרה הצחור והכחלחל נשתפל וניתלה העור המדולדל כסמרטוט שחור, נאלח מבחוץ ומלבין כמשי עדין מבפנים. מאין אפשרות להרים את גופת הבהמה על גבי מנוף, כנהוג בבית־המטבחיים, נאלץ נחום לטרוח סחוֹרנית, עד שלאחר התאמצות ובהילות. שכן נחפז היה ביותר, סיים את מלאכת פשיטת העור. מיד ריטש בתנופת־סכין ארוכה את כרסה של הבהמה לאורכה, ובאיבחת־סכין שניה חתך ברוחב, להפריד את חלקה הקדמי מן האחורי, והחל טורח בהוצאת החלקים הפנימיים אשר העלו אֶד וחמימותם העדינה נעמה מאד למגע כף ידו המחוספסת. הוא החליק על גבי הכבד השחום והנאה, הטחוֹל המצופה קרוּם כחלחל־אפרפר ודומה בקצהו ללשון שטוחה, הלב האדמדם והגמיש כגומי ששכבת שומן צחרחרה מקיפה אותו בסמוך לחיבורו עם הריאות הוורודות ומשורגות ריקמת תאים וּורידים, ולפתע נזכר וחתך מן הכבד נתח הראוי להתכבד, נתח שותת דם שחרחר, שקל אותו רגע בכף ידו כיודע להעריך טיבו, ניגש לדלת וקרא החוצה לעבר קרובו העגלון:

– קח את שלך!

משנתקרב זה הוסיף:

– תגיד לדבורה בשמי שתצלה אותו עם הרבה חתיכות בצלים.

– בוודאי.

מיכאל שפשף כפות ידיו זו בזו:

– רעיון מצוין! סעודה קלה לא תזיק.

משגמרו את ביתור הבהמה לחלקיה, הכניסו אותם לתוך שקים שהכינו לשם כך ויצאו החוצה לרחוץ על־יד הברז שבחצר. חשכת הלילה אפפה אותם וצחות האוויר טפחה על פניהם כמלטפת אותם. קורת־רוח ירדה עליהם לאחר שסיימו את מלאכתם ללא כל תקלה. הם התלוצצו, והעגלון נתבקש בינתיים לרתום את הסוס ולהיות מוכן להעביר את הבשר לאטליזו של נחום, שהיה קרוב יותר ובמקום שנראה בטוח. מתוך ביתו של העגלון נדף וטפח בנחיריהם ריח הכבד הצלוי, והעגלון שמצא את עצמו שותף במידת־מה לשניים אלה, הוסיף כיורד לדעתם:

– הכינותי גם בקבוק יין…

– אין כמוך! – חבט לו מיכאל על גבו בקורטוב של לגלוג – אתה חברה’מאן, וסוס יש לך – אשמדאי ממש!

נחום האיץ בהם:

– יאללה! אסור לנו להפסיד זמן.

 

ג    🔗

השולחן היה ערוך יפה. ברק הכסף של הסכינים והמזלגות, צחור הצלחות ואודם היין שיוו למסיבה מראה חגיגי למדי. מיכאל, אשר ביקר בפעם הראשונה בבית קרובו של נחום, נפתע למראה הנקיון־למופת הצחצחות והסדר ששלטו בחדר, שכן מבחוץ היה לצריף מראה קודר ביותר, שנתעבש והשחיר מגשמים, ואילו בתוכו פנימה היו הקירות מסוידים ומבהיקים בלבנוניתם. המעבר, לאחר עבודה גסה, מן הרפת האפלה והמלוכלכת לחדר נקי ומואר זה, הרעיף לנפשו של מיכאל חדוות־נפש, ואוזניו קלטו תוך סקרנות נכספת מן המטבח הסמוך את רחשי התעסקותה של האשה הטורחת להגיש להם את הסעודה; תמיה היה לראות ולדעת מה צורתה של אשה זו אשר השליטה סדר ונקיון כה מושך את הלב, הצעירה היא ונאה, או מסורבלת. הוא הרצין את פניו וסקר את ריעו היוצק את היין לתוך הכוסות, ובאותו רגע גמר בלבו:

– נחום, הערב נשתה לחיים.

– בוודאי שנשתה!

– אבל היודע אתה לכבוד מה?

– לכבוד ההתחלה.

– ולכבוד השותפות שלנו!

קמטי השמחה הפציעו מסביב לעיניו של נחום:

– ובכן, גמרנו?!

– גמרנו!

הם השיקו את כוסותיהם. – מהיום והלאה – הוסיף מיכאל, קרץ בעיניו ולחש – קצבי טריפה…

– לעושר ולפרנסה! – נתלהב נחום.

תוך־כדי־כך הופיעה אשתו של העגלון והעמידה על גבי השולחן קערת־חרסינה כחלחלה ורחבת־שוליים ובתוכה גודש של חתיכות כבד צלוי, שרויות בשמן ומתובלות בפתותי בצל שחום לרוב. הצלי נתן ריחו והאשה החלה מחלקת מיד מנה לכל אחד מן המסובים, לתוך פינכה קטנה, קלוטה בגדולה ממנה, שהכינה לשם־כך עוד קודם־לכן. היא חייכה והשפילה את שמורות עיניה שהטילו צל מסביב כטבעות כהות, ומתוך מבוכה קלה התנצלה חרש:

– בפעם שניה אכין לכם גם מלפפונים חמוצים.

– אין דבר! – שידל אותה מיכאל – הכל טוב ויפה.

– טוב ויפה! – מילא אחריו נחום.

מיכאל הציץ בה וחמד את תארה. יריכיה, שעליהן התנועע גופה הצר במתניה והולך ומתרחב בחסינות מסביב לחזה המלא, הפעימו את לבו. מחשוף צווארה היה צח ונאה בחיטוב שיש בו מחלקת השן, ובהתכופפה לחלק את המנות רפרפו מבטיו בחמדה על שקע שדיה שנראו כרוטטים קמעה מבעד לחולצה הדקה ומסתמנים מתוכה בכדוריותם, ומגע זרועה בלבד, שחלף מעל גבי כתפו במקרה, דיוֹ היה כדי להכותו בתדהמת־חושים קלה. אף כי פניה פשוטים היו, נעדרי שרטוטים ענוגים, היבהב עליהן חן בריאות הגוף של אשה צעירה, ועיניה השחורות, השוחקות, הבריקו בשמץ של ערמה, כמבינה ועומדת על טיבם של המבטים ששלח בה מיכאל. היא הסתכלה בו יפה מאחורי גבו של בעלה, וחזרה למטבח כמה פעמים הלוך ושוב, מנענעת יריכיה ומשהה את עצמה על הסף, כמהרהרת באיזו שיכחה; היא חזרה על כך פעמים מספר, שכן על־ידי כך נתנה לו למיכאל את האפשרות לסקור אותה יפה־יפה במלוא תפארת גווה הבריא והחטוב… עוד קודם לכן שמעה מפי נחום כמה וכמה סיפורים על קצב צעיר ונאה זה, על הרפתקאותיו והליכותיו עם נשים, ותמהה היתה לדעת באיזו מידה תמצא אף היא חן בעיניו… סבורה היתה כי יופיע לפניה גבר עז־פנים, גס בתנועותיו ובהליכותיו, ולתמהונה הרבה מצאה בו עלם יפה־תואר, מנומס ושקט למראה. אלא שהיא הבחינה מיד כי שקט חיצוני זה מלאכותי הוא ומחפה על געש פנימי ועל יצרים הסמויים מן העין; די היה להתקל במבטיו אשר תקע בה מן הצד כדי לבוא במבוכה חסרת־פשר; היא הרגישה כי הוא מערטל אותה וחושף אותה מכף רגל ועד ראש… משהחל לדבר על דברים של מה־בכך, בשעת הסעודה החטופה, הקשיבה יפה לקולו שהיה עצור ומילא אותה כמיהת־נפש סתומה. כוחו הסמוי כאילו אפף אותה תוך הקרנה מושכת ונוסכת רפיון, והיא נצטרפה לסעודה נבוכה ביותר ומסוערת קמעה. כמה שונה זה מבעלה המגושם!… לא בחור הוא זה כי אם שד שפגיעתו רעה. לא לחינם מרבה נחום כל־כך לספר בשבחו ובגנותו כאחת. שוב נתן בה עיניו ולבה נקפה כאילו נתפשה בקלקלתה. המזלג נשמט מידה, הקיש בפינכה וטיפות שמן הותזו על גבי המפה הצחורה והכתימוה. בלי לדעת למה פרצה בצחוק מקוטע. בעלה רגז ונעץ בה עינים תמהות:

– מה קרה לך הערב?

היא חייכה והתנצלה חרש:

– איני יודעת.

מיכאל סקר אותה כאומר: “את משקרת”… שוב הורידה זו את שמורות עיניה כמבינה יפה לרוחו. ורק אצבעותיה שיחקו באכלה ובפרסה מן הלחם. אז ראה גם את זרועותיה הארוכות והנאות; צחות של בהט שפעה מזרועותיה החשופות והן הן שהאצילו, כנראה נקיון זה לכל פינה, לרצפה השטופה, לרהיטים המבריקים, לכרים הרקומים על גבי הספה בעיטורי פרחים ושלל צבעים, ולברק מערכת הכלים שהציצו מתוך הארונית המזוגגת.

נחום דחק בהם:

– רבותי, עלינו לסיים!

העגלון קם הראשון:

– עד שתגמרו אוציא בינתים את העגלה החוצה.

– סע בדרכים צדדיות – העיר לו נחום.

לפני צאתם לגם מיכאל כוסית נוספת, הודה לבעלת־הבית במאור־פנים על קבלת־האורחים הנאה, ועל הסעודה שערבה לו, ובהיפרדו ממנה השהה את כף ידה בשלו, כחס על הפרידה, ובחן אותה יפה בעיניו. נחום כבר היה אותה שעה בחוץ, נחפז בעקבות העגלון. מיכאל המתין עד שהדי צעדיו נדמו לגמרי, ואז פנה לאשה כשפניו מחווירים קמעה, כדרכו במקרים כאלה בשעה שהוא חש בגעש דמיו הטורפים עליו את צלילות דעתו, ובעיקר לאחר לגימה, תפש בזרועה בקורטוב של גסות, ובנעימה שופעת בטחון לחש לה:

– שמעי, אני אחזור…

האשה חייכה:

– כעבור שבוע?

– לא, תיכף…

היא הפריחה לעומתו חיוך מתובל בזדון מפתה:

– אל תנסה. אני אנעל את הדלת…

– ואני אבוא!

כאן הרצינה האשה את פניה. עיניה השוחקות לא היו לה. היא הבינה כי לא לצון חומד לו צעיר זה הפעם, וכנראה שהפריזה במקצת בעודדה אותו במישחק הדק, המיוחד לאשה שעה שהיא רוצה להתחבב ולמצוא חן בעיני גבר. עד כדי כך לא היתה מוכנה לבה נקף אותה. היא נרתעה מפני תוקפנותו:

– שמע, אל תתחכם ואל תעשה שטויות!

מיכאל הדביק את נחום בחוץ כשנשימתו עצורה בו במקצת והוא נסער ונרגש מקוצר־רוח ומלהט כיסופים. הם הלכו זה על יד זה. נחום דיבר על בהמות ועל עסקי בשר בעתיד הקרוב. ואילו הוא לא הקשיב לדבריו. כי נתון היה כולו במחשבתו לאשה. לפתע פנה לנחום בשקט מעושה כלתומו:

– אתה לך לאטליז ואני אבוא אחריך כעבור חצי שעה. עלי לסדר ענין דחוף בדרך. תגיד לקרובך שלא יעבור ברחוב הראשי. המפקחים מסתובבים שם ככלבים שהריחו ריח בשר, והם בודקים ומחפשים בכל מקום.

נחום החל מקשה עליו:

– השעה מאוחרת ולאן אתה הולך?

– אין־דבר. אני אחזור תיכף.

פרש ממנו ונבלע בחשכת הלילה. הרחיב את פסיעותיו והחל חותר לחצות את מגרש־החול בדרכו חזרה לעבר צריפו של העגלון. משהגיע לשם הבחין כי זו כבר כיבתה את האור בחדר־האוכל ושוהה, כנראה, במטבח. הוא עלה על גבי המדרגות ודפק חרש בדלת. רועד היה מרוב התרגשות וחרדה קלה. לבו נתפעם בו, כאילו עמד לבצע גניבה נועזת. דומה, שבתוך דממת החשכה הקשיב להלמות הלב הנרעש לקראת האשה. לבסוף שמע מבפנים את צעדיה:

– מי שם?

היא ידעה יפה מיהו הדופק. הוטלה בה מבוכה מרעישה. אמנם, הוא מצא חן בעיניה וקסם לה בנועם מראהו ובדיבורו העז, הבוטח, אלא שהפתאומיות בגישתו זו אליה הדהימה אותה ושללה ממנה את שיקול־הדעת, שכן נתכוונה רק למשחק־עגבים קל ומשעשע, והרי זה בא ותוקף אותה בעקשנות שאינה יודעת רתיעה… היא חשקה בו ופחדה מפניו. לאחר דומיה מהססת גמרה אומר בלבה לא להיענות לו ולעמוד בתוקף במיאונה. כי מה הוא סבור, הבחור הזה, שיבוא אליה סתם פתאום כלאחת הפרוצות? ! היא תראה לו שטעה הפעם בחשבון!

מיכאל חינן את קולו:

– שמעי, דבורה, (ברגע זה זכר יפה את שמה אם כי שמע אותו מפי נחום רק פעם אחת) אני רוצה לספר לך משהו. אני רוצה להגיד לך דבר חשוב. נדמה לי כי שכחתי את הסיגריות שלי על השולחן. תני לי להכנס.

קולה של האישה התנגן בקיצור מעבר לדלת:

– אין לך מה לספר לי ואת הסיגריות לא שכחת…

הוא הגיש את פיו לדלת עד שריח העץ והצבע עלה בנחיריו:

– פתחי לי רק לרגע…

– מכירה אני אותך יפה… לא אפתח!

– רק לרגע. נשוחח קצת.

הוא הרגיש כי עומדת היא צמודה לדלת, כמוהו, ושאף כי מסרבת היא לו, אין היא רוגזת עליו כלל וכלל, ושכל אותה שיחה נעימה לה, אלא שחוששת היא, מהססת, וטרם החליטה אם לקרב אותו, כי לוּא באמת אדיר היה רצונה לדחות אותו, כי אז ודאי שלא היתה חוסכת ממנו גידופים ומסלקת אותו בלשון חריפה. הוא שטח את כפות ידיו על גבי הדלת כמוכן לגפף אותה, ולחש תוך כיסופים שנתעצמו בו עד כדי תחושה של כאב:

– פתחי לי… אני מבטיח לך כי אתנהג יפה. רוצה אני רק להקשיב לקולך ולדבר אתך קצת (קולו נתרכך והונמך מחמת תחנונים). את יודעת ומרגישה שאת מוצאת חן בעיני ואני מבקש ממך רק לפתוח את הדלת. קשה לי לעמוד כך ולדבר אליך כי אני קצת עייף אחרי העבודה. שום דבר לא אעשה לך… אני רק אשב על הכסא ואסתכל בך… רק פתחי לי, בבקשה, את הדלת… אל תהיי אכזרית…

היא שתקה. הקשיבה בתענוג לקולו וגווה רעד קמעה בשעה שיצריה התנצחו בה, כמתוך צמרמורת קלה ביום חורף. עוצמת הגבריות הגלומה בו, התוקפנית והמושכת כאחת, הרכות העדינה החוסה בנועם קולו ותחנוניו הילדותיים, מילאו אותה ערגת־נפש וחרדת־מבוכה. היא שקלה בדעתה אם לפתוח את הדלת, ומשנבצר ממנה להיענות, משלא יכלה להתכחש למצפונה המרסן אותה, חשה כי כוחותיה כלים, שברכיה פקות, ושלולא נעלה בעוד מועד את הדלת, כושלת היתה בפניו רפת־כוח ונכנעת… זעקת־מחאה חנוקה התפרצה מגרונה בקול לא־לה, כעומדת על נפשה:

– לך מכאן!… איני יכולה…

בשעה שנאבקה עם עצמה חדורת חושים מערפלים לא הרגישה כי מיכאל חדל לצקת לפניה את לחן תחנוניו ונסתלק מאצל הדלת. משעמדה על כך הבינה כי פרישתו זו לא מתוך ויתור נעשתה, ובעודה מהרהרת בדבר, והנה הרגישה בהוויתו ההורסת פנימה מאחרי גבה; הוא קרע את התריס שלא היה מוגף יפה, וקפץ מבעד לחלון לתוך החדר… המלים נעתקו מפיה מרוב פחד ותמהון. לאור החשמל שנסתנן קמעה מן המטבח ראתהו פוסע בחשכה על בהונות רגליו, כחיה לקראת טרפה. האשה נרתעה וצווחה קלה התמלטה מפיה. ידה הרועדת תפשה במנעול כדי להמלט החוצה, אך הוא הקדים אותה וזרועותיו לפתו בחזקה את מתניה. משולהב היה ורועד כקנה במים. קולו התרפק באוזניה ולהט נשימתו רחף על חלקת לחיה:

– למה לא פתחת?…

כפות ידיו שוטטו על פני גמישות גופה וחזה. מיוחם נלחץ אליה בגסות ובכבדות של שכּור, והיא התקוממה נגדו. התפרצותו שהבהילה אותה נטלה ממנו את הקסם ודיכאה בחובה את היחס העורג שנבט בה אל הגבר הזר. היא החלה נאבקת אתו בשקט, שלא להקים רעש. אבל הוא חזק ממנה והיא הרגישה כי זרועותיו החזקות לוחצות את גופה כמו בצבת כדי להכריעה. בתוך האפלה נתגעש ביותר בדמוֹתוֹ בנפשו כי אכן יעלה הדבר בידו. “לעזאזל! – נתייחם ודמו הלם ברקותיו – איזו פרה סוררה שאינה נותנת לעקוד את עצמה!… צריך לתפוש ברגלה ולהפילה קודם על הצד.. . שלא תוכל להניע אבר”… תוך היאבקות פרע בה, קרע את חולצתה, וריח הזיעה שנדף ממנו פגע בה ביותר ומילא אותה מרירות וזעם. לא גבר־חמודות היה בעיניה כי אם גס־רוח תוקפני ודוחה. בהרגישה כי בכוח לא תוכל לו, החלה מתחננת לפניו:

– אם לא תפסיק אצעק בכל כוחי!

– אַת לא תצעקי…

– כל השכנים יתאספו!…

– שטויות…

היא סטרה לו בכל כוחה על לחיו, נשכה אותו בזרועותיו החותרות לתפוש בחמודות גופה, ואת קולה הרימה בזעקה; משהחליטה לסרב לו הרגישה כי כוחותיה חוזרים אליה ושהיא תגן על עצמה בעוז עד שתכריח אותו להרפות ממנה. תוך היאבקות מייגעת הצליחה להתקרב לקיר ולהעלות את אור החשמל אשר היכה אותו בתמהון. הוא נבהל למראה חזותה הפרועה. הזעם שנשקף מתוך עיניה נסך בו מורך־לב; מבטיה נתרשפו מתוך משטמה עזה, ומשנתקל בהם ועמד על פשרם הנכון הבין כי הפסיד הפעם… נושם ונושף, חדור הרגשת תבוסה, הירפה ממנה וצנח על קצה הספה:

– לא תיארתי כי תתנגדי לי…

– ומה חשבת כי העולם הפקר הוא?! כי בהמה אני?!…

חיוורת עמדה לפניו גאה ואמיצה, פרועה ובלתי־מושגת. היא רכסה את חולצתה הקרועה שחשפה את בוהק גופה הצח, ומשהרימה את זרועותיה החשופות והנאות לעשות את תסרוקתה הסתוּרה, נפעם בו לבו בהכירו לדעת כי היא לא נועדה לחיבוקיו, כי לא משכה לו חסד נשיותה, והוא חש כי בטל ומבוטל הוא, נבוב… לאחר שרוחה חזרה אליה סקרה אותו במבט שופע בוז, מבט שהרעיש את נפשו הנכאה והעמידו שוב על התבוסה ועל ההיאבקות שהנחילה לו קלון ומפח־נפש. הוא החל להצטדק בלשון עלגים:

– מבינה את… מצאת חן בעיני… חשבתי כי –

מנצחת ויהירה הטיחה לו בפרצופו:

– צא מכאן!

הוא קם ויצא ככלב מוּכה. על לחיו להטה שריטה עמוקה ובבשר זרועו הימנית חש את עקבות שיניה, מחרוזת צורבת ומכאיבה. פניו להטו מבושה. נבוך ונדהם עמד בתוך החשכה שבחצר. למפלה כזאת לא פילל… אכן, נכשל כשלון מחפיר… ואם היא תספר כל זאת לבעלה – עליהם לחפש להם מקום אחר… ונחום ילעג לו… ושמא מוטב לחזור ולבקש אותה שלפחות לא תספר על כך לאיש?… לעזאזל!.. . לא כדאי היה כל העסק… משומם וברגלים כושלות, כאדם שכוחו תש לאחר עבודה מפרכת, נשתרך בחצר עד שמצא את הברז, ושעה ארוכה עמד והזרים על ראשו ופניו מלא השטף מים, כאומר להניס כל מחשבה, לצנן את געש יצריו, ולהדיח את חרפתו גם יחד.