פועלי המושבה עבדו ביבוש הבצה – זו אשר השתרעה למטה, מעבר לפסי הרכבת וגבלה עם החולות הצהובים, הנגרפים מן הים. מדי בוקר ירדו אליה הבחורים דרך הכביש המתפתל בין ההרים, ירדו ברכב או ברגל, חצו עד למעלה מברכיהם במי-בוץ דלוחים ונגשו לעבודה; הם פלסו להם מעבר בין קני-סוף עבותים, החרידו תואים מרבצם והפריחו חסידות, אשר ארבו לצפרדעים. הפועלים חפרו תעלות ועמלו להבריא את הסביבה הנגועה ולהסיר ממנה את מארת הקדחת, אשר הפילה חללים.
ביניהם היה גם יעקב אבני, בחור צעיר ונלהב, אשר חזון התחיה והתחדשות היהודי העובד בארצו פעם בו, ובעינים מבריקות יצא לקראת גורלו, לקחת חבל בשתי כפות ידיו הרכות בהגשמת הרעיון, שכה קסם לו. אבל המציאות האפורה, הקשה, הטביעה בו את חותמה, ובמשך זמן קצר קפצה עליו הבגרות. הוא למד להתהלך לפעמים קודר ועצוב תחת נטל דאגותיו, ואם כי פשט חלומו את מחלצותיו ולבש קרעים, השלים בכל זאת עם המצב, כי ידע: אין זו דרך סלולה.
אבני מצא ספוק מיוחד בעבודת יבוש הבצה. זאת היתה גאולת קרקע – מצוה שאין להחמיצה – ועבודה חלוצית נעלה. בלילות שכב באהלו, עיין בספרים לאור מנורה מפויחת, הקשיב לילל התנים או לנהם הסופה המשתוללת בחוץ, המשתרעת על האוהל לעקרו; וצרופי קולות אלה המו והכו על תופי אזניו כהמנון מיוחד, המנון אדם צעיר, העובד והחותר בשממה לקראת הפריחה; וכנגון לואי זמזמו באזניו היתושים הטרדניים, עקצוהו והפרישו לתוך דמו מארסם.
באחד הבקרים פקדה אותו הקדחת.
הוא היה שוכב בודד באהלו ומפרפר, תקוף צמרמורת או חום. חבריו, הלכו לעבודה, היו משאירים על ידו כד מים בצרוף ארוחה קלה, ובמשך כל היום לא היה מי שיסור אליו לדרוש בשלומו. רק מעבר ליריעת האוהל הגיעו אליו קולות החיים הרוחשים במושבה, או שהחרידה אותו משנתו נעירה פתאומית של חמור.
הקדחת שילחה רזון בעצמותיו, פניו שופו ועיניו יקדו. אך עם חלוף ההתקפות היה קם ויורד שוב לבצה, כשהוא מתרונן, עליז ושופע אומץ. לבו החל רוחש אהבה לבצה, וזו יצקה לתוך דמו וכל הויתו את הגעגועים הגדולים לאדמה.
אך לא ארכו הימים – עם תום השנה השניה והעבודה הגיעה לקצה. המהנדסים והמפקחים עזבו את המקום והמשרד נסגר. מאות הפועלים, שעסקו ביבוש הבצה, קוו, כי עצם העבודה תתחיל על גבי הקרקע, שנגאלה ונחלצה מזרועות השממה. אך הם נתבדו. לחברה היו חשבונות משלה והעבודה נדחתה.
הפועלים, אשר התרכזו במושבה, מצאו פתאום, כי אכן החמיר מאד המצב. כסבורים היו, שאכרי המושבה יעמדו על ערך עבודתם ויעסיקום בשדה או בכרם. אך לא כן היה הדבר. האכרים אטמו אזניהם, הקשיחו לבבם והמשיכו להעביד את פועליהם הנכרים, אשר מלאו את חצרותיהם, גרו בדירים, באורוות, אף נשאו להם נשים והעמידו ולדות; ואם גם נרפים היו, לא הקפידו האכרים, כי על כן העבידום מעלות השחר עד שקיעת החמה…
אז החלה הבריחה מן המושבה. נסיגה שקטה ועצובה. הרעב והמחסור אלצום לכך. במושבה נדם קול שירה עברית, ורק סלסוליהם הגרוניים של הערבים, המחמרים אחרי בהמתם בצדי דרכים מאובקות, נישאו מסביב.
בודדים נשארו במושבה. נפשם נקשרה למקום, אשר בסביבתו השקיעו עמל ומאמצים רבים, שנערמו לתלי זכרונות נעימים ומדאיבים כאחד… הם קוו, הנשארים, כי סוף-סוף תזדמן להם איזו עבודה או שהאכרים יבינו לרוחם ויעסיקו גם אותם.
בין הנשארים היה אבני, אשר עבודת שדה וגן היתה שאיפתו מאז חלם לעלות ארצה. אך הנה באה המציאות הקטלנית, הכזיבה אותו והעכירה את רוחו. יום-יום ראה בצאת מאות פועלים נכרים לעבודה, עיניו רואות וכלות, וקיבתו מיבבת לו ילל-רעב עגום.
הוא גר בחדר יחד עם עוד שני בחורים, אשר גם הם כמוהו החליטו לא לעזוב את המקום לפי שעה. האחד – בנאי – סבור היה, שיעסיקוהו בעבודות בנין, והשני – בחור תמים – נשאר בגלל נערה אחת, אשר הצטחקה אליו כמה פעמים וקסמה לו בחנה הרב. כאשר נזדמנו להם כמה ימי עבודה, היו שלשתם מתפרנסים בקושי ובצמצום מצומצם. אבל המחסור הלך והעיק מיום ליום. הדלות המנוונת הכיבדה עליהם את עולה. נעליהם בלו, בגדיהם נקרעו ושערותיהם גדלו פרע. פעמים ביום היו קונים ככר לחם ומעט עגבניות, שהיו להם לזרא, פורסים בעצב מן הפת ועורכים סעודה שקטה ועצובה מאד.
פעם בשבועים היה אבני יושב לשולחן, מקמט מצחו, תוחב אצבעותיו הדקות לבלוריתו העבותה וטורח להעלות על-גבי הניר דברי ברכה קצרים ומעודדים לאמו. והאם, המצפה לדברי תנחומים מבנה, היתה בודאי מתמוגגת מנחת וגעגועיה המו בה, בקראה, כי “הכל טוב, העבודה מצויה, והחיים בארץ-ישראל קשים הם במקצת, אך יפים”… כך בערך היה אבני כותב לאמו, כי לא מצא עוז בנפשו להדאיב לבבה ולשלול ממנה את התענוג היחידי, שהזהיב את דמיונה אי-שם בעירה הקודרת והמתפלשת בענייה.
ובחדר הקטן, אשר השכיר להם אחד מאכרי המושבה, היתה הצפיפות גדולה מאד. שלוש המטות סודרו בקושי זו על-יד זו והמחנק היה מכביד על הנשימה ומבאיש את האויר. ולכן לא יפלא כלל, אם בלילות הקיץ החמים החלו הפשפשים לתקוף את הבחורים בשכבם לישון ולמצוץ מהם את דמם.
ופרטים קטנים מצטרפים לפעמים ל“משהו” איום ומדכא: בטלה ממושכה, רעב, נעלים בלות, פשפשים, בחורה צעירה המתקלסת במקצת ומסתירה את פניה – כל אלה נתנו אותותיהם באחד מן השלישיה, היאוש החל מקנן בלבו ודוחף אותו לתהומה של מרה-שחורה.
לילה אחד, בחצות, התעורר אבני, כי אזניו קלטו איזו נקישה קלה. בתוך האפלולית השולטה בחדר בדק ומצא, שמטתו של האחד פנויה היא. אימה סתומה אפפה את נפשו. מרגע לרגע תקפה אותו החרדה, הווא קפץ מיצועו, קרב לחברו הישן והעיר אותו:
– קומה, מהר!
– מה קרה?!
– אליעזר איננו…
החל חברו מחכך בידו את עיניו אחוזות-השנה, וחצי מפהק, השיב לו:
– בודאי היה לו צורך –
– לא! לא… אני אומר לך!
אבני קפץ החוצה. לאור הסהר מצא את חברו על סף האורוה, כשהוא מחזיק חבל בידו ומתאמץ לקשרו לקרס שמעל למשקוף… זעקת-פחדים, זעקה היסטרית, התפרצה מגרונו של אבני:
– מ-ש-ו-ג-ע!!…
הלה נרתע וחרד. הציץ בו במבט מוזר מאד. כאשר קרב אליו אבני, לא הבליג והתיפח בדממה. פלט מלים רסוקות, בושה תקפה אותו, וכשכור מתנודד זז ממקומו וחזר החדרה. הטיל את גופו על המטה, כבש פניו בכר, ובכי בלתי מרוסן פרץ והרעידו מחדש.
למחרת ארז את חפציו ויצא את המושבה.
ואבני, שצעיר לימים היה ומלא תשוקת-חיים, נתפס אף הוא להרהורים נוגים. רצינות קודרת קפצה עליו. התקוה, שסוף-סוף ישיג עבודה במושבה, התמוטטה ונפשו היתה מרה עליו ביותר. כאשר החל חברו, שנשאר אתו, לשוחח ולספר לתומו, שמצפה הוא להוצאות הדרך, כדי לנסוע חזרה, ראה אבני בדמיונו את הספינות העוגנות בנמל, המעלות עשן בחשיבות רבה, ולא ענה דבר.
התעקש אבני והחליט להשאר במושבה ולחרוף בה. כסבור היה, שיתרחש לו נס והוא יקבל עבודה קבועה אצל אחד האכרים או שיעבוד בקטיף. אכר אחד היה מעסיקו לפעמים, לא בקביעות, כי לא נתן בו אמון גמור. יום אחד פנה אל אבני ואמר לו דרך קנתור ולעג:
– שמנדריק אתה ובטלן!
– כך? – תמה אבני.
– בחור כמוך צריך לרדת העירה ולמצוא לו עבודה יותר מתאימה!
– כלומר?
– עבודה משרדית.
– וכי אין עבודתי משביעה את רצונך?
– כן, אבל –
“אבל” זה לא פורש. לא שחקה השעה לאבני ולא הועילה לו כל זכות. ובינתים פקד אותו הרעב לעתים תכופות, התיש את כוחו והפחית דמו.
חברו לחדר קבל את הוצאות הדרך, ויום אחד ארז את חפציו המעטים, השאיר לאבני סכום פעוט כהלואה ונפרד ממנו בלחיצת-יד, כשהוא מתקשה להוציא מפיו דברי פרידה. לבסוף מצא לנחוץ להגיד לו:
– תמהני עליך ועל שכמותך, המתעקשים להשאר כאן!
– ומה עלי לעשות?
– לעבור למקום אחר.
– אין זה פתרון, חביבי. אם אעזוב את המקום, לא יקשה עלי אחר-כך לנדוד ממקום למקום, ואולי גם לצאת את הארץ… כל אחד מאתנו מחויב להכות שרשים, ודוקא במקומות הקשים ביותר, כי אחרת לא תהיה לנו תקומה, ולא נכשיר את הקרקע לקליטת פועלים יהודים אחרים, העומדים עוד לעלות ארצה…
החבר נאלם דום. דבריו של אבני טפחו על פניו כנזיפה חמורה. הוא פלט שלום ונזדרז לעלות על העגלה, המובילה לתחנה.
מאפס עבודה היה אבני מתהלך בתחום המושבה, כשספר לחוץ לו תחת בית-שחיו, והוא משקיף לעמקים הנהדרים, לכרמים המשתרעים למטה, נתונים בתוך מסגרות ירוקות של עצי-שיטה דוקרניים; משקיף לים המכחיל מרחוק ונחשוליו המתכרבלים ומלחכים את רצועת החוף; נושא את עיניו לשמים התכולים, שכה מרבים לחלום עליהם בגלות, בימי סתיו סגריריים, דולפים, או בלילות-חורף ארוכים…
כך, הכל היה באמת יפה ומושך את העין, אך עבודה נזדמנה לו לעתים רחוקת. הוא למד להסתפק במועט, ובימות הבטלה היה בולע ספרים בזה אחר זה וחלם על עתיד יותר מזהיר.
והנה הגיע החרף.
תפוחי-הזהב הצהיבו לגמרי אחרי הגשם הראשון, ששטף מהם את אבק הקיץ. צהובים, אדומים, הציצו מבין ירק העצים והמשוכות וגרו את עיניהם החומדות של ערבים, אשר לשו ברגליהם היחפות והמזוהמות את החולות הרטובים.
ובבוקר אחד בהיר עבר הרנה במושבה:
– מחר מתחיל הקטיף בפרדס הגדול!
שנתו של אבני נדדה אותו לילה, כי זה ימים רבים ערגה נפשו לחג התחלת הקטיף. הוא התעורר שמח משנתו החטופה, ודרך משעול ההרים, המתפתל כנחש, ירד ודלג למטה, לפרדס של החברה, אשר העסיקה אותו ביבוש הבצה.
אבל תקותו נכזבה. הוא מצא שם כמנין פועלים ופועלות – הבודדים אשר נשארו עדיין כמוהו במושבה והתבטלו במשך הקיץ. הם צרו הפעם על שער הפרדס וזעקו לעבודה, ללחם; זעקו שלא תשלל מהם זכותם, שלא יובאו מרחוק פועלים נכרים להוציא את בלעם מפיהם. כאשר לא מצאו להם אזנים קשובות, פנו בדברי הסברה לפועלים הערבים, אשר באו לעבודת הקטיף מכפרים נדחים. פועלי המקום הפצירו בהם לחזור למקומותיהם.
אך אז הופיעה הרשות. שוטרים רוכבים, אירלנדים. גבוהים, מארכי פנים, סמוקים, קרושים. הם עלו בשטף דהרם על הפועלים ופזרום, כשהם חובטים בהם באלות שבידיהם. אבני, שלא מצא בו כל אשם, לא מהר להסתלק ולברוח. אז הדביקו שוטר רוכב, כבדו במכת-אלה ומחץ את קדקדו. על לחיו השמאלית הרגיש אבני בחמימותו של הנוזל, הקולח מראשו. חולצתו האדימה. הכל הסתחרר לפניו והרקיד בעיניו ערבוביה של רוכבים, מכים ומוכים, רודפים ונסים; אזניו קלטו זעקות והוא צנח ארצה.
בחורה אחת חבשה איך שהוא את פצעו בקרעי כתונת, כשעיניה זולגות דמעות, ובחורים אחדים נטלוהו על כתפיהם והעלוהו למושבה, לבית-החולים. הוא שכב שם שבוע ימים וצעק מתוך חום וקדחת, תקוף סיוטים מבהילים.
כאשר יצא אבני מבית-החולים, ירד שוב לפרדס. אך לא לבקש עבודה הלך. הוא ירד לשם אחת ליומים, לקנות תפוחי-זהב בפרוטה, לרוות בהם צמאונו ולשבור רעבונו. והיה אבני יושב לבדו בחדרו הקטן והשומם, בולע תפוחי-זהב לרוב ומכרסם את בשרם הלבן והתפל. לחם לא היה לו ומיץ התפוחים החריף פעל את פעולתו. ויום אחד הרגיש אבני כי לשונו כאובה ודוויה מאד, כאילו חתכו אותה בסכין חדה.
הוא לקח את שבר הראי, השעינו לגבו של ספר, הסתכל וראה קלסתר משונה: פנים רזים, בלורית פרועה, עינים יוקדות ומתחתן טבעות כחולות; ובהושיטו לקראת פרצופו זה את לשונו, כמתגרה לעצמו, והנה היא סדוקה ושסועה ממש… כעוגה, שבצקה לא עלה יפה ונאפתה שסועה…
הסתכל אבני יפה בלשון משונה זו ויצא החוצה בדרכו לרופא המושבה לדרוש בעצתו. בחצר נתקלו עיניו בנערו של בעל-הבית. נער כבן שתים-עשרה, חביב, שהיה קורא הרבה ונוטה תמיד להכנס בשיחה עם אבני על נושאים שונים, שהעסיקו והטרידו את מוחו הצעיר. הנער החזיק גם הפעם ספר בידו, כמנהגו, ועיין בו.
אבני התעכב. הביט לעבר הנער השקוע בקריאה והרהר: “נער רך וטוב. בנו של אכר עברי המתכחש לעבודה עברית. הנער יגדל ויתכן, שאף הוא כאביו יעסיק פועלים נכרים ויתנכר לאחיו. יש להכניס בו קצת מארס החיים, למען ידע! להדריך את מנוחתו ולהכריחו להרהר אחרי מעשי אביו, למען ידע להסיק את המסקנות הדרושות בעודנו רך!”
מתוך החלטה נמרצה לפתוח בשיחה קשה, נגש אבני וקרב אל הנער:
– שמע נא, אורי!
הנער הרים את ראשו המתולתל ונעץ בו עינים שחורות:
– מה יש?
למראה קלסתר פניו הנאה והילדותי של אורי התבלבל אבני, וכדי להחלץ מן המבוכה, פתח בלשון יותר רכה:
– מה אתה לומד עכשיו?
– ספר דברים.
– טוב, פסוק לי פסוקך.
– מה? – תמה הנער, כי לא הבין את משאלתו.
אבני חזר ואמר:
– קרא לי כמה שורות. רוצה אני לשמוע, איך אתה קורא.
הנער, שהיה רגיל להבחן לפעמים על-ידי אבני, שאל:
– איפה?
אבני הורה באצבעו על אחת השורות:
– כאן.
הנער הציץ וקרא בקול:
“וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו, גר ותושב, וחי עמך”…
– די! – קרא אבני ועיניו ירו רשפים. לא פלל לשמוע דוקא את הפסוק הזה, אשר מוסריותו הישראלית פוקדת לתמוך גם בגר וגם בתושב. הוא החל לדבר לנער למקוטעין וקולו רעד מהתרגשות: – בודאי יודע אתה, אורי, את פשר הפסוק הזה… ואביך מעסיק רק פועלים נכרים, וכמוהו כל האכרים במושבה הזאת…
רגע הפסיק את דבריו ושאף רוח.
– רואה אתה, אורי, את לשוני הסדוקה? – המשיך בהושיטו כלפי הנער את לשונו – זה בא לי מחוסר מזון ומפני שאני אוכל רק תפוחי-זהב… זה היום השלישי שלא טעמתי טעם לחם… בין אחי אני יושב ועבודה אין לי, בה בשעה…
פקעת הצער נתקעה בגרונו של אבני ובעיניו התקשרו דמעות. הנער התסכל בו, מוכה תמהון ופחד. הוא נרעש מאד. אבני התבייש להיראות לעיניו לגמרי בחולשתו. הפך את פניו, ופנה והלך לו בצעדים מהירים לעבר הרחוב שטוף השמש, שעל גבו הלבינו ברוזים מתנועעים, עיניו נתערפלו, סנטרו רטט ובקושי התאפק, שלא להתיפח.
בחצר הופיע אביו של הנער, משולהב, מחזיק בידיו רתמה, והוא צועק אל פועלו:
– יאללה, יא אחמד! אימשי!
הנער ישב תחתיו כנדהם. הפועל, המתגורר אצלם, הטיל לפתע סערה בנפשו. לעיניו רחפו בחלל האויר קלסתר פניו החוור והנרגש של אבני ולשונו השסועה. ולשון זו הלכה והתרחבה בדמיונו והופיעה בצורה של כברת-קרקע חרבה, סדוקה מחום הקיץ.
א.
שנהבי יצא להתחמם לאורה של חמה. על המגרש הפנוי היתה בתו הפעוטה משחקת לעומתו בכף ובדלי ששוליו עטורים דיוקנאות של גמדים צבעוניים העוסקים בעפרות זהב. חייך האב למראה פעוטתו החמודה, החופרת בשקידה רבה בחול הרופס. וצירופה עם הגמדים עלה יפה בעיניו. מהלך היה שנהבי באפס-מעשה הנה והנה, אצבע ימינו נתונה בין דפי ספר, במקום שהפסיק לפני שהות קלה, ואף כי לא היה דבר שיסיח דעתו מן הקריאה, מצא קורת-רוח בבטלה זו ותקע את עיניו בתכול הרקיע, תמיה על שאין הגשמים יורדים עדיין. רחף מתכתי עמום של מטוס השולט במרומיו הכניסו לסבך הרהורים על המלחמה, המפציעה קרני מוות שלה למרחקים, ומיד נישא שנהבי בדמיונו הנרגש על עיי עיר מולדתו בפולין, שהשבוע הובאו ממנה פרקי ביעותים על הטבח ועל החורבן. פניו החיורים נתקדרו קמעה, ומתוך עיניו השחורות הציצה תוגה אילמת. בהביטו בילדה המשחקת לתומה, עליזה ורבת-חן, ובתפסו פירושם של דברים במלוא אימתם הנוקבת, נזדעזע לפתע, חדור תחושה כי אכן כך הדבר: תינוקת ענוגה כזיוה שלו, נישאת רטושה על חודו של רובה מכודן – – –
שנהבי עצם את עיניו, כמונע עצמו מראות זוועה של ממש; הוא נתחלחל, אגרופיו נתכווצו, והספר צנח לרגליו ונתרשרש כעוף קטול. “ובכל זאת” – אומר היה בלבו – “מוסיף אני לחיות את חיי כאן, כרגיל, כתמול-שלשום”… וכך מתחילים שוב הרהוריו העגומים צובטים את לבו, מרעילים את שלוותו, והריהו צונח על גבי תלולית של עפר, ראשו לפות בידיו, ובנפשו מחלחלת קצת מאותה זוועה ממשית ובלתי-מושגת…
אותה שעה השתרכה לעומתו בעלת-הבית בפסיעותיה הרופפות מזיקנה ומחולשה. בלה ומצומקת סקרה את שנהבי בעיניה הדלוחות, שזהרן ניטל מהן, ומשנתקרבה אליו פתחה בקולה הצורם והמתנשף מנשימה קצרה, ועל שפתותיה המצומקות רחשו הנזיפות השמורות בשבילו:
– הבט, מר שנהבי! על הגזוזטרה שוב כביסה! אשתו כובסת כל היום, והבור שלי מתמלא! אין לי כוח אליכם. אתם מוצצים את דמי! והדייר שהכנסת לי, גם הוא שופך מים כל היום!
שנהבי נתן בה עינים מהורהרות ונוגות, מה היא רוצה ממנו? יום-יום מתחקה היא על עקבות הדיירים, מציצה לחשוף מסתריהם, כביכול, ולשונה אינה פוסקת מלגלגל בטרוניות. שכר-דירה ניתן לה במועדו, ואילו זו סבורה כי דרי-חינם הם הבריות. והריהי מצרדת את קולה, לשונה העוקצנית משבשת את המלים, והקללות ניתכות בזעם ובשטף; ממש כמו באותם הימים בעמדה בשער-הדגים על-יד בעלה, הוא מתיז בקופיץ ראשי דגים ומבתרם לחלקים, והיא מצליפה בעיניה ובשוט לשונה, וצוברת הממון בכיס-עור משומן שקשקשים מבריקים עליו. הבעל – שהיה כל ימיו חסון למדי, ולא ידע כל מחושים – לקה בצינה והלך לעולמו. הבת היחידה שלה, צעירה יפת-תואר, פיזרה את חינה לנכרים ועקרה מכאן, וברשותה של הזקנה נשאר בית-מידות נאה שעליו פרנסתה, אלא שהיא יורדת לחיי שכניה.
משראה שנהבי שאין מנוס מפרץ לשונה של זו, התנער ממקום שבתו, נטרד ונרגז, בלא לענות לה, תפש בכף ילדתו, ומתוך בהילות עצבנית האיץ בה למהר ולעלות אתו, כנמלט מפני פגע-רע, רעיתו קידמה את פניו על הסף, כשחיוכה הטוב נושר מעל פניה למראה זעפו:
– שמעתי, שמעתי… הרי מכיר אתה את יפה: “קליפה” זו!
– מפלצת! – עדיין רגז שנהבי – בימים אלה, כשאין איש יודע מה ילד יום ולעת זיקנה, כשרגלה האחת פוסעת על פי קבר, כיצד אפשר לשים לב לקטנות ולרדת לחייהם של בני-אדם?!…
גילה שנהבי תלתה בבעלה מבטי נזיפה וחיבה כאחת:
– לא כדאי, דוד, להתרגש בשל שטות שכזו! הנח לה ואל תשים לב אליה! חמתה בוערת בה שאין היא יכולה להעלות את דמי-השכירות, והרי היא נטפלת לכל אחד ואחד. ובכלל, יותר מדי עצבני אתה בזמן האחרון!
שנהבי יצא לגזוזטרה להפיג את רוגזו וקבע עיניו בכחולו של ים. שקט וכביר במרחביו השתרע לכל מלוא העין, מעלה אדוות נצנוצים וגווני שקיעה מרהיבי עין ביפעתם. זה כבר לא ראה אניה חורשת את תלמיו. רק אותה ספינה שמוטה על צדה, שהביאה זמן-מה לפני המלחמה מעפילים, ונשארה תקועה בשרטונו של ים, עדיין מרמזת כי שארית הפליטה טרם הובאה לכאן, למפלט האחרון. עמד שנהבי כשהוא תקוע שוב במחשבות עגומות המשתרגות עליו מעברים, הקשיב לפטפוטה הרונן של ילדתו, וקלט את נגינת החליל של נערו בן-העשר, המפליא להפיק מחלילו צלילים ענוגים-נוגים של זמר על כבשים תועים בגיא, על רועה החרד לעדרו, ועל מעין המפכה בין צוקי סלעים ושיחי הרדוף סבוכים. נתפש שנהבי למראות המשתקפים בדמיונו, ונפשו מתלבטת במצוקה אילמת בין נכאי החליל והמית מחשבות טרופות על פולין, עד שהדמדומים בולעים אותו, וקולה של רעיתו מזמינו אל הלחם.
ב
אותה שעה עובר שנהבי מחלון לחלון, בודק יפה את התריסים המוגפים ומקפיד לבל יציץ האור מן החרכים. רק לאחר בדיקה זו הריהו יושב לשולחן, לפת הערב. המסדרון הצר משמש להם גם חדר-אוכל, ובשבתו בחברת רעיתו השלווה וילדיו, שעליצותם הטבעית מתגעשת בקסמי תום וחן, הריהו מזדעזע שוב בנפשו, בהעלותו על לבו, כמה בתי-אב ברוכים וענוגים, שחייהם קלחו בתוך ערוצי הוי עממי שאנן, מוגרים עתה אל הטבח ואל האין; אל הקלון ואל המרמס…
– אכול, דוד, מזרזת אותו אשתו.
מכירה היא בפניו כי אין המנוחה בנפשו, אבל סבורה היא שרק שעת-מעבר היא לו, וכי בסופו של דבר יתגבר וישקיע עצמו בעניני יום-יום כמשפטם של אחרים.
– אבא – פונה אליו הנער – הערב תורך במשמר האזרחי?
– לא, בני, מחרתים.
– כבר מזמן לא היתה אזעקה.
– אל תפתח פה לשטן, בני.
– אבא’לי! – התערבה הקטנה – אתה עושה את הצפצוף?
שאלתה הצחיקה את האם. הנער נסחף אחריה בפרץ של גיל, ואף שנהבי הקודר העלה חיוך על פניו, למרות רצונו, והחל מזרז את הילדים לשינה. בעוד הוא טורח ומסייע בידי אשתו להסיר את הכלים מן השולחן ולהביאם למטבח, נשמעה נקישה הססנית על הדלת. בקומה כפופה קמעה ובראש מכסיף ונטוי לפניו, נכנס לאטו אלפרד זיגל. את מאור חיוכו הצית בפניו כמפייס מראש על הטרדה המעטה שהוא בא לגרום לדרי הבית. בידו החזיק גליון נייר לבן ומרשרש, ובהברתו הגרמנית מלידה, שרחבות בה ומתינות, בירך את בני-הבית ב“שאל-לו-ם” ממושך. שנהבי הזדרז לקבל פניו באדיבות:
– בבקשה, בבקשה! הנה השולחן והנה הכסא!
הוא העלה את אור החשמל בחדרו, הוריד מעל שולחן-הכתיבה שלו את העתון ומכתבים שהיו פזורים, הסיט את כורסתו וזימן את האורח לשבת, כשבת-צחוקו מפיגה את קשיחות קלסתרו הנזעם בקצת:
– בבקשה, בבקשה! כבר מזמן לא ביקר מר זיגל אצלנו.
הזקן השיב רסוקות, נענע את ראשו והתנצל בלשון רכה ומנומסת על ההטרדה, כשהוא מפנה את פניו בחיוך נוהר ושופע חסד לעבר אשתו של שנהבי, ומבשר לה את הבשורה, אשר בה הוא משתף אותה במיוחד:
– קבלתי מכתב מבני… ברח לאיטליה! נחלץ מצפרני הרוצחים!
קולו רעד בדברו, שכן נרגש היה וחדווה עצורה רננה בחובו; עיניו הפיקו זוהר, וניכר היה כי מאושר הזקן על התמורה שבאה לבנו, ועל הפדות הצפויה לו בקרב הימים. עצם הרעיון כי עוד יזכה לחזות בקלסתר פני בנו האהוב, עודד אותו מאד ונפח בו רוח חדשה. עכשיו עלה לדירת שנהבי לערוך את תשובתו לבנו, כי בחדרו למטה אין לו האור המספיק לכך וחסר הוא שולחן.
לעתים, בעמדו משומם ודאוג בתוך חדרו המשונה, בו הוא שוכן, ובהעלותו על זכרו את חדרי ביתו המפואר ואת מעמדו בחברה, הריהו מחייך לעצמו תוך מרירות סלחנית, מנענע ראשו השב כלפי הקירות המפיקים קדרות מדכדכת, ומתאמץ לא לתת ליאוש להעכיר את רוחו בימים אלה, שמצוקת הדירות היא בכל תקפה, ומי שמשיג חדר הרי זה בחינת נס מן השמים ממש. מוטב לו שיברך על המקרה המוצלח אשר זימן אותו לחדר זה, חדר ריק שבעלת-הבית הפכתו למקלט, כיון שגברו עליה לחץ השכנים ואימת הרשות; לאחר שבעלת-הבית קיבלה מאת השכנים את דמי השתתפותם, הפקיעה את החדר מרשותה, אטמה את שני חלונותיו ואת פתחו בשקי חול מגובבים, סתמה את המבוא בקיר-משנה, הכניסה קורות אקליפטוסים עבי-גזע, שורותים, והרי מקלט! תוך-כדי-כך נזדמן לכאן אלפרד זיגל, שנשאר מחוסר דירה אותו זמן, בשל בעל-בית אשר הערים עליו כדי ליפטר ממנו; הלה עקף אליו בניסוח מתעתע בבית-הדין, שאם כי תכנו אינו רצוף מוסר, הרי חוקיותו אינה מוטלת בספק, ובטרם תפש הזקן את אשר אירע לו, עמד מישהו והסביר לו בפשטות מדהימה כי הוצא נגדו צו-פינוי…
נפתע ומדוכדך היה זיגל. משיצא לרחוב שטוף-השמש היה חסר-ישע במדה כזאת, שרק במקרה לא דרסה אותו מכונית. קול צריחתה של המכונית בהיעצרה פילח את חלל האויר כאתרעה אכזרית ומשונה; בני-אדם צעקו בשעת-מעשה, והנהג שירבב לעומתו בעד האשנב פרצוף מעורר זוועה, מפיק חרדה וזעם. הזקן הסתכל בהם מתוך אדישות והוסיף ללכת, משל לא אליו מתכוונים הבריות, ולא טובתו דרשו, שכן, מה ערך לחיים נטולי-טעם המקפחים את חלקו? הוא עצמו עובד לעת זיקנה כמחסנאי במחנה עבודה, תפקיד הכרוך בטלטולים, משכורתו זעומה ועלובה, וכעת נאלץ הוא לחפש לו חדר, שאין להשיגו כלל, אלא אם כן יסלק דמי-כניסה המצטרפים כדי סכום עצום שאינו לפי כוחו.
במשך חדשים רצופים התלבט זיגל בכמה דירות של מכריו, מתבזה ומענה את נפשו, עד שבמקרה הכיר אותו שנהבי, ודבר על לבה של בעלת הבית להרשות לו לדור לפי-שעה במקלט, בשכר כמובן. הואיל – הסביר לה שנהבי – ואזעקות מועטות הן, והחדר אינו תפוש אלא בקורות ובקרשים על-לא-דבר, הרי מוטב שיגור בו אותו זקן נאה ומנומס, שאינו נמנה עם הטרחנים, ואף ישלם לה בעין יפה כמה לירות. הזקנה חומדת-הבצע נעתרה לו, והכניסה את הזקן לאותו חדר-מקלט הדומה למאורה אפילה, אלא שכעבור ימים מועטים התחילה להביט עליו בעין רעה, כעל רוב דייריה; סבורה היתה כי חסד רב לאין שיעור גמלה לו לזקן, ואילו השכר שהוא משלם לה אינו אלא מעט מזער.
עמד זיגל והכניס לחדרו את מיטתו המתקפלת, מיטת-הנדודים שלו, את שתי מזודותיו, אחת גדולה, שרוטה ומעוכה מטלטולי דרכים (הה, כמה גלגולים נתגלגל עמה עד שזכה להגיע לכאן!…) ואחת קטנה, עשויה עור משובח, ובה גנוזות תעודותיו השונות, תמונות משפחה, מידאליות על הצטיינותו בשדות-קרב לשיגוב תפארתה של גרמניה, ושאר חפצים ומכתבים – ארכיונו של אדם זקן שנעקר ממקום גידולו.
עתה יושב הוא בדירת שנהבי ידידו, אשר קנה את לבו ביחסו הנאה ובסבלנות שהוא מגלה כלפי אדם זקן, והריהו מתיגע לערוך מכתב לבנו; עטו מרעיד בידו, ולבו מפרכס בקרבו מרוב רגשות עצורים ותקוות מעורפלות. גילה שנהבי מתקרבת לאיטה על בהונות רגליה, מעמידה לפניו בקצה השולחן כוס תה צלול ופנכה כחולת-עין, ועליה רקיקים מעשה ידיה. הזקן מנענע לה בראשו בארשת-תודה וחיבה, ועיניו זוהרות כלפי שני ילדיה אשר קפצו מתוך ערשם, ניצבים בכותנות-לילה, מחייכים וסקרניים להעיף בו עין, ולחזות כיצד האם מושכת חסד לפליט הזקן, שיד היטלר היתה בו… שנהבי נוזף בהם, מחזירם תוך גערות-זירוז ליצועם, וחוזר ושוקע בכורסה לעיין בעיתון, ומן המטבח עולה קול שקשוק הכלים הנשטפים בידי רעיתו.
והזקן עודנו בראשית כתיבתו. רגשותיו הומים בו, משתערים עליו, מעלים דוק ערפל בעיניו הכחולות, והריהו מכעכע לפתע מלהט כיסופים, ומוחו עמל לכנס את פזורי רעיונותיו שאינם נשמעים לו הפעם, כי ניתקום פגעי העבר ושיבשום תלאות ההווה…
ג
לאחר שדממה גמורה משתלטת בבית, מדובב שנהבי את תיבת הרדיו, מנמיך את זמזומה האוצר המית-תבל נבוכה, ומכבה את אור החשמל כדי לחסוך במאור לבטלה. על פני ציפוי-הכורסה הצחור מרצדת בהרת אורה הירוק של התיבה הנהפכת מיד לעין-קסם מסתורית. שנהבי גוחן עליה, והמחוג מתחיל לזוז ממקומו ולחלוף על פני ארצות ומדינות, מקרב מרחקים בשטח, ומפיק בליל לשונות נכר של בני-ברית ושל אויבים, המתנצחים בלהגי שנאה וארס על הדם ועל הרצח.
עולם מטורף צווח באזניו של שנהבי, ואותה שעה נישאים אליו מדירת השכן מנגד קולות צוהלים של אנשים שמחים, שנתכנסו להילולה או שמחה משפחתית, ותמיה היה שנהבי עליהם, וגם על עצמו, כיצד אפשר בימים אלה לאכול, לשתות ולשמוח, כאילו דבר לא נפל בעולם, והכל כשהיה, בני-אדם נענים בשמחה לקראת סחרחורת מחול מלווה קריאות פרא וחיה מיער.
לפני עלותו למשכב בודק שנהבי את המקלט שלו, כלומר את השולחן העומד בפרוזדור. בשעת אזעקה אין הוא ורעיתו יורדים למקלט של-מטה; שנהבי אינו שם בו מבטחו; הוא סבור כי בפגיעה ישירה מוט יתמוטט הבית כולו, ואשר להגנה מפני רסיסי פצצה אין טוב מן הפרוזדור הזה, החסום מכל עבריו בקירות כפולים. הוא היקנה לילדים את ההכרה, כי השולחן הוא המקלט הטוב ביותר, ומשנשמע קול ילל הסירנה, חשים הוא ואשתו להקים את המקלט. בשקט, בלא בהלה יתירה, משכנים הם במשך רגעים מועטים את הילדים אחוזי השינה. וזה משפט המקלט: מזרון על גבי השולחן, שנים מלמטה, לצדדים, מצע מתחת לשולחן ועליו פרושה שמיכה, כר, והילדים מועברים ומושכבים זה בצד זה, מתקוטטים קמעה ונרדמים… ואילו שנהבי ורעיתו יושבים על כסאות, מול הילדים, המובטחים “פחות או יותר”, ומסתכלים בהם מתוך הקשבה מרוכזת לילל הצפירה האחרון, המתרסק בחלל האופל, מתריע ונוסך חרדה שלאחריו משתלטת צפיה רווית-אימה, ביעותי-מוות והרס.
ד
לילה אחד שכב הפליט זיגל, רצוץ-גוף ועכור-רוח, על יצועו בחדרו-מקלטו ושנתו נדדה, כי הוליכוהו הרהוריו חזרה אל נתיבי עברו, והוא נזכר באחד משליחי-ציון אשר סר לעירם וניבא לו כי באחד הימים יבואו כל המאורעות הללו כחתף על יהודי גרמניה השאננים והבוטחים. כמתעתע היה האיש בעיניו, וזיגל שפך עליו את חרונו ונזף בו על חוצפתו. ודאי, שהוא זיגל, לא היה היחיד אשר לא האמין בשואה המתרגשת ובאה, לא האמין ונענש… אלא שאין הוא יכול להבין שדוקא מתוך אלה, אשר הלכו לציון ובאו להניח אחריהם אריחים על גבי יסודות חיים חדשים, נמצאו רבים אשר התעיבו דרך, וסילפו כאן, בארץ התקוות, את בינת המוסר היהודי ושיבשו את מידות החיים. קשה לו לשכוח כיצד הוצא במירמה מדירתו… הוא, זיגל, סבור היה כי אם רק יזכה לעלות לכאן ובא הקץ לצרותיו, והנה – פרשת הדירות… וגם עכשיו, לאחר שהגיע לפינת-מקלט זו, קפץ עליו רוגזה של בעלת-הבית המרשעת. לראשונה נהגה אתו ברכות, כמעט בעדינות לבבית חדורה חרדה, ואף הזמינה אותו כמה פעמים לכוס תה, אלא שהזמנות אלו היו לו לזרא. אוהב הוא להתבודד בפני עצמו, ושיח לשונה של הזקנה, להגה התפל ומראה החיצוני אינם עשויים לצוד לבו של אדם יפה-נפש, ולאחרונה הגדישה את הסאה ופקעה סבלנותו.
יום אחד לפנות-ערב, לאחר שחזר מעבודתו, נטל את הקומקום למלאותו מים במטבח, להכין תה לעצמו. והנה ניצבה לו זו על דרכו, על הסף, כאורבת לו, העלתה חיוך ממותק על פניה הקמוטים, ובידה הרזה דחפה בקומקום שבידו:
– לא צריך, מר זיגל, בוא ותשתה אצלי.
עיף היה מעמל היום ולא נוח היה לו להיענות להזמנתה של זו, שכן נאלץ היה לענות את נפשו כל פעם שהיה מיסב אתה לשולחן על כוס תה, ורק מתוך אדיבות היה מחייך, ואזניו נצרמות מן הגרמנית המשובשת שהיתה מזכה אותו בה, בבקשה לגרום לו קורת-רוח. הכבידה עליו גם התכונה החגיגית שאצלה הזקנה לשתיית-תה זו בצוותא. הוא הביע בדרכו, דברי תודה ואמר להשתמט, אלא שהיא החזיקה בו ודחתה את סרובו:
– אין-דבר, מר זיגל, נשתה תה ונפטפט קצת…
ועד שהוא עומד ותוהה עדיין, משכה אותו בשרוולו והורתה לפניו את הדרך אל חדרה. לקראת השולחן, שהיה כבר ערוך ומכוסה במפה, הכוסות מבריקות, והעוגה מכוסה במפית, ואין הם צריכים אלא לשבת ולהשתעות יחדיו. לא ראה ברירה לפניו ונשמע לה.
משמזגה לו את התה וחתכה לו מן העוגה (את הפרורים שנשרו בשעת ההגשה מן הצלחת הגדולה לפנכה שלו, אספה באצבעותיה הרזות, והטילה אותם ככדור של בצק אל פיה), החלה לעסוק ב“נפטפט קצת”… גלגלה את הדברים במכוון, על הבדידות הקשה לאדם, על החיים שהתאכזרו לה במיוחד, על בתה חנה’לי שגרמה לה צרות לרוב, ושוב על הבדידות שנפלה בחלקה לאחר פטירת בעלה. ולפתע תקפה אותו בשאלה:
– למה זה, מר זיגל לא התחתנת שוב לאחר שמתה עליך אשתך?
אלפרד זיגל בא במבוכה, יושב היה ומחייך לעומתה מתוך אדיבות, לוגם מתוך הכוס ומקווה לסיים איך שהוא את הביקור ולהיפטר ממנה, ויש שלא היה מקשיב כלל לדבריה, שקצתם לא היו מובנים לו די צרכם; והנה השתערה עליו בשאלה זו. כלום יעמוד ויספר לה, לזקנה כי עדיין נוצר הוא את זכרה של רעיתו המנוחה בלבו? שעדיין מהרהר הוא בדמותה האצילית, וכי אף יום אחד לא עלתה מחשבה על לבו לקשור גורלו באשה אחרת? אך מכיון שנשאל, ענה סתמית:
– מפני סיבות שונות.
קימצה הזקנה שפתיה בארשת מדומה של השתתפות בצער, והטיחה לו בפניו:
– עשית שטות, מר זיגל!
הוא לא השיב לה והיא הפליגה שוב בדבריה, סיפרה על בעלה המנוח, שלא היה ראוי בשום-פנים כי תשב אחריו באלמנותה; אכן נואלה לעשות. זיגל ישב דומם, כנזוף, נקוט בנפשו על מסיבה זו בחברת הזקנה שעצם דיבורה בלבד יש בו כדי להרגיז, ומכיון שלא הקשיב יפה לשיחה, לא הרגיש כיצד עברה זו לדבר פתאום על חליפות שהשאיר הבעל אחריו, והן שמורות עדיין בארונה… ותוך כדי-כך קמה, ניגשה לארון, הוציאה מעיל עליון מאריג משובח, החזיקה בו בסמוך לתפרים שבינות לשרוולים ולגב, חייכה אליו בחיוכה החונף והבלתי נעים, ואמרה דבר שנראה משונה בעיניו:
– תמדוד בבקשה, מר זיגל, מעיל זה.
הזקן נבוך:
– אבל לשם מה?…
– ככה, תראה כיצד הוא הולם אותך!
בלחיו של זיגל פרחה אדמומית של כלימה:
– לא צריך, לא צריך, אני…
– אין דבר! – שיסעה הזקנה את דבריו – רק תמדוד ותראה.
ולא הרפתה ממנו, ולמורת-רוחו הכריחה אותו לפשוט את מעילו הישן ולמדוד את מעילו של בעלה המנוח, ותוך-כדי-כך טפחה לו על גבו מתוך קורת-רוח, ומשכה אותו אל הראי להראותו עד מה הולם אותו המעיל הזה:
– הפלא ופלא! לפי המידה ממש! רחב במקצת אבל אפשר לתקן.
וכאן העלו פניה המקומטים מין צוהב של שביעות-רצון, והיא טלטלה את אורחה לפני המראה מאחוריו ולפניו, להראות לו כמה נתנאה במעיל משובח זה, ואצבעותיה הרזות לא חדלו מלטפל בו, משכו בקצות המעיל מאחרי גבו, הישירו, כביכול, את הדשים, ניערו את האבק המדומה מעל הצוארון, וכל זה מתוך קירבה אינטימית, כמעט לטפנית…
אותו רגע היה פתאום כל הענין לזיגל לזרא, ורוגז החל מפעפע בו. סולד היה ממראה דמותה של הזקנה וממגעה, לא די שנתפתה שוב לשתיית תה עמה, הרי היא מרשה לעצמה לנהוג בו זלזול כזה וקלות-ראש שאין הדעת סובלתה! פתאום עקר את גופו מתוך ידי הזקנה הממשמשות בו, ותקוף-חימה נזדרז לפשוט את המעיל והשליך אותו על הכסא הסמוך בתנועה של קוצר-רוח:
– מה זה? מה זה, פתאום, למדוד עלי מעיל של… של…
הזקנה נתנה בו עין זועמת, פניה לבשו אכזבה, וכל אותה ארשת של מתיקות וחיבה נעלמה לגמרי. בקמטי פניה נסתמנה שוב אותה הקשיחות של זקנה רעת-לב, הנסוכה עליה תמיד, והוא, אורחה, לא היה בעיניה אלא אדם כפוי-טובה וכסיל שאין תקנה לו:
– מה יש? מה הכעס הזה? וכי שחטתי את האווזים של מר!
זיגל לא השיב לה. הודה לה בשפה רפה ופרש למאורתו האפילה, נעלב ומדוכדך. כל עצם הויתו, הווית אדם מחונך ובעל נמוסין, נפגעה קשה, ובו בזמן לא ידע ולא שיער שתגובתו נראתה בעיניה כזלזול חמור בכבודה.
למן היום ההוא החלה לרטון בפניו ולהתאנות לו, ואמש הודיעה לו פתאום כי עליו לחפש לו דירה אחרת, הואיל ואת החדר עליה להתקין בשביל קרוב שלה. ודאי שהיא מכזבת. את החדר יש בדעתה להתקין כדי להשכירו בכסף מלא! שוב מתלאה… לולא הזוג שנהבי, יהודים מיוצאי המזרח דוקא, ודאי שהיה קץ בנפשו; אנשים אלה הם היחידים שבחברתם יחם מעט ללבבו.
שעה ארוכה הציקו לו הרהורים האלה. לבסוף כאשר נרדם בשעה מאוחרת, לא קלטו אזניו הכבדות את ילל הצפירה. שוכני הדירות בכל הקומות קפצו מבוהלים מיצועיהם, התעטפו בחלוקים ואחוזי צמרמורת מחמת שינה וחרדה, התנגפו בחשכה על גבי המדרגות, בחושם למקלט. הראשונים שנכנסו האירו את החדר בפנסיהם ומצאו את זיגל על יצועו. נבוך היה ומלא בושה. בידים רועדות לבש את גלימתו הצבעונית, קיפל את מיטתו ודחקה לקרן-זוית, ערם את המזוודות זו על גבי זו, כדי לצמצם בשטח, והעלה אש בעששית הקטנה התלויה על גבי העמוד. אף כי האנשים היו מבוהלים וחרדים נרגעו במקצת בהגיעם למקלט, ואחדים מהם אף התלוצצו על חשבונו של מר זיגל. מתוך אחת הפינות, ממעבה האפלולית, רטנה הזקנה בקולה הניחר:
– בודאי שזה לא נוח. בני אדם נכנסים למקלט והרי הוא נמצא כאן בתחתוניו. שיחפש לו דירה אחרת!
איש לא השיב לה, שכן שנואה היתה על הכל, ואילו זיגל המנומס ענה לה בשקט:
– רק סבלנות קצת, גברת, גם דירה אמצא, רק סבלנות.
הזקנה השיבה בנהימה. מישהו צחק. אשה צעירה נענתה בצלילי קול עריבים לאוזן. הבריות החלו לפטפט ולהפיג על ידי כך את שארית החרדה. ארכה במקצת השעה, ולשוא תרו עיניו של זיגל אחרי בני בית שנהבי. הללו לא ירדו למקלט, וזיגל נזכר כי אין הללו שמים אמון במקום זה. חרש חמק מתוך עדת האנשים שהעיקו עליו בזרותם, עלה לקומה השניה והתדפק על הדלת. שנהבי ורעיתו קבלו אותו בסבר-פנים, כשהם יושבים מול מקלט הילדים – או כפי ששנהבי היה רגיל להתבדח – מול “תיאטרון הבובות”…
השתעה עמם זיגל שעה קלה, סיפר להם איזה מקרה שקרהו באחד הימים, נתלהב בעצמו מכמה פרטים שבשעתו לא החשיבם, ואילו עכשיו לבשו בדמיונו תוספת גוון. שנהבי ורעיתו הקשיבו יפה לשיחו, שהיה מתובל בבדיחות-הדעת, עד שילל הארגעה פילח את דומית הלילה וקרע את קרום השקט. זיגל פרש לחדרו שהיה ספוג הבל ריחות חמים של הבריות, והשקט שנשתרר הכביד עליו ביותר באלם הבדידות. הזקנה, שהמתינה לו, כנראה, נתקרבה אל הסף וחזרה ברוע-לב עקשני על תביעתה:
– לא, אין זה מקום לדירה. השכנים רוגזים עלי. אומרים שמקלט צריך להיות מקלט! הצדק אתם, ושיחפש לו דירה אחרת.
היא נעלה אחריה את הדלת בדפיקה וזעמה מפעפע בקרבה. זקן טפש שכמותו! האם לא כדאי היה שיבין קצת את החיים! זקן גלמוד שכמותו! במקום לשכב שם בחדר האפל, בלכלוך, הרי מוטב היה לקבוע את מיטתו בחדרה, בסמוך לה… גם היא גלמודה וערירית כמוהו, ויכולים היו שניהם לבלות יחדיו את ימיהם בנחת ובשלוה… שתי חליפות משובחות של בעלה שמורות בארון הבגדים שלה, מעיל חורף מצוין, לבנים וגם עניבות משי… אף הוא, בעלה, גבה-קומה היה, אמנם קצת שמן ממנו, שכן זה ענוג יותר, אינטלגנט והדור במראהו… אלא שייקה שוטה הוא! משהיא מסבירה לו פנים ומתכוונת לטובתו, הריהו מתרתח פתאום וממהר להסתלק לחור שלו, כאילו אינה קיימת כלל וכלל… שילך לעזאזל!…
זיגל חזר ועלה על משכבו, אלא ששוב לא פקדה אותו התנומה. הוא שכב אפרקדן והרהר בבנו אשר הודיע לו כי יש תקווה שבקרוב ייחלץ ממעצרו זה, באיטליה, כי הבטיחו לו ולחבריו הפליטים להעלותם בקרוב ארצה. זיגל מעודד את עצמו ומתנחם כי לכשיבוא בנו תחול תמורה לטובה בחייו. ברגעים אלה עוברת בו הרגשת רוך, והוא מוכן לשכוח את מצוקותיו ולראות את הדברים הקודרים באור אחר.
לפתע תקפו הרצון להזין את עיניו בקלסתר פני בנו. ואם כי השעה היתה כבר לאחר חצות, לא עמד בפני חפצו, משך אליו את המזודה, הגדיל במקצת שלהבתה של העששית והעמיד אותה על המזוודה הגדולה, למען ייטיב לראות; חיטט והוציא מבין ערימת התעודות צרור צילומים, קשור בחוט כחול, צרור המקפל בתוכו מיטב זכרונות חייו, מעמדו בחברה ובמשפחה, נובר היה בגל הצילומים ומעלה את קלסתר דמות בנו, אחת מתמונותיו החביבות עליו ביותר, שנשקף מעליה פרצוף חביב של עלם בעל בלורית מתולתלת, מצח רחב ומוצק, עינים יוקדות ושופעות בינה, פרצופו של צעיר יהודי יפה-תואר; צילום זה הוא מימים שלאחר האוניברסיטה. שנים מעטות לאחר-כך יצאו לו מוניטין של עורך-דין מוכשר, בעל חוש צבורי ער, אדם התובע צדק ללא רתיעה; נאומיו השנונים הוציאו לו מוניטין במדינה. אכן, אף הוא לא חזה את הבאות, והיה אחר-כך בין הראשונים שנכלאו בין גדרי-התיל, לקלס וענויים. והנה נתרחש נס, והוא הצליח להמלט באורח-פלא, וכעת מאמין הוא כי ברוב מרצו ואמונתו עוד יפלס נתיב אליו, אל אביו הזקן, לנחמו ולעודדו לעת זקנה.
עיניו לא שבעו מראות בתמונה. הסתכל בה שעה ארוכה, העמיד אותה באמצע, על גבי המזודה, בהסמיכו אותה אלכסונית אל הקיר, מול העששית, למען יפול עליה אורה מקרוב, ובעוד המזודה הקטנה פתוחה לפניו, נצנץ בו הרעיון לקשט את המראה במקצת. הוציא שני גביעי-כסף גבוהים עטורי גילופים, שזכה בהם בשעתו, בימי עלומיו, כשכוחו היה יפה לספורט. הציג אותם משני עברי התמונה, לפאר אותה ולהוסיף לה חגיגיות, חייך בקורת-רוח למראה הצירוף המוצלח, נטל ופרש מטפחת מגוונת, והניח עליה בהקפדה רבה את המידליות שלו. כילד העורך את צעצועיו, ולא נתקררה דעתו עד שהוציא והוסיף גם את תמונתו ותמונת אשתו המנוחה, והיו נראים כסוככים באברתם על הבן, שכל רע לא יאונה לו חלילה, והריהו מצטחק ביניהם, בעוז, בחביבות ובבטחון של אדם צעיר שהשעה משחקת לו כביכול, שעולמו עוטפו בזיו והכל בהיר לו ונהיר…
סמך זיגל את גופו על מרפקו, כשהוא שכוב על צדו, הסתכל ארוכות מתוך כסופי-נפש הומים בתמונות אשר לנגד עיניו, וראה בעיני רוחו מראות אחרים, רחוקים, מעולמו הנאה, החרב… כך התשוטט במבוך זכרונותיו, מתפלא בלבו על האומץ שעמד לו כדי להגיע עד הלום, לשכב כאן במצב העלוב בחדר-מקלט אפל וקודר זה, שרוחות הסתיו נושבות בו בעוז, ולהתחמם לאור קלסתר בנו המרעיף ניחומיו לנפשו הנכאה. אכן, מי מילל ומי פילל כי בנו זה, שהיה אזרח גרמני לכל פרטיו ודקדוקיו, מעורה בעמה, בשפתה ובתרבותה של גרמניה, מבושם מריחות ארצה, יכתוב לו היום בפסקנות, כי הגיע לרעיון, שאין מוצא אחר אלא במולדת ליהודים בארץ האבות, ויתפאר לפניו שבכל שעותיו הפנויות שוקד הוא על “למוד שפת הנביאים והחלוצים”…
דמעות נקוו בעיניו של זיגל. ואף כי יודע הוא כי לא רבות השנים שנכונו לו עוד כאן עלי אדמות, שכן נתרופף כולו מרוב תלאות, ולבו נחלש, הנה מתנחם הוא, כי אם יזכהו אלוהים לחבק את בנו בזרועותיו, הרי עדיין יש טעם ותכלית לשארית חייו, ויש גמול-מה לצרות. עוד השבוע עליו לעלות ירושלימה, והוא לא יצא ממשרדי העליה עד שיבטיחו לו נאמנה כי לבנו תנתן האפשרות לעלות; הוא לא ירפה מהם, יסביר להם וישדל אותם ברכות, ואם יהיה צורך בכך, גם בתקיפות ללא רתיעה עד שישיג את מבוקשו, את מטרת חייו האחרונה. לבסוף נרדם זיגל, שבע-זכרונות ומשועשע-תקוות, בלי לכבות את העששית, וזו הוסיפה להטיל את אורה על שני הגביעים המתנוצצים ועל קלסתר פני הבן והוריו. הזקנה – שיצאה לפנות-בוקר מחדרה ואור העששית רמז לה מחשכת המקלט – נתעתה להציץ פנימה מתוך סקרנות, נבהלה קמעה, בראותה את המראה המשונה בעיניה, ובעמדה רגעים מספר כנטועה במקומה, לא גרעה את עיניה מפני הזקן שאצילות היתה נסוכה עליהם בשנתו, והיא הפטירה חרש, תוך רוגז מהול בבוז: “אין זאת כי יצא הזקן מדעתו”…
ה
גשמי- זעף ניתכים בעוז.
מכורבלת בבגדי-צמר חמים יושבת הזקנה בסמוך לחלון. יד גרומה וסמוקה מקור מושיטה היא כלפי הוילון, מסיטה אותו הצידה ומציצה בעיניה הדלוחות החוצה, ועל פניה הכמושים מהבהבת כמיהה ילדותית, המעלה באפה ריחות נשכחים וקטעי התרחשויות, בצליל, ובצבע, כאילו רק תמול-שלשום אירעו… אוהבת היא לשבת על-יד החלון ולהסתכל במטרות-העוז מתוך הנאה חריפה, משל רואה היא כיצד מלקים את האדמה, ממרקים את עוונה ומטהרים אותה מחלאתה ואבקה. בתשוקה קבועות עיניה בגשם הנצלף אלכסונית, בשלוליות המתהוות ובפלגי המים השוקקים בסמוך למדרכות, הולכים ומתרחבים עד שגלגלי האוטובוסים חוצים בהם בכבדות תוך עירבול והעלאת קצף. הגשם מוסיף לשטוף בעוז, עד שהוא מערפל את הרחוב, העוטה דוק עמום כעין העופרת הכחלחלה. הזקנה מרוצה. הרגשה שקטה ונעווה מלפפת אותה. היא משפשפת את כפות ידיה זו בזו, מכניסה אותן לשרוולים של מעילה הצמרי, מכווצת כתפיה הצרות תוך צמרמורת קלה, והריהי מוכנה לשבת כך שעות, בלי לזוז ממקומה, כל עוד הגשם ניתך.
אשה צעירה חולפת במרוצה על גבי המדרכה הריקה מאדם; תוך כדי הילוך היא מכפתרת את מעילה הקצר, ששוליו מתבדרים, מבקשת להגן על גופה; שמלתה הדקה נטפחת לברכיה, גרביה רטובות לגמרי, נעליה קיציות, וניכר בה כי בשעה שיצאה מביתה לא שיערה כלל כי גשם שוטף יתקוף אותה בדרכה. שעתה דחוקה לה, כנראה, שכן אינה מחפשת לה מחסה. ממהרת היא אל תינוק שהשאירה לבדו, ומשראתה כי אין הגשם פוסק, הרי היא מפקירה את עצמה לרשותו: עליה להזדרז ויהי מה! כבר הגיעה שעת אכלו של התינוק. ודאי כבר התעורר והוא צווח. היא חותרת בקושי מול הגשם והרוח, נאבקת עימם ומטה את פלג גופה העליון מתוך התאמצות. אך הנה הגיעה לשפת המדרכה ונתעכבה, עליה לחצות את הכביש, אלא שפלג המים נתעצם, גאה, ואין היא יכולה לעבור בו בנעליה הקלות. היא מתרוצצת הנה והנה, לעקוף את הפלג, תרה אחרי מקום-מעבר צר ואינה מוצאת. הזקנה מסתכלת בה, ופניה הנוקשים מעלים חיוך רפה, המעווה קמעה את פיה הפעור: “אדרבה, חצופה! נראה-נא, כיצד תעברי את הרחוב בגשם כזה?”… היא מקרבת את פניה לזכוכית הקרה, כדי שתיטיב לראות, וקצה אפה הנוגע בזכוכית הופך שטוח וחיוור ומשווה לה ארשת מגוחכת ביותר. האישה הצעירה מביטה כה וכה, חסרת ישע. והזקנה עוקבת אחריה בסקרנות רבה, שתום-ילדות מהול בה; ניתן לה ענין כלשהו לענות בו ביום סגריר קודר זה.
חייל גבה-קומה וחסון, עטוף במעיל-גשם ירוק ומתנוצץ, פוסע לקראת האשה הצעירה הנתונה במיצר; עוד מרחוק הבחין במצבה, והריהו מחייך, כאומר: שאלה זו ניתנת להיפתר על נקלה. והאשה מסתכלת בו ומחזירה לו חיוך של מבוכה. הוא אומר לה משהו בגשתו אליה, והאשה מנענעת לו בראשה בחיוב (הזקנה מקדירה פניה ואינה גורעת עין). האשה הצעירה מרימה זרועותיה כאומרת לחבק את החייל, וזה גוחן קמעה, לופת גבה בזרועו האחת, ובשניה חובק הוא את רגליה סמוך לברכים, ומרים אותה בתנופה אחת; האשה שוהה רגע בזרועותיו כתינוקת, ומיד הריהו מרחיב את פסיעותיו, חוצה את הפלג מעבר מזה, נושא אותה לרחבו של הכביש השטוף במים, עד שהוא מגיע למדרכה שמנגד. כאן מתארע משהו המדהים את הזקנה, המסתכלת בכל המחזה הזה, נסערת ברוחה וזעם בלתי ברור מחלחל בה; משהעמיד החייל את האשה הצעירה על רגליה, הריהי מעניקה לו לפתע נשיקה חטופה על לחיו, פורשת ממנו ומסתלקת מהר, בעוד זה עומד על עמדו, מביט אחריה בחדווה, ובפניו חתום חיוך שאין הגשם יכול להעיבו…
הזקנה נתרתחה ונרתעה מן החלון, משל מעשה-זוועה ראו עיניה. חצופה שכזאת!… – פרוצה שכמותה!… משום-כך משוטטת היא בגשם דוקא, כדי לצוד לבם של חיילים! ואל זה נטפלה דוקא, מפני שמן הנכרים הוא, ועתה מחכה שירוץ אחריה… רבש"ע! מה טיבן של נשים אלו בימינו? היכן למדו מנהגים שכאלה?! ועל-שום-מה, איפוא, צריכה חנה’לי שלי להיות טובה מהן?… כאן נקפה לבה, ורוגז מהול בצער של כאב טורד הסעיר את רוחה. מרת-נפש היא כל הימים, וכל פעם שהיא מבקשת לתת פורקן לזעמה, לשכך את רוגזה, היא נכשלת באיזה מעשה נמהר שאכזריות בו. לאחר מעשה יאכלה הנוחם, ואז היא מחפשת לה הצדקות בדויות. חנה’לי… פרחה לה חנה’לי ואיננה… והבית ריק בלעדיה…
הענין התחיל מהערתה של אותה מנוולת, בת-עירה, שסרה אליה יום אחד, לשם ביקור, כביכול, ישבה אצלה שעה ארוכה והיתה מספרת אתה על דא ועל הא, מגלגלת בכל מיני ענינים, ולא פסקה מלשאול בכל פעם בעקיפין על חנה’לי שלה ועל מעשיה, ולפתע, לפני צאתה, לא התאפקה ואמרה לה:
– היודעת את, פרומה’צ’ה, עליך לשים עין על חנה’לי שלך…
מיד לאחר אמירה זו הרגישה היא, פרומה, כי כל הביקור הזה לא בא אלא כדי להשמיע אזהרה זו באזניה… לבה נקפה והיא הרגישה כי ברכיה פקות מרוב חרדה. היא נתנה במכירה שלה עין-זעם נוקבת, כאומרת לעקור כל חשד מלבה, כל צל ספק בתומת בתה, ולבסוף הבליגה והגתה קצרות:
– רוצה אני לשמוע דברים ברורים.
ואז קנתה לה שביתה שוב, כולה אומרת חשיבות. ולאחר שתיקה קלה, בלי לשעות לחיוורון הנסוך על פני האם, פתחה בנעימה של לחש, כחוששת להשמיע את הדברים בקול רם:
פרומה’צ’ה… מרננים אחרי בתך… אין היא מתנהגת כשורה… רואים אותה מהלכת עם חיילים, מן הגויים… בבתי-הקפה ובמקומות אחרים שבת ישראל כשרה אין לה שם דריסת-רגל…
הזקנה הפסיקה אותה בזעם:
– טוב, טוב! שמעתי…
– ראי פרומה’צ’ה, הזהרתיך… אני את שלי עשיתי!
– טוב, טוב… ודאי יש הפרזה, טוב… טוב! רוחה נפעמה בה, והיא הרגישה כי עולמה מתמוטט. עוד זה חסר לה! אחרי-כן נשארה לבדה, ישבה שוממה על הכסא, ועיניה בוהות כבחלל ריק. כיצד לא שמה לב להתנהגותה של הבחורה עד היום? אמנם רגילה היא לאחר בלילות לפעמים, אך היא לא ראתה בכך כל רע, שכך דרכן של בחורות צעירות ונאות; אבל כיצד לא התחקתה על עקבותיה לראות ולדעת בחברת מי היא מבלה?… בת סוררה ופרוצה שכמותה! ואז החלו המדנים בבית. לראשונה לא הגידה לה דבר. החליטה לעמוד קודם-כל על אמיתות השמועה, והחלה לארוב לבת, לעקוב אחריה בחשאי וביקשה לתפוש אותה בקלקלתה. יום אחד מצאה את הבת כשהיא נחפזת להתקשט מתוך קוצר-רוח ובהילות משל חוששת היא שמא תאחר מועד צאתה של רכבת. תוך-כדי-כך הציצה הזקנה בעד החלון, ועיניה נתקלו באיש-צבא המטייל לו לאורך המדרכה, הלוך ושוב, ונראה כממתין, שכן נשא עיניו מפעם לפעם לעבר חלונות דירתה… לפי צאורון כותנתו הזקוף כלפי מעלה, ולפי הקדקד, ששערותיו גזוזות בסמוך לעור הצחרחר, הכירה בו מיד כי נכרי הוא. נתרתחה מקצף ונתנה בבתה עינים פולחות: – לאן אַת מתכוננת?
– עלי לגשת לאיזה מקום, אמא.
– לצאת ל“שיגץ” הזה המחכה לך בחוץ!"
– איזה שיגץ, אמא? – העמידה הבת פני חפה מפשע, ומיהרה לשים את המעיל על כתפיה.
כאן פקעה סבלנותה של הזקנה, שכן לא הטילה עוד ספק בדברים, השתערה על הבת וסטרה לה על לחיה. תוך כדי רגע חמקה זו ונסתלקה מן הבית לקול פרץ צווחות וגידופים הניתך מפי האם. משניגשה הזקנה לחלון ראתה כי אותו חייל מתרחק והולך מעבר לכביש, ואילו הבת נחפזת בלכתה על גבי המדרכה השניה, כאילו דבר אין לה לחייל. “ודאי רמזה לו”… שיערה הזקנה ולא נתקררה דעתה, פרצה החוצה, חיפשה לה סתר בסמוך לגזעי העצים, התחקתה על עקבות הבת בזהירות רבה, עד שלבסוף ראתה לחרדתה הרבה, כיצד נתקרבו השנים זה לזה, והמשיכו יחדיו דרכם שלובי זרוע…
גם לאחר אותו מקרה שהחשיך עליה את עולמה והפך את הבית לקלחת של מריבות, עמדה הזקנה לא לילה אחד על בהונות רגליה כדי להציץ בעד החלון ולראות מי הם הללו המחזירים את בתה הביתה, ולא אחת נוכחה לדעת כי לא דיבה היא בפי הבריות, שכן מהלכת הנערה לרוב בחברתם של אלה אשר מהם למדה את הפזמונות הנלעגים בלשון הזרה לה. אמנם, מחזרים היו אחריה גם צעירים שלמדו אתה בבית-הספר, ומהם גם בחורים טובים, אבל משום-מה לא היו אלה לפי רוחה הסוערת. אכן היה בה משהו מן האב, שבשעתו נתפש גם הוא לנשים אחרות, ולילות נדודים רבים וקשים מינה לה; אותו הדם הלוהט ואותה קלות-הדעת היו גם בבת הפוחזה. וכך גלשה הנערה במדרון, והיא, האם, לא השכילה לרסן אותה בעוד מועד, ודחפה אותה שלא מדעת לזרועות החיים, שראשיתם רצופה תענוגות וסופם מפח-נפש. בת סוררה ופרוצה!… הלכה לה לבסוף אחר מאהבה הנכרי, ואין יודע עוד מה גורלה ומה מעשיה. עקרה מכאן, אף בלי ליטול ברכת-הפרידה ממנה, רק מסרה על ידי שכנה שהיא נוסעת מכאן, ואם יום אחד יעלה הרצון מלפניה לחזור – תודיע על כך קודם במכתב… יש ובשעה שנושא-המכתבים שוהה בחדר-המדרגות, בסמוך לתיבות הדואר, מתעכבת הזקנה על הסף ותקווה חשאית נובטת בה: שמא היא חוזרת כבר?… אמנם, ראויה היא, הפרוצה, כי יתלשו את שערותיה מראשה, כי יחבלו בלא רחמים בגופה הטמא, אך הלוואי ותחזור כבר!…
הגשם פסק, אך הזקנה נסתבכה בינתים בהרהורים על הבת. הגות-רוח עכורה נחתמה בפניה. מריבות פרצו תמיד בבית, שכן לא חפצה לקבל מרות. אך בלעדיה שמם עולמה, נתרוקן, כי בכל-זאת מילאה את החדרים קול צחוק ושיר, ובדיחות-הדעת, המיית חיים צעירים… לב טוב היה לה לנערה, ומבטיה של הזקנה התרפקו תדיר בגאווה מסותרת על גווה החמוד, ואזניה לא שבעו משמוע את רנן קולה. מי יודע, אלמלא הבליגה, ולא היתה מביאה אותה לידי מצוקת-נפש בתוכחותיה הבלתי-פוסקות, ולא היתה שוללת ממנה כסף לתמרוקים ולשמלות, שהנערה חשקה בהן כל-כך, אפשר ולא היתה משרכת דרכיה, ולא היתה מסתלקת מביתה. אלא היא, האם, יודעת ומכירה יפה בטבע של עצמה: מהירת-חימה היא, להוותה, והדבר הוא בעוכריה. כיוון שלא יכלה לשלוט ברוחה, הביאה את הנערה לידי סוף זה. בת יחידה! היא העתידה לרשת את כל הונה ורכושה! חלכה לה – ואין קול ואין הגה.
פעמים מתעורר בה, בזקנה, הרצון להתנקם בה ולהעביר את כל נכסיה בצוואה לטובת הציבור; אלא שרעיון-שוא היה זה, משתעשעת היתה בו בלי להאמין שעשה תעשה כך, שכן אין היא אוהבת את הבריות ולא את הצבור, ועל-שום-מה, איפוא, עליה לדאוג לטובת הכלל?… לא, שטות גדולה שכזו – לכך אינה מסוגלה. אלא מה לעשות לבת שמרדה בה ואיננה? וימיה חולפים בלעדיה בקדרות ובשממון… ומסביב – השכנים מרגיזים אותה, הכל עוינים אותה, והיא, אף היא שוטמת אותם! כלכל אותם לא תוכל…
היא נתקרבה לארון הבגדים ופתחה את שתי דלתותיו. כמה שמלות, חזיות, צנצנות-תמרוקים ושאר מיני חפצים קטנים השאירה הבת בחפזה לברוח, והזקנה נוטלת אותם ממשמשת בהם, בוחנת טיבם, ותמיהה על שאין הנערה באה לקחת אותם, כי הרי אין להעלות על הדעת שהיא, הזקנה, תקשור אותה בחבלים כדי להחזיקה בבית בעל כרחה… לפני מראה זו היתה עומדת בכל מלוא גווה החמוד, מתפרכסת ומפזמת לה ניגון עליז בלשונם של הנכרים, וריחות בשמיה נידפים ומגרים את נחירי אפה של האם; אותה שעה היתה האם מתכנסת לה בכורסה שבקרן-זוית, כאורבת לה לבת, עוקבת אחרי כל תנועותיה, מתבוננת בה כתוהה על פשר החן המגרה האצור בגופה הצעיר והרוטט, ומבקשת לה לפתע תואנה לפתוח אתה בריב, להרגיזה קמעה, להטיף לה מוסר ולהשיא לה עצה טובה על נשואים ועל תכלית, עד שהבת היתה מחישה את הכנותיה, מעיפה מבט בוחן ונמרץ כלפי המראה לצוד יפעתה היא, ופורחת מן הבית עד שעה מאוחרת בלילה.
בתוך בדידותה הקשה והמדכדכת נתעורר בה יום אחד זיק של תקווה כי לוּ ניאות הזקן, שוכן המקלט, להתקשר אתה – כמשפט של זקנים בגילם, בבקשם להפיג את שממונם – כי אז היו חייה מקבלים טעם, והחלל הריק סביבה היה מתמלא ענין, כי אכן זקן נאה הוא, וכפי-הנראה אינטליגנט הגון, ומפאת מצבו הקשה הדחוק כדאי היה לו שיעשה זאת, ויפטור עצמו מפגעים שאינם לפי כוחו, היא בקשה לרמוז לו על כך, ולקרב אותו בכל מיני דרכים, אלא שהוא באמת סכל, ואין מוח בקדקדו… דומה שהוא אף משתמט מפניה, ממעיט בדבור, ובעוד היא פונה אליו במאור-פנים, מתוך כוונה מפורשת להתחבב עליו, הרי הוא עונה לה סתומות ולמקוטעים, כאילו כפאו שד, וממהר להתכנס ככלב במאורתו. לפני ימים אחדים נכנס, ואף כי היא עמדה על סף המטבח וחייכה אליו, חמק לו, משל אינו מבחין במציאותה כלל וכלל, נכנס לחדרו וחסל! הה, לוּ הבין זקן זה ללבה! היא היתה משנה את חייו תכלית שנוי, מוציאה אותו מאפילה לאור, מלבישה אותו כהלכה, מאכילה אותו ממיטב תבשיליה ומעדניה, ובלכתה אתו לבית-הכנסת היו הכל מצביעים עליו ואומרים: זהו בעלה… בלילות החורף, בהיות הרוח והגשם בחוץ, היו יושבים יחדיו בסמוך לרדיו, תנור החשמל מפיץ חומו, והם מאזינים לנגינות ומיטיבים את לבם בתה ובעוגות. הרי מאומה לא יחסר לה, חלילה, ועל-שום-מה, איפוא, לא ירד הזקן לסוף דעתה? אלא שאין הוא רוצה, בכך… ואם כן הדבר, אם אין זה לפי כבודו, והוא מעז לא לרצות בה, מוטב שיעקור לו מכאן וילך לכל הרוחות!… קבצן מגונה, השומר על גאוותו המנופחת, כאילו היה באמת איזה פרופסור! אבל היא לא תתן לזלזל בכבודה. ובכלל, אין לה צורך בו. מוטב שיצא, ואת החדר כבר תדע להשכיר בדמים מרובים. ברוך-השם, רבים הם הקופצים כיום על פינת-דירה, וזה ה“אינטלגנט” הגנדרן הזקן, הטפש, ייקה שאין לו תקנה – עליו לצאת מכאן! כן, לצאת! היא כבר תתחיל לטפל בו ובלא עדינות יתירה…
ו
שנהבי פסע בנעליו המפורזלות, ימינו מחבקת את צוארו של גדעון, והוא מחייך למראה זיוה שלו ההולכת לפניהם. הילדה הקדימה אותם, תוך כדי דילוג פזיז, וניכר היה שגאוותה גדולה על אביה שפשט צורה ולבש צורה. פיה מלא רינה:
אבא שלי חייל!
אבא שלי חייל!…
שנהבי אף שנשוי היה ואב לשני ילדים, קם ונצטרף למתנדבים. רוחו היתה כבדה עליו בזמן האחרון, וסבור היה כי זהו המעשה ההוגן האחד שיאה לאיש עברי לעשותו בימים אלה, וגילה הבינה לרוחו וקיבלה עליה את הדין, אם כי גם בצער כלשהו, ולא לגמרי בלב שלם. עתה מבלה שנהבי את ימי חופשתו לפני צאתו למחנה האימונים.
בדירתו מוצא שנהבי את מר זיגל, שחזר מעבודתו וסר לשפוך את מרי-שיחו בפני גילה; זו היתה מקשיבה לו יפה-יפה, ובפניה הבעת הסכמה והשתתפות בצערו. הפעם היה זיגל מרוגז ומסוער מאד, שכן החלה בעלת-הבית לנגוש בו בצורה גסה ומעליבה ביותר; את בית-השימוש היא נועלת בפניו, את המים היא מכריתה מפיו, והיא מאיימת כי גם את דלת המקלט תגיף באם לא יצא בהקדם. ולאן הוא יכול לצאת כיום, כשאין בכוחו להשיג דירה, וכיצד יוכל להמשיך בקיומו העלוב אם אין לו מקום לרחוץ את פניו, ואם אנוס הוא בליל-אופל וסער לצאת לצרכיו אל השדה שמעבר לכביש, או על שפת הים… מה טעם לחייו, הקשים גם בלאו הכי, אם אשת-מדנים זו מטילה בהם זוהמה ומרירות בלי קץ. בכלל, משונה היא בהליכותיה. יש והיא פונה אליו בנועם-לשון ומחייכת אליו במתיקות רבה, מבחילה ממש, ולמחרת היום, או מיד לאחר-כך היא משנה טעמה וזורקת בו מרה עד שקשה לו לעמוד בפניה… שנהבי הקשיב לקובלנה חרישית זו ותפש את משמעותה המזעזעת. בעיני הזקן נקוו דמעות, ולשוא התאמץ להסתירן; פניו נתכרכמו וסנטרו היה מרטט כאצל תינוק שהעליבו בו. הילדים – שהכניסו עימם את צהלת חדוותם הרועשת – הרגישו אף הם כי משהו אינו כשורה כאן, נשתתקו והתרפקו על האב כחוסים בו, ואת עיניהם תלו בזקן, סוקרים אותו בתמהון ובעצב גם יחד. שנהבי נתרגש מכעס עצור:
– אני ארד אליה, אל המרשעת.
גילה נענתה לו:
– אבל בלי התרגזות יתרה…
מיד בקע ועלה אליהם קולו המתמרמר של שנהבי, המהסה את המלמול הניחר של הזקנה הרוגזת. גילה פתחה את הדלת כדי לקלוט את מהלך השיחה, והילדים עמדו דוממים מקשיבים אף הם לבליל הקולות, הגערות וההתנצחויות שבין אביהם לבין בעלת-הבית. עתה פרצה הזקנה העיקשת בשטף גידופים. הזקן, שקם אותה שעה מעל כסאו, חרד ונבוך, הטה אזנו אף הוא, והיה עגום ביותר, על אשר בגללו נאלץ שנהבי להכניס עצמו בריב לא לו. החל מפציר בגילה, בקול רך שנעימה של פיוס מרעידה בו.
– אבל בבקשה, תאמר-נא הגברת למר שנהבי שלא כדאי…
– אין-דבר! – השיבה לו גילה בזעם עצור. גם היא נתרתחה. שרירי לחייה ריטטו ואדמומית הבהבה בפניה. נכונה היתה לזנק למטה, לעזרת בעלה. אלא שתוך-כדי-כך חזר הלה חיור מכעס ומרוגז ביותר. דברי הזקנה, גדופיה ופרצופה המנוול כמעט שהעבירוהו על דעתו. קרוב היה לשלוח יד בה ולהכותה. הוא גזר עליה כי תחדל להסתולל בפליט הזקן, שאם לא כן, ירד הוא, שנהבי, עוד הערב, ויפרוץ בכח את הדלתות, וסוף לדבר! עכשיו שלובש מדים הוא, שהיום – הוא כאן, ומחר – אי-שם, הריהו מצפצף עליה, ועשה יעשה זאת! הילד התלהב:
– אבא! אני אעזור לך לשבור את הדלתות!…
– שתוק, שתוק!… לא מבקשים ממך – הפסיקה אותו האם, והעיפה מבט של תרעומת בפני בעלה, על שאינו זהיר בדבריו בנוכחותם של הילדים. אשר למר זיגל סבורה היתה הגברת שנהבי כי אם תוסיף הזקנה להתאנות לו, “יוכל להשתמש בחדרי הנוחיות שלנו וגם ללון אצלנו בשעת הצורך”. הזקן הרכין את ראשו, מתאמץ לפענח את סוד שיחה העברי של הגברת שנהבי, שנאמר ברהיטות; משעמד על כוונת דבריה פתח בסרוב שבהתנצלות, בשלחו לפניו את שתי כפות ידיו השטוחות, כדוחה את ההצעה ממנו והלאה, משל מרחפת היא באויר לעומתו והוא דוחף בה להרתיעה:
– אה, לא! חס-וחלילה!… עד כדי-כך איני רוצה להטריד את משפחת שנהבי. דייני בכל מה שעשיתם בשבילי היום. בכלל מצטער אני מאד שאני גורם לכם תמיד טרדות בעניני היגעים, ומכיר אני לכם טובה מעומק לבי, כי לולא אתם, אנשים יקרים, מי יודע אם הייתי מוצא בי כוח לעמוד בכל הצרות הניתכות על ראשי לעת זיקנה. כן, זיקנה שאין בה קורטוב של שמחה ולא רגע של מנוחה…
עם פרידה הוא נעצר רגע, מעביר את כפו הלוטפת על ראש הילדה, ואצבעותיו הארוכות בחיורונן הענוג משחקות בתלתליה השחורים, עד שהילדה נשמטת מתחת ידו. כפו נתלתה חסרת-משען באויר, צנחה למטה והוא פרש בלב כבד. ברדתו מעל המדרגות, נשתהה רגע להאזין ללבו שדפק בו שלא כרגיל; משקרב לדלת לבשו פניו הבעה מודאגת ביותר, והוא נכנס חרש-חרש לחדר-מקלטו, כמתגנב. הזקנה המתינה לו בקרן-זוית, כאורבת, ומשראתה אותו, מיד השתערה עליו בשצף-קצף, פיה ממטיר טענות וקטרוגים וקללות בזרם אחד:
– ברוך הבא! ייקה הולך! משלח אתה בי את שכני המתוקים, מה? הביטו-נא כיצד זה הולך! את עיניו השפיל לארץ כאילו אינו רואה כלל! מי ייתן ותחשכנה רואותיך בחוריך! ראיתם מין יחסן שכזה, נטפל אלי כאילו חייבת אני להחזיקו אצלי בביתי! חייבת אני לתת לו את חדרי במתנה! מכות! כל מדוי-מצרים – רבש"ע! – יחולו עליך, צדיק תמים שכמותך!…
כאן היא שואפת רוח ומסיימת במין פטר-לשון:
– עוד אלמדך דרך-ארץ, זקן טפש!
והיא מלווה את איומה בתנופת אגרופה הגרום.
הציץ בה זיגל נפעם ומשתומם: רישעות זו מנין לה? לא אחת הפליאה אותו זקנה זו, שכל עצמה אינה אלא אשה חלושה ותשושה העומדת על-פי קבר ממש, והיא חיה בדילה מבתה יחידתה, ובכל-זאת מביא אותה יצר-הבצע עד כדי להציק לו באמצעים שפלים כאלה שאין להעלותם על הדעת. ובכלל היאך היא משקיעה את כל מעיניה בעסקי הבית הזה בן שלוש הקומות, מציקה לבריות ומטרידה אותם כדי לזכות על ידי לחץ וסחיטה ותככים בלתי פוסקים בלירות מספר, שספק אם יש בכוחן להאריך את חייה עלי אדמות ביום אחד נוסף!… ובעיקר מתחלחל זיגל, בשוותו בנפשו את מידת הטמטום שלקתה בה אשה זקנה זו בימים שהטירוף והרשע בעולם עוקרים מן השורש ומכלים הכל! ותמיה הוא על עצמו כיצד הוא עומד בכל אלה, ואינו כורע תחת סבל הצרות הבאות עליו. אין זאת כי כוחות טמירים גנוזים בו, ומטבעו מחוסן הוא במדה כזו, שדי לו בקווי אור אחדים הבוקעים מבעד לערפל חייו והריהו מתעודד.
אותו מחזה שערך פעם לעצמו, בפארו פינת-חמד מסביב לתמונת בנו יחידו, משך את לבו כאיזה סם משכר, שאדם עלוב מצא בו תנחומים לנפשו הנדכאה; ומאז, ברגעים של דכדוך-הנפש, בשעות הערב, היה הזקן חוזר ועורך את ה“טקס” החגיגי הזה, פולחן אהבה וגעגועים, והיה יושב וצופה לאור העששית, מתחמם מול מירמז תפארתו מלפנים ורואה עבר כהווה ועתיד…
יש אשר באותה שעה ממש היה אור החשמל נדלק ומבהיק מבעד לזכוכית האטומה, הקבועה בדלת חדרה של הזקנה. גם שנתה נודדת לעתים קרובות, והרי היא קמה, מעלה תוך גניחה את האור בכל שלושת האגסים של המנורה הגדולה, ותוהה בפעם האלף על הריקנות השולטת בעולמה. רגשות-זעם ונוחם הומים בה חליפות, מסעירים את רוחה הרגזנית, עד שלבסוף גוברים בה געגועיה לבת הסוררה, והריהי יושבת על המיטה בתוך המצעות והכרים הסתורים והשמוטים, ומתוך עיניה הדלוחות ניגרות דמעות עלובות, דמעות זקנה בודדת וחסרת-ישע. אימה מוחשית לופתת נפשה באותם הרגעים, ורק משאלה כנה אחת ממלאה את לבה: לחזות שוב בפני חנה’לי…
רגשות אם רכים, שלא ידעה לטפח אותם בימים שהבת היתה במחיצתה, מתעוררים בה בשעת-לילה נבוכה זו, והיא רואה בדמיונה כיצד היא נוהגת חסד בחנה’לי, וזו מנעימה את ימיה האחרונים בעדינות שופעת חיבה; כך היא משעשעת את עצמה שעה ארוכה בחזיונות-שוא אלה, מחייכת מקורת-רוח, פותחת בשיחות קטועות עם הבת, פולטת מלמולי-חיבה ושוקעת בעולם מדומה זה… כשהיא מתפכחת לבסוף, וחשה בכר שלחצה אל לבה מתוך גיפוף ועצימת עינים והמציאות נחשפת לפניה בעירום אכזרי ומשטה, תוקפת אותה מבוכה שחולפת מיד, ואת מקומה כובשת שוב אותה קהות וקשיחות-לב שחותמה טבוע בהליכותיה עם הבריות כל הימים.
ז
בוקר אחד התדפקה בעלת-הבית על דלת דירתה של גילה שנהבי. היא עמדה קמוטה וכפופה, כדרכה, בשפתיה הצרות, המכחילות, ומתוך גיבוב-דברים שלה, למדה גילה לדעת כי הזקן מוטל חולה ואין מי שיטפל בו. אותה שעה נזכרה גילה, כי אכן לא סר אליה זה ימים מספר, וכי מרוב טרדותיה הסיחה דעתה ממנו. מיד נקפה לבה, והיא נחפזה לרדת למטה ולראות מה היה לו. פני הזקנה לבשו ארשת של רשע באמרה:
– ודאי חולה טיפוס הוא!
השערה זו ריתקה את גילה לרגע אחד על עמדה; מחלת הטיפוס פשטה אז בעיר באופן מבהיל, ועליה לדאוג לילדיה. אין לזלזל, איפוא, באמצעי זהירות. נעלה זוג נעלים ישנות ונתעטפה בחלוק ישן, כתריס כל שהוא בפני הזדהמות, הכינה בקערה תמיסה של מי-חיטוי, ואז ירדה לבקר את ידידם הזקן.
היא מצאה אותו על יצועו, תשוש ולוהט מחום. בעד החלונות והפתח המגודרים בשקי חול, שמסתירים זיוו של יום, נסתנן אור עכור ונודף צינה, רק לאחר שעיניה הסכינו לאפלולית עמדה על מצבו העלוב של הזקן. גזעי האקליפטוסים המפותלים, התומכים במרישים הכבדים, אין בהם כלל כדי לשובב נפשו של אדם זקן וגלמוד, הקובע לו מאורה אפלה זו למשכנו… האבק והלכלוך הסאיבו את מראה החדר, ויצועו של הזקן בסדינו הצחור, הבהיק על פני הרקע האפור הזה באיזו סתירה שקשה ליישב אותה.
זיגל חייך לכבודה, נתיגע מתוך מאמץ-שוא להתרומם, ומרוב חולשה צנח ראשו לאחוריו. מדולדל היה מן המחלה, מפני החום הגבוה שאינו פוחת, ונוסף לכך היה חלוש גם מרעב, כי קרוב לשלושה ימים שלא בא אל פיו מאומה… סבור היה כי לאחר שישכב יום אחד יוטב לו, ולכן נמנע מלהטריד את הגברת שנהבי, ואילו זו, הזקנה המטורפת, הרי מים פשוטים היא מונעת ממנו, וכיצד יעז לבקש ממנה כוס תה?…
גילה נזפה בו שלא טרח להודיע לה מיד. אדם מבוגר ונבון חייב לדעת כי במקרים כאלה אין נוהגים בדקדוקי-נימוס, אכן – יואיל בטובו ויסלח – היתה זאת שטות גדולה מצדו! חייך זיגל את חיוכו הסלחני והיטה את ראשו הצידה, להסתיר את הדמעות שנתקשרו בעיניו. לכל הרוחות… כל פעם שהוא נתקל ביחסה הלבבי של אשה זו, תוקפת אותו התרגשות והוא עלול לפרוץ בבכי כתינוק שרחמיו נכמרים על עצמו… מה טוב הדבר שהיא ירדה אליו. אין הוא מבקש אלא כוס תה וצנימים אחדים, ואשר למחלה – הזקנה טוענת כי נגוע טיפוס הוא, וקשה לו לקבוע עד כמה היא צודקת, ואולם אם חולה טיפוס הוא, מה פשר התיאבון שמתעורר אצלו ומציק לו מעט?
גילה החלה מטפלת בו בשקדנות וזריזות של אשת-חיל שרצון טוב מפעם אותה. משעלתה לביתה פשטה את החלוק והנעלים, בהם שהתה אצל הזקן, והניחה אותם בפינה מבודדת, רחצה יפה את ידיה במי-חיטוי, ותוך שעה קלה הכינה תה, צנימים וקצת רסק תפוחי-אדמה, חזרה ונתעטפה בחלוק והורידה לו את הסעודה הקלה על גבי טס, וסייעה בידו לסעוד את לבו החלוש. אחר-כך נזדרזה להבהיל אליו את הרופא הגר בשכנות. הלה, לאחר שבדק אותו, לא חרץ משפטו אם אמנם חולה טיפוס הנהו, והביע את דעתו, כי יש כאן חשש של הצטננות דוקא. הרופא נפתע אף הוא לראות את הזקן בדירה עלובה זו, שרוחות החורף הקרות מנשבות בה בכל עוז, והוא פנה אל הגברת שנהבי, והסביר לה שטוב היה להעביר את החולה לחדר אחר, או לבית-החולים. הוסיף הוראות חטופות לשם טפול ומתוך קוצר-רוח הסתפק בכך ונסתלק, בהרכינו ראשו כחושש להיתקל בגזעי העצים.
גילה עמדה נבוכה ולא ידעה לשית עצה בנפשה. אכן, צדק הרופא וחטא הוא להשאיר את הזקן החולה בחור אפל וקר זה! אך מה תעשה? הן לא ייתכן להעבירו לחדרה, לא, דבר זה אין להעלות כלל על הדעת, כי ילדים לה, ולמצוא לו מקום אחר, לא ענין קל הוא, ולא לפי כוחותיה הדבר. אלא שכאן בא הזקן עצמו לעזרתה. הוא הבין יפה למגינת נפשה, והחל מרגיע אותה שאין בכך כלום, כי כבר רגיל הוא בכמו אלה, והוא חש כי בעוד ימים מספר יחלים וישוב לאיתנו. הוא נצטנן לפני שלושה ימים, אותו יום, עם גמר העבודה, נאלץ לחכות שעה ארוכה לאוטו, בקור ובגשם. כמה וכמה אוטובוסים חלפו על פניו מלאים פועלים עד אפס מקום, ורק באחד מהם, מן האחרונים, נתיחד לו מקום בדוחק רב. היה זה יום חורף דולף וטורד, שהצינה מרעידה אף גופו של אדם צעיר, כל-שכן של זקן אשר מנוחתו נטרדת, מזונותיו לקויים, ודירתו אינה דירה. משהגיע למקלטו, עייף ויגע, קידמה את פניו הבדידות והצינה שחדרה פנימה מבעד לבלואי השקים הפרושים על גבי החלונות. רגעים מספר ניצב על עמדו, שומם ודאוב, כשהוא לוחש לעצמו, כמתריס: “חושך וקור וחיי כלב”… תוגה כבדה ירדה עליו. וכוח לא היה בו לעסוק בדברים קטנים שאדם נזקק להם כדי לקיים את שיגרת יומו. הוא צנח על מיטתו וזמן רב ישב, ראשו נתון בין כפות ידיו ורוחו עכורה עליו ביותר. גוו מרעיד היה מדי פעם בפעם. לבסוף, משהדליק את העששית והחל טורח בהכנת פת-ערבית, נטל את הקומקום שלו, למלאותו מים, ומצא את המטבח נעול בפניו. רגיל היה בכך, ובלי אומר ודברים חזר לחדרו, הושיט את ידיו בעד החלון ורחץ אותן במי הגשם, אכל ארוחת-ערב חטופה ויבשה, ומוכן היה לשכב לישון, אלא שבית-השימוש היה נעול ונאלץ, איפוא, לצאת החוצה ולחפש לו מקום לשם-כך, כדרכו בזמן האחרון. בלילות בהירים, שעה שהגשם לא ירד בחוץ, מרחיק היה בלכתו עד לשפת הים, אל מורד החוף הריק מאדם, אבל בימות הגשמים מתלבט היה בענין זה עד כדי בזיון וקצף.
הפעם סר למגרש ריק שמאחורי הבית, אלא שאורה של מכונית, אשר שינתה את כיוונה, הוטל עליו לפתע והציג אותו בקלקלתו… החישוף לא ארך אלא רגע קל, אך הזקן נחרד ממקומו, עלוב-נפש ומדוכא, כשהוא אוחז במכנסיו, הבושה בלחייו ודמעות צורבות את עיניו. אותה שעה ביקש את נפשו למות… הוא חירף וגידף את עצמו, ואף כי גשם ירד, מצא עצמו באמצע הרחוב, בלי דעת לאן. משחזר לחדרו ושכב, תקפה אותו צמרמורת ולמחרת נבצר ממנו לקום מיצועו. גילה טיפלה בו במסירות רבה במשך יומים, ואילו הזקנה היתה מהלכת ורוטנת על שאין מודיעים לרשות על מקרה הטיפוס, ואז התערבה בדבר ועשתה מעשה. בוקר אחד לבשה שמלה ארוכת-שובל ומעיל שחור מכופתר עד לסנטרה, חבשה לראשה מגבעת-לבד כחולה, עטורה סרט חום ומקושטת בסיכת-זכוכית מבריקה, ויצאה מן הבית. השכנים שלא היו רגילים לראותה במראה זה, הביטו אחריה בתמהון ובחיוך, והנשים רמזו זו לזו: “פרומה’צ’ה התקשטה”… והיא נסעה למשרדי הרשות, והודיעה שם את אשר הודיעה, וחזרה עייפה וכושלת, וחיוך של זדון מרצד בעיניה. בצהרים הופיע אמבולנס ממשלתי, והרופא שבא לא טרח לבדוק את הזקן ופקד להעבירו לבית-החולים של הרשות.
גילה הרגשנית נבוכה מאוד. נכמרו רחמיה על הזקן, והיא יצאה לעודד אותו וניחמה אותו כי הכל יעבור בשלום. גם הבטיחה לבוא ולבקר אצלו. שעה שהוכנס לאמבולנס, נישא בידי האלונקאים, ורגליו החיורות בולטות מתחת לשמיכה אפורה שהוטלה עליו, ראתה כיצד הוא מתיגע להסב ראשו אליה ואל הילדים הנפחדים, ופניו הנהלאים מתעוותים להעלות חיוך רפה. משזז האמבולנס והתרחק, וגילה פנתה לשוב לביתה, נתקלה בפרצופה של הזקנה אשר השקיפה בעד החלון. איזו נהרה של קורת-רוח היתה נסוכה על פניה, אולם למבטה הנוקב והשופע בוז של גילה, נרתעה הזקנה וזגוגית החלון עטתה בוהק אפל.
ח
אלא שנס נתרחש לו למר זיגל לפי-שעה.
גילה ביקרה בבית-החולים ונודע לה לאחר שיחה עם הרופא כי אכן לא בטיפוס לקה הזקן, כי אם בשפעת. הוא, הרופא, הבחין בכך מיד, ולחנם טלטלו את החולה לכאן, אבל הואיל והוא תשוש מאד, ומאחר שכבר נקלע לבית-החולים, הרי הוא, הרופא משהה אותו כאן לשם מנוחה, וכדי שהתזונה הטובה תשפר במקצת את בריאותו ותחיש את החלמתו.
שמחה מאד גילה לכך, והודתה לרופא, אף סחה לו בקצור קצת מפרשת חייו של הזקן, וביקשה למסור לו שלום בשמה, שכן מנמנם הוא אותה שעה והכניסה לא הותרה אל האגף ההוא.
אותו בוקר שחזר הזקן מבית-החולים היה כחול כולו ומוצף נגוהות של שמש חורף. חיור ורופף פסע לאטו על גבי המדרכה, קומתו הגבוהה שחה עוד יותר, ובלוריתו, שגודש שערותיה לא פחת, הכסיפה לגמרי, נתארכה במקצת כלפי ערפו ושיותה לו מראה אדם המסתופף בהיכל הפיוט. הוא שרך את דרכו בקושי וברכיו רעדו קצת; מפעם לפעם נאלץ להתעכב רגע, כדי להסמיך את זרועו בקיר ולשאוף רוח. עיניו הכחולות הזהירו באור רך, תינוקי, אלא שקשה היה לו להציץ בפני זיוה של חמה והיה ממצמץ בהן עד שניתלו דמעות בריסיהן.
הזקנה שעמדה והשקיפה, כדרכה, בעד החלון, הבחינה בו מיד. פניה קדרו וחימה אחזה אותה, משל ראתה לפתע את שונאה בנפש. היא סבורה היתה שכבר נפטרה ממנו. הבוקר ישבה וחישבה כמה תצטרך להשקיע כדי התקנת המקלט לחדר, וכמה תדרוש בשכרו, והנה זה חוזר בריא ושלם… השד לא לקח אותו!… בזריזות שאינה מצויה בגילה, ניתרה הזקנה ממקומה ונעלה יפה את דלת הפרוזדור.
נשתהתה בנשימה עצורה והקשיבה להדי צעדיו הרפויים בחדר-המדרגות, עד שקרב לאטו אל הדלת; היא שמעה כיצד עמד לפוש רגע, ורק לאחר שגנח ושאף רוח, נשא את זרועו ולחץ על כפתור המצילה, להכריז על בואו. מיד שמע את קולה של הזקנה, שוצף כעס ותוקף:
– לא אתן להיכנס!
– מה? מה? – חזר הזקן בשקט, כי כבדו אזניו משמוע.
– החדר אינו בשבילך… נגמר!
ספק אם היטיב הזקן גם הפעם לשמוע את אשר אמרה לו, אבל הוא ניחש את כוונתה, שכן לא חזר לשאול, ולא פתח בשיחה אתה. רגע עמד מדוכדך ודומם ליד הדלת האטומה, ניסה מוכנית לנגוע במנעול, ומשראה כי אכן נעולה בעדו הדלת, כעוטה שתיקת-אלם עוינת, הפנה את גבו, צנח על מדרגות הכניסה וסמך ראשו ברכיו הזקופות. הוא לא שקל בדעתו את המעשה שעליו לעשות, כי רוחו היתה עמומה עליו ביותר. אך תשוקה אחת בלבד היתה בו בלכתו לכאן: להשתרע על יצועו הדל ולתת מרגוע ליצורי גוו הרופפים. והנה קפץ עליו רוגזה של אשה זו, שאינה יודעת רחמים… בעודנו יושב כך, אובד-עצות, קלטו אזניו פתאום רשרוש צורם של גרירת חפצים בתוך המסדרון פנימה, ומיד לאחר-כך נקרעה הדלת, והזקנה דחפה לעומתו בטרחנות עסקית וביגיעה רבה את שתי מזוודותיו, את מיטתו המתקפלת, זרקה אליו גם את מעילו ואת מגבעתו הדהויה, וסיימה בריטון מתנשף של פסק-דין:
– והסוף לזה!
דומם נתן בה הזקן את עיניו העייפות. בלחייו החיוורות פרח סומק של זעם מהול בבושה. זקנה חסרת-לב זו! עיניו העייפות נצטעפו, והוא הליט את פניו בכפות ידיו, כאומר למעכם ברוב יאושו, כמבקש להשחית את צלם האדם. לוּ פערה האדמה את פיה אותו רגע, היה מזנק בבת-אחת לתוכה וחסל פרשת הענויים!…
ט
גילה שנהבי חזרה מן השוק, וראתה את הזקן בישיבתו העגומה וחסרת-הישע, בסמוך לחפציו המושלכים (עלוב ביותר היה מראה המגבעת הדהויה והמאובקת, שהוטלה בהיפוכה ונראתה כזועקת חמס בפני עצמה). גילה נעצרה, עמדה נרעשת, ובפיה אין מלים כדי לעודד את הזקן. אף הוא, דבריו לעו, קם והצביע ללא אומר, בתנועת יד רפויה ומיואשת כלפי הדלת הנעולה וכלפי החפצים, כעל אותות קלון שאין למחות אותם. שפתו התחתונה ריטטה, ודומה היה שהוא מונע עצמו מלהיתקל במבטיה של גילה, משל, לא אחרים סרחו אלא הוא גופו, אם הגיע לידי כך… דומה שהזעם הנשקף מעיניו הכריז: כולכם אשמים!…
גילה הוסיפה לעמוד ושפתיה לחשו: “אל אלוהים, רֶשַע שכזה, ניווּל שכזה”… אובדת-עצות היתה, ולא ידעה אם תתפרץ לדירת הזקנה כדי “לעשות בה כלה”, או לרוץ החוצה ולהזעיק את העוברים והשבים, ולהראות להם כיצד מסתוללת בעלת-בית עשירה בפליט זקן ומסכן, אשר בקש לו מפלט ומחסה בארץ העברים… הבליגה על סערת-רוחה, אחזה בזרועו של הזקן, ולמרות סירובו העלתה אותו לדירתה, למען ינוח שם, עד שתדע מה עליה לעשות. תוך-כדי-כך ניצנץ רעיון במוחה: אך זה יהיה לקח, למרשעת זקנה זו! טוב! לפי-שעה מוטב שיהיו חפציו מוטלים שם ומושלכים לאות חרפה לעין כל. אדרבא, כך יפה הדבר לפי-שעה.
בלשון רכה הפצירה בזיגל שישכב על הספה לנוח, הזדרזה להביא כר ושמה אותו למראשותי הזקן, שידלה אותו בדברים שאין הוא צריך להתבייש בפניה, ומותר לו לחלוץ את נעליו ולנוח יפה. ובינתים טרחה והגישה לו פת מרוחה בחמאה וכוס תה. הזקן התרגש ביותר. "אין זאת – אמר – כי הבורא דאג שהטוב והרע ירדו כרוכים יחד לעולם, שאם לא כן, כלום אפשר היה להתקיים בעולם מגונה זה אפילו שעה אחת?…
הוא צנח לאחוריו, גונח מיגיעת-הגוף ועקת-הנפש, ובשכבו האזין בחרדה רבה לפעימת לבו. בימים האחרונים ניתר בו הלב ומפרכס, כאומר לחרוג מתוך בית חזהו, או שדפקו נעשה חלוש ואטי יותר, משל אחוז הוא כולו בשערה דקה, אשר עוד מעט ותינתק ללא תקנה…
אותה שעה ניתלתה דממה רכה בחלל הבית. מרת שנהבי יצאה והילדים שהו עדיין בבית-הספר. תמיה היה זיגל לדעת כיצד תטפל בענינו אשה חביבה זו. בקושי הבליג שלא לנשק את כף ידה כאשר עמדה על ידו וטיפלה בו במסירות ובעדינות. הוא נתעורר מתרדמתו: דפיקת הדלת וקולות משוחחים. הגברת שנהבי עמדה לפניו עליזה ובוטחת ולצדה קצין מצוחצח, שופע יהירות ושובע, ושרביט-שררה מתנפנף בידו דרך חירות. מכרה של גילה היה, ואליו פנתה הפעם, בצר לה, כי יתערב בענין בתוקף משרתו. הסברתו של הזקן היתה ללא צורך, שכן היה הענין נהיר ביותר. ירד הקצין לדירתה של בעלת-הבית, ובלא נימוסים יתירים הודיע לה, בקיצור נמרץ ובלשון שאין להרהר אחריה, כי ראשית-כל אסור לה לעשות דין לעצמה ולזרוק דייר וחפציו החוצה! אם טענות לה לדייר שלה – יש דין ויש דיין! ואשר למקלט שהיא משכירה אותו כחדר, הרי זה פשע שהיא עתידה לתת עליו את הדין לחוד… ובכלל – אם אין את לבה לצרור של צרות וענינים טורדים – מוטב שתלמד כיצד להתנהג עם אדם זקן ופליט! כאן הגיע הקצין לריתחה יתירה ופניו הסמיקו מכעס. הוא תפש בשתי המזודות, הכניסן למקלט, וגילה שנהבי אחזה במיטה המתקפלת ונזדרזה לסייע לו. הזקן הלך בעקבותיהם, המעיל על זרועו כחוזר מטיול, והוא מנער את האבק מעל גבי המגבעת שבידו. מחייך היה ונבוך. כדי לשכך במקצת את זעמה של הזקנה שעמדה בפתח חדרה וכולה ארס מפעפע, פנה ואמר לגברת שנהבי, כי תואיל לומר לה לזקנה, כי בעצם מקווה הוא למצוא חדר בעוד חודש ימים, ומי יודע אולי יתרחש לו נס ובנו יבוא בינתים… חודש ימים הרי זה מועד לא ארוך בחיי בן-אדם, ולא יבולע לה חלילה אם תמתין קצת. כך היה הזקן משלה את עצמו לפתע, משדל את הזקנה, ומעתיר דברי-תודה על הקצין ועל הגברת שנהבי שחרדו בגללו את כל החרדה הגדולה הזאת. בידים רועדות התחיל להתיר את המיטה המתקפלת, כדי להתקין לעצמו מקום מנוחה, כי מאד היה זקוק לה, ביחוד לאחר הרוגז הרב שנפל בחלקו הבוקר. רגליו היו רפות וברכיו רועדות מתשישות ומתנגפות זו בזו.. הקצין עמד ונד בראשו. פניו לבשו ארשת-צער למראה אדם זקן שהגיע לידי כך, ולפני צאתו נפרד ממנו בדברים נלבבים כמבקש לעודד את רוחו, ולבעלת-הבית פנה ואמר נמרצות:
– ובבקשה לא לשכוח לכבד את זכויות הדייר, ולא לסגור בפניו את חדרי השירות! אם אהיה נאלץ לבוא עוד פעם, אטפל בענין זה באופן אחר לגמרי! השמעת, גברת נכבדה?!…
י
שהות של חודש ימים ביקש אלפרד זיגל את פני בעלת-הבית שלו, משתדל לפייס אותה ולשכך את קצפה. כל כך עייף היה ותשוש וזקוק לשלוות-נפש, שמדמה היה בלבו, כי באם תניח לו הזקנה משך חודש ימים, אולי יתרחש לו נס בינתים, והוא ימצא איזה מוצא; העיקר, שלא תציק לו לפי-שעה ותמנע מדנים ממנו. לאחר שהציע את המיטה והשתרע עליה, נשם לרווחה. שעה ארוכה שכב אפרקדן ומוחו עמוס מחשבות טורדות על חייו היגעים, על עבודתו ועל ענינים אחרים התובעים ממנו פתרון. כן, עליו גם לסור ולדרוש בעצת רופא, כי זה ימים שלבו אינו פועל כתיקונו… משהו העיר לו על-כך גם רופא בית-החולים, אלא שהבליע את ההערה, באמרו כי עליו לנוח יפה ולא להתיגע בעבודה קשה. אמנם עבודתו אינה קשה ביותר, אלא שהטלטולים באוטובוסים הצפופים, הריצה והדחיקה בשעת מעבר ממכונית למכונית, מיגעים אותו; והרבה עושה גם הגיל…
לפנות ערב השתרך לאיטו לחנות-המכולת, בבקשו להכין לו משהו לפת-ערבית; נמנע מלהטריח יותר את גילה שנהבי, שדי לה בטרדות שגרם לה במשך היום. בעמדו בחנות, נצנץ רעיון במוחו, חייך בקורת-רוח וקנה שתי טבלאות שוקולדה גדולות בשביל הילדים. בחזרו נתקל בפני בעלת-הבית שנשקפה אליו זועמת בעד החלון. שוב החל לשדל אותה בלשון רכה:
– רק עוד חודש אחד, עוד חודש…
– טוב! – נעתרה לו הזקנה לבסוף – אבל לא יותר!
– לא יותר… לא יותר… מלמל כמסכים לה.
אותו הערב, לאחר שסעד את לבו, נרגע במקצת מסבלות היום ומהומתו. המנוחה העתידה ליפול בחיקו משך חודש ימים, נסכה בו שלוות-נפש, וכאדם שפתר לפי-שעה שאלה מציקה שלא נתנה דמי לו, החל נכסף למשהו מעודד, למשהו שיפיג את עצבות שממונו. מרגיש היה כי חסר הוא איזה ענין שהיה מענג את רוחו, שעוד היום הרהר בו, ועתה נשתכח ממנו, וממוחו העייף נבצר להעלותו… “אלה הם מסימני הזיקנה שאין מפלט מהם”, פסק לעצמו באנחה קלה, ורק לאחר שהסיח דעתו מכל הענין, חזר ונזכר בו לפתע פתאום: הרי זו תמונת בנו שהתאווה לראותה, הגביעים, המידליות – פולחן קטן זה שהוא נוהג להתקין לעצמו… אצבעותיו החיורות רטטו על פני מנעול המזודה. העלה את החפצים משם, והחל עורך אותם לפי הסדר על גבי המגבת הרקומה, כל אחד במקומו, תמונת הבן באמצע, הגביעים המתנוצצים לצדדים, המידליות, כל פרט שיש בו כדי עיצוב החן והנוי; הפעם שלה והוסיף עוד מזכרת שיש בה כדי להשלים את המראה, הוציא והניח תמונת ביתו, מוקף עצי ערמון עבותים, עטור גינות-נוי, והוא ובני-ביתו בחברת אורחים מסובים על כוס קפה; השולחן והכסאות הקלועים מקש בהיר העלו באפו זכרונות אותו קיץ נאה, והוא התרגש ביותר לזכר כמה וכמה פרטים שצפו בכל חיוניותם, וחן העבר נסוך עליהם ביפעה של הוד שחלף… לאחר שהיה הכל ערוך ומתוקן, ואור העששית נופל ומאיר את התמונות, מתיז זוהר מגביעי הכסף, והוא, זיגל עצמו, עדיין טווה מסכת זכרונות מענגים, חש לפתע כי פעימת לבו שוב אינה כתיקונה, והוא עצר נשימתו; לבו נלחץ כבתוך אגרוף קפוץ עד כדי הרגשת כאב, תקפה אותו אימה שאת פירושה האמיתי ירא היה לגלות לעצמו… הוא התאמץ להישען על מרפקו, ואז נראה כגוחן קמעה כלפי זיו איקונין של בנו, כמבקש להסתכל בו ולצוד את חיוכו מקרוב; לרגע אחד קפא במצבו זה כמהורהר, וחזר וצנח תוך גניחה אפרקדן, כמפקיד גופו בזרועות המנוחה, פניו לבשו ארשת רגועה ומפויסת, כי עתה נפתרו כל שאלותיו לבלי הטרידו עוד. שני הגביעים התנוצצו בתוך הדממה כשני פמוטות שבת על גבי שולחן ערוך, שנרותיהם כלו והשלווה פרושה מסביב.
א
באחד הימים עליתי לירושלים. חביבה עלי העליה לירושלים. מן החול אל הקודש, מן הפשוט אל הנשגב, ערים אחרות פוקד אני לרגל איזו סיבה או תכלית בפני עצמה, ואילו לירושלים הריני עולה מתוך כיסופים שבלב וחדוות הנפש. משתוקק אני לנשום אויר הרים שלה ולקלוט את מראותיה המגוונים והמשובצים בחומותיה ובנופה הסלעי, האיתן. דומה שתעלומות חיים וגורל נשקפות אליך ותובעות יחס של כובד-ראש והפלגה לתחומי זמן ומקום שהדמיון יפה להם. ואף כי מכיר אני את מבואותיה, סימטאותיה, חומתה ועתיקות שלה, הריני למד לדעת פעם בפעם, כי הקריה מקפלת בתוכה פינות-חמד עטורות שרידי תפארת ומירמז חן קדומים, שהיו סמויות מעיני, ומשאני נקלע לתוכן הריני חושף את אורן הגנוז, המהלך עלי נכאים לא ידעתים.
וכן שמתי לי לחוק: מדי עלותי ירושלימה חייב אני לבקר אצל הכותל המערבי. אף הוא נראה לי תמיד חדש בהופעתו, נשגב יותר מבראייה ראשונה, ואוצר קסמי הוד ושגב של עבר רחוק ומפואר. רק יהודי המתבודד לפניו בהמיית-לב עשוי לקלוט ולפענח קצת משיחת אבני הגזית הכבדות בקדרותן. לרוב הולך אני לבדי אל הכותל, שכן איני יכול לשמוע קולו של אדם מופנה אלי בשיחת-חולין שעה שאני שקוע בהרהורי לפני הכותל. אותה שעה יורדת עלי שתיקה כה עגומה וכבדה, שלבי נלחץ בקרבי ורוחי נעכרת. בוקר אחד הרעידתני המיית המתפללים עד שפקעת-הצער חינקה את גרוני, ודוק של דמעות נתקשר בעיני ועירפל אורן. אפשר שגרמו לכך הידיעות על הטבח, שהגיעונו אותו יום מפולין השדודה והדוויה. אנקת דורות – שבניהם נטבחו מאז ועד עתה – בקעה מתוך אותה תפילה, שהרעשתני והעמידתני דל ואביון המתפלש ביגון גורלו ללא פשר, ללא גמול.
כמה ימים עשיתי בקריה ורגלי הובילוני גם הפעם למקומות שקסמו לי והעלו בי פרקי-חיים, שהדמיון והמציאות היו שלובים בהם ודבוקים זה בזה. בערב האחרון זכרתי, כי למחרת היום הריני חוזר למקומי בבוקר השכם, ואילו אצל הכותל עוד לא ביקרתי. לראשונה אמרתי בלבי, כי הואיל ושעתי דחוקה, הרי שאנוס אני לוותר על הביקור, אלא שקשה לי לבאר, כיצד החלה מחשבה זו מציקה לי ותובעת ממני לקיים מנהגי. ואף כי יושב הייתי אותה שעה בחברת ריעים עליזה, ובאזני דברי חכמים וסופרים, נעשיתי עצוב ביותר, נכה-רוח ופוטר עצמי מן השיחה תוך שקיעה בשתיקה ממושכת. חשתי, כי חייב אני לילך לכותל כדרכי, ואף כי השעה קרובה היתה לחצות, מצאתי עידוד בירח המלא, שהציף באורו את היקום, וגמרתי אומר כי ההליכה לשם אפשרית בשעה זו.
נצטרפו אלי גם חברי, שהיו מסובים עמי, והשעה היתה קרובה לחצות, והירח הרעיף את נגהו על העיר השקועה בתרדמה והעטה אותה במעטה של לובן ענוג. לראשונה קלחה שיחתנו בעליצותה וניתרה מנושא לנושא, שהחולין בהם עיקר והבדיחה תבלין. ואילו ככל שנתקרבנו והפלגנו בעיר העתיקה ונבלענו בתוך הסמטאות, השרויות באפלה, נתמעטה שיחתנו הפזיזה עד שכבשה אותנו שתיקה גמורה של כובד-ראש. הירח, השט בכחלת הרקיע שנחשף פעם בפעם בין חרכי הגגות יצק בנו בחסדו ערגה חרישית ללא פשר. נלחצנו איש לרעהו כעדר כבשים, ומשנתקרבנו לכותל נחרדנו לפתע: קול בכי כבוש עלה והרעיד אותנו. בלבבות מתפעמים הקשבנו רב קשב, וחברי לחש: “ודאי בוכה מי על חורבן ירושלים ושריפת המקדש”. נגשנו בשקט ומצאנו בסמוך לאבני הקיר אשה דבוקה להן, זרועותיה פרושות ושטוחות לפניה כרוצה לחבק ולגפף את הכותל, קולה רועד, מתייפח ומתרסק כשהיא שופכת את מרי-שיחה וצקון-לחשה לפני רבון-העולמים.
ניצבנו דוממים ומחרישים. מתוך קטעי הדברים של האשה למדנו, כי מבקשת היא על נפש בנה, נער חולה אנוש. תפילתה היתה נוקבת בפשטותה ובכנותה, ובשעה שסיימה את דבריה: "רבונו-של-עולם! חוסה-נא על נפשו של בני הרך וקח נפשי תחתיו – עבר בי רטט ובשרי נעשה חידודין-חידודין. גונחת פרשה משם לבסוף, כשהיא מגפפת ומנשקת את אבני הכותל, נתעטפה במטפחתה ונשתרכה כושלת ודוויה. עמדנו שרויים בשתיקה כמקשיבים עדיין לבכיה של האם. איש לא הוציא הגה מפיו. לאט-לאט התחלנו נעים זה בכה וזה בכה, כל אחד בדיל ומתמכר להרהוריו. אחדים פרשו לקרן-זוית, נתקרבו לכותל עד כדי מגע, ועמדו אצלו כמערים נפשם בתפילה. אפשר שלא התפללו, אלא שעמידתם היתה עמידת בני-אדם, שתפילה מפרכסת בחובם וקשה להם לבטא אותה מאין להם ניב-שפתים. אף אני מצאתי עצמי עומד אצל אותה האבן, שבסמוך לה ביקשה האשה רחמים על בנה. חגווי האבנים הכבדות השחירו, לפתע הבחינו עיני בפתקאות, שהיו תחובות שם על ידי המתפללים. איני יודע את נפשי, ואיני יודע על-שום-מה עשיתי אותו מעשה תמוה, שכן שמתי את כף ידי לתוך החריץ, חפנתי מלוא החופן פתקאות-תפילות ונתתין בכיס-מעילי.
ב
משעליתי על יצועי בחדר מלוני נדדה שנתי. העליתי אור ושלחתי ידי לאחד הספרים, שקיבלתי מאת ידידי, אבל נזכרתי בפיתקאות, שהסחתי דעתי מהן, ואמרתי בלבי שמא כדאי לעיין בהם כעת. פרשתי לפני את הפיתקאות הקמוטות, מהן כתובות בכתב נאה להפליא ומהן בכתב משובש, מהן כתובות על גבי נייר משובח, ומהן רשומות על גבי נייר פשוט; רובן של התפילות בטלות היו, ביקשו על עושר ועל דברים שחשיבותם פחותה, ואילו פתקא אחת גרמה לי טרדה ועגמת-נפש, כי מיד שיערתי שנכתבה על ידי אותה אשה בוכיה, שמצאנו אצל הכותל. בשולי הפיתקא סיימה בקשה על נפש בנה החולה, על נפשו של נערה הרך, שפרשה בשמו בתפילתה.
רוחי נפעמה ונרעשה בי. “הכיצד – אמרתי בלבי – אתה מקפח תפילתה של אשה אומללה? מה רשות נטלת לעצמך לעשות אותו מעשה?” אלא שלאחר-כך חזרתי וניחמתי את עצמי: “וכלום סבור אתה, שריבון-העולמים זקוק לאותה פיתקה דווקא?”… ואף על פי כן נשללה מנוחתי ממני, וגם משהשלכתי את כל הפתקאות לתוך הסל, נטלתי פיתקא זו וגנזתיה בתוך תיקי, בין התעודות הטעונות שמירה.
משנתעוררתי היתה כבר השעה מאוחרת קמעה, ואני בהול ונחפז לתחנת המכוניות שלא לאחר ביותר, ובשעת הנסיעה מהרהר הייתי בביקור אצל הכותל, ביקור בחצות לילה לאור הסהר, שהיה בו קצת מן התמיהות והרבה מן ההוד, המסעיר את הנפש.
משהגעתי לביתי חרדה לקראתי רעיתי ומארשת פניה הקודרים קלטתי, כי משהו אינו כשורה. על בהונות רגליה פגשתני ובקול דממה דקה לחשה לי, כי בננו, נער בן שמונה, מוטל חולה, כולו קודח וחומו עולה בלי הפסק. הרופא שהובהל אליו, עוד לא עמד על טיב המחלה, ותמוה הדבר שגם התרופות להפחתת החום אינן מועילות. מצאתי את הילד קודח, מדמדם ומדבר דברים ללא קשר. הוא לא הכירני ובעיניו קפאו מבטים של הכרה מטושטשת. משהעברתי כף יד על מצחו הלוהט, ניצבה אמו למראשותיו, פוכרת אצבעותיה מעוצמת היאוש, ועיניה זולגות דמעות. אם כי הילד חלה לעתים, לא ראיתי אותה אובדת-עצות ומיואשת כבשעה זו.
עוז-רוחה עזבה לגמרי והיא נתיפחה חרש. הבהלתי מיד רופא, שמוניטין יצאו לו כמומחה למחלות ילדים. הוא בא, מישש, בדק ובחן את הילד, ציין את מדת חומו הגבוהה, ואף הוא התקשה להגדיר את המחלה. עיניו השחורות של הילד הציצו בנו במבטים יוקדים ותועים. מוכת-יאוש פרשה האם לקרן-זוית ומררה בבכי. מיד עברני כבזק רעיון טורד ומבעית: “נענשת על שחיללת את קדושת הכותל ועיכבת בעד תפילת אם, המבקשת על נפש בנה”…
היום עבר בחרדה. הנער הוסיף לקדוח ומידת חומו לא נגרעה. הוזמן רופא נוסף, וגם בקורו של זה היה לשוא. הצצתי בפני רעיתי והאימה נסוכה על פניה החיורים הדאיגתני ביותר. נתיפחה בלי הפוגות וטענה, כי תצא מדעתה, כי חששה שמא יאוכל הילד בשלהבת מחלתו.
תוך-כדי-כך רד הערב ולא חלה הקלה במצבו של הילד. לחרדתי ראיתי, כי כוחותיו הולכים וכלים. שוב ניקר במוחי הרעיון הטורד על קיפוח תפילתה של האם, ובאזני צלצלה תחינתה הרועדת “רבש”ע! חוס-נא על נפשו של בני הרך וקח נפשי תחתיו"… ומשחזרתי בדמיוני על דברי האם, חשתי כי מוציא אני דברים אלה מפי בלחש, ושקבלו משמעות גורלית. לפתע נתחוור לי כי אכן חטאתי חטא לא-יכופר על שנהגתי קלות-ראש בתפילת אם וזילזול בקדושת הכותל. המחשבה על חטא כפול זה אכפה עלי את ההכרה, כי אכן בשל כך נענש ילדי. נכה-רוח ומדוכא התהלכתי בחדרי, וכל אותה שעה לא פסקתי לראות את הכותל המערבי, הניצב דומם וקודר. אלא שהפעם נראה לי מאיים ביותר; לפני עיני רחפה דמותה של האשה הצמודה לאבניו, ידיה פרושות ושטוחות בתפילה, וקולה המתרסק בהתיפחות נוקב את אזני, כי מדמה הייתי לשמוע גם קובלנה חרישית: “בן-אדם! מה חטאתי לפניך, שעיכבת בעד תפילתי?”
חלפו שעות ארוכות רצופות דיכדוך-נפש ואזלת-יד, ומצבו של נערי לא הוקל. בכייה של רעיתי הבריחני למרפסת. הרימותי עיני לשמים, ונמשכתי אחרי יפעת הירח, החולף במילואו בתוך הכחלת, עטור כוכבים וקרעי עננים צחורים כצמר, ושוב ניצב לפני מראה הכותל ושולי נדבכיו העליונים מוארים בנגהו. ולפתע ידעתי את אשר עלי לעשות ללא כל-דיחוי. נגשתי אליה ואמרתי לה, כי עלי לפעול-מה להצלת הילד, וכי אפשר שלא אשוב אלא למחרת בבוקר. חזרתי ואמרתי לה, כי מאמין אני במעשה שיש בדעתי לעשות, אשר יביא ריפאות לילד. היא לא חקרה ולא דרשה, ואני לא הגדתי לה דבר, פן אהיה כמתעתע בעיניה, אבל ראיתי כי היא מאמינה לדברי שנאמרו בתקוה ובביטחון.
ג
בקרן אחד הרחובות עיכבתי מכונית וביקשתי את הנהג, שיסיעני לירושלים. השעה היתה קרובה לחצות והנהג היסס. הצעתי לו מחיר, שנתקבל על דעתו והלילה המואר אף הוא סייע לפזר את חששותיו. לא ארכו הרגעים והמכונית נישאה כסופה על פני חלקת הכביש הריק מאדם ומתנועת רכב ובהמה. הנסיעה בחיק הלילה, שקסמי הירח הוסיפו לנוף משחק של צללים ואורות מעולפי רוך ודממה הרגיעתני, ולעתים, משנתעוררתי מתרדמה קלה שנפלה עלי, מדמה הייתי לראות עצמי נישא על כנפי-דמיון בלי לזכור היכן אני.
משהגעתי לירושלים ביקשתי את הנהג להובילני אל מגדל-דוד ולהמתין לי שם עד שאשוב. עברתי דרך שער יפו, ובצעדים מהירים ובלב מתפעם מתקוה וחרדה גם יחד נחפזתי עד שהגעתי לכותל. עברתי לאורך אבניו הצוננות עד שמצאתי את המקום, שבו עמדה האשה בתפילתה והבחנתי גם בחגיו שמתוכו נטלתי את הפתקאות. ביד רועדת מהתרגשות ובאימה סתומה, שירדה עלי, הוצאתי את הפיתקא, שהיתה שמורה אתי, החזרתיה בדחילו למקומה בעוד שפתי לוחשות תפלה קצרה: “אנא, אלוהים, סלח-נא לי על קלות-ראשי, שנכשלתי במעשה נמהר; שלח-נא ריפאות לבן האשה, ובזכותה רפא-נא גם לילדי החולה”. שוב עמדתי שעה ארוכה בסמוך לכותל, מתבודד ונפשי הומה בי.
מעט-מעט חזרה אלי שלוות-רוחי והמועקה שהכבידה על לבי נגולה. עייף הייתי מהתרגשות ומהליכה מהירה. צנחתי על גבי המרצפת, השענתי גבי בקיר, כשאני סוקר ביראה את הכותל, שבחסדו אני שרוי, ומחשבותי מרחפות ומבקשות רחמים על ילדי. איני יודע מה ארכה ישיבתי, אלא שלבסוף הגיעו אלי הדי נקישות סנדלים של משכימי-קום לתפילה ולעבודה. מעל לראש הכותל נתפרחה בשיקשוק כנפים להקת יונים, ואי-מזה בקעה גם זימרת צפרים, המבשרת על השחר העולה. קמתי וחזרתי בלב שקט למכונית, שהמתינה לי על-יד מגדל דוד, שצריחו עדיין טובל היה באור הסהר מזה ומשחיר קמעה מזה.
משנכנסתי לביתי פגשה אותי אשתי במאור-פנים ובישרה לי כי לאחר חצות פחת וירד חומו של הילד לגמרי, והריהו ישן עתה שנת החלמה. הצצתי בקלסתרו וראיתי כי פניו קורנים, מפויסים, ונשימתו שלווה. אז ידעתי כי אכן נענשתי על חללי את קדושת הכותל והצלתי את נפש הנער בכפרי בלב שלם על מעשה נמהר של קלות-ראש. אותה שעה ראיתי בדמיוני גם את האם, שביקשה על נפש בנה, כשהיא נחפזת לבוא אצל הכותל, מגעת שפתיה הלוהטות לצינת האבנים, ועיניה זולגות דמעות הודיה.
א
מירכתי החצר בקעה ועלתה יבבתה הנואשת של הכּלבה פזיזה, יבבה ספוגת כאב, מתמלטת בדחיפות מגרונה, עתים ממושכת ועתים רסוקה. נסוגה היתה כושלת ובלא הצלחה מאימת מלתעותיה החשופות של עזה אשר הפליאה נשיכותיה. רפאל השומר – אשר קלסתר פניו נשקף מבעד לחלון – הסתיר בקושי את התפעלותו למראה עזה התוקפנית, כלבה־זאבה חסונה זו, אשר הסתערה על חברתה הגדולה ממנה בשנים בחמת־זעם ובאכזריות של כלבה הבטוחה בצדקתה ובכוחה. הכלבים שנזעקו לקול היבבות התגודדו סחורנית, קצתם משפילי־זנב ורוטנים וקצתם סוקרים את הקרב תוך התפהקות אדישה.
אלמלא השומר שהרס1 החוצה להפריד בין הניצות, אפשר ועזה היתה עושה כּלה בפזיזה, שכן כבר היו אוזניה קטופות ומרוּטות, אפה נשוך, שפתה העליונה שסוּעה, ודמה השחרחר שותת גם ממקומות נשוכים בצווארה. כנראה שעזה פגעה יפה גם באחת מרגליה האחרוניות, שכן לאחר ההפרדה, שעה שפזיזה פרשה דוויה וחפוית־ראש, הרתיעה את עצמה בדילוג עלוב על שלוש ואילוּ הרביעית נגררה אחריה בהינף של דילדול.
אם כי עזה סיימה את הקרב בהצלחה והרגשת הצדק מפעמת אותה, הרי שמצאה לנכון ולנאה, כמשפט כלבה נבונה, להתיבב קצת מתוך התחטאות של בקשת רחמים בפני השומר אשר נזף בה בחומרה יתירה: "אכזרית שכמותך! מרשעת! "
עזה תלתה בו עינים מפללות, הניעה את עכוזה ואת זנבה בכשכוש של מצניעת־לכת, והרטיטה תוך־כדי הילוך את שתי מערכות דדיה המלאים, הוורדרדים והתפוּחים קמעה; היא קרבה בנחיתות של מורך־לב לשומר, הכפישה2 את ראשה לרגליו כמבקשת מחסה וסליחה, ומילטה מגרונה יבבה חנוקה שגם קובלנה בה וגם התחסדוּת: "וכי כיצד יכולתי להניח לה למנוּולת זו?!… " וחזרה לחכך ראשה בנעליו המאובקות של רפאל, מתוך השפלה, בעצימת עינים הנובעת מציפייה לחבטה ולנזיפה גם יחד. לאחר שרפאל גחן וטפח לה על ראשה ועל ערפה, ספק מתוך חיבה וספק מתוך כעס, הרגישה עזה מיד כי נירצה עוונה, ומכיון שכך הואיל והענין נסתיים בכי־טוב, קפצה ודלגה מיד למאוּרה, העשויה קרשים שהשחירו מרוב ימים. תוך המייה מרגיעה פילסה לה מקום בין הגוּרים השמנמנים והסוּמים למחצה, והללו שחשו בה מיד, נטפלו לדדיה מזה ומזה בשקיקה רעבתנית ביותר.
אותה שעה רבצה פזיזה ליד הגדר, מלקקת פצעיה, הרגשת העלבון מחלחלת בה, והיא מתנבחת מפעם לפעם לתוך החלל, קוראת תגר על קיפוח זה, עקב מעשה שנתפשה לו בתום־לבב. ובצודה בעיניה את דמותו של השומר הניצב באפס־מעשה על סף ביתו, שלחה גם לעומתו יבב ממושך וקובל: "ואתה לטפת לה לאותה מרשעת! "
ב
חיבה יתירה נודעה מרפאל3 לכלבים משחר ילדותו, ומשנתבגר ונתאמן בשמירה החלה מטפחם גם מטעמי בטחון. מקפיד היה שברשותו תימצאנה תדיר כמה כלבות משובחות, בעיקר מגזע הזאבים שצורתן נאה. ואת הגורים היה מוכר, לאחר שהיה בורר לעצמו אחדים מן הנראים לו במראה ובצבע. שכן אף כי מיספר כלביו ניכר היה, הרי שהיו מתקפחים בדרכים שונות, נגנבים בעודם רכים בשנים, נעלמים או מתים באורח בלתי צפוי, בידי שמים או בידי אדם.
מכיון שמתבודד היה רפאל כשומר של פרדס רחב־ידים בשכנותו של כפר עויין, נטעה בו להקת הכלבים הרגשת־בטחון, והיה מקיף עצמו בהם ושוקד להתחבב עליהם, מאלפם ומשליט עליהם את אדנותו ברמז, בניד־עין בלבד. והכלבים, שמטבע ברייתם מסורים הם לאדם, קיבלו מרותו והיו מצייתים לו תוך סיגול תכונות שירות, ורק לעתים רחוקות אַנוס היה רפאל להתערב במריבותיהם. תוך התבוננות ממושכת למד להכיר יפה את דרך מחשבותיהם, בחן את חושיהם, והיה מתפעל מחריפות תפישתם; ענינים שהביאו לגילוי שיכלם נראו לו לעתים נשגבים ומעוררי השתוממות.
פרשת השנאה שנתלקחה במרירות בין עזה לפזיזה, עילתה היתה מופלאה ביותר בעיניו: הכלבה פזיזה עמדה מלדת לפני שנים אחדות. רפאל ידע כי גילה הוא שמנע ממנה פרי־בטן והדבר לא התמיהו כל־עיקר. אלא שכאן נתגלע הריב והעמידו על חידת נפשה של פזיזה ופשר מעשיה התמוהים. משנזדקנה פזיזה, נמסכה כבדוּת באבריה, שערה הפך עינו והחל נושר, הילוכה נעשה רשלני, ורוב זמנה היתה מבלה בנמנום לאור החמה. היא פסקה מלהמליט גורים ושנים אחדות חלפו עליה בלא שתרגיש בהיעדרם. אלא שיום אחד, שעה שעזה המליטה גורים ולתוך חלל האוויר של ראשית הקיץ הוטלו יבוביהם המתחטאים וחסרי־הישע, תקף אותה לפתע חוסר מנוחה מהול בכיסופים שהדריכו את אבריה הרדומים… היא קמה מריבצה, כבדה ורשוּלה כדרכה, ניגשה למאוּרתה של עזה, הציצה סקרנית, ריחרחה פה ושם, בעיניה הוצתו שביבי עלומים וקנאה עצומה נתלקחה בלבה למראה הגורים השמנמנים והנחמדים, גורים הרוחשים אצל עזה ומגששים בפיות כּמהים לפטמות…
פקעת זו של גורים רוחשים, של כלבלבים המטפסים. נתקלים זה בזה ונכשלים, מתיבבים חלושות ומזקיקים עצמם לרחמי אם, הרעידו את גווה של פזיזה והטילו מבוכה ברוחה; היא לא יכלה למוש ממקום פלאי זה שריתק אותה והחיה בזכרונה מראות נשכחים. בשוטטה מסביב למאורה, ללא כל מטרה ברורה כי אם תקופת געגועים לאימהות שחלפה ואיננה, לגורים שלא נולדו, ראתה לפתע בחמוק עזה מתוך המאורה, אפשר מתוך רצון להיפטר קצת מהגורים הטרדניים, ואפשר שביקשה להטיל מים ולחלוץ קצת את עצמותיה בחצר, ופזיזה, אחוזת חוש מפתה ומגרה שלא יכלה לעמוד בפניו, עשתה מעשה שלא ייעשה.
לפתע, בתקוף אותה תשוקה חריפה זו, פרצה לתוך המאורה, תפסה בזהירות ובהידוק לסתות בערפו של אחד הגורים, ובעוד זה מייבב ומפרפר העבירתהו בחפזון לתוך הדיר הסמוך והשכיבתו בשקט ליד הקיר; מיד לאחר־כך נחפזה בבהילות נרגשת, זנקה לתוך המאורה וחזרה על אותו מעשה והביאה בפיה גור שני. בשניים אלה עמדה להסתפק. היא שכבה לידם נפעמת ביותר, העלתה מגרונה ריטון נשכח של אמא־כלבה הרוגזת כלפי מפריעים בלתי קרואים, הרתיעה את עכוזה, והניעה את דדיה הצמוקים השחורים, כמזמנת אותם לגורים: והרעבתנים הללו, שעה שחשו בחמימות שעירה, החלו לגשש אחרי הפטמות בשקיקה נלהבת. החניקה פזיזה את ריטוניה בחובה, עצמה עיניה וגלי עדנה ורוך עברוה, רחשי אם מאושרת שגורי פרי בטנה מעניקים לה, לאם השמחה בחלקה… ובעוד היא מושכת על גופה תפנוקים שניעורו בה לעדן את נפשה הנכאה ועזה פרצה לתוך הדיר, שוטפת בכוחה הנסער של אם צעירה ועשוקה. השתערה בשצף־קצף כחיה חסונה שאינה יודעת מעצור, והקרב הראשון פרץ בכל עוצמתו.
ג
אותו יום, שעה שרפאל הפריד בכוח בין עזה לבין יריבתה, היה לאחר שפזיזה ביקשה בפעם השניה לחזור על מעשה החטיפה. אם כי לראשונה נתפשה פזיזה לאותה פרשה תמוהה בכוח סמוי ומפתה, אבל מתוך ידיעה ברורה כי גורים אלה אינם שלה, הרי שעשתה זאת בתוקף תשוקה שלא יכלה לעמוד בפניה; אבל לאחר שעזה החרידה אותה מריבצה ועשתה בה שפטים, והחזירה את הגורים לרשותה, נשתלטה עליה חימה שסיכסכה קמעה את דעתה והביאתה לידי הכרה מסלפת כי נעשקה… מחשבה זו שנתקעה במוחה טישטשה את בהירות זכרונה בזמן ובמציאות, נתעצמה בה והדירה את שלוותה עד כדי כך, שקמעה־קמעה ראתה את עצמה עשוקה באמת וכי עזה גזלה ממנה את גוריה היא!
חסרת־מנוחה התשוטטה בחצר, לא אכלה ולא גמעה גמיעה קלה, רטנה בזעם כלפי כל אדם שקרב אליה יתר על המידה, ואף נשכה שני פלָחים עוברי־אורח שנמלטו על נפשם כמפני חיה טורפת. ניטלה ממנה שלוותה והיתה מריצה את גופה המדולדל בזריזות יתירה ממקום למקום, אלא שלא נתרחקה מתחומי מאורתה של עזה יריבתה, מצפה לשעה יפה כדי לנסות שנית את כוחה ולהשיב לחיקה את הגורים.
ואילו גם עזה לא משה מריבצה. כוונתה של פזיזה גלויה היתה ואף כי די לה לעזה בריטון מבשר־רע ובחישוף ניבים נשכניים שזו תרתיע את גופה אחוזת־אימה, הרי שחרדתה ודאגתה לגוריה הרכים לא נתנוה להפקירם אפילו לשעה קלה. והיו שתי היריבות רוטנות, סוקרות נזעמות זו את זו, מדירות מגופן מאכל ומשקה ומוכנות לטרוף זו את זו.
רפאל עקב אחרי פרשה זו בעניין רב. פזיזה העלתה בהרהוריו דמותה של אותה אשה שרחמה נסגר, והמדע מונה בהתנהגותה כל אותם דימויים שהיא מטפחת ברוחה, והרגשות שהיא מייחסת לעצמה, על מנת להשלות את נפשה לשוות לגופה תחושת הריון בהילוך ובהבלטת הכרס; כל אותה אילוזיה4 שאשה מסוג זה בוראַה בדמיונה מתוך תוחלת כי הנה נוטים מאווייה ללבוש צורה של ממש. אותה אשה בתפישתה נראתה עתה לרפאל טבעית לחלוטין, שכן עשוי לעתים מצב־נפש ליצור תסביך במוחו של אדם, ומשנתקל בפרשה דומה בחיה, הרי שהמאורע הפליאו ביותר והכהו בתדהמה.
ד
משראה רפאל כי אין עזה נוטשת במשך כל היום את גוריה, טרח להגיש לה את המזון שלה למאורה והציג קערית מים לידה, שכן כלבה מיניקה היא ומן הראוי לחסנה. עזה קיבלה מעשהו בהמייה של קורת־רוח, בלעה בחפזון כמה נתחים, לקקה מן המים, פסעה פסיעה קלה לתוך החצר, נתקלה בפזיזה וחזרה מיד לריבצה, נכונה להגן על גוריה.
נצטער רפאל בראותו את עזה כלבתו החביבה שחירותה כבולה ואינה פורשת מגוריה אפילו כדי לתת נופש לגופה ממוצצנים אלה שאינם שומטים דדיה מפיותיהם; חושש היה שמא יבוּלע לכלבתו בשל רתיקות זו למירבץ, והחל טורד את פזיזה, מבקש להסיח את דעתה מענין זה ולהבריחה, אך לשווא! פזיזה שראתה את עצמה מקופחת, ואפשר גם מאמינה היתה כי עזה גזלה ממנה את גוריה, גילתה כלפי רפאל סימני תרעומת בולטים, לא נרתעה גם מתנופת ידו המאיימת, התרוצצה חמקנית הלוך ושוב, כשכשה בזנבה המדולדל מעשה עניווּת כפוטרת: “אני יש לי ענין בכך, ואתה הנח לי”… וחזרה וקנתה לה שביתה מול עזה: "לא אזוז מכאן! ".
מכיוון שראה רפאל שאין להפיג את עקשנותה של פזיזה, חזר אחריה שעה מרובה עד שתפשה וקשרה בחבל לקרס שמאחרי הדיר. רק אז נרגעה עזה, יצאה ממאורתה והחלה מתשוטטת בחצר כבת־חורין, שעה שפזיזה עשתה מאמצים נואשים להינתק מן החבל, זנקה למעלה, התרוצצה אילך ואילך במידת החופש שהתיר לה החבל, ונביחותיה שהוטלו לתוך חלל האוויר הרגיזו בתדירותן המקניטה. רפאל שעבר בחצר לא הסתיר את רוגזו וסנט בה בשאט־נפש: "שתקי, טרחנית שכמותך! "
נזיפה זו וארשת פניו של רפאל, מבטי עיניו שהפיקו חרון, מסכו בנפשה של פזיזה תוגה כבדה ומדכאה; מעודה לא זיכה אותה רפאל ביחס עוין זה, והדבר ציער אותה מאד. משך כל הלילה לא עצמה פזיזה עין. ואף כי נביחותיה רפו קמעה ונצטרדו מרוב מאמץ, הרי שרוגזה לא פג וכל מעייניה היו נתונים אך ורק ל“גוריה” שכיסופיה אליהם הלכו ונעצמו. אותה הנאה קצרה ומעדנת שהעניקו לה אלה שעה שרבצו אצלה וגיששו בהבל פיהם החמים אחרי פטמות דדיה; אותה תחושה מרנינה של ערגה אימהית המוצאת את סיפוקה, חזרה וניעורה בה ביתר תוקף, והסעירה את דמה. משראתה, עם שחר, שעזה נטשה את מקום רבצה ונעמדה בירכתי החצר, חידשה שוב את מאמציה ביתר תוקף, להתיר את עצמה מן החבל, והפעם לא עברו רגעים מועטים, והיא נראתה שוטפת במרוצה, החבל נשרך אחריה לכל ארכו, מעפר באבק, והקרס בקצהו מנתר ומשמיע צלצולים עמומים.
שוב לא שיחק מזלה. עוד היא חופזת קצרת־רוח למאורה ועזה הבחינה בה מרחוק ומיד חזרה לקדם את פני הרעה בדילוגי־דהרה דחופים של כלבה אמיצה ושופעת אונים. ותוך כדי מירוץ התיבבה בחמת־רצח מטילה אימה.
משקלטו אוזניה של פזיזה את השעט והיבב של יריבתה, החזירה את ראשה, ומורך־לב תקפה. היא נתקלה בהבל פיה של עזה, בחישוף שינים ומתלעות שניחתו מיד בצווארה מתחת ללסת התחתונה, נתהדקו ולא הרפו ממנה. לשווא פרצה פזיזה בילל משווע לרחמים, לעזרה; עזה תקפה אותה הפעם בחמת־זעם רצחנית, לא הרפתה ממנה, תפסתה בגרונה וטילטלה אותה טלטלה, נשכה, ודרסה בה, נשוך ודרוס וטלטל; פיה הוכתם בדמה השותת של הכלבה העלובה, ולא הניחה לה עד שכילתה בה את כל חמתה, עד שזו התפלשה באבק פצועה ושסועה מפרפרת בעווית ונופחת את רוחה.
רפאל פרץ החוצה בעוד התנומה מציצה מעיניו, בלוריתו פרועה והוא יחף ומבולבל. בהגיעו למקום המעשה נוכח לדעת כי איחר את המועד. עזה הציצה אליו מן מהאורה בעינים מבריקות וגוון של אש ירוקה להן; היא רבצה בין גוריה, אוזניה זקופות ולשונה האדומה מלחיתה בין הניבים הצחורים מזה ומזה, והקצף, ורוד מן הדם, עוטר את פיה; מתוך הטיית ראש קלה סקרה את אדונה בלא שמץ של פחד: “תם ונשלם”…
עמד רפאל מחריש ומשתאה מול שחר צח ואדום הבוקע ועולה מעל לאפלת עצי הפרדס, מול נבלתה של פזיזה שהתשוקה לאימהות ירדה עליה בעוצמה שאין לעמוד בפניה וקיפחתה בערוב יומה.
א
מרתה לא השיבה. היא סקרה אותו בשקט ועלתה על מדרגות ביתו של אדם שאין היא יודעת במה קסם לה שהיא נשמעת לו. חשה כי חזק הוא ומדבירה לרצונו, בוטח ונוֹסך מרוחו גם על אחרים, וכדי להפיג קמעה את הרגשת בטחונו זה, הריהי נכנסת לביתו דרך חירוּת, משל אין זו לה פעם ראשונה לבקר אצלו, מתכנסת מיד לתוך הכורסא האחת והיחידה, מעיפה מבט לקלוט את מראה החדר ופוסקת בנעימת-פקודה מלאכותית במקצת שכל עיקרה אינו בא לחפות על צפייה לבאות:
– הראה לי, בבקשה, את הדבר שאתה מבטיח כי מעניין הוא.
– תנוחי קודם.
– איני עייפה.
– ובכל זאת נחוצה לי הפסקה קלה. אין לעבור מענין לענין בפתאומיות שכרוכה בה איזה מעשיוּת. הרי זה דורש, אם לא הכנה נפשית, לפחות איזו שהות מספקת כדי לנשום אווירו של מקום חדש. עדיין ספוגים אנו ריחו ואווירו של אביב שטוּף שמש ואור, ואילו אַת בדבריך מראה כבר קוצר-רוח שיש בו מקדרות הסתיו…
– ד"ר לשם, אל תייחס לי מצב-רוח שאינו בי… פשוט מתוך סקרנות.
– סקרנות גובלת עם קוצר-רוח.
– מתוך ענין שאדם מוצא בדבר. כלום האדישות טובה בעינייך? אמרת כי יש לך להראות לי דבר שענין בו, והריני תאבה לדעת מהו. שאם לא כן הרי יכולנו לטייל עוד קצת בחוץ.
ד“ר לשם אינו עונה מיד. הוא מחייך, דומה, לעצמו, כמבקש לשקול בדעתו אם אמנם ראויה היא לכך, או שמא להוכיח לה כי אין הדבר נעשה דרך פקודה. כיון שאינו טורח להושיט ידו ולמשוך כיסא לשבת עליו, הריהו גוחן וצונח על גבי המרבד באמצע החדר, הופך על צדו ונשען על מרפקו, סומך לחיוֹ הימנית בזרועו הימנית, משל מבקש הוא נופש לגופו על כר-דשא תחת כיפת-הרקיע, ובידו השניה הוא משחק בפרצופו של זריז שבא בתנועות רשולות ורבץ לצדו גם הוא. ד”ר לשם מטפח בכפו על קדקדו של כלבו ומגרד אותו בסמוך לאזנו אותה גרידה קלה הגורמת לו קורת-רוח מרובה, שכן עוצם זה בשעת מעשה את עיניו ומתמכר כולו להנאת הגרידה. והנה בלא לשנות את מצבו נותן ד"ר לשם עיניו במרתה, בוחן אותה ממושכות כאילו לא נתבקש כלל למלא משאלה, ולפתע הריהו מפתיעה במשפט שאינו, לכאורה, לענין שהוא מוצא בו מעין פתיחה לפרק שהוא עוסק בו:
– יודעת את, חיבתי לכלבים עצומה היא, ולעיתים נדמה לי כי אני עצמי יש בי קצת מגלגולו של כלב, כלומר, יש בי משהו מתכונותיו הנאמנות של זה, וכן הרבה מאותה חיבה עזה המצויה בו שעה שהוא מתקשר לאדם. רואה אני כי מחייכת את ורואה בכך דברים בטלים, אבל אם תכירי אותי יפה, תראי כי צודק אני בשני הדברים, כלומר, בחיבתי העמוקה לבעלי-חיים אלה, ושנטועה בי אחת מתכונותיהם היסודיות. דרך-משל – דומני כי עוד מעט, אם אוסיף להסתכל בך, תטעי בי שלא מדעת אותה תחושה של נאמנות ללא גבול אליך…
מרתה, שאינה מסתירה את חיוכה, סונטת בו:
– הריני רואה כי אתה יוצא ממש מכליך כדי לומר לי דברים מקוריים, שאינם מתקבלים על הדעת ושאינם שגורים, מלאכותיים במקצת… אינך מרגיש כלל כי בכל אלה יש – מה שכבר אמרתי לך קודם-לכן – הרבה מן המישחק… וזה נוטל ממך קצת מאותה טבעיוּת שהיא יפה לכל אדם, ובדומה להגדרתו של אחד חכם בן תקופתנו אומר לך, כי דומה אתה לירח המראה לנו דווקא את צדו המאיר, וסבורתני, אם מותר לי לשפוט לפי גישתך, שיש בה לא מעט מן החוצפה, כי בודאי יש בך גם צד אפל…
ד"ר לשם אינו חש להצטדק. הוא מקשיב לדבריה ושותה אותם בצמא. אלה הם דיבורים לפי רוחו! אז רק אז הוא תוהה גם על ארשת הבינה הנסוכה על קלסתרה, מבחין ברצינות הנאה המהבהבת במבטי עיניה, ויודע כי דבריה לא זו בלבד שיש בהם מן ההגיון, אלא גם אמת רבה, שכן נכון הדבר כי בכל אלה יש קצת מן המישחק… מבקש הוא לעשות עליה רושם, להתחבב עליה, ולפיכך בורר הוא לו את המשפטים הנאים ואת ההשוואות המבריקות כדי למצוא נתיב אל לבה. אמנם יש בו גם הרבה מן השיחה הנאה לשמה, מתוך גישה טבעית, אבל כפי הנראה אין היא כלל פתיה כדי-כך שתקבל תמיד את דבריו כפי שהוא מנסח אותם… משום-כך אין הוא עונה לה, שלא תצלצל בדבריו נימה של הצטדקות, דבר השנוא עליו בדרך-כלל, והריהו מתנער לפתע ממקום רבצו, מזנק כחיה צעירה ובריאה לפינת הכוננית ושומט מאחד המדפים כמה תיקי כרטון שכריסם נפוחה מחמת חומר גדוש. הוא גוררם ועורמם לרגליה של מרתה, ופניו לובשים בשעת מעשה סבר של רצינות.
– הביטי וראי – פותח הוא ופונה אליה בהצביעו על התיקים – כאן ארוזה ומקופלת הרבה מן החיבה שלי לבעלי-חיים אלה, כוונתי לכלבים, והרבה מן האמת בדברי, זו שאת מבקשת להכחישה…
מרתה אינה עונה לו:
– אבל טרם ענית לי אם יש בך מן האפל באותה מידה שיש בך מן המאיר…
– אין אדם מצהיר על כך. היום הוא אומר כך ולמחר מעשיו סותרים את דבריו שנאמרו ברצינות המדברת אל הלב… ודאי שמצוי בי מן האפל כמו בכל אדם, בדיוק כמו שהוא שוכן גם בלבך… בלב כל אחד ואחד מאתנו. השאלה היא מהו היסוד הגובר בכל אחד מאתנו משניים אלה? אני מרשה לעצמי לומר בכל הרצינות, ובמלוא הכרתי הצלולה שאינה באה לסתור למחר את כוונתה, כי נוטה אני לצד המאיר…
תוך כדי כך מתירות אצבעותיו בחפזה שרוכיו של אחד התיקים:
– הביטי וראי, ידידתי הצעירה: כאן, בתיק זה, שמורות מאות תמונות של כלבים מגזעים שונים ומינים מופלאים ברחבי תבל – תמונות שרכשתי ואגרתי משך שנים רבות, תמונות מתוך ספרים, גלויות, תצלומים וציורים גזורים מכל מיני עתונים. אם אַת מעיינת לפעמים בז’ורנַאלים בבתי קפה ורואה שמישהו גזר משם בגניבה איזו תמונה הרי אם התמונה היתה של אשה ערומה, או של שחקנית חזון-הבדים, או דוגמנית נאה של אופנה, הריני נשבע לך בכל הקודש כי ידי לא היתה במעל; אבל אם חסרה שם תמונת כלב חמוד, הרי דעי לך כי זהו מעשה ידי בפירוש…
הוא טורף את התמונות ומראה לה מן הטיפוסיים ביותר, מוסיף ומסביר מתוך חיוניות המרתקת את מרתה, והריהי מוצאת עצמה נתונה לפתע בתוך עולם שלא שיערה את מציאותו המגוונת, ושעה שהוא מספר לה את הדברים לתומו, ברוב ענין ומתוך ידיעה עמוקה, הריהי מקשיבה לו יפה-יפה והתענינותה הולכת וגוברת כשהוא טורח לפתוח גם את שאר התיקים.
וכאן אין ד“ר לשם מסתיר אחד מסודותיו הכמוסים ביותר; בגלל אותה מידת האמון שהוא רוחש לנערה זו, או ייתכן כי בגלל אותה מידה של חיבה שלבו רוחש לה, הריהו סח ומגלה לה את תכניתו הקוסמת לו מזמן – הוא מספר לה כיצד הוא בוחר ומוציא, לאחר הקפדה רבה, מתוך כל מיני ספרים, מן הספרות העברית ובעיקר מתוך ספרות העולם, סיפורים ורשימות על חיי הכלבים, ויש בדעתו להוציא לאור באחד הימים אנתולוגיה שעיקרה וענינה הוא אספקלריה מאירה של בעל-חיים זה לכל תופעותיו וגילוייו, תכונותיו וסגולות נפשו, שאין דומה לו; ומבוא הוא מכין להקדים לחומר זה שהוא אוסף, מבוא מקיף ומבוסס על חקירותיו ותצפיותיו בחיי הכלבים. מצטער הוא שבספרות העברית מצא חומר מועט בלבד, פרט ל”בלק" של עגנון, ורובו מלוקט מלשונות אחרות; אכן אין פלא בכך, כיון שאומות העולם יכלו במשך דורות-לשים לב לחי ולצומח במידה שווה. הוא מסתייע גם באחד מחבריו, סופר צעיר המודיע לו מזמן לזמן על סיפור או רשימה שהוא מגלה, נוסף על החומר שהוא בעצמו שוקד עליו כל הזמן. כמובן שהוא, ד"ר לשם, אינו סומך על טעמו של חברו בנידון זה, והוא מקפיד מאד על בחירת החומר. זה צריך להיות משהו משופרא דשופרא, קולע מבחינת התיאור והאמת האמנותית והמציאותית, ובעיקר אותם הדברים שיש בהם כדי להאיר את נפשם של בעלי-חיים אלה ואת בינתם היתירה. אפשר שמכל החומר שבחר בשעתו, והמרוכז בכל התיקים האלה, יבור לו רק חלק מועט בלבד, כדי שהמיבחר ישמש יפה את הקורא העברי, חובב הכלב, ושהדברים יצטרפו למסכת יפה ומפוארת. כיון שגם מבחינה חיצונית, אֶסטתית יש לו כמה רעיונות, ואפשר שיעלה בידו לעטר את החומר בציורים וברישומים שיש בהם כדי להוסיף נוי וענין.
מרתה מקשיבה לדבריו בכובד-ראש. היא נוטלת אחד התיקים שעל גבו רשום בכתב ידו הברור של ד“ר לשם ברומית: Canes pastorales, מדפדפת בחומר הגדוש ועינה נתקלת בתמונות של כלבי- רועים למיניהם, מקוטב לקוטב, ומקבלת מושג עד מה היטיב לשקוד ולבחור, ללקט רשימות, סיפורים ותיאורים, לרשום ולמיין. למראה החומר האצוּר בתיק, והלהט הנסוך על פניו של ד”ר לשם לאחר שהסביר לה מהותם של דברים שיש בהם לא רק מן הגישה הרצינית, אלא הרבה מן האהבה, הרי היא מתחילה למצוא בכך ענין. היא מושיטה ידה לתיק שני, לדפדף בו, ונתקלת בפרצופיהם הכבדים והמסורבלים של הבּוּלדוֹגים, הבּוֹכסרים, האלפיניים, הניו-פאוּנדלנדיים, כל אלה הכלבים כִבְדֵי- הַסֵבֶר וזעוּמי-הפרצוף; ולעומתם הפוֹקס-טריירים הצמריים, הפּודלים המסוּלסלים והנוּגים, והכלבלבים השונים חלקי העור, כלבי-השעשועים, הערמומיים והמפונקים, הטרקליניים; הזאבים למחצה ולשליש ולרביע, עזי-הנפש ושואפי הקרב, וכלבי-הרועים הפשוטים, כלבי-שמירה וכלבי-כפר, כלבי-משטרה וכלבי-הצלה – עדה גדולה ומגוונת.
ד"ר לשם מסתכל בה מן הצד, משתאה אל החביבות והרצינות שקלסתרה לובש שעה שהיא מדפדפת בתמונות ומעיינת בחומר. הוא שותק שלא להפריע לה, וכאשר הוא שומע מפיה דברי שבח והסכמה לרעיון המעסיק אותו מזה שנים, רעיון שמתחיל למשוך גם את לבה, הוא בוחר לפתע רשימה אחת ואומר:
– הקשיבי, דרך משל, לשורות מספר משל אַקסל מוּנתה על הכלבים: “מי שרוצה להיות רופא-כלבים טוב מן הצורך שיהא אוהב כלבים, ולא עוד אלא שמן הצורך שיהא מבין את טיבם; כך היא המידה גם לגבי בני אדם, אלא שיש הפרש בדבר: קל לעמוד על טיבו של כלב מלעמוד על טיבו של אדם, וקל לאהוב אותו מלאהוב בן-אדם". או דברים אלה: “הכלב אינו יכול להתחפש, אינו יכול לרמוֹת, אינו יכול לשקר, משום שאינו יכול לדבר. הכלב הריהו קדוש. הוא בר-לב וישר מטבע ברייתו.”
– נפלא… – ממלמלת מרתה.
– הקשיבי לעוד שורות אחדות: “העברת מחשבות מאדם לכלב הריהו דבר שאמיתוֹ הוכחה לא אחת. הכלב יכול לעמוד על מחשבות אדונו, יכול להבין את החליפות והתמורות שברוחו ולהיות צופה ורואה מראש את החלטותיו. הוא יודע על פי החוש הטבעי שלו אימתי אינו מתבקש – אבל בזמן שמלכּוֹ עגום ונפשו מרה עליו, הריהו יודע שבאה שעתו, ומיד הוא זוחל ובא בלאט ומניח ראשו בחיקו: אל תהא מיצר! אל תתן דעתך לדבר אם הכל יעזבוך! הרי אני עמך להיות פה תמורת כל ידידיך ולהלחם עם כל אויביך! בוא ונלכה לטייל ושכח כל דאבה!”
ד"ר לשם מניח מידו את הגליון ומחייך:
– ואז אני פוקד עליו: זריז! בוא נצא לטייל…
מרתה עושה תנועה נמרצת, כמתעוררת מתרדמה, וקמה ממקומה:
– אכן, לא רק שיעור יפה קיבלתי, אלא למדתי פרק יפה באמת. מתחילה אני להבין כי חומר זה יש בו הרבה טוהר וחן, וכמובן – מעל לכל – סגולות הנפש… משערת אני כי מה שהראית לי הוא רק אפס קציהו. הייתי ממשיכה להקשיב ברצון, אלא שבכל-זאת אסור לי לאחר לארוחת-הצהרים, כי קרובי ודאי מחכים לי ודואגים.
ד“ר לשם מחזיר בחפזה את התמונות ואת הרשימות המפוזרות לתיקיהן ומביע את צערו על הביקור הקצר. מרתה משיבה לו כי הביקור לא היה קצר כלל וכלל, והיא מבטיחה לו כי אם רק תמצא שעה פנויה, תסוּר אליו שנית. היא ניגשת לחלון הפונה לחצר, מציצה תוך סקרנות קלה החוצה למכלאה ולשובך, מתעכבת רגע ליד שולחן-הכתיבה, הופכת בספר, נוגעת באחת מן המקטרות שעבר זמנן והן משמשות לקישוט בלבד, ואז היא פונה לעבר הדלת. ד”ר לשם מצטרף ללווֹתה, זריז ניתר ממקומו להקדימם כדרכו, אלא שד"ר לשם חוזר וגוזר עליו:
“זריז השאר כאן!” הכלב מביע אותות גלויים של אי-רצון, מרכין ראשו כאומר להתעלם מהערה נוספת שאינה לפי רוחו ומשים עצמו כלא שומע… ד“ר לשם חוזר וגוזר עליו בתוקף: “זריז לא לזוז!” מרתה המשתהה נותנת בכלב מבט של השתתפות בצער, שכן דומה הוא אותו רגע לילד שאין הוריו מרשים לו לצאת בחברתם לטיול. היא פונה לד”ר לשם: “הישמע בקולך?” וד"ר לשם יוצא ונועל את הדלת: “שמוע ישמע!”
ושניהם צוחקים בצאתם, שעה שזריז המפחד להפר את מצוות אדוניו קופץ ומופיע זעוּם-פרצוף בחלון הפתוח, כשרגליו הקדמיות שעונות על גבי האדן, מעיניו נשקף צוהב זהוּב והוא מתנבח קצובות, תוך חישוף מלתעות חדוֹת כלפי אדונו, תוך קובלנה מרה ותוחלת כאחת שמא ישנה את דעתו… אולם ד"ר לשם מאיים עליו באצבע: “לא לזוז!”
– כלב חביב! – פוסקת מרתה ונעימה של חיבה בדבריה. – כלב זאב.
– כלב זאבני, – מתקן לה ד"ר לשם, – Canis Lupus, אבל נבון, ורֵע נאמן!
בלכתם מפנה מרתה את ראשה לראות אם זריז עדייו נמצא במקומו. ואכן הוא מלווה אותם במבטי עיניו, ואף כי החלון פתוח אינו מש ממקומו, ורק התייבבותו המקוטעת עדיין מגיעה לאזניהם. “כלב חביב, “ זורקת היא שוב תוך שהיא רוחשת חיבה לבעל-חיים זה שנזדמן למחיצת היכרותה משך יום אחד, וד"ר לשם מאשר בסבר של שביעת-רצון: “נבון ומסור לאין ערוך. בפעם אחרת אספר לך עליו משהו המעיד על תכונתו זו. אך הואיל וממהרת את לארוחת-הצהרים ושעה ארוכה עסקנו בפרשת הכלבים, מוטב שאדחה את הסיפור לשעה יפה יותר.”
ב
תוך-כדי-כך מתבוננת מרתה בכלב הרובץ ומנמנם לו, ומכיון שמבקשת היא להפר את השתיקה שנשׂתררה ביניהם, היא מסיחה את דעתה ממשאלתה שהביעה קודם-לכן בלכתה אליו, כי מרשה היא לו לשוחח גם על ענינים אחרים פרט לעסקי כלבים, ובהצביעה בניע-ראש כלפי זריז היא מזכירה לו: – אמרת כי יש לך לספר לי משהו הקשור בכלבך. ד"ר לשם נעתר לה ברצון ונהרה עוברת על קלסתרו:
– ודאי שאספר לך.
הוא מסיט הצידה את הדלפק עם הטס, מקרב את השרפרף שלו אל הכורסה שבה ישובה מרתה ועל פניה מהבהב קצת מן הלהט, שנסך בה מעט היין שלגמה, והיא סוקרת אותו כמזומנת לשמוע משהו מעניין.
– כפי שאַת רואה את זריז (אותו הרגע מרים הכלב את ראשו, בשמעו כי מזכירים אותו, ואילו מיד מתחוור לו בחושו שאינו מרמה אותו, כי אכן אם כי בו המדובר, הרי אין זו פנייה במישרים אליו, אלא שיחה בעקיפין, ומכיון שכך הריהו חוזר ומרופף את אוזניו שזיקף לקלוט משהו, שומט את ראשו אל בין רגליו ומתמכר שוב לתנומתו), הרי גם ענין זה שייך לחומר היפה לכתיבת סיפור, ואפשר שאשתמש בו כאשר אגש להגשמת האנתולוגיה שאני עוסק בהכנתה. מכל הכלבים חביב עלי ביותר, מאז ומתמיד, הכלב הזאבני, ה – Canis Lupus הואיל ומוצאו האמיתי מקדמת דנא הריהו בראש ובראשונה תערובת של כלבים וזאבים. דומני שבו בעיקר נשתמרו התכונות המשותפות לשתי החיות, שמצויה בהן גם מבינת החיה המאולפת, ובשעת הצורך גם מאכזריות החיה הטורפת. זהו מעין צירוף המקנה לכלב הזאבני את הסגולות והתכונות המעורבות, ומי שניחן בטביעת-עין יכול ללמוד ממנו הרבה. אני מוצא בכלב זה לא רק ריע נאמן ואילם המבין אותי יפה ברמז בלבד, אלא נפש שאני רשאי לסמוך עליה.
מרתה חוזרת ומסתכלת בזריז תחת רושם דבריו של ד“ר לשם, כמבקשת לעמוד אף היא על טיבו של כלב זה שאדונו כה מרבה להפליג בשבחו, כמבקשת לדעת אם גם היא תמצא בו ענין במידה שד”ר לשם מוצא בו. אין היא תמהה כלל על עצם הרעיון שהכלב הזה עלול לשמש גם אותה ברבות הימים, שכן לפתע הוא נראה לה כה קרוב וחביב אף הוא; ואילו רובץ היה בקרבתה ודאי שהיתה מלטפת אותו על גבו, ואולי גם נותנת את כפה בפיו, בלא היסוס וחשש, כמעשהו של ד"ר לשם. וזה מניח לה להסתכל בכלב יפה, ורק לאחר-כך הוא אומר, משל קורא היה את הדברים מעל לוח לבה:
– בטוחני כי גם אַת היית מתיידדת עם זריז (הפעם אין זריז זוקף את אזניו, שכן יודע הוא בביטחה כי משמש הוא נושא לשיחה אך לא להטרדה), והיודע לעשות מאמץ כלשהו כדי להבין לנפשו של הכלב, יבוא על שכרו בדרך זו או אחרת.
ובכן, אספר לך מה שקרה לי פעם. אני מספר לך, כמובן בקיצור ודולג על פרטים. היה זה בליל חורף. הובהלתי אותו יום למשקו של אחד האיכרים בסביבה אשר פרתו הקשתה להמליט, והיה חשש לחייה. שהיתי שם עד שעה מאוחרת בלילה, עד שההמלטה עברה בשלום, וחזרתי הביתה יחד עם זריז אשר נתלווה אלי. אז טרם גרתי בבית זה, אלא בדירה שכורה אצל אלמנה אחת ושמה שושנה. היתה זו אשה בגיל העמידה, בעלת-בית מצוינת, שידעה לטפל בי יפה, ומה שמצא חן בעיני ביחוד, גם בכלב, הואיל וראתה כי אני מייחס חשיבות לכך. אפשר ומטבעה לא חיבבה כלבים כלל וכלל, אבל משראתה שיחסי אליה כבעלת-בית הוא יפה והגון, גמלה לי ביחסה לכלב בידעה כי תגרום לי על ידי כך קורת-רוח, תחילה מתוך מגמה של אדיבות, ובסופו של דבר גם מתוך חיבה ממש. למוֹתר לי לומר כי הכלב, כשם שחש קודם כי הוא נסבל, כן הבין אחר-כך כי היא רוחשת לו חיבה. בנידון זה לא תוכלי להוליך את הכלב שולל; אין חוּשוֹ מרמהו, אם כי בדרך כלל נוטה הוא לתת אמון בכל אדם, פרט לפושעים מובהקים, כלומר, לאו דווקא אלה השולחים יד בגנבה או פורצים קופות של כסף. יש לי הרושם כי הכלב בדרך-כלל אינו חש דווקא באדם זה את הפושע, כפי שהוא מקובל בחברה האנושית, אלא חושד הוא באדם שבעיניו הוא הפושע האמיתי, באדם שאין לבוֹ כברוֹ ושיש בו מן האפל-האפל… שמתי לב לכך, כי במחיצתם של אנשים מסוג זה הריהו חש מיד איזה חוסר-מנוחה הטורדו; הוא נוהם, נעשה רגזני וחשדני, ומוכן להתנפל על האדם הזה בשצף קצף; שמתי לב כי במקרים כאלה אין זריז טועה בדרך-כלל, ורגיל אני להתייחס בזהירות מסוימת ובחשד לאותם הבריות שזריז אינו מראה להם סימני חיבה… אבל אם אני מתערב וגוער בו קשות, הריהו נרתע, פורש כנזוף ומקבל את מרותי כאומר: “ידידי, בעיני אין ברנש זה מוצא חן כל עיקר, אבל מכיון שהוא חוסה בצלך, הרי אין לי ברירה אלא לקבל את מרותך הואיל ואדוני אתה ומבין יותר ממני…” ובכן סטיתי קצת מן הדרך ומרבה אני לספר דווקא פרטים שונים. מוטב איפוא שאספר לענין.
מרתה, שאינה גורעת ממנו עין ודרך סיפורו נעים לה, מעודדת אותו:
– איני מגבילה אותך. המשך כפי שאתה מספר.
ד"ר לשם מרכין את ראשו כמחווה קידה:
– חן-חן, גברתי רבת-החסד. הריני מספר לשחרזדה אחד מסיפורי אלף לילה ולילה… אם תהא לך סבלנות לשמוע את כל סיפורי, אניח לרגליך את כתר מלכותי…
מרתה מחייכת והלהט הקל בפניה מוסיף לה חן של עליצות:
– אף כי נתחלפו תפקידינו, הנך מתחייב בראשך אם סיפורך לא ימצא חן בעיני. המשך וחשׂוֹך מליך לעת צרה!
– כדבריך, שחרזדה רבת-החסד!
שניהם צוחקים מתוך רוח טובה וד"ר לשם ממשיך:
– ובכן, היה זה בליל-חורף גשוּם וקר. החשכה היתה כבדה למדי. אמנם האיכר ביקש ללוותני, אבל אני אמרתי לו כי אין צורך בכך, כי יש לי פנס חשמלי, וגם חסתי עליו שכן היה עייף ויגע ומעוּצבן ביותר בגלל בהמתו; כן ידעתי כי נותרו לו רק שעות מעטות למנוחה, עד שיעלה השחר. ובכן, יצאתי לתוך החשכה והתחלתי ללכת בכיווּן הביתה. הגשם היה שוטף והרוח הקרה השתוללה, ואף כי לבוש הייתי מעיל גשם מצוין עשוי עור, ומגפי גומי, בכל זאת היתה זו הליכה קשה, בלתי נעימה, והתנהלתי בכבדות מול הרוח, נוסף לכך הייתי עייף, ותוך-כדי הליכה חולם הייתי על התכנסות במיטה חמה כבדבר הרחוק מן המציאות. עוד אני הולך, והנה ניצנץ רעיון במוחי לקצר את הדרך. אחר-כך למדתי גם אני לדעת כי יש דרך קצרה והיא ארוכה. הסחתי דעתי כי באותו זמן עסקו בתיקון הכביש ולרוע מזלי נתקלקל גם הפנס החשמלי ואיבדתי את הכיוון הנכון. בתוך הגשם השוטף לא עלה על דעתי להתעקש ולתקן את הפנס. וכך בוססתי בבוץ ועליתי על גבי תלולית-עפר, וכיון שלא ראיתי דבר, פסעתי פסיעה אחת כלתוך איזה חלל, ומיד חשתי כי מתהפך אני כאקרובט ונופל במהופך למטה. נפלתי איפוא לתוך תעלה שנחפרה לצורך ביוּב מתחת לגשר, על גבי צינור של מלט, נחבטתי יפה בראשי ובכתפי ונחבלתי קשה ברגלי. ברגע הראשון סבור הייתי כי רגלי נשברה, ומרוב כאב צעקתי. זריז קפץ מיד וריחרח בי והתנבח מתוך רוגז על התקלה ועל טיפשותי כאחת, על שנעלמה ממני תעלה חפורה. ביקשתי לקום ממקום ריבצי ולא יכולתי. הכאב סמוך לקרסולי היה עצום. רבצתי בתוך התעלה שמי-גשם נקוו בה, ומיד נחרדתי מן המחשבה כי לא אוכל לזוז ממקומי ולהרחיק את עצמי לפחות מן התעלה, הרי עלול אני לטבוע בתוך מי-הגשם אשר בודאי יגאו עם התגברותו, וגשם עז ושוטף יכול למלא את התעלה כהרף-עין.
מרתה מקשיבה לדבריו של ד"ר לשם ונתפשת לתיאור המאורע. היא מחייכת ומעניקה לו מלוֹת החיבה “מסכן שלי”, משל קרה הדבר זה עתה, ומבטה שהיא נותנת בו הוא מבט של חיבה גלויה. “ספר, ספר!” היא מאיצה בו.
– אם כי איני מן הנבהלים ואיני רגיל לאבד עשתונותי במקרה-ביש, הרי בכל-זאת לא אעלים כי מצבי היה די מזוּפת, ובתוך הגשם השוטף, בתוך אימת הבדידות בחצות לילה שעה שמסביב אין אף נפש חיה פרט לזריז המכרכר סביב חסר-ישע, נתגנב אל לבי מורך. חש הייתי כי חייב אני לעשות משהו, אבל כיצד, אם איני יכול לזוז מעוצמת הכאב? והריני רבוץ יפה-יפה בתוך הבוץ והמים, רטוב ומרעיד מקור ועושה מאמץ נואש, כשאני נשען על זרועותי ועל רגלי הבריאה כדי להזיז את עצמי ולהרים איך שהוא את גופי לצד שיפוע של התלולית, שלפחות ראשי, במקרה של שטפון, יהיה קצת מעל למים, כמובן אם רק אוכל להחזיק מעמד. ובכן, מנסה אני לגרור את גופי, והכאבים לא די שאינם פוסקים אלא מתגברים, משל הכניסו טריז ברגל, סמוך לקרסול, ומשסעים אותה בכוח לשתיים. החלטתי להעמיד הפעם את זריז במבחן ולהסתייע בו. רק עליו השלכתי את יהבי. כל אימת שהייתי משמיע גניחה, היה מרחרח תוך חיבה בפני כמבקש לעזור לי, ומכיון שהיה הדבר למעלה מיכלתו, היה מתנבח תוך אפילת הלילה בזעם רב, והיה בכך גם ביטוי של רוגז כלפי, שמחוסר זהירות גרמתי למה שגרמתי והבאתי גם אותו לידי השתהוּת בקור ובגשם תחת להביאו לאורו ולחומו של הבית. החלטתי, איפוא, להפסיק קודם-כל את גניחותי, שלא די שלא היה בהן כל תועלת, שימשו גם גורם לעצבנותו של זריז, וכאן זקוק הייתי לשיקול-דעת, וצריך הייתי להטיל עליו משימה שעליו להבינה ולבצעה תוך קור-רוח, ולפיכך דואג הייתי להקנות לו קודם-כל את השלווה הדרושה לכך. משפסק קמעה שאונו של הגשם היורד פניתי אל זריז וקראתיו אלי. הושטתי את ידי אל ראשו ותפשתיו בכפי סמוך לערפו, משכתיו אלי ופתחתי בהסברה קצרה ומחושבת יפה להחדירה להבנתו; בחרתי במשפט קצר שחזרתי עליו בשקט כמה וכמה פעמים, ואחר-כך השמעתי באזניו שם אחד בלבד, מתוך תקווה כי יבין למצבי לכוונתי. סמכתי עליו, ואיזה בטחון הוצק בי כאשר התחלתי בכך. ובכן, למרות כאבי העצומים החנקתי את הגניחות בחובי ופתחתי בערך כך: “זריז, איני יכול לזוז… זריז, איני יכול לזוז…” משער אני כי משפט זה הובן לו בסופו של דבר, כי רגיל הייתי להשתמש במלה זו בפנותי אליו, וכן אין ספק שהבין כי עד כדי כך איני שוטה אם אני רובץ בתעלה בגשם ובקור, גונח ואיני זז ללכת. ובכן, לאחר שחזרתי על משפט זה כמה פעמים, חדלתי ממנו והתחלתי לבטא באזניו שם אחד בלבד, וידעתי כי אם לא יעמוד על כוונתי זו, הרי רק אלוהים בשמים יודע כיצד אוכל להחלץ ממצב ביש זה. לחשתי איפוא לתוך אזנו ממש, תחילה בשקט, ברוך, ואחר-כך תוך תביעה נמרצת: “שושנה… שושנה… שו-ש-נה!…”
כלומר: צריך להודיע לשושנה… כנראה שהבין את דרישתי, כי קודם-לכן, כשהייתי לוחש ואומר לו כי איני יכול לזוז, אפשר שהבין את כוונתי והשתתף בצערי, בלי יכולת לעזור לי, אבל משהתחלתי פורש בשמה של שושנה הבין, או התחיל להבין את דרישתי, אלא שמהסס היה עדיין אם לעזוב אותי כאן לנפשי… התחלתי איפוא לחזור שוב על שמה של שושנה תוך תביעה נמרצת יותר, כנוֹתן פקודה, שכן ידעתי כי עלי לשכנע אותו ולהטיל עליו את כל כובד מרוּתי; צעקתי לתוך אזנו בתוקף וברוגז ניכר, להבינו שאיני רוצה כי יישאר לידי. אז הבין לחלוטין וציית. הוא נתיילל כזאב ממש, נבח נביחת-מחאה זועמת וממושכת, עקר ממקומו ונעלם בחשיכה. נשארתי לבדי כשהגשם יורד עלי בלי הרף, כולי רטוב עד לעצמות ומרעיד מקור.
ושוב מַפנה מרתה את ראשה לעבר הכלב השקוע בהזיות שנתו. היא מחייכת והוא נעשה חביב עליה ביותר. קשה לה להאמין כי בו המדובר, שכן רובץ הוא בשקט, בלא ניע וזיע. מרתה מושיטה זרועה, נוגעת דרך ריעות בכתפו של ד"ר לשם, והחיבה הנשקפת מעיניה מלטפתו:
– רואה אני לפני עיני את המחזה לכל פרטיו ומשערת אני גם את סיומו של הסיפור, אך כמובן שרוצה אני לשמוע מפיך את ההמשך. ספר ואַל תחסיר פרטים.
– ד"ר לשם אוחז בזרועה, הוא אינו ממהר להמשיך. הוא מגלה כי זרועה החשופה, הנאה, נתונה בכף ידו בפשטות של קירבה שאינה מוטלת בספק. ונעימה היא היד החשופה עד למעלה מהמרפק, עד לשרוול הקצר של השמלה (את הסוודר הסירה קודם מתוך להט פנימי שעלה בתוכה, והטילה אותו על כתפיה בלבד); כפה נתונה בכפו תוך שילוב נעים ושופע יחס.
– שושנה סיפרה לי אחר-כך – וזהו סיפורה העיקרי עד היום, בו היא מתפארת בפני הבריות – כי היה חצות הלילה כאשר שמעה פתאום את קולו המתיבב של זריז סמוך לחלונה, מתנבח ושורט על גבי הזגוגית. תחילה לא שמה לב לדבר, אולם משגברה התנבחותו הבלתי פוסקת, והיא חששה שמא עושה גנב בקרבת מקום, העלתה את האור והחלה לקרוא לי. כמובן שלא נעניתי לה, כי שכבתי אותה שעה בקור ובגשם, מחכה לגואלי… משלא עניתי לה פתחה את דלת חדרי ומצאה שטרם באתי, הואיל וידעה כי יצאתי לאיזו עבודה יחד עם הכלב, נעשה הדבר חשוד בעיניה. מיד הבינה שושנה כי משהו קרה. היא התלבשה בחפזון ויצאה בעקבות הכלב שנראה חסר-מנוחה וקצר-רוח. היא סיפרה לי כי נאלצה לרוץ אחריו, ושנובח היה תוך רוגז גלוי אם נדמה היה לו כי היא מפגרת. בדרך הספיקה לקרוא לאחד השכנים ואילצה אותו להצטרף אליה, באמרו לי כי קרה כנראה אסון לד"ר לשם. הם מיהרו בגשם שלא פסק ומצאוני במצבי העלוב כשאני עדיין מתאמץ בשארית כוחותי להעלות את עצמי על גבי התלולית מתוך התעלה שמי הגשמים הלכו וגאו בה; בטוחני כי הם הגיעו ברגע האחרון ממש והצילוני. פרשה בפני עצמה היא כיצד טרחו אחר-כך בחצות לילה לחפש מכונית כדי להובילני לבית-החולים. פלא הוא שלא לקיתי בדלקת-הריאות. וכל אותו זמן לא פסק זריז מלכרכר סביבי, היה מתנבח תוך חדווה גלויה וכאשר ליטפתיו היה תופש את ידי בשיניו ונושכה קלות, סימן להבעת שמחתו.
מרתה מניחה שוב את זרועה על כתפו של ד"ר לשם ובעיניה מבליחים רשפי התפעלות:
– לא ייאמן כי יסופר. חייב אתה להעלות את כל פרטי המקרה הזה על הנייר. לדעתי זהו סיפור מופלא, ואני משערת כי בודאי יודע אתה לספר על זריז כל מיני דברים.
ד"ר לשם מפנה את ראשו לעבר כלבו וסוקרו בחיבה גלויה:
– נותן אני לו להוכיח את בינתו לעת-מצוא, באורח טבעי, שעה שהוא נתקל באיזה קושי ועליו לפתור אותו. נכון הדבר שאני מרבה לשוחח אתו, כמובן בעיקר על דברים שהם בתחומי פעולתו והשגתו, דברים מעשיים השייכים אליו במישרים והמובנים לו די צרכם. רשומים אצלי כמה וכמה מקרים שיש בהם כדי להוכיח את בינתם היתירה של חיות אלו, אלא שאני חוזר ואומר לך, כי היקר מכל הוא יחסם ונאמנותם לאדם.
תוך-כדי-כך פונה ד“ר לשם וקורא לכלבו בשמו: זריז! זה מתעורר משנתו וזוֹקף את אזניו, נותן באדונו מבט צייתני ומיד הריהו מבחין כי הפעם מתכוון הלה בפירוש אליו. הוא מתמתח בפשטו את רגליו הקדמיות לפניו, כשגבו מתקער עד שבטנו נוגעת ברצפה, ואז הריהו מזנק ומתיצב לפני ד”ר לשם כאומר: “לפקודתך!”
ד"ר לשם מושיט את ידו וטופח לו קלות על ראשו:
– חבּוּבּ שלי! יודע אתה כי מחבב אני אותך. רואה אני זאת גם בעיניך כאשר אתה מסתכל בי. ובכן, הגיעה השעה שתכנס למאורתך ותפקח עין על החצר. הגיעה השעה.
זריז מכשכש בזנבו השעיר והצמרי שגוֹדש לו כלזנבו של שועל, ועדיין אינו זז ממקומו. אז מסתייע ד"ר לשם ברמז שקבע אותו כסימן מובהק לכוונתו, ושהוא משתמש בו רק בערב לפני מנוחת הלילה: הוא מושיט את ידו, כפו מופנית כלפי מעלה ופוקד: “תן שלום, זריז!”
הכלב מושיט בכבדוּת קצת, כמחוסר רצון, את רגלו הימנית ונותנה בכפו של ד“ר לשם המנענע אותה בידידות: “ליל מנוחה!” ובשמטו את הרגל, פונה הכלב לעבר הדלת הנעולה. ד”ר לשם זורק אחריו: “זריז, דרך החלון – קפוץ!” הכלב מחזיר ראשו, פוסע פסיעות מספר לעבר החלון ובזינוק אחד הוא מתעופף וטס החוצה כצולל בתוך חשכת הלילה. מרתה פורצת בצחוק:
– הרי לך בן-אדם וכלבו!
ד"ר לשם מוסיף תיקון:
– אדם וכלבו הנאמן!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.