רקע
יוסף אריכא
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: נ. טברסקי; תשי"ד 1954

 

א

מרתה לא השיבה. היא סקרה אותו בשקט ועלתה על מדרגות ביתו של אדם שאין היא יודעת במה קסם לה שהיא נשמעת לו. חשה כי חזק הוא ומדבירה לרצונו, בוטח ונוֹסך מרוחו גם על אחרים, וכדי להפיג קמעה את הרגשת בטחונו זה, הריהי נכנסת לביתו דרך חירוּת, משל אין זו לה פעם ראשונה לבקר אצלו, מתכנסת מיד לתוך הכורסא האחת והיחידה, מעיפה מבט לקלוט את מראה החדר ופוסקת בנעימת-פקודה מלאכותית במקצת שכל עיקרה אינו בא לחפות על צפייה לבאות:

– הראה לי, בבקשה, את הדבר שאתה מבטיח כי מעניין הוא.

– תנוחי קודם.

– איני עייפה.

– ובכל זאת נחוצה לי הפסקה קלה. אין לעבור מענין לענין בפתאומיות שכרוכה בה איזה מעשיוּת. הרי זה דורש, אם לא הכנה נפשית, לפחות איזו שהות מספקת כדי לנשום אווירו של מקום חדש. עדיין ספוגים אנו ריחו ואווירו של אביב שטוּף שמש ואור, ואילו אַת בדבריך מראה כבר קוצר-רוח שיש בו מקדרות הסתיו…

– ד"ר לשם, אל תייחס לי מצב-רוח שאינו בי… פשוט מתוך סקרנות.

– סקרנות גובלת עם קוצר-רוח.

– מתוך ענין שאדם מוצא בדבר. כלום האדישות טובה בעינייך? אמרת כי יש לך להראות לי דבר שענין בו, והריני תאבה לדעת מהו. שאם לא כן הרי יכולנו לטייל עוד קצת בחוץ.

ד“ר לשם אינו עונה מיד. הוא מחייך, דומה, לעצמו, כמבקש לשקול בדעתו אם אמנם ראויה היא לכך, או שמא להוכיח לה כי אין הדבר נעשה דרך פקודה. כיון שאינו טורח להושיט ידו ולמשוך כיסא לשבת עליו, הריהו גוחן וצונח על גבי המרבד באמצע החדר, הופך על צדו ונשען על מרפקו, סומך לחיוֹ הימנית בזרועו הימנית, משל מבקש הוא נופש לגופו על כר-דשא תחת כיפת-הרקיע, ובידו השניה הוא משחק בפרצופו של זריז שבא בתנועות רשולות ורבץ לצדו גם הוא. ד”ר לשם מטפח בכפו על קדקדו של כלבו ומגרד אותו בסמוך לאזנו אותה גרידה קלה הגורמת לו קורת-רוח מרובה, שכן עוצם זה בשעת מעשה את עיניו ומתמכר כולו להנאת הגרידה. והנה בלא לשנות את מצבו נותן ד"ר לשם עיניו במרתה, בוחן אותה ממושכות כאילו לא נתבקש כלל למלא משאלה, ולפתע הריהו מפתיעה במשפט שאינו, לכאורה, לענין שהוא מוצא בו מעין פתיחה לפרק שהוא עוסק בו:

– יודעת את, חיבתי לכלבים עצומה היא, ולעיתים נדמה לי כי אני עצמי יש בי קצת מגלגולו של כלב, כלומר, יש בי משהו מתכונותיו הנאמנות של זה, וכן הרבה מאותה חיבה עזה המצויה בו שעה שהוא מתקשר לאדם. רואה אני כי מחייכת את ורואה בכך דברים בטלים, אבל אם תכירי אותי יפה, תראי כי צודק אני בשני הדברים, כלומר, בחיבתי העמוקה לבעלי-חיים אלה, ושנטועה בי אחת מתכונותיהם היסודיות. דרך-משל – דומני כי עוד מעט, אם אוסיף להסתכל בך, תטעי בי שלא מדעת אותה תחושה של נאמנות ללא גבול אליך…

מרתה, שאינה מסתירה את חיוכה, סונטת בו:

– הריני רואה כי אתה יוצא ממש מכליך כדי לומר לי דברים מקוריים, שאינם מתקבלים על הדעת ושאינם שגורים, מלאכותיים במקצת… אינך מרגיש כלל כי בכל אלה יש – מה שכבר אמרתי לך קודם-לכן – הרבה מן המישחק… וזה נוטל ממך קצת מאותה טבעיוּת שהיא יפה לכל אדם, ובדומה להגדרתו של אחד חכם בן תקופתנו אומר לך, כי דומה אתה לירח המראה לנו דווקא את צדו המאיר, וסבורתני, אם מותר לי לשפוט לפי גישתך, שיש בה לא מעט מן החוצפה, כי בודאי יש בך גם צד אפל…

ד"ר לשם אינו חש להצטדק. הוא מקשיב לדבריה ושותה אותם בצמא. אלה הם דיבורים לפי רוחו! אז רק אז הוא תוהה גם על ארשת הבינה הנסוכה על קלסתרה, מבחין ברצינות הנאה המהבהבת במבטי עיניה, ויודע כי דבריה לא זו בלבד שיש בהם מן ההגיון, אלא גם אמת רבה, שכן נכון הדבר כי בכל אלה יש קצת מן המישחק… מבקש הוא לעשות עליה רושם, להתחבב עליה, ולפיכך בורר הוא לו את המשפטים הנאים ואת ההשוואות המבריקות כדי למצוא נתיב אל לבה. אמנם יש בו גם הרבה מן השיחה הנאה לשמה, מתוך גישה טבעית, אבל כפי הנראה אין היא כלל פתיה כדי-כך שתקבל תמיד את דבריו כפי שהוא מנסח אותם… משום-כך אין הוא עונה לה, שלא תצלצל בדבריו נימה של הצטדקות, דבר השנוא עליו בדרך-כלל, והריהו מתנער לפתע ממקום רבצו, מזנק כחיה צעירה ובריאה לפינת הכוננית ושומט מאחד המדפים כמה תיקי כרטון שכריסם נפוחה מחמת חומר גדוש. הוא גוררם ועורמם לרגליה של מרתה, ופניו לובשים בשעת מעשה סבר של רצינות.

– הביטי וראי – פותח הוא ופונה אליה בהצביעו על התיקים – כאן ארוזה ומקופלת הרבה מן החיבה שלי לבעלי-חיים אלה, כוונתי לכלבים, והרבה מן האמת בדברי, זו שאת מבקשת להכחישה…

מרתה אינה עונה לו:

– אבל טרם ענית לי אם יש בך מן האפל באותה מידה שיש בך מן המאיר…

– אין אדם מצהיר על כך. היום הוא אומר כך ולמחר מעשיו סותרים את דבריו שנאמרו ברצינות המדברת אל הלב… ודאי שמצוי בי מן האפל כמו בכל אדם, בדיוק כמו שהוא שוכן גם בלבך… בלב כל אחד ואחד מאתנו. השאלה היא מהו היסוד הגובר בכל אחד מאתנו משניים אלה? אני מרשה לעצמי לומר בכל הרצינות, ובמלוא הכרתי הצלולה שאינה באה לסתור למחר את כוונתה, כי נוטה אני לצד המאיר…

תוך כדי כך מתירות אצבעותיו בחפזה שרוכיו של אחד התיקים:

– הביטי וראי, ידידתי הצעירה: כאן, בתיק זה, שמורות מאות תמונות של כלבים מגזעים שונים ומינים מופלאים ברחבי תבל – תמונות שרכשתי ואגרתי משך שנים רבות, תמונות מתוך ספרים, גלויות, תצלומים וציורים גזורים מכל מיני עתונים. אם אַת מעיינת לפעמים בז’ורנַאלים בבתי קפה ורואה שמישהו גזר משם בגניבה איזו תמונה הרי אם התמונה היתה של אשה ערומה, או של שחקנית חזון-הבדים, או דוגמנית נאה של אופנה, הריני נשבע לך בכל הקודש כי ידי לא היתה במעל; אבל אם חסרה שם תמונת כלב חמוד, הרי דעי לך כי זהו מעשה ידי בפירוש…

הוא טורף את התמונות ומראה לה מן הטיפוסיים ביותר, מוסיף ומסביר מתוך חיוניות המרתקת את מרתה, והריהי מוצאת עצמה נתונה לפתע בתוך עולם שלא שיערה את מציאותו המגוונת, ושעה שהוא מספר לה את הדברים לתומו, ברוב ענין ומתוך ידיעה עמוקה, הריהי מקשיבה לו יפה-יפה והתענינותה הולכת וגוברת כשהוא טורח לפתוח גם את שאר התיקים.

וכאן אין ד“ר לשם מסתיר אחד מסודותיו הכמוסים ביותר; בגלל אותה מידת האמון שהוא רוחש לנערה זו, או ייתכן כי בגלל אותה מידה של חיבה שלבו רוחש לה, הריהו סח ומגלה לה את תכניתו הקוסמת לו מזמן – הוא מספר לה כיצד הוא בוחר ומוציא, לאחר הקפדה רבה, מתוך כל מיני ספרים, מן הספרות העברית ובעיקר מתוך ספרות העולם, סיפורים ורשימות על חיי הכלבים, ויש בדעתו להוציא לאור באחד הימים אנתולוגיה שעיקרה וענינה הוא אספקלריה מאירה של בעל-חיים זה לכל תופעותיו וגילוייו, תכונותיו וסגולות נפשו, שאין דומה לו; ומבוא הוא מכין להקדים לחומר זה שהוא אוסף, מבוא מקיף ומבוסס על חקירותיו ותצפיותיו בחיי הכלבים. מצטער הוא שבספרות העברית מצא חומר מועט בלבד, פרט ל”בלק" של עגנון, ורובו מלוקט מלשונות אחרות; אכן אין פלא בכך, כיון שאומות העולם יכלו במשך דורות-לשים לב לחי ולצומח במידה שווה. הוא מסתייע גם באחד מחבריו, סופר צעיר המודיע לו מזמן לזמן על סיפור או רשימה שהוא מגלה, נוסף על החומר שהוא בעצמו שוקד עליו כל הזמן. כמובן שהוא, ד"ר לשם, אינו סומך על טעמו של חברו בנידון זה, והוא מקפיד מאד על בחירת החומר. זה צריך להיות משהו משופרא דשופרא, קולע מבחינת התיאור והאמת האמנותית והמציאותית, ובעיקר אותם הדברים שיש בהם כדי להאיר את נפשם של בעלי-חיים אלה ואת בינתם היתירה. אפשר שמכל החומר שבחר בשעתו, והמרוכז בכל התיקים האלה, יבור לו רק חלק מועט בלבד, כדי שהמיבחר ישמש יפה את הקורא העברי, חובב הכלב, ושהדברים יצטרפו למסכת יפה ומפוארת. כיון שגם מבחינה חיצונית, אֶסטתית יש לו כמה רעיונות, ואפשר שיעלה בידו לעטר את החומר בציורים וברישומים שיש בהם כדי להוסיף נוי וענין.

מרתה מקשיבה לדבריו בכובד-ראש. היא נוטלת אחד התיקים שעל גבו רשום בכתב ידו הברור של ד“ר לשם ברומית: Canes pastorales, מדפדפת בחומר הגדוש ועינה נתקלת בתמונות של כלבי- רועים למיניהם, מקוטב לקוטב, ומקבלת מושג עד מה היטיב לשקוד ולבחור, ללקט רשימות, סיפורים ותיאורים, לרשום ולמיין. למראה החומר האצוּר בתיק, והלהט הנסוך על פניו של ד”ר לשם לאחר שהסביר לה מהותם של דברים שיש בהם לא רק מן הגישה הרצינית, אלא הרבה מן האהבה, הרי היא מתחילה למצוא בכך ענין. היא מושיטה ידה לתיק שני, לדפדף בו, ונתקלת בפרצופיהם הכבדים והמסורבלים של הבּוּלדוֹגים, הבּוֹכסרים, האלפיניים, הניו-פאוּנדלנדיים, כל אלה הכלבים כִבְדֵי- הַסֵבֶר וזעוּמי-הפרצוף; ולעומתם הפוֹקס-טריירים הצמריים, הפּודלים המסוּלסלים והנוּגים, והכלבלבים השונים חלקי העור, כלבי-השעשועים, הערמומיים והמפונקים, הטרקליניים; הזאבים למחצה ולשליש ולרביע, עזי-הנפש ושואפי הקרב, וכלבי-הרועים הפשוטים, כלבי-שמירה וכלבי-כפר, כלבי-משטרה וכלבי-הצלה – עדה גדולה ומגוונת.

ד"ר לשם מסתכל בה מן הצד, משתאה אל החביבות והרצינות שקלסתרה לובש שעה שהיא מדפדפת בתמונות ומעיינת בחומר. הוא שותק שלא להפריע לה, וכאשר הוא שומע מפיה דברי שבח והסכמה לרעיון המעסיק אותו מזה שנים, רעיון שמתחיל למשוך גם את לבה, הוא בוחר לפתע רשימה אחת ואומר:

– הקשיבי, דרך משל, לשורות מספר משל אַקסל מוּנתה על הכלבים: “מי שרוצה להיות רופא-כלבים טוב מן הצורך שיהא אוהב כלבים, ולא עוד אלא שמן הצורך שיהא מבין את טיבם; כך היא המידה גם לגבי בני אדם, אלא שיש הפרש בדבר: קל לעמוד על טיבו של כלב מלעמוד על טיבו של אדם, וקל לאהוב אותו מלאהוב בן-אדם". או דברים אלה: “הכלב אינו יכול להתחפש, אינו יכול לרמוֹת, אינו יכול לשקר, משום שאינו יכול לדבר. הכלב הריהו קדוש. הוא בר-לב וישר מטבע ברייתו.”

– נפלא… – ממלמלת מרתה.

– הקשיבי לעוד שורות אחדות: “העברת מחשבות מאדם לכלב הריהו דבר שאמיתוֹ הוכחה לא אחת. הכלב יכול לעמוד על מחשבות אדונו, יכול להבין את החליפות והתמורות שברוחו ולהיות צופה ורואה מראש את החלטותיו. הוא יודע על פי החוש הטבעי שלו אימתי אינו מתבקש – אבל בזמן שמלכּוֹ עגום ונפשו מרה עליו, הריהו יודע שבאה שעתו, ומיד הוא זוחל ובא בלאט ומניח ראשו בחיקו: אל תהא מיצר! אל תתן דעתך לדבר אם הכל יעזבוך! הרי אני עמך להיות פה תמורת כל ידידיך ולהלחם עם כל אויביך! בוא ונלכה לטייל ושכח כל דאבה!”

ד"ר לשם מניח מידו את הגליון ומחייך:

– ואז אני פוקד עליו: זריז! בוא נצא לטייל…

מרתה עושה תנועה נמרצת, כמתעוררת מתרדמה, וקמה ממקומה:

– אכן, לא רק שיעור יפה קיבלתי, אלא למדתי פרק יפה באמת. מתחילה אני להבין כי חומר זה יש בו הרבה טוהר וחן, וכמובן – מעל לכל – סגולות הנפש… משערת אני כי מה שהראית לי הוא רק אפס קציהו. הייתי ממשיכה להקשיב ברצון, אלא שבכל-זאת אסור לי לאחר לארוחת-הצהרים, כי קרובי ודאי מחכים לי ודואגים.

ד“ר לשם מחזיר בחפזה את התמונות ואת הרשימות המפוזרות לתיקיהן ומביע את צערו על הביקור הקצר. מרתה משיבה לו כי הביקור לא היה קצר כלל וכלל, והיא מבטיחה לו כי אם רק תמצא שעה פנויה, תסוּר אליו שנית. היא ניגשת לחלון הפונה לחצר, מציצה תוך סקרנות קלה החוצה למכלאה ולשובך, מתעכבת רגע ליד שולחן-הכתיבה, הופכת בספר, נוגעת באחת מן המקטרות שעבר זמנן והן משמשות לקישוט בלבד, ואז היא פונה לעבר הדלת. ד”ר לשם מצטרף ללווֹתה, זריז ניתר ממקומו להקדימם כדרכו, אלא שד"ר לשם חוזר וגוזר עליו:

“זריז השאר כאן!” הכלב מביע אותות גלויים של אי-רצון, מרכין ראשו כאומר להתעלם מהערה נוספת שאינה לפי רוחו ומשים עצמו כלא שומע… ד“ר לשם חוזר וגוזר עליו בתוקף: “זריז לא לזוז!” מרתה המשתהה נותנת בכלב מבט של השתתפות בצער, שכן דומה הוא אותו רגע לילד שאין הוריו מרשים לו לצאת בחברתם לטיול. היא פונה לד”ר לשם: “הישמע בקולך?” וד"ר לשם יוצא ונועל את הדלת: “שמוע ישמע!”

ושניהם צוחקים בצאתם, שעה שזריז המפחד להפר את מצוות אדוניו קופץ ומופיע זעוּם-פרצוף בחלון הפתוח, כשרגליו הקדמיות שעונות על גבי האדן, מעיניו נשקף צוהב זהוּב והוא מתנבח קצובות, תוך חישוף מלתעות חדוֹת כלפי אדונו, תוך קובלנה מרה ותוחלת כאחת שמא ישנה את דעתו… אולם ד"ר לשם מאיים עליו באצבע: “לא לזוז!”

– כלב חביב! – פוסקת מרתה ונעימה של חיבה בדבריה. – כלב זאב.

– כלב זאבני, – מתקן לה ד"ר לשם, – Canis Lupus, אבל נבון, ורֵע נאמן!

בלכתם מפנה מרתה את ראשה לראות אם זריז עדייו נמצא במקומו. ואכן הוא מלווה אותם במבטי עיניו, ואף כי החלון פתוח אינו מש ממקומו, ורק התייבבותו המקוטעת עדיין מגיעה לאזניהם. “כלב חביב, “ זורקת היא שוב תוך שהיא רוחשת חיבה לבעל-חיים זה שנזדמן למחיצת היכרותה משך יום אחד, וד"ר לשם מאשר בסבר של שביעת-רצון: “נבון ומסור לאין ערוך. בפעם אחרת אספר לך עליו משהו המעיד על תכונתו זו. אך הואיל וממהרת את לארוחת-הצהרים ושעה ארוכה עסקנו בפרשת הכלבים, מוטב שאדחה את הסיפור לשעה יפה יותר.”


 

ב

תוך-כדי-כך מתבוננת מרתה בכלב הרובץ ומנמנם לו, ומכיון שמבקשת היא להפר את השתיקה שנשׂתררה ביניהם, היא מסיחה את דעתה ממשאלתה שהביעה קודם-לכן בלכתה אליו, כי מרשה היא לו לשוחח גם על ענינים אחרים פרט לעסקי כלבים, ובהצביעה בניע-ראש כלפי זריז היא מזכירה לו: – אמרת כי יש לך לספר לי משהו הקשור בכלבך. ד"ר לשם נעתר לה ברצון ונהרה עוברת על קלסתרו:

– ודאי שאספר לך.

הוא מסיט הצידה את הדלפק עם הטס, מקרב את השרפרף שלו אל הכורסה שבה ישובה מרתה ועל פניה מהבהב קצת מן הלהט, שנסך בה מעט היין שלגמה, והיא סוקרת אותו כמזומנת לשמוע משהו מעניין.

– כפי שאַת רואה את זריז (אותו הרגע מרים הכלב את ראשו, בשמעו כי מזכירים אותו, ואילו מיד מתחוור לו בחושו שאינו מרמה אותו, כי אכן אם כי בו המדובר, הרי אין זו פנייה במישרים אליו, אלא שיחה בעקיפין, ומכיון שכך הריהו חוזר ומרופף את אוזניו שזיקף לקלוט משהו, שומט את ראשו אל בין רגליו ומתמכר שוב לתנומתו), הרי גם ענין זה שייך לחומר היפה לכתיבת סיפור, ואפשר שאשתמש בו כאשר אגש להגשמת האנתולוגיה שאני עוסק בהכנתה. מכל הכלבים חביב עלי ביותר, מאז ומתמיד, הכלב הזאבני, ה – Canis Lupus הואיל ומוצאו האמיתי מקדמת דנא הריהו בראש ובראשונה תערובת של כלבים וזאבים. דומני שבו בעיקר נשתמרו התכונות המשותפות לשתי החיות, שמצויה בהן גם מבינת החיה המאולפת, ובשעת הצורך גם מאכזריות החיה הטורפת. זהו מעין צירוף המקנה לכלב הזאבני את הסגולות והתכונות המעורבות, ומי שניחן בטביעת-עין יכול ללמוד ממנו הרבה. אני מוצא בכלב זה לא רק ריע נאמן ואילם המבין אותי יפה ברמז בלבד, אלא נפש שאני רשאי לסמוך עליה.

מרתה חוזרת ומסתכלת בזריז תחת רושם דבריו של ד“ר לשם, כמבקשת לעמוד אף היא על טיבו של כלב זה שאדונו כה מרבה להפליג בשבחו, כמבקשת לדעת אם גם היא תמצא בו ענין במידה שד”ר לשם מוצא בו. אין היא תמהה כלל על עצם הרעיון שהכלב הזה עלול לשמש גם אותה ברבות הימים, שכן לפתע הוא נראה לה כה קרוב וחביב אף הוא; ואילו רובץ היה בקרבתה ודאי שהיתה מלטפת אותו על גבו, ואולי גם נותנת את כפה בפיו, בלא היסוס וחשש, כמעשהו של ד"ר לשם. וזה מניח לה להסתכל בכלב יפה, ורק לאחר-כך הוא אומר, משל קורא היה את הדברים מעל לוח לבה:

– בטוחני כי גם אַת היית מתיידדת עם זריז (הפעם אין זריז זוקף את אזניו, שכן יודע הוא בביטחה כי משמש הוא נושא לשיחה אך לא להטרדה), והיודע לעשות מאמץ כלשהו כדי להבין לנפשו של הכלב, יבוא על שכרו בדרך זו או אחרת.

ובכן, אספר לך מה שקרה לי פעם. אני מספר לך, כמובן בקיצור ודולג על פרטים. היה זה בליל חורף. הובהלתי אותו יום למשקו של אחד האיכרים בסביבה אשר פרתו הקשתה להמליט, והיה חשש לחייה. שהיתי שם עד שעה מאוחרת בלילה, עד שההמלטה עברה בשלום, וחזרתי הביתה יחד עם זריז אשר נתלווה אלי. אז טרם גרתי בבית זה, אלא בדירה שכורה אצל אלמנה אחת ושמה שושנה. היתה זו אשה בגיל העמידה, בעלת-בית מצוינת, שידעה לטפל בי יפה, ומה שמצא חן בעיני ביחוד, גם בכלב, הואיל וראתה כי אני מייחס חשיבות לכך. אפשר ומטבעה לא חיבבה כלבים כלל וכלל, אבל משראתה שיחסי אליה כבעלת-בית הוא יפה והגון, גמלה לי ביחסה לכלב בידעה כי תגרום לי על ידי כך קורת-רוח, תחילה מתוך מגמה של אדיבות, ובסופו של דבר גם מתוך חיבה ממש. למוֹתר לי לומר כי הכלב, כשם שחש קודם כי הוא נסבל, כן הבין אחר-כך כי היא רוחשת לו חיבה. בנידון זה לא תוכלי להוליך את הכלב שולל; אין חוּשוֹ מרמהו, אם כי בדרך כלל נוטה הוא לתת אמון בכל אדם, פרט לפושעים מובהקים, כלומר, לאו דווקא אלה השולחים יד בגנבה או פורצים קופות של כסף. יש לי הרושם כי הכלב בדרך-כלל אינו חש דווקא באדם זה את הפושע, כפי שהוא מקובל בחברה האנושית, אלא חושד הוא באדם שבעיניו הוא הפושע האמיתי, באדם שאין לבוֹ כברוֹ ושיש בו מן האפל-האפל… שמתי לב לכך, כי במחיצתם של אנשים מסוג זה הריהו חש מיד איזה חוסר-מנוחה הטורדו; הוא נוהם, נעשה רגזני וחשדני, ומוכן להתנפל על האדם הזה בשצף קצף; שמתי לב כי במקרים כאלה אין זריז טועה בדרך-כלל, ורגיל אני להתייחס בזהירות מסוימת ובחשד לאותם הבריות שזריז אינו מראה להם סימני חיבה… אבל אם אני מתערב וגוער בו קשות, הריהו נרתע, פורש כנזוף ומקבל את מרותי כאומר: “ידידי, בעיני אין ברנש זה מוצא חן כל עיקר, אבל מכיון שהוא חוסה בצלך, הרי אין לי ברירה אלא לקבל את מרותך הואיל ואדוני אתה ומבין יותר ממני…” ובכן סטיתי קצת מן הדרך ומרבה אני לספר דווקא פרטים שונים. מוטב איפוא שאספר לענין.

מרתה, שאינה גורעת ממנו עין ודרך סיפורו נעים לה, מעודדת אותו:

– איני מגבילה אותך. המשך כפי שאתה מספר.

ד"ר לשם מרכין את ראשו כמחווה קידה:

– חן-חן, גברתי רבת-החסד. הריני מספר לשחרזדה אחד מסיפורי אלף לילה ולילה… אם תהא לך סבלנות לשמוע את כל סיפורי, אניח לרגליך את כתר מלכותי…

מרתה מחייכת והלהט הקל בפניה מוסיף לה חן של עליצות:

– אף כי נתחלפו תפקידינו, הנך מתחייב בראשך אם סיפורך לא ימצא חן בעיני. המשך וחשׂוֹך מליך לעת צרה!

– כדבריך, שחרזדה רבת-החסד!

שניהם צוחקים מתוך רוח טובה וד"ר לשם ממשיך:

– ובכן, היה זה בליל-חורף גשוּם וקר. החשכה היתה כבדה למדי. אמנם האיכר ביקש ללוותני, אבל אני אמרתי לו כי אין צורך בכך, כי יש לי פנס חשמלי, וגם חסתי עליו שכן היה עייף ויגע ומעוּצבן ביותר בגלל בהמתו; כן ידעתי כי נותרו לו רק שעות מעטות למנוחה, עד שיעלה השחר. ובכן, יצאתי לתוך החשכה והתחלתי ללכת בכיווּן הביתה. הגשם היה שוטף והרוח הקרה השתוללה, ואף כי לבוש הייתי מעיל גשם מצוין עשוי עור, ומגפי גומי, בכל זאת היתה זו הליכה קשה, בלתי נעימה, והתנהלתי בכבדות מול הרוח, נוסף לכך הייתי עייף, ותוך-כדי הליכה חולם הייתי על התכנסות במיטה חמה כבדבר הרחוק מן המציאות. עוד אני הולך, והנה ניצנץ רעיון במוחי לקצר את הדרך. אחר-כך למדתי גם אני לדעת כי יש דרך קצרה והיא ארוכה. הסחתי דעתי כי באותו זמן עסקו בתיקון הכביש ולרוע מזלי נתקלקל גם הפנס החשמלי ואיבדתי את הכיוון הנכון. בתוך הגשם השוטף לא עלה על דעתי להתעקש ולתקן את הפנס. וכך בוססתי בבוץ ועליתי על גבי תלולית-עפר, וכיון שלא ראיתי דבר, פסעתי פסיעה אחת כלתוך איזה חלל, ומיד חשתי כי מתהפך אני כאקרובט ונופל במהופך למטה. נפלתי איפוא לתוך תעלה שנחפרה לצורך ביוּב מתחת לגשר, על גבי צינור של מלט, נחבטתי יפה בראשי ובכתפי ונחבלתי קשה ברגלי. ברגע הראשון סבור הייתי כי רגלי נשברה, ומרוב כאב צעקתי. זריז קפץ מיד וריחרח בי והתנבח מתוך רוגז על התקלה ועל טיפשותי כאחת, על שנעלמה ממני תעלה חפורה. ביקשתי לקום ממקום ריבצי ולא יכולתי. הכאב סמוך לקרסולי היה עצום. רבצתי בתוך התעלה שמי-גשם נקוו בה, ומיד נחרדתי מן המחשבה כי לא אוכל לזוז ממקומי ולהרחיק את עצמי לפחות מן התעלה, הרי עלול אני לטבוע בתוך מי-הגשם אשר בודאי יגאו עם התגברותו, וגשם עז ושוטף יכול למלא את התעלה כהרף-עין.

מרתה מקשיבה לדבריו של ד"ר לשם ונתפשת לתיאור המאורע. היא מחייכת ומעניקה לו מלוֹת החיבה “מסכן שלי”, משל קרה הדבר זה עתה, ומבטה שהיא נותנת בו הוא מבט של חיבה גלויה. “ספר, ספר!” היא מאיצה בו.

– אם כי איני מן הנבהלים ואיני רגיל לאבד עשתונותי במקרה-ביש, הרי בכל-זאת לא אעלים כי מצבי היה די מזוּפת, ובתוך הגשם השוטף, בתוך אימת הבדידות בחצות לילה שעה שמסביב אין אף נפש חיה פרט לזריז המכרכר סביב חסר-ישע, נתגנב אל לבי מורך. חש הייתי כי חייב אני לעשות משהו, אבל כיצד, אם איני יכול לזוז מעוצמת הכאב? והריני רבוץ יפה-יפה בתוך הבוץ והמים, רטוב ומרעיד מקור ועושה מאמץ נואש, כשאני נשען על זרועותי ועל רגלי הבריאה כדי להזיז את עצמי ולהרים איך שהוא את גופי לצד שיפוע של התלולית, שלפחות ראשי, במקרה של שטפון, יהיה קצת מעל למים, כמובן אם רק אוכל להחזיק מעמד. ובכן, מנסה אני לגרור את גופי, והכאבים לא די שאינם פוסקים אלא מתגברים, משל הכניסו טריז ברגל, סמוך לקרסול, ומשסעים אותה בכוח לשתיים. החלטתי להעמיד הפעם את זריז במבחן ולהסתייע בו. רק עליו השלכתי את יהבי. כל אימת שהייתי משמיע גניחה, היה מרחרח תוך חיבה בפני כמבקש לעזור לי, ומכיון שהיה הדבר למעלה מיכלתו, היה מתנבח תוך אפילת הלילה בזעם רב, והיה בכך גם ביטוי של רוגז כלפי, שמחוסר זהירות גרמתי למה שגרמתי והבאתי גם אותו לידי השתהוּת בקור ובגשם תחת להביאו לאורו ולחומו של הבית. החלטתי, איפוא, להפסיק קודם-כל את גניחותי, שלא די שלא היה בהן כל תועלת, שימשו גם גורם לעצבנותו של זריז, וכאן זקוק הייתי לשיקול-דעת, וצריך הייתי להטיל עליו משימה שעליו להבינה ולבצעה תוך קור-רוח, ולפיכך דואג הייתי להקנות לו קודם-כל את השלווה הדרושה לכך. משפסק קמעה שאונו של הגשם היורד פניתי אל זריז וקראתיו אלי. הושטתי את ידי אל ראשו ותפשתיו בכפי סמוך לערפו, משכתיו אלי ופתחתי בהסברה קצרה ומחושבת יפה להחדירה להבנתו; בחרתי במשפט קצר שחזרתי עליו בשקט כמה וכמה פעמים, ואחר-כך השמעתי באזניו שם אחד בלבד, מתוך תקווה כי יבין למצבי לכוונתי. סמכתי עליו, ואיזה בטחון הוצק בי כאשר התחלתי בכך. ובכן, למרות כאבי העצומים החנקתי את הגניחות בחובי ופתחתי בערך כך: “זריז, איני יכול לזוז… זריז, איני יכול לזוז…” משער אני כי משפט זה הובן לו בסופו של דבר, כי רגיל הייתי להשתמש במלה זו בפנותי אליו, וכן אין ספק שהבין כי עד כדי כך איני שוטה אם אני רובץ בתעלה בגשם ובקור, גונח ואיני זז ללכת. ובכן, לאחר שחזרתי על משפט זה כמה פעמים, חדלתי ממנו והתחלתי לבטא באזניו שם אחד בלבד, וידעתי כי אם לא יעמוד על כוונתי זו, הרי רק אלוהים בשמים יודע כיצד אוכל להחלץ ממצב ביש זה. לחשתי איפוא לתוך אזנו ממש, תחילה בשקט, ברוך, ואחר-כך תוך תביעה נמרצת: “שושנה… שושנה… שו-ש-נה!…”

כלומר: צריך להודיע לשושנה… כנראה שהבין את דרישתי, כי קודם-לכן, כשהייתי לוחש ואומר לו כי איני יכול לזוז, אפשר שהבין את כוונתי והשתתף בצערי, בלי יכולת לעזור לי, אבל משהתחלתי פורש בשמה של שושנה הבין, או התחיל להבין את דרישתי, אלא שמהסס היה עדיין אם לעזוב אותי כאן לנפשי… התחלתי איפוא לחזור שוב על שמה של שושנה תוך תביעה נמרצת יותר, כנוֹתן פקודה, שכן ידעתי כי עלי לשכנע אותו ולהטיל עליו את כל כובד מרוּתי; צעקתי לתוך אזנו בתוקף וברוגז ניכר, להבינו שאיני רוצה כי יישאר לידי. אז הבין לחלוטין וציית. הוא נתיילל כזאב ממש, נבח נביחת-מחאה זועמת וממושכת, עקר ממקומו ונעלם בחשיכה. נשארתי לבדי כשהגשם יורד עלי בלי הרף, כולי רטוב עד לעצמות ומרעיד מקור.

ושוב מַפנה מרתה את ראשה לעבר הכלב השקוע בהזיות שנתו. היא מחייכת והוא נעשה חביב עליה ביותר. קשה לה להאמין כי בו המדובר, שכן רובץ הוא בשקט, בלא ניע וזיע. מרתה מושיטה זרועה, נוגעת דרך ריעות בכתפו של ד"ר לשם, והחיבה הנשקפת מעיניה מלטפתו:

– רואה אני לפני עיני את המחזה לכל פרטיו ומשערת אני גם את סיומו של הסיפור, אך כמובן שרוצה אני לשמוע מפיך את ההמשך. ספר ואַל תחסיר פרטים.

– ד"ר לשם אוחז בזרועה, הוא אינו ממהר להמשיך. הוא מגלה כי זרועה החשופה, הנאה, נתונה בכף ידו בפשטות של קירבה שאינה מוטלת בספק. ונעימה היא היד החשופה עד למעלה מהמרפק, עד לשרוול הקצר של השמלה (את הסוודר הסירה קודם מתוך להט פנימי שעלה בתוכה, והטילה אותו על כתפיה בלבד); כפה נתונה בכפו תוך שילוב נעים ושופע יחס.

– שושנה סיפרה לי אחר-כך – וזהו סיפורה העיקרי עד היום, בו היא מתפארת בפני הבריות – כי היה חצות הלילה כאשר שמעה פתאום את קולו המתיבב של זריז סמוך לחלונה, מתנבח ושורט על גבי הזגוגית. תחילה לא שמה לב לדבר, אולם משגברה התנבחותו הבלתי פוסקת, והיא חששה שמא עושה גנב בקרבת מקום, העלתה את האור והחלה לקרוא לי. כמובן שלא נעניתי לה, כי שכבתי אותה שעה בקור ובגשם, מחכה לגואלי… משלא עניתי לה פתחה את דלת חדרי ומצאה שטרם באתי, הואיל וידעה כי יצאתי לאיזו עבודה יחד עם הכלב, נעשה הדבר חשוד בעיניה. מיד הבינה שושנה כי משהו קרה. היא התלבשה בחפזון ויצאה בעקבות הכלב שנראה חסר-מנוחה וקצר-רוח. היא סיפרה לי כי נאלצה לרוץ אחריו, ושנובח היה תוך רוגז גלוי אם נדמה היה לו כי היא מפגרת. בדרך הספיקה לקרוא לאחד השכנים ואילצה אותו להצטרף אליה, באמרו לי כי קרה כנראה אסון לד"ר לשם. הם מיהרו בגשם שלא פסק ומצאוני במצבי העלוב כשאני עדיין מתאמץ בשארית כוחותי להעלות את עצמי על גבי התלולית מתוך התעלה שמי הגשמים הלכו וגאו בה; בטוחני כי הם הגיעו ברגע האחרון ממש והצילוני. פרשה בפני עצמה היא כיצד טרחו אחר-כך בחצות לילה לחפש מכונית כדי להובילני לבית-החולים. פלא הוא שלא לקיתי בדלקת-הריאות. וכל אותו זמן לא פסק זריז מלכרכר סביבי, היה מתנבח תוך חדווה גלויה וכאשר ליטפתיו היה תופש את ידי בשיניו ונושכה קלות, סימן להבעת שמחתו.

מרתה מניחה שוב את זרועה על כתפו של ד"ר לשם ובעיניה מבליחים רשפי התפעלות:

– לא ייאמן כי יסופר. חייב אתה להעלות את כל פרטי המקרה הזה על הנייר. לדעתי זהו סיפור מופלא, ואני משערת כי בודאי יודע אתה לספר על זריז כל מיני דברים.

ד"ר לשם מפנה את ראשו לעבר כלבו וסוקרו בחיבה גלויה:

– נותן אני לו להוכיח את בינתו לעת-מצוא, באורח טבעי, שעה שהוא נתקל באיזה קושי ועליו לפתור אותו. נכון הדבר שאני מרבה לשוחח אתו, כמובן בעיקר על דברים שהם בתחומי פעולתו והשגתו, דברים מעשיים השייכים אליו במישרים והמובנים לו די צרכם. רשומים אצלי כמה וכמה מקרים שיש בהם כדי להוכיח את בינתם היתירה של חיות אלו, אלא שאני חוזר ואומר לך, כי היקר מכל הוא יחסם ונאמנותם לאדם.

תוך-כדי-כך פונה ד“ר לשם וקורא לכלבו בשמו: זריז! זה מתעורר משנתו וזוֹקף את אזניו, נותן באדונו מבט צייתני ומיד הריהו מבחין כי הפעם מתכוון הלה בפירוש אליו. הוא מתמתח בפשטו את רגליו הקדמיות לפניו, כשגבו מתקער עד שבטנו נוגעת ברצפה, ואז הריהו מזנק ומתיצב לפני ד”ר לשם כאומר: “לפקודתך!”

ד"ר לשם מושיט את ידו וטופח לו קלות על ראשו:

– חבּוּבּ שלי! יודע אתה כי מחבב אני אותך. רואה אני זאת גם בעיניך כאשר אתה מסתכל בי. ובכן, הגיעה השעה שתכנס למאורתך ותפקח עין על החצר. הגיעה השעה.

זריז מכשכש בזנבו השעיר והצמרי שגוֹדש לו כלזנבו של שועל, ועדיין אינו זז ממקומו. אז מסתייע ד"ר לשם ברמז שקבע אותו כסימן מובהק לכוונתו, ושהוא משתמש בו רק בערב לפני מנוחת הלילה: הוא מושיט את ידו, כפו מופנית כלפי מעלה ופוקד: “תן שלום, זריז!”

הכלב מושיט בכבדוּת קצת, כמחוסר רצון, את רגלו הימנית ונותנה בכפו של ד“ר לשם המנענע אותה בידידות: “ליל מנוחה!” ובשמטו את הרגל, פונה הכלב לעבר הדלת הנעולה. ד”ר לשם זורק אחריו: “זריז, דרך החלון – קפוץ!” הכלב מחזיר ראשו, פוסע פסיעות מספר לעבר החלון ובזינוק אחד הוא מתעופף וטס החוצה כצולל בתוך חשכת הלילה. מרתה פורצת בצחוק:

– הרי לך בן-אדם וכלבו!

ד"ר לשם מוסיף תיקון:

– אדם וכלבו הנאמן!

המלצות קוראים
תגיות